רקע
אברהם שמואל שטיין
הָרוֹעָה מִכְּפַר שׁוּנֵם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

סוסה צחורה, קלת-צעד, דוהרת בשולי כרמים, בשבילי שדות, במשעולים מתפתלים בינות לכפרים, בקתות-איכּרים וסוכות-רועים – והֵדים קצובים נענים לדהירתהּ במרחב השקוף. ראשה נישא אל על, אוזניה מתוחות-דרוּכות, נחיריה נושפים בעוז, וכולה הדרת כבודוֹ ורוּם ערכוֹ של הרוכב כְּמָאֳצָלים עליה.

יום-קיץ רווּי-אש בגסיסתו האִטית. קרני-השמש האחרונות מפזזות על מדרונות ההרים והגבעות באופק. עדרים חוזרים מן המרעה, מעלים ענני-אבק בעִקביהם, עדרי צאן ועִזים ובקר. רועים ורועות מלווים אותם, בצעד אִטי-לֵאה, או ניצבים לידם בשתותם מים צוננים מן הבארות.

ברכיבה על סוסתו האצילה, מתנת מלך מצרים וטפוּחת-אוּרוָתו, עבר היום מבית-לחם, מקום מוצא בית אביו ועד לסביבות עין-גדי הצופה פנֵי הערבה. והארץ מלאה חורשות תמרים וכרמים ומעיינות מים חיים, ומעֲבָריהָ – הישימון. כאן, במצודות עין-גדי, מצא מפלט לעצמו אביו בבורחוֹ על נפשו מחמת זעמו של המלך הראשון לישראל. וכאן, באחת המערות, פגש ברודפוֹ, אך לא הרים עליו יד ולא פגע בו לרעה, רק את כנף מעילו כַָּרת – שנים רבות חלפו-נקפו מִני אז, שנים חורצות גורל עַם ואדם, שנות אימה ודמים. שאול נפל בידי פלשתים, רבים נפלו במלחמות-אחים. כל שנות מלכותו עמד דוד במערכות נואשות נגד אויבי ישראל ומבקשי נפשו שקמו לו בתוך עמו ובקרב בני-ביתו ואף בין בניו – ועתה זכה הוא, בנו אהובו, לשבת על כסא אביו ולקצור את קציר הנִצחונות. אדמת יהודה, לב המולדת – כל שביל וכל צוק הר בה מעוררים בו זִכרונות מן הימים ההם, עליהם סיפרה לו רבות גם אמו, בת-שבע, והוא עוד נער קטן – וחלקם נתרחשו בשחר עלוּמיו. עתה, דומה, נבלעו המאורעות בתהומות-נשִׁיָיה – והעם השוכן כאן, היוגבים והכורמים והרועים, יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, באין מַכלים ובאין מחריד. מסביב רינת עַם הרואה ברכה בעמלו וצהלת עלמים ועלמות.

שקוע בהִרהוריו מצא עצמו אל מול עדר שעלה בשביל – והשביל צר. עוד מעט ופרצה הסוסה אל בינות לצאן הנפחדות המשׂרכות דרכן בכבדות בחולות. בראש העדר – נערה רועה. והנערה רכּה בשנים, תמירת-קומה, יפת-מראה מאד. פניה שזופי שמש ורוחות – תוֹם-חן שובה-לבבות קורן מהן. עיניה – שתי גחלים לוחשות-רוטטות ואיבריהָ כּחטובים ברוב עדנה מקפּלים חמוּדות עלוּמים. מקל-הרועים בידה היא צועדת שֶׁפִי בראש העדר.

רגע קט נתעכבו השניים, זה מול זה. קסמיה של הנערה העוטה לבוש-רועים מעלה אבק, הנודף ריחות מרעה וּבציר כרמים, שבוּ לִבו של בן-המלך. ומיד הרגיש כי הרועה בצאן אשר נקרתה לפניו היום, זה הפרח המפואר שעלה וגָמל וַיִיף בשדות עין-גדי, הלוא היא המלכה שלא הוכתרה, מִלֵאת תפארת גוף ונפש שאין ניב אדם להביעה – מה לעומתה בת פרעה ובנות מואב ועמון ואדום וצידון וחֵת, הנשים הנוכריות, הנתוּנות לתמרוּקיהן ולעֲדָיֵיהן? – והן זו הנערה אשר לידוֹ חוֹננה בכל חמוּדות אדם ואשה, כלילת גֵו ונפש, וגם בַּיקרה אשר בסגולות-נשים – בלהט-אהבה תַמה אשר לא יכבה ולא יבגוד. פשוטת-עַם? לא, כי אם יקרת-עַם, אבן חצובה מעִמקי מכרֶה העם. והן גם דויד אביו, גיבור ישראל ואהובו, אף הוא מאחר הצאן בא וריח השדה בבגדיו, גבולות ארצו הציב והרים כבוד עמו וגדוּלתו בעמים.

