_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הנביאה

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

א

מדרגות-אבן נרחבות מוליכות אל פסגת הגבעה. חצובות הן בסלע. פה ושם מוריק בנקיקיהן דשא, מציצים ראשי פרחים וגבעולי שבלים, נאחזים, נאחזים בכל רגב אדמה. מעברים – שיחים ואילנות כעולים מנבכי האבן. ובאופק: חולות קודחים, גבעות קרחות ומשבצת של שדות ירוקים, גנים, אבּי-נחל. מדבר וישוב המתפתלים במאבקם.

מבעד לקרום השקוף של ליל-התכלת מצטיירים שרטוטיו של הארמון על אגפיו השונים והבניינים הסמוכים לו. שלוה עמוקה נסוכה על הכל. יליל-תנינים וזינוקי-פתע של חיות-טרף מוחרדות פולחים, לעתים, לב הדממה. ממרחקים עולי דכי הנצח של גלי הים...

עם שחר מתבהרים והולכים האפקים. שוליהם מאדימים כעין הארגמן. ואז תנשור גם קליפת האפלולית העוטה את המשמר ליד הארמון. גוברת תנועת דמויות אפורות בחצר רחבת הידיים, אצות הן לעמל יומן. מתוך בקתת-חמר מתאַבּך ועולה עמוד עשן סמיך, המטפס על מרחבי התכול ונמוג בהם. מדורת-אש גדולה, להבות וגצים אוחזים בענפים היבשים ובולעים אותם. השפחות שופתות הסירים, נושאות כדי מים על ראשיהן, והעבדים – נתחי-בשר אדומים מדם, סלי פירות, יין וקמח – סעודת הבוקר למלך.

הוא, המלך, עוד סרוח על יצועו השטוח, המתרומם קמעה מעל לרצפת החמר המיובש. למרגלותיו – גוש מקופל: המלכה. כד שמן בפינה. מבעד לפתחי-החלונות הצרים בוקעות הקרניים הראשונות של השמש הרעננה-צעירה העולה בגבורתה. רק חדר-הפילגשים, בירכתי החצר, שרוי באפילה כבדה. עוד מעט יבוא העבד לסוך גופו בשמן, עוד מעט יגישו המשרתים, המצפים למוצא פיו, את סעודת-הבוקר. גם נערות המלכה מחכות מעבר לשער הנעול. ומחכים הכוהנים המקטירים על המזבחות - - -

זע המלך על משכבו, ניער מעליו את שמיכת עורות-הנמרים – הוא קם. ובבת אחת גוברת התנועה בחצר, באגפי הבנינים, במדרונות, בשדות ובכרמים. יקוד שמש נשפך על היקום כמטר-אש. הוא יוצא מפתח חדרו, צועד שפי – המשמר דרוך על עמדתו. לאטוֹ  מתקדם ראש הכוהנים ועמו בני הלוויה – להקביל פניו בברכה. כאינו נותן דעתו לתכונה מסביב מחיש המלך צעדו.

על שולחן-האבן הנמוך, מתחת לעץ מצל רחב-פארות, נתחי צלי וסביבם ערימות תמרים וזיתים שנתלשו בעוד שחר מבריקים באגלי הטל. על כר-עור ממולא צמר רך מסב המלך בישיבה שפופה. מחלפות שערו המדובלל מבריקות, מסתלסלות על אודם בגלימה רחבת-השוליים. קומתו ההדורה על אף סרבּוּלה המגושם ניבטת בגאוַת-שליטים, מהולה בוז ואכזריות, סביביה. שפחות ומשרתים, כוהנים ושרים, חכמים ויועצים ניצבים דום במקומותיהם כדרוכים להכרעה שבמוצא פיו.

עוד הוא נתון בעיצומה של הסעודה – ונקישות-תוף מבקיעות החלל. שעטת סוסים מהדהדת במרחק, מתקרבת והולכת, מאיטה קצבה, מתרוממת בשביל העולה אל פסגת הגבעה. אחד מן המשמר אשר על השער נזעק ביעף והודעה דחופה בפיו לראש המשמר אשר על הארמון. האחרון נכנס לחצר המלך, מתקרב אל השליט, כורע על ברכיו ולוחש באזנו:

– דבר נכבד אליך, המלך, משר-צבאך אשר בחרושת-הגויים!

– ייכּנס ויבוא.

– לפקודתך – אדוני המלך.

ב

בצעד אטי, מדוּד, הוא נכנס לחצר הפנימית כמושך אחריו כובד גופו נמוך-הקומה ומשוּפע-הבשר. קשקשי מגנו נוצצים בשמש-הבוקר. כובע-הנחושת של המצביא שפיתוחי צפרי-טרף בו לראשו וסנדלי-ברזל לרגליו. חנית צרה וקצרה מתנדנדת לצדו. הוא צועד אל מושב המלך, - פלגי זיעה ניגרים על פניו שחומי-העור השׂעירים -   כורע לפניו בהכנעה, מתיישב על ספסל-אבן בצל אלה עבותה. נער מנערי המלך  מגיש לו ספל מי-מעיין צוננים וזכים.

המצביא המהולל של החיל הכנעני מספר למלכו על הרוח הרעה שצררה בכנפיה את תושבי הכפרים העברים הנתונים למרותו. כל מקום, אליו באים שליחי המלך הם נתקלים בזעם כבוש, הנקם מפעפע תחת כל שיח, במערות חבויות, בנקיקי הסלעים. אחדים מגובי מס היבול נרצחו. במות ופסילים נותצו. העברים מטמינים יבולם, מערימים, מתחמקים ממילוי דבר המלך ופקודתו. הלילה להם לסתרה ומגן. ואף בחרושת-הגויים, שם שוכן צבא המלך ורכבּוֹ הכביר, ניתן הצו להגביר המשמרות ולהעלות אבוקות דולקות בשערים להאיר את אפלת-הלילה הבוגדת.

מנין הרוח הרעה שדבקה בשבטים הסוררים? מה תצפון בחוּבּה? ההתעורר שוב אלוהיהם, אֵל  שׂגיא וגיבור-מלחמה, שחילצם מיד מלכי מצרים ועמד להם במערכותיהם כאשר זנקו בסער מן המדבר לכיבוש כנען? דומה, כי האשה, זו הנביאה היושבת למשפט בהר אפרים, היא הנוצרת את הרוח הזאת ומפיחתה ללהבה איומה. האם לא נשלחה אל העִברים לעוררם למרד ולנטוע בהם שאיפות כמוסות?

יבין מלך חצור מפסיק לרגע סעודתו. סיסרא מפסיק דיבורו. הוא מחכה.

– מי האשה הזו? – פולט פיו של המלך צריחה חדה-פרועה – מי האשה הזו אשר העיזה נגד אלילי כנען? עוד הלילה הזה תובא אליו אסורה בנחושתיים. עוד הלילה הזה תבוא על דינה. את בשרה ילקה בשוטים לחים, את נתחי גוה יזרוק לכלבים –

בדריכות שבהכנעה מאזין סיסרא לסיום דברי אדונו המלך, וממשיך:

– היא, האשה הזאת, יפת תואר היא וחכמה. חן-מלכים יצוק בה, תפארת-נשים ותבונת-גברים חוּבּרו בה. בצדק תשפוט עמה ולימין כושליו תעמוד. עמוקה מני תהום האהבה אשר ירחשו לה. אהה, כי אהוב יאהבוה עד למאוד! כאגדה נערצה ירחף שמה במשכנות ישראל, בין יוגבים, רועים, נודדים. בה תרדים אם את ילדה הפועה, עליה יתלחשו העובדים בשדות ועלמים בהתעלסם עם בחירות-לבבם, היא  התקוה לכל מר-נפש. כמלכה לא-מוכתרת תשב על מצעה תחת התומר הענף, שומרי ראשה לצִדה, והעם יעלה אליה בשבילים אשר בין שדותיה, להשתחוות לפניה אַפים בדומיה קדושה ולהציץ בקלסתר פניה. אז יש אשר תזדקף מלוא פאר קומתה, עיניה גחלים לוחשות-מהבהבות – רוך האיילה ואומץ הלביאה בהן; שפעת צמותיה מתנועעת לליטוף הרוח; חמדת גופה הכובש לבבות עטופה שמלת-בד פשוטה ורוח ההרים מערטלת מחשׂוֹפי בשרה הלבן משלג – כמלכה תפסע אל עבר העם אשר במדרון, תעמוד רגע כלופתת במבטה סביביה כאשר יפקוד רועה עדרו, תרים זרועותיה אל על ושפתיה תלחשנה תפילת-חרש:

בפרוע פרעות בישראל

בהתנדב עם,

ברכו ה' –

אז תעלה זמרת-עוּגב ערבה, שתלונה בה ומרי בה וכיסופים בה, על כנפיים נעלמות תרחף הרחק. היא תישא קולה בשיר שראשיתו התפרקות אהבה חרישית וסופו אש קרב סוער – וכל העם יפליג עמה בשיר ודומה כל הגבעות פצחו עמם שיר. היא, דבורה הנביאה, האחת אשר לא כרעה ולא השתחותה לפניו, לפני סיסרא – סיסרא שר צבא יבין מלך חצור, היא האשה אשר העיזה –

ניתר המלך ממקומו, קם ועמד על רגליו. זעו אשכולות הענבים על השולחן, זעו המסובים אחוזי חרדה.

– עוד היום תובא לכאן, לרגלי תרבץ, עוד היום, בנחושתיים, את בשרה אדוש – ויצנח, שופע זעם, על מושבו.

– אכן, אדוני המושל, - ממשיך סיסרא – לא אחת ניסיתי, גם בדרכי ערמה ותחבולות, לכבוש את האשה הזאת ולהכניס לבית פילגשי, למען יהא בידי להביא את ראשה הנחמד על קצה חרבי שי לך, אדוני רב-החסד. אך אודה לפניך, מלכי, כי חשוש אחשוש מפניה, כי חכמה מאוד. איש משומרי ראשה לא נעתר להסגירה בכסף. איש מבין בני שבטה אשר בהר ובעמק לא יושיט לנו סעדו.

כן, עוד זאת, כבוד מלכי הגדול, גם אם נתפסנה ונעשה בה שפטים ונמיתנה – וייענו לדבר הדים בקרב כל שבטי העברים, הדי זעם מר והרה-סכנות לבית-המלך.  קום יקומו מחנות גואלי דמה מדן ועד באר-שבע. יעוץ, איפוא, אדוני המלך, עצתו ויגיד את דברו – ואשר יגיד קום יקום.

שותק המלך. שותקים המסובים בעצירת נשימה. הכל מתוחים לשמוע את אשר יחרצו שפתיו. להט השמש – אש צורבת, אבל אין נוגע במים אן ביין, וחרון המלך – שלהבות.

ופתאום פרץ:

– ואני אשסע את הלביאה הזאת, אני את בשרה אדוש, בכפות רגלי ארמסנה את דמה אקיז, ארווה, אסחט, ראשה הכרות – מיטב שללי, פאר מחלפותיה – אזור חגורתי –

– ואת בנֵי המרי, את המשפחות והשבטים הממרים – השמעת סיסרא? – למחוץ בכוח הזרוע והברזל, חרש-ברזל וסתת-אבן בל ייראה ובל יימצא אצלם והמס אשר מן הגורן ומן היקב ומן הדיר בל יחסר –

הרים סיסרא משקל גופו, נתכופף קמעה ויאמר:

– פקודתך היא, אדוני המלך, אשר תקום בידי סיסרא שר צבאך החזק בצבאות משני עברי הירדן. את כוחו העיוור של הברזל אשר לנו ואת מרות אלילינו נשפוך עליהם בזרוע נטויה.

השתחווה ויצא. שעטת סוסים במורד הגבעה מתרחקת, נמוגה...

ג

השמש השוקעת צונחת מאחורי הרי אפרים. מכחוֹל-אמן שופך פסי אודם על גבנוני הפסגות, בין עצים, בקתות, גדרות-צאן. ליל צונן ואפל כובש עד מהרה את החי והצומח. פה ושם מבליחים ניצוצות בודדים. פכי-שמן שהודלקו מפיצים אור דל, מדוּרות מעלות עשן ומתיזות גִצים.

היא יושבת בירכתי המערה והוא גחוּן לידה, ראשו שעוּן אל חזה המסוער, דפיקות לבה ונשימתה העזה מתפעמות בחלל הרוגע.

