הקדמה    🔗

הנה השלמתי חֻקי, קורא יקר! והֵא לך גם החלק האחרון “מסתרי פאריז”, וכל אזן אשר תבחן הוד מליצת שפת עֵבר, וכל חֵךְ אשר יטעם נופת צוף דִבשה, הלא יבחן ויטעם כי גדול כבוד החלק האחרון הזה בצחות מליצותיו על שלשת החלקים ההולכים לפניו, ויתר שאת לו עליהם במֶתק ניבו ונאֻמו, בטֹהר הגיונו וחמדת לשונו. ובטחתי כי גם מְתֵי מעט מְזֵי אש הקנאה ולחֻמי רשף השנאה – אשר כתבו עלי מְררות וישפכו מְרֵרָתָם על ההעתקה הזאת – דם מתי מעט ההם ינחמו על מעשיהם, וידם לא תאחז עוד במשפט מעֻקל בקראם את דברי החלק האחרון הזה, ועין בעין יראו כי תכליתו מוסר השכל, וצדק ומשפט חסד ורחמים הם הם אוצרו. אפס אם גם בפעם הזאת יָקוֹט מבטחי, ובני רשף ההם יגביהו עוד עוּף לַחתות גחלי רתמים על ראשי, גם אז אחריש אתאפק ולא אשיבם דבר, ובשובה ונחת מוסר כלמתי אשמע וְאֶדוֹם, כאשר עשיתי עד כה. עֵדִי בשחק כי כל ישעי וכל חפצי בהעתקה הזאת, היו רק להעיר ולעורר את אהבת שפתנו בלבות בני הנעורים, ולהראות גם לחכמי העמים והשרים את טובה ואת יפיה, את הודה וכבודה, ואת כּחָה וגבורתה. וחפצי הצליח ה' בידי, כי מרבית בני עמנו נעוֹרוּ וַיְעוררו את אהבתם לשפתנו אוצר כל כלי חמדה וְאֵם כל קֹדֶש בארץ, וגם יראי ה' ומשכילים באמת, ראו את ההעתקה הזאת וַיְהַללוה, שָׁרים ומליצים ויאשרוה, וגם חכמי העמים ושָׂרִים נכבדים ספרו את כבודה בדברי הימים ללשונותם, וַיִוָכְחו כי שפתנו עוד אתנו, ולא עלינו יִסב חֲזוֹן עובדיה (ב')¹ –. ומה לי ולדִבת שנים שלשה מלשני בסתר ומוציאי דבה, הראשון סופר אולד, ולפני כל חוברי חברים חוללתי, הטרם ידעתי כי מני שים סופר וספר עֲלֵי ארץ, לא נִקו שניהם מִשוֹט לָשון וקנאת עָם, חִצֵי לְשון רמיה נִחתו בם וחמת מקנאים שֹׁתָה רוחם –. מראשית כזאת ידעתי ואת חדרי לבי הצַבתי מטרה לבני אשפתם, וללשוני שַׂמתי מַחסום. וזאת נחמתי כי קנאת המקנאים כעשן תכלה ודברי הבליהם ישא רוח יקח הבל, אך התועלת אשר תצא מההעתקה הזאת לשפתנו הַנָוָה והמעֻנגה תעמוד לעד.

 

נא: אחרית הארווילע    🔗

אך חזיון שוא ומִקסם כזב הוא העֹשר! לא יָסֶךְ בדלתות זהב את יַם הדאגה הסוֹעֵר בלב איש, ובְשׂוא גליו לא יְשַׁבְּחֵם. הן אמת כי היושב בְצֵל הכסף, מנוחה שאננה וְשַלְוַת הַשְקֵט לו מסביב, אך נפשו תשבע נדודים תמיד, כי היא תתאוה תמיד תַאוות אשר לא תִקָנֶינָה בכסף ואם יתן איש כל הון ביתו במחיריהן, בוז תבוזנה לו…

גם השר הארוילע, העשיר ורב אוצרות, גם הוא נלכד בשחיתות עָשְרו, כי נפשו אִוְתָה תאוה אשר לא תִקָנֶה בכסף ולא יֻתַּן זהב סגור מחירה, הלא היא אהבת ימימה אשת נעוריו אשר מָשַך אותה אחריו בחבלי זהב –. בהתיצבו אחורי הדלת והמזוזה ויקשב וישמע את אשר נִדברו רודאלף וימימה על אֹדותיו, הָראה לדעת כי שקר טפלו אנשי לשון על ימימה, אך גם נוֹכָח כי נפשה נקעה ממנו וְכַטָמֵא הוא בעיניה, כי חָלְיוֹ האיום וְהַמְגֹאָל נצב לשטן לקיר ברזל בינו ובין אהבָתה –. ויתעצב מאד אל לבו, וישקע במצולות יגון נורא מאד, יגון משחית נפש ומחַבל רוח, וַיִנָחֵם על הרעה הגדולה אשר הֵרַע לימימה במשכו אותה בשחת רשתו… תקצורנה כל שפתי נאמנים מֵהַגֵד ומִסַפֵּר את נהמת לבו! אלפי עשתונות ורעיונות נוראות ושונות הִשְׂתָּערוּ ויתגעשו בחֻבו ויטלטלו את נפשו טלטלה גבר כל הלילה ההוא – אך בטרם בוקר כָּעוֹף התעופפו כל בַּלְהוֹת צלמות ההן, ויגונו העז פָּשַט ויעף פתע פתאֹם באֹרח פלא –.

הבוקר אור והשר הארווילע קרא אליו את יוסף עבדו ויצוהו ללכת ולקרוא אליו איש מוכר אבני חפץ, כי היה את נפשו לקנות לִוְיַת אבני חן לימימה ולהרעישה בתשורה יקרה הזאת לשמחת לבבה. גם קרא אליו את הַסוֹכֵן אשר על ביתו ויצוהו להרחיב את היכלו בבתי מִדוֹת ועליות מְרֻוָחִים ולא יחמול על כסף וזהב לחפץ לבבו זה. ואחרי כן שלח לקרוא אליו את ההערצאג פֿאָן לוצעניי ואת השר סט-רעמי ועוד ארבעה שרים נכבדים, לאכול אתו לחם בבקר ולשוש אתו משוש, כי יום טוב הוא לו. וימימה באה אליו החדרה להגיד לו כי הולכת היא אל אשת ההערצאג לשאול את פיה על אֹדות האלמנה ובתה אשר הפקידן רודאלף בידה להושיע להן, ומשם תאחז דרכה ותלך לְבַקֵר את הנערות אשר בבית הָאַסוּר הנקרא סט-לאצארוס. “אם כן לא נתראה עוד – היום?” שאל השר. “אם רע בעיניך מהלָכי”, ענתה ימימה, “אחשך זאת ליום אחר”. “נהפוך הוא”, אמר השר, "כי ייטב בעיני לֶכתך באֹרח צדקה. לכי לשלום ואל תתמהמהי. חֲיִי בטוב, ידידות נפשי! – ". “עוד מעט ואשובה הֵנה”, אמרה ימימה “שלום לך!”

ויהי אך יצא יצאה ימימה מפתח הבית מזה, והנה ההערצאג לוצעניי בא מפתח הבית מזה, ובשאון ורעש התנפל לחדר הארווילע כמשפטו תמיד. “הטוב עשית”? שאלהו הארווילע, “הטוב עשית כי לא הגדת לי מאומה על דְבַר הַקְרָב אשר היה בינך ובין פלוני אלמוני? וזה לפני יום סֻפּר לי הדבר הרע הזה,..” “דבר רע?” אמר ההערצאג, “דבר רע?, לא ידידי! מעודי לא עשה לי אדם שחוק משמח לב כאשר עשה לי זה האיש קארעל ראָבערט – כי הוא התאגף בי עד להשחית בגלל השאלה אשר שאלתיו אם נרפא מֵחוֹלִי מִפְתַּח כְרֶשׂוֹ – הידעת כי רק בגלל זאת ערך אתי קְרָב? כי בגן הגבירה… שאלתיו בפני ימימה ובפני שרה אחות תם אם נרפא מֵחָלְיוֹ זה, ובאמת לא הדביקהו חוֹלִי כזה מעודו, רק מְשַׂחֵק הייתי – וביום השני הִקדיש עלי מלחמה. אך לא אִנָה אלי רעה, והנני בריא אולם כאשר עיניך רואות, ובאתי לביתך להתעלס בדברי ידידות –” כה דבר ההערצאג קול רם ויתנפל על המטה ואת מטהו תלה על רְאִי מלֻטש אשר ממעל לראשו ויניע את המַטה הֵנה והֵנה. “הידעת?, אמר הארווילע אליו, “הידעת כי זה מעט שלחתי לקרוא לך אל המשתה אשר הכינותי לך לשמוח אִתך כי נִצָלְתָּ מחרב ראָבערט, גם קראתי למאהבי וידידי להתערב בשִמחתך… אך הרף נע מהניע את מַטך פן תַּפִּיל את הָרְאִי וְתָּרֹץ גֻלגלתך –.” “היטבת לראות”, ענהו ההערצאג, “עיני נשר לך לראות את הנולד – אך את מי קראת אל המשתה? את השר סט-רעמי – לא! כי זה ימים אחדים הוא יושב בבית שדה, לפלא הוא בעיני מדוע אוה בית כזה למושב לו בימי החרף!!” קרא ההערצאג בקול רעש גדול כמשפטו, ויך במטהו על השֻלחן, וישתרע על המטה ויתנודד כֹה וכֹה, ופתאֹם עצר מהשמיע במרום קולו, כי השר סט-רעמי בא הביתה. “לא אשאל אם ההערצאג פֹה בבית”, אמר סט-רעמי, כי את קולו שמעתי בהיותי עוד בחצר –. “”האתה הוא זה?” שאלהו ההערצאג, “האתה הוא, איש שדה? מה היה לך כי ישבת בשדה בעתותי חרף? –”. “תמול שבתי העירה” ענהו סט-רעמי, וזה מעט נקראתי לבא לבית השר הארווילע, וָאֵדא מעל כנפי רוח וָאבוא הֵנה –." “אודך ידידי כי חַשת בוא עלי”, אמר הארווילע אליו, “כי גם אתה אוהב וָרֵעַ לההערצאָג וגם לך לשמוח אתנו בהִמָלטו מחרב ראבערט –”. “אך אנכי”, קרא ההעאצאג שנית ברעם קולו, אך אנכי שואל עוד הפעם מה עשה סט-רעמי בימי החרף בבית שדה, בית הקיץ? מי יתן וידעתי פשר הדבר! –." “אני אגיד לך”, ענהו סט-רעמי, “כי נסיתי להִגָמֵל מעט מעט מחלב עיר וָאֵם זאת בטרם אפרד מעליה? –.” “ידעתי מה ירזמון מליך”, אמר ההערצאג, ידעתי כי תחפוץ להיות חָבֵר למלאכי צרפת אשר בחצר געראָלשטיין, אך חדל ממחשבות כאלה! והנני מגיד לך מראש כי לא תקום מחשבתך זאת – אשתי וכל יודעיך יאמרו כן, וגם אני אחשוב כאשר יחשבו הם –." רעיתך הגבירה וכל מיֻדעי שָגוּ בדבר הזה –." “הלא בְפָנַי הגידה לך אשתי כי אִוֶלֶת היא לך לעזוב את פאריז –.” “רבות פעמים נואלתי בימי חיי, ותהי גם זאת אחת מהֵנה –.” “כי נואלת פעמים רבות ידעתי גם ידעתי, וראשית אִולתך היא כי תפַזר כסף כאפר להלוך הגדולות ובנפלאות ממך אשר לאחרונה יכלו שאֵרך וִיחַבלו נפשך – אך כי תִוָאֵל ותואיל לְהִקָבֵר חיים במַהמורה ומִנהרה כגעראלשטיין, זאת לא אאמין –.” “הס!” אמר הארווילע אליו, אל נא תדבר תועה על געראלשטיין בִּירַת ידיד נפשי ואלוף נעורי הנשיא הגדול רודאלף, ואם ידעת את הנשיא הזה, כי אז לא נִפלאת על חֵפץ סט-רעמי לשֶבת בחצֵרו –." “אני אאמין”, אמר ההערצאג, אני אאמין כי רודאלף הוא איש יקר ומאד נעלה – אף כי להשמעות אזנים זר מעט מעשהו – אך זאת לא אאמין כי ראש כל בחורי חמד בפאריז כסט-רעמי, יאבה לְהִנָזֵר מתשואות חלד ולהיות בוחר בחצר רודאלף נְגִיד געראלשטיין –."

עודם מדברים, נאספו גם יתר הקרואים אל בית הארווילע, וברגע ההוא בא גם יוסף משרת הבית ויבֵא את איש מוכר אבני חפץ. “שאוני, אדונַי!” אמר הארווילע אל הקרואים, “ואני אדבר מעט עם האיש הזה, כי חפצתי לקנות מידו לִוְיַת אבני חן בעד ימימה רעיתי –.” “התאבה להרעיש את ימימה בתשורה יקרה?” שאל ההערצאג בקול המון, גם אשתי הרעישה אותי אתמול –" “במתנת ידה….” “לא, אך בשאֵלה נעימה מאד, כי שָאלה ממני לתת לה מאה אלפים פֿראַנקים, ואני נלחצתי להַלוות אותה את הכסף הזה אחרי תִתָּהּ לי שטר על בית השדה אשר לה. ונִפלאתי מאד מי הוא האיש אשר הפליא לו אשתי חסד נִפלא כזה, ועוד אשוב אתפלא מי הוא מפַזֵר כסף רב כזה במֶשך שתי שעות – כאשר סִפרה לי אשתי –? ואולי תדעהו אתה סט-רעמי? אתה, אשר גם אתה תפַזר הון עתק לרגעים!” כן שאל ההערצאג את סט-רעמי ולא ידע כי גחלים הוא חותֶה על ראשו בשאֵלתו זאת עד כי שֻנה עוֹז פניו ויתאדם. “ידידי!” אמר הארווילע אל סט-רעמי, “ידעתי כי טוב טעם ודעת לך, עֲזור נא לי לבחור אבני חפץ בעד ימימה –.” “הלא זה הוא בוידיאן!” אמר פתאם ההערצאג בהתבוננו את סוחר האבנים, “האתה הוא איש מִרמה אשר תְּרַמֶה את אשתי ותורישנה!” הוסיף ההערצאג לקרוא בקול רם. “לא, אדון נכבד!” ענהו בוידיאן ברוח נבוכה “אנכי לא רמיתי את רעיתך הגבירה מעולם, ובחורף הזה לא קנתה מידי מאומה, רק צִוַתְנִי לְשַבֵּץ את אבניה במשבצות חדשות, וזה מעט השיבותין לידה. וסט-רעמי אשר ידע כי ההערצאגין הֵמִירה את אבניה הטובות באבני שוא למען תמוך את ידו כי מָטה, חרה לו מאד על המקרה הזה, אך שׂם פניו כחלמיש, ויאמר: ההערצאג מְשַחֵר תמיד לחדשות, אל תגיד לו דבר, בוידיאן! –.” ובוידיאן שמע בקולו, ומבלי דַבר דָבר הוציא מארגזו אבני חפץ, שׁהַם ישפה וברקת, וישטחם על השלחן. “מה נאוה זיום!” אמר אחד הקרואים, “איך לֻטשו בהדר ויפי מעשה ידי אמן! –.” “באמת לְטָשָן אמן נפלא מאד”, ענה בוידיאָן, “אך צר לי כי חרש אבן ההוא הֻכה בשגעון והוא עצור כעת בבית עקד המשֻגעים, ואמן מהיר כמוהו כָּבֵד למצוא בפאריז, ולפי דברי סוֹכֶנֶת בית מסחרי השתגע האמן ההוא מֵעוֹנִי וּמֵחוֹסֶר כֹּל –.” “ואיך האמנת באיש מִסְכֵּן כזה לתת בידו אבני יקר כאלה?” שאל אחד מהקרואים. מאה פעמים נסיתיו“, ענה הסוחר, והוא לא נָגַע באבני אף כי נגע עָנְיוֹ עד הנפש –.”

בעת אשר הִתְוַכַּח הארווילע עם בוידיאן אֹדות מְחִיר האבנים, ובעת אשר שקל לו את כסף מחירן, בעת ההיא מָשַש סט-רעמי את כל האבנים היקרות המונחות על השֻלחן ויתבונן בהן פעמים רבות. ואחרי כי לקח בוידיאן מחיר האבנים אשר קנה הארווילע מידו אסף את יתר האבנים מבלי שום עין על מִסְפָּרָן, כי בָטח לבו בהשרים הנכבדים ההם כי לא ישלחו בגנֵבה את ידיהם, ומבלי סְפוֹר שָׂם את אבניו בארגזו וילך לדרכו. אחרי הדברים האלה נועץ הארווילע את סט-רעמי על דְבַר תורת התאים והאולמים והעליות אשר יש את נפשו לפָאר בהם את ארמונו, ויספר לו כי לפני חֹדש ימים קנה בתי מִדוֹת במחוז פאריז, וגם אותם ירחיב ויפאר בבנינים חדשים וחדרי משׂושׂ, ומאד ישמח לבו על הקנין ההוא אשר קנה בעצת יעקב פֿערראַנד הסופר. לזכר שם פֿערראַנד התפלץ סט-רעמי וישער שער, ויתחזק ויאמר: “האם אמת הדבר כי זה האיש פֿערראַנד איש צדיק הוא?” “למה תשאל כזאת?” ענהו ההערצאָג, מי לא יֵדַע כי צדיק וישר הוא? –." “בשמן תורק שמו”, אמר אחד מהקרואים, “הוא מַרבה לשפוך לפני ה' שִׂיחו ומואס בכל חמודות התבל –.” “אך הוא כֵלַי ואביר לך מאד”, אמר סט-רעמי. “ומדוע תמָאן רק אתה להאמין בתֻמתו וצִדקתו?” שאלהו ההערצאג בתלונה. “אני לא אדעהו”, אמר סט-רעמי, "אך לשמע אזן שמעתי כי לבו אבן ונפשו נחושה –.

ככלות הקרואים לאכול ולשתות, אמר הארווילע אליהם “אם יש את נפשכם אדוני, לְעַשֵׁן טאַבאַק, בואו נא אל חדר משכבי, כי שם צפנתי לכם ארגז טאבאק אשר ריח ניחוח לו”. וכל הקרואים קמו מהשֻלחן ויבואו אל חדר משכב הארווילע אשר בו שני ארונות מלאים כלי נשק יקרים. “ראו נא, אדוני!” אמר ההערצאָג אל הקרואים, ראו נא מה נאוו כלי נשק האלה! השר הארווילע אוהב מעודו לקנות לו כלי צַיד יקרי ערך מאד." כֻלם סבו את הארונות ויתבוננו בנשק אשר בתוכם, והארווילע הוציא משם קְנֵה רובֶה ויאחזהו בכפת המנעול, ויאמר בשחוק: “ראו נא, ידידַי! כלי קטן כזה יש בו כחַ להציל את קְשֵׁה יום מכל מכאוביו ומצוקותיו העצומות –.” ובדברו הֵרִים את קְנֵה הָרוֹבֶה וַיְכוֹנְנֵהו מול פתחי פיהו. “אני”, אמר סט-רעמי “אני לא אחישה מִפְלָט לי לִכְלִי מָוֶת זה כי אם בַּאֲבֹד כל מָנוס ממני –. “אך הכלי הזה ישים ברגע קטן קץ לכל נגעי לבב אנוש!” ענהו הארווילע, “רעם, ברק וָמָוֶת יתפרצו מקרבו ברגע אחד, והאדם הָאֹבֵד איננו עוד –.” “הִשָמֶר נא, ידידי!” אמר אליו ההערצאג בראותו כי הוא מגיע את כלי המשחית אל דל שפתיו, “השמר נא, ידידי! הטרם תדע כי פעמים רבות היתה אחרית שחוק כזה בכי ומספר –.” “התאמין כי שחקתי בנשק הַמָוֶת אם היה כדור עפֶרֶת בתוכו? –.” אך בכל זאת הרף נא מִשַחֵק בו!” צעק ההערצאג. “ראו נא, אחי!” הוסיף הארווילע לדבר, “ראו נא, הנה כן יעשה גבר לא יצלח בימיו – ישים כלי מות כזה בין שִניו, ואז…” “אֵי שמים!” צעק ההערצאג ברָגזה, מה זאת עשית?–." “ואז – הוסיף הארווילע דבר – ואז יניח אצבעו על כַּפַּת המנעול – ובטרם יָעִיף האדם עין – קְשֵה יום עוד אין…” עוד לא כִלה לדבר, וכרגע התפרץ קול רעם ולהט ברק וְכַדוּר מָוֶת מִקְנֵה הָרוֹבֶה, והארווילע נפל מת ארצה מתבוסס בדמיו – – –.

בַּלְהות תמותה, פחדי שְאול וּמְחִתַּת צלמות אפפו את הקרואים בראותם את המראה הנורא הזה – כל עֵט סופר וכל שפתי נאמנים אין בהם כחַ לתָאר ולהביע את עוֹצֶם חרדת נפשם ותִגרת מְצָרֵי רוחם!! וביום השני באו בספר “מגיד חדשות” אשר בפאריז כדברים האלה: ביום אתמול נקרה מקרה איום ונורא מאד במגרש זערמען: השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע – רב עשר וַחַכַם לבב כבן חמש ועשרים שנה – קרא אליו אתמול את אוהביו ורעיו אל המשתה אשר הֵכִין למו. וככלותם לאכול הֶרְאָם את כלי נשקו אשר בחדר משכבו, ויקח קְנֵה רוֹבֶה בידו ומבלי דעת כי כדור עפרת בתוכו, שחק בו, ויאחז בכפת מנעולו, ופתאֹם הִרעים כדור מָוֶת מקרבו, והשר הארווילע נפל שדוד ארצה וראשו התפוצץ מאד לְבַלְהוֹת נפש הקרואים ההם –."

ואנחנו העתקנו בזה את דברי מגיד חדשות ההם, להראות לעיני הקורא כי כל יודעי מות הארווילע, האמינו כי מבלי מֵשִׂים ובלי-צְדִיָה הֵביא עליו את המות הזה. אך אנחנו יודעים נאמנה כי לא כן הדבר, רק הוא צָדָה וְהִשׁיא מות עליו ברצונו, ובערמה ותחבולה הִתעה את קרואיו בַהכינו להם משתה, ובהתיעצו עמהם על צפונותיו, ובקנותו לעיניהם לִוְיַת אבני חן לימימה, לבעבור יאמינו כי לא בזדון טרף נפשו בכפו כי הארווילע אחרי יָדְעוֹ אל-נכון כי לא ישיג את אהבת ימימה בעד כל הון וָעֹשֶר, יען כי מחלתו האיומה והנאלחה עומדת לשִטנה לו ומַבדלת בינו לבין אהבתה, ורגשי נחַם כנחשים צפעונים אשר אין להם לחש התעוררו בחדרי לבבו על אשר אסר אליו בחבלי רֶצח את ימימה התמימה והנעימה, בחבלים אשר לא יִנָתְקוּ כי אם בְּהִנָתֵק פְּתִיל חייו, חרוץ משפט לשום קץ לחייו המָרים והמאררים ולשלח את ימימה חפשי לנפשה – ².

––––––––

 

נב: בֵּית הָאֵסוּר    🔗

וימימה ההרווילית אשר לא ידעה עוד מהרעה הנוראה אשר נהיתה בביתה, הלכה לה אל אשת ההערצאג להתחקות על שרשי רגלי האלמנה ובתה אשר עֲשָׁקָן יעקב פֿערראַנד, אך גם היא לא ידעה הֲלִיכוֹת האשה האומללה ההיא ובתה, ותִקְוַת ימימה נשארה מָעל. ותלך מבית אשת ההערצאג לְבַקֵר את בית הָאֵסור הנקרא סט-לאַצאַרוס. מקום אשר נערות שובבות ובנות בליעל אסורות שם. ומגמת פניה היתה לחַפש בין הנפשות החוטאות העצורות שמה, אולי תצלח לה למצוא נפש אחת אשר לא נשחתה עוד עד היסוד בה, ורק מֵעוֹנִי ולחץ הָטבעה בשחת חטאות נעורים, ובצֵאתה למֶרחב ולא יֶחסר לחמה, תִחיה חיי ישרים ותלך במעגלי צדק, ובבית האסור ההוא, סִפרה האשה צִפּורה, אשר עיניה צֹפִיות הליכות הבית, אל ימימה ההרוולית את תכונות כל האסורות, האסורות שם, ובתוך דבריה אמרה אליה: “דעי נא, גברתי, כי זה מעט הובאה הֵנה נערה צעירה לימים כבת שבע עשרה שנה, והיא נפש יקרה מאד, ורק קְשִׁי יוֹמָהּ הֲדָפָהּ בִּיוֵן מצולה, וכל ישעה וחֶפצה למצוא חַיַת ידה ולהתהלך בדרכי יֹשֶר. תֹּאֲר פני הנערה, כתאר בת נָדִיב וָשועַ, חֵן נעורים וְתֹם עלומים הוצקו על מַרְאֶיהָ ויפעת טֹהַר לבבה נשקפת מבעד עיניה, והיא מלֻבשה כאחת מבנות הכפרים. שוטרי העיר ראוה כי היא מְשָׂרֶכֶת דרכיה בלילה בִשְׂדֵה אֵלִיָה, מקום אשר מטעם השופטים בל תלך בו נערה כמוה גם ביום, והשוטרים הִכִּירוה כי לפני שלשה חדשים היתה עצורה בבית מרזח בתוך הסיטע, בית מָנוֹס לגנבים שודדי לילה ומקלט לזובחי אדם, ועל כן הביאוה לְהֵאָסֵר בבית האֵסור הזה, ובראותי טָהרת תֹּאַר פניה וענות צדקה, נחמתיה דברתי על לבה, ושאלתי את פיה להודיעני את דרכיה ולגלות לי סודה, והבטחתיה לתת לה מהלכים בין נדיבים ועשירי עָם בעזבה ארחותיה ללכת בדרכי חיים. אך היא הֵעִיפָה בי עיניה היפות, ותאנח במרירות ותאמר: אודך, גברתי, בכל לבב על טובת לבבך, אך לגלות לך סודי לא אוכל, יען כי נשבעתי לבלתי גלות אותו לאזן שומעת –.” אז חליתי פניה להודיעני מֵאַיִן היא באה? איפה היתה מעת אשר עזבה את בית המרזח אשר בהסיטע? הישבה בתוך ישרי לב בכפר מושבה – כי בגדיה יעידו כי גָרָה באחד הכפרים –? גם אמרתי לה כי בהִוָדע לי על פי עֵדִים כי יש את נפשה לחיות חיי ישרים, אז אבקש את שר בית האסורים לשלחה לחפשי, ואני אהי בעזרתה להמציא לה מנוחה אשר ייטב לה. אך היא נאנחה שנית ותאמר: “הה גבירה! אל נא תאיצי בי להגיד לך כל אלה, כי השבועה אשר נשבעתי, תשים מחסום לפי –.” ואני אשר הסכן הסכנתי להכיר תכונות נערות אשר כגילה, השתוממתי על המראה, כי במֶשך הימים המעטים אשר היא יושבת בזה שמה משטרה על כל הנשים האסורות פֹה, והן סָרוֹת למשמעתה וחדלו הָרֵעַ, וגם נערה עַזַת פנים ונפש נחושה אשר שְמָהּ “זְאֵבָה” וכשמה כן היא, גם היא עָזבה זדונה וחרונה על פי דברי הנערה הזאת –."

“ומה שֵם הנערה הנפלאה ההיא?” שאלה ימימה ההרווילית.

“זמירה שמה בפי גרי הסיטע, גם פרח-מֹריָה, יען כי קולה כַּנְעִים קול הזמיר, ויפה היא וברה כפרח מֹריָה –.”

“חדשות ונצורות תשמענה אזני!” קראה ימימה בתמהון.

“עוד תשובי, שרתי, ותשמעי חדשה אשר תִּפָּלא בעיניך, כי האשה הַסוֹכֶנֶת על החדרים הַשְנִיִם בבית אֵסוּר הזה, סִפרה לי בַבקֶר הזה כי באחד החדרים ההם אֻסרה נערה צעירה אשר הִשִׂיאוּ עליה עון אשמה כי היא טָרפה בכפה את נפש בנה אשר יָלדה – והאשמה הזאת שָׂמָה שַׁמוֹת בבית אביה! כי אביה – חרש אבן ותמים דרך – הֻכָּה בשגעון לשמע האשמה הזאת, ואשתו וילדיו הרבים עטופים ברעב בעלית קיר קטנה ברחוב ההיכל –.”

“ומה שֵם חרש אבן ההוא ושֵם בתו?” שאלה ימימה.

"מארעל שְמו, ובשמת שם בתו, והיא היתה אָמָה בבית איש יקר וישר הנודע בשם יעקב פֿערראנד הסופר. ובשמת נשבעה כי בְּנָהּ נולד מֵת, וְתֹם פניה וְטֹהַר עיניה יעידו כי כֵנים דבריה –. וְאַתְּ, שרתי! לוּ תואילי להפליא חסדך להעלמה העניה והאומללה ההיא, ולפדותה מבית השבי, כי אז תפדי גם את נפש אבותיה ואחיה ואחיותיה מִשֹׁד וכֶפֶן. וגבירה עשירה ואדירה כמוך, יש לאל ידה לעשות כדבר הגדול הזה ולהוכיח לעיני השמש כי כפיה לא נְגֹאֲלו בדם –.

“ואני אעשה את שאֵלתך זאת”, ענתה ימימה, “אך עתה לכי נא וקראי לי הֵנה את העלמה הנקראת בשם זמירה.”

 

נג: הזמירה והזאבה    🔗

….“מה לך לדַבר אתי?” שאלה הזמירה את הזאֵבה.

“לדבר אתך קשות!” ענתה הזאבה.

“יען מה?”

יען כי מאז באת הֵנה הֲרֵעוֹת לי בהסירך ממני לב האבן – כי מאז דַברך אלי, נָבקה רוחי הקשה, נָשתה גבורתי, שֻׁנָה עז פני, וחליתי והייתי רַכַּת לב – וְלוּ ידע זאת מרטיאל דודי, כי עתה הֵשיב צור חרבו אל לבי, כי חָרַת בחרט לֹהֵט על זְרוע ידי את הכְּתוֹבֶת הזאת: “מָוֶת לְרַכֵּי לב!” הביטי נא וראי…" ובדַברה חָשפה את זְרוֹעָהּ והנה בבשרה חרותה תבנית חרב תְּקוּעָה בלב אָדוֹם עד הַחֵצִי, ותחתיה כתובים בכתובת קעקע: “מות לרכי לב!” “הראית?” שאלה הזאבה.

“ראיתי!” ענתה הזמירה, “ומה נורא המראה הזה!”

“דעי נא, זמירה, כי בעת אשר חרת זאת מרטיאל על זְרוֹעַ ידי, ידע אז נאמנה כי עזה אני כנמר, ולבי יצוק כפלח תחתית, ואם נודע לו כי זה כשלשה ימים רך לבי, אז חרה אפו בי והביא חרבו בלבי כהתבנית אשר אַתְּ מראה בזה –.”

“ובמה תדעי כי עתה הִנֵך רַכַּת לב?” שאלה הזמירה ברעדה. “במה? העוד תשאלי? וְאַתְּ העירות בקרבי רגשי חמלה וחנינה, אַתְּ – אַתְּ ביפעת תם מראיך ובאנחות לבבך, אַתְּ בנפת צוּף אמריך ובכשפיך – כי בעלת כשפים אַתְּ! – אַתְּ הִכרעתנִי לחֻמלה על בְנוֹת עֹנִי האסורות פֹה תחת אשר עד כֹה שחקתי לאידן, לעגתי לרישן והכעסתין גם כעס לבעבור הרעימן…”

התנחמי על עזבך דרכך – ללכת בדרכי יֹשר?" שאלה הזמירה ותאנח. “נחמתי!” ענתה הזאֵבה בשצף קצף, “נחמתי מאד! כי זאת אוֹת מוֹרֶך לבב, ולחרפה היא לי! הלא זאבה שמי, וכשמי כן אני, והוא גאותי והוא תהלתי. וְאַתְּ בקסמים אשר על שפתיך הפכת את הזאֵבה לכַבשה, וכלמה כסתה פני להיות שה תמימה, וכל תאותי להיות אך זאבה! ועל כן אבקש את צפורה להפרידני מעליך לבל תַּתְעִינִי עוד מדרכי, ואם מָאֵן תמאן צפורה לעשות את שאלתי, כי אז אשתובב כבראשונה ואעשה דְבַר בָּלַע, ושר בית האסורים יאסרני בבית התחתון עד מלאת ימי כִלְאִי, ואז – בצאתי חפשי – אז אהי את אשר הייתי עד כֹה, כי כן יאות לי, וכן אהבתי –.”

הזמירה הכירה כי הזאבה, אף כי מתאמצת היא לשוב ולהיות שובבה, בכל זאת לא נשחתה כָלִיל, ויש לה תוֹחלת ותקוה לִחְיוֹת עוד חיי ישרים, ועל כן חתרה הזמירה בכל עוז להשיבה אל ארחות-חיים, ותּחזק בידה ותאמר: דעי נא רעותי כי לא מֵרך לב נֶהפכת לעלמה אחרת, כי אם מֵאֹמֶץ לב, כי כל עושה טוב הוא עזוז וגבור."

“אם כֹה ואם כֹה הדבר, לא אֹבֶה לדעת – ובערב הזה אפרד מעליך ואֵשב בחצר השני או בבית התחתון אשר בזה, ובעוד יום או יומים אֲשֻלח לחפשי –.”

“אך אנה תלכי אחרי צאתך מִפֹּה?” שאלה הזמירה למען תְּפוֹש את הזאבה בדברים. “התשובי אל מרטיאל דודך?”

“כן הדבר, אשובה ואלכה לדודי ורעי מרטיאל.”

“איה איפה הוא כעת? ומה מעשהו?”

“הוא יושב על יד מעברת אסניערע אצל שפת הנהר, ובלילה הוא פוֹרֵש מכמוֹרת על פני המים ומשליך ביאור חַכָּה, ומלחמה ארוכה בינו ובין השומרים אשר הציבו השופטים לבלתי תֵת לצוד דגים כי אם את הדיגים המשלמים מס לאוצר המדינה – אביו חִיֵב את ראשו למשפט, וַיִשָפֵט משפט מָוֶת על בָּמַת מַטְבֵּחַ ברחוב העיר – ועוד לו אֵם ושתי אחיות ושני אחים, אך אח אחד בן בליעל ואיש דמים הוא, והיום או מחר יִתָּפֵשׂ בכף וימות מות נבל כאביהו, גם אחותו הבכירה לא תִנָקֶה ממשפט מות, כי בת מרצחת היא –.”

“אך אַיָם איפה אבותיך, זאבה?”

“אבותי? לא ידעתי! אֲסֻפַת חוץ וַאֲסֻפַת רעב הייתי –.”

“עֲשִי אתי ברכה, זאבה, בטרם נִפָּרֵד אשה מרעותה, וסַפרי נא לי תולדות ימי חייך עד כֹה.”

"הנה שפתי לא אֶכלא וַאֲסַפֵּר לך תולדותי, למען תדעי ובחנת כי בין זאבים נולדתי, בין זאבים גֻדלתי, וזאבה אני וכן אהי כל הימים –.

ואנחנו לא נַלְאֶה את הקורא בלהג הרבה, ולא נשוב לספר את תולדות הזאבה כפי אשר סִפרה היא להזמירה, רק בדברים קצרים נודיע בזה, כי הזאבה הִתגוללה מיום הִוָלְדָהּ בין נַעוי לב, הלומי יין, מְתֵי אָוֶן ואנשי דמים, ותגרת יד הָעוֹנִי הוֹיָה בה… וכל זאת היתה נסִבה לזדון לבה ואכזריות חמתה… גם בני בית אלמנת מרטיאל, היו סִבה לשחיתות נפשה, כי הם רעים וחטאים, גנבים, שודדים ומרצחים… סוף דבר כי תולדות הזאבה יָטילו אימתה ופחד, גוֹעַל נפש וְדֵי תוגה ועצב בלב השומע, ובשברון מתנים יאנח על בָּנוֹת אֹבְדוֹת כמוהן אשר יוֹמָן הקשה הִדִיחָן במַהמורות החטאת וַיַפִּילֵן במַשואות משובה נִצחת, וְלוּ פָקחה חֶברת האדם את עיניה עליהן, וְשָתָה לבה לחֻמלה על נפשותיהן, כי אז הָיוֹ הָיוּ גם הן תמימות דרך וישרות לב ככל בָּנוֹת בּוֹטְחוֹת בְּנוֹת נדיבים הַמְגֻדָלוֹת מנעוריהן על בִרכי הַמוּסָר והחכמה…

הזמירה הבליגה על התוגה העזה אשר הֵעִירה הזאֵבה בלבבה בסַפרה לה את חֶרפת ימי ילדותה וּבֹשֶת עלומיה ותתאפק ותאמר אליה בלשון רַכָּה: “שמעי נא אלי, רעותי, ואל נא תקצפי עלי עד מאד!”

“אם לא תִטפּלי להג הרבה – וְאֶשמעה.” ענתה הזאבה.

“הגידי נא לי אם מאֻשרה אַתְּ בחלד?”

“אם אצא לחפשי, אֲאֻשַר בארץ –.”

“ולא תאבי אז להחליף מַצָבֵך במצב טוב ממנו?”

“ואם אֹבֶה, היכול אוכל להיטיב את מצבי? ומאין יבוא עזרי?”

“שמעי נא, הֲנִסִית לעלות על במתי רוח הדמיון וּלְהִדָמוֹת למאֻשרים אשר בארץ?”

“לא נסיתי בזה – ומה יסכון לי הבל ודְבַר רוח כזה?”

“הטי נא אזנך ושִמעי אִמרתי וְתִראי אם לא יעלוץ לבך ותעלוזנה כליותיך בדבר הזה אשר לא תַרבי במחירו –.”

“השמיעיני את דבריך, וְאֶשמע”. ענתה הזאבה ותמלא שחוק פיה.

"שַוִי נא נגדך, זאֵבה, וְדַמִי בנפשך כי נִקרֹה נִקְרָה אליך איש טוב רב פעלים וגדל חסד וַיַטֵף לך צוף אִמרי נוֹעַם, לאמר: ידעתי, בתי, גם ידעתי כי יֻלדת בין סוגי לב המטים עקלקלותם ובשקֻציהם נפשם חפצה, וְאַתְּ מֵחוֹסֶר תבונה למדת את דרכיהם, והנה הִנֵך אֵת אשר אַתְּ עתה – אמנם אנכי אנכי ארפא משובתך אשר הָנְחַלְתְּ לך בלי רצונך, גם היטב איטיב עמך: ואתן למרטיאל דודך מקום למצוא חַיַת ידו בכבוד ובְרֶוַח, אם אך יקח אותך לו לאשר ויעזוב את דרכו – החפץ יחפוץ מרטיאל לשוב מדרכיו? שאלה הזמירה באנחת לב.

“הוא לא הֶעוה דרכו מעודו! ענתה הזאבה, ובצודו צַיִד ביער או דגים בנהר, היש בזה עון אשר חֵטא? היש אדונים לחיתו יער הפראים או לדגי המים אשר אין מושל בם? הלא כל איש אשר יצודם בקשתו ויגורם במכמרתו לו המה! ומבלעדי זאת לא עשה מרטיאל רעה, ובכפו לא דבק מאום!”

“אך דַמִי בנפשך כי האיש הטוב ההוא ימאן תֵת למרטיאל מִחְיָה כי אם בעזבו גם את משלח ידו זה, היחפוץ מרטיאל בזה?”

“יחפוץ! וגם נפשי חפֵצה למצוא מחיתי בְּאֹרַח מישור –.”

"ועתה שַוִי נגדך כי האיש ההוא ישים את מרטיאל לְשֹׁמֵר יַערו מגנבים, יען כי הוא יודע את כל ארחותיהם ותחבולותיהם – ומרטיאל יקחך לו לאשה, וְיִבֶן לך בֵית יער נחמד למראה, וְאַתְּ תהי צוֹפִיָה הליכות הבית, ותחת שֵׁם “זאבה” שֵׁם חיה רעה, שֵׁם מוּזָר ונאלח, תִּקָרֵא בשֵם “גבירה” “אשת מרטיאל”, וכל שְכֵנוֹתַיִך תהללנה את כִשְׁרוֹן מעשיך בבית ובשדה, ותאמרנה: “אשת חיל היא הגבירה רעות מרטיאל! – האח, הנה עיני הרואות איך אַתְּ גבירה יושבת ראש על יד מרטיאל בעל נעוריך בבית תענוגיך ובחיקך תשאי ילד שעשועים אשר יָלַדְתְּ למרטיאל בצלמו וכדמותו, ועל ברכיך תשעשעי ילדה נעימה בצלמך וכדמותך, ומִמִפְתַּח שושני שפתיה יצלצל באזנך צלצל שֵם נָעִים: אָב וָאֵם….”

“קסם על שפתיך!” קראה הזאבה, וראי נא כי פתאם הניעות את מורשי לבבי…דַבְּרִי נא עוד, דַבֵּרִי!"

“אך דעי לך, גבירה, כי לא מֵחִבּוּק ידים יֵצא אֹשֶר, ומעצלתים לא יִפְרֶה יֶשַׁע! על כן תטי שמך לסבול עוֹל עבודה, לטוות, לארוג, לְכַבֵּס, ולעבוד את כל עבודת הבית והשדה…”

“מה נעמה לי העבודה! ראי נא, הן אני רבת אונים! ועבודת ביתי, חיי רוחי היא, ולא אֶרף מעבוד עבודתי בכל אַוַת נפשי!”

"אמנם לא לעולם יגיע כפים, כי גם ימי מנוחה יבואו: בנשף בערב יום מימי החורף, עת כי יישנו ילדיך, ובעלך יקטיר מקטרתו וְיָחַד את כלי נשקו, אז תשבי אַתְּ במנוחה שאננה על האח…

“לא, גם אז לא אטמון ידי בצלחת, רק אתפור כֻּתֳּנוֹת לבעלי ולילדי….”

ולאט לאט שכחה הזאבה כי דברי הזמירה רק ברוח הדמיון יסודם, וַתַּאמן כי כל דבריה כבר היו באמת, וכבר היא יושבת בבית יער והיא גברת בית מרטיאל וְאֵם הבנים, כי דברי הזמירה פָעלו פעולה עזה בנפשה כאשר פעלו לפָנים דברי רודאלף בנפש הזמירה בּדַברו על לבה ובהציגו נוכַח עיניה חמדת חיי השדה וּנְאוֹת דשא. וכראות הזמירה איך נכספה הזאבה לחיות בדד ביער וּלְיַגַע כפיה בכל מלאכת עבודה, שפטה בצדק כי עוד לא נִסַע יִתְרָהּ בה, ועוד לה תוחלת ותקוה לשוב מדרכיה ולהתהלך בדרכי יֹשר, ותוסף עוד הזמירה דַבֵּר: “אך מדוע בָחרנו להטיף אמָרים על עתותי החורף ומושב היער? הלא עת החורף רעה היא בכל ארבע עתותי השנה, ובה תרמוֹש כל חיתו טרף בסבכי היער…”

“לא כן אנכי עמדי”, ענתה הזאבה, “החורף והיער ששון לבבי הם, ומאד ינעם לנפשי לשמוע הֶמְיַת הרוח ויללות הזאבים גם רעם קְנֵה רוֹבֶה בין סבכי היער ביום שלג וכפור…”

“אך אני אתן יתר שאת לימי האביב – הה האביב הנעים! בֵּעָטֵף היער עלים רעננים, ובפרוח פרחי חמד בין עצי הדר ונצני ריח בין עשבות אָחוּ! בְּרָן יחד כל צפור שמים… האח, אז ישחקו ילדיך על מַצַע יְרַק כָּרִים, ושִעשע יונק על יפעת הוד הפרח אשר לו הרִקמה… הנה עיני הרואות כי בית מושבך יסכוהו עָלִים ועפאים נֶחפים ירקרק חרוץ, ולפני פתח הבית שתול עץ גפן אשר שריגיו יסֻבכו וישתרגו ותחתיהם סֻכָּה עֲבֻתָּה לצל יומם מֵחוֹרֶב, וּבַסֻכָּה יִנָפֵש בעלך מעבודתו כְחוֹם היום בצהרים –. לא אדע אם התבוננת גם אַתְּ כי בימי הקיץ, בעת הצהרים, שוררת דמיה ושקט בתוך היער כבחצי הלילה לְנוֹגַהּ הירח, כל עָלֶה לא יִנוֹעַ והצפרים לא תצפצפנה –.”

“נכון הדבר”, ענתה הזאבה אשר הִשקיעה את עשתונותיה בצלמי דמות יפעת התולדה בנסוך עליה הזמירה רוח דמיונה, והזמירה הוסיפה שאת מְשָלָהּ ותאמר: “אפס כאשר יערב לנפש דממת הליל לאור הירח, כן ינעם לה גם שְׁאוֹן נטפי הגשם בעִתותי קיץ ברדתם על עֲלֵי היער; הגם לנפשך ינעם שאונם והמונם?”

“גם אני אוהבת מטרות הקיץ ושאונם על עֲצֵי היערים.”

“ואז ירטבו העצים, הפרחים והדשא כעוֹלִים מן הרחצה, ומה נעים הוא ריח ניחוחם אז! ומה נאוה מראה השמש המופיע בכל אגלי מטר ורסיסי גשם המתנועעים על כל עלה ופרח ועל כל יֶרֶק דשא! השמת לבך על המראה היקר הזה? –. אך ראי נא, היום רד, הצללים נסו, והשמש תשַלח את זְהַב קַוֶיהָ האחרונים בעד מַסֶכֶת סבכי היער, דומיה משיבת נפש מרחפת סביב בית תענוגיך, ובעל נעוריך הָלוֹךְ יֵלך וְרַנֵן וְשׁוֹב יָשוּב לִנְוַת ביתו, וילדיך מפזזים ומכרכרים לקדם פניו בשמחה – ראי נא! הנה הוא והילדים יושבים תחת שריגי הגפן, וְאַתְּ מגישה אליהם את ארֻחת הערב – שמעי נא קול בעלך מתרונן מטוב לב! ומדוע לא יָרוֹן ולא ישמח לבו בשבתו תחת גפנו בחוּג רעיתו וילדיו הנאהבים והנעימים, והערב בהיר הוא בשחקים, ונפשו – אף כּי עֲיֵפָה היא עוד מעבודת היום – הנה היא טהורה וברה מכל שמץ עון וָדוֹפִי. הה, איש מאֻשר כזה, הלא יַזִיל גם דִמְעוֹת גיל, דְמָעוֹת המתוקות לנפש כמֶתק האהבה!. – ואחרי אשר ישבע בעלך שמחות וגיל, יישן הוא והילדים בסֻכת שריגי הגפן, וְאַתְּ עוד תאחרי שבת בנשף ותשקפי בעד החלון, תתענגי לבדד לבטח על נועם הערב, תשאפי לאפך ריח היער ותשאי מרום עיניך ותתבונני הֲדַר כוכבי נשף וירח יקר הולך – האח! והעת ההיא תמַלֵא הנפש רגשי קֹדֶש, ומבלתי יְכוֹלֶת שְאֵתָם, תִּשְתַּפֵּךְ בתפִלה ותהִלה דומיה לאלֹהי הצבאות המוציא במספר צבא המרום במרום והמצמיח עצי היער עם כל חמדת בת עין – ואחרי שאת רנה ותפלה זכה כזאת, ישכב האדם וְיִישָן, ושנתו תערב עליו עד הקיצו משנתו וירנן לַבּוֹקֶר חסדי ה'….”

הנה כי כן נסכה הזמירה באמרי פיה רוח דמיון עז מאד על הזאֵבה עד כי דמתה בנפשה כי כל דבריה וחזיונותיה כבר נהיו ויצאו לפעלם – אפס כי לא ארכו הרגעים, ותתנער הזאבה השובבה מתרדמתה ותקפוץ ממקומה ותזעק: “מה זה היה לי? הלא חלמתי בהקיץ והייתי כמתעתעת! הלא הֻכֵּיתִי בשגעון! מדוע דברת אלי כזבים כאלה; הוי זמירה! מדוע הפכת את כל מורשי לבבי כרגע? ומדוע נשאתני על במתי עב ותשליכני מצולה? – הלא מהיום והלאה לא ימוש מנגד עיני מרעה היער, הבית, הילדים וכל חמודי לבב אשר הצבת נוכח פני – זכור אזכרם ותשוח עלי נפשי כי לנצח לא תשיגם ידי, וכל ימי חיי ערוך לי תפתה – וְאַתְּ, אַתְּ זמירה! אַתְּ ערכת לי את התופת הזה!! –.”

“שמעי נא.” אמרה הזמירה אליה ברוח חן, “אל נא תאמרי נוֹאָש! ואל תדמי כי תושיה נדחה ממך! ודעי נא כי לולי ידעתי במה להושיעך ולהצילך מרעתך, כי אז לא העירותי בלבבך תקות שוא, ותוחלת רְמִיה להחלות לבך ולהדאיב נפשך”. –

“אך במה תוכלי להושיע לי? הגידי!”

"דעי נא, זאבה, כי לפני שלשה חדשים בהיותי עניה סוֹעֲרָה, אֹבֶדֶת ונִדחת כמוך, אז בא איש אלהים אל שְאול ביתי וידבר על לבי דברים טובים דברים נחומים אשר לא שמעה אזני מעודי ועד היום ההוא. ואני סִפרתי לו את עניי ואת לחצי, את חרפתי ובשתי, ולא כחדתי ממנו דבר כאשר סִפַּרְתְּ לי זה מעט גם אַתְּ את תולדותיך מבלי העלים ממני מאומה, והוא אחרי שמעו את דברי, לא בָז ולא שִקַץ עֱנות בת עוֹנִי כמוני, ואת מצבי הנתעב והנאלח, רק נאנח במגנת לב וַיָנָד לי מאד, וַיְהַלֵל וַיְפָאר את החיים הנעימים אשר יִחְיוּ התמימים בִנְאוֹת שדה הרחק מתשואות קריה.

“כאשר הִלַלְתְּ גם אַתְּ את חיי ישרים אלי –.”

“כן הדבר. ובהופיע אז נגדי יפעת חיי יֹשֶר וחמדת נעימותיהם, הוספתי לראות את רָעַת מַצָבִי ושחיתות הליכות ימי חַיָי – חַיֵי בוּז ודראון לכל בעל נפש! –.”

“כאשר אראה כן גם אני כעת, אֲהָהּ אלֹהים! –.”

“וגם אני אמרתי אז כמוך: מה יסכון לי בְהֵרָאות לְפָנַי עֵדן גן ה' מרחוק ורגלי אסורות בנחֻשתים במחשכי שאול תחתיה? אך לא צדקתי בדברי, כי איש אלהים ההוא, טוב ומטיב הוא, עֹשֶׂה חסד ומהיר צדק, וחלילה לו לְהַשְׁלוֹת נפש זעומה בתקות שוא ותוחלת רמיה! והוא הפליא חסדו לי כאב לבת יחידתו –; כמוך ישבתי גם אני בחדר צלמות אשר רוּחוֹ דֶבֶר וקטב הוא לשֹאפיו, והוא הוציאני משם ויביאני לִנְאוֹת שדה אשר רוח חיים מרחפת שם; כמוך ישבתי בין מְתֵי רֶשע זועמי אֵל, והוא הושיבני בין נדיבים, ישרי לב וצדיקים כמוהו אשר זִקקו את רוחי, טִהרו את לבי והורוני דעת אלהים ובינת אדם –. ורוח איש אלהים ההוא, דִבר בי את כל הדברים אשר דברתי אליך, ומלתו על לשוני, ובהגידי לך כי אחריתך ישגה מאד בשובך מדרכך, לא מלבי בדיתי זאת, רק בשמו הגדתי את דברי, כי ידעתי נאמנה כי בְהִוָדַע לו תולדותיך, אזי יגדיל חסדו גם עמך, כי הוא שומע קול כל שָבֵי פשע ומחיש לעזרתם, והאלהים שלח אותו ארצה לבעבור יאמינו כל יושבי תבל בהשגחתו, ובעיניהם יראו כי עיניו פקוחות על כל דרכי איש –.”

“אלי! אלי!” קראה הזאבה, “מה זה תשמענה אזני? החלום חלמתי בהקיץ? מעודי לא האזינה אזני כדברים האלה! – ומי את איפוא? הלא כה דברי מאז באת הנה: כי מחומר אחר קרצת, ונפש אחרת לך מאשר לנו – אך מדוע את פה אתנו? מדוע הנך כלואה בבית הכלא כאחת מאתנו אחרי אשר מאד נעלית עלינו ואיש אלהים מגן בעדך? הבאת הנה רק לבעבור הפוך משרש כל שרש פורה ראש ולענה ממורשי לבבנו?….”

עוד לא כלתה הזאבה לדבר, והאשה צפורה באה ותקרא להזמירה ללכת אתה אל ימימה ההרווילית, והזאבה נשארה שוממה ונפעמת מנהמת לב מלא תמהון.

––––––––

 

נד: הַזְמִירָה וִימִימָה    🔗

האשה צפורה הביאה את הזמירה אל ימימה, ותאמר: הגבירה הזאת שמעה עדותי כי ישרה וברה אַתְּ ורוחך שֹאפת לאחוז דרך צדיקים, על כן שלחה לקרוא לך הֵנה ולהפליא לך חסדיה הנאמנים."

“רב תודות לך!” אמרה הזמירה אל צפורה, וצפורה יצאה החוצה, וַתִּשָאֵר אך ימימה עם הזמירה בחדר."

“בתי.” אמרה ימימה אל הזמירה, “האשה צפורה דִברה עליך טובות, ומראך הנאוה יעיד גם הוא כי כֵנים דבריה, ועל כן אחלה פניך לגלות לי את סודֵך אשר תעלימי מכל בָאֵי הבית הזה. ואף כי לא לי המשפט, גם אין לי צדקה להמריצך כי תגלי לי צפוניך, אך יען כי יש את נפשי לפדותך מבור השבי ולהמציא לך חַיַת ידך ברוָחה ובכבוד, על כן אֹבֶה לדעת את מי איטיבה? ובמה תבחרי אַתְּ? ומה הן מערכי לבבך? –.”

הזמירה החרישה מספר רגעים, ואחרי כן פתחה פיה באמרי נוֹעַם, ותאמר: “ברוכה אַתְּ לה', גבירה! כי חמלת על בת עוֹנִי כמוני, ולפניך, שָׂרָתִי, לפניך אגיד את כל לבי, וגליתי לך את סודי הכמוס עמדי, אשר נשבעתי להעלימו מהשופטים ומכל אנשי בית משמרתי. אך הבטיחי נא לי לבל תגידי את דברי לשופטי העיר ולבל תגלי סודי לאחד מִבָּאֵי שער הבית הזה.”

“האמיני בי בתי כי אצפין סודך במצפוני לבבי! –.”

“קחי נא, שרתי, תודתי גם ברכתי על חסדך ואמונתך. ולבי יאמר לי כי בידך יְנַחֵם ה' גם את האנשים הצדיקים הנאנחים ונאנקים עלי –.”

"לא אכתר ממך, בתי, כי תֹאַר פניך ותהלוכות לשונך גם חכמת לבך העירו בי פליאה נשגבה…

“איככה אֻסרתי בבית האסורים? האין זאת שרתי?אך בהגלות נגלות סודי אליך, לא תִפָּלֵא עוד זאת בעיניך. ועתה דעי נא שרתי, כי לפני ימים לא כבירים חמל עלי איש צדיק וַיַמְשֵׁנִי ממים הזידונים אשר הָטבעתי בם…”

“מי הוא האיש ההוא?”

“גם אנכי לא אדע.”

“איך לא תדעי לך מי ומה הוא?”

“הוא לא נודע לאיש כי אם על פי צדקותיו וחסדיו הנאמנים, אך את הליכות דרכו ומצעדיו הסתר יסתיר מעיני הרואים –.”

“איפה מצא אותך?”

“בהסיטע.” ענתה הזמירה בלב נשבר, כי אחד מִגָרֵי הסיטע הֵרים ידו וַיַכֵּנִי באשון חֹשֶך, והאיש הצדיק ההוא הצילני מידו, ובכן נודעתי אליו."

“ההוא מבני דלת העם?”

“בפעם הראשונה התחפש כאחד מהם, אך אחרי כן נודע לי כי איש רם ונשא הוא, שוֹעַ ונשוא פנים ומאד נעלה.”

“ומדוע התחפש אז כאחד מבני החשֻכִּים?”

“לא אדע גם אני.”

“אך מה שֵם האיש המסתתר ההוא כי תדעי?”

“רודאלף שמו – ולפני שמש ינון השם הנכבד הזה! – וזולת זה לא ידעתיו גם לא אדע אֲכַנֶה אותו, וגם בכפר אשר הושיבני בו, לא נודע הוא רק בשֵם רודאלף לבד.”

“העודנו צעיר לימים?”

“כן, שרתי, הוא עוד מלא עלומים, ותארו כתֹאר מלאך ה' צבאות.”

לדברים האלה שֻׁנוּ פני ימימה, וקול בקרבה קרא כי רודאלף זה הוא הנשיא הגדול השליט לבדו בגעראלשטיין, ואף כי לא האמינה כי הוא יַשַח לעפר נפשו להתרועע לנערה בזוית עָם המתגוללת ברפש וטיט הסיטע, בכל זאת לא יָכלה מַלט נפשה מהרעיון המתרוצץ בקרבה וקורא “כי הוא זה”, ומה גם כי פעמים רבות החפיאה עליו שרה אֲחוֹת תָּם דברי בלע כי הוא רועֶה בָּנוֹת שׁוֹבָבוֹת ורודף אהבים – ויותר מזה הֵעִיר יְפִי מראה הזמירה, שֶפֶק גם חֶשֶׂד על רודאלף – ונפש ימימה היתה כבר קשורה בנפש רודאלף אף כי בכל מאמצי כֹחָהּ התאמצה לְכַבות את יקוד האהבה בלבה ולהשקיע שביב אִשָׁהּ, ועל כן חרה לה בלי רצונה על הזמירה ותקנא בה… אך עד ארגיעה הרגיעה את מורשי לבבה ותוסף דַבֵּר ברוח חן אל הזמירה ותאמר: דבריך אלה יוסיפו עוד פליאה דעת איככה אֻסרת פֹה אחרי היותך תחת הֶחָסות בצֵל רודאלף? ומדוע עזבת את הכפר אשר הושיבך הוא בתוכו ואשר היית שם מאֻשרה? גם על מה זה נשבעת להטמין את כל הדברים האלה בחֻבך? הודיעיני נא, בתי, כל אלה!"

“דעי נא, שרתי, כי גֻנוֹב גֻנבתי מהכפר אשר הושיבני בו זה האיש רודאלף – כי לפני ימים אחדים בלכתי לעת ערב לְבַקֵר את כהן הכפר ההוא, התנפלה עלי אשה רעה אשר הִפליאה את מַכּוֹתַי בימי ילדותי, גם איש מרצח חָבֵר לאשה מבישה ההיא, אשר אָרבו לי במארב הדרך, ויתפשוני בכף וישימו מחסום לפי ויסחבוני וישליכוני בעגלה….”

“ומדוע עשו זאת?”

“גם אנכי לא אדע, אך לפי דעי עשו כן בפקֻדת אנשי זרוע ועשירי עָם.”

ומה היתה אחרית הדבר?"

"כמעט אשר נסעה העגלה שלשה צעדים, קראה האשה הרעה ההיא הנקראת בשם לילית ותאמר: “עתה אשחית את פני הזמירה ברעל הפֿיטריאל אשר בצלחתי! אשחית פניה ונִבַּלתיה והיתה רק נְמִבְזָה…”

“נורא הדבר! לבי עלי דוי! ומי הִצילך מידה לבל תשחית פניך?”

“האיש המרצח ההוא חֲבֵרָהּ, איש עִוֵר ושמו מורה.”

“המרצח ההוא היה מָגֵן בעדך?”

“כן הדבר, הוא הצילני בפעם ההיא וגם אחרי כן הצילני מידה. וכראות האשה כי הוא מֵשיב אחור ימינה, התעברה מאד ותהי מריבה ביניהם, אך הוא הכביד ידו אליה עד כי השליך את הצנצנת עם הרעל מהעגלה ארצה. והלילה ההוא היה ליל אפל ועלטה, והעגלה נסעה כשתי שעות, ואחרי כן עמדה על בקעת ס”ט דעניש ושם חכה עליהם איש רם קומה רוכב על סוס אביר. “התפשתם את הנערה?” שאל הפרש. “תפשנוה!” ענתה לילית ואפה בוער בה על אשר לא יכלה להשחית את פני ולהבזות צלמי, ותוסף לדבר: “אם יש את נפשך להגות את הנערה מארח החיים, כי עתה אניח אותה פה ארצה ואעביר את גלגלי העגלה על ראשה עד כי תרץ גלגלתה – וכל הרואה יאמין כי היא נפלה מהעגלה באשון חשך –.”

“הה פלצות בעתתני!” קראה ימימה.

ולילית המרצחת עשתה את הרֶצח הזה לולי עָצר אותה הפרש מהפיק את זממה, באמרו: “לא אחפוץ במות הנערה כי אם בִּכְלוֹא אותה שני חדשים בבית כלא אשר לא תוכל גם לשלוח מכתב לכל אדם.” אז יעצה לילית להביאני אל בית איש בליעל אשר שמו חֲמוץ-זְרוֹעַ, ואשר לו בית מרזח בִשְדֵה אֵלִיָה, ובבית ההוא חדרים נסתרים בתחתיות ארץ, ושם אֵאָסֵר שני חדשים. עצתה מצאה חן בעיני הפרש, ואותי הבטיח להיטיב לי בצאתי מבית כלאי, וללילית נתן כסף רב, ויבטיח אותה להרבות לה עוד כסף אחרי אשר יוציאני לחפשי מבית חמוץ-זרוע, ואחרי כן רכב על סוסו וַיֵעָלֵם כרגע. ובטרם הובאתי פאריזה, אמר המורה אל לילית: אַתְּ תחפצי להושיב את הנערה במערת חמוץ-זרוע, האם לא תדעי לך כי המערה ההיא נשענת על שפת נהר זיינע ובימי החורף היא מלאה מים? –." “ידעתי זאת”, ענתה לילית, “ונפשי אִוְתָה לְלַמֵד את הזמירה לשחות במים”.

“אך מה עשית להאשה המרצחת ההיא כי חָפצה להמיתך?”

“אני לא עשיתי לה מאומה, חי ה'! והיא צמֵאה לְדָמִי מימי יַלדותי! –.”

"המורה השיב לה אמָריו: “אני לא אניח להטביע את הזמירה במים, גם לא אעזבנה בידך להביא אותה לבית חמוץ-זרוע.”

“ולילית השתוממה על דבריו כאשר השתוממתי גם אני וחמתה בערה בה כאש חמָסים וַתִּשָבַע להביאני ביתה חמוץ-זרוע על אפו ועל חמתו. אך המורה נתן עליה בקולו: “אני לא אתנך לנגוע בהזמירה אף אם תתאמצי בכל מאמצי כחך – הנה היא לוּטָה פה בשמיכה על זרועותי, ואם תגשי אליה אַחַנֵק אותך בידי –.” “אך מה נעשה לה?” שאלה לילית בשצף קצף, “אנה נחביאנה שני חדשים? –.” “אני אביא לך עצה הלום”. ענה המורה, “אנחנו נלך אל שְׂדֵה אֵלִיָה, והעגלה תעמוד ברחוק על יד בית משמר, וְאַתְּ תלכי ותקראי את חמוץ הזרוע ותביאהו הנה, והוא יקח את הנערה ויוליכנה אל בית המשמר ההוא וְיַגֵד לשר הבית כי הזמירה היא מבנות הסיטע אשר התהלכה בלילה סביבות ביתו, וְאַתְּ יודעת כי עלמה שובבה המשרכת דרכיה בשדות אליה גם ביום, משפטה לְהֵאָסֵר שלשה חדשים, ומה גם כי שֵם הזמירה רשום הוא בכתב השופטים בין בנות בליעל, ובכן תֵּאָסֵר הזמירה בבית ס”ט לאצארוס, ושם תהי שמורה ועצורה כבבית חמוץ-זרוע –.”

“אך הזמירה תמאן להֵאסר”, אמרה לילית, “וגם בהֵעָצרה בבית האֵסור, תספר כי אנחנו גְנַבְנוּהָ ותגיד את כל מעשינו, גם תכתוב לאיש חסדה את כל אשר נעשה לה ותגל לו את תעלומותינו – לְרַע לנו! –.”

“אל תיראי!” ענה המורה, “הזמירה תלך ברצונה לבית האסורים, גם תִּשָׁבַע לנו לבל תגיד כל ימי שבתה בס”ט לאצארוס וגם אחרי צאתה לחפשי מכל אשר עוֹלַלְנוּ לה. והיא תעשה זאת גם תָּקִים את שבועתה למעני אשר הצלתיה מידך לבל תשחיתי פניה ולבל תטביענה במערת חמוץ-הזרוע; ואם תפיר את שבועתה, אזי נצית אש בבית שדה אשר בכפר בוקעפֿאַל וְנַגִיר על ידי חרב את כל אנשי הבית ההוא –. כֹּה דבר המורה ויפן אלי ויאמר: “הִשָבעי נא, זמירה! לבל תגידי את אשר עשינו לך, ואז תחיי ולא תשבי במשמר רק שלשה חדשים, ואם תְּמָאני, אסגירך ביד לילית והיא תביאך אל מערת חמוץ-זרוע להטביעך שם במים, הִשָבעי נא! ואני ידעתי כי לא תחללי את שבועתך, כי עלמה ישרה אַתְּ.”

“וְאתְּ נשבעת?” שאלה ימימה. “נשבעתי”, ענתה הזמירה, “כי יראתי על נפשי – ולוּ מַתִּי בחרב או בחֶנק בידי לילית, כי אז בחרתי במות, אך לָמות במים יראתי יראה עזה ממות….”

"אוי לי! קראה ימימה, “צר לי עליך, בתי! וצרות נגעו אל נפשי. אך ספרי נא לי אחרית הדבר.” “אחרית הדבר כי אחרי הִשָבְעִי הלכה לילית ותביא את חמוץ הזרוע, והוא הביאני אל חצר המטרה באָמרו כי אנכי משרכת דרכי סביבות ביתו, ומחצר המטרה הובאתי הֵנה. ואני הקימותי את שבועתי ולא הודעתי לאיש את סודי, ואף כי המורה עזר לרעה לגנוב אותי מבית תענוגי, אך הוא הצילני פעמַיִם מיד לילית, וחלילה לי להיות מְנַכֶּרֶת טובה, והחשיתי עד כֹה. אמנם את פניך גברתי אחלה כי תעשי עמדי חסד ותכתבי אל הגבירה נעמי אשר בכפר בוקעפֿאַל כי עודני חיה ולבל תֵּעָצֵב בגללי. אך אל תגלי לה את מקום שִבתי כי אנכי נשבעתי לבלתי הודיע לאיש את הדבר הזה –.”

“אל תיראי, בתי, כי אנכי אדבר טוב עליך באזני שר בית האסורים, וביום המחרת תצאי לחפשי ותשובי אל בוקעפֿאַל מבלי אשר תפירי את שבועתך, ושם תתיעצי ותמתיקי סוד עם אנשי חסד על צפונותיך –.”

“הה גברתי! גדול עד שמים חסדך, ומדוע מצאתי חן בעיניך להפליא לי חסד אלהים כזה? ומה כחִי כי איַחל להשיב לך כעל תגמוליך עלי?”

“אם תוסיפי אֹמֶץ ביראת שדי ותלכי במעגלי צדק, בזה תשלמי גמולי.”

וברגע ההוא שבה האשה צפורה החדרה, ותאמר: צר לי מאד, שרתי, לבהלך בשמועה רעה – אך הנה הערצאג לוצעניי מחכה עליך בחצר והוא יגיד לך…."

“אי שמים! מה נהיתה?” צעקה ימימה ההרווילית.

“לא ידעתי, שרתי! אך ההערצאג הגיד לי כי בשורה לא טובה בפיו –.”

"אויה נא לי! הנה נפשי מגדת לי כי רעה נוראה נהיתה בביתי – איה ההערצאָג? איהו?

“הנהו בחצר.” ענתה צפורה, וימימה הרימה קול בּוֹכִים ותרד אל ההערצאג פֿאָן לוצעניי.

––––––––

 

נה: קַבְּרִיוֹן - פִּיפִּילֶט    🔗

ביום ההוא אשר טרף השר פֿאָן הארווילע את נפשו בכפו, ישב פיפילעט השׁוֹעֵר בחדרו על מושב הקיר כפעם בפעם וַיִתפור נעלות בָּלוֹת, וכל רעיוניו נבוכים על הליכות קאבריון הַצַיָר. לבו ישתומם בקרבו על מה זה ירדפהו האיש הזה בלי חשך ויציקהו בלי הפוגה? כי לא האמין בדברי נְוַת ביתו אשר גזרה אֹמֶר כי אך מְשַחֵק הוא וְלָצוֹן חמד לו, ודמיונו הנמרץ הִמריצהו להאמין כי שוחה עמוקה יכרה קאבריון לנפשו, ובמסתרים הוא אורב לו עם אָרבות ידיו וחֶבר זרים ארורים. והנה בשבתו בדד בחדרו וחושב מחשבות רבות על אֹדות החידה הזאת, שמע פתאֹם קול גדול קורא מֵעֲלִיַת הבית לאמר: “פיפילעט! פיפילעט! מַהרה נא וַעֲלֵה הֵנה כי אשתך התעלפה פתאֹם ואין מושיע לה! –.” הקריאה הזאת הֵעירה אותו מתרדֵמתו, וימהר ויעל על המדרגה, וחפזו שכח לנעול את דלת חדרו, ויהי אך יצא יצא מפתח הבית, ואיש אחד הִתחמק ויבוא החדרה, ויקח את הפטיש אשר על השֻלחן ויקפוץ על מִטַת פיפילעט וַיְחַזֵק במסמרות גליון גדול אל הקיר נוכח המטה, וימהר ויצא החוצה, וברגע ההוא זכר פיפילעט כי לא נָעַל את דלת חדרו, וירד ויסגור את הדלת וְנָעַל ואת המפתח לקח אתו, ולא האמין גם לא עלה על לבו כי ברגע קטן כזה היה איש בביתו ויצא. ויהי בשובו לעלות צעדים אחדים על המדרגה, והנה קול אשתו קורא אליו מהחצר מתחת, וישתומם למשמע אזניו וירד מהמדרגה, ואשתו שאלתהו. “איפה היית? מדוע נעלת את הבית?” “הַאַתְּ היא זאת?” שאל פיפילעט בתמהון לבב. “ומי זה אני אם לא אני? האינך רואה? – מה זה תביט בי כאיש נפעם?–.” “אם כן הדבר”, קרא פיפילעט, “אם כן הדבר הֵתֶל בי האיש בקראו אלי: הנה אשתך התעלפה בעלית הבית! – הוי, לבי יאמר לי כי שודדי יום חברי קאבריון פורשים שחת רשתם ליד מעגלי –.” “מה החלום הזה אשר תחלום? – תנה לי המפתח – ומדוע יצאת החוצה? זה מעט שַבתי מבית הדוהר אשר הבאתי שם את מלתחת צאֶזאַר בראדאמאנטי הנוסע למקום פלוני אלמוני ורק הוא לבדו בלי הפִּסֵחַ הקטן לבל יְגַלֶה סודו –.” ובדברה לקחה את המפתח מיד בעלה ותפתח את הדלת ותבוא הבית, ופיפילעט בא אחריה ויתנפל על כסאו וידבר רְתֵת: לבי ינַבא לי כי רעה גדולה נהיתה בבית – הוי, איך תרעדנה כל עצמותי! –." “עד אָן תצמיד לשונך הבל וריק?” אמרה אליו האשה, “מה זה היה לך? ממי תירא? ממי תפחד?” “הה” קרא הבעל, “נפשי מתעלפת בקרבי!” “למה זה? ועל מה זה?” הוסיפה האשה לשאול, “ההנך משֻגע ורוח רעה מבעתך? או אולי צלם דמות קאבריון יוסיף עוד להרגיזך ולהמיט עליך בלהות צלמות? –.”

הדברים האלה אך יצא יצאו מפיה, והנה חָזון מוּזָר ומבהיל נראה בבית, כי בנשוא פיפילעט את עיניו על הקיר אשר נוֹכַח פניו ממעל לְהַמִטָה, ראה עַיִן בעין את צלם דמות קאבריון עם כּוֹבָעו הגדול וּזְקָנו הארוך ועיניו המפיצות שביבי אש ומפיקות שחוק ומהתלות. רגעים אחדים האמין פיפילעט כי אך חלום חזיון לילה הוא, אך כרגע נוֹכַח כי במַראה ולא בחלום תראינה עיניו את צלם דמות קאבריון, ומה נורא מראהו! גְוִיָתוֹ לא תֵרָאֶה בלתי אם ראשו לבד – ואז התנפל פיפילעט מעל הכסא אחורנית, ומקירות לבו התפרצה הֶמְיָה איומה עד כי נבהלה גם אשתו ותשא עיניה על הקיר ופלצות בעתה גם אותה ותסוב אחור ותזעק: “קאבריון!” “כן”, נהק פיפילעט בחרדת-מָוֶת, “קאבריון! הה….” ויעצם עיניו וַיֵאָלם. בראותנו איך השתוממו פיפילעט ואשתו על תמונת פני קאבריון אשר תלה הוא בידיו על קיר הבית ברגע אשר יצא פיפילעט מביתו, נדע ונבין איך שִׂכֵּל הַצַיָר הזה את ידו לְתָאֵר על הגליון את צלם תמונת פניו, עד כי נדמה כמו חי כמו צופה ומביט ושפתיו נָעוֹת. אחרי עבור הבהלה הראשונה, הרהיבה אשת פיפילעט בנפשה עוז ותעל על המטה וַתַּסע בחזקה את הגליון מהקיר עם תבנית קאבריון. אך פיפילעט יושב עוד משומם ונִדהם ולבו מֵת בקרבו. “פקח נא עיניך, אישי!” קראה האשה בעליצות לב וברוח גבורה, “ראה נא! לא קאבריון הוא! לא עצמו ובשרו, רק צלמו הנבזה הוא המשוח בששר על הגליון – ראה נא איך ארמסנו ברגלי!” ובדברה כן השליכה את התבנית ארצה וַתִּרמסנה ברגליה, ותצהיל קולה ותקרא: “מי יתן ורמסתי כֹּה ברגלי את קאבריון החי! ואחרי כן הֵרימה את התבנית מהארץ ותזעק: הביטה נא וראה איך הֶעמיק שִׁחֵת עוד המשחית הזה! הנה פֹה בְּשוּלֵי התבנית כתב ביד רוֹצַחַת כדברים האלה: “מנחת זכרון זאת, מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט.” הה, כן נוֹעַז קאבריון לכתוב פה בששר אדום!”

“מאת אוהבו ואהובו –” מזכרת אהבת עולם –" נָהם פיפילעט בדומיה וישא מרום עיניו ויאנח במגנת לב וַיִדוֹם. “אך איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת?” שאלה האשה בבהלה, “לפני צאתי מהבית לא היה עוד פֹּה הצלם הנבזה הזה, ובידך היה המפתח מרגע אשר יצאת החוצה ועד כֹּה, ומי הביא הסמל הזה בבית סגור על מסגר? – האם הבאתו אתה הביתה? –.” לדברים האלה קפץ פיפילעט וַיִתַּר ממקומו, ובשממון ותמהון לטש עיניו וַיִנְהַם בשצף קצף על אשתו: “האנכי אעמיד את צלם מְרַצְחִי בחדר מושבי? את צלם הַשֵׁד הארור אשר יְחִתֵּנִי בחלום ובהקיץ! התאמיני כי הֻכֵּיתִי בשגעון? אי לך סכָלה ונְבָלָה!! –.” זקן וכסיל!" קראה האשה, “אנכי דמיתי כי נחה עליך חכמה וְכָרַתָּ ברית שלום עם קאבריון למען חייך ולהרגיע את נפשך –.” האנכי אכרות ברית עם קאבריון? הוי שמים! –." “גם עתה אאמין כי הָשְלַמְתָּ לו, והוא נתן לך את תבניתו למזכרת אהבת עולם – וזולת זה לא אוכל הבין איך הובא הגליון הֵנה – אל נא תכחד ממני אם עשית שלום עם קאבריון!” “התִקְפְּצי פיך?” נתן עליה פיפילעט בקולו ויחרוק בשִניו וירקע ברגליו בזעם וקצף גדול. “ובכל זאת” אמרה האשה, “אגזר אֹמֶר כי רק אתה תָלית את צלם קאבריון על הקיר, אתה – ולא אחר! –.” “אֵי שמים! תאלמנה שפתי שקר!” צעק פיפילעט. “אך מי עשה זאת אם לא אתה?” שאלה האשה בלזות שפתים דולקים. “מי? אַתְּ! אַתְּ אשה מבישה! –.” “אנכי? –.” “אַתְּ, אַתְ!!” צעק פיפילעט כמשתגע, ובלתך לא היתה נפש חיה בבית –. “דום זקן וכסיל…” “בצדק אשפוט כי אַתְּ עשית זאת אם אין את נפשי להאמין כי יד השטן עשתה בדבר הזה. כי אנכי סגרתי את הדלת ונָעלתי בצאתי החוצה והמפתח היה בידי. ומי זה עלה מתחתיות ארץ לתלות את הסמל הזה על הקיר? אוי לי! לבי יצעק בקרבי ויקרא כי חרשי משחית חוֹרְשִׁים עלי רעה, והם בעלי ברית קאבריון הארור – ואין מפלט לי משחיתותם בלתי אם הֶחָסוּת בְּצֵל שופטי צדק – ומהֻלל שֵׁם ה' כי יֶשנם עוד שופטים בארץ צרפת!” ובדברו צָעד בחָפזה אל פתח הבית. “אנה תלך, זקן!” שאל האשה. “אל שר בית המשפט לשפוך לפניו מְרִי שיחי ולהראותו את התבנית הזאת לְעֵד כי הַזֵד ההוא מתנכל לצודד נפשי חנם –.” אך מה תאמר ומה תדבר באזני השר? –.“”מה אומר? אומר כי אויבי בנפשי התנכל בערמת זדונו וַיָבֵא תועבה אל ביתי – תני לי את התבנית – תני – אך הפכי את פניה לבל אראה את תמונת מרצחי! היוכל הָרוּצֵחַ הזה לכחש את מעשהו אחרי אשר כָתב בידו את הדברים הרעים והמרים האלה: מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט – הה לנצח ירדפני הַזֵד הארור ההוא, לנצח! ועד רדתי אָבֵל שאולה אהי אך נגוע ומֻרדף שבע רוגֶז ושבע נדודים כל הימים, וגם בלילה לא יָנוח לבי ועורקי לא ישכבון מבלהות פני הבליעל הזה – ומי יודע אם גם ברגע הזה איננו עומד תחת כָּתלנו ומציץ מן החרכים? – אַיֶכָּה רשע עריץ?! ההִנך פֹּה עמנו?" צעק פיפילעט בחֵמה שפוכה ויפן כֹּה וָכֹה. “הִנֵנִי!” ענה קאבריון בקולו הנודע לפיפילעט, “הנני ידידי ואוהבי לנצח! הנני!” וקולו נִדמה כי הולך הוא מחדר פיפילעט, כי קאבריון ידע מלאכת בעלי אוב³, ואף כי עמד אחורי הדלת והמזוזה, נדמה קולו כמהלך מחדר פיפילעט (כדרך בעלי מלאכת הזאת). אחרי הדברים האלה מִהַר קאבריון וילך לדרכו וַיוסֶף עוד להחלות את לב פיפילעט מַחלה נִצחת כאשר נספר בזה. ואשת פיפילעט התחזקה גם הפעם ותחַפּש בכל פִּנוֹת הבית את קאבריון ולא מְצָאתהו. אך פיפילעט נִבהל עד מאד וַיִפּוֹל ארצה ויתעלף. “אין זאת”, קראה האשה, “כי אם עמד קאבריון אחורי הדלת! אך סוף סוף לא יִמָלֵט מידי ואודיע אותו כֹּחַ מְטַאטאי –.”

ופיפילעט אך התעורר מִתַּרדֵמת המות ויקם על רגליו, והנה שפרה סוֹכֶנֶת בית יעקב פֿערראַנד באה הביתה. “ברוכה אַתְּ גבירה!” אמרה אשת פיפילעט אליה וַתַּסְתֵּר בחָזקה את מבוכתה, “מה שאֵלתך, שפרה גברתי? –.” “ראש דבר,” ענתה הסוכנת, “ראש דבר, הבינני נא פֵשֶר דְבַר הַשֶלֶט⁴ התלוי על פתח ביתך מבחוץ.” “חֵי נפשי, גבירה! כי לא ידעתי שמץ דבר מֶנהו –.” “איך לא תדעי לך ועל פתח ביתך מתנוסס שֶלֶט שחור וכתוב עליו בששר אדום כדברים האלה: פיפילעט וקאבריון עֹשִׂים מִקנה וקנין בידידות ואהבה ובמרכולות שונות, והקונים יסורו אל בית השׁוֹעֵר וימצאו את חשק לבבם –.” “אֵי שמים! צעקה אשת פיפילעט, “דברים כאלה כתובים על פתח ביתי! השמעת אַלבערט?” אמרה אל אישה, והוא הוציא אֶנקת שֶבֶר מחדרי לבבו ויהי כַּהֲלוּם רעם. “הוי! היתכן כי דברים כאלה כתובים על פתח ביתי?” הוסיפה אשת פיפילעט דבר כאשה נואשה. “אם לא תאמיני לי,” אמרה שפרה אליה, “צאי החוצה ועיניך תראינה זאת. ואני בקראי את הדברים ההם, שחקתי בקרבי, ואמרתי בלבי: מה רב הלעג הלזה? פיפילעט התופר נְעָלות בָּלוֹת ומטֻלאות, עֹשֶׂה מקנה וקנין! ובמה? בידידות ואהבים! הלא כל עובר יצחק וילעג על זה! – אך ראי נא, הנה אישך חושב להתעלף….” והאשה מִהרה ותחזק בידה את בעלה לבל יתנפל ארצה, כי המעשה הרע הזה מעשה השלט, הלמהוּ וַיַכֵּהוּ חרם עד כי עֲזָבוֹ כֹּחו, אך אשתו מהרה ותסמכהו באשיש ענבים ותפקחנה עיניו. וכמעט אשר שב רוחו אליו, והנה איש לבוש מחלצות ונשוא פנים בא הבית, ויאמר: “הבינני נא אדוני פתרון הדברים הכתובים על פתח ביתך לאמר: פיפילעט וקאבריון עושים מקנה וקנין בידידות ואהבים….” “פֵּשֶׁר הדבר”, ענהו פיפילעט בקול רעם, “פשר הדבר כי קאבריון איש דמים ומרמה הוא! מקול רעם זה נסוג האיש אחור, ופיפילעט רדף אחריו בפני להבים ובעינים נוצצות וקורא בשצף קצף: “דָבר אין לי עם קאבריון, ואני שנאתיו תכלית שנאה!” ואשתו מִלאה את דבריו ותקרא אל האיש: “צֵא, צא איש הדמים! ואם תוסיף לבוא הֵנה וטִאטאתיך במטאטאי!” “היש בי אשם?” אמר האיש בנחת, “היש בי אשם כי תלית שלט כזה על פתח עינים? ומדוע תגדפו אותי חִנָם?” “יען כי זקן וכסיל שִכּוֹר אתה!” ענהו פיפילעט בזעף אף. “הוי נבל!” דִבֵּר האיש קשות, “אם ככה אתה עושה לכל עובר, אלכה ואגישה משפטך עד שופטי העיר.” ויפן וילך בחרות אפו. “אויה!” קרא פיפילעט בקול בּוֹכִים, “אויה! חיי לשאול הגיעו, קרב קִצִי ואין מִקְוֶה! הִנֵך רואה כי שמי מְנֹאָץ בפתח עינים לעיני כל הולכי דרך, וכל הרואה יאמין כי באמת אני ידיד קאבריון ואוהבו לנצח – אך אני אשים קץ לעניי ומרורי ונודי – אחד מאתנו ילך לאבדון, אני או הוא!” ובדברו התאזר עוז ויקח את תבנית קאבריון בידו ויאמר: אלכה לי עם הצלם הנבזה הזה אל שר בית המשפט, וגם את השלט הארור אקח אתי, וְאֶתנפל לפני השר ואריד בשיחי: הצילני נא אדוני מיד קאבריון הבליעל! חוסה, חמול, רחם נא על ימי שֵיבָתִי וּנְקוֹם נא את נקמתי מיד הרשע העריץ הזה! –.” היטבת דַבֵּר, אישי. לך, רוץ, עוּשה, חושה ועשה אל תאחר! –.” “הנני הולך – ואם גם השר לא יעשה משפטי ודיני, אעזבה את ארץ צרפת ואת פאריז קרית משושי, וארחיק נדוד לנוע על ערים זרים.” וברגע ההוא התפרץ ויצא מביתו בחֵמה עזה ובקצף גדול.

––––––––

 

נו: צִלָּה    🔗

ואשת פיפילעט סִפרה לשפרה את אשר עולל קאבריון לבעלה, ושפרה אחרי שפכה את חמתה על עלילות רשע כאלה, שאלה את פי אשת הַשׁוֹעֵר: “מה זה היה להאדון בראדאמאנטי? אמש שלחתי אליו מכתב, והוא לא ענני, והיום הלכתי אליו ולא מצאתיו, ולי דבר נחוּץ מאד אליו, ומי יודע מתי ישוב לביתו? –.” “הוא הגיד לי כי היום לעת ערב ישוב לביתו בשעה הששית או השביעית, ואם תבוא אשה כבודה ותשאל לשמו, אזי אומר אליה לחכות עליו מעט קט. על כן שובי נא הֵנה לעת ערב ותמצאהו בביתו.” כּה דִברה אשת הַשׁוֹעֵר ותצחק בקרבה בידעה כי בעוד שעה יהיה בראדאמאנטי במסלה העולה נוֹרְמַנְדִיאָה – “אם כן אשובה הנה לעת ערב”, אמרה שפרה ברוח נבוכה, “אמנם”, הוסיפה עוד דַבֵּר, “גם אליך אשה כבודה דָבָר לי: הלא ידעת איך הובישה בָּשמת בת מארעל ותעש תועבה גדולה בבית האדון יעקב פֿערראַנד – ועל כן אבקשך אולי תדעי עלמה ישרה אשר תאבה לשרת בבית פֿערראַנד, כי אז תואילי נא להביאה אל בית אדוני, ותבטיחי לה כי ייטב לה מאד בבית אדון חם וישר עשיר ונדיב לב כפֿערראַנד, ואם בָּשמת עִוְתָה דרכה ותעש נבָלה, לא באדוני האשם, כאשר יתנו עדיהם כל יודעיו, אך אדוני לא יאבה לאסוף אל ביתו רק עלמה יתומה אשר גם אח גם אחות וגם קרוב וגואל אין לה בעיר הזאת לבל יהִי לה כסות עינים לפזר דרכיה ברחובות קריה ולהתודע לבנים שובבים כבשמת, רק תשב בית כל הימים ולא תבוא לְמַסָה – ואף גם זאת כי בהיותה יתומה עזובה, תֵּחָשֵׁב עוד לאדוני לצדקה בגַדלו אותה בביתו ובהיטיבו עִמה – ואל תתמהי על החֵפץ הזה, כי בשמת מֵררה את חיי אדוני בנַבלותה עד כי לא יחפוץ עוד לקחת אָמה לביתו כי אם באופן הזה אשר הודעתיך. עתה אלכה לי ואשובה לעת ערב הֵנה, כי גם להאשה בריאה שיח ושיג לי –.” “לכי לשלום!” אמרה אליה אשת השֹׁעֵר. ובצאת שפרה החוצה, בָזה לה לָעגה לה אשת השׁוֹעֵר, אחריה ראש הגיעה נְוַת בית פיפילעט ותאמר: הידוע לא אדע כי עלמה ישרה וברה היא בשמת? ורק בערמה נתתי לה צדק למען דעת את אשר בלב הסוֹכנת המרשעת הזאת –. אפס מה לה ולצאֶזאר בראדאמאנטי? מה חפצה בביתו? ומדוע לא יחפוץ הוא לראותה ובָרוֹחַ יברח מפניה בטרם שובו מִנוֹרְמַנְדִיָא? ואני כִזבתי לה באמרי אליה כי הוא מחכה לה בערב הזה – הן אמנם כי הוא צִוַנִי להגיד לאשה כבודה בבואה הֵנה כי תחכה עליו, אך הגיד לי כי עוד מעט תבוא האשה ההיא פֹּה, והיא היתה בזה גם אתמול ונפשי אִוְתָה לדעת מי היא האשה – האח! הנה הערמתי עצה ומזמה לדעת את שם האשה ההיא, ואקו כי חפצי יצלח בידי – אך מי בא הביתה? “האתה הוא רודאלף אדוני? ברוך בואך!” ורודאלף אשר לא ידע עוד כי השר הארווילע טרף נפשו בכפו, בא לבית השער בפנים צוהלים כמשפטו תמיד, וישאל את פי האשה: אם העלמה יונת-צחוק בביתה. “היא יושבת תמיד בביתה לעשות את מלאכתה ביד חרוצה,” ענתה האשה. “ומה שלום רחל אשת מארעל?” הוסיף רודאלף לשאול. “היא שבה מעט לאיתנה! גם טוב לה עתה מאז בשבתה בבית רחב ידים ושוכבת על מטה מֻצעת, והרופא הכושי אשר שלחת אליה, הֶעלה לה ארֻכה. אך עוד היא מְיַללת על משכבה על בעלה המשֻגע ועל שֶבֶר בשמת בתה. ודע לך אדוני, כי זה מעט היתה בביתי האשה שפרה סוֹכנת בית יעקב פֿערראַנד, ושפכה בוז וקלון על בשמת, ולא ידעה בֹּשֶת לבַקש אותי כי אתן לה עלמה אחרת לשרת בבית אדוניה. ומה רבה רעת אדוניה! הוא חפץ כי העלמה אשר תשרתהו תהי יתומה וגם אח ואחות קרוב וגואל לא יהיו לה בפאריז. הידעת למה יחפוץ כן? הוא יגזור אֹמֶר כי לבעבור תֵּשב העלמה בביתו תמיד ולא תמצא תֹּאֲנָה לְפַזֵר דכיה לנערים שובבים, רק בעבור זה תהי הָאָמָה יתומה עזובה. אך אני ידעתי כי שקר תרמיתה! ורק לבעבור עֲשֹׁק שְׂכָרָהּ ולבעבור העביד אותה בפרך ולהתעמר בה מבלי יְרָא פן יקומו אבותיה וקרוביה להושיע לה, רק בגלל זאת הוא מְבַקש יתומה עזובה לשרת אותו –.” “כן דברת!” אמר רודאלף אליה, וישקע במצולות רעיוניו רגעים אחדים, ואחרי כן אמר פתאם אל האשה: “היש את נפשך לעשות אתי ברכה?.” יש ויש אדוני! הטרם תדע כי למענך אבוא באש ובמים? –." “שמעי נא גבירה! זה מעט באה עלמה יתומה מארץ אשכנז, והיא שְׁאֵרַת בשרי, לבקש לה שֵרוּת בבית איש עשיר, ואם תאבי להביאה ביתה יעקב פֿערראַנד, כי אז תעשי עמדי חסד –.” “מה זה תדבר, אדוני?! היש את לבבך לאסור את שׁאֵרת בשרך בזקים וּלְתִתָּה לפני ארי טורף כפֿערראַנד?.” “בבית יעקב לא תהי שארת בשרי רעֵבה ללחם, ואם יתעמר בה, אז תלך מאתו – אך לעת כזאת נִלחצתי לפָרק עֻלָהּ מעל צוארי כי לא אוכל לכלכל אותה אף יום אחד –.” “אם לטובה תֵּחָשֵׁב זאת לך אדוני, עָשׂה אעשה גם יָכוֹל אוכל – והאדון פֿערראַנד אף כי הוא כֵלַי, אכזר ואביר לב, בכל זאת הוא יְרֵא שמים ומַרבה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ואנשי קֹדש הם בני ביתו, ולא בנקל תשטה גם עלמה שובבה כל ימי שִבתה בביתו, ורק בשמת… נִפלאת היא בעיני מה זה היה לה? –.” “עוד דבר סתר לי על אֹדות העלמה ההיא – כי היא עָוְתָה פעם אחת את דרכה בהיותה בארץ אשכנז בבית דודי; כי בן דודי זה הִתעה אותה מדרך הישרה – וּבְהִוָדַע הדבר לדודי גרש אותה מביתו, אך בנו ברח מבית אביו וְדָבַק בה ויבוא אִתָּהּ פאריזה – ואחרי תוֹם הכסף מצלחתו, נפקחו עיניו וַיִוָדַע לו סִכלותו, ויבוא אלי, ואני נתתי לו צֵדה לדרך לשוב אל בית אבותיו והבטחתיו להמציא חַיַת יד להעלמה אהובתו. אפס כי כבד עלי הדבר לתת להעלמה מקום בבית איש שוֹע, יען כי נכריה היא בזה ואין מכיר לה, וגם אנכי גֵר בעיר הזאת, ורק אַתְּ תוכלי להושיע לה אם אמר תאמרי להאשה שפרה כי העלמה ההיא בת אחותך היא מארץ אשכנז, ונפשך אִוְתָה להביאנה בית יעקב. ואני אשר ידעתי כי העלמה ההיא אשר שְמָהּ צִלָה, עלמה ישרה היא, ורק על פי נער שובב השתובבה פעם אחת בימי חייה, על כן אֹבֶה להביא אותה בית איש תם וירא אלהים כיעקב פֿערראַנד, יען כי נפשי יודעת כי בביתו תתהלך העלמה במעגלי צדק ותהי יִשְרַת דרך. ואם אשה כבודה כמוך תעיד עליה כי תמימת דרך היא, תאמין בך שפרה תחת אשר עֵדוּתִי לא לעזר ולא להועיל תהי יען כי מוּזָר אנכי פֹה –.” “טוב הדבר” ענתה אשת השׁוֹעֵר, “אני אעשה ככל אשר צויתני –”. “ואני אשקול לך מאה שקלי פֿראנק אם חפצי יצלח בידך –.” “חלילה לי מקחת מידך כסף…” “אם תהי העלמה בביתי אך שְׁבֻעַיִם, אזי אזיל עליה כסף מִשְנֶה…” “אם כן הדבר אקח מידך את הכסף, והעלמה תבוא ביתה יעקב על פי בקשתי…. אך ראה נא, הנה עגלה באה – ואל נכון באה בעגלה האשה אשר היתה גם אתמול בבית בראדאמאנטי ואני לא יכולתי לראות את פניה – אך עתה אערים מזִמה ואתבונן בה – פקח נא עיניך, אדוני ותמלא שחוק פיך –.” וכרגע יצאה מהבית ותאמר אל האשה: “אנה פניך מועדות?” ובדברה לא נָתְנָה אותָהּ ללכת הלאה כי סָגרה הדרך בעדה. “אל האדון בראדאמאנטי!” ענתה האשה בחרות אפה בה על היותה לה לשטנה בדרך מַהלכה. “הוא איננו בביתו” אמרה אליה אשת הַשׁוֹעֵר בהתבוננה בפניה. “שקר תדברי, הוא פקדני לבוא אל ביתו.” “אך אני מגדת לך כי הוא איננו כעת בביתו, וזה כשלש שעות אשר הלך לו, ובטרם צאתו מהבית צִוַנִי לבל אניח לבוא אל ביתו בלתי אם אשה כבודה אשר תשאל לשמו –.” אני היא האשה… ועתה הניחי לי…." “אך הגידי לי מה שמך, ואדע אם אַתְּ היא האשה הכבודה אשר צִוַנִי האדון צאֶזאַר בראדאמאנאטי לְתִתָּהּ בּוֹא הביתה – ואם לא תגידי לי שמך, וסגרתי הדרך בעדך ולא אתנך לעלות על המדרגה בעד כל הון!” ההוא הגיד לך מה שמי?" שאלה האשה בשממון. “כן הדבר, גברתי! –.” “איך נוֹאָל בראדאמאנטי!” דברה האשה אל לבה, ואחרי חשבה מחשבות רגעים מעטים, אמרה ברגזה ובדאגה ובקול דממה: “רוֹלאַנד שמי אשת השר אֹרְבִּיגְנִי,.” לְשֵׁמַע הַשֵׁם הזה, חרד רודאלף חרדה גדולה, כי הוא שֵׁם אשת אֲבי ימימה ההרווילית, ויצא ממחבואו אשר נֶחבא שם עד כֹּה, ועל פי האותות אשר שמה ימימה לצלם דמות אִמה חורגתה, הכירה רודאלף כי היא האשה המבישה. “רוֹלאַנד אשת אֹרְבִּיגְנִי?” קראה אשת השוער בקול רם, כן כן הדבר! הוא שֵׁם האשה אשר אמר לי בראדאמאנטי. ועתה עֲלִי אליו, גבירה!" ואז עלתה האשה רולאנד על המדרגה. “תרמיתי עָמדה לי!” קראה אשת השוער בתרועת השמחה. “עתה ידעתי כי שֵׁם האשה היא רולאנד ושֵׁם בעלה השר אֹרביגני. הכי אינני אשה חכמה לִדְלות סוֹד אַחֵר מלב עמוק? אך מה לך רודאלף אדוני! מדוע שֻׁנוּ פניך פתאם? –.” “ההיתה האשה הזאת פעם אחת בבית בראדאמנטי?” שאל רודאלף. “אתמול בערב היתה בביתו, ובצאתה יצא גם הוא אחריה, ולפי דֵעִי הלך להכין לו סוסים לְמַסָעו אשר יסע היום לנורמאנדיא.” ורודאלף זָכַר כי בית השר ארביגני אֲבִי ימימה ההרווילית, הוא בנורמאנדיא, ובראדאמאנטי רופא האליל ואיש משחית נוסע שמה להָרע ולהשחית ולחַבל נפש –. “מַסָעוֹ יֵרַע בעיני שפרה.” אמרה אשת השוער, כי דבר נחוץ לה מאד אליו, והוא מתחמק ומסתתר מפניה, כי הוא צִוני להעלים ממנה את דְבַר מַסָעוֹ, ובשובה הֵנה, אז יהי הוא רחוק רחוק מפאריז. אך אז אדבר אִתָּהּ אֹדוֹת העלמה האשכנזית אשר תחפוץ להביאה ביתה יעקב." “טוב הדבר” אמר רודאלף אליה, “ועתה אלכה לי לבית יונת-צחוק.” “בשובך מביתה, הואילה נא לְבַקֵר את בעלי הָאֹבֵד – הה, קאבריון הבליעל הִרְעִימו היום וְהֵמִיט עלי רעה גדולה, כאשר יספר לך אלבערט בשובך לראותו –.” “אנכי אעשה כדבריך ואראה פני בעלך,” ענה רודאלף ויעל לבית יונת-צחוק.

––––––––

 

נז: שֶׁבֶר יוֹסֵף (זערמען )    🔗

יונת-צחוֹק יושבת בחדר ביתה בפנים זועפים ועיניה מְמֻלָאוֹת בדמָעות, ולפניה מגלה עפה כתובה משני עבריה, וכתוב אליה כדברים האלה: “מִבּוֹר השבי ממקום תנים וְרֵבֶץ מרצחים, הנני מְדַבֵּר אליך יוֹנָתִי תמתי! כי אני עצור בבית האסורים כַּגַנָב, וכל היושבים על המשפט יאמינו כי באמת שלחתי בגנֵבה את ידי. אך בכל זאת לא נוֹאַשְׁתִּי עוד, ולא אבדה תקותי כל עוד אשר לא תאמיני גם אַתְּ יונתי בִּדְבַר בָּלַע כזה,! ועל כן הִשבעתי אותך אחותי!” לבל תשיתי עלי חטאת בטרם תקראי את מכתבי זה עד תֻּמוֹ, ואם גם אחרי כן תְּחַיְבִינִי וְתִבְזִינִי ולא תשיביני דבר, אז אדע כי אבדתי בעניי ואין מקוה! –. ועתה שמעי נא את אשר קָרני: על פי בשמת נודע לי כי מארעל אביה עם כל בני ביתו הנם בערום ובחוֹסר כֹּל ונפשם ברעב תתעטף, ובהוָדע לי זאת, המו מעי להם, יחד נִכמרו נִחומי וחשתי להושיע למו, וזאת היתה הנסִבה להרעה הגדולה אשר מצאתני כהיום הזה. ואף כי לא נִחמתי ולא אֶנָחם על המעשה הטוב אשר עשיתי, בכל זאת רע ומר מאד גורלי וחיי לשאול הגיעו. הטי נא אזנך ושמעי פשר הדבר: אמש אֵחרתי בנשף בבית יעקב אדוני לעשות את מלאכתו, ובחדר מושבי ארגז אשר בו אצורים סִפרי החשבונות אשר אני כותב לאדוני יום יום. וביום ההוא היה אדוני סר וזעף וּשְׂבַע רוֹגֶז ויגון, ויאמר אלי: אל נא תלך מזה עד כלותך את מעשה חשבונותי, ואז תניחם בארגז, והא לך המפתח." עשיתי כאשר צוני, וככלותי את עבודתי, פתחתי את הארגז להסגיר בתוכו את ספר החשבונות, ובלי רצוני העיפותי עיני על מכתב גלוי אשר כתוב בו כי למחר יֵאָסֵר מארעל בבית האסורים על אשר לא ישלם 1300 פֿראנק ליעקב פֿערראַנד. נִבהלתי מראות! כי אני יודע את עֱנוּת העני האֹבֵד מארעל, ואם יאסר עוד בבית הָאֵסור, כי אז ימותו כל בני ביתו ברעב ובקרה. והנה פתאֹם נִגלה אלי מֶלתחה פתוחה על יד המכתב ההוא, ובתוכה אַלְפַּיִם שקלי פֿראנק, גם שמעתי ברגע ההוא קול צעדי בשמת, ומבלי שים על לב, וראות את הנולד, לקחתי 1300 פֿראנק מהכסף ההוא ונתתים לבשמת, ואמרתי: פֿערראַנד האכזר יאסור למחר בבקר את אביך בבית האסורים בגלל 1300 פֿראנק אשר לוהו ולא שלם לו, ועתה הֵא לך פרשת הכסף ולכי לך להציל את אביך מרעתו, אך אל תגידי לאיש כי אנכי נתתי לך הכסף. וְאַתְּ, יונתי, אַל תתמהי איככה לקחתי 1300 פֿראנק מאוצר פֿערראַנד בלי משפט? הלא לגנבה תחָשב לנו אם גם להציל נפשות אביונים נקיים נעשה כדבר הזה! שמעי נא ותדעי כי צדקי בי: אני אספתי כבר 1500 פֿראנק בעמל נפשי ויגיע כפי, והנחתים ביד איש סוחר למשמרת, ואמרתי בלבי: הנה חנני ה' לאצור 1500 פֿראנק, ועל כן אקח 1300 פֿראנק מאוצר אדוני עד יום מחר להציל את מארעל ובני ביתו ממות. ומדעתי כי לא אמצא את הסוחר אשר כספי בידו עד הצהרים, ומארעל יֵאסר בבקר לעיני אשתו ובניו אשר לא יכילו את שֶבר רוחם, על כן קדמתי להצילם מרעתם, ודמיתי כי לעת צהרים אשיב את כסף אדוני לאוצרו והוא לא יֵדע בקחתי ובהשיבי את הכסף. אך לא כאשר דמיתי כן היתה! – כצאתי מבית פֿערראַנד, נפקחו עיני וראיתי כי צָפוּי אני אֱלֵי רעה נוראה, כי ידעתי את זדון לבב פֿערראַנד, ואולי יחַפש וימצא כי יחסר לו 1300 פֿראנק מארגזו, וידיח עלי נִקמתי, כי אהי כגנב בעיניו גם בעיני כל יודעיו. לבי סחרחר, ותוגה עזה טִלטלה את נפשי טלטלה גבר, ואף כי אֵחרתי בנשף בבית אדוני, הרימותי פעמי ורצתי לבית הסוחר לקחת מידו את כספי ולהשיב לאוצר אדוני את אשר לקחתי משם. אך אהה! כי בבואי לבית הסוחר, הוגד לי כי הוא נסע אל בית השדה אשר לו כִּברת ארץ מפאַריז. כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ושבעתי נדודים עד עלות השחר, ואז חשתי והלכתי אל בית השדה ההוא. אפס כי למורת רוחי וְלִמְגִנַת לבי נודע לי כי זה מעט שב הסוחר פאריזה לביתו, ברוח נבוכה שַבתי העירה ומצאתי את הסוחר בביתו ולקחתי מידו את כספי ורצתי אל בית יעקב – אך אויה, כבר נודע לאדוני את אשר עשיתי! והוא טָפל עלי עוד עון אשר לא עשיתי, ויאשימני כי גנבתי מאתו גם 15000 פֿראנק אשר היו מונחים אצל 1300 פֿראנק ההם. וזה שקר ודבר כזב! אני נתתי לו תודה כי לקחתי 1300 פֿראנק אמש ועתה אני משיבם אליו עד גֵרה אחת, אך ביתר הכסף לא נגעתי, אפס כי הוא גזר אֹמר כי הַגוֹנֵב 1300 פֿראנק ומי זה יאמין בו כי לא גָנַב עוד גם 15,000 אשר היו מונחים אצלם. לשוא נשבעתי בכל קֹדֶש כי נִקיתי מהאשמה אשר יאשימני! הוא צִוה לשוטרי העיר ויסחבוני ויושיבוני במַחשכי בית האסור הזה. וְאַתְּ יונתי יודעת אותי כי לא גנב אנכי. הה! נוּדִי נא לי! והאמיני בי כי אך אמת יהגה חִכִּי, וכי ישר אני ולא עולתה בי, ועוד הפעם אני מגיד לך כי מחשבתי היתה טובה ורצויה, ורק דברים אשר לא יכולתי לדעת מראשיתם אחריתם, רק הם היו בעוכרי, הכרע הכריעוני ויפילוני למשואות…. הוי יונתי! מה רבה צרתי! ומה עָצמה מצוקתי! לוּ ידעת את משפט האנשים אשר בתוכם אני אָסור בבית האסורים עד צאת משפטי ודיני! – תמול הובאתי בבית מלא צחנה ובאשה אשר רוחו רוח קטב וָדֶבֶר לאף שואפו. בתחִלה חשכו עיני מראות את אשר בתוכו, ורק קוֹל שָׁאוֹן שמעה אזני, קול שְאוֹן עריצים, דברי נאצה וזעם, דברי לָצוֹן ושירי עקבים. אחרי עֲבוֹר הבהלה הראשונה, נשאתי את עיני ואראה – ואהה! מה ראיתי? ראיתי זֵדים ארורים, גנבים שודדי ליל, חומסים ומרצחים אשר עונותיהם חרותים על מצחם, וזדונם כתובים על פניהם, וכל רואיהם יכירום כי פליטי מין האדם וחלאת כל בני חלד המה, והם חמשים איש במספר. כראותם אותי, בָּזו לי, לעגו לי, ויחד עלי הִתלחשו בשפה זרה וּמוּזָרָה, שפת לא ידעתי. ואחד מהם הִכַּנִי על הַשֶׁכֶם ויבקש ממני כסף חנוכת הבית – ואני נתתי לו הכסף הנמצא בצלחתי לבל יוסיף עוד להרגיזני. אך כרגע סַבוני גם סבבוני כל בנים משחיתים ההם, ובקול המולה גדולה שאלו ממני כסף, וּבְמָנְעִי חֶפצם, שָׁפכו עלי לעג כמים, בזעם לשונם חֵרפוני, ויתנכלו להתנפל עלי באגרוף רֶצַח. אך ברגע ההוא בא שומר בית האסורים הביתה, וָאֶשְפּוֹך לפניו שיחי, והוא צִוָה להשיב לי את כספי אשר נתתי להאיש ההוא – ואותי לקח משם ויושיבני בחדר אחר, אך השודדים והמרצחים ההם קללוני ויחרפוני בלכתי מאדם ויאמרו כי בעוד ימים מעטים אשובה אליהם ואז יקחו נקמתם ממני –. ומחדר מושבי כָּעֵת, אני כותב אליך מכתבי זה. אך אחרי אשר אעמוד למשפט לפני השופטים להגיד להם פעלי, אובל אל בית אחר, ולבי חרד לרגעים לבל אמצא שם שנית את עדת מרצחים הם –. שומר בית האסורים חָמַל עלי ויבטיחני לשלח את מכתבי אליך – דבר אשר לא יֵעָשֶה כן לכל אַסִיר זולתי –. ואני מחלה פניך, יונתי, כי תעשי עמדי חסד ואמת בפעם הזאת, ואל תשיבי את פני: קחי נא את המפתח אשר אני שולח אליך עם מכתבי, גם אגרת קטנה אל הַשׁוֹעֵר אשר בבית מגורי ס"ט דעניש מספר 11, ואת השוער בקשתי כי יתנך בוא בחדרי ולעשות עם כל החפצים אשר לי כטוב וכישר בעיניך, ובמפתח הזה תפתחי את ארגזי ותמצאי שם מלתחת מכתבים ותקחנה לך, גם מעט הכסף הנמצא בארוני תשימי בידך למשמרת. את כסאי, שֻלחני, מִטָתִי, ושתי המנורות עם הארון תמכרי ברחוב ההיכל. כי אף אם אצא לחפשי, אֵבוֹשׁ לָשבת עוד בפאריז, וארחיק נדוד לָנוע על פת לחם. סלחי נא לי אם אטריחך בפעם הזאת, כי מי לי פֹה בתבל זולתך? במכתבי אשר במלתחה תמצאי דברים רבים הערוכים אליך, גם תולדות ימי חיי. חיי עניי ומרורי, תמצאי שמה. גם אחלה פניך כי תקבלי תמיד ברצונך הטוב את המכתבים אשר אשלח אליך מבור שִׁבְיִי, וזאת תהיה נֶחמתי בימי צרתי, כי נעים מאד לנפש נענה בשפכה שיחה לפני נפש ישרה וברה – ובלתך אין מכיר לי, והנני כערער בערבה, אין דורש לנפשי, אין מנַחֵם ואין מרחם! ובכל זאת חף אני מפשע, לב טהור לי ורוח נכון בקרבי, לא הלכתי בעצת רשעים וחרפתי נפשי למות פעמים רבות לבעבור נָעֵר כפי מבצוע בצע, כאשר תראינה עיניך בספר תולדות ימי חיי אשר תמצאי במלתחתי. אך איך אוכיח צִדקתי? ומי יאמין לי? הה! פֿערראַנד יצדק בְּהִשָׁפְטוֹ אתי, ואני אהי רְצוּץ משפט –. ואם אַתְּ תאמיני כי צדיק אנכי ובכפי לא דבק מאום, אז תנודי לי גם תקדישי אגל דמעה ואנחת לב לשכֵנך הקרוב לפנים. ואולי תפליאי עוד חסדך לי ותבקרני בבית כִּלְאִי… ברגע זה הודיעני שומרי כי עוד מעט אובל לפני השופטים, ועל כן אשים קנצי למלים. חיי בטוב, יונתי תמתי! חיי בטוב ובנעימים ואל נא תשיבי את פני ידידך האֹבד והנִדח –

יוסף זערמען.

את המכתב הזה קראה יונת-צחוק ותאנח במרירות על שבר יוסף זערמען בן נעמי והמורה אשר בגלל צִדקתו הורד אל בור השבי ואין עוזר לו. ורודאלף בא אל חדר יונת-צחוק אחרי אשר קראה את המכתב ההוא, ויאמר: "שלום לך, בתי! אולי אפריעך מעבודתך? –. “לא, אדוני! –. “אך מה לך בתי כי תבכי?” “קרא נא את המכתב הזה ולא תוכל גם אתה לתת פוגה לעיניך לבל תדמענה.” ובדברה נתנה את מכתב זערמען אל רודאלף. “לב מי לא יִשָבֵר על שִברו!” קראה העלמה אחרי קרוא רודאלף את המכתב. “ואתה אדוני אמרת כי הנך אוהב את זערמען, עתה עוררה נא את אהבתך ואת חמלתך ולכה לישועתה לו. היש את לבב פֿערראַנד להכרית כל ישרי דרך? זה מעט הוריד את בשמת לבור השבי, ועתה גם את זערמען. מי שמע כזאת להתגולל על איש יקר כזערמען ולטפול עליו עון כי הוא גָנַב מאתו 15,000 פֿראנק! וזערמען הוא נקי כפים ובר לבב ונפש טהורה! ועתה צָמַת פֿערראַנד הבליעל בַּבּוֹר חיי עלומיו בין שודדים וזובחי אדם, אויה נא לי! נפשי תצא בדברי! –.” “ומה תחשבי לעשות? שאל אותה רודאלף: “מה אוכל עֲשוֹת? הן קִצְרַת יד אנכי! ורק את אשר בִקש ממני זערמען אעשה – ואחרי כן אלכה לבַקר את בָּשמת בבית כִלאה כאשר בִקשה אותי רחל אף כי לא ידעתי אם יתנני שומר בית האסורים בּוֹא לחדר בָּשמת –.” “ראי נא, אנכי קִדמתי להפיק רצונך בדבר הזה בטרם ידעת עוד – והֵא לך ספר רִשְׁיוֹן לבוא אל בשמת –.” “רב תודות לך, אדוני! ומי יתן ויכולת להשיג למעני ספר כזה לבוא גם אל זערמען –.” אני אתאמץ לעשות למענך גם את הדבר הזה, אך אולי תבושי לבקרהו בבית האסורים? –.” “איך אבוש לבקר את שכֵני הטוב אשר הִרבה להיטיב עמדי ולהרנין את לבבי כל ימי שִבתו על יד חֲדַר מושבי, ואם איש נבל ובליעל כפֿערראַנד יַרשיעהו בזדונו על לא חמס בכפו, לא כן אנכי עמדי! אני ידעתי נאמנה כי צדיק וישר הוא, ורק בהיותו משלח ונעזב ואין דורש לנפשו, על כן הוא אֹבֵד בצִדקו, ועליך אדוני המצוה לעמוד לימין צִדקו ולהוציא לאור צדקתו, כי צדיק אתה אדוני וצדקות תאהב –.” “דעי נא, בתי! כי יֶשְנוֹ איש עשיר ונשוא פנים ואמיץ כּחַ אשר יחתור במסתר להציל את זערמען מכף פֿערראַנד העריץ, וְאַתְּ, אם יקרה נפש זערמען בעיניך, אל תגידי זאת לאיש, וגם מזערמען תעלימי את הדבר הזה, פן יִוָדַע הדבר לפֿערראַנד ויעשה בתחבולות ערמתו ומזמתו להצדיק את נפשו ולהרשיע את זערמען, תחת אשר עתה בהאמינו כי אין עוזר ומושיע לזערמען, הוא בּוֹטֵחַ וְשֹׁקֵט בביתו, ופתע פתאם תגלה צדקת זערמען, ורשעת פֿערראַנד תִּוָדַע בקהל רב וחרפתו לא תִמָחֶה –. גם לבשמת יש אחרית ותקוה, וגם משפטה אור יצא בעוד ימים מעטים, ולכן הבאתי לך ספר רשיון למען תלכי ותגידי לה לבל תגלה לאיש את הדברים אשר דִברתי אִתה, ולאחרונה תִּוָדַע לה סִבַּת הדבר –. גם תזהירי אותה בשמי לבל תתאונן באזני השופטים על רעת פֿערראַנד, וזאת תהי לה לישועה, ורק אל המליץ אשר אשלח אליה, רק לפניו תגיד את כל לבה לבעבור ידע איך לכלכל דבריו במשפט. את כל הדברים האלה תאמרי לה למען חַיֶיהָ –.” “לא אפיל דבר מדבריך ארצה, אדוני! –.” עתה לכי לך אל בית זערמען, ועשי ככל אשר שאל ממך, ואם תאבי והלכתי גם אני אתך.” “בכל לבבי אֹבֶה זאת, אדוני –.”

ויהי אך ירד ירדו רודאלף ויונת-צחוק מהמדרגה, והנה פיפילעט לקראתם, פניו סרים וזועפים מאד, בידו האחת שֶׁלֶט קאבריון ובידו השנית צלם דמות תבניתו. וברגע ההוא באה גם בַּצְלוֹת אשתו ותקרא: “מה ענה שר השופטים? ומה דִבר, הגידי! אך הִשָׁמֵר לך לבל תַּךְ ראשך בהאדון רודאלף… סלח נא, רודאלף אדוני! קאבריון הארור יוליף את אישי שולל וְיַך אותו בסנורים! אלפֿערד, פתח פיך וענני נא – מה אמר השר? ומה דִבֵּר?” לדברים האלה הֵרים פיפילעט את ראשו ויאנח בשברון מתנים, ויאמר: מהרי נא רעיתי, וְאִסְפִי את כל כלי ביתנו, וברגע הזה נִפָּרֵד מכל אוהבינו ונעזבה את פאריז – את כל ארץ צרפת – כי קאבריון רודף אותנו על צוארינו בלי חָשך וְיַרְשִׁיעֵנוּ עוד גם בכל בתי המשפט אשר בצרפת – הוי, הוי! כי שר בית המשפט שחק לי ומִפָּנַי לא חשך לעג ובוז! ואנכי גִליתי לפניו את ריבי, שפכתי לפניו שיחי, התאוננתי במר רוחי על כל המעשים הרעים והנוראים אשר קאבריון הארור עושה לי, גם הבאתי לפניו שני עֵדים נאמנים: את השלט ואת התבנית. אך השר מִלא שחוק פיהו, ויאמר: “ידידי! קאבריון אך לֵץ הוא וְלָצוֹן חָמד לו – אל תשית לבך למעשהו, וכמוני תצחק גם אתה למעשי תעתועיו –. האנכי אשחק? צעקתי מרה, איך אשחק והמרצח הזה מְמָרֵר חיי, מוריד שיבתי ביגון שאולה, ונותן שמי לחרפות ולדראון עולם לפני כל באו שער פאריז!! אחת שאלתי מאתך אדוני כי תאסרהו בבית האסורים כל ימי חייו, או תגרשהו מפאריז או מרחוב ההיכל אשר אני יושב בו. לדברים האלה הוסיף השר לתת את קולו בשחוק, וַיוֹר באצבעו את הדלת והמזוזה, ואני שמעתי בקול האות הזה ויצאתי מביתו במַפח נפש ושַבתי ריקם הה! אבדתי, אבדתי! אבד נצחי ותוחלתי ואין מושיע לי! הה, כשלה ברחובות פאריז אמת, ואין משפט צדק בארץ, ואני – הוי, אני אֹבֵד בצדקי! –.” ובדברו השליך את השלט והתבנית ארצה.

רודאלף ויונת-צחוק הסתירו פניהם וישחקו, ואחרי כן נחם רודאלף את פיפילעט וידבר על לבו, ויצא מהבית עם יונת-צחוק וילכו אל בית יוסף זערמען.

––––––––

 

נח: בית יוסף זערמען    🔗

יוסף זערמען גר בבקעת ס"ט דעניש בחצר אשר גרה בו גם האשה מתיה סוכנת אבני החפץ אשר לבאדינאט הסוחר, רודאלף ויונת-צחוק באו לחדר זערמען, ויפתחו את ארגז מכתביו, וימצאו בו צרור חתום ועליו כתובים כדברים האלה: “אם אמות כמות כל אדם או בידי אדם, אזי יואיל נא האיש אשר יפתח את ארגזי להביא את צרור מכתבי זה, אל הנערה יונת-צחוק היושבת ברחוב ההיכל מספר 17.” יונת-צחוק מִהרה ותפתח את חותם הצרור, ותמצא בין המון מכתבים רבים, מכתב ערוך אליה, וכתוב בו לאמר: “יונתי! בעת אשר תראינה עיניך את דברי המכתב הזה, לא אהי עוד בחיים, כי מְרַצֵחַ חֶרֶשׁ אֹרֵב לנפשי לילה ויום, והיום או מחר אֵרָצֵחַ בידו. אך על פי המכתב הזה יודעו לך עקבות מרצחי –.” “הוי אדוני!” צעקה הנערה, “עתה ידעתי מדוע היה זערמען סר וזעף מאד, כי ירא מתגרת יד אחד המרצחים כל הימים.” “האמיני נא לי,” אמר רודאלף אליה, "האמיני נא לי כי לא יוסיף עוד המרצח ההוא לֶאֱרוֹב לנפשו, ועוד מעט ישלמו ימי אֶבלו וִיהִי אך צָלֵחַ וְשָׂמֵחַ. “אויה!” הוסיפה הנערה דַבֵּר, “איכה יהיה כדבר הזה והוא עצור בבור צלמות כגנב, ואין לו אוהב וָרֵעַ בכל רחבי תבל.” “הֵרָגְעִי נא, בתי! והאמיני לי כי עוד מעט יֵצא צדיק במשפט, ובצאתו לחופשי ימצא אוהבים נאמנים מאד, ראשונה לכֻלם תהי אַתְּ, עלמה יקרה וישרה! ואחרי כן ימצא את אִמוֹ אשר לא ראה אותה מימי ילדותו –.” “היש לו עוד אֵם? –.” “כן הדבר, אך היא תדַמה כי כבר שָכנה דומה נפשו, ואיך תִּגדל שמחתה בשובה לראותו! וְאַתְּ אל תגידי נא לו מאומה על אֹדוֹת אִמוֹ, כי רק לך גליתי את הסוד הכמוס הזה לנחמך מיגונך –.” “אודך אדוני בכל לבב, וֶהְיֵה בטוח כי לא אגלה את סודך.” כֹה אמרה העלמה ברגשי תודה ותוסף לקרוא את מכתב זערמען: “על פי דברי מכתבי, תדעי לך אחותי כי כל ימי חיי הייתי אֹבֵד וקשה יום, לחמי ברעש אכלתי, ומימי ברגזה ובדאגה שתיתי, ואימת מָוֶת בעתתני בחלום ובהקיץ, ולא מצאתי מרגוע לנפשי כי אם בשִבתי בביתך או בלכתי לשוח אתך – הה, רק אז סר מר הַמָוֶת מחדרי לבבי, הַתּוֹפֶת אשר בבתי נפשי נהפכה לעדן, והייתי מאֻשר – כי את אשר קראת אַתְּ בשֵם “ידידות” היתה רק “אהבה”, אהבה נצחת… אך לרגעים דברתי אני בלבי: הן אני הולך למות ביד מְרַצֵחַ, ולמה זה אגלה לך את סוד אהבתי? ורק אחרי אשר לא אהי עוד בחיים, רק אז תדעי – על פי מכתבי זה – כי אהבת עולם אהבתיך, אהבה טהורה ועזה כמות –. ועתה לא אשאל ממך רק שאֵלה אחת: הנה עיני ראו את עמלך יומם ולילה להביא לחם חֻקך, ולרגעים יחרד לבי פן יקראך אסון ותפלי למשכב, ואז תתעלפי בחוסר כֹּל, וְאַתְּ יתומה עזובה ובאין קרוב וגואל – ועל כן חשכתי בגללך 1500 פֿראנק, והנחתים למשמרת ביד סוחר נכבד… ובהראותך לו את מכתבי זה יתן לך את הכסף. הה! קחי נא את מנחתי זאת, מנחת אוהבך באמת, מנחת – אחיך – אשר איננו עוד בחיים…”

“הוי רודאלף אדוני!” קראה הנערה בקול בּוֹכִים, “הביטה נא וראה מה רבה טובת לבב זערמען! הוא חִסר נפשו מטובה ויצבור למעני מכסת 1500 פֿראנק ליום צר וְחֹשֶך – מה רבה צדקתו!! אֵי שמים! וצדיק כזה יאבד בצִדקו! –.”

“הוא בר לבב ונפש עדינה!” קרא רודאלף ברגש, אך התנחמי נא בתי! זערמען עוד חי, גם לא ימות לשחת, וִיחִי עוד חיי עוֹנֶג וָנוֹעַם, ודבריו אלה יורוך לדעת מה עזה אהבתו אליך – ואולי תאבי לשלם לו אהבה תחת אהבתו –." עוד לא כלה רודאלף לדבר, והנה קול דוֹפֵק על הדלת. “מי הוא זה? שאל רודאלף. “דָבָר לי אל האשה מתיה!.” ענה איש אחד אשר נַהַם קול דברו יעיד כי מִדַלַת העם ומהאספסוף אשר בקרב הוא. ורודאלף הכיר את הקול הזה –. ויקח נֵר בידו ויפתח את הדלת, והנה אחד מבאי בית עלוקה לקראתו, ואותו ראה רודאלף בבית המרזח הנקרא שְׁפַן הלָבן וַיַכִּירוֹ, והוא היה חֲצַר-מָות הבליעל אשר התחפש כעגלון ויסע עם לילית והמורה לגנוב את הזמירה – גם הוא איש הדמים אשר הָרַג את בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע, ואשר האשה ההיא והפועלים בחצר דבורה שפכו כל חמתם על הזמירה. “מה חֶפצך פֹּה?” שאלהו רודאלף. “מכתב אל מתיה בידי, וצֻויתי לתתו רק אל ידה.” ענהו חצר-מות. “ביתה מול החדר הזה” אמר רודאלף אליו, ויעמוד על המפתן לראות את האשה אשר שיח ושיג לה עם בן בליעל כזה – כי הוא שכח את שֵׁם האשה מתיה ויחפוץ לראות מי היא –. כמעט דפק המשחית על פתח הבית, והנה אשה בריאה כבת חמשים שנה לקראתו – והיא מתיה סוֹכֶנֶת אבני החפץ בבית באדינאט –. “אַתְּ היא הגבירה מתיה?” שאל חצר-מות. “אנכי,” ענתה האשה. “הֵא לך מכתב – ואני צֻוֵיתִי להביא את תשובתך אל שולחי.” מתיה באה הביתה ותקרא את המכתב, ותצא אל חצר-מות ותאמר: “לֵך והשיבות דבר אל האשה בעלת המכתב כי בוא אבוא וְאָבִיאָה אתי את אשר היא מבקשת –.” ואחרי דַברה באה הביתה ותסגור הדלת בעדה. ורודאלף ראה כי חצר-מות מִהַר וירד מהמדרגה אל החצר. ובחצר מחכה עליו איש מוזָר מָשחת מאיש מראהו. וחצר-מות נִגש אליו ויקרא בקול רם: “בוא נא, גְנֻבַת, ונמַלא יִקְבֵנו חכלילות; הַבָּלָה סֹחֶרֶת אל לילית; צרועה תעזרנו להתעות מידה את יַלדי הסלע, ואז נִקְרֹס את הקָרָה בסירתך ונשליכנה המימה⁵.” כֹּה דבר חצר-מות ואיש לא שמע את שפתו, שפת השודדים גרי הסיטע. “טוב הדבר,” ענהו גנֻבת, לכה ונלכה. אך אני לא אוכל להתמהמה, ועוד מעט אלכה ואשובה אל ביתי, כי ירא אנכי מפני מרטיאל אחי לבל יהי לי לשטן בדרך –.” ושני השודדים הלכו אל רחוב ס"ט דעניש.

אחרי הדברים האלה לקחה יונת-צחוק את כל חפצי זערמען וַתְּשִׂימֵם בעגלת צב, וַתֵּשֶׁב בעגלה היא ורודאלף וישובו אל רחוב ההיכל ויהי אך יָרֹד יָרַד רודאלף מהעגלה, והנה מורף לקראתו. “מדוע חָרדת לבקשני פֹּה?” שאלהו רודאלף. “הוי, בשורה לא-טובה בפי!” ענהו מורף. “בּשֵם ה' הגידה נא ואל תכחד ממני דבר! –.” השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע עשה בבקר משתה לאוהביו, וַיְשַׂחֵק בקנה רֹבֶה אשר האמין כי רֵק הוא, ופתאם הִרעים כדור עֹפרת מכלי מָוֶת זה – וימיתהו –." “אויה אויה לי!” צעק רודאלף מנהמת לבו עד אשר נבהלה יונת-צחוק ותשאל: “מה לך, אדוני?! –”. “אסון איום ונורא קרני!” ענה רודאלף בנהי ובכי תמרורים. “אללי לי! אהה לנפשי!” הוסיף רודאלף לזעוק במר רוחו, ואחרי רגעים מעטים אמר אל יונת-צחוק: “סלחי נא לי אם אעזבך עתה, ומחר אשלח לך את הָרִשְׁיוֹן לבוא אל זערמען, גם מחר אשובה הֵנה.” “הוי אדוני! בצָרתך צר לי כצָרתי, וזאת נחמתי כי עוד אחזה פניך ביום מחר –.” “ביום מחר, בתי –” "שלום לך אדוני! אמרה יונת-צחוק ותשא את חפצי זערמען לחדר מושבה.

ורודאלף ומורף ישבו בעגלה ויסעו. ובבוא רודאלף לביתו שלח לימימה ההרווילית אגרת וכתוב אליה כדברים האלה: “גבירה! זה מעט שמעתי את הרעה הנוראה אשר מְצָאתך, ולספר לך את שממותי ודאבון לבי אין מלה בלשוני! ובכל זאת אשיחה אתך שיחה מוּזָרָה וזרה לרוח יגונך, שמעי נא, גבירה! והשתוממי, כהיום הזה נודע לי כי אֵם חורגתך היתה פֹה ימים אחדים ובערב הזה נסעה היא עם פוֹלידוֹרִי אל נוֹרמַנדיא, והמסע הזה ירע וישחית את אביך כאשר אשער בנפשי – על כן איעצך כי תמהרי תחישי לנסוע אל בית אביך להפריע את עצת רולאנד ופוֹלידוֹרִי, וכל יודעי אסונך הגדול, לא יתפלאו על מַסעך זה להסתיר עמל מעיניך ולהבליג עלי יגונך –. אך אל יִפּוֹל לבבך, כי אנכי מגן לך באשר תלכי, ומזִמות אֵם חורגתך לא תקומנה –. חיי בטוב, גבירה! הה, עטי ירעד בכפי ורוחי ינוד בקרבי בזכרי כי בליל אתמול צהלו עוד פני הארווילע ידיד נפשי – אויה לי! –. שלום לך, גבירה, ועשי אל תאחרי את אשר יעצתי לך, אני שומרך וצִלך על יד ימינך, רודאלף.”

וימימה שמעה עצת רודאלף ותסע היא ובתה לנורמַנדיא, ומחצר רודאלף יצאה מרכבה מרקדה רתומה לסוסים דוהרים, ותסע גם היא בדרך אשר נסעה ימימה. וימימה אשר היתה נפעמת ונדהמת, שכחה להודיע לרודאלף דבר אדות הזמירה אשר מצאה בבית האסורים הנקרא ס"ט לאצארוס, ובכן נעלם מרודאלף ולא ידע מאומה מכל אשר מצאה את הזמירה.

הקורא היקר יזכור נא כי לפני יום הִפחידה לילית את שפרה סוכנת בית יעקב פֿערראנד, באמרה כי היא תגלה את מקום שֶבֶת הזמירה. ולא שקר דִברה כי באמת ידעה את מקום שבתה –. גם יזכור עוד הקורא כי פֿערראנד אשר היה לבו חרד פן יבֻלע לו אם יִוָדַע את אשר עולל להזמירה בזדונו, התאמץ בכל מאמצי כֹחוֹ להעביר אותה מן הארץ ולהשבית מאנוש זכרה, וישלח את שפרה אל צאֶזאר בראדאמאנטי (הוא פולידורי) להתיעץ על צפונותיו – אפס כי גם רולאנד אשת השר אֹרביגני (אבי ימימה) התאמצה גם היא להכרית את בעלה מארץ החיים, וַתַּמְרֵץ את פולידורי לנסוע אתה לבית בעלה, והוא בְּתִקְוָתוֹ לקחת מיד רולאנד כסף רב, בחר לנסוע אִתָּהּ, וימאן לבוא ביתה יעקב פֿערראנד, ולא התראה אל שִפרה –. והסער הולך וְסוֹעֵר על ראש פֿערראנד; כי ביום ההוא באה לילית שנית אל ביתו ותוסף להרגיזו, גם הגידה לו – לבעבור תת אֹמֶן לדבריה – כי הילדה אשר השליכה שִפרה מעל פניה בימי ילדותה, היא כעת בבית ס"ט לאצארוס, והיא נקראת בפי יודעיה בשם זמירה, ואם לא יתן לה פֿערראנד עשרת אלפים שקלי פֿראנק, כי אז תלך אל הזמירה וְתַרְאֶה לה את המכתבים אשר יעידו כי היא נִתנה לפָנים לפֿערראנד לגַדלה –. אך פֿערראנד כִּחֵשׁ בכל דברי לילית במצח נחושה כמשפטו תמיד ויגרשנה מביתו בחרי אף, אף כי לבו ראה את הרעה הנשקפת עליו על פי לילית –. וביום ההוא – אשר בו דִברה ימימה עם הזמירה בבית האסורים – חשב פֿערראנד מַחשבת רֶצַח להמית את הזמירה ביד בראדאמאנטי (פולידורי) בטרם תתחולל הסערה על ראשו, וישלח את שפרה לבקש את בראדאמאנטי ולהביאו אליו, ולדאבון נפשו נודע לו כי בעל משחית ההוא נסע מפאריז, אז זָכר את בני צְרוּעָה שודדי המים היושבים על יד מַעְבָּרַת אסניערעס, אשר על פי עצת בראדאמאנטי אבה לשלח אליהם את בשמת בת מארעל להכרית מאנוש זכרה. ועל כן שלח את שפרה לבית צרועה, לדבר בסֵתר עִם גְנֻבַת בְּנָהּ אשר כשחוק בעיניו לחַבל נפש, ולהבטיחו דֵי כסף אם יעשה את שאֵלתו, וִיהִי במַחשך מַעשהו לשלח מעל פני האדמה את העלמה אשר ישלח אליו – ובערב ההוא אשר נסע בראדאמאנטי עִם רולאנד נורמאנדיאה, הלכה שפרה לבית צרועה אֵם גנֻבת לעשות את דבר פֿערראנד.

––––––––

 

נט: אִי הַתָּרִים    🔗

שפרה סוכנת בית יעקב, באה בערב לבית צרועה אשר באי קטן! על נהר זיינע אצל מעברת אסניערעס. באי ההוא יושבת משפחה אחת הנקראת בשם מרטיאל. אֲבִי המשפחה היה איש משחית ובחֶטאו מֵת על בָּמַת מַטבח מוֹת נָבָל, וַיַשְׁאִר אחריו אשה וארבעה בנים ושתי בנות. שֵׁם האשה צרועה, ושם בנו בכורו סנחריב, והוא שֻׁלח ביד פִּשעו אֶל ארץ גזֵרה ואחרי כן נחרץ משפטו לְהֵאָסֵר באניה כל ימי חייו, ושֵם משנהו מרטיאל – כְּשֵם משפחתו – והוא כבן חמש ועשרים שנה ונפשו קשורה בנפש הזאֵבה, ושם השלישי גנֻבת איש משחית כאביהו, והוא כבן עשרים שנה, ושֵׁם הצעיר אחיטוב נער בן שתים עשרה שנה. ושֵם שתי בנותיו חֶלְאָה ומַחלה. אֲבִי המשפחה הזאת עִם אחֻזת מרעהו היו מן הַתָּרִים, אשר מלאכתם לתור ולחפש במי הנהר ולהוציא משם את החפצים המֻשלכים בצנורות ובתעלות העיר והמים ישאום וישליכום אל נהר זיינע, ולפעמים ימצאו בקרקע הנהר עשת ברזל, נחֹשת קלל, בדיל, עופֶרֶת, גם שברי כלי כסף וזהב אשר יְזֹרְמוּ ויפלו אל הנהר עת יִמס השלג, ועל כן נקרא האי ההוא בְּשֵם “אי התרים”. על פתח הבית אשר באִי ההוא, רקוע פח גדול וכתוב עליו: פֹּה יאספו התרים, וּפֹה יִמָכֵר יין טוב ובשר מבֻשל, גם פֹה ימָצאו סירות דוגָה לכל החפץ לשוט בנהר בעד מְחִיר קטן." בבית ההוא ישבה צרועה אלמנת החוטא אשר הומת בּחֶטאו, ובני בליעל אשר נִכאו מן הארץ וּמִגֵו יְגֹרָשוּ, יבואו שמה למסוך ביין את בשרם וְלָשוּט בנהר. מרטיאל (ידיד הזאֵבה) הוא בְּחִיר כל בני הבית ההוא, אף כי שלח בְּעַוְלָתָה ידיו לצוד דגים מבלי שַלֵם המחיר לבעלי החוף. גנֻבת אחיו היה מן התרים למראה עינים. ובחשך חתר בתים, גם גָנַב ושדד בלילה מהאניות הנמצאות בנהר ובחוף. אחותו הבכירה חֶלאה היתה צופיה הליכות הבית ותעזור לאִמה כמחלה הבת הצעירה.

חשכת הלילה פרושה תחת כל השמים. עבי שחקים כתועפות הרים נערמו על פני הרקיע. האי וכל אשר בו לוטים בעלטה, וברותיו אשר ערומים ילינו מבלי עלים, יהמו יָשֹׁקוּ בתגרת יד רוח סוֹעָה וסער אשר יניעם כֹּה וכֹה. שרשרות הברזל אשר הספינות אסורות בהן, תצלצלנה בקול פחדים כמבשרות אָסון רב. גלי הנהר הומים ומיללים יְלֵל תֹּהוּ ורוח עז יזעף וְיַך את הגלים בשצף קִצפו, וצרועה אלמנת המרצח אשר הומת בפלילים, יושבת בבית המבַשלות על האח, וסביב לה אחיטוב בנה הצעיר וחלאה בתה הבכירה עִם מַחלה הצעירה. צרועה היא כבת ארבעים ושמנה שנה, והיא גבוהה וְדַלַת בשר, מִצחה מלא קמטים, לְחָיֶיהָ צומקות וְשֻפּוֹת, חוטמה ארוך וְחַד, פניה ירקרקים ומלאים אֲבַעְבּוּעוֹת, עיניה קטנות ומפיצות אש לבָנה, שְׂפָמָהּ מכֻסה בשֵער לָבָן, וכל יצורי גֵוָהּ וּבַדֵי עוֹרָהּ מוֹראים ונגאלים. חֶלאה בתה הבכירה דָמתה לה בתואר פניה ובכל הליכותיה, ושתיהן יושבות ותופרות לְנוֹגַהּ האח. אחיטוב בנה הצעיר רוֹבֵץ על ידה לִתְקוֹן מִכְמוֹרֶת אשר נאסרה מטעם השופטים לפרוש אותה על פני מים. ומחלה יושבת על יד אחיטוב להוציא מִכְּתְנוֹת גְנֻבוֹת את שמות בעליהן השזורים בהן בחוטים אדומים, אחיטוב ומחלה אהבו מאד את מרטיאל אחיהם, ובכל אַוַת נפשם שמעו לו לחרול מֵעֹשֶק וגנֵבה ידיהם וללכת במעגלי צדק, רק תגרת יד צרועה אִמָם וגנֻבת אחיהם וחֶלאה אחותם, תכבד עליהם לבלתי שמוע בקול מרטיאל וללכת בדרכי רֶשַע. וגם עתה כבדה עליהם יד אִמָם לעשות מעשים אשר לא יֵעָשוּ, ולרגעים יחרדו ויבהלו מאד בראותם כי צרועה הורתם יושבת בְּלִי-נוֹעַ ודוממה ונושאת שפתה התחתונה בְּשִׁנֶיהָ אשר כל אלה יעידו בכל פעם כי זוֹעֶפֶת היא וחמתה בוערת בה, “אחיטוב!” קראה חֶלאה האחות הבכירה, “לך אל הרפת והביאה עצים כי עוד מעט תכבה האש על האח.” אחיטוב חרד חרדה גדולה ולא שמע לקול אחותו. האינך שומע?" נתנה עליו חלאה בקולה “הלא צויתיך דבר! ומדוע אתה יושב? –.” האלמנה נשאה את עיניה על אחיטוב וַתּוֹר בו רִשְׁפֵי מבטיה, והנער נבעת ויתחלחל מאד, ובכל זאת לא קָם ולא מָש ממקומו, ורק קול תלונה מתהלך בפתחי פיהו, “הִנך רואה, אמי! איך שובב הנער”, קראה חלאה בזעם אל אמה, ותרזום לה בעיניה לְיַסֵר את אחיטוב, וְהָאֵם הֵבינה אל מה ירזמון עיניה, ותנופף ידה, וחלאה מִהרה ותתן לה מקל חובלים הנשען על הקיר, ואחיטוב התפלץ וַיִתַּר ממקומו ויברח ויסתר בפִנת הבית. “התחפוץ כי תַפְשִיט הָאֵם את עורך מעל בשרך?” קראה חלאה אל הנער. האלמנה המחזקת במקל, נשכה בשיניה את שפָתיה הלבָנות, ועיניה נטויות אל הנער מבלי דַבֵּר דָבָר. ומחלה אשר הִסכינה לראות את מכות חדרי בטן אשר תכה האֵם את אחיה עד זוֹב דם, נבהלה מאד בפעם הזאת וכל עצמותיה רחפו ממגור. “הִשָמֵר מאד לנפשך!” הוסיפה חלאה לקרוא, כי אם תקום הָאֵם מכסאה אז אבדת –." “טוב לי לסבול מהלומות רצח מִלֶכֶת אל הרפת לקחת עצים – ומה גם בליל חֹשך כזה!” ענה אחיטוב רתת. “ממי תירא, נָבל?!” נתנה עליו חלאה בקולה. “הוי – יראתי!” אמר אחיטוב ויחרד עד מאד. “ממי תירא? ממי? הלא מאה פעמים היית ברפת, ומה היה לך עתה? –.” “עתה, עתה אירא – אירא – ולא אלך –.” הנה האֵם קמה ממושבה!" אמרה חלאה. “אף אם תקטלני לא אלך – כי ירא אנכי מאד –.” “אך הגידה ממי תירא? ממי? הגידה!” שאלה חלאה. “ירא אני – הוי, כי ראיתי שם עצמות מֵת….” לדבר הזה התפלצה האלמנה פתאֹם אף כי לבה בה ברזל ונפשה נחושה, וגם חלאה חרדה מאד. “עצמות מת במרתף?” שאלה חלאה בפיק ברכים “שקר, שקר הדבר –.” “מה לי לְשַקֵר? עיני ראו ולא זר גְוִיַת אדם מֵת בתוך הרפת תחת העֵצים, ורגל אחת תֵּרָאֶה החוצה בתוך העצים –.” השמעת אמי?" אמרה חלאה ותקרוץ לה בעיניה, השמעת מה רבה אולת הנער הזה לחשוב עצמות כבש אשר אני השלכתי שם לעצמות אדם?" “המשֻגע אני ממראה עיני?” קרא הנער ברעדה, “לא רגל כבש אך רגל אדם מֵת ראיתי שם וּגְוִיָתוֹ תקועה ברפש אשר בתוך הרפת –.” “הגם למרטיאל אחיך הגדת זאת?” שאלה חלאה בשחוק מורה, “האין זאת? הגד נא!” ואחיטוב לא ענה דבר. “אי לך מגיד בעלטה! ⁶” קראה חלאה בקצף, “הנך רך לב כארנבת, ותערב את לבך לארוב לנו ולהסגיר אותנו אל השופטים –.” “יען כי תחרפני בשם מגיד בעלטה, על כן אגיד למרטיאל את אשר ראיתי ועד כֹה לא הגדתי לו מאומה –.” הדבר עוד בפיו, ואמו נגשה אליו בלי חֵמה אך גם בלי חמלה, בידה האחת מקל רֹדה ובידה השנית החזיקה בנער ותסחבהו ותעלהו אל עלית הבית, אחרי רגעים מעטים נשמע בעלית הבית קול שוֹט וקול מהלומות וקול שעטות כפות רגלים עם קול יללת בכי ואנקת נער מתחנן. ככלות צרועה להכות את בנה הַכֵּה ופצוע ביד רוֹצַחַת, סגרה את דלת העליה בעד אחיטוב ותנעַל וַתָּשָב ותרד אל בית המבשלות, ואת מקל החובלים השיבה למקומו, ובמנוחת לבב ישבה על האח לעשות את מלאכתה כבתחלה.

––––––––

 

ס: שֹׁדֵד הַמָּיִם    🔗

אחרי רגע קטן אמרה האלמנה אל חלאה: “לכי אַתְּ והביאי עצים”, וחלאה אשר הסכינה לָכוֹף ראשה תחת עול הברזל אשר תשים אִמה על כל בני ביתה, מִהרה ותלך אל הרפת. ובפָתחה את הדלת, נשמע הֶמְיַת הסער המתחולל בין סבכי הברותים, צלצלי שרשרות הברזל אשר האניות קשורות בהן, וּשְאוֹן גלי נהר זיינע המתגלגלים לרוח הסערה בְשָאוֹן נורא, בשוב חלאה הביתה קרצה לה צרועה בעיניה, והיא הניעה בראשה לאות כי גם היא ראתה את רגל המת –. ואחרי כן אמרה: “גנֻבת איננו עוד! ולבי חרד פן כָּרְתָה האשה אשר היתה בזה, שוחה לרגליו, ולפי ראות עיני היא אשה רעה – לא הגידה מה לה ולגנֻבת וגם את שְׁמָהּ לא הגידה”. “אין זאת, אמרה האלמנה, “אני ידעתי את גנֻבת ולא יִלָכֵד בפח כסנחריב – האשה אשר זה מעט היתה בזה, בִקשה אותו לחכות בשעה השביעית בערב על איש עוטה אדרת שועלים אשר דבר לו אליו… ואם הוא בושש לבוא, אולי מצא מטמון גם בלילה הזה כאשר מצא שלשום בלילה את המטפחות והכתנות האלה –”. ובדברה רמזה בעיניה על הכתנות אשר מַחלה מְנַתֶּקֶת מהן את אותות בעליהן. “צָדקת, אמי!” אמרה חלאה, “יִתָּכֵן מאד כי גנֻבת מצא מטמון באחת האניות – ואולי יצלח לנו לְנַצֵל גם את אוצר האיש הזקן הגָר ימים אחדים בבין גריפֿאָן הרופא – אמש אמר לי גנֻבת כי יש לו תקוה למצוא בבית ההוא הון יקר, וכאור הבקר נשלח את מחלה לָסוֹב ולרַגל בית מושב הזקן ההוא, וכל רואה יאמין כי משחקת היא כמשפט הילדות אשר בגילה – התלכי, מחלה? “אלך –” ענתה הילדה ברעדה. “בפיך תבטיחי תמיד לעשות ככל אשר נְצַוֶה אותך, אך ידיך לא תעשינה מאומה – כי תשמעי לקול מרטיאל אחיך –.” מרטיאל איננו אָשֵם – אך לבי לא יתנני לגנוב –”. “פתיה!” נתנה עליה חלאה בקולה, “הטרם אדע כי מוסר הבלים כזה יְשַנֵן לך מרטיאל תמיד? התאמיני כי בספרך לו כל הליכות הבית, נירא מפניו ואימתו תבעתנו?” ואחרי כן פָנתה אל צרועה, ותאמר: אמי! הלנצח יתיצב מרטיאל לשטן לנו בכל מַעְבָּדֵינוּ –? עד מתה יַתְעֶה את אחיטוב ואת מחלה מדרכינו? דוֹב אורב הוא לנו, וכל מזמתו להשחיתנו ולהסגירנו בכף השופטים – ומה גם מעת אשר אֻסרה הזאבה אהובתו בבית האֵסור, הוא כאריה משחית וכנמר על דרך ישור לבלענו ולהשמידנו –” “אחריתו להכרית!!” הרעימה האלמנה בקול פחדים, “כי גנֻבת מתנכל ומתנחם להמיתו!”. אחרי כן צללה במצולות רעיוניה וַתִּדוֹם, אך פתאֹם נבחו כל הכלבים אשר בחצר, ותתנער האלמנה מתרדמתה ותקרא: “גנֻבת או מרטיאל באו”, וכרגע נפתחה הדלת וגנֻבת בא הביתה, פני השודד הזה מאדמים, עיניו קטנות ומפיקות שביבי אש, והוא קטן קומה, דק בשר ועצמות לְחָיָיו שֻפו, אך הוא מהיר במלאכתו בעל מזמות וערמה וחכם להרע ולהשחית ולהרשיע בכל אשר יפנה. “שלום לך, אמי!” קרא גנֻבת בבואו הביתה ובהשליכו מעליו את יְהָבו. “דעי נא כי בלילה הזה מצאתי מטמון יקר והנהו בספינתי. התֵּבה הזאת אשר הבאתי הֵנה, מלאה היא אך לא פתחתיה עוד –.” “ומה היה לאיש בעל אדרת השועלים?” שאלה חלאה, “הראית אותו? ומה הגיד לך? –.” תחת השיב לה אמרים, שם ידו בצלחתו ויצלצל בשקלי הכסף אשר בתוכה. הלקחת ממנו את הכסף בחוזק יד?" שאלה עוד חלאה. “לא! מרצונו הטוב נתן לי האיש מאתים פֿראנק, ועוד יתן לי שמנה מאות שקלים – אך זאת אסַפר לאחרונה, ועתה נלך ונביא את החפצים אשר בספינה – היש מרטיאל פֹה? –.” “לא”, ענתה חלאה. “טוב מאד כי איננו בבית –.” “הירא אתה אותו?” שאלה הנערה בקלסה. האנכי אִירָאֶנו? אנכי? הן אמת כי אסתיר מפניו את מעשי לבל יַכֵּנִי בלשון – וזולת זה למה אירא מפניו? הנה שַׂכִּינִי חַד וידי רב לי –". “רק לְפָנַי אתה מתהלל תמיד, ומפניו תִּבָּהֵל ולא תרים יד –.” גנֻבת לא שם לבו אֶל הגדֻפה הזאת, ויאמר: “מהרו רוצו והביאו החפָצים הביתה – איה אחיטוב? יעזרנו גם הוא לשאת –”. “הָאֵם הָלמה אותו במקל ותסגור בעדו והנהו בעלית הבית”. ענתה חלאה. “טוב עשתה אִמֵנו, אך כעת יֵרד ויעזר לנו לשאת את החפצים”. צרועה נתנה אות לחלאה, והיא עלתה להוריד את העלם מהעליה. פני האלמנה הלוטים בעלטה, צהלו מעט מעת בּוֹא גנֻבת הביתה, כי אותו אָהבה אהבה עזה מאד, אך את סנחריב האסור באניה אהבה יתר הרבה גם ממנו, כי לפי רבות חטאות בניה כן רבתה אהבתה אליהם, ורק את מרטיאל שנאה תכלית שנאה בגלל אשר הוא נער כפיו מעול וכל ישעו וחפצו ללכת ארחות ישר – ואף כי גם הוא איננו חף מכל פשע, אך הוא ידמה כי בנקיון כפו הוא עשה בצודו דגים מהנהר בלי שלם כופר לבעלי החוף –. ועוד גדלה שנאת האלמנה למרטיאל בגלל אשר הוא מלמד תמיד את אחיטוב ואת מחלה לבל ישלחו בגנבה את ידם ולבל ילוזו מדרך הטוב. “איפה עשית את מלאכתך בלילה הזה?” שאלה צרועה את גנבת בנה. “בשובי מהמקום אשר דברתי שם את דברי עם האיש העוטה אדרת שועלים, התבוננתי והנה ספינה צפה על פני המים, התחמקתי ואסוב אותה והנה אין איש בתוכה, ובידים מהירות לקחתי מירכתה את התבה הסגורה אשר לא פתחתיה עוד, גם ארבעה מטילי נחשת האלה, ושמתים באניתי והבאתים הנה”. ובדברו בא גם אחיטוב, וירוצו כלם להביא את החפצים הביתה, והאלמנה ערכה השלחן בעדם. אחרי רגעים מעטים הביאו גנבת וחלאה תבה גדולה הביתה, ואחיטוב ומחלה הביאו בגדי נשים יקרי הערך, בתי יד חטבים משי ועוד דברים רבים כאלה. בחזק יד פתח גנבת את התבה והנה היא מלאה כל טוב. שרשרות זהב, כתנית פסים אטון פאריז, לבושי רקמה ומטפחות ורדידים ופארי מגבעות, וגנבת נתן מטפחת יקרה לאחיטוב ורדיד יקר למחלה ויאמר: “ראו נא הטוב לכם לשמוע בקולי או בקול מרטיאל? ואם תאבו ושמעתם לעצתי, כי אז תמצאו גם אתם מטמונים יקרים כאלה. אך אל נא תגידו למרטיאל מכל אשר ראיתם ואם תגידו לו דבר, אשור ולקחתי את אשר נתתי לכם גם תוסרו במקל חובלים בלי כל חמלה. ועתה הא לכם לחם וגבינה ועליתם ואכלתם בעלית הבית ותשכבו לישון”.

הבנים הלכו להם, וגנֻבת ישב על השֻלחן הערוך אשר לפניו, ויוציא מתחת למדיו מאכלת ארוכה וחדה, ויתבונן בה ויאמר אל אמו: “המאכלת הוחדה גם מוֹרָטָה לרַוחתי לישועתי – בה אכריע את מתקוממי תחתי –”. “בראותי המאכלת זכרתי את אשר נעשה בה”. דברה חלאה ברעדה, זכרתי את האיש אשר הִגַרְתָּ על ידי המאכלת הזאת ובלילה הזה ראה אחיטוב את רגל האיש ההוא ברפת –" “כן הדבר”. אמרה האלמנה בשומה נֵתח בשר על קערת גנֻבת בנה. “פלאים!” אמר גנֻבת ויתנודד, "הלא קָבַרנו אותו עמוק עמוק – אך יתכן כי נָמַק העפר וְנִמַח וַיִשָׁפֵל – " “בלילה הזה נשליך את עצמות המת בתוך הנהר”, יעצה האלמנה במנוחת לבב. “כן נעשה”, ענה המרצח וַיֵשְׁתְּ גביע יין, אך האלמנה מֵאנה לשתות ותשאל את פי בנה: "מה דִבר אִתך האיש בעל אדרת השועלים בערב הזה? – “. גנֻבת שָתה עוד גביע יין, ויאכל את הבשר אשר בקערתו, ובעת הָאֹכֶל סִפר לאמו כדברים האלה: “האשה הזקנה אשר היתה פֹה, לא דִבּרה שקרים, כי בבואי על החוֹף מצאתי שם איש עוֹטה אדרת שועלים ופניו לוטים באדרתו עד כי לא נראה החוצה רק ראש חוטמו” (יֵדע נא הקורא כי האיש בעל אדרת שועלים הזה, היה יעקב פֿערראַנד, אשר שלח את שפרה לבית צרועה לקרוא אליו את גנובת בנה וּלְשָׂכְרוֹ להטביע את הזמירה במים –). גנֻבת שתה עוד גביע יין ויוסף לְסַפֵּר. “ויהי כאשר רָאַנִי לנגה העששית, וַיִשְׁרוֹק בשפתיו לְאוֹת כי הוא האיש (כאשר הגידה לי הזקנה כי בזה יִוָדַע אֵלַי האיש ההוא) וגם אנכי עשיתי כן, ובכן הִכַּרְנוּ איש את אחיו. “מה שמך?” שאלני בעל האדרת. “גנֻבת!” עניתיו. “גנֻבת” הוסיף האיש לדבר, “החפץ אתה למלאות כיסך כסף? –”. “חפצתי, אדוני! –”. “האינך יָרֵא ורך לבב? –”. “אני עז כנמר ולא אשוב מפני כל –”. התאבה להטביע נפש אדם במים? –”. “מדוע לא אֹבֶה? אך בעד מחיר רב –”. “מה אתן לך בעד – שתי נפשות? –” “חמש מאות שקל לְגֻלְגוֹלֶת, וראה נא כי לא רִבִּיתִי במחיריהן –”. “כדברך כן יֶהִי –”. “אפס כי את הכסף תתן לי בראשונה. “מאתים שקלים אשקול לך לראשונה, ושמונה מאות אחרי כלותך את מעשיך –” “זמן רב מֵאנתי לשמוע לו, עד כי גער בי האיש ויאמר: “רב לנו להג הרבה? החפץ אתה או לא?” ואז כָּרַתי עמו ברית ולקחתי מידו מאתים שקלים ושאלתי “מי יעיד כי הטבעתי את שתי הנפשות ההן בנהר?” “זאת אדע אני”, ענני האיש, וביום השלישי בערב תשוב הֵנה ואני אתן לך את שמונה מאות השקלים ההם – אך הגידה לי אם תכיר את האשה הזקנה אשר שלחתי אליך היום –?” אני אכיר מַרְאֶהָ גם באש ובמים –”. “עתה דע לך כי למחר או ביום השלישי תבוא האשה הזקנה ההיא הֵנה על החוף בשעה הרביעית אחר הצהרים, ותביא אתה נערה בעלת שער צהוב. הזקנה תניף במטפחתה לתת לך אות, ואז תבוא בספינה קטנה וּבָלָה מִזֹקֶן להעביר אותה והנערה אל החוף השני. אך אחד מאנשי ביתך יֵרד אחריך בספינה אחרת חזקה וטובה, והוא ישוט בנהר ויחכה עליך. והיה כבוא ספינתך עם הזקנה והנערה בלב הנהר, תאמר כי דָבר לך אל האיש המחכה עליך, ובקָרבך אליו תמהר ותקפוץ אל ספינתו, ואת ספינתך תהפוך בַּמָשׁוֹט על פניה, והזקנה עם הנערה תטבענה במים. ואז אף יִוָדַע הדבר לאיש, תצטדק ותאמר כי הספינה הבָּלה היתה נסבה להאסון הזה, וכן יִקָרֶה פעמים רבות –”. אך אולי לא תאמין בי הזקנה?” שאלתי את האיש. “היא תאמין בך –” ענני בקול מֹשֶל “ובבואה אליך ותאמר לך כי צֻוית להטביע בנהר את הנערה, ולהציל את נפשה ממות, תבטיחנה כי לא תאֻנה אליה רעה –. ואם תעשה את הדבר הזה בחכמה ומזמה, אז אתן לך מקום להשתכר עוד כסף רב –. הנה כי כן נדברנו יחד אני ובעל האדרת, ואחרי כן שַׁבְתִּי לביתי ובדרך מַסָעִי מצאתי את המטמון הזה”.

ממוצא דבר השודד הזה, יבין הקורא כי פֿערראַנד הֶערים סוד ומזִמת רֶצח להמית את הזמירה ואת שפרה בפעם אחת. אפס כי שפרה לא ידעה כי בשחת רשתה אשר חִשבה להפיל את הזמירה על פי פֿערראַנד, תִּלָכֵד גם היא. וכל זאת עשה פֿערראַנד מיראתו לבל תגַלה לילית את תולדות הזמירה ואז יבֻלע לו ולכל הונו, ושמו וזִכרו יהיו לחרפות ולדראון, ומפחד לבבו פן יִוָדַע הדבר גם על פי שפרה חֲבֶרְתּוֹ אם יִחַר אפה בו, חרץ משפטה להכרית גם אותה מארץ החיים.

צרועה אלמנת בעל המשחית אשר הומת בפלילים, וחלאה בִתה הבכירה וצלם דמות תבניתה, הטו אזניהן וּבְשׂוּם לב שמעו את דברי גנֻבת, והוא הִרבה לשתות יין עד כי רֻתְּחוּ דמי עורקיו, ופניו פני להבים, ובאש רגשותיו הוסיף לדַבר: “אך עוד לא הגדתי לכם את כל אָשְׁרִי! כי עוד כִּפְלַיִם לְאֹשֶר השמור לי אם יצלח בידי הדבר אשר נסיתי אני וחצר-מות, האח! כי אז נמלא בתינו כסף! וזה פֵּשר הדבר: אני וחצר-מות אֹרְבִים לאשה זקנה רוֹכֶלֶת באבני שֹׁהם אשר פעמים רבות תִּשָׂא בצלחתה אבנים טובות אשר מחירם יותר מחמשים אלף שקלים –”. “חמשים אלף שקלים!” קראה צרועה ובתה יחד ועיניהן נוצצו כשביבי אש. “כן הדבר”, הוסיף גנֻבת דַבֵּר ברגש, “חמוץ-זרוע יהי עזר לנו בעשק הזה, ואתמול מָשַך את הָרוֹכֶלֶת ההיא בחָרמו על ידי המכתב אשר שלח אליה בידי וביד חצר-מות. חמוץ זרוע בעל מזמות הוא וַחֲכַם לבב! כי למען תְּפוֹשׂ את האשה ההיא בלבה לתת אֹמֶן בנו, מכר לה אבן שוהם במחיר ארבע מאות פֿראנק, ועל כן לא תְּחַסְרֵהוּ עוד ובוא תבוא לביתו לעת ערב ושם נִסְתַּתֵּר אני וחצר-מות, וגם חלאה תלך אתנו. ואחרי אשר נקח את אבני הַשֹׁהַם מיד הָרוֹכֶלֶת ההיא, נקח גם את נפשה ונשאנה בספינה ונשליכנה המימה ועקבותיה לא יִוָדְעוּ – זאת העצה היעוצה מאת חמוץ-זרוע!….” “אין נפשי אל חמוץ-זרוע!” קראה צרועה בחמת רוחה, הוא וסנחריב אחיך עשרו עושק אחר, ואחיך נתפּש וַיֵאָסֵר, והוא יצא נקי –." “יען כי ערום הוא מסנחריב נִמלט מִפָּח, אך חלילה לי לבגוד באנשי שלומי –.” הצרועה הניעה בראשה וַתִּדוֹם, ואחרי רגע קטן אמרה אל גנבת. “טוב לך לעשות את דברי בעל אדרת השועלים, כי את דמי הזקנה והנערה לא ידרשו השופטים, יען כי כזאת יקרה בכל שנה בנהר ובעלי הספינות לא יאשמו – אפס כי יגורתי מפני מרטיאל לבל יתיצב לך לשִטנה גם בדבר הזה –”. “האין את נפש השאול לְבַלְעוֹ עד נצח!” קרא גנֻבת בטעם היין ויתקע את להבת שַׂכִּינוֹ בשֻלחן. “הלא זה דברי כי מרטיאל יכריענו היום או מחר לטבח”, אמרה הבת הבכירה ועיניה נמלאו דם, גם את אחיטוב ואת מחלה יסכסך בנו למען הַשְמֵד אותנו –“. “גם לבי יצעק תמיד כי מרטיאל יַסְגִירנו למות!” צעק גנֻבת בשצף קצפו, “ומדוע לא נְקַדֵם פניו ונכריעהו?” שאל השודד את צרועה אמו, “מדוע תמנעי אותי תמיד מִבּוֹא בדמים? –”. “אני, אני אגרשנו מהאי הזה!” דברה הָאֵם ברגז קולה. “אך כל עוד נשמתו בו, חיינו תלואים לנו מנגד –”. אמר גנֻבת בזעם. “עתה – עַתה לא יוּמַת מרטיאל – כן גזרתי אֹמֶר!” נתנה עליו אמו בקולה, וגנֻבת קפץ את פיהו בידעו כי אמו מְרַצַחַת היא כמוהו ורצונה עז כסלע מִבְּלִי-נוֹעַ. “באור הבקר אבריחנו מהאי הזה!” הוסיף האלמנה דַבֵּר, “ובבואו הֵנה בלילה הזה תחָרפהו אתה וחלאה ותמלאו פניו קלון גם תשפכו עליו בוז ולעג מרבה להכיל, והיה כי יֵחם לבבו וירים עליכם יד, אז נתנפל עליו שלשתנו ונכהו מכות בלתי סרות –. ואחרי כן נודיעהו כי ככה נעשה לו שֶבַע ביום אם לא יעזוב את האי הזה לנצח, גם נסכסך עוד בו בעלי אגרוף מרי נפש אשר ידושו בשרו בעקרבים –. ואם גם באלה לא יִוָסֵר, אז אשלח את כל מגפותי בלבו ואבריחנו גם אריצנו עד ארגיעה מזה –”. אך אם גם התחבולה ההיא תשאר מָעַל?” שאלה חלאה. “אז – דמו בראשו!” ענתה צרועה, וכרגע ההוא נפתחה הדלת ומרטיאל בא פתאם הביתה

––––––––

 

סא: הָאֵם וּבְנָהּ    🔗

ומרטיאל אשר לא ידע כי מחשבות אמו ואחיו ואחותו עליו לרעה, בא הביתה בפנים צוהלים וישב על השלחן, וכלבו כרע רבץ לרגליו, “איה אחיטוב ומחלה?” שאל מרטיאל. “למה תשאל כזאת?” אמרה חלאה בקלסה. “איה הילדים, אמי?” שאל שנית. “ישנים הם”, ענתה האם. האכלו לחם בערב הזה?“, הוסיף מרטיאל לשאול. “מה לך ולהם?” נתן עליו גנֻבת בקולו,”אנחנו שמֵחים בכל עת אשר הם אינם פֹה אתנו, וְלוּ לא היית גם אתה פֹה, כי אז גָדלה עוד שמחתנו“. מרטיאל התבונן כי גנֻבת יחפוץ לָרִיב אתו, ויתאפק ולא ענהו דבר, וזאת היתה עוד שמן לאש חמת גנבת וקצפו. ולבעבור הַרְעִימוֹ בָּעַט בכלבו בחזקה עד כי התגולל תחת השֻלחן וַיְיֵלל. תכלית שנאה שנאתי אותך ואת כלבך”, נהם גנבת בחרי אף, וראה איך ארמוס את כלבך ברגלי! –." פני מרטיאל התאדמו מזעם, ויתאפק גם הפעם ויפתח את הדלת ויוציא את כלבו החוצה. גם את הזאֵבה ארמוס ברגלי כהכלב הזה!" הוסיף גנבת דבר. “ואני אֶמרוט שערותיה ובחרפה אכה לחייה”, אמרה חלאה. “ואני אסחבנה סחוב והשלך עד בארות הַחוֹמֶר, ושם אטביענה בַבּוֹץ, קרא גנבת וימלא שחוק פיהו. ומרטיאל אשר עד כֹה השקיע את אש זעמו בחזקת יד, לא יכול עוד להתאפק ובפני להבים ועינים מפיצות כידודי אש הרעים על גנבת בקולו: דוֹם בליעל! ואל תתגרה ברעה, כי אם תקציפני עוד, אז אַכֶּכָּה כאשר הכיתיך שלשום –. אתה?” קרא גנבת בקצף נורא, “אתה תַכֵּנִי? אתה?” ובדברו לקח את המאכלת וַיְקַפֵּץ כארי על אחיו. אל במאכלת!" אמרה הָאֵם וַתְּמַהֵר וַתַּחזק ביד גנֻבת, אך הוא הֲדָפָה אחורנית, ובמאכלת אשר בידו התנפל על מרטיאל להשחיתו כרגע, אך מרטיאל הֵסב מפניו, ויקח את מקלו בידו. “הניחה נא את המאכלת גנבת!” קראה צרועה שנית. “אַל תַּנַח!” אמרה חלאה ותקח את קרדום העצים בידה. וגנבת הֵעִיף את להבת המאכלת על פני מרטיאל אך מרטיאל הֵרִים את מקלו וַיַך בו את זרוע גנֻבת חמש פעמים עד כי הִפִּיל את המאכלת מידו, ואז הֶחזיקו בצוארו, ויסחבהו וישליכהו אל הרפת ויסגור את דַלְתָּה וְנָעַל, ואחרי כן שב הביתה ויסחב גם את חלאה החוצה ויסגירנה בָּאֻרְוָה. “עתה, אמי! עתה נִוָכחה אני וָאַתְּ”, אמר מרטיאל “טוב הדבר – נוָכחה יחד”, ענתה צרועה אשר לחייה הלבָנות התאדמו מעט, ומעיניה החשכות התמלטו זיקי-זעם ושביבי אש תֹּפת. (ואנחנו לא נודיע אתכם, קוראים יקרים! את כל הדברים הנוראים אשר נִדברו אז הָאֵם ובנה, לבלתי הַכְאוֹת לבבכם והפיל עליכם אימתה ופחד על לא דבר – ורק שמץ מנהם נספר בזה למען תבינו את הליכות הספור הזה).

מרטיאל חרד מאד בהאזינו את דברי אִמוֹ ובראותו איך שֻנוּ פניה בדַברה ונדמו כפני אֵם בלָהות, והיא הוסיפה להָפיץ עֶברות אפיה וַתַּרְעֵם בקול פחדים: “אך למה זה יצאת ממחבואיך ותבא הֵנה? מה לך פֹה? –”. “לשמור את הילדים לבל יהיו כאבותם, ולבל יאלפו ארחות גנבת וחלאה, ואם אמצא מקום למצוא חַיַת ידי, אז אקחם אלי ולא אשוב עוד הֵנה –. “הילדים בָּזים לך וְלועגים למוסר הבליך אשר תטיף להם יום יום – והם לא ילכו אתך, וגם אני לא אתנם ללכת מזה – ואתה – ברח לך – אם חפץ חיים אתה! ודע נא כי אני סכסכתי בך את גנבת ואת חלאה בלילה הזה, ומחר אקרא את מְתֵי סודי וכֻלנו יחד נציק לך בכל מצוקות רצח עד כי תבחר מות מחיים –”, “אימתך לא תבעתני! כי אנכי לא אֵחת מפני כל וְאֵשב פֹה עד אשר תמצא ידי לכלכל את הילדים ואקחם אלי ואלך ולא אשוב עוד הֵנה –”. לדברים האלה התמרמרה צרועה ביתר עז וַתּרעם עליו בשצף קצפה: אם כן איפוא הַסְכֵּת ושמע דברי! הידעת כי גנבת אחיך חוֹתר בחשך בתים גם ידיו דמים מָלֵאו, ולרגעים הוא צפוי לחַיֵב את ראשו לעזאזל? ובהתפשו בכף, נִתָּפֵש גם אנחנו אתו יחד, וגם אתה תהיה כאחד ממנו, ואני וגנבת וחלאה נָעִיד בך כי גם אתה הִפלת גורלך בתוכנו, כיס אחד לכלנו, וגם כפיך נְגֹאֲלוּ בַּשֹׁד ורצח, ואז תכרע גם אתה לטבח כמונו על במת מטבח –”. מרטיאל הִתחלחל וַיִתפלץ מאד ויתיצב דומם כאיש אשר אחזהו השבץ, כי לבו הגיד לו כי לא שקר דִברה אמו, וכי בנקל יִסָפֶה גם הוא בעונם – וְהָאֵם התענגה לראות את מבוכת בנה ואת הריסות מורשי לבבו ובלהות נפשו, כי היא שנאתהו תכלית שנאה על מאנו להתהלך בדרכיה, ועל שָאֲפוֹ להטות גם את הילדים מדרכי מות ההם –. ומרטיאל בהתבוננו את רָעַת אִמוֹ אשר אין כמוה לרוע, הִבליג על זעפו וקצפו וַיְנַס לדַבר אִתה רכות ובתחנונים, ויאמר: “הה אמי מה יסכון לך אם גם הילדים יָסופו אִתכם יחד? אני לא אַמרה את פיך ואלכה לי מזה, אך אַתְּ הבטיחיני נא כי תביאי את הילדים לבית הספר אשר באחת הערים הרחוקות – הוי! אם עוד יִגַהּ שביב אהבת אֵם בנפשך, הלא אז תחמלי על ילדיך, הלא אז תחוסי ותרחמי עליהם –”. “אך הבלים תצמיד לשונך! כל עוד רוח חיים בי, לא אשלח את הילדים מזה –”. “אויה לי! הלא תחרדי בזכרך את אחריתם הנוראה!! –”. “אחריתם תהי כאחריתי – ואשר יקח את הָאֵם! יקח גם את הבנים – ואם נמות ביד ההוֹרֵג, נמות כלנו יחד, ובמותנו לא נִפָּרֵד – ורק אתה הירא והפתי תִפָּרֵד ממנו במוּתנו – ברח לך אפוא מזה! – ברח – אם חפץ חיים אתה! –”. “אני אלך – אך הילדים –”. “הם יהיו כמונו אם תלך מאתנו –”. “אמי, הה אמי השבעתי אותך בכל אֵילֵי שחק ושחת כי תביאי אותם לבית איש ישר ללמדם מלאכת יד למען יחדלו מעשק ידיהם!”. ובדברו בכה בכי תמרורים מנהמת לבו. “ואני” ענתה הָאֵם, “ואני אֶשָבֵעַ כי לא אשלחם מִזֶה עד כי נְשֻלַח כֻּלנו לעזאזל! ואתה יודע כי גם כל אֵילֵי השחת אין בהם כֹחַ להפוך את לבי!”… אז הִתְלַקְחָה שלהבת עֶברה וזעם בנפש מרטיאל ויקרא: “אם כן הדבר – לא אמושה מהאי הזה – ופֹה אֵשב לשמור את הילדים עד אשר אמצא מִחיתם, ואז אעזבה את האי הארור הזה לנצח! ואם בין כֹה וָכֹה יִגָלֶה עונכם, יכירו וידעו שופטי הצדק כי צִדקי בי, ורק בגלל הילדים שמתי קִנִי בין עדת מרצחים לבל יאלפו ארחות פריץ – יֶהֶלְמֵנִי רעם המות וחזיז אבדון אם אלך מזה! ועל אפכם ועל חמתכם אפדה את הילדים מֵרֶדֶת שחת! –”.

וצרועה אשר ידעה כי לב מרטיאל כשמיר חזק מצוֹר, ואת דבריו לא ישיב, וקצר קצרה ידה להבריחו בדברי פחדים, שמה עצת רצח בנפשה להפילו במהמורות לבל יֵדע ובל יוכל קום. בחזק יד עָצרה ברוחה, ותתאמץ להצהיל פניה מעט, ותאמר: “ראה נא, בן סורר! ראה נא כי נשאתי את פניך לדבר הזה – אני אתן בידך את הילדים, אך אתה תִבְלוֹם את פיהם לבל יְגַלו את מעשינו – ואתה לא תשוב עוד פאריזה –”. “חֵי נפשי כי אני אשמור לפיהם מחסום – וגם אני לא אשובה עוד פאריזה – אך הגידה נא לי אם באמת ובתמים תדברי אלי? –”. “באמת ובתמים – ועתה תנה לי את מפתח הרפת ואוציא משם את גנבת –”. “הוא עוד הֲלום יין, יישן ויסיר יינו מעליו, ובבקר אוציאהו מהרפת –”. “אך הוציאה נא את חלאה ממסגר –”. “הֵא לך המפתח, והוציאי אותה אחרי לכתי מהבית, כי לא אוכל ראות פניה –”. “לֵך, והשטן יֵלך אתך” קראה צרועה בשחוק רצח, והברכה הזאת, היא האחרונה – האחרונה –“. מרטיאל שָרַק לכלבו ויקח נֵר בידו ויעל אל חדר אחיטוב ומחלה. “עֲלֵה – וְרֵד דומה!” אמרה צרועה בלבה, ורק אתה הסִבוֹת בנפשך, ודמך על ראשך! –”.

אחרי כן הלכה צרועה ותפתח את הרפת אשר גנובת סגור בתוכה, כי היה לה עוד מפתח להרפת ההיא, וגנובת יצא לחפשי, וצרועה וגנבת הוציאו את חלאה מבית כִּלְאָהּ, ויבואו הביתה, ושם התיעצו מה לעשות למרטיאל –

––––––––

 

סב: אחיטוב ומחלה    🔗

אחיטוב ומחלה עלו לחדר משכבם ולא כבו את הנר ולא סגרו את הדלת לַמְרות פי אִמם, כי חִכוּ על מרטיאל אחיהם, ולבבם שמח מאד על המתנות אשר נתן להם גנֻבת – כי הם לא ידעו עוד נכוחות ואָרחות יֹשֶר, יען כי מעודם לא ראו רק גנבים ושודדי ליל, לא שמעו רק דברי נבלה וּבָלַע, חמס וָשֹׁד, ומלמדם להועיל היה רק מרטיאל אשר גם הוא לא היה נקי מִדוֹפִי ולא למד צדק, וּבְנַעֲרָם כפיהם מתמוך בגנֵבה, היה רק מאהבתם את מרטיאל, גם מחפצם למרות פי אמם המיסרת אותם במקל חובלים מוסר אכזרי, אך לא מאהבתם צדק ושנאתם מעללי רשע, והם עמדו על פרשת דרכים דרך החיים ודרך המות, ובדרך אשר תמשכם יד רמה, בה ילכו. מה נאוה לך רדידך אחותי!" אמר אחיטוב אל מחלה, ולמחר בבואנו אל החוף, תשימי אַתְּ הרדיד עליך, וגם אני אשים עלי את מטפחתי לבעבור יקנאו בנו בני המסגר המשליכים תמיד אבנים עלינו בקול קורא: ילדי מרצחים, ועתה אמר נאמר להם: היש לכם שכיות חמדה כאלה –?".

“כן נעשה אחי! אך אם ידעו מי נְתָנָם לנו, הלא אז יחרפו אותנו בשם גנבים –”. “אנחנו לא גנבנום”. ענה אחיטוב, “רק גנבת – ומה לנו וְלוֹ? –”. השכחת, אחי, את אשר הגיד לנו מרטיאל כי המקבל גנבה מגנב, כגנב יחשב –." “ולו ידע עוד מרטיאל כי אַתְּ גָנַבְתְּ שלשום מטפחת מצלחת הָרוֹכֵל בבית היין…” “הוי אחי! אל תגידה נא זאת למרטיאל, כי אז ישטמני ויטשני ביד אִמֵנו וגנֻבת וחלאה –”. “אם לא תגידי לו אַתְּ כי לקחתי מתנה מיד גנבת, לא אגיד לו גם אני כי גָנַבְתְּ….” “טוב הדבר, אחי! ודע נא כי לְמורַת רוחי ולדאבון נפשי שלחתי את ידי אל צלחת האיש ההוא בבית היין, ורק חלאה הֵאיצה בי וַתַּכֵּנִי שלש פעמים באגרוף על החוֹמש עד כי עוד מעט וָמַתִּי… ואחרי עשותי רצון אחותי, נעו מורשי לבבי ונחמתי על מעשי – הה! ואם תפש אותי הָרוֹכֵל הלא אז הושיבני בבית האסורים ושם אבדתי בעניי –”. “הטרם תדעי כי בית האסורים בפאריז רק בית תענוגים הוא לגנבים? ומדוע יירא לבך מפניו? הלא ידעת כי עוֹרֵב הַפִּסֵחַ הַבָּרִיא היושב כעת בבית סִתְרִי, נִהְיָה שָמֵן ומסֻבל בבשר כרוב רק בימי שבתו בבית האֵסור, ובצאתו משם, יצא עוד ברכוש גדול ומני אז הוא אֹכֵל מעדנים, שותה ממתקים ופֹשֶׂה כעגל מרבק כל הימים, ואם יִתּם כספו, אז ישוב ויגנוב לבעבור יֵאָסֵר שנית….” “אם כן לא יֵרע לגנב בְהֵאָסרוֹ בבית האסורים?” שאלה מחלה בתמהון. “כן הדבר. וזה מעט סִפר הפסח הבריא כי בבית האסורים ימצאו תמיד רֵעים רבים, שם יישנו במִטות מוצעות, שם מאכלם בריאה, ושם יְבַלוּ כל ימי שבתם בשמחות וגיל. ולפי דבריו אין רע לגנוב אך מרטיאל הָעֵד יעיד בָנו תמיד לחדול מגנבה ידנו באמרו כי רע ומר ממות הוא לגנוב מיד איש מאומה, ולנו לשמוע בקולו בגלל אשר הוא אוהב אותנו וחומה הוא לנו מדי בואו הנה, וְלוּ היה פֹּה הלילה, כי אז לא שלחה אִמֵנוּ את ידה לְהַכֵּנִי הכה ופצע – ומדוע עשתה כן? היש בי אשם כי גְוִיַת מֵת ברפת ועיני ראו את הרגל המשתרעת בין העצים? –.” ובדַברו רעדו כל עצמותיו. “אולי היה בֵית קְבָרות שם לְפָנִים? –.” “לוּ היתה כזאת, למה זה צִוְתָה עלי אִמֵנו לבל אגיד זאת למרטיאל ואם אַמְרֶה את פיה תכני מכות מָוֶת? אפס יִתָּכֵן כי הוּמַת פֹה איש אחד בְּהֵאָבְקוֹ עם רֵעהו וַיִקָבֵר ברפת –”. “צדקת, אחי! התזכור עוד כי לפני חֹדֶש ימים היתה פֹּה מריבה בין חצר-מות ובין האיש הרם אשר בשָרו רזה מאד מאד ונקרא בשֵם “גל עצמות”? התזכור עוד כי חצר מות בחרות אפו בו הֵביא להבת שַכִּינוֹ בלב גל עצמות ההוא, ולולי הפרידה אִמֵנוּ ביניהם, אז המיתו כרגע? – הוי! חצר-מות עודנו צעיר לימים, ורע מעללים ומשחית לחבל הוא –.” “הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע, צעיר הוא עוד ממנו משחית ומחבל עוד יותר ממנו – ואני לא אֵדע מֵאַיִן לו כסף רב בכיסו תמיד? פעם אחת בבואו הֵנה עם לילית הֶראני עשרים שקלי כסף, ובלזות שפתים וקלסה אמר אלינו: אם לא הייתם סכלים, אז היה גם לכם כסף רב –.”

ברגע ההוא שמעו הילדים קול צעדים ועצרו במלים, והנה מרטיאל בא אליהם החדרה. “שלום לכם”, אמר מרטיאל בבואו, “שלום” ענו הילדים וינשקו את ידו, “מה קול הריב והמצה אשר שמעו אזנינו? שאל אחיטוב את אחיו, “אני רַבתי עם גנֻבת וחלאה, אך הם לא אִנוּ עלי רעה. שמחתי כי עוד עֵרים אתם, ובפי בשורה כי בעוד יום או יומים אקחכם אתי ונלכה מזה” “אחריך נרוצה!” ענו הילדים קול אחד. “אך מי נתן לך את הרדיד הזה, אחותי?” שאל מרטיאל. וגם אתה אחי, איפה לקחת את המטפחת הזאת? הגידו נא לי קשט אמרי אמת אם לא תאבו כי אשליככם מלפני! –”. פני מחלה התאדמו וַתּוֹרֶד ראשה וַתִּדוֹם, אך אחיטוב הֵעֵז פניו ויאמר: גנֻבת נְתָנָם אלינו! ומה לנו ולחקור מֵאַיִן לְקָחָם הוא? –." “הטרם תדע כי כשמו כן הוא, גנֻבת שמו, וגנֵבה מִשלח ידו! –”. “הוא קנה אותם בכסף!” ענה אחיטוב עזות. שקר, שקר הדבר! הגידי נא אַתְּ לי, מחלה, הגידי אל תכחדי: הגנב אותם גנֻבת? –“. “כן אאמין –” השיבה הילדה ותאנח. “מַהרה ותן לי את המטפחת, אחיטוב דוֹבֵר שקרים!” קרא מרטיאל בזעם, וגם אַתְּ מחלה הורידי את רדידיך מעליך, ולמחר בבקר אשיבם ליד גנבת – ולמה זה עשיתם זאת? הלא אנכי העידותי בכם רבות פעמים כי המקבל גנבה מגנב, כגנב יֵחָשֵב אף הוא!” והילדים מהרו ויעשו את מצות אחיהם. “סלח נא לנו, מרטיאל!” התחננה מחלה בקול בּוֹכִים. “סלחתי לכם מדעתי כי לא אתם אשׁמים רק האנשים החטאים אשר בקרבם אתם יושבים, ולקחתי אתכם ואושיבכם בין אנשים ישרים, אז תאלפו ארחותיהם ותשבעו לחם ותהיו טובים. שלום לכם!” כֹה דבר מרטיאל ויצא משם ויעל אל חדר משכבו ויסגור הדלת בעדו.

אחרי צאתו מחדר הילדים, סֻגרה דלת החדר מבחוץ בקול רעש. מה זאת?" קרא אחיטוב ברעדה, “מי סָגַר אותנו על מסְגֵר? ומדוע?” רגעים אחדים הקשיבו הילדים וַיַטוּ אזנם אל הדלת, ומחלה אמרה בחרדה: “שמע נא! הנה כֶלֶב מרטיאל נוֹבֵחַ בקול יְלֵל – ואזני תשמענה קול מהלומות פטיש על דלתות חדר משכבו – שמע נא! –.” “גם אנכי שומע. ומה זה קול הולם פָּעַם על דלתות חדרו? אולי תשבר הָאֵם את הדלת לבעבור הכות את מרטיאל כמוני? ובדברו פתח מעט את דלתות החלון וישקף וירא, ויקרא: “הה! הָאֵם מַחזקת את הסֻלם, וגנֻבת וחלאה עָלוּ עד פתח חדר מרטיאל וסוגרים את הדלת מבחוץ במטילי ברזל ומסמרות – עתה ירדו גנֻבת וחלאה מהסֻלם – וראי נא, הנה הקרדום הגדול ביד חלאה –.” מחלה התחלחלה מאד ותגש גם אל החלון ותשקף “עתה הביאה הָאֵם הסֻלם וַתַּצִיבֵהוּ נוֹכַח חַלון בית מרטיאל – הה! הנה גנֻבת וחֶלאה עוֹלִים שנית על הסֻלם – איך יְיֵלִיל הכלב! – ושמע נא קול הפטיש וקול הקרדום על מטייל ברזל – קראה מחלה ונפשה יצאה בדברה. “אויה!” צעק אחיטוב פתאם, “הם סָגרו בעדו במטילי ברזל לבל יֵצא מחדרו עד אשר ימות תחתיו ברעב! – ומה נעשה אנחנו? הוי, גם אנחנו סֻגרנו כמותו ואין לאל ידינו להצילו! –.” “מֵתָה אנכי!” יללה מַחלה, וראה נא הנה חלאה מעופפת את קרדומה בזרוע נטויה – וקול מהלומות הפטיש הולך וחזק – שמע נא אחיטוב הנה מרטיאל קורא אלינו! –.” וברגע ההוא נשמע באמת קול מרטיאל קורא בַכֹּחַ: “מחלה אחיטוב! הושיעו נא! –.” “עֲנֵהו נא, אחיטוב” אמרה מחלה, וֶאֱמָר לו כי גם אנחנו מסֻגרים כמוהו לבל יְדַמֶה כי לא נחפוץ לעזור לו –.” ואחיטוב פתח את החלון ויאבה להרים קולו, אך פתאם סֻגר החלון מבחוץ ברעש גדול, וצרועה הרעימה בקול זעמה: “הוי מרגלים חרש! הנני אליכם –.” והילדים נבהלו נחפזו מקול רעמה וימהרו וישכבו למעצבה ויכבו את הַנֵר, ומני אז לא נשמע עוד דבר, רק יללת הכלב בחדר מרטיאל הסָגור במטילי ברזל ואין פּוֹתֵחַ, ככל הדברים האלה נעשו בלילה ההוא אשר למחרתו באה שפרה עם הזמירה אל אי התרים כאשר צוה לה יעקב פֿערראַנד הסופר.

––––––––

 

סג: בית סתרי    🔗

סתרי אשר שמו נודע באי התרים, הוא סוֹכֵן על בית גדול אשר לו חדרים תַחתים שְׁנִיִם ושלִשים עם כלי בית, ואשר בהם יושבים עוברי דרך הבאים פאריזה. האיש הזה עֹשֶׂה מקנה וקנין בעשת ברזל בגלוי, ובסתר הוא קוֹנֶה ומוכר כל מיני מַתֶּכֶת גנובים, ברזל, בדיל, עופרת, נחשת קלל ורקועי פחים. והוא חָבֵר לגנֻבת ואיש סודו, גם שיח ושיג לו עם חצר-מות ועם חמוץ-זרוע ויתר הגנבים והשודדים אשר בפאריז. כי כמעט כל זרע מרעים ובנים משחיתים אשר בעיר, הם יודעים ומכירים איש את אחיו, וברית שלום ביניהם לשלוח בגנבה ועשק ידיהם, והסבה לזאת היא כי בבתי האסורים יאֻסרו הֲמוֹן גנבים שֹׁדדים ומרצחים בבית אחד, שם יִוָדעו איש אל רעהו, ושם יבואו במסורת ברית רֵעים, ובצאתם משם יאספו יחד ויתיעצו על צפונותיהם וימלאו פני העיר חמס, גזל, שֹׁד ורצח. ובית סתרי זה היה בית אֹסֶף לבעלי פרצים ההם אשר לפנים ישבו אתו יחד בבית האסורים. גם גנֻבת היה אחד מִבָּאֵי בית רֶשַע ההוא, ובפעם הזאת הביא שם מטיל ברזל, עשת נחשת קלל ושלשה רצי עופרת. סתרי קרץ בעיניו, וגנבת ירד אחריו במדרגה נסתרת אל מערה עמוקה מתחת לבית, ושם קנה סתרי את הגנֵבה מיד גנֻבת. בעלותם משם, ישבו בבית ונדברו איש אל רעהו, “היש חדשות בביתך?” שאל גנבת. “אין כל חדש”, ענהו סתרי, “חדרי ביתי מלאים שכנים טובים, אשר ישלמו לי במיטב כספם, יען כי איש אחר לא יאספם הבית באין להם מכתבי תעודה, ואנכי כאשר לא אשאל את פיךְ מאין לקחת את החפצים אשר קניתי מאתך, כן לא אשאל גם את פי גָרֵי ביתי מאין הם ולא אבקש מכתבי תעודה מידם, ובגלל זה ירבו במחיר חדרי מגוריהם פי שנים וגם פי שלש – וזה כשלשה ימים אספתי אל אחד החדרים אשה אלמנה ובתה אשר דרכיהן נפלאו ממני, כי הן יושבות תמיד בבית, לא תבַשלנה ולא תאפינה, גם איש לא יבַקר אותן. שתיהן יָפוֹת ותמימות ומַצניעות לֶכֶת אף כי אין בידן מכתבי תעודה, ולפי ראות עיני הן מבנות נדיבים אשר מָטָה יָדָן ואין עוזר להן – והיום בבקר שלחה האלמנה את מִקְלוֹת בן אחותי אל בית הרצים לשאול שם אם שֻלח אליה מכתב מנורמאנדיא…” “אֵי הפסח הבריא?” שאל פתאם גנֻבת מבלי שים לב אל דבריו. לְמוֹרַת רוחי הוא יגור עוד פֹה במכפלה השלישית, ענהו סתרי. הוא כִלָה את כספו אשר אסף בבית האסורים, ואתמול המתיק סוד עִם חצר-מות איכה ימלא עוד כיסו – ויראתי פן לָטַש את עיניו על הון בִּתְיָה הגבירה היושבת פֹה במכפלה השניה, ואז…." “מי היא האשה בתיה?” שאל גנבת בתאות נפש. גם אני לא ידעתי“, ענהו סתרי כאיש נבוך, “אך זאת אדע כי משרתה הוא כביר כחַ ורב אונים,. גם באדינאט דודה המשחר פניה תמיד, הוא איש בריא ובעל אגרוף – אך הס! הנה משרת הגבירה בתיה בא”. וברגע ההוא הביא המשרת אגרת חתומה, ויאמר: האדון באדינאט יבקש את מקלות כי ימהר וירוץ אל בית השר פֿאן ס”ט רעמי היושב ברחוב שאילאט, ויתן לידו את האגרת הזאת". “טוב הדבר, אמר סתרי, “עוד מעט ישוב מקלות מבית הרצים, ואז ירוץ כצבי לעשות את מצות האדון באדינאט”. העבד יצא מהבית, וסתרי דִבר עוד דברים אחדים עם גנובת, ואחרי כן הלך גנובת לדרכו. אחרי רגעים אחדים בא באדינאט הביתה ויאמר אל סתרי: “השיבה לי את אגרתי, כי הנני הולך את השר ס”ט רעמי לדבר אתו פה אל פה –.” “הֵא לך, אדוני, את אגרתך” אמר סתרי בתתו לידו את האגרת. “שמע נא, סתרי” אמר באדינאט, “גָרֵש נא מביתך את הפסח הַשִׁכּוֹר והבליעל אשר במכפלה השלישית, ואם מאן אתה, תעזוב בתיה את בית מושבה, גם כל השכֵנים ינוסו מזה, כי הפסח הנבל ההוא ירגיז לכל הגרים פֹה בזדונו וברשעת לבבו. השמעת? –.” “שמעתי, אדוני!” ענה סתרי, “וכמצות פיך כן אעשה.”

והנה אך למותר הוא להודיע להקורא המשכיל כי האלמנה ובתה היושבות בבית סתרי, הן הן הנפשות הטהורות אשר עֲשָקָן יעקב פֿערראנד בכַחשו בפקדון הכסף אשר הִפקיד בידו אֲחִי האלמנה ההיא – כאשר ספרנו כבר –. ועתה אנהגך אביאך קורא יקר ואראך את התלאות הנוראות אשר מצאו את האלמנה ההיא ואת בתה, הטה נא אזנך, ותשתומם.

––––––––

 

סד: אֶסְתֵּר וּפְנִינָה    🔗

בחדר קטן אשר חלוניו אטומים, קירותיו שחורים, פִּנותיו מכֻסות קורי עכביש, ורצפתו מלאה הדורים ורכסים, בחדר ההוא יושבת אסתר, אלמנת הבאראן פֿאָן פֿערמאנט, עם פנינה בתה. שלחן מתנודד, כסא צולע, ארגז בלי מסגר ומטה בלי כרים וכסתות, הם הם כל כלי הבית. אסתר יושבת על הכסא ועיניה נטויות על פנינה השוכבת למעצבה על המטה ושמורות עיניה סגֻרות. פני הָאֵם חמרמרו, עיניה כלו בדמעות, לחייה קמטו בלי עת, דאבה ועוֹני שברו לבה, וקשי יומה הניד שֵנה מעיניה. מחלה עזה תִּסְתַּתֵּר בתוכה, אך היא תַּסְתִּיר את מחלתה מעיני בתה ותתאמץ מאד להתראות כבריאה לעיניה. אפס כי גם פנינה חלתה כמוה, וגם היא הַסתר תַּסתיר זאת מעיני אסתר אמה –. לפָנים ישבו הָאֵם והבת על גפי מרומי ההצלחה בעיר מולדתן, הון ועושר בביתן, כבוד יקר וגדולה גורלן, כל רואיהן התברכו בהן, ובהן התהללו, ועתה הן נעות ונדות בעיר נכריה בעוני ובחוסר כל. חייהן תלואים להן מנגד, ונפשן ברעה תתעטף. וכל אלה עשה להן יעקב פֿערראנד בכחשו בפקדון כספן אשר הָפקד בידו, כאשר ספרנו כבר. אסתר היא כבת שלשים ושש שנה, ופנינה כבת שש עשרה שנה, בנפש נבהלה וברוח נשברה יושבת האלמנה האֻמללה על יד המטה ועיניה נטויות על פני בתה הישֵנה אשר לרגעים תקצר רוח אַפָּהּ, קול נַחרה חָזק וכל יצורה גֵוָהּ יִתְעַוְתוּ לרגעים – וכל אלה אותותם לא ינכרו כי עוד מעט תתפרץ המחלה המסתתרת בתוכה –. אין אֹמר ואין דברים להביע ולספר את המצוקות הַמְצִיקות ואת הצרות הַמְצִירות אשר התרוצצו ויתגעשו במורשי לבב הָאֵם האלמנה העניה והנדחה ההיא!! רגע יתיצבו ימי קדם נוֹכַח פניה בשבתה בצֵל ההצלחה וַתְּהִי מאֻשרה בארץ, ורגע יֵהוֹם כאב נעכר בחֻבה בראותה כי קדמוה ימי חֹשֶך, ימי עוֹנִי, ימים אשר תבחר מָוֶת מחיים – דאבה נוראה, מְרִי עצבת, דמיונות איומות, רוח כֵּהָה ורפיון ידים, קצף וָרוֹגֶז, ותפִלה זַכָּה לְדַין אלמנות יֶהמו יָשֹׁקו בבתי נפשה עם שֶׂפֶק נורא בצדקת צדיק עולמים, אשר שָׂךְ בענן לו מֵעֲבוֹר שועת נפש נכֵאה ואֵם אלמנה בְשַׁוְעָה מנהמת לב נשבר שַוְעָה קדושה אשר תקרע לב השמים: רַחֵם נא על בתי!" –.

“הנה היא קרה ככפור” אמרה האלמנה בנָגעה בבתה הישֵנה, לפי שעה התלקחו כל בַּדֵי גֵוָהּ באש צרבת, ועתה היא קרה כִּפְתוֹת קרח – אות הוא כי קדחת נמרצה עצורה בעצמותיה! והמצע אשר תתכסה בו, דק הוא ולא יֵחם לה, ולהוריד את מטפחתי הישָנה מהדלת יגורתי פן יוסיפו עוד הַשִׁכּוֹרִים להשקיף מבעד בדקי הדלת כאשר עשו אתמול – מה נורא הבית הזה! בית מקלט לְזֵדִים בני בליעל והלומי יין – לוּ ידעתי זאת בתחלה, אז לא שִלמתי בעד חֹדֶש ימים. אך מה יכוֹלתי עשות? ובידי אין מכתב תעודה – הה! רע עלי המעשה אשר יֵעָשה בפאריז! גבר יהיר וְזֵד ארור כפֿערראנד עֲשָקַנִי וַיַפִילני במהמורות, ואדם אַיִן לָרִיב ריבי! כי הוא חוֹבֵל שתי נפשות נקיות וִימִיתֵן מעט מעט – ונוסף לזה, הָחליתי מחלה עזה, ורק בחוזק יד אסתיר מחלתי מעיני בתי – ואולי היא מחלה אנושה אשר תְּמָאֵן לְהֵרָפֵא – הה! לבי בוֹעֵר בי, ראשי סחרחר, ויצורי בצֵל כֻלָם! – ואולי לא אחיה מחליי. – הוי, אולי אמותה – אך אל, לא! לא אאמין כי נוצר האדם ויוצרו יעולל ככה ליצוריו – אֵי אֵל אלהים! חזקני נא ואמצני, ואם לא למעני, עֲשֵׂה זאת למען בתי הרכה והענֻגה אשר לבה טהור ונפשה יְשָרָה וברה! – חזקני נא ואמצני, ואנכי אשקוד על פתחי נדיבים לבקש בגד עִדים ופת לחם בעד בתי האֱמֻנה עלי תולע וְאָכלה למעדנים – אך מה לי? אנכי לא הָחליתי, רק מעט חוֹם בראשי, וגם זה לא חם הוא רק כּוֹבֶד ראש בגלל אשר לא ישנתי לילות רבים –“. כֹה דברה האלמנה האומללה ותתחזק, אך באָחזה את עוֹרְקֶיהָ, יָדעה כי חולָה היא באמת, ותעזוב עליה שיחה, פלגי מים הורידו עיניה, אנחות רבות התפרצו מחדרי לבה, ואנקות תמותה הִשְׂתָּעֲרוּ מבתי נפשה, וחייה לשאול הגיעו – והנה ברגע ההוא אשר רוחה חִשְׁבָה לְהִשָׁבֵר, נשמע קול מהלומות על הדלת וקול שָאון והמולה גדולה, האלמנה התחלחלה, ופנינה הֵקיצה משנתה ותקרא: “אהה! מה קול פחדים זה באזני?” ובדַברה הִתרפקה על אִמָהּ הַחוֹלָה והנבהלת כמוה “הרגעי נא, בתי! – אין דבר הוא – ואולי איש עתי הוא אשר הביא אלינו מכתב השר ארביגני מנורמאנדיא –”, וקול הַדוֹפֵק הולך וחזק בלי הפוגה על הדלת. “מי הוא זה?” שאלה האלמנה ברעדה. “אני הוא!” ענה קול רעם אחורי הדלת, “אני עוֹרֵב שכֵנך. הָבי לי אש למקטרתי – מהרי! פִתחי לי! מהרי! –” אויה! הוא הַפִּסֵחַ הַשִׁכּוֹר!” אמרה האלמנה אל בתה בלחש. “הגישי אֵלַי רִצפה או אנכי אֲשַׁבֵּר הדלת! – חֲזיז ורעם! “קרא הפסח הבריא בחמת רצח. “אֵש האח כבתה כבר”, ענתה האלמנה “אם כן הבי לי עֲצי שרֵפה! ⁷” קרא הפסח בגרון נִחָר, “פתחי לי מהר! מהר –”. “לך נא מזה כי גם עצי שרפה אין בידי”, אמרה האלמנה אליו. אם כן תמָאני לפתוח לי? – אחד! – שנים! – שלשה!” דִבר הפסח בזעם בשַברו את הדלת בחוזק יד. “ברח לך מזה, כי אצעק ואקרא לאנשי החצר להושיעני –” אמרה האלמנה בקול בוכים. העוד לא תפתחי לי!!” הרעים הפסח וַיַך בכל מאמצי כחו את הדלת את אשר הִסִיע את כִּפַּת המנעול ממקומה. האלמנה ובתה צעקו צעקה גדולה ומרה וכל עצמותיהן רעדו למראה פני השודד השכור ההוא. “גֶש הלאה! –” צעקה האלמנה בנפש מתעלפת, מה לך פֹה? גש הלאה! –". “אח!” אמר השודד בצעדו על סף הבית, “עתה לא אלך מזה, עינך צרה ולא תתנני לראות את פני בתך – ובתך יפה מאד ואני חפץ לראותה – ועתה הניחי לי, ואם אַיִן אַפִּיל את עיניך ואשַבר את שִנַיִך – העודך מסתוללת?” צעק השודד בנופפו את אגרופיו על פני האלמנה. "חמס! חמס! צעקה האלמנה בשארית כּחָה, והשודד ירא פן יבואו השוטרים לקול צעקתה ויסוג אחור ויקרא: "עוד אשובה הֵנה ואשים מחנק לצוארך אם תוסיפי עוד להשמיע במרום קולך –. ובדַברו יצא מהבית ויקלל וינאץ את האלמנה וירד מהמדרגה וילך לדרכו. והאלמנה מִהרה ותסגור את הדלת בשלחן ובכסא לבל יוסיף עוד השודד ההוא לבוא החדרה, ופנינה התנפלה על המטה ותהי כמֵתה, ועד מהרה שכחה האלמנה את עֱנות נפשה ותמהר ותחבק את בתה וַתַּשְקֶהָ מעט מים וברוב עמל השיבה את רוחה אליה, ותאמר: “אל תיראי, בתי! השכור הלך ולא ישוב עוד –”. ואחרי כן קראה בקול מר קורע לב מרגיז נפש: “הוי! ארור פֿערראנד הרוצח! כי הוא, רק הוא הסב בכל רעותינו”.

––––––––

 

סה: תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה    🔗

ופנינה התעוררה מתרדמת המות ותבט כֹה וכֹה בשממון ובתמהון לבב

“שובי בתי, למנוחיכי”. אמרה האֵם אליה ותשק לה. “הבליעל הלך מזה –”.

“אך אולי ישוב עוד הֵנה – אהה שמים! – וראי נא, אמי, אַתְ זעקת חמס, ואיש לא חש לעזרתך – בי אמי, ננוסה נא מהבית הזה – כי מֵתה אנכי מפחד ובהלות –”.

הה! איך תרעדנה כל עצמותיך! קדחת עזה קֹדַחַת בך! –".

"לא אמי! השיבה פנינה להרגיע את לב אמה, “אין דבר – רק יד הפחד עשתה זאת – ועוד מעט אשובה לאיתני – אך מה לך אמי היקרה! השלום לך? הבי לי ידך – אֵלִי! אֵלִי! עורקך יחפוז וירוץ, יִתַּר גם פָּסוֹחַ יפסח בלי סדרים – הוי חוֹלָה אַתְּ, ורק ממני תסתירי את חָלְיֵך –”.

“אין זאת, בתי! האמיני לי – רק מפחד הזֵד השִכור רֻתחו דמי בקרבי, וכרגע ישובו עוד למנוחתם – הֵרָגְעִי נא, בתי!”

“הבאמת אינך חוֹלָה? הגידי נא לי ואל תכחדי!”

“באמת – באמת! ואת בתי?”

“גם אנכי אינני חוֹלָה כמוך, אמי – אך נעזבה נא את הבית הזה – כי בית זֵדִים ארורים הוא!”

“אך אנה נפנה? ומי יאספני הביתה בלי מכתב תעודה? –. וְאַתְּ יודעת כי בכבדות אֻספנו גם בבית הזה – גם שלמנו בעד חֹדש ימים – ועוד מעט יִתּוֹם גם מעט הכסף אשר לנו –”.

“אך אולי יענך השר הזקן פֿאָן ס”ט רעמי עד מהרה?"

“לא איחל עוד לו, ולוּ חפץ להשיבני דָבר, למה זה החשה וַיוֹחר זה ימים רבים? –”.

“אולי לא הגיע מכתבך לידו. ולמה תמאני לכתוב אליו שנית?” “הוי בתי! הן אַתְּ לא תדעי כי מחול ימים יכבד עלי הדבר”.

“אך הוא טוב לבב, והוא היה ידיד נאמן לאבי, גם הוא מודע וקרוב לנו –”.

“אפס כי גם הוא איננו יושב בצֵל הכסף, ואולי בגלל זאת לא ישיבנו דבר לבלתי הכאות לבבנו בהשיבו אותנו ריקם מלפניו”.

"התחזקי נא, אמי! וְקַוִי נא על תשובת השר פֿאָן אֹרביגני, כי המכתב אשר שלחת אליו, היה מלא קינים והנה והי עד כי גם לב אבן ימס בקראו בו –

“מה להשר אֹרביגני ולנו כי יושיענו בצר לנו? הן אמת כי הוא היה רֵע כאח לאביך ואוהב נאמן לאחי, אך עתה כי מֵתו ידידיו אלה, מה לו ולנו? ומה גם כי הוא לקח לו אשה רכה בשנים והעתיק מושבו לנורמאנדיא –”

“רק בגלל זאת אוחיל לו, כי אשׁתו תחמול עלינו….”

“לבי יאמר לי כי גם הוא גם אשתו לא ישימו לב לחֻמלה עלינו! אך אז אתגבר על בשתי וכלמתי ואכתוב אל ההערצאגין פֿאָן לוצעניי, אשר השר ס”ט רעמי הזקן יהללנה תמיד כי נדיבת לב היא וידה פתוחה להושיע לכל קְשֵי יום, ואם גם היא לא תחפוץ בנו ותמאן לעזור לנו, אז אנסה עוד דבר – אשר הוא דבר רחוק מאוד, אך אולי יש תקוה – ואכתוב אל בן השר ס“ט רעמי….”

“היש להשר הזקן הזה בן?” שאלה פנינה בתמהון

“כן בתי! ושם בנו הלא הוא פֶרֶץ.”

“ומדוע לא נשא השר את שם בנו זה על שפתיו כל הימים?”

“מטעם כמוס אשר לא לך בתי לדעת אותו – וזה כחמש עשרה שנה אשר עזב השר את פאריז ומני אז לא ראה את בנו.”

והבן לא שחר את פני אביו שנים רבות כאלה?"

“כן הדבר – ופרץ בן השר הזה, הוא עשיר גדול מאד ויתרועע עם שועים ונדיבים ושרים עשירים, ומפי אחי שמעתי כי נדיב לב הוא. ואם כן גם לב טוב לו. ובהִוָדַע לו כי בעלי היה רֵע כאח לאביו, יתכן כי יחוס עלינו ויוציאנו ממצוקותינו –”

“אך אני מיחלת תמיד להשר אֹרביגני, ואולי לא היה בביתו ימים אחדים, או אולי חשב מחשבות עד כֹה במה יעזור לנו –.”

“ואנכי כבר נואשתי ממנו. אך מה לך בתי כי תרעדי? אוי! מה היה לך, בתי!”

“אל תשיתי לבך לזאת, אמי – אך הגידי נא לי היתכן כי אֵל רחום וחנון יעזבנו ויטשנו להתעטף בזלעפות רעב ולמות לשחת, ואנחנו לא עשינו רע כל ימי חיינו ובכפנו לא דבק מאום –.”

“החרישי נא, בתי! ודעי נא כי תשועת ה' תופיע ברגע קטן כזהר השמש מִמִפְרְשֵי עָבֵי חֹשֶך…..”

עוד לא כלתה לדבר, וקול דוֹפֵק נשמע על הדלת. “אי שמים! השכור הבליעל שב אלינו!”צעקה האלמנה, אך ברגע שבה למנוחתה בראותה את פני סתרי אשר קרא אליה: “בן אחי הביא מכתב אליך, גבירה! ועליך לשלם שמונה אגורות נחושת בעד המכתב, ושתים עשרה לבן אחי בעד הליכתו. היליכי את המכתב, ובשובי אקח את עשרים האגורות מידך.”

תקצוֹרנה כל שפתי נאמנים, גם עט כל סופר מהיר ילא להביע ולתאר את סערות לב האלמנה ובתה. “החיים או המות ביד המכתב הזה!” קראה האלמנה, “בעוד רגע נדע מה אחריתנו –.” ובידיה הרועדות החזיקה את המכתב ותתבונן בו בעינים קֹדְחֵי אש ותמאן לפתוח אותו ממגור פן יָקוֹט כִּסלה אם אין עֶזרתה בו – “פִּתחי אַתְּ פנינה את המכתב – אך לא! – אנכי אפתחהו – אפתחהו לדעה אם מצהרים יקום לנו חלד או נמות לשחת באין מקוה –” ובלב חָרֵד ונפש נבהלה פתחה את המכתב ותקרא: “נורמאנדיא בחמשה לחֹדש זיו. גבירה! בעלי השר פֿאָן אֹרביגני נפל למשכב זה ימים אחדים, ואנכי שבתי זה מעט מפאַריז, ועל כן נשארה תשובתנו מַעַל עד כֹה. ועתה בבואי לביתי, חשתי לקרוא את מכתבך באזני בעלי ולהשיבך דברים: דעי נא כי בעלי הגיד לי כי רק כחלום מהקיץ הוא זוכֵר את שם אחיך אשר אמרת כי הוא היה רֵעוֹ כאח, וְשֵם בעלך לא מוּזָר הוא לו, אך שכח איפה שמע את שמו, ועל דבר האשמה אשר טָפַלְתְּ על יעקב פערראנד, אודיעך כי בעלי הִתקצף כְּשָמְעָתוֹ את הדִבה הרעה הזאת, וגם לי חָרה מאד על ככה. כי בעלי גם אנכי יודעים ומכירים את תֻּמת יעקב פערראנד. את יֹשר לבבו וצדקת נפשו, גם כל יודעי שמו, יעידו ויגידו כי איש תם וישר הוא, וחלילה לו לעשוק אשה אלמנה ולדַכא לעפר חַיָתָהּ! ועתה אל תוסיפי נא להוציא עליו דברי בלע ושקרים כאלה, לבל תִּוָדְעִי לַכֹּל למַלשינה ומוציאה שֵם רע –. בעלי יתעצב כי קדמוך ימי עוֹנִי ואין עוֹזֵר לך, אך קצר קצרה גם ידו לעזור לך ברב או במעט. את הדברים האלה אני כותבת בשם בעלי השר, אני רעיתו רולאנד פֿאָן אֹרביגני.”

האלמנה ובתה מביטות עין בעין משתאות ומחרישות תֹּהוּ וָבֹהוּ וחֹשך בחדרי לבבן ומְצָרֵי שְאוֹל וְחַתְחַתֵּי מָוֶת בבתי נפשן, וסתרי בא החדרה לבקש את עשרים האגורות בעד המכתב הרע והמר הזה. ברוח נפעמת הלכה האלמנה לקחת עשרים אגורוֹת מארגזה, ופתאם צעקה צעקת שֶבר: “אויה! כַּסְפִּי גֻנב ממני! עתה אָפסה גם שארית מִחְיָתֵנו, אהה אבדנו אבדנו!! –.” וכהלומת רעם נצבה על יד הארגז, אך עד מהרה חָגרה אחרית כחה וַתִּגַש אל סִתרי ותקרא: הנני מְצַוֶה עליך כי תוציא את כספי מיד הגנב! השמעת? ואותך אביא במשפט על ככה באספך חבר גנבים בביתך –." “שקר תרמיתך”, ענה סתרי, בביתי לא יגורו גנבים, ורק במָאנך לשַלם לי עשרים האגורות, בדית זאת מלבך –." “חֵי נפשי כי גֻנַב כספי.” הוסיפה האלמנה דַבֵּר, ובזה נכרת אֹכֶל מפינו, ועליך לחפש את הגנב ולהוציא בִלְעוֹ מפיו, ואם אַיִן והִגשתי משפטי לבית המשפט ולא אחוס אם אפגע אדם! –" “אשה חכמה אַתְּ!” אמר סתרי בלעג וקלס, לכי לבית המשפט ושם תֵּאָסְרִי בבור השבי בשבתך פֹה בלי מכתב תעודה – ואני אקח מטפחתך אשר על הדלת בעד עשרים האגורות –". האלמנה ידעה כי לא תוכל לעזוב את בתה הַחוֹלָה לבדה בחדר וללכת לבית המשפט, כי אז ישוב הפסח הבריא אל חדר מגורה, גם יָראה לבל תרד בבור השבי בהיותה בלי מכתב תעודה בפאריז, וכרגע שככה חמתה, ותתן את קולה בבכי תמרורים, ותתחנן אל סתרי ותאמר: “רַחֵם נא, אדוני! מעט הכסף אשר גֻנַב ממני, היה מְקוֹר חַיַי וְחַיֵי בתי – ועתה נמותה ברעב –.” “מה אוכל הועיל לך?” ענה סתרי, “ואם אמת תדברי כי גֻנב כספך, מה אעשה אני? הגנב לא ישיב את הגנבה – אך מה זה היה לך? פניך כסיד יחורו, על עפעפיך צלמות ונוע תנועי כקנה במים – פנינה! הנה אמך מתעלפת!” קרא סתרי בתמכו את ידי האלמנה ככלות כֹחה, ופנינה אשר עד כֹה נִצבה כִנְצִיב אבן ובלי-נוֹעַ ושקועה בתרדמת יגונָה הנמרץ, התעוררה פתאֹם לקול הקריאה אשר קרא סתרי אליה, ותזעק מנהמת נפש נכאה: “אמי! אמי! אהה שמים! מה לך, אמי! –”. וסתרי הושיב את המתעלפת על הכסא וילך לו.

אחרי הדברים האלה, התפרצה המחלה אשר הסתתרה עד כֹּה בקרב האלמנה האובדת, קַדַחַת קֹדַחַת הֶחזיקתה, רעיוניה נבוכו, ולשונה תַצמיד זָרות ודברים מבהילים – ופנינה בתה אשר גם היא חָלתה מחלה עזה, יושבת על ראש המטה מבלתי יְכֹלֶת לָרֶדֶת ולמוש ממקומה, יושבת בדד בחדר צלמות, בליתמך יד, בלי משען לחם, בלי מושך חסד, ולבה חרד לרגעים מפני הפסח השכור, ונפשה מתעטפת בתוכה..

––––––––

 

סו: הַשַׂר ס"ט רעמי    🔗

השר הזקן ס“ט רעמי אבי פֶרֶץ פֿאָן ס”ט רעמי – אשר דברנו בו פעמים רבות בספר הזה – דפק על דלת היכל בְּנוֹ אשר ברחוב שאילאט, והסוֹכן אשר על בית פרץ בנו, חִלה את פניו לחכות בבית עד בוא בנו לביתו. והשר הזקן התהלך בבית אחת הֵנה ואחת הֵנה נאחז בסבך רעיונות שונות. אך פתאֹם התפלץ השר ופניו התאדמו מקצף ורגז, כי לתֻמו דלו עיניו על הקיר וירא והנה שם תלויה תבנית אשת נעוריו אֵם פרץ מעלפת במסגרת זהב וְזֵר פז סביב למסגרתה, ומנהמת לב נשבר נאנח השר ויקרא: נפש האשה המבישה הזאת כבר שֹׁכֶנת דומה, גם את נפש עוגבה הַזֵד הבליעל שלחתי לעזאזל ובכל זאת לא שככה עוד חמתי, עוד ירתחו דמי עורקי לשֵם הבוגדת הזאת ולזכרה, וסערת נקמתי עוד תגעש תרעש בחֻבי! הה, חמש עשרה שנה אהבתיה אהבה עזה וטהורה, והיא בגדה באלוף נעוריה ותדבק באיש נבל ובליעל ותעש תועבה – גם את פרץ אהבתי כאהבת אב את בנו יחידו, עד אשר נודע לי כי הובישה הורתו, וַתֵּקַע נפשי ממנו וְגָדלה השנאה אשר שנאתיו מהאהבה אשר אהבתיו – אות הוא כי לא בני הוא, כי אם יְלִיד פשע, זרע שקר! – אך בכל זאת לא אדע נאמנה כי כן הדבר, ואולי בני הוא, בני בכורי, בני יחידי, כֹּחִי וראשית אוני…. ואז הלא רעתי רבה כי בשנאת חנם הדפתיו והשלכתיו מעל פני… אמנם עד מתי יתנוסס הַשֶפק הנורא הזה כִמְסוֹס נוֹסֵס במשכיות לבבי? התאושש, זקן, וֶהְיֵה לאיש! גרש נא מקרבך את ההגיון המר והנמהר הזה, והצהילה פניך גם ישמח לבך בשובך לראות את פני הבן אשר אהבת עשר שנים אהבה בלי-מצָרים!…. אך מה? מה אהגה ריק? אבקש כזב? האנכי אשמח על בן האיש הבליעל ההוא אשר התעה את אשת נעורי לבגוד באלוף נעוריה ואשר הגרתיו על ידי חרב על חללו את שמי הנכבד והמהֻלל? הה! מדי אזכרה כי שמי המשֻבח והמפֹאר נקרא על בן האיש הנבל ההוא, לא אדע איך לא יתר לבי ומורשיו בל ינתקו? –."

אחרי דברו הדברים האלה, הלך לו אל החדר האחרון חדר פרץ אשר שם הוא עושה מלאכתו, והנה ההערצאגין פֿאָן לוצעניי יושבת שם בחדר, כי בידה היה מפתח לפתוח בסתר דלת מסֻתרה בחדר פרץ מבלי הֵרָאות ומבלי הִוָדַע לאיש. ויהי כראותה את פני השר הזקן יודעה ומכירה מימי ילדותה וְרֵעַ דבוק מאח לאביה השר, נבהלה ותתחלחל רגעים מעטים. “מה לך פה בחדר בני?” שאל אותה השר, והיא התאזרה עז מעט מעט עד אשר שבה לאיתנה, ותקרא: שלום לך השר ס“ט רעמי! הה, בראותי פניך הייתי כחולמת כי זכרתי את ימי ילדותי – התזכור עוד כי מִדֵי בואך לבית אבי בהיותי עוד ילדה קטנה, לקחתני על זרועותיך ותקראני בשם “בתי האהובה” התזכור עוד –” “זכרתי” – “ענה השר, אך מה לך פה בחדר בני וּלְבַדֵּך? ודעי נא כי גם אנכי לא באתי הנה לולי אלצני דבר נחוץ –” “מה הוא הדבר, אדוני?” שאלה ההערצאגין להסב את פני השאֵלה אשר שאל אותה השר. “הלא ידעת אם לא שמעת את הנסבה אשר אנכי שנאתי מאסתי את כל החיים וָאֶנָזֵר מתשואות חלד, ובנקל תוכלי לדעת כי רק דבר נחוץ אלצני לשוב אל תשואות קריה ולבוא אל הבית הזה – בית פרץ –”. “מה זה אתה מבקש אדוני? ספרה נא לי, אולי אוכל הועיל לך –.” “שמעי נא” אמר השר אליה, “הלא ידעת כי מיום אשר חִללה אֵם פרץ את שמי, עזבתי את פאריז ובחרתי לשבת בעיר אנגערס, יען כי שם מושב שארי וקרובי הבאַראָן פֿאָן פֿערמאנט אשר היה לי אָח לצרה בכל צרותי. אך אהה! כי זה כשלש שנים מֵת עלי האח היקר הזה וישאר אחריו אשה ובת יחידה. ואני אשר אוקיר את הנפשות העדינות האלה, שחרתי את פניהן בכל עת אשר נעלה עֲנַן יגוני מעלי, לנחם אותן ולשמחן מיגונן העז. אך עוד לא שָלמו ימי אֵבל האלמנה ההיא, והנה עוד צרה גדולה מצאתה, כי אחיה היושב בפאריז הפקיד ביד איש נאמן את כל הספה, ואחרי ימים מעטים טרף נפשו בכפו. כעבור ימי אֶבלה, נסעה האלמנה פאריזה לקחת את מאת אלף שקליה מאת האיש אשר הפקידם אחיה בידו למשמרת. ולתקופת חֹדש ימים שמעתי כי היא צותה למכור את כל כלי ביתה ולשלם בכסף מחירם לנוֹשֶיהָ אשר באנגרעס. חקרתי ודרשתי לְדֵעָה מה היה לה, ושמעתי כי היא ובתה בצרה גדולה מאד, ולבי יאמר לי כי האיש אשר כספה בידו, כִחש בפקדון אשר הָפקד בביתו, וַיַפילנה ברעה –. כי על כן באתי פאריזה לבקש אותה ולעזור לה ככל אשר תשיג ידי, ולמורת רוחי בקשתיה ולא מצאתיה עד היום הזה. וזה מעט נועצתי לשאול את פי פרץ על אודותיה, כי אולי החישה מפלט לה אל בן האיש אשר היה רֵע כאח לבעלה –.” ההרצאגין חשבה מחשבות רגעים מעטים, ותאמר: “אולי היא האלמנה אשר ימימה ההרווילית מתאמצת למצוא אותה ולהושיע לה? – הגידה נא לי אם האלמנה עודנה צעירה לימים ושם בתה פנינה….” היא האשה! וזאת בתה!" קרא השר, “הגידי נא לי, שרָתי, איה מקום מגורה? הגידי! –.” “גם אנכי לא ידעתי, רק ידידתי ימימה ההרווילית שאלה אותי אם לא ידעתי אשה אלמנה צעירה עוד לשנים, אשר בתה היא כבת שש עשרה שנה ושמה פנינה, ואשר אחיה שלח יד בנפשו, כי ימימה ראתה מכתב האלמנה ההיא אשר ערכה לשלחו אל איש אלמוני לבקש ממנו עזרה בצרתה לה, ועל שולי המכתב כתובים כדברים האלה “לכתוב אל ההערצאגין פֿאָן לוצעניי –.” ועל כן האמינה ימימה כי אני יודעת אותה, ואנכי לא ידעתיה מעודי ועד היום הזה….” “אך מאין בא המכתב ההוא לימימה ההרווילית?” שאל השר. “גם זאת לא ידעתי, רק זאת אדע כי היא יודעת את עקבות האלמנה ההיא, ואולי מצאה כבר את מקום שבתה –.” “אם כן הדבר” אמר השר, “אחלה פניך, שרָתי, כי תכתבי אליה עוד היום מכתב ותשאלי את פיה להגיד לך את כל אשר היא יודעת על אֹדות האלמנה ההיא, גם תודיעי לה כי אנכי אושיע להאלמנה ובתה בכל מְאֹדִי, וכל אשר לי אחַלק אִתָּן –”. “הנך איש צדיק ורב חסד, אדוני! כמשפטך כל הימים, ואני אכתוב לה ככל אשר תצוני. אך אנה אשלח לך את תשובתה?”. “אל בית ידידי גריפון הרופא אשר באסניערס על שפת נהר זיינע על יד המעברה.” טוב הדבר אדוני! אך גם עתה אודיעך את אשר הגידה לי ימימה: כי סבת רעתה היא על ידי איש נודע בשם יעקב פֿערראנד סופר הקהל, אשר אֲחִי האלמנה הפקיד את כל הונה בידו, והוא כחש בפקדון ויגרשנה מביתו בחרי אף –." מאֵרת ה' תרבץ בזד ארור ההוא!" קרא השר בשצף קצף. “והוא מִתחפש בבגדי צדק, מתכסה באדרת האמונה, ומתקדש לעיני רואים וכל יודעיו קדוש יאמר לו –.” “ואיה מקום מושבו?” שאל השר בזעם אפו. “ברחוב סענטיער”. ענתה ההערצאָגין. “אני אלך אליו – ועתה נפקחו עיני וראיתי כי כאשר שערתי בנפשי כן הוא: כי אֲחִי האלמנה לא רצח את נפשו רק נרצח ביד מרצח –.” “אהה! מי הגיד לך כזאת? – “לא אוכל הגיד לך כעת – ועתה הנני הולך….” “הנך הולך?” שאלה הערצאגין, “הנך הולך, ופני בנך עוד לא ראית! –” לא אוכל ראות פניו פן תִדבקני מצוקה עזה מרבה להָכיל – ורק לשאול את פיו על אֹדות אלמנת פֿערמָאנט באתי אליו, ועתה אלכה אל יעקב פֿערראַנד ואדע כֹּל – חיי בטוב, שרתי!…..”

וברגע ההוא נשמע קול פרץ בדַברו: “לא יִתָּכֵן הדבר! –.” “אך אני מגיד לך”, ענהו באדינאט, “אך אני מגיד לך” כי אם לא תשלם את הכסף את השעה הרביעית אחר הצהרים, אז יגיש הַנוֹשֶׁה את שטרך המזויף אל נְצִיב המלך, ואז הנך צָפוּי אֶל הָעוֹנֶש הָרוֹבֵץ על ראשי הַמְזַיְפִים שִטְרֵי חובות –“. השר ס”ט רעמי אֲבִי פרץ וההערצאגין חרדו חרדה גדולה מאד בשמעם את הדברים הנוראים האלה ויתיצבו כעמודי אבן ולא יכלו למוש ממקומם ולדַבר דָבר.

––––––––

 

סז: הַשִּׂיחָה    🔗

“עוד הפעם אני מגיד לך.” הוסיף באדינאט לקרוא בקול רם, “כי בשעה הרביעית תובל לבית האסורים ואחריתך להיות אֲסיר-אני כל ימי חייך –.” והשר הזקן אֲבי פרץ אשר התפלץ במאד מאד בהודע לו כי שמו הנכבד חֻלל על ידי בן פריץ אשר לא יצא מחלציו רק שמו נקרא עליו, קפץ וַיִתַּר ממקומו בחֵמה עזה ובקצף גדול וירץ אל הפתח להכרית מארץ החיים את יליד פשע ההוא אשר הֵמִיר כבודו בקלון, אך ההערצאגין החזיקה בידו ותעצרהו מִלֶכֶת באמרה אליו: “חף הוא מפשע – נשבעתי לך באמונתי כי בידו לא דבק מאום! – ושמע נא פשר דבר….” ותספר לו ככל אשר ספר לה פרץ על דבר השטרות המזֻיפים, והיא האמינה באמת כי אין עַוְלָתָה בו, ורק איש נָבל רִמָהו ויתן לו שטרות מזֻיפים, והוא מבלי דעת מְכָרָם לאיש עשיר אשר ירדפהו וִיחַסְרֵהו כי ידיו חָלו בשטרות ההם. ועל כן חִלתה ההערצאגין את פני השר הזקן להבליג על קצפו ולהקשיב ולשמוע אחרית הדברים אשר ידבר פרץ עם האיש הדובֵר בו, ואז יִוָכַח כי צִדקו בו.

“ארור הנוֹכֵל והבליעל פעטיט-זעאן! “קרא פרץ, הוא הִבטיחני כי לא יִמָצֵא עוד שטר בידו אחרי שַלְמִי לו תמול גם שלשום בעד השטרות אשר היו בידו: הן אמת כי יֶשְׁנוֹ עוד אחד בידו, אך זמן הַשִׁלוּמִים הוא לתקופות שלשה חדשים, ואז ישַלם בעדו הסוחר הנודע בשם אדם ומרעהו –.” ידעתי, ענהו באדינאט בקול, ידעתי את ערמתך! עד בוא מועד השִׁלוּמִים תברח לך מעֵבר לים – ומי ישלם לפעטיט-זעאן בעד השטר אשר זִיַפְתּ על שֵם הסוחר אדם ומרעהו? –.” חמסי עליך!" נתן פרץ בקול זעמו על באדינאט, חמסי עליך כי הבאת אלי את פעטיט-זעאן לקנות שטרות מידי, מֵאַיִן ידעתי כי תמכור לו שטרות מזויפים? הנביא אנכי? ואם אתה הסכלת עשׂה, למה זה תצעק עלי חמס? ובכל זאת אזהירך כי תחַלץ נפשך מִמָוֶת –." “סלח נא לי כי דברתי אתך קשות!” אמר פרץ בלשון רכה, אך הגידה נא לי אם אמת נכון הדבר כי פעטיט-זעאן יגיש עוד היום את משפטי לפני נציב המלך? –“. “חֵי נפשי כי אמת נכון הדבר! ואתה חוסה נא על נפשך והחישה מִפלט לך אֶל ההערצאגין, כי היא לא תעזוב נפשך לשאול, ולא תתן ידידה לראות שחת –.” המצח נחושה לי לשאול עוד מאתה כסף אחרי פַזְרָהּ למעני כסף רב זה פעמים? –.” “אם כן לֵך בְאוּר אשך ובזיקות בִערת – וצר לי כי אחרי שַלמך בעד כל שטרותיך המזויפות, תִּלָכֵד בפח גם תשֻלח ביד פשעך בגלל השטר האחרון! – הכי רֻששת כֹה עד כי קצרה ידך לשלם חמשה ועשרים אלף פֿראַנק להציל ממות נפשך?.” “אהה רֻששתי! וכל אשר לי בבית, כבר מכרתים לַעֲבָדַי ולמשרתי, כאשר ידעת, ולי אני ידידך אין כֹּל בלתי אם גְוִיָתִי וְצָרָתִי! ומה אוכל עשות? אבד מנוס ממני! –.” “עוד הפעם אני מגיד לך כי אם אינך משלם חמשה ועשרים אלף פֿראנק לפעטיט-זעאן עד השעה הרביעית, אזי יביא את שטרך המזֻיף לפני נציב המלך, ואתה תשֻלח ביד פשעך להיות אֲסִיר-אֳני כל ימי חייך! –.” “אויה לי! מדוע תזרה עוד מלא חפנים מלח על פצעי לבבי לִשְנות ולשַלש באזני את הדבר הנורא הזה? –.” “לבעבור תחרץ ותבקש עוד מההערצאגין, כי היא לא תכלה חסדיה ממך גם הפעם מִפְּדוֹת נפשך מיד שאול, אך בפעם הזאת תגיד לה האמת כי רק אתה זִיַפְתָּ את השטר ההוא, ורק עליך נטויה חרב המשפט –.” “בחרתי במות מִתֵּת לה תודה על עוני כי רב הוא! אך יש לי עוד רֶוַח שלש שעות, ואברח מזה –.” אנה תברח? ואנה תפנה? ובלי משען לחם ובלי אגורת כסף – עֲשֵה נא אִתי ברכה, אדוני! חמול על ימי עלומיך! לך התרפס ורהב עליך ההערצאָגין, והיא תוציאך מתוך ההפכה כיד נדבתה ויקרת נפשה, ואם תצא לחפשי הפעם הזאת, תשוב לֵאוֹר באור החיים, וידיך לא תהיינה אסורות מעשות תושיה ומהיוֹת מאֻשר בארץ –." שחת ואבדון!" קרא פרץ. “אֵלכה לי אל ההערצאָגין, אלכה – ואשתה את קבעת כוס כלמתי ובָשתי –.” “לך לשלום וחפצך יצלח בידך!” אמר אליו באדינאט וילך לדרכו, ופרץ סגר את הדלת בעדו ויזעק מנהמת לבו: אלי! אלי! אלי! –."

השר ס“ט רעמי הזקן נצב כהלום רעם בהודע לו כי הבן הפריץ מְנַבֵּל את שֵׁם כְּבוֹדוֹ בשרירות לבו הרע, וההעצאגין התחלחלה מאד בְהִגָלות נִגְלות פתאֹם לעיניה קְלוֹן האיש אשר האמינה בו כי יְשַר דרך הוא, ואשר בִזרה לו טובה עד בלי דָי, וַתֵּבוֹש וַתִּכָּלֵם, וַתִּבז לו בלבה גם נפשה בחלה בו, ותתחזק ותאמר אל השר הזקן: “הֵרָגע נא, אדוני! ואני אתאמץ לבל יחֻלל שמך הנכבד על ידי בן נָבל זה –.” “מי בחדרי?” שאל פרץ בשמעו קול דברים בחרו, וההערצאגין אשר מֵאנה לראותו עוד, יצאה בַלָט דרך הפתח אשר באה בו ותלך לה. “מי בחדר?” קרא פרץ שנית, ובראותו כי אין עונה, מִהר ויבוא החדרה – וימצא שם את השר ס”ט רעמי הזקן אשר לא הכירו ברגע הראשון, ויתן עליו בקולו: “מי אתה?” “בעל האשה הזאת!” ענהו השר וַיוֹר באצבעו על תבנית אשתו התלויה בקיר. “אבי!” קרא פרץ וַיִתַּר ממקומו בהכירו את אביו פתאֹם, ולשונו לְחִכּוֹ דבקה מפחד לבבו, אך עד מהרה התאזר עזות ויתחפש וידבר בשפתי חלקות ויאמר: השלום אתה אבי?! –." “מה לך ולשלום?” ענהו השר בפני להבים ובעינים מפיצות אש עֶברה וזעם. “אני שמעתי את הדברים אשר דברת זה מעט עם האלמוני – אִי לך נבל ובליעל!! –. “אוי נא לי!” קרא פרץ במר רוחו ויסתר פניו. דומיה איומה בכל פנוֹת החדר, ואין דוֹבֵר דָבר רגעים אחדים. אך פרץ התחזק שנית ויאמר בלבו: “עוד לא אָבדה תקותי – אבי יְשַלֵם את נִשְיִי לבל יחֻלל שמו על ידי, וכבוד שמו יָקר בעיניו מכל יְקַר תבל וגם את נפשו יתן בעדו – עתה אִנָצלה כצבי מיד גם בלי עזרת ההערצאגין – אך אתחפש נא ואתנכר לפניו כיד ערמתי ומזִמתי הרבה! –.” ואז העמיד את פניו כאיש נואש, עיניו נגרו דמעות, וכפיו שטוחות כמתחנן, וַיְחַנֵן קולו ויאמר: “אהה אבי אבי! אבדתי, אבדתי! ויותר מכל צרותי צר לי בהדאיכי את נפשך העדינה אחרי שובך לראות את פני! אך יהמו נא רחמיך על בנך יחידך, והט אלי אזנך לשמוע את אשר אדבר –.” השר הזקן קפץ את שִניו ועיניו מזרוֹת כידודי אש, ופרץ אשר לא ידע כי לב אביו יִתְעֶה בשפק אם הוא בנו או בן איש חֶרְמו, האמין כי נכמרו עליו נחומי אביו, ויוסף להתחנן ולהתנפל לפניו ויקרא: “שמע נא אִמרתי אבי! –.” “מה אשמע? האשמע כי עוד מעט תֵּאָסֵר בין אסירי אני עד בוא חליפתך? האשמע כי כפיך נְגֹאֲלוּ בַעֲון חרב, ואצבעותיך בחטא משפט מות? –.” “אך חוסה נא עלי אבי יקירי! ושמע את דברי בנך יחידך – הן לא אצדיק את נפשי, אבל אודה עלי פּשעי וחטאות נעורי, כי בהיותי נער קטן מֵתה עלי אמי, גם אבי עזבני, ועל כן הלכתי בשרירות לבי – וְיֵצֶר לב האדם רע הוא מנעוריו! – פִנקתי נפשי, פִזרתי הון, שגיתי בתענוגות בשרים, תעיתי בחמדות נמבזות, נִבלעתי מן יֵין האהבה וַעֲסִיס מנעמיה, וחנפי לב הצדיקו מעשי תעתועי, הִשגיאו פָעלי ויהללוני בשערים. אויה! כי הלכתי מדחי אל דחי עד כי… אך כבר נחמתי על מעשי, ספקתי על ידך, קצתי בחיי ובחרתי במות, וקניתי סם מָוֶת מיד רופא איטלקי ברחוב ההיכל לשום קץ לחיי….” “ומדוע עודך בחיים חיתך?” שאל השר הזקן בחרי אף, מדוע חָשכת חייך לימי חֹשֶך להיות אסיר-אני כל ימי חייך? –.” “אך בה' נשבעתי כי לא אשוב עוד לכסלה, אֲזַכֶּה לבי, אֲטַהֵר נפשי ואתהלך במעגלי צדק –.” “לא, לא! יליד פשע כמוך ונער חֲסַר לב וַחֲבור עונות ופשעים מִנוֹעַר, לא יעזוב עוד את דרכו – גם בִכיך עון, אנחותיך תרמית ותפִלתך תִפְלָה – לא תשוב עוד לֵאוֹר באור חיי ישרים, אך תצא מרעה אל רעה, תִספה חטאת על חטאת עד כי גם גָנב גם רָצֹחַ כשחוק יהיו לך, ואחריתך לְחַיֵב ראשך לחרב המשפט – ושמי אשר נקרא עליך, ישאר לחרפות ולדראון כולם – אולם אנכי לא אתנך לנבל את שמי – כבוד שמי יקר הוא בעיני מֵחַיֵי בן מֵביש ומחפיר כמוך! – ועתה הבה לי קסת הסופר וגליון –.” “הא לך, אבי!” והשר הזקן ישב על השלחן ויכתוב כדברים האלה: אני נֹטֵל עלי לשַלם חמשה ועשרים אלף פֿראַנק בעד בני להאיש הנושה בו – אני השר פֿאן ס“ט רעמי הזקן.” “ועתה אתה בן בליעל לך אל האיש אשר שטרך המזֻיף בידו ואמור לו כי יבוא הֵנה לעת ערב ואז אביא לו את פרשת הכסף – גם אתה חַכֵּה עלי פֹה בחדרך….” במה אִכף לאדוני אבי? ואיפה אקח די תודות וברכות להודות לך ולברך את שמך על חסדך ועל אמתך –" ובדברו לקח את יד אביו לנשקה, אך השר מאן בזה, ויקרא: סורה ממני – בערב הזה אשובה הֵנה ואביא את הכסף לבל יחולל שמי על ידך, אך דע נא כי לא למענך רק למעני אני עושה זאת –." כה דבר השר ברגז קולו ויצא מבית פרץ.

“נצלתי!” קרא פרץ בשמחת לבב, “נצלתי! – ערמתי ומזִמתי עמדו לי להוציא מלב סלע מים חיים – ואולי טוב לי להודות לו גם את עֲון חטאתי בדבר אבני החֵפץ, והוא בחמלתו על כבוד שמי לבל יחֻלל, יתן כפרו גם בפעם השנית, כי מבלעדי זאת לא יָגל מעליו חרפה ובוז – ואם לא יִוָדַע עֲוֹנִי לבוידיון, אז אטמון בצלחתי את כסף כִּפֻּרִים ההוא אשר יתן לו אבי –. האח! עוד לא נִסע יתרי בי וְכוֹכָבִי לא נאסף עוד –. “וברגע ההוא הובא אליו מכתב חתום ובפָתחו אותו מצא בו חמשה ועשרים אלף פֿראַנק בשטרות. היום הזה יום טוב הוא לי!” קרא פרץ בעליצות לב, ועתה אלכה לי אֶל בוידיון בעל אבני החפץ אך אולי טוב לי כי אתעלם ממנו – כי הוא לא ירהיב בנפשו עזות לתתי לפני גַנָב – והכסף הזה יהי בידי עד עת מצוא –. אך מי שלח אלי את הכסף? הַחוֹתֶמֶת הזאת תעיד כי ההערצאגין שלחה אלי את הכסף הזה, ונפלאת היא בעיני מדוע לא כתבה אלי מאומה? ומי הגיד לה את מבוכתי? אמהר נא לשאול אותה פשר דבר!” ובדַברו צִלצלו בפעמון הזהב, וכרגע בא רַכָּבוֹ ויאמר אליו: “רתום המרכבה ונסע אל פעטיט-זעאן ומשם אל ההערצאגין.” והוא לא ידע כי ההערצאגין שמעה את אשר דבר עם באדינאט בביתו –.

––––––––

 

סח: אחרית פרץ    🔗

ופרץ אחרי דַברו עִם פעטיט-זעאן, בא ביתה ההערצאגין בגאוה ובגֹדל לבב כמשפטו תמיד, אך היא בָזה לו ותצוהו בחזקת היד לבל יעוז עוד לדרוך על סף פתח ביתה כי איש שובב ואיש משחית הוא. סר וזעף ובנפש מרה עד מאד, שב פרץ לביתו ויוגד לו כי אביו ופעטיט-זעאן מחכים עליו. “בי אדוני!” אמר פרץ אל אביו, “אַל יִחַר לך כי לא חכיתי אני עליך בזה…” “הֲבָא הֵנה האיש אשר השטר המזֻיף בידו?” שאל השר הזקן. הנה הוא בחדר התחתון, ענה פרץ. “יבוא הֵנה!” וברגע ההוא הובא איש נִקלה ובעל מזמות אשר הכרת פניו ענתה בו כי שֶבע תועבות בלבו, והוא פעטיט-זעאן (חָבֵר ליעקב פֿערראַנד ומאנשי סודו). “זה הוא האדון פעטיט-זעאן!” אמר פרץ אל אביו. אֵי השטר?" שאל השר, הא לך, אדוני!" אמר פעטיט-זעאן, והשר הזקן נתן לו את פרשת הכסף ואת השטר נתן ליד פרץ, ופרץ קרע אותו לאלף גזרים ויאנח. אחרי כן יצא השר הזקן עם פעטיט-זעאן החוצה. עתה יִוָתְרוּ בידי חמשה ועשרים אלף פֿראנק אשר נתנה לי ההערצאגין“, אמר פרץ בלבו, ואם לא יִוָדַע לבוידיון מאומה על אֹדות אבני החפץ, מה טוב חלקי! – אך מה זה ידבר אבי עם פעטיט-זעאן? –.” וברגע ההוא סֻגרה הדלת אשר להבית, ופרץ חרד מבלי דעת למה זה ועל מה זה “מי סגר הדלת בעדנו?” שאל פרץ את פי השר בשובו החדרה. “אנכי – ועוד מעט תדע את הנסבה!” ענהו השר “אך מה לך אבי?” קרא פרץ בראותו כי פני אביו שֻנו מאד, “מה היה לך?” “בראותך את פני בבקר הזה”, אמר השר, לא חשבת דבר כי אם: שַלֵם ישלם אבי את נשיי לבל יחֻלל שמו, ובערמה ובמרמה אפתנו להאמין כי שבתי ונחמתי על מעשי הרעים – אך לא כאשר דמית כן הוא! נפשי יודעת מאד כי עַוָל כמוך לא ידע בֹּשֶת, נוֹחַם יִסָתֵר מלבו, וישוב לכסלה ככלב שב על קיאו –. נפשך נשחתה עד היסוד ובחדרי לבבך לא יִנְוֶה רֶגש יֹשֶר לנצח. למלאות תאותך הארורה, אין מעצור לרוחך מעשות כל דברי בלע…"

“אך אנכי אֶשָׁבֵעַ כי אֲזַכֶּה את ארחי…”

“שקר הדבר! אתה לא תשיג עוד ארחות חיים, כי שחה אל שחת נפשך, ואל אבדון מורשי לבבך – עוד מעט תֻשלח ביד פשעך וְתֵאָסֵר בין חֶבֶר גנבים וגדוד מרצחים ושם תאלף את ארחות אֵידָם לגנוב גם לשפוך דם – זאת היא אחריתך! ועיני צוֹפוֹת כי הנך נצב על במת מטבח בתוך רבבות אדם, וראשי צפוי אל קרדום הַהורֵג… אך לא! הָיה לא יהיה כדבר הזה! אנכי לא אתנך לחַלל את שֵם כבודי ברבים! עתה, עתה וברגע הזה אשים קץ לְחַיֶיך ולמעלליך יחד…”

וברגע ההוא נשמע קול דופק על הדלת וקורא: “בשם שופטי הצדק, פתח דלתיך – פתח! –.” ופרץ חרד חרדה גדולה ויאבה לפתוח ולברוח, אך השר החזיק בו בחזק יד, וישאל בעד החלון: “מה אדוני מבקש?”. “בשֵם השופטים, פתחו לי!” הוסיף הקול לקרוא. “אך מה לך פה בבית?” שאל השר שנית. בְּמַלְאֲכוּת ראשי השרים שֻלחתי לחַפש את הבית הזה על אֹדות הגנֵבה אשר גָנב פרץ פֿאָן ס“ט רעמי מאת בוידיון מוכר אבני חֵפץ, וְעֵדִים רבים ונאמנים הֵעִיד בוידיון כי אמת הדבר. פתחו לי, פתחו, ואם תמָאנו, אשבר את הדלת, כי כן צֻויתי.” “הנה גָנבת”, אמר השר אל פרץ, ועוד מעט ורצחת – כי גָנוֹב וְרָצוֹחַ אחים הם – ועתה יש את נפשי לקחת את נפשך –"

“לקחת את נפשי!!” קרא פרץ וכל עצמותיו התפלצו.

“קנצי למלים!” אמר השר, “הנה פה אתי שני קני רובה, קח לך אחד מהם וּטְרוף את נפשך בכפך, ואם מָאֵן אתה, אעשה לך זאת אני, ואֹמַר כי בחרת בַמָוֶת מֵחיי בֹשֶת ושלחת יד בנפשך. ובמנוחה איומה הוציא השר קְנֵה רוֹבה מתחת לְמַדָיו ויתנהו לבנו ויאמר: יְרֵה – אם אינך נמוֹג לב! –.” ופרץ התחלחל מאד ויתנפל באימות מות לרגלי אביו ויבך ויתחנן לו על נפשו, אך השר נתן עליו בקולו: מוּת בן פריץ! – שמע נא, הנה השוטרים משברים את הדלת, ועוד מעט ויבואו הנה – האמיתך אני? –." הוי אבי! אבי!" התחנן פרץ, “רחם נא! חוס נא! חמול נא! –.” “הנה הם קרובים אלינו.” אמר השר, “מות תמות בידי –” ובדברו כונן את פי הנשק מול לב פרץ, ופרץ בראותו כי אבד מנוס ממנו, התאושש ויאמץ שארית כחו ויאמר: צָדקת אבי! הבה לי הנשק – בחרתי במות מחיי בֹשת – הבה לי הנשק! וראה כי עוֹז בלבבי –" ובדברו לקח את קנה הָרוֹבה בידו, “אך נחם נא אותי בטרם אמות – ברכני נא, אבי! בטרם אלך ואינני –.” ושפתיו צללו, עיניו חָשכו, ברכיו פָּקוּ וכל בַּדֵי גֵווֹ חרדו ברגע הנורא ההוא. “אך אולי בני הוא!” אמר השר בלבו וירעד, אולי בני הוא – בני יחידי! –." וברגע ההוא התפוצצה הדלת מבחוץ, ופרץ קרא: “אבי – הנה הנם – עתה יקר בעיני המותה – סלח נא לי, אבי! בטרם אמות”. והשר הזקן אף כי הוא כְבַד לב ונפש נחושה, חרד חרדה גדולה ויאמר: “סלחתי כדברך! –.” “אבי – הנה הם בחדר הראשון, צא נא לקראתם לבל יחסדוך כי ידך היתה בי, גם לבל יעצרוני משלוח יד בנפשי –.” ברגע ההוא נשמע קול צעדי אנשים רבים בחדר הראשן – פרץ השיב את פי הנשק אל לבו, והשר הזקן הֵסב את פניו מהמראה הנורא ההוא וימהר ויצא מהחדר – וכהפנותו שכמו נשמע קול רעם קְנֵה הָרוֹבה –. מקול הרעם הזה וממראה פני השר אשר כמראה מֵת מראהו, התיצב השופט, אשר שֻלח שם, על מפתן הבית וירמוז לאנשיו לבל ימושו ממקומם; כי השופט ההוא הֵבִין את אשר נעשה, ותוגת האב הָאֹבֵד נגעה עד לבו –. “מֵת!” קרא השר ס"ט רעמי הזקן בתופפו על לבו, “מת! מת! טוב מותו מחייו – אך מה נורא הוא הדבר הזה!! –.” דומיה איומה שררה רגעים אחדים סביב סביב. "אדוני! אמר השופט אל השר, "הואילה נא ללכת מזה – לבל תראינה עיניך את המראה הנורא הזה – ואני אהיה פֹה לעשות את משמרת פקודתי –. "צדקת, ענהו השר, “אך הגידה נא לי את מכסת כסף הגנבה, ואני אשלם –.” “בוידיון הֵעִיד עֵדִים נאמנים כי האבנים הטובות אשר גֻנבו מידו, היו שֹׁוִים שלשים אלף פֿראנק –” “יבוא האיש ההוא אלי, ואני אשלם לו” אמר השר וילך לו. והשופט הלך לאט ובחרדה אל חדר החלל, ובפתחו את הדלת השתומם למראה עיניו, כי החדר ההוא רֵיק. “אין איש בחדר!” קרא בתמהון ויפן כֹּה וכֹה וירא את הדלת הנסתרה אשר היתה בירכתי החדר ההוא תחת היריעה ואשר דרך שם נס פרץ וימלט ויסגור אותה מבחוץ. “מרמה אחַי!” קרא השופט אל אנשיו, “ס”ט רעמי ברח דרך הפתח הזה –. "כי פרץ אשר הֵשִיב את פי הנשק לעיני אביהו, מִהַר ויקחהו אחרי כן תחת זרועו וַיוֹר את כדור העופרת ממנו והלאה, ויברח וימלט ולא נודע מקומו.

––––––––

 

סט: מרים ושפרה    🔗

למחרת היום ההוא אשר רִמה בו פרץ את אביהו, באה האשה צפורה אל הזמירה ותבשר לה כי בישע אנשי חסדה נתּן לה חפֶש ודרור לצאת מבית כלאה. הזמירה נבהלה מהשמחה הזאת עד כי לא יכלה עֲמוד על רגליה וַתִּשָעֵן על הקיר. “הֵרגעי נא, בתי!” אמרה צפורה אליה, “הרגעי נא ושובי למנוחיכי –.” “במה אִכַּף לאנשי חסדי ואודה לך גברתי!” קראה מרים בעליצות נפשה. אל-נכון עשתה לך ימימה ההרווילית את החסד הזה" אמרה צפורה, “ופה מחכה עליך אשה זקנה אשר תאמר כי היא תנהגך ותביאך אל אנשי חסדך המצַפים עליך בכליון עינים –. אחרי רבע שעה פשטה הזמירה את שמלת שביה, ותלבש את בגדיה אשר לבשה בבית נעמי, ואז באה האשה הזקנה אשר תביאנה אל בית נעמי. האשה הזקנה ההיא היתה שפרה סוכנת בית יעקב פֿערראנד. כי פֿערראנד פעל ועשה בערמת תחבולותיו להוציא את הזמירה מבית האסורים אחרי שָמעוֹ מפי לילית כי היא עצורה בס”ט לאצארוס, ושפרה הבטיחה לשר בית האסורים כי היא תנַהג ותביא את הזמירה לבית אנשי גאולתה. והסוכנת ההיא אף כי היתה אשר מבישה וַחֲבֵרָה ליעקב פֿערראנד בכל מעשיו הרעים, בכל זאת חמלה רגעים אחדים על הזמירה היפה והעדינה אשר לפני עשר שנים הסגירה אותה בידי לילית המרשעת, ועתה תנהגנה ותוציאנה אֶל הוֹרֵג –. “בתי!” אמרה שפרה אל הזמירה במֶתק שפתי חלקות, “הלא יעלוז לבך בצאתך לחפשי –.” “כן הדבר, גבירה!” ענתה הזמירה, התביאני אל בית נעמי? –". “אל ביתה – אך בטרם אביאך שם, אנהלך אל מקום נחמד אשר ירחב שם לבך – בואי נא, בואי מהר!”

ויהי אך יצא יצאו שפרה והזמירה מבית ס“ט לאצארוס, והנה יונת-צחוק לקראתן, כי היא הלכה לבקר שם את בשמת: “יונתי!” קראה הזמירה בשובה לראות את פני רְעוּתָה אשר לפנים יָשבה אתה יחד בבית האסורים. “זמירה!” קראה יונת-צחוק בשמחת לבב. איך יעלוץ לבי בשובי לראותך, אחותי! –.” “ראות פניך לא פללתי עוד”, אמרה הזמירה, “ואיך תעלוזנה כליותי בראותי את פניך, אחותי היקרה והישרה! –.” “עתה”, אמרה יונת-צחוק בהתבוננה בבגדי הזמירה, “עתה לא אתפלא עוד מדוע לא ראיתיך זה ששה חדשים, כי ישבת בנאות דשא, באחד הכפרים –.” “כן הדבר”, ענתה הזמירה ותתאדם, "אך מה לך, יונתי, כי הנך עצובת רוח ופניך רעים תחת היותך צהלה ושמחה כל הימים, ופניך נהרו תמיד? –. “הה אחותי!” קראה יונת-צחוק ותאנח, “איך לא יפלו פני, ולבי לא יִשָבֵר בקרבי בלכתי לבקר בבית האסורים את שכנתי נערה עֲנִיָה יקרת רוח טובת מעללים, אשר זֵד ארור טָפל עליה שקר וְצָמַת בבור חיי עלומיה! – שם העלמה ההיא בשמת, ואביה הוא לוֹטֵש אבנים ואיש צדיק תמים, אשר מרוב צרותיו הוכה בשגעון –. וְהַזֵד הבליעל ההוא אשר הוריד אותה שְאוֹלָה, שָם גם על עלם יקר עלילות דברים ויורד גם אותו לבית הָאֵסור, שֵם העלם ההוא זערמען, שכֵני לפָנים, מטיבי ואיש סודי, טוב לבב והולך תמים…”

“ומי הוא הנָבל ההוא אשר השחית עלילה ויעש רֶצַח כזה?” שאלה הזמירה, “ומדוע שפך על הנפשות הטהורות ההן את חמתו?” “שם הבליעל הוא יעקב פֿערראנד, ענתה יונת-צחוק, “הוא איש דמים ומרמה, ארי טוֹרֵף מתחפש בעור שה תמים. בשמת היתה אָמָה בביתו, וזערמען סוֹכֵן על כספו, ואם אספר לך כל שרש הדבר, יארך הזמן, ואין בידי עתותי. אך גם יומו יבוא!” –. ושפרה חָרדה חרדה גדולה בשמעה את הדברים האלה, ולמען שם קנצי למלים, אמרה בשפת חלקות אל הזמירה: נלכה נא, בתי! כי עוד לנו ללכת דרך רחוקה – צר לי מאד על בשמת ועל זערמען – אשר לא ידעתים אף לא אוכל הועיל למו! –.” “אַתְּ, גבירה, לא תוכלי הועיל להם”. אמרה יונת-צחוק, והאנשים אשר יוכלו לא יאבו, והנפשות הטהורות ההן מתעלפות בצרתן ואֹבדות בצדקתן – אהה, גמר חסיד מן הארץ!…." “אל נא יונתי!” אמרה הזמירה, אל תאמרי כדבר הזה! אני יודעת את אחד קדוש אשר הקדיש ימיו ושנותיו להושיע לענוי ארץ, להציל עני מיד חזק ממנו, וגזול מיד גוזלו, ולשלם לרשע כרשעתו. ולוּ ידע את הרעה אשר הביא יעקב פֿערראנד על בשמת וזערמען, כי אז חָש לעזרתם, וַיָשֶב על פֿערראנד את אונו וברעתו הִצמיתו, כי אין קצה לצדקותיו ולרחמיו ורוב חסדיו אשר הוא מפליא לעשות לברי לבב ונדכאים, גם אין מעצור לרוח משפטו לְיַסֵר את הפושעים והרשעים –." שפרה הביטה פני הזמירה, ותשתומם למשמע אזניה, ויונת-צחוק שאלה את הזמירה: “מה שֵם האיש הצדיק והישר ההוא? –. רודאלף שמו” ענתה הזמירה. “רודאלף!” קראה יונת-צחוק בתמהון. “כן, יונתי! רודאלף שמו, ומדוע תתמהי על ככה? –.” "יען כי גם אני ידעתי איש צדיק אשר שמו רודאלף – ועתה הגידי לי מה תארו? –. והזמירה הגידה לה את תֹאר רודאלף ומראהו והליכותיו. “הוא הוא האיש רודאלף אשר אדעהו גם אני!” קראה יונת-צחוק, “והוא שכני היושב במכפלה הרביעית על יד חדר מושבי ברחוב ההיכל –.” “אם כן הדבר, אמרה הזמירה, “הוא איננו האדון רודאלף אשר אכירהו אני, כי הוא עשיר גדול ונשוא פנים, שגיא כח וכל יודעיו קדוש יאמרו לו – הוא מרומם על כל בני-חלוף, וכל ילודי אשה מאין כמוהו!….” לא זה הוא האיש,” אמרה יונת-צחוק, “ובכל זאת אשאל את פי רודאלף אשר אכירהו אני, אם הוא יודע אותך, וגם אַתְּ תשאלי את האדון רודאלף אשר תכירהו אַתְּ, אם הוא יודע אותי, ובכן יִוָדַע לשנינו דְבַר אמת –.” “איפה תגורי, יונת-צחוק?” שאלה הזמירה, “ברחוב ההיכל במספר 17” ענתה רעותה. “אם אשובה לראות את פני האדון רודאלף, אכתוב אליך את אשר יגיד לי.” אמרה הזמירה. “עתה.” אמרה שפרה, “עתה נלכה נא, בתי! כי עוד דרך רחוקה לפנינו –.” “חיי בטוב, יונתי!” אמרה הזמירה, “אם אוכל, אבוא אל ביתך, וָלֹא, אשלח אליך מכתב. שלום לך! –.” “חיי בטוב, זמירה! לך לשלום.” אמרה יונת-צחוק ותלך לדרכה, ושפרה והזמירה ישבו בעגלת צב המחכה עליהן. “נְהַג העגלה ונִסעה עד מעבר אסניערעס.” אמרה שפרה אל העגלון. “אדמה כי לא זה הדרך להכפר בוקעפֿאל”. אמרה אליה הזמירה. “אני לא אגיד לך דבר”, ענתה שפרה, “עד כי אביאך אל מחוז חֵפץ אנשי צדק אשר הם גם אנשי חסדך –.” “אם כן הדבר.” אמרה הזמירה “אם כן הדבר כי אנשי חסד שלחוך לנהלני, לא אשאל עוד דבר. אך הגידי נא לי השלום להגבירה נעמי? –.” “שלום! –.” “והאדון רודאלף? –.” “גם לו שלום –.” “התכירי אותו? –.” “אכירהו, אך צֻויתי לבלתי דַבר דבר על אֹדותיו ועל כן לא הגדתי מאומה בדַברך עם רעותך על דבר האיש הזה, ובעוד חֲצִי שעה תדעי כל אשר תאבי לדעת –.”

שפרה והזמירה באו עד מעבר אסניערעס, ותרדנה מהעגלה. לב הזמירה פָּחַד וְרָחַב בראותה את אִי הַתָּרִים מרחוק, ותקרא “האח מה נאוה האי הקטן הזה בתוך הנהר! מה יפו עצי ברותיו השתולים שם בנוה! והבית ההוא מה יפה מראהו! –.” “אל האי הזה,” אמרה שפרה, אביאך, בתי! כי שם נאספו אנשי חסדך לָחוֹג אתך את חג יום חֻפשך ושובם לראות את פניך –." הגבירה נעמי והאדון רודאלף מחכים עלי, האח, מה רב אָשרי!" קראה הזמירה בעליצות נפשה.

עתה נעזבה מעט קט את שפרה והזמירה, ונשובה אל אי הַתָּרִים אשר כבר ידעת קורא יקר את יושביה ואת הליכותיהם –

––––––––

 

ע: הַסְּפִינָה    🔗

גנובת וחלאה אחותו נצבים על שפת הנהר, ועיניהם נטויות ומצַפּות על שפרה והזמירה להטביען במים בפקודת יעקב פֿערראַנד. “הזקֵנה והעלמה אינן עוד.” אמרה חלאה לאחיה, וגם היום תשאר תוחלתנו מָעַל כביום אתמול. ואם לא תבואנה הֵנה עוד עד חֲצִי שעה, נלכה מזה לבית חמוץ-זרוע. סוֹכֶנֶת אבני החפץ תבוא לביתו בשעה החמישית, ואנחנו נְקַדֵם ונבוא שם בטרם תבוא היא. כן אמרה לנו לילית גם היום בבקר –." “צדקת אחותי!” אמר גנובת, “יגער השטן בהזקנה והעלמה אשר תשלינה אותנו גם ביום הזה –.” “אם אתה יודע.” הוסיפה חלאה לדבר, כי מבלעדינו לא יוכלו חמוץ-זרוע וחצר-מות לעשות מאומה –." “כן הדבר.” ענה גנובת, “חמוץ-זרוע יתיצב על המצפה בעת אשר נְנַסה אל הסוכנת דבר, וחצר-מות אין אונים הוא לסחוב אותה אל המרתף….” “הלא הוא המרתף אשר אמרה לילית כי היא הושיבה בו את המורה להיות מורה להעכברים אשר שמה?” שאלה חלאה בקול שחוק מורה. “לא זה הוא המרתף, אך עוד אחר עמוק ממנו אשר בו יתפרצו מֵי הנהר בלכתם על כל גדותם –.” “אני לא אקנא בהמורה היושב גלמוד ובעין-עינים במרתף –.” “ואני לא אקנא במרטיאל הקבור חי בחדר מושבו – הוא לא ישמיע עוד קולו – אולי ישן הוא, וגם כלבו איננו נוֹבֵחַ עוד –.” “עוד מעט וימות שם תחתיו ברעב, ואז נגיד כי הדביקתהו מחלת השבץ וימת – וכבר העבירה אמֵנו קול כי חוֹלֶה הוא מאד ומָט למות – והוא אבד את נפשו בשנאתו העזה אשר שנא אותנו תמיד וכל מזמותיו היו להסגירנו בידי השופטים להמיתנו, ועתה תהי נפשו תחת נפשנו –.” כֹה דברה חלאה במנוחת לבב בהביטה על פני הנהר. “אך יגורתי פן תבוא הזאֵבה הֵנה –” הוסיפה חלאה לדבר. “אל תיראי, אחותי! הלא אנכי פֹה? –.” וברגע ההוא נשמע קול נאקה וקול יללה. “ראי נא.” אמר גנֻבת, “אחיטוב התפרץ ממסגרו – חכי נא פֹה וראי אם תבואנה שתי הנשים, ואני אלך לראות מה נהיתה? –.” וחלאה ישבה לְמו אָרֶב לארוב על שפרה והזמירה, וגנבת בא הביתה, וירא והנה אחיטוב נצב בירכתי הבית ובחֵמה שפוכה מניף את הקרדום לבל קרוב איש אליו להסגירו שנית ברפת אשר היה סגור בו עד כֹה. האֵם נצבת דומם ובפנים לבנים ונזעמים אצל פתח הרפת ומניפה בידה אל גנובת להסגיר בו את אחיטוב. “מי האיש החפץ מות, יקרב אלי!” קרא הנער בקול עוֹז ועיניו נוצצות בְּחוֹרֵיהֶן כעיני חתול מִיָעַר. “התחפצו להמית אותי ואת אחותי ברעב בתוך הרפת כאשר המתּם את מרטיאל בחדר מושבו!!” הוסיף הנער קְרוֹא בנופפו את להבת הקרדום כֹה וכֹה. “בשֵם ה'!” צעקה מחלה, אל תסגירו אותנו ברפת, כי אימת מות שמה –." והאֵם אשר ידעה כי אחיטוב יְשַבֵּר את דלת בית מרטיאל ויוציאהו לחפשי, קרצה בעיניה אל גנובת לגשת אל הנער ולהשליכו אל הרפת, גם גנובת ידע כי שַבר ישבר הנער את מַסְגֵר מרטיאל, גם ידע כי הַגֵד יגיד את אשר יעשה הוא לשפרה ולהזמירה, חפץ מאד להסגירו ברפת, אך אחיטוב מֵנִיף את קרדומו בשצף קצף וקורא: “הבוחר במות, יגש אלי! לא אחוס ולא אחמול מהשחית כרגע את כל הנוגע בּי!! –.” הָאֵם התקצפה מאד על גנובת כי יָרֵא מגשת אל הנער, ובחרות אפה בו הדפה אותו בזרוע כחה אל אחיטוב, אך גנֻבת חרד וַיִתַּר ממקומו ויקרא: “אם יהלמני הנער בכלי מַשְחֵתוֹ, לא אצלח עוד לכל מלאכה, ועוד לא נרפאו ידי מהמכות אשר הִכַּנִי מרטיאל –.” האם התקצפה עוד ביתר עז, ותגש היא אל הנער, אך הוא הֵניף את הגרזן בזעם אפו ויצעק: “גשי הלאה” –. “הה אחיטוב!” יָללה מחלה, “הִסָגֵר נא ברפת, אך אַל תשלח ידך אל האם –.” וברגע ההוא לקח גנובת אדרת שֵעָר אשר מצא על הכסא, וישלך אותה על פני הנער וַיִגְלוֹם עד כי נבצר מהנער מעשות מאומה בקרדומו, ואז התנפל עליו וישאהו וישליכהו אל הרפת, ומחלה הלכה גם היא אחרי אחיטוב, והאם סגרה בעדם ותנעל.

באשמת מרטיאל השתובבו הילדים משובה נצחת!" אמר גנובת. “מהיות הבקר לא נשמע עוד קולו –.” אמרה האם ותתחלחל מאד, ואנחה מסֻתרה נלחצה מקירות לבבה. ואחרי דומיה ממֻשכה שאלה: “ההיתה לילית בזה? –.” “היתה –, ענה גנובת. “ומדוע לא חִכּתה עלינו עד לֶכתנו אל בית חמוץ-זרוע? – אני לא אאמין בה ובדבריה –.” “ובמי תאמיני? היום תְחַסדי את לילית, ואתמול חִסַדְתְּ את חמוץ-זרוע –.” איך לא אֲחַסְדֵהו? הוא חפשי, ובני אסור באזיקים, ושניהם שלחו יד בעשק אחד –.” מאה פעמים דברת כזאת – האם לא תדעי לך כי חמוץ-זרוע ערום כנחש, ובערמתו מלט את נפשו, אך חלילה לו מבגוד באנשי שלומו ולהסגירם אל השופטים –. ולילית לא יכלה לחכות פֹה, כי היום בשעה השניה שיח ושיג לה עם האיש אשר על פיהו גנבה היא והמורה עם הפסח הקטן את הנערה הכפרית מכפר מושבה. ואיך תבגוד לילית בנו אם היא הגידה לנו את כל לבה ואנחנו נסתיר ממנה כל מעשינו? והיא איננה יודעת מאומה גם אֹדות הזקנה והנערה אשר נְשַלַח אֶתהן היום על פני המים – הזאבים לא יטרפו איש את רעהו –. ובעוד שתי שעות תהי סוכנת אבני החפץ במרתף חמוץ-זרוע, ואנחנו כל הון יקר נמצא –." וחמוץ-זרוע יעמוד בחוץ בעת אשר נעבוד את עבודתנו?" שאלה הָאֵם, “לבי יאמר לי כי רשת הוא מֵכִין לפעָמינו –.” אך איפה יתיצב אז חמוץ-זרוע אם לא על המשמר בחוץ לבל יבוא איש זר בביתו בעשותנו את מעשה ידינו –."

“גנובת! גנובת!” קראה חלאה, הנה שתי נשים באות –

“מהרי אמי ונעבור יחד את הנהר!” אמר גנובת.

“ראה נא גנובת הנה שם הולכת אשה זקנה עם נערה כַּפְרִית!” קראה חלאה בקרצה בעיניה על שפרה והזמירה.

"צדקת אחותי! היא האשה הזקנה אשר היתה פֹה אתמול. אני אקח בספינתי את הזקנה והנערה, וְאַתְּ תשוטי אחרי בספינתך, ולא תשימי רֶוח בינינו, אך תְקָרבי את ספינתך עד אשר אוכל לקפץ בה ברגע אשר אפתח את הקרש התחתון בספינתי – וְאַתְּ אמי שבי נא עמדי יחד ונעבור עד החוף. ויהי בבוא הספינות אל החוף, נגשה שפרה אל גנובת ותדבר באזנו לאמור: “אמר נא כי הגבירה נעמי מחכה עלינו,” ואחרי כן קראה בקול: “אנחנו בוששנו מעט –” "כן הדבר, ענה גנובת, הגבירה נעמי תחכה עליכן בכליון עינים –. “ראי נא, בתי!” אמרה שפרה אל הזמירה, “הגבירה נעמי מחכה עלינו –.” אך לב הזמירה חָרד מאד בהביטה את פני צרועה וחלאה וגנובת, ובכל זאת שבה מנוחתה לזֵכר שֵם נעמי. ושפרה נִגשה שנית אל גנובת ותאמר בַּלָט: “את הנערה תטביע במים, ואם תנסה לשחות, תורידנה מצולה במשוטך –.” “טוב הדבר,” ענה גנובת גם הוא בלחש, “בקרצי אליך בעיני, אז תושיטי לי ידך – והיא תצלול לבדה במים – אל תיראי גברתי! –.”

הזמירה ירדה וַתֵּשֶב בספינת גנובת אך שפרה מֵאנה שבת בה, כי לא האמינה בגנֻבת ובהבטחתו, וַתֵּשֶב בספינת חלאה, וצרועה נשארה לבדה על החוף. ויהי בבואם בלב הנהר, מהר גנובת ויוציא את הקרש התחתון מספינתו, והמים העזים התפרצו בתוכה עד כי צללה היא עם הזמירה בים, וגנובת קפץ ברגע ההוא אל ספינת חלאה, ובקפצו התנודדה הספינה בחָזקה עד כי נפלה שפרה על פניה ואז הֲדָפָה בזרוע כחו עד כי הפיל אותה במים ובמשוֹט אשר בידו מָחַץ וְהָלַם ראשה ותמת – ואז שבו גנובת וחלאה אל החוף ויספרו לְאִמָם כי חפצם צָלח בידם

––––––––

 

עא: הזאבה ומרטיאל    🔗

והזאֵבה אשר היטיבה את דרכיה מיום אשר הכירה את הזמירה, עשתה לה שֵם טוב בבית האסורים. ועל כן נתן לה שר בית האסורים את חפשה בטרם נמלאו לה עוד ימי כלאה. ובצאתה לחפשי לא חָפצה דבר בלתי אם לחיות חיי ישרים בִּנְאוֹת יערים עִם מרטיאל דודה ככל אשר דברה אליה הזמירה בחן שפתיה ובישרת נפשה העדינה. ועד מהרה שמה הזאבה את פעָמיה לדרך אִי התרים מקום שֶבת מרטיאל דודה. אך לדאבון לבה לא מצאה ספינה גם סירת דוגה לעבור את הנהר. ובהתיצבה על החוף, ראתה והנה אחד הדיגים, ידיד מרטיאל, הולך לקראתה. אך גם הוא לא יכול להעבירה אל האי, יען כי ספינתו הלכה בדרך רחוקה, “השלום למרטיאל?” שאלה הזאבה את פיהו: “הלא תדעי לך כי חוֹלֶה הוא!” ענה הדיג. “חוֹלֶה! קראה הזאבה, “חוֹלֶה! הוא, ואנכי לא ידעתי! –.” צר לי על מרטיאל ידידי!” הוסיף עוד הדיג לדבר ויאנח. “אך מה היא מחלתו? הגידה נא לי!” קראה הזאֵבה במר רוחה הִשָבעי לי לבל תגידי את דברי, וְאַגֵד לך אשר ידעתי. אמר הדיג אליה. “בּשֵם ה' כי לא אגיד את דבריך!” ענתה הזאבה במועל ידיה. “עתה,” אמר הדיג, "עתה דעי לך כי צרועה וגנובת וחלאה חוֹרְשוֹת רע על מרטיאל ומתנכלות תמיד להמיתו – והיום בבקר פגשתי את צרועה שנואת נפשי – ושאלתיה: “מדוע לא יֵרָאֶה מרטיאל זה יומים? והיא הִבריקה עלי בעיני רֶצַח ותאמר: “הוא נפל למשכב, וכאשר שכב לא יוסיף עוד לקום… אך מה לך, זאֵבה? אנה תרוצי בטרם שמעת אחרית דבר? –.” כי הזאֵבה ידעה את צרועה ואת גנובת וחלאה, ולבה הגיד לי כי חיי מרטיאל דודה לשאול הגיעו בתגרת המרצחים ההם – ומבלי ראות את הנולד מִהרה וַתִּקְפּוֹץ אל הנהר השובב אשר משבריו וגליו יֶהמו, ירעשו ויתגעשו בשצף קצף, בלב אמיץ לָחמה הנערה עִם המים האדירים, בין זִרְמֵי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת שָׁטָה, וְהֶמְיַת יְלֵל סופה וסערה למשחק לה – ופתע פתאם הגיע לאזנה קול אנקה, אנקת שֶבר ואנחת מָוֶת. “קול מרטיאל הוא!” קראה הזאבה,” “קול מרטיאל דודי אשר יְשַוֵעַ מבטן שְאוֹל! –. ובשארית כחה חָתרה לשחות מַהֵר ולהציל את נפש דודה, והנהר הולך הלֹך וסער, וכל מִשְׁבְּרָיו וגליו עליה יעבורו –. ובעת ההיא עמד השר סט' רעמי הזקן עם הרופא גריפון על המעברה, ויקראו: “הנערה ההיא תצלול במים ואין עוזר לה!” אך לא כאשר דמו כן היתה, כי הזאבה הגיעה בשלום עד החוף השנה. אפס כי ברגע ההוא ראתה גְוִיַת עַלמה כְפָרִית צָפה על פני המים, ותמהר וַתָּשָב אל זרם המים ותחזק בשערות ראש העלמה ההיא וַתְּבִיאֶנָה אל היבשה. “התחזקי נא!” קרא השר סט' רעמי הזקן וגריפון הרופא אל הזאבה, חכי נא ואנחנו נֵרד באניה אל האי לעזור לך –.” וצרועה וגנובת וחלאה אשר זה מעט הטביעו את שפרה ואת הזמירה בנהר לא יכלו לראות את אשר נעשה על החוף השני –. והזאבה לקחה את הנערה הכפרית על זרועותיה ותשכיבנה על החוף ותתבונן בה ותזעק: “הזמירה! הה, הזמירה היא! והיא טֻבעה במים אויה לי! והיא מתה – אך לא, לא! עוד רוח חיים באפה, ואנכי הצלתיה ממות! – מה רב אָשרי! אנכי הצלתי נפש אדם ממות, ועוד את נפש הזמירה! – אך עתה אלך להציל גם את נפש מרטיאל ממות – כי אמו ואחיו השיאו עליו מות כאשר יגיד לי לבי –. אפס גם את הזמירה לא אוכל לעזוב פֹה – על כן אשאנה ואביאנה אל בית צרועה, ואני אכביד עליה את אכפי להושיע לה ולהראני את מרטיאל – ואם מאן תמאן, אשים שַמוֹת בביתה והכיתי חרס אותה ואת גנבת וחלאה –. " ובדברה לקחה את הזמירה על זרועותיה ותשאנה אל בית צרועה. ובעת ההיא הלכה צרועה וגנבת וחלאה לבית חמוץ-זרוע לרצח את נפש מתיה סוכנת בית בוידיון ולקחת מידה את אבני החֵפץ. גם איש מוזר אשר הסתתר אז על החוף, הלך לו אחרי ראותו כי שפרה והזמירה טֻבעו במים. האיש ההוא היה יעקב פֿערראנד. והזאבה באה עד בית צרועה, והנהו סגור על מסגר, ותנח את הזמירה המתעלפת עוד בין סבכי הברותים, ותלך ותבוא עד חדר בית מרטיאל, ונפשה נבהלה מאד בראותה כי פּתח הבית גם חלונו סגור בפחים ובמטילי ברזל חזקים, וכרגע הֵבינה מה נהיתה –. במגנת לב הרימה בכח קולה ותקרא: “מרטיאל! מרטיאל!” אך אין קול ואין עונה. ובחרות אפה ודאבון נפשה דפקה על הדלת ותזעק זעקה גדולה ומרה, והנה קול דממה דקה כאוב מארץ נשמע בחדר מרטיאל, “הוא, הוא!” קראה הזאבה ותוסף לקרוא: “מרטיאל! אַיֶכָּה? הה, איכה? –.” ותקשב ותשמע אנחה נוראה כאנחת תמותה בחדר מרטיאל. הנה מרטיאל סגור בחדרו! קראה הזאֵבה, ותרץ הנה והנה בשצף קצף ובזעם נורא, ותחפש ותמצא את הסֻלם אשר הסתירה צרועה, ותקחהו ותרץ ותעבור לפני פתח הרפת, והנה קול אחיטוב ומחלה באזניה – ותמהר וַתַּך בסֻלם את הדלת ותשברנה, והילדים יצאו לחפשי. “אהה זאבה!” קראו הילדים, “הצילי נא את נפש מרטיאל אשר זה שני ימים סֻגר בחדרו למות תחתיו ברעב –.” וברגע ההוא חפש אחיטוב וימצא את המפתח אשר לבית צרועה – כי הוא ידע את מקומו– והזאבה פתחה את הדלת ותקח קרדום וכשיל וכילפות בידה, ותאמר אל אחיטוב ומחלה: “שימו אש על האח, והביאו את הנערה המתעלפת השוכבת תחת האלונים הביתה, כי זה מעט משיתיה מן המים –.” וכחץ מקשת מִהרה הזאבה ותגש אל דלת חדר מרטיאל, וביד חזקה וזרוע נטויה שברה את מטילי הברזל ואת הפחים, ותקרא “מרטיאל! הנה הזאֵבה רעיתך הנה! התחזק נא! –.” אַתְּ מלאך מושיעי!” קרא מרטיאל. ואחרי רגעים מעטים נפתחה הדלת, ומרטיאל התנודד בפנים לבָנים כַּמֵת ממסגרו וַיִפּוֹל ארצה בלי כֹחַ.

––––––––

 

עב: הזאבה ומרטיאל    🔗

הזאבה תמכה ידי מרטיאל ותביאהו אל אחד השיחים, והוא ישב וישען תחת העץ וישאף רוח חיים. “עתה” אמר מרטיאל, “עתה רָוַח מעט לבבי הַלָחוּץ – הה! לולי חַשְׁתְּ לעזרתי, ירדתי דומה –.” “התאבה לאכול או לשתות?” שאלה הזאֵבה. “לא –” ענה מרטיאל, “הה עָיפה נפשי – והרוח הצח חיים הוא לנפשי – קָבור הייתי חיים, וְאַתְּ זאֵבה פתחת את קִברי –.” “אך ידיך!” קראה הזאבה, “ידיך פצועות מאד – אויה! מי עשה לך זאת? –.” “גנובת וחלאה סגרו אותי בחדרי למות תחתי ברעב – וּבְהֵאָבְקִי אתם לבל יסגרו את חלון ביתי, פצעה אחותי את ידי בקרדומה –” “תִּבְלָעֶנָה מצולת שאול!” קראה הזאבה. “ואמך העבירה קול כי מחלה עזה הָחלית ולא תחיה מחליך – הה אמך…!” אל תזכירנה –" אמר מרטיאל במר רוחו. “אך מה זה היה לך, זאבה? בגדיך רטובים, דַלת ראשך פרועה וקווצותיך מטיפות מים כְּעוֹלָה מן הרחצה –?” “אין דבר,” הֵשיבה הזאבה, “שמע שמעתי כי הנך ברעה גדולה, ומבלי מְצוא סירת דוגה, פרשתי כפי לשחות וָאָבוֹא הֵנה –.” הה נפש טובה!" קרא מרטיאל ברגש, “נפשי יקרה בעיניך מנפשך – תשכח ימיני אם אשכח חסדך לנצח – הה! הלא כפשׂע היה בינך ובין המות –.” “אנכי לא טָבעתי בנהר, אך משיתי עוד נערה יקרה מהמים, והנה היא אצל הילדים בבית התחתון. שם הנערה “זמירה” אשר ישבה אתי יחד בבית האסורים, והיא הפכה משֹׁרש כל שֹׁרש פורה ראש ולענה ממורשי לבבי עד כי נהפכתי לעלמה אחרת כיום הזה –.” “דעי לך, ידידות נפשי! כי גם אני נהפכתי לאיש אחר בימים האלה, ושמתי על לבי לקחת אתי את הילדים, לבל יאלפו ארחות אמי ואחי ואחותי – ולהרחיק אתם לֶכת לעיר אחרת, וגם אותך אקח אתי. אנכי אהי להילדים לאב, וְאַתְּ תהיי להם לאֵם, וכלנו יחד נעבוד עבודתנו ביגיע כפים ונִתהלך במעגלי צדק לטוב לנו כל הימים –.” “מלבי הוצאת מלים, מרטיאל דודי! כי על כן באתי הֵנה לחלות פניך לעזוב העיר הזאת ולשבת בנאות יער אחרי קחתך אותי לך לאשה – כי בלעדי זאת לא יֻתּן לך מקום להביא לחמך לאנשי ביתך.” איזה מקום יתן לי אחרי היותך עֵזר כנגדי?" שאל מרטיאל בתמהון. “אז תהי שומר יער וְצַיָד –.” “אך מי יתן לי מקום כזה? –.” אנשי חסד ההם אשר יפליאו חסדם להנערה אשר משיתי זה מעט מהמים – אנכי דברתי אִתָּה על אֹדותיך בטרם צאתה לחפשי, והיא הִבטיחה אותי לדבר עם אנשי חסדה לתת לך מקום להיות שומר יער וְצַיָד – גם היא הציבה נוֹכח פני את החיים הנעימים אשר נחיה אז. אז – בשבתנו בדד בטח בִּנְאות יער בין פרחי עֲצֵי הדר בֵּינוֹת שריגי הגפן, בִּרְקֹד ילדינו סביבותינו על יְרַק דשא, בִּמְלֹאת אסמינו שָבע וחדרי לבבנו שַלְוַת הַשקט ודומיה קדושה…. הה! לא אוכל להתאפק מִבֶּכִי בזָכרי את דבריה הנעימים – כי היא רוממה על כל בנות גילנו, וכל אשר תדבר בוא יבוא…" אך איה היא? אַיֶהָ," קרא מרטיאל, “מדוע נעזבנה? – לכי ונלכה לעזור לה!.” וברגע ההוא באו מרטיאל והזאבה להבית אשר הזמירה שם.

בעת אשר נדברו מרטיאל והזאבה, באו השר ס“ט רעמי הזקן עם גריפון הרופא אל הבית אשר הזמירה שם עם הילדים, הרופא התבונן בהזמירה ויקרא: עוד רוח חיים באפה, אך לא אדע אם תחיה –.” "צר לי על נערה כזאת! אמר השר הזקן, “יפעת פניה ענתה בה כי בת נדיב היא – האם אין עזרתה בה? –. “והרופא נצב ומחַשב מחשבות רגעים אחדים, והנה מרטיאל והזאבה באו. “זאת היא הזמירה אשר מן המים משיתיה – אמרה הזאבה הה! מי יודע אם תשוב לֵאוֹר באור החיים? –.” “אולי יש תקוה?” שאל מרטיאל את הרופא, והרופא הסב פניו ויקרא: “מי פָצַע את ידיך? –.” בהֵאבקי עם איש חרמי פֹה הכני פצעני….” “היתרפא דודי מהמכות האלה?” שאלה הזאֵבה את פי הרופא. “בעוד שמנה ימים יֵרָפֵא,” ענה הרופא, אך הנערה הזאת – לא אדע אם תחיה עוד –.” “אויה!” צעקו מרטיאל והזאבה קול אחד. “היש פֹה איש אשר יכלכל את מחלתה?” שאל הרופא. “לא, לא! ענה מרטיאל, “כי גם אנכי והנערה הזאת (הזאבה) עם הילדים האלה נעזוב את האי הזה לנצח –.” “אם כן הדבר.” אמר הרופא, תובא הנטבעה לביתי על החוף, ואנכי אשים עיני עליה – אולי תחיה –.” רבבות תודות לך, אדוני! על חסדך ועל אמתך, אמרה הזאבה אל הרופא, "כי העלמה הזאת היא רוממה על כל בנות האדם – אחרי כן הובאה הזמירה אל בית גריפון הרופא, והזאבה ישבה לילה ויום על מטתה לכלכל את מחלתה. מרטיאל ואחיטוב ומחלה הלכו פאריזה, וְאִי התרים נשאר שַׁמָה ושאיה מאין יושב, ואת יושביו נמצא עוד בבית חמוץ-זרוע אשר נאספו שמה להרוג את מתיה הסוכנת ולקחת מידה את אבני החפץ. אך בטרם נספר את הדברים ההם, נוביל את הקורא אל המקום אשר שם עשה תם אֲחִי שרה חוֹזֶה עם לילית אשת הרצח וַחַבֵרַת המורה.

––––––––

 

עג: הַתַּבְנִית    🔗

תם אחי שרה חִכה בבקעת סט' דעניש עד אשר באה לילית שמה, והיא היתה מלֻבֶּשֶת מחלצות ובידה סל נצרים, וחנית מרוט בתוך הסל, ותם לא ראהו אף כי חודו נראה החוצה. תם קרץ בעיניו אל לילית ללכת אחריו, ויעבור הוא לפניה והיא הלכה אחריו עד בואם אל בֵּית מדות בנוי לתלפיות. שם צוה תום את לילית לעמוד בחוץ, והוא בא הביתה

“מי יתן ולא יעצרני פֹה האיש זמן רב,” אמרה לילית אל לבה, כי עוד דרך לי לבית חמוץ-זְרוע לנַצל שם את סוכֶנֶת אבני החפץ בעזרת חצר-מות ובני בית מרטיאל – האח, חניתי חד מאד! – הוא חנית המורה אשר לקחתי מידו באָסרי אותו במרתף חמוץ-זרוע, והוא יעזרני להפקי את זממי ולשלח את הסוכנת לעזאזל. הון יקר אמצא אז! הון עתק – אך גם מהסופר אוציא כסף רב, ואם יוסיף עוד לגרשני מביתו, אז אשלח מכתב בלי-שֵם אל בני הכפר בוקעפֿאל ואודיעם כי הסופר התעמר בהזמירה וירדפנה בזדונו ויורידנה לבאר שחת, והם ינקמו את נקמתה ממנו, ואולי הם יודעים גם את אבותיה, ויקחו גם את נקמת בִתם מידו – אך הס! קול צעדים באזני – וראי כי האשה אשר התחפשה אז בשמלת גבר בבואה אל “שפן הלבן”, האשה ההיא הולכת אלי לבקש ממני דבר – כאשר הגיד לי האיש אשר קרא אותי הֵנה – ואם תרבה לי כסף, ועשיתי ככל אשר תבקש מידי.

וכבר ספרנו בזה כי שרה התאמצה בכל עוז לתת אֹמן בלב רודאלף כי בתו אשר ילדה לו, עודנה חַיָה בתקותה כי בזאת תמשכהו בחכה לקחת אותה לו לאשה למען יִקָרֵא שמו על בתו. ובראותה כי יעקב פֿערראַנד לא שמע בקולה להתעות את רודאלף – כאשר ספרנו כבר – קראה את לילית המרשעת אליה להשיג על ידה את תאות נפשה. “שמעי נא!” אמרה אל לילית, דבר סתר לי אליך ואנכי הרבה ארבה שכרך אם לא תגלי את סודי." “לבי קבר עולם הוא לסוד אחר, ענתה לילית. “אם כן הדבר,” הוסיפה שרה דבר, “בקשי נא ומִצְאִי יתומה עזובה כבת שבע עשרה שנה, יפת תֹאר ונעימה, ותביאי אותה אלי –.” גבירה!” אמרה לילית אליה, השכחת את הזמירה? –." “מי היא הזמירה?” “היא הנערה אשר גָנַבנו אותה מכפר בוקעפֿאל, והיא יתומה מנעוריה, גם יפה כלבנה, וכבת שבע עשרה שנה – כן כבת שבע עשרה שנה היא, כי לפני עשר שנים, בהיות הנערה כבת שש שנה, נֻתּנה אל ידי על פי שפרה סוכנת בית יעקב פֿערראנד הסופר אשר חפץ לשלחה מעל פעיו, והאיש טורנימיני – אשר הוא כעת אֲסיר-אֳנִי – בהביאו את הילדה ההיא אל ביתי, הגיד לי כי היא בת עשירים אשר אבותיה חפֵצים להסתירה לנצח או להעביר קול כי מֵתה היא – וזה מעט הייתי בבית יעקב פֿערראנד והגדתי לו כי הילדה ההיא עודה בחיים…” “יעקב פֿערראנד?” צעקה שרה מנהמת לבה עד כי נבהלה לילית מקול צעקתה. “יעקב פֿערראנד הסופר נתן את הילדה ההיא אליך לפני עשר שנים?” ופתאם עצרה במלים מבלי יכלת דַבּר דָבר. עיניה נוצצו, פניה נהפכו לפני להבים, ידיה רעדו וברכיה פקו. לא אבינה שרתי, מדוע חרדת את כל החרדה הגדולה הזאת?" שאלה לילית, “היש בִּדְבָרַי פלאים ונצורות? עוד הפעם אני מגדלת לך כי לפני עשר שנים בא אלי טורנימיני ויאמר: הסופר יעקב פֿערראנד שלח את שפרה סוכנת ביתו אלי עם הילדה הקטנה הזאת, לבקש אשה אחת אשר תקח אותה לגדלה במחיר אלף פֿראַנק. ועתה היליכי את הילדה אם תאבי, ואם תִחיה הילדה או תמות, לא יִקְרֵך כל און, כי גם אבותיה יבחרו בְּמוֹתָה מבחייה. קחי אותה ועשי בה כטוב וכישר בעיניך אם לשבט או לחסד אם לחיים או למות. כה דבר אלי האיש ההוא, ואני נעתרתי אליו ואקחה אלי….” “לפני עשר שנים נתנה הילדה ההיא לידך?” שאלה שרה בשממון, “כן הדבר, ענתה לילית במנוחת לבב. “ושער ראשה צהוב?” הוסיפה שרה לשאול. “כן הדבר.” ועיניה כמראה תכלת?” כן הדבר – “והיא העלמה אשר היתה בכפר בוקעפֿאל? –.” “היא, היא ולא אחרת, והיא כעת בבית סט' לאצארוס.” “אֵלִי! אלי!” צעקה שרה מנהמת לב עמוק ותכרע על ברכיה, וידיה ועיניה דַלו למרום. נתיבות חכמתך, פליאות נשגבות הֵנה! מפני עוֹמֶק מחשבותיך, נִחַת לבי – הה, מה רב אָשרי! – אך נפשי מאנה עוד האמן בדבר פלא כזה! –." אחרי כן קמה מכרוע על ברכיה ותפן אל לילית המשתוממת למראה עיניה, ותאמר: “לכי אחרי!.” ולילית הלכה בתמהון לבב אחרי שרה, ותבוא לבית גדול ורחב ידים, מלא הוד והדר וכל שכיות החמדה ומזכיות לבב, ותעמוד על סף הבית, ושרה יצאה אל אולם הבית וַתְּצו את נערה לאמר: “אל תניח לאיש לבוא הֵנה, יְהִי מי יֶהי! השמעת? יהי מי יהי!” הנער יצא החוצה, ושרה הביאה את לילית אל החדר האחרון הנשקף על פני גִנת הביתן ותסגור את הדלת ותבריח בבריח הברזל, ובידים מהירות לקחה תֵּבה מעֻלפת פנינים וַתִּפתח אותה, ובהיותה נחפזת ונפעמת הוציאה מהתבה אבני שֹׁהַם, ישפה וברקת ותשליכם על השלחן, ועיני לילית רואות – ולילית היתה חמושה בחנית מָרוּט, ואין איש אתה בבית הסגור זולת שרה אשר אבד מנוס ממנה, ורעיון משחית ומחבל הִתרוצץ כרגע בלבב המרשעת הנוראה הזאת –. ושרה לקחה מהתבה תבנית מעֻלפת בזר זהב וַתַּרְאֶה ללילית ותאמר: הכירי את התבנית הזאת! –." “תבנית הזמירה היא זאת!” קראה לילית ותשתומם בראותה איך שִׂכֵּל הַצַיָר את ידו לתאר את הזמירה כצלמה וכדמותה, “השבעתי אותך לבל תכזבי ולבל תַשלי אותי!” אמרה שרה, “אנכי אִשָׁבֵעַ כי צלם דמות הזמירה הוא” ענתה לילית בקחתה את החנית ביד ימינה ותגש אל שרה בלט, “וגם עתה דמתה הנערה אל התבנית הזאת, ואם תראי אותה, תכירי כרגע כי זאת היא דמות תבניתה.”

שרה נבהלה נחפזה עד מאד, אך לא בגלל כי נכמרו נחומיה על בתה הָאֹבֶדֶת והאומללה זה עשר שנים, כי כבר כָּבה שְׁבִיב אהבת אֵם בלבה, לב האבן, וזיק חמלה לא יגה עוד בנפשה הנחושה, אך חָרדה ופָחדה בשמָחות וגיל בזכרה כי על ידי בתה ישוב רודאלף אליה, ועל מצחה יציץ נֵזר מלוכה. ולילית חֹשֶבֶת עוד מחשבות רֶצַח להביא להבת חניתה בלב בשרה ולקחת את אבניה הטובות. “התוכלי לכתוב?” שאלה שרה את לילית. “לא שרתי!” ענתה אשת הָרֶצַח וימינה מחזקת בחנית מתחת לְמַדָהּ, "אם כן אמרה שרה, “אכתוב אני גם אחתום בשמך כי אַתְּ גִדַלת את הילדה ההיא אשר נִתנה לידך.” “טוב הדבר, שרתי!” ושרה לקחה את קסת הסופר וַתִּשַׁח על השֻלחן ותכתוב כדברים האלה: “אנכי מְעִידָה בזה כי בשנת 1827 הביא אלי האיש…..” ואז נגשה לילית אל שרה ותוציא מעט את חניתה מתחת לְמַדֶיהָ, אך כרגע סַבָּה שרה ותשאל את פי לילית: “מה שם האיש אשר הביא את הילדה לביתך? –.” “טורנימיני שמו, וכעת הוא אֲסִיר-אֳנִי….” ושרה הוסיפה לכתוב את אשר ידעה על אֹדות בתה, אך בפתע פתאֹם הֵעיפה לילית את להבת חניתה ובחמת רֶצַח ובחזק יד הִכתה את שרה בחניתה עד כי נפלה אחורנית מהכסא מבלי השמיע קול צעקה ואנקת-מָוֶת. ולילית שִׁנְתָה וַתַּךְ בחנית את שרה, ותמהר ותקח את אבני החפץ וַתְּשימן בְּסַלָהּ ולא התבוננה כּי הַנִרְצָחָה עוד חַיָה רק התעלפה ותפל ארצה כמתה. אחרי הַשֹׁד והרצח הזה, מהרה לילית ותפתח את הדלת וַתָּנָס ותצא החוצה, ותקח לה עגלה ותסע אל בית חמוץ-זרוע להתרועע שם עם צרועה וגנֻבת וחלאה וחצר-מות לקחת את אבני הַשֹׁהַם מיד מתיה הַסוֹכֶנֶת וגם את נפשה –.

––––––––

 

עד: הַשּׁוֹטֵר    🔗

על מדרגת בית המרזח אשר לחמוץ-זרוע הנקרא “לב הדמים” נצב הפסח הקטן על המשמר להודיע על פי שריקותיו את עת בוא צרועה וגנֻבת וחלאה עם חצר-מות ולילית. וחמוץ-זרוע דִבר אז בסתר עם השוטר הנודע כבר להקורא היקר אשר תפש שני מרצחים בבית עלוקה הנקרא “שפן הלבן”. שֵׁם השוטר ההוא “שרטי” והוא כבן ארבעים שנה, מהיר כצבי וגבור כארי. “שמע נא”, אמר השוטר אל חמוץ-זרוע, “שרי בית המשפט יודעים נאמנה כי ביתך בית מקלט הוא לכל זֵד ארור ובן פריץ, לכל גַנָב ושודד ולכל זובחי אדם ומרצחים חֶרֶש, ורק בערמה תבטיח תמיד כי לבעבור תפוש אותם ולהסגירם אל השופטים אתה מִתרועע עִם ילדי שחת ההם –. אִי לך חמוץ-זרוע!….” “אדוני!” ענה חמוץ-זרוע בחוֹנֶף ושפת חלקות. “אדוני!” הלא כבר הָראית לדעת כי כפי כן לבי בהסגירי בידך את ראש הגנבים והשודדים, את סנחריב בן מרטיאל, והנהו כעת אֲסִיר-אֳנִי כל ימי חייו, וַאֲקַו כי גם את אמו ואת אחיו ואחותו אסגיר בידך….." “כדברים האלה תדבר כל הימים, וידיך לא תעשינה דבר – ודע כי לולי לכדת אותי בערמתך, כי אז תפשתי את סנחריב בכפי לפני ימים כבירים, כי אתה שַׂכְתָּ בעדו עד ראותך כי כבר מְזוֹרָה עליו הרשת באין מנוס, ואז הֶערמת סוד להסגירו בידי – סוף דבר! כי אני אחפש את ביתך, את המִנהרות הנִסתרות אשר להבית, ואת כל מוצאיו ומובאיו, ואותך אאסור בנחשתים ואביאך אל שר בית המשפט – כי כן צֻויתי – ועשרים אנשי חיל חמושים נצבים לימיני לעזור לי…” אמנם אדוני!" אמר חמוץ-זרוע כמתעתע, "אמנם מה תאמר אם בפתע פתאם אוכיח ואערכה לעיניך את אמונתי ואת עבודתי אשר אני עובד את שופטי הצדק? –. “אל תדבר אתי בחידות! בָּאֵר דבריך – כי הזמן קצר! –.” “בעוד רבע שעה תראה את הדבר הגדול אשר אעשה, אמר חמוץ-זרוע בלב אמיץ, כי בעוד רבע שעה אסגיר אליך את המורה הנורא ואת לילית אשת הרצח, את צרועה אלמנת מרטיאל אשר מת מוֹת מרצחים, ואת גנֻבת בנה ראש הגנבים והשודדים. ואת חלאה בתה בת בליעל כאמה, וגם את חצר-מות אשר אתה אֹרֵב לו זה ימים רבים. את כל חֶבר גנבים שודדים ומרצחים ההם, הנני נותן עוד מעט בידך – ומה תענה ומה תדבר אז אדוני?! –.” “אם תעשה כזאת, והיית נקי וצדיק, ואם תכזב גם בפעם הזאת, בן מָות אתה ודמך בראשך! –.” “עֲשֵׂה זאת אפוא, אדוני!” דִבֵּר חמוץ-זרוע באזני השוטר, “לֵך אתה ואנשי החיל אשר אתך, ונסתרתם בַּמְאוּרָה העמוקה אשר אחורי הבית שם, ובבוֹא אנשי חרמך הֵנה, אֶשרוק לך, וקמת אתה ואנשיך ועשית כטוב וכישר בעיניך באין שטן מפריע –.” “טוב הדבר” ענה השוטר וילך ויעש כאשר צוהו חמוץ-זרוע.

––––––––

 

עה: לילית    🔗

הפסח הקטן שָרַק בפיו שלש פעמים, וחמוץ-זרוע נשא עיניו וירא והנה לילית יורדת מהמדרגה אשר לפני ביתו (כי ביתו במורד ההר). לילית חפזה מאד ללכת, פניה מְאָדָמִים מֵחֲמַת שד וָרֶצַח, ועינה הירקרקת מתנוצצת ומתהפכת בחוֹרָהּ כעיני צפעוני, הפסח הקטן צָעַד בְּזָדון על מעילה הַסָרוּחַ בטרם רִדתה מהמדרגה, עד כי כשלה נפלה וּרְבִיד פנינים נפל מהסל אשר בידה, ואף כי בנפלה נקעו שתי אצבעות ידה ממקומן, החישה וַתָּרֶם את הרביד מהארץ ותחביאו בַסַל, אך עיני הפסח הקטן ראו זאת – ובפה חנף נגש אליה ויאמר: “הוי, איככה כָשַלְתְּ –.” ולילית לא ענתהו דבר ותאחזהו בציצית ראשו וַתִּשַׁח וַתִּשֹׁך את לֶחְיוֹ עד זוֹב דם. אך הפסח הִבְלִיג עֲלֵי מַכאובו, ויטמון בחֻבו את נקמתו וַיִמַח את הדם מעל הלֶחִי, ובשפת חלקות אמר אל לילית: “אנכי אִשָׁבֵעַ כי לא בזדון עשיתי זאת – כי מעודי אהבתיך כְאִמִי, ואף אם תוסיפי עוד לְנַשְכֵנִי חנם, לא אחדל מאהוב אותך וּמִבּוֹא למענך באש ובמים –. ולילית האמינה בחלקת לשון הפסח, ותאמר: סלח נא, פסח! ואני איטיב לך בעד הרעה אשר עשיתי לך עתה –.” “סלחתי לך גם בטרם בִקשת מידי לסלוח לך, כי נפשי דבקה אחריך –.” ענה הפסח בפה חנף. “הבאו בני בית מרטיאל הֵנה?” שאלה לילית. “לא” ענה הפסח. “אם כן אֵרדה נא אל המורה להתעלס אִתו בדברי ידידות עד בואם –.” התרדי אל מרתף המורה?" שאל הפסח בעליצות רצח ועיניו הפיצו שביבי אש כעיני נחש צפעוני. “ארדה”, ענתה לילית מבלי ראות את צהלת פני הפסח. “גם אנכי ארד אתך”, אמר הפסח, “לְשַחֵק שם מעט עם המורה, והיה זה שכרי אשר נשכתני –.” “טוב הדבר,” אמרה לילית, “אך העלה נא נֵר לְהָאיר לי את חשכת המרתף, גם הגידה נא לאביך כי עוד מעט אבוא אליו הביתה”. הפסח הלך להעלות את הנר, ולילית דִברה בלבה: “יום טוב הוא לי – עתה ארדה ואסתיר את סל אבני החפץ באחד המסתרים אשר במרתף, ואחרי כן אקח את המטמון משם ואמכרהו –.” ועוד מעט נודיע את הקורא מדוע שמעה לילית לעצת חמוץ-זרוע לאסור באזיקים את המורה במרתף ההוא אשר הִפִּיל בו המורה לפָנים את רודאלף, הפסח הקטן בא עם נר דלוק וירד הוא ולילית במדרגה בעלת שלבים רבים עד הגיעם אל המרתף אשר המורה אסור שם. לילית והפסח התאמצו בכל מאמצי כֹחָם עד אשר פָתחו את דלת הברזל הגדולה והכבדה אשר למרתף, וְחוֹם מַחניק עם צַחנת דוֹמֶן עָלו באפם, ונַהקה איומה כנהקת חַיָה רעֵבה נשמע בקרקע המרתף.

“הנה אישי מברך את בּוֹאי!” אמרה לילית בקלסה, ותרד עוד שלבים אחדים להצפין את סַלָהּ באחד המחבואים. “נפשי ברעב תתעטף,” ילל המורה, “האמות פֹה ככלב משֻגע?–.” “הנך רָעֵב,” קראה לילית אליו, “הֵא לך רצפה לוהטת – הרחב פיך, גבר סתום העין! הרחב פיך ואמלאהו –.” לדבר הזה התקצף המורה ויצלצל בזקי הברזל, ויאנק אנקת חָלָל. “הִשָמֶר לך, אבי!” קרא הפסח, “השמר לך לבל יתנגפו רגליך גם עתה כאשר התנגפו לְפָנִים בשבתנו על השלחן בכפר בוקעפֿאל –.” “הילד צָדַק בדבריו,” ענתה לילית, הִשָמֶר נא וְהַשְקֵט, אין-עינים! ומדוע תְנַסֶה לְנַתֵּק את אסוריך? ראה נא! הנה האזיקים חזקים ומוצקים וגם בְכוֹר שטן לא יְנַתְּקֵם – ורק בך האשם כי אֻסרת פה; כי מדוע נכמרו נחומיך על הזמירה ולא נתתני להשחית את פניה ברעל הפֿיטריאל, או להשליכה אל המרתף הזה? מדוע אמרת אלי אז כי רוח נֹחם מתנוסס בקרבך? ומני אז ידעתי כי הנך מתאמץ לשוב אל הדרך הישרה ולהיות איש ישר, וָאִירָא על נפשי כי לאחרונה בָגֹד תבגוד בי ובאנשי שלומי ותסגירני אל השופטים –." המורה נהק שנית כחיה רעֵבה ויצלצל בזקי הברזל, ודמי נקמת לבבו פרצו על פניו. ולילית הצפינה את סַלָהּ במאורת המרתף, ותוסף לדַבר: “שלום לך, עִוֵר! חֲיה בטוב! הנני הולכת מִזֶה, אך עוד אשובה אליך להשתעשע בך.” המורה נָהק עוד הפעם נַהקת חָלל, ויתנודד בחזקה הֵנה וָהֵנה באף ובקצף גדול מאד. “לילית!” קרא הפסח הקטן, “לילית לוּ נפלת כָּעֵת ביד המורה, כי אז עשתה אותך כָּלָה –.” ובדברו הָדַף את לילית בזרוע נטויה ובכל מאמצי כח אל תוך המרתף, והיא התגלגלה מהמדרגה וַתִּפּוֹל ארצה בְּקַלְלָהּ קללות נמרצות את הפסח. “תפוש את לילית בכפך!” קרא הפסח אל המורה, “תפוש – הנה היא בידך – חַבְּקֶנָה ואל תַּרְפֶּנָה –.” אחרי כן ירד ויקח את סל אבני החֵפץ מהמאורה אשר הִצפינה אותו לילית שם, וימהר ויעל על המדרגה ויתן את קולו בשחוק, ויאמר: “המדחֵפה אשר הֲדַפְתִּיך בפעם הזאת, גָברה על הראשונה, האין זאת לילית? ובפעם הזאת לא תשכני עוד – התדמי כי שכחתי את אשר עשית לי? עוד יזוב דם מלחיי! –.” “הנה היא בידי!” קרא המורה, “הנה היא בידי, בידי!!!–.” “הושיעו! הושיעו נא” צעקה לילית מנהמת נפשה. “אודך, פסח!” קרא המורה, “אודך בכל לבב על אשר הסגרת את לילית בידי, ובזאת תכֻפר לך הרעות הגדולות אשר עשית לי רבות פעמים – ושכרך יהי כי תשמע את שִירַת לילית לפני מותָה – הקשיבה נא! –.” “טוב הדבר!” ענה הפסח, “הנני יושב פה במדרגה ממעל ואזני קשובות.”

––––––––

 

עו: הַמַרְתֵּף    🔗

“הפסח הקטן הִגביה את הַנֵר אשר בידו לראות את אשר יֵעָשֶׂה בתחתיות המרתף, אך אור הנר לא יָכול להגיה את החשֵכה הגדולה אשר בבור צלמות הוא, ועיניו לא ראו את אשר נעשה שמה. מלחמה איומה התלקחה בין המורה ולילית, אך מבלי השמיע זעקת שֶבר ומבלי הָרֵם קול וְדַבֵּר דָבר –. הפסח הקטן רקע ברגליו על מדרגת האבן, כאשר יעשו האנשים בְבָמַת ישחק⁸, כי יֶארכו להם הרגעים, לתת אור להמשחקים להחל את מעשיהם, ואחרי כן קרא בקול: “יקומו הנערים וישחקו לְפָנַי! הֵיטיבו נַגֵן, אתם נוֹגנים! –.” “הנה הנֵך בידי!” נהק המורה בקול נורא מאד, “הנך בידי – ולא תִמָלְטִי עוד!.” קול נַחרת מתאבקים נשמע בתחתיות המרתף, ולילית צָעקה צעקת מָות בהתאמצה בשאֵרית כֹּחָהּ לְהִנָצל מכף המורה ולא יכלה. “אף כי נָשַכְתָּ בְשִנַיִך את ידי, הִנך בידי ולא ארפך עד אשר אשחיתך!” אמר המורה בזעם נורא. “פִּסֵחַ, קרא נא את אביך הֵנה! צעקה לילית בגרון נִחָר, “הושיעו! הושיעו!” “דוֹמי לילית!” ענה הפסח בשמחת לבב, דוֹמִי! למען אשמע את קול המורה, כי קולו עָרֵב כאשר מראהו נאוה –.” וקול צעקת לילית ממעמקי המרתף, לא הגיע עד בית חמוץ-זרוע. ובראותה כי הפסח איננו שומע בקול תחנוניה, אמרה אליו: “פסח, לך וקרא אנשים להושיע לי, ואני אתן לך את סַלִי המלא אבנים טובות וְצָפוּן פֹּה במרתף –.” “מה רבה נִדְבַת לבך!” ענה הפסח בשחוק, “רב תודות לך, שָׂרָתִי! אך ראי נא כי סַלֵך כבר בידי – ראי נא! – ראי איך ינוצצו אבני הָאֵש אשר בסל! –.” רחם נא עלי, ואני –” צעקה עוד האֹבדת ולא יכלה עוד דַבר: והפִסח רָקַע שנית ברגליו על רצפת המדרגה ויקרא: “קוּם נא, זקן! וְהַרְאֵה את נַחת זְרוֹעך – הַרְנִינָה אל לב לילית עד כי תשמיע את קול רִנתה כאשר הבטחתני –.” וברגע ההוא נשמע קול נַחרה איומה מאד, צלצלי כַבלי ברזל, שעטות רגלים, מהלומות רֶצַח, נהקת שֹׁד, אנחות נפש ואנקות מָוֶת. ופתאֹם צָלחה לילית וַתִּשָמֵט מעט מזרועות המורה, ותאחוז בחנית המָרוט אשר החביאה מתחת לְמַדָהּ אחרי אשר רָצְחָה את שרה, וַתך בכל תּוֹקֶף את המורה. והמורה צעק צעקה גדולה ומרה, וברשפה אש שנאתו ונקמתו וחמתו תפש בצואר לילית, ויזעק: מוּתִי, בת השחת! מוּתִי מוֹת עולמים, רְדִי דוּמָה!! –." ולילית הגיחה ממורשי לבבה אנחה נוֹרָאָה, אנחת מות, עד כי גם הפסח הקטן חָרַד וַיִתַּר ממקומו. ומני אז לא נשמעו עוד דברי לילית גם דברי המורה, בלתי אם קול מהלומות עצמות אשר בחזק יד תנֻפַּצנה על סלעי המרתף ובין כל מהלומה ומהלומה יִשְמַע אנחת תמותה ורעם שחוק מורה. ועד מהרה נשמע מרחוק שְאוֹן מצעדי גברים, צלצלי חרבות, וכרגע האירו לפידים רבים את מדרגת המרתף, כי שרטי השוטר עם שר בית המשפט ועשרים אנשי חיל מזֻינים, ירדו אז לחפש בלפידים את המרתף, והפסח הקטן אשר נַעֲוָה כבר משמוע את אשר נעשה בתחתיות המרתף, נבהל עתה מראות את אנשי החיל והלפידים, וימת לבו בקרבו. ואנשי החיל תפשו אותו ויאסרוהו בכבלים בעודו מחזיק את סל אבני החפץ בידו. שרטי עם חמשה אנשי חיל ירדו אל תחתית המרתף אשר המורה אסור שמה, וכרגע נָסוֹגוּ אחור מהמראה האיום והנורא אשר ראו עיניהם. המורה אשר רגלו האחת רֻתּקה בְּרַתּוֹק ברזל אֶל סלע כבד, ירוצץ הנה והנה כאריה משחית, שערות ראשו הארוכות והעבֻתּות מפֻזרות על בגדיו הקרועים, מִפִּתְחֵי פיהו יִזַל קצף רוֹתֵחַ מָהוּל בַּדָם, ובחמת רֶצַח יסחב את נִבלת לילית – אשר ראשה מְפוֹצָץ וְנָפוּץ וְרָצוּץ עד מאד לחֶרדת הרואה, וכל בַּדֵי עוֹרָהּ קרועים לגזָרים ומנֻפצים מִבָּשָׂר עד עצָמות. בחזק יד נתקו אנשי החיל את יתר הפליטה מִנִבְלַת הנִרצחה מִבֵּין כַּפּוֹת הָרוֹצֵחַ אשר נְגֹאֲלו בדמים וּבְמוֹחַ, ובכח גדול אסרו אותו בנחשתים ויביאוהו אל בית חמוץ-זרוע. בבית ההוא היה חצר-מות, גנבת, צרועה וחלאה, וכֻלם רֻתקו באזקים ומוסבים באנשי חיל חומשים, והם נתפשו ברגע ההוא אשר סחבו את מתיה הַסוֹכֶנֶת לקחת את נפשה, ומתיה שוכבת על המטה בחדר השני ושואפת רוח חיים –. המורה מִשְתָּרֵעַ ארצה וזרוע ימינו זָבַת דם מהמכה אשר הֻכּה בחנית בהאבקו עם לילית, שני אנשים מחזיקים בו בחזק יד, והוא גוֹעֶה כשור פר תחת מאכלת הטבח, ולרגעים יַגְבִּיהַּ את גְוִיָתוֹ מתגרת ידי צירים וחבָלים. חצר-מות יושב על הכסא אסור ידים ורגלים, ראשו יורד לארץ, פניו לבנים כפני מֵת, שפתיו כמראה התכֵלת, שִניו צללו, ועיניו בּוֹעֲרוֹת כעיני חיה רעה, והוא יושב דומם ונאלם, ורק לפעמים ימחה זֵעַת אפו בידיו האסורות, על ידו יושבת חלאה – ידיה אֻסרו על גַבָּהּ, רגליה בַּסַד הֻגָשוּ, וּמִבָּבוֹת עיניה כידודי אש יתמלטו. ממולה ישב גנֻבת אחיה – והוא אשר ידע כי אחריתו להכרית, הוריד לארץ ראשו, ברכיו פקו, חלחלה במתניו, כסליו מלאים נקלה, ידיו תרעדנה, שנָיו תצלצלנה, ומקירות לב נשבר יאנק אנקת מָות לרגעים. רק צרועה אלמנת הרצח אשר הומת בפלילים ואֵם גנֻבת וחלאה, רק היא לא פחדה ולא חרדה, וַתִּשָעֵן על הקיר להקל מעליה את כּובֶד משא נחֻשתיה, ובצואר עתק וְחוֹזֶק לב הביטה כֹה וכֹה, ועל פניה לא נִראו גם עִקבות עצב ודאגה. אפס כי בראותה את פני חמוץ-זרוע אשר הובא גם הוא אסור באזקים הביתה, רָעמה פנים, עיניה הקטנות והכֵהות תמיד, הפיצו אש זעם כעיני שפיפון, שפתיה הלבינו, שניה צללו, ובשנאה עזה וחֵמה שפוכה הושיטה את זרועותיה נוֹכח פני חמוץ-זרוע. ושרטי השוטר הגיש את חמוץ-זרוע אֶל שר בית המשפט, וידבר באזניו לאמר: “בעזרת האיש הזה נתפשו ילדי רצח ההם, והיתה נפשם תחת נפשו –.” “טוב הדבר!” ענה השר “אך בכל זאת יֵאָסֵר גם הוא ויֵשֵב בבית האסורים עד אשר יִשָפְטו הזֵדים ההם כפעלם –.” וחמוץ-זרוע התחפש כאיש אָנוש וְאֹבֵד לבל יכירו חבריו, חברי מרצחים, כי הוא בָגד בם ויסגר למות חיָתם, וַיְחַבֵּק את הפסח הקטן, ויתן את קולו בבכי, ויאמר: הוי! צר לי מאד לְהִפָּרֵד מעליך בני יקירי! – ומי יָחוש קְשִי יומי אם לא אַתְּ צרועה, אשר גם אַתְּ תפרדי עוד מעד מבניך ובנותיך –." לדברים האלה עלתה חמת צרועה עד להשחית כי היא ידעה נאמנה כי חמוץ-זרוע בגד בם וַיִתְּנֵם ביד השוטר, ובשצף קצפה דִברה: “אני ידעתי כי אתה מכרת את סנחריב בני – והֵא לך שכָרך גם ממני!” ובדברה יָרקה בפניו – "ועתה מכרת גם אותנו לעזאזל – אך נפשי לא יָרעה לי! – יראו שונאינו איך ימותו בני משפחת מרטיאל בלי כל מורא וָמוֹרֶך, “כן – אנחנו לא נירא מקרדום הַהוֹרֵג,” אמרה חלאה בזעף נורא, ובעינים מפיקות בוז הביטה על גנבת הירא והחרד, וגם צרועה בזה לו על ככה, ותאמר: “הוא ימלא פנינו קלון גם על במת מטבח –.” אחרי רגעים אחדים הובאו צרועה וחלאה בתה על העגלה ותובלנה אל סט' לאצארוס, וחצר-מות, גנֻבת וחמוץ-זרוע עם הפסח הובאו אל בית האסור אשר זערמען אסור שם ואשר יקרא בפי הגנבים בשם “גוב אריות”, והמורה הובל לבית אספי משֻגעים, כי הוא השתגע ויתהולל בידי השופטים והשוטרים

––––––––

 

עז    🔗

ימים אחדים אחרי אשר נִקרו כל הדברים אשר ספרנו בזה, בא רודאלף לבית פיפילעט לשאול את פי בצלות אשתו אם חפצו בידה הצליח להביא את צלה אשת דוד הרופא לבית יעקב פֿערראַנד לאָמה תחת בשמת בת מארעל. כי רודאלף התאמץ ללכוד את פֿערראנד בערמתו ולשַלם לו כרשעתו על ידי צִלה אשר כּיָפְיָה כן רעתה, וכחמדת יפעתה כן זדונה ורשעת לבבה. ובמרוצת הדברים ימצא הקורא המשכיל את פתרון החידה הזאת, “שלום לך, אדוני!” קראה בצלות פיפילעט בראותה את רודאלף. הה אדוני! מי יתן וידעת את החדשות הנוראות אשר צמחו פה מיום אשר לא היית בזה! – וגם אישי נפל למשכב –." “מה היה לאישך? מה חליו?” שאל רודאלף, “הוי הטרם תדע את חליו ואת מכאובו? קאבריון שֵם חליו, וקאבריון הוא מכאובו, והוא יביאהו היום או מחר בתחתיות ארץ –” “האם כָּרַת קאבריון ברית עִם שָחת?” קרא רודאלף, “לא, לא, הוא, הוא השחת, הוא בעצמו ובבשרו! מִדֵי אֶפְנֶה שִכמי ללכת מזה, יתחמק הוא כשֵד עיפתה ויבוא הביתה להציק לאישי ולענותו – וגם אתמול בלכתי לבית יעקב פֿערראנד –”

“ומה היה לְצִלָה?” שאל רודאלף באַות נפשו, “הנֵאוֹת פֿערראנד כי תהי צלה לו לאָמָה? ורק בעבור שָאֹל זאת באתי הֵנה.”

“זאת אספר לך לאחרונה, אך בראשונה אודיעך את החדשות אשר צָמחו פֹּה: האשה בריעה לֻקחה אתמול לבית האסורים, יען כי היא היתה חֲבֵרָה לחֶבר גנָבים, ובביתה הִסתירה גנֵבות גם הִתִּיכָה זָהַב חמסים וכסף גנוב באש – ואנחנו לא ידענו מאומה מכל מעשיה אלה! – וגם חמוץ-זרוע סוכן החצר הזה, אֻסר בנחשתים והושם בבית האסור הנקרא “גוב אריות”. “ומדוע אֻסר חמוץ-זרוע? מה עשה?” שאל רודאלף. “לפי הנשמע היה ביתו בית מקלט לגנבים שודדים ומרצחים, וגם הוא היה כאחד מהם – ולילית ידידת בריעה נרצחה בתוך המרתף אשר בבית חמוץ-זרוע, ולולי החישו השוטרים עם אנשי חיל לבוא אל ביתו, כי אז נרצחה שם גם הגבירה מתיה סוֹכֶנֶת בית בוידיון אשר הביאה תמיד אבני חפץ למארעל ללטוש אותן –. ראה נא אדוני, כל הזדים ההם נתפשו בכף, ורק קאבריון אשר יָרֵעַ וישחית יתר הרבה מהם, רק הוא חפשי! ושמע נא את אשר עולל הבליעל הזה לאישי: בהודע לנו כי לֻקח חמוץ-זרוע אל גוב האריות, אמרתי לאישי: לב והגד זאת לאדון החצר הזה –. ואישי הלך, ויכָשל בהליכתו ופניו הלבינו כפני מת! הה, שים נא אדוני על לבך כי במֶרחק עשרה צעדים מזה, ראה אישי והנה על קיר החומר כתובים בַּפֶּחָם שֵׁם פיפילעט ושֵׁם קאבריון, וְקַו יָשָׁר בין שני השמות האלה –. עיני אישי חשכו מראות ויצעד שני צעדים הלאה, והנה גם על שער החצר השני כתוב: “פיפילעט – קאבריון.” וילך הלאה, ועל כל צעד וצעד ראה על כל קירות החומות את המראה הזה, גם על כל שער ושער ועל כל פִנה ופִנה ראה את שֵם פיפילעט וקאבריון כתובים בפחם וקו ישר ביניהם –. כגבר עבָרו יין וכאיש נדהם התנודד אישי בלכתו ואת כובעו הוריד על עיניו לבל יביטו יראו בו כל הולכי דרך – ובכן בא אל אֲדון החצר מֻרדף על צואריו נגש ונענה, וברוח נבוכה דִבר אִתו את דבריו, אך הוא לא הֵבין אף הֶגֶה אחד ויגרשהו מביתו וילך לו. אך לא הָלך בדרך אשר בא בה לבל תראינה עיניו את אשר עשה לו קאבריון הבליעל. אפס כי גם בדרך האחרת ראה על כל חצר וחצר ועל כל שער ושער ועל כל עֵבר ופִנה את שֵם פיפילעט וקאבריון עִם קו ישר – ובבואו הֵנה היה כהֲלוּם רעם וישכב על מטתו וַיֵאָנש. אך אנכי נחמתיו ודברתי על לבו עד כי שב רוחו אליו וַיָשָב מעט לאיתנו, ואז לקחתי את צִלה והלכתי אִתה לבית יעקב פֿערראנד, ועשיתי ככל אשר צויתני אדוני, גם הוספתי עוד עצות ותחבולות ומזמות עד כי נֵאוֹת הכֵּלי הנבל ההוא וַיִקָחֶהָ לאמה תחת בשמת –” “רב תודות לך” אמר רודאלף אליה בתתו לה מאה שקלי פֿראנק. וברגע ההוא באה יונת-צחוק הביתה, ורודאלף ברכה בשלום ויאמר: זה מעט חשבתי לבקרך, בתי!” ויברך את הַשֹׁעֵר ואת השֹׁעֶרֶת ויצא הוא ויונת-צחוק מהבית.

––––––––

 

עח: הַזְמִירָה    🔗

“מה לך, בתי! כי הנך ככה דלה וזועפת?” שאל רודאלף את יונת-צחוק בחדר מושבה. “הוי אדוני!” ענתה העלמה בקול בּוֹכִים, “איך לא יפלו פני בזכרי את ענוּת זערמען אשר הָשלך כעת אל גוב האריות ­­­­–” “גוב האריות?” שאל רודאלף בתמהון. ככה יִקָרֵא בית האסור אשר זערמען אסור שם כעת –. “הרגעי נא, בתי! לא יארכו הימים וזערמען יצא לחפשי וִיהִי מאֻשר בארץ בשובו לראות את פני הורתו – אשר לא פִלֵל לראותה עוד –.” “אך מי יודע מה יֵעָשֶה לו בימי שבתו בגוב אריות, בין עדת עריצים וזובחי אדם, אשר הם שונאים אותו תכלית שנאה בגלל צִדקו וְיָשְרוֹ, ומתנכלים להרע לו ולהשחיתו –.” אחרי כן מחתה את דמעתה מעל עיניה, ותאמר: “כמעט שכחתי לדבר, אדוני, על אֹדות הזמירה –” “על אדות הזמירה?” שאל רודאלף והשתומם. “כן, אדוני. אני ראיתיה שלשום בלכתי אל ס”ט לאצארוס לְבַקֵר שם את בשמת ­–" “את הזמירה?” הוסיף עוד רודאלף לשאול בתמהון לבב. “כן, את הזמירה, והיא יצאה מבית האסור עם אשה זקנה –” “שׁגית ברואה, שגית! אין זאת! אין זאת!” קרא רודאלף כאיש נדהם. “חַי ה', אדוני! כי עין בעין ראיתי את הזמירה, ופה אל פה דברתי אתה, והיא לבשה אז שמלת בנות הכפרים, ועודנה יפה ונעימה –” “היא בפאריז – ואנכי לא ידעתי! לא אאמין בזה! לא ולא –.” “התכיר גם אתה אדוני את הזמירה? –.” “אַכִּיר –.” “אם כן הדבר, ידעתי נאמנה כי אתה הוא האדון רודאלף אשר דברה אתי הזמירה על אדותיו –.” על אֹדותי? מה דִברה? הגידי –." “אני סִפרתי לה את הרעה אשר הביא איש נבל ובליעל על בשמת וזערמען, והיא אמרה אלי: לוּ ידע זאת האיש הצדיק ההוא אשר ידעתיו אני, כי אז הושיע גם להם כאשר הושיע לי. ובשָאלי מה שמו? ענתני “האדון רודאלף, זה שמו בפי כל יודעיו –.” “היא, היא הזמירה!” אמר רודאלף בשממון. “אני והיא השתוממנו כי שנינו יודעות את הַשֵם הזה, ולמען דעת אם אתה הוא זה או איש אחר הנקרא גם הוא בשֵם רודאלף, נדברנו לכתוב אשה אל רעותה בְּהִוָדַע לנו הדבר – ועתה, אתה הוא האדון רודאלף ההוא? –.” “אנכי, וגם להזמירה הושעתי ככל אשר השיגה ידי, ומאד ישתומם לבי בקרבי מה לה בפאריז? ובבית ס”ט לאצארוס? איך לא אדע זאת אני? – ועתה אלכה לי לחקור ולדרוש מה היתה לה – וְאַתְּ שימי מחסום לפיך ואל תגידי לזערמען ולבשמת מאומה מכל אשר דברתי אתך – חֲיִי בטוב!”

ורודאלף אשר הִתפלא מאד איכה שלחה נעמי את הזמירה לפאריז מבלי שָאֹל את פיו, הלך אל היכלו לשלוח ציר מְמַהֵר אל בית נעמי לדעת מה היה להזמירה? אך בטרם בא הביתה, ראה והנה מרכבה מרקדה באה, ומורף ירד ממנה, כי שָב אז מנורמאנדיא. וכבר הודענו בזה כי מורף שֻלח לנורמאנדיא במַלאכות רודאלף להפריע את מחשבות האשה רולאַנד והרופא בראדאמאנטי אשר חשבו להכרית מארץ החיים את השר אֹרְבִּיגְנִי אֲבִי ימימה ההרווילית.

––––––––

 

עט: מוּרְף וּפוֹלִידוֹרִי    🔗

פני מורף צהלו משמחות וגיל, ובשמחת לבבו בא לחדר רודאלף וישתחוה ויאמר: “שלום לך, הוד מלכות! הנה הבאתי אליך בשורה נעימה כי הפח אשר פרשו פולידורי ורולאנד, נשבר, והשר ארביגני נמלט, ולולי חשת אתה לשלחני, כי עתה כבר שכנה נפש השר דומה –. וימימה ההרווילית צִוַתני להגיד לך כדברים האלה: נְשיא אלהים אתה! ובידך ישלח ה' תמיד את ישועתו ועזרתו לברי לב ותמימי דרך ואת חמתו ונקמתו לנעוי לב ועקשי דרך. ועתה דע נא אדוני כי את פולידורי הבאתי בידי הֵנה, והנה הוא נצור בביתך אשר באלוני בכות, ואנשי חיל יסגרו בעדו את פתח הבית –.” “חדשות ונצורות השמעתני, מורף מחמד עיני! רב תודות לך, יקירי! איש צדיק אתה, ועוד יָתֵר מצדיק –.” “רב לך, הוד מלכות! להללני על אֹדות הדבר אשר רק לך נאוה תהלה – ושמע נא איך נהיה הדבר הגדול הזה… אך מה לי לספר לך זאת אחרי אשר כבר ספרה לך ימימה במכתבה את כל אשר נעשה, והא לך מכתבה, אדוני!” ובדברו נתן לרודאלף את מכתב ימימה ההרווילית וכתוב בו כדברים האלה:

"הוד מלכות! איפה אקח די תודה וברכה להודות לך ולברך את שמך על כל החסדים אשר עשית עמדי, ומה גם על חסדך האחרון העולה על כֻּלָם: כי הצַלת את אבי מֵרֶדֶת שחת בידי אנשי דמים, ובטובך הגדול שלחת גם את האדון הנכבד מורף לבית אבי להיות זרוע לי ולתפוש בכף את פולידורי המרצח, אשר בעצת האשה רולאַנד הוריד את אמי דומה בדמי ימיה, ועתה הוסיף עוד סרה וּשְאול חָטא בשָמעו שנית לעצת המרצחת ההיא להכרית גם אבי מארץ החיים.

“בלב רַגָז ובנפש נִבהלה מאד באתי אל היכל אבי, והנה האשה רולאנד לקראתי, ואף כי מצחה נחושה ונפשה ברזל, בכל זאת נבהלה ונחפזה בראותה אותי פתאֹם, ותאמר: אביך השר חולה הוא מאד, והוא לא פִלֵל כי תבואי הֵנה, ועתה אם תרעישי אותו בְהֵרָאוֹתֵך פתאם אליו, אז יכבד חָלְיוֹ גם יבֻלע לו – על כן הוחילי נא בזה ואנכי אלך ואגיד לו מעט מעט כי באת לבַקרהו –.” “לא, לא גבירה! ברגע הזה אֵרָאֶה אליו –.” אמרתי בלב אמיץ, ופני רולאנד שֻנו, וחמתה בערה בה, ותקרא! “ברגע הזה לא אניחך לֵרָאות פניו, כי בראותו את פניך ירתחו דָמָיו ויחזק חָלְיו האנוש –.” “מדוע לא הודיעתני כי אבי חלה חוֹלִי אנוש?” שאלתי את פי רולאנד? “יען כי כן צִוָה אביך השר –.” “שקר הדבר! ונפשי אוְתָה לדעת מה היה לאבי?” עניתי ברגז בצעדי מהבית לבוא אל חדר אבי, אך האשה המבישה ההיא החזיקה בידי ותקרא: “הלנסות כחך באת הֵנה? אחת דברתי כי לא אתנֶך בוא לחדר אישי השר –.” אז נִבא לי לבי כי אם לא אתאמץ ברגע ההוא להציל את נפש אבי, כי אז יִפּוֹל ביד הַמָוֶת, ועל כן פרצתי עלי פרץ ובחזקת היד הָדפתי את רולאנד ויצאתי מהבית, אך היא רָדפה אחרי בפנים לבנים ובברכים כושלות, ותָּחזק בי ביד חזקה וַתַּרְעֵם עלי בקול פחדים: עמדי! עֲמֹדִי!" אפס כי אנכי הדפתיה שנית ומִהרתי ואבוא לחדר אבי – אהה הוד מלכות! כל ימי חיי לא יִזַח בקרבי המראה הנורא אשר ראיתי – אבי שֹׁכֵב על ערש דוי, פניו כפני מֵת ואור עיניו גם הם אין אתו, ועל יד הערש נצב פולידורי הרופא ובידו סף זהב אשר יטיף בו נִטפי סַמִים מצנצנת קטנה להשקות את אבי –. דמי רֻתְּחוּ, עיני נִמלאו דָם, וְחֵמָה עזה התלקחה בכל מסלות לבבי ומסלולי עורקי, בראותי את המרצח אשר רצח את נפש אמי, שולח ידו להכרית גם את אבי מארץ החיים. וביד חזקה חטפתי את הצנצנת מידו ואטמנה בצלחתי, ואת השקוי אשר בסף הזהב שפכתי ארצה. אבי נִבהל למראה עיניו ויקם וישב על ראש המטה מבלי דַבֵּר דָבָר, הרופא נִבְעַת מאד ויתיצב כְּנְצִיב אבן, והאשה רולאנד התפרצה ותבוא החדרה וַתִּקְרוץ בעיניה אל הרופא לקחת את הצנצנת ממני בחזק יד. אך הרופא אשר הֵשיב אליו את רוחו כראותו את פני רולאנד, שם פניו אל הדלת, ויאבה לנוס ולהמלט על נפשו. והנה בפָתחו את הדלת החזיק בו האדון מורף וירעם עליו בקול מושל: “עמוֹד! אל תָּמֵש מזה אם חפץ חיים אתה! –.” ובזרוע נטויה סחב אותו וישיבהו הביתה. פולידורי נבהל במאד מאד, ברכיו פָּקוּ, ידיו רָפוּ ולשונו לְחִכּוֹ דָבקה. גם רולאנד הִלְבִּינָה כַמֵת ותתיצב מבלי-נוֹעַ. “מה כל אלה?” קרא אבי אשר התחזק וישכח מעט את חליו. “הה מה כל אלה? –.” הֵרָגַע נא, אדוני!" אמר השר מורף אליו, ודע לך כי אני צָפְנַת פענח⁹ להנשיא הגדול רודאלף נְגִיד געראלשטיין, ושמי מורף –." אך מה חפצך בביתי?" שאלהו אבי בתמהון, “השר מורף נִלוה אלי,” אמרתי אל אבי, “לְהָפֵר עצת רולאנד אשר נועצה להשיא מות עליך ביד פולידורי.” ובדַברי נתתי את צנצנת הסמים ליד השר מורף, והוספתי דַבר: אך בישע ה' באתי הֵנה ברגע ההוא אשר חפץ הרופא להשקותך אגלי מות מהצנצנת –." אבי השתומם מאד, ויהי כאיש נפעם ונדהם, והשר מורף דִבר עם פולידורי בלשון אשכנז (לשון אשר לא תשמע רולאנד) כדברים האלה: “אתה חִיַבְתָּ ראשך למשפט בגעראָלשטיין, ותברח משם ותבוא פאריזה וַתֵּחָבֵא ברחוב ההיכל במספר 17, גם שִנִיתָ את שמך לשֵם צאֶזאַר בראדאמאנטי, והיה במחשך כל מעשיך –. אך אין חֹשך ואין צלמות להִסָתר שם פועלי און! אתה עשית בסתר, וכל מעשיך גלוים הם וידועים – אתה הֵמַתָּ את אשת השר ארביגני הראשונה בסף רעל בעצת האשה רולאנד, ושלשום היתה אֵשת רֶצַח הזאת בביתך ותקרא לך הנה להשקות גם את בעלה שִקוי המות. ורודאלף נגיד געראָלשטיין הנהו כעת בפאריז, ועל פי עדים נאמנים נודעו לו מעשיך אלה – ועוד רבים כאלה –. והוא שלחני אליך להגיד לך כי אם תתן תודה על מעשיך אשר עשית בעצת רולאנד. גם תלך אתי פאריזה, אז יָקֵל מעליך את העונש הראוי לך במשפט. ואם מאן אתה, בחר לך אחת משתי אלה: או כי רודאלף יבקש מיד ממשלת צרפת כי תסגיר אותך בידו והוא יעשה משפטך ודינך, או כי אנכי אֲמַגנך כרגע בידי השופטים, ואת צנצנת הסמים אתן ביד הרופאים, והם יגידו להשופטים כי איש משחית ורוצח אתה, ואתה יודע את אחריתך….” אֶפְּלָה נא ביד האדון רודאלף, אמר פולידורי, ואולי יש תקוה – והנני הולך אתך פאריזה –. ובלבו חשב לָגוֹל מעליו כּוֹבד פשעו בהאשימו את האשה רולאנד: “אם כן הדבר,” אמר אליו השר מורף, “תן פֹה תודה על כל אשר עשית בעצת רולאנד!” “טוב הדבר, אדוני,” ענהו פולידורי. ואז דִבר אליו השר מורף בלשון צרפת ובקול רם: “תן תודה כי בעצת האשה המבישה הזאת הורדת דומה את הגבירה המפֹארה אשת השר פֿאָן ארביגני הראשונה! יתן הודה, חָבֵר לאשר מַשחיתה! –.” “הה!” ענה הרופא, “אודה עלי פשעי לאדוני! אויה לי כי נלכדתי באמרי פי האשה רולאנד אשר הסיתה אותי לבַלע ולהשחית את הגבירה ההיא חנם –. כשמוע אבי את הדבר הנורא הזה, צעק מנהמת לבו צעקה גדולה ומרה, ויתנפל ויכרע על ברכיו לְפָנַי, ויקרא: “סלחי לי ימימה! סלחי נא לי בשֵם הורתך היקרה והישרה! – עֵד ה' כי אני לא ידעתי שמץ דבר מזה – ומבלי דעת לקחתי את המרצחת הזאת לי לאשה….” אנכי והשר מורף מִהרנו ונרימהו מן הארץ, ועבדיו הובילוהו לחדר המקרה, והשר מורף צִוָה להסגיר את פולידורי הדר בחדר ולשום עליו משמר, ואל רולאנד אמר: “מהרי ונוסי מזה! ואם תמאני, אסגירך ברגע הזה אל השופטים ­– נוסי אשת הָרֶצַח! ומאֵרת ה' תרדפך באף בכל מקום אשר תדרוך כף רגלך בו! –.” והיא בראותה את הרעה הנוראה הנשקפת עליה, מִהרה ותברח כרגע ואז ספרתי לאבי את אשר עוללה רולאנד לי בתתה אותי לאשה להשר הארווילע – והוא בקִצפו צִוָה לרדוף אחריה ולהשיגה ולהסגירה אל השופטים, אך אנכי הפרעתיו מעשות כן, כי לא לכבוד הוא לו –. וביום מחר יִסַע אבי אתי פאריזה להודות לך, הוד מלכות! ולברך את שמך על אשר הצלת נפשו ממות –. שלום לך, נְשִיא אלהים, ועוד הפעם אודך מכל לבב על חסדיך הנאמנים אשר עשית עמדי, ומה גם על חסדך האחרון הזה. שלום לך!…” ברוב שרעפי בקרבי, שכחתי להודיעך כי היותי בבית ס“ט לאצארוס, מצאתי שם נערה אשר תּכֻנה בשם “זמירה” ולפי דבריה עשית עמה חיים וחסד, והיא תספר לך את כל התלאות אשר מצָאוה, כי גֻנוֹב גֻנבה מהכפר אשר הושבת אותה בו, גם אֻסרה בבית האסורים על לא חמס בכפה, כי היא תמימת דרך ויקרת ערך. גם אודיעך כי צר לי מאד על אשר לא יכולתי למצוא את האלמנה ובתה אשר עֲשָׁקָן יעקב פֿערראנד. ואולי נודע לך מקום מושבן, כי אז אושיע להן בשובי פאריזה –.”

“הזמירה איננה עוד בבית נעמי? שאל מורף את רודאלף בתמהון. “איננה עוד שם” ענהו רודאלף, וזה מעט הֻגד לי כי היא יצאה מס”ט לאצארוס. ומאד אתפלא על נעמי מדוע לא הודיעתני פשר הדבר הזה! הה, לבי יאמר לי כי עוד צרה חדשה מצאה את הזמירה האומללה – ועתה שלח נא רץ ממהר לנעמי וכתוב אליה למהר ולבוא הֵנה, ובין כֹה וכֹה אלכה לי לבית האסור ואחקור ואדרוש אולי יִוָדַע לי שֹׁרֶש הדבר. כי לפי מכתב ימימה יושבת עוד הזמירה בס“ט לאצארוס – אך יונת צחוק ספרה לי כי היא פגשה אותה עם אשה זקנה בצאתה מס”ט לאצארוס, ומי היא הזקנה? האם נעמי היא? והיא לא הגידה לי מאומה! –."

“הבליגה נא, הוא מלכות על פליאתך, ובטרם תבוא החרסה יִוָדַע לך מה נהיתה. ולמחר בבקר נגיש את פולידורי לפני כסא מלכותך למשפט, ולפי דבריו יש לו להגיד לך דברים נסתרים אשר לך לדעת אותם –.”

“נפשי עלי תאבל לשוב ולראות את פני הבליעל ההוא אשר השיא מהומת מות עלי – הה! בראותי את פניו יתיצבו הימים הראשונים נוכח פני, למן היום אשר בו הניפותי את חרבי על האיש אשר עלי לכבדו כאלהים, עד היום אשר בו מתה עלי בתי היחידה – הוי! מות בתי יְמָרֵר את חיי מִרבה להכיל, ברבות הימים, יִרֶב יגוני ביתר עָז, ובספות השָנים יוסיף זכר יום מותה, לשַבר את לבי משנה שִבָּרוֹן! – ואולי הֲסִבּוֹתִי גם אני בנפשה בתתי אותה בידי אמה המרשעת? ולוּ גדלתיה אני בביתי, מי יודע אם לא היתה עוד בחיים חיתה? אויה! אויה נא לי!! –.”

“אל נא תָשֵת עליך חַטאת אשר לא חטאת!” אמר מורף אליו, “כי איכה יכולת לשֶבת בית ולגַדלה אחרי אשר נָטַלְתָּ עליך להתנודד בארצות רחוקות לְהָתֵם בזה חטאת ולכפר עָוֹן, עָוֹן-חרב….”

“צָדקת ידידי! ומי יודע אם כֻפר עוני גם עתה? – אך בעוד ימים לא כבירים, נשובה אל ארצנו, אפס כי לפני צאתי מזה, אעשה את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אוציא כאור צדקת זערמען ואשיבהו לבית אמו, אתאמץ להוכיח לעיני השמש כי בשמת בת מארעל חַפָּה היא מפשע. אשיב גמול ליעקב פֿערראנד, אעביר מעליו את אדרתו, אדרת האמונה אשר הוא מתחפש בה לבעבור עֲשׂות זִמה, לבעבור ספות חטאת על חטאת, לְרַצֵץ דלים, לעשוק אביונים ולמלא אוצרו זהב חמסים – גם אוציא בִלְעוֹ מפיו, ואכביד עליו את ידי לפזר הונו למחית בעלי מלאכות ישרי לב ותמימי דרך אשר נפשם בחסר כל תתמוגג…..”

“אך מי יודע אם יצלח ביד צִלה לחטוף את יעקב פֿערראנד בשחת רשת אהבָתה עד כי יגיד לה את כל לבו? –.”

“השר פֿאָן גרוין ספר לי כי חפצי יצלח ביד האשה המבישה ההיא, ובהודיע לה השר את מערכי לבי, ובהודיע לה השר את מערכי לבי, צָהלו פניה ותאמר: “בעוד שלשת ימים אֶגְנוֹב את לב הזקן הבליעל פֿערראנד ואוליכהו שולל עד אשר יגלה לי כל תעלומותיו…” ואני הבטחתיה כי אז אָקֵל מעליה את ענשה –.”

עודם מדברים והנה שני מכתבים הובאו ביתה רודאלף. ורודאלף פָתח מכתב אחד מהם, והנה הוא מכתב נעמי, וכתוב בו כדברים כאלה: “ידע נא אדוני כי לפני ימים אחדים בלֶכת הזמירה בנשף בערב יום לכהן הכפר, נעלמה הנערה מעיני ולא ראיתיה עד כֹה. וכאשר חפצתי לכתוב אליך ולהודיעך את הדבר הזה, בא רוֹכֵב מפאריז ויגד לי בשמך כי על פי דבריך נסעה הנערה פאריזה, ובעוד ימים מעטים תשובנה אלי. ובכל זאת לא אנוח ולא אשקוט, והנני שואלת את פיך: השלום להנערה? ומתי תשוב אלי? כי נכספה גם כלתה נפשי לראותה.” “נפלאת היא בעיני!” קרא רודאלף" “מי הוא ואי זה הוא אשר מְלָאוֹ לבו לגנוב את הזמירה ולמה זה? ועל מה זה?”

ומורף אחרי קראו גם הוא מכתב נעמי, ענה ואמר: לפי דעי היתה יד שרה במעל הזה – ואם תשקול במאזני בינתך את המעל הזה עם הדִבה אשר הוציאה שרה על ימימה, אז תדע ובחנת כי צדקתי בדברי…" “כן דברת!” ענהו רודאלף, “עתה נפקחו עיני ואראה כי יד שרה היתה עם גוֹנְבֵי נפש הזמירה, יען כי היא תַקשה עוד ערפה ותאמין כי בנַתקה את כל עבודות אהבה אשר – לפי דִמיונה ושגעונה – נפשי קשורה בהנה, כי אז תתעורר בלבי האהבה הישָנה אליה… אך עתה אשים קץ למחשבות אוֹנָהּ לבל תרדפני עוד! מַהרה ושלח אליה את השר פֿאָן גרוין והוא יגיד לה בשמי כי אני יודע וָעֵד כי ידה היתה עם הגנבים אשר גָנבו את הזמירה, ואם לא תודיעני כרגע איה איפה הנערה ההיא, אז תאחז במשפט ידי וארדפנה בחרב נוֹקֶמֶת עד להשחית… אך חכה נא מעט”, אמר רודאלף בפָתחו את המכתב השני אשר שֻלח אליו. “נפלאת היא בעיני” הוסיף רודאלף לדבר בקראו את המכתב ההוא, “איש שלומי אשר בקשתיו להביא את חרבונה אלגירה, כותב אלי כי בבוא חרבונה למארסילא מֵאֵן לנסוע הלאה וישב פאריזה, והיום או מחר יבוא הֵנה, ואז יספר לנו את הנסִבּה אשר הֵסֵבָּה את תשובתו לפאריז, ועתה שלח נא עד מהרה את השר גרוין אל שרה, ואתה לך נא לבית ס”ט לאצארוס לחקור ולדרוש על אֹדות הזמירה –."

אחרי שעה וחצי שב השר פֿאָן גרוין להיכל רודאלף ופניו זועפים מאד ויקרא: “אהה אדוני המלך! הָכן והכון לך לשמוע דבר נורא – “מה נהיתה?” שאל רודאלף, “הגידה נא, הגידה! –,” “שרה נִרצחה בביתה – וכל עוד נפשה בה –.” “נעויתי משמוע!” קרא רודאלף, ומי הוא הָרוֹצֵחַ? –.” “לא נודע עוד מי הוא – והרופאים נואשו ממנה –.” וברגע ההוא שב מורף מבית ס"ט לאצארוס: “ראש דבר”, אמר רודאלף אליו, “ראש דבר יוָדע לך כי שרה נרצחה בביתה, והרופאים יאמרו לה נוֹאָש –.” אף כי “היא הרבתה לפשוע”, אמר מורף, “בכל זאת אנוד לה –” הה אחריתה נורא מאד – “והזמירה?” "הזמירה יצאה תמול לחפשי, ולפי הנשמע היתה זאת על פי ימימה ההרווילית. “לא יתכן הדבר כי ימימה שואלת ממני לעשות עצה ולהוציא את הזמירה מבית האֵסור –. “גם נודע לי כי אשה זקנה ונשואת פנים באה לבית האסור עם פּקֻדת השופטים לשלח את הזמירה לחפשי, ושתיהן הלכו להן –.” “גם יונת-צחוק ספרה לי כן. אך מי היא הזקנה ההיא? ואנה הלכו להן? פליאה דעת ממני! ואולי לא נוכל לדעת פֵשר הדבר הנעלם הזה כי אם על פי שרה, והיא מתבוססת בדמיה וחייה לשאול הגיעו, וגם תָּם אחיה אשר לפניו נגלו כל רָזֶיהָ, גם הוא לא יגיד לנו מאומה לחרפת אחותו הַמָטָה למות – אך עוד לנו תוחלת ותקוה: כי לנו לחקור ולדרוש מי היתה האשה הזקנה אשר הוציאה את הזמירה מבית האסורים. ועל פיה יִוָדַע לנו הַכֹּל – ואתם מורף וגרוין ידידַי! עליכם המצוה לחפש ולמצוא את הזקנה ההיא –.” כן נעשה הוד מלכות!” ענה מורף וגרוין יחד “גם חרבונה יוכל לעזור לנו בדבר הזה.” הוסיף מורף לדַבר, “כי הוא יודע הליכות פאריז –.” “כן דברת, ענהו רודאלף, ואני מחַכה לו בשמחת לבב, כי הוא הצילני ממות, וחסדי זה לא אשכח כל ימי חיי –.”

––––––––

 

פ: הָעֹנֶשׁ    🔗

מיום ליום יִכֶל בְּשַׂר יעקב פֿערראנד מֵרֹאִי, עצמות לְחָיָיו שֻפּוּ מאד, עיניו תִּמַקנה בחוריהן, ועל עפעפיו צלמות. כצל כנטותו יתנודד יומם, גם בלילה ישבע נדודים כמֻרדף ממשלחת מלאכי רעים. כי מחלה ארורה מִסְתַֹתֶּרֶת בחֻבו, מחלה אשר היא עָש לעצָמות ורקב ללבב, מחלה אשר כַּדֶבֶר היא מתהלכת בכליות אנוש, וכקֶטב יָשוד צהרים תָּשֹׁד לְשַׁדוֹ וְתָמוֹץ מיץ חיָתו, ומנפש ועד בשר תכַלה. המחלה הזאת, הלא היא – מחלת האהבה, אהבה אשר בתאות בשר יסודה, ובחמדה נמבזה שׁׂרָשָה –. ואת המחלה הזאת שָׂמה עליו צִלה היפה בבנות האדם והרעה והמשחתה בבנות הַתֹּפֶת, ואנחנו לא נְנַסה בזה לספר את עָרמת האשה הראה הזאת ותחבולותיה ומזמותיה וּכְשָפֶיהָ הרבים אשר על ידיהם מָשכה את פֿערראנד בשחת רשת אהבתה, כי לא לתפארת היא לנו להגיד ולספר דברי בליעל ודברי בלע כמוהם – רק זאת נודיע כי צלה אחרי אשר הִצִיתָה בלב פֿערראנד שלהבת אהבה עזה כמות, התחמקה וַתֵּקַע נפשה ממנו, ותציקהו ותאלצהו למות, ואחרי כן הוסיפה להעיר שנית תקוה בלבבו ולקחת אותו בעפעפיה ובנפת צוף אמרי אהבה, ועד ארגיעה יספה עוד הָתֵל בו, וכל עמָלו נשאר מָעַל, ותקותו מַפַּח נפש – גם היתה חמושה בלהב חרב פיפיות טבול ברעל לבלתי קְרוֹב אליה. וכן טִלטלה אותו טַלְטֵלָה גבר, וַתְּקלעהו בכף הקלע, עד כי קָץ בחייו ויבחר במות –. סוף דבר כי אחרי כְלוֹת בשרו ושארו בתגרת יד האהבה הארורה ההיא, בכה והתחנן לְמַשְחֶתֶת נפשו לבל תוסיף עוד לערוץ את עלה נדף כמוהו, והיא האירה פניה אליו, ותאמר: “אם באמת ובתמים אהבתני ונתת לי אוֹת שְאַתָּה אוהב אותי –.” “את כל הון ביתי אתן לך!” קרא פֿערראנד ברשפי אש אהבתו, “וגם את נפשי אתן באהבתך –.” “הון ביתך לא אחפוץ, ענתה צִלה, “כי רב אשר אתי מאשר אותך. ראה נא –” ובדַברה הוציאה מצלחתה ארגז קטן מְמֻלָא אבני חפץ ואבני נֵזר, “אפס אם תסגיר את נפשך בידי, אז אדע כי אהבתני, ואז אמלא כל משאלותיך –.” ורוח עִוְעים לבשה את יעקב פֿערראנד וַתְּסַכֵּל את שִׂכְלו, וַתַּך אותו בְשִׁגָעוֹן וּבְעִוָרוֹן ובתמהון לבב, ויעתר אל בת השחת ההיא, ויקרא: “ראי נא, ידידות נפשי! הנה אנכי מַסְגִיר את נפשי בידך, ואגידה לך כי תחת אדרת האמונה אשר אֶתְחַפֵּש בה תמיד, הנני מסתיר לב רע אשר שבע תועבות בקרבו, כי גָנבתי, רָצחתי גם יָרשתי…..” “אך דְבַר שפתים הוא”, אמרה אליו צלה בחלקת לשונה, ותלטוש עיני אהבה לו, ובזאת לא תוכיח לי עוד כי תַפקיד חייך בידי – אך עשה זאת איפוא וכתוב על הגליון את כל עונות הרב אשר עשית כל ימי התנכרך במסות הצדק, ואז אדע כי בכל נפשך תאהבני –,” ופֿערראנד המֻכה בסנורים וְהַבּועֵר בשלהבת אש אהבת צלה, לא שת לבו ולא זכר אחריתו, ויכתוב על הגליון כדברים האלה: “אודה עֲלֵי פְשָׁעָי: א) כי לפני עשר שנים הובאה אֵלַי יַלדה קטנה לגַדלה בביתי בִּשְׂכר מאתים אלף פֿראַנק, ואני הִדחתי את הילדה אל ארץ גזרה וְזִיַפְתִּי מכתב תעודה כי היא מֵתה, ואת הכסף לקחתי לי –. ב) לפני ימים אחדים הִצְמַתִּי בְּבוֹר כֶּלֶא את בָשְמַת אמָתי אשר עניתיה ואשר יָלדה לי ילד מֵת, באָמרי כי בת שובבה היא ורָצחה את נפש עוּלָהּ אשר ילדה לזנונים –. ג) על זערמען סוכְנִי חרה אפי, ויהי היום ויקח מאוצרי מעט כסף אשר השיב לי ביום המחרת, ואנכי הרשעתיו כי גָנַב ממני הון עתק, והשופטים האמינו בקולי ויאסרו את זערמען בבית האסורים אשר כל הגנבים והשודדים אסורים שם –. ד) הילדה אשר הדחתיה לפני עשר שנים, נמצאה לפני ימים מעטים, ומיראתי פן יבֻלע לי בגללה, שִׁחַרְתִּי מכספי איש משחית ומחַבל היושב בְאִי התָּרים ושמו גנֻבת ממשפחת מרטיאל, והוא הטביע אותה בנהר זיינע, אותה ואת שפרה סוֹכֶנֶת ביתי אשר ידעה את כל מעללי הרעים ויגורתי מפניה פן תגַלה את סודי ותצעידני לבמת מטבח –. ה) איש נכבד, אֲחִי הגבירה פֿאָן פֿערמאָנט, הפקיד בידי מאה עלף שקלים – ואני אָרבתי לו במסתר, בעצת ידידי פולידורי הרופא, ויריתי בו כדור עופרת ורצחתיו, ואחרי כן הערמתי מזימה ואעידה עֵדֵי שקר כי הוא שלח יד רוֹצַחַת בנפשו, ואת מְאַת אלף השקלים הבאתי אל בית אוצרי, וזה מעט באה אחות הנרצח לבקש את פָרָשַׁת הכסף מידי ואני כִחשתי בפקדון ההוא וגרשתיה מביתי –. עתה, עתה הֵא לך, אהובת נפשי, את הגליון הזה, ודעי נא וראי כי אהבתיך אהבה עזה ממות, והסגרתי את כבודי ואת חַיַי וּמְאֹדִי בידך.”

“עתה ידעתי כי באמת ובתמים תאהבני.” אמרה צלה בשפתים נוֹטְפוֹת מוֹר בקחתה את הגליון מיד יעקב פֿערראַנד ותצפנהו בצלחתה. אך כמהר חץ מקשת מִהרה וַתִּקְרע את חלון הבית, וַתֵּרֶד בחבל אשר קשׁרה כבר בחלון, ותברח דרך גִנת הביתן אשר בחצר – ויעקב פֿערראנד נבהל עד מאד, רעיוניו נָבוֹכוּ, עשתונותיו אבדו, ונפשו התעלפה בתגרת יד פחד פתאם, ובטרם התנער מתרדמתו העזה, ובטרם עצר כחַ להרים ידיו ורגליו וְלָמוּשׁ ממקומו, אָחזה כבר צלה את דרכה ברחוב השני, ותגיע אל המקום אשר מרכבת השר מורף מחכה שם עליה תמיד, וַתֵּשֶׁב במרכבה וַתּסע ותבוא אל בית רודאלף אשר באלוני בכות, ואת גליון יעקב הסופר הסגירה אל מורף, והוא מִהר ויתנהו על יד רודאלף –.

ויעקב פֿערראנד נעור מתרדמתו הנוראה, וַתִּפקחנה עיניו לִראות כי הִשִיא מָוֶת עליו בְּתִתּוֹ את הגליון ההוא אל יד צלה אשת הרצח, וידע ויבן כי איש לא נודע לו המבקש את נפשו לספותה, שִלח בו את המִשלחת הרעה ההיא לשַלח על ידה את כל מגפותיו אל לבו – אך בכל זאת לא היה בו כחַ לכבות את אש האהבה הבוערת בקרבו, ועוד התלקחה התבעֵרה ההיא בחבו, ומרגע לרגע השתובבה נפשו משובה נצחת בעזוז יד האהבה, עד כי היה עשוק ורצוץ, נפעם ונדהם, וחייו לשאול הגיעו באין מִקְוֶה… כצבי מֻדח אשר חֵץ מָוֶת תקוע בלבו, התנודד יעקב פֿערראנד מחדר מושבו אל גנת הביתן, וילך בעקבות צלה אשר נשארו בתוך השלג, ובלי מֵשִׂים התנגפו רגליו בגל עפר – וַיִשַח ראשו וירא בור כרוי ובתוכו בלויי סחבות מגֹאלים בדם – הוא הבור אשר חפרה בָשמת בת מארעל לקבר שם את בנה הנולד מֵת ואשר הוא גם בן יעקב פֿערראנד –. פלצות וְשָבָץ אָחזו את עַיִט צבוע הזה! לבו הקשה כברזל נמס כדונג, ונפשו הנחושה התעלפה בקרבו, ובעינים נטויות וחשֵכות הביט בתוך הבור, ורוח גדולה התחוללה וַתְּיַלל יללת מָוֶת מסביב לו –. “בא קִצִי!” צעק לב המרצח הצבוע הזה, “רגלי הובילוני אל מקום שם קבר בני – בני – ואנכי הולדתיו בעון, עֲוֹן חרב – גם אנכי המתיו בהכבידי את ידי על בשמת עד כי… וצלה – הה! היא לקחה ממני את נקמת בשמת – אהבתה תמותתני לרגעים – גם כבודי ומאֹדִי ורוחי ונפשי נתונות נתונות בידה – אויה לי! מה זאת עשיתי? – עיני רואות בִּידִי – חרב הַהוֹרֵג מעופפת על פָנַי – ובקרבי מחלה אנושה, שלהבת התפת ומוקדי עולם –.” כֹה צעק לב נחש עקלתון זה, ואגלי זעה קרה ככפור נזלו ממצחו, רגליו כשלו, ברכיו פקו ויפל דומם על הקבר הפתוח, קבר בנו…

––––––––

 

פא: גוב הָאֲרָיוֹת    🔗

עתה אנהגך אביאך, קורא יקר! אל מקום נורא, מאורת צפעונים ומקום תנים, הלא הוא בית האסורים אשר פי השודדים יקבנו בשֵם “גוב אריות,” שם אֻספו חבר גנבים, גדוד שודדי ליל, חוֹתרים בחֹשך בתים, זובחי אדם ומרצחים עריצים. פני בנים משחיתים ההם נדמו כפני בהמות שדי חיתו יער. פני האחד כפני שועל ערום מכל חית השדה, ופני השני כפני אריה יכסוף לטרוף, פני השלישי כפני נמר שֹׁקֵד לשפוך דמים, ופני הרביעי כפני זאב ערבות אשר הוא כמות ולא ישבע, כמוהם כן כל האספסוף אשר במקום תֹפֶת ההוא. בין זרע מרעים ההם יִמָצא גם גנֻבת וחצר-מות אשר נתפשו בבית חמוץ-זרוע, וראש לכֻלם איש משחית לחַבל ואיש דמים ומרמה אשר יכֻנה בשם “גל עצמות.” מראה המרצח הזה יטיל אימה ופחד, מצחו יִסוֹב אחורנית מול ערפו, עצמות לְחייו ארוכות ודקות, וצוארו ארוך מאד, ועל כן נדמה כדמה ראש נחש, גם עיניו הקטנות והמפיצות שביבי רֶצח, נדמו כעיני צפעוני. שפתותיו שרועות כְּכֶפֶל רסן הזאב, ושִניו הגדולות והחדות הנראות החוצה, דומות כְשִׁנֵי חיה רעה. פניו לבָנים כפני מֵת, בכל ראשו קרחת, זקן לא יצמח סביבות לחיו, בשרו כחוש במאד מאד, וכל עצמותיו יפרדו לעיני הרואים; אך בכל זאת הוא כביר כחַ ורב אונים ובעל אגרוף מאין כמותו בין כל חבֵריו. והוא נצב בבית האֹכל וממתיק סוד עם גנֻבת וחצר-מות אנשי סודו מעודו.

“הידעת נאמנה כי זערמען הכה את אנשי שלומנו בלשון?” שאל גל העצמות את גנֻבת.

ידעתי נאמנה, ענהו גנבת, “סתרי שמע זאת מפי הפסח הבריא, והפסח הזה אמר להרוג את זערמען על ככה בחרות אפו בו –.”

אם כן הדבר. אמר גל העצמות, “אשקיע את לשון המלשין ההוא בחבל לבל יחרץ עוד לשונו – ואני שנאתיו שנאת מות מרגע בואי הֵנה –.”

“אף ידי תִכּוֹן עמך,” קרא חצר-מות, ואתה יודע כי הסכן הסכנתי להביא להבת חניתי בלב אדם, וזולת בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע, הרגתי עוד ארבעה או חמשה אנשים."

“את זערמען נציג לִמְשֹׁל כל המלשינים,” דבר גל העצמות באפו, ובהכותנו אותו חרם, יראו כל המלשינים וייראו, הטרם נדע כי הם יָרֵעוּ לנו יתר הרבה מהשופטים? מי הֵכִין שלשום לנמרוד מטבח? הלא המלשין! ומי תלה לפני חֹדש ימים את בן-לַיִש על העץ? הלא הולכי רכיל מגלי סוד כזערמען? –."

ומי הִסגיר אותי ואת אמי ואחותי גם את אחי האסור באניה, מי הסגירנו ביד השופטים? הלא חמוץ-זרוע בעל הלשון! –."

“גם אותי הִסגיר הבליעל ההוא ביד צר!” קרא חצר-מות בזעם.

“קץ כל המלשינים הנה הוא בא!” הרעים גל העצמות בקולו, אני, אני אמית פֹּה את זערמען, וממני יראו וכן יעשו כל האסורים בבתי האסור – ואם יומתו חמשה או ששה מלשינים, אז לא יוסיפו עוד הבוגדים לשלח רסן לשונם – אך נחכה נא עד בוא הפסח הבריא הֵנה…."

“אך במה תְּיַשן את זערמען שנת עולם?” שאל חצר-מות, “הלא כל כלי יוצר אין בידנו –.”

“התחפוץ להושיט צוארך בין יִתְדוֹת ברזל האלה?” שאלהו גל עצמות בהפרידו את אצבעותיו הקשות והחזקות כמטילי ברזל.

“היש את נפשו לְחַנְקֵהו באצבעותיך?”

“יש ויש!”

“אך אם יִוָדַע הָרֶצַח הזה לשר בית האסורים? –.”

“האנכי עגל בעל שני ראשים אשר יַראוהו המשחקים ביום השוק? – האינך רואה כי אין לי רק ראש אחד, ואת הראש הזה חִיַבְתִּי כבר למשפט, כאשר הגיד לי תמול שר השופטים – ואם אמית גם את זערמען, האמות עוד שנית בגלל הדבר הזה –.”

"צָדקת בדבריך! אמר גנֻבת, “לא תמות פעמַים…”

עודם מדברים והנה קול ענות גבורה ותרועת שמחה בחצר המטרה, וגנבת פתח את הדלת לראות מה זאת.

“הנה הפסח הבריא בא אלינו,” אמר גנבת בשובו הבית, וכל האסורים הריעו תרועה גדולה לקראת בואו…"

“השלום אתה?” קרא גל העצמות אל הפסח הבריא בבואו הביתה, “זה מעט הִזכרנוך ודִברנו בך.”

“מה נִדברתם בי?” שאלהו הפסח הבריא בפנים צהלים.

“הגידה נא לנו הידעת איש צעיר לימים אשר שמו זערמען?”

“מי יתן ולא ידעתי אותו!” ענה הפסח הבריא.

“כי הוא מְרַגל חֶרֶש ומלשין.”

“מתי? אנה? ואת מי הלשין הנבל הזה?” שאל גל העצמות בחרי אף.

“אני אספר לך כל שרש הדבר,” ענהו הפסח, “אתה ידעת את ידידי הנקרא בשֵם “שָׂעִיר” אשר היה לפנים אסיר-אני. השעיר הזה אסף אל ביתו את זערמען בהיותו עוד נער קטן וילמדהו לכתוב ולחשוב חשבונות, וכאשר גדל הנער ויהי לאיש, נְתָנוֹ השעיר אל בית איש עשיר בעיר נאנטעס לעבוד את עבודת מסחרו. מגמת פני השעיר היתה לחתור בחֹשך בית העשיר ולקחת את כל הון ביתו. ויהי היום ויגל השעיר לזערמען את מערכי לבו ומזמותיו, וזערמען לא ענהו מאומה, אך מהר ויודיע להעשיר את מזמות השעיר, והוא ברח משם בלילה הוא. השעיר האמין כי זערמען יתמוך ידו לבצע את מעבדו, וַיְנַס הוא עם שלשה מרעיו לחתור בבית ההוא באשון חֹשך, אך העשיר נזהר על פי דברי זערמען וישמור את ביתו, ויתפוש בכף את רֵעי השעיר, והשעיר נָס וַיִמָלֵט ויבוא פאריזה וחמתו בערה בו על זערמען, ומני אז התחקה על שרשי רגליו, פעם אחת פגש אותו ברחוב וַיִפָּלֵא ממנו לעשות לו רעה בעצם היום לעיני רֹאים, ויתחמק וילך אחריו עד חדר מושבו. ובנשף לקח אותי אתו ונבוא אל ביתו לקחת את נפשו, ולמורת רוחנו נמלט מידנו ונעלם מעינינו עד היום הזה.”

“מה תתן לי אם אבשרך כי זערמען יֶשְׁנוֹ פֹה אתנו?” אמר גל עצמות.

“הזערמען פֹּה בגוב אריות?” שאל הפסח הבריא בגילה ותמהון.

“הוא, הוא ולא אחר!” ענהו גל העצמות, “ואני אני אשַלח אותו לעזאזל, כי אני הולך למות ונחשבתי עם יורדי בור, וההורג לא יהרגני פעמים אם אפגע עוד אדם ואשית על דמי הרוגי נוספות. מות יומת זערמען המלשין והמגלה סוד אנשי שלומנו! –.”

כל האסירים סַבּוּ את גל העצמות וישתוממו על עוֹז רוחו ואֹמץ נפשו, ולא שתו לבם אל איש רם קומה עוטֶה אדרת שער אשר בא הביתה בלט ואזניו קשובות אל כל הגה היוצא מפיהם. אחרי רגעים מעטים בא גם זערמען הביתה וישב על יד החלון כפעם בפעם רחוק מעדת עריצים ומרצחים ההם. והנה בפתע פתאֹם התנשא גל העצמות כאריה משחית, ויתנפל על זערמען, ויפילהו ארצה, וישם את רגלו על לבו. ובאזרועי עצמיו החזיק בצוארי זערמען ויתקע את צפרניו בגרגרותיו בחֵמה שפוכה, ועוד מעט וזערמען איננו! אמנם עד ארגיעה רץ האיש הָרָם אשר מבלי מֵשִׂים בא זה מעט הביתה, ובגבורת ימינו הִפיל ארצה ארבעה או חמשה שודדים הנצבים לו לשטנה, ויגש אל גל העצמות ויחזיקהו בצואר עד כי הִרְפּה מזערמען, ואז הִמטיר על עצמות גֻלגלתו מהלומות אגרוף ומַכות בלתי סרות עד כי הֲמָמו בתגרת ידו החזקה. האיש רם הקומה וגבור החיל הזה, היה “חַרְבוֹנָה”. ובעת אשר הָלַם ומָחץ ראש גל העצמות, קרא בקול גדול: זרם ברד וְנֶפֶץ עם אבני אלגביש כאלה. הִרעים לפָנים האדון רודאלף על ראשי, וממנו ראיתי וכן עשיתי עתה – חזיז ורעם! עודך מתקומם לי? אם מעט הוא, ואוסיפה לך כהנה וכהנה." הוסיף חרבונה לדַבר וַיַך באגרופיו את לְחָיֵי גל העצמות מכות נמרצות ואנושות עד שפך דם. האסירים נבהלו נחפזו למראה עיניהם, וינועו ויעמדו מרחוק, ורק הפסח הבריא התנפל כנמר על חרבונה, אך הוא הדפו ברגליו עד כי התגולל ארצה פעמים רבות ולא יכול קום. וברגע ההוא קם שאון וקול סאון והמולה גדולה ורעש בין כל השודדים והמרצחים, והקול נשמע בבית שר בית האסורים, וימהר הוא עם חמשה ועשרים אנשי מלחמה מזֻינים ויבואו הביתה ויקימו את הסערה לדממה. את זערמען השוכב ארצה וכל עוד נשמה באפו, צִוָה השר להביא אל אֹהֶל ביתו, ואת גל העצמות עִם חרבונה פָּקַד להביאם במשפט על מעשיהם. שומר בית האסורים אשר אָהַב את זערמען, הֵרִים אותו מן הארץ וינהגהו ויביאהו אל בית השר, אך בחדר הקיצון התעלף זערמען, ועל צוארו נראו פצעי דם מתגרת ידי המרצח אשר חָלו בו. כשוב רוחו אליו, זכר את אשר נעשה בו, וישאל את פי השומר: “איה האיש אשר הצילני ממות? –.” “הנה הוא בחדר השר,” ענהו השומר, “והוא סִפר לו כל שורש דבר, ולולי חש הוא לעזרתך, כי עתה עשה אתך הָרוֹצֵחַ כָּלה –.” “ומה שֵם האיש היקר ההוא?” שאל זערמען. “חרבונה שמו,” ענה השומר, “והוא היה לפָנים אסיר-אֳנִי, ועתה הוסיף עוד סרה כי חתר בחֹשך בית איש עשיר, ושָׁלח בגנֵבה את ידו וַיִתָּפֵשׂ בכף. לפי דֵעִי ישֻלח שנית ביד פשעו להיות אסיר-אני עשרים שנה”, לדברים האלה חרד זערמען ויצר לו כי איש כֶּבֶד עוֹן כזה הצילו ממות, ויאמר: “הן אמת כי גדול עון האיש הזה מנשוא, אך בכל זאת עשה עמדי חסד אלהים אף כי הוא איננו יודע אותי, ונפשי אִוְתָה לראותו ולהודות לו על חסדו אשר הפליא לי…” עודנו מדבר וחרבונה בא החדרה, “חַכֵּה נא בזה” אמר השומר אליו, “ואני אלך אל השר לְדֵעָה מה יֵעָשֶׂה לגל העצמות, ואחרי כן אשובה הֵנה ואקחך אתי,” השומר הלך לו, וחרבונה נגש אל זערמען בפנים צוהלים ויקרא: “חזיז ורעם! יעלוז לבי כי הצלתיך מיד מבקש נפשך –.” “אודך אדוני בכל לב,” אמר זערמען אליו, ושבע ביום אברכך בחיי על החיים והחסד אשר עשית עמדי אף כי לא ידעת מי אנכי ומדוע הובאתי פֹּה –." “אני יודע אותך.” קרא חרבונה, ועל כי ידעתיך, אֻסרתי בבית אֵסור הזה –." “פליאה דעת ממני איכה אֻסרת בזה בגלל אשר תֵּדָעֵנִי! –.” “ואני אודך במאֹד מאד על אשר הורדתי בגוב האריות למענך, רק למענך –.” “עשתונותי נבוכו ולא אמצא את חידתך – הלא השומר הגיד לי כי לֻקחת בבית האסורים על אשר….” על אשר חתרתי בחֹשך בית עשיר ונמצאתי במַחתרת עם הגנֵבה, אשר גָנבתי," אמר חרבונה בלב שמח ויתן קולו בשחוק גדול מאד. “האתה עשית דְבַר בליעל כזה?” שאל זערמען, “אתה אשר בגֹדל נפשך ויקרת רוחך שַמת את נפשך בכפך להציל את נפשי ממות! ומדוע תשחק עוד ותשמח במעשיך? הטרם תדע את העוֹנֶש הנשקף עליך על עון חטאתך! –.” ידעתי," ענהו חרבונה, “להיות אסיר-אני כעשרים שנה – אך מה אעשה ואתה ידידי הֲסִבּוֹתָּ בכל זאת, אתה, רק אתה! –.” “בָּאֵר נא את דבריך ואשמעם,” אמר זערמען. “כדבריך כן אעשה: דע נא כי באמת חתרתי בַיִת גם גנבתי –” “אל-נכון הציקך הרעב…. “הרעב? לא! כי עוד נותרו בידי מאה ועשרים פֿראַנק מאלף הכסף אשר נתן לי מושיעי – ומושיעי זה, מורי ומלמדי הוא לְחַלֵק מהלומות נמרצות ומכות אֲנושות אשר ממבחריהן אָצלתי על ראש גל העצמות – ובעבור מושיעי זה שלחתי בגנבה את ידי, ועליך להודות רק לו ולברך את שמו על פדות נפשך –”. “אך מי הוא מושיעך?” שאלהו זערמען בתמהון. “מושיעי הוא גם מושיעך, והוא יוציאך עוד לחפשי גם מבור אסיר זה –.” הוא גם מושיעי? והוא ישלחני לחפשי?” הוסיף זערמען לשאול. “כן הדבר – האדון רודאלף הוא מושיעך הוא שומרך וצלך, והוא מלך או בן מלך –.” “שגית,” ענה זערמען ברוח נבוכה, אני לא אדע איש רם ונשא כזה מעודי ועד כֹה –." "אך הוא יודע אותך, חי ה'! והוא יצילך מכל רע, מבלי אשר תדע מי הוא מצילך, כי כן משפטו תמיד לחלץ נפש צדיק מֵעָנְיו בסֵתר פנים כאֵל מסתתר ומושיע לכל ישרי לב –. “בחידות תדבר בי!” קרא זערמען. “האדון רודאלף הזה.” הוסיף חרבונה לספר, “עשה עמדי חסד אלהים,כי אני הייתי אסיר-אני ימים רבים, וכאשר שָלמו ימי מאסרי, הדיחוני בני האדם מהסתפח בחברתם, ואהי מתגולל באשפות הסיטע כפגר מובס, עד אשר נודעתי להאדון רודאלף ויודע לו כי מעודי לא גנבתי גם כי סבלתי זלעפות רעב, ואז הודיעני חדשה כי לב אדם לי, ורגשי כבוד מתנוססים עוד בחֻבי – חזיז ורעם! בשמעי דבריו אלה, דמיתי כי יד לא-אדם החזיקתני בציצית ראשי ותרימני אלף אמות בְּרוּם שמים מֵעַל להאספסוף והחשֻכים אשר התגוללתי בתוכם – מני אז נהפכתי לאיש אחר – יצאתי בעקבי האדון רודאלף להושיע ענוי ארץ – ונפשי קשורה בנפש מושיעי זה, ולמענו אבוא באש ובמים –.” כֹה דבר חרבונה ברגש, וזערמען השתומם עוד יותר איך שלח איש כזה בגנבה את ידו גם חתר בחשך בית כשודד לילה.

––––––––

 

פב: הַחֹפֶשׁ    🔗

חרבונה לא שת לבו לתמהון לבב זעמען ויוסף לספר: “האדון רודאלף הגדיל לעשות עמדי טוב וחסד בגלל הטובה אשר לפי דבריו – עשיתי עִמו, וַיִקֶן לי בית ושדות וכרמים בעיר אלגיר. וגם אלף כסף נתן לי וישלחני אלגירה, אך נפשי יצאה בזכרי כי לא אוסיף עוד לראות את פני האדון רודאלף, ומה גם ביָדעי, כי לפעמים הוא מתאבק עם בנים משחיתים זובחי אדם, ואולי אוכל להיות עוזר לו אם אהי קרוב אליו – ועל כן הרימותי פעמי ושבתי פאריזה, ובבואי אל מקום משכן האדון רודאלף, פגשתי את ידידי השר הנכבד אשר שמו מורף, והוא שמח לקראת בואי, ויביאני אל חדר האדון רודאלף, חזיז ורעם! בשובי לראות את פני האיש אשר אגרופו מטיל ברזל ולבו כלב יונָה, אשר מראהו נורא כאריה ביער ונפשו רכה ועדינה כנפש ילד שעשועים, אשר הוא מלך או בן מלך והִתחפש בבגד עִדִים כאחד מאתנו לבעבור מְצוֹא תואנה להרעים על ראשי מהלומות נפלאות עד כי התמלטו כידודי אש מעיני – חזיז ורעם! בשובי לראות פני האיש אשר אלה לו, יחד נכמרו נחומי, ובכיתי מנהמת לבי. “שלום לך חרבונה!” אמר האדון רודאלף אלי. “סלח נא אדון!” אמרתי אליו, “סלח נא לי על אשר שַבְתי הֵנה – הה! לא אוכל לחיות מבלי ראות פניך, כי באור פניך חיים –.” “חלילה לי מקצוף עליך” ענני האדון רודאלף, “ונהפוך הוא כי ישמח לבי על תשובתך, כי דבר לי אליך –.” “דבר לך אלי”, אמרתי ברגש, “צַו ואני אלך בְמו אש או אציע קרקע הים למענך.” “שמע נא חרבונה”, אמר אלי, בבית האסור הנקרא גוב אריות, אֻסר עלם יְקַר ערך ותמים דרך אשר אהבתי אותו כבני, ושמו זערמען, הוא נתפש במצודה רעה על לא חמס עשה ונפשו זכה, והוא רך וענוג מאד, וזרע מרעים האסורים אתו יחד, שונאים אותו תכלית שנאה ומתנכלים כל הימים לעשות לו רעה – ועתה אולי יִמָצאו בבית אֵסור ההוא ידידיך ומיודעיך לפָנים, לך נא אליהם ומכספי תשחד אותם לבעבור יהיו סִתרה על זערמען לבל תאֻנה אליו רעה –.” “טוב הדבר אדוני!” אמרתי אליו, “זה מעט נודע לי כי שני ידידי עצורים בגוב האריות, והם עזים כנמרים וגבורים כאריות, ובעד בצע כסף ישמרו את זערמען לבל יבֻלע לו” –, והאדון רודאלף נתן לי אלף פֿראנק ויאמר: “בכסף הזה שַחֵד בעד העלם היקר זערמען.” ואני אמרתי לו כי בעוד יום או יומים יִוָדַע לו את אשר עשיתי –. והלכתי מאתו ולבבי שמח כמו יין בזָכרי כי אעשה רצון אדוני רודאלף –."

“מִשְנֶה תִמָהוֹן יתמה לבי”, קרא זערמען ברגש: “מי הוא האיש הצדיק רודאלף אשר מבלי דעת אותי ידאג לי כאב על בנו? ואיך חתר איש כמוך בחשֶך בַיִת ושלח ידו בגנבה? כי לולי נתפשת במחתרת כגנב לא אֻסרת בבית האסורים –.”

“מי הוא האדון רודאלף, לא אדע גם אני, ענהו חרבונה, ואולי יִוָדַע לך בימים הבאים – אך איכה גָנבתי ונמצאתי במחתרת, שמע נא פשר דבר: בקחתי את פָּרָשַׁת הכסף מיד האדון רודאלף, הלכתי וקניתי לי פאה נכרית שחורה, צֹהַר עינים ומקל תפארה, גם שמתי כר מלא נוצה על גבי מתחת לְמַדַי והייתי כאיש גִבֵּן, ובהתנכרי בְתִלְבּשֶׁת חדשה כזאת, הלכתי ושכרתי לי בית תחתון ברחוב פראָווענץ, ואמרתי כי שמי גדי בן סוסי, אחרי כן הלכתי וקניתי כלי בית וארבע כפות כסף ברחוב ההיכל, והבאתים אל ביתי, ואמרתי אל הַשֹׁעֵר כי ביום השלישי אבוא אל ביתי, ואת המפתח לקחתי אתי, ובביתי היו שני חלונות סגורים בְּוָוֵי ברזל מבית, ואנכי עשיתי בערמה ולא סגרתי חלון אחד מהבית ההוא, לאת ערב פשטתי את הפאה הנכרית ואת צֹהר העינים, גם הסירותי את הַכַּר מעל גבי ואת כל הבגדים אשר לבשתי אז, והנחתים בארגז ושלחתים להשר מורף ידיד האדון רודאלף וחליתי את פניו להצפינם בביתו. ואחרי כן קניתי לי את אדרתי ואת מצנפתי אשר עָלַי בעת הזאת, גם יְתַד ברזל אמתים ארכה, ובחצות הלילה התחמקתי ואבוא עד ביתי אשר שכרתי לי וצפיתי עד אשר יבואו אנשי החיל הסובבים בעיר בלילה, ואז אשבור את החלון ביתר אשר בידי ואחתור בביתי ואגנוב את כלי ביתי וְאֶתָּפֵשׂ בכף אנשי החיל כגנב –. אחרי שעה וחצי שמעתי צלצלי חרבות ואנשי החיל קרובים אלי, מהרתי ופתחתי את החלון ובאתי הביתה ולקחתי את חפצי בידי, וברגע אשר קפצתי בעד החלון החוצה, תפשוני אנשי החיל, ויתדפקו על שער החצר, וְהַשֹׁעֵר פתח להם, וַיִקָרֵא שר בית המשפט, וְהַשֹׁעֵר ספר לו כי אתמול שכר את הבית ההוא איש גִבֵּן עם שערות שחורות וצֹהר עינים ושמו גדי בן סוסי – ואני בעל שֵׂעָר לָבָן, בלי צֹהר עינים ובלי גבנון, ויתד ברזל בידי אשר שברתי בה את החלון, ומי זה לא יאמין כי גַנָב שֹׁדד ליל אנכי? וגם אנכי לא התכחשתי ונתתי תודה כי גָנבתי – ובכן שֻלחתי אל בית האסורים הזה אשר בו אסורים כל הגנבים והשודדים אשר בעיר, ובאתי בעת רצון וברגע ההוא אשר צלחתי להציל ממות את העלם היקר אשר האדון רודאלף אוהב אותו כבנו –”

“מה יקר חסדך, אדוני!” קרא זערמען ברגש, ובמה אִכַּף ואשַלם לך, על אשר שמת נפשך בכפך למען חַלֵץ נפשי ממות! –." “לא לי”, אמר חרבונה, לא לי כי להאדון רודאלף תן תודתך וברכתך –." “אך מדוע הוא מפליא לעשות עמדי חסד ואמת? –.” “יען כי יקר ערך ותמים דרך אתה – כאשר אמר אלי בדברו בך –.” ההוא יודע כי הנך אסור בגוב אריות כגנב –." “לא, כי אני לא גליתי לו את מערכי לבי ממגור פן לא נתנני לעשות את הדבר אשר עשיתי –.” “אך מה תעשה אם יֵחָרֵץ משפטך לְהֵאָסֵר באניה בגנבתך –.” “אז אבקש את השר מורף לשלוח אלי את ארגזי הנה, ולעיני השופטים אוציא משם את פאת הנכרית, את צֹהר העינים ואת גבנוני ואשימם עלי, ואשובה להיות גדי בן סוסי לעיני הַשֹׁעֵר אשר הִשְׂכִּיר לי את הבית, ולעיני האנשים אשר קניתי מהם את חפצי, ואקרא: אני הוא הנִגנב – ואם יאבו לשוב ולראות את הגנב, אז אסיר מעלי את פאת הנכרית, את צֹהר העינים ואת הכר אשר על גבי, וכל הרואה יכיר וידע כי הגנב והנִגנב אחד הוא, הלא הוא חרבונה –. ומה יֵעָשֶׂה לי אז בהוכיחי לעיני כל כי אני הגנב והנִגנב יחד?”

ברגע זה בא שומר בית האסורים בחפזה על חדר זערמען, ויאמר: "מהרה נא, זערמען אדוני, מַהֵר וָבוֹא אל שר בית האסורים כי דבר נחוץ מאד לו אליך – ואתה חרבונה שובה אל גוב האריות וֶהְיֵה ראש לכל האסירים תחת גל העצמות, כי אמיץ לב בגבורים אתה וכל האסירים ייראו ויחרדו מפני תנופת ידך –

“שלום לך חרבונה אמר זערמען, וקח נא את תודתי, ואת ברכתי ממעמקי לבי על חסדך אשר הפלאת לי –.”

“שמע נא, זערמען ידידי!” קרא חרבונה, “הלא ידך רב לך למשוך בעט סופר, על כן עשה אתי ברכה וכתוב נא להאדון רודאלף את כל אשר עשיתי, לבעבור יֶחדל מִדְאוֹג לך, ולבעבור יֵדַע מדוע אֻסרתי בגוב האריות, כי אם לא ידע הנסִבה, ויאמין כי חתרתי בית איש זר וגנבתי, אזי יֵצר לו מאד –.”

“טוב הדבר,” ענהו זערמען, “עוד היום אכתוב להאדון רודאלף את כל הגדולות אשר עשית – שלום ורב תודות לך, חרבונה!.”

זערמען מהר ויבוא אל חדר שר בית האסורים, ומה מאד השתומם לבו בקרבו בְּמָצְאוֹ שם את יונת-צחוק אהובת נפשו! פני העלמה חָוְרוּ מאד, עיניה מְמֻלָאוֹת דְמָעוֹת, אך על שפתיה יופיע שחוק נעים, ומבעד דִמְעוֹת עיניה יתמלטו שביבי אש שמחה וזיקי ששון.

“בשורה טובה בפי, אמר השר אל זערמען, השופטים התחקו על שרשי דבר משפטי, וַיִוָכְחוּ כי זך וישר אתה, וזה מעט הגיד גם יעקב פֿערראנד מרשיעך, כי שגה מאד בהרשיעו אותך, וכי נמצא הכסף אשר אָבַד לו ועל כן צֻוֵיתי לשַלח אותך לחפשי ברגע הזה –”

“מה זה תשמענה אזני!” קרא זערמען, “היתכן הדבר הזה;”

"יונת-צחוק חָפצה לדַבר, אך זרם דמעות עָצור עָצַר בעד פתחי פיה, ותנע בראשה לאות כי אמת נכון דִבֵּר השר.

“העלמה הזאת,” אמר השר, “באה הֵנה אחרי בוֹא אלי הפקֻדה לקרוא לך דרור, ובידה מכתב אשר כתב אלי איש גדול ושר נכבד, ואשר הודיעני איך השליכה העלמה הזאת את נפשה מנגד בגללך כל ימי שבתך בבית האסור, ועל כן קראתי לך הנה, כי ידעתי גם ידעתי איך ישמח לך ותגל נפשך בלכתך מזה שלובי זרוע עם ידידות נפשך זאת –.”

“החלום חזיון לילה הוא זה?” קרא זערמען. “מה רב טובך, אדוני! ומה כֹחי להודות לך על הבשורה אשר בִּשַׂרְתני ועל דבריך הנעימים אשר דברת על לבי? –”

“ואני”, אמרה יונת-צחוק, “ואני נֶאלמתי מרוב שמחתי – האח, מה גדלה שמחת לבבי בפגשי זה מעט את השר מורף ידיד האדון רודאלף –.”

“האדון רודאלף?” שאל זערמען בתמהון לבב.

“כן הדבר, זערמען ידידי! עתה אוכל לספר לך הַכֹּל – השר מורף, המחכה עוד עלינו, פְּגָשַׁנִי זה מעט ויאמר אלי: השופטים הוציאו צדקת זערמען לאור וַיִתנו לו דרור, וְהֵא לך מכתב אל שר בית האסורים, ובהביאך אליו המכתב יוציא אליך את זערמען, וְאַתְּ תלכי אתו יחד אל כל אשר יהיה רוחכם ללכת…” ועתה מַהֵר מהר נא זערמען, לכה ונלכה, כי השר מורף מְחַכֶּה עוד עלינו לפני חצר המטרה…"

ואנחנו לא נְנַסֶה לתָאר בזה את שמחת לבב זערמען ויונת-צחוק ואת עליצותם בצאתם מבית האסורים, כי תקצרנה כל שפתי נאמנים לתאר זאת באֹמר ודברים.

––––––––

 

פג: נָקָם וְשִׁלֵּם    🔗

יעקב פֿערראנד יושב על מושב הקיר ופניו נדמו כפני מת, רק שפתיו נָעוֹת, בַּדֵי עורו יזועו, עצמותיו תרעדנה וכל יצורי גֵווֹ יִתְעַוְתוּ לרגעים בְּעֹצֶם יד קַדַחַת נמרצה הַקֹדַחַת בו. על יד ימינו יושב פולידורי ועקבות זָדון ושחוק אכזרי על פניו נודעו. ופתאם נפתחה הדלת וכֹהן המִשנה יְדִיד פֿערראנד בא הביתה. הכהן הזה זקן ושבע ימים, תם וישר, בר לבב ויקר רוח באמת, אך נתעה בשוא ויאמין כי פֿערראנד איש צדיק הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ובטרם נספר את אשר נדברו שלשת האנשים האלה איש אל רעהו, נודיעה נא בדברים קצרים כי פֿערראנד נפל כתוא מכמר ביד רודאלף, ורודאלף הכביד עליו את תגרת ידו לבחור אחת משתי אלה: או לפזר כספו לעניים ולבל יִקָרֵא שמו על מעשהו זה, או לָמוּת מות גנבים ורוצחים על במת מטבח ביד שופטי העיר. ופולידורי שָלוחַ קשה מאת רודאלף אל הַזֵד הארור פֿערראנד לשמרו לבל יברח, לבל יטרוף נפשו בכפו בחרות אפו, ולבל יפיל מכל אשר נטל אליו צרור ארצה. והכהן לא ידע מכל אלה שמץ דבר ופֿערראנד נִלחץ לתת את מַרבית כספו לידי הכהן הישר הזה, והוא יעשה בהכסף ההוא ככל הדברים אשר רשם רודאלף בספר לפני פֿערראנד. ויתר הדברים יראה הקורא במרוצת הסִפור הזה –.

“השלום אתה אחי?” שאל הכהן, “הה אין שלום!” ענהו פֿערראנד, “שלהבת הקדחת עוד בי מתלקחת והיא תצעידני לבאר שחת – יהי שם ה' מְבֹרָךְ! –.” “ראה נא, אבי!” אמר פולידורי אל הכֹהן בלזות שפתים, “ראה נא תֻמת לבב יעקב, איך הוא מברך על הרעה כעל הטובה – מַחלתו העזה עָשתה אִתו כָלה לולי תְּמָכַתְהו צדקתו וַתִּסעדנו על ערש דוי…..” “לא נאוה לי תהלה כזאת!” קרא פֿערראנד ובחָזקה השקיע את אש חמתו הבוערת בו על פולידורי על זו לעגו והתקלסו בו –. “למי נאוה תהלה אם לא לך?” אמר הכהן בְּבר לבו, “מי יעשה כמעשיך להקדיש כל עמָלו לעניי עָם וּלְהִנָזֵר מכל חמודות התבל? –.” “חי נפשי” קרא פולידורי וַיְעַקֵש את פיו בשחוק רֶצַח, "חי נפשי כי יקר מאד למצוא בדור הזה איש יקר כזה אשר נקבצו בו עֹשֶר וְיֹשֶר, נדיבת לב, חכמה ודעת ויראת שדי – "לדברי מהתלות האלה, בערה שנית חמת פֿערראנד על פולידורי אשר התמכר לענותו בהתוליו ובהַמרותו, ובכל זאת התאפק, רק הֵעִיף עליו עַיִן מפיצה קצף ורצח כְעֵין שֵד מִשַחַת. “שמע נא יעקב בחורי!” הוסיף עוד פולידורי דַבֵּר, “אם אתה בענוָתך תסתיר את צדקותיך, התוכל להמריצני לעשות כן גם אני? אם אני אגיד צדקותיך, ואם לא כֻלָהַן, כי עצמו מִסַפֵּר! – הה, איככה אוכל להכיל בקרבי ולבלתי גלות אזני איש את חסדיך הנאמנים אשר עשית לבית מאָרל? את עָצמת צִדקך אשר אָצַלת להאלמנה פֿאָן פֿעררמאָנט ולבתה? ואת חסדיך ואמתך לשפרה סוכנת ביתך ולצלה…”

לזֵכר שֵם צלה הִשְׂתָּעֵר לב פֿערראנד וישתובב ויצעק מנהמת נפשו: “רב לך, רב לך דַבר! הִשבעתי אותך לבל תוסיף עוד להַללני! –.” “ומי זה יהַללך אם לא אני אשר כל מעשיך הטובים אני אדע?” ענהו פולידורי בעקשות פה ושפתים דולקים, והכהן הַתָּם לא הֵיטִיב לראות את עֳנוּת פֿערראנד ולחץ לבבו ומצוקותיו הנשקפות על פניו, גם לא התבונן את עקבות השחוק והקלסה אשר יפיקו עיני פולידורי, ויאמר: “למה זה ידידי יחרה כֹה אפך אם יהללך זר? סַפֵּר נא פולידורי אל כל הגדולות אשר עשה ידידנו, כי לשמוע מעשה הצדק, תגלנה כל עצמותי –.” “כדבריך אבי כן אעשה!” ענהו פולידורי בנטותו את עיניו בלעג ובוז על פֿערראנד, “הלא שמעת אדוני איך רִחֵם יעקב ידידנו על בשמת כרחם אב על בתו, כי לא נביא הוא לראות מראשית אחרית ולדעת כי בִּכְרָה קלה זאת תְּשָׂרֵך ותפַזר דרכיה לבנים שובבים גם תִרְצַח נפש עוּלָהּ, וזאת היתה ראשית הנסבה למחלת ידידנו, כי חרה לו עד מות על הנבלה הזאת אשר נעשתה בביתו – ומארעל בשמעו כי הובישה בִתו ודם בידיה, השתולל וישתגע מדאבון נפשו ואֻסף לבית אָספי המשֻגעים, ואשתו החולָה ובניו הקטנים עֻלפו ברעב באין עוזֵר, ובהִוָדַע זאת ליעקב חָמַל על הנפשות הנענות ההן – כי אלה הצאן מה חטאו? – וימהר וירם מכספו הון רב, אשר פִּרְיוֹ יתן אַלְפַּיִם פֿראנק לשנה, לכלכל את בני בית מארעל; אמנם כי לא רק צדיק הוא ידידנו זה, אך גם עוד יָתֵר מצדיק, כי יש עוד את לבו להסתיר את מעשהו הטוב הזה בַּמִסְתָּר ולבל יִקָרא שמו עליו….” “אמת הדבר.” ענה פֿערראנד ויאנק דוֹם בחמת רוחו, “ואותך כֹהֵן צדק אבקש לקחת את פָּרָשַת הכסף ולהניחם בבית אוצר המלך, ופִרְיוֹ תתן בעתו לבית מארעל, גם תעלים את שמי ולא תגיד לאיש כי אנכי נתתי לך הכסף….”

“מה רב טובך איש טוב ומטיב!” קרא הכֹהן בתֻמתו, ופֿערראנד התקצף עוד ביתר עֹז, דָמוֹ רֻתַּח בקרבו, וכל קרביו התחלחלו בשומו על לבו כי יד איש מוּזָר תִּנְחַת עליו וְתַמְריצהו לפַזר כסף רב לשנואי נפשו, ולבל יִוָדַע עוד לאיש מעשהו הטוב, ואם ימאן וְיַמרה, דמו בראשו –.

“עתה אדוני”, הוסיף עוד פולידורי לדַבר אל הכהן, “עתה אשמיעך עוד חדָשה כי מְאַת אלף השקלים אשר שָׁקַל שִלשום ידידנו על ידך בעד האלמנה פֿאָן פֿערמאָנט, באמרו כי איש פלאי הִפליא לה את החסד הזה – איש פלאי ההוא, הלא הוא יעקב ידידנו, כי הוא הפליא לעשות כדבר הגדול הזה, גם יאבה בענוָתו לבל יִוָדַע גם הדבר הזה לאיש –.”

“צדקתך כהררי אֵל!” קרא הכֹהן בעליצות לבו ובמועל ידיו, “חסד אלהים עשית להאלמנה האֻמללה ההיא אשר אחיה אִבֵּד כל הונה במעשה תעתועיו ולאחרונה שלח יד רוצחת בנפשו –.” “הנשמע צדק עולמים כזה!” אמר פולידורי, “מי כף את יעקב ידידנו להוציא מאה אלף שקלים מבית אוצרו בפעם אחת להחיות את נפש האלמנה ההיא? הלא ברצונו הטוב ובנדיבת לבו הגדיל לעשות חסד אלהים כזה, ויסתיר עוד גם את שמו…” ולבב פֿערראנד נקרע בקרבו וכל מורשיו נִתקו וַיִנָתְרוּ ממקומם בזָכרו כי אָכַף עליו רודאלף להשליך מִשִׁנָיו את הטרף הזה – ולַהבת אש מחלתו התלקחה ביתר עז ותעצומות בקרבו, כי חרון אפו וקצפו גם יגונו העז, היו עצים הרבה להמדורה הנוראה ההיא –.

“אמנם אדוני”, הוסיף עוד פולידורי דַבֵּר, “כל הצדָקוֹת וכל החסדים האלה, כאין וכאפס נחשבו מול הדברים הגדולים ומאד נעלים אשר יש את נפשו לעשות עוד ואשר עֲרָכָם וַיִכְתְּבֵם במגלת ספר –.” לדבר הזה התפלץ פֿערראנד פלצות נִצחת, ונפשו התעלפה בו, כי את הספר ההוא כתב רודאלף ויערוך לפניו את אשר יעשה בכספו וזהבו, רכושו וִיהָבו, וַיְצַוֵהוּ בחֶזקת היד לעשות ככל הָרָשׁוּם בו אם אין את נפשו לְהִשָׁפֵט משפט גַנָב ושופך דמי אדם –.

“נכסף נכספתי לדעת את הכתוב בספר ההוא”, אמר הכהן. “בספר ההוא”, ענהו פולידורי, “הוציא יעקב ידידנו את כל רוחו הטוב ואהבת האדם המתנוססת בחֻבו, כי בו כתב את מערכי לבבו על אודות בית האוצר אשר יאבה לאצור בעד עניי עָם ובעלי מלאכות אשר מָטה ידם להביא טרף לביתם – וגם על הדבר הגדול והנכבד הזה, יְמָאֵן ידידנו כי יִקָרֵא שמו עליו! מי שמע כזאת? מי ראה איש כזה? – ועתה אדוני חלה נא את פני יעקב ידידנו ויקרא באזניך את דבר הספר ההוא –.” “קרא נא אתה, פולידורי ידידי! ואל תַּלְאֵנִי בלהג הרבה” אמר פֿערראנד, אך פולידורי באוָתו לענות את חֲבֵרוֹ עֳנוּת מות, ענה ואמר: "קרא נא אתה! כי מאד יעלוז לבי לשמוע מפיך את מעשיך הנפלאים וחסדיך הרבים והעצומים –. "ופֿערראנד אשר רודאלף הֵטִיל עליו להתרפס ולשמוע בקול פולידורי, הבליג על מחלת לבו וַיִכבוש את שֶצף קִצפו ואת התרגזו, ובידים חרֵדות מִהר ויוציא מארגז שֻלחנו את הספר אשר שלח אליו רודאלף ואשר הִמריצו לעשות ככל הכתוב בו, ובקול כחולה קרא את דברי הספר ההוא עד תֻּמם, ואלה הם דברי הספר:

“אהבת רֵעַ פִּנת יקרת היא במקדש הדת, והאיש אשר נגעה האהבה הזאת בלבו, יתאמץ להשכיל אל דל, להחזיק יד עני ואביון ולהשביע נפש נענה, גם מְיַסֵד בית אוצר הזה, אשר אהבת אדם מתנוססת בחֻבו, נתן אל לבו לעודד ענוים ולהושיע לעניים ככל אשר תשיג ידו. וראשית דרכו לתמוך ידי בעלי מלאכות ההם אשר מֵחוֹסֶר מלאכת עבודה יֶחסר לחמם ולחם נשיהם ובניהם. אפס כי אין את נפש בעל האוצר לתת להם מתנת חנם לְבֹשֶת פניהם ולחרפות ידיהם, כי אם לְהַלְווֹת להם כסף עד אשר תשיג ידם להביא לחם חֻקם ולהשיב את אשר לָווּ. בבית אוצר זה יֵאָצְרוּ שנים עשר אלף שקלים, ולכל בעל מלאכה אשר יבוא לִלְווֹת יֻתן מעשרים עד ארבעים פֿראַנק בלי עֵרָבוֹן ובלי כל נשך ומרבית על פי האופנים האלה: א) הלוֶֹה יביא מכתב תעודה מהאנשים אשר לקח מהם עבודה בפעם האחרון, והם יעידו כי הוא איש ישר, גם יודיעו את הסִבה וכמה ימים שָבת ממלאכתו –. ב) הלוֶֹה יכתוב בספר כי הוא מבטיח על אמונתו ועל דִבְרָתו להשיב את המִלוה במועדה, ושני רֵעָיו יתנו גם הם את עֲרֻבתם בכתב כי רֵעָם זה לא יַחֵל את דברו –. ג) הלוה אשר יעבור את מועד השִׁלֻמִים בזדון, אין לו גם לשני רֵעָיו כל צדקה עוד בבית האוצר לעולם –. ד) מועד הַשִלֻם יָחֵל מהיום אשר ישיג הלוה מלאכת ידו וִיהִי טרף לביתו, ומעט מעט ישַלם בכל חֹדש את אשר נָטַל עליו –. אפס כי עוד ימצאו בעלי מלאכה אשר יֶחלו הם או נשיהם ובניהם. ועל כן לא יוכלו לעבוד את עבודתם ולהביא לחמם. בעד בעלי מלאכה ההם, האציל מיסד הבית הזה עוד חמשה ועשרים אלף פֿראנק מכספו להלווֹת לכל אחד מקשי יום ההם עשר פֿראנק מִדֵי תִתּם עֵרָבוֹן –. בית אוצר הזה יִוָסֵד ברחוב ההיכל במספר 17 בבתים אשר נקנו לחֵפץ הזה. הַסוֹכֵן על בית האוצר יהיה האיש הישר והנאמן יוסף זערמען, כל ימי חייו ושכָרו ארבעת אלפים פֿראנק לשנה, והמשגיח על הבית יהיה הַשֹׁעֵר אשר בחצר ההוא כָעֵת, ושמו אלבערט פיפילעט…”

“מה יקר חסדך, איש חסיד!” קרא הכהן ברגשי ששון, חסד אלהים כזה יקר מאד בדור הזה –" וברחשי לב טהור ורוּח נכון הִנִיחַ את ידיו על ראש פֿערראנד ויברכהו ויאמר: “יברכך ה' בכל טוב וְאֹשֶר, וישמרך מכל נגע ומחלה, יאיר אור פניו אליך וישם לך שלום! ופולידורי נגש אל פֿערראנד ויחבקהו ויאמר: הלא תשמח יעקב במעשיך! הלא תעלוזנה כליותיך בהפליאך חסד כזה לבני האדם! זכר נא כי יותר מֵרִבּוֹא שקלים פִזַרת נתת לעניים – יותר מֵרִבּוֹא שקלים! – זֶכֶר רב טובך זה, יהי רִפְאות לעצמותיך הנדכאות, ולכל בשרך מרפא…” לדברים האלה התפלצו קירות לבב פֿערראנד, ובתי נפשו התפוצצו, ויהי כאיש אשר הֲלָמוֹ רעם, ועצמותיו כמוקד נִחרו, וַיִדוֹם –. אחרי רגעים מעטים חגר שארית כחו ויתאושש ויוציא מאוצרו את הכסף אשר אכף עליו רודאלף לתתו אל הכהן בעד מאָרעל ובעד אסתר פֿאָן פֿערמאָנט, ויאמר: “קח נא כֹהן צדק את פרשת הכסף וַעֲשֵׂה ככל אשר חליתי פניך – והיום יבוא אליך אחד השרים אשר שמו מורף האַנגלי, והוא יַעזר לך בדבר הזה, ואתו תתיעץ גם על הליכות בית האוצר אשר אכונן, כי הוא יודע את צפונותי – אך לאיש אחר אל נא תגיד מאומה מכל אשר נדברנו כעת –.” “צדקת בדבריך” ענהו הכהן, “הלא ה' יודע תעלומות לבך, וְלוֹ נתכנו עלילותיך, ומה לך עוד? –” ובדברו לקח את הכסף מיד פֿערראנד ויקרא: הה “מה לך? מדוע חָורו כה פניך, וכל עצמותיך תרעדנה? –.” סלח נא, אבי! ראשי סחרחר ולבי עָזבני…" “אולי ייטב לך בשכבך ותנוח מעט.” אמר הכֹהן בידידות ותם לבב. “ורופא חולים ישלח רפואתך מקֹדֶש, ולא יתן את חסידיו לסבול חוֹלי ומדוה, לבעבור תוסיף עוד לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות בקרב הארץ. שלום לך!”

הכהן יצא מהבית, וַיִשָׁאר אך פולידורי עם פֿערראנד בחדר.

––––––––

 

פד: הַפּשְׁעִים    🔗

כמעט אשר יצא הכהן מהבית, ושלהבת חמת פֿערראנד העצורה בעצמותיו, התפרצה החוצה ברעם וברעש, ויתרוצץ בחדרו הֵנה והנה כחיה רעה בכלוב. “הה רעם ורצח!” צעק בזעם נורא, “כל הוני ואוני עָלו בַתהו ואבדו! יותר מֵרִבּוֹא שקלים פִזרתי לרוח בתגרת יד הנשיא רודאלף! והכהן הזה חתה עוד גחלים על ראשי בתהלותיו ובסכלותו – ולא אפונה כי גם הוא אחד ממלאכי רודאלף הרעים – הגידה נא האם רודאלף אדוניך נְשִׂיא השחת הוא?” שאל ברעד וחמה שפוכה ויתיצב מול פולידורי.

“לא! אדוני הוא, רק שופטי גם שופטך!” ענהו פולידורי בנחת.

“הוי איך נואַלתי לשמוע בקולו!” קרא פֿערראנד וַיָגָז ראשו.

"אם תמָאן ומָרית, חרב תּאֻכָּל – ענה פולידורי בְּקַר רוחו.

“אויה! זאת ידעתי גם אני, ולא אוכל להמיש את צוארי מֵעול ברזל הזה! יותר מרבוא שקלים אבדתי בענין רע! אוי נא לי!”

“עוד לא הוּנַח לך – על פי באדינאט נודע להנשיא כי רק אתה ולא פעטיט-זעאן לקחת נשך ומרבית מרבה להכיל מיד ס”ט רעמי, והוא לָוָה את הכסף ההוא מיד ההערצאגין פֿאָן לוצעניי, וְאֶל-נכון ימריצך הנשיא להשיב גם את פָּרָשַׁת הכסף ההוא ליד ההערצאגין, כי כספה הוא…"

“הוי ואבוי! אנה אלך מרוח הנשיא הזה? ואנה מפניו אברח?”

“העוד תחשוב לברוח?” שאל פולידורי בשחוק אכזרי, “הטרם תדע כי אבד מנוס ממך? האנכי אניחך לָמוש מהחדר הזה וּלְחַיֵב את ראשי להנשיא? הלא הוא צִוַנִי לשמרך לבל תצא מזה, ואם אַיִן דמי בראשי! – אך גם אנכי כלוא ולא אצא כמוך, כי השומרים הרבים הנצבים תמיד כל היום וכל הלילה לפני פתח הבית הזה לשום עליך משמר מטעם הנשיא, הם גם עֲקֵבַי יצפונו לבל אברח גם אני מזה, וגם עיני שופטי העיר ושוטריה משוטטות תמיד לבל אמוש גם אני כמוך מהבית הזה –. אך אם אני ואתה נשמע בקול הנשיא ונעשה ככל אשר יְצַונוּ, אז נחיה שנינו ולא נמות. כאשר הבטיח על דברתו! אם כן נשימה יד לפה ונשב פֹה וְנִדוֹם. ואם בכל זאת מָאֵן אתה ותאמר להרגני ולנוס, דע לך כי חרב פיפיות מתחת לְמַדָי ולא תוכל לי – גם ידעת כי עָלַי להודיע בכל שעה לאחד מאנשי הנשיא משלומך ומהליכותיך. ואם תעבור השעה ולא אֵרָאֶה לפניהם אז יבינו כי אתה הרגתני, ואז תֵּאָסֵר בנחֻשתים ותעבור בשלח – ואתה אשר נתת יותר מרבוא שקלים בעד חייך, לא תִּוָאֵל להשיא מות מרצחים עליך בקחתך את נפשי חִנָם – אִוֶלֶת כזאת רחוקה היא ממך”!

“אך מדוע אתה שָמֵחַ לאידי? מדוע תשפוך עלי בוז וקיקלון, ותוסיף עוד אש ועצים על מוקדי לבי בַּהֲתוּלֶיך ובלעגך?” שאל פֿערראנד.

“הטוב לך אם שפכתי עליך אש עברתי ונקמתי! קרא פולידורי, כי אתה, רק אתה הֲסִבּוֹתָ בנפשי גם בנפשך בתתך את הגליון הארור ההוא לידי צלה המרשעת….” הס" – אל תזכיר את שמה!" צעק פֿערראנד ופניו נהפכו למשחית וזעוה. “כן – לא אזכיר עוד את שמה לבל יאחזך שֵנִית הַשָבָץ – רק זאת אֹמַר לך כי היא היא הֵבִיאָה עליך ועלי את כל הרעה הנוראה הזאת – ועל ידה יוכל הנשיא להסגירנו למות ביד השופטים, אפס כי לפי דֵעו לא ייטב לְהַשָדוד בְּמוֹת הַשוֹדֵד בפלילים, ולא תִמָחֶינה דִמְעות העשוקים בנפול עושקיהם בחרב המשפט – כי אם תמות על בָמת מַטבח, אז יָחרם כל רכושך לאוצר המדינה, ועשוקיך לא יִוָשְעוּ בזה מאומה. אמנם לפי המשפט אשר חָרץ הנשיא עליך, יִוָשַע מאָרעל ובניו תשועת עולמים, להאלמנה פֿאן פֿערמאנט יוּשַב הוֹנָהּ אשר עָשַׁקת, וְשֵם זערמען אשר נִבַּלְתָּ, ישוב לכבודו הראשון, גם ימצא חית ידו בהיותו סוֹכֵן על בית האוצר אשר כוננת מכספך לחונן דלים –. הנה כן משפטך! אך משפטי אשר יחרץ הנשיא עלי, לא אדע עוד. הה! למרוֹת בינתי אאמין כי הנשיא כרת ברית את מלאכי השחת והם יגלו לו עמוקות מני חֹשך עד כי נודע לו גם מַסָעִי להשר פֿאן ארביגני אשר עשיתי במַחשָׁךְ – ואחת מבנות השחת הסָרות למשמעתו, הלא היא צלה הארורה – יָהָלְמֶנָה חֲזיז ורעם המות! ועליך חכם להרע ורואה את הנולד, עליך אֶתפלא איך מכרת לבבך ונפשך גם כל מְאֹדך, ביד אשה….” “לוּ ראית אותה”, ענהו פֿערראנד, "כי אז עשית גם אתה כאשר עשיתי אני – ושמע נא אמָרי! מי כמוך יודע איך אָהבתי כסף! מי כמוך יודע כי גם גָנֹב גם רָצוֹחַ כשחוק היו בעיני אם אך אספתי כסף! כל ישעי וכל חפצי בחיים היו רק לצבור כסף, לא למען שֶבֶת בהיכלי כָבוד ולהתענג תמיד בתענוגים, לא למען הִכָּבד וַעֲשׂוֹת לי שֵם, בלתי אם לצבור כסף! גם בחרתי נִקיון שִנַיִם וְחוֹסֶר כֹּל, רק למַלאות בית אוצרי כסף –. סוף דבר כי כספי יקר בעיני מנפשי, ואם נָטַל עלי איש לפני חֹדש ימים לבחור אחת משתי אלה! או לתת את כספי, או לָמות מות אכזרי, כי אז בכל אַוַת נפשי בחרתי בַמָוֶת…. אך עתה – עתה נתתי יותר מרבוא שקלים בעד חיי, גם עד כֻּתָּנְתִּי אתפשט – יען מה? יען כי בְמוֹתִי לא אזכור עוד את צלה – הה! אין בַּמָוֶת זִכְרָהּ! וְהַזֶכֶר הנעים הזה, יַקר לי גם מכספי! – מכספי! – מכספי! – הה רֶצח וָדָם! צלה בת הַתֹּפֶת השיאה מָוֶת עלי, ועוד רע ומר ממות, כי על ידה רֻשַׁשְׁתִּי… ובכל זאת תתלקח שלהבת אהבָתה בכל מְסִלות לבבי, ועוד ביתר שאת וביתר עז! – הה צלה! צלה! צלה!…. ובדברו התנפל מעל הכסא אחורנית ארצה, פניו הִתְעַוְתוּ, עיניו התהפכו בחוריהן, פיו פתוח וְיֵז קֶצֶף מהול בדם, וידיו גם רגליו ינועו גם יזועו –. ופולידורי אשר ידיו רב לו בחכמת הרפואה, לא התפלא על המראה הזה, כי ידע מראשית אחרית דבר. יָדע כי שלהבת אש האהבה המתלקחת בקרבו בכל עז ותעצומות, גם קִצְפּוֹ כי עָז ועברתו כי קשתה אֶל הִלָקַח ממנו כספו מחמד עינו ומשא נפשו, שני מלאכי משחית כאלה, ימיטו עליו מחלה נוראה כזאת, מחלת השבץ. אך זאת לא ידע ולא האמין, כי יֵרָאוּ בו גם עִקבות מחלה רעה ונוראה רִבבות פעמים מכל חֹלִי ומכל מחלה גם מהמות – מחלה אשר עליה ישֹׁמוּ על חכמי הרופאים, ואשר כל אדם יחזו בה כי היא שבט עברה ומטה זעם בכף אלהי המשפט, לשפוט בה את הזדים הארורים ההם אשר יִמַס לבם לעגבים, והִתמכרו לְהַתַּאוה הנִמבזה והנמאָסה ההיא אשר חרפה היא למין האדם…. והליכות המחלה האיומה והנוראה הזאת, תראינה עיני הקורא במרוצת דברי הסִפור הזה.

פתאום נשמע קול דופק בחָזקה על הדלת, ופולידורי מִהר ויפתח את הדלת, והנה אביר הסופרים לקראתו, ובנפש נבהלה קרא:“דבר נחוץ לי מאד אל האדון פֿערראנד! –.” הוא מתהפך כעת בצירים וחבלים ולא יוכל לדבר דבר," ענהו פולידורי בלחש ולא נְתָנוֹ לבוא החדרה, “אך ספר נא לי, ואני אודיעהו דבריך כאשר יִרְוַח לו מעט,” "זה מעט, אמר אביר הסופרים, “זה מעט שַׁבְתּי מהיכל שרה אחות תם, אשר שלחני האדון פֿערראנד שם להגיד לה כי הוא לא יוכל לבוא אל ביתה היום. והנה הגבירה שרה אשר שָבה מעט לאיתנה, שפכה כל חמתה על פֿערראנד. וברגז קולה דִברה קשות ותאמר כי אם יאחר פֿערראנד מִבּוֹא אל ביתה בעוד חצי שעה, אזי יֵאָסר בכבלי ברזל, כי הילדה ההיא אשר העיד עליה בכתב גָלוי כי היא מֵתה, חַיָה היא, גם הגידה לי כי היא יודעת ביד מי הסגיר אותה פֿערראנד, ואיה מקום מושבה כעת¹⁰.”

“האשה ההיא דִברה מתוך אש הקדחת,” אמר פולידורי, “ולא תאֻנה לפֿערראנד ידידי כל רעה – אַל תירא ואַל תֵּחת! –.”

“עוד אודיעך כי בבואי לבית שרה, חָרדה סוכנת-ביתה אליה ותאמר: בעוד שעה יֵרָאֶה הֵנה הוד מלכותו… ואנכי לא אדע מי הוא מלך הכבוד ההוא –.” ופולידורי הבין כי רק רודאלף הוא, ולבו הגיד לו כי לא טוב הדבר הזה לו ולפֿערראנד –. ובכל זאת התאפק ויאמר אל אביר הסופרים: “הרגע נא כי לא תאֻנה לאיש כל אָון כל פי דברי חולה אנושה כשרה אשר רוח דמיונה תוליך אותה שולל –.”

––––––––

 

פה: רודאלף ושרה    🔗

שרה יושבת בחדר משכבה על מטה כבודה ומלֻבשה מחלצות, ותם אחיה נצב על ידה וְחֹשֵב מחשבות. זה מעט התרפאה שרה מפצעי המות אשר חלו בה ידי לילית. אך פניה עוד יחוָרו ועצמותיה כמוקד נחרו. “האח אחי!” אמרה שרה אל תם בגֹדל לבב, “עתה, עתה קרובה תקותי לבוא, וישועתי להגלות, ועוד מעט יציץ נֵזר מלוכה על ראשי – מרוֹם קץ כל ישעי וכל חפצי תחת השמש –.” “שרה!” דִבָּר תם אליה בקול מושל, “שרה! לפני יום לא האמינו עוד הרופאים בחייך, ועתה תרתיחי כסיר את דמי עורקיך, ותרעישי את מורשי לבבך ברִגשי עז ודמיון נמרץ – ואולי תִּשָׁאֵר גם בפעם הזאת תקותך מעל, הלא אז תקריבי את ימיך וּתְאַבְּדִי את נפשך בידך –.” הטרם תדע, אחי" ענתה שרה בנחת, “הטרם תדע כי חדרי לבי אפיקי נחושה, ומורשיו מטילי ברזל אשר לא ינועו מסערות תימן וסופות נגב! – ומה גם עתה אשר נפשי יודעת מאד כי הפעם ילוה רודאלף אלי! – כי בהוכיחי ואערכה לנגדו על פי אֹתות נאמנים וְעֵדֵי אמת כי עוד בִּתֵּנוּ חיה – והיא מחמד עינו ומחמל נפשו – הלא אז ישוב אלי בכל אַוַת לבו לבעבור תת כבוד לשֵׁם בתו ולהושיבה את בנות מלכים לכסא –. אני חליתי פניו לבוא ולראות פני בטרם אמות, והוא הבטיח כי בוא יבוא, ובדבר הזה לכדתיו במצודתי – ואתה אחי לא תדע לך ערמת נשים ומזמותינו הרבות! –. אך צר לי מאד כי שר בית האסורים לא השיבני עוד דבר אֹדות בתי, ובטרם תבוא תשובתו לידי, יבוא רודאלף הֵנה –.” וברגע ההוא נשמע בחצר קול רעש אופני מרכבה, “רודאלף הוא!” קראה שרה ברגש, “הנה הוא בא! – צא נא אחי מחדרי –.” תם הלך לו בלי חמדה אל חדר מושבו, ואחרי רגעים מעטים בא רודאלף אל חדר שרה בפנים זועפים וברחשי חמלה, אך בראותו את שרה יושבת ומלֻבשה מחלצות, נסוג אחור ופניו רָעָמו. שרה הֵבינה את אשר בלבו, וברוח חן ותחנונים הִבִּיטָה אליו, ותאמר: “הוֹד מלכותו הֶאמין כי כל עוד נפשי בי, ועוד מעט ואינני, וַיָבוֹא לברכני בטרם אמות, האין זאת? –.” “עֲשׂוֹת רצון המָטים למות, קדוש הוא לי תמיד.” ענה רודאלף, “אך בפעם הזאת נתעיתי בשוא –.” הרגע נא," אמרה שרה, “אני לא התעיתי אותך – קץ חיי בא בא, ולא ידעתי רגע מותי – ורק להסתיר בלהות תמותה מעיניך, התאמצתי ועשיתי כדבר הזה, גם יָקר בעיני המָותה בלָבשי את הבגדים האלה אשר לבשתים לפָנים בראותי את פניך בפעם הראשונה – הה, סוף סוף אראך אחרי הִפָרדך מעלי שבע עשרה שנה! – אודך אדוני בכל לבב על החסד האחרון הזה, אך דע נא כי לא למעני כי אם למענך קראתי לך הנה, ולולי באת לעת כזאת, כי אז לקחתי בְמוֹתי סוד כמוס, וּדְבַר סֵתר יָרַד אחרי קבר, והסוד הזה עוז בידו לשַמח את נפשך שמחה נִצחת, גם אם רגשי עצב ודמעות תוגה יתעָרבו בה, כבכל שמחות והצלחות בני חֲלוֹף –.”

“נפלאים דבריך,” אמר רודאלף בתמהון, “בחידות תדברי בי –.” “הה רודאלף! לולי באת הֵנה, כי אז קֻבַּר אתי יחד הסוד היקר ההוא – וזאת היתה נקמתי האחרונה בגלל התלאות הנוראות אשר הלאיתני שבע עשרה שנה, אך חלילה לי מקחת ממך נקמה אכזריה כזאת! חלילה לי להסתיר ממך דבר סתר ההוא אשר ימלא בתי נפשך אורה ושמחת עולם ונעימות נצח….”

“שרה!” קרא רודאלף בשממון, “הכרת פניך ענתה בך כי סער גדול מתחולל בחֻבך, ובחוזק יד תִכְלָאהוּ בחדרי לבבך…”

“הה! הציקתני רוחי – נלאיתי נשוא!” ענתה שרה, ומורשי לבבה התגעשו וירעשו עד כי לא עצרה כחַ להתאפק כאשר דמתה בתחלה, ומנהמת נפש סוֹעֶרֶת קראה: “רודאלף עוד בִּתֵּנוּ חַיָה! –.” “בִּתֵּנוּ!!” צעק רודאלף כאיש נפעם. “חיה היא, חי ה'!” ענתה שרה מתוך אש רגשותיה –. וכרגע הִכִּיר רודאלף כי קשְׁטְ דְבַר אמת הוא, ונפשו רָגזה וַתִּתחלחל עד היסוד בה. “בִּתּנוּ? – היתָּכן הדבר? בִּתֵּנוּ – בִּתִּי חַיָה עודנה?” קרא רודאלף וַיִתַּר ממקומו, וכל עצמותיו רעדו, ועיניו נִטיו על שרה.

“אַל תרגז רודאלף!” אמרה שרה ברָגזה, “ושמע נא פשר דבר: את חטאי אגיד ולא אכחד, כי ימים מעטים בטרם חָלוּ בי ידי רצח, בקשתי נערה יפה אשר אין לה אב ואם, וחפשתי לְרַמוֹתך ולהבטיחך בשקר כי בִתֵּנוּ היא – אך ברגע אשר יָזַמתי לבַצע את מעשה תרמיתי, הקרה ה' לפני – הה! הידעת את מי? את בִּתֵּנוּ! – וברגע ההוא נִחֲתָה בי להבת חנית יד רוֹצַחַת…”

“שרה! הֲרוח רעה דוֹבֶרֶת בך? או מתוך אש הקדחת תִּטְפְּלִי שקר?”

"לא, לא רודאלף! בארגז הזה תמצא מכתבים גם תבנית דמות בִּתֵּנוּ אשר יוכיחו ויערכו לעיניך קשְׁטְ אֲמָרַי – גם תמצא שמה מגלת ספר מְגוללה בדמי פצעי, במגלה ההיא החִלותי לכתוב את עדות האשה אשר הֵעִידה כי בתנו עוד חיה, וברגע ההוא תקעה האשה ההיא את חניתה בקרבי –.

“מי האשה ההיא? שאל רודאלף, ומאין היא יודעת זאת?”

“בידה נִתנה בתנו בימי ילדותה אחרי כי יצא עליה שֵמע שוא כי מֵתה היא –.”

“אך מי האשה ההיא? מה שְׁמָהּ? היש אֹמֶן בדבריה? ואיפה נוֹדַעַתְּ לה? –.”

“גם בזה תראה אצבע אלהים – אך הגידה נא ההוצאת מתוך הסיטע נערה אֹבֶדֶת ותושיבנה בכפר בוקעפֿאל?”

“כן הדבר –”

“הקנאה והשנאה השיאוני וְשָׂכַרְתִּי את האשה המרצחת ההיא לגנוב את הנערה ממקום מושבה – ועתה היא בס”ט לאצארוס –"

“הנערה איננה עוד שם – וְאַתְּ הֲסִבות בנפשה בְּגָנְבֵך אותה!”

“אני הסִבוֹתִי בנפשה? אוי מה היה לה?” שאלה שרה ברעדה.

איש דמים ומרמה הטביע אותה במים ותמות –"

"בִּתִּי! "צעקה שרה מנהמת לבה ותתיצב כנציב שַיִש בְּלִי-נוֹעַ. “אֵי שמים! מה זה תדברי?” שאל רודאלף בשממון.

"בתי! "צעקה שרה שנית וְחִוְרַת מָוֶת כסתה פניה. “בתי! בתי טֻבעה במים!! –.”

“הזמירה היא בתך?” שאל רודאלף וַיִתַּר ממקומו בחרדה ובמחתה.

“הזמירה – כן – בשֵם הזה קראה לה לילית אשת רֶצַח ההיא – בתי! אויה לי! בתי מֵתה! בתי!! –.”

“שרה!” אמר רודאלף ברעדה, “שרה! שובי למנוחתך – והגידי נא לי האם הנערה אשר גֻנבה מבוקעפֿאל היתה. –”.

“היתה בִּתֵּנוּ!” קראה שרה בהתיצבה עוד בלי-נוע ובעינים נטויות.

“לא, לא! רוח הקדחת דוֹבֵר בך – לא יתכן הדבר! – הה, אַתּ לא תדעי לך מה נורא הדבר הזה אם דבר אמת הוא – שרה! שובי למנוחיכי, דַברי בנחת, שְבִי נא, הֵרָגְעִי נא – אני מגיד לך כי שָׁגִית וְנִתְעֵית בשוא – אַל תאמיני בדבר כזה אשר לא יֵאָמֵן! – ודעי נא כי חלילה לי מקצוף עליך, אך הגישי עַצוּמוֹתַיִך אשר השיאוך להאמין כן, ואני יודע, כי לא יתכן הדבר, לא יוכל היות, אין זאת! אין זאת! –.”

אחרי דומִיה ממֻשכה, שאפה שרה את רוחה אליה ותאמר בקול כחולה אל רודאלף: “בְּהִוָדַע לי כי לקחת לך אשה, ובהיותי גם אני לאיש, לא יכולתי לְגַדֵל את בתנו בביתי, והיא היתה אז בת ארבע שנים –”.

“בעת ההיא בקשתיך לשלוח אלי את הילדה”, אמר רודאלף במגנת לב, “וְאַתְּ לא השיבותיני דבר על מִכְתָּבִי, והמכתב האחד אשר שלחת אלי, הודיעני את מות הילדה.”

“אני חפצתי לְהִנָקֵם ממך על אשר מאסתני, ועל כן מאנתי לשלוח לך את בתנו – ידעתי עַוָתָתִי; אך שמעני נא – כי קָרַב קִצִי, והרעם האחרון הזה, יפצפצני בעוד רגעים מעטים.”

“לא, לא אאמין בדבריך, כי לא יֵאָמֵנוּ! –. הזמירה היא – בתי! אהה ה', הכי כֹה תכביד עלי ידך?”

"שמעני נא, בהיות בתנו בת ארבע שנים, נְתָנָהּ אחי אל יד שפרה אלמנת משרתו, וַיְצַוֶהָ לגַדל את הילדה עד אשר תצלח לשקוד על דלתות בית הספר. ואת הכסף אשר אָצל אביך לבתנו, הִפקיד אחי ביד סופר קְהַל פאריז הנודע לאיש אמונים ותמים דרך. אגרות הסופר ההוא, גם אגרות שפרה, אשר שֻלחו אלי, הנם פה בארגזי. לתקופות השנה שֻלח אלי מכתב כי חלתה הילדה, ואחרי שמנה חדשים קבלתי אגרת עם ספר תעודה כי היא מתה. ובעת ההיא הובאה שפרה ביתה יעקב פֿערראנד אחרי תִתָּהּ את בִּתֵּנוּ לאיש בליעל אשר הוא כעת אסיר-אני, והוא הִסגירה ליד האשה לילית, וברגע ההוא אשר החלותי לכתוב את דברי לילית ההם על מגלת ספר, קמה עלי המרשעת ההיא ותתקע להבת חניתה בגבי –. ועתה קום קרא את המכתבים הספונים פֹּה בארגז, ואת המגלה המגוללה עוד בדמי, גם התבונן נא בתבנית דמות בתנו בהיותה עוד בת ארבע שנים, ותדע ובחנת כי אך אמת יהגה חכי – “”

כה דִברה שרה ותתנפל על הכסא בנפש מתעלפת, וַתִּדֹם. ורודאלף נצב כִּנְצִיב אבן, כי הוא ידע נאמנה כי עֵדות שרה נאמנה מאד –. גם ידע אל נכון על פי צלה כי פֿערראנד שָכר את גנֻבַת והוא הטביע את הזמירה בנהר. ובכל זאת התחזק ויקרא את המכתבים הלוטים בארגז שרה – ולאחרונה התבונן בתבנית דמות הילדה, וַיַכֵּר כרגע כי היא היא צלם דמות הזמירה –. וכאיש אשר הֲלָמוֹ חזיז הרעם, התנפל אחורנית על הכסא ויאנק דוֹם, וַיֵבְךְ בכי תמרורים, ויגז ראשו, ויתאבל אֵבל יחיד.

––––––––

 

פו: נקמה    🔗

בעת אשר בכה רודאלף, שֻׁנוּ מאד פני שרה ונֶהפכו לירקון, כי ראתה כי גם תוחלתה האחרונה נכזבה, ותקותה מפח נפש. ופתאֹם הֵרים רודאלף את ראשו וַיִמַח דמעתו מעל עיניו, ובפנים נזעמים התיצב מול שרה ויקרא: “צדיק הוא ה' על הרעה הנוראה אשר מצאתני – אני הניפותי חרבי על אבי, וה' פקד את עֲוֹנִי בְּמוֹת בתי –.”

“אתה הניפות חרבך על אביך? אויה לי! מה זה תשמענה אזני?”

“בעת רעה כזאת, אשמיעך את כל הרעות אשר עשית לי באהבת בצעך ובתאות נפשך הארורה. שמעי זאת, אשה חסרת לב ואין אמונה! שמעי זאת, אֵם אכזריה כיענים במדבר! –.”

“הה, רחם נא עלי –”

“אין רחמים לבוֹגֵדָה כמוך אשר בָּגַדְתְּ בי לפָנים וַתְּנַבְּלִי את אהבתי הטהורה בגאותך ובְאַוָתֵך אך להשתרר ולא אהבתיני –. אין רחמים לבת נַעות המַרדות כמוך אשר נתנה חרב ביד הבן להניפה על אביהו –. אין רחמים לְאֵם זדונה אשר הקשיחה בתה ללא לה ותשליכנה מעל פניה לבעבור תוכל היות אשה לאיש עשיר ורב אוצרות –.” אין רחמים לבת שַׁחַת כמוך, כי שִׁחַתְּ רחמיך מִבִּתֵּךְ ובתרמיתך ורעתך הֵבאת עליה את המות! ארורה אַתְּ, כי גָזַלְתְּ את גוֹזָלִי מִקִנִי וַתְּדַכְּאֶנָה בְקֵן פרס ועזניה! – ארורה אַתְּ, כי היית משחית לְחַבֵּל נפשי, גם הֲשִׁמוֹת כל משפחתי!!"

“הה, חדל נא ממני – הניחה נא, הניחה נא לי –”

“לא אחדל ממך עד אשר תשמעי את דברי –. זכרי נא היום האחרון אשר ראיתיך – לפני שבע עשרה שנה – בעת אשר לא יָכוֹלְתְּ להסתיר עוד את פרי אהבת כלולותינו – אהבה מסֻתרה – ואשר גם אנכי דמיתי כמוך כי ברית אהבתנו לא תִמוט עולם ועד. ואני ידעתי את לבב אבי אשר הוא כעמוד ברזל, גם ידעתי את האשה אשר יאבה לתת לי על פי הליכות המלוכה ומשפטי המדינה! – ובכל זאת נועזתי להגיד לו כי אַתְּ אשתי כדת וכמשפט, ועוד מעט תשא אהבָתנו פרי חמד –. חמת אבי בָערה כאש, ולא האמין כי עשיתי כדבר הרע הזה בסתר לַמְרוֹת עיניו וּלְנַבֵּל כסא כבודו, וירעם עלי ברגז קולו, ויצוני בחזקת היד לבל אשר עוד על שפתי את הפתיות הזאת –. ואני אהבתיך אז אהבה עזה כמות, והאמנתי כי גם בנפשך הנחושה תתלקח שלהבת-יה כזאת, ועזות מצח עניתי ואמרתי לאבי, כי רק אַתְּ אשתי, ואחרת לא אקח לי לעולם –. אז התפרצה שלהבת חמת אבי לבלי-חוק, וישפוך עלי דַי בזיון וחרפות וגדופים, וַיִגזר אֹמר כי חתונתנו אפס ואפע היא, וַיִשָׁבַע באפו לשפטך משפט בָּנוֹת שוֹבָבות במקום רֹאִים לבעבור תהי לחרפות ולדראון עולם. ואני אשר סער רוח תאותי הוליכני שולל וינהגני בשגעון, אני שמתי פני כחלמיש וצויתי את אבי המלך בקול פחדים לבל יוסיף עוד לשפוך בוז על אשת חיקי אשר ארשתיה לי לעולם. אז הרים אבי את ידו עלי – ואני אשר אהבָתי הארורה התלקחה בחֻבי בלי-מצָרים, שלפתי חרבי מתערה וּכְמִשְתַּגֵעַ התנפלתי על אבי – ולולי מהר מורף וַיָשֶב אחור ימיני, כי אז – השמעת, בת השחת! השמעת? כי אז שפכתי את דמי אבי המלך! וכל זאת עשיתי רק להיות עליך לסתרה – עליך!”

"הרעה הנוראה הזאת, נסתרה ממני עד כֹה –.

“לשוא דמיתי כי סר עֲוני, עון חרב, בענותי את נפשי ימים רבים – הה, והצרה אשר מצאתני כעת, היא פרי חטאתי –.”

“אך גם אנכי נגזרתי מתגרת יד אביך וכובד לבו… מדוע תרשיעני עוד וְתִטפול עלי אשמה כי בשקר אהבתיך, אחרי אשר….”

"דוֹמי בוֹגֵדַה! הִרעים עליה רודאלף בקול מֹשֵל ובבוז וקלס, “דוֹמִי ושמעי ודעי מדוע מאסתיך ונבלתיך? –. אחרי הניפי חרבי על אבי, לֻקחה החרב מדי והובאתי אל בית הסֹהר, גם פולידורי אשר הוא קָשַׁר מעדנות כלולותינו, אֻסר באזיקים והֻשלך אל בית האסורים. אך הוא כִּבֵּס נפשו בנתר ויצטדק לפני אבי המלך ויגל את אזנו כי חתונתנו הבל וריק היא, וְהַכֹּהֵן אשר הביא אותנו במסורת החתונה, לא היה כהן, ואני גם אחיך הֶאֱמַנוּ בשוא נתעה. אף גם זאת עשה כי הִסגיר ליד אבי מגלה עפה אשר שלחת אַתְּ לאחיך ואשר גְנָבָהּ הוא מבית הרצים. במגלה ההיא גִלִית לאחיך את סודך כי בערמה ומרמה אַתְּ אוהבת אותי, ובלבך תִּבְזִינִי ותשחקי לאולתי, ואני רק כלי חפץ בידך למצוא על ידי את חפץ לבבך: לשאת הוד ונֵזֶר מלוכה כאשר קָסמה לך אֹמנתך בימי ילדותך – גם התאוננת באזני אחיך על ימי אבי כי כה יִמָשֵׁכוּ….”

"אויה לי! עתה נודע לי הַכֹּל –.

“ביום השני קרא לי אבי, ומבלי דַבר דָבר, הראני את מכתבך הארור ההוא, אשר בו הראית את שרירות לבך הרע ואת שחיתות נפשך הנשחתה. אז התנפלתי לפני הדום רגלי אבי, בכיתי גם התחננתי לו לשאת עוני ולכפר חטאתי. ומהיום ההוא והלאה יסרוני כליותי, ורגשי נוחם הציקוני עד דכא, וחיי לשאול הגיעו. עד מהרה עזבתי ארץ אשכנז, ארץ מולדתי, והייתי נע ונד בארצות רחוקות להתם חטאתי ולכַלות פשעי ולכפר עוני על ידי מעשה הצדקה. כי נדרתי לגמול טוב לטובים ולישרים, ולשלם רע לרשעים כרשעתם, לתמוך ידי עניים מרודים, לרפא לשבורי לב ולחבש לעצבותם, ולחפש גם בין זרע מרעים ובנים משחיתים, אולי אמצא שם נפש אחת אשר לא נשחתה עוד כָּלִיל, ויָכל אוכל להציבה על דרך הטוב. אחרי כן שבתי לבית אבי, ובמצותו לקחתי לי אשה אשר מֵתָה עלי זה כִשְנָתַים ימים, וזה לי כחצי שנה אשר באתי פאריזה וגם בעיר הזאת שלמתי את נדרי אשר נדרתי והתאמצתי להושיע לענוי ארץ ולהדוך רשעים תחתם, גם להוציא יקר מזולל, ולשובב נפשות אשר לא שובבו עוד משובה נצחת גם בהיותן בין בנים שובבים – אמנם לבל אוָדַע לאיש, התחפשתי בבגד עִדִים ולמדתי לשוני דבר כלשון החשֻכים וְדַלַת העם למען הוציא את מחשבות לבי לאור –. ויהי כהרימי פעמי בחוצות הסיטע, פגשתי… אויה לי!… נפשי תצא בּדַברי! הִכּוֹנִי נא, אֵם אכזריה! וְהָכִינִי לך לשמוע דָבר אשר גם אזני שֵד מִשַחַת תצלנה משמוע….”

“הה, הָשע ממני בטרם – אמות –.”

בטרם תמותי שָׁמוֹעַ תשמעי הדבר הנורא ההוא! שמעי נא זאת והתפלצי פלצות נצחת! האזיני וחֹתּי מחִתַּת עולמים! – התזכרי עוד את הלילה ההוא אשר דָלַקְתְּ אחרי אַתּ ואחיך בחוצות הסיטע עד בית מרזח מערת פריצים….

“זכרתי – אך למה זה תשאלי כזאת? ומדוע תביטי בי בעיני המות?”

בלכתך אל בית מרזח ההוא, הלא פָגשת שם נערות בזויות חרפות בנות האדם? הראית.. אֵי שחק ושחת!.. הראית…. אויה לי! הראית בין בנות עלוקה הה, נערה בת שבע עשרה שנה, נערה יפה כלבנה וברה כחמה. נערה עניה אשר גם בשִבתה במערת מרצחים לא הִשביתה מטהרה, ואשר הגנבים והרוצחים כִּנוּהָ בשֵם פֶרַח מֹרִיָה? הראית את הנערה ההיא, הראית…?"

"לא ראיתיה –. ענתה שרה בַחֲתַת וָרֶטֶט.

“אך אני, אני ראיתיה! כי בלכתי לחפש בתוך אשפתות הסיטע בן אֹבד¹¹, ראיתי כי איש עריץ מנופף ידו על נערה עניה ועזובה, ואחמול עליה והצלתיה מיד הבליעל ההוא – הה! העוד לא תדעי לך מי היתה הנערה האומללה ההיא? הלא תדעי עוד…?”

"לא, לא ידעתי – השע ממני –.

“הנערה האֹבדת ההיא, היתה פֶרַח-מֹרִיָה, והיא הזמירה – בִּתֵּך!” קרא רודאלף באנחות לב ובקול יְלֵל. "הה! האֻמללה ההיא אשר הצלתיה מיד איש משחית ואסיר-אני לפנים, היתה בתי, בת-רודאלף נְשִׂיא געראלשטיין!…..

"מֵתה אנכי – וקללות אלהים תרבצנה על עצמותי –. ספדה שרה בדומיה וַתִּתנפל על יְדוֹת הכסא וַתְּכס פּניה בכַפות ידיה.

“ואז –” הוסיף רודאלף דַבֵּר ולא יכול לעצור עוד בשלהבת רגשותיו ובזרם דמעותיו, “ואז אחרי הצילי אותה מכף העריץ ההוא, השתוממתי על קולה כי ערב כקול הזמיר, ועל פניה כי נאוו כפני מלאך השלום, ושמתי על לבי להושיע לה ולהושיבה עם בְנוֹת נדיבים. הוי! איך השתוחחה נפשי בשמעי מפיה את תולדות ימי חייה ותלאותיה ורעותיה הנוראות אשר הִשתרגו עלו עַל צוארה! – שמעי זאת אֵם אכזריה. שמעי והאזיני שמץ דבר מתולדות בִּתֵּךְ היחידה! הה, בעת אשר יָשַׁבְתְּ אַתְּ ספונה בהיכלי עוֹנֶג וְלָטַשְׁתְּ את עיניך גם לְנֵזֶר מלוכה, בעת ההיא התנודדה בִתך רעבה ויחפה רוֹעֶדֶת ונִקשה בתִגרת יד כפור וקרח בלילה, ותִּפרוש כפיה לכל עוברי דרך לבַקש אגורה או פת לחם – ובשובה לבית לילית ונפשה התעטפה ברעב ובקרה, התגוללה כל הלילה על מַצע תבן בפִנה שְאִיָה בתוך הרפת – וכאשר נִלאו ידי לילית המרצחת מהכות אותה מכות אנושות ובלתי סרות. כאשר כִלְתָה בה כל חִצֵי זעמה ורשפי רֶצַח, הה, היעדת מה עשתה לה אז? – אז – הוי! אז – עִקְרָה שִנֶיהָ במֶלקחים!! –.”

“הה” מי יתן מותי! מותי! –" יללה שרה בנפש נואשת.

“שמעי נא עוד. בִּתך בָּרחה מתחת ידי לילית, וַתֵּתַע כֹה וכֹה באשון חֹשך – ואז לא נמלאו עוד לה שמנה שנים! – רעֵבה וצמאה, חשופת רגל ורועדת בעזוז יד הַקוֹר, תעתה הילדה העניה והאֹבדת הזאת ברחובות קריה עד אשר אֻסרה בבית האסורים כמשפט הנערות השובבות הסובבות בחוצות בלילה. וימי שִבתה בבור השבי, היו לה הימים הטובים מכל ימי חייה. שֶׁבע ביום הִללה את שם ה' על החסד הזה אשר עשה עמה, כי בבית האסורים לא היתה רעֵבה ללחם, לא התעלפה בתגרת יד הכפור והקרח, גם לא הֻכתה שם מכות אנושות. כמלאת ימי כִלאה, הָשלכה בתוך הֶמְיַת קריה מבלי עוֹזֵר, מבלי תומֵךְ ומבלי מושֵׁךְ חסד, וכאניה בלי משוט בלב יָם סוֹעֵר, נָעה גם נָדה הנערה העזובה ברחובות עיר –. הה! לוּ שמעת,אשה קשת לב ונפש נחושה! לוּ שמעת את עֱנוּת בתך וצרותיה הרבות והרעות, אז בכית גם אַתְּ עד לא נותר בך כחַ לבכות עוד! בתי, בתי! הה בת עיני! גם בשִבתך בתוך חרפות אדם ונעוי לב, היית נפש עדינה וטובת לב מאין כמוך! בשארית כספך אשר אספת בבית האֵסור ביגיע כפיך, תָּמַכְתְּ את יְדֵי אשה עניה וגוַֹעַת, אף כי ידעת כי בְתם הכסף תִּתּוֹמִי גם אַתְּ לגוע בחרפת רעב – אויה! והיום הנורא ההוא, בא בא – כי בתך נשארה בְחוֹסֶר כֹל, אָבַד מָנוֹס ממנה, ותחת כל השמים אין מי יחמול עליה – ואז מצאוה נשים סוררות ומשובות ובחלקת לְשׁוֹנָן פִּתּוּהָ והביאוה אל בית המרזח וישקוה יין שרף….”

"רודאלף לא יָכול לְכַלות את דבריו ויצעק צעקה גדולה ומרה ואחרי כן ספק כף אל כף ויקרא: “וזאת היתה בתי! בתי!”

“ארורה אנכי!” נֶאנקה שרה דוֹם.

“כן ארורה אַתְּ”! קרא רודאלף, כי אַתְּ הִשלכת את הילדה מביתך כנצר נתעב אל מקום תנים! ארורה אַתְּ כִי גָנַבְתְּ אותה מכפר בוקעפֿאל ובזה הסגרת אותה שנית ביד יעקב פֿערראנד, ותביא עליה את המות! –."

לְזֵכֶר שֵם יעקב פֿערראנד, חרד רודאלף וְאחז בשרו פלצות, פניו נהפכו לפני להבים, וסערת חֵמה עזה התחוללה בקרבו, ויקרא: “מוֹת יומת הָרוֹצֵחַ אשר רצח את בתי! – מות יומת פֿערראנד איש הדמים! –.” ובדברו הפנה שכמו ללכת אל בית פֿערראנד.

“אנה תלך? אל תעזבני!” הִתחננה שרה וְשִטְחָה כַפיה אל רודאלף, “אל תעזבני לבדי לפני מותי –”

“לבדך? לא – לא! ראי נא הנה פֹּה אתך בתך הנרצחה, היא תפרוש ידיה לחבקך –”

שרה הגיחה אנקת תמותה מקירות לבה ותתנפל על ברכיה ארצה כאִלו רָאתה את צלם דמות בתה הנרצחה.

“רחם נא – הנני מֵתה!”

“מותי איפא, וקחי את קללתי במותך!” ענה רודאלף מבלתי יכולת לכלוא את סערת זעמו הנורא. “ועתה אלכה לקחת את נפש הַהוֹרֵג אשר המית את בתי על פי שרירות לבך הארור! –”

ובלי התמהמה נסע רודאלף אל בית יעקב פֿערראנד.

––––––––

 

פז: קבורת התאוה    🔗

בנסוע רודאלף אל בית יעקב פֿערראנד, נִטָיוּ צללי אֹפֶל ויהי לילה. רוח חזק יְיֵלִיל, מִטְרות עוז בקצף נִתָּכִים, החוצות הורקו, ונשאר בעיר שַמָה, פֿערראנד שוכב על ערש דוי בחדר משכבו אשר אור כהה יאיר מעט את חשכתו, על יד הערש, נצב פולידורי ברגזה ובדאגה, ועיניו נטויות על פני פֿערראנד אשר יִתְעַוְתוּ עוד לרגעים ומפיצים זַעוה וזועה.

“אם יאחזהו שֵנית שבץ כזה, אז ימות לשחת!” אמר פולידורי בלחש. החכם פרעטאֶאֻס יאמר: כי רוב החולים אשר תִּנְחַת עליהם יד המחלה הזעומה והאיומה הזאת, ימותו ביום השביעי לְחָלְיָם. ועתה הוא יום הששי מהעת אשר הִצִיתָה צִלה הארורה את אש לֹא-נֻפח זאת בקרב לבב יעקב –. הה! זה מעט בֶאֱחוז אותו יד השבץ, נפלה עלי אימתה ופחד, כל עצמותי רעדו ונפשי נבהלה מאד בֶּאֱנוֹק יעקב אנקת מָוֶת ויספר לי את המכאובים הנוראים אשר התפרצו וישימו משְׁכָּנָם בְּמוֹחַ גֻלְגָלְתּוֹ –. הוי מחלה עזה כמות וקשה כשאול! היא תַצֵב בחמשת חוּשֵי החולה צַלְמֵי פלצות ותבנית כל צִבאות בָּלע אשר חכמת חכמים תתבלע לְחָקְרָם, ובינת נבונים תסתתר מבלי דעת שמץ דבר מנהם – כן לקחה זה מעט המחלה הזאת את עֶמְדָתָה באזני יעקב, וְכָפְנָה כל שרשיה אל תוך כְּלִי הַשֵׁמַע הזה, ובעזוזה הֵצִירה לו בכל מְצָרֵי שאול, עד כי דְבָרַי אשר דברתי אתו בקול דממה דקה, הרעישו בקול רעש אדיר וחזק באזניו, ונִדמה לו כי ראשו עליו כפעמון נחשת, וּמְצִלַת ברזל גדולה מאד אשר תנוע בשגיא כֹחַ לקול עלה נִדף, מחצה ראשו והָלמה רַקותיו ברעם וברעש ובמכאובים אנושים ונמרצים עד אין-קץ. “עתה יתמלאו שמורות עיניו דם –” אמר פולידורי בהתבוננו בפני פֿערראנד, “עתה תִצְעַן המחלה וְתִסַע מֵחוּשׁ הַשֵׁמַע אל חוּשׁ הָרְאות, ועיניו יֶחזו חזות קשה ופסילים מבהילים, וְיָחוּשוּ מצוקות מְכַלוֹת עינים, כאשר הקשיבו זה מעט אזניו רב קשב, וקול שפתים נָעוֹת כקול אלפי רעמים הִרעים עליהן –. מה רבו מכאוביו! וימיהם כמה ימשכו! ואיך שונים המה איש מרעהו! הה! אם הַטֶבַע יֵהָפֵךְ לאכזר ובתוכחות חֵמה ישיב אנוש עד דכא. אז תקצורנה ידי כל עריצי אדם וחכמי חרשי משחית לעשות אחת מני רבבות רעות נוראות כמוהו – והגדולה והאיומה בָהֵנָה הלא היא המחלה אשר יביא על זְעוּמו ואיש חרמו אשר התמכר לאהבת בשָרים ולבו יִמַס לעגבים – על האיש הזה אשר האהבה ההיא בשגעון תנהגהו ותמסוך רוח עִוְעִים בקרבו, יביא את המחלה אשר חלה יעקב, ואשר עוד מעט ויכרע תחתיה מבלי עזר –. הה, אֶל-נָכוֹן תִּכֵּן רודאלף את לב ינקב, וְיָדַע כי בחדרי מַשכיתו תִּבְעַר אש האהבה לחמדת בשר ולאסוף כסף וזהב עד בלי די, ועל כן שִלח בו את צלה להגדיל בלבו את מדורת האהבה הנמבזה לבלי-חק, גם אלצהו לפזר כספו וזהבו לעניים. ובזה הוסיף עוד גם שלהבת עֶברה וזעם על מוקדי עולם ההם, עד כי נפל שדוד ביבי המחלה הארורה הזאת –. מה רבה אכזריות הנשיא במָאנו להסגיר את יעקב לַמָוֶת! כל משפטי מות אשר נשפטו ואשר ישפטו הרוצחים על במות מטבח, משחק מאזנים נחשבו מול אחד מני אלפי המכאובים אשר יציקו ליעקב מבלי הפוגה! –. ובראותי את המשפט הרע והמר ממות אשר חרץ עליו הנשיא, תִּפל עלי אימתה ופחד, ולבי יֶהגה חרדות: מה יהיה משפטו אשר יחרץ עלי? – הוא הֶחרימני לְהִסָגֵר פֹה ולשמור את גבר עמיתי במעללי רֶצח, לבל יברח, גם לשמור את נפשו ולהאריך את ימיו בסמי חיים, ואז יחיני – ועיני רואות כי לא יחיה עוד יעקב אחרי נפלו בידי המחלה הזאת, והנשיא יאשימני כי אני הִקצרתי את ימיו – ומי יודע מה יאֻנה אלי? – הה! מה אעשה? מה אעשה? –.”

ברגע ההוא הִשְׂתָּעֵר הסער בעים עזו ויפוצץ את מגדל מַעלה העשן אשר בבית יעקב, והמגדל התנפל ברעם וברעש על הגג ומשם התגלגל וַיִפּוֹל בתוך החצר, ומרעש קול מַפַּלְתּוֹ התנער פֿערראנד משנת תרדמתו וינהק בעינים עצומות, “פולידורי! מה קול שאון הזה?.” מגדל מַעלה עשן נפל בעוצם יד הסער“, ענהו פולידורי בלחש לבל יכאיב שנית בקול דברו את אזני החולה. אך פֿערראנד לא שמע את דבריו וַיוסף דַבֵּר: הַהִנך פֹה, “פולידורי? –.” “הנני, הנני,” ענהו פולידורי בקול, “אני דברתי בלחש לבל אַדאיב עוד את אזניך בקולי –.” עתה, עתה לא אחוּש עוד כאב נמרץ בדברך אלי – הה! זה מעט היה לי גם קול דממה דקה כקול רעם בגלגל אשר יפוצץ גלגלתי, אך בכל זאת שמעתי בתוך הרעש וההמולה האיומה היא, את קול צִלה הקורא אלי…”

“הס, אל תזכיר עוד את שם בת השחת ההיא! גָרֵש נא את זִכרה מלבבך, כי הוא ינַהגך אֶל מָוֶת –.”

“הַזֵכֶר הזה חיי רוחי הוא ונשמת אפי –.” “הוי משֻגע! הטרם תדע כי רק זֵכר בת נַעות הזאת הֵטִיל בך את מחלתך האיומה? עוד הפעם אַזהירך להחרים את זִכרה מלבך, ואם אַיִן מות תמות! –.” “האנכי אַחרים את זֵכר צלה מחדרי לבי? לא! לא!” קרא פֿערראנד ברגשי אש לֹהֵט, “הלא ידעתי כי כספי יָקָר בעיני מֵחַיָי, ולמה זה נתתי הפעם את כל אשר לי בעד נפשי אם לא לבעבור זָכוֹר את צלה לרגעים ולהתעלס את תמונתה תמיד? – וראה נא כי מִדֵי אזכרנה, תופיע אלי ביעפת חמדתה! – האינך רואה? – האינך רואה שם בפִנת הבית את תמונתה?….” “יעקב, הַמָוֶת הוא!” צעק פולידורי ברעדה. “הה, הנני רואה אותה”, הוסיף פֿערראנד דַבר מבלי פְּנוֹת אל דברי פולידורי, “צלה היא! צלה! –.” “יעקב” אמר פולידורי ברָגזה, אל נא תִנְגש את עיניך להביט זרות ותהפוכות –. זכור נא כי זה מעט האמנת לשמוע את קולה, ופתאֹם תקעה מחלתך האיומה את יְתֵדָהּ באזניך וַתִּסְבּל מְצָרֵי שְאוֹל – ועתה כי תאמין לראות את דמותה, תקח המחלה את עֶמדתה בְּבָבַת עינך…. “הניחה – הניחה לי!” קרא פֿערראנד ברוח עִוְעִים, “כל חבלי מות וכל מצרי שאול במה נחשבו מול נעימות נצח אשר תשבע נפשי ברגע אשר אראנה – עתה אֲשׁוּרֶנָה מקרוב – הה צלה! צלה!…” “משחית נפשך אתה!” אמר פולידורי וַיְנַעֵר את פֿערראנד הֵנה והנה, אך הוא לא שמע אליו וישתגע ויקרא ברוח שִגעונו: “הה צלה, חותם לבי, חיי רוחי….” עוד לא כִלה לדבר, ויצעק צעקה גדולה ומרה מנהמת נפשו ויתנפל אחור כבול עץ, “מה זה היה לך?” שאלו פולידורי בשממון. “כַּבֵּה את הַנֵר!” צעק פֿערראנד, הה! לא אוכל נשוא את שלהבת אִשו הגדולה – אוי עיני! עיני! –." “מה לך?” שאל פולידורי שנית ויוסף להשתומם, “הלא כהה הנר, ושביבו מצער מאד –.” “הני אֹמַר לך כי נָגְהוֹ יגדל לרגעים! האינך רואה? – הוי, כמַדקרות חרב נְגהוֹת הַנֵר בעיני!” צעק פֿערראנד ויסגור את עיניו ויחבוש את פניו בטמון. “הִנך משתולל; הנר כהה וכמעט ידעך אורו באשון חשך, פקח נא עיניך וראה –.” “איך אפקח עיני? יראתי פן תְּאֻכַּלְנָה –! פֹה – שם – ובכל החדר יתהפכו עמודי אור ואלפי לפידים בוערים!” קרא פֿערראנד ויצעק שנית צעקה גדולה ומרה. “הה, האור חֹדֵר רוֹצֵעַ שמֻרות עיני הסגורות – אש תּוֹפֶת מתלקחת בתוכן! – כַּבֵּה נא את הנר! כבה! – מהר! מהר! –.” “לא אפונה”, דִבּר פולידורי בלבו, “לא אפונה כי עתה תִנְוֶה מחלתו בְּבָבוֹת עיניו – נִדְמֹה נִדְמָה יעקב! –.” “רוצֵחַ! כבה את הנר!” צעק פֿערראנד צעקת מות, “כבה את הנר! – קרני אורו יְנַגְהו כַפּוֹת יָדַי וינחתו בארֻבות עיני – חִצים דולקים וכִידונים לֹהטים, יַחלפו, ימחצו וישרפו את עיני – אֵלי! אלי! –.” הוסיף פֿערראנד לצעוק ויתגולל ויתהפך בצירים וחבלים איומים על ערש דוי, ופולידורי חָרד ויכבה את הנר, ונותרו שניהם בחשך. וברגע ההוא נשמע קול מרכבה לפני פתח בית יעקב.

––––––––

 

פח: אחרית פֿערראנד    🔗

בחֶשכת הליל רפתה יד המחלה מעט מעט מפֿערראנד. הלא העידותי בך, אמר פולידורי, “הלא העידותי בך לבל תוסיף עוד העלות על לבבך את זֵכר צלה! כי מִדֵי יתעורר אחד מחמשת חושיך לזִכרה, אז תטע מחלתך את אהלה בחוש ההוא – ועתה אם תִּפּוֹל עליך המחלה הזאת עוד פעם אחת, אז מות תמות באין מציל –.” “איך אֶמְחֶה את זִכרה מלוח לבבי, והוא חיי רוחי!” קרא פֿערראנד ברשפי רגשותיו. “לא אֹבֶה ולא אוכל להָמיש את הזֵכר הנעים ההוא מקרב לבי! –. הנשיא הִשִיא דָבר מר ממות עלי בקחתו את הוני ואוני, אך לקחת ממני את הזכר הזה, קְצַר יד הנהו – צלם דמות צלה נטוע במסמרות בחדרי לבי– לרגעים אשורנו – בחלום אדבר בו –” קרא פֿערראנד ברוח עועים, “הִשָמֵר והשקט!” הֵעִיד בו פולידורי, “וזכור את אחריתך –” אך פֿערראנד לא שעה אליו ויתהולל וישתגע ויקרא: “האח גם חשך לא יחשיך ממני – ופֹה בחשכה אראה את פני צלה – שם – שם – היא נצבת – תניף ידה ותקרא לי – עתה עלתה אל עֲלִיַת קיר בית מושבה – ועוד תט ידה ותקראני – הנני הולך, צלה! – אחריך ארוצה!! –.” ובדברו קם ממשכבו וַיואל ללכת – “אנה תלך?” שאל פולידורי בשמעו קול צעדיו בחשכה. "הנני הולך אל צלה! ענהו פֿערראנד ברגש. “לא תלך מזה – כי בראותך את חדרה, מות תמות –.” “אך צלה מְחַכָּה עלי שם –.” “לא אֶתֶּנְך לֶכֶת”, אמר פולידורי בתפשו זרוע פֿערראנד בחזק יד. “הרף ממני!” צעק פֿערראנד, “הלא צלה קראה לי –.” “לא אניחך – ומה גם כי אור הנר אשר בחדר הראשון יְלַהֵט את עינך –.” “הַרְפֵּנִי!” קרא פֿערראַנד, “ואם אַיִן….” “לא, לא תמוש מזה – אני אאסרך בחבלים כמשֻגע –.” “דמך בראשך אם תִּגַע בי ואם לא תרפני כרגע…..” “הס!” קרא פולידורי פתאֹם. "הס! קול מרכבה באזני – המרכבה עמדה לפני פתח הבית וקול דברים תשמענה אזני. "ידעתי את תרמיתך, כי רק להניאני ממהלכי בָדִית זאת מלבך – ועתה הניחה נא לי ואלכה אל צלה –. “לא אתנך למוש מזה – ומה גם כי כקול הנשיא אני שומע בחצר…..” “אם לא תרפני כרגע, אמיתך בחרב!!” צעק פֿערראנד בקצף נורא. ופתאֹם צעק גם פולידורי בשצף קצף, ויאמר: “זֵד ארור! מדוע פָצעת את זְרוֹעִי? אך ידך רפה, והפצע לא חזק הוא, ואתה לא תִמָלֵט מידי –.” "פצעך יצעידך לבאר שחת –, קרא פֿערראנד “כי אני דקרתיך בחרב צלה הטבולה ברעל וקטב מרירי – והחרב הזאת צמודה על ירכי תמיד – עד ארגיעה יְשַלַח הפצע את חמת הרעל בכל בַּדֵי גֵוך וְתֵעָרֵל ותרד דומה. האח, עתה תרפני! – עתה אלכה לי אל צלה –” קרא פֿערראנד ויגשש בחשך את הדלת. “הוי”, נָאק פולידורי אנקת חלל, "זְרוֹעִי קָפְאָה – צִנַת מות פָרצה בכל עורְקָי – ברכי פָקוּ – דמי עמדו מלכת – ראשי סחרחר – הושיע! הושיע! שִׁוַע פולידורי ויפול שדוד ארצה. ופתע התפוצצה דלת החדר הראשון ברעם ובראש, וקול רודאלף נשמע בדברו. גם פֿערראנד קָרע את דלת חדרו בשארית כחו, ויתפרץ אל החדר הראשון וחרב צלה בידו, וברגע ההוא פְּגָשׁוֹ רודאלף כְּדוֹב שַׁכּוּל וירעם עליו בקצף נורא: "אתה רצחת את נפש בתי! אתה!! ואני אנקום…. אך עד מהרה עצר במלים בראותו פני פֿערראנד אשר נֶעֱווּ וְהִתְפַּתְּלוּ בעזוז יד מחלתו ונדמו כפני שֵׁד עיפתה. ופֿערראנד אשר דברי רודאלף רָעו וַיְנַפְּצוּ את בָּתֵּי נפשו כרבבות חזיזי זעם, השליך את חרבו ארצה, וַיְכַס את עיניו בכפות ידיו, ויצעק צעקה איומה אשר לא לאדם דַרכה. כי אור הנר אשר בחדר הראשון, שָרפו, בָערו, דָלקו וַיְלַהטו את עיניו, ונדמה לו כי הוא שֹחֶה בְיַם שלהבת ועיניו צָללו בנִבכי גַלָיו. וברגע עִוָה את גֵווֹ, צָנַף את בַּדֵי עורו צְנֵפָה, ובצִפרניו חתר בחָזקה את רִצפת הבית לחפור בה בור ולהטָמן בו לבל תאכלהו האש הגדולה ההיא. וחמת רודאלף שככה בהתבוננו את עוֹצֶם יד מצוקותיו וציריו וחבליו אשר כמוהם לא נראו בכל הארץ, ויחמול עליו, ויצו למשרתיו להרימו מהארץ ולהשכיבו על המטה…

ואנחנו לא נוסיף עוד להרגיז את נפש הקורא ולספר לו הליכות התלאות והזוָעות אשר יָספו עוד לְיַסְרָה את פֿערראנד מוסר אכזרי מאין כמוהו, ואת המראות המוֹרָאוֹת והנוראות אשר ראו עוד עיניו, ואת בִעוּתֵי יה וחֶרדת אלהים וְחִצֵי שַׁדַי עִם כל בַּלְהוֹת צלמות אשר אחזו בערפו וַיְפַצְפְּצוּהוּ, ולאחרונה הִצעידוהו למלך בַּלָהוֹת וימת מוֹת מחרף אלהים ומרגיז אֵל –.

הנה כי כן אחרית עַיִט צבוע הזה, אשר כל ימיו התחפש באדרת האמונה, הִתְנַכֵּר במַסוה הצדק, ויתכחש בבגדי קֹדֶש, ובמסתרים עִקש כל הישרה, עשה כל תועבת ה' גם גנב, רָצַח וירדוף זמה! כן יאבדו כל אויביך ה'! –.

ורודאלף נִבעת וַיִבָּהֵל ממראה עיניו, וימהר ויעזוב את בית יעקב פֿערראנד בחרדה.

––––––––

 

פט: פְּנִינָה פֿאָן פֿערמאָנט    🔗

הקורא המשכיל יודע את שֵם הרופא גְרִיפוֹן אשר חמל על הזמירה ויאספנה אל ביתו אחרי אשר מָשְתָה אותה הזאבה מן המים –. הרופא הזה הוא רופא חולים בבית אספי דלים אשר יסדו ידי נדיבי עָם בעיר פאריז. והוא איש ישר ויִקַר רוח גם חֲכַם לבב ומהיר במלאכת ידו. אפס כי אהבתו העזה לחכמת הרפואה, פָרצה ועברה גבול עד כי לא שם עינו ולבו אל הַחולֶה בלתי אם אל הַחוֹלִי, והחולה לא נחשב בעיניו כי אם כספר רפואות אשר בו ילמוד לדעת הליכות כל חולי ומדוה לבעבור הַרְחֵב גבול חכמת הרפואה תחת השמש. ומִדֵי בוא אל בית חולים ההוא, הֵבִיא אתו המון תלמידיו הרבים ללמדם הליכות חכמת הרפואה בעת אשר יְבַקֵר את החולים ובחָקרו את סִבַּת מחלתם ובתתו להם את רִפְאוּתָם –. הרופא הזה חִלָה את פני השר ס“ט רעמי הזקן אוהבו מִנוֹעַר, ללכת אתו ולראות את בית החולים ההוא, והשר נעתר אליו ויבוא אתו אל הבית ההוא. הרופא הצהִיל פניו בצעדו על סף עֵקד בית ספר רפואות הזה, אך השר הזקן נעצב מאד, ויאמר: נחמתי כי באתי הֵנה – הה! נפשי עלי תאבל בראותי את החדרים האלה המלאים חולים רבים –.” “ואני שמח וטוב לב מִדֵי בואי הנה, אמר הרופא “יען כי בכל פעם יִגָלֵה לעיני דבר חדש בחכמת הרפואה – ואתה הלא אוהב הִתחקות אתה, ופה תוכל לדרוש ולמצוא ענינים רבים אשר יֵאוֹתוּ להתחקות עליהם –.” “הה”, ענהו השר, “לולי ראיתי את טובת לבבך וחסדך אשר הִפלאת להזמירה, כי עתה האמנתי כי אביר לב ואכזרי אתה –.” “הזמירה”, אמר הרופא, “הזמירה הֵביאה לידי חדָשה בחכמת הרפואה על ידי המחלה אשר דבקה בה – הראית אותה בבקר בטרם הלכת מאסניערעס? – “לא”, ענהו השר, אך הזאֵבה הִגידה לי כי היא יָשנה כל הלילה, ושנָתה עָרבה לה –.” “היא שבה לאיתנה”, אמר הרופא, והיום תוכל ללכת לרוח היום בַּגָן – ועתה הגידה נא לי האם נודעו לך עקבות אסתר פֿאָן פֿערמאָנט ובתה? –.” “לא”, ענה השר ויאנח, “לשוא עמלתי לחַפשׂ אותן, כי כל עֲמָלִי נשאר מעל. ואחרית תוחלתי היא הגבירה ימימה פֿאָן הארווילע, כי הֻגד לי כי גם היא מתאמצת למצוא אותן ולהושיע להן –.”

מורה השעות השמיע את השעה הראשונה אחר הצהרים, וגריפון הרופא קרא אל תלמידיו ויאמר: בואו נא, אדוני! כי בא מועד! ועד מהרה החל הרופא ללכת ממטה למטה בבית החולים, ואחריו ינהרו תלמידיו, ורק השר ס“ט רעמי נשאר על מקומו בפנים זועפים, ופנינה ישנה אז מעט אחרי אשר נגזלה שנתה על הלילה, אך הרופא העירה משנתה לבעבור יתחקה על שרשי מחלתה וללמד את תלמידיו הליכותיה. פנינה פקחה את עיניה, ובראותה כי בחורים רבים יסובבוה ומתבוננים בה, זָעקה זְעָקה גדולה מנהמת לבה: אמי! הושיעי! הה אמי! –.” והשר ס“ט רעמי הכיר את קולה ויחרד אליה להושיע לה, וברגע ההוא נפתחה דלת החדר, ושר בית החולים הביא הביתה אשר כבודה, ויקרא: פַּנוּ מקום להגבירה ימימה ההרווילית אשר באה לבַקר את פנינה פֿאָן פֿערמאָנט! –.” וימימה נגשה אל מטת פנינה בלב נשבר ובעינים דומעות, וכל תלמידי הרופא מהרו ויטו הצִדה. “הה שרתי!” אמר השר ס“ט רעמי אל ימימה, “ה' שלחך הֵנה – אני ידעתיכי אַתְּ דֹאֶגֶת לאסתר פֿאָן פֿערמאָנט ולבתה וחֶפצך בידך הצליח למצוא את הנפשות הנענות האלה, ואני רק במקרה באתי הנה, וברגע הזה נודע לי כי פנינה אֻספה פֹה בבית אספי דלים – הה, הביטי נא שרתי וראי איך התעלפה פנינה למראה פני הבחורים האלה אשר נקבצו פה ללמוד מלאכת ידם – השבעתי אתכם, אדוני! לבל תגשו הֵנה. הניחו את פנינה לבדה עם הגבירה ההרווילית, וכשוב רוחה עליה, אקחנה אל ביתי –.” ואז הלך לו הרופא גריפון עם המון תלמידיו לְבַקֵר את החולים האחרים ונשאר השר ס”ט רעמי הזקן עם ימימה ההרווילית אצל מטת פנינה פֿאָן פֿערמאָנט.

––––––––

 

צ: הַזְמִירָה    🔗

פנינה הֵשִׁיבה מעט את רוחה, ושנת תרדמה נפלה עליה. והשר ס“ט רעמי מחה דמעה מעל פניו, וישאל את פי ימימה בלחש: “איה איפוא אֵם פנינה? –.” “הה!” ענתה ימיה, “היא גָוְעָה אתמול –.” “אֵי שמים!” קרא השר במגנת לב. ביום אתמול שבתי מדרכי”, ספרה ימימה." ומהרתי ללכת אל בית מגורת אסתר עם רופאי, ונפשי נבהלה מאד בראותי את העניה האֹבדת ההיא אשר הִגיעה עד שערי מות…" “אויה!” קרא השר, הלא שבעתים הֵמר לה מר המות בזכרה את עֱנוּת בִתה העזובה – וה' יגמלך בצדקתך שרתי, כי שַׂמְתְּ עינך לחֻמלה על הבת העזובה והעלובה הזאת! ועתה אִכָּבדה נא להודיעך כי אני הוא השר פֿאָן ס“ט רעמי אוהב דבר מאח להשר פֿאָן פֿערמאָנט בעל אסתר, ובשמעי כי אסתר ובתה בצרה גדולה, נסעתי ובאתי הֵנה לדעת מה זה היה להן? –. “אם כן”, אמרה ימימה, “נעלם ממך כי איש בליעל עָשַק את אסתר ובתה…” “אולי הוא האיש פֿערראַנד כאשר נִבא לי לבי? –.” “כן הדבר, אדוני! האיש הזה אשר התחסד והתקדש מעודו, היה איש משחית ואיש דמים. אך זה מעט הוּשַב לו גמולו בראשו – ואני הרגעתי את לבב אסתר לפני מותה בהודיעי אותה כי כספה אשר גָזַל ממנה פֿערראַנד יושב לידי פנינה בתה – הה! איך תאבל עלי נפשי מִדֵי אֶזְכְּרָה כי פֿערראַנד שפך את דְמֵי אֲחִי אסתר וַיַעבר קול כי הוא טרף נפשו בכפו אחרי אַבְּדוֹ את הוֹן אחותו! –.” רצח כזה לא נשמע בכל הארץ!” קרא השר, “ואני לא האמנתי כי איש צדיק כאחי אסתר ישלח יד בנפשו – אך איה כעת הכסף אשר השיב פֿערראנד המרצח? –.” “הכסף הוא ביד כֹהן המשנה, והוא ישיבנו ליד פנינה –.” “אך בזאת לא יכֻפר עוד עון פֿערראנד!” קרא השר, “מות יומת על בָמת מטבח, כי הוא רָצַח את אֲחִי אסתר בזדון, גם הוא היה נסבה למות אסתר ולכל התלאות הנוראות אשר מצאו את פנינה….” “הוי!” נאנחה ימימה, “הוא עוד הֶעמיק שִחֵת וּשְאוֹל חטא, כי לפני ימים מעטים הטביע במים נערה יקרה וישרה –.” השר חשב מחשבות רגע קטן, וישאל:“האם הטביע אותה בנהר זיינע אצל אסניערעס? –.” “כן הדבר אדוני!” ענתה ימימה. “ומה שם הנערה ההיא? הוסיף השר לשאול. “שְׁמה פֶּרַח-מֹרִיָה גם זמירה.” השיבה ימימה. “האח שרתי!” קרא השר בשמחת לבב, מה רב אָשְרִי כי אוּכַל לְבַשְׂרֵך כי הנערה ההיא חַיָה היא.” “חַיָה? הזמירה? חַיָה היא? הזמירה?” שאלה ימימה בתמהון. “כן הדבר שרתי! כי נערה טובת לב הנקראת בשם זאבה, הצילה אותה מהמים, ואני והרופא גריפון עָזַרְנו לה… אך מה לך שרתי כי כֹה שֻנו פניך….?” “הה אדוני!” קראה ימימה, “מֵאנה הַאמין נפשי כי הזמירה נִצְלָה ממות –. השבעתי אותך, אדוני! לְתָאֵר לי תֹאַר פניה….” “פניה כפני בת מלך, הוד וענוה צדק על מצחה ילינו, עיניה יופיעו כתכלת הרקיע, ושערות ראשה כזהב – ואתמול סִפרה לי כי גם אשה זקנה אשר נִלְוְתָה אתה צללה במצולות הנהר אתה יחד –.” הזמירה היא!" קראה ימימה בעליצות נפשה, “הזמירה היא! ואיך ירחב וישמח לבב רודאלף בהציגי לפניו את הנערה היקרה הזאת אשר הוא מתאבל על מוֹתָהּ אבל יחיד! ¹² –. אך איה הנערה כעת? אַיֶהָ? אַיֶהָ? –.” “היא באסניערעס בבית הרופא גריפון, כי הוא אֲסָפָהּ אל ביתו וירפאנה, ועתה הוא נותן לה רשיון לכתוב אל אנשי חסדה….” “אני, אני אנַהגנה אביאנה אל האיש אשר הפליא חסדו לה ואשר נפשו עליה תאבל!” קראה ימימה בשמחות וגיל בזכרה איך תשַמח את לבב רודאלף בהציבה לפניו את הזמירה אחרי אשר האמין במותה. אמנם מה רָבתה עוד שמחת ימימה לוּ יָדעה עוד כי היא תשוב אל רודאלף גםאת בִּתּוֹ אשר הוא מתאבל עליה! –.

אחרי חצי שעה לקחה ימימה את פנינה אל ביתה, ואחרי כן נסעה עם השר ס"ט רעמי הזקן אל אסניערעס לקחת משם את הזמירה ולהביאנה אל היכל רודאלף.

––––––––

 

צא: פתח תקוה    🔗

חֹדש האביב שלח את מלאכיו לפנות לו דרך בארץ. השמש החליפה כחה, השחקים בהירים והרוח נחמד אף נעים, הזמירה הולכת לשוח בגן הרופא גריפון נשענת על זרוע הזאבה, ובלב מלא רגשי גיל נתנה אֹמֶר: “הה שמש צדקה! מי מִלֵל לי כי אראה עוד את יפעת קדשך? – אודך ה' כי הֶעלית משאול נפשי לֵאוֹר באור החיים, לחזור בנעם שמשך, להתענג על ירקרק דשא ועל פרחי חמד ולראות עוד את פני האיש המרומם אשר עשה עמדי חסד אלהים! –. הה, בכליון עינים אצפה על השר ס”ט רעמי, מתי יבוא הנה ויביא לי את הבשורה הנעימה כי הרופא גריפון נתן לי רשיונו לכתוב אל איש חסדי, אל האדון רודאלף! –. וְאַתְּ אחותי היקרה! אמרה אל הזאבה, “וְאַתְּ הֲיִי בטוחה כי בהִוָדע להאדון רודאלף את אשר עשית עמדי, וכי נכסף נכספתה ללכת במעגלי צדק, אז יפליא חסדו גם לך. וכל הדברים אשר דברתי אליך בס”ט לאצארוס, בוא יבואו….

עודנה מדברת והנה קול מרכבה בחצר, והזמירה נשקפה בעד סבכת הגן ותרא כי ימימה עם ס"ט רעמי יורדים מהמרכבה ועד מהרה באו הגנה, וכרגע מהרה ימימה ותחבק את הזמירה ותאמר: “מה רבה שמחתי בשובי לראות את שאהבה נפשי! ואיך תעלוזנה כליות האיש המתאבל עליך, בשובו לראותך אחרי אשר לא פלל עוד כזאת –.” “גם נפשי תגל מאֹד” אמרה הזמירה בענות חן, “בשובי לַחזות בנועם פני גבירה נכבדה כמוך! –” ואחרי כן לקחה את הזאבה בימינה ותציבנה לפני ימימה ותאמר: “הנערה היקרה הזאת חֵרפה נפשה למות לבעבור הַצֵל את נפשי, וידעתי נאמנה כי אנשי חסדי יפליאו חסדם גם לה –.” “כן דברת בתי!” אמרה ימימה "אני וכל מכבדיך, הֵיטב ניטיב עמה ונגמול לה כצדקתה – ועתה אַתְּ בתי החמודה, אמרה ימימה בשמחות וגיל אל הזמירה, “מהרי נא וַעֲלִי אתי על מרכבתי, ואנכי אנהגך אביאך אל האיש אשר הוא מתאבל עליך במר נפשו – מהרי נא, בתי! ואל תאחרי –.”

אחרי רגעים מעטים נסעה ימימה עם הזמירה אל היכל רודאלף. – – – – – – – – – – – – – – – – ורודאלףאחרי ראותו את מוֹת יעקב פֿערראנד, שב לביתו סר וזעף ובנפש מרה ולב נשבר ונדכה, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו. כעלות השחר קרא אליו את מורף אלופו ומיודעו מִנֹעַר, ויודיעהו את אשר נודע לו אתמול כי הזמירה אשר טבעה בנהר על פי פֿערראנד היא בתו. ואז – אז נבקעו מעינות תהום יגונו אשר היה חתום ונעול עד כֹה בקרבו, וארֻבות עיניו נפתחו, ויעזוב עליו שיחו, וימרר בבכי, ויתאבל ויעש מספד מר, וגם מורף בכה אתו בכי תמרורים ולא נתנו פוגת למו עד אשר התמוגגו בדמעות ולא היה בהם כח לבכות עוד.

כחצות היום בא אחד השרים אשר בחצר רודאלף ויאמר: “ימימה ההרווילית נצבת בחצר הקיצונה ושואלת רשיון לדבר דברים מעטים עם הוד מלכותך.” השר הלך לו ורודאלף אמר אל מורף: צא נא אתה לקראתה ושאל את פיה מה לה לדבר אלי –." מורף יצא, ואחרי רגעים אחדים שב אל רודאלף, ויאמר: ימימה מתאמצת לדבר אתך פה אל פה, כי דבר נחוץ לה אליך." “אך מה לך ידידי?” שאל רודאלף, “למה זה הלבינו כה פניך? הגידה נא לי מה דִברה ימימה אתך! הגידה נא ואל תכחד! –.” "חי נפשי, ענהו "כי לא הגידה לי מאומה בלתי אם כי דבר נחוץ לה אליך –. “אך מדוע חורו גם פניך, הוד מלכות? –.” “לא ידעתי מה זה היה לי – לבי מְקַפֵּץ בי – עורקי נבהלו ונחפזו – הה! –.” “גם אנכי לא אדע מה היה לי,” אמר מורף, “ידי תרעדנה ונפשי תנוט בקרבי –.” “לך וְהָבִיאָה את ימימה הנה ונדע פשר דבר בלהותינו”, אמר רודאלף אל מורף. ושניהם לא ידעו למה זה ועל מה זה תרעשנה נפשותיהן מרגע אשר באה ימימה בחצר. ומורף הלך ויביא את ימימה אל חדר מושב רודאלף

––––––––

 

צב: האב ובתו    🔗

וימימה אשר לא ידעה עוד כי הזמירה היא בת רודאלף, חפצה להביא אותה אל ביתו ברגע ההוא לשמח את נפשו, אך בכל זאת הבליגה על חפצה ותעזוב את הזמירה במרכבתה בטרם ידעה אם יאבה רודאלף להתודע אליה מי הוא ולהביאנה אל היכלו. ובראות ימימה כי פני רודאלף קבצו פארור, עיניו חכלילות מבכי, ועל עפעפיו צלמות, קראה במגנת לב: “מה לך אדוני המלך כי נפל כֹה אור פניך? –.” “הוי גבירה!” ענה רודאלף, “אל תאיצי בי להודיעך את השֹׁד והשבר אשר קרוני – הה, גדול כים שברי! –.” “השבעתי אותך הוד מלכות!” קראה ימימה, השבעתי אותך לבל תכחד ממני מה זה היה לך –." “דעי נא,” אמר רודאלף אליה, דעי נא כי אחרי כתבי אליך כי הזמירה טֻבעה בנהר, נודע לי כי היא בתי –." הזמירה – היא – בתך!!" קראה ימימה בשממון ובתמהון לבב. “בתי – בתי היא!” צעק רודאלף, אוי לי כי נדמיתי! אהה שכלתי! –." ימימה השתוממה מאד ותתיצב בלי-נוע ולא יכלה השיב רוחה. שמחה נצחת מתנוססת בְּחֻבָּהּ בזָכרה כי היא הֵשיבה לרודאלף את בתו. ודאגה ורגזה מתרוצצות בקרבה פן תכריעהו תחת עָצמת יד הבשורה הַמְבֹהֶלֶת הזאת וִיבֻלע לו. רגעים מעטים נצבה כֹה כנציב אבן, עד כי הִתקיפוה שרעפיה ולא עצרה עוד כֹחַ לעצור ברגשותיה הַסוֹעֲרוֹת בחדרי לבה, וַתְּמַהר וַתִּתנפל על ברכיה, ותפרוש כַפיה השמימה, ותקרא ברחשי תודה: אודך ה' כי בחרת בי, ואותי קדשת לבשר לו כי עוד בִּתּוֹ חַיָה! –. "והדברים האלה אשר דברה ימימה רק בשפתים נָעות, נגעו אל אזני רודאלף ומורף. וברגע אשר קמה ימימה מכרוע על ברכיה, הִביט בה רודאלף בעינים מפיצות שלהבת השמחה ושביבי אש תִּמָהוֹן אשר לא יתארו בניב שפתים, ולשונו נִלעג בו וַיְנַהֵג בכבֵדות וישאל: “אך איה היא? – אַיֶהָ? –.” ובדַברו רָעדו כל עצמותיו מאד.

“פֹה בחצר, בתוך מרכבתי”. ענתה ימימה.

כַּבָּרָק עָף רודאלף מחדרו החוצה, אך מורף החזיקו בידו, ויאמר: “הוד מלכות! הלא תְּמִיתֶנָה בבשורה מבֹהלת –.”

“זה תמול שבה לאיתנה – אל נא תבהל ברוחך –” אמרה ימימה.

“צדקתם ממני” ענה רודאלף בהתאמצו להשקיט את סערת קרביו. צדקתם – עתה אשקטה – עתה אבליגה עֲלֵי תאות נפשי – ואחכה עד עֲבוֹר הבהלה הראשונה –." ואחרי כן פנה אל ימימה, ויאמר: “אותך, שרתי! אותך שלח ה' להיות לי למלאך מושיע – הה, ומה כחי כי איחל להשיב לך כעל תגמוליך עלי? –.”

“אתה השיבות את אבי אלי.” ענתה ימימה, "ובידי שלח ה' להשיב לך את בתך –.

“אך מי הִציל את בתי ממות?” שאל רודאלף.

“נערה ישרה מָשְׁתָה אותה מן המים, ומחר תבוא אלי –”

“שְׂכָרָהּ הַרבה מאֹד עד אין קֵצֶה!” אמר רודאלף. אך אנכי אתאמץ לשלם משכֻּרתה שלמה –."

"מה טוב כי לא הבאתי את בתך אתי הֵנה, אמרה ימימה, כי השמחה המבֹהלת תעשה שַׁמוֹת בארץ כפחד פתאֹם –.

“עתה”, קרא רודאלף אשר התגבר על סערות רגשותיו, “עתה נחה שקטה נפשי, וכל מורשי לבבי שבו למנוחתם – עתה לֵך נא מורף ידידי והבא – את בתי!”

“התדע נאמנה כי שבה נפשך למנוחתה?” שאלה ימימה.

“הֵרָגעי נא”, ענה רודאלף, “האנכי אתן את בתי לראות שחת? – לך נא, מורף, והבא אותה אלי.”

“הנני הולך, אדוני המלך!” אמר מורף ולא מש ממקומו.

“מַהרה, ידידי, ולכה נא –.”

“סלח נא, הוד מלכות”, אמר אל רודאלף בשבתו עוד על כסאו, "לא אוכל ללכת עוד – כי יגורתי פן אַרְעִישֶׁנָה בהֵרָאותי אליה כאיש נמהר ונבהל ובדמעות עין, ובדברו התגלגלו עוד אגלי דמעות על לחייו מבלי הפוגה.

“התחזק נא, ידידי, ולֵך נא כרגע!”

מורף מחה דמעתו ויתחזק ויצעד מצעדי גבר וילך לו, ופני ימימה התאדמו בראותה כי נשארה לבדה בחדר עם רודאלף. ורודאלף אמר אליה בענוה צדק וברגשי לב: “עתה שרתי, עתה בא מועד לגלות לך תעלומות לבבי – דעי נא כי מרגע הראשון אשר ראיתיך, אהבתי אותך, אך הסתרתי את האהבה כל הימים אשר היה עלי להסתירה – ועתה אם יש את נפשך לעטר את היום המאֻשר הזה, אַל נא תשיבי את פני. אַתְּ השיבות אלי את בתי, ועתה הואילי נא להיות לה לְאֵם –.”

“הוד מלכות! קראה ימימה, מה זה תבענה שפתיך?”

"השבעתי אותך לבל תשליך את שאֵלתי – הֲיִי עֵזֶר כנגדי – ואנכי אֲשַׁוֶה נזר לראשך, והיית מְלֶכֶת געראלשטיין –.

וימימה אשר גם היא אהבה את רודאלף מיום ראותה אותו, השתוממה למשמע אזניה, ונבהלה מפני אֹשֶר פתאֹם כזה, ותאמר: “מה אשיב לאדוני המלך? הנני שפחתך…” וברגע ההוא נשמע קול צעדים באולם החצר. “בתנו באה! קרא רודאלף, ומורף הוביל את הזמירה אל רודאלף דרך בתי חמד והיכלי תפארה מלאים סגָנים ושָרים רבים מעֻלפים כסף וזהב וכל שכיות החמדה כיד המלך. הזמירה השתוממה למראה עיניה, ובלב רועד באה אל חדר רודאלף. וברגע ההוא חרדה ימימה לקראתה ותחבקנה בזרועותיה ותובילנה אל רודאלף הנצב על האח דומם ובלי-נוֹע כִּנְצִיב שַׁיִשׁ. ומורף התחמק אז וַיִסָתֵר תחת יריעות החלון, ובמסתרים בכה שם. כראות הזמירה הנִבהלה את פני מושיעה ואיש חסדה, אֲחָזַתָּה פלצות וזלעפה, ולשונה לְחִכָּהּ דָבֵקָה מבלי יכוֹלת דַבֵּר דָבָר. “הֵרָגעי נא, בתי”. אמרה ימימה אליה, “גשי נא הֵנה אל האדון רודאלף אשר דָאַג לך מאד –.” “כן – מאד דָאַגתי לך”, אמר רודאלף בהתיצבו עוד בלי-נוע, ובחזקה עצר בזרם דמעותיו. “שבי נא, בתי!” אמרה ימימה, וַתּוֹבִיל את הזמירה אל הכסא אשר על יד החלון, והזמירה ישבה ברָגזה, ונפשה יָרעה לה על אשר אין בה כח להודות לרודאלף על חסדו ועל אמתו. אחרי רגעים אחדים נגש רודאלף אל כסא הזמירה ויתחזק ויאמר: “הנה שַׁבְתְּ אלינו, בתי, לשַמח את לבבנו כל הימים – ועתה שכחי נא את כל התלאות אשר מצאוך עד כֹה –.” “כן, בתי”, אמרה ימימה בשמעה כי קול רודאלף נשמע כקול בּוֹכִים, בזאת תִּבָּחַנִי כי נאמנה אהבתך אלינו אם תשכחי את הימים הראשונים –.” “ואנחנו”, אמר רודאלף, “ואנחנו נַרְאֵך את אהבָתנו אליך עד כי כעוף יתעופף זֵכֶר הימים הראשונים –.” “בראותי אור פניך אדוני גם נֹגַהּ פני הגבירה הזאת, לא אזכור עוד ראשונות,” אמרה הזמירה בענות חן. “התחזקי נא, מרים, הוסיף רודאלף לדַבר, התחזקי נא בתי – כי דָבר יקר מאד לי אליך –.” “ומה הוא, אדוני?” שאלה הזמירה בבהלה. “דעי נא, בתי” אמר רודאלף אליה, “דעי נא כי מיום אשר נפרדתי מאתך, נודע לי מי הם אבותיך –.” “אבותי?” קראה הזמירה בתמהון. כן הדבר בתי!" ענה רודאלף. אני ידעתי מי הוא אביך –" ובדברו התפלץ ועיניו נמלאו דמעות וַיַסתר את פניו. “גם אני”. אמרה ימימה, “גם אני ידעתי את אביך –.” “אבי!” קראה הזמירה בקול בוכים מנהמת לבה. עוד מעט וְתִרְאִי אותו עין בעין," הוסיפה ימימה לדבר, “ודעי לך כי אביך הוא איש נכבד ומאד נעלה –.” “ואמי?” שאלה הזמירה “הגם את אִמי תראינה עיני? –.” “על השאֵלה הזאת ישיבך אביך אמָריו – האח, איך ישמח לבך בראותך את פני אביך!” אמרה ימימה. “הה גברתי! אין קץ להשמחה ההיא –” ענתה הזמירה. “מהיום אשר תראה את אביך”, אמר רודאלף "מהיום ההוא יאיר לך אור עולם, האין זאת, בתי? –. “הה לא, אדוני”, ענתה הזמירה בתם לבבה; “אור עולם יאיר לי מהיום אשר הוצאתני מִבּוֹר שפלות ותושיבני בכפר בוקעפֿאַל –.” “אך – אביך – אֹהֵב אותך מאד”, אמר רודאלף אליה. “ואני – אני לא ידעתיו”, יספה הזמירה לדַבר, “ורק אותך, אותך אדוני ידעתי, כי רק אתה עשית עמדי חיים וחסד –.” “אם כן – תאהביני כאשר תאהבי את אביך – ואולי גם יותר עוד?” שאל רודאלף. "שבע ביום אברכך בחיי, אדוני, ענתה הזמירה ברגש וַתַבלג על בֹשֶת פניה, “שבע ביום אודה את שמך, כי חסד אלהים עשית עמדי! ומיום אשר נודעו לי דרכיך, אמור אמרתי לכל נִקשה ורעב קַווּ נא, כי האדון רודאלף מעוז ומחסה הוא לכל קשי יום. להפוסחים על דרך הטוב והרע אמרתי: לכו בדרך הטובה, כי האדון רודאלף משלם שכר טוב לכל ההולכים בדרך טובים. אך להוללים ולרשעים, קראתי: “גורו לכם מפני חרב רודאלף! כי חֵמה עון חרב! ולא יחמול ביום נקם –. וברגע אשר באו מֵי נהר זיינע עד נפשי אמרתי בלבי: רַחֵם ירחמני אֵל רחום, כי אני נכבדתי בעיני רודאלף לרחם עלי –.” כֹה דִברה הזמירה ברשפי אש תודה, וחכלילות שושנים הופיעו על לחייה, ומעיניה הנשואות לַמָרוֹם, התמלטו שביבי אש נוֹגַהּ. “עתה ידעתי”, אמר רודאלף אליה אחרי דומיה ממֻשכה, “עתה ידעתי כי אנכי כְאָב לך –” “אולי לא טוב הדבר”, ענתה הזמירה, “אך מה אעשה אם אבי לא יְדָעַנִי וגם אני לא אכירנו, רק אותך אדוני ידעתי, רק אותך – כי הִפלאת לי חסד אלהים! ומה גם כי אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלמתי, ובכל זאת הגדלת לעשות עמי חסדים נאמנים, ואבי – איננו יודע את אשר הייתי, ואולי יִנָחֵם עוד במצאו אותי – ולפי דברי הגבירה הזאת, הוא איש נכבד ונעלה, וידעתי נאמנה כי הוא יֵבוֹש בי….” “הוא יבוֹש בך?” קרא רודאלף בִגְאוֹן עליצות לבו, הֵרָגעי נא, בתי! הוא לא יבוֹש בך, אך יושיבך על גפי מרומי קרת. וכל הגדולים אשר בארץ יתנו כבוד לשמך מהיום הזה והלאה – וכל בְּנוֹת מלכים תהללנה אותך, כי כמוהן תשבי גם אַתְּ על כסא מלוכה –.”

"הוד מלכות! קראו מורף וימימה בהתבוננם את שלהבת רגשי רודאלף וְלִבְנַת פני הזמירה אשר פלצות וחרדה אחזוה.

“הָאָנֹכִי אֵבוֹש בך, בתי! בת עיני! חמודת נפשי!” קרא רודאלף בקול בּוֹכִים ובכל רשפי אש אהבת אָב. “כסא מלכותי ונזרי וכל סגֻלות אוצרותי לא יָקרו בעיני כהיום הזה אשר מצאתיך, בתי, ואשר אוכל לגדלך ולרוממך ולהושיבך את מְלָכוֹת לַכִּסֵא – השמעת, בתי? השמעת בת עיני, חמדת לבי ויקרת נפשי! השמעת כי אנכי – אנכי הוא אביך מלך געראלשטיין –.” וברגע ההוא התנפל מְלוֹא קומתו ארצה לפני בתו וַיְכַסֶהָ בדמעות עיניו ובנשיקות פיהו.

“מהֻלל שֵם ה'”, קראה הזמירה במועל ידיה, “לא חטאתי באהבָתי אשר אהבתי את איש חסדי – כי הוא אבי – –.”

עוד לא כלתה לדבר התנפלה על הכסא אחורנית ותתעלף בזרועות רודאלף. וברגע ההוא פתח מורף את הדלת, ויקרא: “קִרְאוּ מַהֵר לְדָוִד הרופא – כי אחד מאוהבי המלך התעלף פֹה”.

“ארור אנכי! כי אנכי הֵמַתִּי את בתי!” צעק רודאלף מנהמת לבו בכָרעו על ברכיו לפני בתו. “מרים! בתי, שמעי נא קול אביך! אוי לי כי נדמיתי! אנכי הסבותי במותה – אהה שמים!”

“הֵרגע נא, הוד מלכות”, אמרה ימימה" וראה נא כי עוד יאדימו לחייה – ועוד מעט תשוב רוחה אליה" וברגע ההוא בא דוד הרופא הכושי עם ארגז קטן מלא סַמֵי מַרפא! ועם מכתב אשר נתן אותו ליד מורף.

“דוד – הנה בתי מֵתה – אני הצלתיך ממות, הצילה נא אפוא גם את בתי מיד שְאול”! קרא אליו רודאלף. ודוד התפלא על דבריו אלה כי לא ידע עוד דבר אדות הזמירה, ובכל זאת מהר להושיע להמתעלפת, ויאמר: “אל תירא אדוני המלך, כי עוד מעט תתעורר הנערה מתרדֵמתה”. “אל תַּשְׁלֵה אותי! דַבֵּר נא דברי אמת –” אמר רודאלף אליו. “בעוד רגעים אחדים תראינה עֵינֵי כבוד מלכותך כי כֵנים דברי.” ענהו דוד. “אודך ידידי! אודך בכל לבב!” קרא רודאלף ברגש. ובין כֹה וכֹה קרא מורף את המכתב אשר נתן דוד לידו, וזלעפה אֲחָזַתְהו, ויבט בפני רודאלף בשממון. “האח אלוף נעורי!” הוסיף רודאלף לדבר, בעוד ימים מעטים תהי בתי להגבירה ימימה לבת –." “הוד מלכות” ענהו מורף ברעדה, “לפני רגע קטן קבלתי מכתב וכתוב בו כי שקר הדבר אשר נשמע על דְבַר שרה – היא שָבה לַאוֹר באור החיים – ויש תקוה כי תשוב עוד לאיתנה –.” “אי שמים!!” קרא רודאלף כאיש אשר חֲלָפוֹ חֲזִיז הרעם, וימימה התבוננה בו בחלחלה ולא ידעה מה זה היה לו. ודוד אשר התאמץ להעיר את הזמירה מתרדמתה, אמר פתאם: “בעוד רגע תִפָקחנה עיני הנערה אם אך תשאף רוח צח, על כן תִּנָשֵׂא הנערה עם הכסא החוצה ועד ארגיעה תשוב רוחה אליה”. מורף מהר ויפתח את הדלת אשר נוֹכַח המעקה, ואחרי כן נשא הוא ודוד את הכסא עם הזמירה וַיַצִיגוהו על המעקה ורודאלף עם ימימה נשארו בבית לבדם.

––––––––

 

צג: נפש יקרה    🔗

“הה, גבירה!” קרא רודאלף בצאת מורף עם דוד, “עוד לא תדעי לך כי שרה היא אֵם הזמירה –.” “נַעויתי משמוע!” ענתה ימימה. “ואני האמנתי כי היא מֵתה.” אמר רודאלף וַיִדוֹם וגם ימימה נאלמה ופניה נפלו מאד ולבה נשבר בקרבה. “גם לא ידעת עוד.” הוסיף רודאלף דַבֵּר במרירות, כי שרה עִוְרָה את עֵינַי בימי בחורותי וַתַּתְעֵנִי במזמותיה וכשפיה הרבים עד כי באתי אתה במָסורת החתונה במסתרים. אמנם לא אותי כי אם את נזר מלכותי אָהבה האשה המבישה הזאת, ואותי מָאסה ותבזני – ועל כן שלחתיה מעל פני, והיא הלכה ממני והיתה לאיש אחר, ואת בתה השליכה מלפניה במקום תנים וַתְּכַס עליה בצלמות. וזה מעט הערימה עוד עָרמת רֶצח לנַבלך ולהשליך עליך שקוצים – בהאמינה כי תמשכני שנית אחריה בעבודות אהבה אחרי אשר תגדור בעדי כל דרכי האהבה זולת אהבתה –. הוי, תקצורנה שפתי לסַפר את כל הרעות אשר הֵמִיטָה האשה הרעה הזאת עלי! – ועתה כאשר קותה נפשה לראות חיים עם בחירת כל בנות נדיבים ויקרת כל נְשֵי החיל כמוך שרתי! עתה היא נצבת לשטנה לי בדרך – – –."

אחרי דומיה ממֻשכה פָתחה ימימה את פיה בצדק, ותאמר: “שמעני נא נְשִׂיא אלהים! וְהָסֵר כל עצב ויגון מלבבך אחרי אשר הִפליא ה' לעשות עִמך הַפלא וָפלא וַיָשֶב לך את בתך. ונפשי יודעת מאד כי כל ישעך וכל חפצך לגדל את כבוד בתך כשֵם כל בנות מלכים. וזאת לא יִתָּכֵן אם שם יוֹלַדְתָּהּ יִסָתֵר במסתרים – ועל כן עשה נא למען בתך היחידה אשר אָהבת, וּבוֹא שנית במָסורת החתונה עם שרה – והיא ממשפחה כבודה, וכבודך גם כבוד בתך לא יִגָרע בזה בעיני מְתֵי חלד –.”

“לא, לא!” קרא רודאלף ברוגז קולו, “האנכי אגמול טוב כזה לאשה רעה ובת בליעל כזאת? הה! האשים עוד כתר מלוכה על ראשה בגלל רעתה ומָשחתה זדונה ועונה – גם אשליכה עוד מִלְפָנַי את חמודת לבי וידידות נפשי וַאֲמִירֶנָה בשנואת לבי ובזוית נפשי –”

“אך מבלעדי זאת, לא תנחל בתך כָבוד וָהוד, כְבוד מלכותך ונִזרך –. הִשבעתי אותך, אדוני המלך, השבעתי אותך בִקְדוש אהבת בתך ובכבודה ואָשרה אם תעירה ואם תעורר עוד את אהבָתנו, ואם לא תקַשֵר מַעדנות החתונה עִם שרה! – –.”

“הה נפש עדינה!” קרא רודאלף ברגש, הֲיֵאָמֵן כי יסֻפר כדבר הגדול הזה? בעבור כבודי וכבוד בתי עזבת אֹהב אשר יאהבך וגם אַתְּ תאהביהו אהבה עזה, גם גַזוֹת נֵזר מלוכה מעל ראשך, וכסא מלכות הִשלכת מלפניך – ואנכי – האנכי לא אבוש מהיות גבר אין אֱיָל…." הדבר עודנו בפיו, ומורף בא פתאם הביתה ויאמר: “הוד מלכות! מרים פָקחה את עיניה, וראש דְבָרָהּ היה: “אבי!” והיא שואפת לראות פניך.”

אחרי רגעים אחדים, הלכה לה ימימה מהיכל רודאלף, והוא עם מורף והשר פֿאָן גרוין ועוד שר אחד מִשָׂרָיו, הלכו אל בית שרה אשר רוחה שב אליה באֹרח פלא.

––––––––

 

צד: החתונה    🔗

מעת אשר הודיע רודאלף לשרה כי בתה מֵתה ותקותה מפח נפש, מעת ההיא אֲחָזַתָּה קדחת עצָבים בעצם ידה, ותתעלף בלי הפוגה, וכל רואיה האמינו כי בא קִצָהּ. אך מִבְנֵה גֵוָהּ איתן הוא, ושביבי נֵר נשמתה הִגיהו אורם שנית. והנה בשבתה על ראש מִטתה – מבלתי יְכוֹלֶת לשכב – ופניה נדמו כפני רפאים, בא תם אחיה בבהלה אל חדרה, ואחרי דַבְּרוֹ אִתָּהּ בנחת דברים מעטים אמר אליה: “שרה, נפשך תנוע בין החיים ובין המות, וְרֶגֶשׁ עז יוכל להמיתן, אך גם להחיותך –.” “כל רֶגֶשׁ לא יתנוסס עוד בלבי המת, ענתה שרה, “תמונת בתי אשר באשמָתי טֻבעה במים, נצבת תמיד נוֹכַח פני – אך לא יד רֶגֶש לבב, רק יד הַנֹּחַם תעשה זאת – הה, רק אחרי אשר מֵתה עלי בתי, ידעתי כי הייתי אִמָהּ! –.” “נפשי אִוְתָה לשוב ולַחזות בך את רָדְפֵך אחר כְּבוֹד נֵזֶר מלוכה אשר על ידי בתך קִוִיתָ להוציא את חשק לבבך זה לאור –.” “תוכחות חֵמה אשר הִרעים רודאלף עלי, כבו את אש חשקי בחֻבי – ואהבת אֵם הִתעוררה בי בשמעי את התלאות הנוראות אשר מצאו את בתי –.” “שמעי נא, אחותי! הלא כל אָשְׁרֵנוּ אך דִמיון הוא, ועתה – בעבור תרגיעי את לבך – דַמִי נא בנפשך כי נתבשרת כי בתך עוד חיה, ועוד תשוב לראותה –.” “הה, לוּ ראיתי את פניה, אז מַתִּי מבֹשת פני וממצוקות לבי –.” “לא כן, אחותי, כי אז גברה אהבת הכבוד על כל רחשי לבך – יען כי על ידי בתך תשאי הוד מלוכה וּמָלַכְתְּ בגעראָלשטיין. כאשר הגיד לך כן גם רודאלף –.” “הוי אחי! לוּ גם היתה כזאת הלא אז בחרתי במות מהיות אשר לאיש אשר הלאיתיהו בזדוני, וְאֵם לבת אשר הִדחתיה לבאֵר שחת ברעת לבבי –.” רעיוני תם נבוכו, ולא ידע איכה יעשה, כי רודאלף צִוָהו לְבַשֵר לשרה כי הזמירה עוד חַיָה, וכי הוא בא לבוא אִתָּהּ במָסורת החתונה, למען דעת כל יושבי ארצו כי היא אֵם בתו, וחיי שרה לשאול הגיעו, והדבר נחוץ מאד –. אחרי דומיה ממֻשכה התאושש תם ויקרא ברגש: “אחותי היקרה! הנני כעת במבוכה איומה מאד ולא אוכל מְצוֹא תוֹצָאוֹת ממבוכתי – כי בשורה בפי אשר יש בה כֹחַ להחלימך ולהחיותך, אך גם להורידך דומה – ומה אעשה אפוא? –.” “הלא אמרתי לך, אחי, כי כל רגש עז לא יגיע עוד את לבבי! דַבֵּר נא –.” “אך הבשורה הזאת – אֹדות בתך היא –.” “בשורה – אֹדות בתי המֵתה? חדל נא, אחי –.” “אמנם אם אבַשרך כי היא מוצלה ממות –”. “הה אַל נא תַשְׁלֶה את נפשי המשתוחחת! –.” “עתה” קרא תם פתאם, עתה אדבר דברי אמת, וִיהִי מה יֶהִי! דעי לך אחותי כי באמת בתך חַיָה –.” “בתי? –.” “חַיָה היא, חֵי נפשי! ורודאלף עִם כֹּהֵן וְעֵדִים פֹּה בבית – תאות לבך הנה באה, ונבואת אֹמַנְתֵך נמלאה, וְהִנֵך מְלֶכֶת געראָלשטיין ועליך יציץ נֵזר מלוכה –.”

תם התבונן בפני אחותו, וישתומם מאד בראותו כי פניה לא שֻנו ברב או במעט, ורק אנחה חרישית התפרצה מקירות לבבה. מה לך, אחותי?" שאל תם. “אין דבר –” ענתה שרה במנוחת נפש, “הבשורה המבהלת – השמחה העזה – עָשו זאת. האח, סוף סוף נמלאו משאלותי! –.” “לא שגיתי”, אמר תם בלבו, “אהבת הכבוד התגברה בה על כל רגשותיה – והיא נִצָלָה.” אחרי כן פנה אל שרה ויאמר: עתה חָיֹה תִחיי ותשבעי נעימות נצח בנעם פני בתך –. “כן, אחי, וראה נא איך נחה שקטה נפשי –.” “אך יגורתי פן גִבַּרְתְּ יתר אונֵך להִתראות כי הִנֵך שֹׁקֶטֶת –.” “לא, אחי – היש בי כח לעשות ככה? – ועתה קרא נא את רודאלף הֵנה, מהר נא, אחי, כי דבר נחוץ לי אליו –.” תם יצא מחדרה, ודאגה שברה לבו פן הִתחפשה אחותו במסוה המרגעה, ולבה כים נגרש וממנה תוצאות מותָהּ –. “עתה”, אמרה שרה בלבה, “עתה תבוא תאוָתי אם אך אראה את פני בתי –.” וברגע ההוא הופיע רודאלף בחדרה.

"ההגיד לך אחיך את אשר שמתי בפיו? שאל רודאלף.

“הגיד – אך שמע נא, רודאלף, רגעי חיי ספורים – לא אדע את רגע מותי – ונפשי אִוְתָה לראות את בתי ולחבקנה – ואם מָאֵן אתה להראני אותה, דע לך כי לא אֹבֶה ולא אשמע לבוא אִתך במסורת החתונה, ועוד מעט – ואינני – כי קרב קצי – ובתך תִּשָׁאֵר בְּתוֹר אֲסוּפַת חוּץ ובת בלי אֵם ובלי שֵׁם –.” “לבי יתמה תמוה איך תיקר נפש בתך בעיניך מנֵזר מלוכה?”

“אל תתמה על החפץ – מהר והביאה בתי אלי ואשקנה בטרם מותי! ואם אַיִן, לֵך נא מִזֶה – או חכה נא עוד מעט וְתִלָוֶה אֶל אנשי החסד אשר יובילוני לַקְבָרות –.”

"הה! מדוע אֵחַרת כֹה להיות אֵם רחמניה! קרא רודאלף, “ועתה אשלח ואקרא את בתי הֵנה –.”

“אם כֹה תעשה, יבוא נא הכֹהן והעדים לעשות כחק וכמשפט החתונה עד בוא בתי הֵנה, כי רגעי חיי ספורים –.”

רודאלף שלח את אחד השרים להביא את הזמירה, ושרה צותה לקרוא לאחיה ולמורף החדרה. “החתונה הזאת!, אמרה שרה לרודאלף, החתונה הזאת תּוּגָה לנפש היא, הה חתן דמים! – אמנם רק את נפשי תַּגָה מאד – כי תַמָה אני לגוע – אך את נפשך תְּשַׂמַח שמחה נצחת –. הה! אחת אשאל מאת ה' להקימני ולהחיני אך עד אשר אראה את פני בתי – ואותך רודאלף אודה במאד מאד על אשר העירות בי רגשי אֵם ורשפי נוֹחַם בתוכחות חמתך –. ובֶאֱמור אלי אחי עוד כי בתי חַיָה, נָע לבי וַיִתַּר ממקומו, וכאֵב נערץ החזיקני, וָאֵדַע כי המות הוא, אך הסתרתיו מעיני אחי, ובשמחת נפש אמרתי בלבי: אמותה נא הפעם אחרי גַלותי חרפה מעל בתי להודיע לַכל כי לא בחטא יֶחמתה אִמה –.” “לא תמותי לשחת”, אמר רודאלף אליה, כי חָיֹה תחיי." לא – לא!" קראה שרה, מתה אנכי – ואך שאֵלה אחת אשאל ממך, רודאלף, בטרם אמות, הבה נא לי את ידך! –." ורודאלף הושיט לה את ידו והיא החזיקתהו בשתי ידיה. “הה – ידיך קָרוֹת ככפור!” קרא רודאלף וירעד. "כן – ענתה שרה, “המות הִשליך קַרְחוֹ בכל בַּדֵי עוֹרִי – ויגורתי פן ייסרני יה ויקחני בטרם אראה עוד את פני בתי – הה סלח נא, אֵל טוב וְסַלָח! סלח נא לעוני כי רב הוא! –.” “אל סַלח כי עמו הסליחה יענה ויאמר: סלחתי!” אמר רודאלף ברוח נשברה: סלח נא לי גם אתה אמרה שרה, הה רודאלף! סלח נא ושא לכל חטאתי בטרם אלך ואינני –. “סלחתי כדברך!” ענה רודאלף ואגלי דמעה התגלגלו מעיניו. “ועתה אמותה במנוחת לבב” אמרה שרה “אך קרא נא את הכהן הנה – ואמר לו לבל ילך מזה עד אשר אֶתְוַדֶה לפני מותי –.” ואז פתח רודאלף את הדלת, והכֹהן עם מורף והשר פֿאָן גרוין קרואי רודאלף באו החדרה, ואחריהם בא גם ההערצאָג פֿאָן לוצעניי עם עוד שר גדול קרואי תם ושרה, ולאחרונה בא תם החדרה. פני הקרואים נפלו מאד, כי המחזה אשר תחזינה עיניהם, הטיל עצבת על כל סביביו –.

השר פֿאָן גרוין כתב את ספר ברית החתונה אשר בין הוד מלך רודאלף נשיא ראש געראָלשטיין ובין הגבירה שרה פֿאָן האַלעסבורג, ויקראהו באזני הקרואים, ואחרי כן חתמו בו החתן והכלה וְהָעֵדִים. ואז עמד הכֹהן וישאל בקול רגש את רודאלף, לאמר: היחפוץ הוד מלכותו לקחת את הגבירה שרה פֿאָן האלעסבורג לו לאשה?", וכאשר ענה רודאלף קול רם: “אחפוץ!” אז נִראו עִקבות גֵאה וגאון על פני שרה, שביב אש אהבת-כבוד האחרון, הִגִיהַּ עוד רגע, ועד ארגיעה שָׁקַע וַיִכְבֶּה עם נֵר נשמתה יחד –.

הקרואים נִצבו דומם ובפנים זועפים מאד עד כְלות חֻקי החתונה והליכותיה, ואחרי כן השתחוו מול שרה המלכה, ויצאו מחדרה, ונשאר שם רק רודאלף לבדו, וקול שרה נשמע אך כאוֹב מארץ, ומעפר צִפצפה אִמרתה, לאמר: “כֹּחִי – כָלָה – הנני מֵתה – הה – ובטרם אראה את בתי.” “הֵרָגְעִי נא! שרה!” אמר רודאלף אליה, “כי עד מהרה תבוא בתך הֵנה –.” “לא אקוה עוד – עיני הה, חשכו, אמרה שרה בכבדות. “שרה!” קרא רודאלף בהחזיקו בימינה, בעוד רגע תראי את בתך” –, “הה,” נאנחה שרה אנחת מות, “ה' – מְנָעַנִי – מִתַּנחומתי – האחרונה – הזאת.” "שרה! אמר רודאלף, “שמעי נא קול מרכבה – כן – בתך היא! הנה היא באה –.” "רודאלף! – אל תגיד לה – כי הייתי – אֵם אכזריה, אמרה שרה בהתאמצה מאד לדבר. גלגלי המרכבה התגלגלו ברעש על מרצפת אבני החצר, אך אזני שרה כבדו משמוע עוד, רק שפתיה נָעוֹת לְדוֹבֵב דברים בלי סדרים, ועיניה עששו וְקָמוּ מראוֹת עוד. ופתאם בא מורף ויאמר: “הוד מלכות!” הנה בתך באה –. “לא”, ענהו רודאלף בבהלה, "לא תבוא בתי הנה – וראה נא כי שרה גוַֹעַת, “הה! ה' מנע ממנה הנוֹחם האחרון לראות את בתה.” אחרי חצי שעה מֵתה שרה.

––––––––

 

צה: בֵּית הָאֹסֶף    🔗

ארבעה עשר יום חלפו למו מהיום אשר נִלְוָה רודאלף לשרה למען תת כבוד לשֵם הזמירה – אשר מעתה תִּקָרא בשם מרים כאשר קרא לה רודאלף מהעת אשר הושיבה בבית נעמי –

"ועתה נוביל את הקורא לבית מועד הנודע בשם פֿיצעטרע, והוא בית אֹסֶף לְחוֹלֵי נפש אשר רוח שגָעוֹן מבעתם, גם בית מָנוֹס לזקנים מְלֵאֵי ימים אשר נשבר להם כל מטה לחם, גם ימצא בו בית אֵסוּר לבני עולה ההם אשר נחתך עליהם משפט מות בפלילים. לפני יום הובאה שם צרועה אֵם מרטיאל עם חלאה בתה, אחרי אשר ברח גנֻבת בנה עם גל העצמות ועם עוד בנים משחיתים מִגוב האריות. ובבית אֹסֶף ההוא, יִמָצֵא גם מאָרעל אֲבִי בשמת מעת אשר הֻכָּה בשגעון. מורה השעות השמיע את השעה העשירית לפני הצהרים, ושתי עגלות באו בחצר הבית ההוא. מהעגלה הראשונה ירדה נעמי עם זערמאן בְּנָהּ ויונת-צחוק, ומהשניה ירדה בשמת עם אִמה. לפני ארבעה עשר יום היתה חתונת זערמען עם יונת-צחוק, ולפני עשרה ימים יצאה כנגה צִדקת בשמת וחֻפשה נִתן לה, ואמה שבה לאיתנה, וכל אלה יצאו לאור על ידי נדבת לב רודאלף וחסדיו הנאמנים. הנפשות הטובות ההן נוֹעֲדו שם בעצת הרופא אשר יעץ להרעיש את לב מארעל במחזה פני אשתו ובתו, שכֵניו ורֵעיו אוהביו ומיודעיו, ואז תסור מעליו הרוח הרעה, ורוח בינתו תשוב אליו כבתחלה –. נעמי נִשענת על יד זערמען בְּנָהּ הָלכה בחצר הֵנה והנה, הָלך וְדַבֵּר עם אשת מארעל, ובשמת ויונת-צחוק הלכו אחריהן מרחוק ותדברנה אשה אל רעותה:

“איך יעלוז לבי בשובי לראות את פניך, בשמת אחותי!” אמרה יונת-צחוק בפנים צֹהלים מאד, “והנני לבשר כי לפני ארבעה עשר יום היה יום כלולותי עם זערמען בן הגבירה נעמי – כי היא אמו – והאדון רודאלף אשר הוא מלאך מושיע לנו, אשר הֵשִיב את זערמען אל נעמי הורתו – כאשר אספר לך בפעם אחרת – אשר הִציל אותך מיד פֿערראנד ומיד שְׁאוֹל, ואשר פָתח מקור חיים לכל בני בית אביך – הוא, הוא הגדיל עוד לעשות עמדי חסד אלהים בתתו לי ארבעים אלף פֿראנק נֵדֶה זולת מתנות רבות, ובהקימו את זערמען לסוכן בבית אוצר בעד עניי עָם, ומשכֻרתו ארבעת אלפים פֿראנק לשנה כל הימים. הֲיִפָּלֵא זה בעיניך, אחותי? עוד תשובי תתפלאי הפלא ופלא בגלותי את אזנך, כי – רודאלף – הוא – נְשִׂיא ראש בארץ אשכנז, הוד מלכות, זִכְרוֹ, ועליו יציץ נזר רוזנים –” “פלאות ונצורות הִשמעתני!” קראה בשמת בתמהון, “רודאלף הוא נְשִׂיא ראש וְלו מלוכה! לא יֵאָמֵן כי יסֻפר! רודאלף –.” “הוא מֶלך ומושל,” אמרה יונת-צחוק, “הה, ואנכי בקשתיו פעמים אחדות לעזור לי במלאכת עבודת בתי! –.” עתה ידעתי, קראה בשמת. “עתה ידעתי איך יש לאֵל ידו לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות בקרב הארץ –.” שַוִי נא נגדך," אמרה יונת-צחוק, "שוי נא נגדך את מבוכתי בְהִוָדַע לי מי הוא רודאלף! כי זה לפני שמנה ימים קרא אותי ואת זערמען אל היכלו לֵרָאוֹת פניו. בלבות נפעמים קָרַבנו, אני ובעלי, אל היכל כבודו, ואחד השרים הראשונים אשר לו הוליכנו דרך חדרי מלך מעֻלפים זהב וממֻלאים בכל הוד והדר, ודרך בתי חמד אשר שרים ורוזנים יושבים שם, עד בואנו אל מקום משכן הוד כבוד המלך רודאלף – והוא קִדם פנינו בפנים מאירים, וברוח חן בֵרך אותנו, וידבר אלינו דברים טובים, דברים נחומים, גם הגיד לנו כי בעוד ימים מעטים ישוב לארצו, ואולי נָסע כבר מזה, אך שמו וזכרו לא ימושו מפינו ומלבבנו לעולם –. “ראי נא”, אמרה בשמת, “ראי נא הנה פיפילעט ואשתו –.” “איך יצהלו פניו וינהרו,” אמרה יונת-צחוק, “ועד כֹה רָעמו פניו ורוח רעה בִעתתו כי הֵתל בו קאבריון תמיד –.” “דרור!,” קרא פיפילעט, “הוא נסע מזה? –.” “מי נסע מזה?” שאלה יונת-צחוק. “מי?” אמר פיפילעט בתלונה, "מי? – הלא קאבריון! הוא נסע ארצה אשכנז ולא ישוב עוד פאריזה –. “ומי הגיד לך זאת? שאלה יונת-צחוק. “אחד מִידִידֵי רודאלף ושמו מורף אשר בִּשֵׂר לי כי הֻקמתי לצופה בבית האוצר הנוסד לעניי עם בחצר מושבני, הוא בשר לי גם זאת, באמרו כי איש עשיר מאד לוֹקֵחַ את קאבריון לארץ אשכנז ושם יהיה כל הימים –.” ויונת-צחוק הֵבינה כי רודאלף הוא האיש העשיר ההוא, ותאמר: “עתה אשמיעך חדשה כי רודאלף הוא מלך מתחפש בבגדי אחד העם.” “מה זה תצמיד לשונך?” קרא פיפילעט, “הכהתל קאבריון תהתלי בי גם אַתְּ? רודאלף? הוא מלך? רודאלף? אין זאת! –.” “חֵי נפשי וְחֵי נפש זערמען כי כֵנִים דברי!” ענתה יונת-צחוק. “רודאלף הוא מלך?” קראה בצלות אשת פיפילעט בשממון, הוא מלך ואני בקשתיו פעמים רבות לשמור את ביתי! – סלח נא, הוד מלך! סלח נא לשפחתך!” ובדברה שׂמה על ראשה את השבכה אשר בידה. אך פיפילעט הֵרִים את כובעו וישתחוה ביראת הכבוד ויקרא: “הוד מלך היה בביתי ואני לא ידעתי זאת! יחי המלך! –.”

“ברגע ההוא אמרה נעמי אל בנה ואל כלתה:”הנה הרופא בא, נקדמה נא את פניו."

––––––––

 

צו: הַמּוֹרֶה    🔗

“שלום לך, אדוני הרופא!” אמרה נעמי, “הנה שמענו בקולך וַנָבוֹא כֻלנו הֵנה אל מארעל –”. "ולבי יאמר לי, אמר הרופא "כי בתחבולה הזאת תסור מעליו הרוח הרעה, ורוח בינתו תשוב אליו ותפעמהו – ועתה נלכה נא אל מארעל. והרופא הובילם דרך חדרים רבים אשר המשֻגעים עצורים שם, ובלכתם ספר להם כי הוא לא יאסור את האומללים ההם בזיקים ובמהפכת וצינוק, לא יַכֵּם במקל חובלים, לא יפחידם באימים, ולא ישפוך על ראשיהם מים קרים, אך בשובה ונחת ינהלם, בנאות דשא ירביצם לשאוף רוח צח, ובמזמות ותחבולות ירפאם. ובמרוצת הדברים אמר אליהם: “זה מעט הובא הֵנה איש עִוֵר ואִלם אשר משחת מאיש מראהו, ולא תאר אדם לו, והוא נִתפש במערת פריצים אשר בִשְדֵה אֵליה ואשר נתפשו שם גדוד שודדים ומרצחים, ובמערה ההיא היה הָעִוֵר ההוא אסור בשרשרת ברזל, ולרגליו התגוללה נִבְלַת אשה נרצחה וקרועה לגזרים רבים ועצמותיה השבורות מתבוססות בדמים –.” “הה נעויתי משמוע! ¹³” קראה נעמי, “ומי הוא העור ההוא? –.” "גם אנכי לא ידעתי, ענה הרופא, “כי מעת אשר הובא הֵנה, לא דִבר דָבר, ואני לא אדע אם הוא אִלֵם באמת, או ערם יַערים כן –. לפעמים ישתגע, יֵהוֹם ויגעה כשור פר, אך שגעונו יאחזהו בלילה ובעת אשר אנכי אינני פה – וראו נא הנה אנחנו קרובים אליו –.” וכל האנשים אשר הלכו אחר הרופא, נסוגו אחור ברעדה בהגיעם אל מקום מושב המורה, כי הָעִוֵר ההוא, היה המורה. והוא לא הֻכָּה בשגעון ולא נאלם, רק התנכל ויתראה כמשוגע וכאלם. כי בעת אשר נתפש בידי השוטרים והובא לבית האסורים, החזיקתהו קדחת נמרצה בתגרת ידה, ובחֻמה הִצְמִידָה לשונו דברים בלי סדרים עד כי כל רואיו האמינו ויגזרו אֹמֶר כי רוח שגעון תבעתהו, והוא החליט את דבריהם וישם על לבו להתחפש תמיד למשֻגע גם להאָלם לבל ילָכד באמרי פיהו – והערמה הזאת עמדה לו, ויובא אל בית אֹסֶף המשוגעים, ובכן נמלט ממשפט מות גם מצא מנוח לכף רגלו.

המורה ישב על הארץ, ראשו העב והנמאס מכֻסה בשערות ארוכות ולבָנות, פניו הנשחתים והמלאים אבעבועות וחברבורות, מפיצים פלצות ומפיקים עצבת נוראה מאד, ומבעד חורי עיניו נשקפות מצוקות לבבו. “הה אמי!.” קרא זערמען, “נשבר לבי בקרבי למראה פני העור הזקן והאלם הזה –.” "גם נפשי ירעה לי, אמרה נעמי, “ולבבי יתחמץ בראותי איך יִשַח אדם וקשי יומו ישַנה פניו ויפילהו למשואות נצח –.” הדבר עוד בפי נעמי, והמורה התפלץ פלצות נצחת, פניו הממֻשכים והמורטים הלבינו מאד, וימהר ויקם ממושבו וַיַסֵב את פניו אל המקום אשר נעמי נצבת שם, והיא נבהלה מאד ותזעק מִבַּלְהות לבה אף כי לא ידעה מי הוא האמלל ההוא, המורה הִכִּיר את קול אשתו, וישמע כי היא מדברת עם בנה. “מה לך, אמי?” שאל זערמען. “אין דבר, בני – אך תנועת האיש הזה ומראהו הֵטִילו עלי פחד פתאם – נחמתי כי באתי הֵנה! –.” “גם אנכי נבהלתי ממראה עיני,” אמרה יונת-צחוק "הנך רַכַּת לבב, רעיתי! אמר זערמען אליה. “צָדקה אשתך,” אמר הרופא אליו, “כי גם אנכי אשר הסכן הסכנתי לראות מראות נוראות, גם אנכי נבהלתי בראותי בפעם הראשונה את פני הָאֹבֵד הזה –.” אחרי כן פנה הרופא אל המורה ויאמר: “השלום אתה? מדוע תרעדנה כל עצמותיך?” אך המורה לא ענהו דבר, ואגלי דמע התגלגלו מֵחוֹרֵי עיניו. “הוא בוכה –” אמר הרופא. “הוי צר לי עליך עני גוֵֹעַ!” אמר זערמען בחמלתו על המורה, והמורה חרד עוד ביתר עָז. “מה לך? ומה זה ילחץ את לבבך, הה אֻמלל!” אמר הרופא, והמורה לא ענהו רק הכה באגרופיו את פניו. “אנחנו לא נשמע מפיו דבר,” אמר הרופא, “נלכה נא אל חדר מארעל, אולי יצלח לנו להסיר מעליו את הרוח הרעה –.”

כלם הלכו למו, וַיִוָתֵר המורה לבדו, "וּמְחִתַּת מָוֶת חִתְּתָה את נפשו בידעו כי לא ישמע עוד את קול אשתו ובנו, ובלי רצונו זָכַר את הדברים אשר דִבר אליו רודאלף בטרם נקר את עיניו, לאמר: “עד כֹה נתת בכל הגה תִּפְלָה לאלהים, ומעתה תשא בכל הגה תְּפִלָה לאל חי – עד כֹה היית עז נפש כפרא למוד ארחות פריץ, ומהיום והלאה תהי נפש נכאה ורוח כֵּהָה – עד כֹה הֵפרת גם את חק חיתו טרף ובני שחץ לחֻמלה על נשיהם ובניהם, כי אתה באכזריותך הִטבעת את אושר נעוריך במצולות הָעוֹנִי, ואת בנך הסגרת לבכור שטן, אך מעתה תנחם נוֹחַם איום ונורא על רֶצח לבבך זה, ויבוא יום אשר תכסוף גם תכלה נפשך לשוב אל חֲבֶרתך הישרה בנשים ואל בנך היקר בבנים, ותעתיר אל ה' לרַחמך וּלְתתְּך לָמות בזרוע ידידי נפשך ההם –.” כה דִבר המורה בלבו, ויתנפל מלא קומתו ארצה, ותגרת יד קדחת נמרצה אָחזה בערפו וַתְּפַצְפְּצֵהוּ –.

––––––––

 

צז: מָארֶעל    🔗

“פה חדר מארעל”, אמר הרופא אל נעמי, ולבי ינַבא לי כי בתחבולתי ארפאהו. “אך הגידה נא לי מה הוא שגעונו?” שאלה נעמי פי הרופא בלחש. “דמיון עז קשור בלבו כי אם לא ישַלם 1300 פֿראַנק ליעקב פֿערראנד, אז תמות בתו על במת מטבח על דבר האשם אשר יַאשימנה פֿערראנד כי היא רָצחה את עוּלָהּ –.” “הה”, אמרה נעמי, “יעקב פֿערראנד היה איש משחית ומחַבל, וגם את בני רדף באף חנם –.” “בשמת סִפרה לי כל אלה, וברוך המות כי לְקָחוֹ מארץ החיים – ועתה, גברתי, חכי נא פֹה מעט, ואני אלך לבדי לראות את מעשה מאָרעל.” ואחרי כן פנה אל בשמת, ויאמר: “זכרי נא כי אם אָמֹר אֹמַר “בואי”, אז תבואי רק אַתְּ לבדך לחדר אביך, ואם אוסיף לקרוא “בואו” אז יבואו כֻלם אליו החדרה –.” הרופא בא לחדר מארעל, וירא והנה הוא יושב על השֻלחן ומֵניע זרועו כְעושֶׂה מלאכה, ומדבר אל לבו: שלש עשרה מאות פֿראַנק – או בשמת תכרע לטבח – שלש עשרה מאות פֿראנק – עוד המלאכה מְרֻבָּה! –. אז לקח הרופא 1300 פֿראַנק מכיסו וַיְפַזְרֵם על השֻלחן ויאמר: “כבר כִלית מלאכתך, מארעל ידידי! ויש 1300 פֿראַנק שָכָר לפעולתך – וראה נא כי הֵנָה הִנָם! –.” “בשמת מֻצָלָה!” קרא מארעל באספו את הכסף. “ועתה ארוצה נא אל פֿערראנד –” ובדַברו מִהַר וירץ אל הפתח. “בואי!” קרא פתאם הרופא בקול, וכרגע באה בשמת החדרה. מארעל נסוג אחור וַיַפֵּל את הכסף מידו ויתבונן בפני בתו ולא הִכִּירָהּ עוד. אך חֲזות פניו יעידו כי הוא חורש מחשבות לזכור ראשונות. ויתיצב נוֹכַח פני בשמת ויבט בה בעינים נוצצות והרופא שם אות לבשמת לבל תדַבר דבר ולבל תמוש ממקומה. מארעל צעד שלשה צעדים אל בתו ופניו הלבינו. נטפי זעה נטפו ממצחו וינַס לדבר אך קול מִלָיו נחבאו. ויפן כֹה וכֹה כמֵקיץ לאט לאט מחלום חזיון לילה. “אות לטובה הוא!” אמר הרופא לבשמת," ובקָראי בקולי “בוֹאוּ”, אז תתנפלי בזרועותיו ותקראי לו אבי." ומארעל הוסיף להתנער מתרדֵמתו ויאמר בקול דממה: “לא! – לא! – חלום הוא! – איה איפה אנכי? – לא! – חלום הוא – היא איננה בשמת –.” ובהתבוננו על הכסף המתגולל על הרצפה, הוסיף לדבר: והכסף הזה – לא אזכור – אולי אינני חולם? – כל מראה עיני סובב סובב הולך – לא בשמת היא –." “בואו!” קרא הרופא בקול רם, ובשמת התנפלה בזרועות אביה, ותאמר: “אבי! הַכִּירָה נא אותי – אנכי בשמת בִתך!” ובדברה בכתה בכי תמרורים, וכרגע באה אשת מארעל, יונת צחוק ונעמי וזערמען ופיפילעט ובַצלות אשתו החדרה. אֵלִי!" קרא מארעל, “איפה אנכי? – ומי כל אלה? –.” ואחרי כן לקח את ראש בשמת בין שתי ידיו ויתבונן בה מאד ויקרא בלב חָרֵד וְשָׂמֵחַ: “בשמת!”. הוא מֻצָל“, אמר הרופא. “בעלי, בעלי, היקר!” קראה אשת מארעל ותגש גם היא אליו. “אשתי”, אמר מארעל, אשתי – ובתי! –.” “וגם אנכי פֹה”, אמרה יונת-צחוק, “כל אוהביך נקבצו באו לך –.” “כל אוהביך פה, מארעל אדוני!” אמר זערמען. “יונת-צחוק גם זערמען באו הֵנה, אמר מארעל, וישתומם.” גם הַשֹׁעֵר והשוערת באו לשחר את פניך, אמרה בצלות ותגש גם היא עם בעלה אליו. “פיפילעט ובצלות – כל אלה חָברו אל ביתי – לא אאמין – אך הלא אַתְּ היא בשמת? האין זאת?” קרא מארעל ויחבק את בתו בשמחה. “הַאַתְּ היא בשמת? –.” “אני, אני היא, אבי! וראה נא כי פֹה גם אמי גם כל רֵעֶיך. ומעתה נִחיה כֻלנו חַיֵי אֹשֶר ובשובה ונחת –.” “נחיה חיי אֹשר,” אמר מארעל, אך חכי – חכי נא – הה, הלא זה מעט הִתפרצו השוטרים לְהַצְעִיד אותך לבית הָאֵסור, האין זאת, בשמת? –." כן אבי, אך אני יצאתי לחפשי, והנני פֹה אתך." “חכי – חכי נא – עתה זכרתי, ואז חרד מארעל ויקרא: “ופֿערראנד?”. “הוא מת, מת מוֹת נָבל!” אמרה בשמת. “מֵת הוא! עתה אאמין כי נחיה חיי נעם – אך איפה אנכי? מי הביאני הֵנה? וכמה ימי שבתי פה? ומדוע? –.” “מחלה עָברה על נפשך,” אמר הרופא, “והובאת הֵנה – ועתה נִרפאת – מחלתך היתה קדחת עזה ובחֻמה דִברת תּועָה גם שכחת ראשונות –.” “אך בבית מי הייתי בזה?” שאל מארעל. בבית איש עשיר ידיד האדון רודאלף,” ענה זערמען, התזכור עוד את האדון רודאלף? –. רודאלף? –." רודאלף? – עתה זכרתי –" אמר מארעל, “יְהי מכירי ברוך! –.”

ולבל נטריח את הקורא בלהג הרבה, נודיע בדברים קצרים כי אחרי רגעים אחדים נסע הוא ואשתו ובתו אל ביתו היפה אשר שָכַר לו רודאלף, ומהיום ההוא והלאה שב לאיתנו, גם לא ידע כי רוח שגעון בעתתו לפנים. גם נעמי ובנה וכלתה, ופיפילעט ואשתו הלכו לבתיהם שמחים וטובי לב.

וביום ההוא בא שר בית האסורים – אשר בבית אֹסף המשֻגעים ההוא – ויקרא באזני צרועה אֵם מרטיאל ובאזני חלאה בתה, כי נחתך עליהן משפט מָוֶת, וביום מחר תובלנה אל במת מטבח.

––––––––

 

צח: חרבונה ומרטיאל    🔗

יזכור נא הקורא כי עָזבנו עוד את חרבונה בבית האסור הנקרא גוב אריות. ועתה נודיע כי אחרי צאת זערמען לחפשי מבור צלמות ההוא, שֻלח גם חרבונה לחפשי, אחרי אשר הראה את השופטים לדעת כי רק למען הציל את זערמען מיד מבקשי נפשו, עשה תחבולה להאסר בבית ההוא בחָתרו את ביתו אשר שָׂכַר למושב לו, ובגָנבו את החפצים אשר קנה לו, ובעת ההיא לא מצא עוד רודאלף את בתו. ובהודע לו כי חרבונה אשר הציל אותו לפָנים ממות במערת חמוץ-זרוע, השליך גם הפעם את נפשו מנגד לבעבור חַלֵץ את נפש זערמען ממות, שם על לבו לשלם לו שָכר טוב בגלל המעשים הטובים האלה, ויקראהו אליו ויבטיחהו למלאות את שאֵלתו ולתִתּו שֶבת בהֵיכלו אשר בפאריז, גם לקחת אותו אתו ארצה אשכנז, וחרבונה אשר כל ישעו וכל חפצו להיות קרוב לרודאלף ולעבדו בכל לבו ובכל נפשו, שמח על הבשורה הזאת שמחה גדולה מאד יתר הרבה מעל אלפי זהב וכסף ובית ושדות אשר נתן לו רודאלף באלגיר. אולם אחרי אשר מצא רודאלף את בתו, אז נלחץ להפיר את ההבטחה הזאת, כי מאת תֵּת שבת בביתו את האיש היודע תולדות הזמירה ובֹשֶת ימי עלומיה ויקרא אותו אליו בפעם האחרונה, ויחל את פניו לבל יזעף לבו עליו אם לא יתנהו עוד לצעוד על סף ביתו בפאריז, גם לא יקחהו אתו לארץ אשכנז, ובגלל זאת הבטיחהו להרבות לו כסף וזהב עד בלי די. אז נפלו פני חרבונה, ונפשו יָרעה לו מאד, וימאן לקחת מיד רודאלף מאומה, וישא קולו ויבך מנהמת לבו. אך אחרי דברים רבים נעתר חרבונה לקבל את הכסף אשר נתן לו רודאלף ואת הבית והשדות אשר קנה למענו באלגיר, וביום השני קרא רודאלף אליו את מרטיאל ואת הזאֵבה אשתו (כי הוא לקחה לו לאשה) ויתן גם להם כסף ודי זהב גם בית ושדות אשר קנה להם באלגיר על יד בית חרבונה ושדותיו. מרטיאל והזאבה שמחו שמחה עצומה, ויפלו על פניהם לרגלי רודאלף ויודו לו על החסד הגדול הזה. ורודאלף צוה את מורף להביא את מרטיאל ואשתו אל חרבונה ולהודיע לו כי הם יהיו שכניו באלגיר –. חרבונה ומרטיאל כרתו ברית אחים, וישימו להם מועד לעזוב את פאריז ולנסוע אל אחוזתם, מרטיאל אִוָה תמיד את ארץ מרחקים למושב לו לבלתי שאת עוד את חרפת אבותיו ואחיו ואחותו, וגם חרבונה חפץ לגור בארץ נכריה אשר לו נודע שם המעשה הרע אשר עשה לפנים –. והיום ההוא יום הרגה לצרועה ולחלאה בתה, ומרטיאל הודיע זאת לחרבונה ויאמר לו כי הולך הוא אל בית האסורים לראות את אמו ואת אחותו לפני מותן, ואז נלוה גם חרבונה אליו, ושניהם נסעו בעגלה עד בית האסורים. מרטיאל בא הביתה, וחרבונה חכה לו לפני השער, ואחרי צאת מרטיאל מבית האסורים – אשר נאספו שם שוטרים ואנשי חיל גם הַהוֹרֵג ונושא כליו, כלי מָוֶת – ישב עם חרבונה בעגלה לשוב פאריזה.

ופני חרבונה שֻנו מאד, על מצחו תשכון עננה, עיניו מפיקות יגון, ועל עפעפיו עצבת, ובלב מלא רגשי חֶמלה אמר אל מרטיאל: “חזק נא, ידידי! הן אמת כי רבות אנחותיך – אך זכור נא כי אמך ואחותך זָרעו רוֹש, ולענה תקצורנה – גם לא שמעו בקולך, ולקחת נפשך עוד זממו – ומי כמוני יודע כי שופך דם אדם, עד בור ינוס ולא יכֻפַּר הדם כי אם בדם שופכו…” ובדברו נאנח במרירות לב ובשברון מתנים ויתחלחל עד מאד. “אתה”, אמר מרטיאל אליו, “אתה תנחם אותי, ונפשך לא נוחמה – מדוע הנך סר וזעף? ומה לך כי חרדת את החרדה הגדולה הזאת מִדֵי נחמך אותי על מות אמי ואחותי? –.” הה!" נאנח חרבונה, “הלא הגדתי לך – לבלתי הַשְׁלוֹת אותך – כי לפָנים שפכתי גם אני דמי אדם – ואיך לא תאחזני פלצות בזכרי כי אמך ואחותך תובלנה אל במת מַטְבֵּחַ ביום הזה, וגם אני רוצח כמוהן, וגם יומי יבוא וְאֶסָפֶה בעוני – ולבי יגיד לי כי קרוב היום ההוא לבוא –.” ובדברו חרד שנית וכל עצמותיו נבהלו. “אך כבר נרצה עונך בקחתך מיד המשפט ככל חטאתיך – ועתה הנך יש הולך עד כי גם הוד מלכות כרודאלף הצדיק אוהב אותך –. הסר נא איפוא עצב מלבך, והעבר יגון מנפשך, וזכר נא כי עוד מעט נסע ונבוא אל נחלתנו אשר באלגיר, שם נוציא ברנה לחם מן הארץ, בשמחות וגיל נצוד צֵיד חיה ועוף, ובכלות עבודתנו נשב שאננים תחת צֵל סוכותינו, ואז יצהיל השמן את פנינו, והיין ישמח את לבבנו, ונשבע כל טוב ונהיה טובים….” כהנה וכהנה דבר מרטיאל דברים טובים דברים נחומים על לב חרבונה, אך חרבונה מאן להנחם, וסערת יגונו הלכה הלך וסוער בלי הפוגה, ואחרי דומיה ממֻשכה סָפק חרבונה כפיו ויקרא: “הה, החזון אשר נראה אלי אמש, אות לרעה הוא! – וזה ימים רבים לא נראה אלי החזון הנורא ההוא – ולבי יגיד לי כי בא יומי, הה, בא קצי!! –. אמש נראה אלי שר האלף אשר רצחתיו לפָנים – כאשר ספרתי לך ידידי זה מעט –. אך בפעם הזאת אחז מאכלת בידו…” “אמת כי נורא הוא החזון הזה, אמר אליו מרטיאל, “אך דע לך כי רק פרי מחשבותיך הוא אשר חשבת ביום –.” “האמינה לי,” ענהו חרבונה”, כי לא חשבתי זה ימים כבירים אֹדות שר האלף, כבר נמחה זִכְרו מלוח לבבי –." אך בכל זאת אך חלום הוא, נִחם אותו מרטיאל, והחלומות שוא ידברו! ורק אתה תענה את נפשך בחזיון שוא וחלום הבל – עורה נא ידידי מתרדמת תוגתך אשר בתהו יסודה! חזק נא והתאושש. ובערב הזה נעזוב את פאריז לנצח, ונשכח את ענינו ואת לחצנו בשבתנו תחת גפננו ותחת תאנתנו אשר באלגיר…." אחרי אשר נחמהו מרטיאל זמן רב, האמין כי גרש את העצבת מלב חרבונה, ובאמת צהלו פניו מעט, אך פתאֹם אמר אל מרטיאל: “הנה אנחנו קרבים אל המקום אשר דרך שם יסע רודאלף לשוב אל ארצו, ועתה ארדה נא מהעגלה ואלך ברגלי לראות עוד הפעם את פני רודאלף בטרם ילך מזה ולא אראנו עוד לנצח –”. וברגע ההוא ירד חרבונה מהעגלה, ומרטיאל קרא אליו: זכור ואל תשכח לבוא בשעה הרביעית אל ביתי, ואז נכין הכל ונשים לדרך פעמינו –." “טוב הדבר!” ענהו חרבונה וילך לו, והנה פתאם סבוהו גם סבבוהו המונים המונים מִדַלַת העם ומבני האספסוף אשר בפאריז ויסגרו את הדרך בעדו, וכל מאמצי כחו לא עמדו לו להבקיע ולהגיע אל המקום אשר יעבור שם רודאלף.

––––––––

 

צט: אצבע אלהים    🔗

חרבונה שכח כי היום ההוא היה יום האחרון לחג קארנעוואל, אשר אז משוטטים בני האספסוף ברחובות קריה מתחפשים בבגדים זרים ושונים ומתהוללים בקול המון חוגג, ועל כן השתומם חרבונה בראותו את ההמונים הרבים המתנכרים בלבושים מוזָרים ומשתקשקים במקום רֹאים באין מפריע ומכלים דבר, ועד ארגיעה נסחף חרבונה בהמון בנים שובבים ההם אשר נָהרו למאות ולאלפים מכל בתי היין מסביב ונאספו יחד ללכת משם אל מקום ההרגה אשר בָּמַת המטבח ערוכה שם והוכנה לצרועה ולחלאה בתה, עֵט כל סופר מהיר ילא, גם כנפי הדמיון תרפינה, לְתָאֵר בחרט אנוש וּלְדַמוֹת את המראה הנורא ההוא, מראה בני האספסוף החשֻכים ההם אשר התחפשו חֵפש מחפש במסוה על פניהם ובבגדי עִדִים מוראים ונגאלים, ועל פני כֻלם נוצצים שביבי אש שמחה אכזריה בזכרם כי אחרי אשר צהלו כאבירים בבתי היין כל הלילה, תראינה עוד עיניהם בְּמוֹת אֵם ובתה על בָּמַת מטבח. וכל ההמון הגדול הזה, חֻבר מֵחֶבֶר גנבים, גדודי שודדי לילה ולהקות מרצחים, נשים סוררות ובנות שובבות¹⁴. ופתאם עמד הקהל הנורא הזה מלכת, כי צר להם המקום מהשתרע, ויהי קולות וסערות, וקם שאון ותמהון והמולה איומה, איש את אחיו ידחקון, גבר את רגלי עמיתו ישלח, וְנִגַש העם וַיִלָחֵץ, ויעמדו כמו נֵד, ולאט לאט הֵחלו לנוע, ויצעדו בכבדות וברעם ורעש גדול מאד, וחרבונה נלחץ אל קיר אחד מבתי היין אשר חלוניו פתוחים, ולמרות רצונו ראה בבית ההוא מראה נורא ומבהיל מאד. שם יליץ היין, יהמה השכר, שם נקבצו באו פליטי כל זרע מרעים, חֶלאת כל בנים משחיתים, וראשי כל השודדים והרוצחים, והם הולכים במחול משחקים ובמחולות המחנים לקול רעם התֻפים ורעש החצוצרות, וכלם מתנכרים בלבושים זרים נתעבים ונאלחים. ראש שכורי בית היין, היה איש רם הקומה מתחפש בעור דוב אשר מִשעטות צעדי מְחוֹלוֹתָיו, תרעש רצפת הבית, ומֵהֶמְיַת קולו ירעשו אמות הספים, והוא היה גנֻבת בן צרועה ואחי חלאה אשר עוד מעט תובלנה למקום ההרגה כי הוא עם עוד גדוד מרצחים כמוהו, נסו מבית האסורים וימלטו, למולו יָחֹל איש צעיר ממנו לימים מעֻלף באדרת עור זאב, והוא היה חצר-מות אשר הליכותיו לא נעלמו מעיני הקורא. ואחריהם ירקדו כשעירים עוד שני נערים שובבים, והם השודדים אשר נתפשו בשפן הלבן בבית עלוקה (כאשר סֻפּר בראשית הסִפור הזה) ואשר נסו גם הם מבית האסורים. ועל כלם מנצח איש גבוה עטוף בבגדים קרועים, וסתר פנים ישים, ועל כובעו העגול מתנוססות נוצות שחורות ואדומות. והוא מפזז ומכרכר בכל עוז, ובכחו ובעזות מצח ועינים מפיקות שֹׁד ומפיצות פלצות ורצח, יתגבר על כל בני גילו, והוא היה גל העצמות אשר ברח גם הוא מבית האסור וישבר את נחשתיו. וביניהם מרקד, מדלג ומקפץ כצפרדע נער קטן המתחפש כדמות שֵׁד (כפי אשר ידַמה ההמון –) והוא היה הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע. בין הנשים הסוררות אשר סר סבאן, נראתה גם עלוקה בעלת בית המרזח בהסיטע הנקרא בשם שפן הלבן. ואנחנו לא ננסה לספר בזה את התועבות והשערוריות והמחולות הנמבזות אשר נראו שם בבית היין, רק נודיע כי מרגע לרגע השתובבו בנים שובבים ההם ביתר עוז ותעצומות, הָמו, רעשו, התגעשו ויתהוללו, עד כי רָגזו מוסדות הבית וַתִּבָּקע הארץ לקולם, ובתוך ההפכה וההמולה ההיא, קרא גל העצמות ברעם קול שאונו: קצר הבית מֵהָכִיל את מְחוֹלֵנוּ – נשתרע נא החוצה – ונלך במחולות המחנים עד מקום ההרגה! – “טובים דבריך” הרעימו קולות רבים, וכרגע התפרצו כל הפריצים העריצים ההם מבית היין החוצה וגל העצמות בראשם. ובהתערבם בתוך רבבות עָם במקום צר ההוא, שמו על הלחץ ההוא ועל המבוכה ההיא נוֹסָפוֹת. ופתאֹם רָבתה עוד המהומה והמולה האיומה, שאגות וקללות, צוחות ונאצות, חרפות וגדופים גם שחוק ולצון, שריקות ותרועות שמחה, התבוללו יחד, ותגעש ותרעש הארץ, ומוסדי הרים התבקעו. והנה בתוך גַלֵי יָם סוֹעֵר זה, נראה ציר מְמַהֵר רוכב על סוס דֹהֵר ולבוש מחלצות, והוא ציר רודאלף אשר שְלָחוֹ לפניו לפַנות לו הדרך. ובהֵרָאותו סבוהו גם סבבוהו עדת מרֵעים והמון פריצים ההם ויתנו עליו בקולם “עמוד! מדוע אתה רוכב על ראשי דַלַת העם? –.” וגל העצמות הבקיע בכח ויגיע אל הַצִיר ויחזק ברסן סוסו. “הרף!” קרא הציר, ואם אין איסרך בשוט סוסי –." “אתה?” הִרעים עליו גל העצמות בשצף קצפו. “כן”, ענהו הציר, “אנכי – אנכי אם לא תרפני כרגע כי אני שֻלַח במלאכות אדוני הנוסע אחרי במרכבה –.” “אדוניך – מה לי לאדוניך?” קרא גל העצמות, “גם אותו אכריע לטבח אם לא יתן לי את כספו – ועתה אתה תן כספך, והנפש קח לך, אם יקרה נפשך מכספך! ואם מָאֵן אתה, ושמתי גם נפשך כנפש אדוניך –.” “אין אדונים לנו בפאריז – יחי היין!” קרא הפסח הקטן וַיַחזק ברגל הציר וַיִתָּלֶה עליה בחזקה עד כי התנודד הציר בתוך כר הסוס, וירם ימינו ויך במקלו את ראש הפסח על עזותו. אך אז התנפלו עליו כל הזדים הארורים ההם, ועוד מעט השמיטוהו ארצה וירמסוהו ברגליהם ויהי טרף לשִניהם, לולי נשמע קול רעש אופני מרכבת רודאלף, והם הֵסבו עיניהם על המרכבה, ובין כה וכה נמלט הציר על נפשו.

מרכבת רודאלף היתה רתומה לארבעה סוסים אבירים ותתנהל לאט ובכבֵדות בתוך ההמון הרב והעצום ההוא, ופתאם נעצרה ועמדה מִלֶכֶת עוד. ויפתח רודאלף את חלון המרכבה וישאל את פי רַכָּבו: “למה תעמוד? – ומה קול הקריה הומה? –. “הוד מלכות!” ענהו הָרַכָּב, “רבבות עם נקהלו פֹה לראות במות שתי נשים על במת מטבח, והם יעצרו את המרכבה –.” “הפוך את ידך והט את המרכבה על ימין או על שמאל!” צִוָהו רודאלף. לא יִתָּכֵן לנטות הַצִדָה אם לא יֵרָמְסוּ המונים המונים תחת פרסות הסוסים וגלגלי המרכבה –. “אבי!” קראה מרים, “איכה נעשה? באנו בין המצָרים. ובני בליעל סביב שתו לנו – הה! הכרת פניהם ענתה בם כי בנים משחיתים הם –.” ובעלי פרצים וקהל מרעים ההם התפרצו כפרץ מים זידונים, וגל העצמות בראשם, וַיָסֹבּוּ את מרכבת רודאלף בקול פחסים ויפתחו פה ברצח: “אהה אבי!” קראה מרים. אָבד מנוס ממנו, אבדנו, נגזרנו לנו!” ובדַברה התחלחלה עד מאד ותתרפק על אביה. “האתה הוא איפוא האדון? שאל גל העצמות בהושיטו את ראשו הנבזה והנמאס בתוך המרכבה ועיניו נוצצים מיין ורצח כעיני נחש צפעוני. “מדוע תעצרו את מרכבתי? שאל רודאלף. “מדוע?” ענהו גל העצמות, “יען כי כן נחפצה! – ועתה עֲשֵׂה כאשר נְצַוְך אם בּוֹחֵר אתה בחיים?” ובעזות מצח הֵרִים את ראשו בתוך המרכבה ומעיניו התמלטו זיקי שֹׁד ורצח, ולהב מפיו יצא. “הוי אבי! בא קִצֵנו!” קראה מרים בנפש נבהלה מאד. הֵרָגְעִי נא בתי”, אמר רודאלף אליה, וַיִפֶן אל ההמון ויאמר: “ידעתי כי שתיתם היום במזרקי יין ותבקשוהו עוד. הא לכם כסף למכביר ושתיתם יין כאַוַת נפשם, אך הרפו נא ממרכבתי!” ובדברו השליך צרור כסף ארצה, והפסח הקטן מהר ויריהו ויטמנהו בצלחתו, “הלא עוד כסף רב לך” קרא גל העצמות. “ועתה תן לי כל כספך אם חפץ חיים אתה –.” “יֵרֵד מהמרכבה הוא גם אשתו!” קרא גנֻבת בקול רם. “כן –” הוסיף גל העצמות לדבר, “רֵד מהר אתה ואשתך, או אני אכַלה שניכם כרגע! –.” וביד רוצַחַת קרע את חלון המרכבה ויקרא: “הכסף או הנפש! –.” אז לא יכול עוד רודאלף להשקיע את אש חמתו, ויקפוץ ארצה להחזיק בצואר המרצח ולהפחידו ולהרחיקו מעליו. גל העצמות נסוג אחור, אך מִהַר ויוציא מאכלת ארוכה וחדה מתחת לְמַדָיו וַיְעופפנה על ראש רודאלף. ומרים צעקה צעקת מות בראותה את המאכלת, ותמהר ותקפוץ ארצה גם היא ותחבק את אביה. אך גל העצמות התנשא כאריה משחית, ויתנפל במאכלת על רודאלף ועל מרים, וברגע קטן הכריע שניהם לטבח לולי הִבקיע חרבונה בכח גדול מֵעַל לכח אנוש בתוך ההמון הגדול ההוא, ויגש אל גל העצמות ברגע ההוא ויחזק את זְרוֹעוֹ בידו האחת, ובידו השנית אָחַז בערפו ויפילהו אחור. אך המרצח נשמט מתחת ידו וַיַסב את פניו וַיַכֵּר את חרבונה. ויקרא: האתה הוא איש חרמי אשר נמלטת מידי בגוב האריות? הפעם לא תִנָצֵל ממני! –.” ובחֵמה שפוכה ושצף קצף התנפל גל העצמות על חרבונה ויתקע את להבת המאכלת עמוק עמוק בחדרי לבו. חרבונה התנודד הֵנה והנה אך לא נפל, כי נִגש העם עד אפס מקום לִנְפּוֹל. וברגע ההוא קראו אנשים רבים: “אנשי חיל! אנשי חיל באים! ננוסה נא!” ומהרה קל נפזרו והתפרדו כל פועלי און ההם, וינוסו בשבעה דרכים מיראתם פן יתפשו בידי אנשי החיל ודמי הנרצח ידרשו מידם. גם גל העצמות וגנֻבת והפסח הקטן נסו ועקבותיהם לא נודעו.

ואנשי חיל ההם – אשר הביא אותם ציר רודאלף בהמָלטו מכף העריצים ובראותו כי הם סבו את מרכבת אדוניו – אנשי חיל ההם לא מצאו עוד איש במקום הרצח ההוא בלתי אם את רודאלף ובתו ושני נעריו ואת חרבונה המתבוסס בדמיו ארצה. ורודאלף אחז ביד בתו אשר כל עוד נפשה בה, וישלח את רץ ממהר ההוא להביא את דוד הרופא אשר נשאר עוד בפאריז, אולי יש עוד תקוה להנרצח. ואת שני נעריו צִוָה להביא את חרבונה אל בית היין ההוא אשר התפרץ משם גל העצמות עם עדת מרעיו. ואל מרים בתו אמר: “בתי היקרה! אני אביאך אל הבית הקטן אשר ממולנו, ושם תחכי עלי עד שובי אליך, כי לחטאה תֵּחָשֵׁב לי לעמוד על דם האיש אשר הצילני פעמים ממות ולעזבו ביד הנערים –.” “אל תעזבני נא, אבי!” קראה מרים בשארית כחה, אל תעזבני פה – פן תדבקני הרעה וָמַתִּי!" ובדברה התרפקה על אביה. “אך איככה תוכלי לראות את המראה הנורא ההוא, מראה פני הנרצח? שאל רודאלף ברגזה. “הוא הוא הצילך פעמַיִם ממות” אמרה מרים, וגם עלי החובה להודות לו ולנחמו בטרם ילך ואיננו.” רודאלף נלחץ בין המצָרים ולא ידע איכה יעשה, כי לא יכול לעזוב את בתו במאורת צפעונים ההיא פן תמות מרוב פחד, גם לא אבה להדאיב את נפשה הענוגה במחזה פני הנרצח ­– אך לאחרונה לְקָחָהּ אתו אל בית היין אשר הובא שם חרבונה ואשר נותרו עוד שם שתים שלש נשים שובבות וגם עלוקה בעלת בית שפן הלבן. ובעל בית היין עם הנשים אשר בבית, השכיבו את חרבונה על כר תבן, וינסו לעצור את מרוצת דְמֵי לבבו ולא יכלו. בבוא רודאלף הביתה, פקח אז חרבונה את עיניו, ופניו הלבנים כפני מת, צהלו מעט, ויאמר: “שש אנכי כי לא אחרתי המועד – וָאֲמַלֶטְך מיד גל העצמות.” “טוב עשית” ענהו רודאלף באנחות לב, ובחָזקה עצר בזרם דמעותיו, “טוב עשית – כי איש טוב אתה מאין כמוך בכל בני גילך, ובפעם השניה הצלת נפשי ממות בחרף נפשך –.” לבי נִבא לי, אמר חרבונה בִּשְׁפֵל קול כחולה, “לבי נבא לי כי בא יומי, והיום אמות – כי שר האלף נראה אלי הלילה, ובידו מאכלת חדה –.” “לא תמות” אמר רודאלף אליו, לא תמות כי חיה תחיה, וכבר כֻּפַּר עונך –." “לא אחיה עוד אחרי נפלי אמר חרבונה בקול ענות חלושה. הה! גל העצמות הֶעמיק הרחיב והרבה את פצעי לבבי – אך נפשי תגל כי תולעת ולא איש כמוני, חלץ פעמַיִם את נפש איש רם ונשא, ממות –. “אודך ידידי על חסדך ועל אמתך!” אמר רודאלף, וכל ימי חיי לא יִזַח זִכרך מלבי –.” “הנה כפרתי בדמי את דמי שר האלף – וכן יאתה –.” “לא תמות, ידידי, אך חָיה תִחיה!” קרא רודאלף וַיֵבְך, ויאחז ביד חרבונה הקרה ככפור. “ראה נא,” הוסיף חרבונה דַבֵּר בִּשְׁפַל קולו, “ה' מְשַׁלֵם – לאיש – כמעשהו –. במאכלת – שפכתי דמי אדם – ובמאכלת – נִשְׁפַּך – גם דמי –. וברגע ההוא הסב עיניו וירא את מרים, אשר לא ראה אותה עד כֹּה, ואשר לא ידע עוד כי בת רודאלף היא, ויאמר: “הלא אַתְּ היא – זמירה? –.” “כן ידידי,” ענהו רודאלף, “הזמירה היא, והיא בתי, וַתָּבוא להודות לך כי חלצת פעמַיִם ממות את נפש אביה.” “הזמירה – היא בתך – בתך – היא – ברוכה היא לה'”! –. הה – עתה – בא – קִצי – יהי מוֹתִי – כפרה על עוני! – צדיק הוא – ה'! –.” ואז נָאַק חרבונה נאקת חלל, ויאנק אנקת מות, וימת.

ובחוץ נשמע קול שעטות פרסות סוסים ורעש אופני מרכבות, כי הציר אשר שלח רודאלף פאריזה, פגש בדרך את מרכבת השר מורף ואת מרכבת דוד הרופא, מורף ודוד באו בבהלה הביתה, ורודאלף קרא בקול בוכים: “דוד! חרבונה נרצח זה מעט – ראה נא היש לו עוד תקוה? –.” הרופא התבונן בהנרצח רגעים מעטים, ויקרא: “אין מִקְוֶה עוד –. הוא מת.”

והאשה המבישה עלוקה בעלת בית שפן הלבן, העצורה עוד שם, הִכִּירָה את הזמירה אחרי שָמעה את שְׁמָהּ מפי חרבונה ורודאלף, וגם את רודאלף הכירה אז. ומה מאד השתומם לבה בקרבה בראותה כי שרים מלֻבשים מחלצות נצבים לפני רודאלף ביראת רום הכבוד וקוראים לו בשם “הוד מלכות,” והזמירה אשר זה מעט היתה שפחתה ומקנת כספה, תלבש מלכות כאחת מבנות מלכים, ורודאלף קורא לה “בתי”. ובתמהון לבב הביטה עלוקה על פני מרים ולא הֵסבה עיניה ממנה רגע קטן – ומרים אשר הכירה גם היא את אשת בליעל הזאת נצבה כנציב-שַיִש וכהלמות חֲזִיז רעם. מות חרבונה ומראה פני עלוקה, השרישו במורשי לבבה שרשים פּוֹרִים רוֹש ולענה, ונפשה הגידה לה כי אותות לרעה הם וכי נכונים בידה ימי חשך וצלמות כל ימי חייה על הארץ. ומרגע ההוא היה הזכרון הזה כעש בלבבה וכרקב בעצמותיה…

אחרי הדברים האלה, עזב רודאלף עם מרים בתו את פאריז ואת ארץ צרפת, ויבואו אל געראָלשטיין בִּירַת ממלכת רודאלף.

––––––––