רקע
אברהם שמואל שטיין
עלים טרופים ברוח
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מיומנו של לוחם שנפל


 

דברי פתיחה

שנת תרצ"ט. זה חודש ימים אני גר בעיר העברית הראשונה, בעליית-הגג של בניין-עץ ישן סמוך לחופו של הים. מבעד לריבּוע חלוני משתרעים מרחבי גלים ירקרקים ועין התכלת בהם, מסתלסלים ומקציפים. צחוק-שמש עליז, מתרונן, מתנפץ בהם ברסיסים זוהרים ברטט צַהלָם. תכלת עמוקה ושקופה פרושׂה מעל. לצד שמאל שלוחה אל הים לשונהּ של יפו עתיקת-היומין מגוּבבת בתים וצריחי מסגדים מזדקרים, ולצד ימין – שובר הגלים של נמל תל-אביב. אוניה, בּרבּור גאֵה, עוטָה הדרת-מלכוּת חוצה את הגלים. ספינת-משא עמוסה, נושמת בכבדות עמודי-עשן. ספינות-תרָנים זוחלות כנמלים, סירות-דוּגה פורשׂות רשתות כמלפני מאות ואלפים בשנים.

לפנות ערב, עם דמדוּמי-קיץ, טובלת שמש גדולה, רווּית-אש, בים הרוגע. שקיעה מתיַפּחת באופק חבוּק-אפלולית. במתינות ללא-מנוס צונחת השמש, גוססת, כָּבָה. הן כך שוקעים מַאֲוַיי אדם ותקוותיו ואפלולית עוטפת אותם ומַטביעתם בים הנְשִׁיָה, למען ישובו מחדש לחיים גוֹאים וסוערים ברציפותם המתמדת. כוכב רומז מרחוק. לילה. פנסי חשמל מנצנצים ברציף. צינה ואופל. ומחר שוב תזרח שמש צעירה, תתלהט ותשתַלהב, וגלי-ים ישתקשקו וירַצדו בחדוַת-מְשוּבָה לקראתה. הֲתעלה גם מחר שמש- תקוַת -אדם בלהט נעוּריה?

עלטה אופפת את עליית-הגג, מקום מגורי. בני-תינוקי הרך פועה. הוא רעב. הוא יונק-מוצץ חלב-אם – ורָוַח. לחייו פורחות, איבריו מתעגלים, גופו מתמתח ומתפתח. אדם חדש. יהוּדי חדש. הוא נרדם. בדממת הלילה בוקע געש הֶמיַת-התמיד של גלי הים. עומד אדם שעוּן למסגרת החלון, אפוף חושך ודממה, צופה אל מרחבי הים, אך חושיו ומאווייו מפוּלָשים לסערות הדוֹר, למנגינות רחוקות, כוספות. מה אתה, דוֹכי-מִשבּרֵי-ים, לעומת געש יצרי האדם? קָטוֹנתן סופות-כל-הימים נוכח עולם-האדם המתגעש ביַבּשות, החותר לכל צורות ההִתעלוּת ולכל גילויי השלמוּת?

ילדי נולד בחודש הרביעי למלחמת העולם. אף בשחר ילדותם של הוריו השתוללה מלחמה. בין שתי המלחמות גדל דור יהודי שזעזוּעי-גורל מוחצים ופוצעים עוררו גם בו ביתר עוז כיסופים עמוקים-לוהטים-עתיקים לתיקון עַם ועולם, להַעֲרות זהב-נעוריו בגביעים של חיי-יצירה חדשים וחופשיים, ששאף לכַפּר בדמוֹ ממש על חטאי-עַם ומַדוּחֵי-חייו.

והנה, דומֶה, נגזל החלום… היה העולם חזית. היתה הארץ חזית. והמאבק הנואש במרחקים, טורד את מנוחת-הנפש יומם וליל, יומם וליל.

בני ישן שנת-תמימים רוגעת. מנורת-הנפט בעליית-הבית זורעת אור צהבהב, חולני וקלוש על כותלי החדר הדל. לאור כזה חיברו את יצירותיהם גדולי רוח האדם, נתרקמו תוכניות מרד ומהפכות… למטה, ברחוב, בוקעים צלילי ג’אז מבתי-קפה. דממה בחדר. על אחד מכתליו תלויה תמונה וממנה ניבטת דמות שחוחה, קודרת (את התמונה הניח כאן אחד הדיירים הקודמים) ותחתיה רשום פסוק: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. לאור המנורה אני מעיין בערימת רשימות-יומן בָּלות, המצטרפות למגילת חיי אדם וּבקְפָליה לְבָטים של דוֹר יהודי צעיר; ורקוּמה היא ייסורים ועלבונות ודמעות, תקוות ושאיפות ומערכות. את הרשימות – העכברים כבר שילחו בהן שיניהם; הרקב כבר נתן בהן אותותיו – הניח בעליית-הגג של דירתי אחד אלמוני מדייריה הקודמים. מי הוא? ראובן, שמעון, לוי? מה ההבדל? אחד מרבים, רבים. אנסה לפענח את המגילה, מגילת חייו של גורל יהודי אחד – גורל של דור יהודי צעיר, להציל לפליטה זיקים בודדים מאש שיָקדה – ודעכה. האם דעכה? הוא איננו עוד. קבר כָּרו לו בשדות חוּלִיקָאת. במלחמה על חירות ישראל נתן את נפשו. דומה, זולת הרשימות הקטועות לא שׂרד אחריו דבר. את ידידיו, מכּריו ובני משפחתו לא הצלחתי לגלות ולזהות. אמרתי, אצרף את העָלים ואלקט אותם – מזכּרת לדוֹר יהודי צעיר שנִלבַּט רבות עם עצמו ועם זולתו וסופו זכה בחיי-נצח -

 

פרק ראשון

"עיר הולדתי בּיאָליסטוֹק, על תחומי רוסיה, פולין וליטא, מונה למעלה ממאה אלף תושבים בני אירופה, רובם יהודים. שלא כדרך רוב כרכי העולם, שגדלו על חופי נהרות ושימשו עורקי מסחר ותעשייה, או בסמוך למקומות שמצויים בהם עתיקות דת או סגולות מיוחדות, עתירות רבדֵי-מסורת שחֵן של סגנונֵי-דורות משמשים בערבוביה נסוּך עליהם, היתה דרך התפתחותה של עירנו. לפני דורות אחדים כפר נידח, קהילה יהודית זעירה בין קהילות עלובות כמוֹתה, ללא שם ומקום בחיי עמנו, קִניָינוֹ של אחד מנסיכי פולין. באמצע הכפר, בֵּינות לבנייני עץ וחֵמָר קטנים, נישא הארמון הלבן של הנסיך, ששמו קרוּי היה על הכפר ועתה על העיר. מסביב השתרעו בּיצות, יערות, שדות – אדמה רחבת-ידיים, מישור רוגע, עגום. בשדות עמלו איכרים, רובם צְמִיתִים משועבדים לקרקע, ושילמו ארנוֹנות לאדונם בעל-האחוזה האציל. ואילו בּיישוב, שהוא סָפֵק כפר סָפֵק עיירה, גרו משפחות מועטות מישראל שעסקו במסחר. היישוב שכַן על אם הדרך בין המערב והמזרח, עובדה שקבעה בעתידו ובהתפתחותו ובגורלם של תושביו. בגללו גם נוּשלו האיכרים מאדמתם, נעקרו יערות, נסללו כבישים, נבנו מסילות-ברזל, ולימים קמה עיר-חרושת-ומסחר הומה, רבּת-אוכלוסין, שנסחפה בגלי ההתפתחות הכללית שהגיעה גם לכנף-ארץ זו, מלוּוה זעזועֵי עַם ואדם.

ראשיתה של עירנו כך היתה:

הנסיכה לבית בֶּרְנִיצקִי, שניחנה ביוזמה, החליטה כי כפר-מורשתהּ יהיה לעיר. עמדה וזימנה מאה משפחות יהודים ופקדה לבנות בשבילם בנייני-עץ לחנויות בטַבּוּרו של הכפר, מקווה, בית מרחץ ולהבדיל בית תפילה. שיחררה אותם מתשלום מס והעניקה להם את זכות חופש המסחר. חנויות אלו שעוד ראיתי אותן בעיני, סמוכות למגדל שעון העיר, עלובות ודלות, עוברות בירושה למשפחות האוחזות בהן, כזכר לדרך החסד בה נהגו פעם מלכים ונסיכים בפולין ביהודיהם, שעה שנזקקו להם, וכינוּיָין בעירנו “ברעמלעך”. בסמוך להן נבנה ה“שוּלהוֹיף”, כלומר שכונת הדַלוּת אשר מסביב לבית-התפילה הישן, שתוארה בידי י. ח. ברנר בסיפורו הנודע “הנדל”. פרוכת-קטיפה מפוארת שנתגלתה באקראי בחדר-השמות של אותו בית תפילה, רקומה בה באותיות-זהב הַקדָשה, עברית בצִדה האחד ולועזית בצִדה השני, מאת הנסיכה לקהילת-היהודים החדשה ולבית-התפילה הראשון שלה.

עירנו, שכאמור לא היתה אלא עיירה זעירה, כל קיומה נתבסס על ענף אחד שהוא כחוּליַת-ביניים בסולם הייצור, היא חרושת ההלבשה והטכּסטיל. ענף זה לא זה בלבד שליהודים חלק נכבד ביותר בהתפתחותו בארצות שונות ובקידומו, אלא גם – שלא בדומה לענפי-משק אחרים – בחדירה לרוב השלבים של תהליכי ייצוּרוֹ. וגם תעשיית הטכּסטיל בעירנו, על כל מקצועותיה ועבודותיה, מהמפעלים הגדולים שהעסיקו אלפי פועלים ועד בתי המלאכה הזעירים; מאספקת חומרי-הגלם, הכותנה והצמר והסחבות ועד לפיקוח המדעי והטכני; וכן המימון והתיווּך, הסחר והיצוא לרחבי העולם – בידי יהודים היו. ביוזמתם, בכישרונם ובמאמציהם ביססו, פיתחו, שיכללו והרימו את קרנה של התעשייה בעיר נידחת זו, שחדרה וכבשה לעצמה מרחבי שיווּק ברחבי רוסיה, סין, יפן, אפריקה, ואין צורך לומר שאת צורכי המדינה להלבשת הצבא והפקידוּת היתה הרשות החדשה של פולין מספקת לעצמה במידה ניכרת במרכז-תעשייה זה.

ואף על פי כן קשה היתה כאן דרכו של הפועל היהודי אל מפעלי התעשייה. שלא כבפולין הקוֹנְגְרֶסָאִית, בה נבעו העיכובים והקשיים לחדירת היהודי לעבודה בחרושת גם מתוך חוסר היחס שגילתה הסביבה היהודית לעבודת הגוף ולעבודה בשבת (הבחור היהודי הראשון בלודז', דרך משָל, שהתחיל, בשנת 1820 בלימוד מלאכת האריגה אצל אומן גרמני, זכה בכינוּי-החֶרפּה “נפתלי משוּמָד” וכמעט שהוטל עליו חרם), - דרכו של הפועל היהודי בבּיאליסטוֹק היתה ייחודית: אם מתוך כך, שהפועלים היהודים התחילו כבעלי-מלאכה העובדים בפני עצמם, או לרגל הֵעָדרָה של יהדות אדוקה קנאית, כִּיתות חסידים ושוֹשָלות רַבִּייים והשפעתן הקרובה של תסיסות המהפכה ברוסיה השכנה. ואף על פי כן קנו להם ראשוני הפועלים היהודים את זכותם לעבודה בדמם ממש, לאחר היאבקות עם חבריהם לעבודה, האיכרים לשעבר, הפועלים הצייתנים והזולים יותר ועם נותני-העבודה בני עַמם, אשר לא אחת פחדו מפני רוּח המלחמה המפעמת את הפועל היהודי או שלא נתנו אֵמון בכושר עבודתו. אם כה ואם כה על אֵם הדרך בין המזרח למערב קמה לימים עיר-תעשיה חשובה, שרשמה דפי זוהר בספר התוֹלדות עד כי נִכרתה במאבק עם גְדול הצוררים.

מסביב לעשרות אלפי היהודים שהתרכזו בתעשיית הטכּסטיל הסתופפו שכבות-הביניים הרחבות של האוכלוסייה היהודית, שצינורות פרנסתה היו מחוברים אל מקור המסחר והתיווּך. לימים צמחה גם שכבה של אינטליגנציה נאורה שפעלה במוסדות תרבות וחברה, עזרה הדדית ובחיי תרבות וציבור עֵרים ורבגוניים ומצוינת בעֲמָמיוּתה ובפשטותה.

ככל שאני מעלה בדמיוני את דמותה הפיסית של עירי, מצטיירת לעיני רְחָבת-טַבּורהּ עם המגדל של שעון-העיר התקוע באמצעהּ, הרחובות הראשיים היוצאים ממרכז זה כרַדיוּסים מתוך ציר מרכזי, שוקקים והומים מרוב עַם ונוער, מיקח וממכר, עטוּרי חלונות-ראווה מפוּרכּסים ורֶקלָמוֹת, המובילים עד לבתי-החרושת הגדולים, יער של ארוּבות-לבֵנים גבוהות, אדמדמות, פולטות עשן ופיח, ומכאן – לשווקים אשר בפרברי הדלוּת וסימטאות-העוני ועד למשכנות הגויים בעיבּוּרה, על גבול היערות והשדות, סמוך לקְסַרקְטִינֵי גדודי-הצבא שחנו בקצותיה ממש. עיר-שׂדה שיצאה מתחומי כפר ולתחומי כרך לא נכנסה, אך חֵן המשפחתיוּת והתמימות שבהליכותיה טבוע בתהליך הפיכתה למעמד של כרך צעיר ועולה.

נראה שיהודים לא זה בלבד שבנו והקימו את העיר ופיתחו מקורות-קיום ואמצעי-פרנסה לעצמם ולזולתם, אלא שגם עִצבו את דמותה וצלמה בדמותם, באורח חיים והווי שלהם. חג ומועד של ישראל רישוּמם ניכר היה בעיר. אָרחוֹ וְרִבְעוֹ של ישראל, אורחהּ ורִבעהּ של העיר בכללה. מועטים היו הנוכרים שגרו בה. רובם פקידי מדינה ומוסדות המחוז והמקום. פועלים ובעלי מלאכה שכנו בפרברים. עִתים היה רק השוטר בהופעתו ברחובות היהודים, אשר לרוב היתה מלוּוה פחדים מפני קנסות ועונשין, דברי גידוּפין ועלבונות, מזכיר לתושבים היהודים את הנֵכָר בתוך עירָם הם, כאומר: אף כי מיעוט אנו כאן –שלטוננו שפוך כאן.

כַּיָאוּת לקהילה צעירה, בערך, לעיר-ביניים טיפוסית, נתבלטו בה השפעות הדוֹרות האחרונים, השפעות שזרמו מן המערב וכן ממרכז-החיים היהודי הגדול במזרח. סמוך לגבול שכנה העיר, גבול דוקרני מאיים וזועם בין המזרח והמערב, אך בּיאליסטוֹק היהודית שיָנקה רוב שנותיה את לְשַד חִיוּניוּתהּ של יהדות רוסיה, נשׂאה בלבה – יותר מישובים יהודים אחרים – את כאב הקֶרע, שפצע את גופה ונפשה, ואשר הוטל עליה בגזירת ההיסטוריה. עם תקומת מדינת פולין, קמה מציאות חדשה גם ליהודי העיר ששמרו על עצמאות הרוח והתרבות על אף לחץ המדינה לבוֹלֵל את היהודים בקירבּה.

היתה זו יהדות משׂכּלת, ערה לרוח הזמן, רגישה לתמורותיו, מעוֹרה תמיד במציאות עַמהּ. האדיקוּת החנוּטה מכאן וההתבוללות המִתנכּרת מכאן לא מצאו בה קרקע גידול. כל יוצאי בּיאליסטוֹק שנתגלגלו לחמשת חלקי כדור העולם זכרו לה חסד-נעוריה. הרי אותו שׂר-חוץ ותיק בממשלה הסובייטית שבני משפחתו קיימו בית-מרקחת שעבר בירושה מאב לבן ושמו בעירנו וואַלאַך’ס אפטייק (מקסים ליטבינוב). הרי אותו רופא מופלא שדמותו ריחפה בעירנו וזִכרו חי בה; עליו סוּפר מעשה נודע, שעמד לימין נער יהודי אומלל, אשר רופא נוצרי ערל-לב חָרַת במצחו את המילה “גנב” על כי קטף דובדבנים בגנו; צִיר לקונגרסים ציונים, פורס מכספו ולַחמו לנצרכים, נושא מזור וגהה לדַֹלי-עם; חולם חלום בית עֶקֶד הספרים הלאומי בירושלים – היא הספריה הלאומית לעתיד (ד"ר חזנוביץ). והנה בית-עץ עלוב ברחוב הקצבים בו נולד רופא שני שחזון אחוַת-עמים ילד טיפוחיו, משוגע לדבר אחד – לשון האֶסְפֶּרָנְטוֹ (ד"ר זמנהוף). והרי הצעיר המחונן, הקוסם במִכחול-אָמנים על הבד ושֵם עולם לו בשדה אמנות הציור בפריס הבירה – וחסד עירו על יהודיה הפשוטים שמור עמו, לביתו זה, בית משפחתו וסביבת גידוּלוֹ, ולה הקדיש את יצירתו פרי מִכחוֹלו – עיטורים לתנ"ך – וגעגועיו אליה טבועים בה ומפרנסים את נפש יצירתו (מרק שגאל). והוא הדין בשאר יוצרים, אנשי ציבור ולוחמי חירות שנשמו באווירתהּ המְחַייה של אוכלוסיה יהודית זו, רווּיַת מיטב שאיפות ותקוות אדם, עצם מעצמותיה ובשר מבשֹרה, בכל אקלים ורוחב גיאוגרפי אליהם נקלעו.

רשמים נוגים מימי השעבוד, ההשפלה והפרעות תחת שבט הנוגשׂ של הצאר הרוסי ועושי דברו החנֵפים והעריצים, אסירי השוחד והיי“ש עודם שמורים בזִכרונם של זקני העיר. ייתכן שמשטר רקוב ונפסד זה נִתגַלֵם בדמותו של אותו סַרדְיוֹט, צִ’ינוֹבְנִיק שפל-נפש ומציק שלא נמצאה דרך אחרת לכובשוֹ אלא בשוחד. תחילה נטל את הכסף כדבר המובן מאליו ועִתים אף החליש את לחצוֹ. לימים עשה את שיטתו קבע, אך כשנתבקש לקיים את הבטחותיו היה מגלגל ביהודי העומד לפניו אחוּז חִיל ורעדה זוג עיניים תמהות, כאילו מעולם לא הכירוֹ ופולט אגב חיוך מיתַמם: קְטֹא ווי? זאַטשעם ויי פרישלי? כלומר, מי אתם, מה זה ראיתם לבוא אלי? וזכורה להם התהלוכה הגדולה לכבוד אחד משׂרי-המלכות הגדולים, שצעדה דרך הרחוב הראשי מלוּוה משמרות קוזקים ואשר לוחמי החירות הִקבילו את פניה בצעקות-בוז ועשרות הרוגים ופצועים היה יבול השתוללוּתו של משטר הדיכוי; והפוגרום המאוּים, משׂיאי ההתפרעות בזמנו, שסיוטוֹ נמשך שבוע תמים והֵדָיו הגיעו ל”דוּמָה“, הוא בית הנבחרים בפטרבּורג, שנאלצה לשגר ועדה ל”חקר" נסיבות הרצח והשוד. לא נשכח במיוחד מעשה-הזוועה של פורעים שכָּרתו את לשונותיהם של בני משפחת שלמה, לאחר שהתעללו בנשים לעיני הגברים וכִילו את חמתם בטף. ואף ההגנה העצמית הפעילה והאמיצה של הסַבּלים והאוֹרגים היהודים ברחוב סוּראַזער, שעמדה לא אחת בשער הגנת החיים והכבוד, הפילה חִתיתָהּ על נציגי הרשות ולא אחת עשתה בהם שפטים. ואז באו שנות-מלחמה כרוכות בחרדה ובמָצוֹק – ותקופת הכיבוש הגרמני בכלל זה. כל פרק ופרק ממאורעות-עולם עלה לה לעירנו, היינו ליהודיה, בדמים ובאֵימים וחרת בגופה ובנפשה חריצים עמוקים. על סְדַן-ייסורים זה נתחשלו עוד יותר נאמנותם ומסירות נפשם של דורות יהודים לוחמים, מאגודות “בני משה” וחיבת ציון המקורית שזיווֹ של הרב הגאון רבי שמואל מוהליבר הואצל עליה, וְעַד נאמני ציון, חלוצים ושומרים שהעפילו לארץ ישראל והיו בין כובשי האדמה והעבודה בה, מראשוני בוני איילת-השחר וגן- שמואל וּמשקים אחרים; מאגוּדות האנרכיסטים ומנהיגם שמואל ינובסקי, דרך ראשוני ניצני “הבּוּנד” ועד לקומוניזם היהודי שכולם חוֹנְנוּ בלהט מסירות ובנכונות להקרבה עצמית. כל רחשי ההוויה היהודית וזעזוּעיה במזרחה של אירופה – ערשׂ תקומת עמנו בדורות האחרונים – לבָטיה ופִרפוריה, באו על מלוא ביטוּיָם בחיי המוני העם והנוער היהודי בעירנו. אך גם אִם שׁבע נפלו – וקמו שוב; מעירם לא ברחו, להיפך אליה חזרו תמיד ואף קלטו תמיד, בחיבה ובמסירות, אלפי פליטים מישובים אחרים.

 

פרק שני

אמי היתה בת לרב העיר, שלשלת-יוחסין ארוכה ומפוארת של רבנים גאונים. אחד מהם, הרב יהושע-לייב דִיסקִין, הוא הרבי מבְּרִיסְק, זכרונו לברכה, נשתקע לפני שנים רבות בירושלים והיה אחד מראשוני חולמי בניין ארצנו. אף שחיבר ספרים בתורת המוסר וחי בעולמות של זוֹך וזוהר, לא הסיח דעתו מענייני העולם הזה. יִסד ישיבות, מוסדות-צדקה ובתי-יתומים בירושלים וזִכרו מקודש בקרב רבים-רבים מבני עמנו. אור יְקָרות זורעת על דמותו הנאצלה מַחברת צנוּמה, ששייכוּת לה לניסיונות הראשונים של ההיאחזות באדמת פתח-תקוה, ובשערהּ כתוב לאמור:


הברית והזִכרון

ספר

לחברת

“אגודת מיסדי הישוב”


אשר ראשית מעשיה בחברת “פתח-תקוה”, אשר

הוּסדה ביום השמיני לחודש תמוז, שנת ה' תרל"ט

לפ"ק, בעיה“ק ירושלים תובב”א.


ובשולי הספר הפסוקים י“ד וט”ו מפרק ט' שבספר עמוס. לא דברי פולמוס ולא מחקר ולא סוגיות חריפות – בשׂורה לוהטת בה, במחברת זו, קול-קורא של בן נאמן לעמו, כואב את כאב פזוּריו ומצוקתו וחדור ראיית-עתיד בהירה וחרדה לצפוי לו. הרב מוקיע את פשע ההתבוללות וההתנכרות לגורל העם, חדור אמונה בתקומתו במולדת שיכולת רבה גנוּזה בה, ותמציתו קול-קורא מציון להתערות בה, “להקריב את נפשם ומאודם להוציא את המטרה הנשׂגבה הזאת לפעולה, לכונן מושבות בארצנו הקדושה לבנות הנהרסות ולנטוע הנְשַמות… רב לכם לדאוג עבור זרים. רב טוב עשיתם בכל מושבותיכם ומי מזכירכם לטובה? בא העת שתבינו ותעשו לביתכם, האירו פניכם על אִמכם הזקנה אשר אחרי בלוֹתהּ תהי לה עדנה… הן היא קוראת אליכם מרחוק, מתחננת ופורשׂת אליכם כָּפֶּיהָ: אנא, בנַי, חֲנוּני, פְּנו אל ארצכם הקדושה ועשו אותה לארץ חפצי…”

להלן בא כתב-ההתקשרות של עשרים ושבעה חברי החֶברה, אשר נתאספו יחד לשם יסוד המושבה החקלאית-הדתית העובדת – פתח תקוה. “הקוּשאן של מקום הישוב ייכתב על-שם אדמו”ר הגאון אב“ד דבְּריסק נ”י וכל ההתנהגות של החברה יהיה רק על פי פקודתו בכל דבר. וכל התקנות המוּסמכים ממנו כבר קיבלנו עלינו לשמור ולעשות ולשמור בלי לנטות מהם ימין ושמאל".

ברטט שבקדושה היו מזכירים בביתנו את שמו של הרב דיסקין יחד עם שמו של סבא, רב העיר, אשר ארון-הספרים הישן אוצֵר את ספריו, בין אלה שחיברם ובין אלה ששָנה בהם, גדושים הערות והגהות-שוליים בכתב-פנינים זעיר ומסולסל.

דמותו של סבא, כפי שהיא שמורה בזִכרון משפחתנו וזקני הדור, היא מאור עולם, גאון מופלג, אולם עיקר שבחוֹ – מידותיו התרומיות, ענוותנוּתו ואהבת-אדם שבו. ומעשה – שרבים גילגלו בו ובפרטיו – ביהודי שבא לשכור דירה בביתו. לאחר שנקצב המחיר והדייר שילמוֹ, ניתן לו מפתח הדירה ונפטרו בשלום. לעת ערב – אותו יום יום-סתיו גשום ומעונן היה – חזר הדייר ועמו עגלה טעונה תיבות וארגזים. עמד והכניס את המטען לדירה ששׂכר ונעל בעדו את הדלת. ומאז לא נראה בבואו ובצאתו. לעתים, בלילות, נשמעו דפיקות חשודות מתוך הדירה הריקה, שאיש לא גר בה וכל הימים מנעול תלוי היה על דלתהּ. לימים נתפס אותו דייר על ידי הרשות משום חשד שחשדו בו בהברחת נשק ופִרסומים של אחת המפלגות המהפכניות. לאחר חיפוש בדירה אכן נתברר שתיבות שהביא לדירה מלאות היו בחומר נפץ. בלילות פרקו והטמינו בקירות, לאחר שהוריד מהם ריפּוּדי-נייר וטיח לבֵנים. סבא הועמד לדין באשמת מתן יד לקושרים ומורדים ברשות. במהלך המשפט, שעורר תשומת לב רבים, הצליח בהגיון בריא להוציא לאור את צדקתו ואז נעשה ניסיון לסחוט ממנו הודאה, שאותו דייר הכניס את החומר המסוכן לדירה בידיעתו ובהסכמתו, והיה אם יודה בכך, יֵצא זכאי תמורת הסגרתו של אותו דייר. אך הרב עמד גם במבחן זה, אף שחַרְבּהּ של אֵימת הדין התנופפה מעל ראשו, ולא זה בלבד אלא שאף הצליח למוטט את בנין הקטגוריה ולסכל את מזימתה. כי “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” - - -

שש פעמים פקדו פרעות את ביתו של סבא שעמד סמוך לבית-הנתיבות ולמִשכנות-הגויים, צפוי ומוּעד לפורענויות. משגברה הסכנה, ניסו לשדלו שיקבע איקונין בחלון ביתו הפונה לעבר הרחוב, סגולה בפני מלאכי-חבלה בדמות אדם, ודחה את ההצעה כדבר פיגול. זו הרוח שפיעמה אותו – קידוש שם שמים בכל הדרכים וקודם לכל בדרך של קיום ואהבת לרעך כמוך. ושעל כן שׂם לא אחת את נפשו בכפו בימי עֶבְרָה ומצוקה להצלת נפשות, להיטיב לדַל, לנחם יתום ואלמנה. ביתו בית-ועד לתלמידי חכמים היה וקול תורה נשמע בו יומם ולילה ומוּכּי גורל מצאו מחסה וסעד בביתו, מפִּתו אכלו ובדירות ביתו גרו לא אחת חינם אין כסף. חרדה זו שחרד להשׂביע רעב לחם ולספק מצה ויין לחג למחוסריהם, כוננוּת-תמיד זו לעמוד לימין כל נצרך וסובל היתה נחלת המשפחה כולה. אחד מבני-המשפחה האהובים ששמעו תורה מפיו, והוא צעיר מעיירה סמוכה, היגר לגליציה וקרא לעצמו שלמה שילר, על מנת להיפטר מצו הגיוס לצבא הצאר, וסופו נשתקע בירושלים - מטובי המורים והוגי-הדעות בתנועת-הפועלים העברית.

אווירת גידוּלו של שלמה שילר היא אווירת גידולן של אמא ואחיותיה; הבנות הוכנסו להיכל של תורה, ואביהן לא מחה נגד מאמציהן לקנות לעצמן גם מיָפיוּתוֹ של יפת, ספרות רוסיה וגרמניה וכן שׂפת עֵבֶר ודיקדוקהּ, תנ“ך ויצירות תקופת ההשכלה. יל”ג וביאליק, פושקין ולרמוֹנטוב ודוסטויבסקי היו כפולחן בבית, ואמא אהבה לקרוא באוזני ילדיה בעל-פה פרקי שיר ופרקי נבואה כרוכים יחד. הבנות היו עסקניות באגודות ציבּור שונות, בכללן “בנות ציון”, נאמו באסיפותיה והיו פעילות באמוּנה בחיי החברה.

ביום פטירת סבא, באחרון של חנוכה, נהפכה מנורת-החג על כל נרותיה בבית התפילה שלו, ויהודי העיר ראו בכך סימן רע. קדרות עטתה עיר ויושביה. אמרו: לקו מאורות בישראל. לקה גם מאוֹרו של הבית, שקיומו היה על דמי השׂכירות המועטים אשר הקהילה המשיכה לשלם לבני ביתו, האלמנה ובנותיה. מכאן ואילך היה הבית מזיגה מיוחדת במינה של אצילוּת רוחנית ומסורת של הוּמניוּת צרופה, שורשית ושל עניוּת מנַוֶולת ומַשפילה…

האילן רב-הפֹארות של המשפחה הצמיח גם שלוחה מקבילה של צאצאים, אשר גם אם ינקו מאותו מקור אחד, שיקעו כוחות רוח וכישרונות בחומר ופְרַקְמַטיָה, ובמידת הצלחתם נתהדקו קשריהם עם עשירי הגויים או עם תנועת-הפועלים הכללית והצד השווה שבהם שהתרחקו ממַחצַבתם מוֹצאם, מורַשתם). ואזכיר האחת, בת רבת כישרון והדרת-תואר שזינקה מן הבית הזה – אל עולם הסוציאליזם, התאהבה בנוכרי מטובי עסקני הפועלים בדוֹרהּ, וסופה הלכה לעולמה בדמי ימיה בלדתהּ ללא נישואין כדת, והיא כבר שְׂבעת מלחמה מהפכנית. ומסופר בה במשפחתנו, שנזדמן אצלה פעם פרץ סמולנסקין שבא לעירנו לאסוף חותמים ל“השחר” וכשהושיט לה יד, אמרה לו: איני נותנת יד לפושעים – והיא עוד אז אדוּקה בדת ישראל. אמר לה: אם אין רצונך ליתן לי יד, תפשטי רגל לנוֹשַיִך… קיצוניוּת וקנאוּת שציינה את תקופת אדיקוּתהּ ציינו את תקופת האפיקורסוּת הסוציאליסטית בחייה – וסופה נשׂרפה בלהבה. לא יחידה היתה בבית זה לאחר שבחוֹמתו החלו נבעים פרצות וסדקים ורוחות חדשות חדרו בעדם.

 

פרק שלישי

שונים שִׂרטוטי הדמות של בית אבא. הרי סבא, אבי-אבי, עטור הזקן והדוּר הצורה. קיומו על חכירת אחוזות מבעלי-נחלאות עשירים, רובם שׂרי-צבא גבוהים שבילו את ימיהם במקומות-השעשועים במערב, והוא, סבא, היה מנהל את מִשקם ודואג לעיבוד שדותיהם, משלם שׂכרם של העובדים בשדות ובמשק, משווק את היבולים ובעודפים משלם את דמי החכירה ומסי הממשלה ומקיים את ביתו. חוזה חכירה זה עם אדוניו היה סבא מחדש שנה-שנה, ואין צריך לומר, שתמיד היה מלוּוה חשש שמא לא יתרצה הנוכרי ונמצא הוא וביתו נטוּלי-קיום. לעיני רוחי החצר הרחבה של “הפריץ היהודי”, כפי שהיה מכוּנה גם בימי ירידתו ודִלדולו; בית-האבנים מרובה החדרים, הנראה כטירה קטנה, שריחות של שחת רעננה, תפוחי-אדמה וכדי-חלב טריים נודפים ממנו. עם הכניסה – שדרת עצי-הלילך שפרחיהם הלבנים והסגלגלים נוסכים בּושׂם-שיכרון ושיחי היסמין בינותם, ובהֶיקֵפו, משלושת עבריו, גן עצי-הפרי שסבא היה מחכירו לחוכר-מִשנֶה יהודי מהעיירה הסמוכה.

נטועים ללא סדר עומדים עצים מוריקים עבֵי-גזע ורחבי-צמרת, עמוסי פירות בשלים המציצים מבין צִנעַת-עלים, תפוחים לבנבנים שציפתם רכה ומתמוגגת בפה, תפוחים אדומים ונוקשים, חמוצים ועסיסיים ששימשו גם לעשיית יין; אגסים שמנמנים-צהובים, שזיפים ירוקים ושחורים, עצי דובדבנים עסיסיים, שׂיחי גרגרים למיניהם, עצי-אגוז סבוכים ועתירי-נוף, וביניהם עצי-נוי ופרחים וירק דשא. מרובה היתה תפארתו של הגן עם אביב, בתוֹר הלבלוב והפריחה, עת יַעֲטה עֶדיוֹ הריחני וציפורי-קיץ ינעימו שיר וכל כולו – חלום קסמים. ובחצר: האורוות רחבות-הידיים המשַכנות בתוכן סוסי עבודה ורכיבה וסייחים וסוסים לגידול ולהשבחת הגזע. בלילות-ירח בהירים הם מובלים למרעה במשטחי האָחוּ, בהם גדל העשב העסיסי ופרחי התלתן, ליד אגמים צלולים, רגליהם האחוריות קשורות והרועים ליד המדורה צולים תפוחי-אדמה ומשגיחים עליהם (מתוך חבורות רועים אלה גדלו, כנראה, הצַיירים הסלָביים אשר קָסמו על הבד את עדנת הסוס, יפי עיניו, גמישות איבריו, את עדרי הסוסים בהשתוללוּתם החופשית או בשׂדות הקרב ואחד המובהקים שבהם – ווֹיצ’ך קוֹסאק). מה רבה היתה אהבת הסוס בחצר סבא! וברפתות – פרות ומַבכּירות ועגלות ועגלים; ושוָורים מסורבלי בשר לחרישה, להסעת משׂאות ולהרבעה, ולהקות עופות ואווזים וברווזים ותרנגולי-הודו המסתופפים ומסתובבים בצִדי דרכים ובקְרָנות. והרי הגורן הנרחבה, בנייני-משק, הסככה הגדולה ומכונות חקלאות ולידם בית-המלאכה, חציוֹ מסגריה, חציו נַפּחיה, ובנייני-לבנים מכוסים גגות-קש המשמשים לצרכי משק ושיכון. ובאר-העץ עם הקִילוֹן הגבוה, האֵסֶל, הדלַיִים והשוֹקת, שנועדה לשתיה לבהמות-העבודה ולעדר-החלב, והיא משקיפה אל מרחבי שדות ויערות המשחירים באופק. האין זה משכָּנו של בועז, יהודי מימי מלכות יהודה שנקלע לתוך המישור הזה בלב ארץ הסלאבים? לא, לא בועז הוא, כי אם נסיך יהודי בזעיר אנפין ונסיכותו מושתתת על חסדי נדיבים זרים, אושיוֹתיה יושר ונדיבות-לב, ושעריה פתוחים לכל דַל ונצרך ועובר-אורח, ויהודי עיירות הסביבה וכפריה גאוותם ותפארתם עליו.

בבית טורחת סבתא וסביבה הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות – אוכלוסיה שלמה. בעבודות החקלאות והמשק עובדים האיכרים הגויים, חורשים ועודרים, משַדדים וזורעים, קוצרים וחולבים, רועים ומטפלים בחי ובצומח ובכלי-העבודה. סבא מהלך בחצר, או נוסע לעיירה הסמוכה, נושׂא ונותן בענייני המשק וחכירתו, אך מידת בקיאותו בהם אינה למעשה מרובה. הבן הבכור הוא החולש על מהלך העבודה, מסייר על סוסו בשדות, שׂם עין בוחנת בחי ובצומח; הצעיר ממנו מנהל את החשבונות, מטפל בקניה ומכירה ובסילוק תשלומים; ואילו הבנים הצעירים מהם, לרבות הבנות, מוטלת עליהם חובת לימודי תפילה ותורה ועברית ושׂפת המדינה וחוכמת החשבון. סבא שוכר מלמדים ומורים, מקיימם על שולחנו, מפנה להם חדרים בביתו ונוקב את שׂכרם בכסף מלא. אולם יש והילדים מעדיפים לשוטט ימים תמימים בשדות, בגן עצי-הפרי, ביערות הסמוכים, להתגלגל בערימות החציר הריחני בגורן, להתרועע עם השְקָצים הערומים למחצה, לרדוף אחר ציפורים ופרפרים ורמשׂים וסנוניות הבונות את קניהן במשקופי החלונות או מעל לשערי האורוות והרפתות, לרכב על חזירים וסייחים, להיאחז בזנבות עגלים, להפחיד עדרי אווזים ולשתף עצמם בכל המלאכות והעיסוקים המזדמנים במשק. ואפשר שגם המורים כאן לא היו נתונים ביותר לתפקידם. בחור הישיבה לשעבר, שבא מן העיירה, אף הוא נשבה בקסמי הטבע כחולם בהקיץ. אחד מהם, למשל, שתפקידו היה הוראת הלשון העברית, שקוּד היה על יצירה ספרותית. כאן גם נתרקמה אהבתו הראשונה עם אחת מבנות סבא, שעזבה את הכפר ובפטרבורג הבירה סיימה את חוק לימודיה ברפואה, על אף תרעומת האב. זמן מה לאחר שעזבה את בית הוריה עקר גם המורה הצעיר לארצות-הברית ובאמתחתו פרקים מהמַסכת “ביערות פולין”.

יש ימי-שמש צוהלים במישורי פולין המזרחית, שאדוניה הם בני פולין ואוכלוסיתהּ – איכרים מפגרים ודַלים בני רוסיה הלבנה. זהב תבואה בשלה, רקוּם פרחי-בר צבעוניים, פרושׂ על שדות אין-סוף. ברכת- טבע מתרוננת ביקום. שמחת קציר ואסמים מלאים מבשׂרים שנת שׂובע ממשמשת ובאה. רבה המלאכה בשדות, שם קוצרים את הקמה, מאַלמים אלומות, עומסים בעגלות ומסיעים את ברכת היבוּל לגרָנות. בתום הקציר יצעדו האיכרים בַּסָךְ, חרמשים ומגלים על הגב, בשירה על שפתיים לעבר “החצר”. בראש התהלוכה בנות איכרים צעירות לבושות בגדי-לובן, זרי דגניות לראשיהן, אלומות שיבולים זעירות, קצוצות-קנים, בידיהן. משלחת הקוצרים באה לבית סבא ושׂמה על שולחן-העץ רחב הידיים, המכוסה מפה לבנה, את מנחת השדה; לאחר חילופי ברכות יקדש עמם על היי"ש ויעניק להם דמי-חג. אז יֵצא סבא לברך את ציבור האיכרים המכונס מסביב לבית. ובלילה דולקות מדורות וחגיגת- הקציר הסוערת תסחוף במעגל ריקודיה ומחולותיה וזמירותיה זקן ונער, איש ואשה, דורות עמֵלים הקשורים בכל נימי חייהם לאדמה זו, המוציאים ממנה את לחמם והיא לְשַד-חייהם המזין את רוחם.

שנים חי סבא בכפר. מאחרוני החוכרים היהודים מסוגו היה. במרוצת הימים נשמטה פרנסתו מידו. השלטונות החלו דוחקים את רגליו, אם בדרך חוקים המכוּונים נגד חכירת אדמות על ידי יהודים, או בדרך הכבדת מכבּש המסים והארנונות. אף בעל-האחוזה הזקן הסתלק, ובנו יורשו לא ידע את יוסף… גם מאורעות הזמן נתנו את אותותיהם בפינה שקטה זו. גזילות וגניבות ומקרי התעללות-זָדון עד כדי סיכון חייה של משפחת ישראל בודדת בים הנוכרים. רבים מן האיכרים שעבדו באחוזה היו בעלי חלקות שדה משלהם. גם בשנים שדוּפות ושחוּנות, גם כשנִתרגשו אסונות ופגעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם, או כאשר עברו גייסות על פני הכפר והחרימו ושדדו ורמסו והעלו באש עמל אדם, הוסיפה אדמתם להצמיח ולהניב. מה שאין כן סבא שהיה זר, ובחזקת מתווך בין בעל-האחוזה ועובדי-האדמה. המשפחה נידלדלה והלכה, הבנים והבנות נטשו קן-הורים, לא עצרה כוח לשאת במשׂא – ותיכרע. מי שלא ראה צערם של יורדים אלה, לא ראה צער מימיו. ורבים היהודים בסביבה שנצטערו על חלום הנסיכוּת היהודית הזעירה שנִתמוטטה, חלום פאר פטריארכלי שנָגוז…

איני יודע כיצד נתקשרו שני בתי-האב, בית אבא ובית אמא, בקשר נישואין. אך כשאני קורא בשׂרידי חליפת-המכתבים בין הורי מלפני נישוּאיהם, כתובים עברית נמלצת מתובלת בפסוקי תלמוד ותנ“ך, אין אני תמֵה על כך: יותר מאשר גילויי אהבה מצויים בה, בחליפת-מכתבים זו, דברי-תגובה לבעיות הזמן ורוח אהבת ציון מפעמת בה. זיווג זה, אף שלא זכה לאריכות ימים מוצלחים, אף שסֵבל וצער היו בני לוויה שלו, עלה יפה. היֹה היה בית יהודי מושלם במידות אדם והשכינה היתה שרויה עליו – אך הוא נדרס ונמעך בשנות מלחמת-העולם הראשונה, ורק הֶיתז בודד אחד שׂרד ממנו לפליטה… האחד הרושם את דפי היומן הזה בתל-אביב, בשנת תרצ”ט (1939).

 

פרק רביעי

“זְכור כי באת לעולם בליל כל נדרי, עת עמך ישראל שפכו תחינתם בפני שוכן מרום, שנתיים לפני פרוץ המלחמה בעולם” – היתה אמי מייסרת אותי וּמַטעימה, שעלי לשמור אמונים לדת אבותי הקדושים. לעתים היתה מושיבה אותי בחיקה, אבא בסמוך לה, ושניהם שרים לי משירי ציון החביבים עליהם: “על אם הדרך שושנה מתגוללת”… או שירי עַם נודעים, כגון: העמערל, העמערל קלאפ… דו וועסט זיין א גביר, מיין זיאמעלע… ואף שירי עבודה ומהפכה, הדֵי שנת 1905, לרבות שירי-עם ברוסית, פשוטים ומלבבים. ומאליו מובן, שהושמעו בביתנו קטעים של פיוטים וזמירות ותפילות. משום מה דבק בזיכרון הבן תמונת אמא, מתחממת בגבהּ אל התנור, ומסלסלת עד כלות-הנפש את הפסוקים הבאים, שתפילה וכאב מהולים בהם, היא “התפילה” לי"ל פרץ:


רבונו של עולם!

נאַך ווייניק געַליטן?

ווען וועסטו, רבונו

של עולם, פאַרשיטן

דעם אַפגרונט, דעם טיפן

וואַס טיילט דיינע קינדער

אויף שטארקע און שוואכע,

אויף לעמער און שינדער?

עס הערט זיך פונדאַרטן

דעם אַרימאַן’ס געוויין,

עס זיצט דאָרט די שנאָה

און קריצט מיט די ציין…


ריבונו של עולם / האם לא סבלנו די? / מתי, רבונו

של עולם, / תגשר על פני התהום העמוקה /

המפַלגת את בניך / לחזקים ולחלשים / לגדיים

ולפושטי עורות? / משם נשמע בכיו של העני /

שם נמצאת השנאה / וחורקת-שיניים…


רוב הנעימות עגומות, כוספות, נלבבות שהן כחלק מהווי הבית, מדמוּת המשפחה ומיסודות מהותם.

כבַבּואת-חלום מעומעמת עולה לפני הדמות הזכה והחביבה של אבא, אשר “מעודו לא נגע בזבוב על הקיר”. אנו יושבים בכפר סמוך לנהר הנארווה. אבא מסלסל את שׂפמו, מחייך בנחת, שונֶה עם בכוֹרוֹ-אהובו בסיפורי החומש ומפליג עמו למערכות הנביאים. בחדר הסמוך מאזינה אמא לקריאתנו בספר שמואל, נגשת אלי, מלטפת ראשי ומפליטה לעבר אבא: לזה הנער התפללתי, לשמואל’קה בכורי.

בשבתות אנו מטיילים בתוך תחום שבת לאורך גשר הברזל אשר על שפת הנהר. במקום זה הוא עולה על גדותיו המגוּדלות סוּף גבוה וצמחי-מים, להקות חסידות ועדרי ברווזי-פרא עוברים בִּיעף. דייגים מטילים חכה. נהדר הנהר בגאוּתוֹ, רפסודות ודוברות-עצים נישׂאות על שִפעת גליו. ובאופק – יערות. נוף טבע שנחקק בעמקי תודעת הנעורים… וכאן, בסמוך, כרו לאבא את קברו. הוא נפטר במגיפת הטיפוס, בת-הלוויה לשנות המלחמה, המצוקה והטלטולים והניח אותי בן שמונה ועמי אח ואחות צעירים ממני. על ביתנו השלו, מלא חדווה עצורה של שמחים בחלקם ומסתפקים במועט, ירדו צללי יגון כבד. כשחזרנו מן ההלויה ואמא השתוחחה ביסורי-נפשה ובתמרוּרי בִכייהּ, חיבקתי את אחי ואחותי הקטנים, סוככתי עליהם כיונה על גוזליה והבטחתי לשמש להם אבא, מגן ומחסה. שנים רבות ליווה אותי מראה שלושת זוגות העיניים שתבעו ממני, הבכור, בלי אומר ודברים, את קיום נדרי; ואילו אני הרגשתי על כתפי החלשות את עָקַת האחריות שלא לפי מידת כוחי. אמי עמדה עד סוף ימיה בנִדרהּ היא, לבלי דעת איש אחרי מות בעלה. את העיירה עזבה כמעט בחוסר כל. כל שנותר נשדד בידי גְיָיסות ששיבשו לא אחת את הדרכים וכילו את חמתם במחוזות-מגורינו, מחוזות-סְפָר.

אמי חזרה לעיר-הולדתה, לבית הוריה – ואני לבית סבא, אבי אבא. ומאז ידעתי נדודים רבים על אדמת-הספָר הסוערת והגועשת בשנים ההן…

 

פרק חמישי

במערה חבויה, חצובה בהרי הטאטרה, שוכנת עֲדַת-אבירים נמה, רכובים על סוסיהם האמיצים, ללא זיע ותנועה. אחת בשנה יתעוררו האבירים לרגע קט וישאלו בלחש איש את אחיו: האם כבר הגיעה שעת הגאולה? והתשובה תבוא: לא. אבל, אילו יכול היה בן-תמוּתה להגיע למערה ברגע התעוררות האבירים מתרדמתם, התעוררות רוחם ורצונם, וניתקו מחַרצוּבות-האבן ודהרו לשחרר את עַמם, עַם פולין המדוכא, מעבדות לחירות… זה “חזון העצמות היבשות” של המשורר קָזִ’ימִיז' פּשֶרבה טֶטמַאֵיר. ואילו הסופר הנודע זֶ’רוֹמסקִי חלם על בתי-זכוכית שקופים ובהירים לעם העובד במולדת המשוחררת. משורר אחר, קָרְשִינְסְקִי, שר את שירת המרד והנקם של אִירִידיוֹן בשליטי רומי – הם שליטי רוסיה מדכּאי עמו. דמותה של המולדת הגאוּלה עודדה ואימצה את גיבורו של מִיצְקֶבִיץ בתא בית-אסוּריו בוילנה. מרידוֹת-החופש (1831, 1863), שדוכּאו באכזריות-חֵימה, הלהיבו את רוחם של סְלוֹבֶצקי ואליזה אוֹזֹ’ושקוֹבה, הסופרת הדגולה של “על גדות הנימאן”. את ספרה “מאיר איזופוביץ” הקדישה “לכל אזרחי הארץ, השואפים לאור ולשלום, החדורים אמונה ורצון טוב, ללא הבדל המקום בו נולדו והשפה בה הם משבחים את האלוהים”. בימי הפרעות ביהודים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה התפרסם סיפורה הקצר “גדלי” – ובמרכזו דמותו הנוהרת של ההֵלך היהודי העני, המחזר על כפרי הנוכרים עם מרכוּלתו הדלה; משוּסה ומבוּזה כל היום, הוא מגיע עם לילה לכפר מואר ושׂבע, צונח בשדה לשבור את רעבונו בשעועית הירוקה הטלולה. אז מסתער עליו שומר-השדה, משסה בו את כלבו וכו'. והרי קובץ סיפוריה “בזרם” והרומן הגדול “אלי מקוֹבר”, שגיבוריהם יהודים והצד השווה שבהם הוא החתירה “לחַשל חוליות הבנה, עזרה והרגשת שותפות הדדית בין כל העניים והנדכאים, לרבות היהודים”…

והרי אמן המכחול היהודי גוטליב, והרי הצַייר ארתור שיק, שתיארו את שילוב-הגורל בין שני העמים. בלשון צבעים גוטליב מספר: פולנים ויהודים נלחמים שכם אחד נגד גייסות קוזקים משתוללים באחד מפרבריה של וארשה. ביד האחד מתנופף הדגל ודיוקנהּ החולם של מרים הקדושה ניבט ממנו, ולידו בחור יהודי, יארמוּלקה לראשו, קאַפּוטה לגופו ופיאותיו משתלשלות ויורדות על לחייו – ואש-קרב בעיניו…

אולם אנו, שגדלנו בארץ זו בין שתי מלחמות העולם, ראינו את המסורת הזאת בכִליונהּ החרוץ. ידענו על דיכוי עריץ של מיליוני בני המיעוטים, דיכוי לאומי וחברתי כאחד. ידענו על רפיפוּת מעמדם של היהודים, שראשית עצמאותה של פולין הוּכתמה בדמם ברחובות לבוב, וילנה וערים אחרות. השנאה אלינו פיעפעה על כל צעד ושעל. והארץ גדושה בתי-סוהר ותאי-עינויים ורוח רעה מנשבת בה. מציפורני המשבר הכלכלי ביקשה הארץ להיחלץ בתגבורת הדיכוי, בהטלת כל כובדו על שכם ההמונים, בנישול יהודים ודחיקת רגליהם מענפי קיומם. ונוסף על כך – לחץ חזק של השלטַת תרבות המדינה. הבדלי ההשקפות בין חוגי השליטים לא היו, אלא הבדלים בשיטות הדיכוי. ואילו היהודים – גם בעירנו – גילו הסתגלות מופלאה גם במצב זה, שגסוּת, פראוּת ובערוּת שימשו בו בעִרבוב, והם נחלצו לגילוי מקורות קיום וליסוּד ענפי תעשיה חדשים. עיקר האוכלוסיה שלנו ישבה בערים ותביעות טריטוֹריאליות לא היו לנו, בדומה למיעוטים אחרים, ולכן נחלצנו מלחץ ה“התיישבות” השיטתית של קציני צבא ופקידים וממסעות ה“פָּציפיקַציָה” שנועדו “להרגיע” בדם ואש את בני אוקראינה ורוסיה הלבנה שהגיבו לא אחת ברצח שׂרי ממשלה, במעשי התנפלות על מוסדותיה, באי-תשלום מסים, אולם גם בליכוד חברתי שלא חסַר אף צביון מובהק של שנאת ישראל, שנאה לאנשי המסחר ויושבי הערים, שותפי השלטון כביכול…

ורואה אני את המוני בני עירנו, עיר היהודים, בתסיסתם החברתית המתמדת. הנה הם אצים-רצים להצביע בבחירות לבית-הנבחרים בעד רשימת המיעוטים הלאומיים בראשות של יצחק גרינבוים והרב רובינשטיין, אם כי מיעוט שבהם נלחם בקנאות לרשימות אחרות, מימין ומשמאל. ביקורם של מנהיגים ציוניים שימש תמיד הפגנת-חג גואה וסוערת. רבבות נזעקוּ להרצאותיהם וקריאותיהם של נחום סוקולוב או לייב יפה – “פרזידנט ז’ידוֹבסקי פשיאֶכאַל”, אמרו הגויים, לאמור: נשיא היהודים בא. המונים שתו בצמא את דבריהם, נשים הסירו תכשיטיהן וברצון ובשמחה הובאו תרומות. אלפים רבים של בני נוער למדו ברשת ענפה מאד של בתי ספר בעברית וביידיש כלשונות-הוראתם, ומיעוט שבמיעוט בבית-הספר העממי הממשלתי הפטור משכר לימוד. אלפים השתלבו בארגוני הנוער. בעקשנות דבקו המונים בתרבותם, בהווי חייהם, הקימו מוסדות תרבות ועזרה, פיתחו צורות חיים עצמיות. ה“שְמֶנדְריק” שנתפס להתבוללוּת, ללשון המדינה החדשה ונימוסיה – לעג ובוּז היו מנת חלקו.

שנאת ציון ושלילת הציונות פיעמה במחנה הנוער הקומוניסטי – וגם נכונוּת-נפש להתבוללות וטמיעה. הציונות היא, כמובן, אוטוֹפּיה ריאקציונית, תרמית של ההון היהודי. בעיניו של הקומוניסט היהודי הצעיר, מדינת פולין רחבת-הידיים היא כבית-סוהר לעַמהּ ולמיעוטיה, והסעיף הראשון בתוכנית המפלגה באזור-הסְפָר הוא: “מלחמה לעצמאותן המלאה של רוסיה הלבנה המערבית ואוקראינה המערבית ושחרוּרן מעול הכובשים הפולנים, עד כדי הפרדתן מן המדינה והכללתן ברוסיה הלבנה המועצתית ובאוקראינה המועצתית”. ליהודים אין ארץ. אם הפועל משולל מולדת במשטר הנוכחי, קל וחומר היהודים – וכל מכלול בעיותיהם ומצוקתם יבואו על תיקונם ממילא עם ניצחון המהפכה הסוציאליסטית. והוא מטיף את אֲמִיתוֹ, הקומוניסט היהודי הצעיר, מפיץ כרוזים במפעלי הטכּסטיל ובבתי-המלאכה הקטנים, בקְסַרקטינים ובבתי-הספר, מעלה על נס את ברית-המועצות, משתתף בשביתות ובהפגנות, הוא השׂאור שבעיסַת מלחמת-המעמדוֹת. בכל חג סובייטי הוא מניף דגלים אדומים על עמודי-החשמל ומקיים הרצאות-בזק ליד שערי בתי-החרושת. הוא אוסף כספים לעזרת אסירים פוליטיים. פועמת בו תחושת שותפות עם כלל עולמי גדול ולוחם. בפעולתו הוא משקֵע אוצרות מרץ ואמונה, התלהבות ומסירות- נפש, מסכן את חייו וחירותו. אדרבא, הסכנה מגרה ומותחת וקוסמת ומצמיחה כנפיים. אם השלטון כה אכזרי בדיכוּיוֹ, שְמַע מִינַהּ, שאין קורט של צדק ויושר עמו… תאי הנוער הקומוניסטי תקועים במקומות רבים. שמונה – עשָׂרה צעירים בְּתא. פועלים צעירים ותלמידים. לשון המדינה, הנזקקת לפועל ולחייל הפולני, היא לשונם. היידיש – נועדה לפעולה ברחוב היהודי. ועברית – מַאן דְכַר שְמֵהּ. רבים ביניהם נטולי עבודה ופרנסה, תלמידים שאין להם סיכוי לסיים את חוק לימודיהם. “מיותרים”. במקרים רבים יעלו בחלקם מאסרים ועינויים קטלניים, המפרנסים יצרי נקם ועלבון התובע שילוּמים והמגביר את חווית המערכה הבלתי-מתפשרת וההקרבה העצמית המוחלטת.

 

פרק ששי

משחזרתי אל אמא, לבית סבתא, היה מעמדה של המשפחה בכל רע. וגם העיר נִלבְּטָה במצוקת כלכלה מתערערת, חוסר עבודה ופרנסה. פנה הודהּ פנה זיווהּ. בעיקר נתמוטט בסיסו של מעמד הביניים המתרושש. רבה אי-המנוחה, התסיסה, רצון ההגירה גבר, אם לעיר הגדולה יותר ואם לארצות רחוקות. קיום משפחתנו היה על ההכנסות משכר-דירה משני בתי-החומה – שארית הפליטה של העבר; אולם המסים והתשלומים והקנסות שהוטלו חדשים לבקרים עלו על ההכנסה. מקור זה לא זו בלבד שחָייב היה לפרנסנו, אלא גם להביא נדוניה לבנות, אחיותיה של אמא, שהגיעו מזמן לפִרקן. והואיל והמצוקה אחזה בנו תדיר ולא הרפתה מאתנו, ראו הדודות המזדקנות קיפוח קשה בכך, שבאנו להסתופף בצִלן ולבצוֹע אִתן את הפַּת המועטת. מאידך גיסא ראו את יכולתה המוגבלת של אמא, החלושה והתשושה, לסייע לקיוּמן – והיא עצמה מטופלת בילדים – ולִבּן התחמץ בקרבן. כי היה המצב ללא נשׂוא וללא מוצא נראה לעין. יתרה מזו, אף אותי, הבכור, שביקשתי ללמוד מלאכה למען אוכל להקל על מצוקת הבית, הניאו ממחשבה זו. בן למשפחה כזאת – ומלאכה! הֲיתכן? ראוי לך שתלמד ותגדל בתורה ובחכמה. בסתר לִבן נשאו את חלום החזרת העטרה ליושנהּ לבית שנתרושש ונסדק ללא תקנה… על אף עלבונן ועינוייהן לא חסו על כל עמל, חסכו מפיהן ומצרכיהן הראשוניים ביותר, למען ילדי אחותן האלמנה.

נוסף על הרצון לעמוד לימין המשפחה האומללה, פיעמו בי עוד שני רצונות – ללימודים ולפעולה בציבור. שלושת הרצונות התרוצצו בקרבי, נאבקו ביניהם, להטו. לעתים היה גובר האחד ונחלש משנהו, אך אף אחד לא הגיע לכלל כיבוש שלם; לסירוגין נסחפתי באפיקיהם, בכוח ובקנאוּת, וחסרו האופי והתנאים לניצחונו המוחלט של האחד, לניצחוני על עצמי. מכל מקום, תוֹר הילדות אשר, כמסופר ברוב סיפורי- ילדים, אין ענני צער ודאגה מעיבים את שמיה, נתקפח. עודני ילד ושלוש התביעות כירסמו במצפון ולא הרפו…

בן עשר – תלמיד כתה ד' בגימנסיה העברית בביאליסטוק – רושם ביומניו:

**…בלילה ירד שלג רב והקור צורב. בחלונות הפריחה יד הטבע פרחים, ציצים, עצים וסביבם – שלג קפוא. אינני לבוש כהלכה, אך הדודה מאיצה בי שאמהר לבית הספר.

אני נוטל את ספרי והולך. בדרך עלי לסור למאפיה הסמוכה, לקחת בהקפה שתי לחמניות לארוחת-הבוקר, אך אני ממאן. אתמול היה האופה בביתנו והודיע, שלא יוסיף עוד לתת בהקפה. קר. הנעלים קרועות. על כף ידי האחת כסיַת-צמר, ועל האחרת – פוזמק שחור. אני מטייל ליד חלונות-הראווה המצוחצחים והוגה: איך איראה בעיני התלמידים והמורים?

…הגימנסיה הומה מתלמידים. אני לומד בה חינם אין כסף (סוד זה שמור עמי, כמובן. האין הוא משפיע על יחס המורים אלי?). רובם של התלמידים בני הורים אמידים: סוחרים, חנוונים, תעשיינים, מתווכים; מיעוטם בני בעלי-מלאכה ועניים הנותנים נפשם על חינוך ילדיהם.

אודה אני מחבב את רוב מורַי. הלטינית משעממת אותי ויותר ממנה – חסר לי כל עניין בתולדות פולין, שהם תולדות מלכי פולין. מה עלובים הם לעומת מלכי צרפת ואשכנז, שנאבקו באפיפיורים, לעומת איטליה מימי הרנסנס, אנגליה הרוֹדה בעמים ובארצות… את ספרי-החובה איני קורא, ולעומת זה אני מרבה בקריאת ספרים אחרים; ערב-ערב אני ממהר אל הספריה העברית אשר בריחוק רב מן הבית. הכפור חורק תחת מצעדי, הקור מסמיק לחיי ואוזני. מה רב תענוג הקריאה, היקרה לי מכל הלימודים, מלבד מקצועות הספרות – ספרות ישראל – והלשונות שאני אוהב בכל נפשי ומאודי.

…הסכמה כללית בכיתתנו ביחס לכל תלמיד. באהדת-יתר לא זכיתי מעודי. זר ומוזר הייתי לא אחת לכלל חבר. האוּכל לשתף עצמי בעליצותם ובמעשי הקונדס שלהם – ואני מלא דאגה ומחשבה כרימון, ובבית חסר לחם, תביעות בית-הספר התיכון רבות ובכיס אין פרוטה לפליטה?

חסר לי כל יחס נפשי לבית-ספרנו הרואה את תפקידו אך ורק בהקנית ידיעות ואינו משמש בית שני לתלמידיו, בית המחמם ומקרב, והדאגה לעתידם רחוקה ממנו. ודאי, הגימנסיה העברית מתאמצת להשיג זכויות-ממשלה, שיאפשרו לבוגריה לבקר בבתי-הספר הגבוהים במדינה בתום לימודיהם. ברדיפה אחר הזכויות היא משלבת בתוכניתה יותר ויותר מלימודי המדינה, לשונה ורוחה. מה יתנו ומה יוסיפו הזכויות הללו לנוער העברי, למשפחותינו, לעמנו? מיעוטם של התלמידים ימשיך השתלמותו בתורת-המשפטים, פילולוגיה, פילוסופיה, מתמטיקה, אחדים ברפואה וטכנולוגיה, וזהו שכר היוצא בהפסדו. שנאתי את הזכויות, את השאיפה להשגתן ואת הקריירה… ואמא אינה פוסקת לשדלני, שעם גמר הלימודים אסע לברלין ואלמד פילוסופיה וחכמת היהדות ואהיה דוקטור-רבּינר. אמא מסכנה, אין לה פת לחם ובגד ללבוש, והיא חולמת על השכלה גבוהה לבנה הבוחל בהשכלה זו ובשאיפה אליה! ודאי היה רצוי לה, שאהיה רב (וגם עתה שכרה לי מלמד לתלמוד), אך באין ברירה – לוּ אהיה לפחות, דוקטור-רבינר…

…קשות השעות ביום, רובו שייך לבית הספר, ולעומתו משובב-נפש החופש בלילה, הקריאה בספרים והאגודה החדשה אליה הצטרפתי. אגודה זו שמה ‘השחר’, יחידה במינה היא בבית-ספרנו ובעירנו בכלל, אחדים מתלמידי כיתתי נמנים עליה. שבוע-שבוע אנו מתכנסים, מקיימים שיחות, עוסקים בתרגילי-סדר וצופיוּת. חותמים על כתבי-עת מארץ ישראל, חולמים על עלייה, התיישבות וצבא עברי…

ובבית – עוני משווע, מדכא, משפיל. קשה לשאת בעלבונם וצערם של האח והאחות הקטנים. לאחר מאמצים השגתי שיעור בשכר. הורי תלמידי עניים מרודים הם; לוּ היה בידי הייתי פורס להם מלחמי. כאילו להכעיסני מרבים לדבר בכשרונותי – לטפח בי את השאיפה להשכלה וללימודים. בכיתה קוראים לי “משורר”, כמובן בלעג. אך אינני שם לב, בפרט שהמלעיגים עלי הם מן המחַנפנים למורים ואין חוטמם מגיע מעבר לספרי הלימוד –

…לפנות בוקר נסתלקה סבתא. כל הלילה עמדתי ליד מיטתה. קהל רב מילא את ביתנו. הבנות שהתרוצצו להשיג כסף להוצאות הרופאים, טרחו עתה בעסקי הקבורה. פניה היו כמו מגילת-קלף כהה, אך עיניה הגדולות, הנבונות להטו עד אחרית. נאנחה קשות. עלבון הבית שירד מגדולתו, צער הבנות שעלוּמי חייהן נתקַפחו, כאב הנכדים הנמקים ברעב והנוהגים דרך קלוּת בתפילה ובמצוות – כאילו נתרכז בה בשעות האחרונות. גססה ביסורי-נפש גדולים. לא נענתה לשאלות, ללטיפות, לבכי. רק גניחות עמוקות, עמוקות מני לב. כנפיים שחורות השיקו בחדר… עם אור הבוקר יצאה נשמתה… במעגל הן יושבות חמש הבנות ומקוננות על שִברן. ידיהן אחוזות זו בזו. "כצאן בלי רועה נשארנו, אללי לנו ", מקוננות ומתיפחות. לפתע פורצת דרך לעצמה אחת מהן, בין אנשים מצטופפים, דומעים ונאנחים, ניגשת אל הגופה המוטלת מכוסה בסדין לבן ונרות דולקים לידה, וקוראת בקול חנוק: אצא במחול בחתונת אמי המתה, היא לא זכתה להובילני לחופה, אובילֶנָה אני - - - והיא נלחצת בדבֵקות לשפתיה הקרושות ולוחשת לה: "קַחיני איתך לקבר, קחיני " (עתה אני מבין כיצד דעתם של אנשים נטרפת עליהם, כיצד מזדקנים בן-לילה, כיצד מתאבדים לדעת). ואני ידעתי, הן קשרו הספד על חייהן ונעוריהן, על שׂריד זוהר-המשפחה שדעך.

…בינתים גדלה אגודתנו והיתה להסתדרות-נוער ענפה ושוקקת ברוב פעליה ולה סניפים ברבות מערי-השדה. הייתי בין פעיליה והעומדים בראשה. הפעולה בלעה את כולי, את מיטב כוחותי ומרצי מסרתי לה ברצון, היא השכיחה ממני במידה רבה את צער המשפחה והמרירות שהִנחיל לי בית-הספר. היתה זו דבקות של כיבוש ראשון, של הסתערות-נעורים תמימת-אמונה, הבטוחה באֲמיתהּ ורואה בה עולם ומלואו. את פרוטותַי האחרונות שנועדו למזונות וצרכי-לימוד הייתי נותן למענה. רוב ספרי היקרים לי, שאגרתי במשך שנים, מסרתי לספריה שלה. הייתי משתתף בכל כינוסיה ואסיפותיה, מארגן, מרצה, כותב מאמרים.

אולם עד מהרה חל בי מפנה. צרור ספקות כוססים עָטו עלי וגזלו את מנוחתי. הסתדרוּתנו מאחר שגדלה והסתעפה ונתבצרה התקשרה עם זרם מסוים בציונות, אשר ראה את עיקר תפקידו בביקורת זולתו, בהשמצת יריביו, במלל עקר ובאֵיבת הפועל והנוער החלוצי. הזרם החדש טבע את חותמו על ההסתדרות שלנו ללא הכרעתם העצמית של המוני חבריה. מעתה ואילך הרגשתי שהקרקע בוערת תחת רגלי… ואז בא הקרע, אז יסדתי את ההסתדרות החדשה. ושוב: במרץ ובהתלהבות ללא גבול.

זוכר אני את אסיפת-הסתרים הראשונה ליסוד ההסתדרות החדשה בעליית-גג של ביתנו. עששית עשנה זורעת אור נוגה על העשרות האחדות של הבחורים והבחורות שנתכנסו לכאן לדון בדרכם לעתיד, לתת ניב ופורקן לתסיסתם ומאווייהם. טרם נתגבשה הדרך, אך הכיוון ברור לכולם: ציונות, סוציאליזם, חלוציות. אני יודע, כי סוף ה“סערה” להתרגש עלי, שהרי אני המורד והיוזם והמארגן ורבים עלולים ללכת בדרכי. אהה, כי נקוֹם ינקמו בי, בכך אין בי ספק… הלב הולם בקרבי ואני מאמץ את כוחותי ומעודד את חברי. בשעה מאוחרת אנו מסיימים את אסיפתנו והולכים היערה. והיער טובל בלובן מכסיף, רב-הוד, דרוּך-קשב. השלג חורק מתחת לרגלים. אדי-נשימתנו מסתלסלים בחלל הזך והצונן ונמוגים במרחבים השקופים של הלילה. שמים עמוקים, תכולים, מכוֹכָבים. שירת-נעורים נישאת למרום, שירת אמונה בצדקת מאמצינו וביושר דרכנו –

ההסתדרות החדשה קמה בהתנדבות חברינו. לצרכי פעולתה שכרנו בניין גדול אשר שימש בשעתו בית-חרושת לטכסטיל. וככל שגדלנו והתפתחנו והֵד חי נענה למפעלנו, כן גדל זעמם של ה “מנהיגים” הקודמים. תחילה ניסו לנהל עמי משא-ומתן, ביקשו לשדלני, להתפשר עמי במחיר… העֲלָאה בדרגה והענקת משרה שמנה. דחיתי את הצעותיהם בבחילה. אז הוכרזה נגדי מלחמת-מצווה, שעיקרה השמצה. פעם גם ספגתי מכות מידי חברי הקודמים, לאחר שנודע להם כי עומד אני להתווכח בפומבי עם מנהיגיהם. אולם המערכה נגדי רק חישלה את רוחי ורוחם של רבים מחברי, שותפַי לדרך ולמחשבה, והתעוררות-הנעורים ההיא ודאי נחקקה עמוקות בלבם וקבעה לא מעט בדרך התפתחותם. היכן הם עתה, התמימים והמסוּרים?

וכאן, בהסתדרות החדשה, פגשתי במרים, הנערה החיננית אשר שנים רבות נִלבַּטתי עמה ועם עצמי באהבתי אותה, אהבה נפתלת וקנאית וטהורה של נער יהודי בגולה - - -**

 

פרק שביעי

כתיבת שירים, חלומות על מסעות, כיבושי-גבורה ותוכניות דמיון נועזות הם כחלק בלתי-נפרד של מלכוּת-הבָּדים יציר גיל הנעורים. במלכות זו הייתי מפליג כבורח ממשקע הצער והכלימה ששׂבעתי ביד רחבה. אולם משחר בגרותי הצטרפה לכל אלה האשה, אשר דמיוני היה מצַיירהּ בעַתֶרֶת גוונים מרהיבים וסגולות-חן. ואפשר כי ביקשתי בה גם את פיוסֵי אמא ורחמיה שחסרו לי, את ניחומי האחות ועידודה, את סעד הרֵע וגם תגמול לייסורים ולחרפוֹת ששׂבעתי מחמת המצוקה בבית. בדומה לפעולה בקרב הנוער כן גם נוטה הייתי להפרזה באהבת הנעוּרים, שהיא הלוהטת ביותר אך גם השטחית ביותר. עבדהּ הנרצע הייתי.

הראשונה שהרעידה את מיתרי לבי הצעיר היתה חברה לכיתתי; עד היום, עשרות בשנים מאז, לא שכחתי אותה. גאה ובוטחת בעצמה הייתה, מידת תקיפוּתה כמידת יופיה, המלכה בבנות. בת-טובים, עשירה ומפונקת, ואילו אני – יסורי החיים ועלבונם חתומים כאות קין במצחי. בכל חום לבי נמשכתי אליה, כאל אור-סגולה. חיבקתיה שטוף-געגועים עת היתה מבקרת אותי, כאוֹפֶליה החיוורת והענוגה, בלילות נדוּדי- שינה שרתי לה שירים, אך לא העזתי להתקרב אליה, לטייל ולבלות בחברתה. וכך נשאתי בלבי את אהבתי, חלום טיפוּחי, כאבתי אותה וזנחתי אותה.

ואז פרצה לתוך חיי, כאילו לפתע, מרים. רכה בשנים היתה, אך מפותחה בגופה – ותבונה לה של אשה מבוגרת. בת לאלמנה ענייה, שקיומהּ על אפיית תופינים ומכירתם לתגרני הרחוב, אך היודעת לחפות על עונייה ולשׂאתו בקלוּת. ממשפחת חסידים. בעלה אשר הוריש לה את הבית הקטן בו גרה, הניחהּ יחד עם שלושת ילדיה בדמי ימיו, לאחר שהתענה קשות תחת תגרת ידה של “המרשעת היפה”, כפי שכינה אותה. האשה שנועדה לשלוט, שגילתה כושר מופלא של הסתגלות לכל תמורות החיים וחליפוֹתיהם, החזיקה מעמד במבחנים רבים. בשנות המלחמה עסקה בכספים ובסחורות , עגבה על חיילי צבא-הכיבוש תמורת קופסת-סוכר או זוג פוזמקאות – ואז נולדה מרים. קשיוּת-העורף, אהבת החיים, האנוכיוּת המופרזת באו לה מאמהּ. בתנאים קשים גדלה, ואף על פי כן פרחה ויפתה. אודה, מוברחים. לא ביופיה כבשה את לבי, אלא בעוז הרוח ובביטחון העצמי ששפעו ממנה. מי יודע איזו תכונה סמוּיה היא הקובעת בהתקשרות הגבר עם האשה, אולי היסוד החסר לו? העוּבדה שבת-עניים היתה משכה אותי, האינטליגנט הצעיר, עוד יותר. התקשרתי אליה בעבותות-אהבה נאמנה, עד שראיתי עצמי שנים רבות עולה באש אהבתי כוֶרתֵר יהודי צעיר…

עם המגעים הראשונים בין הנער והנערה מתפעם הלב, נדלקות העיניים ועניין חדש כובש את ישוּתךָ וגוזל את מנוחתך. לנערה גוף חמוד, איברים עגלגלים, חיוך כובש-לב ושָדיִים – תפוחים ריחניים בהבשלתם שהביאתָם לי שי, מאושרת וצוהלת, ינקתי טל לחייה הפורחות. רָוִוינו אהבת- נעורים טהורה.

היא סחה: הסערתָ בי את דמי, עוררת בי שפע רצונות ותשוקות לא ידעתין עד עתה. אתה שלי, שלי תהיה לעד.

ואני – לשוני נאלמה והתרגשותי נשתקפה בעיני. לעד? ודאי, היתכן אחרת?

תַאֲנִיָה וַאֲנִיָה היתה בביתנו בהיוָדע דבר קשרי עם הנערה הזאת. אמי התנגדה בכל תוקף לקשרי עם פשוטת-העם חסרת-ההשׂכלה ומפוקפקת-המידות. פחוֹד פחדה פן תצוד אותי ברשתה, רשת החטא והבטלה ורדיפת התענוגות, וטעם נוסף בפיה: התכלית מה תהא עליה? והדוקטור-רבּינר? אודה, ככל שגברה ההתנגדות לה בביתי, ככל שביקשו להמאיסה בעיני, כן נתהדקו קשרי עמה. ודאי, היה מן הצדק בהערכת אמי, לא אחת נצרבתי בגסותה, אנוכיותה, בחוסר כל יחס לרוחני שבחיים – אך לא עצרתי כוח להינתק ממנה. גוף נאה – לא השלמתי – הרי מן הטבע בא, ולא בזכות מאמץ עצמי, מה איפוא הרְבוּתָא? ומלבד זאת, איך אפר את הבטחתי לה, איך אכתים את נשיקותי הראשונות? בהמשך הזמן שימשתי לה מורה, מיטב המחשבה של הוגי-דעות וסופרים ביקשתי להקנות לה ולהחדיר בה רוח של התנדבות והקרבה למען משׂאת-נפש, למען הכלל. כי ידעתי, השלילה שבה מורשת היא לה מאִמה, ואילו חינוכי והשפעתי עשויים להכריעה.

ופעם אמרתי לה: כל-אימת שאַת מתבגרת ומתפתחת, זרה את ורחוקה לי יותר. האין אני מגדל פרח נאה בגני, ואַחֵר עתיד לקוטפו ולהזין בו חייו? מורשת אמך מבוּצרת בך עמוקות וכובשת אותך –

ענתה: דומני, כי אהיה פעם האשה האהובה האומללה ביותר, ואולי איאלץ לשלוח יד בנפשי - - - גאה אני על מורשת אמי, והריני קובעת באורח עצמי את דרכי ומעשי -


אמה של מרים אינה פוסקת להעיר לי, שעל בתה להינשא ככל המוקדם לאיש למען תעמוד ברשות עצמה. ואני הן לא ראיתי לעצמי שום סיכוי קרוב ושום אפשרות לקיים משפחה. אולם דוקא הכרה זו, שלרגל תנאים חומריים עלולה אהובתי להישמט מידי ולהיגזל על ידי אחר, שאינו טוב ממני ובעל מידות תרומיות יותר, ציערה אותי ולא השלמתי עמה. וודאי הוא לי, שהיתה נשמטת מיד עוד לפני גמר לימודי, אילולא מאורע חדש שנתרגש בחיי, שקְשרנוּ יחד ונטל לזמן מסוים את עוקץ חריפותה של השאלה…

מצבה הכלכלי של משפחתנו החמיר והלך. ימים רבים לא בא אוכל חם אל פינו. רעבנו וקפאנו מקור. אמי היתה נִלבֶּטֶת ונלחמת בגבורה לפת-לחם ומעט עצים להסקה. כל פרוטה עלתה בדמים. הנושים והגובים למיניהם לחצו באין רחמים. הממשלה איימה למכור את הבית, מקור הקיום, גם לאחר ששִילשלה לקופתה את שכר הדירה. השִעבודים העיקו מאד. רק סיכוי אחד נותר אז לנו: התרמיל וחזרה על הפתחים… בצנעה, בלילות, שחוחה ורצוצה, היתה אמא – בתַקנה טלאֵי בגדי ילדיה – מתמוגגת בדמעות חרש על מר גורלנו. נוסף על כך היו אחיותיה, הבתולות המזדקנות, מציקות וממררות את חייה. הרגשת אובדן-העצה-והמוצא, אין-האונים-והיאוש הגבירה את הכאב והעמיקה את הצער. דמותה של אמא גדלה והיתה בעיני דמות קדושה וגיבורה. עד יומי האחרון שמוֹר אשמור בלבי ברחמים רבים דמותה זו, מה עלתה בגורלה במלחמה האכזרית? כשאני מצרף בדמיוני דמויות של אמהות בישראל שמצאו להן גואל בספרותנו, קל וחומר בספרות העמים, אני מוצא בכל אחת מהן נקודת נוֹחם, פירור עידוד, שמץ סעד, ואילו באמא שלי – לא. רוב חייה – פרשת עֱנוּת אחת, בגוף ובנפש, מועטות כמותה; רוב שנות אלמנוּתה היו כור של סבל ויסורים בלתי פוסקים. רבות תמהתי איך החזיק גוף אשה חלושה זו מעמד במשך שנים רבות ולא כרע. נראה, שרק האמונה בחיים, באלוהים, דבקוּתה בתורת המוסר והצדק של היהדות, חיזקו אותה מול נחשולי הזעם. ואילו חרדתה לילדיה ואהבתם – נטעו בה תקוות למעט ה“נחת” הנכספת…

אותו זמן חזרתי אני, הבכור, ובכיסי תעודת הבגרות. אך ראה זה פלא, רק עתה ראיתי עצמי אובד-עצות לחלוטין, מחוסר כל יכולת לעזור לעצמי, קל וחומר למשפחתי. לאן? איה הדרך? הדרך לחיים ודרך-החיים בה אָבוֹר. ההסתדרות, בה שקעתי רוב זמן וכוחות, העניקה לי מרוֹרות. ומרים, בה דבקתי, מה יהא עתה על אהבתנו שהיתה בעיני בחזקת גורל? האם עלי לשלוח יד בנפשי? אף זאת כבר ניסיתי… וגם אמונת אבותי שוב אינה פועמת בי…

 

פרק שמיני

אשר ידע והכיר את הנוער היהודי בפולין על זרמיו וחוגיו ותנועותיו, לא יתמה ביותר לזניקוֹת-הפֶּתע המרובות שהתרחשו בו ממחנה למחנה. עובדה זו רבות סיבותיה, מהן הטבועות באופי, בנסיבות חיים ותנאים, אך תמיד היה בהן מן החיפוש אחר פורקן נפשי-מוסרי, תגמול לרוח התובעת תיקון וסיפוק.

הסופר החכם ד"ר מכּס וויינרייך חיבר ספר מחקר בשם “הדרך לנוער שלנו” (דער וועג צו אונזער יוגנט, וילנה, ייוו"א, 1935) והוא בחלקו ניתוח שאלונים של נערים יהודים מכל החוגים והשכבות, ובו גם השאלון שלי הכולל רמז-הערכה למפנה החדש שחל בחיי:

…פגישות אחדות בהסתדרות הסטודנטים, הרצאות, אסיפות-סתרים, עיוּן בחוברות שנזדמנו ליד, והסתירה שנתגלעה בי ביחסי לתנועת-הנוער הציונית גמלה עד כדי זינוק מהרצל… ללנין. שעה שאני הוגה בכך, הריני סובר שכמעט ולא הכריעו בדבר גורמים שבתבונה. קבעו בעיקר גורמים שברגש, באופי, במעוף, רוח המכּסימליזם והחלוציות שבטבעי, הרצון העז לפעילות, לחיי הכרה, להתעוררוּת אימפּוּלס המרץ הגופני והרוחני.

לפסוק הנ“ל מעיר ד”ר וויינרייך, בין היתר, “שכל ההסברה הזו אינה מסבירה ולא כלום. אין זה מעניננו כרגע אם יש לדגול בהרצל, בלנין, או בשלישי, אולם מדוע אי אפשר, כתוצאה מכל הנימוקים אשר המחבר נוקט בהם לרבות אופי, מעוף, מכּסימליזם שבטבע וכו', להצטרף דוקא למחנה הרביזיוֹניסטים או לפועלי-ציון שמאל? הרי אין זו תופעה נדירה. ולפיכך, שעה שאנו קוראים קטע מסוג זה, רשאים אנו לקבוע רק זאת: משהו דחף את המחבר ממפלגתו הקודמת למפלגה חדשה; אולם איזהו האימפּוּלס שגרם לכך – דבר זה לא ידוע לנו. כדי שנדע זאת, עלינו לחקור את האוֹטוֹבּיוֹגרפיה שלו בכללה; אולם קרוב לודאי שאף האוטובּיוגרפיה לא תניח דעתנו, שהרי כל הידוע למחבר על עצמו וכל אשר הוא מספר על עצמו, אינו משקף אלא חלק קטן מחיי הנפש שלו”.