 מלכתי, הנדיבה בנשים, שׂרתי, חמדת ישראל – לוחשות שפתיו. ידו האחת מלטפת            בעדנה רוֹך צוארה, האחרת גולשת על פני צמות-המשי. מלכתי, יונתי – נפשי יוצאת אלייך, בת אפרים הנדיבה, עד כלוֹת, כאשר יכמה היקום הלוהט הזה אל ברכת היורה. תני לי ואהי אחד עבדיך, הדבוֹרה, תני לי ואגמע נופת צופך ויערב לי עוקצך, כי נעמת-יקרת לי מאוד, שושנת חיי, ואין לי חיים בלתך.

– לא כי, בן אבינועם, תשיב לו. לא ולא. אחת אמרתי ולא אשוב. לא תמיר דבורה הנביאה, לא תבגוד בדבר אלוהים אשר בלבה. כי גדולה אהבתה לשבטי ישראל, מכל אהבות גברים גאתה, כי יקרה מורשת-אבות מכל מנעמי חיים. לא משקל ולא מידה להם. לא, היא לא תהיה לאיש, לא תבנה לה בית, עד אם ייבנה לבטח בית ישראל, עד אם יוּדבּר האויב המרושע ויפורק עוּלוֹ הכבד.

שמע לי, ברק, והאזינה: הגיעה השעה ואין לשאת עוד בסבל, בחרפה, בהתעללותם של הערלים הנמבזים האלה, עבדיה בעל והאשרה והעשתורת. וזה דברה, דבר אלוהים חיים, דבר האמת והצדק: אש לוהטת תאוַות החירות ומים רבים לא יכבדוה. היצאו אבותינו מבית-העבדים אשר בארץ-היאור למען יהיו הם ונשיהם ובניהם מס-עובד למלך חצור, שׂדותיהם ובהמתם, יגיעם ועמלם לבז ולמשיסה? חזק רכבּו של סיסרא, סלעים ירוץ, אך אש-החירות אשר תבער בנו – תמיסוֹ. חזק, ברק, חזק בן אבינועם, ואלוהי ישראל יעמוד לך, כי תשועתו בךָ          .

חית-לילה זנקה ממחבואה ותציץ בעיני-טרף ירקרקות אל פתח המערה. ברק לופת את ניצב חרבו אשר מתחת לכנף בגדו. וכה ימשיך דברו:

– עיני טרף לה, לחית הכנעני וערמת נחשים, היא עוקבת בדרכים, בשבילי השדות והיערים, במשעולי הגבעות; דל ומועט הברזל אשר לנו, מעטים הסוסים והקשתות והחצים. רבים בנינו, תפארת בחורים, שלקחו להם מבנות הארץ, זנחו עמם והם כורעים לאלילי עץ ואבן. רבות בנותינו, בנות עלי עין, אשר דבקו בערלים ויהיו לבשר אחד עמם והן חוגגות ושמחות עם משעבדינו. ורבים מה רבים אשר הסכינו לשוט, אכולי-פחד ומכורסמי-ייאוש. בני מרוז פרשו מעלינו. אחד-אחד יכריעו את שבטינו, כעופות דורסים יעטו עלינו: הפלשתי והכנעני, מואב ועמון, אדום ועמלק וארם – אי מנוס ממלקחיהם, מתאוַות השוד והביזה והנקם המפעמתם. והשם סיס-רא עולה על כולהם. צליל-מתכת לו, אימה ואכזריות בו. היקום לנו הכוח, היעמוד בנו העוז, הגידי דבורה, חמדת-לבי, הגידי, כי נפשי בי תפרפר כציפור בסער לא תדע מנוחה ורבה החרדה –

– לא, ברק – תשיב לו בנחת ובהטעמה – לא פרפורי ציפור חלושה המה, כי אם זעזועי הזעם הקדוש בטרם יהושל ויוצק כסלע. אם לא נאגור כל גרעין של כוח, כל בחור וטוב, כל אשר לא דעכה בו אהבת עם וכבוד אנוש; אם לא נצא חוצץ בכל עוז הרוח אשר לנו, בכל כוחות הנפש; אם לא נפיח את ניצוצות האמונה הגדולה הקדומה – ואבדנו. זכרנו יסוף מעל האדמה הטובה הזאת. כי באש ובחרב, ביין ובעבודת-האלילים, יכריתונו אויבינו כליל. אך הצרה תלכדנו והאהבה תאמצנו. כל גיבורי ישראל מימות משה ועד היום יצאו עמנו במערכותינו. עוּרה, ברק בן אבינועם, ישראל לא יצפה, עוּרה וצא בגיבורים לתשועתנו!

לילה ודמי. פעיה בודדה של כבשה במרחק. משק מי מעיין מפכה בהרים. ילל חית-לילה שוחרת טרף. ושוב דממה, כבדה ומהרהרת.

– התצאי עמי, דבורה, במערכות ישראל?

– אמך אהי, מחמל-נפשי, בכל אשר תלך ובכל אשר תפנה. בתכונה לקרב ובמערכות החירות. אהבתי ואמונתי בך תלווינה אותך ותאוששנה פעמיך. אַל רִפיון, ברק, אַל פקפוק. הלוך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך. אל נא ייאמר: ביד אשה נתן אלוהים את הכנעני. אתה תצא בראש מערכותינו.

פאתי שמים מתבהרות. כפושטים גלימתם האפילה הרי אפרים. שרטוטי צוקים, אילנות, בקתות לובשים צורה וישוּת. ושחר צעיר, סומק-לחיים, מטפס שפי ועולה.

קם הגבר על רגליו, זקף קומתו כצבי לפני זינוק גדול, וישא קולו בתוקף:

– אכן כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה. היום הזה אנו נחלצים למערכה הנחרצה. את הערצתך יחקקו בחורי ישראל על שלטי הגיבורים, על חוּדי חרבותיהם ישאוה, חרב-נקמות, לטהר אדמת ישראל מעם העקרבים המאוסים האלה, מוצצי דמנו ומשחיתי נפשנו. אכן, כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה, האמיצה בנשים, חמדת ישראל ועוּזוֹ.

ד

ותכבד המערכה. מעבר מזה לשפת הקישון הנושא מימיו בשאון אל המפרץ – מחנה העברים: חפירות, תלי-אבנים, שקי-עפר, ערימות קשתות, חניתות, חצים. גשם עז ניתך. אהלים מתבדרים ברוח. וממעל – שמים זועפים קודרים. הלוחמים נאחזים בכל זיז-סלע, בכל קמט-קרקע, בכל מחפורת – כדבוקים לו. מדי התקרב חלוץ רכבּוֹ  של האויב ופרשיו אל הנהר במאמץ לחצות את שטפו הגוֹאה בחלקיו הצרים, הרדוּדים, ויסתערו עליו בזרוע-חימה, ירגמוהו באבנים, בחצים, בלפידים דולקים. שוּר! גם הפצועים לוחמים בחירוּף-נפש עד צאת נשמתם. היום להם למגן, והלילה – להתקפה. בראש בחירי לוחמיו יחצה ברק בלילות את הנהר, יסתנן אל בין מחנות כנען להטיל מהומה ומבוכה בחיל הבוטח, לשלח אש במחסניו הגדושים, לנתק קשרי תחבורתו. ויהי להם הלילה לחרדה... פסקו החינגאות, פסק המסבוא.

שקט שורר באהלו של המצביא אשר בעורף. לידו ניצבת מרכבתו ההדורה. מבעד ליריעות הרקמה מציצות עיניים בוהות, תרות, נבוכות. עדרי עופות וחיות שהוחרדו משאון הקרב בורחים ביעף מסובכי הנחל. אליהם מצטרפים סוסים משתוללים, מבוהלים. שריקות-חצים פולחות האויר. תימרות אבק נישאות בסערה ובמטר-העוז. היָכזיב הרכב, היבגוד הברזל, התזנחנו עדת האלילים בשעת מסעה? וכה הרבו הכוהנים להתפלל להם ולהקריב קרבנות לפני הקרב! – הן כבר כרעה-נפלה חצור לפני שנים ותהי למשיסה לשבטים כובשי כנען. כי אָדמו גלי הקישון מדם לוחמי כנען, כי כבר אזלה התגבורת הזורמת מחרושת-הגויים, וחזק לחצה של חזית העברים: מצד הקוים הקדמיים אשר בראשם ברק ומן האגף שם תסתער הנביאה. ממדרונות הרי הגליל הם זורמים, ללא הפסק, בני אפרים וזבולון, עַם חירף נפשו למות, לעזרת הלוחמים.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה