_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עלים טרופים ברוח

מיומנו של לוחם שנפל

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

דברי פתיחה

שנת תרצ"ט. זה חודש ימים אני גר בעיר העברית הראשונה, בעליית גג של בנין-עץ ישן סמוך לחוף הים. מבעד לחלוני משתרעים מרחבי גלים ירקרקים ועין התכלת בהם, מסתלסלים ומקציפים. צחוק-שמש עליז, מתרונן, מתנפץ בהם ברסיסים זוהרים ברטט צהלתם. תכלת עמוקה ושקופה פרושה מעל. לצד שמאל שלוחה אל הים לשונה של יפו עתיקת-היומין מגובבת בתים וצריחי מסגדים מזדקרים, ולצד ימין – שוברי הגלים של נמל תל-אביב. אניה, הנראית כמו בּרבור גאה, חוצה את הגלים. זו ספינת משא עמוסה, נושמת בכבדות עמודי עשן. ספינות-תרנים זוחלות כנמלים, סירות דייג פורשות רשתות כמו לפני מאות ואלפי שנים.

לפנות ערב, עם דמדומי הקיץ, טובלת שמש גדולה, רווית-אש, בים הרוגע. שקיעה באופק ומסביב אפלולית. במתינות ללא-מנוס צונחת השמש, גוססת, כבה. הן כך שוקעים מאויי האדם ותקוותיו ואפלולית עוטפת אותם ומטביעה אותם בְּים הנשיה, כדי שישובו מחדש לחיים גואים וסוערים ברציפותם המתמדת. כוכב מהבהב מרחוק. לילה. פנסי חשמל מנצנצים ברציף. צינה ואפלה. ומחר שוב תזרח שמש צעירה, תתלהט ותשתלהב, וגלי-ים ישקשקו וירצדו בחדוָת-מְשוּבָה לקראתה. האם גם מחר תעלה שמש-תקוות-האדם בלהט נעוריה?

עלטה אופפת את עלית-הגג, מקום מגורי. בני התינוק מיבב. הוא רעב. הוא יונק חלב אם – ורוח. לחייו פורחות, איבריו מתעגלים, גופו מתמתח ומתפתח, אדם חדש. יהודי חדש. הוא נרדם. בדממת הלילה בוקע רעש התמיד של גלי הים. אדם עומד שעון למסגרת החלון, אפוף חושך ודממה, צופה אל מרחבי הים, אך חושיו ומאוייו מפוּלשים לסערות הדור, למנגינות רחוקות, נעימות. מה אתה, כוח גלי הים, לעומת כוח יצריו של האדם? חלשות וקטנות אתן סופות הים נוכח עולם האדם המתגעש ביבשות, החותר לכל צורות ההתעלות ולכל גילויי השלמות?

ילדי נולד בחודש הרביעי למלחמת העולם. גם בשחר ילדותם של הוריו התרחשה מלחמה. בין שתי המלחמות גדל דור יהודי שזעזועי-גורל מוחצים ופוצעים עוררו גם בו ביתר שאת כִּיסופים עמוקים-לוהטים-עתיקים לתיקון עָם ועולם, להשתלבות בחיי-יצירה חדשים וחופשיים.

והנה, דומה, שהחלום נגזל... העולם הופך לחזית. גם הארץ – חזית. והמאבק הנואש במרחקים מטריד את מנוחת הנפש יום ולילה ללא הרף.

בני ישן שנת-תמימים רוגעת. מנורת-הנפט בעליית-הבית זורעת אור צהבהב, חולני וקלוש על כְּתלי החדר הדל. באור כזה חיברו את יצירותיהם גדולי הרוח, נרקמו תכניות מרד ומהפכות... למטה ברחוב, בוקעים צלילי ג'אז מבתי-קפה. דממה בחדר. על אחד מכתליו תלויה תמונה וממנה ניבטת דמות שחוחה, קודרת (את התמונה הניח כאן אחד הדיירים הקודמים)ותחתיה רשום פסוק: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. לאור המנורה אני מעיין בערימת רשימות יומן בָּלות, המצטרפות למגילת חיי אדם וּבקְפָלֵיה לבטים של דור יהודי צעיר; ורקומה היא יסורים ועלבונות ודמעות, תקוות ושאיפות ומערכות. בעליית הגג של דירתי הניח אלמוני דייר קודם ערימות של רשימות שנרקבו בינתיים והעכברים כרסמו את השאר. מי הוא? ראובן, שמעון או לוי? ומה ההבדל? אחד מרבים, רבים. אנסה לפענח את המגילה, מגילת חייו של גורל יהודי אחד – גורל של דור יהודי צעיר, להציל לפליטה זיקים בודדים מאש שיקדה – ודעכה. האם דעכה? הוא איננו עוד. קבר כָּרו לו בשדות חוּלִיקָאת. במלחמה על חירות ישראל נתן את נפשו. דומה שלבד מן הרשימות הקטועות לא שרד אחריו דבר. את ידידיו, מכריו ובני משפחתו לא הצלחתי לגלות ולזהות. אמרתי, אצרף את הדפים ואשמור אותם – מזכרת לדור צעיר יהודי שהתלבט רבות עם עצמו ועם זולתו וסופו שזכה בחיי נצח –

 

פרק ראשון

"עיר הולדתי ביאלסטוק, על גבולות רוסיה, פולין וליטא, מונה למעלה ממאה אלף תושבים, רובם יהודים. שלא כמו בכל ערי העולם, שגדלו על חופי נהרות ושמשו עורקי מסחר ותעשייה, או בסמוך למקומות שמצויים בהם עתיקות דתיות או סגולות מיוחדות, עתירות מסורת שְיוֹפִי של סגנונות של דורות משמשים בערבוביה נסוך עליהם, היתה דרך התפתחותה של עירנו. לפני כמה דורות היתה כפר נידח, קהילה יהודית זעירה בין קהילות עלובות כמותה, ללא שם ומקום בחיי עמנו, קִניָינו של אחד מנסיכי פולין. באמצע הכפר, בינות לבניני עץ וחֵמָר קטנים, נישא הארמון הלבן של הנסיך, ששמו קרוי היה על הכפר ועתה על העיר. מסביב השתרעו ביצות, יערות, שדות – אדמה רחבת ידיים, מישור רוגע, עגום. בשדות עמלו איכרים, רובם צְמִיתִים משועבדים לקרקע, ושילמו ארנונות לאדונם בעל-האחוזה האציל. ואילו בַּיִשוב, שהוא ספק כפר ספק עיירה, גרו משפחות מועטות מישראל שעסקו במסחר. היישוב שכָן על אם הדרך בין המערב והמזרח, עובדה שקבעה את עתידם, התפתחותם וגורלם של תושביו. לכן גם נושלו האיכרים מאדמתם, נעקרו יערות, נסללו כבישים, נבנו מסילות ברזל, ולימים קמה עיר חרושת ומסחר הומה, רבת אוכלוסין, שנסחפה בגלי ההתפתחות הכללית שהגיעה גם לפינת-ארץ זו, מלווה זעזועי עם ואדם.

ראשיתה של עירנו כך היתה:

הנסיכה לבית בֶּרְנִיצְקִי, שהיתה בעלת יוזמה, החליטה כי כפר מורשתה יהיה לעיר. עמדה וזימנה מאה משפחות של יהודים ופקדה לבנות להם בניני-עץ לחנויות בלב הכפר, מקווה, בית מרחץ, ובית תפילה. היא שיחררה אותם מתשלום מס והעניקה להם את זכות חופש המסחר. חנויות אלו שעוד הספקתי לראות אותן בעיני, סמוכות למגדל שעון העיר, עלובות ודלות, עוברות בירושה למשפחות האוחזות בהן, מזכרת לדרך החסד בה נהגו פעם מלכי פולין ביהודים, שעה שנזקקו להם, וכינויין בעירנו "ברעמלעך". בסמוך להן נבנה ה"שוּלהוֹיף", כלומר שכונת העוני אשר מסביב לבית התפילה הישן, שתוארה בידי י. ח. ברנר בסיפורו הנודע "הנדל". פרוכת קטיפה מפוארת שנתגלתה באקראי בחדר-השמות של אותו בית תפילה, רקומה בה באותיות-זהב הקדשה, עברית בצדה האחד ולועזית בצידה השני, מאת הנסיכה לקהילת-היהודים החדשה ולבית-התפילה הראשון שלה.

עירנו, שכאמור לא היתה אלא עיירה זעירה, כל קיומה התבסס על ענף אחד שהוא חוליית-ביניים בסולם הייצור, היא תעשיית ההלבשה והטכסטיל. בהתפתחות ענף זה היה ליהודים חלק נכבד ביותר בארצות שונות; בקידומו ובחדירה לרוב השלבים של תהליכי הייצור. וגם תעשיית הטכסטיל בעירנו, על כל מקצועותיה וענפיה, מהמפעלים הגדולים שהעסיקו אלפי פועלים ועד בתי המלאכה הזעירים; מאספקת חמרי-הגלם, הכותנה והצמר והסחבות ועד לפיקוח המדעי והטכני; וכן המימון והתיווך, הסחר והיצוא לרחבי העולם – היו בידי יהודים. ביזמתם, בתושיתם ובמאמציהם ביססו, פיתחו, שיכללו והרימו את קרנה של התעשיייה בעיר נידחת זו, שחדרה וכבשה לעצמה מרחבי שיווק ברחבי רוסיה, סין, יפן, אפריקה, ואין צורך לומר שאת צרכי המדינה להלבשת הצבא והפקידות היתה הרשות החדשה של פולין מספקת לעצמה במידה ניכרת במרכז-תעשייה זה.

ואף על פי כן קשה היתה כאן דרכו של הפועל היהודי אל מפעלי התעשייה. שלא כבפולין הקוֹנְגְרֶסָאִית, בא נבעו העיכובים והקשיים לחדירת היהודי לעבודה בתעשיה גם מתוך חוסר היחס שגילתה הסביבה היהודית לעבודת הגוף ולעבודה בשבת (הבחור היהודי הראשון בלודג', למשל, שהתחיל, ב-1820 בלימוד מלאכת האריגה אצל אומן גרמני, זכה בכינוי-החרפה "נפתלי משומד" וכמעט שהוטל עליו חרם), –

דרכו של הפועל היהודי כאן היתה ייחודית: אם מתוך כך, שהפועלים היהודים התחילו כבעלי-מלאכה העובדים כעצמאיים, או לרגל העדרה של יהדות אדוקה קנאית, כִּתות חסידים ושוֹשָלות של רבנים והשפעתן הקרובה של תסיסות המהפכה ברוסיה. ואף על פי כן קנו להם ראשוני הפועלים היהודים את זכותם לעבודה בדמם ממש, לאחר האבקות עם חבריהם לעבודה, האיכרים לשעבר, הפועלים הצייתנים והזולים יותר ועם נותני-העבודה בני עמם, אשר לא אחת פחדו מפני רוח המלחמה המפעמת את הפועל היהודי או שלא נתנו אמון בכושר עבודתו. והרי על אם הדרך בין המזרח למערב קמה לימים עיר-תעשיה חשובה, שרשמה דפי זוהר בספר ההסטוריה עד אשר נכרתה במאבק עם הנאצים.

מסביב לעשרות אלפי היהודים שהתרכזו בתעשית הטכסטיל הסתופפו שכבות-הביניים  הרחבות של האוכלוסיה היהודית, שצינורות פרנסתה היו מחוברים אל מקור  המסחר והתיווך. לימים צמחה גם שכבה של אינטליגנציה נאורה שפעלה במוסדות תרבות וחברה, עזרה הדדית ובחיי תרבות וציבור עֶרִים ורבגוניים ומתאפיינת בעמימותה ובפשטותה.

ככל שאני מעלה בדמיוני את דמותה הפיסית של עירי, מצטיירת לעיני רחבת-טבורה עם המגדל של שעון-העיר התקוע באמצעה, הרחובות הראשיים היוצאים ממרכז זה כרדיוסים מתוך ציר מרכזי, שוקקים והומים מרוב עם ונוער, מיקח וממכר, עטורי חלונות ראווה המובילים עד לבתי-החרושת הגדולים, יער של ארובות-לבנים גבוהות, אדמדמות, פולטות עשן ופיח, ומכאן – לשווקים אשר בפרברי הדלות וסימטאות העוני ועד למשכנות הגויים, על גבול היערות והשדות, סמוך לקסרקטיני גדודי-הצבא שחנו בקצותיה ממש. עיר-שדה שכבר איננה כפר אך גם לעיר עוד לא הפכה, אבל חן המשפחתיות והתמימות שבמינהגיה טבוע בתהליך הפיכתה למעמד של כרך צעיר ועולה. נראה שיהודים לא זה בלבד שבנו והקימו את העיר ופיתחו מקורות-קיום ואמצעי-פרנסה לעצמם ולזולתם, אלא שגם עיצבו את דמותה וצלמה בדמותם, באורח החיים וההווי שלהם. ניכר היה בעיר רישומם של חגים ומועדים יהודיים. לעיר היה אופי יהודי מובהק. מועטים היו הנוכרים שגרו בה. רובם פקידי מדינה ומוסדות המחוז והמקום. פועלים ובעלי מלאכה שכנו בפרברים. רק השוטר בהופעתו לעיתים ברחובות היהודים, כשהוא מגדף ומאיים, מזכיר לתושבים היהודים את הנֵכָר בתוך העיר שלהם, כאילו אומר: אף כי אנו כאן מיעוט – אנחנו השולטים.

כְּיָאֶה לקהילה צעירה, בערך, לעיר-ביניים טיפוסית, התבלטו בה השפעות הדורות האחרונים, השפעות שזרמו מן המערב וכן ממרכז-החיים היהודי הגדול במזרח. העיר שכנה סמוך לגבול, גבול דוקרני מאיים וזועם בין המזרח והמערב, אך ביאלסטוק היהודית ששאבה רוב שנותיה את חיוניותה של יהדות רוסיה, נשאה בלבה – יותר מישובים יהודים אחרים – את כאב הקרע, שפצע את גופה ואת נפשה, ואשר הוטל עליה בגזירת ההסטוריה. עם הקמת מדינת פולין קמה מציאות חדשה גם ליהודי העיר ששמרו על עצמאות הרוח והתרבות למרות לחץ ההתבוללות של המדינה.

זו היתה יהדות משכילה, ערה לרוח הזמן ורגישה לתמורותיו, מעורה תמיד במציאות של העם. האדיקות החנוטה מכאן וההתבוללות המנכרת מכאן לא מצאו בה קרקע לגידול. כל יוצאי ביאלסטוק שהתגלגלו לחמשת חלקי כדור הארץ זכרו לה חסד נעורים. הרי אותו שר חוץ ותיק בממשלה הסובייטית שבני משפחתו היו בעלי בית מרקחת שעבר בירושה מאב לבן ושמו בעיר וואלך'ס אפטייק. הנה אותו רופא מופלא שדמותו ריחפה בעירנו וזִכרו חי בה; עליו סופר מעשה נודע, שהגן על נער יהודי אומלל, אשר רופא נוצרי ערל-לב הדביק לו את המלה "גנב" כיוון שקטף דובדבנים אחדים בגנו; ציר לקונגרסים ציונים, פורס מכספו ומלחמו לנצרכים, נושא מזור והצלה לדלי העם; והנה הוגה רעיון בית עֶקֶד הספרים – היא הספריה הלאומית לעתיד, בירושלים (ד"ר חזנוביץ). והנה בית עץ עלוב ברחוב הקצבים בו נולד רופא שנים שחלם וטיפח את אחוות העמים, משוגע לדבר אחד – שפת האֶסְפֶּרָנְטוֹ (ד"ר זמנהוף). והרי הצעיר המחונן, הצייר הקוסם שקנה שם עולם בפריס – ושתמיד נשא בזכרונו את עיר הולדתו והקדיש לה יצירות מופת פרי מכחולו – עיטורים לתנ"ך – וגעגועיו אליה טבועים בה ומפרנסים את נפשו (מארק שגאל). והוא הדין בשאר היוצרים, אנשי ציבור ולוחמי חירות שנשמו באוירת העיר המחיה של אוכלוסיה יהודית זו, רווית מיטב שאיפות ותקוות אדם, עצם מעצמותיה ובשר מבשרה, בכל אקלים ורוחב גיאוגרפי אליהם נקלעו.

רשמים נוגים מימי השעבוד, ההשפלה והפרעות תחת שבט הנוגש של הצאר ועושי דברו החנפנים והעריצים, המכורים לשוחד וליי"ש עודם שמורים בזכרונם של זקני העיר. ייתכן שמשטר רקוב זה בא לידי ביטוי בדמותו של אותו סרדיוט, צִ'ינוֹבְנִיק שפל ומציק שלא היתה כל דרך לכבשו אלא בשוחד.

תחילה נטל את הכסף כדבר מובן מאליו ולפעמים החליש את לחצו. לימים הפך את שיטתו לקבע, אך כשנתבקש לקיים את הבטחותיו היה מגלגל ביהודי הנפחד העומד בפניו זוג עיניים תמוהות, כאילו מעולם לא הכירוֹ ופולט תוך חיוך מיתמם: קְטֹא ווי? זאטשעם ויי פרישלי? כלומר, מי אתם, מה פתאום מצאתם לנכון לבוא אלי? וזכורה להם התהלוכה הגדולה לכבוד אחד משרי-המלכות הגדולים, שצעדה דרך הרחוב הראשי מלווה משמרות קוזקים ואשר לוחמי החירות הקבילו את פניה בצעקות-בוז ועשרות הרוגים ופצועים היה יבול השתוללותו של משטר הדיכוי; והפוגרום המאויים, משיאי ההתפרעות בזמנו, שסיוטו נמשך שבוע תמים והֶדָיו הגיעו ל"דוּמָה", הוא בית הנבחרים בפטרסבורג, שנאלצה לשגר ועדה ל"חקר" נסיבות הרצח והשוד. לא נשכח במיוחד את מעשה-הזוועה של פורעים שכרתו את לשונותיהם של בני משפחת שלמה, לאחר שהתעללו בנשים לעיני הגברים וכִילו את חמתם בטף. ואף ההגנה העצמית הפעילה והאמיצה של הסבלים והאורגים היהודים ברחוב סוראזער, שעמדה לא פעם בשער הגנת החיים והכבוד, הפילה את פחדה על נציגי הרשות ולא אחת עשתה בהם שמות. ואז באו שנות-מלחמה כרוכות בחרדה ובמצוקה – ותקופת הכיבוש הגרמני בכלל זה. כל פרק מהמאורעות בעולם עלה לה לעירנו, כלומר ליהודיה, בדמים ובאימים וחתך בגופה ובנפשה חריצים עמוקים. תחת יסורים אלה התחשלה עוד יותר נאמנותם ומסירות נפשם של דורות יהודים לוחמים, מאגודות "בני משה" וחיבת ציון המקורית שהשראתו של הרב הגאון רבי שמואל מוהליבר הואצלה עליה, ועד נאמני ציון, חלוצים ושומרים שהעפילו לארץ ישראל והיו בין כובשי האדמה והעבודה בה, מראשוני בוני איילת השחר וגן שמואל ומשקים אחרים; מאגודות האנרכיסטים ומנהיגם שמואל ינובסקי, דרך ראשוני ה"בּוּנְד" ועד לקומוניזם היהודי שכולם חוננו בלהט מסירות ובנכונות להקרבה עצמית. כל רחשי ההויה היהודית וזעזועיה במזרח אירופה – ערש תקומת עמנו בדורות האחרונים – לבטיה ופרפוריה, באו על מלוא ביטוים בחיי המוני העם והנוער היהודי בעירנו. אך גם אם שבע נפלו – וקמו שוב; מעירם לא ברחו, להיפך אליה חזרו תמיד ואף קלטו תמיד, בחיבה ובמסירות, אלפי פליטים מישובים אחרים.

 

פרק שני

אמי היתה בתו של רב העיר, שושלת-יוחסין ארוכה ומפוארת של רבנים גאונים. אחד מהם, הרב יהושע לייב דִיסקִין, הוא הרבי מבְּרִיסְק, זכרו לברכה, השתקע לפני הרבה שנים בירושלים והיה אחד מראשוני חולמי בנין הארץ. אף שחיבר ספרים בתורת המוסר וחי בעולמות של זוֹך וזוהר, לא הסיח את דעתו מענייני העולם הזה. יִסד ישיבות, מוסדות צדקה ובתי יתומים וזכרו נתקדש בקרב רבים מבני עמנו. אור יְקָרות זרוע על דמותו הנאצלה מאגודה קטנה שהיתה קשורה לנסיונות הראשונים של ההיאחזות באדמת פתח-תקוה, ובשערה כתוב לאמור:

הברית והזכרון

ספר

לחברת

"אגודת מיסדי הישוב"

אשר ראשית מעשיה בחברת "פתח-תקוה", אשר

הוּסדה ביום השמיני לחודש תמוז, שנת ה' תרל"ט

לפ"ק, בעיה"ק ירושלים תובב"א.

ובשוליו הפסוקים י"ד וט"ו מפרק ט' שבספר עמוס.  לא פולמוס ולא תּזִיסִים ולא סוגיות חריפות – בשורה לוהטת בה, במחברת זו, קול קורא של בן נאמן לעמו, כואב כאב פזוריו ומצוקתו וחדור ראיית-עתיד בהירה וחרדה לצפוי לו. הרב מוקיע את פשע ההתבוללות וההתנערות לגורל העם, חדור אמונה בתקומתו במולדת שיכולת רבה גנוזה בה, ותמציתו קול-קורא מציון להתערות בה, "להקריב את נפשם ומאודם להוציא את המטרה הנשגבה הזאת לפעולה, לכונן מושבות בארצנו הקדושה לבנות הנהרסות ולנטוע הנשמות (ההדגשה במקור)... רב לכם לדאוג עבור זרים. רב טוב עשיתם בכל מושבותיכם ומי מזכירכם לטובה? בא העת שתבינו ותעשו לביתכם, האירו פניכם על אמכם הזקנה אשר אחרי בלותה תהי לה עדנה... הן היא קוראת אליכם מרחוק, מתחננת ופורשת אליכם כָּפֵּיהָ: אנא, בני, חנוני, פנו אל ארצכם הקדושה ועשו אותה לארץ חפצי..."

להלן בא כתב ההתקשרות של עשרים ושבעה חברי החברה, אשר נאספו יחד לשם יסוד המושבה החקלאית-הדתית העובדת. "הקושאן של מקום הישוב ייכתב על-שם האדמו"ר הגאון אב"ד דבריסק נ"י וכל ההתנהגות של החברה יהיה רק על פי פקודתו בכל דבר. וכל התקנות המוסמכים ממנו כבר קיבלנו עלינו לשמור ולעשות ולשמור בלי לנטות מהם ימין ושמאל".

ברטט שבקדושה היו מזכירים בביתנו את שמו של הרב יחד עם שמו של סבא, רב העיר, אשר ארון-הספרים הישן אוצר את ספריו, בין אלה שחיברם ובין אלה שלמד בהם, גדושים הערות והגהות-שוליים בכתב-פנינים זעיר ומסולסל.

דמותו של סבא, כפי שהיא שמורה בזכרון משפחתנו וזקני הדור, היא מאור עולם, גאון מופלא, אולם עיקר שבחו – מידותיו התרומיות, ענוותנותו ואהבת האדם שבו, ומעשה – שרבים גלגלו בו ובפרטיו – ביהודי שבא לשכור דירה בביתו. לאחר שנקבע המחיר והדייר שלמו, ניתן לו מפתח הדירה ונפרדו בשלום. לעת ערב – אותו יום יום-סתיו גשום ומעונן היה – חזר הדייר ואיתו עגלה טעונה תיבות ובלילות, נשמעו דפיקות חשודות מתוך הדירה הריקה, שאיש לא גר בה וכל הימים היה מנעול תלוי על דלתה. לימים נתפס אותו דייר על ידי הרשות כיוון שחשדו בו בהברחת נשק ופרסומים של אחת המפלגות המהפכניות. לאחר חיפוש בדירה אכן התברר שהתיבות שהביא לדירה היו מלאות בחומר נפץ. סבא הועמד לדין באשמת מתן יד לקושרים ומורדים ברשות. במהלך המשפט, שעורר תשומת-לב רבה, הצליח בהגיון בריא להוכיח את צדקתו ואז נעשה נסיון לסחוט ממנו הודאה, שאותו דייר הכניס את המסוכן לדירה בידיעתו ובהסכמתו, ואם יודה בכך, יצא זכאי למרות הסגרתו של אותו דייר. אבל הרב עמד גם במבחן הזה, למרות האיום נגדו, ולא זה בלבד אלא שאף הצליח למוטט את בנין הקטגוריה ולבטל את מזימתה.

שש פעמים פקדו פרעות את ביתו של סבא שעמד סמוך לבית הנתיבות ולמשכנות הגויים, צפוי ומועד לפורענויות. כשגברה הסכנה, ניסו לשדלו שישים איקונין בחלון ביתו הפונה לעבר הרחוב, סגולה בפני פורעים ודחה את הרעיון כדבר פיגול. זו הרוח שפיעמה בו – קידוש שם שמים בכל הדרכים וקודם לכל בדרך של קיום ואהבת לרעך כמוך. ולכן שׂם לא אחת נפשו בכפו בימי עֶבְרָה ומצוקה להצלת נפשות, לסייע לעני, לנחם יתום ואלמנה. ביתו היה בית-ועד לתלמידי חכמים וקול תורה נשמע בו יומם ולילה ומוכי גורל מצאו מחסה וסעד בביתו, מפִּתו אכלו ובדירות שבביתו גרו לא אחת חינם אין כסף. דאגה זו שדאג להשביע רעב ללחם ולספק מצה ויין לחג למי שחסרים אותם, נכונות זו לעמוד תמיד לימין כל נצרך וסובל היתה נחלת המשפחה כולה. אחד מבני-המשפחה האהובים שלמדו תורה מפיו, צעיר מעיירה סמוכה, היגר לגליציה וקרא לעצמו שלמה שילר, כדי להיפטר מצו הגיוס לצבא הצאר, ולבסוף השתקע בירושלים, מטובי המורים והוגי-הדעות בתנועת הפועלים העברית.[1]

אוירת גידולו של שלמה שילר היא אוירת גידולן של אמא ואחיותיה; הבנות הוכנסו להיכל של תורה, ואביהן לא מיחה נגד מאמציהן לקנות לעצמן גם מיופיו של יפת, ספרות רוסיה וגרמניה וכן השפה העברית ודיקדוקה, תנ"ך ויצירות תקופת ההשכלה. יל"ג וביאליק, פושקין ולרמונטוב ודוסטויבסקי היו כפולחן בבית. ואמא אהבה לקרוא באזני ילדיה בעל-פה פרקי שיר ופרקי נבואה כרוכים יחד. הבנות היו עסקניות באגודות ציבוריות שונות, בכללן "בנות ציון", נאמו באסיפותיה והיו פעילות באמונה בחיי החברה.

ביום פטירת סבא, באחרון של חנוכה, נהפכה מנורת החג על כל נרותיה בבית התפילה שלו, ויהודי העיר ראו בכך סימן רע. קדרות ירדה על העיר ויושביה. אמרו: לקו מאורות בישראל. לקה גם מאורו של הבית, שקיומו היה על דמי השכירות המועטים אשר הקהילה המשיכה לשלם לבני ביתו, האלמנה ובנותיה. מכאן ואילך היה הבית מזיגה מיוחדת במינה של אצילות רוחנית ומסורת של הומניות צרופה. שרשית ושל עניות מנוולת ומשפילה...

האילן המפואר של המשפחה הצמיח גם שלוחה מקבילה של צאצאים, אשר גם הם ינקו מאותו מקור אחד השקיעו כוחות רוח וכשרונות בחומר ובפְּרָקְמָטיָה, ובמידת הצלחתם התהדקו קשריהם עם עשירי הגויים או עם תנועת הפועלים הכללית והצד השווה שבהם שהתרחקו ממחצבתם. ואזכיר אחת, כשרונית מאוד, אמיצה שזינקה מן הבית הזה – אל עולם הסוציאליזם, התאהבה בנכרי מטובי עסקני הפועלים בדורה, וסופה שהלכה לעולמה בדמי ימיה בלידתה ללא נשואין כדת, והיא כבר שְבעת מלחמה מהפכנית. ומסופר עליה במשפחתנו, שהזדמן אצלה פעם פרץ סמולנסקין שבא לעירנו לאסוף חותמים ל"השחר" וכשהושיט לה יד, אמרה לו: אינני נותנת יד  לפושעים – והיא עוד אז אדוקה בדת ישראל. אמר לה: אם אין ברצונך לתת לי יד, תפשטי רגל לנושייך... קיצוניות וקנאות שציינה את תקופת אדיקותה ציינו את תקופת האפיקורסות בחייה – וסופה נשרפה בלהבה. לא יחידה היתה בבית זה לאחר שבחומתו החלו נבעים פרצים וסדקים ורוחות חדשות חדרו בעדם.

 

פרק שלישי

שונים שרטוטי הדמות של בית אבא. הנה סבא, אבי-אבי, עטור הזקן והדור הצורה. פרנסתו על חכירת אחוזות מבעלי-נחלאות עשירים, רובם שרי צבא גבוהים שבילו את ימיהם במקומות-השעשועים במערב, והוא, סבא, היה מנהל משקם ודואג לעיבוד שדותיהם, משלם את שכרם של העובדים בשדות ובמשק, משווק את היבולים ובעודפים משלם את דמי החכירה ומסי הממשלה ומקיים את ביתו. חוזה חכירה זה עם אדוניו היה סבא מחדש שנה שנה, ואין צריך לומר, שתמיד היה מלווה חשש שמא לא יתרצה הנכרי ונמצא הוא וביתו חסרי פרנסה. לעיני רוחי היתה החצר הרחבה של "הפריץ היהודי", כפי שהיה מכונה גם בימי ירידתו ודלדולו; בית האבנים מרובה החדרים, הנראה כטירה קטנה, שריחות של שחת רעננה, תפוחי-אדמה וכדי חלב טריים נודפים ממנו. בכניסה היתה שדרת עצי לילך שפרחיהם הלבנים והסגלגלים נוסכים בושם משכר ושיחי היסמין בינותם, ומסביבו, משלושת איבריו, היה גן עצי פרי שסבא היה מחכירו לחוכר-משנה יהודי מהעיירה הסמוכה.

נטועים ללא סדר עומדים עצים מוריקים עבי-גזע ורחבי-צמרת, עמוסי פירות בשלים המציצים מבין העלים, תפוחים לבנבנים שציפתם רכה ומתמוגגת בפה, תפוחים אדומים ונוקשים, חמוצים ועסיסיים ששימשו גם לעשיית יין; אגסים שמנמנים-צהובים, שזיפים ירוקים ושחורים, עצי דובדבנים עסיסיים, שיחי גרגרים למיניהם, עצי-אגוז סבוכים ועתירי-נוף, וביניהם עצי-נוי ופרחים וירק ודשא. יפה מאוד היה הגן בבוא האביב, בשעת הלבלוב והפריחה כשריחו נישא למרחוק וצפרי-קיץ ינעימו שיר וכל כולו – חלום קסמים. ובחצר: האורוות רחבות הידיים המשכנות בתוכן סוסי עבודה ורכיבה וסייחים וסוסים לגידול ולהשבחת הגזע. בלילות-ירח בהירים הם מובלים למרעה במשטחי האחו, בהם גדל העשב העסיסי ופרחי התלתן, ליד אגמים צלולים, רגליהם האחוריות קשורות והרועים ליד המדורה צולים תפוחי-אדמה ומשגיחים עליהם (מתוך חבורות רועים אלה גדלו, כנראה, הציירים הסלביים אשר קסמו על הבד את עדנת הסוס, יפי עיניו, גמישות איבריו את  עדרי הסוסים בהשתוללותם החפשית או בשדות הקרב ואחד המובהקים שבהם – וויצ'ך קוסאק). מה רבה היתה אהבת הסוס בחצר של סבא! וברפתות – פרות ומבכירות ועגלות ועגלים; ושוורים מסורבלי בשר לחרישה, להסעת משאות ולהרבעה, ולהקות עופות ואווזים וברוזים ותרנגולי הודו המסתופפים ומסתובבים בצדי דרכים ובקרנות. והרי הגורן הגדולה, בניני-משק, הסככה הגדולה ומכונות חקלאיות ולידם בית-המלאכה, חציו מסגריה, חציו נפחיה, ובניני-לבנים מכוסים גגות-קש המשמשים לצרכי משק ושיכון. ובאר-השוקת, שנועדה לשתיה לבהמות-העבודה ולעדרי-החלב, והיא משקיפה אל מרחבי שדות ויערות המשחירים באופק. האין זה ביתו של בועז יהודי מימי מלכות יהודה שנקלע לתוך המישור הזה בלב ארץ הסלבים? לא, לא בועז הוא, כי אם נסיך יהודי בזעיר אנפין ונסיכותו מושתתת על חסדי נדיבים זרים, אשיותיה יושר ונדיבות לב, ושעריה פתוחים לכל דל ונצרך ועובר אורח, ויהודי עיירות הסביבה וכפריה גאוותם ותפארתם עליו.

בבית טורחת סבתא וסביבה הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות – אוכלוסיה שלמה. בעבודות החקלאות והמשק עובדים האיכרים הגויים, חורשים ועודרים, משדדים וזורעים, קוצרים וחולבים, רועים ומטפלים בחי ובצומח ובכלי-העבודה. סבא מסתובב בחצר, או נוסע לעיירה הסמוכה, נושא ונותן בענייני המשק וחכירתו, אך מידת בקיאותו בהם אינה למעשה מרובה. הבן הבכור הוא החולש על מהלך העבודה, מסייר על סוסו בשדות, שם עין בוחנת בחי ובצומח; הצעיר ממנו מנהל את החשבונות; מטפל במכירה ובקניה ובסילוק תשלומים; ואילו הבנים הצעירים מהם, לרבות הבנות, שקדו בלימודי תפילה ותורה ועברית ושפת המדינה וחשבון. סבא שוכר מלמדים ומורים, מקיימם על שולחנו, מפנה להם חדרים בביתו ונוקב את שכרם בכסף מלא. אולם יש והילדים מעדיפים לשוטט ימים תמימים בשדות, בגן עצי-הפרי, ביערות הסמוכים, להתגלגל בערימות החציר הריחני בגורן, להתרועע עם השקצים הערומים למחצה, לרדוף אחר ציפרים ופרפרים ורמשים וסנוניות הבונות את קניהן במשקופי החלונות או מעל לשערי האורות והרפתות, לרכב על חזירים וסייחים, להאחז בזנבות עגלים, להפחיד עדרי אוזים ולשתף עצמם בכל המלאכות והעיסוקים המזדמנים במשק. ואפשר שגם המורים לא התמסרו במיוחד לתפקידם. בחור הישיבה לשעבר,שבא מבחוץ – מהעירה, אף הוא נשבה בקסמי הטבע כחולם בהקיץ. אחד מהם, למשל, שתפקידו היה הוראת הלשון העברית, התמסר ליצירה ספרותית. כאן גם נרקמה אהבתו הראשונה עם אחת מבנות סבא, שעזבה את הכפר ובפטרבורג הבירה סיימה את חוק לימודיה ברפואה, על אף תרעומת האב. זמן מה לאחר שעזבה את בית הוריה עקר גם המורה הצעיר לארצות-הברית ובאמתחתו פרקים מהמסכת "ביערות פולין".

יש ימי-שמש צוהלים במישורי פולין המזרחית, שאדוניה בני פולין ואוכלוסיתה – איכרים מפגרים ודלים בני רוסיה הלבנה. זהב תבואה בשלה, רקום פרחי-בר צבעוניים, פרוש על שדות אין-סוף. שמחת קציר ואסמים מלאים מבשרים שנת שובע ממשמשת ובאה. רבה המלאכה בשדות, שם קוצרים את הקמה, מאלמים אלומות, עומסים בעגלות ומסיעים את ברכת היבול לגרנות. בתום הקציר יצעדו האכרים בסך, חרמשים ומגלים על הגב, בשירה על שפתיים לעבר "החצר". בראש התהלוכה בנות אכרים צעירות לבושות בלבן, זרי דגניות לראשיהן, אלומות שבלים זעירות, קצוצות-קנים, בידיהן. משלחת הקוצרים באה לבית סבא ושמה על שולחן-העץ רחב הידים, המכוסה מפה לבנה, את מנחת השדה; לאחר חילופי ברכות יקדש עמם על היי"ש ויעניק להם דמי-חג. אז יצא סבא לברך את ציבור האיכרים המכונס מסביב לבית. ובלילה דולקות מדורות וחגיגת הקציר הסוערת תסחוף במעגל ריקודיה ומחולותיה וזמירותיה זקן ונער, איש ואשה, דורות עמלים הקשורים בכל נימי חייהם לאדמה זו, המוציאים ממנה את לחמם ולשדה מזין רוחם.

שנים חי סבא בכפר. מאחרוני החוכרים היהודים מסוגו היה. במרוצת הימים נשמטה פרנסתו מידו. השלטונות החלו דוחקים את רגליו, אם באמצעות חוקים המכוונים נגד חכירת אדמות על ידי יהודים, או בדרך הכבדת מכבש המסים והארנונות. אף בעל האחוזה הזקן הסתלק, ובנו יורשו לא ידע את יוסף... גם מאורעות הזמן נתנו את אותותיהם בפינה שקטה זו. גזילות וגניבות ומקרי התעללות זדוניים עד כדי סיכון חייה של משפחת ישראל בודדת בים הנכרים. רבים מן האכרים שעבדו באחוזה היו בעלי חלקות שדה משלהם. גם בשנים שדופות ושחונות, גם כשהתרגשו אסונות ופגעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם, או כאשר עברו גייסות על פני הכפר והחרימו ושדדו ורמסו והעלו באש עמל אדם, הוסיפה אדמתם להצמיח ולהניב. מה שאין כן סבא שהיה זר, ובחזקת מתווך בין בעל-האחוזה ועובדי האדמה. המשפחה נדלדלה והלכה, הבנות והבנים נטשו את הבית, לא עצרה כוח לשאת במשא – ותכרע. מי שלא ראה את צערם של אלה היורדים במעמדם, לא ראה צער מימיו. ורבים היהודים בסביבה שהצטערו על חלום הנסיכות היהודית הזעירה שהתמוטטה, חלום פאר פטריארכלי שנגוז...

איני יודע כיצד התקשרו שני בתי-אב, בית אבא ובית אמא, בקשר נישואין. אך כשאני קורא בשרידי חליפת-המכתבים בין הורי מלפני נישואיהם, כתובים עברית נמלצת מתובלת בפסוקי תלמוד ותנ"ך, אין אני תמהה על כך. יותר מאשר גילויי אהבה מצויים בה, בחליפת-מכתבים זו, דברי-תגובה לבעיות הזמן ורוח אהבת ציון מפעמת בה. זיווג זה, אף שלא זכה לאריכות ימים מוצלחים, אף שסֶבל וצער היו שזורים בו, עלה יפה. היה זה בית יהודי מושלם במידות אדם והשכינה היתה שרויה עליו – אך הוא נדרס ונמעך בשנות מלחמת-העולם הראשונה, ורק אוד בודד אחד שרד ממנו לפליטה... האחד הרושם את דפי היומן הזה בתל-אביב, בשנת תרצ"ט  (1939).

 

פרק רביעי

"זכור כי באת לעולם בליל כל נדרי, עת עמך ישראל שפכו תחינתם בפני שוכן מרום, שנתיים לפני פרוץ המלחמה בעולם" (מלחמת העולם הראשונה) – היתה אמי מייסרת אותי ומדגישה, שעלי לשמור אמונים לדת אבותי הקדושים. לעתים היתה מושיבה אותי בחיקה, אבא בסמוך לה, ושניהם שרים לי משירי ציון החביבים עליהם: "על אם הדרך שושנה מתגוללת"... או שירי עם נודעים, כגון: העמערל קלאפ... דו וועסט זיין א גביר, מיין זיאמעלע... ואף שירי עבודה ומהפכה, הדי שנת 1905, לרבות שירי-עם ברוסית, פשוטים ומלבבים. מובן שהושמעו בביתנו קטעים של פיוטים וזמירות ותפילות. משום מה דבק בזכרון הבן תמונת אמא, מתחממת בגבה אל התנור, ומסלסלת עד כלות הנפש את הפסוקים הבאים, שתפילה וכאב מהולים בהם, היא "התפילה" לי"ל פרץ:

 

                                    רבונו של עולם!

