השם “ירושלים של תמול” נקבע ע“י המערכת. תמול – היינו השנים תרנ”ו – תרס“ד (1896 – 1904). באותן השנים פורסמו ב”המליץ" “מכתבים מירושלים” מאת דוד ילין בחתימת “מן המודיעים”. מכתבים אלה נערכו כאן בצורת יומן לפי תאריכי כתיבתם. המכתבים הארוכים חולקו לפסקאות קצרות ובראש כל פסקה נרשמה כותרת הממצה את תוכנה. הערותיו המקוריות של דוד ילין סומנו בסופן בציון [ד"י]

ט“ו בטבת תרנ”ו

 

ברית בין הכוללים וחובבי ציון    🔗

מלחמת הדעות, אשר פרצה במחנה ישראל בימים האחרונים, עברה את גבולה ותהי למלחמת התעצמות, מלחמה לשם מלחמה, כטבע כל עניין מהנדון הזה. ואל הסופרים המתעצמים, משני הצדדים, נלוו גם בני גרא¹, סופרים אשר כל כוחם רק לעפר בעפר על כבוד מעשי הצדקה אשר למתנגדיהם, וייאלצו בעלי המעשה לרדת המערכה גם המה, ותלך המלחמה הלוך וחזק עד היום. ויהי בראות בעלי המעשה, משני הצדדים, כי אין קץ לדברי ריב, אשר בכל אופן אך הזק יזיקו, ודברי בעלי הדעות החלוקות הנה פורשו גם הם דיים והותר, ואין מקום עוד להוסיף עליהם למען תפוש את הקוראים בלבם, כי איש איש מהם כבר הקריב אליו את אשר יבחר בו, ויחליטו להתפתח את כלי נשקם מעליהם ולהפסיק את המלחמה.

ובראשון בשבת, בעשירי, בחמישה לחודש, בין הערביים, נאספו בירושלים הבירה באי כוח חובבי ציון² מעבר מזה ובאי כוח ממוני הכוללים³ מעבר מזה, וברית כורתה בין הבתרים האלה. והקול עבר במחנה העברים לאמור: שבת שבתון יהיה לארץ, שבת היא לסופרים מלזעוק, רפואה קרובה לבוא! ציון וירושלים נשקו, ו“תמיכה”⁴ ו“חלוקה”⁵ חבקו.

מלאך השלום מרפרף עתה על הררי ציון בכנפיו החמודות, ופניו, פני כרובים, אורו ויצהלו. היארכו ימי רחפו על ארצנו או כי בעלי מעשה אחרים, אשר השלום הזה מתנגד לחפצי מעשיהם ומפעליהם, ייעורו עתה, ומלאכנו זה יעשה לו כנפיים לעוף אל מעון קדשו השמימה ואותנו יעזוב לאנחות? – ה' אלהים, אתה ידעת!

 

מוצא    🔗

באי כוח חובבי ציון, בבואם ירושלימה, אחרי בקרם גם הפעם את מושבת מוצא ⁶, הודיעו למתעסקים בשכלולה, כי החליט ועד התמיכה באודיסה לתת ארבע מאות פראנק ⁷תמיכה לפועלים בשנה הזאת, למקנה פרות חולבות, כי קרובה המושבה לעירנו וקל להביא את חלבן העירה למכרו. הנה מושבת שרונה ⁸הגרמנית, הקרובה ליפו, רבו הכנסותיה מאוד מכל מעשה החלב. מושבת מוצא זאת הולכת ומתפתחת לאט לאט ונושאת חן בעיני כל רואיה. עוד מעט ונוסף עוד פועל אחד או שנים על הראשונים, וחלק הבית אשר קנתה לשכת בני ברית ⁹בירושלים לפועלים במוצא, הוקדש בערכאות לשם עובדי אדמה מבני ישראל בארץ ישראל. ההקדש הזה הוא הראשון בארצנו הקדושה לשם פועלים עובדי אדמה מבני ישראל.

 

העברת קרקעות    🔗

ההקדש הזה נעשה זה ירחים אחדים. כי בימים האחרונים האלה אין כל מקנה ואין כל ממכר לשדות ולבתים, כי שאלת “המולק והמירי” (נכסי אחוזה ונכסי מלכות), שמה קץ לכל העברת קרקעות מרשות לרשות. פקידי הממשלה חובקים עתה את ידיהם, חברי ועד המכירות נאספים ושחים בענייני המדינות, וסביבם השקט ודממה, כי אין איש מפריע מנוחתם. וועד הנהגת העיר (מגלס אדרה) אמנם ערך כבר תשובה לבית מועצת נכסי המלכות להגן על זכות נכסי האחוזה ולהשאיר להם זכויותיהם הראשונות, ואומר הוא להחליט להחל גם בנתינת שטרי מקנה לנכסי אחוזה כמקדם, עוד לפני היגמר הדבר בעיר הבירה ¹⁰, אך עד כה לא יצא דבר לפועל. בדבר שדות העיר יפו, התעוררה השאלה הזאת לפני חמש שנים, ויארכו ימי השכירה לכל קבלת שטרי קניין בערכאות משך ארבע שנים, עד בוא ועד מרבת ארצנו לסדר את הסכסוכים, אך בירושלים לא יארכו הימים ושוב הכל כשהיה, כי כל פקידי הממשלה מתנגדים לדעת בית המועצה.

 

תיירים רוסים    🔗

עתה הגיע “תור הרוסים” בעירנו. האנגלים אשר באו בחורף הזה, כבר נסעו לדרכם זה יותר מחודש ימים, ואחרים עוד טרם באו תחתם, אך הרוסים באו כבר במספר הגון, ואלף ומאתיים איש נמצאים עתה בבית האורחים אשר לחברה הרוסית הפלשתינית בירושלים.

לא כתרים האנגלים כיתת התרים הרוסים. האנגלים יבואו הנה מלאי עושר ותנועה, על סוסים יטושו, במרכבות ירוצו, מתורגמניהם אתם ולפניהם ילכו, הלוך וצלצל בזוגים אשר בצוואריהם, אורחת פרדיהם וחמוריהם נושאת אוהליהם וכל כבודתם וכליהם, אשר למאכל ואשר למשכב ואשר למלבוש ואשר למרחץ; והרוסים – בגפם יבואו ובגפם ילכו, רגליהם מרכבם, ושכמם פרדם, וככה ילכו איש איש ושקו על שכמו ומקלו בידו, ועברו בארץ כולה בכל מקומות קדשיהם, אשר בעין כרם, ואשר בבית לחם, ואשר בחברון, וביריחו, ובירדן, ובנצרת בגליל, ושבו ברגליהם ירושלימה לפני חג פסחם. לפנים, ומסילת הברזל עוד טרם תהיה בארץ, ראה עוד כל נוסע על דרך יפו את אורחות הרוסים הולכות ברגל גם מיפו ירושלימה, אך בשנים האחרונות האלה נאסרה עליהם ההליכה הזאת, ובמסילת הברזל יבואו כולם במספר ירושלימה, וככה ישובו ליפו.

והבאים, רובם ממפלגת האיכרים המה, ומעטים בהם בני מפלגת הסוחרים העשירים והמשכילים, ואם אמרנו לדעת מתכונת אלה מול אלה, והבאנו במספר את המיטות אשר ערכה החברה הרוסית הפלשתינית לאורחיה בירושלים, וידענו. החברה הזאת, המשתדלת בכל כוח להרבות את מספר הרוסים התרים ולהקל מעליהם את כובד הטלטול ומשא ההוצאות, מלבד אשר בהשתדלותה תינתן הנחה לנוסעים בכל בתי פקידות מסילות הברזל והאניות, הנה הכינה בירושלים בית אורחים גדול להם ובית תבשיל, ותערוך את אורחיה לשלוש מערכות: בני המערכה הראשונה שלם ישלמו לה ארבעה רובל כסף ליום בעד דירה ומאכל כיד המלך; בני המערכה השניה ישלמו רובל כסף ועשרים קאפיקות עד רו"כ ושמונים קאפ‘, ובני המערכה השלישית ישלמו עשר קאפ’ ליום: שלוש למלון, אחת למים חמים לטהעע ¹¹, ושש קאפ' ללחם ושתי סעודות ליום. ובכן עולה מספר המיטות, אשר לבני הכיתה הראשונה והשניה יחד, לשישים, מלבד המקום אשר לה בעיר פנימה לארבעים מיטות, ולבני הכיתה השלישית ערכה מיטות אלף ומאתיים וחמש וארבעים, ומקום לה להוסיף עוד שלוש מאות מיטות להם בעת הצורך.

בבני הכיתה השלישית רב מאוד מספר הנשים על האנשים, ובעת הזאת עולה מספרן כמעט לשמונים למאה. מספר הרוסים הבאים מדי שנה בשנה ירושלימה יעלה לערך שלושת אלפים, ולפני חג הפסח, ברבות מספרם, לא ימצאו להם רבים מקום בבית האורחים אשר לחברה, ושכנו בבתי המנזרים אשר לפטריארכיה היוונית. ובכל הקימוץ הגדול אשר יקמצו התרים הרוסים, יוציא איש איש מהם בארצנו בערך ארבעים רו"כ, מלבד הוצאות המסע הכלליות. רוב הכסף הזה הוא לנדבות בבתי קדשיהם, ומיעוטו למקנה זכרונות ארץ הקודש. חנויות רבות מאוד לנוצרים, בתוך העיר ואצל מגרש הנוצרים מחוצה לה, לממכר הזכרונות האלה, תמונות וציורים בנייר ובבד ובעץ ובאבן, ועוד דברים כיוצא בהם. ומבני עמנו גם הם תמצאנה להן כעשרים משפחות מחייתן בימי החורף מהתרים האלה, והעובר מארחי גן עירנו אשר אצל מגרש הרוסים ¹², יראה, משני עברי הדרך, את אחינו הגורזים ¹³, שטחו להם שטוח על פני הארץ בסחורותיהם, סחורות הרוכלים, ואחדים מהם ימכרו דברי אוכל ומפרי הארץ, ואחדים מתעסקים בחלפנות. כי רק אחינו הגורזים, היודעים את שפת רוסיה, סוחרים עד כה את התרים הרוסים. ואחינו האשכנזים, היודעים גם הם את השפה הזאת, עוד לא שמו לב למקור הפרנסה הזה, הנפתח לירחים אחדים בשנה, מלבד שלושה ארבה אשר פתחו להם בתי אוכל במקום הזה, ושניים שלושה ספרדים פחחים, המכינים מיחמים לרוסים.

 

בית-הספר לבנות של אגודת אחים ובית-הספרים    🔗

ועד ביה"ס לבנות ישראל בירושלים אשר לחברת אגודת אחים בלונדון ¹⁴החליט לקנות מאת המנזר הלטיני את הבית הגדול והמפואר ¹⁵, אשר כוננו ידי הבנקיר פרוטיגר ¹⁶ ואשר בהישברו נפל למנזר הזה לחבל, שילומים לחובו. בבית הגדול הזה יותר מארבעים חדרים גדולים וקטנים, וגן גדול וכר נרחב למשחק לילדות, כי כתשעת אלפים אמה שטח הקרקע אשר לבית, ומקום בו לקבל ארבע מאות תלמידות, תחת מאתיים וחמש ועשרים הבנות הלומדות בו עתה מתוך הדחק. סכום מאה ועשרים אלף הפראנק מחיר הבית כבר הושלש בידי הבנק קרדיט-ליונה ¹⁷, והכול היה כבר מוכן לקנייה, והנה בא אשר לו המשפט בירושלים ויפסוק הלכה למעשה, כי גם הברון רוטשילד הלונדוני והאדון פרנקלין (אשר על שמם אמרו לרשום את הבית בערכאות), אף על פי שהתאנגלו, ישראלים הם, וככל המון בית ישראל היושבים בחוץ לארץ, אין להם רשות לקנות אחוזות בארץ ישראל. דבר יצא מפי השופט, וכל עמל מנהלת הבית ¹⁸במשך שישה חודשים לגמור דבר הקנייה ולהסיר כל המכשולים אשר עמדו לה על דרכה (ורבים מאד היו המכשולים האלה), הכול כאשר לכול היה לשוא, ועתה על בנות ירושלים לחכות ולשוב ולחכות עד עת מועד.

הציר האנגלי אשר בעירנו ערך אמנם מחאה כנגד המיאון להעביר נחלה על שם אנגלים אשר אין מושבם בירושלים, ויטען כי בפני ממשלת אנגליה אין כל הבדל בין בני הדתות השונות, אך עד כה לא נודעה עוד תשובת ועד המכירות. היום הזה עומד הדבר שנית למשפט, והערב הזה יגיד לנו אחרית דבר.

מכל מוסדות הציבור לישראל המצויינים בעירנו, הנה רק ביה“ס הזה וביה”ס לעמעל ¹⁹המה היחידים אשר אין בית אחוזה להם, כי משכנם שכור ישכרו בכסף, ובדעת בעלי הבתים ובחפצם המה תלויים תמיד, ועתה יהיה עלינו להוסיף עליהם עוד מוסד שלישי, הוא בית הספרים הכללי, ²⁰כל עוד לא יעלה בידי מנהליו להקים לו בית בירושלים.

בית הספרים הזה, אשר בו עתה יותר מעשרת אלפים ספרים, הולך ומתעשר בספרים, ודמיונו עתה כערבי אשר מצא פנינים במדבר ונפשו רעבה ללחם יבש. האיש רב הפעלים הד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק הוא לפי הנראה מאלה האומרים “אעשה ויעשו אחרים”, אך חכה לא יחכה עד התעורר האחרים לעשות (כי אז, ה' יודע, מתי היו מתעוררים), כי אם כצופה נאמן עומד הוא על המשמר להעיר ולעורר, מכתובת תכופה לו את חכמי ישראל, ורבים רבים המה אלה האומרים להעניק עתה את הבית בנדבת ספריהם. – אדוני, ספריכם ומחברותיכם ולגיונותיכם וכל אשר תשלחו, חביבים הם מאד עלינו בני ירושלים, ולכבוד הם ליהדות, ולזכר עולם לכם; אבל, חביביי: הכסף מאין יימצא? הגידו נא, איפה הוא האיש אשר תעלה בידו להעלות גרה לבית הזה, אשר יוכל לאסוף גם כסף כדרוש לבניין בית ראוי למוסד הזה, ולא ייאלץ להיטלטל, הוא וספריכם ומחברותיכם וגליונותיכם יחד, מאוהל אל אוהל וממשכן למשכן – כי עתה נקרא: התימותם את אשר החילותם, ולכם נאוה תהילה!

 

תיירים אנגלים / אלקנה אדלר    🔗

אורחת האנגלים החדשה, אשר באה הנה באחרית השבוע שעבר, הביאה לנו גם שניים שלושה מאחינו, והאחד מהם הוא האדון עורך הדין אלקנה ²¹אדלר, אחי הרה“ג הד”ר נפתלי אדלר ²²אשר בלונדון. שלושה אחים המה בני הגאון נתן אדלר זצ"ל ²³, ושלושתם ביקרו כבר את ארצנו הקדושה בתקופות שונות, וזה האחרון בא כבר בפעם השנית. בני המשפחה הנכבדה הזאת מחייבים את אחינו היושבים ספונים בבתיהם או אשר יסעו אל כל קצווי ארץ, וירושלים תעלה רק על לבם, חייב יחייבום האחים האלה אם לא חייבום עוד כל אורחות עמי הנכר למיניהם.

אורחות העמים האלה הנה הן הולכות ורבות. בגיליון החמישי לעיתון ²⁴אשר לחברה הגרמנית הפלשתינית, הננו קוראים את קריאת כהן העדה האשכנזית האוונגליונית בגינואה לחבריו, לקחת חבל במסע תרים פרוטיסטנטים אשר ייסד בית יעסינגהויז בגינואה בשנת 1896, במצאו די חברים לדבר הזה. ומטיף חצר המלכות בפוטסדאם קורא לאחיו לעלות לתור את ארץ הקודש במסע מיוחד, אשר תהיה הנהגתו מסורה בידי בית שטנגה.

האדון אדלר הנ"ל, אשר השתמש בשבועות החופשה אשר לו מעבודתו, בימי חגי הנוצרים, לפקוד את ארצנו הקדושה, נשאר כארבעה ימים בעירנו ובחברון, ויבקר (ולא נשגה אם נאמר “על רגל אחת”) את כל מוסדות הציבור אשר בעירנו ובחברון, עד כמה שיש יכולת לבקר בעת קצרה כזאת. – נפלא הוא לראות עד כמה מהירים הם האנגלים התרים לבקר ולראות ולרשום ולחרוץ משפט. הרשמים השונים והמשונים אשר יקבלו מכל מראה עיניהם בכל המקומות השונים אשר יובילום אליהם מסעיהם והליכותיהם, באים וחולפים ועוברים, ואחרים באים תחתם חליפות לרגעים – היישאר איזה רושם קבוע בנפש או הכול יעבור כחלומות חזיוני לילה? – לפי הנראה גם פה יד ההרגל תקיפה, והרגיל לנסוע עורך גם את כוחות נפשו לפי זאת. – מירושלים נסע האדון אדלר לבקר גם את מושבות אחינו אשר בארץ.

 

יהודים ונוצרים / ר' אלימלך פרלמן    🔗

בשכונת עיר שלום ²⁵, אשר בנה הבנקיר פרוטיגר לבני עמנו אשר שילמו לו מחיר הבתים בתשלומים לפרקים, מכר גם בתים אחדים לנוצרים, ובתוכם גם בית למסית ערבי אשר ממארוניטי ²⁶היה לפרוטסטנטי. המסית הזה צורר הוא ליהודים, ובכל עת יחפש להסית בשכניו היהודים את שכניהם הנוצרים, והיה בהיעדר ילד אחד השכנים הנוצרים לשעות אחדות, בלכתו לשוח או לשחק או לכל אשר ילך, ומיהר האיש והגיד לאבות הילד: “מהרו חפשו אחרי בנכם, פן תהי בו יד היהודים השואפים לדמו “. ויקר כדבר הזה גם ביום השבת אשר לפני השבוע שעבר. אחרי שעות אחדות שב הילד הנעדר אל ביתו, ויהי בהחל השכנים היהודים להוכיח את המסית על הסיתו בם את השכנים, ויחל להכותם. ושם יושב גם הרב אלימלך פערלמאן (אחד עמודי וועד האחדות ²⁷אשר בא בלא יומו), וימהר לעזרת אחיו, ויכהו המסית גם הוא ויפצעהו, בהשליכו עליו שתי אבנים גדולות, ויחל ה' פערלמאן ויפול למשכב, ויובא הדבר למשפט, וייאסר המזיק. והרה”ג רבנו הרב ראשון לציון ²⁸הי”ו ערך גם הוא בקשה לכבוד פחת עירנו, מלבד הבקשות אשר ערכו הנפצעים לצירי ממשלותיהם, ומפריע שלום התושבים ייענש כרשעתו.

בכל השכונות החדשות אשר מחוץ לעירנו יושבים אחינו כמעט נבדלים מבתי הנוצרים תושבי הארץ, האדוקים מאוד באמונתם, וגם פה רואים אנחנו צדקת דברי מחוקקנו באמרו: “וישכן ישראל בטח בדד” ²⁹.

 

תיקון דרכים    🔗

אחרי כלות תיקון הדרך משער דמשק ³⁰עד שדה קבר שמעון הצדיק ³¹הנה החלה פקידות עירנו לתקן את דרך המלך בין שער יפו ובין שדה הקברות אשר למושלמים אצל ברכת ממילה ³², אשר שמה שכונת הנוצרים, ושכונת אחינו המערבים ³³. בכלל הננו רואים בשנים האחרונות את פקידות עירנו מתעסקת בחיזוק הדרכים אשר מסביב לעיר, אחרי אשר הדרכים הארוכות לחברון וליריחו כלתה מלאכתן זה זמן רב, ותיקון הדרך לשכם עוד טרם החלה להתעסק בו. חסרון אחד מורגש בדרך המלך ההולכת משער יפו עד אחרית שכונות ישראל אשר על דרך יפו, כי העגלות הרבות העוברות בה בכל עת ובכל שעה מהדקות את אבני החצץ אשר בהן הדרך נעשה, והיה האבק רב מאוד, והאבק הזה יזיק מאוד לעיניים, בהיותו אבק אבני השיד, ומים אין די בעירנו להרביץ את הדרכים כדרוש. אך גם לזאת שמה פקידות עירנו לב עתה, והנה היא חופרת בור גדול מאוד, אצל אם הדרך, והיו מימיו להרביץ את הדרך הזאת, ועיניו לא תכלינה עוד באבק הפורח.

ב' בשבט תרנ"ו

 

טבילת הנוצרים בירדן    🔗

חיל צבא החורף נח מזעפו, ובעירנו שלוות השקט. אורחים חדשים טרם באו, כי כמעט כל האניות אשר באו בימים האחרונים לא יכלו לגשת אל חוף יפו מפני הסערות הסוערות, ואורחת הרוסים החדשה, אשר הצליחה לבוא ביום בהיר, נסעה גם היא הירדנה, היא וכל המון התרים הארמנים והיוונים, אשר החלו גם הם לבוא מארצותם בעת הזאת. כעשרים עגלות יצאו מפה רק ביום השישי החולף, מלבד כל אלה אשר יצאו לפני היום ההוא, ומלבד מאות החמורים והפרדים אשר עליהם ירכבו מרבית האורחים בני הסוג הזה, ומלבד כל ההולכים ברגל. וכל הקהל הגדול הזה הירדנה פניו מועדות, אל “ירדנם” הם ³⁴, לטבול בו ביום השישי לינואר, יום טבילת גואלם, ולטהר. בני נעמן ³⁵אלה ילכו להם, איש איש וצפחתו בידו, למלאותה מי הירדן ולהביאנה אחרי כן הביתה, והיו המים הקדושים האלה למרפא לכל נגע ומחלה. והטובלים והטובלות כתונת בד ילבשו כולם בטבלם, והיתה הכותונת הזאת להם לתכריכים וירד אתם קבר באחרית הימים.

 

משפטו של רוצח    🔗

אך אורחה הולכת ואורחה באה, ובשבוע האחרון ראתה ירושלים סוף סוף אורחה ישראלית עולה אליה, היא אורחת בני מושבת פתח תקוה אשר נקראו הנה בפקודת בית משפט העונשים (אלמחכמה אלגזאיה) אשר לעירנו, להעיד בהורגי נפש הקצב היהודי בפתח תקוה. וזה הדבר:

בליל כ“ג אלול תרנ”ה עבר במושבה הזאת חוכר מעשרות המושבה, שלים אפנדי בן אמין אלקאסם ואתו נערו ושני פרשים, כולם מתושבי שכם המה, ויהיו רוכבים על סוסיהם ועוברים במושבה. ויהי כי טוב לבם במשקה המשמח לבב, ויאמר האפנדי לרעיו “ירו על היהודים!” ויורו בקניהם. ור' שמואל יעקב, קצב המושבה, עמד בעת ההיא לפני פתח ביתו, ויפגע בו כדור, וימת. מעשה הרצח הזה הפיג את שכרון הרוצחים כרגע, ויימלטו, וצעירי המושבה בני החיל כשמעם את הדבר וימהרו וירכבו על סוסיהם וירדפום וישיגום, אחרי אשר הומת סוס אחד הרודפים בכדורי המוות אשר שבו הרוצחים לירות באופל, ויבואו אל בית הנרצח, והשעה הספיקה לו עוד להראות באצבע על האיש אשר רצחו. וייאסרו הנאשמים עד היום, וכל החקירות לפני חוקר הדין נעשו, ודברי העדים ובעלי המעשה נשמעו וייכתבו בספר, ועתה הגיע יום פקודתם לעמוד בפני בית משפט העונשים בעירנו. וייקראו ירושלימה כל העדים ובעלי הדין לחזור ולהגיד בפני השופטים. ויבואו יותר מעשרים איש, מהם עשרה עדים, יהודים ומושלמים, מהאיכרים אשר במושבה, ויתרם המה בני משפחת המת. גם האדון חיים חזן, פקיד המושבות אשר ביהודה, גם מוכתר המושבות הרשמי, באו הנה. ובהיות עתה ימי העבודה במושבות, והעדים לא יוכלו להתעכב זמן רב, קבע בית המשפט ביום אתמול אספה יוצאת מן הכלל. הבית היה מלא אנשים, ורובם מבני עמנו, והשופטים שמעו עדות תשעה עדים, שישה יהודים ושלושה מושלמים (העשירי חלה בעמדו בבית המשפט), ושניים מהם, עדי ראיה בעת המעשה, העידו על האפנדי בעצמו כי הוא היה הרוצח. סניגור הנאשם ניסה אמנם לפסול את עדות כולם, בטענו כי כולם הם מהפועלים אשר להברון רוטשילד וכולם בני “קומפניה” (חברה) ³⁶אחת המה, ואין לקבל עדותם אשר יעידו לטובת חברם, אך טענת ההבל הזאת לא קובלה, ועתה נחכה ליום החמישי הזה, כי בו יגמר דבר המשפט. הנאשם בעצמו, אחרי הכחישו את כל המעשה, באמרו כי הוא עזב את המושבה לפני חבריו וכל נשק לא היה אתו, הוסיף לאמור כי נכון הוא להביא חמישה עדים אשר היו אתו בצאתו לבדו מהמושבה לפני חבריו. אך לפי הנראה לא תועיל לו גם העדות החדשה הזאת, אשר לא הזכירה כלל בכל עת החקירה אשר היתה בפני חוקר הדין, ושופטי עירנו, ומה גם ראש השופטים המהולל בפי כול, יודעים להבחין בין אמת לשקר.

 

היהודים בפקידות הממשלה    🔗

בבית המשפט הזה, אשר בו יושבים שניים מבני הנוצרים, אין מבני עמנו רק אחד, וגם הוא איננו חבר כי אם ממלא מקום חבר. בכלל מעט מאוד מספר היהודים בבתי פקידות הממשלה, אף כי רב מספרם על יתר שוכני העיר. מלבד הפקיד הזה, עוד פקיד אחד לנו בבית הנהגת המחוז (מגלש אדרה), כי בבית הפקידות הזה ישבו ממלאי מקום ראשי הדתות השונות, מלבד החברים הנבחרים מצד התושבים וכבוד הרה“ג הראשון לציון הי”ו שולח את בנו ³⁷למלא מקומו, ובבית פקידות העיר (מגלש בלדיה) לנו גם פקיד אחד מאחינו, ובכן רק כשלושה יהודים פקידים, אף כי לפי חוקי ממשלתנו היתה יכולת להרבות מספרם. על זאת כבר צעקו רבים החפצים בתפארת ישראל בירושלים, אך האוזניים השומעות איה איפה הן? אוזני ראשינו הטרודות בדברים רבים כל כך, התפנינה גם לדברים קלים כאלה? ובכן, כמאז כן גם עתה, כשלושה פקידים לנו, וכולם מבני אחינו הספרדים המה, אשר היו המשרות למורשות בידיהם משנים קדמוניות, ולא ינחלו אחרים את כבודם.

 

דואר חותמת “ירושלים”    🔗

מבני אחינו האשכנזים אין אף “אפנדי” אחד היושב בבתי הפקידות השונים, מלבד פקיד “מחלקת הפוסטה התורכית לשכונות היהודים” ³⁸, אשר כבודו חדש עמו, וזה דבר המחלקה הזאת:

מלבד הפוסטה התורכית הרשמית אשר לנו, ישנה בעירנו גם פוסטה אוסטרית, אשר נשרשה בכל ערי תורכיה זה ימים רבים מאוד, ואם אמנם כל המסחרים בירושלים דלים ורפים, הנה סחר משלוח המכתבים פורח ומשגשג ב“ה. כי האומנם ישנה עיר בכל קצות הארץ אשר תקבל השפעתה מחוצה לה כעיר קדשנו? וכל ההשפעה הזאת, התבוא באין אומר ובאין דברים? – היהודים בירושלים הורגלו רובם בפוסטה האוסטרית הזאת, כי בית פקידותה אצל רחוב היהודים, ופקידיה מדברים אשכנזית. ותהיינה רוב ההכנסות לפוסטה האוסטרית. ויהי בשנה הזאת, ויעל על לב אחינו הנ”ל לדרוש רישיון לייסד ברחוב היהודים מחלקה מיוחדת לפוסטה התורכית, וישג את הרישיון הזה, ונזכה לפוסטה יהודית ולפקידים יהודים ולחותם יהודי! כי חותם מיוחד קבוע למחלקה הזאת, כתוב עליו בתורכית “מחלקת הפוסטה לשכונת היהודים”, ולמעלה מזה השם “ירושלים” בעברית והשם Jerusalem בלטינית, ובלי תפונה שמחו גם רבים מאחינו בחו"ל למראה שם עיר קדשנו רשום בשפתנו בחותם מכתבים רבים הבאים אליהם מירושלים. לפי הנשמע הצליח אחינו זה במעשהו מאוד, ומלבד המחלקה הזאת אשר ברחוב היהודים בתוך העיר, הנה קבע גם תיבות לקבלת מכתבים גם בשכונות מזכרת משה ³⁹ומאה שערים אשר מחוץ לשער העיר.

 

דרכים    🔗

השכונה האחרונה הזאת, אשר הייתה ראשונה לחברות בניין הבתים בשותפות ותגדל לעיר קטנה, תחונן עתה גם בדרך המלך אשר תגיע עדיה, כי פקידות עירנו החלה לעשות עתה דרך סלולה גם משער שכם ועד בתי מאה שערים ⁴⁰ועברה הדרך גם על פני בתי רחוב משה ויהודית אשר לאחינו החסידים ⁴¹ובתי אשל אברהם ⁴²אשר לאחינו הגורזים.

דרך המלך המוליכה מעירנו ליפו, אשר היתה עזובה מבלי חיזוק למיום היות מסילת הברזל בעירנו, הנה תתוקן גם היא בשנה הזאת, ועתה כבר מלאו המדרכות אשר משני עברי הדרך גלי אבני חצץ קטנות, אשר בהן תיעשה הדרך.

שבט תרנ"ו

 

טיול של שבת    🔗

יום צח ונעים היה לנו יום השבת שעבר, אחד הימים הטובים אשר בהם החמה יוצאת מנרתיקה ליבש כל לחות מעל פני אדמתנו ולהחם כל קרה. בימים כאלה נבחר ליושבי ירושלים לצאת החוצה משבת כלואים בין קירות ביתם הרטובים, אשר על פי רוב לא יזכו לביקור האורחים הטובים, המה קווי השמש השולחים חיים ומרפא לעצמות הבלות מקרה ורטיבות, ומה גם כי חל היום הזה להיות בשבת, יום “בו ימצאו מנוח, כל יגעי כח”. אז אמרתי אל לבי, אלכה מעט לשוח ולהתבונן במראה עיר קדשנו ביום קדשנו.

“שבת היום לה'!” יקראו באוזני כל הדרכים והרחובות הריקים מאדם ומכל תנועת החיים. “שבת היום לה'!” תאמרנה כל החנויות הסגורות על מסגר לאורך רחובות המסחר והמלאכה היותר חשובים בעירנו והיותר מלאים תשואות ומשק המון רבה כל ימי השבוע. גם סוסי העגלות העומדים כל היום הזה על אבוסם לאכול ולנוח בחיים, גם חמורי האיכרים, אשר ילכו היום השדה לרעות ומשא לא ישאו, כולם יחושו ירגישו כי שבת היום לבני ישראל. גם תושב הארץ, בן העיר כבן הכפר, גם הגר הגר בתוכנו בעת הזאת, יעידו יגידו כי יום “מנוחה שלמה” היום הזה.

עברתי את שכונות אחינו ואת דרכיהן הצרות, ואבוא אל דרך המלך, היא דרך יפו הרחבה, אשר משני צדיה מדרכות, כדרכי הערים המתוקנות. – השקט ודממה! בני ישראל אומרים עתה שירה על חמיניהם⁴³ או כי מתענגים המה על שנתם שנת הצהריים, ובדרך כמעט אין איש עובר. מכל עשרים העגלות בערך, אשר ליהודים ולשאינם יהודים, המגלגלות אופניהן כל ימי השבוע הלוך ושוב משער יפו ועד שכונת בית יעקב ושערי ירושלים⁴⁴, רק שלוש ארבע תיראינה לפרקים עוברות לאיטן, במצוא עגלוניהן די רוכבים להן.

עברתי על פני מגרש הרוסים ועל פני גן עירנו⁴⁵ הקרוב אליו, ואגיע עד ראשית הרחוב החדש, אשר אך זה שנים אחדות הוא הולך ונמשך משער יפו וחוצה, ועתה הגיע עד פתח הגן. החנויות ובתי המלאכה אשר נבנו משני עבריו גדולים ונהדרים המה, לאמור: מהיותר נהדרים שבעירנו, כי בוניהם המה מנזרי הנוצרים העשירים ופקידות עירנו אשר גם לה לא יחסר הכסף. ראשית הרחוב הזה בתי מלאכת העץ ובתי ממכרו, והבתים האלה כמעט כולם הם לבני אחינו האשכנזים הנגרים וסוחרי העצים, ואחריתה חנויות סחורות שונות, ובתוכן גם בתי ממכר היין אשר לראשון לציון ולמקוה ישראל. מכל שמונים החנויות בערך אשר ברחוב הזה הנה כחמישים מהן בידי אחינו.

עתה הגעתי אל קצה הרחוב הזה, אל שער יפו. מימיני יורדת הדרך בעמק, היא דרך חברון. למטה, בנחל גיחון, משתרעת הברכה הפרוצה, היא ברכת השולטן, אשר היתה בימינו אלה למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובים אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכיתּה, וכיתתו בה האיכרות את שברי החרסות לעשותם לחומר לבניין. ולמעה מהברכה, במדרון ההר, ילכו הלוך והתנשא טורי בתים יפים, המה מאַת בתי ימין משה, אשר בנה עתה הוועד הלונדוני אשר למזכרת השר משה מונטיפיורי ז“ל, ואחריהם בתי משכנות שאננים, המה הבתים הראשונים אשר נבנו לבני ישראל מחוץ לעיר ע”י השר ההוא בכסף יהודה טורא. ומאחרי הבתים ההם, מושבת הגרמנים, הכלולה ביופיה ובתיקוניה, ואצלה תחנת מסילת הברזל. גם שמה לשבת חלק ונחלה, למרות כל שריקות מכונת הקיטור ותקיעותיה, כי משא הרכבת לא יכבד היום, ואנשים בה מעט.

עוד צעד אחד, והנני בתוך “ירושלים” האמיתית, זאת ירושלים הישנה. הקדמונה והקדושה, אשר אליה ישאפו גויים מכל אפסי ארץ.

רחובות המסחר והמלאכה בירושלים, הרחובות אשר בהם תנועת החיים במלוא מובנה, נחלקים לשנים: האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה ועד למטה משוק התבואות (אלביזאר) קדמה, ושלוחה פונה ממרכז צפונה, היא רחוב הבאטראק4 אשר ברובע הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא קו ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד שער השלשלת אשר למקום מקדשנו קדמה, ובראשן מערבה שתי שלוחות יוצאות, האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער דמשק, והשנית נגבה, היא רחוב היהודים, ותוצאותיה אל שער ציון.

עברתי את שער יפו, ואבוא העירה. מהמקום הזה ועד מבוא רחוב הבאטראק ⁴⁶אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לאורך החלק המערבי של הרחוב הזה ואשר רובן הן לממכר פירות וירקות וכל דבר אוכל. אך הנה הרחבה אשר לפני מגדל-דוד קדמה ריקה מהמון האיכרים והאיכרות, המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה ושוטחים להם שטוח על פני הארץ בצדי הרחבה. והתרים והתרות האירופים, העומדים להם במנוחה בחלונות היפים אשר לה“גראנד ניו הוטל” או ל“הוטל לויד” להשקיף על העיר ומלואה, יתבוננו אל השינוי אשר שונה היום הזה “המכובד מכל ימים”, וחשוב יחשבו בלבם (אם תעלה על לבם לחשוב זאת) לאמור: כמה עמל ותלאה היה נחמיה חושך מנפשו לו חי בימינו אלה ⁴⁷.

הוספתי ללכת, ואעבור בדרכי על פני הבאנק הראשון בעירנו, הוא הבאנק אשר לאחינו ה' ולירו ⁴⁸, אשר רק הוא לבד נשאר בתוקפו ולא הזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים ⁴⁹, ואבוא אל פינת רחוב הבאטראק.

פה שבה שבת המלכה לשפוך ממשלתה על פני הארץ. משמאלי רחוב הבאטראק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם, ומלפניי רחוב הביזאר ⁵⁰. אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמו. ברחוב הבאטראק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את מקום קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה' היום ממסחר, ורוב חנויותיו סגורות. כי משישים החנויות אשר בו עד מקום הקבר, יותר מארבעים שכורות הן לאחינו הספרדים, המוכרים כל מרכולת: חוטים, קישורים, מחטים, סכינים, וכו'. אחינו אלה יביאו סחורתם מקונסטנטינופול רבת ארצנו, וכפעם בפעם יסעו המה בעצמם לבחור להם סחורותיהם. רוב מרכולתם היא מהפשוטה במינה ולא תאריך ימים, אך כנגד זה הנה היא נמכרת בזול, ויושבי הארץ אהבו כן. ויושבי עירנו האירופים יקנו את הסחורות האלה מהגרמנים, המביאים מרכולתם הטובה מארץ אשכנז, ובסחרם זה עשו להם עושר. מאחינו האשכנזים אין אף אחד כמעט מתעסק במרכולת הזאת. עזבתי את רחוב הבאטראק וארד אל רחוב הביזאר. מהרחוב הזה נכחדה כל רגל אנוש כיום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו, רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים, ויתרן כולן לבני עמנו, ורוב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים ⁵¹ומערבים ⁵², המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים. סוחרינו אלה מביאים סחורתם מבירות, עיר המסחר אשר לסוריה, ולסחורתם זאת כל המעלות והמגרעות אשר במרכולת אחיהם הרוכלים, כי הסחורות האלה נארגות בארצות אירופה לכתחילה לשם ארץ המזרח, והאירופי החפץ לקנות לו סחורה לפי רוחו יפנה שנית אל הגרמנים או אל אחדים מאחינו האשכנזים המביאים סחורתם מארץ אשכנז – אך במה נחשבים האירופים כנגד תושבי הארץ?

גם בני העמים האחרים, הפותחים חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת, לא יראו ברכה רבה במסחרם; כי האומנם תצא כיום הגברת המושלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה, בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות? ובכן תיכבד גם היא וישבה בביתה, כי שבת היום בכל מושבותינו.

וככה עברתי, בחשבי מחשבותיי אלה, על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני. משמאלי הרחוב הפונה אל שער דמשק ⁵³, ומימיני רחוב היהודים, ולפניי רחוב הירקות הנמשך עד רחוב שער השלשלת אשר בקצה העיר המזרחי.

ברחוב הפונה אל שער דמשק מצער מאד חלק היהדות, כי בין שלוש מאות החנויות הקטנות אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיה נמצאים רק כחמישים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים, מוכרי מרכולת לבני הכפרים, מנפצי צמר הגפן, צורפי זהב וכסף, ורצענים העושים נעליים פשוטות לבני הכפרים גם הם. וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין שישים החנויות אשר למושלמים. רק מרחוב הירקות והלאה ירב מעט מספרם, כי בין שישים החנויות אשר מקצה שוק הירקות ועד מקום המקדש כחמש ועשרים חנויות ליהודים, ורובן לרצענים.

לא כן רחוב היהודים, אשר בו ובסעיפיו כמאתים וחמישים חנויות קטנות וצפופות, כי כולו קודש, ורוב חנווניו מאחינו האשכנזים. כי פה בתוך עמם המה יושבים, ובשפתם אשר העלו אתם מארץ גלותם ידברו ויצעקו ולא יהססו. גם הספרדי גם בן הנכר אשר עסק לו ברחוב הזה למוד ילמד לדבר אשכנזית. פה רבו הקולות והצעקות בכל ימי השבוע. מוכרי הבשר ומוכרות העוגות. מוכרי הפירות ומוכרות הדגים המלוחים, והעושים במלאכה והסוחרים, כולם נאספו נקבצו, בחנויות ומחוץ לחנויות, משני עברי הרחוב הצר, עד כי אין מקום כמעט לעבור. ועתה – הס כל בשר!

בני ישראל החליפו להם כוח ויקיצו עתה משנת הצהרים, ויינערו וירחצו וילבשו שנית את בגדיהם החמודות ויצאו מביתם. ברחוב הספרדים, אשר בחלק הדרומי לרחוב היהודים, נאספו צעירי המורסקים ⁵⁴לשיח ולהשתעשע ולכסוס את גרעיני האבטיחים הקלויים, והספרדיות הזקנות הולכות אל בתי הכנסיות הרבים ברחוב הזה לשמוע אל דרשת הדרשנים, ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הגבהת התורה. ויתר הקהל, בני נוסח אשכנז כבני נוסח ספרד, הולכים אלה לבתי הכנסת והמדרש, ואלה יוצאים לטייל. והיו אלה אשר לא יאהבו להרחיק ללכת, והלכו להם אל הרחבה אשר לפני מנזר הארמנים, וישבו להם על ספסלי האבן אשר בצדה, לשאוף רוח תחת העצים הזקנים הרעננים אשר יסוכו לראשם, או אל הרחבה אשר לפני מגדל דוד, אשר שמה תנגן עתה מנגינת ⁵⁵הצבא. ואלה אשר חיבה יתרה להם לטיול ולהליכה, ויצאו משער העיר והלכו עד גן-העיר אשר אצל מגרש הרוסים או גם עד בית הספרים “מדרש אברבנאל” ⁵⁶,לקרוא בעיתונים ובספרים ולדעת מה ייעשה בישראל ובעולם.

 

ביה"ס לבנות/מכירת קרקעות    🔗

דבר מקנה הבית לבית הספר לבנות ⁵⁷לא יצא לפועל, וכל מחאות הציר האנגלי לא הועילו לו, כי ענו לו כי לפי החוק אי אפשר לעשות את הדבר הזה. אמנם משפט אחד וחוקה אחת לבני אנגליה כל נתיני טורקיה בדבר מקנה שדות ובתים, אך מה שנאסר לנתין טורקי הן אין יכולת להתירו לנתין ממשלה אחרת. וגם יהודי טורקי אין לו עתה הזכות לקנות קרקעות, כל עוד לא ישב חמש שנים בעיר הזאת. ובכן אין כל דרך אחרת עתה לפני חברת “אגודת אחים”, כי אם לרשום את הבית בערכאות על שם איש היושב פה, והאיש יקדישנו אח"כ לבית הספר, אפס כי החלטת החברה עוד טרם נודעה.

שמחת רבים חצי נחמה גם היא. ועד המכירות פסק לקולא בדבר שאלת המולק והמירי ⁵⁸, וכל עוד לא תבוא מניעה מפורשת מעיר הבירה, יוסיפו למכור את שדות האחוזה אשר מסביב לעירנו בתור שדות אחוזה.

י“ז בשבט תרנ”ו

 

חמישה עשר בשבט    🔗

יום “חמישה עשר” (או: “טוּ בשבט”, ככל אשר יקראו לו אחינו הספרדים) עבר עלינו מבלי כל טיול אל “באר-יואב” ⁵⁹לראות במימיו ולשבת בצל העצים הרעננים המחליפים ביום הזה נעוריהם, כי מלבד הטיילנים המעטים אשר הלכו לפקדו ממש לשם מצווה לא פקדהו איש, וביום ראש השנה לאילנות חגגו להם האילנות חגם לבדם, וזר לא התערב בשמחתם, ובני האדם (לאמור: בני ישראל) הסתפקו הפעם רק באכילת תנובתם הטובה, אחרית פרי השנה החולפת, איש איש בביתו: האשכנזים לפי נוסח חכם אשר יטעם אוכל, והספרדים לפי נוסח ספר “חמדת הימים” ⁶⁰בכל סדרו הגדול, ואמרו “יהי רצונ”יו ⁶¹הארוכים מני ים, כי אחינו הספרדים מהדרים בכבוד היום הזה, ויעשו לו “סדר” כראוי לפירות המתוקים והנעימים אשר יובאו אל השולחן הערוך, וטסים מלאים כל טוב מזמרת הארץ יוצאים מבתי החתנים אל בתי כלותיהם, וליהודים שמחה וששון!

 

יום הולדת השולטן    🔗

ביום שאחריו, הוא יום השישי בשבוע החולף, חל להיות יום הולדת מלכנו ⁶²עבד-אלחמיד השני יר“ה, אשר מלאו לו שתים וחמישים שנה, ויהי גם הוא ליום חג לירושלים, ותלבש העיר מחלצות, ודגלים אדומים מרוקמים רקמה לבנה, רקמת הירח והכוכב ⁶³, התנפנפו על כל בתי הציבור המקושטים בענפים ובפרחים, ומנגינת ⁶⁴הצבא השמיעה קולה ביום בבית פקידות ממשלתנו בקבל פחת עירנו את הבאים לברכו, ובערב ניגנה אצל בית אוסף הצבא ⁶⁵ברחבה אשר לפני מגדל דוד. ויהיה המועד לפקידי הממשלה לבוא לפני הפחה לפני הצהריים, ואחרי הצהריים, ככלות המושלמים את תפילת יום השישי, אשר יתפללוה כולם במסגד עומר (הוא “אלחרם אלשריף” אשר על מקום מקדשנו), הוזמנו ראשי העדות הרוחנים לבוא, ואחריהם צירי הממלכות השונות. ויבוא ראשונה פטריק ⁶⁶הי”ו והרה“ג סלאנט ⁶⁷הי”ו ונכבדי שתי עדותינו ⁶⁸,אחריהם באו פטריק הנוצרים הארמנים וכמריו, וכמרי הנוצרים הקתולים אשר אין פטריק להם, וכמרי הנוצרים הקופטים ⁶⁹, וכמרי הנוצרים הסורים, ולפני כל ראשי העדות קווסיהם ⁷⁰בתלבושתם המיוחדת להם: מכנסי צמר עשויים כשק מקומט אזורים על חלציהם באזור אדמדם רחב, ועל חצי גופם מלמעלה כמין חושן מרוקם פתילי זהב וכסף כולו, ולו בתי ידיים ⁷¹תלויים מאחריו רק לנוי, כי הידיים לא תבואנה בהם לעולם. והלכו הקווסים הלוך והכות על הרצפה במטותיהם אשר כותרת כסף עליהם מלמעלה, ופינו הדרך לבאים אחריהם, ולפני שני הפטריקים הולכים גם שני כמרים נושאים ומרימים למעלה את מטות עוזם, ועליהם כותרת זהב ואבנים טובות. ובבוא איש נכבד לפני הפחה ובצאתו, וניגנה המנגינה לכבודו.

התהלוכה הנהדרת הזאת, אשר העבירה על פנינו את כל טוב העדות השונות אשר בעירנו, עוררה מעט בלבב אחינו את הגאון הלאומי, בראותם כי בין כל העדות השונות ישראל הוא גוי אחד בארץ ועדה אחת לנו למצער בפני הממשלה ועם הארץ. ובין כל ראשי העדות אמנם נהדרו ראשינו בהדרת השיבה החופפת עליהם וחכמתם המאירה פניהם, ואדרת המלכות המרוקמה כסף אשר מעל לבגדי מורנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו, ובגדי השרד אשר לשלושה מנכבדי אחינו ואותות הכבוד אשר להם, היו ללווית חן לכל המראה הזה ויוסיפו כבוד ותפארת לישראל.

כבוד הפחה קיבל את ראשי עדתנו בכבוד, אחרי אשר ברכוהו בברכת היום ובברכה מיוחדת לו על אותות הכבוד אשר הגיעו לו מהוד קיסר אשכנז ⁷², וישיח אתם בחיבה, וישאל את מורנו הרה“ג סלאנט הי”ו לשלומו, כי שמע כי היה חולה, ואחרי רבע שעה נפטרו ממנו בשלום.

כ“ז בשבט תרנ”ו

 

נסים בכר    🔗

האדון נסים בכר, מנהל בית הספר לחברת כל ישראל חברים בירושלים, נסע היום פאריזה, כי קרא לו ועד החברה לבוא להתייעץ בענייני הבית אשר תורה ומלאכה בו התאחדו, והנהלת הבית כולו נמסרה לפי שעה בידי האדון חמוט, הפקיד אשר שלח הוועד הנה זה ירחים אחדים.

ד' באדר תרנ"ו

 

הסגר    🔗

גזרת ההסגר מפני הכולירה אשר באלכסנדריה עודנה בתוקפה, וסדרי מהלך האניות ובואן, וביאת הפוסטה וצאתה, מסובכים מאוד. אומרים, כי אם תחדל הגזרה בעוד מועד, יש תקווה כי תרים רבים מאוד יבקרו עוד את ארצנו בראשית ימי הסתיו, ויצא לבני עירנו הפסד ראשית הסתיו בשכר אחריתו.

 

בית הספרים “גנזי יוסף”    🔗

יחד עם העבודה הגשמית, נפתח עתה כר נרחב לבני עירנו לעבודה רוחנית, כי בית הספרים הגדול “גנזי יוסף” ⁷³, אשר בידי מנהלי בית “מדרש אברבנאל”, נפתח ביום השבת הזה לקהל הקוראים. אמנם לא נפתח עוד בדרך רשמי, וחגיגת חנוכת הבית עוד טרם הוחגה; אך לנו הקוראים הן אחת היא, ואנחנו אמנם שבענו עונג רוחני גדול למראה אוצרות סגולות חמדותינו אשר נגלו לפנינו, למראה קניינינו הרוחניים אשר נשארו לנו לפלטה מאלפי שנים, ורוח גאון, שמינית שבשמינית בגאווה, נוססה בנו ותתערב בשמחתנו. שני חדרים גדולים מלאים ספרים לכל קירותיהם ממסד ועד הטפחות, הארונות יפים וגדולים, והספרים כולם מסודרים כבר לענייניהם, עניין עניין לבדו: אשר לתורה, ואשר לתלמוד, ואשר לפוסקים, ואשר לדרוש, ולקבלה, ולמוסר, ולחקירת הדת ולקורות עמנו, ולשירים, ולמליצה ולספרי חינוך, וכאלה וכאלה. עתה הכול מודים כי יש כבר יכולת לעובדים בכל מקצועות ספרותנו לעבוד עבודתם בירושלים עיר קדשנו ומחסור לא ידעו. ובכן: עתה לעבודה, בני ירושלים וחכמיה! יפוצו מעיינותיכם חוצה, וישתו רבים מבארכם, הוציאו תורה מציון, וחכמה ודעת מירושלים!

ד' באדר תרנ"ו

 

חיל המילואים שב מהמלחמה    🔗

השנה הקדימו בני עירנו וסביבותיה להרבות בשמחה עוד לפני אשר נכנס אדר, ויום החמישי החולף (ער"ח אדר) היה יום חג לתושבי העיר, ובייחוד לבני הכפרים אשר על מחוז ירושלים ייחשבו. כי ביום ההוא שב לגיון חיל המילואים הירושלמי כולו ממלחמתו את הדרוזים, ושובו היה אמנם בתרועת ניצחון ובמצהלות, כי דגל דרוזי נפל בידו לשלל, ומכל הלגיון לא נפקדו רק שלושה אנשים, מלבד שלושה עשר מבני התמורה ⁷⁴.

מאז הבוקר יצא פחת עירנו וכל השרים הגדולים, ומנגינת הצבא אתם, לקדם את פני אנשי החיל הגיבורים, וכל הכבודה עמדה על הר הזיתים לחכות עד בואם, ולפחה ולשרים נטו אוהל לשבת בצלו. המה יושבים, ומכל הכפרים מסביב החלו מחנות מחנות למאות ולאלפים, מבני הכפרים ומבנותיהם, לבוא ולעבור על פניהם הלאה, כי משפחות משפחות יצאו לקבל את פני בני ביתן שבי המלחמה. זקני הכפר, לבושי מחלצות, רוכבים על סוסיהם אביריהם בגאון, והכפריות כולן, היוצאות לקראת בעליהן וקרוביהן, לבושות בגדי חמודותיהן: כסותן היא כותנתן לעורן, כתונת בד ארוכה וכחולה ⁷⁵כהה, ולעומת החזה היא רקומה רקמת משי אדומה וכתומה ⁷⁶, וחגורה לה על המתניים, וידיה ⁷⁷ארוכות מאוד; ועל כותנתן אדרתן האדומה; ועל ראשן, כזר למצחן, טורי מטבעות כסף נקובות ותפורות אל שפת הכיפה אשר לראשן, מתחת למטפחת הלבנה הנמשכת ויורדת על גבן ⁷⁸. ולמאושרות שבהן גם מחרוזת מטבעות כסף על צוואריהן היורדת עד חזיהן, ובמחרוזת בתווךחרוזה מטבע זהב גדולה. והגברים גם הם לבשו מנעליהם האדומים לכבוד היום, ואדרתם אדרת הצמר השחורה או הלבנה בעלת הרצועות השחורות כמראה טליותינו; ואשר רובה ⁷⁹לו ונשאו על גבו כמשפט הפרשים, וכל ההמון הולך ונוסע קדמה על דרך המלך ההולכת יריחו, כי דרך שם שב הלגיון.

שעות אחדות עברו, והמונים המונים החלו להיגלות ולרדת מראש ההר, והדגל הדרוזי הירוק והרקום רקמת זהב עובר לפני המחנה. השרים קידמו את פני החייל, והכוהן-הדתי (אימאם) ברכם לשלום בבואם, והמנגינה הריעה בנגינותיה, אך גם קולה לא נשמע מבעד להמולת ההמון הגדולה. הבאים נפגשים את בניהם ואת אחיהם ואת אנשיהם ואת אבותיהם, ולתרועת השמחה והששון, במצוא כל משפחה את יקירה, ולקול צלצול הנשיקות והחביקות רעשה הארץ ותיהום.

החרדה הראשונה עברה, והתהלוכה לנוכח פני העיר החלה. הפחה והשרים עוברים ראשונה, וכל העם באחרונה. ואך לאט לאט התקדם המחנה הכבד הזה ההומה עוד בחדוות לבו, כי נחלק כולו ציבורים ציבורים, כל בני כפר וכפר מסודרים לבדם במעגל, ובמעגל בתווך, שניים מגיבורי צעיריהם נאבקים ומתגוששים וחרבות שלופות בידיהם, ופיזזו וכרכרו, רגע ירוצו יגשו איש אל רעהו ורגע ייסוגו, פעם יכו בחרבותיהם להב על להב ופעם ייתרו אחורנית, וכל הנשים עונות ומזמרות, כבימי דוד בשובו מהכות את גלית, וקראו שתיים שלוש מהן שירים שונים לכבוד הבאים, ואחרי כל בית תענינה כולן בתרועה אחת: לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ! והגברים מביטים מתפלאים ושוקלים בפלס שכלם ועורכים גבורת כל אחד מהנאבקים לפי ערכה, ואשר רובה בידו וירה בכדוריו והגדיל השאון. זאת היא ה“הפנטזיה” ⁸⁰הכפרית הערבית.

וכמו אמרה ההשגחה להראות לבני האדם כי אין שמחה שלמה בעולם, ערבבה גם מעט תוגה בשמחה. כי משפחת אחד המתים בבני הלגיון טרם ידעה כי נפקד בנה, ותבוא גם היא בתוך הבאים מקוטרת ומקושטת בכל הודה והדרה לשמוח במחמד עיניה, והנה נודע לה פתאום דבר אחריתו – ומחזה פולח לבבות נגלה לעיני הרואים, בהביטם אל המשפחה האומללה הזאת, האבלה בין כל השמחים, ואשר פנתה הצדה ביגון ובאנחה, ותשב אל ביתה ואל שדה הקברות בעירה ללכת להגיד את אסונה לכל בני משפחתה שוכני העפר ⁸¹.

והתהלוכה הגיעה עד שער העיר, והעומד מעל לחומה ראה את כל הכיכר לפניו מלאה אנשים מפה לפה, למראש הר הזיתים ועד העיר.

ותבוא כל הכבודה העירה דרך שער יפו. בני הלגיון באו אל בית מקלט הצבא, אשר אצל מגדל דוד, להשיב את נשקם אשר לקחו אתם למלחמה, וכל המלווים אותם מילאו את העיר. משער יפו ועד קצה הרחבה לפני בית המקלט לא היה דרך לאיש לעבור, מפני הלחץ והדחק, מלבד כל המון הנשים והטף אשר עמדו על הגגות לראות, וגם יתר רחובות העיר מלאו כצאן אדם "כצאן ירושלים במועדיה ".

כי מלבד כל היוצאים לקראת אנשי הצבא, באו גם יתר בני הכפרים מסביב, להצטייד לימי חודש “רמאדאן”. החודש הזה כולו ימי צום למושלמים הוא, ובני הכפרים ממלאים כולם את חובת תעניתם באמונה, והיה ביום ה“וקפה”, הוא ערב ראש החודש הזה, ובאו כולם העירה לקנות להם ממתקים ומגדנות וכל מאכל תאווה לכל ימי (לאמור: לילות) החודש הזה, והעמיסו על חמוריהם, ושבו אל ביתם ופיתם בסלם, מוכנים ועומדים לקבל את פני החודש הזה בכל עינוייו הקשים.

ובני הלגיון נשארו בעיר עד למחרת היום ההוא, וביום השישי עברו על דרך יפו מחנות הולכים ושבים אל ביתם ואל כפרם. ואחינו, יושבי השכונות אשר לפני הדרך, שמעו כל היום את רננת הכפריות בלכתן אחרי הגברים ואנשי הצבא אשר היתה נפשם להם לשלל.

 

משפט הרוצח    🔗

וביום החמישי ההוא אחרי הצהרים, אחרי אשר שקטה מעט ההמולה הגדולה בעיר, ישבו שופטי עירנו בשלישית לעיין בדבר משפט הקצב הנרצח בפתח תקוה: וגם הישיבה הזאת עברה רק במשמע דבר העדים.

מצד משפחת המת התובעת, בא הרב אשר למושבת פתח תקוה, הרב אהרן אורלנסקי ויעד כי יעקב שמואל הקצב בא אל ביתו ובידו ריאה וכבד לשאלו שאלה, ואחרי צאת הקצב מביתו, שמע קול המולה בחוץ ושאון פרשים, ויגש אל הדלת לראות, והנה נפל כדור שריפה בחדר, וינס הרב חדר בחדר להחבא, ובצאתו ממחבואו מצא בביתו המון אנשים נאספים מסביב לקצב, וגם מתפרץ מגוו אל הקיר ועל הארץ, העד השני, מר חיים גולדברג, מוכתר עדת יפו, העיד, כי משרת סלים אפנדי הודה בפניו, כי אדוניו רצח את האיש.

אחריהם הובאו, בישיבה ההיא, שבעה מהעדים אשר קרא האפנדי לזכותו, רובם בני כפר-שקיא, הרחוק דרך שעה וחצי מאמלבס (פתח תקוה), ואחדים בני כפרים אחרים. העדים באו אחד אחד ויעידו כי ביום המעשה לפנות ערב עברו במושבת פ"ת ויראו את אחמד חליל וסלימן עודה (המה שני הפרשים אשר היו בלוויית האפנדי) רוכבים על סוסיהם ועומדים ברחוב המושבה. ובחגורות אחמד חליל מחזר ⁸²לבן בן ששה כדורים ובראשו חרוזה ⁸³כחולה, ומנגד עבר “אבו-דהוד” הקצב היהודי ובידו כבד. ויוסיפו ללכת, יפגשו בדרך בסלים אלקאסם ובמשרתו רצ’ואן, וילכו אתם. ויהיה חצי שעה עוד טרם עבר, והנה יהודים בני אמלבס רודפים אחריהם, ויתפשו את סלים ואת משרתו, לאמור: הכו פרשיכם איש באמלבס! וישיבום אתם, והמה (העדים) הלכו אל ביתם. אחרי שעות אחדות בא אחמד חליל וסלימן אליהם אל הכפר, ואחמד שותה שיכור ויירדם, ורעהו התאונן לאמר: זה רצח נפש ונחלץ, והאפנדי בא תחתיו. ובבוקר, בשבתם באוהל, ובני הכפר נאספו לשמוע הדבר, שב סלימן לדבר אל רעהו, לאמור: אתה רצחת, ואחרים ייענשו על ידך? אז הוציא אחמד את מחזרו מחגורתו, ויך שלוש פעמים בשלושת הכדורים אשר נשארו בו עוד, ויאמר: ומה אם הרגתי נפש יהודי? הדבר גדול הוא?

נפלא היה הדבר לשמוע את העדויות האלה אחת אחרי רעותה, וכולן בסגנון אחד, אך כל בני הכפרים השונים האלה, אשרבר עברו במלאבס איש אחרי רעהו ולא נפגשו יחד, ראו כולם את הפרשים עומדים מבלי זוז ממקומם, וכולם ראו את הקצב והכבד בידו, וכולם ראו את המחזר הלבן בחגורת אחמד חליל, וגם החרוזה הכחולה אשר בראשו לא נעלמה מעין איש מהם, כאילו ידעו כבר מאז כי נכונים הם להעיד על כל אלה, וכאילו עמדו גם הפרשים גם הקצב כפסילים דוממים עומדים ומחכים עד אשר יעברו עליהם כל העדים והתבוננו בהם! ושופטינו המצוינים, בקרירות רוחם, שומעים דבריהם במנוחה וכותבים על העדויות מילה במילה. רק זאת התבוננו על הרואים, כי בכל עת אשר בא עד חדש, והשופט השביע אותו את השבועה הרגילה: “ואַללה אַלעצים, אַשהד באלצדק!” (באל הגדול (נשבעתי)! אעידה בצדק!), הוסיף לאַיים עליו בשבועתו. אך לפי הנראה לא נרתעו העדים מפני כל האיומים, ויהי בהם גם אחד אשר העיד כי ראה בעיניו את אחמד בירותו על הקצב. ונוצרי מכפר סלפית העיד, כי אחמד חליל הפקיד אצלו את מחזרו, ואחרי ימים אחדים שלח את משרתו לשוב לקחתו ממנו. – ועל כל השאלות אשר שאלו השופטים את העדים, למה לא באו מעצמם להעיד על הרצח, אחרי דעתם את כל פרטי הדברים האלה, ענו לאמור: אך פלחים אנחנו, ועבודתנו אנו עובדים, ולמה נכניס עצמנו במשפטים אשר אינם נוגעים לנו?

אך באשר לא באו עוד כל עדי האפנדי, וגם עדי אחמד חליל לא באו, כי אסורים המה ביפו, החליטו השופטים לדחות את גמר המשפט ליום החמישי של השבוע הזה.

בין כה וכה, אחרי כל העדויות האלה, אין עוד כמעט כל ספק, כי אחד משני הנאשמים הוא הרוצח.

 

הקשר נפסק    🔗

גזרת ההסגר על האניות העוברות דרך אלכסנדריה ⁸⁴ רפתה, ורק יומיים תעמודנה עתה האניות בבירות, ובכל זאת סדרי הפוסטה עודם מקולקלים הרבה, ושבועות יעברו, והקשר אשר בין ארצנו ליתר הארצות נפסק כליל, אין מכתבים ואין עיתונים ואין כל חדש.

י“ח באדר תרנ”ו

 

ימי הפורים    🔗

השנה הזאת אמנם יכולים אנו לאמור בגאון ובצדק “וימי הפורים” ⁸⁵. השנה מיוחסים אנו, בני ירושלים, כמוכם כל בני הערים הפרזות, ועוד נעלינו עליכם, בהיות לנו הפעם שלושה ימי חג תכופים ורצופים; וכל אוהבי בטלה בתוכנו (ומה רבו אוהבי הבטלה בתוכנו! נסו נא ושאלו את פי כל ילד קטן בחו"ל, בכל קצווי ארץ, אשר רק שמע את שמע ירושלים, אם לא יגיד לכם זאת תיכף, מבלי כל פקפוק) ⁸⁶, וכל בני “העולם הקטן” ⁸⁷, וכל בני העניים בייחוד, ששו לקראת האורחים הנכבדים האלה, אשר מנות ומגדנות בימינם, ובשמאלם מתת וצדקה; והחרדים לנפש אחיהם הקדימו להדפיס, בשני עיתונינו ⁸⁸,כל פרשת דיני הימים היקרים האלה, ולתקנת אלה אשר לא מפי עיתונים ילמדו תורה, הדפיסו אחרים גם גליונים מיוחדים בשם “פורים משולש” הכול כאשר לכול לפי המודה ⁸⁹האחרונה, והתכונה בכלל רבה לימי הברכה המשולשת.

וימי הפורים, גם שלושתם יחד, עברו עלינו כמשפט שנה שנה; ילדינו הזדיינו וייחלצו איש איש בקרקרו ⁹⁰וברובהו ובמטהו ובפטישו, ובכל כלי המלחמה, עומדים הכן להשמיד ולכלות ולאבד מעל פני האדמה את כל ספסלי בית הכנסת ⁹¹. וזקנינו, אשר זכר ימי ילדותם הם כבר נמחה מלבם, כי ברבות הימים הכל נשכח, מביטים בעיני זעם וקצף על שובבות הילדים “פראי האדם”, ומבטיהם יורו זיקים וחיצים, ומשכילינו מגבוה יראו וילעגו למעשי הבלי הילדות. וקורא-המגילה, אשר בשנה הזאת עוד בטנו ריקה בקראו אותה, מלחמה קשה וכבדה לו, מלחמה מדור דור ב… בכל אלה אשר מלחמה להם בעמלק. בכל מאמצי כוחו יתאמץ המסכן הזה להבליע למצער “המן” אחד בנעימה, פעם יקרא בלחש, ופעם יפסיק לפני “המן”, ואחר יקראנו בנשימה אחת עם עוד ארבע חמש מלים שלאחריו, אך גם ילדינו פיקחים הם ויודעים את כל תכסיסי מלחמתו, והעמידו צופים לעיין במגילה, וראה הצופה כי קרב האויב, והזהיר את העם, ורעשו פתאום כל אמות הספים, כי גיבורינו מכים ושבים ומכים עד צאת נפש כל “ההמנים” – שבמגילה, ועד כלות כל הכוחות בגוף הקורא האומלל, האנוס לשוב ולקרוא כל המילים החטופות אשר קרא, למען הוציא את העם ידי חובתו. גם כל דברי שכל, אשר יטיפו להם חבריהם המתונים, להבדיל בין “המן סתם” ובין “המן בן המדתא האגגי צורר היהודים”, לא יועילו ביום קרב זה, כי קץ כל “המן” בא לפניהם כיום, איש לא נפקד.

ובהתבונני לכל המראה הזה, הייתי כל ימיי מצטער על אשר בא נפוליון לבית הכנסת אשר ליהודים דווקא בתשעה באב ולא ביום הפורים… אך מבט אחד של זקנינו הספיק להפיג גם את צערי זה.

גם את “עשרת בני המן” קראנו בנשימה אחת ⁹², כמשפט כל שנה, ובתוך כדי הנשימה האחת הספקתי עוד לחשוב, כי בלי תפונה שבו ויורידו אז את “דלפון” ⁹³מעל התלייה (אולי לקיים מה שנאמר: “כי לא יחדל אביון”), כי ברגע ההוא נגע בי אחד “הדלפונים” הבאים אלינו ישר מ“שושן הבירה” ⁹⁴.

כי גם אביונינו אנו מיוחסים המה, ומה גם ביום הזה, כי מעיר מרדכי ואסתר מוצאם, ובלי תפונה היו דברי המגילה “ומתנות לאביונים” מכוונים כנגד אבותיהם, אך אנוכי עוד טרם הגעתי ל“מסכת עניות”, ובכן אשובה לענייני:

דבר הכאת המן נהוג רק בקהילות אחינו האשכנזים, ואצל יתר עדותינו, כספרדים, כמערבים, כתימנים וכגורזים אין כל זכר למנהג הזה.

ומתחפשים סובבים אמנם בעיר ובשכונות היהודים אשר מחוצה לה, אך לא רבים המה בשנים האחרונות, ורובם אך ילדים שלא טעמו עוד מעץ הדעת. כי גם ירושלים החלה מעט מעט לשלוף את נעלי הילדות, להתפתח ולהתמדן, ולדעת מה הוגן לאיש ומה לא יהגן לו.

גם משחקי אחשורוש ומכירת יוסף ⁹⁵חדלו חדלו זה רבות בשנים, למן היום אשר החלו בני ירושלים להבין כי לא יאה לדבר בז’רגון בפני קהל ועדה, ויחדלו משאת משא בשפה הזאת, ו“העבריה” עוד טרם הגיע זמנה, כי עוד למוד ילמדוה בני ציון, ובכן עלינו לחכות עוד…

רק האביונים לא חדלו מקרב הארץ, ככתוב, ועוד רוב רבו, ובשנה הזאת, שאר שניים מימי הפורים חלו להיות בימי החול, יכולנו לראות מה רב מספרם. כי למרות כל הדינים המפורשים במאמרי “דבר בעתו” וב“פורים משולש”, האומרים כי רק על יום השישי תחול מצותת “ומתנות לאביונים”, ולמרות כל הכרוזים אשר הוכרזו בשם הרה“ג הראשון לציון הי”ו, כי לא יסבו העניים רק ביום השישי, הנה האביונים אשר אין ידם משגת לקנות עיתונים וגליונים ולדעת כל הכתוב בהם, ואשר יצאו מבית הכנסת עוד לפני אשר נקראו הכרוזים, חזרו על הפתחים גם ביום השישי גם ביום הראשון.

אך המקדים רפואה לכל מכה הקדים גם הפעם רפואה לכל החולים בצרות עין, כי השנה ירד מחיר מטבעות הנחושת לחצי, וה“סחטוט” ⁹⁶, אשר היה ערכו בשנה שעברה רבע הקאפיקה ⁹⁷, שווה עתה רק שמינית הקאפ'. ויצא הפסד הקמצנים בשכרם, ושכר העניים בהפסדם, והמשקולת נשתווה; רק כי נאלצו העניים ללכת יומיים, והקמצנים גם איבדו זמנם בכפליים.

העניים גם המה נחלקים לעדותיהם, רק כי אין “סכסוכים” ביניהם… וראשונה יסעו דגל מחנה פרס. כי הפרסים האלה, אשר זה מקרוב באו, מצויינים הם בעבודתם זאת, וסבו המה ונשיהם ובניהם ובנותיהם, כאילו היתה ירושלים אחת מדינות המלך אחשורוש ו“שללה לבוז”. ואחריהם יסעו עניי בני העדות האחרות. מהאשכנזים יסבו כמעט רק הגברים, ובידם מטפחות לשים בהן את כסף הצדקה, לאות כי עניים מכובדים הם, לאמור: כי הסתפק לא יסתפקו בסחטוט או בשניים. ורבים בהם אשר שניים שניים, אלה הם הגבאים, ההולכים לקבץ בעד אחרים או בעד מוסדות צדקה. ובבני הספרדים והמערבים רבו העניים באנשים ובנשים, והתימנים המחזרים על הפתחים מעטים מאוד. אמנם בראשית בואם הנה היה גם גורלם כגורל הפרסים, אך מעט מעט מצאו להם כולם עבודה, וביגיע כפיים המה מרוויחים עתה פרנסתם.

ביום הראשון החל משלוח המנות והממתקים, ורוב הממתקים האלה מעשי ידי אחינו הספרדים המה. ובהם “ידים” עשויות בסוכר, וקראו להן “חמשה”, על שם חמש האצבעות המשולחות אשר בהן, והיתה התמונה הזאת לסגולה כנגד “עין הרע”; ו“מספריים” ו“קסתות” עשויים סוכר, והורו ה“מספריים” על מלאכת המן הגלב, וה“קסת” תורה על כתיבת המגילה, ועוד “כלים מכלים שונים” יעשו אחינו אלה ובהם סודות ורמזים.

אך טובות ויקרות מכל המנות האלה הן “מגילות-הכסף”, אשר תשלחנה הכלות הספרדיות לחתניהן ביום ערב פורים. המגילות האלה, הכתובות על קלף, תושמנה בתיק כסף עגול אשר בו סדק לאורכו, ובתיק בתוך עובר ציר כסף אשר אליו יתפרו את קצה המגילה, והציר הזה בולט משני קצות התיק, וגללו אותו ונכרכה כל המגילה עליו.

ויום הפורים יום טוב הוא לאופים אשר בעירנו, כי ביום הזה יסבו מדי שנה בשנה, המה ומשרתיהם, וגבו את שכר אפיית כל השנה ממכריהם, ויהי יום הפורים לראש השנה לשרי האופים.

 

בית לחולי-רוח    🔗

בימי הצדקות והמתנות האלה, הנה חוננה גם חברת “עזרת נשים הכללית” בעירנו בנדבה הגונה, כי הגיעו לה אלף פראנק, מנדיב אחד, למען יהיו בידה לראשית בניין בית לחולי הרוח אשר תחת השגחתה, ו“תחלת הפירעון” הזאת היתה גם ל“ראשית דאגה” לאחיותינו, ותחילינה לחשוב מחשבות איך להגיע אל המטרה הזאת, כי לא באלף פראנק ייבנה בית כזה, והדאגה הפכה לפעולה, ולפי הנשמע השיגו עתה גם אלף אמות קרקע במתנה לבנות עליה את הבית, אך בכל אלה עוד הרבה הרבה עליהן לדאוג ולפעול, ועל נדיבי עמנו לעזור.

 

משפט הרוצח    🔗

משפט הקצב בפתח תקוה עוד טרם נגמר. תמול נשמעו דברי העדים האחרונים, והטוען הכללי (הקטגור) דרש לפני השופטים, כי לפי ראות עיניו, האֶפנדי ומשרתו והפרש סלימן עודה אינם אשמים כלל בדבר הרצח, ועל השופטים לקרוא להם דרור, רק אחמד חליל הוא הרוצח האמתי, אך את מעשהו עשה לא בצדייה, כי היה שתוי בעת מעשה, ועל כן על השופטים לשפטו רק משפט חטאת ולא משפט פשע. לעת עתה נדחה עוד גמר המשפט.

 

הסגר    🔗

גזרת ההסגר שבה עוד הפעם לתוקפה, כי חזקה הכולירה באלכסנדריה, ואין יוצא ואין בא, וירושלים שבה למנוחתה ולעניותה.

ג' בניסן תרנ"ו

 

מודעות    🔗

"משנכנס אדר מרבין – בהוצאה ".

את הגירסא החדשה הזאת הננו קוראים כיום, זה חודש ימים, מעל כל דברי המודעות הרבות הדבוקות על שער יפו, ועל בתי הכנסת והמדרש, ועל כל בתי הציבור, ועל חנויות רבות ברחוב היהודים, בכל דלת אשר נמצא עוד מקום עליה למודעות, ולא מלאה עוד בכל דוגמות סחורות הפסח למיניהן המוצגות גם הן כעין מודעות, ובכל כלי הפחים, אשר יתלום הפחחים הרבים מבני אחינו הספרדים היושבים על הארץ בצדי הרחוב הצר הזה ו“דורשים בהלכות החג” בקורנסיהם ובמרתכיהם מכלי האגנות ועד כל כלי הקטן.

לפנים בירושלים, כי יאמר איש להודיע דבר לחבריו, וכתב מודעה והדביקה בפתחי בתי הכנסת, ודיו. ועתה הנה גדלה העיר ושכונותיה רבו, וההתחרות גברה גם היא, ותגיע תקופת ההדפסות והתקענות, ועל כל אשר יאמרו עליו כי הוא זה, מיד מודעות נדפסות ונדבקות, ובין לילה, וידעה העיר כולה כי נולד לציון עוד אופה מצות, ועוד מוכר חיטים “שמורות משעת קצירה” נוסף בה. והמודעות כולן עברית הן כתובות, ובהן אחדות אשר נעתקו גם ל“לדינו”, היא השפה היהודית-הספרדית, למען יבין גם ה“המון” שבאחינו הספרדים, אשר לא ישתמש בשפת קודש תשמיש חול, חלילה.

בין כל המודעות “הכשרות לפסח” האלה, הנה מתנוססת ומצטיינת בכשרותה מודעת “להט החרב”, היא המודעה החדשה אשר יצאה מבית גנזיו של הרב מבריסק ⁹⁸, אל כל מקום אשר דבר הרבנית ⁹⁹ודתה מגיע, כי ראה ראה הרב כי גברה הקליפה ¹⁰⁰בירושלים, ואפס קנאי וחרד בישראל: בתי הספר מתבססים, ותלמידיהם מתרבים, כאילו לא היה, חלילה, כל רב וזוגתו בירושלים, ולא עוד אלא שגם רוח חבריו הרבנים איננה נוחה עתה הרבה מהנח“ש הקדמוני ¹⁰¹הרובץ לפתחי השקאָלות ¹⁰², ולא עוד אלא שגם גילו את דעתם זאת “אגב אורח” למר כתריאל שרהסזאן, עורך העיתונים העברים בנויאָרק, והוא בהתעורר בו “הניצוץ האמריקני” פרסמה בעיתוניו בקולי קולות ובהקדמות ובביאורים כנוסח אמריקה – ראה זאת הרב ויזדעזע, וינועו אמות הסיפים לקול חסידיו המתנבאים גם הם כפלוני התוכן האומר כי כבר הגיע זמנו של עולמנו להיחרב, והרצים יצאו דחופים אל הרה”ג סלאנט והרב מלובלין להיות נכונים לאסור, ולייסר, ולהכריז, ולהעניש, ולהרעיש עולמות! אך רבנינו, היודעים את מרת נפשם, ניסו להשתמט, באמרם כי לא יוכלו לאסור איסורים חדשים, והמצווה הזאת היא עתה ממצוות “לא תעשה שהזמן גרמא” ¹⁰³, ויוסף הרב לשלוח רץ אחרי רץ לדרוש מהם כי יאשרו למצער את האיסור הקדמון אשר גם הרה“ג סלאנט חתום עליו. וה' ברך את עירנו ב”סרסור לדבר מצוה" חדש, ר' נפתלי שמו, מווארשא, ויבוא אל בית הרב סלאנט ביום ערב שבת אחרי הצהרים, ו“להט החרב המתהפכת” בידו. ויהי כי ראה את הגרש“ס ¹⁰⁴ מהסס לחתום על הכתב ודוחהו בלך ושוב, ויאמר כי כלה ונחרצה מאתו לבלי לזוז מביתו עד עשותו דברו, גם שבתו ישבות אצלו ולא יעזבנו. והגרש”ס לא שש על אורחו זה ועל להט חרבו השלופה, ובכן שבו רבותינו והרכינו את ראשם וחיות הקודש ניצחו! אפס כי בכל זאת מיאנו רבותינו לחתום גם הם על דברי הרב הכתובים באש שחורה על גבי לבנה, ויקבעו להם מדור בפני עצמם, ויהיו דבריהם כקב של מים צוננים אשר יזרקו על בשר האיש היוצא ממרחץ המים הרותחים… אך בכלל לא נכוו בני ירושלים לא ברותחים ולא בפושרים, ו“החרב” לא נגעה עד הנפש; כי כל הכתב הזה, אשר לדברת רבים הוא רק מעין תכסיסי מלחמה של הרבנות לסכסך את הרבנים בשרהסזאָן ולהתיש כוח כולם, כאשר ראה “אור” הדפוס“, כן שב וייטמן בחשך, ורק יחידי סגולה נהנו ל”אורו", וגם אלה לא הרבה נהנו בו, כי המודעות הראשונות אשר הזכרתי השכיחום את האחרונה, ודאגות יותר נחוצות מיהרו וימלאו מקום הדאגה לנפש אחרים והערבות אשר ערבו כל ישראל זה בזה. ובתי הספר עומדים על תלם כבראשונה, ועולם כמנהגו נוהג.

 

בית-הספר למל    🔗

בביה"ס להאציל לבית לעמעל היה המבחן השנתי ביום החמישי החולף, ורבים מנכבדי עירנו היו באותו מעמד, ויתענגו כולם ביחוד למשמע דברי שפתנו השגורים גם בפיות הילדים הקטנים בני שש או שבע שנים.

 

תיירים    🔗

גזירת ההסגר מפני הכולירה שבאלכסנדריה היתה בימים האחרונים לאמת המידה למוד בה את ביאת האורחים החדשים לארצנו: כי ירבו ימיה ומעטו האורחים, וכי ימעטו ורבו הבאים, וימינו אלה ימי הירידה המה לה, כי שבה ותעמוד רק ליום אחד, ופני עירנו מלאים פנים חדשות, כי מלבד אורחת האניה “ביסמארק” אשר הביאה אלינו שלוש מאות וחמישים איש (רובם מאמריקה), הנה באו אחריה עוד אורחות אחדות, ותשב תנועת החיים לעירנו. ולמסילת הברזל עבודה רבה, ורכבותיה תלכנה עתה פעמיים ושלוש ביום בין יפו וירושלים, והעיר מלאה תרים ותרות סובבים בחוצותיה ומתבוננים לעתיקותיה ולחדשותיה, גבירים וגבירות מדברים אנגלית, ותורגמניהם לפניהם, וספרי “בדקר”יהם ¹⁰⁵ בידיהם, להורות למו את הדרך ילכו בה ואת דברים אשר יתבוננו אליהם. גם אל רחוב היהודים יוליכם הספר האדום הזה, גם אל חורבת יהודה החסיד יעלם, והתבוננו עתה אל מראה בית הכנסת הגדול “בית יעקב”, הנהדר מאוד למיום החלו גבאיו החדשים לפארו כראוי לו, גם אל הכותל המערבי יורידם ערב שבת עם חשכה, להתבונן ביהודים, ובן ישראל הרואה כי רק גויים באו בנחלתו, שאול ישאל עוד הפעם, מתי יזכה לראות גם את אחיו בעולי רגל?

 

אליהו שייד    🔗

רק אורח אחד מאחינו כיבד את עירנו ליום אחד, ותרב הברכה אשר הביא לה; שייד, ציר הברון הנדיב ¹⁰⁶, בא שלשום בערב לעירנו, והיום בבוקר שב ויסע אל המושבות. וביקור היום הזה השאיר רושם גדול אחריו. חמשת אלפים פראנק מסר לראשי עדתנו לעזר לתשלום מס הצבא, שלושת אלפים לאשכנזים ואלפיים לספרדים, וחמשת אלפים פראנק מסר לחלק לעניים לפני החג. לשני בתי חולינו ¹⁰⁷מסר אלף פראנק לאחד, ולבית הספרים הכללי מדרש אברבנאל מסר נדבת הברון הקבועה לעזר לשכירות הבית. וביחוד ביקר את בית “חולי הרוח” אשר ייסדה חברת “עזרת נשים הכללית”, וימצא חן בעיניו מאוד, ויתן גם לבית הזה את נדבתו, ובדבריו אשר רשם בספרה הוא קורא ליתר נדיבי עמנו לעזור לה בבניין הבית אשר אומרת היא להחל בו. בכלל היו כל הנדבות האלה כדבר בעתו, לפני בוא ימי החגים וצרכיהם המרובים המנצלים את ישראל – כזכר ליציאת מצרים.

י' בניסן תרנ"ו

 

בפרוס הפסח    🔗

ביום השישי שעבר קראו הכרוזים בהחרם-אלשריף (אשר על מקום מקדשנו) לאמור: בשבוע הזה תחל העבודה בחלקת “נבי-מוסא”! ובשבוע הזה ירדו שמה אנשים רבים סוחרים ורוכלים וכל מוכרי דבר אוכל למינהו, להכין שמה חנויות קטנות למערבם ולמרכולתם, וביום השביעי לשבוענו זה תחל החגיגה כמשפט שנה שנה, ואנשים לאלפים יעברו על פני ירושלים והלכו אל מקום הקבר אשר מצאתו ההגדה הערבית על דרך יריחו מנגב.

והיום שלפניו הוא “יום חמישי של המתים” (חמיש-אל-אמואת) לבני הכפרים, כי ביום הזה ירדו אל מקברותיהם, משפחה משפחה אל קברי קרוביה, ובישלו שמה נזיד בסירות ובדודים, וכל עובר יטעם מסיר הנזיד ואמר: “תהי זאת לרחמים למת”. וקראו לתפילה הזאת “רחמים”, והמנהג אחד שרידי מנהגי “זבחי המתים” הוא.

מלבד חגי המושלמים, הנה קרבו גם חגי הנוצרים, והעיר מלאה עתה רוסים ויוונים וארמנים וכל חוגגי הנוצרים למיניהם, וכי נלך בדרך וראינו אותם נושאים כל היום כפות תמרים, לולבים ירוקים ורעננים – לפסח. כי יום הראשון הבא הוא “יום הראשון של הלולבים”, ולקחו להם כל הרוסים והרוסיות כפות תמרים עוד שבוע ושבועיים לפני חגם, וקלעו סביבותיהם כל מיני הידור ונוי-לולב ונשאום בכל אשר ילכו, אחרי כן יביאום אל ארצם לזיכרון.

 

“אמריקנים”    🔗

גזרת ההסגר חדלה כולה, וחוף יפו נפתח לכל האניות, ותרים חדשים מרבים לבוא, ובין הפנים החדשות העומדות לבוא, הנה אורחה גדולה אמריקנית באה בעוד שבוע ובה שמונים נפש, ולא לגור פה יבואו כולם כי אם להשתקע, כי מבני הכיתה הנוצרית אשר יקראו להם פה בשם “אמריקנים” סתם, המה. זה כעשרים שנה נוסדה הכיתה הזאת באמריקה, ומנהגי חבריה ואורחות חייהם זרים ומשונים: נוצרים המה, ואל כל בית תפילה לא ילכו ודבר אין להם עם כל כיתות הנוצרים, כי בביתם יהיה להם חדר אורחיהם המקושט והמפואר לבית תפילה להתפלל בו בעת הצורך, ונוסח קבוע ועת קבועה אין להם לתפילתם, כי בנוח “הרוח” על כוהנם, ואסף את בני מרעיתו אנשים ונשים וטף, והשתחוו אתו יחד, והיו כורעים והוזים ומהרהרים בתשובה עד עמוד הכהן הגדול ועמדו גם המה, ובכל עת השתחווייתם אשה אחת פורטת על הנבל. גם “אורים ותומים” יאמרו כי יש להם, ועל כל דבר ישאלו באורים, ומאומה לא יעשו עד אם שאלו את פי ה‘. כל בני הכיתה חיים יחד, ועל שולחן אחד יאכלו. כל עבודה לא יעשו בשכר כי אם בחינם, ואם יאמר איש לתת להם מתת, וקיבלו ממנו, אם יהיה הדבר לרצון "לפני ה’". ברופאים לא ישאלו על כל מחלה אשר תבוא עליהם, גם אם למוות ממנה תוצאות. מאמינים המה כי גאולת ישראל תבוא מהר, ומרבים המה להיטיב להם ולהתקרב אל “בני מלכים” העתידים, אך כל תכלית מיסיונית אין להם, וצוררים המה את המיסיון בכל תמונותיה.

ויהי בעת היווסד הכיתה הזאת, ויבואו רבים מחבריה הנה, וישבו פה לחכות לגאולת ישראל, ובבואם היו עוד עשירים וכבדים בכסף, ויטו חסד לאחינו התימנים אשר החלו אז לבוא לארצנו, באמרם כי זאת “אתחלתא דגאולה”, ככתוב “עורי צפון ובואי תימן”, וביתם היה פתוח לכל דופק על דלתיו, כיהודים כמושלמים כנוצרים, וכל מבקש אוכל ונתנו לו. אך מעט מעט כלתה הפרוטה גם מכיסם, ויחלו המה לחיות על חשבון אחרים, על הנדבות אשר שלחו להם אחיהם חבריהם באמריקה ועל מיני המזונות אשר שלחו להם לפעמים עשירי המושלמים והנוצרים אשר בניהם למדו אנגלית בביתם. כי את כל עתם הקדישו לדבר הזה: להורות את כל החפץ ללמוד אנגלית וציור ומדעים, ומהם מורים אנגלית גם בבתי הספר אשר לבני עמנו. אך בימים האחרונים דל מספרם, ודוחקם גדל, ויסע אחד מהם “משולח” לאמריקא ויעורר לבבות לתשובה, ויצאו שמונים נפש משיקאגו לבוא ירושלימה, המה ורכושם. ויעברו כבר את האוקינוס בשלום, וזה ימים אחדים אשר יצאו מליברפול.

 

מומר ומסית / שלמה פיינגולד    🔗

השנה לא היתה שנת פרנסה בשפע, והלחץ זה הדחק גדול מאוד. הייפלא איפוא כי יאמרו ציידים לצוד דגים במים עכורים? ואחד מגיבורי הציידים הוא האיש שלמה בן דוד פיינגולד המסית, אשר בא זה מקרוב וייסד לו במה לעצמו. המומר הזה, אשר לקח לו בלונדון אשה אנגלית עשירה מאוד, אשר לפי דברת רבים הקדישה הונה לתכלית מיסיונית, אומר להדפיס בעירנו עיתון בשפות שונות, בשם “האמת”, לתכליתו זאת ובכל כוחו הוא משתדל לעשות לו נפשות. ויחל לחלק בשבוע הזה בביתו תמיכות ומתנות וכסף לעניי ישראל. והעניים רבים מאוד, ולמרות כל הכספים והתמיכות אשר ניתנו במלוא חופניים מצד הכוללים השונים ויתר מחלקי הצדקה למיניהם, החלו רבים לדפוק על דלתיו זה שלושה ימים. וישלח הגרש“ס ¹⁰⁸הי”ו ויעורר את הרה“ג הראשל”צ ¹⁰⁹הי"ו, ושניהם יחד ציוו היום להכריז ולהדביק מודעות לאסור על העם לפנות אליהם, להתקרב אליהם או לקחת מידם מאום, וכל העובר על מצוותם זאת הוא מובדל ומופרש מקהל ישראל.

 

גרים    🔗

איש אחד, איטלקי זקן ומלומד, עזב את מולדתו ואת בית אביו וידבק בעמנו הנדכא, לאהבה אותו ולקבל את דתו, בימי זקוניו אלה. וביום החמישי שעבר היתה הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, כדין וכדת בבית החולים “בקור חולים”, במעמד שני רופאי הבית, ועתה עודנו שוכב שמה עד כי ירפא לו, ולומד הוא בחריצות את מקרא שפתנו. האיש הזה אומר להביא הנה גם את אשתו החפצה להתגייר.

 

משפט הרוצח    🔗

אחרי כל העדויות השונות נחרץ משפט האפנדי והפרש רעהו להיאסר משך שנתיים. תמול הובאה עוד עדה אחת, היא האשה כ"ץ, המחזקת בית האכסניא בפתח תקוה ואשר אל ביתה סרו לפני המעשה האפנדי ושלשת מרעיו, ויהיה כי שאלוה להגיד מי היה אתו נשק, ותגד כי רק בידי הפרשים היו כלי נשק ולא בידי האפנדי, ותחול כל האשמה על הפרש, ואחרי אשר הוא היה שתוי בעשותו מעשהו, דנוהו רק בעוון חטא ולא בעוון אשמה. אך דעת התובעים לא נחה במשפט הזה, ואומרים המה לערער בבית המשפט לערעורים.

 

חברת “למען ציון”    🔗

חברת “למען ציון” ¹¹⁰הפרנקפורטית, אשר מעשיה למען ציון טובים ונכוחים מאוד, אך מעטים לפי ערך המטרה אשר הציבה לה, קבעה לה עתה בעירנו ועד של אנשים, מלבד צירה ועושה דברה הנכבד ¹¹¹. מפעלי החברה הזאת להטבת מצב אחינו שונים המה, וכולם ממלאים תעודתם. הרופא והרפואות אשר חוננה בהם את כל אחינו היושבים מחוץ לעיר, ותמנע גם את הדלים שבהם מדפוק על דלתי בתי החולים של המיסיון, לימודי השפה הערבית בבתי תלמוד התורה, החזקת היישוב בערים אשר לא ישבו בהם אחינו לפנים, תמיכת פועלים בהלוואות בעת צורכם, שילום שכר אומנים ללמד ילדים אומנות, ועוד כאלה וכאלה, המה מפעלים הנותנים כבוד לשם פועליהם. ובכל זאת מעטות הכנסות החברה הזאת, ומספר תומכיה ומחזיקיה בחו“ל מעטו, וכפעם בפעם אין המשקולת שוה בהכנסותיה ובהוצאותיה. ויהי רצון כי כשם שגדל כוחה בעירנו, כן תרבינה גם הכנסותיה בחו”ל, וכל המחשבות הנעלות אשר עלו על לבה ביום היווסדה, בוא יבואו.

י“ז בניסן תרנ”ו

 

נבי מוסא    🔗

ביום החמישי החולף חדל הגשם, וביום השישי אחרי הצהריים, בצאת כל המושלמים מהחרם-אלשריף, אחרי התפללם תפילת שבתם, חרבה גם הארץ, והתהלוכה מבית תפילתם זה החלה בכל כובדה וסידורה. אנשי הצבא הפרשים עוברים חלוצים לפני המחנה, ואחריהם הולכים זקני (שיך) החרם בבגדיהם הירוקים, ובידיהם דגלים גדולים, כשלושים דגל, או חניתות וחרבות שלופות, ואחריהם הולכים אנשי הצבא המנגנים הלוך ונגן בכלי שירם, ואחריהם נושא הדגל הקדוש, העשוי כולו משי ירוק ועליו רקמת זהב יפה. והמופתי, הוא השופט הדתי, וכל נכבדי העיר רוכבים לאחרונה, ואחריהם כל אדם ימשוך. ובעברם דרך רחוב אשר בו איש קדוש קבור ¹¹², ועמדו והתפללו תפילה קצרה לנשמת המת, היא “פרשת הפתיחה” (סורת אלפאתחה) אשר לקוראן, ואחרי כן יאחזו דרכם הלאה עד הגיעם אל שער האריות.

הכיכר אשר מחוץ לשער, וחומת העיר לאורכה, כוסו באלפי נשים ואנשים, וההר כולו, משני עברי הדרך, נהפך לאַמפיתיאטרון גדול, אשר רק ראשים וצעיפים נראו בו, כמדרגות. גם אוהלים אחדים ניטו עליו בראשו, לנשי השרים הגדולים, הבאות גם הן לראות. ורעש גדול והמולה בכל הכיכר, וקולות התותח נשמעים מעל החומה כהד לכל רעש המון החיים. והתהלוכה עוברת לאט, הלוך ועבור, עד מלמעלה להר הזיתים, אז תשוב מנגינת הצבא וכל המון המלווים אותה, והכפריות תחילינה עתה לענות ענותיהן, לברך את החוגגים בברכת הפרידה. ויש אשר תעמודנה במעגל, ואחת מהן בתווך, ורקדו ונפנפו ידי כותונתן הארוכות. וזקני הכפרים מתחרים במירוץ הסוסים, העפים כברקים, רוץ ושוב, והראו את כוחם אשר לא תש עוד. ובני התהלוכה הולכים הלוך קדמה, ואל “נבי מוסא” מגמת פניהם.

כי זה משה האיש, אשר לפי דברי מדרשנו לא ידע גם הוא בעצמו את מקום קבורתו ¹¹³, שב (לפי הגדת המושלמים) ויתגלה, אחרי אלפי שנים, לאחד נזיריהם המתבודד במדברות ויגלה לו את מקום קברו. וילך הנזיר, ויאסוף אליו המון עם רב, ויביאם אל המקום, ובידו מטה, ויעג עוגה בארץ, ויקרא: “זה הוא מקום קבר נבי-מוסא!”, ויראו העם ויאמינו. ויקימו על מקום הקבר בית גדול לתפילה, וסביבו בתים רבים, למשכן לכל הבאים לבקרו. ויהי המקום הזה, אשר מנגב ליריחו, מעבר לירדן מערבה, למן היום ההוא, למקום קדוש. והמושלמים, בני ירושלים וכל סביבותיה עד למרחוק, עולים לחוג שמה, מדי שנה בשנה, בשבוע אשר לפני חג הפסח לנוצרים, הוא השבוע אשר בו ייאספו שנה שנה נוצרים רבים בעיר הזאת ¹¹⁴. ולהוצאות הבית והחגיגה הקדשות רבים הוקדשו, מלבד המכס אשר על כל הערבים מעבר לירדן מזרחה, שתי סאים קמח לכל מענה צמד בקר. והממונה על כל ההכנסות הרבות האלה הוא מופתי ¹¹⁵ירושלים, והיה גם ה“מוציא” בכל ימי החגיגה, וכל שבעת ימי החג, ארוחת חינם ניתנה לכל אלפי החוגגים, וכל רעב יבוא יואכל כאוות נפשו. לבני כפרים ודלת העם יבשלו אורז ובשר, ולחם ניתן להם, לאיש איש בכליו אשר יביא, ואם תאווה נפשו לקחת בשר חי, ונתנו לו. ולשרים ולגדולים ארוחות נשלחות לאיש איש כפי כבודו אל חדריהם אשר ישבו בהם.

ודגל מיוחד לחגיגה הזאת, והיה תמיד בבית המופתי, רק ביום הראשון לחג יביאנו אל החרם ¹¹⁶, ומשם יקחנו אתו אל נבי מוסא. וירד הדגל ¹¹⁷מדי שנה בשנה ביום השישי, ואת המופתי ילכו בני העיר המתנדבים לחג, ובכל ימי השבוע שאחריו, ילכו שמה חליפות בני הכפרים אשר מסביב לירושלים, ועברו כולם דרך עירנו. ובאו בני כפר וכפר לבדם, המה ודגליהם, והלכו נושאי הדגלים לראשונה, ואחריהם ילכו המכים בתופים והמצלצלים במצלתיים, ואחריהם הזקנים ובידיהם חניתות ורמחים, ואחריהם ילכו יתר בני הכפר, הגברים לראשונה והנשים והטף אחריהם. והיה לפני בואם ירושלימה, ועמדו הרחק מן העיר ושלחו ציר לבשר בעיר דבר בואם, וביד הציר תוף קטן והלך הלוך והכות בתוף, מכה אחת לכל עשרים צעד, עד בואו אל החרם. ובחרם משפחות אחדות שוכנות, אשר דגלים להן ותופים ומצלתיים, ולכל משפחה “חזקה” ¹¹⁸על כפרים אחדים, לקדם פני חוגגיהם בבואם. ובא הציר אל בני המשפחה מכריו ותשורה בידו, ולקחו את דגליהם וכלי זמרם ועברו ברחובות עד הגיעם אל מחוץ לעיר, ונפגשו את החוגגים הבאים ושבו אתם, והלכו שני המחנות יחד עד בואם אל הקודש. ובדרך בלכתם יעמדו במקומות רבים, ונזירי הכפרים וזקניהם מראים נפלאותיהם לעיני ההמון, כי תעמודנה רגליהם על שפת חרב חדה, או כי יתקעו את החרב בבטנם וישלפוה ממנו, או כי ישתטחו לארץ וחרב חדה תושם על גבם החשוף ואיש אחר יעמוד על החרב נשען עליה בכל כוחו; ויש אשר ישתטחו אנשים רבים על הארץ, והקדושים ירכבו על סוסים ועברו על גבם הלוך ושוב והמשתטחים לא יחושו בעברם. וככה יבואו אל החרם והתפללו שמה. והיה אם רד היום, ולנו בירושלים, וקמו בבוקר והלכו לנבי-מוסא, ואם עוד היום גדול והלכו בו ביום, ובבואם לפני נבי-מוסא, ושלחו שנית ציר מבשר, ויצאו לקראתם בני הכפרים אשר הקדימו לבוא יום אחד לפניהם.

הבאים שמה יביאו אתם נדריהם ונדבותיהם אשר נדרו כל ימי השנה לנבי-מוסא, שלמים (ד’ביחה) או כל נדר אשר ידור האדם, ויש אשר יביאו אתם בניהם הקטנים למול אותם שם ¹¹⁹, והלבישום משי, ורקמת זהב מקשטת את התלבושת כולה.

ובבואם שמה, יש אשר ישבו באוהלים, ורובם על פני השדה ישבו כל ימי חגיגתם, יומיים או שלושה.

וביום החמישי בשבוע בבוקר, יצא המופתי וכל החוגגים אשר נשארו שם עד היום ההוא, ושבו ירושלימה והעלו את הדגל אתם, והיה גם היום ההוא ליום חג לירושלים, בצאת כל המונה לראות בשוב כל המחנה הכבד בכבוד יותר גדול מיום לכתו. ורוב בני הכפרים נשארים בירושלים גם ביום השישי גם ביום השבת, הוא יום “שבת ההדלקה” אשר לנוצרים. וקראו לימים האלה “שבוע החלאוה” (ג’מעת אלחלאוה), כי בימים האלה יקנה איש מבני הכפרים “חלאוה” ¹²⁰להביא לביתו זכר לימי החג. והחלאוה עיסת סוכר היא, אשר יטגנוה בקמח ובשמן השומשומים.

 

שבת ההדלקה    🔗

לכבוד “שבת ההדלקה” הבאה מלאים עתה כל בתי המלון אורחים, המוסיפים עוד לבוא. ומספר חוגגי הרוסים אשר עתה בירושלים כשלושת אלפים וחמש מאות איש.

 

בחג הפסח    🔗

העגלות העוברות משער העיר ועד כל שכונות אחינו ¹²¹, רבה עבודתן ותנועתן בימי חגנו אנו. כי הימים בהירים וצחים, ומשפחה משפחה הולכת לבקר את בניה הנפוצים בשכונות הרבות, ובני ירושלים ובנותיה, מצעיר ועד זקן, הולכים ושבים, ובגדי החג עליהם לתפארת. בימים האלה ירבה גם החפץ לטיולים, וסבו הגדולים את העיר מחוצה לה, לקיים מצוות “סובו ציון”, והצעירים ישטחו להם שטוח בכפרים על החמורים ועל הסוסים, ויש אשר ילכו גם לבקר את המושבה היחידה אשר בקרבת ירושלים, היא “מוצא”, ואת תושביה אשר ישבו בה, והתבוננו אל עבודתם ואל מצב כרמיהם, ורוו מחלב פרותיהם הדשן, אשר רבו הקופצים עליו בעירנו, כי יום יום יביאנו אחד מהם העירה ומכרו לאחינו.

אך העוברים בעגלות בשער יפו עוד בתי שכונות אחינו, ילכו עתה אורחות עקלקלות, והקיפו את הדרך היקף רב. כי תיקון דרך המלך, אשר החל זה יותר מחודש ימים, עוד לא כלה כולו, ובעלי העגלות מחפשים להם תמיד דרכים חדשים יכלו בם, ומהלך עשרה דקים ¹²²ילכו עתה בחמישה ועשרים.

 

בית החולים משגב לדך    🔗

ו“חג האסיף” שונה מועדו ויחל גם הוא בפסח, זה שמונה עשרה שנה – לגבאי בית החולים “משגב לדך” ¹²³. כי מדי שנה בשנה יקראו בחג הפסח לאסיפה בבית הזה לכל נכבדי עדותינו, ואחד הגבאים ידרוש בעברית לכבוד היום, והציע את חשבון השנה, והנאספים יתנדבו איש כנדבת לבו לטובת מפעל החסד והטוב הזה, וקראו ליום הזה “חג האסיף”. ובשנתנו זאת היה החג הזה היום, והנדבות אשר נאספו עלו לערך מאתיים רו"כ, ומרבית המתנדבים המה אחינו הבוכרים, ולפי הנראה יצליחו גבאי הבית לגמור את בניין החדרים אשר המה בונים ביציע עליונה, מבלי השאיר חובות על הבית.

כ“ד בניסן תרנ”ו

 

אחר הפסח    🔗

ואחרי כל המון הסדרים והמנהגים הרבים האלה, הבאים בסער ובסופה, מה ינעם לאיש ישראל לשמוע את המנהג התמים של אחינו הספרדים יושבי הארץ בליל מוצאי חג פסחנו. בעת הזאת, בהחל האדמה לתת ראשית תבואות השנה, יקחו להם אגודות שיבלים, והיכו בהן איש את רעהו בנחת ובברכת “ויתן לך האלהים מטל השמים ורוב דגן ותירוש”, או בברכת “ש’נתך חצ’רה” (שנתך ירוקה, לאמור, פורה ומבורכה ומאושרת). ומביאי השיבולים בלילה הזה המה הערבים בני הכפרים, היודעים את מנהג ישראל זה, והמחבבים מאוד את המצוות אשר יתנו להם אחינו בשכרם.

 

בית הספר לבנות    🔗

דבר מקנה הבית לביה“ס לבנות נגמר לפי הנראה בקושטא, כי חברת “אגודת אחים” שבלונדון הודיעה בטלגרף לבעל הבית אשר ביה”ס נמצא בו עתה, כי יכול הוא להשכיר ביתו לאחרים לשנה הבאה, ומנהלת הבית אומרת להוסיף בבית החדש הגדול עוד מחלקות מיוחדות לילדים קטנים, בנים ובנות, בני שלוש שנים ומעלה. חסרון מחלקות כאלה מורגש מאוד בעירנו, ואם יצליח חפץ המנהלת בידה, תביא ברכה רבה לעירנו.

 

גניבה וחילול ספרי תורה    🔗

בימים האחרונים האלה רבו מקרי גנבות בשכונות אחינו אשר מחוץ לעיר. ובלילה החולף התפרצו גנבים בשכונת אחינו התימנים היושבים אצל הר הזיתים, ויבואו אל ביהכנ"ס, ויקחו את כל עדיי ספרי התורה אשר בכסף, ואת הספרים השליכו ארצה וילכו.

 

חותמת ירושלים בפוסטה התורכית    🔗

המחלקה הישראלית לפוסטה התורכית מצליחה מאד במעשיה, ומדי חודש בחודש יעברו על ידה יותר מששת אלפים מכתבים, והסניף הזה שבפוסטה היה כמעט לעיקר, ורבים מאחינו בני חו"ל מבקשים ממכריהם פה כי ישלחו להם מכתביהם דווקא בפוסטה הזאת, ואת לבם ישימו בתחום הפקיד את תווי הפוסטה כי השם “ירושלים” אשר בעברית יהיה כולו על התווים, ובלי תפונה יהיו אלה למין מיוחד בקבוצות התווים.

ט“ז באייר תרנ”ו

 

תקופת האביב    🔗

אם היה עוד ספק בלבנו, בימים האחרונים, פן שגינו הפעם בחשבון תקופות ומזלות, כי סדרי בראשית השתנו וימי אחרית ניסן וראשית אייר היו לנו כימי שבט בשעתם, הנה עתה ברור לנו כשמש הזאת (הלוהטת עתה גם לא בצהריים), כי אמנם עברה תקופת הצינה והגשמים, ותקופת האביב באה תחתיה לחלוטין.

וטיב התקופה הזאת לנו הוא: מיעוט הכנסה ומיעוט הוצאה. עתה “אין דבש ואין עוקץ”: כל השפע והפרנסה, הבאים לעירנו כרוכים עם כל המון האורחים ועולי הרגל, נפסק, אך לעומת זאת קטנה גם ההוצאה, ברדת בתקופה המתה מחיר כל אוכל נפש, ובייחוד מחיר החלב והחמאה והביצים, אשר ירד לפחות מחציו. ועוד מעט ועלו על שולחן בני עירנו גם כל מיני הירק השונים והזולים, אשר יהיו לעיקר מאכלם בימים האלה, ופרי העץ משיבי נפש האדם בימי החום.

 

בית חולים חדש    🔗

על בתי החולים אשר לנו בירושלים ¹²⁴, וביה"ח הנהדר אשר לבית רוטשילד, הנה יוסף עוד מעט בית חדש, אשר יהיה לתפארת ולגאון לישראל בירושלים. זה כעשרים שנה נוסד באשכנז ובהולנד ועד מתעסק בדבר הקמת בית חולים בירושלים. ויאסוף הוועד כסף רב, ובית גדול קנה בתוך העיר, אפס כי לא עלתה בידו להשיג מצד ממשלתנו הרוממה את הרישיון (פירמן) הדרוש, כי האשכנזים אשר מסביב לבית ערערו על זאת. וייאלץ הוועד לשוב ולמכור את הבית, ולהסתפק ברופא לעניים ובבית רפואות אשר החזיק על חשבונו. ויהי לפני שנים אחדות, ותעל בידו לקנות שדה גדול ורחב ידים, מחוץ לעיר, במקום אויר צח ונקי, ובו ארבעה ועשרים אלף אמה. ובימים האחרונים האלה השיג גם את הרישיון הדרוש, ותחל עתה העבודה להכין את כל הדרוש לבניין הגדול הזה, אשר זמן היבנותו יימשך ליותר משתי שנים. והבית בהיבנותו בסדר ובמתינות הוא נבנה, כמשפט המתוקנים שבהם: גדר אבנים ייבנה מסביב לשדה כולו בראשונה, ובורות ייחצבו בשדה, וגן יכינו בו, ובהיות הכל מוכן והחלו בבניין הבית בעצמו, אשר לא יפול בגודלו ובהדרו מכל בתי החולים היותר יפים אשר לבני העמים בירושלים ¹²⁵.

 

ד"ר משה ואלאך    🔗

רופא הוועד הזה, הוא אחינו הנכבד ד“ר משה ואלאך, עזב עתה את עירנו למשך ירחים אחדים, להחליף כוח מעט מעבודתו הקשה אשר עבד בה זה יותר מחמש שנים בלי הרף, ולהחליף דברים את חברי הוועד בדבר בניין הבית וסדריו. ובעזבו את עירנו כיום, יחושו רבים מאחינו את היפקדו מבינינו, ובייחוד בני העניים אשר היו המה בני אומנתו. כי מלבד היותו רופא מומחה ומצויין ומנהגו בנחת עם הבריות, הנה לא חשך כל עמל מנפשו יומם ולילה לבקר חולים ולבוא אליהם בעת מחלתם פעמיים ושלוש ביום גם בטרם דרשוהו, ולחולים נצרכים, אשר השתתף תמיד בצערם וידע את מחסורם, הרבה לפזר מכיסו גם כסף, אשר הוא על פי רוב הטוב שב”סמי-המרפא" לבני העניים.

 

הרב אליהו נבון    🔗

היום הזה נפטר בעירנו אחד מגדולי נכבדי עדת אחינו הספרדים הי“ו, הוא הרב אליהו נבון ז”ל, בן אחת המשפחות הרמות בעירנו, בנו של הרה“ג הראשון לציון הרב אפרים נבון זצ”ל ואבי האדון יוסף אפנדי נבון, בעל הרישיון למסילת הברזל אשר בין יפו וירושלים. המנוח היה במשך שנים רבות נבחר עדת ישראל בוועד הנהגת המחוז (מגלש אדרה), אך בשתי השנים האחרונות חלה את חוליו ולא יכול עוד לצאת ולבוא. תנצב"ה.

 

פגעים    🔗

הימים האחרונים האלה מצויינים בעירנו בכלל בפגעים רעים אשר חזיונם יקר בירושלים. לפני שבועיים עזבה אשה אחת מבנות עמנו את ילדה היונק לבדו בבית, ובשובה מצאה והנה אכל חתול חצי לחייו ופניו מראה נורא מאוד, וביום ההוא מת הילד.

ובברכת השולטן הפרוצה, אשר לרגלי הר ציון, ייקוו עוד מים מעטים בקרקעיתה בקצה נגבה, ומתחת למים טיט רב. ויהי ביום הרביעי החולף, וילכו שני צעירים מבני אחינו המערבים לרחוץ במים ולשחות, מבלי דעת מה למטה, ויבוא האחד במים, ותטבענה רגליו בטיט, וילך הלוך ושקוע עד היות כל גוו מתחת לפני המים, ולצאת לא יכול, ויבוא רעהו להצילו, ויטבע גם הוא, טרם השיגה יד העוברים להחיש לו עזר. ואחר הוציאום שניהם מתים לחרדת כל הרואים.

ואשה ספרדית אחת, אשר הלכה, ביום השני הזה לרחוץ במרחץ אשר ברחוב הבאטראק בעירנו, נכנסה אל מקווה מים חמים המוכנים שמה, והמים רותחים, והיא חלושה, ויאחזנה השבץ, ותדום, ורעותיה אמרו אך טובלת היא שמה, ויהי כי אחרה לצאת, ותבואנה לראות מה היה לה, והנה היא מתה.

וכתשלום לכל השמועות האלה, הנה הגיעתנו גם השמועה מראשון-לציון, כי ביום ג' החולף אחזה האש בלשכת-העצים אשר שמה מונחים כל הלימודים ¹²⁶המוכנים למעשה הדרדורים ¹²⁷ליין המושבה, והנזק עלה ליותר מעשרים אלף פראנק, חרף כל השתדלות בני המושבה כולם להציל מפני הדליקה. אך בזריזותם והשתדלותם זאת לא הגיעה הלהבה אל היקב הגדול ללחך את חביות הכוהל הרבה ולהסב נזק נורא, אשר טרם היה כמותו. גם זו לטובה!

גזרת ה“הסגר” שבה שנית לתוקפה, מפני הכולירה, אשר טרם רפתה ידה באלכסנדריה.

ייטיב ה' לנו את הימים הבאים, והיו גם בפי חדשות משמחות לב אשר להן תצפו בלי תפונה, חביביי הקוראים.

ג' בסיון תרנ"ו

 

דוד פיינגולד המומר    🔗

“נשתנו העתות, ותשתנינה השיטות!” היו ימים אשר השתדלה המיסיון ללכוד את קלי הדעת וריקי הכיס אשר בנו, בשימה לעיניהם ללעג את קודשי ישראל, וכהנים הטיפו לחיים חדשים, לאור, להשכלה, לפיקחות עיניים, ולכל כיוצא באלה שירות הזמן. ראתה המיסיון כי חפצה זה לא הצליח בידה, ותחל לערב קודש בחול:

מאכל כשר האכילה את חולי ישראל השוכבים בבית חוליה – ואת ספר הברית החדשה שמה מראשותם; את ספר תורתנו לימדה עברית לבני ריקנינו המבקרים את בתי ספרה – וזמירות ברוח הדת הנוצרית שמה בפיהם. ראה המומר דוד בן שלמה פיינגולד כי גם על זה אבד כלח ועירוב תבשילין זה היה למדושה שדשו בה רבים – ויקם וימציא המצאה חדשה למען תת לירושלים עניין לענות בו, ו“דרך הקודש” יאמר לה. גמרות רבות קנה, ומלמד יהודי שכר, וקול תינוקות של בית רבן המנצחים זה את זה בהלכה כבר נשמע מן הבית אשר לו על אם-הדרך לפני גן עירנו ¹²⁸. גם שדה קנה שם, ויאמר, כי בלבו להקים – בית תלמוד תורה! ומי יודע, אולי היה גם הוא שולח שלוחים לחו“ל לאסוף נדבות. אך כבוד הרה”ג הראשון לציון הי"ו שלח אל המלמד הספרדי הזה וימנעהו בחזקת היד מעשות את מלאכת ה' אשר בידו רמייה, וקולו בפלפולה של תורה נדמה לעת עתה, לקיים מה שנאמר: “עת לעשות לה' הפרו תורתך”.

ולא רק על התורה בלבד עומד עולמו של כתב-פז ¹²⁹זה, כי אם על העבודה: שכור ישכור לו מדלת בני עמנו לעבוד בביתו בכסף מלא, וחפרו וכיסו, וכיסו וחפרו עד שתכלה הפרוטה…

ו“אמת”ו של מר כתם-פז כנראה לא הגיע להיגלות בירושלים. אמור אמר המסכן הזה להוציא פה את עיתונו “האמת”, אשר הוציא בפריז ימים רבים, והנה קפץ עליו רוגזן של הספירות העליונות בקושטא, ולא השיג רישיון. ובכן עליו לשאת עתה את נטל אמתו בלבו, ומעינותיו לא יפוצו חוצה. אמנם אמרו: אין מזל לישראל – אפילו מומר.

 

מירושלים ליפו ברכבת ובעגלה    🔗

אין מזל לישראל, ואפילו עגלון. חיי עגלוני עירנו, אשר רובם מבני ישראל, בנס הם עומדים, למיום היות מסילת הברזל בארץ, וכל פרנסתם נמצאה להם רק מבני העניים, אשר לא תמצא ידם לשלם מחיר המסע במסילת הברזל גם בכיתה השניה. כי מחיר המסע מירושלים ליפו בכיתה הזאת עולה גם הוא לחמישה רבעי מג’ידי ¹³⁰(ערך חמישה פראנק ושליש), מלבד שכירות העגלה אשר על הנוסע לשכור מביתו ועד התחנה, אם לוקח הוא אתו חפצים רבים, ומלבד אשר היה עליו לשלם גם בעד ילדים מבני שבע ומעלה כמחיר הזה. ויבחרו העניים לנסוע ליפו בעגלה ולהצטער כל הלילה (תחת שלוש השעות וחצי אשר בהן תגיע כרבת מסילת הברזל ליפו) ולשלם רק שלושת רבעי מג’ידי לנפש, ובעד ילדים לא שילמו מאומה. ויהי הדבר הולך ונוהג כן עד היום. ומנהלי המסילה ידעו כל זאת ולא כוננו כיתה שלישית זולה לעניי עם, כי אמרו פן יצא שכרם בהפסדם ברדת אל הכיתה השלישית רבים מאלה הנוסעים עד כה בכיתה השנייה. ויהיה בשנה הזאת, ויפקידו פקידים ברמלה לשאת במשך ירחים אחדים את ראש הנוסעים בעגלות יום יום, ואחרי כל הספירות המדויקות למיניהן החליטו להוסיף כיתה על הראשונה, ויודיעו במודעות, כי מיום 15 מאי תשולבנה אל הרכבות עגלות מסע מיוחדות לעניים, ומחיר המסע שלושה רבעי מג’ידי, ולילדים רק כשליש מג’ידי. הפעם נכרת כל אוכל מפי העגלונים, ועתה חושבים המה מחשבות לעשות להם קרונות פשוטים והושיבו בהם כעשרים איש לקרון, ואת המחיר יורידו עד הדיוטא התחתונה.

 

תיירים צרפתיים    🔗

אך בשבועות האחדים האלה עוד ידיהם מלאות עבודה, כי בימים האלה באו הצרפתים כחמש מאות איש לבקר את הארץ, ונסעו בה ותרו אותה לאורכה ולרוחבה בעגלות. והצרפתים בבואם אורחות אורחות המה באים, לא כיתר בני העמים הנוסעים להם איש איש לבדו על חשבונו. והתאכסנו כולם בבתי האורחים אשר בנו להם אחיהם כהניהם פה, וכהניהם אלה ילכו אתם להורותם את כל המקומות הקדושים, כי גם הבאים רובם כהנים המה ומיעוטם הדיוטים אנשים ונשים, ובבואם ויצאו אחיהם לקראתם, ומנגינתם עוברת לפניהם הלוך ונגן, והמה כולם ילכו שורות הלוך ושורר מזמורי קודש, עד בואם העירה, וצלבי האריג האדומים התפורים על חזיהם יזכירונו את ימי מסעי הצלב בשעתם ואת כל תוצאותיהם לישראל.

 

ומבני ישראל אין בא    🔗

ומבני ישראל אין בא. גם אלה העשירים המעטים, אשר דרכם לעלות שנה שנה “ממצרים ועד הנה” לחוג את חג השבועות בעיר הקודש בירושלים, נשארו הפעם בביתם, מפני גזירת ההסגר, אשר גבר בימים האלה, בסיבת הכולירה אשר באלכסנדריה, ותהי לשנים עשר יום בחוף בירות. ובבית הכנסת אשר ייחדו אחינו הספרדים לעולי הרגלים, להתפלל שמה תפלת יו"ט ביום אסרו חג שלנו ¹³¹, ימעטו המבקרים בשנה הזאת.

 

יוצאים    🔗

אבל אם מעטו הבאים אלינו לימים ארעיים הנה רבו היוצאים מאתנו לחלוטין. כל אלה אשר חלמו להם בלילי החרף הארוכים חלומות באספמיה, באמריקה, באפריקה ובכל ארצות אוצרות הזהב, רואים עתה את פתרון חלומם בהקיץ. ימי האביב הנעימים הקלו את המסע בים, ומבחר כוחותינו עוזבים את ארצנו מעט מעט מאפס עבודה ופרנסה. הגדולים, אשר כוח בידם וחפץ בלבם, עוזבים את בני ביתם ללכת לנוע על הארצות, וביום הניח ה' להם, ישלחו וקראו גם לבני ביתם לבוא אליהם, וארצנו תשם מידיים עסקניות. והקטנים הגומרים את לימודיהם בבתי הספר וילמדו מעט לדעת את העולם הגדול, הולכים להם באשר יתהלכו באירופה, להשלים לימודיהם, וה' יודע אם יוסיפו עוד לשוב אלינו. עיתונינו אמנם עושים את המוטל עליהם, ודרוש ידרשו בגנות היציאה; אך “לבטן רעבה אין אוזניים”, יאמרו הצרפתים, ובקרני אורה לא נשביע נפש שוקקה. הדרשה תידרש, והיוצאים עושים את שלהם, אשר טעמו מעץ הדעת חולמים חלומות ברופאים, במהנדסים, בעורכי דינים ובכל הדברים אשר יוכלו להגיע אליהם – מחוץ לארצנו, ואשר למדו מלאכה, יוסיפו חפץ לגלות למקום אשר תוצאות למעשה ידיהם. ועתה אין עצה ואין תחבולה כי אם להמציא עבודה לדורשיה ולחקור אחרי ענפי עבודה חדשים אשר תידרשנה להם עוד ידים חרוצות ומוצא להם בארצנו.

 

נפט    🔗

“להציל ממונם של ישראל!” זה הוא נוסח המודעה הדבוקה בימים האלה בכל מקומות הציבור בדבר הנפט ויקרו. וזה הדבר: כמאת אלף חביות נפט בנות פוד ¹³²אחד תובאנה שנה שנה לחוף יפו, והסוחרים בענף המסחר הזה רבים, ויהיו תמיד מתחרים איש את רעהו, ויורידו את המיקח עד הגיעו לפני שנתיים לפחות מחמישה פראנק התיבה. ויהי לפני שנה, וייוועצו שניים מגדולי הסוחרים הנכרים שביפו, ויביאו נפט רב מאוד על חשבונם, ויורידו את המחיר, עד כדי שלא יוכל סוחר אחר להתעסק בדבר הזה. ויהי כי תם הנפט מבתי הסוחרים האחרים, וישובו ויעלו מחירו, ובשוב רעיהם להביא נפט גם הם, שבו ויורידו את המחיר. ככה עשו פעמיים ושלוש, עד כי חדלו האחרים לעסוק בנפט, והמה העלו את המחיר כאוות נפשם, ויעל עד לאחד עשר פראנק לתיבה, וכל הארץ סובלת עולם הכבד מבלי נסות לפרקו מעליה. איש איש מתלונן בביתו ואין מציל. ויהי כי עלתה צעקת העיר, והסוחרים לשם מסחר ורווח לא יכלו להם, ויתעוררו אחדים מנכבדי סוחרי עירנו וייוועצו לאסוף כסף מבעלי בתים, מאיש איש חצי מג’ידי, תחילת פירעון לכל תיבת נפט הדרושה לו,

ואספו כסף עד כדי היות יכולת להביא אניית תורן טעונה נפט (כי באניות הקיטור לא יקבלו דברים מתלהבים יחד עם יתר הסחורות), והביאו את הנפט על חשבון בעלי הבתים, ומסרוהו להם במחיר אשר יעלה עליהם, והיה אם יורידו הסוחרים הגדולים גם הם את המחיר, והטיבו לכל הארץ, והמה הפסד לא יפסידו. וידביקו מודעות בדבר הזה, וכל החפץ יביא את תחלת הפירעון, ונרשם שמו בספר. – הפעם ראינו כי יש לבות דואגים לטובת הכלל גם בדרך המסחר בעירנו, ובהתאחד הלבבות עשו יעשו וגם יכול יוכלו.

 

על מות הברון הירש    🔗

השמועה על מות הברון משה הירש ז“ל הרעישה גם פה את הלבבות, אחרי הרעש אשר הורעשו בבוא השמועה אל מות גאון ישראל בקאוונא ¹³³זצ”ל, ובביהכ“נ “קהל גדול” אשר לאחינו הספרדים, ספדו לו אתמול אחרי הצהריים, בהתאסף רבים מנכבדי העדה, וכבוד הרה”ג הראשון לציון הי"ו בראשם, ואחרי ההספד קראו כל תלמידי בית תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים מזמורי תהלים בנעימה.

ירחם ד' שארית עמו ויאמר למלאך המשחית: הרף!

ט' בסיון תרנ"ו

 

חג השבועות    🔗

גם חג השבועות חלף עבר, והשמים עוד לא חדלו גם היום מענות את הארץ בגשמי ברכתם בבוקר ובערב, ומי יתן והיה לבבם זה כל ימי החום הלוהט הבאים לקראתנו, וחיתה נפשנו בגללם.

יום השבועות יום ביקור הוא לבני עירנו, כי ביום הזה ולמחרתו ילכו אל קברי מלכי בית דוד על הר ציון, לשפוך שיחם בחדר אשר לפני מקום הקברים. כי אל מקום קברי מלכינו לא יתנונו המושלים בעלי המקום לבוא.

וביום אסרו חג של שבועות, שבו אחינו הספרדים, המה ונשיהם, לבקר את שדה קבר שמעון הצדיק, כמנהגם שנה שנה, ויחוגו שמה כחג ל"ג בעומר בשעתו, אך מספר המבקרים את המקום איננו רב מאוד, כי אחינו האשכנזים יסתפקו ביום אחד בשנה ¹³⁴.

בלכתנו בימי חגנו לשוח, ונרא על אם הדרך את הכפריות השבות משדה עבר הירדן אל ביתן, וחמוריהן לפניהן טעונים משא בר, ענינו ואמרנו: הלא זאת היא רות מודעתנו, אשר זכרה בא היום לפנינו בבתי תפילתנו! כי מנהג הלקיטה נוהג בין הערבים עד היום הזה, וקראו לו גם המה “לקט”. ובככר הירדן רבו שדות מזרע התבואה, וירדו הכפריות בעת הקציר שמה וליקטו בשדה מאחרי הקוצרים, ואיש לא יכלימן ¹³⁵, ושבו אל כפרן כבדות בחיטים ובשעורים.

 

תולעת הגפן    🔗

מצב תבואת השדה בשנה הזאת טוב בכלל, ורק במושבות אחינו אשר בנגב, לאמור בסביבות יפו, נוראות שמענו, כי בימים האחרונים נראתה בכרמים תולעת הגפן, היא “ספינקס אֶלפנור”, אשר תגדל בזמן קצר עד כדי אורך אצבע קטנה ואכלה את עלי הגפן בראשונה, ואחר תשלח שיניה גם בענבים. התולעת נראתה בייחוד ברחובות ובראשון לציון, ובמשך שבועות אחדים השיגה ידה לאכול עד כדי חמישים למאה מסמדר הענבים ברחובות וכשלשים למאה בראשון לציון, אך בני המושבות למגדול ועד קטן וילדי בתי הספר אשר במושבות וביפו, חשו מהר, ובידיים חרוצות ובעבודה תכופה כילו את הנגע הנורא הזה, וישמידו גם את הביצים אשר הטיל ואשר מהן היו תוצאות לאסונות נוראים בימים הבאים, ולפי הנראה אין פחד מעתה.

 

שלושים למות הבארון הירש    🔗

החזון אשר חזו להם מנהלי “בית הספרים הכללי בירושלים” כי יבוא יום והבית הזה בית תורת ישראל כולו יהיה המרכז לאחד בו את בית ישראל למפלגותיו ולעדותיו, הנה החל היום להתקיים. כי היום, במלאת ה“שלושים” לפטירת נדיב ישראל הבארון משה הירש ז“ל, קראו מנהלי הבית למספד, וייאספו היום בערב רבים מנכבדי העדות השונות, אשכנזים וספרדים יחד, באולם הגדול אשר על יד חדרי הספרים, וידרוש ראשונה הרב המופלא ח”ר יעקב מאיר, אחד מחברי בית דין הספרדים, דרוש יפה בשבח המנוח. אחריו דרש הר“ר אברהם משה לונץ, עורך ה”ירושלים", וידבר על אודות מעשי צדקות השר לפרטיהן, אחריו דבר האדון דוד ילין על דברנדבת לבו של המנוח וההשתתפות בצער עמו. והדרושים כולם נאמרו בעברית.

 

אות כבוד לראשון לציון    🔗

ואחרון אחרון חביב! בימים האלה הרנינה לבנו הבשורה הטובה אשר הודיעו העיתונים הרשמיים אשר לממשלתנו, כי הואיל הוד מלכותו השולטן לכבד את רבנו הרה“ג הראשון לציון ¹³⁶הי”ו באות הכבוד מג’ידי מדרגה שנייה. יהי ה' עמו ויעל!

ט“ז בסיון תרנ”ו

 

חתונות    🔗

ימי שמחה וגילה לנו הימים האלה בעירנו, קול חתן וקול כלה נשמע בכל חוצות, ידי המדפיסים והשמשים מלאות עתה עבודה, והקרואים טרם ידעו אנה יסורו ראשונה. כי השבועיים שאחרי ימי הספירה המה ימי אחד פרקי השנה המיוחדים לחתונות בקרב משפחות אחינו, ויום “ש”ק שאחרי חג השבועות" נזכר ונכתב ברוב ספרי התנאים ¹³⁷בישראל, ובכן עלה מספר החתונות בעדת אחינו האשכנזים בלבד במשך השבועיים האלה ליותר משישים, וכדרך עיתונינו החדשים אסיים בפזמון: ונאמר לכולם בסימן טוב!

 

חג הקרבן    🔗

ושמחה וגילה בירושלים, גם מחוץ למחנה אחינו, כי אזרחינו המושלמים חגגו, למיום השישי החולף ועד יום השלישי הזה, את חגם הגדול, “חג הקרבן”, זכר לאילו של… ישמעאל. כי לפי דברי אגדותיהם, הלכה הגר, בצאתה מבית אברהם, ותתע במדבר ערב, וירבו הימים ואברהם לא ידע את אשר נעשה בבנו, ותכל נפשו לצאת אליו, וידור נדר לה' לאמור: אם ישמעאל בני עודנו חי ומצוא אמצאנו, והעליתיהו לה' לעולה. ויהי כי הקרה ה' אותו לפניו, ויעלהו על הר מני אשר אצל מכה, ויאמר לשחוט אותו, וישלח את המאכלת ולא שלטה בבשרו, והנה מלאך ה‘, וכו’ וכו'. וזכר לאיל אשר הקריב אברהם תחת ישמעאל בנו, יחוגו המושלמים, מדי שנה בשנה, חג ארבעת ימים, למיום העשירי לחדש די-אלחגה ¹³⁸, הוא “חג הקרבנות”. והיה כל בעל בית חשוב, בערים ובכפרים, והקריב קרבן בביתו בליל החג הראשון לכבוד אברהם אבינו, וחילק את בשרו לעניים או כי אכול יאכלנו בביתו, והחסידים שבהם יסעו לימי החג הזה חברונה. ועל ההר מני רבה התנועה מאוד, כי בעצם הלילה הזה יקריבו רבבות חוגגי המושלמים הבאים שמה מכל קצווי ארץ לחוג את החג הזה, ורבבות מן הקרבנות ייקברו עתה בחפירות הגדולות העשויות להם מאין אוכל, אלה הם הקרבנות אשר הושלכו לפנים על פני השדה עד כי עלה באשם וישחת את האויר ותפרוץ משם הכולירה לפרקים בין החוגגים.

וביום הראשון לימי החג הזה הלכו כל נכבדי העיר וכל ראשי העדות לבקר את כבוד שופט עירנו (קאדי), אשר אותו הפקיד כבוד פחת עירנו למלא מקומו בימים האלה, ימי היותו ביפו לגבות את מעשר התבואות אשר למלכות בכל סביבותיה.

 

יום הכתרה של קיסר רוסיה    🔗

ביום השלישי, הוא יום הכתרת הוד מלכותו קיסר רוסיה, גדל החג במגרש הרוסים אשר לפני גן עירנו, ודגלים נפנפו כל היום בבתי אחינו נתיני רוסיה, ושופט עירנו וכל צירי הממשלות וראשי כל העדות השונות ורבנינו הגדולים בכל תפארתם בתוכם הלכו לבקר את ממלא מקום ציר ממשלת רוסיה בעירנו, ובלילה נהרו אלפי אנשים ונשים וטף לראות בהדר האורים היפים אשר קישטו את כל קירות המגרש הזה ואת עצי גניו, ולשמוע את קול מנגינת הצבא אשר ניגנה שמה עד חצי הלילה.

 

מיפו לירושלים בעגלות    🔗

“וחי אחיך עמך!” זה הוא נוסח מודעת השבוע הזה. כי עגלוני אחינו, אשר פקידות מסילת הברזל העיקה עליהם כאשר תעיק העגלה המלאה לה כצאן עניי אדם, היושבים צפופים בכיתתה השלישית החדשה, השתתפו עתה ויורידו את מחיר המסע ליפו עד לחצי מג’ידי (כשני פראנק ורבע), בעגלות המסע, ולשלושה בשליק (כפראנק ושבעים צנטים) בקרונות, וילדים יקובלו חינם, ולפי הנראה תועיל להם השתתפותם זאת וקריאתם אל אחיהם למצוא למצער את חיית נפשם בצער.

 

ועוד על דוד פיינגולד    🔗

מודענו “כתם-פז” נלאה, לפי הנראה, לתת גוו למכים ולחייו למורטים כמצווה…, ויעזוב את “אחיו”, וישם פניו אל הערבים, כי ראה ראו אחינו את כל החרפה והשפלות אשר אומר האיש הזה להעטות על יושבי ירושלים בתחבולותיו, ויתעוררו אחדים מצעיריהם ויעמדו לפתחו ויניאו את כל הבא לדפוק על דלתותיו, ויימצאו בהם גם אחדים אשר שיברו בלילה שמשות חלונות ביתו, ואחרי אשר הלאוהו בעקיצותיהם, הודיע ברבים

כי חדל מהשפיע טובתו על עם המשלם רעה תחת טובה אשר לא כמצווה… ומהיום והלאה יזרע חסדיו על אדמה יותר פוריה.

כ“ג בסיון תרנ”ו

 

הרבצת דרכים    🔗

חום ומחנק וזעה ביום בהקיץ, וקרה וסופה וסערה בשעת החלומות בלילה – זאת מנת חלקנו השבוע הזה. בלילה בלילה, מקצה האשמורת הראשונה, תקום רוח סערה נוראה; וביום – גשמי זיעה יורדים על כל בדי עורנו, ונפשנו קצרה. ובכל זאת עוד לא גדלה יד הקיץ מנשוא, והתלונה על שרה של האש עוד טרם עלתה למרומה, וכולנו סמוכים ובטוחים כי עוד נשוב נראה גדולות מאלה.

ולזכר הגדולות האלה, נעים לנו לראות, בבוקר ובערב, את מרביצי הדרכים עוברים בדרך יפו, למשער העיר ועד קצה שכונות אחינו, ונאדותיהם על שכמם, ומילאום מים מן החביות אשר העמידה פקידות עירנו על המדרכות, והלכו הלוך והרבץ מים לרוחב הדרך כולה, להשיב נפש כל עובר. אך התשבע נפש האדם בטובה? “יוסיף טובה יוסיף תאוה”, ועיני יושב ירושלים מצפות עתה למטאטא הגדול אשר הבטיחתנו פקידות עירנו להביא, לטאטא בו את כל האבק הרב המסמא את העיניים בימי הקיץ, אשר הוא חוזר וניעור תמיד בעצם היום, בשעה שהחמה מכה בכל תוקפה בראשו של אדם, וכל מימי התרביץ עלו כבר באדים השמימה. ובבוא המטאטא הגדול ישובו בלי תפונה לצפות ליום אשר יובאו בו מים חיים ירושלימה, אשר רק בידם תעלה באמת להספיק לצורכי הדרכים בימי החום. אך היום ההוא ירחק חוק, ואבק רב, רב מאוד, יטאטא עוד המטאטא עד אשר נזכה לראותו.

 

בית הספר לבנות    🔗

מלבד גלות היחיד, אשר רגילים אנו לראות בכל שנה ושנה בימים האלה, הננו רואים השנה הזאת גם גלות רבים, גלות מוסדות ציבור שלמים המעתיקים דירתם אף הם. וגלות הרבים חצי נחמה היא לנו, כי המוסד האחד בא עתה אל המנוחה ואל הנחלה, והמוסדות האחרים מקווים, כי טלטולם זה יהיה האחרון בטלטולים וממנו יבואו גם הם אל הנחלה. בית הספר לבנות אֶולינה די רוטשילד בא לשכון כבוד בבית הגדול והנהדר אשר קם לו לנחלה בימים האחרונים האלה על פי מכירה רשומה בבתי-הקונסולט האיטלקי הצרפתי והאנגלי, ובהתחייב הפטריק הלטיני לעשות את המכירה גם בערכאות ממשלתנו הרוממה בבוא הרישיון על זה. וביום שבת הבא תיעשה חנוכת-הבית וערכו בו סעודה למאה עניים מכל בני עדותינו השונות.

 

בית הספרים הכללי    🔗

ובית הספרים הכללי מעתיק דירתו גם הוא, וכל ספריו וארונותיו וכל סגולותיו; כי הבית אשר היו בו הספרים עד היום, צר עתה מעט מהכיל את כל הספרים אשר נוספו בו השנה הזאת (ערך 8800 ספרי הד"ר חזנוביץ בלבד) ואשר עומדים עוד להתוסף בו. אמנם הדבר הזה לבדו לא היה עוד מכריע את הכף לעקירת הדירה, כי מנהלי הבית העסוקים עתה בעבודה הקשה והכבדה, עבודת חימום הלבבות הנקפאים לעוררם לבנות בית למוסד הזה, והיודעים כי “יאה עניותא לישראל” אמור: “היא הנותנת! תראינה עינינו יום יום את לחצנו ואת דחקנו, ולא תרפינה ידינו בעבודתנו”. אך גג העצים אשר לבית הזה, והעדר חברה מקבלת אחריות נזקי-אש עליה, המה לא נתנו מנוח להם, אף כי יקרים מקרי השרפות בעירנו, ולא נחו ולא שקטו עד מצאם למוסד הזה בית בנוי אבן ממסד עד הטפחות, וכיון שהחליטו לקבל עליהם עול גלות, לא שמו עוד לבם אל שכר הדירה הרב, וישתדלו כי יהיה הבית החדש שווה למצער בנזק הטלטול הגדול, ויצליחו. הבית החדש גדול ויפה, וגן נהדר סביבו, וקרוב לעיר, ורחוק מאבק הדרך, וכאשר נזכה לבוא אל הבית החדש נתענג משנה עונג, וכאורחים טובים נאמר “כל מה שטרחו בעלי הבית לא טרחו אלא בשבילנו”.

 

בית חולי רוח של חברת עזרת נשים    🔗

וחברת עזרת נשים הכללית מעתקת גם היא את בית חולי הרוח אשר היה לה בתוך העיר אל מחוצה לה, אל בית גדול פי שלושה מביתה הראשון, ואל מקום אוויר זך ומבריא. אמנם גם שכירות הבית היא כפליים, אך מנהלות החברה החרוצות לא נחו ולא שקטו גם הן, ותאסופנה נדבות בעירנו עד כדי הספיק לצורכי השכירות, ואחרי עלות הדבר הזה בידן, הנה באה להן תמול בשורה טובה, ובמזומנים; וראינה כי יש שכר לפעולתן, כי הגברת פורטדה היינה אשר בפאריז שלחה להן נדבתה לבניין בית למוסד הזה סך אלף פראנק, ותקוותן לראות עוד מעט בית בנוי לחולי הרוח הולכת ומתחזקת.

החברה הזאת הולכת ומתקדמת בכלל. בימים האחרונים האלה נוספו עליה עוד חברות רבות מנשי נכבדי אחינו הספרדים, ובימים האלה שבה לכונן גורל לעשרים חתיכות בד לטובת היולדות העניות, ומעשיה מצליחים בידה.

 

חגיהם של הרוסים    🔗

אחרי החג הגדול אשר היה במגרש הרוסים בשבוע שעבר, הוא “חג הכתר”, הנה היתה תמול עוד חגיגה במקום הזה, ובייחוד בבית האורחים הגדול אשר לחברה הפרווסלווית הפלשתינית. כי ביום הזה היתה חנוכת בית-התפילה הגדול והעצום אשר הקימה החברה הזאת בתוך העיר אצל קבר משיחם. זה שתים עשרה שנה החלה החברה בעבודת הבית הזה, ועתה כלתה העבודה כולה, והחנוכה היתה ברוב פאר. פעמוני כנסיות הרוסים צלצלו כל היום, והפטריק היווני ופקידי הקונסולט הרוסי, והארכימנדריט וכוהניו, וכל התרים הרוסים והתרות אשר טרם שבו אל ארצם, באו אל החנוכה, ודגלי רוסיה התנפנפו על מגרש הרוסים ובכל בתי הרוסים הנוצרים, ובית האורחים אשר להחברה היה מקושט כולו בדגלים ובאורים.

ולזכר “חג הכתר” ינעם בלי תפונה לאחינו לשמוע, כי גם בירושלים לקחו אחינו חלק בו, והרב הגאון סלאנט הי“ו השיג בשבוע הזה מכתב רשמי מבית הקונסולט הרוסי, ובו יודיעוהו כי שר העניינים החיצונים ברוסיה ביקש מהם בטלגרף, כי יודו לו בשם הקיסר יר”ה על הברכות אשר הביע לו ביום הכתר בשם אחינו בכלל ובשם אחינו נתיני רוסיה בפרט.

 

הסגר    🔗

סדרי בוא האניות עודם מקולקלים, וגזרת ההסגר עודנה בתוקפה, ורבים מיושבי מצרים עוזבים אותה לשעה והולכים באשר יתהלכו, וגם עירנו, אשר לא זכתה השנה לעולי רגלים, הנה היא זוכה לנסים וממלטים את נפשם בתוכה.

א' בתמוז תרנ"ו

 

משך הדירות    🔗

משך הדירות בארצנו אך פעם אחת בשנה הוא, ביום אחד, הוא היום הראשון לחודש מוחרם אשר למושלמים. לא לחודשים ישכור איש ביתו פה כי אם לשנים תמימות, ואם גם בתוך השנה יבוא לשכור לו בית פנוי, ושכרו רק עד חודש מוחרם. כי היום הזה יום ראש השנה הוא לבעלי כל בתינו לפנים, וגם בהתנחל אחינו להם בתים כיום ויהיו גם המה למשכירים, לא זז המנהג הזה מארצנו, וגם אחינו ישכירו בתיהם ממוחרם ועד מוחרם.

ועתה הגיעו נא בנפשכם: איש ממנו כי ישכור לו בית חדש, לא בית פנוי ישכור לו כי אם בית נושב, אשר שוכניו יוצאים או מוצאים ממנו. מתי יצאו המה? בר"ח מוחרם. ואנה ילכו? גם המה הולכים אל בית אשר שוכניו יוצאים ממנו בעצם היום הזה, לבוא לשכון כבוד בבית אחר אשר שוכניו יוצאים ממנו היום הזה. והלך הגלגל ככה הלוך וסבוב הלוך ודחוף, עד… עד אשר יגיע השוכר האחרון אל בית השוכר הראשון ונגעה חוליית השלשלת האחרונה בראשונה ועמדה, או עד הגיע אחד השוכרים אל בית אשר היה פנוי לפני מוחרם, אז יעמוד הגלגל גם כן. ובצאת האיש מביתו, לא בגפו ייצא, כי מטלטליו וחפציו, סגולותיו וסמרטוטיו ייצאו עמו, והכול אשר לכול לפניו יהלך אל ביתו החדש, וכל העם נוסע ביום אחד איש לאוהליו. והנה האחד מהם, ראובן, לא זז עוד ממקומו, כי לא מצא עוד דירה נאה כלבבו, או כסף לא מצא לו עוד לשלם שכר הדירה החדשה, או מפני כל סיבה אשר תמנעהו מצאת דווקא ביום ההוא מביתו. עתה לא יוכל עוד גם שמעון ששכר את בית ראובן לצאת מביתו, ולוי ששכר את בית שמעון לא יוכל גם הוא לזוז עוד, אף כי כבר חבש וארז את כל חפציו, ויהודה, אשר כבר שכר סבלים לשאת את חפציו, עומד ומתקוטט אתם על אשר קצרה נפשם מחכות עוד ללוי עד פנותו את הבית. וככה תיסוג השלשלת אחור, וחולייה תהדוף רעותה עד הגיען אל יששכר אשר בעל ביתו מגרשהו, והוא מביא את חפציו אל בית יהודה ומשליכם בכל מקום אשר ימצא, ועושה כבר בבית כאדם העושה בתוך שלו, ושני בעלים משמשים בבית אחד, ממש באותה הרמוניה של שני המלכים המשמשים בכתר אחד, “וליוצא ולבא אין שלום”.

אך גם רעות מאלה תקרינה לפעמים. הן הימים האלה למצער ימי הקיץ המה, אשר בם בטוחים אנו מגשם ומטיט, אבל יש שנים אשר זמן משך הדירות יחול בהן בחודשי החורף, אז ישיתו עוד מנעמי ימי הגשמים והטיט ו“כנוותהון” ¹³⁹נוספות על כל אלה. כי בהיות שנות הדירות הולכות אחרי לוחות המושלמים, המונים את חודשיהם ללבנה מבלי עבר את השנים כמונו, והיה בכל שנת העיבור לנו יחול חודש מוחרם בחודש אחד לפני החודש שחל בו בשנה שלפניה, אחרי אשר אין בין מוחרם למוחרם רק שנים עשר חודשי הלבנה תמיד. וככה ילך החודש הזה הלוך והיסוג עד עברו על פני חודשינו בקיץ ובחורף.

ומתמצית כל דבריי אלה תבינו מה חזקה התנועה והמבוכה ופיזור הנפש בשבוע הזה בעירנו. אמנם לא תנועה הבאה מן החוץ היא כי אם “מינה ובה”, תנועת המים השוקטים אשר רוח עברה עליהם ותסערם וכל טיפותיהם מתגלגלות, ועולות, ויורדות, ומתגבבות, ומתפזרות, ורצות, ודוחפות, והודפות אשה רעותה; רגע יעבור והכול שב לדממה, אך ברגוע הסערה התנועה חזקה, הרחובות הומים מאדם ובהמה רבה,זה הולך וזה שב, זה בא בכדו וזה בחביתו, ואיש איש עסוק וטרוד.

ושונה הוא הטלטול בעיר מהטלטול אשר מחוצה לה, כי בעיר, במקום שהרחובות צרים, כל המשאות נישאים בכתף בידי אדם, ובפרוורים ישאו אל כלי הבית עפ"י רוב בעגלות, בחמורים ובגמלים.

ומלבד הסבלים והעגלונים והחמרים והגמלים, אשר הימים האלה ימיהם הם, הנה גם הסיידים, אשר כולם מבני אחינו המה בירושלים, מוצאים להם פרנסתם ברווח בימים האלה. כי הנשים מדקדקות לסייד את דירתן החדשה בבואן אליה, ורבות מהן לא סיידו את ביתן גם לימי הפסח, באמרן הן קרבו ימי משך הדירות, והחזיקו עתה שבע שנים בסייד אחד, ככתוב.

דבר הטלטול פעם אחת בשנה עושה רושמו בדברים רבים, ובייחוד בפרוורים, אשר כל יושביהם מבני אחינו המה. הכול מקבל צורה חדשה. מבית הכנסת אשר השתנו בו פני “המזרח”, ועד בית תלמוד התורה אשר בחדרים אחדים ממנו יתוספו ספסלים אחדים ובחדרים אחרים ייגרע מספרם, הכול לפי שנות בני התושבים החדשים, ועד החנויות המקבלות מכרים חדשים וגומרות חשבונותיהן עם התושבים היוצאים.

וביום השבת הבא, בשבת איש איש בצל קורתו החדשה, והנה בקבוקי יין וממתקים עולים על שולחנו, אלה הן המתנות אשר ישלחו אליו שכניו החדשים או ידידיו הישנים, אולי להמתיק לו מעט את מרורות השבוע הזה, או להראות לו בעליל כי “שינוי מקום שינוי מזל; ומכאן ולהלן חושבנא לטב”. אך ימי הטובה עוד טרם הגיעו, ולעת עתה עוד צווחה על הכסף בחוצות, איש איש מחפש לו כסף בעד תשלום שכר דירתו למשך השנה כולה בפעם אחת, כי כה נהגו בארץ הזאת מימים ימימה, והצרה הזאת היא עתה צרת רבים.

לפנים היתה אמנם “החלוקה” לעזר ולמסעד בדבר הזה, כי זאת הייתה מטרתה הראשונה, ויקבלנה האיש במשך הדירות, והעניים היו למצער בטוחים מפני הדחק בעת הזאת. אך למן היום אשר ניתנו רחמים יתרים בלב הממונים ויחלו לתת שטרות לאיש איש על חלוקתו וחלוקת אנשי ביתו, והשטרות האלה נמכרים בשוק בנכיתא ¹⁴⁰רבה או מעטה לפי מצב הכולל, ואלה שמסרו כבר את שטרותיהם של המועד הבא החלו גם לשעבד את חלוקתם בשנים הבאות, למן היום ההוא שבה הדאגה לנקר במוחם של ישראל, כי איש איש מוכר שטרותיו בכל עת דוחקו, גם בתוך שנת המושלמים, ובהגיע מוחרם והיו ידיו ריקות כבתחילה.

ודוחק הסוחרים וכל בעלי החנויות דוחק משנה הוא, כי עליהם לשלם גם שכירות בית, גם שכירות חנותם יום אחד. ואלה אשר עליהם להיטלטל גם מחנות לחנות יטעמו הפעם מעין טעם “גלגול מחילות”.

ו“צרת רבים, נחמה – לאחרים”, יאמרו בני דודינו הערבים. עתה, בהיאנח השוכרים, ישמחו המשכירים, המחכים ליום הזה שנה תמימה. והמשכירים מחוץ לעיר כמעט כולם מבני אחינו המה, ויש אשר ישכרו מהם גם מעטים מהמושלמים והנוצרים בתים למשכנם; אך בתוך העיר הנה רוב הבתים העומדים להישכר למושלמים המה, אשר התנחלום מאבותיהם. והחנויות רובן גם הן למושלמים, אך יש גם חנויות רבות למנזרים השונים היוצאות לשכירות לישראל.

ובתי העיר חצרים חצרים, ובכל חצר שכנים רבים. והיה בבוא המושלם להשכיר ביתו, לא ישכירנו חדר חדר לבדו לאנשים רבים, כי לאיש יהודי אחד ישכירנו, והיהודי הזה יחפש לו שוכרים בין אחיו, והוסיף על המחיר אשר שילם לבעל הבית, ויצאה לו דירתו בטרחתו. ואם שנים אחדות ישכור את הבית מבעליו, והיה ל“בעל חזקה”. והבית הזה “חזקתו” הוא, וכל איש ישראל לא יוסיף עוד לשכור את ביתו זה. ובעל החזקה, מסגולות גופי ההבלים לו, כי יתכווץ ויתנפח, הכול לפי מידת הבית אשר יישאר לו. כי בראשונה ישתדל להשכיר את כל החדרים אשר ימצא לו קופצים עליהם והחדר הנשאר יהיה לו למשכן לשנה הבאה, ונשאר לו פעם חדר קטן ופעם גדול, ופשט בכל פעם רגליו לפי מצעו. – ודבר החזקה מנהג ישן נושן הוא, עד אשר גם החזקות נמכרות ונקנות כבתים עצמם, ותהיינה חזקות אשר נמכרו באלף פראנק וביותר, ויהיו גם אשר נתנו את חזקתם לבניהם לנדוניה. אך הימים האלה ירד ערכן מאוד, כרדת גם מחיר הדירות, כי בימים האלה, אשר רבו היוצאים, והבאים מעטו מאוד, יישאו בתים רבים מאין יושב, עד ירחם ה' עמו והותר להם לבוא אל אדמת הקודש אל ירושלים.