ודאי אימפּוּלס זה שלא היה ערטילאי כלל ועיקר עשוי היה לדחות (וגם דחה) את הצעיר היהודי לזרועות זרמים וחוגים שונים. אולם, בסביבתי ולצעיר בעל השכלה ותכונות כשלי, הצטיירו הרצל ולנין כשני קוטבי-האמת הקיצוניים והמושלמים, וכל אחד מהם תובע את קורבן-התמיד שלו. ככל שאני מתאמץ להחיות בזיכרוני את התקופה ההיא, את האמונה העמוקה, את משׂאת-הנפש שחילחלה בי תמיד, הריני נוטה לשלוש הנחות.

1. נפשו של הנער לא באה על סיפוקה בקוטבי-הרוח השונים, ונדחפה מאחד למשנהו, בחיפוש תיקון וגאולה לעצמה ולזולתה.

2. הדחיפה היתה בכיוון לקיצוניות ולשלמוּת, להתנדבות ולהקרבה עצמית.

3. אי-היציבות הרוחנית כתולדה של תנאי-קיום-וחברה מעורערים; דומה, כי לא מקרה היה איפוא המפנה שחל בי.

ובכן, נסחפתי עם הזרם החדש… “ולוּ גם אבנה מגדלים באוויר, ולוּ גם ספינתי לא תעגון בחוף – לא חשוב, לא איכפת שאגיע למטרה, חשוב רק המהלך בדרך המלך”… הרגשה זו ודאי ליוותה אותי אז. בקלוּת יתירה, בקנאות של מאמין חדש, קיצצתי בנטיעות שהיו כחלק מדמי ומבשרי. מאמרים ומכתבים שהתחלתי לפרסם בעיתונות השמאל, הלֵגָלית למחצה והבלתי-לֵגָלית, היה בהם כדי להעמיד בסכנה את חופשתי ועתידי. דבקוּתי החדשה הגיעה למידות של התאכזרות באמי, באחי ואחותי ובעצמי. באתי במגע עם חוגים חדשים, מפתיעים, של לוחמי-חירות, ועִמי חמדת-נפשי, מרים – והרי דרך והרי סגנון והרי מטרה בחיים! מה ערך לזוּטות כאשר המדובר – לא פחות ולא יותר – בגאולת העולם והאנושות הסובלת, שהיא גם גאולת ישראל. מה ערך לבכי אמא ולצער הילדים, האח והאחות הקטנים, נוכח המלחמה הנטושה לחיים ולמות על עתיד העולם – ומחר, מחר אפשר וארקב בבית-סוהר אפל ואקפח את עתידי ונעורי וחיי? להילחם במשטר הקיים המאוּס, להשמידוֹ ולמַגרו – זו הדרך, והיחיד מה ערכוֹ כי נִשעה אליו?

בדירתה של הסתדרות-הנוער היהודית, עליה נמניתי לאחרונה ואשר מאמצים כה מרובים שיקעתי במלחמה על הקמתה וביסוסהּ, שָכנה גם אגודה מיוחדת במינה, “אגודת בית-הספר הבּיאלוֹרוסי”, בחלקה כשרה בעיני הרשות ובחלקה בלתי-כשרה: כשרה במידה שעסקה ביסוּד קורסים לספרות, לטיפוח השפה, להצגות ונשפים בלשון הלאומית, ביסוד קופות לעזרה הדדית וכיוצא בהן; בלתי-כשרה, הואיל וכל פעולותיה שהיו נטוּלות אופי מדיני או חברתי היו ממילא מכוּונות נגד שלטונות פולין, שכל כובד לחצם נאכף על מיעוט זה. אולם, למעשה, היתה גם אגודה זו כלי-שרת בידי המפלגה הקומוניסטית, שראתה עצמה לוחמת לזכויותיה, חירותה ועצמאותה של אוּמה זו. בדירה זו נפגשתי לא אחת עם ראשי עסקניה ופעיליה, ולא היה זה אלא טבעי שאניח להם לקיים ישיבות בביתי.

את צערם של בני משפחתי בזמן הישיבות הללו אין לתאר. אמא היתה מגיפה את התריסים, מבריחה את הדלתות ומעמידה לידם מִתרסים של שרפרפים וכסאות ומִטַלטלין – ולא היתה זזה עד שנתפזרו היושבים עם אשמורת הבוקר. אף חורים במנעולי הדלתות היתה סותמת מפחד פלישת-פתע של הבולשת, חונקת דמעותיה ולבה פועם בקרבה לכל קול ואיוושָה. צורפתי לתא של עשרה סטודנטים צעירים, אוהדים, חניכי בתי-ספר בלשון המדינה, ואחד מהם, כנטע זר, חניך גימנסיה עברית; האחד - אני. המזכיר שלנו היה נער יהודי, פועל מתכת, נאמן שבנאמנים, שכבר נתפס פעמים אחדות בידי הבולשת ולפי שמסרו עלה בידה, לאחר עינויי-אֵימים, לסחוט ממנו אי-אילו ידיעות על פעילותו בציבור. האשמה זו, אף שלא הוּכחה, הֲפָצתהּ בלבד דַיה היתה להרעיל את חייו. לימים נאסר שוב ונידון לשש שנות מאסר. בימי מאסרו פרצה אחת השביתות החמורות של האסירים הפוליטיים בפולין במאבקם נגד “הַשוָאתם בזכויות” לאסירים הפליליים. הם גם הכריזו שביתת-רעב, והשלטונות עשו כל אשר בידם לכפות עליהם את מרותם, לאלצם לאכול ולחסל את השביתה. היתה זו מלחמת-גבורה של קומץ בחורים ובחורות מישראל אסורים, מוּכּים ומעוּנים נגד שלטון תקיף ואַלים. איזה כוח עמד בהם? מִנין שאבו תעצומות-גבורה? אף מזכיר התא שלנו עמד במבחן. עוד במאסר וגם כששוחרר (בערבות כספית גדולה מאד) תבע מחבריו קיום משפט-חברים להבהרת החשד שהלך אחריו כצל שחור, ביקש להוכיח צידקתו, אך לא בא על סיפוקו. נטל אקדח, עלה על פסי הרכבת ואיבד עצמו לדעת בירייה.

שעה שנמשכה השביתה עקבנו, כמובן, במתיחות אחר המתרחש בבית-הסוהר. בעיתונות לא באה שום ידיעה על כך. אולם האסירים לא זה בלבד שעמדו בקשרי-קבע בינם לבין עצמם, אם על ידי שׂפת- דפיקות בקירות ובתִקרות או בדרך של “קוֹרֶספּוֹנדֶנציָה” רבת-תחבולות, אלא קיימו קשרים גם עם עולם-החוץ בדרכים ואמצעים שהצריכו אומנות וזריזות וניסיון מרובים. זו לי הפעם הראשונה בחיי שנשמתי את האווירה של חזית, חזית מיוחדת במינה…

 

פרק תשיעי

התא שלנו החליט לערוך נשף שהכנסותיו קודש לקרן העזרה לאסירים פוליטיים (מ.א.פ.ר.). הורכבה להקת-חובבים. הופצו כרטיסים במספר ניכר. בערב בו התקיים הנשף ראיתי לראשונה חבורה גדולה מחוגי הנוער השמאלי בעירנו וכן בלשים שהתערבבו בקהל ועקבו אחר כל המתרחש באולם. פתחתי בקצרוֹת מענייני דיומא ובלשון סגי-נהור עמדתי על המשטר השורר במדינה ומצבם של הפועלים והמיעוטים ועל שאיפת-הנצח של האדם לחיי חירות ושוויון וצדק; והדברים אף שלא היה בהם שום חידוש מצד עצמם ומצד מסקנותיהם, דַים היו להבאיש את ריחי בקרב האינטליגנציה העברית בעירנו, זו אשר לפני זמן קצר הייתי ילד-טיפוחיה. לא נכנסו עמי בויכוחים, לא השתדלו כלל להסביר ולשכנע בצדקתם הם, כי אם ליווּ אותי במנוד-ראש, שיסוֹד התמיהה מעורב בו ביסוד הצער על אחד שפרש מן המחנה ונעקר מתוכו. מעין היחס של האב האדוק לבנו שיצא לשְמָד, והוא קושר עליו מִספֵּד בחייו ומֵדירוֹ מנכסיו… אולם אני לא שמתי לב לכל אלה. גיבור-היום הייתי. כאילו עניין היה לי להבליט הבלטה חריפה וקיצונית את ההבדל ביני לבינם, כלומר לבין הציבוּריוּת היהודית הרשמית בעירנו, שהיתה בעיני כחלק מן המשטר, ואני מרדתי בשניהם ללא מורֶךְ ופחד. ודאי שלא היה בי אז צל של ספק, כי האמת, האמת השלמה, נתגלתה לי - - -

אחרי דברי הפתיחה בא החלק האמנותי, שאחד מראשי העושים בו היתה מרים. הצלחתה אותו ערב היתה מוחלטת. יפה היתה באותו מעמד, קורנת אושר וגיל – מלכת הערב. הנה היא ניצבת על הבמה המפוארת, תנועותיה אמיצות ונועזות, מלוות את דיקלוּמהּ. היא קוראת ברוב טעם את חרוזיו של פרץ:

לאָמיר גיין,

לאָמיר גיין,

לאָמיר דאַ איבערלאָזן די שוואכע!

און בראָנזענע יונגען

איז דעמאָלַט באַפאַלן

אַ צאָרן

פון יאָרן

וואָס זיינען פאַרלאָרן!


נֵלכה, נֵלכה,

כאן נָשאירָה את החֲלָשים!

ובחורים שזוּפים כַּבּרוֹנזה אז תָקַף חָרוֹן

של שָנִים שכָּלו בֶּעָשָן!


ואני חושב: כלום לא אותי, את עצמה, נוער יהודי תלוש וחסר-עתיד בעיירה ובעיר בפולין, היא מעלה בחרוזים אלה?

אני רואה אותה על הבמה באיפור חדש; לבושה מכנסיים קרועים, כובע שמוט לראשה, סיגריה בפה, נקישות- תוף מלווֹת את דיקלוּמה:


זינגען פויגל פריי און פריילעך,

ציטערט אויף זיין טראָן דער מלך.

ציטערן איז נישט כדאי!

זינג איך ווי דער פויגל פריי,

פּויק איך אז די פּויק זאָל פלאַצן,

און איך דזשימדזע מיט די טאַצן,

און איך לויף ארום ארום -

דזשים – דזשים, בּוּם – בּוּם,


פוֹצחות רינָה ציפורים במֶרחבֵי-דרוֹר,

יִרעָד על כסא מַלכוּתו המלך.

חֲרָדָה? לא ולא!

כַּציפור אָשיר שירַת-דרוֹר,

אֲתוֹפֵף – וייפקע התוף!

ואַכֶּה במְצִלתיים,

ורָץ אני סביב סביב –

דְז’ים – דְז’ים, בּום – בוּם.


אך שיא הצלחתהּ בביוּמוֹ של אותו שיר אידי-סובייטי, שעניינו בגנרל הצבא הלבן, רוצח ופורע, שיכור ונואף, שאנוס לאחר המהפכה לחזור על הפתחים. צועד הוא בכבדות, רגליו נתונות במגפיים כבדים ותוך כדי כך הוא מפזם לעצמו שיר תפארת שחלפה, שיר הגעגועים לימים הטובים ההם… ולמותר להעיר, כי הנוכחים ראו בשיר רמז מפורש לשליטי ימינו אנו. וזה עיקרו:


צ’אביטע, צ’אביטע,

ווי מאיע, ווי מאיע,

פאצ’אמו נע כאָדיטע,

ווי מאיע, ווי מאיע - - -


טראָגט זיך לידער מיינע,

איבער גאַנץ אוקראַינע,

אוווּ זענט איר איצטע.

זאַפּאָראָזָשצעס מיינע?


טייערע קאזאקלעך,

הוי האָט איר געשניטן,

זשידעס און מאסקאלעס.

אויף א ליאַך פאַרביטן!


טייערע קאזאקלעך,

האַרציקע און נאָענטע,

וואוּ זענט איר איצטער

ז’לזניאַק און גאנטע?


און וועגן אייער דאליע,

זינגט שוין היינט נישט קיינער,

נאר ערגעץ טיף אין דניעפר,

ליגן רוהיק אייערע ביינער…


צ’אביטע, צ’אביטע,

ווי מאיע, ווי מאיע -


מגפיים, מגפיים, מגפַי שלי,

על מה ולמה אינכם נושאים אותי

אחים קוזקים, יקרים, מה הִפלאנו בז’ידים

מכות ובמוסקלים, וחליפוֹת גם בליאכים!

אחים קוזקים, יקרים נלבבים,

לאן נעלמתם, ז’לזניאַק וגונטה החמודים?

לא עוד שירי-תפארת ישירו לכם,

אי-שם, בתהום הדנייפר, ינוחו עצמותיכם…

מגפיים, מגפיים, מגפיים שלי…


הנשף הסתיים בהצלחה ועם זה עלתה קרנִי לאין שיעור. המשכַת הפעולה, שהתרחבה והסתעפה בימים המסוערים האלה, תבעה את כל האדם, את מלוא מִרצוֹ וכוחותיו. אותה שנה פרצה בעירנו אחת משביתות האורגים ופועלי תעשיית הטכּסטיל הסוערות ביותר. כאֲבֵלים ניצבו מפעלי-תעשייה, שִירַת-מכונות נָדַמה. חיי הכלכלה בעיר שותקו כמעט כליל. עם פרוץ השביתה והאסיפות הראשונות של הפועלים פיתחו הקומוניסטים תעמולה קדחתנית, שעִיקרה הכרזת קרב במפלגות הסוציאליסטיות – בסוציאל-פאשיסטים. אף שלא הייתי מימי בין אוהדי ה“בּוּנד” ותורתו מעולם לא נתקבלה על דעתי, הרי פָגע בי קשה עלבּונו. הכרתי את מַנהיגיו, שרובם בני-עם פשוטים, מורים, עסקנים, עיתונאים. ראיתי את מסירותם לענייני הפועל היהודי, את לַהטם במפעלי עזרה ותרבות לדלת-העם, עמידתם בכבוד ואומץ במוסדות השלטון המקומי על משמר ענייני האוכלוסיה היהודית, ולא השלמתי עם קיתונות הגידופים שניתכו עליהם בסיטונות וללא סייג. “הבּוּנד מכין אִינטֶרוֶנציָה נגד ברית המועצות” – זו כותרת של בְּרוֹשוּרה (עלון) שהופצה אז אצלנו, שלא הטילה צל של ספק בהנחותיה ובמסקנותיה.


סמוך לכך פרצה שביתת הסנדלרים ופועלי-העור. מקצוע זה בעירנו נתון היה מאז ומתמיד להשפעתו של השמאל הקיצוני. אף כי רובם של הפועלים שלא מבני-ברית היו, רוב הפעילים והמארגנים, השׂאור שבעיסה, יהודים היו. לעומתם סוחרי העור והנעליים, רובם ככולם יהודים היו. שמור בזכרוני אָייזִ’יק הסנדלר, שחיבה יתירה נודעה לו ממני, אם משום פשטותו וטוהר לבו, אם משום ששעות רבות של קורת-רוח הייתי מבלה בחברתו ובבית-המלאכה שלו ומוצא תנחומים בַּצַר לי. בית-מלאכה זה בסימטה נידחת עשוי היה כדִיר צר וקטן ושימש מקום פגישות, שיחות ודיונים. כאן גם לימדתיו קרוא וכתוב. יתום מנעוריו, פירנס עצמו ואף דאג ברוב מסירות לקיום משפחתו. פָּרס מלחמוֹ ומשׂכרוֹ לכל נצרך. אמיץ-לב היה. ראשון לכל פעולה רבת-סיכון, לא חשש מתִגרוֹת והתנגשויות עם אנשי המשטרה, בלשים, מפירי-שביתות. מסירות נפשו לא ידעה גבול. הוא עצמו לא אהב ויכוחים ובירורים. מה יתנו ומה יוסיפו? העיקר – פעולה ומשמעת, לציית לכל הוראה ולהוציאה לפועל בקפדנות. “חיילים אנו בחזית, ברגים זעירים במכונת-ענק” – נוהג היה לומר. יקבעו המעטים, הנבונים והמנוסים בדרך הרבּים וישׂאו באחריות להם. שעה שנמשכתי לרעיון החדש, לרעיון עיוּני-מופשט נמשכתי, לברית המועצות לפי שצוּירה ותוארה בידי חסידיהָ ולפי ששרו עליה לוחמי המהפכה בשירים נוגעים ללב, בכוח התביעה שפיעמה בַּלב לצדק ויושר והרגישות לכל גילוי של עוול וזדון, עוֹל ושעבּוּד ובתוקף תביעת התגמול לחיים שקופחו. עתה, כשראיתי אחדים מגילוייו, מדרכי מלחמתו, משיטות הסברתו, מיחסו העריץ והאכזרי לנושאי דברוֹ וללוחמיו – הוּעם במידה ניכרת זוהר-הבראשית, אף שלא יצאו אלא חודשים מאז נדלקה התלהבותי.


נוסף על כך לא עלתה בידי, אני, שיָנקתי אהבת ארץ-ישראל מִשְדֵי אמי, לעכל את היחס לציונות ולעברית. אף בשעות התלהבוּתי ואמונתי ופעילותי הנמרצות ביותר נִלבַּטתי בסעיף זה, שלא הטריד אחרים, קל וחומר לא-יהודים. מדוע, מדוע קטוֹנוּ מכל אומה ולשון, מדוע תּוּפלֶה לרעה מולדתנו, שׂפתנו ותרבותנו? אם יוגשם חזון הסוציאליזם, מדוע יופקע מתוכו עמנו והארץ בה עוצבה דמותנו כעַם, בה צמודים ודבוּקים חוויות של דוֹרות וזיכרונות-עַם? הייתי האחד בחבורה שהעיז, לעתים, ברגעי נופש, להציג שאלות, לערער, לקבול ולפקפק, וּודאי שלא נשׂאתי חן בשל כך ולא רכשתי אֵמון לעצמי, האינטליגנט, החדש, שלא בא מבית פועלים. הייתי היחיד בחבורה שקרא כתבי-עת מארץ ישראל וספר עברי. לא זכיתי לתשובה אחרת מזו השגורה והמקובלת. אי-היכולת ליַשב את הסתירה בין שתי שאיפות-השחרור שהמו בתוכי גרמה לי צער רב.


כְּרֵסי היתה מלאה בכל מה שכתבו אבות הסוציאליזם ומוריו בשאלת היהודים. הנחותיו של מרכּס ודאי ששוב לא הלמו את הֲוויָתנו היהודית בפולין – על תנועת הפועלים שלה – בכך לא היה לי ספק. אך מה הטעם, למשל, לאִמרה: “הציונות מסַפסֶרת בנֶצח האנטישמיות”? הא כיצד? האם לאחר שירוַוח לנו ולעולם, לא נהיה זקוקים לקרקע ולעצמאות, לסדן-חיים ולמעיין-תרבות משלנו? הוא הדין לגבי האִמרה הנודעת של פְּלאכָנוֹב: “אנשי ה’בּוּנד' ציונים הם שמוֹראה של מחלת היַם עליהם”. אם יקום אֵי-פעם עולם שכולו טוהר וזוהר, חופש ודרור – כך הגיתי בלבי – הרי עתידים להתעורר, וביתר שׂאת, כוחות עצמיים-מקוריים חדשים בעמנו, שיתבעו תיקון וגאולה. האם אין ההתבוללות וההתכחשות, וההִתבטלוּת העצמית למיניה, תוצאה של כפיה ושִעבוד מרצון? אפשר וצדק לנין בהנחתוֹ כי “התפתחות המשק עתידה לבולל את העמים”, אך את ההתבוללות תיארתי לעצמי שלא כטְמיעַת המיעוט ברוֹב והחלש בחזק, שאין לה הצדקה מוסרית, אלא כמזיגה אורגנית דרך חירות. לא העזתי להתקומם נגד התורה בכללה – כל סטייה קלה היתה דוחקת את רגלי מן המחנה לחלוטין – אך ליוויתי אותה בפִקפוק רציני. האם אמנם עתידה ההתפתחות לבולל עמים ותרבויות על ידי טשטוש היִחוּד האישי, הלאומי, החברתי, או אולי להיפך: ליצור תנאים להתפתחותם המוּשלמת והחופשית. הן מעמד הפועלים עתיד לשחרר לא רק את עצמו, אלא גם את האומה כולה, לשחרר את כוחות החומר והרוח שלה, את כוחות-הייצור והאדם – הֲיתכן איפוא שהכוחות האלה, צורות-החיים ומוסדותיהם, יִכלוּ ויִבלוּ, בטרם פיתחו את מיטב סגוּלותיהם וכִשרונוֹתיהם? האם ינשור התפוח מן העץ בלתי אם גָמל וּבָשל? הן רק התפוח הרקוב שניתקה יְניקתו משורשי העץ, נטוּל כושר חיים והבשלה, הוא הנושר…


ידעתי את הנחתו של סטלין על היהודים שאינם בגדר עַם. אולם אם אין היהודים עם בפועל – האם אינם גם עם בכוח? וגם אם חסרים הם עדיין אחדים מן הסימנים המובהקים המְיַיחדים אוּמה – שאלתי את עצמי – האם בשל כך ציבור מקרי של נודדים וצוענים אנו, או שמא כַּת דתית?


הרגשה חדשה, שבאה עלי כהפתעה, החלה לוֹפֶתת את קיומי: הרגשת חנק. חשתי שחסר לי אוויר לנשימה, שמצפוני מתגעש ומזדעק מתוכי באלפי קולות יום-יום, שעה-שעה, חשתי צריבת פצע עמוק. הרצון הכֵּן והשאיפה הלוהטת לגאולת העולם והאדם שוב לא עלו בקנה אחד עִם גאולת ישראל. החלה מתערערת והולכת בקרבי הוַדאוּת, כי השאיפה האחת כוללת בתוכה, ממילא, את האחרת; אולם מאידך קשה היה לי להשלים במחשבה עם ה“צִמצום” אשר בהשתתפות בצערו של עַם אחד ושל צורכי חייו, גם אם עַמי הוא. ודאי, שחרורו של כל עַם עניינו הוא, והוא מתרחש בביתו, אולם האם יש בית לאומי לישראל?


גם חשבּוני האישי החל מזדקר ותובע שילוּמים. מה יהא בסופי? הן עד אשר אמצא את דרכי, הרי מן ההכרח הוא להיאחז סוף-סוף בעבודה, במקצוע, תחילה לחיות ואחרי כן להִתפּלסף, כפי שאמרו קדמונים. קודֵם המעשה להלכה, לויכוח העקר, לפקפוק הטורדני. נכון, כל השערים נעולים, אין מתבססים בן-יום, ועבודה גם אינה בנמצא. לחץ המשבר הכללי בפולין מרובה, התרוששות ההמונים מחריפה והולכת, גאוּת של אבטלה, קיפאון במסחר. היאוש גובר ומקיף שכבות רחבות בעיר ובכפר – והנוער המתבגר הוא מקורבנותיו הראשונים. הנוער, האינטליגנציה ושכבות-הביניים – החוּליות הרופפות ביותר בכלכלה היהודית הדחוּקה בין סדקי המשק של פולין. מה לעשות? ככל שתגבר המצוקה במדינה, כן תגדל עצבנוּתם ועריצותם של השלטונות, תִגאֶה ותעמַק שנאת ישראל, יגאוּ גלי המהפכה והפאשיזם. אַיֵה המוצָא? אַיֵה המוצא בשבילי? אני מתחיל לפשפש במעשי, ביחסי לעצמי ולבני משפחתי. הרי מיטב שאיפתי ותשוקתי לעזור להם, ולוּ במעט, לעודדם ולנחמם, אך דל אני ממַעש ומיוזמה ושום סיכוי אינו נראה באופק. הֲיש אלוהים בשמים, היֲש השגחה פרטית? ככל שמתעורר בי רגש האחריות לנפשות הקרובות לי ביותר, כן אני מתאכזר להן יותר, מצערן בלא הפסק, מתרגש וצועק ומפנה עורף לאמא הדואגת ל“תכלית” שלי – ולבי מתבוסס בדמיו - - -


נופך נוסף של צער, אולי החריף ביותר, נוסכת לגביע-חַיי מרים. היא עתה “פריילין” מפורכּסת וגינוּני גנדרנותהּ בולטים. מרבה לבקר באולמי-ריקודים ובנשפי-חשק, מטיילת עם בחורים, אף כי קשורה אלי. אני בוער באש קנאה, סובל, דואב. בולש אחריה בצִדי דרכים, ליד חלונות ביתה. אחרי כן אני בוש ונכלם בפני עצמי, בוכה במסתרים. מה מוזרה ומפותלת דרך הרגש? אף כי פקדו אותי לא אחת רגעים בהם מאסתי ובחלתי בה, רגשה בי אהבתי אליה, העיקה כנֵטל-גורל שאין להשתחרר ממנו. כן, לא אחת אמרתי לעצמי: זה גורל, גורל מר, לא אזנח אותה, כי חתומה היא בלבי, אף כי בהכרה אני מטיל בה דופי. לא אעצור כוח להפסיק את קשרי עמה. חולשה היא. סבל רב נגרם לי על ידיה שעה שהיא פוזלת לאחרים, או תפוסה לחומרנות מובהקת. אולם אני יודע, היא לא תיבָּנה ממני. אני אין לי אפשרות להקים משפחה. והיא הרי אנוּסה לעמוד ברשות עצמה ולהינשא לאיש. דרכי – חַתחַתים וחוסר מוצא ותלישות של אינטליגנט יהודי צעיר בגולה, חלוש-אופי ונטול-רצון ומכוּרסם ספקות ועִרעורים. ואילו דרכה – דרוּכה וישרה, דרך עלמה צעירה, בת-העם שתביעותיה ומשאלותיה מוגבלות: חיי-משפחה ומעט נוחוּת בחיים. הרעיון לא שימש לה מעולם חווויה עמוקה, לא הניח עקבות עמוקים בנפשה, לא זיעזע את מצפונה, לא סיעֵר את נעוריה. עתה משנִלבַּטתי ופירפרתי וכאבתי בייסורי מצפון ונפש, ומשלא נתגלו סיכויים קרובים להתקשרות בינינו – עמקו ורחבו ההבדלים שנתגלעו ביני לבינה, עמקו וכאבו עד כדי טירוף…

 

פרק עשירי

והנה ארע נס: נזדמנה לי באקראי עבודת-הוראה בבית-ספר עממי עברי בעיירה נידחת אחת. חודשיים ימים נשׂאתי איצְטְלה של מורה ומנהל. זעומה היתה משׂכורתי, ואף זו לא שולמה בזמנה ובמלואה; אך מה גאה הייתי עליה, מה עָלץ לבי לקראתה, שהרי זו לי כמעט הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי בידי זהוב, פרי עבודתי ממש, שטעמתי טעם פרוטה – שׂכר יגיעי ועמלי. ורב היה העמל – וגדול המאמץ. עד היום אני רואה לפני את הכיתות הדחוקות ומאוכלסות אוכלוסיה רבה של ילדים, ילדי-עוני, המנתרים כציפורים זריזות, רועשים והומים כנחיל דבורים. היכן הם עתה המוני הילדים, ציפורי האהובות, האומללות, בסער המלחמה?


וכמו בית-הספר כך העיירה. עיירונֶת יהודית פעוטה, רבות כמותה, כאילו נגזרה מתוך כתבי שלום-עליכם ומנדלי מוכר-ספרים. באמצעהּ – השוק הנרחב, רצוף-אבנים, גדוש לכלוך ובוץ, גללי-בהמות ושיירי קש ותבן. סביב לה – משכּנות ישראל, בתי-עץ נמוכי-קומה, כמָטִים ליפול, חנויות פעוטות, דלות ושוממות, בתי-מלאכה ננסיים, בתי-תפילה, “חדרים”, אכסניה עלובה, יהודים שחוּחי-גב שדַלוּתם יצוקה בכל הבעתם ודיכאון כבוי בעיניהם, יהודיות עטופות סחבות, מרושלות, כבדות-תנועה, ששְיָירי יופי צעיר בפניהן, נערים מתגוללים באשפתות, עֵז כחושה מחפשת חתימת-עשב בצִדי דרכים… והנה הכנסייה הנוצרית, שמרוֹם צלביה הגאים, המבהיקים, מוקפת גינת נוי גדוּרה בטעם וערוגות פרחים ודשא, היא ניבטת אל העיירה היהודית הדלה בנִיווּנה, וצלצול פעמוניה מהדהד בבת-קול יהירה, קולנית, מאיימת כמַכריזה כביכול: לי העוז והמלכוּת! ברצותי הריני קוצבת לכם תחום-חיים בסירחון זה, וברצותי הריני משלחת בכם כל מלאכי-חבלה ופגעים רעים וצרות וייסורים, שיֵרדו לפרנסתכם, לכבודכם ולחייכם… האין זו העיירה שהִנציחוּהָ על הבד יששכר בּר ריבּאק וּמרק שאגאל, העיירה הפורחת באוויר? לא, זה ישוב שבמציאות בשנות השלושים למאה העשרים, וכמוהו ישובים רבים, רבים, אחים ואחיות לִפְּשיטיק ופינצ’נה וזָאמבּרוֹב וקוּטנו ומְלאוָוה ומינסק מָזוֹבייצקי; ודוקא אל חוּליות רפויות וחלושות אלו מכוּונת עתה עיקר אש ההסתערות של שנאת-ישראל הפרועה, הבהמית של האיכרים ומשמרות הסטודנטים ובעלי-המלאכה והסוחרים הנוצרים החדשים, חלוצי ה“טיהור הלאומי” של העיירה, לביעורם של הסוחר והרוכל, התגרן ובעל-המלאכה, הרופא ועורך-הדין, הפקיד והפועל היהודי מתוכה, ירידה אכזרית לחייהם ונכסיהם של המתחצפים “לנשום לרווחה” אוויר ארץ פולין, לטייל לבטח בחוצות ישוביה, לאכול את לחמה, לחיות תחת השמים האלה…


אוכלוסיה מסוכנת זו, שהזעיפה וקוממה נגדה שׂרי מדינה, ראשי רשות, חלקים ניכרים מן הנוער, האינטליגנציה, שכבות בעלי המלאכה והסוחרים של עַם פולין – וכולם כאחד מבקשים לבודדהּ כעֲדַת כלבים מצורעים ולהכריתהּ – מי היא, מה הֶרכבהּ ודמותהּ?


הרי עיירה – צאו וּראו מה כוחה ומשקלהּ! היא שוכנת במרחק של ארבעים וחמישה קילומטרים מעיר הפּלך הסמוכה ובריחוק של עשרים וארבעה קילומטרים ממנה תחנת-רכבת. בין העיירה והתחנה אין כל קשרי-תחבורה וכבישים. נוסעים בעגלות, בדרך לא סלולה. בסביבה – כפרים דלים, נפט וסוכר – יקרֵי-מציאות בהם. בין העיירה והכפר – קשרי חליפין חלשים. ה“חרם” נגד היהודים, השיסוּי לפרעות, הבוז והאיבה ליהודי – בכל תוקפם.


בעיירה שתי טחנות-קיטור ובית-משׂרפות-לבֵנים. מוסדות תרבות והשכלה כמעט שאינם, אם להוציא “חדרים” אחדים, בית הספר העברי העממי (בו לימדתי) ובית הספר העממי הממשלתי, ששׂפת ההוראה בו פולנית והלימוד בו חינם אין כסף.


מספר התושבים: אלפיים וחמש מאות, מהם יהודים חמש מאות ותשעים. הנוצרים קיוּמם בעיקר על החקלאות, הגננות ותעשיית הכדים, ואילו יהודים – על שירותי המלאכה הזעירה המפוצלת בבתי-מלאכה זעירים ועל ה“מסחר”. פועלים יהודים כמעט שאינם. שש-עשרה משפחות קיוּמן על כל מיני “מקצועות” שונים: חמישה רבנים, ששה שוחטים, שלושה חזנים, עשרה מלמדי תינוקות, רופאת שיניים אחת, חובשת אחת, שלושה ציידי כלבים, חמישה סבּלים, שבעה עגלונים, שבעה “חקלאים”, ששה מתקיימים על סיוע בניהם מהחוץ, ששה קבצנים, ארבעה “מגידי-עתידות” – בסך הכול ששים וארבע נפשות. אין בעיירה מספרה ומאפיה, אין רופא. החובשת עקרה מן העיירה.


בעיירה כבר נראו החנויות הראשונות של הנוצרים, מבריקות בחלונות-הראווה הנרחבים, באיצטבּאות המלאות כל טוב, מצוּיידות בתמיכוֹת השלטון, בהקלות ממסים, באהדת החברה הנוצרית בכללה; אלה באים במקום הניסיון והכישרון, הגמישות וההסתפקות במועט של החנווני היהודי. חנות ומפעל חדש של גויים טעמם כטעם דקירת מחט, כפצע צורב בלב האוכלוסיה היהודית כולה, כעֶמדה שנכבשה במערכה שיש עִמה פצועים ומרוסקים וקורבנות ודם ודמע. הפידיון מצטמצם והולך ומקור פרנסתם של יהודים רבים הולך ונִסתם. מהם הנודדים כרוֹכלים ובעלי-מלאכה בכפרים, או העומדים בקשרי-מסחר עם הכפר – רגליהם נדחקות בהתמדה, כי הכפר מקים לעצמו מוסדות-שיווק ושירותים. בן איכר עשיר שסיים חוק לימודיו בבית-הספר התיכון חוזר לכפר, פותח חנות, רוכש מכשיר-רדיו, קורא בעיתונים ועוסק בפוליטיקה “לאומית” שעיקרה – סיפוק תצרוכת בני האוּמה על ידי בני האומה, היינו על ידיו, שכן גדולה מצוַת החרמת היהודים, בידוּדם והרעבתם ושְדידָתם, שהרי אלה הם אויבי פולין מטֶבע בריָיתם…


זו העיירה, אלה הם יסודות קיומה, האווירה החברתית בה היא נתונה – ועתידה. בה שימשתי כמורה. אך יותר מאשר לתפקידי נתונות היו מחשבותי לאורח-החיים העלוב והמושפל, הדווּי והרעוע של יהודיה. מה העתיד החדש שהיה בידי לבשׂר ולצייר לילדיהם התמימים, הברוכים והיקרים, מה האידיאה הנשׂגבה שהיה בידי להעמידה במרכז חייהם, מה הפתרון הממשי הקרוב שהיה בידי להציעו לפניהם – ואני עצמי נטוּל-עתיד, ללא רעיון מרכזי מחייב ומדריך בחיי? עם כל אלה השתדלתי להסיח דעתם של הילדים ממציאותם המוחשית, מדַחקם וסבלם, לחזק את רוחם, לעודדם וּלאמצם. אך האם לא היה במעשי משום חיקוי עלוב למעשה הטבע המשלֶה את ההֵלך הצמא והמיוגע ביקוֹד חולות-מדבר – בתרמית נאות-הדשא ופלגי-המים השוקקים ומשיבי-הנפש אשר לפאטא מורגאנה?


מעט הכסף אשר חסכתי מעבודת ההוראה, וכן סכומים אשר אמי הצליחה לרכזם למעני, לא בלי השפלה עצמית וייסורי-נפש, הניחו לי, בתום עבודתי, את האפשרות לצאת להשתלמות לברלין. בברלין מכללה מפורסמת ובתי-מדרש לרבנים וללימודי היהדות. ובכלל – אשנב לאופקים נרחבים, פתח למוצא הכלול במילת הקסם “תכלית”. ודאי, אמי תשתדל לעזור לי גם להבא במיטב יכולתה, לחסוך מפּיתהּ הדלה כל עוד נשמתה באפה על מנת לסעוד אותי בנֵכָר, אולם אני יודע כי כאין וכאפס עזרת המשפחה, ואין לי אלא להישען על כוחותי אני בלבד. האם אחזיק מעמד, האם אוכל לקיים את עצמי, האם אתקדם, או להיפך: גורל הסטודנט היהודי העני בגולה, הרחוק בתכלית מן ההֲווי המקובל של חוסר הדאגה, ההוֹללות וההנאה, כפי שמוּשר בשירים הנודעים של הבּחרוּת האוניברסיטאית, יהיה גורלי ודרך חיי?

 

פרק אחד-עשר

שנת תרפ"ט. לאִטה משׂרכת דרכה הרכבת לאורך הקו וארשה-ברלין. בתא הקרון אנשי-מסחר, פקידי-ממשלה וסמוך לפוֹזנן מצטרפים אלינו איכרים פולנים, בעלי אחוזה מהסביבה, כובע התכלת המסורתי לראשם וזנבות שׂפמם מסתלסלים על לחייהם השמנות. הם מעיפים מבטי-בּוז לעבר היהודי הצעיר היושב דחוק בפינתו, שקוע בהרהוריו, הנושא בקרבו חוויות ותקוות כה שונות ורחוקות מעולמם וממוּשגיהם. מבעד לחלון משתרעים שדות-דגן נרחבים, המשקים הנאים, העשירים של איכרי גלילות פּוֹמרן, אשר שכחו מזמן את לחצוֹ של הנוגשׂ והמשעבד הפרוּסי והם עצמם הולכים בעקבותיו. הנה פּוֹזנן, נקודת-מפגש בין תרבות גרמניה, הדוחקת ופורצת קדימה מזרחה, לבין תרבות הסלאבים; הקהילה של רבנו עקיבא אָייגֵר, של הווי חיים ישראלי מפַכּה, של היאבקות הדת וההשכלה, ועתה – שׂריד יהודי עלוב בים של שנאת ישראל; והנה עיירת-הגבול זבּוֹנשין, שכולה רחוב אחד מוארך ורוב תושביו פקידי גבול ומכס ומיעוטם יהודים הטורחים ביבוא וביצוּא ואשר נועדה לשמש לימים מקום-מקלט ארעי למגורשים מן הרייך הגרמני הידוע לשמצה. מכאן והלאה – אדמת גרמניה, פרנקפורט על נהר אודר וברלין רבּתי. לכותנתי תפור שקיק-בד ובו מעט שטרות-כסף, ספוגים דמעות אמא ודם לִבה ורווּיים מיטב תקוותיה ואיחוליה לבנהּ הבכור היוצא לקנות תורה במרחקים. מעתה היא תחכה לשובו מוכתר בתואר דוקטור-רָבִּינר, עטרה לשמה וקרדום לחפור בו ולנַכֵּש בו את קוצי העוני והסבל החומרי והמוסרי של המשפחה ואף להקים שֵם מועט לאבותיו הקדושים. ודאי, ניחא היה לה, לאמא, שאסע לאחת הישיבות הנודעות, לווֹלוֹזִ’ין או לראדום או למיר, אך מה תעשה והבן אפיקורס גמור הוא, לא תפילה ולא תפילין ושאר מצוות עשה, והרי היא משלימה עם גורלה ואומרת: “זכות אבות זאָל דיר בּיישטיין, מיין קינד, קיין איד ביסטו ליידער נישט, זיי-זשע כאָטש א מענטש”, כלומר: זכות אבות תעמוד לך בני, הואיל ואינך, לדַאֲבון לבי, יהודי, היֵה לפחות ‘אדם’. שכן לא ייתכן, לדעתה של אמא, יהודי שלם והוא אינו מקיים עיקרי מצוות ודת.

בתחנת פרידריך-שְטרָאסֶה פוגשים אותי חברים, מהם שהניחו בתי-הורים ירודים ומרוששים ועל כנפי יונַת-תקוותם טסו לעולם “הגדול”. יש מהם שמצוקתם כבר הספיקה לטָרדם מהלימוד ומתשוקת הלימוד, יש המתרפסים ומִתבּזים להשתיק את רעבונם במרוּצה אחר שיעור עלוב או שִיוּרֵי עבודה, בין נאה ובין פסולה, כגון סחר-בית, מה שנקרא “פּעדלען”, שמידה מרובה של השפלה עצמית בה; אך יש מהם שנאחזו בציפורניהם במציאות הקשה ויתמידו בלימודיהם בקַשיות-עורף ובנפשם יקנו את תלמודם וקיומם.

ברובע הצפוני של ברלין, מקום בו נחתכים שני עורקי-רחובות בסימטת גִיפְּס הצרה, השקטה והאפורה, נזדמנה לי אכסניה זולה. אין כאן מפעלי-תעשיה ובתי-מסחר ועסקים גדולים ושִפעת הפרסומת המגוּונת והצעקנית של הכרך. אולם בדומה לתוכו של הר געש כן יהמה בה, בסימטה זו, ציבור העמֵלים. פה ושם חנות זעירה של יהודי מהגר ממזרח אירופה. מסבּאות-השֵׁכָר קורצות. עם ערב גוברת התנועה בסימטה זו, פועלים החוזרים מעבודת יומם, מחוסרי-עבודה, נערים וזונות הנפנים לעיסוקיהם השונים. מן המסבּאות נשמעת שירה וצלילי שיר מלווים את התקהלוּתה של האוכלוסיה הקבועה שלהן, אוכלוסית סימטת גיפּס, שהיא כבֵן שהוריו המופלגים בעושרם הֵדירו אותו מנכסיהם והם מצויים בסמוך לו, בטרקליני-התפארת והרווחה אשר במערב הכרך, מבלי לחוֹנֵן אותו אף במבט…

אני כאן ולבי נמשך אחר פיתויי פרברי-העשירים, כל עוד מעט הכסף באמתחתי, להשכיח את מְרי חיי ודלוּתי; הרי ממילא אין האמצעים בידי מספיקים אלא לקיום במשך זמן קצר, לכיסוי דמי הרשמה במכללה ולתשלום דמי הבחינות הראשונות. ומה יהא הלאה?

נקלעתי לחדר אחד בסימטה זו, לבית מספר 5, ושכני אף הוא יהודי: פועל-מתישב מארץ-ישראל, שבא לכאן עם אשתו, נפגעת תאונה חמורה, לבקש לה מרפא. בארץ הניח משק בלתי-מבוסס במושב-עובדים בשרון וילדים רכים – ועתה הוא נלחם על יום-עבודה בעיר שהאבטלה בה מרובה וחמורה.

קוסמים ומשכרים הלילות הראשונים בכרך הגדול המוצק. תקוות רבות מתנַגנות בלב, רצונות סמויים מתלקחים ומסעירים את הדמיון – והיד כה קצרה. במוח חולפות תמונות ליל אמש – הלילה הראשון בכרך: טיול עם חבורה של סטודנטים צעירים בשדרות אוּנטֶר דֶן צַלטֶן. מכשף-חשמל מציף בקשתוֹת נְגוֹהותיו הסגלגלות-אדומות-תכולות את מרצפות-האספלט המבהיקות. ליל קיץ כוסף. רטט צלילי מוסיקה קלה טופפת. משני עברי הכביש המוני אנשים סמוכים אל כוסות השכר, מתבדחים, צוחקים. נערות רוקדות. מוקיון. זוגות מתעלסים בשדרות. טַיָילים בודדים. מסביב – רחובות וכיכרות שטופי אור סגלגל. בגנים העירוניים מאחרים בנשף חבורות, זוגות, בודדים, מחוסרי-בית ורעבי-לחם ואהבת-בשׂרים. רבים המבקשים להשכיח בהמולת הלילה את דאגות יומם ביין ובמחולות תחת כיפת השמים. ברלין רבּתי כאילו ביקשה להסיח את דעתה מבעיות גורלהּ בהשתוללות ייצרים, ביין ובשֵכר ובנשים ובמאבק מפלגותיה. ואפשר כי אותו החרוז החוזר ונשנה עתה מאלפי מסבּאותיה של ברלין זו של ערב היטלר, הוא ההולם אותה ביותר בימים אלה:


ארמר ג’יגוֹלו, שענער ג’יגולו –

ווען דאס הערץ דיר אויך בריכט,

צייג איין לאכענדעס געזיכט…


כלומר: מוקיון מסכן, מוקיון יפה, גם אם ידאב לבך, הַעמֵד פנים שׂוחקות… ההתפרקות אינה רק נחלת פרברי המערב, גם בסימטאות הרחוקות ביותר היא בולטת למדי וייאוש דבק בה כאֵזוֹב בקיר. אלא שכאן, במשכנות העוני, היא באה על פורקנהּ בקלפים ובזנות, ובעיקר – במאבק פוליטי. המסבּאה היא מרכז חיי הציבור. אמנם כל יום מביא עמו מאורעות וזעזועים חדשים בחיי הארץ, אולם היום הזה הוא הכובש את האדם ומטביע את האתמול בסְאוֹנו. מי נותן דעתו על המחר, על העתיד? ברלין שקועה בשכר, בתאוות, בסְאוֹן מפלגות…

 

פרק שנים-עשר

עומדים השניים – הסטודנט הצעיר מפולין והחלוץ מארץ-ישראל – כנבוכים ונדהמים אל מול מֶתַח- החיים העצום הזה. נפתולי החיים והדוֹר במרכזי העולם, אשר הֵדם בלבד הגיע אליהם בביתם, נתגלו לפניהם בכל מערומיהם, על הצער והאכזריות, הטמטום וההפקר שבהם. האם זה מרכזהּ של אירופה, שיא התפתחותהּ ותרבותהּ? עומדים השניים כזְמוֹרות עלובות ומנותקות מגִזען בלב הכרך וצופים בזרם ההמונים האלה, הנושאים עמם פתרונות-עולם וסכנות-עולם. מה להם פה… הכרך הגדול משלהב את יצר תאוות הבשר בבדידות הרַוָוקית אשר בסימטת גִיפּס מספר 5. רשת הזנוּת פרושה בכל פינה וקרן רחוב. לעתים דומה כי, לא תביעת הגוף היא המסַלסלת את גֵרוּיי הדמיון, כי אם להיפך. ברלין זו של ערב היטלר, המעורערת במשבר כלכלה וחברה, נפש ומוסר, הנתונה בהתמודדות פנימית, המַפריכה בעצם קיומהּ את יציבותם של ערכים ומושגים ודפוסי-חיים מקודשים מדוֹרות, ניצבת כביכול על לוֹעוֹ של גביע הבּירה, בו טובלת אשה ערומה וסביבה עֵדר גברים טרוּפי-חושים. היכן העיירה היהודית על צער האצילוּת שבה, על האהבה הטהורה והגעגועים הנעלים, העיירה המאמינה והשואפת, הנִלבֶּטֶת ברוחה ומבקשת תיקון לעצמה ולזולתה ונכונוּת הקרבה בה והיא מְעָרָה את מְרי שׂיחהּ ומאווייה בשירת-עַם השופעת ערגה דתית מושכת לב? כאן, בכרך המערבי, דומה, אין שרים כלל… כאן מדַקלמים ומתבדחים ומשתעשעים.

עומד הבחור ומביט מבעד לחלון חדרו. ממולו מחייכת בת גרמניה בהירת-שער, חיננית ועליזה. הפועלת הצעירה משתעשעת בציפור כלואה בכלובהּ, והיא אותה שעה כציפור-יער רעננה מתרוננת שנכלאה בין חומות הכרך ובעיניה שׂרידי רעננוּת של היער וטוהר השמים. מבטים רודפים מבטים. היא רומזת לו משהו בלתי-מובן. ומחייכת. הבחור מרגיש בלהט דמו המחיש את מרוּצתו… גם צעירה זו ודאי שאינה נתונה ברצינות לבעיות עַמהּ וארצה החותכים כמובן גם את גורלה ואורח חייה. אולם לשכנתי הצעירה “דאגות” משלה…

מן המסבאה אשר בקומת הקרקע נישאים גלי שמחה וצהלה: “חג התיש” שם, חג המין החדש של השֵכָר “בּאֶק-בִּיר”, אשר השלטונות הרשו את צריכתו… ולה אין פרוטה לפרוטה. רבה שם, במסבאה, הצהלה והשמחה. בני-הנעורים רוקדים, מתבדחים, גומעים את המשקה המקציף, ואילו “ידידהּ”, שהוא מחוסר- עבודה, שוב אין בידו להפריש לה ולא כלום מדמי הסיוע הזעום. לעתים עודם נפגשים מפעם לפעם בסופו של שבוע ויוצאים “לבלות” אל מחוץ לעיר. על אצבעה טבעתו. לפנים, כשעבדה גם היא, היתה מחלקת עמו את שׂכרה על אף צעקות אביה השיכור ומהלוּמותיו. עוזרת היתה לידו בבית המלאכה. בדממה צייתנית היתה סופגת את זעמו של אביה ובהכרתה נקלטה מרירוּתו המיואשת כנגד חנויות “כּל-בּו” העצומות, בעלות כושר-ההִתחרות העצום, השוברות את מטה לחמם של רבבות אנשים “קטנים” והורסות מפעלים רבים. הומה הכרך, רב העושר והרווחה גם עתה – ולה אין כל… בתי המסחר הגדולים של טייץ וּוֶרטהיים, ק. ד. וו. ואֶ. פאַ משופעים כל טוב – ולה אין כל… הם גדושים תמיד קונים על אף המצוקה והמחסור. הומה הכרך וסוער, בני-הנעורים משתוללים ומתרוננים – והיא יושבת שוממה בביתה אשר בסימטת גיפּס. אכן, בכל אתר מרבים לדבר בחוסר-העבודה, בפשיטות-הרגל, בחרפת שלום-ורסאיי, בלחץ החובות הרובץ על המדינה – אולם מצויה גם ברלין רודפת שעשועים וטובלת בתענוגות ובמותרות, וזו אינה נותנת לה דוֹמי. חנויות “כּל-בּו” הללו, הבּנקים, הרי הם, כידוע, בבעלות יהודים. היהודים והזרים מה ראו שעָטו על גרמניה האומללה כעֵדר טורפים להקדיר את עולמה? הַמְעַט להם בפריס זו, מרכז המותרות והתפנוקים אשר מעבר לריינוּס, או בלונדון מרכז העושר והשׂררה אשר מעבר לתעלה? הם המערערים את קיומנו עד היסוד!..

משתעשעת הנערה בציפור הכלואה בכלוב והרהורים טרופים מבוהלים במוחה. היא עויינת את סימטת גיפּס הצרה ואת כל הרובע הצפוני הזה הקרוי בשם “מוסקבה הקטנה”, בו נולדה ובילתה את ימי ילדותה. רבים מדי כאן ה“אדומים” – והיהודים. כאן, במסבאות, מרבים לדבר בארץ רחוקה וזרה שגם היא נוּצחה במלחמה ועתה היא חותרת למרחב, על הסוציאל-דמוקרטיה והמהפכה, הדיקטטורה והדמוקרטיה. בדומה לוֶדינג, “רובע המתרסים”, לנוֹי-קלן ושאר רובעי הפועלים והעוני ומחנות האוהלים של מחוסרי העבודה והבית, יש והם שרים: “וֶדינג האדום, שלום לכם, חברים, קִפצו האגרופים, הפָשיסטים בשער!” תמונות ארנסט טלמן, אשר הפועלים ברחובהּ קוראים לו בלשון-חיבה “טדדי”, סמלי החרמש והפטיש אדומים כדם, דגלים וסיסמאות, - מה לה ולמנהיגם זה של סַבּלי-המבּוּרג חבוש כובע-התכלת הפשוט? מה לה ולכל אלה? ב“היטלר יוגנד” הסבירו לה כי יהודים, סוכני מוסקבה, הם המכלכלים את כל הפעולה הזאת וחולשים עליה. והיא שונאת את היהודים ואת הקומוניסטים. היא רוצה ב“חיים” ובהנאת החיים, כמסופר ברוֹמנים החביבים עליה, כמו בהוֹליווּד. והן ידוע לכול, ש“אדולף היפה” הבטיח לכל נערה בגרמניה חתן, משׂרה ומעמד לכל צעיר… היא יודעת נאמנה כי רובם של הטוענים לסוציאליזם סולדים מן המצב העכור של חייהם, סלידה הצמודה אף היא, ביודעים ובלא יודעים, בשאיפה אל התפארת הקוסמת של מערב ברלין, של השכבות השׂבעות והמבושׂמות והנהנות… הרי מובן – הכרח הוא שיהיה אחרת – והיטלר כבר הצביע על המוצא. עליו אפשר לסמוך. הרי זה הגואל. ומן היהודים והקומוניסטים והסוציאליסטים והדמוקרטים, מכל הבוגדים למיניהם, יש להיפרע בכל חומר הדין. האם ראיתָ את התערוכה אשר ברחוב אוֹרָניינבּוּרג? מערכת מפעלים, מכונות, כבשנים, ערוכים בטעם ובסדר, מלאכת מחשבת, לחץ על כפתור – ולעינייך כל אזור הרוּהר, אזור התעשייה והמכרות בעבודתו ובתנועתו… הרי גם המוני גרמניה מחכים עתה לאחד, לגיבּור, שיָרים אותם בתנוּפת-קסמים ויסיע אותם במְחי אחד למאבק סופי נגד גורלם, למיגור אויביהם, שיעקור את ייאוּשם ויצמיח להם את כנפי תפארת עברם מימי הקיסר וילהלם ויבטיח אושר ועושר לכל אחד. אף היא מחכה ומצפה, אם כי, בעצם, אחת היא לה מה יבוא ויתרחש, כי העיקר: “אחרת”…

בן חוץ לארץ הוא? כן, בזאת הבחינה מיד. היא אוחזת בידו וצוחקת לעיניו. הם מסובים ליד שולחן קטן באחת מפינות המסבאה. תוססת ומקציפה הבירה הלבנה. מן התקרה מתנוססים פסים צבעוניים וקישוטים שונים. ציורי תיש על הקירות – כי על כן “חג התיש” הוא היום. לוּדר מראה את נפלאותיו. ריקודים. ב“נישוֹת”, התאים האפלים למחצה, התעלסויות אֲהָבים. עשן סיגריות מיתמר גלים-גלים. זונות מהלכות בין הקהל. בחדר הסמוך: התא המחוזי של המפלגה הקומוניסטית. תמונות מנהיגי פועלים, עיתונות, כרוזים וכרזוֹת. ישיבות וויכוחים. זה ליד זה. ומתנגנים צלילי הפסנתר:

עס וואַר איינמאַל איין טרויער הוּזאַר,

ער ליבטע דאָך איין גאַנצעס יאַהר,

איין גאַנצעס יאַהר…


( היֹה היה פרש נאמן, שנה תמימה דבק באהבתו, שנה תמימה…)


וכל המסובים פוצחים בשיר.

יושבת הצעירה – ולבה שומם ועצב. אין שפה משותפת ביניהם… היא מעיפה מבט לעבר הבחורים חבושי כובעי-העבודה התכולים, לבושי המעילים הקצרים ונעולי מגפי-העור הגבוהים. גומעת את הבירה הקרה ומושכת אותו עמה החוצה. בעוד שעה קלה היא שכוּבה בזרועותיו ומתמסרת באדישות לליטופיו. הוא מהסס… זו לו הפעם הראשונה בחברת אשה זרה, מופקרת, בנֵכר. היא מרגישה בכך ומעירה: סֶנְטימֶנטים וצֵרֵמוֹניות – הרגל שאבד עליו הכּלח הוא, מכל מקום בגרמניה הצעירה. היא מספרת:

אבא חבר נלהב למפלגה הנאצית המכנה עצמה מפלגת הפועלים הלאומית הסוציאליסטית. אוהב את גרמניה ועויין את הסוציאליזם ואת היהודים. מפרנס בדוחק את משפחתו הגדולה. חנות ה“כּל-בּו” אשר באזור הן הרסה את מעמדו ורוששה אותו. אמא אוהדת בסתר את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מזה שנים רבות. והיא עצמה, כמובן, בחוג “נוער היטלר”. רטט של קדושה וגבורה חודר בה למראה פלוגות-הסער הצועדות בסך, צבא ממש, דרוּך משמעת-ברזל, במדיהן החומים, לקול תופים וכלי-נגינה. המצעדים האלה ודאי מעוררים חרדה בלִבות היהודים, המוצצים את לְשַד עצמותיה של הארץ כעֲלוקות. נגדו, באורח אישי, אין לה כמובן ולא כלום. בחור נאה ומשכיל הוא. אולם עליו להבין למצבה, ברשותה עתה ששה-עשר פניג בסך-הכול. ועוד הערב גדול… עליו להבין שהיא ו“ידידהּ” מחוסרת-עבודה הם וכי זקוקה היא לכסף… ייתן לה שני מרקים…

לא היה מוכן לשטף דיבורה. נירתע והִפליט:

- זונה.

מחתה: לא! איני זונה, מחוסרת-עבודה אני. זקוקה לכסף.

הניח לפניה מטבע של כסף, לבן, קר.

לפתה אותו בזרועות-נחשים ונלחצה אליו. דחה אותה ברגש של בחילה. יצא את הרחוב לשאוף לתוכו אויר זך וצונן.

זונה? – כך, דומה, אמר. אולם במה עסוק ושטוף עתה הנוער העובד והמובטל במדינה זו? בחוגיו וארגוניו מרבים עתה לדון בספרו של מכּס הוֹדאן: “בחור ובחורה”, מתווכחים על “ציאנקלי” – האמצעי למניעת הלידה. ובינתיים מתרבה האוכלוסיה בבתי-האסוּפים ומתרבים פשעי-המין למיניהם. אין עיתון ומפלגה שלא ידונו בכך. חברי אגודת הספורט “פיכטה” עורכים נשפים ומתכנסים בהם עירומים כביום היוַלדם ושומעים הרצאות על “אהבה חופשית”. מה הפסול אם נתן גם לה להרוויח בדרך זו?

- אכן, מה הפסול?

 

פרק שלושה-עשר

הפגנת-המונים זורמת מעבר רחוב אוגוסט בסַך, בצֵל דגלים וסיסמאות, לקול תופים ותזמורות. מי הוא הצועד היום ברחובות ברלין? חלוצי אגף הימין הקיצוני וחלוצי השמאל המהפכני. האם אין הם צועדים על גופה של הותיקה והגדולה במפלגות, הסוציאל-דמוקרטיה, שסילקה את המלך והמלוכה, כוננה את הרפובליקה הדמוקרטית המשוכללת ביותר, החופשית ביותר, שהעניקה חופש אף לבניו של המלך, לגנרלים ולבעלי-ההון, ובמבט של ביטחון היא צופה עתה לעבר המתחרים-היריבים ואוחזת בעמדות השלטון המכריעות? כמה צחקו מנהיגיה להכרזה המשמיצה, שמפלגתם ומפלגת הנאצים תאומים הם! קנאותם הטרוּפה של שני האגפִּים לא תעמוד להם, לא תעמוד! ממשלתו של “פועל-המתכת הקטן שלנו”, של קארל סֶוֶרינג, בפרוסיה זו תחזיק מעמד נגד ההתקפות והשיסוּי החריפים ביותר; היא דוחה את “שיתוף הפעולה” עם השמאל המבקש לבולעהּ ודומֶה, כי סבורה היא שגם הניפוח המתרברב של המחנה החוּם גם הוא יתנדף מעצמו…

זורם ההמון, מתנועע, מתפתל כנחש עקלתון, הנגזר במקומות רבים על ידי מכוניות תכולות גדושות שוטרים. הגברתנים ה“ירוקים” מן המשטרה מציצים בבוז מבעד לקסדות-הפלדה עטוּרות הנשר הוילהֶלמִי אל ההמון. המשטרה היא, להלכה, נייטרלית בריב המעמדות והמפלגות. כל השתייכות מפלגתית אסורה עליה. אמונים נשבעה לממשלת הסוציאליסטים ולמפקדהּ, חבר המפלגה, ד"ר גז’שינסקי. אולם, בסתר, קוראים רבים בפירסומים נאציים שונים ובחוברות “אוקטובר” בהוצאת הקומוניסטים. ההמון מרעים: “קוּם התנַעֵרה”… כל מצעד-המונים שופע יופי מיוחד של ליכוד ואחווה אנושיים, של להט סער ומשאת-נפש. אזרח גרמני, בעל כרס שמנה עגולה, זנב סיגריה כבויה בפיו, ריתחה שפוכה על פרצופו האדום, מתגלגל מאחת המסבּאות בנהמה איומה:

“ספּרטיאקים, בוגדים, אויבי המולדת, סוכני מוסקבה!”

מובטח לו כמובן, שאין שני לו לאהבת-מולדת, מולדת הזוהר והפריחה והשלווה מימות הקיסר שהוּגלה. שעל כן תהלוכות אחרות, שלוות ומתונות היו אז, והוא נושא בלבו את חלום “קנצלר הברזל”, שאת מקומו ברחוב וילהלם תפס עתה הבטלן היינריך בּרינינג– ופושעים ובוגדים פָשו לרוב. הוא מניף אגרוף-איוּם ושר בקול צרוד:

“גרמניה, גרמניה מעל לכֹל”…

מתוך ההמון בוקעות קריאות-בוז וצעקות:

“שתוק, רוצח פועלים!”

עוד מעט ופרצה תגרת-דמים. מַגלבי השוטרים מחסלים את המהומה באיבּה. התהלוכה ממשיכה דרכה הלאה, לעבר רחוב ליניֶן.

רובע זה אוכלוסיָתו מגוּונת: פועלים ומעמד בינוני, דלת עַם - ויהודים. כאן נמצאים רחובות-הגיטו הטיפוסיים: רחוב גרַנדיר ורחוב דרַגוֹנר – שמות צבאיים מובהקים… מה ליהודי רוסיה וגליציה ופולין השוכנים כאן – ולעסקי צבא? כאן שוכנים כבוד קלוֹיזים, חנויות, בתי-בושת, בתי-מלון מפוקפקים, אכסניות מזוהמות, רַבִּיים וחסידים ושד“רים למיניהם ומנחם מנדל סובב על מקלו… לא אחת עורכת כאן המשטרה חיפושים אחרי נטוּלי-אזרחות וחסרי רשיונות כניסה לארץ. ברחוב מוּלאק הסמוך מתהולל בבתי-הבושת פושע מנוּון ורועה-זונות: הורסט וֶסֶל. הוא מארגן פעולות של “חוּמים” ו”ידידוֹת" מקיימות אותו. יהודי הסביבה רועדים למראה תהלוכות החומים והשתוללות הבּריונים, אולם הסוחרים העשירים שבמערב העיר – מהם שזה מקרוב ברחו על נפשם מפני דליקות המלחמה, המהפכה ותהפוּכותיהן – אינם אוהדים גם את האדומים. בין שני הצבעים האלה עלול להפציע צבע דַמם הסוּמָק טְפֵי… אכן, רועדים הם וחרדים, אולם האשליה שבתחושת ה“ביטחון” היהודי הנטועה בהם אינה עוזבתם גם על הקרקע המתערערת שמתחת לרגליהם, במקום בו האמינו כי הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, לאחיזה ולשורשים…

מרחוב לינין פונה ההפגנה לעבר כיכר בּילוֹב. בניין מוצק ורב-מידות מתנוסס באמצעוֹ וכתובת אדומה עליו: “בית קארל ליבּקנֶכט ורוזה לוּכּסמבּוּרג”. כתובות אחרות מכריזות: מערכת העיתון היומי “הדגל האדום”, השבועון “הדואר האדום”, מחלקות שונות של הקוֹמינטֶרן. מן הקירות המוצקים מכריזים כרוזים למיניהם, כתובות, תמונות. בבניין הזה אין התנועה פָגה יומם וליל. כאן עובד המטה הראשי של המהפכה בגרמניה – זו המהפכה אשר, כפי שמשַננים כאן, לידתה קשה ומורכבת יותר בארץ מפותחת, אולם הגשמתה כאן קלה יותר, קפיצת-דרך ממש “מעולם ההכרח לעולם החירות” – ושעל כן: ככל שיחמיר, כן ייטב… הדפוס פולט חומר למכביר… בלב הרובע היהודי תקוע הבניין הזה ומפרברי ברלין הרוגשים והסוערים נישאות אליו עיניים רבות. האם תיכָבש ברלין העובדת על ידי מהפכת-הנגד הנאצית, זו שמרכזה העולה הוא מינכן; לא ברלין בירת פרוסיה, אלא מינכן בירת בּוַאריה הקתולית?

אני מלווה בעיני את געש ההמונים, משתדל להאזין לנשימתם הסוערת, אף כי מזמן פג להט אמונתי התמימה בצדק ובאמת הטמוּנים בכל התעוררות-המונים. כוחות המהפכה צועדים כאן בריש גלי, ברחובות העיר, באין מפריע, שלא כמו בפולין, בה נדרס חופש האדם ובתי-הכלא גדושים מורדים ברָשוּת, הנענשים על דרך ימי-הבּיניים ומוּבלים לגרדום. הרי המעשה בחבורה של נערים ונערות מישראל בעיר לוּצק שנתרחש זה מקרוב. הם נתפסו והועמדו לדין עקב פעולה למען המהפכה בכפרי ווֹהלין – מעשה אחד מרבים, רבים – מעשה בכל יום. נערים ונערות אלה הוכו ועוּנוּ ללא רחם, את אצבעותיהם לחצו בין דלתות והִדקו אותן עד זוב דם, שׁדֵי נערות נמעכו ונדקרו במחטים, מקומות שבצִנעָה נצרבו בברזל מלובן ועוד כהנה וכהנה בנוסח האינקביזיציה של טוֹרקבֶמָדָה. ודאי שרבים היו הכמרים בימים החשוכים ההם אשר האמינו כי שליחות נעלה הם מקיימים: אולם מְעַנֵי-האדם בני דוֹרנו – העינוּי הוא מקצועם, והם עושים מלאכתם בנאמנות רבה, כמצוַת מלאכי-חבלה מלוּמָדה. והרי גם בארץ המושלגת הרחוקה – שעל שמה נהרגים צעירי ישראל בפולין – מעַנים בני-אדם, משליכים אותם לבור-כלא ומגרשים אותם לערבוֹת סיבּיר. האם קיימת עילָה, שבגללה הכאב פוסק להיות כאב ובשׂר האדם ונפשו פוסקים להיות בשר ונפש? אחד מאותה חבורה של נוער יהודי, צעיר וחסון, נעשו בו ניסיונות זוועה בברזל מלובן, לאחר שהוכה ונחבל עד שאיבד את הכרתו וללא הועיל, כי הודאה שביקשו לסחוט ממנו לא נסחטה. הבחור הופשט עירום, והברזל המלובן הוגש שוב לבשרו. קציני בלשים ממַרקים את בשרו תוך כדי פיתויים ושידולים שיודה במעשה, לבל יקפח את חייו הצעירים ועתידוֹ, שהרי סופו בעל-מום לכל חייו ואיבוד גברוּתוֹ. הבחור עמד במבחן-האש האיום, צחק אל מול פני מעניו, דחה אותם בבוּז. אחריו הגיע תור הבחורות. תמיסת-נפט ומי-שֶתן מורעל בחיידקי מחלות נשפך לנחירי אַפּן. אף הן עמדו בעינויים. ימים רבים הייתי מהלך ושומע את שַוועת האסירים המוכים והמעונים בכל בתי-האסורים שבעולם. אמרתי בלבי: פרק זה של נוער יהודי, אפשר הטראגי ביותר ואציל-הרוח ביותר של הדוֹר, שהפקיר את נעוריו וחייו, שהרס את ביתו ומשפחתו וזילזל בגורל עַמו ואף נתן לא אחת חרב חדה בידי שונאי ישראל, אף כי שלא במתכוון, ראוי היה לו שיכתבו עליו ספרים וישירו לו שירים. האם אין הם, להבדיל, יורשיהם הרחוקים של עשרת הרוגי מלכות שבשׂרם סוּרק במסרקות-ברזל, שעוּנו ועלו באש – ושפתותיהם לחשו “שמע”. הרהורים אלה הציפו אותי כזרם שעה שעמדתי תוהה ומסתכל באותה תהלוכה וכולי פליאה אחת גדולה על החירות אשר במערב, שהיתה חידוש גדול בעיניו של הצעיר שבא מפולין הקורסת תחת המַגלב הגס.

ליד כיכר בִּילוֹב נשמעו נאומים – והתהלוכה מתפזרת. אני סר לרחוב גרַנדיר הסמוך. אוויר דחוס מכביד על הנשימה. תגרניות סמוכות לדוכניהן. יהודי זקן עומד בחצר, סוחר בסידורי-תפילה, מחזורים, לוחות-השנה. שלטים ביידיש. לאורך הרחוב מתגודדים יהודים פרועי-זקן ומסולסלי-פיאה, לבושי קפוטות שחורות ארוכות, עוֹנדי חגורות-משי, עוֹטרֵי מצנפות שער. סימניו של הכרך השטוף תעמולה ניכרים גם כאן, ברחוב היהודים, במודעות ובכרוזים המכסים את הקירות והגדרות. סימני צלב-הקרס ליד כתובות: “הלאה ממשלת הרעב”, “מוות ליהודים”, “תחי ברית-המועצות”. תהלוכות, הפגנות, אסיפות, מהומות, תִגרות-דמים, שביתות. עשירים מוציאים כספם מן הבנקים. שמועות מבהילות רודפות זו את זו. התנגשויות בין מַלחים ושוטרים בהמבּוּרג. שביתה כללית באזור מכרות הרוּהר. שביתת מאה אלף פועלי-מתכת בברלין. הפרעות בתחבורה. המונים מסוֹערים, אפורים, זועפים, מתמרדים – הַאין אתם מנוּצלים על ידי כוחות שונים, ששאיפתם לרדוֹת בכם, לעשות שימוש בזעמכם לצרכים-לא-לכם, כדי להחניק אתכם לאחר “הניצחון” בכוח הטכניקה המשוכללת ועריצוּת המנגנון?

כן, המנגנון. הוא מתארגן במינכן. שם מתגבשת “התורה הגרמנית החדשה”. החדשה? שם מרכז פלוגות-הסער, “הבית החוּם”, “המרתף ההיסטורי”. למינכן זורם כסף רב. אף כספם של יהודים אמידים שדעתם נחלשה עליהם. כאן יוצא לאור ה“פלקישר בּיאוֹבּאַכטר”. מוּמרים יוצאי הונגריה עורכים, לפי השמועה, את ביטאונה המרכזי של מפלגת הנאצים. פלוגות-הסער מתחזקות. רבים מבין מחוסרי-העבודה נמנים עליהן. המפקדים הם, לרוב, בני אצילים טהורי דם וגזע. הפלוגות שוכנות במחנות צבא מיוחדים, בהם ניתנים להן כלכלתם וכל צרכיהם, בהם מוּכשרים הלוחמים ומתאמנים בתרגילי-צבא ומתכוננים ל“לֵיל הסכינים הארוכות”, ליל בּרתוֹלוֹמיי של היהודים והמרכּסיסטים.. ובינתיים, מפעם לפעם, פיצוץ בתי-מסחר יהודים בקוּרפּירסטֶנדָם, התנפלויות על מערכות עיתוני הפועלים ומוסדותיהם, תִגרות-דמים. גבּלס אסר זה עתה על חברי מפלגתו להתווכח עם הקומוניסטים; ואילו היינץ נוֹימן, מנהיג הקומוניסטים, בנו של סוחר יהודי עשיר ברחוב שליטר פקד “להכות בשונא בכל מקום שיפגשו בו”. דגלי צלב-הקרס מכאן, דגלים אדומים עם סמלי החרמש והפטיש וסימני שלושת החִצים של החזית הרפובליקאית-סוציאל-דמוקרטית מכאן, תהלוכות ומצעדים באורך של קילומטרים בסדר צבאי, התנגשויות לאין קץ, התפרעוּת של מידות ומוסר. כן, המנגנון עושה את פעולתו כהלכה –

הבוקר ניבט בזעם. שמים קודרים. הכרך גוש-עופרת אפור. טיפטוף. לאחר מכן החלו השמים מתבהרים, רצועות-שמים לבנות משוטטות, כסירות-מפרשׂ, בין חומות הבּיטון. שוב הפגנה –

המונים-המונים מכל פרברי ברלין מפגינים שוב. מי ימנה מספר להפגנות? המונים נוהרים להשתתף ב“מארש הרעב”. הרעב הוא המפגין ברחובות, נשקף מעיני אנשים אכולי-קנאה אל חלונות-ראווה עמוסי כל טוב ואל שומרי החוק החמושים. תקיף, אמיץ, אך חדגוני צמוּק-נפש השיר הגרמני אשר בפיהם. באחד הרחובות הראשיים תפסו המפגינים אשה צעירה, הפשיטוּהָ מכל בגדיה, אילצוּה לצעוד ערומה בראש התהלוכה. האשה התנגדה, צעקה – וההמון הריע, ראה במעשה זה אות-קרב, סמל למחאתו וביטוי לבוז-לעגוֹ למשטר השנוּא. רק רגעים מספר – והשוטרים חילצוּה מידי מענֶיהָ – והתהלוכה המשיכה דרכה. אני שעקבתי אחר התהלוכה סרתי מבויש, לעבר רחוב צדדי, בכיוון לאוניברסיטה.

 

פרק ארבעה-עשר

הזעזוע שאחז בכל הארץ לא פסח, כמובן, גם על בתי-הספר הגבוהים, על האינטליגנציה. בשדרות אוּנטֶר-דֶן-לִינדֶן, סמוך למוזיאון על שם גיתה, מתנוססת על בניין נרחב ומוצק כתובת חרותה אותיות-זהב: האוניברסיטה על שם פרידריך וילהלם, ומתנשא בגאון הנשר המלוּכני-פרוּסי הדורסני – שׂריד מִסדרֵי הצלבּנים. ליד חצר-הכניסה ניבט דומם פסלו של הנוסע המלומד הומבּוֹלדט חטוב בשיש. למטה – אולם גדול, על כתליו – לוחות שחורים ועליהם מודעות, תרשימי הרצאות ומעבדות. מסדרונות ארוכים מובילים לאולמי-ההרצאות, המעבדות, הסמינריונים. בעורף – חצר גדולה, מרובעת, מקושטת פסילים ופרחים. באגף הימני של החצר נמצא “המכון לבני חוץ-לארץ”. מעבר לבנייני האוניברסיטה, ברחוב דוֹרוֹתיאן – “המכון למדעי המזרח”, בו עדיין מרביץ תורה הפרופסור היהודי, גאון המדע הנודע לתהילה, אוֹיגן מיטווֹך. פקידי אוניברסיטה מכופתרים מהלכים הנה והנה והמון סטודנטים בני עמים וגזעים שונים. הפרופסור מיטווֹך שוקד בחריצות על לשונות אפריקה, כמוהו כחבריו המפַלחים ומפענחים שכבות חיים והיסטוריה ואמנות רחוקות ממציאותהּ של אירופה של היום, מפרידים ומרכיבים גבישי-עיוּן וגוּשי-מחשבה, אך כולם חסרי אונים מול הסערה המתקרבת ובאה.

לא כן הסטודנטים, שרובם הגדול אין המדע והמחקר עתה עיקר עניינם. אם קרדום לחפור בו – היכן הקרדום? במרכז לִבם הפוליטיקה, אש זרה היא המציתה הכול, וכמובן – בירה ונשים. בעיר השדה בסכּסוֹניה או בהנוֹבר מוכר אבא מיני סידקית, מספסר בניירות-ערך או במניות, משמש פקיד בממשלה או מוזג בירה במסבּאה. ואילו הבן לובש תלבושת נאצית, מגפיים גבוהים לרגליו, כיפת-קטיפה קטנה רקומה סמלי האגודה לראשוֹ – הבוּ גודֶל לאביר החדש, לאדם העליון, גואלהּ של גרמניה!

אותו יום, בשעות הצהרים, החלו המוני סטודנטים מתכנסים בפרוזדור האוניברסיטה ובמסדרונותיה. גלי ויכוחים שטפו-סערוּ, עיניים להטו באש. הפעילים מחלקים כרוזים בין ה“קָמֵרָדים”, כרוזים גדושי דברי בּלע וגידופים על חשבון איגוד הסטודנטים הסוציאליסטים על שם ג’ק לונדון, על ארגון הקומוניסטים ומנהיגם היהודי ויטפוֹגל – ומאליו מובן שיסוּי-אֵיבה ביהודים.

אני מרים כרוז המתגלגל על הארץ. דפוס מטושטש על נייר פשוט. אחד הכרוזים הראשונים של המפלגה הנאצית. אני קורא: אדולף היטלר – “מיין וויללה, אונד דאמיט פראגראם”, כלומר, אדולף היטלר – רצוני, ובכן זוהי גם תוכניתי. אני מונה עשרים וכמה סעיפים, ביניהם אחד:

“בתור חברי-האוּמה (פאלקס-גענאססען) ראויים להיחשב רק בני גרמניה, אשר דם אריי טהור נוזל בעורקיהם; שעל כן מובן ששום יהודי אינו רשאי להיות חבר האומה הגרמנית”

הכרוז כתוב בלשון “אני” והמדובר רק בענייני “אומה” ו“לאומיות”. ובהמשך:

“ברייך השלישי לא יהיו פועלים ובורגנים, כי הרי כולם יהיו גרמנים”.

הסטודנט הגרמני מעיין בכרוז ולבו רחב בקרבו. אכן, זו התנועה הנכספת שהיא, לפי הגדרת עצמה, גם לאומית וגם פועלית, גם גרמנית וגם סוציאליסטית. חבריו היהודים, חלקם מתענים ברעב ובמחסור, עובדים בסַבּלוּת בתחנות-הרכבת, מחזרים על הפתחים ומוכרים לבנים וקפה וכלי-בית למחיָיתם, ואף על פי כן מצטיינים בלימודיהם. תורה לשמה, תורה כמשׂאת-נפש – זו ודאי שזרה לרוחו של בן-גרמניה בימינו, אולם גם תורה כמקצוע מה חֵפץ בה נוכח המחנה הגדל והולך של אינטליגנטים ובעלי מקצועות חופשיים מחוסרי-עבודה ופרנסה? המקצועות החופשיים בפרוסיה ובגרמניה הרי תפוסים, כידוע, בידי היהודים: הרפואה, המשפט, העיתונות, התיאטרון, המחקר – ומה לא? רבים מבני עמוֹ עקרו לקַצווי תבל, מקימים מפעלי תעשיה ברוסיה, בארצות דרום-אמריקה, באפריקה, רוח היצירה הגרמני – מולדתו צרה לו והוא אנוּס להַפרות שדות זרים. בערבים הוא שר: “הנני סטודנט מהיידלבּרג” – שותה שֵכר, שכר, שכר, משתולל ומתהולל עם “ידידתו”. שיר-העם החביב עליו מפָאר את הריינוּס הגרמני, האשה הגרמניה, החופש הגרמני- - - גרמני, גרמני, הכול הוא גרמני. והיסוד הגרמני הוא ממילא טוב ונאה, חדוּר רוח יצירה ופעילוּת ושיטה וסדר. כשיגרש היטלר את כל ה“בּוֹנצים” המרכּסיסטים; כשיְמַגר את הסוציאליזם והפָּציפיזם התבוסתניים; כשיפרק וישבּר את זרוע עוּזם של אנשי הריאקציה למיניהם וכל אויבי המולדת – אז, רק אז, תיחלץ האינטליגנציה הגרמנית הצעירה מאֲסוּריהָ ותצא למרחבים. כבר גוֹאה ומנצחת המהפכה, המהפכה הגרמנית הלאומית. מנהיגה הוא אדולף היטלר. מתרסיו ילַכּדו בחזית אחת פועלים, מחוסרי עבודה ופרנסה, בורגנים זעירים, איכרים, אצילים, סטודנטים, נוער. כולם יילחמו את מלחמת “הרייך השלישי”. כולם ייחלצו למערכה נגד היהדוּת הבינלאומית הממיטה אסון על גרמניה, מדביקה אותה בזוהמה ובכִינים ובבּוֹלשביזם ובבגידה – זו הבגידה אשר קיפחה ושיתקה את מאמץ-המלחמה הנהדר של המולדת במלחמה האחרונה. עוד מעט… גרמניה, גרמניה מעל לכול! מעל לכול! ואין רחמים ומצפוּן בדין! רחמים ומצפון – נִשקם של החלשים הוא. עוד מעט… וגן-עדן ישׂגשג עלי אדמות וינעים את חייו של גזע האדונים. לא וילהלם ולא הרפובליקה; שניהם, כידוע, חטאו חטא שְאוֹל ופשטו את הרגל; שניהם אחראים לחורבן הכלכלי, לעסקי אבא המתמוטטים, לחוסר סיכוייה של האינטליגנציה הצעירה – די שווארצען אוּנד די ראָטען געהערען דען טאָטען; כלומר, ה“שחורים” וה“אדומים”, אחד דינם לגרדום. כי גרמניה היא המתעוררת לתחייה, גרמניה רַבּתי, גרמניה האדירה של “קנצלר הברזל” בּיסמרק. וגם הוא, הסטודנט הגרמני, עתיד לבוא על שכרו במשׂרה שמנה, במנַת כבוד וגדוּלה ונֶתַח שׂררה על פני השטחים הכבושים. אַווה פּאטריה!

כן, לא רק גרמניה בלבד. בכל העולם עוינים את האינטליגנט היהודי הערום ונלחמים בו. בפולין קיים מזמן גיטו בבתי-הספר הגבוהים, “ספסלים מיוחדים” קבועים בהם, כנהוג לגבי נחותי דרגה וגזע. הכרוֹניקה של הימים האלה מספרת יום-יום על הפליות וקיפוחים והתעללות ומלחמת הַשמֵד בסטודנט היהודי. בוילנה, בודפשט, בוקרשט, וארשה, קראקוב, פראג… בוינה דרשו סטודנטים מתקיפים לסלק את חבריהם היהודים, בייחוד מהמחלקה לרפואה. בגראץ הוכו יהודים והושלכו בכוח מאולמי ההרצאות. אף אחד מחבר הפרופסורים לא מחה. אופי חמור והיקף המוני היה למהומות ברומניה ובהונגריה. ביאסי פרצו הבריונים המשכילים מן המכללה אל הרחובות המאוכלסים יהודים וערכו פרעות כדת וכדין. בלבוב פרצו סטודנטים מפגינים לבית מערכת של עיתון יהודי, עשו בו שמות והפיצו שמועה שמתוך הבית ידו אבנים בתהלוכת-קודש שלהם. בוילנה תבעו הסטודנטים הפולנים בתוקף, כי הקהילה היהודית תספק “מתים” לניתוחים במחלקת הרפואה ואיימו – בשביתה של סטודנטים. באוניברסיטאות סלוֹבקיה דרשו לצמצם את מספרם של בני חוץ-לארץ, קרי: יהודים. האחרונים נעדרו מספר ימים מן המכללות מחשש לפגיעות.

הסטודנט האריי בן גרמניה יודע זאת, וחזקה עליו שיעשה את ה“מלאכה” ביסודיוּת יתר. הנה הוא, הנה הכוח הגרמני העולה וכובש. הֲתשמע? מן החצר פורצת קריאת-זעקה, שריח של דם נודף ממנה וצליל עצמות רסוּקות בה:

יוּדֶאֶ!

וההמון מריע לעומתה:

פאֶראֶקעֵ!

האחד מושך קולו:

דוֹיטשלאנד!

וההמון מַרעים:

עֶרוואַכעֵ!


יותר מן החרדה אוחז בי רגש של תיעוב ובושה על קומת האדם ששָחה ושָפלה עד למאוד. זו הרוח המפעמת את האינטליגנציה הנוצרית הצעירה באירופה. הנה הם עומדים, דרוּכי-קרב, מוסתים ומשוּסים, מאזינים לדבריו של הנואם החוצב להבות. עוד לא סיים את “נאומו” ובאחד המסדרונות תקפו בִריונים קבוצה של סטודנטיות יהודיות. סטודנט יהודי אחד נזרק בכוח מן המדרגות ונחבל. ברד של מהלומות ניתך מעֲבָרים. עשרות הסתערו על יחידים. הלמו ומחצוּ. מועטים מבין ההמון המשוסה שהתנגדו למעשי הפרעות הוכו אף הם. במהומה אפשר היה להבחין בתחנוניו של סטודנט נוצרי בן חוץ-לארץ, שנפגע קשות וקרא את הצלוּב לעזרה. לקו גם מי שאינם בני-ברית, שהַבּעת-פנים “יהודית” ענתה בהם.


בינתיים התחילו להתרכז המונים ליד שער הכניסה לאוניברסיטה. הם מריעים לכבוד הגיבורים הלאומיים ומעודדים אותם. האם יש שליחות קדושה מאשר “טיהור” היכל המדע? מעבר לשער בּרנדנבּוּרג צועדת – האם במקרה? – פלוגת-סער, מתעכבת אף היא במקום זה, פותחת בשיר-הלכת הנודע מן הימים ההם אשר הידהד לאחר מכן ברחבי אירופה כולה:


די שטראַססעֶן פריי דעֶן בראוּנען בּאַטאַליאָנען,

ס.א. מאַרשירט מיט רוּהיג פעֶסטעֶם טריט,

קאַמעראַדען! די ראָטפראָנט

אוּנד רעֶאַקציאָן ערשאָססעֶן!


דאַן וועהען היטלער-פאַהנען איבער בּאַריקאַדען,

דאַן ווערדען וויר, יאַ וויר, די בּראוּנעֶן

ריכטעֶר זיין!


חופשי הרחוב לגדודים החוּמים,

בצעד עז ומתוּן צועדות פלוגות-הסער.

חברים! את החזית האדומה

והריאקציה נמַגר!


אז יתנופפו דגלי היטלר עלי מתרסים,

אז נהיה אנו, רק אנו, השופטים

החוּמים!


אולם, גם עתה, ערב עלוֹת גדול הצוררים לשלטון, אין הם עדיין – לפחות להלכה – השופטים החוּמים; עוד נערכים נגדם, פה ושם, משפטים סמליים, אך מה חמוּר דינם של פועלים מתגוננים. והנה מבקיעה דרך לעצמה יחידת משטרה בתוך ההמון הצובא על השער. השוטרים מאיימים בפיזור המפגינים בכוח, ואילו הסטודנטים טוענים בשם החוק האוסר על המשטרה להימצא בין כותלי המכללה. לא נפחדו, לא נבוֹכוּ, לא נרתעו. זו הפעם הראשונה (ואולי האחרונה) אשר נציגי הרשות מתערבים לטובת מוּכּים ומעוּנים. אוי לה לאותה התערבות… אלא שבינתיים נזדמן למקום נגיד האוניברסיטה, דוקטור שמידט, בתפקיד של מתווך. הקוֹרפּוֹרַנטים מנופפים את רומחֵיהם, יוצאים לאִטם דרך השער אל הרחוב הראשי, לאחר שראש האוניברסיטה הבטיח לשמוע את טענתם. ברחוב מקדמים את פניהם המונים בתשואות רמות - -


במסדרונות השתררה דממה. דממה שלפני סערה.


בחורשה ליד נהר השפּרַיי הזך, טרֶפּטאוּ הירוקה, מתכנסת אסיפת הסטודנטים. הנואם הפותח מְתַנה את מר שׂיחו על “ברלין” שסָרחה ובגדה. ברלין העובדת נגדם, אבל עוד לא פסה תקווה. אין זאת אלא שהמשטרה, שמפקדיה סוציאליסטים, משוּחדת. ואף הרייכסוואֶהר, הצבא הגרמני המועט. הרי הקצין שרינגר שהצטרף זה עתה למחנה הפועלים – והסעיר את הארץ כולה. קצין גרמני – ותנועת הפועלים!.. הוא אסור עתה בבית-הכלא במוֹאַבּיט וכותב את זיכרונותיו – סימן מובהק לבגידה שעמקה. ונגיד האוניברסיטה עצמו, האין הוא מתידד יתר על המידה עם היהודים? הנואם מפסיק רגע את דיבורו השוצף, נוטל לידו את גליון ה“פלקישר בּיאוֹבאֵכטר” ופורשׂו לפני הנאספים. עמוד מצויר ותצלומים: מרכּס, לנין, טרוצקי, נחמקעס - - - כולם יהודים מכוּרים ובזויים המה, מחתרת בינלאומית. אף אמו של לנין בת יהודים היא – כך כתוב בעיתון. הסוציאליזם, נִשקהּ של היהדות הבינלאומית המושחתת המבקשת לרְדוֹת בעולם, היא תורת היחיד המבקש להיות טפיל על חשבון הכלל. ודאי, - “גם אנו סוציאליסטים, אבל סוציאליסטים כיאות לבני גרמניה, והוגה-הדעות הדגול שלנו, מומחה הכלכלה הדוקטור פדר כבר קבע את קו-ההפרדה הנכון: בין הסוציאליזם הבינלאומי החמסני שלהם, לבין הסוציאליזם הלאומי והבונה שלנו; בין הון הנֶשך והניצול היהודי, לבין ההון היוצר שלנו”. מהו הרכוש היהודי אם לא דם העמים ומוח עצמותיהם? מהיכן באו ונצטבּרו אוצרותיהם של הוַסרמנים, הגוֹלדשמידטים, הוֶרטהיימים, הרוֹטשילדים? דמהּ של גרמניה הוא. ושלטונות-הכֶּשל הדמוקרטיים עוד מצאו לנכון לפתוח את שערי הארץ לרווחה בפני אחיהם, ה“אֹוסט-יודען”, שעָטו כעֵיטים הטורפים על ארצנו השותתת דם בשנות הרעב והאינפלציה, נִצלו את מצוקתנו, הוציאו מידינו בעורמה עושר ונכסים וארמונות ועסקים. “לחרפתנו, לצרתנו הגדולה, לאסונה של המולדת, עוד מצוּיים בתוכנו כאלה המעיזים ללמד זכות על בני הגזע השפל הזה, וזה גם הטעם לתבוסתנו היום בין כתלי האוניברסיטה”. אולם עוד יום יבוא, והוא אינו רחוק, אויבינו מבית ומחוץ יוּכרתו, ואז גם תטוהר האוניברסיטה שלנו והמדע שלנו מזוהמת האֶרס היהודי המסוכן… האסיפה נסתיימה בהחלטה לשיגור המשלחת אל נגיד האוניברסיטה שתתבע את סילוקם המוחלט של היהודים, כסטודנטים ופרוֹפסורים.

קריאות “בּראוו”, “מוות ליהודים” – ליוו את דבריו האחרונים. זרועות הונפו בברכת “הייל היטלר”, “זיג הייל!”

דוקטור שמידט אינו עוסק ב“פוליטיקה”. האוניברסיטה עולמוֹ, כל ימיו שקוע בתחומי מחקריו. כבכל בוקר כן גם עתה הוא מעיין במוסף לשאלות מדע של ה“בּרלינר טגבּלט”, המדורים האחרים אינם מעניינו אף לא המאמרים הראשיים. אולם בזמן האחרון החל נותן דעתו לידיעות הכרוניקה. מה חמוּרות הן הידיעות הללו! הנה זה עתה נתקל מבטו בידיעה מוצנעת בין טורי העיתון המרובים: בפגישה עם נציגי עיתונות חוץ הודיע ראש הממשלה ברינינג, כי השנה יפקוד את גרמניה החורף הקשה ורב-הזעזועים ביותר מאז תום המלחמה. הוא נוסע להיוָועד עם הינדנבּורג, לארמונו של הנשיא אשר בנוֹידק. ובהמשך: פיצוץ חלונות-ראווה ושוד חנויות-מכולת בידי מחוסרי-עבודה… פגיעות בלתי פוסקות ביהודים… מהם רבֵּי זכויות והישגים בהגנת גרמניה ופיתוח משקהּ - - - פצועים - - - הרוגים - - - דוקטור שמידט נאנח: ימים קשים. הוא שם את העיתון הצידה. בדמיונו הוא רואה את מלך גרמניה בגלוּתו בדוֹרן אשר בהולנד. כמה מאושר אתה, המלך, שאין עיניך רואות בשפל ארצך! הנסיכים נשארו בפוֹטסדם, בשלזויג-הוֹלשטיין, בטירותיהם ובנחלותיהם. אחד מהם יצאו לו עתה מוניטין כמארגן התנקשויות ביהודים, ושמו פריץ אוגוסט וילהלם, בקיצור: הנסיך “אַוּוִי”. היכן הימים השלווים, זרוּעי האור והתבונה אשר למשטר המלוּכה? לאן פנה זיווהּ, לאן פנה הדרהּ של המדינה? דומה כי הדמוקרטיה היא הנושאת באחריות לזוועות המתרחשות. הרי במשטרהּ גדלו ונתגבשו הכוחות הנוגדים העלולים לגרוף את המולדת לתהום האבדון. הוא הוא החופש המופלג – הוגה הפרופסור שמידט – שמרבים להצביע עליו ולשבחו והכול מחַללים אותו. אין ההמונים זקוקים יותר מאשר ל“לחם ושעשועים” – מה להם ולהנהלת ענייני המדינה? היטלר? מי יודע? הוא מחונן בהתלהבות וההצלחה מאירה לו פנים. אולם האם אפשר ליחס רצינות להַעוָיוֹתיו הקיסָריוֹת, לשיטותיו החמורות, לגסוּתו הפּלֶבֶּיִית? דוקטור שמידט מרגיש ברגע זה מעין עלבון פנימי ביחס לחבריו הפרופסורים היהודים. אולם מאידך - הרי חובה סוף-סוף להשליט סדר במדינה ולהבטיח את המנוחה הדרושה להתפתחות המדע ולעוסקים בו. אפשר וזה הקורבן הנדרש. החוק אינו אסקופּה נדרסת, ויש להשלים מראש, שהחוק השולט יהיה גם משפטם של השולטים. כן, אין מוצא.

משלחת הסטודנטים מפסיקה את הרהוריו. דוקטור שמידט שומע באורך-רוח לדברי משלחת הסטודנטים. הוא נרגש. לאחר מכן הוא נוזף בהם דרך חיבה: לא, הוא לא ירשה ולא ייתן להשמיץ את שמה המפואר של האוניברסיטה המושכת אלפי שוחרי מדע ודעת מכל היבשות - - - הוא יאחז בכל האמצעים - - - תקוותו כי השערוריות לא תחזורנה עוד - - - שקט וסדר בדין שישׂררו בהיכל המדע, החוק והמשפט. האם לא הורה הֶגֶל כי המדינה היא התגלמותם של החוק והמשפט? ואשר ליהודים – המשיך – שונות הן הדרכים להגשמת המטרה האחת - - -

דוקטור שמידט יושב בחדר עבודתו, גומע קפה ריחני. הוא נרגש. זה זמן רב לא הופרעו במידה כזאת שלוותוֹ ויציבותו. לפניו מונח ספר הזיכרונות וההֶגיוֹנות של המרשל הישיש פוֹן הינדנבּוּרג, חיבה יְתֵרה נודעת ממנו לספר זה. “הגַל המשתולל של יצרים ודברי-מליצה פוליטיים הציף את יסודותיה הישנים של המדינה ונראה, שהוא מאיים בהרס כל המסורות הקדושות והמקודשות. אך הגַל הזה יעבור ושוב יקומו מתוך ים-החיים המסוער תמיד היסודות אשר עליהם הושתתו וצמחו תקוות אבותינו ואשר על אבניהם הפציע לפני חצי המאה עתיד עמנו: יקום לתחייה שלטון הקיסרים בגרמניה”. מה נעמו השורות הללו, בהן מסיים הינדנבּורג את זִכרונותיו, ומה הולמות הן את הזמן הזה! אולם הקיסר, כידוע, נמצא מחוץ למדינה, והיטלר?.. דוקטור שמידט מניח הצידה את העיתון אשר לפניו, גומע לגימה מן הקפה הריחני, מדליק זנב סיגר, מוצץ אותו בנחת, פולט עיגולי עשן סמיך, שוקע שוב בהרהוריו. היטלר, היטלר, שמא, אולי?

פלוגות-סער עברו בסך ושירתם הידהדה ביהירות, איימה ופָרעה בהרהוריו. ברלין כולה האזינה אז לאותה שירה:

- ואז נהיה אנו, רק אנו, השופטים החוּמים - - -

מקרן רחוב נענתה לעומתה שירה אחרת, מבוישת במקצת, אך לא פחות תקיפה ובאותה נעימה עצמה, שירה שברלין כולה שמעה אותה באותם הימים:

- ואז נהיה אנו, רק אנו, השופטים האדומים - - -

 

פרק חמישה-עשר

היתה לי ברלין אוניברסיטה כפולה ומשולשת – מחד גיסא הלימודים, ההרצאות והבחינות, ומאידך גיסא – חיי הכרך בתקופה הרת-גורל זו שהיו כמַעבדה חברתית גדולה. קיומי היה רופף, מעט הכסף שהבאתי עמי אזל מזמן. יתירה מזו, גם כשנזדמנה לי בדרך מקרה הכנסה מועטה אצתי לפרוס ממנה, ולוּ גם המַתת הקטנה ביותר, לאחי ואחותי הקטנים חסרי-הישע. פעם שלחתי להם מעט תפוחי-זהב ודברי-מתיקה, אולם אמא מכרה אותם – “אנו המבוגרים – כך כתבה – מורגלים במחסור ואין אנו זקוקים ונזקקים לדברי-מותרות; ואילו הילדים, להם צרכים דחופים יותר, לחם, פשוטו כמשמעו”. מה נחמץ הלב למקרא השורות הללו… דומה, החרדה הזאת לקיום, שליוותה אותי מנעורי, לא התנדפה בחלוף השנים – אולם רווח והצלה באו לי ממקום אחר והניחו בידי את האפשרות להמשיך את לימודי: חיבור-התַחֲרות במכון למדעי היהדות שזיכני בסְטיפֶּנדיה קבועה.

כמאה תלמידים שמעו תורה בבית-מדרש זה, רובם בני גרמניה שתואר וכהונת “רבּינר” באחת מקהילות הארץ, ליברלית או רפורמית, שאיפתם ומגמתם. באותו רחוב עצמו קיים היה גם בית-המדרש לרבנים מיסודו של הרב הדוקטור הילדסהיימר וכיווּנו ברוח המסורת. הצד השווה שבהם, ששניהם התקיימו בכבוד ובהרחבה על הקצבות הקהילות ותמיכות נדבנים, ורמת הלימודים בהם גבוהה במקצועות היהדות וחכמת ישראל. האמת ניתנה להיאמר, שהסטודנטים ילידי גרמניה, אף שלא אחת התקשו בקריאה וכתיבה מימין לשמאל, שקדו בחריצות ועמלו על תורתם יותר מחברינו, המהגרים, האוֹסט-יודען, שנהגו במידה ידועה של קלוּת-ראש, שכן רובם היו מצוּיים אצל תורה ותלמוד, הלשון העברית והתפילות וספרות ימי הביניים עוד מצעירותם ולא אחת הסטיפּנדיה בלבד היא שמשכה אותם לכאן, ומתוך שלא לשמה באו לשמה. אך הם שיוו למוסד זה מעט חמימוּת עממית, מרוּחם הֶאצילו עליו, רוחהּ של יהדות מזרח אירופה.

בצִלו של המכון הסתופפו גם “סטודנטים” נצחיים, תלמידי-חכמים, שהקדישו את חייהם לתורה לשמה. דמויות מופלאות. הרי אחד מהם, בחור ישיבה מווֹלוֹזִ’ין, שנתגלגל לארצות הצפון, שימש מורה לעברית וסופו נשתקע בבית-מִדרשנו. עשר שנים ישב כאן, שׂיבה זרקה בזקנו, חיי עוני חייו, אך בתורה יגע ועמל, אב וחבר לכל תלמיד צמא-דעת.

כאן, בבית-המדרש, נזדמן לי שיעור בביתה של משפחה יהודית, אשר אחד מבניה נמנה עם ציבור הלומדים. תלמידתי, זוּזי שמה, עמדה לפני קבלת תעודת הבגרות. שעות הלימוד היו מלוּווֹת שיחות וחילופי-דברים עם תלמידתי בעניינים ונושאים שעמדו אותה שעה במרכז תשומת-הלב. שום עניין יהודי לא היה קרוב ללבה – גורלה של גרמניה הוא שהטריד את מנוחתה. כי בת צעירה זו כבר היתה לוחמת ותיקה, חברה במרכז הנוער הקומוניסטי במדינה.

בת שנה היתה בבואה יחד עם הוריה לברלין. נולדה על ברכי משפחה אמוּנת-מסורת ביָאסִי שברומניה, משפחה שתורה וגדוּלה נתמזגו בה. עם מלחמת-העולם הראשונה עקרה המשפחה למערב ועסקה בסחר הטבּק, עד שבאו ימי משבר ומוטטו את קיומה. עם העקירה לברלין נסתלקה השכינה מן הבית הזה, שנקטע מסביבתו בה צמח דוֹרות, רוח פרצים של תרבות-נֵכר עטפה אותו. לימים התנצר אחי אביה שכבש לעצמו מקום בתעשיית הסרטים, ואילו אחיו השני היגר מעבר לים והוא מראשי עסקניו של מחנה האנרכיסטים. ראשית חינוכה של זוּזי היה בבית הספר העממי שליד הקהילה היהודית, בשפה הגרמנית, תרבותה ומנהגיה. פעם בשבוע מספר לילדים “רב מטעם” מסיפורי החוּמש. לעתים מבקרים הילדים בבית-התפילה המפואר שברחוב אוֹרניינבּוּרג. אולם משגָדלה, בבית-הספר הכללי ובמגעהּ עם התלמידים בני עַם הארץ, נשתכחו כליל זיכרונות ימי ילדותה, ניתקו כליל הנימים הרופפות שחיברו אותה לעַמהּ. עסקי אבא נתרופפו אף הם - והנערה ביקשה פורקן ותיקוּן לעצמה, יחד עם רבים מבני-הנעורים אשר בסביבתה, בחוגי-הנוער הקומוניסטים.

בגמר הכיתה השישית היה הדבר. היא יצאה יחד עם חברי כיתתה לבלות את חופשתה בהרי בּוַאריה. בצל עצי-אורן מטפסים על מדרונות שהו חודש ימים בהשגחת מורה-מחנכת. זוּזי, המבוגרת בכיתה, עלמה בתקופת ההתבגרות וההתעוֹררות המרטיטה, ואילו המחנכת פרויליין דוקטור מזדקנת. תחילה היה הכול כשורה: משחקים, טיולים, שיחות, שחייה באגם. אולם לא ארכו הימים ולפני הנערה הרכה נפתח שער לגיהינום של חרדה וייסורים. המחנכת החלה לבקרה בלילות, מעייפת אותה בסודות שיחותיה, מתרפקת עליה ומלטפת את גופה. על מה שוחחו שתי הנשים? האשה המזדקנת גילתה לפני ה“באקפיש” המתבגרת את חוויות-המין הכמוסות שלה, סיפרה על תאוות לוהטות באין-סיפוק, עורמת הגבר ותמימות האשה ודיכוּיה הכפול במשטר הקיים אשר דינו נגזר לכלייה. בדרך זאת כבשה את לִבה והשיגה את מטרתה. בין המחנכת וחניכתהּ התרקמו יחסי אהבת-גוף, יחסים לֶסבִּיים. הילדה רכּת-האופי, הענוגה והתמה – כרעה - - - האשה שבה התעוררה שלא כדרך הטבע בידי אשה. חודש ימים זה הטביע חותמו על דרך התפתחותה – בגוף וברוח.

ואז בא הוא, דודהּ מאמריקה, האנרכיסט היהודי. בני המשפחה רחשו לו כבוד רב וזוּזי – אמון מלא. שחור-שער וגבה-קומה, הדוּר בחיצוניותו, נועז בהשקפותיו. הדוד מתמזג בזיכרונה של זוזי בדמות “חורשת פרידריך” הסמוכה לביתה, בטיולי-לילה ממושכים בשדרוֹתיה המוּצפות אור סגול חיוור. בתוך החורשה שוקקת “באר האגדות”, בינות לרחבות-דשא, פסילי בּרבּורים וצפרדעים חטובים בשיש שזרמי-מים קולחים מפיותיהם הפעורים. שירת זמירים. זוגות מתעלסים. בני-בלי-בית משוטטים. בטיולים אלה ביקש להקנות לה את מושגי תורת האנרכיה ואת – האהבה החופשית. אין בידה של זוזי לעמוד בויכוח עם דודהּ, אך היא דבוקה באמונתה, כי הדיקטטורה של מעמד הפועלים היא הדרך האחת להגשמת משׂאת-הנפש של חברת העתיד בה יבוטלו ממילא גם המדינה וגם הבדלי המעמדות, השִוויון והחופש ישׂררו לעד - - - הדוד עוֹיין את הדיקטטורה, כל דיכוּי ועריצות, את המדינה והשלטון, את דיכוי הפרט ועושק החופש. אך בעניין אחד הסכמה גמורה ביניהם, הוא דבר שלילת המשפחה הקיימת והמרתה באהבה החופשית.

האם אהבה אותו? אין היא יודעת. לעתים מתקשרות נערות צעירות בקשרי אהבה למבוגרים וקשישים מתוך הערצה והתבטלות כלפיהם. וכבר תיאר קשרים אלה הסופר פטר אלטנבּרג ואחרים. שהרי לא תמיד מבקש הגבר המבוגר את גוף האשה של הנערה הרכה, לא אחת ישתוקק לרענן את סתיו חייו במשוּבת צחוקהּ וזוֹך עיניה. אין הנערה חושדת כל עיקר, אין היא גם יודעת מה רב החסד שהיא משפיעה עליו.

זוזי נזכרת בלוֹטָה, בהירת-השיער, תכולת-העין ודלַת-הגוף, חברתה שגורשה מן הגימנסיה, שידעה יחסי-אהבה עם נערים צעירים. לא הורידה דמעה, להיפך, גאה היתה על כך. הרי היא שחיברה את הכתובות בעלות התוכן המהפכני על כתלי בית-הספר, ולא אחת נטלה חלק בהתנגשויות עם נערים מארגון ההיטלר-יוּגנד. אחר כך נטשה את בית הוריה והלכה לגור עם המלח הגרמני מהמבּוּרג. המלח היה מנאמני המפלגה. תחילה היו מאושרים. ואז הפליג. למרחקים. זמן רב חיכתה. המלח לא חזר. עמדה גם בנסיון ההֶריון והלידה. והיא ממשיכה פעילותה באומץ-רוח ובסערת-נעורים. והן גם היא, זוּזי, נמנית עם “הקומוניסטישער יוּגענד-פארבּאנד דויטשלאנדס” – האיגוד הגרמני של הנוער הקומוניסטי. האם גזירה היא שתִחיה דוגמת אמה וסבתה, על שום מה לא תתמסר לבחירה שחשקה בו? נתרצתה לו.

הדוד נסע. ושוב לא חזר. זוזי נשארה לבדה. תחילה בכתה, סבלה, אך גברה על חולשתה – “חולשת הבורגני הזעיר”, ושיקעה עצמה במִשנה-מרץ בפּעולה הפוליטית. עתה היא עומדה לפני בחינות הבגרות, אך נטוּלת רצון ונכונות להמשיך לימודיה. אני שנקראתי לעזרתה, ראיתי צורך לעודד ולסעוד אותה. הן אני עצמי, שהייתי כמעט בגילה, כבר נשׂרפתי באש זו שהיא להטה בה. היא דרוכה ומתוחה לקראת העולם החדש העולה, ברית-המועצות של גרמניה רומזת לה – ומה ערך לו ליחיד נוכח מאורע כביר זה? יש להשלים עם המַיִט הכלכלי, עם זעזוּעֵי החברה, עם שנאת ישראל, שהרי כולם אינם אלא חבלֵי-לידתו של המשטר החדש. “מעוּבָּר הוא הקפיטליזם וכְרסוֹ – המהפכה – בין שיניו”. עסקני המפלגה מסבירים – והיא עצמה מטיפה לכך – כי ככל שיחמיר המצב כן יִיטב. אבא חומֵד לָצון, שמִלגוֹ - רצינוּת וּמִלבָּר - בדיחה. ואומר לבת: "זוזי נכספת לרעֵטעֶ-דויטשלאנד, כלומר: לברית-המועצות של גרמניה, ואילו הוא חושש שנזכּה לראַטעֵן-דויטשלאנד, כלומר: לגרמניה של עכברושים, וכמְנוּסת עכברים בשיטפון תהא מנוּסתנו מכאן…

האֵם חרדה מאד לגורל בתה, זוּזי חביבתהּ. אין היא מיַיסרת אותה בדיבורים, רק מגילת-סבל אילמת נחרתת בפניה. עסקנותה של זוזי מדירה שינה מעיניה. “את העולם תבקש לתקן, ואת עצמה היא הורסת ומורידה שאוֹלה את הוריה בעודם בחיים”. הנערה טרודה ללא הפסק בעיסוקיה והטירדה היתה לה טבע שני – גם כאשר תִתגַלגל לידה שעת-מנוחה אין היא מסוגלת עוד להינות ממנה. במרוצַת-תמיד היא מִתַא אחד למשנהו, מישיבה אחת לשנייה. אני שומע את מְרי שׂיחה של האֵם ונזכר בימים לא רחוקים, עֵת דברים דומים לאלה הושמעו באוזני. אך זוזי במצב של שיכּרון, בסיוּט עַרפִלים– אין היא שמה לב לשום דְבר-הסבר, אין היא נותנת דעתה גם על עצמה. ברובע הצפוני של ברלין מכירים יפה את היהודיה החיננית, הפעילה והמסורה, החברה במרכז הנוער. רבים חומדים אותה, בייחוד כאשר היא מתלווה אליהם לטיוליהם ומבלה בחברתם. לרוב חבריה – “ידידוֹת” המתחלפות חדשות לבקרים, רבות מחברותיה “מאורשׂות”, והיא?

אין היא היחידה במשפחה הגורמת צער ודַאֲבון-לב להוריה. אחותה הבכירה עזבה את בעלה ונישאה לנוצרי. הבן הצעיר, בן גילה של זוזי, וחברהּ לתנועה, הנער הפוחז והפרוע, חוזר לא אחת הביתה מבוּשׂם – וכבר הניף יד על אביו שניסה ליַיסרוֹ. הוא מלוחמי המפלגה, לוחם ממש, בתִגרות ובהתנגשוּיות. יש לכפות על המוני עַם גרמניה את המהפכה – הוא רגיל לומר – דיקטטורה של ברזל, גם נגד רצונם. הוא, הבחור היהודי מרומניה, האינטליגנט למחצה, הוא חלוץ גאולת עם גרמניה, חסיד הכּפִייה -

זוּזי מסכימה עמו ואינה מסכימה, אך חביב וקרוב ללִבה לא היה מעולם. מסכימה עמו בהשקפותיו הפוליטיות, ואינה משלימה עם עָרלַת לִבו. חודשים רבים אין היא מחליפה דברים עמו. לעתים רחוקות היא אוֹזרת עוז ומוחה: מה צורך במהפכה – היא טוענת – אם לא למען היושר והאמת? גם יחסו להורים הזקנים והמרוּדים, התעללוּתו ב“ידידוֹת”, גורם לה צער. ואיזה הכרח דוחק ראה להוציא עצמו מכלל ישראל, לצאת את הקהילה היהודית? ודאי, גם היא אין לה כל זיקה לקהילה, אולם אם בגלל חבריו ביקש למחוק את מוצָאו, אוי להם ואבוי לו. מכל מקום פגיעה היא בהורים – פגיעה מיותרת. זו דעתה. טיפות אכזבה ראשונות שנָטפו לנפשה, אחיה הוא שהִטיפן.

זוּזי טרודה תמיד, כאמור, ומעט הזמן הפנוי שנותר לה מוקדש למחשבה ולריכוז. חודשים נוקפים, ויִתוש הספֵק, זעיר ומועט, שקנה מקום ביַרכּתי לבה, אינו פוסק כּסיסָתו באִטיות והתמדה. כשתציק לה רוחה תזדמן לבית מכּיריה, משפחת קוֹרלֶה, ויחד ילכו אל בית-הקפה החביב עליהם אשר ברחוב קנט. קוֹרלֶה הוא סטודנט גרמני עני. אשתו – יהודיה, עובדת באחד ממוסדות הקהילה ומפרנסת אותו. זוזי מציגה שאלות לקוֹרלה, הישר באדם, המכובד במפלגה, הציר לבית-הנבחרים. “האם אפשר באמת לסמוך בכול על המנהיגים שלנו, שלא יִסטו או יבגדו, ובמקום לנהל את ההמונים ולשרתם – יכפו עליהם את רצונם ויִרְדוּ בהם? הן לא מעטים מעשי-עָוול ועיווּת דין וצדק המתרחשים גם בפנים המחנה. והאם שם הכול הולך למישרין?” אותן שאלות עצמן וכיוצא בהן היא מציגה גם לי, בבואהּ אלי, אל ה“מֶנזָה” של הסטודנטים היהודים אשר ברחוב ארטילרי; ואף כאן שוטפים ויכוחים בשאלות עַם ועולם, מָשָל כאילו כאן היה נחתך גורל עמים…

באחד מטיולינו בסביבה מרוחקת, בסִימֶנס-שטאדֶט אשר בעיבּוּרהּ של העיר, התרחש פעם הדבר שרישומו ניכר היה בחיי רוחהּ. שוטטנו בקִרית התעשייה, משבצות-משבצות של בנייני-בּיטון ומשטחי פרחים וירק סביבם. בנייני-הענק של המפעלים ניצבו כאחוּזי-אֵלם ומשוּתקי-תנועה. סימני צלב-הקרס צבועים על קירות ומדרכות וכתובות בנוסח המקובל בשנים ההן. סמוך לכאן תקעה יתדוֹתיה ה“לאַוּבּן קאָלאָני”, מושבת-אוהלים של מחוסרי-עבודה שאין סיועם הדל מספיק כדי כיסוּי שׂכר הדירה. שדרות. מגרשי-ספורט. שלווה נסוכה לאורך הדרך המוליכה אל מחוץ לעיר. אגם. חורשות. על האגם מפליגים טַיילים, טובלים בטוהר ותכלת. ממרחק מבהיקים צלָבים מוזהבים של כנסיה גוֹטִית על ראש גבעה.

לפתע זינקה מולנו פלוגת נאצים רוכבי אופנוע, ביעף, ברעש, דרוכים לקרב. הפלוגה התעכבה לידנו, בבת אחת, הקיפה אותנו. מפקדה ניגש אלינו, מגלגל בנו זוג עיניים בוחנות שבּוז וחֵימָה מהוּלים במבטן, ופולט בזעם: “אָרִיִים טהורים אתם נראים בעיני”. - - - האם לא ידרסו אותנו כאן במקום? אנחנו שותקים. הנאצי כנִמלך בדעתו, כתוֹהֶה על זהותנו, עושה תנועה כאומר: אם אמנם יהודים אתם, לא תימלטו מידינו – ונפטר מאתנו בשתי סטירות-לחי מצלצלות, סטירות שאכזריוּת וחרפה בהן. זוּזי נפלה לארץ – ואנו חסרי-אונים…

עם ערב, בחורשה הצעירה של קרית סימֶנס. הדמדומים נפרשׂים ברשת ירוקה-כהה. אנו נלחצים איש לרעהו – שני יהודים צעירים בלִבו של הכרך הגועש בזעמו, בשנאת ישראל, בנפתוּליו. שׂיח-געגועים, פיוּסים, נשיקות-אחווה מלַכּדים את אהבתנו בבדידותהּ. השמש שוקעת-נבלעת באגם הרוגע. דממה. בפאתי שמים שט לאִטו חצי חרמש ירחַ חיוור ועיני-כוכבים רומזות קורצות.

אני מחבק אל לִבי את תלמידתי, את ידידתי הטובה, ומגלה לה את אשר עם לבי. שואה גדולה מתרגשת על הארץ הזו. כוח-בראשית – כוחה, יאוש וטירוף והשתוללות יצרים שגוּבשו ואוּרגנו ורוּכזו לקראת זינוקם המכריע. מי יעמוד בפרץ? הנה הוּכּינו היום – ויותר מגופנו הוכּה כבודנו כאנשים ויהודים. איך לשאת זאת? לא שיש לברוח מן המערכה – אבל המערכה לא לנו היא, אם כי ודאי שאין אנו אדישים לגורלה. אני קורא באוזניה מן הזיכרון פסוקים משירת ביאליק מ“בעיר ההריגה”. על מדוּרתהּ של השואה המתרגשת עלול לעלות באש בית-ישראל, האוהל הדַל הרופף, כפי שאירע לא אחת בתולדותינו העֲקוּבות מדם ודמע. חרדה ומבוכה ותוגה בלבי. הן מלַחֲכות את מנוחת נפשי, את אמונתי בגאולת ישראל על האדמה הזאת, בנֵכר – ורבה הדאגה להמונים שם, בפולין, אשר היא, זוּזי, אינה יודעת אותם ואת יצירתם ואת מאווייהם. רבים הכוכבים הרומזים, ואיזה הוא הכוכב שלי? אני חושש כי בקרוב אנוּס אהיה לעקור מן הארץ המְשַׁכֶּלֶת הזאת. לאן? מהו טעם לחזור לפולין? איזה עתיד וטעם-עתיד בה בשבילי? יתירה מזו, גם חברי לדעה לשעבר בשני המחנות כאחת, ודאי רוגזים ורוטנים עלי. הה, לוּ ידעו המה את אמת נפשי המפרפרת, שמָשוּל אני לדג מָשוּי ממקור חיוּתו מוּטל על חוף-חולות מחניק; האם מסוגל הציבור להבין ולסלוח לטעוּיות הפרט גם אם נקנו בייסורי-מצפון גדולים? קבוצה של סטודנטים עומדת בקרוב לערוך ביקור בברית-המועצות; זו הזדמנות יחידה לבחון מקרוב את המתרחש שם, והן אני כותב עתה דִיסֶרטַציָה על המהפכה הרוסית. אני עומד להצטרף למסע זה ומבטיח לה, לזוזי, לכתוב את האמת משם, את האמת כולה, והיא נותנת בי אמון מלא. זוזי רוצה לנסוע עמי, אולם היא, שחברת מפלגה היא, המפלגה ודאי תאסור עליה את הנסיעה לשם. עליה לעמוד במערכה כאן – כאן המערכה שלה. מוטב, איפוא, כי תחשוב על מוצא אחר, אולי – על אף הכול – הצטרפות ל“החלוּץ”, הכשרה, עלייה…

תוך כדי שיחה ירד עלינו הלילה. חיפשנו מקום-לינה באכסניה של טַיילים. שכבנו על ערימת-שחת בעליית-גג. חוטי-חשמל מתוחים בין העצים, מנורות דולקות, צלילים ענוגים רועדים באוויר. אין השינה נדבקת לעפעפיים – שנינו עייפים, מתוחים, הוגים. קרני-הכסף של הירח מלטפות פנינו.

גוֹי הלוּם-יין נדחק בסמוך אלינו. פיו פולט דברי-אָלה וגידוּפין קטועים. דבריו מצטרפים לכדי תמונה אחת על דירה חשוכה, אשה מוּכּת-גורל וילדים מוּפקרים לחסדי הרחוב ולרעב. הוא עויֵן את משפחתו. עוד בנעוריו, מתחת לגשרי רכבת העיר, דבקה בו מחלת מִשכב זָכוּר. גם לאחר שהיה בעל משפחה, כדי לצאת ידי חובת דעת הקהל, היה מזדמן למסבּאות חשודות בכיכּר אלכסנדר. פעם נאסר ונכלא בבית המשטרה – מה הופתע אז לחבורה שאָרחה עמו שם? שׂר-צבא, פרופסור נודע ואחדים מראשי המפלגה הנאצית… במאסר דבק בו גם חיידק תורת הטומאה הנאצית… אף זה מפּרחי גרמניה של ערב השוֹאה.

עם בוקר חזרנו לביתנו, לכרך השטוף בבחירות לנשיאהּ האחרון של גרמניה.

 

פרק ששה-עשר

בחירות… דומה, כי הרפובליקה מנסה ניסיון אחרון את כוחו של כרטיס-הבוחר, את יכולתו לסייע בפתרון בעיותיה, טרם יחוּלל ויוטל לאשפתות… כרטיס זה, אשר הושג במאמצים ובמלחמות, האין הוא עתה בבחינת קלף סמוי, העלול להיות גם לרועץ לעם, נוכח הגל הגוֹאה של המונים הנוהים אחר ה“מנהיג” ודבקים בו בקנאות עיוורת? אף זוזי, כמובן, סחופה עד לאין שיוּר בזרם מלחמת הבחירות, הישיבות, הועדות, “תעמולת-בית-וחצר”. ניסיון אחרון הוא – זו גם הרגשתה.

האזרחות המלוכדת מרימה על נס את בחירהּ, את המצביא הישיש פוֹן-הינדנבּוּרג. כל מנגנון המדינה לרשותו. מי יטיל דופי במנהיגה הלאומי של גרמניה, משׂרידיו המפוארים של בית הקיסר? ברחובות עריה של גרמניה וכפריה מציגים סרטים על חייו, פעליו ונִצחונותיו. אף למחנה ה“שטַלהֶלם” – קסדת הפלדה – ארגון מלוּכני, יש מועמד משלו, מפקדוֹ. אחד הֶר וינטֶר, עשיר שנתפס לתאוות-הפרסום, גייס חתימות של ידידים וקרובים, והעמיד עצמו למועמדות זו… ודאי, סיכוייו אפסיים, אך עצם העובדה ששמו מתנוסס קבל עם ועדה מניחה את דעתו (האם לא עודדה תאוות הפרסומת והגדלוּת גם את הרוצח מדיסלדורף למעשי-התועבה שלו, שלא תמיד שכרם ותועלתם בצידם?) הקומוניסטים מנהלים תעמולה קדחתנית בעד מועמדם הם, ה“סַבּל מהמבּוּרג”, אֶרנסט טלמַן. אין מאמין בסיכוייו, אין מאמין שקומוניסט, גם אילו נבחר, יעמוד בראשה של מדינה זו. אולם מערכת-הבחירות הן הזדמנות כשרה היא לפרישׂת דגל וניהול תעמולה והתמודדות. רבים גם הסבורים, כי שורת ההיגיון נותנת והאינטרס של המהפכה מחייב… תמיכה בהיטלר. אדרבא, יגיע לשלטון, אז תוּכח בעליל אזלת-ידו לפתור את בעיות המדינה ואפסות הבטחותיו לכל דכפין, ואז יוכשרו התנאים למהפכה. הן לא כמו איטליה המפגרת, החקלאית למחצה, החסרה תנועת-פועלים אדירה ורבת-מסורת, גרמניה הנאורה והתעשיתית, אשר כוחות הייצור שלה חותרים למרחב, לפריצת מסגרות הקניין הפרטי על אמצעי-הייצור. לא כאיטליה גרמניה – מסבירים – בה לא יאריך ימים דיקטטור פָשיסטי, את עם גרמניה לא יוליך שולל… המהפכה בגרמניה תביא עמה ברית עם רוסיה, שפירושה תקופה חדשה בתולדות העולם.

מפלגת-הפועלים הגדולה, הסוציאל-דמוקרטיה – המורָה הוראה לתנועת הפועלים בעולם – נתונה במֵיצר. ודאי, אף בידה להעמיד מועמד משלה, אולם בכך רק תגדיל את סיכוייו של האויב העיקרי –ולאחדות פועלים אין השעה כשרה. ושעל כן היא נוקטת בשיטת “תפוס את הרע במיעוטו” וקוראת לחבריה ולחסידיה לתת את קולם בעד הנשיא הישיש – האם חלמה אז, כי הממונה על פיקדון חוּקת ויימאר ימַנה בעוד זמן מועט את גְדול הנבלים, הלועג לכל חוק ואשר הרצח הוא חוקוֹ, לראש ממשלה?

מודעות-בחירות מכסות את פני העיר. הרי מודעה מצוירת אחת ובמרכזה מאזניים. דמות קטנה של טלמן, מועמד הקומוניסטים, בכף האחת, ודמות גדולה של היטלר – באחרת. פועל מטיל את פתק-הבחירה בכף של טלמן, ובו ברגע מתרוממת ועולה הכף האחרת – וחבל עבה מתהדק סביב צווארו של הבוחר…

העיר מוצפת חומר תעמולה והומה תועמלנים למיניהם. ליד המסבּאות, בתי-קפה ושאר מקומות בהם מתכנסים בני-אדם רבה ההמולה. ה“ירוקים”, אנשי-המשטרה, עוקבים אחר כל תנועה חשודה, מונעים תִגרות. להט זה של מלחמת-בחירות כבר לא ידעה גרמניה זה שנים. אין זאת כי אמנם הוּטל גורלה על כף המאזניים; אין זאת אלא שהעמיקו והחריפו הניגודים והתהומות. התועמלנים מקשטים את עצמם בלוחות ודיוֹקנאות של מנהיגים עליהם. הם, הדיוקנאות הללו, שׂוּמה עליהם להסביר ולשכנע… ולי נראה אותה שעה, שלא רק את גוף נושאיהם הם מכסים, אלא גם את מוחם ונפשם ומצפונם…

סמוך למגרש פּוֹטסדם עומד היכל-הספורט הנרחב, בו נערכות אסיפות המונים ונזעקים לקרב. הם זורמים לכאן, ההמונים, מכל פרברי ברלין ושכונותיה. רמקולים מתריעים. ים של כתובות. תערוכות. צייר משרטט על הבד קריקטוּרות-בזק, סיסמאות – לא בירורים ודיונים. כאן מתגייסים כוחות ומפגינים את עוצמתם. כאן מְיַדים אלו באלו בליסטראות של קִטרוגים והאשמות בסיטונות (האם לא כמו ההמונים מנהיגיהם?). גבוהה ורחבה הבמה, הנואמים נראים ממנה כנקודות שחורות זעירות. ערב אחד מופיעים כאן ווילי מינצבּרג, ואַלטר אוּלריך, וילהלם פיק, אוֹטוֹ רֶממֶלה – ראשי הק. פ. ד. (המפלגה הקומוניסטית של גרמניה). הם מדברים קצרות. חוצבים דברי-להבות וסיסמאות-קרב. “עם בוא המהפכה – מכריז האחרון – נקים על הגבול הצפוני של פרוסיה במת-הריגה גדולה. לראשונה נערוף…” איום ברור. הכול מאיימים היום. ומיד לאחר מכן עולה על הבמה סטודנט יפני וסטודנטית סינית. שניהם לומדים באוניברסיטה של ברלין, בני אמידים, חברי המפלגה. הם לוחצים איש יד רעהו – סמל לאחווה ולשלום, אשר הפועל נושא לעולם, שעה שערי-פּרָזות בסין מופצצות ללא רחם בידי הכובש היפני. ההמון מריע ודופק ברגליו. “נקים במת-הריגה גדולה…”

באמצע האולם ניצב שולחן קטן, עליו מפת-קטיפה. לידו משמרת מטעם המפלגה: בחורים חסונים, חולצות שחורות, “מגפי-דוב” גבוהים. מאחורי השולחן ניצב אדם רם-קומה, רחב-כתפיים, פנים מוּצקות, ראש מגולח. חליפה פשוטה לגופו. כובע ה“וֶדינג” התכול לראשו. אֶרנסט טלמן הוא. הוא מדבר במתינות, שוקל כל דיבור, כנאבק עם קשיי הביטוי. הוא מפקדו של אחד הגדודים החזקים בצבא הקומינטֶרן. אין הוא הוגה דעות, וניכר שאין בו יחס נפשי לערכי רוח ומוסר. בתום דבריו – קריאות, צעקות, המולה – ההמון נערך להפגנה ברחובות. היכל-הספורט מתרוקן על מנת להתמלא שוב ביום המחר - - -

עֵד היה היכל זה לתחרויות ספורט ואמנות, עתה הוא עֵד לתחרויות פוליטיות, אשר גרמניה עוד לא ידעה כמותן ואשר עלולות, אולי, לקבוע בעתידה ולחתוך את גורל העולם. מחר ישמיעו כאן את דבריהם ליאון בּלוּם, פרידריך אדלר, פיטרוֹ נני, ליבּה, ברייטשייד. הס. פ. ד. (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית) – עליה תפארתו של הסוציאליזם הדמוקרטי, היא הנושאת באחריות לתנועת הפועלים בגרמניה, היא שעמדה כנגד גזירות ו“חוקים מיוחדים” – האם תעמוד גם עתה במבחן הניסיון? ומחרתיים יקשיבו המונים לדבריו של אדם צעיר, כהה-שער, צנום-גֵו: דוקטור יאָזעֶף גבּלס. הוא ירים את קצה רגלו הצולעת, יפנה את גופו אל עבר ההמון ויפתח, לערך, כך:

פאלקסגענאסינען אונד פאלקסגענאסען, חברות האומה וחבריה, - מפלגת-הפועלים הגרמנית הלאומית הסוציאליסטית נחלצת עתה למערכה על השלטון, על נצחונה הסופי המוחלט. הדרך לשלטון היא סולם-שלבים גבוה, והשגת שׂיאו - שיא שאיפותינו. קשה דרכנו וזרועה אבני-נגף ומוקשים. אנו נתונים בעיצומה של מערכה גורלית כבדה נגד ההון היהודי הבינלאומי והבּולשביזם היהודי הבינלאומי בעד גרמניה לאומית וסוציאליסטית, בעד הרייך השלישי וה“פיהרר” אהובנו. האם יודעים אתם מי שם לנו מחסום בדרך לנצחון? שמא הקומוניסטים? – וההמון יצעק, יחרף ויגדף: פפוי, לא! הבוז להם! המוות לבוגדים הקומוניסטים! – וגבּלס ימתח את קולו ושוב ישאל: שמא הסוציאליסטים? – ושוב תחזור אותה תשובה, לערך. מי הוא איפוא, ששׂם לנו מחסום בדרך לשלטון? – יזעק בשלישית. והתשובה לא תאחר לבוא: די שווינעֶ-יודען, די סאַוּ-יודען, היהודים החזירים, המגואלים! הכו בהם, המוות ליהודים! לגרשם, לדרסם, להשמידם – יוּדאַ פעֶררעֶקעֵ!

פלוגות-המחץ במדים חומים; ארגוני נוער וילדים; משלחות של בתי-החרושת, פקידים, סטודנטים – ועל הכול נוער, נוער לרוב, שפע דגלים וסמלים וכרוזים במעגל הפגנה אחת, בסערה של איומים ושיסוי ושירת-קרב.

כסופת-שלג הגולשת מראשי הרים והיא גדלה והולכת וצוברת כוח ועוצמה בדרכה, כך צועד היטלר בדרך לניצחון. בעורמה ינצל את מרירות העם, מרגיע את אילי-ההון וראשי-התעשייה ובעלי-האחוזות, משחד ומסַפסר בחולשות שאר החוגים והזרמים ופצעיהם, ומפנה את זעם כולם נגד היהודים ומחנה ה“שונא הפנימי”. ביד נדיבה יחלק מחמאות והבטחות. לפקודתו מנגנון עצום של תעמולה ואיום, לרשותו אמצעים וגדודי לוחמים, וסביבו – מיליונים של נלהבים ומסוּנוָרים הרואים בו את הגואל והפודה…

אין הוא ממהר. שלטון מלא הוא מבקש, ובדרך לֵגָלית-כשרה דוקא. מיליונים נתנו לו את קולם, בבחירה חופשית, שום מפלגה בתולדות גרמניה לא השיגה מספר כה רב של קולות בבחירות. הה, כרטיס-הבוחר עושה-נפלאות, כמה יקר אתה לי – עוד מעט ואסלק אותך כליל! הן זה מקרוב, במבחן-בחירות אחר, גילו ההמונים מעין רתיעה – ומספר הקולות שניתן לו ירד. הוא המשיך בארגון הגייסות בתוך המדינה, בשִכלול אמצעי-הלחימה, בהשחזתם והרעלתם, הִתנה תנאים לשיתופו בשלטון, טען ל“כולה שלי”. לא מעט ודאי צחק כאשר שמע על כניעתם של שׂרי מדינת פרוסיה הסוציאליסטים בפני שליחיו של היוּנקר פוֹן-פּאַפֶּן, שסילקם מיד מכהונתם. שר הפנים של פרוסיה, קארל סֶוֶרינג, קם והודיע: וויר ווייכעֵן נוּר דער געוואַלט, לאמור: אנו פורשים רק מחמת הכוח. עוד יותר צחק למראה יריביו, המשחיזים איש חרבוֹ נגד רעהו, אל מול סכנת המוות הצפויה לשניהם. לאחר מכן ודאי מילא פיו צחוק לחלומו של הגנרל ה“סוציאלי” שלייכר, אשר ביקש לכונן ממשלה “לאומית” חזקה בלעדיו ולכלול בה גם את נציגי הפועלים. הוא עוד ימצא שהות להיפרע גם ממנו! והוא סופר את אחרוני ימיו עד לניצחון, ויחד עמו דרוכים רבים-רבים ומצפים לנקם, לדם, לשלל… והנשיא הישיש אף הוא אינו אוהד את ההרפתקן ה“צעיר”, נציגהּ של גרמניה החדשה, רב-הטבחים, השוכן כבוד במינכן ומחכה לשעתו. עוד ייכנע גם הוא! בזמן שהותו בבירה הוא מתגורר במלון “קייזרהוֹף” ומזַמן פגישות עם שרי-המדינה, ראשי-התעשייה ובעלי-ההון. יש מהם החוששים לרושם אשר המשטר החדש עלול לעורר בחוץ-לארץ, להשפעתו על מהלך הכלכלה, והם בוחנים עמו כל נקודה וסעיף בתוכניתו ה“סוציאליסטית” בטרם יכריעו לטובתו. הוא מרגיע ומשַדל ומסביר, שבלעדי המלל הסוציאליסטי אין לכבוש המונים, והרי העיקר הוא, דוקא, בהפיכה המוחלטת במושגים המקובלים בחיי המדינה וביחסים בין המדינות – זו הדרך האחת לחריגתה של גרמניה לעתיד של עושר ושׂררה ומרחבים - - - ודאי תחוסל תנועת הפועלים, ודאי ימוּגר היהודי, ולאחר מכן תקום גרמניה לאומית, חופשית, מלוכדת. הוא דורש: ימים אחדים, לפחות, לאחר עלותו לשלטון יקיימו “ילדיו”, אנשי פלוגות-הסער, את תפקידי המשטרה. ישחקו להם הנערים, יקיזו מעט דם - - - הדם הוא סוד התרבות, עתיד גרמניה הוא בדם. אין הוא מאמין בהתנגדות פעילה. גם לאחר המצעד הידוע לרומא לא קמה פעולת-נגד רצינית. כעבור ימים אחדים היה בידי ה“פורוֶורטס”, עיתון הסוציאליסטים, להודיע: “היטלר הגיע לשלטון בדרך חוקית, מכאן ואילך אנו אופוזיציה חוקית”. התמימים!.. עוד באותו לילה נכלא עורכו של “פורוֶורטס”, פרידריך שטאמפּפר. מוסף-הערב של העיתון הותיק כבר לא יצא לאור. נאלם קולו-ביטאונו של הפועל הגרמני. נאלמו שאר עיתוני הפועלים. סופת-הדמים מציפה את כל הארץ - - -

סמוך לעלייתו של היטלר לשלטון הגיעה אלי רשות-כניסה לשם ביקור, יחד עם קבוצת הסטודנטים, בברית-המועצות. כעבור ימים מעטים יצאנו דרך ה“פרוזדור” הפולני, ליטא ולטביה בדרך למוסקבה. זוּזי נשארה בברלין, סביבהּ זלעפות. אביה נפל למשכב – וצרות אחרונות משכיחות ראשונות. קֵן הבית עומד להתמוטט – וילדיו-אפרוחיו מה יהא עליהם? בינתיים עקר את דירתו לרחוב מנדלסון. מנדלסון – שֵם יהודי נודע, שם נודע בתולדות יהדות גרמניה. מחר ייקרא רחוב זה בשם אחד מכּלבי-הדמים אשר השעה משחקת להם. הִיתל בו הגורל: הרי הבית בו הוא מתגורר עתה היה עֵד להתקוממות בנשק נגד הקיסר המובס בשלהי המלחמה האחרונה, האחרונה??

המפרנסת היחידה של הבית, הבת הבכירה, פוטרה מעבודתה. הבן האחד כבר נכלא במחנה-ריכוז. זוּזי אינה לנה עוד בבית מחשש מאסר. הרעב פוקד את הבית. צללים – היא עוד קיבלה מכתב אחד ממני לפי כתובת דירתה החדשה. במכתב דוּבּר על הכשרה ועבודה ועלייה (אם כי לא אחת צחקה לי ולחלומי, האם אין מקום בגרמניה ופועלים אין בה?) – אולם, דומה, איחרה את המועד - - - גם היא, הלוחמת המנוסה, ודאי הורידה דמעה אז, ויהי כמו נספג בה תמצית לבם של דורות נוער יהודי, תועי-דרך ואובדי-אורח ושוחרי-חופש… והיא ודאי, בצערה ובגעגועיה עלי, פיזמה חרש לעצמה את החרוז האהוב עליה מאת מרלין דיטריך –

אל תשאלוני על מה אני בוכה, אל תשאלו - - -

 

פרק שבעה-עשר

אבל, לפני שיצאתי את ארץ-הדמים עוד נגזר עלי ניסיון נוסף: מאסר.

אותה דירה בצפון-מזרחה של ברלין, ברחוב וייסנבּוּרג, ממנה הובלתי לבית-מאסרי הראשון, ראויה שאֲיַחד עליה את הדיבור ולוּ בצמצום. היו בה שני חדרים מרוּוחים, הגובלים זה בזה, ופונים לעבר הרחוב – ומטבח תקוע בירכתיה. בחדרים היתה שרויה מנוחת-תמיד, שחופפה על רהיטי עץ-האלון המבהיקים, על החפצים המרובים וכלי-החרסינה והתמונות שהבריקו צַחצַחות ורוח של דוֹר ישן, אצילי-פטריארכלי, נדף מהם. באמצעו של המטבח, שפופה אל מכונת-התפירה המזמזמת תדיר, ישבה בעלת הבית – הרווקה הזקנה. אף כותלי חדר המטבח עטוּרים היו תמונות-המשפחה, שפּנים עגלגלים-אדמדמים, שׂבעים-מתוקים ניבטו מהן, פני אזרחים בגרמניה המצליחה והשלווה מימי הקיסר וילהלם, ופני נשים שנשאו בגאווה את יעוּדן המשולש: קינדער, קירכע, קיכע, כלומר: מִצוַות פְּרִיָה ורְבִיָה, שקידה על דלתות בית-היִראה ומילוּי תפקידי עקרת-בית. סמוכה למכונת-התפירה היתה בעלת-הבית שלי, נַעֲוַת –הפרצוף, תוקעת מזמן לזמן עיניים בוהות באחת התמונות התלויות על הכותל מולה, פולטת אנחה עמוקה שצער הבית אשר ירד מנכסיו ונעוריה שקופחו נתקפל בה, וממשיכה עבודתה ביתר מהירות כאילו ביקשה להשתיק מחשבותיה בהנעת גלגלי המכונה.

הוריה מתו עליה בילדותה. אחיה האחד נשיא-משטרה בהמבּוּרג, ואילו האחר– עסקן-ציבור, שניהם טרודים בענייניהם, והיא בודדה וערירה. רק יום אחד בשבוע, יום ראשון, היא מוציאה מהארון את בגדי אמהּ ששׂרדו לה, בּלים מיוֹשן ומטוּלאים אך נקיים ומגוהצים וממהרת לבית-היִראה הסמוך. ביום זה אין קול מכונת-התפירה, מפַרנסתהּ, נשמע בחדר. לימים, כשמָעטה העבודה והיא לא רצתה להיזקק לעזרת אחיה ולא למכור דירתה, עמדה וכינסה כל רכושה ועצמה למטבח ואת שני חדריה השׂכירה לדיירים – ועל תשלום שכר הדירה עיקר קיומהּ. החלטה זו, להשכיר החדרים שזיכרונות נעוריה והוריה קשורים בהם, לדיירים זרים, לא על נקלה החליטה. ולפיכך בדקה ובחנה שבעתיים לפני שמסרה מפתחות חדרי ביתה לדייר.

רבות מחשבות בלב איש – ולא תמיד עצתו תקום. דיירים שנזדמנו לגור בדירתה מוזרים היו, ובעלת-הבית לא הבינה אותם והליכוֹתיהם ודעותיהם; כשם שלא תפסה ולא הבינה את המתרחש בארץ-מגוריה. מימיה לא נשתייכה לשום תנועת-ציבור – ובשנותיה האחרונות גם לא קראה בעיתון. החדר הראשון שאליו, דרך מקרה, נקלעתי אני, מאוכלס היה שלושה צעירים יהודים. הערימה הגדולה של עיתונים וכתבי-עת ופסילי-הגבס הלבנים של מנהיגי תנועת הקומוניסטים שנמצאו בו, העידו על דעותיהם של שוכניו, היו שם גם תַשמישֵי-מפלגה שונים, אשר לא נתתי דעתי עליהם ואף לא היה סיפק בידי לעשות כן, הואיל ורק ימים מועטים התגוררתי שם. בעלת-הבית שמכונסת היתה כל ימיה במטבח, ליד מכונת-התפירה, שקועה בעולם הִרהוריה, לא גילתה עניין במעשיהם ובענייניהם של דייריה היהודים. גם לא עמדה על המתרחש בחדר השני, בו התגוררו שלושה צעירים בני גרמניה, מחוסרי משלוח-יד וסדר-חיים יציב, וכל עיסוקם – פעילותם במפלגה הנאצית. הללו, הנאצים, גרמו לה, לבעלת-הבית שלנו, צער ועוגמת-נפש בהתנהגותם הפרועה, הגסה והיהירה. לא אחת היו חוזרים בלילות הלוּמֵי-שֵׁכר, פולטים דברי אָלה וגידופין שאין הדעת סובלתָם ונערות מוּפקרות עמם. עד אור הבוקר היתה נמשכת ההִילוּלא-וחִינגא, וכל אותו זמן ניצבה הזקנה כצל קודר ליד דלת החדר, לא העיזה להפריע.

בין שני החדרים אף שדייריהם נִמנו עם תנועות קיצוניות, קוטבי-ניגודים, שׂררו יחסי שלום והבנה למופת באותה תקופת-הדִמדומים הטרוֹם-נאצית. לרוב היו הנאצים סרים עם בוקר לחדרנו, שותים קפה וסועדים עמנו ותוך כדי כך מגלגלים שיחה בענייני פוליטיקה. בערביהם הפנויים נהגו להזדמן עמנו למשחק קלפים וכדומה. לא רב היה היקף הבנתם בהוויות העולם, לא עמדו באש ההוכחות והניתוחים שלנו, עתים היו מסיימים את דבריהם בדרך זאת: ואף על פי כן, כל היהודים חזירים הם, מבלי להביא אתכם במִניינם, כמובן - - - באמת כך סברו והאמינו. עיקרי דעותיהם של הללו, שודאי היו לאחר מכן מרַצחֵי-אדם פעילים, היתה מזיגה של אמונה עיוורת ונוקשה שיסוד הקנאוּת הקיצונית מעורב בה ביסוד אֵיבת הזולת, שאיפה להתפרקוּת כוחות אפלים ויצרי סתירה והרס ונקם. אך גם אמונה חזקה נטועה היתה בהם, כי את אמת אוּמָתם וצורכי עַמם הם משרתים.

ובוקר אחד נאסרנו כולנו, דיירי שני החדרים כאחד. בוקר אחד באו אנשי הבולשת לחפש אחר דייר שגר לפנינו והובילו אותנו במכוניותיהם אל מרכז המשטרה בכיכר אלכסנדר. בין הנאסרים גם אני, אף שלא היתה בידם שום עילה ויסוד להחשידני או להרשיעני.

הרי חדר-ההמתנה המרוּוח שבבנין המצוּדה הבנוי לבנים אדומות בכיכר אלכסנדר, מרוּבּה האֲגַפּים והמבואות והמחלקות והחדרים והתָאים והמרתפים של הפּוֹליציי-פּרֶזידיוּם הנודע בברלין. הנאצים רועשים, משתוללים, צוחקים, שכן בטוחים הם כי מאסרם לא יארך, ואילו אנו, אף שחוּקת הרפובליקה הויימארית לימיננו ואין להעמידנו לדין ולהַטילנו לצינוק, טַעמֵנו מר והֲלַך-רוחנו מדוכא. שכן כולנו אנשי חוץ-לארץ, יוצאי ארצות מזרח-אירופה ועם אלה מקפידים ומדקדקים יותר, קל וחומר בשעת חירום.

עם גמר השלב הראשון של מאסרנו, כלומר רישום, נטילת החפצים שאין בהם צורך במאסר או שמוּעדים להזיק, צילום וטביעת אצבעות, קבלת דוגמאות כתב-היד וכיוצא באלה, הוּבלנו כל אחד לתאוֹ לזמן החקירה. המדרגות בהן הובלנו לתאינו בנויות היו דוגמת לוּלאה מפוּתלת-מסחררת מסביב לעמוד מאונך, סגוּלה מפני הבריחה ורצון הבריחה. המסדרונות נקיים, מצוחצחים, מכוסים שטיחים. הכתלים משוּחים בשָׁשַר ועטוּרים ציורים. ניקיון וסדר. לא כן תא-העצורים עצמו הדומה, לפי הנראה, לכל התאים מסוגו בעולם כולו: כך וכך מטרים מרובעים אוויר לנשימה, כך וכך שטח תנועה, שולחן-עץ זעיר, שרפרף, מיטת-ברזל וכרית רפוּדה קש, חלון צר תקוע בגובה הקיר, המסורג רשת-ברזל והניבט אל החצר המרובעת, הגדוּרה חומות גבוהות, בה מטיילות בנחת קבוצות האסירים, ידיהם לאחור, הראש מוּרד ומוּשפל, הצעד מתון-מתון, וממולו – הדלת המוצקה ופשפש-זכוכית בה כגודל עֵין- אדם, העין הבולשת והשומרת על האסיר. ההרגשה הראשונה התוקפת אותך בתא הרגשה של חולשה היא, חולשה בלא-גבול, היותך מוּסגר לכוחות חזקים ועריצים הרשאים לעשות בך ככל העולה על רוחם; מתלווה לה התחושה שניטל ממך הערך היקר ביותר, אשר אולי לא הערכת אותו כראוי לו עד עתה, החופש האישי הוא אשר נגזל ממך, חופש התנועה והמעשה ומוגבל אתה בד' אמות קבועות וגדוּרות שנִתחמו לך, מנותק מן העולם החיצון, כבול ואנוס לחיות לפי חוקים וסדרים אשר המשטר החדש כופָם עליך; שתי אלה מצטרפות להכרה המעיקה של אסון, עד כי דרוּך אתה ללא הפסק ומצפה לנס, לנקישה בדלת, לשינוי, לאפשרות של שיחה, וכל רגע של בדידותך שנגזרה עליך באונס ומוצצת לְשַד דמך ומוחך היא בעיניך כנצח, כאין סוף, קשה מנשׂוא.

הַכּרתי כי נכלאתי על לא עוול בכפי עוד הגבירה את ייסורי נפשי. מיד עם הכניסה לתאי פתחתי בזעקה גדולה, במחאה, בדפיקות ובדרישות שישחררו אותי, או שיודיעו לי את סיבת כליאתי. הזקיף שהופקד ליד תאי-המעצר הבטיח להודיע לממונים עליו את בקשתי. אולם, הפּוֹליציי-פּרֶזידיוּם שידיו מלאות היו עבודה אותו זמן, לא נזדרז למלא את מבוקשי.

שבועיים בקירוב, הייתי כלוא. שלוש פעמים הוּבלתי לחקירות המחלקה במשטרה המפקחת על הֲליכוֹתיהם של בני חוץ-לארץ, ואשר הילכָה מזמן אֵימים על רבים מבני עמנו שהבריחו גבולות לגרמניה או ששהו בה בלי תעודות כחוק. נאמר לי שם, כי החקירות שנערכו עד עתה לא גילו בי כל דופי ושום חשד אינו מעיב עלי, אך מכיוון שנאסרתי בחדר חשוד רצונם שאחתום על תעודה המרשיעה את דיירי דירתנו בדא והא… עניתי: לוּ גם הייתי בטוח שהאשמתכם נכונה לא הייתי חותם על הצהרה המבוקשת, עתה שאין לי כל ידיעה האם אחתום עליה? אם בכוחכם להרשיע אותם, מה טעם תזדקקו לי, ואם אין בידכם הוכחות, מה כי תָלינוּ על אנשים חפים מפשע?

כעבור ימים מספר – ימי רוגז וכעס – נחקרתי שוב. ושוב ניסו את מזלם בסחיטה. אך משנוכחו החוקרים כי לא ישיגו מבוקשם הודיעו לי, כי עד שלא אחתום על התעודה הרצויה להם, לא אעזוב את תא-כלאי. התגובה שלי, שצעקות-מחאה געשו בה – נוּפצה אל סלע אדישות גרמנית שאננה והעלתה חרס.

אך דוקא התביעה הזאת, תביעת הסחיטה, חישלה אותי בעמידתי. קמעה-קמעה התחלתי להסתגל למשטר חיי. קשרים עם החוץ נתהדקו, רבו ביקורים של מכרים. מִצרכים וספרים שהגיעו אלי – חיזקו ואימצו את רוחי. לנציג הקהילה היהודית שהביא לי את גליונות ה“גמיינדה-בלאט” – עיתון הקהילה – דרישות- שלום, איחולים ודברי נחמה ושאלני מה עליו לעשות למעני, עניתי: אינני זקוק לסעד מבחוץ, אדע להוציא לאור את משפטי ולא עוד אלא שאתבע לדין את המתעללים בי… מידה לא מוּעטה של תמימות עוד רווחה בימים ההם, ימי ערב השואה –

כעבור ימים אחדים דפק פקיד המשטרה על דלתות תאי והודיע לי, באדיבות ובהתנצלות, כי מעצרי שבוצע בדרך טעות בוּטל, והריני חופשי לנפשי…

 

פרק שמונה-עשר

בספרו “חזרה מברית המועצות” מעיר אנדריי ז’יד, בין היתר: “…לפי שאמרתי, עניין מועט לי בתמונות-נוף – ואף על פי כן רצוני לומר דבר על היערות הנהדרים בקווקז שאנו נתקלים בהם בדרך לקַטַחיה, או בסביבת באטוּם, והיערות בקוּריאני אשר סמוך לבּורז’וּם במיוחד. איני מכיר ואיני מתאר לעצמי יער נהדר יותר, ענקי יותר. עברנו אותו בכיוון לאגם השוכן בהרים - - - על חופו החשׂוף נמצאת עיירה מופלאה (טַבַּקוּרי) אשר תשעה מחודשי השנה היא טובעת בשלג. בחפץ לב הייתי מתאר אותה! וחבל, שנסיעתי לרוסיה אינה נסיעת תייר רגיל, או חוקר טבע - - - ענייני הוא האדם, האנשים, אשר ניתן ליצור בהם ואשר נוצר מהם. היער הקוסם לי מסובך ומפותל הוא, תוהה אני עליו וטועה בשביליו – הוא יער בעיוֹת-החברה. בברית-המועצות הן מתיצבות לפניך, מקיפות אותך ושׂמות עליך מצור מכל צד ועבר”.

כך כתב אנדריי ז’יד על מטרת ביקורוֹ ברוסיה, שהיא כמטרת ביקוריהם של רומן רולן, פָּאנָאיִט אִיסטְרָאטִי, אוּאֶלס, ברנרד שאו ורבים אחרים מאישי הרוח בדוֹרנו. החדירה ליער עבות זה ביחוּדוֹ ובמהוּת השפעתו על הדוֹר לא קלה היא, על אף המושגים והערכים הכלליים אשר בני-אדם בעלי מחשבה ומצפון מחוֹננים בהם. ואם לרבים היתה ביקורם בארץ זו מטרה למחקר שאינו מחייבם אישית, לחיפושי אמת מופשטת כביכול, או לתיאורי ספרות, הרי בשבילי היה בחזקת הנעלם האחרון אשר חסר לחשבון חיי ודרכי. מאז עברו שנים. ראיית רבים נצטללה מאד. בניסיונות רבים נתנסתה הארץ עצמה – ויהודיה. אך ביומן זה, תיפָּקד דמות אחת ויחידה, אשר נקרתה לפני אז.

קבוצה של סטודנטים צעירים, רובם בני גרמניה, מיעוטם בני עמים וארצות אחרים, יצאנו לברית-המועצות לשם הסתכלות ולימודים לתקופה קצובה. אך היו בינינו כאותו בן-איסלנד צעיר ואמיד, שביקש לבלות את חופשתו בצֵיד דובים ובשעשועים דומים, לפי המסופר והמצויר בחוברות-הפרסומת של חברת התיוּר “אינטוּריסט”. המאסר בברלין זירז את נסיעתי.

לשון-אדמה צרה, בין שתי העיירות הפולניות טצֶ’ב וחוֹיניצאֶ, חוצה את אדמתה של פרוסיה המזרחית. שומרי הגבולות מגיפים את חלונות הקרונות שעה שהרכבת עוברת את ה“פרוזדור” הזה, עורכים בדיקה קפדנית – ושוב נכנסת הרכבת לתחומי גרמניה. הנוסעים בני גרמניה מתרתחים, מהדקים שפתיים בזעם על שלום ורסאיי שקרע נְתָחים מאדמת מולדתם – לא רחוק הזמן והעוול יתוּקן, בכוח הזרוע - - - והנה אנו על אדמות ליטא ולטביה, בסמוך לכפרים דלים – עץ ותבן – ועיירות יהודים, ולאִטה גולשת רכבת הנוסעים לעבר גבול ארץ הסובייטים ועד לגבול. על הגבול – שער ולשני עבריו חיילים “אדומים”. על השער כתובת: "פּריוועֵט ראַבּאֶצ’ים זאפּאדא, לאמור: ברכה לפועלי מערב אירופה. הנוסעים נדחקים אל החלונות, מהם הקופצים אגרופיהם לברכת הקומוניסטים “ראָט-פראָנט”, מהם השותקים ושפתותיהם קפוצות, אך רובם נתונים לציפייה מתוחה לקראת הבלתי-נודע. הלב נרגש, פועם, חרד: מה תִצפּני בחוּבּך, אמא-רוסיה, רחבת-החֵיק, עתירת-הסוד, רבת-הרחמים-והרשע, שהמהפכה שלך סיעָרָה עולמות?.. מה דמותך, דמות החיים והאנשים בך? – הרכבת מתגלגלת לאִטה, גומאת מרחבי-מרחקים, שדות ויערים, אגמים ונחלים. אי-פה, אי-שם מזדקרת ארובה גבוהה כסימן-קריאה אדום – ועליה סמל החרמש והמגל וציוּן שנת הקמתו של המפעל. העין בולעת תמונות-נוף ישנות-חדשות, מרחבי אדמה ושמים. עוד מעט –

עם צהריים נעצרת הרכבת בבית-הנתיבות הצפוני אשר במוסקבה העיר, שכיפתו זכוכית ותנועה רבה בו והמולה. סַבּלים. ילדים עזובים. אזרחי ברית-המועצות ובני חוץ-לארץ, בית-נתיבות באחד מכּרכֵי העולם.

האוטו מסיע את קבוצת התיירים שלנו במעלה משטח מרוצף רחב. המוני בני-אדם. בולטות “כיפות הבצל”, בסיגנון ביזנץ, של הכנסיות הפרבוסלביות. לחופו של נהר מוסקבה, ליד בניין נרחב בן שש קומות, ארמון-נסיכים לשעבר ומלון תיירים עתה: בּאַלצ’וּג-נוֹבוֹ-מוֹסקוֹבסקאיא, נעצר האוטו ואנו יוצאים. כאן שיכנה אותנו חברת התיוּר.

נרחב המלון ורבה הנוחוּת בו: אולמי-מחול, חדר-אוכל מפואר, מוסיקה וג’אז. תערוכת חפצי-מזכרת. תמונות וכרזות בלשונות רבות על הכתלים, ללמדךָ כי נועד המלון לבני חוץ-לארץ. חברנו האיסלנדי כבר מתכנן תוכניות לציד דובים - - - אוכלוסיה מגוּונת שוכנת במלון זה: אנשי מדע וסופרים, עיתונאים וסטודנטים, בעלי הון ואנשי מסחר ותעשייה, מהנדסים ומומחים, מדינאים ואנשי-צבא, מיעוטם בני הארץ, פקידי-ממשלה גבוהים שנשלחו לבירה בשליחויות שונות. בְּליל טיפוסים ודמויות. כל אחד טרוד בענייניו, מכונס בתוך עצמו.

אני פותח את חלון חדרי הנאה ולעיני נפרשׂת תמונה מרהיבה: מוסקבה עיר-העבודה, והיא נראית לי ככפר גדול אשר יסודות הכּרך גוברים והולכים עליו (בירתו של עם-איכרים שמבקשים לצקת אותו כעַם פועלים). בנייני-ענק חדישים ובסמוך להם – בתים ישנים, נמוכי-קומה, קימורי-כנסיות, ארובות זקופות של מפעלי חרושת ורַחש התָמיד של המונים, ובאמצע נהר-מוסקבה המרושל. רב כובד החיים הרובץ כאן בשעות היום.

עם ערב באו מכּרים וקרובים להקביל את פני. אחד מימות אֶלוּל החמים, ימי החסד האחרונים של הקיץ החולף ומגיע לקיצו. עִמם היתה מריה – אשה כבת ארבעים, דלת-גוף ועדינת-פנים, סבך שער מדוּבלָל שופע שחוטי-כסף זרועים בו, עוטה את ראשה הקטן, ועיניים-דובדבנים שחורות לוהטות ביקוֹד-נעורים - - - נעלי בית שטוחות לרגליה, שמלת בד פשוטה ולבנה לגופה. תחת בית-שִחיהּ תיק כרסתני, כמו כונֵף במשקלו את גֵווהּ - - - מריה – אפשר והיא העמוק והמכריע ברישומַי מארץ הסובייטים.

היתה זו פגישתנו הראשונה – ואני לא ידעתי כי במִניין שאר תפקידיה היה גם ההשגחה על אנשי חוץ-לארץ הבאים לברית-המועצות. לימים נתידדנו. פשטות ואמת ציינו את יחסינו, כשניים המכירים זה את זה מזמן והמבינים איש לנפש רעהו. מה הקו המיוחד בהבעתה שמשכה אותי, והרי רבים-רבים הטיפוסים מלאי-העניין שנִקרו לפני? נמשכתי אחריה… הייתי אחד מבאי ביתה, שהיה לי בית בזמן שהותי בארצה.

מה טוב היה לטייל בחברתה! הנה צועדים אנו דרך הגשר שעל נהר המוסקבה הדלוח בכיוון “הכיכר- האדומה”. לאורך הרחוב מוסדות ומשרדים לענייני צבא ומדינה. לצד ימין רחוב ניקוֹלסקאיא וחומת הקרמלין, באחד מקצותיה השעון הגדול עם לוח-המחוגים השחור המשמיע אחת ליממה את שיר האינטרנציונל, סִלסולי כיפת הכנסייה המפוארת, אשר לדברי האגדה פקד איוואן האיום לנקר עיניו של האדריכל שבנה אותה לבל יקים שנייה כדוגמתה. באמצע הכיכר אוהל-בּיטון קטן, משמרת חיילים בצידו: האוהל (המָאוּזוֹלֶיאוּם) של לנין. שורה ארוכה של מבקרים עומדת לידו דרוכה ושותקת, כעולה על קבר אבות, כמבקשים למצוא בגוויה החנוּטה את סוד גורלם… מדרגות-אספלט נרחבות שטוחות לרוחב הכיכר ובסופן, ליד חומת הקרמלין, במה פתוחה. אסיפות-עם, הפגנות, תהלוכות נערכות כאן. וכאן מזדמן העם עם מנהיגיו ושרי-צבאו. אנו פונים אל עבר “כיכר התֵיאטראות” ומלון “מטרוֹפּוֹל”, סמוך לכאן חפירות המטרוֹ, היא הרכבת התחתית – המפעל הגדול והחדש בעיר. בחשמלית גדושת-נוסעים המשׂרכת דרכה לאִטה בין מנהרות, על פני תחנת הרכבת היארוֹסלבית אנו באים אל פינת רחוב שקט בירכתי העיר.

בחדרה הקטן שולחן-עץ, כסאות אחדים, מיטות. מישהו נוחר מתחת לערימת כרים. בחדר – פשטות ואינטימיות. על הקירות תצלומים של ועידות ופגישות, אישורים ותעודות מפלגה במסגרות עץ. אני פותח את דלת הגזוזטרה אל גן השרוי באפלה ואורות קולנוע מנצנצים מתוכו.

השיחה קולחת בשקט, ברוח טובה. צורך נפש היה לה להשׂיח את אשר עם לבה וגעגועים למעט רעוּת לאחר יום עבודה. מהבילוֹת כוסות התה, ולידן – מאדימה הריבה.

לחוף הים הבאלטי עמדה ערישׂתהּ, בעיצומו של לחץ משטר הצארים. רוב חייה – נדודים ובתי-סוהר בארצות שונות, עינויים ומצוקה ורעב. אולם היא, מריה, רואה עצמה בת לארץ הסובייטים. חיוך שקט, רווּי-סבל, עמוק-הבעה, מרחף על פניה, שחריצים עומדים בהם ושׂרידי רעננות של נעורים שלא נמחתה. בשחר נעוריה מקיימת היתה שליחויות שונות מטעם התנועה ומקשרת בין המנהיגים בגולה ובארץ. מעולם לא נכשלה במוצא-פה – ולא הכשילה. האמונה באמת השליחות חישלה את גופה של הנערה הרכה. כל חייה קודש לעניין אחד, אלוֹהיה - המהפכה, אותה עבדה בכל נפשה ומאודה, באהבה ובקנאה ובדבקות ללא שיוּר. “לוחמת נאמנה הייתי – היא אומרת – כמעט מילדותי”. על כרטיס-המפלגה שלה רשום: משנת 1912. לשונות שונות היא שומעת, אבל דיבורהּ – בשפת “העם הרוסי הגדול, הצועד בראש כל העמים בדרך לעתיד”… אוקטובר היה גם ניצחונה האישי, שֹכרהּ המוסרי. מאז פסקו נדודיה. היא עלתה מן המחתרת אל – המפעל, אל העשייה האפורה של יום-יום.

מעולם לא התעמקה בסוגיות הפוּלמוסים המורכבים. עולם ההלכה לא היה עולמה. לא מידת-ביקורת, אף לא מידת-הערכה, כי אם מידת-יחס, אם לחיוב ואם לשלילה, להערצה או לשנאה, לאהבה או למשׂטמה. המעשה כבש אותה לצמיתות, הקרב ללא-רחם במשטר ועושי דברוֹ. בהם ראתה את טעם חייה ועילוּיָם. מעולם לא נתייסרה בספקות. אֵמון מוחלט רחשה למנהיגיה-מפקדיה. הללו אם יטעו, יבואו על עונשם – וה“קו” בעינו עומד. עצם עוז-רוחם ערובה בו, בעיניה, לצדקתם. אין היא אוהבת להפליג בדברי-עיוּן, מאמץ המחשבה מֵסב לה כאב, מרתיע אותה, הֲיתכן להקשות ולוּ גם על פרט או סעיף בבנין הגדול של השאיפה המתגשמת, של חזונך ציפור-נפשך הקורם עור וגידים ובשר, שמיטב דמך ושנות נעוריך הקרבתָ בטיפוחו, שמירתו והגשמתו? מֶתח פעולה ומשמעת מוחלטת. יש מנהיגים למפלגה והם בקיאים בכול. חובתה – ציוּת ופעולה –

ומריה עובדת. הרבה. טרודה תמיד. חוטי פעולתה מתקשרים עם מרכזי התנועה והשלטון. הם מטילים עליה תפקידים ושליחויות. הנה היא נוסעת על פני הכפרים להטיף למען החלֶבּוֹזאַגוֹטוֹבקא, כלומר אספקת הלחם ומסירת היבול לשלטונות, או יש אשר יטילו עליה את ריכוז פעולתה של “מחלקת סתרים” במוסד מסוים. עתים עליה ללוות אורחים חשובים המזדמנים לרוסיה, או יש אשר תישלח לצבא האדום לשמש מקשרת בינו לבין המנהיגים והשליחים מחוץ-לארץ. ובשעותיה ה“פנויות”, בערבים: ישיבות ומועצות ופגישות; תא המפלגה; קואופּרטיב השיכון; פעולה בחוגי נשים וכמובן מאליו בענייני הגנה אזרחית ב“אוֹסוֹביאחים” – ומה לא? פעם, לפני שנים, אף נתבקשה להתנדב לפעולה למען ה“גֶזֶרד”, ההסתדרות שטיפלה בענייני התיישבות יהודים, לרכוש חברים ומועמדים למענה. אך היא דחתה הצעה זו. היה זה סירובה הראשון לעניין שלא השׂיגה את פִשרוֹ. האם אין היהודים בברית-המועצות שווי-זכויות עם כל העמים והעממים הרבים? היא דחתה את ההצעה וחסל. אך גם בלאו הכי, שקועה בטרדוֹתיה ועיסוקיה, עומסת היא את המשא מבוקר ועד לילה, ללא נופש.

דירתה נמצאה בקצווי הכרך, בתוך גוש גדול של שיכון. זמן רב חיכתה בתור. הצפיפות בעיר מרובה, על אף החוק להצמדת העובדים למקומותיהם ומניעת תנועת האוכלוסין מן הכפר אל העיר. הדירה היא מהישגיה הנכבדים, אף שאין היא שייכת לה בלבד. גם שאר דייריה חיכו במשך זמן רב לה, וכמותה אף הם עמוסים תפקידים. אין עינה צרה בכך, אך מה תעשה והיא כה זקוקה למעט מנוחה, התייחדות, פינה שקטה ושלווה לעצמה ובדירה גר גם ואסיל, מסגר, בן-כפר שנִתגלגל לעיר, מטובי המדריכים-הפועלים, וכן אלמנה עם בתה. עוד מעט והכול יאלצו להצטמצם עוד יותר ולפנות מקום לשני בניה הצעירים של מריה, אשר האחד מהם בבית-הבראה בקווקז והשני במעון-ילדים. השלישי, הבכור, אי שם בבּאַקוּ. את אביו כמעט שכחה, אפשר נרקב בגירוש עוד ערב המהפכה, או הועלה לגרדום. בעלה השני שעזבה הוא אחד משׂרי המדינה. עתה היא לבדה, לבדה, על אף האנשים המרובים אשר במעגלם היא מתנועעת ופועלת וחייה נבלעו כליל בחיי הכלל וענייניו. כמו רוזה לוכּסמבּוּרג במאסרהּ כן אף היא ניזונה מזיכרונות עברה העשיר. לא, ברוזה היתה השאיפה לחירות מקירות בית-הכּלא – אך מי יתיר את החַרצוּבּוֹת האוסרות את רוּחהּ של מריה?

ומטַעַם זה היא מעניקה יחס של חיבה ורצון לבני חוץ-לארץ המבקרים בברית המועצות, שיש ביניהם המחדשים בזיכרונה חוויות רדומות ונופים רחוקים, נשכחים, מימי נעוריה. הם משמשים לה פריסת-שלום מעולם רחוק, אולם יחד עם זאת כה קרוב, שאת חייו חייתה אי-פעם, בין בית-כלא אחד למשנהו, בו נשׂאה כלפיד דולק את בשׂורת המהפכה בעולם. בכל פגישה היא חיה שוב פרקים בלתי-נשכחים, הטבועים עמוק בבשר ובלב, ממַסֶכֶת חייה.

הנה מסובּים עתה אצלה זוג חברים. מריה מארחת בטוב טעם, מעַנגת בשיחתהּ. הוא, החבר מגרמניה, מעשן סיגריות בשׂוּמות, לוגם יי"ש מהול בקוניאק ולועס נקניק. לידו ידידתו, בת אוקראינה. את מריה הוא זוכר מימי שהותה, לפני שנים הרבה, בחוץ-לארץ. נזדמנו בועידות, בתפקידים. לפני זמן מועט נידון למאסר-עולם בגרמניה בגלל חלקו בתִגרת-דמים עם אנשי המפלגה הנאצית, וברח למוסקבה. על מריה קפצה הזִקנה לפני זמנה, עול כבד רובץ על כתפיה הדקות, ואילו הוא במלוא כוחותיו –

והרי ואסיל, השכן, שחזר לפני שעה קלה מעבודתו, מרוחץ ומצוחצח – קווּצות שער-הפשתן רטובות ומנצנצות על פּדַחתוֹ. הוא מסב לשולחן ופוזל אלי בעין חושדת. אין ואסיל אוהב יהודים במיוחד. גם המהנדס בבית-החרושת, בו הוא עובד, יהודי הוא. ושעה שהוא שותה לשָכְרָה יכה באגרופיו על השולחן ויש אשר יפליט: יעַוורעיסקאַיא וולאסט, בתוספת קללה נמרצת, כלומר, מִמְשָל של יהודים, ייכנס הרוח - - - אולם אין הוא שונא ישראל מדעת, ביסודו בעל נפש הוא וטוב-לב. הוא נוטל את הגיטרה, גומע גביע יי"ש, מקַנח אותו, מנגן ושר, שר ומנגן נעימות נוגות ועדינות ושירי-יין עליזים פוחזים בזה אחר זה:

נאַשאַ ז’יזן קאָראָטקאַ,

ווסיאָ אוּנאָסיט סאָבּאָי,

נאַשאַ יוּנאָסטי דרוּזיאַ,

אוּלעֶטיט קאַק סטרעֶלאָי –


יעֶסלי פּיט' – אוּמעֶרעֵֶט'

אי ניעֶ פּיט' – אוּמעֶרעֶט'

לוּטשע פּיט' אוּמעֶרעֶט',

טשעֶם ניע פּיט' אוּמעֶרעֶט'!


פראַוואֵדיאָמט’יע דרוּזיאַ

עֶטוּ נאָטש וועֶסעֶלעי,

אוּ סטוּדיעֶנטאָוו סעֶמיאַ

סאָבּיעֵראָטסיאַ טעֵסניעֶי - - -


נאלעי, נאלעי, באקאַלי, פאָליניעי,

אוּ סטודיענטאָוו סעמיאַ,

סאָביעראָטסיאַ טעסניעי –


קצרים חיינו / הכול יחלוף עימם; וגם נעורינו, רֵעים, כחֵץ מקשת יחלפו / אם נשתה – ונמות, ולא נשתה – גם כן נמות. / מוטב נשתה ונמות, מאשר לא לשתות ולמות./ נבלה הערב בגיל, רֵעים / משפחת סטודנטים תתכנס בצותא - - - / מלא, מלא, הגביע נמלא, / משפחת סטודנטים תתכנס בצוותא.


תאוות-חיים עצומה מתנהמת מתוך שירו של ואסיל. כל חושיו ובשרו תובעים חיים של הנאה וסיפוק יצרים. המהפכה הזו – הומה צליל הגיטרה במוחו – הן הבטיחה אושר, עוררה תחושות ורצונות חדשים בקרב המדוכּאים שבחברה, עושר הבטיחה והנאת חיים וחומר – האם לא הגיעה השעה, שמעיינות התענוג ויֵינוֹ יהיו בגדר הישג לכל איש עובד? ולמה איפוא יתָבעו לאין סוף מאמצים וּויתורים ומַתָּן תמצית הכוח? למען הדורות הבאים? ודאי חייב כל אחד לתת לחברה כמידת יכולתו, אך במה דברים אמורים? במידה שיקבל ממנה כצְרָכָיו. והוא מתמלא חֵימָה ורוגז על האמידים והמנצלים אשר בארצות הרחוקות המקפחים את אושרו.

עתה הוא אוחז בידו מפוחית-יד מיבבת. הוא שר – והמסובים עונים אחריו בקול עַנוֹת מלחמה:


ווי פּאנסקיע פאַכאָלקי,

בורז’וּיסקיע סינקי,

וואַס לענינצי יעווראָפּי,

פּאָדימוּט נאַ שטיקי –


העי, העי, זשיוואָ העי,

דאַיאָז' נא באטעֶרעי,

סנאַריאַדאָם פאָסקארעי,

צ’טאַב בילאַ וועֶסעֶלעי –


קאמינטערן סמיעיאָט’סיאַ,

סמיעיאטסיאַ, דאַ סמיעיאָטסיאַ,

קרוגאָם פּאָז’אַר ניעסיאטסיא,

ניעסיאָטסיאַ מיראָוואי –


העי, העי, ז’יוואָ העי…


עבדי-עשירים ובני-טובים, / על כידונים יניפוּכם תלמידי-לנין באירופה,/ קדימה, במרץ, הַב הפּגז, חושה הרימון, קדימה בשמחה! / צוחק הקומינטרן, צוחק וצוחק, / מסביב פושטת הדליקה, דליקת העולם, / קדימה, במרץ, הַב הפּגז, קדימה בשמחה!


היין והשיר משלהבים את רוחה של מריה. על כנפי השיר היא נישאת לעולם אחר, סוער וגועש, לוחם ונאבק, לעולם מלחמת-המעמדות וקרבות-האזרחים ומהפכות-הדמים. הלוּמה ומסוערת היא שוכחת לשעה קלה את מציאות-החולין, שוכחת את עצמה -

בשעה מאוחרת מתפזרת החברותה. דממה בחדר. עשן סיגריות עומד בו. אנשים נוחרים. מריה מתפַּרקדת

על מיטתה, מותחת איברי גופה המוּעט, המיוגע, ידיה למראשותיה, עיניה תקועות בנקודה אחת למעלה כמביטות רחוק, הרחק מכאן בזמן ובשטח. אני יושב על שרפרף נמוך לידה, ראשי כפוף אל חזי, שקוע במחשבותי. לפתע היא מפנה את עיניה אלי ופותחת בדיבור שוטף, קל, בתמימות שביַלדות מלבבת, בפשטות-אמת. ברגעי נדיבות כאלה אדם מתוַודה, או רוחש אהבה ראשונה.

האם תסכים לצאת שוב לחוץ-לארץ? – לא קלה עליה התשובה. כן, געגועים עזים תוקפים אותה לפרקים, אולם לעולם לא תזנח את ארצה. הן מיטב כוחותיה שקוּעים כאן, ברוב חוויות עמוקות וייסורים קנתה אותה. האם תעצור כוח לשאת בשפע ה“חופש” במשטר הקפיטליסטי המפתה, נגדו אסרה מלחמה – והמלחמה בו יעוּד חייה? אך חזקה משליחוּת זאת ערגתהּ למעט נחמה אישית, לחדוַת אשה. יש ותעלה לפניה תמונת בית הורים, ממנו נתלשה כעלה בסתיו בתוקף תפקידים נועזים וצַו שליחותה – והיא עוד רכּה בשנים. בית-הורים זה, משפחתה – היכן הם כעת? האם קיימים הם, האם עוֹדם בחיים? שנים לא הגתה בהם, השתדלה לעקורם מלבה. אך הנה באו ימים והגעגועים פקדו אותה – ולוּ ניתן היה לראותם פעם אחת בלבד! ובמידה ששקעה במציאות חייה והתרחקה מהם – כן גאוּ ועצמוּ הגעגועים. בית הורים, משפחה ואֵם – לאהוב ולכבד אתכם ידע רק כל מי שנתלש מכם, כל מי שאבדתם לו! דרכה של מריה לא יָשרה בעיני הוריה, ובלכתה קשרו לה מספד, מָשָל מתה. עתה היא בוכה עליהם ולא תדע, האם בחיים הם אם לא…

כן, החיים לא העניקו לה שמחות וגמול אישי רב. במיוחד גדול שברון-לבה לזכרו של ההוא, הגבר הראשון בחייה, האב לבנה הבכור. צעירה היתה אז ופורחת, ומעיינות חיים ונעורים שפעוּ בה. מעודה לא חלמה על חיי נוחוּת בורגנית, לא ראתה עצמה אשת-בית, היא לעגה להם. היא נסחפה בזרם המלחמה של מעמד הפועלים על שחרוּרו. הוא אָרח לה בדרכה, אך כמו גנב המתגנב חרש על בהונות רגליו, פושט ידו לאוצר-סתרים, כך חדר לתוך חייה, כבש את לבה, גזל את אוצרותיה, הניח אותה בצערה, על אֵפֶר חלומות אהבתהּ, נֶצֶר מדוּלדל ללא רעננוּת וצבע. מדי היזכרה בו היא תתייפח חרש, בתוך עצמה, את אהבתה הראשונה תבַכֶּה, אשר היא עצמה התייחסה אליה תחילה במשוּבה ורק לימים הרגישה בכובד רצינותהּ. לא, אין היא שונאת אותו, היא אף משתדלת להבינו, אך זכרוֹ כמכאוב קהה, חותך כחרב פגומה וממַאן לסלוח ולשכוח. במֵיצר זה של תקוות-הנפש הכמוּסה ביותר של האשה שאוּכזבה, בצער יאוש אטום ומכרסם – מופיע עומס העבודה המפרך כגואל האחד המפַצה, המחזיר את מעט שיווי-המשקל הנדרש להמשך קיומה - - - עד להתעוררות המחודשת של הזיכרונות והדוַוי.

עם חצות אנו עוזבים את חדרה. באפלולית החצר בולטים צללי חומר-בניין בערימות. זוגות מתלחשים. נגינה עסיסית-לירית של בָּלָלַיקָה בודדת. אורות קלושים באופק. הד תנועה עולה מרחוק. רחש הלילה של מוסקבה. אנו מטיילים לאִטנו ומריה מגלה לי נופך נוסף מן הדאגה המעיקה עליה. כי יציק לה רעב-האהבה בבדידותה, ונפשה תצא לחסד הגבר לעצה ועזרה בצַר לה. נישואיה עם ואסיל בכוחם להבטיח לה ולילדיה אווירת בית ומשפחה. ואסיל מגלה נכונות לכך ברצוֹתו, כנראה, להישאר בדירה. היא חושקת בו, אף שצעיר הוא ממנה בשנים רבות, חסון ובריא ורענן ברוחו ואף, דומה, ישיב לה חיבה. בן-איכרים הוא, פשוט וישר כאדמה. ילד היה, עת פרצה המהפכה, והתנאים בהם גדל הם לו כדרך הטבע. עתים הוא גס, אף קל-דעת, אך יְשַר-אופי הוא ובעל מצפון. ואולי משום כך ירעיד פחד-סְתָרים בלתי-מובן לה נימָה חבוּיָה בליבהּ, נימה של חשש. למודת-ניסיון היא ומוכת-אכזבות. את חֶבלי המהפכה אין ואסיל מכיר אלא לפי תוצאותיה, לא חי אותה, לא הקריב למענה, את מוראוֹתיה לא ידע, את הקפיטליזם כמעט ולא הכיר. דור שני הוא. האם יבין אותה, האם יעריך אותה לפי ערכה, האם יסלח לה את כְּמישוּת גופה, פצעי נפשה, האם יראה את הגַחלת הלוחשת בערימת הרֶמֶץ של חייה? היא חוששת, מאד תחשוש. הַאין היא נאחזת בזיק אחרון שנדון מראש לשקיעה ודעיכה באֵפר הקר והצונן, זיק מגרה ומושך בחֵן שבעתיים, בקסם טרגי? לא, אין בה יותר כוח – והיא מודה בכך – להתנגד ליצר, לכמיהה התקיפה הרוטטת בכל נימי נפשה, – איֵה הדרך בה תלך?

עצתו של הפילוסוף היהודי הפיקח – לא לבכות, לא לשמוח, כי אם להבין. ומצויים פילוסופים במפלגה ההולכים, כנראה, בעקבותיו. כל תביעת-נפש, כל ערגת-רוח הם דנים בבוז, בלעג, כחוּלשת בורגנים. הם גורסים את שלטון שֶׂכל האדם על רגשותיו, על הטבע, על הייצור, על החיים ושפעת-גוָוני-רִגשותיהם ונפתוּלֵי-תחוּשותיהם. אין מריה מאמינה בשׂכל, בכוח שיפוּטו, בכושר הדרכתו לכל חיי האדם, האדם הפרט. האם עליה לשמוח, או לבכות? והיא עומדת על סף משבר בחייה, כאשר הנפש והגוף שלא באו על סיפוקם תובעים בתוקף משווע את סיפוקם וזועקים מתוך ישוּתה בכוח לא-ישוּער? ממני מבקשת היא סעד ופתרון ואישור לתביעת-נפשה. מה אומר ומה אייעץ לה, לאשה מקופחת-חיים ואכולת-צער זו – בת דוֹר המעבר – והיא טעוּנה רחמים גדולים.

אנו ממשיכים את טיולנו שלובי-זרוע. אני מאמץ את זרועה לגופי. על אף השעה המאוחרת רבה התנועה ונוזל דם-חיים בעורק הרחוב גוֹרקי-טברסקאַיא. בתי-קפה, מסעדות, מוסיקה. מוסדות רבים למיניהם מוארים. ליד קרן שדרות סדוֹבאַיא התיאטרון הנודע של מאירהולד. נחש-המונים ארוך מתפתל יוצא מאחד המבואות ומתקרב מולנו בפיתוּלי-טבעות – משמרת-לילה היא של פועלי אחד ממפעלי-החרושת הגדולים, היוצאת בסַך לאימוני צבא. פנים מפוּיחים, מיוּזעים, בגדי-עבודה, צעדם מזורז, אֲזֵנָם עִמם. התהלוכה צועדת בטוּחוֹת במצעד צבאי, בשירה על שפתיים. בדומית הלילה נישׂאת השירה על כנפי התלהבות ואמונה, ככל שירה בציבור, מציתה לבבות –


פאָ דאָלינאַם אי פּאָ ווזגאָריאַם,

שלאַ דיוויזיאַ וופּעריאַד,

צ’טאָב וו’באָיוּ ווזיאַט' פרימאָריע,

ביעלאי אַרמיי אָפּלאט –


דרך הרים, דרך עמקים / צעדה הדיביזיה /

לכבוש בקרב את החוף, מבצר הצבא הלבן - /

מתנופפים הדגלים, מבהיק רובה וחרב –


מרש בּוּדיוֹני הוא, שיר לכת, שיר כובשים בחרב ובסערת-קרב. במציאות הקשה הוא מצמיח את פרחי תקוַת העבר הקרוב ונוטע אומץ ואמונה בעתיד. אוטו מלא חיילים, חולף-עובר ביעף. הם נאחזים בחוּט-השיר וממשיכים לסלסל אותו –


הגדודים על נהר אמור,

מאדימים את כל הארץ - - -


אף מריה, דומה, מסיחה דעתה לרגע מעניינהּ היא. זה כוחו של זמר. האם תבין – היא פותחת ומסבירה לי – עוד ניזוֹנים אנו מזיכרונות הימים הגדולים, ומדגישה את התיבה “גדולים”. כל עמלנו הוא שיר, כל מכונה, כל שׂדה-לחם תרוּמוֹת. כי עוד נתונים אנו בקרב – ורחוק הקציר הנכסף. ושעל כן אין בידינו לחכות בחיבוק ידיים ל“מהפכה הפֶּרמַנֶנטִית”, למהפכה העולמית, כפי שהורה טרוצקי, “הבריון, מַצביא חיל הקוֹנטרָה-רבוֹלוּציה העולמית”. כי התגברנו על הנוכל הזה, סילקנו אותו משורות המפלגה וגירשנו אותו מן הארץ, ואת מטרתנו הגדרנו במדויק ובבהירות: סוציאליזם בארץ אחת, ותוכנו: תוכניות חומֶש וצבא אדום. פחמים, מכונות, דגן, נשק. העולם הקפיטליסטי מָשוּל עתה לכלב שנטרפה דעתו ונְשיכָתו סכנה בה לעולם – וכל תקוותיו של העולם בעמידתנו, פְּרי אימוּץ כל כוחותינו ועמלנו.


היו אלה המשפטים היחידים בנושא זה אשר שמעתי מפיה במשך שבועות רבים. הקשבתי להם בשתיקה. נתיישבנו על ספסל בשדרות. ליטפתי את ידיה הצוננות. גם היא לא המשיכה וחזרה לענייניה האישיים, לשאלת רישומהּ לנישואין עם ואסיל במשרד-הנישואין הממשלתי “זאגס”. הבעתי את דעתי, ברמז קל, שלא תעשה צעד כזה, אף שידעתי כי לא תשמע בקולי.


שתקה רגע ממושך. ולאחר מכן פרצה בשטף-דברים שהפתיע אותי בבהילוּתו ובסערוֹ.


- - - האם סבור אתה שקדושה אני, שנזירה אני? לא, איני נזירה. חברה אני במפלגה הבולשביקית. יודעים אנו היום שאין להקל ביחסי-המין ולראות בהם מעין “שתיית כוס מים טהורים”. וכבר עמד על כך לנין בשיחותיו עם קלרה צטקין לפני מותו, נוכח ההשתוללות הבלתי-מרוסנת בשחר המהפכה. אני איני מתפעלת מן “הדוֹר השלישי” לקוֹלוֹנטאַי. גורלה של וויריניאָ (בסיפורה של לידיא סייפוּלינאַ) היה גורלי, במבחנים דומים עמדתי. אולם רצוני להיות ואסיליסא (הגיבּוֹרה של קולונטאי ב“אהבה חופשית”), אוהבת ואהובה, סולחת לבעלה על שגיאותיו ושִגיוֹנותיו; אחוזת געגועים כטניה, גיבּוֹרת ה“דון השקט” של שוֹלוֹחוֹב, האוהבת את בחיר-לִבה, את גריגורי הקוזק הסוער והפרוע וחם-המזג, המקבלת אותו בזרועות פתוחות ובלב פתוח לסליחה בשובו פצוע ממלחמותיו, לאחר שעזב אותה והחליפהּ באחרת, על אף בגידתו המחפירה בה; רצונה להיות טניה גיבּוֹרתוֹ של לידין (ב“חטאו של ציריל בּזסוֹנוֹב”).


האם זוכר אתה את טניה התמימה, הטהורה והנאמנה, מוקפת עולם-גברים אכזרי, תאוותני, גס ורקוב (“לפנִי הגיבור הראשי, בתור גבר, נפרץ לרווחה כבר בשנת הארבע-עשרה לחייו עולם חדש, גברי, איום ונַצחָני” - שם עמ' 3)? היא באה אל העיר, לומדת ועובדת. שקטה היא וצנועה, פשוטה בהליכותיה. תוך כדי עבודתה היא נפגשת בפרופסור צ’לישצ’ב, בעל לאשה ואב לבנים מבוגרים. חיי-המשפחה שלו תקינים ושלווים. לבה של הנערה הענוגה, בת העיירה, נקשר אליו בחבלי-אהבה. הוא הִשׂכיל לכבוש אותה, לפַתּוֹתהּ. אין הוא רואה כל פסול בכך. מדוע יקפח את רגשותיו? אם תלד לו – יש לאל ידו לשאת בתשלום הוצאות הילד. אמנם, לפעמים ירעיד אותו חשש קל: החשש לכבודו העלול, אולי, להיפגע. אולם המפלגה ודעת הקהל אינם רואים בכך משום פשע. מצפונו שקט לחלוטין. ואכן, מאחר שנודע לו על אשר צפוי היה להתרחש אין הוא מאבד את עשתונותיו ושיווי-משקלו, אין הוא בא במבוכה. הוא מוכן לסייע בידה… בכסף, שאין לו מחסור בו. אך טניה, שאוהבת אותו ומסורה לו, אינה גורמת לו שום אי-נעימוּת. אין בלבה כל טענות וטינות, שהרי שעות של נעימוּת ואהבה העניק לה בחייה הצעירים. היא סרה מדרכו. צ’לישצ’ב מרוצה, אלא שבינתיים התרחש מאורע קטן: כי כבדה עליה המהלומה בגוף ובנפש, היא מאבדת את עצמה לדעת –


(והמחבר מעיר: "אילו היה בידה, לפחות, לשנוא אותו, את צ'לישצ'ב זה – אבל הוא הרי אינו אשם בכך, שהיא עשתה אותו חלום-חייהּ, חלום שאינו בר-הגשמה, שגילתה בו תכונות וסגולות, שאינן מצויות בו כל עיקר. דמות אולם-הניתוחים הלבן, מסכַת-הכלוֹרופוֹרם המרדימה ומחניקה – ניצבו לפניה כזיכרון שאינו ניתן להימָחות, אשר כָּבל את חייה, כי ככה לא תוכל לחיות. לא תוכל ולא תרצה.

מובן וברור – אלפי אנשים חיים ומוצאים עניין ותוכן בקיומם במלחמת החיים עצמה, בעבודה, בחובות החברה. הם מאמצים את כוחותיהם ומַרוִוים אותם מתוך בית-הקיבול של המרץ החבוּי בנשמת האדם - - - והרי מצויים גם אנשים אמיצים ובהם שולטות תאוות תקיפות ומובן, כי כל הזכויות שמורות להם… ומצוּיים לאידך אנשים, אשר המשבר הראשון שפוקד אותם הוא גם האחרון, שכן אנשים חלשים הם, קרוּצים מחומר עדין – והקרע הראשון בחומר זה גורר אותם לאבדון מוחלט. וכן אירע לה, לטניה". שם, עמוד 135).


כן – ממשיכה מריה – האשה שלנו יש שתאבּד לדעת את עצמה או את עצמיוּתה, אך אשה היא ושאיפתה הכמוסה – להיות מוּפרה ויולדת, מינקת ומגדלת את ילדיה, היא כמהה לביתה ולמשפחתה.


(אני נזכר בשורותיה של המשוררת:


גברים שלנו רגילים לראותנו עם דגלים,

ולִרווֹת לילוֹתינו ללא-חובה ליום מחר,

כך, בעיניים עצומות.

חנה לוין, “אשה” חרקוב 1929.


ובהמשך:

לאן, לאן תובילו הלבנים –

הֲתהא דרככם גם קלה גם חלקה?

פנו דרך שם לערשׂ,

כי אביא לכם גם תינוק.

שם, “לאן”)


והיא מסיימת בקול כבוש: אף אני רוצה לבנות קן לעצמי ולילדי-גוזלַי…


עמדתי אין-אונים אל מול שטף דבריה. יותר מדי היתה מובנת לי. השתדלתי לכוון את שיחתנו לאפיק אחר. ואני מספר לה מרשמי ביקורי האחרונים, עם חברי הסטודנטים, במוסדות ובמפעלים שונים ובכללם בבית-הנכוֹת של המהפכה. רבים המוצגים והתמונות, הכתובות והתעודות בו: לעיניך יריעה של לִבטֵי-דוֹרות, מלחמות-חברה ומאבקי-רוח. ירדנו לקומה הראשונה לראות את תא בית-הכלא הנודע ממצוּדת שליסלבּוּרג, בסמוך למדרגות, חבוּי בפינה אפלה. לא אדע על שום מה, אך אותו רגע הציף אותי גל זיכרונות מספרי הדמעות של עמנו: “זִכרונות לבית דוד” ו“ספר הדמעות” ו“יְוֵן מצוּלה” וכיוצא בהם שקראתי אותם בימי נעורי ורישומם עומד בי עד היום. תוּגת הדוֹרות של המַרטירוֹלוגיה היהודית נתלקחה בי באש בהירה. אולם בני לִוויָתי, בני עמים גדולים, מעוֹרים באדמתם וחייהם ללא סִבכֵי-נפש ופצעים – השתעממו… בערב הלכתי אל תיאטרון וַכטנגוֹב והופתעתי, אגב, למראה הדפים עליהם רשומים תרגילי הדקדוק העברי בכתב-ידו של הבּמאי אשר למד שׂפת עֵבֶר, והם שמורים עתה במסגרות-עץ תלויות על קירות בית-התיאטרון הנושא עליו את שמו.


במקום זה הפסיקה אותי מריה. האם לא חָפצה לשמוע, כרגיל, בעניינים שמַגע להם ליהודים, או שמא הזכיר לה בית-הנכוֹת של המהפכה פרק ממַסֶכת חייה, שרישוּמו חרות עמוק בלִבה? – נשתתקה. נתעצבה. אחר כך אמרה בקול רפה: תלווני הביתה, בבקשה, עוד מעט ועלה השחר – בדרך אספר לך פרט אחד מתולדות חיי. והיא המשיכה:


- - - לפני שנים, ואני אז בפעם הראשונה בברית-המועצות, ביקרתי כמוך בבית-הנכוֹת הזה. זמן קצר לפני כן שוחררתי ממאסר באחת מערי הבלקן. גופי היה הרוס, עצבי דרוּכים. התלוצצתי על חשבון אנשי חוץ-לארץ, השׂבעים והשלווים, המדברים גבוהה על המהפכה, אך את טעמה לא טעמו ובכוּר-המצרף שלה לא |טוהרו ואין בידם להשׂיג ולתפוס את הדינמיקה המפַעמת בתעודות-עָבָר. הם ראו קטעי-היסטוריה, אני – פרקי חיים; הם ראו עבר, אני – הווה נאבק ולוחם. כמעט שכרעתי תחתי למראה התמונה רחבת-היריעה בצבעי-שמן, בסמוך-לכניסה, המתארת צָמית רוסי, איכר משועבד לקרקע קורס תחת מַחַץ מַלקות אדוניו בעל האחוזה, הניתכות עליו, ולמראה תמונות מבתי-כלא מימות הצארים, מהפכנים מעוּנים, הֲמָתוֹת בירייה, בתלייה, גירושים - - - שניבטו מעל הכתלים. אך כאשר סרנו לקומה הראשונה, ליד התַבליט בגודל טבעי של תא בית-הכלא בשליסלבּוּרג המצוּדה, הרגשתי כאילו זרם דם עז פורץ לתוך ראשי והולם ברקותי, כה מוחץ הרושם בקדרוּתו.


מסדרון צר ואפל. ליד הדלת המסורגת רשת-ברזל, פתוחה למחצה, על המשמר עומד זַ’נדַרם כדת וכדין הלופת רובה מכוּדן. מנורה קטנה, מאוּבקת, מפזרת אור דל וכהה על קירות התא המקוּמרים והקודרים ועל האסירה הנשענת ליד שולחן קטן ומט ליפול, שקועה במחשבותיה, אצבעותיה נתונות בתוך שערות-ראשה הפרוּעות, מעיינת בספר שלפניה. בטוחה הייתי באותו מעמד, שבמו עיני רואה אני את ורה פיגנר במאסרה או את עצמי באחד מבתי-הסוהר בהם הייתי כלואה. כוחותַי אזלו והלכו. סחרחורת תפסה אותי. תחושת החיה המוקפת כלבי-ציד מסתערים, המוּעדה לטרף, לפַחים טמוּנים, לייסורי-גוף והתעללות היתה תחושתי. דומה היה עלי אותה שעה כי שוב הוטלתי לבור-כלא. נצמדתי למקומי. בעקשנות, בקַשיוּת-עורף, בהרגשת-התענוג של המעוּנה על רעיונוֹ. אחד הִפליט: מהגרת פוליטית. שני העיר: התקפה אחזה בה. יותר לא שמעתי. איני יודעת כמה זמן נמשך מצב התדהמה. חולה הייתי ומדוכדכת אחרי כן זמן ממושך.


כשהבראתי (האם הבראתי??) מצאתי עצמי במוסד המרכזי למהגרים פוליטיים אשר בשדה ווֹרוֹנצא. בני עמים וגזעים שונים שכנו במוסד זה, חברי לגורל, וכל אחד מהם רישומֵי עינוּייו וסערת חייו חרותים בפניו. גיבורים היו בעיניי, גדולי-נפש, קדושי-מהפכה. ראיתי עצמי אחת במחנה-לוחמים גדול, הנותן חייו על משׂאת-נפשו – והתביישתי בחולשתי. באִטיות חזרתי לאיתני, גברתי על עצמי, אך מזמן לזמן חזרו ופקדו אותי התקפות קשות. במוסד היו מבקרים שליחיו של הקומינטרן וחורצים את גורל יושביו: על מי להישאר בארץ, על מי לחזור לארץ מוצאו, מי יִשׂא בתפקיד חדש. עתים היו מתמרמרים עלינו, לועגים לאהבתנו העצמית, להערכת עצמנו המוּפלגת. לא אחת היו מתגלגלות שיחות בעניין שיטות-הדיכוי השונות הנהוגות בעולם, היחס לאסיר הפוליטי ונכונות-ההקרבה וכושר-העמידה בעינויים בקרב בני עמים שונים. אחד השליחים טען: נכונות ההקרבה העצמית סגולה טבעית ומובהקת היא לאנשי המזרח. אין ההבדל בין המזרח למערב גיאוגרפי בלבד; זהו הבדל בין שתי תפיסות אופקיות להשקפות-עולם, ליסודות-חיים, להווי-דוֹרות, למהות נפשית-לאומית שונה. ודאי נעוץ הבדל זה בתנאי- הקיום החומריים. הכפר במערב מואר בחשמל, בניינים נאים בו, כבישים נוחים, מכשירי-עבודה חדישים, שיטות-מדע בעיבוד הקרקע, תושביו יודעים קרוא וכתוב. אופי תועלתי מובהק, מתון ופושר שם למערכה המעמדית. שם, במערב, יש המרחמים על המוּזִ’יק העלוב והסובל, נדים לגורלו, אך בזים לו בלִבם, לעבד הנרצע והרשלן שאינו משׂכיל לעשות שימוש כהלכה בעושר-הקרקע “שלו”… האנגלים הרי השיגו את כתב-הזכויות שלהם עוד במאה ה-13, איכריה שוחררו במאה ה-17 ונסחפו בזרם שעשה את ארצם מרכז עולמי במסחר ובתעשייה - - - “אנגליצ’אני מוּדריאץ'”…

על כל פנים, רב המרחק בין המזרח למערב מבחינת נכונות האדם להילחם בכל נפשו ומאודו על היקר לו - - - רבות למדתי באותו מוסד והוברר לי, כי קורצתי מחומר של בני-אדם, אשר השירות לזולת, לאדם, היא נשמת-אפּם ואושרם –

חזרנו לביתה. כל הסביבה שקועה בשנת. פה ושם חומק צל של מאחר בלילה. שיכור הלוּם שֵכר נוחר באחת הפינות. אשה פושטת-יד, על ספסל ברחוב חולצת שד לתינוק. לפני פרידתנו הֵעזתי…

אסיר תודה אני לך, מרישקה, בעד הלילה הטוב. נאים היו דברייך. ועתה שאלה אחת לי אלייך, אשר במשך כל הערב לא העזתי לשאול אותה עד שלא שמעתי את מילותיך האחרונות, ואתך הסליחה על ההֶעָזָה: הגידי נא לי, ברוב טוּבך, האם אינך בת-ישראל?

החיוך הרגיל ושתיקה ממושכת מהורהרת שימשו תשובה. לא הקשיתי עוד. קבענו מועד לפגישתנו הקרובה בעוד שבועיים.

 

פרק תשעה-עשר

אולם בעוד שבועיים לא נפגשנו. נסעתי למינסק ושהיתי בה תקופה מסוימת אצל בני משפחתי, ושמעתי הרצאות במחלקה היהודית של האקדמיה למדעים. במשך זמן זה נתון הייתי בתחומי ציבור יהודי, המעצב את חייו תחת שלטון הסובייטים.

ומינסק – קהילה יהודית כדוגמת אחיותיה אשר מעבר לגבול המערבי, מרכז-חיים יהודי בעל עבר ובעל זכויות, נוער ומוסדות-תרבות, סופרים ועסקנים, אנשי-מדע והוצאות-ספרים ועיתון יומי (“אוקטיאבּער”) – שיָירֵי דמוּת ורסיסֵי הווי. אין צמיחה אורגנית. להיפך. שׂרידי רחובות “יהודיים” מאז, מהם ניזוקֵי מלחמת-העולם הראשונה שלא תוקנו ולא שוקמו, בית-קברות ובתי-תפילה ושוק ויהודי האופה חלות לכבוד שבת ומוכרן בערב שבת. שרידים, שרידים - - - אף אצל הגויים. הרי הכנסיה הפרבוסלבית העלובה וחבורות של כמרים עטופי-שחורים, שמבטם קודר ומושפל לארץ, מָשָל לבני-מלכים שנִשבוּ. ובמרכזה של מינסק, ליד הרחבה העירונית, גדוּר ומוקף גינה מטופחת ניצב בניין הכנסיה הרומית-קתולית אשר תחת חסותם של נציגי ממשלת פולין – אם כי עוד מצויים המבקרים בה בימי חגיהם. קו חשמלית אחת בעיר, העוקף אותה בסיבובים, עובר על פני שטחי חולות חשׂופים שבקצה העיר וחוזר לתחנת הרכבת שמחוצה לה תלוי שלט הנושא עליו את שמה בארבע שפות: רוסית, ביאלוֹרוסית, יידיש ופולנית. ובהיקפהּ של העיר – המישור העגום של אדמת רוסיה הלבנה, שדות ואגמים, יערות וביצות.

הנוער היהודי שבעיר חזקה בו הנטייה לעוזבה, לעבור לעיר הגדולה, להשתלם, וחלומו – דרגה גבוהה במנגנון המדינה או בצבא. לא רבים הם בוגרי הטכניוֹנים הפדגוגיים המשתוקקים לעבוד בעיר וסביבתה (ופחות מכך ב“מחוז היהודי האוטונומי” במרחקים). המעבר לעיר הגדולה, לבירה, פירושו, לרוב, מעבר לדרגת-חיים גבוהה יותר, ואין צריך לומר לפריקת עול יהדות וכניסה ל“עולם הרחב”. בין בנים להורים ובין בנים לעַמָם תהום פעורה.

עם התקרב מועד עזיבתי את הארץ חזרתי למוסקבה. פינת-מגורים ארעית מצאתי בביתו של אחד מבני-משפחתי בסמוך ל“אֶלקטרוֹזאַווֹד”, מפעל-ענק שרבבות פועלים עובדים בו ומומחים מגרמניה ומארצות-הברית – קריית-תעשיה. דירה זו ראויה לציוּן משני טעמים: טעם אחד משום עצמה, טעם שני משום דייריה. חדר של ד' על ד' ובו מיטה אחת וספה וארון-ספרים וארון-בגדים וכסאות אחדים ושולחן באמצעו. רהיטים אלה מילאו את רוב חללו ומנעו אפשרות תנועה בתוכו. האדם שגר בו הוא מעמודי התווך במשק המדינה, כבן ארבעים, יליד התחום היהודי. יהדוּתו ושפת יידיש התנדפו וכמעט נשתכחו ממנו. רוב חייו וכִשרונותיו נתונים לתעשיה ולפיתוחה, להישׂגי-כמוּת ורמת-איכות של התוצרת, לשמירה מעוּלה על אמצעי-הייצור, לחסכון בהשקעות, לשִכלולים וחידושים. ואילו אשתו, הצעירה ממנו, בת למנצח יהודי נודע, עובדת באחד ממשרדי הממשלה. בחדר זה הוּפרש לי מקום.

יום אחד חזר הבעל בשעה מאוחרת מעבודתו (רעייתו שהתה אז בחופשה בהרי הקווקז), פניו נפלו והוא מדוכדך ומיואש שלא כתמול שלשום. מה אירע לאדם זה, ששפע מרץ ושמחת חיים? לא שאלתי. אולם לא יצאה שעה ארוכה ופליאה זו נתיישבה לי מן המכתב שנתן לי לעיוּן.

מתוך המכתב נתחוור, כי בימי שהותה במקום הנופש הכירה האשה לדעת את הסופר הרוסי הנודע ל. שחָמד אותה. שידלהּ לעזוב את בעלה ולעבור לגור עמו בלנינגרד, שם דירה נוחה לו וחיי רווחה חייו. האשה נתרצתה. עוד קודם לכן לא הקפידה בנאמנותה לבעלה. יום החופש השבועי שלה שחל, בדרך כלל, ביום אחר מזה של בעלה, יום תענוגות היה לה. צעירה היתה וקלת דעת – עולם היצירה של בעלה ופקעת הבעיות שטרדוּ אותו זרים היו לה, ורבים הגירויים והקסמים. הסופר ל. הבטיח לה להודיעהּ במכתב את סידורי בואה, לפי כתובת ביתה במוסקבה. והנה רצה הגורל, היא איחרה לחזור, המכתב המיועד הגיע לידי בעלה – ופגיעתו קשה היתה.

ימים מרובים היה מהלך כהלוּם-רעם, פצוע-נפש ורוחה נכאה. הוא, הבּולשביק הנושא באות-הצטיינות מטעם הממשלה בזכות פעולתו המסורה והישׂגיו המפוארים, מנהל המפעל שתפקיד חיוני לו במשק המדינה, איבד את השליטה על עצמו וכושר עבודתו בגלל… אשתו שסָרחה. בבית-החרושת מרצדות המכונות במוחו, מתבלבלים סידורי העבודה, מיטשטשות החלטות המפלגה, מתעַרפּלות הוראות השלטון. באשר יפנה תרחף לעיניו דמות אשת-נעוריו האהובה, שעזבה אותו בגלל… “שלושה זוגות של פוּזמקאות”, אף שלא חסרה דבר אצלו ואהבת-נפש אהבהּ. רב הכאב מנשׂוא וגדול ממנו העלבון הצורב – לא זה הנגרם ביחסי החברה, אלא העלבון הפנימי, פְּרי חשבון האדם עם עצמו. וכשהוא חוזר לביתו, לחדרו המיוּתם כביכול, חסר-נחמה, הוא מצטנף על משכבו ומתייפח כתינוק…

ראשיתו - פועל פשוט בבית-חרושת “אַמא” לייצור כלי-רכב. יחד עם רבבות פועלים בילה בו שנים. בית-חרושת זה - קריה שלמה. סמוך לו שכונות הפועלים והעובדים והמומחים, מעונות-ילדים, בתי-ספר וקורסים להשתלמות, מוסדות ואגודות שונות ועיתונות. תחילה גר ב“אוֹבּשטשז’יטיאָ”, באכסניה. כאן גר בצוותא עם שני מהגרים פוליטיים מאירופה. אין איש שומע את שפת רעהו. החורף מתקרב, החדר טעוּן תיקונים, יש להשיג חומרי-הסקה, בגדים חמים. הוא עודנו שוליה. בבית החרושת קיים סולם של שׂכר עבודה, משִשים רובל ועד אלפים רבים. ה“אוּראוונילוֹבקה”, היינו השאיפה לשוויון, הוכרזה אוטופיה פסולה שכוונתה להרוס את משק הארץ, כעומדת בסתירה להכרח דירבוּן הייצור, ההתמחות הטכנית ופריון-עבודה גבוה. השׂכר אינו מניח אלא קיום בדוחק, וקשים חבלי-הקליטה, אולם הוא יצא להתמודדות עם הקשיים – בהתמדה אשר לא תשוּער, וכישרונו עמד לו. משלב לשלב עלה והתקדם – וקידם את המפעל. ואז גם נשא אותה, את אשתו, שבאה מן העיירה. עוד מילדותה הכירהּ, אהבת נעוריו היתה, חמדת לבבו. ועתה?

הזמנתיו לטיול – מריה הצטרפה אלינו – לעודדוֹ ולהפיג את צערו. והנה אנו בשבילי המבוך של “פּאַרק קוּלטורי אי אָטדיכא” הוא גן התרבות והמרגוע. המונים נוהרים לכאן לבלות את חופשתם, החלק השִשי מן האוכלוסיה הפנויה כל יום ששי, לסירוגין, מעבודה. השדרות גדושות מוצגים שונים, קריקטוּרות פוליטיות, כתבות וכרוזים. הרי היטלר, הוֹרטי, פילסוּדסקי בדמויות-שעווה, בגודל טבעי, נַעֲוֵוי-פרצוף ותאוַת-רצח ניבטת מעיניהם. מפּה פלאסטית מצביעה על התנוּדות במלחמת סין-יפן. קִרקסים ובתי-ראינוע. מגרשי-ספורט, תחרויות ומשחקים. גני-ילדים ומועדונים. הרצאות בפומבי ותערוכות. מורה מלמדת פרקי מחול המוני במעגל. אולמי קריאה ולימודים. תיאטראות. ועל הכול – שעשועים לרוב.

באמצע הכביש עוברת קבוצת נערים ונערות השרים בקול, בראשם אחד, שׂערו הבהיר שמוט על מצחו, חצוף-אף, מנגן במפוחית-יד. צוואר בקבוק יי“ש מציץ מתוך כיסו. הקבוצה נכנסת לשדרת ה”אודרניקים" – גיבורי-העבודה. ראשי-נחושת תקועים על מוטות-ברזל. על הגשר המתוח על פני נהר המוסקבה ניצבים בני-אדם, תוקעים מבטים בוהים באופק, מטילים זנבות סיגריות לתוך המים ויורקים. על הנהר תרגילי-שחיה, ורבים המפליגים להנאתם בסירות.

אנו תופסים מקום ב“אולם הרצאות” רחב-ידיים תחת כיפת השמים. הבמה תפוסה יום תמים - בזה אחר זה הצגות והופעות שונות. כל דיכפין ייתי ויסתכל– הנה מקהלה של קוזקים צעירים, כובעי-פרווה מעוגלים לראשיהם, חרבות קצרות מתנפנפות על ירכיהם. אחריה - משלחת מבני תורכיסטן עדוּיָה בגדי תכלת-לבן עממיים-מסורתיים מדקלמת שירים לאומיים. והנה תזמורת של פרחי הצי. על הבמה עולה נואמת ומסבירה לקהל את ההחלטה האחרונה של המפלגה בדבר גידול זן חדש של שפנים. לידה מרצה – עסקן נודע. ראש מגולח, זקן קצר, חולצה לבנה ומגפיים גבוהים. ההרצאה מכוּונת בעיקר לפועלים ולמומחים מחוץ-לארץ העובדים ברוסיה ורובם מועסקים בתעשיית הנשק, בחרושת המתכת, במפעלי החשמל והכימיה, בבנין ערים ותחנות-כוח וגשרים, בחפירת תעלות-מים ושכלול אמצעי התחבורה. רבבות בני חוץ-לארץ עובדים בענפי המשק השונים של רוסיה ומסייעים בידי השלטון במאמצם לעַצב אותה כארץ תעשייתית יצוקה בּיטון ומתכת. פולחן המכוֹנה והטכניקה בכול. שׂכרם ניתן להם בכסף ארצם, לכל צרכיהם דואג מוסד-אספקה מטעם הממשלה – “אינסנאַבּ”. בשבילם מוציאים לאור עיתונים וכתבי-עת רבים, למענם קיימת ברחוב ניקולסקאיא מספר 5 הוצאת-ספרים מיוחדת (“איזדאַטעֶלסטוואָ אינאָסטראניך ראַבּאָטשיך וו' ס. ס. ס. ר”). המרצה בגן הציבורי עומד בהרחבה על פרשת היחסים בין הממשלה למומחים מחוץ-לארץ העובדים ברוסיה. בתום דבריו מבשׂר הרמקול על הופעתה של מקהלת פולנים מרוסיה הלבנה, תרגילי התעמלות, מחולות, קונצרטים וכך – ללא הפסק – כמו בסרט חי.

שלושתנו יורדים אל החוף להפליג בסירה על מי הנהר. שלושה עָלים מאילן אחד, ואף על פי כן כה רחוקים אחד מרעהו, כל אחד ועולמו וצערו. שתיקה. מי הנהר עכורים ומרוּשלים, הסירה מתרחקת לאִטה, פורשׁת הצידה. ריח של פסולת-תעשיה מושלכת למים עולה בנחירים. אנשים מתרחצים סמוך לחוף. דמדומים רוגעים. הלילה פורש כנפיו לאִטו. אורות נדלקים. אני מאזין להמיַת שיר אהבה, שיסוד התוגה ויסוד החדווה מעוֹרים בו יחד, המגיע אלינו מאחת הסירות הסמוכות:


… מי נאַ לאָדאָצ’קעֶ קאַטאַליס,

זאָלאָטי מאָי זאָלאטאי,

אַ פאַטאָם אי צעֶלאָוואַליס,

אי ניע מאַכאַי בּראַט גאָלאָוואָי –


וו סאַדוּ גאָוואָריאַט

וו בּאַריוּ גאָוואָריאַט,

טאַק וויראָסלאַ סאַסאֵנקאַ,

פאַנראַווילאַס מאָלאָצוּ

פּאָרטאָוואַיאַ דעֶווצ’אָנקאַ –


צלילי השיר דוברים אהבה. אהבה. ארבע אותיות. בכל היבשות, הלשונות, הדוֹרות דשים בה, שרים עליה. רבים הנותנים נפשם עליה, נצרפים באִישהּ. יהודה אברבנאל ראה בה יסוד עולם. שפינוזה קבע את דבר האהבה אשר בה חוזר האלוהים ואוהב את עצמו. הפילוסוף של הסוציאליזם ביקש לערטל אותה מתַרמיתהּ המתוקה. הוא הורה כי החיים מסתובבים במלחמה מסביב לציר שעניינו סיפוק התאווה והקיבה. מריה לעולם לא התעמקה בתורתו. אחת תדע: הוא חזה במדויק את העתיד לבוא, את העלול להתרחש, הוא היה נביא הסער. ואז בא השני – הקברניט של הסער. עתה הוא בחזקת קדוש, ומצויים בתי איכרים בהם תלויה תמונתו על הקיר ליד תמונות האיקונין. ואז בא השלישי – המארגן של הסער וכובשו, השליט של היום. האם ראו שלושתם גם את האדם החי, הטבעי, האֶמפּירי? האם לא היה עיסוקם רק באנשי חברה, בני מעמדות, בעלי רכוש, פרוֹלֵטָרים, איכרים? האם לא קיפחו את הרגש, כבלו את האהבה, נטלו את חינהּ ותוּמהּ? הם ראו את היסודות המחלקים את החברה לרוחבהּ, בקו אופקי, אך לא ראו את היסודות המחלקים אותה לעומקהּ, בקו מאונך, כלומר הנוגעים בכל השכבות והמעמדות, באדם. מי זה שר על אהבת נעורים, שעה ששירתם של כּוּרי-היתוּך חדשים נישאת בקוֹזבּאַס ובמגניטוֹגורסק לשבור את רעבונה של הארץ לפחם, לברזל ולמכונות; שעה ששׂכל האדם מרסן את זִרמי הדניֶפר, האדיר בנהרות, למען ישמש מקור של אור וכוח; שעה שבונים את פיתום ואת רעמסס ומעבר לגבול סיבּיר ניצב במלוא נישקוֹ, חורק שיניו בזעם היפּני הערום (כמתואר בכתב-העת להומור וסאטירה “קרוקודיל”)? אולם מה תכליתם של כל אלה אם לא האדם ושתיל-האהבה הענוג בושׂם חייו?

אנו מפליגים רחוק מהעיר בסירתנו הקטנה ומשוֹטינו – געגועי שלושה יהודים, שלושה עולמות בעיצומה של מלחמת-גורל אכזרית לשלום ולאהבה, לחיי שלום ואהבה- - -

זאת מרגישה גם מריה, אולם אין היא מעמיקה מחשבה. חיוך עצוב מרחף על שפתיה - - - רוח קלילה נושבת מסַלסלת את חולצתה הלבנה, מנפנפת את קווּצות שֹערה זרוּע-הכסף. חשׂופים חופי נהר מוסקבה. אורות הכרך מנצנצים מרחוק. ההמולה בגן התרבות והמרגוע שוככת והולכת. אנו מנהלים דו-שיח בשתיקה עגומה.

ולפתע, מופתע ונבוך, אני מאזין – זו לי הפעם הראשונה מאז הכרתיה – חרוזי שיר-עַם באידיש, שיר-אהבה בליל סוף קיץ וחלומות. עדינה מנגינת השיר העממי ועדין ממנה קולה הצלול, החרישי, השוֹבה לב – תוגה והתרפקות וערגה בו:


אין אַ זוּמעֶר-נאַכט אַ שטילע, אין א נאכט פון בּלויער זינד,

שטיל פאַרליבּטעֵ, פאַרחלומטעֵ, אין א שיפל זאַלבּענאנד –

און אַ ווינט האָט געֶיאָגט, א ווינט האט געֶיאַגט,

א כוואַליעֶ נאָך א כוואַליעֶ, און איך האָבּ געֶליבּט,

איך האָב געליבט, א מיידעלע א ליאַלע –


בליל קיץ שקט, / בליל חטא-תכלת, / זוג צעיר חולם /

אהבת- שנים בסירה - / והרוח נשבה, והרוח גרפה,

גל אחר גל - / ואני חשקתי / ואני חשקתי ילדת-חן.


לאחרונה ראיתיה בבית-החולים המרכזי במוסקבה, מקום שם שכבתי תקוּף מחלת טיפוס-הבטן; האולם בו שכבתי עשרות מיטות בו – קסַרקְטין של חולים. לצִדי האחד בן-איכרים צעיר, שזה מקרוב בא לעיר הגדולה, עובד בבניין ומתגורר באכסניה. בביתו, בכפר הרחוק והנידח, הניח משפחה שלא נצטרפה למשק משותף של המדינה וקיוּמה על מִשקהּ הדל. הרעב דחף אותו לעיר, לעבודה שׂכירה. עתה הוא שוכב חולה – ורעבוֹנו רב. את תחושת השׂובע כמעט לא ידע בחייו. מטעם זה גם אינו עוזב ברצון את בית-החולים בהגיע שעתוֹ.

לצִדי האחר שחקן מגרמניה, שבא עם להקת החובבים שלו להציג לפני המוני המהגרים, הפועלים והמומחים בני גרמניה העובדים ברוסיה. ברפובליקה המועצתית של הגרמנים על הווֹלגה תקף אותו הטיפוּס. מטפלת בו אשתו, היהודיה הספרדיה, שעזבה את בעלה, הוא קארל ויטפוגל, מנהיג הקומוניסטים בגרמניה. הוא מרבה באכילה, מופרש משאר החולים, וחרדת המחלה מהלכת עליו אימים.

שיחות שנתקשרו ביני לבין שני שכני למיטה היו חטופות ונטולות-עניין. ייסורי-נפש כבדים הציקו לי ומֵררו את רוחי. נתכנסתי לתוך עצמי, שבועות ארוכים קדחתי, הרביתי בקריאה. עתים הייתי עוסק, לפי הזיכרון, בכתיבה של פרקים מתוך הנביאים. שלוש פעמים חזרה עלי המחלה, וכל פעם היתה בי ודאוּת ששוב לא אחלים ואקום ממיטת חוליי. עלתה בזיכרון תמונה מעוּמעמת של עיירה יהודית, רחוק מעבר לגבול, מקום שם אבא זכור לברכה, הוציא נשמתו והוא חולה במחלה זו עצמה, אחד ממיליוני הקורבנות שנספו בשיגעון המלחמה הגדולה. דממת אולם בית-החולים תופרע מזמן לזמן, אנשים מסתלקים מעולם החיים. גופותיהם מוכנסות לתוך שׂקים ונשלחות לשריפה. בן-גרוזיה צעיר, טייס, זועק מעוצמת כאביו. ליד מיטתו עומד אביו, איכר גבוה וחסון. הוא בוכה. ביד רועדת הוא חותם על כתב-ההרשאה לנתח את גוף הבן. יש גם המקפחים את חייהם בידי עצמם. בתוך כל אלה ראיתי את עצמי בודד, עזוב ואבוד בנֵכר. המחלה עָצמה. הכאבים להטו. אני כותב ביד רועדת מכתבי-פרידה אחרונים למשפחתי, לזוּזי, למרים. יש רגעים שאני מוכן להחיש את קיצי בידי. עווית זעזוע חזק – אַך הבּרוֹם נוסך עייפות מתוקה באיברים, מרגיע וּמַרדים.

כשהתעוררתי הוקל לי לשעה קלה. הרגשות שונות סוערות בתוכי. הריני עומד על עברֵי פי תהום פעוּרה, ערב גסיסה, ועלי למסור דין-וחשבון אמת לפני בוראי וקוני, להתוַדות על חטאוֹת נעורי, לשטוח לפניו את פשעי בן-המרדוּת. החרטה תוקעת בי ציפורניה, דורסת ומוחצת את לבי. אין לי תקנה. אז תחוּש לעזרתי הרגשת התשובה – נהר-די-נור. לוּ חזרתי לחיים או אז הייתי מתנזר מכל חיי חברה ועסקי ציבור, מתכנס כְּקיפוד בקליפתו, שוקד על טהרת נפשי ורוחי. טהרה זו כיצד? אני מחפש בדמיוני את הדרך לטהרה העצמית הפנימית המוחלטת. אמצעים שישראל היו נוהגים בהם בימים שהבית היה כתיקוּנו שוב לא יִסכּנו לי. אני בא לכלל החלטה שעלי ליַיסר את עצמי בעבודה מפרכת קשה, דרך אחרת אין לי, דרך תשובה. ריבונו של עולם, היש בך רחמים לבֵן שטעה בדרכי החיים, ששגה וחטא, בשגגה חטא, האם תחוֹן ותרחם עליו ותַטֶה לו מחסדך כי רב?

“תשובה” זו מה פירושה? מה תכליתה? כלום מוחה היא את החטא, מחסלת פשעי אדם ומעשיו הנלוֹזים, את שעִיוֵות כלפי עצמו וזולתו ואלוהיו. אם פירושה של תשובה עונש, הרי מוכן אני לכל ייסורים שבעולם, ברצון ובשמחה אקבל על עצמי כל עינויים שבעולם. נראה, שיותר מאשר אני מעניש ומכאיב ומשפיל את עצמי ומעלה את עצמי על מוֹקדֵי-ייסורי-חרטה – לא יענה אותי איש. אבותי עטוּפי טליתות צחורות מתפלשים היו בדמעותיהם ובכאֵבם ומזכירים לעצמם וכלפי מעלה: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה - - - ליל “כל נדרי” הלילה הזה, ליל הולדתי הוא. עתה מלאו לי עשרים שנה. רחוק-רחוק מכאן תִשתוֹחֵח אמי בתפילה ובצום, עטופה סודר צחור, הוֹגה ודאי גם בגורל בנה בכורהּ אשר במרחקים. הֲיודעת היא שבנה נאבק בשעה זו ומפרפר בין חיים ומוות?

(זכור לי יפה המאמר הנודע בירושלמי: “שאלוּ לחוכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: חטאים תרדוף רעה (משלי י"ג). שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י"ח). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אָשָם ויתכפר לו. שאלו לקב”ה: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו“. הקדוש-ברוך-הוא שלפניו גלויים מעשי אנוש ותחבולותיו, יצרֵי מעללי איש ועלילוֹת מִצעדֵי גבר, החופֵש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב – האם מֵקֵל בדין חוטא? מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, מידת סליחה וכפרה שמִלפניו, האומנם קיימת גם בפני בשר ודם? וכן דרשו את הפסוק “אִמרת אלוה צרופה” – “וכי מה איכפת לו לקב”ה אם שוחט מן העורף או מן הצוואר? אלא לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות”. בלא ניב אני שונה בעל פה במסכת יומא החביבה עלי, שונה ודורש ומפרש ומחפש תיקון לעצמי. אך מה ערך לכל נכונוּת התשובה שבי, אף אם תירָצה, וּגסיסתי קרובה? גוססות עשרים שנות גִלגולים שעלו למוֹלֶך, זרוּעות חטאים כלפי עצמי ועַמי ומשפחתי. האם יחול עלי פלא ומופת של תחיַת המתים, בגוף וברוח, האם יקום בי חזון העצמות היבשות של יחזקאל? הרהורי החרטה והנוחם והתשובה צורבים כְשיפודי-ברזל מלובּנים בבשר החי - )

אני מפנה את ראשי, לידי יושבת מריה, מוחה את הזיעה שכיסתה את פני. בידהּ עיתון. זמן רב לא ראיתי עיתון ונתעוררתי לקריאתו כאל בשׂורה גואלת. סוכנות הידיעות “טאס” מביאה ידיעות קצרות מכל בירות העולם. ניו-יורק, טוקיו, פריס, ברלין, לונדון – ברלין. ברלין? האומנם חשכו עיני ולא נטרפה דעתי עלי? האומנם עלה התליין לשלטון במשך זמן כה קצר וללא התנגדות נחרצת? אכן, כי נתמנה ראש ממשלה ברייך השלישי, דיקטטור של גרמניה, דגל המרצחים הפָשיסטי הונף בלִבה של אירופה. והלאה? והלאה?

היתה זו פגישתי האחרונה עם מריה. סיפרה לי שילדיה חזרו לביתה. עם ואסיל טרם נתקשרה. אחד מהם ייאלץ, כנראה, לעקור מן הדירה ולפָנות מקומו – ומה יהא עליה אם הגורל יפול עליה, אין היא יודעת. זאת תהא פגיעה חמורה בה. מבטיה התחננו, ביקשו עצה ומוצא מן המֵיצר – ואני עצמי הן נתון במיצר ללא-מוצא.

הֲתִזכרי מריה, את הרפּרוֹדוּקציה של גויאַ בה הסתכלנו אי-פעם? קרוֹנוֹס אֵל-הזמן, הפראי והמטוֹרף, טורף בתאוַת-נקם איומה את בשר בניו, ילדי הזמן הפורחים. במה הָגיתי אז? בעצמי, בך, ברבים כמונוּ, השואפים וחולמים ולוחמים, בדרכים שונות, בכל היבשות, בכל אפיקי סַעַר האדם ומרדו בגורלו. ואם יזדמן לך, ביום מן הימים, לקרוא שורות אלה, תיזָכרי ודאי בדברַי, בקטעי-זיכרונות וקִפלֵי-חוויות משותפים רבים – ובלי ספק תחייכי, כדרכך, ותשתקי. ובשתיקתך - מִשקע של כאב וסבל, חרדת חיים ואכזבתם המרה; שתיקה עצובה עמוקה – שתיקת דוֹר-המעבר שאין שלמוּת בחייו, שנדון באֵלם על אף צעקנוּתוֹ ורעשוֹ, באֵלם שאין לו ניב וביטוי.

כשיצאתי את בית החולים – קידמה אותי רוח-סתיו בזעף מר. זקוק הייתי למנוחה ולהחלמה ורשאי הייתי להן לפי חוקי המדינה, אך החלטתי לא להישאר יותר ברוסיה. שמתי פעמַי אל החדר בו גרתי לפני מחלתי, אך מצאתי את דלתו נעולה. למחרת בבוקר הלכתי בברכיים כושלות לסדר את העניינים הכרוכים בנסיעה. יללת רוחות-סתיו בחלל – ובכי עצור בנשמה. במשרד לענייני חוץ, מחלקת התיירות, ליד המוֹססוֹבאיספּוֹלקוֹם – הועד הפועל של מועצת מחוז מוסקבה – ביקשו לשדלני שאשאר בארץ ולהַניאֵני מן המחשבה לעוזבהּ. אדם מוּצק-גוף במדי צבא: יאגוֹדא. למה תחזור לארצות הקפּיטליזם, איזה עתיד צפוי לך שם? בחור שכמותך עתיד לפעול גְדוֹלות – כלום חסר לך דבר? הרי כל השערים פתוחים לפניך. שמא מִשאלת-לב מיוחדת לך? תציע אותה איפוא והיה אם לא תקוּיָם, הדרך חזרה פתוחה לפניך תמיד. או שמא רצונך לנסוע לפלשתינה? ידענו – והן לא העלמתָ – שאין השקפותיך עולות בקָנה אחד עם השקפותינו, אך אין אנו תובעים ממך הזדהות. האם כל המומחים הרבים העובדים בארצנו, בני חוץ-לארץ, מזדהים עִמנו? בברלין שולטים אוכלי-האדם, ובפולין – חוסר עבודה - - - עמדתי על דעתי והיתר-היציאה ניתן לי. היה כתוב בו כי רשאי אני לעזוב את הארץ דרך כל גבול שאבחר בו ובכל זמן שאקבע.

אכן, חסומה הדרך חזרה לברלין, לאוניברסיטה, למכון מדעי היהדות. ושוב מובילה אותי הרכבת בכיוון ההפוך מזה שנסעתי בו לפני חודשים – מתחנת אלכסנדר בצפון מוסקבה, דרך מינסק ועד סטוֹלפּצי (שטויבּץ), תחנת הגבול בין רוסיה ופולין. שלום, שלום לך, ברית-המועצות! מה דמוּת החיים העתידים לצמוח על אדמתך, האם יקום בתחוּמיך האדם החדש? איזה עתיד צפוי לך? קטעי-תשובות מתרוצצים במוחי – ותשובה אין. מי יפתור לי את הסוד הצפוּן בגורל עַם ואדם, מי יגלה את לוט ההשגחה?

בתחנת הגבול סטוֹלפּצי (שטויבּץ) מקבילים את פָני שוטרי פולין, אכזריות ושנאה בעיניהם. חיפוש מדוקדק. רגעים של מתיחות. האם יַטילו אותי לבור הצינוק הפולני? מעכבים אותי עד סמוך לצאת הרכבת, ולי נראה, שעיניים רבות-רבות, רואות ואינן נראות, בולשות אחרי מכל צד ופינה, שיפוּדים לוהטים ובלתי-נראים דוקרים את בשרי. שום פגם לא נמצא בי ובתעוּדותי – וניתן לי לעבור את הגבול. מישהו הִפליט אחרי: ז’ידאָווסקי אַגעֵנט ז’מאסקווי, כלומר סוכן יהודי ממוסקבה, לא פחות ולא יותר –

הרכבת טסה-אצה על אדמת פולין. הרעב מציק. מטושטש האופק ומעורפל. סתיו. אך שמחה מתרוננת בלב על כי אזכה בעוד שעות מועטות לראות את אמי, אחי ואחותי. שמחה המהולה, כתמיד, בתוגה עמוקה שאינה מרפה, באכזבה וצער. הנה חוזר אני לנקודה ממנה יצאתי לפני שנים מספר, רענן ומלא תקוות וכנפי-נשר צעירות צומחות לי, ועתה אני שב אליה רֵיקם, עירום ועֶריה, מעוּרטל ברוח ובחומר, עלוב ומדוכא ופצוע וכאוב. ושוב נוקבת וטורדת ללא הפסק שאלתו של נחמן, של דורות נוער עברי, לאן?

חצות. אני דופק על דלת ביתי. הבית מתעורר משנתו. התרפקוּיות. נשיקות. הלילה הראשון בבית –

 

פרק עשרים

ושוב אני בבית אמא, השופע רחמים ואהבה, על אף עניוֹ ומחסורו. בזרועות פתוחות קבלוּני וסעדוּני, טיפלו בי כמו בבֵן אובד שניצל משוֹאה גדולה. לא שאלוני מדוע חזרתי משם, לא חיטטו בחייֹ הנפש שלי. אולם לי נִתחוורה ללא צל של ספק האמת הפשוטה: אין לי מקום בבית אמא, אין בכוחו לשאת אותי ולקיימני, ואף אני לא היתה בי שום נטייה ורצון לקפח את קיום בני הבית, כאחד האוכל ואינו עושה ומתבטל מאוֹנס. עלי לחתור למוצא, לנקודת אחיזה, להִתנערוּת.

שבועיים לא יצאתי מפתח ביתי, אך מישהו הפריח את הסוד: הוא חזר. סביבי החלו מתרקמות אגדות ושמועות מוזרות. יש אומרים כי חזרתי בשליחות סודית, ויש טוענים כי ברחתי מתִגרת יד רודפים. האם ידעו כל אלה את ייסורי נפשי, האם עמדו על טעמו של החיוב הטהור שנִקנָה במאמץ עצמי, בלבָטים ממושכים, בשנות חיבוּטים ועינויים?

הידיעה על בואי הגיעה גם למרים. לילה אחד נפגשנו. ושוב אנו מטיילים לאורך שדרת עצי-הלבנה הסמוכה לבית-החרושת הגדול ליד ביתנו. מפוּרכּסת ומבושׂמת היתה, יְפי הנערה הטהור והצנוע נתנדף. געגועים נוטפים ללב, זיכרונות ניצתים. בודד הייתי באותם הימים ומדוכא, והיא דבקה בי בחום אהבתה מחדש. היתה הנפש האחת הקרובה לי, המבינה וסולחת והמוכנה לארוֹג עמי יחד חלום עתיד משותף. מכל מקום כך נראה לי –

ושוב – באין מוצא, ושוב – מסביב לאותה נקודה עצמה. כבר החלטתי ללמוד את מלאכת האריגה בבית-חרושת לטכּסטיל, אך ההחלטה אינה מגיעה לכלל ביצוע, וכמוה אחרות. ימים, שבועות, חודשים חולפים באפס מעשה. יום-יום, לילה-לילה, אני מבלה בחברתה, רעב למחצה, דל ועלוב, כמלפני שנים. בשיחותינו אני מעלה לא אחת את המילה, הצליל, המושׂג, האופק והמוצא: ארץ- ישראל. יקר הוא ללב – אך כיצד יוּשׂג בפועל? האם אין גם הוא אחד מדרכי הלַהַג והלעג של הגורל המהתל בי?

ברור לי, כמובן, כי כל שִחרור ראשיתו בשיבת האדם לעצמו ולאֲמיתו. האדם הוא-הוא הפסגה, התכלית, המטרה לכל מלחמה ולכל תנועה בחברה, במחשבה, במדע. האדם. ובכן, בי הפתרון. אך לא בי בתור יחיד מבודד, כי אם כיחיד בין יחידים. כאיש חברה, כבֵן לעַמו. עלי להתגבר על חולשת הרצון, לסלול לי דרך בישימוֹן המציאות אל עצמי, אל עַמי, ואם כי רב פחדי – פחדוֹ של מוכּה-גורל מפני הציבור, רעשוֹ וסְאוֹנו והמוֹנו – הרי אין דרך אחרת.

עוד אני מחכה לנס, לגאולה שלא בדרך הטבע, לפתרון מן החוץ. כל מאמצי מתנפצים אל סלע המציאות. המצב בבית בכל רע. מרים תובעת שנָקים בית ומשפחה. בעיר מַפריחים דברי רכיל ושקר. שני המחנות כאחד אינם מוכנים לשכוח לי את עווֹן פרישתי, חטא תקוותם המאוּכזבת. מה נקם בי הציבור! נוחַת-קליטה היא העלילה, אין השיפוט הצלול וחוש הביקורת שולטים בה. קשה המלחמה בה, שעצם המלחמה בה מסייעת להפצתהּ, והפצתהּ מדרכי השפעתהּ וכל הסבר והוכחה לא יעקרו את רישוּמהּ.

מרים היתה הנפש הקרובה האחת עמה התרוֹעעתי. אך רעוּת זו נפגמה בנקודות רבות. כמלפני שנים כן גם עתה חָסרתי יסוד של ממש לקיום שאיפתה. מחוסר-פרנסה הייתי ונטול סיכויי קיום. הלימודים הכזיבו, שוב לא היה חפץ בהם. מר היה, מר. הרעוּת שלנו הועמדה במבחן חמור, יש אשר התלקחה שוב באור בהיר ויש אשר אורהּ כָהה ודעך. המציאות הקשה דרסה ורמסה את רגשות נעורינו ברגל גאווה.

אז החלטתי לנסוע לעיר הבירה ולנסות מזלי בה. עיר ואֵם בישראל וארשה, מרכז יהודי גדול ובו אינטליגנציה, מוסדות-השכלה, עיתונות ענפה. עם אחד מחברי לשעבר שׂכרנו חדר דל, חציוֹ בית-מלאכה לסריגה, חציוֹ האחר שימש לנו חדר-שינה. תרנו אחר שיעורים פרטיים, עבודה, אחיזה – אך ההצלחה העלימה פניה מאתנו. רעבנו.

בעיתונים היומיים בוארשה קבועים מדורים של מודעות-פִרסום למחפשי עבודה ונוֹתניה. יום-יום, עם שחר, אנו ממהרים, כרבים כמונו, אינטליגנטים צעירים מחוסרי-עבודה, לעיין במודעות אלה, להקדים אחרים, לנסות מזלנו. רוב המודעות אינן באות במִניָן בשבילנו, ואילו המעטות המתאימות אינן מסייעות בידינו מטַעמים אלה או אחרים. מרובים הקופצים על כל הצעה, רבים מהם יוצאי ערי-הספָר התרים אחר לחם וקיום בעיר הבירה. ואני איני יודע בימים אלה תפילה אחרת מאשר זו: הצילני, אלוהים, משׂפת-שקר ומלשון-רמיָיה, תן בי כוח להתגבר. הנה אני יושב בגן קרשינסקי, שמש-אביב זורחת. ירק עצים נושר עלי, הצעיר בשנים וזקן בסבל. אני מפזם לעצמי שיר שאמא אהבה לשיר אותו, ואשר בו ביטוי גם לאמת חייהּ היא:


אוֹיבּ לעֶבן הייסט ליידן,

דאַן לעֶבּ איך שוֹין לאנג,

דאן האָבּ איך געֶנוּג שוֹין די יאָרן;

נאָר אוֹיבּ לעבן הייסט הערן

פון גליק נאָר איין קלאנג,

דאן בּין איך נאָך גאָרנישט געֶבּוֹירן.


אם חיים פירושם סבל – שׂבעתי חיים עד בלי די, ואם

חיים פירושם אושר, צליל אושר רק אחד, לא נולדתי

עדיין.


האם חשבה אמי היקרה, התַמה והמאמינה, שבנה יחזור על אותו השיר, ששורותיו תשמשנה ביטוי גם לאמת חייו הוא?

היום האחד במאי. היה זמן שביטלתי לחלוטין את ערכו של יום זה. הייתי תלמיד ומתחום ספרַי ומעגלי המצומצם לא חרגתי. לאחר מכן בא זמן וקשרתי ביום זה תקוות לפתרון אנושי-כללי. “זה יהיה קרב אחרון”. עתה אין יום זה מלהיב אותי, אבל גם איני מבטלוֹ. הנה מפגינים לעיני רבבות פועלים, בני פולין ויהודים, פ. פ. ס וקומוניסטים וה“בּוּנד” וציונים וחברי “החלוץ” וקיבוץ ההכשרה גרוכוב אשר ליד וארשה. שפע של דגלים, כרזות, סיסמאות. כאן פועם לִבה של תנועת-הפועלים היהודית בגולה. התהלוכה פונה לעבר רחוב רימרסקה, מקום שם מרוכזים פועלים יהודים קומוניסטים, המתאמצים לפרוץ את שרשרת הפגנת ה“בּוּנד” ולהצטרף אליה בכוח. בו ברגע פורץ מאחד המבואות גדוד שוטרים מזוינים המסתערים על ציבור המפגינים, מכים ומוחצים ופותחים באש. התהלוכה מתפזרת ומחדשת את מִצעדהּ כעבור שעה קלה. ואני שהזדמנתי למקום זה בדרך מקרה זכיתי, מבלי דעת על שום מה ומדוע, לספוג מכות-רצח. שוטרים שהקיפוּ אותי כעֲדת דבורים, בלכתי לתוּמי, המטירו עלי ברד מהלוּמות ככל שידם השׂיגה ונפטרו לדרכם. אני יודע כי בשיטה זו נוהגים הם ברחובות היהודים גם בימים כתיקנם, וכוונתה להטיל פחד ומורא, הכנעה ודיכאון בלב האוכלוסיה היהודית הדלה. ברחובות הגיטו זמנהוף ופּביה ונוֹבוֹליפּיה ונאַלבקי ואוֹסטרובסקָה – ברחובות העוני והצפיפות והתַגרנות והזנוּת והמוני ה“מיוּתרים” – כבר הסכּינו עם החזָיון הזה. שותת דם אני, משׂרך דרכי וחושב – האם לא הייתי בזה הרגע סֵמֶל? רק אתמול צופה הייתי בהֵיאבקות מיליונים בארץ המפותחת ביותר ביבשת אירופה, בגרמניה, בה החריפו המשבר והמצוקה וניגוּדי החברה במידה שאין למעלה ממנה, ולא זה בלבד שלא באה הישועה באורח אוֹטוֹמטי, כי אם להיפך, הטומאה הנאצית הגיעה לשלטון ומיליונים משלימים עִמה, ואילו המעטים, שאינם נכנעים, דינם נגזר. האם יעמדו פועלי פולין בפֶּרץ – והגדוד התוסס שבהם, הלא הם הפועלים היהודים, עוזרי המסחר והחייטים, הסנדלרים והאופים וכיוצא בהם, הלחוּצים בגיטו וארשה ללא אוויר לנשימה, למרחב ולהתפתחות, שחייהם אינם קרוּיים חיים ואשר קיצוניוּתם היא ביחס הפוך למשקלם הממשי במשק המדינה ובמערכת הכוחות הקובעים את גורלה. האם יש בכוחם להשבית את התעשיה, התחבורה, הייצור החקלאי? מה גורל צפוי להם ביום מבחן? האין הם בחזקת סַרסוּרי המהפכה בארץ לא להם, מארגניה ושַמשיה? האין הציבור הזה, המסוכסך מבפְנים, עושה שקר בנפשו ונושא לשוא את סיסמת שליחוּתו וזונח את עַמוֹ?

בערב באה אלי מרים. היא החליטה לגור אתי, לסייע בידי. הקבלתי פניה בפרחים, שמחתי לקראתה. שנים רבות שותפה היתה ללְבָטַי, לנפתוּלי דרכי, לחויותי הכמוסות ביותר. אני פורס לה מפִּתי הדלה, כדבר המובן מעצמו. לוֹוה כסף ומביא לה, מעודדהּ ומנחמהּ: עוד נכונו לנו ימים טובים מאלה, עתידים אנו לגבור במשותף על קשיים ומצוקה ולצאת למרחב. ואין לנו מרחב של אמת אלא במולדת. אני מוסר לה את שׂכרי הזעום מן ההוראה בשיעורי הערב לעברית ב“החלוץ”. מיוגע לאחר השיעורים והשיחות אני ממהר בשעה מאוחרת הביתה להביא למרים את ארוחת-הערב. היא מעריכה את נדיבות לבי, אך הכּרתהּ לוחשת לה כי לא תיבָּנה ממני. עלמה נאה שכמותה ורבים המחזרים אחריה, מהם אמידים, עוד מעט ויימָצא לה גואל –

מרים אינה אוהדת את “החלוץ”. תורתו מהי? עבודה, עלייה, עברית. עבודה? מה קֶסם בעבודת-הגוף, מה עושר וחיי-רווחה היא מבטיחה? להיפך, היא מדכּאה ומשעבדת ומצמצמת את אופקי האדם. עלייה? רחוקה היא ארץ-ישראל וזרה – ולא רק בשטח. לוּ היה בידה רִשיון-עלייה אפשר והיתה עוזבת את וארשה, אך להתאמץ לשם כך אין היא נכונה. ואשר לעברית – האומנם שפת חיים היא? מה ההבדל באיזו לשון בני- אדם מדברים. וכאן, בוארשה, הפולנית צלצולהּ נאה –

ואז באו ימים של התנגשוּיות ופיוסים ורוגז ושוב פיוסים. אין יום ללא תקלה. מצב זה פוגע בכושר מאמצי לחרוג סוף-סוף, מן המֵיצר. יש אשר גל אהבה מחודשת יציפני. ירדימני. אני הוגה בה אז בכל מקום, בכל שעה. אילו נקרתה לפני ברגע זה, אפשר והייתי שוב מתבטל לפניה בהרגשתי ומפייסהּ. ודאי שוב היתה מִתגַלעה בינינו התנגשות חדשה שסופה פירוד. ושוב הייתי מתגעגע ונכסף אחר מבטהּ וחסדהּ וחוזר חלילה.

עם התגברות האמונה בכוחות עצמי נתגבשה בי ההחלטה: להתגבר ויהי מה גם על חולשת אהבה זאת. בת-קול פנימית לוחשת לי: חַשל רוּחך, צבוֹר כוחות, בּנה חייך מחדש ולוּ גם בלעדיה, רק בלעדיה – בתקופת-המעבר הזאת.

ופעם משלא עצרתי יותר כוח לשׂאת ביסורי נפשי וּברוּרות ראיתי שאין דרך לגשר בינינו – הנחתי פתק, בו הודעתי לה כי טוב הפירוד המוחלט לשנינו, ושעל כן אני עוקר מן הדירה בה התגוררנו, כי אל חוף אחר מוליכה דרכי. ואחר כך שכבתי על מיטתי והתיפּחתי חרש. במצבים חמוּרים לא בכיתי. הפעם חנק אותי הצער עד כדי דמעות. האם קשרתי מִספֵּד על קבר אהבתי האומללה, אהבתו של יהודי צעיר והיא מפותלת וטרגית שבע מוֹנים מאהבתו של וֶרתֵר?

עוד לפני שחזרה יצאתי את הבית. שעה ארוכה טיילתי בשדרות ירושלים, ללא מטרה, בברכיים כושלות-רועדות. רעב. וארשה הלילית סָאנה, רקדה, סָבאה –

בשעה מאוחרת הלכתי ללון אצל אחד מחברי. לא פגשתיו. חיכיתי לו במדרגות הבית. כשחזר הופתע לראותני אצלו. הביע צערו, שאין בידו להלין אותי אצלו הלילה. נשכתי שׂפתַי בשיני ונשארתי כל אותו לילה על המדרגות, נים ולא נים, בעמידה, שקוע בהרהורים. טוב כך. יְמַרקני הסבל, יטהרני, יסייע לי להכריע את חולשתי ולחשל את אופיי. עם אור הבוקר הרגשתי שהוקל לי, עָקַת המעמסה נחלשת והולכת. עוד צעד עשיתי בדרך אל החירות. כשנפתחו שערי הבתים – יצאתי אל הרחוב. פועלי ניקיון טיאטאו את הרחובות. שמש חדשה עלתה במרום –

אכן, משנה מקום משנה מזל. אופקי חיי נִתבהרו יותר ויותר. אולם טעות היתה בידי, שעד מהרה אשכח את מרים ואת עברנו המשותף. אמונתי לא נתקיימה לאלתר. כמחלה טורדנית חזרו ופקדו אותי געגועים חדשים. לאן יברח האדם ולא ישׂא בלִבו את החלום המאוכזב? אכזרי הוא הזיכרון המְחַיה פרטי נשכחות. כן, הזיכרון בעוכרי. רגשֵי-נוחם וייסורֵי מוסר-כליות, כאשר הרגשתי על מיטת חוליי בבית-החולים במוסקבה, הולכים ונשנים. חיפשתיה זמן רב ולא מצאתיה. כתבתי אליה ולא נעניתי. האם נעלבה? לאחר כל מכתב חיכיתי בלב פועם למענֶה – ואין. במכתבי הסברתי את מעשי, השתדלתי לפייסהּ, להניעה בכיוון של התאמצות לחידוש חיינו במשותף לקראת עלייה לארץ-ישראל והתקשרוּת ל“החלוץ” – אך ללא הועיל. ויותר לא נפגשנו. כך פסק הגורל – הרהרתי – אשלים עמו, והזמן רב-התבונה ירפא את פצעי ויַחלים את רוחי. אמנם עוד חזרו ובאו עלי ימים ושבועות של פּרפּורי בדידות וגעגועים. אולם הפעם אני מרגיש שסוף נצחוני לבוא, נצחוני על עצמי. טוב לסבול, לאהוב, לקוות, להתאכזב ולגבוֹר – ולחיות. אחרי הסערה יִטהרוּ השמים ויִזַכּו. הכרת החובה, האחריות שבעבודה ובתפקיד – יפיגו את טירוף-הדעת של סערת הנעורים. רחב-ידיים הוא עולם החיים, עמוק-תהומות, אדיר-שאיפות, עתיר-תקווֹת, ויש עולם-אדם ועולם-אוּמה לוחמים ובונים. פרוּדה קטנה, גרגר זעיר אנו בעולם הזה – ובלִבנו העתיד. לא תישָכח אהבתנו, אולם היא לא תהיה עוד מַכשֵלה ונֶגף בחיינו. בנפתוּלי השלילה וההרס והגִלגולים והייסורים והלבטים והחולשות של דור-נעורים עברי יְליד שנות המלחמה, דור המעבר המסוער, נגיע אל דרך המלך של החיוּב והבניין והיצירה והשלמוּת והתחייה, ננער מעצמנו אבק גוֹלָה, נשתחרר מרִפיון-רוח ואָזלת-יד – ונֵחָלֵץ לחיים חדשים שיש בהם טעם ותוכן.

הייתי משוּל לאדם שנטרפה ספינתו וזה עתה ניצול; עוד זעזועי המאבק עם המוות בעיניו וכבר קורנת בהן שמחת ההצלה. כן, ההצלה המלאה – ארץ-ישראל.

בוארשה, בדירה משותפת ברחוב דז’לנה, גרים שליחי ארץ-ישראל של “החלוץ”. שעות רבות אני מבלה בחברתם, בשיחות רֵעים, בחילופי מחשבה. לעולם לא אשכח להם את חסדם. הנה נ. ב. החביב והיקר, איש קיבוץ מחלוצי העמק. ראשו שׂיבה ובעיניו – להט-נעורים. והצעיר ממנו י. ר. איש המשק ביהודה, יקר-הליכות וספוג-תרבות, והאיש רב-הפעלים צ. ל. מן המושב הראשון בארץ. שלושתם הביאו לי את מִנחַת ברכתם, את עצמם, את ארץ-ישראל העובדת, מולדתי. אהבה רבה אני רוחש להם. ואני יודע: זו אהבה לעמנו, לארץ-ישראל, לתחייה ולקוממיוּת המתפּעמת בתוכי, האהבה הבשלה והיציבה – והיא לי התיקון, המוצא, הפתרון.

עברו שנים. אני עולה ברינה לציון. תחושת חג. כשָב מדרך ארוכה ומשובשת, כחבוּש ששוחרר ממאסר עולם. ציון, הלֹא תשאלי לשלום אסירך, אסיר אהבת-נצח לך, שספינת-חייו הטרוּפה, המסוֹערת במִשבְּרי הדוֹר חותרת עתה לחוף מבטחיך?

מחיפה עליתי – דרך ישובי עמק יזרעאל – לירושלים. בעיניים יוקדות חיבקתי את השכונות החדשות בירושלים עיר הקודש, את העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הצופים, הצופה בתכלת הזכה של האופק אל סלסולי ערוץ הירדן והרי מואב וגלעד מרחוק. את גבנוּני האדמה המצוּמקת, הסדוקה בלהט השרב, כאחוזה עֲוִוית-כאבים שקפאו. לאחר זמן מועט יצאתי להתיישבות, אל ביתי, בית חיי מאז ועד היום.

במקום זה מסתיימים היומנים והרשימות וצרור שירים אשר גיליתי בעליית הגג של חדרי. עם עיון בדברי הנופלים במלחמת השחרור – נתקלתי בעֲקֵבָיו. אמרתי אצַרף את העָלים והיומנים והקטעים למגילת-חיים אחת, למען תחיה לאחר שכותבָם כבר איננו בחיים, אהה, כי איננו! הוא נטמן באדמת המולדת, חלום חייו ועל יָדַי נתגלגלה הזכות להקים לו מצבה זו.

המלצות קוראים
תגיות