_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָרוֹעָה מִכְּפַר שׁוּנֵם

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

סוסה צחורה, קלת-צעד, דוהרת בשולי כרמים, בשבילי שדות, במשעולים מתפתלים בינות לכפרים, בקתות-איכרים וסוכות-רועים – והדים קצובים נענים לדהירתה במרחב השקוף. ראשה נישא אל על, אזניה מתוחות-דרוכות, נחיריה נושפים בעוז, וכולה הדרת כבודו ורום ערכו של הרוכב כמואצלים עליה.

יום-קיץ רווּי-אש בגסיסתו האטית. קרני השמש האחרונות מפזזות על מדרונות ההרים והגבעות באופק. עדרים חוזרים מן המרעה, מעלים ענני אבק בעקביהם, עדרי צאן ועִזים ובקר. רועים ורועות מלווים אותם, בצעד אטי-לאה, או ניצבים לידם בשתותם מים צוננים מן הבארות.

ברכיבה על סוסתו האצילה, מתנת מלך מצרים וטפוּחת-אוּרותו, עבר היום מבית-לחם, מקום מוצא בית אביו ועד לסביבות עין-גדי הצופה פני הערבה. והארץ מלאה חורשות תמרים וכרמים ומעיינות מים חיים, ומעבריה – הישימון. כאן, במצודות עין-גדי, מצא מפלט לעצמו אביו בברחו על נפשו מחמת זעמו של המלך הראשון לישראל. וכאן, באחת המערות, פגש ברודפו, אך לא הרים עליו יד ולא פגע בו לרעה, רק את כנף מעילו כּרת – שנים רבות חלפו-נקפו מני אז, שנים חורצות גורל עַם ואדם, שנות אימה ודמים. שאול נפל בידי פלשתים, רבים נפלו במלחמות-אחים. כל שנות מלכותו עמד דוד במערכות נואשות נגד אויבי ישראל ומבקשי נפשו שקמו לו בתוך עמו ובקרב בני ביתו ואף בין בניו – ועתה זכה הוא, בנו אהובו, לשבת על כסא אביו ולקצור את קציר הנצחונות. אדמת יהודה, לב המולדת – כל שביל וכל צוק הר בה מעוררים בו זכרונות מן הימים ההם, עליהם סיפרה לו רבות גם אמו, בת-שבע, והוא עוד נער קטן – וחלקם נתרחשו בשחר עלומיו. עתה, דומה, נבלעו המאורעות בתהומות-נשייה – והעם השוכן כאן, היוגבים והכורמים והרועים, יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, באין מכלים ובאין מחריד. מסביב רינת עם הרואה ברכה בעמלו וצהלת עלמים ועלמות.

שקוע בהרהוריו מצא עצמו אל מול עדר שעלה בשביל – והשביל צר. עוד מעט ופרצה הסוסה אל בינות לצאן הנפחדות המשרכות דרכן בכבדות בחולות. בראש העדר – נערה רועה. והנערה רכּה בשנים, תמירת-קומה, יפת-מראה מאוד. פניה שזופי שמש ורוחות – תום-חן שובה-לבבות קורן מהן. עיניה – שתי גחלים לוחשות-רוטטות ואבריה כחטובים ברוב עדנה מקפלים חמודות עלומים. מקל-הרועים בידה היא צועדת שפי בראש העדר.

רגע קט נתעכבו השנים, זה מול זה. קסמיה של הנערה העוטה לבוש-רועים מעלה אבק, הנודף ריחות מרעה ובציר כרמים, שבוּ לבו של בן-המלך. ומיד הרגיש כי הרועה בצאן אשר נקרתה לפניו היום, זה הפרח המפואר שעלה וגמל וייף בשדות עין-גדי, הלא היא המלכה שלא הוכתרה, מלאתי תפארת גוף ונפש שאין ניב אדם להביעה – מה לעומתה בת פרעה ובנות מואב ועמון ואדום וצידון וחת, הנשים הנכריות, הנתונות לתמרוקיהן ולעדייהן? – והן זו הנערה אשר לידוֹ חוננה בכל חמודות אדם ואשה, כלילת גו ונפש, וגם בּיקרה אשר בסגולות-נשים – בלהט-אהבה תמה אשר לא יכבה ולא יבגוד. פשוטת-עם? לא, כי אם יקרת-עם, אבן חצובה מעמקי מכרה העם. והן גם דויד אביו, גיבור ישראל ואהובתו, אף הוא מאחר הצאן בא וריח השדה בבגדיו, גבולות ארצו הציב והרים כבוד עמו וגדולתו בעמים.

סורה נא, אדוני, מעט מזער מן השביל – תפריע לפתע תדהמת מבוכתו ושטף הרהוריו – יחזור על עקביו ויתן לצאן לעבור, פן יתפזר העדר בנטות צללי ערב. אמתך תמהר לכלוא העדר ועוד כברת דרך לפניה. אנא, אדוני –

קולה הצלול, הטוב, היה לו כמנגינה ערבה. הוא הפנה חיש סוסתו, נתיצב לצידה, ויען ויאמר:

אני אלווך, הבת הצעירה, אל סוכתך, לבל יפגעו בך הרועים ואעזור לך לאסוף הצאן. גם דבר לי אליך –

 

שני רוכבים ממהרים עם שחר בדרך העולה לירושלים. עוד לפני עלות השמש הם מבקשים להגיע אל שערי העיר, לא להיגלות לפני אנשי החצר.

עוד אגלי הטל נוצצים על שערות ראשם – והם בארמון המלך, פוסעים חרש בחדריו. הנערה הרועה צופה בפאר שנתגלה לעיניה – זו לה הפעם הראשונה בחייה – בשפע עיטורי הזהב והכסף מעשה ידי אמן למיניהם, ודומה עליה כי חולמת היא בהקיץ. אין בכוח דמיונה לקלוט ולתפוס את הקסמים אשר עטו עליה.

היא שכובה על מיטתו של המלך שלמה – יונה תמה שהובאה מחגוי הסלע אל הארמון בו מלך על ישראל המלך דויד! קול שירת זמירים עולה מן הגן, בשמיו ונרדוֹ משכּרים. גחוּן לידה הוא גומע יין שפתיה, מלטף בשרה החם. נעורים סוערים המתעלסים באהבתם. אז ישב לידה וידובב אליה חרש:

     יפה את רעייתי כתרצה / נאוה כירושלים / איומה כַּנִּדְגָּלוֹת[1].

הסבי עיניך מנגדי / שהם הרהיבוני.

שׂערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד.

שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה / שכולם מתאימות ושכולה אין בהם / כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך.

שׁשׁים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר / אחת היא יונתי תמתי / אחת היא לאמה / ברה היא ליולדתה / ראוה בנות ויאשרוה / מלכות ופילגשים ויהללוה.

מה יפו דודיך, אחותי כלה / מה טובו דודיך מיין / וריח שמניך מכל בשמים.

נפת תטפנה שפתותיך כלה / דבש וחלב תחת לשונך / וריח שׂלמותיך כריח הלבנון.

היא כורכת ידיה סביב צוארו, מאמצתוֹ אליה, ולאחר שתיקה ממוּשכת תשׂיח:

שימני כחותם על לבך / כחותם על זרועך / כי עזה כמות אהבה / קשה כשאול קנאה / רשפיה רשפי אש – שלהבתיה. / מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה / ונהרות לא ישתפוה. / אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו.

 

אף הוא מחבקה – שני לבבות ונשימתם אחת. הוא מנשק שערותיה ואבריה ואחר – שיכור אָשרוֹ ואהבתו – הוא נח קמעה ועיניו עצומות. היא צופה בו וחרדת-מה מפעמתה. אז יתעורר, יקום על רגליו. כבר עלה הבוקר על ירושלים ואמו, מחמל-נפשו, ודאי דואגת לשלומו. טרם תדע על שובו. הוא יבוא אליה ויספר לה על רוב אשרו ושמחת לבו, על שולמית אהובתו.

במשׁובה קלה הוא נכנס לחדרה של האם הזקנה. היא שעוּנה אל החלון – מודאגת, שותקת. שׂיבה נזרקה בה ומאורעות הימים חרתו אותותיהם בפניה, אך קסמי נעוריה עודם ניכרים בה. היא מפנה ראשה אליו, תמהון מהול בחרדה נשקף מעיניה. היא מחרישה. לאחר רגע תפתח בקול חלש ואִטי:

מה לך בני כי לא חזרת מזה יוֹמים?

הוא ניגש אליה, מחבקה, מנשק שערה, מלטף כפות ידיה.

אל נא באפךְ, אמי גברתי, מחמל-נפשי. טייל בנך להנאתו בשדות בית-לחם, בעיניו ובכל חושיו שתה פאר השדות בהם הילך אבא אחר הצאן – וחי מחדש את נעוריו, הלא הם גם נעורי מלכות ישראל. וברכיבתי במשעולי הכרמים, לחזות בעם המפכה חדוות עמל וברכת אדמתו – הביאתני הסוסה אל סביבות עין-גדי, בין מצודות ומערות שם שוטט אבא נרדף על נפשו מחמת שאול. ושם – שם נקרתה לי בדרכי נערה יקרת-נפש, כלילת-מחמדים, אין שניה לה ביהודה – חבצלת השרון, שושנת העמקים –

היא שותקת רגע, אך עננה קלה חולפת על פני מצחה. בני יקירי – היא משסעת בנחת דבריו – הסכת לי ושמע בקול אמך:

אתה ידעת כי דויד אביך יעדךָ בסוף ימיו לרשת את כסא מלכותו. אמך ואביך חיבה יתירה נודעה לך מהם כל הימים, בך ראו נושא מורשת אמנו ותורת אלוהינו בארץ הזאת אשר למענה שפכנו את דמינו במלחמות רבות מאז היחלצותנו משעבוד מצרים. עתה הניח לנו אלוהינו מחמת האויבים הרבים, אסמינו מלאים בר, אדמתנו נותנת לחמה, סחרנוֹ משגשג ופורח, מאום לא נחסר. עלינו, על בית המלכות, שוּמה איפוא לשמור מכל משמר את הפיקדון אשר הופקד בידינו. מה חכמו דברי הנביא אשר הזהיר את העם לבל ישים עליו מלך ואת המלך – לבל ירבה נשים. כי ריבוי נשים מסיר את לב המלך מעמו ומאלוהיו – כי ריבוי נשים חטא-פיתויים בו ופיתויי-חטא ועבודת-אלילים ודוגמה רעה לרבים. אל נא, בני, תלך שבי אחרי מראה עיניך, עודך צעיר ושנים רבות נכוֹנו לך לנהוג בחכמה ובצדק עמך, לבנות נשמות הארץ שנחרבה במלחמות הרבות, לרפאה ולחזקה ולפארה ולבנות את בית קדשנו כאשר ציוה אלוהים ביד עבדו, דויד אביך - - -

צדקת מאוד, אמי גברתי, ואמרי-חכמה אמריך. אך לא תאוַת-בשרים היא אשר הניאתני להביא את הנערה הזאת אל ביתי. לא נשים חסרתי, אך אהבה ברה ונאמנה, נזר-תפארת היא לגבר וסם-מרפא לנפשו. זאת הרועה היא-היא אהבתי ונפשי קשורה בנפשה, לה אשיר את שיר השירים אשר לשלמה מלך ישראל והיא אשר תלד לי את יורש חלצי... אמא, אמא, הן גם אותך לקח אבי באהבתו הגדולה וירוממך על כל נשיו ופילגשיו, הן את מלכת בלבבו ואמונים שמרת לו ומשענת נאמנה היית לו ברוב נסיונותיו המרים...

אמא, אמא, הביני גם לנפש הבן כי כלתה לבחירת-לבבו. בואי עמי לעת ערב ושׂאי לה ברכה והיתה לך לבת –

 

לאן נעלמה?

הוא מחפש את שאהבה נפשו בחדרי הארמון, בחצר, בשבילי הגן. איננה. חמקה-נמלטה. אז יעלה על סוסתו קלת-הרגל ובדהירה מזורזת יחוש בדרך היורדת דרומה. לבו פועם בו בעוז. מה לה כי עזבתו? הן לא העליבהּ ולא פגע בה לרעה, הן את כל לבו ביקש לתת לה, כל אוצרות רוחו – שי לרגליה.

כבר ירד הליל, ליל כוכבים נוצצים ותכלת עמוקה, צינה וריחות חציר יבש בשדות. אורות בודדים בבקתות הזרועות במדרונות. נבחת-כלבים רחוקה. הרוכב מחיש מרוצו – המלך החזק והמפורסם אץ בנשימה לכבוש את משאת-נפשו, את היקר לו מכל.

סמוך לביתה הוא עוצר את סוסותו וקושרה אל עץ. הבית נם. רק אשנב בודד פתוח אל בדי אלה רחבת-נוף.

מי זאת הנשקפת בנשף דרך האשנב הפתוח? בואי, השולמית, בואי ורדי אלי – הוא קורא אליה בלחש. בואי, תמתי, יונתי, כי כלתה נפשי אליך –

בין זרועותיו, ראשה לחוץ אל חזהו, היא משׂיחה לבה המלא על גדותיו – לא, לא היא הדוברת. בנות-רוּח קלילות הן, החגות בהר ובגיא, מסלסלות גלי פלגים זכים, לוחשות לעשבים ושיחים, לעלי תאנה וסנסני[2] תמרים וזמורות גפנים, מלטפות פניהם המיוזעים של עובדים שאיחרו לחזור מעמלם בשדה, מרחפות בין רחובות ירושלים. הומות הרוחות בלבות דלי-עם, לקוֹטוֹת[3], עשוקים, כוהנים ונביאים הנוטרים איבה לעושר-כרכים טבול מרמה וזימה והעורגים לאמת וטהרה ופשטות כטבע.

וכה תספרנה הרוחות קלות-הכנף:

בין כרמי עין-גדי רעתה הגדיים והרחלות. שמשות-זהב הצטחקו בפניה השזופים, נהרו בתכלת-השמים הטהורה אשר בעיניה – ופקע-האהבה שקוּי טל-שחרים גמל בלבה. ימים שלמים הגתה בו, בבחיר-לבה, חלמה על אוהל-הרועים שלו: אנה פנה, אנה הלך לתוּר מרעה לעדרו? מנגינת האביב המתרונן עולה בלבה בכיסופי-אהבה עזים, כואבים, משכרים. היא נועצת עיניה באופק הרוגע עם דמדומים: עוד מעט וישמע קול נבחת כלביו, הוא ימהר לכלוֹא עדרו בדיר ואז יחוש אליה, להתרפק על חמדת נפשו. אל גינת-האגוז עטופת הסוד ירדו, וסמוך לפלג משתקשק בהמולת חרש, בין דוּדאי-שדה שופעי ריחות רעננים, שם תעניק לו מיטב דוֹדי ידידות-לבה; עם שחר ישכימו לכרמים, לראות בפריחת הגפן ובניצני הרימון – זה רנן אהבה ראשונה, שחר אהבה בלידתה.

ויש אשר תעלה לפניה דמות שונם, כפר-מולדתה הקטן והצנוע אשר במורדות הגלבוע. אחים לה בכפר, עובדי אדמתם, והם מקיימים בעמלם גם את אִמם האלמנה. הם, האחים, פרשו דאגתם עליה, על אחותם היחידה, חוששים לשלומה ולכבודה. היש טהור כדודה, היש דגול כבחיר-לבבה? שעה שבאה עמו לבית הוריה נחרו-גערו בה וביקשו להשאירה בית הורתה. האח הבכור טען: אחות לנו קטנה ושדים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה? והצעיר הוסיף עליו: אם חומה היא – נבנה עליה טירת-כסף; ואם דלת היא – נצור עליה לוח-ארז. נסכל מזימתם של שועלים קטנים המבקשים לחבל בכרם המלבלב. היא שתקה. רק תפילת-געגועים עמוקה התרפקה בעיניה. הם הפקידוה על הכרם המטפס ועולה במדרון ההר – אך היא לא השלימה. וברחה. אל חיי החופש והמרחבים, אל משכנות הרועים העליזים, אל מחולות הליל לעין הירח – שהרי את כרמה שלה לא נטרה, שהרי לבה אשכול-ענבים תוסס המחכה לבצירו.

והנה היא שוכבת שוב בסוכת-הנצרים. בודדה. הוגה בו. מבעד לסדקים זולף אור ירח כסף וצובטים הגעגועים. חולת-אהבה היא, ושפתיה נעות בלהטה:

"מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי; אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבוּזו לי. אנהגך, אביאך אל בית עמי, אל חדר הורתי, אשקך מיין הרקח, מעסיסי רימוני."

אולם הוא איננו. איבא תשא כלימתה וחרדתה? הרועים ימלאו שחוק פיהם עליה, ואִבי לעוג ילעגו לה: רק לצון חמד לו, שוֹב ישוב אליה, לרדוֹת דבשו ולשתות יין עם מגדיו, ואז תשתלהב שוב אהבתם בלהבה בהירה. והיא כממלמלת לתוך עצמה:

הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים? שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך? הן כלתה נפשי אליך, הן כמה חל בשרי, למה תשימני פרוצה בעיניהם?

אולם בגוֹד לא בגדה בו – לא תבגוד! היא אוהבת אותו כאז ושבעתיים ייקר לה בשובו. ואז תיסחף שוב בגעש מחולות-המחנים העליזים והשושבינות מעבריה תלווינה אותה בשיר:

                 שובי, שובי, השולמית,

                 שובי, שובי ונחזה בך!

                 מה תחזו בשולמית

                 כמחולות המחניים?

                 מה יפו פעמייך בנעלים, בת נדיב!

                 חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן!

ואף הוא ישמח עמה בשמחתה. הלא הוא שהרעיד ראשונה נימי כינור לבבה, רעד בראשית אשר לא יישכח. יום-יום תשב ליד המעיין ותהגה בעין-גדי ובעץ-התפוח, שם עוררה אהבתו, שם חיבקה, נשקה והצית דמה –

ואז נקרה לפניה המלך הצעיר. המלך שלמה! ומני אז נטושה מלחמה חריפה ומרה בלבה. כל תשוקתה אל בחירה האחד, אל הרועה, אך מאז הביאה המלך חדריו ודיבר על לבה – לא תדע מנוחה ומרגוע. היא נקרעת לגזרים בין ארמון המלך וחמודותיו הרחוקים, הנפלאים, שנשים מפורכסות, בנות מלכי נכר, מהלכות בו, ולבין נוה-הרועים הפשוט, השדות והכרמים והאדמה היקרה הזאת אשר הניתוק ממנה כחתך בבשר החי. לא, אין היא רוצה בעושר ובכבוד, לזרא לה אישור בנות ותהילות פילגשים...

והנה היא בזרועותיו של המלך הצעיר, המחבק גופה הצעיר, הלוהט ומפרפר כצפור בשביה. הוא מלטף ברוֹך חלקת שערה, צוארה המלבין ואבריה הנאים. את אשרו הוא מחבק – ועיניו סגורות. אילולא חובתו הגדולה לעמו שהוטלה עליו על ידי אביו המלך, או אז מוכן היה לנטוש ארמונו ולצאת עמה אל הכרמים והגנים, לסעוד עמה לחם ומלח, לשתות מימי מעיינות ולדבוק בה. מה לו אוצרות זהב וכסף, מה לו תענוגות המלכות – ונפשו נשרפת באהבתה אליה, בלעדיה אין לו חיים וטעם חיים...

הוא מפייסה ומגלה כל לבו לפניה. מרה וקשה היתה המלחמה על כתר המלוכה שנתגלעה בין אחיו. אך לבסוף הרכיבוהו צדוק הכוהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע על הפרדה אשר לאביו, הורידוהו אל נחל גיחון ושם משחוהו למלך – והוא בן שלוש-עשרה שנה – ויתקעו בשופר לאמור: יחי המלך שלמה! וכל העם עונה אחריהם: יחי המלך שלמה, והם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה. קמה ותהי צוָאת אביו המלך דויד. את שיא השיאים בחיי עמו השיג – אך אהבת-אמת, שאין קונים אותה בכסף ואין כובשים אותה בכוח, אותה לא השיג.

 

אכן היא שמעה ויודעת על גורל חכמתו וכבודו ומעשיו. רבות הן בנות ירושלים הרוקמות סלסולי-חלומות על המלך שלמה; על ארמון-הקיץ שלו אשר בלבנון ובו מיטתו, סביבה ששים גיבורים מלומדי-מלחמה, איש חרבו על ירכו; אפריון לה עשוי עצי ברוש וארז, עמודיו כסף ורפידתו זהב; מרכבתו ארגמן ותוכו רצוף – אהבתן הברה. מה נאה הוא בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו ושמחת-לבו! אפס, היא עצמה, שאושר זה מצאה ממש, אשר במו עיניה חזתה-ראתה הדר ארמנותיו ועל מיטתו התעלסה עמו באהבה – היא עצמה נבוכה ונפחדה ונרגשה מאוד-מאוד ולא תדע נפשה.

הוא מוסיף לפייסה ולהרגיעה.

ארמונות-פאר, תכשיטים לרוב, בשׂמים ותמרוקים לנשיו – אך היא, השולמית כלילת-החן, היא-היא היעוּדה לו למלוך בלבבו, לה נתונה כל אהבתו. אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים; אתי מהרי יהודה ועד למוצאי ים-סוף, עציון-גבר ואֵילת, שם יחצבו מעדני-ארץ ומשם יפליג אֳני שלמה להביא את סחר הגויים; אתי, אחותי כלה, רעיתי תמתי, אל הררי ירושלים, שם אקים כמצוָת אבי את בית-האלוהים בו ישכון עולמים רוח ישראל והדרו, נשמת עמו ואדמתו – ושם אבנה גם את בית המלך. כאשר היתה בת-שבע לאבי, מעיין של אהבה ואמונה ועוז וחוסן במערכות הרבות והמרות – כן תהיי את, השולמית, הנדיבה, מבצר זהב צרוף לבנו, לשלמה, במלאכת-הבניין הגדולה והשלוה. כאישון בת-עיני אנצרך, אילת אהבתי, המכובדה בשרות תהיי לי. לי היושב על כסא הכבוד והברכה של דויד.

פסי-ארגמן של השחר העולה האדימו שולי הרקיע. רחש אנשים מתעוררים לעמלם בשדה ובגן. עדרים היוצאים למרעה והסוסה – אגלי הטל נוצצים על צחור עורה – נוחרת ורוקעת בפרסותיה, כמצפה בדריכות להחזיר את אדונה עם בחירת-לבבו לארמון אשר בירושלים –

 

בנות-הרוח הקלילות, הפוזזות סיימו סיפורן. ושוב הן מרחפות במרחבי התכלת, עוקפות ראשי השׂיבה לשניר ולחרמון, חולפות ביעף דרך הרים וגיאיות, עמקים וגבעות; מטפחות על גלי הים הגדול, מלטפות בדרכן אבי נחלים ופלגים ומעיינות וגלי הירדן הזורם בין גאון סוּבְּכֵי חופיו; מסלסלות פני ים המוות הרדום; חלקן יורד סובב אל ערבות אדום, חלקן יורד פונה אל הגולן והגלעד - - - ובת-רוח אחת צעירה שובבה נפלגה מעם חברותיה ותחוג מעל ירושלים העיר, הציצה בגדודי רומי ופסיליהם, בנשרי-זהבה ותעלולי-נאפופיה, בחורים וסגנים וכוהנים בני-שחץ, ותביט בעיני המוני-עם עניים ועמלים, הנתונים במצוק ובחרפת השעבוד במולדת – ותחרות בלבם את דבר שירת האביב והחופש והדר הטבע, זמרת הנצח לנעורי עם ואדמת מולדת, לאמור: שיר השירים אשר לשלמה - - -

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ע"פ שיר השירים ו' 4 – מעוררת אימה כגדודי צבא המצויידים בדגלים (דבמ)

[2] סַנסַן – בסיסה של כַּפַּת התמר (דבמ)

[3] לָקוֹט – עני הבא לשדה ללקט את השבולים הנושרות בשעת הקציר (דבמ)