רקע
אברהם שמואל שטיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

מדרגות-אבן נרחבות מוליכות אל פסגת הגבעה. חצובות הן בסלע. פה ושם מוריק בנקיקיהן דשא, מציצים ראשי פרחים וגבעולי שיבּולים, נאחזים, נאחזים בכל רגב אדמה. מֵעברים – שיחים ואילנות כעולים מנִבכי האבן. ובאופק: חולות קודחים, גבעות קרחות ומשבצת של שדות ירוקים, גנים, אִבּי-נחל. מדבר וישוב המתפתלים במאבקם.

מבעד לקרום השקוף של ליל-התכלת מצטיירים שׂרטוטיו של הארמון על אֲגַפָּיו השונים והבניינים הסמוכים לו. שלווה עמוקה נסוכה על הכל. יְלֵל-תַּנים וזינוקי-פתע של חיות-טרף מוּחרדות פולחים, לעתים, לב הדממה. ממרחקים עולה דֹכי הנצח של גלי הים…

עם שחר מתבהרים והולכים האופקים. שוליהם מאדימים כעין הארגמן. ואז תנשור גם קליפת האפלולית העוטה את המשמר ליד הארמון. גוברת תנועת דמויות אפורות בחצר רחבת-הידיים, אצות הן לעמל יומן. מתוך בקתת-חֵמר מתאַבּך ועולה עמוד עשן סמיך, המטפס על מרחבי התכול ונמוג בהם. מדורת-אש גדולה, להבות וגצים אוחזים בענפים היבשים ובולעים אותם. השפחות שׁופתות הסירים, נושאות כדי מים על ראשיהן, והעבדים – נתחי-בשר אדומים מדם, סלי פירות, יין וקמח – סעודת הבוקר למלך.

הוא, המלך, עוד סרוח על יצועו השטוח, המתרומם קמעה מעל לרצפת החֵמר המיובש. למרגלותיו – גוש מקופל: המלכה. כד שמן בפינה. מבעד לפתחי-החלונות הצרים בוקעות הקרניים הראשונות של השמש הרעננה-צעירה העולה בגבורתהּ. רק חדר-הפילגשים, בירכתי החצר, שרוי באפילה כבדה. עוד מעט יבוא העבד לסוּך גופו בשמן, עוד מעט יגישו המשרתים, המצפים למוצא פיו, את סעודת-הבוקר. גם נערות המלכה מחכות מעבר לשער הנעול. ומחכים הכוהנים המקטירים על המזבחות -


זע המלך על משכבו, ניער מעליו את שׂמיכת עורות-הנמרים – הוא קם. ובבת אחת גוברת התנועה בחצר, באגפּי הבניינים, במדרונות, בשדות ובכרמים. יקוד שמש נשפך על היקום כמטר-אש. הוא יוצא מפתח חדרו, צועד שֶׁפִי – המשמר דרוך על עמדתו. לאטוֹ מתקדם ראש הכוהנים ועמו בני הלוויה – להקביל פניו בברכה. כאינו נותן דעתו לתכונה מסביב מחיש המלך צעדו.

על שולחן-האבן הנמוך, מתחת לעץ מצל רחב-פֹארות, נתחי צלי וסביבם ערימות תמרים וזיתים שנתלשו בעוד שחר מבריקים באגלי הטל. על כר-עור ממולא צמר רך מסב המלך בישיבה שפופה. מחלפות שׂערו המדוּבלל מבריקות, מסתלסלות על אודם הגלימה רחבת-השוליים. קומתו ההדורה על אף סִרבּוּלה המגושם ניבטת בגאוַת-שליטים, מהולה בוז ואכזריות, סביביה. שפחות ומשרתים, כוהנים ושׂרים, חכמים ויועצים ניצבים דום במקומותיהם כדרוכים להכרעה שבמוצא פיו.

עוד הוא נתון בעיצומה של הסעודה – ונקישות-תוף מבקיעות החלל. שעטת סוסים מהדהדת במרחק, מתקרבת והולכת, מאיטה קִצבה, מתרוממת בשביל העולה אל פסגת הגבעה. אחד מן המשמר אשר על השער נזעק ביעף והודעה דחופה בפיו לראש המשמר אשר על הארמון. האחרון נכנס לחצר המלך, מתקרב אל השליט, כורע על ברכיו ולוחש באוזנו:

– דבר נכבד אליך, המלך, משׂר-צבאך אשר בחרוֹשֶת-הגויים!

– ייכּנס ויבוא.

– לפקודתך – אדוני המלך.

 

ב

בצעד אִטי, מדוּד, הוא נכנס לחצר הפנימית כמושך אחריו כובד גופו נמוך-הקומה ומשוּפע-הבשר. קשקשי מָגִנו נוצצים בשמש-הבוקר. כובע-הנחושת של המצביא שפיתוחי ציפורי-טרף בו לראשו וסנדלי-ברזל לרגליו. חנית צרה וקצרה מתנדנדת לצדו. הוא צועד אל מושב המלך, - פלגי זיעה ניגרים על פניו שחומי-העור השׂעירים - כורע לפניו בהכנעה, מתיישב על ספסל-אבן בצל אֵלה עבותה. נער מנערי המלך מגיש לו ספל מי-מעיין צוננים וזכים.

המצביא המהולל של החיל הכנעני מספר למלכו על הרוח הרעה שצָררה בכנפיה את תושבי הכפרים העברים הנתונים למרותו. כל מקום, אליו באים שליחי המלך הם נתקלים בזעם כבוש, הנקם מפעפע תחת כל שיח, במערות חבויות, בנקיקי הסלעים. אחדים מגובי מס היבול נרצחו. בּמות ופסילים נותצו. העברים מטמינים יבולם, מערימים, מתחמקים ממילוּי דבר המלך ופקודתו. הלילה להם לסִתרה ומגן. ואף בחרושת-הגויים, שם שוכן צבא המלך ורכבּוֹ הכביר, ניתן הצו להגביר המשמרות ולהעלות אבוקות דולקות בשערים להאיר את אפלת-הלילה הבוגדת.

מנַין הרוח הרעה שדבקה בשבטים הסוררים? מה תצפון בחוּבּה? הַהתעורר שוב אלוהיהם, אֵל שׂגיא וגיבור-מלחמה, שחילצם מיד מלכי מצרים ועמד להם במערכותיהם כאשר זנקו בסער מן המדבר לכיבוש כנען? דומה, כי האשה, זו הנביאה היושבת למשפט בהר אפרים, היא הנוצרת את הרוח הזאת וּמפיחתהּ ללהבה איומה. האם לא נשלחה אל העִברים לעוררם למרד ולנטוע בהם שאיפות כמוסות?

יבין מלך חצור מפסיק לרגע סעודתו. סיסרא מפסיק דיבורו. הוא מחכה.

– מי האשה הזו? – פולט פיו של המלך צריחה חדה-פרועה – מי האשה הזו אשר העיזה נגד אלילי כנען? עוד הלילה הזה תובא אליו אסורה בנחושתיים. עוד הלילה הזה תבוא על דינה. את בשרה יַלקה בשוטים לחים, את נתחי גֵווה יזרוק לכלבים


בדריכות שבהכנעה מאזין סיסרא לסיום דברי אדונו המלך, וממשיך:

– היא, האשה הזאת, יפת תואר היא וחכמה. חן-מלכים יצוק בה, תפארת-נשים ותבונת-גברים חוּבּרו בה. בצדק תשפוט עמה ולימין כושליו תעמוד. עמוקה מני תהום האהבה אשר ירחשו לה. אהה, כי אהוֹב יאהבוּה עד למאד! כאגדה נערצה ירחף שמה במשכנות ישראל, בין יוגבים, רועים, נודדים. בה תרדים אֵם את ילדהּ הפועה, עליה יתלחשו העובדים בשדות ועלמים בהִתעלסם עם בחירות-לבבם, היא התקווה לכל מר-נפש. כמלכה לא-מוכתרת תשב על מצעה תחת התומר הענף, שומרי ראשה לצִדה, והעם יעלה אליה בשבילים אשר בין שדותיה, להשתחוות לפניה אַפַּים בדומיה קדושה ולהציץ בקלסתר פניה. אז יש אשר תזדקף מלוא פאר קומתה, עיניה גחלים לוחשות-מהבהבות – רוֹך האיילה ואומץ הלביאה בהן; שִפעת צמותיה מתנועעת לליטוף הרוח; חמדת גופה הכובש לבבות עטופה שׂמלת-בד פשוטה ורוח ההרים מערטלת מחשׂוֹפי בשׂרה הלבן משלג – כמלכה תפסע אל עבר העם אשר במדרון, תעמוד רגע כלופתת במבטה סביביהָ כאשר יפקוד רועה עדרו, תרים זרועותיה אל על ושפתיה תלחשנה תפילת-חרש:

בפרוֹע פרעות בישראל

בהתנדב עַם,

ברכו ה' –

אז תעלה זמרת-עוּגב ערבה, שתלונה בה ומְרי בה וכיסופים בה, על כנפיים נעלמות תרחף הרחק. היא תישא קולה בשיר שראשיתו התרפּקוּת אהבה חרישית וסופו אש קרב סוער – וכל העם יפליג עמה בשיר ודומה כל הגבעות פצחו עמם שיר. היא, דבורה הנביאה, האחת אשר לא כרעה ולא השתחוותה לפניו, לפני סיסרא – סיסרא שר צבא יבין מלך חצור, היא האשה אשר העיזה –

ניתר המלך ממקומו, קם ועמד על רגליו. זעו אשכולות הענבים על השולחן, זעו המסובים אחוזי חרדה.

– עוד היום תובא לכאן, לרגלי תרבץ, עוד היום, בנחושתיים, את בשֹרה אָדוש – ויצנח, שופע זעם, על מושבו.

– אכן, אדוני המושל, - ממשיך סיסרא – לא אחת ניסיתי, גם בדרכי ערמה ותחבולות, לכבוש את האשה הזאת ולהכניס לבית פילגשַי, למען יהא בידי להביא את ראשה הנחמד על קצה חרבי שי לך, אדוני רב-החסד. אך אודה לפניך, מלכי, כי חשוֹש אחשוש מפניה, כי חכמה מאד. איש משומרי ראשה לא נעתר להסגירה בכסף. איש מבין בני שבטה אשר בהר ובעמק לא יושיט לנו סעדוֹ.

כן, עוד זאת, כבוד מלכי הגדול, גם אם נתפסֶנָה ונעשה בה שפטים ונמיתֶנָה – וייענו לדבר הדים בקרב כל שבטי העברים, הדי זעם מר והֲרה-סכנות לבית-המלך. קוֹם יקומו מחנות גואלי דמהּ מדן ועד באר-שבע. יעוץ, איפוא, אדוני המלך, עצתו ויגיד את דברו – ואשר יגיד קוֹם יקום.

שותק המלך. שותקים המסובים בעצירת נשימה. הכל מתוחים לשמוע את אשר יחרצו שפתיו. להט השמש – אש צורבת, אבל אין נוגע במים או ביין, וחרון המלך – שלהבות.

ופתאום פרץ:

– ואני אשסע את הלביאה הזאת, אני את בשרה אדוש, בכפות רגלי ארמסנה, את דמה אקיז, ארווה, אסחט, ראשה הכרוּת – מיטב שְׁלָלי, פאר מחלפותיה – אזור חגורתי –

– ואת בנֵי המרי, את המשפחות והשבטים הממרים – השמעת סיסרא? – למחוץ בכוח הזרוע והברזל, חָרַש-ברזל וסתת-אבן בל יירָאה ובל יימצא אצלם והמס אשר מן הגורן ומן היקב ומן הדיר בל יחסר –

הרים סיסרא משקל גופו, נתכופף קמעה ויאמר:

– פקודתך היא, אדוני המלך, אשר תקום בידי סיסרא שר צבאך החזק בצבאות משני עברי הירדן. את כוחו העיוור של הברזל אשר לנו ואת מרוּת אלילינו נשפוך עליהם בזרוע נטויה.

השתחווה ויצא. שעטת סוסים במורד הגבעה מתרחקת, נמוגה…

 

ג

השמש השוקעת צונחת מאחורי הרי אפרים. מכחוֹל-אמן שופך פסי אודם על גבנוני הפסגות, בין עצים, בקתות, גדרות-צאן. ליל צונן ואפל כובש עד מהרה את החי והצומח. פה ושם מבליחים ניצוצות בודדים. פכי-שמן שהודלקו מפיצים אור דל, מדוּרות מעלות עשן ומתיזות גִצים.

היא יושבת בירכתי המערה והוא גחוּן לידה, ראשו שעוּן אל חזה המסוער, דפיקות לבה ונשימתה העזה מתפעמות בחלל הרוגע.

– מלכתי, הנדיבה בנשים, שׂרתי, חמדת ישראל – לוחשות שפתיו. ידו האחת מלטפת בעדנה רוֹך צוארה, האחרת גולשת על פני צמות-המשי. מלכתי, יונתי – נפשי יוצאת אלייך בימים ארוכים של עמל ושׁרב, לא אוכל עוד שׂאת. נפשי יוצאת אלייך, בת אפרים הנדיבה, עד כלוֹת, כאשר יכמה היקום הלוהט הזה אל ברכת היורה. תני לי ואהי אחד עבדיך, הדבוֹרה, תני לי ואגמע נופת צוּפך ויערב לי עוּקצך, כי נעמת-יקרת לי מאד, שושנת חיי, ואין לי חיים בִּלתך.

– לא כי, בן אבינועם, תשיב לו. לא ולא. אחת אמרתי ולא אשוב. לא תמיר דברהּ הנביאה, לא תבגוד בדבר האלוהים אשר בלבה. כי גדולה אהבתה לשבטי ישראל, מכל אהבות גברים גָאתה, כי יקרה מורשת-אבות מכל מנעמי חיים. לא משקל ולא מידה להם. לא, היא לא תהיה לאיש, לא תבנה לה בית, עד אם ייבָנה לבטח בית ישראל, עד אם יוּדבּר האויב המרושע ויפורק עוּלוֹ הכבד.

– שמע לי, ברק, והאזינה: הגיעה השעה ואין לשאת עוד בסבל, בחרפה, בהתעללותם של הערלים הנְמִבְזים האלה, עבדי הבַּעל והאֲשֵרה והעַשׁתוֹרת. וזה דברה, דבר אלוהים חיים, דבר האמת והצדק: אש לוהטת תאוַות החירות ומים רבים לא יכבדוה. הֲיצאו אבותינו מבית-העבדים אשר בארץ-היאור למען יהיו הם ונשיהם ובניהם מס-עובד למלך חצור, שׂדותיהם ובהמתם, יגיעם ועמלם לבַז ולמִשיסָה? חזק רכבּו של סיסרא, סלעים ירוץ, אך אש-החירות אשר תבער בנו – תמיסוֹ. חֲזַק, ברק, חזק בן אבינועם, ואלוהי ישראל יעמוד לך, כי תשועתו בךָ .

חיַת-לילה זנקה ממחבואה ותציץ בעיני-טרף ירקרקות אל פתח המערה. ברק לופת את ניצב חרבו אשר מתחת לכנף בגדו. וכה ימשיך דברו:

– עיני טרף לה, לחיַת הכנעני ועָרמת נחשים, היא עוקבת בדרכים, בשבילי השדות והיערים, במשעולי הגבעות; דל ומועט הברזל אשר לנו, מעטים הסוסים והקשתות והחצים. רבים בנינו, תפארת בחורים, שלקחו להם מבנות הארץ, זנחו עַמם והם כורעים לאלילי עץ ואבן. רבות בנותינו, בנות עלי עַין, אשר דבקו בערלים ויהיו לבשר אחד עִמם והן חוגגות ושמחות עם משעבדינו. ורבים מה רבים אשר הִסכּינו לשוֹט, אכולי-פחד ומכוּרסמי-ייאוש. בני מֵרוֹז פָּרשׁו מעלינו1. אחד-אחד יכריעו את שבטינו, כעופות דורסים יעטו עלינו: הפלשתי והכנעני, מואב ועמון, אדום ועמלק וארם – אִי מנוס מִמֶלקַחֵיהם, מתאוַות השוד והביזה והנקם המְפַעַמתָּם. והשם סיס-רא עולה על כולם. צליל-מתכת לו, אימה ואכזריות בו. הֲיקום לנו הכוח, היעמוד בנו העוז, הגידי דבורה, חמדת-לבי, הגידי, כי נפשי בי תפרפר כציפור בסער לא תדע מנוחה ורבה החרדה –

– לא, ברק – תשיב לו בנחת ובהַטעמה – לא פִרפורי ציפור חלושה הֵמָה, כי אם זעזועי הזעם הקדוש בטרם יחוּשל ויוּצק כסלע. אם לא נאגור כל גרעין של כוח, כל בחור וטוב, כל אשר לא דעכה בו אהבת עַם וכבוד אנוש; אם לא נצא חוצץ בכל עוז הרוח אשר לנו, בכל כוחות הנפש; אם לא נפיח את ניצוצות האמונה הגדולה הקדומה – ואבדנו. זִכרנו יָסוּף מעל האדמה הטובה הזאת. כי באש ובחרב, ביין ובעבודת-האלילים, יכריתוּנו אויבינו כליל. אך הצרה תלַכדֵנוּ והאהבה תאמצנו. כל גיבורי ישראל מימות משה ועד היום יצאו עמנו במערכותינו. עוּרה, ברק בן-אבינועם, ישראל לך יצַפה, עוּרה וצא בגיבורים לתשועתנו!

לילה ודֹמִי. פעיה בודדה של כבשׂה במרחק. מַשׁק מי מעיין מפכּה בהרים. ילֵל חית-לילה שוחרת טרף. ושוב דממה, כבדה ומהורהרת.

– הֲתצאי עמי, דבורה, במערכות ישראל?

– עמך אהי, מחמל-נפשי, בכל אשר תלך ובכל אשר תפנה. בתְכוּנה לקרב ובמערכות החירות. אהבתי ואמונתי בך תלַווינה אותך ותאוששנָה פּעמֶיךָ. אַל רִפיון, ברק, אַל פקפוק. הלוֹך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך. אל נא ייאָמר: ביד אשה נתן אלוהים את הכנעני. אתה תצא בראש מערכותינו.

פאתי שמים מתבהרות. כְּפושטים גלימתם האפילה הרי אפרים. שׂרטוטי צוקים, אילנות, בקתות לובשים צורה וישוּת. ושחר צעיר, סומק-לחיים, מטפס שֶפִי ועולה.

קם הגבר על רגליו, זקף קומתו כצבי לפני זינוק גדול, וישׂא קולו בתוקף:

– אכן כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה. היום הזה אנו נחלצים למערכה הנחרצה. את הערצתך יחקקו בחורי ישראל על שִלטֵי הגיבורים, על חוּדי חרבותיהם ישׂאוּהָ, חרב-נקמות, לטהר אדמת ישראל מעִם העקרבים המאוסים האלה, מוצצי דמנו ומשחיתי נפשנו. אכן, כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה, האמיצה בנשים, חמדת ישראל ועוּזוֹ.

 

ד

ותכבד המערכה. מעבר מזה לשפת הקישון הנושא מימיו בשאון אל המפרץ – מחנה העברים: חפירות, תלי-אבנים, שׂקי-עפר, ערימות קשתות, חניתות, חצים. גשם עז ניתך. אוהלים מתבדרים ברוח. וממעל – שמים זועפים קודרים. הלוחמים נאחזים בכל זיז-סלע, בכל קמֵט-קרקע, בכל מחפורת – כדבוקים לו. מדי התקרב חלוץ רכבּוֹ של האויב ופרשיו אל הנהר במאמץ לחצות את שׁטפוֹ הגוֹאה בחלקיו הצרים, הרדוּדים, ויסתערו עליו בזרוע-חֵימה, ירגמוהו באבנים, בחצים, בלפידים דולקים. שוּר! גם הפצועים לוחמים בחירוּף-נפש עד צאת נשמתם. היום להם למגן, והלילה – להתקפה. בראש בחירי לוחמיו יחצה ברק בלילות את הנהר, יסתנן אל בין מחנות כנען להטיל מהומה ומבוכה בחיל הבוטח, לשלח אש במחסניו הגדושים, לנתק קשרי תחבורתו. ויהי להם הלילה לחרדה… פסקו החינגָאות, פסק המִסבּוא.

שקט שורר באוהלו של המצביא אשר בעורף. לידו ניצבת מרכבתו ההדורה. מבעד ליריעות הרקמה מציצות עיניים בוהות, תרות, נבוכות. עדרי עופות וחיות שהוחרדו משׁאון הקרב בורחים ביעף מסובכי הנחל. אליהם מצטרפים סוסים משתוללים, מבוהלים. שריקות-חצים פולחות האויר. תימרות אבק נישאות בסערה ובמטר-העוז. היָכזיב הרכב, היִבגוד הברזל, הֲתִזנחנוּ עדת האלילים בשעת מסעהּ? וכה הרבו הכוהנים להתפלל להם ולהקריב קרבנות לפני הקרב! – הן כבר כּרעה-נפלה חצור לפני שנים ותהי למשיסה לשבטים כובשי כנען. כי אָדמו גלי הקישון מדם לוחמי כנען, כי כבר אזלה התגבורת הזורמת מחרושת-הגויים, וחזק לחצהּ של חזית העברים: מצד הקווים הקדמיים אשר בראשם ברק ומן האגף שם תסתער הנביאה. ממדרונות הרי הגליל הם זורמים, ללא הפסק, בני אפרים וזבולון, עַם חירף נפשו למות, לעזרת הלוחמים.

אז יאחז בכד-החֵמר אשר לידו ויקרבוֹ לשפתיו. בתאווה סוערת יגמע עמוקות מן הנוזל האדום, כמבקש לטַבּע את אכזבת-אין-האוֹנים המכרסמת אותו ולהפליג על גלי הדמיון המשעשע הכוזב - - לאחר מכן הוא משליך את הכד בזעם לאדמה וצונח על יציעו. ונרדם. לקול התופים המבשׂרים את הקרב יתעורר שוב, בברכיים כושלות יזחל לפתח האוהל – ויאזין. אך תרועת שופרות הניצחון בוששת לבוא -

ושוב תאחז התרדמה בעפעפיו המיוגעים והלֵאים. סרוח על מצעו הוא הוזה במלך חצור, הבוטח במצביאו ובניצחונו, ובחצר שלו, המצביא, אשר בחרושת-הגויים הגדושה עבדים וחיילים ופילגשים בעֲדִי-עֲדָיִים. מה רב הזהב והיין ובדֵי-הצִבעונין ורקמות-המשי המצפים לו, מה רבה הצהלה והשמחה! ומשתאות-השמחה אשר ייערכו לכבודו, לכובש המנצח, בשובו בראש רכבּוֹ עטור-התהילה – פרשים מדוּגלים לפניו וחצוצרות-הניצחון מבשׂרות בואו, ועִמו – עגלות עמוסות שלל ורוב שבויים, גברים ונשים, אשר יימכרו לעבדים ושפחות.

ועתה הוא צופה אל אחרית הקרב המתקרבת כיד-ברזל חסרת-רַחם השלוחה אליו לחנקוֹ, למעכוֹ –

סערה ויללת רוחות-זעף. לילה.

 

ה

הם נסים! במהירות-הבזק חולפת הבשׂורה על פני רחבי הארץ, מכפר לכפר, מבקתה לבקתה, הוכה הכנעני מכה ניצחת, בא יום נקם ושילומים. מנוסת-בהלה מנוסתם. פרשיהם ורכבּם ירדו מצולות הקישון. בית המלך וכבוּדתוֹ אצים לעבר אדום אשר בדרום, שׂרים, יועצים, וסרנים חפויי-פנים וחבורות כוהנים אשר לבַּעל ואשר לאַשׁרה ואשר לעַשׁתורת, נוגשים ולוחצים וגובי-מיסים חופזים לעבר מואב במזרח. עגלות עמוסות מידרדרות ממִדרוני הגבעות. כעכברים הנמלטים על נפשם מן השדה העולה באש הם נסים ברגל וברכב ממִבצריהם –

וגם הוא, המצביא המוּכּה, בבורחים. בהאיר שמש יום יצטנף באחת המערות – פת יבשה לחמוֹ ומי מעיין משקהו. ועם לילה יחיש צעדו בדרכים-לא-דרכים. ברק ואנשיו רודפים אחריו סוגרים עליו מכל עבר, כי נחרצה החלטתם לקחת שבי את ראש נוגשׂי ישראל ומדכּאוֹ. אָן ימלט נפשו? בכל כפר ועל כל אֵם דרך אורבת סכנת ההסגרה, וחמוּרה ממנה – סכנת כניעת-ההשפלה. אך יצר-החיים מאַמץ שארית הכוח.

בצענים אשר את קָדש נטוּיים אוהליו של חֶבֶר הקֵיני – ושלום מִני אז בינו לבין יבין מלך חצור. שם, באחד המדרונות החבויים אשר להרי נפתלי מתגוררת יעל, מבָּאי חצר המלך, שראתה את רוב פּארו והדרו, שטעמה טעם תענוגיו ומשוּבתו, במשתאות המלך נזדמן עִמה, והיא יפה כפרח-הרים שצמח וַיִיף בין סלעים וטרשים ויד הטבע טיפחתו. הוא חמדהּ מאז, אף מתנות שלח לה. על אף רום יחסה ומוצאה ממשפחתו של אבי נביאי ישראל ופוֹדוֹ מיד מצרים, נמשך לבה אל בית מלכוּת הכנעני, אל פארו והדרו ותענוגותיו. האם תעמוד לו גם עתה בצרה, האם תשמור אמונים למצביא המוכּה, שצבא שבטי-ישראל הגיבורים הנחילוּהוּ תבוסה ניצחת?

ערב בגליל. דממה בהרים. בשארית כוחותיו הוא זוחל במדרון. רגליו שרוטות מקוצים ואבנים, פצועות וזבות דם. שׁכבת זיעה סמיכה מכסה את איבריו הלאים הכבדים, העוטים קרעים. לא חייל, כי אם עבד הנמלט על נפשו, אסיר שפרץ חרצוּבות כִּלאו –

צל ארוך מתמשך על הסלע. דמות תמירה ניצבת לידו כבְרוש זקוף. אכן, זאת יעל העומדת בפתח אוהלה. הוא בוחן את הבעת פניה –הֲייכמרו רחמיה עליו, או אם לעוג תלעג לו ואולי היא גם תסגירוֹ בידי מבקשי נפשו? כשתי חיות-שדה שנפגשו על אם הדרכים הם ניצבים. זה מול זה, בלא נוע, דרוכים וקשובים.

אז תתקדם יעל לעומתו בצעד אִטי –הֲתזנוק עליו לדרסו, או אם תחבקו כאז, בשעות החֶמדה והתענוגות בחצר יבין, תטמינוֹ ותצילו? גלי חרדה ותקווה מסעירים רוחו המדוכאת. אך הנה נשמע קולה השקט-הערב, קולה מאז, ומוחה את חרדתו. מה קרה לך, שר צבא כנען? מאין תבוא ולאן תלך? סוּרה, אדוני. סורה אל אוהלי, אל תירא. והקול שופע טוב ומרגוע. לא, היא לא תטמון לו פח, לא תסגיר את אורחהּ המסכן, היא האשה הגאה מבּאי חצר המלכות. ויהי לו קולה מנגינה ערבה לאוזן, שיר ערשׂ ותנחומין לנפש אובדת וכלה בעוניָה.

צלילי-לילה עוטים את המדרון והאוהלים הנטויים עליו. הוא משׂרך רגליו לאוהלה. צונח על שטיח עורות-העזים הפרושׂ על האדמה. היא מכסה אותו. מים שאל, חלב נתנה ופַת-סולת וחמאה. סמוכה לידו היא מנגבת במטפחתה את פניו הרטובים מזיעה, היא יושבת ושותקת.

הוא מתאושש קמעה. עתה הוא נזכר בשאלתה: מאין תבוא ולאן תלך? לא, הוא לא יגלה לה עתה את מלוא האמת. עוד הלילה רב, צונן ואפל ושומר סוד. ינוח קמעה והיא תשכב לידו. אכן, קשתה – לדבריו – המערכה על הקישון, אך לא נחרצה. עם שחר ימשיך דרכו, יעקוף את מרדפיו ויחזור אל מטהוּ אשר בחרושת-הגויים. עוד צבא לו ורכב-ברזל – ובכוחותיו יהלום מהלומה ניצחת בחבורות המורדים במלך. עתה אחת בקשתו: עֲמוֹד פתח האוהל והיה אם איש יבוא ושאלֵך ואמר: הֲיש פה איש, ואמרת – אָיִן…

לילה. דממה. כוכבי-שמים רומזים דרך הפתח, רוח קלה לוחשת נושאת בכנפיה ריחות יער ואֲפָרים. עתה הוא סרוּח בירכתי האוהל שקוע בשינת.

דמות תמירה ניצבת בפתח האוהל – לבה פועם. האומנם נשבר כליל מטה-עוּזוֹ של הכנעני, או המערכה עודה בעצם עוּזה ובני עמה עומדים על נפשם מול הרכב הכנעני הדורס גופם ותקוותם? אפשר ונכונים דבריו של סיסרא והוא עתיד לחזור בראש צבאותיו וכְסופת-זעם שאין מחסום בפניה יגבור על שבטי ישראל ויכניעם וישׂימם מס-עובד? ואז גם יזכור לה חסד הצלתוֹ, כבוד ויקר יהא נחלתה. מן הכפר אשר במדרון ההר תילקח אל חצר המלכות רבת-הפאר, המשופעת בתענוגות ובשמחות.

עוד רגע תהסס, תיאבק, תפרפר; קול נחרתו עולה באוזניה מירכתי האוהל. אך קול שוועת שבטי ישראל בוקע אליה, קול המצפון הוא שנתעורר בבת אחת, בתוקף תביעה עזה ונחרצה. ולפתע כה קטנה ונמאסה בעיני עצמה; שוב לא נֶצֶר מגזע נדיבים כי אם שפחה חרוּפה היא המתרפסת לפני אדוניהָ הרוֹדה בה. כל גאוותה של בת-ההר הנושמת אויר-חירות נדלקה בה ותהי אש גועשת. עתה תכפר על עווֹן בגידתָהּ, תזקוף קומתה, בעיניים חדשות תביט מחר בעיני בני שבטי ישראל אשר תפגוש בהם בשדות או בדרכים -

אז תוציא בכוח את יתד האוהל, תיקח את פטיש-הברזל, תשכב לידו ובתנופה אחת תפַלח רַקָתו ושפתיה תדובבנה חרש:

כן יאבדו כל אויביך, אלוהים!

 

ו

הגשם חלף-עבר והשמים טהרו ועמקו מאוד. השמש ליהטה את האדמה אשר רוותה מים רבים, ואת הצומח אשר נבט ופרץ מרחמהּ בחדווה גואָה.

המון עַם רב שוקק, הומה וזורם כנחל אל עבר ההר – לחוג את הניצחון הגדול. שמחת החירות קורנת על כל פנים, פנים חרושי-עמל ושזופי-שמש ומוכי-רוחות-הרים ומגוּדלי-שׂער. הם נוהרים חבורות-חבורות ועמם מפרי השדה והגן והכרם, נאדות יין ודבש ואף אילים וכבשׂים ויוֹנים. הודלקו מדורות וההמון הצוהל סביבן. שיר ונגינה עולים מעֲבָרים. כל שבט – ושיריו, כל שבט – ולבושו. זקף העם קומתו, היתה בו רוח חדשה, אחווה גדולה שנִצרפה בסבל ובשאיפה עזה.

צעירים וזקנים, נשים וילדים, שיכורי-גיל, מתנשקים, מתחבקים, מברכים איש את אחיו. צעירים יוצאים במחולות. אך מדי עבוֹר הלוחמים בין ההמון, חגוּרי חרב ומגיני שׁריון, מהם חבושי-פצעים, ילווּם הכל במבטי הערצה ובנות יטילו לרגליהם אַגדֵי-פרחים משדה והר…

והנה נשמעו נקישות התוף הגדול – הושלך הס במחנה. כאילו עצר הים את זעפו. מפה לאוזן עובר-חומק הלחש: עוד מעט ותופיע הנביאה, בחירת ישראל, כי לה יאה ולה נאה כבוד הניצחון. והעיניים נשׂואות אל אחד הגבנונים בהר אפרים, צמודות לאוהל נעול אחד בצל עץ-התומר הגבוה – אוהלהּ. ברטט יצַפו -

ופתאום קמה דממה גדולה דרוכה, דממת-קודש. דומה, עצר העם פעימות לבו. נאלמו כל שפתיים כליל. הנה היא, לעיניהם ממש, חמדת-לבם, שכל יְפי רוחם ותקוותם שיקעו בה ובמיטב צבעי דמיונם משחוּהָ ותיארוּה. שֶפִי תצעד, שׂלמַת-צבעונין עוטה קומתה התמירה, הזקופה עתה יותר מתמיד, והיא גולשת עד לכפות רגליה. זר פרחי-שדה לראשה – והיא עצמה פרח גדול במלוא תפארת פריחתו. הנה היא, הגואלת, ולצִדה – המצביא הישראלי, עוד סימני המאמץ חרותים בפנים השׂעירים, אך מבטו הנועז מהול עתה במשוּבה קלה.


הם נעמדו כתקועים במקום, מחבקים בעיניהם את העם הזה כמבקשים לפענח את חידת עתידו. העם המנצח הזה, הנרפה והאמיץ כאחת, הסורר והנאמן, הֲישׂכיל לנצור את ניצחונו ולדבוק באלוהי אבותיו כובשי כנען, ברוחם ובמורשתם? והנה עבר קול במחנה, קול צלול וחד והֵדו נענה במרחקים:


- עוּרי, עוּרי, דבורה.

עורי, דַבּרי שיר,

קום, ברק, וּשְׁבֵה שֶׁביְךָ,

בן-אבינועם –


ושוב קמה דממה גדולה. אז תרים דבורה ידיה ותשׂא את משׂא שירתה על הסבל ועל התקווה, על ההתנדבות ועל הגבורה ועל התשועה הגדולה, ואף תיַיסר את הנִרפים ואת אלה אשר עמדו מנגד, אשר כפו ראשם בפני הנוגשׂ ולא נחלצו למלחמת-הקודש. היא תישא אִמרותיהָ ותשיר (ברק יענה לעומתה), ודומה – נמוגו דמויותיהם כליל, ורק קול מסתורי מאֵי-שם, מעִמקי ההר הנצחי, בוקע ועולה ומרחף בחלל שטוף-הזוהר – מנגינת-הֲמוֹנות היא, מנגינת נפש העם מדור לדור.

היא תסיים בפרשת הובסתו של צבא סיסרא ומחיצת רַקָתו של גדול הנוגשׂים.


כן יֹאבדו כל אויביך, ה',

ואוהביו – כצֵאת השמש בגבורתו.

וענה העם לעומתה בתרועות-עוז:

כן יֹאבדו כל אויביך, ה',

ואוהביו – כְּצֵאת השמש בגבורתו.

עם צאת הכוכבים הם חוזרים, ברגל וברכב, עייפים ומתרוננים, איש לאוהלו ולמשפחתו – לעמל חייהם על אדמת מולדת ששוחררה.


  1. בני מֵרוז – הם תושבי מֵרוז אשר לא הצטרפו אל דבורה וברק בן–אבינועם למלחמה נגד מלך כנען: “אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלאַךְ יהוה אֹרוּ אָרוֹר יוֹשְבֶיהָ כי לא בָאו לעֶזְרַת יהוה לעֶזרַת יהוה בגִּיבּוֹרים” (שופטים ה' כג).  ↩

המלצות קוראים
תגיות