                                    נאך ווייניק געליטן?

                                    ווען וועסטו, רבונו

                                    של עולם, פארשיטן

                                    דעם אפגרונט, דעם טיפן

                                    וואס טיילט דיינע קינדער

                                    אויף שטארקע און שוואכע,

                                    אויף לעמער און שינדער?

                                    עס הערט זיך פונדארטן

                                    דעם ארימאן'ס געוויין,

                                    עס זיצט דארט די שנאה

                                    און קריצט מיט די צייט...

           

                        (בתרגום חופשי:   רבונו של עולם / האם לא סבלנו די? / מתי, רבונו

                                                של עולם / תגשר על פני התהום העמוקה /

                                                המפלגת את בניך / לחזקים ולחלשים / לגדיים

                                                ולפושטי עורות? / משם נשמע בכיו של העני /

                                                שם נמצאת השנאה / וחורקת-שיניים עם הזמן...)

 

רוב הנעימות עגומות, כוספות, נלבבות שהן כחלק מהווי הבית, מדמות המשפחה ומיסודות מהותם.

כבבואת-חלום מעומעמת עולה לפני הדמות הזכה והחביבה של אבא, אשר "מעודו לא נגע בזבוב על הקיר". אנו יושבים בכפר סמוך לנהר הנארווה. אבא מסלסל בשפמו, מחייך בנחת, לומד עם בנו הבכור, אהובו, בסיפורי החומש ומפליג עמו למערכות הנביאים. בחדר הסמוך מאזינה אמא לקריאתנו בספר שמואל, נגשת אלי, מלטפת את ראשי ומפליטה לעבר אבא: לזה הנער התפללתי, לשמואל'קה בכורי.

בשבתות אנו מטיילים בתוך תחום השבת לאורך גשר הברזל אשר על שפת הנהר. במקום זה הוא עולה על גדותיו המגודלות סוּף גבוה וצמחי-מים, להקות של חסידות ועדרי ברוזי-פרא עוברים בִּיעף. דייגים מטילים חכה. נהדר הנהר בגאוּתו, רפסודות ודוברות-עצים נישאות על שפת גליו. ובאופק – יערות. נוף טבע שנחקק בעמקי תודעת הנעורים... וכאן, בסמוך, כרו לאבא את קברו. הוא נפטר במגיפת הטיפוס, בת-הלויה לשנות המלחמה, המצוקה והטלטולים והניח אותי בן שמונה ועמי אח ואחות צעירים ממני. על ביתנו השליו, מלא חדוה עצורה של שמחים בחלקם ומסתפקים במועט, ירדו צללי יגון כבד. כשחזרנו מן ההלויה ואמא השתוחחה ביסור נפשה ובתמרורי בכיה, חיבקתי את אחי ואחותי הקטנים, סוככתי עליהם כיונה על גוזליה והבטחתי לשמש להם אבא, מגן ומחסה. שנים רבות ליוה אותי מראה שלושת זוגות העינים שתבעו ממני, הבכור, בלי אומר ודברים, את קיום נדרי; ואילו אני הרגשתי על כתפי החלשות את עומס האחריות שלא לפי מידת כוחי. אמי עמדה עד סוף ימיה בנדרה היא, לא דעת איש אחר אחרי מות בעלה. את העיירה עזבה כמעט בחוסר כל. כל שנותר נשדד בידי גייסות ששיבשו לא אחת את הדרכים וכילו את חמתם במחוזות-מגורינו, מחוזות-סְפָר.

אמי חזרה לעיר-הולדתה, לבית הוריה – ואני לבית סבא, אבי אבא. ומאז ידעתי נדודים רבים על אדמת-הסְפָר הסוערת והגועשת בשנים ההן...

 

פרק חמישי

במערה חבויה, חצובה בהרי הטאטרה, שוכנת חבורת אבירים נמה, רכובים על סוסיהם האמיצים, ללא זיע ותנועה. אחת בשנה יתעוררו האבירים לרגע קט וישאלו בלחש איש את חברו: האם הגיעה כבר שעת הגאולה? והתשובה תבוא: לא. אבל, אילו יכול היה בן תמותה להגיע למערה ברגע התעוררות האבירים מתרדמתם, התעוררות רוחם ורצונם, אז ינתקו מחרצובות האבן וידהרו לשחרר את עמם, עָם פולין המדוכא, מעבדות לחירות... זה "חזון העצמות היבשות" של המשורר קָזִ'ימִיז' פּשֶרבה טֶטמַאֵיר. ואילו הסופר הנודע זֶ'רוֹמסקִי חלם על בתי-זכוכית שקופים ובהירים לעם העובד במולדת המשוחררת. משורר אחר, קָרְשִינְסְקִי, שר את שירת המרד והנקם של אִירִידיוֹן בשליטי רומא – הם  עמו. דמותה של המולדת הגאולה עודדה ואימצה את גיבורו של מִיצְקֶבִיץ בתא בית-אסוריו בוילנה. מרידות החופש (1831, 1863), שדוכאו באכזריות רבה, הלהיבו את רוחם של סְלוֹבֶצקי ועליזה אוֹזָֹ'ֹשקוֹ, הסופרת הדגולה מעל "גדות הנימאן". את ספרה "מאיר איזופוביץ" הקדישה "לכל אזרחי הארץ, השואפים לאור ולשלום, החדורים אמונה ורצון טוב, ללא הבדל המקום בו נולדו והשפה בה הם משבחים את האלוהים". בימי הפרעות ביהודים בשנות השמונים של המאה התשע עשרה התפרסם סיפורה הקצר "גדלי" – ובמרכזו דמותו הנוהרת של ההלך היהודי העני, המחזר על כפרי הנוכרים עם מרכולתו הדלה; משוסה ומבוזה כל היום, הוא מגיע עם לילה לכפר מואר ושבע, צונח בשדה לשבור את רעבונו בשעועית הירוקה הטלולה. אז מסתער עליו שומר-השדה, משסה בו את כלבו וכו'. והרי קובץ סיפוריה "בזרם" והרומן הגדול "אלי מקובר". שגיבוריהם יהודים והצד השוה שבהם הוא החתירה "לחשל חוליות הבנה, עזרה והרגשת שותפות הדדית בין כל העניים והנדכאים, לרבות היהודים"...הרי אמן המכחול היהודי גוטליב, והנה ארתור שיק, שתיארו את שילוב-הגורל בין שני העמים. בלשון צבעונית הוא מספר: פולנים ויהודים נלחמים שכם אחד נגד גייסות קוזקים משתוללים באחד מפרבריה של וארשה. ביד האחד מתנופף הדגל ודיוקנה החולם של מרים הקדושה ניבט ממנו, ולידו בחור יהודי, יארמולקה לראשו, קאפוטה לגופו ופיאותיו משתלשלות ויורדות על לחייו – ואש-קרב בעיניו...

אולם אנו, שגדלנו בארץ זו בין שתי שתי מלחמות העולם, ראינו את המסורת הזאת בכליונה החרוץ. ידענו על דיכוי עריץ של מליוני בני המיעוטים, דיכוי לאומי וחברתי כאחד. ידענו על התערערות מעמדם של היהודים. ידענו שראשית התעצמותה של פולין הוכתמה בדמם ברחובות לבוב, וילנה וערים אחרות. השנאה אלינו פיעפעה על כל צעד ושעל. והארץ גדושה בתי-סוהר ותאי-עינויים ורוח רעה נושבת בה. מצפרני המשבר ביקשה הארץ להיחלץ בתגבורת הדיכוי, בהטלת כל משקלו על שכם ההמונים, בנישול יהודים ודחיקת רגליהם מענפי קיומם. ונוסף על כך – לחץ חזק של השלָטת תרבות המדינה. הבדלי ההשקפות בין חוגי השליטים לא היו, אלא הבדלים בשיטת הדיכוי. ואילו היהודים – גם בעירנו – גילו הסתגלות מופלאה גם במצב זה, שגסות, פראות ובערות שימשו בו בערבוביה, והם נחלצו לגילוי מקורות קיום וליסוד ענפי תעשיה חדשים. עיקר אוכלוסיתנו ישב בערים ותביעות טריטוריאליות לא היו לנו, בדומה למיעוטים אחרים, ולכן נחלצנו מלחץ ה"התישבות" השיטתית של קציני הצבא ופקידים וממסעות ה"פציפיקציה" שנועדו "להרגיע" בדם ואש את בני אוקראינה ורוסיה הלבנה שהגיבו לא אחת ברצח שרי הממשלה והמלכות, במעשי התנפלות על מוסדותיה, באי-תשלום מסים אולם גם בליכוד חברתי שלא חסר אף צביון מובהק של שנאת ישראל, שנאה לאנשי המסחר ויושבי הערים, שותפי השלטון כביכול...

ורואה אני את המוני בני עירנו, עיר היהודים, בתסיסתם החברתית המתמדת. הנה הם ממהרים להצביע בבחירות לבית-הנבחרים בעד רשימת המיעוטים הלאומיים בראשות יצחק גרינבוים והרב רובינשטיין, אם כי מיעוט שבהם נלחם בקנאות לרשימות אחרות, מימין ומשמאל. ביקורם של מנהיגים ציוניים שימש תמיד הפגנת-חג גואה וסוערת. רבבות באו להרצאותיהם וקריאותיהם של נחום סוקולוב או לייב יפה – "פרזידנט ז'ידובסקי פשיאכאל", אמרו הגויים, לאמור: נשיא היהודים בא. המונים שתו בצמא את דבריהם והועלו הרבה תרומות. אלפים רבים של בני נוער ברשת ענפה מאוד של בתי ספר בעברית וביידיש כלשונות-הוראתם, ומיעוט קטן בבית הספר העממי הממשלתי הפטור משכר לימוד. אלפים בארגוני הנוער. בעקשנות דבקו המונים בתרבותם, בהוי חייהם, הקימו מוסדות תרבות ועזרה, פיתחו צורות חיים עצמיות. ה"שמנדריק" שנתפס להתבוללות, ללשון המדינה החדשה ונימוסיה – זכה ללעג ולבוז.

שנאת ציון ושלילת הציונות פיעמה במחנה הנוער הקומוניסטי – כמו גם נכונות נפשית להתבוללות וטמיעה. הציונות היא, כמובן, אוטופיה ריאקציונית, תרמית של ההון היהודי. בעיני הקומוניסט היהודי הצעיר, מדינת פולין רחבת הידיים היא כבית-סוהר לעמה ולמיעוטיה, והסעיף הראשון בתכנית המפלגה באזור-הסְפָר הוא: "מלחמה לעצמעותן המלאה של רוסיה הלבנה המערבית ואוקראינה המערבית ושחרורן מעול הכובשים הפולנים, עד כדי הפרדתן מן המדינה והכללתן ברוסיה הלבנה המועצתית ובאוקראינה המועצתית". ליהודים אין ארץ. אם הפועל משולל מולדת במשטר הנוכחי, קל וחומר היהודים – וכל מכלול בעיותיהם ומצוקתם יבואו על תיקונם ממילא עם נצחון המהפכה הסוציאליסטית. והוא מטיף את תורתו – הקומוניסט היהודי הצעיר, מפיץ כרוזים במפעלי הטכסטיל ובבתי-המלאכה הקטנים, בקסרקטינים ובבתי-הספר, מעלה על נס את ברית-המועצות, משתתף בשביתות ובהפגנות, הוא השאור שבעיסת מלחמת-המעמדות. בכל חג סובייטי הוא מניף דגלים אדומים על עמודי-החשמל ומקיים הרצאות-בזק ("מסובקות") ליד שערי בית-החרושת. הוא אוסף כספים לעזרת אסירים פוליטיים. פועמת בו תחושת שותפות עם כלל עולמי גדול ולוחם. בפעולתו הוא משקיע מרץ עצום ואמונה, התלהבות ומסירות נפש, מסכן את חייו ואת חרותו. אדרבא, הסכנה מגרה ומותחת וקוסמת ומצמיחה כנפיים. אם השלטון כה אכזרי בדיכויו, מובן כי אין קורט של צדק ויושר עמו... תאי הנוער הקומוניסטי תקועים במקומות רבים. שמונָה – עשָרה צעירים בְּתא. פועלים צעירים ותלמידים. לשון המדינה, הקושרת אותם לפועל ולחייל הפולני, לשונם היידיש – נועדה לפעולה ברחוב היהודי. ועברית – הס מלהזכיר. רבים ביניהם נטולי  עבודה ופרנסה. תלמידים שאין להם סיכוי לסיים את חוק לימודיהם. "מיותרים". במקרים רבים יעלו בחלקם מאסרים ועינויים קטלניים, המפרנסים יצרי נקם ועלבון התובע שילומים והמגביר את חוית המערכה הבלתי-מתפשרת וההקרבה העצמית המוחלטת.

 

פרק ששי

משחזרתי אל אמא, לבית סבתא, היה מעמדה של המשפחה בכל רע. וגם העיר נקלעה למצוקה כלכלית גוברת, חוסר עבודה ופרנסה. פנה הודה פנה זיוה. בעיקר התמוטט בסיסו של מעמד הביניים המתרושש. אי המנוחה היתה רבה, גברו התסיסה ורצון ההגירה לעיר הגדולה יותר או לארצות רחוקות. קיום משפחתנו היה על ההכנסות משכר-דירה משני בתי-החומה – שארית הפליטה של העבר; אולם המסים והתשלומים והקנסות שהוטלו חדשים לבקרים עלו על ההכנסה. מקור זה לא זו בלבד שהיה חיוני לפרנסתנו, אלא גם נועד להביא נדוניה לבנות, אחיותיה של אמא, שהגיעו מזמן לפרקן. והואיל והמצוקה אחזה בנו לעתים קרובות ולא הרפתה, ראו הדודות המזדקנות קיפוח קשה בכך, שבאנו להסתופף בצלן ולחלוק אתן את הפת המועטת. מאידך גיסא הן ראו את יכלתה המוגבלת של אמא, החלושה והתשושה, לסייע לקיומן – והיא עצמה מטופלת בילדים – ולִבָּן התחמץ בקרבן. כי היה המצב ללא נשוא וללא מוצא נראה לעין. יתרה מזו, אף אותי, הבכור, שביקשתי ללמוד מלאכה כדי שאוכל להקל על מצוקת הבית, הניאו ממחשבה זו. בן למשפחה כזאת – ומלאכה! היתכן? ראוי לך שתלמד ותגדל בתורה ובחכמה. בסתר לבן נשאו את חלום החזרת העטרה ליושנה לבית שהתרושש ונסדק ללא תקנה... על אף עלבונן ועינוייהן לא חסו על כל עמל, חסכו מפיהן ומצרכיהן הראשונים ביותר, למען ילדי אחותן האלמנה.

נוסף על הרצון לעמוד לימין המשפחה האומללה, פיעמו בי עוד שני רצונות – ללימודים ולפעולה בציבור. שלושת הרצונות התרוצצו בקרבי, נאבקו ביניהם, להטו. לעתים היה גובר האחד ונחלש משנהו, אך אף אחד לא הגיע לכלל כיבוש שלם; לפעמים נסחפתי באפיקיהם, בכוח ובקנאות, וחסרו האופי והתנאים לנצחונו המוחלט של האחד, לנצחוני על עצמי. מכל מקום, תור הילדות אשר, כמסופר ברוב ספורי הילדים, אין ענני צער ודאגה מעיבים את שמיה, נתקפח. עודני ילד ושלוש התביעות כירסמו במצפון ולא הרפו...

בן עשר – תלמיד כתה ד' בגימנסיה העברית בביאלסטוק – רושם ביומניו:

... בלילה ירד שלג רב והקור צורב. בחלונות הפריחה יד הטבע פרחים, ציצים, עצים וסביבם – שלג קפוא. אינני לבוש כהלכה, אך הדודה מאיצה בי שאמהר לבית הספר.

אני נוטל את ספרי והולך. בדרך עלי לסור למאפיה הסמוכה, לקחת בהקפה שתי לחמניות לארוחת-הבוקר, אך אני ממאן. אתמול היה האופה בביתנו והודיע, שלא יוסיף עוד לתת בהקפה. קר. הנעלים קרועות. על כף ידי האחת כסיָת-צמר, ועל האחרת – פוזמק שחור. אני מטייל ליד חלונות-הראוה המצוחצחים והוגה: איך איראה בעיני התלמידים והמורים?

...הגימנסיה הומה מתלמידים. אני לומד בה חינם אין כסף (סוד זה שמור עמי, כמובן. האם אינו משפיע על יחס המורים אלי?). רובם של התלמידים בני הורים אמידים: סוחרים, חנוונים, תעשיינים, מתווכים; מיעוטם בני בעלי-מלאכה ועניים הנותנים נפשם על חינוך ילדיהם.

אודה אני מחבב את רוב מורָי. הלטינית משעממת אותי ויותר ממנה – חסר לי כל ענין בתולדות פולין, שהם תולדות מלכי פולין. מה עלובים הם לעומת מלכי צרפת וגרמניה, שנאבקו באפיפיורים, לעומת איטליה מימי הרנסנס, אנגליה הרדודה בעמים ובארצות... את ספרי-החובה איני קורא, ולעומת זה אני מרבה בקריאת ספרים אחרים; ערב-ערב אני ממהר אל הספריה העברית אשר בריחוק רב מן הבית. הכפור חורק תחת צעדי, הקור מסמיק לחיי ואזני. מה רב תענוג הקריאה, היקרה לי מכל הלימודים, מלבד מקצועות הספרות – ספרות ישראל – והלשונות שאני אוהב בכל נפשי ומאודי.

...הסכמה כללית בכיתתנו ביחס לכל תלמיד. באהדת-יתר לא זכיתי מעודי. זר ומוזר הייתי לא אחת לכלל חברי. האם אוכל לשתף עצמי בעליצותם ובמעשי הקונדס שלהם – ואני מלא דאגה ומחשבה כרימון, ובבית חסר לחם, תביעות בית-הספר התיכון רבות ובכיס אין פרוטה לפליטה?

חסר לי כל יחס נפשי לבית-ספרנו הרואה את תפקידו אך ורק בהקנית ידיעות ואינו משמש בית שני לתלמידיו, בית המחמם ומקרב, והדאגה לעתידם רחוקה ממנו. ודאי, הגימנסיה העברית מתאמצת להשיג זכויות-ממשלה, שיאפשרו לבוגריה לבקר בבתי-הספר הגבוהים במדינה בתום לימודיהם. ברדיפה אחר הזכויות היא משלבת בתכניתה יותר ויותר מלימודי המדינה, לשונה ורוחה. מה יתנו ומה יוסיפו הזכויות הללו לנוער העברי, למשפחותינו, לעמנו? מיעוטם של התלמידים ימשיך השתלמותו בתורת-המשפטים, פילולוגיה, פילוסופיה, מתמטיקה, אחדים ברפואה וטכנולוגיה, וזהו שכר היוצא בהפסדו. שנאתי את הזכויות, את השאיפה להשגתן ואת הקריירה... ואמא אינה פוסקת לשדלני, שעם גמר הלימודים אסע לברלין ואלמד פילוסופיה וחכמת היהדות ואהיה דוקטור-רבינר. אמא מסכנה, אין לה פת לחם ובגד ללבוש, והיא חולמת על השכלה גבוהה לבנה הבוחל בהשכלה זו ובשאיפה אליה! ודאי היה רצוי לה, שאהיה רב (וגם עתה שכרה לי מלמד לתלמוד), אך באין ברירה – אהיה לפחות, דוקטור-רבינר...

...קשות השעות ביום, רובו שייך לבית הספר, ולעומתו משובב-נפש החופש בלילה, הקריאה בספרים והאגודה החדשה אליה הצטרפתי. אגודה זו שמה  "השחר", יחידה במינה היא בבית-ספרנו ובעירנו בכלל, אחדים מתלמידי כיתתי נמנים עליה. שבוע-שבוע אנו מתכנסים, מקיימים שיחות, עוסקים בתרגילי-סדר וצופיות. חותמים על כתבי-עת מארץ-ישראל, חולמים על עליה, התישבות וצבא עברי...

ובבית – עוני משווע, מדכא, משפיל. קשה לשאת בעלבונם וצערם של האח והאחות הקטנים. לאחר מאמצים השגתי שיעור בשכר. הורי תלמידי עניים מרודים הם; לו יכולתי הייתי פורס להם מלחמי. כאילו להכעיסני מרבים לדבר בכשרונותי – לטפח בי את השאיפה להשכלה וללימודים. בכיתה קוראים לי "משורר", כמובן בלעג. אך אינני שם לב, בפרט שהמלעיגים עלי הם מן החנפנים למורים ואין חטמם מגיע מעבר לספרי הלימוד –

...לפנות בוקר נפטרה סבתא. כל הלילה עמדתי ליד מיטתה. קהל רב מילא את ביתנו. הבנות שהתרוצצו להשיג כסף להוצאות הרופאים, טרחו עתה בעסקי הקבורה. פניה היו כמו מגילת-קלף כהה, אך עיניה הגדולות, הנבונות להטו עד אחרית. נאנחה קשות. עלבון הבית שירד מגדולתו, צער הבנות שעלומי חייהן התקפחו, כאב הנכדים הנמקים ברעב והנוהגים דרך קלוּת בתפילה ובמצוות – כאילו נתרכז בה בשעות האחרונות. גססה ביסורי-נפש גדולים. לא נענתה לשאלות, ללטיפות, לבכי. רק גניחות עמוקות, עמוקות מני לב. כנפים שחורות השיקו בחדר... עם אור הבוקר יצאה נשמתה... במעגל הן יושבות חמש הבנות ומקוננות על שברן. ידיהן אחוזות זו בזו. "כצאן בלי רועה נשארנו, אללי לנו". מקוננות ומתיפחות. לפתע פורצת דרך לעצמה אחת מהן, בין אנשים מצטופפים, דומעים ונאנחים, ניגשת אל הגופה המוטלת מכוסה בסדין לבן ונרות דולקים לידה, וקוראת בקול חנוק: אצא במחול בחתונת אמי המתה, היא לא זכתה להובילני לחופה, אובילנה אני – – – והיא נלחצת בדבקות לשפתיה הקרושות ולוחשת לה: "קחיני איתך לקבר, קחיני"... (עתה אני מבין כיצד דעתם של אנשים נטרפת עליהם, כיצד מזדקנים בן-לילה, כיצד מתאבדים לדעת). ואני ידעתי, הן קשרו הספד על חייהן ונעוריהן, על שריד זוהר-המשפחה שדעך.

...בינתים גדלה אגודתנו והפכה להסתדרות-נוער ענפה ושוקקת ברוב פעליה ולה סניפים ברבות מערי-השדה. הייתי בין פעיליה והעומדים בראשה. הפעולה בלעה את כולי, את מיטב כוחותי ומרצי מסרתי לה ברצון, היא השכיחה ממני במידה רבה את צער המשפחה והמרירות שגרם לי בית-הספר. היתה זו דבקות של כיבוש ראשון, של הסתערות-נעורים תמימת-אמונה, הבטוחה באמיתה ורואה בה עולם ומלואו. את פרוטותָי האחרונות שנועדו למזונות וצרכי-לימוד הייתי נותן למענה. רוב ספרי היקרים לי, שאגרתי במשך שנים, מסרתי לספריה שלה. הייתי משתתף בכל כינוסיה ואסיפותיה, מארגן, מרצה, כותב מאמרים.

אולם עד מהרה חל בי מפנה. צרור ספקות כוססים עטו עלי וגזלו את מנוחתי. הסתדרותנו מאחר שגדלה והסתעפה והתבצרה התקשרה עם זרם מסוים בציונות, אשר ראה את עיקר תפקידו בביקורת זולתו, בהשמצת יריביו, במלל עקר ובאיבת הפועל והנוער החלוצי. הזרם החדש טבע את חותמו על ההסתדרות שלנו ללא הכרעתם העצמית של המוני חבריה. מעתה ואילך הרגשתי שהקרקע בוערת תחת רגלי... ואז בא הקרע, אז יסדתי את ההסתדרות החדשה. ושוב: במרץ ובהתלהבות ללא גבול.

זוכר אני את אסיפת-הסתרים הראשונה ליסוד ההסתדרות החדשה בעליית-גג של ביתנו. עששית עשנה זורעת אור נוגה על העשרות האחדות של הבחורים והבחורות שהתכנסו לכאן לדון בדרכם לעתיד, לתת ניב ופורקן לתסיסתם ומאוייהם. טרם נתגבשה הדרך, אך הכיוון ברור לכולם: ציונות, סוציאליזם, חלוציות. אני יודע, כי סוף ה"סערה" להתרגש עלי, שהרי אני המורד והיוזם והמארגן ורבים עלולים ללכת בדרכי. אהה, כי נקום ינקמו בי, בכך אין בי ספק... הלב הולם בקרבי ואני מאמץ את כוחותי ומעודד את חברי. בשעה מאוחרת אנו מסיימים את אסיפתנו והולכים אל היער. והיער טובל בלובן מכסיף, רב-הוד, דרוך-קשב. השלג חורק מתחת לרגלים. אדי-נשימתנו מסתלסלים בחלל הזך והצונן ונמוגים במרחבים השקופים של הלילה. שמים עמוקים, תכולים, מלאי כוכבים. שירת-נעורים נישאת למרום, שירת אמונה בצדקת מאמצינו וביושר דרכנו –

ההסתדרות החדשה קמה בהתנדבות חברינו. לצרכי פעולתה שכרנו בנין גדול אשר שימש בשעתו בית-חרושת לטכסטיל. וככל שגדלנו והתפתחנו והד חי נענה למפעלנו, כן גדל זעמם של ה"מנהיגים" הקודמים. תחילה ניסו לנהל עמדי משא-ומתן, ביקשו לשדלני, להתפשר עמי במחיר... העלאתי בדרגה והענקת משרה שמנה. דחיתי את הצעותיהם בבחילה. אז הוכרזה נגדי מלחמת-מצוה, שעיקרה השמצה. פעם גם ספגתי מכות מידי חברי הקודמים, לאחר שנודע להם כי עומד אני להתווכח בפומבי עם מנהיגיהם. אולם המערכה נגדי רק חישלה את רוחי ורוחם של רבים מחברי, שותפָי לדרך ולמחשבה, והתעוררות-הנעורים ההיא ודאי נחקקה עמוקות בלבם וקבעה לא מעט בדרך התפתחותם. היכן הם היום, התמימים והמסורים?

וכאן בהסתדרות החדשה, פגשתי במרים, הנערה החיננית אשר שנים רבות התלבטתי עמה ועם עצמי באהבתי אותה, אהבה נפתלת וקנאית וטהורה של נער יהוד בגולה – – –

 

פרק שביעי

כתיבת שירים, חלומות על מסעות, כיבושי-גבורה ותכניות דמיון נועזות הם כחלק בלתי-נפרד של מלכות-הבדים יציר גיל הנעורים. במלכות זו הייתי מפליג כבורח ממשקע הצער והכלימה ששבעתי ביד רחבה. אולם משחר בגרותי הצטרפה לכל אלה האשה, אשר דמיוני היה מצָיירה בעתרת גוונים מרהיבים וסגולות-חן. ואפשר כי ביקשתי בה גם את פיוסֵי אמא ורחמיה שחסרו לי, את ניחומי האחות ועידודה, את סעד הרע וגם תגמול ליסורים ולחרפות ששבעתי מחמת המצוקה בבית. בדומה לפעולה בקרב הנוער כן גם נוטֶה הייתי להפרזה באהבת הנעורים, שהיא הלוהטת ביותר אך גם השטחית ביותר. הייתי העבד הנרצע שלה.

הראשונה שהרעידה את מיתרי לבי הצעיר היתה חברה לכיתתי; עד היום, עשרות שנים מאז, לא שכחתי אותה. היתה גאה ובוטחת בעצמה, מידת תקיפותה כמידת יפיה, המלכה בבנות. בת-טובים, עשירה ומפונקת, ואילו אני – יסורי החיים ועלבונם חתומים כאות קין במצחי. בכל חום לבי נמשכתי אליה, כאל אור-סגולה. חיבקתי אותה שטוף-געגועים כשביקרה אותי, כמו אופֶליָה החיוורת והענוגה, בלילות ללא שינה שרתי לה שירים, אך לא העזתי להתקרב אליה, לטייל ולבלות בחברתה. וכך נשאתי בלבי את אהבתי, חלום טיפוחי, כאבתי אותה וזנחתיה.

ואז פרצה לתוך חיי, כאילו לפתע, מרים. רכה בשנים היתה, אך מפותחה בגופה – ותבונה לה כאשה מבוגרת. בת לאלמנה עניה, שקיומה על אפיית תופינים ומכירתם לתגרני הרחוב, אך היודעת  לחפות על עניה ולשאתו בקלות. ממשפחת חסידים. בעלה אשר הוריש לה את הבית הקטן בו גרה, הניח אותה יחד עם שלושת ילדיה בדמי ימיו, לאחר שהתענתה קשות תחת תגרת ידה של "המרשעת היפה", כפי שכינה אותה. האשה שנועדה לשלוט, שגילתה כושר מופלא של הסתגלות לכל תמורות החיים וחליפותיהם, החזיקה מעמד במבחנים רבים. בשנות המלחמה עסקה בהברחת כספים וסחורות, עגבה על חיילי צבא-הכיבוש תמורת קופסת-סוכר או זוג גרביים – ואז נולדה מרים. קשיות העורף, אהבת החיים, האנכיות המופרזת באו לה מאמה. היא גדלה בתנאים קשים, ואף על פי כן פרחה ויפתה. אודה שלא ביופיה כבשה את לבי, אלא בעוז הרוח ובבטחון העצמי ששפעו ממנה. מי יודע איזו תכונה סמויה היא הקובעת בהתקשרות הגבר עם האשה, אולי היסוד החסר לו? העובדה שבת עניים היתה משכנתי, האינטליגנט הצעיר, עוד יותר. התקשרתי אליה בעבותות-אהבה נאמנה, עד שראיתי עצמי שנים רבות עולה באש אהבתי כּוֶרֶטֶר יהודי צעיר...

עם המגעים הראשונים בין הנער והנערה מתפעם הלב, נדלקות העיניים ועניין חדש כובש את ישותך וגוזל את מנוחתך. לנערה היה גוף חמוד, איברים עגלגלים, חיוך כובש-לב ושדָיִם – תפוחים ריחניים בהבשלתם שהביאה לי אותם כשי, מאושרת וצוהלת, ינקתי את טל לחייה הפורחות. רָוִינו אהבת נעורים טהורה.

היא סחה: הבערת את דמי, עוררת בי שפע רצונות ותשוקות שעד עכשו לא ידעתי. אתה שלי, שלי תהיה לעד.

ואני – לשוני נאלמה והתרגשותי השתקפה בעיני. לעד? ודאי, היתכן אחרת?

צער ותענות ירדו על ביתנו בהיודע דבר קשרי עם הנערה הזאת. אמי התנגדה בכל תוקף לקשרי עם פשוטת-העם חסרת-השכלה ומפוקפקת-המידות. פחדה היא פן תצוד אותי ברשתה, רשת החטא והבטלה ורדיפת התענוגות, ונימוק נוסף בפיה: התכלית מה תהא עליה? והדוקטור-רבינר? אודה, ככל שגברה ההתנגדות לה בביתי, ככל שביקשו להמאיס אותה בעיני, כן התהדקו קשרי עמה. ודאי, היה מן הצדק בהערכה של אמי, לא אחת נצרבתי בגסותה, אנכיותה, בחוסר כל יחס לרוחני שבחיים – אך לא עצרתי כוח להינתק ממנה. גוף נאה – לא השלמתי – הרי מן הטבע בא, ולא בזכות מאמץ עצמי, ומלבד  זאת, איך אפר את הבטחתי לה, כיצד אכתים את נשיקותי הראשונות? בהמשך הזמן שימשתי לה מורה, מיטב המחשבה של הוגי-הדעות וסופרים ביקשתי להקנות לה ולהחדיר בה רוח של התנדבות והקרבה למען משאת-נפש, למען הכלל. כי ידעתי, השלילה שבה מורשת היא לה מאמה, ואילו חינוכי והשפעתי עשויים להכריעה.

ופעם אמרתי לה: כל-אימת שאת מתבגרת ומתפתחת, זרה את ורחוקה לי יותר. האין אני מגדל פרח נאה בגני, ואחר עתיד לקטפו ולהזין בו חייו? מורשת אמך מבוצרת בך עמוקות וכובשת אותך –

היא: דומני, כי אהיה פעם האשה האהובה האומללה ביותר, ואולי איאלץ לשלוח יד בנפשי – – – גאה אני על מורשת אמי, והריני קובעת באורח עצמי את דרכי ומעשי –

אמא של מרים אינה פוסקת להעיר לי, שעל בתה להינשא ככל המוקדם לאיש כדי שתעמוד ברשות עצמה. ואני הן לא ראיתי לעצמי שום סיכוי קרוב ושום אפשרות לקיים משפחה. אולם דוקא הכרה זו, שלרגל תנאים חמריים עלולה אהובתי להישמט מידי ולהיגזל על ידי אחר, שאינו טוב ממני ובעל מידות תרומיות יותר, ציערה אותי ולא השלמתי עמה. וודאי הוא לי, שהיתה נשמטת מיד עוד לפני גמר לימודי, אילולא מאורע חדש שהתרגש בחיי, שקשרנו יחד ונטל לזמן מסוים את עוקץ חריפותה של השאלה...

המצב הכלכלי של משפחתנו החמיר והלך. ימים רבים לא בא אוכל חם אל פינו. רעבנו וקפאנו מקור. אמי היתה נלחמת בגבורה לפת לחם ומעט עצים להסקה. כל פרוטה עלתה בדמים. הנושים והגובים למיניהם לחצו באין רחמים. הממשלה איימה למכור את הבית, מקור הקיום, גם לאחר ששילשלה לקופתה את שכר הדירה. השעבודים העיקו מאוד. רק סיכוי אחד נותר אז לנו: התרמיל וחזרה על הפתחים... בצנעה, בלילות, שחוחה ורצוצה, היתה אמא – בתקנה טלאי בגדי ילדים – מתמוגגת בדמעות חרש על מר גורלנו. נוסף על כך היו אחיותיה, הבתולות המזדקנות, מציקות וממררות את חייה. הרגשת אבדן-העצה-והמוצא, אין-האונים-ויאוש הגבירה את הכאב והעמיקה את הצער. דמותה של אמא גדלה והיתה בעיני דמות קדושה וגבורה. עד יומי האחרון אשמור בלבי ברחמים רבים את דמותה זו, מה עלה בגורלה במלחמה האכזרית? כשאני מצרף בדמיוני דמויות של אמהות בישראל שמצאו להן גואל בספרותנו, קל וחומר בספרות העמים, אני מוצא בכל אחת מהן נקודת נוחם, פירור עידוד, שמץ סעד, ואילו האמא שלי – לא. רוב חייה – פרשה אחת של סבל, בגוף ובנפש, מועטות כמותה; רוב שנות אלמנותה היו כור של סבל ויסורים בלתי פוסקים. רבות תמהתי איך החזיק גוף אשה חלושה זו מעמד במשך שנים רבות ולא כרע. נראה, שרק האמונה בחיים, באלוהים, דבקותה בתורת המוסר והצדק של היהדות, חיזקו אותה מול נחשולי הזעם. ואילו חרדתם לילדיה ואהבתם – נטעו בה תקוות למעט ה"נחת" הנכספת...

אותו זמן חזרתי אני, הבכור, ובכיסי תעודת הבגרות. אך ראה זה פלא, רק עתה ראיתי עצמי אובד-עצות לחלוטין, מחוסר כל יכולת לעזור לעצמי, קל וחומר למשפחתי. לאן? אי הדרך? הדרך לחיים ודרך-החיים בה אבחר. ההסתדרות, בה השקעתי הרבה זמן וכוח, הביאה לי מרורים. ומרים, בה דבקתי, מה יהא על אהבתנו שהיתה בעיני בחזקת גורל? האם עלי לשלוח יד בנפשי? אף זאת כבר ניסיתי... וגם אמונת אבותי שוב אינה פועמת בי...

 

פרק תשיעי

מי שידע והכיר את הנוער היהודי בפולין על זרמיו וחוגיו ותנועותיו, לא יתמה ביותר לזניקות-הפתע המרובות שהתרחשו בו ממחנה למחנה. לעובדה זו סיבות רבות, מהן הטבועות באופי, בנסיבות חיים ותנאים, אך תמיד היה בהן מן החיפוש אחר פורקן נפשי-מוסרי, תגמול לרוח התובעת תיקון וסיפוק.

הסופר החכם ד"ר מכס וויינרייך חיבר ספר מחקר בשם "הדרך לנוער שלנו" (דער וועג צו אונזער יוגנט, וילנה, ייוו"א, 1935) והוא בחלקו ניתוח שאלונים של נערים יהודים מכל החוגים והשכבות, ובו גם השאלון שלי הכולל רמז-הערכה למפנה החדש שחל בחיי:

שבטבעי, הרצון העז לפעילות, לחיי הכרה, להערת אימפולס המרץ הגופני והרוחני.

...פגישות אחדות בהסתדרות הסטודנטים, הרצאות, אסיפות סתרים, עיון בחוברות שהזדמנו ליד, והסתירה שנתגלעה בי ביחסי לתנועת-הנוער הציונית גמלה עד כדי זינוק מהרצל... ללנין. שעה שאני הוגה בכך, הריני סובר שכמעט ולא הכריעו בדבר גורמים שבתבונה. קבעו בעיקר גורמים שברגש, באופי, במעוף, רוח המכסימליזם והחלוציות שבטבעי, הרצון העז לפעילות, לחיי הכרה, להערת אימפולס המרץ הגופני והרוחני.

לפסוק הנ"ל מעיר ד"ר וויינרייך, בין היתר, "שכל ההסברה הזו אינה מסבירה ולא כלום. אין זה מעניננו כרגע אם יש לדגול בהרצל, בלנין, או בשלישי, אולם מדוע אי אפשר, כתוצאה מכל הנימוקים אשר  בהם המחבר נוקט לרבות אופי, מעוף, מכסימליזם שבטבע וכו', להצטרף דוקא למחנה הרביזיוניסטים או לפועלי-ציון שמאל? הרי אין זו תופעה נדירה. לפיכך, שעה שאנו קוראים קטע כזה, רשאים אנו לקבוע רק זאת: משהו דחף את המחבר ממפלגתו הקודמת למפלגה חדשה; אולם מהו הדחף שגרם לכך – דבר זה לא ידוע לנו. כדי שנדע זאת, עלינו לחקור את האוטוביאוגרפיה שלו בכללה; אלא שקרוב לודאי שגם האוטוביאוגרפיה לא תניח את דעתנו, שהרי כל הידוע למחבר על עצמו וכל שהוא מספר על עצמו, אינו משקף אלא חלק קטן מחיי הנפש שלו".

ודאי דחף זה שלא היה ערטילאי כלל ועיקר עשוי היה לדחות (וגם דחה) את הצעיר היהודי לזרועות זרמים וחוגים שונים. אלא שבסביבתי ולצעיר בעל השכלה ותכונות כשלי, הצטיירו הרצל ולנין כשני קטבי-האמת הקיצוניים והמושלמים, וכל אחד מהם תובע את קורבן-התמיד שלו. ככל שאני מתאמץ להחיות בזכרוני את התקופה ההיא, את האמונה העמוקה, את משאת-הנפש שחילחלה בי תמיד, הריני נוטה לשלוש הנחות.

א. נפשו של הנער לא באה על סיפוקה בקטבי-הרוח השונים, ונדחפה מאחד למשנהו, בחיפוש תיקון וגאולה לעצמה ולזולתה.

ב. הדחיפה היתה בכיוון לקיצוניות ולשלמות, להתנדבות ולהקרבה עצמית.

ג. אי היציבות הרוחנית כתולדה של תנאי-קיום וחברה מעורערים; דומה, כי לא מקרה היה איפוא המפנה שחל בי.

ובכן, נסחפתי עם הזרם החדש... "ולו גם אבנה מגדלים באויר, ולו גם ספינתי לא תעגון בחוף – לא חשוב, לא איכפת שאגיע למטרה, חשוב רק המהלך בדרך המלך"...הרגשה זו ודאי ליוותה אותי אז. בקלות יתירה, בקנאות של מאמין חדש, קיצצתי בנטיעות, שהיו כחלק מדמי ומבשרי. מאמרים ומכתבים שהתחלתי לפרסם בעתונות השמאל, הליגלית למחצה והבלתי ליגלית, היה בהם כדי להעמיד בסכנה את חופשתי ועתידי. דבקותי החדשה הגיעה למידות של התאכזרות באמי, באחי ואחותי ובעצמי. באתי במגע עם חוגים חדשים, מפתיעים, של לוחמי-חירות, ועמי חמדת-נפשי, מרים – והרי דרך והרי סגנון והרי מטרה בחיים! מה ערך לזוטות כשמדובר – לא פחות ולא יותר – בגאולת העולם והאנושות הסובלת, שהיא גם גאולת ישראל. מה ערך לבכי אמא ולצער הילדים, האח והאחות הקטנים, נוכח המלחמה הנטושה לחיים ולמות על עתיד העולם – ומחר, מחר אפשר וארקב בבית-סוהר אפל ואקפח את עתידי ונעורי וחיי? להילחם במשטר הקיים המאוס, להשמידו ולמגרו – זו הדרך, והיחיד מה ערכו כי נשעה אליו?

בדירתה של הסתדרות-הנוער היהודית, עליה נמניתי לאחרונה ואשר השקעתי מאמצים רבים במלחה על הקמתה וביסוסה, שכנה גם אגודה מיוחדת במינה, "אגודת בית-הספר הביאלורוסי", בחלקה כשרה בעיני הרשות ובחלקה בלתי-כשרה; כשרה במידה שעסקה ביסוד קורסים לספרות, לטיפוח השפה, להצגות ונשפים בלשון הלאומית, ביסוד קופות לעזרה הדדית וכיוצא בהן; בלתי כשרה, הואיל וכל פעולותיה שהיו נטולות אופי מדיני או חברתי היו ממילא מכוונות נגד שלטונות פולין, שרדפה את המיעוט הזה. אלא, שלמעשה היתה גם אגודה זו כלי-שרת בידי המפלגה הקומוניסטית, שראתה עצמה לוחמת לזכויותיה, חירותה ועצמאותה של אומה זו. בדירה זו נפגשתי לא אחת עם ראשי עסקניה ופעיליה, ולא היה זה אלא טבעי שאניח להם לקיים ישיבות בביתי.

את צערם של בני משפחתי בזמן הישיבות הללו אין לתאר. אמא היתה מגיפה את התריסים, נועלת את הדלתות מעמידה לידם מתרסים של שרפרפים וכסאות ומיטלטלין – ולא היתה זזה עד שהתפזרו היושבים עם אשמורת הבוקר. אף חורים במנעולי הדלתות היתה סותמת מפחד פלישת-פתע של הבולשת, חונקת את דמעותיה ולבה פועם בקרבה לכל קול ואיוושָה. צורפתי לתא של עשרה סטודנטים צעירים, אוהדים חניכי בתי-ספר בלשון המדינה, ואחד מהם, כנטע זר, חניך גימנסיה עברית; האחד הזה הוא אני. המזכיר שלנו היה נער יהודי, פועל מתכת, נאמן שבנאמנים, שכבר נתפס פעמים אחדות בידי הבולשת ולפי הידיעות עלה בידה, לאחר עינויי-אימים לסחוט ממנו אי-אילו ידיעות על פעילותו בציבור. האשמה זו, אף שלא הוכחה, הפָצָתה בלבד די היה בה כדי להרעיל את חייו. לימים נאסר שוב ונידון לשש שנות מאסר. בימי מאסרו פרצה אחת השביתות החמורות של האסירים הפוליטיים בפולין במאבקם נגד "השוָאתם בזכויות" לאסירים הפליליים. הם גם הכריזו שביתת רעב, והשלטונות עשו כל אשר בידם לכפות עליהם את מרותם, לאלצם לאכול ולחסל את השביתה. זו היתה מלחמת גבורה של קומץ בחורים ובחורות מישראל אסורים, מוכים ומעונים  נגד שלטון תקיף ואלים. איזה כוח עמד להם? אף מזכיר התא שלנו עמד במבחן. עוד במאסר וגם כששוחרר (בערבות כספית גדולה מאוד) תבע מחבריו קיום משפט-חברים להבהרת החשד שהלך אחריו כצל שחור, הוא ביקש להוכיח את צידקתו, אך לא בא על סיפוקו. נטל אקדח, עלה על פסי הרכבת ואיבד עצמו לדעת ביריה.

שעה שנמשכה השביתה עקבנו, כמובן, במתיחות אחר המתרחש בבית הסוהר. בעתונות לא באה שום ידיעה על כך. אולם האסירים לא בלבד שעמדו בקשרי-קבע בינם לבין עצמם, אם על ידי שפת דפיקות בקירות ובתקרות או בדרך של "קורספונדנציה" רבת-תחבולות, אלא קיימו קשרים גם עם עולם-החוץ בדרכים ואמצעים שהצריכו אמנות, זריזות ונסיון מרובים. זו לי הפעם הראשונה בחיי שנשמתי את האווירה של חזית, חזית מיוחדת במינה...    

 

פרק עשירי

התא שלנו החליט לערוך נשף שהכנסותיו קודש לקרן העזרה לאסירים פוליטים (מ.א.פ.ר.). הורכבה להקת-חובבים. הופצו כרטיסים במספר ניכר. בערב בו התקיים הנשף ראיתי לראשונה חבורה גדולה מחוגי הנוער השמאלני בעירנו וכן בלשים שהתערבבו בקהל ועקבו אחר כל המתרחש באולם. פתחתי בקצרות בעניני דיומא ובלשון  סגיא-נהור עמדתי על המשטר השורר במדינה ומצבם של הפועלים והמיעוטים ועל שאיפת הנצח של האדם לחיי חירות שוויון וצדק; והדברים אף שלא היה בהם שום חידוש מצד עצמם ומצד מסקנותיהם, די היה בהם כדי להבאיש את ריחי בקרב האינטליגנציה העברית בעירנו, זו אשר לפני זמן קצר הייתי ילד-טיפוחיה. לא נכנסו עמי בויכוחים, לא השתדלו כלל להסביר ולשכנע בצדקתם הם, כי אם ליוו אותי במנוד-ראש, שיסוד התמיהה מעורב בו ביסוד הצער על אחד שפרש מן המחנה ונעקר מתוכו. מעין היחס של האב האדוק לבנו שיצא לשמד, והוא קושר עליו מספד בחייו ומדירו מנכסיו... אולם אני לא שמתי לב לכל אלה. גיבור-היום הייתי. כאילו ענין היה לי להבליט הבלטה חריפה וקיצונית את ההבדל ביני לבינם, כלומר לבין הציבוריות היהודית הרשמית בעירנו, שהיתה בעיני כחלק מן המשטר, ואני מרדתי בשניהם ללא מורך ופחד. ודאי שלא היה בי אז צל של ספק, כי האמת, האמת השלמה, נתגלתה לי – – –

אחרי דברי הפתיחה בא החלק האמנותי, שאחד מראשי העושים בו היתה מרים. הצלחתה אותו ערב היתה מוחלטת. יפה היתה באותו מעמד, קורנת אושר וגיל – מלכת הערב. הנה היא ניצבת על הבמה המפוארת, תנועותיה אמיצות ונועזות, מלוות את דיקלומה. היא קוראת ברוב טעם את חרוזיו של פרץ:

 

                                                    לאמיר גיין,                              

                                                    לאמיר גיין,                                                                     

                                                    לאמיר דא איבערלאזן די שוואכע!

                                                    און בראנזענע יונגען                                                                   

                                                    איז דעמאלט באפאלן                                                        

                                                    א צארן                                                                          

                                                    פון יארן                                                                         

                                                    וואס זיינען פארלארן!                                                        

 

  (נלכה נלכה, החלשים! ובחורים שזופים כברונזה, אז תקף חרון של שנים כאן נשאירה את שכלו בעשן).

ואני חושב: האם לא אותי את עצמה, נוער יהודי תלוש וחסר-עתיד בעיירה ובעיר בפולין, היא מעלה בחרוזים אלה?

אני רואה אותה על הבמה באיפור חדש; לבושה מכנסים קרועים, כובע שמוט לראשה, סיגריה בפיה, נקישות תוף מלוות את דקלומה:

 

                זינגען פויגל פריי און פריילעך,                  פוצחות רינה צפרים במרחבי-דרור

                ציטערט אויף זיין טראָן דער מלך.             ירעד על כס מלכותו המלך.

                ציטערן איז נישט כדאי!                          חרדה? לא ולא!

                זינג איך ווי דער פויגל פריי,                     כציפור אשיר שירת דרור,

                פּויק איך אז די פּויק זאָל פלאַצן,               אתופף – ויפקע התוף!

                און איך דזשימדזנע מיט די טאַצן,              ואכה במצילתיים

                און איך לויף ארום ארום                         ורץ אני סביב סביב –

                דזשים – דזשים, בום – בום,                    דז'ים – דז'ים, בום – בום.

 

אך שיא ההצלחה בבימיו של אותו שיר אידי-סובייטי, שענינו בגנרל הצבא הלבן, רוצח ופורע, שיכור ונואף, שאנוס לאחר המהפכה לחזור על הפתחים. צועד הוא בכבדות, רגליו נתונות במגפיים כבדים ותוך כדי כך הוא מפזם לעצמו שיר על תפארת שחלפה, שיר הגעגועים לימים הטובים ההם... ולמותר להעיר, כי הנוכחים ראו בשיר רמז מפורש לשליטי ימינו אנו. וזה עיקרו:

 

                צ'אביטע, צ'אביטע                    

                ווי מאיע, ווי מאעי,

                פאצ'אמו נע כאָדיטע,

                ווי מאיע, ווי מאיע – - -

                טראָגט זיך לידער מיינע,

                איבער גאַנץ אוקראַינע,

                אוווּ זענט איר איצטע.

                זאַפּאָראָזָשצעס מיינע?               

                טייערע קאָזאַקלעך,

                הוי האָט איר געשניטן,

                זשידעס און מאסקאלעס.

                אויף א ליאַך פאַרביטן!

                טייערע קאזאקלעך,

                האַרציקע און נאָעטע,

                וואוּ זענט איר איצטער

                ז'לאזניאַק און גאנטע?

                און וועגן אייער דאליע,

                זינגט שוין היינט נישט קיינער,

                נאר ערגעץ טיף אין דניעפער,

                ליגן רוהיק איירע ביינער...

                צ'אביטע, צ'אביטע,

                ווי מעיא, ווי מאיע –.

 

                                                    מגפיים, מגפיים, מגפי שלי,

                                                    על מה ולמה אינכם נושאים אותי –

                                                    אחים קוזקים, יקרים מה הפלאנו בז'דים

                                                    מכות ובמוסקלים, וחליפות גם בליאכים!

                                                    אחים קוזקים, יקרים נלבבים,

                                                    אן נעלמתם, ז'לזניאַק וגונטה החמודים?

                                                    לא עוד שירי תפארת ישירו לכם,

                                                    אי-שם, בתהום הדנייפר, ינוחו עצמותיכם...

                                                    מגפים, מגפים, מגפים שלי...

הנשף הסתיים בהצלחה ועם זה עלתה קרנִי לאין שיעור. המשך הפעולה, שהתרחבה והסתעפה בימים המסוערים האלה, תבעה את כל האדם, את מלוא מרצו וכוחותיו. אותה שנה פרצה בעירנו אחת משביתות האורגים ופועלי תעשיית הטכסטיל הסוערות ביותר. כאֲבלים ניצבו מפעלי-התעשיה, שִירת המכונות נַדָמָה. חיי הכלכלה בעיר שותקו כמעט כליל. עם פרוץ השביתה והאסיפות הראשונות של הפועלים פיתחו הקומוניסטים תעמולה קדחתנית, שעִיקרה הכרזת קרב במפלגות הסוציאליסטיות – בסוציאל-פאשיזם. אף שלא הייתי מימי בין אוהדי "הבונד" ותורתו מעולם לא נתקבלה על דעתי, הרי פגע בי קשה עלבונו. הכרתי את מָנהִיגיו, שרובם בני-עם פשוטים, מורים, עסקנים, עתונאים. ראיתי את מסירותם לעניני הפועל היהודי, להטם במפעלי עזרה ותרבות לדלת-העם, עמידתם בכבוד ואומץ במוסדות השלטון המקומי על משמר ענייני האוכלוסיה היהודית, ולא השלמתי עם קיתונות הגידופים שניתכו עליהם בסיטונות וללא סייג. "הבונד מכין אינטֶרוֶנצָיה (התערבות) נגד ברית המועצות" – זו כותרת של בְּרוֹשורה (עלון) שהופצה אז אצלינו, שלא הטילה צל של ספק בהנחותיה ובמסקנותיה.

סמוך לכך פרצה שביתת הסנדלרים ופועלי-העור. מקצוע זה בעירנו נתון היה מאז ומתמיד להשפעתו של השמאל הקיצוני. אף כי רובם של הפועלים לא היו יהודים, רוב הפעילים והמארגנים, השׂאור שבעיסה, היו יהודים. לעומתם סוחרי העור והנעליים, רובם ככולם יהודים היו. שמור בזכרוני אָייזִ'יק הסנדלר, שחיבה יתירה נודעה לו ממני, אם משום פשטותו וטוהר לבו, אם משום ששעות רבות של קורת-רוח הייתי מבלה בחברתו ובבית-המלאכה שלו ומוצא תנחומים בצר לי.  בבית מלאכה זה בסימטה נידחת עשוי היה כְדִיר צר וקטן ושימש מקום פגישות, שיחות ודיונים. כאן גם לימדתיו קרוא וכתוב. יתום מנעוריו, פירנס עצמו ואף דאג במסירות רבה לקיום משפחתו. פָּרס מלחמו ומשכרו לכל נצרך. אמיץ לב היה. ראשון לכל פעולה רבת-סיכון, לא חשש מתגרות והתנגשויות עם אנשי המשטרה, בלשים, מפירי-שביתות. מסירות נפשו לא ידעה גבול. הוא עצמו לא אהב ויכוחים ובירורים. מה יתנו ומה יוסיפו?   העיקר – פעולה ומשמעת, לציית לכל הוראה ולהוציאה לפועל בקפדנות "חיילים אנו בחזית, ברגים זעירים במכונת ענק" – נוהג היה לומר. יקבעו המעטים, הנבונים והמנוסים על דרך הרבים וישאו באחריות להם. שעה שנמשכתי לרעיון החדש, לרעיון עיוני-מופשט נמשכתי, לברית המועצות כפי שצוירה ותוארה בידי חסידיהָ ולפי ששרו עליה לוחמי המהפכה בשירים נוגעים ללב, בכוח התביעה שפיעמה בָּלב לצדק וליושר והרגישות לכל גילוי של עוול וזדון, עול ושעבוד ובתוקף תביעת התגמול לחיים שקופחו. עתה, לאחר שראיתי אחדים מגילוייו, מדרכי מלחמתו, משיטות הסברתו, מיחסו העריץ והאכזרי לנושאי דברו וללוחמיו – הועם במידה ניכרת זוהר-הבראשית, אף שלא יצאו אלא חדשים מאז נדלקה התלהבותי.

נוסף על כך לא עלתה בידי, אני, שיָנקתי אהבת ארץ-ישראל מִשְדֵי אמי, לעכל את היחס לציונות ולעברית. אף בשעות התלהבותי ואמונתי ופעילותי הנמרצות ביותר התלבטתי בסעיף זה, שלא הטריד אחרים, קל וחומר לא-יהודים. מדוע, מדוע קטוֹנוּ מכל אומה ולשון, מדוע  תּוּפלֶה לרעה מולדתנו, שפתנו ותרבותנו? אם יוגשם חזון הסוציאליזם, מדוע יופקע מתוכו עמנו והארץ בה עוצבה דמותנו כעם, בה צמודים ודבוקים חויות של דורות וזכרונות-עם? הייתי האחד בחבורה שהעיז, לעתים, ברגעי נופש, להציג שאלות, לערער, לקבול ולפקפק, וודאי שלא נשאתי חן בשל כך ולא רכשתי אמון לעצמי, האינטליגנט, החדש, שלא מבית פועלים. הייתי היחיד בחבורה שקרא כתבי-עת מארץ-ישראל וספר עברי. לא זכיתי לתשובה אחרת מזו השגורה והמקובלת. אי-היכולת לישב את הסתירה בין שתי שאיפות-השחרור שהמו בתוכי גרמה לי צער רב.

בִּטני היתה מלאה בכל מה שכתבו אבות הסוציאליזם ומוריו בשאלת היהודים. הנחותיו של מרכס ודאי ששוב לא הלמו את הוָויָתנו בפולין – על תנועת הפועלים שלה – בכך לא היה לי ספק. אך מה הטעם למשל, לאמירה ש"הציונות מספסרת בנצח האנטישמיות"? הא כיצד? האם לאחר שירוָוח לנו ולעולם, לא נהיה זקוקים לקרקע ולעצמאות, לסדן-חיים ולמעיין-תרבות משלנו? הוא הדין לגבי האימרה הנודעת של פְּליכָנוֹב: "אנשי ה'בונד' ציונים הם שמוראה של מחלת הים עליהם". אם יקום אי-פעם עולם שכולו טוהר וזוהר, חופש ודרור – כך חשבתי – הרי עתידים להתעורר, וביתר שאת, כוחות עצמיים-מקוריים חדשים בעמנו, שיתבעו תיקון וגאולה. האם אין ההתבוללות וההתכחשות, וההתבטלות העצמית למיניה, תוצאה של כפיה ושעבוד מרצון? אולי צדק לנין כשהניח כי "התפתחות המשק עתידה לבולל את העמים", אך את ההתבוללות תיארתי לעצמי שלא כטמיעת המיעוט ברוב והחלש בחזק, שאין לה הצדקה מוסרית, אלא כמזיגה אורגנית דרך חירות. לא העזתי להתקומם נגד התורה בכללה – כל סטיה קלה היתה דוחקת את רגלי מן המחנה לחלוטין – אך ליוויתי אותה בפיקפוק רציני. האם אמנם עתידה ההתפתחות לבולל עמים ותרבויות על ידי טשטוש הייחוד האישי, הלאומי, החברתי, או אולי להיפך: ליצור תנאים להתפתחותם המושלמת והחפשית. הן מעמד הפועלים עתיד לשחרר לא רק את עצמו, אלא גם את האומה כולה, לשחרר את כוחות החומר והרוח שלה, את כוחות-הייצור והאדם – היתכן איפוא שהכוחות האלה, צורות-החיים ומוסדותיהם, יעברו מן העולם בטרם פיתחו את מיטב סגולותיהם וכשרונותיהם? האם ינשור התפוח הרקוב שניתקה יניקתו משרשי העץ, נטול כושר חיים והבשלה, הוא הנושר...

הכרתי את תפיסתו של סטלין על היהודים שאינם בגדר עם. אולם אם אין היהודים עם בפועל – האם גם בכוח אינם עם? וגם אם חסרים הם עדיין אחדים מן הסימנים המובהקים המייחדים אומה – שאלתי את עצמי – האם בשל כך אנחנו ציבור מקרי של נודדים וצוענים, או שמא כת דתית?

הרגשה חדשה, שבאה עלי כהפתעה, החלה חובקת את קיומי: הרגשת חנק. חשתי שחסר לי אויר לנשימה, שמצפוני מתגעש ומזדעק מתוכי באלפי קולות יום-יום, שעה שעה, חשתי צריבת פצע עמוק. הרצון הכֶּן והשאיפה הלוהטת לגאולת העולם והאדם שוב לא עלו בקנה אחד עם גאולת ישראל.  החלה מתערערת והולכת בקרבי הוָדאות, כי השאיפה האחת כוללת בתוכה, ממילא, את האחרת; אולם מאידך קשה היה לי להשלים במחשבה עם ה"צמצום" אשר בהשתתפות בצערו של עם אחד ושל צרכי חייו, גם עם עמי הוא. ודאי, שחרורו של כל עם הוא עיניינו, והוא מתרחש בביתו, אולם האם לעם ישראל יש בית לאומי?

גם חשבוני האישי החל מזדקר ותובע שילומים. מה יהא בסופי? הן עד אשר אמצא את דרכי, הרי מן ההכרח הוא להיאחז סוף-סוף בעבודה, במקצוע, תחילה לחיות ואחרי כן להתפלסף, כפי שאמרו קדמונים. קודם המעשה להלכה, לויכוח העקר, לפקפוק הטורדני. נכון, כל השערים נעולים, אין מתבססים בן-יום, ועבודה גם אינה בנמצא. מועקת המשבר הכללי בפולין מרובה, התרוששות ההמונים מחריפה והולכת, גאות של אבטלה, קיפאון במסחר. היאוש גובר ומקיף שכבות רחבות בעיר ובכפר – והנוער המתבגר הוא מקרבנותיו הראשונים. הנוער, האינטליגנציה ושכבות הביניים – החוליות הרופפות ביותר בכלכלה היהודית הדחוקה בין סדקי המשק של פולין. מה לעשות? ככל שתגבר המצוקה במדינה, כן תגדל עצבנותם ועריצותם של השלטונות, תגדל ותעמיק שנאת ישראל, יגאו גלי המהפכה והפשיזם. היכן המוצָא? היכן המוצא בשבילי? אני מתחיל לפשפש במעשי, ביחסי לעצמי ולבני משפחתי. הרי כל שאיפתי ורצוני לעזור להם, ולו במעט, לעודדם ולנחמם, אך דל עני ממעש ומיוזמה ושום סיכוי אינו נראה באופקי. האם יש אלוהים בשמים, האם ישנה השגחה פרטית? ככל שמתעורר בי רגש האחריות לנפשות הקרובות לי ביותר, כן אני מתאכזר להן יותר, מצער אותן בלא הפסק, מתרגש וצועק ומפנה עורף לאמא הדואגת ל"תכלית" שלי – ולבי מתבוסס בדמיו – - -

נופך נוסף של צער, אולי החריף ביותר, נוסכת לגביע-חיי מרים. היא עתה "פריילין" מפורכסת וגינוני-גנדרנותה בולטים. מרבה היא לבקר באולמי-ריקודים ובנשפי-חשק, מטיילת עם בחורים, אף כי קשורה אלי. אני בוער באש קנאה, סובל, דואב. בולש אחריה בצידי דרכים, ליד חלונות ביתה. אחרי כן אני בוש ונכלם בפני עצמי, בוכה במסתרים. מה מוזרה ומפותלת דרך הרגש? אף כי פקדו אותי לא אחת רגעים בהם מאסתי ובחלתי בה, רגשה בי אהבה אליה, העיקה כנטל-גורל שאין להשתחרר ממנו. כן, לא אחת אמרתי לעצמי: זה גורל, גורל מר, לא אזניח אותה, כי חתומה היא בלבי, אף כי בהכרה אני מטיל בה דופי. אין בי כוח להפסיק את קשרי עמה. חולשה היא. סבל רב נגרם לי על ידיה שעה שהיא פוזלת לאחרים, או תפוסה לחמרנות מובהקת. אולם אני יודע, היא לא תיבָּנֶה ממני. אני אין לי אפשרות להקים משפחה. והיא חייבת לעמוד ברשות עצמה ולהנשא לאיש. דרכי – חתחתים וחוסר מוצא ותלישות של אינטליגנט יהודי צעיר בגולה, חלש-אופי ונטול רצון ומכורסם ספקות וערעורים. ואילו דרכה – דרוכה וישרה, דרך עלמה צעירה, בת-העם שתביעותיה ומשאלותיה מוגבלות: חיי-משפחה ומעט נוחות בחיים. הרעיון לא שימש לה מעולם חווויה עמוקה, לא הניח עקבות עמוקים בנפשה, לא זיעזע את מצפונה, לא סיער את נעוריה. עתה כשהתלבטתי ופירפרתי וכאבתי ביסורי מצפון ונפש, ומשלא נתגלו סיכויים קרובים להתקשרות בינינו – עמקו ורחבו ההבדלים שנתגלעו ביני לבינה, עמקו וכאבו עד כדי טירוף...

 

פרק אחד-עשר

והנה ארע נס: נזדמנה לי באקראי עבודת-הוראה בבית-ספר עממי עברי בעיירה נידחת אחת. חדשיים ימים שימשתי כמורה ומנהל. זעומה היתה משכורתי, ואף זו לא שולמה בזמנה ובמלואה; אך מה גאה הייתי עליה, כמה שמחתי לקראתה, שהרי זו לי כמעט הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי בידי זהוב, פרי עבודתי ממש, שטעמתי טעם פרוטה – שכר יגיעי ועמלי. ורב היה העמל – וגדול המאמץ. עד היום אני רואה לפני את הכתות הדחוקות ומאוכלסות הרבה ילדים, ילדי עוני, המנתרים כצפרים זריזות, רועשים והומים כנחיל דבורים. היכן הם עתה המוני הילדים, צפרי האהובות, האומללות, בסער המלחמה?

וכמו בבית הספר כך העיירה. עיירונֶת יהודית פעוטה, רבות כמותה, כאילו נגזרה מתוך כתבי שלום-עליכם ומנדלי מוכר-ספרים. באמצעה – השוק הנרחב, רצוף אבנים, גדוש לכלוך ובוץ, גללי-בהמות ושיירי קש ותבן. סביב לה – בתי היהודים, בתי-עץ נמוכי-קומה, כְּמָטִים ליפול, חנויות קטנות, דלות ושוממות, בתי מלאכה ננסיים, בתי-תפילה, "חדרים", אכסניה עלובה, יהודים שחוחי גב דלותם יצוקה בכל הבעתם ודכאון כבוי בעיניהם, יהודיות עטופות סחבות, מרושלות, כבדות-תנועה, ששיירי יופי צעיר בפניהן, נערים מתגוללים באשפתות, עז כחושה מחפשת אחר חתימה של עשב בצדי דרכים... והנה הכנסיה הנוצרית. שמעליה צלביה הגאים, המבהיקים, מוקפת גינת נוי גדורה בטעם וערוגות פרחים ודשא, היא ניבטת אל העיירה היהודית הדלה בניווּנה, וצלצול פעמוניה מהדהד בבת-קול יהירה, קולנית, מאיימת כמכריזה כביכול: לי העוז והמלכות! ברצותי הריני קוצבת לכם תחום חיים בסירחון הזה, וברצותי הריני משלחת בכם את כל מלאכי-החבלה ופגעים רעים וצרות ויסורים, שירדו לפרנסתכם, לכבודם ולחייכם... האין זו העיירה שאותה הנציחו על הבד יששכר בר ריבאק ומארק שגאל, העיירה הפורחת באויר? לא, זה ישוב שבמציאות בשנות השלושים למאה העשרים, וכמוהו ישובים רבים, רבים, אחים ואחיות לִפּשיטיק ופינצ'נה וזאמבּרוֹב וקוּטנו ומאלווא ומינסק מזוביצקי; ודוקא אל חוליות רפויות וחלושות אלו מכוונת עתה עיקר אש ההסתערות של שנאת-ישראל הפרועה, הבהמית של האכרים ומשמרות הסטודנטים ובעלי-המלאכה והסוחרים הנוצרים החדשים, חלוצי ה"טיהור הלאומי" של העיירה, לביעורם של הסוחר והרוכל, התגרן ובעלי-המלאכה, הרופא ועורך-הדין, הפקיד והפועל היהודי מתוכה, ירידה אכזרית לחייהם ונכסיהם של המתחצפים "לנשום לרווחה" אויר ארץ פולין, לטייל לבטח בחוצות ישוביה, לאכול את לחמה, להיות תחת השמים האלה...

אוכלוסיה מסוכנת זו, שהזעיפה וקוממה נגדה שרי מדינה, ראשי רשות, חלקים ניכרים מן הנוער, האינטליגנציה, שכבות בעלי המלאכה והסוחרים של העם הפולני – וכולם כאחד מבקשים לבודד אותה כמו עדת כלבים מצורעים ולהכריתה – מי היא, מה הרכבה ודמותה?

הרי העיירה – צאו וראו מה כוחה ומשקלה! היא שוכנת במרחק של ארבעים וחמישה קילומטרים מעיר הפלך הסמוכה ובריחוק של עשרים וארבעה קילומטרים ממנה נמצאת תחנת-הרכבת. בין העיירה והתחנה אין כל קשרי-תחבורה וכבישים. נוסעים בעגלות, בדרך לא סלולה. בסביבה – כפרים דלים שנפט וסוכר – יקרי מציאות בהם. בין העיירה והכפר – קשרי חליפין חלשים. ה"חרם" נגד היהודים, השיסוי לפרעות, הבוז והאיבה ליהודי – בכל תקפם.

בעיירה שתי תחנות קיטור ובית-משרפות-לבנים. מוסדות תרבות והשכלה כמעט שאינם, אם להוציא "חדרים" אחדים, בית הספר העברי העממי (בו לימדתי) ובית הספר העממי הממשלתי, ששפת ההוראה בו פולנית והלימוד בו חינם אין כסף.

מספר התושבים: אלפים וחמש מאות, מהם יהודים חמש מאות ותשעים. הנוצרים קיומם בעיקר על החקלאות, הגננות ותעשיית הכדים, ואילו יהודים – על שירותי המלאכה הזעירה המפוצלת בבתי-מלאכה זעירים ועל ה"מסחר". פועלים יהודים כמעט שאינם. שש-עשרה משפחות קיומן על כל מיני "מקצועות" שונים: חמישה רבנים, ששה שוחטים, שלושה חזנים, עשרה מלמדי תינוקות, רופאת שיניים אחת, חובשת אחת, שלושה ציידי כלבים, חמישה סבלים, שבעה עגלונים, שבעה "חקלאים", ששה מתקיימים על סיוע בניהם מהחוץ, ששה קבצנים, ארבעה "מגידי-עתידות" – בסך הכל ששים וארבע נפשות. אין בעיירה מספרה ומאפיה, אין רופא. החובשת עקרה מן העיירה.

בעיירה כבר נראו החנויות הראשונות של הנוצרים, מבריקות בחלונות-הראווה הרחבים, במדפים המלאים כל טוב, מצויידות בתמיכות השלטון, בהקלות ממסים, באהדת החברה הנוצרית בכללה; אלה באים במקום הנסיון והכשרון, הגמישות וההסתפקות במועט של החנווני היהודי. חנות ומפעל חדש של גויים טעמם כטעם דקירת מחט, כפצע צורב בלב האוכלוסיה היהודית כולה, כעמדה שנכבשה במערכה שיש עמה פצועים ומרוסקים וקרבנות ודם ודמע. הפדיון מצטמצם והולך ומקור פרנסתם של יהודים רבים נסתם. יש מהם הנודדים כרוכלים ובעלי מלאכה בכפרים, או העומדים בקשרי-מסחר עם הכפר – רגליהם נדחקות בהתמדה, כי הכפר מקים לעצמו מוסדות-שיווק ושירותים. בן אכר עשיר שסיים חוק לימודיו בבית-הספר התיכון חוזר לכפר, פותח חנות, רוכש מכשיר-רדיו, קורא בעיתונים ועוסק בפוליטיקה "לאומית" שעיקרה – סיפוק צרכי בני האומה, היינו על ידיו, שכן גדולה מצוות החרמת היהודים, בידודם והרעבתם ושדידתם, שהרי אלה הם אויבי פולין מטבע ברייתם...

זו העיירה, אלה הם יסודות קיומה, האוירה החברתית בה היא נתונה – ועתידה. בה שימשתי כמורה. אך יותר מאשר לתפקידי נתונות היו מחשבותי לאורח החיים העלוב והמושפל, הדווי והרעועה של יהודיה. מה העתיד החדש שהיה בידי לבשר ולצייר לילדיהם התמימים, הברוכים והיקרים, מה האידיאה הנשגבה שהיה בידי להעמידה במרכז חייהם, מה הפתרון הממשי הקרוב שהיה בידי להציעו לפניהם – ואני עצמי נטול עתיד, ללא רעיון מרכזי מחייב ומדריך בחיי? עם כל אלה השתדלתי להסיח את דעתם של הילדים ממציאותם המוחשית, מדחקם וסבלם, לחזק את רוחם ולאמצם. אך האם לא היה במעשי משום חיקוי המים השוקקים ומשיבי-הנפש אשר לפאטא מורגנה?

מעט הכסף אשר חסכתי מעבודת ההוראה, וכן סכומים אשר אמי הצליחה לרכזם למעני, לא בלי השפלה עצמית ויסורי-נפש, הניחו לי, בתום עבודתי, את האפשרות לצאת להשתלמות לברלין. בברלין ישנה מכללה מפורסמת ובתי-מדרש לרבנים וללימודי היהדות. ובכלל – אשנב לאפקים נרחבים, פתח למוצא הכלול במילת הקסם "תכלית". ודאי, אמי תשתדל לעזור לי גם להבא במיטב יכלתה, לחסוך מפיתה הדלה כל עוד נשמתה באפה על מנת לעזור לי בניכר, אולם אני יודע כי כאין וכאפס עזרת המשפחה, ואין לי אלא להשען על כוחותי אני בלבד. האם אחזיק מעמד, האם אוכל לקיים את עצמי, האם אתקדם, או להיפך; גורל הסטודנט היהודי העני בגולה, הרחוק בתכלית מן ההווי המקובל של חוסר הדאגה, ההוללות וההנאה, כפי שנמצא בשירים הנודעים של הבחרות האוניברסיטאית, יהיה גורלי ודרך חיי?

 

פרק שנים-עשר

שנת תרפ"ט. לאטה משרכת דרכה הרכבת לאורך הקו וארשה-ברלין. בתא הקרון אנשי-מסחר, פקידי-ממשלה וסמוך לפוזן מצטרפים אלינו אכרים פולנים, בעלי אחוזה מהסביבה, כובע התכלת המסורתי לראשם וזנבות שפמם מסתלסלים על לחייהם השמנות. הם מעיפים מבטי-בּוז לעבר היהודי הצעיר היושב דחוק בפינתו, שקוע בהרהוריו, הנושא עמו חויות ותקוות כה שונות ורחוקות מעולמם וממושגיהם. מבעד לחלון משתרעים שדות-דגן נרחבים, המשקים הנאים, העשירים של אכרי גלילות פּוֹמרן, אשר שכחו מזמן את לחצו של הנוגש והמשעבד הפרוסי והם עצמם הולכים בעקבותיו. הנה פּוֹזן, נקודת-מפגש בין תרבות גרמניה, הדוחקת ופורצת קדימה מזרחה, לבין תרבות הסלבים; הקהילה של רבנו עקיבא אָייגֵר, של הווי חיים ישראלי מפכה, של היאבקות הדת וההשכלה, ועתה – שריד יהודי עלוב בים של שנאת ישראל; והנה עיירת הגבול זָבּוֹנְשָיין, שכולה רחוב אחד מוארך ורוב תושביו פקידי גבול ומכס ומיעוטם יהודים הטורחים ביבוא וביצוא ואשר נועדה לשמש לימים מקום-מקלט ארעי למגורשים מן הרייך הגרמני הידוע לשמצה. מכאן והלאה – אדמת גרמניה, פרנקפורט על נהר אודר וברלין רבתי. לחולצתי תפור שקיק-בד ובו מעט שטרות כסף, ספוגים בדמעותיה של אמא ודם לבה ורוויים במיטב תקוותיה ואיחוליה לִבְנָה הבכור היוצא לקנות תורה במרחקים. מעתה היא תחכה לשובו מוכתר בתואר דוקטור-רָבִּינֶר, עטרה לשמה וקרדום לחפור בו ולנַכֵּש בו את קוצי העוני והסבל החומרי והמוסרי של המשפחה ואף להקים שֵם מועט לאבותיו הקדושים. ודאי, רצתה אמא שאסע לאחת הישיבות הנודעות, לווֹלוֹזִ'ין או לראדון או למיר, אך מה תעשה והבן אפיקורוס גמור הוא, לא תפילה ולא תפילין ושאר מצוות עשה, והרי היא משלימה עם גורלה ואומרת: "זכות אבות זאל דיר בּיישטיין, מיין קינד, קיין איד ביסטו ליידער נישט, זיי-זשע כאָטש א מענטש", כלומר: זכות אבות תעמוד לך בני, הואיל ואינך, לדאבון לבי, יהודי, היה לפחות 'אדם'. שכן לא ייתכן, לדעתה של אמא, יהודי שלם והוא אינו מקיים את עיקרי מצוות הדת.

בתחנת פרידריך-שְטְרָאסֶה פוגשים אותי חברים, מהם שהניחו בתי הורים ירודים ומרוששים ותלו תקוותם בכנפי היונה וטסו לעולם הגדול. יש מהם שמצוקתם כבר הספיקה להפריע להם בלימודים וברצון ללמוד, יש המתרפסים ומתבזים להשתיק את רעבונם במרוצה אחר שיעור עלוב או פּיסוֹת עבודה, בין נאה ובין פסולה, כגון סחר-בית, מה שנקרא "פּעדלען", שמידה רבה של השפלה עצמית בה; אך יש מהם שנאחזו בצפרניהם במציאות הקשה ויתמידו בלימודיהם בקשיות-עורף ובנפשם יקנו את תלמודם וקיומם.

ברובע הצפוני של ברלין, מקום בו נחתכים שני עורקי-רחובות בסימטת גִיפְּס הצרה, השקטה והאפורה, נזדמנה לי אכסניה זולה. סמוך לכאן היו מפעלי-תעשיה ובתי-מסחר ועסקים גדולים ושִפעת הפרסומת המגוונת והצעקנית של הכרך. אולם בדומה לתוכו של הר געש כן יהמה בה בסימטה זו, ציבור הפועלים. פה ושם חנות זעירה של יהודי מהגר ממזרח אירופה. מסבאות-השֵׁכָר קורצות. עם ערב גוברת התנועה בסימטה זו, פועלים חוזרים מעבודתם, מחוסרי עבודה, נערים וזונות הנפנים לעיסוקיהם השונים. מן המסבאות נשמעת שירה וצלילי שיר מלווים את התקהלותה של האוכלוסיה הקבועה שלהן, אוכלוסית סימטת גיבס, שהיא כמו בן שהוריו העשירים הדירו מנכסיהם והם מצויים בסמוך לו, בטרקליני-התפארת והרווחה אשר במערב הכרך, מבלי להעניק לו אפילו מבט אחד...

אני כאן ולבי נמשך אחר פיתויי פרברי-העשירים, כל עוד מעט הכסף באמתחתי, להשכיח את חיי הקשים ועוֹנְיִי; הרי ממילא אין ביָדי אמצעים מספיקים אלא לקיום במשך זמן קצר, לכיסוי דמי הרשמה במכללה ולתשלום דמי הבחינות הראשונות. ומה יהא הלאה?

נקלעתי לחדר אחד בסימטה זו, ולבית מספר 5, ושכני היה אף הוא יהודי: פועל-מתישב מארץ ישראל, שבא לכאן עם אשתו, נפגעת תאונה חמורה, לבקש לה מרפא. בארץ הניח משק בלתי מבוסס במושב עובדים בשרון וילדים רכים – ועתה הוא נלחם על יום-עבודה בעיר שהאבטלה בה מרובה וחמורה.

קוסמים ומשכרים הלילות הראשונים הכרך הגדול המוצק. תקוות רבות מתנגנות בלב, רצונות סמויים מתלקחים ומסעירים את הדמיון – והיד כה קצרה. במוח חולפות תמונות ליל אמש – הלילה הראשון בכרך: טיול עם חבורה של סטודנטים צעירים בשדרות אונטר דן צלטן. מכשף-חשמל מציף בקשתות נגוהות הסגלגלות-אדומות-תכולות את מרצפות האספלט המבהיקות. ליל קיץ כוסף. רטט צלילי מוסיקה קלה טופפת. משני עברי הכביש המוני אדם צמודים אל כוסות השכר, מתבדחים, צוחקים. נערות רוקדות. מוקיון. זוגות מתעלסים בשדרות. טיילים בודדים. מסביב – רחובות וככרות שטופי אור סגלגל.  בגנים העירוניים מאחרים בנשף חבורות, זוגות, בודדים, מחוסרי-בית ורעבי-לחם ואהבת-בשרים. רבים המבקשים להשכיח בהמולת הלילה את דאגות היום ביין ובמחולות תחת כיפת השמים. ברלין רבתי כאילו ביקשה להסיח את דעתה מבעיות גורלה בהשתוללות יצרים, ביין ובשכר ובנשים ובמאבק בין מפלגותיה. ואפשר כי אותו החרוז החוזר ונשנה עתה מאלפי מסבאותיה של ברלין זו של ערב היטלר, הוא ההולם ביותר אותה בימים אלה:

 

                                                    ארמר ג'יגולו, שענער ג'יגולו –

                                                    וואס דאס הערץ דיר אויך בריכט,

                                                    צייג איין לאכענדעס געזיכט...

 

כלומר: מוקיון מסכן, מוקיון יפה, גם אם ידאב לבך, העמד פנים שוחקות... ההתפרקות אינה רק נחלת פרברי המערב, גם בסימטאות הרחוקות ביותר היא בולטת למדי ויאוש דבק בה כאזוב בקיר. אלא שכאן, במשכנות העוני, היא באה על פורקנה בקלפים ובזנות, ובעיקר –  במאבק פוליטי. המסבאה היא מרכז חיי הציבור. אמנם כל יום מביא עמו מאורעות וזעזועים חדשים בחיי הארץ, אולם היום הזה הוא הכובש את האדם ומטביע את האתמול בסאונו. מי נותן דעתו על המחר, על העתיד? ברלין שקועה בשכר, בתאוות, בסאון מפלגות...

 

פרק שלושה-עשר

עומדים השניים – הסטודנט הצעיר מפולין והחלוץ מארץ ישראל – נבוכים ונדהמים אל מול-מתח החיים העצום. נפתולי החיים והדוֹר במרכזי העולם, אשר הֶדָם בלבד הגיע אליהם בביתם, נתגלו לפניהם בכל מערומיהם, על הצער והאכזריות, הטמטום וההפקר שבהם. האם זה מרכזה של אירופה, שיא התפתחותה ותרבותה? עומדים השנים כזמורות עלובות ומנותקות מגזען בלב הכרך וצופים בזרם ההמונים האלה, הנושאים עמם פתרונות-עולם וסכנות-עולם. מה להם פה... הכרך הגדול משלהב את יצר תאוות הבשר בבדידות הרווקית אשר בסימטת גִיפּס מספר 5. רשת הזְנות פרושה בכל פינה וקרן רחוב. לעתים דומה כי לא תביעת הגוף היא המסלסלת את גרויי הדמיון, כי אם להיפך. ברלין זו של ערב היטלר, המעורערת במשבר כלכלה וחברה, נפש ומוסר, הנתונה בהתמודדות פנימית, המפריכה בעצם קיומה את יציבותם של ערכים ומושגים ודפוסי-חיים מקודשים מדורות, ניצבת כביכול על לועו של גביע הבירה, בו טובלת אשה ערומה וסביבה עדר גברים טרופי-חושים. היכן העיירה היהודית על צער האצילות שבה, על האהבה הטהורה והגעגועים הנעלים, העיירה המאמינה והשואפת, המתלבטת ברוחה ומבקשת תיקון לעצמה ולזולתה ונכונות הקרבה בה והיא חשפה את מרי שיחה ומאווייה בשירת-העם השופעת ערגה דתית מושכת לב? כאן, בכרך המערבי, דומה, אין  שרים כלל... כאן מדקלמים ומתבדחים ומשתעשעים.

עומד הבחור ומביט מבעד לחלון חדרו. ממולו מחייכת בת גרמניה בהירת-שער, חיננית ועליזה. הפועלת הצעירה משתעשעת בצפור כלואה בכלובה, והיא אותה שעה כצפור-יער רעננה מתרוננת שנכלאה בין חומות הכרך ובעיניה שרידי רעננות של היער וטוהר השמים. מבטים רודפים מבטים. היא משהו בלתי מובן. ומחייכת. הבחור מרגיש בלהט דמו מחיש את מרוצתו... גם צעירה זו ודאי שאינה נתונה ברצינות לבעיות עמה וארצה החותכים כמובן גם את גורלה ואורח חייה. אולם לשכנתי הצעירה "דאגות" משלה...

מן המסבאה אשר בקומת הקרקע נישאים גלי שמחה וצהלה: "חג התיש" שם, חג המין החדש של השכר "בּאֶק-בִּיר", אשר השלטונות הרשו את השימוש בו... ולה אין אף פרוטה. רבה שם, במסבאה, הצהלה והשמחה. בני-הנעורים רוקדים ומתבדחים, גומעים את המשקה המקציף, ואילו "ידידה", שהוא מחוסר עבודה, שוב אין בידו להפריש לה ולא כלום מדמי הסיוע הזעום. לעתים עודם נפגשים בסופו של שבוע ויוצאים "לבלות" אל מחוץ לעיר. על אצבעה טבעתו. לפנים, כשעבדה גם היא, היתה מחלקת עמו את שכרה על אף צעקות אביה השיכור ומהלומותיו. עוזרת היתה לידו בבית המלאכה. בדממה צייתנית היתה סופגת את זעמו של אביה ובהכרתה נקלטה מרירותו המיואשת כנגד חנויות "כל-בו" העצומות, בעלות כושר-ההתחרות העצום, השוברות את מטה לחמם של רבבות אנשים "קטנים" והורסות מפעלים רבים. הומה הכרך, רב העושר והרווחה גם עתה – ולה אין כל... בתי המסחר הגדולים של טיץ וּורטהיים, ק. ד. וו. וא. פא משופעים כל טוב – ולה אין כל... הם גדושים תמיד קונים על אף המצוקה והמחסור. הומה הכרך וסוער, בני-הנעורים משתוללים ומתרוננים – והיא יושבת שוממה בביתה אשר בסימטת גיפס. אכן, בכל מקום מרבים לדבר בחוסר העבודה, בפשיטות-הרגל, בחרפת שלום-ורסאיי, בעומס החובות הרובץ על המדינה – אולם מצויה גם ברלין הרודפת שעשועים וטובלת בתענוגות ובמותרות, וזו אינה נותנת לה מנוח. חנויות "כל-בו" הללו. הבנקים, הרי הם כידוע, בבעלות יהודים. היהודים והזרים התנפלו על גרמניה האומללה כעדר טורפים להחשיך את עולמה? האם לא מספיקה להם פריס, מרכז המותרות והתפנוקים אשר מעבר לריין, או בלונדון מרכז העושר והשררה אשר מעבר לתעלה? הם המערערים את קיומנו עד היסוד!..

משתעשעת הנערה בצפור הכלואה בכלוב כשהרהורים מבוהלים במוחה. היא עויינת את סימטת גיפס הצרה ואת כל הרובע הצפוני הזה הקרוי בשם "מוסקבה הקטנה". בו נולדה ובילתה את ימי ילדותה. רבים מדי כאן ה"אדומים" – והיהודים. כאן, במסבאות, מרבים לדבר בארץ רחוקה וזרה שגם היא נוצחה במלחמה ועתה היא חותרת למרחב, על הסוציאל-דמוקרטיה והמהפכה, הדיקטטורה והדמוקרטיה. בדומה לוֶדינג, "רובע המתרסים", לנוֹי-קלן ושאר רובעי הפועלים והעוני ומחנות האוהלים של מחוסרי העבודה והבית, יש והם שרים: "ודינג האדום, שלום לכם, חברים, קפצו האגרופים, הפשיסטים בשער!" תמונת טלמן, אשר הפועלים ברחוב קוראים לו בלשון-חיבה "טדדי", סמלי החרמש והפטיש אדומים כדם, דגלים וסיסמאות, – מה לה ולמנהיגם זה של סבלי-המבורג חבוש כובע-התכלת הפשוט? מה לה ולכל אלה? ב"היטלר יוגנד" הסבירו לה כי יהודים, סוכני מוסקבה, הם המכלכלים את כל הפעולה הזאת וחולשים עליה. והיא שונאת את היהודים ואת הקומוניסטים. היא רוצה ב"חיים" ובהנאת החיים, כמסופר ברומנים החביבים עליה, כמו בהוליבוד. והן ידוע לכל, ש"אדולף היפה" הבטיח לכל נערה בגרמניה חתן, משרה ומעמד לכל צעיר... היא יודעת נאמנה כי רובם של הטוענים לסוציאליזם סולדים מן המצב העכור של חייהם, סלידה הצמודה אף היא, ביודעים ובלא יודעים, בשאיפה אל התפארת הקוסמת של מערב ברלין, של השכבות השבעות והמבושמות והנהנות... הרי מובן... חייב להיות אחרת – והיטלר הצביע על המוצא. עליו אפשר לסמוך. הרי זה הגואל. ומן היהודים והקומוניסטים והסוציאליסטים והדמוקרטים, מכל הבוגדים למיניהם, יש להיפרע בכל חומר הדין. האם ראית את התערוכה אשר ברחוב אוֹריאנינבּוּרג? מערכת מפעלים, מכונות, כבשנים ערוכים בטעם ובסדר, מלאכת מחשבת, לחץ על כפתור – ולעיניך כל אזור הרוהר, אזור התעשיה והמכרות בעבודתו ובתנועתו... הרי גם המוני הגרמנים מחכים עתה לאחד, גיבור, שירים אותם בתנופת-קסמים ויסיע אותם במחי אחד למאבק סופי נגד גורלם, למיגור אויביהם, שיעקור את יאושם ויצמיח להם את כנפי תפארת עברם מימי הקיסר וילהלם ויבטיח עושר ואושר לכל אחד. אף היא מחכה ומצפה, אם כי, בעצם, אחת היא לה מה יבוא ויתרחש, כי העיקר: "אחרת"...

בן חוץ לארץ הוא? כן, בזאת הבחינה מיד. היא אוחזת בידו וצוחקת לעיניו. הם מסובים ליד שולחן קטן באחת מפינות המסבאה. תוססת ומקציפה את הבירה הלבנה. מן התקרה מתנוססים פסים צבעוניים וקישוטים שונים. ציורי תיש על הקירות – כי "חג התיש" הוא היום. לוּדר מראה את נפלאותיו. ריקודים. ב"ניִשוֹת", התאים האפלים למחצה, התעלסויות של אוהבים. עשן סיגריות מיתמר גלים-גלים. זונות מהלכות בין הקהל. בחדר הסמוך: התא המחוזי של המפלגה הקומוניסטית. תמונות מנהיגי פועלים, עתונות, כרוזים וכרזוֹת. ישיבות וויכוחים. זה ליד זה. ומתנגנים צלילי הפסנתר:

 

                                                    עז וואַר איינמאַל איין טרויער הוּזאַר,

                                                    ער ליבטע דאָך איין גאַנצעס יאַהר,

                                                    איין גאַנצעס יאַהר...

                (היה היה פרש נאמן, שנה תמימה דבק באהבתו, שנה תמימה...)

וכל המסובים פצחו בשיר.

יושבת הצעירה – ולבה שומם ועצב. אין שפה משותפת ביניהם... היא מעיפה מבט לעבר הבחורים חבושי כובעי-העבודה התכולים, לבושי המעילים הקצרים ונעולי מגפי העור הגבוהים. גומעת את הבירה הקרה ומושכת אותו עמה החוצה. בעוד שעה קלה היא שוכבת בזרועותיו ומתמסרת באדישות לליטופיו. הוא מהסס... זו לו הפעם הראשונה בחברת אשה זרה, מופקרת, בנכר. היא מרגישה בכך ומעירה: סנטימנטים וצרמוניות – הרגל שעבר מן העולם, מכל מקום בגרמניה הצעירה. היא מספרת:

"אבא שלי חבר נלהב במפלגה הנאצית המכנה עצמה מפלגת הפועלים הלאומית הסוציאליסטית. אוהב הוא את גרמניה ועויין את הסוציאליזם ואת היהודים. מפרנס בדוחק את משפחתו הגדולה. חנות ה"כל-בו"            אשר באזור הרסה את מעמדו ורוששה אותו. אמא אוהדת בסתר את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מזה שנים רבות. והיא עצמה, כמובן, בחוג "נוער היטלר". רטט של קדושה וגבורה חודר בה למראה פלוגות-הסער הצועדות בסך, צבא ממש, דרוך משמעת-ברזל, במדיהן החומים, לקול תופים וכלי-נגינה. המצעדים האלה ודאי מעוררים חרדה בלבות היהודים, המוצצים את לשד עצמותיה של הארץ כעלוקות. נגדו, באורח אישי, אין לה כמובן ולא כלום. בחור נאה ומשכיל הוא. אולם עליו להבין למצבה, ברשותה עתה ששה-עשר פניג בסך-הכל. ועוד הערב גדול... עליו להבין שהיא ו"ידידה" מחוסרי-עבודה הם וכי זקוקה היא לכסף... יתן לה שני מרקים...

הוא לא היה מוכן לשטף דיבורה. נירתע והפליט:

– זונה.

והיא מיחתה: לא! איני זונה, מחוסרת-עבודה אני. זקוקה לכסף.

הניח לפניה מטבע של כסף, לבן, קר. היא לפתה אותו בזרועותיה ונלחצה אליו. הוא דחה אותה ברגש של בחילה. יצא אל הרחוב לשאוף לתוכו אויר זך וצונן.

זונה? – כך, דומה, אמר. אולם במה עסוק ושטוף עתה הנוער העובד והמובטל במדינה זו? בחוגיו וארגוניו מרבים עתה לדון בספרו של מכס הוֹדאן: "בחור ובחורה", מתווכחים על "ציאנקלי" – האמצעי למניעת הלידה. ובינתיים מתרבה האוכלוסיה בבתי-האסופים ומתרבים פשעי-המין למיניהם. אין עיתון ומפלגה שלא ידונו בכך. חברי אגודת הספורט "פיכטה" עורכים נשפים ומתכנסים בהם ערומים כביום היולדם ושומעים הרצאות על "אהבה חופשית". מה הפסול אם ניתן גם לה להרויח בדרך זו?

– אכן, מה הפסול?

 

פרק ארבעה-עשר

 הפגנת המונים זורמת מעבר לרחוב אוגוסט בסך, בצל דגלים וסיסמאות, לקול תופים ותזמורות. מי הוא הצועד היום ברחובות ברלין? חלוצי אגף הימין הקיצוני וחלוצי השמאל המהפכני. האם אין הם צועדים על גופה של הותיקה והגדולה במפלגות, הסוציאל-דמוקרטיה, שסילקה את המלך והמלוכה, כוננה את הרפובליקה הדמוקרטית המשוכללת ביותר, שהעניקה חופש אף לבניו של המלך, לגנרלים ולבעלי-ההון, ובמבט של בטחון היא צופה עתה לעבר המתחרים-היריבים ואוחזת בעמדות השלטון המכריעות? כמו צחקו מנהיגיה להכרזה המשמיצה, שמפלגתם ומפלגת הנאצים תאומים הם! קנאותם הטרופה של שני האגפים לא תעמוד להם, לא תעמוד! ממשלתו של "פועל-המתכת הקטן שלנו", של קארל סֶוֶרינג, בפרוסיה זו תחזיק מעמד נגד ההתקפות והשיסוי החריפים ביותר, היא דוחה את "שיתוף הפעולה" עם השמאל המבקש לבלוע אותה ודומה, כי סבורה היא שגם הניפוח המתרברב של המחנה החום גם הוא יתנדף מעצמו...

זורם ההמון, מתנועע, מתפתל כנחש עקלתון, הנגזר במקומות רבים על ידי מכוניות תכולות גדושות שוטרים. הגברתנים ה"ירוקים" מן המשטרה מציצים בבוז מבעד לקסדות-הפלדה עטורות הנשר הוילהלמי אל ההמון. המשטרה היא, להלכה, נייטרלית בריב המעמדות והמפלגות. כל השתיכות מפלגתית אסורה עליה. היא נשבעה אמונים לממשלת הסוציאליסטים ולמפקדה, חבר המפלגה, ד"ר גז'שינסקי. אולם, בסתר, קוראים רבים בהוצאות נאציות שונות ובחוברות "אוקטובר" בהוצאת הקומוניסטים. ההמון מרעים: "קום התנערה"... כל מצעד-ההמונים שופע יופי מיוחד של ליכוד ואחווה אנושיים, של להט סער ומשאת נפש. אזרח גרמני, בעל כרס שמנה עגולה, זנב סיגריה כבויה בפיו, כעס שפוך על פרצופו האדום, מתגלגל מאחת המסבאות בנהמה איומה: "ספרטיאקים, בוגדים, אויבי המולדת, סוכני מוסקבה!"

מובטח לו כמובן, שאין שני לו לאהבת מולדת, מולדת הזוהר והפריחה והשלוה מימות הקיסר שהוגלה. שעל כן תהלוכות אחרות, שלוות ומתונות היו אז, והוא נושא בלבו את חלום "קנצלר הברזל", שאת מקומו ברחוב וילהלם תפס עתה הבטלן ברינינג – ופושעים ובוגדים פשו לרוב. הוא מניף אגרוף איום ושר בקול צרוד "גרמניה, גרמניה מעל לכל"...

מתוך ההמון בוקעות קריאות-בוז וצעקות: "שתוק, רוצח פועלים!"

עוד מעט ופרצה תגרת-דמים. אלות השוטרים מחסלים את המהומה בראשיתה. התהלוכה ממשיכה בדרכה הלאה, לעבר רחוב ליניֶן.

רובע זה אוכלוסיתו מגוונת: פועלים ומעמד בינוני, דלת עם – ויהודים. כאן שרויים רחובות-הגיטו הטיפוסיים: רחוב גרנדיר ורחוב דרגונר – שמות צבאיים מובהקים... מה ליהודי רוסיה וגליציה ופולין השוכנים כאן – ולעסקי צבא? כאן שוכנים כבוד קלויזים, חנויות, בתי-בושת, בתי-מלון מפוקפקים, אכסניות מזוהמות, רבנים וחסידים ושדרי"ם למיניהם ומנחם מנדל סובב על מקלו... לא אחת עורכת כאן המשטרה חיפושים אחרי חסרי-אזרחות וחסרי-רשיונות כניסה לארץ. ברחוב מוּלאק הסמוך מתהולל בבתי-הבושת פושע מנוון ורועה זונות: הורסט וסאל. הוא מארגן פעולות של "חומים" ו"ידידות" מקיימות אותו. יהודי הסביבה רועדים למראה תהלוכות החומים והשתוללות הבריונים, אולם הסוחרים העשירים שבמערב העיר – מהם שזה מקרוב ברחו על נפשם מפני דליקות המלחמה, המהפכה ותהפוכותיהן – אינם אוהדים גם את האדומים. בין שני הצבעים האלה עלול להופיע צבע דמם הסוּמָק טְפֵי (דמם אדום יותר)... אכן, רועדים הם וחרדים, אולם האשליה שבתחושת ה"בטחון" היהודי הנטועה בהם אינה עוזבת גם את הקרקע המתערערת שמתחת לרגליהם, במקום בו האמינו כי הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, לאחיזה ולשרשים...  

מרחוב ליניֶן פונה ההפגנה לעבר כיכר בִּילוֹב. בנין מוצק ורב מידות מתנוסס באמצעו וכתובת אדומה עליו: "בית קארל ליבקנכט ורוזה לוכּסמבורג". כתובות אחרות מכריזות: מערכת העיתון היומי "הדגל האדום", השבועון "הדואר האדום", מחלקות שונות של הקומינטרן. מן הקירות המוצקים מכריזים כרוזים למיניהם, כתובות, תמונות. בבנין הזה אין התנועה מפסיקה יומם וליל. כאן עובד המטה הראשי של המהפכה בגרמניה – זו המהפכה אשר, כפי שמשננים כאן, לידתה קשה ומורכבת יותר בארץ מפותחת, אולם הגשמתה כאן קלה יותר, קפיצת דרך ממש "מעולם ההכרח לעולם החירות" – ולכן: ככל שיחמיר, כן ייטב... הדפוס פולט חומר למכביר... בלב הרובע היהודי תקוע הבנין הזה ומפרברי ברלין הרוגשים והסוערים נישאות אליו עינים רבות. האם תיכבש ברלין העובדת על-ידי מהפכת-הנגד הנאצית, זו שמרכזה המתחזק נמצא במינכן; לא ברלין בירת פרוסיה, אלא מינכן בירת בָּוַאריה הקתולית?

אני מלווה בעיני את געש ההמונים, משתדל להאזין  לנשימתם הסוערת, אף כי מזמן חדלתי להאמין  בצדק ובאמת הטמונים בכל התעוררות-המונים. כוחות המהפכה צועדים כאן בריש גלי, ברחובות העיר, באין מפריע, שלא כמו בפולין, בה נדרס חופש האדם ובתי-הכלא גדושים מורדים ברָשוּת, הנענשים בשיטות ימי-הביניים ומוּבלים לגרדום. הרי המעשה בחבורה של נערים ונערות מישראל בעיר לוּצק שהתרחש לא מזמן. הם נתפסו והועמדו לדין עקב פעולה למען המהפכה בכפרי ווֹהלין – מעשה אחד מרבים – מעשה בכל יום. נערים ונערות אלה הוכו ועוּנוּ ללא רחם, את אצבעותיהם לחצו בין דלתות והדקו אותן עד זוב דם, שדיים של נערות נמעכו ונדקרו במחטים, איברים צנועים נצרבו בברזל מלובן ועוד כהנה וכהנה בנוסך האינקויזיציה של טוֹרקבֶמָדָה. ודאי שרבים היו הכמרים בימים החשוכים ההם אשר האמינו כי שליחות נעלה הם מקיימים: אולם המענים בני אדם בדורנו – עינויים הוא מקצועם, והם עושים את מלאכתם בנאמנות רבה. והרי גם בארץ המושלגת הרחוקה – שעל שמה נהרגים בני ישראל בפולין – מענים בני-אדם, משליכים אותם לבור-כלא ומגרשים אותם לערבות סיביר. האם קיימת עילה, שבגללה הכאב פוסק להיות כאב ובשר האדם ונפשו פוסקים להיות בשר ונפש? אחד מאותה חבורה של נוער יהודי, צעיר וחסון, נעשו בו נסיונות זוועה בברזל מלובן, לאחר שהוכה ונחבל עד שאיבד את הכרתו וללא הועיל, כי הודאה שביקשו לסחוט ממנו לא נסחטה. הבחור הופשט עירום, והברזל המלובן הוגש שוב לבשרו. קציני בילוש ממרקים את בשרו תוך כדי פיתויים ושידולים שיודה במעשה, לבל יקפח את חייו הצעירים ואת עתידו, שהרי יהפך בסופו של דבר לבעל מום לכל חייו ויאבד את גברותו. הבחור עמד במבחן האש האיום, צחק מול פני מעניו, דחה אותם בבוז. אחריו הגיע תור הבחורות. תמיסת-נפט ומי-שתן מורעל בחיידקי מחלות נשפך לנחירי אפן. אף הן עמדו בעינויים. ימים רבים הייתי מהלך ושומע את שוועת האסירים המוכים והמעונים בכל בתי-הכלא שבעולם. אמרתי בלבי: פרק זה של נוער יהודי, ייתכן שהוא הטראגי ביותר ואציל-הרוח ביותר של הדור, שהפקיר את נעוריו וחייו, שהרס את ביתו ומשפחתו וזילזל בגורל עמו ואף נתן לא אחת חרב חדה בידי שונאי ישראל, אף כי שלא במתכוון, ראוי היה לו שיכתבו עליו ספרים וישירו לו שירים. האם אין הם, להבדיל, יורשיהם החוקיים של עשרת הרוגי מלכות שבשרם סוּרק במסרקות-ברזל, שעונו ועלו באש – ושפתותיהם לחשו "שמע". הרהורים אלה הציפו אותי כזרם חזק שעה שעמדתי תוהה ומסתכל באותה תהלוכה וכולי פליאה אחת גדולה על החירות אשר במערב, שהיתה חידוש גדול בעיניו של הצעיר שבא מפולין הקורסת תחת המגלב הגס.

ליד כיכר בִּילוֹב נשמעו נאומים – והתהלוכה מתפזרת. אני סר לרחוב גרנדיר הסמוך. אויר דחוס מכביד על הנשימה. תגרניות סמוכות לדוכניהן. יהודי זקן עומד בחצר, סוחר בסידורי-תפילה, מחזורים, לוחות-השנה. שלטים ביידיש. לאורך הרחוב מתגודדים יהודים פרועי-זקן ומסולסלי-פיאה, לבושי קפוטות שחורות ארוכות, עונדי חגורות משי, עוטרי מצנפות שער. סימניהָ של העיר השטופה תעמולה ניכרים גם כאן, ברחוב היהודים, במודעות ובכרוזים המכסים את הקירות והגדרות. סימני צלב-הקרס ליד כתובות: "הלאה ממשלת הרעב", "מוות ליהודים!", "תחי ברית-המועצות". תהלוכות, הפגנות, אסיפות, מהומות, תגרות-דמים, שביתות, עשירים מוציאים את כספם מן הבנקים. שמועות מבהילות רודפות זו את זו. התנגשויות בין מלחים ושוטרים בהמבורג. שביתה כללית באיזור מכרות הרוהר. שביתת מאה אלף פועלי-מתכת בברלין. הפרעות בתחבורה. המונים סוערים, זועפים, מתמרדים – האם אין אתם מנוצלים על ידי כוחות שונים, ששאיפתם לרדות בכם, לעשות שימוש בזעמכם לצרכים-לא-לכם, כדי להחניק אתכם לאחר "הנצחון" בכוח הטכניקה המשוכללת ועריצות המנגנון?

כן, המנגנון. הוא מתארגן במינכן. שם מתגבשת התורה הגרמנית החדשה. החדשה? שם מרכז פלוגות הסער, הבית החום, המרתף ההיסטורי. למינכן זורם כסף רב. אף כספם של יהודים אמידים שדעתם נחלשה עליהם. כאן יוצא לאור ה"פלקישר בּיאוֹבּאֵּכטר". מומרים יוצאי הונגריה עורכים, לפי השמועה, את בטאונה המרכזי של מפלגת הנאצים. פלוגות-הסער מתחזקות. רבים מבין מחוסרי-העבודה נמנים עליהן. המפקדים הם, לרוב, בני אצילים טהורי דם וגזע. הפלוגות שוכנות במחנות צבא מיוחדים, בהם ניתנים להן כלכלתם וכל צרכיהם, בהם מכשירים לוחמים ומתאמנים בתרגילי-צבא ומתכוננים ל"ליל הסכינים הארוכות", ליל ברתולומיי של היהודים והמרכסיסטים (טבח שנערך בהוגנוטים – הפרוטסטנטים – בפריס ב-24 באוגוסט 1572 יום חגו של השליח ברתולמי המקודש לקתולים)... ובינתיים, מפעם לפעם, פיצוץ בתי-מסחר יהודיים בקורפירסטנדם, התנפלויות על מערכות עתוני הפועלים ומוסדותיהם, תגרות-דמים. גבלס אסר זה עתה על חברי מפלגתו להתווכח עם הקומוניסטים; ואילו היינץ נוימן, מנהיג הקומוניסטים, בנו של סוחר יהודי עשיר ברחוב שליטר פקד "להכות בשונא בכל מקום שיפגשו בו". דגלי צלב-הקרס מכאן, דגלים אדומים עם סמלי החרמש והפטיש וסימני שלושת החצים של החזית הרפובליקנית-סוציאל-דמוקרטית מכאן, תהלוכות ומצעדים באורך של קילומטרים בסדר צבאי, התנגשויות לאין קץ, התפרקות של מידות ומוסר. כן, המנגנון פועל כהלכה –

הבוקר ניבט בזעם. שמים קודרים. הכרך הוא גוש-עופרת אפור. טיפטוף קל. לאחר מכן החלו השמים מתבהרים, רצועות שמים לבנות משוטטות, כמו סירות מפרש, בין חומות הבטון. שוב הפגנה –

המונים רבים מכל פרברי ברלין מפגינים שוב. מי ימנה מספר ההפגנות? המונים נוהרים להשתתף ב"מארש הרעב". הרעֵב הוא המפגין ברחובות, נשקף מעיני האנשים אכולי-הקנאה אל חלונות-ראווה עמוסי כל טוב ואל שומרי החוק החמושים. השיר שבפיהם תקיף, אמיץ, אך חדגוני. באחד הרחובות הראשיים תפסו המפגינים אשה צעירה, הפשיטוה מכל בגדיה, אילצו אותה לצעוד ערומה בראש התהלוכה. האשה התנגדה, צעקה – וההמון מריע, ראה במעשה זה אות קרב, סמל למחאתו וביטוי לבוז ולעג למשטר השנוא. רק רגעים מספר – והשוטרים חילצוה מידי מעניה – והתהלוכה המשיכה בדרכה. אני שעקבתי אחר התהלוכה סרתי מבויש, לעבר רחוב צדדי, בכיוון לאוניברסיטה.

 

פרק חמישה-עשר

   הזעזוע שאחז בכל הארץ לא פסח, כמובן, גם על בתי הספר הגבוהים ועל האינטליגנציה. בשדרות אוּנטֶר-דֶן-לִינדֶן, סמוך למוזיאון על שם גיתה, מתנוססת על בנין גדול ומוצק כתובת חרותה באותיות של זהב: האוניברסיטה על שם פרידריך וילהלם, ומתנשא בגאון הנשר המלוכני-פרוסי הדורסני – שריד ממסדרי הצלבנים. ליד חצר-הכניסה ניבט דומם פסלו של הנוסע המלומד הומבולד חטוב בשיש. למטה – אולם גדול, על כתליו – לוחות שחורים ועליהם מודעות, תרשימי הרצאות ומעבדות. מסדרונות ארוכים מובילים לאולמי-הרצאות, המעבדות, הסמינריונים. בעורף – חצר גדולה, מרובעת, מקושטת בפסלים ופרחים. באגף הימני של החצר נמצא "המכון לבני חוץ-לארץ". מעבר לבניני האוניברסיטה, ברחוב דורותיאן – "המכון למדעי המזרח", שבו עדיין מלמד הפרופסור היהודי, גאון המדע הנודע לתהילה, אויגן מיטווֹך. פקידי אוניברסיטה מכופתרים הולכים הנה והנה והמון סטודנטים בני עמים וגזעים שונים. הפרופסור מיטווך שוקד בחריצות על לשונות אפריקה, כמוהו כחבריו המפלחים ומפענחים שכבות חיים והסטוריה ואמנות רחוקות ממציאותה של אירופה היום, מפרידים ומרכיבים גבישי-עיון וגושי-מחשבה, אך כולם חסרי אונים מול הסערה המתקרבת ובאה.

לא כן הסטודנטים, שהמדע והמחקר אינם עניינם העיקרי. במרכז לבם הפוליטי נמצאת אש זרה המציתה הכל, וכמובן – בירה ונשים. בעיר השדה בסכסוניה או בהאנובר מוכר אבא מיני סידקית, מספסר בניירות ערך או במניות, משמש פקיד בממשלה או מוזג בירה במסבאה. ואילו הבן לובש מדים נאציים, מגפים גבוהים לרגליו, כיפת-קטיפה קטנה רקומה סמלי האגודה לראשו – הבו גודל לאביר החדש, לאדם העליון, גואלה של גרמניה.

אותו יום, בשעות הצהרים, החלו המוני סטודנטים מתכנסים בפרוזדור האוניברסיטה ובמסדרונותיה. גלי ויכוחים שטפו וסערו, עיניים להטו באש. הפעילים מחלקים כרוזים בין ה"קמראדים", כרוזים גדושי דברי בלע וגידופים על חשבון אגודת הסטודנטים הסוציאליסטים על שם ג'ק לונדון, על אירגון הקומוניסטים ומנהיגם היהודי ויטפוגל – ומאליו מובן שיסוי-איבה ביהודים.

אני מרים כרוז המתגלגל על הארץ. דפוס מטושטש על נייר פשוט. אחד הכרוזים הראשונים של המפלגה הנאצית. אני קורא: אדולף היטלר – "מיין וויללה, אונד דאמיט פראגראם", כלומר, אדולף היטלר – רצוני, ובכן זוהי גם תכניתי. אני מונה עשרים וכמה סעיפים, ביניהם אחד:

 

                "בתור חברי-האומה (פאלקס-גענאססן) ראויים להיחשב רק בני גרמניה, אשר

                דם אריי טהור נוזל בעורקיהם; שעל כן מובן ששום יהודי אינו רשאי להיות

                חבר באומה הגרמנית".

הכרוז כתוב בלשון "אני" והמדובר רק בעניני "אומה" ו"לאומיות".   ובהמשך:

 

                "ברייך השלישי לא יהיו פועלים ובורגנים, כי הרי כולם יהיו גרמנים".

הסטודנט הגרמני מעיין בכרוז ולבו רחב בקרבו. אכן, זו התנועה הנכספת שהיא, לפי הגדרת עצמה, גם לאומית וגם פועלית, גם גרמנית וגם סוציאליסטית. חבריו היהודים, שחלקם מתענים ברעב ובמחסור, עובדים בסבלוּת בתחנוֹת-הרכבת, מחזרים על הפתחים ומוכרים לבנים וקפה וכלי-בית למחיתם, ואף על פי כן מצטיינים בלימודיהם. תורה לשמה, תורה כמשאת-נפש – זו ודאי שזרה לרוחו של בן גרמניה בימינו, אולם גם תורה כמקצוע מה חפץ בה נוכח המחנה הגדל והולך של אינטליגנטים ובעלי מקצועות חפשיים מחוסרי-עבודה ופרנסה? המקצועות החפשיים בפרוסיה ובגרמניה הרי תפוסים, כידוע, בידי היהודים: הרפואה, המשפט, העתונות, התיאטרון, המחקר – ומה לא? רבים מבני עמנו עקרו לקצוי תבל, מקימים מפעלי תעשיה ברוסיה, בארצות דרום-אמריקה, באפריקה, רוח היצירה הגרמני – מולדתו צרה לו והוא אנוס להפרות שדות זרים. בערבים הוא שר: "הנני סטודנט מהיידלברג" – שותה שכר, משתולל ומתהולל עם "ידידתו". שיר העם החביב עליו מפאר את הרייך הגרמני, האשה הגרמניה, החופש הגרמני- – - גרמני, גרמני, הכל הוא גרמני. והיסוד הגרמני ממילא הוא טוב ונאה, חדור רוח יצירה ופעילות ושיטה וסדר. לאחר שיגרש היטל את כל ה"בונצים" המרכסיסטים, לאחר שימגר את הסוציאליזם והפציפיזם התבוסתניים; כשיפרק וישבור את כוחם של אנשי הריאקציה למיניהם וכל אויבי המולדת – אז, רק אז, תיחלץ האינטליגנציה הגרמנית הצעירה מאסוריה ותצא למרחבים. כבר גואָה ומנצחת המהפכה, המהפכה הגרמנית הלאומית. מנהיגה הוא אדולף היטלר. מתרסיו ילכדו בחזית אחת פועלים, מחוסרי עבודה ופרנסה, בורגנים זעירים, אכרים, אצילים, סטודנטים, ונוער. כולם יילחמו את מלחמת ה"רייך השלישי". כולם ייחלצו למערכה נגד היהדות הבינלאומית הממיטה אסון על גרמניה, מדביקה אותה בזוהמה ובכינים ובבולשביזם ובבגידה. – זו הבגידה אשר קיפחה ושיתקה את מאמץ המלחמה הנהדר של המולדת במלחמה האחרונה. עוד מעט... גרמניה, גרמניה מעל לכל! מעל לכל! ואין רחמים ומצפוּן בדין! רחמים ומצפון – נשקם של החלשים הוא. עוד מעט... וגן-עדן ישגשג עלי אדמות וינעים את חייו של גזע האדונים. לא וילהלם ולא הרפובליקה; שניהם, כידוע, חטאו מאוד ופשטו את הרגל; שניהם אחראים לחורבן הכלכלי, לעסקי אבא המתמוטטים, לחוסר סיכוייה של האינטליגנציה הצעירה – די שווארצען אוּנד די ראטען געהערען דען טאטען; כלומר, ה"שחורים" וה"אדומים", אחד דינם לגרדום. כי גרמניה היא המתעוררת לתחייה, גרמניה רבתי, גרמניה האדירה של "קנצלר הברזל" ביסמרק. וגם הוא עתיד לבוא על שכרו במשרה שמנה, במנת כבוד וגדוּלה ונתח שררה על פני השטחים הכבושים. אווה פאטריה!

כן, לא רק גרמניה בלבד. בכל העולם עוינים את האינטליגנט היהודי הערום ונלחמים בו. בפולין קיים מזמן גיטו בבתי-הספר הגבוהים, "ספסלים מיוחדים" קבועים בהם, כנהוג לגבי נחותי דרגה וגזע. הכרוניקה של הימים האלה מספרת יום יום על הפליות וקיפוחים והתעללות ומלחמת השמד בסטודנט היהודי. בוילנה, בודפשט, בוקרשט, וארשה, קראקוב, פראג... בוינה דרשו סטודנטים מתקיפים לסלק את חבריהם היהודים, במיוחד מבית-ספר לרפואה. בגראץ הוכו יהודים והושלכו בכוח מאולמי ההרצאות. אף אחד מחבר הפרופסורים לא מחה.  אופי חמור והיקף המוני היה למהומות ברומניה ובהונגריה. ביאסי פרצו הבריונים המשכילים מן המכללה אל הרחובות המאוכלסים יהודים וערכו פרעות כדת וכדין. בלבוב פרצו סטודנטים מפגינים לבית מערכת של עיתון יהודי, עשו בו שמות והפיצו שמועה שמתוך הבית ידו אבנים בתהלוכת-קודש שלהם. בוילנה תבעו הסטודנטים הפולנים בתוקף, שהקהילה היהודית תספק "מתים" לניתוחים במחלקת הרפואה ואיימו – בשביתה של סטודנטים. באוניברסיטאות סלובקיה דרשו לצמצם את מספרם של בני חוץ-לארץ, כלומר: יהודים. האחרונים נעדרו מספר ימים מו המכללות מחשש לפגיעות.

הסטודנט האריי בן גרמניה יודע זאת, וחזקה עליו שיעשה את ה"מלאכה" ביסודיות יתר. הנה הוא, הנה הכוח הגרמני העולה וכובש. האם אתה שומע? מן החצר פורצת קריאת-זעקה, שריח של דם נודף ממנה וצליל עצמות רסוקות בה:

 

                                                    יודא!

                                                    וההמון מריע לעומתה:

                                                    פערעקע!

                                                    האחד מושך קולו:

                                                    דויטשלאנד!

                                                    וההמון מריע:

                                                    ערוואכע!

יותר מן החרדה אוחז בי רגש של תיעוב ובושה על קומת האדם ששחה והושפלה עד מאוד. זו הרוח המפעמת באינטליגנציה הנוצרית הצעירה באירופה. הנה הם עומדים, דרוכי-קרב, מוסתים ומשוסים, מאזינים לדבריו של הנואם החוצב להבות. עוד לא סיים את "נאומו" ובאחד המסדרונות תקפו בריונים קבוצה של סטודנטיות יהודיות. סטודנט יהודי אחד נזרק בכוח מן המדרגות ונחבל. ברד של מהלומות ניתח מעברים. עשרות הסתערו על יחידים. הלמו ומחצו. מועטים מבין ההמון המשוסה שהתנגדו למעשי הפרעות הוכו אף הם. במהומה אפשר היה להבחין בתחנוניו של סטודנט נוצרי בן חוץ-לארץ, שנפגע קשות וקרא את הצלוב לעזרה. לקו גם מי שאינם בני-ברית, שהיתה להם הבעת פנים יהודית.

בינתיים התחילו להתרכז המונים ליד שער הכניסה לאוניברסיטה. הם מריעים לכבוד הגיבורים הלאומיים ומעודדים אותם. האם יש שליחות קדושה מאשר "טיהור" היכל המדע? מעבר לשער ברנדנבורג צועדת – האם במקרה? – פלוגת-סער, מתעכבת אף היא במקום זה, פותחת בשיר-הלכת הנודע מן הימים ההם אשר הידהד לאחר מכן ברחבי אירופה כולה:

 

                די שטראססען פריי דער באטאליאנען                   חפשי הרחוב לגדודים חומים

                ס.א. מארשירט מיט רוהיג פעסטעם טריט              בצעד עז ומתון צועדות פלוגות-הסער

                קאמאראדען! די ראטפראנד אונד                                        חברים! את החזית האדומה והריאקציה

                       רעאקציאן ערשאססען                                         נמגר!

                דאן וועהען היטלער-פאהענען איבער באריקאדען    אז יתנופפו דגלי היטלר עלי מתרסים,

                דאן וועהען וויר, יא וויר, די בראונען                     אז נהיה אנו, רק אנו השופטים

                      ריכטער זיין!                                                      החומים!

אולם, גם עתה, ערב עלות גדול הצוררים לשלטון, אין הם עדיין – לפחות להלכה – השופטים החומים; עוד נערכים נגדם, פה ושם, משפטים סמליים, אך מה חמור דינם של פועלים מתגוננים. והנה מבקיעה דרך לעצמה יחידת משטרה בתוך ההמון הצובא על השער. השוטרים מאיימים בפיזור המפגינים בכוח, ואילו הסטודנטים טוענים בשם החוק האוסר על המשטרה להימצא בין כתלי המכללה. לא נפחדו, לא נבוכו, לא נרתעו. זו הפעם הראשונה (ואולי האחרונה) שנציגי הרשות מתערבים לטובת מוכים ומעונים. אוי לה לאותה התערבות... אלא שבינתיים הזדמן למקום נגיד האוניברסיטה, דוקטור שמידט, בתפקיד של מתווך. הקורפורנטים מנופפים את רמחיהם, יוצאים לאִטם דרך השער אל הרחוב הראשי, לאחר שראש האוניברסיטה הבטיח לשמוע את טענתם. ברחוב מקדמים את פניהם המונים בתשואות רמות – -

במסדרונות השתררה דממה. דממה שלפני הסערה.

בחורשה ליד נהר השפריי הזך, בטרפאטו הירוקה, מתכנסת אסיפת הסטודנטים. הנואם הפותח מתנה את מר שיחו על "ברלין" שסרחה ובגדה. ברלין העובדת נגדם, אבל עוד לא פסה תקוה. אין זאת אלא שהמשטרה, שמפקדיה סוציאליסטים, משוחדת. ואף הרייכסוואהר, הצבא הגרמני המועט. הרי הקצין שרינגר שהצטרף זה עתה למחנה הפועלים – והסעיר את הארץ כולה. קצין גרמני – ותנועת הפועלים!.. הוא אסור עתה בבית-הכלא במואביט וכותב זכרונות – סימן מובהק לבגידה שעמקה. ונגיד האוניברסיטה עצמו, האין הוא מתידד יתר על המידה עם היהודים? הנואם מפסיק רגע את דיבורו השוצף, נוטל לידו גליון של ה"פלקישר ביאובאכטר" ופורשו לפני הנאספים. עמוד מצוייר ותצלומים: מרכס, לנין, טרוצקי, נחמקעס- – - כולם יהודים מכורים ובזויים המה, מחתרת בינלאומית. אף אמו של לנין בת יהודים היא – כך כתוב בעיתון. הסוציאליזם, נשקה של היהדות הבינלאומית המושחתת המבקשת לרדות בעולם, היא תורת היחיד המבקש להיות טפיל על חשבון הכלל. ודאי, – "גם אנו סוציאליסטים, אבל סוציאליסטים כיאות לבני גרמניה, והוגה-הדעות הדגול שלנו, מומחה הכלכלה הדוקטור פדר כבר קבע את קו-ההפרדה הנכון: בין הסוציאליזם הבינלאומי החמסני שלהם, לבין הסוציאליזם הלאומי והבונה שלנו; בין הון הנשך והניצול היהודי, לבין ההון היוצר שלנו". מהו הרכוש היהודי אם לא דם העמים ומוח עצמותיהם? מהיכן באו והצטברו אוצרותיהם של הוסרמנים, הגולדשמידטים, הורטהיימים, הרוטשילדים? דמה של גרמניה הוא. והשלטונות הכושלים הדמוקרטיים עוד מצאו לנכון לפתוח את שערי הארץ לרוחה בפני אחיהם, ה"אוסט יודען", שעטו כעיטים הטורפים על ארצנו השותתת דם בשנות הרעב והאינפלציה, נִצלו את מצוקתנו, הוציאו מידינו בערמה עושר ונכסים וארמונות ועסקים. "למרבה הבושה, לאסונה של המולדת, עוד מצוּיים בתוכנו כאלה המעיזים ללמד זכות על בני הגזע השפל הזה, וזו גם הסיבה לתבוסתנו היום בין כתלי האוניברסיטה". אולם עוד יבוא היום, והוא אינו רחוק, שאויבינו מבית ומחוץ יוכרתו, ואז גם תטוהר האוניברסיטה שלנו והמדע שלנו מזוהמת הארס היהודי המסוכן... האסיפה נסתיימה בהחלטה לשיגור המשלחת אל נגיד האוניברסיטה שתתבע את סילוקם המוחלט של היהודים, סטודנטים ופרופסורים.

קריאות "בראוו", "מוות ליהודים" – ליוו את דבריו האחרונים. זרועות הונפו בברכת "הייל היטלר", "זיג הייל!"

דוקטור שמידט אינו עוסק ב"פוליטיקה". האוניברסיטה היא עולמו, כל ימיו היה שקוע במחקריו. כבכל בוקר כן גם עכשו הוא מעיין במוסף לשאלות מדע של ה"ברלינר טגבלאט", המדורים האחרים אינם מענינו, אף לא המאמרים הראשיים. אולם בזמן האחרון החל נותן דעתו לידיעות הכרוניקה. מה חמורות הן הידיעות הללו! הנה זה עתה נתקל מבטו בידיעה מוצנעת בין טורי העתון המרובים: בפגישה עם נציגי   עתונות חוץ הודיע ראש הממשלה ברינינג, כי השנה יפקוד את גרמניה החורף הקשה ורב-הזעזועים ביותר מאז תום המלחמה. הוא נוסע להיוועד עם הינדנבורג, בארמונו של הנשיא שבנוידק. ובהמשך: פיצוץ חלונות-ראווה ושוד חנויות-מכולת בידי מחוסרי-עבודה... פגיעות בלתי פוסקות ביהודים... מהם רבֵּי זכויות והישגים בהגנת גרמניה ופיתוח משקה – – – פצועים – – – הרוגים – – –  דוקטור שמידט נאנח: ימים קשים. הוא שם את העתון הצידה. בדמיונו הוא רואה את מלך גרמניה בגלותו בדורן אשר בהולנד. כמה מאושר אתה, המלך, שאין עיניך רואות בשפל ארצך! הנסיכים נשארו בפוטסדאם, בשלזויג-הולשטיין, בטירותיהם ובנחלותיהם. אחד מהם יצאו לו עתה מוניטין כמארגן התנקשויות ביהודים, ושמו פריץ אוגוסט וילהלם, בקיצור: "הנסיך "אווי". היכן הימים השלווים, זרועי האור והתבונה של המשטר המלוכני? לאן פנה הדרה של המדינה? דומה כי הדמוקרטיה היא הנושאת באחריות לזוועות המתרחשות. הרי במשטרהּ גדלו והתגבשו הכוחות הנוגדים העלולים לגרוף את המולדת לתהום האבדון. הוא החופש המופלג – חושב הפרופסור שמידט – שמרבים להצביע עליו ולשבחו והכל מחללים אותו. ההמונים זקוקים רק ל"לחם ושעשועים" – מה להם ולהנהלת ענייני המדינה? היטלר? מי יודע? הוא מחונן בהתלהבות וההצלחה מאירה לו פנים. אולם האם אפשר ליחס רצינות לגינוניו הקיסריים, לשיטותיו החמורות, לגסותו הפלביית? פרופסור שמידט מרגיש ברגע זה מעין עלבון פנימי ביחסיו לחבריו הפרופסורים היהודים. אבל, מאידך, הרי חובה היא להשליט סוף-סוף סדר במדינה ולהבטיח את המנוחה הדרושה להתפתחות המדע ולעוסקים בו. ייתכן שזה הקרבן הנדרש. החוקה אינה אסקופה נדרסת, ויש להשלים מראש, שהחוק השולט יהיה גם משפטם של השולטים. כן, אין מוצא.

משלחת הסטודנטים מפסיקה את הרהוריו. דוקטור שמידט שומע באורך-רוח לדברי משלחת הסטודנטים. הוא נרגש. לאחר מכן הוא נוזף בהם בדרך חיבה: לא, הוא לא ירשה ולא יתן להשמיץ את שמה המפואר של האוניברסיטה המושכת אלפי שוחרי מדע ודעת מכל היבשות – – – הוא יאחז בכל האמצעים – – – תקוותו שהשערוריות לא תחזורנה עוד – – – שקט וסדר חייבים לשרור בהיכל המדע, החוק והמשפט. האם לא הורה הֶגֶל כי המדינה היא התגלמותם של החוק והמשפט? ואשר ליהודים – המשיך – שונות הן הדרכים להגשמת המטרה האחת – – –

דוקטור שמידט יושב בחדר עבודתו, גומע קפה ריחני. הוא נרגש. זה זמן רב לא הופרעו במידה כזאת שלוותו ויציבותו. לפניו מונח ספר הזכרונות וההגיונות של המרשל הישיש פון הינדנבורג, חיבה רבה רוכש הוא לספר הזה. "הגַל המשתולל של יצרים ודברי-מליצה פוליטיים הציף את יסודותיה הישנים של המדינה ונראה, שהוא מאיים בהרס כל המסורות הקדושות והמקודשות. אך הגַל הזה יעבור ושוב יקומו מתוך ים-החיים הסוער תמיד היסודות אשר עליהם הושתתו וצמחו תקוות אבותינו ואשר על אבניהם הפציע לפני חצי מאה עתיד עמנו: יקום לתחיה שלטון הקיסרים בגרמניה". מה נעמו השורות הללו, בהן מסיים הינדנבורג את זכרונותיו, ומה הולמות הן את הזמן הזה! אולם הקיסר, כידוע, נמצא מחוץ למדינה והיטלר?.. דוקטור שמידט מניח הצידה את העתון אשר לפניו, גומע לגימה מן הקפה הריחני, מדליק זנב סיגר, מוצץ אותה בנחת, פולט עיגולי עשן סמיך ושוקע שוב בהרהוריו. היטלר, היטלר, שמא, אולי?

פלוגות סער עברו בסך ושירתם הידהדה ביהירות, איימה ופרעה בהרהוריו. ברלין כולה האזינה אז לאותה שירה:  – – – ואז נהיה אנו, רק אנו, השופטים החומים – - -

מקרן רחוב נענתה לעומתה שירה אחרת, מבוישת במקצת, אך לא פחות תקיפה ובאותה נעימה, שירה שברלין כולה שמעה אותה באותם ימים: ואז נהיה אנו, רק אנו, השופטים האדומים – - -

 

פרק ששה-עשר

היתה לי ברלין אוניברסיטה כפולה ומשולשת – מחד גיסא הלימודים, ההרצאות והבחינות, ומאידך גיסא – חיי הכרך בתקופה הרת-גורל זו שהיו כמעבדה חברתית גדולה. קיומי היה רופף, מעט הכסף שהבאתי עמי אזל מזמן. יתירה מזו, גם כשנזדמנה לי בדרך מקרה הכנסה מועטה מהרתי להפריש ממנה, ולו גם מעט שבמעט, לאחי ואחיותי הקטנים חסרי הישע. פעם שלחתי להם מעט תפוזים ודברי-מתיקה, אולם אמא מכרה אותם – "אנו המבוגרים – כך כתבה – מורגלים במחסור  ואין אנו זקוקים ונזקקים לדברי-מותרות; ואילו הילדים, להם צרכים דחופים יותר, לחם, פשוטו". הלב התכווץ למקרא השורות הללו... דומה, שהחרדה הזאת לקיום, שליוותה אותי מנעורי, לא התנדפה בחלוף השנים – אולם רווח והצלה באו לי ממקום אחר והביאו לי את האפשרות להמשיך בלימודי: חיבור-התחרות במכון למדעי היהדות שזיכני במילגה קבועה.

כמאה תלמידים שמעו תורה בבית-מדרש זה, רובם בני גרמניה שתואר וכהונת "רבינר" באחת מקהילות הארץ, ליברלית או רפורמית, היתה שאיפתם ומגמתם. באותו רחוב עצמו קיים היה גם בית המדרש לרבנים מיסודו של הרב הדוקטור הילדסהיימר וכיוונו ברוח המסורת. הצד השווה ביניהם, ששניהם התקיימו בכבוד ובהרחבה על הקצבות הקהילות ותמיכות נדבנים, ורמת הלימודים בהם גבוהה במקצועות היהדות וחכמת ישראל. האמת ניתנה להאמר, שהסטודנטים ילידי גרמניה, אף שלא אחת התעקשו בקריאה וכתיבה מימין לשמאל, שקדו בחריצות ועמלו על תורתם יותר מחברינו, המהגרים, האוסט יודען, שנהגו במידה ידועה של קלות ראש, שכן רובם היו עסוקים בתורה ותלמוד, הלשון העברית והתפילות וספרות ימי הביניים עוד מצעירותם ולא אחת המילגה בלבד היא שמשכה אותם לכאן, ומתוך שלא לשמה באו לשמה. אך הם שיוו למוסד זה מעט חמימות עממית, האצילו עליו מרוחם, רוחה של יהדות מזרח אירופה.

בצלו של המכון הסתופפו גם "סטודנטים" נצחיים, תלמידי-חכמים, שהקדישו את חייהם לתורה לשמה. דמויות מופלאות. הרי אחד מהם, בחור ישיבה מווֹלוֹזִ'ין, שהתגלגל לארצות הצפון, שימש מורה לעברית וסופו שבא והשתקע בבית מדרשנו. עשר שנים ישב כאן, שיבה זרקה בזקנו, חיי עוני חייו, אך יגע ועמל בתורה, אב וחבר לכל תלמיד צמא-דעת.

כאן, בבית-המדרש, נזדמן לי שיעור בביתה של משפחה יהודית, אשר אחד מבניה נמנה עם ציבור הלומדים. תלמידתי, זוזי שמה, עמדה בפני קבלת תעודת הבגרות. שעות הלימוד היו מלוות שיחות וחילופי-דברים עם תלמידתי בענינים ונושאים שעמדו אותה שעה במרכז תשומת-הלב. שום ענין יהודי לא היה קרוב ללבה – גורלה של גרמניה הוא שהטריד את מנוחתה. כי בת צעירה זו כבר היתה לוחמת ותיקה, חברה במרכז הנוער הקומוניסטי במדינה.

בת שנה היתה בבואה יחד עם הוריה לברלין. היא נולדה על ברכי משפחה אמונת-מסורת ביָאסִי שברומניה, משפחה שתורה וגדוּלה נתמזגו בה. עם מלחמת-העולם הראשונה עקרה המשפחה למערב ועסקה בסחר הטבק, עד שבאו ימי משבר ומוטטו את קיומה. עם העקירה לברלין נסתלקה השכינה מן הבית הזה, שנקטע מסביבתו בה צמח דורות, רוח פרצים של תרבות-נכר עטפה אותו. לימים התנצר אחי אביה וכבש לעצמו מקום בתעשיית הסרטים, ואילו אחיו השני היגר מעבר לים והוא מראשי עסקניו של מחנה האנרכיסטים. ראשית חינוכה של זוזי היה בבית הספר העממי שליד הקהילה היהודית, בשפה הגרמנית, תרבותה ומנהגיה. פעם בשבוע מספר לילדים "רב מטעם" מסיפורי החומש. לעתים מבקרים הילדים בבית-התפילה המפואר שברחוב אורניינבורג. אבל משגדלה, בבית הספר הכללי ובמגעה עם התלמידים בני עם הארץ, השתכחו כליל זכרונות ימי ילדותה, ניתקו לחלוטין הנימים הרופפות אף הם – והנערה ביקשה פורקן ותיקון לעצמה, יחד עם רבים מבני-הנעורים אשר בסביבתה, בחוגי-הנוער הקומוניסטים.

בגמר הכיתה הששית היה הדבר. היא יצאה יחד עם חברי כיתתה לבלות את חופשתה בהרי בואריה. בצל עצי-אורן מטפסים על מדרונות שהו חודש ימים בהשגחת מורה-מחנכת. זוזי, המבוגרת בכיתה, עלמה בתקופת ההתבגרות וההתעוררות המרטיטה, ואילו המחנכת פרויליין דוקטור מזדקנת. תחילה היה הכל כשורה: משחקים, טיולים, שיחות, שחיה באגם. אולם לא ארכו הימים ולפני הנערה הרכה נפתח שער לגיהינום של חרדה ויסורים. המחנכת החלה לבקרה בלילות, מעייפת אותה בסודות שיחותיה, מתרפקת עליה ומלטפת את גופה. על מה שוחחו שתי הנשים? האשה המזדקנת גילתה לפני ה"באקפיש" המתבגרת את חויות-המין הכמוסות שלה, סיפרה על תאוות לוהטות באין-סיפוק, ערמת הגבר ותמימות האשה ודיכויה הכפול במשטר הקיים אשר דינו נגזר לכליה. בדרך זו כבשה את לבה והשיגה את מטרתה. בין המחנכת וחניכתה התרקמו יחסי אהבת-גוף, יחסים לסביים. הילדה חלשת האופי, הענוגה והתמה – כרעה – – – האשה שבה התעוררה שלא כדרך הטבע בידי אשה. חודש ימים זה הטביע חותמו על דרך התפתחותה – בגוף וברוח.

ואז בא הוא, דודה מאמריקה, האנרכיסט היהודי. בני המשפחה רחשו לו כבוד רב וזוזי – אמון מלא. שחור-שער וגבה-קומה, הדור בחיצוניותו, נועז בהשקפותיו. הדוד ממוזג בזכרונה, של זוזי בדמות "חורשת פרידריך" הסמוכה לביתה, בטיולי-לילה ממושכים בשדרותיה המוצפות אור סגול חיוור. בתוך החורשה שוקקת "באר האגדות", בינות לרחבות-דשא, פסילי ברבורים וצפרדעים חטובים בשיש שזרמי-מים קולחים מפיותיהם הפעורים. שירת זמירים. זוגות מתעלסים. בני-בלי-בית משוטטים. בטיולים אלה ביקש להקנות לה את מושגי תורת האנרכיה ואת – האהבה החופשית. זוזי אינה יכולה לעמוד בויכוח עם דודה, אך היא דבוקה באמונתה, כי הדיקטטורה של מעמד הפועלים היא הדרך האחת להגשמת משאת-הנפש של חברת העתיד בה יבוטלו ממילא גם המדינה וגם הבדלי המעמדות, השויון והחופש ישררו לעד – - -הדוד עויין את הדיקטטורה, כל דיכוי ועריצות, את המדינה והשלטון, את דיכוי הפרט ועושק החופש. אך בענין אחד הסכמה גמורה ביניהם, הוא דבר שלילת המשפחה הקיימת והמרתה באהבה החפשית.

האם אהבה אותו? אין היא יודעת. לעתים מתקשרות נערות צעירות הקשרי אהבה למבוגרים וקשישים מתוך הערצה והתבטלות כלפיהם. וכבר תיאר קשרים אלה פטר אלטנברג ואחרים. שהרי לא תמיד מבקש הגבר המבוגר את גוף האשה של הנערה הרכה, לא אחת ירצה לרענן את סתיו חייו במשובת צחוקה ורכות עיניה. אין הנערה חושדת כל עיקר, אין היא גם יודעת מה רב החסד שהיא משפיעה עליו.

זוזי נזכרת בלוטה, בהירת-השיער, תכולת-העין ורזת הגוף, חברתה שגורשה מן הגימנסיה, שידעה יחסי-אהבה עם נערים צעירים. לא הורידה דמעה, להפך, גאה היתה כל כך. הרי היא שחיברה את הכתבות בעלות התוכן המהפכני על כתלי בית-הספר, ולא אחת נטלה חלק בהתנגשויות עם נערים מארגון ההיטלר-יוגנד. אחר כך נטשה את בית הוריה והלכה לגור עם המלח הגרמני מהמבורג. המלח היה מנאמני המפלגה. תחילה היו מאושרים. ואז הפליג. למרחקים. זמן רב חיכתה. המלח לא חזר. היא עמדה גם בנסיון ההריון והלידה. והיא ממשיכה את פעילותה באומץ-רוח ובסערת-נעורים. והן גם היא זוזי, נמנית עם "הקומוניסטישער יוגענד-פארבאנד דויטשלאנדס" – האם גזירה היא שתִחיֶה כמו אמה וסבתה, על שום מה לא תתמסר לבחירה שחשקה בו? נתרצתה לו.

הדוד נסע. ושוב לא חזר. זוזי נשארה לבדה. תחילה בכתה, סבלה, אך גברה על חולשתה – "חולשת הבורגני הזעיר", ושיקעה את עצמה במשנה-מרץ בָּפעילות הפוליטית. עתה היא עמדה לפני בחינות הבגרות, אך ללא רצון ונכונות להמשיך בלימודיה. אני שנקראתי לעזרתה, ראיתי צורך לעודד ולסעוד אותה. הן אני עצמי, שהייתי כמעט בגילה, כבר נשרפתי באש זו שהיא להטה בה. היא דרוכה ומתוחה לקראת העולם החדש העולה, ברית-המועצות של גרמניה רומזת לה – ומה ערך לו ליחיד נוכח מאורע כביר זה? יש להשלים עם המשבר הכלכלי, עם זעזועי החברה, עם שנאת ישראל, שהרי כולם אינם אלא חבלי-לידתו של המשטר החדש. "מעוּבָּר הקפיטליזם וכרסו – המהפכה – בין שיניו". עסקני המפלגה מסבירים – והיא עצמה מטיפה לכך – כי ככל שיחמיר המצב כן ייטב. אבא חומד לצון, שתוכו רצינות וברו בדיחה, ואומר לבת: "זוזי נכספת לרעטע-דויטשלאנד, כלומר, גרמניה של עכברושים, וכמנוסת עכברים בשטפון תהא מנוסתנו מכאן...

האם חרדה מאוד לגורל בתה, זוזי החביבה. אין היא מיסרת אותה בדיבורים, רק סבל אילם נשקף מפניה. עסקנותה של זוזי מדירה שינה מעיניה. "את העולם תבקש לתקן ואת עצמה היא הורסת ומורידה שאולה את הוריה בעודם חיים". הנערה טרודה ללא הפסק  בעיסוקיה והטירדה היתה לה טבע שני – גם כאשר תתגלגל לידה שעת-מנוחה אין היא מסוגלת עוד להינות ממנה. במרוץ המתמיד שלה מתא אחד למשנהו, מישיבה אחת לשניה. אני שומע את מרי שיחה של האם ונזכר בימים לא רחוקים, עת דברים דומים לאלה הושמעו באזני. אך זוזי במצב של שכרון, בסיוט מעורפל – אין היא שמה לב לשום דְבר-הסבר, אין היא נותנת את דעתה גם על עצמה. ברובע הצפוני של ברלין מכירים יפה את היהודיה החיננית, הפעילה והמסורה, החברה במרכז הנוער. רבים חומדים אותה, ביחוד כאשר היא מתלווה אליהם לטיוליהם ומבלה בחברתם. לרוב חבריה – "ידידות" המתחלפות חדשות לבקרים, רבות מחברותיה "מאורשות", והיא?

אין היא היחידה במשפחה הגורמת צער ודאבון-לב להוריה. אחותה הבכירה עזבה את בעלה ונישאה לנוצרי. הבן הצעיר, בן גילה של זוזי, וחברה לתנועה, הנער הפוחז והפרוע, חוזר לא אחת הביתה מבושם – וכבר הניף יד על אביו שניסה ליסרו. הוא מלוחמי המפלגה, לוחם ממש, בתגרות ובהתנגשויות. יש לכפות על המוני הגרמנים את המהפכה – הוא רגיל לומר – דיקטטורה של ברזל, גם נגד רצונם. הוא, הבחור היהודי מרומניה, האינטליגנט למחצה, הוא חלוץ גאולת הגרמנים, חסיד הכפיה –.

זוזי מסכימה עמו ואינה מסכימה, אך חביב וקרוב ללבה לא היה מעולם. מסכימה עמו בהשקפותיו הפוליטיות, ואינה משלימה עם ערלת לבו. חדשים רבים אין היא מחליפה דברים עמו. לעתים רחוקות היא אוזרת עוז ומוחה: בשביל מה צריך מהפכה – היא טוענת – אם לא למען היושר והאמת? גם יחסו להורים הזקנים והמרודים, התעללותו ב"ידידות", גורם לה צער. ומה ראה דחוף להוציא את עצמו מכלל ישראל, לצאת את הקהילה היהודית? ודאי, גם היא אין לה כל זיקה לקהילה, אולם אם בגלל חבריו ביקש למחוק את מוצאו, אוי להם ואבוי לו. מכל מקום זו פגיעה בהורים – פגיעה מיותרת. זו דעתה. טיפות אכזבה ראשונות שנטפו לנפשה, אחיה הוא שהטיפן.

זוזי טרודה תמיד, כאמור, ומעט הזמן הפנוי שנותר לה מוקדש למחשבה ולריכוז. חדשים נוקפים, ויתוש הספק, זעיר ומועט, שקנה מקום בירכתי לבה, אינו פוסק את כסיסתו באטיות והתמדה. כשרוחה הציקה לה תלך לבית מכריה, משפחת קורלה, ויחד ילכו אל בית-הקפה החביב עליהם אשר ברחוב קנט. קורלה הוא סטודנט גרמני עני. אשתו – יהודיה, עובדת באחד ממוסדות הקהילה ומפרנסת אותו. זוזי מציגה שאלות לקורלה, הישר באדם, המכובד במפלגה, הציר לבית-הנבחרים. "האם אפשר באמת לסמוך בכל על המנהיגים שלנו, שלא יסטו או יבגדו, ובמקום לנהל את ההמונים ולשרתם – יכפו עליהם את רצונם ויִרְדוּ בהם? הן לא מעטים מעשי-עוול ועיוות דין וצדק המתרחשים גם בפנים המחנה. והאם שם הכל הולך למישרין?" אותן שאלות עצמן וכיוצא בהן היא מציגה גם לי, בבואה אלי, אל ה"מנזה" של הסטודנטים היהודים אשר ברחוב ארטילרי; וגם כאן שוטפים ויכוחים בשאלות עם ועולם, משל כאילו כאן היה נחתך גורל עמים...

באחד מטיולנו בסביבה מרוחקת, בסימנס-שטאדט אשר במרכזה של העיר, התרחש פעם הדבר שרישומו היה ניכר בחיי רוחה. שוטטנו באיזור התעשיה, משבצות רבות של בניני בטון ומשטחי פרחים וירק סביבם. בניני הענק של המפעלים ניצבו כאחוזי-אלם ומשותקי-תנועה. סימני צלב הקרס צבועים על קירות ומדרכות וכתובות בנוסח המקובל בשנים ההן. סמוך לכאן תקעה את יתדותיה ה"לאובן קאלאני", מושבת-אוהלים של מחוסרי-עבודה שאין סיועם הדל מספיק כדי כיסוי שכר הדירה. שדות. מגרשי ספורט. שלוה נסוכה לאורך הדרך המוליכה אל מחוץ לעיר. אגם. חורשות. על האגם מפליגים טיילים, טובלים בטוהר ותכלת. ממרחק מבהיקים צלבים מוזהבים של כנסיה גוטית על ראש גבעה.

לפתע זנקה מולנו פלוגת נאצים רוכבי אופנוע, ביעף, ברעש, דרוכים לקרב. הפלוגה נעצרה לידנו, בבת אחת, הקיפה אותנו. מפקדה ניגש אלינו, מגלגל בנו זוג עינים בוחנות שבוז וכעס מתמזגים במבטן, ופולט בזעם: "אריים טהורים אתם נראים בעיני". – – –  האם לא ידרסו אותנו כאן במקום? אנחנו שותקים. הנאצי נראה כמי שמתלבט, תוהה על זהותנו, עושה תנועה כאומר: אם אמנם יהודים אתם, לא תימלטו מידי – ונפטר מאתנו בשתי סטירות-לחי מצלצלות, סטירות שיש בהן אכזריות וחרפה. זוזי נפלה לארץ – ואנו חסרי אונים...

עם ערב, בחורשה הצעירה של קרית סימנס. הדמדומים נפרשים ברשת ירוקה-כהה. אנו נלחצים איש לרעהו – שני יהודים צעירים בלבו של הכרך הגועש בזעמו, בשנאת ישראל, בנפתוליו. שיח-געגועים, פיוסים, נשיקות-אחווה מלכדים את אהבתנו בבדידותה. השמש שוקעת-נבלעת באגם הרוגע. דממה. בפאתי השמים שט לאטו חצי חרמש ירחַ חיוור ועיני-כוכבים רומזות וקורצות.

אני מחבק אל לבי את תלמידתי, את ידידתי הטובה, ומגלה לה את אשר עם לבי. שואה גדולה מתרגשת על הארץ הזו. כוח-בראשית – כוחה, יאוש וטירוף והשתוללות יצרים שגובשו ואורגנו ורוכזו לקראת זינוקם המכריע. מי יעמוד בפרץ? הנה הוכינו  היום – ויותר מגופנו הוכה כבודנו כאנשים ויהודים. איך לשאת כל זאת? לא שצריך לברוח מן המערכה – אבל המערכה איננה שלנו, אם כי ודאי שאין אנו אדישים לגורלה. אני קורא באזניה מן הזכרון פסוקים משירת ביאליק מ"בעיר ההריגה". על מדורתה של השואה המתרגשת עלול לעלות באש בית ישראל, האוהל הדל הרופף, כפי שאירע לא אחת בתולדותינו העקובות מדם ודמעות. לבי התמלא חרדה, מבוכה ותוגה. אלו מכרסמות במנוחת נפשי, אמונתי בגאולת ישראל על האדמה הזאת, בנכר – ורבה הדאגה להמונים שם, בפולין, אשר היא, זוזי, איננה יודעת אותם ואת יצירתם ואת מאוייהם. רבים הכוכבים הרומזים, ואיזה הוא הכוכב שלי? אני חושש שבקרוב איאלץ לעקור מן הארץ המשכילה הזאת. לאן? מהו הטעם לחזור לפולין? איזה עתיד יהיה לי? יתירה מזאת, גם חברי לדעה לשעבר בשני המחנות כאחת, ודאי רוגזים ורוטנים עלי. הה, לו ידעו המה את האמת שבנפשי המפרפרת, שדומה אני לדג משוי ממקור חיותו מוטל על חוף-חולות מחניק; האם מסוגל הציבור להבין ולסלוח לטעויות הפרט גם אם נקנו ביסורי מצפון גדולים? קבוצה של סטודנטים עומדת בקרוב לערוך ביקור בברית-המועצות; זו הזדמנות יחידה לבחון מקרוב את המתרחש שם, והן אני כותב עתה דיסרטציה על המהפכה הרוסית. אני עומד להצטרף למסע זה ומבטיח לה, לזוזי, לכתוב את האמת משם, את האמת כולה, והיא נותנת בי אמון מלא. זוזי רוצה לנסוע עמי, אולם היא, שחברת מפלגה היא, המפלגה ודאי תאסור עליה את הנסיעה לשם. עליה לעמוד במערכה כאן – כאן המערכה שלה. מוטב, איפוא, כי תחשוב על מוצא אחר, אולי – על אף הכל – הצטרפות ל"החלוץ", הכשרה, עליה...

תוך כדי שיחה ירד עלינו הלילה. חיפשנו מקום לינה באכסניה של מטיילים. שכבנו על ערימת-שחת בעליית-גג. חוטי-חשמל מתוחים בין העצים, מנורות דולקות, צלילים ענוגים רועדים באויר. השינה אינה נדבקת לעפעפים – שנינו עיפים, מתוחים, הוגים. קרני הכסף של הירח מלטפות את פנינו.

גוֹי הלום יין נדחק בסמוך אלינו. פיו פולט דברי נאצה וגידופין קטועים. דבריו מצטרפים לכדי תמונה אחת על דירה חשוכה, אשה מוכת-גורל וילדים מופקרים לחסדי הרחוב ולרעב. הוא עויין את משפחתו. עוד בנעוריו, מתחת לגשרי רכבת העיר, דבקה בו מחלת משכב זכור. גם לאחר שהיה בעל משפחה, כדי לצאת ידי חובת דעת הקהל, היה מזדמן למסבאות חשודות בכיכר אלכסנדר. פעם נאסר ונכלא בתחנת המשטרה – מה הופתע לראות את החבורה שהתארחה עמו שם? שר-צבא, פרופסור נודע ואחדים מראשי המפלגה הנאצית... אף זה מפרחי גרמניה של ערב השואה.

עם בוקר חזרנו לביתנו, לכרך השטוף בבחירות לנשיאה האחרון של גרמניה.

 

פרק שבעה-עשר

בחירות... דומה, כי הרפובליקה מנסה נסיון אחרון את כוחו של כרטיס-הבוחר, את יכלתו לסייע בפתרון בעיותיה, טרם יחולל ויוטל לאשפתות... כרטיס זה, אשר הושג במאמצים ובמלחמות, האין הוא עתה בבחינת קלף סמוי, העלול להיות גם לרועץ לעם, נוכח הגל הגואה של המונים הנוהים אחר ה"מנהיג" ודבקים בו בקנאות עיורת? אף זוזי, כמובן, סחופה עד לאין שיעור בזרם מלחמת הבחירות, הישיבות, הועדות, "תעמולת-בית-וחצר". נסיון אחרון הוא – זו גם הרגשתה.

האזרחות המלוכדת מרימה על נס את הבחירה, את המצביא הישיש פון הינדנבורג. כל מנגנון המדינה לרשותו. מי יטיל דופי במנהיגה הלאומי של גרמניה, משרדיו המפוארים של בית הקיסר? ברחובות עריה של גרמניה וכפריה מציגים סרטים על חייו, פעליו ונצחונותיו. אף למחנה ה"שטלהלם" – קסדת הפלדה – ארגון מלוכני, יש מועמד משלו, מפקדו. אחד הר וינטר, עשיר שנתפס לתאוות הפרסום, גייס חתימות של ידידים וקרובים, והעמיד את עצמו למועמדות זו... ודאי, סיכוייו אפסיים, אך עצם העובדה ששמו מתנוסס קבל עם ועדה מניחה את דעתו (האם לא עודדה תאוות הפרסומת והגדלות גם את הרוצח מדיסלדורף למעשי-התועבה שלו, שלא תמיד שכרם ותועלתם בצידם?) הקומוניסטים מנהלים תעמולה קדחתנית בעד מועמדם הם, ה"סבל מהמבורג", ארנסט טלמן. אין איש מאמין בסיכוייו, אין מי שמאמין שקומוניסט, גם אילו נבחר, יעמוד בראשה של מדינה זו. אולם מערכת הבחירות הרי הזדמנות כשרה היא לפרישת דגל וניהול תעמולה והתמודדות. רבים גם הסבורים, כי שורת ההגיון קובעת והאינטרס של המהפכה מחייב... תמיכה בהיטלר. אדרבא, יגיע לשלטון, אז תוכח בעליל אזלת ידו לפתור את בעיות המדינה ואפסות הבטחותיו לכל דכפין, ואז יוכשרו התנאים למהפכה. הן לא כמו איטליה המפגרת, החקלאית למחצה, החסרה תנועת-פועלים אדירה ורבת-מסורת, גרמניה הנאורה והתעשיתית, שכוחות הייצור שלה חותרים למרחב, לפריצת מסגרות הקנין הפרטי על אמצעי-הייצור. לא כאיטליה גרמניה – מסבירים לנו – שבא לא יאריך ימים דיקטטור פשיסטי, את העם הגרמני לא יוליך שולל... המהפכה בגרמניה תביא עמה ברית עם רוסיה, שפירושה תקופה חדשה בתולדות העולם.

מפלגת הפועלים הגדולה  – הסוציאל דמוקרטית – נתונה במצור, זו המשמשת דוגמה לתנועת הפועלים בעולם. ודאי, אף היא מסוגלת להעמיד מועמד משלה, אולם בכך רק תגדיל את סיכוייו של האויב העיקרי – ואין השעה כשרה עכשו לאחדות פועלים. ולכן היא נוקטת בשיטת "תפוס את הרע במיעוטו" וקוראת לחבריה ולחסידיה לתת את קולם לנשיא הישיש – האם חלמה אז כי מי שמונה לשמור על חוקת ויימאר ימנה בעוד זמן מועט את הנבל הגדול ביותר, הלועג לכל חוק ואשר הרצח הוא החוק שלו, לקנצלר – הוא ראש הממשלה?

מודעות-בחירות מכסות את פני העיר. הרי מודעה מצוירת אחת ובמרכזה מאזניים. דמות קטנה של טלמן, מועמד הקומוניסטים, בכף האחת, ודמות גדולה של היטלר – באחרת. פועל המטיל פתק בחירה בכף ידו של טלמן, ובו ברגע מתרוממת ועולה הכף האחרת – וחבל עבה מתהדק סביב צוארו של הבוחר...

העיר מוצפת חומר תעמולה והומה בתועמלנים למיניהם. ליד המסבאות, בתי-קפה ושאר מקומות בהם מתכנסים אנשים, רבה ההמולה. ה"ירוקים", אנשי המשטרה, עוקבים אחר כל תנועה חשודה, מונעים תגרות. להט זה של מלחמת-בחירות כבר לא ידעה גרמניה זה שנים. אין זאת כי אמנם הוטל גורלה על כף המאזניים; אין זאת אלא שהעמיקו והחריפו הניגודים והתהומות. התועמלנים מקשטים את עצמם בלוחות ודיוקנאות של מנהיגים עליהם. הם, הדיוקנאות הללו, צריכים להסביר ולשכנע... ולי נראתה אותה שעה, שלא רק את גוף נושאיהם הם מכסים, אלא גם את מוחם ונפשם ומצפונם...

סמוך למגרש פוטסדאם מצוי היכל-הספורט הגדול, שבו נערכות אסיפות המונים ונזעקים לקרב. הם זורמים לכאן, ההמונים, מכל פרברי ברלין ושכונותיה. רמקולים מתריעים.  ים של כתובות. תערוכות. צייר משרטט על הבד קריקטורות-בזק, סיסמאות – לא בירורים ודיונים. כאן מתגייסים כוחות ומפגינים את עצמתם. כאן מידים אלו באלו בליסטראות של קיטרוגים והאשמות בסיטונות (האם המנהיגים לא נראים כמו ההמונים?). הבמה גבוהה ורחבה, הנואמים נראים ממנה כנקודות שחורות זעירות. ערב אחד מופיעים כאן ווילי מינצברג, ואלטר אולריך, וילהלם פיק, אוטו רממלה – ראשי הק. פ. ד. (המפלגה הקומוניסטית הגרמנית). הם מדברים קצרות. חוצבים בדברי-להבות וסיסמאות-קרב. "עם בוא המהפכה – מכריז האחרון – נקים על הגבול הצפוני של פרוסיה במת-הריגה גדולה. לראשונה נערוף ---" איום ברור. כולם מאיימים בימים הללו. ומיד לאחר מכן עולה על הבמה סטודנט יפני וסטודנטית סינית. שניהם לומדים באוניברסיטה של ברלין, בני אמידים, חברי המפלגה. הם לוחצים איש יד לרעהו – סמל לאחוה ולשלום, אשר הפועל נושא לעולם, בשעה שערים רבות בסין מופצצות ללא רחם בידי הכובש היפני. ההמון מריע ודופק ברגליו. "נקים במת הריגה גדולה..."

באמצע האולם ניצב שולחן קטן, עליו מפת קטיפה. לידו משמרת מטעם המפלגה: בחורים חסונים, חולצות שחורות, "מגפי דוב" גבוהים. מאחורי השולחן ניצב אדם גבוה, רחב-כתפיים, פנים מוצקות, ראשו מגולח. חליפה פשוטה לגופו. כובע ה"ודינג" התכול לראשו. זהו ארנסט טלמן. הוא מדבר במתינות, שוקל כל  מילה, כנאבק עם קשיי הביטוי. הוא מפקדו של אחד הגדודים החזקים בצבא הקומאינטרן. אין הוא הוגה דעות, וניכר בו יחס נפשי לערכי רוח ומוסר. בתום דבריו – קריאות, צעקות, המולה – ההמון נערך להפגנה ברחובות. היכל-הספורט מתרוקן על מנת להיתמלא שוב ביום המחרת – - -

היכל זה היה עד לתחרויות ספורט ואמנות, עתה הוא עד לתחרויות פוליטיות, אשר גרמניה עוד לא ידעה כמותן ואשר עלולות, אולי, לקבוע את עתידה ולחתוך את גורל העולם. מחר ישמיעו כאן את דבריהם ליאון בלום, פרידריך אדלר, פיטרו נני, ליבה, ברייטשייד. הס. פ. ד. (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית) – שעליה תפארתו של הסוציאליזם הדמוקרטי, היא הנושאת באחריות לתנועת הפועלים בגרמניה, היא שעמדה כנגד גזירות ו"חוקים מיוחדים" – האם תעמוד גם עתה במבחן הנסיון? ומחרתיים יקשיבו המונים לדבריו של אדם צעיר, כהה שער, צנום: דוקטור יוזף גבלס. הוא ירים קצת את רגלו הצולעת, יפנה את גופו אל עבר ההמון ויפתח, לערך, כך:

פאלקסגענאסינען אונד פאלקסגענאסען, חברות האומה וחבריה, – מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית הסוציאליסטית נחלצת עתה למערכה על השלטון, על נצחונה הסופי המוחלט. הדרך לשלטון היא סולם-שלבים גבוה, והשגת שיאו היא שיא שאיפותינו. קשה דרכנו וזרועה אבני נגף ומוקשים. אנו נתונים בעיצומה של מערכה גורלית כבדה נגד ההון היהודי הבינלאומי והבולשביזם היהודי הבינלאומי בעד גרמניה לאומית וסוציאליסטית, בעד הרייך השלישי וה"פיהרר" אהובנו. האם יודעים אתם מי שם לנו מחסום בדרך לנצחון? שמא הקומוניסטים? – וההמון יצעק, יחרף ויגדף: פפוי, לא! הבוז להם! המוות לבוגדים הקומוניסטים! – וגבלס ימתח את קולו ושוב ישאל: ואולי הסוציאליסטים? – ושוב תחזור אותה תשובה לערך. מי הוא איפוא, ששם לנו מחסום בדרך לשלטון? – יזעק בשלישית. והתשובה לא תאחר לבוא: די שווינע-יודען, די סאו-יודען, היהודים החזירים, המגואלים! הכו בהם, המוות ליהודים! לגרשם, לדרסם, להשמידם – יודא פעררעקע!

פלוגות המחץ במדים חומים; ארגוני נוער וילדים; משלחות של בתי חרושת, פקידים, סטודנטים – ועל הכל נוער, הרבה נוער, שפע דגלים וסמלים וכרוזים במעגל הפגנה אחת, בסערה של איומים ושיסוי ושירת-קרב.

כמו סופת שלג הגולשת מראשי הרים והיא גדלה והולכת וצוברת כוח ועצמה בדרכה, כך צועד היטלר בדרך לנצחון. את מרירות העם הוא מנצל בערמה, מרגיע את אילי-ההון התעשיינים ובעלי האחוזות, משחד ומספסר בחולשות שאר החוגים והזרמים ופצעיהם, ומפנה את הזעם של כולם נגד היהודים ומחנה ה"שונא הפנימי". ביד נדיבה יחלק מחמאות והבטחות. לפקודתו עומד מנגנון עצום של תעמולה ואיום, לרשותו אמצעים וגדודי לוחמים, וסביבו – מליונים של נלהבים ומסונוורים הרואים בו את הגואל והפודה...

אין הוא ממהר. שלטון מלא הוא מבקש, ובדרך לֶגָלִית-כשרה דוקא. מליונים נתנו לו את קולם, בבחירה חפשית, שום מפלגה בתולדות גרמניה עד אז, לא השיגה מספר כה רב של קולות בבחירות. הנה, כרטיס הבוחר עושה נפלאות, כמה יקר אתה לי – עוד מעט ואסלק אותך כליל! הן לא מזמן, במבחן בחירות אחר, גילו ההמונים מעין רתיעה – ומספר הקולות שניתן לו ירד. הוא המשיך בארגון הגייסות בתוך המדינה, בשכלול אמצעי-הלחימה, בהשחזתם והרעלתם, התנה תנאים לשיתופו בשלטון, טען ל"כולה שלי". ודאי צחק לא מעט כששמע על כניעת שרי מדינת פרוסיה הסוציאליסטים בפני שליחיו של היונקר פון-פֳּאפֶן, שסילקם מיד מכהונתם. שר הפנים של פרוסיה, קארל סורינג, קם והודיע: וויר ווייכען נור דער געוואלט, לאמור, אנו פורשים רק מחמת הכוח. עוד יותר צחק למראה יריביו, המשחיזים איש את חרבו נגד רעהו, אל מול סכנת המות הצפויה לשניהם. לאחר מכן ודאי מילא פיו צחוק לחלומו של הגנרל ה"סוציאלי" שלייכר, אשר ביקש לכונן ממשלה "לאומית" חזקה בלעדיו ולכלול בה גם את נציגי הפועלים. הוא עוד ימצא שהות להיפרע גם ממנו! והוא סופר את אחרוני ימיו עד לנצחון, ויחד עמו דרוכים רבים ומצפים לנקם, לדם, לשלל... והנשיא הישיש אף הוא אינו אוהד את ההרפתקן ה"צעיר". נציגה של גרמניה החדשה, רב הטבחים, השוכן כבוד במינכן ומחכה לשעתו. עוד ייכנע גם הוא! בזמן שהותו בבירה הוא מתגורר במלון "קיזרהוף" ומזמן את פגישותיו עם שרי-המדינה, התעשיינים ובעלי-ההון. יש ביניהם החוששים לרושם אשר המשטר החדש עלול לעורר בחוץ-לארץ, להשפעתו על מהלך הכלכלה, והם בוחנים עמו כל נקודה וסעיף בתכניתו ה"סוציאליסטית" בטרם יכריעו לטובתו. הוא מרגיע ומשדל ומסביר, שבלעדי המלל הסוציאליסטי אין לכבוש המונים, והרי העיקר הוא, דוקא, בהפיכה המוחלטת במושגים המקובלים בחיי המדינה וביחסים בין המדינות – זו הדרך האחת לחריגתה של גרמניה לעתיד של עושר ושררה ומרחבים – – – ודאי תחוסל תנועת הפועלים, ודאי ימוגר היהודי, ולאחר מכן תקום גרמניה לאומית, חפשית, מלוכדת. הוא דורש: ימים אחדים, לפחות, לאחר עליתו לשלטון יקיימו "ילדיו" אנשי פלוגות-הסער, את תפקידי המשטרה. ישחקו להם הנערים, יקיזו מעט דם – – – הדם הוא סוד התרבות, עתיד גרמניה הוא בדם. אין הוא מאמין בהתנגדות פעילה. גם לאחר המצעד הידוע לרומא לא קמה פעולת-נגד רצינית. כעבור ימים אחדים היה בידי ה"פורוורסט", עתון הסוציאליסטים, להודיע: "היטלר הגיע לשלטון בדרך חוקית, מכאן ואילך אנו אופוזיציה חוקית". התמימים!.. עוד באותו לילה נכלאו עורכו של "פורוורסט", פרידריך שטאמפפר. מוסף-הערב של העתון הותיק כבר לא יצא לאור. נאלם קולו-בטאונו של הפועל הגרמני. נאלמו שאר עתוני הפועלים. סופת-הדמים מציפה את כל הארץ – -

סמוך לעלייתו של היטלר לשלטון הגיעה אלי רשות-כניסה לשם ביקור, יחד עם קבוצת הסטודנטים, לברית-המועצות. כעבור כמה ימים יצאנו דרך ה"פרוזדור" הפולני, ליטה ולטביה בדרך למוסקבה. זוזי נשארה בברלין, סביבה זלעפות. אבא נפל למשכב – וצרות אחרונות משכיחות את הראשונות. הבית עומד להתמוטט – וילדיו מה יהא עליהם? בינתיים עקר את דירתו לרחוב מנדלסון. מנדלסון – שם יהודי נודע, נודע מאוד בתולדות יהודי גרמניה. מחר ייקרא רחוב זה בשם אחד מכלבי-הדמים אשר השעה משחקת להם. היתל בו הגורל: הרי הבית בו הוא מתגורר עתה היה עד להתקוממות בנשק נגד הקיסר המובס בשלהי המלחמה האחרונה, האחרונה??

המפרנסת היחידה של הבית, הבת הבכירה, פוטרה מעבודתה. הבן האחד כבר נכלא במחנה-ריכוז. זוזי אינה לנה עוד בבית מחשש מאסר. הרעב פוקד את הבית. צללים – היא עוד קיבלה מכתב אחד ממני לפי כתובת דירתה החדשה. במכתב דובר על הכשרה ועבודה ועליה (אם כי לא פעם צחקה לי ולחלומי, האם אין מקום בגרמניה ואין בה פועלים?) – אולם, דומה, איחרה את המועד – – – גם היא, הלוחמת המנוסה, ודאי הורידה דמעה אז, ויהי כמו נספג בה תמצית לבם של דורות נוער בישראל, תועי-דרך ואובדי-אורח ושוחרי-חופש... והיא ודאי, בצערה ובגעגועיה עלי, פיזמה חרש לעצמה את החרוז האהוב עליה מאת מרלין דיטריך –

     אל תשאלוני על מה אני בוכה, אל תשאלו – – –

 

פרק שמונה-עשר

אבל, לפני שיצאתי את ארץ-הדמים עוד נגזר עלי נסיון נוסף: מאסר.

אותה דירה בצפון-מזרחה של ברלין, ברחוב וייסבורג, ממנה הובלתי לבית-מאסרי הראשון, ראויה שאייחד עליה את הדיבור ולו בצמצום. היו בה שני חדרים מרווחים, הגובלים זה בזה, ופונים לעבר הרחוב – ומטבח תקוע בירכתיה. בחדרים היתה שרויה מנוחת-תמיד, שחופפה על רהיטי עץ-האלון המבהיקים, על החפצים המרובים וכלי-החרסינה והתמונות שהבריקו צחצחות ורוח של דור ישן, אצילי-פטריארכלי, נדף מהם. באמצעו של המטבח, שפופה אל מכונת-התפירה המזמזמת תדיר, ישבה בעלת הבית – הרווקה הזקנה. גם כתלי חדר המטבח היו עטורים בתמונות-המשפחה, שפנים עגלגלים-אדמדמים, שבעים-מתוקים ניבטו מהן, פני אזרחים בגרמניה המצליחה והשלווה מימי הקיסר וילהלם, ופני  בעלת-הבית מן הנשים שנשאו בגאוה את יעודן המשולש: קינדער, קירכע, קיכע, כלומר: (ילדים, כנסיה, מטבח) – מצות פריה ורביה, שקידה על דלתות הכנסיה ומילוי תפקידי עקרת-בית. סמוכה למכונת-התפירה היתה בעלת-הבית שלי, נעוות-הפרצוף, תוקעת מזמן לזמן עינים בוהות באחת התמונות התלויות על הכותל מולה, פולטת אנחה עמוקה שצער הבית אשר ירד מנכסיו ונעוריה שקופחו נתקפל בה, וממשיכה בעבודתה ביתר מהירות כאילו ביקשה להשתיק את מחשבותיה בהנעת גלגלי המכונה.

הוריה מתו עליה בילדותה. אחיה האחד מפקד המשטרה בהמבורג, ואילו האחר – עסקן-ציבור, שניהם טרודים בעניניהם. והיא בודדה וערירית. רק יום אחד בשבוע, יום ראשון, היא מוציאה מהארון את בגדי אמה ששרדו לה, בלויים מיוֹשן ומטולאים אך נקיים ומגוהצים, וממהרת לכנסיה הסמוכה. ביום זה בלבד אין קול מכונת-התפירה, המפרנסת אותה, נשמע בחדר. לימים כשפחתה העבודה והיא לא רצתה להיזדקק לעזרת אחיה ולא למכור את דירתה, עמדה וכינסה את כל רכושה ואת עצמה למטבח ואת שני חדריה השכירה לדיירים – ועל תשלום שכר הדירה היה עיקר קיומה. החלטה זו להשכיר את החדרים שזכרונות נעוריה והוריה קשורים בהם, לדיירים זרים, לא נתקבלה בקלות. ולפיכך בדקה ובחנה שבעתיים לפני שמסרה את מפתחות חדרי ביתה לדייר.

רבות מחשבות בלב איש –  ולא תמיד עצתו תקום. דיירים שנזדמנו לגור בדירתה מוזרים היו, ובעלת-הבית לא הבינה אותם את דעותיהם ואת מינהגיהם; כשם שלא תפסה ולא הבינה את המתרחש בארץ-מגוריה. מימיה לא השתייכה לשום תנועה ציבורית – ובשנותיה האחרונות גם לא קראה בעתון. החדר הראשון שאליו, במקרה, נקלעתי אני, מאוכלס היה שלושה צעירים יהודים. הערימה הגדולה של עיתונים וכתבי-עת ופסילי-הגבס הלבנים של מנהיגי התנועה הקומוניסטית שנמצאו בו, העידו על דעותיהם של שוכניו, היו שם גם חומר מפלגתי מגוון אשר לא נתתי דעתי עליהם ואף לא היה סיפק בידי לעשות כן, הואיל ורק ימים מועטים התגוררתי שם. בעלת-הבית שמכונסת היתה כל ימיה במטבח, ליד מכונת-התפירה, שקועה בעולם הרהוריה, לא גילתה ענין במעשיהם ועניניהם של דייריה היהודים. גם לא עמדה על המתרחש בחדר השני, בו התגוררו שלושה צעירים גרמנים, מובטלים וחסרי סדר-חיים יציב, וכל עיסוקם – פעילותם במפלגה הנאצית. הללו, הנאצים, גרמו לה, לבעלת הבית שלנו, צער ועגמת-נפש בהתנהגותם הפרועה, הגסה והיהירה. לא אחת היו חוזרים בלילות שיכורים, פולטים קללות וגידופים שאין הדעת סובלת ומביאים עמהם נערות מופקרות. ההילולה והחינגא היתה נמשכת עד אור הבוקר, וכל אותו זמן ניצבה הזקנה כצל קודר ליד דלת החדר, לא העיזה להפריע.

בין שני החדרים, למרות שהדיירים נמנו על תנועות קיצוניות, קוטביות ומנוגדות – שררו יחסי שלום והבנה למופת באותה תקופת-הדימדומים הטרום-נאצית. לרוב היו הנאצים סרים עם בוקר לחדרנו, שותים קפה וסועדים עמנו ותוך כדי כך מגלגלים שיחה בעניני פוליטיקה. בערבים הפנויים נהגו להזדמן עמנו למשחק קלפים וכדומה. לא גדולה היתה הבנתם בהוויות העולם, הם לא עמדו באש ההוכחות והניתוחים שלנו, לעתים היו מסיימים את דבריהם בדרך כזאת: ואף על פי כן, כל היהודים חזירים הם, מבלי להביא אתכם בחשבונם, אתם אחרים כמובן – – – באמת כך סברו והאמינו. עיקרי דעותיהם של הללו, שודאי הפכו לאחר מכן לרוצחי-אדם פעילים, היתה מזיגה של אמונה עיוורת ונוקשה שיסוד הקנאות הקיצונית מעורב בה ביסוד של שינאת הזולת, שאיפה להתפרקות כוחות אפלים ויצרי סתירה והרס ונקם. אך גם אמונה חזקה נטועה היתה בהם, כי את האמת של אומתם וצרכי עמם הם משרתים.

ובוקר אחד נאסרנו כולנו, דיירי שני החדרים כאחד. בוקר אחד באו אנשי הבולשת לחפש אחר דייר שגר לפנינו והובילו אותנו במכוניותיהם אל תחנת המשטרה בכיכר אלכסנדר. בין הנאסרים גם אני, אף שלא היתה בידם שום עילה ויסוד להחשיד או להרשיע אותי. הנה חדר-ההמתנה המרווח שבבנין המצודה הבנוי לבנים אדומות בכיכר אלכסנדר, מרובה האגפים והמבואות והמחלקות והחדרים והתאים והמרתפים של הפוליציי-פרזידיום הנודע בברלין. הנאצים רועשים, משתוללים, צוחקים, כי ודאי הוא כי מאסרם לא יארך, ואילו אנו, אף שחוקת הרפובליקה הויימארית לימיננו ואין להעמידנו לדין ולהטיל אותנו לצינוק, טעמנו מר והלוך-רוחנו מדוכא. שכן כולנו אנשי חוץ-לארץ, יוצאי ארצות מזרח אירופה ועם כאלה מדקדקים ומקפידים יותר, במיוחד בשעת חירום.

בגמר השלב הראשון של מאסרנו, כלומר רישום, נטילת החפצים שאין בהם צורך במאסר או שמועדים להזיק, צילום וטביעת אצבעות, קבלת דוגמאות כתב-יד וכיוצא באלה, הובלנו כל אחד לתאו לזמן החקירה.  

 המדרגות שדרכן הוּבלנו לתאינו בנויות היו דוגמת לולאה מפותלת-מסתחררת מסביב לעמוד מאונך, כדי למנוע בריחה או רצון לבריחה. המסדרונות נקיים, מצוחצחים, מכוסים שטיחים. הכתלים משוחים בששר

ועטורים ציורים. נקיון וסדר. לא כן תא העצורים עצמו הדומה, לפי הנראה, לכל התאים מסוגו בעולם כולו: כך וכך מטרים מרובעים אויר לנשימה, כך וכך שטח תנועה, שולחן עץ זעיר, שרפרף, מיטת ברזל וכרית מרופדת בקש, חלון צר תקוע קרוב לתקרה, מסורג ברשת-ברזל וניבט אל החצר המרובעת, המוקפת חומות גבוהות, בה מטיילות בנחת קבוצות של אסירים, ידיהם לאחור, הראש מורד ומושפל, הצעד מתון-מתון, וממולו – הדלת המוצקה ופשפש-זכוכית בתוכה גדול כעינו של אדם, העין הבולשת והשומרת על האסיר. ההרגשה הראשונה התוקפת אותך בתא היא הרגשה של חולשה, חולשה בלי-גבול, היותך מוסגר לכוחות חזקים ועריצים הרשאים לעשות בך ככל העולה על רוחם: מתלווה אליה התחושה שניטל ממך הערך היקר ביותר, אשר אולי לא הערכת אותו כראוי עד עתה, החופש האישי הוא אשר נגזל ממך, חופש התנועה והמעשה ומוגבל אתה בד' אמות קבועות וגדורות שנתחמו לך, מנותק מן העולם החיצון, כבול ואנוס לחיות לפי חוקים וסדרים אשר המשטר החדש כופה עליך; שתי אלה מצטרפות להכרה המעיקה של אסון, עד כי דרוך אתה ללא הפסק ומצפה לנס, לנקישה בדלת, לשינוי, לאפשרות של שיחה, וכל רגע של בדידותך שנגזרה עליך באונס ומוצצת את לשד דמך ומוחך היא בעינך כנצח, כאין סוף, קשה מנשוא.

הַכָּרַתִי כי נכלאתי על לא עוול בכפי עוד הגבירה את יסורי נפשי. מיד עם הכניסה לתאי פתחתי בזעקה גדולה, במחאה, בדפיקות ובדרישות שישחררו אותי, או שיודיעו לי את הסיבה לכליאתי. הזקיף שהופקד ליד תאי-המעצר הבטיח להודיע לממונים עליו על בקשותי. אבל, הפוליצי-פרזידיום שידיו מלאות עבודה באתו זמן, לא הזדרז למלא את מבוקשי.

שבועיים בקירוב, הייתי כלוא. שלוש פעמים הובלתי לחקירות המחלקה במשטרה המטפלת בבני חוץ-לארץ, ואשר הילכה אימים על רבים מן היהודים שהבריחו את הגבולות לגרמניה או ששהו בה בלי תעודות כחוק. נאמר לי שם, כי החקירות שנערכו עד עתה לא גילו בי כל דופי ושום חשד אינו מעיב עלי, אך מכיוון שנאסרתי בחדר חשוד מבקשים הם שאחתום על תעודה המרשיעה את דיירי דירתנו  בדא והא... עניתי שאילו גם הייתי יודע בודאות שאשמתכם נכונה לא הייתי חותם על ההצהרה המבוקשת, וכשאין לי ידיעה כזאת האם אחתום על ההצהרה? אם יש בכוחם להרשיע אותם, לשם מה זקוקים אתם לי, ואם אין בידכם הוכחות, מדוע תאשימו אנשים חפים מפשע?

כעבור ימים אחדים – ימי רוגז וכעס – נחקרתי שוב. ושוב ניסו את מזלם בסחיטה. אך משנוכחו החוקרים כי לא ישיגו את מבוקשם הודיעו לי, כי עד שלא אחתום על ההצהרה הרצויה להם, לא ישחררו אותי. התגובה שלי שלוותה בצעקות-מחאה – נופצה אל סלע אדישות גרמנית שאננה והעלתה חרס.

אך דוקא התביעה הזאת, תביעת הסחיטה, חישלה אותי בעמידתי. קמעה-קמעה התחלתי להסתגל למשטר חיי. קשרים עם החוץ נתהדקו, רבו ביקורים של מכרים, מצרכים וספרים שהגיעו אלי – חיזקו ואימצו את רוחי. לנציג הקהילה היהודית שהביא לי את גליונות ה"גמיינדה-בלאט" – עתון הקהילה – דרישת שלום, איחולים ודברי נחמה ושאל מה עליו לעשות למעני, עניתי: אינני זקוק לסעד מבחוץ, אדע להוציא לאור את משפטי ולא עוד אלא שאתבע לדין את המתעללים בי... מידה לא מועטה של תמימות עוד רווחה בימים ההם, ימי ערב השואה –

כעבור ימים אחדים דפק פקיד המשטרה על דלתות תאי והודיע לי, באדיבות ובהתנצלות, כי מעצרי היה טעות והוא מבוטל, והריני חפשי לנפשי...

 

פרק תשעה-עשר

בספרו "חזרה מברית המועצות" מעיר אנדריי ז'יד, בין היתר: "...לפי שאמרתי, עניין מועט לי בתמונות-נוף – ואף על פי כן רצוני לומר דבר על היערות הנהדרים בקוקז שבהם אנו נתקלים בדרך לקטחיה, או בסביבת באטום, והיערות בקוריאני הסמוכים לבורז'ום במיוחד. אינני מכיר ואינני מתאר לעצמי יער נהדר יותר, ענקי יותר. עברנו אותו בכיוון לאגם השוכן בהרים – – – על חופו החשוף – נמצאת עיירה מופלאה – טבאקורי אשר בתשעה מחודשי השנה היא טובעת בשלג. בחפץ הייתי מתאר אותה! וחבל שנסיעתי לרוסיה אינה נסיעת תייר רגיל, או חוקר טבע – – – עניני הוא האדם, האנשים, אשר ניתן ליצור בהם ואשר נוצר מהם. היער הקוסם לי מסובך ומפותל ואני תוהה עליו וטועה בשביליו – הוא יער בעיות-החברה. בברית-המועצות הן מתיצבות לפניך, מקיפות אותך ושמות עליך מצור מכל צד ועבר".

כך כתב אנדריי ז'יד על מטרת ביקורו ברוסיה, שהיא כמטרת ביקוריהם  של רומן רולן, פאנאיט איסטראטי, אואלס, ברנרד שאו ורבים אחרים מאישי הרוח בדורנו. החדירה ליער עבות זה ביחודו ובמהות השפעתו על הדור לא קלה היא, על אף המושגים והערכים הכלליים אשר בני אדם בעלי מחשבה ומצפון מחוננים בהם. ואם לרבים היתה ביקורם בארץ זו מטרה למחקר שאינו מחייב אותם אישית, לחיפושי אמת מופשטת כביכול, או לתיאורי ספרות, הרי בשבילי היה בחזקת הנעלם האחרון אשר חסר לחשבון חיי ודרכי. מאז עברו שנים. ראייתם של רבים  הצטללה מאוד. הארץ ויהודיה התנסתה בנסיונות רבים. אך ביומן זה, תיפקדה דמות אחת ויחידה אשר נקרתה לפני אז.

קבוצה של סטודנטים צעירים, רובם גרמנים, מיעוטם בני עמים וארצות אחרים, יצאנו לברית-המועצות לשם הסתכלות ולימודים לתקופה קצובה. אך היו בינינו כאותו בן-איסלנד צעיר ואמיד, שביקש לבלות את חופשתו בציד דובים ובשעשועים דומים, לפי המסופר והמצוייר בחוברות-הפרסומת של חברת התיור "אינטוריסט" – – – המאסר בברלין זירז את נסיעתי.

לשון אדמה צרה, בין שתי העיירות הפולניות טצ'ב וחויניצא, חוצה את אדמתה של פרוסיה המזרחית. שומרי הגבולות מגיפים את חלונות הקרונות שעה שהרכבת עוברת את ה"פרוזדור" הזה, עורכים בדיקה קפדנית – ושוב נכנסת הרכבת לתחומי גרמניה. הנוסעים הגרמנים מתרתחים, מהדקים שפתיים בזעם על שלום ורסאיי שקרע נתחים מאדמת מולדתם – לא רחוק הזמן והעוול יתוקן, בכוח הזרוע – – – והנה אנו על אדמת ליטה ולטביה, בסמוך לכפרים עניים – עץ ותבן – ועיירות יהודיות, והרכבת גולשת לאטה לעבר גבול ארץ הסובייטים ועד לגבול. על הגבול – נמצא שער ומשני עבריו חיילים "אדומים". על השער כתובת: "פריוועט ראבאצ'ים זאפאדא, לאמור: ברכה לפועלי מערב אירופה. הנוסעים נדחקים אל החלונות, מהם הקופצים אגרופים לברכת הקומוניסטים "ראט-פראט", מהם השותקים ושפתותיהם קפוצות, אך רובם נתונים לצפיה מתוחה לקראת הבלתי-נודע. הלב נרגש, פועם, חרד: מה תצפני בחובך, אמא-רוסיה, רחבת הידיים, עתירת-הסוד, רבת-הרחמים-והרשע, שהמהפכה שלך בִּיעָרָה עולמות?.. מה דמותך, דמות החיים והאנשים בך? – הרכבת מתגלגלת לאטה, גומאת מרחבים, שדות ויערות, אגמים ונחלים. אי-פה, אי-שם מזדקרת ארובה כסימן קריאה אדום – ועליה סמל החרמש והמגל וציון שנת הקמתו של המפעל. העין בולעת תמונות-נוף ישנות-חדשות, מרחבי אדמה ושמים. עוד מעט –

עם צהריים נעצרת הרכבת בבית-הנתיבות הצפוני שבמוסקבה העיר, שכיפתו זכוכית ותנועה רבה בו והמולה. סבלים. ילדים עזובים. אזרחי ברית-המועצות ובני חוץ-לארץ, בית-נתיבות באחד מכרכי העולם.

האוטובוס מסיע את קבוצת התיירים שלנו במעלה רחבה גדולה. המוני בני אדם. בולטות "כיפות הבצל", בסיגנון ביזנץ, של הכנסיות  הפרבוסלביות. לחופו של נהר מוסקבה, ליד בנין רחב בן שש קומות, עומד ארמון-נסיכים לשעבר ועתה הוא מלון תיירים: באלצ'וג-נובומוסקוביסקאיא, האוטובוס נעצר ואנו יוצאים. כאן שיכנה אותנו חברת התיור.

המלון רחב ונוח מאוד: אולמי-מחול, חדר אוכל מפואר, מוסיקה וג'אז. תערוכת חפצי מזכרת. תמונות וכרזות בלשונות רבות על הכתלים, ללמדך כי המלון נועד לבני חוץ-לארץ. חברנו האיסלנדי כבר מתכנן תכניות לציד דובים – – – אוכלוסיה מגוונת שוכנת במלון זה: אנשי מדע וסופרים, עתונאים וסטודנטים, בעלי הון ואנשי מסחר ותעשיה, מהנדסים ומומחים, מדינאים ואנשי-צבא, מיעוטם בני הארץ, פקידי ממשלה גבוהים שנשלחו לבירה בשליחויות שונות. בליל טיפוסים ודמויות. כל אחד טרוד בעניניו, מכונס בתוך עצמו.

אני פותח את חלון חדרי הנאה ולעיני נפרשת תמונה מרהיבה: מוסקבה עיר העבודה, והיא נראית לי ככפר גדול אשר יסודות הכרך גוברים והולכים עליו (בירתו של עם-איכרים שמבקשים לצקת אותו כעם פועלים). בניני-ענק חדישים ובסמוך להם – בתים ישנים, נמוכי-קומה, קימורי-כנסיות, ארובות זקופות של מפעלי חרושת ורחש התמיד של המונים, ובאמצע נהר-מוסקבה המרושל. כובד חיים גדול רובץ כאן בשעות היום.

עם ערב באו מכרים וקרובים להקביל את פני. אחד מימות אלול החמים, ימי החסד האחרונים של הקיץ החולף ומגיע לקיצו. ביניהם היתה מריה – אשה כבת ארבעים, רזת ועדינת-פנים, שער מתולתל שופע שחוטי-כסף זרועים בו, עוטה את ראשה הקטן, ועינים-דובדבנים שחורות לוהטות בלהט-נעורים – – – נעלי בית שטוחות לרגליה, שמלת בד פשוטה ולבנה לגופה. תחת בית-שחיה תיק כרסתני, כאילו מטה במשלו את גופה – – – מריה – אפשר והיא העמוק והמכריע ברישומי מארץ הסובייטים.

היתה זו פגישתנו הראשונה – ואני לא ידעתי כי בין שאר תפקידיה היה גם ההשגחה על אנשי חוץ-לארץ הבאים לברית-המועצות. לימים התידדנו. פשטות ואמת ציינו את יחסינו, כשניים המכירים זה את זו זה מזמן והמבינים איש לנפש רעהו. מה הקו המיוחד בהבעתה שמשכה אותי, והרי רבים הטיפוסים מלאי-הענין שנקרו לפני? נמשכתי אחריה... הייתי אחד מבאי ביתה, שהיה לי בית בזמן שהותי בארצה.

מה טוב היה לטייל בחברתה! הנה צועדים אנו דרך הגשר שעל נהר המוסקבה הדלוח בכיוון "הכיכר האדומה". לאורך הרחוב מוסדות ומשרדים לעניני צבא ומדינה. לצד ימין רחוב ניקולסקאיא וחומת הקרמלין, באחד מקצותיה השעון הגדול עם לוח-המחוגים השחור המשמיע אחת ליממה את שיר האינטרנציונל, סלסולי כיפת הכנסיה המפוארת, אשר לדברי האגדה פקד איוואן האיום לנקר עיניו של האדריכל שבנה אותה לבל יקים שניה כדוגמתה. באמצע הכיכר אוהל-ביטון קטן, משמרת חיילים לצידו: האוהל (המאוזוליאום) של לנין. שורה ארוכה של מבקרים עומדת לידו דרוכה ושותקת, כעולה על קבר אבות, כמבקשים למצוא בגויה החנוטה את סוד גורלם... מדרגות אספלט רחבות שטוחות לרוחב הכיכר ובסופן, ליד חומת הקרמלין, במה פתוחה. אסיפות-עם, הפגנות, תהלוכות נערכות כאן. וכאן מזדמן העם עם מנהיגיו ושרי-צבאו. אנו פונים אל עבר "כיכר התיאטראות" ומלון "מטרופול", סמוך לכאן חפירות המטרו, היא הרכבת התחתית – המפעל הגדול והחדש בעיר. בחשמלית גדושת-נוסעים המשרכת את דרכה לאטה בין מנהרות, על פני תחנת הרכבת היארוסלבית אנו באים אל פינת רחוב שקט בירכתי העיר.

בחדרה הקטן עומד שולחן-עץ, כסאות אחדים, מיטות. מישהו נוחר מתחת לערימת כרים. בחדר – פשטות ואינטימיות. על הקירות תצלומים של ועידות ופגישות, אישורים ותעודות מפלגה במסגרות עץ. אני פותח את דלת הגזוזטרה אל גן השרוי באפלה ואורות קולנוע מנצנצים מתוכו.

השיחה קולחת בשקט, ברוח טובה. צורך נפש היה לה להשיח את אשר עם לבה וגעגועים למעט רעות לאחר יום עבודה. כוסות התה מהבילות, ולידן – מאדימה הריבה.

לחוף הים הבאלטי עמדה ערישתה, בעיצומו של לחץ משטר הצארים. רוב חייה – נדודים ובתי-סוהר בארצות שונות, עינויים ומצוקה ורעב. אולם היא, מריה, רואה עצמה בת לארץ הסובייטים. חיוך שקט, רווי-סבל, עמוק הבעה, מרחף על פניה, שחריצים עומדים בהם ושרידי רעננות של נעורים שלא נמחתה. בשחר נעוריה כשקיימה שליחויות שונות מטעם התנועה ומקשרת בין המנהיגים בגולה ובארץ. מעולם לא נכשלה במוצא-פה – ולא הכשילה. האמונה באמת השליחות חישלה את גופה של הנערה הרכה. כל חייה היו קודש לענין אחד, אלוהיה היא המהפכה, אותה עבדה בכל נפשה ומאודה, באהבה ובקנאה ובדבקות ללא שיור. "הייתי לוחמת נאמנה – היא אומרת – כמעט מילדותי". על כרטיס-המפלגה שלה רשום: משנת 1912. לשונות שונות היא שמעה, אבל דיבורה – בשפת "העם הרוסי הגדול, הצועד בראש כל העמים בדרך לעתיד"... אוקטובר היה גם נצחונה האישי, שכרה המוסרי. מאז פסקו נדודיה. היא עלתה מן המחתרת אל – המפעל, אל העשיה האפורה של יום-יום.

מעולם לא התעמקה בסוגיות הפולמוסים המורכבים. עולם ההלכה לא היה עולמה. לא מידת-ביקורת, אף לא מידת-הערכה, כי אם מידת-יחס, אם לחיוב ואם לשלילה, להערצה או לשנאה, לאהבה או למשטמה. המעשה כבש אותה לצמיתות, הקרב ללא-רחם במשטר ועושי דברו. בהם ראתה היא את טעם חייה ועילוים. מעולם לא נתייסרה בספקות. אמון מוחלט רחשה למנהיגיה-מפקדיה. הללו אם יטעו, יבואו על ענשם – וה"קו" בעינו עומד. עצם עוז רוחם יש בו ערובה, בעיניה, לצדקתם. אין היא אוהבת להפליג בדברי-עיון, מאמץ המחשבה מסב לה כאב, מרתיע אותה, האם יתכן להקשות ולו גם על פרט או סעיף בבנין הגדול של השאיפה המתגשמת, של חזונך צפור-נפשך הקורם עור וגידים ובשר, שמיטב דמך ושנות נעוריך הקרבתָ בטיפוחו, שמירתו והגשמתו? מתח פעולה ומשמעת מוחלטת. יש מנהיגים למפלגה והם בקיאים בכל וצודקים בכל. חובתה – ציות ופעולה –

ומריה עובדת. הרבה. טרודה תמיד. חוטי פעולתה מתקשרים עם מרכזי התנועה והשלטון. הם מטילים עליה תפקידים ושליחויות. הנה היא נוסעת על פני הכפרים להטיף למען החלבוזאגוטובקא, כלומר אספקת הלחם ומסירת היבול לשלטונות, או יש אשר יטילו עליה את ריכוז פעולתה של "מחלקת סתרים" במוסד מסוים. עתים עליה ללוות אורחים חשובים המזדמנים לרוסיה, או יש אשר תישלח לצבא האדום לשמש מקשרת בינו לבין המנהיגים והשליחים מחוץ-לארץ. ובשעותיה ה"פנויות", בערבים: ישיבות ומועצות ופגישות; תא המפלגה; קואופרטיב השיכון; פעולה בחוגי נשים וכמובן מאליו בעניני הגנה אזרחית ב"אוסוביאחים" – ומה לו? פעם, לפני שנים, אף נתבקשה להתנדב לפעולה למען ה"גזרד", ההסתדרות שטיפלה בעניני התישבות יהודים, לרכוש חברים ומועמדים למענה. אך היא דחתה הצעה זו. היה זה סירובה הראשון לענין שלא השיגה את פשרו. האם אין היהודים בברית-המועצות שווי-זכויות עם כל העמים והעממים הרבים? היא דחתה את ההצעה וחסל. אך גם בלאו הכי, שקועה היתה בטרדותיה ועיסוקיה, עומסת היא את המשא מבוקר ועד לילה, ללא מנוחה.

דירתה נמצאה בקצווי הכרך, בתוך גוש גדול של שיכון. זמן רב חיכתה בתור. הצפיפות בעיר גדולה, למרות החוק להצמדת העובדים למקומותיהם ומניעת תנועת האוכלוסין מן הכפר אל העיר. הדירה היתה מהישגיה הנכבדים, אף שאין היא שייכת לה בלבד. גם שאר דייריה חיכו לה זמן רב, וכמותה אף הם עמוסים בתפקידים. אין עינה צרה בכך, אך מה תעשה והיא כה זקוקה למעט מנוחה, התייחדות, פינה שקטה ושלווה לעצמה ובדירה נמצא גם ואסיל, מסגר, בן-כפר שהתגלגל לעיר, מטובי המדריכים-הפועלים, וכן אלמנה עם בתה.  עוד מעט והכל יאלצו להצטמצם עוד יותר ולפנות מקום לשני בניה הצעירים של מריה, אשר האחד מהם בבית-הבראה בקוקז והשני במעון-ילדים. השלישי, הבכור, אי שם בבאקו. את אביו כמעט שכחה, אולי נרקב בגירוש עוד ערב המהפכה, או הועלה לגרדום. בעלה השני שעזבה הוא אחד מרבי המדינה. עתה היא לבדה, לבדה, על אף האנשים המרובים אשר במעגלם היא מתנועעת ופועלת וחייה נבלעו כליל בחיי הכלל ועניניו. כמו רוזה לוכסמבורג במאסרה כן אף היא ניזונה מזכרונות עברה העשיר. לא, ברורה היתה השאיפה לחירות מקירות מאסרה – אך מי יתיר את החרצובות האוסרות את רוחה של מריה?

ובגלל זה התיחסה לבני חוץ-לארץ בחיבה וברצון. היו ביניהם שחידשו בזכרונה חוויות רדומות ונופים רחוקים, נשכחים, מימי נעוריה. הם משמשים לה פריסת-שלום מעולם רחוק, אולם יחד עם זאת כל כך קרוב, שאת חייו חיתה אי פעם, בין בית-כלא אחד למשנהו, בו נשאה כלפיד דולק את בשורת המהפכה בעולם. בכל פגישה היא חיה שוב פרקים בלתי-נשכחים, הטבועים עמוק בבשר ובלב, ממסכת חייה.

הנה מסובים עתה אצלה זוג חברים. מריה מארחת בטוב טעם, מענגת בשיחתה. הוא, החבר מגרמניה, מעשן סיגריות בשומות, לוגם יי"ש מהול בקוניאק ולועס נקניק. לידו  ידידתו, בת אוקראינה. את מריה הוא זוכר מימי שהותה, לפני שנים הרבה, בחוץ-לארץ. נפגשו בועידות, בתפקידים. לפני זמן מה נדון למאסר-עולם בגרמניה בגלל חלקו בתגרת-דמים עם אנשי המפלגה הנאצית, וברח למוסקבה. על מריה קפצה הזקנה לפני זמנה, עול כבד רובץ על כתפיה הדקות, ואילו הוא במלוא כוחותיו –

והרי ואסיל, השכן, שחזר לפני שעה קלה מעבודתו, רחוץ ומצוחצח – קווצות שער-הפשתן רטובות ומנצנצות על ראשו. הוא מסב לשולחן ופוזל אלי בעין חושדת. ואסיל אינו אוהב במיוחד יהודים. גם המהנדס בבית-החרושת שבו הוא עובד, היה יהודי. וכשהוא שותה לשכרה, הוא מרעיש באגרופו על השולחן ולפעמים יפליט: יעוורעיסקאיא וולאסט, בתוספת קללה נמרצת, כלומר, ממשל של יהודים, ייכנס הרוח – – – אולם אין הוא שונא ישראל מדעת, ביסודו הוא בעל נפש וטוב-לב. הוא נוטל את הגיטרה, גומע גביע יי"ש, מקנח אותו, מנגן ושר, שר ומנגן נעימות נוגות ועדינות ושירי-יין עליזים פוחזים בזה אחר זה:

 

          נאשא ז'יזן קאראטקא,

            ווסיא אונאסיט סאבאי,

            נאשא יונאסיט דרוזיא,

            אולעטיט קאק סטרעלאי –

            יעסלי פיט' – אומערעט'

            אי יע פיט' – אומערעט'

            לוטשע פיט' אומערעט',

            טשעם ניע פיט' אומערעט'!

            פראוואדיאמט'יע דרוזיא

            עטו נאטש וועסעלעי,

            או סטודיענטאוו סעמיא

            סאביעראטסיא טעסניע – - -

            נאלעי, נאלעי, באקאלי, פאליניעי,

            או סטודיענטאוו סעמיא,

            סאביעראטסיא טעסניעי –

קצרים חיינו/ הכל יחלוף עימם; וגם נעורינו, רעים, כחץ מקשת יחלופו/ אם נשתה – ונמות, לא נשתה – גם כן נמות./ מוטב נשתה ונמות, מאשר לא לשתות ולמות./ נבלה הערב בגיל, רעים/ משפחת סטודנטים תתכנס בצותא – – – / מלא, מלא, הגביע נמלא,/ משפחת סטודנטים תתכנס בצותא.

תאוות-חיים עצומה מתנהמת מתוך שירו של ואסיל. כל חושיו ובשרו תובעים חיים של הנאה וסיפוק יצרים. המהפכה הזו – הומה צליל הגיטרה במוחו – הן הבטיחה אושר, עוררה תחושות ורצונות חדשים בקרב  המדוכאים שבחברה, עושר הבטיחה והנאת חיים וחומר – האם לא הגיעה השעה, שמעיינות התענוג והיין שלו יהיו בגדר הישג לכל איש עובד? ולמה איפוא יתבעו לאין סוף מאמצים וויתורים ומתן תמצית הכוח? למען הדורות הבאים? ודאי חייב כל אחד לתרום לחברה כמידת יכולתו, אך במה דברים אמורים? במידה שיקבל ממנה את צרכיו. והוא מתמלא כעס ורוגז על האמידים והמנצלים אשר בארצות הרחוקות המקפחים את אשרו.

עתה הוא אוחז בידו מפוחית-יד מיבבת. הוא שר – והמסובים עונים אחריו בקול ענות מלחמה:

 

            ווי פאנסקיע פאכאלקי,

            בורוז'ויסקיע סינקי,

            וואס לענינצי יעווראפי,

            פאדימוט נא שטיקי –

                        העי, העי, זשיווא העי,

                        דאיאז' נא באטערעי,

                        סנאריאדאם פאסקארעי,

                        צ'טאב בילא וועסעלעי –

            קאמינטערן סמיעיאט'סיא,

            סמיעיאטסיא, דא  סמיעיאטסיא,

            קרוגם פאז'ר ניעסיאטסיא,

            ניעסיאטסיא מיראוואי –

                        העי, העי, ז'יווא העי...

עבדי עשירים ובני טובים/ על כידונים יניפו אתכם תלמידי לנין באירופה,/ קדימה, במרץ, הב הפגז, חושה הרימון, קדימה בשמחה!/ צוחק הקומינטרן, צוחק וצוחק,/ מסביב פושטת הדליקה בעולם,/ קדימה, במרץ, הב פגז, קדימה בשמחה!

על מיטתה, מותחת את אברי גופה המועט, המיוגע, ידיה למראשותיה, עיניה תקועות בנקודה אחת למעלה כמביטות רחוק, הרחק מכאן בזמן ובשטח. אני יושב על שרפרף נמוך לידה, ראשי כפוף אל חזי, שקוע במחשבותי אני. לפתע היא מפנה את עיניה אלי ופותחת בדיבור שוטף, קל, בתמימות שבילדות מלבבת, בפשטות-אמת. ברגעי  נדיבות כאלה אדם מתוודה, או רוחש אהבה ראשונה.

האם תסכים לצאת שוב לחוץ-לארץ? – התשובה איננה קלה. כן, געגועים עזים תוקפים אותה לפרקים, אולם לעולם לא תעזוב את ארצה. את מיטב כוחותיה השקיעה כאן, בחוויות רבות, עמוקות וביסורים. האם יהיה לה כוח לשאת בשפע את ה"חופש" במשטר הקפיטליסטי המפתה, שעליו הכריזה מלחמה – והמלחמה בו הוא יעוד חייה? אך יותר חזקה ממלחמתה זו היא ערגתה למעט נחמה אישית, לחדות אשה. יש ותיזכר בתמונת בית ההורים, ממנו נתלשה כעלה בסתיו בתוקף תפקידים נועזים וצו שליחות – והיא עוד צעירה. בית-הורים זה, משפחתה – היכן הם היום? האם הם עדיין חיים? שנים לא חשבה עליהם, השתדלה לעקור אותם מלבה. אך הנה באו ימים ופקדו אותה הגעגועים – ואילו אפשר היה לראותם פעם אחת בלבד! ובמידה ששקעה במציאות חייה והתרחקה מהם – כן גאו ועצמו הגעגועים. בית הורים, משפחה ואם – לאהוב ולכבד אותם ידע רק כל מה שנתלש מכם, כל מי אשר אבדתם לו! בעיני הוריה היתה דרכה לא ישרה, וכשהלכה הספידו אותה, כאילו מתה. עתה היא בוכה עליהם ואינה יודעת, האם בחיים הם אם לא...

כן, החיים לא העניקו לה גמול אישי ושמחות. במיוחד גדול היה שברון-לבה לזכרו של ההוא, הגבר הראשון בחייה, האב לבנה הבכור. היא היתה אז צעירה ופורחת, ומעיינות של חיים ונעורים שפעו בה. מעודה לא חלמה על חיי הנוחות הבורגנית, היא לא ראתה את עצמה אשת בית, היא לעגה להם. היא נסחפה בזרם המלחמה של מעמד הפועלים על שחרורו. הוא ליווה אותה בדרכה, אך כמו גנב המתגנב חרש על בהונות רגליו, פושט ידו לאוצר-סתרים, כך חדר הוא לתוך חייה, כבש את לבה, גזל את אוצרותיה, נטש אותה בצערה, עם חלומות אהבה מתנדפים, נצר מדולדל ללא ריח וצבע. היא מתייפחת חרש כשנזכרת בו, בתוך עצמה, היא מבכה את אהבתה הראשונה, אשר בתחילה היא עצמה התייחסה אליה בשובבות ורק מאוחר יותר הרגישה בכובד הרצינות שבה. לא, אין היא שונאת אותו, היא אף משתדלת להבין אותו, אך זכרו כמו כאב קהה, חותך כחרב פגומה וממאן לסלוח ולשכוח. במיצר הזה של תקוה כמוסה ביותר של אשה שאוכזבה, בצער יאוש אטום ומכרסם – מופיע עומס העבודה המפרך כגואל האחד המפצה, המחזיר את מעט שיווי-המשקל הנדרש להמשך קיומה – – – עד להתעוררות המחודשת של הזכרונות והדוי.

עם חצות אנו עוזבים את חדרה. באפלולית החצר בולטים צללי חומר-בנין בערימות. זוגות מתלחשים. נגינה עסיסית-לירית של בלליקה בודדת. אורות קלושים באופק. הד תנועה עולה מרחוק. רחש הלילה של מוסקבה. אנו מטיילים לאטנו ומריה מגלה לי עוד מעט מן הדאגה המעיקה עליה. וכשרעב האהבה מציק לה בבדידותה, תצא נפשה לחסד הגבר לשם עצה ועזרה בצר לה. נישואיה עם ואסיל בכוחם להבטיח לה ולילדיה אוירת בית ומשפחה. ואסיל מגלה נכונות  לכך, ברצותו, כנראה, להישאר בדירה. היא חושקת בו, אף שצעיר הוא ממנה בשנים רבות, חסון ובריא ורענן ברוחו ואף, דומה, משיב לה חיבה. בן-איכרים הוא, פשוט וישר כאדמה. כשפרצה המהפכה, היה ילד, והוא גדל בתנאים לא טבעיים. לעתים היה גס, אפילו קל-דעת, אך ישר באופיו ובעל מצפון. ואולי משום כך יש בלבה פינה למענו, עם קורטוב של חשש. למודת-נסיון היא ומוכת-אכזבות. את חבלי המהפכה אין ואסיל מכיר אלא לפי תוצאותיה, הוא לא חי אותה, לא הקריב למענה, לא הכיר את ארועיה, את הקפיטליזם כמעט לא הכיר. דור שני הוא. האם יבין אותה, האם יעריך אותה לפי ערכה, האם יסלח לה גופה הקמל, פצעי נפשה, האם יראה את הגחלת הלוחשת בערימת הרמץ של חייה? היא חוששת מאוד. האם אינה נאחזת בזיק אחרון שנדון מראש לשקיעה ודעיכה באפר הקר, זיק מגרה ומושך בחן שבעתיים, בקסם טרגי? לא, אין בה יותר כוח – והיא מודה בכך – להתנגד ליצר, לכמיהה התקיפה הרוטטת בכל נימי נפשה – באיזו דרך תלך?

עצתו של הפילוסוף היהודי הפיקח – לא לבכות, לא לשמוח, כי אם להבין. ויש פילוסופים במפלגה ההולכים, כנראה, בעקבותיו. כל תביעת-נפש, כל ערגת-רוח הם דנים בבוז, בלעג, כחוּלשת בורגנים. הם גורסים שלטון שֶכֶל אדם על רגשותיו, על הטבע, על הייצור, על החיים ושפע הגוונים של הרגשות שלהם והמורכבות של תחושותיהם. מריה אינה מאמינה בשכל, בכוח שיפוטו, בכושר הדרכתו לכל חיי האדם, האדם בפרט. האם עליה לשמוח, או לבכות? והיא עומדת על סף משבר בחייה, כאשר הנפש והגוף שלה באו על סיפוקם תובעים בתוקף את סיפוקם וזועקים מתוך ישותה בכוח אדיר? ממני מבקשת היא עזרה ופתרון ואישור לתביעת-נפשה. מה אומר ומה אייעץ לה, לאשה מקופחת-חיים ואכולת-צער זו – בת לדור המעבר – והיא טעונה רחמים גדולים.

אנו ממשיכים את טיולנו שלובי-זרוע. אני מאמץ את זרועה לגופי. על אף השעה המאוחרת היתה תנועה גדולה בעורק הרחוב גורקי-טברסקאיא. בתי-קפה, מסעדות ומוסיקה. מוסדות רבים למיניהם מוארים. ליד קרן שדרות סדובאיא נמצא התיאטרון הנודע של מאירהולד. נחש-המונים ארוך מתפתל יוצא מאחד המבואות ומתקרב מולנו בפיתולי-טבעות – זו משמרת הלילה של פועלי אחד ממפעלי-החרושת הגדולים, היוצאת לאימוני צבא. פנים מפויחים, מיוזעים, בגדי-עבודה, צעדם מזורז. התהלוכה צועדת כבמצעד צבאי, בשירה על השפתים. בדומית הלילה נישאת השירה על כנפי התלהבות ואמונה, ככל שירה בציבור, מציתה את הלבבות –

                       

פא דאלינאם אי פא ווזגאריאם,

                        שלא דיוויזיא וופעריאד,

                        צ'טאב וו'באיו ווזיאט' פרימאריע,

                        ביעלאי ארמיי אפלאט –

                                                דרך הרים, דרך עמקים/ צעדה הדיביזיה/

                                                לכבוש בקרב את החוף, מבצר הצבא הלבן -/

                                                מתנופפים הדגלים, מבהיק רובה וחרב –

זהו שיר לכת, שיר כובשים בחרב ובסערת קרב. במציאות הקשה הוא מצמיח את פרחי תקות העבר הקרוב ונוטע אומץ ואמונה בעתיד. מכונית מלאה בחיילים, חולפת ביעף. הם נאחזים במילות-השיר וממשיכים לסלסל אותו –

                   הגדודים על נהר אמור,     

                        מאדימים את כל הארץ – – –

גם מריה מסיחה את דעתה לרגע מעניניה. זה כוחו של הזמר. האם תבין – היא מסבירה לי – אנו ניזונים עדיין מן הימים הגדולים, ומדגישה את התיבה "גדולים". כל עמלנו הוא שיר, כל מכונה, כל שדה הוא לחם תרומות. כי אנו מצויים עדיין בקרב – ורחוק הקציר הנכסף. ולכן אין בידינו לחכות בחיבוק ידיים ל"מהפכה הפרגמטית", למהפכה העולמית, כפי שהורה טרוצקי, "הבריון מצביא חיל הקונטרה-רבולוציה העולמית הזה ". כי התגברנו על הנוכל הזה, סילקנו אותו משורות המפלגה וגירשנו אותו מהארץ, והגדרנו במדויק ובבהירות את מטרתנו: סוציאליזם בארץ אחת, ותוכנו: תכניות חומש וצבא אדום. פחמים, מכונות, דגן, נשק. העולם הקפיטליסטי משול עתה לכלב שנטרפה דעתו ובנשיכתו ישנה סכנה לעולם – ולכל תקוותיו של העולם בעמידתנו, פרי אימוץ כל כוחותינו ועמלנו.

היו אלה המשפטים היחידים בנושא זה אשר שמעתי מפיה במשך שבועות רבים. הקשבתי בשתיקה. התיישבנו על ספסל בשדרות. ליטפתי את ידה הצוננת. גם היא לא המשיכה וחזרה לעיניניה האישיים, לשאלת רישומה לנישואין עם ואסיל במשרד-הנישואין הממשלתי "זאגס". הבעתי את דעתי, ברמז קל, שלא תעשה צעד כזה, אף שידעתי כי לא תשמע בקולי.

היא שתקה רגע ממושך. ולאחר מכן פרצה בשטף-דברים שהפתיע אותי בבהילותו ובסערו. – – – האם סבור אתה שאני קדושה, נזירה? לא, איני נזירה. אני חברה במפלגה הבולשביקית. אנו יודעים היום שאין להקל ביחסי-מין ולראות בהם מעין "שתיית כוס מים טהורים". וכבר עמד על כך לנין בשיחותיו עם קלרה צטקין לפני מותו, נוכח ההשתוללות הבלתי-מרוסנת בראשית המהפכה (ראה ק. צטקין, זכרונות על לנין, הוצאת מרכז אל. ק. פ. (ב), מוסקבה 1935). אינני מתפעלת מן "הדור השלישי" לקולונטאי. גורלה של וויריניא (בסיפורה של לידיא סייפולינא) היה גורלי, עמדתי במבחנים דומים. אולם רצוני להיות ואסיליסא (גיבורתה של קולונטאי ב"אהבה חפשית"), אוהבת ואהובה, סולחת לבעלה על שגיאותיו ושגיונותיו. אחוזת געגועים כטניה, גיבורת ה"דון השקט" של שולוחוב, שאוהבת את בחיר-לבה, את גריגורי הקוזק הסוער והפרוע וחם-המזג, המקבלת אותו בזרועות פתוחות ובלב פתוח לסליחה בשובו פצוע ממלחמותיו, לאחר שעזב אותה והחליפה באחרת, על אף בגידתו המחפירה בה. רצונה להיות טניה גיבורתו של לידין (ב"חטאו של ציריל בזסונוב").

האם זוכר אתה את טניה התמימה, הטהורה והנאמנה, מוקפת בעולם גברים אכזרי, תאוותני, גס ורקוב ("לפני הגיבור הראשי, בתור גבר, נפרץ לרווחה כבר בשנת הארבע-עשרה לחייו עולם חדש, גברי, איום ונצחי", – שם עמ' 3)? היא באה אל העיר, לומדת ועובדת. שקטה היא וצנועה, פשוטה בהליכותיה. תוך כדי עבודתה היא נפגשת עם פרופסור צ'לישצ'ב, בעל לאשה ואב לבנים מבוגרים. חיי-המשפחה שלו תקינים ושלוים. לבה של הנערה הענוגה, בת העיירה, נקשר אליו בחבלי-אהבה. הוא הצליח לכבוש אותה ולפתותה. אינו רואה בכך כל פסול. מדוע יקפח את רגשותיו? אם תלד לו – יש לאל ידו לשאת בתשלום הוצאות הילד. אמנם, לפעמים ירעיד אותו חשש קל: החשש לכבודו שעלול, אולי, להיפגע. אבל המפלגה ודעת הקהל אינם רואים בכך משום פשע. מצפונו שקט לחלוטין. ואכן, מאחר שנודע לו על אשר צפוי היה להתרחש אין הוא מאבד את עשתונותיו ושיווי-משקלו, אין הוא נבוך. הוא מוכן לסייע בידה... בכסף, שאינו חסר לו. אך טניה, שאוהבת אותו ומסורה לו, אינה גורמת לו שום אי-נעימות. אין בלבה כל טענות וטינות, שהרי שעות של נעימות ואהבה העניק לה בחייה הצעירים. היא סרה מדרכו. צ'לישצ'וב מרוצה, אלא שבינתיים התרחש מאורע קטן: כי כבדה עליה המהלומה בגוף ובנפש, היא מאבדת את עצמה לדעת –

(והמחבר מעיר:  "אילו היה בידה, לפחות, לשנוא אותו, את צ'לישצ'ב זה – אבל הוא הרי אינו אשם בכך, שהיא עשתה אותו חלום-חייה, חלום שאינו בר-הגשמה, שגילתה בו תכונות וסגולות, שאין מצויות בו כל עיקר. דמות חדר-הניתוחים הלבן, מסכת-הכלורופורם המרדימה ומחניקה – ניצבו לפניה כזכרון שאינו ניתן להימחות, אשר כבל את חייה, היא ככה לא תוכל לחיות. לא תוכל ולא תרצה.

מובן וברור – אלפי אנשים חיים ומוצאים עניין ותוכן בקיומם במלחמת החיים עצמה, בעבודה, בחובות החברה. הם מאמצים את כוחותיהם ומרווים אותם מתוך בית-הקיבול של המרת החבוי בנשמת האדם – – – והרי מצויים גם אנשים אמיצים ובהם שולטות תאוות תקיפות ומובן, כי כל הזכויות שמורות להם... ומצויים לאידך אנשים, אשר המשבר הראשון שפוקד אותם הוא גם האחרון, שכן אנשים חלשים הם, קרוצים מחומר עדין – והקרע הראשון בחומר הזה גורר אותם לאבדון מוחלט. וכן אירע לה, לטניה". שם, עמ' 135).

 כן – ממשיכה מריה – האשה שלנו יש ותאבד את עצמה לדעת או את עצמיותה, אבל אשה היא ושאיפתה הכמוסה – להיות מופרה ויולדת, מינקת ומגדלת את ילדיה, היא כמהה לביתה ולמשפחתה.

(אני נזכר בשורותיה של המשוררת:

          גברים שלנו רגילים לראותנו עם דגלים,       

            ולרוות לילותינו ללא-חובה ליום מחר,

            כך, בעינים עצומות.                                                          חנה לוין, "אשה" חרקוב 1929.

ובהמשך:

          לאן, לאן תובילו הלבנים –

            התהא דרככם גם קלה גם חלקה?

            פנו דרך שם לערש,

            כי אביא לכם גם תינוק.

                                                שם, "לאן")

והיא מסיימת בקול כבוש: אף אני רוצה לבנות קן לעצמי ולילדי...

עמדתי אין-אונים אל מול שטף דבריה. יותר מדי היתה מובנת לי. השתדלתי לכוון את שיחתנו לאפיק אחר. ואני מספר לה מרשמי ביקורי האחרונים, עם חברי הסטודנטים, במוסדות ובמפעלים שונים ובכללם בבית-הנכות של המהפכה. רבים המוצגים והתמונות, הכתובות והתעודות שבו: לעיניך יריעה של לבטי-דורות, מלחמות חברתיות ומאבקי-רוח. ירדנו לקומה הראשונה לראות בתא בית-הכלא הנודע ממצודת שליסלבוּרג, בסמוך למדרגות, חבוי בפינה אפלה. לא אדע על שום מה, אך אותו רגע הציף אותי גל זכרונות מספרי הדמעות של עמנו: "זכרונות לבית דוד" ו"ספר הדמעות" ו"יוון מצולה" וכיוצא בהם שקראתי אותם בימי נעורי ורישומם עומד בי עד היום. תוגת הדורות של המרטירולוגיה הישראלית נתלקחה בי אש בהירה. אולם בני לויתי, בני עמים גדולים, מעוֹרים באדמתם וחייהם ללא סבכי-נפש ופצעים – השתעממו... בערב הלכתי אל התיאטרון וַכטנגוֹב והופתעתי, אגב, למראה הדפים שעליהם רשומים תרגילי הדקדוק העברי בכתב-ידו של הבמאי אשר למד עברית, והם שמורים עתה במסגרות-עץ תלויות על קירות בית-התיאטרון הנושא עליו שמו.

במקום זה הפסיקה אותי מריה. האם לא רצתה לשמוע, כרגיל, בענינים שמגע להם ליהודים, או שמא הזכירה את בית-הנכות של המהפכה שהוא פרק ממסכת חייה, שרישומו חרות עמוק בלבה? – השתתקה. התעצבה. אחר כך אמרה בקול רפה: תלווני הביתה, בבקשה, עוד מעט יעלה השחר – בדרך אספר לך פרט אחד מתולדות חיי והיא המשיכה:

...לפני שנים, כשהייתי בפעם הראשונה בברית-המועצות, ביקרתי, כמוך, בבית-הנכוֹת הזה. זמן קצר לפני כן שוחררתי ממאסר באחת מערי הבלקן. גופי היה הרוס, עצבי דרוכים. התלוצצתי על חשבון אנשי חוץ-לארץ, השבעים והשלוים, המדברים גבוהה על המהפכה, אך את טעמה לא טעמו ובכוּר-המצרף שלה לא טוהרו ואין יכולים הם להבין ולתפוס את הדינמיקה המפעמת בתעודות-עבר. הם ראו קטעי-הסטוריה, אני – פרקי חיים; הם ראו עבר, אני – הווה נאבק ולוחם. כמעט שכרעתי תחתי למראה התמונה רחבת-היריעה בצבעי-שמן, בסמוך-לכניסה, המתארת צמית רוסי, איכר משועבד לקרקע קורס תחת מחץ מלקות אדוניו בעל האחוזה, הניתכות עליו, למראה תמונות מבית-הכלא מימות הצארים, מהפכנים מעוּנים, המתות ביריה, בתליה, גירושים – – – שניבטו מעל הכתלים. אך כאשר עלינו לקומה הראשונה, ליד התבליט בגודל טבעי של תא בית-הכלא בשליסבורג המצודה, הרגשתי כאילו זרם דם עז פורץ לתוך ראשי והולם ברקותי, כה מוחץ הרושם בקדרותו.

מסדרון צר ואפל. ליד הדלת המסורגת רשת-ברזל לפתוחה למחצה, על המשמר עומד ז'נדרם כדת וכדין לופת רובה מכודן. מנורה קטנה, מאובקת, מפזרת אור דל וכהה על קירות התא המקומרים והקודרים ועל האסירה הנשענת ליד שולחן קטן ומט ליפול, שקועה במחשבותיה, אצבעותיה נתונות בתוך שערות-ראשה הפרועות, מעיינת בספר שלפניה. בטוחה הייתי באותו מעמד, שבמו עיני רואה אני את וירה פינגר במאסרה או את עצמי באחד מבתי-הסוהר בהם הייתי כלואה. כוחותי אזלו והלכו. סחרחורת תפסה אותי. תחושה של חיה המוקפת כלבי-ציד מסתערים, המוּעדה לטרף, לפחים טמונים, ליסורי-גוף והתעללות היתה תחושתי. דומה היה עלי אותה שעה כי שוב הוטלתי לבור-כלא. נצמדתי למקומי. בעקשנות, בקשיות ּעורף, בהרגשת-התענוג של המעוּנה של דעותיו. אחד הפליט: מהגרת פוליטית. שני העיר: התקפה אחזה בה. יותר לא שמעתי. איני יודעת כמה זמן נמשך מצב התדהמה. הייתי חולה ומדוכדכת אחרי זמן כל כל ממושך.

כשהבראתי (כשהבראתי??) מצאתי את עצמי במוסד המרכזי למהגרים פוליטיים אשר בשדה ווֹרוֹנצא. בני עמים וגזעים שונים שכנו במוסד זה, חברי לגורל, ועל פני כל אחד מהם עקבות של עינויים וסערת חייו. הם היו גיבורים בעיניי, גדולי-נפש, קדושי-מהפכה. ראיתי את עצמי אחת ממחנה לוחמים גדול, הנותן את חייו על משאת-נפשו – והתביישתי בחולשתי. באטיות חזרתי לאיתני, גברתי על עצמי, אך מזמן לזמן חזרו ופקדו אותי התקפות קשות. במוסד היו מבקרים שליחויו של הקומאינטרן וחורצים את גורל יושביו: על מי להישאר בארץ, על מי לחזור לארץ מוצאו, מי ישא בתפקיד חדש. עתים היו מתמרמרים עלינו, לועגים לאהבתנו העצמית, להערכת עצמנו המופלגת. לא אחת היו מתגלגלות שיחות בענין שיטות-הדיכוי השונות הנהוגות בעולם, היחס לאסיר הפוליטי ונכונות-ההקרבה וכושר-העמידה בעינויים בקרב בני עמים שונים. אחד השליחים טען: נכונות ההקרבה העצמית היא סגולה טבעית ומובהקת לאנשי המזרח. ההבדל בין המזרח למערב – גיאוגרפי בלבד; זהו הבדל בין שתי תפיסות אפקיות להשקפות-עולם, ליסודות-חיים, להוי-דורות, למהות נפשית-לאומית שונה. ודאי נעוץ הבדל זה בתנאי הקיום החמריים. הכפר המערבי מואר בחשמל, בנינים נאים בו, כבישים נוחים, מכשירי-עבודה חדישים, שיטות-מדעיות בעיבוד הקרקע, תושביו יודעים קרוא וכתוב. אופי תועלתי מובהק, מתון ופושר שם למערכה המעמדית. שם, במערב, יש המרחמים על המוּז'יק העלוב והסובל, נדים לגורלו, אך בזים לו בלבם, לעבד הנרצע והרשלן שאינו משכיל לעשות שימוש כהלכה בעושר-הקרקע "שלו"... האנגלים הרי השיגו את כתב-הזכויות שלהם עוד במאה ה-13, איכריה שוחררו במאה ה-17 ונסחפו בזרם שעשה את ארצם למרכז עולמי במסחר ובתעשיה – – –

"אנגליצ'אני מוּדריאץ'"...

על כל פנים, רב המרחק בין המזרח למערב מבחינת נכונות האדם להילחם בכל נפשו ומאודו על היקר לו – – – רבות למדתי באותו מוסד והוברר לי, כי קורצתי מחומר של בני-אדם, אשר השירות לזולת, לאדם היא אשרם ונשמת-אפם –

חזרנו הביתה. כל הסביבה שקועה בשנה. פה ושם חומק צל של מאחר בלילה. שיכור הלוּם מרוב שתייה נוחר באחת הפינות. אשה פושטת-יד, על ספסל ברחוב חולצת שד לתינוק. לפני פרידתנו העזתי ואמרתי:

אסיר תודה אני לך, מרישקה, בעד הלילה הטוב. דברייך היו נאים. ועתה שאלה אחת לי אלייך, אשר משך כל הערב לא העזתי לשאול אותה עד שלא שמעתי את דברייך האחרונים, ואתך הסליחה על העזתי: אמרי לי בטובך, האם אינך יהודיה? החיוך הרגיל ושתיקה ממושכת מהורהרת שימשו תשובה. לא הקשיתי עוד. קבענו מועד לפגישתנו הקרובה בעוד שבועיים.

 

פרק עשרים

אולם בעוד שבועיים לא נפגשנו. נסעתי למינסק ושהיתי בה תקופה מסויימת אצל בני משפחתי, ושמעתי הרצאות במחלקה היהודית של האקדמיה למדעים. במשך זמן זה הייתי נתון בתחומי הציבור היהודי, שעיצב את חייו תחת השלטון הסובייטי.

ומינסק – קהילה יהודית כדוגמת אחיותיה אשר מעבר לגבול המערבי, מרכז-חיים יהודי בעל עבר ובעל זכויות, נוער ומוסדות-תרבות, סופרים ועסקנים, אנשי מדע והוצאות-ספרים ועתון יומי ("אוקטיאבּער") – שיירי דמות ורסיסי הוי. אין צמיחה אורגנית. להיפך. שרידי רחובות "יהודיים" מאז, מהם נפגעי מלחמת-העולם הראשונה שלא תוקנו ולא שוקמו, בית-קברות ובתי-תפילה ושוק ויהודי האופה חלות לכבוד שבת ומוכרן בערב שבת. שרידים, שרידים – – – אף אצל הגויים. הרי הכנסיה הפרבוסלבית העלובה וחבורות של כמרים עטופי-שחורים, שמבטם קודר ומושפל לארץ, משל לבני מלכים שנשבו. ובמרכזה של מינסק, ליד הרחבה העירונית, גדור ומוקף גינה מטופחת ניצב בנין הכנסיה הרומית-קתולית אשר תחת חסותם של נציגי ממשלת פולין – אם כי עוד מצויים המבקרים בה בימי מצוקה. קו חשמלית אחת בעיר, שעוקפת בסיבוביה, עוברת על פני שטחי חולות חשופים שבקצה העיר וחוזרת לתחנת הרכבת שמחוצה לה תלוי שלט הנושא עליו את שמה בארבע שפות: רוסית, ביאלורוסית, יידיש ופולנית, וסביבה – המישור העגום של אדמת רוסיה הלבנה, שדות ואגמים, יערות וביצות.

הנוער היהודי שבעיר חזקה בו הנטיה לעזוב אותה, לעבור לעיר הגדולה, להשתלם, וחלומו – דרגה גבוהה במנגנון המדינה או הצבא.  לא רבים הם בוגרי הטכניונים הפדגוגיים המשתוקקים לעבוד בעיר וסביבתה (ופחות מכך ב"מחוז היהודי האוטונומי" במרחקים). המעבר לעיר הגדולה, לבירה, פירושו, לרוב מעבר לדרגת-חיים גבוהה יותר, ואין צריך לומר לפריקת עול יהדות וכניסה ל"עולם הרחב". בין בנים להורים ובין בנים לעמם פעורה תהום.

עם התקרב מועד עזיבתי את הארץ חזרתי למוסקבה. פינת-מגורים ארעית מצאתי בביתו של אחד מבני-משפחתי בסמוך ל"אֶלקטרוֹזאַווֹד", מפעל-ענק שרבבות פועלים עובדים בו ומומחים מגרמניה ומארצות-הברית – קרית-תעשיה. דירה זו ראויה לציוּן משני טעמים: טעם אחד משום עצמה, טעם שני משום דייריה. חדר של ד' על ד' ובו מיטה אחת וספה וארון-ספרים וארון-בגדים וכסאות אחדים ושולחן באמצעו. רהיטים אלה מילאו את רוב חללו ומנעו אפשרות תנועה בתוכו. האדם שגר בו הוא מעמודי התווך במשק המדינה, כבן ארבעים, יליד התחום היהודי. יהדותו ושפת יידיש התנדפו וכמעט נשתכחו ממנו. רוב חייו וכשרונותיו נתונים לתעשיה ולפיתוחה, להישגים כמותיים ורמת-איכות של המוצרים, לשמירה מעוּלה על אמצעי-הייצור, לחסכון בהשקעות, לשכלולים וחידושים. ואילו רעייתו הצעירה ממנו, בת למנצח יהודי נודע, עובדת באחד ממשרדי הממשלה. בחדר זה הופרש לי מקום.

יום אחד חזר הבעל בשעה מאוחרת מעבודתו (רעייתו שהתה אז בחופשה בהרי הקוקזׁ), פניו נפלו והוא מדוכדך ומיואש שלא כתמול שלשום. מה קרה לאדם זה ששפע מרץ ושמחת חיים? לא שאלתי. אולם לא יצאה שעה מרובה ופליאה זו הובהרה לי מן המכתב שנתן לי לעיון.

מתוך המכתב הסתבר, כי בימי שהותה במקום הנופש הכירה האשה את הסופר הרוסי הנודע ל. שחמד אותה. הוא שידל אותה לעזוב את בעלה ולעבור לגור עמו בלנינגרד, שם יש לו דירה נוחה וחיי רווחה חייו. האשה נתרצתה. עוד קודם לכן לא הקפידה בנאמנותה לבעלה. יום החופש השבועי שלה, שחל בדרל כלל, ביום אחר מזה של בעלה, יום תענוגות היה לה. היא היתה צעירה וקלת דעת – עולם היצירה של בעלה ופקעת הבעיות שהטרידו אותו לא עניינו אותה, ורבים היו הגירויים והקסמים. הסופר ל. הבטיח להודיע לה במכתב את סידורי בואה, לפי כתובת ביתה במוסקבה. והנה רצה הגורל, היא איחרה לחזור, המכתב המיועד הגיע לידי בעלה – ופגיעתו היתה קשה.

ימים רבים הסתובב כהלום-רעם, פצוע-נפש ורוחה נכאה. הוא, הבולשביק הנושא באות-הצטיינות מטעם הממשלה בזכות פעולתו המסורה והישגיו המפוארים, מנהל את המפעל שלו תפקיד חיוני במשק המדינה, איבד את השליטה על עצמו וכושר עבודתו לרגל... אשתו שסרחה. בבית-החרושת מרצדות המכונות במוחו, מתבלבלים סידורי העבודה, מיטשטשות החלטות המפלגה, מתערפלות הוראות השלטון. באשר יפנה תרחף לעיניו דמות אשת-נעוריו האהובה, שעזבה אותו בגלל... "שלושה זוגות של פוזמקאות", אף שלא חסרה דבר אצלו והוא אהב אותה אהבת-נפש. הכאב רב מנשוא וגדול ממנו העלבון הצורב – לא זה הנגרם ביחסי החברה, אלא העלבון הפנימי, פרי חשבון האדם עם עצמו. וכשהוא חוזר לביתו, לחדרו המיותם כביכול, חסר-נחמה, הוא מצטנף על משכבו ומתיפח כתינוק...

הוא התחיל כפועל פשוט בבית-חרושת "אַמא" לייצור כלי-רכב. יחד עם רבבות פועלים בילה בו שנים. בית-חרושת זה היה קריה שלמה. סמוך לו שכונות הפועלים והעובדים המומחים, מעונות-ילדים, בתי-ספר וקורסים להשתלמות, מוסדות ואגודות שונות ועתונות. תחילה גר ב"אוֹבּשטשז'טיאֶ", בפנימיה. כאן גר בצותא עם שני מהגרים פוליטיים מאירופה. אין איש מבין את שפת רעהו. החורף מתקרב. יש לערוך תיקונים בחדר, יש להשיג חומרי הסקה, בגדים חמים. הוא עודנו שוליה. בבית החרושת קיים סולם של שכירות, מששים רובל ועד אלפים רבים. ה"אוּראוונילוֹבקה", היינו השאיפה לשוויון, הוכרזה אוטופיה פסולה ֹשכוונתה להרוס את משק הארץ, כעומדת בסתירה להכרח דירבון הייצור, ההתמחות הטכנית ופריון-עבודה גבוה. השכר אינו מניח אלא קיום בדוחק, וקשים חבלי-הקליטה, אולם הוא יצא להתמודדות עם הקשיים – בהתמדה אשר לא תשוער, וכשרונו עמד לו. משלב לשלב עלה והתקדם – וקידם את המפעל. ואז גם נשא אותה, את אשתו, שבאה מן העיירה. עוד מילדותה הכירה, אהבת נעוריו היתה, חמדת לבבו. ועתה?

הזמנתי אותו לטיול – מריה הצטרפה אלינו – לעודדו ולהפיג את צערו. והנה אנו בשבילי מבוך של "פּארק קוּלטורי אי אָטדיכא" הוא גן התרבות והמרגוע. המונים נוהרים לכאן לבלות את חופשתם, ששית מן האוכלוסיה הפנויה בכל יום ששי, לסרוגין, מעבודה. השדרות גדושות מוצגים שונים, קריקטורות פוליטיות, כתבות וכרוזים. הרי היטלר, הורטי, פילסודסקי בדמויות השעווה, בגודל טבעי, נעוי-פרצוף ותאות-רצח ניבטת מעיניהם. מפה פלאסטית מצביעה על התנודות במלחמת סין-יפן. קרקסים ובתי-ראינוע. מגרשי-ספורט, תחרויות ומשחקים. גני-ילדים ומועדונים. הרצאות בפומבי ותערוכות. מורה מלמדת פרקי מחול המוני במעגל. אולמי קריאה ולימודים. תיאטראות. ועל הכל – שעשועים לרוב.

באמצא הכביש עוברת קבוצת נערים ונערות השרים בקול, בראשם אחד, ששערו הבהיר שמוט על מצחו, חצוף-אף, מנגן במפוחית-יד. צואר בקבוק יי"ש מציץ מתוך כיסו. הקבוצה נכנסת לשדרות ה"אודרניקים" – גיבורי-העבודה. ראשי-נחושת תקועים על מוטות ברזל. על הגשר המתוח על פני נהר המוסקבה ניצבים בני אדם, תוקעים מבטים בוהים באופק, מטילים זנבות של סיגריות לתוך המים ויורקים. על הנהר תרגילי-שחיה, ורבים המפליגים להנאתם בסירות.

אנו תופסים מקום "אולם הרצאות" רחב ידיים תחת כיפת השמים. הבמה תפוסה יום תמים –  בזה אחר זה הצגות והופעות שונות. כל דיכפין רשאי לבוא – הנה מקהלה של קוזקים צעירים, כובעי-פרווה מעוגלים לראשיהם, חרבות קצרות מתנפנפות על ירכיהם. אחריה משלחת מבני תורכיסטן עדויה בגדי תכלת-לבן עממיים-מסורתיים שרה שירים לאומיים. והנה תזמורת של פרחי הצי. על הבמה עולָה נואמת ומסבירה לקהל את ההחלטה האחרונה של המפלגה בדבר גידול זן חדש של שפנים. לידה מרצה – עסקן נודע. ראש מגולח זקן קצר, חולצה לבנה ומגפיים גבוהים. ההרצאה מכוונת בעיקר לפועלים ולמומחים מחוץ-לארץ העובדים ברוסיה ורובם מועסקים בתעשית הנשק, בחרושת המתכת, במפעלי החשמל והכימיה, בבנין ערים ותחנות-כוח וגשרים, בחפירת תעלות מים ושכלול אמצעי התחבורה. רבבות בני חוץ-לארץ עובדים בענפי המשק השונים של רוסיה ומסייעים בידי השלטון במאמצם לעצב אותה כארץ תעשייתית יצוקה ביטון ומתכת. פולחן המכונה והטכניקה בכל מקום. שכרם ניתן להם בכסף ארצם, לכל צרכיהם דואג מוסד-אספקה מטעם הממשלה – "אינסנאַבּ". בשבילם מוציאים לאור עתונים וכתבי-עת רבים, למענם קיימת ברחוב ניקולסקיא מספר 5 הוצאת-ספרים מיוחדת ("איזדאַטעֶלסטוואָ אינאָסטראניך ראַבּאָטשיך וו' ס. ס. ס. ר"). המרצה בגן הציבורי עומד בהרחבה על פרשת היחסים בין הממשלה והמומחים מחוץ-לארץ העובדים ברוסיה. בתום דבריו מבשר הרמקול על הופעתה של מקהלת פולנים מרוסיה הלבנה, תרגילי התעמלות, מחולות, קונצרטים וכך – ללא ספק – כמו בסרט חי.

שלשתנו יורדים אל החוף להפליג בסירה על פני הנהר. שלושה עלים מאילן אחד, ואף על פי כן כה רחוקים אחד מרעהו, כל אחד ועולמו וצערו. שתיקה. מי הנהר עכורים ומרושלים, הסירה מתרחקת לאטה, פורשת הצידה. ריח של פסולת-תעשיה המושלכת למים עולה בנחירים. אנשים מתרחצים סמוך לחוף. דמדומים רוגעים. הלילה פורש לאטו את כנפיו. אורות נדלקים. אני מאזין להמית שיר אהבה, שמעורים בו יחד יסוד התוגה והחדוה, המגיע אלינו מאחת הסירות הסמוכות:

 

                   ... מי נאַ לאָדאָצ'קעֶ קאַטאַליס,

                        זאָלאָטי מאָי זאָלאָטאי

                        אַ פאַטאָם אי צעֶלאָוואַליס,

                        אי ניע מאַכאַי בּראַט גאָלאָוואָי –

                                    וו סאָדוּ גאָוואָריאַט

                                    וו בּאַריוּ גאָוואָריאַט,

                                    טאַק וויראָסלאַ סאַסאנֵקאַ,

                                    פאַנראַווילאַס מאָלאָצוּ

                                    פּאָרטאָוואַיאַ דעֶווצ'אָנקאַ –

צלילי השיר דוברים אהבה. אהבה, ארבע אותיות. בכל היבשות, הלשונות, הדורות דשים בה, שרים עליה. רבים הנותנים נפשם עליה, נצרפים באשה. יהודה אברבנאל ראה בה יסוד עולם. שפינוזה קבע את דבר האהבה אשר בה חוזר האלוהים ואוהב את עצמו. הפילוסוף של הסוציאליזם ביקש לערטל אותה מתרמיתה המתוקה. הוא הורה כי החיים המתוקים במלחמה מסביב לציר שענינו סיפוק התאוה והקיבה. מריה לעולם לא התעמקה בתורתו. היא ידעה רק דבר אחד: הוא חזה במדויק את העתיד לבוא, את העלול להתרחש, הוא היה נביא הסער. ואז בא השני – הקברניט של הסער.  עתה הוא בחזקת קדוש, ומצויים בתי איכרים בהם תלויה על הקיר ליד תמונות האיקונין. ואז בא השלישי – המארגן של הסער וכובשו, השליט של היום. האם ראו שלושתם גם את האדם החי, הטבעי, האמפירי? האם לא היה עיסוקם רק באנשי חברה, בני מעמדות, בעלי רכוש, פרולטרים, איכרים? האם לא קיפחו את הרגש, כבלו את האהבה, נטלו את חינה ותומה? הם ראו את היסודות המחלקים את החברה לרחבה, בקו אופקי, אך לא ראו את היסודות המחלקים אותה לעמקה, בקו מאונך, כלומר הנוגעים בכל השכבות והמעמדות, באדם. מי שר על אהבת נעורים, שעה ששירתם של כּורי-היתוךְ חדשים נישאת בקוֹזבּאַס ובמגניטוֹגורסק לשבור את רעבונה של הארץ לפחם, ברזל ולמכונות; שעה ששכל האדם מרסן את זִרמי הדניֶפר, האדיר בנהרות, למען ישמש מקור של אור וכוח; שעה שבונים את פיתום ואת רעמסס ומעבר לגבול סיבּיר ניצב במלו אונו, חורק שיניו בזעם היפּני הערום (כמתואר בכתב-העת להומור וסטירה "קרוקודיל")? אולם מה תכליתם של כל אלה אם לא האדם ושתיל-האהבה הענוג בושם חייו?

אנו מפליגים רחוק מהעיר בסירתנו הקטנה ומשוטינו – געגועי שלושה יהודים, שלושה עולמות בעיצומה של מלחמת-גורל אכזרית לשלום ולאהבה, לחיי שלום ואהבה – - -

זאת מרגישה גם מריה, אלם אין היא מעמיקה מחשבה. חיוך עצוב מרחף על שפתיה – – – רוח קלילה נושבת ומסלסלת את חולצתה הלבנה, מנפנפת את קווּצות שערה זרוע-הכסף. חופי נהר מוסקבה חשופים. אורות העיר מנצנצים מרחוק. ההמולה בגן התרבות והמרגוע שוככת והולכת. אנו מנהלים דו-שיח בשתיקה עגומה. ולפתע, מופתע ונבוך, אני מאזין – זו לי הפעם הראשונה מאז הכרתי אותה – לחרוזי שיר-עם באידיש, שיר-אהבה בליל סוף קיץ וחלומות. מנגינת השיר העממי עדינה ועדין ממנה קולה הצלול, החרישי, השובה לב – תוגה והתרפקות וערבה בו:

 

               אין אַ זוּמעֶר-נאַכט אַ שטילע, אין א נאכט פון בלויער זינד,

                   שטיל פאַרַליבּטעֵ, פאַרחלומטעֵ, אין א שפיל זאַלבענאנד –

                   און אַ ווינט האט געֶיאָגט, א ווינט האָט געֶיאָגט,

                   א כוואַליעֶ נאָך א כוואַליעֶ, און איך האָבּ געֶליבּט,

                   איך האֳבּ געליבט, א מיידעלע א ליאַלע –

                             (בליל קיץ שקט,/ בליל חטא-תכלת,/ זוג צעיר חולם/

                                    אהבת שנים בסירה – / והרוח נשבה, והרוח גרפה,

                                    גל אחר גל – / ואני חשקתי/ ואני חשקתי בילדת חן.

לאחרונה ראיתי בבית-החולים המרכזי במוסקבה, מקום שם שכבתי כתוצאה ממחלת טיפוס-הבטן; האולם בו שכבתי עשרות עשרות מיטות בו – קסרקטין של חולים. לצדי האחד בן-איכרים צעיר, שזה מקרוב בא לעיר הגדולה, עובד בבנין ומתגורר באכסניה. בביתו, בכפר הרחוק והנידח, הניח משפחה שלא הצטרפה למשק המשותף של המדינה וקיומה היה על משקה הדל. הרעב דחף אותו העירה, לעבודה שכירה. עתה שוכב הוא חולהורעבונו רב. את תחושת השובע כמעט לא ידע בחייו. לכן גם אינו עוזב ברצון את בית-החולים בהגיע שעתו.

לצדי האחר שחקן מגרמניה, שבא עם להקת החובבים שלו להציג לפני המוני המהגרים, הפועלים והמומחים בני גרמניה העובדים ברוסיה. ברפובליקה המועצתית של הגרמנים על הווֹלגה תקף אותו הטיפוס. מטפלת בו אשתו, היהודיה הספרדיה, שעזבה את בעלה, הוא קארל ויטפוגל, מנהיג הקומוניסטים בגרמניה. הוא מרבה באכילה, מופרש משאר החולים, וחרדת המחלה מהלכת עליו אימים.

שיחות שנתקשרו ביני לבין שני שכני למיטה היו חטופות וחסרות ענין. יסורי-נפש כבדים הציקו לי ומררו את רוחי. התכנסתי לתוך עצמי, שבועות ארוכים קדחתי, הרביתי בקריאה. לעתים הייתי עוסק, לפי הזיכרון, בכתיבה של פרקים מתוך הנביאים. שלוש פעמים חזרה עלי המחלה, וכל פעם היתה בי ודאות ששוב לא אחלים ואקום ממיטת חוליי. עלתה בזיכרון תמונה מעומעמת של עיירה יהודית, רחוק מעבר לגבול, מקום שם אבא זכרו לברכה, הוציא את נשמתו כשהיה חולה במחלה זו עצמה, אחד ממליוני הקרבנות שנספו בשגעון המלחמה הגדולה. דממת אולם בית-החולים תופרע מזמן לזמן, אנשים מסתלקים מעולם החיים. גופותיהם מוכנסות לתוך שקים ונשלחות לשריפה. בן-גרוזיה צעיר, טייס, זועק מכאבים. ליד מיטתו עומד אביו, איכר גבוה וחסון. הוא בוכה. ביד רועדת הוא חותם על כתב-ההרשאה לנתח את גוף הבן. יש גם המקפחים את חייהם בידי עצמם. בתוך כל אלה ראיתי את עצמי בודד, עזוב ואבוד בנכר. המחלה עצמה. הכאבים להטו. אני כותב ביד רועדת מכתבי-פרידה אחרונים למשפחתי, לזוזי, למרים. יש רגעים שאני מוכן להחיש את קיצי בידי. עוית זעזוע חזק – אַך הבּרוֹם נוסך עייפות מתוקה באברים, מרגיע ומרדים.

כשהתעוררתי הוקל לי לשעה קלה. הרגשות שונות סוערות בתוכי. עומד אני על עברי פי תהום פעורה, ערב גסיסה, ועלי למסור דין-וחשבון אמת לפני בוראי, להתודות על חטאוֹת נעורי, לשטוח לפניו את נקיפות הלב. החרטה מייסרת אותי ומוחצת את לבי. אין לי תקנה. אז באה לעזרתי הרגשת התשובה – נהר של אש. לו חזרתי לחיים הייתי מתנזר מכל חיי חברה ועסקי ציבור, מתכנס כמו קיפוד בקליפתו, מקפיד לשמור על טהרת נפשי ורוחי. טהרה זו כיצד? אני מחפש בדמיוני את הדרך לטהרה העצמית הפנימית המוחלטת. אמצעים שהיהודים היו נוהגים בהם בימים שהבית היה כתיקונו שוב לא יועילו לי. אני בא לכלל החלטה שעלי ליסר את עצמי בעבודה מפרכת קשה, דרך אחרת אין לי, דרך התשובה. ריבונו של עולם, היש בך רחמים לבן שטעה בדרכי החיים, ששגה וחטא, בשגגה חטא, אם תחוֹן ותרחם עליו ותתן לו מחסדך כי רב?

"תשובה" זו מה פירושה? מה תכליתה? האם מוחקת היא את החטא, מחסלת את פשעי האדם ומעשיו הנלוזים? אם פירושה של תשובה עונש, הרי מוכן אני לכל יסורים שבעולם, ברצון ובשמחה אקבל על עצמי את כל העינויים שבעולם. נראה, שיותר מאשר אני מעניש ומכאיב ומשפיל את עצמי ומעלה את עצמי על מוקדי-יסורי-נוחם – לא יענה אותי איש. אבותי עטופי טליתות צחורות מתפלשים היו בדמעותיהם ובכאבם ומזכירים לעצמם וכלפי מעלה: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה – – – ליל "כל נדרי" הלילה הזה, ליל הולדתי הוא. עתה מלאו לי עשרים שנה. רחוק רחוק מכאן תשתוחח אמי בתפילה ובצום, עטופה סודר צחור, חושבת גם על גורל בנה בכורה אשר במרחקים. האם יודעת היא שבנה נאבק בשעה זו ומפרפר בין חיים ומות?

(זכור לי יפה המאמר הנודע בירושלמי: "שאלו לחכמה: חוטא מה ענשו? אמרה להם: חטאים תרדוף רעה [משלי י"ג]. שאלו לנבואה: חוטא מה ענשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות [יחזקאל י"ח]. שאלו לתורה: חוטא מה ענשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב"ה: חוטא מה ענשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". הקב"ה שלפניו גלויים מעשי אנוש ותחבולותיו, יצריו ומעלליו ועלילות צעדי הגבר, הבוחן כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב – הוא מקל בדינו של חוטא? מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, מידת סליחה וכפרה שמלפניו, האמנם קיימת גם בפני בשר ודם? וכן דרשו פסוק "אמרת אלוה צרופה" – "וכי מה איכפת לו לקב"ה אם שוחט מן העורף או מן הצואר? אלא לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות". אני שונה בעל פה במסכת יומא החביבה עלי, שונה ודורש ומפרש ומחפש תיקון לעצמי. איזה ערך יש לכל נכונות התשובה שלי, אף אם תתקבל, כשגסיסתי קרובה? גוססות עשרים שנות גלגולים שעלו למולך, זרועות חטאים כלפי עצמי ועמי ומשפחתי. האם יחול עלי פלא ומופת של תחיית המתים, בגוף וברוח, האם יקום בי חזון העצמות היבשות של יחזקאל? הרהורי החרטה והנוחם והתשובה צורבים כשיפודי-ברזל מלובנים בבשר החי –)

אני מפנה את ראשי, לידי יושבת מריה, מוחה את הזיעה שכיסתה את פני. בידה עתון. זמן רב לא ראיתי עתון והתעוררתי לקריאתו כאל בשורה גואלת. סוכנות הידיעות "טאס" מביאה ידיעות קצרות מכל בירות העולם. ניו יורק, טוקיו, פריס, ברלין, לונדון – ברלין. ברלין? האמנם חשכו עיני ולא נטרפה עלי דעתי? האמנם עלה התליין לשלטון במשך זמן כה קצר וללא התנגדות נחרצת? אכן, נתמנה ראש ממשלה ברייך השלישי, דיקטטור של גרמניה, דגל המרצחים הפשיסטי הונף בלבה של אירופה. והלאה? והלאה?

היתה זו פגישתי האחרונה עם מריה. היא סיפרה לי שילדיה חזרו לביתם. עם ואסיל עדיין לא התקשרה. אחד מהם ייאלץ, כנראה, לעקור מן הדירה ולפנות את מקומו – ומה יהא עליה אם יפול הגורל עליה, אין היא יודעת. זו תהיה פגיעה חמורה בה. מבטיה התחננו, ביקשו עצה ומוצא מן המיצר – והרי אני עצמי הרי נתון במיצר ללא-מוצא.

האם זוכרת את, מריה, את הרפרודוקציה של גויאַ בה הסתכלנו פעם? קרוֹנוֹס אל הזמן, הפראי המטורף, טורף בתאוַת-נקם איומה את בשר בניו, ילדי הזמן הפורחים. על מה חשבתי אז? על עצמי, עלייך, על רבים כמונו, השואפים וחולמים ולוחמים, בדרכים שונות, בכל היבשות, בכל אפיקי סער האדם ומרדו בגורלו. ואם יזדמן לך, ביום מן הימים, לקרוא שורות אלה, תיזכרי ודאי בדברי, בקטעי זכרונות וחויות משותפים רבים – ובלי ספק תחייכי, כדרכך, ותשתקי. ובשתיקתך יהיה משקע של כאב וסבל, חרדת חיים ואכזבתם המרה; שתיקה עצובה עמוקה – שתיקת דור-המעבר שאין שלמות בחייו, שנדון באֵלם על אף צעקנותו ורעשו, באלם שאין לו ניב וביטוי.

כשיצאתי מבית החולים – קידמה אותי רוח-סתיו זועפת. הייתי זקוק למנוחה ולהחלמה ורשאי הייתי להן לפי חוקי המדינה אבל החלטתי לא להישאר ברוסיה. שמתי פעמי אל החדר בו גרתי לפני מחלתי, אך מצאתי את דלתו נעולה. למחרת בבוקר הלכתי בברכים כושלות לסדר את הענינים הכרוכים בנסיעה. רוחות הסתיו יללו בחלל – ובכי עצור בנשמה. במשרד לעניני חוץ, מחלקת התיירות, ליד המוֹססוֹבאיספּולקוֹם – הועד הפועל של מועצת מחוז מוסקבה – ביקשו לשדל אותי שאשאר בארץ ולהניאֵני מן המחשבה לעזבה. אדם מוצק גוף במדי צבא: יאגודא. למה תחזור לארצות הקפיטליזם, איזה עתיד צפוי לך שם? בחור שכמותך עתיד לפעול גדולות – האם חסר לך משהו? הרי כל השערים פתוחים לפניך. אולי יש לך בקשה מיוחדת? תבקש ואם לא תתמלא בקשתך, תוכל תמיד לחזור. או שמא רוצה אתה לנסוע לפלשתינה? ידענו – והרי לא העלמת – שאין השקפותיך עולות בקנה אחד עם השקפותינו, אך אין אנו תובעים ממך הזדהות. האם כל המומחים הרבים העובדים בארצנו, בני חוץ-לארץ, מזדהים אתנו? בברלין שולטים אוכלי אדם, ובפולין – חוסר עבודה – – – אבל אני התעקשתי והיתר היציאה ניתן לי. היה כתוב בו כי אני רשאי לעזוב את הארץ דרך כל גבול שאבחר בו ובכל זמן שאקבע.

אכן, חסומה הדרך חזרה לברלין, לאוניברסיטה, למכון למדעי היהדות. ושוב מובילה אותי הרכבת בכיוון ההפוף מזה שנסעתי בו לפני חודשים – מתחנת אלכסנדר בצפון מוסקבה, דרך מינסק ועד סטוֹלפּצי (שטויבּץ), תחנת הגבול בין רוסיה לפולין. שלום לך ברית-המועצות! מה דמות החיים העתידים לצמוח על אדמתך, האם יקום בתחומיך האדם החדש? איזה עתיד צפוי לך? קטעי-תשובות מתרוצצים במוחי – ותשובות אין. מי יפתור לי את הסוד הצפון בגורל עם ואדם, מי יגלה את מסך ההשגחה?

בתחנת הגבול סטוֹלפּצי (שטויבּץ) מקבילים את פָני שוטרי פולין, אכזריות ושנאה בעיניהם. חיפוש מדוקדק. רגעים של מתיחות. האם ישלחו אותי לבור הצינוק הפולני? מעכבים אותי עד סמוך לצאת הרכבת, ולי נראה, שהרבה עינים, רואות ואינן נראות, בולשות אחרי מכל פינה, שיפודים לוהטים ובלתי-נראים דוקרים את בשרי. שום פגם לא נמצא בי ובתעודותי – וניתן לי לעבור את הגבול. מישהו הפליט אחרי: ז'דאָווסקי אגעֵנט ז'מאסקווי, כלומר סוכן יהודי ממוסקבה, לא פחות ולא יותר –

הרכבת טסה-אצה על אדמת פולין. הרעב מציק. האופק מטושטש ומעורפל. סתיו. אבלֵ  שמחה מרוננת את לבי על כי אזכה בעוד שעות מועטות לראות את אמי, אחי ואחיותי. שמחה המהולה, כמו תמיד, בעצב עמוק שאינו מרפה, באכזבה וצער. הנה חוזר אני לנקודה שממנה יצאתי לפני שנים מספר, רענן ומלא תקוות וכנפי-נשר צעירות צומחות לי, ועתה אני שב אליה ריקם, עירום ועריה, מעורטל ברוח ובחומר, עלוב ומדוכא ופצוע וכאוב. ושוב נוקבת ומטרידה ללא הרף שאלתו של נחמן, של דורות של נוער עברי, לאן?

חצות. אני דופק על דלת ביתי. הבית מתעורר משנתו. התרפקויות. נשיקות. הלילה הראשון בבית –

 

פרק עשרים ואחד

ושוב אני בבית אמא, השופע רחמים ואהבה, על אף עניוֹ ומחסורו. בזרועות פתוחות קבלו וסעדו אותי, טיפלו בי כמו בבן אובד שניצל מִשׁוֹאָה. לא שאלוני מדוע חזרתי משם, לא חיטטו בחיֹ הנפש שלי. אולם לי התבהרה ללא צל של ספק האמת הפשוטה: רצון לקפח את קיום בני הבית, כאחד האוכל ואינו עושה ומתבטל מאונס. עלי לחתור למוצא, לנקודת אחיזה, להתנערות.

שבועיים לא יצאתי מפתח ביתי, אך מישהו הפריח את הסוד: הוא חזר. סביבי החלו מתרקמות אגדות ושמועות מוזרות. יש אומרים כי חזרתי בשליחות סודית, ויש הטוענים כי ברחתי מתגרת יד רודפים. האם כל אלה ידעו משהו על יסורי נפשי, האם עמדו על טעמו של החיוב הטהור שנרכש במאמץ עצמי, בלבטים ממושכים, בשנות התלבטות ועינויים?

הידיעה על בואי הגיעה גם למרים. לילה אחד נפגשנו. ושוב אנו מטיילים לאורך שדרת עצי-הלבנה הסמוכה לבית-החרושת הגדול ליד ביתנו. מאופרת ומבושמת היתה, נעלם היופי הטהור והצנוע של נערה. געגועים חודרים ללב, ניצתים זכרונות. בודד הייתי באותם הימים ומדוכא, והיא דבקה בי בחום אהבתה מחדש. היא היתה הנפש האחת הקרובה לי, המבינה וסולחת והמוכנה לארוג אתי יחד חלום לעתיד משותף. מכל מקום כך נראה לי –

ושוב – באין מוצא, ושוב – מסביב לאותה נקודה עצמה. כבר החלטתי ללמוד את מלאכת האריגה בבית-חרושת לטכסטיל, אך ההחלטה אינה מגיעה לכלל ביצוע, וכמוה אחרות. ימים, שבועות, חדשים חולפים באפס מעשה. יום יום, לילה לילה, רעב למחצה, דל ועלוב, כמלפני שנים. בשיחותינו אני מעלה לא אחת את המלה, הצליל, המושג, האופק והמוצא: ארץ ישראל. יקר הוא ללב – אך כיצד יוּשג בפועל? האם גם הוא איננו אלא אחד מדרכי הלהג והלעג של הגורל המהתל בי?

ברור לי, כמובן, שכל שחרור ראשיתו בשיבת האדם לעצמו ולאמיתו. האדם הוא הפסגה, התכלית, המטרה לכל מלחמה ולכל תנועה בחברה, במחשבה, במדע. האדם. ובכן, בי הפתרון. אך לא בי כיחיד מבודד, כי אם כיחיד בין יחידים. כאיש חברה, כבן לעמו. עלי להתגבר על חולשת הרצון, אסלול לי דרך בישימון המציאות אל עצמי, אל עמי, ואם כי פחדי גדול – פחדו של מוכה-גורל מפני הציבור, רעשו וסאונו והמונו – הרי אין דרך אחרת.

עוד אני מחכה לנס, לגאולה שלא בדרך הטבע, לפתרון מן החוץ. כל מאמצי מתנפצים אל סלע המציאות. המצב בבית בכל רע. מרים תובעת שנקים בית ומשפחה. בעיר מפריחים דברי רכילות ושקר. שני המחנות כאחד אינם מוכנים לשכוח לי את עוון פרישתי, חטא תקוותם המאוכזבת. מה נקמני הציבור! העלילה נקלטת בקלות, השיפוט הצלול וחוש הביקורת אינם שולטים בה. קשה המלחמה בה, שעצם בה מסייעת להפצתה, והפצתה מדרכי השפעתה וכל הסבר והוכחה לא יעקרו את רישומה.

מרים היתה הנפש הקרובה האחת עמה נפגשתי. אך רעוּת זו נפגמה בנקודות רבות. כמלפני שנים כן גם עתה חסר היה לי יסוד של ממש לקיום שאיפתה. מחוסר-פרנסה הייתי ונטול סיכויי קיום. הלימודים הכזיבו, שוב לא היה חפץ בהם. מר היה, מר. הרעוּת שלנו הועמדה במבחן חמור, יש אשר התלקחה שוב באור בהיר ויש אשר אורה כהה ודעך. המציאות הקשה דרסה ורמסה את רגשות נעורינו ברגל גאוה.

אז החלטתי לנסוע לעיר הבירה ולנסות את מזלי בה. עיר ואם בישראל וארשה, מרכז יהודי גדול ובו אינטליגנציה, מוסדות-השכלה, עתונות ענפה. עם אחד מחברי לשעבר שכרנו חדר דל, חציו בית-מלאכה לסריגה, חציו האחר שימש לנו חדר-שינה. חיפשנו שיעורים פרטיים, עבודה, אחיזה – אך ההצלחה העלימה את פניה מאתנו. רעבנו.

בעתונים היומיים בוארשה קבועים מדורים של מודעות-פרסום למחפשי עבודה ונותניה. יום-יום, עם שחר, אנו ממהרים, כרבים כמונו, אינטליגנטים צעירים מחוסרי עבודה, לעיין במודעות אלה, להקדים אחרים, לנסות את מזלנו. רוב המודעות אינן נוגעות לנו, ואילו המעטות המתאימות אינן מסייעות לנו מטעמים שונים. על כל הצעה קופצים רבים, רבים מהם באו מערי-הספָר המחפשים לחם וקיום בעיר הבירה. ואני אינני יודע בימים אלה תפילה אחרת מאשר זו: הצילני, אלוהים, משפת-שקר ומלשון-רמיה, תן בי כוח להתגבר. הנה אני יושב בגן קרשינסקי, שמש-אביב זורחת. ירק עצים נושר עלי, אני הצעיר בשנים וזקן בסבל. אני מפזם לעצמי שיר שאמא אהבה לשיר אותו, ואשר היה בו ביטוי גם לאמת חייה היא:

 

                      אוֹיבּ לעֵבּן הייסט ליידן,

                      דאַן לעֶבּ איך שוין לאנג,

                      דאן האָבּ איך געֶנוּג שוֹין די יאָרן;

                      נאָר אוֹיבּ לעבן הייסט הערן

                      פון גליק נאָר איין קלאנג,

                      דאן בּין איך נאָך גאָרנישט געֶבּוירן.

                                    (אם חיים פירושם סבל – שבעתי חיים עד בלי די, ואם

                                    חיים פירושם אושר, צליל אושר רק אחד, לא נולדתי

                                    עדיין).

האם חשבה אמי היקרה, התמה והמאמינה, שבנה יחזור על אותו השיר, ששורותיו תשמשנה ביטוי גם לאמת חייו הוא?

היום האחד במאי. היה זמן שביטלתי לחלוטין את ערכו של יום זה. הייתי תלמיד ולא חרגתי מתחום ספרי ומעגלי המצומצם. לאחר מכן בא זמן וקשרתי ביום זה תקוות לפתרון אנושי-כללי. "זה יהיה קרב אחרון". עתה אינני מתלהב מיום זה, אבל גם אינני מבטלו. הנה מפגינים לעיני רבבות פועלים, בני פולין ויהודים, פ. פ. ס. וקומוניסטים וה"בונד" וציונים וחברי החלוץ וקיבוץ ההכשרה גרוכוב שליד וארשה. שפע של דגלים, כרזות, סיסמאות. כאן פועם לבה של תנועת-הפועלים היהודית בגולה. התהלוכה פונה לעבר רחוב רימרסקה, מקום שם מרוכזים פועלים יהודים קומוניסטים, המתאמצים לפרוץ את שרשרת הפגנת ה"בונד" ולהצטרף אליה בכוח. בו ברגע פורץ מאחד המבואות גדוד שוטרים מזוינים המסתערים על ציבור המפגינים, מכים ומוחצים ופותחים באש. התהלוכה מתפזרת ומחדשת את צעידתה כעבור שעה קלה. ואני שהזדמנתי למקום זה בדרך מקרה, זכיתי מבלי דעת על שום מה ומדוע, לספוג מכות-רצח. שוטרים שהקיפו אותי כעדת דבורים, בלכתי לתומי, המטירו עלי ברד של מהלומות ככל שידם השיגה והלכו לדרכם. אני יודע כי בשיטה זו נוהגים הם ברחובות היהודים גם בימים כתיקונם, וכוונתה להטיל פחד ומורא, הכנעה ודכאון בלב האוכלוסיה היהודית הדלה. ברחובות הגיטו זמנהוף ופּביה ונוֹבוֹליפּיה ונאַלקי ואוֹטרובסקָה – ברחובות העוני והצפיפות והתגרנות והזנות והמוני ה"מיותרים" – כבר הסכינו עם החזיון הזה. שותת דם אני, משרך דרכי וחושב – האם לא הייתי בזה הרגע סמל? רק אתמול צופה הייתי בהיאבקות מיליונים בארץ המפותחת ביותר ביבשת אירופה, בגרמניה, שבה החריפו המשבר והמצוקה וניגודי החברה במידה שאין למעלה ממנה, ולא זה בלבד שלא באה הישועה באורח אוטומטי, כי אם להיפך, הטומאה הנאצית הגיעה לשלטון ומליונים משלימים עמה, ואילו המעטים, שאינם נכנעים, דינם נגזר. האם יעמדו פועלי פולין בפרץ – והגדוד התוסס שבהם, הלא הם הפועלים היהודי, עוזרי המסחר והחייטים, הסנדלרים והאופים וכיוצא בהם, הלחוצים בגיטו וארשה ללא אויר לנשימה, למרחב ולהתפתחות, שחייהם אינם חיים ואשר קיצוניותם היא ביחס הפוך למשקלם הממשי במשק המדינה ובמערכת הכוחות הקובעים את גורלה. האם יש בכוחה להשבית את התעשיה, התחבורה, הייצור החקלאי? איזה גורל צפוי להם ביום מבחן? האם אינם בחזקת סרסורי המהפכה בארץ לא להם, מארגניה ושמשיה? האם אין הציבור הזה, המסוכסך בתוכו, עושה שקר בנפשו ונושא לשוא את סיסמת שליחותו וזונח את עצמו?

בערב באה אלי מרים. היא החליטה לגור אתי, לסייע בידי. קיבלתי את פניה בפרחים, שמחתי לקראתה. שנים רבות היתה שותפה ללבטי, לנפתולי דרכי, לחויותי הכמוסות ביותר. אני פורס לה מפתי הדלה, כדבר המובן מעצמו. לוֹוה כסף ומביא לה, מעודד ומנחם אותה: עוד נכונו לנו ימים טובים מאלה, עתידים אנו לגבור במשותף על קשיים ומצוקה ולצאת למרחב. ואין לנו מרחב של אמת אלא במולדת. אני מוסר לה את שכרי הזעום מן ההוראה בשיעורי הערב לעברית ב"החלוץ". מיוגע לאחר השיעורים והשיחות אני ממהר בשעה מאוחרת הביתה להביא למרים את ארוחת-הערב. היא מעריכה את נדיבות לבי, אך הכרתה לוחשת לה כי לא תיבנה ממני. עלמה נאה שכמותה ורבים המחזרים אחריה, מהם אמידים, עוד מעט וימצא לה גואל –

מרים אינה אוהדת את ה"חלוץ". מהי תורתו? עבודה, עליה, עברית. עבודה? מהו הקוסם בעבודה גופנית, איזה עושר וחיי-רווחה היא מבטיחה? להיפך, היא מדכאה ומשעבדת ומצמצמת את אפקי האדם. עליה? ארץ ישראל רחוקה וזרה – ולא רק בשטח. לוּ היה בידה רשיון עליה אפשר והיתה עוזבת את וארשה, אך להתאמץ לשם כך אין היא נכונה. ואשר לעברית – האומנם שפת חיים היא? ומה ההבדל באיזו לשון בני אדם מדברים. וכאן, בוארשה, הפולנית צלצולה נאה –

ואז באו ימים של התנגשויות ופיוסים ורוגז ושוב פיוסים. אין יום ללא תקלה. מצב זה פוגע בכושר מאמצי לחרוג סוף-סוף, מין המיצר. יש ומציף אותי גל של אהבה מחודשת. ירדים אותי. אני חושב עליה אז בכל מקום ובכל שעה. אילו נקרתה לפני ברגע זה, ייתכן ששוב הייתי מתבטל לפניה בהרגשתי ומפייס אותה. ודאי שוב היתה מתגלעה בינינו התנגשות חדשה שסופה פירוד. ושוב הייתי מתגעגע ונכסף אחד מבטה וחסדה וחוזר חלילה.

כשמתחזקת האמונה בכוחות עצמי התגבשה בי ההחלטה: להתגבר בכל מחיר על חולשת אהבה זו. בת קול פנימית לחשה לי: תתחשל, תתחזק, עליך לבנות את חייך מחדש ולוּ גם בלעדיה, רק בלעדיה – בתקופת-המעבר הזאת.

ופעם כשלא יכולתי עוד לשאת ביסורי הנפש וראיתי באורח בהיר שאין דרך לגשר בנינו – הנחתי פתק, בו הודעתי לה כי טוב לשנינו הפירוד המוחלט, ושעל כן אני עוקר מן הדירה שבה התגוררנו, כי דרכי מוליכה לחוף אחר. ואחר כך שכבתי על מיטתי ובכיתי חרש. במצבים חמורים לא בכיתי. הפעם חנק אותי הצער עד לדמעות. האם ספדתי את אהבתי האומללה, אהבתו של יהודי צעיר שהיא מפותלת וטרגית פי כמה מאהבתו של ורטר?

עוד לפני שחזרה יצאתי את הבית. שעה ארוכה טיילתי בשדרות ירושלים, ללא מטרה, בברכים כושלות-רועדות. רעב. וארשה הלילית סאנה, רקדה, סבאה –

בשעה מאוחרת הלכתי ללון אצל אחד מחברי. לא פגשתיו. חיכיתי לו במדרגות הבית. כשחזר הופתע לראותני אצלו. הוא הביע צערו, שאינו יכול להלין אותי אצלו הלילה. נשכתי את שפתי ונשארתי כל אותו לילה על המדרגות, נים ולא נים, בעמידה, שקוע בהרהורים. טוב כך. הסבל יטהר אותי, יסייע לי להכריע את חולשתי ולחשל את אָפיי. עם אור הבוקר הרגשתי שהוקל לי, מועקת המעמסה נחלשת והולכת. עוד צעד עשיתי בדרך אל החירות. כשניפתחו שערי הבתים – יצאתי אל הרחוב. פועלי נקיון טיאטאו את הרחובות. שמש חדשה עלתה במרום –

אכן, משנה מקום משנה מזל. אפקי חיי התבהרו יותר ויותר. אולם טעות היתה בידי, שעד מהרה אשכח את מרים ואת עברנו המשותף. אמונתי לא התקיימה מיד. כמחלה מציקה חזרו ופקדו אותי געגועים חדשים. לאן יברח האדם ולא ישא בלבו את החלום המאוכזב?  אכזרי הוא הזכרון המחיה נשכחות. כן, הזכרון בעוכרי. רגשי-נוחם ויסורי מוסר-כליות, כאשר הרגשתי על מיטת חליי בבית-החולים במוסקבה, הולכים ונשנים. חיפשתיה זמן רב ולא מצאתיה. כתבתי אליה ולא נעניתי. האם נעלבה? לאחר כל מכתב חכיתי בלב פועם למענה – ואין. במכתבי הסברתי את מעשי, השתדלתי לפייס אותה, להניעה בכיוון של התאמצות לחידוש חיינו במשותף לקראת עליה לארץ ישראל והתקשרות ל"החלוץ" – אך ללא הועיל. ויותר לא נפגשנו. כך פסק הגורל – הירהרתי – אשלים עמו, והזמן ירפא את פצעי ויחלים את רוחי. אמנם עוד חזרו ובאו עלי ימים ושבועות של פרפורי בדידות וגעגועים. אולם הפעם אני מרגיש שסוף נצחוני לבוא, נצחוני על עצמי. טוב לסבול, לאהוב, לקוות, להתאכזב ולגבור – ולחיות. אחרי הסערה יטהרו השמים ויזכו. הכרת החובה, האחריות שבעבודה ובתפקיד – יפיגו את טירוף-הדעת של סערת הנעורים. עולם החיים הוא רחב ידיים, עמוק, מלא שאיפות, עתיר תקוות, ויש עולם-אדם ועולם-אומה לוחמים ובונים. פרודה קטנה, גרגר זעיר אנו בעולם הזה – ובלבנו העתיד. היא לא תישכח את אהבתנו, אולם היא לא תהיה עוד מכשלה ונגף בחיינו. בנפתולי השלילה וההרס והגלגולים והיסורים והלבטים והחולשות של דור-נעורים עברי יליד שנות המלחמה, דור המעבר המסוער, נגיע אל דרך המלך של החיוב והבנין והיצירה והשלמוּת והתחיה, ננער מעצמנו את אבק הגולה, נשתחרר מרפיון-רוח ואזלת-יד – וניחלץ לחיים חדשים שיש בהם טעם ותוכן.

הייתי משול לאדם שנטרפה ספינתו וזה עתה ניצול; עוד זעזועי המאבק עם המוות בעיני וכבר קורנת בהן שמחת ההצלה. כן, ההצלה המלאה – ארץ ישראל.

בוארשה, בדירה משותפת ברחוב דז'לנה, גרים שליחי ארץ ישראל של ה"חלוץ". שעות רבות אני מבלה בחברתם בשיחות רעים, בחילופי מחשבה. לעולם לא אשכח להם את חסדם. הנה נ. ב. החביב והיקר, איש קיבוץ מחלוצי העמק. ראשו שיבה ובעיניו – להט נעורים. והצעיר ממנו י. ר. איש המשק ביהודה, נעים הליכות וספוג תרבות, ואיש רב הפעלים צ. ל. מן המושב הראשון בארץ. שלושתם הביאו לי את ברכתם, את עצמם, את ארץ ישראל העובדת, מולדתי. אהבה רבה אני רוחש להם. ואני יודע: זו אהבה לעמנו, לארץ ישראל, לתחיה ולקוממיות המתפעמת בתוכי, האהבה הבשלה והיציבה – והיא לי התיקון, המוצא, הפתרון.

 

עברו שנים. אני עולה ברינה לציון. תחושת חג. כחוזר מדרך ארוכה ומשובשת, כחבוש ששוחרר ממאסר עולם. ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך, אסיר אהבת-נצח לך, שספינת-חייו הטרופה, המסוערת במשברי הדור חותרת עתה לחוף מבטחיך?

מחיפה עליתי – דרך ישובי עמק יזרעאל – לירושלים. בעינים יוקדות חיבקתי את השכונות החדשות בירושלים עיר הקודש, את העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הצופים, הצופה בתכלת הזכה של האופק אל סלסולי ערוץ הירדן והרי מואב וגלעד מרחוק. את גבנוני האדמה המצומקת, הסדוקה בלהט השרב, כאחוזה עוינת-כאבים שקפאו. לאחר זמן מועט יצאתי להתיישבות, אל ביתי, בית חיי מאז ועד היום.

 

במקום זה מסתיימים היומנים והרשימות וצרור שירים אשר גיליתי בעליית הגג של חדרי. עם עיון בדברי הנופלים במלחמת השחרור – נתקלתי בעקבותיו. אמרתי שאצרף את העלים והיומנים והקטעים למגילת-חיים אחת, למען תחיה לאחר שכותבם כבר איננו בחיים, אהה, כי איננו! הוא נטמן באדמת המולדת, חלום חייו ועל יָדַי נתגלגלה הזכות להקים לו מצבה זו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] דמות מרכזית מאד ביהדות גליציה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומחנך בולט בתחילת המאה ה-20 בארץ. בקובץ "והיו עינייך רואות את עינייך", המתאר תשעים שנה להסתדרות המורים, נמנה שילר עם ראשוני המורים העבריים בארץ – אותם מורים לאומיים שחינכו בשפה העברית.