ז' בתמוז תרנ"ו

 

העגלות והרכבת    🔗

אחינו העגלונים, האומרים להתחרות את מסילת הברזל ולהשוות בכל זאת את המשקולת בהכנסותיהם, מוסיפים באנשים ובנשים ובמשאות בעגלותיהם, בו בשיעור שהורידו מן המיקח. ומשוררנו או כותב אחד (אינני זוכר לנכון) אשר יעץ להניח מעגלות בני גרשון ובני מררי למשמרת למזכרת עולם, ביראו פן יאבד זכרן מן ארץ, יוכל לנוח עתה בשלום בדעתו, כי נמצאו גואלים להן.

אך למרות כל אלה, יד מסילת הברזל הולכת וחזקה, אף כי גם שמה גדול הלחץ והדחק, כאלו התערבה את העגלות לראות יד מי תגבר בלחיצת ישראל, ובמשך שבועיים נסעו בה, בכיתה השלישית, יותר מאלף איש.

 

הנסיעה ליפו    🔗

הנוסעים ליפו רבים בימים האלה, ובייחוד בבני אחינו ובבנותיהם, כי הימים ימי הרחיצה בים המה, ובירושלים, אשר החליפות בה מעטות, ומעטים מהן התענוגים, מרבים הרופאים לצוות על הרפים והחלשים לנסוע ליפו, להחליף רוח ולרחוץ במי הים המלוחים.

ותענוגי הנוסעים והנוסעות הם אך מעין תענוגי הנוסעים אל המרחצות באירופה. כי כמעט כולם לא בבתי מלון ישבו, כי אם בתים ישכרו להם לחודשים אחדים, כי בסיבת הנוסעים האלה יימצאו ביפו גם חדרים העומדים להישכר לחודשים, והבתים רובם לא בתים וכליהם הם כי אם חדרים פשוטים וריקים, ואחרי אשר הבאים להתענג (גם אם בעגלות יסעו) לא יוכלו להביא כל כלי בתים אתם, יהיה להם מסע תענוגם זה מעין תיקון-גלות אשר יקבלו עליהם הצדיקים לפעמים. על הארץ ישכבו, על הארץ יאכלו, והנשים עובדות גם עבודת הבית כל היום, לאפות ולבשל ולכבס – אך הכול לפי תנאי החיים ולפי מידת הסיפוק, והשמחה תימצא גם במעון צר ובלחם לחץ.

 

בית חולי הרוח    🔗

הטלטולים כלו כליל, גם בתי הציבור המטולטלים באו אל המנוחה, וחולי הרוח מתענגים עתה על הרוח הצח ועל החדרים המרווחים אשר בביתם החדש, אשר שכרה להם חברת “עזרת נשים הכללית”. עתה נוכל אמנם לקרוא לבית הזה בשם מוסד נכבד הראוי לתהילה, כי סוף סוף היה המקום אשר היה בו עד היום צר וקטן לעומת כל צורכי הבית החדשים, בהוסיפו לקבל חולים ואומללים.

 

המיסיון האנגלית    🔗

המיסיון האנגלית ראתה כי עסקיה אינם הולכים ומצליחים כל כך, ותשם פניה אל המשוגעים, אולי תיבנה מהם. ויהיה כי ראתה את בית חולי הרוח אשר לישראל הולך ומתפתח, ותאמר גם היא לחקותו וליסד בית כמוהו בבית החולים אשר לה. ויהי כי בושה להתראות כמחקה את מפעלי היהודים חנוניה אשר היא אומרת ללמד אותם בינה, ותעש בתחבולות, ויצא הקול בראשונה, כי נשים כבודות מנשי הנוצרים אומרות ליסד בית חולי רוח כללי, ולתחילת פרעון הן מתנדבות לשיר באחד הערבים באחד בתי המלון הגדולים בעירנו, וכרטיסים נמכרו, והכבודות שוררו, והפרוטות המעטות אשר נאספו נבלעו סוף סוף בים הגדול, הוא ההון העתק אשר להמיסיון. כי אחרי השירות והזמירות והשתפכות הנפש החליטו הגבירות החלטה קדושה למסור את הדבר למי שהוא ראוי לו, לאמור: למי שחולל את כל התנועה הזאת. ובכל המשחק הזה, צר לנו על ממונם של ישראל, אשר נפתו להאמין כי אך תכלית חסד כללית לדבר הזה, ובחפצם להראות כי גם ישראל יודע להשתתף, נוקשו ונלכדו.

 

תלמידים מושלמים    🔗

בשבוע הזה שלחה פקידות ההשכלה בעירנו פקודות לכל בתי הספר אשר לנוצרים וליהודים המקבלים תלמידים מבני המושלמים, כי ישלחו אליה רשימת התלמידים האלה, ואת התלמידים לא יקבלו עוד, ומהיום והלאה לא יוסיפו עוד בני המושלמים ללמוד אלא רק בבתי הספר אשר למושלמים.

מלבד התלמידים המושלמים הרבים (ועוד יותר מהם הן התלמידות המושלמות) אשר בבתי הספר לנוצרים הקתולים הצרפתים, נמצאים גם תלמידים ותלמידות בבית הספר אשר לחברת כל ישראל חברים ובבית הספר לבנות אוולין דה רוטשילד.

 

“המאסף” ו“תורה מציון”    🔗

ותור חידושי התורה הגיע גם הוא, ובשורת שני מאספים באה לאוזנינו, האחד יוצא לשבועות ושמו “המאסף” (גיליון מוקדש לתורה ולחכמה מגדולי רבנינו וטובי חכמי זמננו בארץ ובחו"ל) ועורכו אחד אחינו הספרדים מצעירי החכמים ¹⁴¹,והשני יצא פעם בשלושה ירחים ושמו “תורה מציון” (קובץ חידושי תורה המתחדשים בין גאוני ורבני ישראל בארץ ובחו"ל) ועורכו אחד מדפיסי אחינו האשכנזים ¹⁴²אשר הוציא את המאסף הזה במשך שנתיים לפני שמונה שנים, ובשבוע הזה יצא הגיליון הראשון לקובץ הראשון, מכיל חידושי תורה מאת רבני אחינו הספרדים וחכמיהם בירושלים. ופרק מיוחד אומר העורך לקבוע בו בשם “קדושת הארץ”, אשר בו יבואו כל הדינים הנוגעים ליישוב הארץ “הנחוצים לעיתות כאלה, בכונן הנדיב הידוע לנו בנ”י מושבות רבות באה“ק ותהיינה לתפארת”.

ט“ו בתמוז נרנ”ו

 

התקוממות הדרוזים    🔗

קול תרועה נשמע שנית בארצנו, כי שבו הדרוזים להתקומם, ותשב ממשלתנו הרוממה לשלוח חיל גדול להכניעם. לעת עתה לקחו רק אלה אשר עבדו בצבא בשנים האחרונות, וביום א' הבא ילכו מירושלים כאלף איש יפו, והלכו דרך הים עד בירות, ומשם ילכו לארץ חורן, מקום מפלט הדרוזים. ויהי בהיות דבר הובלת חפצי הצבא נחוץ, ויצאו חיילים על הדרכים ויקחו גמלים וחמורים מכל הבא למס לדבר הזה, כי דבר המס¹⁴³ נוהג עד היום בארצנו.

 

מוצא    🔗

בימים האלה, ימי הנסיעות לבני עירנו ליפו להחליף שם רוח וכוח, הנה יצאו משפחות אחדות ל“מוצא” לגור שם בימי הקיץ, כי המים מי המעיינות טובים, והאוויר זך, וירק השדה כבר גמל, וישבו שמה עד אחרית הקיץ, ומשפחות אחרות באות שם כפעם בפעם לימים אחדים, לטעום מעין טעם ישיבת כפרים, ולהתבונן למעשי אחינו הפועלים על אדמת הקודש ולראות את כרמיהם וגפניהם אשר גדלו ונהדרו.

 

בית הספרים    🔗

הד“ר יוסף חזאנאוויץ, אשר לא ייעף ולא ייגע מעבוד לטובת “בית הספרים הכללי בירושלים”, הודיע בשמחה את הבשורה לחברי ועד הבית, כי ההתחלה בדבר בניין הבית נעשתה כבר, ואיש נדיב לב במוסקבה, הוא הד”ר צ’לינוב, נדב ביום חתונתו אלף פראנק לדבר הזה, היא הנדבה ההגונה הראשונה לטובת הקמת המוסד הזה על תלו. וחברי הוועד מה הם אומרים? חברי הוועד ידרשו סמוכים, ואמרו: “תרבינה שמחות בישראל, וירבו כמותו בישראל”. – ובכלל תקוות טובות נשקפות למפעל הכביר הזה, כי גם אחדים מגדולי רבני אחינו בארצות המערב נתנו ידם לו באהבה; ובפאריז יוסד גם ועד מתעסק בזה, על פי פעולת איש המעלה אשר הרעיון הזה לקח את כל לבו גם הוא, הוא האדון יהושע סירקין, בלכתו עתה למסעיו בחו"ל.

כ“ח בתמוז תרנ”ו

 

מעשר    🔗

והימים ימי ביכורי כל פרי העץ והאדמה.

הקמה כבר בשלה ונקצרה, והירקות ופרי העץ החלו להיקטף זה מאז, וימי הטובה לעובד האדמה, ימי הכנסת פרנסתו לרוב שנתו כבר הגיעו. עתה הגיעה גם העת “לתת לקיסר את אשר לקיסר”, ובית הנהגת-מחוזנו (מגלש אדארה) טרוד עתה בדיני תרומות ומעשרות (אעשאר) למשך זמן שני ירחים בערך.

וזה דבר התרומה והמעשר: לפנים בארץ, מכס קצוב קבוע על כל פדן קרקע נזרעה למינה, אשר לירקות לבד ואשר לתבואות לבד. ושלחה המלכות מדי שנה בשנה גובים בכפרים מסביב וגבו מעובדי האדמה את אשר לה.

ויהי לפני כעשרים שנה, ויצא דבר מלכות כי יחלו עובדי האדמה לתת מעשר כל תבואות אדמתם. ויהי דבר מגבה המעשר כמגבה המס אשר לפניו, כי יצאו פקידי המעשר (מאמור אעשאר) פעמים אחדות בשנה ויגבו מאת האיכרים מעשר תבואותיהם וזיתיהם בעין, ומעשר הירקות והפירות אשר לא ביום אחד ייקטפו, לקחו בכסף, לפי השומא אשר שמו אותם. והממשלה פתחה בכל עיר ועיר בית ממכר לתבואות ולשמן, אשר הובא אל אוצרה שנה שנה.

ויהי כעבור שנים אחדות, והממשלה ראתה כי רבו הוצאות הפקידים, ועוד יותר מהן רבו החובות אשר התגבבו על האיכרים ממעשרות שנה שנה, כי איכרי ארצנו הדואגים ביותר לחיי שעה כיפרו כפעם בפעם את פני הפקידים, וחובתם לממשלה לא שילמו במילואה, ותחל לתת את מכס המעשרות בחכירה לכל המרבה לשלם. ויהיו החוכרים הראשונים פקידי המעשרות אשר לוקחה מהם משרתם ואשר ידעו בדיוק את הכנסות כפר וכפר לסכומיהן, ועליהם נוספו עוד אנשים (עפ"י רוב מבני המושלמים) אשר אמרו להשתכר גם הם על חשבון עובדי האדמה. והיה מדי שנה בשנה, בחודשי סיוון ותמוז, והוגשה רשימת שמות כל כפרי המחוז בפני חברי ועד הנהגת המחוז, המה כבוד הפחה והקאדי והמופתי ונבחרי העדות, וקבע הוועד לכל כפר וכפר את יומו, ושלח חיילים לסובב בכפרים ולהודיע לזקני כל כפר וכפר ונבחריו (מוחתר) את יום המועד אשר בו ידונו על עסקי כפרם, למען יבואו לפני הוועד ביום ההוא, כי לבני הכפר עצמם משפט הבכורה לחכירה. והיה אם לא יבוא ליום המועד וקבע להם הוועד מועד שני ושלישי, ושלח אליהם חיילים עד בואם. ואם שמור ישמרו לבוא ליום המועד, ופתחו המה וקצבו את הסכום אשר המה אומרים לשלם בעד מעשר כפרם, ונכתב בספר, ובאו החוכרים והוסיפו עליהם, והוסיפו המה על החוכרים, ושבו החוכרים להוסיף, והודחה גמר הדבר למועד שני, ואולי יימצאו אחרים אשר יוסיפו עוד. אך עפ"י רוב ימאנו בני הכפר לשוב ולהוסיף בכלל, כי יודעים המה כי מעשרם הוא מעין “שאלת החיים” ועזוב לא יעזבוהו מידם, וכל אשר ירבו להוסיף כן יוסיפו עליהם, וסוף סוף אם מנצחים אם מנוצחים הלא יהיו המה “השה לעולה”, ובכן יניחו לאחרים לריב ולדין על עסקיהם, והמה יעמדו מרחוק.

החוכר, בקבלו את המעשר בחכירה, והביא לו איש בעל נכסים לערוב בעדו בפני הממשלה על תשלומי המכס אשר התחייב לשלם, כי דמי החכירה משתלמים לפרקים. והיה בגמרו את חשבונו את הממשלה, ועשה לו את חשבונו את הכפר, לאמור: שלם ישלם לו הכפר את דמי חכירתו, ושכר טרחתו יוסיף עליו “מוסף כראוי”. ובדעתו כי אם יקבל את המעשר בצמצומו יוכל להיות כי יפסיד עוד אחרי כל ההוספות אשר הוסיף על חבריו החוכרים, וחיפש לו תחבולות לבלי צאת וידיו על ראשו. והייתה ראשית תחבולותיו בדבר מעשרות התבואה והזיתים להשתמש בשעת הקצירה והחביטה. כי עפ“י החוק אסור לבני הכפרים לדוש את תבואתם ולעצור את זיתיהם עד בוא החוכר לקחת את מעשרו, והחוכר אשר ייחכר לו עפ”י רוב מעשרות כפרים אחדים, למען יצא לו שכר טוב בכל עמלו, ישתמט מבוא בעת הקציר, באמרו כי טרוד הוא בכפר אחר. ונשאר הגדיש ימים רבים בגורן, עד אשר תקצר נפש האיכרים לחכות לשמור את תבואתם יומם ולילה ולאבד את זמנם, והבטיחו לו לתת ככל אשר ידרוש, או כי בוא יבוא אחרי עבור זמן וטען כי אכלו האיכרים מתבואתם עד היום ההוא. וככה יעשה גם בימי נקיפת הזיתים. ובדבר מעשרות הירקות ופרי העץ ישתמט מבוא בעת בישולם, פן ישום אותם שומא מדוייקת, ובא אחרי אשר נחשפו העצים והירקות תמו, והביא לו שמאים לשום את ההכנסות כרצונו, ככל אשר קרה לאחינו בני “גדרה” לפני שנתיים בבציר ענביהם.

ויהי דבר החכירה לצער לבני הכפרים, וירבו להתלונן בפני הממשלה הדורשת טובתם, ותשמע לתלונותיהם, וימעטו החוכרים בימים האחרונים, ובכל מקום ומקום משתדלת עתה הרשות למסור דבר המעשרות לבני הכפרים בעצמם, בהקילה להם את תנאי החכירה ככל אשר תכביד תנאיה על החוכרים.

ובכן רבה עתה טרדת בית הנהגת מחוזנו בדבר המעשרות, חיילים נשלחים יום יום אל הכפרים מסביב, וזקני הכפרים באים והולכים, והחוכרים הולכים ושבים, וחוקרים לדעת עד כמה הגיעו כבר דמי חכירת כל כפר וכפר. ויש אשר גם יישלחו שמאים מצד הרשות אל הכפרים לראות אם אמת בפי זקני הכפר האומרים כי לא יוכלו עוד להוסיף אחרי אשר לא רבה תבואתם. והיה אם ייכונו דבריהם, ומסרו להם מעשרם במחיר אשר שמו. בימים האלה לא יפנה הוועד את לבו כמעט לשום דבר אחר מבלעדי המעשרות, אם לא כי הדבר נחוץ מאד.

 

פקידות השכלת העם    🔗

והתרומה שניים וחצי למאה היא אשר יתנו עובדי האדמה מתבואת אדמתם לממשלה, והיתה ההכנסה הזאת לפקידות השכלת העם, לתמיכת הוצאותיה הרבות אשר החלה להוציא בימים האחרונים, ביסדה בתי לימוד לכל הכפרים אשר בארץ, ללמד את בני האיכרים לשון ערבית וכתבה וראשית ידיעות החשבון ולימודי הדת. והפקידה בכל כפר מורה אחד ושילמה לו שכרו, ובני הכפר יתנו לו איש איש לחם יומו.

 

לוח א"י של לונץ    🔗

ובעוד כל ועדי הנהגת מחוזי הארץ וכל בני הכפרים עסוקים וטרודים בשנתנו תרנ“ו זאת, ובתבואתה אשר נקצרה ואשר עוד טרם נקצרה, והנה קול שנת תרנ”ז אחותה המיועדת לבוא דופק כבר ונשמע בין החיים, כי הרה“ח אברהם משה לונץ, עורך “ירושלים”¹⁴⁴, כילה כבר חשבונו עם שנתנו זו “עד לפ”ק”, והוא עומד כבר בשער ספרו החדש “לוח א”י השמושי והספרותי לשנת תרנ“ז”, אשר יצא זה כשבועיים, ומברך את ברכת החמה¹⁴⁵ אשר תקופתה נופלת בניסן הבא, ומסדר את דברי ימי שנת תרנ“ו עד גמירא, כאילו כבר עברה ובטלה מן העולם. ואנוכי מה אעשה כיום לכל החדשות אשר תיוולדנה עוד מהיום ועד אחרית השנה? ומה יוסיף עוד עבדכם דבר אליכם עד היום ההוא? אך כתשלומים לכל דאגותיי אלה, היתה לי שמחתי בקראי הספר הזה אשר החיש לצאת כביכורה בטרם קיץ. ספריו של הח' לונץ נושאים עליהם כולם את חותם “התועלת” לכל המתעסק בענייני ארץ קדשנו ומפנה לבו להם אם מעט ואם הרבה והלוח הזה הוא אחד הטובים שבהם, כי בו (כברוב ספריו) לא נמצא לא פלפולים ולא חקירות ולא “הלכתא למשיחא”¹⁴⁶, כי אם דברים ברורים הנוגעים לחיי השעה על אדמת קודשנו: לוח קורות הארץ, ערי הארץ ומספר תושביהן, המושבות ומספר יושביהן ושטח אדמתן, ערכי המטבעות והמידות בא”י, ימי השוק, ענייני הפוסטה, דברי ימי השנה לפרטיהם ולענייניהם בעיר ובשדה, המושבות החדשות ארטוף ומתולה וגולן בבשן, וזכר כל הדברים אשר התחדשו בכל מושבה ועיר בעבודת האדמה, בחרושת המעשה, במסחר, בחינוך, במוסדות החסד, רשימת החפצים אשר יצאו ונכנסו דרך חוף בשנת 1895 לכמויותיהם ולמחירם, רשימת הספרים שנדפסו בשנה הזאת באה“ק, רשימת כתבי היד הנמצאים באה”ק וענייניהם, וכו' וכו'. ועל כל אלה נוסף גם חלק הספרות, הערב והמועיל גם יחד בסיפוריו ובציוריו ובשיריו. ובכל זאת עוד טרם ידעתי אם באה לנו כל שפעת הטובה הזאת כתוצאה לממכר הרב אשר מכר המחבר את לוחו הראשון או כתוצאה לדברי חכמינו האומרים כי “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק”, ועוד שאלה גדולה היא אם נמצאו למחברנו בכלל עגלים הרוצים לינוק אם מעט ואם הרבה. ומפי השמועה שמעתי כי מתוצאתו הדלה של השנה שעברה נמצאו עוד די לוחות ושברי לוחות, ומחברנו “משה” זה עוד טרם העשיר מפסולתם ולא מעיקרם של לוחותיו. ו“חיבת ציון” והחפץ לדעת כל ענייניה ומעשיה, אשר בהם יתאמרו אחינו איה איפה הם?

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

בדבר חיבת ציון, נשמעו חדשות בירושלים בימים אלה, כי חברה חדשה נוסדה בה בשם “ישוב ארץ הקודש” ולה יותר ממאתיים חברים, המשלמים איש איש כחמישה פראנק לשנה לטובת הרעיון הזה, ועתה אומרת היא להחל גם במעשה ולהושיב ביריחו, על אדמת אדוננו השולטן יר“ה, אשר נחכרה למשך שנים אחדות, אחדים מצעירי ירושלים, לעבוד את האדמה ולהוציא לחמם ממנה. מייסד החברה הזאת הוא הרב יצחק צבי ריבלין, עסוק זה שנים רבות לעורר את לבות בני ירושלים לעבודת האדמה, ובעבודתו זאת לא ייעף ולא ייגע. הוא ייסד את מושב “רמה”¹⁴⁷, ןבימי הבהלות בדבר קניות אדמה באה”ק¹⁴⁸, יסד גם חברה בשם “אלף שערים”, ותעל בידו להשיג אלף איש משתתפים ברעיון הזה לקנות אדמה בסביבות ירושלים. אך אם בטלה החברה ההיא בבוא הקץ לבהלות בכלל, הנה הזרע הטוב קלט לו מקום בחדרי לבות בני ירושלים, וסוף סוף יחלו גם המה במעשים יותר ממשים.

 

רעש    🔗

בליל ג' שבוע החולף לפני חצות הלילה, רעשה הארץ במשך רגעים אחדים, אך כל נזק לא קרה לאיש, כי בכלל לא הזיק עוד רעש בירושלים ומעולם – חוץ מרעש של דברים.

 

“חופש”    🔗

ימי הבחינות הגיעו בכל העולם כולו, וימי המנוחה לתלמידים הלומדים משך כל השנה, רק בירושלים עוד טרם נתקן המנהג הזה, לא בבתי תלמודי התורה ולא בבתי הספר, כי יחרדו ההורים והמורים על הילדים שלא יישחתו בהינתן להם חופשה לימים רבים, מפני מיעוט ההשגחה אשר יוכלו הוריהם להשגיח עליהם. רק ביה“ס למל הוא האחד אשר הפסיקו בו מיום אתמול את הלימודים למשך חודש ימים, לאמור: הילדים יבואו יום יום אל ביה”ס למשך חמש שעות ביום, לעשות חוקותיהם ולחזור על לימודיהם תחת השגחת מוריהם וללכת לטייל פעמים אחדות, ואח"כ ישובו הביתה. בזאת יצאו לכל הדעות “והגדי שלם והזאב שבע”.

ו' באב תרנ"ו

 

בתי מחסה    🔗

ימים רבים שאלנו לנפשנו את שאלת נביאנו הגדול¹⁴⁹ “אם שבי צדיק ימלט”. אמנם כבר שמענו כי “גם שבי גבור יוקח ומלקוח עריץ יימלט”, אך “שבי צדיק” – זוהי שאלה שלא באה עליה תשובה כלל. ואמנם כבר אמרנו להתייאש מתשובה, אחרי ראותנו בשנה שעברה את כל ההתאמצות אשר התאמצו אחינו הצדיקים הנצצחנים בני אונגריה ואת כל האמצעים אשר הכשירו להם למען השג את הזכות היתרה על כל כלל ישראל בבתי חסד אשר לא בנום ולא עמלו בם, והנה באו הימים האלה ויורונו דעת כי גם ממלתעות צדיקים כאלה יימלט שבי, וטובת הכלל גברה סוף סוף על טובת הפרט. וזה הדבר:

זה כחמש ושלושים שנה הוציא הרב הגאון עזריאל הילדסהימר וחבריו הרבנים קול קורא באשכנז ובאונגריה לאסוף נדבות לבניין בתי מושב לעניי תלמידי החכמים היושבים בירושלים. וייאסף כסף רב, ויקנו חלקה רחבת ידים בתוך העיר, בחלק המזרחי של הר ציון, היא חלקת “תל-הגפרית” (תל-אלכברית), ויבנו עליה יותר מחמישים בתים, בכסף הנאסף בקופה, ויקראו את שמם “בתי-מחסה”. ויהי בהגיע תור חלוקת הבתים בין עניי תלמידי החכמים שבירושלים, ויקפצו בני אונגריה בראש, כי מי כל קהל ישראל אם לא “שומרי החומות”¹⁵⁰ ותלמידי חכמיהם? ובני הו“ד (הולנד ודייטשלנד) נגררו גם הם אחריהם. הן אמנם אין כמעט בכל בני אונגריה ת”ח עניים, כי בכוללם כל שהוא תלמיד חכם מחברו חלוקתו גדולה הימנו, ובבני הו“ד אין עניים, כי חלוקתם בכלל מעשרת את בעליה, ובעוונות הרבים גם ת”ח יקרים בהם; אך סוף סוף הנה מוצא הכסף היה בארצות מולדת בני שני הכוללים האלה, ובכן החליטו ראשי המפעל הזה שבחו“ל לחלק את זכות הישיבה בבתים האלה לשלושה חלקים, והיה השליש לבני אונגריה, והשליש לבני הו”ד, והשליש השלישי – לכלל ישראל וענייהם באמת, אשר לא זכו להיוולד בקדושה ובטהרה בארץ אונגריה או אשכנז, ובכלל ישראל אלה: האשכנזים והספרדים והמערבים והתימנים וכל עדות ישראל לארצות גלותו. ויהי כל קהל ישראל לעבר אחד, ובני הגר¹⁵¹ והו"ד לעבר אחד – ומנתם מנה אחת אפים.

ותעבורנה שנים, וה' העיר רוח נדיבים לבנות על חשבונם בתים לאחיהם בני ישראל על שדה בתי-המחסה, כברון שמעון וולף רוטשילד מפרנקפורט והאחים שלום ומשה הירש מהלברשטאט, וכיו"ב. ועל הבתים האלה לא חלה התקנה הראשונה, ויחלקום בוניהם לטוב בעיניהם מבלי הבדל בין כולל לכולל. ועיני האונגרים רואות ודואבות כבלע זרים נחלת ה', וישמרו את הדבר.

והנה עזב אחד הגבירים בקופנהגן, הרטויג שמו, סכום גדול בידי ראשי בתי המחסה, לבנות בו בתים על שדיהם ולחלקם בין עניי כל קהל ישראל. שמעו זאת אחינו האונגרים, ולא עוד אלא כי שמעו שעל פי עצת אנשים מירושלים היתה שומה מאת המנוח לתת חלק לעניי כל עם ה' יותר משליש בפרי צדקתו – ויתעברו. ואוי אוי לירושלים אם “שומרי חומותיה” באים לכלל כעס, כי כל העומד להם על דרכם הימלט לא יימלט אז.

הפעם עמד על דרכם אחד ממצוייני פקידי בתי המחסה בירושלים¹⁵², הוא האיש האחד אשר הקדיש חלק גדול מימי חייו לטובת הדבר הזה ובכל כוחו עמל לשכללו ולפארו, ולהשגיח השגחה נמרצה כי יחזיקו השכנים את הבתים בנקיות אשר יתפלאו עליה כל מבקריהם. ויאמרו אחינו אלה כי האיש הזה הסב את פני הדבר כי לא ישיגו גם בכסף הזה חלק כתאוות נפשם, ויחלו לרדפו. ימים רבים הסתפקו במכתביהם הרבים אשר שלחו אל כל מנהלי המפעל הזה בחו“ל, לדבר על האיש סרה. למען הדיחו ממשרתו זאת, כי אמרו: תפול נא רק ההשגחה על המפעל הזה בידינו, אז נעשה בו כחפצנו. אך כל מכתביהם היו ללא הועיל, כי כל רבני ירושלים וגדוליה הוכיחו צדקתו. אך אחינו אלה, חמי-המזג ובעלי הניצוח, לא מהירי יאוש המה, וכי יאמרו להשיג דבר לא ירפו ממנו, וכל הדרכים מותרות להם, בהגיע העת לעשות לה' ולכבוד שומרי חומות עיר קדשו; ובכן, כדרכם תמיד, שמו גם הפעם אל הערכאות¹⁵³ פניהם. כי המפעל כולו תחת חסות ממשלת אוסטריה הוא, והמה הלא “תקיפים” בבית ציר ממשלתם, ויאמרו: ניצחנו! ויחלו להתלונן על נחלתם אשר נגרעה בכל בתי הנדיבים היחידים, כי על-פי התקנות להם השליש בכל בתי-המחסה, ועל בתי הרטויג טענו כי לא נדבה פרטית היא, כי כספו נכנס לקופת המפעל כולו. ויארכו הימים במשפטים בערכאות ולא הצליחו. אז חיבלו תחבולה אחרת, כי התפטרו גבאי בתי המחסה העומדים מצדם ומצד בני הו”ד בירושלים, ויישאר האיש ההוא לבדו. ובכן בטל הוועד, וההשגחה על המפעל כולו תשוב לבית הקונסולט האוסטרי. והפעם הריעו תרועת ניצחון כי במאן האיש לשמוע אל כל החלטות הקונסול האוסטרי שהיה בירושלים לפני שנה, באמרו כי הוא מכיר אך את גבאי חו"ל לבעלי הנחלה הזאת, בא הקונסול ופקידיו על הנחלה ויחתום את בית-הועד ובחזקה לקח לו את ההשגחה על מפעל החסד הזה, ושם ה' ושם ישראל התקדש… בכל המובן אשר יבינוהו אחינו בני הניצחון האלה.

גבאי הנחלה בחו“ל המה הרה”ג הילדסהימר, והגביר גוסטף הירש בברלין, ורה“ג שמעון סופר מפרשבורג. ויהי בימים האחרונים האלה, בראותם כי רבו השערוריות וכי עליהם לשום קץ לכל הסכסוכים האלה, וייאספו יחד, ויקבעו את התקנות, וישיבו את הנידח לכבודו הראשון, ועליו הוסיפו לפקידים בירושלים עוד שני אנשים, אונגרי והו”די, ויתקנו תקנה, כי מהיום והלאה, אם יתפטר אחד או שנים מהוועד, והיה הנשאר וניהל הוא לבדו את דברי המפעל, עד אשר יימלא מקום החסרים, ולא תיסוב עוד ההשגחה **לאחרים. ** וכל בתי הנדיבים הפרטים על פי רצון מנדביהם יחולקו, ובתי הרטויג לכל עדת ה' בירושלים חלק בהם, חלק כחלק. הידיעה הזאת באה בימים האלה, ו“בני הנצח וההו”ד" הורידו ראשם!

היו אמנם אחדים בהם אשר אמרו להתנגד גם להחלטות מנהלי המפעל בחו“ל, אך הנכבדים שבהם והמתונים ראו כי אמנם הגיעה העת לעמוד מלכת בדרך הזאת, ויעכבום, ו”שבי צדיק" נמלט סוף סוף!

 

מנוחת הטבחים    🔗

השבוע הזה שבוע “תשעת הימים”¹⁵⁴ הוא, כל אטליז סגור, וכל קול ענות חדל מרחוב היהודים המלאה בתי מקולים, והטבחים¹⁵⁵ ראו מנוחה כי טוב, ויפשטו להם בארץ. חזקה היא ל“שותפיו של עמלק”¹⁵⁶ אלה, מימים ימימה, לנסוע בשבוע הזה ליפו, ובשנה זאת שבוע תמים להם ללא עבודה. ובכן ראינו עוד ביום הראשון רבים מהם נוסעים, אלה בעגלות ואלה בחמורים, ויפו דרך פניהם, לרחוץ מעט בים, ולשאוף מעט רוח, וגם ללכת אל השוק אשר בלוד לקנות בהמות ל“ימי הנחמות”¹⁵⁷. עונג גדול יתענגו בני ירושלים הבאים ליפו בכלל, ואם נוסיף על זה כי בשבוע הזה גם בשר גם יין לא יבוא אל פיהם, וראינו כי אין לנו לקנא הרבה בעמלק – אם אך במידה כזו היא שמחתו בימי האבל לישראל.

 

מצפה    🔗

לכל שינויי האוויר יבוא “מודד” עוד מעט בעירנו. זה שנים אחדות אשר החברה הפלשתינית האשכנזית¹⁵⁸ ייסדה מצפות לענייני האוויר במקומות אחדים, ובאחד מגליוני עיתונה בשנה הזאת כתוב, כי אמר ראש החברה לפנות גם אל פקידי הנדיב הידוע לייסד מצפות כאלה במושבות אחינו. ועתה הנה התעורר איש נדיב ואשתו¹⁵⁹ מבני ברזיליה, לייסד בית מצפה גדול בכל פרטיו לענייני האוויר, ועל ידו הוא אומר ליסד גם תערוכה כל ענייני חרושת הארץ ותבואותיה, והיה הבית פתוח לכל מבקריו. ובוועד הזמני אשר נוסד לדבר הזה נבחר גם אחינו הנכבד האדון נסים בכר, מנהל בית הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים” בעירנו.

כ' באב תרנ"ו

 

תשעה באב    🔗

ימי האבל וזכר החורבן חלפו זה כבר ויעבורו, אך רושמם טרם נמחה מלב מתבונן היטב לכל מנהגי עדותינו, מתחרות אשה את רעותה להגדיל מספד ולהרבות נהי. כי בדבר הזה הן התמחה ישראל מאז, ומי כמוהו גיבור חיל – להוריד דמעות ולהרים קולו “קול יעקב”?

ימים רבים לפני התשיעי באב נראה כבר את הזכר לחורבן בכל פינות בתי אחינו **הספרדים. ** הקירות לא סויידו, הרצפה לא רוחצה, הספות התפרקו עדי מצעיהן וסדיניהן מעליהן, וכריהן הפוכים על פניהם, והמראות פניהן אל הקיר והבית כולו אומר שיממון ואבל.

ובערב התשיעי באב, אחרי הסעודה המפסקת, תיאספנה נשי אחינו המערבים, כבימי ירמיהו אבי המקוננים, ועמדו במעגל, ורקדו וכרכרו וטפחו על פניהן בידיהן, ונפנפו במטפחותיהן בהתרגש רוחן, והמקוננת עומדת בתווך ומעוררת לבכי.

ובלילה, בשבת כל העם קודר ומשמים על הארץ בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, אחרי גמרם קריאת המגילה, יכבו את הנרות כולם, ובבית האלהים חושך ודממה נוראה. אז יקום החזן והגיד לקהל את מספר השנים אשר עברו כבר למיום החורבן, כי היום ראשון הוא לימי השנה לאפטיה (Aera) הזאת, ואת מצב ישראל בארצות גלותו במשך השנה הזאת יתאר להם בצבעו ובצביונו, וכל העם בוכה בדממה, ואט תקונן אחרי כן העדה כולה את קינת “אז בחטאינו חרב מקדש”.

יותר מכל העדות מארכת עדת התימנים בקריאת הקינות בלילה, כי כל העדה כולה אומרת את הקינות יחד מלה במלה בקול רם ובנעימה מרגזת לבבות.

ובחצות הלילה, אז בהלוך השועלים על הר ציון ששמם, הלוך ילכו “אבלי ציון” מבני אחינו האשכנזים ברגליים יחפות ובלב נדכא, וכאבותינו בימי אדריינוס קיסר בוא יבואו בעת הזאת אל הכותל המערבי, שארית מחמדינו מימי קדם, לתנות על חורבן ירושלים וישראל. חושך אפלה מסביב, ורק הירח ממעל יגיה מעט באורו הכהה על פני התמונות המתנודדות כצללים בדממה, ואבוקה דקה בידי כל אחת מהן לקרוא את סדר תיקון החצות¹⁶⁰ בקול יללה. המראה הזה הוא אחד המראות המרעישים את הנפש בחזקה, והזכר יזכירנו את דברי המשורר¹⁶¹ האומר כי:

כָּל עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵּינוּ כָּל עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת

לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת

וְעַל חָרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת

עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמַעַת – תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת –

עוֹד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ!

בבוקר, אחרי התפילה, לפני אמירת הקינות, ייסוב השמש בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, ומזרק מלא אפר בידו, ולקח איש איש מעט מן האפר ומשח על מצחו במקום הנחת התפילין, “לשום אפר תחת פאר”.

ועל הקברים לא ילכו אחינו ביום הזה¹⁶², כי דרך הר הזיתים¹⁶³ מלאה אבני נגף וסלעים, וכבד לאיש ללכת בה יחף.¹⁶⁴

אך עבר חצי היום – והנה קץ כל אבל בא! אחיותינו הספרדיות החרוצות רוחצות את הרצפות, מסיידות את הקירות, ואת כל כלי הבית תשבנה לקדמתם ולפארם לכבוד מועד הולדת משיח ישראל¹⁶⁵. אז תשוב השמחה במעונות ישראל, והכלות תשמחנה את חתניהן בשלחן אליהם בעצם היום טס מלא ממתקים ומגדנות למאכל הערב, גם כפות ומזלגות זהב וכסף ומנות אחרות תשלחנה להם, להרחיב דעתם בתעניתם ולנחמם מיגונם. וכנגד זה ישובו החתנים ושלחו מנות ומגדנות לכלותיהן ביום המיוחס ל“בנות ישראל”, הוא יום החמישה עשר באב¹⁶⁶.

ושבת נחמו¹⁶⁷ היא אחת השבתות המיוחדות לשמחות ולחתונות בבתי אחינו, וקול ששון ושמחה, קל חתן וכלה, שב להישמע בעירנו.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

חברת “ישוב ארץ הקודש” הולכת ורבה במספר חבריה, כי בימים האלה סובבים חבריה מתעסקיה בעיר ומאספים לה חברים חדשים, וכבר עלה מספרם ליותר משלוש מאות, ובהם רבים מנכבדי עדותינו. ועתה בהתמעט הפועלים במושבות אחינו, בעזוב רבים את הארץ, ורבים מהם לוקחו למתולה, היא המושבה אשר יסד נדיבנו הידוע לפועלים, עתה אומרת החברה הזאת להמציא לבני המושבות פועלים מבני ירושלים. תקנות החברה בפרט עוד לא נקבעו, כי מייסדיה אומרים לחכות בזאת עד ימי חג הסוכות, כי אז בהיות מספר חבריה רב עד כדי שיוכלו להחל בפעולה שיש בה ממש, יקבעו כל ענייניה ותקנותיה.

 

אות כבוד לראשון לציון    🔗

אות הכבוד מגידיה מדרגה שניה, אשר הואיל הוד מלכותו השולטן יר"ה לחונן בו את רבנו הגאון הראשון לציון¹⁶⁸ הגיע לידו בימים האלה, וילך את נכבדי עדת הספרדים אל פחת עירנו להודות את אדוננו השולטן על אותות חיבתו ואהבתו לבני עמנו.

כ“ז באב תרנ”ו

 

כוללים    🔗

לפנים בירושלים, בימי משול החלוקה בכל תוקפה ותנהג נשיאותה ברמה, אז כי יקום איש והתהלך בחוץ ושאל: “רבותי, מה ילד יום?” וענו ואמרו לו: מזל טוב! ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, וייקרא שמו בישראל כולל פלוני, וכולל פלוני. ואמנם היכלה להיות אז אחרת? בני עיר פלונית ראו והנה כסף החלוקה הנאסף בעירם הוא רב בשתי פרוטות וחצי על הכסף הנאסף בעיר השנית אשר תיחשב אף היא על מחוז כוללם, ומספר מקבלי החלוקה בירושלים מבני העיר ההיא רב על מספר בני עירם בשלוש נפשות ותינוק; היכלו להתאפק מקרוא: “מה לנו ולצרה הזאת? אלה מי ילד לנו? והנפשות הערטילאות האלה מבטן מי יצאו? האנחנו הרינו את כל הגוי הזה כי ניתן לצבאו לחם?” ואמנם לא התאפקו ולא פקפקו, וירעישו עולמות, ויקבצו חותמות, ומכתבים יצאו, וקולות נשמעו, בשערי ירושלים, עד לב השמים. ויהי הקולות הולכים וחזקים עד כי ריחם ה' את שארית הפלטה אשר בציון, וינתק למעלה את הפתיל שבו חברו שתי הערים לכולל אחד על פי הגזרה הקדמונה – ומינסק ופינסק נפרדו! ובכן: ויהי בישורון כולל חדש; ליהודים המינסקים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והעיר פינסק נבוכה!

ופינסק הבירה המעטירה הזאת, הן לשני מטרפולין תיחצה עוד בכתב עמנו, שתי “ערים ואמות בישראל”¹⁶⁹ היא למיום המחלוקת הגדולה¹⁷⁰… ויהי כי ראו הפינסקים הפינסקים על מה עשו להם אחיהם בני מינסק ככה, כי הפגיעו בהם את עוון דלות בני עירם שבחו"ל, ואת עוון שלוש הנפשות והתינוק היתרים אשר עשו בירושלים; ויעלו על לבם את מרת נפשם הם, ויזכרו את אחיהם תאומיהם הקרלינים העולים גם עליהם בדלותם, גם את העובר הנוסף בבני קרלין על מספרם הם זכרו, ויתאוששו ויאמרו: “ואנחנו מה? האומנם ככה דקקנו ונהי כאטום אשר לא ייפרד עוד? ואלה הקרלינים יושבי עבר הנהר¹⁷¹, הבני רחוב אחד הם אתנו, כי דבקו בנו למוץ את לשדנו?” ובכן: ויגיע תור פינסק להתגדר בגדולתה, ועדתה הגדולה ככף איש שבה ותתפורר לאטומיה, והעיר ירושלים נחה ושקטה.

אך כל החיזיון הזה היה היה לפנים, אז בימי משול החלוקה בכל תוקפה ותנהג נשיאותה ברמה… לא כן אנחנו פה כיום: זה ימים רבים והחלוקה תש כוחה עד כי לא נותר בה עוד כדי חלוקה, וירושלים חדלה להוליד כוללים חדשים לבקרים, ותחתיהם החלה ללדת מפעלים טובים, בתי חסד מפוארים, מוסדות חדשים, חברות שונות; ואיש איש החל להרגיש את הצורך אשר לנו ב“כלל” ולא ב“כולל”, עד כי גם ממוני הכוללים הפרטיים בעצמם, בהרגישם עד כמה תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה בכל הפירודים הרבים האלה, שבו ויתאחדו לענייני הצבור וצורכי העיר בכללה, ויהיו ל“וועד כל הכוללים”, אשר אף כי טרם הגיע לתכלית השלמות, וחסרונות רבים שבעדתנו עוד טרם מילא, הנהו סוף סוף העמוד היחיד לעדת האשכנזים בכללה.

שנים רבות עברו לירושלים ככה, ונשכח כבר את ענייני הכוללים פירודיהם, והחלוקה ותוצאותיה, כי בה במידה שגדלו רחבו המפעלים והמוסדות, מעטו הכנסות החלוקה, ובכוללים אחדים ניסו כבר למחות מרשימת מקבלי החלוקה את שמות אלה אשר יש להם ממה להתפרנס בלעדיה. אמת הדבר כי העניין הזה הולך בכבדות, ובכולל אחד, שרבו בו העשירים, מצאו המצאה חדשה בדבר הזה, לאמור: לבלי תת חלוקה בעד נפשות ראשי בתי האבות העשירים ולתת לבניהם הקטנים; אבל, איך שיהיה, בכל הדברים האלה ראינו את רוח הזמן הולך ומנשב בקרבנו, ונאמר: אף כי מתנהל הוא עוד בעצלתיים, חדור יחדור סוף סוף בירושלים, וכרבות הימים תמעט פעולת החלוקה המזיקה במיעוט החלוקה בעצמה. אך שווא לכם חולמי חלומות, חוזי חזיונות להטבת מצב החברה, כי אין עצה ואין תבונה כנגד התועלת הפרטית! האנושות הולכת ומתקדמת, הולכת וצועדת קדימה, והנה בא איש אחד אשר רק טובתו לנגד עיניו, והסב את הגלגל כולו עשר מעלות אחרונית.

 

כולל אמריקה    🔗

ארץ אמריקה, הגדולה מעט מפינסק הבירה, היתה עד היום הזה ארץ החופש לא רק ליושביה כי גם לירושלים האשכנזית. כל מפעל חסד שבירושלים וכל חברה כללית זכו באמריקה כזוכה מן ההפקר. לאמריקה שלחו שלוחים, באמריקה קבעו קופותיהם, ומאמריקה יצא הכסף לרוב בתי צורכי הציבור פה, ובירושלים יושבות משפחות אחדות אמריקניות, לאמור: מוצא רוב בני המשפחות האלה מארץ רוסיה, אך משם גלו לאמריקה, ויהי כי אספו להם די כסף שמה ויבואו לשבת על אדמת הקודש. ויש בהם אשר לא הצליחו הרבה באמריקה, וישימו פניהם ירושלימה, ויקבלו חלוקה מוועד כל הכוללים. ויש אשר לא היו באמריקה כלל, רק זכו לחסות בצל הממשלה הזאת בקבל צירה פה תחת מחסהו את כל הבא… ויהי כי ראו אחדים מבני המשפחות האלה כי רב הכסף הבא מארצם (לאמור: מארץ אמריקה) אל הקודש, ויקראו: “למה ניגרע אנחנו מכל המון בית ישראל? פינסק וקרלין יש להן כוללים וחלוקה בירושלים, ואמריקה הגדולה לא תטעם כלל מדגן שמים זה?” ובאמת, האין זאת חרפה לאמריקה, ארץ העבודה, ארץ ה“ביזנס” והמכונות, הארץ הזאת הנתונה כל כך לענייני החומר, האין חרפה לה כי לא תכלכל למצער חמישים בטלנים לתפארת ירושלים¹⁷² על חשבונה? ואחינו אלה לא שכחו עוד את חריצות בני הארץ אשר גרו בה אם מעט ואם הרבה, וימהרו ויקראו לאספה את כל האמריקנים למיניהם שבירושלים, ויציעו לפניהם את ההשפעה החדשה שהם אומרים להוריד עליהם, השפעה גדולה גם מהשפעת כולל הו“ד, ומה מבקשים מהם? הלא רק לחתום אתם יחד על ה”כתבים" אשר ישלחו להתם, ומי זה יכלא את חותמו בדבר גדול כזה? ובכן שבו עתה כל האנשים המאוחדים, בני הארצות המאוחדות, וימהרו וידפיסו קולות קוראים בשם “כולל אמריקא ותפארת ירושלים”, וישלחום לאמריקא אל אנשי בריתם שמה. כי גם באמריקא נמצאו עניים רבים, ורבים אשר קרובים עניים להם, ובהיפתח לפניהם מכרי הזהב – בירושלים, הלא יוכלו אלה לבוא בעצמם ואלה להיפטר מקרוביהם, בשלחם אותם אל הארץ אשר שם זהב החלוקה. ויהי כי ראו בני בריתם כי בזאת יסולו למו מסילה לחיים שאין בהם עמל ויגיעה, ויקבלו את הדבר בשתי ידיים. ובירושלים ההשתדלות גדולה גם מצד חסידי הרב מבריסק¹⁷³, מחוללי הרעיון הזה, אשר גם להם פניות ונטיות בדבר, וכולל חדש, בן זקונים לירושלים, עומד להיוולד בימינו אלה.

אמנם עוד רבים המה המתנגדים למעשי אלה האומרים לזכות את ירושלים בבטלנים חדשים, בטלנים מבני המודה¹⁷⁴ האחרונה, על חשבון בתי החסד וצורכי הציבור שהגיעו כבר למדרגה נעלה בעירנו. רבים המה הרואים את הגדוד העולה ישר מהארץ החדשה לשם החלוקה, בו כל קבצן וכל בטלן אשר לחם כזה ערב לו, והלחם לא לחם לחץ הוא, כי המשתדלים בדבר מבטיחים לתת לכל נפש דולר לשבוע לכל הפחות; ורבים המה הרואים בזה לא כולל אחד כי אם עשרים כוללים חדשים, כי ארץ אמריקה גדולה היא ב“ה, והיה בראות בני נויאַרק כי רב הכסף הבא מנויארק ויסדו “כולל נויארק”, אחריהם יבואו בני פילדלפיה, ואחריהם בני שיקגו וכו' וכו', ואחרי כן תשוב נויארק הגדולה ונפרדה לרבעיה, ודור יבוא ישוב אי”ה לראות את כל המחלקות הישנות והפירודים התכופים אשר ראו עיני אבותינו, במהדורה שנייה. כן, רבים בירושלים מתנגדים להמצאה האמריקנית החדשה הזאת, אך מי יודע אם יועילו המתנגדים בכל התנגדותם, אחרי כי סוף סוף האנשים ההם את טובת עצמם דורשים, ואלה דורשים לאידיאלים ולטובת הכלל, ו“כלל ופרט, פרט קודם” כלל גדול הוא בימינו אלה.

ה' באלול תרנ"ו

 

מחלקת הדואר היהודית    🔗

לדאבון לבנו סוגרה לעת עתה, ביום אתמול, מחלקת הפוסטה היהודית, אשר נוסדה בעירנו לפני חצי שנה, לרגלי איזה סכסוכים בין פקידות הפוסטה הכללית ובין אחינו פקיד המחלקה הזאת, ואם לא ישובו לפתחה, יעלה בלי תפונה בשוק תווי הפוסטה מחיר התווים אשר יצאו מהמחלקה הזאת במשך ששת החדשים האלה.

 

ארטוף    🔗

מארטוף¹⁷⁵ שמועות מעציבות שמענו. ארטוף היא המושבה היחידה לאחינו הספרדים, כי קנתה אותה חברה אחת מאחינו בני בולגריה מידי המיסיון האנגלית בלונדון בשטר מכר אשר לא קוים עוד בפני הממשלה הטורקית. בני החברה המה במספר שישים, ואיש איש מהם משלם כסף מדי שנה בשנה, ויאמרו לעלות להתנחל על אדמתם במשך שש שנים, לאמור: מדי שנה בשנה יעלו עשרה מהם הנה. בשנה הזאת עלו כבר חמישה מהם וישבו על אדמתם עד היום, אך לרגלי השמיטה¹⁷⁶ לא הרבה עבדוה בשנה הזאת, וימסרוה לשכניהם האיכרים באריסות, ולשנה הבאה חשבו להרבות בעבודה, ויאמרו להביא אליהם גם גננים מבני “מקוה ישראל” המצויינים, לפקח על העבודה. ותקוות רבות קיוו חובבי היישוב מהם, כי קרובים הם באורחות חייהם ובלשונם ליושבי הארץ. והנה באה להם לפני שבועות אחדים השמועה מארצם כי חלק גדול מכספם נאכל, בהישבר בתי המסחר אשר על ידם הפקידוהו. ועתה הנה שלח כבוד פחת עירנו להודיעם, כי במשך שמונה ימים מיום אתמול עליהם לצאת, הם וכל אשר להם, מן המקום אשר התנחלו עליו שלא בידיעת הממשלה ושלא ברשותה.

 

בתי אבן ובתי עץ    🔗

בכלל מעטים מאוד מקרי הדלקות בעירנו, וגם בבואם לא יוכלו להרבות שמות, אך בימים האחרונים האלה החלו בני עירנו לתת להם ידיים יותר, וזה הדבר: כל בתי ארצנו אשר נבנו עד ימינו אלה, כולם בתי אבן המה, ממסדם ועד הטפחות, קירותיהם עבים מאוד וגגותיהם עבים עוד יותר. אך, כאשר הזכרתי כבר, נבנו ממש לפי תנאי ארצנו וצרכיה; ארצנו ארץ אבנים היא והעץ בה מעט וכל עצי הבניין מארצות חוץ יבואו אליה עד היום, ומלבד זאת הנה רוב ימי השנה ימי חום וחמימות המה, וקירות האבן וגגותיה סכים בעדם מבוא הביתה, ובן הארץ דבק כל כך באבן, עד כי ישוב ישב תמיד על רצפתה הקרה, ורק מחצלת קש דקה חוצצת ביניהם. אך באו ימי ההשכלה וההתמדנות, לאמור: ימי החל האדם לחפש מה טוב ומה מועיל לו ביותר; ויחלו בני הארץ להתבונן ויראו והנה גגותיהם דולפים בימי הגשמים, ורעפי אירופה אין כמוהם מגן מפני הדלף, ויחלו לכסות את גגות האבן ברעפים, ויהי הדבר באמת לתועלת גדולה, כי יושבי הבתים מצאו בהם מחסה לנפשם גם בימי החמה גם בימי **הגשמים. ** אך הן האדם המשכיל “מהלך” הוא, וכל עמידה לנסיגה תיחשב לו, ובכן לא עמדו בני עירנו גם בנסיונם זה, ויחלו ללכת הלאה. כי רבים מבני ארצנו ראו והנה גגות האבן המקוערים העולים מן הקרקע גוזלים חלק גדול מאד משטח הבית ומקירותיו, ויעזבו את האבנים, ויחלו לבנות את הקירות רבועים, ומוטות ברזל טוחים במעזיבה ביניהם כעין קשתות היו לבית לתקרה. אמנם מעטה כבר הקרירות בבתים האלה, אך לידי סכנה טרם הגיע הדבר. ראו העניים והנה יש יכולת לבנות בתים גם מבלעדי כיפות האבן הכבדות, ויצעדו עוד צעד וצעדיים. בראשונה המירו את הברזל בעץ, ויעשו את התקרות עץ, ואחר החלו להמיר גם את האבן בעץ ויעשו גם את הקירות עץ, כי חסו על השטח האבד בקירות האבן העבים. ולרבים מהם הוקל דבר בניין בתי העץ מבתי האבן, כי בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים ניתן בידי אחינו. והנגרים הלא כמעט כולם מבני עמנו הם, מצא לו העני תמיד דרכים להחל בידיים ריקניות ולשלם מחיר ביתו מעט מעט. וככה באה לנו “תקופת העץ”, ומיום ליום ניתן מזון לאש יותר ויותר. אמנם בני אירופה הנוצרים, כצרפתים כרוסים, וכאשכנזים כאנגלים, כשהם בונים פה בתיהם יבנו אותם רק לפי הנוסח הקדמון, לאמר קירות אבן וגגות אבן, ובעברנו על פני כל היכליהם המפוארים וכל מוסדותיהם הנעלים וראינו כי כולם בנויים אבן, ורובם אין גם גגותיהם מכוסים רעפים, כי כלל גדול המה יודעים כי “ארץ ארץ ומנהגיה”, ובבתי אחינו החדשים (כי רוב בתי העץ החדשים להם המה) הנה החום נורא בימי הקיץ, וסכנה מרחפת עליהם תמיד.

 

תערוכה בירושלים    🔗

עוד שם “תערוכת תוצאות מושבות א”י" שבברלין¹⁷⁷ מצלצל בנעים צלצולו באזנינו, והנה הדבר הולך ומתאמת כי תהיה לנו עוד מעט תערוכה בקרב ירושלים עיר קדשנו, וגם בה יקחו אחינו בלי תפונה חלק גדול, בהראותם עד כמה לקחו חלק בקדמת ארצנו בחרושת המעשה ובעבודת האדמה. ולא רק תוצאות הארץ בלבד יוצגו בה, כי אם גם כל מיני הסחורות הבאות אליה והראויות לבוא אליה מן החוץ, ואין ספק כי גם בני חו"ל ירבו לשלוח אליה תוצאות מסחרם וחרושתם, והועילה התערוכה הרבה לסוחרי חוץ ולסוחרי הארץ, בהביאה אותם להכיר איש את רעהו ואת סחורותיו אשר לא ידעום עד כה. כי בהיות המסחר עוד טרם התפתח בעירנו כראוי לו, רוב הסוחרים מביאים סחורותיהם מאותם המקומות אשר הביאון מהם אבותיהם, ומקורים חדשים עוד לא חיפשו לפתוח להם, ותישארנה עוד ארצות אשר הסחורות המובאות מהן הנה אך מעטות מאוד הן. לא כן הדבר בראות בני הארץ את כל הסחורות ותוצאות חרושת המעשה לעיניהם, כי אז ידעו במה לבחור ומה לקרב.

לנהל את כל דברי התערוכה נמנה ועד של שנים-עשר איש, ובהם שלושה מאחינו: האדון נסים בכר מנהל ביה“ס של חברת כל ישראל חברים (ללימוד ולעבודה), הד”ר אהרן מאיר מזיא – רופא מושבות הנגב, והאדון יוסף פינברג – רוקח ביפו. והוועד הוציא מכתב-חוזר, בצרפתית, על אודות “התערוכה למדע לחרושת המעשה, ולמפעלי חסד אשר בירושלים, 1897, בבית האוסף של מצפה הכוכבים אשר לארץ הקדושה”. התערוכה היא כהכנה לבית האוסף ונפתחה ביום הראשון לאוקטובר 1897. והוועד מקווה כי תהיה הצלחה רבה למפעל הזה, אחרי אשר, מלבד בני הארץ, הנה רבו מאוד התרים הבאים אליה מדי שנה בשנה. בתערוכה יוצגו כל הדברים הנוגעים למדעים, לחרושת המעשה ולעבודת האדמה, ומלבד אלה יוצגו בה כל תוצאות-הקודש אשר בארץ הקודש. ומחלקה מיוחדת תהיה לכל מיני צורכי אוכל נפש וכלכלת הבית “להיות לתועלת לכל בתי החסד שבארץ הקודש, בהיראות לעיניהם כל מיטב התוצאות מהמינים האלה הדרושים להם אשר יוכלו להשתמש בהם”. כל הדברים המוצגים יושבו לבעליהם באחרונה, מלבד אלה אשר ינדבום לבית-האוסף. וצורכי אוכל הנפש וכל כיוצא בהם אשר לא יהיה להם מקום בבית האוסף, יוכלו לחלק, בשם שולחיהם, למוסדות החסד אשר ירצו בהם שולחיהם, ולתכלית הזאת באה במכתב הזה רשימת כל בתי החסד של בני העמים השונים שבירושלים. – סכום הכסף אשר ישלם כל מציג בעד קבלת משלוחו אל התערוכה הוא מאתיים פראנק, ואת משלוחו ישלח חפשי עד יפו, וכל יתר ההוצאות הן על הוועד. וגם איש מיוחד קבע הוועד, למען עמוד בתערוכה בשם כל אלה אשר לא יבואו בעצמם עם משלוחיהם. – ובית דין של מומחים יקבע את הפרסים אשר יתנו למציגים המצטיינים, אחרי בחנם את תוצאותיהם, והפרסים המה: הפרס הגדול, תעודת כבוד, אותות כבוד מזהב, מכסף ומנחושת, ומזכרות כבוד.

הנזכה עוד לראות אותות כבוד, אותות זהב להצטיינות בחרושת המעשה, יוצאים מירושלים – ובעברית? אך אם ראינו כבר בעינינו תווי פוסטה יוצאים חתומים מירושלים בעברית, נוכל לקוות גם לזאת.

ט“ו באלול תרנ”ו

 

התימנים    🔗

"לֹא אֲלֵיכֶם אוֹיָה, אַחַי הַתֵּימָנִים,

צַפֵּה צִפִּינוּ בְּעֵינַיִם נִשְׁקָפוֹת

שַׁלָּמָה בָּאתֶם, אַחַי הַנֶּאֱמָנִים?

בָּאתֶם הָהּ רַק שִׂים לָעֹנִי נוֹסָפוֹת.

כַּמוֹנוּ תִּסְבְּלוּ צָרוֹת וּתְלָאוֹת

כָּמוֹנוּ רַק תּוּכְלוּ לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת"

כך שורר נפתלי צבי אימבר המשורר לפני שלוש עשרה שנה¹⁷⁸, אז בעלות גדוד התימנים הראשון ירושלימה, בפאותיו הארוכות, בפניו הרזים והדלים, וטליתותיו המצויצות על כתפיו¹⁷⁹, תחת בני עשרת השבטים, “הפרשים הקלים נושאי השלטים” אשר להם חיכתה נפשו. ובאמת מה יכול אז לשורר אחרת, בראותו גדוד קבצנים חדש עולה על ירושלים ופושט כילק על בתיה, בתי ענייה הראשונים? הן גם המשורר יראה אך לעיניים, ולדעת רבים גם בעיניו לא יראה כי אם בעד המשקפיים הלבנים או השחורים אשר תשים על עיניו מרתו הלבנה או השחורה. הזעקה הקיפה אז את גבול ישראל, וועדים נוסדו, ואנשי חסד נאספו, לאסוף נדבות ולהשמיע על השקלים לטובת אחינו המאומצים האלה, לבנות להם בתים ולהספיק להם אוכל ולפקח על כל צרכיהם. כי היה היו אז כגמולים עלי אמם וכתינוקות שלא למדו עוד ללכת.

אך למן היום ההוא ועד עתה כבר עברו שלוש עשרה שנה, וזה רבות בשנים אשר הפקיעו אחינו אלה את עצמם מידי פטרנותם של אחרים ויצאו לרשות עצמם. אך התיישב התיישבו בארץ, אך נחו שקטו מעט על שמריהם ויתבוננו על כל סביבם לראות מה הן העבודות הנחוצות פה, בארץ מגורם החדשה, מן העבודות אשר הביאו אתם מארץ מולדתם, והנה תנועה חזקה נראתה במחנה תימן, וכדבורים החרוצות החלו לשוט בארץ, וילכו מעבודה לעבודה ומחיל אל חיל, עדי מצאו להם איש איש את לחמו ולחם ביתו ביגיע כפו. ואת שפת המדינה הן ידעו, ויהי נקל להם למצוא מהלכים ועבודה גם בבתי בני הארץ, ויצליחו.

מיום ליום קטן מספר התימנים המחזרים על הפתחים, ועובדיהם ופועליהם רבו, עד כי במשך שנים אחדות לא נשאר בהם כמעט כל פושט יד לצדקה. וענייהם שלחו צעיריהם לעבודה, ואת בנותיהם לשרת בבתי אחינו, ונשיהם היו גם הן לכובסות ולשואבות מים ולעושות כל עבודות הבית בבתי העשירים, ותהי להם עבודתם למקור מחייתם, וידם מצאו לכלכלם בכבוד. ובהיותם כולם מסתפקים במועט, ויאכלו ויותירו, ויבנו להם גם בתים על חשבון עצמם, ובתיהם עלו להם בזול, כי רבם אומנים במלאכת הבניין המה. וברבות הימים הסירו גם שמלות שביים מעליהם, וילבשו בגדי המדינה, ובתיהם גם הם פשטו מראה חלאתם, בלמוד בנותיהם סדרים וניקיון בבתי גבירותיהן, וככה נבלעו מעט מעט גם המה בקרב ירושלים, ולא נודע כי באו אל קרבה.

אמנם היו גם ימים אשר חלמו להם אחינו אלה חלומות על דבר יסוד “כולל תימן” וחלוקה תימנית, כי ראו את כולל הספרדים והנה הוא שולח שלוחים אל ארצם ואל מולדתם, וסכום הכסף אשר הוא מחלק לענייהם פה אולי מצער הוא מסכום הכנסתו. ויאמרו לתת יד ושם גם לארץ תימן בבית ה' ובחומותיו, ממש ככל אשר אומרים עתה אחינו האמריקנים לעשות פה “שם” לאמריקה… אך כולל הספרדים תקיף הרבה יותר מוועד כל הכוללים האשכנזי, ודבר שלח אליהם בחזקת היד, ויחדלו. ויאבד לירושלים כולל וקללה, וחלוקה ומחלוקת, ולתימנים אבדו כל התקוות הנעימות לחיות על חשבון האחרים, וישובו לשים אל העבודה פניהם ופני בטחונם.

ומלבד חריצותם ושקידתם, הנה הנם כמעט כולם יודעי ספר ולומדי תורה. כתבי הקודש שגורים על פי כולם, ועברית צחה המה מדברים וכותבים, וחיבה יתרה נודעת להם למליצה ולשיר. ויהי כי כילו חשבונותיהם עם גופם, בהספיקם לו מזונותיו, ויחלו גם בחשבון נפשם, חשבון מזונם הרוחני; ובמשך השנים האחרונות הספיקו כבר להדפיס חלק מספר התורה עם התרגום הערבי של רבנו סעדיה גאון¹⁸⁰, וסידור התימנים, וחלק משירות משורריהם, כל אלה הספרים אשר היו אתם כתובים עד היום.

 

אורגים    🔗

בתוך העולים מתימן עלה גם אחד האורגים, והוא עני ודל, וכל הנחוץ לו לעבודתו לא מצא לפניו, ויתייאש ממנה, וילכו בניו לעבוד במלאכת הבניין ויכלכלו גם אותו. ויעברו ימים, והנה נמצא לו איש סוחר מאחינו, אשר נתן לו חוטים בהקפה, ויחל האורג לעבוד עבודתו, וכקולומבוס בשעתו מצא את הדרך “להעמיד את הביצה על חודה”: כי אך שינוי קטן שינה מכל האורגים אשר ניסו את כוחם לפניו ותעל בידו.

וזה הדבר: בני ארצות המזרח כולם לובשי קפטנים המה, והקפטן בגד צבעונים ארוך הוא, המגיע עד הקרסוליים, והוא עשוי בד או משי ארוג קוים קוים בני צבעים שונים לאורך הבגד. ובתי חרושת רבים לארג הזה בדמשק ובסביבותיה, והובא משם אל כל ערי הארץ, ונמכר לאלפים ולרבבות, כי חזק הוא וזול ונצרך. ויהי בכל בוא אורגים חדשים בירושלים לנסות לעשות במלאכתם, ויארגו גם המה את הארג בן השיטים הארוכות הזה הנמצא לפניהם, וילאו, כי בשום אופן לא יכלו להתחרות את בני הארץ (ורובם מבני הכפרים) המסתפקים במועט ומוכרים כבר את סחורתם ברווח קטן מאוד, וגם זבינים לא קפצו על סחורתם, אחרי אשר מין הארג הזה נמצא כבר לרוב ושמו יצא בארץ לטובה מדור דור.

אך בשנים האחרונות האלה, רבו בארץ אלה הלובשים מלבושי אירופה, אשר להם לא יצלח הארג הזה, ויהיו קונים תמיד את הסחורות המובאות מן החוץ ונמכרות ביוקר, ואיש לא שת לבו להם לדאוג גם למענם.

ויהי בשים התימני אל לבו להחל במלאכתו, ויעזוב את כל הצבעים אשר לבגדי בני הארץ, ויקח רק חוטי בד לבנים ושחורים, ויארגם פספסים כדוגמות סחורות אירופה, וימצא לו קונים לסחורתו. בראשונה קנוה רק מכיריו התימנים הפועלים, ויעשו להם בה בגדי עבודה, ואיש לא התבונן להם, כי דמתה הסחורה לסחורות הצמר הבאות מן החוץ; אך מעט מעט התבוננו גם אחדים מאחינו האשכנזים, אשר האורג גר בתוכם, אל עבודתו, ויקנו גם הם מסחורתו, וינסוה, ויראו והנה היא טובה מאוד, חזקה ויפה, ויודיעו לקרוביהם וקרוביהם לקרוביהם, ומזל הסחורה הזאת החל לצמוח.

והאנשים מדורשי הרמת קרן ירושלים המה. ויהי בראותם כי טובה נשקפה למלאכה הזאת אם תימצאנה לה ידיים חרוצות לעבודתה ופיות מספרים בשבחה להרבות מכרה, ויוועצו לפתוח מקור מחייה לרבים מבני ירושלים, ויוועדו ל“חברת מניות”, לשים בשותפות סכום מסויים לטובת העניין הזה. ויהי דברם עם התימני כי יקחו מבני העניים והושיבום בביתו ללמדם את העבודה, והגדילו את חרושת המעשה הזאת, אשר יש בה כדי להחיות משפחות רבות. ויהי המה נושאים ונותנים עמו ומפרסמים בין כה וכה את דבר הארג בעיר וביפו ובמושבות אחינו, והנה רבו הקופצים על הסחורה, וירם לבו ולא יכלו להשתוות אתו, ויעזבוהו. ויהי דברם עם אורגים אחרים מבני אחינו. ויהי בראות האורג האחד, והוא מבני אחינו האשכנזים אשר עבד לפנים בלודז, כי יש תוצאות למלאכתו, וישתתף עם אחדים מצעירי אחינו האשכנזים, ויפתחו בית חרושת, ויקחו נערים מתלמידי בית היתומים של הרב מבריסק¹⁸¹, להורותם את העבודה על פי תנאים אשר התנו אתם, וזה כשבועיים, החלו בעבודתם, והמה מצליחים. ולאורג שני (תימני), אשר לא עבד עד כה את מלאכתו, ויהי גווע ברעב, עשו בני חברת המניות מכונת אריגה, למען ינסה לעבוד עבודתו, ויהי בשבועיים, וירוויח בעבודתו את מחיר המכונה, ועתה עובד גם הוא על חשבון עצמו. ועיני בני חברת המניות רואות ושמחות, כי חלק גדול מתכליתם אשר שם לפניהם כבר התקיים. ורבים מבני ירושלים לובשים עתה את הארג הזה, וגם ביפו ובמושבות הוא נדרש. ועוד אומרים המה לנסות דבר אל אורגים אחרים להקים בית חרושת כזה, להורות את העבודה חנם לבני העניים, ולתת להם את היכולת אח"כ להרוויח פרנסתם בכבוד, כי אמנם קונים לא יחסרו לסחורה הזאת כנראה.

 

מחלקת הדואר היהודית    🔗

המחלקה היהודית לפוסטה העותמנית¹⁸² בעירנו שבה לכבודה הראשון, אחר היסגרה ימים אחדים, והשם “ירושלים” באותיות העבריות שב להזהיר על תווי המכתבים כבראשונה.

 

ארטוף    🔗

ע“ד הידיעה המעציבה, על אודות המושבה “ארטוף” שנקנתה מידי המסיון האנגלית בלונדון ע”י אחינו בני בולגריא, כי מהפחה אשר בירושלים יצאה פקודה ביום ד' אלול, שבמשך שמונה ימים יצאו המה וכל אשר להם מן המקום אשר התנחלו עליו שלא בידיעת הממשלה ושלא ברשותה, מודיעים לנו, לשמחת לבנו, כדברים האלה: “ביום ו' העבר, ה' אלול, נודע לנו כי הפחה גזר על אחינו ילידי בולגריה נתיני תוגרמה היושבים בארטוף לעזוב את מקומם במשך שמונת ימים באמרו שאין רשות ליהודי, אף נתין תוגרמה, להתיישב על אדמת מירי¹⁸³, ונתאמץ לעורר רחמי השר אשר הקשה לבו הפעם, ונחליט שנחוץ לפנות לקושטא באמצעות החכם באשי¹⁸⁴ הי”ו מירושלים, וזה האחרון היה אז ביפו, ויאות לנו להריץ טלגרמה אל החכם באשי בקושטא ר' משה אפאֶנדי הי“ו אשר בה ביקשהו להתחנן לפני הרוממות על הארטופים, ובין כה עמל מר נסים בכר להמתיק הגזרה פה. ביום ו' הזה, י”ב אלול, קיבלו ידיעה שהפחה האריך להם הזמן עד שישיגו רישיון מקושטא, ובעוד שאנו שמחים על הרווחה העראית הזאת, באה תשובת החכם-באשי מקושטא שהשתדל בזה, ואמנם באה פקודה טלגרפית האומרת לבלי החריד את הארטופים ממקומם, אחרי שהנם נתיני תוגרמה".

כ“א באלול תרנ”ו

 

אלול / קבר רחל / קבר שמעון הצדיק    🔗

הכה הפטיש, וירעשו הלבבות במחנה ישראל!

היום ראשון הוא לימי הסליחות¹⁸⁵ וקרבת הימים הנוראים¹⁸⁶ נראה ומורגשת בקרב עדותינו. אחינו הספרדים חרדו זה מאז, תיכף למיום היתקע שופר בעיר, כי עוד למן היום הראשון לחודשנו זה המה מעירים את השחר וקוראים בסליחות, ואחינו האשכנזים, אף אם איחרו לקום עד היום, הנה דרכים רבות מוליכות לתשובה, ומה גם בירושלים. והדרך הכבושה עתה ביותר לתכלית הזאת, היא דרך חברון. הדרך הזאת הומה עתה מאדם: מרכבות מרכבות עוברות בה, טעונות המון ההולכים להשתטח על קברי האבות, ואנשים רבים, זקנים וזקנות, הולכים רגלי, ורוכבים על החמורים, ואל קבר רחל אמנו פניהם. כי למן ר“ח אלול, כבר הודיעונו המודעות הדבוקות על כל בתי הכנסת והמדרש, כי שערי בית הקבר נפתחו ליום ולילה, והלכו האנשים שמה אחרי הצהריים, ולנו שם בחדר הקבר ובאכסדרה אשר לפניו, וממחרת ישובו בבוקר העירה. ככה נהגו חסידינו ואנשי המעשה שבנו מדור דור. אך היש בימינו אלה דבר בכל ענפי חיינו שלא תשלט בו התחרות? ובכן גם לרחל אמנו, זאת הגבירה המושלת בכיפה¹⁸⁷ בהיכל החמלה והרחמים זה אלפי שנים, קם “מתחרה” כיום, הוא – שמש קבר שמעון הצדיק¹⁸⁸. זה שנים אחדות קינא האיש הזה לצדיק הקבור בכוך, במערה טבעית פשוטה כצאתה מידי מחוללה, ויאזור כגבר חלציו, ויאסוף נדבות, ויפתח חלון בקיר המערה, וישם בו שבכות ושמשות, ואת המערה מבית הקציע ויסיידנה וילבננה ויעשנה “כתפארת בית לשבת אדם”. הן אמנם כי תחת אשר היו באי המערה לפנים חשים בה מעין טעם זקנה ועתיקות, כראוי לקבר איש המעלה הזה, הנם עתה בעיניהם כאילו באו אל אחד מעונות העניים האפלים; אך איה טועם ואיה חש ואיה שם לבו לדקדוקי עניות כאלה? ובזאת היה גם המקום הזה למקום השתטחות, וגם ממנו מודעות יוצאות להזמין את כל החפץ לצאת ידי חובת ביקור כל המקומות הקדושים בימים האלה, תחת היותו עד כה רק למקום תפילה וטיול ליום אחד בשנה, הוא יום שמחת ל”ג בעומר.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

על יד המודעות האלה הננו רואים גם מודעות הקוראות את העם לדרשות ולאספות. אלה הן מודעות חברת “ישוב אה”ק" ההולכת ומתקדמת ומתקבלת מצד כל פינות העם בסבר פנים יפות. בימים האחרונים נוספו לה עוד כמאתיים חברים, וועד כבר נבחר לה עפ"י דעות נעלמות. ותהי ראשית מעשה הוועד לתקן לה תקנות קבועות, ולא תהיה עוד כחומר בלי צורה מסויימת. ועתה הנה המנהלים נאספים פעם בשבוע, ולכל איש אשר הרעיון נוגע אל לבו המה קוראים לבוא להשתתף באספותיהם, ואחד מראשי מייסדי החברה דורש בקהל, מדי שבת בשבתו, בשבח רעיון הישוב ועבודת אדמת הקודש.

 

הרב פינחס נימינסקי    🔗

ביום ד' העבר אבד לירושלים אחד מגדולי עשיריה ונדיביה, במות עליה הגביר החסיד הרב פינחס נימינסקי ז“ל מקיוב. הנדיב הזה עלה לימי זקנתו ירושלימה, ובמשך ימי שבתו פה, זה אחת עשרה שנה, פיזר כסף רב מאוד לצדקה. הונו עלה לערך שש מאות אלף רו”כ, ובכל ימי מגוריו בירושלים הוציא, מלבד כל הרווחים אשר הכניס לו הונו, גם כמאה ועשרים אלף רו“כ מן הקרן. הוא קנה חצרות בתוך העיר, ואחת מהן הקדיש לבית תלמוד תורה לבני כוללות החסידים¹⁸⁹, אשר ייסד ואשר החזיק בו כל ימי חייו. הוא היה חביב על כל מפלגות עדותנו, וכן חלקו לו כבוד בחייו ובמותו. באיש הזה ראינו את אידיאל הזקנים, המביאים טובה להם וטובה לירושלים, בעלותם אליה לבלות בה שארית ימי חייהם. הוא חי ברווח ובנחת, הרחק מכל שאון המסחר והמונו. וביתו היה תמיד פתוח לכל נצרך ואיש מחסור. ביום קבורתו ולמחרתו נחלק יותר מאלף רו”כ, מלבד הסכומים הגדולים שעזב למוסדות החסד. תצנב"ה.

 

בית מושב לזקנים    🔗

בשבוע החולף, עלתה סוף סוף בידי מנהלי “מושב הזקנים” שבעירנו להשיג את הרישיון לכלות את הבניין הרחב אשר החלו לבנות מחוץ לעיר¹⁹⁰ לפני חמש שנים ועל כל מוסדות החסד והציבור אשר עטרו בהן פרוורי ירושלים יתוסף עוד מעט גם המוסד הנעלה הזה.

זה כחמש עשרה שנה נוסד בית מושב הזקנים היחיד שבעירנו. קטן ודל היה בראשיתו, אך ככל מפעל נחוץ ואשר ידים חרוצות מתעסקות בו, רחב גם הבית הזה ויגדל משנה לשנה, ומארבעת אלפי הגרוש, סכום הוצאתו בשנתו הראשונה, הלכו ההוצאות הלוך ורב עד כי עלו בשנה חולפת לערך מאתיים אלף. כי אמנם לא רק בית “מושב זקנים” עתה הבית הזה כי אם גם בית “מושב זקנות”. כשישים זקנים וכשלושים זקנות חוסים עתה בצל קורתו, ורובם מבני שבעים שנה ומעלה. ואלה המה העניים שבעניי זקני ירושלים, אשר לולא הבית הזה מי יודע אם לא היו מתנוונים וגוועים מאפס פרנסה ופיקוח. כי אמנם מזקנים עניים בכלל לא אלמנה ירושלים, אחרי אשר רבים מהעולים אליה גם עתה המה אלה אשר כבר גמרו חשבונותיהם עם עולמנו.

ויהי המוסד בראשיתו ככל מוסדות ירושלים בבית שכור, וזקניו סבלו כל תלאות הטלטול הקשות עליהם ביחוד, עד אשר הקרה לה ה' גואל, איש נדיב לב¹⁹¹ אשר קנה לו בית בתוך העיר, ולא יסף עוד לנוד. אך הבית אשר הזדמן לפניו לקנותו הוא, ככל בתי העיר העתיקים, עומד בתוך רחובות צרים ושטח הבית צר גם הוא, וכל גודלו הוא רק בגובהו, כי בן חמש דיוטות הוא, ועל הזקנים לעלות ולרדת כפעם בפעם מעלות ומורדות רב יתר מכפי כוחם, וברבות באי הבית, נאלצו המנהלים לשוב ולשכור חצר לשים בו את הזקנות, מאפס מקום גם לבנות עוד בחצר הזאת. ויהי הדבר הזה למכשול לב למנהלי הבית, הרואים בעיניהם יום יום את “המעלות” שהן מן “החסרונות”. ויתעורר הנדיב שנית, ויקן לפני חמש שנים מחוץ לעיר, במקום אוויר צח ומים טובים, אחוזה גדולה, בת שנים עשר אלף אמה. ומנהלי הבית החלו בבנין בכל עוז, ויאמרו לבנות בית בן שתי דיוטות על שטח רחב, ולנטוע גן גדול לפניו. ורבים בחובבי המפעל אשר מחו"ל הבטיחום לסעדם, להקים לזקנים הרפים והנחלשים בית אשר יביא חיים ובריאות להם ותפארת וכבוד לירושלים. אך המה עודם עסוקים בבניין, והנה קמו מכשולים על דרכם, וייאלצו לעזוב את דבר הבניין באמצע, עד היום הזה, למרות כל השתדלותם והתאמצותם. ובמשך הימים הרבים נשכחו רבות מההבטחות אשר הבטיחו להם תומכיהם, ורבים כבר מסרו נדבותיהם למפעלי צדקה אחרים. ועתה, בהצליח למנהלי הבית לגשת שנית אל המלאכה, והפעם להחל ולכלות, הנה נגשו בידיים רפות, ולבם תוהה ומפקפק ואיננו מאמין עוד באפשרות הדבר להקים סוף סוף כמו רמים בית כראוי לזקני ירושלים.

כ“ט באלול תרנ”ו

 

בצאת השנה    🔗

“תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ!”

ואמנם היש יכולת לפתוח בעצם יום ערב ראש השנה ב“פתיחה” אחרת? או אולי ישנה שנה שלא תצרור בכנפיה צרור קללות וצרות צרורות שהביאה על כלל ישראל, או למצער על חלק גדול ממנו? ובכן, מבלי הרבות כוונות ומחשבות, פלט קולמוסי את פתגמנו הנושן אשר מצא מוכן לפניו. אך אנוכי הן לא עורך עיתונים הנני, המדבר על גוי ועל אדם יחד וסוקר את כל העולם כולו בסקירה אחת. אנוכי הן רק סופר הנני, רק סופר פשוט, אשר זכות לו להביט רק עד קצה ארבע אמותיו, ולכל היותר עד שער עירו; ואם אשובה אעיף עיניי על מקרי שנתנו בעירנו, עלי להודות כי חטא אחטא לגוועת הגוססת הזאת אם אייחס לה שפע קללות, והיא אך טובות בלבבה, וברכותיה מרובות מקללותיה. מצבנו אמנם איננו מזהיר כל כך, הגזרות עוד בתוקפן הן עומדות, לעיני הגויים נקלונו מאוד, והפרנסה מעטה, והיוצאים את עירנו רבים; אך כל אלה לא תוצאות השנה הזאת הן, כי “המשך” הן מהשנים ההולכות לפניה.

וטיב השנה הזאת לנו: בענייני קהילותינו השקט ודומיה, ומחוץ לעולם הזה גם תנועה רבה גם ברכה. אחרי ההתנגשות העצומות והקטטות התכופות שבעדותינו, בא שלום לעולם. חדלו הקולות, חדלו הצעקות, אין סופה ואין סערה, רק תרדמה נעימה, תרדמה המשכחת לאדם את ישותו, תרדמה שאין בה לא חפץ ולא תשוקה, רק היגרר והלוך אל אשר יוליך הרוח; אך מלבד זאת, הננו רואים פעולות ומעשים להטבת מצב ירושלים, גם ברוח גם בגשם, והרחבת מפעלי החסד במידה גדושה. בית הספר לבנות¹⁹² רכש לו בית¹⁹³ בסך מאה ועשרים אלף פראנק, ובית הספרים הכללי רכש לו כתשעת אלפים ספר, ומנהליו דואגים כבר לבניין בית לו; בתי ארג נפתחו לעבודה לצעירינו, וחברת יישוב ארץ הקודש התכוננה לעורר בה את חיבת הקודש והאהבה לעבודת האדמה; לבית החולים החדש¹⁹⁴ נתאסף כמאה אלף מארק והוא נבנה עתה בזריזות, ובשני בתי החולים הישנים שבעירנו¹⁹⁵ נוספו בניינים חדשים; גם “מושב הזקנים” ניעור ויגש אל העבודה, ובית חולי הרוח אשר ייסדה חברת עזרת נשים הכללית התבסס ויהי למוסד קיים. כל אלה המה דברים אשר נוכל לקוות מהם הרבה בהוסיפם להתפתח ולהשתלם, ועתה עלינו לבקש, כי:

“תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ!”

לא רק ברכותיה היא, כי אם גם ברכות אחותה ההולכת עתה ועוברת מן העולם.

 

ראש השנה    🔗

השנה הבאה, בת “הפנים החדשות”, הנה היא עומדת אחר כותלנו וצעיפה על פניה, כבת ארץ המזרח, ואחינו מוכנים ועומדים לצאת עוד מעט לקראתה בבגדיהם הלבנים כשלג. אחינו הזקנים, בני חו“ל, אשר זה מקרוב באו אלינו, עוטים עוד ממעל לבגדיהם השחורים את כותונתם הלבנה אשר הביאו אתם, ובני הארץ, לובשי הקפטנים, כספרדים כאשכנזים, ילבשו כיום קפטן משי או צמר גפן, ול”קיטל“¹⁹⁶ אין זכר. והתנועה רבה בכל בתי הכנסת, למן אלה אשר לאחינו האשכנזים הנלהבים ועד אלה אשר לאחינו הספרדים המתונים. כי גם בימים האלה, ימי התעוררות הרוח והרגש, ימי “רגש מקבר, וצוחה מסלע”, ראה נראה את ההבדל אשר ברוח בני שתי עדותינו אלה: רגש ותנועה, חיים וחום, ובלבול וערבוביה בהליכות האשכנזי, ומנוחה ושלווה, ומתינות וקרירות, וסדר ומשטר באחינו הספרדי. בה בעת אשר ינוע האשכנזי ויזוע, ויעקור הרים, וירעיש עולמות, וירבה בכי בהציק לו רוחו, עומד לו הספרדי לפני יוצרו ומגינו ומרנן במנוחה ובשמחה, או שופך לפניו דמעותיו בדומיה בלי כל רעם ורעש. באשכנזי נראה את פני האיש המורדף בלי חשך, את “בן הגלות” בכל פרטיו, ובספרדי את פני השוקט על שמריו ימים רבים. עד הצהריים וגם עד אחרי הצהריים יתפללו אחינו האשכנזים המה ונשיהם, ונשיהם מדקדקות אולי עוד יותר מהם. במחזוריהן¹⁹⁷ הגדולים והרחבים; והחזן עם “משורריו” יעבדו עבודה קשה, לעורר ולהחם את הלבבות. ובבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, יכלו את התפילה עוד לפני השעה העשירית, והנשים לא תתפללנה כלל, כי בוא תבואנה אל האכסדרה אשר לפני ביהכ”נ רק לשמוע אל התפילה ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הוצאות ספר התורה. ועל החזן אין כל עבודה רבה, כי את הפיוטים היפים אשר בתפלותיהם ינגן כל הקהל יחד מלה במלה, ואת התפילה עצמה יחלקו שלושה חזנים ביניהם, כי שלושה חזנים יעמדו או ישבו יחד לפני התיבה, ואיש את אחיו יעזרו חליפות, בקרוא איש איש מהם חלק מהתפילה, וכל “משוררים” עוזרים אין לחזניהם. ואחרי כלותם את תפילתם וטעמם לגימה בביתם, ישובו רבים מהם לסוב על בתי התפילה אשר לאשכנזים, לשמוע אל נגינות חזניהם אשר תערבנה לאוזנם הרבה.

 

הרב יוסף ריבלין    🔗

אחרי מות לירושלים אחד מגדולי נדיביה¹⁹⁸, הנה גווע וייאסף, ביום השבת הזה¹⁹⁹, אחד מהמצויינים בעוסקים בצורכי הצבור שהיו בה, הוא הרב רבי יוסף ריבלין ז“ל, סופר ועד כל הכוללים, אשר חלה כעשרת ימים במחלת דלקת הריאה, וימת בן שבע וחמישים שנה, וישאר אחריו משפחה גדולה ויתומים קטנים בחוסר כול. המנוח ז”ל היה נכד להרה“ג משה מגיד ריבלין ז”ל משקלוב, אשר שולח הנה בשנת ת"ר להיות למנהיג לעדת האשכנזים בירושלים, ואחריו באו כל בני משפחתו, בניו ואחיו ואחיותיו, ויעל המנוח את אביו, והוא בן שבע שנים, ירושלימה, ויהי כי היה כותב מהיר בעברית, ויקבלוהו לסופר באחד הכוללים עוד בימי נעוריו, ובהיווסד הוועד הכללי, היה לו לסופר עד יום מותו, ערך שלושים שנה. ובאמת לא רק סופרו היה, כי אם גם ראשו ומנהלו, וינהיג כל ענייני עדת האשכנזים. ובכל עת אשר נדרשה עזרה לדבר כללי או פרטי, ויפנו אליו, ובהיגזר גזרות על הציבור היה הוא מראשי השתדלנים להמתיק את הדינים. וגידולו בירושלים, ודעתו את השפה הערבית והספרדית והדיבור בערבית צחה, נתנו לו מהלכים בבתי גדולי אחינו הספרדים ופקידי הרשות, ויהי כמעט הוא לבדו המוציא והמביא את כל העניינים שבין עדה לחברתה ושבין העדה לממשלה.

וכוח מחולל כביר ונמרץ היה לו, ויהי הוא הראשון במייסדי חברות הבניין בין אחינו בירושלים, וכמעט כל השכונות, מ“נחלת שבעה” ו“מאה שערים”, “אבן ישראל” ו“משכנות ישראל” ובתי ועד מזכרת מונטיפיורי, ועד “זכרון טוביה” ו“כנסת ישראל” ו“שערי צדק” ו“שבת אחים” ו“עזרת ישראל”, כל מאות ואלפי הבתים האלה בעזרתו נבנו, וכל הכספים עברו על ידו, ובמותו לא השאיר אף בית אחד לבניו אחריו. וגם בדבר עבודת האדמה היה הוא אחד מהראשונים להשתדל, ויהי עוד חבר לחברה אשר אמרה לקנות את אדמת “יריחו”. אך בהיווסד המושבות הרחק ממקום שבתו, לא יכול להשתתף בהן, אף כי חבב את הרעיון מאד.

אמנם ככל עומד בראש הציבור רכש לו גם אויבים רבים ומקנאים, ושגגותיו אשר שגה בלטו לעין הרבה יותר משגגות איש פרטי. אך עתה, במותו, הנה כל העדה אומרת כי לא השאיר תמורתו, וגם עדת הספרדים חלקה לו כבוד גדול בעת לווייתו לבית עולמו, ולמרות כל הסכסוכים אשר קמו בין העדות בחייו, ועל פי משרתו היה עליו להיכנס בעבי הקורה, גם כל גדולי אחינו הספרדים מתאבלים על מותו, תנצב"ה.

חוה“מ סוכות תרנ”ז

 

סוכות    🔗

בשבתנו כיום ספונים בסוכותינו, נהנים ומתענגים בריח השדה הנודף מגגותינו הירוקים והרעננים, טעום טעמנו מעין עונג ישיבת כפרים, זכור זכרנו ימי שבת אבותינו איש תחת גפנו ותחת תאנתו – לולא היריעות והווילונות וכל יתר נויי הסוכה המזכירים אותנו בכל רגע עד כמה רחוקים אנו מכל חיי השדה ופשטותם.

לפנים בישראל, אז בימי עזרא ונחמיה, “יצא לו איש איש ההרה ויבא לו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשות סכות ככתוב”²⁰⁰, ועתה, בני דודנו²⁰¹, יושבי הכפרים, המה הדואגים לנו לכל הדרוש לסוכותינו והביאוהו אלינו עד ביתנו. תיכף אחרי “חג התרנגולות”²⁰² יודעים כבר איכרינו כי מועד “עיד אלערש” (חג הסוכות) קרב לבוא, ויש מקום להשתכר, ובאו העירה, המה ונשיהם, וחמוריהם טעונים קנים וענפי עלי סרק, והיו הקנים למבנה דפנות הסוכה ותקרתה, ועל התקרה העראית הזאת יושם הסכך הירוק.

הסכך שונה בערי ארצנו הקדושה, ומכולן זכתה לטובה העיר צפת אשר בגליל, כי בסביבותיה רבו עצי ההדס, וכיסו יושביה את סוכותיהם בהדסים הירוקים, המפיצים ריחם הטוב. וביפו, רבת התמרים, תהיינה כפות התמרים לסכך, ובעירנו אנו היו בראשונה ענפי הארזים למכסה סוכותינו, אך ברבות מספר אחינו פה, והארזים לא הספיקו עוד לסוכותינו, החלו האיכרים להביא גם ענפי חרובים ורימונים וגבעולי הדורה ( Mais ), ובמושבות יצאו אחינו אל יעריהם, יערי עצי האֶקליפטוס, וכרתו מענפיהם הרעננים, והיו להם לסוכות גם לתקרה גם לדפנות, כסוכת שדה לכל פרטיה.

על נויי הסוכה ייחשבו בארצנו שבעת המינים, ותלו אחינו בסוכותיהם במעגלה בקבוקים קטנים מלאים קמח חיטים ושעורים, ויין, ושמן, ודבש, ורימון ותאנים בתווך. והמהדרים שבאחינו, בני הטעם הטוב, יתלו אשכלות ענבים, וענפי זיתים המלאים עתה פריים הדשן, ומחרוזת תאנים, ורימונים הנכרתים מעל העץ עם ענפיהם, ומקלעת שיבולי חיטים ושעורים יפה, מן המקלעות אשר יעשו הקוצרים לבני הארץ לתלותם על קירות בתיהם לנוי. וסוחרי האתרוגים וקרוביהם ייתלו בסוכותיהם גם את פרי העץ ההדר, שארית פליטת סחורתם שלא הספיקו למכרה לפני החג. כי זה דרכם תמיד: כל עוד ימי החג רחוקים, ידרשו בעד אתרוגיהם מחיר רב, וכל אשר יוסיף החג לקרב כן יורידו ממחירם, עד כי בהגיע ערב סוכות יוציאו כל הנותר אתם, גם את המהודרים אשר לא רבו הקופצים עליהם או אשר לא השתוו אתם בדבר המחיר, ומכרו את הכול “בחצי חינם”, ובפראנק אחד יוכל איש לקנות לו אתרוג כשר לברכה גם ביום הראשון לכל הדעות, ויש אתרוגים אשר יימכרו בגרוש ובחצי הגרוש (כעשרה צנטים), וסבבו הילדים בהם ברחוב היהודים ואין קונה.

אך בכל ריבוי האתרוגים אתנו, הנה אוזנינו שומעות תמיד את מהדרינו אומרים בהראותם את אתרוגיהם איש לרעהו להתהדר בם: “לולא הפגימה הזאת… לולא החסרון הקטן הזה…”, כי גם פה צדקו דברי המשל האומר כי “כל האושכפים²⁰³ הולכים יחפים”: המהודרים שבאתרוגי ארצנו מוצאים תמיד לחו"ל, ואף כי אולי היו בעליהם מוכרים אותם פה במחיר רב מהמחיר אשר ישיגו בעדם שמה, הנה עיני הסוחרים תמיד בקצה ארץ, ומהדרינו אנוסים להסתפק באשר ימצאו, או… באתרוגי מרוקו.

ככלות כל הכנות החג, ויום הראשון לזמן שמחתנו יגיע, והלכו להם רבים מאחינו להתפלל את תפילת המוסף לפני “הכותל המערבי”, ומה רבו הדמעות הנשפכות לדברי “בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך על מכונו” האמורים שמה לפני שרידי חורבות הבית הגדול והנישא הזה. כי מה התבלין לשמחת בן ישראל מאז ומעולם אם לא הדמעות המלוחות?

ואחינו הספרדים יצאו מבית הכנסת, והלכו חבורות חבורות לבקר בבתי רעיהם וידידיהם ולברכם בברכת החג, ובבואם לא ישבו להתרועע ולשיח, כי הביקורים האלה “ביקורים רשמים” המה, ביקורי חובה, וישבו להם רגע בבית האחד, וקמו והלכו אל הבית השני, כי רבה העבודה עליהם. ויש אשר יצאו כל המתפללים מבית התפילה והלכו יחד לסובב על כל בתיהם, ובאו ועמדו בפתח, וקראו לבני הבית בקול רם “תזכו לשנים רבות”, והלכו.

 

חברת בני ישראל    🔗

ימי חול המועד המה הימים המוכשרים ביותר להולדת חברות בישראל. כי בימים ההם פנויים אחינו מעבודתם התדירה, ודעתם נוחה עליהם, והלוך ילכו להיראות איש את פני רעיו וידידיו, והיתה להם שעת הכושר לדבר בדבר צורכי הכלל ומחסוריו. ובכן נוסדה בימים האלה חברת “בני ישראל”. תכלית החברה היא להתעסק בתיקון ובסידור כל העניינים שבין עדותינו והממשלה, ושבין אחינו ובני הנכר, והיא אומרת להשתדל גם במינוי עורך דין לאחינו פה, למען יהיה להם מי שיכלו לפנות אליו בכל דין ובכל משפט, ולא תהיה עדת ה' כרצוצת משפט מאין לה מליץ יושר ופתחון פה. והדבר הזה הוא אמנם אחד הדברים היותר נחוצים לנו, ואם אך תעלה זאת בלבד בידי החברה, נוכל לאמור עליה כי נוח לה ולירושלים שנבראה. באי החברה לע"ע המה מצעירי סוחרי אחינו מעדת הספרדים והאשכנזים יחד.

 

בית החולים “משגב לדך”    🔗

מנהלי בית החולים “משגב לדך” הזמינו ליום הראשון הבא את נכבדי עירנו, מכל בני העדות השונות, לחנוכת הדיוטא אשר המה בונים על הבית מלמעלה, כי עתה כילו לבנות את חלקה הדרומי, ויחלו גם בבניין חלקה המזרחי, והיה הבית כלול בהדרו, ומיטות תוספנה בו לחולי אחינו העניים.

 

הסגר    🔗

גזרת ההסגר שהייתה על האניות העוברות דרך מצרים הוקלה, ואחרי אשר עלתה לעשרת ימים ולשנים עשר יום ירדה עד חמישה ימים, כי קלה הכולירה במצרים.

ה' בחשון תרנ"ז

 

מים    🔗

שמינו עוד טרם נתנו רביבים, ופני ארצנו עודם לוהטים כשביבים; אך אם עקבות החורף טרם נראו בשמים ובארץ, הנה ניכרים המה ונראים כבר בכל סימניהם – בכיסנו. כי מודד הזמנים בעירנו הוא היוקר בשער כל צורכי אוכל הנפש, והוא כבר עלה מעלות רבות.

על ההוצאה היתרה בכלל, הנה נוספה עתה גם הוצאת המים, כי סוף סוף כלו המים הדלוחים מקרקע רוב בורותינו, ומימינו בכסף נשתה. והפעם עוד מאושרים אנו, כי תקופת קניית המים איחרה מועדה, בהיות השנה הזאת ברוכה וגשומה בשפע רב; וביתר השנים יכלו המים עוד בחודשי תמוז ואב, והמים הנמכרים בתוך העיר, מי עין רוגל המה, אשר לפני כפר סלואן²⁰⁴ מקדם לעיר, ומי הבורות הרבים אשר בקרקע הר הבית; והיושבים מחוץ לעיר שתה ישתו רובם ממי הבורות הגדולים אשר כרו להם אחדים מבעלי ההון באחוזותיהם, למען ימכרו מימיהם מדי שנה בשנה לשקאים, ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתייה את המים החיים אשר יובעו ממעייני נפתוח (ליפתא) ו“מוצא”, כי ביוקר המה נמכרים, והשקאים המה בני שני הכפרים ליפתה וסלואן הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם, וסבו על פני הבתים למכרם.

ובכן רוב המים היוצאים עתה לשתייה, אחרית מי הבורות המה, והם יחד את התאודדות²⁰⁵ משקע הבורות אשר בכל בתי עירנו, וביצת ברכת השלטון אשר מים לעיר²⁰⁶ יפעלו פעולתם לרעה על מצב הבריאות, ורוב מחלות הקדחת והמלריה הנוראה בכל תמונותיהן, בתקופה הזאת הן מתהלכות בעיר. כזאת וכזאת העידו עתה כל רופאי עירנו בחיווי דעתם אשר מסרו לידי רופא פקידות עירנו, המתעסקת בדבר השגת הרישיון לכונן תעלת מים חיים לירושלים, המה מי ערוב אשר על דרך חברון. ולפי דעת כולם אין כל תרופה אחרת לעקור את המחלות האלה משורש כל עוד לא נתקן הדבר הזה, וכל עוד לא יבשו הביצות ותיהפכנה לגינות נחמדות. ובראותנו עד כמה מתעסקת פקידות עירנו בדבר הזה בקשיות עורף ובלי הרף זה ימים רבים, תעלה התקווה בלבנו כי סוף סוף ימולא גם החסרון הזה לירושלים, ובאה לנו גם רפואת הגוף.

 

מוצא    🔗

ליישוב “מוצא” תקווה עתה להוסיף ולהשתכלל. חברת חובבי ציון אשר בקולניה שבאשכנז²⁰⁷, שלחה למייסדיו שנית סכום שלוש מאות פראנק, וכנראה תשלח כסכום זה בכל רבע שנה. – והאדון יוסף נייגו, מנהל “מקוה ישראל”, המומחה בכל דברי עבודת האדמה, ביקר את המושבה הקטנה הזאת לפני ימים אחדים ויתורנה לכל חלקיה, ותיטב בעיניו מאוד עבודת אחינו הפועלים העובדים בה. ועתה חושב גם הוא מחשבות להגדיל מצדו את מספר הפועלים שמה ולדאוג לכלכלתם ולשכלולם.

 

הסגר / מלון קמיניץ    🔗

גזרת ההסגר הוקלה שנית, ותעמוד אך על ארבע ועשרים שעה, וקרוב הדבר כי תבוטל כליל ורב מספר החוגגים אשר יעלו לבקר את הארץ, אחרי אשר מעטו כל כך בשנה החולפת. ומי יודע אם לא נזכה לראות ביניהם גם אחדים מבני חברות “עולי הרגלים”? בין כה וכה עתה העת להכנות בבתי המלון, וב“הוטל-קמיניץ”²⁰⁸, היחיד לאחינו בעירנו, הנה נוסף עוד בית, הנבנה בנדבת אחינו הגביר יונה זייצוב מקיוב. כי אדמת המלון וכל בנייניו הקדש המה לכולל וואָהלין, אשר הקדישו לו הגביר הנדיב פיכטנהולץ ז“ל, ועתה נדב הגביר הנ”ל לבנות על חלק מאדמתו הפנויה בית בן שמונה ועשרים חדר לטובת הכולל העני שבכוללים הזה, והבניין החדש נהדר ומפואר מאוד, ונוסף גם הוא על מעט הבניינים היפים אשר לבני עמנו בעיר קדשנו.

 

מחלתי    🔗

הייתה עליי יד האינפלואֶציה,²⁰⁹ ותוציאני מלפני שולחן הסופרים, ותטילני על ערשי, ותאמר אלי: בן-אדם! מחסום תשים לפיך, ועטך תסיר מבין אצבעותיך, ונאנקת דום, וחזון לא תישא עוד אל בית ישראל עד עת מועד. ואעש כאשר צוויתי, ואשכב על ערשי, וכל “מדורות” גיהנום עברו עליי: חמימות תכופה, וראש סחרחר, ופרקים מתפקקים וכואבים; ואחריהן רפיון וחולשה וחיוורת פנים, הכול ככל אשר סבלו רבים מאוד מבני עירנו בימים האחרונים האלה, כי הגשם עוד טרם ירד ארצה לטהר מעט את האוויר, ומי הבורות הדלוחים מוסיפים להזיק לבריאות, וידי הרופאים עתה מלאות עבודה, ויומם ולילה לא ישבותו.

 

בית יתומות    🔗

אחד רופאי עירנו, הוא אחינו הד“ר יצחק דארבילה, רופא בית החולים רוטשילד, שב אתמול ממסעו אשר נסע לאירופה למשך ירחים אחדים, הוא ובני ביתו, ובשובו הביא אתו מנחה חדשה לירושלים, מוסד חדש, העתיד להיות תחת השגחת אשתו הכבודה, הוא מוסד “בית יתומות”. הצורך ביסוד בית כזה הורגש זה ימים רבים בירושלים, והוועד “לגידול יתומים בארץ הקודש” אשר בפרנקפורט א”מ²¹⁰ החל כבר לפני שש שנים לאסוף נדבות לכונן מוסד כזה על יד “בית היתומים” אשר לו בירושלים, אך לא הסתייע הדבר אז וישתקע עד בוא יומו עתה, ואחינו אשר בפריז ובלונדון שמו לבם עליו.

 

בית הספר לבנות / גן ילדים    🔗

בביה“ס אשר לבנות כילו דבר התיקונים הרבים אשר תיקנו בבניין החדש למען הכשר אותו לצורכי המוסד הזה, ומחלקה חדשה הוכנה בו, היא מחלקת הילדים הקטנים מאוד, מעין “גן ילדים” אירופי, ומורות מיוחדות נמנו על המחלקה הזאת לפקח על העוללים האלה ולשעשעם, ולהורותם מתוך שעשועים. גם דבר “גן הילדים” העסיק ימים רבים את הדואגים להרמת קרן החינוך בירושלים, בדעתם כי כל הרוצה לתקן את החינוך עליו לתקנו מעיקרו, ואם אומרים אנו לגדל דור בן תרבות, עלינו לנטוע בלב הילד מימי ילדותו אהבת הניקיון והסדרים ותנועת החיים וחיבה ללימודים. אך אז דיברו רק אלה אשר אין כוחם אלא בפיהם ובמחשבותיהם, ובראותם כי לא הועילו בדבריהם, חשבו כי עלה עמלם בתוהו, והנה באו בעלי המעשה, ויוציאו את הדבר לפועל, אות הוא לכל דעה אשר ברכה בה כי לא תלך לאיבוד, ויומה בוא יבוא אף אם יש אשר יתמהמה. כי אמנם די לנו להתבונן על מצב הילדים הקטנים בעירנו, למען נדע עד כמה הדבר נחוץ. רבים מהילדים הקטנים נשארים בבתי הוריהם; ובהיות אבותיהם הולכים לעבודתם כל היום, ואימותיהם טרודות בצורכי הבית (כי לרוב בעלי הבתים אין משרתות בבתיהם), ונשארו הילדים בלי השגחה וגדלו פרא. ואלה אשר ילכו אל בתי ה”מיסטרות“, הן המחנכות הספרדיות, גורלם גרוע עוד יותר, כי בחדר צר, ויש אשר יהיה החדר גם מתחת לארץ, ייאספו כעשרים ילדים קטנים וילדות, **וישבו על הארץ דומם כל היום מבלי נוע. ** הצריכה תוספת ביאור למצב כזה הממית בלב הילד כל רגש חיים וכל תנועה חפשית? הילדים נכנעים וחרדים וממקומם לא יזוזו, והמחנכות מתפארות כי הן מלמדות אותם “דרך ארץ”! בתי חינוך כאלה רבים בעירנו, כי יש גם מאחיותינו האשכנזיות אשר למדו את ה”תורה" הזאת – ובין כה וכה ישבו לארץ ידמו ילדי בת ציון. ודבר ייסוד המחלקה הזאת היה יכול להביא תועלת רבה מאוד לבני עירנו, לו דאגו גם להובלת הילדים הקטנים מביתם ועד בית הספר. כי ה“מיסטרות” מקבלות עפ“י רוב ילדים מבני שכונתן, והלכו הן בעצמן או בניהן ובנותיהן והביאו את הילדים מביתם עד חדרן. אבל בביה”ס אין הדבר כן, כי אחד הוא בכל העיר, ועל ההורים יכבד להביא את ילדיהם יום יום עד הבית הזה. ובכן לא נמצאו עד כה במחלקה הזאת רק כחמישה ועשרים ילד, תחת אשר היה מספרם יכול לעלות למאות.

 

ריבוי לשונות    🔗

ביתר הכיתות אשר בביה“ס הזה החלה בימים האחרונים ממשלת “שתי רשויות”. רגילים המה אחינו בני ארץ המזרח, למיום החלו בני ארץ המערב לדאוג לחינוכם, לראות את בניהם לומדים את השפה אשר בה ידברו מחונניהם. בייסד חברת “כל ישראל חברים” הפריזית את בתי ספרה בארץ הקדם, למדו כל נערי טורקיה ונערותיה צרפתית, ובבוא חברה אשכנזית לייסד בית ספר, וגברה השפה האשכנזית, ואחינו באנגליה כי יעזרו לבתי הספר של חברת כי”ח, ונעים להם לדעת כי גם לשפה האנגלית מהלכים בבית הזה. כי ככה הורגלו אחינו גדולינו לחשבו, כי רק בלשון אשר ידברו המה תבוא חכמה בלב האדם, ועל פי הכלל הגדול כי “בעל המאות הוא בעל הדעות” הרכינו בני ארץ המזרח ראשם תמיד לכל גל וגל העובר עליהם: פלוני חפץ כי נלמד צרפתית – נלמד צרפתית; ופלוני אומר: לא, כי איטלקית נלמד – ולמדנו איטלקית; כי מי כפלוני וכפלוני הנדיבים הגדולים יודע מה טוב לנו? – ומה היו תוצאות כל אלה? את לשון המדינה למדו בני הארץ רק “לפנים”, ואת כל המנות היפות במשרות הממשלה ועוד, ועוד לקחו אחרים, וצעירינו – יודעים צרפתית אם טוב ואם רע. ובבית הספר לבנות למדו עד כה צרפתית, כי סוף סוף ניצחה הלשון הזאת בארץ הקדם, וכל איש המוני יודע כי השכלה היא “פרנסים”, ואם “פרנסים” אין כאן – מאומה אין כאן. אך עתה, בהכניס חברת “אגודת אחים” האנגלית ראשה ורובה בהנהגת הבית הזה ובהספקת צרכיו, באה העת לדאוג גם ללשון האנגלית. אך את הלשון הצרפתית קשה לדחות, אחרי אשר השתרשה בבית, וכל המורות והתלמידות מדברות בשפה הזאת, ובכן, – אין דרך אחרת מאשר לזכות את הבנות לשני שולחנות, ולהאכילן שתי לשונות, ולמדו גם צרפתית גם אנגלית, למען מורותיהן ולמען רצון הנדיבים, מלבד מה שעליהן ללמוד גם עברית למען עמן, וערבית למען ארצן. – אכן אמרו כי מחלת ריבוי הלשונות היא העומדת לשטן הרבה על דרך החינוך בארץ המזרח.

 

כולל אמריקה    🔗

ל“תפארת ירושלים” אין מזל, כנראה, וכל הכרכורים אשר כרכרו בני אמריקה לייסד להם כולל לתפארת ירושלים ולעשות לאמריקה שם בארץ, לא הועילו להם, ומטעם הרך קמל בטרם גמל. כי על פי החלטת אחינו באמריקה, המתעסקים בענייני אה"ק, נאסף הכולל הזה אל עמיו. רק זאת הסכימו, כי אל “ועד כל הכוללים” יצורף אחד מבני אמריקה, ולכל אלה אשר ישבו באמריקה עשר שנים למצער והמה נצרכים, תינתן חלוקה מקופת “ועד כל הכוללים” סך שני דולר לחודש לכל נפש, ולקטנים רק דולר אחד לנפש. באופן הזה יצאו מן הכלל כמעט כל אלה אשר היו רוח החיה באופני הכולל העתיד הזה, כי רובם עברו רק דרך אמריקה ויחשבו עצמם כבר לאמריקנים גמורים – לקחת חלוקה.

 

מכס השער    🔗

בשבוע הבא יתום משך שתים עשרה השנה למכס אשר הוטל על כל הסחורות וכל צורכי האוכל המובאים העירה מן הכפרים או מיתר ערי הארץ, למען שלם את הוצאות דרכי המלך השונות אשר תוקנו בכל הארץ. למכס הזה קראו “בואבה” לאמר “מכס השער”, והסכום אשר שילמו חוכריו בעירנו לאוצר הממשלה עולה לערך שמונים אלף פרנק לשנה, מלבד מה שהרוויחו המה אחרי הוצאותיהם אשר הוציאו לשומרים, ועתה יחדל המכס הזה כליל, ורווח לסוחרים ולאיכרים.

 

אורחה מאור כשדים    🔗

בעוד עיני רבים מאתנו מצפות לנוסעים, ועיני אחינו מצפות לראות ההתעוררו גם אחיהם להקדיש פעם בימי חייהם מעט מזמנם ומרכושם לבקר את ארץ אבותיהם, והנה אורחה באה אלינו, אורחה בת ארבעים נפש מאחינו עצמנו ובשרנו הבאים אלינו מעיר מולדת אברהם אבינו הראשון, מאור-כשדים בעצמה. כי בחולל הארמנים שמה פרעות, עזבו המה את בתיהם ואת כל אשר להם ויימלטו על נפשם, ותישארנה כעשר משפחות מהם בטבריה, ועשר משפחות באו הנה, ולפי דבריהם יוסיפו עוד לבוא. והאנשים גבוהים ורמים, וכוח בם לעבודה. ויהיה בראשית בואם הנה ויהיו למשא על הציבור, ואחינו כספרדים כאשכנזים, ניהלום בלחם ובכל צרכיהם, אך מהרה נמצאה להם עבודה, והמה מרוויחים עתה מחייתם בעבודתם, וקוה יקוו כי יוקחו אל אחת מושבות הנדיב, בהשתדלות האדון ניסים בכר, כי את דבר עבודת האדמה למדו מנעוריהם, והיא היתה מקור מחייתם בביתם.

 

הפחה נשאר על משמרתו    🔗

“הפחה הודח – יחי הפחה!” – זה הוא פזמון שבוענו זה, ובכל אשר נפנה בעירנו, אך הדבר הזה לשיחה בפי כול. עוד ביום השישי החולף באה ידיעה טלגרפית לאחדים מצירי הממשלות השונות בעירנו, כי פחתנו²¹¹ הודח ממשמרתו, ואחד מפקידי בית המועצה הפנימית אשר ברבת ארצנו הופקד תחתיו, ועד מהרה נפוצה השמועה בכל פינות העיר. ופחת עירנו אהוב ורצוי לכל צירי הממשלות השונות פה, ולכל ראשי הדתות ופקידי הממשלה, ויחושו כולם, והרה“ג הראשון לציון הי”ו בתוכם, ויערכו טלגרמות רבות לחלות את פני ממשלתנו הרוממה להשאירו על משמרתו. ותבוא אתמול ידיעה טלגרפית כי בקשתם נמלאה, וזה שני ימים אשר בית כבוד הפחה מלא מן הבוקר ועד הערב מבקרים מכל פינות העם, מבני הדתות השונות, לברכו ולהשתתף בשמחתו.

 

כולל גרודנא וממוניו    🔗

מפני קול החדשה הזאת, אשר נגעה עמוק בלב רוב בני עירנו, אין איש שומע את קול רעש החליפות והתמורות המתחוללות בקרבנו, את “הסערות והגלים ההומים בצלוחית המים”. כי כל מה שברא הקב“ה בחללה של רשות, ברא כנגדו בחלל עולמנו הקטן, ובאחד כוללינו הגדולים מתמוטט עתה כסא אחד הממונים! כי שם “ממונה” אקרא, רואה אנכי מפה, משולחן ספרותי הקטן, את לזות השפתיים ו”אריכות האפים" של רבים מכם, חביביי הקוראים, אשר השם הזה לזרא להם מכבר. אך אל נא באפכם, יקיריי, הואילו נא והאריכו לי רוחכם מעט. כי לא על ממונה כמו שהוא בדמיונכם, כי אם על ממונה “כמו שהוא צריך להיות” הנני אומר לדבר באזניכם הפעם.

הכולל כולל גרודנא הוא, וממוניו הראשונים, אשר אמרו לנהלו ביד רחבה ובעין טובה, נתנו לבני כוללם שטרות למפרע, על חשבון חלוקתם, בסכומים הרבה יותר גדולים מהכסף אשר נכנס אחרי כן לידם, והשטרות נמכרו למלווים. ובכן, ויהי בבוקר לא עבות אחד, לפני תשע שנים, והנה – שבר גדול ונורא! הכולל הזה “שלח לנושיו אצבע” (פשוט כדברי פלוני המלמד היודע לתרגם עברית את הפתגם “געבין אַ פייג”), וסכום של מאה אלף גרוש בערך נשאר חייב להם, מבלי יכולת לשלם.

ואם בכלל לא ינעם מאוד להיות ממונה על עם ה' אשר בירושלים, הנה במצב כזה לא עליכם, כל חביביי, להיות ממונים! כי הנושים דורשים חובם מזה, ובני הכולל דורשים תפקידם מזה, ואלה ואלה מורטים מראש הממונה המסכן את שערותיו השחורות והצחורות גם יחד.

וכמו נקר²¹² שר האוצרות בצרפת בשעתו או כאחינו לוצאטי²¹³ בימינו אלה, נקרא אז אחד מנכבדי בני הכולל הזה²¹⁴ לקומם הריסות הקופה הריקה. והאיש לפנים סוחר בעירו, ולבו אמיץ, ולא ישוב מפני כול. ויקח את דבר ההנהגה בידו החזקה – ויקמץ, וישלם, ויותר. כי תחת עשרה הרו“כ או שנים העשר אשר היו בני הכולל מקבלים לכל נפש לשנה, נתן להם רק שמונה רו”כ, עד שלמו את החובות עד תומם, והכולל שב לכבודו הראשון. ואת דבר נתינת השטרות על כסף החלוקה למפרע, הנהוגה בכל יתר הכוללים, ביטל כליל, ויתן לבני כוללו את חלוקתם במועדה במזומנים.

אפס כי לא הסתפק האיש בפריקת עול חובות בלבד, ויחל לחשוב מחשבות לתקן את ענייני הכולל בכלל ולרומם קרנו, ובדבר הזה יכול יוכל באמת להיות למופת לכל יתר ממונים חבריו, הדואגים רק לחיי שעה לצאן מרעיתם.

ותהי ראשית מעשהו למחות מרשימת מקבלי החלוקה את כל אלה אשר פרנסתם מצוייה להם בריווח. וכל צעקותיהם ותלונות קרוביהם אשר בחו“ל לא הועילו להם; כי כסלע איתן ניצב גם כנגד רצון הגבאים שולחי הכסף, ואך בתנאי הזה הסכים להישאר על משמרתו ולקבל עליו כל טורח ועמל, כי יתנו לו לעשות כעולה על רוחו. ורוחו כבירה ויודעת לדאוג גם לטובת הכולל לימים יבואו. ויהי כי ראה כי כבר הורגלו בני הכולל להסתפק בשמונה רו”כ לשנה, ויתן להם הסכום הזה גם אחרי כלותו לשלם חובותיהם, ובמותר הכסף החל לבנות מחוץ לעיר בתים יפים ונהדרים, ויקדישם בערכאות על שם הכולל. ומחיר הבתים אשר הקים עד היום עולה לשלוש מאות אלף גרוש (חמישה וחמישים אלף פרנק), והכנסותיהם לשנה כארבעת אלפים פרנק, ולו הוסיפו ללכת בדרך זו, מי יודע אם לא בא יום אשר לא יצטרכו עוד בני הכולל כל כך לנדבות אחיהם בחו"ל, ומשלהם היו נותנים להם, ולכוללם הייתה קרן קיימת לעולם.

אך הדבר אשר על אודותיו יצווחו קדמונים, הוא ייסוד דבר קיים, דבר של ממש, למצער בחלק מכסף החלוקה, למען החזיק את היישוב על יסודות חזקים. הדבר הזה בעצמו עורר התנגדות מצד בני הכולל, אשר לפי שעה נגרע מחלוקתם הניתנת להם לחיי שעה, ויירגנו תמיד על “אכזריות” הממונה, הלוקח מכספם וגונז להם גנזים לעתיד לבוא. כי האומנם נוגע הדבר הרבה לגמליאל ולגבריאל, אם המנזר היותר קטן אשר לנוצרים בירושלים בונה לו פלטרי מלכים לתפארת ירושלים ולתפארתו, והקדשות לו לאלפים ולרבבות, ולכל כוללינו יחד אין אף כטיפה מן הים כנגד מה שיש להם? הוא יודע רק כי פרוטתו לוקחה ממנו, ודיו, במנזרים יושבים כמרים, אשר לחמם ניתן וכל דאגות ההווה לא ידאגו, ומה יעשו שלא ידאגו לחיי עולם? אבל גמליאל וגבריאל הברוכים “בברוכה אשה, ובבנים חמשה”, היוכלו המה להידמות אליהם? היוכלו לראות כבלוע העצים והאבנים את הונם ולחשות? וירבו שאון, וירבו מהומה, עד כי נלאה גם האכזרי הזה מנשוא, ויאמר: מה לי ולצרה הזאת? ויתפטר ממשרתו. אך הרוגנים לא לזאת כיוונו. המה חפצו רק להשיבו מדרכו אשר התווה לו, ולא לפטרו ממשמרתו, כי ידעו כי לא ימצאו איש כמוהו לנהל ענייניהם, ויפצצרו בו לשוב ולקבל עליהם את המשרה, והוא ניאות להם פעם ושתים, עד כי סוף סוף נלאה גם הוא גם המה. גם “ממקום קדוש” גדול הקצף עליו, כי הרבנית מבריסק זכרה לו את דבר מאנו לקבל גזירתה אשר גזרה לבלי תת חלוקה לאחדים מבני כוללו, השולחים את בניהם אל בתי הספר; ובכן… כסאו מתמוטט מאוד מאוד! הוא התפטר בשלישית, ובני הכולל דורשים לנות עליהם ממונה על פי בחירה בדעות נעלמות²¹⁵, הכול כאשר לכול כמתוקנים שבהם. וידפיסו בשבוע הזה רשימה מכל בני הכולל, ויחלקוה ביניהם, ותוצאות הבחירה עודן נעלמות. אף עוד טרם נודע אם התנו בתנאי קודם למעשה, כי יישמרו הממונים החדשים מבנות עוד בניינים לטובת בני בניהם, או כי דבר המובן מאליו הוא.

 

חטים וקמח    🔗

היוקר הולך וגדול בימים האלה בעירנו, ומחיר החיטים והקמח עולה מיום ליום, ורבים מפחדים מפני שנת בצורת. כי באדמת חורן, אשר מעבר לירדן מזרחה, המכלכלת תמיד את עירנו בחיטים לא נזרע חלק גדול משדותיה, מפני בלבולי המלחמות אשר היו שם בחורף החולף את הדרוזים, ויתר התבואה מובאה עתה לחוף עכו ונשלחה לארצות חוץ. ויהי כי ראו זאת מפקיעי שערים, ויעשו שניים מהם חוזה את שני בעלי המטחנות הגדולות, בעירנו, כי יכלכלום בחורף הזה באלף ומאתיים קנטר קמח (הקנטר הוא שלוש מאות קילוגרם), ובעלי המטחנות משתדלים לקנות חיטים וקמח ולמכרם בזול, ואם יידרש עוד כסף לזה, ושבו ולקחו מהחלוקה, והיה הדבר לתועלת לבני העניים ולמגן בפני מפקיעי השערים האומרים להתעשר על חשבון אחיהם העניים.

 

הרטוב    🔗

לבני מושבת “ארטוף”, אשר עמדו להיגרש מעל נחלתם בקיץ הזה הגיעה בימים האלה בשורה טובה מקושטא, כי יצא כבר דבר מלכות (פירמן) מלפני ממשלתנו כי תיכתב הנחלה על שמם, ולא יוסיפו לנוד ולחרוד בכל רגע למנוחתם. עתה נוכל לאמור בלב נכון, כי גאולה ניתנה לארץ מידי המיסיון, וכי נוספה לנו עוד מושבה בארץ ישראל, והיא המושבה הספרדית הראשונה כי בעליה המה מבני אחינו הספרדים הבאים מארץ בולגריה.

 

בית היתומות / בית החולים    🔗

על דבר מוסד “בית היתומות”, הקרוב להיווסד בעירנו, הנה נודעו לנו עתה פרטי הדברים האלה: מייסדי הבית המה האחים לבית רוטשילד אשר בפריז, והבית ייבנה על שדה בית החולים אשר להם פה, וקובלו בו לע“ע עשרים יתומות קטנות, לחנכן וללמדן בייחוד את תורת הנהגת הבית והפיקוח על החולים. הדבר האחרון הזה בייחוד גדול הוא לנו היהודים, כי נשים המקדישות חייהן לפיקוח החולים, כאחיות הנזירות אשר בקרב הנוצרים, אין בקרבנו, וטיפלו עם חולינו עפ”י הרוב אלה אשר אין להם ידיעה בדבר הזה מחוסר לימוד, וקלקלו תחת אשר ייאמר לתקן. על החסרון הזה פקחו עיניהם זה לפני שנים אחדות אחינו חברי אגודת “בני ברית” אשר באשכנז, ויחנכו נערות בחינוך מיוחד לתכלית הזאת, ועתה ימולא החסרון הזה בעירנו.

גם בית החולים בעצמו יגדל עתה, תוספנה בו עוד שש מיטות לחולים מהיום.

 

אסיפות פועלים    🔗

מי מילל לירושלים כי יבוא יום ו“שאלת הפועלים” תישמע בחוצותיה? פועלים מדביקי מודעות בבתי כנסיותיה ומדרשיה על חמס הלוקחים להם קרניים להשתרר עליהם, פועלים מתאספים לאסיפות בבתי וועדיה להתייעץ על צפונותיהם, הכל כמו בערים היותר גדולות שבעולם, דבר לא נגרע, ויד מי חוללה נפלאות כאלה? – החלוקה!

כי בכולל אשר בו כיסא הממונה מתמוטט זה שבועות אחדים, הלא הייתה ההחלטה האחרונה, לעשות “תיקונים” ולבחור ממונים על פי דעות נעלמות, אך למי הזכות לבחור? על זאת לא נמנו וגמרו כלל, והנה בנוהג שבעולם כי “בעל המאות הוא בעל הדעות” וכל המרבה לתת לקופת הציבור זכותו גדולה מחברו בדבר בחירת מנהיגי הציבור, אך בענייני החלוקה הן לא הנתינה עיקר כי אם הלקיחה; ובכן באו “בעלי המאות”, המה זקני הכולל ותלמידי חכמיו, המקבלים יותר מחבריהם, ויהיו ל“בעלי הדעות”,ויאמרו לדחות את אחיהם “הפועלים” מעסקי הבחירה כליל, לא לבחור ולא להיבחר, כמשוללי זכויות.

למראה חילול “כבוד המלאכה” לא יכלו עוד פועלינו להתאפק: “כיצד? חכמינו ז”ל אמרו: “גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה”; והנה באו חכמינו אלה ויוציאו אותם מגדר בני אדם! האין לנו כל זכות לבחור אחדים מאנשי שלומנו לשמור על זכויותינו ולפקח על צרכינו? הן גם לנו ב“ה יד ושם בהחלוקה, ולמה תיגרע זכותנו?” ויצאו במחאה גלויה, במודעות נדפסות, כנגד “מבזי המלאכה בפרהסיא”, ויקראו לאחיהם להתאסף בשבוע זה, לטכס עצה כדת מה לעשות בדבר הבחירה, והדבר תלוי עוד ועומד.

 

אמריקנים    🔗

כולל אמריקה, כיוון שנגזרה עליו תחייה, שבע יגווע וחי, ובשבוע שעבר שב להראות אותות חיים. ובני אמריקה קראו עצרה בבית הקונסולט האמריקני – אך הפעם עלינו לאמור לשבחם כי לא בענייני חלוקה ו“תפארת ירושלים” נאספו, כי אם פשוט בדבר חסותם האמריקנית. חוק הוא באמריקה, כי האיש היוצא ממנה ואין דעתו לחזור אליה, היא נוטלת חסותה ממנו. ובירושלים אמריקנים רבים אשר כנראה אין דעתם לחזור, זקנים אשר עלו הנה למות פה, וסוחרים אשר ייסדו להם בתי מסחר וכיוצא בהם. ותבוא הפעם פקודה אל הציר האמריקני בירושלים, כי יעשה לפי תוקף החוק. שמעו זאת בני אמריקה ויחרדו, ויקראו לאספה, וימנו ועד להתעסק בעריכת מכתבי בקשה לממשלת ארצות הברית להתנהג אתם במידת הרחמים.

 

שיווי זכויות    🔗

ובעוד כל המעשים האלה מתחוללים בעולמנו הקטן, הנה בעולמנו הגדול חדשות נעשו. הדר מלכנו השולטן יר“ה הוציא חוקים חדשים בדבר שיווי זכויות כל בני ארצו **מבלי הבדל דת. ** ובשבוע שעבר בא גם כתב הדת שלוח משר הפנים אל כבוד פחת עירנו, ופקודה נמרצה להחיש בדבר הוצאת החוקים האלה לפועל, ולייסד ועד תחת ראשותו להתעסק בזה. וייבחרו לוועד מפקידי הרשות מכל בני הדתות השונות, וגם מאחינו נבחר בן כבוד הרה”ג הראשל“צ הי”ו²¹⁶, וכנראה ירבה עתה גם מספר אחינו נושאי משרות בבתי הפקידות השונות, וגם שוטרים יהודים יהיו לנו, ובמושבות אחינו יוכלו היהודים לבחור להם מוחתרים (נבחרי הכפרים) יהודים.

 

בית הספרים הכללי    🔗

הד"ר הנכבד יחיאל צ’לינוב שמר דברו לציון, ובשבוע הזה הגיעה לידי מנהלי “בית הספרים הכללי” נדבת לבו לבניין הבית הזה הסך אלף פרנק. ועוד אחד מאחינו נדיבי הרוח, אשר תמך כבר את הבית פעם אחת, בעלותו לפני שנים אחדות ירושלים, שב עתה ויבטיח לתת כאלף וחמש מאות פרנק. אך בכל גודל הנדבות האלה, וגם אם נצרף אליהן את מספר הנדבות הקטנות אשר נדבו יתר אחינו עד היום, לא יוכלו עוד מנהלי הבית להחל בעבודה, והמוסד הלאומי הזה, אשר הוא באמת לתפארת ירושלים ולתועלתה ולתפארת היהדות כולה, ייאלץ עוד לגלות מאוהל אל אוהל עד ייערה רוח ממרום על אחינו לשים להם שם ושארית בציון בהקימם בית נאמן למצבת ספרותנו הענקית הזאת.

ב' בטבת תרנ"ז

 

תיירים    🔗

ציפורי שמים פרשו כנפיהן, עזבו קיניהן בארצות הקור והכפור, ותעופינה זה כבר אל מקום שם תוכלנה לקדם באהבה בכל יום תמיד פני השמש חביבתן וקוויה הנחמדים; ובני האדם הקלים כנשרים וכאיילות, המה מודעינו האנגלים והאנגליות, עשו להם כנפיים באניות ובמסילות, ובכל מקום אשר אור השמש ויפעתה מגיע, שמה ימצאו מנוח לכף רגלם.

וכי מקום אור שמש ויפעתה היא גם ארצנו הקדושה – מודעת זאת בכל הארץ. ואם אחינו האנגלים מטילים עוד ספק בדבר, ובבואם באספת “חברת הישוב” לדבר על יישוב א"י חרדו ונרתעו מפני החושך הפרוש לדעתם על ארצנו, הנה אחיהם בני ארצם לא כן ידמו, ודבר בואם אלינו כבר נראה ומורגש בכל פינה: המתורגמנים קמים לתחייה, החלפנים²¹⁷ מאירים פניהם, העגלונים שמחים; בתי המלון מתקשטים בכל פאר, ודגלי לאום ולאום מנפנפים על חלונותיהם וגזוזטרותיהם; בתי מעשה הצילום²¹⁸ מציגים תמונותיהם לראווה, תמונות כל מקומות הקודש, ותמונות בני הארץ ובנותיה ומלבושיהם ומעיליהם (וכמובן לא נעדר גם היהודי הכפוף בפאותיו ובשטריימלו²¹⁹ ובקפטנו ובסנדליו); חנויות מלאכת עצי הזית והצדף נוקו ויופו ותמלאנה כלים וצעצועים לענג כל עין רואה, ורבות מהחנויות האלה, הסגורות בשאר ימי השנה, שבות להיפתח עתה; ורכבות מסילת הברזל הולכות ושבות פעמים אחדות ביום בין יפו וירושלים, וקול צפירתן מבשר כפעם בפעם כי מביאות הן לירושלים חיים ותנועה.

 

בית לחם    🔗

קטן ודל היה הכפר בית לחם עוד לפני שנים לא רבות, לפני ימי דור אחד. תושביו האיכרים הנוצרים החיו נפשם בעבודת שדותיהם וכרמיהם, ורק אחדים מהם התעסקו במעשה זכרונות קודשיהם; צלבים ומשבחות²²⁰, ותמונות, עשויים צדף ואבן, וימכרום לתרים הבאים כולם לבקר את הכפר ההוא. והאיכרים האלה, אשר המסורה מייחסת אותם לבני נושאי הצלב שבאו לפנים מאירופה, חרוצים המה מאוד. ויהי אך הוקל המסע אל יתר הארצות, וישאו את רגלם וילכו, ויבואו בסחורותיהם עד ארצות אירופה ועד אמריקה למכרן שמה, ולמן הימים ההם קיבלה עבודתם צורה אחרת; כי התבוננו אל חרושת המעשה שמה, ויעשירו גם הם את עבודתם בדוגמות חדשות ושונות, ויחלו לעשות בצדף גם כלים וצעצועים נחמדים למראה; עטים, וסרגלים ובתי ציגרים²²¹ וכפתורים, רבידים ותכשיטים שונים; וישובו להוציאם החוצה, גם בתערוכות שונות הציגום ויצטיינו, וכשרונם הגדול ללמוד על נקלה לדבר בלשון עם ועם עזר להם גם הוא למצוא מוצאות לסחרם. ויקנאו בהם אחיהם בני כפרם, וישימו רבים מהם פניהם אל העבודה הזאת המעשרת את בעליה, וירבו משנה לשנה, עד כי עלה מספרם, לפי הספירות בשנה שעברה, לשלוש מאות ושלושים פועל, העובדים בשמונה ושישים בתי מלאכה בבית לחם, בה בשעה אשר מספר כל עובדי עבודת עצי הזית בירושלים הגדולה, יהודים ונוצרים יחד, עלה רק למאה וחמישים איש, העובדים בעשרים בתי מלאכה. ובדעתנו כי מחיר הצדף הגוויל²²² המובא הנה בשנה שעברה עלה לחמישה ושלושים אלף פרנק, נוכל לשער לנו מה רב הכסף אשר ירוויחו בו מדי שנה בשנה אחרי עבדם אותו. ואת רוב תוצאות עבודתם המה מוכרים בעצמם מחוץ לארצנו, ובייחוד בצרפת ובספרד ובדרום אמריקה, לאמור: בארצות הקתולים. ויהי מספר בני בית לחם אשר סבו בשנה שעברה בארצות אירופה חמישים איש, וחמישים היו באמריקה הדרומית, וחמישה ועשרים בארץ הודו ובאיי הפילפינים. ולרבים מהם חנויות גדולות בירושלים לממכר מעשה ידיהם וידי בני משפחתם.

מובן מאליו כי גם הכפר בעצמו קיבל פנים חדשות. מלבד המוסדות הרבים, בתי תפילה ובתי חינוך אשר כוננו שם הצרפתים ויתר עמי הארץ, בנו גם בני הכפר להם בניינים יפים ונהדרים, כי מלבד עושרם, הנה המה טובי הבונים והמסתתים בארץ, כי מורים מיוחדים הובאו להם מצרפת ללמדם את העבודות האלה. וזה כשנה וחצי נוסד בה בית פקודות העיר (מגלל בלדי), ויחלו לתקן את הדרכים ולעשות צינורות לשופכים, ולהדליק נרות ברחובות בלילה, ולהעמיד שם שומרים, הכול כמנהג הערים. ולפי החוקים והתיקונים חדשים אשר הוציאה ממשלתנו הרוממה בימים האחרונים, אומרים כי תהיה עתה בית לחם לעיר המרכז לנפה מיוחדת, והופקד בה מנהל (מודיר) ובית משפט, וכמעט כל נושאי המשרה יהיו נוצרים.

אלה תולדות כפר שהיה בין דור אחד לעיר.

ומאחינו אין אף אחד אשר שם לבו עד כה לעבודה הזאת.

 

תיירים    🔗

בשנה הזאת יש תקווה כי ירבו התרים הרבה יותר מכל שנים. כי אדון תומס קוק²²³, הקבלן הגדול, אשר על דגלו יחנו כל התרים העשרים זה שנים רבות, כונן עתה סדר מסע מסודר לכל ימי התקופה הזאת: אחת לשבועיים תצא אנייה מיוחדת מליברפול, נושאת תרים, ועברה ארץ איטליה, ומצרים, וסוריה, ואזיה הקטנה, ויוון, ושבה למקומה הראשון שישים יום אחרי צאתה. והוצאות המסע שישים ליטרה שטרלינג, ליטרה ליום. כי הוריד את המחיר כמעט עד לחציו, וכל תקוותו היא רק כי בזאת ירבו הנוסעים מאוד, ומעתה אין תפונה, כי גם רבים או מעטים מאחינו שבאנגליה יהיו נגררים את הזרם, למרות כל פחד החושך אשר נפל עליהם. וכעין התחלה לדבר, הנה עיתונם החשוב, הוא “ספר הזכרון – ג’ואיש כרוניקל” – נושא ונותן עתה בעניין הזה.

 

מירושלים ליפו    🔗

אפס כי אין שמחה שלמה בעולם; ודבר בוא התרים לירושלים גרם הפסד לענייה, האומרים לנסוע דרך מסילת הברזל. כי המחלקה השלישית, אשר נוסדה בקיץ העבר לטובת העניים, בטלה לכל ימי תקופת התרים, והימים האלה, ימי החורף, אינם מסוגלים כל כך לנסוע בעגלה כל הלילה מירושלים ליפו, ובכן מחוייב הוא העני לשבת במחלקה השנית – ולשלם. ולו היתה למצער רווחה במחלקה השנייה היה עוד חצי נחמה; אך למען הסר מלב התרים כל תאווה לשבת במחלקה שנייה, ניתנה להמחלקה הזאת צורת מחלקה רביעית שבמסילות הברזל באירופה, ועל העני גם לשבת בדוחק וגם לשלם כהוגן, ואף ה“גיורא”²²⁴ היושב במחלקה הראשונה עוד רחוק הנהו מהיות “בשמי שמיא”²²⁵, הנה ה“יציבא”²²⁶ בלי כל תפונה “בארעא”.²²⁷

 

צבא המילואים    🔗

בבית פקידות עירנו יושב עתה מדי יום ביומו הוועד אשר נבחר לאסוף נדבות לעזר להספקת צבא ארצנו, וגם מאחינו הספרדים והאשכנזים יושבים שמה ארבעה חברים, והעם מביא נדבותיו כמרבה וכממעיט. המנזר היווני התנדב לשלם בעד כל נפשות בני העדה היוונית ולשלם גם הוצאות מסע צבא המילואים מירושלים ליפו במסילת הברזל, ויתר העדות עושות הערכה על איש איש מבניהן כפי יכולתו.

 

כולל גרודנא והפועלים    🔗

אספת הפועלים בכולל ג.²²⁸ הגיעה לתכלית הנרצה. שלושה מהפועלים נוספו על שבעת טובי הכולל, והיו עתה ל“עשרת טובי הכולל” לפי דבריהם, והממונים אשר נבחרו עפ“י רוב דעות נעלמות, שלושה הם במספרם, וכיסא הממונה הראשון כנראה התמוטט ויפול, אחרי אשר מאן להירשם בתוך הרשומים. ובכל זאת טרם חדלו הסכסוכים, כי הזקנים אשר על שמם הכסף בא מחו”ל, ממאנים למסרו בידי הממונים החדשים, כי דעתם נוטה אחרי בעלם הראשון. ובכן זכה הכולל הזה לממונים בלי כסף, ולכסף בלי ממונים – ובין כה וכה ובני הכולל בלי פרוטה.

 

חנוכה    🔗

הימים ימי חנוכה, וה' פקד את עירנו בגשמי ברכה, ושער התבואות ירד גם הוא מעט, והימים החמימים שאחרי הגשם הלא המה הנחמדים בכל ימי חיינו פה. ובכן הלכו אחינו בלב שמח להיאסף בית איש יומו לאכול את הלביבות ולהחם את הלבבות במנאמים שונים ובקומם על נדיבות למוסדות החסד והחינוך שבעירנו. וילדי תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים סבו גם הם בלב שמח בפזמונם: “ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל!”²²⁹, כי המנהג הזה, אשר כבר הזכרתיו פעם, לא מנהג מלמדים יחידים הוא, כי אם מנהג מלמדי בית תלמוד התורה הכללי, ובכסף ובכל צורכי האוכל אשר יאספו המה ותלמידיהם יעשו משתה בבית תלמוד התורה ביום האחרון של חנוכה, להם ולתלמידים. ובבית הכנסת הגדול אשר לאחינו הספרדים יחלקו ביום ההוא מזון לכל העניים הבאים לקחת. והמנהג הזה נשרש ככה בלב המלמדים, עד כי באמור להם ראשי הכולל בשנה הזאת, כי המה יתנו להם מאה פראנק מכסף הכולל, למען לא ייאלצו להשפיל עצמם ולהחזיר אל הפתחים, מיאנו לשמוע בקולם, באמרם כי אם בטל יבטלו את המנהג הקדוש הזה יראים המה לשלום העיר; ובכן שבו תינוקות של בית רבם לשבור מעט אוכל.

 

תלמוד תורה של הספרדים / הכשרת מורים    🔗

בית תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים יכיל יותר משלוש מאות תלמידים, ובו ארבעה עשר “חכמים” (ל“מלמד” יקראו אחינו הספרדים “חכם”) ורובם מלמדים את תלמידיהם לימודי הקריאה, ופרשת השבוע והפטרתו בתרגום ספרדי, ומעטים מהם מלמדים גם תלמוד. והלימוד כולו עודנו על פי שיטתם הקדמונה, הילד ילמד לקרוא פסקא שלם בנגינות הטעמים, ואחרי כן ילמד תרגום הפסוק כולו (לא תרגום מלה במלה) בספרדית עתיקה, אשר רוב מילותיה לא יבינו התלמידים, ויש אשר גם המלמדים בעצמם לא יבינו פירושן. וככה לומד הילד משנים אחדות להגות ולשורר כמעט על פה פסוקים שלמים בטעמיהם, אך אין כל חיים בלימוד, אין כל מעורר בלב הילד את החפץ להבין דבר ולחקור דבר; ולהפך, ההרגל הזה ממית כל רגש וחפץ אשר יוכל להימצא בטבע ילד נבון וחרוץ.

אמנם מנהלי המוסד הזה חפצים מאוד בתיקוני הלימודים בבית הזה, ולא ימנעו כל עמל מנפשם לשאול גם בעצת מומחים בדבר, אך שוגים המה בחשבם כי יש תקווה להורות שיטות חדשות ל“חכמים” שכבר זקנו בשיטותיהם הקדומות. לדברים כאלה מוכשרים רק צעירים שחונכו לכתחילה לשם מורים.

לפני שנתיים שמה לשכת “בני ברית” לבה לדבר הזה, ותבחר בעשרה צעירים חרוצים מבני נכבדי הספרדים, ותשכור להם מורה, ללמדם ידיעות שפתנו ודברי ימינו וכל הדרוש למורה נבון לדעת בהלכות ההוראה, ומכל התלמידים האלה קובל עד כה רק אחד לתלמוד התורה. אך גם רושם המורה האחד הזה ניכר לכל מבקרי הבית, ותלמידיו המה כמעט היחידים הלומדים בדעת ובסדר, לא בערבוביה ומן השפה ולחוץ, והמה אמנם עושים חיל בלימודיהם.

 

בית חולי רוח של חברת עזרת נשים    🔗

בתופים ובמצלתיים, בשירה ובזמרה אמרו הגבירות הנכריות בקיץ החולף לייסד בית לחולי הרוח בירושלים. וישקט שאון התופים, ותישחנה בנות השיר, גבירה גבירה שבה אל ביתה ואל עבודתה, וברוב הימים הכול נשכח, ועולם כמנהגו נוהג, עד יערה עליהן שנית הרוח לשמוע קול שירה וזמרה….

ובנות ישראל לא שׂרות ולא שרות, בהשקט ובדממה החלו לאחוז דרכן, חברה קטנה יסדו להן לפני שנתיים לעזור ליולדות עניות, ומפעל כביר ואדיר אשר לא שערוהו גם מייסדותיה בייסדן אותה הנה לפנינו כיום הזה.

אכן אין כ“הכרח” כוח הדוחף את האדם קדימה, אם יאבה ואם ימאן. אפס כי ככל הכבידו ידו על האיש הפרטי ומביאו לפעמים לרדת מטה מטה, כן יהיה בכל מפעל כללי לכוח דוחף להעלותו מעלה מעלה ולהביאו לתכלית שלמותו. ינסה נא הכלל לתת ידו לאחד המפעלים הטובים (וכל גבול וקצב אשר ישים למעשהו בראשיתו לא יעמדו לו עוד), כי ההכרח ישטוף ויעבור כל גבול, וכמלאך הממונה על כל עשב להכותו ולאמור לו: גדל! כן יבוא הוא יום יום וקרא באוזני מנהלי המפעל: הלאה! הלאה! אך לשווא יתאמצו עוד לעצור במהלכם, לנוח מעט, לשאוף רוח, ולהתענג רגע על מנעמות הבטלה, נגררים הם את הזרם מבלי יכולת להביט מאחריהם, ההכרח לא יתן לאיש לנוח, גם על עצלות והתרפות תגבר ידו החזקה, ואין דבר אשר יעמוד בפניו.

ההכרח הוא אשר הביא את חברת “עזרת הנשים הכללית” למצבה ההווה. בית צר ונאלח, היה בעירנו אשר נקרא בשם “הקדש²³⁰, ובו שכבו למעצבה בשנים האחרונות שלוש נשים משוגעות ושני זקנים עוברים ובטלים מן העולם. מובן מאליו כי בהיות ההקדש “הקדש”, לא רבו הקופצים עליו, ומשפחה כי היתה יד ה' בה ותך את אחד בניה בשיגעון, ותסבול מכאובה בדומיה, ו”מכאובה" היה לנגדה תמיד ולא עלה על לבה כלל להפקידו בבית כזה. והנה באה הרוח, לפני שנה וחצי, בלב אחדות מחברות החברה הנזכרת לקבל עליהן את ההשגחה על הבית הזה. להשגחה הן לא נדרש כסף רק עבודה, ועבודה תקבלנה חברות החברה באהבה, אמנם גם הוצאות קטנות תעלינה על החברה בראשונה, הוצאות ניקוי הבית ועשיית כבסים לחולות. אך להוצאות קטנות כאלה מי ישים לב? ובכן קיימה וקיבלה החברה עליה את הדבר הזה.

אבל אך נשמע בעיר כי באה הפקודה על חולות הרוח, ונשים באות לפקח עליהן ולהפוך משכבן יום יום, והנה החלו המשפחות לפרוק סבלן מעל שכמן, וחולות חדשות הובאו אל הבית, כי בהיות בית כזה מוכן כבר ועומד, מי זה יוכל להתאכזר כנגד משפחה הסובלת עינויים תמידים? חולה פשוט יש עוד יכולת לשלח מבית חולים אחד אל בית חולים אחר, אך משוגעים, אשר כל בית טרם נבנה להם בירושלים וגם בכל ארץ ישראל, אנה ישלחו אותם? והמשל אומר “במקום ששניים אוכלים שם יאכל גם שלישי”, ובכן קיבלו אל הבית חולים חדשים ומספרם עלה עוד לפני שנה לשמונה. אך המשל יימשל, ועולם כמנהגו נוהג, ובמקום ששניים אוכלים שם לא יוכל שלישי לבוא ולאכול, ואם בוא יבוא צריך להכין לו אוכלו, ובכן נאלצה החברה, אם ברצון ואם באונס, להוסיף לדאוג ולחפש דרכים להרבות הכנסותיה די כלכל כל השמונה, אך הבית צר, ומקום שהיה צר לחמישה אין כל ספק כי יצר לשמונה, ויבוא ה“הכרח” בכל טענותיו ויוכיח כי אי אפשר לבית להישאר במצבו זה. לשווא ניסו מנהלות החברה להשתיק טענותיו בטענה המועילה לפעמים גם בפני כל בית דין חשוב, היא טענת “אין לי”: ההכרח לא אדם הוא וישתוק; שבע תתנצלו לפניו, והוא בדיבורו עומד ומדברו לא ישוב, והרבה דרכים לפניו לחדור אל חדרי לבכם ולהשמיעכם משם את קריאתו בלי הרף. וככה לא עמד לחברה כל הפחד אשר פחדה מפני תשלום שכר דירה נאה ומרווחת, “ובעל כורחה” שכרה בית גדול ומרווח מחוץ לעיר. אך שכרה הבית, והנה שב ההכרח וירחב פיו בטענותיו: היוכלו אמנם להביא סמרטוטים ומצעים שהיו נאים רק בבית שהיה נמאס עוד מהם, אל בית יפה כזה אשר רצפתו שיש? וגם הפעם נאלצה החברה לעשות מצעות חדשים למיטות, ולהוסיף בכבסים, ולהעמיד תיבות לפני כל מיטה, ולסדר את הכול כסדר כל בתי החולים המתוקנים. ועתה הנסתתמו כבר כל טענות ההכרח? לא, עתה קמה שאלה חדשה: תחת אשר היה הבית הראשון צר לשמונה, נשארו פה חדרים פנויים, ולמה תשלם החברה שכר דירה לחדרים פנויים בעוד חולים מוטלים לעיניה? ובכן לא ארכו הימים, ומספר באי הבית עלה לשש עשרה נפש, אחת עשרה אשה וחמישה גברים, רובם חולי רוח ומיעוטם זקנים מתנוונים, מקבלים שמה כל מחסוריהם, ורופא מצויין יבוא לבקרם פעמים אחדות בשבוע, הוא אחינו הנכבד הד"ר גרשון יצחק קרישבסקי, רופא החברה “למען ציון”, אשר נדבהו רוחו למצווה הזאת.

ואם בספרי חשבונותיה נעיין, וראינו כי אמנם הולכת היא קדימה, כי בשמונת הירחים האחרונים רבו הכנסותיה והוצאותיה מאשר הכניסה והוציאה בשישה עשר ירחיה הראשונים, כי אז עלו הכנסותיה 17,775 גרוש, והוצאותיה 16,575 גרוש; ועתה עלו הכנסותיה לסך 21,729 גרוש, והוצאותיה 22,647 גרוש, מזה 17,212 גרוש להוצאות בית חולי הרוח, וסך 5,435 גרוש ליולדות עניות, מלבד הסך אלפיים פרנק אשר לה בבנק בטוח, אשר הגיעו לה לבניין בית, ומלבד התקווה אשר לה עתה להשיג בפעם אחת את כל הכסף הדרוש לה למקנת בית.

 

מוצא    🔗

רק למושבת “מוצא” יש כנראה תקווה באמת להיוושע ולהשתכלל בימים האלה. כבר הודעתי כי המושבה הזאת מצאה חן במאוד בעיני מר יוסף נייגו, מורשה “חברת הישוב” של הברון הירש ז"ל, ועתה הנה בא בדברים את לשכת “בני ברית” בירושלים על פרטי מחשבותיו אשר הוא חושב על המושבה הזאת לגדלה ולהרחיבה, ולא ירבו הימים וידענו מוצא דבר משאם ומתנם לטובתה לעתיד.

המושבה הזאת זכתה היום לקהל גדול מבני ירושלים ובנותיה, אשר באו שמה לשמוח בשמחת אחד איכריה אשר נולד לו בן, והיום הכניסו בבריתו של אברהם אבינו, הוא הבן הראשון אשר נולד במושבת “מוצא”, וייקרא שמו בישראל “אמוץ”²³¹.

 

כולל אמריקה    🔗

כולל אמריקה, אשר אמרנו כבר הקיץ הקץ עליו, הנה שב וייקץ, כי ראה ראו רבים מדורשי “תפארת ירושלים” כי בהחלטת אחיהם האמריקנים לא תהיה תפארתם הם על הדרך, וחלומותיהם שחלמו באספמיה חלפו כצל, וישובו וידברו על לב אחיהם פה אשר מוצאם באמת מאמריקה, כי ימאנו לקבל עליהם את החלטת הנותנים, ובימים האלה שב הנה צירם אשר שלחוהו לאמריקה ל“תקן” את ענייניהם ואשר הסכים ויחתום גם הוא על ההחלטה שמה, ויריבו אתו בחוזקה. הוא טוען: הן כסף המצאתי לכם כנפשכם שובעכם ומה לכם ולי עוד? והמה אומרים: שקר הכסף והבל הזהב, כולל הבה לנו! ויזמינוהו לפני הקונסול לעמוד אתם במשפט, ועתה הם אומרים לשוב ולשלוח תרים אל ארץ הזהב לכבשה.

