מסתרי פאריס

אז'ן סי

תרגם מצרפתית: קלמן שולמאן

לתוכן הענינים

כרך רביעי

הקדמה

הנה השלמתי חֻקי, קורא יקר! והֵא לך גם החלק האחרון "מסתרי פאריז", וכל אזן אשר תבחן הוד מליצת שפת עֵבר, וכל חֵךְ אשר יטעם נופת צוף דִבשה, הלא יבחן ויטעם כי גדול כבוד החלק האחרון הזה בצחות מליצותיו על שלשת החלקים ההולכים לפניו, ויתר שאת לו עליהם במֶתק ניבו ונאֻמו, בטֹהר הגיונו וחמדת לשונו. ובטחתי כי גם מְתֵי מעט מְזֵי אש הקנאה ולחֻמי רשף השנאה – אשר כתבו עלי מְררות וישפכו מְרֵרָתָם על ההעתקה הזאת – דם מתי מעט ההם ינחמו על מעשיהם, וידם לא תאחז עוד במשפט מעֻקל בקראם את דברי החלק האחרון הזה, ועין בעין יראו כי תכליתו מוסר השכל, וצדק ומשפט חסד ורחמים הם הם אוצרו. אפס אם גם בפעם הזאת יָקוֹט מבטחי, ובני רשף ההם יגביהו עוד עוּף לַחתות גחלי רתמים על ראשי, גם אז אחריש אתאפק ולא אשיבם דבר, ובשובה ונחת מוסר כלמתי אשמע וְאֶדוֹם, כאשר עשיתי עד כה. עֵדִי בשחק כי כל ישעי וכל חפצי בהעתקה הזאת, היו רק להעיר ולעורר את אהבת שפתנו בלבות בני הנעורים, ולהראות גם לחכמי העמים והשרים את טובה ואת יפיה, את הודה וכבודה, ואת כּחָה וגבורתה. וחפצי הצליח ה' בידי, כי מרבית בני עמנו נעוֹרוּ וַיְעוררו את אהבתם לשפתנו אוצר כל כלי חמדה וְאֵם כל קֹדֶש בארץ, וגם יראי ה' ומשכילים באמת, ראו את ההעתקה הזאת וַיְהַללוה, שָׁרים ומליצים ויאשרוה, וגם חכמי העמים ושָׂרִים נכבדים ספרו את כבודה בדברי הימים ללשונותם, וַיִוָכְחו כי שפתנו עוד אתנו, ולא עלינו יִסב חֲזוֹן עובדיה (ב')[1] –. ומה לי ולדִבת שנים שלשה מלשני בסתר ומוציאי דבה, הראשון סופר אולד, ולפני כל חוברי חברים חוללתי, הטרם ידעתי כי מני שים סופר וספר עֲלֵי ארץ, לא נִקו שניהם מִשוֹט לָשון וקנאת עָם, חִצֵי לְשון רמיה נִחתו בם וחמת מקנאים שֹׁתָה רוחם –. מראשית כזאת ידעתי ואת חדרי לבי הצַבתי מטרה לבני אשפתם, וללשוני שַׂמתי מַחסום. וזאת נחמתי כי קנאת המקנאים כעשן תכלה ודברי הבליהם ישא רוח יקח הבל, אך התועלת אשר תצא מההעתקה הזאת לשפתנו הַנָוָה והמעֻנגה תעמוד לעד.

נא

אחרית הארווילע

אך חזיון שוא ומִקסם כזב הוא העֹשר! לא יָסֶךְ בדלתות זהב את יַם הדאגה הסוֹעֵר בלב איש, ובְשׂוא גליו לא יְשַׁבְּחֵם. הן אמת כי היושב בְצֵל הכסף, מנוחה שאננה וְשַלְוַת הַשְקֵט לו מסביב, אך נפשו תשבע נדודים תמיד, כי היא תתאוה תמיד תַאוות אשר לא תִקָנֶינָה בכסף ואם יתן איש כל הון ביתו במחיריהן, בוז תבוזנה לו...

גם השר הארוילע, העשיר ורב אוצרות, גם הוא נלכד בשחיתות עָשְרו, כי נפשו אִוְתָה תאוה אשר לא תִקָנֶה בכסף ולא יֻתַּן זהב סגור מחירה, הלא היא אהבת ימימה אשת נעוריו אשר מָשַך אותה אחריו בחבלי זהב –. בהתיצבו אחורי הדלת והמזוזה ויקשב וישמע את אשר נִדברו רודאלף וימימה על אֹדותיו, הָראה לדעת כי שקר טפלו אנשי לשון על ימימה, אך גם נוֹכָח כי נפשה נקעה ממנו וְכַטָמֵא הוא בעיניה, כי חָלְיוֹ האיום וְהַמְגֹאָל נצב לשטן לקיר ברזל בינו ובין אהבָתה –. ויתעצב מאד אל לבו, וישקע במצולות יגון נורא מאד, יגון משחית נפש ומחַבל רוח, וַיִנָחֵם על הרעה הגדולה אשר הֵרַע לימימה במשכו אותה בשחת רשתו... תקצורנה כל שפתי נאמנים מֵהַגֵד ומִסַפֵּר את נהמת לבו! אלפי עשתונות ורעיונות נוראות ושונות הִשְׂתָּערוּ ויתגעשו בחֻבו ויטלטלו את נפשו טלטלה גבר כל הלילה ההוא – אך בטרם בוקר כָּעוֹף התעופפו כל בַּלְהוֹת צלמות ההן, ויגונו העז פָּשַט ויעף פתע פתאֹם באֹרח פלא –.

הבוקר אור והשר הארווילע קרא אליו את יוסף עבדו ויצוהו ללכת ולקרוא אליו איש מוכר אבני חפץ, כי היה את נפשו לקנות לִוְיַת אבני חן לימימה ולהרעישה בתשורה יקרה הזאת לשמחת לבבה. גם קרא אליו את הַסוֹכֵן אשר על ביתו ויצוהו להרחיב את היכלו בבתי מִדוֹת ועליות מְרֻוָחִים ולא יחמול על כסף וזהב לחפץ לבבו זה. ואחרי כן שלח לקרוא אליו את ההערצאג פֿאָן לוצעניי ואת השר סט-רעמי ועוד ארבעה שרים נכבדים, לאכול אתו לחם בבקר ולשוש אתו משוש, כי יום טוב הוא לו. וימימה באה אליו החדרה להגיד לו כי הולכת היא אל אשת ההערצאג לשאול את פיה על אֹדות האלמנה ובתה אשר הפקידן רודאלף בידה להושיע להן, ומשם תאחז דרכה ותלך לְבַקֵר את הנערות אשר בבית הָאַסוּר הנקרא סט-לאצארוס. "אם כן לא נתראה עוד – היום?" שאל השר. "אם רע בעיניך מהלָכי", ענתה ימימה, "אחשך זאת ליום אחר". "נהפוך הוא", אמר השר, "כי ייטב בעיני לֶכתך באֹרח צדקה. לכי לשלום ואל תתמהמהי. חֲיִי בטוב, ידידות נפשי! – ". "עוד מעט ואשובה הֵנה", אמרה ימימה "שלום לך!"

ויהי אך יצא יצאה ימימה מפתח הבית מזה, והנה ההערצאג לוצעניי בא מפתח הבית מזה, ובשאון ורעש התנפל לחדר הארווילע כמשפטו תמיד. "הטוב עשית"? שאלהו הארווילע, "הטוב עשית כי לא הגדת לי מאומה על דְבַר הַקְרָב אשר היה בינך ובין פלוני אלמוני? וזה לפני יום סֻפּר לי הדבר הרע הזה,.." "דבר רע?" אמר ההערצאג, "דבר רע?, לא ידידי! מעודי לא עשה לי אדם שחוק משמח לב כאשר עשה לי זה האיש קארעל ראָבערט – כי הוא התאגף בי עד להשחית בגלל השאלה אשר שאלתיו אם נרפא מֵחוֹלִי מִפְתַּח כְרֶשׂוֹ – הידעת כי רק בגלל זאת ערך אתי קְרָב? כי בגן הגבירה... שאלתיו בפני ימימה ובפני שרה אחות תם אם נרפא מֵחָלְיוֹ זה, ובאמת לא הדביקהו חוֹלִי כזה מעודו, רק מְשַׂחֵק הייתי – וביום השני הִקדיש עלי מלחמה. אך לא אִנָה אלי רעה, והנני בריא אולם כאשר עיניך רואות, ובאתי לביתך להתעלס בדברי ידידות –" כה דבר ההערצאג קול רם ויתנפל על המטה ואת מטהו תלה על רְאִי מלֻטש אשר ממעל לראשו ויניע את המַטה הֵנה והֵנה. "הידעת?, אמר הארווילע אליו, "הידעת כי זה מעט שלחתי לקרוא לך אל המשתה אשר הכינותי לך לשמוח אִתך כי נִצָלְתָּ מחרב ראָבערט, גם קראתי למאהבי וידידי להתערב בשִמחתך... אך הרף נע מהניע את מַטך פן תַּפִּיל את הָרְאִי וְתָּרֹץ גֻלגלתך –." "היטבת לראות", ענהו ההערצאג, "עיני נשר לך לראות את הנולד – אך את מי קראת אל המשתה? את השר סט-רעמי – לא! כי זה ימים אחדים הוא יושב בבית שדה, לפלא הוא בעיני מדוע אוה בית כזה למושב לו בימי החרף!!" קרא ההערצאג בקול רעש גדול כמשפטו, ויך במטהו על השֻלחן, וישתרע על המטה ויתנודד כֹה וכֹה, ופתאֹם עצר מהשמיע במרום קולו, כי השר סט-רעמי בא הביתה. "לא אשאל אם ההערצאג פֹה בבית", אמר סט-רעמי, כי את קולו שמעתי בהיותי עוד בחצר –. ""האתה הוא זה?" שאלהו ההערצאג, "האתה הוא, איש שדה? מה היה לך כי ישבת בשדה בעתותי חרף? –". "תמול שבתי העירה" ענהו סט-רעמי, וזה מעט נקראתי לבא לבית השר הארווילע, וָאֵדא מעל כנפי רוח וָאבוא הֵנה –." "אודך ידידי כי חַשת בוא עלי", אמר הארווילע אליו, "כי גם אתה אוהב וָרֵעַ לההערצאָג וגם לך לשמוח אתנו בהִמָלטו מחרב ראבערט –". "אך אנכי", קרא ההעאצאג שנית ברעם קולו, אך אנכי שואל עוד הפעם מה עשה סט-רעמי בימי החרף בבית שדה, בית הקיץ? מי יתן וידעתי פשר הדבר! –." "אני אגיד לך", ענהו סט-רעמי, "כי נסיתי להִגָמֵל מעט מעט מחלב עיר וָאֵם זאת בטרם אפרד מעליה? –." "ידעתי מה ירזמון מליך", אמר ההערצאג, ידעתי כי תחפוץ להיות חָבֵר למלאכי צרפת אשר בחצר געראָלשטיין, אך חדל ממחשבות כאלה! והנני מגיד לך מראש כי לא תקום מחשבתך זאת – אשתי וכל יודעיך יאמרו כן, וגם אני אחשוב כאשר יחשבו הם –." רעיתך הגבירה וכל מיֻדעי שָגוּ בדבר הזה –." "הלא בְפָנַי הגידה לך אשתי כי אִוֶלֶת היא לך לעזוב את פאריז –." "רבות פעמים נואלתי בימי חיי, ותהי גם זאת אחת מהֵנה –." "כי נואלת פעמים רבות ידעתי גם ידעתי, וראשית אִולתך היא כי תפַזר כסף כאפר להלוך הגדולות ובנפלאות ממך אשר לאחרונה יכלו שאֵרך וִיחַבלו נפשך – אך כי תִוָאֵל ותואיל לְהִקָבֵר חיים במַהמורה ומִנהרה כגעראלשטיין, זאת לא אאמין –." "הס!" אמר הארווילע אליו, אל נא תדבר תועה על געראלשטיין בִּירַת ידיד נפשי ואלוף נעורי הנשיא הגדול רודאלף, ואם ידעת את הנשיא הזה, כי אז לא נִפלאת על חֵפץ סט-רעמי לשֶבת בחצֵרו –." "אני אאמין", אמר ההערצאג, אני אאמין כי רודאלף הוא איש יקר ומאד נעלה – אף כי להשמעות אזנים זר מעט מעשהו – אך זאת לא אאמין כי ראש כל בחורי חמד בפאריז כסט-רעמי, יאבה לְהִנָזֵר מתשואות חלד ולהיות בוחר בחצר רודאלף נְגִיד געראלשטיין –."

עודם מדברים, נאספו גם יתר הקרואים אל בית הארווילע, וברגע ההוא בא גם יוסף משרת הבית ויבֵא את איש מוכר אבני חפץ. "שאוני, אדונַי!" אמר הארווילע אל הקרואים, "ואני אדבר מעט עם האיש הזה, כי חפצתי לקנות מידו לִוְיַת אבני חן בעד ימימה רעיתי –." "התאבה להרעיש את ימימה בתשורה יקרה?" שאל ההערצאג בקול המון, גם אשתי הרעישה אותי אתמול –" "במתנת ידה...." "לא, אך בשאֵלה נעימה מאד, כי שָאלה ממני לתת לה מאה אלפים פֿראַנקים, ואני נלחצתי להַלוות אותה את הכסף הזה אחרי תִתָּהּ לי שטר על בית השדה אשר לה. ונִפלאתי מאד מי הוא האיש אשר הפליא לו אשתי חסד נִפלא כזה, ועוד אשוב אתפלא מי הוא מפַזֵר כסף רב כזה במֶשך שתי שעות – כאשר סִפרה לי אשתי –? ואולי תדעהו אתה סט-רעמי? אתה, אשר גם אתה תפַזר הון עתק לרגעים!" כן שאל ההערצאג את סט-רעמי ולא ידע כי גחלים הוא חותֶה על ראשו בשאֵלתו זאת עד כי שֻנה עוֹז פניו ויתאדם. "ידידי!" אמר הארווילע אל סט-רעמי, "ידעתי כי טוב טעם ודעת לך, עֲזור נא לי לבחור אבני חפץ בעד ימימה –." "הלא זה הוא בוידיאן!" אמר פתאם ההערצאג בהתבוננו את סוחר האבנים, "האתה הוא איש מִרמה אשר תְּרַמֶה את אשתי ותורישנה!" הוסיף ההערצאג לקרוא בקול רם. "לא, אדון נכבד!" ענהו בוידיאן ברוח נבוכה "אנכי לא רמיתי את רעיתך הגבירה מעולם, ובחורף הזה לא קנתה מידי מאומה, רק צִוַתְנִי לְשַבֵּץ את אבניה במשבצות חדשות, וזה מעט השיבותין לידה. וסט-רעמי אשר ידע כי ההערצאגין הֵמִירה את אבניה הטובות באבני שוא למען תמוך את ידו כי מָטה, חרה לו מאד על המקרה הזה, אך שׂם פניו כחלמיש, ויאמר: ההערצאג מְשַחֵר תמיד לחדשות, אל תגיד לו דבר, בוידיאן! –." ובוידיאן שמע בקולו, ומבלי דַבר דָבר הוציא מארגזו אבני חפץ, שׁהַם ישפה וברקת, וישטחם על השלחן. "מה נאוה זיום!" אמר אחד הקרואים, "איך לֻטשו בהדר ויפי מעשה ידי אמן! –." "באמת לְטָשָן אמן נפלא מאד", ענה בוידיאָן, "אך צר לי כי חרש אבן ההוא הֻכה בשגעון והוא עצור כעת בבית עקד המשֻגעים, ואמן מהיר כמוהו כָּבֵד למצוא בפאריז, ולפי דברי סוֹכֶנֶת בית מסחרי השתגע האמן ההוא מֵעוֹנִי וּמֵחוֹסֶר כֹּל –." "ואיך האמנת באיש מִסְכֵּן כזה לתת בידו אבני יקר כאלה?" שאל אחד מהקרואים. מאה פעמים נסיתיו", ענה הסוחר, והוא לא נָגַע באבני אף כי נגע עָנְיוֹ עד הנפש –."

בעת אשר הִתְוַכַּח הארווילע עם בוידיאן אֹדות מְחִיר האבנים, ובעת אשר שקל לו את כסף מחירן, בעת ההיא מָשַש סט-רעמי את כל האבנים היקרות המונחות על השֻלחן ויתבונן בהן פעמים רבות. ואחרי כי לקח בוידיאן מחיר האבנים אשר קנה הארווילע מידו אסף את יתר האבנים מבלי שום עין על מִסְפָּרָן, כי בָטח לבו בהשרים הנכבדים ההם כי לא ישלחו בגנֵבה את ידיהם, ומבלי סְפוֹר שָׂם את אבניו בארגזו וילך לדרכו. אחרי הדברים האלה נועץ הארווילע את סט-רעמי על דְבַר תורת התאים והאולמים והעליות אשר יש את נפשו לפָאר בהם את ארמונו, ויספר לו כי לפני חֹדש ימים קנה בתי מִדוֹת במחוז פאריז, וגם אותם ירחיב ויפאר בבנינים חדשים וחדרי משׂושׂ, ומאד ישמח לבו על הקנין ההוא אשר קנה בעצת יעקב פֿערראַנד הסופר. לזכר שם פֿערראַנד התפלץ סט-רעמי וישער שער, ויתחזק ויאמר: "האם אמת הדבר כי זה האיש פֿערראַנד איש צדיק הוא?" "למה תשאל כזאת?" ענהו ההערצאָג, מי לא יֵדַע כי צדיק וישר הוא? –." "בשמן תורק שמו", אמר אחד מהקרואים, "הוא מַרבה לשפוך לפני ה' שִׂיחו ומואס בכל חמודות התבל –." "אך הוא כֵלַי ואביר לך מאד", אמר סט-רעמי. "ומדוע תמָאן רק אתה להאמין בתֻמתו וצִדקתו?" שאלהו ההערצאג בתלונה. "אני לא אדעהו", אמר סט-רעמי, "אך לשמע אזן שמעתי כי לבו אבן ונפשו נחושה –.

ככלות הקרואים לאכול ולשתות, אמר הארווילע אליהם "אם יש את נפשכם אדוני, לְעַשֵׁן טאַבאַק, בואו נא אל חדר משכבי, כי שם צפנתי לכם ארגז טאבאק אשר ריח ניחוח לו". וכל הקרואים קמו מהשֻלחן ויבואו אל חדר משכב הארווילע אשר בו שני ארונות מלאים כלי נשק יקרים. "ראו נא, אדוני!" אמר ההערצאָג אל הקרואים, ראו נא מה נאוו כלי נשק האלה! השר הארווילע אוהב מעודו לקנות לו כלי צַיד יקרי ערך מאד." כֻלם סבו את הארונות ויתבוננו בנשק אשר בתוכם, והארווילע הוציא משם קְנֵה רובֶה ויאחזהו בכפת המנעול, ויאמר בשחוק: "ראו נא, ידידַי! כלי קטן כזה יש בו כחַ להציל את קְשֵׁה יום מכל מכאוביו ומצוקותיו העצומות –." ובדברו הֵרִים את קְנֵה הָרוֹבֶה וַיְכוֹנְנֵהו מול פתחי פיהו. "אני", אמר סט-רעמי "אני לא אחישה מִפְלָט לי לִכְלִי מָוֶת זה כי אם בַּאֲבֹד כל מָנוס ממני –. "אך הכלי הזה ישים ברגע קטן קץ לכל נגעי לבב אנוש!" ענהו הארווילע, "רעם, ברק וָמָוֶת יתפרצו מקרבו ברגע אחד, והאדם הָאֹבֵד איננו עוד –." "הִשָמֶר נא, ידידי!" אמר אליו ההערצאג בראותו כי הוא מגיע את כלי המשחית אל דל שפתיו, "השמר נא, ידידי! הטרם תדע כי פעמים רבות היתה אחרית שחוק כזה בכי ומספר –." "התאמין כי שחקתי בנשק הַמָוֶת אם היה כדור עפֶרֶת בתוכו? –." אך בכל זאת הרף נא מִשַחֵק בו!" צעק ההערצאג. "ראו נא, אחי!" הוסיף הארווילע לדבר, "ראו נא, הנה כן יעשה גבר לא יצלח בימיו – ישים כלי מות כזה בין שִניו, ואז..." "אֵי שמים!" צעק ההערצאג ברָגזה, מה זאת עשית?–." "ואז – הוסיף הארווילע דבר – ואז יניח אצבעו על כַּפַּת המנעול – ובטרם יָעִיף האדם עין – קְשֵה יום עוד אין..." עוד לא כִלה לדבר, וכרגע התפרץ קול רעם ולהט ברק וְכַדוּר מָוֶת מִקְנֵה הָרוֹבֶה, והארווילע נפל מת ארצה מתבוסס בדמיו – – –.

בַּלְהות תמותה, פחדי שְאול וּמְחִתַּת צלמות אפפו את הקרואים בראותם את המראה הנורא הזה – כל עֵט סופר וכל שפתי נאמנים אין בהם כחַ לתָאר ולהביע את עוֹצֶם חרדת נפשם ותִגרת מְצָרֵי רוחם!! וביום השני באו בספר "מגיד חדשות" אשר בפאריז כדברים האלה: ביום אתמול נקרה מקרה איום ונורא מאד במגרש זערמען: השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע – רב עשר וַחַכַם לבב כבן חמש ועשרים שנה – קרא אליו אתמול את אוהביו ורעיו אל המשתה אשר הֵכִין למו. וככלותם לאכול הֶרְאָם את כלי נשקו אשר בחדר משכבו, ויקח קְנֵה רוֹבֶה בידו ומבלי דעת כי כדור עפרת בתוכו, שחק בו, ויאחז בכפת מנעולו, ופתאֹם הִרעים כדור מָוֶת מקרבו, והשר הארווילע נפל שדוד ארצה וראשו התפוצץ מאד לְבַלְהוֹת נפש הקרואים ההם –."

ואנחנו העתקנו בזה את דברי מגיד חדשות ההם, להראות לעיני הקורא כי כל יודעי מות הארווילע, האמינו כי מבלי מֵשִׂים ובלי-צְדִיָה הֵביא עליו את המות הזה. אך אנחנו יודעים נאמנה כי לא כן הדבר, רק הוא צָדָה וְהִשׁיא מות עליו ברצונו, ובערמה ותחבולה הִתעה את קרואיו בַהכינו להם משתה, ובהתיעצו עמהם על צפונותיו, ובקנותו לעיניהם לִוְיַת אבני חן לימימה, לבעבור יאמינו כי לא בזדון טרף נפשו בכפו כי הארווילע אחרי יָדְעוֹ אל-נכון כי לא ישיג את אהבת ימימה בעד כל הון וָעֹשֶר, יען כי מחלתו האיומה והנאלחה עומדת לשִטנה לו ומַבדלת בינו לבין אהבתה, ורגשי נחַם כנחשים צפעונים אשר אין להם לחש התעוררו בחדרי לבבו על אשר אסר אליו בחבלי רֶצח את ימימה התמימה והנעימה, בחבלים אשר לא יִנָתְקוּ כי אם בְּהִנָתֵק פְּתִיל חייו, חרוץ משפט לשום קץ לחייו המָרים והמאררים ולשלח את ימימה חפשי לנפשה –.[2]

________________

נב

בֵּית הָאֵסוּר

וימימה ההרווילית אשר לא ידעה עוד מהרעה הנוראה אשר נהיתה בביתה, הלכה לה אל אשת ההערצאג להתחקות על שרשי רגלי האלמנה ובתה אשר עֲשָׁקָן יעקב פֿערראַנד, אך גם היא לא ידעה הֲלִיכוֹת האשה האומללה ההיא ובתה, ותִקְוַת ימימה נשארה מָעל. ותלך מבית אשת ההערצאג לְבַקֵר את בית הָאֵסור הנקרא סט-לאַצאַרוס. מקום אשר נערות שובבות ובנות בליעל אסורות שם. ומגמת פניה היתה לחַפש בין הנפשות החוטאות העצורות שמה, אולי תצלח לה למצוא נפש אחת אשר לא נשחתה עוד עד היסוד בה, ורק מֵעוֹנִי ולחץ הָטבעה בשחת חטאות נעורים, ובצֵאתה למֶרחב ולא יֶחסר לחמה, תִחיה חיי ישרים ותלך במעגלי צדק, ובבית האסור ההוא, סִפרה האשה צִפּורה, אשר עיניה צֹפִיות הליכות הבית, אל ימימה ההרוולית את תכונות כל האסורות, האסורות שם, ובתוך דבריה אמרה אליה: "דעי נא, גברתי, כי זה מעט הובאה הֵנה נערה צעירה לימים כבת שבע עשרה שנה, והיא נפש יקרה מאד, ורק קְשִׁי יוֹמָהּ הֲדָפָהּ בִּיוֵן מצולה, וכל ישעה וחֶפצה למצוא חַיַת ידה ולהתהלך בדרכי יֹשֶר. תֹּאֲר פני הנערה, כתאר בת נָדִיב וָשועַ, חֵן נעורים וְתֹם עלומים הוצקו על מַרְאֶיהָ ויפעת טֹהַר לבבה נשקפת מבעד עיניה, והיא מלֻבשה כאחת מבנות הכפרים. שוטרי העיר ראוה כי היא מְשָׂרֶכֶת דרכיה בלילה בִשְׂדֵה אֵלִיָה, מקום אשר מטעם השופטים בל תלך בו נערה כמוה גם ביום, והשוטרים הִכִּירוה כי לפני שלשה חדשים היתה עצורה בבית מרזח בתוך הסיטע, בית מָנוֹס לגנבים שודדי לילה ומקלט לזובחי אדם, ועל כן הביאוה לְהֵאָסֵר בבית האֵסור הזה, ובראותי טָהרת תֹּאַר פניה וענות צדקה, נחמתיה דברתי על לבה, ושאלתי את פיה להודיעני את דרכיה ולגלות לי סודה, והבטחתיה לתת לה מהלכים בין נדיבים ועשירי עָם בעזבה ארחותיה ללכת בדרכי חיים. אך היא הֵעִיפָה בי עיניה היפות, ותאנח במרירות ותאמר: אודך, גברתי, בכל לבב על טובת לבבך, אך לגלות לך סודי לא אוכל, יען כי נשבעתי לבלתי גלות אותו לאזן שומעת –." אז חליתי פניה להודיעני מֵאַיִן היא באה? איפה היתה מעת אשר עזבה את בית המרזח אשר בהסיטע? הישבה בתוך ישרי לב בכפר מושבה – כי בגדיה יעידו כי גָרָה באחד הכפרים –? גם אמרתי לה כי בהִוָדע לי על פי עֵדִים כי יש את נפשה לחיות חיי ישרים, אז אבקש את שר בית האסורים לשלחה לחפשי, ואני אהי בעזרתה להמציא לה מנוחה אשר ייטב לה. אך היא נאנחה שנית ותאמר: "הה גבירה! אל נא תאיצי בי להגיד לך כל אלה, כי השבועה אשר נשבעתי, תשים מחסום לפי –." ואני אשר הסכן הסכנתי להכיר תכונות נערות אשר כגילה, השתוממתי על המראה, כי במֶשך הימים המעטים אשר היא יושבת בזה שמה משטרה על כל הנשים האסורות פֹה, והן סָרוֹת למשמעתה וחדלו הָרֵעַ, וגם נערה עַזַת פנים ונפש נחושה אשר שְמָהּ "זְאֵבָה" וכשמה כן היא, גם היא עָזבה זדונה וחרונה על פי דברי הנערה הזאת –."

"ומה שֵם הנערה הנפלאה ההיא?" שאלה ימימה ההרווילית.

"זמירה שמה בפי גרי הסיטע, גם פרח-מֹריָה, יען כי קולה כַּנְעִים קול הזמיר, ויפה היא וברה כפרח מֹריָה –."

"חדשות ונצורות תשמענה אזני!" קראה ימימה בתמהון.

"עוד תשובי, שרתי, ותשמעי חדשה אשר תִּפָּלא בעיניך, כי האשה הַסוֹכֶנֶת על החדרים הַשְנִיִם בבית אֵסוּר הזה, סִפרה לי בַבקֶר הזה כי באחד החדרים ההם אֻסרה נערה צעירה אשר הִשִׂיאוּ עליה עון אשמה כי היא טָרפה בכפה את נפש בנה אשר יָלדה – והאשמה הזאת שָׂמָה שַׁמוֹת בבית אביה! כי אביה – חרש אבן ותמים דרך – הֻכָּה בשגעון לשמע האשמה הזאת, ואשתו וילדיו הרבים עטופים ברעב בעלית קיר קטנה ברחוב ההיכל –."

"ומה שֵם חרש אבן ההוא ושֵם בתו?" שאלה ימימה.

"מארעל שְמו, ובשמת שם בתו, והיא היתה אָמָה בבית איש יקר וישר הנודע בשם יעקב פֿערראנד הסופר. ובשמת נשבעה כי בְּנָהּ נולד מֵת, וְתֹם פניה וְטֹהַר עיניה יעידו כי כֵנים דבריה –. וְאַתְּ, שרתי! לוּ תואילי להפליא חסדך להעלמה העניה והאומללה ההיא, ולפדותה מבית השבי, כי אז תפדי גם את נפש אבותיה ואחיה ואחיותיה מִשֹׁד וכֶפֶן. וגבירה עשירה ואדירה כמוך, יש לאל ידה לעשות כדבר הגדול הזה ולהוכיח לעיני השמש כי כפיה לא נְגֹאֲלו בדם –.

"ואני אעשה את שאֵלתך זאת", ענתה ימימה, "אך עתה לכי נא וקראי לי הֵנה את העלמה הנקראת בשם זמירה."

נג

הזמירה והזאבה

...."מה לך לדַבר אתי?" שאלה הזמירה את הזאֵבה.

"לדבר אתך קשות!" ענתה הזאבה.

"יען מה?"

יען כי מאז באת הֵנה הֲרֵעוֹת לי בהסירך ממני לב האבן – כי מאז דַברך אלי, נָבקה רוחי הקשה, נָשתה גבורתי, שֻׁנָה עז פני, וחליתי והייתי רַכַּת לב – וְלוּ ידע זאת מרטיאל דודי, כי עתה הֵשיב צור חרבו אל לבי, כי חָרַת בחרט לֹהֵט על זְרוע ידי את הכְּתוֹבֶת הזאת: "מָוֶת לְרַכֵּי לב!" הביטי נא וראי..." ובדַברה חָשפה את זְרוֹעָהּ והנה בבשרה חרותה תבנית חרב תְּקוּעָה בלב אָדוֹם עד הַחֵצִי, ותחתיה כתובים בכתובת קעקע: "מות לרכי לב!" "הראית?" שאלה הזאבה.

"ראיתי!" ענתה הזמירה, "ומה נורא המראה הזה!"

"דעי נא, זמירה, כי בעת אשר חרת זאת מרטיאל על זְרוֹעַ ידי, ידע אז נאמנה כי עזה אני כנמר, ולבי יצוק כפלח תחתית, ואם נודע לו כי זה כשלשה ימים רך לבי, אז חרה אפו בי והביא חרבו בלבי כהתבנית אשר אַתְּ מראה בזה –."

"ובמה תדעי כי עתה הִנֵך רַכַּת לב?" שאלה הזמירה ברעדה. "במה? העוד תשאלי? וְאַתְּ העירות בקרבי רגשי חמלה וחנינה, אַתְּ – אַתְּ ביפעת תם מראיך ובאנחות לבבך, אַתְּ בנפת צוּף אמריך ובכשפיך – כי בעלת כשפים אַתְּ! – אַתְּ הִכרעתנִי לחֻמלה על בְנוֹת עֹנִי האסורות פֹה תחת אשר עד כֹה שחקתי לאידן, לעגתי לרישן והכעסתין גם כעס לבעבור הרעימן..."

התנחמי על עזבך דרכך – ללכת בדרכי יֹשר?" שאלה הזמירה ותאנח. "נחמתי!" ענתה הזאֵבה בשצף קצף, "נחמתי מאד! כי זאת אוֹת מוֹרֶך לבב, ולחרפה היא לי! הלא זאבה שמי, וכשמי כן אני, והוא גאותי והוא תהלתי. וְאַתְּ בקסמים אשר על שפתיך הפכת את הזאֵבה לכַבשה, וכלמה כסתה פני להיות שה תמימה, וכל תאותי להיות אך זאבה! ועל כן אבקש את צפורה להפרידני מעליך לבל תַּתְעִינִי עוד מדרכי, ואם מָאֵן תמאן צפורה לעשות את שאלתי, כי אז אשתובב כבראשונה ואעשה דְבַר בָּלַע, ושר בית האסורים יאסרני בבית התחתון עד מלאת ימי כִלְאִי, ואז – בצאתי חפשי – אז אהי את אשר הייתי עד כֹה, כי כן יאות לי, וכן אהבתי –."

הזמירה הכירה כי הזאבה, אף כי מתאמצת היא לשוב ולהיות שובבה, בכל זאת לא נשחתה כָלִיל, ויש לה תוֹחלת ותקוה לִחְיוֹת עוד חיי ישרים, ועל כן חתרה הזמירה בכל עוז להשיבה אל ארחות-חיים, ותּחזק בידה ותאמר: דעי נא רעותי כי לא מֵרך לב נֶהפכת לעלמה אחרת, כי אם מֵאֹמֶץ לב, כי כל עושה טוב הוא עזוז וגבור."

"אם כֹה ואם כֹה הדבר, לא אֹבֶה לדעת – ובערב הזה אפרד מעליך ואֵשב בחצר השני או בבית התחתון אשר בזה, ובעוד יום או יומים אֲשֻלח לחפשי –."

"אך אנה תלכי אחרי צאתך מִפֹּה?" שאלה הזמירה למען תְּפוֹש את הזאבה בדברים. "התשובי אל מרטיאל דודך?"

"כן הדבר, אשובה ואלכה לדודי ורעי מרטיאל."

"איה איפה הוא כעת? ומה מעשהו?"

"הוא יושב על יד מעברת אסניערע אצל שפת הנהר, ובלילה הוא פוֹרֵש מכמוֹרת על פני המים ומשליך ביאור חַכָּה, ומלחמה ארוכה בינו ובין השומרים אשר הציבו השופטים לבלתי תֵת לצוד דגים כי אם את הדיגים המשלמים מס לאוצר המדינה – אביו חִיֵב את ראשו למשפט, וַיִשָפֵט משפט מָוֶת על בָּמַת מַטְבֵּחַ ברחוב העיר – ועוד לו אֵם ושתי אחיות ושני אחים, אך אח אחד בן בליעל ואיש דמים הוא, והיום או מחר יִתָּפֵשׂ בכף וימות מות נבל כאביהו, גם אחותו הבכירה לא תִנָקֶה ממשפט מות, כי בת מרצחת היא –."

"אך אַיָם איפה אבותיך, זאבה?"

"אבותי? לא ידעתי! אֲסֻפַת חוץ וַאֲסֻפַת רעב הייתי –."

"עֲשִי אתי ברכה, זאבה, בטרם נִפָּרֵד אשה מרעותה, וסַפרי נא לי תולדות ימי חייך עד כֹה."

"הנה שפתי לא אֶכלא וַאֲסַפֵּר לך תולדותי, למען תדעי ובחנת כי בין זאבים נולדתי, בין זאבים גֻדלתי, וזאבה אני וכן אהי כל הימים –.

ואנחנו לא נַלְאֶה את הקורא בלהג הרבה, ולא נשוב לספר את תולדות הזאבה כפי אשר סִפרה היא להזמירה, רק בדברים קצרים נודיע בזה, כי הזאבה הִתגוללה מיום הִוָלְדָהּ בין נַעוי לב, הלומי יין, מְתֵי אָוֶן ואנשי דמים, ותגרת יד הָעוֹנִי הוֹיָה בה... וכל זאת היתה נסִבה לזדון לבה ואכזריות חמתה... גם בני בית אלמנת מרטיאל, היו סִבה לשחיתות נפשה, כי הם רעים וחטאים, גנבים, שודדים ומרצחים... סוף דבר כי תולדות הזאבה יָטילו אימתה ופחד, גוֹעַל נפש וְדֵי תוגה ועצב בלב השומע, ובשברון מתנים יאנח על בָּנוֹת אֹבְדוֹת כמוהן אשר יוֹמָן הקשה הִדִיחָן במַהמורות החטאת וַיַפִּילֵן במַשואות משובה נִצחת, וְלוּ פָקחה חֶברת האדם את עיניה עליהן, וְשָתָה לבה לחֻמלה על נפשותיהן, כי אז הָיוֹ הָיוּ גם הן תמימות דרך וישרות לב ככל בָּנוֹת בּוֹטְחוֹת בְּנוֹת נדיבים הַמְגֻדָלוֹת מנעוריהן על בִרכי הַמוּסָר והחכמה...

הזמירה הבליגה על התוגה העזה אשר הֵעִירה הזאֵבה בלבבה בסַפרה לה את חֶרפת ימי ילדותה וּבֹשֶת עלומיה ותתאפק ותאמר אליה בלשון רַכָּה: "שמעי נא אלי, רעותי, ואל נא תקצפי עלי עד מאד!"

"אם לא תִטפּלי להג הרבה – וְאֶשמעה." ענתה הזאבה.

"הגידי נא לי אם מאֻשרה אַתְּ בחלד?"

"אם אצא לחפשי, אֲאֻשַר בארץ –."

"ולא תאבי אז להחליף מַצָבֵך במצב טוב ממנו?"

"ואם אֹבֶה, היכול אוכל להיטיב את מצבי? ומאין יבוא עזרי?"

"שמעי נא, הֲנִסִית לעלות על במתי רוח הדמיון וּלְהִדָמוֹת למאֻשרים אשר בארץ?"

"לא נסיתי בזה – ומה יסכון לי הבל ודְבַר רוח כזה?"

"הטי נא אזנך ושִמעי אִמרתי וְתִראי אם לא יעלוץ לבך ותעלוזנה כליותיך בדבר הזה אשר לא תַרבי במחירו –."

"השמיעיני את דבריך, וְאֶשמע". ענתה הזאבה ותמלא שחוק פיה.

"שַוִי נא נגדך, זאֵבה, וְדַמִי בנפשך כי נִקרֹה נִקְרָה אליך איש טוב רב פעלים וגדל חסד וַיַטֵף לך צוף אִמרי נוֹעַם, לאמר: ידעתי, בתי, גם ידעתי כי יֻלדת בין סוגי לב המטים עקלקלותם ובשקֻציהם נפשם חפצה, וְאַתְּ מֵחוֹסֶר תבונה למדת את דרכיהם, והנה הִנֵך אֵת אשר אַתְּ עתה – אמנם אנכי אנכי ארפא משובתך אשר הָנְחַלְתְּ לך בלי רצונך, גם היטב איטיב עמך: ואתן למרטיאל דודך מקום למצוא חַיַת ידו בכבוד ובְרֶוַח, אם אך יקח אותך לו לאשר ויעזוב את דרכו – החפץ יחפוץ מרטיאל לשוב מדרכיו? שאלה הזמירה באנחת לב.

"הוא לא הֶעוה דרכו מעודו! ענתה הזאבה, ובצודו צַיִד ביער או דגים בנהר, היש בזה עון אשר חֵטא? היש אדונים לחיתו יער הפראים או לדגי המים אשר אין מושל בם? הלא כל איש אשר יצודם בקשתו ויגורם במכמרתו לו המה! ומבלעדי זאת לא עשה מרטיאל רעה, ובכפו לא דבקמאום!"

"אך דַמִי בנפשך כי האיש הטוב ההוא ימאן תֵת למרטיאל מִחְיָה כי אם בעזבו גם את משלח ידו זה, היחפוץ מרטיאל בזה?"

"יחפוץ! וגם נפשי חפֵצה למצוא מחיתי בְּאֹרַח מישור –."

"ועתה שַוִי נגדך כי האיש ההוא ישים את מרטיאל לְשֹׁמֵר יַערו מגנבים, יען כי הוא יודע את כל ארחותיהם ותחבולותיהם – ומרטיאל יקחך לו לאשה, וְיִבֶן לך בֵית יער נחמד למראה, וְאַתְּ תהי צוֹפִיָה הליכות הבית, ותחת שֵׁם "זאבה" שֵׁם חיה רעה, שֵׁם מוּזָר ונאלח, תִּקָרֵא בשֵם "גבירה" "אשת מרטיאל", וכל שְכֵנוֹתַיִך תהללנה את כִשְׁרוֹן מעשיך בבית ובשדה, ותאמרנה: "אשת חיל היא הגבירה רעות מרטיאל! – האח, הנה עיני הרואות איך אַתְּ גבירה יושבת ראש על יד מרטיאל בעל נעוריך בבית תענוגיך ובחיקך תשאי ילד שעשועים אשר יָלַדְתְּ למרטיאל בצלמו וכדמותו, ועל ברכיך תשעשעי ילדה נעימה בצלמך וכדמותך, ומִמִפְתַּח שושני שפתיה יצלצל באזנך צלצל שֵם נָעִים: אָב וָאֵם...."

"קסם על שפתיך!" קראה הזאבה, וראי נא כי פתאם הניעות את מורשי לבבי...דַבְּרִי נא עוד, דַבֵּרִי!"

"אך דעי לך, גבירה, כי לא מֵחִבּוּק ידים יֵצא אֹשֶר, ומעצלתים לא יִפְרֶה יֶשַׁע! על כן תטי שמך לסבול עוֹל עבודה, לטוות, לארוג, לְכַבֵּס, ולעבוד את כל עבודת הבית והשדה..."

"מה נעמה לי העבודה! ראי נא, הן אני רבת אונים! ועבודת ביתי, חיי רוחי היא, ולא אֶרף מעבוד עבודתי בכל אַוַת נפשי!"

"אמנם לא לעולם יגיע כפים, כי גם ימי מנוחה יבואו: בנשף בערב יום מימי החורף, עת כי יישנו ילדיך, ובעלך יקטיר מקטרתו וְיָחַד את כלי נשקו, אז תשבי אַתְּ במנוחה שאננה על האח...

"לא, גם אז לא אטמון ידי בצלחת, רק אתפור כֻּתֳּנוֹת לבעלי ולילדי...."
ולאט לאט שכחה הזאבה כי דברי הזמירה רק ברוח הדמיון יסודם, וַתַּאמן כי כל דבריה כבר היו באמת, וכבר היא יושבת בבית יער והיא גברת בית מרטיאל וְאֵם הבנים, כי דברי הזמירה פָעלו פעולה עזה בנפשה כאשר פעלו לפָנים דברי רודאלף בנפש הזמירה בּדַברו על לבה ובהציגו נוכַח עיניה חמדת חיי השדה וּנְאוֹת דשא. וכראות הזמירה איך נכספה הזאבה לחיות בדד ביער וּלְיַגַע כפיה בכל מלאכת עבודה, שפטה בצדק כי עוד לא נִסַע יִתְרָהּ בה, ועוד לה תוחלת ותקוה לשוב מדרכיה ולהתהלך בדרכי יֹשר, ותוסף עוד הזמירה דַבֵּר: "אך מדוע בָחרנו להטיף אמָרים על עתותי החורף ומושב היער? הלא עת החורף רעה היא בכל ארבע עתותי השנה, ובה תרמוֹש כל חיתו טרף בסבכי היער..."

"לא כן אנכי עמדי", ענתה הזאבה, "החורף והיער ששון לבבי הם, ומאד ינעם לנפשי לשמוע הֶמְיַת הרוח ויללות הזאבים גם רעם קְנֵה רוֹבֶה בין סבכי היער ביום שלג וכפור..."

"אך אני אתן יתר שאת לימי האביב – הה האביב הנעים! בֵּעָטֵף היער עלים רעננים, ובפרוח פרחי חמד בין עצי הדר ונצני ריח בין עשבות אָחוּ! בְּרָן יחד כל צפור שמים... האח, אז ישחקו ילדיך על מַצַע יְרַק כָּרִים, ושִעשע יונק על יפעת הוד הפרח אשר לו הרִקמה... הנה עיני הרואות כי בית מושבך יסכוהו עָלִים ועפאים נֶחפים ירקרק חרוץ, ולפני פתח הבית שתול עץ גפן אשר שריגיו יסֻבכו וישתרגו ותחתיהם סֻכָּה עֲבֻתָּה לצל יומם מֵחוֹרֶב, וּבַסֻכָּה יִנָפֵש בעלך מעבודתו כְחוֹם היום בצהרים –. לא אדע אם התבוננת גם אַתְּ כי בימי הקיץ, בעת הצהרים, שוררת דמיה ושקט בתוך היער כבחצי הלילה לְנוֹגַהּ הירח, כל עָלֶה לא יִנוֹעַ והצפרים לא תצפצפנה –."

"נכון הדבר", ענתה הזאבה אשר הִשקיעה את עשתונותיה בצלמי דמות יפעת התולדה בנסוך עליה הזמירה רוח דמיונה, והזמירה הוסיפה שאת מְשָלָהּ ותאמר: "אפס כאשר יערב לנפש דממת הליל לאור הירח, כן ינעם לה גם שְׁאוֹן נטפי הגשם בעִתותי קיץ ברדתם על עֲלֵי היער; הגם לנפשך ינעם שאונם והמונם?"

"גם אני אוהבת מטרות הקיץ ושאונם על עֲצֵי היערים."

"ואז ירטבו העצים, הפרחים והדשא כעוֹלִים מן הרחצה, ומה נעים הוא ריח ניחוחם אז! ומה נאוה מראה השמש המופיע בכל אגלי מטר ורסיסי גשם המתנועעים על כל עלה ופרח ועל כל יֶרֶק דשא! השמת לבך על המראה היקר הזה? –. אך ראי נא, היום רד, הצללים נסו, והשמש תשַלח את זְהַב קַוֶיהָ האחרונים בעד מַסֶכֶת סבכי היער, דומיה משיבת נפש מרחפת סביב בית תענוגיך, ובעל נעוריך הָלוֹךְ יֵלך וְרַנֵן וְשׁוֹב יָשוּב לִנְוַת ביתו, וילדיך מפזזים ומכרכרים לקדם פניו בשמחה – ראי נא! הנה הוא והילדים יושבים תחת שריגי הגפן, וְאַתְּ מגישה אליהם את ארֻחת הערב – שמעי נא קול בעלך מתרונן מטוב לב! ומדוע לא יָרוֹן ולא ישמח לבו בשבתו תחת גפנו בחוּג רעיתו וילדיו הנאהבים והנעימים, והערב בהיר הוא בשחקים, ונפשו – אף כּי עֲיֵפָה היא עוד מעבודת היום – הנה היא טהורה וברה מכל שמץ עון וָדוֹפִי. הה, איש מאֻשר כזה, הלא יַזִיל גם דִמְעוֹת גיל, דְמָעוֹת המתוקות לנפש כמֶתק האהבה!. – ואחרי אשר ישבע בעלך שמחות וגיל, יישן הוא והילדים בסֻכת שריגי הגפן, וְאַתְּ עוד תאחרי שבת בנשף ותשקפי בעד החלון, תתענגי לבדד לבטח על נועם הערב, תשאפי לאפך ריח היער ותשאי מרום עיניך ותתבונני הֲדַר כוכבי נשף וירח יקר הולך – האח! והעת ההיא תמַלֵא הנפש רגשי קֹדֶש, ומבלתי יְכוֹלֶת שְאֵתָם, תִּשְתַּפֵּךְ בתפִלה ותהִלה דומיה לאלֹהי הצבאות המוציא במספר צבא המרום במרום והמצמיח עצי היער עם כל חמדת בת עין – ואחרי שאת רנה ותפלה זכה כזאת, ישכב האדם וְיִישָן, ושנתו תערב עליו עד הקיצו משנתו וירנן לַבּוֹקֶר חסדי ה'...."

הנה כי כן נסכה הזמירה באמרי פיה רוח דמיון עז מאד על הזאֵבה עד כי דמתה בנפשה כי כל דבריה וחזיונותיה כבר נהיו ויצאו לפעלם – אפס כי לא ארכו הרגעים, ותתנער הזאבה השובבה מתרדמתה ותקפוץ ממקומה ותזעק: "מה זה היה לי? הלא חלמתי בהקיץ והייתי כמתעתעת! הלא הֻכֵּיתִי בשגעון! מדוע דברת אלי כזבים כאלה; הוי זמירה! מדוע הפכת את כל מורשי לבבי כרגע? ומדוע נשאתני על במתי עב ותשליכני מצולה? – הלא מהיום והלאה לא ימוש מנגד עיני מרעה היער, הבית, הילדים וכל חמודי לבב אשר הצבת נוכח פני – זכור אזכרם ותשוח עלי נפשי כי לנצח לא תשיגם ידי, וכל ימי חיי ערוך לי תפתה – וְאַתְּ, אַתְּ זמירה! אַתְּ ערכת לי את התופת הזה!! –."

"שמעי נא." אמרה הזמירה אליה ברוח חן, "אל נא תאמרי נוֹאָש! ואל תדמי כי תושיה נדחה ממך! ודעי נא כי לולי ידעתי במה להושיעך ולהצילך מרעתך, כי אז לא העירותי בלבבך תקות שוא, ותוחלת רְמִיה להחלות לבך ולהדאיב נפשך". –

"אך במה תוכלי להושיע לי? הגידי!"

"דעי נא, זאבה, כי לפני שלשה חדשים בהיותי עניה סוֹעֲרָה, אֹבֶדֶת ונִדחת כמוך, אז בא איש אלהים אל שְאול ביתי וידבר על לבי דברים טובים דברים נחומים אשר לא שמעה אזני מעודי ועד היום ההוא. ואני סִפרתי לו את עניי ואת לחצי, את חרפתי ובשתי, ולא כחדתי ממנו דבר כאשר סִפַּרְתְּ לי זה מעט גם אַתְּ את תולדותיך מבלי העלים ממני מאומה, והוא אחרי שמעו את דברי, לא בָז ולא שִקַץ עֱנות בת עוֹנִי כמוני, ואת מצבי הנתעב והנאלח, רק נאנח במגנת לב וַיָנָד לי מאד, וַיְהַלֵל וַיְפָאר את החיים הנעימים אשר יִחְיוּ התמימים בִנְאוֹת שדה הרחק מתשואות קריה.

"כאשר הִלַלְתְּ גם אַתְּ את חיי ישרים אלי –."

"כן הדבר. ובהופיע אז נגדי יפעת חיי יֹשֶר וחמדת נעימותיהם, הוספתי לראות את רָעַת מַצָבִי ושחיתות הליכות ימי חַיָי – חַיֵי בוּז ודראון לכל בעל נפש! –."

"כאשר אראה כן גם אני כעת, אֲהָהּ אלֹהים! –."

"וגם אני אמרתי אז כמוך: מה יסכון לי בְהֵרָאות לְפָנַי עֵדן גן ה' מרחוק ורגלי אסורות בנחֻשתים במחשכי שאול תחתיה? אך לא צדקתי בדברי, כי איש אלהים ההוא, טוב ומטיב הוא, עֹשֶׂה חסד ומהיר צדק, וחלילה לו לְהַשְׁלוֹת נפש זעומה בתקות שוא ותוחלת רמיה! והוא הפליא חסדו לי כאב לבת יחידתו –; כמוך ישבתי גם אני בחדר צלמות אשר רוּחוֹ דֶבֶר וקטב הוא לשֹאפיו, והוא הוציאני משם ויביאני לִנְאוֹת שדה אשר רוח חיים מרחפת שם; כמוך ישבתי בין מְתֵי רֶשע זועמי אֵל, והוא הושיבני בין נדיבים, ישרי לב וצדיקים כמוהו אשר זִקקו את רוחי, טִהרו את לבי והורוני דעת אלהים ובינת אדם –. ורוח איש אלהים ההוא, דִבר בי את כל הדברים אשר דברתי אליך, ומלתו על לשוני, ובהגידי לך כי אחריתך ישגה מאד בשובך מדרכך, לא מלבי בדיתי זאת, רק בשמו הגדתי את דברי, כי ידעתי נאמנה כי בְהִוָדַע לו תולדותיך, אזי יגדיל חסדו גם עמך, כי הוא שומע קול כל שָבֵי פשע ומחיש לעזרתם, והאלהים שלח אותו ארצה לבעבור יאמינו כל יושבי תבל בהשגחתו, ובעיניהם יראו כי עיניו פקוחות על כל דרכי איש –."

"אלי! אלי!" קראה הזאבה, "מה זה תשמענה אזני? החלום חלמתי בהקיץ? מעודי לא האזינה אזני כדברים האלה! – ומי את איפוא? הלא כה דברי מאז באת הנה: כי מחומר אחר קרצת, ונפש אחרת לך מאשר לנו – אך מדוע את פה אתנו? מדוע הנך כלואה בבית הכלא כאחת מאתנו אחרי אשר מאד נעלית עלינו ואיש אלהים מגן בעדך? הבאת הנה רק לבעבור הפוך משרש כל שרש פורה ראש ולענה ממורשי לבבנו?...."

עוד לא כלתה הזאבה לדבר, והאשה צפורה באה ותקרא להזמירה ללכת אתה אל ימימה ההרווילית, והזאבה נשארה שוממה ונפעמת מנהמת לב מלא תמהון.

________________

נד

הַזְמִירָה וִימִימָה

האשה צפורה הביאה את הזמירה אל ימימה, ותאמר: הגבירה הזאת שמעה עדותי כי ישרה וברה אַתְּ ורוחך שֹאפת לאחוז דרך צדיקים, על כן שלחה לקרוא לך הֵנה ולהפליא לך חסדיה הנאמנים."

"רב תודות לך!" אמרה הזמירה אל צפורה, וצפורה יצאה החוצה, וַתִּשָאֵר אך ימימה עם הזמירה בחדר."

"בתי." אמרה ימימה אל הזמירה, "האשה צפורה דִברה עליך טובות, ומראך הנאוה יעיד גם הוא כי כֵנים דבריה, ועל כן אחלה פניך לגלות לי את סודֵך אשר תעלימי מכל בָאֵי הבית הזה. ואף כי לא לי המשפט, גם אין לי צדקה להמריצך כי תגלי לי צפוניך, אך יען כי יש את נפשי לפדותך מבור השבי ולהמציא לך חַיַת ידך ברוָחה ובכבוד, על כן אֹבֶה לדעת את מי איטיבה? ובמה תבחרי אַתְּ? ומה הן מערכי לבבך? –."

הזמירה החרישה מספר רגעים, ואחרי כן פתחה פיה באמרי נוֹעַם, ותאמר: "ברוכה אַתְּ לה', גבירה! כי חמלת על בת עוֹנִי כמוני, ולפניך, שָׂרָתִי, לפניך אגיד את כל לבי, וגליתי לך את סודי הכמוס עמדי, אשר נשבעתי להעלימו מהשופטים ומכל אנשי בית משמרתי. אך הבטיחי נא לי לבל תגידי את דברי לשופטי העיר ולבל תגלי סודי לאחד מִבָּאֵי שער הבית הזה."

"האמיני בי בתי כי אצפין סודך במצפוני לבבי! –."

"קחי נא, שרתי, תודתי גם ברכתי על חסדך ואמונתך. ולבי יאמר לי כי בידך יְנַחֵם ה' גם את האנשים הצדיקים הנאנחים ונאנקים עלי –."

"לא אכתר ממך, בתי, כי תֹאַר פניך ותהלוכות לשונך גם חכמת לבך העירו בי פליאה נשגבה...

"איככה אֻסרתי בבית האסורים? האין זאת שרתי?אך בהגלות נגלות סודי אליך, לא תִפָּלֵא עוד זאת בעיניך. ועתה דעי נא שרתי, כי לפני ימים לא כבירים חמל עלי איש צדיק וַיַמְשֵׁנִי ממים הזידונים אשר הָטבעתי בם..."

"מי הוא האיש ההוא?"

"גם אנכי לא אדע."

"איך לא תדעי לך מי ומה הוא?"

"הוא לא נודע לאיש כי אם על פי צדקותיו וחסדיו הנאמנים, אך את הליכות דרכו ומצעדיו הסתר יסתיר מעיני הרואים –."

"איפה מצא אותך?"

"בהסיטע." ענתה הזמירה בלב נשבר, כי אחד מִגָרֵי הסיטע הֵרים ידו וַיַכֵּנִי באשון חֹשֶך, והאיש הצדיק ההוא הצילני מידו, ובכן נודעתי אליו."

"ההוא מבני דלת העם?"

"בפעם הראשונה התחפש כאחד מהם, אך אחרי כן נודע לי כי איש רם ונשא הוא, שוֹעַ ונשוא פנים ומאד נעלה."

"ומדוע התחפש אז כאחד מבני החשֻכִּים?"

"לא אדע גם אני."

"אך מה שֵם האיש המסתתר ההוא כי תדעי?"

"רודאלף שמו – ולפני שמש ינון השם הנכבד הזה! – וזולת זה לא ידעתיו גם לא אדע אֲכַנֶה אותו, וגם בכפר אשר הושיבני בו, לא נודע הוא רק בשֵם רודאלף לבד."

"העודנו צעיר לימים?"

"כן, שרתי, הוא עוד מלא עלומים, ותארו כתֹאר מלאך ה' צבאות."

לדברים האלה שֻׁנוּ פני ימימה, וקול בקרבה קרא כי רודאלף זה הוא הנשיא הגדול השליט לבדו בגעראלשטיין, ואף כי לא האמינה כי הוא יַשַח לעפר נפשו להתרועע לנערה בזוית עָם המתגוללת ברפש וטיט הסיטע, בכל זאת לא יָכלה מַלט נפשה מהרעיון המתרוצץ בקרבה וקורא "כי הוא זה", ומה גם כי פעמים רבות החפיאה עליו שרה אֲחוֹת תָּם דברי בלע כי הוא רועֶה בָּנוֹת שׁוֹבָבוֹת ורודף אהבים – ויותר מזה הֵעִיר יְפִי מראה הזמירה, שֶפֶק גם חֶשֶׂד על רודאלף – ונפש ימימה היתה כבר קשורה בנפש רודאלף אף כי בכל מאמצי כֹחָהּ התאמצה לְכַבות את יקוד האהבה בלבה ולהשקיע שביב אִשָׁהּ, ועל כן חרה לה בלי רצונה על הזמירה ותקנא בה... אך עד ארגיעה הרגיעה את מורשי לבבה ותוסף דַבֵּר ברוח חן אל הזמירה ותאמר: דבריך אלה יוסיפו עוד פליאה דעת איככה אֻסרת פֹה אחרי היותך תחת הֶחָסות בצֵל רודאלף? ומדוע עזבת את הכפר אשר הושיבך הוא בתוכו ואשר היית שם מאֻשרה? גם על מה זה נשבעת להטמין את כל הדברים האלה בחֻבך? הודיעיני נא, בתי, כל אלה!"

"דעי נא, שרתי, כי גֻנוֹב גֻנבתי מהכפר אשר הושיבני בו זה האיש רודאלף – כי לפני ימים אחדים בלכתי לעת ערב לְבַקֵר את כהן הכפר ההוא, התנפלה עלי אשה רעה אשר הִפליאה את מַכּוֹתַי בימי ילדותי, גם איש מרצח חָבֵר לאשה מבישה ההיא, אשר אָרבו לי במארב הדרך, ויתפשוני בכף וישימו מחסום לפי ויסחבוני וישליכוני בעגלה...."

"ומדוע עשו זאת?"

"גם אנכי לא אדע, אך לפי דעי עשו כן בפקֻדת אנשי זרוע ועשירי עָם."

ומה היתה אחרית הדבר?"

"כמעט אשר נסעה העגלה שלשה צעדים, קראה האשה הרעה ההיא הנקראת בשם לילית ותאמר: "עתה אשחית את פני הזמירה ברעל הפֿיטריאל אשר בצלחתי! אשחית פניה ונִבַּלתיה והיתה רק נְמִבְזָה..."

"נורא הדבר! לבי עלי דוי! ומי הִצילך מידה לבל תשחית פניך?"

"האיש המרצח ההוא חֲבֵרָהּ, איש עִוֵר ושמו מורה."

"המרצח ההוא היה מָגֵן בעדך?"

"כן הדבר, הוא הצילני בפעם ההיא וגם אחרי כן הצילני מידה. וכראות האשה כי הוא מֵשיב אחור ימינה, התעברה מאד ותהי מריבה ביניהם, אך הוא הכביד ידו אליה עד כי השליך את הצנצנת עם הרעל מהעגלה ארצה. והלילה ההוא היה ליל אפל ועלטה, והעגלה נסעה כשתי שעות, ואחרי כן עמדה על בקעת ס"ט דעניש ושם חכה עליהם איש רם קומה רוכב על סוס אביר. "התפשתם את הנערה?" שאל הפרש. "תפשנוה!" ענתה לילית ואפה בוער בה על אשר לא יכלה להשחית את פני ולהבזות צלמי, ותוסף לדבר: "אם יש את נפשך להגות את הנערה מארח החיים, כי עתה אניח אותה פה ארצה ואעביר את גלגלי העגלה על ראשה עד כי תרץ גלגלתה – וכל הרואה יאמין כי היא נפלה מהעגלה באשון חשך –."

"הה פלצות בעתתני!" קראה ימימה.

ולילית המרצחת עשתה את הרֶצח הזה לולי עָצר אותה הפרש מהפיק את זממה, באמרו: "לא אחפוץ במות הנערה כי אם בִּכְלוֹא אותה שני חדשים בבית כלא אשר לא תוכל גם לשלוח מכתב לכל אדם." אז יעצה לילית להביאני אל בית איש בליעל אשר שמו חֲמוץ-זְרוֹעַ, ואשר לו בית מרזח בִשְדֵה אֵלִיָה, ובבית ההוא חדרים נסתרים בתחתיות ארץ, ושם אֵאָסֵר שני חדשים. עצתה מצאה חן בעיני הפרש, ואותי הבטיח להיטיב לי בצאתי מבית כלאי, וללילית נתן כסף רב, ויבטיח אותה להרבות לה עוד כסף אחרי אשר יוציאני לחפשי מבית חמוץ-זרוע, ואחרי כן רכב על סוסו וַיֵעָלֵם כרגע. ובטרם הובאתי פאריזה, אמר המורה אל לילית: אַתְּ תחפצי להושיב את הנערה במערת חמוץ-זרוע, האם לא תדעי לך כי המערה ההיא נשענת על שפת נהר זיינע ובימי החורף היא מלאה מים? –." "ידעתי זאת", ענתה לילית, "ונפשי אִוְתָה לְלַמֵד את הזמירה לשחות במים".

"אך מה עשית להאשה המרצחת ההיא כי חָפצה להמיתך?"

"אני לא עשיתי לה מאומה, חי ה'! והיא צמֵאה לְדָמִי מימי יַלדותי! –."

"המורה השיב לה אמָריו: "אני לא אניח להטביע את הזמירה במים, גם לא אעזבנה בידך להביא אותה לבית חמוץ-זרוע."

"ולילית השתוממה על דבריו כאשר השתוממתי גם אני וחמתה בערה בה כאש חמָסים וַתִּשָבַע להביאני ביתה חמוץ-זרוע על אפו ועל חמתו. אך המורה נתן עליה בקולו: "אני לא אתנך לנגוע בהזמירה אף אם תתאמצי בכל מאמצי כחך – הנה היא לוּטָה פה בשמיכה על זרועותי, ואם תגשי אליה אַחַנֵק אותך בידי –." "אך מה נעשה לה?" שאלה לילית בשצף קצף, "אנה נחביאנה שני חדשים? –." "אני אביא לך עצה הלום". ענה המורה, "אנחנו נלך אל שְׂדֵה אֵלִיָה, והעגלה תעמוד ברחוק על יד בית משמר, וְאַתְּ תלכי ותקראי את חמוץ הזרוע ותביאהו הנה, והוא יקח את הנערה ויוליכנה אל בית המשמר ההוא וְיַגֵד לשר הבית כי הזמירה היא מבנות הסיטע אשר התהלכה בלילה סביבות ביתו, וְאַתְּ יודעת כי עלמה שובבה המשרכת דרכיה בשדות אליה גם ביום, משפטה לְהֵאָסֵר שלשה חדשים, ומה גם כי שֵם הזמירה רשום הוא בכתב השופטים בין בנות בליעל, ובכן תֵּאָסֵר הזמירה בבית ס"ט לאצארוס, ושם תהי שמורה ועצורה כבבית חמוץ-זרוע –."

"אך הזמירה תמאן להֵאסר", אמרה לילית, "וגם בהֵעָצרה בבית האֵסור, תספר כי אנחנו גְנַבְנוּהָ ותגיד את כל מעשינו, גם תכתוב לאיש חסדה את כל אשר נעשה לה ותגל לו את תעלומותינו – לְרַע לנו! –."

"אל תיראי!" ענה המורה, "הזמירה תלך ברצונה לבית האסורים, גם תִּשָׁבַע לנו לבל תגיד כל ימי שבתה בס"ט לאצארוס וגם אחרי צאתה לחפשי מכל אשר עוֹלַלְנוּ לה. והיא תעשה זאת גם תָּקִים את שבועתה למעני אשר הצלתיה מידך לבל תשחיתי פניה ולבל תטביענה במערת חמוץ-הזרוע; ואם תפיר את שבועתה, אזי נצית אש בבית שדה אשר בכפר בוקעפֿאַל וְנַגִיר על ידי חרב את כל אנשי הבית ההוא –. כֹּה דבר המורה ויפן אלי ויאמר: "הִשָבעי נא, זמירה! לבל תגידי את אשר עשינו לך, ואז תחיי ולא תשבי במשמר רק שלשה חדשים, ואם תְּמָאני, אסגירך ביד לילית והיא תביאך אל מערת חמוץ-זרוע להטביעך שם במים, הִשָבעי נא! ואני ידעתי כי לא תחללי את שבועתך, כי עלמה ישרה אַתְּ."

"וְאתְּ נשבעת?" שאלה ימימה. "נשבעתי", ענתה הזמירה, "כי יראתי על נפשי – ולוּ מַתִּי בחרב או בחֶנק בידי לילית, כי אז בחרתי במות, אך לָמות במים יראתי יראה עזה ממות...."

"אוי לי! קראה ימימה, "צר לי עליך, בתי! וצרות נגעו אל נפשי. אך ספרי נא לי אחרית הדבר." "אחרית הדבר כי אחרי הִשָבְעִי הלכה לילית ותביא את חמוץ הזרוע, והוא הביאני אל חצר המטרה באָמרו כי אנכי משרכת דרכי סביבות ביתו, ומחצר המטרה הובאתי הֵנה. ואני הקימותי את שבועתי ולא הודעתי לאיש את סודי, ואף כי המורה עזר לרעה לגנוב אותי מבית תענוגי, אך הוא הצילני פעמַיִם מיד לילית, וחלילה לי להיות מְנַכֶּרֶת טובה, והחשיתי עד כֹה. אמנם את פניך גברתי אחלה כי תעשי עמדי חסד ותכתבי אל הגבירה נעמי אשר בכפר בוקעפֿאַל כי עודני חיה ולבל תֵּעָצֵב בגללי. אך אל תגלי לה את מקום שִבתי כי אנכי נשבעתי לבלתי הודיע לאיש את הדבר הזה –."

"אל תיראי, בתי, כי אנכי אדבר טוב עליך באזני שר בית האסורים, וביום המחרת תצאי לחפשי ותשובי אל בוקעפֿאַל מבלי אשר תפירי את שבועתך, ושם תתיעצי ותמתיקי סוד עם אנשי חסד על צפונותיך –."

"הה גברתי! גדול עד שמים חסדך, ומדוע מצאתי חן בעיניך להפליא לי חסד אלהים כזה? ומה כחִי כי איַחל להשיב לך כעל תגמוליך עלי?"

"אם תוסיפי אֹמֶץ ביראת שדי ותלכי במעגלי צדק, בזה תשלמי גמולי."

וברגע ההוא שבה האשה צפורה החדרה, ותאמר: צר לי מאד, שרתי, לבהלך בשמועה רעה – אך הנה הערצאג לוצעניי מחכה עליך בחצר והוא יגיד לך...."

"אי שמים! מה נהיתה?" צעקה ימימה ההרווילית.

"לא ידעתי, שרתי! אך ההערצאג הגיד לי כי בשורה לא טובה בפיו –."

"אויה נא לי! הנה נפשי מגדת לי כי רעה נוראה נהיתה בביתי – איה ההערצאָג? איהו?

"הנהו בחצר." ענתה צפורה, וימימה הרימה קול בּוֹכִים ותרד אל ההערצאג פֿאָן לוצעניי.

________________

נב

קַבְּרִיוֹן - פִּיפִּילֶט

ביום ההוא אשר טרף השר פֿאָן הארווילע את נפשו בכפו, ישב פיפילעט השׁוֹעֵר בחדרו על מושב הקיר כפעם בפעם וַיִתפור נעלות בָּלוֹת, וכל רעיוניו נבוכים על הליכות קאבריון הַצַיָר. לבו ישתומם בקרבו על מה זה ירדפהו האיש הזה בלי חשך ויציקהו בלי הפוגה? כי לא האמין בדברי נְוַת ביתו אשר גזרה אֹמֶר כי אך מְשַחֵק הוא וְלָצוֹן חמד לו, ודמיונו הנמרץ הִמריצהו להאמין כי שוחה עמוקה יכרה קאבריון לנפשו, ובמסתרים הוא אורב לו עם אָרבות ידיו וחֶבר זרים ארורים. והנה בשבתו בדד בחדרו וחושב מחשבות רבות על אֹדות החידה הזאת, שמע פתאֹם קול גדול קורא מֵעֲלִיַת הבית לאמר: "פיפילעט! פיפילעט! מַהרה נא וַעֲלֵה הֵנה כי אשתך התעלפה פתאֹם ואין מושיע לה! –." הקריאה הזאת הֵעירה אותו מתרדֵמתו, וימהר ויעל על המדרגה, וחפזו שכח לנעול את דלת חדרו, ויהי אך יצא יצא מפתח הבית, ואיש אחד הִתחמק ויבוא החדרה, ויקח את הפטיש אשר על השֻלחן ויקפוץ על מִטַת פיפילעט וַיְחַזֵק במסמרות גליון גדול אל הקיר נוכח המטה, וימהר ויצא החוצה, וברגע ההוא זכר פיפילעט כי לא נָעַל את דלת חדרו, וירד ויסגור את הדלת וְנָעַל ואת המפתח לקח אתו, ולא האמין גם לא עלה על לבו כי ברגע קטן כזה היה איש בביתו ויצא. ויהי בשובו לעלות צעדים אחדים על המדרגה, והנה קול אשתו קורא אליו מהחצר מתחת, וישתומם למשמע אזניו וירד מהמדרגה, ואשתו שאלתהו. "איפה היית? מדוע נעלת את הבית?" "הַאַתְּ היא זאת?" שאל פיפילעט בתמהון לבב. "ומי זה אני אם לא אני? האינך רואה? – מה זה תביט בי כאיש נפעם?–." "אם כן הדבר", קרא פיפילעט, "אם כן הדבר הֵתֶל בי האיש בקראו אלי: הנה אשתך התעלפה בעלית הבית! – הוי, לבי יאמר לי כי שודדי יום חברי קאבריון פורשים שחת רשתם ליד מעגלי –." "מה החלום הזה אשר תחלום? – תנה לי המפתח – ומדוע יצאת החוצה? זה מעט שַבתי מבית הדוהר אשר הבאתי שם את מלתחת צאֶזאַר בראדאמאנטי הנוסע למקום פלוני אלמוני ורק הוא לבדו בלי הפִּסֵחַ הקטן לבל יְגַלֶה סודו –." ובדברה לקחה את המפתח מיד בעלה ותפתח את הדלת ותבוא הבית, ופיפילעט בא אחריה ויתנפל על כסאו וידבר רְתֵת: לבי ינַבא לי כי רעה גדולה נהיתה בבית – הוי, איך תרעדנה כל עצמותי! –." "עד אָן תצמיד לשונך הבל וריק?" אמרה אליו האשה, "מה זה היה לך? ממי תירא? ממי תפחד?" "הה" קרא הבעל, "נפשי מתעלפת בקרבי!" "למה זה? ועל מה זה?" הוסיפה האשה לשאול, "ההנך משֻגע ורוח רעה מבעתך? או אולי צלם דמות קאבריון יוסיף עוד להרגיזך ולהמיט עליך בלהות צלמות? –."

הדברים האלה אך יצא יצאו מפיה, והנה חָזון מוּזָר ומבהיל נראה בבית, כי בנשוא פיפילעט את עיניו על הקיר אשר נוֹכַח פניו ממעל לְהַמִטָה, ראה עַיִן בעין את צלם דמות קאבריון עם כּוֹבָעו הגדול וּזְקָנו הארוך ועיניו המפיצות שביבי אש ומפיקות שחוק ומהתלות. רגעים אחדים האמין פיפילעט כי אך חלום חזיון לילה הוא, אך כרגע נוֹכַח כי במַראה ולא בחלום תראינה עיניו את צלם דמות קאבריון, ומה נורא מראהו! גְוִיָתוֹ לא תֵרָאֶה בלתי אם ראשו לבד – ואז התנפל פיפילעט מעל הכסא אחורנית, ומקירות לבו התפרצה הֶמְיָה איומה עד כי נבהלה גם אשתו ותשא עיניה על הקיר ופלצות בעתה גם אותה ותסוב אחור ותזעק: "קאבריון!" "כן", נהק פיפילעט בחרדת-מָוֶת, "קאבריון! הה...." ויעצם עיניו וַיֵאָלם. בראותנו איך השתוממו פיפילעט ואשתו על תמונת פני קאבריון אשר תלה הוא בידיו על קיר הבית ברגע אשר יצא פיפילעט מביתו, נדע ונבין איך שִׂכֵּל הַצַיָר הזה את ידו לְתָאֵר על הגליון את צלם תמונת פניו, עד כי נדמה כמו חי כמו צופה ומביט ושפתיו נָעוֹת. אחרי עבור הבהלה הראשונה, הרהיבה אשת פיפילעט בנפשה עוז ותעל על המטה וַתַּסע בחזקה את הגליון מהקיר עם תבנית קאבריון. אך פיפילעט יושב עוד משומם ונִדהם ולבו מֵת בקרבו. "פקח נא עיניך, אישי!" קראה האשה בעליצות לב וברוח גבורה, "ראה נא! לא קאבריון הוא! לא עצמו ובשרו, רק צלמו הנבזה הוא המשוח בששר על הגליון – ראה נא איך ארמסנו ברגלי!" ובדברה כן השליכה את התבנית ארצה וַתִּרמסנה ברגליה, ותצהיל קולה ותקרא: "מי יתן ורמסתי כֹּה ברגלי את קאבריון החי! ואחרי כן הֵרימה את התבנית מהארץ ותזעק: הביטה נא וראה איך הֶעמיק שִׁחֵת עוד המשחית הזה! הנה פֹה בְּשוּלֵי התבנית כתב ביד רוֹצַחַת כדברים האלה: "מנחת זכרון זאת, מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט." הה, כן נוֹעַז קאבריון לכתוב פה בששר אדום!"

"מאת אוהבו ואהובו –" מזכרת אהבת עולם –" נָהם פיפילעט בדומיה וישא מרום עיניו ויאנח במגנת לב וַיִדוֹם. "אך איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת?" שאלה האשה בבהלה, "לפני צאתי מהבית לא היה עוד פֹּה הצלם הנבזה הזה, ובידך היה המפתח מרגע אשר יצאת החוצה ועד כֹּה, ומי הביא הסמל הזה בבית סגור על מסגר? – האם הבאתו אתה הביתה? –." לדברים האלה קפץ פיפילעט וַיִתַּר ממקומו, ובשממון ותמהון לטש עיניו וַיִנְהַם בשצף קצף על אשתו: "האנכי אעמיד את צלם מְרַצְחִי בחדר מושבי? את צלם הַשֵׁד הארור אשר יְחִתֵּנִי בחלום ובהקיץ! התאמיני כי הֻכֵּיתִי בשגעון? אי לך סכָלה ונְבָלָה!! –." זקן וכסיל!" קראה האשה, "אנכי דמיתי כי נחה עליך חכמה וְכָרַתָּ ברית שלום עם קאבריון למען חייך ולהרגיע את נפשך –." האנכי אכרות ברית עם קאבריון? הוי שמים! –." "גם עתה אאמין כי הָשְלַמְתָּ לו, והוא נתן לך את תבניתו למזכרת אהבת עולם – וזולת זה לא אוכל הבין איך הובא הגליון הֵנה – אל נא תכחד ממני אם עשית שלום עם קאבריון!" "התִקְפְּצי פיך?" נתן עליה פיפילעט בקולו ויחרוק בשִניו וירקע ברגליו בזעם וקצף גדול. "ובכל זאת" אמרה האשה, "אגזר אֹמֶר כי רק אתה תָלית את צלם קאבריון על הקיר, אתה – ולא אחר! –." "אֵי שמים! תאלמנה שפתי שקר!" צעק פיפילעט. "אך מי עשה זאת אם לא אתה?" שאלה האשה בלזות שפתים דולקים. "מי? אַתְּ! אַתְּ אשה מבישה! –." "אנכי? –." "אַתְּ, אַתְ!!" צעק פיפילעט כמשתגע, ובלתך לא היתה נפש חיה בבית –. "דום זקן וכסיל..." "בצדק אשפוט כי אַתְּ עשית זאת אם אין את נפשי להאמין כי יד השטן עשתה בדבר הזה. כי אנכי סגרתי את הדלת ונָעלתי בצאתי החוצה והמפתח היה בידי. ומי זה עלה מתחתיות ארץ לתלות את הסמל הזה על הקיר? אוי לי! לבי יצעק בקרבי ויקרא כי חרשי משחית חוֹרְשִׁים עלי רעה, והם בעלי ברית קאבריון הארור – ואין מפלט לי משחיתותם בלתי אם הֶחָסוּת בְּצֵל שופטי צדק – ומהֻלל שֵׁם ה' כי יֶשנם עוד שופטים בארץ צרפת!" ובדברו צָעד בחָפזה אל פתח הבית. "אנה תלך, זקן!" שאל האשה. "אל שר בית המשפט לשפוך לפניו מְרִי שיחי ולהראותו את התבנית הזאת לְעֵד כי הַזֵד ההוא מתנכל לצודד נפשי חנם –." אך מה תאמר ומה תדבר באזני השר? –.""מה אומר? אומר כי אויבי בנפשי התנכל בערמת זדונו וַיָבֵא תועבה אל ביתי – תני לי את התבנית – תני – אך הפכי את פניה לבל אראה את תמונת מרצחי! היוכל הָרוּצֵחַ הזה לכחש את מעשהו אחרי אשר כָתב בידו את הדברים הרעים והמרים האלה: מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט – הה לנצח ירדפני הַזֵד הארור ההוא, לנצח! ועד רדתי אָבֵל שאולה אהי אך נגוע ומֻרדף שבע רוגֶז ושבע נדודים כל הימים, וגם בלילה לא יָנוח לבי ועורקי לא ישכבון מבלהות פני הבליעל הזה – ומי יודע אם גם ברגע הזה איננו עומד תחת כָּתלנו ומציץ מן החרכים? – אַיֶכָּה רשע עריץ?! ההִנך פֹּה עמנו?" צעק פיפילעט בחֵמה שפוכה ויפן כֹּה וָכֹה. "הִנֵנִי!" ענה קאבריון בקולו הנודע לפיפילעט, "הנני ידידי ואוהבי לנצח! הנני!" וקולו נִדמה כי הולך הוא מחדר פיפילעט, כי קאבריון ידע מלאכת בעלי אוב[3], ואף כי עמד אחורי הדלת והמזוזה, נדמה קולו כמהלך מחדר פיפילעט (כדרך בעלי מלאכת הזאת). אחרי הדברים האלה מִהַר קאבריון וילך לדרכו וַיוסֶף עוד להחלות את לב פיפילעט מַחלה נִצחת כאשר נספר בזה. ואשת פיפילעט התחזקה גם הפעם ותחַפּש בכל פִּנוֹת הבית את קאבריון ולא מְצָאתהו. אך פיפילעט נִבהל עד מאד וַיִפּוֹל ארצה ויתעלף. "אין זאת", קראה האשה, "כי אם עמד קאבריון אחורי הדלת! אך סוף סוף לא יִמָלֵט מידי ואודיע אותו כֹּחַ מְטַאטאי –."

ופיפילעט אך התעורר מִתַּרדֵמת המות ויקם על רגליו, והנה שפרה סוֹכֶנֶת בית יעקב פֿערראַנד באה הביתה. "ברוכה אַתְּ גבירה!" אמרה אשת פיפילעט אליה וַתַּסְתֵּר בחָזקה את מבוכתה, "מה שאֵלתך, שפרה גברתי? –." "ראש דבר," ענתה הסוכנת, "ראש דבר, הבינני נא פֵשֶר דְבַר הַשֶלֶט[4] התלוי על פתח ביתך מבחוץ." "חֵי נפשי, גבירה! כי לא ידעתי שמץ דבר מֶנהו –." "איך לא תדעי לך ועל פתח ביתך מתנוסס שֶלֶט שחור וכתוב עליו בששר אדום כדברים האלה: פיפילעט וקאבריון עֹשִׂים מִקנה וקנין בידידות ואהבה ובמרכולות שונות, והקונים יסורו אל בית השׁוֹעֵר וימצאו את חשק לבבם –." "אֵי שמים! צעקה אשת פיפילעט, "דברים כאלה כתובים על פתח ביתי! השמעת אַלבערט?" אמרה אל אישה, והוא הוציא אֶנקת שֶבֶר מחדרי לבבו ויהי כַּהֲלוּם רעם. "הוי! היתכן כי דברים כאלה כתובים על פתח ביתי?" הוסיפה אשת פיפילעט דבר כאשה נואשה. "אם לא תאמיני לי," אמרה שפרה אליה, "צאי החוצה ועיניך תראינה זאת. ואני בקראי את הדברים ההם, שחקתי בקרבי, ואמרתי בלבי: מה רב הלעג הלזה? פיפילעט התופר נְעָלות בָּלוֹת ומטֻלאות, עֹשֶׂה מקנה וקנין! ובמה? בידידות ואהבים! הלא כל עובר יצחק וילעג על זה! – אך ראי נא, הנה אישך חושב להתעלף...." והאשה מִהרה ותחזק בידה את בעלה לבל יתנפל ארצה, כי המעשה הרע הזה מעשה השלט, הלמהוּ וַיַכֵּהוּ חרם עד כי עֲזָבוֹ כֹּחו, אך אשתו מהרה ותסמכהו באשיש ענבים ותפקחנה עיניו. וכמעט אשר שב רוחו אליו, והנה איש לבוש מחלצות ונשוא פנים בא הבית, ויאמר: "הבינני נא אדוני פתרון הדברים הכתובים על פתח ביתך לאמר: פיפילעט וקאבריון עושים מקנה וקנין בידידות ואהבים...." "פֵּשֶׁר הדבר", ענהו פיפילעט בקול רעם, "פשר הדבר כי קאבריון איש דמים ומרמה הוא! מקול רעם זה נסוג האיש אחור, ופיפילעט רדף אחריו בפני להבים ובעינים נוצצות וקורא בשצף קצף: "דָבר אין לי עם קאבריון, ואני שנאתיו תכלית שנאה!" ואשתו מִלאה את דבריו ותקרא אל האיש: "צֵא, צא איש הדמים! ואם תוסיף לבוא הֵנה וטִאטאתיך במטאטאי!" "היש בי אשם?" אמר האיש בנחת, "היש בי אשם כי תלית שלט כזה על פתח עינים? ומדוע תגדפו אותי חִנָם?" "יען כי זקן וכסיל שִכּוֹר אתה!" ענהו פיפילעט בזעף אף. "הוי נבל!" דִבֵּר האיש קשות, "אם ככה אתה עושה לכל עובר, אלכה ואגישה משפטך עד שופטי העיר." ויפן וילך בחרות אפו. "אויה!" קרא פיפילעט בקול בּוֹכִים, "אויה! חיי לשאול הגיעו, קרב קִצִי ואין מִקְוֶה! הִנֵך רואה כי שמי מְנֹאָץ בפתח עינים לעיני כל הולכי דרך, וכל הרואה יאמין כי באמת אני ידיד קאבריון ואוהבו לנצח – אך אני אשים קץ לעניי ומרורי ונודי – אחד מאתנו ילך לאבדון, אני או הוא!" ובדברו התאזר עוז ויקח את תבנית קאבריון בידו ויאמר: אלכה לי עם הצלם הנבזה הזה אל שר בית המשפט, וגם את השלט הארור אקח אתי, וְאֶתנפל לפני השר ואריד בשיחי: הצילני נא אדוני מיד קאבריון הבליעל! חוסה, חמול, רחם נא על ימי שֵיבָתִי וּנְקוֹם נא את נקמתי מיד הרשע העריץ הזה! –." היטבת דַבֵּר, אישי. לך, רוץ, עוּשה, חושה ועשה אל תאחר! –." "הנני הולך – ואם גם השר לא יעשה משפטי ודיני, אעזבה את ארץ צרפת ואת פאריז קרית משושי, וארחיק נדוד לנוע על ערים זרים." וברגע ההוא התפרץ ויצא מביתו בחֵמה עזה ובקצף גדול.

_____________________

נו

צִלָּה

ואשת פיפילעט סִפרה לשפרה את אשר עולל קאבריון לבעלה, ושפרה אחרי שפכה את חמתה על עלילות רשע כאלה, שאלה את פי אשת הַשׁוֹעֵר: "מה זה היה להאדון בראדאמאנטי? אמש שלחתי אליו מכתב, והוא לא ענני, והיום הלכתי אליו ולא מצאתיו, ולי דבר נחוּץ מאד אליו, ומי יודע מתי ישוב לביתו? –." "הוא הגיד לי כי היום לעת ערב ישוב לביתו בשעה הששית או השביעית, ואם תבוא אשה כבודה ותשאל לשמו, אזי אומר אליה לחכות עליו מעט קט. על כן שובי נא הֵנה לעת ערב ותמצאהו בביתו." כּה דִברה אשת הַשׁוֹעֵר ותצחק בקרבה בידעה כי בעוד שעה יהיה בראדאמאנטי במסלה העולה נוֹרְמַנְדִיאָה – "אם כן אשובה הנה לעת ערב", אמרה שפרה ברוח נבוכה, "אמנם", הוסיפה עוד דַבֵּר, "גם אליך אשה כבודה דָבָר לי: הלא ידעת איך הובישה בָּשמת בת מארעל ותעש תועבה גדולה בבית האדון יעקב פֿערראַנד – ועל כן אבקשך אולי תדעי עלמה ישרה אשר תאבה לשרת בבית פֿערראַנד, כי אז תואילי נא להביאה אל בית אדוני, ותבטיחי לה כי ייטב לה מאד בבית אדון חם וישר עשיר ונדיב לב כפֿערראַנד, ואם בָּשמת עִוְתָה דרכה ותעש נבָלה, לא באדוני האשם, כאשר יתנו עדיהם כל יודעיו, אך אדוני לא יאבה לאסוף אל ביתו רק עלמה יתומה אשר גם אח גם אחות וגם קרוב וגואל אין לה בעיר הזאת לבל יהִי לה כסות עינים לפזר דרכיה ברחובות קריה ולהתודע לבנים שובבים כבשמת, רק תשב בית כל הימים ולא תבוא לְמַסָה – ואף גם זאת כי בהיותה יתומה עזובה, תֵּחָשֵׁב עוד לאדוני לצדקה בגַדלו אותה בביתו ובהיטיבו עִמה – ואל תתמהי על החֵפץ הזה, כי בשמת מֵררה את חיי אדוני בנַבלותה עד כי לא יחפוץ עוד לקחת אָמה לביתו כי אם באופן הזה אשר הודעתיך. עתה אלכה לי ואשובה לעת ערב הֵנה, כי גם להאשה בריאה שיח ושיג לי –." "לכי לשלום!" אמרה אליה אשת השֹׁעֵר. ובצאת שפרה החוצה, בָזה לה לָעגה לה אשת השׁוֹעֵר, אחריה ראש הגיעה נְוַת בית פיפילעט ותאמר: הידוע לא אדע כי עלמה ישרה וברה היא בשמת? ורק בערמה נתתי לה צדק למען דעת את אשר בלב הסוֹכנת המרשעת הזאת –. אפס מה לה ולצאֶזאר בראדאמאנטי? מה חפצה בביתו? ומדוע לא יחפוץ הוא לראותה ובָרוֹחַ יברח מפניה בטרם שובו מִנוֹרְמַנְדִיָא? ואני כִזבתי לה באמרי אליה כי הוא מחכה לה בערב הזה – הן אמנם כי הוא צִוַנִי להגיד לאשה כבודה בבואה הֵנה כי תחכה עליו, אך הגיד לי כי עוד מעט תבוא האשה ההיא פֹּה, והיא היתה בזה גם אתמול ונפשי אִוְתָה לדעת מי היא האשה – האח! הנה הערמתי עצה ומזמה לדעת את שם האשה ההיא, ואקו כי חפצי יצלח בידי – אך מי בא הביתה? "האתה הוא רודאלף אדוני? ברוך בואך!" ורודאלף אשר לא ידע עוד כי השר הארווילע טרף נפשו בכפו, בא לבית השער בפנים צוהלים כמשפטו תמיד, וישאל את פי האשה: אם העלמה יונת-צחוק בביתה. "היא יושבת תמיד בביתה לעשות את מלאכתה ביד חרוצה," ענתה האשה. "ומה שלום רחל אשת מארעל?" הוסיף רודאלף לשאול. "היא שבה מעט לאיתנה! גם טוב לה עתה מאז בשבתה בבית רחב ידים ושוכבת על מטה מֻצעת, והרופא הכושי אשר שלחת אליה, הֶעלה לה ארֻכה. אך עוד היא מְיַללת על משכבה על בעלה המשֻגע ועל שֶבֶר בשמת בתה. ודע לך אדוני, כי זה מעט היתה בביתי האשה שפרה סוֹכנת בית יעקב פֿערראַנד, ושפכה בוז וקלון על בשמת, ולא ידעה בֹּשֶת לבַקש אותי כי אתן לה עלמה אחרת לשרת בבית אדוניה. ומה רבה רעת אדוניה! הוא חפץ כי העלמה אשר תשרתהו תהי יתומה וגם אח ואחות קרוב וגואל לא יהיו לה בפאריז. הידעת למה יחפוץ כן? הוא יגזור אֹמֶר כי לבעבור תֵּשב העלמה בביתו תמיד ולא תמצא תֹּאֲנָה לְפַזֵר דכיה לנערים שובבים, רק בעבור זה תהי הָאָמָה יתומה עזובה. אך אני ידעתי כי שקר תרמיתה! ורק לבעבור עֲשֹׁק שְׂכָרָהּ ולבעבור העביד אותה בפרך ולהתעמר בה מבלי יְרָא פן יקומו אבותיה וקרוביה להושיע לה, רק בגלל זאת הוא מְבַקש יתומה עזובה לשרת אותו –." "כן דברת!" אמר רודאלף אליה, וישקע במצולות רעיוניו רגעים אחדים, ואחרי כן אמר פתאם אל האשה: "היש את נפשך לעשות אתי ברכה?." יש ויש אדוני! הטרם תדע כי למענך אבוא באש ובמים? –." "שמעי נא גבירה! זה מעט באה עלמה יתומה מארץ אשכנז, והיא שְׁאֵרַת בשרי, לבקש לה שֵרוּת בבית איש עשיר, ואם תאבי להביאה ביתה יעקב פֿערראַנד, כי אז תעשי עמדי חסד –." "מה זה תדבר, אדוני?! היש את לבבך לאסור את שׁאֵרת בשרך בזקים וּלְתִתָּה לפני ארי טורף כפֿערראַנד?." "בבית יעקב לא תהי שארת בשרי רעֵבה ללחם, ואם יתעמר בה, אז תלך מאתו – אך לעת כזאת נִלחצתי לפָרק עֻלָהּ מעל צוארי כי לא אוכל לכלכל אותה אף יום אחד –." "אם לטובה תֵּחָשֵׁב זאת לך אדוני, עָשׂה אעשה גם יָכוֹל אוכל – והאדון פֿערראַנד אף כי הוא כֵלַי, אכזר ואביר לב, בכל זאת הוא יְרֵא שמים ומַרבה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ואנשי קֹדש הם בני ביתו, ולא בנקל תשטה גם עלמה שובבה כל ימי שִבתה בביתו, ורק בשמת... נִפלאת היא בעיני מה זה היה לה? –." "עוד דבר סתר לי על אֹדות העלמה ההיא – כי היא עָוְתָה פעם אחת את דרכה בהיותה בארץ אשכנז בבית דודי; כי בן דודי זה הִתעה אותה מדרך הישרה – וּבְהִוָדַע הדבר לדודי גרש אותה מביתו, אך בנו ברח מבית אביו וְדָבַק בה ויבוא אִתָּהּ פאריזה – ואחרי תוֹם הכסף מצלחתו, נפקחו עיניו וַיִוָדַע לו סִכלותו, ויבוא אלי, ואני נתתי לו צֵדה לדרך לשוב אל בית אבותיו והבטחתיו להמציא חַיַת יד להעלמה אהובתו. אפס כי כבד עלי הדבר לתת להעלמה מקום בבית איש שוֹע, יען כי נכריה היא בזה ואין מכיר לה, וגם אנכי גֵר בעיר הזאת, ורק אַתְּ תוכלי להושיע לה אם אמר תאמרי להאשה שפרה כי העלמה ההיא בת אחותך היא מארץ אשכנז, ונפשך אִוְתָה להביאנה בית יעקב. ואני אשר ידעתי כי העלמה ההיא אשר שְמָהּ צִלָה, עלמה ישרה היא, ורק על פי נער שובב השתובבה פעם אחת בימי חייה, על כן אֹבֶה להביא אותה בית איש תם וירא אלהים כיעקב פֿערראַנד, יען כי נפשי יודעת כי בביתו תתהלך העלמה במעגלי צדק ותהי יִשְרַת דרך. ואם אשה כבודה כמוך תעיד עליה כי תמימת דרך היא, תאמין בך שפרה תחת אשר עֵדוּתִי לא לעזר ולא להועיל תהי יען כי מוּזָר אנכי פֹה –." "טוב הדבר" ענתה אשת השׁוֹעֵר, "אני אעשה ככל אשר צויתני –". "ואני אשקול לך מאה שקלי פֿראנק אם חפצי יצלח בידך –." "חלילה לי מקחת מידך כסף..." "אם תהי העלמה בביתי אך שְׁבֻעַיִם, אזי אזיל עליה כסף מִשְנֶה..." "אם כן הדבר אקח מידך את הכסף, והעלמה תבוא ביתה יעקב על פי בקשתי.... אך ראה נא, הנה עגלה באה – ואל נכון באה בעגלה האשה אשר היתה גם אתמול בבית בראדאמאנטי ואני לא יכולתי לראות את פניה – אך עתה אערים מזִמה ואתבונן בה – פקח נא עיניך, אדוני ותמלא שחוק פיך –." וכרגע יצאה מהבית ותאמר אל האשה: "אנה פניך מועדות?" ובדברה לא נָתְנָה אותָהּ ללכת הלאה כי סָגרה הדרך בעדה. "אל האדון בראדאמאנטי!" ענתה האשה בחרות אפה בה על היותה לה לשטנה בדרך מַהלכה. "הוא איננו בביתו" אמרה אליה אשת הַשׁוֹעֵר בהתבוננה בפניה. "שקר תדברי, הוא פקדני לבוא אל ביתו." "אך אני מגדת לך כי הוא איננו כעת בביתו, וזה כשלש שעות אשר הלך לו, ובטרם צאתו מהבית צִוַנִי לבל אניח לבוא אל ביתו בלתי אם אשה כבודה אשר תשאל לשמו –." אני היא האשה... ועתה הניחי לי...." "אך הגידי לי מה שמך, ואדע אם אַתְּ היא האשה הכבודה אשר צִוַנִי האדון צאֶזאַר בראדאמאנאטי לְתִתָּהּ בּוֹא הביתה – ואם לא תגידי לי שמך, וסגרתי הדרך בעדך ולא אתנך לעלות על המדרגה בעד כל הון!" ההוא הגיד לך מה שמי?" שאלה האשה בשממון. "כן הדבר, גברתי! –." "איך נוֹאָל בראדאמאנטי!" דברה האשה אל לבה, ואחרי חשבה מחשבות רגעים מעטים, אמרה ברגזה ובדאגה ובקול דממה: "רוֹלאַנד שמי אשת השר אֹרְבִּיגְנִי,." לְשֵׁמַע הַשֵׁם הזה, חרד רודאלף חרדה גדולה, כי הוא שֵׁם אשת אֲבי ימימה ההרווילית, ויצא ממחבואו אשר נֶחבא שם עד כֹּה, ועל פי האותות אשר שמה ימימה לצלם דמות אִמה חורגתה, הכירה רודאלף כי היא האשה המבישה. "רוֹלאַנד אשת אֹרְבִּיגְנִי?" קראה אשת השוער בקול רם, כן כן הדבר! הוא שֵׁם האשה אשר אמר לי בראדאמאנטי. ועתה עֲלִי אליו, גבירה!" ואז עלתה האשה רולאנד על המדרגה. "תרמיתי עָמדה לי!" קראה אשת השוער בתרועת השמחה. "עתה ידעתי כי שֵׁם האשה היא רולאנד ושֵׁם בעלה השר אֹרביגני. הכי אינני אשה חכמה לִדְלות סוֹד אַחֵר מלב עמוק? אך מה לך רודאלף אדוני! מדוע שֻׁנוּ פניך פתאם? –." "ההיתה האשה הזאת פעם אחת בבית בראדאמנטי?" שאל רודאלף. "אתמול בערב היתה בביתו, ובצאתה יצא גם הוא אחריה, ולפי דֵעִי הלך להכין לו סוסים לְמַסָעו אשר יסע היום לנורמאנדיא." ורודאלף זָכַר כי בית השר ארביגני אֲבִי ימימה ההרווילית, הוא בנורמאנדיא, ובראדאמאנטי רופא האליל ואיש משחית נוסע שמה להָרע ולהשחית ולחַבל נפש –. "מַסָעוֹ יֵרַע בעיני שפרה." אמרה אשת השוער, כי דבר נחוץ לה מאד אליו, והוא מתחמק ומסתתר מפניה, כי הוא צִוני להעלים ממנה את דְבַר מַסָעוֹ, ובשובה הֵנה, אז יהי הוא רחוק רחוק מפאריז. אך אז אדבר אִתָּהּ אֹדוֹת העלמה האשכנזית אשר תחפוץ להביאה ביתה יעקב." "טוב הדבר" אמר רודאלף אליה, "ועתה אלכה לי לבית יונת-צחוק." "בשובך מביתה, הואילה נא לְבַקֵר את בעלי הָאֹבֵד – הה, קאבריון הבליעל הִרְעִימו היום וְהֵמִיט עלי רעה גדולה, כאשר יספר לך אלבערט בשובך לראותו –." "אנכי אעשה כדבריך ואראה פני בעלך," ענה רודאלף ויעל לבית יונת-צחוק.

_________________

נז

שֶׁבֶר יוֹסֵף (זערמען)

יונת-צחוֹק יושבת בחדר ביתה בפנים זועפים ועיניה מְמֻלָאוֹת בדמָעות, ולפניה מגלה עפה כתובה משני עבריה, וכתוב אליה כדברים האלה: "מִבּוֹר השבי ממקום תנים וְרֵבֶץ מרצחים, הנני מְדַבֵּר אליך יוֹנָתִי תמתי! כי אני עצור בבית האסורים כַּגַנָב, וכל היושבים על המשפט יאמינו כי באמת שלחתי בגנֵבה את ידי. אך בכל זאת לא נוֹאַשְׁתִּי עוד, ולא אבדה תקותי כל עוד אשר לא תאמיני גם אַתְּ יונתי בִּדְבַר בָּלַע כזה,! ועל כן הִשבעתי אותך אחותי!" לבל תשיתי עלי חטאת בטרם תקראי את מכתבי זה עד תֻּמוֹ, ואם גם אחרי כן תְּחַיְבִינִי וְתִבְזִינִי ולא תשיביני דבר, אז אדע כי אבדתי בעניי ואין מקוה! –. ועתה שמעי נא את אשר קָרני: על פי בשמת נודע לי כי מארעל אביה עם כל בני ביתו הנם בערום ובחוֹסר כֹּל ונפשם ברעב תתעטף, ובהוָדע לי זאת, המו מעי להם, יחד נִכמרו נִחומי וחשתי להושיע למו, וזאת היתה הנסִבה להרעה הגדולה אשר מצאתני כהיום הזה. ואף כי לא נִחמתי ולא אֶנָחם על המעשה הטוב אשר עשיתי, בכל זאת רע ומר מאד גורלי וחיי לשאול הגיעו. הטי נא אזנך ושמעי פשר הדבר: אמש אֵחרתי בנשף בבית יעקב אדוני לעשות את מלאכתו, ובחדר מושבי ארגז אשר בו אצורים סִפרי החשבונות אשר אני כותב לאדוני יום יום. וביום ההוא היה אדוני סר וזעף וּשְׂבַע רוֹגֶז ויגון, ויאמר אלי: אל נא תלך מזה עד כלותך את מעשה חשבונותי, ואז תניחם בארגז, והא לך המפתח." עשיתי כאשר צוני, וככלותי את עבודתי, פתחתי את הארגז להסגיר בתוכו את ספר החשבונות, ובלי רצוני העיפותי עיני על מכתב גלוי אשר כתוב בו כי למחר יֵאָסֵר מארעל בבית האסורים על אשר לא ישלם 1300 פֿראנק ליעקב פֿערראַנד. נִבהלתי מראות! כי אני יודע את עֱנוּת העני האֹבֵד מארעל, ואם יאסר עוד בבית הָאֵסור, כי אז ימותו כל בני ביתו ברעב ובקרה. והנה פתאֹם נִגלה אלי מֶלתחה פתוחה על יד המכתב ההוא, ובתוכה אַלְפַּיִם שקלי פֿראנק, גם שמעתי ברגע ההוא קול צעדי בשמת, ומבלי שים על לב, וראות את הנולד, לקחתי 1300 פֿראנק מהכסף ההוא ונתתים לבשמת, ואמרתי: פֿערראַנד האכזר יאסור למחר בבקר את אביך בבית האסורים בגלל 1300 פֿראנק אשר לוהו ולא שלם לו, ועתה הֵא לך פרשת הכסף ולכי לך להציל את אביך מרעתו, אך אל תגידי לאיש כי אנכי נתתי לך הכסף. וְאַתְּ, יונתי, אַל תתמהי איככה לקחתי 1300 פֿראנק מאוצר פֿערראַנד בלי משפט? הלא לגנבה תחָשב לנו אם גם להציל נפשות אביונים נקיים נעשה כדבר הזה! שמעי נא ותדעי כי צדקי בי: אני אספתי כבר 1500 פֿראנק בעמל נפשי ויגיע כפי, והנחתים ביד איש סוחר למשמרת, ואמרתי בלבי: הנה חנני ה' לאצור 1500 פֿראנק, ועל כן אקח 1300 פֿראנק מאוצר אדוני עד יום מחר להציל את מארעל ובני ביתו ממות. ומדעתי כי לא אמצא את הסוחר אשר כספי בידו עד הצהרים, ומארעל יֵאסר בבקר לעיני אשתו ובניו אשר לא יכילו את שֶבר רוחם, על כן קדמתי להצילם מרעתם, ודמיתי כי לעת צהרים אשיב את כסף אדוני לאוצרו והוא לא יֵדע בקחתי ובהשיבי את הכסף. אך לא כאשר דמיתי כן היתה! – כצאתי מבית פֿערראַנד, נפקחו עיני וראיתי כי צָפוּי אני אֱלֵי רעה נוראה, כי ידעתי את זדון לבב פֿערראַנד, ואולי יחַפש וימצא כי יחסר לו 1300 פֿראנק מארגזו, וידיח עלי נִקמתי, כי אהי כגנב בעיניו גם בעיני כל יודעיו. לבי סחרחר, ותוגה עזה טִלטלה את נפשי טלטלה גבר, ואף כי אֵחרתי בנשף בבית אדוני, הרימותי פעמי ורצתי לבית הסוחר לקחת מידו את כספי ולהשיב לאוצר אדוני את אשר לקחתי משם. אך אהה! כי בבואי לבית הסוחר, הוגד לי כי הוא נסע אל בית השדה אשר לו כִּברת ארץ מפאַריז. כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ושבעתי נדודים עד עלות השחר, ואז חשתי והלכתי אל בית השדה ההוא. אפס כי למורת רוחי וְלִמְגִנַת לבי נודע לי כי זה מעט שב הסוחר פאריזה לביתו, ברוח נבוכה שַבתי העירה ומצאתי את הסוחר בביתו ולקחתי מידו את כספי ורצתי אל בית יעקב – אך אויה, כבר נודע לאדוני את אשר עשיתי! והוא טָפל עלי עוד עון אשר לא עשיתי, ויאשימני כי גנבתי מאתו גם 15000 פֿראנק אשר היו מונחים אצל 1300 פֿראנק ההם. וזה שקר ודבר כזב! אני נתתי לו תודה כי לקחתי 1300 פֿראנק אמש ועתה אני משיבם אליו עד גֵרה אחת, אך ביתר הכסף לא נגעתי, אפס כי הוא גזר אֹמר כי הַגוֹנֵב 1300 פֿראנק ומי זה יאמין בו כי לא גָנַב עוד גם 15,000 אשר היו מונחים אצלם. לשוא נשבעתי בכל קֹדֶש כי נִקיתי מהאשמה אשר יאשימני! הוא צִוה לשוטרי העיר ויסחבוני ויושיבוני במַחשכי בית האסור הזה. וְאַתְּ יונתי יודעת אותי כי לא גנב אנכי. הה! נוּדִי נא לי! והאמיני בי כי אך אמת יהגה חִכִּי, וכי ישר אני ולא עולתה בי, ועוד הפעם אני מגיד לך כי מחשבתי היתה טובה ורצויה, ורק דברים אשר לא יכולתי לדעת מראשיתם אחריתם, רק הם היו בעוכרי, הכרע הכריעוני ויפילוני למשואות.... הוי יונתי! מה רבה צרתי! ומה עָצמה מצוקתי! לוּ ידעת את משפט האנשים אשר בתוכם אני אָסור בבית האסורים עד צאת משפטי ודיני! – תמול הובאתי בבית מלא צחנה ובאשה אשר רוחו רוח קטב וָדֶבֶר לאף שואפו. בתחִלה חשכו עיני מראות את אשר בתוכו, ורק קוֹל שָׁאוֹן שמעה אזני, קול שְאוֹן עריצים, דברי נאצה וזעם, דברי לָצוֹן ושירי עקבים. אחרי עֲבוֹר הבהלה הראשונה, נשאתי את עיני ואראה – ואהה! מה ראיתי? ראיתי זֵדים ארורים, גנבים שודדי ליל, חומסים ומרצחים אשר עונותיהם חרותים על מצחם, וזדונם כתובים על פניהם, וכל רואיהם יכירום כי פליטי מין האדם וחלאת כל בני חלד המה, והם חמשים איש במספר. כראותם אותי, בָּזו לי, לעגו לי, ויחד עלי הִתלחשו בשפה זרה וּמוּזָרָה, שפת לא ידעתי. ואחד מהם הִכַּנִי על הַשֶׁכֶם ויבקש ממני כסף חנוכת הבית – ואני נתתי לו הכסף הנמצא בצלחתי לבל יוסיף עוד להרגיזני. אך כרגע סַבוני גם סבבוני כל בנים משחיתים ההם, ובקול המולה גדולה שאלו ממני כסף, וּבְמָנְעִי חֶפצם, שָׁפכו עלי לעג כמים, בזעם לשונם חֵרפוני, ויתנכלו להתנפל עלי באגרוף רֶצַח. אך ברגע ההוא בא שומר בית האסורים הביתה, וָאֶשְפּוֹך לפניו שיחי, והוא צִוָה להשיב לי את כספי אשר נתתי להאיש ההוא – ואותי לקח משם ויושיבני בחדר אחר, אך השודדים והמרצחים ההם קללוני ויחרפוני בלכתי מאדם ויאמרו כי בעוד ימים מעטים אשובה אליהם ואז יקחו נקמתם ממני –. ומחדר מושבי כָּעֵת, אני כותב אליך מכתבי זה. אך אחרי אשר אעמוד למשפט לפני השופטים להגיד להם פעלי, אובל אל בית אחר, ולבי חרד לרגעים לבל אמצא שם שנית את עדת מרצחים הם –. שומר בית האסורים חָמַל עלי ויבטיחני לשלח את מכתבי אליך – דבר אשר לא יֵעָשֶה כן לכל אַסִיר זולתי –. ואני מחלה פניך, יונתי, כי תעשי עמדי חסד ואמת בפעם הזאת, ואל תשיבי את פני: קחי נא את המפתח אשר אני שולח אליך עם מכתבי, גם אגרת קטנה אל הַשׁוֹעֵר אשר בבית מגורי ס"ט דעניש מספר 11, ואת השוער בקשתי כי יתנך בוא בחדרי ולעשות עם כל החפצים אשר לי כטוב וכישר בעיניך, ובמפתח הזה תפתחי את ארגזי ותמצאי שם מלתחת מכתבים ותקחנה לך, גם מעט הכסף הנמצא בארוני תשימי בידך למשמרת. את כסאי, שֻלחני, מִטָתִי, ושתי המנורות עם הארון תמכרי ברחוב ההיכל. כי אף אם אצא לחפשי, אֵבוֹשׁ לָשבת עוד בפאריז, וארחיק נדוד לָנוע על פת לחם. סלחי נא לי אם אטריחך בפעם הזאת, כי מי לי פֹה בתבל זולתך? במכתבי אשר במלתחה תמצאי דברים רבים הערוכים אליך, גם תולדות ימי חיי. חיי עניי ומרורי, תמצאי שמה. גם אחלה פניך כי תקבלי תמיד ברצונך הטוב את המכתבים אשר אשלח אליך מבור שִׁבְיִי, וזאת תהיה נֶחמתי בימי צרתי, כי נעים מאד לנפש נענה בשפכה שיחה לפני נפש ישרה וברה – ובלתך אין מכיר לי, והנני כערער בערבה, אין דורש לנפשי, אין מנַחֵם ואין מרחם! ובכל זאת חף אני מפשע, לב טהור לי ורוח נכון בקרבי, לא הלכתי בעצת רשעים וחרפתי נפשי למות פעמים רבות לבעבור נָעֵר כפי מבצוע בצע, כאשר תראינה עיניך בספר תולדות ימי חיי אשר תמצאי במלתחתי. אך איך אוכיח צִדקתי? ומי יאמין לי? הה! פֿערראַנד יצדק בְּהִשָׁפְטוֹ אתי, ואני אהי רְצוּץ משפט –. ואם אַתְּ תאמיני כי צדיק אנכי ובכפי לא דבק מ אום, אז תנודי לי גם תקדישי אגל דמעה ואנחת לב לשכֵנך הקרוב לפנים. ואולי תפליאי עוד חסדך לי ותבקרני בבית כִּלְאִי... ברגע זה הודיעני שומרי כי עוד מעט אובל לפני השופטים, ועל כן אשים קנצי למלים. חיי בטוב, יונתי תמתי! חיי בטוב ובנעימים ואל נא תשיבי את פני ידידך האֹבד והנִדח –

יוסף זערמען.

את המכתב הזה קראה יונת-צחוק ותאנח במרירות על שבר יוסף זערמען בן נעמי והמורה אשר בגלל צִדקתו הורד אל בור השבי ואין עוזר לו. ורודאלף בא אל חדר יונת-צחוק אחרי אשר קראה את המכתב ההוא, ויאמר: "שלום לך, בתי! אולי אפריעך מעבודתך? –. "לא, אדוני! –. "אך מה לך בתי כי תבכי?" "קרא נא את המכתב הזה ולא תוכל גם אתה לתת פוגה לעיניך לבל תדמענה." ובדברה נתנה את מכתב זערמען אל רודאלף. "לב מי לא יִשָבֵר על שִברו!" קראה העלמה אחרי קרוא רודאלף את המכתב. "ואתה אדוני אמרת כי הנך אוהב את זערמען, עתה עוררה נא את אהבתך ואת חמלתך ולכה לישועתה לו. היש את לבב פֿערראַנד להכרית כל ישרי דרך? זה מעט הוריד את בשמת לבור השבי, ועתה גם את זערמען. מי שמע כזאת להתגולל על איש יקר כזערמען ולטפול עליו עון כי הוא גָנַב מאתו 15,000 פֿראנק! וזערמען הוא נקי כפים ובר לבב ונפש טהורה! ועתה צָמַת פֿערראַנד הבליעל בַּבּוֹר חיי עלומיו בין שודדים וזובחי אדם, אויה נא לי! נפשי תצא בדברי! –." "ומה תחשבי לעשות? שאל אותה רודאלף: "מה אוכל עֲשוֹת? הן קִצְרַת יד אנכי! ורק את אשר בִקש ממני זערמען אעשה – ואחרי כן אלכה לבַקר את בָּשמת בבית כִלאה כאשר בִקשה אותי רחל אף כי לא ידעתי אם יתנני שומר בית האסורים בּוֹא לחדר בָּשמת –." "ראי נא, אנכי קִדמתי להפיק רצונך בדבר הזה בטרם ידעת עוד – והֵא לך ספר רִשְׁיוֹן לבוא אל בשמת –." "רב תודות לך, אדוני! ומי יתן ויכולת להשיג למעני ספר כזה לבוא גם אל זערמען –." אני אתאמץ לעשות למענך גם את הדבר הזה, אך אולי תבושי לבקרהו בבית האסורים? –." "איך אבוש לבקר את שכֵני הטוב אשר הִרבה להיטיב עמדי ולהרנין את לבבי כל ימי שִבתו על יד חֲדַר מושבי, ואם איש נבל ובליעל כפֿערראַנד יַרשיעהו בזדונו על לא חמס בכפו, לא כן אנכי עמדי! אני ידעתי נאמנה כי צדיק וישר הוא, ורק בהיותו משלח ונעזב ואין דורש לנפשו, על כן הוא אֹבֵד בצִדקו, ועליך אדוני המצוה לעמוד לימין צִדקו ולהוציא לאור צדקתו, כי צדיק אתה אדוני וצדקות תאהב –." "דעי נא, בתי! כי יֶשְנוֹ איש עשיר ונשוא פנים ואמיץ כּחַ אשר יחתור במסתר להציל את זערמען מכף פֿערראַנד העריץ, וְאַתְּ, אם יקרה נפש זערמען בעיניך, אל תגידי זאת לאיש, וגם מזערמען תעלימי את הדבר הזה, פן יִוָדַע הדבר לפֿערראַנד ויעשה בתחבולות ערמתו ומזמתו להצדיק את נפשו ולהרשיע את זערמען, תחת אשר עתה בהאמינו כי אין עוזר ומושיע לזערמען, הוא בּוֹטֵחַ וְשֹׁקֵט בביתו, ופתע פתאם תגלה צדקת זערמען, ורשעת פֿערראַנד תִּוָדַע בקהל רב וחרפתו לא תִמָחֶה –. גם לבשמת יש אחרית ותקוה, וגם משפטה אור יצא בעוד ימים מעטים, ולכן הבאתי לך ספר רשיון למען תלכי ותגידי לה לבל תגלה לאיש את הדברים אשר דִברתי אִתה, ולאחרונה תִּוָדַע לה סִבַּת הדבר –. גם תזהירי אותה בשמי לבל תתאונן באזני השופטים על רעת פֿערראַנד, וזאת תהי לה לישועה, ורק אל המליץ אשר אשלח אליה, רק לפניו תגיד את כל לבה לבעבור ידע איך לכלכל דבריו במשפט. את כל הדברים האלה תאמרי לה למען חַיֶיהָ –." "לא אפיל דבר מדבריך ארצה, אדוני! –." עתה לכי לך אל בית זערמען, ועשי ככל אשר שאל ממך, ואם תאבי והלכתי גם אני אתך." "בכל לבבי אֹבֶה זאת, אדוני –."

ויהי אך ירד ירדו רודאלף ויונת-צחוק מהמדרגה, והנה פיפילעט לקראתם, פניו סרים וזועפים מאד, בידו האחת שֶׁלֶט קאבריון ובידו השנית צלם דמות תבניתו. וברגע ההוא באה גם בַּצְלוֹת אשתו ותקרא: "מה ענה שר השופטים? ומה דִבר, הגידי! אך הִשָׁמֵר לך לבל תַּךְ ראשך בהאדון רודאלף... סלח נא, רודאלף אדוני! קאבריון הארור יוליף את אישי שולל וְיַך אותו בסנורים! אלפֿערד, פתח פיך וענני נא – מה אמר השר? ומה דִבֵּר?" לדברים האלה הֵרים פיפילעט את ראשו ויאנח בשברון מתנים, ויאמר: מהרי נא רעיתי, וְאִסְפִי את כל כלי ביתנו, וברגע הזה נִפָּרֵד מכל אוהבינו ונעזבה את פאריז – את כל ארץ צרפת – כי קאבריון רודף אותנו על צוארינו בלי חָשך וְיַרְשִׁיעֵנוּ עוד גם בכל בתי המשפט אשר בצרפת – הוי, הוי! כי שר בית המשפט שחק לי ומִפָּנַי לא חשך לעג ובוז! ואנכי גִליתי לפניו את ריבי, שפכתי לפניו שיחי, התאוננתי במר רוחי על כל המעשים הרעים והנוראים אשר קאבריון הארור עושה לי, גם הבאתי לפניו שני עֵדים נאמנים: את השלט ואת התבנית. אך השר מִלא שחוק פיהו, ויאמר: "ידידי! קאבריון אך לֵץ הוא וְלָצוֹן חָמד לו – אל תשית לבך למעשהו, וכמוני תצחק גם אתה למעשי תעתועיו –. האנכי אשחק? צעקתי מרה, איך אשחק והמרצח הזה מְמָרֵר חיי, מוריד שיבתי ביגון שאולה, ונותן שמי לחרפות ולדראון עולם לפני כל באו שער פאריז!! אחת שאלתי מאתך אדוני כי תאסרהו בבית האסורים כל ימי חייו, או תגרשהו מפאריז או מרחוב ההיכל אשר אני יושב בו. לדברים האלה הוסיף השר לתת את קולו בשחוק, וַיוֹר באצבעו את הדלת והמזוזה, ואני שמעתי בקול האות הזה ויצאתי מביתו במַפח נפש ושַבתי ריקם הה! אבדתי, אבדתי! אבד נצחי ותוחלתי ואין מושיע לי! הה, כשלה ברחובות פאריז אמת, ואין משפט צדק בארץ, ואני – הוי, אני אֹבֵד בצדקי! –." ובדברו השליך את השלט והתבנית ארצה.

רודאלף ויונת-צחוק הסתירו פניהם וישחקו, ואחרי כן נחם רודאלף את פיפילעט וידבר על לבו, ויצא מהבית עם יונת-צחוק וילכו אל בית יוסף זערמען.

____________

נח

בית יוסף זערמען

יוסף זערמען גר בבקעת ס"ט דעניש בחצר אשר גרה בו גם האשה מתיה סוכנת אבני החפץ אשר לבאדינאט הסוחר, רודאלף ויונת-צחוק באו לחדר זערמען, ויפתחו את ארגז מכתביו, וימצאו בו צרור חתום ועליו כתובים כדברים האלה: "אם אמות כמות כל אדם או בידי אדם, אזי יואיל נא האיש אשר יפתח את ארגזי להביא את צרור מכתבי זה, אל הנערה יונת-צחוק היושבת ברחוב ההיכל מספר 17." יונת-צחוק מִהרה ותפתח את חותם הצרור, ותמצא בין המון מכתבים רבים, מכתב ערוך אליה, וכתוב בו לאמר: "יונתי! בעת אשר תראינה עיניך את דברי המכתב הזה, לא אהי עוד בחיים, כי מְרַצֵחַ חֶרֶשׁ אֹרֵב לנפשי לילה ויום, והיום או מחר אֵרָצֵחַ בידו. אך על פי המכתב הזה יודעו לך עקבות מרצחי –." "הוי אדוני!" צעקה הנערה, "עתה ידעתי מדוע היה זערמען סר וזעף מאד, כי ירא מתגרת יד אחד המרצחים כל הימים." "האמיני נא לי," אמר רודאלף אליה, "האמיני נא לי כי לא יוסיף עוד המרצח ההוא לֶאֱרוֹב לנפשו, ועוד מעט ישלמו ימי אֶבלו וִיהִי אך צָלֵחַ וְשָׂמֵחַ. "אויה!" הוסיפה הנערה דַבֵּר, "איכה יהיה כדבר הזה והוא עצור בבור צלמות כגנב, ואין לו אוהב וָרֵעַ בכל רחבי תבל." "הֵרָגְעִי נא, בתי! והאמיני לי כי עוד מעט יֵצא צדיק במשפט, ובצאתו לחופשי ימצא אוהבים נאמנים מאד, ראשונה לכֻלם תהי אַתְּ, עלמה יקרה וישרה! ואחרי כן ימצא את אִמוֹ אשר לא ראה אותה מימי ילדותו –." "היש לו עוד אֵם? –." "כן הדבר, אך היא תדַמה כי כבר שָכנה דומה נפשו, ואיך תִּגדל שמחתה בשובה לראותו! וְאַתְּ אל תגידי נא לו מאומה על אֹדוֹת אִמוֹ, כי רק לך גליתי את הסוד הכמוס הזה לנחמך מיגונך –." "אודך אדוני בכל לבב, וֶהְיֵה בטוח כי לא אגלה את סודך." כֹה אמרה העלמה ברגשי תודה ותוסף לקרוא את מכתב זערמען: "על פי דברי מכתבי, תדעי לך אחותי כי כל ימי חיי הייתי אֹבֵד וקשה יום, לחמי ברעש אכלתי, ומימי ברגזה ובדאגה שתיתי, ואימת מָוֶת בעתתני בחלום ובהקיץ, ולא מצאתי מרגוע לנפשי כי אם בשִבתי בביתך או בלכתי לשוח אתך – הה, רק אז סר מר הַמָוֶת מחדרי לבבי, הַתּוֹפֶת אשר בבתי נפשי נהפכה לעדן, והייתי מאֻשר – כי את אשר קראת אַתְּ בשֵם "ידידות" היתה רק "אהבה", אהבה נצחת... אך לרגעים דברתי אני בלבי: הן אני הולך למות ביד מְרַצֵחַ, ולמה זה אגלה לך את סוד אהבתי? ורק אחרי אשר לא אהי עוד בחיים, רק אז תדעי – על פי מכתבי זה – כי אהבת עולם אהבתיך, אהבה טהורה ועזה כמות –. ועתה לא אשאל ממך רק שאֵלה אחת: הנה עיני ראו את עמלך יומם ולילה להביא לחם חֻקך, ולרגעים יחרד לבי פן יקראך אסון ותפלי למשכב, ואז תתעלפי בחוסר כֹּל, וְאַתְּ יתומה עזובה ובאין קרוב וגואל – ועל כן חשכתי בגללך 1500 פֿראנק, והנחתים למשמרת ביד סוחר נכבד... ובהראותך לו את מכתבי זה יתן לך את הכסף. הה! קחי נא את מנחתי זאת, מנחת אוהבך באמת, מנחת – אחיך – אשר איננו עוד בחיים..."

"הוי רודאלף אדוני!" קראה הנערה בקול בּוֹכִים, "הביטה נא וראה מה רבה טובת לבב זערמען! הוא חִסר נפשו מטובה ויצבור למעני מכסת 1500 פֿראנק ליום צר וְחֹשֶך – מה רבה צדקתו!! אֵי שמים! וצדיק כזה יאבד בצִדקו! –."

"הוא בר לבב ונפש עדינה!" קרא רודאלף ברגש, אך התנחמי נא בתי! זערמען עוד חי, גם לא ימות לשחת, וִיחִי עוד חיי עוֹנֶג וָנוֹעַם, ודבריו אלה יורוך לדעת מה עזה אהבתו אליך – ואולי תאבי לשלם לו אהבה תחת אהבתו –." עוד לא כלה רודאלף לדבר, והנה קול דוֹפֵק על הדלת. "מי הוא זה? שאל רודאלף. "דָבָר לי אל האשה מתיה!." ענה איש אחד אשר נַהַם קול דברו יעיד כי מִדַלַת העם ומהאספסוף אשר בקרב הוא. ורודאלף הכיר את הקול הזה –. ויקח נֵר בידו ויפתח את הדלת, והנה אחד מבאי בית עלוקה לקראתו, ואותו ראה רודאלף בבית המרזח הנקרא שְׁפַן הלָבן וַיַכִּירוֹ, והוא היה חֲצַר-מָות הבליעל אשר התחפש כעגלון ויסע עם לילית והמורה לגנוב את הזמירה – גם הוא איש הדמים אשר הָרַג את בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע, ואשר האשה ההיא והפועלים בחצר דבורה שפכו כל חמתם על הזמירה. "מה חֶפצך פֹּה?" שאלהו רודאלף. "מכתב אל מתיה בידי, וצֻויתי לתתו רק אל ידה." ענהו חצר-מות. "ביתה מול החדר הזה" אמר רודאלף אליו, ויעמוד על המפתן לראות את האשה אשר שיח ושיג לה עם בן בליעל כזה – כי הוא שכח את שֵׁם האשה מתיה ויחפוץ לראות מי היא –. כמעט דפק המשחית על פתח הבית, והנה אשה בריאה כבת חמשים שנה לקראתו – והיא מתיה סוֹכֶנֶת אבני החפץ בבית באדינאט –. "אַתְּ היא הגבירה מתיה?" שאל חצר-מות. "אנכי," ענתה האשה. "הֵא לך מכתב – ואני צֻוֵיתִי להביא את תשובתך אל שולחי." מתיה באה הביתה ותקרא את המכתב, ותצא אל חצר-מות ותאמר: "לֵך והשיבות דבר אל האשה בעלת המכתב כי בוא אבוא וְאָבִיאָה אתי את אשר היא מבקשת –." ואחרי דַברה באה הביתה ותסגור הדלת בעדה. ורודאלף ראה כי חצר-מות מִהַר וירד מהמדרגה אל החצר. ובחצר מחכה עליו איש מוזָר מָשחת מאיש מראהו. וחצר-מות נִגש אליו ויקרא בקול רם: "בוא נא, גְנֻבַת, ונמַלא יִקְבֵנו חכלילות; הַבָּלָה סֹחֶרֶת אל לילית; צרועה תעזרנו להתעות מידה את יַלדי הסלע, ואז נִקְרֹס את הקָרָה בסירתך ונשליכנה המימה[5]." כֹּה דבר חצר-מות ואיש לא שמע את שפתו, שפת השודדים גרי הסיטע. "טוב הדבר," ענהו גנֻבת, לכה ונלכה. אך אני לא אוכל להתמהמה, ועוד מעט אלכה ואשובה אל ביתי, כי ירא אנכי מפני מרטיאל אחי לבל יהי לי לשטן בדרך –." ושני השודדים הלכו אל רחוב ס"ט דעניש.

אחרי הדברים האלה לקחה יונת-צחוק את כל חפצי זערמען וַתְּשִׂימֵם בעגלת צב, וַתֵּשֶׁב בעגלה היא ורודאלף וישובו אל רחוב ההיכל ויהי אך יָרֹד יָרַד רודאלף מהעגלה, והנה מורף לקראתו. "מדוע חָרדת לבקשני פֹּה?" שאלהו רודאלף. "הוי, בשורה לא-טובה בפי!" ענהו מורף. "בּשֵם ה' הגידה נא ואל תכחד ממני דבר! –." השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע עשה בבקר משתה לאוהביו, וַיְשַׂחֵק בקנה רֹבֶה אשר האמין כי רֵק הוא, ופתאם הִרעים כדור עֹפרת מכלי מָוֶת זה – וימיתהו –." "אויה אויה לי!" צעק רודאלף מנהמת לבו עד אשר נבהלה יונת-צחוק ותשאל: "מה לך, אדוני?! –". "אסון איום ונורא קרני!" ענה רודאלף בנהי ובכי תמרורים. "אללי לי! אהה לנפשי!" הוסיף רודאלף לזעוק במר רוחו, ואחרי רגעים מעטים אמר אל יונת-צחוק: "סלחי נא לי אם אעזבך עתה, ומחר אשלח לך את הָרִשְׁיוֹן לבוא אל זערמען, גם מחר אשובה הֵנה." "הוי אדוני! בצָרתך צר לי כצָרתי, וזאת נחמתי כי עוד אחזה פניך ביום מחר –." "ביום מחר, בתי –" "שלום לך אדוני! אמרה יונת-צחוק ותשא את חפצי זערמען לחדר מושבה.

ורודאלף ומורף ישבו בעגלה ויסעו. ובבוא רודאלף לביתו שלח לימימה ההרווילית אגרת וכתוב אליה כדברים האלה: "גבירה! זה מעט שמעתי את הרעה הנוראה אשר מְצָאתך, ולספר לך את שממותי ודאבון לבי אין מלה בלשוני! ובכל זאת אשיחה אתך שיחה מוּזָרָה וזרה לרוח יגונך, שמעי נא, גבירה! והשתוממי, כהיום הזה נודע לי כי אֵם חורגתך היתה פֹה ימים אחדים ובערב הזה נסעה היא עם פוֹלידוֹרִי אל נוֹרמַנדיא, והמסע הזה ירע וישחית את אביך כאשר אשער בנפשי – על כן איעצך כי תמהרי תחישי לנסוע אל בית אביך להפריע את עצת רולאנד ופוֹלידוֹרִי, וכל יודעי אסונך הגדול, לא יתפלאו על מַסעך זה להסתיר עמל מעיניך ולהבליג עלי יגונך –. אך אל יִפּוֹל לבבך, כי אנכי מגן לך באשר תלכי, ומזִמות אֵם חורגתך לא תקומנה –. חיי בטוב, גבירה! הה, עטי ירעד בכפי ורוחי ינוד בקרבי בזכרי כי בליל אתמול צהלו עוד פני הארווילע ידיד נפשי – אויה לי! –. שלום לך, גבירה, ועשי אל תאחרי את אשר יעצתי לך, אני שומרך וצִלך על יד ימינך, רודאלף."

וימימה שמעה עצת רודאלף ותסע היא ובתה לנורמַנדיא, ומחצר רודאלף יצאה מרכבה מרקדה רתומה לסוסים דוהרים, ותסע גם היא בדרך אשר נסעה ימימה. וימימה אשר היתה נפעמת ונדהמת, שכחה להודיע לרודאלף דבר אדות הזמירה אשר מצאה בבית האסורים הנקרא ס"ט לאצארוס, ובכן נעלם מרודאלף ולא ידע מאומה מכל אשר מצאה את הזמירה.

הקורא היקר יזכור נא כי לפני יום הִפחידה לילית את שפרה סוכנת בית יעקב פֿערראנד, באמרה כי היא תגלה את מקום שֶבֶת הזמירה. ולא שקר דִברה כי באמת ידעה את מקום שבתה –. גם יזכור עוד הקורא כי פֿערראנד אשר היה לבו חרד פן יבֻלע לו אם יִוָדַע את אשר עולל להזמירה בזדונו, התאמץ בכל מאמצי כֹחוֹ להעביר אותה מן הארץ ולהשבית מאנוש זכרה, וישלח את שפרה אל צאֶזאר בראדאמאנטי (הוא פולידורי) להתיעץ על צפונותיו – אפס כי גם רולאנד אשת השר אֹרביגני (אבי ימימה) התאמצה גם היא להכרית את בעלה מארץ החיים, וַתַּמְרֵץ את פולידורי לנסוע אתה לבית בעלה, והוא בְּתִקְוָתוֹ לקחת מיד רולאנד כסף רב, בחר לנסוע אִתָּהּ, וימאן לבוא ביתה יעקב פֿערראנד, ולא התראה אל שִפרה –. והסער הולך וְסוֹעֵר על ראש פֿערראנד; כי ביום ההוא באה לילית שנית אל ביתו ותוסף להרגיזו, גם הגידה לו – לבעבור תת אֹמֶן לדבריה – כי הילדה אשר השליכה שִפרה מעל פניה בימי ילדותה, היא כעת בבית ס"ט לאצארוס, והיא נקראת בפי יודעיה בשם זמירה, ואם לא יתן לה פֿערראנד עשרת אלפים שקלי פֿראנק, כי אז תלך אל הזמירה וְתַרְאֶה לה את המכתבים אשר יעידו כי היא נִתנה לפָנים לפֿערראנד לגַדלה –. אך פֿערראנד כִּחֵשׁ בכל דברי לילית במצח נחושה כמשפטו תמיד ויגרשנה מביתו בחרי אף, אף כי לבו ראה את הרעה הנשקפת עליו על פי לילית –. וביום ההוא – אשר בו דִברה ימימה עם הזמירה בבית האסורים – חשב פֿערראנד מַחשבת רֶצַח להמית את הזמירה ביד בראדאמאנטי (פולידורי) בטרם תתחולל הסערה על ראשו, וישלח את שפרה לבקש את בראדאמאנטי ולהביאו אליו, ולדאבון נפשו נודע לו כי בעל משחית ההוא נסע מפאריז, אז זָכר את בני צְרוּעָה שודדי המים היושבים על יד מַעְבָּרַת אסניערעס, אשר על פי עצת בראדאמאנטי אבה לשלח אליהם את בשמת בת מארעל להכרית מאנוש זכרה. ועל כן שלח את שפרה לבית צרועה, לדבר בסֵתר עִם גְנֻבַת בְּנָהּ אשר כשחוק בעיניו לחַבל נפש, ולהבטיחו דֵי כסף אם יעשה את שאֵלתו, וִיהִי במַחשך מַעשהו לשלח מעל פני האדמה את העלמה אשר ישלח אליו – ובערב ההוא אשר נסע בראדאמאנטי עִם רולאנד נורמאנדיאה, הלכה שפרה לבית צרועה אֵם גנֻבת לעשות את דבר פֿערראנד.

________________

עט

אִי הַתָּרִים

שפרה סוכנת בית יעקב, באה בערב לבית צרועה אשר באי קטן! על נהר זיינע אצל מעברת אסניערעס. באי ההוא יושבת משפחה אחת הנקראת בשם מרטיאל. אֲבִי המשפחה היה איש משחית ובחֶטאו מֵת על בָּמַת מַטבח מוֹת נָבָל, וַיַשְׁאִר אחריו אשה וארבעה בנים ושתי בנות. שֵׁם האשה צרועה, ושם בנו בכורו סנחריב, והוא שֻׁלח ביד פִּשעו אֶל ארץ גזֵרה ואחרי כן נחרץ משפטו לְהֵאָסֵר באניה כל ימי חייו, ושֵם משנהו מרטיאל – כְּשֵם משפחתו – והוא כבן חמש ועשרים שנה ונפשו קשורה בנפש הזאֵבה, ושם השלישי גנֻבת איש משחית כאביהו, והוא כבן עשרים שנה, ושֵׁם הצעיר אחיטוב נער בן שתים עשרה שנה. ושֵם שתי בנותיו חֶלְאָה ומַחלה. אֲבִי המשפחה הזאת עִם אחֻזת מרעהו היו מן הַתָּרִים, אשר מלאכתם לתור ולחפש במי הנהר ולהוציא משם את החפצים המֻשלכים בצנורות ובתעלות העיר והמים ישאום וישליכום אל נהר זיינע, ולפעמים ימצאו בקרקע הנהר עשת ברזל, נחֹשת קלל, בדיל, עופֶרֶת, גם שברי כלי כסף וזהב אשר יְזֹרְמוּ ויפלו אל הנהר עת יִמס השלג, ועל כן נקרא האי ההוא בְּשֵם "אי התרים". על פתח הבית אשר באִי ההוא, רקוע פח גדול וכתוב עליו: פֹּה יאספו התרים, וּפֹה יִמָכֵר יין טוב ובשר מבֻשל, גם פֹה ימָצאו סירות דוגָה לכל החפץ לשוט בנהר בעד מְחִיר קטן." בבית ההוא ישבה צרועה אלמנת החוטא אשר הומת בּחֶטאו, ובני בליעל אשר נִכאו מן הארץ וּמִגֵו יְגֹרָשוּ, יבואו שמה למסוך ביין את בשרם וְלָשוּט בנהר. מרטיאל (ידיד הזאֵבה) הוא בְּחִיר כל בני הבית ההוא, אף כי שלח בְּעַוְלָתָה ידיו לצוד דגים מבלי שַלֵם המחיר לבעלי החוף. גנֻבת אחיו היה מן התרים למראה עינים. ובחשך חתר בתים, גם גָנַב ושדד בלילה מהאניות הנמצאות בנהר ובחוף. אחותו הבכירה חֶלאה היתה צופיה הליכות הבית ותעזור לאִמה כמחלה הבת הצעירה.

חשכת הלילה פרושה תחת כל השמים. עבי שחקים כתועפות הרים נערמו על פני הרקיע. האי וכל אשר בו לוטים בעלטה, וברותיו אשר ערומים ילינו מבלי עלים, יהמו יָשֹׁקוּ בתגרת יד רוח סוֹעָה וסער אשר יניעם כֹּה וכֹה. שרשרות הברזל אשר הספינות אסורות בהן, תצלצלנה בקול פחדים כמבשרות אָסון רב. גלי הנהר הומים ומיללים יְלֵל תֹּהוּ ורוח עז יזעף וְיַך את הגלים בשצף קִצפו, וצרועה אלמנת המרצח אשר הומת בפלילים, יושבת בבית המבַשלות על האח, וסביב לה אחיטוב בנה הצעיר וחלאה בתה הבכירה עִם מַחלה הצעירה. צרועה היא כבת ארבעים ושמנה שנה, והיא גבוהה וְדַלַת בשר, מִצחה מלא קמטים, לְחָיֶיהָ צומקות וְשֻפּוֹת, חוטמה ארוך וְחַד, פניה ירקרקים ומלאים אֲבַעְבּוּעוֹת, עיניה קטנות ומפיצות אש לבָנה, שְׂפָמָהּ מכֻסה בשֵער לָבָן, וכל יצורי גֵוָהּ וּבַדֵי עוֹרָהּ מוֹראים ונגאלים. חֶלאה בתה הבכירה דָמתה לה בתואר פניה ובכל הליכותיה, ושתיהן יושבות ותופרות לְנוֹגַהּ האח. אחיטוב בנה הצעיר רוֹבֵץ על ידה לִתְקוֹן מִכְמוֹרֶת אשר נאסרה מטעם השופטים לפרוש אותה על פני מים. ומחלה יושבת על יד אחיטוב להוציא מִכְּתְנוֹת גְנֻבוֹת את שמות בעליהן השזורים בהן בחוטים אדומים, אחיטוב ומחלה אהבו מאד את מרטיאל אחיהם, ובכל אַוַת נפשם שמעו לו לחרול מֵעֹשֶק וגנֵבה ידיהם וללכת במעגלי צדק, רק תגרת יד צרועה אִמָם וגנֻבת אחיהם וחֶלאה אחותם, תכבד עליהם לבלתי שמוע בקול מרטיאל וללכת בדרכי רֶשַע. וגם עתה כבדה עליהם יד אִמָם לעשות מעשים אשר לא יֵעָשוּ, ולרגעים יחרדו ויבהלו מאד בראותם כי צרועה הורתם יושבת בְּלִי-נוֹעַ ודוממה ונושאת שפתה התחתונה בְּשִׁנֶיהָ אשר כל אלה יעידו בכל פעם כי זוֹעֶפֶת היא וחמתה בוערת בה, "אחיטוב!" קראה חֶלאה האחות הבכירה, "לך אל הרפת והביאה עצים כי עוד מעט תכבה האש על האח." אחיטוב חרד חרדה גדולה ולא שמע לקול אחותו. האינך שומע?" נתנה עליו חלאה בקולה "הלא צויתיך דבר! ומדוע אתה יושב? –." האלמנה נשאה את עיניה על אחיטוב וַתּוֹר בו רִשְׁפֵי מבטיה, והנער נבעת ויתחלחל מאד, ובכל זאת לא קָם ולא מָש ממקומו, ורק קול תלונה מתהלך בפתחי פיהו, "הִנך רואה, אמי! איך שובב הנער", קראה חלאה בזעם אל אמה, ותרזום לה בעיניה לְיַסֵר את אחיטוב, וְהָאֵם הֵבינה אל מה ירזמון עיניה, ותנופף ידה, וחלאה מִהרה ותתן לה מקל חובלים הנשען על הקיר, ואחיטוב התפלץ וַיִתַּר ממקומו ויברח ויסתר בפִנת הבית. "התחפוץ כי תַפְשִיט הָאֵם את עורך מעל בשרך?" קראה חלאה אל הנער. האלמנה המחזקת במקל, נשכה בשיניה את שפָתיה הלבָנות, ועיניה נטויות אל הנער מבלי דַבֵּר דָבָר. ומחלה אשר הִסכינה לראות את מכות חדרי בטן אשר תכה האֵם את אחיה עד זוֹב דם, נבהלה מאד בפעם הזאת וכל עצמותיה רחפו ממגור. "הִשָמֵר מאד לנפשך!" הוסיפה חלאה לקרוא, כי אם תקום הָאֵם מכסאה אז אבדת –." "טוב לי לסבול מהלומות רצח מִלֶכֶת אל הרפת לקחת עצים – ומה גם בליל חֹשך כזה!" ענה אחיטוב רתת. "ממי תירא, נָבל?!" נתנה עליו חלאה בקולה. "הוי – יראתי!" אמר אחיטוב ויחרד עד מאד. "ממי תירא? ממי? הלא מאה פעמים היית ברפת, ומה היה לך עתה? –." "עתה, עתה אירא – אירא – ולא אלך –." הנה האֵם קמה ממושבה!" אמרה חלאה. "אף אם תקטלני לא אלך – כי ירא אנכי מאד –." "אך הגידה ממי תירא? ממי? הגידה!" שאלה חלאה. "ירא אני – הוי, כי ראיתי שם עצמות מֵת...." לדבר הזה התפלצה האלמנה פתאֹם אף כי לבה בה ברזל ונפשה נחושה, וגם חלאה חרדה מאד. "עצמות מת במרתף?" שאלה חלאה בפיק ברכים "שקר, שקר הדבר –." "מה לי לְשַקֵר? עיני ראו ולא זר גְוִיַת אדם מֵת בתוך הרפת תחת העֵצים, ורגל אחת תֵּרָאֶה החוצה בתוך העצים –." השמעת אמי?" אמרה חלאה ותקרוץ לה בעיניה, השמעת מה רבה אולת הנער הזה לחשוב עצמות כבש אשר אני השלכתי שם לעצמות אדם?" "המשֻגע אני ממראה עיני?" קרא הנער ברעדה, "לא רגל כבש אך רגל אדם מֵת ראיתי שם וּגְוִיָתוֹ תקועה ברפש אשר בתוך הרפת –." "הגם למרטיאל אחיך הגדת זאת?" שאלה חלאה בשחוק מורה, "האין זאת? הגד נא!" ואחיטוב לא ענה דבר. "אי לך מגיד בעלטה![6]" קראה חלאה בקצף, "הנך רך לב כארנבת, ותערב את לבך לארוב לנו ולהסגיר אותנו אל השופטים –." "יען כי תחרפני בשם מגיד בעלטה, על כן אגיד למרטיאל את אשר ראיתי ועד כֹה לא הגדתי לו מאומה –." הדבר עוד בפיו, ואמו נגשה אליו בלי חֵמה אך גם בלי חמלה, בידה האחת מקל רֹדה ובידה השנית החזיקה בנער ותסחבהו ותעלהו אל עלית הבית, אחרי רגעים מעטים נשמע בעלית הבית קול שוֹט וקול מהלומות וקול שעטות כפות רגלים עם קול יללת בכי ואנקת נער מתחנן. ככלות צרועה להכות את בנה הַכֵּה ופצוע ביד רוֹצַחַת, סגרה את דלת העליה בעד אחיטוב ותנעַל וַתָּשָב ותרד אל בית המבשלות, ואת מקל החובלים השיבה למקומו, ובמנוחת לבב ישבה על האח לעשות את מלאכתה כבתחלה.

_________________

ס

שֹׁדֵד הַמָּיִם

אחרי רגע קטן אמרה האלמנה אל חלאה: "לכי אַתְּ והביאי עצים", וחלאה אשר הסכינה לָכוֹף ראשה תחת עול הברזל אשר תשים אִמה על כל בני ביתה, מִהרה ותלך אל הרפת. ובפָתחה את הדלת, נשמע הֶמְיַת הסער המתחולל בין סבכי הברותים, צלצלי שרשרות הברזל אשר האניות קשורות בהן, וּשְאוֹן גלי נהר זיינע המתגלגלים לרוח הסערה בְשָאוֹן נורא, בשוב חלאה הביתה קרצה לה צרועה בעיניה, והיא הניעה בראשה לאות כי גם היא ראתה את רגל המת –.<