הקדמה 🔗
אֶשְׁקֳטָה ואביטה במעוני – אמרתי בצאת החלק הראשון ממסתרי פאריז לאור – אשקטה ואביטה מה אחרית החָזון החָדש הזה אשר נראה בליטעראַטור העברית? אשמעה מה יענו משכילי בני עמנו, ומה ידברו על פֹּעַל ידי זה? לפי משְׁפְּטֵי צדקם אשר יחרצו, אם לחסד ואם לשבט, אדעה אם אוסיף עוד להפיץ ביעקב גם את יתר החלקים הספונים אתי בכתובים, או אחדלה. והנה נִגְלֹה נִגְלָה החלק הראשון מהמסתרים בשפתנו הברורה, ראיתי את אשר לא קויתי, והתבוננתי את אשר לא האמנתי: שוחרי שפת עֵבר קִדמו פניו בתודה, בזמירות הֵרִיעוּ לו. האנשים אשר שפה זרה, להם מוּזרה, ששו עליו בשמחה בהגלות נגלות לעיניהם חדשות ונצורות אשר נסתרו מהם במסתרים. והמבינים גם לשונות אחֵרות, עָלְזוּ בכל לב בראותם כי עוד שפתנו אִתנו, ולשוננו נגביר להביע בה אֹמֶר ולנוֹבֵב ניב שפתים כאחת הלשונות המתהלכות בארץ החיים. ומשכילים רבים החוקרים לתכלית שפת עֵבר ולשון צרפת, הרהיבו בנפשי עֹז וַיַשְׂגִיאוּ פָעלי באמרם אלי “כי ההעתקה הזאת תוכל להתחרות את הַצוּר אשר ממנו חֻצבה, ובמקומות רבים עלתה עוד עליו במתק שפתה וצחות לשונה”. ומכל העָרים ומכל עֲבָרִים נָהרו אלי מכתבים רבים מלֵאים תודה וברכה על עֲמַל נפשי להגדיל שפתנו המסֻלאה והנהלָאה, ולהאדירה, וכלם יבעניון כי אוסיף עוד להוציא לאור גם את יתר חלקי מסתרי פאריז אשר עודם אתי בכתובים.
ועתה הֵא לכם, קוראים נכבדים! גם את החלק השני, קחוהו ושימו נא לבכם אליו, ותֵדעו ותִראו כי לא נופל הוא מהחלק הראשון, ועוד יתר שאת לו בְּבֹר נְאֻמוֹ והגיונו, ובטֹהר ניבו ולשונו, במרוצת דבריו וחֶלקת אמָריו, גם לא נספחו אליו שגיאות רבות בבית הדפוס כבחלק הראשון – אפס גם על השגיאות ההן לא יזעף לבי, מדעתי כי רק נבער מדעת יתאמר: “זך פָעלי בלי כל מגרעת” ורק אויל אדם יתקצף בְּהֵעָוֵה מעט מעשה ידיו על ידי הדפוס, וכל מֵבִין יֵדַע ויָבן כי כאשר לא יתָּכן בר בלי תבן, כן לא יתכן מעשה אנוש בתכלית היֹפי, ומעשה הדפוס בלי כל משגה וָדֹפִי –. גם לא אֵחַת מגערת שנים שלשה בעלי לָשׁוֹן אשר נתנו עלי בקולם לאמר: "למה זה חָדלת מֵחַפֵּשׂ בַּנֵרוֹת את סתרי ארץ הצבי, והלכת לָנוּעַ על ארץ צרפת לחפש את מסתרי פאריז בנר הַמֹרִיָה, היא השפה העבריה –. מגערתם לא אֵחַתָּה! יען כי כל ישעי וכל חפצי רק להרים קרן לשוננו הנָוה והמעֻנגה, ולהוכיח לכל עוּלֵי הימים כי גם אחרי אשר תַּמָה נכרתה מפי החיים זה כאלפַיִם שנה, עוד היא שָׂפָה יָפָה במאד מאד, “ובכח זְקוּנֶיהָ, ובמעט מלותיה, תעש נפלאות ככל אשר תעשינה השפות הנדברות בחזקת כח עלומיהן, ובהמון מלותיהן הרבות והעצומות”. ועל ידי המסתרים אקוה כי נחשפו גם המון נסתרות בשפתנו העברית, וזאת כל חשק לבבי! וה' אלהים יהי עמדי, ויאמץ את ידי, לבצע את מעבדי, יתן לנפשי העיפה כח, עד אשר אמציא מנוח, גם תקוה וָשֵׁבֶר, ללשון עֵבר.
כב: אָדָם הָעִיר 🔗
חֹדֶשׁ ימים חָלף עבר מהלילה ההוא אשר בו נִקַר רודאלף את עיני המורה. עתה אנהגך אביאך, קורא יקר! אל עיר קטנה הנקראת בשם אִילע-אָדָם, עיר יפה בנויה בנָוָה על מֵי מנוחות ונשענת אֶל יער צומח עצים.
בערים הקטנות יְדֻבַּר גם על כל מקרה קטן כעל ענין יקר ונכבד, וגם באדם העיר נִדברו שֹּאֲפֵי חדשות איש אל רעהו, ויִתחַקוּ על שרשי האיש אשר בָּנה שם בֵּית מִטבחים גדול ורחב ידים, אלה לאלה שואלים מי הוא זה ואי זה הוא האיש העשיר אשר ידיו רב לו לבנות לו בית גדול ונחמד למראה כזה? וכֻלם יענו ויאמרו: “נסתרה דרכו מאתנו!” וגם לאחרונה בראותם את שֵם האיש “דניאל הַטַבָּח” כָתוב על פח מרקע התלוי על משקוף בית המטבחים, גם אז לא הפיקו עוד המשחרים לחדשות את זְמָמָם, ויתאוו תאוה לרדוף ולדעת גם את תולדות האיש ההוא עִם כל הליכותיו ועלילותיו. ואחד מִצְמאֵי חדשות לא יָכוֹל עוד להתאפק ויקפוץ בראש וישאל את פי הנער העושה מלאכה בבית ההוא “מי הוא אדוניך? מה מעשהו עד הֵנה? וְאֵי מִזֶה עַם הוא?” אך לדאבון נפשו השיב לו הנער אמרים כי גם הוא איננו יודע עוד את אדוניו, ולא ראה עוד את פניו, יען כי איש אחר ימלא מקומו כל הימים, והוא צופה גם הליכות הבית הזה תחתיו.
מקץ שתי שעות באה עגלת צב רתומה לשני סוסים אבירים, ותעמוד בחצר בית המטבחים, ושני אנשים ירדו מהעגלה, האחד מורף אשר נרפא מן המכות אשר הִכָּהוּ המורה ויָשָב לאיתנו, והשני חרבונה אשר החליף את בגדיו הצואים וילבש מחלצות עד כי נהפך לאיש אחר ומורף הביא אותו אל חדר יפה, ולפי הנראה לא היה מורף מוּזָר שם, כי מִהר ויפתח אֲרון עצי לוּז ויוציא מתוכו צנצנת יין וכוסות. ויאמר אל חרבונה: “התשתה כוס יין להחם את בשרך בקָרה?”
“סלח נא אדוני מורף! לא אחפוץ כעת ביין”.
“יען מה?”
"יען כי גם רִשפי השִׂמחה יָחֵמו לב אדם כמו יין – ".
"ומה שִמחתך, ידידי!?
“שִמחתי הלא היא, כי אתה אדוני שִחרת את פני אתמול על חוף הנהר אשר אנכי עֹבד שם את עבודת הרפסודות, ועיני לא רָאתך למן הלילה ההוא אשר עִוֵּר בו הכושי את עיני המורה – חֲזיז ורעם! שַׁמָה החזיקתני אז – ומה גם כי פני רודאלף המפיקים תמיד רצון וחסד, נֶהפכו אז לזועה ולמשחית עד כי נִבהלה נפשי מפניו…..”
“כַּלֵה נא ראשית דבריך, ידידי!”
“הלא כֹה דברי כי אתמול שִמחתני אדוני בהִגָלותך אלי בהדר כבודך, ובאָמרך אלי כי הִנך בריא ואולם גם האדון רודאלף שָב לאיתנו. אפס כי הֶעצבתני בְהַגֵדְךָ כי האדון רודאלף שְכֵחָנִי – אך בראותך כי נפלו פני, אמרת אלי כי לא בַּנְתִּי לְרֵעך, וכי דמית בדבריך כי הוא שכח לשלם לי כגמול ידי, אך חלילה לו לשכוח את האיש אשר פָּדָה נפשו מִמָוֶת. לַדָבָר הזה צָהלי פני, ואמרתי כי גם אנכי לא שכחתיו ולא אשכחהו לנצח בגלל אמָריו הנעימים אשר אמר אלי " כי לב אדם לי ורגשי כבוד בחֻבי.”
“צר לי מאד – אמרת אלי – – כי ענינים רבים הִכבידו אַכפם על האדון רודאלף לנסוע מזה ימים אחדים אחרי הלילה הנורא באלוני בכות, ועל כן שכח להשיב לך כעל כל תגמוליך עליו, ולי אני ידידך אין-כֹּל בלתי אם משכֻּרתי דֵי החיות נפשי ונפשות אנשי ביתי, ובמה אשלם לך על חסדך ועל אמתך –.”
“אל תוסף הָתֵל בי, אדוני! – אמרתי אליך – כי במה הגדלתי חסדי לך?.”
" כי חִלצת נפשי ממות – השיבות אלי – נפשי ונפש רודאלף אדוני ואלופי. ומאד יפָּלֵא בעיני מדוע לא שִחַרְתָּ בית האדון רודאלף מהלילה ההוא אשר עִוֵּר בו הכושי את עיני המורה, כי אז לא שכח רודאלף מִשַׁלֵם לך כגמול ידך –."
“איכה ארהיב בנפשי עז לרמוס חצֵרו ואנכי לא נִקראתי אליו? גם האמנתי כי לא דָרוּש אני עוד לחפצו.”
“איך האמנת כסבר הזה? שאלת את פי, הלא לַמִצְעָר היית דָרוש לו לקחת מפיו תודה ותשואות חן על אשר עָבדת אותו בתמים –.”
“המעט ממני, מורף אדוני, אמרתי אליך, המעט ממני נְעִים דִברי האדון רודאלף כי לב אדם ורוח נכון בקִרבּי…”
“רב לנו דַבֵּר מזה עוד – אמר מורף אל חרבונה ולא נְתָנו לבַצע את אמָריו – ועתה דע לך כי יגעתי אתמול כל היום לבקשך. עד אשר מצאתיך פה – ההוֹקַרְתָּ רגליך מבית עלוקה הנקרא בשֵם “שְפַן הַלָבָן” כי לא מצאתיך שם אמש?.”
מיום אשר נודעתי אל האדון רודאלף לא יתנני לבי בוא שמה –."
“אך כַּלֵה נא ראשית דבריך במה השמחתי לבך אתמול?”
"בהודיעך כי תתן לי מקום בבית איש עשיר להִשְׂתַּכֵּר ארבעה פֿראנקים ליום – ארבעה פֿראנקים ליום! חֲזִיז ורעם! – לא האמנתי למשמע אזני, אך אחת הִבטחתני על דִברתך כי הָיֹה תהיה כזאת, גם אמרת אלי כי יגורת פן אהי לבוז בעיני האיש העשיר ההוא בבואי לביתו לבוש קרעים, ובמחסדך הגדול הבאתני בית אוצר בגדים ובָרֹתָ למעני בגדי תפארה, והיום בבקר שבת אלי ותושיבני אִתך בעגלת צב ותביאני אל העיר היפה הזאת –.
“היֵרע לך כי לקחתיך מאת אדוניך בעל הרפסודות?”
“יראתי פן לא יספחני האדון החדש לעבודתו, ואדוני הראשון יקח לו איש אחר תחתי, והייתי כמתעתע – אך מי יגור פֹּה בבית? אדַמה כי בית מטבחים הוא זה….”
“כן הדבר, ואחד מִידִידַי הוא בעל בית במטבחים. היש את נפשך לבַקר את הבית?”
“יש ויש אדוני! כי מִדֵי אראה בית מַטבחים, אזכור את ימי ילדותי, ימים אשר טָבחתי את הסוסים במאָנטפויקאָן. לוּ היה לאֵל ידי לבחור לי עבודה, כי אז בחרתי רק את עבודת הטבחים – כי נִכספה נפשי לרכוב על סוס אַבִּיר בשוָקים לקנות שם פרים וכבשים ועתודים, ולהובילם לבית המטבחים – ולהורידם לטבח –.”
“אך לכה ונלכה לבַקר את הבית עד אשר יאכלו הסוסים את המספוא אשר בּאֵבוס.”
מורף וחרבונה באו אל בית המטבחים, ויבקרו את הָרֶפֶת אשר שלשה פרים אבירים אסורים שם, וגם כעשרים כבשים נמצאים בו, משם באו אל אֻרְוַת הסוסים,אל בית העגלות, אל בית המטבח, ואל כל חדרי הבית הנקיים והמשוחים בַּשָׁשַּר.
אחרי ראותם את כל הבית ההוא ומלואו, אמר מורף: “מאשר הוא ידידי בעל בית מטבחים כזה, האין זאת חרבונה?! הבית וכל אשר בו ועוד אלפַּיִם שקלי כסף הם נַחלתו ואחוזתו, גם הוא רק כבן שלשים ושמנה שנה, בריא אולם וכביר כֹּחַ ואוהב מאד את מלאכתו. והנער ההוא אשר ראית בבית במטבח, הוא נער יְשַּר לב, ובכל פעם אשר יִסַע אדוניו לעשות מקנה וקנין, הוא מְמַלֵא את מקומו באמונה – הלא מאשר הוא ידידי זה?”
“כֵּנים דבריך, אדוני מורף! מאֻשר הוא האיש אשר אלה לו! ולא רבים יאֻשרו כמוהו – אך מה רב גם אָשְרִי כי אשתכר ארבעה פֿראנקים ליום!”
“עתה ידיד נעל נא אֶל עֲלִיַת הבית, כי שם יִמָצֵא כעת האיש העשיר אשר בביתו תמצא מקום להשתכר ארבעה פֿראנקים ליום.”
“ומדוע לא הודעתני זאת עד כֹּה?.”
“עוד מעט וְתֵדַע שֹׁרֶש הדבר.”
“חַכֵּה נא רגע קטן! אמר חרבונה בפנים זֹעפים – שמע נא וְאַגֵדְך דָבָר אשר אולי הֶעלים ממך האדון רודאלף, ואשר טוב לי אם יֵדע זאת האדון החדש בטרם יספחני אל עבודתו, כי אם לא יחפוץ בי בגלל הדבר הזה, טוב לי כי לא יִקָחֵני עתה אל ביתו מאשר ישלחנו אחרי כן מעל פניו….”
“ומה הוא הדבר?.”
“כי הייתי אֲסִיר-אֳנִי”, ענהו חרבונה בלחש. מורף נאנח בשמעו זאת, וחרבונה הוסיף לדַבר: אך לא על דְבַר גנֵבה אֻסרתי באניה, כי מעודי לא גָנבתי מיד איש מאומה אף כי הייתי רעב ללחם…. אפס כי הרעותי לעשות גם מִדְבַר בליעל זה, הה! כי רצחתי – בקִצפי – ואדם אַיִן אשר יְסַפֵּחַ איש כמוני בנַחלתו, ורק האיש אשר אני משֶׁה את רַפסודותיו, רק הוא יודע את אשר הייתי, ובכל זאת יתן לי מקום להשתכר אצלו פת לחם, ואתה מורף אדוני! הלא אתה ידעת את דרכי האיש אשר תביאני אל ביתו, ואם תֵּדַע כי תִבחל נפשו בי אחרי הִוָּדְעוֹ מי אנכי, טוב לי כי אחדל ממנו, כי אני אגיד לו האמת…."
“בוא נא אתי, ואל תירא רע”. ענהו מורף, ושניהם עָלו אֶל עֲלִיַת הבית. מורף פתח את דלת העליה, והנה – רודאלף לקראתם.
“מורף ידידי! הניחה נא אותי לבדי עִם חרבונה”. אמר רודאלף.
כג: הַגְּמוּל 🔗
“יחי האגרוף!” קרא חרבונה, שָׂשׂ אנכי בשובי לראות פניך, אדוני רודאלף, או הוד מַלכות!"
ובאמת שָׂמח לבו בשובו לראותו, כי לִבּוֹת ישרים יִקָשְרו יחד על ידי הטוב אשר עָשׂוּ, כעל ידי הטוב אשר קִבלו –.
“ברוך בואך, ידידי!” אמר רודאלף אליו, “גם אני שָׂמֵחַ לראות את פניך.”
אם כן שָׂחַק לי האדון מורף באָמרו כי הלכת בדרך רחוקה. ועתה שָׂא נא לי כי לא שַבְתִּי אֶל ביתך מהלילה ההוא אשר בו נענש המורה. הִסכלתי עֲשׂה, ואתך הסליחה!".
“סלחתי כדבריך!” ענהו רודאלף בפנים שׂחקים, ויוסף דַבֵּר: “הראית את תורת הבית הזה?.”
“האדון מורף הֶראני את הבית עם כל הליכותיו, ומה טוּבו ומה יפיו! אך אנכי אֵשב מעתה בבית איש עשיר כל פי תעודת האדון מורף, ואשתכר שם ארגעה פֿראנקים ליום –.”
“אך אנכי אֹבֶה לעשות עמך עוד יִתְרָה….”
“להשתכר יותר עוד מארבעה פֿראנקים ליום? סלח נא אדוני אם אנכי פֹסֵחַ על שתי הַסְעִפִּים…. יותר מארבעה פֿראנקים ליום!….”
"שמעני ידידי! הבית הזה עם כל אשר בו, ועוד אלפַיִם שקלי פֿראנק אשר במלתחה הזאת, אנכי נותן לך לאחוזת
עולם – ".
חרבונה שָחק בקרבו ברוח נבוכה, ולא הֵבִין את דברי רודאלף אף כי דִבר בשפה ברורה ולא בחידות.
“ידעתי, – אמר רודאלף ברגשי ידידות – ידעתי את מבוכתך על כן אֶשְנֶה את דְבָרַי כי הבית הזה ומלואו ועוד אַלְפַּיִם שקלי פֿראנק, אני נותן לך לצמיתות.”
פני חרבונה הִתאדמו, אגלי זֵעה הִתגלגלו מִמְרוֹם מִצחו, וידבר בלשון עִלגים וברעדה: " הבית – והכסף – לִי המה…"
“כן הדבר – ענהו רודאלף – הבית עִם המַטבחים גם הכסף נתונים המה לך מִיָדִי, הַהֵבַנְתָּ את דְבָרַי?”
חרבונה התנודד על הכִסא הֵנה והֵנה, וַיְגָרד בלי חֵפץ את אחורי בְּדַל אזנו, וַיִדֹם. רעיוניו נבוכו, נפשו נבהלה ולא האמין למִשמע אזניו – כי כגבוה שמים מארץ, כן גָבה ממנו הדבר להאמין כי בפתע פתאֹם יוקם מֵעֲפַר דלותו, וֱיוּרַם מאשפות שפלותו לָשֶבֶת כתפארת אדם בבית נחמד מלא כל טוב וכל יְקָר. גם צִדקתו אשר עשה לרודאלף, לא נֶחשבה בעיניו מאומה, ולא יָכֹל האמין כי בַעדה ישֻלם לו שֶׂכֶר רב וכביר כזה. ורודאלף לא אץ להָעיר את חרבונה מתרדמת מבוכתו, ויתבונן בו בעינים מפיקות גילה ותוגה, וַיִוָדַע לו כי ימָצאו בתבל בני עֹנִי וְיִלְדֵי אסון אשר לא יאמינו כי יבא טוב להם לֵאור גם בְּאוֹר הצלחה קטנה אשר לא יָקרה בעיני רבים מעמי הארץ.
אחרי רגעים מעטים אמר רודאלף אל חרבונה: “אדַמה כי הֵמַתָּנָה הנקלה אשר אנכי נותן לך, גדולה היא במאד מאד בעיניך עד כי רוח בינתך מֵאנה הַאמין בדברי –.”
“הוד מלכות!” ענהו חרבונה וַיִתַּר ממקומו, “הוד מלכות!” לבי ידמה כי רק לְהַתְעוֹת אותי אתה נותן לי את הבית ואת הכסף – אך אנכי לא אוּכַל…."
“לְהַתְעוֹתְךָ? שאל רודאלף בתמהון, להתעותך? בָּאֵר נא דבריך.” פני חרבונה נהפכו לפני לְהָבים, וַיַעַן ברוח עז ויאמר: “למען אשלח בגנֵבה את ידי, למען זאת לא תתן לי כסף רב כזה, זאת ידעתי: – ומה גם כי מעודי לא גָנבתי – אך אולי תחפוץ לעשרני לבעבור עֲשׂוֹת רֶצַח ולשפוך דמי אדם – הה! זאת לא אוּכַל! כי רבת שבעה לה נפשי מרורות פתנים. על דְמֵי שר האלף אשר שפכתי בקִצפי –.”
“הה לי על קְשֶׁה יום כמוך!” קרא רודאלף במר רוחו, “האם כֹה יקשיחו בני האדם את לבם מִתֵּת לִקְשֵי יום תחנה, עד כי לא יֵאָמֵן להם כי ייטיב להם איש בלתי עם בַעבור הַתְעוֹתָם על ידי זה לגנוב או לשפוך דמים? –.” אחרי כן שם אל חרבונה את פניו, ויאמר: “שוא יחשוב לבך עלי, ידידי! חי ה' כי כל ישעי וכל חפצי במתנת ידי זאת היא רק למען תלך בדרך תמים אם תִשבע לחם ותלבש מחלצות, ולא אחשוב בזה דבר זולת שַלם לך על החסד אשר עשית עִמדי! –.”
“החסד אשר עשיתי? הלא חסדי כציץ השדה, ובמה נחשב הוא?”. “שמע נא, אמר רודאלף אליו, הן אמת כי עוד לא תוכל להבדיל בין טוב ובין רע, יען כי מעודך אָרחת לחֶברה עִם פועלי און, חמש עשרה שנה גַרְתָּ עִם אסירי אֳני אשר הִתמכרו לכל תועבת ה', אך בכל זאת לא נִפתה לבך לגנוב מיד איש מאומה, גם נִחמת בכל נפשך על אשר הֶעוית, ואָסרת אִסָר לבלתי שוב עוד לכִסלה…..”
הדברים האלה יָספו עוד שִמָמוֹן בלב חרבונה, ויאמר: “הבגלל זאת תתן לי בַּיִת והון? – אין זאת, אין זאת, אדוני!”
“על דברתי, ידידי! כי רק בגלל תּוֹם דרכיך וְישׁר לבבך אשר נגלו מעת אשר סִפרת לי תולדותיך בבית המרזח ולא הֶעלמת ממני גם עוָתתך גם צדקתך – כי בהתחפשי אז בבגדי עִדים ודברתי שפת השודדים, האמנת כי גם אנכי כאחד מִבָּאֵי בית המרזח, ולא כחדת דבר תחת לשונך – רק בגלל אלה הנני נותן לך את הַמַתַּת הזאת.”
“אמנם אדוני הלא יֶשְׁנָם שכירי יום רבים אשר מעודם הם ישרי לב ותמימי דרך, ומה ישֶׁר מצאת בי יותר מִבָּהֶם כי תתן לי יתר שאֵת עליהם? –.”
“מי הִגיד לך כי לא הגדלתי לעשות גם לרבים מהם כאשר עשיתי אתך? אפס כי גם לאיש היושב בין אזרחים נכבדים והוא נכבד גם בעיניהם, יֵאות לנו לעשות חסד ואמת אם נפֹל יפֹּל פלָאים בתגרת ידי עוני וָחוֹסֶר, הלא יֵאות לנו להגדיל עוד חסדנו שבעתים להאיש היושב במערת פריצים כל ימי חייו בין בנים משחיתים אשר לא יישנו אם לא יָרֵעוּ ונגזלה שנתם אם לא ישחיתו, ובכל זאת לא יאלף ארחותם, וגורלו לא יפיל בתוכם! ואתה הוא האיש! –. זאת לא זאת כי עוד הפלאת לעשות עמדי חיים וחסד בהצילך את נפשי ואת נפש מורף ידידי מבאֵר שחת. כי על כל אלה עָלַי החובה לחלץ נפשך מטיט היון, ולתת לך מהלכים בין אנשים ישירים, כי עוד לא אבדה תוחלתך להיות איש ישר ותוֹם דרך. גם בזה הפקת מאתי רצון בְשַׁלֶמְךָ להמורה טובה תחת רעה, וחֶמלה תחת אכזריות. ותחת אשר הוא הִרבה פצָעיך חִנָם וְיָזַם לקחת את נפשך בבית מגורי, היית אתה לו למשענת ביום צרתו, וַתְּנַהגהו וַתְּנַהגהו וַתְּבִיאֵהו אל אֹהֶל ביתך הצר אשר במגרש נאָטר-דאַם מספר תשעה.”
“איכה ידעת מקום מגורי, אדוני רודאלף?”
“בלילה ההוא אשר יצאתי מביתי עם המורה, שלחתי את נערי לצאת בעקבותיך עד בית מושבך –.”
“אך האדון מורף הלא הגיד לי כי אתה אדוני לא ידעת את מקום מגורי.”
“לנסותך עשיתי זאת, לדעת אם גם כֹּה יָקרה רוחך לבלתי זָעוֹף עלי על אשר נשיתי טובך הגדול אשר עשית עמדי, ולא שלמתי לך כמעשיך בכסף מלא, לבל תוסיף עוד עבוֹד את אדוניך עבודת פרך בעד פתותי לחם העצבים – ומורף ידידי הודיעני אתמול כי אתה לא הלינות עָלַי ולא התאוננת, אך הנתת לו אלף תודות על אָמרו לתת לך מקום להשתכר ארבעה פֿראַנקים ליום.”
“שמע נא, אדוני! ארבעה פֿראנקים ליום, דבר גדול הוא מאד לאיש ריק ונקלה כמוני –. אך על הטוב אשר עשיתי אני אתך, יאות לי להודות עוד לך, אדוני רודאלף!”
“יען מה?”
“יען כי מעת אשר גלית את אזני כי עוד לב האדם ורוח נכון בקרבי, מהעת ההיא נהפכתי לאיש אחר, נפלאת היא בעיני איך דברים מעטים כאלה כַּבִּירֵי כֹּח הם להצמיח על תלמי לבבי שְׂעִפִּים לא שערום מורשי לבי מעולם, אך הלא גם שני גרעינים קטנים אשר יטמנו בחיק האדמה, יציצו ויפרחו ויעשו שבלים גדולות מלֵאות וטובות –.”
הדברים האלה והדמיון הזה לפלא היו בעיני רודאלף, אך באמת פעלו דברי רודאלף ההם פעולה עזה בלב חרבונה, ויעירו בו את רגשותיו הטובות אשר היו צפונות בסתרי חדרי לבו.
“ראה נא, אדוני!” הוסיף חרבונה לדַבר, “ראה נא, הן אמת כי הצלתי את נפשך ואת נפש מורף מרֶדת שחת, אך לעומת זה הורדתי גם נפשות נקיים שאולה, ומֵתַי אלה לא יחיו, הה! רְפָאַי בל יקומון…..” ובדברו הוריד לארץ ראשו ויאנח בשברון מתנים.
“הַנֹחַם הזה רפאות לנפש הוא, ובעד הטוב אשר עשית, הנה שכרך הרבה מאד.”
“וזולת זה, אדוני! ירעמו עוד באזני הדברים הנוראים אשר דברת אז אל המורה על דְמֵי אדם אשר שָׁפַךְ, כי גם אנכי…..”
להַעביר את מחשבת חרבונה, הֵסַב רודאלף את פני הדבר וישאלהו: "הגידה נא לי ההֵבאת את המורה אל סט-מאנדע?
“כן, אדוני רודאלף! – גם החלפתי את שטרותיו בכסף וקניתי לי אֵזוֹר עוֹר ואשים את הכסף בתוכו וחגרתיו על מתניו, ומני אז הוא בבית איש ישר אשר ינַהלהו בלחם אבירים.”
“עוד שאלה לי אליך, ידידי!”
“דַבֵּר, כי שומע עבדך!”
כי תלך בעוד שלשת ימים אל המורה, ותביא לו את אגרתי זאת אשר ערכתי את סוֹכְנֵי בית אספי דלים, והוא יתן להם 4500 פֿראַנקים, ובעד הכסף הזה יכלכלוהו כל ימי חייו, כי כן נדברתי אִתם. לבבי יחשוב כי ייטב אז מעתה, כי אז ישב בנוה שאנן, ודבר עם אדם לא יהיה לו עוד בלתי אם לחשוב מחשבות נֹחַם כל הימים, נִחמתי כי לא עשיתי זאת בתחלה – אך אם ימאן המורה בזה, נִוָעֵץ אז עצה אחרת. התבטיח לי, ידידי! למלא את שאלתי זאת?"
“בכל לבבי אמִלא משאלותיך אם אך תהיינה עתותי בידי, כי האדון מורף הבטיח לי בחסדו להביאני אל אדון חָדש אשר אשתכר בביתו דֵי מִחיתי….”
לדברים האלה השתאה רודאלף, ויאמר: “ואיה ביתך? איה חנותך וכַספך אשר נתת לי?”
“רב לך אדוני הָתֵל בי! – הטרם אדע כי בקרבך תלעג לְרֵישִי, ותחשוב “אנַסה נא ואראה אם יאמין ראש חמור כחרבונה בדברי מַהתלותי?”. רב לך אדוני לצחוק….”
“לא ידידי! לא מצחק אנכי….”
“אדוני רודאלף! לא נוסיף עוד דַבר דָבר לא יֵאָמֵן – ואף כי גם חסד האדון מורף פליאה דעת ממני, בכל זאת יָכל אוכל לשערו בנפשי, אך כי יִנָתֵן לי בית, הון וָעשֶׁר בלי מחיר ובלי כסף – מה רב הלעג הז! – חזיז ורעם! לעג הרבה! –.” ובדַברו מלא שחוק פיהו.
“על דִברתי, ידידי! על דברתי כי לא אלעג לך….”
“שמעני נא אדוני! זה מעט נואלתי ודמיתי כי ברב כֹּפֶר כזה תאבה להטות לבי לדָבר רע, להתעולל עלילות ברֶשע, ואחרי כן נִחמתי ואמרתי חלילה לאדוני רודאלף מֵחשוב מַחשבת און כזאת, ובכן נפקחו עיני לראות כי רק מצַחק אתה לי לדעת אם נִמשלתי כבהמה… אפס כי גם אנכי אינני נִבער מדעת לבלתי הַבדיל בין צחוק ובין דבר אמת.”
אָבדה עֵצה מרודאלף איך יאמנו דבריו בעיני חרבונה? על כן נתן עליו בקול נָגיד ומצַוה, ויאמר: “מעודי לא צחקתי לאיש חסדי! ובכל לבבי נתתי לך את הבית וכל אשר בו עם אלפים שִקלי פֿראנק הלוּטים במלתחה הזאת, אך אתה תַּקשה לבבך ותמָאן האמין בי וְתַכביד עלי אכפך לְהִשָׁבֵעַ באלהי השמים והארץ כי באמת ובתמים ובכל אַוַּת נפשי נתתי לך את הבית והכסף לצמיתות! –.”
כשמוע חרבונה את דברי רודאלף אלה אשר דִבֵּר ברוח רֶגש, ובראותו את חֲזוּת פניו המפיקות תלונה על איש לא אֹמֶן כמוהו, לא פָסַח עוד על שתי הסעפים ויאמן בדּברי רודאלף ובמתנת ידו, וַיִדום רגעים אחדים, ואחרי כן אמר בקול חרדה: "אני מַאמין, הוד מלכות! אני מאמין בטובך הגדול – רבבות תודות לך – הה! אש רָש ונבזה כמוני אין בו כֹחַ להודות כאשר יאתה לך, אדוני! – ומִלה אין בלשוני רק להבטיחך כי מעתה אהי מָעוֹז לַדָל, מִשען לנקשה ורעב, ומושיע לבני עוֹנִי אשר הָטבּעו בַבּוֹץ כהזמירה וכֹחַ אַיִן לעלות מבור שאון….
"הַתּוֹדָה הזאת עלתה על כל תודה – אתה בַּנְתָּ לְרֵעי –. שם בָּאָרון תמצא את ספר המקנה ואת ספר החתום והגלוי אשר כתבתי לך על שם דניאל הטבח,
“דניאל”? שאל חרבונה בשממון.
“יען כי בן בלי שֵׁם אתה, על אקרא לך בשם זה, ואתה תתן כבוד לְהשֵׁם הזה – זאת ידעתי נאמנה –.”
“חי נפשי כי אלך במעגלי צדק –.”
“רק חזק ואמץ, ידידי! ותהי עֵד מְמַהֵר בהמַטים עקלקלותם כי לא אבד נִצחם ותוחלתם – כי אתה אחרי עשותך חטא משפט מָוֶת, ואחרי אשר נשאת עֹנֶשׁ איום ונורא על חטאת נפשך, וְשָׁבְתָּ אל ה' בכל לבבך ולא שַבת עוד לכסלה, אתה – אתה יושב עתה בסוד ישרים ולא יחסר כֹל לך, אתה הולך נכוחות בדרך צדקה ויש שָכר לפעולתך, ואת דרכיך ילַמדו פושעים וחטאים, יכירו וידעו כי ימין ה' פשוטה לקבל שָׁבים אף כי הֶעוו דרכם וּשְׁאוֹל חטאו –. ועתה ידידי אנהגך אביאך אל שר העיר ואל הכהן ואודיעם את הליכותיך – כי היום או מחר יִוָדַע להם אָרחך מפי אנשים זולתי – וטוב לך כי ישמעו זאת מִפִּי, ואנכי אתן להם עֲרֻבָּתִי בעדך כי מהיום והלאה תִּתַּמָם והיית יְשַׁר לב ונָבָר – ועוד יִתְרָה אעשה לך והרימותי תרומה מכספי אלף פֿראנק לחֹדש עד מֶשך שתי שנים, ואתה תקבל מידי את מכסת הכסף מִדֵי חֹדש בחדשו, ותחַלק אותו לעניי עָם עם השר והכֹהן, ובזה תפיק מאתם רצון, ויתנו לך מהלכים ביניהם, גם יתנו לך כבוד נגד הֶהָמוֹן אם אך אתה תכין לבך לקנות אהבתם במחיר יָשרך ותֹם דרכיך…..”
“אדוני הנכבד! עתה ידעתי את הָגוּת לבך –. כי לא רק למעני עשית חסד אלהים, אך הצגתני לִמְשֹׁל קְשׁי-יום, ולהיות לאות ולמופת לכל האֹבדים והנדחים אשר כמוני ירדו פלאים בשחת העֹני והחטאה, וכמוני – לפי דבריך – גִבּרו חֲיְלִים להיטיב דרכיהם, ודרכך אדוני כדרכי המלך עם אנשי צבאותיו. אם חמש מאות גבורים יְחָרפו נפשם על מרומי שדה מלחמה וידיהם בעֹרף אויביהם, אז לא יֻחַנו בִּרְבִיד זהב כי אם ארבעה מהם, ויתרם יאמר בלבבם: גם אותנו יָחֹן המלך בְּאוֹת כבוד בפעם אחרת.” והיה כי תקראנה מלחמה, ויוסיפו עוד לחָרף נפשם על מרומי שדה בית אֹמץ וָעֹז –.
רודאלף שמח מאד בשמעו את הדברים האלה מפי חרבונה אשר התגולל עד כֹּה באשפתות שפלותו, והֶראה לדעת כי עוד לב אדם לו, ורוח נבון מתנוסס בו.
“עתה דניאל ידידי!” אמר רודאלף אליו, “עתה נֵלכה נא לבַקר את ביתך; כי אנכי לא ידעתי עוד מוצאיו ומובאיו.”
רודאלף וחרבונה ירדו מהעליה, והנה נער בית המַטבחים נִגש אל חרבונה ביראת כבוד, ויאמר: “אדוני! רבים מבקשים בְּשַׂר צאן אשר יחסר עוד בחנות, על כן נזבח כיום בני צאן.”
“עתה ידידי!” אמר רודאלף אל חרבונה, עתה באה העת אשר תַּרְאֵנִי את כִּשרונך בתנופת המאכלת, זְבַח נא כעת בני-צאן ואנכי אֹכַל מראשית זִבחך, כי הרוח הצח הֵעִיר בי כּוֹסֶף הָאֹכֶל."
“מה רב טובך, אדוני!” ענה חרבונה בשמחת כל לבב. “מהרה קל אמַלא מִשאלות לבך.”
“האוביל שני כבשים לבית המטבח?” שאל הנער את פי חרבונה. “הביאה ואֶזבח!” ענהו חרבונה, “גם מאכלת חדה תביא אֵלַי.”
“הא לך אדני מאכלת חדה כתער הגלָבים!”
“חֲזִיז ורעם!” קרא חרבונה בהביטו פני המאכלת, חזיז ורעם! – רודאלף אדני! – הוסיף חרבונה דַבֵּר ויתפשט מהרה קל את מעילו מעליו, “רודאלף אדוני! זֶכֶר ימי נעורי חִדש כעת כנשר נעוריו – עתה זכרתי ימי קדם ההם ואת בית מַטְבְּחֵי הסוסים – עתה תראה ותדע את כשרוני לנופף מאכלת! – נער, הב לי את המאכלת, הב! – האח, היא הוּחדה גם מוֹרָטָה לַטָבַח! –.” ככל הדברים האלה דִבּר חרבונה בלב בֹּער כתנור, ויאחז את המאכלת בידו וַיְנִיפֶנָה וַיְעופפנה הֵנה והֵנה פעמים רבות, עד כי נהֶפכו פניו לפני להָבים, עיניו הִתאדמו כדם, וכל קְרָבָיו הִתאוו תאוה לשפוך דמים כבימי נעוריו.
בית המטבח רצוף הוא במרצפת אבני חצץ, וערפל חתולו, כי לא נִקרע שם רק חלון קטן בַּסִפּוּן ובעדו יִבָּקַע שְּבִיב אוֹר כֵּהֶה.
הנער הביא כבש אל פתח בית המטבח.
“האעקוד את הכבש בעבותים?” שאל הנער את חרבונה.
“בעבותים?” קרא חרבונה, “בעבותים? חזיז ורעם! – ואיה ברכי? הֵרָגַע נא, בין ברכי אלחץ את הכבש עד כי לא יוכל הָניד רגל – הגישה אלי את הכבשה ושוב נא הַחֲנוּתָה.”
הנער הלך לו וַיִוָתֵר רק רודאלף עם חרבונה ויאמר אליו: “עְשֵׂה מלאכתך” ובדברו זעפו פניו.
“ברגע תראינה עיניך את מִפְלְאוֹתַי במאכלת! – חזיז ורעם! – ידי בּוֹעֲרוֹת כָאֵשׁ – קול שריקות באזני – עורקי מתרוצצים בקרבי כבימי נעורי בזָבחי את הסוסים – עיני ממֻלָאות בַּדָם – בואי כִּבְשָׂה! בואי הֵנה, כַּבְשָׂה! –”.
עיני חרבונה התלקחו כאש פלדות, וַיִשכח את רודאלף ואת כל התבל. בידים מהירות הֵרִים את הכבשה, וכזאב טורף הנושא את טַרְפּוֹ אל מְעָרַת רִבצו, כן נשא הוא את הכבשה אל מקום המטבח.
רודלף הלך אחריו וַיִשָׁען אל אֲגַף הבית, ואת הדלת סגר אחריו.
שְׁבִיב אור השמש הֵגִיחַ מחלון סִפּוּן הבית וַיָאֶר פני חרבונה – והוא הֵשַׁח את גְוִיָתוֹ, ואת לַהֶבֶת המאכלת הֶחזיק בין שִׁנָיו, ובחֵמה שפוכה לָחַץ את הכבש בין ברכיו, ויאחז בראשו וַיִפשוט את צוארו – וישחטהו.
ברגע אשר נגעה המאכלת עד נפש הכבש, נָאק הכבש נאקת מָוֶת, וישא את עיניו הכֵּהות על איש מְרַצְחו, ודָמיו החַמים פָרצו וַיִזוּ על פני חרבונה.
אֶנקת הכבש, מַבְּטֵי עיניו, ודָמיו אשר נִטשו על פני חרבונה, הרעישו את מורשי לבבו במאד מאד ויחרידו את נפשו. המאכלת נפלה מידו, פניו חָוָרוּ, ברכיו פָּקוּ, עיניו יצאו מֵחוֹרֵיהֶן, שערות ראשו סמרו כמשמרות נטועים, ובחֶרדת מָוֶת נִתַּר ממקומו ויזעק מנהמת לבו: שר האלף! שר האלף! –.
רודאלף מִהר וַיִגש אליו ויאמר: “הֵרָגַע נא! כי מה לך?”
“פֹּה, פֹּה – שר האלף! – האינך רואה? –”. הוסיף חרבונה לדבר וַיִסֹג אחֹרנית וַיוֹרֶה על צלם דמות שר האלף אשר רָצח אותו לפָנים במאכלת ואשר נראה אליו כָּעת. ולאחרונה התמלטה שאגה איומה מקירות לבו, כאלו נָגעה בו יד הַנִרְצָח, וַיָשב אחור וַיַסֵב פניו אל קיר הבית השוכן בערפל, וַיִלָחֵץ אל הקיר בְּרוֹב אונים ואמיץ כֹּחַ, כמו יחפוץ להפיל את הקיר ולברוח ולהִמָלט על נפשו מבלהות דמות צלמות אשר נֹכַח פניו ויוסף לזעוק זעקה גדולה ומרה: “שר האלף! – שר האלף! – שר האלף! –”.
כד: הַמַּסָּע 🔗
רַבּוֹת יגע רודאלף גם מורף להשביח שְׁאוֹן לבב חרבונה עד אשר הצליח חֶפצם בידם, ונפש חרבונה שבה למנוחתה.
"אֲדון החסד! – " אמר חרבונה בזלעפות רוח אל רודאלף אחרי אשר הֶעלהו אל עלית הבית – "אדון החסד! חסדך גדול עלי בתִתך לי בית והון בלי מחיר ובלי כסף, אך אנכי קָטֹנְתִּי מהחסד הזה, ואֶבחר מַחנק לנפשי וזלעפות רעב מעבוד עוד את עבודת הטבחים וּמִשֶׁבֶת בבית הזה – ".
“אך הגידה לי מה היה לך בזָבחך את הכבש?” שאלהו רודאלף.
“דע נא אדוני כי בהאזיני את נַאקת הכבש אשר הוא לא התקומם לי בכלי נשק, ובחושי את דָמוֹ על פָּנַי, את דָמו החם – הה, אתה לא ידעת מה זאת! – אז שב החלום הנורא לבעתני כבימי קדם – אך בפעם הזאת בא החלום בהקיץ – שר האלף עם אנשיו נראו אֵלי בלי כל נשק ומגן כברגע אשר רצחתי את נפשם, ויביטו בי בעינים חדרות חדרי לבב – הה, נהפך לבי בקרב! – נורא הוא המראה הזה! – מאין כמוהו!! –”.
כֹּה סִפר האומלל ויספוק כַּפּיו, ועל עפעפיו צלמות.
“שובה למנוחתך, ידידי!” אמר רודאלף אליו.
שָאֵני נא אדני! – הוי, כל עצמותי תרעדנה! – מהיום הזה והלאה לא אוסיף עוד רְאוֹת פני מאכלת ודמים, כי הם יוסיפו להַראני את מראה החלום הנורא הזה, לא אוסיף עוד שְׁפוֹךְ גם דמי פרים וכבשים ועתודים אשר לא יוכלו נגדי בכל קרב ואשר אין להם משפט מָוֶת – טוב לי להיות עִוֵּר כהמורה מעבוד את עבודת הטבחים! – ".
כל עֵט סופר יֵלא לתאר את חֲזות פני חרבונה ואת תנודת גֵווֹ בדברו את הדברים האלה.
הדבר הזה הִרעיד את לבב רודאלף, ובכל זאת שָמח בראותו כי רק רגע קטן גברה תשוקת חרבונה לשפוך דמים כפריץ חַיות, ועד מהרה העיז הַנֹחַם את ידו על התשוקה הנִתעבה הזאת אשר הִכְּתָה שורש בלבו כימי נעוריו, והנֹחם הזה עז מאד ומי יכילנו; ורודאלף ראה מראשית אחרית, ורק למען נסוֹתוֹ הכין לו את הַטֶבַח בית המַטבחים ככל אשר סִפרנו בזה.
“סלח נא לי אֲדון חסדי!” עמא חרבונה אל רודאלף ברוח רגש, “סלח נא לי כי לא אחפוץ בחסדרך אשר הפלאת לי….”
“סלחתי, ידידי!” ענהו רודאלף, “ודע נא כי למען נַסוֹתְךָ נתתי לך את בית המטבחים ובחרתי את עבודת הטבחים למענך, יען כי ידעתי מה עזה תאות נפשך אל העבודה הזאת מנעוריך, וחפצתי לראות אם תוכל עוד שְׁפָךְ דם… והנה למַראה דָם התעוררו רִגשי נֹחַם בקרבך… אות הוא כי מתעב אתה שפוך עוד דמים… ובכן יָקרת בעיני, נכבדת ביתר שאֵת… עתה ידידי, אתה הָראת לדעת כי אנכי שִלמתי לך כְּבֹר לבך נגד עיני: הרימותיך מן העפר, הֶעלתיך ממערת פריצים, הִצגתיך לִמְשֹׁל חטאים כי ישובו מדרכיהם כמוך וייטב להם, גם הנחלתיך בית והון למען תמצא חַיַת ידך בלי עֲמַל נפש. אך מה אעשה כי אין לאל ידך לקבל את הטוב אשר הטיבותי לך, וגם אנכי חלילה לי להכבִיד אַכפי עליך לשבת בבית זה אשר הוא לך למזכיר עון ולמכשול לב להָעיר בקרבך את הצפעונים הישנים – כי רק לגמלך טוב ולא רע כל ישעי וכל חפצי; –. אמנם עוד לא אבדה עצה ממני, עוד לי תקוה לשלם לך כעל כל תגמוליך עלי, וידיעתי נאמנה כי אתה בכל אַוַּת נפשך תקח את ברכתי. הנה זה מעט קניתי לי בית גדול ורחב ידים עם שדות מלֵאים כל טוב, כָּרִים לוֹבְשִׁים צאן ועמקים עוֹטְפִים בָּר. את כל אלה קניתי במִגרש אלגיר מיד איש אפרתי, וכֻלם אתן לך למנה, אתה תהיה אֲדוֹן הבית, אתה תהיה המוציא והמביא, ועל פיך ישק כל הבית ההוא. אל לא אכַחד ממך כי לאֲדוֹן הבית ההוא יֵאות להיות איש חַיִל, יען כי גדודי ערביאים משחרי לטרף משוטטים שם, ולפעמים יעלו כשואה לשלול שלל ולבוז בז, ועל כן עליך הדבר להתאזר עוֹז ולגָרשם מהסתפח בנחלתך, גם להיות זרוע לכל שכֵניך החלָשים להצילם מיד שוסיהם ובוזזיהם, ואז תצליח דרכיך ותהיה ברכה בארץ –. ועתה אם יש את נפשך אכתוב לך ספר מקנה וספר גלוי כי קנית מידי את הבית ומלואו ואת השדות ואת הכרים בכסף מלא לאחֻזת עולם, ולמחר תשים לדרך פעָמיך אל מנוחתך ואל נחלתך. ולבבי סָמוך ובטוח כי לא תִתרפה בעבודתך, לא תקפוץ ידך מהושיע לעני ונכה רוח, ותוסיף אֹמֶץ בכל טוב ותושיה. אך בכל זאת לא אֶפָּרד מעליך לנצח, ובכל עת אשר תתנני עבודתי לעזוב את ביתי, אבוא אליך וברכתיך, ואם ארחיק לֶכֶת מארצי, אריץ אליך מכתבים תמיד, ואתה בבואך אל ביתך תלמד ידך למשוך בעט סופר למען תוכל השיב לי אמָרים, וזה יהיה חסדך האחרון עמדי. עתה הָרימה נא פעָמיך ידידי אל משכנות מבטחיך, וה' אלהים יעזר לך בכל אשר תעשה, רק חזק ואמץ להתהלך לפניו באמת ובתמים, לרדוף צדק ולהיות עינים לְעִוֵּר, רגלים לְפִסֵחַ, מִשען לַדָל, מָעוֹז לַחַלָש, וזרוע לכל נִקשה וְאֹבֵד – שלום לך, ידידי! נֹכַח ה' דרכך! –”.
שִׂמחת חרבונה אין דֵי בָאֵר, כי בפתע פתאום הוּרַם מעמק שחת אל גן עֵדן וָנַחַת, והמתנה אשר נתן לו רודאלף, עלתה בעיניו על כל סגֻלות המדינות ועל כל שכיות החמדה.
ביום המחרת נסע חרבונה אלגירה אל נחלתו.
כה: הִתְחַקּוּת 🔗
רודאלף לא ישב תמיד בַּבַּיִת אשר שָׂכַר לו באלוני בָּכות, כי אם במבחר כל היכלי חֶמד אשר בְּפַרְור סט-גערמען בקצה רחוב פלומעט. כל ימי שבתו בפאַריז הסתתר מעיני כל שרי המלוכה לבל יִכָּבֵד בכבוד מלך – אשר יאות לו – ורק בשֵם “אחיעזר איש אפרתי” נודע להאנשים המעטים אשר באו לְשַחֵר את פניו. ובכל זאת הגדיל את כבוד ביתו וַיְפָארהו בכל פאֵר והדר, ואל הבית הנחמד הזה נוביל את הקורא.
מורה השעות ישמיע את השעה העשירית לפני הצהרים.
בחדר רחב ידים ישב מורף על יד השֻׁלחן ויחתום מִכתבי פקֻדה רבים. שומר הפתח פתח את אגף הדלת, ויאמר: “השר פֿאָן גרוין עומד במסדרונה.” “יבוא!” ענהו מורף. ויבוא השר, ומורף ברכהו בשלום מבלי הָסֵב עיניו ממעשהו, ויאמר: “שְׁבָה נא אדוני! עד כְּלוֹת מלאכתי.” ככלותו את מעשהו, נדברו איש אל רעהו כדברים האלה:
“לא אפונה –” אמר השר פֿאָן גרוין – “לא אפונה כי הוֹד מלכותו כָּתב את מִכתבי פקודתו עד חֲצִי הלילה, כי מכתבים רבים צבורים פֹּה על השלחן.”
"עד ראש האשמורה האחרונה לא נתן שנת לעיניו, " ענה מורף, “עד כלותו לכתוב את המכתבים הרבים האלה.”
“האחַכה בזה עד כי יקום אדונינו משנתו?” שעל פֿאָן גרוין.
“לא אדוני!” ענהו מורף, כי הוא צִוַּנִי לבל אעירהו משנתו לפני השעה השניה אחר הצהרים, והחדשות אשר בפיך, אדוני, תגלה את אזני, ואנכי אודיען לו בקומו משנתו."
“טוב הדבר! – אקוה כי תעלוזנה כליותיו בַּחדשות אשר אתי.”
“אך בטרם כֹּל” – אמר מורף בבהלה – “בטרם כֹּל תודיעני אם נִגלה שמץ דָבָר מִמִסְתְּרֵי אדונינו לאֹזן שומעת” –.
“מִסְתָּרָיו נִסתרו מעיני כל חי, יען כי אדונינו לא יתערב בין חוֹרֵי העיר רק לעתים רחוקות, וכל יודעיו יאמינו כי אֹהֵב הוא לשֶׁבת בדד בביתו או לנסוע בִמְסִבֵּי העיר וטוב כי שלח את רואי פניו ושָריו לארצו, ולא נשאר איש אשר יֵדִע את אדונינו זולתי שָׂרָה וְתָם אָחִיהָ עם רפאל איש סודָם, ומה זה יַמריצם לגַלות את מַצפוניו?”
“הוי יקירי!” אמר מורף ויאנח, “צר לי מאד כי לעת כזאת אשר מֵתה אשת אדונינו – מנוחתה כבוד – מֵת גם איש שרה! –.”
“אם לא אֶשגה באה שרה במסורת הברית בשנת 1827 או 1828 עם בעלה אשר מֵת לפני חדשים אחדים.”
“בשנת 1827 אחרי אשר – לפני ימים מעטים – מֵתה עליה בִּתָּהּ אשר ילדה לאדונינו, ואשר היתה בת שש עשרה או שבע עשרה, אם לא קטָפָהּ המָות בימי ילדותה לדאבון נפש אדונינו אשר יתאבל עליה כל הימים וִימָאֵן להתנחם, כי כאשר הוא מתָעב את שרה, כן יאהב את זֶכֶר בתו אשר ילדה לו המרשעת הזאת, ואיננה –.”
“ועוד יגדל כאֵבו כי אשתו הכבודה היתה עקרה לא ילדה –.”
“וזאת היא – לדעתי – הנסִבה אשר אדונינו מִתאמץ להצליח את הנערה האומללה אשר בשֵׁם “זמירה” תכֻנה, יען כי בת גילה היא בשָׁנים, כי גם היא בת שבע עשרה שנה כבִתּו החמודה אשר אם היתה בחיים חיָתה עד כֹּה.”
“יגורתי” – אמר השר פֿאָן גרוין – “יגורתי כי שרה תוסיף לְיַחֵל כעת בְּמוֹת אישה כי יִקָחנה לו אדונינו לעֵזר כנגדו והיא כנֶגע לו בביתו, וכמאֵרת אלהים בחצרו….”
“הוי, יראה ורעד יבוא בי בזָכרי את אשר עוללה המרשעת הזאת לאדונינו! – הלא היא הזידונה אשר בעבורה הניף אדונינו את חרבו על האיש אשר עליו המִצוה לכבדו כאלהים… ומני אז היא כָעָש בלבבו וכרקב בעצמותיו, ואף כי היא יודעת זאת, לא תחדל מִיַחֵל עוד כי תהי עוד נְוַת ביתו… יואל נא אֱלוֹהַּ לבל תַּפּיל המרשעת הזאת עלינו תלאות חדשות! –.”
“אך מדוע נירא מפניה? היש עוד לאֵל ידה להדיח את אדונינו בחלקת שפתיה? העוד היא בעלת כשפים, טובת חן ומתחפשת במסוה הצדק, אשר מחבלי שוא כאלה אָרגה לפָנים רֶשֶת ללכוד את רגלי אדונינו בהיותו רך וצעיר לימים ולא יָדע עוד רמיה ותרמית? – הלא הוא כעת גבר חכם בָּעֹז מאין כמוהו, רוב ימים הודיעוהו דעת אנשים, מחשבות אדם ותחבולותיו וֱיִצְרֵי מעללי איש ומזמותיו הרבות, ושרה כבר נודעת לסוררה וְסָרַת טעם, ותרמית לבה נגלתה לעיני אדוננו – ומה גם בזָכרו את אשר העוה בגלל אהבתו אותה…..”
“הס, הס ידידי!” אמר מורף פתאם “הלא עתה הוא החֹדש החמישי אשר בשבעה עשר בו הֵסית השטן את אדונינו לנופף חרבו…. הוי, מִדֵי יגיע זה היום, לבי חָרֵד על אדונינו….”
“העוד לא נִרצה עונו זה? הלא זה ימים רבים אשר הוא מעַנה בצום נפשו ובבכי ובמספד, ובחרף נפשו יעשה חסד לאלפים ..”
“רב לך דַבֵּר מזה, כי רוח רעה תבעתני כל היום אם נוסיף עוד דַבֵּר.”
“נפיד נא פחד שוא מלבנו! מה תעשה שרה לאדונינו? הלא בְּמוֹת בִּתָּהּ נִתַּק הָרַתּוֹק אשר רֻתַּק בו אדונינו להאשה המבישה הזאת, ורק רוח עועים יוכל להעיר עוד בה תִּקוה כי תוסיף לגנוב את לב אדונינו עוד – נִחמתי כי האמנתי בתחִלה בהבל נדף כזה –.”
“הוי יקירי! אני ידעתי את פרי גֹדֶל לבב שרה, ונכלי תם אָחִיהָ לא נכחדו ממני, ואף כי נֶהפך הגלגל בימים האלה מאשר היה לפני שנה עשרה שנה, בכל זאת לא ייעפו המרֵעים ההם ולא ייגעו לבקש תחבולות ולקנות מזמות רבות להשיב האופן על מקומו הראשון –.”
“הם ייגעו לריק, אפס וָאַיִן כל תחבולות נִכליהם, ותוחלתם נכזבה –. אך הגידה נא לי אדוני מה היה לְהַכֹּהֵן פאלידארע מעת אשר נִגרש מבית אדונינו? אַיוֹ? מה מעשהו? ומה יֵעֲשֶׂה בו?”.
"כאשר סֻפּר לי יָגוּר הנָבל הזה בפאריז זה שנה או יותר, ולא אפונה כי הוא מתגולל באשפות הָעוֹנִי וְהַחוֹסֶר, או ישְׁגֶה באהבת החטאים והפשעים כבימים הראשונים –.”
“מה רב נִפְלוֹ! ואיך ירד פלאים איש רוח וחכם לבב כמוהו!”
“כגמול ידיו יֵעָשֶׂה לו, כי זוֹרֵעַ רוֹשׁ יִקְצוֹר לַענה – ומי יתן ולא יִוָדַע לו כי גם שרה מתגוררת בעיר הזאת! כי אם ימתיקו שני חרשי משחית כמוהם סוד, יָרֵעוּ וישחיתו בכל אשר יפנו, וגם לאדונינו יגורתי פן יבֻלע לו….”
“עוד הפעם אֹמַר לך אדוני כי שרה לא תוסיף עוד סרה לפרוש שַחַת רִשתה לרגלי אדונינו, יען כי נפשה יודעת מאד כי היא מוֹרַת רוחו ותועבת נפשו –.”
“לו יהי כדברך, ידידי! – ומהֻלל שֵׁם ה' כי מָנע את המורה מעשות רעה לאדונינו בעצת שרה! אך עוד לבי חָרֵד פן יִוָּדַע המשפט אשר שָפט אדונינו את המורה בלי דעת שופטי העיר הזאת.”
“גם זה פחד שוא, הלא כל שומעי שֵמע המרצח הנורא כהמורה אשר חִיַב ראשו לַמִשְפָט על שָׁפְכוֹ דְמֵי אדם גם אחרי בָרחו מהאניה, ואשר חָתר בחשֶׁך בית אדונינו, ויביא את להבת חניתו בלבבך; הלא כל שומעי הדבר הזה יענו ויאמרו כי אף אם שֻפכו דמי הַמְרַצֵחַ בידי האיש אשר עָמַד על נפשו לבל יֵרָצַח בידו, הלא גם אז היה הוא הצדיק, כי “הבא להרגך הַשׁכֵּם להָרגו” משפט נודע הוא לכל העמים, ומה גם עתה אשר אדונינו לא הוֹרִדוֹ דוּמָה כגמול ידיו, רק לקח ממנו את כֹּחו ואונו מהשחית עוד לחֶברת האדם בנקרו את עיניו, ומי זה ירשיעהו על משפט צדק כזה? ודבר שפתי אל למותר להגיד לך כי המשרה אשר על שכם אדונינו תהי סתרה עליו לבל תאֻנה אליו רעה –.”
“אדונינו אמר אלי כי אם דָרוש ידרשו השופטים את עיני המורה מידו, אז יֵט שִכמו לסבול עוֹנֶשׁ ולא יָגֵן במָגן המשרה אשר לו –. אל מי יַכֵּהו בלשון? ומי ירשיענו? הלה דָוִד הרופא נודע לנו לאיש צדיק ומכַסה סוד, גם ארבעה אנשים הַהַגְרִים המשרתים את אדונינו, שומרים הם פיהם ולשונם, גם חרבונה – אשר אדונינו הפליא חסדיו לו – הִצדיק את הַדִין אשר דן אדונינו את המורה, ואתמול בטרם הלך אלגירה, נשבע לו בשֵם ה' כי לא יוציא הֶגה מפיהו על אֹדות הדבר הזה, והמורה יודע כי אם יֵרָאֶה אל השופטים, אחת דתו להמית ולכן יחבא במחבואואו אשר בסט-מאַנדע…. ומי יגלה את הסוד הזה האם אדונינו או אתה או אנכי? ובכן יִסָתֵר הדבר במסתרים. ואף אם נאמין את אשר לא יֵאָמֵן כי עוף השמים ובעל כנפים יגלה את הסוד לאזני השופטים, הלא אז יִגָלוּ גם הֲמון צִדְקוֹת אדונינו ורוב חסדיו הנִפלאים והנעלמים מעיני השמש, ובגללם יְבוֹרַךְ שמו ויקדש זכרו בפי רבבות עָם……”
"נִחמתני, ידידי! וַתַּרגיע את לבבי, עתה הגידה נא לי החדשות אשר אִתך, ואנכי אודיען לאדונינו, בקומו משנתו.
על פי המכתבים אשר לֻקחו מהמורה, ועל פי דברי לילית בהיותה בבית אספי דלים, נודעו לי חדשות ונצורות על אֹדות אֲבוֹת הזמירה ועל אדות בן המורה. וכל אלה בעֵזר האיש באַדינאָט אשר ישָרתני להתחקות על שרשי הדברים האלה, והוא חֲכִם לבב וכביר שֶׂכֶל גם נאמן רוח ומכסה סוד אַחֵר. ומאשר נָתנה לו פקֻדָתו מהלכים בין כל יושבי פאריז, על כן יֶארח לחברה גם עם חֶברת פועלי און להוציא מלבם את אשר לו לדעת, כיד המזִמה הטובה עליו – והוא, אף כי נעלם ממנו מדוע יחרד אדונינו לדעת ולהוציא את התעלומות ההן לאור, חָקר ודָרש וימצא את משאלת לבב אדונינו, ויכתוב במגלת ספר לְפָנַי. ושמע נא אדוני את הרשום בכתב אמת ההוא:
"עִקְבוֹת אֲבוֹת הַזְמִירָה.'
“בשנת 1827 סִגר איש אחד אשר שמו פֶּרֶץ טורנעמינע ואשר בגלל עֲשׂוֹתוֹ כסף סיגים הוא כָּעֵת אֲסִיר-אֲנִי, בשנה ההיא סִגר האיש הזה יַלדה קטנה בת חמש או שש שנה ליד האשה דלילה אשר תכֻנה בשֵׁם לילית, לְגַדְלָהּ בביתה ולכלכלה בעד אלף פֿראנק עד כי תִגדל ותוכל למצוא חית ידה….”
“בשנת 1827?” שאל מורף פתאֹם. הלא בשנה ההיא באה השמועה הרעה לאדונינו כי מֵתה עליו בִּתּוֹ אשר ילדה לו שרה, הה! שנת רעה היתה לאדונינו, כי גם עוד חִצִים רבים נִתנו אז בו –."
"מי גבר ולא יראה שְׁנות רעה? אך נשוב לעניננו.
"האשה לילית לקחה את הילדה הזאת אל ביתה, אך בזדונה התעמרה בה וַתְּעַנֶהָ עד כי מקץ שתי שנים בָּרחה מביתה ונעלמה מעיניה עד לפני ששה שבועות אשר מצאה אותה בבית מרזח אשר בתוך הסיטע, והילדה ההיא – אשר כעת היא כבת שבע עשרה שנה – תכֻנה בשֵׁם “זמירה”.
"ימים אחדים בטרם מצאה לילית את הזמירה בבית המרזח, נתן הפריץ הָאַסִיר פֶּרץ טרנעמינע – חבר, להמורה בהאניה – מכתב רְחַב ידים אל חֲמוּץ-זְרוֹעַ – אשר שיח ושיג לו בסתר עם אֲסִירֵי-אֳנִי – ובמכתב ההוא כתובות תולדות השמירה עד תֻּמָן, ודברי המכתב נקראו גם באזני לילית. על פי המכתב ההוא, גם על פי דברי לילית, נודע מוצא הדבר, כי אשה אחת, שִׁפרה שְׁמָהּ, אשר היא סֹכנת בית הסופר יעקב פֿערראַנד, בִּקשה בשנת 1827 את האיש פרץ הנזכר כי יבקש לה אשה אחת אשר תאבה לגַדל את הילדה הנזכרת במחיר אלף פֿראַנק, והוא בִּקש וימצא את לילית אשר לקחה את הילדה ההיא אל ביתה בִמחיר ההוא. פרץ שלח את המכתב ההוא אל חמוץ-זרוע למען יַכביד על ידו את אכפו על האשה שפרה, להזיל לו זהב מכיס לבל יְגַלֶה את סודה בדבר הילדה אשר נֶאבדה ונֶעלמה מעיני כל חי –. חמוץ הזרוע גִלה זאת את אֹזֶן לילית ויתן לה את המכתב, והיא נתנה אותו ליד המורה – ועל כן אמרה לילית אל הזמירה בבית שְׁפַן-הַלָבָן כי היא יודעת את אבותיה אך לא תגיד לה שמץ דבר מזה למען הרעימה, והאיש באַדינאָט חָקר ודָרש אם אמת דְבַר המכתב ההוא, וימצא כי כֵּנים דבריו, כי נודע לו כי הִמָצֵא תִמָצֵא עוד האשה שפרה בבית הסופר יעקב פֿערראַנד ברחוב הנקרא Rue du Sentier במספר 41; והאיש יעקב פֿערראַנד יֵחָשֵׁב לאיש צדיק תמים, כי הוא הולך ברֶגש לבית התפִלה ערב ובֹקר וצהרים ומַרבה להתפלל ולשפוך שם שיח, אך הליכות ביתו ומאכל שֻלחנו יתנו עֵדיהם כי איש כֵּלַי הוא. הוא היה עני ודל ובעֵרום וְחֹסֶר כֹל, אך שר אחד אשר שמו קאַרל ראָבערט לוה לו מכסת שמנה אלפי שקלים לקנות לו את הפקֻדה להיות סופר הקהל, וחצי הַמַשְׂכֹּרֶת אשר יִשְתַּכֵּר יתן להשר ראָבערט אשר לא יֵאוֹת לו לשָרת את הקהל במשרה הזאת. אנשי לשון יעידו כי יעקב פֿערראַנד זה עָשַק עֹשק וְגָזַל גם חמס עם ראָבערט יחד, אפס כי צדקת הסופר בדבר אלהים תְּכַזֵב את דברי אנשי לשון ההם, ובלי כל שֶׂפֶק יודעת האשה שפרה סֹכֶנֶת בית יעקב זה את אֲבוֹת הזמירה וכל הליכות דרכיהם, כי היא קִבלה את הילדה מידם –.
“טוב הדבר, ידידי!” אמר מורף אל השר פֿאָן גרוין, “לבבי יחשוב כי בעֵזר הסופר יעקב פֿערראַנד נוכל להוציא תעלומות אֲבוֹת הזמירה לאור, ואז תגלנה עצמות אדונינו וְיַעלוז לבו. ועתה הגידה נא לי, ידידי! הגם תולדות המורה מצאת תּוֹצָאות עד כי נוכל לבא עד תכונתו?”
"דרך סלולה לא מצאתי עוד, רק נתיב ומשעול צר אשר אדונינו בחכמתו ילך בו בֶּטַח ויגיע אל מחוז חֶפְצוֹ' –.
“עתה ידעתי כי חֹפַשׂ מטמונים הוא האיש באַדינאָט וַחֲכַם לבב בגַלותו את העמוקות האלה מני חשֶׁךְ.”
הלא כֹּה דְבָרַי כי איש חכם הוא, אך גם חמוץ-זרוע עָזַר לו עֵזֶר לא-מעט בדברים הנסתרים האלה, כי בידו עתות כל באי הסיטע – כאשר גלה זאת בּאַדינאָט את אזני אדונינו, בטרם הציג כף רגלו על הסיטע לבקש שם את בן נעמי והמורה.
“כֵּנים דבריו – ועל כן הִטביע אדונינו את נפשו בִּיוֵן מצולת הסיטע לבקש שם את חמוץ-זרוע, ובהיותו ברחוב הַפּוּל מצא שם את חרבונה ואת הזמירה וִיוֹצִיאֵם ממערת פריצים ההיא לֵאוֹר באור חיי ישרים, כי גם זאת היתה מגמת פניו בלכתו בגיא צלמות ההוא, להוציא משם יקר מזולל ולמלט נפשות נקיות משערי שאול – אך אהה! איך חרֵף את נפשו עד עשותו ועד הקימו את מחשבתו הטובה”!–.
“גם אתה, אדוני! גם אתה שַׂמְתָּ נפשך בכפך כמוהו, וכמוהו תחָשב הפעולה הטובה ההיא גם לך לצדקה –. עתה אשובה נא ואקרא באזניך את הרשום במגלה הזאת על דבר בן המורה.” –––––––––––––––
כו: עִקבות יוסף זערמען 🔗
השר פֿאָן גרוין הוסיף לקרוא כדברים האלה:
זה כשמנה עשר חֹדש בא לפאריז איש צעיר לימים ושמו יוסף זערמען, אשר היה סֹכֵן בבית סוחר גדול בעיר נאנטעס, ועל פי תודת המורה, גם על פי המכתבים אשר נמצאו בצלחתו, נודע הדבר כי האיש הבליעל אשר בידו סגר המורה את בנו לגדלהו לבעבור ישחית את נפשו וְיַטֵהוּ לעולל עלילות ברֶשע, האיש הבליעל גִלה את מחשבות אוֹנוֹ ליוסף זערמען חניכו, ויסיתהו לשדוד את אוצר בעליו, גם לְזַיֵף שטרי חובות על שמו. אך יוסף זערמען נִעֵר כַּפיו מתמוך בְשֹׁד וחמס כזה, אפס כי לא אבה להודיע לאדוניו כי האיש אשר גדלהו מתנכל עליו מזִמת עָוֶל כאלה, על כן שלח לאדוניו מכתב בלי שֵׁם וַיִגֶל את אזנו כי עדת מרֵעים נועצו לב יחדו לשַדד כספו והונו, והוא נָס ברגליו בדִממת ליל מעיר נאנטעס לְהִסָתֵר בפאריז מפני אנשי חמס ההם, החפֵצים להפיק את זממם ואת מאויי לבם הרע על ידו.
כשמוע המורה והנבל ההוא כי ברח יוסף וַיִסָתֵר בפאריז, אָרְבוּ לו ימים רבים, גם בקשו את חמוץ-זרוע לחַפשו בכל המחבואים עד כי כמעט נִבעו מצפוניו, לולי מהר זערמען ויעזוב את בית מגורו. אך כי בכל זאת לא מָנעו עוד הנבלים ההם עם חמוץ-זרוע לבקשו בכל עֵבר ופנה, וזה כששה שבועות נודע להם בית מגוריו ברחוב הַהֵיכָל (רוע דו טעמפלע) מספר 17; אפס כי גם בפעם הזאת ידע זערמען לְהִזָהֵר ויברח גם מבית מושבו ההוא, ומני אז לא נודעו עִקבותיו עד היום הזה. ככל הדברים האלה יודע גם אדונינו, וחדשות אני מגיד מעתה כי זערמען יָשב כשלשה חדשים ברחוב ההיכל מספר 17 הנזכר, בַבַּיִת אשר יושביו ינהגו בדרכים מוזָרים מאד, והוא מצא חן בעיניהם בגלל ישרת לבבו וצהלת פניו; ואף כי לא הִשְׂתַּכֵּר בלתי אם דֵי שבר רעבון נפשו, בכל זאת אָצַל ממעט כספו להחיות משפחה עניה אשר בּעֲלִיַת קיר קטנה ממעל לבית מגורו. מכל שכֵניו אין איש יודע איה מקום מושבו מן היום אשר יצא מהבית ההוא, ורק נערה אחת אשר היתה שכֵנה קרובה אליו, ןכל רָזָיו לא אָנסו לה, רק היא יודעת איפה מקום מגורו כעת. הנערה ההיא יפת תֹּאַר היא וטובת לבב, וחית ידה תמצא ממלאכת התפירה, ושמה “יוֹנַת-צְחוֹק”. בית מגורה הוא על יד החדר אשר גָר שם זערמען, והחדר הוא הנהו כעת ריק מבלי יושב, ובאַדיאָנט ראהו ויתבונן בו באמרו לְהשֹׁעֵר כי חפץ הוא לשכור אותו לִמְעוֹנוֹ, ועל פי התחבולה הזאת נודעו לו כל הדברים האלה.
“יוֹנַת צְחוֹק?” אמר מורף פתאם אחרי חשבו רגעים אחדים, “יוֹנַת-צְחוֹק? השֵׁם הזה לא מוזָר הוא לי –.”
“האתה יודע את הנערה הזאת מִבְּנוֹת דלת העם? אתה צָפְנַת פענח1 לְהוֹד הנשיא רודאלף, אתה יודע נערה כזאת?” שאל השר פֿאָן גרוין בפנים שוחקים.
“על ידי אדונינו נודעתי לאנשים רבים אשר לא ידעתים גם לא שערתי להתודע להם – אך חַכֵּה נא מעט – עתה זָכרתי כי בסַפֵּר לי אדונינו את תולדות הזמירה לא יָכֹל הִתאפק משחוק בנשאו על שפתיו את השֵׁם “יונת-צחוק”, ואם לא אֶשגה סִפר לי, כי הנערה הזאת היתה ימים רבים בבית האסורים עם הזמירה וֹתִּהיינה רַעיות אהובות אשה אל אחותה.”
"העלמה יונת-צחוק תהי עֶזרתה לנו לדעת תעלומות רבות אם ישכור אדונינו את החדר אשר גָר בו זערמען לפנים ואשר הוא אצל חֲדַר יונת-צחוק. כי אם יש נכונה בפי אשת הַשֹׁעֵר אשר בחצר ההוא, אשר סִפרה לתֻמה דברים נפלאים עלי אֹדות גרי החצר, אז יִוָּדְעו לאדונינו עוד המון נִסתרות אשר תּכסוף נפשו לדעת אותם, והעולה על כֻּלם אֹרַח בֵּית אב אחד בחצר ההוא אשר יד הָעֹנִי קשתה עליו עד מאד, ואשר תסמר שערת בשר השומע לשמוע עָנְיוֹ ומרודו.
כז: הַשַּׂר האַרווילע 🔗
“אתה הָראת לדעת” אמר האדון גרוין אל מורף, “כי יֵאוֹת לנו לחַפּש בבית הסופר יעקב פֿערראַנד את עקבות אֲבות הזמירה, גם לנו לחקור ולהוציא מלב העלמה יונת-צחוק מלים על אֹדות מְקוֹם שֶׁבֶת זערמען. ולבי יחשוב כי הגדיל האיש באַדינאָט לעשות במָצאו מסלול ודרך לחשוף מסתרים כאלה –.”
“גם לך, אדוני! נאוה תהלה בהיותך זרוע לו בדברים רבים גם אתה, ואני ידעתי נאמנה כי אדונינו ישכור לו לְמָעוֹן את החדר ההוא אשר הִתְוִיתָ, ואז יגַלה עמוקות מני חֹשֶך – עתה הגידה נא לי החקרת ודרשת גם הליכות השר פֿאָן הארווילע כאשר צֻוית מפי אדונינו?”
"חִפּשתי דרכיו וחקרתי, וראה זה מצאתי כי לא כאשר שָׁעַר אדונינו בנפשו כן הוא, ונהפוך הוא כי דרך השר פֿאָן הארווילע צלחה בימים האלה יתר הרבה מאד מבימי קדם, והנסבה אשר הוא עצב ונכה רוח כל הימים, נֶעלמה היא מאתנו –
צר לי מאד – אמר מורף ויאנח – צר לי מאד סִבת יגונו נִסתרה מעיני אדונינו, אשר על כן אין לאֵל ידו להושיע לו. –! ואדונינו אוהב את השר הזה אהבת נפש מִנֹעַר ועד היום הזה."
ידעתי כי אדונינו יאהב מאד את הארווילע, כי לא שכח את החסד אשר עשה אֲבִי השר הזה לאביו נְשִׂיא געראָלשטיין בשנת 1815 בְּהִוָסֵד הליכות ממלכות איירופא ומלכיה, והוצב גבולותיה על פי מלכי הברית, כי אז נועצו כל מלכי איירופא לב יחדו להדיח את אֲבִי אדונינו משאֵתו ולקרוע ממלכתו מידו, ועוד מעט בִּצעו את אשר יזמו לעשות אם לא עָמַד אֲבִי השר הארווילע להיות עליו מלאך מליץ ולהָגן בעדו בכל מאמצי כֹּחוֹ, ובעֶזרת הקיסר אלכסנדר גְדָל-החסד ורב העליליה הֵשׁיב את אֲבִי אדונינו אל ממלכתו ויושיבהו על כַּנוֹ ועל כִּסאו."
זֹרֵעַ צדקה יקצר חסד, כי בשנת 1792 הִפליא אֲבִי אדונינו צדקתו לאבי השר הארווילע בבָרחו אז מארצו בתִגרת יד הממשלה, והוא אסָפוֹ אז אל היכלו וַיגַדל חסדיו הנאמנים לו ולבנו השר הארווילע הצעיר, ואחרי שִבתו בהיכלו שלש שנים, נסע השר הארווילע לארץ רוסיא, ובטובת לבב הקיסר החסיד אלכסנדר הֻקם עָל להיות נָגיד ומצַוה לצבאות הרוסים."
“אדַמה כי משנת 1815 נקשרה נפש אדונינו בנפש הארווילע הצעיר אשר היה אז בחצר אדונינו.”
“כן הדבר ושניהם יזכירו בשמָחות וגיל את ימי אשֶׁר ההם, ימי אֲבִיב יַלדותם. ומני אז יאהב אדונינו את כל בני משפחת הארווילע ויעשה אִתָּם חסד ואמת, ועל כן הִגדיל לעשות גם עם האשה נעמי, אשר נוסף על צִדקת נפשה וימי עניה, עוד היא גם ממשפחת הארווילע.”
האשה נעמי אשת בִּרשע? ההיא ממשפחה רמה כזאת?".
"היא, היא מהמשפחה הזאת, והיא אשת בִרשע אשר בשֵּם מורה יכֻנה, ואֵם יוסף זערמען אשר אנחנו מבקשים, בעוד השר הארווילע הזקן חי, היתה היא נאמנת בכל ביתו וכבודה מאד בעיניו.
“נפלאת היא בעיני, מי נתן לה לאיש את איש משחית, חרפת אדם ובהמה, כהמורה המרצח הנורא? הלא זֻלוּת ודראון עולם הוא למשפחה גדולה כזאת להִתחתן עם בן פר כזה”! –.
“שמע נא פשר דבר! אֲבִי נעמי היה איש עשיר מאד לפני ימי השִּנוים אשר התחוללו בצרפת, ויהי אך ספו תמו הקושים מן הארץ, בִּקש איש אשר כלבבו לתת לו את נעמי בתו לאשה, והנה האיש בִרשע לקראתו! איש אשר הוא חֹטֶר מגזע היחש, ונצר משרשי משפחה רוממה, גם עשיר מאד, מתקדש מטומאתו לעיני הרואים, ומתחפש בַּאֲפֵר הצֶדק קֳבל עָם, עד כי האמין בו אֲבִי נעמי ויתן לו אותה לעֵזר כנגדו, אך לא היו ימים מעטים וְהַנוֹכֵל הזה בִלע פתאֹם את פני הַלוט על הָרֶצַח העָצור בעצמותיו, ותהי ראשית הליכתו עם בנים שובבים המאבדים הון בצחוק הקאַרטי, והצחוק הנתעב הזה הוליך אותו מדחי אל דחי, ויצא מרעה אל רעה, וַיְמָרֵר את חיי נעמי אשת נעוריו. אך היא בגֹדל נפשה לא התאוננה ולא התלוננה, וַתִּקבור את עצבונה ויגונה בחדרי לבבה. אחרי מות אביה, עָזבה הֶמְיַת קריה ותבחר נחלת שדה ובית אבנים למושב לה, וַתֵּט שִׁכמה לסבול את עבודת הבית והשדה לגָרש את מְרִי יגונה ביגיע כפיה. אך לא ארכו הימים ובעלה הַזֵד אִבֵּד את כל הונה, גם מכר את נחלת אביה בחֹזק יד למלא תאות נפשו ושרירות לבו הרע. אז חשבה נעמי בלבה לקחת את בנה יחידה ולחכות בבית השר הארווילע, אך בטרם הֵפיקה את זממה, הוסיף בעלה סרה בעשותו כסף סיגים, גָנב, חָמס, ורָצח עד אשר נִתפש בכף וַיֵאָסֵר באניה כל ימי חייו, ואז – לפני הֵאָסרו – שדד את בנו מחיק נעמי ויתנהו ביד איש משחית כמוהו ללמדו מלאכת המסחור למען ישלח הוא בעַוְלָתה ידיו וְיִתֵּן לו – ויתר תולדותיו הלא נודעו לך, אדוני!”
“אך איפה מצא אדונינו את נעמי? ולמה לא החישה מפלט לה בבית הארווילע”?
“חֶרפה שָׁברה לבה לשקוד על דלתות השר אחרי כי נאֶסר בעל נעוריה לנצח, אך פעם אחת חָלתה מאד, ונפשה התעטפה בזלעפות רעב, אז שלחה רסן הבושה מפניה, ותלך על משענתה לבית השר הארווילע, ובעת ההיא בא גם אדונינו לבַקר בֵּית השר הזה, וישא את עיניו וירא והנה אשה עניה לבושה קרעים ופניה כַּמֵת חורו, באה עד פתח בית השר ופתאֹם הפכה פניה ותלך לה. אז חָש אדונינו ויצא בעקבותיה, כי חֲזות פניה אשר תֹּם וצֶדק נשקפים בעדם, וּמַבָּטֵי עיניה המפיקים תוגה חרישית, נגעו עד לבו. וימהר ויחקור מכל שכֵניה על אֹדותיה, וכֻלם הֵעידו כי אשה יראת ה' היא, ועד אשר נפלה למשכב אָכלה יגיע כַּפיה, ועתה היא מתעטפת ברעב ואין עוזר לה. ביום השני הלכתי עם אדונינו אל בית מושבה, ולוּ לא חַשנו לעזרתה כי אז מֵתה ברעב. אחרי אשר כִלכל אדונינו את מַחלתה ימים רבים, שָׁבה לאיתנה ותסַפר לו את כל תולדותיה. ומני אז קנה אדונינו למענה את הנחלה אשר בכפר בוקוועפֿאַל לצמיתות, ובמנוחות שאננות ההן מצאה לה האומללה מנוח לנפשה העגומה. ועד כֹּה לא גִלה אדונינו את אזני הארווילע כי הפליא חסדו לנעמי בת משפחתו, וגם לנעמי לא הודיע מי הוא בלתי אם כי שמו רודאלף”.
אכן נודע לו הדבר על מה זה שָׂם אדונינו את נפשו בכפו לחַפש את בנה הָאֹבד בהסיטע ולשאול את פי חמוץ-הזרוע על אֹדותיו –.
“הנך רואה מה עזה אהבת אדונינו לכל בית הארווילע, ואיך יתחמץ לבבו בראותו כי השר הארווילע ידיד נפשו מִנֹעַר הוֹלך קוֹדֵר כל הימים בלחץ עצֶבֶת נוראה אשר נסתרה דַרכה מעיניו ולא יֵדע במה יוכל להושיע לו –.”
“גם בעיני יפָּלא סבת עצבותו ותוגתו, הלא הוא מאֻשר בארץ, הוא מגדולי היחש, לו הון וָעשֶׁר, רוח חכמה מתנוססת בו, והוא צעיר לימים, ובעל אשה יְפֵה-פִיָה מאד וטבת שכל! –.”
“לשוא הִרבה אדונינו לחקור ולדרוש שֹׁרֶשׁ דבַר עִצבון רוחו, ולשוא הפציר בהשר וַיָאֶץ בו לגלות לו פשר הדבר – אך מי יודע אולי עָבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו….”
“למשמע אֹזן דָבקה נפשו באשת נעוריו, והיא גם היא אֹהֶבֶת אותו, גם היא אשה יראת ה', וכל שמץ דבר לא נמצא בה אשר בעבורו יעיר השר קנאה עליה…..”
"נכון הדבר, השר מתהלל בה תמיד, ורק פעם אחת גָער בה על אשר תֶּארח לחֶברה עם שרה אחות תָּם –.
“מֵאַיִן תֵּדַע אשת השר את בת הבליעל?”
“לפני שבע עשרה שנה נודעה שרה גם תָּם אחיה להשר הארווילע בסבות רחוקות, והוא נתן להם מכתבי תעודה לַאֲבִי אדונינו – זכרו לברכה – וַיְחַל את פניו כי יקבלם בביתו וְיֵט חסדו להם, ומעת בּוֹא בת נעות המרדות שרה אל היכל אבי אדונינו, הֵסַבָּה רעות רבות לאדונינו אשר בעבורן יתאבל וילך קְדֹרַנִית בלחץ עצבונו עד היום הזה –. וכאשר שבה שרה עם תָּם פאריזה, שָׁקדה תמיד על דלתות בית השר הארווילע לבעבור רְאוֹת שם את פני אדונינו הַשֹׁקֵד גם הוא על בית השר הזה, כי היא מתאמצת לגֶשת אל אדונינו כאשר יתאמץ הוא לְהִסוֹג מעליה.”
“למה זה הֵעֵזָה עַזַת מֵצַח זאת ללבוש שמלת גבר ולדלוק אחרי אדונינו ברחובות הסיטע? –.”
“אולי עשתה זאת להדיח אותו בחלקות ולעשות תחבולות כי יעשה אדונינו שלום לה וְיֵאָסֵר אִתָּה במָסורת האהבה… אך נשובה נא אל השר הארווילע: השר הזה יודע תכונות נפש שרה הסוררה כפי אשר סִפר לו אדונינו, ועל כן צִוה על אשת נעוריו במִפגיע לבל תֶארח אִתָּהּ לחֶברה ותֵשט מעליה, אך היא דברה אתו קשות להצדיק את שרה, והוא התאנף בה רגעים מעטים על אדות הדבר הזה, אך לא יִתָּכֵן כי בגלל נְקַלות וקטנות כאלה תתחולל רוח רעה בחדרי לבבו תמיד כל הימים –.”
“צר לי על אשת השר היפה והישרה בנשים כי דָבקה נפשה בבת בליעל זאת חֶלְאַת מין האדם! –.”
“בנשאך את שֵׁם “חלאת אדם” על שפתיך, זָכרתי כי בתוך מכתבי הפקֻדה אשר כתב אדונינו בלילה הזה, יִמָצא גם מכתב אחד על דבר צִלָה חֶלאת מין האדם, אשת דוד הרופא –.”
“על דִברתי, מורף אדוני! כי גם לאשת בליעל כצלה יֵאות המשפט אשר שָפט אדונינו את המורה, כי גם היא שָפכה דמי נקיים בזדונה –.”
“נפשי יָרעה לי מִדֵי אזכרה כי על בת נָבל זאת שפוכה רוח חן, וְיִפְעָה לה וְיֹפִי לה. – ובכל עת אשר אראה נפש לא טהורה מְשֻׁבֶּצֶת בִּגְוִיָה יְפֵה-פִיָה, יאחזני שָׂער, נפשי תבחל בה שבעתים מבכל הנפשות הַחוֹטְאוֹת אשר תראינה עיני.”
“כֵּנִים דבריך, אדוני! – וַאקוה כי במכתב הזה כִּלה אדונינו את כל חִצֵי זעמו בצלה אשת הזמה” –.
“נַהפוך הוא, אדני! –.”
“העוד יאבה אדונינו לתת לה ידים לנוס מֵהַמַסְגֵר אשר הסגיר אותה כל ימי חייה”?.
“כן הדבר”.
“וְדוֹדָהּ אשר יאהב אותה המרמה, יביאנה הֵנה פאריזה?”
“כן הדבר, ועוד פקד אדונינו ההוא למַהר ולהָחִיש את מנוסת צלה לבעבור תמַהר היא את דרכה לבוא הֵנה בעוד ארבעה עשר יום.”
“עָמָל הוא בעיני –, הלא אדונינו מתָעב אותה מאד, ומדי דברו בה תעלה חמתו עליה עד להשחית –.”
“כן הוא כי עזה כמות שנאתו עליה”.
“ובכל זאת יאבה כי תבוא היא הֵנה! אפס כי לפי דִברת אדונינו נקל לו לתפשה בכף תמיד אם לא תמלא את אשר נָטל עליה לעשות – ובן שר בית האסורים צֻוָה כי יתחפש חֵפש מחֻפש כאוהב וְדוֹד נאמן לצִלה, ועל ידי אהבתו תִּמצא היא תּוֹצָאוֹת לברוח אתו מבית האסורים ולבוא פאריזה. ובכל זאת היא עוד בְּתור בֹרַחַת ובת עֹנֶש, ובכל עת אשר יחפוץ אדונינו יש לאֵל ידו לבקש אותה מיד שופטי העיר ולהשיבה אל בית כִּלאה אשר בגעראָלשטיין ארץ ממשלתו”.
“עינינו תראינה אשר אשר תִּקראנה” –. וְדָוִד הרופא כאשר שמע את אשר צִוה אדונינו, חָרַד חרדה גדולה ויאמר: “אקַוה כי הוד מלכותו לא יציקני לראות את פני בת בליעל הזאת!” “הֵרָגַע נא!” ענהו אדונינו, “הֵרָגַע נא! עיניך לא תראינה אותה, אך היא תהי כְּלִי מַפָּץ בְּיָדִי לשפוט את איש תככים וּמְרַצֵחַ….” הדברים האלה הרגיעו את לבב הרופא, אך הכרת פניו ענתה בו כי זִכְרוֹן תוגה התעורר אז בחֻבּוֹ –."
"אולי אֹהֵב הוא עוד את צִלה, כי לפי הנשמע היא יפת תֹּאַר ויפת מראה מאד.
“יָפְיָהּ הִדיח אותה ללכת שוֹבֵבָה בשרירות לבה, ואף כי הוֹרָתָהּ היתה בת כושית מארץ אמעריקע, בכל זאת יָפָה היא עד מאד, ועלתה בִיפִי צַלְמָהּ גם על יְפוֹת עַיִן אשר בפאריז.”
“אנכי הייתי פֹה בעת אשר הביא אדונינו את דוד הרופא ואת צלה חֲבֶרְתּוֹ אל היכלו, אך נעלם ממני ולא אדע איפה לקח אותם אדונינו”.
“ואנכי יודע זאת, יען כי אנכי הייתי אז באמעריקע עם אדונינו, ואם תאבה אספר לך את תולדות הרופא וצלה”.
“סַפר נא, אדוני! כי נפשי אִוְתָה לדעת את תולדותיהם”.
כח: תּוֹלְדוֹת דָּוִד וְצִלָּה 🔗
איש היה באמעריקע בגליל פֿלאָרידאָ – אמר מורף – שֵׁם האיש נמרוד, איש רע מעללים, נפש רחָבה וּמְהִיר רֶשָׁע, על עבדיו הכושים הכביד מאד אכפו וַיִרְדֵם בפרך ובאכזריות, גם שָׁגה תמיד באהבת היין. בין העבדים ההם, היה עבד כושי צעיר לימים, ושמו דָוִד, אשר שֵרֵת את העבדים השוכבים על ערש דוי. האדון נמרוד התבונן בעבדו דוד זה כי הוא חֲכַם לבב, מכלכל החולים בתבונה, ופקֻדת הרופאים יעשה בהשכל ובינה, גם עִקבות הַכְשֵׁר דעת לחכמת הרפואה בו נוֹדַעוּ, כי בלי לִמוד הרופאים אָסַף עִשבות הרים ושרשי אָחוּ וירקח סַמֵי מרקחת ויעש מהם שקוי לרפאות תעָלה, וירפא חולים רבים ברוח החכמה המתנוסת בו. ויען כי מקום שֶׁבת נמרוד רחוק הוא מעיר מושב, ורופאי העיר ההיא רופאי אֱלִיל הם, גם יבקשו כסף רב בכל עת אשר יבואו ממרחק לְבַקֵר את העבדים החולים; על כן נוֹעַץ האדון נמרוד לשלח את דוד עבדו לעיר פאריז ללמוד שם את חכמת הרפואה, וִיְקַו כי על ידי רופא חֲכַם לבב כזה תֵּעָצַרְנָה המחלות המתדבקות אשר הליכות עולם להן בארץ ההיא. בלב שמח הֵרִים דוד את פעמיו פאריזה; ואדוניו שִלם בעד מעונו וארֻחתו ובעד למודו. מקץ שמונה שנים שב דוד לבית אדוניו ולאמריקע בְּתוֹר רופא אֳמָן וירפא את העבדים הכושים אשר נפלו למשכב."
“הלא בשבתו בצרפת, ארץ החפשים, ימים רבים, קנה לנפשו את משפט הַחֹפש, ובכל זאת שב להיות עבד בבית אדוניו!”
"דוד הוא ישר באדם, ולא אבה להָסיר את דברו אשר דִבר לאדוניו, גם קִוָה להיות עוזר ומושיע להעבדים החולים גם הבריאים לרפאות מִחלת גֵוָם ונפשם. והאדון נמרוד משך עליו קַו חסד, ארֻחתו ארֻחת תמיד על שלחנו, ויעש לו בית לשבתו, גם קצב לו מַשְׂכֹּרֶת שש מאות פֿראַנקים לשנה. מקץ חדשים אחדים לִהֲטָה מחלת הקדחת בכל בית נמרוד, כל עבדיו כָּרעו נפלו בתגרת ידי המחלה העזה הזאת, וגם נמרוד לא נמלט מידה ויגיע עד שערי מות. אז חשף דוד הרופא את זְרוֹעוֹ, לא נתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה, עד אשר רִפא את אדוניו עם עבדיו, ונמרוד אף כי הוא איש נָבָל, כֵּלַי, סכל, אכזר, וצר עין, בכל זאת לא יָכול לקפוץ לבו וידו ויוסף ויתן עוד שכר קטן להרופא הנפלא הזה – כי גם אז לא נתן לו את משפט הדרור – ויתן כבוד לשמו ולְזִכרו, ויחשב זאת לו לצדקה לעשות כן לעבדו מקנת כספו –. לבב דוד הרופא פִּחד ורָחב ושָׂמח בהיותו משענת מַטֵה לאחיו העבדים, כי בכל כֹּחוֹ פָּרק מעט מעט את עֹל האדון הקשה מעל צואריהם, ויקו כי במֶשך הימים תהי לאֵל ידו להיטיב להם יותר. כל העבדים כִבדוהו ויאהבוהו. ויהי להם לאב ולכֹהן, וַיַנְחֵם בדרכי אמונה, וידבר על לבם לבל יאמרו נואש, כי עֵין ה' פקוחה על כל בני האדם, וגם בני כושיים בניו המה – גם הודיעם אֹרַח חיי עולם, וַיוֹרֵם דרך נתיבות אַל-מָוֶת ונעימות חיי הנצח בעדן גן אלהים –. מני אז הִטוּ העבדים האומללים את שכמם לשאת ולסבול את משא אדונם ואת סִבלו הקשה, וַיִהְיוּ שמחים וטובי לב בתקותם העזה להתענג על ה' אחרי צאת נפשם מבית חָמרם לדרור עולמים –. כה חלפה שנה תמימה.
בין השפחות אשר בבית נמרוד האכזר, היתה שפחה רכה בשנים, בת חמש עשרה שנה, ושמה צלה, אביה היה מבני איירופא הלבָנים, ואִמה מבנות כושיים. ונמרוד נשא עיניו אל הנערה הזאת, כי יפת תֹּאַר היא אך בפעם ההיא בָּלַם תשוקתו במתגורסן עד עת מְצוֹא –. וצלה אָהבה את דוד הרופא אשר הצילה ממחלה עזה מאד, והוא גם הוא אֲהֵבָהּ אהבה בלי מצָרים, ויען כי פיו ולבו תֹּאֲמִים המה, דִבר בפיו את אשר יהגה בלבו, ויגל את אזני יודעיו כי בעוד שנה יקח לו את צלה לעֵזר כנגדו. נמרוד אשר לא ידע עוד דְבַר אהבת דוד וצלה, קֵרַב כתנור לבו, וידבר על לב צלה למלאות את תאות נפשו, אך היא התחמקה מפניו ותספר לדוד את חֶשקת נמרוד אליה. דוד הרגיע את לבבה, וילך אל אדוניו לחלות את פניו כי יתן את צלה לו לאשה, אך האדון הקשה הזה דִבר אתו קשות לאמר: “הנערה הזאת מצאה חן בעיני, והיא שפחתי מקנת כספי, ובידי לעשות לה כטוב וכישר בעיני, ואם תוסיף הסוררה עוד הָתֵל בי, הלא שפטים נכונו לשפחה נחרפת כמוה! –.” אך דוד לא הרפה ממנו וישנה וישלש את שאֵלתו, והבליעל ההוא התאנף בו וישב את פניו. אז נכלם דוד מהתרפס עוד לרגלי זֵד ארור כזה, וַיַזכירהו את כל הגדולות אשר עשה לו ולעבדיו, כי הצילם ממות וַיְרַפְּאֵם מכל תחלואיהם, ואת כל העבודה הקשה ההיא עָבַד בלי מְחִיר ובלי כסף וְשָׂכָר כאשר יֵאוֹת לרופא אֳמן כמוהו. אך הבליעל ענהו עזות ויאמר: לא עבדי אתה, עבדי מקנה כספי, ומה לעבד ולשָׂכר רב!! –." אז דִבר הרופא בפעם הראשונה כי אין לו כל צדקה להחזיקו בְּתוֹר עבד אחרי שִׁבתו שמונה שנים בצרפת. כשמוע הבליעל את הדברים האלה, עלה עשן באפו, וירעם עליו בקול זעמו: “עוד מעט ותדע את משפט עבד סורר המתפרץ מפני אדוניו!! –.” ויפן ויצא בחרי אף, ויצו לאסור את דוד אל עמוד ברזל וְלָדוּשׁ את בשרו בשוטים ועקרבים עד כי פרץ נחל דם מִגְוִיָתוֹ, ובעוד אשר נָהרוּ דְמֵי פצָעיו, צוה לסחוב את צלה לעיניו אל בית הנשים ולהשליכה הַהַרְמוֹנָה2.
“עלילות רֶשע כאלה עשה הבליעל הזה בלי דֵעָה ובאכזריות, בסכלות לבב וזדון כאחד, כי איך לא השכיל כי מהרופא הזה תוצאות חיים לו ולכל עבדיו, ומה יעשה בנפול מחלה בביתו ובחצרו? –.”
“הטרם תדע כי פתיות ואכזריות אחיות הֵן! –. עוד בעצם היום ההוא אכל נמרוד הבליעל מפרי דרכו, כי אחרי אשר רֻתּחוּ דָמיו בו מקצף וזעם, הוסיף עוד להרתיחם בדם ענבים אשר שתה למכביר, ושני המשחיתים האלה “קצף ויין” התלכסו להשחית את נפשו, ויציתו בו קדחת עצָבים3, וַיִסָכן וַיֵאָנש מאד, וימהר וישלח מלאכים קלים להביר רופאים אליו, אך הדרך רב מאד, ועד אשר יבואו המלאכים אל הרופאים, והרופאים אל החולה, בין כֹה וכֹה יֵרד החולה שאולה.”
"גמול אלהים הוא! כי העֶמיק השחית דרכו…
“מרגע לרגע העֵזה מחלתו, ורופא אחר זולת דוד אַיִן, אך הוא לא האמין עוד בו, ויירא על נפשו פן ישקהו סף רעל להנקם מאתו על אשר שִיחת רחמיו כָנמר אכזרי וַיַכֵּהוּ מכות נוראות וישליכהו אחרי כן לבור צלמות עם אהובת נפשו יחד. אפס כי בהגיע נמרוד עד שערי מות, אמר הנבל בלבו “הן אנכי הולך למות, ומה יעשה לי דוד עוד? אנסה נא לדרוש רִפאותי מאתו, ואולי יפליא חסדו לי לסלוח לעוני ולהציל ממות נפשי.” ויצו לְפַתֵּח לְמוֹסֵרָיו, להריצו מהבור ולהביאו אליו –.”
“ודוד רפא את הַזֵד הארור מֵחליו”?
“שש ימים וששה לילות לא נתן דוד שנת לעיניו, ולא עזב את ערש החולה רגע קטן, וכבן את אביהו כִּלכל את מַחלתו במועצות ודעת, ובגֹדל חכמתו העלה ארֻכה לו, עד כי היֹה היה דבַר דוד למופת ולפלא גדול בעיני הרופא אשר בא ביום הששי מהעיר הרחוקה לבית נמרוד –.”
“ומה עשה הבליעל לדוד אחרי שובו לאיתנו?”
"למען לא יֶחורו פניו בכל עת אשר יראה את פני האיש אשר גמלהו טוב תחת רע, שב ויאסור את דוד בבית האסורים. גם רוח הקנאה אשר קִנא לצלה, עָברה עליו ויעבור ואשם –. ועל כלם פחד לבל תאנה אליו רעה על ידי דוד בימים הבאים, כי ראה מה עזה אהבת עבדיו אליו, גם שמע את תלונותיהם אשר הם מלינים עליו על דְבַר הנבָלה אשר עשה לרופא נפשו, וַיֵחשב לו הדבר הזה לאותות הַקֶשֶׁר, ויירא אל נפשו פן יסיתם דוד כי יתפרצו מפני אדוניהם, והם בכל אַוַת נפשם יעשו כן, וישימו להם את דוד לראש ולקצין–.
"אחרי הדברים האלה בא אדונינו לאמעריקא וַיְשַׁחֵר שם את כל בַּעלי יַערות הדבש, וגם את זה האיש נמרוד שִׁחר בביתו, והוא קִדם את פנינו בפנים צוהלים. לעת ערב כטוב לב נמרוד ביין, סִפר לאדונינו – אשר הִתחפש לאיש סוחר – בלעג וקלסה את כל אשר עשה לדוד ולצלה, אך אדונינו האמין כי רוח היין דֹבֵר בו, ולא האמין בדבריו, אז הוליך אותנו העריץ הזה אל בית האסורים להראותנו כי לא הפיח כזבים. הה! מעודי לא ראיתי מראה נורא כזה! כצלמי בלהות נדמו דוד וצלה בעינינו, תָּארם חשך משחור, גְוִיוֹתֵיהֶם מלֵאות פצָעים וחבורות זָבות דם, רגליהם לִנְחֻשְתַּיִם כִּבדי המִשקל הֻגשו, ועל עפעפיהם צלמות. דוד לא דִבר דָבר, רק הביט בעינים חשֵּכות על הנחשתים אשר ברגליו, ונמרוד מִלא שחוק פיהו, ויהתל ותעלל בדוד לאמר: “השלום אתה רופא חֲכַם לב?! – ומדוע לא תחבֹשׁ את פצעיך האנושים? –.”
לדברים האלה דַלו עיני דוד למרום, רוֹם ידיהו נשא, וברשפי רגש קרא “אהה ה' אלהים!” וַיִדֹם. ונמרוד הוסיף עוד הָתֵל בו וַיְמַלֵא שחוק פיהו ושפתיו תרועה, ויאמר: חַלֵה נא את פני אלהיך כי יצילך מידי! – אנכי נֹתֵן לו כתף סוררת! –. ובגאוה ובוז הֵניִף אגרוף רֶשַׁע השמימה, וַיְחָרף את אלהי השמים לאמר: “יקום נא אלהים וְיַתֵּר את בני תמותה אלה מחרצובותיהם! ואם קצור קצרה ידו להציל לקוחים למות, אכַחש בו וְאֹמַר לא הוא! –.”
“רוח עִועים נוססה בלבב הבליעל הזה!”
“בתועבת נפש פָּנִינו שכמנו ושַבנו אל בית מלוננו. בחצות הלילה לקח אדונינו שמונה אנשים חמֻשים אתו וַיְּנַהגם אל המשמר אשר דוד וצלה אסורים שם, וַיְשַׁבֵּר את דלתות בית האסורים, וַיְפַתּח חרצובות רֶשַׁע מהאומללים ההם, ויביאם אל האניה העומדת הָכֵן על חוף הים, ואותי קרא אדונינו ללכת אל בית העריץ, וַנָבוֹא בלט לחדר משכבו, ויקץ משנתו ויבט כֹּה וכֹה כאיש נפעם. אז דִבר אליו אדונינו ברגש: בערב הזה גִדַפת את אלהי עולם – והנך בן מָוֶת! – באָמרך כי אין בו כֹּחַ להציל את דוד וצלה מידך, עתה יִוָדַע לך כי הוא שָלח את מלאכו וַיֵצילם מיד זֵד עריץ וּמְרַצֵחַ כמוך –.” ובדברו לָקח מידו את צרור הכסף – 25000 פֿראַנקים – ןישליכהו על מִטת נמרוד, ויוסף דַבּר: “הא לך הכסף הזה כֹּפֶר נפש דוד וצלה – אתה מָחַצְתָּ בחֶזקת יד, ואני בזרוע נטויה אֶרפא את מַחַץ מַכַּת ידך – וה' אלהים, לו זרוע עם גבורה, ומלכותו בּכֹּל משֶׁלֶת –. וַנֵפֶן וַנֵצֵא החוצה, והזֵד הארור נשאר משומם ונבהל וּבְלִי-נוֹעַ כְּבוּל עץ, ויאמן כי חלום חזיון לילה הוא, ואנחנו יָרדנו באניה וַנָשֶׂם לַדרך פָּנֵינו.”
"אך מדוע הזיל אדונינו זהב רב להנָבל ההוא? הלא דוד לא נחשב עוד לעבד לו מעת שובו מצרפת! –.”
“אדונינו שִׁלם לו מִכסת הכסף אשר פזר לדוד במֶשך ימי למודו בפאַריז, גם פי שלשה כמחיר עבד ושפחה נתן לו בעד דוד וצלה. לכַחד כי לא כפי חֻוקי המדינה עשה אדונינו הדבר הזה; אך לוּ ראו עיניך את שני האֹבדים ההם אשר התעתדו לרדת שחת חנם בזדון לבב האכזר והעריץ ההוא, לוּ שמעו אזניך את החרָפות אשר חֵרף הזֵד הארור ההוא את אלהים חיים; אז נתת צדק לאִמרת פי אדונינו אשר אמר אז כי הוא לָבַשׁ בגדי נָקם, נִקמת ה', להנקם ממנאצי שֵׁם כְּבוֹד אלהי עולם –.”
“צדיק הוא אדונינו במשפט הזה כצדקתו במשפטו אשר חרץ על המורה. אך מה היתה אחרית הדבר?”
“אנחנו הִגענו למחוז חֶפצנו, וְכֶלֶב לא חָרץ לשונו עלינו, כי אדונינו הִתחפש ויתנַכר אז, עד כי לא יָדע נמרוד על מי יגיש משפטו וריבו – אמנם אף אם היה נשפט את אדונינו, גם אז יצא רָשָע בְהִשָׁפְטוֹ, יען כי רופא נפש אדונינו נתן עֵדָיו בכתב מְפֹרָשׁ כי לוּ התמהמהו דוד וצלה עוד יום או יומים בבור צלמות ההוא, אז שָׁכנה דוּמָה נפשם –. ומני אז הֻקַם דוד עָל להיות רופא בהיכל אדונינו, והוא ישיב רב תודה ואהבה אל אדונינו אשר פָּדָה את נפשו ממָות.”
“אחרי בואכם לאיירופא לקח דוד את צלה לאשה?”
"הוא לקחה לו לאשה, אך לא כאשר דִמה אדונינו כן היה! כי אחרי אשר באה צלה במָסורת הברית עם דוד, סָררה כפרה סוררה, הלכה שׁוֹבֵבָה בשרירות לבה הרע, וַתְּתַעֵב את יָפיה –. כי כאשר יצאה ממַחשכים לֵאוֹר בְּאוֹר הַחֹפֶש והדרור, בשבתה בבתים ספונים בעדי עדיים, ובאָרחה לחֶברה עם נְשֵּי בְּנֵי מְרוֹם עַם הארץ; אז כִּסתה כְּלִימָה פניה להיות אשה לאיש כושי אשר לא תֹּאַר ולא הדרת בני איירופא לו, וַתְּפַזֵר דרכיה לזרים הָעֹגְבִים על חמדת הוד יפעתה –.
מקץ שתי שנים נפקחו גם עיני דוד בעלה – אשר האמין באהבתה עד העת ההיא – וַיַרְא את זנוניה אשר על פניה, ובחמת רוח קִנאתו הֵרִים בה יד להכותה נפש, אך אדונינו הֵשִׁיב ידו מִבַּלֵעַ, ויפצר בדוד להַשפיק במשפט אשר יחרוץ הוא עליה לְהֵאָסֵר בבית האסורים אשר בגעראָלשטיין כל ימי חייה – וכאשר זמם כן עשה – ועתה פָּתַח אדונינו את דלתות בית כִּלְאָה למען תִּברח משם וְתִמָלֵט על נפשה לבוא פאריזה – נפלאת היא בעיני! וגם בעיני כֹל יִפָּלֵא הדבר הזה –."
“ויותר יִפָּלֵא בעיני מדעתי כי צלה לא עָזבה עוד את דַרכה, גם אין תוחלת ותקוה כי תיטיב עוד את דרכיה כל הימים – ובכל זאת יְצַוֶה אדונינו להביאה הנה! למה זה? ועל מה זה –.”
“גם אנכי לא ידעתי! –. עתה, ידידי! עתה הגיעה העת אשר תשלח את הָרָץ לגעראָלשטיין כמצֻוה עליך מפי אדונינו….”
“הנני להָקים את מִצְוָתוֹ – וזכור נא, מורף אדוני כי בערב הזה קָרוּא אדונינו אל המשתה אשר תעשה אשת השר…..”
"אך אנכי אדַמה כי אדונינו יְאַחֵר בנשף הזה עד כי יְבַצֵע את מעשהו לשַחר את הבית אשר ברחוב ההיכל למען הוציא לאור את המסתרים אשר בתוכו –.”
כט: בַּיִת בִּרְחוֹב הַהֵיכָל 🔗
רודאלף נָטל עליו לבל תֵּת שְׁנָת לעיניו עד כי יַשלים חֻקו לבַקר את בֵּית יעקב פֿערראַנד למען הוציא מלב שִׁפְרָה סֹכֶנֶת בֵּיתוֹ את תעלומות תולדות הזמירה, אך בטרם עשותו זאת הואיל לשכור לו את החדר אשר גר זערעמן בן נעמי והמורה בתוכו, למען חקור ודרוש את פי הנערה יונת-צחוק על אֹדות זערמען ואיה מקום מושבו בימים אלה.
עוד ביום ההוא – אשר בו נדברו האדון מורף והשר גרוין – בשעה שלישית אחרי הצהרים, הִתחפש רודאלף כפעם בפעם, וישא את רגליו אל הבית אשר ברחוב ההיכל. להבית ההוא תַּחְתִּיִם, שְנִיִם, וּשְׁלִישִׁים, וּבְפִנָה שְׁאִיָה, מקום שֶׁפֶךְ הַדֹמֶן, תֵּרָאֶה מסִלָה צרה ואפֵלה, וּמְאוּרָה קטנה על ידה. במאורה ההיא יֵרָאֶה בַּיִת קטן אשר בו יגור שֹׁעֵר החצר ואל בית המאורה החשֵכה ההיא ירד רודאלף, אך לא מצא את השׁוֹעֵר בביתו, כי אם את אשתו אשר הניח למלא את מקומו, והיא נִצֶבֶת על יד התנור ואזניה קשובות לשיר הסירים אשר תחת הסיר. האשה הזאת כבת ששים שנה היא, לחייה קֻמטו מִזֹקֶן, וְיִקְהַת פניה גם קמטי מִצחה מפיקים גֹעַל נפש, וכֻלה מֹראה ונִגאלה, נִמבזה ונִמאסה, ודִמיונה כמפלצת הגן מורה מאד. והיא כראותה את פני רודאלף, שאלה בלזות שפתים:
“מה חפצך בביתי?”
“גברתי! אדַמה כי יֶשנו חדר אחד להַשכיר בחצר הזה.”
לשֵמע שֵׁם “גבירה” צָהלו פני האשה הזקנה ותשב אמריה לו בלשון רַכָּה:
“יֶשנו חדר אחד ריק בין החדרים הַשְׁנִיִם, אך האדון אלפֿרעד איננו בביתו כעת –.”
“האדון אלפֿרעד הלא הוא אדון החצר או סֹכְנוֹ?”
“לא כן!” ענתה הזקנה בתלונה, הלא הוא בעלי! מדוע לא יקָרא פיפילעט בעלי גם בשֵם אַלפֿרעד? –."
“יש לו צדקה להקָרא גם בשֵּם הזה. ומה שׁמֵך, גבירה?!”
“שמי הלא הוא בַּצְלוּת הַצְלֶלְפּוֹנִי פיפילעט!”
“עתה גברתי! תְּנִי נא אותי לחַכות בזה עד שוב בעלך הֵנה, ואִמרי נא לי מה מחיר החדר ההוא לשָנה.”
“מחירו הוא הלא מאה וחמשים פֿראַנק ולא יִבָּצֵר מזה קשיטה אחת – הַסֹכֵן אשר על החצר הזה איש כֵּלַי הוא מאד.”
“ומה שמו?”
“שמו חֲמוּץ-זְרוֹעַ.”
לשמע השֵּם הזה חָרד רודאלף וַיָנַע לבבו בקרבו.
ההוא יגור פֹה בֶּחָצר?" שאל רודאלף למען דעת אם הוא האיש הבליעל חָבֵר להמורה ולילית, או אולי הוא איש אחר.
“לא!” ענתה הזקנה, מקום מגורו הוא ברחוב הפול במספר שלשה עשר, גם יש לו בֵית יין בִמְאוּרוֹת שְׂדוֹת אֵלִיָה."
רודאלף לא פסח עוד על שתי הסעפים, וידע על נכון כי הוא חמוץ הזרוע אשר בבית המרתף הידוע לו, ויתפלא מאד על המִקרה הזה.
“אם חמוץ-זרוע הוא הַסֹכֵן, מי הוא אדון החצר?” שאל רודאלף.
"אדון החצר הוא האדון בֻּרְדוֹן; אך שיח ושיג אין לנו אִתּוֹ בלתי אם עם חמוץ-זרוע הַסֹכֵן. ואם תתן לי עשרים פֿראַנק לחֹדש, אז אשָׁרת אותך בהליכות הבית.
“כדבריך כן יהי, גבירה!” ענה רודאלף.
ולמען תְּפוֹשׂ את הזקֵנה בלבה, אמר רודאלף אליה:
“ראי נא, גבירה! אנכי עָיֵף גם נִקשה מִקֹר וקרח, על כן הואילי נא בטובך להביא לי צִנצנת יין מבית המרזח אשר בחצר הזה עם שתי כוסות או שלש, כי גם בעלך ישוב בלי התמהמה הֵנה וְיֵשְׁתְּ אתנו כוס יין.” ובדַברו נתן להזקנה מאה קשיטה.
“באחד מדבָריך לבבתני, אדני!” השיבה הזקנה, וחוטמה המָלא אֲבַעְבֻּעוֹת הִתנוצץ לזֵכֶר שֵׁם היין.
"ישמח לבי. – אמר רודאלף אליה – “ישמח לבי כי לבבתיך בדברי.”
“אנכי לא אביא רק שתי כוסות – אמרה הזקנה – כי אני ואַלפֿרעד שותים תמיד מִכּוֹס אחת. חֵךְ האיש האהוב הזה יִטְעַם טעם כִּפלים ואם יִשְׁתֶּה מהכוס אשר נָגעה בה יד רעיתו –.”
“עתה גברתי! אחַכה עד בוא אישך הֵנה.”
“אתה תחכה פה? – ואם יבוא איש הביתה? –.”
“אז אדע לכלכל דברי במשפט, על דִברתי!”
הזקנה הָלכה לה, ורודאלף חשב מחשבות על המקרה הזה אשר הוֹבִילוֹ עוד הפעם אל מקום מִדרך רגל חמוץ הזרוע; ויותר מזה הִתפלא איך יָשַׁב זערמען בחצר הזה שלשה חדשים, מבלי הֵרָאוֹת אל חמוץ-זרוע חָבֵר המורה.
ברגע ההוא דָפק איש עִתִּי נושֵׂא מכתבים על החלון, וישלח ידו אל חוֹר החלון ויושט שני מכתבים באָמרו “שתי אגורות!”
“שתי אגורות?” שאל רודאלף, “הלא שני מכתבים פֹּה!”
“מכתב אחד חפשי מִשִׁלוּם”, ענה נושא המכתבים.
אחרי אשר שִׁלם רודאלף בעד המכתב, התבונן בשני המכתבים ולבו הגיד לו כי הם יכילו בקרבם דברים אשר לו לדעת אותם. המכתב האחד הערוך אל אשת פיפילעט מֻקְטָר הוא מור ואהלים, על הַחֹתָם האדום אשר עליו, יֵרָאוּ שני ראשי מלים האלה ק.ר. ועליהם כֹּבַע שר הצבא, וְהַמִכְתָּב אשר על הַכְּתֹבֶת יעיד כי מִכְתָּב גֶבֶר הוא, ולא יד אשה כְּתָבַתּוּ –. והמכתב השני אשר חוֹתָמוֹ מראה תכֵלת ערוך הוא לאיש אחד אשר שמו “צעזאַר בראַדאַמאַנטי, רופא שִׁנַיִם.” רודאלף חָשב את המכתב הזה, על פי קֶסֶם לבבו או על פי רוח דמיונו, למכתב מלא יגון ועצב. אך ברגע הזה שָבה האשה פיפילעט עם צנצנת היין ושתי כוסות אל ביתה.
“אנכי הִתמהמהתי – האין זאת? אך מִדֵי בואי אל חנות יוסף בעל בית היין, לא אֶפטר מפניו עד מהרה… התאמין כי מצחק הוא גם באשה זקנה כמוני?”
לו ּידע זאת אַלפֿערד!"
“הס, הס! ראשי סחרחר אך לזֵכר הדבר הזה. אלפֿערד בעל קנאות הוא כישמעאלי, אף כי יוסף לא יחשוב רע בלתי אם מצַחק הוא –.”
“איש עתי הביא שני מכתבים הֵנה, ואחד מהם ערוך הוא אליך, גבירה! והוא נותן ריח ניחוח כמִכתב אהָבים.”
“אמת דברת.” אמרה הזקנה בתמהון, אמת דִברת כי ריח לו כריח מִכתב אוֹהֵב לאהובתו, ומי זה עָרב את לבו לגשת אלי במכתב אהבה?"
“לוּ ראה אלפֿערד את המכתב הזה!”
“הס, או אנכי אֶפֹּל מִתעלפת בזרועותיך.”
“לא אוסיף עוד דבר על אדות הדבר הזה.”
“אך איך נואלתי!” אמרה הזקנה פתאֹם, “איך נואלתי! הלא הוא מכתב – שר האלף –.”
“הא לך, גבירה! גם המכתב השני הערוך אל האדון צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי.”
“הוא רופא הַשִנַיִם הגָר במכפֵּלה שלישית בחצר הזה.”
אחרי כן פתחה הזקנה את המכתב הערוך אליה וַתְּהַפְּכֵהו הֵנה והנה ותהי כִּמְתַעְתָּעַת, ותאמר לאמר:
“אַלפֿערד איננו בביתו, ואנכי אינני יודעת ספר, על כן יהי נא טובך עמדי, אדוני, לקרוא באזני את המכתב הזה.”
"רודאלף לקח את המכתב – אשר על חותמו יֵרָאוּ שני ראשי מלים ק.ר. ועליהם דמות כובע ככובעי שרי האלפים, וריח לו כמכתב אהבים, ויקרא בו כדברים האלה: “למחר בעשתי עשרה שעה לפני הצהרים תבערי אש בשני החדרים אשר לי, גם תטַהרי את מראות הצובאות ואת השֻלחנות והכסאות, אך הזהרי לבל תשחיתי את צִפוי זהבם! ואם אולי לא אבוא אל ביתי עד השעה הראשונה אחר הצהרים, ואשה כבודה תבוא הנה בעגלת צב ותשאל לשמי – קארל –; אז תַראי לה את מְבוֹא חֲדַר משכני, ואחרי בואה החדרה, תקחי את המפתח בידך ותתני אותו לידי בבואי הנה.”
רודאלף הֵבין אל מה ירמזון דברי המכתב הזה, ויאמר אל הזקנה:
“מי זה יגור שם במכפֵּלה הראשונה? ומי הוא האיש קארל שר האלף אשר שלח את המכתב הזה אליך?”
“רֵעַ אֹהֵב ואהוב יגור שמה –.” השיבה הזקנה בשחוק.
“כי תגלי לי סודו, לא אֹבֶה, אך אחפוץ לדעת מי הוא האיש אשר אנכי אהי שכֵנו –.”
“צדקת בדביך, גם חלילה לי לגלות סוד אחר, רק אסַפֵּר לך הליכות דרכו מיום אשר הוא גר בחצר הזה: דע לך כי לפני ששה שבועות בא איש רם קומה, צעיר לימים וִיפֵה תֹאַר אשר – לפי דבריו – הוא שר אלף, וישכור לו בזה שני חדרים במכפֵלה הראשונה מאת חמוץ-זרוע הסֹכן על החצר הזה, ואחרי כן באו שני אנשיו ויפָארו את החדרים ההם בכל פאֵר וָיֹפִי. ביום השני בא שר האלף אל אלפֿערד ויאמר לאמר: התחפוץ לשום עינך על חדָרַי? כי אנכי לא אבוא הֵנה רק לעתים רחוקות, אך בטרם בואי אשלח אליך מכתב בכל פעם, כי תבער אש בחדָרַי ותנַקם גם תְּיַפֵם.” –
“בכל לבבי אחפוץ לשָרת את אדוני!” ענהו אלפֿערד, “ומה תהי משכֻּרתך?” שאלהו שר האלף. “עשרים פֿראנק לַחֹדֶש –.´ שרים פֿראנק! המצחק אתה?” אמר השר אשר הוא איש כֵּלַי מאד. ואחרי אשר נִחר גְרוֹן אלפֿערד מרוֹב דברים, גָבַר שר האלף לבלתּי תֵּת לאלפֿערד כי אם שנים עשר פֿראנק לַחֹדֶש. בּוּז לו לעג לו לאיש כֵּלַי כזה! לא כן אתה אדוני! הוסיפה הזקנה דַבֵּר בשומה פניה אל רודאלף, אתה לא שנית אחרי דְבָרַי לתת לי עשרים פֿראַנק לַחֹדֶש אף כי אינך שר אלף גם לא תעגב על אשה כבודה–."
“ההָיה השר בביתו מעת אשר שָׂכַר לו מָעון בחצר הזה?”
“שמע נא! זה שלש פעמים היה בזה: בפעם הראשונה בא הנה בפנים שמחים, וילך הָלֹךְ ורנן אל חדָריו, וַיְחַכה על אהובתו שתי שעות רצופות, אך תוחלתו נכזָבה –. ויהי בעָברו על פני בֵית מגורנו זה, נִצבתי אני ואלפֿערד על יד החלון לראות איך נפלו פניו ואיך יֵרַע לו על אשר התלה בו אהובתו, ולמען הִרעימו אמרנו אליו: אדונינו! לא היתה בזה אִשה לבַקש את פניך –.” “ידעתי זאת!” עָנה בפנים נזעמים ובחרון אף וירץ כברק ויצא החוצה. בפעם השנית הביא אלי איש עתי מכתב ערוך לקארל שר האלף הזה, ויהי כבוא השר הֵנה שַמתי את ידי אל פְּאַת הנָכרית אשר על ראשי כדרך איש צבא, ואמרתי אליו: “הֵא לך מכתב, אדוני! אך אדמה כי גם בפעם הזאת תִּכָּזֵב תוחלתך –. והוא הביט בי בעינים חודרות, ויפתח את המכתב, ויקראהו, ופניו הִתאדמו כתולע, אך התאפק ויחפש במַסוה מנוחה, ויאמר: “גם אנכי ידעתי זאת – ולא באתי הֵנה רק לְצַוֹת עליך כי תשימי עיניך על ביתי.” אחרי כן הָלַך מזה הָלֹך ורַנן, אך הַכָּרַת פניו עָנתה בו כי כאֵבו נעכר, ואנכי שמחתי לאידו על כי איש כֵּלַי הוא ולא יתן לנו רק שנים עשר פֿראַנק לַחֹדֶש –?”
“ומה היתה אחרית דבר בפעם השלישית?”
“בפעם השלישית האמנתי כי יפיק השר את זְמָמוֹ, כי הוא בא הֵנה ופניו נָהָרו, ויאמר אלינו בגאון ושמחת לבב: “בבוא האשה הכבודה, תאמרו לה כי פתח חדרי נכַח השער הוא.” אז עמדתי אני ואלפֿערד על המִשמר לצַפות ולראות מי היא אהובת השר הזה, והנה עגלת צב באה ותעמוד בחצר. “היא האשה!” אמרתי אל אלפֿערד; נִסוֹג נא אחור לבל תִּבָּהֵל האשה מפנינו.” הָרַכָּב פָּתח את דלת מרכבתו, וראינו כי אשה יושבת במרכבה, והיא מתעלפת בצעיף שחור, ומטפחת תשים על פיה כְּבֹכִיָה, וכמעט אשר פָתח הרַכב את דלת המרכבה, ותהי רוח אחרת את האשה, וַתְּצַו להרכב להפוך את המרכבה ולשוב אחור."
“והיא לא ירדה מהמרכבה?”
"לא; היא ישבה בתוכה וידה על עיניה כְּבֹכִיָה. אז לא יכולתי לעמוד עוד במחבואי, וָאָרוּץ וָאֵצֵא החוצה ואמרתי אל הרַכב בטרם הָפך את מרכבתו, לאמר: “התשוב אחור? –.” “כן הדבר –.” ענה הרַכב. “ואנה אתה נוסע?” הוספתי לשאול את פיהו. “אל המקום אשר באתי משם –” הֵשִׁיב לי. “ומאיזה מקום בָּאת? –” “מרחוב סט-דאָמיניק מחצר שר המצֻדה אשר במקצוע הרחוב –.” ענני הרכב.
לדבר הזה התפלץ רודאלף מאד, כי השר פֿאָן הארווילע ידידו אשר רוח עצבת נוססה בו – כאשר ספרנו בזה – הוא יושב ברחוב סט-דאָמיניק בחצר שר המצֻדה אשר במקצוע הרחוב ההוא, ואולי האשה אשר באה זה שלש פעמים לְשַׁחֵר את פני קארל שר האלף, אולי היא אשת השר הארווילע, כי בָּגדה מֵרֵעָהּ ותעגב על איש זר, והשר הארווילע אולי יחוש וְיָבִין את הבֶּגד אשר בָגדה בו אשת נעוריו אשר נפשו קשורה באהבתה, ועל כן נָחָה עליו רוח עצבת, ובתגרת ידה ילך קֹדֵר כל הימים –. אך בזָכרו כי בכל מיודעי אשת השר הארווילע אין אחד אשר יִדְמֶה להאיש קארל הזה, נחה שקטה סערת לבבו מעט. גם חשב בלבו כי יִתָּכֵן כי אשה אחרת תָּגוּר גם היא ברחוב ההוא ובחצר ההוא, או אולי לא תגור גם היא שמה רק שָכרה לה שם את המרכבה. סוף דבר כי אין מקום לִנְטוֹת קו חֶשֶׁד על אשת הארווילע, ובכל זאת לא יָכֹל רודאלף להתנער מרעיוני עצב המתרוצצים בקרבו על אדות הדבר הזה, ולמען גרש את עצבותו, הוסיף דַבֵר אל אשת הַשועֵר פיפילעט ויאמר:
“מה עשה שר האלף בְּהִוָדַע לו כי אהובתו רִמִתְהוּ גם בפעם השלישית?”
“שמע נא!” ענתה הזקנה, “שמע נא אחרית הדבר”! כנסוע המרכבה מזה, שמחתי בכל לבב על אֲסוֹן שר האלף הַכֵּלַי וצר העין. ראש דבר נתתי אותו לְחַכּוֹת כשעה וָחֵצִי ולא הודעתיו כי אהובתו כאשר בָּאָה כן נָסָעָה. מקץ שעה וחצי נעלתי נַעֲלֵי גֹמֶא לבל יִשָׁמע קול צְעָדִי בלֶכתי, ובכן התחמקתי וָאֵלֵךְ אט אל המדרגה. גם פָתחתי את דלת בית שר האלף –. חֹשֶׁךְ אפֵלה על המדרגה גם בחדר הראשון–. ויהי אך צָעד צעדתי שלשה צעדים בתוך החדר, והנה שר האלף קָפַץ וַיִתֵּר ממקומו וַיְחַבְּקֵנִי בזרועותיו ויאמר בקול נעים: “מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אַתְּ חַיי רוחי ואור חַיָי! –.”
רודאלף אשר רעיוני יגון מתנוססים בו, לא יכָל להתאפק מִשְׂחוק על שגגת שר האלף, ומה גם כי אז נִמשכו עיניו לְתֻמִם על פְּאַת הנָכרית הבָּלה והנמבזה אשר על ראש הזקנה הזאת, על הָאֲבַעְבֻּעוֹת אשר על חוטמה המעֻקל. ועל הקמטים הרבים אשר על פני האשה הנתעבת והנֶאלחה הזאת. והיא הוסיפה דַבֵּר בשחוק מורה מאד אשר הוסיף עוד להשליך עליה שִׁקֻצִים.
“הע, הע, הע! שגגה יצאה מפני השליט הזה… אך אנכי לא השיבותי דבר. לא שאפתי רוח גם לא הייתי סֹרֵבָה. אולם פתאֹם לפתע הָדַף אותי בזעם אפו כאלו תָּפַשׂ שְׂמָמִית בידו. “מי זה בא הֵנה?” שאל בחרי אף, “אני, אני הוא, אשת פיפילעט הַשׁוֹעֵר!” עניתיו, “הוֹ הוֹ אדני!” הוספתי דַבֵּר, “לא לך לחַבקני בזרועותיך, לא לך לקרוא לי חיי רוחך ואור חייך, גם לא לך לאמר לי כי אֵחַרְתִּי לבוא – לוּ בא אלפֿערד הנה! –.” “אך מה חֶפצך בביתי, אשת פתיות?!” שאל בשצף קצף – “אדני שר האלף”, אמרתי אליו “האשה הכבודה באה בעגלת צב הנה –.” “אם כן הביאי אותה חֲדָרַי. מה רבה אולתך! הלא אמרתי כי תובילי את האשה הֵנה? –.” ואנכי לא השיבותיו דָבר עד אשר כִּלָה הוא לדַבר דברים הרבה, ואז אמרתי: “צָדקת, אדני! אתה צויתנו להוביל את האשה אל חדרך”–. “ומדוע לא עשית את מצותי”?–. “יען כי…..” “דַבְּרִי נא, דַבֵּרִי! –” “יען כי האשה כאשר באה כן נָסָעָה –”. “לא אפונה כי אַתְּ דִבַּרְתְּ דברי בָלַע באזניה ועל כן הלכה לה מזה! הוסיף לדַבר אלי וחמתו מתלקחת כאש לֹהֵט –. “לא אדוני! היא לא ירדה מהמרכבה; כי כאשר פתח הָרַכָּב את דלת המרכבה, אמרה אליו כי ישוב יהפוך ידו וְיוֹלִיכֶנָה אל המקום אשר לקח אותה משם”–. “היא לא הִרחיקה עוד לנסוע!” אמר שר האלף וירץ על מול הפתח, “הה אדוני”! אמרתי אליו, “המרכבה נסעה מזה לפני שעה וָחֵצִי”!–. “לפני שעה וחצי”! – צעק השר מנהמת לבו – לפני שעה וחצי! ומדוע אֵחַרְתְּ מהגיד לי זאת עד כֹּה”? –. דִבר השר אלי עוד וחמתו בערה בו עד להשחית, “יען כי יגורתי פן יחר לך על אשר נכזבה תוחלתך גם בפעם השלישית –.” חַכֵּה נא! אמרתי אז בלבי, חכה נא איש אי-כבוד! אנכי אשלם לך על אשר בָחלה נפשך בי בחבקך אותי בזרועותיך –. “צאי טמֵאת הַשֵׁם!” הרעים עלי בקול זעמו ואנכי יראתי פן ישליכני החוצה בתגרת ידו, על כן מהרתי ויצאתי מביתו.”
“ומעת ההיא לא בא עוד השר גם האשה הנה?”
“לא הוא ולא היא נראו מני אז בחצר הזה, אך שמע נא את אחרית הדבר הזה!” אמרה אשת פיפילעט הַשׁׂעֵר.
ל: שָׁלשׁ הַמַּכְפֵּלוֹת 🔗
“אחרית הדבר – הוסיפה אשת פיפילעט לסַפר – אחרית הדבר היתה כי אנכי שבתי אל אלפֿערד ומצאתי בביתי את אַסְנָה הַסֹחֶרֶת בבגדי עִדִים ואת דַבְּרִית המוכרת תפוחים, וספרתי להן כי שר האלף חבקני בזרועותיו ויאמר לי כי אני חיי רוחו ואור חייו. לוּ שמעת את השחוק הגדול אשר הִתפרץ בביתי לשֵמע הספור הזה!… גם אלפֿערד לא עצר כֹּחַ להתאפק משחוק, אלפֿערד – אשר רוח רעה הנקראת בשם מעלאַנ…. מעלאַנכֿאָליע תבעתהו כל הימים בתגרת ידי לא-אדם קאַבְּרִיאָן –.”
“מי הוא האיש קאבריאן?” שאל רודאלף בתמהון.
"אם נִתְוַדַע יותר, אסַפר לך גם זה –. ברגע ההוא יצא שר האלף מחדרו וינעל את הדלת ויאבה ללכת לדרכו; אך בהאזינו קול רעש-השחוק בביתי – ואין לו דרך אחרת לנטות מביתי ימין ושמאל – לא ערב את לבו לרדת מהמדרֵגה, כי יָרֵא פן נְמַלֵא פניו שחוק. והנה אַסְנָה הַסֹחֶרֶת בבגדי עִדִים וקולה כקול רעם בגלגל, צָהֲלָה קולה ותקרא: “פיפילעט! מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אַתְּ חיי רוחי ואור חיי!” אז שב שר האלף לחדר מושבו ויסגור הדלת בעדו בזעם נורא. עשר פעמים פָּתַח את הדלת, ועשר פעמים שב ויסגור את הדלת בשָמעו את קול מצהלותינו, עד כי לאחרונה הרהיב בנפשו עֹז וירד מהמדרגה ויזרוק לי את המפתח מבלי דַבר דָבר וירץ בחרי אף לקול שחוק גדול אשר שָחקנו לו, ולקול אַסְנָה אשר הרימה בַּכֹח קולה ותקרא: “מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אֹתְּ חיי רוחי ואור חיי”! –.
“איך לא יָראת פן לא יתן לך עוד מקום לְהִשְתַּכֵּר”? –.
הוא לא יָעוֹז לעשות כן, ביָדעו כי אנחנו יודעים מקום משכן יָפָתו, ואם יַמְרֶה עינינו בדבר קטן, אזי נלך וּנְסַפֵּר לבעל האשה היפה ההיא את אשר ראינו…. ומה גם כי גם ביום המחרת תבוא יפתו הֵנה…. אך אז אתיצבה אני וְאַסְנָה להתבונן בהאשה ההיא למען דעת חֲזוּת פניה וצֶבע עיניה חֶרף הצעיף אשר תתעלף בו –. האשה הזאת רַכַּת לב היא, ואין בה כח להוציא את חֵשק לבבה לפָעלו, כי מִדֵי בואה למחוז חפצה, תנָחם בכל פעם ותסוג אחור… אך סלח לי, אדוני אם אלך ואסיר את הסיר מעל האש; הסיר לא ישיר עוד, אות הוא כי בָשַׁל הבשר אשר בתוכו –".
הזקנה הלכה אל התנור, ורודאלף חָשב מחשבות על דְבַר הסִפור הזָר אשר סִפרה לו האשה פיפילעט ונפשו ירעה לו בזכרו כי אולי בגדה אשת הארווילע ידידו באלוף נעוריה והוא יֵלך תֶּמם על דְבַר הבֶגד הזה…. ואחרי חשבו מחשבות כאלה רגעים אחדים, שָׁבָה אשת פיפילעט וַתְּשִׂיחֵהוּ.
“מי יגור במכפֵּלה השניה?” שאל רודאלף את פי הזקנה.
“הָאֵם בְּרִיעָה – השיבה הזקנה – והיא אשת חיל ומשכלת, יודעת מראשית אחרית וּמַגֶדֶת לאדם מה שֵׂחוֹ ואת אשר תִּקראנה לו בימים יֻצָרוּ, וכל אלה היא יודעת על פי חכמת היד וחכמת הפרצוף, ועל פי הדברים האלה צָברה כסף רב, כי גם אנשים נכבדים ועשירים יבואו לשאול עתידות מפיה. אמנם לא זאת היא עבודתה כל הימים, כי היא שולחת ידה גם במסחר.”
“ומה היא סחורת ידה?.”
“היא תַּלְוֶה כסף לכל יבוא אם אך יביא עֵרָבוֹן, והיא לא תקח שטרות וספרי ערֻבה, אך אם תִּתֵּן לה מעיל אשר הוא שׁוֶֹה חמשים שקלים, תַּלוה לך עשרים אגורות עליו, ומקץ שמנה ימים תתן לה ארבעים אגורות ותשיב לך את מעילך, ואם אַיִן, תִּקח היא את המעיל לצמיתות, כי היא ברוב חכמתה לא תבקש חשבונות רבים. אך היא לֹקַחַת בכל פעם פי שנים על הכסף אשר תלוה. ומה לה ולחשבונות? אם תלוה לאיש עשר אגורות, ישיב לה האיש עשרים אגורות אחרי כלות שמנה ימים, ואם תלוה עשרים, ישיב לה הלוֶֹה ארבעים, ואם תלוה ארבעים, ישיב לה שמנים, וכן עד מאות ועד אלפים, ואם אַיִן, תקח לה היא את הָעֵרָבון לצמיתות. אשה חכמה היא! האין זאת, אדוני?!”
“מי יוכל לכַחש בחכמתה? אך אדַמה כי הממשלה אָסרה אִסר להלות כסף על עֵרָבון….”
“חַא, חַא, חַא!” שָׂחקה הזקנה; “הבן כפר אתה, עוּל ימים?! – הן אמת כי הממשלה אָסרה זאת, אך אם נִחיה רק על מוצא פי הממשלה, אזי יֵאוֹת לנו לטמון ידינו בצלחת כל הימים –. וְהָאֵם בְּרִיעָה לא תכתוב גם לא תקח שטרי חובות וספרי ערֻבה, ומי יעיד בה, גם מי יוכל להרשיעה? –”
“לא –. כי את אשר היא עֹשָׂה בחדרי מַשכיתה, עַיִן לא ראתה, ואין איש יודע את מעשיה זולת האדון חמוץ-זרוע גם אשה זקנה עִורת עין אשר תִּקרא בשם לילית.”
רודארלף השתומם למשמע אזניו.
“היפָּלא בעיניך שֵׁם לילית? אמת הדבר כי שֵם מוּזָר הוא!”
“כן הוא, והאשה לילית תבוא תמיד הֵנה?”
“זה כששה שבועות לא היתה בזה, אך שלשום ראיתיה בחצר והיא צֹלַעַת על רגל אחת.”
“ומה חֶפצה בבית בּרִיעָה?”
“זאת לא אדע, רק בכל פעם תראינה עיני כי האשה לילית גם האדון חמוץ-זרוע יביאו תחת מעילם חפצים רבים, ואת חפציהם יניחו בבית בריעה וישובו מביתה ריקם –.”
“ומה הם החפצים ההמה?”
"גם זאת לא אדע. הָאֵם בריעה גם חמוץ-זרוע ולילית, כֻּלם כאחד כָּרתו ברית עם השטן, כי מדי בואם בחדר בריעה יריח שם ריח גפרית גם גחלי רתמים ובדיל, ואז ישמע בחדר ההוא קול מַפּוּחַ הַ נֹפֵחַ באש פֶּחָם… אני ואלפֿערד נאמין כי בעת ההיא תקסום בריעה קסם וְתַעַל את השעירים ילדי השטן מִשְׁאוֹל תחתיה לשאול את פיהם מה יֵלד יום…. וכן יאמר לנו תמיד גם האדון צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי הגָר במכפֵּלה השלישית. האדון הזה איש לִמוד הוא מאד! ואף כי יְלִיד ארץ איטאַליע הוא, בכל זאת תמהר לשונו דַבֵּר צחות גם בשפת צרפת כאחד מבני פאַריז. גם הוא רופא אמן להִלֵל, כי הוא יודע הליכות כל עִשְׂבוֹת הרים המַעלים רִפאות תעלה, וידיו רב לו לְעִקֵר שֵׁן רֹעָה ולהפכה מִשֹׁרֶשׁ, ולא בגלל בצע כסף יעשה זאת בלתי אם בעבור הכבוד אשר יִכָּבֵד בעיני כל יודעיו, וזה פתגם דברו לכל איש: “אם יכאבו לך שש שִׁנַיִם, אעקור לך חמש מהן חנם אין כסף, ורק בעבור הִשֵׁן השִׁשית תשלם לי –.” הלא איש טוב הוא האדון הזה! –. "
“מה רב טובו!”
“גם הוא ימכור סמים טובים מאד אשר יעצרו לבל יִמָרְטוּ שערות ראש, אשר ירַפאו עינים כואבות, אשר יחִזקו את הַקֵבָה ואשר ימיתו את העכברים אשר בבתים בלי אַרזעניק.”
“הסמים ההם אשר יחזקו את הקבה, מָוֶת הם להעכברים?”
“כן הדבר! ומדוע תִּתמה על החפץ? הטם תדע כי כל הדברים אשר יַבריאו את האדם, ימיתו את החיות!”
“חדשה השמעתִּני, גברתי! ועד הֵנה לא ידעתי זאת.”
“וְעֵד נאמן כי הסמים ההם טובים מאד, הלא הוא כי האדון צאֶזאר בראדאמאנטי רָקח אותם מעשבים וירקות אשר אסף בהר הלבנון ובאמעריקע, ומאמעריקע הֵביא גם את סוסו אשר כמראה נָמֵר מראהו, כי הוא לבן ומלא חברבורות שחורות, וזה כחדש ימים לקח לביתו את הַפִּסֵחַ הקטן בן חמוץ-זרוע לבעבור ישים עינו על הסוס היקר הזה. וְהַפִּסֵחַ הלז בן בליעל הו ורע מעללים, וגם חמוץ-זרוע אביו יאמר תמיד כי הוא ימות על בָּמַת הַמַטְבֵּחַ מקום המשפט, ופעמים רבות עשה מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ להאדון צאֶזאר בראדאמאנטי, והאדון הזה יקר הוא בעיני על דבר אשר רִפא את אלפֿערד ממחלת הפאָדאַגרא. הן אמת כי אנשים רבים יביעו ידברו עליו עתק כי הוא – אך לא – תסמר שערת ראי בזָכרי זאת. אלפֿערד יאמר כי בן מִוֶת הוא אם אמת נכון הוא הדבר –.”
“ומה הוא הדבר,”
“לא אערוב את לבי לדבר דברים כאלה….”
“אם כן לא נדַבר עוד אֹדות הדבר הזה, גברתי!”
“ומה גם באזני עוּל ימים כמוך, לא אוכל דַבֵּר….”
“לא נדבר עוד מִזה.”
“אך יען כי אתה חפץ להיות שכן אצלנו, על כן יֵאוֹת לך לדעת כי שקר הוא הדבר הזה –. וידעתי כי באָרחך לחֶברה עם האדון הזה תשבע שמחות וָעֹנֶג, אך אם תאמין בדבר הרע הזה אשר יביעו ידברו עליו אנשי לשון, אז תִּזהר מפניו ותברח ממנו כמפני הארי.”
“אם תאבי הגידי לי מה ידַברו בו אנשי לשון.”
“הם יאמרו כי אם תֵּשְטְ נערה בתולה וְתַעַשׂ נבָלָה… והיא יְרֵאה את אחרית דבַר נַבלותה… אז….”
“דַבְּרִי נא!”
“לא אוכל להוציא הדבר מפי –.”
“אמרי נא!”
ז – אך לֹא אֹמַר – "
“אמרי נא אֱמֹרִי!”
“שקר הוא הדבר”.
“בכל זאת השמיעיני אותו”
“אנשים רעים יקַנאו את האדון צאֶזאר בראדאמאנטי כי יש לו סוס יקר כמראה הַנָמֵר, הם יאמרו….”
“מה הם אומרים?”
“בושתי גם נכלמתי להגיד זאת.”
“אך מה לנערה בתולה אשר עשתה נבלה ולצאֶזאר בראדאמאנטי?”
"אנכי לא אאמין בדברי אנשי לשון ההם – "
“אך אִמרי נא, אֱמֹרִי!” קרא רודאלף אשר נלאה נשוא עוד את דברי הזקֵנה הסֹרֵבָה הזאת.
“שמע נא, אדוני!” אמרה האשה ברָגש, השָׁבעה נא לי כי לא תגיד את דברי לאיש! התחפוץ בזה?."
“אם אשמע הדבר, אז אגיד לך אם אִשָׁבֵעַ או לא.”
“ראה נא, לא בגלל הששה פֿראנק אשר הִבטחת לתת לי, כי אם יען אשר האמנתי בך כי בעל סוד אתה, ויען כי יש את נפשי להיטיב בזה להאדון צאֶזאר בהודיעי את דֵעִי להצדיק אותו –.”
“מחשבותיך טובות הן, גבירה! ולא אפונה בטובת לבבך. ועתה גלי לי מה ידברו האנשים הרעים על האדון צאֶזאר? –”
“הם יאמרו כי… אך בל יִוָּדַע זאת החוצה…”
“לא אגַלה סודך לאזני איש!”
“ראה נא, אדוני! גם הפעם לא אוכל להוציא הדבר הזה מפי – הַטֵה נא אלי אזנך ואדַבר מפה לאֹזֶן – לבל יִשָׁמַע הדבר לאזני איש אחר –.”
והזקנה דברה דברים מעטים באזני רודאלף אשר התפלץ במאד מאד למשמע אזנו –.
“הלא עֲוֹן חרב וְעָוֹן פלילי הוא!!” קרא רודאלף ובלי רצונו נִתֵּר ממקומו ויבט ברעדה כֹּה וָכֹה כאלו רֹבֶצֶת מֵאֵרַת ה' לפתח הבית ההוא."
“אֵלי! אֵלי!” אמר בקול דממה – מי האמין כי יֵעָשֶה עֲון מות כזה בדור הזה, עון אשר יגדל גם מחטאת סדום! – והזקנה הנתעבה הלזו ספרה זאת במנוחת לבב ורוח שקטה? –."
הזקנה לא האזינה את דברי רודאלף אלה ותוסף דַבֵּר:
“האין זאת אדוני כי שקר ענו המלשינים בהאדון צאֶזאר הזה? הגד נא אתה אם יִתָּכֵן כי איש אשר רִפּא את אלפֿערד ממחלת הפאדאגרא יעשה עָוֶל? היתכן כי איש אשר סוס יקר כמראה נָמֵר ומארץ מרחקים, איש אשר יְעַקֵר חמש שִׁנַיִם חנם אין כסף ורק בעד הַשֵׁן הששית ישֻלם לו – איש אשר לו מכתבי תעודה מכל גדולי בני איירופא ואשר שַׁלֵם ישַׁלם בעד מעונו מִדֵי חֹדש בחדשו עד קשיטה אחת; היתכן כי איש כזה יעשה מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ? אנכי לא אאמין בדבר הזה אף עם יוסר ראשי מעלי! –.”
ורודאלף לא הטה אזנו לדברי הזקנה, אך חָשׁב מחשבות על דבר המכתב אשר שֻלח אל רופא אֱלִיל זה, מכתב אשר לא יְנַכֵּר אותותיו כי יד רֹעֶדֶת כְּתָבַתּוּ, ואשר על כְּתֹבָתוֹ נודעו עקבות נטפי דמע – ובלי קְרוֹא הֶבִין רודאלף את הכתוב במכתב ההוא, ולבו אמר לו כי יש נכונה בפי האנשים הדוברים סרה על צאֶזאר בראדאמאנטי האיטלקי –.
“הנה אלפֿערד בא!” קראה הזקנה, וגם הוא יגיד לך כי שקר ידברו המלשינים על האדון צאֶזאר! –."
לא: פיפילעט הַשֹּׁעֵר 🔗
פיפילעט צעד דוּמָם וכאיש מֻרדף על סך ביתו, והוא כבן ששים שנה. חוטמו גדול וְשָׂרוּעַ, כְּרֵשׂוֹ רבה ורחבה, ופניו עָבים ומסֻבלים בבשר. על ראשו תֵּרָאֶה מִגבעת רַחבת ידים אשר מרוב ימים נהפך מַרְאֶהָ למראה אֹדֶם. מְעִיל ירוק ילבש על בשרו, והוא משֻׁלָב בלולאות וכפתורים גדולים מכף רגלו ועד קדקדו, ומתנוצץ מֵחֵלֶב וזפת. בְּכֹבֶד ראש ובפנים שוחקים בֵּרַךְ את רודאלף בראותו אותו בביתו, אך רִשמי עצב ויגון נִכָּרִים על עיניו, כי הוא בעל רוח רעה כאשר סִפרה אשתו.
“אלפֿערד”! אמרה האשה אליו, “אלפֿערד! האדון הזה חָפֵץ לשכור למושב לו את החדר אשר במכפלה הרביעית, גם הוא קנה צנצנת יין, ועד בואכה הֵנה שתינו כוס אחת”.
על פי הדברים האלה מצא רודאלף חֵן בעיני פיפילעט, וימהר וישם ידו על שפת מִגבעתו ויאמר בקול עב:
“אנכי אֲשָׁרֵת את אדוני כשֹׁעֵר נאמן, ואקוה כי אדוני יגמלני כאמונתי” –.
אחרי כן עָצר במלים רגעים מעטים, ויאמר בנפש מרה: “אך יראתי פן צַיָר את” –.
“אינני צַיָר, כי אם משרת בבית מַרְכֹּלֶת”.
“אם כן הדבר אֶרְחָמְךָ, אדוני! גם אברך צור עולמים כי לא הפיל גורלך בתוך חרשי צירים פליטי מין האדם”.
“חרשי צירים פליטי אדם המה?” שאל רודאלף.
תחת הָשיב אמָרים, נשא פיפילעט את ידיו השמימה, ומעמקי לבבו הֵגִיחַ אנָחה מְמֻשָכָה.
“הַצַיָרִים מֵררו את חיי אלפֿערד וְנָסְכו בקרבו רוח מעלאַנכֿאָליע כאשר ספרתי לך,” אמרה אשת פיפילעט בלאט אל רודאלף. אחרי כן הוסיפה דַבֵּר בקול רם ובשפתי חֹנֶף: “שובה למנוחתך, אלפֿערד! וּמְחֵה מלוח לבבך את שם הַצַיָר הנבל וזכרו –.”
“צָדַקְתְּ רעיתי”! ענה פיפילעט ברוח נכֵאה ויתאמץ להצהיל פניו, “אנכי ארהיב בנפשי עוז ואשיב למנוחתי – הוא השביעני במרורים – הוא רָצַח את נפשי – אך עתה לא אירא עוד מפניו, ומתָעב אנכי אותו –. “הַצַיָרִים”. הוסיף עוד דַבֵּר בשומו אל רודאלף פניו. “הַצַיָרִים”, הה אדוני! הצַיָרים הם דֶבֶר בַּבַּיִת, וּשְׁאִיָה יַכּוּ את שער החצר אשר הם יושבים בו” –.
“הֲיָשַׁב צַיָר בבית הזה”? שאלהו רודאלף.
“אויה! כי כן הדבר”, ענהו פיפילעט, צַיָר יָשַׁב לפנים בבית אשר אתה חָפֵץ לגור בו, ועוד זאת כי שְמו הלא הוא קאַבריאָן"!.
פיפילעט אף כי התחזק להרגיע את רוחו, נשא אגרוף זעם לזֵכר שֵּם קאַבריאָן.
“ההוא היה הַשָׁכֵן האחרון בחדר אשר אני חפץ לָשֶׁבֶת בו”? שאלהו רודאלף.
"לא, השכן האחרון היה איש ישר ויקר, צעיר לימים ושמו זערמען; ולפָניו גָר קאַבריאָן בחדר ההוא. אהה אדוני! זה האיש קאַבריאָן דִכּא לארץ חיָתי עד כי קָצְתִּי בחיי ובחרתי במות! ומה אֹמַר ומה אדבר? אין מלה בלשוני לספר אך אפס קְצֵה מַעלליו אשר עולל לי! התאמין אדוני כי כֹה השחית הבליעל ההוא את דרכו על הארץ, עד כי גם האדון חמוץ-זרוע לא לקח מידו כל מְחִיר וכסף בעד חצי שנת מגורו בחדר מושבו ויגרשהו מהחצר הזה –. לא תאמין אדוני אם אספר לך את כל עלילות רֶשַׁע אשר עולל הרָשע הזה לנו. ורק אחת אספר לך: הוא תָּקַע בשופרות, הֵריע בחצוצרות, חלל בחלילים. וינגן בכל מיני כלי תרועה למען הַכְעיס את לב כל גרי החצר הזה; כן אדוני, הוא תקע מן קרן הצַיָדים עד הַסִמְפֹּנְיָא, וכֹה העמיק סרה עד כי לא נתן שְׁנָת לעיניו גם בלילות אך לבעבור הָניד שֵׁנָה מעיני יושבי החצר הזה. עשרים פעמים התנפלנו לפני האדון חמוץ-זרוע לגָרש לֵץ וזֵד ארור זה מהסתפח בחצר הזה, עד כי לאחרונה צלחה זאת בידנו, ולא לקח מידו כסף בעד חצי שְׁנת מגורו בחדש מושבו, ויגרשהו ויצא מהחצר הזה וישכור לו בית ברחוב אחר רחוק מִפֹּה. הוא יצא מזה, אך התדַמה בנפשך כי לא הוסיף עוד להרגיזני? לא, הה לא אדוני! כי למחרת בשעה עשתי עשרה בלילה בשָׁכבי על משכבי, והנה קול צעדים באזני! קמתי ואפתח את דלת ביתי, והנה קול קורא אלי: “שלום לך שוער! התאבה לתת לי קְוֻצָה אחת מִקְבֻצוֹת ראשך לזכרון אהבה וידידות בעד קאַבריאָן? חושה נא, פיפילעט! וַעֲשֵׂה את שאֵלת אוהבך ורֵעך קאַבריאָן, כי הוא לא ינוח ולא ישקוט עד תִּתּוֹ לו קְוֻצָה אחת”.
פיפילעט החֶשה ויבט בפני רודאלף בעיני עֶצֶב, וינע בראשו.
“בִּינה נא זאת, אדוני!” הוסיף אחרי כן לדבר, ממני אשר אני שונא לו מתמול שלשום תכלית שנאה, ואשר הוא טָפל עלי גדֻפים ולעג רבות פעמים, ממני ישאל קְוֻצָה מִקְוֻצוֹת ראשי לזכרון אהבה, דבר אשר לפעמים תִּמְנַע גם רעיה אהובה לתת זאת לאוהבה היקר…."
"וְלוּ היה קאַבריאָן שָׁכֵן טוב “כזערמען”! אמר רודאלף במנוחת לב.
“לוּ גם היה שָׁכֵן טוב כמוהו, גם אז לא אָצלתי לו קְוֻצָתִי”.
“זאת לא זאת, אמרה אשת הַשׁוֹעֵר, עוד לא הֻגד לך הַחֵצִי! שַׁוֵה נא נגד עיניך כי מהיום ההוא והלאה שָׁלַח הַצַיָר הנורא קאַבריאָן הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ משלחת מלאכי רעים, גם בצהרים ובלילה ובכל שעה שָׁלַח את מַלאכיו הרעים אל בית מושבנו זה, והם באו זה אחר זה לשאול מאת אלפֿערד קְוֻצָה משערות ראשו – ובעד מי? בעד קאַבריאָן”?
“אך אנכי לא אָביתי שְׁמוֹעַ לשאֵלתם”! אמר פיפילעט בלב חזק, מקץ שלשה או ארבעה הקשיתי לו כגבור משכיל, גָברה ידי. והוא עם כל שפעת משחיתיו ראו כי עם איש אשר גִיד ברזל עָרְפּוֹ הם לֹחֲמִים, וַיסוגו אחור. “אך פֹּה, פֹּה תבער כמו אש”! הוסיף פיפילעט דַבֵּר וַיוֹר באצבעו על לבו – ומני אז נִגזלה שנָתי יותר מאשר אם עשיתי כל תועבת ה'. לרגעים איקץ משנתי ברעד וָרֹגֶז ואאמין לשמוע קול קאַבריאָן הארור. כל יושבי תבל כאויבים נחשבו לי, גם אנשי שלומי אשר בָטחתי בם מעודי, כאנשי מַצֻתִי הם בעיני, וכן רָחקה ממני מנוחת לבבי עד כי מִדֵי אראה פני אדם מבעד חלום ביתי תאחזני פלצות ממגור פן הוא אחד מחֶבל הרשע קאַבריאָן –. וגם עתה לא אוכל עוד דַבר שלום עם איש, פָּנַי נזעמים תמיד, תלונה וזעף בקִרבי, וכעס ומכאובים ההם גורלי כל הימים, גם חִכִּי לא יטעם עוד אֹכֶל לוֹ.
לַדָבָר הזה שָׂמה אשת פיפילעט את אצבעה על עינה השמאלית, כאִלו היא חפצה למחות אגל דמעה מעל עינה ותנע בְּמוֹ ראשה.
ואלפֿערד הוסיף עוד דבר בפנים זֹעפים ובקול בֹּכִים ויאמר: “הלא צָדקתי באָמרי אליך אדוני כי קאַבריאָן הארור הֵמַר את חיי”?
“עתה אבינה למה זה תִשנא את הַצַיָרִים”, אמר רודאלף, “אך האדון זערמען היטיב לך את הרעה אשר הֵרע לך קאַבריאָן”?
“כן הדבר, הוא היה איש בר לבב ויקר רוח, לא הִתגאה ופניו צהלו גם לבו שָׂמֵחַ תמיד, אך בצָהלת פניו ושמחת לבבו לא הכעיס לב אדם כקאַבריאָן – בדור אחרון יִמַח שמו”! –.
“עתה הֵרָגַע נא, ואל תשא עוד את שֵׁם הַצַיָר על שפתיך. אך הגידה נא לי מי הוא האיש המאֻשר אשר בביתו אִוָה כעת האדון זערמען למושב לו”?
“לא אדע זאת, גם אין איש, זולת העלמה יונת-צחוק יודעת מקומו אַיֵה.”
“מי היא העלמה יונת-צחוק”?
“היא תופרת בגדים” השיבה אשת פיפילעט, “וגם משכנה במכפלה הרביעית על יד החדר אשר ישב שם זערמען לפי הֵעָלמו. וגם היא ישרת לב, מְשַׁלֶמֶת לראשונה בעד מְעוֹנָהּ, פניה צֹהֲלִים ושמֵחים תמיד, מבקר לערב לא תניח את המחט מידה, ולפעמים תִּשְׂתַּכֵּר עד שני פֿראנק ליום, בה בטח לב זערמען. ולפני עָזבו את בית משכנו אשר בזה, אמר אלי: “ידעתי נאמנה כי לא יבוא מכתב אלי, אך אולי יבוא, אזי תתני אותו ליד יונת-צחוק”. כי הוא יודע אל-נכון, כי אף אם ישֻלח לו במכתב שטרי כסף למכביר, תשיבם העלמה ההיא לידו, האין זאת אלפֿערד?! –.”
“גם אנכי אחשוב אותה לתמימת לב, אך בכל זאת יזעף לבי עליה כי היא קבלה ברצון דברי חלקות מפי קאַבריאָן המשחית” –.
“בזאת שגית, אלפֿערד”! אמרה האשה. “לא קַלוּת דעתה עשתה זאת, ולא בה האשם, רק כי החֶדר אשר על יד חֲדַר משכנה, הוה הוא היה נסבה לדבר הזה – כי כן דִבר אליה דברי חֵן גם האיש אשר גָר בחדר ההוא לפני קאַבריאָן, גם קאַבריאָן וגם זערמען לא יכלו לעצור ברוח הקסם המרחף בחדר ההוא, וידברו גם הם דברי ידידות על העלמה יונת-צחוק. ומי יכחש בזה כי רק החדר ההוא היה הסבה הנכונה לזאת”? –.
“אם כן”, אמר רודאלף, “אם כן יִקְסֹם החדר, אשר אחפוץ לגור בו, קְסָמִים על כל יושביו להביע דברי חן להעלמה יונת-צחוק? –.”
“כן הדבר, ולא ישֻׁנה לעולם! וגם אתה תראה כי כן הוא –.”
“גם האדון זערמען – לפי דבריך – היה שָׁכֵן טוב להעלמה ההיא בגלל הקסם אשר בחדר ההוא”? שאל רודאלף את האשה.
"כן, וכל הרואה את האדון זערמען ואת העלמה יונת צחוק, יאמין כי תאמי צְבִיָה הם, יען כי שניהם יפים ונעימים, שניהם ישרי לב ותמימי דרך…. שניהם אָצלו מלחם חֻקָם לְיַלְדֵי עֹנִי ההם העטופים ברעב ובראש העליה הקטנה אשר במכפלה הרביעית, ואשר בעוד שלשה או ארבעה ימים יגרשם האדון חמוץ-זרוע מזה.
“היגור איש עני כזה פֹה בבית העליון?” שאל רודאלף.
“הה! איש עני ונכֵה רוח מאד – איש אשר לו חמשה בנים קטנים, אשתו שוכבת על ערש דוי וּמָטָה לַמָוֶת. ואֵם אשתו הֻכְּתָה בשגעון ותשתגע עליו כל הימים – איש אשר גם בעבדו עבודת פרך כעבד כושי לא יִשְׂתַּכֵּר אף דֵי לחם יבש לפי הטף, הוא לא יישן רק שלש שעות מעת לעת, ומה היא גם הִשֵׁנָה הזאת אשר תִּשָׁבֵת לרגעים מאנקת ילדים השואלים לַלֶחֶם, מאנחות אשה המתהפכת בְצִירֵי מָוֶת על ערש קרשים, וּמִיִלְלַת אשה מִשְׁתַּגֵעָה אשר תְיַלֵל כזאֵבה רעֵבה בלילות – ועת אשר יציק לה הרעב עד מאד יִשָמַע קול יללתה גם פֹּה בבית”.
“נורא הוא עֱנות האיש ההוא!” אמר רודאלף פתאֹם, “האין איש אשר יתמוך את ידו בצָרתה לו”?
“אנחנו עושים ככל אשר תשיג יד עניים כמונו לעשות למן היום אשר יתן לי שר האלף שנים עשר פֿראנק לחֹדש, למען אישם עיני על חדריו, למן היום ההוא אבַשל בשר פעם אחת בשבוע, ואת המרק אתן להעניים המרודים ההם. העלמה יונת-צחוק תגזול שֵנה מעיניה ותתפור כתנות בד לבני הֶעָנִי ההוא, וחגורות פשתן לבנותיו הקטנות, גם האדון זערמען לא הִכביד את לבו כל ימי שִבתו בזה, ולא קפץ את ידו מהושיע להאובדים ההם ככל אשר היה בכֹחו להושיעם, ולפעמים הִשׁקה כוס יין לְהָאָב הָאֹבֵד מאָרל (זה שם האיש העני ההוא) למען הָחֵם את בשרו וְחַזֵק את רוחו הכֵּהָה”.
“וצאֶזאַר בראדאמאנטי לא יושיע לבני אביון ההם ברב או במעט”?
“צאֶזאר”? אמר פיפילעט; הוא רִפא אותי מהטחורים ועל כן אכַבדהו, אך בראותי כי הוא אביר לב ורחוק מצדקה וחמלה, מני אז אני עוֹיֵן אותו" –.
“ומה דִבר האיש בסַפרך לו את אֲסון בית מארעל”?
“בתחלה התאונן באזני כי לא יָכֹל לִישון כל הלילה מקול יללת האש הַמְשֻׁגָעָה, ואחרי כן אמר אלי בלזות שפתים דולקים, לאמר: “יען כי בני בית מאָרעל הולכים תמיד בְּנִקְיוֹן שִׁנַיִם, על כן בכל עת אשר תכאבנה שִׁנֵיהֶם, אֲעַקֵר להם שֵשׁ שִׁנַיִם שם שנים חִנָם אין כסף גם בעד הִשֵׁן הששית, וגם את הסמים אשר לי אמכור להם בעד חֲצִי מחירם” –.”ראה נא, אדוני! אף כי הוא רִפא אותי מהטחורים, בכל זאת יזעף לבי עליו על המהתלות אשר הֵתל בבני עֹנִי ההם המתעלפים ברעב"–.
“יִסָעֵר לבי על קְשֵׁה לב כזה”! אמר רודאלף אל אשת פיפילעט, “ולא אֶארח לחֶברה עם לב אבן כמוהו. אך אדַמה כי הָאֵם בְּרִיעָה איננה קְשַׁת לב כצאֶזאר הזה, האין זאת, גבירה”?!
“גם היא תַּקְשִׁיחַ לבה כמוהו, ואף גם זאת כי היא נִצלה את כל בית מאָרעל בְּהַלְוֹתָה אותוֹ מעט כסף וִתִּקַח לה את כל אשר בביתו לצמיתות, אחרי כי הִקיפו שמונה ימים ולא שִׁלֵם לה פי שְׁנַיִם על כספה אשר הִלְוְתָה לו – כמשפטה כל הימים” –.
מעת אשר התבונן רודאלף כי אשת פיפילעט תחונן דלים. לא היתה עוד נִתעבה ונֶאלחה בעיניו כבתחילה.
“מה מלאכת האיש מאָרעל”? שאל רודאלף.
“הוא מְפִתֵּחַ אבנים, ומרוב יגיעו, רופפו עמודי גְוִיָתוֹ, כי להביא טרף לשבעה אנשים, יִדָרֵשׁ עֲמַל נפש ויגיעת בשר – אפס כי גם בתו הבכירה תֹמֶכֶת אל ידו כפי אשר תשיג ידה.”
“כמה שְׁנֵי חַיֵי העלמה ההיא”?
“היא כבת שֱבַע עשרה שנה ויפה כלבנה – והיא אָמָה בבית איש זקן ושמו יעקב פֿערראַנד הסופר”.
“יעקב פֿערראַנד”? קרא רודאלף וישתומם בזכרו כי הוא האיש אשר לו לשאול את פיהו או את פי סֹכנת ביתו על דבר אֲבות הזמירה.
“יעקב פֿערראַנד”? הוסיף רודאלף דַבֵּר, “הלא הוא יושב ברחוב הנקרא רוע די סעניטער”!.
“הוא האיש! הֲיָדֹעַ תֵּדַע אותו”?
“ידעתיו, כי הוא הסופר בבית הסוחר אשר אנכי משָׁרֵת אותו.”
“אם כן הדבר, הלא ידעת כי איש כֵּלַי הוא מאד וצַר עין מאין כמוהו – אך גם איש צדיק תמים הוא, כי הוא מַרבה תפלה, ושֵׁם ה' קרוב מאד בפיו ובלבבו כל הימים. וּבָשְׂמַת בת מאָרעל, היא אָמָה בביתו זה שנתים וחצי, והיא רַכָּה וענֻגה כבתד נדיב, והוא יעַבידנה בפרך כבת עבד כושי, ובכל זאת לא יתן שכרה כי אם שמונה עשר פֿראנק לַחֹדֶש, ששה פֿראנק תִּקַח היא לה לְמִחְיָתָהּ, שנים עשר תתן לאביה; אך מה זאת לשבעה אנשים”? –.
“אך הלא גם מאָרעל יוכל להשתכר אם היה חרוץ במלאכתו”!
“איש חרוץ כמוהו במלאכתו אָיִן; הוא לא היה שִׁכּוֹר מימיו, גם הוא יקר רוח וטוב לב כמלאך אלהים, ולוּ דמע ה' לקול תפילתו, כי אז הוסיף עוד עשרים וארבע שעות לכל יום לבעבור יוסיף להשתכר עד כדי חַיַת אנשי ביתו” –.
“ואיש חרוץ כמוהו יִסבֹּל רעב”?
“הוא שכב שלֹשה חדשים על ערש דְוַי, וזה היה בעוכריו. אשתו לא נָתנה לעפעפיה תנומה, וַתִסעדנו על ערש דְוַי, וכל משכבו הָפכה בחָליו עד כי שִׁחֲתה לה. והנה היא הולכת למות –. במֶשך ימי חָליו נָתן כל אשר לו לְעֵרָבוֹן אל הָאֵם בריעה, כי שנים עשר פֿראנק לַחֹדֶש אשר נתנה לו בשמת בתו, גם מעט הכסף אשר נתנה לו האשה אשר למַענה הוא מְפַתֵּחַ האבנים, לא הִשפיקו דֵי מִחְיַת אנשי הבית וְדֵי קְנוֹת סַמֵי מרקחת וְשַלֵם להרופא –. לוּ ראית אדוני את הבית אשר המשפחה העניה מתגוררת בו! – אך לא נוסיף עוד דַבֵּר על אודות הדבר הזה, כי עֵת הָאֹכֶל הגיעה, ובזָכרנו את עֳנִי העניים האלה, לא יטעם חִכֵּנוּ כל אֹכֶל לו. אך לאָשְׁרֵנוּ יְגָרֵש האדון חמוץ-זרוע את בית אב זה מֵהָסְתַּפֵּחַ בחצֵרנו, אֶפס כי באָמרי “לְאָשְׁרֵנוּ” לא אחשוב רע. כי אם נֶחתך על בני בית מאָרעל להיות עֲנִיִים מרודים. וקצור קצרה ידנו מהושיע למו, מה יתן ומה יוסיף להם אם ישאו חרפת רעב בחצר הזה או בחצר אחר, ובהיותם רחוקים מעינינו, לא ידאב כֹה לִבֵּנוּ על ימי עָנְיָם” –.
“אך מי יְאַסֵף אותם הַבַּיְתָּה אם יְגֹרְשׁוּ מִזֶה”?
“זאת לא ידעתי גם אני”!
“כמה יש לאל יד מאָרעל להשתכר ליום”?
“אם לא נָטַל עליו לִסְעֹד את אשתו על ערש דְוָי ולשרת את בניו הקטנים, כי אז היה לאֵל ידו להשתכר ארבעה או חמשה פֿראנק ליום, יען כי איש חרוץ ואיש מָהִיר במלאכתו הוא; אך כעת אשר שלשת רִבְעֵי היום והלילה ישביתו אותו אנשי ביתו מעבודתו, לא יוכל להשתכר רק חֲצִי פֿראנק ליום”.
“צר לי עליכם, עניים אֹבְדִים”!
“עניים אֹבדים הם, אמת הדבר! אפס כי הִמָּצֵא יִמָצְאוּ עוד עניים מרודים גם מהם, ואנחנו מָה לעזור להם? וזאת נֶחָמָתֵנוּ – אך לזֵכר שֵׁם “נחמה” זכרתי גם את היין אשר עוד לנו בצנצנת; התשתה אדוני מיינך אשר קָנִיתָ”? –
“לא, גבירה! כי בשָמעי את אֲסוֹן בית מאָרעל, יֵמַר היין לי; שְׁתִּי אַתְּ עם האדון פיפילעט”.
“מה רב טובך”! ענהו השוער, “אך הגידה נא לי אם יש את נפשך לעלות אחרי ולראות את החדר אשר תחפוץ לָשֶבֶת בו”?
“אֵלך ואֶראנו, ואם ייטב בעיני ונתתי לך מחירו בעד רֶבַע שנה”.
השועֵר יצא מביתו ורודאלף הלך אחריו.
לב: אַרְבַּע הַמַּכְפֵּלוֹת 🔗
רודאלף עלה אחרי פיפילעט על מדרֵגה חשֵכה ורטובה לראות את החדר אשר יאבה לָשֶׁבֶת בו, ופיפילעט הֶראהו את מבוא בית שר האלף, גם את מבוא רופא האליל צאֶזאַר בראדאמאנטי. אך ברגע ההוא, הֶאזין אנחה מְמֻשָכָה בבית ההוא כאנחות לב נשבר, ופתאֹם נשמע זעקת שׁוֹד ושבר נורא מאד, רודאלף נַעֲוָה משמוע, וכמהר חֵץ מקשת, עָף ויצלצל בפעמון אשר לפתח הבית ההוא. “מה תעשה, אדוני?” שאלהו פיפילעט בתמהון. “הלא שמעת”? ענהו רודאלף, “הלא שמעת אנקת בן תמותה בבית הזה”? – “שמעתי” – ענהו פיפילעט – “אך אאמין כי הרופא צאֶזאַר יְעַקֵר שֵׁן רעה או שתים, והוא קול הצעקה אשר בבית” –. הדָבר הזה יֵרָאֶה כִדְבַר אמת, אך רודאלף לא האמין בזה, יען כי הזעקה ההיא הֵעִידָה כי לא בת כְּאֵב בְּשָרִים היא, כי אם יליד כאב נפש, ויצלצל בכל עוז בפעמון, והנה דלתות רבות סֻגרו פתאֹם, ואז ראה רודאלף על יד אחד החלונות תמונת איש רזה אשר לִבְנַת-מָוֶת שׁוֹכֶנֶת עליה, שערות צהובות ולבנות יורדות מעל ראשו וסובבות את פניו הנמבזים, וזקן ארוך וצהוב יורד על פי מדותיו. אחרי רגע קטן נעלמה תמונת האיש ההוא, ופלצות אָחזה את בְּשַר רודאלף, וידַמה כי הִכִּיר מי הוא זה האיש ההוא, ויאמן כי הוא הַכֹּהֵן פאָלידארי אשר זכר מורף את שְׁמוֹ בדַברו עם השר פֿאָן גרוין, והכהן פאָלידאָרי זה שִּנה את שמו לשֵׁם צאֶזאַר בראדאמאנטי. אולם לדעת אל-נכון אם לא שָׁגה ברואה, שאל רודאלף את פי השוער פיפילעט:
“כמה שָנִים יגור צאֶזאר בבית הזה?”
“זה כשנה אחת – הוא משַׁלם בעד מְעוֹנוֹ ולא יְאַחֵר רגע מן המועד המיועד, גם רִפָּא אותי ממחלת הטחורים. אך לזאת הוא לא יִזְכֶּה בעינַי על כי דִברי פיו אך שחוק ולעג הם, והוא מַלְעִיב באלֹהים ואדם ואין נסתר מִממהֲתַלוֹתָיו.”
“ההוא שָׂמֵחַ וטוב לב תמיד וממלא שחוק פיהו כל הימים?”
“לא, הוא איננו שמח, ונהפוך הוא כי פניו דומים כפני מת; גם לא ישמיע קול שחוק בדַברו מהתלות –. תחת שֵבט פיו יעברו אב ואם, מלאכי אלהים וְשֵׁדֵי שחת, וגם על חטאות נפשו כי התגברו, ילעג וישחק בדברי פיהו –. לא אכַחד ממך אדוני כי רבות פעמים עת תַּצְמִיד לשונו דברי לעג וקלס, יאחזני שער וֱדָמִי יִקְפָּא בעוֹרְקָי. ראה נא, אדוני! כל בָּאֵי שער העיר הזאת יודעים נאמנה כי אנכי שונא את קאבריאן שנאת מָוֶת, והשנאה זאת אקח אִתִּי גם בְּמוֹתִּי אך בכל זאת לא יתחמץ כה לבבי על הַזֵד הארור הזה, בגלל אשר כְּהָתֵל באיש משֻגע יהתל בי כל הימים, כאשר יִסָעֵר לבי על זה צאֶזאר האיש אשר גם באלהים חיים יהתל, במלאכיו ישים תּהלה, על כל הקדושים אשר היו בארץ ישפוך לעג וָבוּז, ועל גן עדן וגֵיהִנֹם ישחק בלי הפוגות. ואף גם זאת כי במַלאו פיהו דברי לָצון כאלה, לא ישמיע קול שחוק, כי אם יְעֲקֵם את פיו וְיָלִיז את שפתיו, ואז אזכור את מות דודי הזקן אשר כמותו עִקם את פיהו וְעִוָה את שפתיו כזה האיש צאֶזאר –.”
כשמוע רודאלף את הדברים האלה, לא פָּסַח עוד על שתי הַסְעִפִּים ויאמן כי זה צאֶזאר האיש פאלידארי הַכֹּהֵן, אשר מאת בַּלְעוֹ אֶת מַסְוֵה הַקֹדֶש מעל פניו ויתיצב בלי לבוש הצדק קְבָל עָם, מני אז דרכו כסל לו לשחוק לכל יושבי תבל, לשפוך לעג כמים על כל קשְׁטְ דברי אמת, ולשאת משל ושנינה על כל קֹדֶש בשמים ובארץ. פני רודאלף נפלו מאד לזֵכר האיש פאלידארי אשר הִרבה להרע לו בימי נעוריו, אשר בתִגרת ידו הוא הולך קֹדֵר זה ימים רבים, ואשר גם עתה היה יהיה לו לאבן נגף בדרך אשר הוא הולך לחשוף ספונות ולגלות מסתרים בחדר ההוא אשר יאבה לשֶבת בו. אך בכל זאת אמץ את לבבו, וירם פעמיו אל המכפֵּלה העליונה לראות את החדר אשר יבחר למָעוֹן לו.
רודאלף הִכִּיר את חֲדַר יונת-צחוק על פי הצִיורים היפים והנעימים אשר על הדלת מעשי ידי קאבריאן הַצַיָר אשר פיפילעט ישנאהו שנאה עזה כמות.
“אדַמה” – אמר רודאלף וַיוֹר באצבעו על דלת החדר ההוא – “אדַמה כי הציורים האלה מעשי ידי קאבריאן הם”.
“הה אדוני! כן הדבר – הבליעל הזה נועז לְשַׁקֵץ את הדלת הזאת בששר תפל וליורי תעתועים כאלה! ולולי חִלתה יונת-צחוק את פָּנַי וגם האדון חמוץ-זרוע, כי אז כבר מחיתי את צַלְמֵי בבלהות אלה” –.
רודאלף הגיע אל החדר אשר אוה למושב לו, והנה הוא גדול ורחב ידים. ויתן על יד השוער ארבעים קשיטות כסף, ויאמר:
"החדר הזה מצא חן בעיני, וְהֵא לך כסף הקדימה, ולמחר אביא את כלי ביתי הנה, היש לי לדבר עוד גם עם חמוץ-זרוע?
“לא, הוא לא יבוא הנה רק לעתים רחוקות עת שיח ושיג לו עם הָאֵם בריעה – וכל השכֵנים דבר אין להם אליו כי אם אֵלָי – ועתה הגידה נא לי מה שְׁמֶךָ?”
“רודאלף”
“רודאלף – ועוד”?
“רק רודאלף, אדוני פיפילעט”.
“יהי כדבריך, אדוני”! –.
“הגידה נא לי האֵלך ביום מחר לבַקֵר את בית מאָרעל ולשאול את פיהו אם אולי יָכֹל אוכל להושיע לו ברב או במעט, כאשר עשה כן גם האדון זערמען”? –.
“אך אפונה אם תוכל להועיל לי, יען כי בעוד שלשה או ארבעה ימים יגרש האדון חמוץ-זרוע את מארעל מהחצר הזה, אך כי בכל זאת תשַׂמח את לבבו בבַקרך בביתו” –.
כדַבר רודאלף עם השוער, פָּתחה העלמה יונת-צחוק את דלת חדרה ותושט את ראשה לראות מי הוא הַשָׁכֵן החדש אשר יֵשב בבית ההוא אשר יָשב בו זערמען הַשָׁכֵן הטוב, ורודאלף ראה את העלמה הזאת אשר יקַוה לגלות על ידה מסתרים רבים.
“עתה אדוני”! אמר השוער, “עתה אעלה במעלות הסֻלּם הזה אל עֲלִיַת הגג אשר מאָרעל וביתו מתגוררים בה – אֵי שמים! מראש הָעֲלִיָה הזאת מוּסַר תוכֵחה הוא לי לשמוח בחֶלקי, כי מְעוֹנִי הצר, כגן עֵדן הוא מול העליה ההיא, ולחם לחץ אשר בביתי, כלחם אבירים הוא מול חֹסר הלחם אשר בבית ההוא –. ואתה אדוני! רֵד נא אל ביתי ואני אבוא אחריך בעוד רגעים מעטים”.
בלֶכת רודאלף על פני בית צאֶזאר, שמע קול צעדים כצעדי אשה, ורודאלף הִסְתַּתֵּר עד כי עָברה האשה ההיא, ואחרי כן יצא מִמִסְתָּרוֹ, וברדתו ממדרגת המכפלה שניה, מצא שם מטפחת, ויחפוץ לרוץ ולהשיג את האשה ההיא אשר בלי תפונה אבדה את המטפחת ההיא, אך עד מהרה נִחם פן יבֻלע לו בהיותו נִמהר במעשהו, ויתבונן בהמטפחת והנה היא רטובה מזרם דמעות, ועל כְּנַף האחת מְשֻׁזָרות בחוטי זהב אות נ ואות ל ממעל להן עטרה כעטרת ההערצאגים, וכל אלה יעידו כי האשה ההיא מִבְּנוֹת שרים היא ואשת הערצאָג. רודאלף שם את המטפחת בצלחתו, ועל ידה נִגלו לו סודות כמוסים במֶשך הימים כאשר תשמענה אזני הקורא במרוצת הספור הזה.
בהגיע רודאלף אל בית פיפילעט, שאל את פי אשת השוער:
“העָברה אשה אחת על פני חלון ביתך”?.
“כן הוא, והיא אשה יָפָה מאד אשר קומתה דמתה לתמר, וצעיף שחור על פניה. היא ירדה מחדר צאֶזאַר, והפִסח הקטן הֵביא לה עגלת צָב, אך הוא יָשַׁב אחורי העגלה לראות אנה היא נוסעת, כי הוא שואף לדעת כל דבר חדש, גם הוא מָהיר במרוצתו אף כי פִסח הוא” –.
אולי צִִוה צאֶזאַר את הפִסח לעשות כן לבעבור הַגִיד לו איפה בית האשה ההיא – כֹּה חָשב רודאלף בלבו.
“הייטב בעיניך החדר ההוא”?! שאלה אשת פיפילעט.
“טוב מאד! ואנכי הקדמתי ונתתי כסף כמשפט השכֵנים ליד בעלך, וביום מחר אביא את כְּלֵי ביתי הֵנה”.
“הָאֵל הטוב יברך אותך תחת אשר באת לחסות בצֵל קורת ביתנו; ולבי יאמר לי, גם תֹּאַר פניך יָעיד כי איש טוב וישר אתה, וגם את פני אלפֿערד תַּצהיל בדברים טובים ודברים נחומים כאשר עשה כן גם האדון זערמען, ואני אֶחגור בעוז מתני ואאמיץ זרועותי לשָׁרת אותך באמת ובתמים כאשר יֵאוֹת לאיש טוב ויקר כמוך אדוני”!.
רודאלף עָזב את בית פיפילעט וילך לדרכו, ולבו שָׂמח על החדָשות והנצורות אשר יִגָלוּ לו בשִבתו בחדר ההוא אשר על יד חדר יונת-צחוק. ומוצאי הדברים אשר לו להתחקות על שרשיהם לבעבור שַׁלֵם שָׂכָר טוֹב לַטוֹבִים ולישרים בלבותם, ולענוש את החוטאים והמטים עקלקלותם, הלא המה: "לחקור ולדרוש את פי העלמה יונת-צחוק איפה מקום משכן זערמען בן נעמי והמורה –. למנוע את האשה הצעירה לימים, אשר לפי ראות עיניו היא אשת השר האַרווילע ידיד נפשו מִנֹעַר, למנוע אותה מֵעֲשׂוֹת חֹזֶה ביום המחרת עם האיש קאַרל ראָבערט אשר בסִכלותו יְכַנֶה את נפשו בשם “שר אלף”. ובמָנעו אותה מעשות כדבר הרע הזה, אזי יַציל את כבודה ואת כבוד בעל נעוריה לבל יוּמַר בקלון –. להושיע את איש חרוץ במלאכתו אשר לו חמשה בנים ואשה חוֹלָה גם חֹתנת זקֵנה ומשֻגעה, להושיע מֵעָנְיוֹ, לתמוך את ידו ולהיות בסומכי נפשו כי ימצא חַיַת ידו וטרף לביתו בכבוד –. לחִפש ולמצוא את האיש פאָלידאָרי הכֹהן אשר העוה את דרכו ועשה כל תועבת ה', גם לדעת מי היא האשה הגדולה אשר היתה בביתו וַתֵּבְךְּ מנהמת לבה –. ולחקור את הֲלִיכוֹת האשה בריעה הַמַגֶדֶת עתידות ומַלְוָה על ערֻבּוֹת בְּרֶצַח, אשר שיח לה עם לילית המרשעת אשריצאה מבית החולים לפני ימים מעטים וַתִּתְרַפֵּא מן המכות אשר הֻכְּתָה בבית אלוני בכות מיד חרבונה –.
רודאלף שָׁב לבית מושבו, וִיִגְמוֹר אֹמר לשַחר ביום השני את בית יעקב פֿערראנד הסופר. ובערב ההוא היה רודאלף קרוא אל משתה השר…. כאשר סִפרנו כבר. אך בטרם נספר הליכות רודאלף במשתה ההוא, נטיף דברים מעטים על תולדות תָּם ושרה אשר גם הם פִּנוֹת הסִפור הזה.
לג: תָּם וְשָׂרָה 🔗
שרה היתה חֹטֶר מגזע אצילים בארץ השוטים4, אביה היה שר נכבד בארץ הלזו, ואִמה שָׂרָתִי כְבוּדָה במדינה ההיא. לפני מלֹאת לשרה שבע עשרה שנה, מתו עליה אבותיה, ואז עזבה היא עם תם אחיה את ארץ מולדתם, וילכו לנוע בארצות נכריות. וזה פֵשר דְבַר הליכתם: אשה זקֵנה – אֹמֶנת שרה – נִבְּאָה בשקר כי שרה צפויה היא אֱלֵי כֵּס מלוכה, ועל מִצחה יציץ נֵזֶר מלכות בימים יֻצָרוּ. הנבואה ההיא הֵעירה גֵאה וגאון בלבב שרה, וכל הימים הִלכה בגדולות ונפלאות ממנה, וגם תם אחיה, איש נתעה בהבלי שוא, גם הוא הֶאמין אמונה אֹמֶן בַּחֲזוֹן שוא וּמִקְסַם כזב הוא, וישם על לבו לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר יראה את שרה אחותו בכתם אופיר ובכתר מלוכה. ואם יִפָּלֵא בעיני הקורא איכה נוֹאֲלָה שרה להאמין דָבָר לא יֵאָמֵן כזה? על זאת נשיב אמָרים: כי בְּהִתְפָּרֵץ תאוַת הכָּבוֹד בנפש האדם באין מעַצר ובלי-מצָרים, ואמונה כֹּזֵבָה תִּלָוֶה אליה גם היא ותתן לה עוד עֹז ותעצומות; אז תִּשְׁעֶינָה גם עיני חֲכַם לבב, וגם בקרב איש תבונות תִּתנוסס רוח עִוְעים ורוח שִׁגָעוֹן עד כי יחָרף נפשו לְהִכָּבֵד בְּכָבוֹד אשר הוא מָרום מנגדו כרום שמים מארץ – ומה גם כי שרה לָקחה לה גם את יָפְיָהּ לְמָעוֹז, ואת חֶמדת יפעתה למשענת בדרך אשר היא הולכת – כי היתה יפת תֹּאַר ויפת מראה, ורוח חן והדרת חסד חופפת עליה – וַתְּדַמֶה בנפשה כי אין זה דבר חדש תחת השמש אשר עַלְמָה יָפָה תִּקַח ביפיה גם את לב מלך עד כי יושיבנה אתו לַכִּסֵא וישם כתר מלכות בראשה. ותָם בִּקֵש בדברי הימים לכל עם ועם וימצא כתוב כי בארץ אשכנז יִמָצְאו בני מלכים רבים צעירי ימים ויורשי עֶצֶר אשר לא באו עוד במָסורת החתונה, ועל כן יָעַץ לשרה אחותו לנסוע אל הארץ ההיא ולפרוש שם רשת האהבה לרגלי אחד מבני מלכים הצעירים ההם –. אך בטרם הֵחלו לעשות את מעשה תרמיתם, הֵביא תם את שרה צָרְפַתָּה אל פאַריז הבירה, למען תִּלמד שם שרה דַרכי בְּנוֹת נדיבים, מערכות הליכותיהן בסוד עליזים וּקְהַל בני מְרום עם הארץ, וכל תהלוכותיהן בהיכלי רוזנים ובמחול משַׂחקים –. מקץ ששה חדשים אשר ישבה שרה בפאריז, לָמדה את כל הדברים הנזכרים עד כי היתה לאֵל ידה להִתחרות את כל בָּנוֹת בֹּטְחוֹת בכל אלה, כי היא עָלתה על כֻּלנה –.
אז לקחו שרה ותם מכתבי תעודה ותהִלה מאת שרים נִכבדים אשר היו להם מַהלכים ביניהם במֶשך ששה חדשים ההם, וגם השר הזקן מאַרקיז פֿאָן הארווילע – אֲבי השר הארווילע הצעיר – גם הוא נתן להם מכתב תעודה אל ההערצאָג הגדול מאַקסימיליאָן רודאלף הַמֹלֵךְ בגעראָלשטיין – אֲבִי רודאלף אשר הוא פִּנת הסִפור הזה –. ואחרי כן נסעו תם ושרה מפאריז אל ארץ אשכנז, ותהי ראשית דרכם לגעראָלשטיין ארץ ממשלת ההערצאָג הגדול אשר זכרנו, יען כי תם קרא בדברי הימים וימצא כתוב כי רודאלף בן ההערצאָג הגדול הזה, הוא צעיר לימים עדנה – ורוב צעירי ימים אינם יודעים להזהר עוד – והוא יורש העֶצר בגעראָלשטיין, והיה גם לבב תם סָמוך ובטוח כי ההערצאָג הגדול הזה יקַבלם בהיכלו באהבה וחסד, בגלל מכתב התעודה אשר כתב השר הארווילע אליו, ואשר הלל מאד את שרה על יפעת הודה ועל חכמת לבבה ותֹם דרכיה.
בעת אשר באו תם ושרה בהיכל הנשיא הזה, היה אז רודאלף כבן שמנה עשרה שנה, ואביהו השר הישר באדם וְהַמלֵךְ לצדק, שמח מאד לקראת האֹרחים הנכבדים ההם, כי שרת לבבו וצִדקת נפשו לא נתנוהו לִנְטוֹת עליהם אף קו חֶשֶׁד ולהעלות על רוחו פן יש את לבב שמץ דְבַר בליעל – ומה גם בראותו את מכתב התעודה אשר בידם אשר כתב אליו השר הארווילע אוהבו הנאמן ואשר הִרבה בו לסַפר תהִלות תם ושרה ולבזור להם מלֹא הפנים כבוד ותפארת. ושרה רדפה לדעת את תכונת נפש הנשיא הגדול אֲבִי רודאלף ולהתחקות על שרשי הליכותיו, ובחכמת לבבה רָאתה כי הוא איש צדיק תמים, לבו רַך כקנה לכל שואל מאִתו חסד, וקשה כארז לכל עַוָל וזד יהיר. בידו מקבל נֹעַם לכל יְשַׁר דרך והולך תֹּם, ומקל חֹבְלים לכתף סוררת ולכל נלוזי דרך ונעוי לב. הוא אֹהֵב את רודאלף בנו תכלית אהבה, אך אם יֵט מְלֹא השערה ממעגלי צדק, לא יכַסה עליו באהבה, יוכיחנו ולא יַרפּנו עד שובו המעגלה – את כל אלה ראתה שרה ברוב חכמתה, ונפשה ירעָה לה. אפס כי בהוָדע לה גם תכונות רודאלף וארחות דרכו, כי הוא טְהָר לב ויקר רוח, בעל דמיונות עָזִים ורגשות נשגבות, ורוחו מרחפת תמיד על כנפי חלומות וחזיונות; אז הרהיבה שרה בנפשה עֹז לרדוף ולהשיג ולהפיק את זממי לבה וכל מאויי רוחה וַתִּתְבָּרֵךְ בלב לְדַמוֹת כי אם יבוא אִתה רודאלף במָסורת ברית החתונה בלי ידיעת אביהו הנשיא ובלי רצונו, לא יעוז הנשיא להדוף את בנו ממעמדו ולהדיחו משׂאֵתוֹ בגלל דבר כזה את חייו תלואים בו –. ולמען הַגדיל את אהבתם בעיני הנשיא, חפצו תם ושרה פעמים רבות לעזוב את היכלו ולנסוע למסעיהם, ובכל פעם חִלה הנשיא את פניהם לבל יעשו כדבר הזה, ויותר מזה חִלה את פני שרה לבל תעזוב את אשתו הגבירה הכבודה יהודית אשר נפשה נקשרה בנפש שרה בעבותות אהבה. אך כראות הנשיא כי הם מתאמצים ללכת, שָׂם על שכם תָּם מִשְרה גדולה להיות שר הָאֻרְוָה ושר הפרשים בגעראָלשטיין, וכבודו גדול גם שכרו הרבה מאד. אחרי אשר מֵאֵן תָּם ימים רבים, נֵאות לאחרונה להָפיק את רצון הנשיא ולקחת את המשרה הזאת, ויהי לו לעֵזר ולהועיל כיד חריצותו ותבונתו הטובה עליו בדבר הזה. גם שרה הוסיפה עוד קְנוֹת אהבת הגבירה המפֹארת יהודית אֵם הנשיא הגדול, כי ידיה רב לה לְנַצֵחַ בנגינות עֲלֵי נֵבֶל ולשיר שירי נֹעַם, גם שפתותיה נוטפות מֹר, ודבש וחלב תחת לשונה, וכל אִמרי פיה מפיקים חן ונעימות, וכל הדברים האלה קָנתה את כִּליות הגבירה, לקחה את לבבה, ותהי לה כבת. סוף דבר כי תם בהפיקו רָצון מאת הנשיא, הֵפיק גם רְצון כל שריו ועבדיו, ושרה במָצאה חן בעיני הגבירה, מצאה חן גם בעיני כל השָׂרות ובנות נדיבים הישרות בלִבותן. ולמַלאוֹת כל מערכי לב האָח והָאָחוֹת האלה, נָסע רודאלף בן הנשיא עם השר מורף מורו ומַדריכו לְפַקֵד אנשי הצבא, וזה הֵסַב כי שרה יכלה להכין מזִמות רבות ולעשות תחבולות שונות לפרוש רשת לרגלי רודאלף, מבלי אשר יבין ויחוש זאת לב כל אדם – כאשר יראה הקורה במֶשך הסִפור הזה –.
החסד הגדול והאהבה הנאמנה עם כל שִפעת הטובות אשר פִּזר הנשיא הגדול לתם ושרה, לא עָצְרו כֹּחַ להָפר את המחשבות הרעות הצפונות בעמקי לבבם, ונהפוך הוא כי כל אלה הָיֹה היו עוד אבני פִּנָה ביד חרשי משחית אלה ליסד עליהם את היכלי נִכליהם ומזִמותיהם הנִשחתות, לשַלח מדנים בין האב והבן, וְלַשְׁבִּית השלום והמנוחה מהיכל הנשיא הזה מֱעוֹן השלום וּנְוֶה הצדק מעולם.
לד: הַשַּׂר מורף וְהַכֹּהֵן פאָלידאָרי 🔗
רודאלף היה מִנֹעַר חַלָשׁ וּרְפֵה ידים, ועל כן נועץ אביהו לחַזק רִפיון גֵווֹ ולהָקים הריסות בַּדיו ולחַנכהו בדרך הזאת: להעתיק אותו מהיכליו, היכלי עֹנֶג, ולמנוע ממנו כל מַנעמי בני מלכים ותענוגותיהם, ולהושיבו בנאות דשא באחד הכפרים היפים אשר סביבות געראָלשטיין, ושם יחנך אותו איש אפרתי מארץ בריטאניא על פי דרכי החִנוך אשר לאצילי בני ארצו היושבים על שדותיהם בחצריהם ובטירותיהם, אשר כרֻבם כן הם חזקים ומצוקים, בריאי בשר גם בריאי אולם על ידי החִנוך אשר להם. וימהר הנשיא וישלח לארץ בריטאניא לָבֹר לו משם איש אפרתי כזה אשר ידיו רב לו לגַדֵל את בנו בדרך הזה, וַיִפֹּל הגורל על איש שׁוֹעַ ושר נכבד היוש על שדי אחֻזתו תמיד, ושמו מורף, והוא מִלא אחרי הנשיא וימלא את משאלות לבו בדבר חנוך בנו.
מורף עם חֲנִיכוֹ ישבו ימים רבים בחצר יפה אף נעים בֵּינוֹת לשדות נחמדים, הרים וגבעות מחמדי בת עַיִן הרחוקים מהלך שלש שעות מעיר געראָלשטיין בִּירת ההערצאָג הגדול.. ושם בִּנְאוֹת חמד ומנוחות שאננות, חי רודאלף חיי איש שדה, וַיְבַלֶה ימיו בעבודה ומשא לפי כֹּחוֹ, ושעשועיו יום יום היו להִתחרות את קַלֵי המֵרוץ לָרוּץ אֹרַח ולהעבירם, לְהֵאָבֵק עם ילדים בריאי אולם אשר כגילו, ולהראות עֹצֶם ידו במלחמת האגרוף, לרכוב על סוס קַל, ולצוד צַיִד, אשר כל אלה מבריאים את הגוף ומוסיפים אֹמֶץ לְבַדֵי עוֹר ויצורי הגֵו, וגם הרוח הצח אשר יפוח משפיים וְגַנֵי עדָנים, הִרבו כּחַ ועָצמה לרודאלף, עד כי נהפך וַיְהִי בריא אולם ורב אוֹנים. חִוְרַת פניו סרה מעליו, ואֹדֶם שושנים הופיע על לחָייו, שביב אש באישון בת עינו ינוצצו, ורוח עֹז וְחֶדְוָה מרחפת עליו כל הימים. כֹּה חלפו לו ימיו בטוב ובנעימים עד היותו כבן שש עשרה שנה. אפס כי כל אלה לקחו כל עתותי רודאלף כמעט, עד כי לא נותר לו כי אם זמן מִצער ללמוד חכמה ודעת וללכת בדרך תבונות. הנשיא הגדול ידע זאת, אך לא שת לבו לזה, באָמרו: כי אם יסֻבל רוח הנער החלש בַּלִמוּדִים והליכות החכמה, יֵהָרְסוּ אָשְׁיוֹת גְוִיָתוֹ עד כי תִּרפינה גם כנפי רוחו, אך אם יהיה גֵווֹ איתן ומוצק, אז יחזק גם רוחו, ולאט לאט יצעד בנתיבות החכמה, עד כי ברבות הימים יצעד מצעדי גבר ויעבור את הנערים אשר בגילו –.
השר מורף לא היה איש לִמוד, ולא היה בכחו לְלַמֵד את רודאלף כי אם ראשית לִמודים; אך לעומת זה לא היה איש כמוהו אשר יש בו כחַ לָטַעַת על תלמי לבב רודאלף נִטעי נעמנים, להַפריח בקרבו פִרחי תושיה לבחור בטוב ולמאוס ברע. וּמַטָּעֵי קֹדֶש אלה הִשרישו בנפשו פנימה, וַיָצִיצוּ ויפרחו ויעשו פרי הִלולים; ואף כי ברבות הימים הִתחוללה רוח תַּאוה עזה וברב אוֹנִים הֵנִיעָה את נֵצֶר מַטָעָיו אלה, אך לא יָכלה להַסיע את גִזעיהם ולשָרש את שרשיהם מקרב לבו. הברק יַפגיע, יֱשַׁבֵּר ויפוצץ עץ מַשְׁרִיש ומִתערה, אך ברַהטי גִזְעוֹ סובב סובב הולך הַלֵחַ ולא ימיש מִיצוֹ וּלְשַׁדוֹ, ואלפי יניקות רַעננות יציצו מהגזע אשר מֵת בַּעֲפַר מָוֶת למראה עינים –.
אחרי אשר מִלא השר מורף את משאלות לב הנשיא בדבר חנוך בנו, נדרש השר הזה לשוב לארצו ולמולדתו, והדבר היה נחוץ מאד ואין להשיב; ולדאבון נפשו גם למֹרת רוח רודאלף שב השר הזה בריטאניאה. אמנם קִוָה כי מקץ שנים עשר חדש, אחרי מַלאוֹ את אשר נָטַל עליו הזמן, ישוב אל ארץ אשכנז וְיֵשֵׁב הוא וכל בני ביתו בגעראָלשטיין כל הימים. והנשיא הגדול אחרי אשר הִרְגִיעַ את לבבו בדבר רִפאות בנו, אשר נִהיה בריא, אולם דָאג לרִפאות נפשו, וישם על לבו ללמדהו דעת ולהודיעו דרך תבונות למען יוכל שֶׁבֶת על כסאו אחריו ולנַהל עַמוֹ בחכמה וְלַנְְחוֹתָם בתבונות לבב –. וישם את הדבר הגדול הזה על שכם איש כֹּהֵן אשר הוא חֲכַם לבב ואיש תבונות, בעל לשון למודים ויודע בינה לעִתים, ושמו פאָלידאָרי. האיש החכם והנבון הזה הֻקם עָל להורות את רודאלף וללמדו להועיל בכל דבר חכמת בינה ובכל מַדָע וְהַשְׂכֵּל, אבל בפעם הזאת שגה הנשיא ברואה, ויביא רעה ומאֵרה בתוך ביתו, כי הכהן הזה היה איש בליעל מאין כמוהו, מכַחש בה‘, מַלעיב בקדושיו ומתעתע בכל קֹדש, חָנֵף וּמֵרָע, ובנִכלי מזִמותיו ותחבולות ערמָתו כִּסה על זדונו וֱרוֹעַ לבבו, על כַּחשו וּמִרְיוֹ, במַסוה קדושה וצעיף צדקה, וַיֵרָא לעינים כאיש עָניו מאד, איש אשר אהבת ה’ ויראתו מתנוססות במשכיות חדרי לבבו, וכל ישעו וכל חֶפצו רק להשכיל להיטיב ולהפליא חסדים נאמנים לכל בני האדם, ורודאלף אשר לַמְרות חֵשֶק לבבו לֻקח מִמִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים אשר חי שם חיי דרור, לְהִסְתַּפֵּחַ בהיכל אביהו ולהטות שכמו לסבול עֹל וסֵבל לִמודים מיַגעי רוח ונפש; לא אָהב בראשונה את הכֹּהֵן פאָלידאָרי מוֹרוֹ ומלמדו, וּכְמַשְׂטֵמָה היה לו בבית אביהו הנשיא.
השר הישר מורף דמה את רודאלף חניכו, לְעַיִר לְמוד נְאוֹת מדבר אשר באות נפשו ישאף רוח צח שפיים, ישיש בכֹחַ עלומיו לדַלג על פִרחי אָחוּ ונצני שדה, וברוב אוֹנוֹ ישוטט אל כל אשר יהיה את רוח החֹפש ללכת, ועתה – עתה הכביד עליו הזמן את אַכפו וַיִבלום פיו במתג ורסן גם העֶמיס עליו משא כבד אשר לא נִסָה עוד נְשׂוֹא –.
רודאלף הִגיד להכֹהן פאָלידאָרי מראש כי אין את נפשו לבַלות ימי נעוריו בלמודים, ותכונות רוחו מסֻגלות יותר להיות איש גבור צַיִד ותופש קשת מהיות איש לִמוּד וּמְשֻׁלָם בנתיבות החכמה, והכֹהן הִצדיק את דבריו אלה באָמרו כי רְקַב עצָמות הוא לנער בן נדיב לבַלות ימיו בַּעֲמַל לִמוּדֵי החכמות וקריאת ספרים רבים ושונים – אפס כי לשֶׁבת בִּנְאוֹת שדה ולשאוף רוח כתנים, לצוד צַיִד כאיש פרא, ולרכוב על סוס כאחד מבני האכרים השפלים, גם אלה לא יֵאוֹתוּ לבֶן נדיב, וחֶרפה הם לו יתר הרבה עוד מֵהֵאָסֵר בבית הספר וללכת שְׁבִי ביד לִמודים ודברים יְגֵעִים. סוף דבר כי הכהן הִבְזָה וַיְשַׁקֵץ חיי איש שדה ותענוגותיו ומשוש דרכיו, עד כי נִכלם רודאלף בזָכרו את הימים אשר התענג בם גם הוא בתענוגות האִכרים הנִבזים, ובתם לבבו שאל את פי הכהן במה יבלה את ימיו מבלישְׁגוֹת בלמודים גם מבלי חֲיוֹת חיי איש עובד אדמה, והכהן ענָהו בסֵתר, כי בימים יֻצָרו יְחַוֶה לו דעת וילמדהו ארחות חיי נֹעַם אשר יֵאוֹתוּ לבן נשיא גדול כמוהו –.
מהיום ההוא והלאה הִתאמץ הכהן בכל מאמצי כּחַ להַבזות את מורף בעיני רודאלף, ובחנף ושפתי חלקות חתר למצוא בעיניו חן ולהפיק מאתו רצון, ויְקַו כי יְיַשֵׁן את חניכו בחֵיק התענוגים עד כי לא ישים לבו אל הֲלִיכות ממלכתו בשִׁבתו על כסא המלוכה אחרי אביהו הזקן, וכל מוצאי ומובאי ארצו ישים על שם מורו ואלופו –. שֶׁבַע ביום הִלל רודאלף אל אביהו הנשיא, וַיַבְטִיחהו כי שִׂכלו הוא כמעין אשר לא יכזבו מימיו, ובחֵשק לבב הוא שֹׁגֶה תמיד באהבת החכמה, עד כי אָסף בחָפניו רוח דעת במֶשך הימים המעטים אשר הוא בהיכל הנשיא –. מעט מעט נסה הכהן ומורה שקר הזה לשפוך לעג על הליכות היכל הנשיא אשר הַסכן הִסכין לְהִנָזַר מכל שעשועי נֹעַם וחמדת חיי בשרים, וַיַרְאֵהוּ לדעת כי כח איש חכם יש לאֵל ידו לשבוע שמָחות ונעימות אין קץ תחת השמש מבלי הַזִיק בזה לכל אדם, ומה גם נְשִׂיא ראש בארץ חֶמדה, הוא הוא יָכח יוכל לִרְוֹת בדשן נפשו ולהתעלס בכל מחמדי התבל מבלי הפוגה, וכל שריו ועבָדיו יאהבוהו עוד בלל אלה מִשנה אהבה –. בשפה ברורה ולשון מְמַהֶרֶת דַבֵּר צַחות שִׁנֵן הכהן הזה לרודאלף כי תעודת האדם בחלד ותכליתו הלא היא לשמוח אֱלֵי גיל, למשוך בְּעֹנֶג את בשרו, לרדוף תענוגות בשרים ולראות חיים מאֻשרים, כי לא לחנם ברא ה' את רבבות השעשועים והתענוגים אשר תחת כל השמים, לא לתֹהו יְצָרָם כי אם למען הַצְלִיחַ את האדם בחיר יצוריו בתבל למען הַשְׂמִיחַ את לבבו ונפשו, דברי בָלַע כאלה הנדברים בלשון למודים ומליצה צחה על לב נער אשר לא יֵדַע עוד הִזָהֵר, ישרישו רוש ולענה בקרבו וְיִבְשִילוּ ענבי רעל ואשכולות מרורות, ומה גם בקרב לב נער כרודאלף אשר רוח דמיונו עַז מאד, ורגשי לבו יגביהו עוף, רוחו אש ונפשו תלהט גחלים –. סוף דבר כי מורה שקר וּמְאַשֵׁר מַתְעֶה זה, צָרר בלב חניכו את הלמוד הזה: כי נשיא חכם לבב יכל יוכל לחיות חיי נועַם ולהשתעשע בחיק התענוגות בלי הפוגות, ולהיטיב גם את דרכי בני עמו על ידי תענוגים אשר יבזור להם תמיד, להדריכם במעגלי צדק על ידי שעשועים אשר ישפיע למו, ולהעיר רוח אמונה גם בלב בנים לא אֹמן בם, בהַטותו את לבבם להודות לשם ה' על רב טובו אשר צפן לבני האדם בתבל ארצו –. גם הָרְאָהוּ לדעת כי נְשִׂיא ארץ קטנה כגעראָלשטיין אשר דבר אין לה עם המלכים הגדולים אשר בכל איירופא – ומה גם כי שלום אמת בכל הארץ – נשיא כזה יֵאות לו לבלות ימיו ושנותיו בנעימים. ומשא המשרה ישים על שכם משנהו אשר יָבֹר לו ואשר עֹז בידו לעצור בעם הארץ. ורודאלף פתח אֹזֶן לקול מְלַחֵש זה, גם הטה לבו לדברים נעימים כאלה אשר לפי ראות עיניו אין בהם כל רע, ולא רחוקים מדרך השכל הישר, ויחרוץ משפו מעֻקל כי אחרי אשר יקרא ה' את אביו הנשיא אל עָל, אז יִתְנַעֵר מכל עֲמַל המִשרה אשר תהי על שִׁכמו, וְיִמְשׁוֹךְ אך בתענוגים את בשרו כל הימים ככל אשר הורהו מורהו החכם במועצות ודעת, ואת מורהו זה יעשה למשנה, והוא ישא ויסבול את כל מעשה המשרה וסִבלה. אפס כי כל מערכי לבו אלה, צפן רודאלף בלבו, לבל יִוָדַע שמץ דבר מִנְהֶם לאביהו הנשיא אשר לא מחשבותיו כמחשבותיו.
כה חלפו הלכו להם ששה חדשים, ומורף לא שב עוד אל היכל הנשיא, אף כי הודיע כי קרובה עת בואו שמה, ובין כה וכה לקח רודאלף גם לקח טוב מפי הכהן פאָלידאָרי, וילמוד ידיעות שונות אשר תפארת הן ליודעיהן, ואז שב השר מורף מבריטאניא אל היכל הנשיא הוא וכל בני ביתו, ויבך בכי השמחה בשובו לראות את פני רודאלף יקירו. אחרי ימים מעטים ראה מורף כי פני רודאלף איננו אתו כבראשונה, ובהזכירו לו את דרכי הימים הראשונים אשר חָיו שניהם בִּנְאוֹת התולדה, עצר רודאלף בחזקה בחפץ הצחוק המופיע על פתחי פיהו. ומורף אשר נעלם ממנו ולא ידע למה זה ועל מה זה חָלַץ לבב רודאלף ממנו, הבין ברוח בינתו כי רק יד מורו הכהן היתה במעל הזה, ויהי עוֹיֵן אותו מהיום ההוא והלאה. גם הכהן ראה כי מורף הוא יְשַר לב וּתְמִים דֵעִים, גם כביר שכל ורב תבונות, וישנאהו בלבו, ויכסה שנאתו בְּמַשָׁאוֹן, גם גִבֵּר חילו להבזות עוד את מורף בעיני רודאלף ולהסיא מעליו לבו.
בעת ההיא באו תם ושרה בהיכל נשיא געראָלשטיין, והנשיא קבלם ברצון ובחן אהבה, וימים אחדים לפני בואם נסע רודאלף עם נושא כלי הנשיא ועם השר מורף לפַקד את אנשי הצבא אשר במחנה גראָלשטיין, והכהן פאָלידאָרי לא נלוה אליהם, כי מה למורה ולפקֻדת אנשי מלחמה"? אמר הנשיא אליו, וַיֵצֶר מאד להכהן בראותו כי שב רודאלף להיות עם מורף יחד ימים אחדים. ומורף נסה במַסָע הזה לחקור את רודאלף ולדעת מדוע זָרה רוחו לו? ומה עָוֶל מצא בו כי רחק מעליו? אך רודאלף כבר למד להתחפש ולהתנכר בדבריו ובדרכיו, ולא גִלה את מצפוניו לבל יבֻלע לו, ובשפתים נוטפות מֹר הבטיחהו כי נפשו קשורה נפשו כבימי קדם, וכל עצמותיו תפרחנה כדשא בזָכרו את הימים הראשונים אשר היה באָמנה אִתּוֹ בנאות שדה – ובזה הרגיע את לב מורף כמעט, אפס כי בכל זאת לא יָכֹל לגרש מקרבו את מחשבותיו הנוגות על דבר הליכות רודאלף מיום אשר בא המורה החדש בבית הנשיא –. והכהן פאָלידאָרי לא חבק את ידיו במשך ימי המַסָע הזה, וַיִתְוַדַע אל תָּם וַיִוָדַע לו כי מחשבת עָרמה ספונה בלב הָאֹרֵחַ הזה וְיֵכְחִידֶנָה מפניו, ותם הבין גם הוא כי הכהן ילבש צדק אך לעיני רואים – ובכן התחברו שני הנחשים הערֻמים האלה ויהיו לאגֻדָה אחת. אפס כאשר שאל תם את פי הכהן על אֹדות רודאלף והליכותיו, אז נפקחו עיני הכהן וירא כי יש את נפש תם להתעות את רודאלף ולהוליכו שולל בתגרת ידי אהבת שרה אחותו –. והכהן מצא את האהבה הזאת דרושה לחפצו, לשום על ידה רסן מתעה לְחָיֵי רודאלף ולהטותו אל כל אשר יחפוץ –. בלשון ערֻמים ושפת נוכלים נתן הכהן בינה לתם ושרה, כי בידו הפקיד הנשיא את עִתּוֹת רודאלף, ורק עליו נטל לתת חשבון על כל דרכיו ומעלליו, כי על כן ישליכו הם את יהבם עליו, והוא יַנְחֵם בעצתו וִימַלֵא את משאלותיהם, רק יִשָׁמְרוּ מפני מורף אשר היה מְאֵשֵׁר רודאלף לפָנים ואשר עינו על כל דרכיו. וּבְהַעֲוֹתוֹ ימהר ויודיע עותתו להנשיא –. תם ושרה הבינו אל מה ירמזיון דברי הכהן, אף כי הם לא גָלוּ עוד את אזנו שמץ דבר ממערכי לבם הכמוסים בחֻבּם. מקץ שְבֻעַיִם שב רודאלף עם מורף מִמַסָעָם, ושלשה חרשי משחית הנזכרים שמרו לפיהם מחסום בעוד מורף לנגדם, ויעלימו ממנו את מחשבות אונם –.
לה: הָאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה 🔗
רודאלף ראה יום יום את פני שרה היפה בבנות, ותדבק נפשו בה, ויאהב אותה אהבה עזה כמות. ושרה נָתנה לו תודה כי גם היא אֹהבת אותו אהבה בְּלִי-מְצָרִים, אף כי נפשה יודעת מאד כי נכונו לה ולו ימי עצב וימי תלאות רבות בגלל אשר הוא מרומם עליה כרום שמים מארץ, ואביהו לא יאבה ולא יחפוץ באהבה הזאת בעד כל כֹפר. אך לבל יניא אותו הנשיא לראות פניה יום יום, צִוְתָה שרה את רודאלף להסתיר את אהבתו מעיני הנשיא ומעיני כל בני היכלו –.
ימים רבים טָמן רודאלף את אהבתו בחֻבּוֹ, אך לאחרונה עלתה האהבה עד מרום קִצה, ותם ושרה פָחדו פַחד פן יפרוץ רודאלף את גדר הצנע לכתו וחִבל את מערכי לבבם כרגע –. ועל כן גלה תם את אֹזֶן הכהן בפעם הראשונה כי נחוץ הדבר להביא את רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה, כי היא תבחר בַּמָוֶת מהיות לו אך סֹכֶנֶת או שֵׁגָל ופלגש, ואם לא יקחנה לו לאשה וגבירה, כי אז לא תוכל היא שבת עוד בהיכל הנשיא, וכרגע תִּסַע מגעראָלשטיין –.
הכהן השתומם מאד בשמעו את הדבר הזה, כי לא האמין עוד כי שרה תרהיב בנפשה גאה וגאון כזה להיות מְלֶכֶת געראָלשטיין וּגְבֶרֶת ממלכה זאת. ולא אֵחַר הכהן להודיע לתם את כל הנסבות הנצבות לשִטנה בדרך הזאת ואת כל אבני הנגף וצורי המכשול אשר יתנגפו עליהם רגלי תם ושרה אחותו אם ינַסוּ לכת במשעול הצר הזה –. ותם שמע במנוחת לבב את דברי הכהן ועצומותיו, ויען ויאמר: “כדעתך ידעתי את כל אלה גם אני, על כן עצתי כי יִסָתֵר דְבַר החתונה הזאת מעיני כֹל על מות הנשיא, ואז כשבת רודאלף על כסא אביו, אז יִגָלֶה הדבר לעיני השמש –.”
ולבלתי הלאות את הקורא בדברים רבים, אספר אך ראש מלים כי הכהן פאָלידאָרי נלחץ בין המצרים, ולא מצא לו כל מוצָא בִּדְבַר חתונת רודאַלף עם שרה; אך לאחרונה, גברה אהבת נפשו ותשוקתו העזה למצוא חן בעיני רודאלף בְּמַלְאו את חשק לבבו, ויעש תחבולות רבות ושונות להוציא את דבר החתונה הזאת לאור. לפנות בֹקר בא הכהן לחדר רודאלף ויאמר לו: “בְּחַר לך אחת משתי אלה, או לְהִפָּרֵד לנצח מעל הנערה היפה בבנות, או לבוא אִתָּהּ במסתרים במסורת ברית החתונה.” אז נפל רודאלף על צואר הכהן וישקהו ויאמר לו כי אם יְקַשֵר את המעדנות האלה, תחָשב לו זאת לצדקה וחסד אלהים. לעת ערב נסע הנשיא עם מורף בדרך, ואז מהר הכהן ויביא עדים גם סופר וַיָכֶן הַכֹּל בסתר, ובמסתרים הובא רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה כדת וכדין וככל הליכות עולם.
אז באה ונהיתה הנבואה אשר נבאה האשה הזקנה לשרה, כי שרה לֻקחה לאשה לבן מלך יורש עצר.
בשלשה חדשים הראשונים ראה רודאלף חיים נעימים עם רעיתו היפה ביפות, ועוד נעמה לו אהבתו בהיותה מסֻתרת מעיני כֹּל – כי לחם סתרים ינעם – ויתברך בלבבו כי מאֻשר כמוהו לא יִמָצֵא בארץ החיים, כי כל סגֻלות המדינות במה נחשבו מול אהבת רעיה נעימה ויפה כלבנה וחכמת לבב כשרה? גם כְּשֹׁךְ סערת האהבה הראשונה, ושׁלהבת אִשָׁהּ שקעה מעט מעט במשכיות כליותיו ולבו, גם אז לא נחם רודאלף על מעשהו, ובמנוחת לב ועשתות שאנן התבונן כי כל ימי צבאו על הארץ לא היתה לאל ידו לָבֹר מכל בנות מלכים ורגעי ארץ אשה יפֵה-פִיָה וטובת טעם ושכל טוב כשרה אהובתו. במשתה היין ובשעשועי אהבה גִלה רודאלף את מערכי לבב לפני שרה, ויערוך לעיניה את הליכותיו בארץ ממלכתו אחרי מות אביהו בשבתו על כסאו, אך שרה חִשבה מחשבות איך ובמה תְּיַשְׁנֵהוּ על ברכי תענוגות בני אדם, ותשקיע את רוחו בִּיוֵן מצולות השעשועים, עד אשר ישליך מידו את שרביט הזהב, והיא תחזיק ברסן הממשלה כיד תאות המשרה החזקה עליה –.
אחרי עֲבור שלשה חדשים הראשונים, נהפכה מנוחת לבב רודאלף לרוח סֹעָה וסער, וְעֹנֶג נפשו לנגע. כי שרה הָרָה, והריונה – תאות נפשה ותכלית אהבתה את רודאלף – הוליד בה משאלות חדשות אשר הרגיזו את לב רודאלף מבלי הפוגה; בדִמעת שוא בָּכתה עליו שרה באָמרה כי קָצרה נפשה בחיי סְתָרִים כאלה, וכי בגלל הלחץ הזה יבֻלע גם להריונה, וַתָּצֶק לו בדבריה כל הימים, ותאלצהו כי יִגְלֶה אֹזֶן הנשיא את דְבַר חתונתם, “לא נעלם ממני” הוסיפה שרה לדַבר, “לא נעלם ממני כי בְּהִוָדַע דְבַר חתונתנו לאביך הנשיא, יתרגז אף יתקצף בתחלה, אך בזאת אני בטוחה כי לאחרונה תתגבר אהבת בנו, יורש העצר, על קצפו וזעם אפו, עד כי ישוב ירחמהו ויוסיף אהבתו, ומה גם ביָדעו כי עוד מעט יְחַבֵּק נכד יקיר בזרֹעותיו, וישעשע ילד שעשועים על ברכיו –.”
“הֵן צָדַקְתְּ, רעיתי!” ענה רודאלף, “הן צָדקת בדָברך כי אבי יאהבני אהבה עזה פי שנים מכל אהבת אב לבנים, אפס כי בדבר כזה אשר הוא נגד חֻקֵי מלכי ארץ ורוזנים, לבבו חזק כחלמיש צור, וגם סערת אהבת אב לא תסערהו ממקומו –.”
על הדברים האלה ענתה שרה באכזריות לבה ותאמר: “הלא אנכי חֲבֶרְתְּךָ ואשת בריתך אשר ארשתני לעיני ה' ולעיני אנשים, ולמה זה אַסתיר זאת עוד? ואף גם זאת כי עוד מעט ולא אוכל להצפין עוד את הריוני! ומי זה יַמריצני להעלים מעיני כל, דבר אשר הוא לי לְחֶרְפָּה וקלסה, כי לכבוד ולגֵאה ולגאון, אשר בו אתפָּאר נֶגדה נא לכל נשֵׁי שועים ונגידים? –.”
רודאלף נלחץ בין המצרים, אהבתו לשרה – עוד בגלל הריונה – הכבידה עליו אַכְפָּהּ למלא את שאֵלתה, ויראתו מאביו עצרתהו מהפיק את זממה, ויהי כמתעתע. ותם מלא את דברי שרה אחותו, ויאמר: “הן ידעת אדוני רודאלף גיסי כי אין איש אשר יוכל לְפַתֵּחַ את חרצובות ברית חתונתך עם שרה אחותי, וגם אביך הנשיא לא יוכל לעשות כזאת בלתי אם לגרש אותך ואת רעיתך מעל פניו, אך הוא אֹהב אותך אהבה רבה ולא יעשה כדבר הרע הזה, וְיִבְחַר לשאת ולסבול דבר כזה אשר לא ישֻנה ואין חליפות לו –.”
אמנם כל אלה לא הרגיעו עוד את לבב רודאלף, ולא יכלו להָפיג את אימת אביהו וזעמו מקרבו. בין כה וכה צֻוה תם לנסוע בדרך, מהלך ארבעה עשר יום, לפקוח עינו על אֻרְוֹת הסוסים אשר להנשיא. הַמַלְאָכוּת הזאת היתה לשִׂכִּים בעיני תם, וַיֵצֶר לו לעזוב את שרה במבוכה רבה כזאת. ושרה התעצבה גם שָמחה בלבה על מַהֲלָכוֹ זה, כי אף אם רחק ממנה אָחִיהָ איש עצָתה בצר לה, בכל זאת טוב הדבר כי עיניו לא תראינה את זעף הנשיא, ואזניו לא תשמענה את ריבות שפתיו ורעם קול קִצפו בהגלות נגלות לו התעלומה הגדולה הזאת –.
שרה הבטיחה את אחיה לכתוב לו יום יום מכל החדשות אשר תצמחנה בהיכל הנשיא על אֹדותיה, גם נדברו שניהם לכתוב בכתב מוּזָר אשר לא יבינהו איש אחר זולתם. והדבר הזה יעיד לנו כי שרה כתבה דברים רבים לאחיה גם מבלעדי אהבתה את רודאלף – כח באמת לא עָצרה גם שלהבת האהבה כּחַ לחָמם את הקרח הנורא אשר בלב האשה המבישה הזאת, אשר כל ישעה וכל חפצה רק לְהִכָּבֵד ולשאוף הון בלי הפוגות. הריונה לא הֵרַךְ את לב האבן אשר בקרבה, אך היה עוד כלי חפץ בידה להטות על ידו את לב רודאלף לכל אשר תחפוץ. עלומי רודאלף וימי נעוריו, אהבתו אליה כי עזה כמות, ותלאותיו העצומות אשר מצאוהו לרגלי שרה ונִכלי עָרמותיה, הן כל אלה לא הֵעירו רחמים בלבב שרה, ונהפוך הוא, כי היא התאוננה תמיד במכתביה הערוכים אל תם, כי רודאלף הוא יָרֵא ורך לבב כשפן, וַתִּלְעַג לו על אשר הוא חָרֵד תמיד כנער קטן מפני זעם אביהו המאריך ימים עד בלי די. סוף דבר כי המכתבים אשר הריצו האח והאחות ביניהם, נתנו עֵדֵיהֶם כי כל עָרמת לבבם ונכלי תחבולותיהם בדבר החתונה עם רודאלף, כל אלה היו רק בַּעֲוֹן בִּצעם ואהבת המִשרה הטמונה בחֻבּם, לנחול כְּבוֹד מלכים, ולמלאות בתיהם אוצרות רבות ומטמונים גם אם באלה יחַבלו נפשות ידַכאו ישר לב וירמסו לארץ חיָתם –.
ימים מעטים אחרי אשר נסע תם לדרכו, נִקראה שרה אל משתה יהודית הגבירה אֵם רודאלף, אשר עָשתה בהיכלה לכל נְשֵׁי האפרתים אשר בגעראָלשטיין. נשים רבות ראו את שרה ותִּשתוממנה, ובקול דממה הִתלחשו אשה באזנני רְעוּתָהּ. והגבירה יהודית אשר גם לעת זקנתה לא כָהֲתָה עינה ולא כָּבדה אזנה, רָאתה את המבוכה אשר בהיכלה על דבר שרה, גם האֶזינה את קול מְלַחֲשות ההנה. ותקרא אליה את אחת מאַמהותיה, ותשאל את פיה על אֹדות הדבר הזה, והיא הִגידה לה כי אותות הֵרָיון נִראו בהנערה שרה ידידת נפשה. הגבירה הניעה בראשה ולא הֶאמינה כי נערה ישרה ויקרה כשרה תעשה דבר בליעל כזה, והיטב חרה לה על הדֹברת על שרה עתק וסרה, ומִפִּנַת הבית אשר ישבה שם הֵרימה קולה ותקרא: “שרה אהובתי! קִרבי נא הֵנה”. ובתחבולה עשתה זאת לבעבור תעבור שרה על פני כל הנשים עד הגיעה אליה, ולבעבור תראינה עיניהן כי שקר עָנוּ בְשָׂרָה לְבֹשֶת פניהן –. אך בפעם הזאת שָׁגְתָה הגבירה בתחבולתה זאת, כי נָתנה את שרה ידידת נפשה לְרַאֲוָה ולְדֵרָאוֹן כאחת הנבָלות – ולולי יראת כְּבוֹד הגבירה, כי אז לא יכלו כל הנשים להתאפק מקול קַלָסָה וָדֹפִי בַּעֲבוֹר שרה על פניהן, והיא גם כי היתה עוד לאֵל ידה להצפין את הֵרוֹנָה מעיני רֹאִים. עשתה בְ זָדוֹן וַתְּגַל זאת לעיני כֹל, למען הַכביד בזה את ידה על רודאלף ולאַלצהו לבַל יסתיר עוד את דְבַר חתונתו –. והגבירה יהודית אשר אָהבה מאד את שרה, ואשר הֶאמינה עד כֹּה כי היא עָלתה על הבָּנות בתֹם דרכיה וישרת מעלליה, השתוממה במאד מאד בראותה כי אמת תדַברנה כל הנשים ההן, וכי הנערה שרה הרה.
– – – – –
במֶשך הסִפור הזה נסַפר את אחרית דְבַר הַהֵרָיוֹן הזה אשר הֵסֵב צרות רבות ורעות בהיכל הנשיא. אך זאת נַגיד ונסַפר כעת כי הַזְמִירָה אשר נודעת היא להקורא, היתה בת רודאלף ושרה, אשר נולדה מהֵרָיוֹן זה, ואשר שניהם הֶאמינו כי מֵתה עליהם בִּתָּם זאת.
– – – – – –
יזכור נא הקורא כי רודאלף אחרי בַּקְרוֹ את הבית אשר ברחוב ההיכל, שָׁב אל הֵיכָלוֹ, ובלילה ההוא היה קרוא אל המשתה אשר עשתה לכבודו הגבירה המפֹארה… אשת השר…. ואל המשתה ההוא נִלַוֶה את הוד מלכותו, נְשִׂיא ראש בגעראָלשטיין, גוסטאַף רודאלף, אשר בבואו צָרפתה התחפש לאיש אפרתי אשר שמו אחיעזר.
לה: הַמִּשְׁתֶּה 🔗
בנשף בערב יום, בהגיע ראש אשמורה השניה, פָּתַח שֹעֵר, עול ימים לָבוש בגדי תפארה, את שער היכל נחמד ברחוב פלומעט, ומרכבה מרקֵדה רתומה לשני סוסים דֹהֲרִים, יצאָה דרך שערה ההיכל ההוא. על פִּנַת המרכבה מלפָניה, ישב רַכָּב רם קומה אשר ילבש על בשָׂרו אדרת שֵׂעָר מעֻלפת פַּחֵי זהב; ועל פִּנת המרכבה מאחריה, יעמוד מְשָׁרֵת גְדָל כֹּחַ וּגְבַהּ קוֹמָה כבן ענק, והוא לבוש אֶדר תכֵלת עם זֵרֵי כסף סביב לצוארו, ועל ידו נִצָב גִבּוֹר צַיִד אשר שְׂפָמוֹ יורה אֵימָה, וְאָדֹם ללבושו. לְנֹגַהּ הלפידים אשר בשני עֶברי המרכבה, יֵרָאֶה הנשיא הגדול רודאלף בהדרת יפעת הודו, על שמאלו יֵשב השר פֿאָן גרוין, וממולו השר הישר מורף אלופו ומיודעו מִנֹעַר.
“שָׂמַח לבי” אמר רודאלף, "שמח לבי בהבשורה אשר בִּשְׂרָה לי נעמי על דְבַר הזמירה האומללה אשר בכפר בוקעפֿאַל. דָוִד הרופא עשה נפלאות גדולות בְּרַפְּאוֹ את הנערה האֹבֶדֶת הזאת מִכֹּבֶד יד המחלה אשר נָגעה אל לבה, אפס כי אָבדה עוד עֵצה ממנו במה יסיר מעליה את רוח העצבת המתנוססת בה. “הַגֵד נא מורף אלופי”, הוסיף רודאלף דַבֵּר בפנים שוחקים, “הגד נא אם לא השתוממו בני הסיטע אשר האמניו כי נושא פחמים אתה, בראותם אותך כָּעֵת יושב במִרכבת כבוד ולבוש בגדי פּאֵר כאחד השרים הגדולים אשר בארץ….”
“אדַמה”, ענהו מורף, “אדַמה כי גם הוד מלכותו הֵעִיר השתוממות כזאת, לוּ הופיע כעת בהדר יפעת הודו לעיני בַּצְלוּת הַצְלֶלְפּוֹנִי אשת אלפֿערד פיפלעט הַשׁוֹעֵר, לבעבור חַלֵץ את נפש בעלה ממצולות המעלאַנכֿאָליע”….
“הוד מלכותו”, אמר השר גרוין, “הוד מלכותו שִׁוָה לנגדנו את תמונת הַשֹׁעֵר פיפילעט וכל הליכות דרכו, עד כי אדַמה לראותו פנים אל פנים בשִבתו בביתו המָלא עשן, ומִגבעתו הַבָּלָה – אשר לא יסירנה כל הימים – יורדת על עיניו. ולבי יאמר לי כי אנכי מִלאתי את מַלְאֲכוּת הוד מעלתו בהַמציאי לו את הבית אשר ברחוב ההיכל, ואשר אקַוה כי שם יִגָלו לעיני הוד מלכותו ספוני תולדות אֲבוֹת הזמירה גם עקבות זערמען בן נעמי” –.
“רב תודות לך, ידידי”! אמר רודאלף אליו, “כי בבית ההוא מצאתי יותר מאשר קויתי” –.
“שָׂאֵנִי, הוד מלכות”! אמר מורף, “כי אשאלה את פיך אם נודע לך אל נכון כי רופא האליל צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי הוא פאָלידאָרי כֹּהֵן אוֹן” –.
“לא אֶפסח על שתי הסעפים כי הוא האיש הבליעל, ולפֶלא בעיני מדוע לא הגדת לי עד כֹּה כי הוא יושב בפאַריז ימים רבים” –.
“אנכי לא חָפצתי להעציב את רוחך בְּזֵכֶר הנָבל הזה…” ענהו מורף, ופני רודאלף נפלו מאד, על חלקת מִצחו נִקווּ קמטים, ועל אור עיניו שָׁכנה ענָנה, וַיִדֹם עד הגיעו אל היכל הגבירה אשר בו המשתה בלילה הזה.
כל החלונות אשר להיכל הגדול ההוא, נוצצים לאור הלפידים הרבים וְהָאוֹרִים העצומים אשר בתוך ההיכל פנימה. משרתים רבים לבושים בגדי כָבוד, נצבים על יד הַמִסְדְרוֹנָה וְהָאוּלמים עד ההיכל הראשון אשר הגבירה….. ובעלה השר… חִכּוּ שם לְקַדֵם את פני רודאלף. עד מהרה באה מרכבת רודאלף בחצר ההיכל, ואחד הסריסים מִהֵר ויגד זאת להגבירה, והיא עם בעלה חרדו לקראת נְשִׂיא געראָלשטיין וַיְקַדְמו פניו בתודה.
“הוד מלכות”! אמרה הגבירה אליו, “תִּקְצֹרְנָה שפתי להביע לך תודות על הכבוד הגדול הזה אשר כִבדתני לבוא על המשתה אשר הכינותי בלילה הזה”.
“הטרם תדעי, גבירה! כי מגַמת פני תמיד לעשות רְצוֹנֵךְ וכי יעלוץ לבי להודיע לבעל נעוריך מה רַבָּה אהבָתי אליו, כי ידיד נעורי הוא,”
“מה רב טובך, הוד מלכות!” ענהו השר… “מה רב טובך כי לא שָכחת עוד אהבת נעורים, ומִמְרוֹם שִׁבתך תַּשפיל עוד להתעלס בִידִידוּתִי –.”
“יְהִי זִכְרוֹנִי ברוך כי הוא אֹצֵר בתוכו רק הדברים אשר נעימים הם לנפשי”.
“מה רב אָשרך, הוד מלכות!” אמרה הגבירה, “כי נֵחַנְתָּ בזִכָּרוֹן טוב כזה –.”
“האין זאת, גבירה? על פי זכרוני המאֻשא, אהי שָׂמֵחַ גם אחרי שנים רבות בזָכרי את הָעוֹנֶג הכביר אשר נָחלתי במשתה הזה, אשר עשתה אשה חכמה וטובת טעם וָשֶׂכֶל כמוך, גבירה!”
“קטֹנתי מכל התהִלות האלה, הוד מלכות!” ענתה הגבירה.
“שִׁמעי נא, שָׂרָתִי! לשֵׁמע אֹזֶן שמעתי כי אַתְּ בתבונות כפיך ובחכמתך כי רבה נָטַעְתְּ גן עדָנים מלא פִּרחי חמד וכל שְׂכִיוֹת החמדה, אשר גם בַּחֹרֶף יתן הוד והדר כבימי האביב – ונפשי אִוְתָה להתענג בחֹדש יאַנוּאַר הקר הזה, כבחֹדש מאַי המֵשיב רוח כל חי – על כן הואילי נא, גבירה, לַנְחֵני ולהַראני את הפֶלא הגדול הזה –.”
הגבירה ורודאלף הלכו אל גן החרף, ובעל הגבירה לקח דברים עם האדון מורף והשר פֿאָן גרוין יודעיו ומַכִּירָיו מאז.
לו: הַפְּגִישָׁה 🔗
גן החֹרף אשר כוננו ידי הגבירה…. הוא אחד מִמִפְלְאוֹת מעשי ידי אדם, ורודאלף התפלא מאד לראות הֲדַר יפעת האביב בעִתותי החֹרף, ונפשו נִמלאה עליצות וגילה נִצחת בהתבוננו הוד פִּרחי חמד וערוגות בשָׂמים בגן עדָנים ההוא, חֶמדת עֵצָיו המעֻלפים עָלִים ועפאים ומסֻבּלים תפוחי זהב ופרי הִלולים הנותנים ריח ומַרהיבים עִיִן בִּיפִי הדרת זִיוָם….. רודלף לא יָכל להתאפק, ויקרא בתמהון לבב: “לולי רָאתה עיני את פלאי גן החֹרף הזה, כי עתה לא האמנתי כי יד אדם לעצר כֹּחַ לָטַעת גן עֵדֶן כזה שחֻברו לו יחדו כל משכיות לבב וכל שכיות החמדה –. יִקָבְצוּ נא הנה ראשי המליצים וְהַצַיָרִים ויראו אם יוכלו לְהַתְוֹת על הגליון בעט סופר וְשָׁשַׁר, מחמדי בת עין כאלה אשר עשתה ידך ביתרון הַכשר דעת וטוב טעם ושכל! –.”
ברגע ההוא נִראתה שרה אחות תם עם אשת השר הארווילע בגן חֹרף השה, ותשאנה עיניהן ותראינה את הנשיא רודאלף מְדַבֵּר עם הגבירה… אך רודאלף הֵסַב עיניו מהן כאילו לא התבונן אותן.
“הנשיא מַרבה שִׂיחה עם הגבירה”, אמרה אשת הארווילע אל שרה, “עד כי לא הִתבונן בָּנוּ”.
“אך תאמיני זאת יְמִימָה”, הֵשיבה שרה לִרְעוּתָהּ אשת הארווילע, “הנשיא ראה אותנו היטב; אך הוא ירא אותי; רוחו זרה לי תמיד”.
"נפלאת היא בעיני למה זה ועל מה זה זרה רוחו לך? ואני הוכחתיו פעמים רבות על אֹדות הדבר הזה, אך הוא ענָני בכל פעם לאמר: “אני ושרה נִשנא זה את זה שנאת מָוֶת”, ובדברו שָׂחַק וְרָגז, ויוסף לדבר: “אנכי נָדרתי לבלתי דַבֵּר אִתָּהּ כל ימי חיי, והנֶדר הזה קֹדֶש הוא לי!. ולא אכחד כי עָמָל הוא בעיני למצוא את החידה הזאת5”.
“על דברתי כי הנסבה להשנאה הזאת קטנה ונְקַלה היא, ולולי יגגורתי לגַלות על ידה גם סןד איש אחר, כי אז כבר הודעתיך הנסבה הזאת –. אך מה לך, חמדת לבי! כי תעמיקי חֲשׁוֹב מחשבות נוּגוֹת”? –.
“אין דבר, שרתי! זולת כי חֹם הבית אשר יצאנו משם הִכאיב את ראשי, נשב נא פֹה רגעים אחדים – וכאב ראשי יֶחדל ממני”.
“צָדקת ידידת נפשי! נשב במקום סֵתר הזה, והאיש אשר נפשו כלתה לך, יסֹל לו מסלות וימצא אותך גם במסתר הזה” –.
“חדלי לך, שרתי, מִדַבֵּר דָבר על אֹדות האיש ההוא!” ענתה ימימה בְּבֹשֶת פנים, וַתּוֹרֶד ראשה ארצה.
“העוד לא תאמיני בי, מחמד עיני”! שאלה שרה בתלונה.
“האנכי לא אאמין בך”? ענתה ימימה בפנים זועפים; “הלא אנכי גִליתי לפניך רזי לבי ומסתרי בתי נפשי! האין זאת”? –.
“אם כן הדבר, למה זה תמָאני דבר על אֹדות האיש הנכבד קאַרל ראָבערט, היש את נפשך לענותו ולהציק לו עד רדתו אָבֵל שאולה”?
“חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה”!
“אַתְּ לא תדעי תכונות נפשו – אם תוסיפי עוד להחלות את לבו בתוחלת ממֻשכה, כי אז תִּגְוַע נפשו, וְחַיָתוֹ בעצבת! הוא אֹבֵד ואומלל מִנֹעַר, אך עוז רוחו יקמהו ויעודדהו מעודו – אפס כי עתה… עתה כי תַשְׁלִי אותו זה שלש רגלים… עתה יפול שדוד!… ורק אַתְּ, בתי! רק אַתְּ הֲסִבֹּת בנשפו… אי שמים! למי תָּרֵעִי אם תֵּרָאִי פני איש טהר עינים ובר לבב כזה? הלא זה האיש קארל ראָבערט, איש מכֻבד הוא, איש אשר שְׁאָר רוח לו, תמים דעות ובעל נפש ישרה”! –.
“לא אפונה בתכונותיו היקרות, אך הלא ידעת כי לא הן כי אם עצבָתו העזה ומחלת לבבו הֵעירו בי חסד וחמלה…”
“ומה יקר חסדך זה אשר תפליאי לְגֹוֵעַ וְאֹבֵד ומר נפש כזה! – תני תודה אם לא יאות למשוך חסד לאיש כזה, איש אשר עיניו היפות והטהורות, מַראות מלֻטשות הן אשר בעדן תשקפנה תכונות נפשו הישרות והיקרות”….
“בי שרתי! נַחדלה נא מִדַבר על אֹדות האיש הזה”.
“ומדוע”?
“יען כי לבי עלי דוי בספרך לי איך שחה לעפר נפשו בתגרת יד עצבתו העזה”.
“האמיני לי כי איש כזה אם תתקפנו יד יגונו, ישלח יד בנפשו ובחשך יְרַפֵּד יצועו” –.
“השבעתי אותך, שרתי, לבל תוסיפי עוד דַבר אֹדות זה! – נדבר נא על דבר האיש אשר שונא הוא לך שנאת מָוֶת” אמרה ימימה ותתחזק להצהיל פניה, נדברה נא אֹדות הנשיא רודאלף אשר לא ראיתיו זה ימים רבים. התדעי, שרתי! כי הוא נושא חן בעיני כל רואיו, ולא אכחד כי גם אנכי, אשר כנויי הכבוד ופקֻדת בני מרום עם הארץ, לא ירהיבו בנפשי כל רגש יְ קָר, גם אנכי אכבד מאד את הנשיא הזה, ואדם אַיִן אשר מצא חן בעיני כמוהו."
שרה לטשה בסתר עין חֹדֶרֶת על אשת הארווילע, ותוסף לדבר:
“תני תודה, ימימה יקירתי, כי רוחך ינוד תמיד כנוד הקנה במים, כי אַתְּ תתפלאי ותכבדי הוד הנשיא, גם תברחי מפניו חליפות. לפני חדשים מעטים בבוא הנשיא פאריזה, דבקה נפשך בו, עד כי לא אכחד האמת תחת לשוני – עד כי יגורתי רגע קטן לבל תִּשָׁבֵת מנוחת לבבך על ידי הנשיא הזה….”
“תשואות חן לך, שרתי!” הֵשיבה אשת הארווילע בפנים שוחקים, “תשואות חן לך כי אַתְּ פקחת אז את עיני לראות כי שגיתי ברואה – בסַפרך לי ענינים רבים על דבר הנשיא הזה, אשר בשָמעי אותם נהפך הנשיא בעיני לאיש מָשְחָת אשר איננו שֹׁוֶה את הַחֵן והחסד אשר אָצלתי לו – אך זאת לא אוכל כַּחֵד כי הנשיא לא צָדָה להפריע את מנוחת לבבי, כי מהיום ההוא אשר גִלִית לי את הֲליכות דרכו, הוֹקִיר הוא את רגליו מִשַׁחֵר את פָּנַי בחדר מושבי אף כי מַהלכים לו בבית בעלי תמיד –.”
“לזֵכר בעלך, אשאלה אם גם הוא פה בבית המשתה!.”
“לא! הוא לא אבה לעזוב את ביתו.” ענתה יְמִימָה ברוח נבוכה.
“למראה עיני לֹא יֵשב בעלך בסוד עליזים רק לעתים רחוקות.”
“כן, לפעמים יבחר לָשֶבת בית מהתערב בשמחת עליזי לב.” ענתה אשת השר הארווילע והכרת פניה ענתה בה כי רוחה זרה לזכר שם בעלה. שרה הֵבינה את הטמון בחֻבה, ותאמר: "בראותי את בעלך בפעם האחרונה נפלאתי מאד על חִוְרַת פניו וְלִבְנַת לְחָיָיו, ולא ידעתי מה זה היה לו?.''
“הוא” – הֵשיבה ימימה – “הוא איננו בריא אולם כמשלש חדשים.”
“סִלחי נא לי ידידתי אם לא אוכל להעלים ממך דְבַר אמת: כי מִדֵי ידֻבר באזניך על דְבר בעלך, יֵרָאוּ אותות חרדה ותמָהון על פניך – האין זאת חמדת לבי?.”
פני ימימה לא שֻׁנוּ לדברים האלה, כי בכל עוז הסתירה את מבוכתה מעיני שרה, אך שרה, היטיבה לראות כי בכל זאת אָחֲזָה זלעפה חרישית את ימימה ושפתיה נעות לְאִטִי. אפס כי שרה יראה מהפציר עוד בה, פן תִּגָלֶה מזמתה הרעה לעיניה, ותאמר בחָפזה: “חי נפשי, ימימה, כי מדי ידֻבַּר אֹדות בעלך, יִפֹּל אור פניך, וְגֹעַל נפש גם מֹרַת רוח יִוָדְעוּ בכל יְצוּרֵי גִוֵךְ. אין זאת כי אם הוא איש קַנָא כערבי במדבר, גם איש זַעַף ובעל תלונה כל הימים! –.”
“אין זאת, גבירה!” השיבה ימימה, “בעלי איננו בעל קנאה ובעל זַעַף ותלונה –.” אך פתאם עָצרה במלים רגע קטן, ואחרי כן קראה בקול פחדים: “אהה! כי ההערצאָג פֿאָן לוצענאי, איש נבער מדעת, אשר למשא הוא בכל מקום הֵרָאותו, ואשר הוא רֵעַ ומודע לבעלי, האיש הזה – הנה הוא הולך שם מנגד! ומי יתן ולא יראה אותנו בזה! עמל הוא בעיני לדעת מֵאַיִן הוא בא הֵנה? אנכי הֶאמנתי כי רחוק הוא מזה מרחק רב מאד! –.”
“גם אנכי”, אמרה שרה, "גם אנכי שמעתי כי לפני חמשה חדשים הרים פעמיו לארצות המזרח וִיאַחֵר שם שנה או שנתים, ולמה זה מהר לשוב לביתו? הה, נפשי יודעת כי תשובתו הנמהרה הלזו, מחלת לב היא ודאבון נפש לאשת נעוריו, אף כי הוא לא יָנִיא אותה מעשות כל מה שלבה חפץ, גם בשבתו בביתו – אמנם לא לה לבדה הֵרַע ההערצאָג בתשובתו אל ביתו, כי אם גם להאדון פֿאָן סאינט רֶעמִי " –. זה דברה שרה ותשחק שחוק אכזרי מאד.
“אל נא, שרתי, אַל נא תַרבי לדַבר דברי בלע כאלה, אך אִמרי כי ההערצאָג הֵרַע בתשובתו לכל בני אדם בהיותו עליהם לְמַשָׂא בדרכיו הַנְלוֹזִים ובמשחקיו הנפתלים ודבריו המלאים הוללות וסכלות מרבה להכיל –.”
“צר לי כי אַתְּ, חמדת לבי, תְּדַמִי כי אנכי דֹבֶרֶת דברי בלע על אשת ההערצאָג ועל האדון סט-רעמי אהובה – האמיני לי, ידידתי, כי רק הֵד קול כל באי שער פאריז דֹבר בי! והם יוסיפו עוד דַבר כי האדון סט-רעמי, אשר הוא נִצָב לִמְשֹׁל בנים שובבים מְפַזְרֵי הון בעיר הזאת, ואשר על מרבית פזרונו יתפלאו כל עשירי עם, הוא הוא איש עני ואביון, ורק אשת ההערצאָג פֿאָן לוצעני, אשר היא עשירה מאד וְרַבַּת אוצרות, רק היא תֹמֶכת ידו…..”
“יִסָכרו פיות דברי שקרים!” אמר ימימה בתלונה.
"לא עלי קללתך, בתי! כי לא אנכי בָּדיתי זאת מלבי, רק – כאשר אמרתי לך – הֵד קול יושבי פאריז דֹבֵר בי –. אך אהה! כי ההערצאָג ראה אותנו. הנה הוא בא – ועלינו להטות שכמנו לסבול כל אִוֶלֶת האויל הזה! אנכי לא ידעתי ילוד אשה אשר יהיה למעמסה על כל יודעיו, כהאיש הזה: הוא ישמח בְּאִוַלְתּוֹ תמיד, פיו ידַבר לפעמים נבָלה, ישחק בהַביעו פתַיות וסכלות, וקול שַחקו ירעם כרעם בגלגל עד כי אזני שומעיו תחרשנה. בראותו כלי יקר או בגד תפארה, לא ינוח ולא ישקוט עד כי יְשַברם, יקרעם וירמסם ברגליו וישמח עוד במעשיו אלה.
ההערצאָג פֿאָן לוצעני, אשר הוא נֵצֶר מאחת המשפחות הָרָמוֹת וְהַנִשָׂאות בצרפת, ואשר הוא עוד צעיר לימים, ולולי חוטמו הארוך והמעֻקל וְהַשָׂרוּעַ, היה בעל פנים יפים. ההערצאג הזה הלֹך ילך תמיד כרוח סער מתחולל ויגעש וירעש בכל מדרך כף רגלו, יריע, יצריח, ישחק, יֵהוֹם, גם ידַבר לפעמים דברי נבָלה וְלָצוֹן כֶּאֱוִיל שֹׁגֶה וָפֶתִי, עד כי לרגעים ישים רק כבוד שְמו מֶתֶג וָרֶסן בפי כל רואיו לבלתי יָרוק בפניו ולבלתי שַׁבֵּר כל עצמותיו, ומה גם לתת בפי לו מהלכים בין רוזנים ונדיבים ובני מרום צרפת –. כל רואיו, ינוסו מפניו כמפני הארי, ואוי לאיש אשר נפל בעצומיו! אפס כי ברוב דבריו ולהגו הרב, לא אָצַל מפיו לפעמים גם דְבַר אמת –.
עוד אחת מדרכי ההערצאג הזה, היתה לבדות מלבו חליים רעים ונאמנים ולטפול אותם על אנשי בריתו ומיודעיו, ולהעיר על ידי זה זעוה וזוָעה בלבות כל שומעיהם, והוא הֵעִיר רחמיו לָנוּד למֻכֵּי אלהים וּמְעֻנִים ההם בפני קהל ועדה, גם היה אמיץ לב לבלתי יְרָא אחרית דְבַר המַהתלות הנמבזות ההן אשר יהתל באנשי שלומו, ופעמים רבות ערכו האנשים ההם אִתּוֹ קְרָב6 על כי הֵתַל בם, אך הוא באחד ואין מי ישיבנו מדרכו.
וההערצאָג הזה בראותו את הגבירה שרה ואת ימימה אשת השר האַרווילע, הִצהיל את קולו בשחוק מורה מאד, ובטרם קָמו ממושבן לנוס, הקדים הוא לרוץ לקראתן, ויתיצב עליהן ויקרא בקול רם:
“הוֹ! הוֹ! מה כל אלה? מה זה תראינה עיני? ימימה היפה בנשים ברחה לה מבית המשתה? היתכן דַרכך זאת? הידד! מה נעים גורלי כי שַׁבְתִּי מאחרית ים לרפאות את משובת אשת הארווילע! שובי, שובי השולמית! שובי נא לבית המשתה ומחזה בך! ואם תמָאני ותהי סֹרֵבָה, אזי אקומה ואסובבה בּשוָקים וברחובות, ואקרא בגדון בלי חָשָׂךְ כאיש אשר רוח רעה תְּפַרְפְּרֵהוּ, גם אָרים כשופר קולי כי נאבד ממנו אוצר כל כלי חמדה” –.
אחרי דַבְּרוֹ את הדברים האלה בקול המולה ורעש גדול, התנפל על היריעה אשר ימימה יושבת עליה, וַיִשָעֵן על קיר הבית, וינח רגלו השמאלית על ברכו הימנית, ויאחזנה בידו.
“הֲשַׁבְתָּ מקאָנסטאַנטינאָפאָל, אדוני?” שאלה ימימה בְּהִנָזְרָהּ אחור.
“הגם לך חָרָה על דבר תשובתי הנה כאשר חרה זאת לאשתי עד כי לא חָפצה ללכת אתי יחד על המשתה הזה…”
“בי אדוני! אל נא תרימה כה קולך בכח, וּשְׁבָה נא במנוחה!”
“הוֹ! הוֹ! הנחר גרוני או אם אין בי כח להרים במרום קולי?” הוסיף ההערצאָג לדַבר בשְׁאוֹן והמולה גדולה, בחלצו את רגלו מידו, ויתופף באצבעותיו על גב מִגבעתו בקול רעש.
“אחלי, שֵׁב נא במנוחה, אל תִּגַע בצרור הפרחים אשר בפארי, אל תשלח ידך אל בָּתֵּי הנפש, ואל נא תּנַתקם ותשברם כמשפטך תמיד.”
“אם אך שאלה קטנה כזאת אַתְּ שואלת ממני, הֵרָגְעִי נא! ודעי לך כי צרורות פרחים רבים נִתַּקְתִּי, ובתי נפש למכביר נפצתי לרסיסים, וזה מעט הפיצותי לכל רוח את אגֻדות הפרחים אשר היו בפארי השביסים אשר לאשתי –.”
ובדַבר ההערצאג את הדברים הטובים והנחומים האלה, שלח את ידו ויחזק באחד הפרחים אשר בראש אשת הארווילע וינַתקהו ויפילהו ארצה בקול שחוק אדיר וחזק, עד כי חשבה ימימה לנוס מפניו, לולי ראָתה כי קאַרל ראָבערט (שר האלף בפי אשת פיפילעט) הולך למולה מקצה הגן, ותירא פן יחשוב הרואה כי היא תְּקַדֵם את פניו, ובכן נשארה על מקומה אצל ההערצאג.
וקאַרל ראָבערט הֹלֵךְ הָלֹךְ וקרוב; והוא רם קומה ויפה תֹאר, עיניו כעין תכלת השמים ויושבות על מִלֵאת, ושערות ראשו צהובות ותלתלות וכעגילי זהב תתגלגלנה סביבות צוארו הַלָבָן כלבנת הבדֹלח, אך הליכותיו ותנועותיו תעידינה כי חֲסַר לב הוא ואיש נבוב. כראותו את ימימה שִנָה פתאם את חֲזוּת פניו, ויתחפש כאיש נַענה ונִדכּה אשר רוח עצבת מתחוללת בחֻבוֹ וְחִצֶיהָ השנונים נִחתו בכליותיו, וימימה האמינה כי באמת איש גֹוֵעַ ומר נפש הוא כאשר סִפרה לה שרה, ותחמול עליו מאד כטובת לבה וכיקרת רוח נדיבתה.
ברגע ההוא ראה ההערצאָג את קאַרל ראָבערט, וישא קולו ויקרא: “שלום לך, ידידי! זה ימים רבים, מעת אשר היינו שנינו בבתי הרַחצה, לא שבעתי שמחות את פניך – אך מה לך, ידידי? מדוע אתה ככה דל? הלא תגיד לי”!.
קארל ראבערט הֵעִיף עַיִן מפיקה עצב על אשת השר הארווילע, וישב לההערצאָג פֿאָן לוצענאי אמריו: אהה אדוני כי הָחליתי"…..
“אי ידידי”! צעק ההערצאָג, העוד לא נִרְפֵּאתָ עד כה מֵחֹלַת הַשִׁלְשׁוּל? הה, הֲרֹפֵא אין בפאריז לעצור מִפְתח בָּטֶן?"
השאֵלה הנתעבה והנֶאלחה הזאת היתה כמהלומת רעם ללב קארל ראבערט עד כי עָמַד מְשׁוֹמֵם ונפעם, וַיִדֹם; אחרי רגע קטן נהפכו פניו לפני לְהָבִים מִקֶצֶף וָרֹגֶז, ויתן על ההערצאג בקול עֹז, ויאמר: “אם דעת שלומי תחפוץ, נתראה פנים למחר בבקר, ואקוה כי יִוָדַע לך כי בָּרִיא אולָם אנכי”! –.
“כן, ידידי”. ענהו ההערצאג בתם לבבו, “מחר אשלח אליך לדרוש שלומך”.
קארל ראבערט לא ענהו דבר, וילך לו.
“ראי נא, שרתי”! אמר ההערצאג אל שרה, “ראי נא, אנכי לא ידעתי מה היא מחלת קארל ראבערט, אך בחכמתי שערתי גם לא שָגיתי כי מִפְתַּח כֶּרֶשׂ הוא חָלְיוֹ – הגידי נא, שרתי! אם אַתְּ נבוּנות כה לדעת כדבר הזה? הלא הכרת פניו לא ענתה בו כי מחלת השלשול תציקהו!” –.
שרה הֵסַבָּה פניה מנגדו, ובחָזקה יָכלה להתאפק משחוק, אך נפש ימימה יָרעה לה בראותה כי חרפה שָברה לב האיש קארל ראבערט אשר נקלה לעיני אהובת נפשו, גם חרדה לאחרית הדבר פן יערוך הֶעָלוּב קְרָב עם ההערצאג אשר בָּזָה לו די בזיון וקצף. אחרי כן קמה ימימה בחפזון, ותקח את יד שרה, ותלך אחרי קארל ראבערט ותשיגהו, ותאמר אליו בלחש בעברה על פניו, לאמר: “למחר בשעה הראשונה אבוא אליך” –. אחרי הדברים האלה שבה היא ושרה אל בית המשתה, ומשָם שבה אל ביתה.
לז: אֵחַרְתְּ לָבוֹא 🔗
רודאלף שם על לבו להתחקות בבית המשתה על שרשי דבר עצבָתו אֹדות ימימה אשת השר הארווילע ידידו, ולדעת אם נכונה השערתו אשר שָעַר בנפשו על דברת האשה הזאת עם קאַרל ראָבערט. ועל כן הלך רודאלף – אחרי עָזבו עם הגבירה…. את גן החֹרף – לבקש את ימימה בכל חדרי בית המשתה, אך לא מצא אותה, וַיָשָב שנית אל הגן ויעמוד רגעים מעטים על המעלה הראשונה אשר בגן, ועיניו ראו את כל הנעשה בקאַל ראָבערט אחרי אשר הִכְלִימוֹ ההערצאָג פֿאָן לוצעני. ויתבונן כי ימימה הביטה בעיני אהבה וחמלה אחרי האיש הנכלם ההוא, ולבו אמר לו כי האיש היפה ההוא, הוא שר האלף. אך למען דעת אם לא שגה ברואה, קרא אל מורף, ויאמר לו: "שור נא את האיש ההוא העומד ממולנו בפנים צֹהלים ואשר משכמו ומעלה הוא גבוה על כל הנצבים שם, והיה כאשר יָחֵלו המנגנים לנַגן וְהַמְחֹלות לָחֹל, תתחמק ותתיצב בלאט אחורי האיש ההוא, ותאמר בלחש את הדברים האלה: “מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אַתְּ חַיֵי רוחי ואור חַיָי!. ואם יַסֵב האיש את פניו, אזי תתנכר לו כיד חכמתך לבל יכיר כי מפיך יצאו הדברים האלה”.
“עמל הוא בעיני למצוא פתרון החידה הזאת, אך פקודתך, הוד מלכות! אשמור לעשות” אמר מורף וילך ויעש ככל אשר צוהו רודאלף, והאיש ההוא – הלא הוא קארל ראבערט, שר האלף בפי אשת פיפלעט – מִהַר וַיַסֵב פניו כשמעו את הדברים האלה אשר דִבֶּר בַּבַּיִת אשר ברחוב ההיכל באזני אשת השוער פיפילעט, וישתומם במאד מאד למשמע אזניו. אך מורף לא הֵנִיעַ יד ורגל ולא הֵנִיד עפעף, עד כי לא האמין האיש קארל ראבערט כי מפי שר נכבד ונשוא פנים כזה יצאו הדברים האלה. ומורף שב אל רודאלף ויאמר: “הוד מלכות! דבריך אשר שַׂמְתָּ בפי לדַבר באזני האיש ההוא, הרגיזו את לבבו עד מאד, וַיִפֶן כה וכה בפנים לְהָבִים ובתמהון לבב – אין זאת כי אם קסמים ביד לשונך, הוד מלכות”!.
“כן הוא, ידידי! הם גִלו לי רָז נעלם אשר לי לדעת אותו”.
רודאלף לא פסח עוד על שתי הסעפים כי ימימה בָגדה בבעל נעוריה ותעגב על האיש אשר פי פיפילעט יקבנו בשם שר האלף, ועל כן תְּבַעֵת רוח רעה את השר הארווילע ידיד נעוריו, כי עזה קנאתו לאשת חֵיקו הַבֹּגֵדָה, גם נִחש כי יד שרה הסוררה היתה במעל הזה להתעות את ימימה רְעוּתָהּ מני דרך –.
בהיות רודאלף אחוז בסבכי רעיונות כאלה, נגש אליו השר פֿאָן גרוין, ויאמר: עשיתי כאשר ציויתני, הוד מלכות! ודרשתי וחקרתי לדעת מי היא אשת ההערצאג אשר ראשי אותות שְׁמָה הם אות' ג ואות ל? וַיִוָדַע לי כי היא הגבירה ממשפחת נ ערמאנט אשת ההערצאג פֿאָן לוצענאי, היא איננה בבית משתה הזה, אשר לפני חמשה חדשים נסע מזה לארצות המזרח מהלך שנה או יותר, ולפני שלשה ימים שב לביתו פתאֹם לפתע אשר לא שָׁעַר זאת לב כל יודעיו ומכיריו".
הקורא הנעים יזכור נא כי בעת אשר היה רודאלף במעלות הבית אשר ברחוב ההיכל על יד בית צֶזאַר בראַדאַמאַנטי, מצא שם מטפחת אשה רטובה מזרם דמעות ועל כנפה משֻזרות אות נ ואות ל, וממעל להן עטרה כעטרת ההערצאגים. והשר פֿאָן גרוין חקר ודרש, על פי פקֻדת רודאלף ומבלי דעת למה זה ועל מה זה, וימצא כי היא אשת ההערצאג פֿאָן לוצענאי, כאשר ספרנו בזה. ורודאלף, אף כח מוּזָרָה לו האשה ההיא, התפלץ מאד בלי רצונו בשומו על לבו כי אם המתיקה היא עם רופא אליל ההוא סוד – אשר הוא למראה עַיִן הכהן פאָלידאָרי – אזי היא ברעה גדולה לא תדע שַׁחרה, כי להבליעל ההוא נודע, על פי הַפִּסֵחַ הקטן אשר יצא בעקבותיה, מי היא, והוא יעשה על ידי הסוד אשר גִלתה לו, מעשים אשר לא יֵעָשׂו –.
“עוד דבר לי אליך, הוד מלכות”! אמר השר פֿאָן גרוין.
“דַבר נא, ידידי”!.
“השר… אשר גָלָה את אזני מי היא אשת ההערצאָג אשר אִוִיתָ לדעת, הוסיף עוד סַפֵּר כי תשובת ההערצאג לוצענאי לביתו היתה לדאבון נפש ולמֹרת רוח לאשת בריתו ההיא. גם לאיש צעיר לימים וראש כל בחורי חמד בפאריז אשר שמו הוא הגביר פֿאָן סאַינט רעמי, ולזֵכר שֵם הגביר הזה, שאלני השר… ידידך אם ייטב בעיני הוד מלכותך כי יַצִיג הוא לפניך את הגביר פֿאָן סט-רעמי אשר חָבֵר הוא למלאכי צרפת בגעראָלשטיין, ואשר הוא מתאמץ לְהֵרָאוֹת פני כבוד מלכותך בעת הזאת”.
“לא ינעם לנפשי לראות פני הנער ההוא… אך לעשות את רצון השר… ידיד, יָאבתי, לכן אֱמוֹר לו כי נֶעתרתי לשאֵלתו”.
אחרי רגעים מעטים בא השר פֿאָן סט-רעמי עם השר… ויעמוד לפני רודאלף.
השר פֿאָן סט-רעמי הוא כבן חמש ועשרים שנה, קומתו דָמתה לתמר ומחֻטבה תבנית היכל. דלת ראשו, כתם פז, וּבִמְרוֹם קדקדו תִּפָּרֵד והיתה לִקְוֻצות תלתלות הסובבות את מפרקתו סביב. בָּבוֹת עיניו השחורות, נוצצו בתוך מראה התכלת אשר סביב להן, כשני אבני חן בתוך מִשבצת לִבְנַת הספיר. וכשני כוכבי זֹהַר המזהירים בתכלת הרקיע בליל אביב. על גִזרת בַּדֵי עורו שֻׁפַּךְ רוח חן, ועל יצורי גֵווֹ רֻפַּד הוד והדר, וכל רואהו פעם אחת לא יכול לשכוח עוד את צלם דמות תבניתו אשר אין דומה לו בין רבבות בחורי חמד. הוא הרבה לו סוסים יקרים, ואין קֵצֶה לכבוד מרכבותיו, כל הימים התערב את נדיבי עם ובני חורים לָרוּץ על סוס קל ולהעהיר אותם במרוצתם על סוסיהם, ובכל פעם צלחה לו להגיע בראשונה אל המטרה ולקחת מידם את המחיר אשר יִנָתֵן לקל מֵרוֹץ כזה, עד כי אסף מדי שנה בשנה כשלשת אלפים שקלי כסף בגלל כִּשְׁרוֹנוֹ זה. ביתו היפה ונהדר בכל שְׂכִיוֹת החמדה, היה בית וַעַד לכל בני התענוגים ועליזי לב, מאכל שֻלחנו וּמעֲמַד משרתיו ומלבֻשיהם ומַשקיו, היו כיד אחד הרוזנים הגדולים אשר בארץ. מדי יום אחרי משתה הצהרים, צָחַק עם אוכלי שֻלחנו בצחוק הקאַרטי, ובכל פעם אִבּד הון רב במנוחת לבב. המקנאים ואנשי לשון אשר ידעו כי הוא אָכל כבר את הירושה אשר לו בנחלת אבותיו, התחקו על מוצא כספו כי רב הוא, ונפלגו בדֵעותיהם, רבים אמרו כי אשת ההערצאָג פֿאָן לוצענאי פתחה לו את אוצרותיה בגלל אהבָתה אותו, אך הם לא ידעו כי ההערצאָג בעלה לא נְתָנָהּ להוציא כסף מאוצרותיו רק דֵי מַכֹּלֶת ביתו – ואחרים האמינו כי הוא לֹוֶה כסף רק מִמַלְוֶה בתַרבית, אך גם הם לא הצילו מפיהם דבר אמת, כי כל המלוים ידעו כי הוא כִּלה כבר את ירושתו בחיי אבותיו – ועוד אנשים רבים דִמוּ כי מכסף בני השרים אשר הוא מתַחרה אִתָּם במרץ הסוסים, עשה את כל החיל הזה, כי הוא מְשַׁחֵד את הרַכָּבים לעַכֵּב את סוסי אדוניהם ברוּצָם לבעבור יעבור הוא את סוסיהם ויקח מהם התערובות אשר התנו ביניהם – אך רבים עוד מהם לא שָׂמוּ לבם אל מוצא כספו ואל המקום אשר יָזֹק לו זהב, רק התענגו ויפושו על רב טובו ועל המשמנים והממתַּקים אשר ערך לפניהם על שלחן מלא דשן –. הוא היה חֹטֶר מגזע אצילים ואפרתים; אך כצאת הקול כי הוא שָׂם על שכמו פקֻדה וְשֵׁרוּת בהיכל נשיא געראָלשטיין, האמינו אנשים רבים כי הוא נִחַם על דרכיו הרעים ויש את נפשו ללכת במעגלי ישֶׁר מן הוא והלאה.
השר… הביא את האיש סט-רעמי זה אל רודאלף, ויאמר:
“אִכָּבדה נא בעיני כבוד הוד מלכותך להציב לפניך את השר פֿאָן סט-רעמי חָבֵר לְמַלְאֲכוּת צָרפת אשר בגעראלשטיין.”
השר סט-רעמי השתחוה ביראת הכבוד לרודאלף, ויאמר:
“יִשָׂאֵנִי הוד מלכותו כי אַצְתִּי לֵרָאוֹת פניו בלא עת! –.”
“בשמחת לבב אקוה לשוב ולראותך בגעראלשטיין – היש את נפשך לנסוע בקרב הימים געראלשטיינה?”
“שבתך, הוד מלכות, בפאריז, היא הנסבה אשר לא אמהר לנסוע שמה.”
“אמנם לזרא תהיה המנוחה אשר בחצרות נסיכי אשכנז לאיש כמוך אשר הסכן הִסְכַּנְתָּ תמיד להֲמולת פאריז העיר העליזה–.”
“חסדך, הוד מלכות, אשר תפליא לי בבירת מלכותך, הוא יַשְׁכִּיחֵנִי את עליצות פאריז קרית משושי –.”
“אקוה כי תֹּם דרכיך ימשוך חסדי אליך –.”
רודאלף הניד בראשו לתת אות להשר סט-רעמי ללכת לו.
השר השתחוה בהדרת כבוד מול רודאלף, ויצא מעל פניו.
רודאלף היה איש נעלה אשר רוח בו להבחין בין צדיק לרשע על פי חֲזוּת פני איש וגִזרת צלם דמות תבניתו, ובראותו את פני השר פֿאָן סט-רעמי, הִכִּיר וַיֵדַע כי איש מִרמה וְעַוְלָה הוא וּפשֵׁעַ מבטן, ובלי רצונו תִעבהו, כנֵצר נתעב.
במרוצת הספור אשר לפניך, קורא משכיל! תראינה עיניך כי השר סט-רעמי זה השחית את דרכו על הארץ והעמיק סרה, ואז תצדיק את רודאלף על משפטו אשר חָרַץ עליו –.
– – – – – –
אחרי הדברים האלה הלך רודאלף בגן החורף אחת הֵנה ואחת הֵנה, ולבו השתומם בקרבו על הקורות הנפלאות אשר נקרו ויאתיון בגן הזה. ובמָצאו פִּנָה מסֻתרה בתוך הגן, יָשב לנוח שם, והנה פתאֹם שמעה אזנו קול קורא בשמו, וַיֵט את אזנו ויקשב וישמע כי קול שרה הוא, כי שרה עם תם אָחִיהָ ישבו גם הם אצל המקום אשר ישב שם רודאלף ורק דלת מסֻגרה ביניהם. רודאלף חפץ לדעת מה שיחם, וישמע כי שרה מדברת אל תם בשפת בריטאנית כדברים האלה:
“עתה באה עת להודיעך דְבַר סתר אֹדות אשת השר הארווילע צָרָתִי, אשר היא הֵסַבָּה את לב רודאלף ממני ביפיה ותֻמתה, ואשר היא לי לשטנה בדרך לשובב את לבו אלי. אך בטרם אגַלה לך סודי, יִוָדַע לך כי אנכי כריתי שוחה עמוקה לרגלי אשת הארווילע, ובלי מֵשִׂים תִּפֹּל בה ולא תהי לי עוד לפוקה ולמכשול לב –.”
“חדשות תשמיעִני. אחותי, ונצורות לא ידעתין”.
“שמע נא, אחי! מעת אשר בא רודאלף הֵנה, אמר לי לבי כי הוא הֵעִיר רוח אהבה בלב אשת הארווילע, אשר לפני בואו, לא ידעה עוד מה זאת אהבה, כי בעלה הוא שְנוּא נפשה מסבה לא אדע שחרה. על כן זחלתי ואירא פן תשפוך האשה היפה והנעימה הזאת את רוח אהבתה על רודאלף, והוא גם הוא ישיב אהבה אל חיקה, אך כי הוא אוהב וָרֵעַ להשר הארווילע מִנֹעַר, כי מי יעמוד לפני האהבה? לפַנות דַרכי ולהרים מכשול מהמסלה אשר סַלֹתִי לפני, עשיתי בתחבולותי להסיר לב יְמִימָה מן רודאלף, ולב רודאלף ממנה, ושמע נא אך קצות דרכי תחבולתי: בהִוָדע לי כי גמלה אהבת ימימה, וסוף סוף תאהב את רודאלף, החִלותי לְתָעֵב אותו ולשקצו בעיניה בסַפרי עליו מעשי תעתועים ונבָלות אשר לא עשה מעולם, ותחת זה הִללתי שֶׁבַע ביום את האיש קאַרל ראָבערט נאמן ביתי, והוא יפה תאר ויפה קומה ועיניו מפיקות רוח חן הַמשֵׁךְ את לב רואהו אחריו, ומדעתי את החמלה והרחמים הספונים בלב ימימה לכל נקשה ומר נפש, על כן צויתי לקארל ראבערט כי יתחפש כל הימים לאיש אֹבֵד וקשה יום, בשברון מתנים ובמרירות יאנח באזני ימימה תמיד, יִתְיַפֵּחַ, יקלל את יומו, ויאמר כי טוב לו מותו מחייו, מדי יום ביומו ראתהו ימימה בביתי, הטתה אזניה לקול שירי זמרותו – כי הוא מֵיטִיב נַגֵן וקולו ערב – ועיניה פקוחות על צבי תפארתו ויפעת תארו, ועל עצבתו הנוראה והעזה ממות; על פי הדברים האלה, גם על פי תחבולות אחרות רבות ושונות עשיתי, צלחה בידי להעיר רגשי אהבת האיש היפה והאומלל הזה בנפש אשת הארווילע. ולבלתי הַלאותך בלהג הרבה, אודיעך במלים מעטים כי כה גברה יד מְזִמָתי הרַבה, עד כי הבטיחה אשת הארווילע לעשות חֹזֶה עם קאַרל ראָבערט בביתו, ולא יד האהבה עשתה זאת, כי אם יד החמלה והחנינה, אשר חמלה ימימה עליו לבל ימות לשחת אם לא תמלא את שאֵלתו זאת – כאשר נשבע קארל ראבערט רבות פעמים –. זה שלש פעמים נסתה ימימה לְשַׁחֵר את פני האֹהב האֹבד והנדח, לנחמו בדברים טובים ונחומים, אך בכל פעם נסוגה אחור ולא הקימה את הבטחתה; אפס כי בערב הזה בראות ימימה את נפש האיש היפה הזה כי שָׁחָה לעפר וּמָטָה לַמָוֶת, ובשמעה איך התל בו ההערצאָג פֿאָן לוצענאי כהָלת באחד הנבזים, התרוצצו בקרבה רגשי אהבה וחמלה ותבטיחהו נאמנה, כי למחר בשעה הראשונה תעשה עמו חֹזֶה בביתו אשר ברחוב ההיכל, ולבי סמוך ובטוח כי בפעם הזאת לא תַשלה עוד אותו. והיה כשמוע רודאלף את הדבר הזה – והוא איננו יודע כי לא בחבלי האהבה כי אם בעבותות החמלה נמשכה ימימה אחרי קארל זה – וכשמעו כי שטתה ימימה ובגדה בְּרֵעָהּ, אזי יתעבנה לנצח, ולא יוסיף עוד לראותה עד עולם –. ואני אשלח עוד בלילה הזה מכתב קטן אל השר הארווילע להודיעו כי למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים תעשה אשתו חֹזה עם איש זר ברחוב ההיכל בבית אשר במספר שבע עשרה. והשר הזה איש קַנא הוא מאד וְקִנֵא לאשת בריתו”….
“צר לי על אשת הארווילע אשר היא אֹבֶדֶת בחֶמלתה – שערורית מאד תעשי, אחותי”! אמר תם בפנים נזעמים.
“התמָאן לתת ידך עמדי”? שאלה שרה בתלונה.
“אנכי אמלא משאלותיך, ועוד בלילה הזה אכתוב להשר הארווילע את אשר תחפוצי – אך עוד הפעם הנני מגיד לך כי מעשה אשר לא יֵעָשֶׂה תעשי אחותי!… אך אדַמה כי שמעתי כקול אנחה אחורי הדלת”. אמר תם ויעצור במלים.
“לך וראה מי עומד שם” אמרה שרה אליו.
תם הלך ויפן כֹה וכֹה וירא כי אין איש, כי רודאלף חלף הלך לו ברגע ההוא ולא נודע כי היה שם.
“מִשְׁגֶה הוא, אחותי”! אמר תם בשובו, “כי לא ראיתי בזה תמונת כַּל. אך שמעי נא, שרה! אנכי לא אאמין כי אשת הארווילע נצבת לך לשטנה בדרך כאשר תאמיני אַתְּ, יען כי רודאלף לא יחמוד אשת רעהו אף אם תאכלהו אש האהבה –. ואשר אֶחזה אני כי לשטנה לך בדרך, הלא היא הנערה אשר הביא רודאלף לפני ששה שבועות אל הכפר בוקעפֿאל, ואשר כל ישעו וכל חפצו להצליח אותה. כי להשמעות אזנים היא נערה יפה עד מאד מאין כמוה, ולא יִפָּלא בעיני כי היא ביפעת חמדתה לקחה את נפש רודאלף גם קנתה כליותיו ולבו לאהבה אותה אהבה נצחת –. על כן קדמתי – וְאַתְּ לא יָדַעַתְּ – להרים גם המכשלה הזאת מדרכך. כי על פי מקרה שבתי לראות פני האשה הזקנה וסתומת העין אשר היא ובעלה שודד התנפלו עלינו ברחוב הסיטע ברדפנו אחרי רודאלף. ואת האשה ההיא הבטחתי כי אשקול לה חמשים שקלים אם יצלח לה לגנוב את הנערה ההיא מכפר בוקעפֿאל ולהסתירה במסתרים ואיש לא יֵדע זה. הזקנה ההיא הבטיחה לי כי היא עם בעלה – אשר שדד אותנו בתוך הסיטע – ימַלאו את שאלתי – וכבר הֻכַן הַכֹּל – ומחר יהיה האות הזה” –.
“במה אקדם פניך, אחי! כי הקדמת לעשות אִתִּי החסד הזה בטרם שאלתיו ממך? –. ואחרי אשר נְפַנֶה את שתי אבני נגף האלה מדרכנו, אז נלך לבטח ונגיע למחוז חפצנו” –.
“אפונה אם תהי הדרך הזאת צָלֵחָה, ובכל זאת – אולי תצלח”!
“שמע נא, אחי! עוד בלילה הזה אשלח מכתב אל השר הארווילע ואודיעהו כי למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תעשה אשתו חֹזה עם בן פריץ ושובב, ברחוב ההיכל מספר 17. והשר בראותו כי אחר חצות לַיִל שֻׁלַח אליו מכתב כזה, ישים לבו אליו ויאמין בו –. ואתה תאזור כגבר חלציך ביום המחרת ותתאמץ כי תְּגֻנַב הנערה ההיא מכפר בוקעפֿאל לבל תוסיף עוד לקחת את לב רודאלף ביפיה –. והיה כי תבצע אחי את מעשיך זה, אז תִּנָקֶה מהאָלה אשר האליתיך….”
אחרי הדברים האלה עזבו תם ושרה את גן החורף ואת בית המשתה וישובו למעונתם.
לח: הַחֹזֶה 🔗
רודאלף, אשר כלתה נפשו להציל את אשת הארווילע מרעתה, ואשר עזב את בית החורף לבקש את האשה הזאת ולהזהירה כי תזהר מהרשת הפרושה לרגליה; לא שמע את סוף דברי תם ושרה, ולא ידע את הסוד אשר הערימו שניהם על הזמירה, ואת השוחה אשר כָּרוּ לְלָכְדָה. אמנם כאשר כלתה נפשו להציל את אשת הארווילע מהרעה הנשקפת עליה, כן עגמה נפשו בראותו כי קצור קצרה ידו מהושיע לה, יען כי היא חמקה עברה לה, והוא לא מצא אותה לגלות אזנה את העצה אשר התיעצה שרה עליה – וכבר עבר המועד! כי בשעה הראשונה אחרי חצות לילה, הגיע מכתב שרה אל יד השר הארווילע –.
למחר בבֹקר הלך השר הארווילע בחדר משכבו הֵנה והֵנה, ובחדר ההוא רק מטה כבודה, שֻׁלחן עֲצֵי שִׁטים, עם יְדוֹת שן, ומנורת כסף בעלת שלשה קנים, גם ארון הספרים וארון כלי הנשק.
המטה היתה עוד ערוכה כביום אתמול, ורק יריעותיה היו קרועות וסרוחות ארצה: השלחן והכסא היו הפוכים על פניהם על יד האח; על מִפְרְשֵׂי הרצפה מתגוללים חרשי כוס זכוכית שבורה, לפידי דונג נרמסים, ומנורת הכסף אשר בנפלה התגלגלה עד פתח הבית.
כל הרואה יכיר כי תגרת יד עזה היתה נסבה ללא סדרים אשר בחדר משכב השר הארווילע.
והשר הזה כבן שלשים שנה הוא, עיניו מאירות תמיד, ופניו צֹהלים כל הימים, אפס כי בפעם הזאת רָעמו פניו, חִוְרַת מָוֶת על לחייו, על מרום מצחו שֹּכֶנֶת עננה, ועל עפעפיו צלמות, קוֻצותיו התלתלות פרועות ויורדות על צוארו הערום בלי מטפחת; מעילו פתוח מול עבר פניו וְכֻתָּנתו קרועה ומגוללה בדם.
אחרי לכתו בחדר משכבו רבות פעמים הֵנה והֵנה, עמד פתאום ויוציא מארון הספרים את המכתב אשר שֻלח אליו אמש, ויקראהו שנית:
"למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תעשה אשתך חַזה עם נער שובב, ברחוב ההיכל מספר 17. צא נא בעקבותיה, ועיניך תראינה כי כֵנים דברי המכתב הזה – אִי לך בעל אשה מבישה כזאת! –.”
פני השר הלבינו, שִניו צללו וכל עצמותיו רחפו מקצף ורֹגז.
ברגע ההוא נפתחה הדלת ואחד מסריסי השר בא הביתה. הסריס איש זקן הוא, ופניו יעידו כי יְשַׁר לבב הוא.
השר הסב פתאום את פניו, וידבר את הסריס קשות:
“מה לך פה?”
תחת השיב לו אמָרים, התבונן הסריס את ההפכה ולא סדרים אשר בבית, ואת פני השר כי הלבינו כפני מת, ויקרא:
“כֻּתָּנתך נְגֹאֲלָה בדם! – אֵי שמים! – אהה אדוני! בנָפלך הִרבית את פצעיך – כי בדד ישבת בחדר משכבך – מדוע לא צִלְצַלְתָּ בפעמון כפעם בפעם בהודע לך עקבות השבץ? –.”
“צֵא!”
“אהה אדוני! אור האח כבה, והקֹר עז מאד ורע הוא לך, ומה גם עתה אחרי אשר אחָזך…”
“דֹם – וּבְרַח לך מִזֶה!”
הסריס יצא מהחדר, והשר קרא עוד פעם שנית את המכתב הארור ההוא, ואחרי כן פתח אל ארון כלי נשקו ויקח משם קנה שרפה בעל שתי פיות וישימהו בצלחתו מתחת לְמַדָיו, ויאמר:
“אוי לי אֹבד ומר נפש! מדוע אך בי ישוב הזמן יהפוך ידו כל הימים? מדוע אך בכליותי כִלה את בני אשפתו? – וְלַגְדִיל עוד שִברי, מִלא ביתי כל טוב, הִרבה לי כסף וזהב, כל שכיות החמדה וכל משכיות לבב! דמיוני כִּגְוִיַת מֵת קבורה בקבר מְפֹאָר בפטורי ציצים, ומעֻלפת במִשבצות זהב וכתם פז –. מה יועיל לי הוני? מה יִסְכֹּן לי זהבי כי רב הוא? וכל אוצרותי הרבים מה יצלחו לי? ביש בהם כֹח למלטני מרעתי, ולהסיר ממני את החלי הנורא אשר לֶחֳדָשִׁים יאחז בערפי ולעפר מות ישפתני? – גם חֲבֶרְתִּי ואשת בריתי, אשר אהבת עולם אהבתיה, וכל טובי נתתי בידה, גם היא תתעבני, רוחי זרה לה, וְתִתֵּן אהבתה לזר, ודודיה לבן מֵביש ונבל! –. הה! היא תעט עלי בושה, תכסני חרפה נצחת. גם תתן את שמי לבוז, וזכרי לְדֵרָאוֹן….”
ובדברו הוציא השר את קנה השרפה מחיקו ויתבונן בו, ויאמר:
“בכלי משחית זה אנקום את נקמת חרפתי מיד אשתי הבֹּגֵדָה! – נקם אקח, לא אחמול ולא ארחם! – דמיה ודם אֹהבה ישפכו על ידי, וכפרו את חרפתי ובשתי! –.”
רגעים אחדים עצר במלים, וַיַסתר את קנה השרפה תחת לְמַדָיו כבראשונה, ויוסף לְדַבֵּר:
“הן את כי מֻכֵּה אלהים אנכי – אך התחת זה תשטמני אשתי ותשטה מאחרי? הה! תחת כי יאתה לה לתת לי רחמים, לחמול עלי ולנחמני, תחת זאת תשנאני באכזריות רֶצַח ותשפוך את תזונתה על בן בליעל!! – הה, נקם, נקם! נקם אקח!!! –.”
וברגע ההוא לקח השר את פעמון הזהב ויצלצל, והסריס הזקן בא החדרה.
“יוסף!” אמר השר אליו, “לך וראה מה תעשה אשתי כעת? ואם היא תלך במרכבה או ברגל לשוח אחר הצהרים –.”
“זה מעט שמעתי, כי הגבירה תלך לשוח ברגל כחצות היום.”
“לך ואמרת לה כי שיח ושיג לי עם סֹכני אחר הצהרים – ואם אתמהמה – לא תחכה עלי לאכול לחם צהרים –.”
השר יצא מביתו וילך אל המקום אשר המרכבות נצבות שם, וישכור לו אחת מהנה, ויאמר אל הָרַכָּב:
“נְהַג וָלֵךְ והתיצבת שם מול ההיכל הָאָדֹם ההוא.”
השר סגר את דלת המרכבה, והמרכבה נסעה עד נֹכַח היכלו, אחרי רגעים אחדים השקיף הזר בעד החלון והנה אשתו יצאה מהיכלה, וַיִשַּח אל הָרַכָּב, ויאמר:
“הראית את האשה ההולכת שם בצעיף מֶשִׁי ובמעטפה שחורה?”
“ראיתי, אדוני!” ענהו הרַכב.
“נהג את המרכבה אחריה בדרך אשר היא הולכת, ואם תלך האשה אל מקום מצב המרכבות וְתִקַח לה מרכבה לנסוע, אזי תֵּסַע את מרכבתך אחרי מרכבתה –.”
“טוב הדבר –.”
אשת השר אָחזה דרכה אל מקום מצב המרכבות, ותשכור לה אחת מהן, ותשב בה, והרכב אשר להשר נסע אחר מרכבתה, אך פתאֹם השתומם השר בראותו כי רַכָּבו התיצב מול פתח בית תפלה אשר בדרך ההיא.
“מה לך כי התיצבת?”
“האשה ההיא באה אל בית התפלה –.”
אלפי רעיונים שונים הסתערו בלבב השר; בתחלה האמין כי אשתו בהתבוננה כי איש רודף אחריה במרכבה, הערימה להחיש מפלט לה בבית התפלה; אך אחרי כן עלה על לבו אולי חַפָּה אשתו מפשע, ורק מוציא דִבָּה שָׂם עליה עלילות דברים וישלח אליו את המכתב הארור ההוא, רגע קטן הִגִיהַּ שביב תקוה בנפש השר וַיְקַו כי זַכָּה אשת בריתו בלי עון – אך עד ארגיעה נכזבה תוחלתו, כי רכבו הֵשַׁח אליו ויאמר:
“האשה יצאה מבית התפלה וַתֵשב שנית במרכבה.”
“נהג ולך אחריה!”
“טוב הדבר!” ענהו הרכב, ויסע אחרי אשת השר עד רחוב ההיכל, ושם בבית אשר במספר 17 נצבה מרכבתה.
“אדוני! מרכבת האשה עמדה במספר 17, ואנחנו על יד מספר 13, האתיצב גם אנכי?”
“עמוד!” קרא השר.
“האשה באה אל החצר, אדוני!”.
“פתח את דלת המרכבה.”
אחרי רגעים מעטים הלך השר בלאט אחרי אשתו אל תוך הבית.
לט: הַפְּגִישָׁה 🔗
בבוא אשת השר הארווילע בחצר הבית, התיצב השוער פיפילעט ואשתו וגם אַסְנָה הסֹחרת בבגדי עִדִים, על יד פתח בית השוער.
המדרֵגה היתה לוטה בעלטה, עדי כי לא נִראתה לעיני האנשים הבאים מהחוץ, על כן פנתה אשת השר אל אשת השוער ותשאל את פיה בקול דממה ובלב חָרֵד: “איה בית קארל, גבירה! –” “בית מי?” ענתה הזקנה בלזות שפתים כאלו לא שָׁמעה את שאֵלתה, לבעבור הֶרב אמָרים אִתָּה ובין כה וכה יתבוננו בה פיפילעט ואסנה.
“את האיש קארל אני מבקשת, גבירה!” הוסיפה אשת השר דַבֵּר בשפתים נָעות ורוח נפעמת וַתּוֹרֶד לארץ ראשה, למען הַסתיר את פניה מעיני האנשים המתבוננים בה בְּאַוַת נפשם.
“את האדון קארל אַתְּ מבקשת, גבירה?” השיבה אשת השוער, “אנכי כִּבְדַת אֹזֶן, ואִמרתך, גברתי, תִּשַׁח מעפר, על כן לא שמעתי את דבריך – ועתה בהוָדע לי כי את האדון קארל תבקשי, עתה אודיעך כי האדון הזה מתגורר פה, וְאַתְּ עלי נא על המדרגה הזאת, ופֶתח בית מושבו יֵרָאה אליך נֹכח פניך.”
בלי חמדה ובנפש נבוכה נסתה אשת השר להציג רגלה על מעלת המדרגה הראשונה.
“הַא! הַא! הַא!” שחקה הזקֵנה; “אדַמה כי תוחלת שר האלף לא תִּכָּזֵב בפעם הזאת, ועיני לא תצר בו אם יתעלס באהבים ככל אַות נפשו –.”
“לא חֲסַר טעם הוא שר האלף”, נתנה אסנה בקול רעמה, “לא חֲסַר טעם הוא כי בחר באשה יפה כזאת.”
אשת השר, אשר חרפה שברה לבה ופלצות בעתוה, חפצה לשוב אחור ברגע ההוא, אך האנשים החשֻׁכִּים ההם נצבו לה לשטנה בדרך אשר לה ללכת, ובלי רצונה ובברכים כושלות התנודדה לעלות במעלות המדרגה, ומה רבה חֶרדת נפשה בפגשה שם את רודאלף אשר בידים מהירות הושיט לה צרור כסף ויאמר אליה בקול דממה ובחפזון: “בעלך – יודע כֹּל – והוא אחריך!”.
ברגע ההוא נשמע קול המולת אשת פיפילעט בחצר, לאמר: “אנה פניך מועדות, אדוני?”
“בעלך בא!” קרא אז רודאלף אל אשת השר, “ועתה עֲלִי נא אל המכפלה החמידית ושם תחַלקי את הכסף בבית איש עני אשר שמו מאָרעל.”
“אדוני!” דברה אשת פיפילעט קשות, "אם לא תגיד לי אנה פניך מועדות לא אניחך
למוש מזה והלאה." ובדַברה סגרה לפניו את מבוא המדרגה.
“אנכי בעל האשה אשר באה הֵנה כעת.” ענה השר הארווילע.
“אם כן הדבר!” אמרה אשת פיפילעט בנחת, “לך לשלום!”.
וקארל ראבערט! בשמעו את קול השעון, פתח מעט את דלת חדרו, ואז התפרץ רודאלף ויבוא החדרה ויסגור הדלת בעדו, כי ירא פן יראהו השר הארווילע גם בחשכת המדרגה בעברו על יד החדר ההוא.
“אדוני!” קרא קארל ראבערט בתמהון לבב בראותו את פני רודאלף אשר לא יְדָעוֹ פנים אל פנים, כי אמש בבית המשתה לא התבונן בו ולא שת לבו אליו, ועתה הוא לָבוּשׁ כאיש אמן, ובחזקת היד הרס לבוא אל חדר מושבו, “אדוני! מה לך פה?…..” “הס” ענהו רודאלף בלחש בדאגה וְרָגְזָה עד כי לא נועז עוד קארל לפצות פיו, והנה פתאֹם לפתע נשמע כקול מפלת גְוִיָה כבֵדה המתגלגלת מהמדרגה ארצה, “הוא רָצַח את האומללה!” קרא רודאלף, “רָצַח?” שאל קארל בחרדה, “מי רצח? ואת מי? הה! מה כל אלה? –.”
רודאלף לא ענהו דבר ויפתח מעט את הדלת, וירא והנה הַפִּסֵחַ בן חמוץ-זרוע צוֹלֵעַ בחפזה ומתגלגל מהמדרגה ובידו צרור הכסף אשר נתן רודאלף לאשת הארווילע, ועד ארגיעה נעלם הַפִּסֵח ואיננו.
קול צעדי אשת הארווילע ובעלה נשמעו בעלותם על המכפלה החמישית. ורודאלף אף כי לא ידע איך בא צרור הכסף לידי הפסח הקטן, בכל זאת נח לבבו מעט, ויאמר אל קארל: “אל תצא מפתח ביתך החוצה, כי מרה תהיה באחרונה –.” "אך אדוני – " שאל קארל בתלונה ובחרדה, “אך אדוני, מה כל אלה? מי אתה? ומי נתָנך לבוא אל ביתי אשר לא כדת? –.” “אנכי אגדלך”, ענהו רודאלף, “דע לך כי השר הארווילע יודע כל אשר נעשה, והוא דָלַק אחרי אשתו עד פתח ביתך, ןעתה הוא עָלָה אִתָּה אל המכפלה החמישית –.” “אויה! אויה!” צעק קארל מנהמת לבו וַיְפָרֵשׂ בידיו, “ומה לה במכפלה ההיא?” “לא לך לדעת זאת!” ענהו רודאלף. “אך אתה הִסָגֵר בתוך ביתך ואל תצא החוצה עד אשר תגיד לך אשת השוער כי עבר זעם –.” לדברים האלה התפלץ קארל וישתומם מאד, ורודאלף ירד אל אשת פיפילעט.
“צחוק עשה לנו שר האלף”, אמרה אשת פיפילעט בפנים מאירים אל רודאלף, “בעל האשה – אהובת שר האלף – דלק אחרי אשתו, והוא ינקום בחרב נוקמת מאת שר האלף הַכֵּלַי וצר העין…..”
“גברתי!” אמר רודאלף אליה בהושיטו לה חמשה שקלי זהב. “גברתי! התאבי עשות אִתִּי אות לטובה? כראותך את האשה ההיא יורדת מהמדרגה, אז תשאלי את פיה מה שלום מאָרעל המתעלף ברעב עם בניו, ותאמרי לה כי ה' ישַלם לה שָׂכָר טוב בעד החסד הגדול אשר הוא עֹשָׂה להאיש היקר מאָרעל למן היום אשר נודע לה עָנְיו הנורא.”
אשת פיפילעט התבוננה בחמשה שקלי הזהב ובפני רודאלף, ותשאל בְתִמָהוֹן: “הזהב – אדוני – לי הוא –? והאשה היפה ההיא – איננה כעת בחדר של שר האלף?”
“האיש אשר דלק אחריה, בעל נעוריה הוא. ואני הזהרתיה בטרם מעדו קרסֻליה, ובעצתי עלתה לבית מאָרעל לתמוך את ידו בנדבת כסף – התביני זאת?”
“אָבִינָה!” ענתה אשת פיפילעט, “אבינה כי תיפוץ להוליך בידי את בעל האשה שולל, לבל יוָדַע לו כי שָטתה אשתו…. הנני אדוני! למען תדע ובָחנת כי גם בלבי שֹׁכֶנֶת ערמת נשים…. ואתה הֵחָבֵא פֹּה תחת היריעה ותשמע איך נְבוּנוֹתִי! כי אני שומע קול צעדיהם –.”
רודאלף נחבא תחת היריעה, והשר הארווילע עם אשתו ירדו מהמדרגה, האנשים אשר בבית השוער התבוננו כי פני השר הארווילע צוהלים ומאירים משמחות וגיל, ופני אשתו לבנים מאד ומפיקים עצב ורֹגז.
“שלום לך, גברתי טובת הלב ויקרת הרוח!” אמרה אשת פיפילעט בצאתה מפתח ביתה, הראית את האיש מאָרעל ואת בני ביתו העטופים ברעב? הה! יִשָׁבֵר לב אדם למראה בני עֹני ההם! – ומה רב טובך כי תְחַיִי את נפשות טהורות כאלה! – ואני אמרתי לך שִלשום בשָאלך לשלום העניים האלה, כי עורם כתנור נכמָרו מפני זלעפות רעב – ולולי חַשְׁתְּ לעזרתם, כי עתה הגיעו עד שערי מות – ישַלם לך ה' כצדקתך וכנדבת לבך, אַתְּ גבירה יקרה וישרה בנשים!".
השר הארווילע הביט בהשתוממות את פני אשתו ויאמר:
“מלאך מושיע אַתְּ! ואני הטיתי אזני לקול מלחשים ומלשני בסתר!”
“כן אדוני!” אמרה אשת פיפילעט, “היא מלאך מושיע להושיע לבני אביון אשר נפשם בכָפן תתמוגג – ומי יתן והיו כל נשי השרים כמוה!”.
“נלכה נא”, אמרה אשת השר אשר נלאתה נשוא עוד את כֹבֶד משא רגשותיה, וברכיה רופפו מפחד ובלהות.
“נלכה” ענה השר אליה, ובעברם על פני בית הַשֹׁעֵר, הוסיף השר דַבר אליה: "סלחי נא לי ##, רעיתי! וחמתי עלי – ".
רודאלף יצא ממחבואו בלב נֹקֵף ורוח סוערת, ואשת פיפילעט אמרה אליו: "השמעת אדוני איך הולכתי את בעל האשה תֹּעֶה? אקוה כי הֲשִׁכֹּתִי את חמת המקנא והנֹקם הזה מעל רעיתו! – אדוני רודאלף? עוד לא הובאו לחדר מושבך.
“היום יובאו הֵנה –. עתה לכי ואמרי לשר האלף כי חפשי הוא ויוכל לצאת מביתו החוצה.”
“מי לא יצחק לשר האלף? לשוא שכר לו את ביתו, ולשוא שָׁקַד… אך אנכי שׂמֵחה לאֵידו, כי מדוע לא יתן לבעלי ולי רק שנים עשר פֿראנק לחֹדֶש?”
אחרי הדברים האלה הלך רודאלף לדרכו, ואשת פיפילעט עלתה אל בית השר ותאמר לו: “אדוני! אנכי מבשרת לך כי חפשי אתה – הבעל ואשתו עברו שלום ושלובי זרוע לפני פתח ביתך, ואתה הִנך מאֻשר כי נמלטת כצפור מיד יקוש – ורק להאדון רודאלף יאה לך להודות, כי לולי הוא, כבר שכנה דומה נפשך –.”
“ההוא איש רם הקומה אשר זקנו יִסֹב את לֶחיו?”
“הוא האיש!”
“מי האיש הזה?”
“מי הוא? בחיר כל השכנים אשר בחצר הזה – הוא אֹרֵחַ נטה לשבת פה, ואיננו כֵּלַי וצר עין, רק נדיב רוח וזורע צדקות, ובלב טוב יתן לי כסף משכורתי כאיש עשיר.”
“טוב הדבר – הֵא לך המפתח.”
“התבוא הֵנה ביום המחרת?”
“לא.”
“וביום השלישי?”
“גם לא ביום הרביעי –.”
“הלא אנכי הגדתי לך מראש כי חָזוּתְךָ עם האשה ההיא לא תקום –.”
קארל ראבערט הבריק עין בוז וזעם על אשת פיפילעט, וילך לו, וברגע ההוא פגש את הַפִּסֵחַ הקטן הַצֹלֵעַ על רגלו באולם הבית.
“מה חפצך בזה, נבל?” שאלה אשת פיפלעט את הפסח.
“ההיתה בזה סתומת העין?” שאל אותה הנער בלי השיב על דבריה.
“לילית? לא! היא לא היתה עוד בזה אך מה לך ולה?”
“היא תובילני היום לשוח בשדה,” ענה הנער בשמחה, “כי אבי חִלה את פני בראַדאַמאַנטי אדוני לתת לי חֹפֶשׁ ביום הזה – האח, איך יעלוץ לבי בצאתי את העיר לשוטט בשדות וכרים! – אך הנה עגלה באה – עגלת לילית היא! – האח, האח!”
העגלה נצבה על יד המדרגה ומחלונה נשקפת תמונת לילית האיומה. הפסח רץ לקראתה בצהלה, העגלון פתח את דלת העגלה, והפסח עלה וישב תוכה. בפנת העגלה, ישב עוד איש אחד מעֻלף באדרת שֵׂעָר ומצנפת שחורה יורדת על פניו. האיש הזה היה – המורה. בֵּנות לגַבות עיניו האדֻמות, נשקפות שתי עינים לְבָנות, בלתי נָעות ובלי בבות, והן תוספנה להבזות עוד את פניו הנבזים המגֹאלים מאד.
“שְׁכַב, בני, על הֲלִיכֵי7 בעלי לְהָחֵם את בשרו”, אמרה לילית אל הפסח הקטן אשר רבץ ככלב בין רגלי המורה.
“עתה נסעה אל הכפר בוקעפֿאל”, אמר העגלון, “האין זאת, לילית? עתה תראי איך יִשְעַט שׁוּעָלִי8 ויגמא ארץ.”
“דפוק את השועָל להרים שָׁעַל!” נָהַם המורה מבעד אדרת הַשֵׂעָר.
“הֵרָגַע, אין-עינים! שׁוּעָלִי רץ כברק.” ענהו העגלון,
“שמע נא!” אמר המורה אליו, “בעָברך על פני חוֹפְשֵׂי מטמונים9 תסתיר את פניך לבל יכירו אותך –.”
“אני אקרע חַלוֹנָי10, וְאֵיטִיבָה לראות.” אמר העגלון, וישב על מושב העגלה.
ניב שפתי העגלון יענה בו כי גם הוא איש משחית ושורר ככל גרי הסיטע מקום מושב המורה ולילית.
העגלה נסעה מרחוב ההיכל, ומקץ שתי שעות הגיעה אל המקום אשר משם יִפָּרֵד מִשְׁעוֹל הדרך ההולכת אל הכפר בוקעפֿאל אשר שם הזמירה בבית הגבירה נעמי.
לעת ערב ירד המורה, לילית והפסח מהעגלה על חד משעול הדרך.
מ: הָאוֹרֵב 🔗
לעת ערב הובילה מרים את כהן הכפר לביתו, כמשפטה תמיד מדי בואו לבקר את בית נעמי. ויהי בהגיעם אל קְצֵה הַמִשְׁעוֹל11 אשר התחבא שם המורה ולילית עם הפסח, וַיֵשְׁבוּ לְמוֹ אָרֶב, ותאמר לילית אל המורה: “הס, אישי! כי הנה הָרָחָמָה12 עם השָׁחור13 עברו זה מעט את המסלה אשר בקצה המשעול, ואנכי הִכַּרְתִּי את הנערה על פי האותות אשר הגיד לנו האיש הלָבוש בגדי אֵבל: כי בגדיה כבגדי בנות הכפרים, מְעִיל שחרחר יעט את בַּדֵי עורה, מטפחת אדֻמה מתנוססת על ראשה, ומעטפת שֵׂעָר על חֶלקת צוארה, והיא הולכת לשַלח את הכהן לביתו לִפְנוֹת ערב, ותגיע אל קצה המשעול, ואז נתנפל עליה פתאֹם ונשליכנה אל העגלה מחכה עלינו בזה. –.”
“אך אם תצעק הנערה?” נָהַם המורה מתוך אדרתו, “הלא אז יִשָׁמַע קול צעקתה בתוך הכפר אשר קרוב הוא אלינו לפי ראות עיניך ועיני הפסח – אתם מֵיטִיבֵי רֹאִי!” – הוסיף המורה דַבר ברוח עצבת וַיִדוֹם רגעים מעטים, ואחרי כן ענה ואמר: “על כן לא מצאתי טוב לנו כי אם להעמיד את הפסח על המשמר במקום הזה, ואם רָאֹה יראה את הנערה מרחוק, אזי ירוץ לקראתה ויאמר אליה בקול בּוֹכִים, כי אמו העניה והזקנה כשלה נפלה בתוך המשעול ואין בו כח להקימה, והיא מחַלה את פניה כי היא תמהר ותחיש לעזרת אמו הנופלת –.”
“טוב יָעצת זקן! – האשה העניה והזקנה, הלא היא לילית רעיתך – הנך יועץ פלא! – וכמאז כן עתה חכם חרשי משחית אתה! – אך מה לעשות בעת ההיא?”
אַתְּ תרבצי בִּמְאוּרַת המשעול על יד הדרך הַמָפְנָה אל המקום אשר חֲצַר-מָוֶת מְצַפֶּה שם עלינו עם העגלה – וגם אנכי אֶשְׂתָּרֵע במחבוא ההוא לא רחוק ממך – והיה במשוך הפסֵח את הנערה בחַכּה אל תוך המשעול הזה. אז תחדלי מֵהִתְיַפֵּחַ וּמִיַבֵּב, ותמהרי ותחזיקי בימינך בְּמִגְדַל14 הרחמה, ובשמאלך תִּסְתְּמִי את רִסְנָהּ15 לבל תריע בחצוצרתה16–."
“הלא כתחבולה הזאת עשינו גם להאשה הבריאה אשר למדנו אותה לִשְחוֹת בַּנָהָר17 אחרי אשר הֲקִילוֹנוּ מעליה את משא נפשה18 – האין זאת, אישי?”
“כן הדבר – ואם תחזיקי בחזק יד את הנערה, אז ימהר הפסח ויובילני אֵלַיִךְְ וְנָלִיט את הנערה באדרתי ונשאנה ונשליכנה אל העגלה, ואחרי כן נסע לבקעת סט-דעניש אל המקום אשר שם מחכה לנו האיש הלבוש בגדי אבל –.”
“כאשר יעצת כן תקום! הנה ערום אתה מכל חית השדה, ולך נאוה להיות ראש לשועלים – אך זה איש מזמות!” אמרה לילית בגאות לב בפנותה אל הפסח, ואחרי כן שמה אל המורה דברתה ותאמר: “כמעט שכחתי לסַפר לך כי חצר-מות ירעד ככלב מפני חרב האנשים המתעברים על ריב לא להם 19 –.”
“ומה עשה חצר-מות כי צָפוי הוא אֱלי חרב?”
“הוא הִכָּה מכת כַּפָּרוֹת20 את בעל האשה המוכרת חָלב ברחוב הפול על יד השפן הלבן.”
הפסח בן חמוץ-זרוע פער פיו ויתאוה תאוה להבין את דברי המורה ולילית, כי הוא לא שמע עוד את לשון המרצחים.
“היש את נפשך, פסח! לשמוע את שפתנו?” שאלה לילית.
“יש ויש!” ענה הפסח.
“אם תהיה בן מקשיב, אלמדך את השפה היפה הזאת – וכבר הגיעה העת אשר השפה הלזו תהיה לך סוכנת – החפץ אתה פסח?!”
נפשו חפצה להסתפח בחברתך מעבוד עוד את צעזאר אדוני – יקחהו אפל וצלמות! – ומי יתן וידעתי את המחבואים אשר יחביא שם את סַם העכברים אש הִתְעַתֵּד להמית אנשים, מי יתן וידעתי זאת, כי אז שַמתי מלא כף מהסם הזה בִּמְרַק קערתו למען יישן שנת עולם! –."
לילית מלאה שחוק פיה ותאמר אל הפסח בחבקה אותו בין זרועותיה: “תן לי מיץ פֶּה, כי הנך ילד שובב וערום כנחש! – אך מֵאַיִן ידעת כי אדונך ימכור סַם המות להמית בני אדם וְיֹאמַר לַכֹּל כי סם עכברים הוא”?
"פעם אחת נֵחבאתי בחדר אשר אדוני שוחק שם את הסממנים, ושמעתי כי הוא מדבר אל איש אחד לאמור: “אם יטעם איש את הסם הזה שלש פעמים, אזי יבוא בתחתיות ארץ מבלי אשר ידע כל אדם מי השיא עליו מות, וגם רופא אֳמָן לא יכיר כל אות וְרֹשֶם בִּגְוִיַת הַמֵת, מִבַּיִת ומחוץ –.”
“ומי היה האיש אשר קנה את הסם הזה?” שאל המורה?
“איש צעיר לימים ופה תאַר מאד – ובבוא האיש הזה שנית אל בית אדוני, אז צִוַנִי אדוני להתחמק ולצאת בעקבותיו למען דעת את בית מושבו. ואנכי חַשְׁתִּי ומלאתי את מצות אדוני – עד כי נודע לי שמו ומגורו.”
“ואיכה יכולת לדעת זאת?” שאלהו המורה.
שמע נא! אנכי יצאתי בעקבות האיש ההוא, ובראותי כי הוא בא בחצר יפה ורחב ידים ברחוב שאַילאָט, מהרתי ואבוא אל החצר ההוא ושאלתי את פי השוער לאמר: “איה בית האדון נמרוד בחצר הזה? כי אנכי נֹשֶה בו מאה אגורות בעד כַּלבו הָאֹבֵד אשר השיבותיו לו” – והאדון הזה אמר לי כי ביתו ברחוב שאַילאָט במספר עשתי עשר, ושמו נמרוד –. כה אמרתי, והשוער ענני קָשוֹת בזעם אפו, לאמר: בחצר הזה לא יגור איש זולתי אדוני השר פֿאָן סט-רעמי וכלב אחר זולתך אין בזה, ועתה ברח לך מזה אם אין את נפשך לשאת מפֹּה מאה מהלומות תחת מאה הקשיטות אשר בְּדָאת מלבך, נבל!" ובדַברו בָּעַט בי ברגל גאוה, אך אנכי לא שמתי לבי לזאת, ושמחתי כי נודע לי כי האיש אשר קנה סם מות בבית אדוני, הוא יושב ברחוב שאַילאָט, ושמו השר פֿאָן סט-רעמי."
“קרב הנה ואנַשכֵך בנשיקותי, ילד שובב!” קראה לילית אל הפסח, "כי מאד נְבוּנוֹתָ, בן פריץ! ובדברה הֶחזיקה בו וְנָשְׁקָה לו מנשיקות פיה.
“גם אני אהבתיך, לילית! כי מעת אשר נשקתני בפעם הראשונה בקחתך אותי מבית אבי, בית לב הדמים, מני אז דבקה נפשי בך, כי מעת אשר מתה עלי אמי, לא יחָנני ילוד אשה. אך כל מוצאי יִבְזֵנִי וְיַכֵּנִי ככלב, וגם אשת פיפילעט תַּכּני תמיד במאמא זעם.”
“אנכי אריב את יריבך!” קראה לילית בחרי אף, כי מדוע יֻכֶּה ילד חכם כמוך?" ובדַברה הוסיפה לחבקו ולנשקו.
הפסח, אשר אהבת לילית נגעה עד לבו, קרא בחועל ידיו וברגשי תודה, ויאמר: “הה לילית! תחת אהבתך אותי, אעבדך בכל לבבי, וכל אשר תְּצַוִינִי אעשה בחרף נפשי! –.”
“אם כה תעשה, תסֻפח בחֶברתי ובחברת המורה תמיד, אל כל אשר נלך, תלך גם אתה, וכיס אחד יהיה לכלנו! –.”
“כן יהי!” ענה המורה חלקו גם הוא, “אתה, פסח, אתה תנהגני תמיד ותאמר כי אני אביך העני וְהָעִוֵר, ובכן נבוא פתחי נדיבים, ואם תִּלָוֶה גם לילית אלינו, אז יֵלך לפָנינו רֶצַח וָדָם! –. ואני אַרְאֶה את רודאלף הבליעל לדעת כי אף אם עִוֵר את עיני, לא רפו עוד ידי מעשות חמס ושֹׁד – הוא לקח את אור עיני, אך לא את מזמתי להרע ולהשחית –. אנכי אהיה הראש, הפסח העינים! וְאַתְּ לילית, אַתְּ תהיי הַיָד – התתני את יָדֵךְ אתנו, לילית?”
“הטרם תדע כי חבֶרתך אני לבוא אִתך באש ובמים? הלא אני היא לילית רעיתך הנאמנה, אשר כצאתי מבית החולים, רַצתי אל מקום מגורך אשר בסט-מאַנדע, אחרי אשר שלחת לקרוא לי מבית עלוקה, וברוח נאמנה הבטחתיך כי רעיתך וחבֶרתך אני.”
לדברים האלה רעמו פני המורה פתאֹם, דְמֵי רֶצַח פרצו וַיְכַסו את חלקת צוארו, וַיִנְהַם בשצף קצף על לילית: "אהה! אַתְּ, לילית! אַתְּ הכרעתני וְהָיית בעוכרי! – אַתְּ – כי בשִבתי חֹדש ימים בכפר מסט-מאַנדע בין ישרי לב, אָרכה לי העת ושלחתי לקרוא לך אֵלָי – ומה היתה אחרית דבר? כי ביום השני אחרי בואך את אֹהל ביתי, גֻנֹב גֻנַב כספי – כספי אשר נתן לי רודאלף המשחית בבית אלוני בכות, מחיר אור עיני! – ומי עשה לי הרעה הגדולה הזאת אם לא אִתְּ לילית? ועתה אחרי כי גָזַלְתְּ את הוני, עתה הנני בידך – הה רעם וסופה! מִדֵי אזכרה זאת תבער חמתי עד להשחית, ובכל אַוַת נפשי אֹבֶה לְנַפֵּץ את גולגלתך, הוי בת השחת!! – ".
ובדברו קפץ וַיִתַּר ממקומו, ויט אָרבות ידיו על לילית להכותה נפש.
“אל תשלח ידך אל לילית!” קרא הפסח, “השָמר לך, אֵין-עינים!”.
“גם אותך אכַלה ברגע עם לילית יחד!” נָהַם המורה בעברתו, “את שניכם אנַפץ על הסלע, הוי נחשים צפעונים!” הוסיף המורה לצעוק בזעם נורא, ובהאזינו את קול הפסח וַיֵדַע כי הוא ניצב על ידו, הניף את אגרופיו האיומים ויך סביב סביב בחמה שפוכה, ולולי מהר הפסח וַיִסב מפניו, כי אז שִׁבַּר המורה את עצמותיו בתגרת ידו הקשה. ברגע ההוא הֵרִים הפִסח אבן מאבני השדה וַיְקַלַע ויך את המורה אל מצחו. האבן לא נִטבעה במצח המורה, כי נִתְּרָה אחור, אך הֵסַבּה לו כאֵב אָנושׁ וחבורה במצחו. המורה התקומם בקצף גדול ונורא, וינהם כנהמת שור פר אשר חֵץ מָוֶת מָחַץ וְחָלַף רַקָתו, ויצעד צעדים אחדים, אך רגליו התנגפו באבני נגף ויפל אחורנית ארצה.
“תִּשָׁבר מַפרקתך”! קראה לילית בקול שחוק גדול, אשר אף כי היא היתה חֲבֶרתּוֹ ויחדו המתיקו סוד וַיִתְיָעֲצו על כל דבר שֹׁד וָרֶצַח, בכל זאת שָחקה על מִשְׁבַּתָּיו, ותשמח בלבה בראותה כי הענק אשר היה לפָנים נורא על כל סביביו, הוא עתה חסר כח ואין אונים, ונער קטן מֹשֵל בו. והפסח הנמבזה והשובב, התערב גם הוא בשמחת לילית השמֵחה לְאֵיד המורה ומפלתו, ובהכשלו שנית, מחא הפסח כף, ויקרא: “פְּקַח נא עיניך, זקן! וראה כי חתחתים בדרך – האינך רואה את אבני הנגף אשר תחת רגליך? האינך רואה? –”
בְּהִוָדַע להמורה כי קצור קצרה ידו להשיג את הפסח, התיצב פתאֹם וברעש וָרוֹגֶז רָקַע ברגליו וַיְגַמא ארץ, וַיַנַח את שני אגרופיו הַשְׂעִירִים על חורי עיניו הַמְמֻלָאִים בדמים, וישאג שאגה גדולה ככפיר אריות אשר הוּשַׂם מחסום בכֶפל רִסְנוֹ.
“הנה אחָזך הַשִעוּל21!” קרא אליו הפסח, “הֵא לך סמים למַרפא! הֵא לך, זקן! וישקוט השִׁעוּל –.” ובדַברו לקח מלא קֻמצו חול וְחָצָץ ויזרוק על פני המורה בכח. החֶרפה הזאת שברה לב המרצח יתר הרבה ממכאוב אבן הקלע אשר ירה במצחו, ומרוב כעסו התאדמו פניו כדם, וכרגע חָורו כשיד, ועד ארגיעה שבו ויאדימו כתולע, ויספוק כפיו בשב רוח ונפש נפעמה, וישא פניו הנוראים מול השמים, ויצעק מנהמת לבו: "אֵלִי! אֵלִי! אֵלִי!'. הקריאה הזאת אשר קרא רוצח עריץ כזה בלי רצונו, תרגיז את נפש השומע, אך לילית מלאה שחוק פיה ותאמר: “אָח, המרצח קורא לֵאלוֹהַּ… שגית, זקן! קְרָא אל השטן ויענך –.”
“מאכלת! מאכלת!” קרא המרצח, "הָבִי לי מאכלת ואטרוף את נפשי בכפי! כי טוב מותי מחיי! ובדברו נשך בְּשִׁנָיו את בשר זרֹעוֹ.
“מאכלת?” אמרה לילית, “הלא לך מאכלת חדה מתחת לְמַדֵיך, ואנכי שַׁנֹתִיהָ בידי, האיש הזקן אשר מצאנו ברחוב רולע, גם הַנֹקֵד יודעים כי המאכלת הזאת הוּחַדָה גם מֹרָטָה לטבח, ואתה – אתה שָחַטְתָּ את שניהם בלהבת המאכלת הלזו –.”
המורה, אשר ידיו לא היו אסורות לשלוח יד בנפשו לוּ לא חָרַד מֵהַמָוֶת, הֵסַב את פני הדבר, וַיְשַׁנֶה את קול רעמו, ויאמר בקול דממה: “חרבונה זכור לטוב! כי הוא איש ישר, הוא לא גָנַב את כספי – גם חָמל עלי בצר לי.”
“ומדוע פָּשַׂקְתָּ שפתיך ואמרת כי אנכי גנבתי את כספך?” שאלה לילית ובחָזקה עצרה בשחוק.
“יען כי רק אַתְּ היית בחדר משכבי.” אמר השודד, “ובאישון לילה גָנַבְתְּ את כספי, כי מי זה גְנָבָם זולתך? הלא אנשי בית מגורי ישרי לב הם, ולא ישלחו בגנבה את ידם.”
“מֵאַיִן ידעת כי לא גנבים הם? הבעבור כי הם מרבים תפלה וְיָצומו כל ימי הצומות, בעבור זאת הם נקיי כפים מגנבה? –.”
“יהי איך יהי! אך כספי גֻנַב ממני –.”
“ומה אֲשֵמָה רעיתך לילית? הַחֲסַר לב אתה ולא תבין כי לו גנבתי את כספך, כי אז לא שַׁבְתִּי אל אֹהֶל ביתך? – חטָפש כחלב לבך ונסרחה חכמתך? – אמנם לא אכחד כי אם היתה לאל ידי לגנוב ממך את כספך, כי אז עשיתי זאת בכל אַוַת נפשי, אפס כי אז לא שַּבְתִּי לראות את פניך ימים רבים עד אשר אכלתי את הכסף, ואחרי כן רַצְתִּי אליך להסתפח בחֶברתך, כי מצאת חן בעיני, אתה לבֶן-עינים – שודד! הסר איפוא כעס מלבבך, ואל תחרוק עוד בְּשִׁנֶיךָ כארי זועם.”
“ראי נא, הנה הזקן מְפַצֵחַ אגוזים!” אמר הפסח אל לילית בראותו כי הוא חורק שִׁנָיו בזעמו וקצפו.
“חַ! חַ! חַ!” שחקה לילית, “הילד צָדַק בדבריו –. הֵרָגַע נא, אִישׁוֹן! 22 והניח לילד לשחוק כמשפט הילדים, אך תן תודה כי רָשעת הרבה בְחַסֶדְךָ אותי חנם. ואיך לא נוֹכַחְתָּ כי אני נאמנת אִתך? הלא באמור אלי האיש הלבוש בגדי אֵבל, לאמר: “אני אתן לך אלף פֿראנק אם תגנבי נערה אחת מכפר בוקעפֿאל ותביאנה אל לבקעת סט-דעניש,” הלא אז חשתי וָאָבוא אליך ואמרתי לך כי תתן גם אתה את ידך אתי, וחלק כחלק תקח, אף כי אתה באין עינים –. וממוצא דבר תשכיל ותדע כי רק חסד אני עושה עמך, כי מה לי ולעזרתך? הן עזרת סְתוּם העין כמוך הלא היא כאופן חמישי לַעֲגָלָה! על כן לך לדעת כי לילית רעיתך תעניקך מטובה חנם –. אנחנו נְשַׁלֵם לחצר-מות מאתים פֿראנק בעד טָרְחוֹ אשר הֵבִיא את העגלה הֵנָה זה פעמים, כי גם אתמול היה פה עם משרת האיש הלָבוש בגדי אֵבל למען תּוּר את המקום הזה, ולנו הלא יִוָתְרוּ עוד שמונה מאות פֿראנק בעד שנינו. היש לך עוד צדקה להתלונן עלי? העוד יזעף לבך ותתקוטט עם לילית רעיתך הזקנה?”
“אך מי זה לכפי יתקע כי תתני לי מאומה אחרי כי נבצע את מעשינו?” שאל המורה.
“הן אמת”, ענתה לילית. “הן אמת כי יש לאֵל ידי לבלתי תֵּת לך מאומה, כי עתה אתה יושב בביתי כהזמירה לפָנים, ועליך לשאת ולסבול בדומיה את כל אשר אני נוטל עליך כל ימי חייך עד אשר יקחך בכור מות… העוד תתאונן ותתקצף על לילית חבֶרתך?” הוסיפה לילית דַבֵּר ותדפוק על שכם המורה הנצב דומם כאבן.
“צָדקת בדבריך!” אמר המורה ויאנק דום; “כן נָטל עלי קְשִׁי יומי! – הה! אנכי – אשר לפָנים טרפתי זרוע אף קדקוד גבורי כח ועצמותיהם גֵרַמְתִּי – אנכי הנני משחק כעת לאשה רפת ידים ולילד נכה רגלים אשר יכולתי להכותם חרם בתנופת יד אחת! –. הוי לולי יגורתי מפני המות, כי עתה שלחתי יד בנפשי!” כה דבר השודד וישב ארצה.
“בוז לך, לעג לך, מרצח!” אמרה לילית בבוז וקלסה, “איך נֶהפכת לגבר אין אֱיָל, ולבך כלב אשה מצֵרה! – קְרָא נא עוד הפעם לֵאלוֹהַּ, ועשה לי עוד הפעם שחוק! – ואם אין בך עוד עוז פנים ואומץ לב, כי עתה אשליכך פה בדד, ואנכי אלכה לי לדרכי.”
“ובכל זאת לא אמית נפשי בטרם אנקמה נקם אחת משתי עיני מאת המשחית הנקרא רודאלף!” קרא המרצח בזעם אפו, “הן אמת כי נפשי נבהלה מאד מפי המָות; אך לוּ הבטיחני איש להסגיר בידי את המשחית ההוא, ולהפיל אותי אחרי כן ואותו אל תחתיות תהום ואבדון, כי אז חפצתי בזה בכל חשק לבבי, ואז החזקתי באיש חרמי בכל מאמצי כחי ובשאֵרית חֵמות, ועד אשר נפזרו עצָמֵנו לפני שאול, נקרתי את שתי עיניו באצבעותי, קרעתי בצפרני את סגור לבו, וכעסיס שכרתי את דמיו החמים….”
“אם ככה אתה מדבר, מצאת חן בעיני! – הֵרָגַע נא, עוד נמצא את הנבל ההוא, את רודאלף, גם חרבונה לא יִמָלֵט מתחת ידנו. כצאתי מבית החולים, הלכתי בלאט סביבות הבית אשר באלוני בכות – אך הבית סֻגַר מִבּוֹא, ודלתותיו נעולות – ובשובי לראות את האיש הלבוש בגדי אֵבל שאלתי את פיהו אם יש עוד את לבבו לעשות רעה להבליעל אשר בשם רודאלף, והוא ענני כי אחרי אשר נגנוב את הנערה מהכפר הזה, אז יוכל היות כי ינַסה אלינו דבר גם על אֹדות הארור הזה, השמעת? השמעת כי יוכל היות עוד כי נַפִּיל על הַזֵד הזה שֹׁד פתאֹם? – חזק איפוא, אישי! וְקַוֵה כי היום או מחר תפול הצפור החיה ברשתנו, ואז…. האח! אז נְשַׁלֵם להמשחית הזה שבעתים אל חיקו! –.”
“אם כן לא תשליכיני עוד מלפניך, לילית?” שאל המורה בלב נִכנע ובנפש שפָלה. “כי אוי לעזבך אותי בעת צרתי!”
“כנים דבריך כי אוי לך בְּשׂוּרִי מעליך, אך לוּ הואלתי לעשות לי שחוק, כי עתה נסעתי אני והפסח בעגלה, ואותך השלכתי בזה על פני השדה התוך חשכת הלילה ובצנת שלג וכפור! האח, הלא עשיתי לי בשאת שחוק נחמד ונעים! –.”
המורה חָרַד חרדה גדולה בשמעו את הדברים האלה, ויקרב אל לילית ויאמר אליה בחלחלה: “לא, לא! לא אאמין כי תעשי לי כדבר הרע הזה! –.”
“חַ! חַ! חַ! דבר רע ובליעל? ובהרגך את הזקן ברחוב די רולע אין זה רע? וברצחך את נפש הַנֹקֵד אין זה דבר בליעיל? ובהשליכך את האשה העשירה באפיק נהר זיינע, גם בהביאך את להבת חניתך בלב הסוכן אשר באלוני בכות, כל אלה אינם דברים רעים? ומדוע זה לא יֵעָשֶׂה לך אף שחוק כזה לעזבך בדד פה על פני השדה?”
“הנני נותן תודה” אמר המורה ברעדה, הנני נותן תודה כי חטאתי לך לילית באָמרי כי אַתְּ גָנבת כספי; גם הֶעויתי בחָפצי להכות את הפִסח – ועתה אני מחַלה את פניך כי תסלחי לַעֲוֹנִי, התשמעי לילית? – גם אותך, פִּסֶחַ! אבקש כי תעביר את עֲוֹן חטאתי – את שניכם אבקשה כי תשאו לפשעי!".
“לא נסלח לך”, ענה הפסח בשמחת לבב, “לא נסלח לך עד אשר תכרע על ברכיך לפנינו, אפים ארץ תשתחוה לנו, ותתחנן כי נסלח לעונך!”
“אֶרחמך בן-חכם!” קראה לילית אל הפסח, “דבריך טובים מיין! ונפשי אִוְתָה לראות איך יכרע המורה על ברכיו כמו רֵעַ אֹהֵב לרעיותו האהובה – הַבְרֵךְ, זקן! כָּרֹעַ תכרע על חטאתך הגדולה! מהר! חושה! – ואם מָאֵן אתה, נעזוב אותך לבדד באישון לילה….”
“יום ולילה נִשְׁתַּוו לו!” קרא הפסח, “ולילה כיום יאיר לו –.”
“הנני כורע על ברכי – סלח נא לי לילית, גם אתה פסח –” אמר המורה בכָרעו על ברכיו בתוך המשעול, “ההֵפקתי מאתכם רצון? הסלחתם לעוני כי רב הוא? האם לא תעזבו אותי? ולא תוסיפו עוד להשליכני מלפניכם? –.”
גְוִיַת המרצח הנתעב והנֶאלח, היתה לזעוה וְגֹעַל נפש בְּהִשְׂתָּרְעָה ארצה! כל רואה אל הַשֵׁד הארור הזה, יתפלץ וְיִדֹד ממנו בנפש נבהלה. שם בתוך המִשעול הוא מְשַׁטֵחַ את כפיו החזקות והנוראות אל לילית אשת בליעל וְחֶלְאַת מין האדם, ואל הפִסח ילד שובב ופושע מבטן; מבעד גַבּוֹת עיניו האדֻמות, נִשְׁקָפוֹת שתי בָבוֹת אשר עָששו וַיַלְבינו ובלתי נָעוֹת כעיני מֵת, שתי כְתֵפָיו הרחָבות, כפופות ומעֻקלות בכנעה ורעדה, ולילית מבטת בצהלה ובגאון על מפלת הענק העִזוז והעריץ, עינה הירקרקת, מתנוצצת כעין צפעוני; פניה השחורים והנבזים אשר קֻמטו מִזֹקֶן ומפיקים תועבת נפש, התאדמו מעט משמחות וגיל; צחוק בליעל וקלסה התראו על שְׂפָמָהּ המלא שער לָבן, ושתים או שלש שִנַיִם בָּלוֹת ויקרקות נראו מִפִּתְחֵי פיה החוצה, והפסח החגור באזור עור ולָבוש בגדים צואים, נצב על רגל אחת וְנִשְׁעַן על זרוע לילית, ועל פניו הלבָנים המלאים ערמה ומזמה, תֵּרָאֶה שמחה וצחוק רֶצַח.
“התַבטיחו לי כי לא תעזבו אותי?” הוסיף המורה דִבר בתחנונים, וכל עצמותיו רחפו ממגור כי לא שמע קול דברים, ויאמן כי לילית והפסח עזבוהו וילכו למו; ההלכתם מזה? העזבתם אותי? הוסיף המורה לשאול בנשאו את ראשו וימשש בידו הֵנה והֵנה.
“אנחנו עוד פה – אל תירא מרצח!” ענתה לילית אחרי אשר עצרה במלים רגעם אחדים. “האותך אעזוב? טוב לי מותי מעזוב אותך! ושמע נא פשר הדבר! כי עתה אגיד לך את כל לבבי למען הרגיע את לבבך: דע נא כי אנכי זה דרכי מעודי לִכְלוֹא בביתי נפש אדם או נפש בהמה, חיה ועוף, ולהציב אותן מטרה לחצי זעמי. בטרם אִנָה השטן לידי את הזמירה (אשר אקוה עוד למצוא אותה ולהשחית פניה ברעל הפֿיטריאָל), בטרם אִנָה השטן אותה לידי, גִדלתי בביתי נער קטן אשר יום יום העמסתי עליו מהלומות רצח ומכות חדרי בטן, עד אשר נפחה נפשו תחת שבט אפי, אפס כי בגלל זה נענשתי כי שש שנים לא סִגר בכור מָוֶת נפש אדם לידי –. אך גם במשך השנים האלה לא טמנתי ידי בצחלת, כי משכתי ברשתי צִפֳּרִים חיות ומרטתי את נוצותיהן, או טבלתי אותן עד חצי גְוִיָתָן בסיר נָפוח וְדוּד רותח; אפס כי הן לא מִלאו את סִפְקִי, יען כי לא עצרו כח לנשוא את מכאובן רק יום או יומים וימותו –. בצאתי לחפשי מבית האסורים, נפלה הזמירה בידי, בה כִליתי את חִצַי, אך היא ברחה מפָּני אחרי כי עָיְפָה נפשה לסבול את תגרת ידי הקשה; ואז לקחתי לי כלב תחתיה, ובכל אַוַת נפשי בָרֹתִי למענו מכות ממכות שונות, עד כי לאחרונה קַצֹתִי את כף רגלו האחרונה וכף רגלו הראשונה, ובכל פעם אשר נִסָה הַפִּסֵחַ ונְכֵה רגלים הזה לָרוּץ אֹרַח, מלאתי שחוק פי ושפתי תרועה על המראה הזה –.”
“כן אעשה גם אני להכלב אשר בבית צאֶזאַר” חשב הפסח בלבו.
“בעת אשר הכַרתי אותך, זקן!” הוסיפה לילית דִבֵּר, “בעת ההיא חפצתי לחפש לי חתול ולענות אותו כמשפטי כל הימים. אך עתה, עתה תמַלא אתה את מקום החתול, כי אתה תהיה לי תחת חתולי, גם תחת כלבי, ותחת חולדתי, סוף דבר, כי אתה תהיה מעתה השעיר הַמִשְׁתַּלֵחַ לעזאזל… התָבין את אֲמָרַי, אישון!? לענות אותך, נָמֵר עריץ, יֶערב עלי יותר הרבה מאד מֵעַנות צפור חַיָה את מֵהִתְעַמֵר ולחבול נפש ילד וילדה! –.”
“הוי בת נעות השחת!” צעק המורה, ואש חמתו מתלקח מאד.
העוד יֶעשן אַפך בלילית רעיתך? – אם כן אתה עמדי לך לך אל אשר יהיה רוחך ללכת, כי חֻפשתך בידך, ואנכי לא אסרתיך באזיקים –.
“הדלת פתוחה לפניך, גבר אין עינים! לך אל כל אשר תראינה עיניך!” אמר הפסח הקטן בשחוק גדול.
“הוי, לוּ יכולתי למות! – מי יתן מותי!” קרא המורה בפרשו את ידיו.
“האתה תמות? לא, לא! כי הנך עוד בריא אולם כשור פר – ימים רבים תחיה עוד לשמחת לבב לילית רעיתך –. ואף כי אנכי אכעיסך גם כעת לבעבור הרעימך כל הימים, בשבט עֶברתי אענה אותך, ואתעמר בך בתגרת ידי הקשה, יען כי זאת לי לשעשוע נפש ולעֹנג אין-קץ, ויען כי אל אֹבֶה להאכילך לחם עֹנִי חִנם; בכל זאת אם שָמֹע תשמע בקולי והיית לעבד מקשיב, אז תהי לי לעזר לעשות חיל כהיום הזה, ועוד לדברים גדולים מאלה תתן את ידך עמדי –. אתה תהיה כַלְבִּי; באָמרי אליך “נְשוך!” אז תִּשַׁח בשניך, ואם כה אומר אליך “דום!” אז תכרע תרבץ ותלקט תחת שולחני –. אפס כי בכל זאת לא אחפוץ לשדוד את חֻפשתך ממך, ואם מָאֵן אתה לבַלות בביתי בְּרָע ימיך, יש לאל ידך לעזבני וללכת אל כל אשר רוחך ללכת, ראה כי רחבי תבל לפניך, האין זאת, פסח –?”
“כן הדבר, הוא יוכל ללכת עד אפסי ארץ, כי נר לרגליו עיניו, ועפעפיו אור לנתיבו!” ענה הפסח הקטן וישחק, אך פתאם הֵשַח הפסח ארצה ויאמר בלחש: “קול צעדים אנכי שומע – נִסָתֵר נא – אך שגיתי ברואה! כי לא הנערה אשר אנחנו מחכים לה, הולכת לקראתנו –.”
אחרי רגעים מעטים נראתה עלמה כְּפָרִית אשר כלב גדול ירוץ אחריה ועל ראשה סל רחב ידים, והיא כוננה צעדיה מול המסלה אשר הלכה בה הזמירה עם הכהן.
עתה נשובה נא וְנָטִיף אמרים על הזמירה והכהן, ונעזוב את המורה ולילית עם הפסח בתוך המשעול אשר על יד הדרך.
מא: מִרְיָם וְהַכֹּהֵן 🔗
קוי השמש האחרונים אָספו נגהם, ורק ראשי היערים ותועפות ההרים מצֻפים עוד בשביבי זְהַב החרסה. על כל עבָרים ישתָּרעו בקָעות גדולות אשר תַּלְמֵיהֵן קָדרו מִנִי קרה, וקָפאו מכפור ומוצקים כחדודי אבנים. תֹהוּ וישימון סביב סביב, ובתוך הערבה יֵרָאֶה הכפר בוקעפֿאל כנאות מדבר23 –. השמים הטהורים והצחים לבשו זֹהַר ארגמן בפאתי ים, אות הוא כי יֶאתה קור וכפור, לאט לאט כסו ערפלי אֹפֶל את הזֹהַר הנעים, חֲצִי אַגַן הסהר, אשר דמיונו כחצי טבעת כסף, הופיע ביפעת אורו בֵּינוֹת לערפלי הנשף ותכלת הרקיע, דומיה דקה שוררת תחת כל השמים, וחֶרדת קֹדש מרחפת בחדרי לבב איש הרוח. הכהן התיצב רגעים אחדים על ראש הגבעה אשר בדרך מהָלכו ואשר עליה התעלם שלג, לבעבור התענג על נֹעַם הערב ונֹגַהּ הירח, אחרי כן נשא את ידו הרוֹעֶדֶת של שְׁמֵי מרום אשר חֶצְיָם לוּטִים בערפלי נשף וחֶצים מַזהירים מִזָהרי הירח, ויאמר אל מִרְיָם הנצבת דומם על ידו במחשבות עמוקות: “בִּינִי נא, בתי! אל מרחבי הרקיע, מרחבי אין-קץ, ורוממים לאין תכלית; אין קול ואין קשב סביב סביב; הדומיה הקדושה הזאת, והמרחב בלי-מְצָרִים הזה, יְשַׁוו וְיַעַרְכו לנגדנו את הַנמח –. והנני מגיד לך זאת, מרים! יען כי מורשי לבבך ינועו תמיד מִדֵי ראותך יפי חמדת התולדה והדר גאונה, ומִדֵי הטיפך אמרי שֶׁפר על הוד יפעתה יתעוררו כל רגשי אֲבִיב עלומי בחֻבי –. הגידי נא לי, בתי! האם לא הֵעִירָה הדממה השלטת כעת, רעיונות נשגבות בבתי נפשך? –.”
מרים לא הֵשיבה לו דבר, רק אֶגלי דמע הִתגלגלו מִגֻלוֹת עיניה על לֶחֳיָהּ, הכהן הביט בה בשממון, וישאל את פיה “מרים למה תבכי? מה לך, בתי?!”
“אהה! אבי! הנני מערה קְשַת רוח –.”
“קשת רוח? אַתְּ? ועתה?.”
“ידעתי כי אין לי צדקה להתאונן כָּעֵת על מצָבי אחרי החסד הגדול אשר הפליא לי האדון רודאלף והגבירה נעמי – אך בכל זאת – הוי מר לי מר!”.
“ומדוע זה, בתי?!”
“סלח נא, אבי, על מְרִי שיחי וכעסי והוָּתי אשר אולי אֵחָשֵׁב בעיניך כִמְנַכֶּרֶת טובה לאנשי חסדי –.”
“פעמים רבות שאלנו את פיך מדוע אַתְּ עצובת רוח, ונפשך מרה לך תמיד, אך בכל פעם מנעת את תשובתך בתוך לבך, ואנחנו לא אַצנו לאַלצך כי תגַלי לנו סודך, אף כי צר לנו מאד על אשר לא נוכל לנַחמך בהַסתירך ממנו סִבַּת אֶבְלֵךְ ויגונך העז.”
“אהם, אבי! אין מלה בלשוני להביע לך הָגות רוחי – מראה הערב הזה, העיר בי רעיוני עצב עד כי נשבר לבי בקרבי וָאֵבְךְּ.”
“אך מה יחסר לך, מרים? – הטרם תדעי כי נעמי תתעצב אל לבה על כי אַתְּ עצובת רוח תמיד, גם האדון רודאלף ידאג כל הימים בהאזינו הדבר הזה.”
“האדון רודאלף? הוא מלאך מושיעי ומרוממי משערי שאול! הה, יגורתי פן לא אַכִּיר לו את הטוב אשר עשה עמדי –.”
“אַתְּ? אַתְּ מרים? אַתְּ לא תַכִּירִי טובה? ומדוע?”
“לא אוכל להגיד לך פֵּשֶׁר הדבר הזה בלתי אם בסַפרי לך את אשר רָחַש לבי למן היום אשר הביאני האדון רודאלף הֵנה ועד היום הזה.”
“סַפרי נא, בתי! ואזני קשובות לכל הֶגה היוצא מפיך; סַפרי נא בלֶכתנו עד אֹהֶל ביתי.”
“בהִוָדע לי בדרך מַסָעִי עם האדון רודאלף הֵנה, כי לא אשוב עוד לבית עלוקה אשר בשפן הלָבן בתוך הסיטע, אך יָשֹׁב אֵשב בכפר הזה כל הימים; האמנתי אז כי אך חלום טוב חלמתי –. בתחלה הייתי כשכורה מרוב אָשרי; לרגעים הֶעליתי על לבי את זכר רב טוב רודאלף וחסדו אשר גָבַר עלי. פעמים רבות בהיותי לבדי בחדר מושבי, דַלו עיני למרום, כאלו חפצתי לבקש שם את איש חסדי, אשר עשה עמדי חסד אלהים כזה, אשר לא יעשה אותו בן אדם כי אם מלאך ה' צבאות המלונן בצל שדי –; ואז הייתי מאשרה במאד מאד כאיש אשר עָלֹה עָלָה מתחתיות שאול ושַחת בְּלִי, לֵאור באור שבעת הימים ולחויות חיי עולם בעדן גן ה'. אתה, אבי! ונעמי גברתי הִרְאִיתֶם לי חסדרכם וְיֶשְׁעֲכֶם נתתם לי, עד כי האמנתי כי יֵאוֹת לָנוּד לי יותר מלטפול עלי עון אשר חֵטְא –. מעט מעט הסכנתי לראות חיי נוֹעַם כאלה; לבי לא חרד עוד פן אשובה שנית אל בית עלוקה אשר בתוך הסיטע; שמחתי בהיותי עזר להגבירה נעמי בעבודת הבית והשדה, וַיַעלוץ לבי בקחתי חכמה ומוסר מפיך, איש חכם לבב והולך נכוחות! –. ואף כי לפעמים כִסתה כלִימה פָני בזכרי הימים הראשונים, אך כרגע חלפה כלימתי, והייתי אני בעיני כאחת מבנות הכפר אשר כֻּלנה תאהבנה אותי בטובת לבבן – אך הנה בא היום אשר וכחתי כי לא כאשר דמיתי כן הוא….”
פה לא יכלה מרים להתאפק מבֶּכי, וְעָצרה במלים.
“הֵרָגְעִי נא, בתי! וְכָלִי את דבריך.”
מִרים התאפקה ותמח את דמעתה מעל פניה ותוסף לספר: “התזכור עוד, אבי, את היום אשר באה האשה דבורה, סֹכֶנֶת חצר ההערצאָג פֿאָן לוצעניי, עם אביגיל בתה, לבית הגבירה נעמי?”
“זכור אזכור – ואני התאמצתי אז לְקַשֵׁר מעדנות אהבה ביניך ובין אביגיל בת דבורה; והנערה אביגיל יקרה היא.”
"היא ישרת לב ותמימת דרך מאין כמוה! ואני שמחתי מאד בהִוָדַע לי כי היא תשב פה עם אמה ימים אחדים. ואחרי אשר צִפִּיתִּי עליה שבעה ימים, באה הנערה היקרה הזאת לבית הגבירה נעמי –. אני ישבתי בדד בחדרי אשר נוֹעַד גם לאביגיל, והנה נִקרֹא נִקראתי לְקַדֵם את פני הנערה הזאת, ולבבי פָּחַד וְרָחב מִבַּלְהוֹת שָׂשׂון פתאֹם הזה, ונעמי החזיקה בימיני ותובילני וַתַּצִיבֵנִי לפני אביגיל באמרה: “הנערה מרים תהי לך לרעיה –.” ודבורה מִלאה את דבריה ותאמר: “אקוה כי בשבת אחיות גם יחד תשבנה מרים ואביגיל.” אז נגשה אלי אביגיל וֹתִּשָׁקֵנִי –. אויה! והנה פתע פתאם נהפכתי לנערה אחרת – כי כגַעת שִׂפתי הנערה הטהורות על שפָתי הטמאות, ועיניה הבהירות חדרו בתוך עיני אשר אנכי השבַּתי מטהרן, אז לקו שפתי כלפידים בֹּעֲרִים, ועיני חָשכו מראות, ונֹחם עז כמסס נֹסֵס התנוסס במשכיות לבבי בזכרי את אשר הייתי לפָנים, ואיך נועזתי להגיש פי לנשיקות פה נערה תמימה וטהורת עינים כמוה! – האין זה מעשה תרמית מִיוֵן מצולת הסיטע, לא הֵבנתי עוד מה עמוק נִפְלִי, ומה רבה הוָתי – אך בלָקחי מפיך, אבי, לֶקַח טוב ותורת חסד, ובהתבונני צדקת נפש נעמי ותֹם דרכיה, אז נפקחו עיני פתאֹם וָאֶראה כי חטָאתי כָבדה על צרתי, ובכל זאת, בטרם הופיעה אביגיל הֵנה, הַמוֹתִי את הֶמְיַת לבי, הֵמַתִּי את הֲמות רִגשי רוחי, ובשֶׁת עלומי לא כסתני כי אם לעתים רחוקות בשבתי בדד בחדרי. אפס כי בראותי את פני אביגיל אשר היא בת גילי ויפה כלבנה, טהורת עינים וישרת לב, רוח יקרה ונפש עדינה, הוי! אז התעורר רוח זִכרוני וַיִנָער מתרדמתו, בחֹזק יד הִצִיב נֹכח פני את כל הליכות הימים הראשונים, גם שִׁוָה לנגדי תמיד את התהום הנורא אשר ביני ובין אביגיל כל הימים. בפעם הראשונה נודע לי אז כי הִמָצֵאיִ מָצֵא עֲוֹן נֶצַח אשר הוא אות עולם על מֵצַח כאות אשר שָׂם ה' לקין – ומהים ההוא חרות הרעיון הזה על לו לבבי – לילה ויום לא אנוח ולא אשקוט רגע קטן – בלילה הראשון אשר באה אביגיל הֵנה, בנפול תנומה על עפעפיה, חָמקתי וָאָקום ממשכבי וַאֶתיצב מראשותי הנערה הישרה הזאת, והתבוננתי בפניה הדומים לפני מלאך השלום, ואמרתי בלבי: “הנה היא ישֵׁנה בחדר אחד אִתִּי – אִתִּי אשר נמצאתי במערת פריצים, בבית עלוקה, בין שודדים ומרצחים –.” ואז התפלצה נפשי, וכל עצמותי רעדו כאשר תרעד נפש החוטאת מפני שופטי צדק – זְוָעָה ובלהות צַלְמָוֶת התקיפוני ולא הרפוני – ולבי אמר לי כי יַסֹר יְיַסְרֵנִי יה על אשר אֶתחפש ואֶתנכר לעיני אנשים –. אחרי כן שַׁבתי ושכבתי ואישנה, אך שנתי לא ערבה לי. חלומות נוראים חַתּוּנִי, וחזיונות מבהילים בעתוני; צלמי האנשים אשר סבוני תמיד בתוך הסיטע, נראו אלי בחלומי, חרבונה, המורה, ולילית – היא המרשעת אשר מררה את חיי ימי ילדותי – אהה! – מה נורא החזיון הזה! אלי, אלי! מה איום הלילה ההוא! מה נוראים החלומות ההם! אֵיד אֵל וְחִתַּת אלהים יאחזוני מדי אזכרמו! ביום המחרת העירתני אביגיל בנשיקות פיה, ולבעבור הָעִיר בי רוח אהבה, ספרה לי את כל תולדותיה, ותאמר: “ראי נא מרים! אנכי חשפתי לך את כל תעלומות לבבי, ועתה ספרי נא לי גם את תולדותיך –.” אז האמנתי כי בָשְׁתִּי תמיתני, וכלמתי תקברני – פני התאדמו, עיני חשכו, ולשוני לחכי דָבֵקָה – כי אני לא ידעתי מה סִפרה נעמי על אֹדותי, ויראתי פן לא ישתוו דברי עם דבריה, ואהי כמתעתעת – על כן הֵשבתי לה דברים מעטים ואמרתי כי יתומה אנכי, ואנשים קשים ורעים הֵרֵעו אותי מאד, והייתי בכל רע עד אשר לקחתני נעמי לה לבת –. אז שאלתני אביגיל בתם לבבה איפה גֻדלתי? ומי היו אֹמְנַי? מה שֵם אבי ואם אזכרה עוד את תמונת פני אמי? הה! השאֵלות האלה נחתו כחצים שנונים בחדרי לבבי, ובחֶזקת יד יכולתי לבדות מלבי אמרי שקר, ואביגיל האמינה בדברי, ותאנח לאידי ותָּנד לי בטובת לבבה, וכל הגה היוצא מפיה, שִבר את לבי בקרבי. הוי! אבי, אתה לא תוכל לשער מה רבה עצבָתי והוָתי, אז, ואיך יכבד עלי לְהָפִיחַ כזבים! –.”
“אוי לי עליך קְשַׁת יום!” קרא הכהן אשר נכמרו נחומיו עליה, “ירדוף ה' באף וישמיד את הרשעים אשר הטביעו בבוץ את נפשך, אשר עוללו באשפות החטאת את רוחך, ואשר הִפִּלו עליך הֹוָה לא תוכלי כפרה כל ימי חייך!”
“כן אבי! האנשים ההם היו רעים וחטאים, כי בשתי וכלימתי לא תִמָחֶינָה לנצח. זאת לא זאת, כי כאשר הוסיפה אביגיל לספר לי את הָאשֶׁר השמור לה, ואת רב טוב הצפון לה בחיק העתיד, כן יספה תוגת נפשי להתגבר בזכרי אחריתי – כי בכל הטובות אשר ייטיבו לי טובי לב, אחריתי מרה כלענה! ואתה אבי בְּלַמֶדְךָ אותי דרכי ישֶׁר ומעגלי צדק, לִמַדְתַּנִי גם דעת השוחה העמוקה ובאר וצרה אשר טֻבעה נפשי בְּקִצְבֵי תהומותיהן. לעד לא יזח מלבי הרעיון הנורא כי אנכי חֶלְאַת מין האדם וחרפת כל בני איש תחת השמש. אויה נא לי! מדוע נֶחלצתי משחת הסיטע מבית עלוקה מערת פריצים, אם ארחות ישֶׁר ונתיבות צדקה כחרבות שנונות וְחִצֵי מָוֶת הן ללבבי בהזכירן אותי כי יְלִידַת פשע אני ותושיה נדחה ממני לנצח!! –.”
“מרים! מרים!” קרא הכהן, “מה זה תבענה שפתיך?”
“ידעתי, אבי, כי אחטא בלשוני אם אגלה תעלומות יגוני לאֹזן שומעת, כי על כן כסיתיו בתוך סתר לבבי כל ימי שבתי בזה –. הה! פעמים רבות אני מְנַכֶּרֶת טובה, ואומר לנפשי: אם לא חֻלצתי מבור שאון ומטיט היון אשר התגוללתי בתוכם מעודי, כי אז מַתִּי כבר תחת סבלוּת עָנְיִי ומרודי ותחת מהלומת נוגשַׂי ולא ידעתי יְקַר תפארת חיי מֵישרים, ונעימות דרכי ישרים אשר אני לא אשיגם כל הימים –.”
“הוי מרים! מה נורא הדבר הרע אשר טפלו זֵדִים עליך! – הלא גם נפש זַכָּה וטהורה כעצם השמים, אם הטבעה אך יום או יומים ביון מצולה ההיא אשר נֶחְלַצְתְּ ממנה. הלא גם בה דבקה חטאה גדולה לא תוכל כפרה כל הימים…”
“הנך רואה, אבי, כי אין לי תוחלת ותקוה לְטַהֵר נפשי וּלְזַכּוֹת לבי מגללי חטאות נעורי כל ימי צבאי עֲלֵי ארץ! –.”
“הן אמת כי קצרה ידך להלבין ולְצָרֵף את נפשך פה בתבל ארצה, אמר הכהן בפנים נזעמים מאד, אך בכל זאת אל תאמרי נואש, כי חסדי ה' לא תָמנו, ורחמיו על כל מעשיו – ואם פֹה בארץ מנת כוסך אך יגון ואנחה, נֹחם ודמעות, הלא שם בשמים ממעל” הוסיף הכהן דַבֵּר בְּנופפו את ידיו הרועדות אל השמים אשר הכוכבים הֵחלו להתנוצץ בהם, “שם בשמים ממעל, שם תמצאי יֶשׁע, אשֶׁר ונעימות אֵין-קֵץ….”
“אוי לִימֵי עֲלוּמַי! כי הנני עוד צעירה לימים, ומי יודע עד מָתַי יִמָשכו ימי חיי פֹה בגיא צלמות?” כה צעקה מרים בלב נשבר ונדכה וַתִּתנפל ארצה וַתִּכרע על ברכיה תחת אֹהֶל השמים לרגלי הכהן העומד דוּמָם על ראש הגבעה על יד מְעוֹנוֹ. מְעִילו השחור, פניו הנכבדים, זקנו הארוך והלבן כשלג, שערות ראשו הארוכות ומצנוצצות ככסף טהור לְנֹגַהּ
הירח והכוכבים, כל אלה שִׁווּ עליו הוד והדרת כבוד, ומה גם בנשאו רום יָדֵהוּ, ועיניו דַלוּ לראש כוכבי נשף, ומרים מתופפת על לבה, ופלגי מים תֵּרַדְנָה עיניה מבלי הפוגה.
המראה היקר והנכבד הזה, נהיה ברגע ההוא אשר בו כָּרַע גם המורה לרגלי לילית והפסח. ומה רב הַהַבְדֵל בין שני המראות האלה! פֹה על ראש פִסגת הגִבעה כּוֹרַעַת נערה קשת רוח ובעלת נפש יקרה לרגלי איש ישר והולך תמים, ומבַקשת רחמים וּסְלִיחָה מאלהי השמים על משוגת ימי יַלדותה אשר רק ידי זרע מרֵעים היו במעל הזה – ושם בתחתיות עמק המשעול יכרע מְרַצֵחַ עריץ אשר נפשו הארורה מגֹאֶלֶת בִדְמֵי נפשות נקִיות, הוא יכרע לרגלי אשת בליעל וַחֲבֶרְתּוֹ במעללי רשעתו, אשר היא שְׂמֵחָה לאידו, תגיל במפַלתו, תציקהו בכל מצוקות מָוֶת, ותכביד עליו אכפה להוסיף עוד עֲון חרב על עונותיו כי התגברו – לרגלי אשה מְרַצַחַת אשר היא היתה הראשונה לְהָרַע ולהשחית למרים המשתפכת כעת בדמעות נחַם לפני ה'.
“אויה, אויה לי!” קראה מרים בקול בּוֹכִים ובנפש מרה, “אויה, לוּ אאריך ימים כמוך, אבי! וכל יָמַי יהיו חשוכים מכל שמץ עון ופשע כימי חייך! גם אז יציקני הַנֹחַם כל הימים, וחרפת ימי עלומי תשַׁבר מורשי לבבי – אוי לי!”
“נהפוך הוא, בתי! כי אם יתנוססו רגשי נֹחם בקרבך, אז אשריך וטוב לך כל הימים! ורוח טהורה כזאת המתנוססת בחֻבך, עֵדה היא לך כי נפשך ערוכה ומֻכֶנֶת לעשות גם הטוב והישר בעיני האלהים ואדם –. בָּנות רבות אשר בגילך, לוּ היתה נפשן תחת נפשך, כי עתה שכחו כבר את זֶכר הימים הראשונים, ויתענגו על רוב שלום אשר אִנה הזמן לידן –. ודעי נא, בתי, כי כל רגע מֵרִגְעֵי עצבונך על בּשֶׁת עלומיך, יֵחָשֵׁב לך לצדקה בשמים ממעל. וה' אלהים נְתָּנֵךְ להתהלך רגע קטן בדרך חטאים, לבעבור תשובי אליו תשובה נצחת ותעמדי במקום אשר גם צדיקים תמימים אינם יכולים לעמוד שם –. חִזקי ואַמצי לבך, בתי! וגם אנכי חלילה לי מֵחדול להורותך בדרך תבחרי כל הימים אשר נשמת שדי תְּחַיֵנִי, ואחרי כן אישן המָות – כי אנכי זקנתי ושבתי – אז תַּנְחֵךְ ותנהלך הגבירה נעמי גם האדון רודאלף במסלות ישרים וארחות צדיקים, וסמוך לבי ובטוח בך, בתי, כי אַתְּ תודי לה' חסדו על אשר שלח לך את רודאלף מלאך פניו להושיעך תשועת עולמים –.”
מרים חָפצה להשיב לו אמרים, והנה העלמה הכפָרית אשר זָכרנו, באה עם סַלָהּ, ותעפיל עֲלות על הגבעה אשר שם הכהן ומרים, כי העלמה ההיא היתה אחת מֵאַמְהות נעמי.
“סלח נא, אבי!” אמרה העלמה אל הכהן, “הנה נעמי גברתי שְׁלָחַתְנִי להביא אליך את סל פרי עץ הזה ולהשיב את מרים לביתה, כי אתא לילה – גם לקחתי אִתִּי את כַּלְבִּי זה אשר יוכל להִתחרות גם את הדוב גם את הארי, יען כי בלי דעת למה זה ועל מה זה, יחרד לבבי בפעם הזאת ללכת דרך המשעול בלילה הזה –.”
“צָדקת בדבריך, זלפה!” אמר הכהן. “כי אשרי אדם מְפַחֵד תמיד. ועתה תני לי את סַלֵךְ, כי אנכי על יד פתח ביתי ודרשי נא בשמי את שלום הגבירה נעמי.” אחרי כן פָּנה אל מרים ויאמר בלחש: “למחר בואי נא אל ביתי, כי עוד מלאתי דברי נחומים לנחמך ולשַמחך מיגונך, גם לשום עצות בנפשך לטוב לך כל ימי חייך –.”
“רב תודות לך, אבי!” אמרה מרים, למחר אשובה אליך.
“הניחי את סַלֵךְ, זלפה, על יד פתח גני, ונערתי תביאנו הביתה – ועתה שובי עם מרים לבית נעמי, כי חשֶׁךְ וָקוֹר על פני ארץ, למחר בשעה החמישית אחר הצהרים תבואי הֵנה, מרים!”
“אבוא, אבי!”
הכהן בא אל ביתו, ומרים וזלפה שבו לביתן וכלב גדול הולך אחריהן.
מב: הַפְּגִישָׁה 🔗
הלילה עם קָרָתו ורבבות כוכבי אורו, פרש כנפיו תחת כל השמים. על פי עצת המורה, הִסְתַּתְּרָה לילית בתוך מְאורת המשעול הרחוק מהמסִלה וקרוב אל המקום אשר שם מחכה חצר-מות עם העגלה. הפסח העומד על המשמר, מצַפה לראות בשוב הנערה לביתה למען מְשׁוֹךְ אותה ברשת עָרמתו אל האורב, בהתחננו אליה כי תהי עֵזר להורתו העניה והזקנה אשר כשלה ונפלה תוך המשעול. הפסח צעד צעדים אחדים במסלה דרך הָלכה מרים, ואזנו, אשר היא רַבת קָשֶׁב, הקשיבה מרחוק כי מרים מדברת עם האָמָה ההולכת אִתָּהּ.
מרים לא הלכה אפוא לבדה, ומזִמת לילית והמורה אשר יָזמו לחטוף אותה, נשארה מָעל. הפסח מִהַר וַיָשָב אל המשעול להגיד ללילית את אשר הקשיבה אזנו. “הנערה הולכת עם עוד נערה כְּפָרִית.” אמר הפסח אליה בדממה וכמעט לא יָכֹל להשיב את רוחו. “יִקְרֻהָ עֹרְבֵי-נָחַל!” קללה לילית את נערה בזעם אפה. “מי הוֹלֶכֶת אִתה?” שאל המורה. “לפי דֵעִי היא האָמָה עם כַּלְבָּהּ אשר עברה זה מעט עלינו”. אמר הפסח בלחש, “התשמעו את הַלְמוּת סנדליהן?”
וברגע ההוא נשמע שעטות סנדלים על חַדוּדֵי רגבי הקרח.
“ראו נא”, אמרה לילית, “הנה הן שתים – את הנערה קטנה אכניע אני, אך האָמה הגדולה? מה נעשה בה? המורה הוא באין עינים, והפסח הוא חלש ורפה ידים, ומה נעשה אפוא?”
“הן אמת”, ענה הפסח, “כי חלש אני, אך אם תאבי אהיה כנחש עֲלֵי אֹרַח וכשפיפון עלי דרך וַאֲנַשֵׁךְ את עִקבי האָמה בעלת הכלב, גם אחזיק ברגליה בכל מאמצי כחי עד אשר תסחבי את הקטנה מזה.”
“אך הן תצעקנה, וקוֹלן יִשָׁמַע בתוך הכפר”, אמרה לילית, ועד אשר נגיע אל עגלת חצר-מות, יבואו בני הכפרים ויתפשו אותנו בַּכָּף –."
“גם כלב גדול הולך עמהן”, אמר הפסח, “ומה נעשה בו?”
“הכלב במה נחשב הוא?” אמרה לילית, “אותו אַכֶּה בסנדלי על דלתי פניו ואמיתהו כרגע, אך…..”
“הנה הן באות!” קרא הפסח בהאזינו קול צעדיהן.
“אֱמֹר נא מִלָה, אישי!” אמרה לילית אל המורה, “הֲלא חֲכַם ציָדים היית עד כה, עוּץ נא מה נעשה כעת? הנסרחה חכמתך, שודד?!”
“כעת לא נוכל לעשות דבר”, ענה המורה.
“זכור נא את אלף השקלים אשר אמר האיש הלבוש בגדי אֵבל לשקול על כַּפֵּנוּ בעד הנערה” קראה לילית. “תן לי את המאכלת, שודד! המאכלת! המאכלת! ואני אשחט את האמה לבל תהי לנו לשטן בדרך, ואחרי כן אכניע אני והפסח את הנערה הקטנה.”
“אך האיש הלָבוש בגדי אֵבל צוָנו לבל נשפוך דְמֵי אדם”, אמר המורה.
“אם כן הדבר, שַׁלם ישלם לנו בכסף מלא גם בעד דמי האָמה אשר נשפוך למענו! במיטב כספו ישַׁלם לנו, כי גם הוא חָבֵר לנו במעשה הזה –.”
“הנה הן באו אל תוך המשעול”, אמר הפסח בלחש.
“תן לי את המאכלת, אישי!” אמרה לילית אל המורה בלחש.
“אהה לילית!” אמר הפסח פתאֹם ברעדה וישטח כפיו אל לילית, “צר לי על הנערה! – אל נא תמיתי אותה! אל נא, לילית! –.”
“את המאכלת תן לי, אני מצַוה אותך, מורה!” הוסיפה לילית דַבֵּר בלחש ובחפזון, ולא פנתה אל תחנוני הפסח, ותחלוץ את נעליה –. “אני אֶשַׁל את נעלי”, הוסיפה עוד דבר, לבל יִשָׁמַע קול צעדי בהתנפלי עליהן פתאֹם – ואף כי החשֶׁך כסה ארץ, בכל זאת אכִּיר את הקטנה על פי בגדיה, ואת הגדולה אכריע לטבח –."
“לא”, ענה המורה, “לא נעשה כעת מאומה, ומחר יהיה האות הזה – מחר, מחר!”
“היירא לבך, שודד”? שאלה לילית בבוז וקלסה.
“לא אירא.” ענה המורה, “אך אַתְּ לא תִראי בחשֶׁך ותחטיאי את המטרה בנופפך את המאכלת, ובכן תחַבלי את מעשה ידנו –.”
הכלב ההולך אחרי האָמה, הֵרִיחַ את ריח השודדים האורבים במשעול הדרך, ויעמוד על מקומו וינבח בקול יְלֵל, קול גדול.
“האינך שומע את קול הכלב? הֵן קרובות לנו – מַהרה ותן לי את המאכלת, או….” דברה לילית בקול זעם.
"קחי ממני את המאכלת בחָזקה, אך אנכי…. "
“הנה הֶעברנו המועד! הה! עָברה העת!” אמרה לילית אחרי אשר הקשיבה רגע קטן – “הנערות עלו מן המשעול – ואתה, שודד נמוג לב! אתה תִּוַּסֵר שבעתים על משוגתך! לך לאבדון! יאכל בַּדֶיך בכור מָוֶת, כלב סְתוּם עינים!” הוסִיפה לילית דַבֵּר, ושלהבת קִצפה מתלקחת בתוכה, “אלף שקלים אבדנו בגללך, אלף שקלים!” צעקה לילית ותנופף את אגרופיה על פני המורה.
“ואני אבטיחך כי נַרְוִיחַ על ידי זה עשר פעמים ככה.” ענה המורה, “ושמעי נא אמָרי, לילית! ותֵדעי ותבחני כי בהשכל ודעת מנעתי אותך הפעם מִבּוֹא בדָמים – אַתְּ תשובי כעת לחצר-מות, ותִסעי אִתו אל המקום אשר שם מחכה לנו האיש הלבוש בגדי אֵבל, ותאמרי אליו כי בפעם הזאת הָשלך תִשִׁנַיִךְ טרף, אך למחר עשה תעשִי גם יָכוֹל תוכלי.”
“ואתה?” שאלה לילית בתלונה וזעף.
“שמעי נא את אחרית דברי! הלא ידעת כי הנערה תוביל גם מחר לעת ערב את הכהן לביתו כפעם בפעם, ורק עתה היה מקרה כי נִלְוְתָה אליה האָמה וכלבה, ולבי יאמר לי כי ביום המחרת נבצע את מעשינו. ועל כן תבואי נא מחר בעת הזאת עם חצר-מות והעגלה הֵנה….”
“אך אתה? אתה?”
"אןתי ינַהג הפסח את בית השדה אשר בכפר בוקעפֿאַל מקום שֶׁבֶת הנערה; הוא יאמר כי אנחנו תועִים בדרך, ואני הוא אביהו, איש אֳמָן עני אשר על פי מקרה רע עֻורו עיניו! ואנחנו הולכים לעיר הסמוכה לבקש שם עֶזְרָה מאת שאֵר בשרנו היושב שמה, ובלכתנו תעינו מני דרך ונבוא הֵנה, גם נחַלה את פני אדון הבית כי יחננו ויתן לנו מקום ללון בתוך רֶפֶת בְּקָרָיו, ודבר כזה לא ימנע איש מעניים מרודים, האכרים הפתיים יאמינו בדברינו, ויתנו לנו מקום ללון בלילה הזה –. והפסח יתבונן ויתחקה על שרשי הדלתות והמנעולים אשר להבית, יָתור את כל חלונותיו וכל מוצאיו ומובאיו; ואני ידעתי כי בחֹדש הזה יִמָצֵא תמיד כסף רב לאנשים כאלה, יען כי גם אנכי הייתי לפָנים בעל נכסים – " הוסיף המורה דַבר ויאנח בשברון מתנים – “ולפי דבריכם ישכון הבית ההוא בדד בִּשְׂדֵה יער: ואם יִוָדַע לנו כל מוצאיו ומובאיו, אזי נשובה שם וּנְנַסֶה אליו דבר….”
"איש מזמות אתה – זאת לא אוכל כַּחֵד! – " ענתה לילית וחמתה שככה מעט, “אך כַּלֵה נא דבריך, כַּלה!”
“למחר בבקר אזעק מנהמת לבי ואומר כי כאֵב אנוש ימנעני לעזוב את מקומי וללכת לדרכי, ואם לא יאמינו לי אנשי הבית, אַרְאֵם את פצעי רגלי אשר הָנחלתי לי מכבלי הברזל בהיותי אסור באניה ואשר עוד גדל כאֵבם מאד, גם אומר אליהם כי בעשותי מלאכתי ונפחתי באש פֶּחָם לְלַבֵּן מְטִיל ברזל, נפל המטיל על רגלי וַיַסֵב לי הפצעים האלה, והאכרים הסכלים יאמינו בדברי אלה –. ובכל אִוָתֵר גם כל היום בבית ההוא, ובין כה וכה יתחקה הפסח ביתר עז על כל תורת הבית ולעת ערב, כאשר תגיע העת אשר תנהג הנערה את הכהן לביתו, אז אומר כי הוּקַל כאֵבי ויש בי כח ללכת לדרכי, אז אלך אני והפסח אחרי הנערה מרחוק, ונבוא עד כה, יען כי הנערה ראתה אותנו בביתה, לא תפחד עוד מפנינו אם תשוב לראות אותנו, ואז נגש אליה, ואם השג תשיג ידי לתפשה בכפי, אז לא תִּנָצֵל עוד מידי, וכסף אלף שקלים תועפות לנו –. וזאת לא זאת, כי אחרי שנים או שלשה ימים נגלה את אֹזֶן חצר-מות או איש אחר את תורת הבית ההוא עם כל מוצאיו ומובאיו, והוא יחתור בבית. וכל אשר תמצא ידו, נחלק אתו חלק כחלק, וכיס אחד יהיה לכלנו.”
“טובים דבריך מיין, גבר סתום העין!” אמרה לילית ותחבקהו בזרועותיה, “אך מה נעשה אם ביום מחר לא תנהג הנערה את הכהן לביתו?”
“אז נחכה עד יום השלישי; ועל ידי זה נכביד את ידנו על שׁוֹלחינו כי יוסיף לנו עוד בצע כסף – ואם אֵשב בבית ההוא לילה יום אחד, אז אשפוט למשמע אזני אם יכל נוכל לגנוב את הנערה באופן אשר נדברנו, או בדרך אחרת.”
“עצָתך טובה מאד, אישון – ואחרי אשר לא תצלח עוד לשלוח את ידך בגנבה, כי עִוֵּר אתה, היה תהיה מעתה יועץ לְחַבִרֵי גַנָבִים, בעצָתך תַּנְחֵם, וחלק כחלק תקח –. חַבֵּק נא את לילית רעיתך, ולך לדרכך, אנכי אשובה אל חצר-מות, ולמחר בשעה הרביעית אחר הצהרים אבוא שנית אל המקום הזה עם חצר-מות – אם הוא לא יִתָּפֵש עד מחר בידי השופטים על אשר הרג את בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע –.”
“כן יהי, לילית! למחר תשובי הנה.” אמר המורה אליה.
“אך חַכֵּה נא! כי שכחתי לתת דוֹנַג להפסח למען הַטְבִּיעַ בו את חותם תכנית המנעולים – הידעת איך לעשות הדבר הזה, פסח?” שאלה לילית בתתה להפסח דונג.
“ידעתי גם ידעתי” ענה הפסח, כי אבי לִמַד את ידי לעשות זאת – ואנכי עשיתי למענו חותם דונג מהמנעול אשר לארגז צאֶזאַר אדוני."
“למחר נְנַסֶה את דברינו, אישי!” אמרה לילית.
“מחר, מחר!” ענה המורה.
לילית שבה אל העגלה, והמורה עם הפסח עלו מהמשעול וישאו רגליהם, וילכו בית השדה. לאור הנרות הנוצץ בחלוני הבית ההוא, הלכו המשחיתים ההם עד הגיעם למחוז חפצם, ובכן הֵביא המקרה את ברשע בן אחיטוב המכונה בשם “מורה”, אל בית אשת נעוריו נעמי, אשר הוא לא ראה אותה שנים רבות למן היום אשר נחרץ משפטו להיות אסיר-אני.
מג: הָעֶרֶב 🔗
מה נָאוה מַראה בית המבשלות בַּחֲצַר שָׂדֶה לעת הָאֹכל בנשף בערב יום, ומה גם בעתות החרף! המראה הזה יַצִיב נגדנו את צלם דמות המנוחה והמרגעה אשר בִנְאוֹת התולדה. וכמראה הזה תראינה עינינו בבית המבשלות אשר בחצר בוקעפֿאַל: על אָח גדול ורחב ידים ערוכים עֲצֵי אַלון על האש ומפיצים אור יקרות וְחוֹם צחצחות בכל פנות הבית עד כי חפרה המנורה התלויה בסִפון הבית ומאירה אל מול פני האח, כִּיוֹר, דוּד, קלחת ופרור העשויים מנחשת קלל, נוצצים על מְכוֹנוֹתֵיהֶם לאור הבית; שֻׁלחן עצי ארז גדול ועגול ערוך במַפה לבָנה ובלחם דגן, בסכינים ובמזלגות, בקערות וכפות המזהירות ככסף, וקערה גדולה ומלֵאה מְרַק בָּשָׂר, עֲשֵׁנָה מֵחֹם ומפיקה ריח ניחוח, ותפוחי אדמה, כלב גדול ושחור אשר נהרסו שִׁנָיו מִזֹקֶן, יכרע ירבץ בתוך בית המבשלות, כי הוא לא יצלח עוד לכל מלאכה, ורק לחם חסד הוא אוכל בגלל אמון לבו ועבודתו עד זקנתו, ואנשי הבית קראו לו בשם “ליזאנדער”. אחרי אשר כִלו הטבחות וְ הָאֹפוֹת את מעשיהן בבית המבשלות, הֶעמידו כַּד יין ישן על השֻׁלחן, ויצלצלו בפעמון נחושת, וכל העבדים והאָמהות נקבצו באו אל בית המבשלות, ועל פניהם נראו עקבות צהלה ובריאות. איש זקן בעל שֵעָר לָבָן אשר שמו כרמי, ישב אל ראש השֻלחן, ואותו שם רודאלף להשגיח על כל האִכָּרים אשר לו, יען כי הוא איש אמונים וחכם לב. ויהי אך הָחֵל הֵחלו לאכול, והנה כל הכלבים אשר בחצר נשאו יחדו קול גדול, קול ילל וקול נהי, והכלב הזקן ליזאנדער השוכב תחת הכירה, ענה אחריהם בקולו גם הוא.
“אין זה כי אם איש זר דוֹפֵק על שער החצר!” אמר כרמי אל אנשיו, וברגע ההוא נשמע קול צלצל הפעמון אשר לשער החצר ההוא, “ומי זה בא בעת הזאת אל החצר? ראו נא מי מאתנו איננו פה? הלא כֻלנו מסֻבים בזה! – צא נא אבנר, וראה מי זה עומד אחרי השער?” הסיף כרמי דַבר אל אחד הנערים. הנער יצא, וכרמי אמר אל היושבים ממולו על השלחן, לאמר: “נפלאת היא בעיני מדוע לא באה הגבירה נעמי עם מרים בערב הזה לבית המבשלות כמשפטה תמיד?”
“הגבירה נעמי עלתה לחדר מרים לְבַקְרָהּ, כי היא חלתה מעט בשובה בערב הזה הֵנה”. ענתה זלפה האָמה אשר שָׁבָה עם מרים מבית הכהן, ואשר לא ידעה שמץ דבר מהאורב אשר בתוך משעול הדרך. “אמנם”, הוסיפה זלפה לדבר, “אמנם הגבירה נעמי אמרה כי עוד מעט ותשוב מרים לאיתנה, ולולי ידעה זאת אל נכון, כי עתה שלחה לפאריז לקרוא את דוד הרופא הכושי אשר לפני ימים מעטים רִפָּא את מרים מחָליה –.”
הנער אבנר שב הביתה, וכרמי שאלהו “מי זה דוֹפֵק כעת על השער?”
“איש עני עור עם נער קטן התומך בידו”. ענהו אבנר.
מד: חוֹנְנֵי דַלִּים 🔗
“מה מְגַמַת פני הָעִוֵּר בחצר הזה?” שאל כרמי את פי אבנר.
“הוא ובנו תעו מִנִי דרך בלכתם מפאריז אל מחוז חפצם, ויען כי השמים התקדרו בעבים והקור חזק מאד, על כן יבקש העני הזה ובנו לתת להם מקום ללון בלילה הזה באחד הרפתים.”
“הגבירה נעמי טובת לבב היא, ודלתות ביתה פתוחות תמיד לדל, לָאֹרח ולכל נקשה ורעב; אך בכל זאת נשאל את פיה אם יש את נפשה לתת מקום ללון להעני הזה ובנו, לכי נא זלפה! ושאלי את פיה.”
זלפה הלכה לה,
“ואיפה מחכה העני הזה?” שאל כרמי.
“בגורן הקטן”, ענהו אבנר.
“ומדוע הֵבאת אותו הגורנה?”
“יען כי הכלבים חָרצו עליו לשונם, ועוד מעט טָרפו אותו ואת בנו ברגע קטן – מעודי לא ראיתי את כלבינו בקצף נורא כזה! – הם נובחים כמשתגעים על האֹרחים האלה –.”
“פַּנּוּ מקום!” אמר ככרמי, “פנו מקום! כי הגבירה נעמי תופיע בזה בכבודה לקַדם את פני האֹרחים כמשפטה תמיד, גם הָכינו שתי קערות לְהָעִוֵר ולבנו.”
“אך עָמל הוא בעיני, מדוע זה יתקצפו הכלבים קצף גדול כזה על האֹרחים ההם?” שאל אבנר, “וגם לִבְנֶה – הכלב הלבן והשוקט תמיד – גם הוא יקפוץ וְיִתַּר ממקומו כמשוגע ונובח ומְיַלֵּל בחרי אף ושצף קצף – הגידה נא לי, כרמי, פשר הדבר, כי אתה יודע כל!”
“אני יודע כֹּל? דע נא בני כי החיות והבהמות יודעות יותר ממני, הלא ידעת אם לא שמעת כי בלילה ההוא אשר התחולל בו רוח סערה ומטר סֹחֵף והנחל הקטן נהפך לנהר גדול רחב ידים ורב מצולה, בלילה ההוא רכבתי על סוסי השחור לביתי, והחשֶׁך כִּסה ארץ עד כי לא ידעתי אין ארכב דרך הנהר, ואז השלכתי את יְהָבִי על סוסי, והנחתיו ללכת ככל אַוַּת נפשו, והוא מצא לו תוצאות ויעבור את הנהר הסוער ההוא בלי אסון ופגע. ומי זה לִמד אותו לדעת דבר כזה אשר נעלם הוא מעיני כלנו? –”
“גם זאת בעיני יִפָּלֵא! ואתה אבי, הַגֶד נא לי מי הודיע אותו דרך תבונות?”
“מי? אֵל דֵעוֹת ההוא אשר יְלַמֵד לַשפנים להכין בסךע קִנָּם, ואשר על פיהו יגביה נשר לָשׂוּם במָרום קִנו –. עתה, זלפה!” אמר כרמי אל האָמה השָׁבה מחדר נעמי ומצעות וכסתות תחת אצילי ידיה, “עתה, זלפה! הגידי נא מה ענתה הגבירה נעמי על אֹדות האורחים ההם?”
“הנה הבאתי מצעות וכסתות הֵנה בגללם, והגבירה צותה לתת להם מקום ללון בחדר הקטן אשר בירכתי החצר” ענתה אמה.
“אם כן הדבר, קרא נא אותם הביתה, אבנר! – וְאַתְּ אביגיל שימי נא שני כסאות על יד האח למען יֵחַם הָעִוֵּר ובנו, כי הַקּוֹר חזק מאד.”
קול הכלבים נשמע שנית, קול יללה וזעקת שבר, גם קול אבנר נשמע אשר יתאמץ לשכך את חמת הכלבים. ובפתע פתאֹם נפתחה הדלת בחָזקה, והמורה עם הפסח התפרצו ויבואו הביתה מרדפים על צואריהם מהכלבים הזועפים הנובחים בקול רעש גדול.
“אסרו את הכלבים בעבותים!” אמר המורה ברעד פיק ברכים בבואו הביתה, “כי עוד מעט קרעו אותי לגזרים.”
“הם קרעו את מעילי!” קרא הפסח אשר פנו הלבינו כפני מֵת מפחד לבבו.
"סלח נא איש יקר! קרא אבנר בסגרו את הדלת, “עוד לא שובבו הכלבים משובה נצחת כבפעם הזאת – אין זאת כי אם יד הקרה עשתה זאת – ואולי חפצו לְנַשֵך בשר אדם לבעבור הָחֵם בזה….”
“הגם אתה?” קרא כרמי אל הכלב הזקן הרובץ בין התנור, “הגם אתה משוגע ככל אחיך אשר בחצר?” ובדברו הניף ידו להבריח את הכלב אשר החל לנבוח בקול יְלֵל נורא בבוא המורה על סף הבית, ויתנפל עליו בזעם גדול. “דוֹם ליזאַנדער!” הוסיף כרמי לדַבר אליו באפו, “לֵך שְׁכַב! שכב על מִשכבך וָדוֹם! –.” ובחמָתו בעט בו ברגליו, והכלב נסוג אחור בקול תלונה דקה וישכב בין התנוּר וַיֵאנק דום.
המורה ופסח עמדו על יד הפתח ולא עָרבו את לבם ללכת הלאה. השודד, אשר הוא מעֻלף באדרת שֵׂעָר ומצנפתו יורדת על עיניו, אָחַז ביד הפסח הנִצב משומם ונבהל ממראה פני האנשים הישרים אשר בבית, כי החטאים בנפשותיהם מתָעבים ורועדים מפני ישרי לב, כאשר הישרים בלבותם מתָעבים ורועדים מפני החטאים בנפשותם.. פני המורה, הֵפִיקוּ תועבה וְגוֹעַל נפש מאד, עד כי נבהלו אנשי הבית וחרדו ממנוּ רגעים מעטים, ולא יכלו דַבֵּר אִתּו דבר. כעבור רגעי הבהלה והחרדה, אמר כרמי אל המורה: “גֵּשׁ הֵנה להָחֵם על האח, ואחר תאכל אתנו לחם – הגישה אלי ילד נחמד!” אמר אל הפסח, “הגישה נא אלי את אביך אל האח!”.
“ה' ימלך טוב תחת חסדך! אמר הפסח אל כרמי בשפת חלקות. “בוא נא אב אֹבֵד! בוא אתי – וְהִשָּמֶר לך פן תִּכָּשֵׁל!” וינַהג ויביא את השודד אל האח. וליזאנדער הרובץ בין התנור בהריחו את ריח הדם המדֻבק בבגדי השודד, הֵרִים עוד הפעם קול יללה איומה וַיִּתַּר ממקומו. “שחת ואבדון!” אמר המורה בלבו, ההריחו הכלבים את ריח הדם אשר בבגדי? כי אני לבוש כעת במִכנסים אשר היו על בשרי בהָרגי את הַנּוֹקֵד –.” “נוראות נפלאתי!” אמר אבנר אל כרמי, “מדוע יְיֵלִיל ליזאנדער בקול מר מאד? –.”
והנה פתאֹם נהיה דְבַר פלא בחצר, כי יללת ליזאנדער הָלכה הָלוֹך וגדול עד כי כל הכלבים הרימו יחד קול יְלֵל גם המה, וקולם הִפחיד לִבּוֹת כל אנשי הבית, ואימת מות נפלה עליהם, וישתאו איש אל רעהו בתמהון לבב, כי לפי אמונת ההמון אות הוא כי הכלבים מְרִיחִים מְרַצֵחַ שופֵך דמי אדם, או קִרבת הַמָוֶת וְהַדֶּבֶר. גם המורה חרד חרדה גדולה רגע קטן, ועוז נפשו הארורה גם כּוֹבֶד לבו לא עמדו לו אז להִתנער מחֶרדתו בהאזינו את היללה האיומה המבַשרת מָוֶת וָרֶצַח בצעדו בחצר. אך הפסח, אשר הוא פשֵׁעַ מבטן ומָשחת מִלֵּדָה, הוא לא חָל ולא יָע, ובראותו כי הכלבים לא יגיעו עוד אליו, לָעַג בלבו לחרדת אנשי הבית ולפחד המורה.
אחרי עבור הבהלה הראשונה, יצא אבנר אל החצר, ובבית נשמע קול שוט אשר הוא מַכֶּה את הכלבים להשתיקם ולהרגיעם, ולא ידע כי הם יודעים ומיטיבים לראות יותר ממנו. לאט לאט שָׁבה המנוחה בלבות האנשים היושבים על השֻלחן, גם תאוַת הָאֹכֶל שָׁבה אליהם, ואחרי רגעים אחדים התעוררה בלבם חמלה על המורה אשר מָשחת מאיש מראהו, ורחמים על הפסח הקטן העומד לצלעו וצולע על ירכו, והפסח השובב והרשע אשר הִתראה לעיני הרואים כבן מקשיב אשר יתן את נפשו תחת מנוחת נפש אביהו, התאוה תאוה במסתרים להפיל על המורה העריץ צִירֵי מָוֶת וחבלי שאול כאשר תעשה גם כן לילית כל הימים, וביָדעו כי רגלי המורה מלֵאות פצעים אנושים ומַכּות טְרִיּוֹת, על כן שָׁמַר את המועד אשר יקח המורה אֹכֶל לפיהו, או אשר ידַבר עם האנשים האוכלים אִתּוֹ לחם על השֻׁלחן, ואז בָּעַט תחת השֻלחן בסַנדלו המסֻמר וַיַּךְ בחוֹזֶק את רגלי המורה, והמורה קָפַץ את שִׁניו ויסבול בדומיה את הכאֵב הנורא ההוא לבל יַכירו אנשי הבית מאומה וְחִבֵּל את נפשו. והפסח האכזר לקח בכל רגע פתית לחם ונתח בשר וַיַגֵשׁ אל המורה, ויאמר באהבת בֵּן לאמר: “הֵא לך, אב יקר! לחם ובשר – אֱכָל נא, אב אֹבֵד!” ובדברו בָּעט בחָזקה תחת השֻלחן בפִצעי המורה. “טוב עשית, ילד נעים!” אמר כרמי אל הפסח בראותו את עוצֶם חֶמלתו לאביו הָעִוֵּר והעני, ויפן אל המורה ויאמר: “הן אמת כי נָגעה בך יד ה‘, אך אשריך וטוב לך כי חננך ה’ בבן יקיר כזה לנחמך ולכלכל את שֵיבתך! –.” “כן דִברת”, ענהו המורה, “יד ה' קשתה עלי, ולילי בני יקירי זה כי עתה…” ופתאֹם לא יכול עוד המורה להתאפק ויצעק צעקה גדולה ומרה מנהמת לב, כי בפעם הזאת בָּעט הפסח באחד הפצעים היותר אנוש אשר ברגליו, ויגדל הכאֵב במאד מאד, עד כי דִמָה בנפשו כי בא קצו. “אהה אל רחום! מה לך אבי מחמד עיני?” שאל הפסח בקול בּוֹכים, ויקם ממושבו וַיִּפּוֹל על צוארי המורה ויחבקהו בזרועותיו. אך גם המורה, אשר עלתה חמָתו על הפסח הארור עד להשחית, חִבֵּק גם הוא אותו בזרועותיו העצומות והחזקות ויאבה לשום מחַנק לצוארו, וכרגע הלבינו פני הפסח כפני מת ולא יכל להשיב עוד את רוחו, אך עד ארגיעה שב המורה וַיִנָחֵם מאשר יָזַם לעשות, בזָכרו כי בלי עֶזרת הפסח אָבד מָנוס ממנו, ויתאפק וַיִרֵף מהפסח, וכל הרואים האמינו כי האב והבן מחַבקים יחדו באהבתם העזה העצורה בלבותם, גם נאקת הפסח ולְבֶן פניו ושָׁאפו רוח, היו בעיניהם אותות נאמנים מר רבה חמלת הבן לאביהו, “מה לך, איש טוב?!” שאל כרמי את המורה, “מה זה היה לך? וגם בנך נבהל מאד מקול צעקתך עד כי חָוְרוּ פניו ולא יָכל שאוף רוח – צר לי מאד על הילד הנחמד הזה – הוי, כמעט לא נותרה בו נשמה מרוב חרדתו אל אביהו! –.”
“אין דבר, אין דבר!” ענהו המורה אשר קוֹר רוחו שב אליו כבראשונה, “ושמע נא פשר הדבר: אנכי – בטרם הֻכֵּיתִי בסנורים – הייתי חרש ברזל, ופעם אחת נפל מְטִיל ברזל לוהט מתחת הפטיש, וַיִפּוֹל על רגלי הַיְחֵפוֹת ויפצע אותן פצעים אנושים, ועד עתה לא נרפאו עוד, וזה מעט התנגפו רגלי בצַלְעֵי השֻלחן, ולא יכולתי להתאפק מזעוק זעקת שבר מנהמת לבי.”
“הוי אב אֹבד!” אמר הפסח אשר הֵשִיב את רוחו גם הוא, וַיָעיף עין צפעוני על פני המורה, “הה פצעיך הנוראים מאנו הֵרָפֵא! – יואל נא אלוה ויגהה ממך כל מְזוֹרֶיך וִישִׂמֵם עלי! –,”
“צר לי”, אמר כרמי אל המורה, “צר לי עליך איש מכאובות כי לא באת אלינו לפני שלשה שבועות, יען כי אז ישב פה רופא אֳמָן מעיר פאריז אשר הוא מפליא לעשות, אשה זקנה בכפר הזה חָלתה את רגליה שלש שנים, והרופא הזה חִבֵּשׁ לפצעיה, ועתה היא קלה ברגליה לְהִתְחָרוֹת את קַלֵי הַמֵרוֹץ וּלְהַלְאוֹתָם; ויש את נפשה ללכת ביום המחרת לפאריז ולהודות ולבָרך את רוֹפְאָהּ אשר מקום מושבו הוא באלוני בכות – מרחק רב מזה –. אך מה לך? האם הוסיפו פצעיך להציק לך!”
שֵׁם “אלוני בכות” הֵעִיר בלב המורה רעיונים נוראים, פלָצות נצחת אֲחָזַתּוּ, ופניו הנבזים שֻׁנוּ עוד לאוה וזעוה.
“כן”, ענה אחרי דומיה ממֻשכה, “פצעי הארורים הוסיפו עוד לדאבה –.”
“צר לי!” הוסיף כרמי לדַבר, “צר לי מאד כי הרופא היקר הזה איננו פה כעת; הוא בעל נפש יקרה ורוח נדיבה מאד; ובשובך פאריזה, ינַהגך יביאך בנך אליו, והוא ירפא לך, ונקל הדבר למצוא אותו באלוני בכות, כי כל הגרים שם, הם יודעים ומכירים את הרופא הכושי אשר שמו דָוִד – כי הרופא הנעלה והיקר הזה, הוא מבני כושיים.”
פני המורה הלבִּנו מבלהות תמותה, אך איש לא יכל להתבונן זאת בגלל החבַרברות והָאֲבַעְבֻּעוֹת המכסות את פניו, ואיך לא יבהלהו שֵׁם אלוני בכות אשר שָׁם בית רודאלף, ושֵׁם דָוִד הרופא הכושי אשר עור את עיניו בפקודת רודאלף, ואשר הרעה הנוראה הזאת חַתְחַתִּים לו בכל מדרך כף רגלו, וְשַחַת ושאול בכל הֲלִיכותיו לרגעים!!
והיום ההוא יום צרה להמורה, מֵאֵין כמוהו! בתחלה כִּלְתָה בו לילית המרַצחת את חִצֵי זעמה, ותציקהו לָמוּת, אחרי כן עִנָהו הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע עֱנות מורה מאד, אחרי כן הובילוהו רגליו אל חֲצַר בוקעפֿאל אשר הכלבים התנפלו עליו בשצף קִצפם, וְיִלְלוּ לעֻמתו יְלֵל תמותה, ועוד מעט וקרעו אותו לגזרים, ולאחרונה צנָפהו הזמן צנֵפה אל הבית אשר לפני ימים מעטים יָשַׁב בו האיש אשר עִוֵר את עיניו וַיַשִׁיא מָוֶת עליו! –.
לו פָגע בו אך אחד מהפגעים הרעים האלה, היה בו כח לְדַכֵּא לארץ חַיַת הרוצח העריץ הזה, ואף כי כֻלם כאחד נקבצו באו ויאחזו בערפו וַיְפַצְפצוהו! ותחת כוֹבֶד מַשָׂאָם ותגרת ידם, כרע רבץ האריה המשחית הזה וַיֵאָלֵם –. בפעם הראשונה התקיפהו פחד פתאֹם כזה, עד כי פָג לבו ולא האמין כי רק יד המקרה ולא יד ההשגחה עשתה זאת –.
וכרמי אשר לא התבונן איך הלבינו פני המורה, הוסיף לדבר:
“בלֶכתך מזה אתן בידך את כתובת האדון הרופא הזה, כי הוא שָש בעשותו צדק, וכל ישעו וכל חֶפצו לחַלץ חולֶה מֵחָלְיוֹ, הבה נא ונשתה כוס יין לחַיי האיש אשר יְחֵיך וירפאך!”
“רב תודות לך – לא אחפוץ כעת ביין”. ענהו המורה בפנים נזעמים מאד.
“שֱתֵה נא, אבי היקר! שתה כוס יין וייטב לך!” אמר הפסח בהושיטו את הכוס ליד המורה.
“אל, לא אשתה עוד יין!” אמר המורה.
“לא יֵין צמוקים, אך יין צרפת טוב אנחנו שֹׁתים פֹּה” אמר אליו כרמי, “וכה משפטנו תמיד: עבודת השדה בעמל כפים וזעת אפים, מאכל בריאה ומשתה יין, לב טהור ורוח נכון, וערש שאננה. אנחנו פה רק שבעה אִכָּרִים, אך בלי הִתהלל, אנחנו ממלאים עבודת אַרבע עשרה איש, וגם מַשְׂכֻּרְתנו כְּמַשְׂכּוֹרֶת ארבע עשרה איש. לכל אִכָּר ישֻלם מאה וחמישים פֿראנק לחֹדֶש, ולכל אָמָה ששים גרה.”
“אך אדוניכם לא יֶעשר בעותו כן.” אמר המורה.
“אדונינו? הוא לא יֵחַד בקהל כל האדונים – והוא לא יעשה עשֶר ככל עשירי עָם –.”
“הבינני נא את אשר תחשוב בדבר הזה,” שאל המורה אשר אָבה להרבות שִׂיחה עם האיש הזה לבעבור גָרֵשׁ על ידי זה את רעיוניו האיומים המתרוצצים בקרבו – “אם כן תעבדו אדון יקר אשר יתר שאת לו על האדונים אשר כגילו?”.
“כן הוא”, ענהו כרמי, “אדונינו הוא איש צדיק תמים, גם עוד יָתֵר מצדיק, הוא מעודד אנוים, עוזר דלים, מושיע ישרי לב וסומך נופלים. הבית הגדול הזה והשדות הרבים האלה אשר לו, לא יוספו לו קשיטה אחת על מכמני כספו. ורק לבעבור הַצְמִיחַ ישועה לאביוני אדם, הִזיל זהב מכיסו –. ואם אמרתי אספרה נא אחת מני אלף צדקותיו, תִכלינה עִתות הלילה והן לא תחִילנה –.”
“הה איש לבב!” אמר המורה פתאם, “היש תקוה לְמֻכֵּה אלהים ומעֻנה כמוני למצוא מנוח לכף רגלי בְּמִקְצוֹעַ הבית הזה, לו היתה כזאת, כי אז ברכתי שֶבע ביום את אדוניך הצדיק והישר באדם!”.
“דע נא, איש יקר!” ענה כרמי, “כי הבית הזה איננו בֵּית אָספי דלים וחוֹלִים, כי אם בית עבודה לעניי עָם בריאים אשר לא יאבו לאכול לחם חסד ולחם עצלות – והחולים הבאים פה, יֵעָצרו בזה רק לילה ויום, ואז יִנָתֵן להם צֵדה לדרך וברכת שלום, והם ילכו בשֵם ה' אלהי הרחמים.”
“אם כן אין לי תוחלת ותקוה להַטות אֵלַי חסד אדוניך?” אמר המורה ויאנח במגנת לב.
“לא הִגדתי לך כי אם הליכות הבית הזה עד כה; אך אדונינו רב חסד הוא ומרבה להיטיב, ויוכל הֱיוֹת כי הוא יעיר עליך רחמיו וִיאַספך אליו הביתה.”
“התאמין, גבר תמים! התאמין כי יוכל היות כדבר הזה?” שאל המורה בתַאות נפש, “הה לו הואיל אדוניך לתת לי מקום בפנת הבית הזה, ולחם צר ומים לחץ; אז, אז עשה עמדי חסד אלהים!”.
“עוד הפעם אני מגיד לך כי אין מעצור לאדוני לזרוע צדקות בכל עת – ואם יואל לאַכֵף אותך הביתה, אז לא תרבץ בפנת הבית כאשר אמרת, אך הָיֹה תהיה כאחד מאתנו – ותשבע לחם וכל טוב כמונו היום, גם אז יתן אדונינו את בנך היקר ללכת לבית הספר אשר בכפר הזה לקחת לקח טוב מפי הכהן המורה ומלַמד להועיל את כל ילדי הכפר הזה, אך ראש דבר תשאל את שאֵלתך זאת למחר בבקר מאת גברתנו רַבָּתִי בצדק וְשָׂרָתִי בחסד אשר עיניה פקוחות על כל תהלוכות הבית הזה.”
“אם כן אפיל תחנתי לפניה למחר לפנות בקר – מה ישמח לבי אז!” קרא המורה בגילה בהאמינו כי הוא יצא לחפשי מתחת תגרת יד לילית המרשעת.
אך הפסח לא שָׂמַח בהבשורה הזאת, כי לבו פּוֹנֶה מאחרי חיי ישרים, לא יחפוץ לשמוע בלמודים ולקחת לקח טוב מפי מורה דרך, ולא יאבֶה לשבת בנאות שדה, גם הֵרַע לו רעה גדולה בזָכרו כי המורה לא יעֻנה עוד עֱנוּת רֶצַח בחֶזקת יד לילית ובזדון לבו גם הוא. ועל כן חָפץ להעיר את המורה מחלום חזיון דמיונו הנעים, ולהַזכירו כי הוא אך חוֹלֵם חֲלוֹם –.
“האח!” הוסיף עוד המורה לדבר, “למחר בבקר אתחנן לפני גברת הבית הזה לאספני הביתה, והיא תחמול עלי….”
וברגע ההוא בָעט הפסח תחת השלחן ויך ברגל המורה מַכָּה עַזָּה וַיִפְגַע בִּפְצָעָיו האנושים כפעם בפעם, והמורה התפלץ וַיִּתַּר ממושבו, אך קָפַץ את פיהו וישא בשָׂרו בשִנָיו ויתאפק ויוסף לדבר: “כן הדבר, הגבירה היקרה הזאת תחמול על מֻכֶּה ומעֻנהכמוני, ותאספני בבית הזה.”
“אב יקר ואֹבד!” אמר אליו הפסח, “היש את נפשך לעזוב את לילית דודתי הישרה אשר היא לך לתשועה ולמנוחת לב תמיד? צר לי על דודתי לילית! – אך היא לא תעזוב אותך, אבי! ובוא תבוא הֵנה, היא ודודי חצר-מות, לקחת אותך מזה –.”
“לילית?” שאל כרמי, “לילית? ההיא שְׁאֵרת בשר לך? –”
“כן – היא שְׁאֵרת בשרי –” ענהו המורה בפנים נזעמים.
“חצר-מות?” הוסיף כרמי לשאול, “הגם הוא מודע לך? –.”
“כן –” ענה המורה וַיִּצְנַח מעל מושבו כמעט, כי הוא ידע את רשעת לילית וַיָּגָר מפניה פן תבוא ותגלה סודו בהוָדע לה מקום תחנותו; גם ירא פן יחַסדוהו אנשי הבית בגלל השמות המוזרים “לילית וחצר-מות” קרוביו ומיודעיו –.
“הגידה נאל לי”, אמר כרמי אליו, “ההיו פניך מועדות ללכת אל בית לילית מודעתך לבקש מידה עֶזרה?”
“כן הדבר”, ענהו השודד; “אבל יראתי פן אבטח על תהו – ושוא תשועת מודעתי זאת! –.”
“סלח נא אבי!” אמר הפסח אליו, “סלח נא לי אם אֹמַר כי מרוב שיחך והוָתך תדבר כדבר הזה!. הטרם תדע כי דודתי לילית תעש עמך חסד תמיד, וכל ישעה וחפצה להושיעך ממצוקותיך – הלא היא שָלחה לך גם מזור ותרופה לחבש לפצעיך האנושים, וזה מעט מָרַחְתִּי את המָזוֹר ההוא על מְזוֹרך הגדול כאשר צִוְתָה עלי לילית באָמרה: עֲשֵׂה לאביך העני ככל אשר אעשה לו גם אני כל הימים, וה' הטוב יגמָלך טוב בעד הדבר הטוב הזה –. הה, דודתי לילית חושבות עליך מחשבות טובות….”
“טוב הדבר – טוב הדבר!” דִבר אליו המורה ולא נְתָנוֹ לבַצע את דבריו; “אך בכל זאת אחלה את פני גברת הבית הזה לאספני הביתה –. ועתה אדוני הַדוֹבֵר בי!” אמר המורה אל כרמי, “הגידה נא לי מה שֵם גברת הבית גם שם האָדון אֲדוֹן החסד ואביר הצדק?”
“נעמי…. רודאלף…. הלא היא אשתי!…”
“והוא משחית נפשי! –.” נָהַם המורה בלבו אשר השמות האלה נִחֲתו כחִצי מָות בחדרי לבבו, וברעמים אדירים לִהֲטוּ את בתי נפשו עד היסוד בם.
מה: הַלַּיְלָה 🔗
רודאלף…. נעמי!
המורה לא פָסַח עוד על שתי הסעפים וַיֵּדַע נאמנה כי אל בית רודאלף אשר עִוֵּר את עיניו, ואל משכן נעמי אשת בריתו אשר הִרבה להרע לה, הובילוהו רגליו כעת. זֵכֶר המורה אשר זָכַר כי בטרם שְׁפָטוֹ רודאלף באלוני בכות, הוכיח אותו על אשר הֵרַע מאד לנעמי, גם שֶבֶת הרופא הכושי דוד בבית שדה זה, נתנו עֵדיהם כי אמת נכון הדבר אשר שָׁעַר בנפשו –. לבו ראה אצבע אלהים במִקרה הנורא והנפלא הזה, וכרגע נכזבה תוחלתו למצוא מַחסה ומסתור בבית הלז, ותקותו מַפח נפש –.
"שֵׁם רודאלף הֵפִיץ מְחִתָּה וּפַלָצוּת נצחת בלב המורה עד כי רחפו כל עצמותיו וחלחלה במתניו, ומה גם בזָכרו כי אולי ברגע ההוא בא רודאלף אל ביתו הלזה –. וכאשר התנער השודד מעט מחֶרדתו הנוראה, קם פתאֹם ממושבו, ויקח את יד הפסח הקטן, ויאמר בחָפזה:
“נלכה – נלכה – נַהלני נא! – ונלכה מִזֶּה.”
אנשי הבית תָּמהו איש אל רעהו על אודות הדבר הזה.
“התחפוץ ללכת איש יקר?” אמר כרמי אלי –. “מה זה היה לך? ההִנך מְשֻׁגָּע? –.”
הפסח הערום החליט ממנו את דְבָרו האחרון בערמה, ויאנח במגנת לב ויניע בראשו לאות כי כן דִבר כרמי, אחרי כן הִנִיחַ את אצבעו על מצחו להראות על ידי זה כי רוח שִׁגָעוֹן נוססה בראש אביהו הָעִוֵר.
כרמי נתן גם הוא אות להפסח כי הוא מֵבִין את רִמזוֹ, וַיָנָד לו בִמְנוֹד ראשו. והפסח אשר מֵאֵן לעזוב את מנוחתו וללכת לנוע בֶּאֱשוּן לָיִל וצנת קרח וכפור, אמר אל המורה:
“אֵי שמים! מה לך אבי יקירי? האם שָבה מחלתך אליך? הֵרָגַע נא ואל תלך בחשכת לילה ובְקוֹר וכפור – פן יבֻלע לך –. ראה נא, אבי! טוב לך כי אַמְרֶה את פיך בפעם הזאת ובדבר הזה –.” ואחרי כן פנה אל האנשים היושבים על השֻלחן ויוסף דַבֵּר: “הגם אתם, טובי לב, לא תתנו את אבי ללכת כעת? האין זאת?”
“כן הדבר”, ענוהו האנשים, “אנחנו לא נפתח את דלתות הבית לאביך בלילה הזה – והוא ילין פה אתנו.”
“אין לכם צדקה להכביד עלי את אַכְפְּכֶם ללון פה הלילה!” דִבר המורה אֵלֵימו; “ומה גם כי אין את נפשי להיות על אדוניכם למעמסה, על אדוניכם – רודאלף. – ואתם אמרתם אלי כי הבית הזה איננו בית אספי דלים וחוֹלִים – אם כן אפוא הניחו נא לי ללכת לדרכי.”
“העל אדונינו יהיה איש למעמסה? – הַרגיע את לבבך –. אך לוּגם היה בזה, כי עתה לא היית עליו למעמסה –. הן אמת כי הבית הזה איננו בית אספי דלים; אך הלא הגדתי לך כי כל עני השוקד על דלתותינו, נִתֵּן לו לִינַת לילה בבית גם צדה לדרך –.”
“אדוניכם איננו פה בערב הזה?” שאל המורה אשר שב מעט למנוחתו.
“איננו; הוא לא יבוא הֵנה רק מקץ חמשה או ששה ימים –. הנך רואה כי לשוא תפחד – ולוּ באה גברתנו בבית זה כמשפטה תמיד, כי עתה הִרגיעה גם היא את לבבך –. והיא, הלא היא צִותה לתת לך כרים וכסתות ומקום ללון. ולמחר בבקר בטרם תשים לדרך פעָמיך, תבַקש את פניה והיא תחַלה את פני האדון רודאלף לאָספך בבית הזה –.”
“לא, לא!” קרא השודד ברעדה; “נִחמתי מאשר יָזמתי –; בני הירק צָדַק בדבריו כי שארת בשרי לילית תחוס ותחמול עלי – ואֵליה אֵלכה לי –.”
“עשה כאשר תחפוץ”, אמר כרמי אשר האמין כי הוא דובֵר עם איש אשר אין בראשו נכונה –. “ומחר בבקר תלך לך אל אשר יהיה רוחך ללכת, אך הלילה הזה נעַצרך בביתנו אותך ואת בנך הילד הַמִּסְכֵּן והיקר.”
והמורה אף כי נוכח כי אין רודאלף בבית ההוא, בכל זאת לא פג פחד לבו, ורעד רוחו לא נמר. גם חרד לרגעים אולי תבוא נעמי ותכירהו – אף כי השחית מאיש מראהו ותארו מבני אדם – ואז תסגירהו אל שופטי העיר לעשות משפטו, כי הוא ידע אל נכון כי רודאלף נקם את נקמת נעמי ממנו באף ובתוכחות חמה שפוכה יתר הרבה מאשר נקם את נקמת נפשו –.
אך השודד לא יכול לעזוב את הבית ההוא; כי הוא היה ביד הפסח הקטן ולכל אשר יחפוץ יַטֶּנוּ, על כן כָּפַף נפשו לעשות רצון מנהלו השובב והעריץ; אך למען מְנוֹעַ את נעמי מראות פניו, אמר אל כרמי: “בהבטיחך לי כי לא אהי למשא על האדון רודאלף גם על הגבירה נעמי, על כן אלין פה הלילה; אפס כי אנכי עיף ויגע מאד, ואבקש את פניך כי תצוה נא בחסדך להביאני אל מקום משכבי – ונפשי אותה להשכים למחר בבקר כעלות השחר –.”
“למחר נעיר אותך, אם תאבה, כי אנחנו משכימים בבקר איש איש לעבודתו, ולבל תוסיף עוד ללכת תועה, נִתֵּן לך איש עִתִּי אשר יביאך אל דרך המלך.”
“אנכי”, אמר עובדיה, “אנכי אוליך את האיש העני הזה כברת ארץ בלכתי אל הסוכן בפקודת גברתי לקחת מידו עשרת אלפים שקלים.”
“עתה”, אמר כרמי אל השודד ואל הפסח, “עתה לְכָה נא אחרי, איש טוב, וגם אתה ילד חכם, ואביאכם אל בית משכבכם.” ובדברו לקח מנורה מעל השֻׁלחן ויוליכם ויביאם אל חדר הבית התחתון, ויאמר: “פה תלינו הלילה הזה, וה' יתן לכם שֵׁנָה ומרגעה!”
הפסח נִהג ויושב את המורה על ראש המטה, ופני המורה רעמו מאד וַיֵשֶׁב כאיש משומם ונפעם עמוק במחשבותיו.
כרמי יצא מהבית, והפסח הלך אחריו במִסדרונה, ויאמר: “שמָעני נא, אדוני! פעמים רבות יאחזו צירים וחבלים את אבי בלילה, ואני קְצַר יד להושיע לו, על כן אחַלה פניך אדוני כי תַראני את חֲדַר משכב הַשֹּׁעֵר לבעבור קרוא לו לעזור לי –.”
“ראה נא, ילד מסכן!” אמר אליו כרמי בחמלה רבה, “ראה נא כי פה ממולנו יישן הַשֹּׁעֵר, ומפתח הִנו בתוך המנעול מבחוץ תמיד, ואתה תוכל בנקל לפתוח הדלת ולהעירו.”
“אבל אדוני! הוא ואני לא נוכל להושיע לאבי, כי באחוז אותו ציריו לא יעצרו שני אנשים כח לעזור לו, ומה גם כי אני נער חלש ורפה ידים –.”
“אם כן הדבר, תעיר גם את אביגיל הישֵנה בחדר השלישי ההוא משמאל לחדר משכב הגבירה ובתה.”
“ברוך אתה לה', אדון יקר וטוב לבב! ואני אתפלל גם בעדך בתפלת הערב הזה.”
“אתה בני לך שְׁכָב! כי אביך מחכה עליך –.”
ברכך ה', אדוני הנכבד! כי חמלת עלי ועל אבי האומלל!".
כרמי הלך לו, ויהי אך הִפְנָה שכמו ללכת, ופסח שִׁלַּח אצבע גם הֶאריך לשון לעומתו, וילעג לתֻמו, ויבז לו בלבו, וישמח מאד בהִוָדע לו כי בכל הבית ההוא לא יישנו רק הַשֹּׁעֵר, אביגיל, הגבירה ובתה, ואת הדבר הזה יודיע אחרי כן ללילית ולהמורה למען חתור הבית ההוא בלי חרף נפש –.
כשוב הפסח לחדר משכב המורה, נזהר מאד מפניו לבל יכהו נפש. והמורה שמע את קול צעדיו, וישאלהו בלחש:
“מֵאַיִן תבוא?”
“נפשך אִותה מאד לדעת חדשות, גבר אין-עינים!”.
“עתה אִנקמה ממך, יְלִיד השחת!” קרא המורה ויקם בזעם אפו, וַיְמַשֵש בידיו להשיג את הפסח, וַיְגַשֵש סביבות הקיר תמיד; ברגלי אֶרְמָסך, פתן ותנין!!´ הוסיף המורה לקרוא בקצפו.
“אב אֹבֵד! – הנך שמח וטוב לב כעת בצאתך לָחוּל עם בנך האהוב במחול משחקים!” אמר הפסח בשחוק גדול בעת אשר רדף אחריו המורה סְבִיב הקיר והוא נשמט וַיִּסוֹב מֵאָרבות ידיו בכל פעם.
כראות השודד כי אָזְלַת ידו לפגוע בהפסח ולכלות בו את חִצֵי נקמתו, התאפק בכל מַאמצי כחו להשקיט את סערת חמתו ולִכבוש את נְקַם קִצפו, וַיָשב וימשש בידיו ויגיע אל המטה בלב בּוֹעֵר ככבשן ובנפש מלהטת גחלי אש, ויחרוק בשִׁנָיו.
“אב יקר! התִכאבנה שִׁנֶיך כי אתה חורֵק שֵן, וקללה נמרצה מִתהלכת בדממה בין פִתחי פיך! – אולי אתה קורא לאלוֹהַּ ושופך לפניו שִׂיחך? –.” שאל הפסח בשחוק ולעג.
“הטוב לך” אמר השודד אחרי דומיה ממֻשכה,, “הטוב לך כי תשמח לאֵידי ותשחק להוָתי? – הטוב ויפה הדבר הזה?”
“אב אֹבֵד!” ענהו הפסח בקול שחקו, “צר לי מאד עליך כי נקרו שתי עיניך בפעם אחת –.”
“מה עשיתי לך? במה הלאיתיך כי תענני עד מאד? –”
“מדוע דִברת כזָבים על לילית – גם מדוע חָפצת לשבת בבית הזה עד אשר יִקחך בְכור שטן? – מה לך פה כי אִוִית לרַפד בחשך יצועך? –.”
"לוּ יכולתי לְהִסְתַּפֵּחַ בבית הזה – אשר עתה אֹבֶה להמטיר עליו אש וגפרית – כי אז שַׁבְתִּי פה כל ימי חיי! – ".
“פּוֹתֶה! ומי יהיה אז מַטָרָה לְזַעַם לילית? במִי תכַלה אז חִצֵי חמָתה? האנכי אהיה לְמִפְגָע לה? האנכי? תשואות חן לך! זאת לא זאת כי גם אנכי נכסף נכספתי לשַחק בְּשֵׁד עִוֵר כאשר אתה, לענות את נפשך ולהעיר כל חמָתך, ומה צָדקה דודתי לילית באָמרה כי אין שעשוע גדול ולעג נעים כְּעַנוֹת נמר כמוך בַּסּוּגַר, להעיר את קצפך עד להשחית ולראות כי קצר קצרה ידך החזקה והקשה לפגוע גם באיש חַלָּש ואין אונים אשר יָצִיק לך עד דַּכָּא וִיאַלצך לָמוּת –. איך זָעמו ורעמו פניך בלילה הזה! בכל פעם אשר בָּעַטְתִּי תחת השֻלחן ופגעתי בפצעיך האנושים, בכל פעם קִפַּצְתָּ פתאֹם ממקומך כאלו יָשַבת על עקרבים וגחלי אש, בכל פעם התפרצו דָמֶיך וַיָּצוּפוּ על פניך מרוב עֶברה וזעם, ועיניך הלבָנות הִתאדמו סביב סביב; ובכל זאת קִפַּצְתָּ את פיך וַתֵּאָלֵם, ורק בדממה נָהמת וַתְּיַבֵּב.”
“הנך שוחק תמיד, הנך שמח וטוב לב כל הימים, כמשפט הילדים אשר בגילך, ולבי לא יזעף עליך בגלל מהתלותיך”, אמר המורה אליו בלשון רַכָּה, כי חָשַב להעיר בזה רחמים בלב הפסח, “אך תחת עַנות את נפשי, טוב עשית לוּ זכרת את דִברי לילית אשׁר אמרה אליך לאמר: “בבואך אל בית השדה תתור את תורת הבית עם כל הליכותיו, גם תעשה חֹתם תבנית מנעוליו בַּדֹּנַג –.” השמעת כי אנשי הבית נדברו איש אל רעהו על אֹדות עשרת אלפים שקלים? ואנחנו הלא יש לאֵל יָדֵנוּ לשוב הֵנה עם אַנשי שלומנו ולמלא אמתחותינו כסף! –. ואיך נואלתי כי חפצתי לשבת בבית הזה כל הימים; הלא לתקופת עשרה ימים קַצְתִּי בחיי לגור עם האִכָּרִים הסכלים האלה – האין זאת, בני?” אמר השודד בפה חנף לשובב לב הפסח אליו.
“לוּ הואלת וישבת בזה כל הימים, כי אז מנעת ממני שעשוע ושמחת לבב!” אמר הפסח בן חמוץ-זרוע בשחוק.
“כן הדבר, בני, כי יש לכסף מוצא בבית הזה –. ואף אם לא נמצא דבר בבית הזה לגנוב, כי גם אז שַבתי הֵנה עם לילית למען קחת נקם!” הוסיף השודד דַבֵּר וקולו שֻׁנָה מֵעוֹצֶם חמָתו, ושנאתו, כי ידעתי נאמנה כי רק אשתי הֵסִיתָה בי את המשחית לחַבל, את רודאלף, לעשות בי שפטים נוראים, ולכבות את אור עיני לנצח, אשר על ידי זה סִגְרַנִי אל כל בני אדם לעשות בי כטוב וכישר בעיניהם כאשר תעשה לי לילית ואתה פסח –. ויען כי קצרה ידי לקחת מהמשחית ההוא נקם, על כן אֶנקום מאשתי נקם אחת אפים משתי עיני –. ואף אם לא אוכל להנקם ממנה בלתי אם בהַצית אש בבית הזה ולְהִשָׂרֵף גם אנכי אִתָּהּ, גם אז לא אשיב ידי מִבַּלֵּעַ! –."
“לוּ חפצתי, זקן, לוּ חפצתי, כי עתה נהגתיך אל פתח בית אשתך, כי אנכי ידעתי איה בית מושבה, אנכי – אנכי יודע זאת”, אמר הפסח הקטן בקול רנה.
“אתה יודע איה בית מושבה?” קרא המורה בשלהבת נקם וזעם, “אתה יודע? אתה?”
“אנכי יודע, זקן! אנכי!”
“אתה יודע איה חדר אשתי?” הוסיף השודד לשאול בפנותו אל המקום אשר שמע שם את קול הפסח.
“כן הדבר, אנכי יודע! גם אֵדַע כי רק איש אחד יָשֵן בירכתי הבית הזה, גם אֵדַע את פתח חדר משכבו, וּמַפְתֵּחַ החדר הִנוֹ בתוך המנעול מבחוץ. ויש לאל ידי לגור בעדו לבל יוכל לצאת – קום נא, אתה אשמדאי הזקן! קום ושבה שֶביך, שֵׁד עִוֵר! –.”
“מי הגיד לך כל אלה?” שאלהו השודד בקומו ממשכבו.
"שמע עוד, אשמדאי! על יד חֲדר אשתך, ישֵנה אביגיל האָמה, וגם אותה אוכל להסגיר על מַסְגֵר בהמַפתח אשר גם הוא בתוך המנעול מבחוץ, ואז – אז אנחנו אדוני הבית הזה, ובידנו תִּסָגֵר אשתך והנערה אשר לנו לגנוב אותה – החפצת בזאת, אשמדאי?! החפצת? – "
“שקר, שקר דברת – כי מֵאַיִן ידעת כל אלה?”
“אני צוֹלֵעַ על רגלי, אך לא על שִׂכלי –. וזה מעט שַׂמתי רסן מַתעה על לְחָיֵי כרמי האִכר, באמרי אליו כי פעמים רבות יאחזוך צירים וחבלים בלילה, ושאלתיו איפה אמצא אז אנשים להושיע לך? והאִכר הֶראני את חֲדַר משכב הַשֹׁעֵר, גם חדר משכב אביגיל האָמה אשר הוא על יד חדר משכב אשתך, אשתך, אשתך.”
המורה נדמה זמן רב, ואחרי כן אמר בקול דממה, אך ברשפי אש משטמה ונקם, לאמר:
“שׁמעני פסח – זה מעט נואַלְתִּי ויחלתי תוחלת נעימה, אך עד ארגיעה נֶהפכה התוחלת ההיא לִזְוָעָה נוראה מאד –. הה! בית הבור וכל בתי כלאים גם בָּמַת מַטְבֵּחַ וכל משלחת מלאכי רעים, כאין וכאפס הם מול התלאות הנוראות אשר נשאתי מאז הבקר ועד עתה, ואשר אשא ואסבול עוד כל הימים –. ועתה הביאני נא אל חדר אשתי וְאֶשְׁחַט אותה במאכלת אשר מתחת לְמֹדָי – ואנכי אֶתָּפֵשׂ אחרי כן ומוֹת אוּמָת – אך אמותה במנוחת לבב אחרי הנָקמי מאשתי אשר היא הֵסַבָּה בכל צרותי, כי שנאתי אליה עזה היא ממות! –. הוי, גדול כים שברי! ומצוקותי אמצו ממני – אשר אֹמֶץ ידי הִפִּיל רְתֵת וַחֲתַת על כל סביבי! –. לי ידעת, פסח, לוּ ידעת בצרות נפשי, ועמוקות אידי לוּ ראית, כי אז חמַלתָּ עלי וַתִּסֹב לרחמני –. זה לי רגעים אחדים אשר כל ראש לָחֳלִי ויחשוב לְהִבָּקֵעַ; עורקי ככשיל וכילפות יהלומון; רעיוני נבוכים ובלולים….”
“האם אחָזך מַחלת הקיטור24?” אמר הפסח בשחוק, “הנה ידעתי רפאות להמחלה הזאת – הִתְעַטֵשׁ נא, זקן! וְתֵרָפֵא – ואולי תאבה שאוף טאבאק?” ובדברו הכה באצבעותיו על כף ידו כדופק על מכסה תֵבת הטאַבאַק, ויוסף לדַבּר: “הנה יש לי טאבאק, אך לך לא אתן –.”
“ראשי! ראשי!” צעק השודד, “הה רוח עִוְעִים ישופני!” הוסיף לצעוק בתמהון לבב, וכמעט הִשְׁתַּגֵעַ מרוב אַוָתו לכַלות חמָתו ולשפוך דמי אשתו, וקצר קצרה ידו מהפיק זְמָמוֹ. דמיונו כזאב מזה רעב וּלְחוּם אשף כָּלוּא בִּכְלוּב ברזל, אשר יתקלס בו נער קטן כל היום, ובמרחק שלשה צעדים יריח בשר כבש חי, אשר בתאות רֶצח יכסוף עליו ולטרפו לבעבור השקיט את אש רעבונו ושלהבת חרונו, והכלוב קיר ברזל בינו ובין תאות נפשו –.
בפעם האחרונה אשר לעג לו הפסח, הֵחֵלו עקבות השגעון להוָרע בקרבו. ובראותי כי אין לאל ידו לשפוך את דם אשתו, חפץ לשפוך את דמי נפשו בזעפו. רגע קטן אָבָה באמת לטרוף את נפשו בכפו, וישלח את ידו תחת למַדו, ויציא משם מאכלת חדה בעלת פיפיות, וישב צור הלהֶבת אל לבו. –. אפס כי עד ארגיעה שב וַיִּנָּחם על מעשהו, כי אֵימַת המָות הֵשיבה אחור ימינו, וחֶמדת החיים גברה עליו וַתִּתְקְפֵהוּ וידו האֹחֶזת במאכלת נִחתה וַתִּצְנַח על ברכיו.
הפסח ראה את כל זאת, וישחק בקול גדול. והמורה אשר יָרֵא פן תִּסְתַּתֵּר בינתו ורוח שגעון יבעתהו מרוב זעמו ושצף קצפו, התאפק בחוזק יד, ויהי כאיש אשר לא שומה את לעג הפסח אשר ילעג לו באכזריות זדונו, ויחפוץ לשכך את אכזריותו מעליו, וַיְנַס להטות את לבו אל בצע כסף.
“אהה!” אמר אליו בתחנונים, “נהלני נא אל פתח חֲדַר אשתי; ואתה תקח לך את כל אשר תמצא בביתה, ואחרי כן תנוס מהבית וְתִמָּלֵט, ואותי תעזוב לבדי בבית; ואם תאבה תְשַוַּע לְיֶשַע ותסגירני אל ידי אנשי הבית; והם יתפשוני ויהרגוני כרגע, ואז אמותה במנוחה בהנָקמי מאשתי – אחרי כי אין בי אֱיָל לשלוח יד בנפשי – נַהלני נא אל חדרה; כל הון יקר תמצא שם, כסף וזהב, אבני חפץ ופנינים יקרים וכל שכיות החמדה – כי היא עֲשִירָה וְרַבת אוצרות – השמעת, בני? השמעת? את הכל תקח לך, אך הביאני נא אל חדרה –.”
“שמעתי, שמעתי את דבריך – חפוץ תחפוץ כי אנכי אהי עזר לך לשפוך דם נקי, הו אשמדאי!” קרא הפסח ברוגז ובקול בוז ותועבת נפש, “טוב לי לעבור בַּשֶׁלַח מהביא אותך אל בית אשתך! התבין את דברי? התבין שֵׁד עִוֵּר וארור!”
“המָאן אתה?”
הפסח לא ענהו דבר, ויתחמק בלאט ברגלים יחפות לבל ישמע המורה את קול צעדיו, ויגש אל השודד היושב על המטה ואוחז עוד את המאכלת בידו, ובמהירות נפלאה מִהַר ויגזול את המאכלת מהשודד, ויקפוץ ויברח וירחק מפניו בירכתי הבית.
“הוי המאכלת! המאכלת!” קרא השודד בפרשו את ידיו.
“שֵׁד ארור!” אמר הפסח אליו בזעם, “יגורתי פן תבקש תואנה למחר בבקר לדַבר עם אשתך ולהתנפל עליה לקחת את נפשה, כי אתה קַצְתָּ בחייך ובחרת במות, רק אין בך אֱיָל לטרוף את נפשך בכפך –.”
“עתה יהי הוא מָגֵן בעד אשתי וִימַגֵן אותי –” דִבר המורה ברעיונים נבוכים – האם בן-שטן הוא הפסח הנורא הזה? – איה איפה אני? – מדוע סַכּוֹתָ לראש אשתי, הוי בן בליעל ויליד צפעוני!"
“לבעבור הרעימך ולקחת ממך נקם!” הֵשִׁיב הפסח אשר חֲזוּת פניו הֵחֵלו להפיק לעג וקלסה כבראשונה.
"הוי בעבור זאת? " התלונן השודד כאיש נפעם אשר רוח עועים תבעתהו, “אנכי אשרוף את הבית הזה באש – למען נעלה כלנו יחד על מוקדי אש – כֻלנו! –. איה הַנֵּר? תן לי את הנר ואַצית הבית! –.”
“הַא! הַא! הַא!” שחק הפסח בקול גדול, “לוּ היה אור עיניך אִתך, כֶּלב עִוֵּר! כי אז ראית בעיניך כי אין נר ואין אור בבית הזה –.”
המורה נָאַק נאקת מָוֶת מקירות לבו, ויושט את זרועי ידיו ויפול מלא קומתו על רצפת הבית, ופניו ארצה, כי אחזהו הַשָׁבָץ25, וידום כאבן.
“אני ידעתי את תנואתך, זקן!” אמר הפסח; “בזדון התנפלת ארצה, לבעבור אחישה להושיע לך, ואז תודיעני את אגרופך –. שכב, זקן! שכב עד אשר לא ינעם לך משכבך ותשוב ותקום –.”
אחרי דַבְּרוֹ יָשַׁב על הכסא ולא גרע מהשודד עיניו, גם שם על לבו לבלתי תֵּת שְׁנָת לעיניו כל הלילה ההוא, כי ירא פן יְמֻשֵׁהוּ המורה ויעש לו רעה, אך למען התענג בשבתו על הכסא הוציא מתחת למַדו צרור כסף וַיִמְנֶה לאט לאט ובכל אַוַת נפש את השקלים המונחים בתוכו.
הקורא היקר יזכור נא כי בעת אשר עשתה אשת האַרווילע חוֹזֶה עם קארל ראָבערט, ועוד מעט והיא נתפשה ביד בעלה, בעת ההיא נתן לה רודאלף צרור כסף, ויצַו עליה לעלות אל עֲלִיַת קיר הבית מקום מושב האיש העני מארעל, ולתמוך את ידו בכסף ההוא. ואשת הארווילע מִהרה ותעל במעלות הבית ובצרור הכסף בידה; והפסח הקטן יצא אז מבית רופא האליל צאֶזאר בראַדאַמאַנטי, וירא את הצרור, ובתחבולות ערמָתו גָזל מידה את הצרור ההוא. אךאשת הארווילע בשמעה קול צעדי בעלה, הֵחִישָה מפלט לה בעלותה על עלית בית מארעל, ולא יכלה להפליט מִשִׁנֵי הפסח את טרפו.
ככלות הפסח למנות את כספו פעמים רבות, התחמק ויצא מחדרו יָחֵף ועל בהונות רגליו, וַיַדְבֵּק את הדונג אשר נתנה לו לילית במנעולי הדלתות אשר לחדרי הבית, ויחשוב בלבו כי אם יבַהלהו איש, יאמר כי דופק הוא על הדלת לקרא לאנשים לעזור לאביהו אשר צירים ןחבלים אחזוהו.
בשוב הפסח אל חדר משכבו, וירא כי המורה נופל עוד על פניו ארצה, חרד לבו בקרבו רגע קטן, אך בהטותו את אזנו ויקשב וישמע כי המורה ישאף רוח, שב ויאמִין כי אך עָרום יערים הוא לבעבור מָשכו ברשתו ולקחת ממנו נקם.
“העוד תנוח על משכבך בשלום, זקן!” אמר הפסח בקול לעגו.
חבלי מות אפפו את המורה בתגרת יד השב. אשר החזיקתהו, אך זאת היתה לו לישועה כי בנפלו על פניו ארצה, הֻכָּה חוטמו מַכָּה עזה עד כי נָזַל ממנו דם רב, ובכן נִמלט מִמָוֶת.
תרדֵמה גדולה נפלה על המורה, ונפשו מסֻבלה בּשֵנה עמוקה, גם בשגָעון ותמָהון יחד, ויחלום חלום מוזר ונורא עד מאד.
-
געהיים ראטה ↩
-
הארם. ↩
-
נערפענענטצינדונג. ↩
-
שאטטלאנד. ↩
-
יען כי זה כשמונה עשרה שנה חלפו למו מעת אשר בא רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה בסתר, על כן נעלם הדבר מעיני בני האדם, ומה גם כי רודאלף ושרה התאמצו בכל עוז לכסות את הסוד הזה במסתור הדומיה –. ↩
-
דועל. ↩
-
רגלי. ↩
-
סוסי. ↩
-
השוערים (טהאר אויף פאסער). ↩
-
עיני. ↩
-
האהלוועג. ↩
-
הנערה. ↩
-
הכהן. ↩
-
צואר. ↩
-
פיה. ↩
-
בלשונה. ↩
-
אשר הטבענו אותה במים. ↩
-
כספה. ↩
-
השופטים. ↩
-
מכת מות. ↩
-
הוסטען. ↩
-
מאנכען. ↩
-
אאזע. ↩
-
קאטהאר. ↩
-
דער שלאג. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.