 

שוטרים ופרשים יהודים    🔗

התיקונים העומדים להיתקן בארץ החלו לצאת לפועל גם בעירנו, ובשבוע שעבר הופקדו כבר אחדים מבני עמנו בחיל השוטרים והפרשים, ואכן המה נהדרים במדיהם החדשים האלה, אלה גיבורי החיל רוכבי הסוסים, ותקוותנו תאמצנו כי ימלאו חובותיהם באמונה כראוי לבני ישראל.

ראשית שבט תרנ"ז

 

חורף    🔗

צחים ובהירים, חמים ונעימים היו לנו כל ימי טבת החולפים; ימי משול השמש בכוחה ובגבורתה, ולגשם אין זכר בהם. טובים היו הימים האלה לחרישה ולזריעה בשדה הזרע ולעבודות ההכנה בכרמים, כי האיכר לא נאלץ לראות בעבים ולשמור רוחות, ולהחיש מעשהו בין גשם לגשם, ועתה באו ימי שבט בכל כובד ראשם להרוות את האדמה הצמאה למים ולהפרות את הזרע המופקד בחיקה, ותקוות טובות תשעשענה נפשנו, כי היוקר אשר ניבאו לנו בראשית ימי חורפנו זה לא יעלה ולא יבוא.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

חברת “ישוב ארץ הקודש” הצליחה בין כה וכה לשלוח כשלושים פועלים, מבני ירושלים, אל המושבות, אל רחובות, ואל גדרה, ואל ראשון לציון ואל פתח תקוה, והיא נכונה להוסיף לשלוח עוד. כי השמועות הבאות על אודות פועליה הראשונים משמחות לבב, כי כבר הספיקו להראות חריצותם בעבודתם ואהבתם אותה, ובעליהם בני המושבות מרבים להללם. ובכן גם הלום ראינו, אחרי רואנו, כי אמנם הרבה שתדלנות עושה, ודבר היישרת הדרך לפני הפועל עד היותו לפועל חשוב הרבה מכל תמיכתו אחרי כן; כי אך נכבוש לפניו הדרך, הלוך ילך בה מעצמו והגע יגיע לתכליתו. לולא נוסדה החברה הזאת עתה, מי יודע כמה שנים עוד ישבו הצעירים האלה צפופים בירושלים ללא עבודה וללא פרנסה, ואיש מהם לא העלה עד לבו לכתת רגליו אל המושבות ולחפש לו עבודה; גם אם עשה כזאת, מי יודע אם היה מכוון את המקום ואת השעה למצוא את אשר הוא מבקש? ועתה כי נוסדה החברה, ותשם לב להשתדל בעד פועלים, מבני ירושלים במושבות, והנה נודע כי אכן ישנם אנשים כאלה בירושלים, וכוחות נרדמים רבים הקיצו ויחיו, ובשמחה הוקדשו לעבודת אדמת ישראל, לתפארת ירושלים ולטובת המושבות.

 

ישוב יהודי ביריחו    🔗

בה בשעה אשר החלו צעירי ציון לשוט במשובות הקדומות לשדד אדמתן, הנה עלתה בידי אחדים מאחינו לכונן יישוב חדש ביריחו אשר בסביבות ירושלים. כי חלק גדול מאדמת יריחו על נכסי מלכנו הפרטים ייחשב, ופקיד מיוחד לאדוננו השולטן יר"ה בירושלים (מאמור ג’פתליק) אשר ימסור את הקרקעות אלה לערביים לחומש (חמש), לאמור: ארבע הידות בתבואות לזורעים, והחומש האחד יגבה הוא. ויהי בקיץ הזה, וישתדלו אחדים מאחינו להשיג שמה שדה רחב ידים בחכירה מאת הפקיד למשך עשר שנים, ויתיישבו שמה המה ובני ביתם, וישבו לבטח באין מחריד. כי עין פקידי המלכות עליהם לטובה, ואיש מהערבים לא יהין לגעת בכל אשר להם. ובימים האלה קנו להם סוסים ועגלה ומחרשות; ואחרי השקותם את אדמתם הרחבה במי “מעיין משה”, הוא המעיין הגדול אשר ביריחו (כי גשם רב לא ירד שמה), חרשוה ויזרעוה. ואם יראו ברכה בעמלם יעשו גם אחרים כמעשיהם, ומושבה חדשה תתכונן על האדמה הפוריה הזאת המהוללה מימי עולם.

בדברי ימי היישוב ועבודת האדמה בארצנו הקדושה הנה ליריחו יד ושם בראש. כי אדמת יריחו הפוריה והדשנה היתה הראשונה אשר משכה אליה את עיני ירושלים, ועוד לפני אחת ועשרים שנה (י“א אדר תרל”ו) ייסדו חברה לקנות אחוזה גדולה מאדמת השולטן יר"ה אשר עמדה להימכר, וכבר נגמר הדבר בכל הנוגע למחיר הקרקע ולשליחת אנשי צבא שמה להיות לסתרה ולמגן על המתיישבים הראשונים מפני הערבים, וכבר הונח מחיר הקרקע לפקדון באוצר, עד בוא ההחלטה הגמורה על אודות המכירה מבירת ארצנו; והנה התחלפו המשמרות פתאום, ופחה חדש בא לירושלים, ופני כל הדברים שונו. כסף בני החברה הושב להם, וכל תקוותיהם נוחלו.

השם אשר קראה החברה לנחלתה אשר אמרה לקנות [ביריחו] הוא “פתח תקוה”, כי אמרו חבריה: עתה יקומו דברי נביאנו אשר אמר: “ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור²³² לפתח תקוה”²³³.

ויהי אחרי היות כל יגיעם לריק, ותתפרד החבילה ואיש איש שב ויקח כספו בשבר רוח, אך אחדים מבני החברה לא אמרו נואש, וישובו לתור להם נחלות אחרות; ואחרי עמל שש שנים שבו ויקנו נחלה גדולה בכפר אמלבס אשר על יד נחל הירקון הקרוב ליפו, וכזכר למשאת נפשם הראשונה קראו לנחלתם החדשה בשם “פתח תקוה”, היא המושבה הגדולה אשר לאחינו בארץ השפלה עד הים. ואדמת יריחו שבה ותינתן בחכירה לערבים, עד אשר נוכח כבוד פקיד נכסי הממשלה לדעת כי תרבינה ההכנסות הרבה מאוד בתתו אותה לעובדים חרוצים מבני העם אשר הראו כבר חריצותם בכל הנחלות אשר התאחזו בהן עד כה, וימסור כיום חלק גדול מהאדמה בידי אחינו אלה.

עתה החל יחלו כנראה חיים חדשים ביריחו, והמקום הובדד והשומם הזה ישוב להיות הומה מעוברים ושבים. כי אחד הכמרים היוונים קיבל רישיון ממשלתנו הרוממה, למשך חמש ועשרים שנה, לפלס במי הירדן דרך לאניות קיטור, מיריחו ועד טבריה, ואנייה אחת הובאה כבר מאירופה לפני ירחים אחדים, ובימים האלה כלתה מלאכת הרכבת חלקיה, ותורד המימה להחל לאחוז דרכה. עתה יוכל כל איש לנסוע מירושלים לטבריה ביום אחד, תחת אשר עד כה ארכו ימי המסע כארבעה ימים ביבשה, והמסע כבד מאוד, כי דרך עגלות אין עוד מירושלים לטבריה, והנוסע נאלץ לענות כוחו בדרך חתחתים והדורים, ולשבת כל ימי מסעו על גב הסוס והחמור. ועתה יסע האיש בעגלה מירושלים עד הירדן בשש שעות, ושם יעלה על האנייה, ולעיניו תיראה בהדרה כל כיכר הירדן אשר “כולה משקה” משני עבריה, מרוב הנחלים המבתרים אותה, וכל ארץ הגלעד מלאה עצי יער, וכל ארץ הבשן ואבניה השחורות. מעתה תשונה בלי תפונה מערכת מסע התרים, וביחוד ירבו לנסוע באניות האלה החוגגים הרוסים, ההולכים כולם גם אל הירדן לפני יריחו גם אל נצרת אשר בגליל, כי האנייה תקצר להם את דרכם ואת יגיעם הרבה מאוד.

 

תיירים יהודים מאנגליה    🔗

בלונדון הנה סוף סוף נוסדה, באספת “המכבים”, אורחת עולי רגל מבני עמנו, האומרים לבוא הנה באחרית ימי החורף, ותעשה חוזה עם הקבלן הגדול קוק. מספר הנוסעים יעלה לשלושים איש, וימי המסע יארכו מיום השישי לירח אפריל עד העשירי לירח מאי, וחגו את חג הפסח בירושלים.

כי אמנם לנוסעים האלה, האומרים לבקר את הארץ, אין עת טובה ומוכשרת בכל השנה למסעם מהימים ההם. אז האוויר נעים, והעץ פורח ומלבלב, וכל הטבע כולו אומר שירה, ודרכי הארץ הומיות מהמון היוצאים והבאים. אך אלה לא יוכלו למלא משאלות נפשם השוקקה בבואם בעת ההיא, כי הימים ההם ימי המנוחה המה לאיכר ולכורם. בימים ההם ישב ישוב וחכות לראות איך תענה הארץ את יגיעו אשר יגע עד העת ההיא, והגפנים נזמרות, והכרמים מלאים שורשי עצים וראשית ענפים חשופים ותקוות במלוא חפניים לימים הבאים. לפני אחינו אלה אין טוב לבוא הנה כי אם בימי הבציר, ימי ירח אב, ימי העבודה בשדה בכל מלוא מובנה, כי רק אז יוכלו להשיג מושג נכון מברכת הארץ, וכל המעשה והמפעל, מעמל עובדי האדמה ומתקוותיהם, מתלאותיהם ומשמחותיהם. אז שארית התבואה עודנה בגורן, וכל עובר יחוש את “ריח השדה אשר ברכו ה'”; הכרמים הפכו ירק כולם, הגפנים טעונות משא אשכלותיהן, והיקבים מלאים ענבים, וכל הידים עסוקות ועמלות. גם כל פרי העץ והאדמה ייגמל בימים ההם, והאדם יוכל באמת לברך על הארץ ועל פרייה.

 

מלון קמיניץ    🔗

אם את הארי עוד טרם ראינו, הנה ראינו את “רבצו”. כי בעוד האורחים חושבים מחשבות ומכינים עצמם לבוא אלינו בימים יבואו, הנה הוכן ותוקן כבר “מלון קמיניץ” החדש בעירנו. כלתה מלאכת בניין הבית הגדול, אשר בנה כולל וואלין על נחלתו בנדבת הנדיב ר' יונה זייצוב בקיוב²³⁴, והאדון קמיניץ, מחזיק המלונים היחידים לישראל בירושלים וביפו, שכר גם את הבית הזה, ויגדל את מלנו פי שנים, “ולא יאמר עוד אדם צר לי המקום שאלין בירושלים”.²³⁵

 

בניין התערוכה    🔗

דבר התערוכה בעירנו הולך ומתקדם. בימים האלה שב מייסדה²³⁶ ויקרא את חברי הוועד לאספה, ועליהם הוסיף עוד אחדים מנכבדי עירנו, ואחינו הנכבד מר נסים בכר נבחר לראש הוועד. והבית נבנה עתה בידיים חרוצות. בבניין בית האבן אשר כונן לאוסף עתיקות ולמצפה כוכבים תמידי, הגיעו הבונים עד התקרה, ואחרי כלות הבניין הזה יחלו לכונן את כל בנייני העץ לתערוכה, ובעוד ירחים אחדים תתום העבודה.

ט“ז בשבט תרנ”ז

 

גשמים    🔗

מילאו ימי שבט את תפקידם, והגשמים, אשר החלו לרדת בראשית החודש, ירדו תכופים כמשך עשרת ימים, ותרווה הארץ די מחסורה, ובורותינו מלאו מים, ובור יואב, משוש ירושלים, מלא גם הוא, ויפרצו מימיו בנחל קדרון, ועתה הנה המה הולכים הלוך ונזול ומענגים את בני עירנו, ההולכים בהמון לראות במראה הנחמד הזה.

אחרי מטרות העוז אשר ירדו בכל ארצנו בזעף עד כדי להרוס גשרים חזקים מעל מימי הירדן ומעל מי נחל צרורות (ואדי מצרארה) אשר על הדרך בין יפו ופתח תקוה, הנה שבו ימי הנועם, ימי “אויר חיי הנשמות”, וכל אשר רק יוכל להנות בהנאת הטיול לא ימנע טוב כזה מנפשו, ומה גם בימים האלה, מועד “ראש השנה לאילנות”, בהחילם לשוב לעבודתם לכלכלנו בימים הבאים בתנובתם הטובה.

 

לונץ ולוחותיו    🔗

אך אם עצינו עומדים עוד חשופים וקצופים²³⁷ בהקדים חגם לחול הפעם, מפני עיבור השנה, הנה עץ הדעת “ספרות ארצנו הקדושה”, החל כבר לפרוח, ועוד מעט והוציא פריו לברכה, אם כך תחזקנה ידי נוטעו לעבדו ולפקדו עד העת ההיא, ולא יעזבנו בחצי גידולו מאפס ידים.

כי בני עמנו, הרינו כפרתם, יש אשר יעירו פתאום ופקחו עיניהם וראו והנה באו “גוים” בנחלתנו ונכרים עובדים בחקירות כתבי קודשנו, שפת קודשנו וארץ קודשנו, וקראו: מה זאת היתה לנו? איה איפה אנחנו? הככה שכחנו עצמותנו עד כי אין בנו אף אחד אשר ידבנו לבו להרים גם אבן קטנה ככף איש, גם צרור דק, גם קורטוב של חומר לבנייננו הנערץ, לכל הפחות משום “למה יאמרו הגוים”? – בחקירת כתבי קודשנו ושפתנו יש אמנם אשר ננחם את נפשנו מייאושה למראה כל ספרי הגוים הרבים והעצומים באמרנו: אין דבר, מה שתינוק של בית רבו יודע אין שבעה פסטורים ודוקטורים יודעים. אבל בחקירת ארץ קודשנו? באלה הלא אין ספק כלל כי המה הגדילו לעשות? והיה כי ייצר לישראל, וזעף והתקצף והשליך את כל האשמה בראש אלה המוכנים לפורעניות, בראש בני ארץ ישראל: הכיצד? אתם יושבים בארץ הזאת, ועליה אתם חיים, ועיניכם רואות את כל אשר הגוים עושים שמה רק למען הרחיב הידיעה במחקרי הארץ, ואתם מחשים?

השומר נפשות חסידיו לא עזבנו גם הפעם, ויזמין לנו איש²³⁸ אשר בו נוכל כולנו לצאת ידי חובתנו (למצער: חובתנו לדעת מה להשיב ביום שידובר בנו), איש המקדיש כל ימיו לעבודה הזאת, ולא ייעף ולא ייגע מהעניק לנו ברכה במלוא חופניים, ספרים שונים בידיעות הארץ, ספרי “ירושלים”, “מורה דרך”, “נתיבות ציון”, “לוחות ארץ ישראל” ועוד ועוד; והספרים מועילים ונחוצים לכל הדעות, בם חקירות בקדמוניות הארץ ובתולדות ישראל עליה, והודעות על אודות מצבה בכל ענייניה בימינו עתה, והמחבר מצליח לאסוף אל דגלו גם אחרים מחכמי ישראל והעמים, כל איש אשר לו יד ושם בעניינים האלה – ומה עינינו רואות אחרי כל אלה?

החל החל מר לונץ בעבודת הלוח לשנת תרנ“ח ומלוחו לשנת תרנ”ז עוד לא מכר אף החומש, ושלוח שלח מודעות כי הוא אומר עתה להדפיס אוצר ספרים חדש, הוא “אוצר ספרות ארץ ישראל”, למען יימצא בידנו, למצער בידנו, מעט הרכוש אשר רכשנו לנו במאות השנים במקצוע הזה ואשר אצרו לנו אבותינו,ואת הספרים האלה יעביר בכור הביקורת להשוות דבריהם אל מצב הידיעות החדשות שנגלו עד היום, וכבר הדפיס חלק גדול מהספר היקר והראשון בספרי האוצר הזה, הוא ספר “כפתור ופרח”²³⁹, בכל התיקונים שיש רק יכולת לתקן בו²⁴⁰, ועד היום ענוהו כארבעה חמישה אנשים בהבטחות כי נכונים המה לשלוח לו מחיר הספר בהוצאתו לאור… בעת אשר האנגלים מוציאים ספרי מסע עתיקים חדשים לבקרים ומוכרים אותם בליטרא זהב האחד, והמה מוכרים אותם באמת, ובלי תפונה יקנום גם רבים מאדירינו משום “מהיות טוב אל תקרא רע”. אין זאת כי אם ש“בעידן ריתחא” לבני עמנו, בעוד “הברזל חם”, אין המחבר עומד לפניהם בספריו ובהודעותיו, ובשוב בית ישראל אל תרדמתו הנעימה ואל שכחת ישותו מי גיבור כי יעירנו עוד?

לספרים כאלה חסרים בקרבנו אנשים מתנדבים בכל עיר ועיר להפיצם, בדעתם את גודל ערך מפעל כזה, ולוא נמצאו רק מעטים כאלה כי עתה הייתה עוד תקווה לחקירות הארץ בקרבנו.

השנה הזאת היא השלישית להוצאת “הלוח”, הפעם אשר תיחשב בכל דבר ל“חזקה”. וכיום מי יודע מה יהיה משפט החזקה בזה: אם תהיה למחבר חזקה כי איננו מוציא בו גם כסף הוצאותיו וחדל ממנו או כי תהיה לנו לחזקה כי מחויב בעל הלוח להספיק לנו לוח שנה שנה ושבנו לקראו עוד ימים ושנים? ובמי תלוי פתרון השאלה? באלה הקוצפים על בני ארץ ישראל על אשר לא ירבו לשום לב לענף הזה, ומסתפקים בקצפם, או באלה הרואים גורל האחד היחיד שבהם אשר הוא שם לב אליו הרבה מאוד?

 

דוד פיינגולד המסית    🔗

האהבה הגדולה לישראל כל כך, עד כי גם אלה אשר עזבו את דגלו לא יוכלו לנוח מדרוש טובתו. הנה האיש פיינגולד המסית, אשר אמרנו כבר נואש ממנו ויעזבנו בקשיות עורפנו, שב עתה ויכונן בביתו בית לימוד מלאכת התפירה לנערות ישראל, ולבלי הטל קנאה בין עדותינו, לקח לו אומן אשכנזי ונערות ספרדיות – והמסחר פורח, עד התעורר שנית הגיבורים העומדים בפרץ, וגבר ישראל.

 

כולל גרודנו    🔗

בכולל גרודנו ניצחו כנראה סוף סוף “המצוקים”, והממונים החדשים קויימו במשמרתם, ובני הכולל בטוחים כיום כי מעתה לא יוסיפו ראשיהם לגרוע מחלוקתם ולגנוז גנזים לבני בניהם; אשריהם מה טוב חלקם.

ג' באדר א' תרנ"ז

 

רמדאן בעיר    🔗

“אַדוניא רמדאן!”![^ftn241] זהו הפתגם אשר בפי כל בני דודנו²⁴¹, אזרחינו המושלמים, בכל ימי החודש הזה. על כל מעצור במרוצת ענייני החיים, על כל עיכוב אשר יקרה, על כל חובה אשר לא תמולא בדיוקה ובמועדה, על כל זעף פנים וחריקת שינים, ועל כל מכה אשר יכו נערים שובבים את עוברי בטח, אך תשובה אחת נשמע, תשובה מספקת, לאמור: הן הימים ימי רמדאן!

ובחלק גדול מהעיר, בגן, בבתי המשפט, בבתי הספר, בבתי הקפה, במסגדים ובחנויות, ובכל אשר נפנה ביום ובלילה, ראה נראה כי אכן, רמדאן בעולם.

כי אמנם לא דבר קטן הוא צום שלושים יום רצופים, מאז הבוקר ועד הערב. והחודש הזה מביא אתו, מדי שנה בשנה, תקופה שלמה משונה ומצויינת במינה, לחלק גדול מתושבי עירנו וכל הכפרים אשר מסביב לה. והנקודה הבולטת בכל שינויי התקופה הזאת היא: הפיכת סדרי בראשית, הפיכת היום ללילה והלילה ליום.

בימים האלה, כי נעבור בבוקר ברחובות העיר אשר רבו בהן המושלמים, ומצאנו אותם שוממים, החנויות סגורות והעוברים מעטים, וכל הקהל הגדול עודנו ישן לנוח מכל עבודת הלילה. רק לפני הצהריים, בהיות כבר “היום גדול”, תיפתחנה החנויות מעט מעט ובעצלתיים, והחנווני אשר אין מלאכתו לעמוד כל היום ולשקול, כי אם למכור סחורתו במידה ובמספר, יושב לו בחנותו על הדוכן, ורגליו מקופלות תחתיו משוכלות²⁴² כדרך ישיבת המזרחים, ועל ברכיו מונח הספר²⁴³ הא ה“קוראן”, והוא קורא מעליו בקול רם, בכל העת אשר תעבור בין קונה לקונה. כי הימים האלה ימי תשובה המה, ימי חסידות, וכל “מאמין”²⁴⁴ יגמור לקרוא את ספר הקוראן פעם בחודש או פעם בשבוע. והקריאה קריאה ב“טעמים” היא; ואף כי אין סימנים מיוחדים לטעמים, הנה הקריאה הזאת, בניגונה המיוחד לה, נשמעת ונלמדת תלמיד מפי רבו, והנעימה תערב מאוד לאוזן תבחן נגינות הערבים, כי היא נמשכת בנחת ובהתפעלות, והדברים יוצאים מן הלב. אחרי חצות היום, בהיותו עייף מצומו, ישוב אל ביתו לישון שעות אחדות, ואחר יקיץ, ופיהק, ופניו זועפים, ובכל עת יביט אל שעונו אשר יוציא מחגורתו לראות את השעה. ומתקני השעונים בעירנו, אשר כולם הם מבני אחינו האשכנזים, ירוויחו בחודש הזה מעט יותר מאשר בכל ימי השנה, כי גם ההמון אשר כל הימים איננו מדקדק כל כך בחשבון תקופות השעות והדקים, ושעוניו מוטלים ככלי אין חפץ בו, הנה עתה נאלץ הוא לשאול במחוגים הקטנים האלה, בהציק לו בטנו.

אז יחל העם ללכת בהמון אל “החרם השריף”, הוא מקום מקדשנו, להתפלל שמה את תפילת בין הערביים, והמסגדים פתוחים לרווחה, והמה מלאים והומים מאדם, וככל אשר המה מלאים, כן ריקים כל בתי הקפה וגן העיר כל היום ושעריהם נעולים. כי מלבד האכילה והשתייה, האסורים על המושלמים בימי צומם, הנה גם העישון נאסר עליהם, וכל טבק ונרגילה לא יעשנו כל ימי החודש הזה. ורבים המה אשר יכבד עליהם האיסור הזה עוד יותר מאיסור האכילה והשתייה.

הגיעה עת “מערב” השמש (מע’רב)²⁴⁵, מחוגי השעונים עומדים זקופים לפני סימן השעה השתים עשרה²⁴⁶; ה“מאַזנים”²⁴⁷ סובבים מסביב לגזוסטרא המקפת כאזור את מגדלי המסגדים למעלה, ומשמיעים קולם בקריאתם: “לא אללא אלא אללה!”²⁴⁸ וכל ההמון מחכה עוד בכליון עינים לשמוע את קול התותח אשר ישמיעו מעל מגדל דוד אשר אצל שער יפו. הקול נשמע, ובין רגע והנה – תחיית המתים, ועולם חדש, עולם החיים, שב לתנועתו, הפנים צהלו והרגליים קלו, ואיש אץ לביתו ולסעודתו.

כשעה וחצי תימשך עת הסעודה הראשונה ומעל המגדלים נשמע שנית קול החזנים בקראם את העם להתפלל את תפלת הערב, והתפלל איש איש בביתו. רק החסידים ואנשי המעשה ישובו אל מקום המקדש לערוך תפילתם שמה.

עתה תחל – תקופת היום! חנויות מוכרי כל דבר מאכל, אשר בכל השנה תיסגרנה ככל יתר החנויות תכף אחרי שקיעת החמה, פתוחות עתה לכל דורשיהן. וברחובות אור גדול, אור כל מנורות הנפט אשר בחנויות, ובייחוד בבתי ממכר הממתקים וכל מעשה אופה, אשר ינעמו מאד לחיך הערבים. ונערים גדולים וקטנים סובבים בהמון להרעיש את העולם ולהראות בחוש כי עתה היא שעת החיים והתנועה, וכל בתי הקפה, אשר בכל אופן אינם כהיכלי “אלף לילה ולילה”, פתוחים ומלאים מבקרים, הבאים להעביר מעט את השעה ולעכל את המזון. כל ההמון יושב על השרפרפים הנמוכים, מעשה ארצנו, אשר בכל בתי הקפה הערבים, או על המחצלות הפרושות על הצטבות האבנים הבנויות לקורות הבית מסב. וידי בעל הקפה מלאות עבודה, לצקת לעם קפה מתוק או מר²⁴⁹ בספלים הקטנים, ולערוך את “הנפשים”²⁵⁰ הם הנרגילות. וכל הנאספים מתענגים לשמוע קול המנגנים בכלי שיר אשר יביאו בעלי בתי הקפה הגדולים, או קול מזמר יחיד אשר נועם קולו יקח לבותם: ובכל עת התפעלותם יקראו בקול אדיר וחזק: “האח! האח!” עד רעוש אמות הסיפים. ובבתים רבים מאלה יושבים מספרי הסיפורים, וקראו לפני ההמון, בקול רם ובנעימה, בספרי גבורות “ענתּר” או יתר הגיבורים, והעם אשר שעת קורת רוח לו עתה, מתענג ומתלהב לשמע נצחונות גיבוריו ושיריהם המלאים רוח גבורה ואומץ.

נרות מקיפים גם את מגדלי המסגדים מסביב, ואורם אשר יפיצו עד למרחוק יגיד בדממת הלילה, גם במקומות אשר אין שם המושלמים שוכנים, כי הלילות לילות רמדאן!

וב“ספירות העליונות” אשר אין כבוד אנשיהן לשבת בבתי הקפה, יחלו עתה הביקורים, כי עתה ייאספו כל הידידים והרעים אל בית המועדה, או בית איש יומו, ושחו והשתעשעו עד חצות, וכפעם בפעם נראה ברחובות את נושאי הפנסים הארוכים, המה פנסי הבד העגולים והמתקפלים, עוברים בראשונה, ואחריהם הולכים או רוכבים על האתונות הצחורות כבימי השופטים, אלה בני העלייה היושבים על מדין.

כחצות הלילה ישוב כל המון לישון, עד הקיצו בשלישית, לקול התותח אשר יקרא לעם, לפני עלות השחר, לקום ולאכול את פת השחרית (שחוּר), לפני אשר יאתה בוקר. ובחיפזון יקום העם, ובחיפזון יאכל את אשר הכין לו, ושב וישן עד לפני הצהריים.

וכמעשה הזה וכמשפט הזה ייעשה יום יום כל ימי החודש הזה.

כל בתי הספר אשר לבני המושלמים סגורים כל ימי הצומות, ודרור נקרא לכל מבקריהם, מלבד החופשה אשר תינתן להם בימי הקיץ. ובני גדולי העם, השומעים לקח בבתי הספר העליונים אשר בבירת ארצנו, יקדימו לבוא איש איש אל בית אבותיו, לענות נפשו ולשמח לב הוריו.

גם בבתי הפקידות השונים רפתה העבודה בימים האלה, והפקידים, אשר גם הם אך בני אדם המה, “מאחרים לבוא וממהרים לצאת”, ורוחם סרה וזועפה, ורוב העניינים החשובים הדורשים עיון רב נידחים לימים הבאים, לאחרי עבור חודר הצום הזה. לפנים, אז בימי רחבת הלב ובדיחת הדעת, היו אמנם כל בתי הפקידות סגורים יומם, ובלילה נפתחו למשך שעות אחדות, וכל העבודה נעשתה לאור המנורות ועשן הנרגילות והקיטור הנעים העולה מספלי הקפה, אך השתנו העתים, וזרם הזמן שטף ויסחף בלי חמלה כל מנהגי קדומים אשר רוח השירה מרחפת עליהם.

בשנה הזאת, ובשתים עשרה השנים הבאות אחריה, לא יכבד הצום כל כך על הצמים, כי עתה למושלמים התקופה הטובה, התקופה אשר בה יחול חודש רמדאן להיות בימים הקצרים, ימי החורף. ואם בשנתנו זאת חל להיות בחודש אדר ראשון, הנה יחול בשנה הבאה בחודש שבט, וככה יעבור מחודש לחודש אחרי כל שנת העיבור אשר בחשבוננו אנו, עד שובו לחול בימי הקיץ הארוכים והחמים.

 

ממוני כולל גרודנא    🔗

ובעולמנו אנו, הנה הסערות שבות ומתחוללות בצלוחית המים, ועל פני המים הנה ממונים ומשולחים, וכוללים וחלוקות, ורבנים ורבניות, עולים ויורדים חליפות איש אחרי רעהו, כאילו היו קבועים בגלגל החוזר, רגע יצופו, ורגע יסופו, רגע ייראו ורגע נחבאו, וכאשר יחנו כן יסעו.

אמור אמרו הממונים החדשים אשר בכולל ג.: כסאנו נכון לפנינו, מי יזעזענו? – ואמנם לא היה כל יסוד לפקפק בתוקפם: הממונה הראשון²⁵¹ לא חפץ בשום אופן לשוב ולשבת על כסאו, והרבנית הבריסקית²⁵² השמחה לראות כי הוגה איש חרמה מן המסילה, עוזרת להם בכל כוחה להכין כסאם ולסעדו, ומכתבים יוצאים דחופים מבית הרב, וכתוב וחתום בשמו, כי “כל המערער אחרי בחירתם הרי זה כערעור עכן”, וגם חרמות לא מנעה ממתנגדיהם בוודאי לעת הצורך, ובשכר כל אלה מה שאלה המסכנה הזאת? להיות לה רק אצבע קטנה בהנהגת הכולל. אך עוד האצבע הקטנה משמשת בענייני ההנהגה וחותמת גזר דינם על בני הכולל, מי לקרב ומי לרחק, עוד האצבע הקטנה מחוללת נפלאות, ועוד מעט והיתה ליד הגדולה, היד החזקה הנודעה מאז ומקדם, והנה קפץ עליה ועליהם רוגזם של משלחי הכסף בחו“ל – והקערה נהפכה על פיה, והגלגל סבב, והממונה הראשון שב ויעל מעלה, על כרחו, ואליו נספחו עוד אחרים אשר נבחרו עפ”י הגבאים בחו"ל, והממונים החדשים בושו מעוזרתם.

 

כולל אמריקה    🔗

אך אם הורע כוח “האצבע הקטנה” בכולל ג.' הנה פתח חדש כפתחו של אולם נפתח לה בכולל אחר, הוא כולל אמריקה מודענו, וכמנהגה החלה בחתימת מכתבים ותלגרמים של ברכה, בשם הרב, לעוזרים ביסוד הכולל באמריקה, ושלוחים ממתי סודה יצאו כבר לקיים כל דבר, ובשכר זה שלחו כבר בני הכולל פה, המצפים לישועה, כתב רבנות לאישה הרב, ומי יודע מה הוסיפו ומה הוסיפה לעשות. אך, אהה! ומזל אין לאצבע הקטנה, ואם בכולל ג. קפץ עליה רוגזם של אחרים, הנה בכולל א. בא יוסי ויכה את יוסי! כי בעודנה שבה לחולל נפלאותיה, והנה בא אישה הרב ויגדל הרב סלאנט כי מעולם לא הסכים ולא נתן ידו לדבר ייסוד הכולל הזה למען עשות פירוד חדש בירושלים, וכל המכתבים והתלגרמים לא ממנו יצאו כלל.

 

תיירים יהודים מאנגליה    🔗

אחינו האנגלים אומרים ועושים, ומספר הרשומים על ספר האדון קוק, הקבלן הגדול, לבוא בירח ניסן לתור את ארצנו הקדושה, עלה כבר לחמישים נפש, וכנראה יגדל עוד מספרם, ובנסעם ונסעו בכל הרוחות אשר לנוסעים האנגלים. וכל מאכלם בכל ימי מסעם בתכלית הכשרות, ושוחט ומבשל יהודי ישלחו להם מירושלים למרסיליה לבשל להם מאכלם כל ימי היותם באניה בבואם ובשובם, והוצאות נסיעתם יעלו להם בכלל לא יותר מעשרים פראנקים ליום.

 

דוקטורים    🔗

פרשת “דוקטורים” הפרשה הזאת, ומבין לכל תנועת גלגל הרבנים והכוללים והחלוקות המנסר עתה בעולמנו, נשמע גם קול דממה דקה; קול שאינו הולך בכוח מסוף העולם ועד סופו, הוא קול הדוקטורים, אשר גם להם יד ושם בירושלים ובחומותיה.

אחינו הנכבד הד“ר זאב וילהלם הרצברג, אשר יסד פה את בית היתומים האשכנזי ואת בית הספר האירופי הראשון בירושלים, חגג בימים האלה בבריסל בירת בלגיה את חג הימלא לו שבעים שנה. האיש הזה היה מן החלוצים הראשונים בירושלים ללחום מלחמת החינוך, ועבודה רבה הייתה לו גם בחו”ל. כי אך בשישה ילדים עזובים נפתח בית היתומים לפני כחמש עשרה שנה, ובחריצותו הגדולה, בנסעו פעמים אחדות באירופה, רבו הכנסות הבית עד כדי כלכל שישה ועשרים יתום, ובית אחוזה גדול נקנה למוסד הזה. ומלבד פעולתו הרבה בהרחבת המפעל הזה, הנה היה ביתו בית ועד לחכמים כל ימי שבתו בירושלים, וכל הכוחות המעטים המוקדשים בירושלים לקדמה ולחיבת עמנו נאספו אליו. גם בדבר בית הספרים השתדל הרבה בראשית ימי היווסדו, ושנים אחדות לפני עזבו את עירנו, יסד בה את לשכת “ירושלים” לאגודת “בני ברית”, ובני הלשכה זוכרים עוד את האיש הנעלה הזה, ויחוגו גם הם, בליל ר"ח אדר, את חגו, בירושלים העיר, אשר למענה עבד במבחר שנותיו, והחלט החליטו להעתיק עברית ולהוציא לאור את מבחר ספריו, הוא ספר Judische Familien Papiere ²⁵³, אשר נוכל לקראהו באמת בשם ספר “הכוזרי של בני דורנו”, ואשר עליו אמר המנוח פרץ סמולנסקין, בבקרו אותו בספרו “משפט וצדקה” ויתן תמציתו לקהל הקוראים העברים, כי למימי ישעיהו לא קם איש דובר צחות בשפה נלהבה כמוהו במכתבי המשפחה שאר ספח אל ספרו באחריתו.

אחינו הדוקטור משה ואלאך, אשר זה לו יותר מחצי שנה נודד בערי אשכנז לפעול ולהעיר לבבות לטובת בית החולים הגדול אשר אחינו האשכנזים מקימים עתה לתפארת, הנה שב אתמול אלינו, ורבים מנכבדי עירנו, כאשכנזים כספרדים, יצאו לקדם פניו בשמחה בשובו ממסעו הצולח. כי אמנם הצלח הצליח במשלחתו זאת במלוא מובן ההצלחה, וכסף תועפות נאסף בקופת המוסד הזה למען ייכון על בסיס נכון, וקרן קיימת תהיה לו די כלכל הוצאותיו התמידיות. הבית הזה יהיה ראשון לכל בתי החולים אשר לעדותינו, וגם על פני בתי יתר העמים ייכבד.

בו ביום שב אחינו הד“ר יצחק דארבילא, רופא ביה”ח אשר למשפחת רוטשילד בעירנו, ויסע לאירופא, ואחינו הד"ר גרשון יצחק קריטשבסקי, אשר לא ייעף ולא ייגע בעבודתו, ימלא מקומו עד שובו.

 

הרב מבריסק / כולל אמריקה    🔗

ועתה נשוב לענינינו הממלאים חללו של עולמנו. קרייתנו הומה בדבר “המאור הגדול” אשר שב ויהי ל“מאור הקטן” ממש כבששת ימי בראשית, הוא הרבה מבריסק²⁵⁴, “רבן של כל בני הגולה”, אשר היה עתה ל“רבם של בני כולל אמריקה”. כי אחרי אשר הודיע הרה“ג הגרש”ס²⁵⁵ כי הרב מבריסק הגיד לו ברור כי איננו מתערב כלל בענייני כולל אמריקה ואיננו מסכים לפירוד החדש, שב מזכיר כולל אמריקה ויעיד בעדות ציר הממשלה ההיא כי הרב מבריסק נענע לו בראשו על כל אשר שאלהו (ע"י מתורגמן?)בדבר הכולל הזה, ויראו רבים מרבני העיר כי חולל כבוד הגרש“ס ויושם לבדאי, ויאספו אספות, ורבים הלכו אל כבוד הרב מבריסק לדרוש פשר דבר, הוא מחזיק בדברי האומר כי “לא מצא לגוף טוב משתיקה” וילט פניו וישתוק. לאחד מן הרבנים אמר כי הרופא ציווה עליו כי לא ירבה לדבר כי חלוש הוא, ואם יבואו אליו עשרה אנשים יחד וקרהו אסון ח”ו, ולשני אמר כי גם אם ידע עשר פעמים כי שקר הדבר לא יוכל להשיב ריקם פני ציר הממשלה, כי בעוון הדור נאלץ לקבל עליו חסות אמריקה…

ובזאת הוא משתמט, והעיר הומה כאילו עמד כל העולם באמת על אופן דיבורו של אותו צדיק יסוד עולם, אם כן דיבר או כן.

סוף אדר' תרנ"ז

 

ועוד על הרבי מבריסק    🔗

שבוע מלא רגש והתעוררות היה שבוע החולף לעדת האשכנזים בעירנו, ודעת הקהל השמיעה קולה בכל אופן אשר יכלה. בבתי כנסת רבים בעיר ובפרווריה עיכב ההמון את הקריאה²⁵⁶ ביום השבת על עלבון רבה של העדה היוצא ובא לפניה זה יותר מחמישים שנה²⁵⁷ ועל העוול הנעשה לעיני השמש לכל עניי העדה ע“י האלה האחדים המתאווים להם חלוקה כחלוקת בני הו”ד²⁵⁸ למען גדל בירושלים עוד אוכלסי אוכלי לחם חסד. ואחרי עיכובי הקריאה אספות, ואחרי האספות מחאות בחוצות כנגד מעשי חצר “הצדיק השותק”²⁵⁹, ואחרי המחאות שבעל פה מחאות שבכתב ואחרי המחאות שבכתב… הכאות נמרצות ונאמנות מצד ראש כולל “תפארת ירושלים” בתור מענה היותר נכון לכל רחשי לבבות – למען ישמעו ויראו.

ו“המאור הגדול” שלקה בעוונות הרבים ויהי על כרחו ל“מאור הקטן” למען יזכה בזכות רבנותו האמריקנית גם בחסות האמריקנית ולא תיזכרנה לו עוד ראשונות, הנה מעשיו נגעו עד לב חסידיו הראשונים שומרי בריתו, המה “שומרי חומותינו” בני אונגריה הגיבורים אשר מעולם, כי באמריקה חזקה מיוחדת להם מאז, קופות מיוחדות להרבות הכנסות כוללם ולמלא את החסר להם עוד מן השפע; ובהיווסד הכולל האמריקני אשר באה עליו הסכמת הרב האמריקני הלא יש חשש פן תבוא חלילה וחס הריסה לענייני צדיקיות! ומודעינו אלה אינם אוהבים מעולם את ה“חקירות” אשר בהן אך דברים רבים ומעשים אף לא מעט, וימהרו ויעלו אל בית הרב ויוכיחו לו הוכחה שאין בה ספק כי לא תהיה תפארתו ותפארת בני “תפארת ירושלים” על דרכם זאת. ולא איחר הרב ויודיע לאמריקה כי אם הותר דמם של הפרושים הליטוואקים אשר מוסדותיהם מלאים מינות ר"ל, הנה חלילה וחלילה לנגוע במה שמוכן לצדיקים – ותחי רוחם.

לא כן גורל יתר החסידים חסידי הרב, אשר גם בהם ובפרוטותיהם נגעה יד ה“אצבע הקטנה” המפשפשת וממשמשת תמיד בענייני הכלל למלא את ירושלים סכסוכים וקטטות. אלה האומללים אשר אין ידם תקיפה כנגד ה“יד החזקה” עזבו את רבם ועדיין הם תלויים באוויר מבלי דעת אל מי מקדושים יפנו. כי תלמידי הרב, בשבתם זה ימים רבים ללא עבודה, מצאו להם עניין חדש, ויוציאו קול בכל ערי החסידים כי בראות מגן-הדור כי בכל ישיבות ירושלים דבקה האפיקורסות, החיש מפלט לתורה בקרן זווית בביתו וייסד ישיבה חדשה והוא יושב וקורא שיעור לפני תלמידים. ובכן – הבו כסף! והקול לא היה קול קורא במדבר, ורבים מכספי החלוקה החלו להתגלגל וליפול אל הקופה הזאת, וינועו ויזועו חסידים, ואנשי מעשה כבשו פיהם בקרקע אמין לאל ידם להושיע, ויהיו אך רוגנים בסתר אוהלם ומראים פני זעם. רק חסידי כולל וורשא יצאו כמנצחים, כי כנשמע מכתב בא לממוני הכולל מגבאיהם מחו"ל כי לכל בני הכולל הנספחים אל הישיבה הקדושה לא יוסיפו לתת חלוקתם, – וישמעו ויעמדו מרחוק, ובעריהם כנראה אין שליטה לקולות היוצאים מהישיבה החדשה.

ובעת אשר חסידים ואנשי מעשה עוזבים את רבם ורבניתם הנה אלה שמארו עליהם חכמים כי גם הם “מלאים מצוות כרימון” אומרים קדוש וברוך, כי אלה המה כיום חסידיו החוסים בצלו ומתברכים בברכתו ככתוב “ונברכו בך כך גויי הארץ”… ואכן רבה רבה מאוד תמימות בני עיר הקודש, כי אחרי כל המעשים האלה הנעשים לעיניהם עוד לא נועז איש מהם להתלונן על הצדיק בעצמו, ותולים הקלקלה תמיד רק ב“עזר כנגדו” ובתלמידיו, ועוד ישנם רבים מאוד האומרים כי הוא אינו מתערב בכל “מילי דעלמא” ודרכו דרך הנשר בשמים.

 

כולל וורשא    🔗

כולל וורשא כבד עתה בכסף ובבתים לעתיד, כי הגביר מר טננוורצל אשר בא הנה לפני ירחים אחדים ויקן חלקת שדה בת חמש ועשרים אלף אמה ויבטיח לבני הכולל הזה לבנות לו בתים לענייו, מילא בשבוע שעבר דברו בתקוף עליו מחלתו, וימסור לאחד מראשי הכולל כחמישים אלף רו"כ לבניין חמישה ושבעים בתים, וביום א' שבוע זה גווע ויאסף אל עמיו, וייקבר בכבוד גדול.

 

תיירים    🔗

האנייה האשכנזית הגדולה, הבאה אחת לשנה בים התיכון ומביאה אורחים לבקר את ארצנו, הגיעה ביום השבת החולף ליפו. השנה היא אניית “ביסמרק” וכמאתיים נוסעים הביאה אתה, וישהו בירושלים כשלושת ימים, והעיר מלאה מעט המולה, ואחר שבו לדרכם.

 

החכם שכטר / כתבי-יד עתיקים    🔗

גם מבני אחינו בא אלינו אורח נכבד, הוא החכם שניאור זלמן שכטר, מורה לימודי התלמוד בביהמ"ד הגדול בקמברידש אשר באנגליה. אחינו הנכבד הזה הנודע בספריו הרבים אשר חיבר ואשר הוציא לאור (עתה הוא מוציא את ספר “המדרש הגדול”), נוסע בארץ לאסוף כתבי יד לבית הספרים אשר שמה. וגורל עתיקות ארצנו הוא כגורל עמנו, כי המה יוצאים מעט מעט בגולה, היבוא גם יום אשר תהיה לאל יד אחינו פה לרכוש להם מעט מעתיקותינו גם לבית אוצרנו אנו אשר בירושלים?

 

כולל אמריקה    🔗

מאמריקה הנה הגיעו ידיעות, כי כל הרבנים שמה הסכימו לבלתי תת לכולל חדש להתייסד שמה, ופה עוד טרם חדלו המחאות כנגד מעשי האמריקנים. ביום החמישי החולף נאספו מאות אנשים אל בית הרב מבריסק לצעוק חמס על מעשה אחד מבני “תפארתו”²⁶⁰, אשר ראה תפראת לו למסור ולהלשין אחד אחינו בפני הציר האמריקני – והרב מתחלה, ותגדל התרגשות העם. והנה הדביק המוסר מודעות כי נכון הוא לעמוד לדין על מעשהו, ותרף רוח העם, ויושיבו ב"ד גדול, וישלחו לקראו, וימאן לבוא, וישב העם להתרגש ולהרעים פנים.

 

בית-הספרים    🔗

הד“ר חזנוביץ לא ייעף ולא ייגע מעבוד לטובת בית הספרים הכללי בירושלים. בימים האלה שלח למנהלי הבית רשימת אלף ושלוש מאות ספרים חדשים אשר אסף, ורבים מהם קנה בכספו, והוא אומר לשלחם עוד מעט ירושלימה. – בין המנדבים האחרונים אשר שלחו אליו ספרים, יימנה גם הד”ר היינריך לוי מברלין, אשר קנה בעד הבית את הקונקורדנציה הגדולה “מקדש מלך” של הד"ר שלמה מנדלקרן, מלבד יתר הספרים אשר שלח.

 

דואר    🔗

עד ימים אחדים והיתה הרווחה לכל השולחים מכתבים מעיר לעיר בארצנו. כי עד היום עלה מחיר משלוח מכתב בתוך הארץ כמחיר משלוח המכתבים היוצאים מחוצה לה, אין הבדל, ועתה הקל שלטון הפוסטה ויורד מחיר משלוחים עד לחצי.

כ“ח באדר ב' תרנ”ז

 

כולל אמריקה    🔗

בקולי קולות יצא “כולל אמריקה” לאוויר העולם, בקולי קולות רעש וגעש, ויהי נורא על כל סביביו, ובבוא יומו להיפטר מן העולם, הובא אל בית עולמו בחשאי ובדממה דקה, ומכל מעריציו המקשקשים לפניו, בסיבת כל הפניות למיניהן, אין פוצה פה ומצפצף. כנכלמים התגנבו מעל שדה המערכה אחד אחד, וייבושו להזכיר עוד בשמו, בראותם כי למרות כל תחבולותיהם נוחלה אבדה תקוותם להוציא מזימתם לפועל. כי הפעם הקיץ כנראה הקץ על הכולל הרך השה, וכובשי הארץ החדשה שבו וידיהם על ראשם. באמריקה עצמה התאספו ראשי הקהילות וכל המתעסקים בענייני ארץ ישראל מערים רבות, ואחרי היוועצם יחד, ואחרי קראם את מכתבי הרבנים הגדולים אשר הגיעו אליהם, הסכימו כולם לבלי תת לכולל חדש להיווסד בירושלים על חשבונם, ולשוב לתת את כספם לענייני העדה בכללה; וצירי הכולל החדש, המה צבא החלוץ העובר לפניו לפנות לו המסילה, פנו כיום אל מחסם ומגינם, הרה“ג מבריסק, לבקש ממנו שכר על “הפרישה”, למען יוכלו לשוב אל ביתם. ויודיעוהו את נגעי לבבם, כי מייסדי הכולל שמה, למען תפוש את לב אחיהם, כתבו בתקנותיהם מפורש כי חלק מהכסף הנאסף לטובת הכלל יוציאו ליסוד “שקאלעס”²⁶¹. ולוּ עשו רק זאת החרישו, כי “בשעת מלחמה התירו”, אבל דא עקא, כי מחזיקי הכולל שמה המה רק אנשים אחדים, אשר לא יד ולא שם להם בענייני הכלל. וכל תקווה אבדה, ובירושלים רפה הקשר אף הוא, והחבילה התפרדה מעט; כי הרה”ג מבריסק ראה סוף סוף וייווכח כי הפעם אין דעת הקהל כולו נוחה מהדבר הזה, וגם רבים מיראיו ומחסידיו נפוצו מעליו. ויהי עוד לפני הגיע אליו כל הידיעות האלה, וישלח דבר לאמריקה כי לא ישלחו על שמו כסף בעד הכולל הזה. ובכן נשארה הפעם הלכה כרבים, ועדת האשכנזים בכללה, ומוסדי ציבורה בפרטם, יצאו כמנצחים.

אך הנה הקול נשמע כי תלמידי הרב לא אמרו חלילה נואש, וכגיבורינו האמיצים לפנים, אז בימי חורבן ירושלים, עוד לפני נפול החומה האחת, הם מתאמציו להקים חומה מאחריה, לבלי תת לאויב לנוח אף רגע. וכבר החלו להתפאר בראש כל חוצות כי עוד מעט וקם לעדת האשכנזים שטן חדש אשר לא כל כך מהר תחלוץ נפשה ממנו, ועלה יעלה לה בדמים מרובים, וזהו העיקר. ואנחנו, מאמינים בני מאמינים, נאמין באמונה שלמה, כי הצדיקים האלה, כיוון שנשבעו להרע, לא ימירו ח"ו, ומצידם לא יניחו ידם מכל אמצעי שיבוא לידם, וכל מכשול לב לא יעמוד בדרך לא להם ולא לעוזריהם למיניהם אשר חשבונות קדומים להם את עדת האשכנזים מאז; כי גם כולל אמריקה כולו לא היה כי אם חולייה אחת משלשלת תחבולותיהם, הנמשכת זה ימים רבים, לסכסך את עדת האשכנזים ולביא עליה מוקשים ומכשולים כפעם בפעם, למען תסכים סוף סוף לשימם אלופים לראשה; וכנשמע, כבר בחרו להם את כלי מעשיהם, את אלה מאחינו אשר הם אומרים להפילם ברשתם ולהסיתם בעדה הזאת, והאורב יושב להם כבר בחדר. אך למרות כל אלה, עוד הדבר מוטל בספק גדול אם יאבו אחינו אלה להטות להם אוזן קשבת, משום: לא תקום פעמיים צרה, ומי יודע, אולי תבוא סוף סוף גם תקופת מנוחה לירושלים.

 

ערבי פסחים    🔗

אך לעת עתה התקופה תקופת עבודה ויגיעה רבה, כי “ערבי פסחים” היום, ואחיותינו הספרדיות זריזות ומקדימות הן, ולא מבעוד יום ולא מראש חודש תחלנה בעבודת עשיית הפסח בביתן, כי אם עוד כשלושים יום ויותר לפני החג. קירות בתיהן התנצלו עדיים, מראותיהם ותמונותיהם; החלונות פשטו וילונותיהם, והמיטות יריעותיהן, הספות חשופות מצעותיהן וכריהן, והכרים צבורים בקרן זווית זו, והכיסאות בקרן זווית זו, ובני הבית יושבים על הארץ בפינה השלישית; ובכלל, אף כי אין ערבוביא בבית, הנה מראהו כולו כבית האיש העומד מוכן ומזומן לנסוע. ובעת הזאת, ובעלת הבית אכן עסוקה וטרודה נוראות, אך לא כל היום כולו, כי גם בעבודתן תאהבנה הספרדיות שלווה, ועשוה מעט ליום מעט ליום. עיקר הדבר הוא רק למהר ולהקדים לחל בעבודה, אך כלה תכלינה אותה כולן יחד, ימים אחדים לפני החג; ובעוד אחיותיהן האשכנזיות עמלות ברוב יגיעה ועמל לבער את החמץ, ובביתן מהפכה שלמה מבית ומחוץ, תשבנה להן הן על מפתן בתיהן, במנוחה ובבדיחת הדעת, לשאוף את נרגילותיהן²⁶² ולדבר בשכנותיהן הפזיזות האמורות להחל ולכלות מפעל כביר כזה במשך ימים אחדים!

 

יום משמרה    🔗

היום יום “משמרה”²⁶³ הוא, יום משמרת ניסן, ורוב אחינו הספרדים עולים כיום על הר הזיתים להשתטח על קברי בני משפחתם. ויצא כבוד הרה“ג הראשון לציון הי”ו וגדולי החכמים ובני חדרי תלמוד התורה ומוריהם, ואחריהם כל העם ימשוך כקטן כגדול. והר הזיתים הומה היום מאדם, כי גם רבים מאחינו האשכנזים נוהגים המנהג הזה.

 

בית הספר כי"ח    🔗

רק תלמידי בית הספר לחברת “כל ישראל חברים”, אשר רובם המה ספרדים, לא יכלו לקיים השנה את המצווה הזאת כהלכתה, מפני העבודה והתכונה הרבה אשר בבית הזה, לקדם כראוי את פני האדון בינידיקטי, מבקר בתי הספר אשר לחברה בארץ הקדם. האדון הזה נסע אמנם בהסתר-פנים ומבלי הודיע למפרע את דבר בואו, אך כבר נמנו חכמים וגמרו כי כמו ש“אין מזל לישראל” כן “אין סודות לירושלים”, וסודו נגלה אולי הרבה קודם שחפץ.

הבית הגדול הזה ירחב עתה יותר, כי החברה אומרת לבנות בו עוד חדרים אחדים, בחפצה להגדיל מספר תלמידי הפנים ולהעלותו עד ארבעים. התלמידים האלה המה ברובם בני ערים אחרות מארץ המזרח, אשר תשלחם החברה הנה ללמוד בבית הזה אחת המלאכות על בורייה, ולשוב אחרי כן אל עריהם לעבוד שמה עבודתם או להורותה לאחרים.

 

בית הספר לבנות    🔗

חברת “אגודת אחים” נושאת ונותנת עתה בדבר יסוד ועד יועץ לה בענייני בית ספרה בירושלים. ועד כזה, אם אך יהיו בו אנשים מוכשרים לתפקידם ויודעים צורכי עירנו ועמנו, אכן נחוץ הוא מאוד לכל מפעלי החינוך בעירנו, כי אחרי היותנו כיום בעלי ניסיון בבתי ספר ובתוצאותיהם לפרטיהן, עתה הגיעה לנו העת לשוב ולשים עין על פרי החינוך החדש עד היום, ולתקן כל הדברים הדרושים תיקון לפי מצב עירנו.

 

דואר    🔗

לפני ימים מעטים סוגרה, לדאבון ליבנו, המחלקה הישראלית אשר לפוסטה הטורקית בעירנו, מפני סכסוכים בדבר שכר מנהלה, ותווי הפוסטה אשר שם “ירושלים” חתום עליהם בעברית, ואשר רבו דורשיהם בכל הארצות, חדלו כיום.

 

התערוכה הירושלמית    🔗

גם על “התערוכה הירושלמית”, אשר הרבה שאון בראשית היווסדה, נפל הגורל להיפטר מן העולם. כי מספר המציגים מחוץ לארצנו לא עלה עד היום רק לעשרה, והאדון הונורה, מייסד התערוכה, בראותו כי יש חשש גדול על כספו אשר הוא מוציא על הבית כי לא ישוב אליו, מצא לו תואנות להפסיק את דבר הבניין באמצע, ויעמוד מלבנות.

י“ב בניסן תרנ”ז

 

דרשנים    🔗

אם יש מנוס ומפלט מרוח סועה וסער, הנה בעוונותינו הרבים אין עצה ואין תבונה כנגד “רוח הזמן”, הסוער ופורץ לו דרך אף אל תוך בתי המדרש שבירושלים. כי בין כל המודעות המכריזות בקולי קולות על הרה“גים הדרשנים אשר ידרשו “דרושים נחמדים” לכבוד שבת הגדול²⁶⁴, זכינו לראות גם מודעה העולה ברקלמותה²⁶⁵ על כולנה, בהכריזה על מודיעה כי נכון הוא לדרוש בביהמ”ד פלוני דרוש “לפי רוח הזמן”. וכאבן שואבת היה “רוח הזמן” לבעליו, וירבו הקופצים עליו, מבני ירושלים האומללים הדלים, אשר עד כה אותו (את רוח הזמן) לא ידעו, ואך את שמעו שמעו, מעל במת עיתוננו²⁶⁶ הדורש בכל ימות השנה בכבודו, ומקטיר קטורת לנגדו. ומכל הפנינים אשר זכו ללקט מהבל פיו (בדרשנו הכתוב מדבר, לא בעיתוננו ההולך ו“אור”…) לא זכיתי שתימסר לי רק פנינה אחת אשר הספיקה עוד אוזן אחד לשמוע. כי “פרעה הרשע אשר ידע כי נשבע ה' לבלתי הביא עוד מבול על הארץ לא יכול להאמין כלל כי יוכל ה' לחלל את שבועתו ולדון את המצריים במים. מה עשה הקב”ה? הביא עליו את מכת החושך; כי בה בשעה שנשבע ה' לבלתי הביא עוד מבול, הן נשבע ג“כ כי יום ולילה לא ישבותו, ואחרי אשר ראה פרעה בעליל כי יכול ה' לחלל שבועתו האחת, האמין והאמין מבלי כל פקפוק כי יוכל לחלל גם שבועתו השנית, ובכן וכו' וכו'”

אמת הדבר כי כדרשן נפלא ידע דרשננו לשוב ולהפוך תוך כדי דיבור ובהפיכת אגודל אחת את כל מה שנראה בחוש, ולהוכיח כי "באמת חלילה לה' לבטל שבועתו (הלא כתוב בפירוש: לא יש אל ויכזב), ובמכת החושך לא שבתו מועדי יומם ולילה, רק קרום נקרם על עיני המצרים אשר חשך עולמם בעדו. אבל לפרעה הרשע הין היתה זאת הוכחה ברורה למען יראה בעיניו ויאמין… ונמצא “הגדי שלם והעז שבעה”.

י“ג בניסן תרנ”ז

 

תיירים    🔗

“זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם!” מבלי משים יעלה על לבנו הכתוב הזה²⁶⁷ בהעיפנו עינינו אל כל עבר בעירנו הקדושה. זכור תזכור ירושלים את בניה אשר נאספו כיום אליה מכל קצות הארץ בקול המון חוגג, ובכל חוצותיה ורחובותיה תשואות קריה המתקדשת ליום מועד.

ועתה? החדל השאון וההמולה ברחובותיה? המעטו חיים והתנועה בכל פינותיה? גם היום פניה פני קריה עליזה והומיה במשך העת הזאת, גם היום פעולת ימי התקופה נרגשת עתה בה בכל תוקפה, ובכל מעוט מספר התרים העולים לבקרה השנה הזאת, הננו רואים בכל פינות שנפנה את הפנים החדשות הבאות ומביאות להם חיים ומחיה למשך ירחים אחדים. אבל – בניה? בניה באים?

וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונחפש, מי יודע? אולי נראה אולי נמצא בין כל ההמון גם אחדים מאחינו אשר סוף סוף העלו גם את ארץ קודשנו על לבם ויחוננוה בבואם לראותה פעם בימי חייהם למצער, וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונקונן בפחי נפש את הקינה אשר אולי היתה לכם כבר לזרא על הישנותה לא פעם ולא שתים.

ואיה כל הרעש אשר רעש וגעש במחננו משך ירחים אחדים בשנתנו זאת על דבר חברות “עולי רגלים”? ומה אחרית כל הוויכוחים וההצעות אשר קמו על אודותן? האומנם גם הפעם רק “קול דברים אנחנו שומעים, ותמונה איננו רואים”?

הספק הספיק לנו להתבונן בכל ימי החורף אל מראה “מלון-קמיניץ” הישראלי לדעת עד כמה אנו אוהבים לדבר ולהרעיש עולמות, ולשוב לישון “שנת הצדיקים”.

נחמה אחת נשארה לנו ב“שיירת-המכבים” האנגלית, הנכונה לבוא מחר. פה למצער ראינו מחשבה טובה מצורפת למעשה, לא יציאת ידי חובה בדברים בעלמא, וגם רוח אנגליות אמיתית הננו רואים בה. כי האומנם ידעתם מה הוא לנו יום מחר? יום מחר הוא ערב חג פסחנו! ומה אם למשל (אל נפתח פה לשטן) לא יחדל הרוח הסוער היום מנשוב גם מחר, ואולי ביתר עוז, והאנייה אשר לא תוכל להשליך עוגנה בחוף יפו תיאלץ לסור אל בירות או אל פורט-סעיד לחכות עד יעבור זעם? איכה יראו את כל המחזה לפני הכותל המערבי ביום ערב חג הפסח, ואת מנהגי הסדר אשר לאחינו הספרדים פה ככל הכתוב על ספר מסעם? ומה יעשו בימי הפסח על האנייה או במקום אחר אשר לא פילל איש לראותם שם? שאלות כאלה וכאלה לא ידעו האנגלים, המה יודעים רק כי ביום פלוני בשעה פלונית יהיו פה, וביום פלוני בשעה פלונית יהיו שם – כ“פיליאס פוג”²⁶⁸ בשעתו.

ההעלו גם אחנו אל לבם כי תוכל סערה לקום לפני חוף יפו? – מחר יהיה האות הזה.

ובכן בבוקר תבוא האנייה ליפו, בצהריים יגיעו ירושלימה במסילת הברזל, כעלות המנחה ילכו אל הכותל המערבי המלא בעת ההיא מבני אחינו מכל בני העדות השונות, בערב ילכו אל בית הרה“ג הראשל”צ הי"ו, ושני ימים ישבו בעירנו, ואחר יסובו בארץ כולה.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

אך גם ממרחק לא רבו העולים ירושלימה, וגם ממספר החמישים אשר אמרו בראשונה לעלות לא נשאר כמעט החצי, הנה בני ציון ילידיה שבים אליה הפעם, אלה המה הצעירים אשר שלחה חברת “ישוב ארץ הקדש” בעירנו כפועלים במושבות, ואשר שבו השבוע הזה ברוח עלז אל בתי אבותיהם, איש איש מעבודתו על הרי ישראל. ועל הדבר הזה ראוייה החברה באמת לתהילה, בתיתה יכולת לבני ירושלים להיות בשנים אחדות לפועלים חרוצים אשר מהם יקחו אחרי כן לאיכרים ולכורמים בהיווסד מושבות חדשות, כי מלבד אשר העירה החברה את החפץ לעבודה בקרב חניכיה, הנה היא תומכת אותם גם תמיכה חומרית כפעם כפעם, לאמור: כל החסר לעבודתם ואשר משכורתם לא תספיק להם למלאותו, ולו רווח לה מעט בקופתה, כי עתה יכלה להגדיל מפעלה זה הטוב והנחוץ לכל הדעות.

 

תלמידי “מקוה ישראל” עולים לירושלים    🔗

גם מתלמידי “מקוה ישראל” עלו הפעם כשלושים נער ירושלימה לחוג את חג הפסח בבית הספר לחברת כל ישראל חברים פה. המנהג הזה נוהג בכל שנה ושנה ב“מקוה ישראל”, ומי יתן והייתה כזאת את לב יתר בתי הספר בערים הקרובות לירושלים.

 

בית החולים האנגלי    🔗

שלשום אחרי הצהריים היתה החנוכה לבית החולים הגדול אשר הקימה המיסיון האנגלית מחוץ לעירנו²⁶⁹. מקום הבית מרווח מאוד, והבניין יפה ונהדר ועשוי כחצי גורן עגולה, ושנים אחדות עסקו בבניינו, וכסף רב מאוד השקיעו בו, והכל “לכבוד ישראל”. זה יותר משלושים שנה אשר ייסדה המיסיון את מוסדה זה בתוך העיר, ובימים ההם אין בתי חולים רבים בירושלים, ולמרות כל חרמות רבנים, החלו העניים בראשונה לפנות אל הבית הזה אשר הקימתהו החברה שנוסדה “להפצת הדת הנוצרית בקרב היהודים”. ולמה לא נכחד ולא נודה על האמת? גם משפחות העשירים שבקרבנו וגם משפחות “החכמים”²⁷⁰ לא נמנעו מדרוש בעצת ה“אינגלז” (כך יקראו אחינו הספרדים לרופא המיסיון), ובבית כוננה החברה מבשל כשר, ומשרתים יהודים הפקידה בו, לבושתנו. הפעם הועילה החלוקה לטובה, כי מיראת אחינו האשכנזים פן ימנעו מהם חלוקתם, נמנעו מלקבל משרות בבית הזה. וככה התבסס הבית מעט מעט, וחיבה יתרה נודעה בקרב רבים מבני עירנו אליו ואל רופאיו, עד כי גם בהתרחב בתי החולים אשר לעדותינו השונות, וחברת “משגב לדך” אשר לאחינו הספרדים הצליחה לייסד לה בית חולים נוסף על הראשונים, וגם פקידי ואמרכלי ארץ ישראל באשמטרדם וחברת “למען ציון” בארץ אשכנז הפקידו רופאים חרוצים ושוקדים על מלאכתם מבלי הרף, עד כי היה ריבוי הרופאים למשל בעירנו, גם אז נשאר עוד ה“מדיקי-אינגלז” “הטוב שברופאים”, ורבים שוקדים עוד על דלתותיו. ובראות המיסיון כי פרזות ישבה ירושלים, ומחוץ לעיר גדל היישוב וירחב, ותיתן את לבה להקים את הבית האדיר אשר חינכה עתה, וליום החנוכה לא בושה לשלוח מכתבי הזמנה גם לנכבדי אחינו היהודים, ואמנם לא בושה משברה, ושניים מן הנכבדים האלה כיבדו אותה ויופיעו בכבודם אל החנוכה. אכן זאת סבלנות מעט יותר מדי.

פסח תרנ"ז

 

תיירים יהודים מאנגליה    🔗

ברגע האחרון, בערב יום חגנו בין הערביים, דרכו סוף סוף רגלי בני אורחת-חוגגינו הראשונה על ספי ירושלים, ותקוותם לחוג את חג חרותנו על אדמת ישראל באה ונהייתה.

כהקדמה לשמחתם בהימלא תקוותם זאת, היה הכבוד אשר עשתה להם עדת אחינו באלכסנדריה. כי ראש וועד העדה, הוא הברון משנה, עשה לכולם בביתו משתה גדול, בחברת הרב וגדולי העדה, וגם את בנו הצעיר שלח אתם לעלות ירושלימה ולתור את הארץ הקדושה.

ותגיע אנייתם בערב יום החג ליפו, ויסעו מיפו ויחנו במקוה-ישראל, ויסעו ממקוה ויחנו בראשון לציון, ויסעו מראשון ויחנו ברמלה, ויסעו מרמלה ויחנו בירושלים… ונס גדול היה כי בא חג הפסח באמצע ויפסיק פתאום את “המסעות והמחנות” ליומיים תמימים; כי לולא זאת מי יודע את לא נסחפנו ב“אלה מסעי בני ישראל” בנשימה אחת למדן ועד באר שבע, או יותר נכון: מבאר שבע ועד דן…

כי אמנם, כמו בכל דבר, בראשית התפתחותו היה גם בסדר המסע הזה חסרון גדול, הוא החיפזון הנורא והמסע “על רגל אחת” שאנו רגילים לראות בתרים האנגלים בכלל. רגע אחד פה, ומשנהו שמה, סקור בסקירה אחת וכתוב בספר… שמוע מלה אחת ורשום בספר… הלוך ורוץ, הלוך וקפוץ, ראות ושמוע, דבר והלוך, זה הוא סדר היום כולו. והמחשבה? – ה' אלוהים! – המחשבה איה איפה היא בכל מסך העת ההיא? ובערב ישוב הנוסע עיף ויגע, גופו מדוכדך, ועצמותיו מתפרקות, ובמצב כזה ישוב יעבור הכל לנגד עיניו מעורבב ומסובך, מבולבל ומטושטש, ובמצב כזה ישב לו לשפוט על כל אשר רשם בספר! זה הוא החסרון בכל מסעי התרים אשר בסדר מסעם כתוב “היום בכאן ומחר באספמיא”, ואם נצרף לזה כי גם למין התרים האלה לא יספיקו יומיים “לעשות” את ירושלים וסביבותיה, וכי ימי מועד ושבת אשר בהם לא יוכל האדם לרכוב ולא לרשום בספר לא יוכלו להיחשב כלל לימים שלמים לנוסעים, אז נראהעד כמה יוכלו אחינו אלה לשוות לנפשם מושג נכון מירושלים ומלואה, בקבעם את שני ימי החג לתור אותה ואת כל אשר בה, והניסיון הראשון הזה יהיה למורה דרך לבאים אחריהם.

ובכן הגיעה השיירה ירושלימה בין הערביים, ומתחנת מסילת הברזל החישו ללכת ישר אל הכותל המערבי לרצות את אבני הקודש, מצבת גדולת ישראל לפנים, ולהתבונן באחיהם בני עירנו ובנותיה ההולכים בעת ההיא בהמון מלובשים בגדיהם החמודים, בגדי יום טוב, לקרוא את סדר הקרבת קרבן-הפסח לפני מקום מקדשנו. ומשם הלכו אחדים אל בית הרה“ג הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר הי”ו ואחדים אל בית הרה“ג שמואל סלאנט הי”ו לערוך את הסדר, ויתרם שבו אל מלונם, הוא “הוטיל קמיניץ”, לחוג שמה את חג ליל השימורים.

וממחרת, מאז הבוקר, החלה המרוצה התכופה בירושלים ובסביבותיה, בבתי גדוליה, ובבתי כנסיותיה, ובמוסדותיה ובעתיקותיה, ואחרי עייפותם הנוראה בלכתם כל היום רגלי, שבו אל מלונם בערב, ואחרי ערכם את סדרם השני, סדר יום טוב של גלויות, ואחרי נוחם, באו אחדים מבני ירושלים לשוחח אתם על דבר ירושלים ומצבה, ועל דבר היישוב ועובדת האדמה, וממחרת באו גם שני רבנינו הגדולים לבקרם ולהגות להם רגשי שמחת ירושלים בראותה את בניה מעלים זכרונה על לבם. ואחרי “עבודת” היום השני, היתה האספה הגדולה בבית המלון גראנד ניו הוטל, לשמוע את הדרשה אשר ידרוש מליצנו ישראל זנגוויל המפורסם, אשר עלה גם הוא את השיירה. ויהי הבית הגדול מלא מפה לפה, בתוך הנאספים היה גם הקונסול הבריטי ומשפחתו, והקונסול האמריקני וביתו, וכל גדולי הנוצרים בני העיר ואורחיה, מלבד אחינו המבינים את השפה האנגלית; ובנעימות שפתיו הלוקחות נפשות, דיבר הנואם המהולל על מצב היהודים בימי הביניים, ועל הגטו וחיי יושביו, ואת דבריו תיבל בתבלי החידודים והסיפורים המשוננים, וכל הקהל שמח מאוד למשמע הדברים. והציר האמריקני ענה אף הוא דברים נמלצים, ויאמר, כי הוא מודה לה' תמיד על שימו חלקו ומלדתו בארץ אשר בה לא היה גטו מעולם.

ביום השני בבוקר, נסעה האורחה כולה למסעה צפונה, שכמה ושומרונה, ואל עין-גנים וטבריה, וראש פנה, וצפת, ודמשק, ומשם יסעו בירותה, לעלות על האנייה ולשוב, דרך קושטא וארץ יוון ואיטליה וצרפת, אל ביתם.

מספר הבאים אחד ועשרים איש, ובהם שנים עשר מחברי כלוב²⁷¹ “המכבים” וחמש נשים.

מסורת-ירושלים אומרת כי כל האיש העוזב את ירושלים לא ימצא מרגוע לרוחו עד אם שב לראותה שנית. ואם בכל אדם כך, באחינו אלה, אשר עוד ברגעי שבתם פה הכירו לדעת כי קיצרו במקום הראוי להאריך לא כל שכן. ואחדים מהם הביעו אמנם את תקוותם זאת בלב שלם, ואם יבוא יום ותקוותם תמולא אז ידעו בטח מראש את אשר לפניהם.

 

עולי רגל    🔗

מלבד אחינו בני האורחה, הנה החלו לעלות ירושלימה, לימי החג ובימי החג, מבני אחינו אשר במושבות, איכרים ומורים וגננים ופקידים, המה וביתם. לפני שש או חמש שנים רבו מאוד העולים לימי החג לעירנו הקדושה, ורגש חיים נראה גם במחננו בימים האלה, ימי בוא כל בני האמונות השונות לבקר את ירושלים ומקדשיה; אך אחרי כן רפתה מעט העלייה והקשר חלש בכלל, ומימים האחרונים האלה שב המצב ויוטב מעת לעת, והפנים-החדשות הולכות ורבות. והלכו וסבבו את ירושלים ואת סביבותיה, ובייחוד יסורו אל מושבת “מוצא”, אשר רבתה בה העבודה השנה הזאת לפי ערך עבודת השנים החולפות, והיא הולכת ומשתכללת.

גם בני “מקוה ישראל” ומוריהם ביקרו את המושבה הזאת בחג הזה ויבלו שם כיום תמים בשמחה ובעונג בבתי הפועלים שמה. גם אל יריחו וים המלח והירדן אמרו לנסוע, אך הנה השתנה האוויר, והגשמים מבשרים בואם – ויחדלו.

 

ימי החג    🔗

ימי החג מורגשים כיום בכל הדרכים המובילות אל פרוורי עירנו השונים, הבחורים מנסים כוחם לרכוב על הסוסים ועל החמורים לטייל מעט “לכבוד יום טוב”, והעגלות רצות ושבות טעונות אנשים ונשים וטף, ההוכלים לבקר את קרוביהם וידידיהם. כי ימי חול המועד המה ימי הידידות והחביבות, ימי שוב האדם לראות את אהובי נפשו אשר הרחיקוהו טרדות החיים מעליהם משך זמן.

 

חברות – ישוב ארץ-הקודש, אחוה, בני ישראל    🔗

גם ימי “האספות” המה לחברות השונות, ימי הבאת סדרים במעשים הקודמים, וחשוב מחשבות למעשי הימים הבאים. ואם נביא בחשבון את מעשי החברות הצעירות אשר ייסדו צעירי בני עירנו, וראינו כי אכן הביאו ברכה במעשיהן ונוח להן ולעולם שנבראו.

כי מלבד “חברת ישוב ארץ הקודש”, אשר בא כבר זכרה וזכרון פעולותיה לעיל, הנה גם החברה “אחוה” משתדלת להיטיב את מצב בני הנעורים במסחר ובעבודה, וחבריה עוזרים איש לרעהו בכל כוחו, ולפני ימי חגנו זה הצליחו להוריד את מחיר המצות בכל העיר, בתתם לאופה אחד מאתיים פראנק למען ימכור את המצה הנאפה בתנורו בזול, וייאלצו כל יתר האופים לעשות כמעשהו.

ו“בני ישראל” יוצאים ביד רמה כנגד המיסיון ופעולותיה למיניהן. החברה הזאת, אשר נוסדה בחול המועד סוכות החולף, רכשה לה כבר מאה חברים מצעירי ירושלים בחצי-השנה הזה, ובימים האחרונים היא עובדת בחריצות למנוע רגלי אחינו מהמיסיון, את אבות הבחורים הדופקים על שערי המיסיון הזהירה לפקוח עין על בניהם, ועל פתחי בתי המיסיון היא מעמדת שומרים לראות מי ומי ההולכים. וההולכים הרגישו בדבר, ובהיותם “מבני היחס” בושו ממעשיהם וישובו בתשובה.

 

דוד פיינגולד / המיסיון    🔗

גם “ועד כל הכוללים” אשר לאחינו האשכנזים העמיד שומר לפתח המומר דוד בן שלמה פיינגאָלד,²⁷² אשר בא לחלק גם השנה מצות לעניי ירושלים, ומכל בני אחינו האשכנזים לא באו כי אם שניים שלושה, ויירשם שמם בספר, וכנראה לא ישובו עוד לכסלה, פשוט מיראת “פסידא דממונא”.

המומר הזה שב לזכור את אחיו ולזכותם במצוות, וישב וישכור מלמד ספרדי, וכעשרה מילדי הספרדים משך ברשתו, וכל העובר בדרך המלך לפני ביתו זכה לשמוע, לפני הפורים,את קול המלמד ותלמידיו בנגנם את מגילת אסתר, ולפני הפסח שמע את ההגדה וקראת בניגונה, והמאמר: “ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר!”²⁷³ יוצא מפורש מפי תינוקות של בית רבם. – אך האמת ניתנה להיאמר כי בני דלת העם באחינו הספרדים (ואולי גם עשיריהם) אינם מכירים את השפלות הקבועה במעשה כזה, כי אין המיסיון בעיניהם אלא כבני הנכר האומרים לעשות חסד לישראל, כאנגלים משוגעים אשר רק מעשה הטוב לנגד עיניהם, ולבני המיסיון יקרא הספרדי “אינגליז” סתם. היש עליו איפוא אשמה אם הוא מקבלת נדבת אנגלים? החובה מוטלת איפוא על גדולי העדה לשרש אחרי המחלה הזאת מקרב המון עדתם, ואמנם כבר החלו רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו בדבר הזה, אך יש עוד הרבה לעשות, ומעשי “בני ישראל” יוכיחו כי יש גם תקווה להצליח במעשים, למרות שמונה מאות אלף הפראנקים אשר עלה להמיסיון בבניין בית החולים שלה בלבד.

 

גירוש נתיני יוון    🔗

עקב המלחמות בין ממשלתנו הרוממה ובין ממשלת יוון, באה הפקודה כי כל נתיני יוון יעזבו את העיר במשך שבועיים, ובין ניתיני הארץ הזאת ישנם גם מאחינו, ומבוכתם גדלה עתה.

י“א באייר תרנ”ז

 

המלחמה במסיון    🔗

המערכה כנגד המיסיון החלה, כי רב יתר מדי השתרשה כבר בקרבנו בכל גוני הצדקה והחסד השונים אשר בהם היא רגילה להתחפש תמיד למען צודד נפשות. גם בתי ספר, גם בתי מלאכה, גם בתי מקרא וגם בתי חולים, אין דבר חסר. ובניינה האחרון, הוא בית החולים אשר הקימה עתה, עולה על כל יתר מוסדותיה, ובו שמה כנראה כל תקוותה עתה להיבנות מחורבן עמנו, מדלותו ומשפלות רבים מבניו אשר לא יחושו בנפשם כל רגש ביזיון בדפקם דלתותיה. ומדוע אמנם לא תקווה? החרמות אשר הוכרזו כפעם בפעם מטעם הרבנים לא פעלו עוד מאומה, וגם דרשות על דבר רגש כבוד הכלל אין כוחן יפה למנוע את העני הפרטי מפנות בעת צרתו אל הבית אשר ידע כי שמה ימצא את הכול בתכלית הכשרות, ובחנם. ו“בתר עניא”²⁷⁴ הולך גם אחיו העשיר, ואחרי העשיר נמשך גם החכם, והמיסיון יודעת את אשר לפניה, ומסברת פניה דווקא לעשירים ולאלה אשר תורתם אומנתם, ומתאמצת בכל תחבולותיה אלה הועילו לה אמנם בארצנו, ארץ ה“חזקות”, לעשות חזקה בפי הנשים כי ה“מדיקי אינגליז” הוא תמיד הטוב שברופאים, ו“גברא דנשיא המחוהו לאסיא”²⁷⁵ אין צורך לו עוד בכל רקלמה²⁷⁶ בעולם, וגם כל בתי החולים החדשים אשר כוננו ידי אחינו למען הצל את בני עמנו מן הרשת הפרושה להם, וגם רופאי עניינו, הממלאים תפקידם בכל יכולתם, מה יתנו עוד ומה יוסיפו?

אך אם מפני סיבות מסיבות שונות קצרה ידנו מהתקומם כנגדה, הן עוד טרם חויבנו להיות לעזר לה במעשיה ולתת עוד ידיים לפעולה מצדנו. ואם היא מתהללת (ובצדק) כי בכל פינות שהיא פונה הכשרות שוררת בכל דקדוקיה, אם אין אנחנו העוזרים לה בפועל במכרנו לה בשר כשר למען תוכל לשימו לפני באי בתי חסדיה? בעד כמה משגיחים ובעד כמה שומרים משלמים אנו להשגיח בהשגחה היותר מעולה לבל ניכשל חלילה בשום חשש טרפה אף לדעת האחרון שבאחרונים²⁷⁷. וגם "ועד שחיטה לנו העומד לנצח עוד על גבי כולם – ומשרתי המיסיון באים להם במנוחה אל אטליזינו וקונים להם בשר כשר, למען תוכל המיסיון להשיג מטרתה יותר על נקלה, ועל זאת אין רואה ואין שומר ואין משגיח.

כזאת וכזאת חשבו צעירינו, אשר זה החילם לעשות בדבר הסרת המספחת הזאת אשר דבקה בעצמנו ובבשרנו. ולא עברו ימים רבים, והנה ראתה עינינו אזהרות נדפסות דבוקות בראש כל חוצות, חתומות בחותם ארבעת רבנינו הגדולים²⁷⁸ הי"ו, לאסור על כל השוחטים ועל כל הקצבים לשחוט ולמכור בשר לשלוחי המיסיון; וכל אשר יעבור על האזהרה תורע חזקת כשרותו וענוש ייענש.

התחבולה הזאת הועילה הפעם כנשמע, ומספר החולים השוכבים בביתה הגדול צער מאוד, כי סוף סוף הן יודעים אנו את אחינו כי איש מהם לא יביא בשר טרפה אל פיו, ואין בזה אף משום “לפני עור לא תתן מכשול”. והמיסיון אמנם עודנה מתאמצת בכל יכולתה להשיג בשר כשר, בתתה לקרובי החולים כסף לקנות איש איש ליטרא בשר בעד קרובו, ואת הבשר הנאסף תבשל יחד לחוליה; אך הרווחה אשר היתה עד כה לדופקים על בתי המיסיון הוסרה מעתה, ותוגל גם החרפה אשר רבצה עד כה על הכלל ותפול על הפרטים אשר השומע בהם תבוא עליו ברכה, והחדל, וחפץ דוקא להצטער ולשכב בבתי המיסיון, אשמתו בראשו, עד אשר תמצא יד בני עירנו למנוע גם זאת.

ביום הראשון לשבוענו זה היתה אספה גדולה מרבים מבני עדת אחינו האשכנזים, להשתדל בדבר המעטת השפעת המיסיון בעירנו, וועד נמנה להתעסק בזה.

בין כל התחבולות אשר המיסיון משתמשת בהן לקרב אליה את דעת נערי אחינו, היא תחבולת מכירת ספרי התנ"ך הלונדונים של החברה הביבלית בזול גדול. כי בין כה וכה היא מחוננת אותם גם בספריה היא אשר תכליתם ידועה, וכאשר אין ספרים אחרים פה הנמכרים בזול כמוהם, לכן נמצאים כמעט בכל בתי לימודינו וגם בבתי תלמוד התורה. אך לדבר הזה התעוררה חברת “בני ישראל”, ותשלח להביא מארץ אשכנז מאות אחדות מספרי קדשינו אשר הדפיסו אחינו שמה, למכרם גם אותם בזול לנערי אחינו השוקדים על לימודים.

 

בתי-ספר לערב / בני ברית    🔗

בבית הספר אשר לחברת כל ישראל חברים הנה חדשה נעשתה, כי נקבע בו זמן בערב ללימוד השפה הטורקית והצרפתית, ומודעות נדפסו בעיתונינו למען ידע כל החפץ ללמוד את השפות האלה ובא אל הבית.

ואמנם הדבר הזה, הוא דבר ייסוד “בית ספר לערב”, לא חדש הוא בעירנו; כי לשכת “בני ברית” בירושלים עשתה בו כבר נסיונות רבים במשך שנים רבות, ובכל כוחה השתדלה לקיימו, עד אשר באה לידי הכרה ברורה כי אי אפשר להיות לו קיום נכון, ותקבל עליה סוף סוף את צער “הפרישה” אחרי “הדרישה”, לבלי הוסיף השקיע כסף ועמל בדבר שאין בו תועלת ממשית. כי בכל זמן וזמן רבו מאוד הדופקים על דלתותיו בימים הראשונים להיפתחו, ואחרי כן, בראותם כי לא ביומיים ולא בשלושה יושג לימוד שפה או דבר חכמה ומדע, הלכו תמיד הלוך וחסור. בעלי המלאכה ניסו ויראו כי אחרי עבודת יום תמים אי אפשר להם ללמוד בכובד ראש שפה הזרה להם, והנערים אשר שעתם פנוייה הולכים כבר אל בתי הספר אם נפשם חשקה בלימוד שפות ומדעים, או אל בתי תלמוד התורה והחדרים אם נפשם חשקה בתורה, או כי יראים הם ללכת אל בתי הספר. ובכן אין שיעור כזה יכול להיות לתועלת ממשית רק לתלמידי בתי הספר בעצמם, למען יוכלו לשוב בערב על לימודיהם אשר למדו כבר ביום, ואין הדבר אלא כעין “יומא אריכתא”²⁷⁹. ואולי נוסד השיעור הזה באמת לתכלית הזאת, ולא השם הוא העיקר.

 

מות הד"ר הרצברג    🔗

ביום י“ט ניסן גווע ויאסף אל עמו בבריסל ברית בלגיה החכם הנעלה והסופר המצוין הד”ר זאב וילהלם הרצברג ז"ל. האיש הגדול הזה, אשר כבר דיברתי על אודותיו באחד הפרקים הקודמים²⁸⁰ היה הראשון אשר הפיץ בירושלים את דעת ההשכלה היהודית והאירופית, והראשון לאסוף למרכז אחד את לשכות האגודה הנזכרה, ובמותו יתאבלו עליו רבים מידידיו ואוהביו הנאמנים אשר לא שכחם עד יומו האחרון ובדבריו אימצם תמיד.

ביום אתמול הספידוהו בבית הספר לאציל לבית למל, ובבית היתומים אשר ייסד בעירנו. והיום בערב יספידוהו בלשכת ירושלים אשר לאגודת בני ברית, תנצב"ה.

 

חג הקרבן    🔗

יום אתמול היה היום הראשון ל“חג הקרבן” אשר לאזרחינו²⁸¹, ורבנינו הגדולים הלכו לבקר את כבות פחת עירנו ולברכו הפעם ברכת משנה, ברכת החג וברכת נצחון חיל ממשלתנו הרוממה, כאשר יודיעונו התלגרמים הבאים יום יום ונדפסים בהוספות עיתונינו.

ומעתה יחלו אזרחינו אשר נסעו לחוג את חגם הגדול הזה במכה לשוב איש איש אל עירו ואל ביתו.

 

על קברי ר' מאיר בעל-הנס ור' שמעון בר-יוחאי    🔗

בעירנו נרגשה מעט בשבועות האלה תנועת הנסיעה לטבריה וצפת, כי בימים האלה, ימי הספירה, יסעו מדי שנה בשנה אנשים ונשים מכל ערי הארץ מסביב אל הערים האל, לחוג את ליל פסח שני²⁸² בטבריה, על קבר ר' מאיר בעל הנס ז“ל, ואת יום ל”ג בעומר, הוא יום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי במירון אשר אצל צפת, על קבר רשב“י ז”ל. ורבה שמה התכונה בליל ההדלקה וביום שאחריו, בהיאסף שמה מבני אחינו לאלפים, ורוב הנוסעים מעירנו המה מבני עדת הספרדים וחסידי-האשכנזים, ונסעו דרך היבשה על החמורים ועל הפרדים דרך שכם ועין גנים²⁸³ וטבריה וצפת, ובשובם יש אשר יסעו מצפת לחיפה ומשם יסעו באניה יפו ושבו ירושלימה, וככה יתורו במסעם זה את ארצנו כולה.

כ“ה באייר תרנ”ז

 

ל"ג בעומר    🔗

אחיותינו הספרדיות חכמות הן, ויודעות היטב כי בטיול של יום ערב שבת אי אפשר לצאת ידי חובת טיול ושעשועים, ותדרושנה איפוא “קל וחומר” לנפשן: ומה הצומות, שהן לא פעם ולא פעמיים בשנה, כשחל אחד מהם ביום שאין מתענים בו הוא נדחה ליום אחר, ל“ג בעומר, שאינו אלא פעם אחת בשנה, אינו דין שיהא נדחה ליום שנוכל לטייל בו כראוי מבלתי דאוג להכנת צרכי שבתנו! ואמנם הרק לסיגופים חרוצים אנו להמציא דרכים לבלתי גרוע מהם חלילה מאומה, ולשמחות לא נדאג כיום? – ותאמנה ותעשינה, וכיוון שניתנה להן רשות, לא עמד דבר בפניהן, ואת טיול ל”ג בעומר, אשר בני ירושלים מטיילים בשדה קבר שמעון הצדיק²⁸⁴, דחו מיום החמישי עד יום הראשון שאחריו.

האשכנזים אמנם אומרים כי כל זמן שלא נזכר הדין “מפורש בספר” אין חוששים לו, ויום ל“ג בעומר הוא יום ל”ג בעומר, וגם הלוך ילכו ביום ההוא בנעריהם ובזקניהם אל מקום החגיגה; אך בעניינים כאלה לא הם בני הסמך, ולמרות כל טענותיהם הצודקות לכאורה על פי הדין, עולם כמנהגו נוהל, והמנהג עוקר הלכה, ומספר האשכנזים והאשכנזיות ההולכים לראות בחג הספרדים והספרדיות רב אולי ממספר אלה שהלכו לחוג את החג במועדו. וכל החפץ לראות את מראה אחינו בני כל ארצות פזוריהם בכל צביוניהם וגוניהם השונים, אך במקום הזה יוכל למצאם כשהם צבורים יחד, ולא לחנם יקראו הערבים לחג הזה בשם “עיד אליהודיה”²⁸⁵, כי אמנם כל עין רואה כי חג היום ליהודים כולם, הוא החג המיוחד אשר יחוגוהו יחד מחוץ לבתיהם במקום אחד.

 

ריב בין כוללות    🔗

אך אם שמחה ושלום ואחדות בחוץ, הנה מחדרים אימה, אימה חשכה ונוראה! ובה בעת אשר כל ההמון הזה יושב לאכול ולשתות ולשמוח, וכל עננת דאגה איננה מקדירה את פניו הצוהלים, נאסוף נאספו כל ראשי עדת אחינו האשכנזים להיוועץ ולחשוב מחשבות כדת מה לעשות לעלילה החדשה אחר חרשו “מחריבי קרתא” להמיט על ירושלים.

כי ראה ראתה “היד החזקה”²⁸⁶ הנטויה על ירושלים והנה מכולל אמריקה אין עוד כל תקווה להיבנות, ומחורבן-ירושלים זה אין תוחלת לה להימלא, ותאמר: היד “היד החזקה” תקצר? עוד אמצא לי במה לסכסך את עדת האשכנזים בירושלים ולהבאיש ריחה בעיני בני הגולה. וידה אמנם לא קצרה, וההבטחה אשר הבטיחו תלמידי הרב, ביום בוא הקץ לכולל אמריקה, מילאוה כראוי לאלה אשר נשבעו להרע, ובין לילה היו בני ירושלים לזאבי ערבות הטורפים את טורפיהם!

דבר המוסר מבני “תפארת ירושלים”²⁸⁷ אשר ראה תפארת לו למסור ולהלשין את אחד אחינו בפני הציר האמריקני, ההתרגשות החזקה אשר העיר הדבר הזה בין בני העדה, ולכתם בהמון רב לצעוק חמס על זה באוזני הרב מבריסק, המעשה זה אשר כשהוא לעצמו הראה אז לכל באי עולם להיכן דעת הקהל נוטה, ואשר לו קרה הדבר להפך היו “אנשי שלומם” של בני הכת ההיא דורשים עליו תלי תלים של ראייות והוכחות על צדקת דבריהם – המעשה הזה, אשר היה בידו לגלות קלונם פעם אחת, היה להם הפעם לכלי נשק להילחם בו עם כל העדה ולהרים קול צעקה במחנה ישראל כי בני ירושלים חפצו “לדקור את רבם”!

עוד ביום ההוא, בהישמע בבית הרב כי ההמון בא לדרוש מאתו משפט המוסר אשר עוד ביום ההוא היה מבאי ביתו ומתי סודו, מיהרו תלמידיו לשלוח לקרוא לשני אנשי חיל למנוע את העם מבוא אל בית הרב, בשעת המעשה לא הבין איש על מה חרדו כל החרדה הזאת, אחרי אשר במצוא העם את שערי הבית סגורים ובראותם כי ממאן הרב לשמוע טענותיהם, שבו איש לביתו עוד בטרם הספיקו אנשי החיל לבוא. אך עתה נודע הדבר עד כמה העמיקו השחיתו עלילה, כי כל מעשיהם זה היה בכוונה מיוחדת למען יוכלו אחרי כן לקרוא קול גדול: “התירו בני ירושלים את דמי הרב מבריסק!” הרב היה פתאום לנרדף, ל“קדוש”, ועדרו – לשיות תמימות ורחלות נאלמות לפני גוזזיהן. ומה להם עוד? – ימינו אלה הן ימי ה“קדושים” המה, והאנשים האלה עוד טרם שכחו את טעם “הקדושה” המביאה ברכה לבעליה…

את דברי עלילתם זאת ועלילות כתבי-הפלסתר אשר נדבקו בבית הרב הפיצו בראשונה בכתבי סתר; ועתה אחרי אשר כבר נשתכח הדבר כולו, והר יושב ברוך השם לבטח באין מחריד, שבו ויזכרוה שנית ויכתבוה בגלוי בהצפירה²⁸⁸ גליון 89, ואחינו בני ישראל מאמינים בני מאמינים בכל הכתוב שחור על גבי לבן, ויהי עוד טרם עברו ימים אחדים, והנה מכתב בא לא כבוד הגרש“ס הי”ו ממאספי כסף החלוקה מב–ק²⁸⁹ להתאונן מרה על השערוריה אשר נעשתה בירושלים ואשר לשמעה היתה כל עירם כמרקחה, ולהתחנן לפניו על נפש הרב העומדת בסכנה. ויהי כראות הגרש“ס עד היכן דברי הריבות האלה נוגעים, ויען לכותבי המכתב כהלכה, ואחר אסף את ראשי העדה ואת חברי בית דין צדק, כעשרים איש, וביניהם גם אחדים מאנשי הרב, וייועצו בדבר ויחליטו לאחוז הפעם בכלי הנשק הקדמון הוא ה”חרם", וזה נוסחו אות באות:

“ב”ה! בהתאספנו יחד ב“ד צדק דכוללות האשכנזים הי”ו וגדולי חכמים בצוותא דכבוד מרן הגרש“ס שליט”א, הסכמנו יחד בכו תוה“ק²⁹⁰ ובצירוף קוב”ה, להטיל חרם חמור על אלה החוקקים חקקי און ומכתבי עמל כתבו ודבקו פאסקיווילין על כותלי בית מדרשו של הרב הגאון צדיק יסוד עולם מו“ה יהושע ליב דיסקין שליט”א אבד“ק בריסק ועל אלה שכתבו הוצאות שם רע בשקר וברשע דברים נוראים על יושבי ירושלים במכ”ע “הצפירה” נומער 89 ושאר מכתבים כאלה, – על כל אלה הכותבים והמסכימים והמסייעיים לכתיבתם, הננו גוזרים עליהם גזרת נח“ש²⁹¹ מנודים ומוחרמים יהיו בעוה”ז ובעוה“ב ועליהם יחולו כל ארורים והקללות שבתוה”ק, מלבד עונש המבואר למבזה ת“ח, נוסף עליהם המחלל ש”ש והמבזה כל אחב“י בירושלים העוכר ישראל ומנאצם בפרהסיא, ונותן את ירושלם ואת חכמיה לשמצה, לא יאבה ה' סלוח להם ורבצה בהם כל האלות הכתובות בתוה”ק ועליהם תחול לטותא דרבנן דלית לה אסותא²⁹², ובנידוי ובשמתא ובחרם המה עד ישובו ויתוודו לפני הבד“צ הנ”ל או לפי הרב מדובראוונא²⁹³ או לפני הרב ר“ח זאנענפעלד נ”י ויקבלו עליהם שלא ישובו לכסלה, ואין לך דבר העומד בפני התשובה.

“גם כל מי שיש לו ידיעה ברורה מי ומי שכתבו הפאסקיווילין ועל המכ”ע הנ“ל, או ששמע מאותו האיש שעשה הנבלה הזאת מחויב לבוא ולהעיד בב”ד את ידיעתו או לפני הנ"ל.

“גם מכאן ולהבא כל מי שיכתוב פאסקיווילין או הדפסות לבזות את ירושלים עיר ה' או אחד מגאוניה המפורסמים או מראשי העדה הק' בהוצאות שם רע ושקרים ח”ו הננו מחרימים ומנדים ומשמתים עושי אלה בכח תוה“ק ובצירוף קוב”ה ורבצה בהם כל האלות הכתובות בספר ולא יאבה ה' סלוח להם – וכל השומע ישכון בטח ויבא עליו ברכת הטוב.

החתומים לכבוד עיר ה' ותוה“ק למען האמת כ”א אייר ל“ו לספה”ע²⁹⁴ תרנ“ז פעה”ק ירושלים ת“ו בית דין צדק ויחי”ס²⁹⁵ עדת ה'.

“ועל זה חתם מרן הרש”ס שליט“א ובית דינו הצדק וכל גדולי ורבני עירנו ביחד עשרים חתומים ומונח גוף הכתב ת”י²⁹⁶ מרן הגרש“ס שליט”א".

ואת כתב “החרם” הזה הדפיסו ויאמרו להדביקו בכל בתי הציבור, למען ייוודע להם שם מחרחרי הריב, ולמעו ייוודע לכול כי לא ידם היתה במעל הזה.

אך ההספיקה ההוכחה הגלויה הזאת לבית מדרשו של הרב? אלה היודעים אמיתת הדברים חרדו את מפני החרם הנעשה “בכח תוה”ק ובצירוף קוב“ה” או מפני התגלות קלונם בקהל – ועוד טרם עבר יום, והנה ציר בא מאת הרב אל הגרש“ס לבקשו לבטל את החרם מפני טעמים מטעמים שונים. וכאשר לא מיהר הגרש”ז לעשות בקשתו, אסף כעשרה אנשים אליו, ויבטל את “החרם” – ומעתה יוכלו כל אלה אשר “הוציאו שם רע בשקר וברשע על יושבי ירושלים” לישון במנוחה, ומוסר כליותיהם בדבר החרם לא יוסיף עוד להציקם, כן ידוע זה מאז ש“הקב”ה גוזר והצדיק מבטל".

 

חברת בני ישראל    🔗

גם ב“בני ישראל” ניסה הרב לשלוח יד, כי נודע לו כי אחדים מקדושיו נתנו ידם לחברה הזאת, אל רמז רמזו לו כי “לא פה המקום” – וירף מהם.

והחברה הזאת עודה מטפלת בהמיסיון, ופעולותיה עמדו לה להמעיט את מספר אחינו הדופקים על שעריה, כי בשר טרם נמכר לה, והמעט אשר תשיג תשיגנו בסתר ע“י אחד משפלי אחינו אשר התמכר לה בכסף. וגם מספר הבאים לדרוש בעצת הרופא מעט מאוד, ותחת אשר הלכו אליו עד כה יום יום כשבעים נפש, לא יעלה מספרם עתה גם לחמישה ועשרים. – גם בית “תלמוד-התורה” אשר יסד המומר דוד בן שלמה פיינגולד נסגר על פי הרשות בהשתדלות הרה”ג הראשל“צ הי”ו.

מלבד כל הדברים האלה הנה עשתה החברה הזאת חוזה עם אחד מרופאי אחינו, הד"ר פרידמן, אשר בא הנה אחרי עסקו בחכמתו את שלוש שנים בבירת ארצנו, כי יענה שלוש שעות ביום חינם לכל הדורשים בעצתו, ואת החולים השוכבים על ערש דווי יבקר בביתם במחיר שלושה גרוש (כחצי פראנק) ואת סמי המרפא ישתדלו לתת לחולים חינם.

 

עצים לתערוכה    🔗

בשבוע שעבר נסע, בפקודת האדון שייד, אחד מגנני מושבת “מזכרת בתיה”, ואתו כמאה עצים (חמישים עצי גפן, וחמישים עצי פרי מיתר המינים) אשר נעקרו מהארץ יחד עם אדמת שורשיהם ויושמו בחביות, להציגם בתערוכה אשר בהמבורג לתוצאות עבודת האדמה. העצים האלה יעמדו שמה כל ימי היפתח התערוכה בדרך גידולם הטבעי, בעליהם, בפרחיהם ובפריים, ופרי הארץ יהי גם השנה לגאון ולתפארת.

 

הרכבת    🔗

ועתה, אחרי עבור תקופת “האורחים”, הנה שבה פקידות מסילת הברזל שבין עירנו ויפו לצרף מחלקה שלישית אל רכבותיה בעד “התושבים העניים”, ומחיר המסע הוא כשלושה פראנק.

ז' בסיון תרנ"ז

 

חג השבועות    🔗

קטן באחיו הוא חג השבועות, ובעינינו אנו, החוגגים אותו רק יום אחד, יקטן עוד יותר, וכמעט שלא נרגיש כלל בבואו ובצאתו, לולא נמצא בו דבר מיוחד המציין אותו בעירנו, הוא דבר האורחים הבאים אליה ליום ההוא. והפעם נוכל לאמור בשמחה כי אכן אורחינו המה, אחינו עצמנו ובשרנו הבאים מן הערים והארצות קרובות אלינו לשם “עלייה לרגל”.

שנתנו זאת מצויינת מבין רעותיה ברוב מספר הבאים, למן בני ארם צובא והגליל מצפון ועד בני מצרים מנגב, ודבר בואם מורגש בעירנו. במלון “קמיניץ” המפואר אשר מחוץ לעיר, פגוש נפגוש את אחינו בני מצרים העשירים, בני סבר הפנים היפות, אשר עלו מרוב טובה, המה ונשיהם וכל בני ביתם, כחמישים נפש, לקיים מצוות “ושמחת בחגך” על אדמת הקודש; וברחוב היהודים אשר בתוך העיר ראה נראה את בני ארם צובא הדלים, כחמישה ושבעים בחורים, גיבורי כוח אשר נשאו כל יד עמל ותלאה, ורבים מהם עלו פשוט ברגל לבוא למירון ליום ה“הילולא” הוא יום ל"ג בעומר, ומשם ירושלימה ליום חגנו זה. ומלבד אחינו הספרדים האלה העולים כפעם בפעם ירושלימה, אם מעט ואם הרבה, באו השנה הזאת גם כמאת נפש מבני אחינו האשכנזים מצפת ומטבריה; ועירנו רואה מעין שמחתה בימי קדם.

בתוך הבאים באו גם אורחים מצויינים; הרה“ג הנכבד אליהו חזן הי”ו רב עדת אלכסנדריה הגדולה, ונכד להרה“ג המפורסם המנוח דוד חזן זצ”ל אשר כיהן במשרת ראשון לציון בעירנו; והרה“ג רפאל זילברמן הי”ו הרב לעדת אחינו דאשכנזים בצפת. הרב חזן, אשר הוא יליד עירנו, הוא אחד הרבנים הנאורים בארצנו, ומלבד ידיעתו הגדולה בתורה הוא מדבר צחות בשפות נכריות אחדות ויוד הוא לנהל את עדתו לפי צורכי עתנו זאת.

מלבד שני ימי ל“ג בעומר שהזכרתי לעיל, הנה מועד מימים ימימה גם היום הזה, הוא “יו”ט שני של גלויות”, ליום ביקור להמון עולי רגלינו בשדה קבר שמעון הצדיק. כי אמנם התיטבנה צפת וטבריה מירושלים תפארת קדשנו? ואם להן מועדים לשמחה על קברי “הצדיקים”, קבועים וקצובים מראש ולימי סור האורחים אליהן, הייתכן כי יחסר דבר כזה בעירנו? אמנם יש לנו כותל המערבי וקבר רחל אמנו ועוד כאלה וכאלה, אך המקומות האלה בכל יום זמנם, אף אין בהם הכינוי “צדיק” אשר פעולתו רבה בעניינים האלה, והעיקר–כי שם אין מקום טיול. ובכן זכה המקום לשמחה שלישיה בשנה הזאת.

 

כנגד המיסיון    🔗

דרכי המיסיון אבלות ושעריה שוממים; כי סוף סוף שרו אתה צעירי אחינו ויוכלו. בתוך העיר פנימה שכרו “בני ישראל” בית לרופאם באותה החצר אשר ישב בה רופא המיסיון עד היום, וקרוב לבית אשר הוא יושב בו כיום לענות למבקריו החולים; ויום יום יעמדו אחדים מהם להניא את רגלי אלה הנידחים אשר כבר הורגלו “לקרוב אל פתח ביתה” ולהורות להם הדרך אל הרופא היהודי אשר גם הוא עונה לשואליו חינם ונותן להם סמי מרפא חינם, בעשותם חוזה את ממוני כל כוללי עדותינו השונות שישלמו להם בעד חלק ממחיר הרפואות אשר יחלקו. אמנם ביום הראשון קצפו נשים אחדות בראותן כי תחת ה“מדיקו אינגליז” בא איש אחר, ותאמרנה: לא, כי אל רופאנו נלך! וגם הלוך הלכו לשאול בעצתו, וגם נתן להן סמי מרפא, אבל אך הספיקו לצאת מן הבית והנה חטפו אחדים מצעירינו את בקבוקיהן מידיהן וישפכו את סמי המרפא אשר בהם ארצה, ואת פתקאות הרופא לקחו ויקרעו, ולנשים אמרו: עתה לכנה אל הרופא היהודי אשר מאסתן בו! ורופא המיסיון בא אמנם לכלל כעס, ולמרות כל מידת הסבלנות היתרה אשר בה יצטיינו המסיתים, יצא ויגער ב“מזיקים” האלה, וגם אמר לקרוא לשוטרים לענשם קשה, אך הפעם ענוהו המה במנוחה ובקרת רוח כי אם אומר הוא להתלונן יתלונן על רבני העדה אשר שלחום, והשם הזה היה אמנם, כקסם על שפתותיהם לכבוש את כעסו כרגע, כי אמנם מי כרופא המיסיון “מוקיר רבנן”?

גם מחוץ לעיר הורע מזלה של המיסיון, ובית חוליה הגדול עומד כמעט ריקן, כי בשר לא ניתן לה עד היום, ומלבד החרמות הראשונים שבו רבנינו ויחדשו אחת הגזרות הקדומות על אחינו השוכבים בבית הזה, ובשבוע שעבר נדבקו אזהרות באותיות גדולות חתומות בחותם רבנינו כולם, להזהיר את כל העובר ונכנס בביה“ח הזה לשכב שמה, כי במותו שם " לא יקבר בקבר ישראל בשום אופן בעולם, ובלי שום היתר והוראת היתר כלל, ורק עם המסיתים יהא חלקו”, והאזהרות האלה עשו פעולתן עד כי גם החולים השוכבים בבית קמו מעל ערשותם ויעזבו את מקום, ומכולם לא נשאר רק חמישה, ובשבוע הזה החלו גם המשרתות העבריות לעזור את מקומן, ולבית לא תישאר כל תקומה, “וכל ישראל יהיו באמת נקיים מכל שמצה וחרפה עוד” ככתוב באזהרה. ובכן שבנו ונראה הפעם כי במקום חפץ ישנה גם יכולת; אך לנצח את המיסיון ניצחון גמור לא תספיק התלהבות עוברת, אך התמדה ממושכה במלוא מובנה; כי המיסיון סבלנית היא מאין כמוה, וכוח בה ודעת לה לחכות עד רפות ידי הלוחמים בה, ולהשכיח את המוננו את רופא המיסיון כליל צריך כי ידעו רופאינו את משלחתם הכפולה: לרפא כל מחלה וכל נגע, ולמשוך אליהם בנעימות דברי פיהם את לב מבקריהם. כי רופא המיסיון, יותר מאשר ישים את לבו לרפא את החולה בסממניו, ישתדל להרגיע רוחו בדבריו הרכים; ובזאת רכש לו תמיד את לבו ההמון הנוח להתפתות, עד כי יכבד מאוד עתה להסיר זכרונו מעל לבו.

 

“בית חולי-הרוח” של חברת עזרת נשים    🔗

אך אם אחינו דואגים איש איש לנפשו, איש איש לביתו, הנה אחיותינו טרודות כיום בדאגתן, דאגת הכלל. כי ב“בית חולי הרוח” אשר כוננו בחריצותן שבה ותגע יד המלאך הממונה על ההתפתחות, יד ההכרח האכזרי, ויאלצן בחזקת היד להגדיל את הוצאותיו עוד פעם, בשכרן גם את החצר הסמוכה אליו, מאפשר מקום להכיל את החולים הדופקים עוד על שעריו, אחרי הימצא בו כבר כיום שתיים ועשרים מיטות, לאמור: שניים ועשרים חולים קבועים. כי בבית כזה אין מיטות פנויות לפרקים כביתר בתי החולים, אחרי אשר באיו באים אליו על מנת להשתקע בו. ומנהלות הבית ראו את הדבר מראש, ותחלנה לדרוש בהלכות מוחרם²⁹⁷ שלושים יום לפני מוחרם, ובאחזן תמיד בכלל “עשירי עירך קודמין” פנו גם הפעם אל בני עירנו, ותחזרנה משך שבועות אחדים על פתחיהם, ואף אסוף אספו כמעט כל הנצרך להן לפי שעה.

לאות עד כמה מרגישים בני עירנו בנחיצות המוסד הזה ובתועלתו, תוכל להיות הנדבה ההגונה אשר נדבה לה מנהלת בית הספר לבנות אשר בעירנו. כי ימים אחדים לפני חגנו שלחה שתיים ועשרים שמלות תפורות ועשויות בידי תלמידות בית הספר בעד כל חולי הבית, אחרי ששלחה כבר לפני ירחים אחדים פוזמקות לכולם, כי קופה מיוחדת בבית הספר הזה, קופת העניים, למען הרגיל את התלמידות העשירות במעשה הצדקה, בהיות עליהן להשליך בה כפעם בפעם גרות²⁹⁸ אחדות מאשר תחשוכנה מכספן, והכסף הנאסף יוצא לענייני צדקה שונים.–המנהג הזה הוא מהטובים במנהגי החינוך, בהרגילו את בני הנעורים לקחת חבל בענייני הכלל מימי ילדותם ולהשתתף בצער אחרים.

 

בני ב-ק    🔗

בעצם ימי “משך הדירות” האלה, בפנות איש איש מעניי עדת האשכנזים אל בית ועד כוללו ואל חלוקתו, ננעלו שערי העזרה הזאת בפני אחרינו בני ב-ק²⁹⁹ היושבים בעירנו. כי בהיות קופת הכולל ריקה באותה השעה, וממונם שמע את הדברים אשר כתבו גבאיו הב-ם³⁰⁰ להגרש“ס כי כל יושבי עירם החליטו לבלתי הוסיף תת כספם לקופת החלוקה כל עוד לא ידעו ברור כי שב המרגוע ללב “הצדיק” מכול וכול, ירא פן יש ממש בדבריהם ובאמת יחדלו משלוח הכסף, בהמציאם להם תואנות כאלה, וימאן ללוות כסף בעד בני הכולל עד בוא המשולח מהתם, ובין כה וכה ולבני העניים אפסה כל תקווה. ו”הצדיק" אשר ידע גם הוא כי אך בו תלויה תשועת העניים, מצא לו מקום לטעון כי עוד טרם שב המרגוע ללבו מכול וכול ואת שליח הממונה אשר שלח אליו לשאול את פיו: “מה תהיה אחרית העניים?” גירש מלפניו בחרי אף. ו“בני החבריא” מיהרו וידפיסו מכתבים בדבר הסכנה אשר ריחפה על רבנו מחמת בני ירושלים, ואת דבריהם שבו ויפיצו בחו"ל לעורר קנאות וזוועות על ירושלים. ויהי בראות הממונה כי אם יאמר לחכות עד אשר ישוב המרגוע ללב הצדיק יהיה על העניים לחכות הרבה מאוד, ויאמר בלבו: סוף סוף אין ציבור עני; וישב ללוות כסף על חשבון הכלל, וליהודים הב-ים היתה אורה ושמחה.

אמצע סיון תרנ"ז

 

נוסעים ליפו    🔗

עירנו החלה להתרוקן מאורחיה וגם מרבים מבניה, עולי הרגל שבים איש איש לביתו ולעירו, ורבים מבני ירושלים ומבנותיה נוסעים כיום ליפו, אלה בדבר מסחרם באתרוגים, ואלה (וביחוד הנשים) לרחוץ במי הים הגדול אשר ציוום רופאיהם, ולראות מעט עולמם בחייהם. ואמנם “עולמם” זה הננו רואים כבר מפה, בנסעם צפופים ודחוקים על העגלות המפרכות גופו של אדם, ובטלטלם אתם גם חלק גדול מכלי ביתם, בשבתם ביפו עפ“י רוב בחדרים ריקים אשר ישכרום לחודש או לשניים. אך מצוקתם הגדולה היא דבר הרחיצה בעצמה, כי חדרים עשויים על חוף הים בעד הרוחצים אין ביפו, ונאלצו לפשוט בגדיהם ולרחוץ במקום מגולה, וסבלו רבות מנגישות תעלולי בני עם הארץ, אשר עפ”י רוב אינם בני נימוס ותרבות ובן ישראל להם למרמס.

 

בית הספר לערב    🔗

“בית הספר לערב”³⁰¹, החל אף הוא להתרוקן, ומכל תלמידיו לא נשארו כיום בלתי אם שלושה הלומדים טורקית וצרפתית ושלושה הלומדים רק צרפתית. ונראו אף הפעם, אחרי רואנו כמה כבד ל“שיעור” כזה להתקיים בעירנו, ובייחוד בשומו לו למטרה את לימוד השפות הזרות, כי סוף סוף השפה הטורקית והצרפתית גם שתיהן זרות הן לבני עירנו, ואינן לשון המדינה. השפה הטורקית אינה אלא השפה הרשמית בכל הנוגע למכתובת³⁰² שבין רשות עירנו והעיר הבירה, וכל בני הארץ מדברים רק ערבית, וידיעת השפה הטורקית בכלל אינה נחוצה אלא ליחידי סגולה מעטים; והשפה הצרפתית אינה לא לשון עם הארץ ולא הלשון הרשמית. ולימוד השפות האלה לבעלי המלאכה איננו לימוד של “הלכה למעשה”, לימוד של תועלת תרופה, כי אם לימוד של מלים ומבטאים חדשים, אשר על המתלמד לחוק בזכרונו עד בוא לו לפעמים שעת כושר להשתמש בהם. לבעלי המלאכה יש אמנם צד צורך בשפה הערבית, אשר היא היא לשון המדינה באמת, אך גם בלימודה מפריעים רבים עומדים לנוכח המתלמד; קשי לימוד הכתיבה הערבית מצד אחד, וריחוק שפת הדיבור משפת הכתב מהצד השני; ואם נוסיף על זאת כי מלבד ההבדל שבין כשרונות האחד לרעהו, תלמידים כאלה אין דרכם לבוא לשמוע בלימודים יום יום מבלי הפסק, ופנאי אין להם כתלמידי בתי הספר לחזור על לימודים למען השג את חבריהם המתקדמים, נבין עד כמה אי אפשר למורה ללמד בשעה אחת לתלמידים אשר מדרגת כל אחד מהם בלימודו שונה משל חבריו.–אם יש מקום לשיעורי ערב לבעלי מלאכה בעירנו הוא רק ללימודי ידיעות הדרושות להם בשפה המובנת להם, והלימודים צריכים להיסדר באופן כי כל לימוד יהיה עד כמה שאפשר עניין שלם בפני עצמו.

כ“ד בסיון תרנ”ז

 

אניית קיטור בים המלח / קיר מואב    🔗

אניית הקיטור הקטנה, אשר נועדה לשים בירדן דרך, וכבר נשמע בין החיים סדר מהלכה ושהות מסעה מיריחו לטבריה, הנה אחרי ראות בעליה כי עוד עבודה עצומה מאוד דרושה למען הכשר את הירדן למעבר אניות קיטור, עזבו את מחשבתם הראשונה, ואנייתם החלה להפליג בים המלח, להעביר נוסעים ומשאות עד חופו המזרחי אצל הדרך המובילה על העיר כרק (קיר מואב). העיר הזאת הייתה בשנים האחרונות לעיר מושב פחה ואנשי צבא, והמסחר גדל בה מאוד, ומקום לכלכ משפחות רבות בכבוד, ולולא עמל הדרך להגיע אליה, אשר גדל מאוד עד כה, כי עתה התיישבו בה גם רבים מאחינו.

 

העצים לתערוכה    🔗

על פני הים הגדול הנה שט עתה “הגן המיטלטל”, גן מושבותינו בארצנו הקדושה, אשר ציווה הנדיב להסיע אל תערוכת תוצאות האדמה בהאמבורג. שבעה עשר יום נשארו חביות העצים השונים עומדות ברחבה שלפני בית המכס באלכסנדריה, עד בוא (ביום ד' סיון) האניה “רודוס”, ההולכת ישר להאמבורג במשך עשרים יום, ותיקחן. הגן הזה היה ביופיו לשיחה בפי בני העיר, וה“עיתון המצרי” (לה ז’ורנאל אגיפטיין), היוצר בקהיר, כתב על אודותיו לאמור: “אספת עצים יפה מאוד, השלוחה ממושבת היהודים ביפו אל התערוכה בהאמבורג, הורדה מהאנייה אל רחבת החוף באלכסנדריה עד בוא האניה ההולכת ישר שמה. הצמחים האלה מפליאים את אלה העוברים על פני בית המכס”. ואם אמנם התענגו באי התערוכות האחרות בטעמם מיין ארצנו ומפרייה, הנה אלה הבאים אל תערובת האמבורג לא תשבע עינם מראות את עצי ארצנו בעצמם ברעננותם, בגידולם בעפרם, ובגמלם לעיניהם את פריים הטוב למאכל, ובטיילם בין שורות עצי הגן על אדמת הקודש יוכלו באמת לאמור: זאת הארץ וזה פריה! וככול אשר היה עפר קברות המתים אשר שולח עד כה מא"י אל חוצה לה לסגולה לתחיית המתים בימים הבאים, כן יהיה העפרה המפרה והמחיה הזה להחיות רוח החיים, ולהשיב לציון את לבות בניה.

כ“ד בסיון תרנ”ז

 

כנגד המיסיון    🔗

מכל העברים הותתו מתנגדי המיסיון עליה בימים האחרונים, ועל כל מדרך כף רגל צדו לה צעירי עירנו עד אשר הביאוה בין המצרים וילאוה. ובין כה וכה ומסווה “אהבת ישראל וחיבתו” אשר בו היא מכסה תמיד על כל מטרותיה, נפל רגע מעל פניה, וייראו בכל כיעורם גם לעיני אלה אשר אולי עוד טרם ידעו מה “מאחורי הפרגוד”.

כי לא בדברים רכים מחמאות הסתפקה עוד אחרי ראותה את מצבה הרעוע והרופף בקרב ירושלים, אף לא בדברי איומיה אשר שלחה אל ראשי קהילותינו; ותחל להשתמש פשוט ביד חזקה, ולא עוד אלא כי הקדם הקדימה היא להתלונן ולערוך קובלנות על עדת היהודים, המעיזה להצר צעדיה מלכת ברחובותיה של העדה הזאת. אך בעצתה זו נוקשה ונלכדה יותר ויותר; כי בזאת יצאה ההתנגדות אשר קמה כנגדה מקניין החברות הפרטיות ותהי לקניין הכלל כולו, ועד לב כל איש מבני עדתנו נגעה “מלחמה המצווה” הזאת ותהי שיחתם יום יום. ובין כה וכה נקבע בלב רבים רגש הכרת חסד המסיתים בכל ערכו האמיתי, ולפצעים רבים בגוונו האנוש עלתה ארוכה ויירפאו.

ותארך המערכה כשבוע תמים, ויום יום הביא לנו חדשות אתו, ממש כעין החדשות אשר הגיעונו זה מקרוב “משדה הקרב”. רגע “גבר ישראל” ורגע גברו צורריו, עד אשר הגיעה גם לעת “השביתה” כנהוג, ושני הצדדים שבו לנוח ולהחליף כוח.

ואלה דברי מלחמה המצווה הזאת האומרת כולה כבוד לבני עדתנו, אולי הרבה יתר מכל מלחמות “תלמידי הרבה” ודומיהן אשר נשכחו כמעט מפניה בימים האלה:

אחרי שוב צירי המיסיון בפחי נפש מלפני ראשי עדותינו, שבו ויעמדו, ביום ג' החולף, אחדים מאחינו לפני פתח בית הרפואות אשר להמיסיון בתוך העיר, לראות מי ומי מאתנו ההולכים לדפוק על דלתותיה. ותהי רק אשה אחד אשר באה לדרוש בעצת הרופא האנגלי, ובין כה וכה וברחוב ההוא נאסף קהל גדול מאחינו, אנשים ונשים הבאים אל הרופא היהודי אשר הושיבה חברת “בני ישראל” במקום ההוא. ויהי כצאת האשה ותרא את כל הקהל הגדול עומד ברחוב, ותשב החדרה ברעדה, ולא יצאה עד אשר יצא גם רופא המיסיון אתה ללוותה בדרך. ויתן להם הקהל ידיים לעבור, אך אשה מהניצבות שם לא יכלה להתאפק ותחל לחרף את רעותה על עשותה הנבלה אחרי כל חרמות הרבנים ואזהרותיהם. ונפש הרופא מרה לו, ויגש להדוף את האשה בחזרה, ולא נתנוהו העומדים להרים ידו עליה, וימהר וישלח לקרוא לשוטרים להפיץ את ההמון, והמיסיון הגישה קובלנא לפני הרשות בעירנו כנגד היהודים המתקוממים עליה, אך גם מפה יצאה וידיה על ראשה, כי הרשות מאינה לקבל תלונה כללית כזאת, באמרה כי אין המכלכלים אותן בכל מחסורן ודואגים להם גם לעשותן ל“מלמדות” כראוי לזמננו זה. גם סרסרים ישנם להמיסיון, המביאים לה בכסף מלא נפשות מישראל מהארצות האל, ואלה הם רוב תלמידי בתי ספרה ותלמידותיהם אשר בהם תתגאה תמיד כי הגדילה לעשות בירושלים.

אך יש גם אשר יעבור נוחם על הורי הילדים, ושבו הנה בתוך משך הזמן אשר התחייבו בכתב להניח את ילדיהם בידי מיטיביהם, ודרשום בחזרה, אז יתוודעו אל בני עדותינו ושפכו לפניהם מרי שיחם, והתחננו לפניהם לעזור להם להוציא את בניהם מידי המחזיקים בם, ובכל הספקות אשר יסתפקו בני עירנו בחזרת האבות והבנים יחדו בתשובה, ובכל דעתם ברור כי ישנם גם שפלים כאלה המוציאים את בניהם מידי מיסיון אחת למען יוכלו למוכרם אח"כ למיסיון אחרת, לא נמנעו מעולם מעולם מעזור לנידחים האלה בגופם וגם בממונם להשיבם אל ארצם ולהסיר חרפתם מעל ירושלים.

ובכן קרה הדבר, כי בשבוע המקרים הנזכרים, באו שתי נשים ממצרים, אשר האחת מהן באה זה מקרוב לגור פה, ותאמרנה להוציא את חמש בנותיהן מבית אחת המסיתות אשר מסרון לה למשך זמן קבוע. אך בדעתן כי לא יקל עליהן להוציאן ע"י הרשות, עשו בערמה, ותאמרנה למסיתה כי חפצות הן לטבול את בנותיהן; וביום השבת, בבוא המסיתה את נערות יחד אל בית המטבל, והנה נאסף בפתח הבית קהל גדול מאחינו, אשר קראו להם אמות הנערות לעזרן לקחת את בנותיהן בחזקה. בראות המסיתה כי עוד מעט ולוקח שללה מידה, ותמהר ותקרא לשוטרים, אך ההמון ענה כי לא יזוז משם עד אשר תושבנה הבנות לאמותן. והשמועה הגיעה עד כבוד פחת עירנו, בלכת אליו אחדים מנכבדי עדתנו לשאלו בדבר הזה, ותצא הפקודה מלפניו כי אם אמות הנערות חפצות באמת לשוב לקחתן, ימסרון לידיהם, אחרי אשר אין דיני “מכירת נפשות” נוהגים בארצנו. ולמסיתה הזכות לקבול עליהן בדבר הכסף אשר היא תובעת מהן. ובזאת הושבו הנערות לאמותן, והמסיתה שבה בידים ריקניות.

ביום ההוא בעצמו עברו שמונה צעירים מבנית עדותינו השונות על פני בית החולים הגדול אשר להמיסיון מחוץ לעיר, והמה הולכים ועוברים לתומם, והנה אשה אומרת לבוא אל הבית, ויחלו להוכיחה על מעשה זה. ויצאו משרתי הבית ויריבו אתם, ויקראו לשוטר אשר עבר שמה, וירב גם הוא אתם, אף לא איחר ויקרא לרעיו, ויקח את כל שמונת היהודים ויורידום אל בית האסורים, באמור השוטר עליהם כי הכוהו. וישב במאסר כשעות אחדות, אך בהתברר הדבר כי על חנם נאסרו, הוצאו לחופשי, והשוטר נענש.

אך כל המעשים האלה היו כעצים לאש המתלקחת כבר בלב המיסיון, ואף כבוד הציר האנגלי התערב באמצע וידרוש בחזרה כי למצער תושבנה הבנות אליו על מנת להחזירן, למען לא יתראה כי לקחו דבר מנתיני אנגליה בזרוע. וביום א' לשבוענו זה היתה אספה גדולה בבית כבוד מורנו הראשל“צ הי”ו מבני כל העדות השונות, ותהי ההחלטה לבלי “מתוח את היתר יותר מדי” ולמלא את חפץ כבוד הציר האגלי, ובום ב' נעשה כדבר הזה. אף החלט החליטו למנוע בעד ההמון מהיאסף לפני בתי המיסיון קהל גדול, לבלי תת לה תואנה להתגולל עלינו.

אך בית החולים הגדול אשר למיסיון מצטיין בין כה וכה בריקנותו, ובמקום שאין יהודים זכרה המיסיון להקראים את זכות אבותם, ותספח את חוליהם אל ביתה, וגם נוצרים החלה לקבל שמה, ומי יתן והיה לבבה זה כל הימים ורווח גם לנו.

 

חברת “בנות ישראל”    🔗

הדאגה לבנות אשר הוצאות מבית המיסיון נתנה מקום לאחיותינו לייסד חברה חדשה בשם “בנות ישראל”, ושמה החברה את לבה לבנות עמנו הנתונות בידי נכר להשיבן אלינו ולדאוג ליתומות ולעזובות שבהן. בשבוע הזה כבר נספחו לה חברות רבות, ובשבוע הבא אומרות הן לייסדה.

תמוז תרנ"ז

 

אורחות המכבים בירושלים    🔗

בני ציון הורגלו כבר ככה במראה הפנים החדשות, מראה פני האדונים והאדונות, בני כל העמים והלשונות, הבאים מכל קצווי הארצות השונות, לתור את הארץ הקדושה ולעבור בה לאורכה ולרוחבה, עד כי זה ימים רבים המה שואלים לנפשם לאמור: הן גם לנו אחים ואחיות שמה בארצות האדונים והאדונות האלה. הן גם לנו אחים ואחיות המדקדקים תמיד לעשות “כמתוקנים שבהם” ומחזיקים בכל מנהג קל שהחזיקו בו, והלכו באשר ילכו, ובאשר ישבו ישבו–ולמה זה ישבו הפעם ספונים בבתיהם, ועיקבותיהם לא נודעו בארצנו? האומנם ככה דבקו צאצאי בני ארץ המזרח לאהבה שמה בארצות הגלות את החורף הנורא ואל כל תולדותיו: את הקור והכפור, את השלג ואת הקרח, את שמי העופרת, ואת הרוח הסוערת, עד כי לא יוכלו לעזבם אף לרגע לבוא לראות שמים טהורים ושמש זורחת וארץ פורחת וכל יתר המראות היפים אשר אליהם ישתוקקו ככה בני הנכר, לראותם בארץ אבותיהם המה? וגם אם בוא יבוא אחד מהם לפעמים, מי יראהו ומי יכירהו בין כל ההמון הגדול אשר הוא מתגנב בתוכם והוא בטל ביניהם בשישים או באלף.

אך אין לך דבר שאין לו שעה, ושעת עלות ישראל לרגל הגיעה גם היא, ומאנגליה ארץ התרים, מאנגליה ארץ חורי-ישראל המתפארים בשם עמם נגדה לכל העמים, יצאה השנה הזאת האורחה הישראלית הראשונה המסודרה בכל סדרי האורחות האנגליות; הארוחה אשר צאתה ובואה, ושבתה וקימתה, ומאכל שולחנה, ומעמד משרתיה, הכול כאשר לכול כמשפט “האדונים והאדונות” ההם, לא נגרע דבר–ובכל זאת היה חותם “ישראל” טבוע עליה בכל הפינות אשר פנתה. לא בסתר באה כמתגנבת בין כל ההמון הגדול מדאגה מדבר פן יראוה חיה בני ירושלים והיו עליה למשא; לא כמתחפשת באה לבל יכירוה אחרים חלילה ואמרו: הגם בת-ישראל בעולי רגל?–כי בתור “אורחה ישראלית” באה, ובתור “אורחה ישראלית” יצאה, ומן הבחינה הזאת ראוייה היא כדי להיות לאות ולמופת לכל אלה המחפשים להם כל מיני פקפוקים והתנצלויות בכל עת בוא לידם לעשות דבר לכבוד ישראל.

עוד בראשית החורף שעבר שלחה “חברת המכבים” הלונדונית דבר בעיתוני ישראל בעיר ההיא לשאול מי הוא החפץ לעלות לחג הפסח אל " T ר האבות" בלוויית מספר חבריה העולים בעת ההיא. על החתום היה מר ה. בנוטיטש סגן חברת “חובבי ציון” בעיר ההיא, והמליץ הנודע מר זנגויל. ויהיו העונים ראשונה כחמישים איש, אך מעט מעט “התיישבו” כנראה אחדים מהאדןנים האלה, והיוצא מכל ה“התיישבות” המרובה היה כמובן כי נמנו וגמרו כי “שב ואל תעשה עדיף”, וישובו לשבת. אך אחד ועשרים מהם, וביניהם חמש נשים, נשארו נאמנים לתשובתם אשר השיבו על הקריאה הראשונה. וביום ג' לחודש ניסן יצאו לנסוע ארצה ישראל; ולפני צאתם ראו באר היטב עד כמה חביב מסעם גם על יתר אחיהם. העיתונים דיברו בם ובמסעם, ובכל הטוב אשר יוכלו להביא לארץ הקדושה במסעם זה, והרב הגדול לארצות בריטניה כמהר“ר נפתלי ד”ר אדלר דרש לפניהם דרשה ארוכה, ויעוררם על תכלית מסעם, ואף ברכתו נתן להם –ויסעו.

גם באלכסנדריה הראו להם אחינו את רגשי חיבתם, ומשתה גדול עשו להם בבית הבארון מנשה ראש העדה, וגדולי העדה ורבם בראשם באו אל המשתה לברך את החוגגים הבאים מארץ מרחק לשם הארץ הקדושה.

ובחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, הוא יום בוא לפנים עולי הרגלים מכל קצות ארץ ישראל ירושלימה, באה האורחה הזאת ליפו שער ציון לקרוא לציון את

שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב–מִכָּל-עֲבָרֶיהָ

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמָהּ, וְהֵם יֶתֶר עֲדָרֶיהָ.

מיד אחרי בואה הלכה לראות את בית הספר לעבודת האדמה ב“מקוה ישראל”, ותעבור דרך המושבה “ראשון לציון” וממנה לתחנת רמלה, ולפנות ערב ליל התקדש חג הפסח עמדו רגליה בשערי ירושלים אשר שם חיכו לה אחדים מנכבדי העדה. כל חבריה היו עייפים ויגעים מעמל היום הזה, ובכל-זאת לא הלך איש לבית מלונו, רק כולם יחד הלכו בהמון חוגג לראות ולהתבונן על השריד האחד והמיוחד אשר נשאר לנו לפלטה, הוא הכותל המערבי של הר בית מקדשנו.

בירושלים שהתה האורחה יומיים, המה שני ימי חג הפסח הראשונים, ובמשך הזמן הקצר אשר נשאר לה בין עיתותי התפילה הארוכה של ימי החג, והאוכל בשפע שניתן לה בבית “מלון-קמיניץ” הנהדר, והשינה אשר נאלצה להאריכה מעט, למען חלץ עצמותיה הנדכאות מעבודת היום, והביקורים אשר ביקרה היא את גדולי עירנו, והביקורים אשר שבו המה לבקרה–ראתה את כל אשר יכלה לראות בירושלים.

ובערב יום השני של פסח דרוש דרש אחד מחבריה, הוא אחינו האדון זנגויל, המליץ האנגלי הגדול, דרוש נחמד על אודות חיי הגטו לפנים, והדרוש נישא באנגלית בבית המלון “גרנד-ניו-הוטל” בפני קהל גדול מנכבדי עירנו היהודים והנוצרים, ושני צירי אנגליה ואמריקה בכבודם ובעצמם הציגו את הדורש לפני הבאים, וציר אמריקה השיב על דברי הדורש דברי כבוד וחן, ובפני כל הנאספים הודה לה' כי שם הורתו ולידתו בארץ אשר לא היה בה גטו מעולם.

וממחרת הערב ההוא עזבה האורחה את עירנו, ותסע הלאה ותעבור את ארצנו כולה לאורכה מירושלים ועד שכם ועד טבריה ועד צפת וראש פינה (אחד מחבריה נפרד מעליה לצאת בעד כולה ידי חובת ביקור במושבות אחינו השונות) ואחר שבה לארצה.

כירח ימים ארכו ימי ההודעות בעיתונים על דבר יסוד האורחה וסידורה, כירח ימים ארכו ימי הויכוחים והפלפולים על תכלית מסעה, כירח ימים ארכו ימי המסע בעצמו, וכירח ימים ארכו ימי ההודעות אשר הודיעו חבריה על אדוות מראה עיניהם בארץ ישראל. ועתה אחרי חדול הרעש בכלל על אודותיה ניתנה חשבון ברור לנפשנו מכל המאורע הזה החשוב בדברי שנתנו, למען דעת את סך-הכל של התועלת שיצאה ממנו, ושל הלימוד אשר נוכל ללמוד ממנו.

אם נאמר ללמוד ממנו לדעת עד כמה שפל מצבנו, עדי כי בהתנדב כעשרים איש מאתנו לעלות לשבועיים אל ארץ אבותם, רעשו ההרים והגבעות התגעשו, בעוד אשר אלי בני העמים עולים מדי שנה בשנה אל הארץ אשר אין כל יחס בינה ובין אבותיהם, ועל אודותם אין כל פוצה פה ומצפצף–יש עוד תשובה לדבר כי כל עיקר הרעש לא היה אלא מפני חידוש העניין בכלל, ומפני היותו כ“פתיחה” לסדר של מסעות חדשים ותכופים.

אך כי יכול נוכל לראות בו עד כמה פזיזים אנו, בזה אין כל ספק. “האדונים והאדונות” האחרים, כשהם באים הנה, יודעים הם לכתחילה כי באו רק לשם ביקור הארץ סתם מבלי כל תכלית צדדית, ואם ישימו לפנים תכלית ידועה, לא ידלגו על ההרים ולא יתבוננו על הכל “על רגל אחת”, כי התמהמה יתמהמהו בכל מקום בואם עד חקרם ודרשם היטב כל דבר על בוריו לפי תכליתם אשר שמו להם. ואדונינו אנו? שום שמו לפניהם תכלית גדולה ונישאה לחקור ולדעת את כל ענייני היישוב, וכל זה במעט ריצה ומעט קפיצה,מעט ראייה ומעט שמיעה ברגעי הפנאי המעטים אשר נשארו להם, וגם זה מבלי כל סדר ומשטר. ולכן כשבאו לתת דין וחשבון מכל אשר ראו ושמעו, לא היה בדבריהם רק בלבול וערבוביה ככל אשר ראינו בהודעותיהם שהודיעו אחר כן בעיתונים, אשר כל אחת מהן רחוקה מרעותה כרחוק מזרח ממערב, ואשר מהן ראינו כי כל אחד מהם שב לדון את כל העניינים אך לפי נטיית לבו הקבועה בו מאז ומקדם.

ובכן אם נאבה לחשוב כי נסיעה כזאת יכולה להביא תועלת ממשית להיישוב, בזה שהכירו אחינו בני חו"ל את מצב יישובינו,א ו לחשוב כי הבא תביא תועלת לבני ארץ המזרח בלמדם מבני ארץ המערב סדר ומשמעת (ככל אשר חשבו אחדים)–נשעשע נפשנו אך בדמיונות הבל. לא בקפיצת-הדרך יוכל נוסע–שכל ענייני היישוב מוזרים לו–להשיג מושג נכון בכל העניינים האלה, וכן אין בנסיעת-קפיצה והתרגשות כזרת כל מקום להוראת סדר ומשמעת.

אם נחפוץ למצוא את מקום התועלת של נסיעה כזרת עלינו להסתפק רק בתוצאות האלה:

טובה הייתה הנסיעה לאנשים האלה בזכרם כל ימי חייהם את העונג הרוחני והחומרי אשר התענגו ימים אחדים על אדמת הקודש; טובה הייתה הנסיכה להיישוב בהסבה כי האנשים האלה יספרו גם לבניהם ולכל מכיריהם את דבר עונגם זה, ושם “ציון” יצלצל ימים רבים באוזניהם, אף יתנו אל לבם מהיום והלאה לענייני הישוב וירצו תמיד לדעת את הנעשה בציון, כי כן הוא טבע האדם שכל דבר אשר עלה לו במעט יגיעה והתאמצות ימשוך את לבו אליו בעל כורחו; ובגלל הדברים האלה בלבדם כדאית הייתה הנסיעה הזאת; ומי יתן והיה לב כל עם ה' לעשות ככה, אך התועלת היותר גדולה היא התקווה לעתיד, התקווה כי עורר תעורר את יתר אחינו לקום ולעלות אל הר בית ה', וגם מגרעותיה תהיינה למורות דרך לבאים אחריה ללמוד לדעת את אשר לפניהם ולסדר דרכם לפי התכלית אשר ישימו להם. והאורחות אשר תבואנה מבלי כל תכלית מיוחדה תקדשנה גם הן זמן יותר ארוך, למען תספקנה לראות את אשר עליהן לראות למצער.

ח' בתמוז תרנ"ז

 

בריסק וירושלים / נצחון האמת    🔗

סוף סוף גברה יד האמת, ובני בריסק, אשר חרדו כל כך למנוחת לב הרב אשר שם עירם נקרא עליו, עד כי שמו את כל בני ציון כפרתו, ויאמרו לכוף על כולם את ההר כגיגית ללכת “להתרפס לפני הצדיק ולבקש סליחתו, עד אשר ישוב המרגוע ללבו הטהור מכל וכל”– נוכחו לדעת כי הפעם נוקשו נלכדו בפח טמנו להם נעווי הלב אשר אך בנגעי ציון מרפא למו, ואין כאן לא דובים ולא יער, וכיראי ה' אמיתיים שבו המה ויבקשו מבני ציון סליחתם על עוותתם כנגדם, ואף הבטח הבטיחום כי מעתה לא יוסיפו עוד להאמין בכל הדיבות המתחדשות לבקרים על עדת האשכנזים בירושלים מצד שרפי הקודש הנודעים ומצד כל אלה אשר הפוליטיקה הירושלמים ספחתם אל דגלם.

אך התשמח האמת על נצחונה בקרן זווית זו? מי יודע?

זקנה זו רגילה כבר כל כך בנצחונות, מששת ימי בראשית ועד הנה, עד כי עוד ניצחון קטן ועוד ניצחון קטן לא יפליאוה עוד ולא יפתיעוה, ואך שחוק קל יעבור על שפתותיה, כאומרת: אכן, מראש ידעתי כי כזאת תהיה אחרית הדבר; אך גם זאת ידעתי היטב כי נכון לי למחר עוד פעם יום חושך… כי אם אמנם אין כל ספר כי מידת “אמת” תיכון לעד, וכל שקר יקום עליה לא יעמוד לאורך ימים, וסוף סוף תצא היא וידה על העליונה; אך מה יתנו לה ומה יוסיפו לה “חיי העולם” הצפונים לה ו“חיי השעה” הקצובים לקמיה, אם “ילדי יום” אלה דיים שעתם, בהיותה היא סוף סוף רק יחידה בעולמה, ובני שקר פרים ושורצים, עוד הללו נובלים והללו צצים, וכולם יחד אצים רצים, להדריכה מנוחה בעודם דשנים ורעננים, בעצם עלומיהם וכוחותיהם החדשים, והיא כבר זקנה וכוחה תש מרוב מלחמות ונצחונות.

 

בתי החינוך של המיסיון    🔗

בדבר המיסיון, הנה נחה שקטה עירנו מעט, ואין עוד פרץ וצווחה ברחובותינו. בני החברות המתעסקות בזה שכרו להם חדר לפני בית הרפואות אשר להמיסיון בעיר, ומשמה יציצו לראות מי המה הבאים אל הבית ורשמו את שמו בספר. ועתה הנם אומרים לקבוע בית דין מיוחד מחכמי שתי עדותינו יחד,והיה כל הכתוב בספר והובא לפניהם לעונשו כדת. אך העבודה במקצוע הזה מעטה עתה בכלל, כי סוף סוף חדל העם מלכת שמה, והניצחון עתה וודאי ושריר. וגם בבית החולים הגדול אשר להמיסיון גדלה הריקנות כל כך, עד כי חדלה גם להשתדל להשיג בשר כשר, וכל כלי מבשלה הוטרפו, והמבשלות העבריות יצאו כבר כמעט כולן, בהימצא להן עבודה ומשרה בבית חולי הרוח אשר לחברת “עזרת נשים הכללית” ובבתי אחדים מבני אחינו. ורופא המיסיון נסע לאירופה, וממלא מקומו יושב בלי תפונה בשעותיו הפנויות, הן הן השעות אשר הוקצבו לו בבית-חוליה, ושואל לנפשו: מה העבודה הזאת לי? והשמועה כבר עברה בעיר כי חפצה המיסיון לתת את הבית לאחינו במתנה, או למכרו להם באופן כי ישלמו מחירו במשך שנים רבות. ואף כי השמועה אך שמועה היא, אין כל ספר כי המיסיון עתה במבוכה גדולה על דבר תכלית הבית, אשר בניינו בלבד עלה לה עד כה בשלוש מאות אלף פראנק.

 

בית החינוך של המיסיון    🔗

אחרי בתי המרפא הנה עומדים על הפרק בתית החינוך אשר להמיסיון, אשר גם הם אינם מתמלאים אלא מחורבנה של אמיתנו. ואף כי כמעט כל תלמידי הבתים האלה ותלמידותיהם ממצרים ומרומניה המה, בכל זאת לא ניקתה גם עירנו כליל, וגם אחדים מבני עניינו ומבנותיהם נמצאו שמה, מבלתי הבין אבותיהם את הסכנה האמיתית והוודאית הכרוכה לרוח בניהם התמימים, אשר עוד בטרם ידעו מה היא היהידות, ומה המה לעמנו, המה נתונים כבר בידי אלה המגדלים אותם לתכליתם ועל פי דרכם.

 

אלמנה ויתום מרומניה    🔗

מרומניה הנה באה גם בשבוע שעבר אחת הגבירות מבנות עמנו, ובנה הקטן אתה; אפס כי הפעם לא אל בית הספר אשר להמיסיון שמה פעמיה, כי אם אל–בית היתומים אשר להרב מבריסק. כי כנראה שכח חביב אזולאי, הנער המשולח³⁰³ ה“משולח” מצד הרב לאסוף נדבות לטובת הבית הזה בערי חוץ, את כל “האיסור והחרם החמור” הרובץ על ה“שקאלעס”, ואת כל המלחמות הרבות והעצומות אשר לחם הרב וזוגתו תחי' עם השקאלעס אשר התכוננו כבר בעוונותינו הרבים, ויהי בבואו אל ארץ ההשכלה אשר יכבד להוציא ממנה את המתכת המבריקה רק בעד מידת החסידות בלבד אשר בה יזכו תלמידי הבית הזה, וייכשל המסכן לתומו, ויזכה את הבית הנוסד לכתחילה כנגד השקאָלעס בשם שקאלע רחמנא ליצלן, ואת תלמידיו–בלימוד שפות נכריות וחכמות חיצוניות, ואת קדושת הרב–בכתר דירקטור על גביהם… ומי יודע מה הוסיף עוד להשחיר את פני משלחיו, ובמה זיכה אותם עוד שלא בפניהם!

הדברים מצאו אוזניים קשובות, ואשה אלמנה אחת, אשר כבד עליה משא גידול בנה ראתה כי פקד ה' את עמו בעיר קודשו, וימן ליתומיהם בית אשר בו תורה וחכמה וגם כלכלת חנם, ותמהר ותיקח את בנה ותבוא; וגם מכתב הביאה מציר האמונים לשולחיו לקבל את הילד למען ייטב לבית בעבורו, ותבוא האשה ירושלימה, ותרא את הבית ואת חניכיו, ואת מאכל שולחנם ומושבם ומעמדם ומלבושיהם, ולא היה בה עוד רוח ממש; כי אמנם ראתה כי לא הוגד לה אף החצי ואף השמינית שבשמינית ממצב הבית כאשר הוא באמת. וכראוי לגבירות האלה הבאות ירושלימה החלה אף היא לאמור, כי אחרי אשר בא בנה בצל קורת העיר הקדושה אינה חפצה עוד להוציאו ממנה; ואחרי אשר לא רצתה לשימו בבית היתומים למען יגדלוהו שם “לתורה ולחופה” (כאשר אמרו לה גבאי הבית), אמרה לעזבו בידי המיסיון, כנהוג, למען תגדלהו למצער “למעשים טובים”… אפס כי הפעם לא אונה לצדיקים כל אוון, והילד לא נפל בידי המיסיון, כי החישו “בני ישראל” לעזרת האומללה הנלכדה בפח, ויש תקווה כי הילד יקובל בבית יתומים אחר, הוא בית היתומים אשר לאחינו בני אשכנז בירושלים.

 

בתי הספר של חברת כל ישראל חברים    🔗

האדון בנדיקט, מבקר בתי הספר של חברת כל ישראל חברים, העושה בעירנו זה שבועות אחדים, חושב מחשבות לעשות שינויים רבים בבית הספר “התורה והמלאכה” אשר לחברה הזאת פה. את מחלקת הלימודים הוא אומר להרחיב ולכונן על בסיס נכון, בהוסיפו בה מורים חדשים לצרפתית ולמדעים, ואלי “בעת רצון” יבוא גם התור לשפת עבר, אשר זה משנים אחדות לא זכתה בבית הזה רק ל“ממלא מקום מורה”. וממחלקת המלאכות הנה הוא אומר לשלח את כל אלה התלמידים הגדולים אשר זה זמן רב השתלמו בלימודיהם, ולא נשארו בבית הספר כי אם למען הכין את העבודה אשר הבית מקבל מבני העיר לעשותה. כי אחרי אשר רבו תלמידים כאלו בבית, נאלצו פקידיו להמציא עבודה רבה, למען יוכלו לשלם להם משכורתם, ובהיותם נאלצים להמציא עבודה לתלמידיהם, לא יכלו תמיד להעלות מחירה עד כדי שלא יישאר עליהם אף אבק תחרות כנגד יתר אומני עירנו אשר רבים מהם מבני אחינו. כי הוזל הוזילו את המחיר פעמים רבות על כורחם, והנחות נאלצו לעשות למכריהם³⁰⁴. ואומני עירנו הוסיפו עוד להתלונן, באומרם כי אמנם יכול מוסד כזה להתחרות אתם הרבה יתר מכל בית חרושת גדול. כי מלבד אשר הוא קונה כל חומרי המלאכה יותר בזול בקנותו אותם במידה מרובה, הנה אין עליו לשלם לא שכירות חנות ולא שכר כלים ומכונות, בהיות כל אלה נתונים לו בחסדי אחינו שבחוץ לארץ. ואם אמנם אמת הדבר כי הרבה יגעו מנהלי הבית ואומניו למצוא תיקון למעוות הזה, והרבה עלה בידם להמציא לפועליהם עבודה רבה מאזרחי העיר שאינם מבני עמנו, ובייחוד ממוסדות הציבור אשר להם; אך עבודות כאלה הן לא תדירות הן, ואף עליהן מי יוכל לדון את פועלי אחינו חסרי העבודה הטוענים כי לולא הבית הזה הוסבה גם העבודה הזאת אליהם בהיותם המה רוב פועלי העיר? ובשיטה הזאת עוד מגרעת, כי בהיות האומנים עסוקים להחל ולכלות את העבודות המסורות להם, אי אפשר להם להשגיח כראוי אל התלמידים הקטנים אשר עוד טרם למדו מלאכתם, והבית קיבל יותר ויותר צורה של בית חרושת מאשר צורת בית לימוד.

אך כל הטענות האלה תבוטלנה עתה, בצאת התלמידים הגדולים את הבית, ואל יישארו בו כי אם הקטנים, הבאים רק ללמוד את המלאכה ולא להשתכר במעשה ידיהם. כי למען לא ישובו התלמידים היוצאים מבית הספר להתחרות את אומני העיר, חשב המבקר עוד מחשבה טובה מאוד, אשר תועלת משנה צפונה בה, לאמור: להפיץ את התלמידים האלה בערים שונות בארץ ישראל, במקומות אשר טרם נושבו בהם מבני אחינו. הדבר הזה יסוד הוא להרחבת היישוב בכל פינות הארץ, אשר יש יכולת לפועלים להתיישב, ובירושלים ייגרע מעט ממספר בעלי המלאכה אשר אמנם רב הוא מכדי הצורך.– ולתלמידים המתנדבים לדבר הזה תותן במשך שלוש השנים הראשונות שכירות בית ותמיכה חדשית אשר תלך ותמעט משנה לשנה.

ח' בתמוז תרנ"ז

 

חג היובל של המלכה ויקטוריה    🔗

ביום ו' בשבוע העבר, הגיעה טלגרמה מהיכל מלכת אנגליה אל מורנו הגאון ר' שמואל סלאנט הי“ו, לאמור: “המזכיר הפרטי אשר להמלכה הופקד להגיש לראש הרבנים ולעדת ישראל בני אירופה את תודות המלכה בעד הברכה הנכבדה אשר שלחו אליה”. כי התפילה אשר ערך מורנו הנ”ל בשם העדה הזאת ליום חג היובל אשר חגגה המלכה נדפסה על קלף נהדר ונשלחה לונדונה את הרה“ג ד”ר נתן אדלר והלורד נתנאל דב רוטשילד למען ימסרוה לידי המלכה ביום חגה³⁰⁵.

וביום ההוא, אחרי אשר נערכה התפילה בבתי הכנסת אשר בעירנו, שלח הרה“ג הנ”ל טלגרמה להוד מלכותה, לאמר: “עדת ישראל בני אירופה אשר בירושלים מגשת ברכתה ותפילתה כי תחול ברכת חיי העולמים על ראש הוד מלכותה המלכה ויקטוריה ומשפחתה הרוממה, ע”י עבדה שמואל סלאנט".

מלבד הטלגרמה הזאת שלחו שני ראשי עדותינו, מורנו הרה“ג הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר הי”ו והגאון ר' שמואל סלאנט הי"ו, עוד טלגרמה להוד מלכותה, בשם כל בתי הכנסת אשר בירושלים, וביום ב' לשבוע זה בא הציר האנגלי שבעירנו לבקר את ראשי עדותינו ולהודות להם בשם ממשלתה על החלק אשר לקחה עדת ישראל פה בחג המלכה.

 

בנק גרמני    🔗

בימים האחרונים נוסד בעירנו בית חלפנות אשכנזי בשם “דויטשה פלשתינה בנק” מאת החברה הברלינית, היא “חברת פלשתינה וארץ המזרח האשכנזית”. מסורת הבית הזה הוא עסקי כספים ומסחר, ותמיכת עניינים המיטיבים את מצב המלאכה. ואזרחינו הגרמנים מתנחמים בו עתה מאבלם על בנק פרוטיגר אשר מהומות קניות הקרקעות שקמו בעירנו לפני שנים אחדות נגעו גם עדיו ויביאוהו עד משבר.

כ“ב בתמוז תרנ”ז

 

ענבים    🔗

אם שקט ומנוחה כיום בעירנו מבית ומחוץ, וימי החום החזק פועלים גם המה הרבה להתמיד ולכונן את העצלות הנעימה הנסוכה על פניה–הנה אשכלות הענבים השחורים והמזהירים המובאים אלינו מיפו ומסביבותיה ונמכרים בשוקי עירנו כדבר חפץ, מזכירים אותנו כי במושבות אחינו יחלו עתה ימי העבודה התכופה והחרוצה, ימי “ביכורי הענבים”. השמש מכה עתה בחזקה על ראשי אשכלות הגפן וביכרה אותם, והשחירה פניהם ומילאתם עסיס, ועוד מעט ונבקע חרצנם מרוב השפע הנקווה בתוכו, וכל התירוש הנחמד “המשמח אלהים ואנשים” יגר ארצה; ומכונות היקבים, אלה בנות הענק, פוערות גם הן את לוען הרחב לבלי חוק, ומחכות לטרף–עתה אין עת לחבק ידים ולהרבות בתלונות על הריץ ועל חומו. כל רגע יקר עתה מפז, ולמן היום הראשון הבא, הוא יום פתיחת היקב הגדול ב“ראשון לציון”, תחל העבודה בכרמים. ביום ובלילה מבלי הרף.

 

מוצא    🔗

עוד מעט וזכתה גם עירנו לראות בפרי מושבת היחידה, היא מושבת מוצא, כי לגפנים אשר ניטעו בה בשנה הראשונה להיווסדה מלאו כבר שני הערלה בשנה החולפת, והשנה הזאת יחלו פועליה החרוצים, אשר כולם יצאו כבר לשבת על נחלתם, לטעום מפרי עבודתם עד היום, ועיני כל המשתתפים בשכלול המושבה הזאת אשר בארצנו ואשר מחוצה לה רואות ושמחות.

 

ביקור שר המחוז    🔗

ביום השני לשבוענו זה, בא לבקר את עירנו השר נאזם פשה, שר-המחוז (ואלי) אשר לבירות. כל גדולי עירנו ונכבדיה יצאו לקראתו, ולמחרת יום בואו הלכו לבקרו שני רבנינו הגדולים הרה“ג הראשל”צ הי“ו והרה”ג מוהר“ש סלאנט הי”ו בלווית נכבדי העדה, ויקבל השר את פניהם בסבר פנים יפות, ובו ביום שב גם הוא לבקרם.

 

רופא ובית רפואות    🔗

הרופא החדש אשר הביאה חברת “בני ישראל” לעירנו, החל לענות לדורשי עצתו גם מחוץ לעיר, בשני מקומות שונים אשר קבעה לו החברה. וגם בית הרפואות אשר יסדה מחוץ לעיר, ואשר גם בו יתנו סמי המרפא חנם, נפתח בשבוע הזה, ולחולי עמנו קם רווח והצלה, כי אמנם במשך הירחים האלה, בעצם ימי החום הנורא, ירבה מספר החולים מבכל ימי השנה, וכל אחינו הרופאים העובדים עבודתם באמונה, טרם יספיקו לגהות מזור מכולם.

 

מר אברהם סולמיאק    🔗

אחד מראשי הפועלים בחברה הזאת בכל כוחם, הוא אחינו האדון סולמיאק, העובד בבית הקונסולט הרוסי בעירנו, כובד בשבוע שעבר במטבעת זהב “בעד חריצותו בעבודתו”, לשאתה על צווארו על פתיל סטניסלב. אחינו זה היה מראשוני החלוצים לחיבת ציון, המה בני ביל"ו הנודעים; וגם אחרי היפרדו מעל חבריו אלה לבו ער לכל ענייני ירושלים והמושבות, למרות רוב העבודה אשר הוא עובד במשרתו אשר הוא נושא עליו זה שנים רבות.

 

עתיקות    🔗

ביים האחרונים פרץ בארצנו מסחר חדש במידה מרובה, הוא מסחר העתיקות. כי במקומות רבים אשר חפרו האיכרים, במערות ובכוכים, מצאו כלי זכוכית עתיקים, וגם תכשיטים שונים ומטבעות ישנות ופסלי מתכן ואבן ועצם, אשר מכרום בערים במחיר רב; ויהי בראותם כי הברכה שורה בדבר הזה, ויחלו להתעסק בו בחריצות ובשיטה מסויימה, הלוך וחפש אחרי כל מערה סתומה, ואחרי חפרם אותה יניעו בכברה את כל הנמצא בה, ומציאותיהם הולכות ורבות. ביחוד רבו החפירות האלה במסיבי בית-גוברין הקרובה לחברון, ורוב הדברים הנמצאים המה כלי זכוכית, השונים במראיהם ובצורתם. כי מלבד הפכים הקטנים הנודעים בשם “פכי הדמעות” אשר בהם היו העמים הקדומים נוהגים לאצור דמעותיהם אשר שפכו על מתיהם, ואשר המה מצטיינים במשקלם הקל מאוד, הנה נמצאו כדי זכוכית וכוסות ועוד חפצים יותר גדולים, ורבים מהם יצוקים מעשה חרש עד להפליא (שתי כוסות נמצאו אשר תמונת שני צבאים רובצים להן). והדבר המגדיל את ערכם עוד יותר הוא הקרום הדק אשר קרם עליהם במאות שנות היותם קבורים במעבה האדמה, כי נפלא הוא בזוהרו ובגלי צבעיו השונים, הנוצצים כזהב וכירקרק חרוץ; ויש בהם אשר רבו הקרומים אשר עליהם, והמה מתפצלים על נקלה, ואך תגע בהם יד האדם לפרכם והיו לאבק.

כ' באב תרנ"ז

 

מחלוקת ספרדית    🔗

שאון ורעש, וצעקות וצווחות לאחינו האשכנזים נפלו למנה, על כל סכסוך קטן אשר יפול ביניהם, על כל סכסוך אשר יפול ביניהם, על כל ריב קל, על כל אשר יאמר עליו כי הוא זה, יצרו הרצים תיכף דחופים לבשר את כל קהל הגולה את “השמחה אשר בעיר”, למען ישישו אתה משוש כל אוהביה. כל צד מתאמץ להקדים את חברו, וכל אחד חפץ להיות בעיני מיודעיו ומשפיעיו בחו“ל “הצדיק בריבו” בבואו ראשונה לסדר טענותיו, וגם אם אמור יאמרו שני הצדיים עצמם להשתיק מדון ולשכח ריב, הנה מינה להם ה' “ידידים” בצדיהם הדואגים לבל יאבד חלילה ניר, אף לקטנה שבמחלוקות בדברי ימי ירושלים, ודאגתם זאת פורה ומצמית פרייה לברכה, לשבוע ולהותיר, ויש אשר יהיה גם עד כדי להקיא. לא כן גורל אחינו הספרדים המאושרים, כי המה גם שנאתם גם קנאתם גם כל ריבותיהם וסבכי סכסוכיהם רק עד שערי עירם יגיעו, ו”מחוץ לתחום" לא יצאו. כי בנוגע לעדה עצמה, הנה כמעט אין כל קשר והיכרות בינה ובין אחיה משפיעיה בחו“ל. בני העדה העיקרית תושבים הם בארץ מדורי דורות, ואת אחיהם בני הגולה לא יכירו כלל, והחדשים אשר מקרוב באו לגור, כנכרים הם נחשבים בנייני העדה. אין מכתובת³⁰⁶ תדירה יוצאת מירושלים, ואין כל השתדלות תכופה לטובתה בחו”ל. העדה סומכת בכל דברי הכנסותיה על שליחיה חכמיה התרים בארץ אחרי כל נדבה, והמנדבים בחו“ל יודעים גם המה כי בבוא “השליח” מא”י עליהם לתת לו נדבתם הרגילה, ויותר מזה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת. ובכן אין גם אל מי לצעוק חמס, ובפני מי להתהדר ולהצטדק. וגם “מידידים” שמר ה' את אחינו אלה, ועופות השמים המוליכים את הקול לא יקננו בסדקי בתיהם, והיה גם כי תצא אש במחניהם לא תמשמשנה בה ידי זרים לכבותה או להבהבה, ושקעה במקומה והייתה כלא הייתה.

אש כזאת יצאה ללהב זה שבועות אחדים במחנה אחינו אלה, וכדרכה תדיר קרבו כבר ימיה לכבות, וכל דבר על מקומו יבוא בשלום. וזה הדבר:

כל כספי הכנסות העדה הזאת יוצרים לשלושה דברים: לחלוקה ל“חכמים” (בשם “תפארת ישראל”), לתמיכה לעניים, ולעזר לצורכי העיר. לפנים לקחו החכמים שליש בכל ההכנסות, אך ברבות הוצאות העדה לצורכי העיר, בהיאלצה לשלם לממשלה את מכס הצבא כולו (כעשרה פראנק לגולגולת) הוקטן כחלק החכמים עד לכדי חמישה עשר למאה מההכנסה הכללית. ולעדה ועד חכמים וסוחרים עשירים, המכלכל כל ענייניה זה שנים אחדות, ובראשו עומד הגביר חיים אהרן ואלירו, העובד בו עבודתו בחריצות ובהתמדה, ואשר תיקן בו כבר תיקונים רבים לטובה. ויהי בימים האלה, בהתבונן האדון ואלירו בענייני העדה ובחסרונותיה ובדאגו לאחריתה, ויעל על לבו דבר טוב להקים למצער בחלק מהכסף הבא מהגולה ירושלימה דבר קיים, אשר יהיה לקניין העדה–ממש כמעשה אותו הממונה “האכזרי”, אשר כבר הזכרתי בפרקים החולפים, אותו ואת כל המוצאות אותו. ואת מחשבתו זאת הציע לפני חבריו, לאמור: הרם ירימו תמיד העשירית מכל כסף הכנסת העדה, והייתה לבניין בתים לאחוזתה ולמושב לענייה. כי אמנם למה תיגרע עדת הספרדים הגדולה מאחד כוללות האשכנזים הקטנים, אשר רבים מהם כבר רכשו להם בתי אחוזה במספר הגון? וייטב הדבר בעיני חברי הוועד, וגם בעיני מורנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו טוב הדבר מאוד, וגם את רבים מהחכמים דיברו, את איש אש מהם לבדו, וישתדלו לפייס דעתם למען יוותרו על חלקם, ועוד מעט והדבר יצא לפעולה.

אך מי מאתנו לא ידע מה רב עוד המרחק בין “עוד מעט” ובין “כבר”? ומה גם בהיות הדבר נוגע לוויתור הפרט על חלקו בעד טובת הכלל, בדבר כזה אין להאמין כלל ב“עוד מעט”, וגם אם ראה תראינה עינינו כי “כבר” עלתה פעם ופעמיים בידי הדואג לטובת הכלל להפיק זממו, למרות כל המכשולים אשר עמדו לפניו, גם אז עוד טרם נוכל להחליט כי גבר הכלל–ומעשה “הממונה האכזרי” אשר הזכרתי יוכיח.

ובכן אך נאספו והחכמים לאספה יחד להחליט בדבר הזה, והנה שונו פני הדברים כליל. אלה שבו ויזכרו באנחת לב את הימים הראשונים הטובים ואת כל אשר עשתה להם העדה בגרעה חלק גדול מהכנסותיהם, ואלה אמרו כי ההצעה טובה ונכוחה מאוד – כל עוד לא תגע אל עצמם ואל בשרם הדלים; וגם מאלה אשר הסכימו בראשונה להצעה שבו וייווכחו כי בכל אופן יותר טוב להם לנטות אחרי רבים, וייספחו גם המה על דגל קהל המתנגדים להצעה, ועוד מעט וההצעה בטלה.

אך גם הפעם היה רק “עוד מעט”, ובאמת עמד ראש הוועד על דעתו באומץ לב, ויאמר לעשות גם מעשה, להוכיח במופת חותך כי הצדק אתו, ובהגיע עתה כסף מחו"ל בעד חכמי העדה, חפץ להרים את התרומה בעל כורחם.

עתה החלה המחלוקת באמת, החכמים החלו לחפש תנואות על הוועד עצמו ועל מעשיו,ותבוא ראשונה הטענה הקדמונה הידועה, היא טענת “מי שמך?” לאמור: הן על-פי חוקי ממשלתנו ישנם סדרים קבועים לענייני ועדי הקהילות וחוקים מיוחדים לבחירתם, והוועד הזה לא נבחר כחור ואין כל תוקף לו לגזור עליהם גזרות בעל כורחם. ואחרי כן החלו לטעון בדבר תשלום מכס הצבא הנלקח מחלקם לשלם גם בעד נפשות עשירי העדה, תחת אשר היה הדבר צריך להיות בהפך, ובכלל היו המה צריכים להיות פטורים ממכס כזה, בקבלה עליהם “עול תורה”. ולא הסתפקו בטענותיהם, ויאמרו גם להם לעשות מעשה ולבחור ועד חדש כנימוס, ולראות דבר מי יקום. והעדה נפלגה לשתי מפלגות: זו מצדדת בזכות הוועד, וזו מצדדת בזכות החכמים, וגם בגשת החכמים לבחור ועד חדש, עוד טרם נודע יד מי תגבר, בהיות הדבר תלוי בידי הבוחרים, ומחלוקת עצומה עמדה הפעם לפתחי שערינו.

אך יד השלום גברה לאחרונה, ושני הצדדים יחד הסכימו לבחירת ועד חדש על-פי החוק, ומכל העדה נבחרו ארבע מאות בוחרים, אשר יהיה עליהם לבחור מביניהם על-פי רוב דעות נעלמות שישה אנשים חברי הוועד, ודבר הוצאת הבחירה לפעולה נמסר בידי חברת “בני ישראל” מצד שתי המפלגות יחד, ויום מחר יגיד לנו תוצאות הבחירה, ואם יפול הגורל על אנשים כאלה, אשר ידאגו לרכוש גם לעדת הספרדים קניינים שיש הם ממש וטובה תדירית לענייה.

 

חברת “בני ישראל”    🔗

“בני ישראל” שמחים עתה על הנדבה ההגונה (סך 2500 פראנק) אשר קיבלו מהברונית הירש בתור תמיכה למפעלם, בכלכלם את עירנו ברופא ורפואות חינם ובהילחמם מלחמה ניצחת את המיסיון, ועל ההבטחה אשר הבטיחה להם לשלוח להם כסכום הזה מדי שנה בשנה, אם יוסיפו ללכת בדרכם זאת כל הימים. ותהילה יאתה להאדון בנדיקט, מבקר בית הספר לחכי"ח, אשר היה לפה ולמליץ לחברה הזאת בפני הברונית, אחרי התבוננו אל מעשיה, אשר היא עושה בחריצות ובלי ליאות. כי סוף סוף אין עד היום כמעט אף אחד מבני עדותינו השונות, אשר ישוב לשאול בעצת רופאי המיסיון או לשכב בבית-חוליה, ולולא בני דלת העם שבאו מחדש מארם צובה ומיתר הארצות, ויש בהם אחדים שאינם חפצים לקבל עליהם “חומרות המקום שהלכו לשם”, כי עתה היה בית החולים ריק לגמרי ולא נמצאו בו גם החולים השניים או השלושה השוכבים בו כיום, ובני “משמרת הקדש” לא נצרכו עוד לעמוד יום יום לפני בית החולים לראות אם באים עוד בני עמנו לדפוק על דלתות הבית הזה.

 

חברת “משמרת הקודש”    🔗

חרדי אחינו הספרדים קינאו באחיהם האשכנזים, ויכוננו גם המה חברת “משמרת הקודש”, ותקוותנו חזקה כי סוף סוף יידחקו רגלי המיסיון בכל מפעליה השונים, ולא ייאמר עוד כלל על עם ה' היושב בירושלים כי עיניו נשואות אל משנאיו הצודים לנפשו.

 

בתי חסד    🔗

יום החמישה עשר באב היה השנה ליום חג לירושלים הבנויה, כי בו הונחו אבני היסוד למבנה שניים מבתי חסדנו המצויינים; בית החולים הגדול הנוסד ע"י אחינו שבאשכנז³⁰⁷ ובית מושב-הזקנים, אשר מחוץ לעיר, העומד ומחכה לכל הרוצה לבוא ולזכות בייסודו ובשכלולו.

אך דרך רגעים אחדים מפסקת בין שני המוסדות האלה, ובכל זאת מה רב המרחק ביניהם באופן היבנותם. אחינו שבאשכנז אומרים: לעולם יקבץ אדם כסף, ואחר כך יעשה גדר לשדהו, ואחר כך יחפור בו בורות, כדי שיספיקו מימיהם לצורכי הבניין, ורק אחרי כל אלה יחל בבניין הבית בעצמו. וככל אשר המה אומרים, כן עשו מעשיהם בבית חוליהם, בכל רחבת-הלב הבאה לאדם בשעה שהוא יודע שיש לו “פת בסלו”, ועתה כבר הגיעו לתקופה האחרונה, היא תקופת בניין הבית עצמו, והעבודה תיעשה בזריזות ובחריצות, מבלי כל מפריע.

 

בית מושב זקנים בבניינו    🔗

בבית מושב הזקנים, הגיעו בוניו גם הם לתקופת “בניין הבית עצמו”, אבל התקופה הזאת לא האחרונה היא בשכלול המוסד כי אם הראשונה. כי בתמיכת הבית הזה יקחו על פי רוב חבל אחינו בני בארץ שבה רוב מניין ורוב בניין מבני עמנו. ואחינו שירושלים, היודעים את נפש אחיהם אלה, יודעים היטב, כי על דבר שלא בא עוד לעולם לא ירבו הקופצים, וכל עוד לא הגיעה הנחיצות למרום קצה, אין נדיביהם רואים חובה לעצמם למהר בנדבותיהם, ואם חכה יחכו עד אשר ייאסף כל הכסף הדרוש להם, לא יחלו במפעלם לעולם, ונאלצו איפוא להפוך את הסדר: החל יחלו תיכף בבנין הבית, וכלתה הפרוטה, ועמדו מבנות, ועלתה צעקתם אל אחיהם, והושיטו להם יד עזרתם, וכילו את הבית, וחסרו המים לצרכיו, ושובו והרימו קול קורא, ושבו אחיהם להזיל פרוטותיהם, וככה ילך המפעל הלוך והשתלם הלוך והשתכלל עד תומו. כי סוף סוף “כל הדרכים מוליכים לרומא”, אך על כל איש לדעת לברור לו הדרך הנאותה לו בייחוד.

ובכן גם אחרי אשר עלתה בידי בוני המוסד הזה לגמור לפני שנה את מבנה חמשת החדרים, אשר החלו לבנות על נחלתם אשר מחוץ לעיר, לא יכלו עוד להעתיק את מושב הזקנים שמה, לא מפני חסרון יתר צורכי הבית, כי אם פשוט מפני כי חמשת החדרים האלה קטנו מהכילם כולם, ולהוציא רק חלק מהם לא היה אפשר גם כן מפני ההוצאה הכפולה בהנהגת הבית. ויישארו החדרים בבניינים עומדים שנים ומצפים ליישוב, ככל אשר צפו כבר זה שנים אחדות בחורבנם, לפני עלות בידי בוניהם לכלותם. והזקנים שבו וישבו בחדרים התחתיים השניים והשלישיים והרביעיים–עד אין קץ–אשר בחצרם שבעיר העולה למעלה למעלה, ואת רגליהם שבו ויכתתו על המדרגות הרבות והצרות, בה בעת אשר בית מרווח מוכן ועומד למענם על פני השדה במקום אוויר צח ונקי ומים טובים וחיים, המה מי מעיין “נפתוח”, כראוי למוסד כזה. והפעם חיכו הרבה, וגם הקריאות אשר קראו מנהלי הבית אל אחיהם לא עשו כנראה את אשר חפצו, או מפני היות המנהלים האלה עסוקים גם בדאגות צורכי יום יום הרבים אשר להמוסד הזה, נאלצו לעזוב מעט את דאגות “חיי עולם” ולעסוד ב“חיי שעה”. איך שיהיה הנה עמדו חמשת החדרים ריקנים ושוממים ויהיו כלא היו עד בוא יומם. ואחר אחינו מאירקוטסק, אשר עלה ירושלימה, נדב את הסכום הנדרש לבניין שני חדרים, ואף הגד הגיד למנהלי הבית את הבטחת שלושה ממכיריו בארץ סיביריה, אשר הבטיחוהו גם הם לשלוח את הסכום הנדרש לבניין שלושה חדרים, וביום החמישה עשר באב הונחה אבן היסוד למבנה חמשת החדרים החדשים בפני הישיש המנדב, הוא ר' שמואל נח דובניקוב, ומורנו הגרש“ס הי”ו, ונכבדי הזקנים. ובהיבנות עתה גם החדרים האלה, יגיע הבניין למדרגה שיוכלו מנהלי הבית להעתיק את הזקנים כולם אליו לשבת בו, עד אשר תגיע העת לחוננם גם ביתר מחסורי הבית, אשר יחסרו בו לפי התכנית, אשר עשה לו אחד אדריכלי עירנו המצויינים, בהימצא לו עוד תומכים חדשים.

 

עבודת הבניין    🔗

מלאכת הבניין בכלל רפתה מאוד בימים האלה בין אחינו, כי מפני איסור הכניסה בהמון, אין תושבים חדשים נוספים, והבניינים הרבים, אשר נבנו פעם אחת בימי מהומות התאחזות הקרקעות והנחלות, מספיקים דיים למושב אחינו יושבי עירנו. עתה אין חברות למבנה בתים, ואין פרטים הבונים להם בתים חדשים, ולאחינו הבונים ומסתתי האבנים נשקפה רעה גודלה בהיכרת לחמם, לולא מה שהם מוצאים להם עתה מעט עבודה במוסדות הציבור, לאמור: בשני המוסדות אשר הזכרתי, ובבניין הבית הגדול המתכונן בבית הספר אשר לחברת כי"ח בעירנו, על פני גג כל יציעו התחתונה, ואשר יהיה למושב התלמידים החדשים אשר יבואו אל הבית, ובחמישים בתי “נחלת יעקב” אשר כולל ווארשא בונה בכסף הגביר המנוח טננוורצל, אשר עזב לתכלית הזאת לפני מותו. ומלבד אלה המוצאים להם עבודה פה, הנה קובלו רבים מהם במושב “זכרון יעקב”, לעבודות הבניין השונות אשר במושב, ולעבודת חציבת היקב הגדול אשר הנדיב חוצב באחד ההרים שבין המושב הזה ומושב אום אלגמאל. כי למן היום אשר התגלע הריב שמה בין הנוצרים הבונים ובין המצרים הפועלים, והקבלן הנוצרי רצח אחדים מהפועלים המצרים, פיטרה הפקידות אותו ואת כל רעיו, ותחתיהם החלה לקבל בונים יהודים מירושלים ומצפת, ועבודת הבניין לא הפסידה כלל בחליפים האלה.

 

בציר    🔗

הימים ימי הבציר בתוקפם, ומכל המושבות הנה שמועות טובות מגיעות, כי השנה שנת הרבה לענבי הכרם הרבה יותר מהשנה החולפת, אשר היתה גם היא נחשבה בין השנים הטובות. עתה המה ימי העבודה במושבות במלואם, לרבות הלילות, וביקבים אשר ב“ראשון לציון” ביהודה וב“זכרון יעקב” באפרים רבה התנועה מאוד בדם הענבים. לוע ענק אשר ליקב הראשון אשר אליו יובאו כל ענבי מושבות הנגב–ראשון לציון, ופתח תקוה, וגדרה, ורחובות–בולע מדי יום ביומו מאה וחמישים אלף קילו ענבים, וגם יקב “זכרון יעקב”, אשר אליו יבואו ענבי המושב הזה ובנותיו שפיה ואם-אלגמאל וענבי מושב חודירה, מקבל מדי יום ביומו כארבעים אלף קילו, ועוד מעט וכלתה עת הבציר כולה ונודעה תבואת השנה בדיוק.

כ“ט באלול תרנ”ז

 

הזכות לקניית קרקעות    🔗

ובין כה וכה הנה באה פקודה מבירת ארצנו כי כל שדות האחוזה (מולך) אשר טרם רשמום בעליהם בערכאות ועוד טרם לקחו קושאנים³⁰⁸ עליהם, על שדות המלכות ייחשבו מהיום, ואם תקויים הפקודה הזאת בכל תוקפה, ונגרע עוד מזכויות אחינו פה להתנחל נחלה. כי בשדות המלכות אין זכות לבני עמנו לקנות, אף אם קרובים הם אל הערים ואינם משדות הכפרים.

 

בשר    🔗

“ועד השחיטה” אשר לנו גוזר גזרות ומקיים, כי לא הספיקו לו עוד כל המכסים אשר הטיל על הבשר, למען כלכל את כל גדוד השוחטים והשומרים ושומרי השומרים עד אין קץ אשר הפקיד על בשרנו, ויאמר עתה לשוב להניף ידו ולבחור באחדים מן המנקרים ולמנותם ל“ראשי” המנקרים. וכיוון שנעשה אדם “ראש”, מובן מאליו שצריך להוסיף לו על שכרו, ובכן יקח המנקר מהוועד, והוועד מהקצב, והקצב–מכל המון בית ישראל כעני וכעשיר. הקצבים ניסו אמנם ללכת את הוועד בקרי, כי ראו כי עלה כבר מקח הבשר מאוד גם מבלי המכס הנוסף, ויימנעו יום אחד משחוט, ולא היה בשר בעיר. אך הוועד עמד על דעתו, והקצבים נכנעו ויקבלו את הדין עליהם ועל כל אוכל בשר בירושלים.

 

דגים    🔗

בה בעת אשר הוועד עושה הנה והנה להעלות את מחיר הבשר, התאמצו דיינינו להוריד את מחיר הדגים. כי בימים האחרונים עלה מאוד שער הדגים החיים המובאים מיפו ומהירדן, ולמען לא יוסיפו מוכרי הדגים להשתרר ככה על עם ה' ולהעלות את המחיר כחפצם, ובייחוד בערבי שבתות ומועדים, גזרו חברי הב"ד חרם על כל הקונה דגים במחיר רב מהמחיר אשר קצבו. וחברי “משמרת הקודש” עומדים ומפקחים כי ימלא העם אחרי האיסור הזה. ומי יתן והיה לבב דיינינו הנכבדים לגזור כזאת גם על הבשר הדרוש לעני להטבת בריאותו הרבה יותר מהדגים החיים, שאינם בעירנו אלא כמין מותרות.

 

ועד הספרדים    🔗

הוועד החדש אשר לאחינו הספרדים התכונן סוף סוף על מכונו. להאדון נסים בכר בא הרישיון מחברת כל ישראל חברים לקבל עליו את המשרה הזאת ההולמתו, ותחת האדון חיים אהרן ואלירו נספח אל הוועד חבר אחד מחברי הוועד הקודם, הוא האדון משה נבון, עוזר לחבר בית משפט הקנסות שבעירנו. אמנם גם הוא סירב הרבה לשוב ולקחת עליו את המשרה אשר הודח ממנה, אך פקודת רבי ממשלתנו חזקה עליו לקבלנה, וייאלץ לקבלה. ובין כה וכה, מרוב קול רעש ייסוד הוועד, נשתתק כמעט קול דבר הפרשת המעשר לטובת בניין הבתים ל“עניים”, וישובו חברי הוועד הקודם ויעוררו את השאלה הזאת. וחברי הוועד החדש באו בין המצרים, כי אף אם יאבו למלא את הדבר הזה, לא יוכלו לעשותו, מיראת “החכמים” בוחריהם, אשר יאמרו להם “לתקן לנו שלחנוכם ולא לקלקל”.ובכן נאלצים המה עתה לשעשע את לב העם בתקוות כי עתה תרבינה הכנסות הכולל והיה בהן די למלא משאלות כל כיתותיה. וחברי הוועד הקודם ממאנים לחשוב כמזומנים את שטרי “כי ירחיב” הניתנים להם, והמה מאיצים בהוועד להחיש מעשהו בזה, והוויכוחים החלו בעיתונינו משני המדדים, מהמצדדים בזכות שמונת אלפים נפש מכיתת “העניים”, שלא קיבלו רק עשרת אלפים גרוש מקופת העדה, ומהמצדדים בזכות אלף נפשות כיתת “החכמים”, שלא קיבלו רק אחד וארבעים אלף גרוש.

 

חברת עזרת נשים    🔗

בימי האסיף האלה, אחרי אסוף כורמינו את ענביהם ואיכרינו את תבואת שדותיהם, יצאה גם מנהלת חברת “עזרת נשים הכללית”³⁰⁹ לאסוף מפרי נדבת לב אחינו בני המושבות לטובת בית חולי הרוח, מוסדה של החברה הזאת, וכדבורה חרוצה סבה במושבות אחינו ביהודה. ואחינו אלה, אשר לבם טוב עליהם עתה בברכה אשר שלח להם ה' ביבול אדמתם, חננו בעין טובה את המוסד הזה, ובימים אחדים אספה כשלוש מאות וחמשים פראנק.

אחרי היות החברה הזאת למשל בירושלים ובראשון לציון לייסד עוד חברות נשים כמוה, הנה נגעה עתה עד צפת שבגליל, כי גם בה נוסדה בקיץ הזה חברה כזאת, בשם “עזרת בנות הגליל”, וגם מייסדותיה חרוצות וזריזות, ותסובנה גם הן במושבות הגליל ובעיירות לאסוף נדבות לטובת חברתם, והנה הן עושות ומצליחות.

 

מתה בבית החולים של המיסיון    🔗

“התבוא אל קבר ישראל – אם אין?”

זאת היא השאלה אשר העסיקה מוחות רבים מבני עדתנו זה כיומיים ולילה אחד מבלי הרף.

כי יום המסה בא בא, ובבית החולים אשר להמיסיון נפטרה בליל חגנו האחרון אשה ספרדית אחת, צעירה לימים ואלמנה. אשר אחרי שכבה משך זמן בבית-החולים “משגב לדך”, יצאה משם ללכת אל הבית אשר היה לחרם בעירנו.

כי אמנם איסור מכירת הבשר הכשר להמיסיון קם בכל תקפו, והדבר הזה, יחד עם השמירה אשר שמרו צעירנו (חברי “בני ישראל” ו“משמרת הקדוש”) את פתחי בית חוליה, לבלי תת לו יוצא ובא, מנעו את אחינו בכלל משקוד על דלתות הבית הזה. אך דבר איסור הקבורה עוד טרם יצא לפועל, ורבים אמרו לנפשם: אך להטיל אימה על הציבור נאמרו ודברי איסור הקבורה, באזהרות הגדולות אשר נדבקו בראש כל חוצות, וסוף סוף, במות מת לאחינו בבית הזה, לא יעמוד לב ראשינו לבלי תתו לבוא אל קבר ישראל, כי הייתכן לענות נפש אחרי מותה? והביטחון הזה ברגשי החמלה הנטועה בכלל בלב בני עמנו, והוויתור אשר המה רגילים תמיד לוותר ולעבור על מידותם, הוא שגרם לאחדים מן הנקלים שבהמון עמנו, כי למרות כל פקודות רבנינו ורוב בני עדתנו, יפנו עוד אל הבית בחשרי, וגם בשר כשר הוא להם אחרי כן בחשאי. ומי יודע אם אחרי כל אלה לא היתה המיסיון מנצחת במתינותה וברוח סבלנותה את האש הלוהטת ואת סערתה רוח אשר התעוררה בקרב אחינו. והנה בא המקרה ויהרוס אל כל תקוותה ברגע אחד עד לבלתי היות להן עוד תקומה.

כי אחרי אשר נפטרה האשה הזאת, הודיעו ראשי המיסיון תכף את כבוד הרה“ג הראשל”צ הי“ו את דבר מותה, ויבקשוהו לצוות על חברי החברה קדישא לבוא לקחתה משם ולקברה. ויענם כבוד רבנו כי אין להנפטרת לבוא אל קבר ישראל, אחרי עברה את גזרת הציבור. אף שלוח שלח הוא והר”ג הגרש“ס הי”ו את בניהם אל כבוד פחת עירנו להגיד לו את הדבר, ולהודיעו כי על פי דין התורה אסור לכל איש ישראל לקברה, ויענם הפחה כי עליהם ללכת אחרי דין התורה, ואיש לא יוכל להכריחם לעבור עליו.

אפס כי פחדו אחינו פן יביאו ראשי המיסיון את הנפטרת אל בית אחד אחינו בחשאי, ואחר ילך האיש הזה להגיד כי נפטרה אשה בביתו וקברוה גם מבלי דעת מי הוא. וכבר פשוטה השמועה כי שכרה המיסיון אחדים מאחינו למען יעשו כדבר הזה. וימהרו בני חברת “בני ישראל” ויעמידו רבים מהם על המשמר בכל פתחי הבית הזה מסביב, ואחדים מהם הלכו אל בית כבוד רבנו, לחזר את לבו לבלי וותר הפעם כלל.

ויהי עוד טרם עברו שעות אחדות, וכבוד ציר בריטניה אשר בעירנו בא אל הפחה להשתדל כי יכריח את אחינו לקבור את הנפטרת, אחרי אשר לא הודיעו לו בדרך רשמית כי כל הבא אל הבית הזה לא ייקבר עוד בקבר ישראל. וישלח כבוד הפחה אל הרה“ג הראשל”צ הי"ו לבקש ממנו כי יקברו הפעם את הנפטרת, ויודיע לו את טענת הציר האנגלי. ויענהו כבוד רבנו שנית, כי הדבר הזה לא ייתכן. וכבוד הציר האנגלי ידע את דברי האזהרה הזאת, אחרי אשר הוא בעצמו קבל כנגד נוסחתה לפני ירחים אחדים. ובין כה וכה רד היום ויהי לילה, בני אחינו עודם עומדים על המשמר, אלה הולכים ואלה באים, ואחדים עלו גם על הר הזיתים, עומדים הכן לבלי תת לאיש לקבור את הנפטרת אם יביאוה שלמה, אף לא להשליכה על שדה קברות היהודים. והדבר היה לשיחה בפי בני עדתנו, ורבים מהם באו לראות את אחרית הדבר. וייאספו אספות אספות, אלה אומרים כי בעוון החרם נפטרה האשה, ואלה עומדים ומתנים לנפטרת אשר זה יותר מארבע ועשרים שעות היא מוטלת שם מבלי בוא אל קבר, ואלה אומרים נשוא תישא חטא רבים, והיתה למשל לאחרים לבל יוסיפו עוד לזוד. בייחוד היו הנשים משתתפות בצער הנפטרת, ויחד את זאת נחקק בלבן עמוק עמוק גודל העוון בפנות איש אל הבית הזה, בראותן מה גדול עונשו גם אחרי מותו, כי אמנם בעיני ההמון אין כל עונש גדול מזה. וככה עבר הלילה כולו, הוא “ליל שימורים לבני ישראל”. והיום בבוקר בא הציר האנגלי שנית אל הפחה, והפחה שלח שנית אל כבוד רבנו לבקש ממנו על גופת הנפטרת. וכבוד רבנו נבוך מבלי דע איך להחליט, אך הפעם עמדו צעירינו בל תוקף לבלי תת לבטל את הגזרה, אשר כבר נגזרה פעם, ואשר אך בה תלוי כל האיסור אשר הוטל על בית החולים. ורבים מן ההמון נהרו אל הר הזיתים. ויהי מענה רבנו גם הפעם בשלילה. ויהי כראות ראשי המיסיון כי כל עמלם לשווא, וישכרו סבלים אחדים, ויוציאו את הנפטרת מבית החולים אל הר הזיתים, ושמה כשמונה מאות נפש מבני עדתנו. וישלח פקיד השוטרים שמה כעשרים בפרשים וכחמישה עשר שוטרים לשמור את העם מסכסוכים, ואף שר עירנו ועוד אחדים מגדולי הרשות הלכו אל מקום המעשה. ויהי כראותם כי אין תקווה כי תבוא הנפטרת אל קבר ישראל ברצון בני העדה, ויצוו את הסבלים לשאתה הלאה ולקברה על חלקת אדמה אשר להמיסיון בקצה הר הזיתים, וההמון שב אל ביתו מלא מחשבות אל אחרית האומללה הזאת.

 

כ“ח בתשרי תרנ”ח    🔗

חלפו עברו חגינו ומועדינו, ואתם יחד כל שאונם והמונם. עולי הרגלים ממושבותינו מסביב ישובו עתה איש איש אל מקומו ואל עבודת אדמתו, אל ההכנות השונות לעבודות ימי החורף; ובני חו"ל–אל סחרם ואל עסקיהם; ובני ירושלים גם הם שוב ישובו עתה לעמלם ולדאגותיהם.

אחת הדאגות היותר גדולות המנקרות שנה שנה במוח אחינו אחרי עבור חגינו אלה היא דאגת “עמלנו–אלה הבנים”; ולא הבנים בלבד אלא גם הבנות בכלל; וכי דאגת הבנות גדולה עפ"י רוב מדאגת הבנים, הן זה “בדוק ומנוסה” מאז ומעולם.

כי בעת הזאת יחול מועד התחלת לימודי “הזמן”³¹⁰, ומימים ימימה נראה במועד הזה רבים מנערי ישראל נעים ונדים, מתגלגלים והולכים לא רק מחדר אל חדר וממלמד למלמד, כי אם גם מבית תלמוד תורה לבית ספר, ומבית ספר זה לבית ספר אחר, ומבית הספר השני עוד הפעם לחדר ולמלמד³¹¹; וככה חוזר הדבר חלילה עד עבור לרבים מנערינו הימים אשר יש בהם חפץ, אלה ימי הבחרות והשחרות הטובים אשר בהם יצטייד האדם בצידה הרוחנית לכל ימי חייו, האבות קנו להם נסיונות מנסיונות שונים, ובניהם שבו אליהם מלאים וריקים; אין דבר נעלם מהם, ואין דבר אשר השתלמו בידיעתו, טעום טעמו מכול, אבל רק טעום טעמו–לא יותר.

על מה כל הטלטול הזה וחליפת בתי הלימוד כהחליף האדם שמלותיו? יען כי האבות עוד טרם באו לידי הכרה ברורה לדעת מה הוא החפץ בתיקון החינוך, ובתי הספר המתוקנים, אשר סדרי-לימודיהם באים להם מקצה המערב טרם הגיעו למדרגה כזו שיפייסו את דעת ההורים פיוס גמור; ועל כן עוד הדבר רופף בלב רוב האבות, ועודם פוסחים על שני הסעיפים מבלתי יכולת להחליט איזו היא הדרך שתכשר לבניהם. אלה המסתפקים בישנות, והם רוב המניין, שלוח ישלחו את בניהם אל החדרים או אל בתי תלמוד-התורה פשוט ללמוד תורה לשמה מבלי כל חקירות והתפלספות. למן שנתו החמישית ועד שנתו השלוש עשרה למצער, יושב לו הנער בחדרי רבותיו ולומד בסבלנות ובהתמדה, ולא הוא ולא הוריו ישאלו שאלות לנפשם על מה ולמה הוא לומד. לא כן משפט האיש השולח את בנות לבית-הספר: השגת הידיעות והחכמות בלבד והתפתחות הילד והרחבת חוג ידיעתו בתבל ומלואה–כל אלה אינן גדולות עוד בעיניו כל כך עד שייחשבו גם הן ל“מצווה”; ובהחליטו פעם בלבו להוציא את בנו מחדר רבו ולהכניסו אל בית-הספר, אין עיניו ולבו בלתי אם השגת “תכלית” בלבדה, והוראת “תכלית” בימינו אלה היא פשוט “ממון”, לאמור: ילמד לו הנער לשונות וידיעות, והיו לו לעזר בהשגת מחייתו. ואל ה“תכלית” הן לא יקל ככה להגיע, ואת רוח עמנו “עמא פזיזא” הן ידענו עד כמה היא קצרה, ועד כמה כבד עליה לחכות לכבוד–שסופו לבוא, ובכן לא חזון יקר הוא לראות, כי אך למד הנער שנה או שנתיים ואל תכליתו טרם הגיע, ולקחהו אביו והביאהו אל בית ספר אחר: מי יודע? אולי ישיג שמה תכלית מהר; ואם תארך תקוותו גם שמה, והשיב אל לבו לאמור: אם כן למה זה לי כל אלה? ושב והביאו אל חדר המלמד, או כי ישים קץ ללימודיו בכלל, ונתנו על יד עושה מלאכה, וככה יישאר הנער קרח מכאן וקרח מכאן, וממאה ילדים הנכנסים אל אחד מבתי הספר, אך אחוז קטן מאוד ילמד בו את חוק לימודיו החל וכלה.

מלבד “בעלי התכלית” האלה, אשר על כל פנים יש לתכליתם מעין אידיאל “לעתיד לבוא”, ישנם גם כאלה השמים להם תכליות יותר קרובות ויותר פשוטות, ושלחו את בניהם אלה למען לא יצטרכו לשלם בעדם שכר לימוד למלמדיהם, ואלה מפני ששמעו כי שם ישיגו בניהם את ארוחת הצהרים חנם וגם בגדים יתנו להם לפעמים; אלה שמים אל לבם את לימוד המלאכות אשר יוכלו בניהם ללמוד שמה חנם, ואלה חפצם פשוט למצוא להם מעט מנוחה מילדי שעשועיהם אשר לא עצרו מלמדיהם עוד כוח לשים רסן לשובבותם, ומעתה הייפלא עוד אם לא כולם ימצאו את אשר קיוו לו?

מה הוא היוצא מכל אלה? היוצא הוא ערבוביה ואנדרלמוסיה בבתי ספרנו המתוקנים. כי בסיבת כל אלה ראה נראה כי מספר הנכנסים אליהם שנה שנה רב מאוד ממספר אלה אשר יעזבום אחרי גמרם בהם חוק לימודיהם; ועל כן נראה כי מספר התלמידים בכיתות ההתחלה רב מאוד מאשר בכיתות העליונות, כמעט על אחת חמש או שש; ועל כן, למען פנות מקום בכיתות ההתחלה לתלמידים החדשים הבאים בהמון בראשיתה שנה. ייאלצו המנהלים להעלות אל הכיתות היותר גבוהות גם תלמידים אשר עוד טרם כילו לימודיהם בכיתות הראשונות, ונשארו שמה משך שנים אחדות להשלים לימודים, ולמלא שם את אשר חיסרו בכיתות הראשונות, וככה נראה כי בכיתות ההתחלה, אשר בין כך ובין כך כבדה העבודה בהן על המורים, בהיות הילדים ילדי עדות שונות אשר איש מהם לא יכיא את שפת רעהו, וכמעט כולם יחד לא יכירו את שפת המורים–בכיתות האלה רב מספר התלמידים יותר מדי; ובכיתות העליונות, אשר אמנם מספר תלמידיהם מעט מאוד, הנה גדול מאוד ההבדל שבין כל תלמיד לרעהו בידיעותיו אשר רכש לו, כי בין המעטים האלה נמצאו אחדים אשר אך עתה באו אל הכיתה, ואחרים למדו בה כבר שנה אחת, ויש אשר למדו גם שנתיים, ועתה עליהם ללמוד יחד; כי האומנם אפשר לעשות כיתות לפי מספר התלמידים?

עקב המחלה הזאת, מחלת הטלטול אשר דבקה בייחוד בבני ההמון השולחים את ילדיהם אל בתי הספר מבלי ברר לנפשם את חפצם, סבול יסבלו גם בני העלייה מביני דבר, החפצים בקדמת בניהם באמת, ויודעים כי אין מטרת “בתי הספר לעם” כי אם להכין את בניהם ולהכשירם לבקשת תכליתם אשר אמנם היא מחוץ לבתי הספר, ולמרות כל ההתאמצות אז הננו רואים גם מצד בעלי בתי החינוך האלה לתקן את המעוות הזה, עוד רושמו ניכר מאוד בכל פינות שאנו פונים בהם.

אך אם כבדה יד “מחלת הטלטול” על חינוך בנינו, הנה אין כל מקום לה בחינוך בנותינו כלל, כי להן אין ברירה, להן אין “חדרים”, אין בתי ת"ת, גם בתי ספר רבים אין להן, רק בית אחד ומיוחד, אשר כל החפץ בתרבות בתו נאלץ הוא לשלחה אליו, אם אך לא יאבה לשלחה אל בתי המסיתים למיניהם. ואף בשלחו אותה הנה הוא “בלתי בעל תכלית”, כי בלימוד הבנות אין כל מטרה אחרת לנגד עיני ההורים בלתי אם הלימוד לשמו, ובכן היה בית כזה יכול באמת להיות לשם ולתהילה, ולמשל לחינוך המתוקן והמועיל, לולא הנטייה העזה אשר הננו רואים בו לריבוי הלשונות והידיעות מצד אחד, ומיעוט מספר המורות מצד שני. לפייס דעת הנותנים והמנדבים, הושם לימוד השפעה האנגלית לחובה, ומלימודי השפה הצרפתית לא נגרע דבר, והבנות הקטנות לומדות עברית וערבית וצרפתית ואנגלית, מלכד כל החכמות והידיעות למיניהן, ומלבד כל מלאכת-יד אשר עליהן ללמדה גם היא, ומה תוכלנה תוצאות לימוד כזה להיות גם בההשגחה היותר מעולה והיותר חרוצה אשר אמנם לא תחסר לבית הזה? או כי פרך יפרך הלימוד הזה את הגוף והרוח גם יחד, או כי הלומדות לא תראינה בו סימן ברכה, וכל הפרוגרמות המבהילות אינן אלא “כדי לשבר את האוזן”, ואם נוסיף על זה כי לכל הלימודים האלה אין לשלוש מאות הנערות רק מורה אחד, ושברי מורים ומורות, וראינו כמה גדול כוח “הצמצום” (בכל משמעותיו) בדורנו דור דעה.

בדבר ריבוי הלשונות לקו אמנם גם בתי הספר אשר לנערינו, וגם הם צריכים לתקון בבחינה זו, אפס כי אם בהם יש עוד מקום לבעל דין לחלוק ולאמור, כי הדבר הזה יש סוף סוף מעין צורך בארצנו המזרחית, אשר הצטרכויותיה אל הארצות האחרות רבות מאוד, וגם אחרי אשר אין בעירנו בתי ספר נעלים ללימודי החכמות המחיות את בעליהן, תהיה לבנינו למצער ידיעת הלשונות השונות לכלי-זין במלחמת החיים והקיום–הנה שאול ישאל כל איש לנפשו: מה היא התועלת המעשית או ההלכית אשר תוכל להביא לבת-ירושלים ידיעת לשונות זרות רבות, גם אם נאבה כבר להסכים כי בכלל נחוצה לה ידיעת שפה נכריה, עד כי צריכה היא להעמיק בה הרבה יותר מאשר בשפתנו אנו?

 

בית הספרים הכללי    🔗

שפתנו אנו הנה היא הולכת ומתעשרת בעירנו במקצוע אחר. כי אחינו הד“ר יוסף חזנוביץ, הוא האיש אשר אין דבר עומד בפני רצונו לשוב ולעשות את ירושלים למרכז ספרותנו ולהשיב לציון את התורה אשר יצאה ממנה, הנה שב וישלח עתה אל בית הספרים הכללי “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” שלוש תבות גדולות מלאות כל טוב ספרותנו הישנה והחדשה אשר עמל ויגע לאספם, למיום שלחו אלינו את אוצרו הגדול ועד היום. ויהי אך הגיעו הספרים ליפו, ויחש כבוד רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו להודיע בטובו לבית פרידות המכס שמה, כי הספרים קניין מוסד כללי הם, ועל-פי חוקי ממשלתנו הרוממה פטורים הם מכל תשלומי מכס, והיום או מחר יבואו “האורחים הנכבדים” האלה אל בית מועדם הנהדר.

כי אמנם הבית אשר בו עומד אוצרנו הרוחני הזה יפה ונהדר הוא ומתאים מאוד לתכליתו, וגן העצים והשושנים אשר לפניו מרהיב עין כל באיו ומרחיב דעתם, וגם אחינו בני ארצות המערב העולים לבקר את עירנו יאמרו כי מעולם לא פיללו לראות כזאת בירושלים העתיקה. אפס כי סוף סוף הבית הזה אך שכור הוא, והמוסד צפוי מדי שנה בשנה לגלות, אם לא תעלה בידי מנהליה לכלות פעם את אשר החלו ולהוציא לפועל את מחשבותיהם הטובות בדבר בניין “בית נאמן” לה.

 

ועוד על המלחמה בבית החולים של המיסיון    🔗

דבר קבורת האשה המתה בבית החולים אשר להמיסיון לא עבר כולו בשלום, כי בהיות ההמון רב על שדה קברות עדתנו אשר על הר הזיתים, בעת אשר הביאו שכירי בית פקידות עירנו את הגווייה אל המקום ההוא והלחץ והדוחק גדלו מאוד, פרצו סכסוכים בין שומרי גבולות השדה אשר מבני אחינו ובין שומרי הסדרים; וממחרת הושמו אחדים מאחינו במאסר, וגם על בן רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו והאדון נסים בכר מנהל בית הספר לחברת כל ישראל חברים אשר נכנסו בעבי הקורה בכל המעשה הזה, וירבו להשתדל להכריע את הכף לטובת עדתנו, נמתחה מידת הדין בחפזה. אך סוף סוף נגלתה צדקת אחינו כאור וביום השני נקרא לאסירים דרור, וכל דבר נגמר בשלום.

עתה אחרי בוא הרץ לכל העניין הזה אשר עלה לבני עדתנו הלוחמים מלחמת כבודה בעמל רב ובמורא גדול, הנה אומר כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו להודיע בדרך רשמית את דבר גזרת “מניעת הקבורה”, למען ידעו זאת מנהלי בית החולים אשר להמיסיון, ולא יוכלו עוד לפנות אל כדת ישראל במות אחד מבני העדה בבית חוליהם, וכל מקום לא יהיה עוד לעניינים כאלה.

ז' בחשון תרנ"ח

 

בעדת הספרדים    🔗

לעדת אחינו הספרדים ביחוד, הנה באה כעת תשועה ממשית, פרי השתדלות הוועד החדש, ומליצת האדון בנדיקט, פקיד חברת כל ישראל חברים, השוהה עוד פה; כי הברונית הירש שלחה לה סך עשרת אלפים פראנק לעזרה בצר לה. עתה אחרי אשר התקיימה הבטחת הוועד החדש, וה' הרחיב את גבול העדה, עתה ישובו בני הוועד הישן לצפות ולראות היבוא היום אשר בו תמולא גם משאלתם בדבר תרומת מעשר ההכנסה לבניין הבתים לעניים אם אין.

 

בת התימנים בכפר השילוח    🔗

גם בדבר בניין בתים לעניי ירושלים בכלל השתדל האדון בנדיקט בפני הברונית הנדיבה, ותשלח כחמישה עשר אלף פראנק, לבנות בהם עשרה בתים ממעל לגגות בתי עניי התימנים אשר הקימה חברת “עזרת נדחים” על הר הזיתים, אצל הכפר סלואן³¹², ולהושיב בהם עניים מבני כל העדות השונות. והמלאכה החלה כבר בזריזות, תחת השגחת ועד מאחדים מנכבדי עירנו, ואף בור גדול ייכרה להם שמה, ולא יוסיפו עוד להתעשק עם שכניהם האיכרים הערבים על אודות “מי השילוח” אשר החלו בשנים האחרונות “ללכת לאט” עוד יותר מאשר בימי ישעיהו³¹³.

 

מי השילוח    🔗

סיבת המגרעת אשר שולחה במים האלה פתאום עוד טרם נודעה לנכון. איכרי הכפר תולים אמנם את הקלקלה בעקירת האבן אשר בתעלת המעיין הזה אשר עליה היתה חקוקה “כתובת השילוח” הידועה³¹⁴, והנם מאמינים באמונה שלמה, כי אך היא היתה “הסגולה” לריבוי המים ובהיעקרה נסתלקה גם הברכה, אך יש חושבים, כי ע"י החפירות הרבות, אשר חפרו האנגלים בקרבת המקום הזה, פילסו להם המים נתיב אחר מתחת לארץ.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

בעוד נדיבי עם משתדלים להביא ישועה ועזרה זמנית לעניי ירושלים בנדבותיהם, הנה החלו יושביה עצמם להשתדל לחפש לבני הדור הבא דרכים חדשות, אשר בהן יוכלו להרוויח מחייתם בעבודתם, וחברת “ישוב ארץ הקדש” אשר שמה לה לתכלית לגדל בא"י חבל עובדי אדמה מצויינים מבני ציון, יצאה ראשונה לחוק על דגלה את הרעיון הזה. ואחרי הצליחה לרכוש לה נפשות רבות בירושלים, הנה היא מתאמצת כיום לחזק ולבצר עמדתה למען תוכל לבצע את אשר החלה, ושליחיה אשר שלחה אל מושבות אחינו ביהודה מצליחים במשלחתם, ורבים מבני המושבות נתנו ידם להו יהיו לה לחברים, ובדבר הזה היטיבה לא רק למצב קופתה ברבות הכנסותיה מעט, כי אם לעצם תכליתה הועילה הרבה, בהיות לה בעצם המושבות חברים וזרים אשר ישתדלו להמציא עבודה ושכר לחניכיה, ולהשגיח עליהם, ולהודיעה תמיד את מצבם, ובכלל תרבה ההתקשרות בין ירושלים והמושבות, והלכו הלוך והתקרב אשה לרעותה.

גם אל אחינו היושבים בחו"ל ניסתה החברה הזאת דבר, כי סוף סוף אין כל “רעיון” טוב בעולם שלא יהיה זקוק לחברו “ממון” למען היות ידים לו, והצלחת החברה הזאת תלוייה במצב קופתה, בהיות לה במה לתמוך את חניכיה בימים אשר אין העבודה מצוייה, אך מי יודע אם תצליח גם מרחוק ככל אשר הוא מצליח מקרוב.

 

גנזי יוסף    🔗

ספרי הד“ר יוסף חזנוביץ החדשים כבר הובאו אל “גנזי יוסף”, ועתה החלה עבודת סידורם לענייניהם והצגתם בארונות על ידי אחיהם הבכירים, והספרים מלאים כל טוב ספרותנו, למן ספרי קדמוני הדפוסים היקרים עתה במציאות, ועד ספרי דפוסי ווארשא ווילנא משנת התרנ”ז, וכולם מכורכים להתפאר. כי אמנם מנדבנו זה בעין יפה הוא מנדב, ובשלחו לירושלים “מנה יפה” ושלחה ב“כלי מפואר”, אך כמה יוסף כאלה ישנם בשוק הנדיבות? – עד כה הננו עומד עוד יחידי במפעלו, ובכל היותו מחייב את העשירים וגם את העניים, הנה כנראה עוד טרם נמצאו רבים החפצים לקבל עליהם את החיוב הזה.

 

פחת העיר    🔗

המאורע היותר חשוב בדברי ימי שבוענו הוא דבר התחלפות שרי המעלה בעירנו. כי ביום שלשום, הוא היום הראשון לשבוענו, הגיעה ידיעה טלגרפית לכבוד פחת עירנו מהשער העליון אשר בבירת ארצנו כי הוסר ממשמרתו, ועד בוא הפחה החדש ירושלימה ימסור את הנהגת העיר בידי הקאדי, וטלגרמה שנייה באה להקאדי לקבל עליו את המשרה הזמנית הזאת. סיבת רדת פחתנו מגדולתו עוד טרם נודעה ברור, אך כנראה הייתה באמצע יד קטטות כיתות הנוצאים בענייני זכויותיהן במקומות קודשיהן; והנה הוא אומר לעזוב מחר את עירנו. והפחה החדש הוא השר טבפיק ביי, אחד מפקידי בית-הרכוש בבירת ארצנו, כבר עזב את קושטא, ובשבוע הבא יבוא על משמרתו.

ימי שבת פחתנו השר אברהים חקי פחה בעירנו ארכו כשבע שנים, ובמשך העת הזאת התחדשו על בני עמנו הגזרות באיסורי קניות הנחלאות בשדה-המלכות (מירי) בארצנו הקדושה, ובייחוד במחוז ירושלים, אשר בו קובלו הגזרות בכל חומרותיהן היוצאות מריבוי הדקדוקים והדיוקים בהן.

כ“ג בחשון תרנ”ג

 

סערות וסופות ושמש אביב    🔗

אנייה אחרי אנייה עברה בשבוע החולף על פני חוף יפו, ואשה אחרי רעותה ראו אך מרחוק את הארץ הברוכה ונגוש לא נגשו אליה, מפני הסערות והסופות התכופות. ותושבנה ותלכנה באשר תתהלכנה, אלה צפונה ואלה ימה, ואתן יחד נעו וינודו גם רוכביהן וכל חבילות מכתביהן ובשורותיהן, ובירושלים אין בשורה מוצאת ואין מכתב בא יותר מחמישה עשר יום.

ומה רבו התקוות התלויות באניות האלה, והתוחלות הקשורות בהן מה עצמן! והנה בא שרו של ים הזועף ולא עתו, ויסיען בחזקת היד, ויטילן הלאה הלאה, אחרי אשר כבר קרבו אל החוף, ותהיינה הולכות הלוך וצוף על פני המים, הלוך ושוב בין בירות ופורט-סעיד.

כי אמנם אחרי מזרע כל המון התחינות והבקשות על תלמי לבות אחינו שבגולה לראשית השנה ולימים המסוגלים לחסד ולנדיבות, הנה הגיעה כיום “עת הקציר”, וכל מוסדות החסד הכלליים ובני האדם הנצרכים הפרטיים מחכים יחד ומצפים לבוא היונה המבשרת, לראות אם אמנם שבה ועלה טרף בפיה.

הסופות והזוועות גדלו מאוד במשך השבועיים החולפים, והיורה הניתך ארצה בלי הפוגה הרווה את האדמה עד כדי להכשירה לחרישה ולזריעה; ואחרי הגשמים–ימי קרה חזקה, עד כדי להקפיא את המים המגולים בלילות, אך אם בעינינו נפלאו כל אלה בראותנו אותם בימי חשוון, הנה ידעתי כי בעיניכם, קוראיי, השבעים כבר ממחזות כאלה, לא ייפלאו. ואם יש דבר אשר יוכל להפליאכם באמת, הנה הוא מצב אווירנו בשבוע הזה, אשר כמוהו לא תראו בלי כל תפונה בארצות הקרות והקודרות: שמש אביב, ושמי אביב, ומצע ירקרק רך ורענן, והבריאה כולה אומרת שירה. עתה כבר הגיעו מכתבינו ובשורותינו, ועיתונינו וצרורותינו, וירושלים שבה לדעת את הנעשה בחללו של העולם הגדול.

 

הפחה החדש בא    🔗

היום הראשון לימי הנועם האלה, הוא יום שלשום, הגיע כבוד פחתנו החדש ליפו, הוא וביתו, וילן הוא ביפו, ורעיתו ובני ביתו לנו ב“מקוה ישראל”. וממחרת בשעה העשירית לפני הצהרים, יצא מיפו, במסע קטר מיוחד, לבוא אל עירנו. והשמועה הקיפה את העיר, וירבו מאוד היוצרים אל תחנת מסילות הברזל, מלבד גודלי העיר כולם, ותלמידי בתי הספר אש לממשלתנו, ובני הת"ת אשר לעדת אחינו הספרדים, ומנגני הצבא, וחיל הפרשים, אשר יצאו כולם לקדם את פניו בכבוד. ובשעה הרביעית אחרי הצהרים הגיע הקטר ירושלימה, וישאו הנערים את קולם בשיר, ומנגני הצבא ניגנו, וכל ההמון הריע תרועת שמחה בבואו. כבוד הפחה עודנו צעיר לימים, ומראהו מראה איש מתון ומיושב בדעתו, וצדעו הראשון, לכבד מוסד ישראלי בשלחו את בני ביתו לבקרו, נותן תקווה בלבות רבים כי בימיו ירום מעט כבוד עמנו, אשר שפל מאוד בימים האחרונים בעיני יתר בני הארץ.

 

בית הספר של חברת כי"ח    🔗

בבית הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים” בעירנו, הנה נעשו חדשות רבות, למיום שוב אלינו מבקר בתי ספרה הנכבד, הוא האדון בנדיקט. כי אחרי אשר גדל הבית בבניין, בהיוסף בו היציע העליונה על פני כולו, הנה הופקדו בו מורים חדשים בעלי כישרון ללימודי השפה העברית והערבית והצרפתית, וירב מספר התלמידים עד ליותר משלוש מאות, ומספר הכיתות עלה עד לשבע. וכבר המבקר בעצמו הוא המסדר את כל ענייני הכיתות ולימודיהן, ותיקון חשוב התקין, בכיתות ההתחלה, כי לא יחלו התלמידים ללמוד בהן כי אם עברית לבדה, ומוחם הרופס לא יבולבל עוד תיכף בדרכם על סף ביה"ס בלימודי הלשונות הזרות והרבות. הוא הדבר אשר כבר נשפכה על אודותיו הרבה דיו, עד בוא עתו לצאת לפועל למצער באחד בתי חינוכנו החדשים בעירנו.

 

ועד הספרדים ודאגתו למתים    🔗

הוועד החדש אשר לאחינו הספרדים החל בעבודת התיקונים בענייני העדה, וישם פניו ראשונה אל “המתים”, לסדר ענייניהם בטרם כל דבר. עניינים רבים אמנם אין למתים המסכנים, שעליהם נאמר כבר כי “אינם יודעים מאומה”, הם אינם יודעים לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות ולא אחד מכל הדברים הנותנים ל“חיים” עניינים רבים כל כך לענות בהם. ולכאורה אין כל עניין לסדר בנוגע להם; אדם מת–מיד הוא נקבר ודיו. אך זהו הדבר, לא דיו לאדם להיקבר, עלינו להתבונן גם באופן קבורתו והולכתו מביתו עד לבית עולמו כי יהיה לפי כבודו; ובקרב עדותינו אמנם אין מרבים להיזהר בזה, ולא אחת נראה, במות אחד העניים, את כבוד הנפטר מחולל לעיני בני הנכר העוברים בדרך. ובכן סידר הוועד כי תהיינה ארבע מדרגות בכיבודים אשר יחלקו לנפטרים, וכי העניים ייקברו חנם, וכי יצטיינו הקברנים בנקיון מלבושיהם, אמנם נשמע כי הוועד אומר לעשות להם גם תלבושת מיוחדה; אך מלבד אשר יכבד להוציא דבר כזה לפועל בעדתנו, הנה אין גם כל נחיצות בה, כי אם אך לא נאבה לחקות מעשי אחרים, נראה כי לא התלבושת המיוחדת היא העיקר כי אם הניקיון והסדר. בכל אופן אין עוד לעניים כל מקום להירגן ולהתלונן, כי יהיו “במתים חפשי”.

ה' בכסלו תרנ"ח

 

תקוות בפחה החדש    🔗

שמחת ירושלים בכבוד פחתה החדש טרם עברה, ופני יושביה עודם צוהלים בתקוותיהם הטובות הקשורות בו, כי בכלל ככה שפל מצב כל מקנה וקניין בשנים האחרונות, וערך כל האחוזות ירד, עד כי לא רק אחינו לבדם, כי אם גם בני יתר העמים החלו להרגיש את הלחץ והדחק שהביאו על נפשם בחומרותיהם; והשינוי הזה שנעשה בהנהגת עירנו מרנין לבם לקוות לימים טובים מאלה.

בין הביקורים אשר ביקר כבוד פחתנו את גדולי עירנו וראשי עדותיה, חשוב לנו ביקורו את כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו, בהיאסף אליו ראשי העדה ומנהיגיה, והסבירו פניו להם בידידות ובנעימות.

ביום השני החולף אחרי הצהרים, נקרא בקול רם, בחצר ארמון רשות עירנו, בפני כל הקהל, כתב הפירמן³¹⁵ אשר ניתן לפחתנו מאות הוד מלכנו השולטן יר"ה, ואחרי הקריאה הריע כל הקהל העלז תרועת “יחי המלך!”, ומנגינת הצבא השלימה את שמחת היום וסדרו.

אחת התקוות לטובת אחינו פה ולהרמת מצב הקרקעות והבתים בעירנו היא השמועה הנשמעה כי מעתה יוכלו גם היהודים נתיני ממשלתנו הרוממה לקנות נחלות על שמם בשדות-המלכות (מירי); כי הגזרה הקשה הזאת, גזרת איסור המקנה גם לנתיני ממשלתנו, אשר כבדה ידה על עירנו יותר מאשר כל על יתר ערי הארץ, היתה אך מולדת-בית וממקום גבוה לא באה, ואם תתאמת השמועה בהלכה למעשה תצמח תשועה גדולה ליישוב ארצנו.

 

חברת יק"א    🔗

הידיעה אשר נודעה, כי סוף סוף החליטה חברת יק"א³¹⁶ לפעול גם לטובת יישובנו, באה כשמן בעצמות בני עירנו, בקוותם כי עתה יגיע התור גם להם לעמוד על הקרקע ולהחיות נפשם בעבודת האדמה. בדבר הזה יוטב לא רק לאלה היוצאים את פני עירנו כי אם גם לנותרים בה, במעוט האנשים המחזיקים שבעה (או שבעים) בענף-פרנסה אחד, וברוב התחרותם לא יותירו מחייה לא להם ולא לאחרים.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

עתה הגיעה העת גם לחברת “ישוב ארץ הקדש” להוסיף אונים במפעליה, ובשבוע הזה הדביקה מודעות לקרוא לצעירי ירושלים החפצים בעבודת האדמה לבוא אל בית-ועדה לרשום שמותם, למען תשלחם אחרי כן אל המושבות, אשר עתה החלה בהן עבודת השנה הבאה. כי אם יקחו סוף סוף מבני ירושלים לאיכרים ולכורמים, אז אין כל ספק כי יהיו אלה שלמדו את העבודה היטב מן הזוכים הראשונים.

 

קפריסין    🔗

ופועלי עירנו, אשר ערבו מכתב הבקשה להוד מלכת בריטניה לבקש, כי תינתן להם אחוזת נחלה באי קפריסין, אחרי ראותם כי נתגלגלה בקשתם ותבוא לידי נדיבי אחינו חברי חברת יק"א, שבו ויאמרו: בתוך עמנו נשב! ואם מכל קצוות הארץ יבואו אחינו הנה לשם ציון לשדד רגבי אדמתה ולהפוך שממותיה לעדן, למה ניגרע אנחנו לגלות ממנה אל ארץ אחרת בין עם אשר לא נכירהו אותו ולשונו?–וישובו ויערכו מכתבים אל אשר בידו היכולת להנחילם על אדמת הקודש, כי אליה נשאו את נפשם מראש, ורק מפני כי ראו כי אין עונם מאחינו, נשאו עיניהם אל אדמה אחרת הקרובה למצער אל מקום מולדתם וערש ילדותם.

אך בין כה וכה, והאדון יוסף נייגו, עושה דבר החברה בארצנו, שלח אל האי קפריסין להתבונן אל האדמה אשר שם ולחוות דעתו על טיבה, ומלונדון הגיע שמה אחינו ולטר כהן לעיין בדבר הזכויות אשר תינתנה למתנחלים שמה; ועוד מעט ונודעה אחרית הדבר.

 

חניכי ביה“ס “התורה והמלאכה” של חכי”ח    🔗

בדבר הוצאת אחדים מבעלי-המלאכה הרבים בירושלים והפצתם ביתר ערי הארץ, הנה נעשה עתה הצעד הראשון בבית הספר “התורה והמלאכה” אשר לחברת כי"ח בעירנו. כי האדון בנדיקט, מבקר בתי-ספרה, החל להוציא את המחשבה הטובה אשר חשב על חניכי מחלקת המלאכה שגמרו לימודם, ובמשך החודש הזה יישלחו עשרה מהם (חרשי עץ וברזל) לארם צובה, ולדמשק, ולבירות, ולמושבות רחובות וקסטינה, ולמשתקעים במושבות תינתן גם נחלת שדה לעבדה.

כנגד אלה היוצאים הנה החלו לבוא אל הבית הזה אלה הצעירים הנשלחים עפ"י החברה מיתר בתי ספרה אשר בארץ ללמוד פה אחת המלאכות ולשוב אחרי כן אל עריהם להורותה שמה לבני אחינו החסרים אומנים חרשים, והתכונה אשר הוכנה לצעירים האלה בבית הזה אמנם רבה מאוד, והחדרים אשר נבנו למענם על פני גג הבית כולו גדולים ורחבים ומסודרים לפי כל צורכי בית ספר לתלמידי פנים.

אחרי שהגיע תור הבניין לבית ביציע העליונה, זכתה גם הדיוטא התחתונה לקבל פנים חדשות, וחדרי הלמוד אשר היו עד כה קטנים וצרים מהכיל את כל התלמידים, רחבו ונסבו, קירות רבים הוסרו, חדרים אחדים היו לאחד, וחדרים חדשים נבנו להשלים את המשוה³¹⁷, והבית אשר נבנה בראשיתו לשם משכן אנשים פרטים הוכשר עתה לתעודתו.

ט“ו בכסלו תרנ”ח

 

שינויים בהנהגת בתיה“ס כי”ח    🔗

לא התקררה כנראה דעת חברת “כל ישראל חברים” בכל השינויים הרבים אשר עשתה עד כה בבית ספרה הגדול בעירנו, עדי הקימה ועדי הוציאה את הגדול שבהם, הוא שינוי מערכת הנהגת הבית, כי חלק חילקה אותה לשניים, ותמסור את כל הנהגת מחלקת המלאכה, אשר היא העיקר בבית הזה, בידי האדון אברהם אלברט ענתיבי, אשר גמר לימודיו בבית ספר להוראת מלאכות שונות בצרפת בתור מורה ראשי, והאדון נסים בכר, אבי הבית מייסדו ומרחיבו, נשאר בתור “מנהל מכובד” לו מבלי התערב עוד בענייניו הפרטיים. החברה מוסיפה אמנם לתת לו כל משכורתו כבראשונה, אך הוא יוצא מבית הספר, וכבר שכר בית מושב מחוצה לו.

האדון בכר יסד את הבית הזה לפני חמש עשרה שנה בערך, ובראותו כי בלימודים לבדם לא תיוושע ירושלים, שם לבו תיכף, ביסדו את הבית, לכונן על ידו גם מחלקה ללימודי המלאכה, ובחריצותו הגדולה לדעת להתהלך את אחינו בחו"ל, הצליח להשיג את האמצעים הדרושים, להרחיב את המחלקה הזאת, עד כי לא הספיק עוד הבית הראשון, שהוא מקנת כסף נדיבי אחינו באנגליה, לשתי המחלקות יחד, ובכסף הברון מוריס הירש קנתה החברה, על יד הבית הראשון עוד בית גדול ורחב ידיים, במאה וחמשים אלף פראנק. ויישאר הבית הראשון למחלקת המלאכות, והבית החדש היה לבית הלימודים.

כמובן היו במפעל גדול כזה גם עניינים רבים אשר נסיונם עלה להחברה וליתר נדיבי עמנו במחיר רב, ושינויים נעשו בו כפעם בפעם לתקנו. כי מלבד אשר הבית בעצמו לא נבנה בראשיתו לשם בית לימוד רק לשם בית מושב לאנשים פרטיים, ובמשך הימים נאלצו להרוס בו ולבנות, להגדיל חדרים ולשנות פני חדרים, ולשוב לפעמים ולהרוס את אשר בנו–הנה גם מחלקת לימודי המלאכות לא נוסדה בפעם אחת על פי שיטה אחת קבועה ומסויימת במחשבה תחלה, רק בדרכים מקריים ובחפץ כביר ונמרץ להרחיב את המפעל בכמותו, למרות כל המכשולים (וחסרון-האמצעים בראשם) אשר חסמו את הדרך לפעמים, ועל כן לא ייפלא אם במצב כזה היו גם פעמים אשר ה“כמות” צררה להאיכות ולהתכלית עצמה. כי היו עתים אשר הורו בבית גם מלאכות אשר רבו כבר המחזיקים בהן בעירנו מבני עמנו מבלי הניח מקום עוד לחדשים (כתפירת הבגדים והמנעלים וחריטת עצי הזית), וכנגד זה הורו גם מיני מלאכות וידיעות אשר עוד טרם הגיע זמנן בעירנו ואין ליודעיהן עוד מקום להרוויח בהן (כלימודי מלאכת מחשבת המכונות). אך רוב ימים ורוב הון הודיעו חכמה ומעט מעט תיקנו המעוותים; למלאכות אחדות חד להיות מהלכים בבית, ותחתיהן נקבעו גם לימודי מלאכות חדשות אשר לא היה לאחינו כד כה כל חלק בהן (כחרושת הנחושת וחיטוב האבן והעץ), ובכלל הולך הבית ומשתלם.

עתה הגיע העת למחולל המפעל לנוח מעבודתו הרבה אשר הוא עובד את החברה מיום החילה לייסד בתי הספר בארץ הקדם. ומה גם כי בין כה ובין כה כבר גזלה חלק גדול מעתותי עסקנותו התדירית גם בדברים רבים מענייני הכלל אשר מחוץ לגבולות בית הספר. עתה יוכל להפנות כל כוחו לעניינים האלה, ולהביט מרחוק בשמחה על מעשי ידיו הראשונים בהתקדמם.

 

חברים נוספים לחברת כי"ח    🔗

לחברת “כל ישראל חברים” נוספו בימים האחרונים חברים חדשים גם בעירנו, בהשתדלות אלה אשר הכירו את חסדיה וטוב מפעליה לטובת עירנו, וברבות מספר החברים והיו לה לסניף מיוחד.

הפחה החדש ביקר את הרה"ג סלאנט

ביום השישי החולף אחרי הצהרים, הוא יום המנוחה אשר לאזרחינו המושלמים, ביקר כבוד פחת עירנו, בלוויית אחדים מהשרים, את מורנו הרה“ג מוהר”ש סלאנט הי“ו, בביתו אשר בחורבת רבנו יהודה החסיד, ואחרי השתעשעו בחברתו ובחברת אחדים מנכבדי עדת האשכנזים, הלכו כולם יחד לבקר את בית הכנסת המפואר אשר לעדה במקום ההוא, ו”בית יעקב“³¹⁸ הרם והגדול הזה היה כלול בהדרו, וישבו שם רגעים מספר, והחזן בלוויית משורריו עלה על הבמה ויברך בברכת “הנותן תשועה”³¹⁹ את הוד מלכנו השולטן יר”ה ובברכת “מי שברך” את כבוד פחתנו, ואחר נפרדו ברגשי הרושם הטוב אשר על לבם הביקור הזה.

כ“ח בכסלו תרנ”ח

 

חנוכה / חנוכת הבית    🔗

זה שנים אחדות אשר קיימו וקיבלו עליהם משכילי עירנו להיותם עושים את ימי החנוכה לאספות התרועעות ושעשועים גשמיים ורוחניים, והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בכל תוקף, לביבות מלובבות “כמנהג בעלי בתים חשובים”, דרשות ונאומים בעברית “כיד המלך”, שירי-ציון חדשים שבחדשים, והשמעה על השקלים לפי נוסח “התלמוד הירושלמי” מדור דור–זהו סדר היום (או יותר נכון: סדר הערב) לאספות האלה המפסיקות לשעה את הבדידות והדומיה הנוראה השוררת בחיינו פה בכלל, ואת כובד-הראש, אשר בו מצטיינות אספותינו בפרט.

בשנתנו זאת הייתה כעין פתיחה לערבים הערבים האלה חגיגת חנוכה אמיתית, היא חנוכת “בית התלמידים הפנימיים” שבבית הספר “התורה והמלאכה” לחברת כל ישראל חברים בעירנו, אשר דבר בניינו נודע כבר לקוראי הפרקים הקודמים. המראה אשר נגלה לעיני כל באי החגיגה הזאת, אשר מועדה נקבע בשעות האחדות שלפני ליל-החנוכה הראשון, היה אמנם מרהיב מאוד: אולם גדול ורחב ידיים, אשר קירותיו עטופים פרוכות משי שונות מרוקמות רקמות זהב, ועליהן מלמעלה תמונות גדולי עמנו; ובתוך החדר בין העמודים שער נהדר עשוי כולו ענפי ירק ופרחים רעננים, ודגלי ממשלתנו הרוממה מנפנפים בכל עבריו; ואצל הקיר, אשר ממול הביאה בתווך, במה גבוהה למושב ראשי הבית ומנהליו, ושולחן מלא זרי פרחים לפניה, והכול עשוי בטוב טעם וכליל יופי.

מעט מעט נמלא החדר כולו המון גדול, אנשים ונשים וטף, עד אפס מקום, כי מלבד כל פקידי הבית ותלמידיו הפנימים, ומורות ביה“ס לבנות ותלמידותיו, הנה קרא האדון בנדיקט, בעל החגיגה, לנכבדי כל עדותינו ומפלגותינו השונות שבירושלים להשתתף בשמחה הזאת, וכולם יחד, כספרדים כאשכנזים, כמערבים וכתימנים, ענו לקול הקריאה, וכל אשר לו יד ושם בהנהגת העדות ומוסדותיהן הכללים: חכמים ורבנים, גבאים וממונים, רופאים ומנהלים, מורים וסופרים, נושאי משרה ובעלי-בתים נכבדים–כולם נקבצו ובאו. ובייחוד נראו הפעם “פנים חדשות” בחג בית-ספר, המה צירי עדת האשכנזים הרשמיים. כי מלבד נכבדי העדה הזאת, אשר מבני הדור החדש, הנה שלח רבנו הרה”ג מוהר“ש סלאנט הי”ו את בנו, וגם אחד הממונים הזקנים ועוד אחד מנכבדי העדה החרדים באו אתו. ומיפו באו האדון ניגו, מנהל “מקוה ישראל”, והאדון חיים פקיד חברת יק"א, אשר הגיע בשבוע שעבר לארצנו.

ויהי בהתאסף הקהל, ועימוד כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר הי”ו בהדרת פניו ובעטרת שיבתו, וישא דבריו בעברית להודות להחברה כי"ח תומכת הבית בידה הרחבה, ולצירה הנאמן, אשר רבות עשה במשך ימי שבתו בירושלים לטובת כל מפעלי חסדיה בכלל ולעדה הספרדית בפרט. ואחר בירך את הבית החדש ואת התלמידים החוסים בו, ויעורר לבם להיות בנים נאמנים לעמנו ולדתנו.

כהד לדברים האלה היו דברי הזמרה הנעימה “זאת התורה, זאת התורה, לנו עוז ואורה” אשר שוררו תלמידי הבית בכלות כבוד הרב את נאומו.

אז קם האדון בנדיקט וישא משאו בצרפתית, ובדברים חודרים ולוהטים ושפה נמלצה וצחה, ביאר לנאספים את התכליות הנשגבות אשר הציגו להם מייסדי החברה “כל ישראל חברים” בייסדם אותה, ואת רוב מעשי החברה לטובת כלל האומה. בכל מקום סבלה מחמת מושלים עריצים, שכנים אכזרים, ומקרים נוראים, עדי הגיעה למסקנה, כי למען חלץ את אחינו הנדכאים מן המצר עליה להרימם בראשונה משפלות מצבם הרוחני, אשר ימי רעתם השקיעום בה, ותפתח בתי ספר רבים להביא דעת ולטעת רגשי הכרת ערך עצמנו וכבודנו בלבות אלה, אשר טרם ידעום. “כמעט אין עדה גדולה בארץ הקדם, אשר לא כוננה לה החברה בית ספר להורות בו את יסודי תורתנו ואת לשון המדינה ואחת הלשונות האירופיות, אשר על ידה יוכלו לבוא באנשים ולהשכיל בכל דבר חכמה ומדע. והממשלה העותמנית הראתה בכל עת רגשי חיבתה למפעל החברה בהרמת קרן בני ארצה, ופקידיה ושריה כול שבעים רצון בבתי החינוך האלה ומאירים פניהם אליהם תמיד. אך בשוב החברה לראות כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, שמה אל לבה את דבר ייסוד בתי הוראת המלאכה ועבודת האדמה, ותכונן ותגדל את בית ספר “מקוה ישראל”, זה גן-העדן לעבודת האדמה, ובירושלים הקימה את בית התורה והמלאכה הזה”.–בהגיעו אל הפרק הזה, האריך בשבח מייסדו ומגדילו האדון נסים בכר, ובכל ה“נסים” אשר פעל ועשה לטובתו בכל ימי נהלו אותו. ואף עתה, אחרי הסיר החברה מעליו את עול הנהגתו, לא יחדל שמו מהיות נקרא עליו תמיד, ככל היות מוסד “מקוה ישראל” נקרא עד היום בפי בני הארץ בשם “נטר” מייסדו.–אחרי הדברים האלה ביאר את חלוקת הנהגת הבית לימים הבאים, וימלא את ידי הפקידים החדשים, האדון והגברת ענטיבי והאדון לוי, במשמרתם החדשה, ואת דבריו כילה בהוכיחו לשומעים עד כמה נחשבה ירושלים לחברת כי“ח ל”בת שעשועים", ובברכו את הבית בדברי חגי נביאנו לאמר “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”.

אחרי אשר שוררו התלמידים את השיר הלאומי העותמני בטורקית, דרש הרב יעקב מאיר, חבר הוועד החדש, אשר לעדת אחינו הספרדים, דרוש נחמד בעברית צחה ומהירה, על סדר היום וענייניו הקודמים, ועל דבר ערך חג החנוכה בכלל לחנוכת הבית הזה, ועל דבר יחס לימוד לשוננו העברית ללימודי יתר הלשונות. וגם לדברים האלה היו כהד דברי השירה “עוד לא אבדה תקוותנו”, אשר השמיעו התלמידים במנגינתם.

לפני חתימה החגיגה דרש גם האדון אלטר ריבלין, נשיא חברת “בני ישראל”, דרוש בעברית, ע“ד ערך יסוד בתי הספר לבני אחינו, וע”ד חובות התלמידים לעמם ולדתם.

אז התפלל כל הקהל תפילת ערבית, ורבנו הרה“ג הראל”צ הי"ו הדליק את נר החנוכה בחדר ההוא, וכל הנאספים שטו בכל הבית החדש להתבונן בסדריו ובמערכותיו, ואחר הלכו איש איש לביתו שמחים וטובי לב.

 

מר בנדיקט    🔗

ביום ג' לשבוענו זה עזב האדון בנדיקט את עירנו, אחרי בקרו שנית את גדולי עדותינו, וכבוד גדול נעשה לו בנסעו, כי כל התלמידים הפנימיים אשר לביה"ס ההוא, ופקידי הבית, וחברי ועד העדה הספרדית, ועוד אחרים מנכבדי עדותינו, נסעו אתו ללוותו עד “מוצא” והאדונים ניגו וחיים נעו אתו בעגלה עד יפו.

 

קפריסין    🔗

האדון יוסף ניגו שב עתה מהאי קפריסין, והנחלות אשר ביקר שמה מצאו חן בעיניו מאוד, וכנראה יתיישבו שמה אחינו הלונדונים יוצאי רוסיה, אשר קנו להם נחלות שמה. אך לאחינו הפועלים הירושלמים, אשר פנו בבקשתם אל הוד מלכת בריטניה בדבר ההתאחזות על אדמת האי הזה, עוד טרם נפתח כל פתח תקוה.

 

הפועלים במושבות    🔗

בשורה טובה נשמעה לאחינו הפועלים העובדים כבר במושבות, כי חברת יק“א תעמידם על הקרקע מעט מעט, וגם מהנדיב באה פקודה, כי כל האיכרים היושבים במושבותיו ימסרו מהיום והלאה כל עבודת כרמיהם ושדותיהם הנעשות ע”י אחרים, רק לפועלים מבני אחינו, ושילמו להם את אשר היו משלמים עד כה לפועלים אשר מבני הנכר, והפקידות תשלים לפועלים שכרם יום יום עד סכום קבוע. עתה יש תקווה, כי ירבו הפועלים מבני אחינו במצאם להם גם מקום לעבודה וגם שכר טוב, וגם התקווה הטובה העולה על כולם.

 

סכסוך האטליזים בין ספרדים ואשכנזים    🔗

ביום החמישי בשבוע החולף הכריזו שמשי עדת אחינו הספרדים ברחובות איסור ברוח תורתנו הקדושה על כל אחינו הספרדים מקנות עוד בשר באיטליזי אחינו האשכנזים.

המעשה הפרסומי הזה כשהוא לעצמו, ורושמו על המון העם, אשר אליו היה מכוון, וערכו בכלל “לקרב את הלבבות בין הספרדים ואחינו האשכנזים ולאחדם לעדה אחת חשובה ונכבדה בעיני כל יתר העמים יושבי עיר הקדש” (לשון הוועד החדש בפרוגרמתו) היה נותן מקום להרהורים רעים ודעות נפסדות על אלה הקוראים כל היום לאחדות ולשלום, וכל שומעו היה בלי ספק מתפלא מאוד מאוד, לולא נודע הדבר סוף סוף, כי אין בזאת כל רגשי פירוד או איבה או הקלה בכבוד אחים, חלילה, כי אם “דררא דממונא” פשוטה בתכלית הפשיטות, עניין מסחר הנוגע לעדה. כי עתה הגיעה עת חכירת ממכר הבשר לעדת הספרדים, והחוכרים בדעתם, כי רבים מבני העדה קונים בשר באיטליזי האשכנזים בה בעת שהאשכנזים אינם קונים באיטליזי הספרדים, מפני חומרות אחדות אשר יחמירו פוסקיהם, התעקשו ולא רצו לשלם לוועד העדה כל מחיר בחכירתם עד הינזק אחינו הספרדים מאחרי איטליזי האשכנזים. ומי זה יוכל לדון עם מי שהוא תקיף וצרור הכסף בידו ואין לו כל מושג מהאידיאלים הנשגבים של דורנו הנאור? העדה דלה וענייה, וההכנסה הזאת היא אחת מהכנסותיה החשובות (6000 פר'), ובמה תוכל לכוף על בניה, כי יכניסו אל קופתה את הריווח, אשר הם נותנים לאחרים להרוויח אם לא בדרך זו?–כאלה וכאלה הן הטענות הנשמעות להמתיק את הדינים ולמחות את הרושם שהיה המעשה הזה יכול לרשום בלב שומעיו.

 

בתי החולים/המיסיון    🔗

המיסיון נעצה קנה בירושלים זה יותר מחמישים שנה, ובעת ההיא, אשר רופאים ובתי חולים ישראלים טרם היו בארץ, היה די זמן לה להספיק להכות שורשיה עמוק עמוק בלב המון העם שלא נטה רק אחרי תועלתו ולא מצא לו כל דרך אחרת, וגם אחרי כן, בהחל להיווסד בירושלים בתי חולים לישראל, הנה לא נוסדו כולם בפעם אחת, ואף אחד מהם לא עמד אז במדרגתו שהוא עומד עליה עתה. היישוב התפתח תמיד הלוך והתפתח, והתפתחות המוסדות לא קדמה אף פעם להתפתחותו, כי אם אחריה באה, כתוצאה לה. ובכן הורגש תמיד חוסר ברופאים ובבתי חולים ישראלים. ידי הרופאים הישראלים היו בכל עת מלאות עבודה, בתי החולים מלאים חולים–וגם להמיסיון נשאר עוד מקום לעשות שלה. וזמן ארוך של שני דורות עשה גם הוא את שלו לחבב על המון העם את רופאי המיסיון, אשר עיקר עבודתם היה יותר לקרב אותו אליהם מאשר לרפא מחלתו, ומטרתם זאת הייתה לנגד עיניהם הרבה יותר מתעודתם על פי לימודיהם, עד כי גם בהיות עתה בעירנו כמעט די רופאים לאחינו, קשה עוד להוציא מלב רבות מהנשים (אשר הן הן המושלות בבית בחלות אחד מבניו) את האמונה ואת הבטחון, אשר נשרשו כבר בלבן, לרופאים “האנגלים”; וברצות הרוצים לעקור את השפעת המיסיון פעם אחת מכל העם, לא הייתה כל דרך אחרת להם כי אם ללכת ביד חזקה ולאחוז ב“כלי הנשק”, אשר אף הוא לבדו למחיתה ולמגור בעיני אלה, אשר לכבוד האומה וליקרה אין כל ערך בעיניהם. אכן בוודאי יותר טוב “לבחור בדרכי ההשלמה והתיקון המובילים למטרתם בנחת ובמישור”, ואך לזאת שלחה חברת “למען ציון” ופקידים ואמרכלים באמשטרדם רופאם לענות לעניים חנם, וחברת “בני ישראל” גם היא הביאה רופא חנם, ובתי חולינו גם הם הולכי ומתרחבים מדי שנה בשנה; אך הניסיון כבר הראה די ויותר, כי אמנם טובים הדברים בפני עצמם, אבל כנגד המיסיון הועל לא יועילו, כי כאשר ייצר לה מאוד תחל לפזר גם כסף לדופקים על דלתותיה, ותדע להשתמש בעניות המנוולת את יפי עמנו לטובתה בכל מיני אמצעיה. גם זאת יודה כל איש, כי יותר טוב להגיע למדרגה שלא יימצא בנו מי שילך לדפוק על דלתי המיסיון מאשר למנוע ממנה רגלי ההולכים אליה, אך על לב עם שלם אי אפשר לפעול בדברים ובתוכחות, כי מלבד האישים המושחתים שבו, אשר כל אלה לצחוק בעיניהם, הנה רבים גם בעלי ה“להפך” המוצאים תמיד מקום לטהר כל דבר…

כללו של דבר: לעת עתה יוכל הדבר להיחשב כדבר חרוץ ונעשה כבר, כי אין בני עדתנו פונים אל רופאי המיסיון. אך אם נאבה “להתעמק בחקירת הצד הפסיכולוגי של החזון המעציב, ולדעת את הסיבות אשר בגללן מבכרים עניי ארצנו את בתי החסד של המסיתים על בתי החסד שלנו”, וראינו, ראשונה: כי הביכור הזה לא היה אלא הרגל ותולדה משתלשלת ממצב הימים שעברו; שנית: כי לא “בחרו עניי ירושלים לשאול עצה דווקא מרופאי המסיתים”, כי אם היו גם רבים אשר ההכרח הביאם גם עתה לפנות אליהם בעת שלא היתה יכולת לבתי החסד של עדת ישראל לקבלם, כי סוף סוף אין מקום בעולם שידאגו בו למלא מחסורי כל העניים; שלישית: גם אם אימצו אחינו כל שארית כוחותיהם למלא מחסורי העניים, באה המיסיון והוסיפה עליהם, וגם בכסף מעט יכלה לעשות הרבה יותר מאשר עשו אחינו בסכומים עצומים, כי היא יכלה להסתפק בהרבותה בתמיכתה לאחדים מהעניים, בעת שהיה על אחינו לעשות כזאת לכל יתר אלפי העניים אם חפצו להסירם בדרך זו מאחריה; רביעית: בין אלה שפנו אל המיסיון היו גם עשירים רבים, אשר לא הייתה למוסדות עדתנו כל צדקה להשפיע עליהם מטובם חנם בעת שהעניים מוטלים עוד לפניהן, והמיסיון קיבלתם בזרועות פתוחות, וישיבו ויהיו מצדם למכשול עצום גם לעניים בדרשם לעצמם קל וחומר: אם לעשירים הותר הדבר, לעניים מכל שכן; חמישית: כי רוב החוטאים חטאו פשוט “שלא מדעת”, לא ידעו כלל מה היא המיסיון ומה תכליתה, לא ידעו קרוא אנגלית למען דעת מה כוונת המילים הכתובות על פתקות הרפואה הניתנות להם, ורק אחת ידעו כי יש בית חולים המתנהג בתכלית הכשרות, ו“הגוים הטובים” נותנים כסף להוצאותיו, ומי פתי לא יסור הנה?

ועתה, רק עתה, אחרי אשר ניתקה כף רגל אחינו מבית המסיתים הזה, עתה הגיעה העת לדבר על לב המון בני עירנו ולפקוח עיניהם לראות בבוץ ששקעו בו עד כה, למען לא יוסיפו לשקוע עוד גם כאשר תוסר ההשגחה המעולה המשגחת על דרכיהם לבלי עשות מדחה, עתה העת ללמדם ולחוק בלבבם מה כבוד האומה דורש מהם.

 

הרצאות בשבת    🔗

מעין הדבר הזה אומרים עתה מנהלי “בית הספרים הכללי” לעשות, בחפצם לקבוע זמן ביום השבת באחד חדרי הבית הזה למטיפים אשר יטיפו לעם על עניינים שונים הנוגעים לעמנו. והצורך בדבר הזה מורגש ככה בעירנו עד כי חבר-צעירים פנו אל המנהלים בבקשה לדאוג למענם ולמלא את החסרון הזה.

אבת תרנ"ח

 

בהירות ל“בלדיה”    🔗

תור בחירת ועד פקידות עירנו הנה הגיע, ועוד מעט וידענו בידי מי הפקידו כלבני לאומינו השונים את גורל “ענייני ירושלים בבניינה” למשך שנתיים מהיום. כי על פי חוקי ממשלתנו הרוממה הזכות נתונה לכל נתיניה, מבלי הבדל דת, להשתתף בבחירה הזאת, לאמור: כל נתין תוגרמה³²⁰, אשר שנותיו הן למעלה מעשים וחמש, ולו אחוזת שדה או בית אשר כסף מכסה כולה למצער לחמישים גרוש (כארבעה רו"כ) לשנה–לו הזכות לבחור; וכל תוגרמי מבן שלושים שמה ומעלה אשר לו נחלות שהוא משלם מכסן להממשלה ממאה וחמישים גרוש ומעלה לשנה–לו הזכות להיבחר.

בוועד עשרה חברים, הנבחרים עפ“י רוב דעות הבוחרים כולם, ולמען לא יהיו בראשית כל מועד כל הפרידים חדשים וטירונים, אשר ענייני משרתם לא התבררו להם עוד כל צורכם, תיקנה ממשלתנו, כי בכל מועד החירות, שהוא אחת לשנתיים, יצאו רק חמישה מחברי הוועד הראשונים, וחמישה חדשים ייבחרו במקומם לשבת יחד את החברים, אשר נשארו גם למשך השנתיים הבאות. וככה הדבר נמשך והולך תמיד, וכל חבר נשוא משך ארבע שנים את משרתו זאת המוטלת עליו להשגיח על מוסדות העיר הקיימים מאז (גן הציבור, בית החולים העירוני וכו'), ועל כל התיקונים הצריכים עוד להיעשות בעיר ובכל כפריה מסביב, כתיקוני דרכי המלך שבין עיר לעיר, וריצוף הרחובות שבתוך בעיר, ונקיונם, והארתם ושמירתם בלילות, והרבצתם בימי הקיץ, וכדומה, ומלבד עניני הכלל האלה רבו גם העניינים הנוגעים לפרטי בני העיר; כי כל דבר בניין חדש גדול או קטן אשר ייבנה, עד בית ה”בלדיה"³²¹ יובא ראשונה, להראות את חברי הוועד את מערכו ולקחת את הרישיון מאתם להקימו, ומבלעדי זאת לא ייבנה כל בניין–בהיתר.

הכנסות הבלדיה רבות מאוד ממכס הדרכים (קרוסה), אשר ישלמו החמרים והגמלים וכל מחזיקי העגלות, וממכס הבניין (רסם-רכסה), אשר ישלם כל בונה, וממכס השמירה והניקיון (חראשה וקנאסה), אשר ישלם כל בעל בית או חנות שבתוך העיר–עד כי עלתה בידה לבנות במשך השנים האחרונות רחובות שלמים של בתים וחנויות ביתרון כסף ההכנסה.

כמובן לוקחים גם אחינו חלק בבחירה; ובהיות מספרם רב על מספר יתר התושבים, וגם מספר בנייניהם הפרטיים³²² הולך בשנים האחרונות הלוך ורב היתה היכולת להם להרבות את מספר הנבחרים היהודים בבית הפקידות הזה אשר ענייניו נוגעים לרוב גדול מהם, לולא עמדו דברים רבים לשטן לחפץ הזה. ראשונה, מפני כי לא כל אחינו נתיני ממשלתנו המה, כי אם נתיני הממשלות אשר מארצן יצאו, וגם אלה שהם נתיני ממשלתנו לא כולם בעלי אחוזה המה; ואף בקרב אלה שהם בעלי אחוזה ישנם רבים, אשר אין אחוזותיהם רשומות בספרי הממשלה על שמם, כי אם על שם גבאי “חברת הבניין”, אשר האחוזות עומדות על שדותיהן, כבתי “מזכרת משה” ו“אהל משה”³²³ ו“ימין משה”³²⁴, אשר מספרם בלבדם יעלה כמעט לשלוש מאות והמה רשומים כולם רק על שם אחדים מעשירי אחינו שבלונדון![^ftn327]

בהוסיפנו על כל אלה גם את קרירות הרוח, אשר שררה עד כה בכלל בכל ענייני כללנו– היוצאים מחוץ לחומה מקפת אותנו ואת חיינו ואת קטטותינו יחד, נוכל להבין איככה זה לא נבחר מכל המון אחינו שבירושלים רק איש אחד לשבת בבית הפקידות הזה, וגם האחד הזה, מי יודע אם לא נפקד מקומו ולכל קהל ישראל לא היה אף פקיד אחד, לולא מצא אחד מבניו פרנסתו בתור סוכן לקופת הבלדיה, והוא ובנו נושאים את המשרה הזאת חליפות מיום התכונן בי הפקידות בעירנו. כי גם מבעלי הזכויות שבקרבנו אין דורש ואין מבקש, למרות כל ההודעות הדבוקות בחוצות, הכוללות את רשימת הבוחרים והעומדים לבחירה; והדבר מסור רק בידי אחדים המחדשים בכל פעם “מעשה בראשית”. הצלחת אלה החפצים להיבחר (יהיו מבני איזו דת שיהיו) תלויה הרבה בהסכם הכללי שבין הכיתות השונות, וההסכם הכללי הזה ב“ה עומד וקיים זה כמעט עשרות בשנים בעירנו: כיתה פלונית בוחרת בפלוני בן הכיתה השנית למען תבחר גם השנית ב”נבחרה" היא, ובכל פעם, כשתי שנים אחרי ראותנו “עליונים יורדים למטע”, נשוב לראות “תחתונים עולים למעלה”, והגלגל חוזר–ומבני עמנו נשוב לראות רק איש אחד נבחר, ואותו האיש הוא –“האב” או “הבן”. אך עתה הנה חדש נעשתה בעדת אחינו הספרדים, בחפש הוועד החדש לעשות תיקונים באשר ימצא, וגם בין אחינו האשכנזים נשמעה הפעם כעין תלונות נגד הקרירות הנוראה, אשר בה יצטיינו אחינו בהיות עליהם להשתמש בזכותם; ומכל הדברים האלה יחד יוכל להיות, כי אף אם לא יגיע מספר נבחרינו כראוי למספרנו, בכל זאת ירב מספר על “האחד” שהיה כבר ל“חזקה”.

לעת עתה בחרה הרשות גם בארבעה מאחינו הספרדים והאשכנזים להתעסק בענייני הבחירות האלה, והוציאו מספרי הממשלה את רשימות הבוחרים והעומדים לבחירה לפי תשלומיהם, ופתקות יימסרו לידי “מוחתרי” העדות בעד כל אחד ואחד מהבוחרים, למען ירשמו עליהן את שמות אלה שהמה בוחרים בהם והשיבום ליום המיועד לבחירות.

 

חטאים / חרם על בתי הספר    🔗

אחרי אשר כבר נמנו יודעי בינה לעיתים וגמרו, כי אין דבר המנסר ומקרקר בעולמנו הגדול שלא ימצא לו “בת קול” גם בעולמנו הצר והמצומצם, על כן לא ייפלא בעינינו לראות בעת כזאת את כל ההשתדלות היתרה מצד הסטרא הקדושה אשר בעדת אחינו האשכנזים לאסוף בדבר הנחיצות הגדולה לכונן בה “ועד העיר”, כלומר ועד המתעסק–בחיפוש חטאים ועוונות. כי באותה שעה שעלתה הנחיצות הזאת על דעת קוראי האספה, בדקו ומצאו, כי יולדות צעירות מתות יותר מכשיעור הרגיל בשעה שלא עלתה זאת על דעתם, כמובן אין זאת אלא בעוון הדור, וכבר נמצא עגלון יהודי שחילל שבת בפרהסיא בנסעו ביום ההוא, וכבר הכריזו איסור לבל ירכב על איש יהודי בעגלתו. ויש אומרים כי מצאו עוד חטאים שהם לחרפה לעדה קדושה כעדת ירושלים, וכל איש היה שמח בעלות בידם לבער הרע מקרבנו; אך כנראה עוד טרם נתקררה דעתם בזאת, ויהי עוד דבר אשר הציק לרוחם; ובכן נקראה העצרה ביום שלשום באחד בתי המדרש, ואחינו האונגרים קפצו כמובן בראש.

כל הזוכר עוד את מעשי תוקפם וגבורתם של גיבורינו “שומרי החומות”³²⁵ האלה לפני שנתיים כעת הזאת, יחשוב בלי תפונה כי קנאת “השערות” אכלתם שנית, כי אחרי שתי שנים של דומייה הספיק כבר שער הנשים המגולחות לצמוח כבראשונה תחת חריטיהן. אך לא מניה ולא מקצתיה. אך לא מניה ולא מקצתיה. גם תור הדבר הזה יגיע בלי ספק, אך לעת עתה ישנם דברים יותר נחוצים: הנה הרב הגאון ר' שמואל סלאנט הי“ו שלח את בנו, ואתו באו עוד אחדים מנכבדי העדה האשכנזית, לחגיגת “בית הילדים הפנימיים” בבית הספר אשר לחברת כי”ח–האם לא יחשוב כל איש עתה, כי כבר הותרה הרצועה והחרם הקדמוני בטל? ומי יודע את התקלה העתידה עוד לצאת מזה? ובכן דרשו אחינו אלה מכבוד הנאספים לשוב ולחדש עתה את החרם בכל תוקף. אך הנאספים חכמו מהם ויאמרו כי “לע”ע" אין להחל בזאת; וכמשפט האספות “המתוקנות” עמדו למניין, ויהיו חמישה ושלושים קולות ללאו כנגד חמישה להן. ויאמרו אחינו האונגרים לעזוב את האספה, אך רעיהם עצרום בנחמם אותם, כי עוד חזון למועד. ובכן תמה האספה רק בבחירת ועד של עשרה רבנים, אשר עליהם תהיה החובה להשגיח ע ענייני העיר, וגם על כל “הגדרים והסייגים”, אשר הושמו על עדת האשכנזים בירושלים (לאמור: איסור ה“שקאלעס” וכיו"ב). ואת כל הדברים האלה כתבו בספר כתוב וחתום, וכבר פנו אל רבנו הרה“ג סלאנט הי”ו למען יתן גם הוא הסכמתו על הכתב בחתימת ידו, אך עד כה עוד טרם חתם עליו למרות הציקם אותו בדבר הזה.

 

שיעורי שבת בכוזרי    🔗

ובין כה וכה, וב“בית הספרים הכללי” החלו להוציא לפועל את דבר ההטפה בימי השבת להמון הנאספים, וביום השבת החולף החל החכם הרב יחיאל מיכל פינס להורות פרק בדברי ספר “הכוזרי”. אך מי ידוע אם לא ייכנס גם הדבר הזה בגדר “הגדרים והסייגים”, אשר למענם יקומו עתה למלחמות ה' בגיבורים

 

אספות    🔗

מלבד האספה “המצויינה” הנזכרה, הנה רבו אספות-השעשועים בחברותינו החדשות ובמוסדותינו, בלשכת “בני ברית”, ובלשכת “בני ישראל”, ובחברת “ישוב ארץ הקדש”; וגם אחיותינו אחזו במנהגן מדי שנה בשנה, וביום זאת חנוכה נאספו רוב חברות “עזרת נשים הכללית” אל בית המחסה שכוננו לחולי הרוח, וחברות חדשות נספחו אל החברה, ואחרי אשר התבוננו בכל סדרי הבית וענייניו ונקיונו, קמו על נדיבות ותצאנה שמחות וטובות לב על כל הטוב אשר הן גומלות לרעותיהן הנדכאות.

 

“עזרת נשים” ביפו    🔗

גם ביפו רבתה ביום ההוא התכונה בחברת “עזרת נשים” אשר שמה. כי זה ירחים אחדים, אשר החברות מאספות, מכל נדיבת לב ביפו ובמושבות, מעשי רקמה וחפצים שונים, להפילם בגורל ביום ההוא לטובת החברה, וגם שולחן מלא מגדים ומגדנות מוכן באולם האספה למכרם (במחיר רב) לכל דורש מהנאספים. גם את חברי ה“תזמורת” שבראשון-לציון הזמינו לחגיגה הזאת, לנגן בפני הנאספים. ואחדות מהחברות סבו ביפו ובמושבות ותמכורנה את פתקות הכניסה בכסף מלא, ולפי הנשמע תרבה ההכנסה הפעם רב יותר מאשר היתה בשנה החולפת.

 

נדבה    🔗

בשבוע הזה הגיעו לראשי עדותינו, האשכנזית והספרדית, אלפיים פראנק לטובת העדות, אשר שלח הרה“ג הרב צדוק הכהן הי”ו מפאריז מנדבת אחד גדולי אחינו שמה.

כ“ב בטבת תרנ”ח

 

מיילדות    🔗

חברות “עזרת נשים הכללית” שבעירנו ראו בצרת אחיותיהן האומללות, וכבעלות “לב היודע מרת נפשו” יודעות הן, אחיותינו אלה, את מצב העניין ואת מקור הרעה הרבה יתר מאחינו הגברים, ועל כן לא ניפלא לראות, כי גם האמצעים, אשר בהם הן בוחרות לקדם את פני הרעה, המה אחרים לגמרי מאלה אשר כבר הורגלנו בבחירתם. כבעלות “ניסיון” יודעות הן, כי דבר הנשים המתות בשעת לידתן איננו יקר כל כך בעירנו; אף יודעות הן, כי עוד רב יתר ממספר המתות גדול ועמום מספר החולות בעקבות השעה האיומה הזאת במחלות אשר תמאנה הירפא, ובמדווים ההורסים את גופן מעט מעט ומדכאים אותן כל ימי חייהן; ואף גם זאת הן יודעות, כי כאלה כן אלה סיבה אחת לשתיהן, והיא: חסרון מיילדות מלומדות.

כי זה הוא משפט עירנו מאז ומקדם: אשה עזובה כי תזקן ופרנסה אין לה, והיתה למיילדת. המלאכה "נקייה וקלה, ויש בה כדי להשביע נפש רעבה, ואם אמנם לא ביום אחד תיוולד מיילדת ולא בפתע פתאום יצא שם אשה מן השוק למומחה ורגילה בעבודה הזאת, הנה לא חדל אביון מקרב הארץ, ובדלותן של נשי האביונים תוכל להשתמש כנפשה שובעה לעשות לה “שם” בבעיר. משך זמן קצר או ארוך תעבוד עבודתה חנם או בשכר מצער; ומי היא הענייה, אשר לא תאבה לקמץ מעט בהוצאה, בשעה שעליה להגדיל אותה על כורחה לצרכים אחרים? וככה יעברו עליה ימי המסה והתרגיל בבתי העניים, עדי השיגה תכליתה ועלתה לבתי הבינונים, ומקומה בבתי העניים תעזוב לטירונה אחרת.

ואם זה לבדו הוא בית לימודן וחינוכן של “החכמות” האלה, היפלא עוד אם תשאֵרנה בו “רושם דמינכר”? גם בתי הבינונים, אשר אליהם תבורנה בעלותן כבר לגדולה, הינקה לא יינקו מתוצאות אי-ניקיונן ואי-ידיעתן הנוראות, ואף כי בתי העניים, אשר נוסף על חלאתן הן בלכתן מיולדת ליולדת גם מבלי רחוץ את ידיהן, אינם מצטיינים גם המה ביתרון ניקיון וטהרה. היולדות אשר כח-חיותן העצום לא ייפסק למרות כל מהרסיו אלה, תצחקנה אמנם, לכל “הכנות” ההבל, אזר בהן תראינה המיילדות המלומדות את כוחן, ונחם תנחמנה את נפשן באמרן: גם אמותינו ואמות אמותינו ילדו כן ותגדלנה בכל זאת דורות חיים וקיימים! אך כל אשר יש לו רק מהלכים, אם רב ואם מעט, בין רופאי עירנו, ישתומם למשמע מספר האומללות חללות מקרי הלדה, הנושאות כל ימיהן עוון הזלזול בחוקי שמירת הבריאות בעת ההיא; אף כי הן בעצמן אינן יכולות להשיג, כי אך הסיבה הזאת בעוכריהן, בהיות מיני המחלות האלה בולטים על פי הרוב בזמן מעט אחרי עבור ימי הלדה.

ישנן אמנם בעירנו מבנות עמנו מיילדות מלומדות אחדות, אשר למדו עבודתן באחד בתי הלימוד באירופה, וישנן גם נשים בבתי הבינונים והעניים, אשר אחרי עמדן כבר בניסיון מר תרצינה להביא רק את אלה לביתן; אך חסרון הכסף עומד להן לשטן, בדרוש ה“מיוחסות” האלה כמובן שכר רב בעבודתן (מחמישה עשר פראנק ולמעלה), ובעל כורחן עליהן לשוב ולהתענות תחת יד מכרותיהן הראשונות, ולסבול את תוצאות פעולתן הנוגעות לפעמים גם עד הנפש.

את כל הדברים האלה שמה חברת “עזרת נשים הכללית” אל לבה, ואחרי אשר בין כה וכה היא משתדלת כבר לעזור ליולדות הנצרכות במזומנים או בבשר ובחלב, החליטה לצעוד עוד צעד לעזרתן, ותפקד מיילדת מלומדה, אחת מבנות עירנו השבה מווינא וכתבי תעודותיה המצויינים בידיה, להיענות לכל היולדות העניות, אשר תקראנה לה על פי פתקא, אשר תינתן להן מאת החברה, ולמלא כל חובותיה כנגדן כמלאותה אותם בבתי העשירים והבינונים. ולמאן לא תשים כל פדות בין יולדת ליולדת, תיקנה החברה, כי אין על היולדת להראות אותה את הפתקא אשר תקבל מהחברה, כי אם אחרי כלות ימי טיפולה בה משך שבוע או שבועיים. הפתקא הזאת תעלה ליולדות רק בערך שני פראנק, הוא הסכום אשר גם המיילדות הפשוטות מקבלות למצער כפליים או שלוש בערכו. והחברה משלמת להמיילדת שכרה מדי חודש בחודשו, ועליה לבקר עד שלוש מאות יולדות בשנה.

 

תיירים    🔗

ובין כה וכה הנה רבים המה האורחים הנראים כעת בחוצותינו, המה מיודעינו התרים האירופים אשר כבר הגיע תורם. מלבד האנגלים והאנגליות, שבאו כבר המונים, וכבודם מלא כל בתי המלון הגדולים וכל רחובות העיר בסובם רוף ושוב את מתורגמניהם, הנה באו בשבועייים האחרונים מאתיים וחמישים צרפתים, וביניהם כשבעים כמרים, ויתארחו כולם בבית הכנסת האורחים הגדול והמרווח אשר להם מחוץ לעירנו, קרוב ל“שער החדש”, אשר נפרץ בחומת העיר לפני שנים אחדות לכבוד הצרפתים, אשר כל חלק העיר ההוא מחוץ לחומה ופנימה לה מלא בבניינים הרבים והעצומים. וכקיום לדברי הכלל “כהנא מסייע כהנא”³²⁶ הננו רואים אותם תמיד בלוויית כהניהם הירושלמים ההולכים לפניהם ומורים להם הדרך במראה כל עתיקות ירושלים וסביבותיה.

 

ר' צבי הכהן לעוואנטין    🔗

בראשון לציון נפטר, ביום העשירי בטבת, ראש מייסדי המושב הזה, הישיש הנכבד ר' צבי הכהן לעוואנטין ז“ל. האיש הזה היה מהראשונים באמידי אחינו מרוסיה, אשר התעוררו בפועל, לפני חמש עשרה שנה, לקול הקורא לרעיון העבודה על אדמת ישראל, ומשבעת האנשים הראשונים, אשר קנו את אדמת “עיון קארה” לייסד עליה מושב יהודי, וגם בין יחידי הסגולה האלה לקח הוא את החלק היותר גדול, בקנותו על חשבונו לבדו כשליש האדמה כולה. ואחרי שובו אל ניקוליוב עיר מגוריו, אשר בה חי חיי עושר ושלווה, גמר את עסקיו וימכור את אחוזותיו, ויקח אתו את שארית הונו, ובהיותו כבר קרוב לימי זקנה, עלה להתענות בכל אשר יתענו אחיו ולסבול בסבלותם. כי הימים ההם היו עוד ימי המרורים למתנחלים “הראשונים” הראשונים וימי חוסר הכול: חוסר בתים, חוסר מים, חוסר כל הכנסה, וחוסר–”נדיב“, אשר לא יחוס על רבבות שקליו עד ראותו מושב בתיקונו. ובכל התלאה אשר מצאתהו בשבתו בתוך עמו, לא התאונן ולא התלונן, כי לב שמח ובוטח חנן אותו ה', ויהי תמיד שמח בחלקו ומשתתף בצער אחרים. ובעבור ימי הרעה, והנדיב החל לתמוך את בני “ראשון” בכל מחסוריהם, והמושב גדל וקרקע נדרשה ל”הפקידות“, והמנוח ראה, כי בנים אין לו אשר יעבדו את נחלתו אחריו, ויקם וימכור את כל חלקו להנדיב, ואת שדה הבניין היקר אשר היה לו במרומי המושב עצמו, מסר במתנה למען יוקם עליון בית התפילה למושב, ולנפשו השאיר רק את השמחה לראות את פועל כפיו הולך ופורח גם ע”י מעשהו זה. והשמחה הזרת מילאה את כל חדרי לבו, כי כאהבת אב לבניו כן גדלה חיבתו להמושב הזה; וגם אחרי אשר לא נשאר לו כל חלק ונחלה בו, ומביתו הגדול והמרווח אשר הקים בו, נאלץ לשבת בדד בשכירות בבתי אחרים, וגם תקוותו ומשאת נפשו לראות את שמו חרות על מצבת אבן בבית הכנסת אשר להמושב לזכר עולם בתור מייסדו–בגדה בו, גם אז לא נתנהו לבו לעזור את המושב החביב עליון כאישון עינו, ויישאר בו עד יומו האחרון.

אף נדיב לב במלוא מובן המלה היה המנוח, וביתו היה פתוח לרווחה בכל עת לעוברי אורח, פני איש לא השיב ריקם, ובתתו נתן בשמחה רבה. ואחרי החביבות הרוחנית אשר חיבב את “ראשון”, גדלה חביבותו לבית תלמוד התורה “שערי תורה” ביפו. בכספו נוסד חלק גדול מהבית בהיבנותו, וגם אחרי כן הרבה לתומכו בכל מקרה ובכל כושר אשר מצא לו לתת. ועתה במותו השאיר כמעט כל הונו (אשר נפחת כבר אחרי נדבותיו בחייו) לבתי החסד ביפו ובירושלים; כשליש ממנו לטובת הבית הנזכר, וכשליש לבית החולים “שער ציון” ביפו, ואת המותר ציווה לחלק בין “מושב הזקנים” וחברת “עזרת נדחים” בעירנו, וכו'. ובמחיר כלי ביתו ובגדיו יעשו בגדים לנערי בית תלמוד התורה ביפו.

ובני “ראשון” זכרו להמנוח את על פועלו לקיום מושבם ולייסודו, ויעשו לו כבוד גדול במותו.תנצב"ה.

 

בניין בית החולים “שערי צדק”    🔗

תקווה אחת לעתיד ישנה בבית החולים הגדול הנבנה עתה ע“י אחינו שבאשכנז, כי מלבד שמקומו הוא היותר מסוגל לה”הסגר", בעמדו כמעט גם מחוץ לירושלים החדשה שמחוץ לעיר, הנה אומרים בוניו לבנות בו בניין מיוחד, רחוק מבניין עצם בית החולים, לקבעו למיני המחלות האלה, על פי תנאי שמירת הבריאות הנדרשים למחלקה כזאת, עד כי גם בית מרקחת מיוחד, ומבשל³²⁷ מיוחד, ומשרתים מיוחדים יהיו לה, וכל מגע לא יהיה לה ולאנשיה את החולים השוכבים בבית עצמו.

והעתיד הזה איננו רחוק עוד מאוד, אחרי הפסיעות הגסות אשר עבודת הבניין הזה פוסעת. כי חברי הוועד הפועל הנכבדים אשר לבית בעירנו מקבלים פועלים עד כמה שיש רק יכולת לקבל בבת אחת, עד כי רק כארבעה ירחים נדרשו לעבודת היציע התחתית של הבנין כולו³²⁸ אשר כלתה עתה מהמסד ועד הטפחות. ביציע הזאת, הכוללת בתוכה גם את הבורות, נוכל כבר לראות את מערך הבניין כולו וגודלו: לבית יהיו שני אגפים, האחד לחולים זכרים והשני לנקבות, ועל יד האגף השני יהיו גם החדרים אשר יכינו בעד הילדים הקטנים. ומלבד חדרי המשכב יהיו גם חדרים קבועים לניתוחים, למרחצות, לבישול תה, ועד כאלה. ובקצה שני האגפים שני אולמים גדולים למושב לחולים בעיתות היום, ומסדרון ארוך כשמונים מטר מחבר את שני האגפים. וחדרי היציע התחתונה יהיו לבית הוועד, לבית המרקחת, למועצת הרופא לחולי חוץ וליתר צורכי הבית, וחדרי היציע התחתית, אשר נבנו כבר יהיו למרתפים ולמבשלים וכו'.

ורחוק מגופו של המוסד, בקצה השדה, יוקמו עוד שני בניינים נפרדים בעלי שתי יציעות, לחולים במחלות המתדבקות, ארבעה ארבעה חדרים לבניין, וגם שם תהיינה היציעות התחתונות לבורות, ולמבשלים וליתר הצרכים, והעליונות לחדרי משכב החולים. כי בארצנו, אשר בה רבו נגועי הקדחת, אין טוב גם לבריאים לישון בחדרים הסמוכים לקרקע.

בעצם הבניין יהיה לעת עתה מקום לחמש וארבעים מיטה, ובמחלקה המיוחדה לשש עשרה מיטה. אך ברבות הימים וההכנסה, יוסיפו לבנות עוד בהמקום המרווח אשר לבית. כי סוף סוף גם פה “במקום העשירות” יש קצב וגבול להוצאה–הוא הגבול אשר קצבה ההכנסה מאליה, והוצאות הבניין כולו, מערכו עתה, תעלינה כבר ליותר ממאה וחמישים אלף רובל; ואין הגדלתו תלויה רק בנדבת לב אחינו ביתר הארצות.

והשגחה מיוחדת נתונה על כל פרטי ענייני שמירת הבריאות: גודל חדרי משכה החולים נערך באופן כי יהיה לכל מיטה חלל ארבעים מטר מעוקבים לאוויר, והחדרים האלה הם בכל חלקי הבית ביציע העליונה, ולמען הגן על שתי היציעות העליונות מן הרטיבות הבוקעת ועולה מן הקרקע, תושם שכבת חמר (אספלט) בנדבך הקירות אשר ממעל ליציע התחתית לאורך הבניין כולו, והיציע התחתית גם היא עשוייה בכל הרוחות הדרושות, החדרים גבוהים ומקום יש לאוויר לעבור דרך כולם, ובמסדרון הארוך העובר בין שני האגפים חורים משני עבריו, סמוכים לתקרתו המתרוממת מעל לשטח הקרקע אשר מסביב, למען יהיה למצוא לאוויר המושחת ולמבוא לאוויר הטהור הבא ממערב. והבורות שנבנו כבר מכילים אלף ושש מאות מטר מעוקבים מים לכל צורכי הניקיון במילואם.

ביחוד משתדלים מנהלי הבית להעסיק בעבודתו ידי פועלי אחינו עד כמה שאפשר, ובמספר מאה ועשרים הפועלים שעבדו בו בימים האחרונים נמצאו קרוב לתשעים יהודים. ולולא היו מיני אשר בהם עוד טרם הרבו אחינו לאחוז, מפני חסרון כוחות הגוף הדרושים להם, כחציבת אבני הסלעים וכדומה, כי עתה יכולנו לראות את הבניין כולו נעשה ע"י פועלי אחינו בני ירושלים, השמחים למצוא להם עבודה, ובעבור איש על פני שדה הבניין הזה בימים האחרונים וירא את כל החריצות והזריזות, אשר בהן מצטיינים אחינו אלה בנעריהם ובזקניהם, יכול לראות עד כמה כבר רחקנו מימי סיפורי קמפרט המצויין, אשר האחד מהם עורך לפנינו את חרדת המוות של האם העבריה בהיאלץ בנה לעלות על ראש המגדל ולעבוד שמה עבודתו, ואת “הגבורה” ואמיצות הנפש אשר הראה הבן הגיבור הזה!

 

בין ספרדים ואשכנזים    🔗

דבר האיסור הנאסר על אחינו הספרדים לקנות בשר מאיטליזי האשכנזים הולם וחזק, גם קטטות וגם הכאות חזון לא יקר הן עתה ברחוב היהודים, כי שמשי העדה הספרדית סובבים ברחובות כל היום, ובכל ראותם איש ספרדי אשר תוכל להיות להם “שליטה” עליו נגש אל איטלז אשכנזי, ונגשו אליו ודיברו אתו רכות וקשות, ולפעמים גם עד הכאות. ואם בכל זאת מאן ימאן לשמוע, והביאוהו עד לפני רבני העדה להזהירו. אך אחרי כל אלה עוד רבו המתפרצים המרים בפועל את נטייתם ל“אחדות העדות”… ומלבד הנטייה הרוחנית ישנן גם שתי סיבות גשמיות להחזקה בפרצה הזאת למרות כל האיסורים: מפני כי באיטלזי הספרדים העלו הקצבים את מחיר הבשר למיום דעתם כי זכות “חזקה” להם מעתה על כל בני עדתם, ומפני כי רבו בשנים האחרונות בין הספרדים אוכלי בשר בהמה גסה, וביחוד בין אחינו הבוכרים והגורזים, ואחרי אשר סוף סוף אין מספרם רב, לא יוכלו קצבי הספרדים לשחוט למענם בהמות גסות שאין בשרן נאכל לרוב בני העדה הזאת, וגם בשחטם מהם לא ישחטו מן המובחר.

וקצבי האשכנזים לא טמנו גם הם ידיהם בחיקם, וידפיסו בשבוע החולף מחאות ארוכות בשם “על דעת הקהל” להוכיח את המגרעות אשר באיטלזי הספרדים בעניני הכשרות והעדר ההשגחה עליה; ובין כה וכה כבוד ישראל מתחלל לעיני שכנינו, והפרץ הולך ומתרחב.

ובכל זאת אין הכנסת העדה הספרדית בכל חכירת הבשר רבה על שלושת אלפים פראנק לשנה. כמובן אין העדה חייבת להפסיד חלילה משום “אהבת האחדות”, אך גם בדרכים המרחיקים מן ההפסד יש ברירה,ואין לעדה הנכבדה ללכת רק בדרך אשר יורו לה קצביה. גם האשכנזים אינם קונים בשר מאיטלזי הספרדים, אך עוד טרם נשמע, כי סבו שמשיהם הרשמים בשווקים למנעם מזאת.כנשמע כבר ראו רבים מנכבדי העדה כי שגו הפעם, ולא זו הדרך, ומי יתן והקרע אשר נקרעו עדותינו זה מכבר לא יוסיף להתרחב.

 

בחירות ל“ועד פקידות עירנו”    🔗

בדבר “ועד פקידות עירנו”, אשר קרבו ימי בחירתו, הנה הודבקו רשימות ארוכות הכוללות שמות כל אלה, אשר להם הזכות לבחור, ובצידן גם רשימות אלה הראוים להיבחר. ומתוך הרשימות יצא לנו, כי מספר המושלמים “בעלי הבחירה” עולה לשבע מאות בערך (בהיות כולם נתיני ממשלתנו, ולרובם בתי אחוזה), ולעדות הנוצרים כשלוש מאות בוחרים, ועדותינו כולן רק כמאתיים (92 ספרדים, 86 אשכנזים) אחרי כל הבניינים הרבים, אשר לאחינו בירושלים, מפני הסיבות אשר הזכרתי לעיל³²⁹.

 

זכות הישיבה    🔗

עוד טרם תמו דברי הוועדים, והנה הפקיד כבוד פחת עירנו החדש וועד מיוחד מפקידי ממשלתנו לעיין בדבר אחינו הבאים מחדש ואין להם הזכות להתיישב בארצנו, כי ישובו אחרי התגוררם פה משך הימים אשר ניתנה להם הרשות לזאת. והוועד הזה אומר לבדוק עתה בזכויות אחינו היושבים בעירנו, ובית פקידות השוטרים סר למשמעתו לכל אשר יצוונו.

ראשית שבט תרנ"ח

 

מות הרב מבריסק    🔗

רוב שנים וכובד המחלות השונות, אשר תקפו יחד את הגאון המפורסם מורנו הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל, הוא הרב מבריסק, גברו סוף סוף על כל התחבולות המלאכיות, אשר בהן ניסו הרופאים להאריך עוד את ימי חייו האחרונים, ובליל מוצאי שבת קודש בראשית הלילה, גווע וייאסף אל עמיו.

אך כי לא כמות כל אדם שהגיעו שנותיו לשתיים ושמונים ימות איש אשר כזה, זאת ראו כל בני עירנו בימים האחדים לפני מותו. כי מלבד כל עבודת הרופאים בזריקות העתר ³³⁰ויתר תחבולות התחייה, ומלבד ההחלטה להביא עוד פרופיסור מומחה מבירות, – לא אך נמצאה אנייה הבאה ליפו בעוד מועד, עשו מעריצי שמו כל מה שהיתה רק יכולת לעשות – בדברים היוצאים מגדר חכמת הרפואה: שם חדש הוסיפו לו על שמותיו הרבים מאז, הוא השם “חיים” ואורח חדש (שבא מקרוב מאמריקה) נקרא לשים כובעו עליו; וביום ו‘, כשעה לפני עלות השחר, בעוד כל העם ישנים, עברו שמשים בכל רחובות היהודים שבתוך העיר ובכל השכונות אשר מחוצה לה, ובקול מאיים ומחריד נוראות הכריזו למחר לקום ולהתאסף בבתי התפילה ולקרוא סליחות ³³¹והושענות ³³²ולתקוע בשופר ולהרבות בתפילה; ואחרי שעה מלאו בתי הכנסת, ואחדים אמרו לקיים “תקעו שופר בציון” ³³³, וילכו אל מקום קברי בית דוד להתפלל ולתקוע שופר שמה. ביום ו’ נגזר צום על כל ילדי “בית היתומים” ³³⁴למגדול ועד קטן, ובחוצות עברו שמשי האשכנזים לקרוא בשם רבנו הגרש“ס ³³⁵הי”ו את העם אל בתי התפילה לשפוך שם שיחם. וטלגרמה נשלחה לצפת להתפלל על קבר רשב“י ³³⁶, וטלגרמה לטבריה “להדליק ח”י לוג שמן זית על קבר רמבעה”נ ³³⁷, ולחברון, אשר אין חוטי הטלגרף מגיע אליה, נשלח רץ מיוחד, לעורר להתפלל על קברי האבות. וגם לבריסק וללומזה אשר בחו"ל נשלחו כפי הנשמע טלגרמות כאלה, וכל המעשים והקריאות האלה פעלו פעולתם – להלהיב את הלבבות ולשום בפי כל הבריות את השאלה היחידית, לאמור: “מה שלום הרב עתה!”. רוב הרופאים נואשו אמנם עוד בראשית השבוע מרפואתו, ובכל זאת טרם אפסה כל תקווה,ובעצם יום השבת בצהריים שבו השמשים ויכריזו בכל כוחם את הקריאה “לכו והתפללו בעד שלום הצדיק מבריסק”, ועוד בטרם עברו שתי שעות והנה שבו ויכריזו. אז הבינו כבר רבים כי מספר השעות חוצצו, ומיושבי העיר פנימה ומחוצה לה נהרו רבים אל בית הרב לדעת מצבו לנכון. אך אין מגיד, כי חדר הרב נסגר על מסגר, ולא נשארו בתוכו רק יחידי הסגולה, וכל יתר הבאים עמדו במסדרון. ואך כרבע שעה אחרי זמן הבדלה ³³⁸, נשמע קול “שמע ישראל” ³³⁹פורץ מן החדר, וידחפו העומדים מבחוץ את הדלת בחזקה ויפרצו החדרה לעמוד שם בשעת יציאת הנשמה.

לפי דברי אלה שנכנסו לפנים מן הקלעים, היתה דעתה צלולה עד שעת מותו, ויבן את כל אשר דיברו אליו, אך תשובותיו היו ברמז, כי למיום השישי אחרי הצהריים חדל לדבר כליל.

ובאי הבית נמנו וגמרו באותה השעה לבלי תת לגעת בגוויית הפטר כל אשר לא רחץ בשרו במים ³⁴⁰, וכל השולח את בניו אל אחד מבתי הספר. והשמועה הקיפה תכף את העיר לאמור “מת הרב”, ויחל העם להיאסף לספוד לו ולבכותו, ומכל שכונות אחינו החלו רבים לרדת העירה לחלק להמנוח את הכבוד האחרון. אך רבני עירנו והגרש“ס הי”ו בראשם החליטה לעכב את הקבורה ליום המחרת, מפני כבודו של המת ומפחד מקרי האסון אשר יכלו לקרות את אלפי הנקצבים אשר נאלצו לעבור באישון לילה דרך חוצות עירנו הצרים והאפלים; ואף ירא יראו לשלום השכונות הרבות שמחוץ לעיר, בצאת מהן כל הגברים ורק הנשים והטף יישארו. ויהי עוד טרם עברה שעה, ושמשים נשלחו אל כל השכונות להודיע את דבר ההחלטה הזאת.

וגם בשעה ההיא, בשעה שהמת מוטל לפניהם, אמרו עוד הנרגנים הידועים שבתלמידיו להשתמש בתור אמצעי להעלות מדורת המחלוקת, לסכסך עדה בעדה, ולדרוך ברגל בוז על העדה אשר עליה השיאו עוד בשנה החולפת את העלילה הנתעבה, עלילת לכת המון גדול ממנה “להכות את הרב נפש” ³⁴¹ויחליטו כנשמע לשאול מאת עדת אחינו הספרדים לחצוב להמנוח קבר בשדה קברותיה, אך יראי ה' האמיתיים שביניהם התקוממו בכל עוז כנגדם ולא נתנום לבצע זממם החורש אוון גם ברגעים שהיו צריכים להיות להם ליותר קדושים ברגעי חייהם.

כל הלילה הספידו את המת בביתו רבים ממעריציו, וביום הראשון בבוקר הכריזו בשם הרבנים ביטול-מלאכה, וכל חנויות אחינו ובתי מלאכתם, ובתי תלמוד התורה ובתי הספר לא נפתחו. ומטעם “הוועד הכללי” אשר לעדת אשכנזים, נשלחו שומרים מבני אחינו אל כל השכונות אשר מחוץ לעיר.

ויהי אך כילה העם את תפילתו, ויחל לנהור בהמון אל הרחוב אשר לפני בית הרב. ולא עברה שעה, ורבנו הרה“ג הראשון לציון ³⁴²הי”ו בא הביתה לספוד למת, ורבני עדת האשכנזים וקהל גדול מאד מבני העדה נועדו יחד בבית הכנסת הגדול “בית יעקב” שבחורבת ר' יהודה החסיד, כי שמה החליטו להביא את הגוייה להספידה. ובין כה וכה, והרחובות שלפני בית המת מלאו אנשים, ומרגע לרגע רב ההמון עד מילאו את כל הרחובות אשר מביתו ועד החורבה. וחצר החורבה הגדולה והחרבה מלאה גם היא, ואיש איש נדחק לבוא אל תוך בית הכנסת. וילך הבית הלוך והימלא, וכל המון באיו, אשר מספרם עלה לשלושת אלפים איש בערך, עמדו צפופים ודחוקים, עד כי לא יוכל איש לזוז ממקומו, ולכל תנועה קטנה נעו רבים יחד וראשיהם נראו מתנדנדים הנה והנה כגלי הים או כקמת השדה הנדה לכל רוח. וכל הספסלים אשר מסביב לבימה הגבוהה שבאמצע הבית, ישב רבנו הגרש“ס הי”ו ויתר רבני העדה, ושולחן ארוך הוצג לפניהם, להניח עליו את גויית המת. וכל מנורות הבית דולקות, והמראה כולו מלא חרדת קודש. רק כפעם בפעם נדחק איש ברוב מאמצי כוח לצאת החוצה, הוא אחד הכהנים אשר עליהם הכריזו לעזוב את הבית.

בשעה העשירית שלפני הצהריים החלה התהלוכה, ובעבור המחנה הכבד ברחבה שלפני בית הכנסת אשר לאחינו המערבים קם הרב רבי יוסף בורלא, ראש אב בית דין לעדת אחינו הספרדים, ויקרא מספד, וכחצי שעה אחרי כן הגיעו נושאי המיטה “בית יעקב”, ובדוחק גדול באו אל תוכו, ושעריו סוגרו תכף לבל יוסיף איש עוד לבוא באין מקום, וקול יללה נשמע מכל עברים למראה הגוייה העטופה בטלית נישאת על המוטות ומובאה עד השולחן.

אז קם רבנו הגרש“ס וישא קולו ויבך, ובתוך דברי הספדו קונן על הנפטר בדברי המקונן ³⁴³”שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו", ולמשמע אלפי בני העדה הנאספים קרא בחום לבו לאור: העדה כולה יודעת עד כמה היה המנוח חף מכל הדברים אשר הגידו ויעשו בשמו אחדים מאוהבי מדנים אשר סבבוהו, בהשתמשם בכוחו מבלי הודיעו, עד כי לאחרונה זייפו גם את חתימתו על דברים אשר פרסמו ולא רוחו, ועל זה הצטער המנוח עד נפלו למשכב. – על כל אלה אשר יד וחלק להם במעשה הזה לבקש מחילה מכבוד הנפטר בייחוד, כי מי יודע אם אין לנו לקונן על עטרת ראשנו כי נפלה בגלל כי חטאנו. ואת דברי הספּדו כילה בפסוק “וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'” ³⁴⁴, וכל העם התעורר לבכי למראה הדמעות אשר ירדו על לחייו.

אחריו הספידו הרב מדובראוונא ³⁴⁵והרבי מלובלין ³⁴⁶אמר את תפלת הקדיש, ובשעה אחת עשרה ורבע הוצאה הגוייה שנית, וכל ההמון שב ללוותה עד הרחבה הגדולה אשר לפני שער ציון, והלחץ והדוחק רב ככה בחוצות עד כי נמשך כל איש עם זרם ההמון מבלי יכולת לשוב או להתקדם או לעמוד במקומו. ועל הרחבה ההיא נגלה מחזה נהדר לעיני כל רואה, מחזת כל עדת ישראל שבירושלים העומדת צפופה, אשכנזים, ספרדים, מערבים, תימנים וכל יתר העדות התערבו כולם יחד, וילדי בתי תלמוד התורה השונים ובית היתומים כמו נבלעו בין ההמון כולו, ומאות הנשים העומדות בחלונות ועל הגגות ועל חומת העיר לאורכה ראו את העם כולו כגוש אחד אשר פניו רקומים רקמת כובעים שחורים ואדומים. לפי כל ההשערות רב מספר העומדים על עשרת אלפים נפש. ובין ההמון בתווך הועמד כיסא, והרב יצחק ווינאגראד ראש ישיבת “תורת חיים”, עלה עליו להספיד את הרב, וקולו החזק והמרעיש נשמע לאוזני כל הנאספים. דיבורו היה צח וברור, וכמטיף נאמן ידע לזעזע את מיתרי לב העם, לולא הארכתו הגדולה בגיבוב דרשות על דרשות. ובתוך דבריו הזכיר גם את “הדברים אשר מסר המנוח נפשו עליהם למנעם מהתכונן בירושלים”, ואת השועלים אשר “הכול יודעים למי הוא מכוון” שהילכו גם הם על הר ציון ששמם, ואמנם ידע כל איש מראש כי שעת כושר כזאת לא תעבור מבלי העלות זכר “השקאלעס ³⁴⁷והמשכילים”, אך הפעם נאמרו הדברים ברמז, והדורש הבליעם בנעימה…

בצהריים, בחום היום, יצאו המלווים את שער העיר, וכל הדרך הצרה והארוכה אשר משער ציון ועד קצה הר הזיתים מלאה עוד אנשים, למרות שוב כל הזקנים והחלשים ועוד רבים לבתיהם, ולפני המלווים הולכים שני זייני (קאוואס) ³⁴⁸רבנו הראשל“צ הי”ו לבושים בגדיהם הרשמיים ומטות הכסף בידיהם. – לפני “יד אבשלום” עמד העם עוד פעם, והרב מפלונסק נשא הספדו, ועל שדה הקברות הספידו המגיד הרב ישראל בנימין לעמפערט, ובשעה שתיים וחצי היתה הקבורה, אשר ארכה גם היא יותר משעה, והעם נפוץ מעט מעט.

במשך העת הזאת מצאו להם אחינו התימנים שעת כושר להתפלל גם על אחיהם שבתימן הסובלים כעת מצוקת היוקר, וייאספו כולם יחד בשיפולי הר הזיתים, וישאו קינה ומספד גם על הנפטר.

בעצם היום ההוא הובאו שלושה ילדים בעירנו בבריתו של אברהם אבינו, ושלושתם נקראו על שמו. – וכאות לאבדה הגדולה שאבדה ליהדות במותו, היה בעיני רבים ליקוי החמה אשר היה ביום מותו.

ומבין כל השיחות הרבות אשר נשמעו במשך היום כולו, ואשר כמובן סבו כולן על ציר אחד, נשמעו כה וכה גם שיחות יודעי המנוח זצ“ל ומכיריו מנוער הזוכרים אותו עוד מימי נעוריו, בלמדו הוא והגריא”ס ³⁴⁹זצ“ל לפני אביו הגאון ³⁵⁰ובצאת שמו לתהילה בגאונות רוחו בתורה, ורבות רבות יזכרו האנשים הישישים האלה. עוד זוכרים המה את ימי רבנותו הראשונים בסטאוויסק ובלומזה, אז בהיותו אהוב ונוח ורצוי לבריות, ומעורב בדעת את כולם, וחובב גם את חכמות החשבון ומעמיק בהן. עוד זוכרים כמה גם את המהפכה הקיצונית אשר התחוללה בתקופת חיי גאון התורה והתמימות הזה, בהיותו פתאום לאיש אחר לגמרי, ומנהגו כאחד “קדושי החסידים”, מתבודד ונפרש מן העולם, ואחרים עושים בשמו כל מה שלבם חפץ, ואף זוכרים המה עוד את כל פרטי התלאות הנוראות אשר מצעו את המנוח זצ”ל לרגלי המעשים האלה, וטלטוליו הרבים ³⁵¹ונדודיו ברצון ושלא ברצון במשך שנים רבות, עוד בואו ירושלימה לפני אחת ועשרים שנה.

 

אישיותו ופעלו של הרב מבריסק    🔗

תקופה של אחת ועשרים שנה חנה הרב מהרי“ל דיסקין זצ”ל בקרבנו, מבלי היות לו כל משרה רשמית, ובכל היותו נחבא אל הכלים ואומר תמיד כי איננו מתערב בענייני העדה כלל – חוש חשה ירושלים כולה, כי כוח אמיץ ונורא שולט עליה, כוח יד חזקה וכבדה ככובד משא מאות כיכרי ברזל מעיקה ולוחצת על החזה ועוצרת בעד נשימתה בכל עוז… על כל צעד וצעד הורגשו רושמי הכוח הזה בחוטי רשת רקמת הסתרים, אשר הקיפו את כל איש מבלי שיתבונן כלל איככה השתרגו עלו עליו.

ובכל זאת, מי שהכיר את ירושלים הקדמונה, את ירושלים שלפני אחת ועשרים שנה, ועתה ישוב לראותה במצבה הנוכחי, יראה עד כמה כבד גם ליד חזקה כזאת להסב את גלגל הזמן אחורנית.

באמרי הפעם לברר מעט את אשר היה המנוח זצ"ל לירושלים ועד כמה גדלה השפעתו על מהלך חיי יושביה, נזכרתי את אשר סיפר לי פעם אחת אחד ממכירי, מבאי בית הרב, לאמור: אחי הרבנים התלונן פעם אחד, במכתבו אליה על בלי כתבה אליו זה עידן ועידנים להודיעו שלומה ומעשיה, ותענהו לאמור: “כי עודני בחיים – זאת הן תוכל לראות בכל גליונות העיתונים… הדרוש לך לדעת עוד יותר?…” וגם אנוכי יכולתי לפטור עצמי מכל אומר ודברים, ולשלוח את קוראיי אל גליונות העיתונים, אשר יצאו בישראל במשך התקופה הארוכה הזאת, לולא יראתי את טורח החיפוש הרב יותר מדיי.

אם אל כל מעשי הרב המנוח צריך רק לצרף את כבוד הרבנים (תיבדל לחיים), או כי בכל אלה צריך ל“חפש רק את האשה”, כאשר יחשבו רבים וכן שלמים – זה הוא דבר המוטל עוד בספק. לנו מספקת דעת בני ירושלים כולם, אשר בכל הרגשתם את כובד השפעת המנוח בעניינם, לא נשאם לבם להתלונן עליו ורק זכר “הרבנית” עלה בפיהם, עד כי כל מי שענייני ירושלים היו מוזרים לו לא יכול כלל לדעת אם ישנו גם “רב” בתוכנו. והרבנים אמנם התלוננה פעם על זאת, אך קבל קבלה עליה את הדין באהבה, ותאמר: “כדאי לי לשאת תלונות העולם כולו, רק בדעתי כי אשה הנני לאותו צדיק” – איך שיהיה, בזאת אין כל ספק, כי השפעה גדלה מאד עליו, וגם הרבה ממה שעשה הוא, עשהו על פניה.

המנוח זצ“ל זה ירושלימה זמן לא כביר לפני מות הרה”ג מאיר אוירבך זצ“ל, אשר היה הראב”ד לעדת האשכנזים ואשר לקח חלק גדול בהנהגתה, והקול יצא אז כי הגאון הזה, הגדול גם בתורה וגם ביראה, בא הנה רק למצוא לו מנוחה לעתות זקנתו, ולשבת על אדמת הקודש על התורה והעבודה, רחוק מכל סכסוכי העניינים הגשמיים והדברים שבממון. ואת חפצו זה מילא אמנם בבחינה ידועה ועד אחרית ימיו לא יצא כמעט מביתו, ויהי מתבודד ומופרש מן העם, ורבים המה בירושלים, אשר לא ראו את פניו אף פעם אחת.

אך אם מאחרי כל ההתבודדות הזאת לא היה צפון רחש טמיר ונעלם האומר לו לאדם לחכות עד שיבואו אחרים להוציאו על כורחו מבדידותו ולקחתו אחרי כבוד? – גם זו היא שאלה המוטלת עוד בספק, ולפי מצב העניינים נקל יותר להאמין, כי אכן נמצא חפץ טמיר ונעלם כזה, אך מציאותו הייתה בלב הרבנית, הנוטה יותר לעסקנות ושליטה בכיפה; והחפץ הזה, אשר לא יצא לפועל בכל משך העת הארוכה, הוא שגרם לזעף הפנים שנראה בבית הרב כלפי הנהגת עדה וטובתה.

איך שיהיה, החפץ הזה (אם נאבה לקבל כי אכן היה חפץ כזה במציאות) לא נמלא גם אחרי שמת הרה“ג אוירבך ז”ל וכל משא הנהגת העדה הוטל על רבנו הגרש“ס הי”ו, כי מצד אחד ידעה העדה את החלטת הרב זצ"ל הממאן להתערב בענייני ההנהגה, ומצד שני הכירה את טיב הרבנית ופעולותיה בכל מקום בהגיעה לגדולה.

אך כנגד זה הנה נמצאו בהמנוח זצ“ל שתי מידות, אשר ליקטו אליו אחד אחד את פרטי שני מיני בני אדם שבעדת האשכנזים בעירנו. מידות קנאותו העצומה, התנגדותו לכל דבר שיש בו רק מעין רוח השכלה ו”חיצוניות“, משכה אליו את כל הקנאים הנלהבים, תמימי הלב והצבועים, שבבני אונגריה, אשר חסידות כל עדת ה' שבירושלים כאין נחשבה להם, וגם חסידותו של רבנו הגרש”ס הי“ו מוטלת בספק בעיניהם, למיום פקפקו לשלוח להשר מונטיפיורי ז”ל בחזרה את הכסף ששלח להורות בבית תלמוד התורה את לשון המדינה, ומידת בדידותו והימנעו מהוציא לפניו דברים בכתב גם אם יעשו בשמו כל מה שיעשו, נוסף על מה שהיה נודע משאיפות הרבנית, קיבצה אליו את כל אלה אשר על פי שאיפותיהם היו צריכים להיות בין מניעי גלגל ההנהגה, ורק מזלם או מעשיהם הקודמים מנעו הטוב הזה מהם. ימים רבים שוטטו האנשים האלה באוויר עירנו כנשמות הערטילאות, רבנים אחרי רבנים גרשום מלפניהם בחרפה, עד אשר סוף סוף מצאו להם את אשר ביקש ארכימדס בשעתו ולא מצא, מקום מחוץ לעולמה של העדה, לעמוד עליו הכן ולהעיק משם על ראש המוט אשר הכינו לה למען הפכה על פניה.

לראשונים היה המנוח זצ“ל למשען חזק בכל הנוגע לסייגים ולגדרים, ולמגן הסוכך על ירושלים בעד כל חדש מפרוץ אליה. הוא היה החותם הראשון על כל האיסורים, בשמו הוכרזו כל החרמות, בשמו יצאו הרצים אל הממונים להזהירם מתת חלוקה לכל השולח את בניו אל בתי הספר, בשמו נעשו כל הנגישות לכל איש אשר נפל עליו אף צל חשד כי נזרקה בו אפיקורסות, ובשמו הופקדו ועדים לחיפוש עוונות ולתגלחת נשים, ובכלל יצאה מביתו תורת הקנאות גם בכל דבר אשר חשבו יתר הרבנים לנכון להעלים ממנו עין, בשלחו דברו אליהם לעוררם “לבלתי החשות”. ועפ”י רוב לא שבו דבריו ריקם, כי מי מהרבנים ירצה להיחשב כמתרשל בדבר שיש בו אף ריח קיום היהדות והחסידות? אמנם רבים הגידו לא פעם ולא שתיים כי המנוח זצ"ל, בשבתו באוהלה של תורה מבלי צאת אל העם כלל, לא יוכל לדעת צרכיו למען הבחין בין גזרה שהציבור יכול לעמוד בה ובין גזרה שאינו יכול לעמוד בה; אבל בהגיע הדבר למעשה, לא חפצו, כמובן להיות אחרונים ולבל קיים בנפשם “חבר אני לכל אשר יראוך”.

ולאחרונים היה כמעטה תהילה, אשר בו כיסו על כל יצרי לבם ומעלליהם המה. האנשים האלה, אשר לכל פעולותיהם ישנו “מניע” אחר, הרחוק לגמרי מקנאות, מצאו להם תמיד דרכים להתראות בכל מעשיהם כמקנאים רק את קנאת הדת, ובזאת רכשו את לב המנוח זצ"ל להסכים לכל מעשיהם אלה. קטרוג, לשון הרע, רכילות, וכל יתר הדרכים אשר בהן יגיע האדם אל מעמקי חדרי לב רעהו להעיר בו רגשי הקצף והקנאה והמשטמה, היו להם מהדברים שאדם דש בעקביו, ובאלה היה להם צור מעוזם לכלי מלאכתם להשתמש בו למה שלבם חפץ, מלבד מה שעשו בעצמם בשמו מבלי הודיעו כלל, בדעתם כי לא יגיעו הדברים אליו, וגם בהגיעם לאוזניו לא יאמין בם ולא ישים במקורביו תהלה, וכל העם האמין כי אמנם אך במצוותו ובפקודתו המה עושים זאת, כי על כן היו מהחוסים בצלו.

ומלבד שתי כיתות האנשים האלה, אשר שיטות קבועות ומגמות מסויימות לכולם, הנה נספחו אל דגלו גם יחידים אשר בקרבתו מצאו להם תועלת בענייניהם הפרטיים, או כי על ידה יכלו לראות בשונאי נפשם ולדכאם תחתם. האנשים האלה היו מבני כל המפלגות השונות, ולפעמים גם מאלה, אשר לפי יסודות המנוח זצ"ל ועיקריו, שעליהם עמד במסירות נפש, היו צריכים להיות מרוחקים ממנו ביותר.

ובראש כל “הערב רב” הזה עמדה גם הרבנית העסקנית, וכולם יחד היו לרוח החיה בפעולות היוצאות מבית הרב, אשר לא תמיד כוננו על פי שיטה אחת, כאשר לא היתה שיטה אחת למחולליהן השונים.

והרב הצדיק, שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות התורה והיראה, ומהן לא יפנה לבו רק בהגיע שעת הכושר לצאת למלחמת ה' באפיקורסות, היה בעיני כל המון העם לקדוש כאחד מקדושי “החסידים” ³⁵²וגם פדיונות ³⁵³לא מנעו ממנו למען יתפלל בעדם בשעה שהמה צריכים לרחמים. בייחוד גדלה האמונה בו בקרב בני יתר העדות, אשר כל מפעלות “הכנופיה” אשר הקיפתו נעלמו מהם, ורק דבר קדושתו ופרישותו הקשיבה אוזנם ויעריצוהו מאד.

וכנגד זה לא קיבל מתנות מכל איש פרטי (חלוקה לקח בכוללים אחדים וזאת היתה למקור מחייתו) ולא פעם ולא שתיים השיב בחזרה כספים כאלה שהגיעו לידו. ואם ידע באחד הנדיבים, כי איננו מדקדק בשמירת הדת, לא קיבל ממנו נדבות גם בעד מפעל “בית היתומים” אשר כונן בעירנו.

משך שנים רבות לא יצאו הפעולות, אשר מבית הרב מוצאן, מגדר ההתנגדות לרוח ההתפתחות, אשר חדר מעט מעט לירושלים; החרמות, איסורים, תקיעת שופר, קנסות, רדיפות מרדיפות שונות – מקור אחד היה לכולן, וגם בית היתומים אשר עלתה בידו לכונן לטובת עניי היתומים העזובים ללמדם תורה ומלאכה, לא נוסד בראשיתו רק כעין מפעל מנוגד לבית היתומים אשר יסדו נדיבי אחינו באשכנז ואשר היה בו רוח “שקאלע” ³⁵⁴. – אם אמנם היה בכל פעם יסוד אמיתי וגם לפי שיטתו לרדיפות האלה, או כי היו גם נקיים שנפלו חללים לרגלי דיבות בני הכיתה השנית אשר הזכרתי – זוהי שאלה אשר כל בני ירושלים יודעים פתרונה. ובתור משל די להזכיר רק דבר רדיפות נוראות וחרם שיצא פעם על בית כנסת והמתפללים בו, רק בשביל שהוגד על מייסדו כי נוטה הוא ליסוד “שקאלעס” ³⁵⁵. בכל אופן היו הנרדפים רק אנשים פרטיים ועוד טרם עלתה בידי “הכנופיה” להעלות חמת המנוח זצ"ל, או לחתור בעצמם חתירות מתחת למוסדות ועדות שלמות.

אך מה שנבצר מהם בימים הראשונים עלה בידיהם אחרי כן מעט מעט. מפעלי חסד אחדים היו לפסולים מפני שנמצאו בהם פקידים אשר ריח אפיקורסות נודף מהם, העדה כולה נפסלה מפני החזיקה במפעלים האלה; ועל יסוד כל אלה החלו לשלח בהם חציהם ולהבזותם בשם הרב בעיני תומכיהם, ולהחזיק בכל כוח בידי מתנגדיהם, וזה הוא כל סודה של "הפוליטיקה הירושלמית, בהתחבר “תלמידי הרב, כפעם בפעם אל מתנגדי העדה האשכנזית וועדה הכללי ויתר מוסדותיהם, ובכרתם ברית לאחרונה עם בני “כולל אמריקה” לייסדו ולכוננו ולשלוח מכתבים בשם הרב לחזק את ידי מייסדיו באמריקה עצמה. וגם אחרי אשר השלימו כבר כמעט כל בני אמריקה היושבים בירושלים עם הוועד הכללי, לא יחשו ולא ישקטו המה מעורר את המעטים הנשארים להתקומם עוד כנגדו, אף כי הרב המנוח זצ”ל בעצמו הגיד לא אחת ולא שתיים, כי איננו מתערב כלל בדבר הזה.

ובני הכת הזאת לא הסתפקו עוד במכתביהם בשם הרב כי אם גם זייף זייפו את חתימת ידו על אחד המכתבים אשר שלחו לאמריקה, ושמה נדפס המכתב בעיתונים, וגם בהיות המנוח זצ“ל חולה מסוכן שבו ויזייפו חתימתו על מכתב שני, ושני עדים שלחו לקיים את החתימה בפני בד”צ אשר לעדת אחינו הספרדים בעירנו, הוא הזיוף אשר הזכיר הגרש“ס הי”ו בהספדו, ואשר פרטי דבריו אניח לעת אחרת. אך בכלל נודע כי המנוח זצ“ל נעצב מאוד על זה. תנצב”ה.

 

חברת יק"א    🔗

האדונים נייגו וחיים, פקידי חברת יק“א בארצנו, בחברת אחינו הד”ר מזיא, באו לפתח תקוה, ויאספו את איכרי המושב שאינם ברשות הנדיב, וה' חיים הודיעם, כי בעוד שבועות אחדים יבוא שנית לחקור ולדרוש על מצב כל אחד ואחד מהם, וכל אשר רק יהיה מוכשר לעבודה תדאג החברה לאחריתו, ואם אין די אדמה לו וקנתה החברה למענו דיו, ואם יידרש להעבירו למושב אחר תביאהו אל המנוחה ואל הנחלה.

ט“ו בשבט תרנ”ח

 

כולל אמריקה / זיוף חתימות / ר' מנדל מוינשטער “החתם ר' מנדיל או לא חתם?”    🔗

זוהי השאלה הגדולה אשר זה שלושה שבועות היא מנסרת בעולמנו הירושלמי וממלאה את חללו ומסערת את הרוחות וסוחפת אבירים בכוחה: רבנים, ובני רבנים, ובתי דינים, וסופרים, ושמשים, ועורכי עיתונים, ומייסדי כוללים, ועדי שקר (להבדיל), וזייפנים – איש לא נמלט – ומביאה את המפלגות לידי התרגשות ההולכת ומתגברת, עד כי מילאה כבר בשבוע החולף כמעט חצי גליון גדול של אחד עיתונינו, ומי יודע עד אנה יסחבנו עוד זרם ההתפעלות? בלי כל ספק אין לרוב קוראיי, ואולי לכולם, כל נפקותא כלל “אם חתם ר' מנדיל או לא”, וגם יושבי ירושלים אולי לא היו מתפעלים ככה בנידון הדבר בעצמו, לולא היה כחרך להציץ בו אל מאורת הצפעונים אשר שילח ה' בעדת האשכנזים בירושלים ואל מסתרי בית חרושת זיופיהם ותחבולותיהם לזכות את עירנו במחלוקת ולשימה כמרקחה בהוליכם אנשים שולל.

 

וגם הפעם יד “כולל אמריקה” במעל!    🔗

הנפטר הזה, אשר זה מאז כבר נאמר עליו צידוק הדין, וכבר נח על משכבו בשלום או בזעף, וכל אלה מבניו שהיה להם רק איזה צד של זכות לקבל חלק בהשפעה הבאה מאמריקה מקבלים כבר די והותר מקופת “הועד הכללי” – הנפטר הזה שב עתה ויבוא לעולם ב“גלגול שני” להחריד כל רואיו. הפעם שב אמנם והוא מחוסר אברים, וכמעט שנוכל לאמור כי לא נשאר ממנו כולו רק אברים מדולדלים אחדים: עשירים אחדים שלא היתה כל זכות להעניק להם מכסף העניים, בעלי תעודות-אמריקה אחדים אשר אולי לא ראו מעולם את פני הארץ, זבת כסף וזהב הזאת, ונוכלים אחדים מבני כוללים אחרים המחפשים להם רק מקום להוציא תחבולותיהם לפועל ולפלס חמס ידיהם בירושלים – אבל שוב שב; ומה שלא עיוות עוד בגלגולו הראשון הוא משתדל לעוות בגלגולו האחרון; והפעם מצא לו חפץ להתדבק ולהתלבש בר' מנדיל.

ר' מנדיל דנן הוא ר' מנדיל מוינשטער, המיוחד בנאמני בית הרב מבריסק זצ“ל ומנהל בית היתומים אשר יסד. האיש הזה, מצד נאמנותו ומשרתו אינו עלול ומסוגל ביותר לנטות אחרי “הועד הכללי” ואחרי החושבים כי לעת עתה למצער אין לעדת האשכנזים כל מרכז אחר מבלעדיו; אך בכל זאת דבר לא היה לו עם מייסדי כולל אמריקה ומניעי גלגליו, אשר גם הם נתלו ברגלי כיסא הדר כבוד גאונותו ז”ל, וכאשר פרסמו, בחורף החולף, כי הרב מסכים למעשיהם, וגם טלגרמא שלחו לאמריקה בשמו לברך את המתעסקים ביסוד הכולל הזה, בא ר' מנדיל זה אל רבנו הגרש“ס הי”ו, בשליחותו של הרב מבריסק ז“ל, להגיד לו כי הוא איננו מתערב כלל ביסוד הכולל הזה ואיננו מסייע בידי מייסדיו. תשובות כאלה השיב הרב אמנם לכל שואליו פה הנוטים אחרי השלום, אך השליחות הזאת היתה כעין שליחות רשמית, ויפרסמו אז את דבריו אלה גלוי בעיתונים, ומייסדי הכולל ל”תפארת ירושלים" ראו ונכלמו ונאלמו.

אחרי כן הוכו באמריקה עצמה מכה אחרי מכה, ושלוחיהם שבו כלעומת שבאו, כאשר הודעתי לקוראיי עוד בימים ההם. אז השלימו רוב בני הכולל הזה הבאים באמת מאמריקה עם “הועד הכללי”, ויתפשרו אתו כי ירים להם בזכות הורתם ולדתם בארץ קולומבוס סך קצוב, לפי מכסת נפשות ביתם, מדי חודש בחודשו, והכול נגמר בכי טוב.

אפס כי הפשרה הזאת לא היתה כלל לרצון לאלה המעטים פה אשר מפני אחת הסיבות שהזכרתי למעלה לא זכו לבוא בקהל המקבלים, ובעלי בריתם באמריקה המחכים גם הם לגבאות ולתולדותיה ראו אותם ברע, וישובו ויעירום לבלתי החשות גם עתה.

אז החלו לחבל ולרקום מזימותיהם בסתר, ואיש לא ידע.

פתאום, והנה עיתונים באים מאמריקה, ובהם מכתב חתום בחתימת יד הרב מבריסק ז“ל לטובת הכולל הזה. הרב ז”ל קרא זאת, ויתפלץ לראות עד היכן זיופי מקורביו מגיעים, והרבנית עצמה לא יכלה ראות בצערו, ותאמר לו כי עליו להכחיש את הדבר בגלוי. אך סוף סוף גברה עליו שנית יד שתיקותו, אשר בה הצטיין תמיד ועליה סמכו כל מקיפיו לעשות כל מה שעשו, ויאמר: אם אכחיש את חתימתי ישובו מחר והכחישו את הכחשתי, ואין לדבר סוף. – אך טוב לו כי אם לבלתי אצא מגדרי שגדרתי לי לבלתי כתוב בכל עניין שיהיה, אך בקרבו שמר את הדבר, ותיכף אחרי כן חלה את חוליו האחרון.

ובעוד הרב חולה ונטה למות, והנה הופיעה, באחד עיתונינו ³⁵⁶, הודעה כי בשבוע שלפני זה קיים בית-דין צדק של עדת הספרדים חתימת שני אשכנזים המקיימים חתימות שני מכתבים,, האחד מהרב מבריסק, הכותב למחזיקים בכולל אמריקה לחזק ידיהם ומתפלל “ענני כמו שענית לאליהו שיתקיים כולל אמריקה”, והשני מר' מנדל דנן, להכחיש את הודעת רבנו הגרש“ם הי”ו שפרסם לפני שנה כי הוא הגיד לו בשם הרב מבריסק שאיננו מתערב בענייני הכולל. ועורך העיתון שואל כמנצח: מה יענה על זאת הצד השני?

פה תחל אמנם שלשלת ארוכה של מעשים וּויכוחים בעיתונינו, אשר מיום ליום הפיחו את הקריה על השערוריה שנעשתה לעיני השמש וירגישו את דעת הקהל יותר ויותר, אך עתה כעברם כבר אבד חלק גודל מערכם, וסיפרתים בקיצור נמרץ. ההודעה הזאת, השמה את כבוד רבנו הגרש“ס הי”ו כבדאי ואת בד“צ אחינו הספרדים כשמחים על הקלקלה, שמה את העדה כמרקחה, ובו ביום שמענו מכל עברים אך הכחשות. הר' מנדיל הכחיש בפני קהל רב ויאמר כי מעולם לא כתב ולא חתם מכתב כזה שהוא כולו שקר גמור, והראב”ד הנז' הכחיש ויאמר כי מעולם לא קיים חתימת ר' מנדל ואת ההודאה הזאת נתן בכתב, רק בדבר מכתב הרב מבריסק לא היתה יכולת לחקור בהיותו אז חולה מסוכן. אך ממחרת ניחם הראב"ד ויגד כי אכן קיים חתימת שני עדים שקיימו חתימת הר' מנדל אך מפני זקנה שכח זאת.

אז תחל השאלה בדבר העדים לדעת מי המה? – ואחרי אמתלאות שונות והשתמטות בלך ושוב לא נודעו שמותיהם.

וּויכוחים החלו בין בתי הדינים האשכנזים והספרדים (או סופריהם ושמשיהם הכותבים בשמם). אלה טוענים כי רעיהם מעלימים שמות העדים, ואלה משיבים בשאלה: מי זה מהאשכנזים בא לשאול שמותם מאתנו? אלה מוכיחים כי אחדים מנכבדי העדה ואחד מהם בעצמם פנו אליהם בשאלתם זאת, ואלה שוכחים שנית ותשובתם ושבים ואומרים: יבוא בעל הדין בעצמו. בעל הדין בעצמו הולך וצווח כי שקר העידו בשמו ודורש כי יודיעוהו שמות העדים, וממחרת תבוא תשובה כי העדים ביקשו לבלי גלות שמותיהם פן יכום אויביהם!

ומחבלי התחבולות רואים ושמחים, ולסכסך את הדבר יותר המה מדפיסים שנית בקול תרועה בעיתון הנז' מכתב שנשלח לאמריקה בחתימת יד ר' מנדיל, ומתחתיו, קיום חתימתו עפ“י שני עדים החותמים שמם מפורש, כמו להוכיח בעליל כי אך לשקר טוען הר”מ כי לא חתם לעולם על מכתב כזה (המזכירנו אגב אורח את סגנון בעל “מגלה טמירין” ³⁵⁷, כמו “כל מעשה רבינו הקדוש סתומים: מעולם לא אמרתי הן או לאו, כי באמת איני יודע, וכי רבינו הקדוש מגלה לי צפונותיו? וכו‘, וכו’”).

 

ובכן – כבר נגלה הדבר והושם קץ לחושך?    🔗

חלילה! העדים, שהם בעצמם ממייסדי כולל אמריקה, באים בפני בד“צ האשכנזים ובפני רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו ומעידים כי “אינם מכירים חתימת הר”מ כלל, ומעולם לא היו אצל בד“צ הספרדים, ואינם יודעים גם מקום מושב בד”צ של הספרדים".

ובכן – עתה כבר הושם קץ לעניין בלי ספק?

עוד פעם: חלילה! כי מפרסמי המכתב הזה, ביום שלשום, משנים היום שמם הנסתר מ“שואל” ל“משיב”, ומודיעים כי לא זהו המכתב ולא אלה הם העדים, וישנו מכתב אחר ועדים אחרים, שאינם רוצים בגילוי שמם רק לר' מנדיל חביבם, כשיבוא לבדו בפני ב"ד הספרדים.

ובכן שבה השאלה הגדולה, לנקר במוח בני ירושלים: מהו סוד המעשה הזה שהננו עומדים לפניו, ואשר מכל עברים משתדלים לזרוק אבק בעינינו לבלי ראות נכוחה? ועד כמה מגעת ידם של מחריבי ירושלים אלה להוליך אנשים שולל בתעתועיהם?

אם אמנם עוד טרם נגמרה החקירה, וסוף סוף תיגלה האמת, הנה מה שנראה עתה ברור מבין כל העניינים הצדדיים שסכסכו את העניין, הוא זה:

חברי בית הדין אשר לועדת אחינו הספרדים נלכדו בערמת מייסדי כולל אמריקה ויקיימו חתימות עדים המקיימים חותם יד איש אחר מבלי חקירה ודרישה רבה, וגם מבלי הכיר את העדים מי ומה הם. ואחרי כן חפצו אמנם לנער חוצנם מהמעשה הזה, אך כבר נאחזו בפח יקשו להם מודעינו מאז, ולא ידעו איך להיחלץ… אם נעשה קיום חתימת הרב מבריסק או של ר' מנדל, הנה כפי הנשמע גם מצד בני כולל אמריקה נעשה מתחת להעתקה פוטוגרפית של מכתב ולא מתחת לכתב עצמו, וכתב המכתב שונה מכתב החתימה. בהעתקה כזאת לא נצטרכו עושיה גם לזייף חתימה, כי אם לקחו חתימה אמיתית, חתימת יד האיש שחפצו בו, מתוך מכתב אחר, והדביקוה על המכתב שערכו בשמו, וככה העתיקום יחד העתקה פוטוגרפית, ומתחתה קיימו העדים את החתימה מבלי כל פקפוק.

אך סוף סוף אין לכל המעשה הזה כל ערך גדול כערך הכרת האמצעים אשר בהם ישתמשו האנשים האלה להגיע למטרתם.

ולתכלית זו ניסו אמנם לעשות מעשה שני, וגם הוא לא עלה בידם. כי למרות כל המכתבים אשר השתדלו מייסדי כולל אמריקה להפיץ בשם הרב מבריסק זצ“ל, נשארו אחרו מותו מבלי איש אשר ייקרא שמו עליהם, וינסו וישלחו כתב רבנות אל רבנו הרה”ג הראשל“צ ³⁵⁸הי”ו. אך הוא בחכמתו מיאן לקבל עטרת תפארת כזאת, העשויה קוצים, ו“ללכת לנוע על העצים”, וישב פניהם ריקם, ועתה יחכו בלי תפונה ל“אטד” אשר ישמח בהם והם ישמחו בו, אם אך הימצא יימצא להם.

 

שלג בירושלים    🔗

בתוך כל התלהבות הרוחות בעירנו וחמימותם, הנה מלאך הצינה עושה את שלו, וביום הרביעי והחמישי לחודשנו זכינו לשלג, אשר זה שנים חמש שלא ראינוהו בעינינו. בשקט ובדממה כיסה מעט מעט את הארץ בשכבה עבה; והמראה נחמד, מראה היקום כולו בהתעטפו לבנים, מילא הפעם בלי תפונה את משאת נפש אחד איכרי מושבותינו אשר אמר לי פעם, כמדומה לי ביום חום נורא: הכל טוב ויפה בארצנו הנחמדה, אך השלג, השלג, לו נפשי עורגת, כי מיום צאתי מביתי עוד טרם ראיתי, וילדיי הקטנים אינם יודעים עוד מה הוא.

אך אם ישנם אחדים המתענגים במחזה הפיוטי הזה ובשחוק כדורי השלג בכלל, מה רבו ענייני הסובלים נוראות בקרירות היוצאת מן הכלל. בעת כזאת היטיב ועד אחינו הספרדים לעשות בחלקו פחמים לעניי העדה הזאת המרודים, ואף פנה אל נדיבי אחינו בחו"ל להחיש עזרה בצר, וכנשמע הגיע אתמול הסך מאה ליטרות שטערלינג לשתי עדותינו זו מהלורד רוטשילד שבלונדון.

 

בחירת ועד העיר לאשכנזים    🔗

דבר בחירת הוועד לעדת האשכנזים הולך ומתקדם, וכבר נדפסו רשימות האנשים הראויים להיבחר ל“ועד העיר למקהלות האשכנזים”, וביחוד בדברים הנוגעים אל הרשות, למשך שתי שנים, ובשבוע הזה תחולקנה לכל בני העדה, ובהיגמר הבחירה תיפתח הקלפי בפני בית-דין צדק ובמעמד חשובי העיר, ועל פי רוב הדעות הנעלמות יקום דבר.

 

המיסיון    🔗

המיסיון שבה ותהפוך פניה אל הרודף להילחם בו, וכנגד נשק גליונות “החרם” אשר שלפו לקראתה, הנה חרבה השנונה בעלת הפיפיות היא כיום עלה טרף מ“הצפירה” ³⁵⁹.

אם אולי לא זכתה “הצפירה” מעולם לכבוד שמאמריה יהיו נדבקים ונקראים בראש כל חוצות, הנה חלקה לה המיסיון, המכרת טובה, את הכבוד הזה, ועל כל דלתי בתיה וקירותיהם יראו העוברים, זה משבועיים, מאמר גדול נדפס בעברית, הוא המאמר “תוכחת מגולה, נדפס מהצפירה מס' 242 ווארשא יום א' לסדר חיי שרה י”ט מרחשון התרנ“ח”, למען יראו בני ירושלים הפראים וידעו את מחשבות אחיהם האירופים היודעים כי “בתי חולים ההם (של המיסיון) טובים מבתי החולים של היהודים, או כי מתהלכים עמהם שם ביתר רחמים, ביתר ענווה ורצון, בחיבה יתרה, או נותנים להם צדקה וכדומה”. והיועצים ל“בני ישראל” כי “ישימו נא את לבם לגדור פרצותינו ממקצועות אחרים, והפרצות האלה רבות הן מאוד”.

אך כנראה שכחה המיסיון את קשי ערפם של היהודים, שאינם אובים לשמוע גם לקול הדברים שהיא מדפסת מתוך “תורתם הקדושה” להוכיח להם מה שהיא חפצה להוכיח להם…

איך שיהיה, הננו יכולים ללמוד מהמעשה הזה שני דברים: ראשונה, כי כוח המיסיון רפה מאד, בחפשה לה אחרי אמצעים כאלה למלחמתה; ושנית, כי על אחינו היושבים רחוק ממקום המעשה לשקול היטב את דבריהם לפני חוותם דעת והטיפם מוסר לאחיהם היושבים במקום במעשה.

ח' באדר תרנ"ח

 

פנים חדשות    🔗

אכן “פני תבל מחודשים” בימינו אלה, ואחרי ימי השלג השלישי אשר ירד כבר בשנתנו זאת על ארצנו, והוא ואחוזת מרעהו הרוח והקור שיברו עצים גבוהים ויגדעום, ופרחים קמלו וישורשו משרשם – הנה שבו אלינו הימים הנחמדים בכל תקופות השנה בארצנו, ימי “פשוט הזמן בגדי חרדות, ללבוש בגדיו החמודות”. שארית הפליטה, אשר הותירו ימי הרעה, מאמצת כל כוחותיה למלא גם את החסרון הניכר בגנים ובפרדסים, ואווירנו מקוטר ריח כל ראשי בשמים בהחילם לציץ ציציהם. עץ השקד, הוא ה“רץ” המבשרנו ראשונה דבר בוא האביב, כבר עטה מעטה פרחיו הלבנים, ועתה כבר הגיע לתקופת תשבוצת קטני עליו הרכים והירוקים בין פרחי הלבן הבהירים, היא התשבוצת היפה גם מתשבוצת "תפוחי הזהב במשכיות הכסף " המהוללה ככה בפי מלכנו העשיר. ואחריו יסע עץ האפרסק, המתכסה מכף רגל ועד ראש בשמלת פרחיו הוורדיים הנחמדים; ורוח צד עדנים כי יחלוף על פניו ונגע בחלקת צוואריו, והנה התפרדה החבילה הנעימה ונמלטה כמתבוללת, והפרחים פורחים באויר, ולמטה על הארץ בשפל מסתתרים בענוות חן פרחי “התכלת” הזעירים אשר מסתר מדרגתם יעלו ריח למעלה עד לאף כל עובר.

עתה יצאו הולכי בטל לשוח ולשיח ולהריח, ולהתענג על מתנת אלהים זאת הנתונה להם במלוא חפניים חנם, עתה תצאנה הדבורים החרוצות למוץ מיץ כל פרח נעים ומתוק, עתה יצאו כל עובדי האדמה לעבודתם אשר זה ימים רבים חיכו לה, ועתה יסעו ויתורו בארץ כל מאות התרים והתרות אשר באו השבוע באנייה האשכנזית הגדולה “אוגוסטה ויקטוריה” וביתר האניות המיוחדות להם וימלאו את כל בתי מלונינו.

תנועת החיים “בעיר ובשדה” מורגשת עתה מאוד בכל פינה אשר נפנה בארצנו. בכל ימי החורף כמעט לא הייתה עוד הפסקה ארוכה בין הגשמים כהפסקת השבועות האחרונים, ולכורמינו ולגננינו עתה המה ימי הדרישה היותר חרוצה בהלכות נטיעות. ובירושלים ובסביבותיה רבים עתה מאוד האורחים הבאים מכל קצווי הארץ, ודרכי חברון ויריחו ויפו הומות ממרכבות ומפרשים ופרשות הטסים ועפים אל כל עבר. השנה רבו התרים האשכנזים “המתאנגלים” במלבושיהם ובמנהגיהם, וגם נסיכים כהנסיך הצעיר נכד מלכת אנגליה המושל בנפת קובורג-גוטה באו בתוך הבאים. גם פני עשירים אדירי עולם נראו כקורנליוס וואנדרבילט האמריקני, אשר בא הוא ואשתו ובתם באנייתו המיוחדה, ושבועיים לפני בואו נפנו למענו חמישה עשר חדרים בגדול במלוני עירנו. וכעוללות בבציר, שניים שלשה הגרגרים בראש אמיר, נראה לפעמים גם “פרט” מבני עמנו הבטלים באלף ונבלעים לפעמים בתוך הקהל הגדול, עד כי לא ידע איש בבואם ובצאתם. ולכבוד אורחת האנייה האשכנזית הגדולה תיערך הערב הזה במושב האשכנזים שבעירנו ³⁶⁰אספת שעשועים למשתה שכר לכל האורחים הבאים.

 

בית הספרים    🔗

בבית הספרים הכללי “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” הולך מספר המבקרים ביום השבת הולך ורב, וביום השבת החולף מלא גם חדר הקריאה הגדול וגם חדר מקרא המנאמים עד אפס מקום. בחדר המנאמים הוכן עתה גם ארון וספר תורה, ובכל פעם אחרי כלות דרשת היום יתפללו השומעים שמה מנחה בציבור.

 

אחרי מות הרב מבריסק    🔗

ההספדים על הגאון הרב מבריסק זצ"ל לא תמו עד עבור שלושים הימים למיום מותו, כפעם בפעם נראו המודעות על דבר “יקרא דשכבי”, וביום השלושים ירד המון גדול מעירנו ללכת אל הר הזיתים על קברו ולספוד לו שמה.

ומקורבי המנוח זצ“ל שלחו לקרוא לאחיו הרה”ג נח יצחק דיסקין הראב"ד בלומזה לבוא הנה לנהל את בית היתומים אשר יסד, וכנשמע יבוא ירושלימה אחרי חג הפסח.

 

שמחה במושבות    🔗

אם ברגעי ההווה הזיקו מאוד הגשמים שירדו בפורים לבני העניים ויבלבלו את כל חשבונותיהם, הנה לעתיד הביאו להם בכנפיהם רוב ברכה, בהרוותם את האדמה אשר צמאה כבר למים ובהפרותה את שפוני טמוניה עד כדי לקוות לשנת ברכה וזול.

והשמחה בתקוות העתידות בולטת יותר במושבות אחינו החיים על פי אדמתם והמרגישים ישר את רוב הטובה הצפונה להם במים החיים האלה. וכאותו לשמחה הזאת הן החגיגות אשר הוחגו ביום ההוא באחדות מהמושבות האלה אשר ביהודה. בראשון לציון היתה ביום הפורים חנוכת בית העם ברוב פאר, הוא הבית המיוחד לאספות ועדי המושב, ולבית ספרים,ולתזמורת; וברחובות הציגו נערי בית הספר את החיזיון “זרובבל” להח' לילינבלום בתרגומו העברי.

 

נתן שטראוס    🔗

חוצות ירושלים עודם מלאים כצאן אדם, והם הומים מרוב התרים אשר לא חדלו עד היום לבוא המונים המונים. ומביניהם הציצו הפעם גם אחדים מאחינו אשר שמו לבבם ביחוד לראות את שלום אחיהם על אדמת הקודש ולפקוד את מוסדותיהם לטובה. מהמצויינים שבהם הוא אחינו האדון נתן שטרויס, חבר קונגרס ארצות-הברית ואחי ציר אמריקה אשר ישב בבית ארצנו לפני שבע שנים ³⁶¹. האיש הנדיב הזה, אשר עד כה לא היה לו כל חפץ ועניין בירושלים ובכל ערי ארצנו, וכמעט שם לו לעיקר לבלתי הכניס את ציון בחוג פעולותיו, הגיד ברור כי בראותו בעיניו אותה ואת כל הנעשה בה שינה את דעתו כלילי, וכתחילת פרעון השאיר, לפני נסעו, אלפים וחמש מאות פראנק לטובת מוסדות החסד שבתוכה, ומהם חמש מאות פראנק לקרן-הקיימת אשר לבית הספרים הכללי לבניין בית. מלבד הבטחתו אשר הבטיח את מנהלי הבית הזה לשלוח להם את כל הספרים החשובים בספרות היהדות בשפת אנגליה אשר ידרשו מהם. מירושלים נסע הוא ומשפחתו אשר באה אתו, ויבקר גם את מקוה ישראל ואת ראשון לציון.

 

ביקור נ. מאיר    🔗

האדון נ. מאיר, אחד מראשי חובבי ציון בלונדון וסוחר גדול במוצא טבּק ארצנו וארץ יוון, פקד את עירנו ואת מושבותינו הקרובים ללבו זה ימים רבים, ומלבד תמיכתו העראית אשר תמך את בתי החסד שבירושלים באלפיים פרנק ישתתף גם בעבודת קבע, להרים קרן מטע הטבק במושב מטולה שבגליל, אשר חלק אדמתו שעל יד בתיו מסוגל מאד לנטע זה.

 

תימנים    🔗

כנגד העשירים העוברים על פני ירושלים כחץ יעוף, הנה חנן ה' אותה גם בעניים הבאים להשתקע בה, המה אחינו בני ארץ תימן, אשר מרוב התלאות וכובד הגלות שהם מרגישים בכל תוקף בארצם, המה עולים אל אדמת הקודש לשבת בה, בקרב יתר אחיהם אשר מצאו להם כבר מנוח בעבודתם ובחריצותם. אחינו אלה, הבאים הנה המה ונשיהם וטפם, עוברים את רוב הדרך הארוכה אשר מתימן ועד הנה ברגלם, מקליהם בידיהם וצרורותם על שכמם, ממש כצאת אבותינו לפנים ממצרים, ובבואם הנה יחזרו על הפתחים בראשית הימים עד מצאם להם עבודה החביבה עליהם בכלל, ונטשו את עבודתם הראשונה.

 

זכות הישיבה    🔗

אך על אחינו בני יתר הארצות כבדה הפעם מאוד יד גזרת איסור הכניסה. כי הוועד אשר הופקד מאת מועצת הנהגת מחוזנו להתעסק בשאלת היהודים אשר באו לעירנו זה מקרוב, מכביד ידו על כל אלה אשר ערבו אותם בפני הממשלה כי יצאו מן הארץ תיכף ככלות זמן שלושים היום אשר הותר לנוסעי ישראל להתגורר פה, וכבר קרא לאחדים מהם לבוא מיפו הנה וידרוש מאתם להציג לפניו את אלה אשר עוד טרם נרשם בספרי הממשלה כי יעזבו את הארץ. ובין כה וכה חרדו כל הערבים ויחלו למאן לערוב עוד בעד איש, וכל אלה מאחינו נתיני יתר הארצות נאלצו ללכת לבירות או לפורט-סעיד. – כפי הנשמע אומר הוועד הזה לעשות רשימה מדוייקת ממספר נפשות אחינו שבירושלים, ולבדוק את זכויות הישיבה אשר לכל אחד ואחד מהם, אך טרם נודע מה יהיה משפט אלה אשר לא תעלה בידם להוכיח זכותם אם יקבלום לחסות בצל ממשלתנו הרוממה ונתנו להם להישאר פה או כי יגזרו עליהם חובת גלות.

 

זכות קניית קרקעות    🔗

גם בדבר קניות בתי האחוזה (מולק) אשר עד כה התירו לכל אחינו יושבי ארצנו מחמרת הרשות מאוד בימים האחרונים, והיא אומרת לאסור כל התנחלות בארץ, בין בשׂדי-האחוזה ובין בשׂדי המלכות, על כל אלה מאחינו אשר לא יוכלו להוכיח כי הם יושבים בארץ הזאת מאז שלוש עשרה שנה, לאמור חמש שנים לפני צאת הגזרה הראשונה, ובימים האחרונים מעטות מאוד הקניות המאושרות מאת הרשות בהיות הקונים מבני אחינו.

 

כולל מינסק    🔗

אחת הקניות המעטות האלה היא קניית “כולל מינסק”, אשר רכש לו עתה אחוזת-שדה גדולה וקרובה לשכונות אחינו אשר מחוץ לעיר ³⁶²ובה מקום למבנה חמישים בתים לעניי בני הכולל הזה. עוד לפני שנתיים עלה על לב מנהלי הכולל הזה ללכת בעקבות המתוקנים שבכוללים, ולדאוג לענייהם בדבר ממשי אשר ירב גם את נחלת אחינו בארץ במקום להוציא את כל כספי נדבות אחינו לתמיכות זמניות אשר לא תשארנה אחריהם כל רושם קיים; ויוציאו אז קול קורא לאחיהם אשר בחו"ל, וככל אשר נמצאו תמיד אוזנים קשובות לתביעת החלוקה הקבועה כן נמצאו הפעם גם גואלים לרעיון הזה, ועוד הפעם אות ומופת לעינינו כי לב אחינו שבגולה פתוח כפתחו של אולם גם לעזרת ישראל על אדמת ישראל בדברים של קיום, אם אך יימצאו תובעים להם.

כ“ג באדר תרנ”ח

 

בחירות    🔗

בחירות חברי הוועד למועצת עירנו תמו סוף סוף, והחברים החדשים נכנסו כבר לישיבותיהם בשבוע הזה. אפס כי הפעם לא נגמר הדבר בתכלית הפשיטות כנהוג עד כה, ובעשרה ימים אחרי היפתח פתקות הבחירות חיכו עוד יושבי עירנו בכליון עינים לראות לאיזה מהצדדים תוּכרע הכף. וזה הדבר:

בקרב אזרחינו המושלמים ישנן שתי משפחות מיוחסות אשר ייחוסן עולה עד לראשית ימי התכונן האסלאם בארץ: משפחת החוסיני ומשפחת החאלדי; ומאז ומקדם גדולה ההתחרות בין שתיהן לאמור: למי ארץ? בהיות יד האחת תקיפה ונסבו רוב המשרות החשובות לבניה, והיא תהיה המושלת בכיפה, ויד השנית תלך ותדל – עד סוב הגלגל ושב התור אליה. ובימינו אלה הנה זה שנים רבות אשר יד המשפחה הראשונה על העליונה, וגם ראשות בית מועצת עירנו היתה נתונה כמעט מיום היווסד הבית בידי אחד מחשוביה ³⁶³, אשר אמנם הועיל גם הרבה בתיקוני העיר וסביבותיה; וגם בימים אשר לא יוכל לשמש במשרתו זאת (כי על פי החוק לא יוכל חבר מועצה לכהן יותר מארבע שנים רצופות ), היה נבחר אחד מקרוביו לראש המועצה, וסוף סוף נחתך כל דבר על פיו.

אך הפעם, בהגיע העת לראש המועצה לעזוב משרתו, חגרה כנראה המשפחה השנייה שארית אוניה, ותעמד את אחד מחשובי זקניה ונכבדיהם לבחירה, וכנגדה העמידה הראשונה לבחירה את בנו הצעיר של ראש המועצה ³⁶⁴ועוד אחד מנכבדיה, ואחרי נפתולי הבחירות, אשר ארכו כחודש וחצי, יצאו שלשתם בגורל הנבחרים ועליהם נוספו עוד אחד מבני המושלמים ואחד מבני עמנו ³⁶⁵הוא בן חבר המועצה היהודי מימי עולם. אפס כי בהיות אסור על פי חוקי ממשלתנו לשניים מבני משפחה אחת לכהן במועצה אחת, התפטר הנבחר השני ממשפחת החוסיני, למען יוכל בן ראש מועצת עירנו להישאר במשרתו, ולכבוד הנבחר החאלדי התפטר אחד מבני המשפחה הזאת אשר היה בקרב חמשת חברי המועצה הקודמים, ותחתיהם באו שניים מיתר הנבחרים החדשים, אשר על פי מספר בוחריהם להם משפט הבכורה אחרי חמשת הנבחרים הראשונים, והשניים האלה היו הפעם אחד מאחינו האשכנזים ואחד נוצרי. וככה נחלקו חברי בית המועצה לאמונותיהם באופן הזה: שישה מושלמים, ושני יהודים (ספרדי ואשכנזי), ושני נוצרים (יווני וקתולי), ותישאר רק שאלת מינוי ראש המועצה, אשר פתרונה נתון לפי החוק לכבוד פחת עירנו, ועל פיה ייוודע מי משני הצדדים תגבר. כי בהימנות בן ראש מועצתנו הראשון לראש אז היה הנבחר החאלדי הזקן מתפטר בלי ספק, והגדולה ניתה מחזרת על אכסניא שלה; ואם השני ייבחר, ונפסקה “החזקה” הקדמונה, ורגלינו תעמודנה על מפתן תקופה חדשה. ובכן נשלחה רשימת הנבחרים אל כבוד הפחה, ולמוצא פיו היו עיני כל גדולי עירנו נשואות; ואחרי רוב התבוננות הכריע סוף סוף את הכף לצד משפחת החאלדי, ולראש בית המועצה מינה את השר יאסין אפנדי אלחאלדי, הוא אחי השר הנאור יוסף פאשה אלחאלדי, אשר היה לפנים מורה השפה הערבית בבית מדרש המדעים בווינה, ובשנה החולפת שולח מטעם ממשלתנו הרוממה לקחת דברים את התוגרמים הצעירים אשר באירופה, וישוחח את שיחתו הידועה את לואר ³⁶⁶.

אך לישראל אין מזל, ואחר כל התקוות אשר קיוינו כי הפעם ישבו שניים מאחינו בבית מועצת עירנו, ואחרי צאת הדבר כמעט לפועל, נפל הגורל על הנבחר היהודי הראשון לעזוב את משרתו; כי כבוד פחת עירנו, אשר שם לו כנראה לקוו לבטל את “החזקות”, לא אישר בחירתו, ויבוא תחתיו השמיני לנבחרים החדשים, הוא איש נוצרי (ארמני), ומבני עמנו נשאר שנית רק חבר אחד, הוא האדון הנכבד יהושע ילין ³⁶⁷, הראשון בנושאי משרה בקרב עדת אחינו האשכנזים.

וביום השני לשבוענו זה נקראו חברי הוועד החדשים אל בית ועד הנהגת מחוזנו (מגלש אדארה), ובפני כבוד הפחה ויתר חברי הוועד נשבעו שבועת אמונים במשמרתם החדשה, וכל המון הנאספים ברכום, ואחר נכנסו לישיבתם הראשונה.

 

אור שמירה וביטחון    🔗

ותהי ראשית מועצות הוועד בדבר הפצת האור וריבוי השמירה והביטחון בירושלים החדשה. כי עד הימים האלה גבול הושם בעירנו לאור ולשמירה מצד הרשות, ולמרות שבת ירושלים פרזות בימים האחרונים, והבניינים החדשים רבו כמעט על הישנים, היה היתה החומה העתיקה כחוצצת בעד ההשגחה העירונית לאמור לה: עד פה תבואי. חוצות ירושלים הצרים והעתיקים התגאו בייחוסם הקדמוני ויהיו תמיד מוארים בעששיות הנפט, ושומרים מופקדים עליהם לסוב בהם כל הלילות; ופרוורי עירנו הנחמדים מלאי האוויר הצח ואור השמש יומם עוד טרם זכו להיחשב כחלק מן העיר, ובלילות חושך ואפלה בכל חוצותיהם, וברובם אין גם שמירה מעולה. עתה שם כבוד פחת עירנו את לבו “לאחד את ירושלים החדשה והישנה” ולזכות גם את פרוורינו בכל התיקונים הנחוצים, ובית פקידות עירנו הפקיד עתה ועד של שלושה מחבריו (מושלם ויהודי ונוצרי) לבחון את ההצעה הזאת ולקצוב את ההוצאות הדרושות לה.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

גם בירושלים החדשה “שלנו” ראה נראה התעוררות ותנועה להפיץ אור יקרות, וחברת “ישוב ארץ הקודש”, המתאמצת בכל חובה לחבב את רעיון עבודת האדמה על לב אחינו, החלה להוציא גם חוברות לתכלית זו, בשם “חיבת הארץ”, ועוד בדף הראשון לחוברת הראשונה, שיצאה בשבוע הזה, הננו שומעים את הקול הקורא בכוח:

הָלְאָה בַּטָּלָה! הָבוּ מֶמְשָׁלָה / לָעֲבוֹדָה וִיגִיעַ כַּפָּיִם! (“יגון ואושר” לשלמה וויינשטיין)

החוברת הזאת מכילה מאמרים שונים מבני ציון, זה בא בהצעותיו, וזה ב“טענותיו ותביעותיו”, זה בילקוט מדרשיו, ובזה בסיפור מסעיו – אך שפה אחת ודברים אחדים לכולם: להעיר ולעורר בלב בני ציון את התשוקה והחפץ לחיים של כבוד, חיים של אושר ותענוגים בעבודת האדמה, ולתאר לפני אחינו את מצב אחינו בארצנו בעיר ובשדה; והד קולם כולם דומה אמנם לְ-שִׁירַת ִצפֳּרִים מִבַּדִּים, מֵהָרִים / יְתַנּו אֶת שְׁלוֹם אַרְצֵנוּ (הנ"ל)

בייחוד ינעמו דברים כאלה היוצרים מירושלים, בה בעת אשר נשמע קול ריבות בשערי חו"ל, בקום רבנים לאסור ההתעסקות בחיבת-ציון, ובהחל סופרים שונים בעיתונים לדרוש תכף סמוכין על “יקירי ירושלים” חשודיהם מאז.

ואחד מראשי הפועלים בחברה הזאת וברעיון ישוב-הארץ בכלל למיום צאתו לפועל הוא החכם הרב יחיאל מיכל פינס, נסע היום למסעיו בארץ רוסיה, ורבים מאוהביו ומכבדיו מבני ירושלים “הישנה והחדשה” יחד, נאספו אל תחנת מסילת הברזל לחלק לו את הכבוד הראוי לו לפני היפרדו מאתם למשך זמן, ולברכו בצאתו למסעו אשר יביא בלי תפונה גם ברכה לארצנו.

ראשית ניסן תרנ"ח

 

תיירים    🔗

שבוע הפסח הוא מדי שנה בשנה "שבוע החגים, לירושלים כולה, וכמשפטה תמיד לבשה עירנו גם הפעם מחלצות יקרות. אלפי אנשים, הדורים בלבושם כולם, ינהרו אליה מכל אפסי ארץ מרחוק ומכל הכפרים והעיירות מקרוב. רכבת מסילת הברזל תשמיע שריקותיה פעמים אחדות יום יום, וקול התופים והמצלתיים, אשר ירימו בני כפרינו העולם לרגל, יצלצל באוזנינו בכל שעה. ואף כי לא חדש אתנו המראה הזה, הנה היתה השנה הזאת לכל הדעות שנה יוצאת מן הכלל בריבוי האורחים אשר הביאה אלינו בכל הדרכים השונות. מלבד השיירות הגדולות של האנגלים והאמריקים וגם האשכנזים אשר לא חדלו מעבור על פני עירנו במשך החורף הזה ומדלוק אשה אחרי רעותה, ומלבד התרים הרבים הנמצאים עוד בקרבנו, הנה כבר נאספו באו ליום פסחם כארבעת אלפים חוגגים רוסים, וכאלפים ארמנים, מלבד היוונים אשר מספרם גם הוא איננו דל. ולרוב הבאים מיהרה החברה “הפלסטינית הרוסית” ותקם במגרש הרוסים שבעירנו בניין עץ גדול ורחב, למעון לאלה אשר לא ימצאו עוד מקום בבתיה הגדולים הקיימים מאז.

 

נבי מוסא    🔗

בני כפרינו כיבדו גם המה את “חג ירושלים” כראוי לו, וביום השישי החולף אחרי הצהרים, הוא יום רדת כבוד מופתי ³⁶⁸עירנו בראש החוגגים המושלמים על קבר “נביא מוסא”, ראו עיני מבקרי עירנו מחזה נהדר ומרהיב אצל שער השבטים, למן חומת העיר ועד ראש הר הזיתים. מדרון הר המוריה כולו, משני עברי הדרך, מכוסה פה לפה באלפי בני אדם הבאים לראות ולהיראות, ובראשם נוטלים חלק אזרחינו המושלמים, וביחוד נשיהם, העטופות בצעיפיהן ולבושות בבגדי צבעוניהן השונים והנוצצים; ולכבודות שבהן ניטיו אוהלים מיוחדים. והדרך עצמה מלאה תשואות מהמון העוברים והשבים. המון העם הולך רגלי, צעירי המושלמים רוכבים על סוסיהם הדוהרים ורצים רוץ ושוב, ומרכבות רבות מרקדות מלאות אירופים ואירופיות הבאים לראות, וכפעם בפעם תעבור גם שפעת חמורים נושאים המון אנגלים ואנגליות המשתעשעים לרכוב על החמורים דווקא. ובקצה הדרך, כנגד שער העיר, עומד סולם קטן, ועל שלביו עומד איש המכסה את פניו ואת המכונה הקטנה שלפניו במסכה שחורה, הוא צלמן אנגלי העובד עתה עבודתו בחריצות, ולרגעים יחליף את לוחות-הזכוכית אשר למצלמתו למען יוכל להעלות אחרי כן על הנייר את כל חליפות המחזה; מלבד הצלמנים “החוטפים” הסובבים על פני הכיכר, איש איש ותבתו הקטנה בידו עומד ומכונן אותה בכל רגע לפני כל הישר בעיניו לצלמו, ומכלה מעשהו כלאחר יד בטרם יספיק עוד האיש להתבונן בו.

עד תום תפילת יום השישי (צלאת אל ג’מעה), במסגד עומר אשר על מקום מקדשנו, ישב הקהל ויחכה. ובהגיע השעה הראשונה אחרי הצהריים, החלה החגיגה. משער העיר נשמע קול רעש תופים ומצלתיים, ונושאי הדגלים הנהדרים, דגלי המשי הרקומים בזהב, עוברים ראשונה, ועל כל צעד וצעד יורידו את שני הדגלים הראשונים עד לפני האנשים והנשים היושבים משני עברי הדרך, ואיש איש מבני האזרחים מעביר את קצה הדגל על עיניו ועל מצחו. ואחרי נושאי הדגלים עוברים פקידי החיל רוכבי הסוסים וחרבותיהם שלופות בידיהם, ואחריהם פקידי חיל הרגלים מפנים דרך בחרבותיהם הנטויות לפני מרכבת כבוד פחת עירנו, אשר בא הפעם הוא ויתר גדולי המלכות לקחת חלק בחג הדתי הזה. עוד רגע והנה עוברים המון נלהבים מפזזים ומכרכרים במטות עץ במעגל, האחד מהם עומד בתווך, מעופף מטהו בשתי זרועותיו וקורא פסוק של ברכה לכבוד אדוננו השולטן יר"ה ושריו, וחבריו עונים אחריו בקול. בקצה הקהל הגדול, אחרי כל הכבודה הזאת, עובר נושא הדגל הירוק החדש ³⁶⁹, והוא רוכב על סוסו, ואחריו המון נושאי דגלים וכלי שיר עוברים לפני כבוד המופתי הרוכב על סוסו, ועל יד שמאלו רוכב “בחיר המיוחסים” (נקיב אלאשראף), ומנגינת הצבא הולכת לאחרונה.

כשתי שעות ארכה חגיגת “הלויית הדגל”, ואחר שבו רוב הבאים איש איש לדרכו וכל הקהל נפוץ. ולמן היום ההוא לא חדלו בני הכפרים הקרובים והרחוקים לבוא אל עירנו בקול המון חוגג, וללכת מפה עד מקום הקבר יום יום, עד יומנו זה, אשר בו שבו כולם יחד ירושלימה, והעיר מלאה מהם ומהמונם. ובעיתות האלה, בפגוש איש ישראל העובר בחוצותינו על כל מדרך כף רגלו בפנים חדשות, פני תרים ואורחים עלזים וצוהלים וחוגגים, בהרגישו עתה כעין שפעה יתרה של חיים ותנועה מסביב לו – לא יימלט שלא יעיף עיניו הנה והנה לחפש ולבקש בתוך ההמון הגדול הזה את אחיו אנשי גאולתו. כל אומה ולשון לוקחת עתה חלק גדול בעלייה לעיר הקודש לירושלים, רק מקום בני עמנו אנו נפקד כהיום.

 

איסור הכניסה    🔗

הפעם עלינו להגיד לאחינו יושרם כי לא למיעוט התעוררותם לעלות לרגל לא נראו בציון פני אורחים חדשים מישראל, כי אם פשוט מפני איסור הכניסה ההולך ומתחזק מיום ליום. עתה הדבר שריר וברור כי לא ניתן לאיש מאחינו נתיני רוסיה ואוסטריה ורומניה לרדת אל חוף יפו או בירות בשום אופן, ומדי שבוע בשבוע תשמענה אזנינו שמועות מעציבות ומרגיזות לבב. בימי הסערות והגשמים האחרונים לא מעט מספר אחינו אשר יצאו ידי חובת “גלות” בלב ימים כגולי ספרד לפנים. לא פעם ולא שתיים ניסו לגשת אל חוף יפו אולי תינתן לה חנינה ונתנום לרדת, אך כל עמלם היה לשווא, ורק נדודים שבעו המה נשיהם ועולליהם, בחזרם חלילה מפורט-סעיד לבירות ומבירות לפורט-סעיד עד לכתם באשר התהלכו. ורבים המה המספרים כי נערה אחת מבנות הגולים אשר נתפתתה לדברי מלחי סירות הדוגה אשר הבטיחוה להוליכה בסירתם עד עזה ולהורידה שמה אל היבשה, התנפלה במצולות ים בהגיעה ייאושה עד נפש. ואם אמנם הדבר הזה עודנו מוטל בספק, הנה המעשים הבאים נכונים ואמיתים וגם בהם נמצאו כבר יותר מטיפה אחת של מרה: אחדים מעשירי אחינו הבוכרים עלו לרגל, כדרך אחינו אלה תמיד, לבוא ירושלימה לחג הפסח, וללכת ליום ל“ג בעומר אל קבר רשב”י ³⁷⁰ במירון אשר בגליל. ויהי אחרי שתותם לרווייה מכוס הנדודים על פני הים, לא נתנום סוף סוף לרדת, עדי הניחם לערבון איש איש אלף פראנק במזומנים, ועד אשר ערבם אחד מסוחרינו כי תיכף אחרי הפסח יעזבו את הארץ.

ושמונה משפחות מבני אחינו, אשר אחרי רוב טלטוליהם ישבו הפורט-סעיד נואלו לאחוז דרכם בדרך הארוכה והמייגעת, היא דרך היבשה מפורט-סעיד עד עזה, בחשבם כי משם יוכלו להתגנב ולבוא אל ארץ משאת נפשם. ויהי אך באו עזתה, ביום י“ג ניסן, ויתפשום פקידי המלכות וישלחו טלגרמה לכבוד פחת עירנו לדעת את אשר יעשו בהם. ואחרי השתדלות רבה הואיל כבוד הפחה לצוות כי יתנום לחוג את חג הפסח בארץ, אם יימצאו להם ערבים. ובן כבוד רבנו הגרש”ס ³⁷¹הי"ו שלח טלגרמה לאחד מנכבדי אחינו שביפו לערבם, ויגיעו בימי חול המועד ליפו, והם כואבים ונדכאים מעמל הדרך הנוראה, ועתה המה מוטלים על ערש דווי בבית החולים שער ציון שביפו.

ואת גזרת ההסגר אשר חלה עד כה רק על אחינו נתיני ממשלות רוסיה ואוסטריה ורומניה, אומרת הרשות בעירנו למתחה על כל אחינו, יהיו נתיני איזו ממשלה שתהיה.

בכל אופן, החובה מוטלת עתה על אחינו שבחו"ל לפרסם את הדברים האלה בעריהם, לבל ייכשלו רבים ולא יהינו לעלות להשתקע בארץ, כי בעתנו זאת לא יועיל להם כל כופר. יוכל נוכל אמנם לצייר לנו כמה יוסיף עוד מצב עירנו לרדת בהיסגר שערי ארצנו בפני כל אחינו, תקופה כזאת ותוצאותיה יחד כבר ראתה עיננו פעם, אך עתה, כל עוד לא התבררו בדיוק גבולות איסור הכניסה, אסור לאחינו לעלות ולהטיל עצמם בסכנה בידיים. יוכל אמנם להיות כי ימי תוקף האיסור במידה כזאת לא יארכו הרבה, אך כעת אי אפשר לעבור עליו כלאחר יד.

כ“א בניסן תרנ”ח

 

איסור הכניסה בתוקפו    🔗

חזקה הגזרה על “הכניסה” בארצנו, אבל כנגד “היציאה” ממנו אין פוצה פה, ורבים מצעירינו אשר אמנם צר להם המקום בירושלים מאפס מקור למחייתם ולמחיית ביתם, עוזבים את הארץ והולכים ושטים אל כל אשר תישאם רוח תקוותם: לאפריקה, לאמריקה, וגם לאוסטרליה, וימינו אלה המה המסוגלים בייחוד למסעי בני ישראל. לילות החורף הספיקו די זמן לצעירים האלה המבקשים להתפרנס ביגיע כפיהם לחשוב מחשבות על עתידותיהם החומריים. ימי הפסח היו להם כעין חג-משפחה ממושך אשר בו ישבע האדם במראה פני בני משפחתו וביתו לפני צאתו לדרך ארוכה; ועתה בחדול הגשם והרוח, ואוויר צח שב לעורר את כל היקום לתחייה, עתה יעשו להם גם המה כנפיים לעוף אל הארץ הגדולה והרחבה אשר עליה הוגד להם כי בה ימצאו לו האיש לחם חוקו בעמלו. אורחה אחת מתעתדת כבר לנסוע תכף לאמריקה, ומי יודע מספר האורחות אשר תצאנה עוד בעקבותיה?

העין תדמע דמוע, והלב ייקרע לגזרים למראה גיבורי תקוותינו ההולכים להם אל המקומות אשר מי יודע אם ישובו עוד מהם, אך מה לעשות לאובדים אשר אפסה להם כל תקווה בארץ מגורי משפחתם וכל מכיריהם? המסעות האלה המה תוצאות המצב הרעוע של בני עמנו בעירנו אשר יכבד מאד לתקנו בימי רעה כימינו.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

מתוך בני עירנו, אשר רבו בהם המתייאשים מטובה, אחת היא החברה “ישוב ארץ הקודש” המתאמצת למצוא פיתרון לשאלת צעירינו בעבודת האדמה והדואגת בכל כוחה לעתידותיהם.

והחברה הזאת מתחזקת בארץ, ושליחותיה נטשו עברו ימה ועד כל המושבות אשר ביהודה הגיעו ³⁷², וכל הרואה את רשימת חבריה אשר הדפיסה עתה לתכלית בחירת ועדיה למשך שנה מהיום, יראה כי ישנן מושבות (כמושב “גדרה” למשל) אשר כל יושביהן נספחו אליה. עתה הגיעה העת להחברה לבחור לוועד הנהגתה גם חברים מבני יפו והמושבות להיות למפקחים במקומם על ענייני רעיונה וליועצים לוועדה שבירושלים, ותקבע החברה לחוק כי בכל מושב אשר יימצאו בו מחבריה ייבחרו מתוכם שניים שניים לוועד מקומי, בדבר הזה תוציא החברה עוד דבר נכבד לפועל, הוא דבר איחוד ירושלים והמושבות, בהיותה כבריח המבריח את בני ארצנו מן הקצה אל הקצה.

ומעין האחדות הזאת ראתה עינינו באספתה הגדולה, אשר קראה באחד מימי חגנו, הוא היום הראשון בשבוענו זה, באולם המרווח אשר ב“הוטיל קמיניץ” שבעירנו. קהל גדול, יותר ממאתיים איש, נאסף ויבוא אל האולם הזה המרחיב את הדעת בגודלו ובקישוטיו. והבאים המה מבני ירושלים ומבני יפו והמושבות אשר עלו לרגל, למזקני רבני האשכנזים וחברי ועד עדת הספרים ועד צעירי המשכילים ועולי הרגל, כי רוח החברה קיבצתם יחד. האדון אפרים כהן, מנהל בית הספר למל, אשר ישב בראש, פתח את האספה, בבררו את תכליתה, ומזכיר החברה ³⁷³ באר את כל פרטי פעולות החברה למיום היווסדה וחשבון הכנסותיה והוצאותיה, ואחרי כן נשאו נואמים אחדים נאומים בשפת עבר על דבר תכלית החברה וחיבת רעיון היישוב בדברים חמים הנכנסים אל הלב. אחרי הנאומים הוצעו הצעות אחדות בדבר תיקון מצב הפועלים שבמושבות, ותירשמנה בספר.

גם שירי ציון הושרו, וגם נדבות נדבו הנאספים לטובת החברה, ואחרי שעות אחדות של נחת רוח ועונג רוחני, אשר נראו על פני כולם, נחתמה האספה, ואיש איש שב לביתו מלא תקוות טובות לימים הבאים וחיבה עזה לרעיון החברה. וביחוד שמחו רבים באמרם, כי זאת היא הפעם הראשונה להם לראות בהתאסף יחד המון אנשים נכבדים ובעלי צורה מבני כל המפלגות והעדות השונות שבעירנו, ומספר גדול כל כך להביע רגשי השתתפותם וחיבתם ליישוב הארץ.

 

בית החולים משגב לדך    🔗

ביום האספה הזאת, לפני הצהריים, היתה האספה השנית בבית החולים “משגב לדך”, כי ביום הזה מלאו למפעל הזה תשע עשרה שנה. רבים מנכבדי עירנו נאספו אל הבית, ואחד ממנהליו דרש לכבוד היום דרוש בעברית. אחרי כן נדבו הנאספים לטובת המוסד, ואחד מנדיבי עמנו הבוכארים נדב חמש מיטות על שם אֶמיל זולא ³⁷⁴הלוחם מלחמת האמת והצדק בגבורה נפלאה כל כך.

בחברת חשבון הבית (מר“ח אד”ש תרנ“ז עד ר”ח אדר תרנ"ח), אשר ניתנה לכל אחד מהנאספים, נראה, כי היתה הכנסת הבית במשך השנה סך 38,727 גרוש מארצנו וסך 173,336 מחו“ל; וההוצאה עלתה לסך 271,3339 גרוש, ומזה סך 43,544 גרוש לבנין בביה”ח עצמו, וסך 21,165 גרוש למקנה בית בתורן קרן קיימת למוסד. ובפרק תשלום החובות נראה, כי השנה כולה המוסד לשלם חובו הגדול (של 400 ל"ש) אשר חב ל“ועד מזכרת משה ויהודית מונטיפיורי בלונדון”, למן היום אשר קם לו ביתו לאחוזה.

 

הרב ישראל אברהמס    🔗

החכם המצויין הרב ישראל אברהמס מלונדון, עורך העיתון Jewish Quarterly Review לחכמת ישראל, ומורה בבית מדרש הרבנים שמה, ישא היום משא בעברית בבית הספרים הכללי מדרש אברבנאל וגנזי יוסף על אודות “דרכי היהודים הנוסעים בימי הביניים”. מנהלי הבית הזמינו רבים מנכבדי עירנו מבני כל המפלגות והעדות השונות לשמוע פרק בדברי ימי ישראל בבית הזה המיוחד בעירנו לחכמת ישראל.

י“ב באייר תרנ”ח

 

כולל סובאלק ולומזא    🔗

ימים רבים עברו כבר בירושלים, אשר בהם חדל כל יחס בין “החלוקה” ו“השקאלות” ³⁷⁵ואשה לא נגעה בחברתה אך כמלוא נימא. כולנו זוכרים אמנם עוד את “הימים הטובים” ימי עלות ממשלת הרדיפות והקנסות כפורחת בהיפתח בתי הספר בעירנו, אף זכור נזכור היטב את התסיסה החזקה אשר התחוללה אז במאן ממוני כל כוללי האשכנזים לתת חלוקה לכל השולח את בניו לבתי הספר, ובקום האבות כולם להרעיש עולמות ולצעוק נוראות באוזני הגבאים והנדיבים שבחו“ל, וההתנגשות בין בני המפלגות השונות עלתה למעלה ראש: אך מה שלא יעשה השכל הן יעשה הזמן, ואם עוד טרם עלתה בידו לבטל את הקנסות האלה כליל, הנה הצליח למצער לתת מעט מעט בקרב הכוללים השונים גבולות קיימים וברורים לנתינת החלוקה ולמניעתה; ובעבור תקופת התסיסה, והכוללים שקטו קפאו על שמריהם, נבדלו וייפרדו למיניהם לגמרי, אשר ליין ליין אשר לחומץ לחומץ. ותהי מאז מודעת בכל ירושלים כי כולל פלוני ופלוני למשל הם בעונותינו הרבים מאלה שנתחמצו ושוב אין להם תקנה, אחרי כי גבאיהם שבחו”ל הזהירו את ממוּניהם פה קשה לבלתי התערב בענייני החינוך ולבלתי שום את משען החלוקה למטה זעם ולמקל חובלים, וכולל פלוני ופלוני הם ברוך השם יין ישן שנשתמר בכל כשרותו לשמחת אלהים ואנשים, כי בהם לא ניתנה כל שליטה לסטרא-אחרא, ויראי ה' מושלים בם ביד רמה, ויהי כל החפץ מבני הכוללים הראשונים וישלח את בניו אל בתי הספר מבלי מכלים, ואלה אשר משמיים זכו להם שתהיה הורתם ולדתם בקדושת הכוללים האחרונים ידעו מרת נפשם והמחיר אשר עליהם לשלם כופר הקדושה הזאת – ויחדלו. וככה חדלה בשנים האחרונות כל התנגשות בקרב שתי הרוחות המתנגדות, ואיש לא זכר עוד את החלוקה ואת פעולתה בקרב כוללים ידועים.

אחד הכוללים המעטים (והמה שלושה במספר) אשר הותיר ה' ברחמיו לפלטה בהר קודשו בירושלים ולא נתן את המשחית לבוא אל בתיהם, הוא כולל “סובאלק ולאמזא”. וקדושה יתרה עוד לכולל הזה, כי לו חלק ה' את הרב מבריסק זצ“ל בעצמו לנחלה, אחרי שמשו במשרת הרבנות בלאמזא משך שנים רבות. ויהיו איפוא כל ענייני הכולל הזה בכלל נחתכים עפ”י “חצר הרב”, ואם העז איש מבני הכולל לפרוץ גדר, וידע מראש כי עליו לייאש את לבו מחלוקתו.

אמנם, כמו להכעיס, קמו דווקא בכולל הזה אנשים נכבדים אחדים, אשר מאנו לקבל עליהם את הגזרה, אשר ביתר הכוללים לא היה עוד איש משגיח בה, ובגזול ממוּני הכולל את חלקם בכסף החלוקה לא קיבלו עליהם את הדין באהבה, ואף נסוע נסעו לחו"ל, ואף רבו שמה תומכיהם בין רבני ערי המחוז הזה עצמו בפועל ובדברים ³⁷⁶, ואף הגיע הדבר כמעט עד כדי לקרוע את סובאלק מעל לאמזא החסידה, אשר כנראה נטלה תשעה קבין של קדושה ועוד לבה נוקפה על הקב העשירי שנטל העולם כולו ואשר היה צריך שיפול גם הוא לה לחבל… אך מי יכול בימים ההם לדון את היד החזקה שבירושלים? וכשהגיע הדבר למעשה, נשכח הכול כמובן, והאנשים שבו ריקם כשהלכו, וחלוקתם נגרעה מהם עד היום, למען ישמעו יתר בני הכולל וייראו, ולא יהיה עוד עם לבבם כלל להרחיב הפרצה. ובני הכולל שמעו אמנם, וגם ירא יראו, ולא הוסיפו עוד להזיד, ותשקוט הארץ שנים רבות.

אפס כי הנותן טרף ליראיו תמיד לא השליכו מפיהם גם הפעם לגמרי, ואם לא נשאר לקדושי סובאלק-ולאמזא שבעירנו מקום להתגדר בו בתינוקות של בית רבם, חיפשו ומצאו – ברבם של התינוקות.

כי זה שנים אחדות ואחדים מאבות תלמידי אחד בתי הספר שבעירנו אמרו להוסיף על הקודש ולהרבות עד בקרב בניהם את לימודי תורתנו, ויקחו את אחד מצעירי הלומדים ללמד את ילדיהם תורה ותלמוד בשעות המעטות שהם פנויים מלימודי בית-הספר, והמה שילמו לו שכרו מכיסם. ואחרי אשר מזל כולל סובאלק-ולאמזא גורם כי בכל צרה שלא תבוא יטול הוא חלק בראש, היה המלמד כמובן סובאלקי-לאמזי. אך הדבר “המובן” עתה לא היה אז מובן כלל וכלל, והאבות לא ידעו את דבר המנה היפה שנפלה בגורלם בהיסח הדעת, ואת הכולל אשר בו התחתנו, ו“המלמד” גם הוא לימד את הילדים ואיש לא שם אליו לב, כי אמנם גם בכל האיסורים אשר יצאו כנגד השקאלות עד היום לא נמצא כל איסור על המלמד ללמד את הילדים המבקרים את בתי הספר כשהוריהם משלמים לו שכרו! אך מעט מעט רבו תלמידיו, וההוראה הזאת שחשבה בראשונה לעראית היתה לו סוף סוף למקור פרנסו, כי בשכר לימודו ובחלוקתו יחד מצאה ידו כבר לכלכל את ביתו בכבוד. עתה הגיעה לגיבורינו העת להתאזר חיל ולהראות כוחם וגבורתם, למען ידע ישראל, כי עוד לא תמו קנאים מן הארץ, וגם אחרי מות קדושים… עוד לא אלמנה ירושלים מלוחמי מלחמת הדת היודעים פרק ב“הלכות קנסות” עוד יותר מהראשונים, ובבוא המלמד כעת לפני “משך הדירות” לקחת את מנת חלוקתו, הודיעו סופר הכולל כי חלוקתו ממנו והלאה.

בכולל הסובאלקי-הלאמזי רבתה עתה העזובה בעירנו, כי אין בו לא ממונים ולא משגיחים, לא פקידים ולא אמרכלים, ורק סופר הכולל לבדו, איש רך בשנים ואב בצביעות אשר אך זה מקרוב לקח לו קרניים בהשיגו את משרתו זאת בירושה, הוא המפקד לכל ענייני הכולל וידו מושלה בכל. ויהי בשאול המלמד את פיו על מה ועל מי הוא סומך להכרית מחייה מפי משפחה בישראל? ויענהו כי מצוּוה הוא ועומד מאחד ממפורסמי הקנאים האונגרים… לשווא השחית האומלל להזכיר לסופר-הכולל את הנודע לכל באי שער עירנו, כי אחינו האונגרים, ישמרם ה', דבר אין להם עם אדם בירושלים, מעולם לא ניסו לתת פרוטה לצורכי הכלל, ובענייניהם המה לא יניחו לאיש נכרי “לתקוע חוטמו” אף מידת אצבע קטנה, ואוי לו לאיש או לציבור אשר יעלה על דעתו להמשיך אליו אף הצינור היותר קטן מצינורות השפעת מדינתם, ומה לו איפוא ולאנשים האלה לשמוע למצוותם אשר יואילו לצוות כשאין הדבר נוגע אל כיסם? הסופר האטים אוזניו. אז יבוא המלמד לעמוד לפני שופטו האונגרי, והוא אחד מראשי “ועד החטאים” אשר הוקם ואשר כונן לתהילה בעירנו. אך גם מלפניו יצא וידיו על ראשו, כי הקנאי הזה, אשר כנראה וכנשמע אין לו באמת כל דאגה אחרת מבלעדי הצדקת הרבים, הצדיק עליו את הדין על אשר הוא מלמד בחדרי בית הספר עצמו ולא בבית אחר. ויהי כי ראה האומלל את נפשו ברעה, ויפן אל רבנו הגרש“ס הי”ו ויחווה לו רבנו את דעתו כי אין כל צדקה לאנשי ריבו לגרוע ממנו חלוקתו, ואף אמר לו לקרוא את סופר הכולל לפניו; אך גם זאת ללא הועיל, כי הסופר נמנע מלכת את בית הגרש“ס ומדעתו לא זז, ועוד הוסיף להגיד למלמד, כי גם לאביו אשר תורתו אומנותו לא יוסיף תת חלוקתו וחלוקת ביתו. משך שבוע תמים רץ האומלל נבוך ונדהם עד אשר הסכימו לו אבות הילדים להוסיף לשלוח אליו את בניהם גם בלמדו אתם בבית אחר, וגם שכור שכר לו בית מיוחד ככל אשר צווה, אך מה השתומם בשמעו אח”כ מפי הסופר, כי גם מעשהו זה ללא הועיל, כי פלוני ופלוני ציוו עליו לבלי תת לו חלוקה כל עוד ילמד תורה לילדי בית הספר אף בבתיהם.

הגזרה החדשה הזאת יצאה כנראה זה עתה מבית חרושת “ועד החטאים”, למרות כל מיאוני רבנינו לקיימו עד הבטיחו לבלתי התערב בעייני “גזרות וסייגים”, וסופר כולל סובאלק-ולאמזא הוא הראשון לקבלה עליו ועל כל בני כוללו אשר ממשלתו שפוכה עליהם בהיות איש איש מהם נגרר אחרי רעהו ואין אחד בהם אשר ירצה להיחשב לאפיקורס בעיני רעיו, ועתה תשוב השאלה הקדמונה לעלות על שפת לשון: האומנם זאת היא גם דעת כל אחינו המנדבים בחו"ל? או כי כל ענייני הכלל צריכים להינתן בירושה לאיש אחד פה לשלוט בהם “כרצונו וכרצון יראיו”? ועד מתי לא ישתדלו אחינו בני המחוז הזה, אשר רבים בהם גם הרבנים שאין דעתם נוחה ממעשים כאלה, לשום קץ בכוללם בכלל “לדיני נפשות” אשר בטלו מאז בכל יתר הכוללים? לא “שאלת המלמד” היא עיקר שאלת היום, האיש הפרטי הזה יראה הטוב לפניו ובו יבחר, אך עד מתי תושמנה חרצובות על כל בני הכולל אשר לא שערום משלחי הכספים כלל ורבים בהם מתנגדים להם לגמרי?

זאת היא אמנם סיבת התעוררות רבים מבני העדה הזאת לכונן ועד חדש לענייני העיר על פי בחירות, אך מלבד מה שהדבר הזה מתנהג עוד בעצלתיים מפני מכשולים רבים העומדים על דרכו, הנה גם אם יתכונן הוועד יחסר לו עוד כוח השלטון בעדה, ואם לא ייכנע תמיד בפני כל “ועד חטאים” חדש, אשר יקום מעצמו, מי יודע אם תהיה לו תקומה בכלל. אם יש לאחינו ולגדולינו בחו"ל החפץ לתקן באמת את ענייני ירושלים, עליהם לבוא בכוחם המה, בכוח תומכי היישוב הישן, ולסדר כל הצריך לסידור בפועל ובמעשה ולא באומר ודברים, כי עתה היא העת המוכשרת, ועתה היא השעה הצריכה לזאת ביותר.

 

בחירות לבתי המשפט    🔗

בשבוע החולף היתה בחירת חברי שני בתי המשפט שבעירנו (לדיני ממונות ולדיני קנסות), וכמשפט שנה שנה לא נבחר אף יהודי אחד, וגם פה ראה נראה עד כמה צריכים עוד ענייני עדותינו להיסדר ולהיתקן. עפ"י חוקי ממשלתנו צריכים להיבחר לשני בתי המשפט שבכל עיר-מחוז ארבעה חברים, שניים מושלמים ושניים לא-מושלמים, לאמור:יהודים ונוצרים. אפס עדותינו מצטיינות בסבלנותן ובקרירותן העוברות כל גבול, ומאז שמונה עשה שנות הבחירות שעברו עד היום, לא ניסו אף פעם לדרוש זכותן זאת הצריכה להינתן להן על פי החוק, אף כי מספר אחינו בעירנו רב על מספר בני יתר הדתות. גם בבית ועד הנהגת המחוז, אשר על פי חוקי ממשלתנו צריכים להיות בו מלבד ראשי העדות השונות גם שלושה חברים “לא-מושלמים”, אין אף יהודי אחד, ובכל זאת הדבר הזה הוא אחד הדברים היותר חשובים לנו בפרט ואליו נשענים כל יסודות יישובנו הישן והחדש יחד, בהיות כל ענייני המחוז נחתכים בבית הזה.

 

בית החולים שערי צדק    🔗

עתה, בעבור ימי הגשמים, באו ימי הבניין, ובשדה בית החולים הגודל והנהדר אשר אחינו שבאשכנז מקימים בעירנו, החלה העבודה שנית בכל תוקף, ויותר ממאה פועלים יהודים עובדים בו יום יום. את תכנית הבית כבר בארתי בארוכה באחד ממכתביי הקודמים, ולכן אסתפק הפעם בהודיעי בקצרה כי עתה החלו לבנות את היציע התיכונה אשר לבית כולו, והמלאכה לא תיפסק בכל ימי הקיץ הזה.

תועלת הבית הזה בהיבנותו תהיה לכל בני עדותינו השונות, ולאחינו בני רוסיה בראשם, אחרי אשר המה רוב בני אחינו שבירושלים בכלל. ואם נשים אל לבנו עד כמה אחינו בני ארץ אשכנז בכלל מרבים לגמול חסדיהם לאחינו בני רוסיה שבעירנו ולמוסדותיהם השונים, נתפלא לראות, כי ברשימה האחרונה אשר באה בעתון “ספר זכרון” האנגלי לכל מנדבי הכספים למוסד הזה נפקד מקום אחינו שברוסיה כליל.

 

מושב זקנים    🔗

גם בבית “מושב הזקנים” החלה העבודה עתה בחריצות, כי מנהלי הבית החליטו להקים בקיץ הזה את היציע העליונה כולה, למען יוכלו אחרי כן להעתיק הנה בפעם אחת את כל הזקנים היושבים בבית המוסד הזה שבעיר.

 

בוכארים    🔗

בני בוכריה העשירים אשר “עלו לרגל”, ערכו מכתב בקשה לכבוד פחת עירנו להרשות להם להתעכב עוד חודש ימים בארץ הקדושה, בחפצם לבקר עוד את הגליל ולבוא בייחוד למירון ל“הילולא דרשב”י" בליל ל"ג בעומר, ויאות כבוד הפחה למלא בקשתם.

 

הרב שמואל סלאנט    🔗

כבוד רבנו הגרש“ס הי”ו אשר חלה בעיניו ולא יכול לראות זה כחצי שנה, החליט לשמוע לעצת הורפאים, אשר יעצוהו לעשות ניתוח בעיניו, למען שוב לראות בהן, ויבוא אל בית החולים "בקור חולים,, והרופאים עשו לו את הניתוח וגם עלה יפה מבלי כל נזק, ואחינו בני עירנו מקווים לשוב ולראות להיראות את פני רבם חביבם בשובו לאיתנו.

הימים האלה ימי “חג הקרבן” המה לאזרחינו המושלמים, וביום הראשון לחג הזה הלך כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי“ו בלויית נכבדי עדותינו לבקר את כבוד פחת עירנו ולברכו, ויקבלם הפחה בידידות ובחיבה, ואת בן רבנו הגרש”ס הי"ו שאל לשלום אביו, ויבקשהו לדרוש בשלומו ולברכו ברפואה שלמה.

י“ט בסיון תרנ”ח

כשמשון גיבורנו לפנים אומרים גם קנאינו גיבורי-יומנו: “נצא כפעם בפעם ונינער”; ומעת לעת המה מנסים את כוחם במשלוח “גיריהם בעינא דשטנא”, להראות בעליל, כי עוד לא תמו מבקשי-חטאים מן הארץ, ועוד לא ינומו ולא יישנו שומרי ישראל; ומעת לעת ישובו ויראו עד כמה כבר תש כוחם ונס לחם. וגלגול ה“קנאות” בימינו אלה הוא בגוף ועדנו הרוחני, הוא “ועד החטאים”, ומשם קולה נשמע למקצה ירושלים ועד קצה; עד כי במשך שלושת השבועות שעברו למיום כתבי מכתבי האחרון, לאמור: למיום שאלת המלמד הסובאלקי-הלאמזי וחלוקתו, זכינו כבר לשמוע את הקול זה פעמיים.

כי הוועד הזה החפץ לעשות לו בכל עוז שם ופרסום בעדה האשכנזית, ולקבוע בלבה מעט מעט את הדעת, כי הוא הוא הגבוה מעל גבוהים השומר עליה, ולכבוש לו “אגב אורח” את “ההשגחה העליונה” גם על דברים הרחוקים מאוד מעוונות – הוועד הזה הדביק בימים האחרונים בכל מקומות-ציבורנו מודעה נדפסה בשם “הרה”ג חברי הועד הי“ו” להודיע לבני עירנו, כי ביום פלוני בשעה פלונית ישבו “הרה”ג הי“ו” בביהמ“ד פלוני, ישוב וצפה לכל אשר נגעה יראת ה' בלבבו והוא יודע פרק בחטאים – של אחרים – כי יבוא ויודיעם. ואגב אורח הודיעו, כי כל החפץ לשכור את המקווה שבחורבת ר”י החסיד ז"ל יבוא וישכור.

אכן גם עד הימים האלה לא התרפו “הרה”ג חברי הועד" במלאכתם חלילה, ולמיום התכונן ועדם נראו בכל פתחי בתי הכנסת ובתי המדרש, זה פעמים רבות, מודעות נדפסות, להזהיר את העם מדברים הנוגעים לחילול שבת וכיו"ב, או לפרסם כי פלוני ופלוני העגלונים הפרו חוק ודינם דין עבריינים; אך עד כה היו המודעות בשם הרבנים חברי הבית דין צדק אשר הדברים האלה נכנסים בחוג פעולותיהם בכלל, והפעם זכינו כבר לראות את פני חברי הוועד בכבודם ובעצמם, מבלי כל מסווה שמות אחרים, וכגוף עומד וקיים בפני עצמו, והוא מתחיל לקחת לו קרניים להשתרר על ציבור שלם.

וכדרך כל שיחת חולין של תלמידי חכמים הצריכה לימוד היתה גם המודעה הקטנה הזאת, ובני ירושלים למדו מתוכה דברים רבים: ראה ראו ראשונה, כי רבותינו אלה כמו נזהרים המה בלשונם מקרוא לוועדם בשם קבוע, ובדרך ענווה המה מסתפקים בשם “הרה”ג חברי הועד" סתם; והדבר מובן ליודעי חן. כי לקרוא לנפשם גלוי בשם “ועד העיר” עוד טרם הגיעה השעה, ומי יודע אם לא תצא העדה כולה במחאה כנגדם אחרי שהיא עסוקה עתה בבחירת ועד כזה, וחיבלו כל מעשי ידיהם; ולהיוודע בקהל בשם “הועד המשגיח בדברים שבין אדם למקום” לא רצו גם כן, אחרי אשר סוף מבטם הוא להרחיב בשעת הכושר את גבול השגחתם הרבה יותר מהחוג הצר הזה אשר פירותיו וקרנו יחד קיימים רק לעולם הבא. ובכן, נשאר הדבר סתום ועומד עד בוא עת מועד.

ובדבר השכרת המקווה ראו כבר את הצעד הראשון לכיבוש הכנסות העדה. הצעד הזה אמנם צר הוא מאוד וכמוהו כאין, אך מי לא ידע בעירנו את הפסיעות הגסות אשר פסע כבר “ועד השחיטה” על ראשי בני העדה עד היום, ומי לא ירגיש את השלטון הנמרץ אשר לו על גדוד צבאו הסרים למשמעתו ולוקחים חלק בהכנסותיו המרובות אחרי החלו גם הוא בקטנות כאלה?

וגם בנדון החטאים עצמם למדו סתום מן המפורש, והקול יצא כי הפעם גמרו כבר רבותינו אלה אומר לצאת המערכתה בגלוי לקראת השקאלות והפרצות שנפרצו בירושלים בדבר הלימודים החיצונים. ומלבד שישבו ויחכו עד אשר יתעוררו אלה שנגעה יראת ה' בלבבם לבוא לפניהם ולהעיד, ישלחו עוד מצדם ויקראו בחזקת היד לבני כיתה אחרת לבוא ולעמוד לפניהם, המה האבות הפושעים השולחים בניהם ובנותיהם לבתי הספר. ובייחוד יצא הקצף על בני שכונה אחת בפרוורי ירושלים השולחים את בניהם אל מורה המופקד מטעם חברת “למען ציון” ללמוד אצלו את לשון המדינה, וגבאי בית תלמוד-תורה אשר בו ילמדו הילדים האלה אינם מוחים בידם, ולא עוד אלא שהם מביטים על הדבר הזה בכלל בעין רצון.

אך עוד טרם עברו יומיים והנה מודעה שנייה יצאה בשם “מחאה גלויה מאת הקהל” להודיע כי אלה “המכים עצמם בשם הוועד בביהמ”ד שונה הלכות" לא נבחרו לא מצד העדה ולא מצד רבנו הגרש“ס הי”ו, ואין להם כל זכות לבקר את מעשי עיר הקודש ולהשתרר על קהל ה', וגם להשׁכיר את המקווה אין בכוחם וכל השׂוכרה מאתם יפסיד מעותיו. ועל “המכניס את עצמם בשם הועד” לדעת כי ייענשו עפ"י דינא דמלכותא.

אם היה הרמז האחרון כדבר במקומו או לא; אם נרתעו הרה"ג חברי הועד מפניו, או כי ראו בכלל כי ההתרגשות בעיר גדולה כנגד המחשבות הטובות שהמה חושבים על ירושלים – כל אלה המה דברים המוטלים עוד בספק. אך מה שנודע ברור ונכון הוא, כי: ביום פלוני בשעה פלונית לא ישבו רבותינו במקום מועדם, וכל הבניין האדיר אשר אמרו להקים נפל וייהרס מיסודו.

ראה ראו כי לא הצליחו בדרך זו, וינסו לאחוז באחרת. ואך עברו ימים אחדים והנה גליונות אדומים גדולים ועצומים נפוצים בקרב העדה, ועליהם נדפסים באותיות גדולות מנקרות עיניים כל דברי החרם החמור שנתחדש בשנת תרל“ח כנגד לימוד הלימודים החיצונים “**המותרים גם עפ”י דין תורה** “, וכנגד התלמידים הלומדים אצל מורים המקבלים שכרם מחו”ל, ואבותיהם, ומוריהם, וכל המסייעים להם, וכו‘, וכו’. וגם דברי “להט החרב המתהפכת” אשר הצליחו קנאינו להוציא מידי רבנינו לפני שנתיים (כאשר הודעתי הדברים בזמנם), ואשר אחרי שנדפסו דנם רבנו הגרש”ס הי“ו בגניזה – זכו הפעם לצאת לאור עולם, והמה כתובים הדר מתחת לדברי החרם הקדמון, בהשתמש מדפיסיו עתה בשעת הכושר, בהיות רבנו הנ”ל מוטל על ערש דווי אחרי הניתוח שעשו הרופאים בעיניו.

אך גם דרכם זו לא היתה סוגה בשושנים. כי עוד טרם הספיקו להפיץ את דברי החרם ברבים ולהדביקו בריש-גלי, נודע הדבר בבית פקידות השכלת עירנו, ואחד הפקידים סבב בכל בתי הדפוס אשר לאחינו לחפש אחר הסגולה היקרה הזאת, וכמובן נעלמה ואיננה. ואגב אורח סר אל בית תלמוד התורה אשר לעדת האשכנזים שבחורבת ר' יהודה החסיד לבקרו, ולראות אם ילמדו בו את לשון המדינה כמאמר המלך אשר יצא זה שנים אחדות על כל בתי החינוך שבטורקיה, וכמובן לא מצא גם פה את אשר ביקש ולא היה יכול כלל למצוא, ויתן ארכה של שבועיים למנהלי הבית לקבוע בו מורה לשפת המדינה.

רבים חשבו כי יד ישראל היתה באמצע, והמעשה הזה כבר נדרש לגנאי, מפני כי סוף סוף שם ישראל מתחלל ע"י זה. אך הדבר בכללו עוד טרם התברר, אחרי אשר מלבד בית תלמוד התורה אשר לעדת האשכנזים ביקרו פקידי בית מועצת ההשכלה בימים האחרונים גם את יתר בתי החינוך אשר בעירנו, ובכל מקום בואם דרשו כי יתנו להם את רשימת שמות ספרי הלימוד אשר בהם ילמדו בבתים האלה. בכל אופן הנה נחה שקטה עתה סערת החרם, הקנאים שבו להיחבא בחוריהם עד יעבור זעם. ובבתי-הספר לא נגרע ממספר התלמידים מאומה, רק ילד פקיד החברה קדישא גומלי חסד של אמת אשר איים עליו הגבאי הראשי האונגארי כי יסירהו ממשמרתו, וגם בבית תלמוד-התורה יהיה בלי תפונה גם מהיום והלאה עולם נוהג כמנהגו… והכל ישוב והיה מתוקן ומקובל וטוב ויפה.

 

משך הדירות    🔗

כל הדברים יחד נשתכחו וישתקעו עתה בהיות לב העם מיצר ודואג איש איש לנפשו, וצרת היחיד הן תשכיח תמיד את צרת הרבים. כי מועד “ראש השנה לדירות” הגיע, וימי הגלות והדאגה באו לבני עירנו כמשפטם שנה שנה, וכל החפץ לראות במראה גלות עיר שלמה בימי שלום יוכל לראותו עתה בכל חוצותינו.

 

בניין בתים / בתי ווארשא ובתי הברונית הירש    🔗

השנה הזאת נוספו בירושלים מספר בתי מעון הניתנים לדירה לעניים בחנם. בני כולל ווארשא כילו להקים את בתי המנוח הגביר טננוורצל על שדהו אשר קנה לפני מותו בקרבת פרוורי ירושלים הצפוניים ויחלקום בגורל לבני כוללם. והוועד אשר מינה פה האדון בנדיקט למבנה בתי הברונית הירש כילה גם הוא את בנין עשרת הבתים המרווחים על הר הזיתים ויחלקם לעניים מבני כל העדות השונות.

 

יוקר    🔗

דאגת משנה היא עתה דאגת היוקר אשר יקרו פתאום רבים מצורכי אוכל נפש, ומחיר הקמח שהוא עיקר מזון האדם עלה כמעט לכפליים ממחירו הרגיל בתקופה זו של השנה. ורשות עירנו פנתה בבקשה לעיר הבירה לאסור את מוצא התבואות ממחוזנו, ולהסיר למשך זמן מה את המכס מעל הקמח הבא אלינו מחוץ לארצנו.

 

נקיון העיר    🔗

בית פקידות עירנו הולך ומתקן רבים מענייני העיר אשר רבה בהם ההתרשלות עד כה. הרחובות עתה נקיים, והשגחה יתרה ניתנה על הקבלנים כי לא יחדלו מנקותם יום יום. ברחוב היהודים הצר הוסרו כל האצטבות אשר הועמדו עד כה באמצע הרחוב בסחורות מסחורות שונות עד בלתי השאיר מקום כמעט לעוברים לעבור גם בדוחק. ומחוץ לעיר טאטאו את כל האבק הרב אשר התגבב על דרך המלך זה מימים רבים, ופעמיים ביום ירביצו את הדרך כולה במים.

לכבוד קיסר אשכנז, הנכון לבוא בעוד ירחים אחדים, יסולו מסילות חדשות מתוקנות במסיבי עירנו אל כל מקומות עתיקותינו, למען יוכל להגיע עדיהם במרכבות. והדבר הזה יהיה גם לתועלת תמידית לבני עירנו ולכל מבקריה, כי עד כה היו מקומות רבים אשר אך בעמל רב וביגיעה יתרה עלתה בידי המוצאים חפץ בעתיקותינו לבקרם.

 

“ירושלים” של לונץ    🔗

חובבי עתיקותינו וספרות עירנו וארצנו הקדושה ישמחו בלי תפונה לקראת החדשה אשר עשה סופרנו ועסקננו המיוחד במקצוע זה, החכם הרא"מ לונץ, בהחילו להוציא מעתה את מאספו “ירושלים” בחורבות אשר תצאנה ארבע פעמים בשנה. ספרותנו בחקירת ארצנו עודנה ענייה ודלה מאוד, ועוד עני ודל ממנה הוא החפץ שבקרב בני עמנו לעניין הזה, וכל המרבה להיטפל ולהתעסק בו ראוי באמת לברכה, כי על ידו יתעוררו גם אחרים להקדיש לו רב או מעט מעתותיהם, ותרבה הדעת. ובדבר הזה יתרון גדול לחוברות היוצאות לפרקים קרובים ממאסף אשר אך פעם בשנה (או בשנתיים) יבוא להזכירנו כי ישנו מין ספרות כזה בעולם.

ו“ליום הביכורים” ההולך ובא יצאה כבר החוברת הראשונה בפרי ביכוריה, מנחה חדשה וערבה לכל קהל קוראינו, כי מלבד שני המאמרים הנכבדים על אודות השם “אסיא או עסיא שבא”י" להחכם מאיר איש-שלום, ועל אודות השאלה “הגם ראייה במצוות התלויות בארץ” להחכם יעקב רייפמן ז"ל, אשר נועדו בייחוד לחכמים ולתורנים, הנה יתר מאמרי החוברת כולם (מקום מקדשנו; רבני א“י וחכמיה באלף השישי; שני מכתבים קדמונים ירושלמים, יוצאים ע”י הד"ר אברהם אליהו הרכבי והפרופיסור דוד קויפמן; וחדשות וזכרונות) המה דבר השווה לכל נפש ומאחדים בקרבם את הערב והמועיל יחד.

 

איסור הכניסה    🔗

“איסור הכניסה” שב ויהי בימים האחרונים לענין הממלא את חלל עולמנו הקטן, ומקרים אחדים שבאו תכופים גרמו לו לשוב ולעלות על שפת לשון.

הועד המיוחד שהופקד בירושלים וביפו מצד הרשות לשום עין בדבר אחינו באי הארצות אשר עליהן חל האיסור (רוסיה, רומניה, אוסטריה ויוון), מפקח על מילוא חוק שלילת זכויותיהם להתנחל בארץ ומניעת כניסת אלה האומרים עתה לבוא, בדיוק היותר נמרץ, וכיוון שיצאה הגזרה על חלק מאחינו, לא ירגישוה המה בלבדם, כי אם גם כל אחינו תושבי ארצנו, ולא רק הרגשה רוחנית, הרגשת השתתפות האח בצער רעהו, כי אם הרגשה חומרית וממשית בתכלית הפשיטות. כי בבוא עתה איש ישראל לקנות לו אחוזה, עליו להביא ראיות מראיות שונות כי איננו מ“בני עליה” החדשים; וגם תשלומים מיוחדים הוטלו על שטרות הראיות האלה. והוא הדין גם באלה מבני עירנו ומילידיה השבים ממסעיהם בחו"ל.

בימים האחרונים שב הוועד לעיין בכל כתבי הפקודות שבאו מבירת ארצנו בדבר האיסורים השונים מיום צאתם, ויימצא כתוב באחד הכתבים זכרון איסור הכניסה על בני עמנו מבלי להזכיר בפירוש את שמות הארצות, אשר להן נפלו חבלים לזכות בו, ועל הכתוב הסתום הזה תמך הוועד יסודותיו בפסקו לחומרא, ופקודה שלח ליפו לבלי תת לכל יהודי, יהיה נתין איזו ממשלה שיהיה, לעלות אל החוף, וגם נתיני ממשלתנו הרוממה בכללם, ובשבוע החולף אמרו כבר להוציא את הדבר בפועל. ויהי בבוא ביום ג' אנייה ועליה אחדים מאחינו נתיני אנגליה ואחד מנתיני ממשלתנו, מבני עירנו האשכנזים אשר שב ממסעו בחו"ל, ולא נתנום לעלות. הנתינים האנגלים הודיעו את הדבר לציר אנגליה בעירנו בדפשה³⁷⁷, והוא מיהר ויתייצב לפני כבוד פחת עירנו, ותצא הפקודה מלפניו בו ביום להקאים-מקאם³⁷⁸ ביפו כי יתנום לעלות; ואחינו, נתין ממשלתנו, אשר מאן הוועד לתת אמון בכתב מסעו כי לו הוא, נאלץ לאחוז דרכו הלאה עד פורט סעיד. עבר יום, והנה אחד מאחינו הספרדים מקושטא בא, והוא נתין ממשלתנו הרוממה ומילידי ארצה, ותעבור כוס החמה גם עליו, אך הוא לא פקפק הרבה וישלח דפשה לכבוד הוויזיר הגדול בבירת ארצנו ולכבוד פחת עירנו, וגם באה תשובת הפחה כי יתנוהו לעלות. אפס כי עוד טרם הספיקה התשובה לבוא ואנייתו כבר הפליגה לדרכה וייאלץ ללכת אל אשר תלך, ורק אחרי ימים אחדים שב באנייה אחרת. גם אחדים מאחינו נתיני אמריקה באו ליפו, וכמובן נפל גם עליהם הגורל, אך ציר ממשלתם בעירנו חש לעזרתם ועל פי פקודת פחת עירנו עלו גם המה.

כל אלה טרם הזיזו את הוועד שביפו מדעתו, וביום שלשום ניסה להכביד את עולו גם על אלה מאחינו אשר זה עתה גלו ממקומם רק בגלל היותם נתיני ממשלתנו, המה אחינו גולי תסליה, המלאים חמת יוון המנוצחה, כי בשוב היוונים ידידינו מאז ממלחמתם את ממשלתנו הרוממה וידם על ראשם, אחרי ראותם את כל אותות החיבה אשר הרבו אחינו נתיניה להראות אותה בפועל, שפכו כל חמתם על אלה המוכנים תמיד לפורענות, ויחלו לרדוף בשצף קצף את אחינו יושבי תסליה החוסים בצל ממשלת תורקיה. ויהי בכשול כוח הסבל, ויחלו רבים מאחינו אלה לגלות ממקומם וללכת אל אשר ישאם הרוח להשתקע בארצות ממשלתנו, וגיבור המלחמה השר עדחם-פחה עזרם בהוצאות דרכם ובכתבי מסע על חשבון מלכנו הרחמן יר"ה. ותהיינה בין הגולים שתי משפחות עניות, אשר החליטו לבוא לארץ ישראל, ויתמכן השר הנעלה כיד המלך ויתן גם להן כתבי מסע ליפו. ויהי בהגיע האנשים אל החוף, וישובו חברי הוועד למאן לתתם לעלות, כי אם על האיש הפרטי ההוא. בראות האומללים כי כל טענותיהם ללא הועיל, אחזו גם הם בדרך הכבושה, וימהרו וישלחו דפשה לבית המלכות בקושטא ולכבוד פחת עירנו להתאונן על קשי גורלם, וגם אחרי אשר כבר זכו כי תבוא התשובה הרגילה, כי יתנום לעלות, פקפק עוד היווני ראש הוועד שביפו אם יתנם ללכת חופשים לנפשם מבלי כל ערבית מצד היהודים, כי ישובו להציגם לפניו בכל עת דרשו אותם, עד כי גם ראש פקידי בית המכס שביפו, איש טורקי נדיב לב, נלאה נשוא ייסוריהם וצרת נפשם, ויקרא להם דרור, וגם סבלים נתן להם, לשאת חפציהם חנם עד בית המלון.

המצב הנורא הזה יעורר את כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו להתייצב לפני כבוד הפחה ולהתחנן על בני עמנו המדוכאים בבואם הנה מחסרון ידיעת הגזרות החדשות, אשר הוועד מחוקק פה חדשים לבקרים, ותצא סוף סוף פקודת פחת עירנו לוועד שביפו, לתת מעתה לכל נתיני ממשלתנו לעלות מבלי מפריע, וגם נתיני אנגליה ואמריקה יתנו לעלות, אפס כי יהיו הבאים רשומים בספרי הוועד לשמותם ולמקומות מושבותם אשר יבחרו לשבת בהם, עד אשר תגענה פקודות ברורות מבירת ארצנו איך להתנהג איתם, ואת בני הארצות אשר עליהם חל איסור הכניסה, יתנהגו כאשר התנהגו אתם עד כה.

עתה עיני כל אחינו נשואות לפקודות החדשות אשר תבואנה בלי תפונה עוד מעט מרבת ארצנו, ומי יתן והיו בשורות הימים הבאים טובות מאלה.

 

דרכים ותיקונים – לקראת בוא הקיסר    🔗

ימי תיקונים הימים האלה לארצנו, תיקונים חשובים וקיימים אשר בידיים חרוצות ובזריזות יתרה יצאו לפועל. לכבוד הוד קיסר אשכנז³⁷⁹ ורעיתו הקיסרית³⁸⁰ אשר עתה אושר כבר דבר בוא שניהם לעירנו ביום האחד ושלושים באוקטובר הבא, הופקד בבירת ארצנו ועד מיוחד להשגיח על כל הדרוש להיתקן בארץ ולהנעים לאורחים הנעלים את מסעם³⁸¹; בחיפה יעשו גשר אבנים גדול ממפרץ הים ועד המושבה הגרמנית אשר שם, ביפו יסולו מסילה למקצה דרך המלך הקדומה ועד החוף, בין כל ערי הארץ אשר בהן יעברו תיעשינה מסילות סלולות לכבוד הקיסרית הנוסעת במרכבה, וירושלים עצמה תעדה פאר בכל פינות אשר יפנו אחד התיקונים החשובים אשר נעשו כבר בעירנו, הוא תיקון צינורות ברכות שלמה ועין עיטם³⁸² הנמשכים לעירנו השוקקה כל כך למים, ואשר מראה הנוזלים האלה המפכים בתוך חומותיה הוא למשיב נפש ליושביה.

על הצינור הקדמון הזה, אשר בתלמוד כבר בא זכרו כי הספיק מים לצרכי המקדש³⁸³, עברו תקופות רבות של בניין וחורבן, למימי שמעון הצדיק אשר ריפא הריסותיו ועד השולטן העותמני סלימאן בן סלים חאן האדיר, אשר אחרי כבוש אבין את הארץ שם הוא עיניו בייחוד על ירושלים לתקנה ולשכללה³⁸⁴, ויתקן גם את הצינורות האלה, ואת מימיהם קבע לא רק לצורכי ה“חאראם” כי אם גם לצורכי תושבי העיר, בהמשיכו צינורות מתחת לארץ ברחובות אשר סביב להר הבית ובהקימו בהם סבילים³⁸⁵ מפוארים המכפים מימהם לכל חפץ, ולצרכי תיקוני הצינורות האלה הקדישו כל הכנסות המלכות משלושה כפרים הסמוכים לבריכות האלה. אך ברבות הימים וההתרשלות, קולקלו צינורות הסבילים, ומכל הדרת בניינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתובות שונות הנושאות עליהן את שם השולטן האדיר ההוא, אשר במקומות עתיקים רבים בעירנו מתנוסס שמו על האבנים הגדולות בבנייני החמד אשר הוקמו בזמנו. וגם על הצינורות הנמשכים מן הברכות העירה בא הקץ; כי איכרי בית-לחם, אשר דרך עירם יעברו הצינורות, הסבו את המים אליהם לצורכיהם, ואת הצינורות אשר מעירם ועד ירושלים שיברו ויקלקלו כפעם בפעם, וכל עמל הרשות לפנים למנעם ממעשיהם זה היה לשווא. וככה עברו לירושלים זה כעשרים שנה, למיום חדול מימי הברכות לבוא אליה בפעם האחרונה, עד התעורר כבוד פחת עירנו החדש וברוחב לבו הכנסים גם את הדבר הזה בחוג פעולתו, ועוד טרם עברו ירחים אחדים והמים הובאו שנית לעירנו.

ביום הרביעי והחמישי בשבוע שעבר החלו המים לזנק מתוך המזנקה³⁸⁶ אשר באולם ה

מחכמה", הוא בית המשפט הדתי למושלמים, אשר אצל שער השלשלת של מקום המקדש, ואך נפוצה השמועה בעיר, והנה מאות אנשים ונשים וטף מכל פינות העיר באים לראות בעיניהם את המחזה היקר, מחזה מי מעיין זכים המזנקים ועולים ומשתפכים בלי חשׂך מסביב. ורק מי שראה בעיניו את כל החרדה אשר חרדו גם אנשים באים בימים לשתות מן המים האלה או לקחת מעט מהם בכליהם הביתה, יכול להבין עד כמה עיני בני ירושלים כלות למראה מים חיים, וכמה תגדל השמחה והתועלת האמיתית בצאת לפועל דבר הבאת מימי המעיינות הגדולים אשר בארובות³⁸⁷ אל עירנו, אלה המעיינות אשר בידם להספיק די צורכי עירנו כולה פנימה וחוצה. כי סוף סוף קילוח מימי הברכות האלה איננו חזק, ואך אלה היושבים ברחובות הקרובים להמחכמה יוכלו ליהנות מהם.

ביום השישי, הוא יום המנוחה והתפילה לאזרחינו, הוסבו המים אל “הכוס”³⁸⁸ אשר בחצר ה“חאראם”, ושמה זינקו בכוח גדול בעד לחורי הברזות³⁸⁹ אשר מסביב לברכה. ואחדים מבני בית לחם, אשר דבר תיקון הצינורות האלה חזקה בידיהם מימי קדם, ועל פי חזקתם זאת נודעו בשם “בית-אלקנואתי” לאמור: משפחת מתקני הצינורות, נקראו גם הם אל המקום ההוא, ואדרות יקר חדשות ניתנו להם, ואחרי כלות התפילה נגש כבוד הפחה, ויתר רבי העיר, ויברך את הפועלים החרוצים לעיני כל הקהל, ויחזק ידיהם לבלתי גרוע עיניהם מהצינורות כל הימים, ואחר ציווה לשאת רינה ותפילה לשלום מלכנו האדיר, ובזאת תם סדר חנוכת המים.

 

נקיון העיר    🔗

זרם התיקונים חולף עובר וגם עד שכונותינו הוא הולך וקרב. פרוורי אחינו שבירושלים החדשה אכן נאים הם ומרחיבים דעתו של אדם, אלא שהעניות וחסרון הרגשת צורכי הכלל שבקרב אחינו מנוולים אותם. אכן כבר הודעתי מאז, כי פחת עירנו אומר לפרוש מצודת בית פקידות עירנו גם על כל הבניינים אשר מחוץ לחומה, אפס כי ההוצאה הגדולה הדרושה למען הוציא כל התיקונים האלה לפועל, ודבר הטלת מסים חדשים על כי יושבי הבתים האלה שהיו פטורים עד כה מתשלומיהם, כל אלה המה מעשים אשר לא ייעשו ביום אחד ולא ביומיים. בין כה וכה ואחינו יושבים ונהנים מחרותם ומריח זבליהם הבוקע ועולה לאפם מבלי חשׂך, כי אמנם אין כמעט אף שכונה אחת אשר חיפשה לה דרכים לבער את אשפתותיה מקרבה, וזה שנים על שנים והאשפה הולכת ונדרסת בדרכים, הולכת ונבלעת בקרקע, וכל דבר ממשי לא יישאר ממנה בלתי אם ריחה, המתפרץ רק בימי הקיץ, בהוציא חום השמש את כל מיני ההבלים מחיק האדמה. ולדעת רבים החושבים כי “ריחא לאו מילתא היא” הנה נפתרה השאלה הזאת על הצד היותר טוב מבלי כל הפסד ממון. ויש אשר יעשו בני השכונה כמתוקנים והשליכו כל אשפותיהם אל מחוץ למחנה, לאמור: על גבול השכונה; והתגבבו הזבלים והשופכים ליד שערי השכונה והיו לתל רם ונישא, ובעבור האיש לפעמים בימי שבת ומועד, וראה את השכנים מסביב יושבים לפתחי בתיהם לשוחח ולשאוף רוח, ועלה על לבו זכר ה“מזבלות” שבכפרינו, אשר היה תהיינה רק הן תמיד למקום היאסף זקני הכפרים בשעות הפנאי לשיח בענייני העולם ולהתייעץ בענייניהם; כי סוף סוף הכול לפי ההרגל, וגם הנאת האף היא כנראה מהדברים התלויים בטעם איש ואיש. וככה ישנן גם שכונות אשר יש להן כבר יד ושם בספרי תרים רבים, ושם ישראל וירושלים מתחלל נוראות, ואין איש שם על לב. לפני שנים אחדות יצא אמנם הקול כי בית פקידות עירנו אומר לפרוש כנפי השגחתו גם על השכונות האלה, ולמען היחלץ מרוע “הגזרה”, החישו בעלי שכונות אחדות ויתקנו לשעה את כל הדרוש תיקון, זבלים הוסרו, ומנורות נקבעו בדרכים, והטהרה והאורה הופיעו כאורחים בלתי קרואים בגבולותינו. אך לא עברו ימים רבים, ואחינו הרגישו כי נשתקעה הגזרה, וישב כל דבר על מכונו, ותהי הרווחה, ואורחינו שבו ויתעופפו כלעומת שבאו. – אך הפעם הננו רואים כי קרוב הדבר יותר לפועל, וכתחילת פרעון היתה שכירות בית פקידות עירנו אנשים לפנות תל של זבלים אחד אשר הלך ויתרומם באחת שכונותינו מזה שנים רבות על יד שני בתי כנסת אשר לאחינו מבני עדות שונות, ואת ההוצאות הטילה על השכנים הקרובים, וגם הפעם ראו יתר בני השכונות הקרובות וייראו פן תעבור גם עליהם כוס, וישתדלו להחיש ולתקן בעצמם לפני אשר יזכירום אחרים.

 

מקוואות    🔗

ואחרי אשר כבר בא התור לטהרה הכללית בעירנו, עלה גם זכר המקוואות על לב רבותינו “הרה”ג חברי הועד הי“ו”, אשר ראו סוף סוף כי אין הדור יכול לקבל רוב טובה של החרמת בתי הספר ודומיה, וזה כשבועיים רואות עינינו כפעם בפעם מודעות גדולות נדבקות בשם “התעוררות “, לעורר את העם על אודות “נחיצות מקוה כשרה ומהודרת כדרוש לקהילה גדולה כקהילתנו”. ולא רק בעניין אחר כי גם בדרך אחרת לגמרי אחזו רבותינו הפעם בסגנון מודעותיהם אלו, היא דרך הסבלנות, “דרכי נעם” כראוי באמת לרבנים גאונים בישראל היודעים את “דרכי התורה”. רבותינו מודים כי מקוואותינו אשר לנו עד כה אינן נקיות כראוי, והרופאים אומרים, כי במצבן זה יש אשר תזקנה לבריאות הטובלים בהן. רבותינו החלו לדאוג ל”מפונקות”, להרחיקן ממכשולים, בהכינם “שתי מקוואות (בתוך העיר ומחוצה לה) כשרות בתכלית הנקיות ובכל מיני הידור הראויים לה”, וכבר קראו לרבנים מנכבדי עדת האשכנזים לאספה, וכבר הסכימו להם ממוני הכוללים לתת להם במשך שלוש שנים גרוש אחד גרוש אחד לשנה לכל נפש מנפשות כולליהם; ועתה המה פונים גם אל היחידים, כי ירימו להם תרומתם להוציא את הדבר הנכבד הזה לפועל. כנשמע תעלינה ההוצאות הדרושות ליותר מארבעים אלף פראנק, כי אומרים הם לכוננן עפ"י הנוסח האירופי היותר מפואר, וספק גדול אם יעלה הדבר בידם לעשותו, אך בכל אופן ראויים הם כבר לתהילה בגלל מחשבתם הטובה הזאת, ועל אחזם הפעם במידת “ימין מקרבת” ולא במידת “שמאל דוחה” כנהוג.

 

הברון שמעון וולף רוטשילד    🔗

היום הרביעי לחודשנו זה היה ליום מועד לרבים מבני עירנו הזוכרים להברון הצדיק שמעון וואלף לבית רוטשילד בפרנקפורט את כל תגמוליו עליהם והמשתתפים בשמחתו במלאות לו ביום ההוא שבעים שנה. מטעם רבני עדותינו השונות נקראו כל בני העדות אל בתי הכנסת והמדרש אשר קושטו כביום חג לשאת שם רינה ותפילה בעד שלומו ואורך ימיו, ואלה מבני עירנו היושבים חנם בבתיו אשר הקים על הר ציון הלכו גם אל קבר רחל להעתיר בעדו.

השׂר הזה, אשר בחסידותו המפורסמה רכש לו את התואר “צדיק”, ובהיזכר בירושלים שם “השר הצדיק” ידע כבר כל איש למי השם הזה מכוון, הוא מצטיין גם במידת נדיבותו הרחבה בנוגע לירושלים שכם אחד על יתר חברי המשפחה הרמה הזאת בישראל, המעלים כולם את ירושלים על לבם. כעשרים בתים הקים על חשבונו ב“בתי המחסה” אשר על הר ציון בעירנו, והבתים האלה הם הנהדרים והמשוכללים בכל בתי המוסד הזה, וגם גן יפה ונחמד נטוע לפניהם, והמה ניתנים לתלמידי חכמים הגונים ולאלמנות מכל עדותינו לדור בהם חינם. ואף כי רק מועד של חמש שנים ניתן לכל הזוכה לשבת בהם, הנה למיום נבנו הבתים האלה ועד היום נשארו בהם כמעט כל הזוכים הראשונים, כי בכל עבור מועד חמש השנים ישוב ויחדש להם ימי שבתם בבתיו. ומלבד הבתים האלה הנקראים על שמו הנה לו יד ושם כמעט בכל מוסדות הציבור שבארץ ישראל בתמיכותיו הרבות המזהירות בכל ספרי חשבונותיהן. וזה כשבוע הגיעה נדבתו ההגונה גם ל“בית חולי הרוח” אשר לחברת “עזרת נשים” שבעירנו, העולה כמעט לסכום שכר הדירה לשנה הזאת. ואם אמנם רבו נדיבים העוזרים לכל מוסדות החסד אשר בעיר כירושלים, הנה יחיד הוא בנדבותיו הפרטיות אשר הוא שולח מבלי חשׂך לכל נדכא ונענה שבירושלים, היודעים כבר, כי בו ימצאו גואל ומרחם בצר להם ואליו ידרשו באכוף עליהם יד המחסור. נדבותיו כולן באות ע“י הרבנים פקידים ואמרכלים דארץ ישראל באמשטרדם, ומשלוחיו רבו כל כך עד כי הדפיסו נוסחות קבלות מיוחדות אשר על מקבלי נדבותיו לחתום עליהן, ובכולן אין שמו נזכר מפורש, רק בשם “פלוני אלמוני”. “איש כזה יוכל באמת לשמוח ב”עטרת שיבה אשר בדרך צדקה תמצא”³⁹⁰.

 

הרב שמואל סלאנט    🔗

ביום הראשון לשבוענו זה ששו אחינו בני עירנו משוש את רבנו הגרש“ס הי”ו אשר שב כבר אל ביתו שלם ובריא אחרי ניתוח אשר עשו לו הרופאים בשכבו בבית החולים “בקור חולים”. מאור עיניו שב אליו כבראשונה, ועתה יכול לשוב לעבודתו עבודת הקודש לעצור בעדה האשכנזית ולנהל כקברניט חכם את אנייתה ההולכת ועוברת בלב ימים סוערים. בימי שכבו בביה"ח יכול כל איש לראות עד כמה השתתפו בני עדותינו בצערו ועד כמה יהגה לבם חיבה ואהבה לרבם, זה ההולך לפניהם כשישים שנה. גם כבוד פחת עירנו שלח את מתורגמנו לבקרו ולדרוש בשלומו בשמו, וגם כבוד הקונסול האמריקני החדש בא בשבוע הזה לבקרהו.

ג' בתמוז תרנ"ח

 

ארבה    🔗

בעוד אשר הספקות מנקרים במוחות רבים אם תביא ביאת היהודים תועלת להארץ או כי הזק תזיק לה ואם הגזרה היא דווקא על הבאים בהמון או גם ביאת יחידים נאסרה, ומה פירוש מילת “המון” – הצריכים הבאים להיות “רובא דמינכר” או גם שלושה הבאים כאחד הם בכלל “המון”, כאשר ככה פסקו להלכה גם מחמירינו ומחרימי שקאלותינו בדבר לימוד החכמות החיצונות בשלשה – הנה פקד את עירנו בשבוע החולף אורח חדש, אשר ביאתו לא הביאה תועלת בלי שום ספק, ודבר בואו ב“המון” הוא לכל הדעות. הוא הארבה הנורא אשר בא מעבר לירדן מזרחה על כנפי רוח הקדים, ובלי כל שאלות ותשובות ופקפוקים וחששות בא ויגז ויפשוט על הארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולמוץ לשדה, אולי הרבה יותר מכל היהודים האומללים, אשר בשלהם כל החרדה…

בסביבות עירנו אמנם לא הסב נזק רב, כי רק חלק ממנו הגיע עדינו, ועל פני השדה הנה הירקות עוד טרם בשלו, והקמה כבר נקצרה כולה, ויהיו רק עלי הירק טרף לשיניו החדות במקומות אשר נבצרה מבעלי הגנות לגרשו, ורק מעט קוסס עד שורשם, לאמור: עד בלתי שובם לצמוח עוד; אך ביריחו ובסביבותיה עשה שמות נוראות בבוא שם כל חילו הגדול ויאכל את כל אשר מצא על פני השדה מבלי השאיר מאומה, וגם בסביבותינו היה נורא לראות את איכרי הכפרים העומדים בגנותיהם להילחם כמתייאשים נגד האויב העומד הכן לאכול פרי יגיעם ועמלם לעיניהם בשעה אחת. אלה אספו עשבים ויעלו מדורות להרחיקו בעשנן מעל גבולם, ואלה סבו בנעריהם ובזקניהם וירוצו רוץ ושוב והמה מנפנפים ענפי עצים בידיהם על פני ערוגות הירקות לבלתי תת לו לנוח במקום אחד לאכול. במושבות אחינו לא הסב כל נזק, כי עוד טרם הספיק להגיע עדיהן והנה נשאהו רוח ים וישיבהו למקומו אשר ממנו בא.

בכלל אין ארצנו סובלת הרבה ממכת הארבה, וזה עשרים שנה אשר לא נראו פניו בכל גבולנו.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

חברת “יישוב ארץ הקודש” ההולכת ומרגישה יותר ויותר את ערכה ואת ערך החובה הגדולה אשר קיבלה עליה, לא הסתפקה סוף סוף בחוג פעולתה הצר אשר קבעה לה עד כה, ותאמר לנסות פעם את כוחה ולראות אם אמנם עשו דבריה והשתדלויותיה בחיהוה רעיון עבודת האדמה על בני ציון את אשר חפצה, וזרעה לא על צחיח סלע שמתהו. ויהי בהיוודע לה, כי בעלי נחלת “כפר סבא”, הקרובה ל“פתח תקוה” והמחזקת תשעת אלפים וחמש מאות דונם, נכונים למכור את הנחלה בתשלומים לפרקים, ותקם ותעש אתה חוזה; ולבני ציון אשר היכולת בידם להוציא ההוצאות הדרושות לעמידה על הקרקע ואשר רעיון עבודת האדמה נגע עד לבם, הוציאה קול קורא כי יראו הפעם במעשה את צדקת טענותיהם בתשוקתם להרעיון, ולהוציא לפועל את הרגשות הנרדמים בחדרי ליבם. וחפצה הצליח בידם במלואו. ובפחות משבועיים ימים ענו לקול קריאתה שלושים איש בירושלים ואחד עשר ביפו, העומדים הכן להיאחז על חשבונם במושבה החדשה אשר תיווסד, וגם את כסף תחילת הפרעון הביאו אל קופתה. ותשלח החברה בשבוע הזה את ציריה ליפו לקחת משם ומהמושבות אחדים מאגרונומי אחינו וממביני דבר ביישוב הארץ, לבקר את הנחלה בכל פרטיה לחוות דעתם עליה, למען תדע החברה את אשר לפניה לפני החליטה דבר.

ואף אם טרם שמענו את דעת המומחים האלה, וטרם נוכל לדעת מראש עד כמה תעלה בידי החברה להוציא את הדבר הנכבד הזה לפועל בצוק עתותינו אלה, ועד כמה תוכל להגיע לתכליתה ע"י מצבם החומרי של אלה הנספחים לדגלה עתה – הנה זאת ראינו גם הפעם, כי אמנם “גדול המדרש שמביא לידי מעשה”. לא תמיד תימצא שעת הכושר לעשות מעשה, אך “הדרשה תידרש” לה תמיד, למען אשר בהגיע שעת המעשה לא תחסרנה הידים העסקניות הדרושות לה, והדבר הזה הוא זכות-קיומה של החברה, כי סוף סוף היתה החברה הזאת בימים האחרונים לפה לרעיון בפני בני ציון ולמליץ לבני ציון בפני יתר אחיהם; היא המקרבת את המרוחקים בזרוע, והיא המעברת את רעיון חיבת הארץ בקרב בני ציון על פני הדרגותיו השונות: ממחשבה לדיבור, ומדיבור למעשה. ואחרי החילה ללכת בדרך המעשה נוכל לבטוח, כי גם אם אולי לא יצליח חפצה בידה הפעם, הצלח יצליח בפעם אחרת.

וגם הדרשה דורשת; וליום השבת החולף הזמינה החברה את הרב אייזיק בן טובים, מנהל תלמוד התורה “שערי תורה” שביפו, לדרוש באחד בתי הכנסת שבפרוורי עירנו, לטובת רעיון היישוב ולהעיר את אוזן בני ציון על כל הטוב הרוחני והחומרי הצפון בו. וקהל גדול נאסף לשמוע את דברי הנואם, אשר לא החטיאו את מטרתם.

 

על מות הרב שמואל מוהליבר    🔗

דרשות והספדים המה עתה על סדר היום, כי תכף בהגיעו לעירנו בשבוע החולף השמועה המעציבה בדבר פטירת מאור ישראל הגאון ר' שמואל מוהליבר זצ“ל נשמע מכל עברים קול ספוד. בבתי הכנסת הגדולים אשר לעדותינו השונות כאשכנזים כספרדים, ובבתי המדרש והישיבות קשרו עליו מספד כראוי לגדול חובבי ציון וירושלים. וגם חברת “יישוב ארץ הקודש” השתתפה באבל הגדול ותקרא למספד בביהמ”ד “ישמח משה” בפרוור “מזכרת משה”, אשר בו התפלל המנוח ז"ל בבקרו את ארצנו הקדושה לפני שבע שנים, יחד עם שיירת “חובבי ציון” הראשונה.

 

תיירים יהודים    🔗

דבר שיירות “עולי הרגלים” הולך ומתקדם לא רק בפלפולים ובוויכוחי דברים, כי אם גם בפועל ממש, כי מלבד שיירת “עולי רגלים” מרוסיה, אשר כבר החלו אחינו חובבי ארצנו להימנות עליה בגליוני “המליץ”, והשיירה האשכנזית, אשר ייסד הד"ר היינריך לאֶוה לבוא הנה תיכף אחרי חג הסוכות, נשמע עתה גם מווינא דבר ייסוד שיירה של מאתיים תרים מאחינו האומרים לבוא הנה ליום ראש השנה ולהתעכב בירושלים בלבדה שנים עשר יום, וגם הלום ראינו, כי יש אשר יביא המדרש לידי מעשה, ולו גם לאחר זמן.

 

לכבוד הקיסר    🔗

על התיקונים ההולכים ונעשים לקבלת פני קיסר אשכנז, אומר כבוד פחת עירנו להוסיף עתה שער חדש בחומת עירנו על יד שער יפו מימין, למען תהיה דרך ישרה ומיוחדה לעגלות לבוא אל תוך העיר, והרחוב הנהדרי אשר לפתח שער עירנו בביאה, יתרחב הרבה יותר, ולצורך הזה יפרצו בחומת העיר פרץ, ואת החיל העתיק אשר בין הרחוב הזה ובין מגדל דוד ימלאו בעפר. וקמו הפעם דברי רבותינו ז"ל האומרים: “מלך פורץ לו גדר, לעשות לו דרך”.

 

תיקון דרכים    🔗

בית פקידות עירנו, המתקן עתה את הדרך משער יפו וחוצה עד לקצה שכונות אחינו אשר מחוץ לעיר, שם את לבו למנוע מעתה את התאבכות האבק המזיק מאוד לעינים, ויחלט להביא חול מיפו ולרצף בו את הדרך הזאת תחת אדמת החמר אשר בה השתמשו עד כה. ההוצאה היתרה על-ידי זאת תעלה לארבעה עשר אלף פראנק.

ב' באב תרנ"ח

 

היקב בראשון לציון    🔗

השיקו היקבים תירוש!

ביום הראשון לשבוענו זה, בשעה הרביעית אחרי הצהריים בדיוק, תקע השופר הגדול שבמכונות יקב ראשון לציון את תקיעתו הגדולה, והעבודה החלה; ובלי חשך, בלי הפוגה ובלי חיבוק ידים אף מעט, תלך הלוך והתמשך משך שבועות אחדים. הכרמים הומים, הדרכים הומות, היקב הומה; איכרי מושבותינו השונות, בני משפחתם, בוצריהם, עגלותיהם וגמליהם; משרתי היקב, פקידיו, ומפקד כל צבאו; אתוני³⁹¹ האש היוקדת, ומכונות הקרח הנורא, והמון מלאכיהם “בלולי קרח ובדודי קדח” – איש איש על עבודתו ועל משמרת משאו לא ייעדרו רגע. והכל, הכל יחד, סובב הולך בתנועה תמידית, שם לאור החשמל³⁹², עד אם כלה בציר, וכל עסיס המשקה “המשמח אלהים ואנשים” ייעצר כולו מפרי הגפן עד בלתי השאיר נטף.

באותה שעה עצמה, החלה התנועה גם במרכז אחר בתוצאות ארצנו הקדושה, בכל גנות “עץ ההדר” ופרדסיו בשפלה ובגליל. כי בשבוע הזה החל משלוח האתרוגים מארצנו אל כל הערים והארצות אשר בהן יש דורש להם ו“הפטמה היוונית”³⁹³ לא תקעה בהן שורשיה.

ומה מעטות הן הארצות האלה, וגם בהן מה מעטו בני מין הקונים האלה, וכנגדן הנה ארצות כגליציה ורומניה, ואוסטריה ואונגריה³⁹⁴, ואמריקה ואשכנז, אשר בהן חלק גדול מאחינו, אין כמעט כל זכר לאתרוגי הארץ הקדושה; וגם בארץ רוסיה הגדולה והרחבה, הארץ אשר בה רוב מניין ורוב בניין מאחינו, והוויכוחים והפלפולים על אודות איסור “הלימון היווני” וחיבור פרי ארץ הצבי, מפי רבנים וסופרים וחובבי ציון, הם בה כמים שאין להם סוף – וגם בה עוד טרם פרץ לו אתרוג א"י דרך כראוי לו, וממאה אלפים אתרוגים בערך, יבול כל ארצנו בשנה החולפת הברוכה, נשארו כארבעים אלף בטריעסט, באודיסה, ובוורשה שלא נמכרו.

הדבר הזה טעם מספיק הוא לחיזיון אשר הננו רואים בסוחרי ארצנו במסחר הזה, כי גם אחרי בקיאותם בעסק שהם עוסקים בו זה עשרות בשנים, ואחרי כל חריצותם הגדולה, אשר לדברת בעלי בריתם בחו“ל היא אולי עוד יתרה מדיי, אין אף אחד בהם אשר התעשר, וישנם גם רבים אשר התרוששו בו פי סוחרינו מלא אמנם תמיד אך תלונות כי מפסידים הם שנה שנה, ואם תשאלום “למה זה אפוא תשובו לסחור?” יענוכם תמיד את התשובה המספקת הידועה: “ומה אפוא נעשה למחיית נפשות ביתנו?” אך הדבר הזה ברור הוא כי עפ”י רוב המה מוצאים פרנסתם בצמצום, כל עוד לא הפסידו; ולולא היה המסחר הזה מעין מסחר של בירזה³⁹⁵ ולתקוות הרבות המפתות את בעליו ישנו מעין כוח מושך אדיר למשוך אליו גם את אלה אשר השקיעו בו כספם לא אחת ולא שתיים, מי יודע אם נמצא דואג לכל אחינו לזכותם באתרוג של מצווה מן המובחר.

בכל זאת טובים הימים האלה למסחר הזה מן הימים הראשונים; שאז רבו אתרוגי קורפו המובאים גם לארצנו לא רק לחרדים המהדרים כ“א גם לרבים מן ההמון, ועתה רבו היוצאים, והבאים מעטו ויהיו לסגולה רק ליחידי סגולה. התקופה הטובה בערך לקודמת לה, החלה בשנת תרנ”א, אז בצאת האיסור הגדול על אתרוגי היוונים אשר כפיהם נגואלו בדמי אחינו³⁹⁶, ורבים מבני עמנו אמרו סוף סוף בלבם: הן גם לנו ארץ, ארץ קדושה וברוכה המגדלת גם היא פרי עץ הדר; ואם בכל דבר עלינו המצווה לזכרה, במצווה עצמה על אחת כמה וכמה. אז גדלה ההתלהבות, לאתרוגי א“י נמצאו גואלים ודורשים מכל עברים, ובמשך שנים אחדות באו סוחרי חו”ל בעצמם הנה בעת הזאת, לעמוד על המקח ולברור להם האתרוגים שהם רוצים בהם. אך עברו ארבע שנים, והנה חלפה עברה ההתלהבות הראשונה, ורבים מאחינו שבו, בגלוי או בסתר, לאתרוגיהם המהודרים אשר המה זונים אחריהם, והסוחרים ראו גם הם כי רבו ההוצאות והטלטול מכדי הריווח אשר יוציאו ממסחרם, ויחדלו גם הם לבוא, ואשר יאבו לקנות יקנו על ידי עמילם, הוא מר טוביה גולדברג הירושלמי.

היפים שבאתרוגי א“י המה תוצאות הגנות אשר אצל יפו, והמהודרים שבהם לא ייבושו גם בפני המהודרים שבאתרוגי קורפו, ובכל זאת אתרוגי קורפו יותר רעננים בחו”ל, מפני שאין עליהם לעבור משך זמן ארוך על פני הים כאתרוגי א"י, ובישולם גם הוא מאוחר לבישול אתרוגי יפו, וכרתום מעל עציהם בזמן יותר קרוב לחג הסוכות.

לא רק ביופיים נעלים אתרוגי יפו על שאר אתרוגי ארצנו כי אם גם בכמותם. כי יפו מוציאה כמעט החצי ממספר כל אתרוגי ארצנו, מחמישים עד שישים אלף. וכל יפו ייחשבו גם אתרוגי ליפתא (נפתוח³⁹⁷) וארטז (עיטם³⁹⁸), אשר בסביבות ירושלים, העולים במספרם לערך אלף לשנה, ואתרוגי עקרון ופתח-תקוה וגן-שמואל, אשר עוד מעט ורב יבולם מאוד.

מלבד אתרוגי יפו, הנה רבו גם אתרוגי אום-אלפחם וחיטין אשר בגליל, ומספרם יעלה גם הוא מחמישים עד שישים אלף לשנה, ועל הגליל ייחשבו גם אתרוגי ראש-פינה אשר בגנות אחינו איכרי המושבה הזאת איש איש על יד ביתו, ואתרוגי נצרת.

במה דברים אמורים? בשנים כסדרן; אבל ישנן שנים אשר יבולן ימעט הרבה מהמספר הנזכר, ובשנתנו זאת, רבת השלג והקור, נפחת מספר האתרוגים עד החצי מאשר היה בשנה החולפת, “אך כנגד זה הם יותר מהודרים” – יבטיחונו סוחרינו.

יפו היא עיר המרכז לסחר האתרוגים בארצנו, כי דרכה יעברו גם כל אתרוגי הגליל, והסוחרים הגדולים רובים מירושלים, והמה סלאנט³⁹⁹ ומוטרו⁴⁰⁰ ולוי⁴⁰¹ חבריהם. והיה אחרי חג הפסח, אך יחלו העצים להשליך ניצתם פמני פריים, והחלו הסוחרים לחכור מבעלי האחוזות את גנותיהם. והדבר הזה מתנהל אמנם עד היום בלי סדרים, והוא הוא המרושש לפעמים את הסוחרים עצמם, בהעלותם את סכום החכירה עד בלתי השאיר להם כל ריווח, אך כל עמל אנשי לב לתקן תקנות בזה היה עד כה ללא הועיל, כי סוף סוף חפץ כל חוכר לנסות מזלו הוא. רק בשנים האחרונות החל אחד מאחינו לחכור את הגנות כולן, ואחר ישוב הוא וחכרן לסוחרים, לאיש איש באשר ירצה.

ובבוא ימי תמוז האחרונים, וזמן ביכורי האתרוגים יגיע, וירדו הסוחרים המה ופועליהם ליפו, והעבודה החרוצה, הנותנת מחיה בריווח לחמישים משפחות בערך מבני אחרינו במשך ירחים אחדים, תחל בגנות ובבתים, ונמשכה עד אחרית חודש אלול.

ויצאו הפועלים ראשונה אל הגנות ובחרו באתרוגים אשר כבר בשלו די צורכם, וכרתום בשום לבל לבלתי יישבר עוקצת ולבלתי תאונה כל רע לפטמתם, וחבשום בחיתוליהם והביאום הביתה.

אז תחל העבודה היותר קשר ואשר בה תלוי כל שכר הסוחרים, היא עבודת סידור האתרוגים למיניהם: למובחרים, לראשונים, לשניים ולשלישים. את העבודה הזאת יעבוד הסוחר בעצמו עפ"י הרוב, ובאשר אין חותם קבוע על כל אתרוג לברר היטב לאיזה מין צריך לצרפו, והאדם (ולו גם יהיה סוחר אתרוגים) הוא סוף סוף קרוב לעצמו, ועל כל השייך לו יביט בעיני חיבה יתרה, מובן מאליו כי פעמים רבות יקרה שהאתרוג עצמו אשר יחשבהו הקונה על מין זה יחשבהו המוכר על מין המובחר ממנו הרבה, וכל עיקר הסכסוכים שבין סוחרי האתרוגים ומכריהם המה תמיד מעין זה, ואלה היושבים מרחוק ואינם יודעים כמה ייגע הסוחר עד מצאו לו אתרוג מובחר יבואו גם לפעמים בטענות ממין זאת: “הן האתרוגים בארצכם כתפוחי האדמה אצלנו, ולמה זה אפוא לא תשלחו לנו טובים במקום הגרועים?”

ובכל זאת, בדבר הזה יד קוני אתרוגי א“י על העליונה הרבה יותר מקוני אתרוגי קורפו. כי בשעה שהראשונים נמכרים תמיד עפ”י הראייה, והמה מונחים מסודרים למיניהם בתיבות קטנות, הנה אתרוגי קורפו מעורבבים יחד, והמה נמכרים בתבות בנות מאתיים אתרוגים, ואת כל תבה יפתח הקונה בצדה אשר יבחר, והוציא משם כעשרה או כעשרים אתרוג מכן הבא בידו, ועל פיהם יקצוב את מחיר התבה כולה, מבלי דעת כלל את “מציאתו” אשר רכש לו.

אחרי עבודת הסידור תחל עבודת חיתול האתרוגים בלבד רך אשר יגן אליהם מחום ומחיכוך; ואחר יכבשו את האתרוגים המחותלים בתבותיהם הקטנות, אשר מספרן עולה שנה שנה לחמישה עשר אלף בערך, וחציין נעשות על ידי אחרים מאחינו בני יפו.

ומעתה האתרוגים עומדים למכירה, וזאת היא השאלה היותר גדולה המנקרת במוח סוחרינו, המלא עתה חשבונות רבים במכתבים, ובטלגרמות, ובמודעות ובפלפולי סוחרים וקונים, וכל כיוצא בהם.

סוחרים אחרדים מאחינו בני חו“ל באים עוד היום ליפו בחודש הזה, וקנו די צורכם: כשלושים אלף אתרוג יקנה מר גולדברג הנז' לשלחם לבעלי בריתו הרבים בחו”ל, ויתר האתרוגים נשלחים לשוק הגדול שבטרייסט לשותפי סוחרינו, הנוסעים שמה מדי שנה בשנה, או לעמיליהם, ולעמילים אשר בוורשה, אודיסה, הן ראשי ערי המסחר לאתרוגי ארצנו. ואך חלק קטן יישלח לאנשים פרטים, על פי דרישתם אשר ידרשו בפירוש.

ונשלחו האתרוגים החוצה עד כעשרים לחודש אלול, וכל האתרוגים אשר יכרתום מעל עציהם אחרי העת ההיא יישארו ל“ברכה” בקרב הארץ.

והכל תלוי במזל, ואפילו ארבעה מינים שבלולב. עיקר הברכה היא על הלולב, וארבעת המינים נקראו על שמו; ובכל זאת אין זוכרהו כמעט בכל דבר המסחר הנפרץ הזה, ואין מביט אל “גבה קומתו”, אך הפעם אל נא נפטרהו בלא כלום.

הלולבים הטובים מובאים מגינובה שבאיטליה, וגם באלכסנדריה עיר התמרים רבים הלולבים מאוד ומספרם יעלה משתים עד שלוש מאות אלף, וסחרו בהם אחינו הספרדים בני העיר הזאת. גם ביפו ובסביבותיה רבו הלולבים, אפס כי לא יצלחו לשלחם על פני הים, מחשש הריקבון.

וההדסים רובם מאיטליה, וגם בא"י רבים הם, בגליל, והביאום משם א כל ערי ארצנו, אך החוצה לא יישלחו, למיעוט מחירם.

לא פעם ולא שתיים שמעתי את סוחרי האתרוגים מבחרים את ה' על אשר שם קץ מוכרח לכל המסחר הזה ביום קבוע, כי בזאת יוכלו לנוח למצער אחרי כן מעמלם הרב.

אמצע אב תרנ"ח

 

עלילת דם    🔗

עלילת הדם הנתעבה היתה מאז ומעולם כעין “אפיקומן” לצרות ישראל בכל מקום שהם. אחרי כלות סדר הצרות כולן באה גם היא בפניה המכוערים ובשיניה החדות לגרם ולהדק את אשר השאירו הן. וגם על שפלותנו אנו כיום שות תשית נוספות כפעם בפעם, ועוד טרם עברו ירחים אחדים למיום פרסמו כהני חבר הדומיניקנים שבעירנו בעיתוניהם בצרפת מעשה נורא בדבר חפץ היהודים שבירושלים לרצוח נפש ילדה נוצרית, והנה עלילה חדשה צמחה. אך תחת אשר אז היה למצער איזה מעשה בילדה נוצרית, כי אם כמובן להפך, כי בראות אחד מבני עדתנו ילדה נוצרית בוכה קרוב לפתחו, לקחה ויביאנה תכף אל בית ציר הממשלה אשר הוא חוסה בצלה למען יחקרו וידרשו לדעת מי הם הוריה, הנה כיום “לא דובים ולא יער”, אך חפץ אכזרי פשוט להעליל עלילות ברשע.

ביום הרביעי החולף באו שתי משפחות מאחינו בעגלה מיפו לעירנו, ותבואנה העירה דרך “שער הורדוס” (באב אלסאהרה) הפונה אל שכונת המושלמים⁴⁰², כי ביתן קרוב לשם, ובעגלתן תבת חפצים. ויגש השומר, הניצב ליד השער מטעם חברת חכירת הטבק, וידרוש מהבאים כי יפתחו לפניו את התנה לראות אולי נמצא בה טבק, ויפתחו האנשים את התבה, וירא כי אין בה זולתי חפצים, ויתנם לעבור. ויהי אחרי עבור כשלושה ימים, והאנשים כבר שכחו את דבר בדיקת תבתם, והנה באו שוטרים לביתם ויתפשום ויביאום ביתה הכלא. כי הגד הגיד השומר בבית פקידות השוטרים, כי ראה בתבת האנשים האלה ילדה קטנה חיה, ושוטר נוצרי אשר היה שם אמר: אין זאת כי אם ילדה נוצרית היא אשר גנבוה היהודים, וככה הובאו האנשים במשמר עד עמדם לדין.

כזבה של העלילה הזאת נראה אמנם מתוכה, בהבין כל איש כי לו היה אך שמץ דבר אמת בה, כי עתה לא נתן השומר את האנשים ללכת במנוחה, בטענתו כי אך על הכנסת הטבק הפקידוהו להשגיח ולא על כל דבר אחר, וגם אם עזבם לנפשם, לא היה מחכה שלושה ימים עד לכתו להעיד עדות כזאת. אך בכל זאת נאסרו האנשים, ורק אחרי יומיים למאסרם ואחרי השתדלות רבה קראו להם דרור בערבות. מעלילי העלילה אומרים כבר כנראה להרפות ידם מהאנשים האלה, בדעתם כי קורי עכביש כל בניינם, אך אחינו הנאשמים לא יחשו ולא ישקוטו עדי יובאו לדין אלה אשר העלילו עליהם, למען יתברר לנכון יד מי במעל הזה. שלשום הלך כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו להתלונן בפני פחת עירנו על הדבר הזה, לבל תהי עדת ה' שבירושלים למשיסה לכל בודה מלבו חזיונות שווא לגרות בנו את שכנינו, וכבוד הפחה הבטיחהו להוציא לאור משפט ולייסר קשה את האשמים בדבר.

עתה אין כל ספק כי צדקת החפים מפשע תגולה, אך מה יהיה טעם המטעמים אשר יעשו צוררינו מהסיפור הבדוי הזה מי יודע?

 

המיסיון    🔗

המיסיון, “חובבת ישראל”, שבה ותרם ראש לרגע. ירחים רבים עבר עברו ודבר לא נשמע עוד על אודות יחס אחינו בני עירנו לבית חוליה. רופא חברת “בני ישראל” ענה לשואליו חנם כל הימים, ונסף על יתר רופאי אחינו המופקדים לטובת העניים. לפתחי בית החולים הפקידה החברה שומרים תמיד, ואחינו חדלו לכתת רגליהם אל משכנות אלה החפצים דווקא בהצלת נשמתם, וכך אמרנו הפעם גבר ישראל. אך המיסיון גם היא יודעת עת לכל חפץ, וכוח סבלנותה הן נודע מאז, ותחכה. בדומיה הביטה בהוציא החברה הזאת כסף רב מכדי כוחה להספקת רופא ורפואות לכל שואל,בדומיה הביטה בהשתקע החברה מעט מעט בחובות רבים מכלכל; ועתה אחרי ראותה כי ידי מתנגדיה רפו מעט, למרות העזרה שנשלחה אליהם מן החוץ⁴⁰³ ותקופת הקיץ אשר בה ירב מספר החולים יתר מכל ימי השנה הגיעה, עתה שבה לפעולתה בעוז ובעצמה חדשה, ובכל תוקף אומרת היא לכפות טובתה על בני ישראל כגיגית. רופאה, אשר אחריו נהו בני ההמון והעשירים, שב ממסעיו באירופה, והוא סובב בעיר ועונה לכל דורשיו חנם, ובדבריו הרכים ובכסף אשר יפזר הוא שב לעשות נפשות לבית החולים. ולמען הסיר כל מכשול מעל דרך החפצים לבוא אל הבית, משתדלת המיסיון למנוע את השומרים מעמוד לפתחו, והיא מפקדת שוטרים מצדה לגרשם משם, ובשעה שאין עין רואה יוכו גם מכות אכזריות.

אך למרות כל אלה עוד ארם יכול איש לדעת יד מי תגבר, כי סוף סוף אין דבר העומד בפני הרצון, ולא פעם ולא שתיים ראינו בהתגבר העוז הרוחני על כל המכשולים החומריים, והנה יד הפירוד ההווה בנו תמיד לרפות ידינו ולתת עוז ותעצומות לשונאינו מבלי כל התאמצות מצדם, היתה גם הפעם בנו להכריע לרגע את כף הנצחון למתנגדינו. כי דעת אחד מראשי בתי-הדין⁴⁰⁴ אשר לעדת אחינו הספרדים והזקן בכל חכמיהם לא נחה מאז בכל ההתנגדות אשר קמה כנגד המיסיון, בהיותו הוא וביתו דורשים מאז בעצת רופאה, היודע למצוא לו מסילות להתחבב בכלל על “החכמים” ועל העשירים; ובבוא חברי “בני ישראל” בשנה החולפת לפי בית דינו למען יחתמו על האיסור כנגד המשתמשים ברופא המיסיון, מיאן לחתום, והמה נאלצו לחכות עד עבור זמנו וב“ד אחר ייקח מקומו. וגם אחרי אשר יצא האיסור בכל תוקף לא זז מדעתו, ויהי מבקש לו עוד רעים להסכים לו להתיר את הדרישה ברופא המיסיון. אך עד כה הוגבל הדבר רק בדיבור ואיש לא שם אליו לב, ובשבוע הזה בא לידי מעשה. כי בחלות אחד מבני נכדו היושב בחצרו, נקרא אליו רופא המיסיון “כדין וכדת”. עד כמה יוכל דבר כזה לפעול על ההמון, אשר עוד טרם נגמל משדי המיסיון לגמרי, יוכל כל איש להבין; ו”בני ישראל“, אשר ראו את כל מעשי ידיהם טובעים בים, וכל הנצחונות אשר עלו להם בעמל וביגיעה רבה יעלו בתוהו רגע אחד, נחפזו ויקראו את חבריהם לאספה, באחד בתי הכנסת שבעיר, להקדים את פני הרעה. ושעות אחדות טרם עברו, והנה שמשי בית דין סבים בכל העיר ומכריזים חרם חמור על אחד חברי החברה, אשר ב”עידן רתחא" התמלטו מפיו דברים כנגד כבוד הראב“ד, אשר בביתו נקרא רופא המיסיון! והקול יצא כי הראב”ד אומר להוציא פסק דין בהתרת קריאת רופא המיסיון וההליכה אל בית חוליה.

המצב הזה גדע פעם אחת את כל התקוות הטובות אשר חזו להם רבים מאתנו, לולא ראינו גם בדבר הזה את אשר נראה פעמים רבות בעניינים אשר ההתרגשות מניעתם ומנהלתם, כי מרגע לרגע יתגלגלו וייראו הפכים רבים בנושא אחד, ומעז יצא לפעמים גם מתוק. כי היום נאספו חכמי עדת הספרדים ורבניה לאספה גדולה, וגם הראב“ד המתיר נקרא לבוא, ואחרי וויכוחים רבים וטענות ומענות חתם גם הוא על האיסור, ולע”ע אחדות שלמה בכל עדותינו בנוגע לדבר החשוב הזה.

 

מכירת קרקעות    🔗

בדבר זכות האחוזה בשדה המירי, באה פקודה מקושטא, האוסרת כל מכר בשדות האלה, בכל מחוז פלשת, לא רק ליהודים, כי אם לכל בני הדתות השונות, מבלי יוצא מן הכלל. ועתה היתה הצרה “צרת רבים”, ויכולה היא להיות גם “חצי נחמה”. כי בהיות הדבר נוגע עתה לכל בני ארצנו, יכול להיות כי ישתדלו להמתיק סוף סוף את הדינים ועלה תעלה בידם.

 

איסור הכניסה    🔗

גזרת איסור הכניסה הנה כלה ונחרצה על כל אחינו בני הגולה. כי בשבוע הזה באה סוף סוף תשובה ברורה לכבוד פחת עירנו להודיע כי האיסור חל על בני ישראל נתיני כל הממשלות הנכריות, לאמור: גם על אלה אשר הניחום עד כה לבוא מבלי כל מפריע. הפקודה נשלחה תיכף ליפו, ופקידי החוף לא יתנו מעתה לכל איש יהודי לעלות אל היבשה, עד אם התברר להם כי נתין תוגרמה אמיתי הוא, או כי יפקיד חמישים לירות טורקיות (ערך 1150 פראנק) לעירבון כי בכלות שלושים ימי מגוריו עליו לצאת מן הארץ.

 

תיירים יהודים    🔗

אך כנגד מיעוט מספר הבאים מעתה להשתקע בארצנו עפ“י הגזרה הזאת, הננו שומעים כפעם בפעם ידיעות על אודות אורחות מבני עמנו האומרות לבקר את ארצנו הקדושה, ועוד היום באה הודעה לכבוד ציר אוסטריה שבעירנו על דבר אורחה אוסטרית של מאה ושבעים איש מאחינו הנכונים לבוא הנה ביום ערב ר”ה ולהתמהמה פה עד אחרי יום הכיפורים. אחינו אלה יבואו באנייה מיוחדת, וכל הוצאות נסיעתם לא תעלינה ליותר ממאתיים וחמישים פלורין.

 

הפרץ בחומת שער יפו    🔗

לכבוד אורחנו הגדול, הוא קיסר אשכנז, הנה התיקונים הולכים ונעשים. מבירת ארצנו כבר באה הודעה טלגרפית כי יצאה ה“איראדה” (הסכמת הוד מלכותו) בדבר פרץ החומה אצל שער יפו וסתימת החל אשר במבוא עירנו, על יד השער הזה, למען תרחב הדרך שמה, ובית פקידות עירנו החליט למסור את הוצאת הדבר הזה לפועל לקבלנים אשר יקימו לצדי הרחבה הזאת גם חנויות ובורות ובתים, ובעד הוצאותיהם תהיה להם הזכות להשתמש בבניינים האלה משך זמן קבוע.

 

חרם אלשריף    🔗

ב“חרם אלשריף”, הוא מקום מקדשנו, רבה עתה התכונה לתקן כל בדק ולצבוע מחדש את כל אשר כהה צבעו מרוב ימים. וגם הגולה הנהדרה אשר על ראש כיפתו, כיפת העופרת, תתוקן עתה ותפואר במחלקת לימודי המלאכות אשר בבית הספר לחברת “כל ישראל חברים” שבעירנו.

 

תיירים    🔗

מספר האורחים אשר הודיעו כבר כי נכונים הם לבוא לעת בוא הקיסר עולה ליותר משלושת אלפים. כמעט כל בתי המלון שבעירנו נשכרו מעתה לימים ההם, כי בהיותם כולם בלתי מספיקים לכל המון הבאים בפעם אחת, אולצו רבים מבעלי המלונים לשכור אוהלים, להושיב בהם חלק גדול מאורחיהם, מלבד בית הכנסת האורחים הגדול של הצרפתים⁴⁰⁵, אשר שכרו כבר פונדקי גרמני, ומלבד חדרים רבים בבתי יחידים במושבה הגרמנית שבעירנו, אשר יהיו בין לילה למלונים.

 

בית היתומים    🔗

גם בבית היתומים האשכנזי שבעירנו, העומד תחת השגחת הרב ד"ר אליעזר גרינהוט, רבה עתה התכונה. כי הברונית הנדיבה קלארה הירש נדבה כחמישה עשר אלף פראנק לטובת מוסד החסד הזה, להרחיב בניינו עד כדי הכיל חמישים חניכים⁴⁰⁶, והבניין הולך ונעשה בחריצות גדולה, כי על בוניו להשלימו עוד לפני בוא הקיסר, אשר הבית כולו נרשם על שם אבי אבי הקיסר פרידריך וילהלם בכבודו ובעצמו.

 

ישיבת עץ חיים    🔗

על בנייני בתי הציבור, ההולכים ונבנים עתה בעירנו לתפארת עמנו, נוסף גם בניין בית גדול לישיבת “עץ חיים” העתיקה אשר בחורבת ר' יהודה החסיד. כי הבית הראשון קטן מהכיל את כל מאות האברכים הלומדים בו, וגם לבית תלמוד התורה אשר תחתיו צר המקום עתה, ולכן החליטו מנהלי הבית להקים בניין חדש, על גג בית המדרש “שערי ציון” אשר בחורבה הזאת, לשם הישיבה, וחדרי הישיבה הנוכחית ייספחו לבית תלמוד התורה, ולא יאמר עוד אדם: צר לי המקום שאלמד בירושלים.

ד' באלול תרנ"ח

 

הבציר    🔗

קץ בציר שנתנו הולך וקרוב, ובמושבות אחינו כל פנים צוהלים ודואגים יחד. האלהים מצדו שלח את ברכתו ביבול אדמת כורמינו עד בלי די, וכנראה תעלה במושבות יהודה בלבדן לשלושה מיליונים ליטר, העולים לפי מיקחי השנה הזאת לשבע מאות אלף פראנק. בכמות הענבים נוטלת ראשון לציון חלק בראש, כי היא לבדה מוציאה יותר מארבעים למאה מכל ענבי יהודה; ואחריה תסע רחובות, המוציאה גם היא כשלושה ושלושים למאה, פתח תקוה מוציאה כשישה עשר למאה, ואדי אלחנין⁴⁰⁷ – כשמונה. אך במחיר הענבים יפה כוח ראשון לציון עוד הרבה יותר, כי רוב כרמיה נטועים גפני מלבק וקברנה, אשר מחיר ענביהן עולה ליותר מכפליים ממחיר יתר מיני הענבים, ורבים הם בני המושבה הזאת אשר יקבלו השנה במחיר פרי גפניהם כשבעת אלפים פראנק לאיש. הכרם הטוב שברחובות הכניס כמאתיים פראנק לדונם, ובראשון לציון ישנם חמישה דונמים אשר הכניסו כאלפיים פראנק, ואם אמנם אין דבר נערך על פי היוצאים מן הכלל, הנה גם הכרמים הבינונים מכניסים השנה, לפי דברת כורמינו, כמאה פראנקים לדונם, ולשנים הבאות יש להם תקווה להכנסה גדולה מזו, כי הנסיון הראה עתה לדעת כי כל אשר יזקן הכרם יותר ירבה גם פריו.

אפס כי אין טוב מוחלט בעולם ובה בשעה אשר רבה הברכה בענבים, צר המקום ביקב שבראשון לציון מקבל את רוב הטובה. לבציר השנה הזאת יש אמנם מקום ביקב, אך היין אשר נשאר עוד מבציר השנה החולפת תופש מקום גדול בו ושם מעצורים בקבלת הענבים מידי בעליהם. רק פעמיים או שלוש בשבוע קיבלו הענבים מכל מושבה, וזמן הבציר הולך ומתמשך, והענבים, אשר כבר בשלו כל צרכם קליפתם הדקה מתבקעת ועסיסם ניגר ארצה, וכורמינו, אשר מחיל כל ענביהם היה בעיניהם כבר כמונח בקופסא, מתלוננים לאמור: ענבינו זבים ונרקבים ואין מאסף אותם היקבה! הפקיד החרוץ הממונה על כל מעשה היין אמר אמנם עוד לפני ירחים אחדים להפוך חלק גדול מן היין הפשוט לאלכוהל, ולפנות על ידי הצמצום הזה מקום גדול ביקב, אך לזה נדרש בניין מיוחד, ולבניין נדרש רשיון, וכמובן קשה בצוק עתותינו אלה להשיג רשיונות. גם קוניאק אמר לעשות במידה מרובה, והנה לא נשלחו לו המכונות הדרושות; וככה לא יצאו כל המחשבות הטובות האלה לפועל, והיין הפשוט שוקט על שמריו ככל חבריו המיוחסים, ולחלק גדול מן היין החדש ייאלצו לפנות מקום בחביות המיוחדות לתסיסת היין בשעת עשייתו.

אך בכל אופן אין כל ערך להפסד הזה של אחינו הכורמים כנגד הברכה אשר שולחה בהכנסתם, ולולא היותו ממין ההפסדים המכאיבים לבו של האדם, ביחוד בראותו את טובו הולך לאיבוד לעינין בכלל סיבה צדדית, כי עתה לא שמו לו איכרינו את לבם כלל, ויהיו דואגים רק את הדאגה יותר גדולה, היא דאגת העתיד. כי אם נמצא בשנה הזאת מקום לבצירה אך בדוחק, הנה לבציר השנה הבאה לא יהיה כמעט כל מקום לפי התנים ההווים, כי אם אך לא תהיה השנה הבאה שנת בצורת ח"ו תרבה כמות הענבים עוד יותר, ומצד זה תרבה גם כמות היין אשר יישאר ביקב, והיו תוצאות שני הריבויים האלה יחד כדין כל ריבוי אחר ריבוי שאינו בא אלא למעט.

להחלץ מהשאלה הקשה הזאת, הדורשת מעתה תשובה תכופה, ישנם שני דרכים, הנחוצים שניהם כאחד, והם: להוסיף בניינים ומכשירים למעשה היין החדש ולאצרו, ולהרבות קופצים על יין השנים החולפות. הנדיב אומר אמנם, כנשמע, לבנות עוד יקב בפתח תקוה, אך כמובן לא יהיה קץ גם להוספת הבניינים כל עוד לא ירבו קוני היין במספר רב מאוד.

 

באר טוביה    🔗

בה בשעה אשר בני רוב מושבות יהודה מברכים ל“בורא פרי הגפן”, יברכו בני באר טוביה (היא קוסטיניא) ל“המוציא לחם מן הארץ”, כי כבציר כקציר שניהם כאחד טובים בשנה הזאת. תבואת החיטה היתה כמעט על אחת שבע, והכנסת האיכרים, אחרי ניכוי החיטים אשר עליהם לאצור למזרע החורף הבא, תהיה כחמישה ועשרים אלף פראנק, מלבד תבואת השומשמים, והכנסת השעורים, אשר זרעו על שדות שכניהם באריסות, בהיות אדמתם שמנה יותר מדי לזרוע השעורים. כנראה לא יצטרכו עוד השנה הזאת לתמיכה למחייתם, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, ורוב ההוצאות אשר תוצאנה מעתה לטובת המושבה תהיינה רק להנהגתה ולצרכי ציבורה; וגם המעשר למלכות, אשר עלה השנה הזאת לערך ששת אלפים פראנק, יינתן מקופת “חובבי ציון”

 

בדואר    🔗

כל העובר עתה על פני בית הפוסטה האוסטרית שבעירנו וראה את כל חבילות המכתבים והכרטיסים והחוברות ההולכים ונבלעים בתבת הפוסטה ממש כסלי הענבים שם ביקב, יוכל אמנם לענות על השאלה הזאת מבלי כל פקפוק כי ירושלים הישראלית מוציאה עתה לכל העולם כולו שפעת ברכות! כי בשבוע החולף, עוד לפני תקוע השופר בבתי הכנסת לאחינו הספרדים, המתחילים מראש חודש, כבר נשאה הפוסטה חמישה וארבעים שקים מלאים כל טוב: ברכות מברכות שונות לראשית השנה, בכל הסגנונים והלשונות והצורות למיניהם, ומעתה, בכל חודש ה“רחמים”⁴⁰⁸, ילך מספר השקים עוד הלוך ורב.

 

בניין לבית-הספר כי"ח    🔗

על בנייני בתי הציבור, ההולכים עתה ורבים בקהילתנו, עלינו להוסיף בניין חשוב ואדיר, אשר מערכתו נערכה מראש למאה ושלשים אלף פראנק, הוא בית ספר גדול ללימודים, אשר חברת “כל ישראל חברים” אומרת עתה להקים קרוב לבית ספרה ההווה. החברה הזאת החליטה בימים האחרונים להרחיב את גבולות מחלקת הלימודים ולהגדילה עד כדי הכיל בקרבה אלף תלמידים, ובהיות הבית ההווה צר מהכיל מספר גדול כזה, אומרת החברה להשאיר את הבית הזה כולו לבית מעון לתלמידי פנים, ולהקים למחלקת הלימודים בית חדש. ותיקן החברה עתה חלקת אדמה בת י"א אלף אמה על יד אחוזתה הגדולה ועוד אומרת היא לקנות גם את החלקה הקרובה לה, והיו שתיהן יחד למקום רחב ידיים לבניין הגדול הזה אשר יוקם לתפארת ישראל בעיר קודשו.

כ“ח באלול תרנ”ח

 

הפרץ בחומת שער יפו    🔗

חומת ירושלים נפרצה, והעיר נפתחה לרווחה על יד שער יפו, חנויות נהרסות, החיל אשר לפני מגדל דוד הולך ונסתם; דרך חדשה, ישרה ורחבה תחבר את ירושלים החדשה אל העיר הקדמונה, “רחבה” גדולה ומפוארה תשתרע בראש מבואות עירנו, וקול שוט וקול אופן יישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה.

כל איש יודע אתה כי חומת ירושלים אך למותר היא, לא להגן ולא לשגב בתנאי מלחמות ימינו, ועוד לפני שנים לא רבות הוצאה לחלצה לאבניה ולמכרן למבנה הבניינים החדשים, ובכל זאת לא נעם לבני ירושלים רגע ראותם בהונף הגרזן על טור האבנים העליון בחלק החומה שבין מגדל דוד ושער יפו לקרקר קיר ולנפץ אבניו ואבני הטורים הבאים אחריו ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל היות חומת ירושלים חדשה כנגד יתר בנייניה הנושנים, כי עוד טרם מלאו לה ארבע מאות שנה, הנה היא היא הנותנת את המראה העתיק לעירנו כולה. היא המעלה על לב רואיה מליצות קדמוניות מחזיונות חוזינו, והמון זכרונות מעשים ומקרים אשר נעשו ויקרו לפניה בכל תקופותיה השונות; וירושלים מבלי חומה תיראה לא כדבר שלם ומאוחד, כי אם כקיצוץ של רחובות וחורבות עתיקות הצבורות אשה על יד רעותה, כגוף האדם בהיפשט מעליו עורו.

בכל אופן, הנה שבה עתה המשקולת בין אשכנז וצרפת גם בחומת ירושלים. לפני כעשר שנים נפרץ פרץ בחומה ושער חדש⁴⁰⁹ נפתח בה לכבוד הצרפתים אשר שכונתם משני עברי החומה בקרן מערבית צפונית; ועתה נפרצה שנית לכבוד קיסר אשכנז…

 

מסילה להר הזיתים    🔗

לכבודו סללו עתה מסילה ישרה לראש הר הזיתים, הוא המקום אשר משם יוכל האדם לראות את ים המלח ואת הירדן, וחלק מארץ ישראל. כי עד היום היה על הרוכב במרכבה להר הזיתים לרדת בראשונה מדרון זקוף מאד על נחל קדרון, ולעלות משם עד ראש ההר לא יכול רק בסוסים או בחמורים, כי דרך העגלות הנמשכת משם ליריחו עוברת את ההר באמצע שיפועו, והמסילה החדשה נמשכת צפונה לירושלים והיא מקפת ועוברת את הרמה אשר מהעבר ההוא, ופגעה בקברות המלכים ובשדה קבר שמעון הצדיק והגיעה ישר לראש הר הזיתים.

 

לכבוד בוא הקיסר    🔗

דבר עבור עבור הקיסר על פני מושבת “זכרון יעקב” הוא עתה דבר ברור, כי דרך שם עוברת המסילה החדשה ההולכת מחיפה ליפו, ואף התעכב יתעכב שם לאכול את ארוחת הבוקר באוהלו, וגם על פני מושבת “פתח תקוה” יעבור.

ועדתנו אף היא תשתתף בקבלת פני האורחים כהוגן, והקימה לכבודם שער-כבוד מפואר בקרב חמשת השערים אשר יקים בית פקידות עירנו ועדת הגרמנים שבירושלים.

 

בבית החולים למחלות עיניים    🔗

תחלואי העיניים רבו מאוד בקיץ הזה בעירנו ובארצנו למרות מיעוט תגבורת החום בכל ימי תקופתו. וכל העובר כחצות הלילה על פני בית חולי העיניים האנגלי אשר מחוץ לעירנו⁴¹⁰ יווכח לדעת מה עצמו חללי המחלה הזאת הפעם, ובייחוד בקרב הילדים הקטנים.

בית החולים הזה, אשר אך מעט נשמע עד כה על אודותיו, הוא יסוד חברה אנגלית, אשר בקרב חבריה יימנו גם רבים מנדיבי אחינו שבאנגליה, ובו יקבלו חולים מבלי כל הבדל דת. על פי תכונתו יכול להביא ישע ומרפא לעירנו, בהיות רופאו מיוחד למחלת העיניים ומומחה במקצוע זה, לולא סדריו המשונים המונעים רוב טובה. בבית הזה יענה הרופא יום יום רק למאה חולים, וכל המקדים לבוא זכה. ונפתחו שערי הבית בשעה אחת אחר חצות הלילה, ובמלאות המספר הקצוב ייסגרו. ואחרי אשר גם בני הכפרים מסביב מרבים לבוא, והמה רגילים ללכת בלילה, וגם אם ייאלצו לישון על פני השדה על יד בית החולים לא יכפת להם, רק אם יזכו לבוא הביתה לפני אשר יקדימום אחרים, לכן כל איש או אשה מבני עירנו החפץ להיות גם הוא מן הקודמים הזוכים, עליו לבוא שמה כחצות הלילה, וכולם יחד יעמדו דחוקים וצפופים, וכל אחד לו זרוע עם גבורה להידחק ולגשת אל הפתח, הוא יבוא בטח. בחצר הבית השני ישבו הבאים בחשכה, למן השעה השנייה אחרי חצות הלילה ועד אור הבוקר, עד החל הרופא לענות לדורשיו. וסאת המצוקות עוד טרם נמלאה, כי בחצר עומדים ספסלים למושב החולים, ובאו אל חדר הרופא לפי סדר מושבם על ספסל, וממילא מובן כי גם פה “כל דאלים גבר”. אך הנוראה במצוקות האלה היא כי הבא אל הבית לא יוכל עוד לצאת ממנו, כי דלתותיו סגורות, וגם ממקומו לא יוכל למוש, פן יקחנו אחר והוא יישאר לאחרונה; וככה ייאלצו לשבת לפעמים משך חמש שעות עד הגיע תורם לבוא החדרה, ואף אם נעלים עין מכל המחלות המתדבקות, אשר על נקלה תוכלנה לדבוק בדחק ובלחץ כזה, נוכל להבין כמה תועיל בתנאים כאלה עזרת הרופא, ולו גם יהיה “הטוב שברופאים”. ובכל זאת ראה תראינה עינינו כפעם בפעם שיירות יוצאות משכונות ישראל בעוד לילה, ורובן אמות רחמניות הנושאות ילדיהן האומללים על זרועותן והולכות לדרוש מרפא למחלת עיניהם, אחרי הישארן שם כעשר שעות, ושבות אחרי כן בעצם חום היום, בדרך המלאה אבק. כי מה לא יעשה האומלל המקווה לאור ואיננו?

 

חולים ורופאים    🔗

ריבוי החולים ב“שילהי דקייטא”⁴¹¹ זה מורגש בכל הפינות אשר נפנה כיום בעירנו. בתי החולים כולם מלאים חולים, עד אפס מקום, ידי רוב הרופאים מלאות עבודה מבלי הרף, והנסיון וההכרח החכימום כבר להיות חרוצים מאין כמוהם לענות למאות חולים במשך שעה או שעתיים, ובכל זאת הנה הצווחה עולה על רופאינו כי מאחרים הם לבוא אל אשר יקראום – פשוט מפני שעל-פי-רוב אינם מספיקים לכל המון החולים, גם אחרי שהביאה חברת “בני ישראל” את רופאה החגש בשנה האחרונה, ואחרי בוא מקרוב עוד רופא מבני עמנו.

 

המיסיון    🔗

במצב כזה לא ייפלא כלל אם גם המיסיון מוצאה לה עתה מקום לפעולותיה. ניצחון גדול ניצחו אמנם “בני ישראל” לפני שבועות אחדים, אך כנראה היה מאלה שנאמר עליהם מכבר “עוד ניצחון כזה ואבדנו!”… החרם אשר יצא לשעה על אחד חבריה אשר נוקש בלשונו, המכות אשר הוכו שומריה בפעם בפעם, ההתאמצות היתרה בעת הרעה החולה הזאת שכל הרוצה לפנות אל רופא המיסיון תשובתו בצדו כי איננו מוצא רופא אחר, ועוד דברים וסיבות כאלה וכאלה, הביאה לידי עייפות וילאוה, בה בשעה שצוררינו ירימו ראש. בתוך העיר עומדים אמנם עוד השומרים ועוצרים בעד ההמון מפנות אל רופא המיסיון, אך אל בית החולים אשר לה מחוץ לעיר מתגנבים כבר כפעם בפעם חולים מבני דלת העם, מן העניים שבעדת התימנים והפרסים, המקבלים גם שכר מהמיסיון בכסף מלא, ואחרית דבר מי יודע.

 

עסקי הציבור    🔗

עתה היתה אמנם העת לראשינו להינער ולצאת אל המערכה כאיש אחד להגן על כבודנו ולגול מעלינו ביד חזקה את חרפת דורשי טובתנו ופדות נפשנו, אך איים אפוא ראשי עדותינו שדעתם ושעתם פנוייה לדאוג דאגות כאלה? – עדת אחינו הספרדים טרודה עתה ב“ועד חדש”, אשר אחרי היכנסו בקולי קולות הוא אומר עתה לצאת בחשאי, אחרי שלא עלתה בידו עד כה לרפא הריסות קופת העדה הדלה, וריקנותה מורגשת עוד יותר מבראשונה. אחדים מחברי הוועד התפטרו זה מאז בפשיטות, בחדלם לבוא אל האספות ולהתערב בענייני העדה בכלל; ויתרם, המה העמודים אשר כל הבית נכון עליהם, אמרו להתפטר בדרך רשמי, אך התפטרותם לא קובלה עד אחרי עבור ימי החגים. והוועד הכללי אשר לאחינו האשכנזים עוד טרם כילה נפתוליו עם אויבו הקדמוני האורב לו באמריקה, ולשם “תפארת ירושלם” הוא משתמש בכל האמצעים לחתור חתירות תחתיו ולהרסו. רוב בני “כולל אמריקה” עצמם היושבים בירושלים שקטו אמנם מריב, וכולם מקבלים כמעט חלוקתם בכבוד מהוועד הכללי; אפס כי “בעלי הריב נתפשרו, אך השופט ממאן”, אומר המשל הערבי בלוחו של מודענו לונץ, והשופטים דנן היושבים באמריקה יש להם בלי תפונה סיבות וטעמים למאן, והמה מוציאים עתה גם עיתונים מיוחדים לכל מיני דיבות כוזבות ודילטוריות מוגזמות, ובימים האחרונים זכו גם ל“משלוח” ממין החדש שבחדשים, משולח ערל, הנותן מהודו עליהם ודורש דרשות ברבים בגנות ירושלים ומנהליה, הוא הקונסול האמריקני הקודם, אשר כנשמע “נקרא לישיבה של מעלה” לפי בוא עתו על התערבו יותר מדיי בעניינים שאינם נוגעים לפקודתו.

 

הרב שמעון אלעזר כהנא    🔗

לעדת אחינו האשכנזים אבד עתה אחד מטובי ממוניה ובוני חרבותיה, הרב שמעון אלעזר כהנא ז"ל ראש ממוני כולל גרודנו; הוא הממונה אשר בשלו קם כל הסער, לפני שנה בערך, על אודות הפרשת חלק מכספי החלוקה לבניין בתים לטובת הכולל⁴¹².

 

התיירים לא באו    🔗

דבר אורחת “עולי הדגלים” האוסטרית, לא יצא לפועל, למרות כל ההכנות אשר הכינו מייסדיה עוד לפני היווסדה, והמכתבים והתלגרמות אשר הריצו אל מחזיק בתי המלון בעירנו וביפו לגמור אתו בדבר המחיר, וההשתדלות במועצת העניינים החיצונים באוסטריה בדבר התרת הכניסה בחוף יפו; כי מכל מאה ושבעים האיש אשר להן חיכו, נמצא רק אחד אשר נתן ידו להם אחרי כל הודעותיהם בעיתונים, ומיילא מובן כי גם האחד הזה, אשר לבו לירושלים, לא יכול לבוא, אחרי התבטל כל דבר יסוד האורחה. הדרשה דורשת אמנם ואומרת כי אם משישים ריבוא לא באו לפנים רק שניים אל הארץ, אין כל פלא אם ממאה ושבעים לא בא גם אחד, אך המעשה כשהוא לעצמו איננו מרנין לב כל כך.

 

בציר במוצא    🔗

בשורה אחת תרנין לבנו לאחרית השנה ההולכת עוד מעט וכלה עם צרור קללותיה ותלאותיה. אחרי בציר הברכה שהיה בכל משבות אחינו שבשפלה, הנה החל הבציר באדמת ההרים, ומ“מוצא”, המושבה המצערה אשר לעירנו, שמענו כי גם בה ראו אחינו האיכרים הפועלים ברכה ביבול כרמיהם, והשנה הזאת לא הובילו עוד את ענביהם העירה, כי במושבה עצמה כוננו להם יקב קטן עם כל מכשיריו כדרוש לענביהם, ועוד מעט וזכינו ל“יין-מוצא” הראוי באמת לשמו.

א' בחשון תרנ"ט

 

לקראת בוא הקיסר    🔗

ההכנות לבוא קיסר אשכנז וכל בני לווייתו לעירנו הולכות ונעשות עתה בלי הרף. ובכל מקום אשר נפנה עתה רק הדבר הזה לשיחה בפי כול.

בימים האלה בא הקץ לשממות “שוק הצמרים” (סוק אלקטאנין)⁴¹³, הוא הרחוב המקורה הארוך אשר הוא אחד המבואות למקום מקדשנו ומשי עבריו טורי חדרים קטנים פרוצים ומלאי עפר ואבנים, אשר להם יקראו אחינו בשם ה“חנויות”⁴¹⁴. כי עפ“י מצוות פחת עירנו ניטוח כל הרחוב טיח לבן חדש למן התקרה ועד הקרקע והקרקע סוללה למסילה ישרה וחדשה, וכל גלי העפר והאבנים, אשר ב”חנויות" למאז מאות בשנים, הוסרו, ודלתות חדשות קבעו על כולן, ויהי לרחוב חדש ונהדר אשר דרכו תוכל עתה לעבור העגלה הבאה אל תוך העיר דרך שער שכם, והגיעה עד שער מקום המקדש. וגם בית הרשות אשר לעירנו⁴¹⁵ קיבל כולו צורה חדשה.

על פני השדה אשר עליו יחנה הוד הקיסר וכל בני לווייתו נתקעו כבר אוהלים רבים ודגלי אשכנז מנופנפים עליהם, וחרשים כבר באו להקים את שני החדרים המיוחדים למשכן הקיסר ורעיתו, והים החלו עבודתם ויקימו כבר חדר אחד אשר בא ממסד ועד הטפחות מארץ אשכנז.

שוטרים חדשים באו, וכפעם בפעם יסורו אל המלונים להתבונן באורחים החדשים הבאים, והרשות בעירנו משגחת גם היא בעין פקוחה, וכל נודד המתגורר פה באפס עבודה – כיווני, כארמני, כאיטלקי – יישלח מן הארץ בידיעת ציר ממשלתו. גם על החוף ביפו מדקדקים עתה מאוד בכניסת כל איש זר. ליפו הובאו מבירת ארצנו שתי עגלות יקרות ועשרים סוסים אצילים, ומשם שולחו לחיפה, וכל הטובות בעגלות עירנו יצאו היום גם הן ללכת שמה, יחד עם סוסים ופרדים רבים מאוד, כי הימים האלה ימי המעשה המה לעגלונים ולצלמנים ולמנלונים.

בית פקידות עירנו יעשה לכבוד האורחים שני שערי כבוד, על הדרך אשר יעברו בה לפני עירנו באופן רשמי, האחד לפני בית פחת עירנו⁴¹⁶ והשני לפני הגן העירוני⁴¹⁷. ולמן השער הראשון ועד השני יקושטו שני עברי הדרך בדגלים ובפרחים לתפארה. ולזכר יום בואם לעירנו יגיש בית הפקידות מנחה לקיסר – ספר ציורי כל המקומות המפורסמים שבא"י, מכורך במשבצות צדף, ולקיסרת יגישו מנחה, צורת מקום המקדש חטובה כולה בצדף מפואר ומונחה בתבת עץ זית יקרה.

עדותינו השונות השתתפו כולם בפעם הזאת, ותבחרנה מתוכן ועד של עשרה אנשים להתעסק בדבר ההכנות אשר תעשה עדת ישראל לכבוד האורחים, ויחלט הוועד לעשות שער כבוד בשם עדת ישראל, ועד יש השער סוכה נהדרה אשר יעטוה בכל הפרוכיות היקרות אשר בבתי הכנסת השונים לעדותינו, ובכל כלי הכסף והזהב, הכתרים והרימונים אשר על ספרי התורה, וישבו בסוכה רבני עדותינו אשר יצאו לקדם את פני האורחים בשם עדת ישראל, ועד יד השער מזה ומזה יעמדו ילדי בית הספר להאציל לבית למל ובית היתומים האשכנזי ובני בית תלמוד התורה אשר לעדת הספרדים, כולם לבושים מלבוש אחד ודגלים בידיהם, וריננו שיר עברי בנעימת השירה הלאומית האשכנזית:

א.

אֱלֹהֵי צִיּוֹן יְקַדְּמֶךָ

יָאֵר פָּנָיו יְבָרְכֶךָ:

בָּרוּךְ הַבָּא!

עִיר הַמַּעֲטִירָה

אִוִּיתָ צִיּוֹן לְהָאִירָה

בָּרוּךְ הַבָּא!

ב.

רוּחַ עֹז לָבַשְׁתָּ

נַחֵם שָׁלֵם חַשְׁתָּ

בָּרוּךְ הַבָּא!

בַּעֲלוֹתְךָ הַר אֱלֹהִים

תַּשְׁמִיעַ אֶרֶץ פְּלָאוֹת

מִמִּקְדַּש אֵל צְבָאוֹת;

בָּרוּךְ הַבָּא!

ג.

עִיר דָּוִד כִּי תוֹפִיעַ

כִּנּוֹרוֹ יַשְׁמִיעַ;

בָּרוּךְ הַבָּא!

חוֹזִים מִמְּנוּחָתָם

יָקִיצוּ מִשְּׁנָתָם

כְּקוֹל שַׁדַּי רִנָּתָם;

בָּרוּךְ הַבָּא!

ד.

עִמָּם בַּת יְהוּדָה

תָּרִים קוֹל תּוֹדָה:

בָּרוּךְ הַבָּא!

אֱלֹהֵי צִיּוֹן יְקַדְּמֶךָ

יָאֵר פָּנָיו יְבָרְכֶךָ

לָעַד יִכּוֹן כִּסְאֶך

בָּרוּךְ הַבָּא!

גם במושבת זכרון יעקב עשו הכנות רבות לכבוד האורחים, והדרך כולה מחיפה ועד המושבה, קושטה משני עבריה בדגלים ובפרחים ובעצים טבעיים. והנה נודע הדבר כי סדר מהלכם שונה אחרי כן, ותחת לעבור בדרך זכרון יעקב יעברו על פני קיסריה, בדרך אשר בה עברו הצלבנים לפנים, רק אם יהיו הימים ההם ימי גשמים יעברו על פני המושבה הזאת, אחרי אשר דרך קיסריה איננו מתוקן כדרך הזה.

ביום השבת⁴¹⁸, בשעה אחת אחרי הצוהריים, יגיע הקיסר לעירנו, וסר בראשונה אל אוהליו לנוח וללבוש בגדי תפארתו, ובשעה שלוש וחצי תחל התהלוכה הרשמית לבוא הוא ובני לוויתו העירה, וסר אל מקום קבר הנוצרי⁴¹⁹ ואל המוריסטן (הוא מקום הכנסייה החדשה אשר בא לחנוך)⁴²⁰, וקיבל שם את פני עדת הגרמנים ואחר ילך אל בית הרשות שבעירנו לבקר את כבוד הפחה. למחרת, ביום הראשון בבוקר ילך אל בית הציר הגרמני, לקבל את פני נכבדי עירנו ונושאי המשרה, ובתוכם גם את כבוד שני רבנינו הגדולים⁴²¹; ואחר יסע לבית-לחם, לחנוך שם את ביה"ס האשכנזי אשר נבנה עתה שמה, ובשובו יסור אל מושבת הגרמנים ההיכלנים⁴²² אשר לפני עירנו, בעמק רפאים. ביום השני יחנוך את הכנסייה אשר בשלה כל הכבוד הזה, ביום השלישי יסע הקיסר ליריחו ולים המלח ולירדן ושהה שם ביום השלישי וביום הרביעי, ואת היום החמישי והיום השישי יקדיש לביקור ירושלים וסביבותיה, והלך ביום השישי אחרי הצהריים אל הכותל המערבי, להתבונן בהתפלל היהודים שמה, וביום השבת בבוקר ישוב בדרך מסילת הברזל ליפו.

 

מתה בבית החולים של המיסיון    🔗

באותו חודש ובאותו יום אשר בו מתה האשה הספרדית לפני שנה בבית החולים אשר להמיסיון בעירנו, מתה גם השנה הזאת אשה ספרדית במקום ההוא, ושתיהן יחד לא מבנות עירנו היו, כי האחת מיפו באה הנה, והשנית מוצאה מחיפה, ופה לא היה לה כל קרוב וגואל.

לפי מצב ענייני עירנו, יכול אמנם להיות כי התברכה המיסיון בלבבה לאמור: “הפעם אבּנה מחורבן עדת ישראל, והוסר גם המכשול האחרון, אשר הושם על דרך הדופקים על דלתותי; ואם החזיקה העדה עד כה בשב ואל תעשה בנוגע לאנשים האלה בחייהם, תעבור עתה על כל אזהרותיה וכרוזיה בקום ועשה, בחלקה להם את הכבוד האחרון במותם; וכל המון העם יראו מה רפה כוח כל האיסורים ולבם לא יהיה נוקפם עוד”. אך העולה על לבה לא קם, ובנסותה לתת ידיים למחשבותיה, הראה רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו את אומץ רוחו כראוי בדבר כזה, שיש בו משום חילול כבוד ישראל והשפלת רוחו בקרבו, אשר רק בהם תחרך המיסיון צידה.

עוד לפני מות האשה הזאת, שלח רופא המיסיון להגיד לכבוד הרב, כי אשה יהודיה שוכבת בבית החולים אשר תחת פקודתו, והיא מסוכנת וקרובה למות, ועל כן ישתדל כי יקבלוהו בבית חולים יהודי, אפס כי הדבר הזה היה מבטל בדרך עקיפין את כל כוח האיסור אשר התפרסם עתה מחדש בחתימת כבוד רבנינו וראשי בתי הדין כולם, בבטוח כל החפץ ללכת אל בית החולים ההוא, כי בחלותו מאוד יוציאוהו משם והעדה תשוב לקבלו על כורחה, ועל כן השיב לו כבוד הרב, כי כיוון שנכנסה האשה אל בית החולים אשר להמיסיון אין העדה נזקקת לה עוד עלל.

ממחרת, ביום שמחת תורה, מתה האשה שמה, וישב הרופא וישלח הודעה לכבוד רבנו בדבר הזה בדרך רשמית, למען יצווה את הקברנים להוציאה מבית החולים ולקברה בקבורת ישראל, ותהי תשובתו שנית בסגנון התשובה הראשונה, וכל השתדלות המיסיון לא עשתה פרי; כי בהגיע הדבר עד כבוד פחת עירנו החליט גם הוא, כי הוא מהדברים הנוגעים לדת, ואין יכולת להכריח את העדה לקבור את אלה אשר לא תכירם לבנים לה. אפס כי הזהר הזהיר את שני הצדדים למנוע כל סכסוך ופרעות, לבלי יצטרך להודיע את הדבר לקושטא בהודעה טלגרפית.

הדבר עבר אמנם בשלום ובמנוחה. לפני בית החולים נאספו במוצאי החג אנשים אשר העמידה חברת “בני ישראל” להשגיח ולהתבונן את אשר ייעשה בנפטרת, ועל הר הזיתים ירד רק אחד מחברי בית הדין אשר לאחינו הספרדים, ועמו אנשים אחדים, להשגיח פן תובא גופת המתה אל שדה קברות העדה. והמיסיון ראתה, כי לא עלתה בידה להכריח את עדת ישראל להיטפל במתיה, ותנסה לפנות אל יהודיה היא, אל המשרתים היהודים אשר בביתה, למען יטפלו בה המה. אך בהגיע האנשים נושאי המיטה אל שער הבית ויראו את ההמון הנאסף, ויבושו וישובו על עקבם. והמיסיון נאלצה סוף סוף לקחת לה ערבים אחדים מבני הכפרים, ואחרי חצות הלילה, במעוט מספר האנשים העומדים לפתח הבית, הוציאוה ויקברוה על פני חלקת השדה אשר להמיסיון בהר הזיתים, על יד קבר האשה, אשר נקברה שם בקהל גדול בעצם היום ההוא לפני שנה.

ממחרת נשמע בספר אחינו איש לרעהו, כי כבוד פחת עירנו, אשר ביתו הוא כנגד בית החולים הזה, עמד לפני חלון ביתו ולא הלך לישון עד אחרי חצי הלילה, עד תום הענין הזה כולו.

ובכן גבר ישראל עוד הפעם, ובשעה הזאת, אשר אין כמעט כל מעצור אחר בפני דלת העם, יהיה אולי המקרה הזה כמופת לרבים למנוע רגליהם מנתיבת אלה הצדים צעדינו; וכל החפץ בהרמת רוח אחינו והכרתם את ערך כבוד עמם היה יכול לשבוע רצון בפעולת מראה אחרית המתה על לב החיים – לולא הקוץ מכאיב הלב, אשר גם מקומו איננו נפקד במחזה הזה, והוא: כי לפני היכנס האשה אל בית החולים אשר להמיסיון דפקה על בית חולים יהודי ולא קובלה מאפס מקום.

דבר מובן מאליו הוא, כי במאן העדה להביא נפש מנפשות בניה אל קבר ישראל, לא עשתה זאת מצד רגשי נקם או שנאה לנפש הנידחת, אשר אולי לא הכירתה כלל, כי אם מצד חפצה לחזק בקרבה בעצמה את השאיפה להתרחק מכל קבלת טובה מהמיסיון, ולהורות מוסר לקטני הדעת אשר “כבוד האומה” בלבדו איננו בעיניהם דבר ממשי השווה לאבד בשבילו תועלת חומרית, אשר יחלו עוד את פניהם לקבלה, ובאופן כזה אין מקום לרגשי חמלה על הפרט, ולו גם עשה מדחה באונס, כאשר כן הדבר נוהג בכל דבר שיש בו משום נזק הרבים. ובכל זאת נוד ינוד הלב לאומללה כזאת, אשר במצאה דלתות בתי החסד אשר לבני עמה נעולות בפניה בשעת צרתה, לא עמדה בניסיון ותיכשל.

 

החולים ובתי החולים    🔗

לא פעם ולא שתיים שמעתי מפי בעלי אידיאותינו כעין תלונה על ירושלים, המפזרת הרבה מכוחותיה לטובת בתי החולים והרחבתם. “עד מתי תדאגו רק לחולים, רק לנדכאים ולחלושים, ולבריאים לא תשימו לב?” – הטענה הזאת צודקת אמנם בצד מה, וברור הדבר, כי לו דאגנו מעט יותר לבריאים כי עתה היה עלינו לדאוג הרבה פחות לחולים. אך על פי מצב הדברים כהווייתם יש עוד הרבה הרבה לדאוג גם לחולים, ומה גם בימי תקופה ידועה בשנה, תקופת “שילהי דקייטא”⁴²³ ולו היה בית החולים האשכנזי⁴²⁴ בנוי ועומד כבר לא היה למותר כלל, וגם ליתר בתי החולים הקודמים היה עוד מקום להרחיב חוג מפעלם.

 

מחלות עיניים    🔗

דבר מצב חולי העיניים ותלאותיהם נוראות הקים סוף סוף שאון גדול בקרב עדתנו, כי נלאה כבר העם לסבול, ובני משפחות החולים החלו להתאסף לאספות ולהודיע צערם ברבים, וינסה כבוד רבנו הגרש“ס הי”ו לשלוח דברי אל רופא-העיניים ולבקש מלפניו על נפש החולים האומללים, אשר על פי סדרי הבית יביאו עליהם רעה תחת טובה. אך הרופא ענה, כי כבר ניסה בכל מיני האמצעים השונים ולא עלתה בידו, ובשנה הזאת אי אפשר לו לשנות עוד את הסדרים, וכי כל עיקרו של הבית הוא רק לטובת בני הכפרים הערביים, ובענותו בכלל גם לחולי ישראל הוא עושה לפנים משורת הדין. ויהי בראות החולים, כי אין תקווה, וישובו ויעוררו את ראשי העדה, ועל פי כבוד רבנו הנ"ל נאספו כל ממוני כוללות אחינו האשכנזים לאספה, ויחליטו לתת איש איש לפי ערך נפשות כוללו שבע פרוטות מכל רובל כסף מכסף החלוקה, ובכסף הנאסף ישתדלו להביא למצער למשך ירחים אחדים רופא עיניים מומחה. וייאספו כערך ששת אלפים פראנק, ובשבוע הזה נשלחו שניים מבני עדתנו לקאירא של מצרים לעשות שם חוזה עם אחד הרופאים המצויינים ולשוב אתו הנה. ובמשך הזמן תשתדל העדה ביסוד בית מיוחד לרפואת מחלת העיניים, אשר החלה להכביד ידה על בני ארצנו.

 

בית החולים של עזרת נשים    🔗

חברת “עזרת נשים הכללית”, המשתדלת מצדה לתת מעון ומחסה לחולי הרוח, הולכת ומרחבת את חוג מפעלה, ובספר חשבונה השלישי, אשר הפיצה בימים האחרונים, ראה נראה, כי מספר המיטות אשר בבית הזה עולה כבר לחמש ועשרים, והכנסותיה והוצאותיה עלו בערך אלפיים ושבע מאות פראנק יותר מאשר בשנה החולפת. ומלבד החוזה, אשר עשתה עם המיילדת המלומדה בדבר היולדות העניות, עשתה חוזה גם עם אחד מרופאי אחינו לבקר את בית חוליה לעיתים קצובות, שלוש פעמים מדי שבוע בשבוע. השנה הזאת ראו אחיותינו, חברות החברה, גם פרי ברכה במפעלן, בעלות כבר בידן להשיב שלוש נשים צעירות בריאות ושלמות אל חיק משפחתן אחרי הובאן אל הבית במצב שיגעון פרוע, וגם אחד מצעירי אחינו מארץ רוסיה, אשר מרוב צרותיו נסבה עליו רוח מרה שחורה, נרפא ממחלתו כליל במשך ימי שבתו בבית הזה. והדבר הזה נותן עוז בלבבן להפוך מעט מעט את “בית המחסה לחולי רוח” ל"בית מרפא " לחולים, אשר יש להם עוד תקווה, וכל אשר הכיר את הבית הזה, בהיקרא עליו עוד שם “הקדש”, באחת הפינות הנשכחות שבתוך העיר, ורואה אותו עתה בבניינו, לא יאמר נואש לתקוותן.

 

שוד ומשפט    🔗

ביום השני לשבוענו זה נחרץ בבית משפט הקנסות שבעירנו משפט האנשים אשר השתתפו בביזת הפועלים היהודים על דרך ראשון לציון לפני עשרה ירחים בערך, בלילה אשר הומת הנגר ר' יהושע הלוי אשר הלך אתם יחד. מפי העדים, המה הפועלים עצמם, נודעו פרטי הדברים האלה, לאמור: הפועלים האלה אשר יצאו יחד מיפו בליל מוצאי השנה לפני צאת העגלות ההולכות גם הן ראשונה, היו ארבעה במספרם. ויהי בהגיעם קרוב לכפר בית דגון ויראו והנה בצדי הדרך כציבורים שחורים, ואך עברו צעדים אחדים והנה התרוממו שבעה אנשים מעל הארץ ופניהם עטופים במצנפותיהם, ויקיפום ויחלו להכות בהם. אחד הפועלים הספיק לברוח אחרי אשר הכוהו מכה אחת; שניהם מהם נאבקו עם מכיהם ואת עטיפתם הסירו מעל פניהם, ותצלח ביד האחד מהם להכות את מכהו ולהפילו ולנוס על נפשו, והשני נתן את כל אשר לו לשודד למען ירפה ממנו, אשר אחרי הוכה מכת חרב על ידו ועל כתפו. רק הנגר אמר לעמוד ביד חזקה כנגד הקמים עליו, ויכוהו וימיתוהו ואת כל אשר אתו לקחו. הרשות ביפו עשתה אמנם את כל המוטל עליה לגלות את עקבות השודדים, ותשלח אנשי צבא עם שני הפועלים, אשר ראו לאור הלבנה את פני מכיהם, אל הכפרים מסביב, להתבונן בפני יושביהם, אולי יכירו ביניהם את בעלי דבריהם; ואחר נקראו יום יום במשך שבועות אחדים אנשים רבים מבני הכפרים ומהערביים לבוא אל בית המשפט אשר ביפו, אך בעלי הדבר לא נמצאו וכמעט אבדה כל תקווה. אז יעץ מוכתר עדת היהודים ביפו את פקידות הנדיב לשלם לשני הפועלים המוכים שכרם במשך עוד שבועות אחדים, ולצוות עליהם לבוא יום יום אל בית המשפט אשר ביפו ולהתבונן שם בעוברים ובשבים, והעצה הזאת הועילה הפעם לגלות את פני הלוט. כי באחת השבתות אחרי הצהרים התבונן האחד מהם בפני איש מערבי מושלם, אשר נקרא אל בית המשפט לחקור את פיו על אודות ערבי אחד, אשר נעלם אחרי שבתו אצלו, ויכירהו כי הוא הוא איש חרמו. וימהר תכף אל רעו ויבוא גם הוא ויתבונן היטב בפניו ויכירהו גם הוא, ויודע המוכתר תכף את הדבר לחוקר הדין, ויצו ויתפשו את האיש ויאסרוהו עד עמדו לדין.

עוד טרם עברה שעה למן העת אשר נתפש השודד הראשון, והנה התבונן אחד הפועלים שנית במערבי שני היורד במדרגות בית המשפט, והוא לבוש אדרת ארוכה, ויהי ברדתו במדרגות ויגלה כנף מעיל קצר, אשר עליו מתחת לאדרת, ויכר הפועל את מעילו אשר שודד ממנו בלילה ההוא, וימהר ויתפוש את האיש בבגדיו ויצעק: “הנה מעילי הגנוב מאתי!” ויובאו שניהם בפני חוקר הדין, ויגד הפועל היהודי את כל סימני המעיל הזה, ויודע גם את שם האיש אשר ממנו קנהו ואת שם החייט אשר תיקנו לו כפי מידתו. ויובאו שני האנשים תכף ויאשרו את דבריו, ואיש איש מהם הכיר את המעיל מתוך מעילים רבים אשר הושם ביניהם, וכל העומדים נוכחו לדעת כי הדברים כנים. אז שלחה הרשות אנשים לחפש בבתי שני המערבים האלה, וימצאו בבית הראשון את כל הבגדים אשר שללו בלילה ההוא, וגם כל הבגדים אשר נלקחו לפני העת ההיא בגינת האלמנה מרת שרה איטה פלמן הסמוכה ליפו, אשר התנפלו שמה שודדים ויכו את הגנן וימיתוהו, ואת כל בני הבית הכו ויבוזו את אשר מצאו וילכו. כמובן ניסו השודדים לחלץ נפשם באמור האחד, כי בהיותו שומר שדה על יד דרך המלך עבר פעם לפניו ערבי נושא שק על שכמו, ובראותו עגלה באה מאחריו השליך את השק אליו ויברח לנפשו; והשני אמר כי את המעיל קנה מיהודי זקן אשר איננו מכירו, ואחרי כן הגיד כי אשתו קנתהו – אך כל טענותיהם לא הועילום. ואחרי אשר נמצא גם השודד השלישי, והוא אחד מבני כפר-ענה, אשר ברח מעבודת הצבא, נשלחו כל כתבי המשפט לבירות, אל לשכת הביקורת אשר שמה, ותחלט הלשכה, כי הדבר נכנס בגדר העוונות החמורים⁴²⁵. ויגש הדבר לפני בית משפט הקנסות שבעירנו, היחיד בכל מחוז יהודה, ושופטינו שבו לבחון את הדבר ולשמוע את דברי העדים, ויקבעו את היום השני כ"ד תשרי ליום פסק הדין. ואחרי היוועץ השופטים בחדרם המיוחד במשך זמן יותר משעה, יצאו אל אולם המשפט ויודיעו, כי בהסכם דעות חברי בית המשפט כולם נמצאו שלושת הנאשמים חייבים על פי תשע ראיות שונות. אז שבו השופטים אל חדר מועצתם, וכרבע שעה אחרי כן יצאו שנית, וראש השופטים קרא את פסק הדין הגוזר על הנאשמים גזרת מאסר למשך חמש עשרה שנה. העונש הזה הוא רק על הביזה אשר בזו והמכות אשר הכו את הפועלים האלה, אך על הרג הנגר והגנן לא נענש איש מהם, אחרי כי לא נמצאו עדים להעיד עליהם, כי המה הרגוהו ולא יתר חבריהם אשר השתתפו אתם במעשיהם אלה.

פסק הדין הזה יהיה כמזהיר ליתר פועלי האון, למען ידע כי אכן ישנם שופטים בארץ, ותהילה יאתה לפקידות הנדיב, אשר לא הרפתה ידה מדרישת המשפט עד תומו.

 

ירושלמיים שבו מלימודיהם    🔗

בימים האחרונים שבו לירושלים אחדים מצעיריה, הלומדים בבתי מדרש החכמות הנעלים⁴²⁶ באירופא: בקושטא, ובארץ אשכנז וצרפת. הצעירים האלה, אשר היה יהיו בימים הבאים לתפארת עירנו על שדה ההשכלה, המה בנים נאמנים לארצנו הקדושה, ורובם ישובו אליה אחרי כלותם למודיהם, להיות לעזר ולהועיל לאחיהם בידיעותיהם, אשר רכשו להם בארצות החכמות והמדעים, אך דא עקא, כי כמעט כל בני ציון היקרים האלה נתנו לבם למקצוע אחד, הוא מקצוע חכמת הרפואה, ורק האחד בהם לומד בבירת ארצנו את תורת משפטי ממשלתנו. החל וכלה. כי אכן היו בין הצעירים האלה אחדים, אשר החלו גם הם במקצועות אחרים, אך חכמת הרפואה (או המשכורת התכופה אשר יראה מתלמדה לפניו) היא כאבן חן להטות אליה את לב צעירנו.

 

עולי רגל    🔗

גם ממושבותינו מסביב ומיפו רבו הפעם העולים אל עירנו לבקרה בימי חגנו חג האסיף, איכרים ופקידים ומורים, אשר הימים האלה המה להם ימי מנוחה ומרגוע מעבודת השנה, אחרי אספם את מעשיהם מן השדה; ועליהם נלוו גם אחדים מפועלי חברת “ישוב אה”ק" הבאים להשתעשע ימים אחדים בקרבת בני משפחתם וידידיהם.

 

חברת ישוב ארץ-הקודש    🔗

חג האסיף היה המועד גם לחברה הזאת לאסוף מעשיה מן השדה במשך ששת הירחים האחרונים ולבארם בפני רבים מבני עירנו ואורחינו השונים. כי כמעשיה בחג הפסח החולף קראה גם בחג הזה לאספה גדולה, באולם הנהדר ורחב הידים אשר במלון קמינץ⁴²⁷, ביום ג' דחוה"מ אחרי הצהריים, והמחזה היה אמנם מרהיב נפש: האולם היה מלא אנשים מבני כל מפלגות אחינו, חברי ועד החברה ביררו את חשבון מפעליה, ונואמים נשאו דבריהם בעברית צחה ובדברים הנכנסים אל הלב על אודות רעיון הישוב ועבודת האדמה. ביחוד השכיל אחד הנואמים⁴²⁸, אשר זה עתה עלה ירושלימה בפעם הראשונה, לתאר את ההבדל בין רגשות “עולי הרגלים” לפנים בימי טובתנו ורגשות עולי הרגלים בימינו אלה, בראותם על כל צעד שרידי חורבות הימים ההם, ויכלה את דבריו לאמור: “אך כשלומים לכל רגשי המרירות, אשר שבעה נפשי עד הרגע הזה, היה תהיה לי האספה הזאת המפיחה רוח חיין בעצמות היבשות וממלאה את הנפש רגשי גילה וחדווה רוחנית, והדבר הזה בעצמו, דבר מצוא כל עולה-לרגל בימי עלותו מקום אשר בו ימצא תענוג רוחני כזה, ואשר יציג לנגד עיניו את בני ציון לפלגות עדותיהם נאחדים ברוח הרעיון הזה המחייה אותם – יוכל להיחשב כאחד המפעלים החשובים, אשר כוננה החברה הזאת”.

ה' בחשון תרנ"ט

 

ירושלים מתקשטת    🔗

כעת ייאמר לעירנו: עורי, עורי, לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש! גם ירושלים העתיקה, זאת ירושלים שלפנים מן הקלעים פושטת מעט מראה חורבנה, חורבן מאות ואלפי שנים; וכזקנה כבודה, עקרת הבית, לובשת גם היא מחלצות לקדם פני אורחיה הנעלים, הזוכרים לה את כבודה הראשון, אז בימי עלומיה. הפנים אמנם בלים מעט, כמושים, צומקים, ומלאי קמטים; אך היפעה השטחית, הברק החיצון, אל יחסרו, כי הן זה כל האדם בימינו אלה.

על פי פקודת בית פקידות עירנו הוסרו כל ה“סוככים” אשר ממעל לפתחי החנויות, העשויים למגן ולמחסה משמש וממטר; כי רובם הגיעו כבר את “שנות מתושלח”, ומראיהם בלי תפונה כמראה זקננו זה באחרית ימיו; עצים רקובים ושחורים, אשר זה מאות בשנים המה לברות לעש, למימי הגשם ולקרני החמה חליפות; ובהיות חוצותינו צרים בין כה ובין כה, הקדירו עלינו מאור השמש יומם. עתה עלה הכורת על שרידי דורות ותקופות שונים אלה, ביום אחד ניתצו כולם איש אחרי רעהו בלי חמלה, בלי חשך, ועינינו אורו פתאום למראה אור השמש, אשר בשקידה רבה כל כך השתדלו עד כה להסתירו ולהאפיל עליו. אפס כי בה בשעה נגלה לעינינו באופן יותר בולט גם מראה שממת עולמים, אשר הסתתרה עד כה מתחת לכל הסוככים האלה, מראה פני פתחי החנויות הכעורים והקירות השחורים. ותעבור הכוס גם עליהם, ומבית פקידות עירנו יצאה פקודה שניה לסייד את כותלי הרחובות כולם עד לגובה שש אמות, ולצבוע את דלתות החנויות כולן משני עבריהן צבע אחד, כעין האפר; ובימים אחדים זכינו למראה פני ירושלים הלבנה והחדשה. כל העובר ברחובותינו בימים האלה ראה בעזוב הסנדלר את מרצעו, החייט את מחטו, והחנווני את כפות משקלו ואת קוניו, והמה עומדים בדחילו ורחימו איש איש לפתח חנותו ומצבועו בידו, והוא מוליכו ומביאו עד אם קבלה דלתו פנים חדשות. ובשעת מעשה הוא מביט גם במעשה חברו וכמובן ימצא בו מגרעות: “שכני, ר' פלוני, הנך מרמה את הקיסר! אך פעם עברת במצבועך על פני דלתך ולא הוספת”. ורעהו עונה לעומתו: “אין דבר! זכר לחורבן… הן דלתי רק אחת הנה, ומה בכך אם דלת אחת לא תבריק כל כך?”… אך בכל אופן תיראה ירושלים עתה כחדשה, וכל איש חש ומרגיש כי גם הוא לוקח חבל בחידושה ובבניינה, אם רב ואם מעט.

גם מבואות השערים העתיקים, שערי החומה, ניטוחו עתה טיח לבן, וידיים רבות עסוקות בהם.

ורבים מבעלי האחוזות הגובלות את דרכי-המלך אשר במסיבי עירנו, והן פרוצות מבלי גדרים מתוקנות, נאלצו עתה להקים גדרים בנויות על יד הדרך, לבל יישאר פרץ ואחד מנכבדי אחינו⁴²⁹, אשר לו אחוזה גדולה על יד שער שכם, הקים עתה שורת חנויות חדשות לצד הדרך לסוף על ערמות העפר אשר התגבבו בשדהו עוד מחורבות ימי קדם.

גם בנייני הציבור אשר תחת חסות הממשלות הנכריות השונות, הולכים ומתייפים; ועקבות התיקונים נראים גם במגרש הרוסים אשר מחוץ לעירנו, ובבית כנסייתם האדיר אשר בעיר פנימה, מול פני בית-התפילה החדש אשר הקיסר בא לחנכו מצפון.

לאורך האחוזה הגדולה אשר למנזר היוונים, הגובלת את הבית הזה ממערב, הוקמה עתה שורה נהדרה של חנויות חדשות, ועוד מעט והוסיפו עליהן כהנה וכהנה.

ובחצר בית התפילה ההוא עצמה עוד ידי הפועלים מלאות עבודה לכלות את השער החדש המוקם עתה באבני גזית לבנות על יד הדרך מנגב, ולפנות את הכיכר אשר מסביב לבית.

ועל המסילות אשר סוללו בימים האחרונים במסיבי ירושלים מכל עבר, הנה נוספה מסילה חדשה, ההולכת מסביב לחומת עירנו, משער יפו ועד שער ציון ושער האשפות.

גם על ניקיון הדרכים בתוך העיר פנימה ישגיחו עתה השגחה מרובה, ובימים אחדים הוסרו כל ציבורי האשפות אשר שארו עוד בפינות הנשכחות, למרות כל התיקונים הקודמים, וחוצות עירנו מצויינים עתה בניקיונם.

הוצאות התיקונים הכללים בעירנו ובסביבותיה, נערכות ליותר ממאתיים אלף פראנק; מלבד תיקוני הדרכים שבין עירנו לשכנותיה (תיקון המסילה שבין ירושלים ויפו בלבדה עולה למאה ושמונים אלף פראנק).

סוף דבר: בכל אשר נעיף עינינו עתה ראה נראה רשמי עבודה רבה, הנעשה בזריזות ובחריצות יתרה. והרוח החיה בכל אופני התיקונים האלה, הדרושים באמת רק לעיר נושנה כעירנו, לנערה מעפרה פעם אחת, הוא כבוד פחת עירנו הנאור, אשר לא ינוח ולא ישקוט עתה, ועינו צופיה בכל, ועל פיו יצא ויבוא כל דבר תיקון מקטן ועד גדול.

כל העבודה הזאת מביאה רווח והכנסה למשך זמן גם לבעלי המלאכה מבני אחינו. מעשה אלפי הפנסים הנעשים עתה להאיר את ירושלים בלילות נמסר כולו לידי פחחי אחינו, כי המה הפחחים היחידים בעירנו; בעבודת הבניינים החדשים עוסקים רבים מאחינו הבונים והמסתתים; בעבודות העץ השונות ימצאו להם נגרינו מקום לפועל כפיהם; ויודעי מלאכת החיטוב בעץ, אשר רובם הם תלמידי ביה"ס לחברת כל ישראל חברים שבעירנו, אינם מספיקים לכלות את המלאכה הנדרשה מידם. ובשבוע הזה רב “הפדיון” גם בחנויות אחינו מוכרי הצבעים.

השעה משחקת עתה גם למוכרי כל דבר אוכל ויתר הדברים, אשר להם יחס ישר או עקיף אל ההכנות הנעשות לכבוד האורחים ואל כלכלת אלפי האנשים, אשר יוספו על יושבי עירנו התמידים; וכולם מרגישים עתה, כי קרב היום הבא. גם כל בני עירנו בכלל החלו להרגיש זאת, בעלות עתה מחיר כל צורכי אוכל נפש, אשר הם תוצאות הארץ עצמה ולא מן החוץ יובאו, מחיר הקמח, מחיר הביצים והתרנגולות, והעצים והפחמים, וכל כיוצא בהם.

והועד אשר הפקידו ראשי עדותינו להכנת כל הדרוש לקבלת פני אורחינו, עסוק גם הוא הרבה. מלבד השיר אשר יושר בפי ילדי בית הספר, חוברה גם שירה ותפילה בשם “ברכת ישורון”, ונכתבה הברכה ההיא והעתקתה על יריעות גוויל כעין מגילה, והושמה בתיק עצי זית נהדר, עשוי וערוך בצורת ספר תורה, וכבוד רבנינו הגדולים יגישוה להוד הקיסר, בקבלם פניו בשם עדת ישראל.

דבר קביעות המקום לשער הכבוד אשר תקים עדתנו הוחלט כבר, אחרי פקפוקי ימים אחדים; ואחרי אשר לא נמצא לו מקום מאחרי שערי בית פקידות עירנו ולא ביניהם, חלקו לו, ברשיון כבוד פחת עירנו, מקום בראש, כשבעים צעדים לפני השער העליון, אשר ייערך מטעם בית פקידות העיר.

ביפו נוסד בימים האלה בית פוסטה⁴³⁰ אשכנזי⁴³¹. כנשמע נוסד אך לפי שעה, אך בדברים כאלה אין לקצב ל“שעה”, וכיון שנוסד דבר קשה עוד לעקרו.

בבתי הפוסטה בעירנו תחל עוד מעט העבודה הרבה במשלוח רבבות מכתבים ובקבלתם. בבית פקידות הפוסטה האוסטרית שבעירנו קנו שני אנשים בלבד מאתיים אלף תוי פוסטה⁴³² למכתבים גלויים המקושטים בתמונות שונות ממחזות עיר קדשנו ואשר יונח חותם הפוסטה עליהם ביום חנוך הקיסר את בית התפילה החדש. על הכרטיסים האלה, אשר יימכרו לזכרון שבת הקיסר בירושלים, מצוירה תמונתו ותמונת הקיסרית, ומראה בית התפילה החדש וכנסיית קבר הנוצרי.

על שדה “מחנה” הקיסר הוקמו כבר החדרים אשר יגור בהם, ממסד ועד הטפחות, ועתה הוקמו גם ארבעה אוהלי בד ירוקים, אשר הובאו מחצר מלכות הוד שולטננו יר"ה מקושטא, ועל ראשם מתנוססות גולות זהב העשויות מלמעלה בתמונת כוכב. שומרים ושוטרים רבים מופקדים יום ולילה לשמירת המקום, ולא יתנו לבוא אליו רק את האנשים אשר בידם תעודה מיוחדה, בתמונת מטבע של ניקל אשר עליה טבועות המלים האלה באנגלית: Pass to Imperial Camp, ומעברה השני האותיות: T.C et S. לאמר: “טומס קוק ובניו”.

שני בני טומס קוק, הקבלנים הגדולים למסעי ארץ הקדם, באו עתה בעצמם לעירנו להשגיח על כל הנוגע לעניינים בקבלת פני אורחינו וכל הנלווים אליהם.

ימים אחדים לא חדלו עגלות מסילת הברזל שבין עירנו ויפו מלכת הלוך ושוב פעמים אחדות ביום, והן טעונות כל משא החפצים אשר נשלח מבית קוק ירושלימה, להכנות האלה.

 

מחלת העיניים    🔗

ימינו אלה, ימי הקיץ, ימי חום נורא, אשר עוד לא היה כמוהו בכל תקופת הקיץ החולף. ומחלת העיניים עוד טרם הרפתה מבני עירנו, ולע“ע, בטרם יובא רופא עיניים חדש אלינו, פנו רבנינו אל הרופא המומחה אחינו הד”ר א"מ מזיא, רופא מושבות הנדיב ביהודה, לבקשהו לבוא לימים אחדים ירושלימה, להתבונן בחולים האלה ולעזרם עד כמה שאפשר. ויבוא שלשום, והתמהמה בעירנו עד היום השלישי הבא, ואחרי כן יבוא ירושלימה, במשך שבועות אחדים, פעם בשבוע.

מטעם ועד ‘בית הספרים הכללי’ שבעירנו הודבקו מודעות לקרוא את העם מחר אל בית הספרים לשמוע את המשא, אשר ישא שמה כבוד הרופא הזה מחר, בעברית ובאשכנזית, על תורת הבריאות בכלל ועל מחלת העיניים השוררת עתה בעירנו.

י“ג בחשון תרנ”ט

 

הכנות אחרונות לבוא הקיסר    🔗

“עתה כבר הגיע לארצנו!”

כי נשמע כיום בכל אשר נפנה דברים בלשון “גוף נסתר”, וידענו תכף כי לקיסר אשכנז המה מכוונים; כי ימי שבוענו זה הנה “הוא” הוא המעסיק את מוחות בני עירנו, ואך “בו” יהגו כל היום חלק גדול מהלילה. עבודה, זריזות, תנועה, הכנות, טיולים – אלה המה הדברים הממלאים את חללו של אווירנו, וכמעט אין אחד מאלה אשר לא יהיה לו יחס ישר או עקיף עם ביאת אורחינו, אשר כבר קרבו לבוא. איש איש משתתף ברב או כמעט בדבר הזה, ואיש איש משתוקק עתה ליפות, לתקן ולעשות את ירושלים שבתוך ד' אמותיו תהילה בארץ.

בכל אשר נפנה, מחזה “ערב פסח” לעינינו, בכל מקום עוד טרם נגמרו ההכנות אשר בעליו אומרים לעשות: הגדרים שבצדי הדרכים עודן נבנות, בבית הרשות יבנו עוד את האולם הגדול הנעשה עתה למושב “ועד הנהגת המחוז” (מג’לס אדארה), בבית הציר הגרמני בונים עוד ומתקנים כל בדק, בכנסיה החדשה עצמה עוד טרם כלתה המלאכה, הדרכים עודם נעשים, שערי הכבוד עוד טרם הוקמו כולם, הקישוטים בכל פינות עירנו זה עתה החלו, המתנות הנעשות לכבוד האורחים הנעלים עוד טרם שלמה מלאכתן, וחרשי העץ והמחטבים עושים לילות כימים, וכל המלאכה צריכה להיגמר בעוד ימים אחדים, בלי עיכוב ובלי איחור כלל. רבים אמנם עתה האומרים: האח, מי יתן ובא בעוד שבוע או בעוד חמישה ימים למצער! אך כל אחד מבין כי אך “תפלת שוא” תפילתו; היום קצוב, והשעה קצובה, ואין חכמה ואין תבונה כנגד דיוק ימינו אלה; והידיעה הזאת נותנת להם כוח ועצמה לשוב לעבודתם.

ובכל היות עירנו היום לתל-פיות (לפי מדרשו), ככה ירבו בה מיום ליום ומשעה לשעה התלים שהכל פונים אליהם. ביום השבת החלו הטיילנים מבני אחיו ובנותיהם לנהור אל “מחנה הקיסר” ולהתבונן ב“היכל המלך” המוקם לעיניהם, וביום הראשון באו המונים המונים, נוצרים ונוצריות; ולמאז ועד עתה עתה היה רחוב שדה המחנה למקום טיול לבני עירנו מכל הדתות השונות. ואחרי המחנה הנה היה מקום הקמת שערי בית פקידות עירנו למקום המועדה. איש איש עומד ומביט בהוסף בכל שעה עוד חלק נהדר בהם, כנופיות כנופיות יעמדו ויתבוננו בעבודת החרשים וחיוו דעתם או בהביעם את עונגם למראה עיניהם או במצאם דבר לבקר במלאכה, אשר המה רואים בהיעשותה לחוליותיה, אך סוף סוף בהיותה נגמרת ועומדת בשכלולה תיטב בעיניהם. ואחרי התחלת בניין השערים החלו ימי הקישוטים בדגלים שונים, בסמלי ממשלות אשכנז, בפנסי-פאר ובזרי עלים. עתה החלו לעסוק בזה בבית-הרשות שבעירנו, ואחר במצודת משכן הצבא, בגן העירוני, ובבית החולים העירוני, בבית הפחה ופקידי הממשלה, ומוסדות הגרמנים, והאנשים הפרטיים המתחרים איש ברעהו בזאת, ועתה החל גם שער היהודים להיות לפינה שעיניים רבות נשואות אליה.

ערבי שבוענו זה אמנם מסוגלים המה מאוד לטיולי עונג והתבוננות בנחת רוח לקדמת המלאכה. החום החזק, אשר הראנו עד כה את ידו הקשה, החל היום להרפות ממנו, וגשם לא ירד, והאויר צח וקריר, והירח מגיה אורו בטוהר השמים יחד עם צבאות כוכביו המזהירים.

וגם הדרכים מסוגלים עתה לזאת, בהיותם עתה מתוקנים לגמרי. על כל האבק אשר התגבב עליהם, עלתה יד המטאטאים הרבים, העובדים עתה בלי חשך, ומטעם בית פקידות עירנו מרביצים את הדרכים כל היום, והמה נקיים וישרים, ולהעגלות המעטות עתה בכלל בעירנו אין רשות לעבור על דרך המלך אשר מחוץ לעיר, הנמשכה משער יפו ועד לשכונות אחינו. מתקני הדרכים חיכו אמנם בכליון עיניים לגשם, כי ירד והרווה, פעם אחת למצער, את הדרכים השונים שמסביבי עירנו, הצמאים למים, אך גם שמינו צחים ובהירים כספירים, וימי הגשמים עודם רחוקים, כנראה.

על המון טיילני עירנו ההולכים ונוספים, בהיות כל איש משתוקק לראות גם בעיניו את החדשות אשר יספר לו רעהו על אודותן, נוספו גם האורחים האירופים, אשר החלו כבר לבוא בהמון, והמה סבים ושטים כל היום בעיר פנימה וחוצה לה, רגלים או רכובים על החמורים, ותרים את ירושלים ועתיקותיה יומם, ובלילה יצאו לטיול ולראות את המתחדש בעיר העתיקה הזאת.

קטרי מסילת הברזל הולכים ומביאים, בכל שעות אחדות, אורחים חדשים לירושלים. והגרמנים אך ירדו לפני העיר והחלו תכף לדרוש אחרי השכר ואחרי בית גנזיהם של “גוטליב” ו“לנטהולד”, המספקים את המשקה הזה, “היין המשומר” לצדיקי הגרמנים, וחבריהם, אשר הקדימו לבוא ביום אחד או ביומיים לפניהם, יקיימו בהן מצוות “ואהבתם את הג”, והראום את הבתים האלה, ואגב אורח יגיחו גם הם הבקבוקים אל פיהם.

על כל אלה צריך גם להוסיף את השוטרים הרבים, אשר המה עתה כאורחים תדירים ברחובות, להתבונן בכל איש, וביחוד על החדשים אשר מקרוב באו. השגחת השוטרים וזהירותם בדבר האורחים החדשים רבה מאוד. מנהלי בתי הדואר ציוו לבלתי מסור מכתב לאיש הבא מחדש מבלי הראותו תעודה מציר ממשלתו פה. ביפו משגיחים בשבע עינים גם על כל הסחורות הבאות מן החוץ. והשמועה כי נמצאו ביפו כדורי דינאמיט בתוך אחד משקי הצוקר⁴³³ אשר הובאו באניה, מוסיפה מעט פּחד בדמיון ההמון ומביאהו לבדא מלבו גזרות ואזהרות אשר אין שורש וענף להם, ואחת מהנה היא גזרת מניעת העמידה על הגזוזטרות והגגות שבצדי הדרך בשעת התהלוכה המפוארה. אך אם התברר סוף סוף, כי לא יניאו איש מעמוד בתוך רשותו הפונה לרשות הרבים, הנה זאת עשתה פקידות השוטרים, כי שלחה את אנשיה אל כל הבתים אשר גזוזטרותיהם פונות אל הדרך, לרשום שם בעליהם ולדרוש ממנו, כי לא יתן לבוא אל ביתו רק אלה אשר הוא מכירם היטב בתור אנשים נכבדים.

הנה הזכרתי את הגזוזטרות, כי הנה נוטלות עתה חלק גדול בסדר היום. לפנים, בטרם רב הבניין מחוץ לעיר, היו מקומות רחבי ידיים בצדי הדרך לכל ההמון לעמוד בהם בשעת חגיגה כללית; ועתה בה בשעה שהיישוב גדל ומספר נפשות בני עירנו הולך ורב, מעטו המקומות הפנויים לעוברי הדרכים, וכל המשתוקקים לראות היטב בכל הדר התהלוכה מחפשים בנרות אחרי מקומות בבתים הפונים אל הרחוב, ועוד לפני שבוע לא נשאר כמעט עוד מקום פנוי. עדת הגרמנים שכרה לה גזוזטרה גדולה ורחבה אשר לאחד מבתי הקפה אצל שער יפו; ויתר הגזוזטרות רובן לבני ישראל הנה, ואיש איש פינה בהן מקום לקרוביו ומיודעיו, וכי יעבור איש עתה בדרך, ושמע כי פה תעמוד עדת הגורזים, כי הבית לאחד מבני קהילתם הוא, ופה מקום עדת הבוכרים, פה יעמדו אורחי פתח תקוה, ופה חברי “הפקידות” של המושבות, פה שמשי העדה ומשפחותיהם, ושם כל “כלי הקודש”, ויש אשר השכירו מקומות על גגות בתיהם וחלונותיהם. האדון מרדכי אדלמן, מורשה החברה “למען ציון”, אשר לבית מועצת רופאה ומרקחתה ישנן שתי גזוזטרות, חילק כרטיסי כניסה לכל פקידי החברה הזאת, ועל כל כרטיס רשום שם בעליו וציון מקום מושבו על הגזוזטרה, הכול לפי נוסח אירופה המתוקנת.

עדת ישראל שמחה עתה בכלל על הידיעה, אשר באה לציר ממשלת אשכנז בעירנו, מאת הגרף איילנבורג, שר חצר קיסר אשכנז, כי הקיסר שמח מאד על קבלת הפנים, אשר יעשו לו היהודים בירושלים.

תחנת הקיסר גובלת מצד צפון את שדה אחת שכונות אחינו, היא שכונת “מאה שערים”, המפורסמת מאז ללא-ניקיון בספרי תרי בני הגוים, ואשר כל פינותיה מלאו ערמות אשפה, ותשלח עדת ישראל עם בית פקידות עירנו יחד פועלים רבים לנקותה למשעי, ומשם נפוץ דבר הניקוי בכל שכונות אחינו ופרווריהם, ועל כל האשפות, אשר התגבבו במשך ימים ושנים, בא הקץ בפעם אחת. איש איש ניקה את רשות הרבים שלפני ביתו, ופועלים שכירים רבים עמלים להשליך את כל הערמות האלה הרחק מחוץ למחנה. עתה נוקו כל שכונותינו, והנפש היפה תימלא עונג לעבור בהן. עתה רואה כל איש איך יכלה ירושלים להיות, לו רק שמו יושביה לבם מעט יותר לתיקונה ולשכלולה, וכל אחד אומר: “מי יתן והיה ככה כל הימים!”

השער האחד, אשר הקים בית פקידות עירנו, כבר נשלמה מלאכתו, מראהו כשער בנוי, ועמודים תומכים משני עבריו, ולמעלה ממנו מתרוממים שני מגדלים עגולים כמגדלי בתי תפילות המושלמים. ואבני השער, לאמור הבד הצבוע המקיף את כל מלאכת העץ נדבכים, נדבכים לבנים ואדומים, והחלונות והפתחים מראיהם שחור. בני הכפרים אשר משני עברי הדרך מיפו לירושלים, צוּוו להרביץ את דרך המלך כולה, באחרית ימי שבוענו, שלוש פעמים ביום, ואנשי צבא עומדים בכפרים להשגיח על האיכרים למלאות הפקודה הזאת באמונה.

במקום מחנה הקיסר נערך טלגרף מיוחד, אשר חוטיו נמשכים עד הטלגרף הכללי, למען יוכל לשלוח טלגרמותיו ישר מביתו.

ולכבודו הנה נערך גם קו טלגרף חדש מירושלים עד יריחו, למען יוכל לשלוח גם משם הודעותיו באמונה.

הקונסול הגרמני נסע כבר מעירנו לקדם פני הקיסר, ושב הנה ביום השישי בערב יחד עם הגראף איילנבורג, ורק אחרי שובו ייודעו פרטי הדברים הנוגעים לקבלת פני הקיסר מצד העדות השונות.

גם כבוד פחת עירנו נסע היום ליפו לקדם פני הקיסר בבואו, וכבוד הקאדי הממלא מקומו עתה, יישן כל הלילה בבית הטלגרף, לקבל תכף כל הודעות הבאות מבירת ארצנו, ומחיפה, ומיפו, ולשלוח כל ההודעות הדרושות.

ליפו באו היום הד“ר תיאודור הרצל, הד”ר מרדכי שנירר, הד“ר דוד וולפסון והד”ר מכס איזידור בודנהיימר. כולם באו בתור סופרים בעיתוני אירופה.

 

הרצאתו של ד"ר מזיא    🔗

ובבית אחד, קרוב למקום מחנה הקיסר, ראה כל איש, ביום השבת החולף אחרי הצהריים, המונים נאספים ונדחקים, והכנופיות האלה אולי הן היחידות אשר אין להם כל יחס עם כל התנועה הגדולה שבעירנו. הבית הוא “בית הספרים הכללי”, והנאספים המה האנשים, אשר באו לשמוע את המשא אשר ישא אחינו הד"ר אהרן מאיר מזיא על ענייני הבריאות בכלל ועל תחלואי העיניים בפרט. האולם הגדול, אשר הוכן למקום המשא הנמלא מפה לפה, ושורות האנשים היושבים והעומדים על הספסלים נראו במדרגות המגיעות עד הסיפון, וגם החדרים שבצדי האולם מלאו המון שומעים. הדרשה ארכה יותר משעה, וכי תועלתה היתה גדולה מאוד יכול איש לראות על פני השומעים. סוף סוף היה הבית הזה המקום היחיד אשר בו יוכל כל איש החפץ בטובת בני ירושלים, החומרית והרוחנית, להשמיע דבריו באזניהם.

י“ד בחשון תרנ”ט

 

המשך ההכנות לבוא הקיסר    🔗

בית החולים אשר אחינו בני אשכנז עסוקים עתה בבניינו⁴³⁴, הוא הראשון לבתים המראים “פנים שוחקות”. לאורך הכותל הפונה אל דרך המלך מנופנפים דגלי אשכנז, וסמלי הממשלה משוחים בצבעים שונים על לוחות שלובים ביניהם, וממעל להם פנסי גונים שונים ותמונות שונות חרוזים על חוטי ברזל. ובשער המוסד לוח גדול לאמור: Neubau des deutsch israelitischen Hospitals וסביבו זר עלים ופרחים, ולוח שני תלוי על הקיר ועליו המילים Heil den Kaiser! Heil der Kaiserin!. משם קדמה תחלנה שכונות אחינו (שערי ירושלים, אוהל שלמה, בית יעקב, ומחנה יהודה), אשר עמו עטו גם הן מחלצות בדגלי טורקיה ואשכנז המנופנפים חליפות מעל לגגותיהן וחלונותיהן. על יד שכונת מחנה יהודה מתרומם בית החולים העירוני,⁴³⁵ הנוטל גם הוא חלק גדול מהלכות קישוטים, ומשם ייראה כבר שער הכבוד הראשון, הוא שער היהודים. בגובהו וברוחבו הוא עולה על כל יתר השערים אשר עשו עתה. רוחבו שמונה מטר, ובחלל שני קירותיו אשר מזה ומזה עשויים שני חדרים למושב רבנינו וגדולינו “יושבי שער”. וכיפה רחבה עשוייה בקשת נשענת על שני הקירות, והיא מכוסה כולה סבך ענפי עץ הצנובר הירוקים והרעננים, ומראה הירק הזה משיב נפש ומשפיע קורת רוח נעימה על רוח כל עובר. במרכז הכיפה מלמעלה מתרומם מגדל קטן ועליו כתר נהדר ושני דגלים לשני עבריו. ועל שפת כיפת השער מזה ומזה מתרוממים שני שלטים רמים מאוד כמראה כותרת וראש לשער, עליהם כתוב בעברית לאמר: “ברוך הבא בשם ה‘, ברכנוכם מבית ה’, ווילהלם השני, אוגוסטא וויקטוריא, ירום הודם”, ולמטה מזה תמונת נשר וכתר על ראשו, ומשני עבריו סמל ממשלתנו, הכולל את תמונת כל כלי הנשק ומאזני המשפט המונחים על ספרי החוקים; ותרגום הדברים הכתובים עברית כתוב אשכנזית באותיות נהדרות מתחת לסמלים האלה, ובראש השלטים מלמעלה שני כתרי ספרי תורה עשויים כסף וזהב מתנוססים לקווי השמש ויפעתם תיראה למרחוק, ועל שפת השלטים מלמעלה למטה מנופנפים דגלי טורקיה ואשכנז ובין דגל ודגל יבריקו “רימוני”⁴³⁶ ספרי התורה.

התכונה היתה רבה פה, והיא נעשתה במהירות ובזריזות בייחוד ב“ערב שבת עם חשכה”. חרשי העץ, שמשי הקהילה ושומרים רבים עמדו בכל פינות השער, וידי כולם היו עסוקות בשכלולו. אלה ערכו את ענפי הסכך ממעל לכיפתו, אלה עסקו בדגלים וברימונים, ואלה כיסו את פני כל קירותיו מחוץ וקירות שני החדרים אשר משני עבריו בפנים, בפרוכיות המשי הנהדות והיקרות המרוקמות זהב, מראה כתרים וצבאים ואריים משני עברי עשרת הדיברות, וכתובות שונות. ורבים מן העוברים, אשר רובם מבני אחינו, למראה “שערנו אנו” אמרו: “סוף סוף יעלה השער הזה ביופיו ובהדרו על כל יתר השערים הגדולים והיקרים אשר מאחריו”.

כבוד רבינו הרה“ג הראשון לציון⁴³⁷ הי”ו יצא לשבת בבית הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים”, אשר על יד השער, ואתו אחדים מחכמי העדה, ומשם שלח דבריו אל גבאי כל בתי הכנסת לתת להשמשים כל החסר עוד לקישוט השער, וידי חברי הוועד הממונה לדבר הזה היו מלאות עבודה, ובייחוד האדון אפרים כהן מנהל ביה"ס למל, אשר היה עסוק בהכנת המגילה, אשר מסרה העדה להוד מלכותם הקיסר והקיסרת.

כל בתי פקידי ממשלתנו, מבוא השערים, מגדל דוד, בית חרושת, בית הצבא, בית החולים “בקור חולים”, בית מועצת רופא חברת “למען ציון”, בית היתומים האשכנזי, ובית הספר למל – אשר הוועד התומכו והמנהלו יושב באשכנז – ובית הציר הגרמני ומקידיו – היו בולטים בקישוטיהם מבין ליתר בתי הער, אשר גם בעליהם התחרו בהוראת חיבתם לאורחינו הנעלים, כמראה ירחים מבעד לכוכבים. וגם בתי צירי יתר הממלכות השונות עשו כדת היום, והאדון מרדכי אדלמן, מורשה חברה “למען ציון”, חילק דגלים רבים לאחינו אשר בתיהם על פני הדרך, לשימם בחלונותיהם.

מבית פקידות הציר האשכנזי שבעירנו נשלחו מכתבי הזמנה לצירי הממשלות ולראשי העדות הרוחניים, לבוא אל הבית הזה ביום השבת בשעה החמישית אחרי הצהרים, בקבל הוד אורחינו את פניהם, ובתוך הקרואים נמנו גם שני רבנינו הגדולים.

 

הקיסר בא    🔗

סוף סוף הגיע היום אשר אליו חיכו בני עירנו זה ימים רבים, ו“הזוג הקיסרי” מתאכסן כבר בעירנו.

ביום החמישי⁴³⁸ אחרי הצהרים הגיעו אורחינו הנעלים ליפו, וילינו במלון אשר במושבה האשכנזית, וביום השישי אחרי הצהריים יצאו ללכת לירושלים תכלית מסעם. הקיסר רכב על סוסו, והקיסרת ישבה במרכבת הכבוד אשר שלח לכבודה הוד מלכנו יר"ה, וכל בני לוויתם וצבא חיל הוד מלכנו הולכים לפניהם ולאחריהם. לפני בית הספר מקוה ישראל, אשר תחת חסות ממשלתנו הרוממה, הכון שער כבוד מעולף עלים ופרחים, ותבנית כל כלי עבודת האדמה; ותלמידי הבית ומוריהם ומנהלם ורבים מבני אחינו שביפו עמדו ליד השער, והתלמידים שר את השיר הלאומי האשכנזי.

בין העומדים לפני השער היה גם הד“ר בנימין זאב הרצל וחבריו. ויט הוד הקיסר את סוסו אל מול הד”ר הרצל, ויושט לו את ידו וישאלהו לשלומו, ואחר שאל הוא את פי הקיסר איך ערבה לו נסיעתו, ויענהו כי נסיעתו ערבה לו, אך החום גבר מעט. ויושט לו הוד הקיסר את ידו שנית, ויברכהו, וישב לדרכו.

בלילה לנה כל האורחה באוהלים על פני השדה, אצל "באב אלואדי⁴³⁹, וביום החולף, בבוקר, שתה פעמיה ירושלימה, ובכל מקום עברה לפני הכפרים יצאו יושביהם לקראתה בתרועה שמחה ובקול המון חוגג. בייחוד הצטיינו בני כפר אבו-גוש, אשר יצאו רוכבים על סוסיהם ויתחרו במרוצתם לפני הקיסר, השמח למראה הזה, וירשום שם שניים מהחרוצים שבהם בספר זכרונותיו.

בשעה העשירית לפני הצהריים הגיעו לכפר קולוניא, הוא מוצא, וינוחו שמה מעט, והקיסר והקיסרת ישבו לנוח בצל אחד עצי הזית אשר לאחד מאחינו שמה, ויקראו בני הכפר תכף לזית הזה בשם “זית המלכים” (זיתונת-אלמלוך).

רוב אחינו השכימו לקום ולהתפלל ולכלות ארוחתם בחפזה בעוד מועד, ולמן הבוקר רב ההמון הנראה בכל אורך דרך המלך, ואיש איש עומד ומחכה במקומו או הולך ומבקש לו מקום מובחר אשר ממנו יוכל לראות היטב במחזה היום. הגזוזטרות הולכות ומלאות מפה לפה, החלונות כולם מלאים אנשים ונשים וטף, וגם על הגגות רב הדחק והלחץ, ועיני כל נשואות לדרך יפו ימה.

אוויר היום קריר ומשיב נפש, אוויר אשר לו יקראו האשכנזים Kaiserwetter ⁴⁴⁰.

קול צלצול הפעמונים שבצווארי הפרדים נשמע בלי חשך, כי רבו הפרדים המביאים כל משא בית הקיסר ובני לוויתו, גם עגלות באות עוד, והן מביאות אשכנזים מתושבי יפו ושרונה.

אנשי חיל עומדים צפופים לצדי הדרך, וקניהם וחרבותיהם המבריקות בידיהם, ומפקדיהם רוכבים על הסוסים בהדר מלבושי שרדם, וחרבותם שלופות בידם, והמה רצים רוץ ושוב לסדר מערכת חיל צבאם.

ורץ אחרי רץ יבוא לבשר בשורה, ואחר ישוב לדרכו.

השעה האחת עשרה קרבה, וקול המולה נשמע כבר, מרכבות עוברות בהמון, ובהן גדולי שרי אשכנז לבושי מחלצות, אחריהם עוברים בדווים רוכבים על סוסיהם ורמחיהם הארוכים בידיהם, וגדוד צרקסים צעירי ימים חמושים מכף רגל ועד ראש נושאים דגלים אדומים, ואחריהם הדר הקיסר בעצמו רוכב על סוסו הלבן, והוד מלכותה הקיסרת רוכבת במרכבתה בלווית אחת משרות היכלה, וכל הכבודה פונה שמאלה לדרך המלך ללכת במסילה המובילה אל מחנה הקיסר⁴⁴¹. מנגינת הצבא ניגנה את השיר הלאומי האשכנזי, ובדרוך רגלי הקיסר על הארץ, לפני מחנהו, השמיעו כלי התותח, אשר על מגדל דוד, אחד ועשרים קולות, ותדע כל העיר כי האורחים כבר באו, ואיש איש עמד שנית ויחכה לשעת התהלוכה הרשמית, היא השעה השלישית אחרי הצהריים.

ושני החדרים אשר בתוך שער היהודים הולכים ומלאים אנשים. החדר השמאלי נועד לנכבדי העדות וחכמיהן, וגם פני רב עדת אחינו הספרדים שבחברון⁴⁴² נראו ביניהם. והחדר הימני נועד למושב לכבוד שני רבנינו הגדולים⁴⁴³ הי"ו וחברי הוועד המופקד לדאוג לכל ההכנות האלה, ובאמצע החדר עומד שולחן ועליו שני ספרי תורה גדולים מונחים בתיקי כסף מקשה יפים מאוד; ומגילת השירה והתפילה אשר הכינו רבנינו למסרה להוד מלכותו בעברו. המכילה הזאת נכתבה עמודים עמודים על קלף מהודר, בידי סופרים מהירים בעברית ובאשכנזית, ומאחרי הקלף והמשי שני "עצי חיים⁴⁴⁴ עשויים עצי זית, ומעטה רקמת כסף למגילה, וכולה נתונה בתוך תיק עצי זית, עשוי תבנית תיקי ספרי התורה אשר לאחינו הספרדים.

שעת הצהריים הגיעה, אנשי הצבא עומדים משני עברי הדרך ולא יתנו לאיש לעבור הדרך מצד אחד לצדה השני. לפני שער יפו נאספו כל האשכנזים על הגזוזטרה, אשר שכרו להם ההיכלנים⁴⁴⁵ למטה מהם על הבמה, אשר הכינה לה. כל האשכנזים נושאים על חזיהם את המטבע אשר נטבעה בניקל לזכר יום בוא הקיסר והקיסרת בשערי ירושלים, קשורה בפתיל בן שלושת הגוונים על מעיליהם, ונשיהם ובנותיהם נושאות אזורי משי בני הצבעים האלה.

למעלה מהם, לפני הגן העירוני⁴⁴⁶ עומדים תלמידי בית הספר אשר לממשלתנו, והמה נושאים בידיהן דגלים, ונכונים לשיר בערבית בעבור הכבודה לפניהם.

ואצל שער בית פקידות עירנו הראשון עומדים כל חברי בית-הפקידות ונשיאם בראשם, ובתוכם גם נבחר עדותינו הר' יהושע ילין⁴⁴⁷

בחדרי שערנו יושבים כבר רבני העדות וחברי הוועד כולם ומשיחים בסדר היום, ומעת לעת יעברו אורחים נכבדים מבני אחינו, אשר מיום אתמול באו הנה, והמה מתבוננים בכל התכונה אשר הכינו עדותינו.

גם צלמנים רבים סבים לאורך הדרך ומצלמים את השערים ואת האנשים אשר ייטב בעיניהם לצלמם. וחיבה יתרה המה מראים לשער היהודים ולרבנים אשר בתוכו.

תלמידי הפנים אשר לבית הספר לחברת “כל ישראל חברים”, עומדים מסודרים ליד השער, מן הצד הפונה צפונה, ומרחוק נראים תלמידי בית הספר למל ובית היתומים האשכנזי בקרבם לבוא. התלמידים הולכים מסודרים שניים שניים, ומלבוש אחד לכולם, מלבוש כחול עמוק, ומכתפם השמאלית עד לעומת מותנם הימנית אזורים אשכנזים וטורקים ואוסטרים, ושומר ביה"ס הולך לפניהם ונושא את הדגלים ואת הנס העשוי משי לבן ועליו רקומות רקמת זהב המלים “בית הספר לבני ישראל להאציל לבית למל” בעברית ובאשכנזית. ולאחרונה הולך שומר בית-היתומים ונושא בידו נס כזה למוסד הזה ודגל גדול בן שלושת הצבעים עליו כתובות המלים Deutsch Jud. Waisenhause.⁴⁴⁸

עיני כל ההמון נשואות אל שורת הילדים הזאת העוברת לפניהם בהדרה, בני הנכר מביטים איש לרעהו כמתפלאים ואומרים: “אלה בני היהודים”, ובני אחינו והזקנים והזקנות שבהם מתפלאים גם הם ושמחים, וברגש גאווה יאמרו: “הנה אלה ילדי עמנו!”

שורת הילדים ומוריהם ומנהל בית היתומים ניגשה גם היא אל השער, ותעמוד קרוב אליו בצד הפונה אל הדרך אשר בה יבוא הקיסר, והשוטרים פינו לפניה את הדרך.

כעבור השעה השנית עברה לפני שערי היהודים העגלה אשר בה ישב הציר האשכנזי שבעירנו, והמרשל פון ביברשטיין, ציר ממשלת אשכנז בבירת ארצנו, והשר נאזם-פחה. וירדו השרים ממנה, ויברכו את כבוד רבנינו, ויבקשום לפתוח לפניהם את ספרי התורה. והשר נאזם-פחה, אשר בא הנה לפני שנה בערך לסדר עניין בחירת הפטריק היווני, ניגש אל כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו וידרוש ממנו לשלומו, ואחר חיכו שם כשעה עד בוא הקיסר.

וגם ממקרה מבהיל ומוזר לא ניקה סדר היום הזה ברגעים האחרונים, כי כעשרה דקים לפני מועד התהלוכה הרשמית, החלו העומדים לפני שער בית פקידות עירנו להרגיש כי אחד כותלי השער העשויים בד החל לנוע מעט, ואחר נראתה אצבע שלוחה מן החור אשר נעשתה בכותל מבפנים, וכל העומדים חרדו, ואימת מות נפלה עליהם. וימהר איש ויעל אל ראש השער ומקדח⁴⁴⁹ בידו לראות מי הוא שם, והנה נודע הדבר, כי אחד מנערי הפועלים, אשר הקימו את השער ואשר עבדו בו עוד לפני שעה לכלותו, התגנב שמה בין הכתלים לראות משם בעבור כל הכבודה, ובראותו כי קרוב המועד אמר לנקוב חור קטן בכותל ולהביט בעדו. כמובן נתפש הנער השובב הזה וייאסר.

בשעה השלישית בערך, החלו לעבור אחדות מהמרכבות אשר בהן ישבו גדולי השרים לבאים בלויית הקיסר. ואחרי רגעים אחדים נשמע קול תרועת אנשי הצבא, ופני הוד הקיסר, לבוש בקובעו הלבן ובמעטה לבן מעל לבגדו הכתום, נראו ברכבו על סוסו הלבן לאט לאט.

אז יחלו תלמידי ביה"ס למל ובית היתומים לשורר את השיר “אל ציון יקדמך”, בנעימת השיר האשכנזי, ויעצור הקיסר בעד סוסו רגעים אחדים, עד אם כילו לשיר שני בתים, ויתבונן בשער אשר נעשה לכבודו. ואחר הקריב אל השער ויעמוד תחתיו.

וכבוד רבנינו הרה“ג הראשון לציון הי”ו והרה“ג הגרש”ס הי“ו עמדו, וספרי תורה בידיהם, ויברכו את ברכת המלך⁴⁵⁰, וכל הקהל ענה אמן, והאדון אפרים כהן תרגם את הברכה אשכנזית, ואחר ניגש הרה”ג הראשל“צ וישתחו, ויאמר בעברית: “קהילת היהודים שבירושלים מברכת את הוד מלכותו הקיסר ואת הוד מלכותה הקיסרת בבואם אל העיר העתיקה והנכבדה המקודשה בקורות ישראל”. והרה”ג הגרש“ס הי”ו השתחווה ויבקש בעברית מהוד הקיסר והקיסרת לקבל את הברכה המוגשה לו בתבנית מגילה מאת עדת ישראל שבירושלים.

אז קרא הציר האשכנזי שבעירנו, מעל הכתב אשר הגיש לו האדון כהן, את תרגום דברי הרבנים באשכנזית. ויפן הוד הקיסר אל כבוד הציר האשכנזי ויאמר לו: “את המגילה יואילו להביא לי אל אוהלי”; ואל הרבנים אמר: "לבי שמח בעברי עתה את הדרך אשר בה עבר אבי. שמח אני מאד על קבלת-הפנים החביבה אשר בה קיבלוני הרבנים ועדת ישראל, ותודתי נתונה על זאת לעדת ישראל ולרבנים, אשר אתענג לראות פניהם היום ".

וישב האדון כהן ויתרגם את הדברים האלה עברית בפני הקהל, והקיסר חיכה עד כלותו את תרגומו ויחל העם להריע תרועת שמחה, וילדי ביה"ס שבו וישוררו באשכנזית את השיר הלאומי האשכנזי, ויסב הקיסר פניו וירמוז לרעיתו לעבור במרכבתה לפניו, ותעבור, ובעוברה קמה ממושבה ותרכן ראשה לפני הרבנים, והוד הקיסר נתן בידו שלום ותודה, וירע העם שנית, וכל הכבודה הוסיפה ללכת.

בפני שער בית פקידות העיר עמד הוד הקיסר שנית, וראש האזרחים קרא תפילה, בטורקית, וישב הקיסר לאמור: “ידידותנו למלכי בית עותמן גדלה תמיד, ועתה חזקה הידידות הזאת יותר, עתה הנני מבייא לכם שלומות הוד מלכותו השולטן אדונכם, ומודה הנני לפקידות העיר הזאת בעד הכבוד אשר חלקה לי”.

משם נסעו העירה, ויבואו אל כנסית-הקבר⁴⁵¹ וראשי הדת הנוצרית התפללו שם בעד שלומם. ולפני בית התפילה אשר לפרוטסטנטים קיבלו צירי העדה הזאת את פניהם.

לפני השעה החמישית עברה הכבודה, בשובה, לפני שער היהודים, וילדי ביה"ס למל ובית היתומים הריעו בקולם בעברם, ויודה הקיסר פעמיים בידו בפנותו אליהם, והקיסרת הרכינה ראשה באות שמחה.

משם באו אל בית הציר האשכנזי⁴⁵² אשר בו קיבלו את פני כבוד פחת עירנו וכל ראשי העדות וצירי הממשלות השונות וישוחחו את איש איש מהם כרגע, והקיסר הושיט ידו לכולם.

ובערב נראה אור גדול בכל פינות ירושלים, כל הפנים לאורך הדרך אשר מחוץ לעיר הודלקו, ולפני בתי כל פקידי ממשלתנו והמוסדות האשכנזים והטורקים והמגדלים, דולקים מאות פנסים שונים, והעיר מלאה אורה ושמחה, ובני עירנו רואים מחזה אשר עוד טרם ראו כמוהו פה.

למרות כל עמר היום אשר עמלו המחכים לראות את פני אורחינו, בהיאלצם לעמוד או ללכת כל היום, נראו הערב כנופיות כנופיות עוברות בדרך, וכל איש שב ומספר לחברו בפרטי פרטים, איך ראה את פני המלך והמלכה, ומה מראיהם, ומראה מלבושיהם, ומרכבם, ובני לווייתם. וכולם מתפלאים על אשר היתה התהלוכה עצמה בתכלית הפשטות, כי מלבד לוויית הקיסר בעצמם לא הלכו לפניהם ולאחריהם לא אנשי צבא ולא צירי הממשלות השונות ולא זייניהם (קאוואס),⁴⁵³ וגם מנגינת הצבא לא ליוותה אותם אותם בדרכם לכל אורכה. כי גם בבוא עד כה בני מלכים וקרוביהם, מילאו מלוויהם את הדרך כולה כמעט מראשיתה ועד סופה, וכיום לא נעשה דבר. כפי הנשמע לא חפץ הקיסר כי ירבו ההולכים אתו, לבל ירב הדחק בדרך.

הד"ר הרצל ובני לווייתו באו הנה אתמול, ויסורו אל בית המלון קמיניץ.

ט“ז בחשון תרנ”ט

 

עוד על מסעי הקיסר    🔗

לא אחת בשנה ולא שלוש ביובל תדרוכנה כפות רגלי מלך על אדמת ירושלים, כי 30 שנה כבר עברו למיום בוא הקיסר פרנץ-יוסף⁴⁵⁴ בשערינו, וכל כן לא ייפלא לראות עד כמה בני עירנו הוגים ומשעבדים כל מוחם רק לדבר אחד, כמה הם שוקדים לראות עוד פעם ועוד פעם באור פני המלך, בעמדם המונים המונים, עמוד וחכה, משך שעות תמימות, בצדי הדרכים ועל הגדרים. לא מפני חיבת בטלנות ורעות רוח די מחזה כזה לקחת לבם שבי ולהשכיחם איש איש את עבודתו ואת מעשהו, כי אם מפני היות מחזה הדר תפארה כזה דבר בלתי נפרץ בחיי בני ירושלים, הרחוקים בכלל משעשועים ותמורות.

השוטרים העומדים לפקח על הדרכים אשר בהן יעבור הקיסר והקיסרת ובני לווייתם, מתנהגים בכלל בדרכי נימוס את ההמון, ונותנים לו להשביע עיניו כנפשו שובעו במראה משאת נפשו עתה, הדרך תפונה אמנם עד כמה שאפשר בשעת עבור הכבודה, אך בצדי הדרכים לא ימנעו איש מעמוד ולא יסוכו בעדו, והכנופיות מתרבות מעת לעת.

אנשי צבא מעטים עומדים שורות שורות בצד הדרך, ובכל עת עבור הזוג הקיסרי ירימו קול “תרועת המלך” הנשמע בהד למרחוק, והתרועה הזאת היא כאבן השואבת, המושכת גם את העוברים וההולכים לדרכם לעמוד תחתם ולבלתי זוז עוד ממקומם עד “ראותם” גם הם.

פה ושם תיראונה עיני אחדים משוטרי החרש, העומדים תמיד בצד ההמון ומעיפים עיניהם לכל עבר, ובמבטיהם החודרים עד קרב ולב המה כדוקרים כל הקרב אליהם. ובין כל אופני הזהירות אשר בהם השתמשה פקידות השוטרים בעירנו, נחשב גם דבר מאסר כל אלה הנחשדים לגנבים ולנרגנים כל מימ שבת אורחינו אתנו.

ביום אתמול, הוא היום הראשון בבוקר, נסע הקיסר עם כל הנלווים אליו לבית לחם, לחנך שם את בית היתומים האשכנזי. ארבעה ערבים בדווים רכבו על סוסיהם ראשונה, לבושים במלבושיהם ובמוקיהם⁴⁵⁵ האדומים, וחניתותיהם הארוכות בידיהם. ואחריהם רכבו פרשי הצ’רקסים⁴⁵⁶ החמושים, ובידיהם דגליהם האדומים, ואחריהם הלכו רגלי בני גדוד שומרי הוד מלכנו השולטן יר“ה במלבושם הכחול והמרוקם לבן, ובמצנפתם הירוקה המקפת את כובעם פעמיים כחבל עבה ברוחב עשרה צנטימטר, ובידיהם כלי נשקם החדשים והמבריקים. הקיסר רכב על סוסו והקיסרת ישבה בעגלתה, ומסביב להם ואחריהם בני לווייתם המצויינים כולם במלבושם ובכובעם הכתום הכהה. התלבושת הזאת הייתה, כנראה, ל”מודה",⁴⁵⁷ ורבים מהאורחים אשר באו עתה לעירנו לרגלי מסע הקיסר, ובכללם גם אחינו חבר הציונים, לובשים אותה.

על דרך מסעם עברו גם על פני מושבות האשכנזים ההיכלנים שבעמק רפאים, אשר פיארו את כל דרכי מושבתם מן הקצה אל הקצה בדגלי אשכנז ובשני שערי כבוד. אחרי הצהריים נסע הקיסר והקיסרת יחד בעגלה לראש הר הזיתים, במסילה החדשה אשר סוללה לכבודם, שמה סרו לאחוזת הרוסים אשר בראש ההר, וישבו המה לבדם בכר עצי הארז הקרובים למגדל הרוסים וכוהנם ערך שם תפילה, ויזכר בה גם את שם קיסרת אוסטטריה, ובעיני הקיסרת נראו דמעות.

היום היה היום הרשמי במסע הקיסר, כי הוא נקבע לחנוך “כנסיית הגואל” אשר לאשכנזים האוואנגילים⁴⁵⁸. עוד למן הבוקר נהרו אל הכנסייה כל המון הקרואים והשרים הגדולים, צירי הממשלות, ופקידי המלכות, וכל הכהנים האוואנגילים אשר נאספו ליום הזה מכל ערי ארצנו, ויעברו במערכה. אחריהם עברו מאה אנשי צבא אשכנזים לבושים בגדי מלחים, אשר זה עתה באו מיפו דרך מסילת הברזל. ובשעה התשיעית בערך, באה כל הכבודה. כל פרשי אגודת היוהנים, אשר באו את הקיסר, לבשו בגדי שרדם, וממעל לבגדיהם כעין כתונת משי שחורה ורחבה, וצלב גדול לבן תפור מעל לחזה. הקיסר רכב על סוסו השחור, והקיסרת ישבה עם אחת מרעותיה בעגלת הפאר אשר שלח לה הוד מלכנו השולטן יר"ה, ואתם יחד נראו המון שרים, לבושים בגדי תפארתם השונים והמבריקים.

כשעה וחצי ארכה החנוכה, אשר תוכן עניינה נדפס בגליונות מיוחדים אשר ניתנו בידי כל הבאים, ואחר יצא כל הקהל וישב לשער יפו. מנגינת אניית הקיסר השמיעה קולה בדרך, עד המקום אשר שם ירכב על סוסו, ואחריה עברו אנשי הצבא האשכנזים וכל המון השרים הגדולים והזוג הקיסרי.

אחרי הצהריים נסעו הקיסר עם כל בני לווייתו ואנשי צבאו אל הר ציון, אל חלקת השדה אשר נתן לו אדוננו השולטן. החלקה הזאת היא בת שמונה מאות אמה, והוא מקום חלק מכנסיית יוסטיניאן, אשר נבנתה במאה החמישית לספירת הנוצרים.

בדרכו סר הקיסר אל מצודת אנשי צבאנו⁴⁵⁹ ויעבור גם על פני המנזר הארמיני, אשר פיארוהו הארמינים כראוי לקבלת פני מלך, ועל פתח המנזר עמד פטריק⁴⁶⁰ הארמינים וחבר כמריו, ויזמינו את הוד הקיסר לסור אל המנזר ולהתבונן בעתיקות אשר שם, ויבטיחם לסור אליהם בשובו.

על החלקה שבמרום הר ציון עמדו אנשי הצבא האשכנזים סביב וכלי נשקם בידיהם, והקיסר נשא דברו ויספר, כי בבוא אביו הנה לפני שלושים שנה בערך, הואיל הוד מלכותו השולטן עבד אל עזיז לתת לו במתנה את המקום אשר עליו נבנתה הכנסייה אשר בא עתה לחנכה. ועתה הואיל הוד מלכותו השולטן עבד אל חמיד לתת לו במתנה את החלקה הזאת, אשר הוא מוסרה לכנסיית הקתולים. ויפקד על אנשי צבאו להוריד כלי נשקם, והוא בידו הרים דגל אשכנז על המקום ההוא,

ואחר חילק בידו לאיש איש מבני צבאו ציון לזכר היום הזה: צלב-פלסטיני אדום משובץ בברונזה, ובתוכו כתוב שם היום הזה וראשי תיבות של הקיסר וראשי הכנסייה הקתולית הודו להדר הקיסר על מתנתו זאת.

הלילה הזה הוא ליל החגיגה. אל אוהל הקיסר הוזמנו כל פרשי אגודת היוהנים, והמנגינה⁴⁶¹ הקיסרית משמיעה נגינותיה, וכנגד מחנה הקיסר זונקים עתה כל מאורי האש אשר הובאו מבירת ארצנו, ההמון רב עתה בדרכים המוארות בפנסים הרבים, ובנוגה הירח הבהיר, ובזרמי השלהבות המתרוממים למולו בכל רגע ומתנפצים ומתפזרים למעלה ויורדים ככדורי אור בצבעים שונים.

היום כיבד הוד הקיסר את כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו באות הכבוד Koniglicher Korinen Orden מדרגה שניה, ואת אחינו הד“ר משה וואלאך⁴⁶² הי”ו באות הכבוד הזה מדרגה רביעית.

כנודע אמר הקיסר לבקר מחר רק במוסד אשכנזי אחד, הוא “בית היתומים הסורי”,⁴⁶³ אשר בו יחונכו יתומי הערבים הנוצרים, ולנסוע אחר כך ליריחו ולירדן, אך עתה נשמע כי הקיסר לא יסע עוד שמה, מפני החום הגדול בעמק ים המלח, ויצא את פני עירנו עוד לפני יום השבת הבא. רבים אומרים, כי עוד ביום הרביעי יסע למסעו, כי נחפּז הוא לדרכו, מפני התמורות הגדולות שנתחדשו בעולם המדיני, בדבר המלחמה העומדת לפרוץ בין אנגליה וצרפת, אך עוד טרם נודע דבר ברור בנידון זה.

במסילת הברזל קרה אתמול מקרה אסון, כי המפקח על המכונה לא שם לבו, והמכונה ירדה, בדרך שבין ירושלים לתחנת בתיר, מעל המסילה ותנופץ, והוא חלה וייאנש, אך מבלעדיו לא קרה אסון לאיש, כי הרכבת היתה ריקה בשובה לבתיר להביא משם משאות. ובין כה וכה התקלקלה הדרך במרחק חמישה קילומטרים מפה, וכל האומר לנסוע ליפו עליו ללכת רגלי עד מקום הדרך המתוקנה.

למיום היווסד המסילה עד היום לא קרה כל אסון, אך הימים האלה רבה מאוד התנועה בה יומם ולילה.

עתה טרם נודע אם ישוב הקיסר דרך מסילת הברזל, אשר יתקנוה מהר, כאשר קבע מראש, או כי ישוב בדרך המלך כשבא.

י“ח בחשון תרנ”ט

 

ביקורי הקיסר    🔗

זריזות הקיסר ושקידתו היו עתה לשיחה בפי יושבי עירנו. בשעה שבע וחצי או בשעה שמונה נשמע כבר הד תרועת הצבא, בעבור הקיסר והקיסרת לפניהם ללכת לבקר את המקומות אשר החליט לכבדם בביקורם, ורוב שעות היום המה מבלים במסעיהם הקצרים האלה ממוסד למוסד, תחת מסעם הארוך ליריחו ולירדן.

כי תחת אשר נודע מקודם כי רק מוסד אחד אשכנזי יבקר הקיסר בירושלים, הנה ראו עינינו כעת אחרת, וביום אתמול והיום זכו מפעלים אשכנזים רבים לביקור הזוג קיסרי יחד או לביקור הקיסרת לבדה. ב“בית היתומים הסורי” היו שניהם ביום אתמול אחרי הצהריים, והיום לפני הצהריים ביקרה הקיסרת לבדה את בית הספר לנערות טליתא קומי ⁴⁶⁴אשר לאחיות הנזירות האשכנזיות, ואת בית החולים האשכנזי האוואנגילי ⁴⁶⁵אשר תחת השגחתן, ואחרי הצהריים שב הקיסר והקיסרת לבקר יחד את בית טליתא קומי הנזכר, ואחר הלכו אל ביה"ס אשר לקתולים האשכנזים ⁴⁶⁶, גם את מקום המקדש ביקרו היום, והוד הקיסר ביקר את פטריקי ⁴⁶⁷העדות הנוצריות השונות.

את מערך הליכותיו יערוך הוד הקיסר בעצמו, ואיש לא ידע מראש אנה הוא אומר ללכת; ורק כחצי שעה לפני לכתו לבקר את אחד המוסדות יודיעו שם את דבר בואו.

בלכתו ירכב פעם על סוסו הלבן או השחור, ופעם ישב את רעייתו יחד בעגלה קטנה, עשויה עץ לבן, רתומה לשני סוסים פשוטים, ונהוגה בידי אחד האשכנזים מבני מושבת הכרמל, הלבוש חליפת בגדים פשוטה, ופני שניהם נראים היטב לכל ההמון, העומד עוד לראות פניהם בכל מקום עברם או עמדם. מספר הנאספים בראש כל דרך הולך אמנם ומתמעט, ובכל זאת עוד רבים המה, ובהיות רוב מהלכי אורחינו הנעלים האלה ועמדם על יד שכונות אחינו (בית היתומים הסורי הוא קרוב לשכונות מחנה יהודה, שערי צדק, ובתי כולל ווילנא; בית טליתא קומי הוא על ידי שכונת אבן ישראל וסוכת שלום. בית החולים הוא מול שכונת עזרת ישראל; וביה"ס הקתולי הוא בתוך שכונת נחלת שבעה), לא ייפלא אם ייראה תמיד לעיניהם מראה ירושלים הישראלית, בהיות רוב הנאספים בני אחינו ובנותיהם יושבי השכונות האלה.

מספר מלווי הזוג הקיסרי הולך ומתמעט, אחדים נסעו לים המלח ולירדן, ואחרים שבו ליפו, וגם מספר אנשי הצבע ובני גדודי השומרים לראש הוד מלכותם איננו רב עתה כלל, וההמון נדחק לפעמים עד לפני העגלה או הסוס אשר עליו ירכב הקיסר באין מונע.

פני הקיסר מכוסים תמיד כמעט עד עיניו בקובעו המכוסה במטפחת משי לבנה, היא ה“כפיה” המשמשת לעטיפת ראש הערבים. אך פניו הנראים והשזופים משמש מפיקים עוז ושלטון, ובין בלכתו ברגליו ובין בשבתו על סוסו או במרכבתו, קומתו זקופה וישרה ולא תכוף כלל, עד כי רבו החושבים, כי מתחת למעילו הכחלחל, המכוסה באדרת דקה ולבנה, היא ה“עבא” הערבית – הוא לבוש שריון, גם ראשו לא יניע בענותו לקריאות ה “הוררא!” אשר יקראו בני ההמון בראותם פניו, רק שתי אצבעות ידו הימנית ירים עד לכובעו מול מצחו, וברכבו הוא שואף בפיו לפעמים ציגריטה ⁴⁶⁸.

פני הקיסרת מפיקים רוך ועדנה וידידות רבה. ואל ההמון היא מרכינה ראשה בלי חשך בבת צחוק על שפתיה. בימי תהלוכת הפאר חבשה לראשה כובע בעל נוצה כתומה ונהדרה, וממעל לראשה נשאה שמשייה מוסבה נוצות כאלה; אך בשאר הימים היא לובשת כובע אנגלי עגול למחסה משמש, וממעל לשמלתה היא לובשת אדרת ארוכה דקה ולבנה או כחלחלה.

האוויר הולך ומתקרר, והשמים התקדרו כבר בעבים פעמים אחדות, ויש נחשוב כי עוד מעט ושמענו קול המון הגשם, אך עד כה לא הריקו העבים מימיהם, והזוג הקיסרי לא נעצר בדרכו אף פעם, ובני עירנו אומרים, כי הגשם חושש לכבוד מלך. תיקון מסילת הברזל, אשר התקלקלה, כבר נגמר, ועל הנוסעים ליפו לא נטל עוד ללכת חמישה קילומטרים ברגל, ומספר הנוסעים רב אמנם אתה. בתי המלון הולכים ומתרוקנים כי אורחינו החלו לעזוב את ירושלים ולשוב איש איש למקומו, ומלון קמיניץ, אשר היה בראשית השבוע מלא מפה לפה, היה אתמול מעון לחיל הים האשכנזים, והיום, אחרי נסעם, באו לגור בו בני גדוד שומרי ראש המלך חובשי המצנפות הירוקות.

כנגד זה לא תמו הבאים מהערים הקרובות לעירנו, מיפו, ומשכם, ומחברון. מהעיר הקטנה הזאת בלבדה באו הנה יותר משבע מאות נפש מבני המושלמים, וכמאה וחמישים נפש מאחינו.

“ימי החג המה ימי השבוע הזה בביתי”, אמר אלי אחד מידידיי החברונים היושב בירושלים, “ובסעודות אשר עליי להכין לאורחיי יכולתי כבר לצאת ידי חובת משתה חתונות לאחד מבניי. יום יום יבואו רק אלי מעשרה עד חמישה עשר ממכירי החברונים, ועד כמה שיש מקום בביתי לקבל הנני מקבל”.

כנשמע יסע הוד הזוג הקיסרי ביום השישי ליפו במסילת הברזל, וידי פקידי הממשלה מלאות עתה עבודה לפאר את בית התחנה, ואת המרכבת, אשר תהיה מיוחדה לקיסר ולקיסרת ולבני לוייתם.

מבית הספר לנערות המושלמיות שבעירנו, הוגשה מנחה להוד הקיסרת, תבנית סמל ממשלתנו הרוממה, מרוקמה בחוטים בני צבעים שונים מעשה חושב, ומושמה במלבן עץ, אשר עליו חקוקה בדקירות מחט לוהט צורת כנסיית הגואל ועוד צורות ממחזות ירושלים. ותחונן הוד הקיסרת את הילדה מגשת המנחה בתכשיט זהב משובץ אבנים טובות, ותשח אתה משך רגעים אחדים אנגלית, כי את השפה הזאת למדה הילדה מהשפות האירופאיות. ואבי הילדה, הוא השר איסמעיל ביי אלחוסיני, ראש בית פקידות השכלת עירנו, שש מאוד על הכבוד, אשר נעשה לבתו, ויזמן אליו בערב רבים מידידיו אל המשתה אשר עשה, וגם מאורי אש בנגלים הכינו לזנק ולהשתעשע. והנה הציתה הילדה אש באחד מהם, ומבלי שים לב זינקה האש בכל כוחה את מתחת לסנטרה, ותגע אל פיה ואל מוחה ותיאנש, ואחרי שעות אחדות מתה ביסוריה, למרות עמל רופא הוד הקיסר. שמועת התוגה הזאת החרידה לב כל שומעיה, והוד הקיסר שלח לאבי הילדה דברי ניחומים.

בבית פקידות הפוסטה האוסטרית והטורקית יושבים זה ימים אחדים פועלים רבים לחתום את רבבות “כרטיסי-המחזות” ⁴⁶⁹בחותם הפוסטה הנושא עליו תאריך יום חנוכת “כנסיית הגואל”. לתכלית זו הוכנו חותמות אחדים להיותם בידי כל אחד מהפועלים.

גם במחנה הקיסר עצמו יושבים חותמים ועובדים עבודתם בכרטיסים האלה, ומלבד חותם הפוסטה יש להם חותם מיוחד, אשר עליו חקוקות בטורקית ובאנגלית המלים "המחנה הקיסרי, ירושלים, והכרטיסים האלה נמכרים במחיר מארק אחד לכרטיס.

גם אחינו האדון וילהלם גרוס, אשר זה עתה שב מאירופא, הביא אתו שישים אלף כרטיסים, עליהם תמונות נהדרות מאד ממחזות ירושלים וערי הארץ ומושבותיה השונות. וקובץ הכרטיסים האלה, העשויים בטוב טעם, יוכל להיות לעדי תפארה לכל בית מאחינו חובבי ארצנו הקדושה.

י“ט בחשון תרנ”ט

 

עם צאת הקיסר    🔗

“איש לאוהליך, בן-ירושלים!”

זאת היא הקריאה הנשמעת כעת בחדרי לב בני עירנו, אחרי עבור שבוע הבטלה. איש איש יחשוב עתה את לבבו בדבר ערך השעות אשר ויתר מעתו לתור בהן אחרי עיניו וסוף סוף יבוא לידי ההכרה הברורה, כי עתה הגיעה לו כבר העת לשוב אל עבודתו ואל משאו, וביתר עוז ועצמה, למען השיג גם את הזמן האובד אשר חלף כחלום נעים מלא קסם. הידיים אמנם עודן מתרשלות, הרגליים צועדות בכבדות, הראש עודנו מלא רשמים ודמיונות מאלה הימים היפים אשר כבר עברו ואינם, השפתיים עודן דובבות המון זיכרונותיהם, אך מרוץ החיים הרגילים כבר החל דרכו, והכול שב להיות כשהיה.

תמול בבוקר ירד הוד הקיסר העירה, ויבקר את בית הכנסת האורחים האשכנזי הנקרא על שם אגודת היוהנים ⁴⁷⁰, ומשם הלך לבקר את בית-הרשות אשר לעירנו ⁴⁷¹, אשר בו נאספו כל גדולי נושאי המשרה בבתי פקידות ממשלתנו, ויכבד את רבים מהם באותו כבוד נעלים, ואת כבוד הקאדי ⁴⁷²והמופתי ⁴⁷³חנן טבעות זהב משובצות אבנים יקרות.

בעת ההיא ביקרה הוד הקיסרת את בית החולים לילדים מאריינשטיפשט אשר מנהלו הוא הרופא האשכנזי הד"ר סנדרצקי.

בשעה הרביעית אחרי הצהריים שב הקיסר יחד את רעייתו ללכת העירה לבקר את “כנסיית הגואל”, אשר חנכוה ביום השני, ושם חיכו כל בני עדת הגרמנים לברך את הזוג הקיסרי לפני עזבם את עירנו. – השמים התקדרו עבים, וזרמי הגשם הראשון ניתכו במשך רבע שעה בעת רדת הכבודה העירה, וינקו את אווירנו מהמון האבק הדק אשר התרומם במשך הימים האחרונים מחוסר המים, ולדרכים החדשות היו באמת לברכה, כי כל הזילוף המלאכותי בשעת השרב לא הועיל להרטיבן.

האדון אפרים כהן, מנהל בית הספר למל, אשר הגיש להוד הקיסרות את השיר אשר שרו תלמידי ביה"ס ביום בו הזוג הקיסר לעירנו בעברית ובתרגומו האשכנזי כתוב הדר על קלף ומושם בתיק עץ מחוטב עשוי כתבנית מגילה – קיבל אתמול מהברון פאן מירבאך, ראש שרי חצר הקיסרת, מכתב תודה, בשם הוד הקיסרת, על מנחתו זאת.

אחינו הישיש הר' זעליג הויזדורף, אחר מראשוני האשכנזים אשר בא לגור בעירנו, ואשר במשך שתיים וחמישים השנה הוא יושב אתנו ופועל הרבה לטובת מוסדותינו השונים, כבית ביקור חולים, ובתי מחסה ובית היתומים – כובד גם הוא מאת הוד הקיסר במטבע הכבוד Medaille des Kronen Ordens.

בליל אמש חנן הוד הקיסר אותות רבים את השוטרים אשר השגיחו על הסדרים בכל עת לכתו ובשבתו במחנהו, ולשיך הבדווים אשר הלכו לפניו נתן חרב יקרה. היום היה יום “הפרידה”.

בבוקר היו השמים בהירים וטהורים, האוויר קריר וצלול ושקוף, אחרי זרם הגשם אשר ירד אתמול, וירושלים “קרית מלך רב” נראתה בכל הדר יפעתה. מאז הבוקר רבתה כבר ההמולה בדרך העולה אל תחנת מסילת הברזל, כי מלבד כל המון העם אשר נאסף לראות את פני המלך בפעם האחרונה (והפעם רבו בני אזרחינו המושלמים ונשיהם), הנה עמדו כל מאתיים בני גדוד הפרשים הצרקסים, נושאי הדגלים האדומים, סדורים לצד הדרך, ולאורך מסילת הברזל. למן התחנה והלאה עמדו כל אנשי הצבא ותלמידי בית הספר אשר לממשלתנו בעירנו, לבושים בבגדי שרדם. באחד חדרי התחנה חיכו ראשי הדתות, ובחצר עמדו בשורה אחת כל גדולי פקידי ממשלתנו, וכבוד פחת עירנו בראשם.

בשעת שמונה וחצי יצא הזוג הקיסרי ובני לווייתם מאוהליהם, ללכת את תחנת מסילת הברזל, ובעברם לפני שער יפו, השמיע התותח, אשר על מגדל דוד אחד ועשרים קול, ומנגינת הצבא השמיעה נגינותיה. בתחנה דרש הקיסר בשלום ראשי הדתות, ואחר ניגש אל שורת פקידי ממשלתנו, ויושט ידו בחיבה לכבוד פחת עירנו ויבע לו רגשי שמחתו בביקורו את עירנו הקדושה ובכל הכבוד אשר חלקה לו, אחר נתן ידו גם לפחת הצבא, ולהשר ישמעאל ביי, ראש בית פקידות ההשכלה בעירנו (הוא אבי הילדה הנשרפה), ואתו דיבר רגעים אחדים. הוד הקיסרת הושיטה גם היא ידה לכל העומדים שם ברגשי תודה, ואחר עלו אל הרכבת המקושטת כולה ודגלי ממשלתנו וממשלת אשכנז מנופנפים בכל פנות גגה, ולפתח הרכבת, משני עבריו, עמדו שניים משומרי ראש אדוננו השולטן צונפי המצנפות הירוקות וכלי נשקם בידם.

הרכבת הלכה בראשונה לאט לאט, אנשי הצבא, עמדו לאורך המסילה, קראו פעמים רבות מאוד את קריאתם “ג’וק יאָשא!”(יחי הרבה), ילדי בית הספר שוררו שיר בערבית, והמון הנאספים הריעו תרועה גודלה, והוד הקיסר והקיסרת, העומדים בתוך הרכבת, השיבו שלום לבני “עיר שלם” על ברכתם האחרונה.

שעות אחדות עברו, ופני הכול שונה.

גם היום עוד ימי רבים מלאות עבודה על פני הדרך, כאשר ביום השישי החולף, אך עתה כולם עמלים להוריד את עדי ירושלים מעליה, אחרי אשר “פנה זיוה, פנה הדרה”. ומה רב ההבדל בין הבניין לחורבן, ומה מעטה העת הדרושה להרס ולשמה! אך שעות אחדות עברו, ואין זכר עוד לכל ההדר אשר נראה בראש כל חוצות. הדגלים נישאים חבילות חבילות, זרי העלים והפרחים נכרכו והנה הם מונחים למעצבה על הארץ באחת הפינות על אם הדרך. קורות העץ נעקרות אשה אחרי רעותה, שער-היהודים עומד ערום כשיצא מידי מחוללו אחרי הוסר מעליו כל הפּרוכיות והתכשיטים, ובאוהלי מחנה הקיסר עצמו החלה כבר עבודת הפריקה. עתה אין עוד שוטרים סכים דרכינו, אין עוד שוטרי חרש מעופפים מבטיהם עלינו מכף רגל ועד ראשנו; והעגלונים אשר עד כה נשאו ראש, ואיש לא העז לדרוש מהם כי ירכיבוהו גם הוא על עגלותיהם “המיוחסות” – עומדים כבר צפופים במספר רב ונצים על רוכב המשלם שתי גרות, בתי המלון התרוקנו, ופתחי בתי המשתה הבירה יאנו עתה ויאבלו.

במקומות אחדים תראינה עוד עינינו דגלים אחדים בודדים, אשר שכחו בעליהם להסירם עוד, אך גם שעותיהם חוצצו.

עגלות נושאות המון גרמנים וגרמניות עוברות בלי חשך על דרך יפו, אלה הן עגלות הגרמנים בני יפו ושרונה ⁴⁷⁴אשר באו לראות בהדר מלכם בירושלים, והשיבם עתה איש איש למקומו.

י“ד בכסלו תרנ”ט

 

גשם    🔗

אם ימי שבת הוד הקיסר בקרבנו היו “ימי המלך”, הנה ימינו אלה, שאחרי היורה הראשון, הנם ימי “מלך הכבוד”, אשר איווה ציון למושב לו. שמינו כספירים, שמשנו כחתן יוצא מחופתו, ואדמתנו ככלה תעדה כליה הרקומים ציצי ירקרק ופתילי כל הגוונים השונים והנהדרים, אשר לעשב הרך והרענן המבצבץ ויוצא מחיק האדמה. אווירנו שקוף, וכל שכבת האבק הדק, אשר כיסתה פני כל בתינו וגגותינו ועצינו מרוב תיקוני הדרכים, הלכה תמס מתגרת הגשם השוטף, ועתה הכול נקי וטהור ונחמד למראה. וגם הדרכים, אשר כל כך עמלו מתקניהן להרטיבן למצער לפי שעה, ולפעמים גם לפי רגע, הנה עתה היו בצוקה אחת ישרה וחלקה בלי כל עמל אנוש, וכל הולך בהן ירווה נחת.

הגשם אשר ירד הפעם לברכה, בא אמנם בזמנו; כי כבר כלו עיני בני עירנו מיחל לו בכלות המים מבורותיהם, ובני הכפרים בחפצם לצאת השדה לפעלם ולעבודתם, עתה נפתרה כבר שאלת “מה נשתה” לזמן ההווה, וגם חלק גודל משאלת “מה נאכל” לימים הבאים. בני הערים ישאבו מים בששון, ועל פני השדה לאורך הארץ ולרוחבה עוברים רבבות צמדי הבקר המושכים בעול ובמחרשה.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

עתה הגיעה העת לחברת “ישוב אה”ק" לגשת לפעולה במשלוח צעירי ציון על מושבות אחינו לעבוד ולעדור על שדמות ישראל. עד כה נרשמו שנות שניים ועשרים צעיירם, המוכשרים והחפצים ללכת אל כל מקום אשר יחסרו בו פועלים, ועשרה מהם נשלחו כבר בשבוע החולף למקום תעודתם.

 

ועד העיר האשכנזי    🔗

שעת הקלפי לבחירת “ועד העיר” לעדת אחינו האשכנזים הגיעה, ומשך ימים אחדים ישבו חברי בית דין צדק אשר לעדה להשגיח על מפקד הנבחרים, בהיגלות צפונותיה ודעותיה הנעלמות, עד כלותם עבודתם ביום החמישי החולף. מספר הבוחרים היה אלף ושניים ותשעים ראשי בתי האבות אשר לכל הכוללים השונים אשר לאחינו האשכנזים, מלבד חסידינו האונגרים, אשר מיאנו לקחת חלק בזה, כמשפטם תמיד לגול מעליהם כל עול הציבור. אפס כי בהתברר דבר הבחירה נודע כי יתר בני העדה אמרו לזכות להם שלא בפניהם, ובתוך אחד עשר הנבחרים נבחרו שלושה מבני כוללם. הדבר הזה משנה עתה פני מצב העניינים, ויכול להיות כי באופן כזה יואילו “בחסדם” להשתתף גם הם בוועד הזה, וגם בהוצאותיו.

הוועד החדש הזה ייחשב מעתה כסניף חשוב ל“ועד כל הכוללים”, אשר גם בו סידרו סדרים חדשים, בחילוק העבודה בין הוועדים השונים, ובקצבת חלק קבוע מהכנסות הוועד לכל סעיף מסעיפי הוצאותיו השונות. והיה חלק הוועד החדש לעת עתה פראנק וחצי לשנה לכל נפש מנפשות העדה האשכנזית, ועבודתו תהיה בכל הנודע לענייני העדה בכללה וביחסה להממשלה הרוממה.

 

בית הספרים    🔗

בבית-ספרינו הכללי “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” נמלא בימים האלה חסרון מורגש, בשלוח אליו אחינו הנדיב הגדול פ.ד. מוקטא מלונדון עפ“י השתדלות זקן חכמי ישראל שבאנגליה הד”ר לאווי, את כל ספרי החברה האנגלית הפלשתינית בחקירת א"י, וחוברות עיתונה במשך שש ועשרים שנה, ומפותיה הגדולות אשר הוציאה למדע ארצנו הקדושה. הספרים האלה, אשר מחירם לערך שש מאות פראנק, והיקרים בערכם לכל דורש לדעת מדע הארץ, העשירו את מחלקת “חקירת ארץ-ישראל” אשר בבית הזה, ובאי הבית יוכלו מעתה לראות אחד החלקים החשובים מעבודת בני העמים האחרים על אדמת ישראל.

 

בית-הספר לבנות    🔗

היום שבה הגברת פורטונה בכר, מנהלת בית הספר לבנות, ממסעה ללונדון, וכפי הנשמע יעשו סוף סוף תיקונים ושינויים רבים לטובה בבית הזה, היחיד בעירנו להוראת בנות ישראל. ואחד התיקונים הוא ביטול לימוד הלשונות הרבות. מעתה ילמדו בכל המחלקות הנמוכות רק את השפה האנגלית והעברית (אולי יבוא יום אשר נוכל לאמר: העברית והאנגלית ), ורק במחלקות העליונות יוסיפו עוד ללמד את השפה הצרפתית עד עת מועד.

כ“ח בכסלו תרנ”ט

 

מחיר הבשר    🔗

עד כמה נחוץ לעדה ועד, אשר ישכיל לאחדה ולעשותה חטיבה אחת, לא קבוצת פירורים כפירורי הכסף החי, יכולנו לראות זה עתה בדבר שאלת הבשר, אשר התעוררה מחדש.

זה שנים אחדות הננו רואים כי כמעט מימים ימימה יצמח איזה סכסוך בעירנו בדבר הבשר, אשר יתן לבני העדות עניין לענות בו משך זמן. ואחרי קומו לפני שנה לסכסך עדה בעדה, קם הפעם לסכסך את עדת האשכנזים בעצמה.

שחיטת הבהמות, ובדיקתן וניקורן, וכל יתר העבודות המכשירות את הבשר להימכר באיטליז, נחשבו מאז למקור מחייה בעיר כעירנו, אשר ענפי הפרנסות מעטים בה בכלל. אפס כי בהיות עוד העדה קטנה מצאו בהן רק משפחות אחדות פרנסתן, משפחות השוחטים והמנקרים, אשר עוד מחו“ל באו הנה ומלאכתם בידם. אך ברבות הישוב, ואתו רבו גם האנשים אשר אין מקור נפתח לפרנסתם, שמו רבים פניהם אל המלאכה הזאת, בסמכם כי בה תכלה בידם להטיל עצמם סוף סוף על הציבור. וביות העדה נקרעת לכוללים רבים, החלו מנהליהם לקנא איש איש קנאת כוללו ולהיות מגן לחוסה בצלו, בחפשו לו משרה על שדה קטל. ואם עלתה ביד האחד מהם להכניס בבית-המטבחיים שניים מבני כוללו, החלה תכף ההתחרות גם מצד כוללים אחרים, וסוף סוף באו לידי פשרה להשלים חפץ כולם ו”ועד השחיטה", אשר התכונן לפני שנים אחדות ויקח לו את כל “ההשגחה העליונה”, עזר גם הוא מצדו להרבות שוחטים ומנקרים ושומרים ושומרי שומרים ועומדים על גביהם, הכול למרבה הכשרות, עד היות “בני הבשר” לגדוד שלם, אשר גם חצי מספרם היה אולי די והותר להמציא לעדה בשר כשר כנהוג בכל תפוצות ישראל. ואמנם רבים המה עתה בהם, אשר מפני סיבות מסיבות שונות אינם יוצאים לפועלם, אך שכר בטלתם או שכר זכות היותם מכולל פלוני או פלוני המה מקבלים, כי כבר נפסקה הלכה בבית דינו של דוד כי “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחד יחלקו” ⁴⁷⁵.

כמובן אין הבור מתמלא בנידון דנן אלא מחולייתו, ולכל שכירות הגדוד הזה אין מוצא אחר מבלעדי הבשר בעצמו, לאמור: המכס אשר יקח ועד השחיטה מהקצבים. ובהוסף שומר על שומר ורואה על רואה יוסף גם ערך המכס, ובהוספו יעלה מחיר הבשר.

ערך המכס ומחיר הבשר עלו כבר למדרגה אשר אין כמעט למעלה ממנה, ובכל זאת הודיע הוועד, כי אחרי סדרו (בינו לבין עצמו) חשבונות הכנסותיו והוצאותיו, מצא כי חסרים לו עתה כאלף ושש מאות פראנק לתשלום ההוצאות ולכן חפץ להעלות את ערך המכס עוד יותר. אך הקצבים, היודעים נפש קוניהם, מיאנו לקבל עליהם את הגזרה החדשה, ויחליטו לבלתי שחוט עוד בקר ולבלתי שלם את ההוספה אשר דרש הוועד. וערב שבת הגיע כמעט, ובשר אין לעדה ליום השבת, וישלחו ראשי העדה להגיד לקצבים, כי ישחטו לעת עתה, עד אשר יטכסו עצה בשבוע הבא בדבר תביעות הוועד.

כ“ג בטבת תרנ”ט

 

הנדיב הידוע בא    🔗

זה כשבוע אשר בא הנדיב ⁴⁷⁶באנייתו לאלכסנדריה, ובבואו לארצנו, משאת נפשו והגיונו למראשית ימי היישוב, יסור ראשונה ראשונה ⁴⁷⁷ושהה שם מעט ואחר יסע זכרונה ⁴⁷⁸, ושמה יבואו כל פקידי מושבות הגליל לשאת ולתת בענייני היישוב. בין הדברים החשובים העומדים על הפרק תיחשב שאלת מושבת רא שפנה, אשר מאז שבע עשרה שנות קיומה עוד טרם נפתח לבעליה כל מקור פרנסה מבלעדי התמיכה, ומושבת מתולה, זאת מושבת בחירי הפועלים על אדמת הקודש, אשר כבני יוסף לפנים “אץ להם ההר”, ונחלתם אשר ניתנה להם " לא תימצא להם" ⁴⁷⁹. אמנם אמר הנדיב זה מקרוב להרחיב להם, בהוציאו מביניהם ארבעה ועשרים איש אשר יתן להם נחלתם במושבות האחרות, כך כנודע כן המקום הנחמד הזה על יושביו, ואין איש בהם החפץ להחליפו באחר. גם שאלה היקב שמושבות במושבות יהודה דורשת עוד פתרונים, ובלי תפונה יבוא יומה עתה.

 

מסית בן-אברם    🔗

היתד אשר תקעה לה המיסיון ביישוב החדש, בפיתוי קלי הדעת שבעמנו, אשר לא נפקד מקומם גם הם בין העולים בימי האמיגרציה הגדולה, לקבל טובה, בעמידה אותם על הקרקע – משה זה מאז; ארטוף ⁴⁸⁰, זאת אבן הנגף לכל רואי עתידות עמנו ברעיון עבודת אדמת הקודש, היתה סוף סוף למושבה יהודית כשרה בכל פרטיה, מבלי הישאר בה כל זכר להמיסיון, מלבד שתי המצבות האנגליות, אשר הקימה על קברות הנפטרים שם בימיה; ואנחנו כבר אמרנו: אבדה כבר תוחלת המיסיון להיבנות מן היישוב החדש, ולא תוסיף עוד לנסות כוחה בדרך זו, והנה מעין מהדורא שניה למעשה ארטוף מתחלת להיגלות לעינינו, ומעשה שהוא כך הוא:

זה כשמונה ירחים בא הנה אחד מבני עמנו מרוסיה, לפי דבריו שירת שנים רבות בבירת ארצנו ⁴⁸¹, בבית מדרש המדעים, בתור מורה לחכמת הכימיא, ומשכורתו היתה שלמה. אך זה מקרוב עלה על לבו הרעיון לכונן מושבה יהודית בתוגרמה ⁴⁸²על יסודות סוציאליים, וינס כוחו ראשונה באזמיר, ויאסוף אליו חבר אנשים מאחינו, אשר אמרו לקנות אדמה ולעבדה יחד ולחלק ביניהם תבואתם חלק כחלק. אך נמצאו אנשים מבני עמנו אשר הלשינו עליו בפני המלכות, ויעזוב את אזמיר, ויבוא הנה, להפיק זממו פה. – בדברים כאלה ניסה לפתות מעט מעט לבות המון העם, אשר התקרב אליהם, ויבטיחם, כי בעזרת אגודה מאחינו שבקושטא ובאזמיר יתור להם מנוחה בעבודת האדמה. ויבאר להם את היסודות אשר על פיהם הוא אומר לכונן את המושבה החדשה הזאת, לאמור: כל הקולוניסטים ⁴⁸³ יעבדו את האדמה יחד, וכל מחסורם יהיה עליו. על שולחן אחד יאכלו כולם, בתים וכלים יינתנו לכל אחד, ובגדים יוכנו לכל אלה אשר יידרשו להם, אך כסף במזומנים לא יקבל איש מהם. במושבה הזאת יקובל כל הבא להיספח אליה ולעבוד בה עבודה מבלי לחקור אותו לדתו, וכל מוסדות צורכי דת לא יוקמו במושבה.

הדברים האלה היו אמנם די להורות להיכן פניו מועדות, אך ערבוב היסודות הסוציאליים והליברליים נתנוהו בעיני ההמון לאיש הוזה הזיות, ויימצאו כחמישים איש, וביניהם אחדים מאלה אשר השתדלו, לפני שנתיים בערך, בפני אחינו, כי יעמידום על הקרקע באי קפריסין, אשר נפתו לדבריו ללכת אחריו, באמרם בלבם: את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל; ובבוא האיש לעשות דבר למעשה ישכח את הזיותיו.

אך לפני ירחים אחדים נגלה עוד טפח ממצפוני האיש הזה, בהמירו דתו בגלוי ובהילוותו אל המסיתים ⁴⁸⁴. אז נבדלו מעליו רוב האנשים אשר האמינו כי ממנו תצמח להם ישועה, והוא נשא רגליו וילך לקושטא, וישא שם אשה מבנות עמנו, וזה שבועות אחדים שב הנה ובשורה בפיו, כי עלתה בידו להשיג רישיון מהוד מלכנו השולטן להושיב שישים משפחות (ישראליות?) על שדה המלך אשר ביריחו. אף החל לקנות סוסים ועגלות ועצים למבנה בתים ויקרא לכל החפץ להתנחל על האדמה הזאת לבוא ולרשום שמו בספרו, בשובו להגיד, כי אגודה ישראלית בערי תוגרמה תומכת בידו, ועוד מעט ובאו הנה כארבעים משפחות מאחינו בקושטא להתיישב שמה. כמובן לא רבו הפעם הקופצים, כי כל איש יודע היטב כי עוד טרם קמה בתוגרמה חברה מבני אחינו אשר תצטיין בפיזור כסף לטובת היישוב, ואם אולי בריאה ברא ה' וחברה כזאת צמחה בין-לילה, לא תמסור כל כספה לאיש אשר אין יודע ומכיר אותו וכל הודעותיו מוטלות בספק. אך בכל זאת נמצאו כבר חמישה אנשים, מבני האספסוף אשר נהו גם הפעם אחריו, וירדו ירחו להחל במזרע השדות ובהקמת בתים למעונם. עד כמה יד המיסיון באמצע ומה מידת יחסה לדבר הזה? האם היה האיש מן המסיתים עוד לפני בואו הנה, ואך למראה עין התחפש ליהודי, למען יתפוש את ההמון בלבם, והמיסיון היא שהשתמשה בו ככלי חפץ למזימותיה עתה, אחרי אשר כסף מחיר אדמת ארטוף הושב לידה, כאשר ישערו אחרים? או כי נכונה בפיו כי אך זה מקרוב בא בסוד המסיתים, ותכליתו ביסוד המושבה הזאת היא תכלית תגרנית פשוטה, באמרו להקים במה חדשה אשר עליה תחול ברכת נדיבי הנוצרים, הדורשים קרבת ישראל, מפני שנפשו חביבה עליהם, כאשר ישערו אחרים? והתהיה אחרית, ותקומה בכלל לדבר הזה? – כל אלה הן שאלות אשר עוד טרם התבררו כל צורכן. אך בזה אין כל ספק, כי יש להמיסיון בעניין הזה יד ושם. וגם למעטה הסוד אשר עטה האיש הזה יבוא יום, כי לפי מסורת בני עירנו מנוייה וגמורה היא כי “אין סודות לירושלים”.

 

מסית בן-שלמה (פינגולד)    🔗

בעוד “בן-אברם” (זה שם האיש הזה) מפנה לבו לענייני היישוב החדש, “בן-שלמה” עוסק בהלכות היישוב הישן. בן-שלמה זה הוא “כתם-פז” מודענו מאז ⁴⁸⁵, אשר גם הוא ספק ישראל ספק נכרי, ואשר זה ימים רבים הודעתי דבר מחשבתו להקים בית לתלמוד תורה לילדי ישראל. עד היום כבר הספיק אמנם להקים על תלו את הבית הגדול והאדיר אשר החל אז בבניינו, וכל העובר על דרך יפו ראה זה מאז את דברי הפסוק “שמע ישראל” מתנוססים באותיות מעשה מקשה על משקוף שער הברזל אשר לביתו, ואת אות מגן דוד עליהם מלמעלה. עתה קבע גם אבן בכתלו, ועליה חרות בעברית השם “מצפה”, והפסוק “על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים” – הוא הפסוק של “שומרי חומותינו” ⁴⁸⁶– להבדיל. אך דבר ייסוד תלמוד התורה בבית הזה עוד טרם הוציא לפועל, אחרי ראותו, כי הניסיון הראשון אשר עשה, בכוננו “חדר” בביתו, לא עלה יפה.

כנגד זה הנה הוא אומר לבנות מחוץ לעיר, בקצה היישוב המערבי, בית חולים גדול לרפואת מחלות העיניים, אשר כנודע רבו בימים האחרונים בעירנו ⁴⁸⁷, וכמובן אין מפעל חסד כזה, נעשה רק בזכות ישראל; כי אם הקשיחו לבם מ“רפואת הנפש”, אולי לא יקשו ככה עורפם בנוגע ל“רפואת הגוף”.

 

המיסיון    🔗

ככה סביב יתהלכו בעירנו מסיתים פרטיים, מסיתים למחצה ולשליש ולרביע, הבונים איש איש במה לעצמו, וסוף סוף ספק גדול בדבר אם חפציהם יצליחו בידם אם לא. אך בהצלחת המיסיון הכללית עצמה, בימים האחרונים, ובהרמת קרנה, למרות עיני כל הנחרים בה – בזה אין עוד כל ספק. חלפו עברו כנראה הימים אשר בהם שילמו בכסף מלא לכל אשר ידפוק על דלתות בית חוליה ולא מצאה, עתה הננו שומעים כבר כפעם בפעם כי מהבית החלו לגרש רבים מהבאים, מאין פנאי לרופאה לענות לכולם. על בית החולים יאמרו כי מלא הוא עתה פה לפה, ומשרת הרופא לא יבוש כבר מדרוש מכל החפץ כי יביא את הרופא אל ביתו חצי פראנק בעד החסד אשר יגמלהו. המיסיון יודעת עתה את ערך כוחה, והיא מעמידה פנים זועפות כנגד ההמון, למען הגדיל עוד את ערך חשיבותה בעיניו ולמען הרבות געגועיו עליה, ומי יודע אם לא תשוב מעט מעט להשתרש בקרבנו כמקדם.

סיבת החזון המעציב הזה והנסיגה עשר מעלות אחורנית, אחרי כל הנצחונות אשר רכשו כבר מתנגדיה ברוב עמל ויגיעה, היא התעקשות אחד מאבות בתי הדין להתיר את הדרישה ברופא המיסיון. החרם “החטוף” אשר יצא כנגד אחד מחברי “בני ישראל”, אשר בקנאתו דיבר דברים כמתלהמים כנגד הרב המתיר החפץ לעקור ולשרש כל תוצאות המלחמה הכבדה בפעם אחת, כל אלה החלישו את כוח הלוחמים בעיני ההמון. אמנם ראה ההמון כי סוף סוף חתם גם כבוד האב"ד הזה ידו על האיסור כנגד המיסיון, אך מי לא ידע כמה שווה בעיני ההמון מעשה כזה, אשר הוא יודע כי נעשה בהכרח מבלי כל הכרה פנימית, איסור אשר יצא מידי חכם שנמנו עליו חבריו ולא זזו ממנו עד שהסכים לדעתם? – ומעבר מזה כשל כוח הסבל של חברת “בני ישראל” להוסיף ללכת בדרכה אשר סללה לה. הנצחונות הראשונים אשר ניצחה בעצם ימי התלהבותה הכבירה, והגדולה והתפארת אשר רכשה לה בזמן קצר מאת כל החפצים והדורשים שמירת כבוד ישראל בעיר קודשו, הביאוה בדרך הטבע לידי מדרגה שלא יכלה לשאת עוד כל יחס קרירות מצד העדה, ומה גם קלון והתנגדות, ולו גם במידה מעטה, והחובות אשר השתרגו עלו עליה בסחוב אותה זרם מפעליה הלאה הלאה, הדביקוה גם הם – ותעמוד. ובעמדה החל הסדק בחומת המיסיון, אשר היה כחודו של מחט, ללכת הלוך והתרחב עד היותו כפתחו של אולם כיום הזה. חברת “בני ישראל” נאלצה עתה להיטפל בחובותיה ובמציאת דרכים לתשלומם, אחרי אשר עד כה מעטו מאד עוזריה מבחוץ, רופאה התפטר ממשרתו והוא אומר לשוב אל המקום אשר בא משם, ידי ראשינו רפות מעמוד בקשרי המלחמה את התקיפים מהם, וכל עמל שנתיים הימים ירד לטמיון, ומכולו לא יישאר רק הזכר כי חפץ חפצו בני ירושלים בכל לבם לגול מעליהם חרפת המיסיון, אף ניסו את כוחם לעמוד כסלע איתן כנגדה, עד בוא גלי הסכסוכים ושינויי הדעות ויהדפו גם את הסלע האיתן ממקומו…

והמיסיון צהלה ושמחה, וביום “חג-הולדת” ⁴⁸⁸הביאה במסורת בריתה חמש נפשות נידחות מעדר ישראל. אמנם היא תתהלל עתה בשערים, ותשיג את המעשה הזה בכתר לראש נצחונה, אך אנחנו נוהל להתנחם בדעתנו כי תתהלל במתת שקר. כי מכל חמש הנפשות אשר צדה הפעם בחרמה, אין אף אחת מבני עירנו: שניים מהמומרים המה אנשים מבני אלכסנדריה ופורט סעיד, זאת חרפת מצרים הנודעה, ושלושה מהם ספרדים מקושטא ומיתר ערי החוף.

י“ט בשבט תרנ”ט

 

ביקור הנדיב הידוע במושבות    🔗

ביום ערב ראש השנה לאילנות, בא נדיבנו הידוע, מצמיח קרן הישוב, עם רעייתו האצילה, באנייתם החדשה “טלמק”, לחוף יפו.

כבוד הברונית נשארה באנייה לנוח מעמל הדרך, וכבוד הברון לבד ירד אל החוף, ובלוויית האדון חיים חזן, פקיד מושבות יהודה, הלך תכף לבקר את נציב העיר יפו, ויקבלהו בכבוד, ושלושה פרשים מחיל ממשלתנו הרוממה שלח אתו ללוותו על דרכו. ויסע הנדיב ראשונה לראשון לציון, וצעירי המושבה, “רכב ישראל ופרשיו”, קידמו פניו על דרכו בתרועת שמחה וביריית כדורי קני הרובים, כמנהג מקומנו, ואחריהם נהרו יתר בני המושבה. בבואו על המושבה ביקר את אחינו הד"ר אהרן מאיר מזיא רופא מושבות הנדיב ביהודה, ומשם הלך לבקר את היקב הגדול, אשר שמעו שמע עד כה ובעיניו עוד טרם ראהו; כי בבקרו את מושבות יהודה, לפני שתים עשרה שנה, לא נשאו עוד הכרמים פריים לברכה, ויקב ואלפי אלפים לוגי יין טרם יהיו בארץ.

אחרי ביקור זה, אשר ארך כשתי שעות וחצי, עזב את המושבה, ועשרים מפרשי בני ראשון ליווהו עד יפו. וילן כבוד הנדיב הלילה באנייתו, וממחרת, ביום החמישי בהיות הבוקר, ירד שנית ויסע לפתח תקוה, וגם פרשי המושבה הזאת המצויינים קידמו פניו בתרועה ובמשחקי הפרשים הערבים, בדרך שעה וחצי לפני המושבה. וישמח הנדיב למראה עיניו בגיבורי ישראל, בני הדור החדש שבמושבות, ויבע חפצו כי בכבוד הזה יקדמו גם פני רעייתו הכבודה, בבואה אחרי שעה.

בפתח תקוה ביקר ראשונה את בית הכנסת הגדול אשר הוקם שם לתלפיות בשנה הזאת, והחזן שר את ברכת “מי שברך”. אז דיבר הנדיב דברים אחדים באוזני בני המושבה על דבר חיי השלום והאחווה ביניהם, ועל דבר תקוותו לראות בבוא היום המאושר אשר בו יוכלו כבר לחיות על חשבונם בעצמם, ואחר הלך לבקר את שדות המושבה. ובמצאו באחד מכרמיה אחת ממשפחות אחינו עובדת עבודתה “בנעריה ובזקניה” ביום ההוא, שמח מאד ויבטיחנה את עזרתו ביד רחבה.

במושבה הזאת קיבלו האורחים הנעלים את פני צירי רבני העיר ואת חברי וועד אחינו בני קהילת יפו, אשר הושיטו להם מכתב ברכה כתוב הדר על קלף, ועליו ציור שלט המשפחה הגדולה הזאת שבישראל.

משם שבו שנית אל אנייתם, וביום השישי הלכו לבקר את מושבת מזכרת בתיה, היא עקרון, אשר שלחה גם היא את צעירי פרשיה לקדם פניהם בכבוד, ושניים מהם נשאו דגלים נהדרים, דגל ממשלתנו הרוממה ודגל לבן. במושבה הזאת ביקר הנדיב את האיכרים כולם, איש איש בביתו, ופתחי הבית כולם מקושטים בזרי ענפי עצי הזית. ומשם עברו על פני מושבת רחובות, אשר הקימה לכבודם שער-כבוד מקושט בענפים ובעלי ירק, ויברכו את בני המושבה ואת חברי הועדה; ומשם שבו לראשון לציון, היא המושבה אשר בה אמרו לשבות את יום השבת.

בני המושבה הגישו להם למנחה אלבום נהדר, המיכל קבוצות תמונות בני המושבה, משפחה משפחה לבדה, וקבוצת תמונות ילדי בית הספר. וחברי התזמורת נאספו לפני בית הפקידות, וישמיעו מנגינותיהם, אשר ערבו מאוד לאוזניהם, אך בפנות היום לערוב, קרא הנדיב: “שבת! שבת!” ואיש איש שב אל ביתו.

בערב התפללו בבית הכנסת הגדול אשר למושבה, ותכף אחרי התפילה הלך הנדיב לבקר את כל בני המושבה, איש איש בביתו, רק על שני בתים גדולים בעלי שני יציאות פסח, באמרו כי רואה הוא בהם עקבות “המותרות”.

דבר המותרות נגע כנראה עד לבו, כי ביום השבת בבוקר, אחרי קריאת התורה, בעלותו הבמתה להטיף דבריו לבני המושבה, הביע ראשונה את שמחתו לראות את המושבות בטוב מצבן ובשאתן פריין לברכה. ומה גם ראשון לציון תפרת המושבות ועטרתן. “אך על דבר אחד ידווה לבי, על המותרות המכלות כוחו של האדם העובד ואוכלות יגיעו. אלה הכובעים, אלה הנוצות (נשא קולו בהרימו עיניו אל עזרת הנשים) מה לבני מושבות עבודת אדמה להם? – עתה, בטוב מעט לבני המושבות, עליהם לדאוג יותר לגורל אחיהם העניים ולתמכם בהספיקם להם עבודה די מחיית ביתם”, ועל דבר מסירת העבודה רק בידי פועלי אחינו שנה דבריו וישלשם, גם על אודות שמירת הדת בדיוקה עורר את השומעים.

אחרי התפילה בירך בחיבה את כל בני המושבה, ויזמינם לבוא בערב אל “בית העם”. במשך היום ראוהו בני המושבה עובר כפעם בפעם ברחובותיה, וגם בשעת רדת הגשם בזעם נמנע משאת מחסה ממטר ⁴⁸⁹. גם את בית הספר אשר במושבה ביקר הוא ורעייתו ביום ההוא, ויבחנו את התלמידים והתלמידות, והנדיב החליט כי גם מבני המושבה יהיה ועד מופקד להשגיח ולחוות דעה בענייני החינוך.

את תפילת המנחה התפללו שבינם בבית הכנסת המיוחד אשר לפועלים מבני אחינו במושבה הזאת.

ככה ראה איש איש טוב לב זוג הנדיבים ואת מעלות רוחם העדינה, בכל ענוותם, ובחפצם להיות למשך לכל הנהנים מטובם כיתותיהם ולפלגותיהם השונות.

בליל מוצאי שבת קיבל הנדיב את פני כל בני המושבה בבית-העם, ויבע לפניהם את דעתו להוריד עוד את מחיר ענבי כרמיהם, בהעלותו עוד פעם את שאלת “המותרות” לפניהם, ויבחרו בני המושבות השונות אשר נאספו שם בסגל חבורה אשר יהיו לפה לפניהם בהתנצלות על כל התלונות אשר שמעה אוזנם עליהם, וסוף סוף הבטיחם הנדיב להשאיר את הדברים כהווייתם.

ורעייתו הנדיבה קיבלה בחדרה את נשי ועד המושבה, ותבטיחן כי מעתה תבוא עם אישה כפעם בפעם לבקר את הארץ הקדושה, אחרי היות להם אנייה מיוחדת לצורכם. ביום הראשון בבוקר עזבו את המושבה.

בני המושבה עמדו לאורך הדרך משני עבריה, הילדים עמדו גם הם בשורה, וכפות תמרים בידיהם, עומדים ומשוררים, וצעירי המושבה רוכבים על סוסיהם הלוך ולוות את כבוד הנדיב ורעייתו.

ביפו שבה הברונית אל אנייתה, והנדיב נסע בעגלת מסילת הברזל במסע מיוחד – ירושלימה.

 

הנדיב בירושלים    🔗

איש לא חשב כי יבוא הנדיב הפעם ירושלימה, ורק ביום שלפני בואו נודע הדבר בעירנו. ויצאו כבוד שני רבנינו הגדולים לקדם פניו בתחנת מסילת הברזל בלויית יתר ראשי העדות, ויושט כבוד הנדיב את ידו בחיבה לרבנו הגרש“ס ⁴⁹⁰הי”ו, אשר הכירו עוד בבואו הנה בפעם הראשונה, ולרבנו הראשל“צ ⁴⁹¹הי”ו, ואחר נסע אל מלון קמיניץ, אשר היה כולו עדוי תפארה, ואחדים משוטרי צבא עירנו רוכבים לפניו.

אלה מבני עירנו אשר ראו את נדיבנו בבואו הנה לפני שתים עשרה שנה מעידים כולם כי עיקבות השנים ורושמי הדאגה נראים על פניו החביבים, בשעה ראשו וזקנו זרקה שיבה, והוא הולך מעט שחוח, פנים רזים וחיוורים, ורוחו מתרגשת כפעם בפעם, כרוח האיש, החושב והוגה דעות בלי הרף. ובגדיו אשר עליו פשוטים, כובע לבן ורחב מאוד על ראשו, בגד מסע הוא מלבושו, ואדרת לבנה ודקה על בגדיו מלמעלה, כמנהג ארצנו.

בבוקר ביקר את הציר הצרפתי אשר בעירנו, ואת כבוד הפחה. ואחרי אכלו את ארוחת הצהריים במלון, הלך לבקר את בית החולים אשר תחת מחסה אחיו הברון אלפונז ⁴⁹²בייחוד, ומשם הלך לבקר את כבוד רבנינו, אשר נאספו יחד בבית אחד אשר מחוץ לעיר קרוב לבית החולים ההוא, ואחרי כן ביקר את הכותל המערבי, את מקום המקדש, ואף הספיק ללכת לשוח במרכבה עד ראש הר הזיתים, במסילה החדשה אשר נעשתה לכבוד קיסר אשכנז, ומשם שב אל תחנת מסילת הברזל, וימצא שם את כבור ציר ממשלת צרפת אשר חיכה לו לברכהו בצאתו, וידבר אתו כרבע שנה, ואחר שב ליפו אל אנייתו ללכת לחיפא, אל מושבת זכרון יעקב.

אך שעות ספורות שהה הנדיב בעירנו, אך בערב לפני בואו נודע כי בוא יבוא הנה; והזמן הקצר הזה היה כבר די למאות דלים לעורר בקרבם את תאבונם, ולהכין מכתבי בקשה בספרם איש איש נגעי לבבו, ולהתגודד אגודות לפתח בית המלון ובכל הדרכים אשר ידעו כי יעבור שם, ולהושיט את המכתבים האלה לידו, או להשליכם אל תוך מרכזתו. אך נדיבנו לא פנה לאיש, ואת כל המכתבים אשר הגישו לו קרע אחד אחד, וישליכם ארצה לעיני עורכיהם הנדחקים להגיע עדיו, ובדבר הזה היטיב מאוד לעשות.

מלחמת טובת הפרט בטובת הכלל מלחמה ישנה נושנה היא, ובכל מקום פגוש נפגשנה. אגף החלף תחליף צורותיה בלבוש, אך כבוד לא יכבד להכירה. העני הפרטי, המקווה לנדבה קטנה אשר תושיעהו ליומו, איננו מצייר לו כלל את חילול כבוד הכלל ואת הרעה אשר תוכל לצמוח לו (להכלל) בהיאסף אליו עוד מאה או מאתיים כמוהו עד כדי להיות למעמסה על מי שיש בלבו לעשות טוב וחסד, ולטעת בקרבו את הרושם והרגש כי הכלל כולו אספת בני “הב הב!” הוא. כל עני הכותב “בקשתו” חושב תמיד כי הוא היחיד בכתיבתו, היחיד בצרכיו הנחוצים לו מאוד, והיחיד במצבו הרע; ואם לא יחיד הוא, הנהו למצער היותר נצרך בכל חבריו, ובקשתו תמולא בלי כל ספק, ועל בני הכיתה הזאת מה רבו גם אלה אשר אינם מן הנצרכים ביותר, אך פתאום התבוננו כי דבר זה או זה חסר להם, ובו היתה ישועה צומחת להם כל ימיהם, ומה רבו גם אלה החושבים בלבם: מה נוכל להפסיד? מי יודע? אולי יושיענו זה? כל אלה אינם בלי תפונה מן העשירים שבעדה, ואיש איש מהם מרגיש בלי תפונה במחסורו אשר יחסר לו. אך שכוח ישכחו כי בהתאספם כולם יהיו לגדוד אשר אי אפשר לו לבחון צדקת מכתבי כולם, לאיש כזה אי אפשר למלא בקשת כל איש פרטי; וסוף סוף מה היא הצדקה אשר להם ליהנות מטובו יותר מכל יתר מאות האנשים אשר בושו להושיט ידם לנדבה, או כי חסור חסר להם גם הכסף המעט לשלם לסופר העורך מכתבי הבקשה?