סוּרה נא, אדוני, מעט מזער מן השביל – תפריע לפתע תדהמת מבוכתו ושטף הִרהוריו – יחזור על עקביו ויתן לצאן לעבור, פן יתפזר העדר בנְטות צללי ערב. אֲמָתךָ תמהר לכלוא העדר ועוד כִברת דרך לפניה. אנא, אדוני –

קולה הצלול, הטוב, היה לו כמנגינה ערבה. הוא הפנה חיש סוסתו, נתייצב לצידה, ויען ויאמר:

ואני אלוֵוך, הבת הצעירה, אל סוכתך, לבל יפגעו בך הרועים ואעזור לך לאסוף הצאן. גם דבר לי אליך –

 

ב

שני רוכבים ממהרים עם שחר בדרך העולה לירושלים. עוד לפני עלות השמש הם מבקשים להגיע אל שערי העיר, לא להיגלות לפני אנשי החצר.

עוד אגלי הטל נוצצים על שערות ראשם – והם בארמון המלך, פוסעים חרש בחדריו. הנערה הרועה צופה בפאר שנתגלה לעיניה – זו לה הפעם הראשונה בחייה – בשפע עיטורי הזהב והכסף מעשה ידי אמן למיניהם, ודומה עליה כי חולמת היא בהקיץ. אין בכוח דמיונה לקלוט ולתפוס את הקסמים אשר עָטו עליה.

היא שכובה על מיטתו של המלך שלמה – יונה תמה שהובאה מחַגוֵי הסלע אל הארמון בו מלך על ישראל המלך דויד! קול שירת זמירים עולה מן הגן, בשׂמיו ונִרְדוֹ משכּרים. גחוּן לידה הוא גומע יין שפתיה, מלטף בשׂרה החם. נעורים סוערים המתעלסים באהבתם. אז ישב לידה וידובב אליה חרש:

יפה אַת רעיתי כתִרצָה / נָאוה כירושלים / איוּמה כַּנִּדגָלוֹת.

הָסֵבי עיניך מִנגדי / שהם יַרהיבוּני /.

שׂערךְ כעדר העִזים שגלשו מן הגלעד.

שינַיך כעדר הרחֵלים שעלו מן הרחצה / שכולם מתאימות ושַׁכּוּלה אין בהם / כפֶלַח הרימון רַקָתך מִבעד לצמתֵך.

שִׁשׁים הֵמה מְלָכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר/ אחת היא יונתי תַמתי / אחת היא לאִמהּ / בָרה היא ליוֹלַדתָהּ / ראוּהָ בנות וַיאַשרוּהָ / מְלכות ופילגשים וַיהללוּהָ.

מה יָפו דודַיִך, אחותי כַלה / מה טובוּ דודַיִך מיין / וריח שְמָניך מכל בשָׂמים.

נֹפֶת תִטֹפנה שִפתותיך כַּלה / דבש וחלב תחת לשונך / וריח שַׂלמותיך כרֵיח הלבנון.

**

היא כורכת ידיה סביב צוארו, מאַמצתוֹ אליה, ולאחר שתיקה ממוּשכת תשׂיח:

שׂימֵני כַחותָם על לבך / כחותם על זרועך / כי עזה כַמות אהבה / קשה כשְאול קנאה / רשפיהָ רשפי אש – שַלהבתיָה. / מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה/ ונהרות לא ישטפוּהָ. / אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בּוֹז יָבוּזו לו.

**

אף הוא מחבקהּ – שני לבבות ונשימתם אחת. הוא מנשק שׂערותיה ואיבריה ואחר – שיכור אושרוֹ ואהבתו – הוא נח קמעה ועיניו עצומות. היא צופה בו וחרדת-מה מפעמתהּ. אז יתעורר, יקום על רגליו. כבר עלה הבוקר על ירושלים ואִמו, מחמל-נפשו, ודאי דואגת לשלומו. טרם תדע על שובו. הוא יבוא אליה ויספר לה על רוב אושרו ושמחת לבו, על שולמית אהובתו.

במְשׁוּבה קלה הוא נכנס לחדרה של האם הזקנה. היא שעוּנה אל החלון – מודאגת, שותקת. שׂיבה נזרקה בה ומאורעות הימים חרתו אותותיהם בפניה, אך קִסמי נעוריה עודם ניכרים בה. היא מפנה ראשה אליו, תימהון מהול בחרדה נשקף מעיניה. היא מחרישה. לאחר רגע תפתח בקול חלש ואִטי:

מה לך, בני, כי לא חזרת מזה יוֹמים?

הוא ניגש אליה, מחבקה, מנשק שערה, מלטף כפות ידיה.

אל נא באַפּךְ, אמי גברתי, מחמל-נפשי. טִייל בנך להנאתו בשדות בית-לחם, בעיניו ובכל חושיו שתה פאר השדות בהם הילך אבא אחר הצאן – וחי מחדש את נעוריו, הלוא הם גם נעוּרי מלכות ישראל. וברכיבתי במשעולי הכרמים, לחזות בעַם המפכּה חדוות עמל וברכת אדמתו – הביאתני הסוסה אל סביבות עין-גדי, בין מצודות ומערות שם שוטט אבא נרדף על נפשו מחמת שאול. ושם – שם נקרתה לי בדרכי נערה יקרת-נפש, כלילת-מחמדים, אין שניה לה ביהודה – חבצלת השרון, שושנת העמקים –

היא שותקת רגע, אך עננה קלה חולפת על פני מצחה. בני יקירי – היא משַסעת בנחת דבריו – הַסכּת לי ושמע בקול אמך:

אתה ידעת כי דויד אביך יעדךָ בסוף ימיו לרשת את כסא מלכותו. אמך ואביך חיבה יתירה נודעה לך מהם כל הימים, בך ראו נושא מורשת עַמנו ותורת אלוהינו בארץ הזאת אשר למענה שפכנו את דמינו במלחמות רבות מאז היחלצוּתנו משעבוד מצרים. עתה הניח לנו אלוהינו מחֲמת האויבים הרבים, אסמינו מלאים בר, אדמתנו נותנת לחמהּ, סַחרנוּ משגשג ופורח, מאוּם לא נחסר. עלינו, על בית המלכות, שׂוּמה איפוא לשמור מכל משמר את הפיקדון אשר הופקד בידינו. מה חכמוּ דברי הנביא אשר הזהיר את העם לבל ישים עליו מלך ואת המלך – לבל ירבּה נשים. כי ריבוּי נשים מסיר את לב המלך מעַמו ומאלוהיו – כי ריבוי נשים חטא-פיתויים בו ופיתויי-חטא ועבודת-אלילים ודוגמה רעה לרבים. אל נא, בני, תלך שְבי אחרי מראה עיניך, עודך צעיר ושנים רבות נכוֹנו לך לנהוג בחכמה ובצדק עַמך, לבנות נשַמוֹת הארץ שנחרבה במלחמות הרבות, לרפאהּ ולחזקה ולפארה ולבנות את בית קדשנו כאשר ציווה אלוהים ביד עבדו, דויד אביך - - -

צדקת מאד, אמי גברתי, ואִמרי-חכמה אֲמָרַיִך. אך לא תאוַת-בשׂרים היא אשר הניאתני להביא הנערה הזאת אל ביתי. לא נשים חסרתי, אך אהבה בָרה ונאמנה, נזר-תפארת היא לגבר וסם-מרפא לנפשו. זאת הרועה היא-היא אהבתי ונפשי קשורה בנפשה, לה אשיר את שיר השירים אשר לשלמה מלך ישראל והיא אשר תלד לי את יורש חלצַי… אמא, אמא, הן גם אותך לקח אבי באהבתו הגדולה וירוממך על כל נשיו ופילגשיו, הן את מָלכת בלבבו ואמונים שמרת לו ומשענת נאמנה היית לו ברוב נסיונותיו המרים…

אמא, אמא, הביני גם לנפש הבן כי כָלתה לבחירת-לבבו. בואי עמי לעת ערב ושׂאי לה ברכה והיתה לך לבת –

 

ג

לאן נעלמה?

הוא מחפש את שאהבה נפשו בחדרי הארמון, בחצר, בשבילי הגן. איננה. חמקה-נמלטה. אז יעלה על סוסתו קלת-הרגל ובדהירה מזורזת יחוש בדרך היורדת דרומה. לבו פועם בו בעוז. מה לה כי עזבתוֹ? הן לא העליבהּ ולא פגע בה לרעה, הן את כל לבו ביקש לתת לה, כל אוצרות רוחו – שי לרגליה.

כבר ירד הליל, ליל כוכבים נוצצים ותכלת עמוקה, צינה וריחות חציר יבש בשדות. אורות בודדים בבקתות הזרועות במדרונות. נבחת-כלבים רחוקה. הרוכב מחיש מרוּצוֹ – המלך החזק והמפורסם אץ בנשימה לכבוש את משׂאת-נפשו, את היקר לו מכל.

סמוך לביתה הוא עוצר סוסתו וקושרה אל עץ. הבית נם. רק אשנב בודד פתוח אל בָּדֵי אֵלה רחבת-נוף.

מי זאת הנשקפת בנשף דרך האשנב הפתוח? בואי, השולמית, בואי וּרדי אלי – הוא קורא אליה בלחש. בואי, תמתי, יונתי, כי כלתה נפשי אליך –

בין זרועותיו, ראשה לחוץ אל חזהו, היא משׂיחה לִבה המלא על גדותיו – לא, לא היא הדוברת. בנות-רוּח קלילות הן, החָגות בהר ובגיא, מסלסלות גלי פלגים זכים, לוחשות לעשבים ושיחים, לעֲלֵי תאנים וסַנסִני תמרים וזמוֹרות גפנים, מלטפות פניהם המיוּזעים של עובדים שאיחרו לחזור מעמלם בשדה, מרחפות בין רחובות ירושלים. הומות הרוחות בלבות דַלי-עַם, לקוֹטוֹת, עשוקים, כוהנים ונביאים הנוטרים אֵיבה לעושר-כְּרָכים טבוּל מִרמה וזימה והעורגים לאמת וטהרה ופשטות כטבע.

וכה תספרנה הרוחות קלות-הכנף:

בין כרמי עין-גדי רעתה הגדיים והרחֵלות. שמשות-זהב הצטחקו בפניה השזופים, נהרו בתכלת-השמים הטהורה אשר בעיניה – ופֶּקַע-האהבה שקוּי טל-שחרים גָמל בלבה. ימים שלמים הגתה בו, בבחיר-לבה, חלמה על אוהל-הרועים שלו: אנה פנה, אנה הלך לתוּר מרעה לעדרו? מנגינת האביב המתרונן עולה בלבה בכיסופי-אהבה עזים, כואבים, משכרים. היא נועצת עיניה באופק הרוגע עם דמדומים: עוד מעט ויישָמע קול נבחת כלביו, הוא ימהר לכלוֹא עדרו בדיר ואז יחוש אליה, להתרפק על חמדת-נפשו. אל גינת-האגוז עטופת-הסוד ירדו, וסמוך לפלג משתקשק בהמולת חרש, בין דוּדאֵי-שדה שופעי ריחות רעננים, שם תעניק לו מיטב דוֹדֵי ידידות-לבה; עם שחר ישכימו לכרמים, לראות בפריחת הגפן ובניצני הרימון – זה רֶנֶן אהבה ראשונה, שחר אהבה בלידתה.

ויש אשר תעלה לפניה דמות שוּנָם, כפר-מולדתה הקטן והצנוע אשר במורדות הגלבוע. אחים לה בכפר, עובדי אדמתם, והם מקיימים בעמלם גם את אִמם האלמנה. הם, האחים, פרשו דאגתם עליה, על אחותם היחידה, חוששים לשלומה ולכבודה. הֲיש טהור כדוֹדהּ, הֲיש דגוּל כבחיר-לבבה? שעה שבאה עמו לבית הוריה נִחֲרוּ-גערו בה וביקשו להשאירה בית הוֹרָתהּ. האח הבכור טען: אחות לנו קטנה ושדַים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידוּבר בה? והצעיר הוסיף עליו: אִם חומה היא – נבנה עליה טירת-כסף; ואם דלת היא – נָצור עליה לוּח-ארֶז. נסַכֵּל מזימתם של שועלים קטנים המבקשים לחַבּל בכרֹ את כרמהּ שלה לא נָטרה, שהרי לִבה אשכול-ענבים תוסס המחכה לבְצירוֹ.

והנה היא שוכבת שוב בסוכת-הנצרים. בודדה. הוגה בו. מבעד לסדקים זולף אור ירח כסף וצובטים הגעגועים. חולת-אהבה היא, ושפתיה נעות בלהטהּ:

מִי יִתֶנְךְ כאָח לי, יונק שְׁדֵי אִמי; אֶמצָאֲךְ בחוץ אֶשָקְךָ, גם לא יבוּזו לי. אֶנְהגך, אֲביאֲךָ אל בית אִמי, אל חדר הוֹרָתי, אַשְקְךָ מיין הרֶקַח, מעֲסיס רימוֹני.

אולם הוא איננו. איכה תשׂא כלימתה וחרדתה? הרועים ימלאו שׂחוק פיהם עליה, ואִבֵּי הנחל לעוֹג ילעגו לה: ברח דודֵך, השולמית, חמק-הלך לו… אולם היא יודעת:

רק לָצון חמד לו, שוֹב ישוב אליה, לרדוֹת דבשוֹ ולשתות יינוֹ עם מגדיו, ואז תשתַלהב שוב אהבתם בלהבה בהירה. והיא כממלמלת לתוך עצמה:

הַגידָה לי, שאהבה נפשי, אֵיכה תִרעה, איכה תַרביץ בצהרים? שׁלָמָה אהיה כעוֹטיָה על עֶדרי חבריך? הן כָּלתה נפשי אליך, הן כָּמה לך בשרי, למה תשׂימני פרוצה בעיניהם?


אולם בגוֹד לא בגדה בו – לא תבגוד! היא אוהבת אותו כאז ושבעתיים ייקר לה בשוּבו. ואז תיסחף שוב בגַעַש מחולות-המַחֲנַיִם העליזים והשושבינות מעֲבָריה תלוֶוינָה אותה בשיר:

שוּבי, שובי, השולמית,

שובי, שובי ונֶחזה בך!

מה תֶחזוּ בשולמית

כמְחוֹלַת המַחנָיִם?

מה יָפו פְּעָמיך בנְעָלים, בת נָדיב!

חמוּקי ירֵכַיך כמו חֲלָאים מעשה ידי אמן!


ואף הוא ישמח עמה בשמחתה. הלא הוא שהרעיד ראשונה נימֵי כינור לבבה, רַעַד בראשית אשר לא יישָכח. יום-יום תשב ליד המעיין ותהגה בעין-גדי ובעץ-התפוח, שם עוֹררָהּ אהבתו, שם חיבקה, נשקהּ והצית דמהּ –

ואז נקרה לפניה המלך הצעיר. המלך שלמה! ומִני אז נטושה מלחמה חריפה ומרה בלבה. כל תשוקתה אל בחירהּ האחד, אל הרועה, אך מאז הביאהּ המלך חדריו ודיבר על לבה – לא תדע מנוחה ומרגוע. היא נקרעת לגזרים בין ארמון המלך וחמודוּתיו הרחוקים, הנפלאים, שנשים מפוּרכסות, בנות מלכי נֵכָר, מהלכות בו, ולבין נוֵֵה-הרועים הפשוט, השדות והכרמים והאדמה היקרה הזאת אשר הניתוק ממנה כחֲתָך בבשר החי. לא, אין היא רוצה בעושר ובכבוד, לזרא לה אישור בנות ותהילות פילגשים…

והנה היא בזרועותיו של המלך הצעיר, המחבק גופה הצעיר, הלוהט ומפרפר כציפור בשִביָה. הוא מלטף ברוֹך חלקת שערה, צוארה המלבין ואיבריה הנאים. את אושרו הוא מחבק – ועיניו סגורות. אילולא חובתו הגדולה לעמו שהוטלה עליו על ידי אביו המלך, או אז מוכן היה לנטוש ארמונו ולצאת עמה אל הכרמים והגנים, לסעוד עמה לחם ומלח, לשתות מימי מעיינות ולדבוק בה. מה לו אוצרות זהב וכסף, מה לו תענוגות המלכוּת – ונפשו נשרפת באהבתה אליה, בלעדיה אין לו חיים וטעם חיים…

הוא מפייסהּ ומגלה כל לִבו לפניה. מרה וקשה היתה המלחמה על כתר המלוכה שנתגלעה בין אֶחיו. אך לבסוף הרכיבוּהו צדוק הכוהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע על הפרֵדה אשר לאביו, הורידוהוּ אל נחל גיחון ושם משחוּהו למלך – והוא בן שלוש-עשרה שנה – ויתקעו בשופר לאמור: יחי המלך שלמה! וכל העם עונה אחריהם: יחי המלך שלמה, והם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה. קמה ותהי צַוָאַת אביו המלך דויד. את שיא השיאים בחיי עמו השיג – אך אהבת-אמת, שאין קונים אותה בכסף ואין כובשים אותה בכוח, אותה לא השיג.


אכן, היא שמעה ויודעת על גורל חכמתו וכבודו ומעשיו. רבות הן בנות ירושלים הרוקמות סִלסולי-חלומות על המלך שלמה; על ארמון-הקיץ שלו אשר בלבנון ובוֹ מיטתו, סביבה שׁשיׁם גיבורים מלומדי-מלחמה, איש חרבּו על יְרֵכוֹ; אַפִּריון לה עשוי עצי ברוש וארז, עמודיו כסף וּרְפידָתוֹ זהב; מֶרכּבתו ארגמן ותוכו רצוּף – אהבתן הבָּרה. מה נאה הוא בעֲטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו ושמחת-לבו! אפס, היא עצמה, שאושר זה מצאה ממש, אשר במו עיניה חזתה-ראתה הדר ארמנותיו ועל מיטתו התעלסה עמו באהבה – היא עצמה נבוכה ונפחדה ונרגשה מאד-מאד ולא תדע נפשה.

הוא מוסיף לפייסה ולהרגיעה.

ארמונות-פאר, תכשיטים לרוב, בשׂמים ותמרוקים לנשיו – אך היא, השולמית כלילת-החן, היא-היא היעוּדה לו למלוך בלבבו, לה נתונה כל אהבתו. אִתי מלבנון כַּלה, אתי מלבנון תבואי, תָשוּרי, מראש שׂניר וחרמון, ממְעוֹנות אֲריות, מהררי נְמֵרים; אתי מהרי יהודה ועד למוצאי ים-סוף, עציון-גבר ואֵילת, שם יחצבו מעדני-ארץ ומשם יפליג אֳני שלמה להביא את סחר הגויים; אתי, אחותי כלה, רעיתי תמתי, אל הררי ירושלים, שם אקים כמצוַת אבי את בית-האלוהים בו ישכון עולמים רוח ישראל והדרו, נשמת עַמו ואדמתו – ושם אבנה גם את בית המלך. כאשר היתה בת-שבע לאָבי, מעיין של אהבה ואמונה ועוז וחוסן במערכות הרבות והמרות – כן תהיי אַת, השולמית, הנדיבה, מבצר זהב צרוף לבנוֹ, לשלמה, במלאכת-הבניין הגדולה והשלֵווה. כאישון בת-עיני אֶנְצרך, אַיֶילת אהבתי, המכובדה בשׂרות תהיי לי. לי היושב על כסא הכבוד והברכה של דויד.

פסי-ארגמן של השחר העולה האדימו שוּלי רקיע. רחש אנשים מתעוררים לעמלם בשדה ובגן. עדרים היוצאים למרעה והסוסה – אגלי הטל נוצצים על צְחור עורהּ – נוחרת ורוקעת בפרסותיה, כמצפה בדריכות להחזיר את אדונהּ עם בחירת-לבבו לארמון אשר בירושלים –


בנות-הרוח הקלילות, הפוזזות, סיימו סיפורן. ושוב הן מרחפות במרחבי התכלת, עוקפות ראשי השׂיבה לשׂניר ולחרמון, חולפות ביעף דרך הרים וגיאיות, עמקים וגבעות; מטַפחות על גלי הים הגדול, מלטפות בדרכן אִבֵּי נחלים ופלגים ומעיינות וגלי הירדן הזורם בין גאון סובכֵי חופיו; מסלסלות פני ים-המוות הרדום; חלקן יורד-סובב אל ערבות אדום, חלקן יורד פונה אל הגולן והגלעד - -

  • ובת-רוח אחת צעירה שובבה נִפלגה מעִם חברותיה ותָחוג מעל ירושלים העיר, הציצה בגדודי רוֹמי ופסיליהם, בנשרי-זהבהּ ותעלולי-נאפוּפיה, בחורים וסגנים וכוהנים בני-שַׁחץ, ותביט בעיני המוני-עַם עניים ועמלים, הנתונים במָצוק ובחרפת השעבוד במולדת – ותַחֲרוֹת בלִבם את דבר שירת האביב והחופש והדר הטבע, זמרת הנצח לנעורי עַם ואדמת מולדת, לאמור: שיר השירים אשר לשלמה - - -
המלצות קוראים
תגיות