מסתרי פאריז
אז'ן סי
תרגם
מצרפתית: קלמן שולמאן
|
כרך שני הקדמה אֶשְׁקֳטָה ואביטה במעוני – אמרתי בצאת החלק
הראשון ממסתרי פאריז לאור – אשקטה ואביטה מה אחרית החָזון החָדש הזה אשר
נראה בליטעראַטור העברית? אשמעה מה יענו משכילי בני עמנו, ומה ידברו על פֹּעַל
ידי זה? לפי משְׁפְּטֵי צדקם אשר יחרצו, אם לחסד ואם לשבט, אדעה אם אוסיף עוד
להפיץ ביעקב גם את יתר החלקים הספונים אתי בכתובים, או אחדלה. והנה נִגְלֹה נִגְלָה החלק הראשון
מהמסתרים בשפתנו הברורה, ראיתי את אשר לא קויתי, והתבוננתי את אשר לא האמנתי:
שוחרי שפת עֵבר קִדמו פניו בתודה, בזמירות הֵרִיעוּ לו. האנשים אשר שפה זרה, להם מוּזרה, ששו
עליו בשמחה בהגלות נגלות לעיניהם חדשות ונצורות אשר נסתרו מהם במסתרים. והמבינים גם לשונות אחֵרות, עָלְזוּ
בכל לב בראותם כי עוד שפתנו אִתנו, ולשוננו נגביר להביע בה אֹמֶר ולנוֹבֵב ניב
שפתים כאחת הלשונות המתהלכות בארץ החיים.
ומשכילים רבים החוקרים לתכלית שפת עֵבר ולשון צרפת, הרהיבו בנפשי עֹז
וַיַשְׂגִיאוּ פָעלי באמרם אלי "כי ההעתקה הזאת תוכל להתחרות את הַצוּר אשר
ממנו חֻצבה, ובמקומות רבים עלתה עוד עליו במתק שפתה וצחות לשונה". ומכל העָרים ומכל עֲבָרִים נָהרו אלי
מכתבים רבים מלֵאים תודה וברכה על עֲמַל נפשי להגדיל שפתנו המסֻלאה והנהלָאה,
ולהאדירה, וכלם יבעניון כי אוסיף עוד להוציא לאור גם את יתר חלקי מסתרי פאריז
אשר עודם אתי בכתובים. ועתה הֵא לכם, קוראים נכבדים! גם את החלק
השני, קחוהו ושימו נא לבכם אליו, ותֵדעו ותִראו כי לא נופל הוא מהחלק הראשון,
ועוד יתר שאת לו בְּבֹר נְאֻמוֹ והגיונו, ובטֹהר ניבו ולשונו, במרוצת דבריו
וחֶלקת אמָריו, גם לא נספחו אליו שגיאות רבות בבית הדפוס כבחלק הראשון – אפס גם
על השגיאות ההן לא יזעף לבי, מדעתי כי רק נבער מדעת יתאמר: "זך פָעלי בלי
כל מגרעת" ורק אויל אדם יתקצף בְּהֵעָוֵה מעט מעשה ידיו על ידי הדפוס, וכל
מֵבִין יֵדַע ויָבן כי כאשר לא יתָּכן בר בלי תבן, כן לא יתכן מעשה אנוש בתכלית
היֹפי, ומעשה הדפוס בלי כל משגה וָדֹפִי –. גם לא אֵחַת מגערת שנים שלשה בעלי לָשׁוֹן אשר נתנו עלי
בקולם לאמר: "למה זה חָדלת מֵחַפֵּשׂ בַּנֵרוֹת את סתרי ארץ הצבי, והלכת
לָנוּעַ על ארץ צרפת לחפש את מסתרי פאריז בנר הַמֹרִיָה, היא השפה העבריה
–. מגערתם לא אֵחַתָּה! יען עי כל
ישעי וכל חפצי רק להרים רקן לשוננו הנָוה והמעֻנגה, ולהוכיח לכל עוּלֵי הימים כי
גם אחרי אר תַּמָה נכרתה מפי החים זה כאלפַיִם שנה, עוד היא שָׂפָה יָפָה במאד
מאד, "ובכח זְקוּנֶיהָ, ובמעט מלותיה, תעש נפלאות ככל אשר תעשינה השפות
הנדברות בחזקת כח עלומיהן, ובהמון מלותיהן הרבות והעצומות". ועל ידי המסתרים אקוה כי נחשפו גם המון
נסתרות בשפתנו העברית, וזאת כל חשק לבבי! וה' אלהים יהי עמדי, ויאמץ את ידי,
לבצע את מעבדי, יתן לנפשי העיפה כח, עד אשר אמציא מנוח, גם תקוה וָשֵׁבֶר, ללשון
עֵבר. כב אָדָם הָעִיר חֹדֶשׁ ימים חָלף עבר מהלילה ההוא אשר בו
נִקַר רודאלף את עיני המורה. עתה
אנהגך אביאך, קורא יקר! אל עיר קטנה הנקראת בשם אִילע-אָדָם, עיר יפה בנויה
בנָוָה על מֵי מנוחות ונשענת אֶל יער צומח עצים. בערים הקטנות יְדֻבַּר גם על כל מקרה קטן כעל
ענין יקר ונכבד, וגם באדם העיר נִדברו שֹּאֲפֵי חדשות איש אל רעהו, ויִתחַקוּ על שרשי האיש אשר בָּנה שם בֵּית מִטבחים גדול ורחב ידים, אלה לאלה
שואלים מי הוא זה ואי זה הוא האיש העשיר אשר ידיו רב לו לבנות לו בית גדול ונחמד
למראה כזה? וכֻלם יענו ויאמרו: "נסתרה דרכו מאתנו!" וגם לאחרונה
בראותם את שֵם האיש "דניאל הַטַבָּח" כָתוב על פח מרקע התלוי על משקוף
בית המטבחים, גם אז לא הפיקו עוד המשחרים לחדשות את זְמָמָם, ויתאוו תאוה לרדוף
ולדעת גם את תולדות האיש ההוא עִם כל הליכותיו ועלילותיו. ואחד מִצְמאֵי חדשות לא יָכוֹל עוד
להתאפק ויקפוץ בראש וישאל את פי הנער העושה מלאכה בבית ההוא "מי הוא
אדוניך? מה מעשהו עד הֵנה? וְאֵי מִזֶה עַם הוא?" אך לדאבון נפשו השיב לו
הנער אמרים כי גם הוא איננו יודע עוד את אדוניו, ולא ראה עוד את פניו, יען כי
איש אחר ימלא מקומו כל הימים, והוא צופה גם הליבות הבית הזה תחתיו. מקץ שתי שעות באה עגלת צב רתומה לשני סוסים
אבירים, ותעמוד בחצר בית המטבחים, ושני אנשים ירדו מהעגלה, האחד מורף אשר נרפא
מן המכות אשר הִכָּהוּ המורה ויָשָב לאיתנו, והשני חרבונה אשר החליף את בגדיו
הצואים וילבש מחלצות עד כי נהפך לאיש אחר ומורף הביא אותו אל חדר יפה, ולפי
הנראה לא היה מורף מוּזָר שם, כי מִהר
ויפתח אֲרון עצי לוּז ויוציא מתוכו צנצנת יין וכוסות. ויאמר אל חרבונה: "התשתה כוס יין
להחם את בשרך בקָרה?" "סלח נא אדוני מורף! לא אחפוץ כעת
ביין". "יען מה?" "יען כי גם רִשפי השִׂמחה יָחֵמו לב אדם
כמו יין – ". "ומה שִמחתך, ידידי!? "שִמחתי הלא היא, כי אתה אדוני שִחרת את
פני אתמול על חוף הנהר אשר אנכי עֹבד שם את עבודת הרפסודות, ועיני לא רָאתך למן
הלילה ההוא אשר עִוֵּר בו הכושי את עיני המורה – חֲזיז ורעם! שַׁמָה החזיקתני אז
– ומה גם כי פני רודאלף המפיקים תמיד רצון וחסד, נֶהפכו אז לזועה ולמשחית עד כי
נִבהלה נפשי מפניו....." "כַּלֵה נא ראשית דבריך, ידידי!" "הלא כֹה דברי כי אתמול שִמחתני אדוני
בהִגָלותך אלי בהדר כבודך, ובאָמרך אלי כי הִנך בריא ואולם גם האדון רודאלף שָב
לאיתנו. אפס כי הֶעצבתני
בְהַגֵדְךָ
כי האדון רודאלף שְכֵחָנִי – אך בראותך כי נפלו פני, אמרת
אלי כי לא בַּנְתִּי לְרֵעך, וכי דמית בדבריך כי הוא שכח לשלם לי כגמול ידי, אך
חלילה לו לשכוח את האיש אשר פָּדָה נפשו מִמָוֶת. לַדָבָר הזה צָהלי פני, ואמרתי כי גם אנכי לא שכחתיו ולא
אשכחהו לנצח בגלל אמָריו הנעימים אשר אמר אלי " כי לב אדם לי ורגשי כבוד
בחֻבי." "צר לי מאד – אמרת עלי – – כי ענינים
אבים הִכבידו אַכפם על האדון רודאלף לנסוע מזה ימים אחדים אחרי הלילה הנורא
באלוני בכות, ועל כן שכח להשיב לך כעל כל תגמוליך עליו, ולי אני יידך אין-כֹּל
בלתי אם משכֻּרתי דֵי החיות נפשי ונפשות אנשי ביתי, ובמה אשלם לך על חסדך ועל
אמתך –." "אל תוסף הָתֵל בי, אדוני! – אמרתי אליך
– כי במה הגדלתי חסדי לך?." " כי חִלצת נפשי ממות – השיבות אלי –
נפשי ונפש רודאלף אדוני ואלופי.
ומאד יפָּלֵא בעיני מדוע לא שִחַרְתָּ בית האדון רודאלף מהלילה ההוא אשר
עִוֵּר בו הכושי את עיני המורה, כי אז לא שכח רודאלף מִשַׁלֵם לך כגמול ידך
–." "איכה ארהיב בנפשי עז לרמוס חצֵרו ואנכי
לא נִקראתי אליו? גם האמנתי כי לא דָרוּש אני עוד לחפצו." "איך האמנת כסבר הזה? שאלת את פי, הלא
לַמִצְעָר היית דָרוש לו לקחת מפיו תורה ותשואות חן על אשר עָבדת אותו בתמים
–." "המעט ממני, מורף אדוני, אמרתי אליך,
המעט ממני נְעִים דִברי האדון רודאלף כי לב אדם ורוח נכון בקִרבּי..." "רב לנו דַבֵּר מזה עוד – אמר מורף אל
חרבונה ולא נְתָנו לבַצע את אמָריו – ועתה דע לך כי יגעתי אתמול כל היום
לבקשך. עד אשר מצאתיך פה – ההוֹקַרְתָּ
רגליך מבית עלוקה הנקרא בשֵם "שְפַן הַלָבָן" כי לא מצאתיך שם
אמש?." מיום אשר נודעתי אל האדון רודאלף לא יתנני לבי
בוא שמה –." "אך כַּלֵה נא ראשית דבריך במה השמחתי
לבך אתמול?" "בהודיעך כי תתן לי מקום בבית איש עשיר
להִשְׂתַּכֵּר ארבעה פֿראנקים ליום – ארבעה פֿראנקים ליום! חֲזִיז ורעם! – לא
האמנתי למשמע אזני, אך אחת הִבטחתני על דִברתך כי הָיֹה תהיה כזאת, גם אמרת אלי
אי יגורתי פן אהי לבוז בעיני האיש העשיר ההוא בבואי לביתו לבוש קרעים, ובמחסדך
הגדול הבאתני בית אוצר בגדים ובָרֹתָ למעני בגדי תפארה, והיום בבקר שבת אלי
ותושיבני אִתך בעגלת צב ותביאני אל העיר היפה הזאת –. "היֵרע לך כי לקחתיך מאת אדוניך בעל
הרפסודות?" "יראתי פן לא יספחני האדן החדש לעבודתו,
ואדוני הראשון יקח לו איש אחר תחתי, והייתי כמתעתע – אך מי יגור פֹּה בבית?
אדַמה כי בית מטבחים הוא זה...." "כן הדבר, ואחד מִידִידַי הוא בעל בית
במטבחים. היש את נפשך לבַקר את
הבית?" "יש ויש אדוני! כי מִדֵי אראה בית
מַטבחים, אזכור את ימי ילדותי, ימים אשר טָבחתי את הסוסים במאָנטפויקאָן. לוּ היה לאֵל ידי לבחור לי עבודה, כי
אז בחרתי רק את עבודת הטבחים – כי נִכספה נשפי לרכוב על סוס אַבִּיר בשוָקים
לקנות שם פרים וכבשים ועתודים, ולהובילם לבית המטבחים – ולהורידם לטבח –." "אך לכה ונלכה לבַקר את הבית עד אשר
יאכלו הסוסים את המספוא אשר בּאֵבוס." מורף וחרבונה באו אל בית המטבחים, ויבקרו את
הָרֶפֶת אשר שלשה פרים אבירים אסורים שם, וגם כעשרים כבשים נמצאים בו, משם באו
אל אֻרְוַת הסוסים,אל בית העגלות, אל בית המטבח, ואל כל חדרי הבית הנקיים
והמשוחים בַּשָׁשַּר. אחרי ראותם את כל הבית ההוא ומלואו, אמר מורף:
"מאשר הוא ידידי בעל בית מטבחים כזה, האין זאת חרבונה?! הבית וכל אשר בו
ועוד אלפַּיִם שקלי כסף הם נַחלתו ואחוזתו, גם הוא רק כבן שלשים ושמנה שנה, בריא
אולם וכביר כֹּחַ ואוהב מאד את מלאכתו.
והנער ההוא אשר ראית בבית במטבח, הוא נער יְשַּר לב, ובכל פעם אשר יִסַע
אדוניו לעשות מקנה וקנין, הוא מְמַלֵא את מקומו באמונה – הלא מאשר הוא ידידי
זה?" "כֵּנים דבריך, אדוני מורף! מאֻשר הוא
האיש אשר אלה לו! ולא רבים יאֻשרו כמוהו – אך מה רב גם אָשְרִי כי אשתכר ארבעה
פֿראנקים ליום!" "עתה ידיד נעל נא אֶל עֲלִיַת הבית, כי
שם יִמָצֵא כעת האיש העשיר אשר בביתו תמצא מקום להשתכר ארבעה פֿראנקים
ליום." "ומדוע לא הודעתני זאת עד כֹּה?." "עוד מעט וְתֵדַע שֹׁרֶש הדבר." "חַכֵּה נא רגע קטן! אמר חרבונה בפנים
זֹעפים – שמע נא וְאַגֵדְך דָבָר אשר אולי הֶעלים ממך האדון רודאלף, ואשר טוב לי
אם יֵדע זאת האדון החדש בטרם יספחני אל עבודתו, כי אם לא יחפוץ בי בגלל הדבר
הזה, טוב לי כי לא יִקָחֵני עתה אל ביתו מאשר ישלחנו אחרי כן מעל פניו...." "ומה הוא הדבר?." "כי הייתי אֲסִיר-אֳנִי", ענהו
חרבונה בלחש. מורף נאנח בשמעו
זאת, וחרבונה הוסיף לדַבר: אך לא על דְבַר גנֵבה אֻסרתי באניה, כי מעודי לא
גָנבתי מיד איש מאומה אף כי הייתי רעב ללחם.... אפסס כי הרעותי לעשות גם מִדְבַר בליעל זה, הה! כי רצחתי –
בקִצפי – ואדם אַיִן אשר יְסַפֵּחַ איש כמוני בנַחלתו, ורק האיש אשר אני משֶׁה
את רַפסודותיו, רק הוא יודע את אשר הייתי, ובכל זאת יתן לי מקום להשתכר אצלו פת
לחם, ואתה מורף אדוני! הלא אתה ידעת את דרכי האיש אשר תביאני אל ביתו, ואם
תֵּדַע כי תִבחל נפשו בי אחרי הִוָּדְעוֹ מי אנכי, טוב לי כי אחדל ממנו, כי אני
אגיד לו האמת...." "בוא נא אתי, ואל תירא רע". ענהו מורף, ושניהם עָלו אֶל עֲלִיַת
הבית. מורף פתח את דלת העליה,
והנה – רודאלף לקראתם. "מורף ידידי! הניחה נא אותי לבדי עִם
חרבונה". אמר רודאלף. כג הַגְּמוּל "יחי האגרוף!" קרא חרבונה, שָׂשׂ
אנכי בשובי לראות פניך, אדוני רודאלף, או הוד מַלכות!" ובאמת שָׂמח לבו בשובו לראותו, כי לִבּוֹת
ישרים יִקָשְרו יחד על ידי הטוב אשר עָשׂוּ, כעל ידי הטוב אשר קִבלו –. "ברוך בואך, ידידי!" אמר רודאלף
אליו, "גם אני שָׂמֵחַ לראות את פניך." אם כן שָׂחַק לי האדון מורף באָמרו כי הלכת
בדרך רחוקה. ועתה שָׂא נא לי כי
לא שַבְתִּי אֶל ביתך מהלילה ההוא אשר בו נענש המורה. הִסכלתי עֲשׂה, ואתך הסליחה!". "סלחתי כדבריך!" ענהו רודאלף בפנים
שׂחקים, ויוסף דַבֵּר: "הראית את תורת הבית הזה?." "האדון מורף הֶראני את הבית עם כל
הליכותיו, ומה טוּבו ומה יפיו! אך אנכי אֵשב מעתה בבית איש עשיר כל פי תעודת
האדון מורף, ואשתכר שם ארגעה פֿראנקים ליום –." "אך אנכי אֹבֶה לעשות עמך עוד
יִתְרָה...." "להשתכר יותר עוד מארבעה פֿראנקים ליום?
סלח נא אדוני אם אנכי פֹסֵחַ על שתי הַסְעִפִּים.... יותר מארבעה פֿראנקים ליום!...." "שמעני ידידי! הבית הזה עם כל אשר בו,
ועוד אלפַיִם שקלי פֿראנק אשר במלתחה הזאת, אנכי נותן לך לאחוזת עולם – ". חרבונה שָחק בקרבו ברוח נבוכה, ולא הֵבִין את דברי
רודאלף אף כי דִבר בשפה ברורה ולא בחידות. "ידעתי, – אמר רודאלף ברגשי ידידות –
ידעתי את מבוכתך על כן אֶשְנֶה את דְבָרַי כי הבית הזה ומלואו ועוד אַלְפַּיִם
שקלי פֿראנק, אני נותן לך לצמיתות." פני חרבונה הִתאדמו, אגלי זֵעה הִתגלגלו
מִמְרוֹם מִצחו, וידבר בלשון עִלגים וברעדה: " הבית – והכסף – לִי
המה..." "כן הדבר – ענהו רודאלף – הבית עִם
המַטבחים גם הכסף נתונים המה לך מִיָדִי, הַהֵבַנְתָּ את דְבָרַי?" חרבונה התנודד על הכִסא הֵנה והֵנה, וַיְגָרד
בלי חֵפץ את אחורי בְּדַל אזנו, וַיִדֹם.
רעיוניו נבוכו, נפשו נבהלה ולא האמין למִשמע אזניו – כי כגבוה שמים מארץ,
כן גָבה ממנו הדבר להאמין כי בפתא פתאֹם יוקם מֵעֲפַר דלותו, וֱיוּרַם מאשפות
שפלותו לָשֶבֶת כתפארת אדם בבית נחמד מלא כל טוב וכל יְקָר. גם צִדקתו אשר עשה לרודאלף, לא נֶחשבה
בעיניו מאומה, ולא יָכֹל האמין כי בַעדה ישֻלם לו שֶׂכֶר רב וכביר כזה. ורודאלף לא אץ להָעיר את חרבונה מתרדמת
מבוכתו, ויתבונן בו בעינים מפיקות גילה ותוגה, וַיִוָדַע לו כי ימָצאו בתבל בני
עֹנִי וְיִלְדֵי אסון אשר לא יאמינו כי יבא טוב להם לֵאור גם בְּאוֹר הצלחה קטנה
אשר לא יָקרה בעיני רבים מעמי הארץ. אחרי רגעים מעטים אמר רודאלף אל חרבונה:
"אדַמה כי הֵמַתָּנָה הנקלה אשר אנכי נותן לך, גדולה היא במאד מאד בעיניך
עד כי רוח בינתך מֵאנה הַאמין בדברי –." "הוד מלכות!" ענהו חרבונה וַיִתַּר
ממקומו, "הוד מלכות!" לבי ידמה כי רק לְהַתְעוֹת אותי אתה נותן לי את הבית
ואת הכסף – אך אנכי לא אוּכַל...." "לְהַתְעוֹתְךָ? שאל רודאלף בתמהון,
להתעותך? בָּאֵר נא דבריך."
פני חרבונה נהפכו לפני לְהָבים, וַיַעַן ברוח עז ויאמר: "למען אשלח
בגנֵבה את ידי, למען זאת לא תתן לי כסף רב כזה, זאת ידעתי: – ומה גם כי מעודי לא
גָנבתי – אך אולי תחפוץ לעשרני לבעבור עֲשׂוֹת רֶצַח ולשפוך דמי אדם – הה! זאת
לא אוּכַל! כי רבת שבעה לה נפשי מרורות פתנים. על דְמֵי שר האלף אשר שפכתי בקִצפי –." "הה לי על קְשֶׁה יום כמוך!" קקרא
רודאלף במר רוחו, "האם כֹה יקשיחו בני האדם את לבם מִתֵּת לִקְשֵי יום
תחנה, עד כי לא יֵאָמֵן להם כי ייטיב להם איש בלתי עם בַעבור הַתְעוֹתָם על ידי
זה לגנוב או לשפוך דמים? –."
אחרי כן שם אל חרבונה את פניו, ויאמר: "שוא יחשוב לבך עלי, ידידי!
חי ה' כי כל ישעי וכל חפצי במתנת ידי זאת היא רק למען תלך בדרך תמים אם תִשבע
לחם ותלבש מחלצות, ולא אחשוב בזה דבר זולת שַלם לך על החסד אשר עשית עִמדי!
–." "החסד אשר עשיתי? הלא חסדי כציץ השדה,
ובמה נחשב הוא?". "שמע
נא, אמר רודאלף אליו, הן אמת כי עוד לא תוכל להבדיל בין טוב ובין רע, יען כי
מעודך אָרחת לחֶברה עִם פועלי און, חמש עשרה שנה גַרְתָּ עִם אסירי אֳני אשר
הִתמכרו לכל תועבת ה', אך בכל זאת לא נִפתה לבך לגנוב מיד איש מאומה, גם נִחמת
בכל נפשך על אשר הֶעוית, ואָסרת אִסָר לבלתי שוב עוד לכִסלה....." הדברים האלה יָספו עוד שִמָמוֹן בלב חרבונה,
ויאמר: "הבגלל זאת תתן לי בַּיִת והון? – אין זאת, אין זאת, אדוני!" "על דברתי, ידידי! כי רק בגלל תּוֹם
דרכיך וְישׁר לבבך אשר נגלו מעת אשר סִפרת לי תולדותיך בבית המרזח ולא הֶעלמת
ממני גם עוָתתך גם צדקתך – כי בהתחפשי אז בבגדי עִדים ודברתי שפת השודדים, האמנם
כי גם אנכי כאחד מִבָּאֵי בית המרזח, ולא כחדת דבר תחת לשונך – רק בגלל אלה הנני
נותן לך את הַמַתַּת הזאת." "אמנם אדוני הלא יֶשְׁנָם שכירי יום רבים
אשר מעודם הם ישרי לב ותמימי דרך, ומה ישֶׁר מצאת בי יותר מִבָּהֶם כי תתן לי
יתר שאֵת עליהם? –." "מי הִגיד לך כי לא הגדלתי לעשות גם
לרבים מהם כאשר עשיתי אתך? אפס כי גם לאיש היושב ביןאזרחים נכבדים והוא נכבד גם
בעיניהם, יֵאות לנו לעשות חסד ואמת אם נפֹל יפֹּל פלָאים בתגרת ידי עוני
וָחוֹסֶר, הלא יֵאות לנו להגדיל עוד חסדנו שבעתים להאיש היושב במערת פריצים כל
ימי חייו בין בנים משחיתים אשר לא יישנו אם לא יָרֵעוּ ונגזלה שנתם אם לא ישחיתו, ובכל זאת לא יאלף ארחותם, וגורלו
לא יפיל בתוכם! ואתה הוא האיש! –.
זאת לא זאת כי עוד הפלאת לעשות עמדי חיים וחסד בהצילך את נפשי ואת נפש
מורף ידידי מבאֵר שחת. כי על כל
אלה עָלַי החובה לחלץ נפשך מטיט היון, ולתת לך מהלכים בין אנשים ישירים, כי עוד
לא אבדה תוחלתך להיות איש ישר ותוֹם דרך.
גם בזה הפקת מאתי רצון בְשַׁלֶמְךָ להמורה טובה תחת רעה, וחֶמלה תחת
אכזריות. ותחת אשר הוא הִרבה
פצָעיך חִנָם וְיָזַם לקחת את נפשך בבית מגורי, היית אתה לו למשענת ביום צרתו,
וַתְּנַהגהו וַתְּנַהגהו וַתְּבִיאֵהו אל אֹהֶל ביתך הצר אשר במגרש נאָטר-דאַם
מספר תשעה." "איכה ידעת מקום מגורי, אדוני
רודאלף?." "בלילה ההוא אשר יצאתי מביתי עם המורה,
שלחתי את נערי לצאת בעקבותיך עד בית מושבך –." "אך האדון מורף הלא הגיד לי כי אתה אדוני
לא ידעת את מקום מגורי." "לנסותך עשיתי זאת, לדעת אם גם כֹּה יָקרה
רוחך לבלתי זָעוֹף עלי על אשר נשיתי טובך הגדול אשר עשית עמדי, ולא שלמתי לך
כמעשיך בכסף מלא, לבל תוסיף עוד עבוֹד את אדוניך עבודת פרך בעד פתותי לחם העצבים
– ומורף ידידי הודיעני אתמול כי אתה לא הלינות עָלַי ולא התאוננת, אך הנתת לו
אלף תודות על אָמרו לתת לך מקום להשתכר ארבעה פֿראַנקים ליום." "שמע נא, אדוני! ארבעה פֿראנקים ליום, דבר
גדול הוא מאד לאיש רק ונקלה כמוני –.
אך על הטוב אשר עשיתי אני אתך, יאות לי להודות עוד לך, אדוני
רודאלף!" "יען מה?" "יען כי מעת אשר גלית את אזני כי עוד לב
האדם ורוח נכון בקרבי, מהעת ההיא נהפכתי לאיש אחר, נפלאת היא בעיני איך דברים
מעטים כאלה כַּבִּירֵי כֹּח הם להצמיח על תלמי לבבי שְׂעִפִּים לא שערום מורשי
לבי מעולם, אך הלא גם שני גרעינים קטנים אשר יטמנו בחיק האדמה, יציצו ויפרחו
ויעשו שבלים גדולות מלֵאות וטובות –." הדברים האלה והדמיון הזה לפלא היו בעיני
רודאלף, אך באמת פעלו דברי רודאלף ההם פעולה עזה בלב חרבונה, ויעירו בו את
רגשותיו הטובות אשר היהו צפונות בסתרי חדי לבו. "ראה נא, אדוני!" הודיף חרבונה
לדַבר, "ראה נא, הן אמת כי הצלתי את נפשך ואת נפש מורף מרֶדת שחת, אך לעומת
זה הורדתי גם נפשות נקיים שאולה, ומֵתַי אלה לא יחיו, הה! רְפָאַי בל
יקומון....." ובדברו הוריד לארץ ראשו ויאנח בשברון מתנים. "הַנֹחַם הזה רפאות לנפש הוא, ובעד הטוב
אשר עשית, הנה שכרך הרבה מאד." "וזולת זה, אדוני! ירעמו עוד באזני
הדברים הנוראים אשר דברת אז אל המורה על דְמֵי אדם אשר שָׁפַךְ, כי גם
אנכי....." להַעביר את מחשבת חרבונה, הֵסַב רודאלף את פני
הדבר וישאלהו: "הגידה נא לי ההֵבאת את המורה אל סט-מאנדע? "כן, אדוני רודאלף! – גם החלפתי את
שטרותיו בכסף וקניתי לי אֵזוֹר עוֹר ואשים את הכסף בתוכו וחגרתיו על מתניו, ומני
אז הוא בבית איש ישא אשר ינַהלהו בלחם אבירים." "עוד שאלה לי אליך, ידידי!" "דַבֵּר, כי שומע עבדך!" כי תלך בעוד שלשת ימים אל המורה, ותביא לו את
אגרתי זאת אשר ערכתי את סוֹכְנֵי בית אספי דלים, והוא יתן להם 4500 פֿראַנקים,
ובעד הכסף הזה יכלכלוהו כל ימי חייו, כי כן נדברתי אִתם. לבבי יחשוב כי ייטב אז מעתה, כי אז ישב
בנוה שאנן, ודבר עם אדם לא יהיה לו עוד בלתי אם לחשוב מחשבות נֹחַם כל הימים,
נִחמתי כי לא עשיתי זאת בתחלה – אך אם ימאן המורה בזה, נִוָעֵץ אז עצה אחרת. התבטיח לי, ידידי! למלא את שאלתי
זאת?" "בכל לבבי אמִלא משאלותיך אם אך תהיינה
עתותי בידי, כי האדון מורף הבטיח לי בחסדו להביאני אל אדון חָדש אשר אשתכר בביתו
דֵי מִחיתי...." לדברים האלה השתאה רודאלף, ויאמר: "ואיה
ביתך? איה חנותך וכַספך אשר נתת לי?" "רב לך אדוני הָתֵל בי! – הטרם אדע כי
בקרבך תלעג לְרֵישִי, ותחשוב "אנַסה נא ואראה אם יאמין ראש חמור כחרבונה
בדברי מַהתלותי?". רב לך
אדוני לצחוק...." "לא ידידי! לא מצחק אנכי...." "אדוני רודאלף! לא נוסיף עוד דַבר דָבר
לא יֵאָמֵן – ואף כי גם חסד האדון מורף פליאה דעת ממני, בכל זאת יָכל אוכל לשערו
בנפשי, אך כי יִנָתֵן לי בית, הון וָעשֶׁר בלי מחיר ובלי כסף – מה רב הלעג הז! –
חזיז ורעם! לעג הרבה! –." ובדַברו מלא שחוק פיהו. "על דִברתי, ידידי! על דברתי כי לא אלעג
לך...." "שמעני נא אדוני! זה מעט נואלתי ודמיתי
כי ברב כֹּפֶר כזה תאבה להטות לבי לדָבר רע, להתעולל עלילות ברֶשע, ואחרי כן נִחמתי
ואמרתי חלילה לאדוני רודאלף מֵחשוב מַחשבת און כזאת, ובכן נפקחו עיני לראות כי
רק מצַחק אתה לי לדעת אם נִמשלתי כבהמה... אפס כי גם אנכי אינני נִבער מדעת לבלתי הַבדיל בין צחוק ובין
דבר אמת." אָבדה עֵצה מרודאלף איך יאמנו דבריו בעיני
חרבונה? על כן נתן עליו בקול נָגיד ומצַוה, ויאמר: "מעודי לא צחקתי לאיש
חסדי! ובכל לבבי נתתי לך את הבית וכל אשר בו עם אלפים שִקלי פֿראנק הלוּטים
במלתחה הזאת, אך אתה תַּקשה לבבך ותמָאן האמין בי וְתַכביד עלי אכפך לְהִשָׁבֵעַ
באלהי השמים והארץ כי באמת ובתמים ובכל אַוַּת נפשי נתתי לך את הבית
והכסף לצמיתות! –." כשמוע חרבונה את דברי רודאלף אלה אשר דִבֵּר
ברוח רֶגש, ובראותו את חֲזוּת פניו המפיקות תלונה על איש לא אֹמֶן כמוהו, לא
פָסַח עוד על שתי הסעפים ויאמן בדּברי רודאלף ובמתנת ידו, וַיִדום רגעים אחדים,
ואחרי כן אמר בקול חרדה: "אני מַאמין, הוד מלכות! אני מאמין בטובך הגדול –
רבבות תודות לך – הה! אש רָש ונבזה כמוני אין בו כֹחַ להודות כאשר יאתה לך,
אדוני! – ומִלה אין בלשוני רק להבטיחך כי מעתה אהי מָעוֹז לַדָל, מִשען לנקשה
ורעב, ומושיע לבני עוֹנִי אשר הָטבּעו בַבּוֹץ כהזמירה וכֹחַ אַיִן לעלות מבור
שאון.... "הַתּוֹדָה הזאת עלתה על כל תודה – אתה
בַּנְתָּ לְרֵעי –. שם בָּאָרון
תמצא את ספר המקנה ואת ספר החתום והגלוי אשר כתבתי לך על שם דניאל הטבח,
"דניאל"? שאל חרבונה בשממון. "יען כי בן בלי שֵׁם אתה, על אקרא לך בשם
זה, ואתה תתן כבוד לְהשֵׁם הזה – זאת ידעתי נאמנה –." "חי נפשי כי אלך במעלי צדק –." "רק חזק ואמץ, ידידי! ותהי עֵד מְמַהֵר
בהמַטים עקלקלותם כי לא אבד נִצחם ותוחלתם – כי אתה אחרי עשותך חטא משפט מָוֶת,
ואחרי אשר נשאת עֹנֶשׁ איום ונורא על חטאת נפשך, וְשָׁבְתָּ אל ה' בכל לבבך ולא
שַבת עוד לכסלה, אתה – אתה יושב עתה בסוד ישרים ולא יחסר כֹל לך, אתה הולך
נכוחות בדך צדקה ויש שָכר לפעולתך, ואת דרכיך ילַמדו פושעים וחטאים, יכירו וידעו
כי ימין ה' פשוטה לקבל שָׁבים אף כי הֶעוו דרכם וּשְׁאוֹל חטאו –. ועתה ידידי אנהגך אביאך אל שר העיר ואל
הכהן ואודיעם את הליכותיך – כי היום או מחר יִוָדַע להם אָרחך מפי אנשים זולתי –
וטוב לך כי ישמעו זאת מִפִּי, ואנכי אתן להם עֲרֻבָּתִי בעדך כי מהיום והלאה
תִּתַּמָם והיית יְשַׁר לב ונָבָר – ועוד יִתְרָה אעשה לך והרימותי תרומה מכספי
אלף פֿראנק לחֹדש עד מֶשךך שתי שנים, ואתה תקבל מידי את מכסת הכסף מִדֵי חֹדש
בחדשו, ותחַלק אותו לעניי עָם עם השר והכֹהן, ובזה תפיק מאתם רצוןף ויתנו לך
מהלכים בינינהם, גם יתנו לך כבוד נגד הֶהָמוֹן אם אך אתה תכין לבך לקנות אהבתם
במחיר יָשרך ותֹם דרכיך....." "אדוני הנכבד! עתה ידעתי את הָגוּת לבך
–. כי לא רק למעני עשית חסד
אלהים, אך הצגתני לִמְשֹׁל קְשׁי-יום,
ולהיות לאות ולמופת לכל האֹבדים והנדחים אשר כמוני ירדו פלאים בשחת העֹני
והחטאה, וכמוני – לפי דבריך – גִבּרו חֲיְלִים להיטיב דרכיהם, ודרכך אדוני כדרכי
המלך עם אנשי צבאותיו. אם חמש
מאות גבורים יְחָרפו נפשם על מרומי שדה מלחמה וידיהם בעֹרף אויביהם, אז לא
יֻחַנו בִּרְבִיד זהב כי אם ארבעה מהם, ויתרם יאמר בלבבם: גם אותנו יָחֹן המלך
בְּאוֹת כבוד בפעם אחרת."
והיה כי תקראנה מלחמה, ויוסיפו עוד לחָרף נפשם על מרומי שדה בית אֹמץ
וָעֹז –. רודאלף שמח מאד בשמעו את הדברים האלה מפי
חרבונה אשה התגולל עד כֹּה באשפתות שפלותו, והֶראה לדעת כי עוד לב אדם לו, ורוח
נבון מתנוסס בו. "עתה דניאל ידידי!" אמר רודאלף
אליו, "עתה נֵלכה נא לבַקר את ביתך; כי אנכי לא ידעתי עוד מוצאיו מובאיו." רודאלף וחרבונה ירדו מהעליה, והנה נער בית
המַטבחים נִגש אל חרבונה ביראת כבוד, ויאמר: "אדוני! רבים מבקשים בְּשַׂר
צאן אשר יחסר עוד בחנות, על כן נזבח כיום בני צאן." "עתה ידידי!" אמר רודאלף אל חרבונה,
עתה באה העת אשר תַּרְאֵנִי את כִּשרונך בתנופת המאכלת, זְבַח נא כעת בני-צאן
ואנכי אֹכַל מראשית זִבחך, כי הרוח הצח הֵעִיר בי כּוֹסֶף הָאֹכֶל." "מה רב טובך, אדוני!" ענה חרבונה
בשמחת כל לבב. "מהרה קל
אמַלא מִשאלות לבך." "האוביל שני כבשים לבית המטבח?" שאל
הנער את פי חרבונה. "הביאה
ואֶזבח!" ענהו חרבונה, "גם מאכלת חדה תביא אֵלַי." "הא לך אדני מאכלת חדה כתער הגלָבים!" "חֲזִיז ורעם!" קרא חרבונה בהביטו
פני המאכלת, חזיז ורעם! – רודאלף אדני! – הוסיף חרבונה דַבֵּר ויתפשט מהרה קל את
מעילו מעליו, "רודאלף אדוני! זֶכֶר ימי נעורי חִדש כעת כנשר נעוריו – עתה
זכרתי ימי קדם ההם ואת בית מַטְבְּחֵי הסוסים – עתה תראה ותדע את כשרוני לנופף
מאכלת! – נער, הב לי את המאכלת, הב! – האח, היא הוּחדה גם מוֹרָטָה לַטָבַח!
–." ככל הדברים האלה דִבּר חרבונה בלב בֹּער כתנור, ויאחז את המאכלת בידו
וַיְנִיפֶנָה וַיְעופפנה הֵנה והֵנה פעמים רבות, עד כי נהֶפכו פניו לפני להָבים,
עיניו הִתאדמו כדם, וכל קְרָבָיו הִתאוו תאוה לשפוך דמים כבימי נעוריו. בית המטבח רצוף הוא במרצפת אבני חצץ, וערפל
חתולו, כי לא נִקרע שם רק חלון קטן בַּסִפּוּן ובעדו יִבָּקַע שְּבִיב אוֹר
כֵּהֶה. הנער הביא כבש אל פתח בית המטבח. "האעקוד את הכבש בעבותים?" שאל הנער
את חרבונה. "בעבותים?" קרא חרבונה,
"בעבותים? חזיז ורעם! – ואיה ברכי? הֵרָגַע נא, בין ברכי אלחץ את הכבש עד
כי לא יוכל הָניד רגל – הגישה אלי את הכבשה ושוב נא הַחֲנוּתָה." הנער הלך לו וַיִוָתֵר רק רודאלף עם חרבונה
ויאמר אליו: "עְשֵׂה מלאכתך" ובדברו זעפו פניו. "ברגע תראינה עיניך את מִפְלְאוֹתַי
במאכלת! – חזיז ורעם! – ידי בּוֹעֲרוֹת כָאֵשׁ – קול שריקות באזני – עורקי
מתרוצצים בקרבי כבימי נעורי בזָבחי את הסוסים – עיני ממֻלָאות בַּדָם – בואי
כִּבְשָׂה! בואי הֵנה, כַּבְשָׂה! –". עיני חרבונה התלקחו כאש פלדות, וַיִשכח את
רודאלף ואת כל התבל. בידים מהירות
הֵרִים את הכבשה, וכזאב טורף הנושא את טַרְפּוֹ אל מְעָרַת רִבצו, כן נשא הוא את
הכבשה אל מקום המטבח. רודלף הלך אחריו וַיִשָׁען אל אֲגַף הבית, ואת
הדלת סגר אחריו. שְׁבִיב אור השמש הֵגִיחַ מחלון סִפּוּן הבית
וַיָאֶר פני חרבונה – והוא הֵשַׁח את גְוִיָתוֹ, ואת לַהֶבֶת המאכלת הֶחזיק בין
שִׁנָיו, ובחֵמה שפוכה לָחַץ את הכבש בין ברכיו, ויאחז בראשו וַיִפשוט את צוארו
– וישחטהו. ברגע אשר נגעה המאכלת עד נפש הכבש, נָאק הכבש
נאקת מָוֶת, וישא את עיניו הכֵּהות על איש מְרַצְחו, ודָמיו החַמים פָרצו
וַיִזוּ על פני חרבונה. אֶנקת הכבש, מַבְּטֵי עיניו, ודָמיו אשר נִטשו על פני חרבונה,
הרעישו את מורשי לבבו במאד מאד ויחרידו את נפשו. המאכלת נפלה מידו, פניו חָוָרוּ, ברכיו פָּקוּ, עיניו יצאו
מֵחוֹרֵיהֶן, שערות ראשו סמרו כמשמרות
נטועים, ובחֶרדת מָוֶת נִתַּר ממקומו ויזעק מנהמת לבו: שר האלף! שר האלף!
–. רודאלף מִהר וַיִגש אליו ויאמר: "הֵרָגַע
נא! כי מה לך?" "פֹּה, פֹּה – שר האלף! – האינך רואה?
–". הוסיף חרבונה לדבר
וַיִסֹג אחֹרנית וַיוֹרֶה על צלם
דמות שר האלף אשר רָצח אותו לפָנים במאכלת ואשר נראה אליו כָּעת. ולאחרונה התמלטה שאגה איומה מקירות
לבו, כאלו נָגעה בו יד הַנִרְצָח, וַיָשב אחור וַיַסֵב פניו אל קיר הבית השוכן
בערפל, וַיִלָחֵץ אל הקיר בְּרוֹב אונים ואמיץ כֹּחַ, כמו יחפוץ להפיל את הקיר ולברוח
ולהִמָלט על נפשו מבלהות דמות צלמות אשר נֹכַח פניו ויוסף לזעוק זעקה גדולה
ומרה: "שר האלף! – שר האלף! – שר האלף! –". כד הַמַּסָּע רַבּוֹת יגע רודאלף גם מורף להשביח שְׁאוֹן
לבב חרבונה עד אשר הצליח חֶפצם בידם, ונפש חרבונה שבה למנוחתה. "אֲדון החסד! – " אמר חרבונה
בזלעפות רוח אל רודאלף אחרי אשר הֶעלהו אל עלית הבית – "אדון החסד! חסדך
גדול עלי בתִתך לי בית והון בלי מחיר ובלי כסף, אך אנכי קָטֹנְתִּי מהחסד הזה,
ואֶבחר מַחנק לנפשי וזלעפות רעב מעבוד עוד את עבודת הטבחים וּמִשֶׁבֶת בבית הזה
– ". "אך הגידה לי מה היה לך בזָבחך את
הכבש?" שאלהו רודאלף. "דע נא אדוני כי בהאזיני את נַאקת הכבש
אשר הוא לר התקומם לי בכלי נשק, ובחושי את דָמוֹ על פָּנַי, את דָמו החם – הה,
אתה לא ידעת מה זאת! – אז שב החלום הנורא לבעתני כבימי קדם – אך בפעם הזאת בא
החלום בהקיץ – שר האלף עם אנשיו נראו אֵלי בלי כל נשק ומגן כברגע אשר רצחתי את
נפשם, ויביטו בי בעינים חדרות חדרי לבב – הה, נהפך לבי בקרב! – נורא הוא המראה
הזה! – מאין כמוהו!! –". כֹּה סִפר האומלל ויספוק כַּפּיו, ועל עפעפיו
צלמות. "שובה למנוחתך, ידידי!" אמר רודאלף
אליו. שָאֵני נא אדני! – הוי, כל עצמותי תרעדנה! –
מהיום הזה והלאה לא אוסיף עוד רְאוֹת פני מאכלת ודמים, כי הם יוסיפו להַראני את
מראה החלום הנורא הזה, לא אוסיף עוד שְׁפוֹךְ גם דמי פרים וכבשים ועתודים אשר לא
יוכלו נגדי בכל קרב ואשר אין להם משפט מָוֶת – טוב לי להיות עִוֵּר כהמורה מעבוד
את עבודת הטבחים! – ". כל עֵט סופר יֵלא לתאר את חֲזות פני חרבונה
ואת תנודת גֵווֹ בדברו את הדברים האלה. הדבר הזה הִרעיד את לבב רודאלף, ובכל זאת שָמח
בראותו כי רק רגע קטן גברה תשוקת חרבונה לשפוך דמים כפריץ חַיות, ועד מהרה העיז
הַנֹחַם את ידו על התשוקה הנִתעבה הזאת אשר הִכְּתָה שורש בלבו כימי נעוריו, והנֹחם
הזה עז מאד ומי יכילנו; ורודאלף ראה מראשית אחרית,
ורק למען נסוֹתוֹ הכין לו את הַטֶבַח בית המַטבחים ככל אשר סִפרנו בזה. "סלח נא לי אֲדון חסדי!" עמא חרבונה
אל רודאלף ברוח רגש, "סלח נא לי כי לא אחפוץ בחסדרך אשר הפלאת לי...." לחתי, ידידי!" ענהו רודאלף, "ודע נא
כי למען נַסוֹתְךָ נתתי לך את בית המטבחים ובחרתי את עבודת הטבחים למענך, יען כי
ידעתי מה עזה תאות נפשך אל העבודה הזאת מנעוריך, וחפצתי לראות אם תוכל עוד
שְׁפָךְ דם... והנה למַראה דָם
התעוררו רִגשי נֹחַם בקרבך... אות
הוא כי מתעב אתה שפוך עוד דמים...
ובכן יָקרת בעיני, נכבדת ביתר שאֵת... עתה ידידי, אתה הָראת לדעת כי אנכי שִלמתי לך כְּבֹר לבך נגד
עיני: הרימותיך מן העפר, הֶעלתיך ממערת פריצים, הִצגתיך לִמְשֹׁל חטאים כי ישובו
מדרכיהם כמוך וייטב להם, גם הנחלתיך בית והון למען תמצא חַיַת ידך בלי עֲמַל
נפש. אך מה אעשה כי אין לאל ידך
לקבל את הטוב אשר הטיבותי לך, וגם אנכי חלילה לי להכבִיד אַכפי עליך לשבת בבבית
זה אשר הוא לך למזכיר עון ולמכשול לב להָעיר בקרבך את הצפעונים הישנים – כי רק
לגמלך טוב ולא רע כל ישעי וכל חפצי;
–. אמנם עוד לא אבדה עצה ממני,
עוד לי תקוה לשלם לך כעל כל תגמוליך עלי, וידיעתי נאמנה כי אתה בכל אַוַּת נפשך
תקח את ברכתי. הנה זה מעט קניתי
לי בית גדול ורחב ידים עם שדות מלֵאים כל טוב, כָּרִים לוֹבְשִׁים צאן ועמקים
עוֹטְפִים בָּר. את כל אלה קניתי
במִגרש אלגיר מיד איש אפרתי, וכֻלם אתן לך למנה, אתה תהיה אֲדוֹן הבית, אתה תהיה
המוציא והמביא, ועל פיך ישק כל הבית ההוא. אל לא אכַחד ממך כי לאֲדוֹן הבית ההוא יֵאות להיות איש
חַיִל, יען כי גדודי ערביאים משחרי לטרף משוטטים שם, ולפעמים יעלו כשואה לשלול
שלל ולבוז בז, ועל כן עליך הדבר להתאזר עוֹז ולגָרשם מהסתפח בנחלתך, גם להיות
זרוע לכל שכֵניך החלָשים להצילם מיד שוסיהם ובוזזיהם, ואז תצליח דרכיך ותהיה
ברכה בארץ –. ועתה אם יש את נפשך
אכתוב לך ספר מקנה וספר גלוי כי קנית מידי את הבית ומלואו ואת השדות ואת הכרים
בכסף מלא לאחֻזת עולם, ולמחר תשים לדרך פעָמיך אל מנוחתך ואל נחלתך. ולבבי סָמוך ובטוח כי לא תִתרפה
בעבודתך, לא תקפוץ ידך מהושיע לעני ונכה רוח, ותוסיף אֹמֶץ בכל טוב ותושיה. אך בכל זאת לא אֶפָּרד מעליך לנצח,
ובכל עת אשר תתנני עבודתי לעזוב את ביתי, אבוא אליך וברכתיך, ואם ארחיק לֶכֶת
מארצי, אריץ אליך מכתבים תמיד, ואתה בבואך אל ביתך תלמד ידך למשוך בעט סופר למען
תוכל השיב לי אמָרים, וזה יהיה חסדך האחרון עמדי. עתה הָרימה נא פעָמיך ידידי אל משכנות מבטחיך, וה' אלהים
יעזר לך בכל אשר תעשה, רק חזק ואמץ להתהלך לפניו באמת ובתמים, לרדוף צדק ולהיות
עינים לְעִוֵּר, רגלים לְפִסֵחַ, מִשען לַדָל, מָעוֹז לַחַלָש, וזרוע לכל נִקשה
וְאֹבֵד – שלום לך, ידידי! נֹכַח ה' דרכך! –". שִׂמחת חרבונה אין דֵי בָאֵר, כי בפתע פתאום
הוּרַם מעמק שחת אל גן עֵדן וָנַחַת, והמתנה אשר נתן לו רודאלף, עלתה בעיניו על
כל סגֻלות המדינות ועל כל שכיות החמדה. ביום המחרת נסע חרבונה אלגירה אל נחלתו. כה הִתְחַקּוּת רודאלף לא ישב תמיד בַּבַּיִת אשר שָׂכַר לו
באלוני בָּכות, כי אם במבחר כל היכלי חֶמד אשר בְּפַרְור סט-גערמען בקצה רחוב
פלומעט. כל ימי שבתו בפאַריז
הסתתר מעיני כלשרי המלוכה לבל יִכָּבֵד בכבוד מלך – אשר יאות לו – ורק בשֵם
"אחיעזר איש אפרתי" נודע להאנשים המעטים אשר באו לְשַחֵר את
פניו. ובכל זאת הגדיל את כבוד
ביתו וַיְפָארהו בכל פאֵר והדר, ואל הבית הנחמד הזה נוביל את הקורא. מורה השעות ישמיע את השעה העשירית לפני
הצהרים. בחדר רחב ידים ישב מורף על יד השֻׁלחן ויחתום
מִכתבי פקֻדה רבים. שומר הפתח פתח
את אגף הדלת, ויאמר: "השר פֿאָן גרוין עומד במסדרונה." "יבוא!" ענהו מורף. ויבוא השר, ומורף ברכהו בשלום מבלי
הָסֵב עיניו ממעשהו, ויאמר: "שְׁבָה נא אדוני! עד כְּלוֹת
מלאכתי." ככלותו את מעשהו,
נדברו איש אל רעהו כדברים האלה: "לא אפונה –" אמר השר פֿאָן גרוין –
"לא אפונה כי הוֹד מלכותו כָּתב את מִכתבי פקודתו עד חֲצִי הלילה, כי
מכתבים רבים צבורים פֹּה על השלחן." "עד ראש האשמורה האחרונה לא נתן שנת
לעיניו, " ענה מורף, "עד כלותו לכתוב את המכתבים הרבים האלה." "האחַכה בזה עד כי יקום אדונינו
משנתו?" שעל פֿאָן גרוין. "לא אדוני!" ענהו מורף, כי הוא
צִוַּנִי לבל אעירהו משנתו לפני השעה השניה אחר הצהרים, והחדשות אשר בפיך,
אדוני, תגלה את אזני, ואנכי אודיען לו בקומו משנתו." "טוב הדבר! – אקוה כי תעלוזנה כליותיו
בַּחדשות אשר אתי." "אך בטרם כֹּל" – אמר מורף בבהלה –
"בטרם כֹּל תודיעני אם נִגלה שמץ דָבָר מִמִסְתְּרֵי אדונינו לאֹזן
שומעת" –. "מִסְתָּרָיו נִסתרו מעיני כל חי, יען כי
אדונינו לא יתערב בין חוֹרֵי העיר רק לעתים רחוקות, וכל יודעיו יאמינו כי
אֹהֵב הוא לשֶׁבת בדד בביתו או לנסוע בִמְסִבֵּי העיר וטוב כי שלח את רואי פניו
ושָריו לארצו, ולא נשאר איש אשר יֵדִע את אדונינו זולתי שָׂרָה וְתָם אָחִיהָ עם
רפאל איש סודָם, ומה זה יַמריצם לגַלות את מַצפוניו?" "הוי יקירי!" אמר מורף ויאנח,
"צר לי מאד כי לעת כזאת אשר מֵתה אשת אדונינו – מנוחתה כבוד – מֵת גם איש
שרה! –." "אם לא אֶשגה באה שרה במסורת הברית בשנת
1827 או 1828 עם בעלה אשר מֵת לפני חדשים אחדים." "בשנת 1827 אחרי אשר – לפני ימים מעטים –
מֵתה עליה בִּתָּהּ אשר ילדה לאדונינו, ואשר היתה בת שש עשרה או שבע עשרה, אם לא
קטָפָהּ המָות בימי ילדותה לדאבון נפש אדונינו אשר יתאבל עליה כל הימים וִימָאֵן
להתנחם, כי כאשר הוא מתָעב את שרה, כן יאהב את זֶכֶר בתו אשר ילדה לו המרשעת
הזאת, ואיננה –." "ועוד יגדל כאֵבו כי אשתו הכבודה היתה
עקרה לא ילדה –." "וזאת היא – לדעתי – הנסִבה אשר אדונינו
מִתאמץ להצליח את הנערה האומללה אשר בשֵׁם "זמירה" תכֻנה, יען כי בת
גילה היא בשָׁנים, כי גם היא בת שבע עשרה שנה כבִתּו החמודה אשר אם היתה בחיים
חיָתה עד כֹּה." "יגורתי" – אמר השר פֿאָן גרוין –
"יגורתי כי שרה תוסיף לְיַחֵל כעת בְּמוֹת אישה כי יִקָחנה לו אדונינו
לעֵזר כנגדו והיא כנֶגע לו בביתו, וכמאֵרת אלהים בחצרו...." "הוי, יראה ורעד יבוא בי בזָכרי את אשר
עוללה המרשעת הזאת לאדונינו! – הלא היא הזידונה אשר בעבורה הניף אדונינו את חרבו
על האיש אשר עליו המִצוה לכבדו כאלהים...
ומני אז היא כָעָש בלבבו וכרקב בעצמותיו, ואף כי היא יודעת זאת, לא תחדל
מִיַחֵל עוד כי תהי עוד נְוַת ביתו...
יואל נא אֱלוֹהַּ לבל תַּפּיל המרשעת הזאת עלינו תלאות חדשות! –." "אך מדוע נירא מפניה? היש עוד לאֵל ידה
להדיח את אדונינו בחלקת שפתיה? העוד היא בעלת כשפים, טובת חן ומתחפשת במסוה
הצדק, אשר מחבלי שוא כאלה אָרגה לפָנים רֶשֶת ללכוד את רגלי אדונינו בהיותו רך
וצעיר לימים ולא יָדע עוד רמיה ותרמית? – הלא הוא כעת גבר חכם בָּעֹז מאין
כמוהו, רוב ימים הודיעוהו דעת אנשים, מחשבות אדם ותחבולותיו וֱיִצְרֵי מעללי איש
ומזמותיו הרבות, ושרה כבר נודעת לסוררה וְסָרַת טעם, ותרמית לבה נגלתה לעיני
אדוננו – ומה גם בזָכרו את אשר העוה בגלל אהבתו אותה....." "הס, הס ידידי!" אמר מורף פתאם
"הלא עתה הוא החֹדש החמישי אשר בשבעה עשר בו הֵסית השטן את אדונינו לנופף
חרבו.... הוי, מִדֵי יגיע זה
היום, לבי חָרֵד על אדונינו...." "העוד לא נִרצה עונו זה? הלא זה ימים
רבים אשר הוא מעַנה בצום נפשו ובבכי ובמספד, ובחרף נפשו יעשה חסד לאלפים
.." "רב לך דַבֵּר מזה, כי רוח רעה תבעתני כל
היום אם נוסיף עוד דַבֵּר." "נפיד נא פחד שוא מלבנו! מה תעשה שרה
לאדונינו? הלא בְּמוֹת בִּתָּהּ נִתַּק הָרַתּוֹק אשר רֻתַּק בו אדונינו להאשה
המבישה הזאת, ורק רוח עועים יוכל להעיר עוד בה תִּקוה כי תוסיף לגנוב את לב
אדונינו עוד – נִחמתי כי האמנתי בלחִלה בהבל נדף כזה –." "הוי יקירי! אני ידעתי את פרי גֹדֶל לבב
שרה, ונכלי תם אָחִיהָ לא נכחדו ממני, ואף כי נֶהפך הגלגל בימים האלה מאשר היה
לפני שנה עשרה שנה, בכל זאת לא ייעפו המרֵעים ההם ולא ייגעו לבקש תחבולות ולקנות
מזמות רבות להשיב האופן על מקומו הראשון –." "הם ייגעו לריק, אפס וָאַיִן כל תחבולות
נִכליהם, ותוחלתם נכזבה –. אך
הגידה נא לי אדוני מה היה לְהַכֹּהֵן פאלידארע מעת אשר נִגרש מבית אדונינו? אַיוֹ?
מה מעשהו? ומה יֵעֲשֶׂה בו?". "כאשר סֻפּר לי יָגוּר הנָבל הזה בפאריז
זה שנה או יותר, ולא אפונה כי הוא מתגולל באשפות הָעוֹנִי וְהַחוֹסֶר, או
ישְׁגֶה באהבת החטאים והפשעים כבימים הראשונים –.” "מה רב נִפְלוֹ! ואיך ירד פלאים איש רוח
וחכם לבב כמוהו!" "כגמול ידיו יֵעָשֶׂה לו, כי זוֹרֵעַ
רוֹשׁ יִקְצוֹר לַענה – ומי יתן ולא יִוָדַע לו כי גם שרה מתגוררת בעיר הזאת! כי
אם ימתיקו שני חרשי משחית כמוהם סוד, יָרֵעוּ וישחיתו בכל אשר יפנו, וגם
לאדונינו יגורתי פן יבֻלע לו...." "עוד הפעם אֹמַר לך אדוני כי שרה לא
תוסיף עוד סרה לפרוש שַחַת רִשתה לרגלי אדונינו, יען כי נפשה יודעת מאד כי היא
מוֹרַת רוחו ותועבת נפשו –." "לו יהי כדברך, ידידי! – ומהֻלל שֵׁם ה'
כי מָנע את המורה מעשות רעה לאדונינו בעצת שרה! אך עוד לבי חָרֵד פן יִוָּדַע
המשפט אשר שָפט אדונינו את המורה בלידעת שופטי העיר הזאת." "גם זה פחד שוא, הלא כל שומעי שֵמע המרצח הנורא כהמורה
אשר חִיַב ראשו לַמִשְפָט על שָׁפְכוֹ דְמֵי אדם גם אחרי בָרחו מהאניה, ואשר
חָתר בחשֶׁך בית אדונינו, ויביא את להבת חניתו בלבבך; הלא כל שומעי הדבר הזה יענו ויאמרו כי אף אם שֻפכו דמי
הַמְרַצֵחַ בידי האיש אשר עָמַד על נפשו לבל יֵרָצַח בידו, הלא גם אז היה הוא
הצדיק, כי "הבא להרגך הַשׁכֵּם להָרגו" משפט נודע הוא לכל העמים, ומה
גם עתה אשר אדונינו לא הוֹרִדוֹ דוּמָה כגמול ידיו, רק לקח ממנו את כֹּחו ואונו
מהשחית עודד לחֶברת האדם בנקרו את עיניו, ומי זה ירשיעהו על משפט צדק כזה? ודבר
שפתי אל למותר להגיד לך כי המשרה אשר על שכם אדונינו תהי סתרה עליו לבל תאֻנה
אליו רעה –." "אדונינו אמר אלי כי אם דָרוש ידרשו
השופטים את עיני המורה מידו, אז יֵט שִכמו לסבול עוֹנֶשׁ ולא יָגֵן במָגן המשרה
אשר לו –. אל מי יַכֵּהו בלשון?
ומי ירשיענו? הלה דָוִד הרופא נודע לנו לאיש צדיק ומכַסה סוד, גם ארבעה אנשים
הַהַגְרִים המשרתים את אדונינו, שומרים הם פיהם ולשונם, גם חרבונה – אשר אדונינו
הפליא חסדיו לו – הִצדיק את הַדִין אשר דן אדונינו את המורה, ואתמול בטרם הלך
אלגירה, נשבע לו בשֵם ה' כי לא יוציא הֶגה מפיהו על אֹדות הדבר הזה, והמורה יודע
כי אם יֵרָאֶה אל השופטים, אחת דתו להמית ולכן יחבא במחבואואו אשר
בסט-מאַנדע.... ומי יגלה את הסוד
הזה האם אדונינו או אתה או אנכי? ובכן יִסָתֵר הדבר במסתרים. ואף אם נאמין את אשר לא יֵאָמֵן כי עוף
השמים ובעל כנפים יגלה את הסוד לאזני השופטים, הלא אז יִגָלוּ גם הֲמון צִדְקוֹת
אדונינו ורוב חסדיו הנִפלאים והנעלמים מעיני השמש, ובגללם יְבוֹרַךְ שמו ויקדש
זכרו בפי רבבות עָם......" "נִחמתני, ידידי! וַתַּרגיע את לבבי, עתה
הגידה נא לי החדשות אשר אִתך, ואנכי אודיען לאדונינו, בקומו משנתו. על פי המכתבים אשר לֻקחו מהמורה, ועל פי דברי
לילית בהיותה בבבית אספי דלים, נודעו לי חדשות ונצורות על אֹדות אֲבוֹת
הזמירה ועל אדות בן המורה. וכל
אלה בעֵזר האיש באַדינאָט אשר ישָרתני להתחקות על שרשי הדברים האלה, והוא חֲכִם
לבב וכביר שֶׂכֶל גם נאמן רוח ומכסה סוד אַחֵר. ומאשר נָתנה לו פקֻדָתו מהלכים בין כל יושבי פאריז, על כן
יֶארח לחברה גם עם חֶברת פועלי און להוציא מלבם את אשר לו לדעת, כיד המזִמה
הטובה עליו – והוא, אף כי נעלם ממנו מדוע יחרד אדונינו לדעת ולהוציא את התעלומות
ההן לאור, חָקר ודָרש וימצא את משאלת לבב אדונינו, ויכתוב במגלת ספר
לְפָנַי. ושמע נא אדוני את הרשום
בכתב אמת ההוא: "עִקְבוֹת אֲבוֹת הַזְמִירָה.' "בשנת 1827 סִגר איש אחד אשר שמו פֶּרֶץ
טורנעמינע ואשר בגלל עֲשׂוֹתוֹ כסף סיגים הוא כָּעֵת אֲסִיר-אֲנִי, בשנה ההיא
סִגר האיש הזה יַלדה קטנה בת חמש או שש שנה ליד האשה דלילה אשר תכֻנה בשֵׁם
לילית, לְגַדְלָהּ בביתה ולכלכלה בעד אלף פֿראנק עד כי תִגדל ותוכל למצוא חית
ידה...." "בשנת 1827?" שאל מורף פתאֹם. הלא בשנה ההיא באה השמועה הרעה
לאדונינו כי מֵתה עליו בִּתּוֹ אשר ילדה לו שרה, הה! שנת רעה היתה לאדונינו, כי
גם עוד חִצִים רבים נִתנו אז בו –." "מי גבר ולא יראה שְׁנות רעה? אך נשוב
לעניננו. "האשה לילית לקחה את הילדה הזאת אל ביתה,
אך בזדונה התעמרה בה וַתְּעַנֶהָ עד כי מקץ שתי שנים בָּרחה מביתה ונעלמה מעיניה
עד לפני ששה שבועות אשר מצאה אותה בבית מרזח אשר בתוך הסיטע, והילדה ההיא – אשר
כעת היא כבת שבע עשרה שנה – תכֻנה בֵׁם "זמירה". "ימים אחדים בטרם מצאה לילית את הזמירה
בבית המרזח, נתן הפריץ הָאַסִיר פֶּרץ טרנעמינע – חבר, להמורה בהאניה – מכתב
רְחַב ידים אל חֲמוּץ-זְרוֹעַ – אשרי שיח ושיג לו בסתר עם אֲסִירֵי-אֳנִי –
ובמכתב ההוא כתובות תולדות השמירה עד תֻּמָן, ודברי המכתב נקראו גם באזני
לילית. על פי המכתב ההוא, גם על
פי דברי לילית, נודע מוצא הדבר, כי אשה אחת, שִׁפרה שְׁמָהּ, אשר היא סֹכנת בית
הסופר יעקב פֿערראַנד, בִּקשה בשנת 1827 את האיש פרץ הנסכר כי יבקש לה אשה אחת
אשר תאבה לגַדל את הילדה הנזכרת במחיר אלף פֿראַנק, והוא בִּקש וימצא את לילית
אשר לקחה את הילדה ההיא אל ביתה בִמחיר ההוא. פרץ שלח את המכתב ההוא אל חמוץ-זרוע למען יַכביד על ידו את
אכפו על האשה שפרה, להזיל לו זהב מכיס לבל יְגַלֶה את סודה בדבר הילדה אשא
נֶאבדה ונֶעלמה מעיני כל חי –.
חמוץ הזרוע גִלה זאת את אֹזֶן לילית ויתן לה את המכתב, והיא נתנה אותו
ליד המורה – ועל כן אמרה לילית אל הזמירה בבית שְׁפַן-הַלָבָן כי היא יודעת את
אבותיה אך לא תגיד לה שמץ דבר מזה למען הרעימה, והאיש באַדינאָט חָקר ודָרש אם
אמת דְבַר המכתב ההוא, וימצא כי כֵּנים דבריו, כי נודע לו כי הִמָצֵא תִמָצֵא
עוד האשה שפרה בבית הסופר יעקב פֿערראַנד ברחוב הנקרא Rue
du Sentier
במספר 41; והאיש יעקב פֿערראַנד
יֵחָשֵׁב לאיש צדיק תמים, כי הוא הולך ברֶגש לבית התפִלה ערב ובֹקר וצהרים ומַרבה
להתפלל ולשפוך שם שיח, אך הליכות ביתו ומאכל שֻלחנו יתנו עֵדיהם כי איש כֵּלַי
הוא. הוא היה עני ודל ובעֵרום
וְחֹסֶר כֹל, אך שר אחד אשר שמו קאַרל ראָבערט לוה לו מכסת שמנה אלפי שקלים
לקנות לו את הפקֻדה להיות סופר הקהל, וחצי הַמַשְׂכֹּרֶת אשר יִשְתַּכֵּר יתן
להשר ראָבערט אשר לא יֵאוֹת לו לשָרת את הקהל במשרה הזאת. אנשי לשון יעידו כי יעקב פֿערראַנד זה
עָשַק עֹשק וְגָזַל גם חמס עם ראָבערט יחד, אפס כי צדקת הסופר בדבר אלהים
תְּכַזֵב את דברי אנשי לשון ההם, ובלי כל שֶׂפֶק יודעת האשה שפרה סֹכֶנֶת בית
יעקב זה את אֲבוֹת הזמירה וכל הליכות דרכיהם, כי היא קִבלה את הילדה מידם –. "טוב הדבר, ידידי!" אמר מורף אל השר
פֿאָן גרוין, "לבבי יחשוב כי בעֵזר הסופר יעקב פֿערראַנד נוכל להוציא תעלומות
אֲבוֹת הזמירה לאור, ואז תגלנה עצמות אדונינו וְיַעלוז לבו. ועתה הגידה נא לי, ידידי! הגם ךתולדות
המורה מצאת תּוֹצָאות עד כי נוכל לבא עד תכונתו?" "דרך סלולה לא מצאתי עוד, רק נתיב ומשעול
צר אשר אדונינו בחכמתו ילך בו בֶּטַח ויגיע אל מחוז חֶפְצוֹ' –. "עתה ידעתי כי חֹפַשׂ מטמונים הוא האיש
באַדינאָט וַחֲכַם לבב בגַלותו את העמוקות האלה מני חשֶׁךְ." הלא כֹּה דְבָרַי כי איש חכם הוא, אך גם
חמוץ-זרוע עָזַר לו עֵזֶר לא-מעט בדברים הנסתרים האלה, כי בידו עתות כל גאי
הסיטע – כאשר גלה זאת בּאַדינאָט את אזני אדונינו, בטרם הציג כף רגלו על הסיטע
לבקש שם את בן נעמי והמורה. "כֵּנים דבריו – ועל כן הִטביע אדונינו
את נפשו בִּיוֵן מצולת הסיטע לבקש שם את חמוץ-זרוע, ובהיותו ברחוב הַפּוּל מצא
שם את חרבונה ואת הזמירה וִיוֹצִיאֵם ממערת פריצים ההיא לֵאוֹר באור חיי ישרים,
כי גם זאת היתה מגמת פניו בלכתו בגיא צלמות ההוא, להוציא משם יק מזולל ולמלט
נפשות נקיות משערי שאול – אך אהה! איך חרֵף את נפשו עד עשותו ועד הקימו את
מחשבתו הטובה"!–. "גם אתה, אדוני! גם אתה שַׂמְתָּ נפשך
בכפך כמוהו, וכמוהו תחָשב הפעולה הטובה ההיא גם לך לצדקה –. עתה אשובה נא ואקרא באזניך את הרשום
במגלה הזאת על דבר בן המורה." __________ כו עִקבות יוסף
זערמען השר פֿאָן גרוין הודיף לקרוא כדברים האלה: זה כשמנה עשר חֹדש בא לפאריז איש צעיר לימים
ושמו יוסף זערמען, אשר היה סֹכֵן בבית סוחר גדול בעיר נאנטעס, ועל פי תודת
המורה, גם על פי המכתבים אשר נמצאו בצלחתו, נודע הדבר כי האיש הבליעל אשר בידו
סגר המורה את בנו לגדלהו לבעבור ישחית את נפשו וְיַטֵהוּ לעולל עלילות ברֶשע,
האיש הבליעל גִלה את מחשבות אוֹנוֹ ליוסף זערמען חניכו, ויסיתהו לשדוד את אוצר
בעליו, גם לְזַיֵף שטרי חובות על שמו.
אך יוסף זערמען נִעֵר כַּפיו מתמוך בְשֹׁד וחמס כזה, אפס כי לא אבה
להודיע לאדוניו כי האיש אשר גדלהו מתנכל עליו מזִמת עָוֶל כאלה, על כן שלח לאדוניו מכתב בלי שֵׁם וַיִגֶל את אזנו כי עדת מרֵעים נועצו
לב יחדו לשַדד כספו והונו, והוא נָס ברגליו בדִממת ליל מעיר נאנטעס לְהִסָתֵר
בפאריז מפני אנשי חמס ההם, החפֵצים להפיק את זממם ואת מאויי לבם הרע על ידו. כשמוע המורה והנבל ההוא כי ברח יוסף וַיִסָתֵר
בפאריז, אָרְבוּ לו ימים רבים, גם בקשו את חמוץ-זרוע לחַפשו בכל המחבואים עד כי
כמעט נִבעו מצפוניו, לילי מהא זערמען ויעזוב את בית מגורו. אך כי בכל זאת לא מָנעו עוד הנבלים ההם עם חמוץ-זרוע לבקשו בכל עֵבר ופנה, וזה כששה שבועות נודע להם בית מגוריו
ברחוב הַהֵיכָל (רוע דו טעמפלע) מספר 17; אפס כי גם בפעם הזאת ידע זערמען לְהִזָהֵר ויברח גם מבית מושבו
ההוא, ומני אז לא נודעו עִקבותיו עד היום הזה. ככל הדברים האלה יודע גם אדונינו, וחדשות אני מגיד מעתה כי
זערמען יָשב כשלשה חדשים ברחוב ההיכל מספר 17 הנזכר, בַבַּיִת אשר יושביו ינהגו
בדרכים מוזָרים מאד, והוא מצא חן בעיניהם בגלל ישרת לבבו וצהלת פניו; ואף כי לא הִשְׂתַּכֵּר בלתי אם דֵי שבר רעבון
נפשו, בכל זאת אָצַל ממעט כספו להחיות משפחה עניה אש בּעֲלִיַת קיר קטנה ממעל
לבית מגורו. מכל שכֵניו אין איש
יודע איה מקום מושבו מן היום אשר יצא מהבית ההוא, ורק נערה אחת אשר היתה שכֵנה
קרובה אליו, ןכל רָזָיו לא אָנסו לה, רק היא ידועת איפה מקום מגורו כעת. הנערה ההיא יפת תֹּאַר היא וטובת לבב,
וחית ידה תמצא ממלאכת התפירה, ושמה "יוֹנַת-צְחוֹק". בית מגורה הוא על יד החדר אשר גָר שם
זערמען, והחדר הוא הנהו כעת ריק מבלי יושב, ובאַדיאָנט ראהו ויתבונן בו באמרו
לְה שֹׁעֵר כחי חפץ הוא לשכור אותו לִמְעוֹנוֹ, ועל פי התחבולה הזאת נודעו לו כל
הדברים האלה. "יוֹנַת צְחוֹק?" אמר מורף פתאם
אחרי חשבו רגעים אחדים, "יוֹנַת-צְחוֹק? השֵׁם הזה לא מוזָר הוא לי
–." "האתה יודע את הנערה הזאת מִבְּנוֹת דלת
העם? אתה צָפְנַת פענח[1] לְהוֹד הנשיא רודאלף, אתה
יודע נערה כזאת?" שאל השר פֿאָן גרוין בפנים שוחקים. "על ידי אדונינו נודעתי לאנשים רבים אשר
לא ידעתים גם לא שערתי להתודדע להם – אך חַכֵּה נא מעט – עתה זָכרתי כי בסַפֵּר לי אדונינו את תולדות
הזמירה לא יָכֹל הִתאפק משחוק בנשאו על שפתיו את השֵׁם "יונת-צחוק",
ואם לא אֶשגה סִפר לי, כי הנערה הזאת היתה ימים רבים בבית האסורים עם הזמירה
וֹתִּהיינה רַעיות אהובות אשה אל אחותה." "העלמה יונת-צחוק תהי עֶזרתה לנו לדעת
תעלומות רבות אם ישכור אדונינו את אחדר אשר גָר בו זערמען לפנים ואשר הוא אצל
חֲדַר יונת-צחוק. כי אם יש נכונה
בפי אשת הַשֹׁעֵר אשר בחצר ההוא, אשר סִפרה לתֻמה דברים נפלאים עלי אֹדות גרי
החצר, אז יִוָּדְעו לאדונינו עוד המון נִסתרות אשר תּכסוף נפשו לדעת אותם,
והעולה על כֻּלם אֹרַח בֵּית אב אחד בחצר ההוא אשר יד הָעֹנִי קשתה עליו עד מאד,
ואשר תסמר שערת בשר השומע לשמוע עָנְיוֹ ומרודו. כז הַשַּׂר האַרווילע "אתה הָראת לדעת אמר האדון גרוין אל
מורף, "כי יֵאוֹת לנו לחַפּש
בבית הסופר יעקב פֿערראַנד את עקבות אֲבות הזמירה, גם לנו לחקור ולהוציא
מלב העלמה יונת-צחוק מלים על אֹדות מְקוֹם שֶׁבֶת זערמען. ולבי יחשוב כי הגדיל האיש באַדינאָט
לעשות במָצאו מסלול ודרך לחשוף מסתרים כאלה –." "גם לך, אדוני! נאוה תהלה בהיותך זרוע לו
בדברים רבים גם אתה, ואני ידעתי נאמנה כי אדונינו ישכור לו לְמָעוֹן את החדר
ההוא אשר הִתְוִיתָ, ואז יגַלה עמוקות מני חֹשֶך – עתה הגידה נא לי החקרת ודרשת
גם הליכות השר פֿאָן הארווילע כאשר צֻוית מפי אדונינו?" "חִפּשתי דרכיו וחקרתי, וראה זה מצאתי כי
לא כאשר שָׁעַר אדונינו בנפשו כן הוא, ונהפוך הוא כי דרך השר פֿאָן הארווילע צלחה
בימים האלה יתר הרבה מאד מבימי קדם, והנסבה אשר הוא עצב ונכה רוח כל הימים,
נֶעלמה היא מאתנו – צר לי מאד – אמר מורף ויאנח – צר לי מאד סִבת
יגודנו נִסתרה מעיני אדונינו, אשר על כן אין לאֵל ידו להושיע לו. –! ואדונינו אוהב את השר הזה אהבת נפש
מִנֹעַר ועד היום הזה." ידעתי כי אדונינו יאהב מאד את הארווילע, כי לא
שכח את החסד אשר עשה אֲבִי השר הזה לאביו נְשִׂיא געראָלשטיין בשנת 1815
בְּהִוָסֵד הליכות ממלכות איירופא ומלכיה, והוצב גבולותיה על פי מלכי הברית, כי
אז נועצו כל מלכי איירופא לב יחדו להדיח את אֲבִי אדונינו משאֵתו ולקרוע ממלכתו
מידו, ועוד מעט בִּצעו את אשר יזמו לעשות אם לא עָמַד אֲבִי השר הארווילע להיות
עליו מלאך מליץ ולהָגן בעדו בכל מאמצי כֹּחוֹ, ובעֶזרת הקיסר אלכסנדר גְדָל-החסד
ורב הליליליה הֵשׁיב את אֲבִי אדונינו אל ממלכתו ויושיבהו על כַּנוֹ ועל
כִּסאו." זֹרֵעַ צדקה יקצר חסד, כי בשנת 1792 הִפליא
אֲבִי אדונינו צדקתו לאבי השר הארווילע בבָרחו אז מארצו בתִגרת יד הממשלה, והוא
אסָפוֹ אז אל היכלו וַיגַדל חסדיו הנאמנים לו ולבנו השר הארווילע הצעיר, ואחרי
שִבתו בהיכלו שלש שנים, נסע השר הארווילע לארץ רוסיא, ובטובת לבב הקיסר החסיד
אלכסנדר הֻקם עָל להיות נָגיד ומצַוה לצבאות הרוסים." "אדַמה כי משנת 1815 נקשרה נפש אדונינו
בנפש הארווילע הצעיר אשר היה אז בחצר אדונינו." "כן הדבר ושניהם יזכירו בשמָחות וגיל את
ימי אשֶׁר ההם, ימי אֲבִיב יַלדותם.
ומני אז יאהב אדונינו את כל בני משפחת הארווילע ויעשה אִתָּם חסד ואמת,
ועל כן הִגדיל לעשות גם עם האשה נעמי, אשר נוסף על צִדקת נפשה וימי עניה, עוד
היא גם ממשפחת הארווילע." האשה נעמי אשת בִּרשע? ההיא ממשפחה רמה
כזאת?". "היא, הי מהמשפחה הזאת, והיא אשת בִרשע
אשר בשֵּם מורה יכֻנה, ואֵם יוסף זערמען אשר אנחנו מבקשים, בעוד השר הארווילע
הזקן חי, היתה היא נאמנת בכל ביתו וכבודה מאד בעיניו. "נפלאת היא בעיני, מי נתן לה לאיש את איש
משחית, חרפת אדם ובהמה, כהמורה המרצח הנורא? הלא זֻלוּת ודראון עולם הוא למשפחה
גדולה כזאת להִתחתן עם בן פר כזה"! –. "שמע נא פשר דבר! אֲבִי נעמי היה איש
עשיר מאד לפני ימי השִּנוים אשר התחוללו בצרפת, ויהי אך ספו תמו הקושים מן הארץ,
בִּקש איש אשר כלבבו לתת לו את נעמי בתו לאשה, והנה האיש בִרשע לקראתו! איש אשר
הוא חֹטֶר מגזע היחש, ונצר משרשי משפחה רוממה, גם עשיר מאד, מתקדש מטומאתו לעיני
הרואים, ומתחפש בַּאֲפֵר הצֶדק קֳבל עָם, עד כי האמין בו אֲבִי נעמי ויתן לו
אותה לעֵזר כנגדו, אך לא היו ימים מעטים וְהַנוֹכֵל הזה בִלע פתאֹם את פני הַלוט
על הָרֶצַח העָצור בעצמותיו, ותהי ראשית הליכתו עם בנים שובבים המאבדים הון
בצחוק הקאַרטי, והצחוק הנתעב הזה הוליך אותו מדחי אל דחי, ויצא מרעה אל רעה,
וַיְמָרֵר את חיי נעמי אשת נעוריו.
אך היא בגֹדל נפשה לא התאוננה ולא התלוננה, וַתִּקבור את עצבונה ויגונה
בחדרי לבבה. אחרי מות אביה, עָזבה
הֶמְיַת קריה ותבחר נחלת שדה ובית אבנים למושב לה, וַתֵּט שִׁכמה לסבול את עבודת
הבית והשדה לגָרש את מְרִי יגונה ביגיע כפיה. אך לא ארכו הימים ובעלה הַזֵד אִבֵּד את כל הונה, גם מכר את
נחלת אביה בחֹזק יד למלא תאות נפשו ושרירות לבו הרע. אז חשבה נעמי בלבה לקחת את בנה יחידה ולחכות בבית השר הארווילע,
אך בטרם הֵפיקה את זממה, הוסיף בעלה סרה בעשותו כסף סיגים, גָנב, חָמס, ורָצח עד
אשר נִתפש בכף וַיֵאָסֵר באניה כל ימי חייו, ואז – לפני הֵאָסרו – שדד את בנו
מחיק נעמי ויתנהו ביד איש משחית כמוהו ללמדו מלאכת המסחור למען ישלח הוא
בעַוְלָתה ידיו וְיִתֵּן לו – ויתר תולדותיו הלא נודעו לך, אדוני!" "אך איפה מצא אדונינו את נעמי? ולמה לא
החישה מפלט לה בבית הארווילע"? "חֶרפה שָׁברה לבה לשקוד על דלתות השר
אחרי כי נאֶסר בעל נעוריה לנצח, אך פעם אחת חָלתה מאד, ונפשה התעטפה בזלעפות
רעב, אז שלחה רסן הבושה מפניה, ותלך על משענתה לבית השר הארווילע, ובעת ההיא בא
גם אדונינו לבַקר בֵּית השר הזה, וישא את עיניו וירא והנה אשה עניה לבושה קרעים
ופניה כַּמֵת חורו, באה עד פתח בית השר ופתאֹם הפכה פניה ותלך לה. אז חָש אדונינו ויצא בעקבותיה, כי
חֲזות פניה אשר תֹּם וצֶדק נשקפים בעדם, וּמַבָּטֵי עיניה המפיקים תוגה חרישית,
נגעו עד לבו. וימהר ויחקור מכל
שכֵניה על אֹדותיה, וכֻלם הֵעידו כי אשה יראת ה' היא, ועד אשר נפלה למשכב אָכלה
יגיע כַּפיה, ועתה היא מתעטפת ברעב ואין עוזר לה. ביום השני הלכתי עם אדונינו אל בית מושבה, ולוּ לא חַשנו לעזרתה
כי אז מֵתה ברעב. אחרי אשר כִלכל
אדונינו את מַחלתה ימים רבים, שָׁבה לאיתנה ותסַפר לו את כל תולדותיה. ומני אז קנה אדונינן למענה את הנחלה
אשר בכפר בוקוועפֿאַל לצמיתות, ובמנוחות שאננות ההן מצאה לה האומללה מנוח לנפשה
העגומה. ועד כֹּה לא גִלה אדונינו
את אזני הארווילע כי הפליא חסדו לנעמי בת משפחתו, וגם לנעמי לא הודיע מי הוא
בלתי אם כי שמו רודאלף". אכן נודע לו הדבר על מה זה שָׂם אדונינו את
נפשו בכפו לחַפש את בנה הָאֹבד בהסיטע ולשאול את פי חמוץ-הזרוע על אֹדותיו
–. "הנך רואה מה עזה אהבת אדונינו לכל בית
הארווילע, ואיך יתחמץ לבבו בראותו כי השר הארווילע ידיד נפשו מִנֹעַר הוֹלך
קוֹדֵר כל הימים בלחץ עצֶבֶת נוראה אשר נסתרה דַרכה מעיניו ולא יֵדע במה יוכל
להושיע לו –." "גם בעיני יפָּלא סבת עצבותו ותוגתו, הלא
הוא מאֻשר בארץ, הוא מגדולי היחש, לו הון וָעשֶׁר, רוח חכמה מתנוססת בו, והוא
צעיר לימים, ובעל אשה יְפֵה-פִיָה מאד וטבת שכל! –." "לשוא הִרבה אדונינו לחקור ולדרוש
שֹׁרֶשׁ דבַר עִצבון רוחו, ולשוא הפציר בהשר וַיָאֶץ בו לגלות לו פשר הדבר – אך
מי יודע אולי עָבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו...." "למשמע אֹזן דָבקה נפשו באשת נעוריו,
והיא גם היא אֹהֶבֶת אותו, גם היא אשה יראת ה', וכל שמץ דבר לא נמצא בה אשר
בעבורו יעיר השר קנאה עליה....." "נכון הדבר, השר מתהלל בה תמיד, ורק פעם
אחת גָער בה על אשר תֶּארח לחֶברה עם שרה אחות תָּם –. "מֵאַיִן תֵּדַע אשת השר את בת
הבליעל?" "לפני שבע עשרה שנה נודעה שרה גם תָּם
אחיה להשר הארווילע בסבות רחוקות, והוא נתן להם מכתבי תעודה לַאֲבִי אדונינו –
זכרו לברכה – וַיְחַל את פניו כי יקבלם בביתו וְיֵט חסדו להם, ומעת בּוֹא בת
נעות המרדות שרה אל היכל אבי אדונינו, הֵסַבָּה רעות רבות לאדונינו אשר בעבורן
יתאבל וילך קְדֹרַנִית בלחץ עצבונו עד היום הזה –. וכאשר שבה שרה עם תָּם פאריזה, שָׁקדה תמיד על דלתות בית השר
הארווילע לבעבור רְאוֹת שם את פני אדונינו הַשֹׁקֵד גם הוא על בית השר הזה, כי
היא מתאמצת לגֶשת אל אדונינו כאשר יתאמץ הוא לְהִסוֹג מעליה." "למה זה הֵעֵזָה עַזַת מֵצַח זאת ללבוש
שמלת גבר ולדלוק אחרי אדונינו ברחובות הסיטע? –." "אולי עשתה זאת להדיח אותו בחלקות ולעשות
תחבולות כי יעשה אדונינו שלום לה וְיֵאָסֵר אִתָּה במָסורת האהבה... אך נשובה נא אל השר הארווילע: השר הזה
יודע תכונות נפש שרה הסוררה כפי אשר סִפר לו אדונינו, ועל כן צִוה על אשת נעוריו
במִפגיע לבל תֶארח אִתָּהּ לחֶברה ותֵשט מעליה, אך היא דברה אתו קשות להצדיק את
שרה, והוא התאנף בה אגעים מעטים על אדות הדבר הזה, אך לא יִתָּכֵן כי בגלל
נְקַלות וקטנות כאלה תתחולל רוח רעה בחדרי לבבו תמיד כל הימים –." "צר לי על אשת השר היפה והישרה בנשים כי
דָבקה נפשה בבת בליעל זאת חֶלְאַת מין האדם! –." "בנשאך את שֵׁם "חלאת אדם" על
שפתיך, זָכרתי כי בתוך מכתבי הפקֻדה אשר כתב אדונינו בלילה הזה, יִמָצא גם מכתב
אחד על דבר צִלָה חֶלאת מין האדם, אשת דוד הרופא –." "עך דִברתי, מורף אדוני! כי גם לאשת
בליעל כצלה יֵאות המשפט אשר שָפט אדונינו את המורה, כי גם היא שָפכה דמי נקיים
בזדונה –." "נפשי יָרעה לי מִדֵי אזכרה כי על בת
נָבל זאת שפוכה רוח חן, וְיִפְעָה לה וְיֹפִי לה. – ובכל עת אשר אראה נפש לא טהורה מְשֻׁבֶּצֶת בִּגְוִיָה
יְפֵה-פִיָה, יאחזני שָׂער, נפשי תבחל בה שבעתים מבכל הנפשות הַחוֹטְאוֹת אשר
תראינה עיני." "כֵּנִים דבריך, אדוני! – וַאקוה כי
במכתב הזה כִּלה אדונינו את כל חִצֵי זעמו בצלה אשת הזמה" –. "נַהפוך הוא, אדני! –." "העוד יאבה אדונינו לתת לה ידים לנוס
מֵהַמַסְגֵר אשר הסגיר אותה כל ימי חייה"?. "כן הדבר". "וְדוֹדָהּ אשר יאהב אותה המרמה, יביאנה
הֵנה פאריזה?" "כן הדבר, ועוד פקד אדונינן ההוא למַהר
ולהָחִיש את מנוסת צלה לבעבור תמַהר היא את דרכה לבוא הֵנה בעוד ארבעה עשר
יום." "עָמָל הוא בעיני –, הלא אדונינו מתָעב
אותה מאד, ומדי דברו בה תעלה חמתו עליה עד להשחית –." "כן הוא כי עזה כמות שנאתו עליה". "ובכל זאת יאבה כי תבוא היא הֵנה! אפס כי
לפי דִברת אדונינו נקל לו לתפשה בכף תמיד אם לא תמלא את אשר נָטל עליה לעשות –
ובן שר בית האסורים צֻוָה כי יתחפש חֵפש מחֻפש כאוהב וְדוֹד נאמן לצִלה, ועל ידי
אהבתו תִּמצא היא תּוֹצָאוֹת לברוח אתו מבית האסורים ולבוא פאריזה. ובכל זאת היא עוד בְּתור בֹרַחַת ובת
עֹנֶש, ובכל עת אשר יחפוץ אדונינו יש לאֵל ידו לבקש אותה מיד שופטי העיר ולהשיבה
אל בית כִּלאה אשר בגעראָלשטיין ארץ ממשלתו". "עינינו תראינה אשר אשר תִּקראנה"
–. וְדָוִד הרופא כאשר שמע את אשר
צִוה אדונינו, חָרַד חרדה גדולה ויאמר: "אקַוה כי הוד מלכותו לא יציקני
לראות את פני בת בליעל הזאת!"
"הֵרָגַע נא!"
ענהו אדוניני, "הֵרָגַע נא! עיניך לא תראינה אותה, אך היא תהי
כְּלִי מַפָּץ בְּיָדִי לשפוט את איש תככים וּמְרַצֵחַ...." הדברים האלה הרגיעו את לבב הרופא, אך
הכרת פניו ענתה בו כי זִכְרוֹן תוגה התעורר אז בחֻבּוֹ –." "אולי אֹהֵב הוא עוד את צִלה, כי לפי
הנשמע היא יפת תֹּאַר ויפת מראה מאד. "יָפְיָהּ הִדיח אותה ללכת שוֹבֵבָה
בשרירות לבה, ואף כי הוֹרָתָהּ היתה בת כושית מארץ אמעריקע, בכל זאת יָפָה היא
עד מאד, ועלתה בִיפִי צַלְמָהּ גם על יְפוֹת עַיִן אשר בפאריז." "אנכי הייתי פֹה בעת אשר הביא אדונינו את
דוד הרופא ואת צלה חֲבֶרְתּוֹ אל היכלו, אך נעלם ממני ולא אדע איפה לקח אותם
אדונינו". "ואנכי יודע זאת, יען כי אנכי הייתי אז
באמעריקע עם אדונינו, ואם תאבה אספר לך את תולדות הרופא וצלה". "סַפר נא, אדוני! כי נפשי אִוְתָה לדעת
את תולדותיהם". כח תּוֹלְדוֹת דָּוִד
וְצִלָּה איש היה באמעריקע בגליל פֿלאָרידאָ – אמר מורף
– שֵׁם האיש נמרוד, איש רע מעללים, נפש רחָבה וּמְהִיר רֶשָׁע, על עבדיו הכושים
הכביד מאד אכפו וַיִרְדֵם בפרך ובאכזריות, גם שָׁגה תמיד באהבת היין. בין העבדים ההם, היה עבד כושי צעיר
לימים, ושמו דָוִד, אשר שֵרֵת את העבדים השוכבים על ערש דוי. האדון נמרוד התבונן בעבדו דוד זה כי
הוא חֲכַם לבב, מכלכל החולים בתבונה, ופקֻדת הרופאים יעשה בהשכל ובינה, גם
עִקבות הַכְשֵׁר דעת לחכמת הרפואה בו נוֹדַעוּ, כי בלי לִמוד הרופאים אָסַף
עִשבות הרים ושרשי אָחוּ וירקח סַמֵי מרקחת ויעש מהם שקוי לרפאות תעָלה, וירפא
חולים רבים ברוח החכמה המתנוסת בו.
ויען כי מקום שֶׁבת נמרוד רחוק הוא מעיר מושב, ורופאי העיר ההיא רופאי
אֱלִיל הם, גם יבקשו כסף רב בכל עת אשר יבואו ממרחק לְבַקֵר את העבדים החולים; על כן נוֹעַץ האדון נמרוד לשלח את דוד עבדו לעיר
פאריז ללמוד שם את חכמת הרפואה, וִיְקַו כי על ידי רופא חֲכַם לבב כזה
תֵּעָצַרְנָה המחלות המתדבקות אשר הליכות עולם להן בארץ ההיא. בלב שמח הֵרִים דוד את פעמיו פאריזה; ואדוניו שִלם בעד מעונו וארֻחתו ובעד למודו. מקץ שמונה שנים שב דוד לבית אדוניו
ולמעריקע בְּתוֹר רופא אֳמָן וירפא את העבדים הכושים אשר נפלו למשכב." "הלא בשבתו בצרפת, ארץ החפשים, ימים רבים,
קנה לנשפו את משפט הַחֹפש, ובכל זאת שב להיות עבד בבית אדוניו!" "דוד הוא ישר באדם, ולא אבה להָסיר את
דברו אשר דִבר לאדוניו, גם קִוָה להיות עוזר ומושיע להעבדים החולים גם הבריאים
לרפאות מִחלת גֵוָם ונפשם. והאדון
נמרוד משך עליו קַו חסד, ארֻחתו ארֻחת תמיד על שלחנו, ויעש לו בית לשבתו, גם קצב
לו מַשְׂכֹּרֶת שש מאות פֿראַנקים לשנה.
מקץ חדשים אחדים לִהֲטָה מחלת הקדחת בכל בית נמרוד, כל עבדיו כָּרעו נפלו
בתגרת ידי המחלה העזה הזאת, וגם נמרוד לא נמלט מידה ויגיע עד שערי מות. אז חשף דוד הרופא את זְרוֹעוֹ, לא נתן
שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה, עד אשר רִפא את אדוניו עם עבדיו, ונמרוד אף כי הוא
איש נָבָל, כֵּלַי, סכל, אכזר, וצר עין, בכל זאת לא יָכול לקפוץ לבו וידו ויוסף
ויתן עוד שכר קטן להרופא הנפלא הזה – כי גם אז לא נתן לו את משפט הדרור – ויתן
כבוד לשמו ולְזִכרו, ויחשב זאת לו לצדקה לעשות כן לעבדו מקנת כספו –. לבב דוד הרופא פִּחד ורָחב ושָׂמח
בהיותו משענת מַטֵה לאחיו העבדים, כי בכל כֹּחוֹ פָּרק מעט מעט את עֹל האדון
הקשה מעל צואריהם, ויקו כי במֶשך הימים תהי לאֵל ידו להיטיב להם יותר. כל העבדים כִבדוהו ויאהבוהו. ויהי להם לאב ולכֹהן, וַיַנְחֵם בדרכי
אמונה, וידבר על לבם לבל יאמרו נואש, כי עֵין ה' פקוחה על כל בני האדם, וגם בני
כושיים בניו המה – גם הודיעם אֹרַח חיי עולם, וַיוֹרֵם דרך נתיבות אַל-מָוֶת
ונעימות חיי הנצח בעדן גן אלהים –.
מני אז הִטוּ העבדים האומללים את שכמם לשאת ולסבול את משא אדונם ואת
סִבלו הקשה, וַיִהְיוּ שמחים וטובי לב בתקותם העזה להתענג על ה' אחרי צאת נפשם
מבית חָמרם לדרור עולמים –. כה
חלפה שנה תמימה. בין השפחות אשר בבית נמרוד האכזר, היתה שפחה
רכה בשנים, בת חמש עשרה שנה, ושמה צלה, אביה היה מבני איירופא הלבָנים, ואִמה
מבנות כושיים. ונמרוד נשא עיניו
אל הנערה הזאת, כי יפת תֹּאַר היא אך בפעם ההיא בָּלַם תשוקתו במתגורסן עד עת
מְצוֹא –. וצלה אָהבה את דוד
הרופא אשר הצילה ממחלה עזה מאד, והוא גם הוא אֲהֵבָהּ אהבה בלי מצָרים, ויען כי
פיו ולבו תֹּאֲמִים המה, דִבר בפיו את אשר יהגה בלבו, ויגל את אזני יודעיו כי
בעוד שנה יקח לו את צלה לעֵזר כנגדו.
נמרוד אשר לא ידע עוד דְבַר אהבת דוד וצלה, קֵרַב כתנור לבו, וידבר על לב
צלה למלאות את תאות נפשו, אך היא התחמקה מפניו ותספר לדוד את חֶשקת נמרוד
אליה. דוד הרגיע את לבבה, וילך אל אדוניו לחלות את פניו כי יתן את צלה לו לאשה, אך האדון הקשה הזה
דִבר אתו קשות לאמר: "הנערה הזאת מצאה חן בעיני, והיא שפחתי מקנת
כספי, ובידי לעשות לה כטוב וכישר בעיני, ואם תוסיף הסוררה עוד הָתֵל בי, הלא
שפטים נכונו לשפחה נחרפת כמוה! –."
אך דוד לא הרפה ממנו וישנה וישלש את שאֵלתו, והבליעל ההוא התאנף בו וישב
את פניו. אז נכלם דוד מהתרפס עוד
לרגלי זֵד ארור כזה, וַיַזכירהו את כל הגדולות אשר עשה לו ולעבדיו, כי הצילם
ממות וַיְרַפְּאֵם מכל תחלואיהם, ואת כל העבודה הקשה ההיא עָבַד בלי מְחִיר ובלי
כסף וְשָׂכָר כאשר יֵאוֹת לרופא אֳמן כמוהו. אך הבליעל ענהו עזות ויאמר: לא עבדי אתה, עבדי מקנה כספי,
ומה לעבד ולשָׂכר רב!! –."
אז דִבר הרופא בפעם הראשונה כי אין לו כל צדקה להחזיקו בְּתוֹר עבד אחרי
שִׁבתו שמונה שנים בצרפת. כשמוע
הבליעל את הדברים האלה, עלה עשן באפו, וירעם עליו בקול זעמו: "עוד מעט ותדע
את משפט עבד סורר המתפרץ מפני אדוניו!! –." ויפן ויצא בחרי אף, ויצו לאסור את דוד אל עמוד ברזל
וְלָדוּשׁ את בשרו בשוטים ועקרבים עד כי פרץ נחל דם מִגְוִיָתוֹ, ובעוד אשר
נָהרוּ דְמֵי פצָעיו, צוה לסחוב את צלה לעיניו אל בית הנשים ולהשליכה הַהַרְמוֹנָה[2]. "עלילות רֶשע כאלה עשה הבליעל הזה בלי
דֵעָה ובאכזריות, בסכלות לבב וזדון כאחד, כי איך לא השכיל כי מהרופא הזה תוצאות
חיים לו ולכל עבדיו, ומה יעשה בנפול מחלה בביתו ובחצרו? –." "הטרם תדע כי פתיות ואכזריות אחיות הֵן!
–. עוד בעצם היום ההוא אכל נמרוד
הבליעל מפרי דרכו, כי אחרי אשר רֻתּחוּ דָמיו בו מקצף וזעם, הוסיף עוד להרתיחם
בדם ענבים אשר שתה למכביר, ושני המשחיתים האלה "קצף ויין" התלכסו
להשחית את נפשו, ויציתו בו קדחת עצָבים[3], וַיִסָכן וַיֵאָנש מאד,
וימהר וישלח מלאכים קלים להביר רופאים אליו, אך הדרך רב מאד, ועד אשר יבואו
המלאכים אל הרופאים, והרופאים אל החולה, בין כֹה וכֹה יֵרד החולה שאולה." "גמול אלהים הוא! כי העֶמיק השחית
דרכו... "מרגע לרגע העֵזה מחלתו, ורופא אחר זולת
דוד אַיִן, אך הוא לא האמין עוד בו, ויירא על נפשו פן ישקהו סף רעל להנקם מאתו
על אשר שִיחת רחמיו כָנמר אכזרי וַיַכֵּהוּ מכות נוראות וישליכהו אחרי כן לבור
צלמות עם אהובת נפשו יחד. אפס כי
בהגיע נמרוד עד שערי מות, אמר הנבל בלבו "הן אנכי הולך למות, ומה יעשה לי
דוד עוד? אנסה נא לדרוש רִפאותי מאתו, ואולי יפליא חסדו לי לסלוח לעוני ולהציל
ממות נפשי." ויצו לְפַתֵּח
לְמוֹסֵרָיו, להריצו מהבור ולהביאו אליו –." "ודוד רפא את הַזֵד הארור מֵחליו"? "שש ימים וששה לילות לא נתן דוד שנת
לעיניו, ולא עזב את ערש החולה רגע קטן, וכבן את אביהו כִּלכל את מַחלתו במועצות
ודעת, ובגֹדל חכמתו העלה ארֻכה לו, עד כי היֹה היה דבַר דוד למופת ולפלא גדול
בעיני הרופא אשר בא ביום הששי מהעיר הרחוקה לבית נמרוד –." "ומה עשה הבליעל לדוד אחרי שובו
לאיתנו?" "למען לא יֶחורו פניו בכל עת אשר יראה את
פני האיש אשר גמלהו טוב תחת רע, שב ויאסור את דוד בבית האסורים. גם רוח הקנאה אשר קִנא לצלה, עָברה
עליו ויעבור ואשם –. ועל כלם פחד
לבל תאנה אליו רעה על ידי דוד בימים הבאים, כי ראה מה עזה אהבת עבדיו אליו, גם
שמע את תלונותיהם אשר הם מלינים עליו על דְבַר הנבָלה אשר עשה לרופא נפשו,
וַיֵחשב לו הדבר הזה לאותות הַקֶשֶׁר, ויירא אל נפשו פן יסיתם דוד כי יתפרצו
מפני אדוניהם, והם בכל אַוַת נפשם יעשו כן, וישימו להם את דוד לראש ולקצין–. "אחרי הדברים האלה בא אדונינו לאמעריקא
וַיְשַׁחֵר שם את כל בַּעלי יַערות הדבש, וגם את זה האיש נמרוד שִׁחר בביתו,
והוא קִדם את פנינו בפנים צוהלים.
לעת ערב כטוב לב נמרוד ביין, סִפר לאדונינו – אשר הִתחפש לאיש סוחר –
בלעג וקלסה את כל אשר עשה לדוד ולצלה, אך אדונינו האמין כי רוח היין דֹבֵר בו,
ולא האמין בדבריו, אז הוליך אותנו העריץ הזה אל בית האסורים להראותנו כי לא הפיח
כזבים. הה! מעודי לא ראיתי מראה
נורא כזה! כצלמי בלהות נדמו דוד וצלה בעינינו, תָּארם חשך משחור, גְוִיוֹתֵיהֶם
מלֵאות פצָעים וחבורות זָבות דם, רגליהם לִנְחֻשְתַּיִם כִּבדי המִשקל הֻגשו,
ועל עפעפיהם צלמות. דוד לא דִבר
דָבר, רק הביט בעינים חשֵּכות על הנחשתים אשר ברגליו, ונמרוד מִלא שחוק פיהו,
ויהתל ותעלל בדוד לאמר: "השלום אתה רופא חֲכַם לב?! – ומדוע לא תחבֹשׁ את
פצעיך האנושים? –." לדברים האלה דַלו עיני דוד למרום, רוֹם ידיהו
נשא, וברשפי רגש קרא "אהה ה' אלהים!" וַיִדֹם. ונמרוד הוסיף עוד הָתֵל בו וַיְמַלֵא
שחוק פיהו ושפתיו תרועה, ויאמר: חַלֵה נא את פני אלהיך כי יצילך מידי! – אנכי
נֹתֵן לו כתף סוררת! –. ובגאוה
ובוז הֵניִף אגרוף רֶשַׁע השמימה, וַיְחָרף את אלהי השמים לאמר: "יקום נא
אלהים וְיַתֵּר את בני תמותה אלה מחרצובותיהם! ואם קצור קצרה ידו להציל לקוחים
למות, אכַחש בו וְאֹמַר לא הוא! –." "רוח עִועים נוססה בלבב הבליעל
הזה!" "בתועבת נפש פָּנִינו שכמנו ושַבנו אל
בית מלוננו. בחצות הלילה לקח
אדונינו שמונה אנשים חמֻשים אתו וַיְּנַהגם אל המשמר אשר דוד וצלה אסורים שם,
וַיְשַׁבֵּר את דלתות בית האסורים, וַיְפַתּח חרצובות רֶשַׁע מהאומללים ההם,
ויביאם אל האניה העומדת הָכֵן על חוף הים, ואותי קרא אדונינו ללכת אל בית העריץ,
וַנָבוֹא בלט לחדר משכבו, ויקץ משנתו ויבט כֹּה וכֹה כאיש נפעם. אז דִבר אליו אדונינו ברגש: בערב הזה
גִדַפת את אלהי עולם – והנך בן מָוֶת! – באָמרך כי אין בו כֹּחַ להציל את דוד
וצלה מידך, עתה יִוָדַע לך כי הוא שָלח את מלאכו וַיֵצילם מיד זֵד עריץ
וּמְרַצֵחַ כמוך –." ובדברו
לָקח מידו את צרור הכסף – 25000 פֿראַנקים – ןישליכהו על מִטת נמרוד, ויוסף
דַבּר: "הא לך הכסף הזה כֹּפֶר נפש דוד וצלה – אתה מָחַצְתָּ בחֶזקת יד,
ואני בזרוע נטויה אֶרפא את מַחַץ מַכַּת ידך – וה' אלהים, לו זרוע עם גבורה,
ומלכותו בּכֹּל משֶׁלֶת –.
וַנֵפֶן וַנֵצֵא החוצה, והזֵד הארור נשאר משומם ונבהל וּבְלִי-נוֹעַ
כְּבוּל עץ, ויאמן כי חלום חזיון לילה הוא, ואנחנו יָרדנו באניה וַנָשֶׂם לַדרך
פָּנֵינו." "אך מדוע הזיל אדונינו זהב רב להנָבל
ההוא? הלא דוד לא נחשב עוד לעבד לו מעת שובו מצרפת! –.” "אדונינו שִׁלם לו מִכסת הכסף אשר פזר
לדוד במֶשך ימי למודו בפאַריז, גם פי שלשה כמחיר עבד ושפחה נתן לו בעד דוד
וצלה. לכַחד כי לא כפי חֻוקי
המדינה עשה אדונינו הדבר הזה;
אך לוּ ראו עיניך את שני האֹבדים ההם אשר התעתדו לרדת שחת חנם בזדון לבב האכזר
והעריץ ההוא, לוּ שמעו אזניך את החרָפות אשר חֵרף הזֵד הארור ההוא את אלהים חיים; אז נתת צדק לאִמרת פי אדונינו אשר אמר אז כי הוא
לָבַשׁ בגדי נָקם, נִקמת ה', להנקם ממנאצי שֵׁם כְּבוֹד אלהי עולם –." "צדיק הוא אדונינו במשפט הזה כצדקתו
במפשטו אשר חרץ על המורה. אך מה
היתה אחרית הדבר?" "אנחנו הִגענו למחוז חֶפצנו, וְכֶלֶב לא
חָרץ לשונו עלינו, כי אדונינו הִתחפש ויתנַכר אז, עד כי לא יָדע נמרוד על מי
יגיש משפטו וריבו – אמנם אף אם היה נשפט את אדונינו, גם אז יצא רָשָע
בְהִשָׁפְטוֹ, יען כי רופא נפש אדונינו נתן עֵדָיו בכתב מְפֹרָשׁ כי לוּ התמהמהו
דוד וצלה עוד יום או יומים בבור צלמות ההוא, אז שָׁכנה דוּמָה נפשם –. ומני אז הֻקַם דוד עָל להיות רופא
בהיכל אדונינו, והוא ישיב רב תודה ואהבה אל אדונינו אשר פָּדָה את נפשו
ממָות." "אחרי בואכם לאיירופא לקח דוד את צלה
לאשה?" "הוא לקחה לו לאשה, אך לא כאשר דִמה
אדונינו כן היה! כי אחרי אשר באה צלה במָסורת הברית עם דוד, סָררה כפרה סוררה,
הלכה שׁוֹבֵבָה בשרירות לבה הרע, וַתְּתַעֵב את יָפיה –. כי כאשר יצאה ממַחשכים לֵאוֹר בְּאוֹר
הַחֹפֶש והדרור, בשבתה בבתים ספונים בעדי עדיים, ובאָרחה לחֶברה עם נְשֵּי
בְּנֵי מְרוֹם עַם הארץ;
אז כִּסתה כְּלִימָה פניה להיות אשה לאיש כושי אשר לא תֹּאַר ולא הדרת בני
איירופא לו, וַתְּפַזֵר דרכיה לזרים הָעֹגְבִים על חמדת הוד יפעתה –. מקץ שתי שנים נפקחו גם עיני דוד בעלה – אשר
האמין באהבתה עד העת ההיא – וַיַרְא את זנוניה אשר על פניה, ובחמת רוח קִנאתו
הֵרִים בה יד להכותה נפש, אך אדונינו הֵשִׁיב ידו מִבַּלֵעַ, ויפצר בדוד להַשפיק
במשפט אשר יחרוץ הוא עליה לְהֵאָסֵר בבית האסורים אשר בגעראָלשטיין כל ימי חייה
– וכאשר זמם כן עשה – ועתה פָּתַח אדונינו את דלתות בית כִּלְאָה למען תִּברח
משם וְתִמָלֵט על נפשה לבוא פאריזה – נפלאת היא בעיני! וגם בעיני כֹל יִפָּלֵא
הדבר הזה –." "ויותר יִפָּלֵא בעיני מדעתי כי צלה לא
עָזבה עוד את דַרכה, גם אין תוחלת ותקוה כי תיטיב עוד את דרכיה כל הימים – ובכל
זאת יְצַוֶה אדונינו להביאה הנה! למה זה? ועל מה זה –." "גם אנכי לא ידעתי! –. עתה, ידידי! עתה הגיעה העת אשר תשלח את
הָרָץ לגעראָלשטיין כמצֻוה עליך מפי אדונינו...." "הנני להָקים את מִצְוָתוֹ – וזכור נא,
מורף אדוני כי בערב הזה קָרוּא אדונינו אל המשתה אשר תעשה אשת השר....." "אך אנכי אדַמה כי אדונינו יְאַחֵר בנשף
הזה עד כי יְבַצֵע את מעשהו לשַחר את הבית אשר ברחוב ההיכל למען הוציא לאור את
המסתרים אשר בתוכו –.” כט בַּיִת בִּרְחוֹב
הַהֵיכָל רודאלף נָטל עליו לבל תֵּת שְׁנָת לעיניו עד
כי יַשלים חֻקו לבַקר את בֵּית יעקב פֿערראַנד למען הוציא מלב שִׁפְרָה סֹכֶנֶת
בֵּיתוֹ את תעלומות תולדות הזמירה, אך בטרם עשותו זאת הואיל לשכור לו את החדר
אשר גר זערעמן בן נעמי והמורה בתוכו, למען חקור ודרוש את פי הנערה יונת-צחוק על
אֹדות זערמען ואיה מקום מושבו בימים אלה. עוד ביום ההוא – אשר בו נדברו האדון מורף והשר
גרוין – בשה שלישית אחרי הצהרים, הִתחפש רודאלף כפעם בפעם, וישא את רגליו אל
הבית אשר ברחוב ההיכל. להבית ההוא
תַּחְתִּיִם, שְנִיִם, וּשְׁלִישִׁים, וּבְפִנָה שְׁאִיָה, מקום שֶׁפֶךְ
הַדֹמֶן, תֵּרָאֶה מסִלָה צרה ואפֵלה, וּמְאוּרָה קטנה על ידה. במאורה ההיא יֵרָאֶה בַּיִת קטן אשר בו
יגור שֹׁעֵר החצר ואל בית המאורה החשֵכה ההיא ירד רודאלף, אך לא מצא את השׁוֹעֵר
בביתו, כי אם את אשתו אשר הניח למלא את מקומו, והיא נִצֶבֶת על יד התנור ואזניה
קשובות לשיר הסירים אשר תחת הסיר.
האשה הזאת כבת ששים שנה היא, לחייה קֻמטו מִזֹקֶן, וְיִקְהַת פניה גם
קמטי מִצחה מפיקים גֹעַל נפש, וכֻלה מֹראה ונִגאלה, נִמבזה ונִמאסה, ודִמיונה
כמפלצת הגן מורה מאד. והיא כראותה
את פני רודאלף, שאלה בלזות שפתים: "מה חפצך בביתי?" "גברתי! אדַמה כי יֶשנו חדר אחד להַשכיר
בחצר הזה." לשֵמע שֵׁם "גבירה" צָהלו פני האשה
הזקנה ותשב אמריה לו בלשון רַכָּה: "יֶשנו חדר אחד ריק בין החדרים
הַשְׁנִיִם, אך האדון אלפֿרעד איננו בביתו כעת –." "האדון אלפֿרעד הלא הוא אדון החצר או
סֹכְנוֹ?" "לא כן!" ענתה הזקנה בתלונה, הלא
הוא בעלי! מדוע לא יקָרא פיפילעט בעלי גם בשֵם אַלפֿרעד? –." "יש לו צדקה להקָרא גם בשֵּם הזה. ומה שׁמֵך, גבירה?!" "שמי הלא הוא בַּצְלוּת הַצְלֶלְפּוֹנִי
פיפילעט!" "עתה גברתי! תְּנִי נא אותי לחַכות בזה
עד שוב בעלך הֵנה, ואִמרי נא לי מה מחיר החדר ההוא לשָנה." "מחירו הוא הלא מאה וחמשים פֿראַנק ולא
יִבָּצֵר מזה קשיטה אחת – הַסֹכֵן אשר על החצר הזה איש כֵּלַי הוא מאד." "ומה שמו?" "שמו חֲמוּץ-זְרוֹעַ." לשמע השֵּם הזה חָרד רודאלף וַיָנַע לבבו
בקרבו. ההוא יגור פֹה בֶּחָצר?" שאל רודאלף למען
דעת אם הוא האיש הבליעל חָבֵר להמורה ולילית, או אולי הוא איש אחר. "לא!" ענתה הזקנה, מקום מגורו הוא
ברחוב הפול במספר שלשה עשר, גם יש לו בֵית יין בִמְאוּרוֹת שְׂדוֹת
אֵלִיָה." רודאלף לא פסח עוד על שתי הסעפים, וידע על
נכון כי הוא חמוץ הזרוע אשר בבית המרתף הידוע לו, ויתפלא מאד על המִקרה הזה. "אם חמוץ-זרוע הוא הַסֹכֵן, מי הוא אדון
החצר?" שאל רודאלף. "אדון החצר הוא האדון בֻּרְדוֹן; אך שיח ושיג אין לנו אִתּוֹ בלתי אם עם חמוץ-זרוע
הַסֹכֵן. ואם תתן לי עשרים פֿראַנק
לחֹדש, אז אשָׁרת אותך בהליכות הבית. "כדבריך כן יהי, גבירה!" ענה
רודאלף. ולמען תְּפוֹשׂ את הזקֵנה בלבה, אמר רודאלף אליה: "ראי נא, גבירה! אנכי עָיֵף גם נִקשה
מִקֹר וקרח, על כן הואילי נא בטובך להביא לי צִנצנת יין מבית המרזח אשר בחצר הזה
עם שתי כוסות או שלש, כי גם בעלך ישוב בלי התמהמה הֵנה
וְיֵשְׁתְּ
אתנו כוס יין." ובדַברו נתן להזקנה מאה קשיטה. "באחד מדבָריך לבבתני, אדני!" השיבה
הזקנה, וחוטמה המָלא אֲבַעְבֻּעוֹת הִתנוצץ לזֵכֶר שֵׁם היין. "ישמח לבי. – אמר רודאלף אליה – "ישמח לבי כי לבבתיך בדברי." "אנכי לא אביא רק שתי כוסות – אמרה הזקנה
– כי אני ואַלפֿרעד שותים תמיד מִכּוֹס אחת. חֵךְ האיש האהוב הזה יִטְעַם טעם כִּפלים ואם יִשְׁתֶּה
מהכוס אשר נָגעה בה יד רעיתו –." "עתה גברתי! אחַכה עד בוא אישך
הֵנה." "אתה תחכה פה? – ואם יבוא איש הביתה?
–." "אז אדע לכלכל דברי במשפט, על
דִברתי!" הזקנה הָלכה לה, ורודאלף חשב מחשבות על המקרה
הזה אשר הוֹבִילוֹ עוד הפעם אל מקום מִדרך רגל חמוץ הזרוע; ויותר מזה הִתפלא איך יָשַׁב זערמען בחצר הזה שלשה חדשים, מבלי
הֵרָאוֹת אל חמוץ-זרוע חָבֵר המורה. ברגע ההוא דָפק איש עִתִּי נושֵׂא מכתבים על
החלון, וישלח ידו אל חוֹר החלון ויושט שני מכתבים באָמרו "שתי
אגורות!" "שתי אגורות?" שאל רודאלף,
"הלא שני מכתבים פֹּה!" "מכתב אחד חפשי מִשִׁלוּם", ענה
נושא המכתבים. אחרי אשר שִׁלם רודאלף בעד המכתב, התבונן בשני
המכתבים ולבו הגיד לו כי הם יכילו בקרבם דברים אשר לו לדעת אותם. המכתב האחד הערוך אל אשת פיפילעט
מֻקְטָר הוא מור ואהלים, על הַחֹתָם האדום אשר עליו, יֵרָאוּ שני ראשי מלים האלה
ק. ר. ועליהם כֹּבַע שר הצבא, וְהַמִכְתָּב אשר על הַכְּתֹבֶת יעיד כי
מִכְתָּב גֶבֶר הוא, ולא יד אשה כְּתָבַתּוּ –. והמכתב השני אשר חוֹתָמוֹ מראה תכֵלת ערוך הוא לאיש אחד אשר
שמו "צעזאַר בראַדאַמאַנטי, רופא שִׁנַיִם." רודאלף חָשב את המכתב הזה, על פי קֶסֶם
לבבו או על פי רוח דמיונו, למכתב מלא יגון ועצב. אך ברגע הזה שָבה האשה פיפילעט עם צנצנת היין ושתי כוסות אל
ביתה. "אנכי הִתמהמהתי – האין זאת? אך מִדֵי
בואי אל חנות יוסף בעל בית היין, לא אֶפטר מפניו עד מהרה... התאמין כי מצחק הוא גם באשה זקנה כמוני?" לו ּידע זאת אַלפֿערד!" "הס, הס! ראשי סחרחר אך לזֵכר הדבר
הזה. אלפֿערד בעל קנאות הוא
כישמעאלי, אף כי יוסף לא יחשוב רע בלתי אם מצַחק הוא –." "איש עתי הביא שני מכתבים הֵנה, ואחד מהם
ערוך הוא אליך, גבירה! והוא נותן ריח ניחוח כמִכתב אהָבים." "אמת דברת." אמרה הזקנה בתמהון, אמת דִברת כי ריח
לו כריח מִכתב אוֹהֵב לאהובתו, ומי זה עָרב את לבו לגשת אלי במכתב אהבה?" "לוּ ראה אלפֿערד את המכתב הזה!" "הס, או אנכי אֶפֹּל מִתעלפת
בזרועותיך." "לא אוסיף עוד דבר על אדות הדבר
הזה." "אך איך נואלתי!" אמרה הזקנה פתאֹם,
"איך נואלתי! הלא הוא מכתב – שר האלף –." "הא לך, גבירה! גם המכתב השני הערוך אל
האדון צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי." "הוא רופא הַשִנַיִם הגָר במכפֵּלה
שלישית בחצר הזה." אחרי כן פתחה הזקנה את המכתב הערוך אליה
וַתְּהַפְּכֵהו הֵנה והנה ותהי כִּמְתַעְתָּעַת, ותאמר לאמר: "אַלפֿערד איננו בביתו, ואנכי אינני יודעת
ספר, על כן יהי נא טובך עמדי, אדוני, לקרוא באזני את המכתב הזה." "רודאלף לקח את המכתב – אשר על חותמו
יֵרָאוּ שני ראשי מלים ק.ר. ועליהם דמות כובע
ככובעי שרי האלפים, וריח לו כמכתב אהבים, ויקרא בו כדברים האלה: "למחר
בעשתי עשרה שעה לפני הצהרים תבערי אש בשני החדרים אשר לי, גם תטַהרי את מראות
הצובאות ואת השֻלחנות והכסאות, אך הזהרי לבל תשחיתי את צִפוי זהבם! ואם אולי לא
אבוא אל ביתי עד השעה הראשונה אחר הצהרים, ואשה כבודה תבוא הנה בעגלת צב ותשאל
לשמי – קארל –; אז תַראי לה את מְבוֹא חֲדַר משכני, ואחרי בואה החדרה, תקחי את
המפתח בידך ותתני אותו לידי בבואי הנה." רודאלף הֵבין אל מה ירמזון דברי המכתב הזה,
ויאמר אל הזקנה: "מי זה יגור שם במכפֵּלה הראשונה? ומי
הוא האיש קארל שר האלף אשר שלח את המכתב הזה אליך?" "רֵעַ אֹהֵב ואהוב יגור שמה
–." השיבה הזקנה בשחוק. "כי תגלי לי סודו, לא אֹבֶה, אך אחפוץ
לדעת מי הוא האיש אשר אנכי אהי שכֵנו –." "צדקת בדביך, גם חלילה לי לגלות סוד אחר,
רק אסַפֵּר לך הליכות דרכו מיום אשר הוא גר בחצר הזה: דע לך כי לפני ששה שבועות
בא איש רם קומה, צעיר לימים וִיפֵה תֹאַר אשר – לפי דבריו – הוא שר אלף, וישכור
לו בזה שני חדרים במכפֵלה הראשונה מאת חמוץ-זרוע הסֹכן על החצר הזה, ואחרי כן
באו שני אנשיו ויפָארו את החדרים ההם בכל פאֵר וָיֹפִי. ביום השני בא שר האלף אל אלפֿערד ויאמר
לאמר: התחפוץ לשום עינך על חדָרַי? כי אנכי לא אבוא הֵנה רק לעתים רחוקות, אך
בטרם בואי אשלח אליך מכתב בכל פעם, כי תבער אש בחדָרַי ותנַקם גם
תְּיַפֵם." – "בכל לבבי אחפוץ לשָרת את
אדוני!" ענהו אלפֿערד,
"ומה תהי משכֻּרתך?" שאלהו שר האלף. "עשרים פֿראנק לַחֹדֶש –.´ שרים פֿראנק! המצחק אתה?"
אמר השר אשר הוא איש כֵּלַי מאד.
ואחרי אשר נִחר גְרוֹן אלפֿערד מרוֹב דברים, גָבַר שר האלף לבלתּי תֵּת
לאלפֿערד כי אם שנים עשר פֿראנק לַחֹדֶש.
בּוּז לו לעג לו לאיש כֵּלַי כזה! לא כן אתה אדוני! הוסיפה הזקנה דַבֵּר
בשומה פניה אל רודאלף, אתה לא שנית אחרי דְבָרַי לתת לי עשרים פֿראַנק לַחֹדֶש אף
כי אינך שר אלף גם לא תעגב על אשה כבודה–." "ההָיה השר בביתו מעת אשר שָׂכַר לו
מָעון בחצר הזה?" "שמע נא! זה שלש פעמים היה בזה: בפעם
הראשונה בא הנה בפנים שמחים, וילך הָלֹךְ ורנן אל חדָריו, וַיְחַכה על אהובתו
שתי שעות רצופות, אך תוחלתו נכזָבה –.
ויהי בעָברו על פני בֵית מגורנו זה, נִצבתי אני ואלפֿערד על יד החלון
לראות איך נפלו פניו ואיך יֵרַע לו על אשר התלה בו אהובתו, ולמען הִרעימו אמרנו
אליו: אדונינו! לא היתה בזה אִשה לבַקש את פניך –." "ידעתי זאת!"
עָנה בפנים נזעמים ובחרון אף וירץ כברק ויצא החוצה. בפעם השנית הביא אלי איש עתי מכתב ערוך לקארל שר האלף הזה,
ויהי כבוא השר הֵנה שַמתי את ידי אל פְּאַת הנָכרית אשר על ראשי כדרך איש צבא,
ואמרתי אליו: "הֵא לך מכתב, אדוני! אך אדמה כי גם בפעם הזאת תִּכָּזֵב
תוחלתך –. והוא הביט בי בעינים
חודרות, ויפתח את המכתב, ויקראהו, ופניו הִתאדמו כתולע, אך התאפק ויחפש במַסוה
מנוחה, ויאמר: "גם אנכי ידעתי זאת – ולא באתי הֵנה רק לְצַוֹת עליך כי
תשימי עיניך על ביתי." אחרי
כן הָלַך מזה הָלֹך ורַנן, אך הַכָּרַת פניו עָנתה בו כי כאֵבו נעכר, ואנכי
שמחתי לאידו על כי איש כֵּלַי הוא ולא יתן לנו רק שנים עשר פֿראַנק לַחֹדֶש
–?" "ומה היתה אחרית דבר בפעם השלישית?" "בפעם השלישית האמנתי כי יפיק השר את
זְמָמוֹ, כי הוא בא הֵנה ופניו נָהָרו, ויאמר אלינו בגאון ושמחת לבב: "בבוא
האשה הכבודה, תאמרו לה כי פתח חדרי נכַח השער הוא." אז עמדתי אני ואלפֿערד על המִשמר לצַפות
ולראות מי היא אהובת השר הזה, והנה עגלת צב באה ותעמוד בחצר. "היא האשה!" אמרתי אל אלפֿערד; נִסוֹג נא אחור לבל תִּבָּהֵל האשה
מפנינו." הָרַכָּב פָּתח את
דלת מרכבתו, וראינו כי אשה יושבת במרכבה, והיא מתעלפת בצעיף שחור, ומטפחת תשים
על פיה כְּבֹכִיָה, וכמעט אשר פָתח הרַכב את דלת המרכבה, ותהי רוח אחרת את האשה,
וַתְּצַו להרכב להפוך את המרכבה ולשוב אחור." "והיא לא ירדה מהמרכבה?" "לא; היא ישבה בתוכה וידה על עיניה כְּבֹכִיָה. אז לא יכולתי לעמוד עוד במחבואי,
וָאָרוּץ וָאֵצֵא החוצה ואמרתי אל הרַכב בטרם הָפך את מרכבתו, לאמר: "התשוב
אחור? –." "כן הדבר
–." ענה הרַכב. "ואנה
אתה נוסע?" הוספתי לשאול את פיהו.
"אל המקום אשר באתי משם –" הֵשִׁיב לי. "ומאיזה מקום בָּאת? –" "מרחוב סט-דאָמיניק מחצר שר
המצֻדה אשר במקצוע הרחוב –."
ענני הרכב. לדבר הזה התפלץ רודאלף מאד, כי השר פֿאָן
הארווילע ידידו אשר רוח עצבת נוססה בו – כאשר ספרנו בזה – הוא יושב ברחוב
סט-דאָמיניק בחצר שר המצֻדה אשר במקצוע הרחוב ההוא, ואולי האשה אשר באה שה שלש
פעמים לְשַׁחֵר את פני קארל שר האלף, אולי היא אשת השר הארווילע, כי בָּגדה
מֵרֵעָהּ ותעגב על איש זר, והשר הארווילע אולי יחוש וְיָבִין את הבֶּגד אשר
בָגדה בו אשת נעוריו אשר נפשו קשורה באהבתה, ועל כן נָחָה עליו רוח עצבת, ובתגרת
ידה ילך קֹדֵר כל הימים –. אך
בזָכרו כי בכל מיודעי אשת השר הארווילע אין אחד אשר יִדְמֶה להאיש קארל הזה, נחה
שקטה סערת לבבו מעט. גם חשב בלבו
כי יִתָּכֵן כי אשה אחרת תָּגוּר גם היא ברחוב ההוא ובחצר ההוא, או אולי לא תגור
גם היא שמה רק שָכרה לה שם את המרכבה.
סוף דבר כי אין מקום לִנְטוֹת קו חֶשֶׁד על אשת הארווילע,
ובכל זאת לא יָכֹל רודאלף להתנער מרעיוני עצב המתרוצצים בקרבו על אדות הדבר הזה, ולמען גרש את עצבותו, הוסיף דַבֵר אל
אשת הַשועֵר פיפילעט ויאמר: "מה עשה שר האלף בְּהִוָדַע לו כי אהובתו
רִמִתְהוּ גם בפעם הלשישית?" "שמע נא!" ענתה הזקנה, "שמע נא
אחרית הדבר"! כנסוע המרכבה מזה, שמחתי בכל לבב על אֲסוֹן שר האלף הַכֵּלַי
וצר העין. ראש דבר נתתי אותו
לְחַכּוֹת כשעה וָחֵצִי ולא הודעתיו כי אהובתו כאשר בָּאָה כן נָסָעָה. מקץ שעה וחצי נעלתי נַעֲלֵי גֹמֶא לבל
יִשָׁמע קול צְעָדִי בלֶכתי, ובכן התחמקתי וָאֵלֵךְ אט אל המדרגה. גם פָתחתי את דלת בית שר האלף –. חֹשֶׁךְ אפֵלה על המדרגה גם בחדר
הראשון–. ויהי אך צָעד צעדתי שלשה
צעדים בתוך החדר, והנה שר האלף קָפַץ וַיִתֵּר ממקומו וַיְחַבְּקֵנִי בזרועותיו
ויאמר בקול נעים: "מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אַתְּחַיי רוחי ואור חַיָי!
–." רודאלף אשר רעיוני יגון מתנוססים בו, לא יכָל
להתאפק מִשְׂחוק על שגגת שר האלף, ומה גם כי אז נִמשכו עיניו לְתֻמִם על פְּאַת
הנָכרית הבָּלה והנמבזה אשר על ראש הזקנה הזאת, על הָאֲבַעְבֻּעוֹת אשר על חוטמה
המעֻקל. ועל הקמטים הרבים אשר על
פני האשה הנתעבת והנֶאלחה הזאת.
והיא הוסיפה דַבֵּר בשחוק מורה מאד אשר הוסיף עוד להשליך עליה שִׁקֻצִים. "הע, הע, הע! שגגה יצאה מפני השליט
הזה... אך אנכי לא השיבותי
דבר. לא שאפתי רוח גם לא הייתי
סֹרֵבָה. אולם פתאֹם לפתע הָדַף
אותי בזעם אפו כאלו תָּפַשׂ שְׂמָמִית בידו. "מי זה בא הֵנה?" שאל בחרי אף, "אני, אני
הוא, אשת פיפילעט הַשׁוֹעֵר!" עניתיו, "הוֹ הוֹ אדני!" הוספתי
דַבֵּר, "לא לך לחַבקני בזרועותיך, לא לך לקרוא לי חיי רוחך ואור חייך, גם
לא לך לאמר לי כי אֵחַרְתִּי לבוא – לוּ בא אלפֿערד הנה! –." "אך מה חֶפצך בביתי, אשת
פתיות?!" שאל בשצף קצף – "אדני שר האלף", אמרתי אליו "האשה
הכבודה באה בעגלת צב הנה –."
"אם כן הביאי אותה חֲדָרַי.
מה רבה אולתך! הלא אמרתי כי תובילי את האשה הֵנה? –." ואנכי לא השיבותיו דָבר עד אשר כִּלָה
הוא לדַבר דברים הרבה, ואז אמרתי: "צָדקת, אדני! אתה צויתנו להוביל את האשה
אל חדרך"–. "ומדוע לא
עשית את מצותי"?–. "יען
כי....." "דַבְּרִי נא,
דַבֵּרִי! –" "יען כי
האשה כאשר באה כן נָסָעָה –".
"לא אפונה כי אַתְּ דִבַּרְתְּ דברי בָלַע
באזניה ועל כן הלכה לה מזה! הוסיף לדַבר אלי וחמתו מתלקחת כאש לֹהֵט –. "לא אדוני! היא לא ירדה מהמרכבה; כי כאשר פתח הָרַכָּב את דלת המרכבה, אמרה אליו
כי ישוב יהפוך ידו וְיוֹלִיכֶנָה אל המקום אשר לקח אותה משם"–. "היא לא הִרחיקה עוד לנסוע!"
אמר שר האלף וירץ על מול הפתח, "הה אדוני"! אמרתי אליו, "המרכבה
נסעה מזה לפני שעה
וָחֵצִי"!–. "לפני שעה
וחצי"! – צעק השר מנהמת לבו – לפני שעה וחצי! ומדוע אֵחַרְתְּ מהגיד לי זאת
עד כֹּה"? –. דִבר השר אלי
עוד וחמתו בערה בו עד להשחית, "יען כי יגורתי פן יחר לך על אשר נכזבה
תוחלתך גם בפעם השלישית –."
חַכֵּה נא! אמרתי אז בלבי, חכה נא איש אי-כבוד! אנכי אשלם לך על אשר
בָחלה נפשך בי בחבקך אותי בזרועותיך –.
"צאי טמֵאת הַשֵׁם!" הרעים עלי בקול זעמו ואנכי יראתי פן
ישליכני החוצה בתגרת ידו, על כן מהרתי ויצאתי מביתו." "ומעת ההיא לא בא עוד השר גם האשה
הנה?" "לא הוא ולא היא נראו מני אז בחצר הזה,
אך שמע נא את אחרית הדבר הזה!" אמרה אשת פיפילעט הַשׁׂעֵר. ל שָׁלשׁ
הַמַּכְפֵּלוֹת "אחרית הדבר – הוסיפה אשת פיפילעט לסַפר
– אחרית הדבר היתה כי אנכי שבתי אל אלפֿערד ומצאתי בביתי את אַסְנָה הַסֹחֶרֶת
בבגדי עִדִים ואת דַבְּרִית המוכרת תפוחים, וספרתי להן כי שר האלף חבקני
בזרועותיו ויאמר לי כי אני חיי רוחו ואור חייו. לוּשמעת את השחוק הגדול אשר הִתפרץ בביתי לשֵמע הספור
הזה!... גם אלפֿערד לא עצר כֹּחַ
להתאפק משחוק, אלפֿערד – אשר רוח רעה הנקראת בשם מעלאַנ.... מעלאַנכֿאָליע תבעתהו כל הימים בתגרת
ידי לא-אדם קאַבְּרִיאָן –." "מי הוא האיש קאבריאן?" שאל רודאלף
בתמהון. "אם נִתְוַדַע יותר, אסַפר לך גם זה
–. ברגע ההוא יצא שר האלף מחדרו
וינעל את הדלת ויאבה ללכת לדרכו;
אך בהאזינו קול רעש-השחוק בביתי – ואין לו דרך אחרת לנטות מביתי ימין ושמאל – לא
ערב את לבו לרדת מהמדרֵגה, כי יָרֵא פן נְמַלֵא פניו שחוק. והנה אַסְנָה הַסֹחֶרֶת בבגדי עִדִים
וקולה כקול רעם בגלגל, צָהֲלָה קולה ותקרא: "פיפילעט! מאד אֵחַרְתְּ לבוא,
אַתְּ חיי רוחי ואור חיי!" אז שב שר האלף לחד מושבו ויסגור הדלת בעדו בזעם
נורא. עשר פעמים פָּתַח את הדלת,
ועשר פעמים שב ויסגור את הדלת בשָמעו את קול מצהלותינו, עד כי לאחרונה הרהיב
בנפשו עֹז וירד מהמדרגה ויזרוק לי את המפתח מבלי דַבר דָבר וירץ בחרי אף לקול
שחוק גדול אשר שָחקנו לו, ולקול אַסְנָה אשר הרימה בַּכֹח קולה ותקרא: "מאד
אֵחַרְתְּ לבוא, אֹתְּ חיי רוחי ואור חיי"! –. "איך לא יָראת פן לא יתן לך עוד מקום
לְהִשְתַּכֵּר"? –. הוא לא יָעוֹז לעשות כן, ביָדעו כי אנחנו יודעים מקום משכן יָפָתו, ואם יַמְרֶה עינינו בדבר קטן, אזי נלך וּנְסַפֵּר לבעל האשה היפה ההיא את אשר ראינו.... ומה גם כי גם ביום המחרת תבוא יפתו הֵנה.... אך אז אתיצבה אני וְאַסְנָה להתבונן בהאשה ההיא למען דעת חֲזוּת פניה וצֶבע עיניה חֶרף הצעיף אשר תתעלף בו –. האשה הזאת רַכַּת לב היא, ואין בה כח להוציא את חֵשק לבבה לפָעלו, כי מִדֵי בואה למחוז חפצה, תנָחם בכל פעם ותסוג אחור… אך סלח לי, אדוני אם אלך ואסיר את הסיר מעל האש |