דבר כזה נוהג בכל מקום. ביאת נדיב ידוע מעוררת תמיד את תאבון הנצרכים לעזרה אשר הנם מוצאים לעצמם איזה צד זכות לגשת אליו בבקשתם, אך בירושלים עירנו, היא העיר אשר גם בעל המלאה גם החנווני לא תמיד יראה בה ברכה בעמלו כדי לכלכל נפשות ברווח, התפתח המנהג הזה במידה יותר גדולה, למימי שבת השר מונטיפיורי ז"ל לפתח מעונו ושקי שקלי כסף לפניו, לחלק שקל שקל לאיש איש מבני העדה אשר עברו לפני כבני מרון, ועד ימי קבל יתר הנדיבים בקשות כאלה במלאותן חפץ עורכיהן או לא.

עורכי הבקשות האלה, הזכורים עוד כי לפני שתים עשרה שנה קיבל נדיבנו זה בעצמו מאתיים מכתבי בקשה, וכל עורכיהם נענו ונהנו ברב או במעט בכסף אשר עזב אז לתכלית זו – היפלא אם השיאתם טובת עצמם לשוב ולנסות מזלם גם הפעם?

אכן רע ומר לעני לראות תקוותו, אשר אולי עלתה לו במחיר לחם יומו נכזבת ואובדת, כי גם אנשים כאלה היו בלי תפונה בין עורכי הבקשות, אך אם תועיל להם המחאה הגלויה הזאת מצד נדיבנו להורותם דעת בלי אבד עוד לחם ימיהם בתקוות כאלה, אם תועיל קריעת המכתבים לקרוע גם את המנהג המחלל את כבוד ירושלים, אשר בין כך ובין כך הוא מנואץ כבר ברוב תחינותיה ובקשותיה – אז תהיינה השעות האחדות אשר שהה נדיבנו בעירנו לברכה לטובת כלל יושביה.

כ“ו בשבט תרנ”ט

 

המשך ביקורו של הנדיב    🔗

אם אמנם פרטי התיקונים והשינויים אשר החליט נדיבנו לעשות במושבותיו, אחרי בקרו אותן, עוד טרם נודעו, הנה נודע בכלל כי גמר אומר להוסיף לעסוק בשכלול אלה הקיימות והעומדות כבר, עד התכוננן ועד עמדן על בסיס נכון מבלי הצטרך לעזרת אחרים. אף נכון הוא לאמץ ידי כל אלה החברות העוסקות בייסוד מושבות חדשות, ובייחוד לאלה הדואגות לגורל אחינו בני הארץ, אך הוא מצדו לא יוסיף עוד לכונן מושבות חדשות כל עוד לבו מלא מחשבות על עתידות הראשונות. כי דבר היישוב איננו דבר של שעשוע לו, כי אם עניין הממלא את חללו של לבו ומוחו, זאת ראינו בכל הליכותיו ובכל מדברותיו במשך העת הקצרה אשר שהה בארצנו. יכול אמנם להיות כי העת אשר הקדיש לביקורו זה היתה קצרה יותר מדי, אחרי כל רבבות השקלים אשר עלה לו מפעלו הכבוד הזה ואחרי כל המון השעות אשר גזל מעיתותיו; ביקור של שעות אחדות בכל מושבה ומושבה היה דיו רק להראות אותו בכלל את אשר נעשה עד כה להפרחת המושבות והתפּתחותן מצד אחד, ואת כל אלה הדברים אשר לקחם לנושא דרשותיו מצד אחר, אבל לא לחדור אל פרטי הדברים וצורכיהם וסיבותיהם ותיקוניהם; אך כנראה לא ישים עוד הנדיב רווח של שלוש עשרה שנה בין ביקור לביקור, וכפעם בפעם ישוב מעתה לבוא ולשפוט למראה עיניו. ומלבד זה הנה גם ממרחק עינו צופיה תמיד על כל פסיעה ופסיעה אשר תיעשה על דרך היישוב; ולא רק הוא לבדו כי אם גם רעייתו הכבודה, אשר אתה יוועץ פעמים רבות בנוגע למפעלו זה.

אחינו בני ארצנו יודעים להוקיר את ערך הרגשות הנעלים והמעשים הכבירים אשר הגה ופעל נדיבנו הגדול; ובשובו מעירנו ליפו לרדת שם באנייתו ולעזוב את ארץ יהודה, היה ההמון כל כך רב וצפוף, מתחנת הברזל ועד החוף אשר בקצה העיר השני, עד כי בעמל רב יכלו השוטרים ההולכים לפניו לפנות לו דרך לעבור. וגם אחרי הגיעו לאנייתו עוד טרם הרפו ממנו כל אלה המשתוקקים לחזות פניו ולאמור לו שלום, וסירות רבות מלאות אנשים שטו על פני הים, בערב הבהיר, הלוך ושוב עד אנייתו, ולאנשים ניתן הרשות לעלות אל האנייה למעלה, וראשי העדה ונכבדיה ופקידי המושבות עברו בחדר האורחים, לפני עלותם מהאנייה, לברך את נדיבנו בצאתו, ואחרי עבור כשתי שעות מן הלילה הפליגה האנייה לדרכה.

האנייה “נאה וחסודה”, אך עקבות המותרות לא ייראו לכל בוחנה מקרוב, כל כלי עשוי בה למענהו בטוב טעם, וכל אלה החפצים המצאות התשוקה להתהדר בפני אחרים חסרים בה לגמרי. וכנגד זה תראינה עיני מבקרה “אנייה יהודית” בכל פרטיה. בין פקידי האנייה נמצאים חמישה עשה מבני עמנו, מאכלי הנוסעים בה כשרים וגם “מזוזות” לא תחסרנה בדלתי חדריה.

ביום השני בבוקר, השליכה האנייה עוגנה בחוף טנטורה, היא נפת דור הקדומה, אשר גם בה נחלה גדולה להנדיב, ובה הקים בית חרושת הזכוכית לפני שנים אחדות; ובשעה העשירית לפני הצהריים הגיע הנדיב למושבת זכרון יעקב, אשר גם יושביה קיבלוהו בכל הכבוד אשר נעשה לו ביתר המושבות. צעירי המושבה יצאו רכובים לקבל פניו על הדרך העולה מטנטורה, בני המושבות עמדו בשתי שורות לפני בית הכנסת, הילדים עמדו לפני בית הספר, וחברי התזמורת השמיעו מנגינותיהם לפני בית הפקידות.

גם פה סר הנדיב ראשונה אל בית הכנסת, ומעל הבמה השמיע דבריו אל בני המושבה, בהביעו לפניהם את רגשי שמחתו למראה עיניו ואת משאת נפשו לראות את בני המושבות בלתי נצרכים עוד לעזרת אחרים. ואחר בקרו את היקב ואת הכרמים, ואחרי שקיעת החמה, שב אל אנייתו, בלויית פקידי מושבות הגלילי כולן, ושם ישבו לשיח כארבע שעות בענייני המושבות האלה וצורכיהן, ובלילה עזבה האנייה את חופי ארצנו הקדושה.

כי הנדיב חפץ בכל לבו לקרב את היום שבו יצאו בני המושבות לרשות עצמם, ראינו בצעד הראשון אשר עשה בראשון לציון, כי את כל צורכי הקהילה הכלליים, כבית החולים ובית המרקחת וכיו“ב, נתן במתנה למושבה, ואת הנהגתם מהיום והלאה מסר לוועד המושבה הנבחר, מצד התושבים בעצמם. עד כה היו המוסדות האלה מתנהלים ע”י הפקידות, והיא גרעה בחשבון כל איכר שלושה למאה מהכנסות כרמיו, ובשנה הזאת, בהיווסד במושבה גם “גן ילדים”, הוסיפה הפקידות לגרוע עוד שניים למאה; אך מעתה יהי דבר ההוצאה מסור להמושבה עצמה והיא תמלא צרכיה אלה לפי רוחה ולפי יכולתה.

במושבה הזאת החליט הנדיב להקים עשרה בתים לבעלי המלאכה השונים היושבים זה ימים רבים בבתים שכורים, ועובדים עבודתם לצורכי בני המושבה, והיה כעובד האדמה וכאומן, שניהם יחד, ייהנו מעזרתו.

 

הברון אלברט רוטשילד    🔗

ובעוד ביקור זוג נדיבינו בני משפחת רוטשילד לשיחה בפי בני ארצנו, הנה נשמע דבר בוא עוד אחד מבני המשפחה האצילה הזאת לארצנו, הוא הבארון אלבירט רוטשילד, ראש בית מספר המשפּחה הזאת בווינא, הנוסע גם הוא באנייתו המיוחדה; כנשמע יגיע בשבוע הזה ליפו, ואולי יסור אל עירנו.

 

בית הספר לבנות    🔗

בבית הספר לבנות שבעירנו, אשר גם הוא נקרא על שם אחת מבנות המשפּחה הזאת (אוולינה די רוטשילד), נעשתה בימים האחרונים חדשה, כי חברת “אגודת אחים”, אשר הבית הזה עומד ברשותה מאז שנים אחדות, הפקידה את האדון הנכבד מרדכי אדלמן, מורשה החברה “למען ציון”, למפקח על הבית הזה, על סדריו ולימודיו וכל מוצאיו ומבואיו. ומעתה נוכל לקוות, כי אחינו זה, היודע את צורכי עירנו היטב, ומנהלת הבית יעלו יחדו את המפעל החשוב הזה למדרגתו שהוא ראוי להגיע אליה, בהיותו היחיד בעירנו לחינוך בנות אחינו.

כ' באדר תרנ"ט

 

רוח סערה    🔗

“הילך מכתבי זה למקום תעודתו או צרור יהיה בצרור הפוסטה שביפו עת מועד?” זאת היא השאלה המנקרת בימים האלה במוח כל אשר דבר לו עם ערי חוץ, בראותו כי רוח ים יחל להתחולל, הוא הרוח המונע את האניות מגשת אל חוף יפו, כי אמנם כבר קרו מקרים כאלה לא פעם ולא שתיים בחורפנו זה, והאניות כאשר באו כן הלכו לבירות ולמצרים, ולנו ומאתנו אין בשורה מובאת ומוצאת.

לבעלי המסחר יסבו העיכובים האלה פרעות רבות בענייניהם. מכתביהם הנחוצים מונחים כאבן שאין לה הופכין, וסחורתם אשר יחכו לה בכליון עיניים לא תגיע עדיהם במועדה, והיא נקלעת מחוף אל חוף ומעיר לעיר, ואת כל תקוותיהם ישא רוח.

בחורף הזה אין לנו אמנם להתלונן על רוע האויר וזעפו; גשמים מרובים עוד טרם ירדו, ושלג כמעט לא ראינו בעינינו, ורוב ימינו צחים ובהירים, אך הרוחות הסוערות – אל אלהי הרוחות! – הן הראונו עזוז תוקפן זה פעמים אחדות, אף כי כרוח חלפו עברו ומאומה לא הביאו בעקבותיהן.

 

ארבה    🔗

מניעת ירידת הגשם בשנתנו זאת הוספה גם היא על הסיבות אשר גרמו בעליית שער החיטים בארצנו ⁴⁹³. כי הארבה פשט בקיץ החולף על ארצנו ויעש שמות בקמות שדי הזרע אשר בארץ הגלעד (אלבלקא), השאיר זרעו אשר לא לברכה בארץ, אחרי אשר עד כה עוד טרם ירד שלג אשר בידו להקפיאו ולכלותו מבלי כל עמל ידיים, החלו רבים ממפקיעי השערים לכנס את התבואה בממגורותיהם להכין לימים הבאים, בחושבם כי בקיץ הבא ישוב הדור השני של הארבה להראותנו כוחו אשר היא “יפה עוד מכוח האב”.

ממשלתנו הרוממה דואגת אמנם בכובד ראש לרעה הנשקפת הזאת, והיא משתדלת בכל יכולתה לקדמנה. עוד בימי הקיץ החולף נשלחו אנשים מטעם בית פקידות עירנו ללכת ולהתבונן בכל המקומות אשר שם היו גדודי הארבה נחיתים ויטילו שם ביציהם, ועתה הטילו לחובה על בני הכפרים הקרובים אל המקומות ההם לחפור בארץ ולאסוף את פקעיות הזרע במידה קצובה, כפר וכפר לפי מספר נפשותיו, למען השמידם. ובשבוע הזה הובאו כבר לבית פקידות עירנו שקים אחדים מהפקעיות האלה לשרפן. גם תבות מלאות נפט נשלחו אל המקומות ההם, ואך יתפתחו בני הארבה ויחלו להתעופף יזרקו עליהם נפט בחוקנים ⁴⁹⁴וישרפום.

מקום תחנת הארבה העיקרי היה במדבר יהודה ב“חורשה” (אל חרסא), מקדם לבית לחם וסביבותיה, ושמה יעבדו עתה האיכרים עבודתם בשקידה, מלבד עבודת יושבי עבר הירדן מזרחה.

 

נדבות    🔗

כנגד היוקר בזמן ההווה מוסיפים נדיבי עמנו לפתוח ידם הנדיבה ולהראות אותות חיבתם לציון ולעניי יושביה. בפרנקפורט העיר והאם בישראל נוסד ועד לאסוף נדבות לתכלית זו, ותעל בידו לשלוח כבר כארבעת אלפים וחמש מאות פרנק, מלבד נדבת השר הישיש שמעון וואלף לבית רוטשילד הי"ו אשר בפרנקפורט העולה לסך ארבעת אלפים ושלוש מאות פרנק, ונדבות נדיבים יחידים העולות גם הן עד היום לערך אלף פראנק.

כל הנדבות האלה חולקו בין עדת האשכנזים והספרים לחצאים, ויחלק ועד אחינו הספרדים כארבעת אלפים רוטל קמח (הרוטל הוא כשישה פונט לערך) לשמונת אלפים נפש מעניי העדה, חצי רוטל לנפש. וועד אחינו האשכנזים שם לבו יותר להוריד את מחיר הקמח בכלל, אף עלתה בידו, כי עשה חוזה עם כל ראשי מוכרי הקמח להוריד ממחיר הקמח עשר פרוטות לרוטל לכל קונה, ולעניים יורידו את המחיר בשלושים פּרוטות לרוטל ולנצרכים ביותר חילקו לפני הפורים כאלף רוטל קמח חנם. אף הביאו שלוש מאות שקים קמח מהאי מרסין למכרו בזול, ועל פי כל התחבולות האלה יחד ירד מחיר החיטים והקמח בעשרה למאה תחת אשר גדל הפחד פן יוסיף עוד לעלות.

האדון אלברט ענתיבי, מנהל מחלקת לימודי המלאכה בביה“ס אשר לחברת כי”ח בעירנו, חילק בסך ששת אלפים וחמש מאות פרנק אשר באו לידו ⁴⁹⁵ כערך תשעת אלפים רוטל קמח לעניי העדות השונות, למערבים (אשר מספר נפשותיהם מעט כנגד מספר נפשות עדת האשכנזים) שני רוטל לנפש, ולאשכנזים רוטל לנפש, ולספרים ערך שלושת רבעי רוטל לנפש.

 

הבנקיר גומפרץ מהמבורג    🔗

לפני שלושה שבועות בא לעירנו אחינו הבנקיר ⁴⁹⁶הנכבד האדון אלחנן הרמן גומפרץ מהמבורג, אשר מראשי חברת “למען ציון” בלויית רעייתו, וישהו פה כשבוע, ויבקרו את כל מוסדות עדותינו השונים, ובייחוד את מפעלות חברת “למען ציון”; ואחר נסעו לבקר את מושבות אחינו אשר ביהודה, ומשם עלו אל ערי השרון והגליל, לחיפא, לטבריה ולצפת ואל כל מושבות אחינו הקרובות אל הערים האלה.

כל מסעיהם בארץ, עד דמשק ועד בעל-בכי ⁴⁹⁷לא על חשבון קוק ⁴⁹⁸המה נוסעים במסעם עד יפו, כי אם על חשבון אחינו האדון קמיניץ, בעל בתי המלון הנהדרים והכשרים שבארצנו, אשר אמר לנסות כוחו הפעם גם בקבלת מסעות כאלה בקבלנות, וישלח את הנוסעים מורה דרך ושוחט עופות וטבחים ואוהלים – הכול כמנהג המתוקנים בנוסעים האירופים.

והיה אם יעלה הניסיון הזה יפה, והיה גם לתועלת כללית. כי אמנם זה ימים רבים מורגש החסרון הזה לאלה התרים מבני עמנו העשירים, אשר גם באומרם לבקר את חלק היישוב החדש שבארצנו לא יוכלו, במאנם להיות למשא על אחרים במקומות שאין בתי מלון מצויים, ועתה אם ימולא החסרון הזה יוכל להיות כי אלה מאחינו התרים, אשר לבם לעמם, ישנו בכלל את תכנית מסעם לארץ ויבקרו את המקומות אשר בהם אחיהם חונים, ובעיניהם יראו את קדמת היישוב אשר אולי גם שמעו לא שמעו עד היום.

 

הבנקיר היינריך מאיר כהן מברלין    🔗

תכף אחרי נסוע אורחנו זה ורעייתו, בא לארצנו אחד מאחינו אשר לבו לציון ולכל נעשה בה מאז, הוא הבנקיר ועורך הדין הנכבד הד"ר היינריך מאיר כהן מברלין, חבר הוועד המרכזי אשר לחברת “כל ישראל חברים”.

אחינו זה בא במחשבה תחילה לראות בעיניו ולהתבונן במצב ענייני החיים והקדמה בארצנו, וישהה ביפו כשבוע תמים, ויבקר את המושבות השונות ואת בתי החסד והחינוך אשר לאחינו ביפו, ובעינו החדה והסוקרת צפה את כל הליכותיהם במנוחה ובמתינות, לא בחיפזון ועל רגל אחת כמנהגו של עולם התרים. ואחר בא ירושלימה וישהה גם בה כשבוע. ויבקר גם פה את כל מוסדות החינוך והצדקה השונים, ואת ראשי עדותינו וגדוליהם מכל בני הכיתות השונות וועדי מנהליהם, ויתבונן גם בספר חשבונות ועדי-הכוללים, ויחקור וידרוש וירשום בספר, וסוף סוף בא גם הוא לידי המסקנא כי לא חוסר החפץ לעבודה ולעמל בעוכרי בני ירושלים ובסיבת מצבם הרעוע, כי אם חוסר העבודה עצמה ומקצועות המחיה השונים, וכי אחינו בחו"ל עוד טרם עשו דבר בחיפוש דרכים ואמצעים להמציא העבודה לבעליה, ועליהם להחל עתה בזאת. בכלל מצא בירושלים את אשר לא פילל מראש: התפתחות חיי הרוח והדעת בכל המפלגות השונות. לפני נסעו חילק כאלף מארק, חמש מאות פראנק לעניי עדת המערבים, ויתר הכסף למוסדות השונים: לבית החולים “בקור חולים”, לבית חולי הרוח אשר לחברת “עזרת נשים” אשר ביקר תכף ביום השני לבואו, לוועד העוסק בדבר מחלות העיניים, לבית הספר להאציל לבית למל, לתלמוד תורה אשר לאחינו הספרדים, ולבית-התבשיל.

עליו נוכל לאמר כי ברוח עורך דין יבין לבקר ולשפוט על אשר נעשה עד כה, וברוח סוחר ואיש מעשה יבין את אשר יש לעשות עוד.

גם את בית הספרים הכללי ביקר ביום השבת החולף, ויתבונן בכל הנמצא בו ובמקריו הרבים ביום ההוא, כי אמנם אחינו זה הוא מחובבי המפעל מאז. לפני שנה קנה בעד הבית את הקונקורדנציא הגדולה הוצאת הח' מנדלקרן, ולפני חודש ימים קנה את הרשימה הגדולה של ספרי בודליאנה באוקספורד מאת הח' שטיינשניידר, אף עורר את ראשי “בית המקרא” אשר לאחינו בברלין להחליט לשלוח ירושלימה את כל ספריהם הכפולים, ועוד ידו נטויה.

 

בית הספרים    🔗

בבית הזה נוספו עתה עוד חמישה ארונות חדשים, לסדר בם את הספרים אשר צר להם המקום כבר בארונות הראשונים, ולהעמיד למצער חלק מאלף ושלוש מאות הספרים אשר אחינו הד"ר יוסף חזנוביץ אומר לשוב ולשלוח אחרי הפסח ואשר רשימתם כבר הגיעה הנה.

כל המתבונן בדרכי איש המופת הזה וביחסו לבית אשר כונן ואשר הקים בציון, יוכל לראות באמת עד כמה גדול לפעמים כוחה של משאת נפש, של אידיאל נעלה, אשר יציג לו איש ברוח טהור ותמים. כי גם אם נאמר לדמות את חיבתו למשאת-נפשו אל אהבת אב לבנו, עלינו להודות כי לא רבים הם האבות השמים לבם כל כך על כל צעד וצעד ועל כל פנייה ופנייה אשר יצעד ואשר יפנה מחמד לבם.

משאת נפשו שפכה כבר כל שלטונה עליו, כל פרוטה אשר יקמץ מנפשו תתחלף בדף של ספר, וכל רגע אשר ייפנה מעסקי משרתו קודש הוא ל“עניין” המחייה אותו. שמועה שמע כי במקום פלוני מוכרים בהכרזה ספרים עתיקים ויקרים, ומיהר ושלח כסף שמה להציל את אשר יכול משיני יתר בתי עקד הספרים החדות ומפיהם הפעור עד לבלי חוק, ומה תגדל עליזותו בעלות בידו לרשום ברשימת הספרים אשר ישלח ירושלימה בצד אחדים מהם “יקר המציאות!” “יקר מאוד מאוד!”.

בהיותו במצב כזה לא ייפלא כלל לשמוע אנקותיו המתפרצות מקרב לבו בהעיפו עיניו אל כל עבר ובראותו כי סוף סוף הוא עומד בדד ואיש אין אתו.

כמה צער עמוק צפון במאמר הפשוט “את ביבליותיקת החכם פלוני קנו יהודי עיר פלונית למתנה לשלטון עירם!”, אשר כתב באחת ממכתביו האחרונים לידידיו בירושלים, מבלי הוסיף לו כל הערות ופירושים. “כבד יכבד לקנות במכרז שבאמשטרדם את כתבי יד היידנהיים, כי אי אפשר לי להתחרות את בתי הספרים הגדולים. לאמשטרדם שלחתי בשבוע החולף אל חותנו של הרב 450 רובל, וארשום לו אחדים מספרי הרשימה אשר שלחתם אלי… לפני שבועות אחדים קניתי באמשטרדם בסך 110 פלורין… כל אשר היה בכוחי עשיתי להציל מהאוצר היקר הזה כמה שאפשר, אך מה לעשות, אם אין איש שם לבו לדבר גדול ונעלה? לילות לא ישנתי מרוב מכאוב על שוויון לב בני עמנו. אך למרות כל אלה כתבתי להד”ר כהן כי מקווה הנני לייסד במשך הזמן על אדמת חוזינו מכון לחכמת ישראל. בשבוע הזה קניתי תמונה יפה לחדר-הקריאה בבית הספרים, תמונת איש זקן היושב ולומד ואיש שני עומד ומורה עליו באצבע – מעשה ידי אמן מהולל בפאריז, ומבינים רבים השתוממו ליופייה… את ספר “העקרים” דפוס שונצין משנת רמ“ו (אחד הספרים הראשונים שנדפסו בעברית) שלחתי לבית הספרים בתור מתנה לפורים… השגתי תמונות הגאון דוד אופנהיים, הוא בעל אוצר הספרים הנמצא עתה באוקספורד!… הנכם רואים כי אין דבר אשר יכבד ממני למען הגדיל את בית הספרים. פסיעות לאט הן, אך בטוחות!”

ובימי השבת יוסיפו נואמים לשאת דבריהם בבית הזה באזני קהל השומעים. אחרי המשאות אשר נשא האדון אברהם משה לונץ על אודות “תכנית הר הבית”, והאדון יוסף מיוחס על עניינים אחדים בידיעות הטבע, נאם האדון מרדכי אדלמן, מורשה חברת “למען ציון” נאומים אחדים על אודות דרך “לשון נופל על לשון” בספרות המקראית והתלמודית והספרדית.

 

מחזה שעשועים    🔗

ביום הראשון לשבוענו זה, הוא היום האחרון למועד פורים הארוך ⁴⁹⁹של שנתנו זו, הציגו פועלי אחינו אשר בראשון לציון מחזה שעשועים בבית העם, הוא מחזה “רבי יוזלמן” לגולפדן, וירבו הבאים לראות גם מבני יתר המושבות, והמשחקים הציגו את תוכן החיזיון בכישרון ובחריצות.

י“ב בניסן תרנ”ט

 

הארבה    🔗

ועינינו עודן כלות ונשואות אל השמים כי יתנו רביבים, החורף כמעט כילה מועדו, וריח האביב נוסף כבר מכל עברים, וגשמים עוד טרם ירדו דיים למלא בורותינו מספיקי מימינו בכל ימי הקיץ הארוך.

מצב הקמה אמנם איננו רע והשיבולים הירקרקות הולכות ובשלות ומתמלאות כמו בשנים כתיקונן, כי קרירות האוויר ולחותו, בימים האחרונים, הספיקו להרטיב ולהרוות אדמתן מצמיחתן ומכלכלתן; אך כנגדן הנה קם אויבן הנורא מאז, הארבה המר והנמהר, אשר כנשמע פשט כבר במלוא רחבי ארצנו, בגליל, ומעבר לירדן קדמה, ובערי הנגב, וגם עד עירנו החל לשלוח ציריו, למרות כל התחבולות השונות אשר בהן יעשו אתו מלחמה. ממושבות אחינו שבגליל כבר באו שמועות מרגיזות כי פקוד פקדן באפו, ומי יודע מה יוסיף עוד להראותנו.

ואמנם בואו בעת הזאת, בעת צמיחת כל מיני יבול השנה, בהיות כל צמח עוד רך וירוק ונוח להתקוסס, היה מבהיל מאוד לבות רבים, לולא היות עתנו זאת בלתי מוכשרת כלל לדאגות הימים הבאים. ב“ימי המעשה” האלה טרוד איש איש מאחינו בהלכות החג העומד אחר כותלנו ודורש דרישותיו הוא בכל פה. ומי יוכל לפנות לב כעת לדאגת מחר, אשר בכל אופן איננה יכולה להועיל הרבה?

 

רחובות העיר    🔗

טרדות החג, הממלאות כיום את חללו של עולמנו, עולם המחשבה והדאגה, ממלאות כל חללן הממשי והפשוט של חוצותינו הצרים והדחוקים, וכל העובר עתה בהם ורואה איך אחינו ואחיותינו הטרודים אצים רצים ומתרוצצים בד' האמות של רשות הרבים, איש איש נעצר במרותו ע“י זרם ההמון הבא לקראתו וחפץ לעבור גם הוא; כל המתבונן להשגת הגבולים הבאה מהלחץ והדוחק הזה, בהתנגש המוכר בקונה, והעובר בשב, בעל החמץ בבעל המצה, ובעל ה”שמורה" ⁵⁰⁰בבעל ה“בלתי” ⁵⁰¹, בהוציא המוכר סחורתו עד לחצי רוחב הרחוב, ובהידחק הקונה להיכנס עד לחצי אורך החנות ולא על נקלה תעלה בידו לזוז ממקומו – יוכל להבין מה גדול ערך המחשבה אשר חשב כבוד פחתנו הנאור, על עירנו העתיקה, על ירושלים שלפנים מן החומה, להרחיב את חוצותיה וליישרם עד כדי יכולת לעבור בה בעגלה מקצה ועד קצה. “האכילה גוררת את התאבון”, אומר המשל, וכבוד פחת עירנו, אשר ראה מה נהדר וייף מבוא עירנו, בהתרחבו על פי התכנית אשר הציע לפני בוא הוד קיסר אשכנז לעירנו, אומר עתה להשלים פועלו, ובראשית השנה בחשבון ממשלתנו הציע בפני חבר בית פקידות עירנו ובית הנהגת-המחוז להרוס חלק גדול מכל שורת החנויות והבתים העוברת משער יפו ימה ועד פתח מקום מקדשנו הנודע בשם “שער השלשלת” קדמה, עד אשר תרחב הדרך הראשית, העוברת את פני העיר כולה, משתים עשרה ועד שש עשרה אמה.

הדבר הזה אמנם לא דבר קטן הוא בעיר כעירנו, אשר כל בנייניה דבוקים ואחוזים איש ברעהו; ועל כן נערכה בהשקפה הראשונה קצבת ההוצאה הדרושה להריסה ולבניין ולתשלום נזקי בעלי החנויות והבתים הנהרסים לסך תשעים אלף לירא טורקית, לאמור: ליותר משני מיליון פראנק, אך את הסכום הזה אפשר להשיג, בשוב ממשלתנו להטיל מכס על כל משא בהמה ועגלה אשר יובא העירה מהכפרים או מהערים אשר מסביב, ככל אשר עשתה למען השג את הוצאות דרכי-המלך שנעשו בסביבות עירנו והוצאות ריצוף כל חוצותינו. המכס הזה היה מכניס ערך מאתיים אלף פראנק לשנה, ולפי זה תוכלנה ההוצאות כולן להשתלם במשך עשר או שתים עשרה שנה.

אך מלבד שאלת הכסף עומד עוד דבר לשטן בפני ההצעה החשובה הזאת. במקומות אשר יעמדו להריסה נמצאים גם בתי הקדש, אשר על פי חוקי האישלם יכבד מאוד לנגוע בהם. כבוד הקאדי ⁵⁰²אמר אמנם כי יש יכולת להשתמש בחליפין, בקנות בית מועצת העיר לטובת ההקדשות האלה נחלאות אחרות כנגד הנזק אשר יעלה להם בהריסת חלק מבנייניהם, אך הדבר תלוי גם בדעת ממוני ההקדשות וברצונם. בכל אופן, הנה קובלה ההצעה הזאת מצד השלטון המקומי, וכתב ההצעה נשלח לבירת ארצנו, והיה כי תחליט ממשלתנו הרוממה להוציאה לפועל, ושלחה ועד מעריכים להעריך נזקי כל בית ובית אשר ייהרס, ועל פי ההערכה הזאת ישולם לבעליו.

ואחרי אשר משער יפו ועד רחוב היהודים מקצה נגבה ישנה כבר דרך רחבה אשר העגלות עוברות בה גם היום, וקצה רחוב היהודים מצד צפון מגיע עד הדרך החדשה אשר אולי נזכה לראות בהיעשותה – אין כל ספק כי בצאת ההצעה לפועל יבוא התור גם לרחובנו אנו, הצר מאוד, להרחיבו ולתקנו, ולא יהיה עוד מצויין מתוך יתר חוצות עירנו, הצרים גם הם, בלחצו ובדחקו, לחרפת עמנו בעיני כל אלפי התרים הבאים לבקר את עירנו, ואשר גם בשעה זו היא מלאה מהם ומהמונם.

 

בנייני הגויים    🔗

בהפנותנו מבטנו אל ההווה, לראות את הנבנה כעת בעירנו בפועל, ובלטו לעינינו גם הפעם בנייני בתי הציבור הגדולים והרמים כענקים אשר יקימו בני הנכר בעירנו, והבניינים האלה כולם מצויינים לא רק בגודלם כי אם גם בהדרם וביפעתם החיצוניים. כל אבן מקיר תזעק ותכריז כי אכן היא חלק מבניין היוצא מן הכלל, מבניין אשר בוניו משתדלים להראות לכל העמים, אשר חפץ ועניין להם בארצנו, את כוחם וגבורתם על אדמת הקודש.

 

בניין הנזירות הצרפתיות    🔗

האחיות הנזירות הצרפתיות עוסקות עוד בבניין האדיר שלפני שער יפו ⁵⁰³, הנועד לחינוך ילדים אסופים. זה יותר מעשר שנים אשר החלו בבניין הזה, ומדי שנה בשנה הוא הולך ומשתלם, הולך ונוסף באורכו וברוחבו ובקומתו, עד כי גם עתה, בהיראותו כבר לעין כול כנגמר ועומד, אין איש יודע עוד מתי תכלה עבודתו.

 

בנייני הצרפתים    🔗

האחים הדומיניקנים הצרפתים טרודים בבניין בית תפילת יוחנן קדושם, בחלקת שדיהם, מצפון לעיר, מחוץ לשער דמשק, על המקום אשר עמד במאה החמישית לספירתם, ואשר בקרקעיתו מצאו עד מרצפת אבני פסיפסים (מוזאיקה) נהדרה מאוד. הבית הזה נבנה בהידור יווני, אשר יש בו אולי מעין התחרות את ארץ אשכנז, אשר זה עתה כילתה עבודתה בבניין בית כנסיית הגואל ⁵⁰⁴. גם האחים האלה לא מתמול החלו בבניינם. אחרי גמרם את בניינם האדיר שבתוך העיר על יד שער-האריות, החלו לבנות פה בית-מדרש לכמרים, ואחר הקימו אולם גדול ורחב ידיים לאוצר ספרים ואוסף עתיקות; אך בניינם האחרון עולה ביופיו ובגודלו על כולם.

ומלבד אלה מרבים הצרפתים להקים בניינים מצויינים ⁵⁰⁵בחלק העיר המיוחד להם, על יד השער החדש, לפנים מן החומה ומחוצה לה.

 

בנייני האנגלים    🔗

והאנגלים, אשר זה מקרוב גמרו בניין בית החולים המיסיוני הנודע, עסוקים עתה עוד בהקמת בית תפילה גדול ומפואר ⁵⁰⁶מנגב לשדה קברות המלכים (כלבא שבוע), לא רחוק משדה הדומיניקנים הנזכר. ואם יש לאל הצרפתים לעמוד בהתחרותם את האשכנזים יכולים האנגלים להתחרות גם אם הצרפתים, כי גם כל בניין אשר יקימו המה היה יהיה להם כמצבת פאר מגדת לכל עובר גודלם ותוקפם.

 

בנייני הארמנים    🔗

גם הארמנים, בני הגוי הקטן והדל שבאומות, אינם טומנים ידיהם בצלחתם ביום שידובר בבניין עירנו הקדושה. והנה המה מקימים עתה, כנגד גננו העירוני ⁵⁰⁷, שורה ארוכה של חנויות ובתים גדולים, תחתיים ושניים, נוספים על כנייני הדירה והמסחר אשר הקימו בתוך העיר ומחוצה לה בשנים האחרונות.

 

בנייני היהודים    🔗

ואחינו היושבים על אדמת הקודש? אחינו הרוצים את אבניה ואת עפרה יחוננו? הורגל הורגלתי לראות את כוח אחינו ביישוב הארץ ברגבי החול הדקים, בבנייני היחידים הקטנים והדלים – זה כוח הפוליפים ⁵⁰⁸הזעירים המקימים איי ענק בהתנדבם במספר מרובה. בנוהג בין אחינו פה, אדם יש לו מעט כסף בצלחתו, והרבה על כנפי תקוותו, ומיד הולך ולווה לו עוד מעט כסף מזומן, ומקים לו חדר קטן, מעון צר, לשבתו, ומעט מעט, אם ברווח עם בצער, הוא הולך ומוסיף על בניינו. וככה רבו אמנם בנייני אחינו, אבל רק במספרם ובשטחם, לא בערכם ובתכניתם. ובכל ירושלים החדשה, אשר סוף סוף רובה יהודית ונחלת יהודים, מעטים מאד הבניינים המצויינים אשר נוכל להורות עליהם באצבע כי לנו המה.

אך בשנה זאת חזר הגלגל. איסור הכניסה, אשר שב ויתחזק בכל תוקפו, המעיט מאוד את תשוקת היחידים הבונים בתים למו; וכנגד זה הנה החלו בתי הציבור לבצבץ ביופים, באופן הנותן כבוד לישראל על אדמת קודשו.

 

בית החולים האשכנזי (שערי צדק)    🔗

בית החולים האשכנזי, אשר זה כשנתיים החל להיבנות, היה כבר לבניין חשוב המראהו החיצון ובערך מבנהו הפנימי. בבניין הראשי, אשר על אם הדרך, כבר נבנו שתי היציעות ⁵⁰⁹העיקריות, המביאות לנו סימני טוב טעם ודרישת התועלת יחד. אבני הבניין גדולות ונהדרות וחלקות למשעי, החלונות והפתחים גבוהים ורחבים, החדרים מרווחים, ולא נאצל מהם דבר מכל הדרוש להרבות בם האור והאוויר ולהרחבת דעת החולים. וגם שני הבניינים הטפלים, אלה הבניינים הנועדים לנגועי המחלות המתדבקות, עוד מעט ונגמר בניין שתי יציעותיהם. בבית הזה יעבדו יום יום משלוש מאות עד ארבע מאות פועלים, וכמעט חצי מספרם יהודים, לאמור, כי קובלו אליו כל אלה מאחינו אשר למדו מלאכות הבניין השונות ואינם עסוקים בבניינים אחרים, ובבוא עוד מעט ימי עבודת העץ בבניין האדיר הזה יש מקום למשפחות רבות מאחינו הנגרים למצוא להם מקור פרנסתם במשך עת ארוכה.

 

בתי הספר של חברת כל ישראל חברים    🔗

חברת “כל ישראל חברים”, אשר כבר הראתה כוחה בבנייני בית ספרה שבעירנו, ושטח שדה נחלתה ⁵¹⁰עולה כבר ליותר משני הקטר, לאמור: כגודל נחלת הרוסים ⁵¹¹ הגדולה והרחבה – שבה עתה להרחיב חוג מפעליה פה. אחרי מבנה הגדר הארוכה מסביב לכל נחלתה, והבור הגדול, המכיל כאלף מטר מעוקב, לצורכי בית הספר הגדול אשר היא אומרת להקים להוראת אלף תלמידים, הנה הונחו לפני שבועיים יסודות הבית עצמו, אשר שטחו יעלה לאלף ומאתים מטר מרובע (30 X 40).

ומלבד הבניין הזה, הנה החלו להקים על הנחלה הזאת אולם גדול, חמישה וארבעים מטר אורכו ושנים עשר מטר רוחבו, להעמיד בו חמישים מכונות אריגה וחמישים פועלים מאחינו, להורותם את כל מיני ארג צמר הגפן ברקמת חוטי הזהב אשר יארגו בני ארץ בסוריה הצפונית, ואשר תוצאות עבודתם (יריעות, מטפחות, סדינים, מפות וכיו"ב) נמכרות לאלפים מדי שנה בשנה לתרי הארץ. וגם בור המכיל כאלף וחמש מאות מטר מעוקב יבנו עתה שם, לצורכי בית החרושת הזה ולצורכי צביעת החוטים. במלאכת הבניין הזה עוסקים עתה כחמישים פועלים יהודים, ובהם ארבעים אשר למדו את עבודת סיתות האבנים בבניינים האלה עצמם.

 

בניין מושב הזקנים    🔗

בניין מושב הזקנים ⁵¹²אשר הוחל בבניינו לפני כל אחיו הענקים, ייגמר כנראה אחרי כולם. גם בשנה הזאת נוסף עליו אמנם אך מעט: בור גדול ואולם רחב ידיים לבית תפילה; אך גם המעט הזה נבנה בטוב טעם הרבה יותר מחלקי הבניין הקודמים, ובנוח רוח הנדיבות על אחינו תומכי הבית הזה, אשר נוכל לקראו בשם מוסד אחינו שברוסיה, נוכל לקוות כי בעוד שנה ייתם ויושלם בניינו.

 

חברת עזרת נשים    🔗

ועל ידי החוט המשולש הזה אשר מאות ידיים עסוקות בו כבר בפועל, הנה חזקה עתה התקווה לבניין עוד בית ציבורי בימים יבואו. כי עתה הגיעה הבשורה לחברת “עזרת נשים הכללית” כי “נדיבנו הידוע”, אשר במשך ימי שבתו בארצנו קרא הוא ורעייתו את חשבון מפעל החברה הזאת, הואיל לנדב לתכלית בניין לחולי-הרוח סך שלושת אלפים פראנק, אשר בהצטרפם אל הסכומים שישנם כבר בידה לתכלית זו, יעלו לחמשת אלפים פראנק בערך. אמנם הסכום כולו עוד טרם יספיק למקנה הקרקע הדרושה לבניין כזה, אך הן כל מפעלינו ומוסדותינו מתכוננים ומתבססים קימעא קימעא.

י“ח בניסן תרנ”ט

 

משפט    🔗

ביום ד' החולף יצא לאור בבית משפט הקנסות שבעירנו משפט אחד אחינו, אשר בכל היותו משפט איש פרטי מבני העדה, משך לבות רבים, בפחדם פן יהיה מקרנו מקור נפתח לרמאים ולפלס מעשה ידיהם בתמימים נקיים.

וזה הדבר:

עוד בקיץ החולף קרה המקרה, כי אחד האיכרים אשר עליו להביא לחברת חכירת הטבק שבעירנו סכום הגון של שישים נפוליון, בא העירה ויגש אל אחד אחינו החלפנים, היושבים קרוב לשער יפו, למען יחליף לו מטבע. ויהי כעבור רגעים אחדים, ויחל לצעוק מרה כי מסר ביד החלפן שישים נפוליון להחליפם והוא מכחש בו לאמור: להד"מ! ⁵¹³ועדים באו להעיד כי ראו בעיניהם בקחת החלפן את הסכום ההוא מידו. אז הושם אחינו זה בכלא, וישב שם ויתענה עד אשר יצא נקי מלפני בית המשפט שבעירנו, וישב לעסקו. ובעל דברו ערך ערעור כנגד פסק הדין בפני בית המשפט לערעורים בבירות. אך כנראה לא הסתפק בזה בלבד, כי עור לפני עבור זמן רב, והנה בא איכר שני, מכפר אחר, להתגולל על החלפן הזה עצמו בעלילת רשע, כי אחרי עמדו משך רגעים אחדים לפניו החל גם הוא לצעוק ולקרוא כי הביא אליו צרור של חמישה ושמונים נפוליון, למען החליפם לו בחמישים לירות טורקיות (העולות שמונה וחמישים נפוליון) ואת השאר ישיב לו, והחלפן נתן את הצרור לאחד מרעיו, ולו אמר כי יחכה עד אשר יביא רעהו את המטבעות הדרושות לו. אחרי חכותו כרבע שעה, אמר לו החלפן: על מה אתה יושב פה?

כמובן הובא החלפן לפני שלטון השוטרים לחקרו, והנה קרה כי באותו מעמד בא גם בעל דברו הראשון ויקרא לפני השוטרים: הלא תראו עתה איך האיש הזה מוכשר לדברים כאלה! הדבר הזה עורר כבר חשד על שני האיכרים יחד כי עשו קנוניא ביניהם להדיח רעה על החלפן, למען יצא דינו לחובה מלפני בית המשפט לערעורים גם במשפטו הראשון. ולמען יצא דינו לחובה מלפני בית המשפט להתפשר את בעל הדבר השני, עד הסכימו כבר לקחת עשרים נפוליון תחת החמישה ושמונים אשר נתן! אז נראתה צדקת החלפן, וישלחוהו לחפשי, ואת המעליל השני שמו בכלא, וגם לראשון אמרו לעשות כן, אך בהביאו ערב בטוח עזבוהו לפי שעה.

אך ממחרת היום ההוא החל האיכר לטעון כי רק למען הראות לשופטים את אשמת החלפן אמר לנסות להוציא ממנו עשרים נפוליון; כי לו היה הדבר שקר והחלפן לא קיבל מידו מאומה, איככה זה ירצה לתת סכום כזה על לא דבר? וטענה זו, ועדי השקר שהעידו לטובתו, הועילו לו כי יוציאוהו לחפשי, ותחתיו יביאו את החלפן. ויימשך הדבר יותר מירח ימים, ורבים מאחינו חהלפנים החלו לדאוג פן בהצליח מעשה רשע כזה אז יתחדשו מקרים כאלה בכל יום. אך בגלל כבוד פחת עירנו, אשר דרש כי תיעשנה החקירות בכל הדיוק האפשרי, ובגלל שופטינו החרוצים, היודעים להוציא לאור תעלומה, יצא משפט אחינו זה לחסד.

פסק הדין נקבע ליום ד' החולף, אך המאשים, אשר ידע כנראה כי נכון לפניו יום רע, לא בא כלל. אולם המשפט היה מלא אנשים, ורובם מבני אחינו, אשר נגע הדבר עד לבם. ויחקרו השופטים את העדים ואת הנאשם שנית, ויקראו את כל טענות המאשים; ואחר סרו אל חדרם המיוחד להיוועץ. ואחרי חצי שעה של תוחלת ממושכה שבו ויקראו את פסק הדין ואת טעמיו לאמור:

א) המאשים לא יכול לברר מאין היה לו הסכום הגדול ההוא; ב) איככה זה מסר חמישה ושמונים נפוליון, בשעה שנדרשו לו רק חמישים לירות טורקיות; ג) איככה זה ימסור איכר לאיש, אשר לא ידעו ולא הכירו, סכום גדול כזה, ויתן לו גם למסרו לאיש אחר ולא ידבר דבר? ד) הסכמת המאשים לקבל גם פחות מרביעית הסכום בתור פשרה, גם היא מוזרה היא; ה) העד האחד שהביא המאשים אמר, כי ראה בתיתו לו חמישה וחמישים נפוליון, לא חמישה ושמונים; ו) העד השני אמר כי ראה בתיתו לו רק לירא טורקית אחת, למען יתן לו תחתיה נפוליון אחד והמותר; ז) העד השלישי לא כיוון עוד ממחרת יום המעשה את זמן המקרה. ועל יסוד כל הטעמים האלה פסקו שופטינו פה אחד כי החלפן זכאי במשפטו, ועל המאשים לשלם כל הוצאות המשפט.

כנשמע, אומר החלפן עתה לקרוא למשפט את מאשימיו; והדבר הזה עורר עוד הפעם בלב רבים מבני עדתנו את הכרת הנחיצות הגדולה כי יהיה לעדה עורך דין אשר ידע להיות לפה ולמליץ לכלל ולפרט על כל צרה שלא תבוא.

כ“ז בניסן תרנ”ט

 

גשמים    🔗

“אחרית טובה, הכל טוב”, אומר האשכנזי במשליו, ואת הדבר הזה נוכל לשאת גם על חורפנו ההולך ואשר כנראה לא ישוב עוד. אחרי שני ימי קיץ נעימים, היום האחרון לחגנו ויום “אסרו חג”, הנחשב גם הוא כחג בעיני בני עדותינו, לטיולים ולתשלום ביקורים בבתי ידידים אשר לא הספיקו ימי החג לתשלומם, שבו השמים להתקדר, והרוחות שבו לסעור, וגשמי ברכה שבו לרדת עד היום. השדות רוו אמנם דיים עוד בגשמי חוה"מ, אך בורותינו היו עוד דלים וריקים, ומי הגשמים האלה הוסיפו למלאותם. שנה כזאת, אשר בה ירדו גשמים מרובים אחרי ימי “ערבי פסחים”, לאמור: אחרי אשר כילו בני ישראל לשאוב מבורותיהם די הספקת צורכי החג הרבים ונקיון הבתים והכלים – נחשבת תמיד על חשבון השנים הטובות. והפעם הועילה הקרירות, אשר רבתה בימים האחרונים, לכלות חלק גדול מן הארבה המשחית את יבול הארץ.

 

הרב משה וויטנבורך    🔗

ביום ג' דחול המועד גווע וייאסף בעירנו הגביר משה וויטנבורך ז“ל. המנוח עלה ירושלימה לפני שנה עשרה שנה בערך, ובמשך שבתו פה הרבה לקנות נחלאות בתוך העיר ומחוצה לה, ואחרי הוסיפו להרוויח סכום הגון בממכר נחלות אחדות, נוסף על הונו העתק אשר הניח למשמרת בהבאנק “קרידיט ליונה” בפטרבורג, בנה שכונה שלמה, מחוץ לעיר, בשם “בתי משה” ⁵¹⁴. ואת כל נחלותיו אשר רכש לו בעירנו הקדיש בימי חייו לקרוביו העניים, אשר אין להם זכות ירושה עפ”י חוקי ממשלת רוסיה הרוממה, ולבתי החסד שבעירנו. סכום הכנסת נחלותיו עולה לערך שבעת אלפים פראנק לשנה, ומזה ארבעים למאה לקרוביו, עשרים למאה לישיבת “שערי משה” אשר ייסד בביתו בעיר פנימה ⁵¹⁵, חמישה למאה לבית החולים “ביקור חולים” אשר לעדת האשכנזים, וחמישה למאה לבית החולים “משגב לדך”, ט“ו למאה לבתי תלמודי התורה לעדת האשכנזים הפרושים, ויתר ההכנסות לעניי כולל חב”ד וקרלין. המנוח הלך ערירי אין בנים, ולו קרובים רבים ברוסיה, ולפי הנשמע יעלה הונו השמור בהבאנק לארבע מאות אלף רובל כסף. משך שנים רבות היה הסוכן בביה“ח “בקור חולים”, אף בנה חדרים אחדים בבית הזה על חשבונו. תנצב”ה.

 

פונוגרף    🔗

המצאת אדיסון האמריקני מצאה לה מסילות גם בעירנו לכבוד החג, כי שניים מאחינו הביאו מכונת פונוגרף, ובימי חול המועד הבאים תשמיע באזני אחינו, חובבי נעימות הקולות, עניינים מעניינים שונים מעולם הזמרה והחזנות.

כ“ח באייר תרנ”ט

 

חכם נסים ברוך    🔗

היום גווע וייאסף זקן חכמי ירושלים בעדת אחינו הספרדים, הוא הרה“ג נסים ברוך ז”ל, אחרי מראשי בתי הדין אשר לעדה הזאת, ואלפי אנשים מבני עדותינו השונות ליווהו לבית עולמו. תנצב"ה.

 

חברת בני ציון ומודעה רבא לאורייתא    🔗

על ידי רבנינו הי"ו הדואגים לתקנתם של בני עדתנו הנה נמצאו בנו עוד אנשים הדואגים בשם רבנינו לגורל בני ישיבותינו, הפורקים עול תורה ומעמיסים עליהם עול עבודת האדמה.

כל קורא ה“מודעה רבא לאורייתא” שהודבקה “מאת הרה”ג והצדיקים הי“ו החונים בארצות החיים” יחשוב כי אכן כבר נסגרו גם דלתי האכסניא שנשארה לתורה העלובה בציון" ובני ישיבותינו ברחו כבר כתינוק הבורח מבית הספר ויצאו השדה להחזיק את ודרבן, אף יחשוב כי באמת את רבנינו “אחזה בעתה ולבם נמס ויהי למים בראותם כי נושאי הסבל ועומלי התורה יפנה זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו”… ועל לבו ישובו לעלות כל הדברים אשר קלטה אוזנו מאז על אודות רבני ירושלים צוררי היישוב ומתנגדיו… אך לאושרנו הננו יושבים במקום המעשה ויודעים הננו כי “לא דובים ולא יער”. בני הישיבות תודה לאל עוד טרם פרקו מעליהם עול תורה, כי אם שקלי כסף אחדים אשר התגלגלו אל כיס גבאי חברת “בני ציון”, והיום אשר “יעמיסו עליהם עול עבודת האדמה” גם הוא עודנו רחוק מאוד כנראה, ולב רבנינו האמיתים לא נמס ולא היה למים, והמודעות יצאו רק מצד אלה אשר זה מנהגם לקחת להם קרניים ולהתחפש במלבוש “הרה”ג והצדיקים הי“ו”.

וזה הדבר:

לפני שבועות אחדים באו לעירנו שניים מאחינו בני צפת ובשורה בפיהם, כי מאז שלוש שנים יסדו בצפת חברה לעבודת-האדמה בשם “בני ציון” אשר תכליתה ומטרתה להעמיד את אחינו בני הארץ על הקרקע על טהרת הקודש, וכל חברות חובבי ציון“, והיום אשר “יעמיסו עליהם עול עבודת האדמה” גם הוא עודנו רחוק מאוד בני ירושלים בזכויות אשר תהיינה לחברי החברה הזאת היושבים בא”י. כי אמנם יסדו חברה של חמישה ושלושים אלף מניות, חמש מאות פראנק המניה, לשלמם במשך חמש שנים. מאלה נועדו להימכר בחו“ל ארבעה ושלושים אלף וחמש מאות, ורק חמש מאות המניות הנותרות תימכרנה בא”י. בכסף העצום, מחיר המניות כולן, יושיבו אלף איש על הקרקע, חמש מאות יזכו בגורל מבין כל קוני המניות בחו“ל, וחמש מאות הנותרים יהיו לכל אלה מבני א”י שזכו לקנות את חמש מאות המניות שנקצבו לא"י.

מובן מאליו כי הדבר הזה היה יהיה לאושר גדול לבני ציון העניים – לו אך נמצאו כבר ארבעת ושלושים אלף וחמש מאות האיש בחו“ל אשר הואילו לקנות את המניות ולשלם; אך למרות כל הבטחות המייסדים הגלילים כי בחו”ל כבר יסדו שלוחיהם סעיפים רבים לחברתם בערים שונות, וחמישים אלף נפוליון נמצאים כבר להחברה בערים ההן, כי הניחו כסף הכנסת כל עיר ועיר באותה העיר עצמה בידי סוכן אשר בחרו בו בני אותו המקום, עד בוא העת הדרושה; למרות כל אלה הנה עוד טרם שמענו עד כה מאומה על אודות החברה הזאת בחו“ל, וכנראה אמרו לנסות מזלם ראשונה בבני א”י, אשר רב טוב צפנו להם בתקנות חברתם. וגם פה הסתפקו לעת עתה במועט, רק במגידי וחצי (ערך 7 פראנק) מכל הבא לרשום שמו בפנקס, למען יהיה להחברה כסף לצורכי הוצאותיה. אמנם המייסדים אומרים כי בחרו לעשות מעשיהם בחשאי, מבלי רעש, ועל כן לא נשמע שמע חברתם עד כה בין החיים; אך מי מאתנו לא ידע עד כמה יוכלו סודות כאלה להיעלם בין אחינו, וגם הפרסום הגדול והמודעות הרבות שהדביקו בראש כל חוצותינו על דבר חברתם, יוכלו להיות לנו למשל לדרך הסוד החביבה עליהם כל כך.

איך שיהיה, אחינו בני ירושלים שומעים שמועה כי נמצאו גואלים להם להעמידם על הקרקע, ומיד הם מאמינים, ומיד הם מפחדים פן יקדמם אחר, ומיד עפו המגידיות והחצאים אל “קופת החברה”, והיצר הרע אשר לפי דברי “הרה”ג והצדיקים הי“ו” בעלי המודעה, “יש ויש דרכים ותחבולות ללכוד חכמים ולהפילם במכמורות בל יקומו, ומחדשים מצות חדשות ותולים במאמרי חז”ל: טוב תורה עם ד“א, וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו' וכו'” – היצר הרע הזה פנה הפעם אל האברכים בני הישיבות לפתותם “לעזוב חיי נצח וללכת ארחות עקלקלות”, ומעשה שטן הצליח, ובישיבות אחדות נתנו כל בני הישיבה ידם להחברה.

אך הדבר הזה רע בעיני אלה שאין איש מבני עירנו יודע לעת עתה מי הם, וילכו וידביקו את המודעה הרבה שהזכרתי.

במודעה הזאת המה נותנים אמנם כבוד להחברה “בני ציון”, למייסדיה ולרעיון היישוב בכללו, ו“המה שמחים מאוד בראותם כי בני ציון בני רגש המה לבנות ערים חרבות ולכוננם כימי קדם, וה' יהיה בעזרם להוציא מחשבתם אל הפועל, וכו' וכו'”; אך לדעתם “לא זאת היא כוונת מייסדי החברה, כוונתם הרצויה היא כי מי שלא ראה סימן הצלחה בלימודו, ויראת ה' רובצת כארי על לוח לבו, ורשפי אהבת מצות ישוב אה”ק מתנוצצות בקרבו, יפנו אל לימוד המלאכה המחיה את בעליה “עבודת האדמה”, אך אם נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו תורה מה תהא עליה? בתי מדרשות וישיבות… ח“ו?”

 

בני הישיבות לבית הספרים    🔗

הדאגה לבני הישיבות רבתה בימים האחרונים, ולפני שבועיים נשמעה לחישה חרישית בעיר כי קנאינו, אשר ראו כי ימי החרמות והשמתות כבר עברו, וכי רבים מבני הישיבות המה מבקרים קבועים בבית הספרים “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, נועצו לסוב על פני בני הישיבות האלה, למען יבטיחם איש איש מהם בכתב לבל יוסיף עוד לבקר את הבית הזה. אך כנראה לא הועיל להם גם זהירותם זאת, ומספר מבקרי הבית לא נפחת מאשר היה עד כה.

 

מירושלים לגליל דרך כיכר הירדן    🔗

כדרך שנה שנה נסעו גם הפעם רבים מבני עירנו ומבנותיה לעיר הגליל לימי ל"ג בעומר, אך בשנתנו זאת החלו החמרים לאחוז בדרך חדשה מעירנו לטבריה. כי תחת לכתם עד כה מירולשים לשכם, ומשים לעין-גנים(ג’נין), ומשם לטבריה, והמסע ארך ארבעה ימים, יסעו עתה מירושלים לירחו, ומשם יעברו ישר את כיכר הירדן מדרום צפונה, ובאו לטבריה בשש עשרה שעות. והדרך ישרה, ואין בה כל אבני הנגף ושבילי המגור אשר יפגוש בם הנוסע דרך שכם.

 

מושבת בן-אברם    🔗

המושבה אשר אמר המומר בן-אברם לייסד ולכונן בירחו ⁵¹⁶הולכת וכלה. כל אלה מבני אחינו עזבוהו לנפשו, ועתה אין אתו רק איש אחד אשר נשאר נאמן לו ולרעיונותיו.

ג' בסיון תרנ"ט

 

עם צאת האורחים    🔗

עוד ימים אחדים געשה רעשה ירושלים בהמון תריה, מבקריה, אורחיה ועולי רגליה; עוד מעט המו שווקיה ורחובותיה, שעריה ותחנות מסילותיה המלאים המון אנשים ונשים מבוהלים ודחופים, נסים ונמלטים ונשמטים, כאילו זכרו כולם יחד ברגע אחד כי ליום פלוני ולשעה פלונית בדיוק עליהם להיות כבר בעריהם ובחצריהם אשר בכל אפסי ארץ, איש על מחנהו ואיש על דגלו – ועתה, הכול כמו נשכח, הכול חלף עבר, מראה ירושלים כולה כמראה בית-חתונות ממחרת ימי המשתה, ויושביה עודם מתעצלים אף להחל לחשוב מחשבות בדבר התקופה הזאת אשר תשוב תאתה אחרי עבור הקיץ.

 

עולי רגל    🔗

אך בשעה אשר במחנה הנכרים כלתה רגל מן השוק, הנה בא התור לעולי-רגלינו אנו, הבאים לחוג את חג השבועות בעירנו. אכן כבד עתה לאחינו לעלות לרגל, כי הגזרות עודן עומדות בתוקפן על נתיני כל הממלכות הנכריות (גם אחינו נתיני אנגליה בכלל), אך בכל זאת אין דבר העומד בפני תשוקת אחינו בני ארצות הקדם לבקר את מקומות הקודש בארץ אבותם, וככה באו בשבוע הזה שתי שיירות מבני עמנו, מהודו וממצרים. על הראשונים היה לתת איש איש ערובת חמישים ליטרות זהב, עד שובם לצאת מן הארץ, ורק לבני מצרים ניתנה הפעם חנינה, בתת להם הרשות להיכנס מבלי כל מניעה.

בין אחינו אלה נמנה גם כבוד הרב הגדול לקיירא בירת מצרים, הוא הרב החכם והנאור רפאל בין שמעון הי"ו, יליד עירנו, והברון יוסף קטאווי, ראש עשירי עדת אחינו בעיר ההיא והעומד בראש רבים מענייני העדה.

 

על מות הברונית הירש    🔗

לזכר כבוד הברונית קלארה הירש נ“ע, זאת ה”אם בישראל" אשר גם בבתי עירנו ובחומות מוסדותינו לה יד ושם, נערכו הספדים רבים בעירנו מצד עדותינו השונות, ואגודת “בני ישראל” ו“בית היתומים” המתנהל ע"י נכבדי אחינו וגדוליהם בפרנקפורט, ובית הספר “התורה והמלאכה” אשר לחברת כל ישראל חברים.

ב“בית היתומים” האשכנזי, אשר בנדבת המנוחה נבנה בו כל בניין היציע ⁵¹⁷העליונה החדשה והנהדרה, וירחב עד כדי לקבל חמישים יתום אליו – נערך ההספד ביום השני לשבוע החולף, במלאות שלושים יום לפטירתה. מלבד היתומים חניכי הבית, נאספו גם תלמידי ביה“ס להאציל לבית למל ומנהלם ומוריהם, ומנהלי ביה”ס אשר לחברת כי“ח. וידרוש הרב הנכבד הד”ר אליעזר הלוי גרינהוט מנהל בית היתומים על המנוחה את דברי הפרק “אשת חיל” ⁵¹⁸, ויבאר את ערך האבדה הגדולה אשר אבדה לעמנו כולו במותה; והיתומים ותלמידי ביה“ס קוננו בנעימה נוגה פסוקים אחדים מספר התהלים. בביה”ס לחברת כי“ח נערך ההספד ביום הראשון לשבוענו זה, הוא היום הנועד בכל בתי הספר הרבים אשר להחברה להספיד את המנוחה. מנהלי הבית, האדונים הנכבדים אלברט ענתיבי ועוזיאל קראו לכל נכבדי עדותינו השונות וגדוליהן לקחת חבל בהספד, אשר בו השתתפו כל בתי הספר האירופיים אשר לעדותינו, והאולם הגדול ורחב הידיים, אשר בו חגגו לפני שנה וחצי את חנוכת הבית, היה מלא מפה לפה, חכמי ורבני עדותינו השונות, ובראשם כבוד מורנו הרה”ג הראשון לציון ⁵¹⁹הי“ו, פקידי אחינו בבית הרשות, רופאינו, משכילינו, מנהלי בית ספרנו, והמורים והמורות עם תלמידיהם ותלמידותיהן. כבוד הרה”ג הראשל“צ הי”ו פתח את סדר היום בדרשה על הכתוב “כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון” ⁵²⁰, ואחריו נשא מנהל בית הספר למחלקת הלימודים האדון עוזיאל משא בצרפתית לבאר את תכונת רוח המנוחה העדינה, ויקרא באזני השומעים דברים מתוך מכתבה אשר כתבה למנהלי הבית הזה בדבר בניין הבתים לעניי התימנים: “העני בכל עניותו יש לו הצדקה לדור ביותר מחדר אחד, אל נא תערכו מקום הבישול בחדר אשר בו ידור כל הימים, אך כנגד זה צריך שלא ירגיש העני כי חסד הוא מקבל. ישלם נא הסכום היותר קטן, היותר דל, אך ידע ויחשוב כי משלם הוא שכר דירה”. אחריו דרש, כחצי שעה, בשפת עבר צחה, הדרשן המצוין הרב הנכבד ח“ר יעקב מאיר, אחד מחברי בית הדין אשר לעדת אחינו הספרדים, ויסבו דבריו על הכתוב: “גפן ממצרים תסיע” ⁵²¹, ולאחרונה הספיד את המנוחה, בשפת עבר, האדון דוד ילין, מורה בביה”ס להאציל לבית למל, ויזכר בדבריו את דברי המדרש על הכתוב “אחת היא לאמה, ברה (קלארה) היא ליולדתה” ⁵²²הדורש את מילת “לאמה” “ללאומה” ואת מילת “ברה” – “בר מינה לית ליולדתה” ויבאר את דרכי המנוחה בצדקותיה ואת אמונתה לעמנו בכל קצווי הארץ.

בין כל מנאם ומנאם שרו תלמידי בית הספר הזה, יחד עם תלמידי ביה"ס להאציל לבית למל, שירי אבל ופרקים מספר התהלים, על פי הנעימות אשר הורום מורי שני בתי הספר האלה האחרונים ישעיהו פרעס ורחמים אסיאוף.

אחרי שעה וחצי נפרדו כל הנאספים ברגשי תוגה אשר התעוררו עמוק עמוק בלבבם.

 

ועד העיר    🔗

“ועד העיר”, אשר נבחר בעדת אחינו האשכנזים, החל לפעול פעולותיו לטובת העדה בכללה, ובימים האלה מילא חסרון גדול אשר היה מורגש בעדתנו זה משנים רבות, ויעש חוזה עם אחד מאחינו היודעים דת ודיני הארץ, הוא אחינו מלכיאל מאני (בן הרה“ג מוהר”ר אליהו מאני רב עדת חברון), אשר כיהן שנים אחדות במשרת שופט בחברון, ויפקידהו למליץ העדה ובניה בפני הרשות, ולא יהיו עוד בני עדתנו באילמים לא יפתחו בשעה פיהם בהיות דין ומשפט להם עם אחרים.

הצעד הזה הוא הצעד הראשון בהטבת מצב עדותינו בנוגע לדברים שבינה ובין אחרים, ורבים מקווים כי לא היה גם האחרון.

י“ח בסיון תרנ”ט

 

נגף במצרים    🔗

יצא הנגף ממצרים ועד שערי עירנו הגיעו תוצאותיו, כי מלבד הפחד אשר יהגה לב כל איש השומע את שמע השכן הקרוב הזה, הנה גזרת ההסגר, אשר יצאה על כל האניות המתעכבות בחופי מצרים, הפסיקה לפי שעה במידה מרובה את כל הקשר, אשר בין ארצנו ליתר הארצות. הפוסטה אינה באה ואינה באה ואינה יוצאת במועדה. אין איש יודע מתי תבוא אנייה ומתי תלך, הסחורות המועדות לחוף ארצנו, ליפו, הולכות ומתגלגלות לבירות ונשארות שם לרצות עוון עברן על פני ארץ מצרים, מי יודע עד מתי. ומעט מעט יעלה גם מחיר כל צורכי אוכל הנפש המובאים מן החוץ.

ימי ההסגר נקבעו לעת עתה לעשרה ימים. אך לפי הידיעות הטלגרפיות האחרונות נשמע כי מועד ההסגר יארך עד לעשרים יום.

מלבד ההסגר על כל הבא מבחוץ, גזרה הרשות ביפו, כי לא יהין איש לרחוץ בשרו במי הים, כי כנודע גוררים גם המים את דקיקיות ⁵²³ הדבר ממקום למקום, ואת קושי הגזרה הזאת ירגישו ביחוד אלה מבני עירנו ומבנותיה הנוסעים מדי שנה בשנה לבקש להם במי הים תרופה על כל צרה שלא תבוא.

כבוד פחת עירנו קרא לכל רופאינו לאספה להיוועץ כדת מה לעשות לקדם פני הרעה, וביום אתמול נאספו באספתם הראשונה בבית פקידות עירנו.

 

ארבה    🔗

גם בדבר אויבנו הראשון, הוא הארבה הנורא, מוסיף כבוד פחת עירנו ⁵²⁴להשתדל בכל תוקף להמעיט נזקיו, ועתה יצאה הפקודה על כל יושביה הכפרים אשר במחוזנו, כי על כל איש, מבן חמש עשרה שנה ועד בן שישים, להביא לבית פקידות העיר משקל ארבעה קילוגרמים חגבים מומתים, והתקווה גדולה, כי באמצעים כאלה יצליחו בהי מחוזנו לבער אחריו.

 

שמונים למלכת אנגליה    🔗

חג מלאות שמונים שנה לחיי המלכה רבת החסד, הוד מלכת אנגליה יר“ה, ⁵²⁵הוחג ברוב פאר ביום ט”ו לחודשנו זה בביהכ“נ הגדול “בית יעקב”, אשר לעדת האשכנזים בחורבת ר”י החסיד ז“ל. אל החגיגה הזאת באו שני רבנינו הגדולים יחד, ואתם ראשי עדותינו ונכבדיהן, וממלאי מקום ציר ממשלת אנגליה בעירנו. אחרי התפלל החזן בשלום מלכנו האדיר יר”ה, ערך בלוויית משורריו את התפילה המיוחדה ה“ערוכה ברגשי קדש מאת ראשי רבני עדת ישראל יושבת ירושלים הרבנים הגאונים מוהר”ר יעקב שאול אלישר שליט“א ומוהר”ר שמואל סלנט שליט“א”. וגם ברכה ע“י הטלגראף נשלחה אליה ביום מצד ראשי רבנינו הי”ו. ביום ההוא נערכה ב“בית התבשיל הכללי” שבעירנו סעודה לשמונים עניים מבני העדות השונות על חשבון הגביר הנדיב מר חיים גדליה מלונדון, וגם בישיבתו “ישיבת גדליה”, אשר בבית הרה“ג הראשל”צ הי“ו, נערך שולחן לכבוד היום לחכמי הישיבה, ובראשם רבנו הגדול הנ”ל.

וכיומיים אחרי כן באה תשובה טלגרפית לראשי רבנינו בשם המלכה “להודות להם מקרב לבה על ברכותיהם הנאמנות”.

 

אתרוגים    🔗

והימים ימי ביכורי האתרוגים, והשוק הגדול אשר לפרי העץ ההדר הזה, הגדל ביחוד לכבוד ישראל, נפתח כבר בערים הגדולות סוחרות העמים. ואם נודעה עד השנים האחרונות, למצער מחלק מבני עמינו, חיבה יתרה לאתרוגי ארץ ישראל, אשר גדלו על אדמת הקודש וידי אחינו עמלו בהם משעת קטיפתם עד שעת משלוחם, הנה מזה שנים אחדות זכינו לראות כבר אתרוגים “שלנו”, אשר אמנם לנו הם לגמרי, משעת נטיעת עציהם על אדמת ישראל ועד יום לקיחתם לברכה. בת צחוק עברה תמיד על שפת בני א“י בקראם לפנים את דברי הנלהבים בחובבי ציון, אשר רוח דמיונם הביאם לחשוב ולהכריז כי אתרוגי א”י המה הגדלים בגנות אחינו בני המושבות ̶ בדעתם היטב מה ממון ישראל יורד לכיסם של בעלי הגנות הנכרים בעד פרי עץ ההדר הזה. אך סוף סוף יצאה משאת נפש חובבי ארצנו לפועל, וגני המושבות החלו גם הם לשאת פריים, פרי הילולים. ראש פינה בגליל ועקרון בנגב היו המושבות הראשונות בהוצאת פרי האתרוג לברכה, ובשנה הזאת הנה הגיע התור גם למושבת פתח תקוה לתת פרייה. והראשון בסוחרי אתרוגי ארצנו בכלל, הוא הר“ר בייניש סלאנט בן מורנו הגרש”ס הי“ו, אשר פילס למסחר הזה נתיבות בחו”ל מאז שלושים שנה בערך, הוא המאסף גם לכל האתרוגים בני המין החדש הזה, אשר תקווה להם, כי סוף סןף ינחלו על פני השוק את המקום החשוב הראוי להם מצד “המהדרים מן המהדרים”.

למהדרינו אין אמנם סברה אחרת בעניין זה, ולא חזון יקר הוא לראות את חסידי “שומרי חומותינו” ⁵²⁶משתדלים להביא להם “אתרוג כשר ומהודר” מגנות מרוקו דווקא. אך במסחר אין שמים לב ליחידים קיצונים “וכזאת וכזאת תאכל חרב”.

 

בניין בית החולים האשכנזי (שערי צדק)    🔗

לא אחת ולא שתיים הזכרתי את דבר בניין בית החולים האשכנזי החדש, הנבנה ברוב פאר וביד רחבה, וביחוד על ידי בונים ופועלים מבני עמינו. בידי כבוד חברי הוועד שבאשכנז, מקימי הבית בנדבות אחיהם, היה הדבר הזה עצמו בלי חפץ להתגדר בו להתפאר בהודעותיהם ובקריאותיהם, כי מלבד תועלת הבית אחרי אשר יוקם, הוא מביא מעכשיו טובה גדולה לירושלים במלאו את ידי אחינו העניים היושבים בה עבודה למשך שנים אחדות. ואכן היה הדבר כן, ויודום כל ישרי לב על חסדם ועל אמיתם, כי מלבד התועליות הנזכרות היה גם הבניין עצמו כליל תפארה ולעדות נאמנה לפועלי ירושלים על אהבם את העבודה ועל כשרונם והצטיינותם.

חרשי העץ מאחינו, אשר מספרם רב אולי יותר מכדי הדרוש לעירנו, ואשר הם כמעט האומנים היחידים פה במקצוע זה, עד כי גם בני העמים מפקידים על ידם תמיד את כל עבודת העץ בבנייניהם הרמים והנישאים, אשר בכל אופן אין להם ליבוש גם בפני הבניין הזה ⁵²⁷. החרשים האלה מועד ומועדים ליום המעבר הזה מ“תקופת האבן” ל“תקופת העץ”, הוא היום אשר בו יוכלו להיבנות גם המה, ולא ייאלצו רבים מהם לעזוב את הארץ מאפס עבודה. אך עד כה ועד כה תקפה בוועד המקומי יד החבר אשר מבני “שומרי חומותינו”, הוא ראש קנאי עירנו, על צרת “השכלה” שלא תבוא, ויתר חברי הוועד ניערו חוצנם ממשמרתם, ואחרי אשר את כולל אונגרן שמר ה' מהיות בו “נגר ובר נגר”, חלילה, ולפי דעת קנאנו זה צריכה עירנו הקדושה להיות רק בית מקלט לתורה, ובעלי המלאכה שבקרבנו צריכים לבקש להם שכר ועבודה במקומות אחרים ̶ הלך גם בבניין הזה לשיטתו, וכשבאה העת לצוות על מעשי העץ בבית הזה, ראינו חדשה בעירנו, כי תחת לעשותם פה, כדרך כל מכונני הבתים והמוסדים היותר גדולים, הובאו מוכנים ועומדים מאירופא. חרשי העץ ידעו את הדבר הזה עוד לפני ירחים אחדים, ויילונו קשה על זאת בפניו ובפני פקיד הוועד המרכזי פה, הוא רופא הבית ⁵²⁸כי לא רק על אבדן המלאכה בבנין הזה הצטערו, כי אם על הדרך החדשה אשר תסולל גם לאחרים, להכרית מהאומנים פה גם מעט העבודה הנשארה להם לפלטה, אך אז דחו אותם בקש, כי אך דוגמאות יובאו משם. אך עברו הימים, ולפני שבועות אחדים הובאו הנה, באניות מארץ אשכנז, מאה ושלושים חלונות ממשיים, ויד הוועד בחו"ל, אשר בראשו עומדים “המהדרים מן המהדרים” שבאחינו האשכנזים, עודה נטוייה לשלוח כהמה וכהמה מבתי החרושת שבארץ ההיא.

המעשה הזה, שאיננו דורש כל ביאור, עורר את כל בעלי המלאכה לצעוק מרה, להתאסף לאספות ולערוך מכתבים גלויים לפני דעת הקהל ולתבוע משפט מאלה הכורתים אוכל מפיהם. אך כמענה על כל טענותיהם, הנה נשמע, כי כבר הגיע ליפו משלוח מעשה עץ שני מארץ אשכנז.

הפועלים פה מטילים את כל האשמה על “רופא הבית והעומד לימינו אשר איננו מרגיש כלל בצורכי עמנו החומריים”, ואלה האחרונים מצטדקים באמרם, כי מצד חברי הוועד המרכזי שבפרנקפורט יצא הדבר הזה; אך אם כה ואם כה הנה גרם הדבר לחילול ה' בעיני בני העמים האחרים, בראותם כי גם דורשי טובת ירושלים בכל פינות שהם פונים יבחרו להושיט לבניה לחם חסד, לחם של צדקה, מאשר להושיעם כי יוכלו להרוויח לחמם בכבוד ביגיע כפיהם.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

כנד ההשקפה הזאת עורכים בני ציון בעצמם מחאה גלוייה לא רק בדבר שפתיים כי אם בפועל, וחברת “ישוב אה”ק", המשתדלת מאד להרחיב בקרב ילידי עירנו את העבודה המחייה את בעליה, היא עבודת האדמה, הצליחה בשבועות האחרונים האלה לשלוח יותר מארבעים מאחינו הירושלמים לפקידות הנדיב במושבת פתח תקוה, אשר לה נדרשים עתה פועלים לעבודות שונות. שכר הפועל הוא עתה כפראנק וחצי ליום, אך אחרי אשר כפי הידיעות הבאות משם מצטיינים הפועלים החדשים בעבודתם, יש תקווה כי ימצאו להם עבודת תמיד שמה, והוסף יוסיפו על שכרם.

כ“ו בסיוון תרנ”ט

 

הארבה    🔗

הרוחות הסוערות מבלי חשך זה שבועות אחדים בעירנו – לא רוחות התרגשות לבות, פרי מעשי מחרחרי מריבות, כי אם פשוט: הרוחות הסוערות הבאות מני ים – מלבד שהשכיחונו עד כה תקפם של ימי הקיץ ביום והזכירונו את אוויר ימי החורף בלילה, עזור עזרו הרבה מאוד לגרש מגבולנו את הארבה הנורא, אשר הגיע כבר עד שערי עירנו.

אמנם האיכרים עבדו באמונה ויום יום ראינום מביאים שקי חגבים לבית פקידות עירנו לשרפם, אך בכל עמלם לא הספיקו להחרים רק חלק קטן מהם, ותבואנה הרוחות ותטאטאנה אותם עד תומם, וכפי הנשמע תקועם ימה המלח, ולנשאר מיבול שנתנו זאת היתה פלטה.

 

מחלות    🔗

אך רק מחמימות תקופת הקיץ עמד לנו עד כה רווח והצלה, ולא ממחלותיה השונות. עוד לפני שבועות אחדים פרצה מחלת הגרון ומחלת האבעבועות בשכונת הנוצרים בני הארץ בכל תוקף, עד כי נאלצנו, עפ"י פקודת הרופאים, לסגור את בית ספרם למשך זמן. ועתה הגיעו גם עד בתי אחינו, וצווחת החולים בוקעת ועולה מבתים רבים.

גם תור מחלות העיניים הגיע, ובמקומותינו, אשר דיני ה“חזקה” נוהגים עוד בכל תוקפם, לא תוותרנה גם הן, כמובן, על חזקתן. אך השנה הקדימו ראשי עדת אחינו האשכנזים והוועד המיוחד אשר קבענו לעניין זה לדאוג לרעה בעוד מועד, ואחרי הביאם באחרית ימי הקיץ החולף אחד מרופאי אחינו המומחים במקצוע זה, ⁵²⁹עלתה עתה בידם לכונן גם בית חולים כללי בשם “פוקח עורים”, אשר אליו יקובלו חולי העיניים, אשר לרפואתם דרושה השגחת הרופא בתמידות. וביום ה' החולף חגגו את חנוכת המפעל הנחוץ הזה, אשר נוסף על בתי החסד השונים שבעירנו, ורבים מנכבדי אחינו באו להתבונן בסדרי הבית ולשמוע את דבר מצב המפעל בכלל, אשר חברי הוועד המתעסקים בו ביארו לפניהם, ואיש איש מהם נדב כיכולתו לעזור לקיום הבית. השם “פוקח עורים” יהיה אולי בעיני רבים באחד מן השמות ה“מקשקשים” יותר מידי, ואולי זה מפני כי כבר כלו כל השמות הנמצאים בעברית מרוב חברותינו אשר כבר זכו בהם, אך כל איש יודע כי לא השם הוא העיקר אלא המעשה, והמעשה הזה אכן גדול ונחוץ הוא.

את הנחיצות הזאת הכירה גם “אגודת היוחנים”, אשר הקימה בעירנו מאז בית מרפא לחולי העיניים, ואחרי עלותה אליה בשנה החולפת שוועת אחינו בנוגע להנהגת מפעלה, כאשר הודעתי את הדברים במועדם, החליטה עתה להקים בביתה מחלקה מיוחדת לרפואת חולי בני עמנו, ואף רופא מיוחד תשלח למחלקה הזאת.

 

ראש בית פקידות העיר    🔗

בתור ממלא מקום ראש בית פקידות עירנו, אשר התפטר בשבוע החולף ממשמרתו, הפקיד כבוד פחת עירנו את אחד מצעירי משפחת החוסיני המיוחסה, הוא הפקיד סעיד אפנדי, הנודע לכל באי שער עירנו לאיש מצוין ביושרו ובחיבתו להתקדמות, וכל התיקונים הצריכים להיעשות בעת הרעה הזאת, בבוא שמועה על שמועה מארץ מצרים הקרובה אלינו, הולכים ונעשים בזריזות.

 

מקווה    🔗

ובעת הזאת, בהיות “הלכות הטהרה” נשואות על כל לשון, שבו כבודו רבנינו חברי ועד “משמרת הקודש” (והפעם קורא לוועד הזה כבר בשם ) לעסוק ביסוד “מקוה נקיה כשרה עם כל יתא הדברים הנצרכים באופן נאה ונקי” באחת השכונות אשר מחוץ לעיר, וכבר קבעו ועדים בכל השכונות לגבות מכל יושבי השכונות את הכסף הנדרש, והפעם כנראה יצא הדבר לפועל.

 

על מות הרב הילדסהיימר    🔗

השמועה על מות גדול ישראל בתורה ובמעשה, הוא הרה“ג עזריאל הילדסהיימער זצ”ל, נסבה רוח תוגה עמוקה על פני אחינו בני עירנו, אשר ידעו מה היה המנוח ז“ל לעירנו בייחוד ועד כמה יצא חלוץ בכל רגשי חום לבו בבוא לידי המקרה לעסוק בדבר הנוגע להטבת מתב יושביה, “בתי המחסה”, העומדים בתוך העיר על הר ציון, ואשר בהם עתה יותר משבעים בתים, השווים כחצי מיליון פראנק ואשר הם הנחלה היותר גדולה, אשר לאחינו בתוך העיר ̶ אחד מראשי מייסדי הבתים האלה ומראשי העוסקים בהרחבתם ובשכלולם היה המנוח עד יומו האחרון. בהציע החכם צבי היינריך גרץ והנדיב גוטשלק לוי ז”ל לכונן בירושלים “בית יתומים”, היה הוא הראשון אשר נתן ידו להם להוציא את הדבר לפועל. באמור “חברת עזרת נדחים” לבנות בתים לגולי תימן שבירושלים, היה הוא ראש עוזריה במעשה, ובהתכונן חברת “למען ציון”, למען היטיב את מצבם החומרי של בני ציון לבל יצטרכו ללחם נדבות, התעורר הוא ראשונה לעורר את הלבבות למפעל הגדול הזה, ויהי לראש להחברה כל ימי חייו האחרונים. בכל המעשים האלה נראה עד כמה שם המנוח זצ"ל את לבו להסיר מעל בני ירושלים, אשר היו חביבים לו מאוד, את חרפת לחם הקלוקל להדריכם בנתיב אשר יוכלו להגיע בו לכלכל נפשם בכבוד.

ממחרת יום הגיע בשורת פטרתו לעירנו, הספידוהו ב“בתי המחסה”, אשר היו ראשית מפעליו על אדמת הקודש, והיום נערך לזכרו הספד ב“בית היתומים”, אשר אליו באו גם תלמידי בית הספר למל ואחדים מתלמידי ביה“ס לחברת כי”ח. האדון הנכבד אפרים כהן, מנהל ביה“ס למל, סיפר ראשונה באזני תלמידי הבית את ערך המנוח לירושלים ואת תולדותיו בכלל, ואחר הלכו התלמידים את מוריהם אל בית היתומים, ושמה הספיד את המנוח ז”ל הרב הנכבד הד"ר אליעזר גרינהוט, מנהל בית היתומים, ויבאר את מפעלותיו בנוגע לקיום תורת ישראל בארץ אשכנז ואת מפעליו בעירנו.

 

מות הרופא ד"ר סנדרצקי    🔗

בשבוע החולף אבד לעירנו אחד מזקני רופאיה, אשר זה שנים רבות עבד בה עבודתו בזריזות ובשקידה, הוא הד"ר סנדרצקי הגרמני, אשר איבד עצמו לדעת, בירותו כדור מוות אל פיו בתוך המערה הנקראת בפי אחינו בשם “בית החפשית” ⁵³⁰. מקרה כזה אינו מן המעשים שבכל יום בארצנו, ועל כן היה לשיחה בפי כול ולפלא בעיניהם. בצוואתו אשר הניח לביתו אחריו, ואשר בה מסר דבר הנהגת “בית החולים לילדים” אשר כונן בידי אפוטרופסים קבועים, זכר גם את “הרוקח היהודי אשר עבדו באמונה כל הימים”, ויצוו כי ישאירוהו גם הבאים אחריו על משמרתו.

 

קניית קרקעות    🔗

נוסח התשובה אשר באה לבית פקידות הטאבו ⁵³¹ממועצת האחוזות ברבת ארצנו הוא כדברים האלה: “מעולם לא אסרנו עליכם להעביר שטרי מכר ומקנה וקרקעות המירי ליהודים. היהודים העותומנים והנכרים יכולים לקנות קרקע בכפרים. יוצאים מן הכלל הם רק היהודים האמיגרנטים, כתבנו זאת לפקידות הויזיר הגדול”.

הנוסח הזה, בכל הרווחה הגדולה המצהירה מבין שורותיו לאחינו, הנהו ממלא עוד דאגה את לב אחינו בגלל שורתו האחרונה. כי לפני הנראה באו בשנים האחרונות הודעות איסור המקנה והממכר ליהודים לא מצד מועצת האחוזות, ועוד טרם ידענו אם הפה שאסר הוא הפה שיתיר גם כן.

אך בין כה וכה, ופקיד הטאבו בעירנו שאין לו אלא דברי פקידיו הגבוהים ̶ מצרף דיבור למעשה, ובשבוע שעבר נגמרו כבר בפניו שתי קניות לאחד מאחינו באדמת המירי אשר בסביבות עירנו, וכל עוד שלא תגיעהו פקודה מתנגדת לדברים שהודיעוהו הוא מחזיק בשיטת האומר כי “כוחא דהתירא עדיף” ⁵³², ועוד ידו נטויה לקיים כל מקנה באדמת המירי לכל אלה מאחינו אשר להם זכות הישיבה בעירנו. והבאנק הגרמני הפלשתיני ראה כי היתה הרווחה לישראל, ויאמר לזכותם תכף בקרקע מירי אשר לו עד הדרך ההולכת חברונה, הרחק כחצי שעה מעירנו, בחלקים של חצי דונם חצי דונם (או במידת האמה, שהיא יותר מסוגלת לריקלמה, שמונה מאות אמה מרובעות!) במחיר המצער של אלף פראנק לחלק. וכבר הדביק מודעות בעברית, בתנאים נוחים לקונים, כי גם את הסכום המצער הזה לא יהיה עליהם לשלם כי אם מעט מעו וכו' וכו'; הכול כאשר ב“ימים הטובים” לפני שש שנים, אז בצמוח “חברות” חדשות לבקרים. אך רושם שש השנים שעברו בינותיים טבע חותמו עמוק כל כך על בני עירנו, והלבבות התקררו בנדון זה ככה, עד כי למרות היות אחינו פה מתפעלים מכל מודעה חדשה ונוחים להוציא מכספם על כל דבר דמיון שיש בו מעין צל תקווה להיטיב מצבם ̶ קשה להאמין כי יפעלו דברי המודעות האלה את פעולתם אשר לה יקוו בעליהם.

 

חברת יק"א    🔗

ציר חברת יק"א, הוא אחינו הנכבד מר אמיל מאירסון אשר זה כחודש ימים הוא סובב במושבות ארצנו ובעריה, בא ביום החמישי החולף לתור גם את עירנו, ויבקר אחדים ממוסדותינו, וגם את מושבת ארטוף, ומשם ישוב ליפו.

לאחדים מהפועלים שבעירנו, אשר זה ימים רבים המה משתדלים ופונים אל אחינו בחו"ל בבקשתם כי יושיבום על הקרקע, ענה, בבואם להתחנן גם לפניו על אודות חפצם זה, כי לעת עתה לא תושיב החברה רק שלושים איש על נחלת “שג’רה” ⁵³³אשר קנתה בגליל, ומספר אלה שנרשמו בתור עומדים לבחירה למושבה זו עולה כבר לארבע מאות. השלושים הנבחרים יהיו מבני המושבות ומבני ירושלים וצפת וטבריה. המספרים האלה יורונו לדעת מה רבו עוד בקרב ארצנו אלה החפצים בעבודת אדמת הקודש והמוכשרים למה מצד מה (אלה שאינם מוכשרים לא נכללו כמובן בהרשימה), ומה מעטו לעת עתה התוחלות לראות את משאת נפשם יוצאת לפועל.

 

הרב חיים חזקיה מדיני    🔗

לפני שבועיים בא לעירנו הרה“ג הנודע לשם מוהר”ר חיים חזקיה מדיני הי"ו, אשר נשא כתר הרבנות בערי קרים משך שנים רבות, ואשר עלה לעת זקנתו לשבת בארץ הקודש אשר לה שאף לבו זה רבות בשנים. רבים מחכמי עדותינו ונכבדיהן יצאו לקדם פניו בבואו, וכפי הנשמע יעלה לגור בחברון.

 

אות כבוד לד"ר דארבילה    🔗

בימים האלה כיבדה ממשלתנו הרוממה את אחינו הנכבד הד"ר יצחק דארבילה, רופא בית החולים אשר לבית רוטשילד בעירנו, באות הכבוד מג’ידיה מדרגה שלישית.

כ“ו בתמוז תרנ”ט

 

קניית קרקעות    🔗

היום נגולה חרפת שפלותנו מעלינו!

זהו הרגש אשר ירגיש כיום בן ארצנו הקדושה למשמע התשובה אשר הגיעה לבית פקידות הטאבו בעירנו ממועצת האחוזות והקרקעות (נזארת אלדפתר אלח’אקאני) אשר בבירת ארצנו; כי על פי התשובה הזאת מותר לכל איש מישראל אשר לו הזכות לשבת בארצנו, יהיה נתין איזו ממשלה שיהיה, לקנות ולמכור ולמשכן קרקעות המלך מבלי שום הבדל.

כנשמע באה התשובה הזאת על הצעת מצב הדברים אשר הציע פקיד הטאבו שבעירנו, אשר במשך העת הקצרה שהוא יושב פה ראה וייווכח לדעת עד כמה ירד מצב העסקים במחוזנו בסיבת הלחץ אשר לחצו הגזרות התכופות את אחינו, וכמה תוכל הממשלה להשתכר בהיות לאחינו הרשות נתונה לסחור ולהיאחז בארץ ככל אוות נפשם. וכנודע נוטה לזאת גם דעת פחת עירנו הנאור, כי מכיוון שישנה לאיש רשות לגור בארץ, צריך שיוכל גם ליהנות בכל הזכויות אשר לבני הארץ.

היום ידונו על העניין הזה גם בבית הנהגת המחוז שבעירנו, ואחינו מקווים כי גם מפה יצא משפטו לחסד, ולא נוסיף עוד להיות למשל ולבוז בעיני כל שכנינו, בהיותנו נבדלים מהם לרעה גם בפני חוקי הארץ. ומי יודע, אולי בהישנות עתה דעת גדולי שרינו על אודותינו, יעמוד גם רווח והצלה עוד מעט בדבר איסור הכניסה.

בכל אופן, עתה העת לחובבי היישוב ולהרחיבו בדאגם גם לבני הארץ ולהעמידם על הקרקע, ולא ייאלצו לנדוד משפחות משפחות לאפריקה ולאמריקה ולכל יתר הארצות הרחוקות מאפס עבודה. על יישוב בני הארץ נתיני ממשלתנו על הקרקע תביט עתה ממשלתנו בלי תפונה במבטי רצון, ועל אחינו לדעת לכוון את השעה.

 

ניקיון    🔗

בהשתדל עתה בית פקידות עירנו בדבר נקיון העיר פנימה, שמו גם אחדים מאחינו לבם בייחוד לנקיון שכונות בני עמנו מחוץ לעיר, והאדונים הנכבדים ענתיבי ועוזיאל. מנהלי בתי הספר לחברת “כל ישאל חברים”, אשר השיגו גם סכום כסף לתכלית זו, קראו לרופאי אחינו ולאחדים מנכבדי עדותינו להיות אתם בעצה אחת בדבר התיקונים והוצאתם לפועל, ובשבוע הזה החל הוועד לשכור פועלים לנקות את שכונת מאה שערים, וגם יד פקידות ממשלתנו וצירי הממשלות האחרות אתו, להכריח את בעלי הבתים לשלם למצער חלק מההוצאות הדרושות לשום את מחניהם טהור.

א' באלול תרנ"ט

 

עת האסיף    🔗

עת האסיף היא העת הזאת בארצנו. אסיף לאיכרנו על יבול שדותיהם, אסיף לכורמינו על ענבי בציריהם, אסיף לעירנו על בנותיה ובניה אשר כציפורים נודדות מקנן נדדו ממנה זה ירחים אחדים לעטר את שוקי יפו ולרחוץ במימי ימה הגדול “על פי פקודת הרופא”; אסיף למוסדותינו על תוצאות נדבת לב אחינו שבגולה אשר ב“חודש הרחמים” יעוררו רחמיהם על אחיהם היושבים בקודש; ואסיף גם למנהלי עדת יפו על נדבות בירושלים.

כי אחרי אשר עלתה ביד אחינו אלה להשיג מכבוד הברונית הירש נ“ע סך ארבעים אלף פראנק למקנה בית אחוזה לביה”ח “שערי ציון”, וכבר קנו בית ונחלה גדולה קרובה לחוף הים, החלו להרגיש רגשות “מרבה נכסים”, ובחסור להם כסף ההוצאות הדרושות לצורכי רישום הבית בערכאות לשם הקדש לעדת ישראל יושבת יפו, הגיע התור לירושלים המקבלת להיות גם נותנת, ואחינו פה קמו על נדיבות כראוי למפעל כביר כזה, הנותן כבוד לעדת ישראל שביפו והממלא בה חסרון גדול.

 

יין    🔗

אסיף הבציר, אשר החל לפני שלושה שבועות בערך, כלה כמעט כולו. השנה הזאת לא ארכו ימיו כבשנה החולפת, מפני שני טעמים: מפני כי למן העת שנפתח אוצר היין הגדול בהמבורג, שקיבל אליו חלק הגון מהיין שהיה שמור ביקב ראשון לציון, היתה הרווחה ביקב, והיוקבים יכולים לקבל את הענבים מבלי מעצור ומבלי צורך לחכות עד שיפנו להם מקום; ושנית מפני כי בציר השנה הזאת הוא דל מאוד כנגד בציר השנה החולפת, מפני שהגשמים המאוחרים שירדו בראשית האביב וחום השמש הלוהטת שבא תכף אחריהם. כמות הענבים שהוציאו כרמי המושבות בשנה הזאת תעלה לחצי כמות ענבי השנה החולפת. ובהוסיפנו על זאת כי לסיבת מיעוט ממכר היין הוריד הנדיב את מחיר הענבים בעשרה פראנקים לכל קנטר (300 קילו), וראינו כמה גדולה היא החובה להמציא מוצאים חדשים לממכר יין ארצנו למען יוכל היישוב לעמוד ולהתקיים.

בשנה הזאת לא הוסיפו אמנם לנטוע גפנים במושבות, ובנטוע אחד מאחינו כרם חדש בראשון לציון נאלץ לרשום בבית הפקידות כי הוא נוטע על מנת לעשות בענביו צימוקים. אך גם תוצאות הכרמים שנטעו מכבר לא מעטות הן גם בשנים שאינן מצויינות בריבוי פירותיהן כשנתנו זאת.

תקווה גדולה יש למסחר היין במסע אחינו הנכבד אדון אליהו זאב הלוי לוין-אפשטיין אשר נסע מלפני ירחים אחדים לאמריקה, לכונן שם אוצר גדול לממכר יין מושבותינו בעזרת הנדיב. עד כמה הצליח חפצו זה בידו עוד טרם נודע.

 

ביה“ס של כי”ח    🔗

בבית הספר אשר לחברת כל ישראל חברים נשלם כבר בניין האולם הגדול אשר הוכן לחרושת האריגה, אף הוכנו בו מקומות ליותר מחמישים אורגים, והעבודה החלה.

לעת עתה עובדים בו שישה אורגים מאחינו התימנים והפרסים, והם ועוזריהם יחד עולים למספר שניים ועשרים, אך משבוע לשבוע ילך מספר האורגים הלוך ורב, ומקור פרנסה חדש ייפתח לרבים מאחינו פה.

וגם בניין בית הספר החדש על נחלת החברה הזאת צועד צעדי ענק, שתי יציעות ⁵³⁴כבר בנויות ועומדות כלולות בהדרן, והיציע השלישית עומדת להיגמר גם היא, ועוד מעט וכלה הבניין כולו, ונוסף על בנייני הציבור בעירנו עוד בניין מפואר ונהדר אשר ייתן כבוד לעמנו.

 

ישיבת עץ החיים    🔗

בתוך העיר פנימה נשלם עתה הבניין החדש אשר הוקם בחורבת ר"י החסיד לישיבת “עץ החיים”, אולם גדול ורחב ידים, וחדרים אחדים מצדו. וביום מחר יחוגו מנהליו את חנוכת הבית ברוב עם. הישיבה הזאת מרבצת תורה בקהל עדת האשכנזים בעירנו זה כחמישים שנה, וחדרי בניינה הקודם נוספו על חדרי בית תלמוד התורה אשר לעדה גם כן במקום הזה אשר צר כבר מהכיל את כל הדופקים על דלתותיו.

 

ועד עדת הסופרים    🔗

יום מחר נועד גם לפתיחת הקלפי לבחירת הוועד לעדת אחינו הספרדים. כי בתום עתה משך שתי השנים למען בחירת ועד העדה הזאת, אשר חוללה סער גדול בעירנו, קבע כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו מבין חכמי העדה וסוחריה כשלושים איש הראויים לעמוד לבחירה, ופתקות רשימת שמות האנשים האלה שלח כבוד רבנו לערך ארבע מאות וחמישים בוחרים, ועל פי הבחירה הזאת יקים ועד חדש למשך שנתיים מהיום.

בעדת אחינו הספרדים נבחר הוועד החדש לנהלה במשך שנתיים מהיום, ועל פי הבחירה החדשה נשארו שלושה מחברי הוועד הראשון, ועליהם נוספו שלושה חברים חדשים מחכמי העדה וסוחריה, ובראשם אחינו הנכבד הבנקיר סי' חיים אהרן ואלירו, אשר היה ראש הוועד לפנים בעדה הזאת.

ועתה בהיות לשתי עדותינו שני ועדים נבחרים המתעסקים בענייני הכלל הכלל, ובייחוד במה שנוגע לצורכי העדות ביחסן להממשלה, ואחרי אשר זה ימים רבים שלא נשמעו עוד דברי סכסוכים בקרב העדות בין אישה לרעותה ̶ היו שני הוועדים יכולים לפעול הרבה יותר ממה שהם פועלים לו היו מתאספים לפעמים יחד לעיין במה שנוגע לעמנו בכלל בעירנו, ובמקצוע זה יש אמנם עוד הרבה דברים לתקן.

 

בבית חולי עיניים    🔗

בבית החולים אשר לאגודת היוחנים האנגלים למחלות העיניים כבר בא הרופא החדש הנשלח בייחוד לרפא את חולי בני עמנו שוחרי הבית הזה, אך באשר הרופא הראשון עוד טרם שב ממסעיו באירופא, על כן קצב הרופא הזה שלושה ימים בשבוע לחולי עמנו ושלושה ימים לחולי בני יתר העמים, ותהילה יאתה לאחינו בני אנגליה תומכי הבית הזה על השתדלותם לתקן את המגרעות שהיו בבית בנוגע לקבלת בני עמנו אליו, ועל אמרם לכונן בו גם בית תבשיל כשר ומחלקה מיוחדה לחולי אחינו.

וגם בית החולים “פוקח עורים”, אשר כוננו ידי אחינו, מביא רוב ברכה לאחינו היושבים בתוך העיר פנימה, ובשנה הזאת אין אנו שומעים עוד קול צווחה על העיניים הכלות מחסרון רופאים מומחים במקצוע זה ביחוד.

 

הרב חיים חזקיה מדיני    🔗

הרה“ג הגדול המפורסם מהר”ר חיים חזקיה מדיני הי“ו התיישב בעירנו, כי חזקו עליו דברי חכמי עירנו, ובראשם כבוד רבנו הראשל”צ הי“ו, לבלתי עזוב את ירושלים ולגור בחברון. אך גם בשבתו בעירנו ממאן הוא להתערב במאומה בעסקי העדות או לקבל עליו כל משרה שתהיה, כי אחת גמר אומר לשבת בודד במעונו על התורה ועל עבודת גמר חיבוריו. וגם באמור עדת אחינו הספרדים לכבדו ב”תפארת ירושלים“, היא מנת החלוקה הניתנה לחכמי העדה, מיאן לקבל, באמרו כי לע”ע איננו חסר גבר ב"ה.

כ“ט באלול תרנ”ט

 

עבודת הדפוס בסוף השנה    🔗

כלתה השנה ואתה יחד תמה ונשלמה עבודה רבה לרבים מאחינו בני עירנו. עתה נגולה המעמסה הכבדה מעל שכם כל העוסקים במוסדותינו השונים אשר החלו לפרות ולרבות בימים האחרונים, מעל גבאיהם וסופריהם, מנהליהם ושמשיהם, אשר היו עד כה עסוקים כל כך בעריכת ספרי חשבונות מפעליהם וכל מיני קולות קוראיהם ⁵³⁵, ושליחתם אל כל כנפות הארץ; עתה כלתה העבודה לשנוררינו ⁵³⁶הפרטיים אשר עוד טרם תמו מעירנו, המתחרים איש את רעהו במשלוח בקשות שבכתב ושבדפוס, ומתנות אתרוגים, ומעשי עצי זית, וקובצי פרחי א“י, וכל כיוצא בהם ̶ לכל אלה מאחינו בחו”ל אשר זכו כי שמם ואדרסתם ⁵³⁷יהיו נדפסים פעם באחד גיליוני העיתונים המפרסמים את שמות המנדבים לטובת ארצנו הקדושה; סוף דבר: כל אלה אשר קרידיט ⁵³⁸ביד רחבה נפתח להם בבתי פקידות הפוסטה ⁵³⁹שבעירנו משעת זרעם זרע הצדקה עד קצרם קצירנו, כל אלה אשר מילאו את ידי פקידי בתי הדואר עבודה יומם ולילה בחודש הזה ⁵⁴⁰המסוגל כל כך לזעזע את נימי החסד והרחמים בלב כל איש ישראל ̶ כל אלה ינוחו להם עתה בלב נכון בטוח כי “הימים הנוראים” עשה יעשו את תפקידם, ועץ הצדקה יתן פריו כראוי לרחמנים בני רחמנים.

גם להמון מדפיסינו וליתוגרפינו וכורכינו אשר דחו עד כה כל עבודה פרטית שניתנה להם עד עבור “ימי המעשה”, באו ימי מנוחה מעבודתם הפונה רק כלפי אחינו שבגולה, ועבודת אחינו אלה אמנם רבה היא מאוד בימים האלה, בהיותם ממלאים לא רק צורכי עירנו בלבדם, כי אם גם צורכי כל ערי ארצנו הקדושה, מחברון ועד יפו בנגב, ועד טבריה וצפת בגליל. בדבר ההדפסה תיחשב ירושלים לעיר הראשונה בארצנו, ואליה יפנו כל הנצרכים לדברים שבדפוס ביתר ערינו, אשר כנשמע אינם מעטים גם שמה, וכל כל מיני העבודות האלה יחיו מדפיסינו פה, ובהם תלוי עיקר קיומם.

 

בניין בית החולים האשכנזי    🔗

קלקול דרכי הים בסיבת המגפה שבמצרים וגזרת ההסגר על האניות העוברות דרך שם פעלו לרעה בכל דרכי המסחר בארצנו. הסוחרים אינם מקבלים סחורתם במועדה, המכתבים אינם באים והולכים בזמנם, והאנייה הרוסית והפוסטה אשר תביא אתה אינם באים רק פעם בשבועיים. ובין כה וכה עלו מחירי סחורות רבות המובאות מחוץ לארצנו.

על מין הסחורות האלה לא צריך לחשוב כנראה את מעשי העץ המוכנים הדרושים ל“בית החולים האשכנזי” שבעירנו, ⁵⁴¹אליהם לא נגעה יד היוקר, ואחרי החלונות שבאו מאז, שבו ותבואנה גם הדלתות מאחת הערים שבגרמניה.

תשובת אחינו מנהלי הבית הזה בפראנקפורט, אשר באה בעיתונים רבים וגם ב“המליץ”, שימחה אמנם את לבנו, בראותנו בה כי מקור המשגה לא בירושלים הוא, וכבוד רופא הבית וחבריו פה נקיים; אפס כי כבד להבין את חשבון החמישית ושתי החמישיות אשר קבעו למעשי העץ המוכנים שהובאו מחו“ל. בבתים כבתי עירנו, ומה גם בבניין ענקי אשר ידיהם מכוננות לתפארה, מה יישאר עוד ממעשה העץ אחרי נכותנו ממנו את החלונות והדלתות? רצפות הבתים עשויות אבן, הקירות והגגות נעשים אבן גם הם, וגם הגזוזטרות היפות נעשות עתה בבניין הזה אבן, ומה נותר איפוא? הדבר קביעות מערכת קורות העצים שמתחת לרעפים? ̶ ומלבד זה הן עיקר השאלה הוא דבר הוראת הדרך לבוני בניינים אחרים להביא מעשי עץ מוכנים מאירופא ולהכרית אוכל מחרשי העץ, אשר רובם מבני אחינו בעירנו, ועל דבר כזה לא יספיק גם ה”הכשר" מצד המהנדס הגרמני אשר מגרמניה בא להקים את “כנסיית הגואל”, ואשר סוף סוף לא אמר גם הוא כי מלאכה פשוטה כמלאכה שהובאה מחו"ל לא תעלה בידי חרשי אחינו פה לעשותה.

אך בכל אופן, אם “טוביה חטא” או לא חטא, הנה אין כל מקום כי “זיגוד ינגיד” ⁵⁴², ובשלוח אחינו חברי ועד ביה“ח האשכנזי מעשי עץ מח”ול, אין על בית החולים “בקור חולים” הנקרא באשכנזית בשם “יידישעס דויטשעס ביקור חולים האספּיטאל” לשאת פרי מעלליהם, במצוא להם אנשים מקום ב“ערבוב השמות” להניא לב אחדים ממנדביו מעליו. שני מוסדות החסד מוסדות נפרדים לגמרי הם, ואין ביניהם אלא קרבת השמות בלבד.

 

איסור הכניסה וקניית קרקעות    🔗

איסור הכניסה עודנו עומד בכל תוקפו, ובדבר התרת קניית קרקעות המירי עוד טרם נקבע דבר. מצד כבוד הויזיר הגדול באה שנית טלגרמה יותר מפורטת לשאול על דבר מושבות אחינו בארץ ומספר יושביהן, ושטח קרקעותיהן וסכום המסים אשר הם משלמים; וכמובן עוד הדבר תלוי ועומד, ומספר אלה אשר תהיה להם יכולת להתנחל עתה בארץ מצער מאוד.

מצב כזה לא ייפלא לראות אם אחדים מהפועלים שבמושבותינו החפצים לעמוד על הקרקע מחפשים עתה אחרי קרקע כמטמונים. אחדים מהם פנו ל“מוצא”, הוא המקום אשר תקוות טובות מאוד נשקפות למתנחלים בו, מצד קרבתו לירושלים העיר הגדולה והיכולת למכור בה על נקלה את תוצאות אדמתם, ואחדים מהם פנו אל אי קפריסין הקרוב לארצנו, בשמעם כי ישנם אחדים מאחינו אשר התאחזו שמה, האומרים למכור את אחוזותיהם לאחרים, אך עד כה עוד טרם גמרו דבר המקנה גם פה וגם שם.

 

הרי"מ פינס    🔗

אחד מראשוני המתעסקים בענייני יישוב-הארץ בכל לבם וראש מייסדי מושבת “מוצא”, הוא הרה"ח הנכבד הרב יחיאל מיכל פינס, שב עתה ממסעיו בערי הצפון. ידידיו ומכיריו הרבים בעירנו וביפו ובמשובות קידמו פניו בכבוד וישמחו לבואו. גם בימי היותו בחוץ לארץ היה לבו וכל פעולותיו “במזרח”, אך עתה ישוב לעבודתו התכופה, ושב להיות הרוח החיה באופני חברות ומוסדות שונים שבעירנו.

ז' בתשרי תר"ס

 

בבית הספרים    🔗

תחל שנה וברכותיה!

הברכה הראשונה והחשובה אשר הביאה לנו שנתנו החדשה שעמדנו עוד על סף דלתה, היא תשע תבות הספרים החדשים אשר שלח מודענו מאז השנים הקודמות הד"ר יוסף חזנוביץ לבית ספרינו הכללי “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, ואשר כבר הגיעו ובאו אל הבית.

הפעם ראינו בעינינו על מה היתה כל חרדת מנדבנו זה במשך העת האחרונה “להציל” למען הבית את כל אשר יוכל מן הספרים העתיקים והיקרים בכל מקום שמעו שמעם. מלבד הספרים החדשים, כל תוצאות תקופת השנים האחרונות, הנה נקבצו בתבות האלה יקרות דפוסי ויניציא, ורומי, ואמשטרדם, וקושטנדינא, ויתר ערי דפוסינו הראשונים, וספרי דפוס שדה-לבבן, קארעץ, מעזיבוז  קופיל, לוניל, יקרי המציאות; וגם כתבי היד במספר הגון. והספרים כולם כרוכים כריכה יפה ונהדרה, וגם בחיצוניותהם היה יהיו לתפארה לבית הגדול הזה.

על הספרים נוספו גם תמונות שונות וניירות בודדים כתובים ונדפסים הנוגעים לדברי ימי עמנו בכל ארצות פזוריהם.

בספרי שלוש תבות מילאו כבר הארונות החדשים, אשר הוכנו לאורחים האלה לפני בואם, ולנותרים יעשו עוד ארונות חדשים, ובין כה וכה יסודרו הספרים כולם לפני ענייניהם.

וככל אשר תלך כמות ספרי הבית הלוך וגדול, כן נשוב להעלות על לב מה יגדל עמל טלטולם כולם בבוא עתם פעם לגלות “ממשכן למשכן”, כנהוג בעירנו, ומה יגדל העמל רק למצוא בית הגון להם. בהיות המוסד קטן אז היה כל בית נאה ויאה לה אם אך עמד במקום מרכזי, ובתים קטנים יש יכולת למצוא בכל מקום בעירנו. לא כן הדבר בעלות כבר מספר הספרים ליותר מחמישה עשר אלף, ובהיות כבר לכולם ארונות אשר נעשו על פי מידה קבועה. אם לא יחישו מנהלי המוסד במעשיהם עתה בדבר העיקרי החסר לה, בדבר בניין בית אחוזה, בית קניין עולם להמוסד, ואשר ייבנה לכתחילה לשם בית אוצר הספרים ולפי תכנית הגונה לו ̶ אז יהיה המוסד כולו בספריו ובארונותיו יחד תלוי ועומד בנס או בחפץ בעל הבית משכירו.

בימים האחרונים נשמעו אמנם דברים יותר תדירים בעיתונינו בדבר הנחיצות הזאת, ואחד מראשוני המנדבים לתכלית זו האומר “אעשה ויעשו אחרים” יצא בעצמו לדבר על לב יתר מנדבינו ⁵⁴³, אך הד הדברים האלה טרם נשמע, ואם “תחל שנה וברכותיה” גם בנידון זה, יורונו ימיה הבאים.

 

לוח א“י לשנת תר”ס    🔗

אך טרם נחל בחשבונות השנה החדשה הנה עלינו לגמור עוד חשבונות השנה החולפת, חשבונות “לוח”ה של ארץ ישראל הערוך לשנת התר“ס וראשו ולבו שקועים במעשי שנת התרנ”ט.כלוחות השנים החולפות כן לוחנו מצטיין בידיעות השימושיות והמספריות אשר על ידן יותן לקוראיו מושג נכון וברור מהנעשה בארצנו וממצב יישובנו לפרטיו.

מלבד “הספירות המדוייקות” של ערי הארץ ויושביהן, אשר עליהן נוספו בשנה הזאת ספירות חדשות רבות (לחברון, לרמלה, ליריחו, לצפת, לשכם, וכו'), באו בו מאמרים שלמים: על המושבת מתולה ועל מספר נפשות למיני עסקיהם; על מספר האמנים והסוחרים, וכל בעלי משלוח יד בקרב אחינו בצפת; על מושבת ארטוף ⁵⁴⁴אשר לאחינו הבולגרים; ועל המושבה שג’רא ⁵⁴⁵אשר עלינו לזקפה על חשבון שנתנו זאת, כי בשנה הזאת אומרת חברת יק"א לכוננה ולהושיב עליה את שלושים הפועלים אשר בחרה בם להעמידם על הקרקע.

אך הדברים המעניינים בייחוד במקצוע זה הם דברי המאמר “פקיעין ושפרעם”.

ענייני מושבותינו כולן ידועים הם, אם מעט ואם הרבה, לכל אלה אשר לבם נתון ליישוב ארצנו; אך הרבים המה יודעים, כי עוד לפני היווסד המושבות כולן היו בארץ אנשים מבני עמנו עובדי אדמה בני עובדי אדמה מדור לדור, הדומים בכול: בהילוכם, בדיבורם, במלבושם ובכל אורחות חייהם (וכמובן: גם בהסתפקותם ) אל הפלחים הערבים? האנשים האלה, אשר בכל אופן הם טיפוס חשוב בקרב המון הטיפוסים השונים והמשונים של אחינו בא“י, שראוי לקיימם, ואשר בפרטים רבים הם יכולים להיות לנו לראייה מוכחת להתוצאות שהיו יכולות לצאת לנו לו נבחרו גם מאחינו בני הארץ או התימנים להרחבת היישוב ע”י עבודת האדמה ולהוצאות שהיה על תומכיהם להוציא עליהם עד שלא יצטרכו עוד לאחרים ̶ האנשים האלה נשכחו ככה מלבות כל המתעסקים בענייני היישוב, עד כי מלבד הנדיב הידוע, התומך את בני הכפר האחד בסך ארבעים פראנק לחודש, להחזקת שו“ב ⁵⁴⁶שהוא גם המוהל והחזן והמלמד, וחברת כי”ח התומכת את בני הכפר השני בסך חמישה ועשרים פראנק לחודש לתכלית זו, לא פנה איש אליהם “לעזרם בקניית קרקע למען לא ייבטל היישוב הקדום הזה מעט מעט”.

את אלה זכר עורך הלוח הרה"ח לונץ, ויערוך לנו, מלבד תולדות היישוב הקדמון הזה ודברי קדמונינו אשר ביקרוהו, גם את מצבו כיום, ומספר אחינו היושבים בשני הכפרים האלה, ומשלוח יד כל משפחה ומשפחה, למן אלה “החיים מתוצאות אדמתם” ועד אלה “העובדים בתור שכירי יום אצל הגוים ומרוויחים עזר לפרנסתם ע”י שנשיהם ובנותיהם הולכות ללקט לקט בעת הקציר בשדות הגויים ", וגם את טיפוסם המיוחד, הוא הטיפוס אשר עליו נאמר בדברי עורכנו כדברים האלה: “במלבושיהם ובדרכי חייהם ידמו היהודים והיהודיות שבכפר פקיעין לפלחים גמורים. האיכר היהודי הפקיעי ידמה להפלח הגלילי בכול: בהילוכו, בתנועותיו ובנגינותיו; ומלבד חוטמו המיוחד, הנראה רק למביט בעין חודרת ברשמי פניו, אי אפשר כמעט להבדיל ביניהם. וגם בלכת האיכרה היהודיה העירה יחד את רעותה הדרוזיה או הנוצריה, ועל ראשה סל גדול של ירקות, יכבד עליך מאוד להכיר את אחותך העבריה, אם לא הגידו לך מקודם, כי עבריה היא”.

האם לא ירחיקנו הטיפוס הזה מהלך אלפי מילים מיתר מושבותינו אשר בארץ, וישוב להעלות בדמיוננו את כל הדברים אשר קראנו או אשר שמענו פעם על יהודי- חיבר ועל בני משה חובשי המגבעות האדומות?

אך היישאר גם לימים הבאים הטיפוס הזה שריד מאות בשנים כמו שנשתמר מקדמותו ועד היום? ̶ מדברי עורכנו אין אנו רואים זאת: “אולם בזמן האחרון, מוסיף הוא לאמור, ובייחוד מעת אשר נוסדו בסביבות צפת מושבת אחינו האשכנזים, כאשר נפקחו עיני אחדים מהם לראות כי יוכל איש להיות עובד אדמה ומתנהג ב”מקצת" כעירוני, החלו גם הם להתנער משפל מצבם ולהשתוות מעט בדרכי חייהם לאחיהם הספרדים שבצפת וטבריה“; ומי יודע עוד כמה וכמה “תיפקחנה עיניהם” עוד וה”מקצת" הזאת איה יהיה גבולה?…

גם מאמרו “ראשון לציון” דבר ביקור הנדיב במושבה ⁵⁴⁷, ונוסח כל השירים שנמסרו לו, והשקפה על שנת התרנ“ט “חדשות וזכרונות” ו”השנה“, ו”החפצים שנכנסו ויצאו דרך חוף יפו ועזה" ו“מספר האניות שנכנסו בחוף יפו לארצותן ולערך משאן”, לכל החפצים לדעת את מצב ארצנו.

ועל הידיעות החומריות נלוו הידיעות הספרותיות במאמר “זמרת הארץ”, אשר בו נוכל לראות את מיני הספרים הנדפסים בירושלים, ומתכונת כל מין לעומת רעהו. ובכלל נראה כי רבים הם אחינו הספרדים והבוכרים העשירים המדפיסים על חשבונם את ספרי החכמים ורבניהם, ככל אשר נהגו כאז ומקדם.

המאמר “העליה לרגל בימי הבית והעליה אחר החורבן”, שהוא המאמר הראשי בלוחנו זה, מתאר בראשונה את כל סדרי העלייה לרגל בימי קדם וכל התקנות השונות אשר נתקנו למען הקל מעל העולים את טורת והישיבה בירושלים, ואחרי כן תבואנה תולדות העליה לא"י בכל התקופות השונות עד ימנו אלה, ושמות כל נכבדי העולים בכל תקופה ותקופה עד שיירת “המכבים” הלונדונית, ועד בכלל. ואחרי עבור לפנינו כל המון העולים אל הארץ והמדברים בשבחה, מובן מאליו כי ישוב יעלה על לבנו זכרון מצב ימים אלה, ומיעוט העולים מבני עמנו כנגד התרים בני כל העמים האחרים. ולהראות אותנו מה מעטו בימים האחרונים אחינו העולים, באה רשימת כל התרים היהודים שעלו בשנה הזאת וגם כן על ידי מספרים, ואשר מספרם (יחד עם אלה שעלו בימי בוא הקיסר לעירנו, ושליחי-הציונים בכללם) לא יעלה ליותר משניים ושלושים נפש, ובכל זאת הן “המסע אליה (אל ארץ הקודש) בים וביבשה היא (הוא?) כעת נוחה ומענגת (נוח ומענג?) מאוד, וגם בהארץ פנימה ישנם כעת דרכים ומסילות סלולות, ובירושלים יש גם בית מלון יהודי ערוך ומשוכלל בכול ככל בתי המלון שבאיררפה, וגם הוצאת המסע וביחוד להנוסעים בחבורה איננה גדולה מאוד מהוצאות המסע למדינות אחרות רחוקות”.

גם שירים גם סיפורים מעשי סופרינו ומשוררינו אשר בארץ, וגם “משלי ערב” אשר משפטם כאלה שבאו בלוח השנה החולפת רבים בלוחנו זה, ומאלה האחרונים אשר בהם נראה את רוח החידוד, סגולת בני שם, הנטועה גם בקרב הערבים, נבור גם הפעם אחדים, בהיפרדי מעל ספרנו הערב המועיל הזה:

הכבש הטבוח, לא יכאיבנו ההפשט והניתוח.

אם תשב ללחום את סומא, ואכלת לפי היושר.

טוב שתכסה סודך אתה, מאשר יכסוהו לך אחרים.

כף אחת לא תספוק.

פאר הגברים חכמה, ותפארת הנשים – ירקרק חרוץ.

כ“ז בתשרי תר”ס

 

ר' בנימין בייניש סלאנט ז"ל    🔗

מעטה אבל וצער עטתה עדת אחינו ב“זמן שמחתנו” בהשתתפותה בצערו של כבוד רבנו הגדול הגרש“ס שליט”א במות עליו בנו יחידו הרב הנכבד ר' בנימין בייניש סלאנט ז"ל.

המנוח היה מראשוני מייסדי מסחר אתרוגי ארצנו בחוץ לארץ, אשר פילס לו נתיבות בכל קצוותי ארץ. ובשנים האחרונות, בהחל גם מושבות אחינו להוציא את פרי העץ ההדר הזה, השתדל לתת להם מהלכים בקרב אחינו כראוי להם.

בהיותו יושב הארץ מימי ילדותו ויודע את לשונה, ידי והכיר גם את כל גדולי פקידי הרשות שבעירנו, ויהי מאז שנים רבות המוציא והמביא ענייני עדת האשכנזים אשר בינה ובין הרשות המקומית, ובהתכונן לפני שנה בעדה הזאת “ועד העיר” היה אחד מראשוני הנבחרים.

בן שלוש ושישים שנה היה במותו, ועד ימיו האחרונים היה בריא ורענן. בשלושה ימים לפני פטירתו, חלה במחלת דלקת הריאה, ובליל השבת ד' דחוהמ“ס גווע וימת. תנצב”ה.

בליל מוצאי השבת רבו מאוד בני העדה אשר באו לחלוק לנפטר את הכבוד האחרון, וכל איש הוריד דמעות למראה כבוד רבינו הישיש המתאבל בלוותו את בנו יחידו לבית עולמו. אך מחזה מעורר תוגה עמוקה היה דבר קבלת הרב הנעלה הזה את הדין בהכנעה והתאפקו בכל יום השבת מהראות כל רושם אבלות ובכי. יחזקהו ה' ויאמץ לבו, וישלם ניחומים לו ולכל בית המנוח ז"ל.

ז' בכסלו תר"ס

 

חורב    🔗

חורב על עירנו בימים האלה: חורב על מימיה וייבושו, חורב על תריה ואינם, וחורב על חדושיה ולא נמצאו לשוחריהן גם אחר חפשׂ מחופשׂ; וכל החורבים האלה יחד גורמים כמובן גם חורב על “מכתבי” אשר, ה' יודע, אולי צמאים גם להם.

דרכינו שבו ותימלאנה אבק ההולך ומתגבב יותר ויותר מאין עוד מים לזלפן ולהרביצן. קול “השקאים” נושאי המים בנאדות או המחמרים אחרי חמוריהם הטעונים נאדות מים נדמה כמעט, מאין עוד בורות מלאים לפניהם בכל סביבות שכונותינו לשכרם ולמכור מימיהם. אוצרות המים שבקרקע הר הבית נתרוקנו בבוא התור לתקן ולנקות קרקע הבורות האלה אשר זה שנים רבות קפאו על שמריהם; בכפר “ליפתא” ⁵⁴⁸העמידו התושבים שומרים מצד הרשות, על יד מוצא מעיינם, לבלתי תת לאחרים (גם לפקידי הצבא) לקחת ממנו מים העירה, ורק התימניות החרוצות מביאות עוד כדי מים בצמצום גדול מאשר תמצאנה לקנות, ואם יארכו עוד הימים וגשם לא יהיה בארץ, אז תקשה זאת על עירנו עוד יותר מהיוקר על צורכי האוכל והמאור המובאים מחו"ל אשר בא גם הוא לפקדנו בשבועות האחרונים.

 

תיירים    🔗

כנגד כל ההמון הגדול והעצום אשר בא לבקר את עירנו בשנה החולפת בימים אלה, הנה עתה מנוחה שלמה ושלוות השקט בכל מלוניה, וכנראה יהיה מספר התרים הבאים בשנה הזאת בכלל מעט מאוד, לסיבת המגפה וההסגר הנגזר על האניות העוברות על פני ארץ מצרים.

התערוכה הפריזית אשר תהיה בקיץ הבא נתנה אמנם לקוות בשנה הזאת ובשנה הבאה לתרים רבים, כי כל אלה אשר יבואו צרפתה מארצות מרחקים יבלו את ימי החורף הארצות הקודש אחרי יסעו פריזה, או כי בבקרם את פאריז, יבואו בחורף הבא לבקר את הארצות החמות, אך לעת עתה “לה הם ולא שכרם”.

 

הברון שמעון וולף רוטשילד    🔗

יום אתמול היה יום שמחת הנדיב הגדול ורב החסד לירושלים וליתר ערי ארצנו הקדושה, הוא הבארון החסיד רבי שמעון וואלף לבית רוטשילד הי"ו, ⁵⁴⁹ כי בו מלאו חמישים שנה למיום בואו בברית הנישואים את רעייתו העדינה, וישלחו כבוד ראשי עדותינו ומנהלי “בתי המחסה” שבעירנו ויתר מוסדות החסד טלגרמות ברכה אל זוג הנדיבים הזה, ובבתי הכנסת השונים אשר לשתי עדותינו נערכו תפילות וברכות לכבודם.

על כל הנדבות הרבות, אשר היה בעל היובל רגיל עד כה לשלוח לערי הקודש ברוח נדיבה, נוספו בשנים האחרונות נדבות הגונות אשר החל לשלוח למוסדות חסד שונים לחלצם מן המצר ולתת להם היכולת להתקיים גם לימים הבאים.

 

ד"ר אליהו שאמי    🔗

לפני שבועות אחדים שב לעירנו אחד מצעירי בניה, הוא הד"ר אליהו שאמי, אשר גמר חוק לימודיו בחכמת הרפואה בבית מדרש המדעים אשר לממשלתנו בקושטא. על פי חוקי ממשלתנו ילמדו חניכי בית המדרש הגבוה כל לימודיהם חינם, ואחרי כלותם את לימודם עליהם לעבוד את הממשלה (בשכר) בתור רופאים עירוניים משך חמש שנים בכל מקום אשר תשלחם אליו. ולאושר אחינו זה נפל עליו הגורל להיות לרופא העירוני בחברון, קרוב לעיר מולדתו ולבית אביו.

 

שלמה ילין    🔗

מלבד אחינו זה, הנה גמר בשנה הזאת עוד אחד מצעירי בני ציון, האדון שלמה ילין, את חוק לימודיו בבית מדרש המדעים אשר ברבת ארצנו, והוא עד עתה היחיד בצעירי עירנו אשר לא שם אל חכמת הרפואה פניו, כי אם אל תורת חוקי הארץ.

הצורך באחד מאחינו היודע היטב את משפטי ארצנו ואשר יכשר עפ"י ידיעותיו אלה וידיעתו הרחבה בלשון הטורקית להתייצב לפני גדולים, הורגש מזה זמן רב בארצנו ובעדותינו וגם ביישובנו החדש, ואחינו זה, אחרי כלותו חוק לימודיו ומדעיו בטורקית ובצרפתית בבית הליצאום אשר בקושטא, בא אל בית המדרש לתורת-המשפטים (מכתב חקוק), ולפני ירחים אחדים קיבל תעודתו בתור “עורך-דין”.

אחינו זה נסע עתה לברלין להשתלם עוד בתורת המשפטים האירופיים, ואחרי כן ישוב גם הוא לארצנו.

צעירים אלה, הלומדים מדעיהם בלשון ארצנו מצוא ימצאו להם תמיד משרות אצל ממשלתנו האוהבת את בני עמנו והחפצה בקדמתם, וגם את בני עדתנו ינחילו כבוד ותועלת.

ח' דחנוכה תר"ס

 

אין מים    🔗

גם ימי החנוכה המלבבים, אלה הימים אשר בלילותיהם רגילים אחינו להיאסף בבית רעיהם ובחדריהם פנימה ולהתענג על מאורי האור והלביבות החמות בשעה שרוח סועה וסער מתחוללת בחוץ וגשם שוטף ניתך ארצה – גם הימים האלה עוד מעט חלפו עברו, ושמינו עודם מתקדרים ומתקדרים בעבים, וגשם עוד טרם הרווה את בורותינו. אמרתי “בורותינו” ולא “אדמתנו”, כי אדמתנו אמנם רוותה כבר: בסביבות עירנו, במרחק שעות אחדות ממנה, ירדו כבר גשמים מרובים די הכשיר את האדמה לחרישה, וחורש כבד נגש בזורע בהרי יהודה; אך בעירנו עוד העיניים נשואות למרום, כלות ומייחלות לשמים, כי יענו את “הצינורות והבורות”. וגם בעירנו עצמה אמנם כבר היה מעשה וגשם ירד פעם ופעמיים, אך גשם עובר, ובורותינו עודם ריקים כבראשונה, ושבע ושבעים נשים תעמודנה על פי בורות החצרים והשכונות ⁵⁵⁰לחשוף מעט מים דלוחים ונרפשים מקרקעיתם.

ומאין מים פסקו גם כל בוני הבניינים את עבודתם, ומטחנות הקיטור את תנועתן, ומשבטלו הטוחנות והבניינים – רבו הפועלים והאומנים היושבים בחיבוק ידים. עתה איש איש “רואה בעבים”, יושב ומחכה להם, כי ימלאו את תפקידם, והם כמו משחקים הם לנו, יתהלכו להם אל אשר יתהלכו.

וגם “הגבוהים שעליהם”, אלה הכוכבים, אשר עליהם ניבאו התוכנים הגדולים, כי אם לא יהפכו את קערתנו על פיה יראונו לכל הפחות מחזות נפלאים, מראות אלהים, בליל השלושה עשר לחודש האחד עשר מחודשי החמה ⁵⁵¹, גם המה לא עמדו בדיבורם של התוכנים, ולא מילאו את תפקידם, אשר קצבו להם “חוזיהם” בחשבונותיהם הרבים. אך לשווא שקדו רבים מבני עירנו להיות ניעורים “בדחילו ורחימו” כל אותו הלילה ולעמוד הכן על המשמר למען מות מות גיבורים בידיעה נכונה ובהכרה ברורה, לכשתגיע אותה השעה הנוראה והמרה, אם אמת כך נגזרה גזרה, או למען חזות למצער מפעלות אלהים בשעה שמלכי צבאות ידודון ודודון, וכוכבי מעל במחוג ירקדון, ומאורי אור יטוסו במרום וינתזו ניצוצים ניצוצים, הכל כאשר הגידו מחשבי הקצים. הלילה היה שוקט ובהיר, גם עב קל לא הקדיר את פני השמים, גם מסך דק לא סך בעדם מראות את כל הנעשה בהם, והכול היה כמו מוכן לסעודה; אך שעה אחרי שעה עברה והארץ לא רמזה אף רמז קל כי עומדת היא עד משבר, וגם כוכבי השמים וכסיליהם התנוצצו להם השלוות השקט ויזהירו בכל ברק יפעתם, באותה ההרמוניה היפה שקבע לנם העושה שלום במרומיו משעת יצירתם, ולבם לא שמו כלל כנראה לאלה קרוצי חומר, אשר כל נגיפות בני עולמם השפל ודחיפותיהם והדיפותיהם אינם מספיקים להם, ולמען שעשע את נפשם המה חפצים להפוך גם את השמים לשדה קרב, ואת מערכות צבאותיהם לחללים מתגלגלים ונופלים במלחמת החזק על החלש ממנו.

 

“שברים”    🔗

ואם “בעבים וכוכבים” אבדה האמונה, ו“בני עליה” האיתנים עמדו ממלא לבני האדם את תביעותיהם ודרישותיהם, אין כל פלא לראות מעין זה גם בעולמנו הקטן והדל, ואחרי שמענו כפעם בפעם את קולות “השברים” ⁵⁵²מארצות מרחק, הנה הגיעו באו גם עד שערי עירנו אנו, ותוצאותיהם אכן נוראות.

עוד לפני ירחים אחדים נסע למנוחות אחד מסוחרי אחינו ⁵⁵³ויעזוב אחריו לאנחות רבים מבני עירנו, אשר הלווהו מעט כספם – בהיוודע אחרי מותו, כי מסחריו לא הביאו לא ברכה רבה בשנים האחרונות, והוצאותיו ותשלומי הריבית במשך שנים רבות רבו על פרנסותיו, ואחרי אשר נקבע ועד לסדר את ענייניו המסוכסכים נשמע עתה, כי יימצא לנושים כארבעים למאה מסכום תביעותיהם. אך בעוד עירנו הומה בדבר השבר הראשון ויום יום הביא חדשות מבעלי חובות חדשים שנמצאו להמנוח, נפטר עוד סוחר צעיר לימים, אשר נחשב כל ימיו על עשירי סוחרי אחינו, ואחרי פטירתו נודע, כי גם כספו וגם כסף אחרים השקיע במסחרים הקרובים להפסד מאשר לשבח. ובשעת חירום זאת, בהיוסף כנהוג על המעמד האמיתי גם שמועות על שמועות מוגזמות, מוזן כי רופפה אמונת המלווים גם בסוחרים החיים, ואיש איש החל לכנס את אשר לו אצל אחרים. והמהומה הזאת הסבה בשבר שלישי, הגדול עוד מהשניים הראשונים יחד, הוא שבר האחרים ה. ⁵⁵⁴

האחים האלה סוחרים בעירנו זה כשלושים שנה, ובמשך כל הימים האלה היו לאנשי טובה וחסד. כל הזקנים והזקנות, אשר כלו חשבונותיהם עם החיים ועסקיהם המסובכים ויאמרו לשבת בשלווה ולחיות בפרי כספם אשר חשכו לימים שאין בהם חפץ וכל ה“זוגות” הסמוכים על שולחן הוריהם ובמסחר עוד טרם אחזה ידם, הפקידו כספיהם על ידיהם; וכל חברות הצדקה, כל מנהלי המוסדות השונים, כל אגודות בוני הבניינים, לא הכירו כל סוכנים ונאמנים אחרים מבלעדי האחים האלה. וכנגד כל הביטחון הגדול הזה גמלו גם הם טובות לרבים מבני עירנו, ובייחוד לבני הכיתה הבינונית, כיתת הסוחרים ובעלי הבתים, אבים הם מבני הכיתה הזאת, אשר בשעת דוחקם פנו אל האחים האלה, אשר שטרותיהם היו חשובים בעיר ככסף עובר לסוחר, וישיגו מהם שטרות ללוות עליהם את הדרוש להם ולחלץ נפשם מן המצר, ורבים הם גם העניים הצנועים, אשר היו לעזר למו בכל עת קרות בביתם מקרי הוצאות יוצאות מהכלל.

אך השוט השוטף עבר גם עליהם, ועתה נשארו רבים מבני עירנו בחוסר כול, והצעקה מקיפה את העיר, כי מלבד צרת הנושים, אשר רוב כספם אבד כבר בתוהו, הביאו המקרים דחק ולחץ נורא בכל העיר. על כל אלה, אשר כסף להם בידי רעיהם, נפלה אימה ופחד, והמה דוחקים עתה את הסוחרים והחנוונים (אשר כנוהג שבעולם מתנהגים רוב מסחריהם בכסף אחרים), כי ישלמו להם את המגיע מהם, והסוחרים והחנוונים נאלצים לדחוק את בעלי הבתים, הלוקחים מהם בהקפה, ובין כה וכה והמצב נורא בכלל. וכנשמע פעל המצב הזה פעולתו לרעה גם על יפו הקרובה לנו ואשר רבים מענייני סוחריה קשורים בענייני סוחרי עירנו.

 

דחק ביפו    🔗

לגודל הדחק ביפו ישנה עוד סיבה אחרת מלבד הסיבה הזאת. רוב סחר אחינו ביפו הוא מסחרם עם בני המושבות אשר מסביב להם, ובמושבות גדול עתה הדחק מאוד, באשר האיכרים עוד טרם קיבלו את מחיר ענבי הבציר האחרון מאת פקידות הנדיב. עד כה היו כל סוחרי יפו יודעים כי אחרי הבציר ישיגו מאת האיכרים בפעם אחת את כל אשר הקיפו להם במשך השנה כולה, ועל פי זה היו מסדרים להם ענייניהם וזמני תשלומי חובותיהם בארץ ומחוץ לארץ. אך עתה הנה זאת השנה השניה אשר האיכרים אינם משיגים כספם במועדו, וגם בהשיגם אותו לא ישיגוהו אלא מעט מעט והוא הולך ומתמסמס בידיהם עוד לפני בואו לידי בעלי משה ידם, והסוחרים ביפו ובמושבות עצמן הוליכם ודחוקים יותר ויותר.

 

תזמורת ראשון לציון    🔗

ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, ותזמורת ראשון לציון ערוכה לכבוד ימי החנוכה שני נשפי זמרה והתרועעות בבית העם, אשר במושבה, בפומבי גדול.

היו אמנם רבים אשר טענו בפני בני ראשון מעין טענת “מעשה ידינו טובעים בים ואתם אומרים שירה?”, ויוכיחו להם, כי עתה, בימי המסה הנוראים תהיה התזמורת כ“שר בשירים על לב רע”; וישנם גם מתנגדים לעניין התזמורת מעיקרו, באמרם כי אין תכניתה מתאימה לאופן הבסיס, אשר עלינו להציג את היישוב עליו, ואם אין רע להשתעשע לפעמים בשירה ובזמרה, אין לעשות את הדבר קבע, ולתת לו את החשיבות הראוייה להינתן לעניינים אחרים עיקריים הדרושים יותר להקדמת היישוב; ויש הבאים כנגדה בטענה, כי גם ממנה תוצאות לריבוי הפזרנות. אך כל הטענות האלה לא מתמול שלשום נשמעו במחננו, וחברת התזמורת עשתה בכל זאת את שלה – ובאופן היותר מזהיר. וכיון שנעשה כבר מעשה ונשפי הזמרה יצאו לפועל, אתארם כמו שהם והבוחר יבחר לו את היאות לו עפ"י השקפתו.

ביום השני לפנות ערב מלאו כבר רחובות המושבה אנשים נשים וטף, ולרגעים נשמע קול משק אופני המרכזות הבאות אל המושבה מיתר מושבות יהודה וגם מיפו ⁵⁵⁵.

בשעה השביעית החלו כבר ללכת כנופיות כנופיות לבית העם, איש איש וכרטיס כניסתו בידו. הכרטיסים שלושה מינים: בעלי שני פרנקים, בעלי פרנק אחד, ובעלי חצי הפרנק. ויופקדו אנשים להשגיח על הסדרים ולהושיב את כל אחד במקומו המסומן בכרטיס.

ממעל לבמת התזמורת נתלו שתי תמונות מוארות מאחריהן: תמונת שני בקבוקי יין וחבית אחת, וגפן פורחת עם שריגיה ואשכולותיה סוככת עליהם כזר תפארה, וממעל לה “מגן דוד” ותמונת כינור דוד ותימורות מסביב לו.

כל חברי התזמורת לבשו בגדי שרד שחורים, וכובעים אדומים על ראשיהם. בשעה השמינית החלה התזמורת מנגינותיה.

המנגינות נחלקו לשלוש מערכות, ובכל מערכה ניגנה התזמורת כולה בראשונה בכלי הזמר, ואחריה שרו המשוררים שירי “מעוז צור ישועתי” ו“מן המצר”, ו“ציון”, ובחתימת כל מערכה קרא אחד מבני המושבה חרוזי בדיחות מלאים חידודים וביקורת שנונה על דבר היחס שבין האיכרים והפקידות, ועל דבר המותרות, ועל עוד עניינים שונים, ולהחרוזים האלה אשר נקבו וירדו עד התהום שבלב השומעים, מחאו כל הבאים כפיים, בהיותם מתובלים בתבלי הבדיחות וההיתול המר.

אחרי שלוש המערכות נערך מחזה “הקידמה”, המציג לפני הרואים בית אחד איכרי אחינו בלילות החנוכה. הילדים יושבים להם בחבורה על הארץ ומשחקים בשחוק ה“גלגלון”, ⁵⁵⁶וארבעה אנשים מסובים אל שולחן קטן פשוט ומשוחחים. המסובים אל השולחן הם שניים מהאיכרים, אשר לכל אחד מהם תכונה רחוקה מאד מתכונת רעהו; האחד ספקן גדול ומתייאש, ואחרי נסותו נסיונות רבים בא“י בא לכלל הדעה כי אין כל דרך אחרת כי אם להרחיק נדוד ממנה; ורעהו הוא איכר יהודי פשוט, דבק בתורה ושמח בחלקו, מסתפק במועט ועובד הרבה. ועל השניים האלה נוסף איש אורח, הבא זה עתה מחו”ל, לבקר את הארץ, ולבו עוד לוהט בכל האידיאלים הממלאים את מוח חובבי ציון; והרביעי הוא איש ביניים המשתדל לפשר ולתווך את כל הצדדים. – ואחרי הוויכוחים הרבים האלה תסוב שיחתם על אודות החנוכה, ואחד המסובים קורא לאחד הילדים ושואלו אם הוא יודע את פרשת החג, והנער עונהו בעברית ומספר באזני כל הנאספים את סיפור החנוכה. ואחרי כן תשיר מקהלת הנערים את השיר “בנערינו ובזקנינו נלך!”

אחרי החיזיון הזה הוצאו תמונות סמל הקידמה במושבות: תמונות מורה חכמה ומדעים לילדי המושבות, תמונת ילד קטן המשקה את גן הירק אשר לאביו, ותמונת היקב ומעשה היין.

בשעה השתים עשרה ורבע תם החיזיון.

תכנית השירות והזמרות נדפסה בעברית ובצרפתית, ומספר הבאים את הבית בשני הלילות עלה לשבע מאות איש. והכנסות החגיגה הן לתשלומי שארית מחיר כלי הזמן אשר הביאה חברת התזמורת מחו"ל.

 

לשכת ירושלים “בני ברית”    🔗

בעירנו אמנם לא נראו עיקבות חדווה מרובה בימים האלה, ובכל זאת “פטור בלא כלום אי אפשר”, ובני לשכת ירושלים אשר לאגודת “בני ברית”, אשר הנהיגו בעירנו את מנהג ההתרועעות בלילות החנוכה, נענו גם השנה להזמנת אחד מחבריהם הנכבדים, וכנהוג נשאו נואמים נאומיהם בעברית ובאשכנזית מענייני היום. ובאשר קרוב עתה הדבר, כי תצא לפועל משאת נפשם, אשר הגו זה ימים רבים, הוא דבר בניין בית ל“אוצר הספרים הכללי”, אשר המה היו ראשוני מייסדיו, קמו כולם על נדבות לתכלית הנחת האבן הראשונה, והנדבות עלו לערך חמש מאות פראנק.

 

חברת “עזרת נשים”    🔗

גם חברת “עזרת נשים הכללית” קראה היום לחברותיה להיאסף את מוסד ה“בית חולי הרוח” ולהתבונן בהנהגתו ובעניינו, וכן הבאות שמחו לראות את הניקיון הגדול השורר בבית הנהדר אשר שכרה למוסד בשנה הזאת, וכל אחת מהן נדבה נדבת לבה כמנהג שנה שנה.

 

מקברה    🔗

לפני שבועות אחדים מצא אחד האיכרים מבני כפר שעפאט (צופים) ⁵⁵⁷בשדהו, אשר בין הכפר הזה ובין כפר ענתה (ענתות) ⁵⁵⁸, כדרך שעה מצפון לעירנו, מקברה קדמונה חצובה בסלע כגזרת מקברת המלכים, הנקראה בפי אחינו בשם “כלבא שבוע” ⁵⁵⁹, ובתוך הכוכים נמצאו עוד שמונה ועשרים ארונות אבן, ועל אחדים מהם נמצאו גם כתובות ביוונית ושמות אחדים בעברית. רבים מהארונות לוקחו אל בית פקידות ההשכלה בעירנו, ובלי תפונה יישלחו אל בית אוסף הקדמוניות, אשר ברבת ארצנו.

 

עתיקות    🔗

ועל אודות אחינו יושבי הארץ ומשכיליה נשמעו בימים האחרונים דברי תלונות רבים כל כך על אשר אינם משתתפים במעשי מגלי התעלומות ממעמקי אדמת אה“ק ⁵⁶⁰– עד כי סוף סוף הקרה ה' להם השתתפות בעניין זה בהסח הדעת. כי בחפור הפועלים בתוך חצר בית לימוד המלאכות אשר בביה”ס לחברת “כי ישראל חברים” בעירנו במעמקי האדמה, לשום שם יסוד לבניין החדש אשר החברה הזאת אומרת להוסיף על הבניינים הקודמים, מצאו בעומק כשלושה מטרים מתחת לפני האדמה חלל רבוע חצוב בסלע, כשני מטרים רוחבו וכארבעה אורכו וכשני מטרים עומקו, ובו עומדים ארבעה ארונות אבן ומכסי אבן עליהם, והכיסויים מחוברים אל הארונות בחישוקי ברזל מצומדים אל האבנים בעופרת. הכיסויים עבים מאוד (כחמישה ושלושים צנטימטר), וגב להם על פני שטחם החיצון לאורכו וממנו המה הולכים ושופעים לשני עבריהם, ובארבעת קצותם ארבע קרנות להם. והארונות גם הם עשויים מעשה עשות כבד מאוד. אורך הארון כשני מטרים ועשרים צנטימטר, וגובהו כמטר, ועבי קירותיו שנים עשר צנטימטר, ובתוכו מראשותי המת, כיען כר ובלט מהאבן. בשניים מהארונות אין כל קישוטים מכל עבריהם, ושניים מהם מקושטים מעשה חושב באבן, שני זרים בתבנית קשת הפוכה מעברם האחד, ומסגרות לזרים מסביב. באחדים מהארונות נמצאו עוד עצמות השלד, ובאחד מהם נמצא שלד אשה ואחדים מתכשיטיה העשויים זהב, ובקבוק זכוכית מאלה הנודעים בשם “בקבוקי הדמעות”.

כל המציאות האלה תוכחנה לדעת, כי הקברים האלה קברי משפחה רומית הם. אך הדבר המגדיל עוד את ערך המציאה הזאת וחשיבותה הוא מקום הימצאה. כי עד היום לא נמצא בצד המערבי הדרומי, אשר מחוץ לעירנו, ומה גם במרחק כזה מהעיר, כל זכר לשרידי ישוב קדמון. כל מה שנמצא עד היום היה מהצד הצפוני לעירנו, אשר שם ברור הדבר, כי התפשט היישוב במרחק רב מחוץ לחומת העיר גם בימי הרומאים וגם בימי הביניים. ומלבד זה הנה העידו כה המתעסקים במחקרי הארץ, כי עד כה לא נמצאו בסביבות עירנו ארונות אבן בגודלם זה ובעוביים זה. המכסים והארונות הוצאו כולם ממעמקי האדמה, ומוכלם לא נמצא שלם מבלי שבר רק ארון אחד.

 

ביה"ס של “כל ישראל חברים”    🔗

ביום הראשון לשבוע החולף, ביקר כבוד פחת עירנו הנאור את בית הספר הזה, ויעבור בבתי המלאכה השונים ובבית האריגה, אשר כוננה חברת יק“א, ואשר בו החלו כבר לארוג גם מינים רבים מאריגי דמשק, החביבים על כל תרי הארץ. ואחר ביקר גם את בית הלימודים, וישהה כחצי שעה במחלקה הראשונה, ויבחן את התלמידים בערבית ובטורקית ובצרפתית, וישמח מאוד על התקדמותם בענפי לימודיהם השונים, ויבטח את המנהלים הנכבדים לשוב ולבקר את הבית ביום חנוכת הבניין הגדול, אשר הקימה חברת כי”ח זה מקרוב לבית הספר ללימודים.

 

אותות כבוד    🔗

לאחינו האדון אברהם סולומיאק, הפקיד בבית ציר ממשלת רוסיא בעירנו, אשר חוננתו הממשלה הזאת בשנה החולפת באות כבוד “בעד החריצות” – הגיע הפעם אות כבוד מצד ממשלתנו הרוממה, הוא אות “עותמניא” מהמדרגה הרביעית. אחינו הנכבד הזה הוא הראשון בעדת אחינו האשכנזים אשר זכה לאות כבוד מאת ממשלתנו.

 

אחד-העם    🔗

ביום הרביעי החולף הגיע ליפו הנכבד “אחד העם” אשר כנודע הוא שלוח הפעם מטעם וועד התמיכה שבאודיסה לבקר את מעשי הוועד הפועל הקודם ולהתבונן במצב הישוב בכלל, ובמצב בית הספר שביפו ובמושבת קוסטינא בפרט. יהי בואו ברוך!

 

העיתון “הצבי”    🔗

“הצבי”, אשר חדל לצאת זה כשנה וחצי בסיבת מסע עורכו האדון בן-יהודה בארצות אירופה, שב עתה לצאת פעמיים בשבוע, וחלק הטלגרמות המגיעות אליו נדפס גם בצרפתית.

 

רצח ושוד    🔗

על מקרי הרצח אשר נשנו בימים האחרונים פעמים אחדות, נוסף בליל השבת החולף עוד מקרה אחד נורא מאוד, בשכונת אבן ישראל, העומדת על דרך המלך, כנגד בית כבוד פחת עירנו.

כי בלילה ההוא באו שודדים אל בית אחד מאחינו ויקבו חור בדלת הפונה אל הדרך, ודרך החור הזה פתחו את הדלת ויבואו אל תוך הבית, אשר הוא גם חנות לכל מיני מאכל ומשקה. ובתוך הבית, בחדר השלישי, שוכבים בני הבית, איש ואשה זקנים, ויבואו השודדים וירצחו את שני הזקנים, את האיש חנקו בידיהם ואת האשה דקרו מדקרות חרב, ואחר בזזו את כל כספם ותכשיטי הזהב אשר היו להם בבית, וילכו, ועקבותיהם נעלמו.

בבוקר נודע הדבר תכף לקרובי הנרצחים, היושבים בשכונה ההיא, ולקול צעקתם נאספו רבים מאחינו היושבים בשכונה ההיא וביתר השכונות הקרובות, ובבואם הביתה ראו את המצב הנורא, האיש והאשה שוכבים מתים וכל רוח אין בהם, והנערה המשרתת פצועה בפניה ועינה האחת נקורה כמעט. ותספר להם הנערה, כי בחצות הלילה, בהיותם כולם ישנים, שמעה פתאום את קול גברתה בהתחננה לשלושת אנשים, אשר פניהם היו שחורים, כי יקחו את המפתחות מידה ויקחו את כל אשר תאווה נפשם, רק על נפשה יחוסו, אך הם לא שמעו אליה וירצחוה, ואחר נגשו גם אליה ויכוה בפניה ועל ידיה, ואחרי עשותה עצמה כמתה הרפו ממנה, ואח"כ נשארה כנדהמה מבלי לדעת את אשר נעשה.

תכף הובאו שומרים לשמור על הבית, ואחר באו גם אחדים מפקידי בית ציר ממשלת רוסיא, אשר בצלה חסו הנרצחים, והרופא הרוסי, וירשמו זכרון דברים על אודות כל אשר ראו. גם כבוד פחת עירנו בעצמו בא למקום המעשה, בנוגע הדבר אל לבו, ושוטרים רבים נשלחו לחפש אחרי עיקבות הרוצחים. ובלילה נהרו מכל קצות עירנו רבים מאחינו לחלוק את הכבוד האחרון לזוג הנפטרים, אשר נגדעו באופן מבהיל כזה.

לפי כל ההשערות היו במעל הזה ידי אנשים אשר ידעו היטב את מוצאי הבית ומבואיו ואשר גם הנפטרים ידעו והכירו אותם, כי רק באופן זה יובן דבר הרצח הנוסף על הגנבה. ביום השבת בעצמו הובא וייאסר איכר אחד, אשר היה לנרצחים דין ודבירם אתו, ויושיבוהו בכלא לפני ירח ימים, אך עד כה לא נמצאו ראיות מוכיחות כי אכן ידו ברצח הזה; וכנגד זה ישנם אנשים החושבים כי ישנה באמצע גם יד הנערה המשרתת, אשר נשארה בחיים, וכנשמע תובא גם היא במאסר.

 

שמירה    🔗

בין כה וכה שם בית פקידות עירנו את לבו להרבות את השמירה בשכונות אחינו מחוץ לעיר, אשר ברבות מהן אין כל שומרים סובבים בלילה, במיאון בני השכונות לשלם שכרם. והיום סבו אחדים מחברי בית הפקידות בכל השכונות ויקצבו את מספר השומרים הדרושים לכל אחת מהן, ועוד בשבוע הזה יפקידום איש איש על מקומו אשר יקבעו לו.

י“א בשבט תר”ס

 

הנדיב וחברת יק"א    🔗

תמורה כבירה ונמרצה התחוללה בימים האלה בעולם ישובנו, ממנה תוצאות לשינויים עיקריים בכל פינותיו “ממסד ועד הטפחות”.

כי נדיבנו הגדול, אשר כל בית ישראל חייבים לו את דבר היכולת לרעיון עבודת אדמת ישראל להתגשם בפועל ממש, ואת התקדמותו עד הגיעו אל המדרגה שעליו הוא עומד בימינו אלה – ראה ויווכח סוף סוף, כי משאת נפשו זו, אשר למענה הקריב זה ימים רבים הונו ולבו, רחבה ונסבה, ועוד עליה להתפתח ולהתרחב עד למעלה מכוח איש פרטי, אשר לו גם יהיה מי שיהיה כוחותיו ועתותיו מצומצמים; ויקם וימסרנה לידי חברה, אשר כל תכליתה ומטרתה גם היא הן לדאוג לשלום העם כולו, היא חברת יק"א הגדולה.

ובשלח נדיבנו את בת שעשועיו זאת נתן לה כנשמע גם שילוחים “כמנהג בעלי בתים חשובים” (כעשרים מיליון פראנק), ואל חנוניו האיכרים אשר על אדמת הקודש פנה במכתבו לאמור: “חפוץ חפצתי, כי עניין המושבות יקום לנצח, ואמסרהו בידי חברה, אשר לה הון גדול המספיק להביא את יצור כפי אל התכלית הנרצה, והוסיפה לפתח את המפעל הנהדר הזה כראוי לו. ואת פני האיכרים אחלה לעזור בחפצם הטוב ובעבודתם החרוצה לכל מעשי החברה הזאת. ומקווה הנני, כי למועד יבוא יחנני האל לשוב ולראות את המושבות בהפריחן פרחי חמדתן ובהוציאן פרי ברכה למכביר”.

יד נדיבה, וביחוד לב נדיב, נשקפו מהליכות נדיבנו זה בכל ימי עסקו ברעיון חמדתו זה וגם ברגע היפרדו ממנו. אך האומנם נפרד ממנו? שלילות הדעה הזאת בולטת ומבצבצת מכל דבריו האחרונים. הוא חפץ רק להבטיח את קיום “ילד טיפוחו” לימים יבואו, הוא מוסרו לידי אומן המלא כוח עלומים, ועד בוא מועד יתייצב מנגד לראות מה ייעשה בו.

אמנם האוזן כבר מלאה לשמוע, כי מגרעות נמצאו במעשי היישוב, וכי כל הליכותיו עד כה לא נכונו לנוכח המטרה העיקרית לעשות את בני היישוב לעומדים ברשות עצמם ולבלתי הצטרך לאחרים; אך כי המטרה הזאת היתה כל חפץ נדיבנו ורק אליה שאף בכל ימי הריקו מעליו את הזהב – בזה אין כל ספק, כמו שאין גם כל ספק, כי לולא הוא ומעשיו וסבלנותו ואומץ רוחו עד כה, אשר לא זע מפני כל הנסיונות שלא עלו יפה – לא היתה כל יכולת לאחרים גם לחלום עתה חלומות תיקונים ושינויים לטובה.

 

הנדיב ובני המושבות    🔗

ואת גודל הסבלנות הזאת ראינו בימים האחרונים. כי בהיווכח הנדיב לדעת כי את כל גפני כרמי זכרון יעקב וסביבותיה צריך לעקור, מפי הפילוקסירה אשר נגעה בם, ולנטוע כרמים חדשים במקומם, כלומר: לשום את כל עמל עשר שנים במושבות שלמות לאל ולאפס ולהחל את העבודה כולה מחדש, – לא נרתע כלל מפני העבודה הטנטלית הזאת, ובהציע פקידות המושבה ההיא לפניו הצעה להוצאת חמישה מיליונים בעוד כל הנדרש לזה, קבל קיבלה ברצון…. לולא באה המחאה מצד אחר, שלא עלתה על דעתו כלל.

כי בני המושבות האלה, בשמעם את הצעת הפקידות, אשר אמרה לשוב ולעשות את כל שדה הכרמים לנחלה אחת, אשר בה יעבדו כל בני המושבה תחת השגחתה, והיא תשוב לתת תמיכה לאיש איש מהם משך ימים ושנים, עד תת הכרמים העתידים להינטע פרי אשר בו יוכלו האיכרים להחיות נפשם – יצאו כאיש אחד במחאה נגד ההצעה הזאת, באמרם כי רוב שנים הביאו כבר די חכמה בלבם עד כדי יכולתם להנהיג מעתה עסקיהם בעצמם מבלי היות סמוכים על שולחן הפקידות ותלויים בדעתה, ורוב השנים והנסיונות הביאו גם את הדעת הזאת בלבם, כי לכל מחסוריהם וצרכיהם עד תת כרמיהם להם פריים תספיק להם החמישית מהסך שהציעה הפקידות, וגם מיליון אחד יהיה דיים אם תימסר העבודה להם בעצמם, להיות איש איש דואג לנפשו ולנחלתו. ועל דעתם זו עמדו בכל התוקף עד כי אמרו לשלוח צירים מביניהם לפאריז לפני הנדיב לבקש על נפשם.

 

בין הפקידות והאיכרים    🔗

גם במושבת פתח תקוה התפרצו בימים האחרונים סכסוכים בין הפקידות והאיכרים. כי מאלה האיכרים אשר קיבלו עד כה תמיכה מהנדיב ואשר למענם נטע כרמים במושבה הזאת ויחלקם ביניהם – לקחה הפקידות לפני שנים אחדות את אדמתם הטובה למטעי גנות ולמזרע תבואה, בהבטיחם אותם לדאוג להם עד עומדם על בסיס נכון, ואת אדמתם הם נתנה לטוב בעיניה. ויהי בהוריד הפקידות את מחיר הענבים שנה אחרי שנה, והאיכרים ראו כי הבסיס שעליו הועמדו עודנו רעוע, ויחלו לדרוש את אדמתם הטובה בחזרה, ואת פועלי האנשים אשר להם ניתנה אדמתם לא נתנו לעלות אל האדמה לזרעה בחורף הזה. ולא זזו מדעתם עד אשר הביאה הפקידות אחדים מרבני ירושלים לעיין בתביעותיהם, ועל פיהם הוחלט הדבר, כי לע"ע תימסר האדמה לבעליה אשר זכו בה, והמה ישלמו לזורעים שכר עבודתם.

גם במושבת ראשון לציון התחוללה הסערה בימים האחרונים. בני המושבה קראו לאספות פעם אחר פעם, יחד עם בני יתר “מושבות הכרמים” שביהודה, ואחרי כל התבוננותם בענייניהם דרשו בחזקה, כי יימסר היקב וכל מעשה היין לידם ועל חשבונם, וגם את ממכר היין בארצות הקדם החליטו לקחת בידם.

ככה היו הימים האחרונים ימי התרגשות עצומה בכל המושבות מקצה, וצווחת הפועלים הרבים, אשר נפטרו מעבודתם מבלי מצוא להם כל מוצא למחייתם עתה, שמה גם היא נוספות על המצב הכללי; עד בוא הידיעה האחרונה, ידיעת מסירת כל ענייני המושבות לידי חברת יק"א, ולמאז עיני כל בני המושבות צופיות לשינויים הגדולים והכבירים העומדים בלי תפונה להיעשות בכל ענייני היישוב.

 

בית הספרים    🔗

וגם בעירנו אנו לא עברו הימים האחרונים מבלי כל “חידושים”, וגם לאחדים מהם תוצאות כבירות לימים הבאים. מנהלי בית הספרים הגודל, בית “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, ראו כי אכן רחב המפעל וגדל, ואי אפשר לו עוד להיות צפוי בכל שנה ושנה לטלטול ולשינוי מקום, ויחליטו לצעוד סוף סוף את הצעד הרחב, ולקנות למוסד שדה אחוזה, וגם להחל בהקמת “הבית הנאמן” אשר לו מייחלים טובי עמנו מאז.

ימים רבים חיכו מנהלי הבית עד גשתם אל העבודה הזאת בפועל, ימים רבים השתדלו באספת נדבות לתכלית זו. אך כדרך אחינו, לבלי פתוח ידם כל כך לדבר הנראה כ“הלכתא למשיחא” ⁵⁶¹ואשר לע"ע אין ידים לפועלו – נפסקו הנתינות, וזה שנים אחדות אשר “הקרן הקיימת” על עמדה עומדת, מבלי נוספות הגונות עליה. ויהי בהימצא עתה למנהליו חלקת שדה חשובה וטובה, העומדת במקום גבוה ובמרכז עירנו וכל שכונותיה, קרוב למקום אשר בו עומדים הספרים עתה, ומקנה החלקה הזאת יכול לצאת לפועל בתנאים נוחים מאוד למוסד, באופן כי יוכלו להחל תכף גם בניין הבית – ויקנוה לאחוזה, על מנת לשלם מחירה במשך שנים אחדות, ואת רוב סכומי הקרן הקיימת יוציאו לראשית מעשה הבניין.

כמובן אומרים מנהלי הבית לדאוג לא רק לצרכיו לפי מצבו עתה, כי אם לפי מה שהוא עתיד ומה שהוא צריך להיות בתור “בית הספרים לעם ישראל על אדמת קדשו”, מרכז לכל תוצאות בני עמנו בכל התקופות השונות, ומקום תורה ואורה אשר בו ייפגשו כל בני מפלגות אחינו השונות; ועל פי העיקר הקבוע הזה נעשתה תכנית הבית העומד להיבנות. אך בניות הכסף הנמצא מעט מאוד כנגד הוצאות הבניין כולו, לכן יחלו עתה לבנות אך חלק ממנו, רק די הכיל את הספרים הנמצאים כבר. ובהחל כל נדיב לב בעמנו להבין ולדעת יותר ויותר את ערך המפעל הזה ונחיצותו, והכבוד והתפארת אשר יצמחו על ידו לעמנו ולעיר אשר עיני כל ישראל אליה, ואיש איש מהם יקום לעזור על יד הבונים ברב או במעט – או אז יקום הבית כולו על תלו, ועינינו תחזינה בהימלא משאת נפש טובי עמנו במלואה.

מוסדות ממוסדות שונות קנו להם כבר זכות אזרחיות בעמנו, ואיש איש מאחינו רגיל להיות נתבע להם ולתת. אך מוסד “בית אוצר ספרים ישראלי”, אשר בו ייאספו כל קנייני האומה הרוחניים, בית אשר יוכל להיות לנו גאון לאומי, ואשר אולי יגיע עוד ברבות הימים למדרגה זו שימנע מאתנו את העמל ללכת ולבקש את קניינינו אנו על אדמה נכר – מוסד כזה חדש בתוכנו ויחיד הוא במינו, ועד אשר ירכוש לו לבות רבים מהעם עוד רבה העבודה המוטלת על מביני ערכו לעסוק ולהשתדל לטובתו. ואכן עתה היא העת!

 

בית הספר לבנות    🔗

בבית הספר לנערות היחיד בעירנו, ואשר בו התרוצצו עד כה לימודי הלשונות על חשבון לימודי שפתנו אנו, נעשו בימים האלה תיקונים חשובים, אשר להם ייחלו רבים זה מאז. כי לפני שלושה שבועות, באה הנה מלונדון הגברת הנכבדה מרת אלגא ד’אביגדור, אשר ענייני הבית נוגעים אל לבה מיום הימסרו לידי חברת “אגודת אחים”, והיא המוציאה והמביאה את דברי ועד הנשים אשר הפקידה החברה הזאת על הבית. ואחרי התבוננה במשך שבועיים על כל ענייניו ומצבו, החליטה להסיר את כל שארית לימודי השפה הצרפתית, ולהוסיף כנגדם על לימודי השפה העברית בכל הכיתות השונות, ולא יורו בו מעתה כי אם את לימודי שפתנו ואת השפה האנגלית בתור שפה אירופית. ומורה שנייה מבנות אחינו נשלחה עתה מלונדון להוראת השפה הזאת. גם את לימודי מלאכת הריקום השונים, אשר בהם בילו התלמידות עד כה חלק גדול מזמנן, תחת לימודי מלאכת התפירה הפשוטה הדרושה לחפץ כל בעלת בית – יחדלו מלמד בבית הזה, ומורות תילקחנה להוראת התפירה השווה לכל אדם.

 

מוצא    🔗

“מוצא”, זאת הראשונה בנחלות שקנו אחינו בא“י והקטנה ביישובים שנוסדו עד היום, תהיה עוד מעט ראוייה לשם מושבה, אשר מזכיריה היו מפקפקים תמיד לקרוא עליה. כי בימים האלה נגמר דבר קניית נחלה חשובה, אשר קנתה חברת “ישוב ארץ הקדש”, בצירוף עוד שני ראשי בתי אבות מאחינו (האחד הוא בן ירושלים שלמד את עבודת האדמה במושבות, ושני הוא אחד מחרוצי הפועלים בראשון לציון). הנחלה הזאת היתה עד כה בידי אחדים מאחינו, אשר מסרוה באריסות, ועתה, בבוא הנחלה לידי הקונים החדשים האלה, תתוספנה עוד משפחות אחדות מאחינו אשר תצאנה לשבת ב”מוצא", לעבוד שם את האדמה, והיישוב יגדל וירחב.

גם אחד מרופאי אחינו בירושלים קנה לו זה מקרוב כרם שמה, וימסרנה לאחד מאיכרי “מוצא” הקודמים לעבדה על חשבונו.

 

בניין שכונות בירושלים    🔗

חברת יק“א הגדולה מוכנה ועומדת להשגיא פועלה בעירנו, ואחרי כוננה את בית האריגה בביה”ס למלאכה אשר לחברת “כל ישראל חברים”, הנה היא אומרת (עפ“י הצעת פקידה החרוץ האדון ענתיבי מנהל ביה”ס הזה) להקים עתה שכונות שלמות לטובת הפועלים שבירושלים. כי הבתים אשר תקים יימסרו לאלה אשר יזכו בהם לדור בתוכם, ואחרי שלמם במשך שבע עשרה או שמונה עשרה שנה תשלומי-פרקים, אשר לא יעלו כמעט יותר משכירות הדירה, יקומו הבתים להם לאחוזה.

הדבר הזה יביא בצאתו לפועל ישועה לרבות ממשפחות אחינו פה, אשר בכל שנה ושנה, בהגיע מועד משך הדירות, הן בצרה גדולה.

כדבר הזה עשה אמנם ועד “מזכרת משה מונטיפיורי” שבלונדון עוד לפני שנים רבות, בהיות עוד הרה"ח הגאון ר' יחיאל מיכל פינס צירו ועושה דברו בירושלים. אך בהיות הון הוועד הזה מצומצם, התנהג בכבדות, והתשלומים שהיו על הזוכים בבתים לשלם רבו על פי רוב יותר מכדי כוחותיהם.

 

תפילה לשלום צבא אנגליה    🔗

אחינו נתיני ממשלת אנגליה שבעירנו, היודעים את חסדי הממשלה הזאת לישראל בכל מקום שהם, נאספו בשבוע החולף בבית התפילה הגדול “בית יעקב” שבחורבת רבי יהודה החסיד, ובראשם שני רבנינו הגדולים הי“ו, לערוך תפילה לשלום צבא אנגליה היוצא למלחמה. וינאם אחינו הנכבד יצחק יחזקאל (המורה בביה"ס לחברת “למען ציון”) נאום על אודות ערך סדר היום, ועל ערך עם אנגליה הנאור ותכונותיו לעמנו. ואחר נשא הרה”ג ר' זלמן חיים ריבלין (מנהל בית תלמוד התורה אשר בחורבת ר"י החסיד) את התפילה אשר חיברו שני רבנינו הי"ו. וכל בני בית פקידות אנגליה שבעירנו, אשר באו גם הם אל הר הבית, הודו לאחינו המתפללים על רגשי האמונים המפעמים בלבם לממשלה אשר בצלה יחסו.

 

ר' יצחק אפלאטקא    🔗

ביום החמישי החולף גווע וייאסף אל עמיו הרה“ג יצחק אפלאטקא ז”ל מפראג. הרב הזה היה מתלמידיו הוותיקים של בעל ה“חתם סופר”, ובימי נעוריו (בשנת ת"ר) שלחו ירושלימה לשקוד פה על דלתי התורה. כרוב הבאים הנה בראשית ימי היישוב החדש, לבש המנוח את בגדי חכמי הספרדים ואף אשה ספרדית לקח לו, ובישיבות אחינו הספרדים ישב וילמד כל הימים, וכל “אשכנזיותו” היתה רק קבלת החלוקה מכולל אונגריה. אך בבוא הנה מפאריז הר' יוסף בלומנטל ז"ל ויפקד את המנוח לראש בית הלימוד “דורש ציון” אשר יסד לתורה, ואשר בגלל הוראת הלשון הערבית שקבע המייסד לחוק להורות בו לתלמידים זה לשם בית ספר (שוהלע) – אז זכרו לו אחיו האשכנזים את “אשכנזיותו”, ובכל היות הבית מקבל אליו רק תלמידים ספרדים, לא נמנעו הקנאים לרדפנו בכל מיני הרדיפות אשר היו נחלת הימים ההם. ואף ספר יספרו, כי קנאי החסידים העמידו על יד שער חצרו את מוטות “המיטה”, אשר עליה ישאו את הנפטרים, אך המנוח לא חת ולא זע, ואת המוטות אסף אל ביתו עד בוא חברא קדישא לדרשם ממנו בהצטרכם להם. בכל אופן הנה גם הרדיפות גם הקנאות נשכחו ותימחינה מעט מעט, ובית הלימוד “דורש ציון” היה במשך שנים רבות מאוד הבית היחיד לעדת אחינו הספרדים בירושלים שממנו יצאו תלמידי חכמים מצויינים בקרב העדה הזאת.

המנוח היה בן ע“ח שנה במותו, וכבוד גדול נעשה לו בהלווייתו, וכנשמע רבו הפעם שתי החברות הקדישות של עדת הספרדים והאשכנזים על זכות קבורתו. אכן יד העת הויה בכל. תנצב”ה.

 

ה“שברים”    🔗

התרועות על “השברים” שבאו לסוחרינו עודן ממלאות את חללה של עירנו, ובכל אשר נפנה נשמע שיחות תמיד על העניין הזה, אשר נגע לרבים מאחינו עד הנפש. בייחוד רבה התרגשות בני עירנו על האחים המבורגר אשר עמדו משלם מאומה לנושים בם, אך בכל התרגשותם לא העלו מאומה מידם עד כה.

אדר א' תר"ס

 

מכתבי בקשות    🔗

ימים רבים ישבו להם שנוררי ⁵⁶²ירושלים על תורתם ועל עבודתם באין מחריד רבצם ומפעלם. אלה האנשים אשר זכותם להגן על עירנו כולה לתתה בעיני כל יושבי תבל לעיר של בטלנים המשליכים עצמם על הציבור הגדול, ציבור כל קהל הגולה, ישבו להם בסתר אוהלם, מתענגים איש איש על אדרסות ⁵⁶³נדיבי הלב אשר נפלו בגורלו, ומעמיסים עליהם מכתבי-בקשה על מכתבי בקשה עד אשר נענו להם סוף סוף. רבים ידעו כי האנשים האלה עוטים חרפה על ירושלים ונותנים אותה לשמצה בפי כול; רבים ידו כי אך אלה הם הגורמים לעיר תפארת ישראל להיות לבוז בעיני מוקיריה וחובביה בנוולם את פניה, ובכל זאת לא אץ איש לפרסמם אותם ומעשיהם בפרטות, באמרו: הנח להם לאלה הקמשונים המעטים, יצירי החינוך הבטלני; העתים משתנות, ימים טובים מאלה יבואו, והקוצים יכלו מאליהם. העסקן הגדול בענייני ירושלים והנדבות הבאות אליה, הוא הרב הד"ר אדולף סאלפנדי ⁵⁶⁴, החל אמנם לפני שנים רבות להזהיר את קהל אחינו שבאשכנז מפני מיני כתבי-בקשות האלה, ויעורר גם על הנזק הרב שהמה מביאים לדברים הכללים הצריכים באמת סיוע ועזר; כי בהשיג אלה האנשים אשר לבם לציון מכתבי בקשה רבים כל כך, יהיו נבוכים בעצמם מבלי דעת למי לענות ראשונה, ועל הרוב ייכשלו באלה שאינם מהוגנים היודעים יותר איך לסול להם מסילות עד חדרי לב איש, בהיות הדבר הזה כל משלוח ידם התמידי; ובמשך איזה זמן נשמעו בעירנו תלונות על הרדיפות האלה אשר הביאו כנראה מארה בעסק הפורח הזה. אך גם הרב הנכבד הזה נלאה ברדיפותיו אלה, ומי יודע אם לא ראה בנסיון כי דבריו שנאמרו על הפרט הזיקו גם להכלל, אחרי שאין דעתו ושעתו של כל נדיב פנויות להתבונן ולראות מי הוא הבלתי הגון ומי הוא ההגון; ואחרי הישכח דבר רדיפותיו שב העסק ויפרח, ואלה אשר לבם דווי על כבוד ירושלים המחולל, שבו ויחכו לימים הטובים אשר בהם יכלו הקוצים מאליהם.

וימים טובים אמנם באו, ירושלים התקדמה בשנים האחרונות התקדמות גדולה אשר איש לא יוכל להכחישה; אך דא עקא, כי יחד את ההתקדמות הכללית התקדם גם משלוח יד השנוררים הפרטים. ידיעת הלשונות הזרות, הידיעות הגיאוגרפיות, עשיית כרטיסי ציורי המקומות הקדושים, אלבומי הפרחים הטבעיים, העיתונים, ספרי האדרסות, וגם הליטוגרפיה והפוטוגרפיה, כל אלה יחד היו לרקחות ולטבחות לשנוררות הקדושה, היודעות להשתמש בכל המצאה חדשה למטרותיה ולתכליותיה אשר כולם אל מקום אחד הן הולכות – אל לב הנדיבים וכיסם; העסק החל ללכת בגדולות, ותחת החנוונים הקטנים, עניים פשוטים תלמידי חכמים שהיו כותבים בלשון הקודש לאנשי שם בחו“ל הנודעים בחיבתם לתורה ולארץ הקדושה, קמו עתה סיטונים, מבני המודה ⁵⁶⁵האחרונה: אנשים חצאי-משכילים אשר לימדו ידם מעט לכתוב אשכנזית באותיות לע”ז, אנשים היודעים כי להעתיק מכתב בכוח הליטוגרפיה במאה ובמאתים נוסחה ⁵⁶⁶דיה שעה אחת, אף יודעים המה כי בחו“ל ישנו בכל עיר גדולה ספר שבו נדפסות אדרסות הסוחרים, והחברות, וגבאיהן וכו', וישנה גם הוספה לה”איזראליט" המגנצי ⁵⁶⁷שבה נדפסים שמות כל המתנדבים לעניינים שונים באה“ק, למסכום גדול ועד חמישים גרה – ובכל ידיעותיהם אלה הם מרחיבים את העסק. על “האיזראליט” המגנצי המה חתומים, את ספר האדריסות המה מביאים מחו”ל ומחפשים אותם חפש מחופש למצוא את השמות אשר על פי מבטאם ותמונתם נראה כי לישראל המה, והליטוגרפיה עושה את שלה ומעתקת מכתביהם למאות, והפוסטה עושה את שלה ומביאתם אל כל אשר ישלחום ושלחיהם – ו"בבוקר לא עבות, אחד (כאשר יאמרו מליצינו) יקום האדון יאזעף היימאן הנירנבורגי, אשר גם אבות אבותיו לא עמדו מעולם על הר סיני, וימצא על שולחנו מכתב בא מירושלים העיר הקדושה, ובו יתאר לפניו את “אחיו בני עדתו” את תלותו ורוב בניו וכו', ויבקשנו לרחמהו בנדבת לבו “המפורסמה כבר בעולם”; ואם חפץ הוא דווקא לקבל “שכר מצווה בהאי עלמא” נכון הוא (אחיו ובן-דתו) להתפלל בעד עילוי נשמת קרוביו וקרובותיו הנפטרים אשר יודיעוהו את שמם ושם יולדתם (אשרי יולדתם!), – וכל הכבוד הזה בא לו רק מפני כי לאושרו קראוהו אבותיו בשם “יאזעף”!

אך לא כל בני החברייא הזאת חפצים להעמיד ממונם בסכנה, אחרי דעתם כי לא כל אלה אשר לפי דבריהם במכתביהם “נתפרסמה נדבת לבם כבר בעולם” הם באמת אנשים הנוטים אוזן לדברי בקשות אשר ממקום קדוש יהלכו, ועל כן מצאו להם תחבולות חדשות. יודעים המה כי מלאכת עצי הזית היא מן מלאכה אשר תוצאותיה נועדו רק בעד בני חו“ל, אף יודעים המה כי ברבות התחרות האמנים הנוצרים המושכים אליהם את כל התרים קוני הסחורות האלה, אשר כנודע רובם הם נוצרים גם כן, עלתה צווחת האמנים היהודים פעם ופעמיים אל אחיהם בחו”ל להשתדל במכירת תוצאות מעשי ידם. ובכן ילכו והשתתפו עם חרשים כאלה. המה מתחייבים לערוך את מכתבי הבקשה אשר בו יתארו את ענות בעל המלאכה היהודי בעיר הקודש, שאין לו למי למכור סחורתו ונאלץ הוא לשלחה לאחיו הרחמנים, אף מתחייבים הם לשלחם אל בעלי האדריסות, “משופרא דשופרא” אשר השיגה ידם, והפועלים מתחייבים מצדם לשלם את הוצאות המשלוח ולתת כלים מכלים שונים מעצי הזית לשלחם אל “הנדיבים המפורסמים” האלה, והיתה ההכנסה אשר יכניס העסק הזה לשני ה“שותפים” האלה יחד על פי המתכונת אשר ישתוו ביניהם. ולמען יהיה “הפועל-הבטל” בטוח כי “הפועל האמיתי” (אשר בשמו המכתבים נכתבים) לא יקפח את חלקו, כותב הפועל-האמיתי במכתבו אל הנדיב כי את נדבת לבו ישלח אליו על שם “הרב הגדול” פב“פ ⁵⁶⁸(כלומר" אל – הפועל הבטל). והרב הגדול פב”פ מעיר בטובו כי בקשת האומן העני והמטופל בבנים, וכו‘, פב"פ, נעתר לקבל את הנדבות אשר תגענה למענו למען ימסרן לידו; וכמובן לא ימנע מלפאר לפני הנדיב את גודל זכות מצוות “והחזקת בו” וכו’ וכו'.

בדרך זו לא יפסיד “בעל האדריסות” בכל אופן רק את טרחתו בכתיבת אדריסותיו, ודרך זו, מלבד אשר לא יימלט, שלא תכניס לו איזה סכום, הנה היא לו גם לאבן בוחן לדעת על ידה איזה מהאדריסות הן “העקרות” ואיזה הן “הפוריות”, ומעתה יחל בעסק חדש – הוא עסק משלוח הפרחים. כי את כל איש אשר ראה בו בניסיון כי נדיב לב הוא ומטה אזנו לדברי מכתבים כאלה, יזכה הוא בעצמו במכתבי בקשה, מבלי לכ השתתפות את אחרים זולתי אשתו ובני בניו.

הא כיצד? שמעו והתפלאו!

אשה אחת ענייה, אשר בעלה העוסק בתורה הוא חולה מדוכא, איננה מוצאת לה במה להחיות נפשה, רק באספת פרחי שדה ובהדבקתן אל כרטיסי קרטון. בעבודה זו עסוקה היא וילדיה הקטנים, ואת תוצאות מעשי ידיהם היא מתכבדת לשלוח אל נדיב הלב הזה “היודע להוקיר את ערך יגיע הכפיים ולבזות את הבטלה”, והיא מבקשת ממנו לשלוח את נדבת לבו מחיר כרטיס הפרחים על שם “הרב הגדול פב”פ"; ופה חוזר חלילה הנוסח הנזכר למעלה. אך הידעתם מי היא האשה הענייה הזאת? – האשה הזאת היא אשת “הרב הגדול” הזה; רק את שם משפחתה תחתום כאשר היתה חותמת “בנעוריה בית אביה”!

כרטיס-הפרחים איננו עולה הוא ומשלוחו יחד בדמים מרובים, ומי שריחם על אומן השולח לו מעשי ידיו, איך לא ירחם אשת תלמיד חכם ענייה, המפרנסת ביגיע כפה את אישה החולה ואת ילדיה המוטלים עליה?

אכן ישנם עוד סיפורים כאלה וכאלה אשר יספרו בני עירנו על בני החברייא הזאת ומעשיהם, אך הדברים כבר ארכו ככה, עד כי אולי כבר שכחו קוראי במה שפתחתי אם לא אשוב על הדברים ההם שנית.

ובכן: ימים רבים ישבו להם שנוררי-ירושלים על תורתם ועל עבודתם, עפ“י הנוסחה החדשה שבחדשות באין מחריד רבצם ומפעלם – עד אנשי נועד אחינו החפץ בכל לבו בהטבת מצב ציון ובניה, העורך-דין והבנקיר הד”ר היינריך מאיר כהן, להפנות לבו וזמנו להם ולעוסקיהם להזהיר אחרי כן את אחיו בגרמניה מפני סוג האנשים האלה, וגם עד “המליץ” הגיע דברו (ע' המליץ תרנ"ט גליון 249 מאמר “הזהרה”); אז פחדו בציון שנוררים, ותהי למחנה לחרדת אלהים, ואיש אחד מר. T מצא לו לחובה לענות זה מקרוב ב“הצבי” וגם ב“המליץ” עצמו (ע' המליץ תר"ס גליון 13 במאמר “וענתה בי צדקתי”) ולהציג את קהל הקוראים לשופטים.

ואנוכי אינני יודע על איזה מר. T בדיוק כיוון הד"ר היינריך מאיר כהן, אך אינני יודע בבירור איזה מר. T הוא שמצא לו לחובה לענות. אך מר. T אחד ידעתי אנוכי ורבים מבני עירנו אשר עסקיו ומעשיו המה ממש – אלה המעשים והעסקים אשר תיארתי למעלה.

 

בית החולים בקור חולים    🔗

כי מעשי חברת “השנוררים” בעירנו כוח בידם להזיק לענייני הכלל, אשר להם דרושה באמת יד עזרה, נוכל לראות ממצב אחד ממוסדות עירנו אשר כל איש יודה בנחיצותו. המוסד הזה הוא מוסד הנקרא בשם “בקור חולים האספיטאל”. הבית הזה העומד בעירנו זה כארבעים שנה, ואשר בו מופקדים שני רופאים מומחים לענות חינם יום יום למאות חולי אחינו השונים, ולפקח על החולים הרבים השוכבים בו על ערש דווי; הבית הזה אשר כל מבקריו מבני כל הארצות השונות הביעו תהילתו ונחיצותו בעירנו – הנה כמעט שלא נסגר לגמרי, לפני זמן לא רב, לסיבת התמעט הכנסותיו בעתים האחרונות, והתרבות החובות הרובצים עליו כמעמסה גדולה, עד כי נאלצו ממוני כל הכוללים השונים של עדת האשכנזים, ורבנו הגדול הגרש“ס שליט”א בראשם, להרים “קול קורא לכל אחינו בני ישראל בכל מושבותם” ולהודיעם את צרת הבית ומצבו. אך, כאמור, רבו “הקולות הקוראים” היוצאים מירושלים כל כך בשנים האחרונות, עד כי מפני הערבוביה איה מכיר ואיה יודע איזה הוא הקול ההגון והראוי, ואשר בנוגע לו החוזה מוטלת על כל נדיב לו לענות?

 

בחירות    🔗

ימי הבחירות לחלק מחברי בית פקידות עירנו הגיעו; כל סדרי הבחירות, אשר עליהם דבר דיברתי פעם ⁵⁶⁹, כבר מולאו, ועוד מעט ונפתחו פתקות הבוחרים, וראינו את תזכה עדתנו הפעם לראות חבר שני מבניה יושב בבית הפקידות הזה. כנודע ישנה זכות לעדתנו לשלוח אחד מבני עמנו בתור חבר אל בית משפט הקנסות; וגם אל בית מועצת המחוז אשר בו נחתכים כל העניינים היותר חשובים. כי בנוגע לבני עמנו בארצנו יש לעדנו הזכות, עפ“י חוקי ארצנו, לשלוח חבר מצדה, מלבד החבר אשר ישלח כבוד רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו מצדו. אך עד כה לא דרשה עדתנו את זכותה זאת, ובמקום חבריה התנחלו עדות הנוצרים, אשר מצאו להן הכושר לשלוח כל אחת ואחת (היוונית והלטינית והארמנית) חבר אחד מצדה למלא את המספר הדרוש; אבל עתה התעוררו אחדים מנכבדי שתי עדותינו לעסוק בדבר הזה ולהשתדל כי ידרוש רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו את זכויותינו, כאשר משרתו וכבוד עמנו דורשים מידו. וכנראה תהיינה הפעם ידים לפועלם.

 

מים ממעינות ערוב    🔗

דבר הבאת תעלת-המים לעירנו ממעיינות “ערוב” הרחבים ⁵⁷⁰, גם הוא מהדברים אשר נדבר כבר כל כך על אודותם, עד כי כל השב ושומעם לא יימנע מהטיל ספק באפשרות צאתם לפועל, ובכל זאת הנה נראה הפעם כי קרוב הדבר להיעשות. ממשלתנו הרוממה פנתה אל בתי פקידות עירנו בשאלה למצוא מהעיר הכנסה בסך ששת אלפים ליטרא טורקית מדי שנה בשנה, למען יוכל הדבר הנזכר לצאת לפועל, כי תשתדל הממשלה למצוא את כל הכסף הדרוש למעשהו (ערך תשעים אלף ליטרא טורקית), ובית פקידות עירנו יתחייב לשלם על חשבון זה את הסך ששת אלפים ליטרא לשנה עד אשר ישולמו הקרן והרווחים יחד ויציע בית פקידות עירנו את דבר הטלת חובה על כל שוחטי הצאן והבקר במחוזנו לתת את עורות הבהמות השחוטות לאוצר פקידות העיר לתכלית הזאת. ועתה יחכה לתשובה אשר תגיע מעיר הבירה.

 

חברת יק"א    🔗

במושבות אחינו כולן עיני כל הקומוניסטים והפקידים נשואות לבוא האדון הנכבד מר אמיל מאירזון, פקיד חברת יק“א, אשר בידו נמסרה עתה ראשות לשכת הנהגת היישוב בא”י אשר לחברה הגדולה הזאת, ואשר כנשמע יבוא מחר ליפו.

כ“ד באדר ב' תר”ס

 

תיירים    🔗

תור התרים הגיע, ועירנו מלאה כבר תשואותיהם זה שבועות מספר, ובוא תרינו היה הפעם כבוא גשמינו, בימי חורפנו זה: ימים וירחים חיכינו להם בשרב ובצימאון, ופחד שנת בצורת מילא כבר לבות רבים; אך בבואם סוף סוף ירדו תכופים שוטפים וסוחפים, משך שבועות ימים, עד רוותה האדמה פעם אחת, ובורות מלאו, וגם מימי ביר איוב ⁵⁷¹ פרצו וישטפו בכל עוז כמו בשנים הטובות, ואך טהרו השמים, והשמש יצאה בהדר תפארתה לקראת הכמהים לה ולקוויה הנחמדים, החישו בני עירנו לקדם את מחזה המים החיים הזורמים האלה בכל הכבוד והיקר שהם רגילים לחלק תמיד למבשריהם בשורת השנה הטובה והפוריה העתידה לבוא.

תרינו אף הם איחרו את מועדם מעט, וענייני מלחמת אנגליה ⁵⁷²הסוערת בכל תוקפה חיזקו את ההשערה כי רבים יימנעו מבוא בשנה הזאת, אך הימים האחרונים שתו קציר לכל ההשערות האלה, ובבואם באו שיירות שיירות. האנייה הגדולה “אוגוסטה ויקטוריה” היתה הראשונה למסע מחנות האנגלים והגרמנים, ואחריה כבר באו עוד חמש שיירות אשר רישומן ניכר בכל פיות שאנו פונים, וגם בעזבן את העיר לימים אחדים ללכת חברונה או הירדנה תשארנה רישומן – בחוסר העגלות לנו פה.

בתוך הבאים נמצאו גם מעטים אשר שמותיהם מעידים על יהדותם, אך רוב המיעוט הזה נסחף בזרם הכללי והוא בא ככל בני לוויתו לבקר את "ארץ הקדם ", וענייני ישראל וארץ קודשו אינם נוגעים אל לבו, ואך מעטים מן המעטים האלה יוצאים מן “הכלל”.

 

רוסים    🔗

ובעוד כל הנוסעים ממין זה הם כציץ השדה, הללו נובלים והללו פורחים, הנה החוגגים הרוסים הולכים הלוך ורב, וכולם נשאירם פה עד עבור ימי פסחם. האניות הרוסיות באות עתה פעמיים בשבוע, ופעמיים בשבוע יתוספו המונים המונים על הבאים לפניהם. עתה עלה מספרם כבר לערך ארבעת אלפים וחמש מאות, ומעתה ועד עת המועד יתוספו מבלי תפונה עוד כאלף. עתה אומרת החברה הפלשתינית-הפרבוסלווית להוסיף טור בתים חדשים במגרש הרוסים שבעירנו לאורחים האלה המתרבים משנה לשנה.

בכלל נעשים בימים האלה תיקונים רבים במגרש הגדול הזה, בהוספת בניינים ובתיקון דרכים ונטיעת גנים בטוב טעם, עד היותו עתה גם למקום טיול ומנוחה לרבים מבני עירנו.

 

גרמנים    🔗

והגרמנים מצדם החלו אף הם להגדיל את חשיבותם ופועלם בארץ. על חלקת השדה אשר בה חנה קיסר אשכנז, בימי שבתו בעירנו ⁵⁷³, אומרת ממשלת גרמניה להקים בית ספר בינוני ⁵⁷⁴; ובשעה שתתפאר צרפת ברוב בתי ספרה בעירנו, ובהשפעתה הגדולה על חינוך כל בני הנוצרים הערבים אשר בארצנו, הנה תהיה אשכנז הראשונה לכונן בית ספר נעלה מעל בתי הספר לעם הנמצאים כבר בארץ, ולרכז בירושלים את מגורי כל צעירי הגרמנים ולומדי השפה הגרמנית בכל הערים והמושבות אשר התיישבו בהן בפלך סוריה ופלשת.

הדבר נעשה בצניעות ובדומיה, מבלי כל רעש וצווחות, ואולי גם מבלי כל פרסומי מאמרים נלהבים בשערי העיתונים על אודות “נחיצות גמנזיום בירושלים”…

 

דואר    🔗

מלבד זאת הנה כוננה ממשלת אשכנז זה שבועות אחדים פוסטה גרמנית, גם בעירנו, והפוסטה החדשה והצעירה הזאת אומרת כנראה להתחרות התחרות גדולה את אחיותיה הבכירות, הקיימות מאז ומקדם, ולכבוד לה את לב הקהל, בהקלה עליו את אופני המשלוח והקבלה. למן היום הראשון להיווסדה, הפקידה איש (מאחינו) אשר יוביל את האגרות הבאות על ידה לבעליהן ביום בואן, ועתה החלה לקבוע תבות במקומות שונים, בעיר ובפרוורים אשר מחוץ לעיר, למען יוכל כל איש להשליך בהן את כל אשר הוא אומר לשלוח ע"י הפוסטה, וככה לא ייאלץ ללכת בכל עת עד בית פקידותה.

הפוסטות האחרות, תעשינה בלי תפונה גם הן מצדן כל ההנחות והרווחות אשר תוכלנה לעשות למכריהן הקדמונים, לבל יוציאו ישן מפני חדש, וכבר נשמע כי הפוסטה האוסטרית, אשר עד כה היתה היא “המוציאה והמביאה” את רוב הדברים שבכתב בעירנו, עומדת להעתיק מקום בית פקידותה אל מרום מרכז המסחר והמפעל בעירנו, ולסדר בו סדרים ותיקונים חדשים, וההתחרות הזאת תביא בכל אופן טובה לתושבים; אך איך שיהיה הנה השפעת אשכנז הולכת ורבה בארצנו, וכל היודע את חשיבות הפוסטה לכל בני עירנו, ועד כמה חיי רובם ופרנסתם תלויים בה, יבין כי השפעת אשכנז החדשה הזאת איננה מהיותר פחותות.

 

בחירות    🔗

בחירות בתי הפקידות והמשפט בעירנו כבר נעשו, ובכולם עולם כמנהגו נוהג בנוגע לבני עמנו. בין יושבי בית הנהגת המחוז ובית המשפט לא נוסף חבר מצד עדת היהודים, וגם בבית פקידות העיר לא נבחר חבר שני מאחינו. אך החדשה הזאת נעשתה, כי בבית הפקידות העירוני, אחרי צאת חמשת החברים הקודמים ובוא חמשת הנבחרים החדשים, לא נמצא בכל עשרת החברים אך אחד מעדות הנוצרים השונות, תחת היות להן בשתי השנים האחרונות שלשה חברים בבית הזה. אם יצא הדבר מסיבת התרשלות העדות האלה בפעם הזאת, או לסיבת סכסוכים שביניהן לבין עצמן – לא נודע, אך אחרי מפלתן במלחמת הבחירות הפעם, נוכל להיות כמעט בטוחים כי למועד הבא לא ייפקד עוד מקום ממלאי מקומן. אם תהיה כזאת גם בישראל? זאת שאלה שאין עליה לעת עתה תשובה.

 

ראש בית הפקידות    🔗

לראש בית הפקידות העירוני מינה כבוד פחת עירנו את אחד נכבדי אזרחינו, הוא האברך המשכיל סעיד אפנדי אלחוסיני, אשר הפקיד בשנה האחרונה בתור ממלא מקום הראש, והפעם היה הראשון בנבחרים במספר דעות הבוחרים. האיש הנאור הזה, חוטר אחת המשפחות המיוחסות בקרב המושלמים, נודע בעירנו ברוחב דעתו, בישרת לבו ובנועם מדותיו, ובמשך ימי פקודתו במשמרתו האחרונה הצטיין בזריזותו להשלים חפץ כל איש אשר דבר לו אליו בענייני פקודתו, ובהוצאתו לפועל בעצמה רבה את התיקונים שהיו נחוצים להיעשות במפעלי בית הפקידות הזה במקצועות השונים.

 

המוכתרים    🔗

הגלגל החוזר בעולמנו נגע הפעם במוכתרי (נבחרי) העדות שבעירנו, ובה בשעה שהרים קרן פקידים חדשים ויעלם איש איש למשרתו ההולמת, הוריד מצד שני את מוכתרי העדות כולן יום אחד. המוכתרים המה אלה האנשים אשר בני עדתם בוחרים בהם לעמוד ביניהם ובין הממשלה, המה המתעסקים בענייני גביית המסים מאת עדתם, וסידור ספרי פקודי הנפשות, ועריכת תעודות המסע, ועוד עניינים כאלה; ועל פי החוק צריכים בני כל העדה לעמוד למניין פעם בשנתיים בדעות נעלמות לבחירת מוכתר עדתם. אך ככל הדברים הנשרשים מקדמת דנא, אשר כבד לעקרם פעם אחת, היה גם דבר בחירת המוכתרים, אך ל“תורה שבכתב”, ולמעשה לא יצא עד כה; ואלה אשר זכו פעם להימנות מצד מנהלי העדות, החזיקו במשמרתם כל הימים באין מפריע, בין שהיו לכלי חפץ ביד עדתם ובין שנהפכו לה לרועץ. אך לכול עת, ופחת עירנו הנאור, היודע בלי תפונה מה טיב “חזקות” כאלה ומה תוצאותיהן, והחפץ בכל לבו לתקן תיקונים בכל מקום היות שם בדק, מצא כנשמע עוון מוכתרים אחדים בדבר מסירת פתקות הבחירות לבית הפקידות העירוני לידי בעליהן, ועל המוכתרים כולם באה הפקודה לעזוב משמרתם. ישנה אמנם גם הנוסחה האומרת כי מקושטא הגיעה פקודה על אודות העניין הזה, אך בכל אופן הנה מינה כבר כבוד הפחה ועד להתעסק בדבר בחירות המוכתרים בקרב העדות שבעירנו, כי היה תהיה בחירה, וכי תתנהג כהלכה. נבחרים יוכלו להיות רק אלה המשלמים בכל שנה מאה גרוש (כעשרים פראנק) בעד מכס נחלותיהם, והבוחרים הם נתיני ממשלתנו המשלמים למצער סך חמישים גרוש לשנה בתור המכס הזה.

 

ביקור הפחה במוסדות    🔗

כבוד פחת עירנו, המתעניין ברוחב לבו גם בענייני החינוך והחסד, פקד לטובה, בראש ביקוריו, את מוסדות בני עמנו; ואחרי בקרו כבר פעמים אחדות את בית הספר ללימודים ולמלאכות אשר לחברת כי“ח בעירנו, בא פתאום באחד ימי השבועות האחרונים, בלוויית אחינו הנכבד האדון אלבט ענתיבי, מנהל ביה”ס למלאכות הנ"ל, לבקר את “בית המחסה לחולי הרוח” אשר לחברת “עזרת הנשים הכללית”. ויבוא אל כל חדרי הבית, ויתבונן אל החולות האומללות ואל סדרי הבית וההשגחה הנתונה על הבאות שעריו, ויבקר גם את חדרי התבשיל והמרחץ ואוצר המזון והבגדים, ואחרי שהותו שם כערך שעה, יצא שבע רצון ממפעל החמלה הזה אשר הוקם לדכאי רוח, וירשום בספר הבית כדברים האלה: “העבודה החרוצה והנלהבה של מייסדות מפעל החסד הזה לחולי-הרוח ראויה לתודה ולברכה”.

 

חברת יק"א    🔗

האדון אמיל מאירסון, מנהל לשכת חברת יק“א בענייני מושבות אחינו בא”י, אשר לבואו היו עיני איכרינו מייחלות זה כמה, למען דעת את גורלם הצפון להם לימים יבואו – בא לארצנו זה כירח ימים בלוית עוזרו האגרונום האדון אריה יום טוב שליט, לחקור בשים לב על אודות כל השינויים הצריכים להיעשות בשיטת תמיכת היישוב בכלל ובשכלול כל מושבה ומושבה בפרט לפי תנאיה ומצבה. עד כה ביקר את משובות יהודה, וכבקרת הח' “אחד העם” במושבות חובבי ציון כן ביקר גם הוא במושבות הנדיב את כל איכר ואיכר בביתו ובשדהו, ויחקרהו על כל פרטי מצבו וצרכיו, ולפי הנשמע מהאיכרים עצמם בקי הוא מאוד בענייני היישוב לפרטיהם. ממושבות יהודה יסע למושבות הגליל, ואחר ישוב פאריזה להרצות שם את מסקנת ביקורו בפני ועד החברה, ואז יחליטו על כל דבר בפרט.

האיכרים עודם מביטים בחרדה על העתיד הנשקף להם, ואלה מהם אשר רוו עד כה מכוס עדנים יודעים עתה כי פני דברים רבים ישתנו, אך רובם מבינים כי לטובת היישוב צריכים הם להשתנות סוף סוף, למען יוכלו הם בעצמם לעמוד על בסוס יותר חזק אשר בהכרח צריך שיהיה גם יותר קשה.

וגורל הפקידים אשר רבו ככה ב“ימים הטובים”, עד כי היתה מושבה אשר משני הרחובות שנמצאו בה היתה אחת מהן מיוחדה כולה להם לבדם, ואשר עתה בהימסר הנהגת המושבות לאיכרים עצמם על חשבונם לא ישאירו מהם בלי תפונה רק את אלה הנצרכים להם ביותר – גורל הפקידים האלה עוד טרם נודע, וכנשמע יעמידו רבים מהם על הקרקע.

 

הצגה במקוה ישראל    🔗

במקוה ישראל הציגו תלמידי הבית בליל הפורים החולף, לכבוד חגיגת הבית במלאות שלושים שנה להיווסדו, את מחזה “עתליה” של רסין ומחזה “הכילי” של מולייר. מקום החיזיון היה בבית היקב, ואנשים ונשים רבים מיפו, וגם מעטים מהמושבות באו לראות במחזה. גם מבני הגוים רבו הבאים. ותזמורת ראשון לציון הנעימה את סדר הערב במנגינותיה. הלשון אשר בה הציגו את המחזות היתה הלשון הצרפתית, וגם כרטיסי הכניסה ופתקות סדר הערב נדפסו ונכתבו רק בצרפתית. ומלבד זה נערך גם שולחן מלא מגדנות וממתקים, וממכר לבאים במקחים קבועים מראש. הכנסת הערב ההוא, העודפת על ההוצאות, הוקדשה לטובת בית החולים “שער ציון” ביפו.

 

מחזה בירושלים    🔗

בהכשר ועד "שומרי משמרת הקודש, או עושה דברו, ערך חבר פועלים גם בעירנו, בליל הפורים, מחזה “גדולת דוד”, בשירה ובזמרה, בלשון היהודית, המדוברת בין אחינו האשכנזים. ותור שפתנו אנו?

כ“ד בניסן תר”ס

 

ימי חג    🔗

כמשפט שנה שנה, היו ימי שבוענו החולף ימי חגי שלוש-הדתות, ימים של רגש ותנועה בחוצות ירושלים וסביבותיה. התרים והתרות האירופים, השטים בארץ על סוסיהם הקלים עם מתורגמניהם ומורי דרכם, החוגגים והחוגגות הרוסים, ההולכים רגלי כנופיות כנופיות במוקי הצמר העבים והגדולים ולולביהם או משענות קניהם בידיהם, הערבים הבאים בקול המון בתופים ובדגלים מכפריהם עם הערביות הלובשות בגדי מכלול בגדי חגן ונותנות בשיר קולן, ובני ישראל ובנותיו העוברים בצבים ובכרכרות אל פרוורי עירנו השונים לשם טיול של תענוג ולשם ביקור בבתי קרוביהם וידידיהם – כל התכונה הזאת המתגלגלת ומתבוללת לעינינו לרגעים בשינויי גוניה וחליפות צבעיה, שופכת על ירושלים השוקטת והשוממה רוח חיים, ונותנת לה מראה של כרך גדול למשך זמן קצר למצער.

 

עולי רגל    🔗

השנה זכתה עירנו, בימי חגנו, גם לאורחים אחדים נכבדים מבני עמנו, העוסקים בענייני היישוב ועתידותיו. מלבד החכם המצויין “אחד העם”, אשר אחרי כלותו את בקרתו במושבות אחינו, עלה ירושלימה בעגלה דרך המושבות “ארטוף” ו“מוצא”, ואגב אורח התבונן גם אליהן ואל מצבן – הנה באו לבקר את עירנו החכם בתורת הצמחים הפרופיסור אוטו וורבורג מברלין, הראש לחברת “עזרא” ⁵⁷⁵, הסולל קסלר, חבר הוועד הפועל של הציונים, והסולל טריידל, פקיד חברת יק"א, המתעסק כעת בייבוש הביצות בחדרה; אחדים מהמורים והמורות אשר ביפו ובגדרה ובמקוה ישראל ומשפחות רבות מיושבי הארץ ומבני ארצות מרחקים אשר באו לשם עליה לרגל.

בין המשפחות האלה מצטיינות משפחות אחינו הגביר מנשה מאיר הי"ו, אשר מסינגפור באה לבקר את הארץ כולה ולחוג את חג הפסח בירושלים, וביד נדיבותה העניקה לרבים מבתי החסד אשר בקרבנו.

 

ר' אברהם גולדנבך ועליה ברגל    🔗

למצוות “עליה לרגל בא”י" והתפתחותה בקרב עמנו קם לגואל עתה אחד אחינו אשר גם הוא על קהל אורחינו ייחשב, הוא ר' אברהם גולדנבך מטשרנוביץ, אחד מחסידי הצדיק מטשורטקוב. האיש הזה ההדור במראהו ובגובה קומתו ובמלבושו מלבושי החסידים, והאומר על עצמו כי מנהל באנק הוא בעירו, בא הנה לפני שבועות אחדים, ומיום בואו החל להטיף, ברחובות ובכל מקום ציבור מאחינו, לעלייה לרגל של חמש מאות איש מבני ירושלים לחברון, אף הוכח הוכיח את המון הירושלמים על התרפותם ועל השפילם עצמם בידיהם לעיני יתר הגויים. “ינסו נא בני ירושלים לכונן “עליות ברגל” פעם לחברון, ופעם לצפת, ופעם לעיר אחרת בארץ; יצאו נא מעיר וילכו קוממיות מבלי מגור ופחד, וראו אם לא יפול מורא כבודם גם על בני הגוים שכניהם”. לפי דבריו אומר הוא לכונן חברת “עולי רגל” בחו“ל, וגם הצדיק מטשורטקוב יעלה בקיץ הזה לא”י, אך לפני החילו מעשהו מרחוק, אומר הוא להרגיל את בני א"י עצמם לרעיון הזה, אשר בו טמונים רזים וסודות נעלים שאי אפשר לו לגלותם. דברי הטעם המעורבבים יחד עם ענייני הסוד והחסידות נכנסו אמנם בלב רבים מבני ההמון העומדים ומביטים עליו כעל איש הרוח, אך בכל זאת ראה כי עוד טרם נמצאו לו אנשים אשר ילכו אחריו עד חברון, ויאמר לנסות כוחו במקום יותר קרוב, הוא ישוב “מוצא”. וביום השני לחול המועד פסח ירדו שמה כמאה וחמישים איש הולכים ברגל ⁵⁷⁶, והוא הולך בראשם כמנצח על מערכות החיל. שמה השקה את צאן-קודשיו כולם ממימי המעיין, ואחר ביקש מאחר מאיכרי “מוצא” לתת להם על חשבונו לאיש איש כוס יין. בן מוצא, היודע פרק בהכנסת אורחים, מיען אמנם לקבל כל תשלום בעד יין כרמו המוגש לאורחים, אך בין כה וכה טוב לב האנישם עליהם, וכשלושים מהם נתנו ידם למוליכם ללכת אחריו, גם עד חברון, ולמחרתיים יצא דבר העלייה השנית לפועל, וכארבעים איש עלו חברונה רגלי. כהגיעם שמה כשל אמנם כח סבלם, ובחזרה נאלצו לשכור לאחדים מהם חמורים לרכיבה, אך מצא ניחומים לו בדעתו כי זה הוא הניסיון הראשון.

דבר העלייה הזאת כשהוא לעצמו אמנם יפה ומקובל הוא, ולו החלו בני א"י לצאת בפעם בפעם מכלאם ולהתבונן בארץ ובאשר מסביב להם, כי אז אי אפשר שלא יעשה הדבר רושם טוב על התפתחות גופם ורוחם יחד, אך אם האיש המוזר הזה הוא המסוגל לכך, ודבריו ימצאו מסילות אל לב אלה אשר לדברי אחרים לא יטו אוזן – ימים יודיעו.

 

האגודה הפלשתינית הגרמנית.    🔗

לפני שבועות אחדים הייתה בעירנו אספת חברי הסניף לאגודה הפלשתינית הגרמנית, אשר בראשה עומד הקונסול בגרמני; והד“ר בנצנגר, המו”ל את עיתונה של האגודה והמשתתף הרבה בפעולותיה, ואשר עתה שב לבקר את הארץ אחרי עברו בה זה פעמים אחדות כבר – הודיע את החברים כי קיסר אשכנז הואיל לנדב לאגודה חמישה ועשרים אלף מארץ, וכי השיגה האגודה עתה הרישיון מאת ממשלתנו הרוממה לחפור חפירות בתענך ומגידו.

אף הודיע כי החברה התיאולוגית הגרמנית החליטה להקים בירושלים מכון ארכיאולוגי ובית אוסף עתיקות.

ההודעות האלה יוסיפו לנו לדעת עד כמה כוח אשכנז הולך הלוך וגבור בארץ.

 

מסים    🔗

בימים האלה יצאה הפקודה מאת ממשלתנו הרוממה להעלות את מכסי הקרקעות (וירקו) והמעשרות (עשר) והסחורות המובאות מחו"ל, בתוספת של שישה למאה על הסכום הקודם, לאמור, כי כל אשר היה עליו לשלם סך מאה גרוש מכס, ישלם מעתה מאה ושישה. אך כנגד הפקודה הזאת, אשר כמובן ירגישו עובדי האדמה את תוקפה יותר מכל יתר התושבים, הנה יצאה פקודה שניה, הפוטרת את תוצאות הגפנים האמריקאיות מכל מעשר במשך עשר שנים מיום נטיעתן, בין אלה שתינטענה מעתה והלאה ובין אלה שכבר ניטעו לפני שנים אחדות. הפקודה הזאת, אשר כוונתה לשמור על הארץ ממכת הפילוקסירה ולאמץ את ידי נוטעי הכרמים לנטוע את אלה המינים אשר יד התועלת הזאת לא תגיע עדיהם, תביא טובה והנחה רבה לבני מושבותינו, אשר עד כה הם מתעסקים כמעט כולם במטע הגפנים, ומזה שנים אחדות שמו את לבם לעקור מעט מעט את אלה הגפנים שאין מוצאן מאמריקה ולנטוע את המין הזה.

 

ראש בית הפקידות    🔗

דבר מינוי ראש בית פקידות עירנו מצד כבוד פחתנו עוד טרם התאשר, כל עוד לא נגמר ענין המוכתרים ובירור הבחירות האחרונות בכלל, ולעת עתה יושב כבוד סעיד אפנדי אלחוסיני בתור ממלא מקום ראש בית הפקידות הנ"ל.

ב' באייר תר"ס

 

בית נאמן    🔗

בשני, באחד לחודש ⁵⁷⁷לפנות ערב, הונח היסוד לבניית בית לאוצר ספרי ישראל בעיר קודשו, בירושלים.

את היום הזה קבעו מנהלי “בית הספרים הכללי לבני ישראל” לחגיגה הזאת, ולמועד הקבוע הזמינו רבים מנכבדי אחינו מבני העדות השונות בירושלים להשתתף בשמחתם שהיא שמחת לב כל איש מישראל אשר רעיון קביעות מרכז לרוח הלאום על אדמה אבותיו נוגע אל לבו.

ובמעמד רבים מהקרואים, אשר אליהם נלוו גם אחדים מחשובי בני המושבות ובני הגולה, יצאה החגיגה לפועל.

על פני חלקת השדה הרמה והנישאה אשר נקנתה למוסד ⁵⁷⁸, עמדו הנאספים משני עברי החריץ אשר נעשה לאורך הבית העתיד להיבנות. מרחוק נשמע קול הפטישים והמקבות, קול אחינו הפועלים בסיתות האבנים לבניין הבית, ובקצה החריץ עמדו מנהלי המוסד המנצחים על המלאכה. האדון הנכבד אפרים כהן, ראש ועד המוסד, ירה את אבן הפינה, וישא משא בעברית על האבן הזאת, אשר קרא לה בשם “אבן העזר”, לאמור: עד הנה עזרנו ה‘, בהגיענו ליום אשר בו תחל סוף סוף משאת נפש רבים עמנו לצאת לפועל, ויזכיר לברכה את ראשי אחינו שבגולה המשתדלים לטובת המפעל בכספים ובעמלם, הם הד“ר יוסף חזנוביץ, המקדיש כל חייו לתכלית הנעלה הזאת, הד”ר יחיאל צ’לינוב, החכם יהושע סירקין, והגביר הנדיב הר’ יצחק פיינברג מאירקוטסק.

החכם המצויין רי"מ פינס, נשיא לשכת “בני ברית” בירושלים, טמן מתחת ליסוד את את הצלוחית הסתומה אשר בה הונחה מגילת קלף המספרת בקצרה את תולדות הבית ותכליתו ⁵⁷⁹ויירה את אבן היסוד, וינאם מנאם ארוך בעברית על אודות תכלית הבית הזה ונחיצותו וגודל ערכו לעמנו.

אחריו החרו החזיקו במנאמים בעברית הרב הנכבד מוה"ר יעקב מאיר, אחד מחברי בית דין צדק אשר לעדת אחינו הספרדים, וחבר הוועד האדון דוד ילין.

ובבית ראש הוועד נערך שולחן לכבוד הנאספים, ועליו התנוססה תמונת הד“ר חזנוביץ איש המופת, והחכם הרא”מ לונץ, חבר הוועד, הזכיר לברכה, במנאמו אשר נאם על כוס יין מושבת “מוצא”, את כל תומכי המוסד ועוזריו, ובראשם האדון הנעלה יוליוס ביען, נשיא אגודת “בני ברית” באמריקה, היושב ראש באספת צירי האגודה אשר נפתחה ביום הזה בשיקגו.

ואחר נפרדו הנאספים בלב מלא רגשות התפעלות כי אכן ראו היום את יסוד היסוד למפעל כביר ונעלה, אשר ממנו יתד ופינה לתוצאות גדולות בקרב הימים לכבוד ישראל ולתפארתו, ורגשות ביטחון ותקווה כי אכן ידע עמנו בכל ארצות פזוריו לערוך את נחיצות המפעל כראוי לו.

ובכן הונח היסוד, העבודה החלה, פועלים (ורק פועלים יהודים) מתעסקים כבר בבניין הבית אשר בשם “בית נאמן” הואילו אחינו שבגולה לקרוא לו, להקימו ולשכללו, והכול טוב ויפה.

אך התקוות, התקוות הטובות. האמנם תקומנה?

ובכל זאת כמה דרוש ונצרך כי תקומנה! מה נחוץ הדבר כי סוף סוף יכירו גם אחינו הרחוקים ערך המפעל הזה. אלה מאחינו החוזים להם חזיונות תפארת ציון לימים יבואו, השמים הם אל לב כמה תגדל תפארת עיר המרכז לישראל בהתכונן בה מגדל הענק הזה, מגדל שלושת אלפי שנים של היגיון ודעת לאומנו, זה הבניין אשר כל אבן בו מצבת זיכרון לאחד מגדולי אנשי הרוח אשר קמו בנו? השמים הם אל לב כמה יוכל המוסד הזה בהשתכללו להיות לאבן מושכת לכל חכמי לאומנו אשר תורתם וחכמתם אומנותם, בדעתם כי בירושלים ימצאו להם את המזון הרוחני אשר הם מבקשים? אלה מאחינו אשר חוג מבטם מתרומם מעל לתמיכות הצרכים החומריים הזמניים המוצאים להם אוזן קשבת בכל מקום ובכל שעה, אלה יחידי הסגולה אשר לב להם להבין מה ראוי ל“עם הספר” להראות לעין כול כמה יקרה ספרותו בעיניו, ההתבוננו כי אך במקום אשר ממנו יצאה התורה והאורה לכל הארץ, באלה המקומות אשר בהם השמיעו חוזינו הגדולים את דבריהם אשר רישומם לא נמחה עד היום, אך פה המקום לשוב ולקבץ את כל פזורי רכוזנו הרוחני? ואלה מאחינו אשר אל ההווה עיניהם נשואות, היודעים המה מה רבה התועלת הרוחנית אשר הבית מביא כבר במצבו ההווה לבני ירושלים, כי הבית הזה הוא היחיד בעירנו אשר יוכל להיחשב למרכז לאחינו מבני כל הכיתות וכל המפלגות השונות?

ואיה המה כל אלה המטיפים כל היום הרמת רוח עמנו על אדמת קודשו? ואלה נדיבי ישראל אשר ידם פתוחה לכל דבר טוב בעמם, איה איפה המה? מדוע קראו להם השכם וקרוא ואין עונה?

הנה זה מקרוב שמענו כי מתעתדים התיאולוגים הגרמנים להקים מוסד ארכיאולוגי בירושלים, ואלה אומרים ועושים, כוהניהם יטיפו מעל הבמה להמוניהם, והמעבר מהדיבור אל המעשה לא יימשך ימים רבים, ואנו, האומנם אין כוחנו אלא בפינו, להתאונן ולשוב ולהתאונן כי אחרים עושים ולא אנו, ובבוא המצווה לידנו להקימה נחמיצנה ונתרשל בהוצאתה לפועל?

מנהלי הבית ראו ויווכחו לדעת כי מספר חמישה עשר אלף ספרים אי אפשר עוד להניח בבית לא להם, להיותם תלויים ועומדים תמיד בדעת איש פרטי ובחפצו, אף ראו כי להיטלטל מבית לבית בכל שנה אי אפשר עוד מבלי הוצאות רבות ומבלי הביא נזק רב לספרים, ואם קל עוד למצוא בכל מקום בית לאלף ספרים, הנה לחמישה עשר אלף אין כבד ממצוא להם בבנייני עירנו בית הגון להם, אף קינאו את קנאת המוסד אשר הוא כמעט היחיד בעירנו אשר בית אחוזה אין לו, ויצעדו את הצעד הגדול לקרב את היום אשר בו יבואו הספרים למנוחתם. אך אנחנו פה, היודעים את מצב קופתם, יודעים אנו היטב כי מבלי יד עזרה רבה מן החוץ אי אפשר להם לכלות את אשר החלו, ומי יודע אם יגיעו גם למדרגה זו, להכין מקום למצער לאלה הספרים הנמצאים כבר.

עתה איפה, העת לכל העושים והמעשים אשר גורל המפעל הזה נוגע אל לבם, להשתדל לטובתו, יקומו נא בני ציון ובנותיה לעורר את הלבבות, יסיע נא איש איש אבן לבניין הזה, ומני שום אבן על אבן ייבנה הבית כולו לתפארת עמנו ולכבוד לכל המשתתפים בשכלולו.

אייר תר"ס

 

בנייני ישראל והעמים בירושלים    🔗

כמשפטה שנה שנה שלחה הרשות שבעירנו גם הפעם אחדים מפקידיה לראות את הבתים החדשים אשר נגמר בניינם במשך השנה החולפת, ולערוך ערכם, למען דעת את סכום המכס אשר עליה לקחת מכל בעל בית; ומתוצאות החקירה הזאת נוכל ללמוד דברים אחרים בנוגע ליחס הדתות השונות בבניין ירושלים.

מספר בעלי הבתים הנוספים כולם עולה למאה ואחד עשר. מהם שישה וחמישים יהודים, שבעה ועשרים נוצרים, שבעה ועשרים מושלמים, ובית פקידות העיר הבונה גם הוא בתים מקופת הכנסת בני העיר כולם.

המספר המדויק הזה אינו גדול מאוד בכלל, וראה נראה בו היטב את תקופת העמידה בבניין ירושלים, ימי רפיון הידים מהחל בכל מפעל כביר, ימי העדר יסוד חברות בוני בתים ושכונות חדשות. ובנוגע לאחינו הנה גם מתכונת מספרם ברשימה הזאת כנגד מספר בני הדתות האחרות כולם (56 כנגד 54) אשר היתה יכולה כבר להקים שאון במחנה מנדינו שקולם מבצבץ ועולה כבר בעיתונים הערבים היוצאים במצרים, לאמור “יהודים עליך, ירושלים!” – גם המתכונת הזאת אינה עלולה להשגותנו לחשוב, כי באמת יפה כוח ישראל בעיר קודשנו מכוח יתר שכניו. כי דבר ידוע הוא מאז, בשעה שגדול כוחנו בכמות בוני הבתים אין דל ממנו באיכות בניינו שאנו בונים. איש יהודי (מלבד אחינו הבוכרים המעטים), כי יבנה לו בית, יקים לו שני חדרים או לכל היותר שלושה ומצא לו די צורכו והותר; ובן-הנכר יקים לו היכלי פאר ונחשבו גם למדור אחד. ואם בכלל נשמע כפעם בפעם מפי מבקרי ירושלים, כי בנייני ישראל רבים על בנייני העמים האחרים, אין זאת כי אם מפני שבניינינו אנו נראים לעין כול בכל פינות שהאדם פונה, מהיותם עומדים בראש כל דרך, ובנייניהם המה (מלבד בנייני המנזרים הנוצרים) אין איש רואם, בהיותם בנויים בפינות נשכחות מני רגל. ככה הוקמה, למשל, בשנים האחרונות שכונה שלמה מבתי אזרחינו המושלמים צפונה מזרחה לעירנו, משדה קבר שמעון הצדיק וקדמה, שכונה של בתים גדולים ומצוינים במראיהם הנהדר וכליל היופי, מבלי שירגיש עיר בעירנו גם את מציאות השכונה הזאת, אם לא יפנה אליה בכוונה כדי לראותה, ומערבה לעירנו, מברכת “ממילא” והלאה, נוסדה שכונה נוצרית אשר גם היא אינה נופלת הרבה בערכה מהראשונה, וגם שם אין איש מבני העיר עובר מלבד יושבי הבתים עצמם וכל אשר דבר לו אליהם. ולכן אם ראה נראה כי בשנה הזאת בנו ארבע וחמישים מבני העמים האחרים בתים בירושלים וידענו כי ארבעה וחמישים בניינים גדולים נוספו, ושישה וחמישים היהודים, אך מעטים מהם בנו בתים חדשים, ורובם הם מבלי הבתים הקדומים, אשר הוסיפו איש איש בניין קטן על ביתו הראשון בחלקת נחלתו הצרה, כמשפט אחינו היודעים את “סוד הצמצום”.

ואם יש לנו עד ספק בדבר, ופנינו על הערכת הרשות של הבתים החדשים האלה.

ובדבר הערכה אמנם דבר ידוע הוא כי בתי הנוצרים, ומה גם בתי המושלמים, נערכים פה בפחות הרבה מכפי ערך הערכת בתי היהודים (משלושים עד חמישים למאה לפחות), מפני כי בתיהם ע"פ הרוב אינם על פני דרך המלך, וגם הבתים הגדולים שהם מקימים אינם עומדים להישכר לשכנים רבים, כי אם למושבם הם בעצמם מבלי שיביאו להם כל הכנסה, וגם מפני כי בבתים גדולים כבד הרבה יותר לעמוד על שוויים הנכון מאשר בבתים הקטנים שכל איש יודע ערכם; אך גם בההערכה הרשמית הזאת כמו שהיא מצוא נמצא את אשר אנו מבקשים. סכום הערכת הבתים בכלל עולה לסך 1,630,500 גרוש (הגרוש בחשבון הממשלה הוא 8 קאפ'), לאמור:

בתי שבעה ועשרים הנוצרים עולים (למצער) לסך 756,500 גרוש

בתי שישה וחמישים היהודים עולים לסך 263,000 גרוש

בתי שבעה ועשרים המושלמים עולים לכה"פ 242,000 גרוש

בנין בית פקידות העיר עולה לסך 9,000 גרוש

ברשימה הכללית הזאת נוכל כבר לראות “למי ארץ”; אך את היחס הנכון שבין בנייני היהודים והעמים לא נוכל לדעת עד אם נחדור יותר אל פרטי ההערכה, ונחלק בין בנייני היחידים ובנייני הציבור, או אז נראה כי בעלי-הבתים היהודים הם בקרב בני האמונות כפי הרשימה הזאת:

בקרב הנוצרים 24, סכום הערכות בתיהם עולה 305,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע ערך 12,700 גרוש. בקרב המושלמים 27, סכום הערכת בתיהם עולה 242,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע ערך 9,500 גרוש. בקרב היהודים 50, סכום הערכת בתיהם עולה 316,500 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע ערך 6,300 גרוש, לאמר: ערך כל בית מבתי המושלמים עולה בחשבון המתמצע (גם לפי הרשימה הזאת) לפעם וחצי מערך כל בית יהודי, וערך בית כל נוצרי לכפליים מערכו.

ואם נוסיף לחלק את בעלי הבתים האלה לפי הערכת בתיהם לארבעה מחלקות: א) אלה אשר ערך בניינם הוא עד אלף וחמש מאות גרוש (דלים מאד); ב) אלה שערך בניינם הוא מאלף וחמש מאות גרוש עד חמשת אלפים (דלים); ג)אלה שערך בניינם הוא מחמשת עד עשרת אלפים (בינונים); ד) אלה שערך בניינם הוא למעלה מעשרת אלפים גרוש (עשירים) – ויצאה לנו הרשימה הזאת:

נוצרים מושלמים יהודים

מחלקה א: 1 7 8

מחלקה ב: 4 7 18

מחלקה ג: 6 4 18

מחלקה ד: 13 (עד 30,000 גר') 9 (עד 40,000 גר') 6 (עד 20,000 גר')

—- —– —–

24 27 50

לאמור, מספר בנייני העשירים הנוצרים הבונים הוא 54 למאה, בקרב המושלמים 53 למאה, ובקרב היהודים אך 12 למאה; וגם הגדול שבבניינים עולה ערכו לסך 20,000 בשעה שהגדולים בבתי המושלמים והנוצרים עולים להרבה יותר.

מלבד בתי היחידים האלה הננו מוצאים ברשימת ההערכה עוד שלושה אנשים פרטים אשר בנו בתים וחנויות לשם מסחר, לאמור: למכרם או להשכירם לאחרים. האחד מהם נוצרי, אשר הקים בשנה זו כנגד מגרש הרוסים בניין גדול של שבעה ועשרים בתים וחנויות אשר ערכו עולה לסך 144,000 גרוש, והשנים הנותרים הם שני שותפים יהודים אשר הקימו בניין של שמונה עשר בתי מעון בסך 58,000 גרוש.

ואת בתי הציבור הננו מוצאים רק בקרב הנוצרים והיהודים, בשעה שאצל אזרחינו המושלמים לא נמצא בכלל בתקופת ימינו אלה בתי ציבור חדשים נוספים על בתי ההקדשות הרבים אשר להם מימי קדם בתוך העיר, זולתי בתי הספר שהקימה מועצת ההשכלה בעשרות השנים האחרונות. וגם בבתי הציבור שנבנו בשנה זו נראה את יד הנוצרים על העליונה, בעלות הערכת בתי-ציבורם לסך 309,500, בשעה שהערכת בנייני הציבור של אחינו עולה לסך 228,000.

בתי הציבור של הנוצרים הם הבניין הגדול שהקים מנזר הארמנים על שדהו אשר ממול לגן-העירוני, העולה בערכו לסך 201,500, ובנייני מנזר היוונים העולים בערכם לסך 108,000 גרוש.

על בתי הציבור אשר לאחינו ייחשבו בנייני חברת “כל ישראל חברים” בבית ספרה (בית ספר חדש לאלף ילדים, ובית חרושת האריגה וכו') הנערכים בסך 120,000 גרוש; אחד עשר בתי כולל אונגריה הנבנים לבני הכולל אשר ידורו בהם חליפות, וערכם 68,000 גרוש; עשרת בתי “כנסת ישראל” אשר הקים “ועד כל הכוללים” לעניי כוללות האשכנזים, וערכם 40,000 גרוש; וחצר הקדש לכוללות האשכנזים בסך 20,000 גרוש.

וכל הבניינים האלה אינם אלא אלה שנבנו מחוץ לחומת העיר, כי כל הבניינים הנבנים לפנים מן החומה פטורים ממכס. אך בכלל לא רבים הם הבניינים הנבנים בתוך העיר, ורובם הם בתי הציבור של הנוצרים כבניין האדיר החדש אשר הקים עתה המנזר היווני קרוב לבית המנזר, והבניין העצום אשר הקימו הצרפתים על יד “השער-החדש”.

וגם בבניינים שמחוץ לחומת העיר אין הכתוב מדבר אלא באלה אשר בניינם כבר נגמר, בשעה שישנם עוד בניינים אדירים אשר האגודות השונות של נזירי הצרפתים ונזירותיהם מקימות מחוץ לחומת עירנו מאז משך שנים רבות ואשר בניינים טרם נגמר, כ“בית האסופים” הגדול מאוד הנבנה על-יד שער יפו, ובית הספר לבנות St. Joseph de l’Apparition ובנייני הכוהנים הדומיניקנים על הכר הנרחב אשר להם על יד שער שכם, ועוד כאלה.

ועל בנייני אחינו הגדולים אשר עוד טרם נשלמה עבודת בניינם נוכל לחשוב את “בית החולים האשכנזי”, הוא הבניין היותר נהדר בבנייני אחינו פה, ובנייני בית “מושב הזקנים”, ובניין “בית הספרים הכללי מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, אשר יהיה גם הוא בהיבנותו אחד הבניינים היפים אשר לעדת ישראל בירושלים.

מכס הבניינים, הוא ה“וירקו”, ייחשב לחמישה מאלף מסכום הערכתם, אך אלה שיש להם יותר מבית אחד, או שביתם האחד עולה בערכו ליותר מעשרים אלף גרוש, חייבים לשלם שמונה לאלף מסכום הערכתם; ויוצאים מזה הם בתי הציבור הפטורים ממכס לגמרי. אפס כי גם מהזכות הזאת ייהנו רק הנוצרים אשר ממשלתנו הרוממה מחכירה את בתי מנזריהם למוסדות הציבור, בשעה שכל מוסדותינו אנו, ובתוכן גם בתי-הספר של חברת כי"ח, משלמים את מכס הבניינים מחסרון השתדלותנו במקצוע זה בפני ממשלתנו רבת החסד עד היום.

 

משך הדירות    🔗

ימי משך הדירות, אלה ימי הגלות לרבים מבני עירנו, באו השנה (בגלל החודש הנוסף בה) תכופים לימי חגנו, ולבנות עמנו, אשר עוד טרם הספיקו לנוח מעט מעמל עבודת ערבי הפסחים וטלטוליהם, “זכר ליציאת מצרים”, שבו באו ימי עבודת נקיון הבתים מהמסד עד הטפחות, וסידור הרהיטים דבר על מקומו הראוי לו בדירה החדשה, וכל כיוצא בעבודות כאלה – במהדורה שנייה עם נוספות; בה בשעה ששבו לבעליהן ימי הדאגה, דאגת שכר הדירה לכל השנה, אחרי דאגות הוצאות החג המרובות.

ובין כה וכה, ובשווקים וברחובות קול המולה ורעש, קול עגלות וחמורים ובני אדם העמוסים משא כלי-הגולה. ומה גדול העוני הנחשף לעיני כול בימי הטלטול ושינוי המקום האלה, בהתנצל כל כלי הבית עדיים מעליהם! פה עגלה “מרעישה עולמות” בשריקות גלגליה וחריקותיהם, ועליה ציבור גדול גבוב עד למעלה ראש, ציבור כלי עץ עתיקים, תבות ופחי נפט ריקים, ומפה ומשם מבצבצים כרים וכסתות המריקים מעליהם את הנוצות לאורך הדרך, וכירת חומר, אשר נדנודי העגלה גורמים לה “ריסוק אברים” נורא מאוד; ומשם איש מחמר אחרי חמור אשר פניו וכל חלקי גופו לא ייראו מפני גודל ניפוח המשא הטעון עליו, משא חבילות קנים עתיקים של דפנות סוכה וגגה, ואחרי כל הכבודה עוברת אשר וילדיה נושאים כל מיני הסמרטוטים הבלים ושברי הלוחות והקורות, כל מיני “הפכים הקטנים” אשר מהם לא תוכל כל בעלת בית להיפרד גם אחרי עבור ימי שימושם בזכרה להם תמיד חסד נעוריהם. התכונה רבה, “מראית-העין” גדולה, אבל רק מראית העין ולא יותר, כמשפט דברים רבים בתנאי חיינו…

 

משכנות שאננים    🔗

גם שוכני משכנות שאננים, אלה המיוחסים שישבו ספונים בבתיהם זה יותר מארבעים שנה באין מחריד, חרדו השנה ממקומם וייסחפו על “קהל הגולה”.

כנודע נקראים בשם “משכנות שאננים” בתי השר מונטיפיורי ז“ל אשר בנה עוד בשנת תר”ך בכסף הנדיב יהודה טורא ז"ל לעניי ירושלים. הבתים האלה היו הראשונים בבתי היהודים שנבנו מחוץ לחומת העיר, אז בימי היסגר שערי ירושלים בכל ערב למשך הלילה כולו, וכל קשר נפסק בין העיר וכל אשר מחוצה לה. בימים ההם נחשבו האנשים אשר החליטו בלבם לצאת לשכון בבתים כאלה, העומדים בודדים וגלמודים, לאנשים המחרפים נפשם למות, ומספר אלה המחליטים כזאת בלבם לא רב אמנם בירושלים. רק כשמונים איש היו מבין כל העניים אשר ביניהם הוטל גורל לעשרים זוכים, ואף בתקנות אשר מסר השר לידי כל אחד מהם ראה נראה מה מעט הביטחון אז ליושב שם ⁵⁸⁰.

בעת השר היתה בראשונה כי הבתים האלה יהיו נחלת כל עניי ירושלים, כי אחרי כל מספר שנים קבוע יצאו הדרים בהם ⁵⁸¹וגורל יוטל בין אלה אשר עוד טרם זכו לשבת בהם; אך מידת הרחמים, אשר כנודע היתה היא המניע הראשון בכל מפעלי השר, ושם השקפתו ברוחב לבו הג’נטלמני על האנשים האלה כעל אנשים המעמידים נפשם בסכנה לשם רעיון נעלה – שתי אלה גרמו כי בכלות המועד לא אץ השר להחליפם באחרים, ולא עוד כי הוסיף לשלוח להם מדי שנה בשנה “שכר דירה” פשוטו כמשמעו: שכר דירתם בבתים אשר בנה והקים בירושלים. וככה נמשך הדבר כל ימי חיי השר, וברבות הימים חשבו יושבי הבתים את עצמם כבר ל“בעלי הבתים” ויורישום בנדוניא. ויש אשר גם מכור מכרו את זכותם לאחרים, והמה הלכו להם באשר הלכו.

אך יורשי השר, אשר דעתם לא היתה כדעתו, והמה חשבו כי כבר קיבלו המסתכנים בנפשם שכרם ביד רחבה, ועתה הגיעה השעה גם ליתר העניים ליהנות בפרי כסף הנדיב, אשר אמר להקים מפעל כללי ולא בתי מעון שיהיו לנחלה פרטית לאנשים מספר – יורשי השר האלה אמרו, אחרי פטירתו, להוציא את המסתכנים ממקום הסכנה, ואף שלחו עורך דין אשר יעמוד פה מצידם בפני הרשות. אך מפני נסיבות שונות לא עלה הדבר הזה אז בידם, ורק אחרי עמל וזמן רב עלתה עתה בידי ראשי עדת אחינו הספרדים, להוציא בכוח הרשות את בני עדתם שוכני המשכנות השאננים ממשכנותיהם, ולפצות את העניים שבהם בתתם להם שכר דירה במשך שנים אחדות מקופת הכולל. וכדי להינצל מטענת “חזקה” מצד העניים אשר יזכו מעתה לשבת בבתים האלה, או מפני טעמים אחרים, אומרים ראשי העדה הזרת, כנשמע, להשכיר את בתי משכנות שאננים בשכירות, וכסף השכירות יבוא לקופת הכולל. ואם אמת נכון הדבר, הנה נודף מהמעשה הזה “ריח עסק” מעט יותר מדי, וכל רוח מפעל החסד הנסוכה על פני הבתים האלה “בתי מונטיפיורי” תסור מעליהם. כסף השכירות יהיה נבלע בקופת הכולל בתוך יתר כספי ההכנסה, ובלב אלה אשר יבואו לשבת בבתים השכורים האלה לא יפעם כל רגש הכרת טובה לבוניהם, אחרי כי שכורים הם להם בכסף ככל יתר בתי האנשים הפרטים.

 

תיירים    🔗

תקופת התרים, אשר החלה להיגלות אלינו בשנה הזאת בשיירותיה הגדולות הבאות מאירופה ומאמריקה – תצטיין גם באחריתה באורחות כאלה. לפני שבועיים באה אורחת בני טירול, ובה יותר מחמש מאות נפש; אחריה באה אורחת צרפתים תחת מפקד כמרי “אגודת ההתעלות” (אסומפציוניסטים) ויחד עם בני האורחות הבאות עוד בירח הזה יעלה מספר התרים “המאספים” לכל המחנות לאלפיים איש בערך.

 

עוזבים    🔗

ובה בשעה שנכרים באים שערינו, הנה עוזבים את עירנו מבחר בני עמנו אשר מהם ליישוב בימים הבאים תוצאות. מדי שבוע בשבוע, מאחרי חג הפסח, עוזבים צעירים רבים, ורובם בעלי מלאכה, את עירנו, לנסוע לאמריקה או לאפריקה, ולפי דברי בעלי הספירות יעלה מספרים ליותר ממאתיים. את בני ביתם המה עוזבים פה ובגפם יצאו לנסות כוחם בשדה מלחמת הקיום אשר בהם העבודה דרושה יותר מאשר פה אתנו, ואחרי החזיקם מעמד באחד המקומות יביאו אליהם גם את יתר בני ביתם. על הדבר הזה צריכים מנהלי יישובנו לפקוח עיניהם הרבה. על גזרת “נעילת שערים” אנו מתאוננים כל הימים, ועל אשר תיעזב הארץ מבניה הצעירים, אלה העמודים היותר חזקים בכל יישוב, על זאת אין איש שם על לב. אמנם ישנם בכל מקום, וביחוד בקרב הצעירים, אנשים אשר רוח דמיונם יתעם לחשוב כי במרחקים יאושרו הרבה יותר מאשר במקום מושבם; אך אלה הם המיעוט בקרב היוצאים, ורובם הם אנשים אשר באמת חסרה להם העבודה, וכמובן גם שכר העבודה, ובכל חפצם לעבוד המה סובלים מחסור הם וביתם. על אנשים כאלה קשה הפרידה מביתם ומעירם, ואך יד ההכרח גברה עליהם, ובכל זאת מה רבו הדברים שנדברו בשנים האחרונות על אודות הטבת מצב בני א"י ותושביה מאז!…

 

בן ציון גוטמן    🔗

אחר מצעירי ציונינו הנלהבים מרוסיא, הוא אחינו הצייר מר בן ציון גוטמן, בא ירושלימה לפני ירחים אחדים לראות בעיניו את הארץ ומחזותיה וחיי יושביה, ועד היום עלתה בידו לצייר קבוצת מחזות מקומות רבים בעירנו וסביבותיה. ציוריו מלאים רוח חיים, וזה כולם לתת את חן הארץ בעיני המתבוננים בהם. אחינו זה, אשר גמר את חוק לימודיו בבית הספר לציור ברוסיא, אומר לנסוע באחרית הקיץ הזה פאריזה, להשתלם שם בבית הספר הגבוה לחרושת היפה, ואחר כך הוא אומר לשוב אל ארצנו אשר בה חיי רוחו. ובאהבתו לשפת קדשנו החל להורות זה שבועות אחדים בעברית את יסודי חכמת הרישום לתלמידי המחלקה הראשונה אשר בבית הספר העברי לעמל בעירנו.

 

ביה"ס כל ישראל חברים    🔗

בבית הספר אשר לחברת כל ישראל חברים הנה החלו להורות למחלקות אחדות בבניין האדיר החדש אשר הוקם בשנה הזאת, וחנוכת הבית בהיגמרו כולו תהיה כנראה בראשית החורף הבא.

מנהל מחלקת המלאכות בבית הזה, הוא אחינו הנכבד הדון אלברט ענתיבי, נסע בימים האלה פריזה, להרצאת ענייני הבית בפני ועד חברת יק"א, ולשכלול מחלקת האריגה וכל העבודות התלויות בה. עד היום כבר נמצאו במחלקה הזאת יותר מארבעים אורגים, מלבד עוזריהם הרבים.

ולמנהל למחלקת הלימודים בבית הזה נמנה אחינו הנכבד ה' אברהם בנונישתי, מנהל בית "תלמוד תורה, באיזמיר, ובשבוע החולף הגיע לעירנו לעמוד על משמרתו.

 

חגיגה במוצא    🔗

יום אתמול הוחגה חגיגת התכוננות עדה בישראל במושב “מוצא” הסמוך לירושלים. לחגיגה הזאת נאספו מייסדי היישוב הזה ועוד כעשרים איש מבני עירנו, ובראשם כבוד רבני הגאון רבי סמואל סלאנט שליט“א בלוית הרה”ג מוהר“ר אריה ליב ראשקעס הי”ו, אב“ד דק”ק שניפישוק, אשר בא הנה לפני שבועות אחדים. ויברך רבנו הגרש"ד את כל אחד ואחד מבני המושבה, ויתפלל ליום אשר בו יהיה לכל אחינו חלק בארץ; ואחר התפללו הנאספים ויסעדו את לבם ונאומים נשאו לכבוד היום בעברית.

 

“פרי יצחק” בישיבת עץ חיים    🔗

בו ביום נפתחה בישיבת “עץ החיים” אשר בחצר ר“י החסיד ז”ל מחלקת “פרי יצחק”, אשר נוסדה בעזבון הגביר ר“ר רבינוביץ ז”ל מטעלז. כי הגביר הזה עזב סכום הנושא פרי אלף ומאתים רו“כ מדי שנה בשנה, להחזקת עשרה חכמי תורה בירושלים. וישלחו אפוטרופסי המנוח את הרה”ג אריה ליב ראשקעס הנ“ל (הוא אחי הסופר החכם שפ"ר ⁵⁸²) לפקח על הדבר הזה. ויהי בבואו הנה, ויבחר לאחד את העיזבון הזה את הישיבה הגדולה “עץ החיים” ולבחור שמונה אברכים מצויינים מבניה, אשר יקבלו נוסף על שכרם מהישיבה סך שני רו”כ לשבוע למען יוכלו ללמוד תורתם במנוחה וברווחה, ולא תפרענה אותם טרדות הפרנסה מלימודם. ומינוי האברכים הראויים לזאת יהיה חליפות בכל שלוש שנים.

כבוד רבנו הגרש“ס הי”ו, אשר הישיבה הזאת עומדת תחת השגחתו, חנך את המחלקה הזאת, והרה"ג הנשלח מטעם האפוטרופוסים נמנה למשנה לראש הישיבה, להגדיל תורה ולהאדירה.

תמוז תר"ס

 

הר' משה יצחק גולדשמיד ז"ל    🔗

לפנים נאמר לעירנו: איש ואיש יולד בה, וכיום ייאמר לציון: איש ואיש ימות בה. כי אמנם אנשי המעשה, אנשי האמונה העובדים כל ימיהם לטובת הכלל, מעטים כל כך עתה בעדותינו, עד כי כל איש ואיש מאלה, במותו יורגש מותו והיעדרו מאוד מאוד בכל הפינות והמקצונות שהיה עובד בם, מאין אחר למלא מקומו.

זאת היא ההרגשה הכללית של מביני דבר בעירנו, המפלסת לה נתיבות מהלב אל הפה בשעה הובילנו את אחד האנשים האלה לבית עולמם. ואחד האנשים האלה היה הר' מזה יצחק גולדשמיד ז"ל, אשר זה מקרוב גווע וימת אחרי מחלה כבדה וממושכה.

המנוח ז"ל היה אחד הטיפוסים היקרים במציאות. כוח רצון עז ונמרץ, שלטון ברוח והתגברות על הרגש, אומץ לב העשוי לבלי חת מפני וכל, דעה קבועה מבלי לזוז ממנה אף כל שהוא, שנאת כל חנופה ושפת חלקות למי שיהיה, ואהבת עבודה בשקידה ובזריזות, כל אלה התכונות המציינות את טיפוסו של “איש הברזל” התלכדו בהמנוח, יחד עם רגש יושר וצדק מדוייק עד כחוט השערה ונוקב ויורד עד מעמקי הלב, ואהבת מעשה חסד וצדקה באופן שלא ירגיש המקבל כי חסד הוא מקבל.

בן שבע וחמישים שנה היה המנוח במותו, וארבעים שנה עבד את פקידי ואמרכלי א"י באמשטרדם בתור פקידם פה. ואת משרתו זו מילא (כמלאו כל המשרות שהיו עליו) באמונה ובתום לבב, בדיוק ובחשבון, בסדר ובמשטר שלמים בתכלית השלמות.

ובהיותו פקיד הפקידים האלה בענין חלוקת הצדקות שהם שולחים לכל ערי ארצנו הקדושה, התעסק גם בכל יתר העניינים שהיה להאמרכלים חלק בו, ובייסד הרה“ג הילדסהימר זצ”ל את בתי המחסה לעניים בהר צין היה רמ"י גולדשמיד האיש היחיד אשר הקדיש רוב זמנו לעבודה הזאת, למען יהיו הבתים האלה לתפארת לעדת ישראל בירושלים, כאשר הם עד היום הזה. לא מעט עמל המנוח עד הגיעו אל המטרה כי יהיו כל בתי העניים האלה נקיים תמיד; אך לדבר הזה הועילה הידיעה אשר ידעו הזוכים בדירות האלה את טבעו ותכונתו, כי מדקדק הוא כחוט השערה אתם, וכל השתדלות לא תועיל בצאת משפטם לחובה מלפניו; וככה היה מקום מושב העניים האלה יותר נקי תמיד מהרבה בתי עשירים.

ואחרי כל עבודתו בבניין הבתים אשר עבר שנים רבות מאוד וישגיח עליהם ועל סדריהם מבלי כל תשלום שכר, היה לו עוד הרבה ללחום את בני כוללים ידועים, בגלל חפצו הוא כי יהיו הבתים לנחלה לכל עדותינו השונות ולא לבכר את בני אלה הכוללים אשר בכל יתרונם על יתר הכוללים לא ידעו עוד שבעה. אך סוף סוף יצא הוא כמנצח ויברכוהו רבים.

גם הצדקות הפרטיות הבאות ע“י הפקידים הנ”ל עברו תמיד על ידו, ואליו פניו תמיד לשאול על אלה הדרושים לעזרה ביותר, ובמקצוע זה פעל הרבה לטובת אלה הנצרכים באמת. תלמידי חכמים אשר תורתם אומנותם באמת, אלמנות, יתומים קטנים, עניים צנועים אשר מסווה הבושה עוד טרם הוסר מעל פניהם, כל אלה מצאו בו תמיד תמיכה ועזר. וכנגד זה לא הרבה להמליץ של אלה שיכולת בידם לעזור לעצמם ואינם עוזרים מפני עצלותם.

גם בבניין בית החולים האשכנזי החדש עמל הרבה מבלי כל קבלת פרס, וייחשב לו הדבר לצדקה גדולה לראות בירושלים בניין נחוץ כזה הבנוי בטוב טעם ויופי, אשר לא ייבוש בפני כל בנייני הגויים החדשים.

מלבד משרתו בתור פקיד פקידי ואמרכלי ארץ ישראל עסק ימים רבים במסחר, ויהי לסמל הדיוק והסדר בכל מעשיו. אך לא תמיד האירה ההצלחה פניו אליו, וגם עד משבר הגיע. אך בישרותו ובתום לבו עמל ויגע שנים על שנים עד שלמו לכל נושיו את אשר נשו בו מבלי להישאר חייב לאיש דבר, וישב לכבודו הראשון.

אנשים רבים נגועי הזמן הושיע גם מכיסו, ובייחוד אהב לעזור לאלה אשר ראה כי העזרה תשוב לעודדם ולהקימם, ולאלה אשר ראה כי אוהבי עבודה ויגיעה המה.

ערירי מת האיש הזה, אך מעשיו הטובים יקימו לו זיכרון לימים רבים.

בהישמע דבר פטירתו, מיהרו רבים לבוא ולחלוק לו את הכבוד האחרון, ובקרב המלווים נראו פני “ירושלים העתיקה”, פני כל אלה ילידי ירושלים אשר במשך יובל שנים התרועעו את המנוח וידעו להוקיר ערכו, ובראש הבאים נראו גם פני כבוד רבנו הגדול הרה“ג הראשון לציון הי”ו. אחדים מהרבים הספידוהו כהלכה וידברו על אמונתו ויושרו ועסקו בצורכי ציבור לשם שמים, ורבים הורידו דמעות בזכרם כי הנה בלע המוות עוד איש מאלה אשר היו לעזר ולסעד לכל עדותינו השונות במועצותיהם ובמעשיהם, ואשר כבד למצוא תמורתם.

תנצב"ה, וה' ישלם ניחומים לבני משפחתו הנדכאים ולכל מכיריו וידידיו הרבים המתאבלים עליו.

סיון תרס"ג

 

יוצאים    🔗

כמשפט שנה שנה יצאו גם הפעם בימי-הספירה רבים מאד מצעירינו את פני ארצנו לנדוד לארצות מרחק עד המקומות אשר מי יודע אם ישובו עוד אלינו מהם. אלה הידיים החזקות, אלה הזרועות הנטויות לעבודה ועמל, עוזבות אותנו מעט מעט מאפס עבודה, ותמורתן מי יביא לנו? כמה עמל ויגיעה דרושים לכנסת ישראל עד אשר תצלח לה להושיב משפחה חדשה בא"י על בסיס נכון, ומזה נודדים למאות אלה אשר אולי זקניהם עינו בדרך כוחם לבוא באניות התורן במסע שישה חודשים או יותר אל הארץ אשר לה שאפה נפשם ורוחם כל הימים.

מצב היציאה הזאת בהמון הגיע עד למדרגה שהפליא את ממשלתנו הרוממה בקושטא אשר שמה יישלחו תמיד תלושי תעודות המסע הניתנות ליוצאים, ובחורף שעבר באה שאלה משר הפנים לכבוד פחת עירנו לאמור: מה היא סיבת עזיבת היהודים את ארץ פלשתינה?

ובעלי המלאכה הנשארים גם הם לא נושעו ביציאת אחיהם את הארץ, כי אחרי כל זאת עוד המלאכה מעט לפי ערך ידי עושיה, ובכלל ראינו בניסיון כי ככל אשר יקטן היישוב כן יגדל מחסור המעטים הנשארים, וכן תרפינה הידיים והלבבות, וכנראה זאת היא גם סיבת סגירת חברת “כל ישראל חברים” חלק גדול מבית הוראת המלאכות אשר לה, וגם בחדרי המלאה אשר נשארו יורו עתה יותר את תיקון העבודה, תחת אשר עד כה קיבלו עבודות רבות בבתי פרטים בעיר, ובבחינה זו היו מתחרים את יתר האומנים.

בעלי המלאה ניסו אמנם לייסד להם חברות ואגודות לחפש אמצעים להיטיב מצבם, אך עד כה טרם עלה דבר בידם, וגם החברה אשר אחזה בדרך “השנוררות”, ותפץ מכתבים ב“קריות חוצות” בחותמות גדולים, וגם משולחים שלחה – העלתה חרס בידיה.

 

למשפחות הרוגי קישינוב    🔗

וגם במצב הדלדול הכללי הזה (כעת נוהגים בעירנו לקרוא לכל דבר בשם “כללי”)… שערי רחמים לא ננעלו, ואך הגיעו הידיעות המכאיבות מקישנוב, החלו בני ירושלים להראות השתתפותם בצער הנגועים בפועל. מחזה מרעיש לבב היה לראות ביום ל"ג בעור על הכר הנרחב שלפני שמעון הצדיק אשר שם מטיילים אז אחינו הם ונשיהם וטפם, בצל עצי הזית הרעננים, הוקם אוהל קרשים, לממכר לימונד וטה, ועל פתחו בלטו ותיראינה עד למרחק המילים: “הרווח מוקדש למשפחות הרוגי קישינוב”. את האוהל הזה הקימו הציונים שבעירנו, ויהי כאבן-האבל המוקמה כזכר-לחורבן בתוך היכל השעשועים, המביאה את מבקרו לידי התבוננות והרהורי עצב.

ובינות למטיילים סבו האדונים אפרים כהן מנהל ביה“ס למל, דוד ילין ויחזקאל בלום, ויעוררו רבים לקום על נדיבות, ומשך ימים אחדים אחרי כן הוסיפו רבים מבני עירנו להביא מאליהם נדבותיהם לידיהם, וביניהם גם אנשים עניים אשר מצב אחיהם נגע אל לבם. והר”ר איזיק בן-טובים, גבאי בית מושב-הזקנים, שם פניו אל מוסדות הציבור שבעירנו להעניק גם הם לנגועי העיר אשר עד כה היתה שולחת עזרתה לצורכי ירושלים וענייה, וגם אחינו הספרדים (לאמור:מוסדותיהם) לא עמדו מנגד.

גם תלמידי בתי הספר התעוררו לנדבות, וביה"ס למל היה הראשון בתנועה הזאת.

הסכומים הנאספים אמנם אינם גדולים מאוד בכמותם, כי סוף סוף רחוקה ירושלים מעושר, אך אות נאמן הם על רגשות בני ירושלים ועל לבם הער גם לנתינה בשעת הצורך, ועל האטימם אוזנם לדברי האומרים כי חלילה סכנה צפוייה ללחלוקה בראות אחינו בחו“ל כי בני ציון יכולים גם לשלוח כסף לחו”ל…

 

מספד    🔗

גם שערי דמעות לא ננעלו, והפעם היה בית הספרים הלאומי אשר הרגיש ויודיע את הצער הלאומי, כי יום כ“ט אייר נקבע להספד ולאזכרה לעם ה' אשר נפלו בחרב. לעת תפילת המנחה מלא הבית מבני אחינו אשר נועדו לקחת חלק במספד המר. החזן שורר בנעימת עצב את תפילת “אב הרחמים”. הרה”ח הרי"מ פינס נשיא לשכת ירושלים לאגודת בני ברית פתח בדברים מעוררים למשמע ההספד, ואחריו נשא ה' דוד ילין משא בעברית ויקרא לאבל ולבכי על המקרים המעציבים בדברי יחזקאל חוזנו: “ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים… והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב… חרב חרב הוחדה וגם מרוטה… זעק והילל כי היא היתה בעמי…” תלמידי בית הספר למל ניגנו במקהלה את הפסוקים: “אדם להבל דמה ימיו כצל עובר” וכו', והחזן שב ויזכיר את שמות על ההרוגים בתפילת “אל מלא רחמים”, וכל הנאספים אנו ויבכו, ורבים מהם התעוררו לנדבות בשעה ההיא.

רבנינו ומנהיגי עדותנו איחרו אמנם הרבה בהשתתפותם באבל הכללי הזה, אך כחודש ימים אחרי ההזכרה הנזכרה התעוררו גם הם ובשני בתי הכנסת הגדולים אשר לעדותינו האשכנזית והספרדית נערכו הספדים ביום י"ט וכ' לחודשנו זה ומודעות הודבקו כי ביום ההוא (כ' לחדש) יתפללו בני העדה האשכנזית רק בבתי התפילה הגדולים ואמרו סליחות ומזמורי תהילים אשר קבעו הרבנים לאומרם.

 

חנוכת בית המדרש    🔗

ומאבל לשמחה, כי ביום כ“א לחודשנו זה נערכה ברוב פאר והדר חגיגת חנוכת בית המדרש “קהלת יעקב” בבתי “אהלי יעקב” אשר הקים הגביר הנדיב הר”י ברוידא מוורשו. הוועד-הכללי אשר למקהלות האשכנזים מייד “כנסת ישראל” (הוא עניין בניין בתים לעניים) ואשר גם הבתים האלה יהיו תחת השגחתו, קרא לנכבדי העדה להשתתף בחגיגה הזאת, ומבית הגביר הנכבד ה“ר פייויל יעקבזון העסקן במצווה הזאת נשאו ספרי התורה הנהדרים תחת חופה בלוויית מנגנים בכלי זמר עד בית המדרש, ושמה נשא הרה”ג האדר"ת ⁵⁸³משא בשבח הרחבת היישוב בדרך זו, ואחריו דרשו עוד אחדים מנכבדי העדה. והחגיגה נמשכה עד שעות אחדות בערב.

 

טיול    🔗

בית הספר למל, הוא ביה“ס היחידי לע”ע לאחינו בארצנו הדואג לענג את גדולי תלמידיו בטיולים רחוקים ובמסעות שונים בתוך ארץ קדשנו, הוציא לפועלה בחודש הזה את משאת נפש מנהלו ומוריו זה מאז לנסוע את תלמידיהם עד שכם ושומרון ובאשר חל חג השבועות של “השומרונים” היושבים בשכם ביום א' י“ב לחודשנו זה (יום החמישים ממחרת יום השבת שחל בשנתנו זאת בפסח), וביום הזה עולים השומרונים לרגל אל הר-גריזים בסדר חגיגה קבוע המעניין את רואיו ומזכירם רבות מקורות ימי קדם, לכן נקבע יום המסע ליום ה' ט' לחודשנו זה. ארבעה ועשרים מבחירי התלמידים נסעו בלווית מנהלם ושניים ממוריהם, האדונים ילין ופרס (יתר המורים נשארו בביה"ס את יתר התלמידים שלא נסעו), ויגיעו שכמה ביום ו' אחר הצהרים, ויספיקו להתבונן לאורחות השומרונים ומנהגי חייהם ותפילותיהם ביום השבת; במוצאי השבת אחרי חצות הלילה התבוננו לסדר עלייתם לרגל אל הר-גריזים, והם עטופים כולם במעיליהם הלבנים והולכים ומרננים ומתפללים בשתי שורות, וכורעים ומשתחווים בכל מקומות קודשיהם אשר בהר הזה. ביום א' לפני הצהרים נסעו שומרונה ויתבוננו לעתיקותיה מימי ממלכת אפרים הקדמונה וממלכת הורדוס אשר הסב שמה ל”סבסטה", הוא שמה עד היום, וביום השני בערב שבו ירושלימה.

גודל תועלת מסעות כאלה לבני נעורינו יוכל להבין כל היודע כמה קשורים ואחוזים סיפורי דברי ימינו בכל צעד וצעד בארץ-אבותינו. ומלבד זה הנה המסע בעצמו, הרכיבה, החיים במשך ימים אחדים על פני השדה תחת כיפת שמינו הזכים והבהירים, מראה ההרים והעמקים והמישורים, ומעיינות המים המפכים על כל צעד בשכם המבורכה ב“ברכת תהום” – כל אלה הם חליפות נעימות בחיי ילדי ירושלים הכלואים וסגורים “בעיר דלתים ובריח”, ואשר מי יודע אם ימצאו עוד בכל ימי חייהם הכושר לנסוע מסע כזה.

מסעות כאלה היו צריכים להיכנס בחוג פעולות כל בתי הספר בארץ ישראל, כי אז היו מביאים למצער פעם בשנים אחדות לתלמידיהם עונג גשמי ורוחני, ותועלת לא מעטה בהבנת דברי ימינו אשר ייגלה לפניהם כספר הגלוי.

 

גן הילדים העברי    🔗

“גן-ילדינו העברי” הולך ופורח, גם למרות האזהרה השנית אשר נדבקה בשם רבנינו שליט“א אחרי השיגם מכתב המייסדים. המוסד הוא בבית גדול ונהדר העומד במקום היותר גבוה בכל הפרוורים אשר מחוץ לחומת עירנו, וסביבו גן ושדה רחב ידיים מאוד. מספר הילדים עלה עד לשבעים, מלבד רבים אשר לא היתה יכולת עוד לקבלם לע”ע מאפס מקום. הילדים הקטנים הולכים בשמחה ועונג אל הבית הדואג לשעשועיהם ועליזותם לא פחות מאשר לידיעותיהם (לא “מדעות זרות” חלילה…) וללימודם לדבר בשפתנו העבריה. כל היום הם שומעים רק את צלצול השפה הזאת בדיבור, בזמרה, בביאורי התמונות היפות אשר יראום, במלאכת השליבה (של ניירות בני גוונים שונים) והרקימה, וגם בשעת אכילתם ושנתם אחרי סעודת הצהריים על הכרים הקטנים אשר הוכנו בחדר מיוחד לכל אחד מהם. הילדים האלה, אף אם טרם הגענו למדרגה כי גם הוריהם ידברו אתם עברית, הנה בכל זאת בשחקם את חבריהם בביתם או בהשתעשעם לבדם אך עברית המה מדברים; ובאשר קטנים הם, וחן ילד קטן על הוריו וכל קרוביו, כי כולם משתעשעים אתו, לכן הננו רואים בם את אשר לא ראינו בתלמידי בתי הספר הגדולים, כי הוריהם מתעניינים בקדמתם, שואלים את פיהם תמיד את אשר למדו באותו יום ומתחננים לפניהם לשיר את השירים החדשים אשר שיננו להם מורותיהם. ובבוא אורח לביתם והיה “הכבוד” הראשון אשר יכבדוהו לשמוע את “חכמת” ילדם או ילדתם ולהפליאו בקדמתם בשפתנו, עד כי בנוגע להפצת שפתנו בקרב עמנו נוכל לאמור מבלי כל הגזמה כי “גן-ילדים עברי” אחד פועל יותר מהרבה בתי ספר.

ושירי-הילדות התמימים והנעימים אשר המה לומדים לנגן הנה הם עוברים מפה לפה והולכים ומתפשטים גם בקרב כל רעיהם הילדים והילדות הגרים בשכונתם, ואשר כפי רצון חכמינו ומאורינו אין הוריהם מעיזים חלילה “למסרם למנהיגי הגן” ומניחים אותם להתגולל כל היום באבק ובזבלים. ואכן נעים לראות בגני הציבור והרחבות שבשכונות אחינו מחוץ לעיר, בכל מקום קיבוץ ילדים לשחק ולשעשע, איך הם משחקים בעברית בתור מורה ותלמידים, עומדים במעגל, שרים, רצים, ומטיילים.

לפרופגנדה הזאת שהילדים הקטנים בעצמם עושים לרעיון הזה – ומצליחים, עוד טרם התבוננו קנאינו “התבוננות רבה” כנראה; כי לולא זאת מי יודע אם לא היו גוזרים כי איש איש מבני אחינו יכלא את ילדיו בביתו, לבלי יבואו חלילה במגע את שבעים-הנפש החלוצים הקטנים הראשונים לשפת קודשנו.

 

ברובע הנוצרים    🔗

לפני שבועות אחדים פתח כבוד ציר ממשלת אשכנז בעירנו, הד“ר שמיד, עפ”י מאמר הוד קיסר גרמני, את הרחוב החדש אשר על יד הביזאר (שוק התבואות) אשר בו עומדת הכנסייה הגרמנית החדשה אשר חנכה הקיסר בבואו הנה, וימסרנה לתשמיש קבל יושבי עירנו. הרחוב הזה היה עד כה סגור בשער ברזל, וייפתח רק בכל יום א' בשבוע לפני הצהריים, בשעת לכת הפרוטסטנטים האשכנזים לבית תפילתם. גם רחוב שני נפתח בשנה הזאת מרחוב הנוצרים ועד רחוב הסריה (בתי-פקידות הרשות המקומית), ויקצר את הדרך מאוד לאחינו אשר עליהם לעבור מאחד הרחובות האלה לרעהו ורשות לא ניתנה להם לעבור במעבר שלפני כנסיית קבר הנוצרי. שני הרחובות החדשים הם רחבים ונהדרים מאוד, ומשני עבריהם בנייני פאר, חנויות מרווחות, בנייני הכנסייה היוונית שבעירנו, וברחוב השני בתוך מזרקת מים יפה וסביבה ארבעה עמודי תפארה, אשר הקימה הכנסייה היוונית לכבוד מלכנו השולטן יר“ה ביום מלאות כ”ה שנים לשבתו על כסא מלכותו.

שני הרחובות האלה הם במרכז עירנו במקום הנקרא בשם “מוריסטן” ואשר בו הקימה אגודת היוהנים בימי מסעי הצלב בית חולים אשר הכיל כארבעת אלפים מיטה, כל שרידי הבניין הענקי הזה, אשר עמד נשען על מאות עמודים, נחשפו עתה, בעת מבנה הבניינים החדשים האלה, ולכנסייה היוונית, המרובה כבר בבנייני פאר מחוץ לעירנו ובכל פינות ארצנו, נוסף עתה בניין חדש, המשתרע על פני חלק גדול בעירנו העתיקה.

ומה מעטות אחוזותינו אנו בתוך העיר פנימה!

 

סניף יפו של הקולוניאלי-בנק העברי    🔗

השמועות ע"ד פתיחת הבנק רבו כבר כל כך מזה עידן ועידנים, ובכל פעם נדחה הדבר מעת לעת, עד כי כמעט נואשו ממנו אחינו פה. והנה בא פתאום האדון זלמן דוב ליבונטין, המיועד מאז להיות מנהלו, וכבר שכר בית יפה ונהדר במרכז העיר יפו, והבנק ייפתח, ובעוד רגע יעופו הזהובים ככרובים, והעסקים כברקים, ואולי יעמוד רווח והצלה ליישוב המסחרי והאיכרי של אחינו בארצנו.

הבנק הוא עתה המוסד המסחרי “היהודי” הראשון שנוסד בארץ אבותינו. פה אין לפנינו מעשה צדקה, פה אין אידיאלים מופשטים, פה יכריעו רק החשבונות הממשיים והפשוטים של שכר ושל הפסד. אך בהצלחתו ובהפרחתו נתון עתה גורל הצלחת חלק גדול מהיישוב. אם תעלה בידו להראות לאחינו בעלי ההון בחו“ל כי יש מקום בא”י לעשות עסקים ולהרוויח, אם תעלה בידו להיות ניכר ונודע בתור האורגן של אימון ובטחה של היהודים בארצנו, אז אין כל ספק כי ירבו אחינו בעלי הרכוש שבארצות פזורינו להשקיע כספים, אם על ידו אם על ידם בעצמם, בענפים שונים של המסחר וחרושת המעשה להרים מצבם פה, והיו בזה גם למחיה לאלפי אחינו הנמקים פה מאפס עבודה, ומלבד זה, כל אשר תגדל הצלחת הבנק ופעולותיו תרבינה, כן יועיל גם להרים כבוד עמנו פה, והיה ל“כוח” אשר רישומו יהיה ניכר בארץ.

מובן איפוא כי כל מי שעניין הרמת מצב אחינו בארצנו נוגע אל לבו, חובה עליו לבכר את הבנק הזה בענייני מסחרו, למען תת לו היכולת להרבות עסקיו, ולהיות לעזר להצלחתו, כי פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, ואבן אבן ייבנה בית, אבל היא הנותנת: יען כי הבנק הוא עניין מסחרי, יען כי אין לבני א"י לקוות ממנו לתמיכות ולעזרות של צדקה מאיזה מין שיהיה, יען כי עליו לפניות רק לעסקים אשר בם יהיה כספו בטוח תמיד (ואם בדרך זו תצמח אגב-אורח גם טובה לסוחרי ארצנו ולאיכרינו בהינצלם מהמלווים בריבית נפרזה – מה טוב!) – לכן אין על הבנק לסמוך גם מצדו על ויתור איזה שיהיה מצד העוסקים אתו אשר יוותרו רק בשביל שהוא מוסד יהודי-ציבורי. גם לו לדעת כי עניין מסחרי הוא, ומעשיו הם אשר יקרבוהו ויחבבוהו על הציבור, ומעשיו יוכלו גם לרחקהו מבלי שתהיה לו כל צדקה להתאונן אחרי כן על מי שיהיה ולטעון כי אין בלבו חיבת ציון, כי בוחר הוא להתרפס לפני זרים, וכיוצא בזה ממין הטענות שרגילים להשמיע אלה שאינם חפצים להבין, כי לפעמים יכול להיות כי פשוט באשמתם לא הצליחו דרכיהם.

הנה “הבנק האשכנזי-הפלשתיני” אך מתמול הוא בקרבנו, עוד לא עברו שנים מספר למיום היווסדו פה, וכבר הספיק להתבסס על בסיס נכון, עד כי עלתה בידו לחלק בשנה החולפת בין חבריו רווח שנתי נקי של 40,000 מארק, אחרי העלותם בשנה ההיא את קרנו לסך מיליון מארק. וכולנו פה יודעים כי אך הודות למנהגי מנהלו, היודע להתנהג עם כל איש בנעימות ובידידות יתרה ולקבל גם את בעלי הפאות הארוכות שבקרבנו בענווה ובסבר פנים יפות – עשה את כל החיל הזה, ולמן היום הראשון להיווסדו עלתה בידו למשוך אליו כבחבלי קסם את רוב סוחרי אחינו פה וביפו, והמה עוזרים לא מעט לקיומו. ומוסדנו אנו, אשר במנהלו הנכבד נוכל להיות בטוחים כי יודע הוא את רוח אחיו לא פחות מגרמני נכרי, ואחינו מצדם גם הם יודעים ומכירים ערך מוסד לאומי שהוא תפארת למו – לו יש בלי תפונה כל תוחלת ותקווה כי יפרח וישגשג ועלה מעלה מעלה.

מקום הבנק הוא ביפו, ובמשך העת יהיו לו סניפים גם ביתר ערי הארץ. הדבר הזה נקבע מאז, ואותו אין לשנות עוד, ובכל זאת ישנם רבים ממביני דבר בעירנו המערערים כנגד הקביעות הזאת, ואולי בצדק. לא מטעם “חן מקום על יושביו”, גם לא מטעם ביכור העיר ציון וירושלים למוסד ציוני, כי אם מטעם “ספירות מחכימות”. יפו היא אמנם העיר המרכזית למושבות אחינו שביהודה, יפו היא מוצא רבבות תפוחי הזהב הנשלחים בכל שנה לחו“ל; אך הן ירושלים היא עיר המחוז בנוגע לענייני הממשלה להכנסותיה ולהוצאותיה, היא עיר המוסדות הענקיים של הנוצרים לכל מפלגותיהם השונות, היא עיר אלפי התרים אשר יבואו אליה שנה שנה; וגם אם נעזוב את כל אלה ונפנה רק לאחינו בלבדם, וראינו גם כן כי אין לבוז לה בענייני כספים. גלוי וידוע הדבר כי כערך מיליון פראנקים נכנסים מחו”ל לירושלים שנה בשנה לכלכלת החלוקה ומוסדותינו השונים ותקופת סחר סוחרינו תעלה גם היא לסך לא פחות מזה. מוסדותינו וכוללינו נמצאים עפ“י רוב במצב דחק, והם מוכרחים ללוות כספים מעת לעת, ואת השטרות שהם משיגים בלי הרף מחו”ל הם מוכרים פה בכל עת בדרך ההזדמנות והמקרה, לאלה לו היה נמצא הבנק הציוני כי אז התקשרו אתו בלי ספק לטובתם ולטובתו גם יחד. וסוחרינו אף הם המביאים סחורתם הנה, ובעלי בריתם בחו“ל שולחים שטרותיהם להבנקים פה לגבותם מהם, היו בלי תפונה עושים עסקיהם על ידו. ואם נתבונן אל הבנקים של בני הנכר בירושלים, וראינו ג”כ כי הבנק קרדיט ליונס והבנק האשכנזי-הפלשתיני מקום שניהם הוא ירושלים, ביפו יש להם רק סניפים. אך בלי תפונה ישימו מנהלי הבנק לבם גם לדבר הזה, ולא יאחרו לכונן גם פה סניף למפעלם.

 

ארגון היישוב    🔗

כטל של תחייה המביא זרם חיים חדשים, בריאים ורעננים, בלב הצמחים הישנים שנתם הנעימה בליל מנוחה, כן היה דבר בוא הצירים הנכבדים של חברת התמיכה שבאודיסה לארצנו, כי העירו ויעוררו בחוזקה את הכוחות הנרדמים שבקרבנו לפעולה ולעבודה, ותנועה נמרצה מורגשת בכל פינות קהילותינו בכל ארצנו מסביב. דבר חשוב מאוד הגה לבם להוציא לפועל, ובחריצות ובזריזות הם עושים מעשיהם, הדבר הזה הוא יסוד אורגניזציה מקפת כל ענייני היישוב העברי בא" י, ואשר חבריה יהיו מבני כל המפלגות והעדות השונות. ותהיה עבודתם הראשונה לקרוא עתה “לאספה כללית את באי כוחם של כל בני עמנו שבארץ ישראל היודעים ומכירים כוחה של אורגניזציה כזו לעסוק בדבר יסוד האורגניזציה הזאת ובדבר היחס בינה ובין המוסדות שבחו”ל העוסקים ביישוב הארץ, לסדר את ענייני הציבור ולברר אופני ההשתמשות בהזכויות שהממשלה נותנת לכל בני ישראל היושבים בארץ, לדבר על ענייני החינוך, הפצת ידיעות הארץ ותחיית השפה, ולבחור חברי ההנהגה התדירית".

באי האספה יהיו נבחרי המשתתפים ביסוד ה“ציבור” הזה בכל ערי א“י ומושבותיה, באופן זה: “כל חמישה ועשרים איש מבן שתיים ועשרים שנה ומעלה היושבים בארץ לא פחות משנה שלמה, החיים מעמל כפיהם ואינם מתפרנסים מן הצדקה, ולפני הבחירה הכניסו את תרומתם חצי מג’ידי (2 פראנק ועשרה צנטים בערך)– יבחרו להם עפ”י דעות נעלמות איש אחד אל האספה הכללית”.

לתכלית זו הדפיסו מכתב חוזר ואחר נפרדו לסוב בערי ארצנו ובמושבותינו מר מנחם אוסישקין ביפו וסביבותיה, האדונים מר בצלאל יפה מגרודנא ומר אלתר דרויאנוב מזכיר הוועד שבאודיסה בלוויית האדון הנכבד יחזקאל סוכובולסקי מיפו נסעו למושבות הגליל, והאדון הנכבד חיים עטינגר, חבר הוועד, בלווית האדונים הנכבדים מר יהושע אייזנשטט ומר שמעון רוקח באו ירושלימה. החברים האלה גובים על פי שוברות מיוחדים את כסף התרומה מכל בוחר ומסדרים את ענייני הבחירות.

הדבר הזה חשוב ונכבד מאוד לבני המושבות שבכל הארץ בהיות לפניהם מוסד המקשרם ומאגדם ואשר חוליות רבות משלשלתו הן מתוכם ומקרבם, חשוב ונכבד מאוד הוא לבני כל הארץ בהיות לנו מוסד המקשר ומאגד את היישוב הישן והחדש יחד ומקיף כל ענייניהם מבלי שום פדות ביניהם, חשוב ונכבד הוא לכל אחינו שבחו“ל העוסקים ביישוב הארץ, בדעתם כי יש לפניהם ארגון משוכלל ומתוקן אשר אליו יוכלו לפנות בבטחה בכל העולה על לבם לעשות, וחשוב ונכבד מאוד הוא לנו בני ירושלים בייחוד. ירושלים היא העיר היחידה אשר בה מספר אחינו רב ממספר כל יתר אחינו תושבי ארצנו בערים ובמושבות יחד, ובבחינה זו צריכה להיות המשפיעה על אחרים והראשונה בכל דבר הנוגע ללב האומה; ירושלים היא העיר היחידה אשר למצער גם לחצי ישובנו החדש יש לה חשיבות גדולה, בהיותה עיר המחוז וכל ענייני המחוז בין במשפטים ובין בענייני קרקעות ואחוזות, וגם בענייני הכניסה וההסגר וכו' וכו', היא המכריעה והגוזרת, ולו היתה עדתנו הירושלמית עדה שלמה, חיה ובריאה, כי אז היתה יכולה לפעול הרבה לא רק לטובתה בעצמה כ”א גם לטובת היישוב כולו. ממשלתנו חננה אותנו בזכויות רבות אשר לו ידענו להשתמש בהן כי עתה היו פנים אחרות ליישובנו ולכבוד עמנו בכלל. אך מה הננו רואים כעת? “עצמות יבשות מפוזרות על פני הבקעה”. העדה כולה מפוררה לפירורים קטנים אשר בשם “כוללים” הם נקראים, האשכנזים והספרדים, הפרושים והחסידים וכו' וכו' אך ריב ומדון ביניהם (לאמור: בין ראשיהם ומנהיגיהם) כל היום בגלל הכנסת כספי צדקות מחו“ל אשר כל אחד טוען כי השני משיג גבולו, וכל אחד מהם מרים אך קול שוועת עשוק ורצוץ. ההנהגה כולה מסורה רק בידי “העשוקים והרצוצים” המסכנים האלה, אשר מרוב צער ושברון רוח היה שוכחים כי ישנם לעדה עניינים יותר נכוחים ויותר נישאים מהפרוטות האחדות אשר אולי תעלה בידם להוסיף על חלוקת הצדקה לכל נצרך ובלתי נצרך. בני העדה בעצמם אינם מתעניינים בשום עניין ציבורי, כי מי ישאל את פיהם בזה? הם סומכים בכל דבר על ראשיהם ומנהיגיהם אשר הם רואים אותם ב”מצב מזויין" כל הימים להילחם מלחמות ה' כגבורים, והם חושבים כי מה שאין ראשיהם יכולים לעשות אי אפשר בלי ספק לעשותו, ומה תוצאות המצב הזה? העדה אין לה מליץ ובא כוחה בשום ועד מוועדי הרשות, אין אתה יודע עד מה מהנעשה לפנים מן הקלעים, לא שופטים, ולא חברי מועצת העיר, ולא חברי מועצת הנהגת המחוז במידה שיש לה רשות למנות, ועל כל צרה שלא תבוא היא מוכרחת לפנות למיני שתדלנים אשר מוטב לנו שלא נדבר משנדבר על אודותם.

מצב התרדמה התמיד והיה כל כך לטבעי בעירנו, עד כי ישנם רבים בנו אשר כל המזעזעים שבעולם לא יוכלו עוד להקיצם, ובכל הניעכם והנידכם אותם יפהקו וישאלו: ומה אומרים ראשינו? אך ב"ה כי ישנו כבר בעירנו קהל גדול של אנשים “החיים מעמל כפיהם ואינם מתפרנסים מן הצדקה”, והאנשים האלה מרגישים כבר על כל צעד וצעד כמה חטאנו והעווינו בתרדמתנו הגדולה, ולא לפלא הוא כי גם הציר החביב והחשוב אשר נפל לחבל לנו עלתה בידו במשך ימים אחדים לאסוף יותר משש מאות חברים משלמים ובוחרים, והחברים הם באמת מבני כל העדות והכיתות השונות, והעיר ירושלים בכללה עומדת ומצפה להטבת מצבה ולהרמתו.

לכבודה של עירנו עלינו להוסיף, כי כבוד רבנו הראשל“צ הי”ו היה אחד החברים הראשונים למפעל הכביר הזה, בשעה שבעדות אחרות לא ראינו כזאת לא מיניה ולא מקצתיה…

איפה יהיה מקום האספה לא נודע עוד, אך רבים המצדדים בזכות ציון אינו הקודרה והשכולה המחכה זה ימים רבים לקול הקורא: “שאי סביב עיניך וראי, כולם נקבצו באו לך!”

שלהי אב תרס"ג

 

חנוכת ביה"ס למל    🔗

יום חג ההשכלה והחינוך היה לנו יום י"א לחודשנו זה, יום חנוכת הבית הנהדר והמפואר אשר הוקם על שם האציל למל.

מי שקרא את ספרו המלבב והמעניין של המשורר לודוויג אויגוסט פראנקל “ירושלימה!” (ולו רק בתרגומו העברי המטושטש של מנדל שטרן ⁵⁸⁴), יודעים היטב את כל המלחמות וההרפתקאות אשר עדו על היהודי הראשון אשר מילא את לבו עד לפני כחמישים שנה לכונן בירושלים בית לימוד, אשר בכל היותו תחת השגחת הרבנים ילמדו בו מלבד תורת ה' וכל המתייחס לה גם ידיעות נחוצות ולשונות זרות. העדה האשכנזית ניצבה אז כצר לו, ותרדפהו ותדריכהו מנוחה, והאיש האידיאלי הזה, אשר עלה מארצו בכל תוקף עזוז רגשותיו הפיוטיים לכונן על הר ציון מכון לטובת ילדי אחיו, זכה לקבל את החרמות והנידויים וקולות השופר הראשונים אשר יצאו מירושלים כנגד כל החפץ לחדש איזה דבר טוב ומועיל בחינוך, וכל איש יוכל לשער בנפשו כמה יאוש וכמה התמרמרות נשא האיש הזה בחובו בצוותו לצפות את קרשי ארונו אשר בו יובל לקברות בכתבי הפלסתר והחרמות אשר הודבקו בכל מקומות הציבור, על שער בית מעונו, וגם על – גבי כלבים.

ימים טובים היו הימים ההם להקנאים. איש מבני העדה, אם חפץ או מאן, לא נועז למרות פי גזרתם, ובכל עדת האשכנזים הגדולה לא היה אף אחד אשר מסר את בנו אל הבית אשר יסד המשורר הזה בשם הנדיבה עליזבה ⁵⁸⁵הירץ לזכר אביה האציל שמעון לבית למל. ארבעים התלמידים אשר עלתה בידו לאסוף היו כולם ספרדים, המורים היו שניים מחכמי הספרדים – ובזה תמה כל משלחתו בירושלים. רחוב צר וקודר בירושלים העתיקה, מבוא אפל למדרגות צרות המובילות אל חצר קטנה אשר בה רק שלושה חדרים עתיקים – זה הוא המקום אשר מצא המשורר אז להוציא בו לפועל את אידיאלו הרם והנעלה. כי בתים חדשים עוד טרם נבנו מחוץ לחומה, ות“ק האמה של ת”ק האמה (שטח העיר הקדמונה) הספיקו די והותר לכל ירושלים ומוסדותיה וחרמותיה גם יחד.

והמוסד עצמו? זאת “השקאלע” הנוראה אשר הפיצה זוועה בהתייסדה וכנגדה התעוררה כל ההתמרמרות העצומה – היתה פשוט ל“חדר” ספרדי בכל פרטיו ודקדוקיו, לספרדים אחדים היתה למקור מחייה; וקנאי האשכנזים ומשכילי אירופה יחד בושו בלי תפונה לראות כנגד מה ועל מה איבדו כוחותיהם…

משך שנות דור נשאר המוסד במצב הזה ובמקום הזה. ומה רבו השינויים אשר התהוו מסביב לו במשך העת הזאת! ירושלים ישבה פרזות, מאות בתים נבנו מחוץ לעיר הקדמונה, אלפי יהודים נוספו על יושביה, החלוקה לא היה עוד מקור המחיה היחיד, במתיישבים החדשים נמצאו כבר רבים האוכלים לחמם ביגיע כפיהם, בתי חינוך חדשים לנערים ולנערות, וגם בעדת האשכנזים נפרצה החומר החינאית ⁵⁸⁶אשר הקיפתם וילדיהם החלו גם הם ליהנות באור הלימודים והידיעות הנחוצות לאדם.

אז הגיעה העת לשנות גם את פני “החדר” אשר בגלל פחדו נעה וזעה ירושלים בהיווסדו, והשינוי הזה בא ויאת.

נדיבי אחינו באשכנז כוננו את בית חינוך היתומים, אשר בראש הנהגתו עומד הגאון הרב ד"ר מרדכי הורוביץ מפראנקפורט, וגם בית ספר קטן אירופי ייסדו בו לחניכיהם; וכאשר אמרו להרחיב חוג מפעלם באו בדברים עם מנהיגי עדת ישראל בווין, אפוטרופסי מוסד למל, ויעתיקו את המוסד אל בית חינוך יתומים.

מספר התלמידים הלך תכף הלוך ורב עד כי נאלצו לשכור למען המוסד בית מיוחד מחוץ לעיר, לא רחוק מבית היתומים, וגם בפנימיותו הלך ויתקדם במלוא תעודתו תחת השגחת מנהלו החרוץ והנכבד מר אפרים כהן עדי הגיעו למדרגתו הנוכחית אשר כל מכיריו פה וכל מבקריו מבני חו"ל הכירו מעלתה.

מספר תלמידיו כעת הוא מאה ושמונים ומהם מבני האשכנזים – כמאה ועשרה. ורוב צעירי עירנו אשר השלימו חוק לימודיהם באירופה ויהיו לרופאים, ולעורכי דין, ולמורים, ולרוקחים, ולסוחרים, ואחדים מהם מביאים כבר תועלת לאחיהם בירושלים, מתלמידי הבית הזה המה.

רק דבר אחד עיקרי חסר להמוסד החשוב הזה, הוא בית אחוזה הנבנה לכתחילה לשמה, ואשר בו ימצא מנוחה ולא יוסיף להתהלך ממשכן אל משכן לפי התפתחותו וצרכיו. וגם הדבר הזה מצא לו השעה. כי בהיות מורה המוסד הזה, ה' דוד ילין, באירופה, לפני שנתיים, החליטה חברת יק“א, עפ”י השתדלותו, לתת חמישים אלף פראנק לבניין בית אחוזה לה, והסכום הזה היה ליסוד לוועד המפעל הזה אשר בפראנקפורט להחל בעבודת הבניין, ובמשך הזמן עלתה בידו להשיג עוד סכומים לתכלית זו, ויקם את הבית, ההיכל, הנהדר הזה, אשר חגיגת חנוכתו הוחגה זה עתה.

על שדה גדול ורחב ידיים, בראש גבעה מחוץ לחומת העיר, מתנשא כעת הבית בן שלוש היציעים ⁵⁸⁷, ומחלונותיו נשקפים מסביב הרי יהודה ואפרים, הר הזיתים ומגדלו, הר הצופים ורצועת הדרך ההולכת שכמה, וגבעת שאול. הבית בניינו איתן, וחדריו גדולים ומרווחים, מלאי אור ואוויר, וכל עין רואה תעידהו כי אבן נבנה כולו לשם בית ספר, לפי כל צורכי הלימוד וחוקי הבריאות. ביציע התחתונה חדרים למושב המשרתים, לאכילת הילדים בצהריים, לאוצר ספרי קריאה לתלמידים ולמורים, וחדר גדול מאוד אשר שני טורים עמודים וקשתות תומכים כיפתו נועד למקום מנוחת הילדים בצהריים ולמקום התפילה. ביציע התיכונה ארבעה חדרים גדולים לכיתות, ושני חדרים למורים ולמנהל, וביציע העליונה עוד שלושה חדרים לכיתות, וכנזר לראשו הוא האולם הגדול והרחב והנישא הנועד לחגיגות, למבחנים, ולישיבת התלמידים יחד בשעות הרישום ⁵⁸⁸והזמרה, אשר גם להם הושם לב בייחוד בשנים האחרונות, בהיותם הדברים היוצרים את טוב הטעם, רגש היופי ועונג הרוח החסרים כל כך לילדינו, והאולם עצמו כאילו עשוי גם הוא לכתחילה לתכלית זו, בהיותו כמעט האולם היותר יפה בעירנו, קירותיו צבועים ירקרק בהיר וכל קישוטיו גפסית לבנה כשלג, בכיפתו העגלגלה מסביב עוברות רצועות מסגרות לבנות אשר בכל פינותיהן חטובים פטורי ציצים וענפים, ובתווך חטובים סמלי התורה, החכמה והחרושת היפה. מצד מזרח שני לוחות הברית על ספר ושופר, ומסביב להם זר מ“שבעת המינים”, וממולם בצד מערב כדור הארץ ומשני עבריו מגילת ספר ומצפה כוכבים, דרומה ממול הפתח נבל ועליו מגן-דוד, ומצפון המנורה (כרישומה בקשת טיטוס ברומא).

ופני הבית מבחוץ כלולים גם הם ביופיים, טורי אבנים אשר גופן בולט מבלי כל סיתות וארבעת קצותיהן שוקעות מסותתות כמסגרת להן טורים, המקיפים את הכתלים מסביב ומבדילים גם בין יציע ויציע, מזכירים אותנו את דרך חרושת אבותינו הקדמונים ואת “הכותל המערבי”. מעל למבוא הבית אבן ועליה חצובה תבנית באר מים בצל התומר האחד הפורש כפותיו עליה, ומאחריהם העיר ציון ומגדליה – סמל שאיבת מי התורה והחכמה בהרחבת הדעת על מרום ציון. מעל לאבן הזאת תופיע אבן השיש אשר עליה הכתובת “בית ספר לבני ישראל להאציל לבית למל”, בעברית ובאשכנזית. ממעל לה מגן-דוד יפה חצוב בולט אבן בתוך מסגרת עגולה, ומעל לחלונות אשר עליו שעון גדול המודיע לתלמידים שעות בואם וצאתם, עתות הלימוד ועתות המנוחה והמשחק. ולעתות המשחק דאגו גם כן, כי להן השאירו את הכר הנרחב והמיושר אשר מאחרי הבית דרומה ימה, בו יוצגו כל הכלים הדרושים לחילוץ העצמות, ועל יד הקיר חלק גדול מקורה ברעפים להיות למקום משחק בימי הגשמים או בימי החמה בלהטה בכל תוקפה.

הגן אשר לפני הבית ומשני עבריו עוד טרם ניטע, ובחורף הבא יטעוהו. מצפון לבית ירום מעט מעל לארץ הבור הגדול, אשר מכונות לשאיבה תעלינה מימיו בכל עת אל תבת הברזל אשר על הגג, ומשם הם יורדים בצינורות אל כל מקומות הצורך למים, ומאחרי הבור בית מושב המנהל.

מקום בית הספר הוא בין שלוש קבוצות שכונות אחינו מחוץ לעיר בתוך, ומסביב לו עוד מעטים בתי המושב. אך על ידו ייוצר בלי תפונה מרכז חדש למושב אחינו מסביב לו, והמרכז הזה יאחד את כל הרחובות השונים יחד לעשותם לעיר ישראלית אחת גדולה, היא ירושלים החדשה.

כשנתיים ארכה עת הבניין, והוצאותיו תעלינה לערך מאה עשרים אלף פראנק. ויום חנוכתו היה כיום חג לרבים מבני עדתנו, כי הפעם – אחרי שבע וארבעים שנה – רבו הפונים אליו, ובייחוד מבני עדת האשכנזים. מלבד הורי התלמידים הוזמנו עוד כל נכבדי עדותינו השונות, מנהיגי הקהל, ראשי מוסדות החינוך והחסד, והחברים הנכבדים ממפלגות הסוחרים ובעלי המלאכה, וגברים וגבירות באו בהמון. הבית היה מקושט בדגלים ובזרי עלים ירוקים ופרחים, ובייחוד היה האולם כולו מקושט בטוב טעם מאוד בזרי עלים מסביב ובדגלים, ובתמונת הקיסר פרנץ יוסף הראשון ⁵⁸⁹, ומייסדת הבית ואביה האציל.

על הדוכן אשר בראש החדר ישב ראש הקונסול-הכללי לממשלת אוסטריה ומשני צדיו קונסול אשכנז ואנגליה וסגניהם, ועל ידם הרב הגדול רבי חיים אלישר, חבר פקידות הנהגת המחוז, אשר בא בשם אביו רבנו הגדול הראשון לציון אשר מרוב חולשתו לא יכול לבוא בעצמו, ומנהל הבית האדון הנכבד אפרים כהן ומהנדס הבניין האדון סאנדל, וכנגדם ישבו צירי חובבי ציון הנכבדים האדונים אוסישקין ודרויאנוב, ראש עדת הספרדים, נכד רבנו הגאון הגר"ש סלאנט, מנהלי בתי הספר, הרופאים היהודים, עורכי העיתונים, ויתר הקרואים והקרואות.

תלמידי הבית הרימו קולם בזמרת מזמור כ"ד בתהלים (לה' הארץ ומלואה), וכהתימם זמרתם נגלה מחזה יפה ומרהיב עין לעיני הקרואים: כעשרה ילדים קטנים מתלמידי גן-הילדים לבושים לבנים ודגלי ציון בידיהם באו עד לפני הדוכן ובקולם הנעים קראו בעברית לאמור:

אנחנו ילדים אנחנו ילדים

רכים צעירים עוד נשתעשע

מברכים ומודים בגנות ורדים

ושרים בשירים אבל נתגעגע

שהחיינו לבא פנימה

וקיימנו בית הלימודים

לראות הדר ולב נשימה

בית וחדר למחמדים

נדיבים בנו שם יטיפו

להיות לנו מורים יקרים

מקום תורה לקחם יניפו

חיים ואורה על לב הנערים,

ברוכים הבונים! ברוכים הבונים!

אז יקום הרב חיים אליעזר וישא מנאם ארוך ויפה בעברית צחה על אודות סדר היום, כי: “זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בחנוכת הבית הנאדר הזה הבנוי לתלפיות הנוסד מאז שבע וארבעים שנה וכו' וכו‘, והנהנו מתגדל ומתרחב להרחיב חוג פעולותיו לאושר נערי בני ישראל המסתופפים בצלו תחת השגחת מורי הבית ומנהליו הנכבדים אשר עיניהם צופיות להישירם ולהדריכם בדרך עץ החיים, ולהודיעם חובת האדם כי יהיו בעלי תכונות ומידות טובות וימצאו חית נפשם בכבוד ולא יהיו למשא על זולתם וכו’ וכו' (ברכות חברת גידול יתומים בפ“פ ולהרב הד”ר האראויץ הי“ו, ולחברת יק”א, ולמנהיגי הבית), מה שמחה גדולה מעשות טוב, ומה גיל יותר מהרבצת תורה על טהרת הקודש לתינוקות של בית רבן וכו' וכו'”. אחריו נשא מנהל בית הספר את “מנאם החגיגה” בעברית ובאשכנזית, וידבר על תולדות הבית והשתלשלותו עד הגיעו למדרגה הרמה אשר הוא עומד עליה כעת, ועל תעודת הבית ודרכי חינוכו את ילדי ירושלים להיות ליהודים ולאנשים.

תלמידי הבית שרו את ההימנון האוסטרי, והקונסול-הכללי האוסטרי אשר בצלו חוסה הבית דיבר גם הוא על תעודת מפעל החינוך הרם הזה וישבח את חריצות וכשרון מנהלו, אשר ידע להעלותו למדרגתו זאת, ובכשרונות מוריו ועמלם בעבודת הקודש. אחריו מילא הקונסול הגרמני בהביעו את הנטייה הגדולה והחפץ הרב אשר היו לו תמיד לבית הזה העושה את ילדי היהודים בירושלים לחברים מועילים לחברה, במבחנים הרבים נוכח לדעת את קדמת התלמידים, ויעורר את אחינו בחו"ל להראות גם הם אהבה וחפץ למפעל הזה.

מקבלת התלמידים ניגנה שיר (באשכנזית): “ה' על השמים חסדך”, ואחרי הריעה בשיר תקוותנו הלאומי: “עוד לא אבדה תקוותנו”, ובזה תמה החגיגה הרשמית.

את האורחים כיבדו בממתקים ובמשקים, ואחר סבו בכל חלקי הבניין לבקרם ולהתבונן בם, וברגש עונג בקידמת החינוך לילדי ישראל מירושלים עזבו את הבית.

מנהל הבית האדון אפרים כהן, אשר הוא גם ראש בית ספרינו הלאומי “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, נסע ממחרת היום ההוא, אחרי שלוש עשרה שנות עבודה ויגיעה רבה – למסעיו באירופה, ובכל היות מסעו מסע עונג ומנוחה אין כל תפונה כי גם העת הזאת תהיה כהמשך למפעליו לטובת הקדמה וההשכלה ומוסדותיהן.

כסלו, תרס"ד

 

הכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל    🔗

הכנסייה הישראלית בארץ ישראל כוננה את השלטון המוסרי והרוחני בארצנו פנימה. אין פה חברה המפזרת דינרי זהב לרבבות, אף אין פה אגודה אשר קולה הולך מסוף העולם ועד סופו, אך כנגד זה אין זו חברה אשר כל שורשיה בחו“ל ורק צל ענפיה מגיע עדינו. פה הכול משלנו. ארץ ישראל נתנה להוועד הזה גם החומר וגם הצורה, אף היא התוותה לו את התכלית ואת הדרכים להגיע אליה, ולו אך ידעו החברות והמוסדות הצבוריים שבחו”ל לערוך ערכו כראוי, כי אז נוכל לקוות ממנו גדולות ונצורות, בהיותו הוא מורה הדרך האמיתי בכל ענייני היישוב.

פעמיים התאסף כבר הוועד הפועל הגדול לאספה למימי הכנסיה ועד היום, פעמיים באו כבר שלוחי כל הגלילים השונים שבא“י להיוועץ על העניינים הכללים הנוגעים ליישוב כולו וגם לעניינים פרטים של כל גליל וגליל. הצעות חשובות הוצעו והרצאות נכבדות נקראו, בעצתו כוננה תוכנית ההוצאות של חברת התמיכה האודיסית לשנה הבאה, ופעולות אחדות כבר נעשו המראות לנו בעליל כי אכן כוח השלטון המוסרי גדול הרבה מהכוח החומרי, שתי מושבות ביהודה אשר בהן הופרע השלום זה מזמן רב, ושני הצדדים הניצים בכל אחת מהן רבו בכל תוקף איש ברעהו – קיבלו עליהן את נבחרי הוועד הפועל הגדול לשופטים, ובידם עלתה להשיב את השלום והאחדות על מכונם, וגם ב”גליל" פונים בכל סכסוך כללי אל המכון הזה ליישר ההדורים. אף זאת היא הטובה הגדולה הצפונה במכון הזה, בהיותו מאחד את הכוחות שבא"י ואשר בכל ארץ ישראל, על ידו נוכל ללמוד לדעת את מצב היישוב כולו, את מגרעותיו ואת הדרוש לתקן בו, ועל ידו ילמדו בני כל מחוז ומחוז לדעת את הנסיונות שעשו כבר חבריהם, ויש אשר יוכלו להתאגד בפעולות אשר לבני מחוז אחד יכבד להוציאן לפועל.

אך דבר אחד חסר לו עוד לבטחון קיומו והתפתחותו, והוא: התמיכה המוסרית של המוסדות שבחו"ל.

לא דרוש לבקש זאת מחברת יק“א, אשר מי יודע אם כל העניין ערב לה, כי יתכונן בארץ-ישראל כוח מצד בני א”י ולא יהיו תמיד כעבדים המשמשים את המטים אליהם חסדם. לא דרוש לבקש כזאת מחברות אחרות העוסקות ביישוב א“י בכלל או במקצועות מיוחדים שביישוב בפרט, אשר לעתה עודן מסופקות באפשרות האמון בבני א”י בעצמם; אם יש צד זכות לבקשה כזאת, הוא רק מפני ועד חברת התמיכה של חובבי ציון באודיסה. הוועד הזה כנודע שלח את חברי המלאכות לא"י, הוועד הזה נשא בעול כל ההוצאות שגרמה אספת הכנסיה, והוועד החדש שהתכונן נחשב בעיני כול כיציר ועד חברת התמיכה הנזכר ותוצאות שאיפותיו; ועל כן אם אך חפץ הוא לתת להמוסד הזה את היכולת להתפתח, אם חפץ הוא כי כל המוסדות העוסקים ביישוב הארץ ישתתפו בפעולתו, אז עליו החובה המוסרית להיות למופת לאחרים, וממנו יראו הם ואולי יעשו גם הם כמעשהו, אך כל זמן שהצעד הראשון הזה טרם נעשה אין כל אפשרות ללכת הלאה.

והסתדרות מורי א“י, אשר גם היא תוכל להיחשב כתוצאה מפעולות הכנסיה, עוסקת כעת במקצוע שלה. המרכז אשר בירושלים והוועדים הסניפים אשר בגלילים השונים עוסקים בקיבוץ החומר הדרוש ליצירת התכניות השונות לבתי הספר שבארץ ישראל, ואשר עליה ידונו באספת הוועדים עם המרכז בחודש ניסן הבא; חוברו כבר תכנית לפי שעה לבתי הספר שבמושבות הקטנות אשר חברת התמיכה מחזיקתם: אף מאספים הם ידיעות סטטיסטיות בנוגע ליסוד בי”ס בינוני בא“י, ומלבד זה רבה העבודה ביסוד האגודה בעצמה. בשבוע שעבר שלח המרכז מכתב חוזר לכל המורים שבא”י ולכל אלה אשר עניין החינוך נוגע אל לבם, לדרוש מהם להיספח אל האגודה; ואל המכתב החוזר הזה נלוותה גם תוצאה מההרצאה ששלח המרכז לאספת הוועד הפועל הגדול של הכנסיה ביום ה' חשוון החולף. בההרצאה הזאת התבררו תכליות האגודה והאמצעים להגיע אליהן כדברים האלה:

תכליות הסתדרות המורים שתים הן:

א. הטבת מצב החינוך בא“י. ב. הטבת מצב מורי בתי הספר בא”י.

ואלה הם האמצעים להוציא לפועל את התכלית הא':

א. קביעת תוכניות מפורטות כל צורכן לכל מוסדות החינוך השונים בארצנו: גני ילדים, בתי ספר עירוניים וכפריים וכו'.

ב. העמדת מורים מוסמכים ומומחים המוכשרים להורות וללמד עפ“י התכניות הנ”ל.

ג. עריכת תכניות מפורטות אשר על פיהן ייבחנו כל אלה הרוצים להיות מורים מעתה, הן מורים ראשיים, הן מורים עוזרים, מורים בבתי ספר כפריים קטנים, מורות בגני ילדים וכו' עד אשר יקומו מורים מוסמכים אשר יגמרו חוק לימודיהם במוסדות מיוחדים לזה.

ד. קביעת ועד-בוחנים של מורים מובהקים ובקיאים אשר יבחנו את הרוצים ליטול שם מורה של מדרגה ידועה עפ“י התכניות הנ”ל.

הערה. המקום היותר ראוי לפי דעתנו, לקבל בו את ועד הבוחנים הוא מקום מושב מרכז אגודת המורים. אל הוועד הזה ייכנסו: חברי המרכז, סגניהם וחברי הסניף המקומי.

ה. אספות מורים לעתים מזומנים אשר בהן ידרשו ויעיינו בהלכות פדגוגיות שונות, יתווכחו, ישאו ויתנו בהצעות הנוגעות להטבת החינוך והלימודים השונים.

ו. הספקת ספרי לימוד טובים לכל מקצועות הידיעות הנלמדים בבתי הספר השונים.

בנוגע לתכלית הב', הטבת מצב המורים, על ההסתדות לעסוק בעניינים האלה:

א. להשתדל כי לא יקופח שכר המורים.

ב. לעמוד לימין חבריה המורים ולהגן עליהם בפני תואנות ותלונות בלתי צודקות מצד האבות או בעלי המושבות.

ג. ליסד קופת עזרה למורים לעת זקנתם או חוליים.

ואחר האמצעים הנזכרים למעלה, הוא דבר “העמדת מורים מוסמכים ומומחים המוכשרים להורות וללמד עפ”י התכניות הקבועות“. הדבר הזה נחשב עד כה לאמצעי היותר רחוק להוציאו לפעולה, ואשר בו תלויה באמת כל העבודה להטבת מצב החינוך בארצנו – הדבר הזה קרוב עתה מאוד לצאת לפועל ע”י יסוד בית הספר למורים אשר “חברת העזרה של יהודי אשכנז” אומרת לייסד בירושלים על יד בית הספר למל.

---

---

---

---

---

---

---

---

---

⁵⁹⁰: