_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ירושלים של תמול

דוד ילין

לתוכן הענינים

 

השם "ירושלים של תמול" נקבע ע"י המערכת.  תמול – היינו השנים תרנ"ו – תרס"ד (1896 – 1904).  באותן השנים פורסמו ב"המליץ" "מכתבים מירושלים" מאת דוד ילין בחתימת "מן המודיעים".  מכתבים אלה נערכו כאן בצורת יומן לפי תאריכי כתיבתם.  המכתבים הארוכים חולקו לפסקאות קצרות ובראש כל פסקה נרשמה כותרת הממצה את תוכנה.  הערותיו המקוריות של דוד ילין סומנו בסופן בציון [ד"י]  

 

ט"ו בטבת תרנ"ו

ברית בין הכוללים וחובבי ציון

מלחמת הדעות, אשר פרצה במחנה ישראל בימים האחרונים, עברה את גבולה ותהי למלחמת התעצמות, מלחמה לשם מלחמה, כטבע כל עניין מהנדון הזה.  ואל הסופרים המתעצמים, משני הצדדים, נלוו גם בני גרא[1], סופרים אשר כל כוחם רק לעפר בעפר על כבוד מעשי הצדקה אשר למתנגדיהם, וייאלצו בעלי המעשה לרדת המערכה גם המה, ותלך המלחמה הלוך וחזק עד היום.  ויהי בראות בעלי המעשה, משני הצדדים, כי אין קץ לדברי ריב, אשר בכל אופן אך הזק יזיקו, ודברי בעלי הדעות החלוקות הנה פורשו גם הם דיים והותר, ואין מקום עוד להוסיף עליהם למען תפוש את הקוראים בלבם, כי איש איש מהם כבר הקריב אליו את אשר יבחר בו, ויחליטו להתפתח את כלי נשקם מעליהם ולהפסיק את המלחמה.

ובראשון בשבת, בעשירי, בחמישה לחודש, בין הערביים, נאספו בירושלים הבירה באי כוח חובבי ציון[2] מעבר מזה ובאי כוח ממוני הכוללים[3] מעבר מזה, וברית כורתה בין הבתרים האלה.  והקול עבר במחנה העברים לאמור: שבת שבתון יהיה לארץ, שבת היא לסופרים מלזעוק, רפואה קרובה לבוא!  ציון וירושלים נשקו, ו"תמיכה"[4]  ו"חלוקה"[5]  חבקו.

מלאך השלום מרפרף עתה על הררי ציון בכנפיו החמודות, ופניו, פני כרובים, אורו ויצהלו.  היארכו ימי רחפו על ארצנו או כי בעלי מעשה אחרים, אשר השלום הזה מתנגד לחפצי מעשיהם ומפעליהם, ייעורו עתה, ומלאכנו זה יעשה לו כנפיים לעוף אל מעון קדשו השמימה ואותנו יעזוב לאנחות? – ה' אלהים, אתה ידעת!

 

מוצא

באי כוח חובבי ציון, בבואם ירושלימה, אחרי בקרם גם הפעם את מושבת מוצא[6], הודיעו למתעסקים בשכלולה, כי החליט ועד התמיכה באודיסה לתת ארבע מאות פראנק[7] תמיכה לפועלים בשנה הזאת, למקנה פרות חולבות, כי קרובה המושבה לעירנו וקל להביא את חלבן העירה למכרו.  הנה מושבת שרונה[8] הגרמנית, הקרובה ליפו, רבו הכנסותיה מאוד מכל מעשה החלב.  מושבת מוצא זאת הולכת ומתפתחת לאט לאט ונושאת חן בעיני כל רואיה.  עוד מעט ונוסף עוד פועל אחד או שנים על הראשונים, וחלק הבית אשר קנתה לשכת בני ברית[9] בירושלים לפועלים במוצא, הוקדש בערכאות לשם עובדי אדמה מבני ישראל בארץ ישראל.  ההקדש הזה הוא הראשון בארצנו הקדושה לשם פועלים עובדי אדמה מבני ישראל.

 

העברת קרקעות

ההקדש הזה נעשה זה ירחים אחדים.  כי בימים האחרונים האלה אין כל מקנה ואין כל ממכר לשדות ולבתים, כי שאלת "המולק והמירי" (נכסי אחוזה ונכסי מלכות), שמה קץ לכל העברת קרקעות מרשות לרשות.  פקידי הממשלה חובקים עתה את ידיהם, חברי ועד המכירות נאספים ושחים בענייני המדינות, וסביבם השקט ודממה, כי אין איש מפריע מנוחתם.  וועד הנהגת העיר (מגלס אדרה) אמנם ערך כבר תשובה לבית מועצת נכסי המלכות להגן על זכות נכסי האחוזה ולהשאיר להם זכויותיהם הראשונות, ואומר הוא להחליט להחל גם בנתינת שטרי מקנה לנכסי אחוזה כמקדם, עוד לפני היגמר הדבר בעיר הבירה[10], אך עד כה לא יצא דבר לפועל.  בדבר שדות העיר יפו, התעוררה השאלה הזאת לפני חמש שנים, ויארכו ימי השכירה לכל קבלת שטרי קניין בערכאות משך ארבע שנים, עד בוא ועד מרבת ארצנו לסדר את הסכסוכים, אך בירושלים לא יארכו הימים ושוב הכל כשהיה, כי כל פקידי הממשלה מתנגדים לדעת בית המועצה.

 

תיירים רוסים

עתה הגיע "תור הרוסים" בעירנו.  האנגלים אשר באו בחורף הזה, כבר נסעו לדרכם זה יותר מחודש ימים, ואחרים עוד טרם באו תחתם, אך הרוסים באו כבר במספר הגון, ואלף ומאתיים איש נמצאים עתה בבית האורחים אשר לחברה הרוסית הפלשתינית בירושלים.

לא כתרים האנגלים כיתת התרים הרוסים.  האנגלים יבואו הנה מלאי עושר ותנועה, על סוסים יטושו, במרכבות ירוצו, מתורגמניהם אתם ולפניהם ילכו, הלוך וצלצל בזוגים אשר בצוואריהם, אורחת פרדיהם וחמוריהם נושאת אוהליהם וכל כבודתם וכליהם, אשר למאכל ואשר למשכב ואשר למלבוש ואשר למרחץ; והרוסים – בגפם יבואו ובגפם ילכו, רגליהם מרכבם, ושכמם פרדם, וככה ילכו איש איש ושקו על שכמו ומקלו בידו, ועברו בארץ כולה בכל מקומות קדשיהם, אשר בעין כרם, ואשר בבית לחם, ואשר בחברון, וביריחו, ובירדן, ובנצרת בגליל, ושבו ברגליהם ירושלימה לפני חג פסחם.  לפנים, ומסילת הברזל עוד טרם תהיה בארץ, ראה עוד כל נוסע על דרך יפו את אורחות הרוסים הולכות ברגל גם מיפו ירושלימה, אך בשנים האחרונות האלה נאסרה עליהם ההליכה הזאת, ובמסילת הברזל יבואו כולם במספר ירושלימה, וככה ישובו ליפו.

והבאים, רובם ממפלגת האיכרים המה, ומעטים בהם בני מפלגת הסוחרים העשירים והמשכילים, ואם אמרנו לדעת מתכונת אלה מול אלה, והבאנו במספר את המיטות אשר ערכה החברה הרוסית הפלשתינית לאורחיה בירושלים, וידענו.  החברה הזאת, המשתדלת בכל כוח להרבות את מספר הרוסים התרים ולהקל מעליהם את כובד הטלטול ומשא ההוצאות, מלבד אשר בהשתדלותה תינתן הנחה לנוסעים בכל בתי פקידות מסילות הברזל והאניות, הנה הכינה בירושלים בית אורחים גדול להם ובית תבשיל, ותערוך את אורחיה לשלוש מערכות: בני המערכה הראשונה שלם ישלמו לה ארבעה רובל כסף ליום בעד דירה ומאכל כיד המלך; בני המערכה השניה ישלמו רובל כסף ועשרים קאפיקות עד רו"כ ושמונים קאפ', ובני המערכה השלישית ישלמו עשר קאפ' ליום: שלוש למלון, אחת למים חמים לטהעע[11], ושש קאפ' ללחם ושתי סעודות ליום.  ובכן עולה מספר המיטות, אשר לבני הכיתה הראשונה והשניה יחד, לשישים, מלבד המקום אשר לה בעיר פנימה לארבעים מיטות, ולבני הכיתה השלישית ערכה מיטות אלף ומאתיים וחמש וארבעים, ומקום לה להוסיף עוד שלוש מאות מיטות להם בעת הצורך.

בבני הכיתה השלישית רב מאוד מספר הנשים על האנשים, ובעת הזאת עולה מספרן כמעט לשמונים למאה.  מספר הרוסים הבאים מדי שנה בשנה ירושלימה יעלה לערך שלושת אלפים, ולפני חג הפסח, ברבות מספרם, לא ימצאו להם רבים מקום בבית האורחים אשר לחברה, ושכנו בבתי המנזרים אשר לפטריארכיה היוונית.  ובכל הקימוץ הגדול אשר יקמצו התרים הרוסים, יוציא איש איש מהם בארצנו בערך ארבעים רו"כ, מלבד הוצאות המסע הכלליות.  רוב הכסף הזה הוא לנדבות בבתי קדשיהם, ומיעוטו למקנה זכרונות ארץ הקודש.  חנויות רבות מאוד לנוצרים, בתוך העיר ואצל מגרש הנוצרים מחוצה לה, לממכר הזכרונות האלה, תמונות וציורים בנייר ובבד ובעץ ובאבן, ועוד דברים כיוצא בהם.  ומבני עמנו גם הם תמצאנה להן כעשרים משפחות מחייתן בימי החורף מהתרים האלה, והעובר מארחי גן עירנו אשר אצל מגרש הרוסים[12], יראה, משני עברי הדרך, את אחינו הגורזים[13], שטחו להם שטוח על פני הארץ בסחורותיהם, סחורות הרוכלים, ואחדים מהם ימכרו דברי אוכל ומפרי הארץ, ואחדים מתעסקים בחלפנות.  כי רק אחינו הגורזים, היודעים את שפת רוסיה, סוחרים עד כה את התרים הרוסים.  ואחינו האשכנזים, היודעים גם הם את השפה הזאת, עוד לא שמו לב למקור הפרנסה הזה, הנפתח לירחים אחדים בשנה, מלבד שלושה ארבה אשר פתחו להם בתי אוכל במקום הזה, ושניים שלושה ספרדים פחחים, המכינים מיחמים לרוסים.

 

בית-הספר לבנות של אגודת אחים ובית-הספרים

ועד ביה"ס לבנות ישראל בירושלים אשר לחברת אגודת אחים בלונדון[14] החליט לקנות מאת המנזר הלטיני את הבית הגדול והמפואר[15], אשר כוננו ידי הבנקיר פרוטיגר[16] ואשר בהישברו נפל למנזר הזה לחבל, שילומים לחובו.  בבית הגדול הזה יותר מארבעים חדרים גדולים וקטנים, וגן גדול וכר נרחב למשחק לילדות, כי כתשעת אלפים אמה שטח הקרקע אשר לבית, ומקום בו לקבל ארבע מאות תלמידות, תחת מאתיים וחמש ועשרים הבנות הלומדות בו עתה מתוך הדחק.  סכום מאה ועשרים אלף הפראנק מחיר הבית כבר הושלש בידי הבנק קרדיט-ליונה[17], והכול היה כבר מוכן לקנייה, והנה בא אשר לו המשפט בירושלים ויפסוק הלכה למעשה, כי גם הברון רוטשילד הלונדוני והאדון פרנקלין (אשר על שמם אמרו לרשום את הבית בערכאות), אף על פי שהתאנגלו, ישראלים הם, וככל המון בית ישראל היושבים בחוץ לארץ, אין להם רשות לקנות אחוזות בארץ ישראל.  דבר יצא מפי השופט, וכל עמל מנהלת הבית[18] במשך שישה חודשים לגמור דבר הקנייה ולהסיר כל המכשולים אשר עמדו לה על דרכה (ורבים מאד היו המכשולים האלה), הכול כאשר לכול היה לשוא, ועתה על בנות ירושלים לחכות ולשוב ולחכות עד עת מועד.

הציר האנגלי אשר בעירנו ערך אמנם מחאה כנגד המיאון להעביר נחלה על שם אנגלים אשר אין מושבם בירושלים, ויטען כי בפני ממשלת אנגליה אין כל הבדל בין בני הדתות השונות, אך עד כה לא נודעה עוד תשובת ועד המכירות.  היום הזה עומד הדבר שנית למשפט, והערב הזה יגיד לנו אחרית דבר.

מכל מוסדות הציבור לישראל המצויינים בעירנו, הנה רק ביה"ס הזה וביה"ס לעמעל[19] המה היחידים אשר אין בית אחוזה להם, כי משכנם שכור ישכרו בכסף, ובדעת בעלי הבתים ובחפצם המה תלויים תמיד, ועתה יהיה עלינו להוסיף עליהם עוד מוסד שלישי, הוא בית הספרים הכללי,[20] כל עוד לא יעלה בידי מנהליו להקים לו בית בירושלים.

בית הספרים הזה, אשר בו עתה יותר מעשרת אלפים ספרים, הולך ומתעשר בספרים, ודמיונו עתה כערבי אשר מצא פנינים במדבר ונפשו רעבה ללחם יבש.  האיש רב הפעלים הד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק הוא לפי הנראה מאלה האומרים "אעשה ויעשו אחרים", אך חכה לא יחכה עד התעורר האחרים לעשות (כי אז, ה' יודע, מתי היו מתעוררים), כי אם כצופה נאמן עומד הוא על המשמר להעיר ולעורר, מכתובת תכופה לו את חכמי ישראל, ורבים רבים המה אלה האומרים להעניק עתה את הבית בנדבת ספריהם. – אדוני, ספריכם ומחברותיכם ולגיונותיכם וכל אשר תשלחו, חביבים הם מאד עלינו בני ירושלים, ולכבוד הם ליהדות, ולזכר עולם לכם; אבל, חביביי: הכסף מאין יימצא?  הגידו נא, איפה הוא האיש אשר תעלה בידו להעלות גרה לבית הזה, אשר יוכל לאסוף גם כסף כדרוש לבניין בית ראוי למוסד הזה, ולא ייאלץ להיטלטל, הוא וספריכם ומחברותיכם וגליונותיכם יחד, מאוהל אל אוהל וממשכן למשכן – כי עתה נקרא: התימותם את אשר החילותם, ולכם נאוה תהילה!

תיירים אנגלים / אלקנה אדלר

אורחת האנגלים החדשה, אשר באה הנה באחרית השבוע שעבר, הביאה לנו גם שניים שלושה מאחינו, והאחד מהם הוא האדון עורך הדין אלקנה[21] אדלר, אחי הרה"ג הד"ר נפתלי אדלר[22] אשר בלונדון.  שלושה אחים המה בני הגאון נתן אדלר זצ"ל[23], ושלושתם ביקרו כבר את ארצנו הקדושה בתקופות שונות, וזה האחרון בא כבר בפעם השנית.  בני המשפחה הנכבדה הזאת מחייבים את אחינו היושבים ספונים בבתיהם או אשר יסעו אל כל קצווי ארץ, וירושלים תעלה רק על לבם, חייב יחייבום האחים האלה אם לא חייבום עוד כל אורחות עמי הנכר למיניהם.

אורחות העמים האלה הנה הן הולכות ורבות.  בגיליון החמישי לעיתון[24] אשר לחברה הגרמנית הפלשתינית, הננו קוראים את קריאת כהן העדה האשכנזית האוונגליונית בגינואה לחבריו, לקחת חבל במסע תרים פרוטיסטנטים אשר ייסד בית יעסינגהויז בגינואה בשנת 1896, במצאו די חברים לדבר הזה.  ומטיף חצר המלכות בפוטסדאם קורא לאחיו לעלות לתור את ארץ הקודש במסע מיוחד, אשר תהיה הנהגתו מסורה בידי בית שטנגה.

האדון אדלר הנ"ל, אשר השתמש בשבועות החופשה אשר לו מעבודתו, בימי חגי הנוצרים, לפקוד את ארצנו הקדושה, נשאר כארבעה ימים בעירנו ובחברון, ויבקר (ולא נשגה אם נאמר "על רגל אחת") את כל מוסדות הציבור אשר בעירנו ובחברון, עד כמה שיש יכולת לבקר בעת קצרה כזאת. – נפלא הוא לראות עד כמה מהירים הם האנגלים התרים לבקר ולראות ולרשום ולחרוץ משפט.  הרשמים השונים והמשונים אשר יקבלו מכל מראה עיניהם בכל המקומות השונים אשר יובילום  אליהם מסעיהם והליכותיהם, באים וחולפים ועוברים, ואחרים באים תחתם חליפות לרגעים – היישאר איזה רושם קבוע בנפש או הכול יעבור כחלומות חזיוני

לילה? – לפי הנראה גם פה יד ההרגל תקיפה, והרגיל לנסוע עורך גם את כוחות נפשו לפי זאת. – מירושלים נסע האדון אדלר לבקר גם את מושבות אחינו אשר בארץ.

 

יהודים ונוצרים / ר' אלימלך פרלמן

בשכונת עיר שלום[25], אשר בנה הבנקיר פרוטיגר לבני עמנו אשר שילמו לו מחיר הבתים בתשלומים לפרקים, מכר גם בתים אחדים לנוצרים, ובתוכם גם בית למסית ערבי אשר ממארוניטי[26] היה לפרוטסטנטי.  המסית הזה צורר הוא ליהודים, ובכל עת יחפש להסית בשכניו היהודים את שכניהם הנוצרים, והיה בהיעדר ילד אחד השכנים הנוצרים לשעות אחדות, בלכתו לשוח או לשחק או לכל אשר ילך, ומיהר האיש והגיד לאבות הילד: "מהרו חפשו אחרי בנכם, פן תהי בו יד היהודים השואפים לדמו".  ויקר כדבר הזה גם ביום השבת אשר לפני השבוע שעבר.  אחרי שעות אחדות שב הילד הנעדר אל ביתו, ויהי בהחל השכנים היהודים להוכיח את המסית על הסיתו בם את השכנים, ויחל להכותם.  ושם יושב גם הרב אלימלך פערלמאן (אחד עמודי וועד האחדות[27] אשר בא בלא יומו), וימהר לעזרת אחיו, ויכהו המסית גם הוא ויפצעהו, בהשליכו עליו שתי אבנים גדולות, ויחל ה' פערלמאן ויפול למשכב, ויובא הדבר למשפט, וייאסר המזיק.  והרה"ג רבנו הרב ראשון לציון[28] הי"ו ערך גם הוא בקשה לכבוד פחת עירנו, מלבד הבקשות אשר ערכו הנפצעים לצירי ממשלותיהם, ומפריע שלום התושבים ייענש כרשעתו.

בכל השכונות החדשות אשר מחוץ לעירנו יושבים אחינו כמעט נבדלים מבתי הנוצרים תושבי הארץ, האדוקים מאוד באמונתם, וגם פה רואים אנחנו צדקת דברי מחוקקנו באמרו: "וישכן ישראל בטח בדד"[29].

תיקון דרכים

אחרי כלות תיקון הדרך משער דמשק[30] עד שדה קבר שמעון הצדיק[31] הנה החלה פקידות עירנו לתקן את דרך המלך בין שער יפו ובין שדה הקברות אשר למושלמים אצל ברכת ממילה[32], אשר שמה שכונת הנוצרים, ושכונת אחינו המערבים[33].  בכלל הננו רואים בשנים האחרונות את פקידות עירנו מתעסקת בחיזוק הדרכים אשר מסביב לעיר, אחרי אשר הדרכים הארוכות לחברון וליריחו כלתה מלאכתן זה זמן רב, ותיקון הדרך לשכם עוד טרם החלה להתעסק בו.  חסרון אחד מורגש בדרך המלך ההולכת משער יפו עד אחרית שכונות ישראל אשר על דרך יפו, כי העגלות הרבות העוברות בה בכל עת ובכל שעה מהדקות את אבני החצץ אשר בהן הדרך נעשה, והיה האבק רב מאוד, והאבק הזה יזיק מאוד לעיניים, בהיותו אבק אבני השיד, ומים אין די בעירנו להרביץ את הדרכים כדרוש.  אך גם לזאת שמה פקידות עירנו לב עתה, והנה היא חופרת בור גדול מאוד, אצל אם הדרך, והיו מימיו להרביץ את הדרך הזאת, ועיניו לא תכלינה עוד באבק הפורח.

 

ב' בשבט תרנ"ו

טבילת הנוצרים בירדן

חיל צבא החורף נח מזעפו, ובעירנו שלוות השקט.  אורחים חדשים טרם באו, כי כמעט כל האניות אשר באו בימים האחרונים לא יכלו לגשת אל חוף יפו מפני הסערות הסוערות, ואורחת הרוסים החדשה, אשר הצליחה לבוא ביום בהיר, נסעה גם היא הירדנה, היא וכל המון התרים הארמנים והיוונים, אשר החלו גם הם לבוא מארצותם בעת הזאת.  כעשרים עגלות יצאו מפה רק ביום השישי החולף, מלבד כל אלה אשר יצאו לפני היום ההוא, ומלבד מאות החמורים והפרדים אשר עליהם ירכבו מרבית האורחים בני הסוג הזה, ומלבד כל ההולכים ברגל.  וכל הקהל הגדול הזה הירדנה פניו מועדות, אל "ירדנם" הם[34], לטבול בו ביום השישי לינואר, יום טבילת גואלם, ולטהר.  בני נעמן[35] אלה ילכו להם, איש איש וצפחתו בידו, למלאותה מי הירדן ולהביאנה אחרי כן הביתה, והיו המים הקדושים האלה למרפא לכל נגע ומחלה.  והטובלים והטובלות כתונת בד ילבשו כולם בטבלם, והיתה הכותונת הזאת להם לתכריכים וירד אתם קבר באחרית הימים.

 

משפטו של רוצח

אך אורחה הולכת ואורחה באה, ובשבוע האחרון ראתה ירושלים סוף סוף אורחה ישראלית עולה אליה, היא אורחת בני מושבת פתח תקוה אשר נקראו הנה בפקודת בית משפט העונשים (אלמחכמה אלגזאיה) אשר לעירנו, להעיד בהורגי נפש הקצב היהודי בפתח תקוה.  וזה הדבר:

בליל כ"ג אלול תרנ"ה עבר במושבה הזאת חוכר מעשרות המושבה, שלים אפנדי בן אמין אלקאסם ואתו נערו ושני פרשים, כולם מתושבי שכם המה, ויהיו רוכבים על סוסיהם ועוברים במושבה.  ויהי כי טוב לבם במשקה המשמח לבב, ויאמר האפנדי לרעיו "ירו על היהודים!" ויורו בקניהם.  ור' שמואל יעקב, קצב המושבה, עמד בעת ההיא לפני פתח ביתו, ויפגע בו כדור, וימת.  מעשה הרצח הזה הפיג את שכרון הרוצחים כרגע, ויימלטו, וצעירי המושבה בני החיל כשמעם את הדבר וימהרו וירכבו על סוסיהם וירדפום וישיגום, אחרי אשר הומת סוס אחד הרודפים בכדורי המוות אשר שבו הרוצחים לירות באופל, ויבואו אל בית הנרצח, והשעה הספיקה לו עוד להראות באצבע על האיש אשר רצחו.  וייאסרו הנאשמים עד היום, וכל החקירות לפני חוקר הדין נעשו, ודברי העדים ובעלי המעשה נשמעו וייכתבו בספר, ועתה הגיע יום פקודתם לעמוד בפני בית משפט העונשים בעירנו.  וייקראו ירושלימה כל העדים ובעלי הדין לחזור ולהגיד בפני השופטים.  ויבואו יותר מעשרים איש, מהם עשרה עדים, יהודים ומושלמים, מהאיכרים אשר במושבה, ויתרם המה בני משפחת המת.  גם האדון חיים חזן, פקיד המושבות אשר ביהודה, גם מוכתר המושבות הרשמי, באו הנה.  ובהיות עתה ימי העבודה במושבות, והעדים לא יוכלו להתעכב זמן רב, קבע בית המשפט ביום אתמול אספה יוצאת מן הכלל.  הבית היה מלא אנשים, ורובם מבני עמנו, והשופטים שמעו עדות תשעה עדים, שישה יהודים ושלושה מושלמים (העשירי חלה בעמדו בבית המשפט), ושניים מהם, עדי ראיה בעת המעשה, העידו על האפנדי בעצמו כי הוא היה הרוצח.  סניגור הנאשם ניסה אמנם לפסול את עדות כולם, בטענו כי כולם הם מהפועלים אשר להברון רוטשילד וכולם בני "קומפניה" (חברה)[36] אחת המה, ואין לקבל עדותם אשר יעידו לטובת חברם, אך טענת ההבל הזאת לא קובלה, ועתה נחכה ליום החמישי הזה, כי בו יגמר דבר המשפט.  הנאשם בעצמו, אחרי הכחישו את כל המעשה, באמרו כי הוא עזב את המושבה לפני חבריו וכל נשק לא היה אתו, הוסיף לאמור כי נכון הוא להביא חמישה עדים אשר היו אתו בצאתו לבדו מהמושבה לפני חבריו.  אך לפי הנראה לא תועיל לו גם העדות החדשה הזאת, אשר לא הזכירה כלל בכל עת החקירה אשר היתה בפני חוקר הדין, ושופטי עירנו, ומה גם ראש השופטים המהולל בפי כול, יודעים להבחין בין אמת לשקר.

היהודים בפקידות הממשלה

בבית המשפט הזה, אשר בו יושבים שניים מבני הנוצרים, אין מבני עמנו רק אחד, וגם הוא איננו חבר כי אם ממלא מקום חבר.  בכלל מעט מאוד מספר היהודים בבתי פקידות הממשלה, אף כי רב מספרם על יתר שוכני העיר.  מלבד הפקיד הזה, עוד פקיד אחד לנו בבית הנהגת המחוז (מגלש אדרה), כי בבית הפקידות הזה ישבו ממלאי מקום ראשי הדתות השונות, מלבד החברים הנבחרים מצד התושבים וכבוד הרה"ג הראשון לציון הי"ו שולח את בנו[37] למלא מקומו, ובבית פקידות העיר (מגלש בלדיה) לנו גם פקיד אחד מאחינו, ובכן רק כשלושה יהודים פקידים, אף כי לפי חוקי ממשלתנו היתה יכולת להרבות מספרם.  על זאת כבר צעקו רבים החפצים בתפארת ישראל בירושלים, אך האוזניים השומעות איה איפה הן?  אוזני ראשינו הטרודות בדברים רבים כל כך, התפנינה גם לדברים קלים כאלה?  ובכן, כמאז כן גם עתה, כשלושה פקידים לנו, וכולם מבני אחינו הספרדים המה, אשר היו המשרות למורשות בידיהם משנים קדמוניות, ולא ינחלו אחרים את כבודם.

דואר חותמת "ירושלים"

מבני אחינו האשכנזים אין אף "אפנדי" אחד היושב בבתי הפקידות השונים, מלבד פקיד "מחלקת הפוסטה התורכית לשכונות היהודים"[38], אשר כבודו חדש עמו, וזה דבר המחלקה הזאת:

מלבד הפוסטה התורכית הרשמית אשר לנו, ישנה בעירנו גם פוסטה אוסטרית, אשר נשרשה בכל ערי תורכיה זה ימים רבים מאוד, ואם אמנם כל המסחרים בירושלים דלים ורפים, הנה סחר משלוח המכתבים פורח ומשגשג ב"ה.  כי האומנם ישנה עיר בכל קצות הארץ אשר תקבל השפעתה מחוצה לה כעיר קדשנו?  וכל ההשפעה הזאת, התבוא באין אומר ובאין דברים? – היהודים בירושלים הורגלו רובם בפוסטה האוסטרית הזאת, כי בית פקידותה אצל רחוב היהודים, ופקידיה מדברים אשכנזית.  ותהיינה רוב ההכנסות לפוסטה האוסטרית.  ויהי בשנה הזאת, ויעל על לב אחינו הנ"ל לדרוש רישיון לייסד ברחוב היהודים מחלקה מיוחדת לפוסטה התורכית, וישג את הרישיון הזה, ונזכה לפוסטה יהודית ולפקידים יהודים ולחותם יהודי!  כי חותם מיוחד קבוע למחלקה הזאת, כתוב עליו בתורכית "מחלקת הפוסטה לשכונת היהודים", ולמעלה מזה השם "ירושלים" בעברית והשם Jerusalem בלטינית, ובלי תפונה שמחו גם רבים מאחינו בחו"ל למראה שם עיר קדשנו רשום בשפתנו בחותם מכתבים רבים הבאים אליהם מירושלים.  לפי הנשמע הצליח אחינו זה במעשהו מאוד, ומלבד המחלקה הזאת אשר ברחוב היהודים בתוך העיר, הנה קבע גם תיבות לקבלת מכתבים גם בשכונות מזכרת משה[39] ומאה שערים אשר מחוץ לשער העיר.

דרכים

השכונה האחרונה הזאת, אשר הייתה ראשונה לחברות בניין הבתים בשותפות ותגדל לעיר קטנה, תחונן עתה גם בדרך המלך אשר תגיע עדיה, כי פקידות עירנו החלה לעשות עתה דרך סלולה גם משער שכם ועד בתי מאה שערים[40] ועברה הדרך גם על פני בתי רחוב משה ויהודית אשר לאחינו החסידים[41] ובתי אשל אברהם[42] אשר לאחינו הגורזים.

דרך המלך המוליכה מעירנו ליפו, אשר היתה עזובה מבלי חיזוק למיום היות מסילת הברזל בעירנו, הנה תתוקן גם היא בשנה הזאת, ועתה כבר מלאו המדרכות אשר משני עברי הדרך גלי אבני חצץ קטנות, אשר בהן תיעשה הדרך.

 

שבט תרנ"ו

טיול של שבת

יום צח ונעים היה לנו יום השבת שעבר, אחד הימים הטובים אשר בהם החמה יוצאת מנרתיקה ליבש כל לחות מעל פני אדמתנו ולהחם כל קרה.  בימים כאלה נבחר ליושבי ירושלים לצאת החוצה משבת כלואים בין קירות ביתם הרטובים, אשר על פי רוב לא יזכו לביקור האורחים הטובים, המה קווי השמש השולחים חיים ומרפא לעצמות הבלות מקרה ורטיבות, ומה גם כי חל היום הזה להיות בשבת, יום "בו ימצאו מנוח, כל יגעי כח".  אז אמרתי אל לבי, אלכה מעט לשוח ולהתבונן במראה עיר קדשנו ביום קדשנו.

"שבת היום לה'!" יקראו באוזני כל הדרכים והרחובות הריקים מאדם ומכל תנועת החיים.  "שבת היום לה'!" תאמרנה כל החנויות הסגורות על מסגר לאורך רחובות המסחר והמלאכה היותר חשובים בעירנו והיותר מלאים תשואות ומשק המון רבה כל ימי השבוע.  גם סוסי העגלות העומדים כל היום הזה על אבוסם לאכול ולנוח בחיים, גם חמורי האיכרים, אשר ילכו היום השדה לרעות ומשא לא ישאו, כולם יחושו ירגישו כי שבת היום לבני ישראל.  גם תושב הארץ, בן העיר כבן הכפר, גם הגר הגר בתוכנו בעת הזאת, יעידו יגידו כי יום "מנוחה שלמה" היום הזה.

עברתי את שכונות אחינו ואת דרכיהן הצרות, ואבוא אל דרך המלך, היא דרך יפו הרחבה, אשר משני צדיה מדרכות, כדרכי הערים המתוקנות. – השקט ודממה!  בני ישראל אומרים עתה שירה על חמיניהם[43] או כי מתענגים המה על שנתם שנת הצהריים, ובדרך כמעט אין איש עובר.  מכל עשרים העגלות בערך, אשר ליהודים ולשאינם יהודים, המגלגלות אופניהן כל ימי השבוע הלוך ושוב משער יפו ועד שכונת בית יעקב ושערי ירושלים[44], רק שלוש ארבע תיראינה לפרקים עוברות לאיטן, במצוא עגלוניהן די רוכבים להן.

עברתי על פני מגרש הרוסים ועל פני גן עירנו[45] הקרוב אליו, ואגיע עד ראשית הרחוב החדש, אשר אך זה שנים אחדות הוא הולך ונמשך משער יפו וחוצה, ועתה הגיע עד פתח הגן.  החנויות ובתי המלאכה אשר נבנו משני עבריו גדולים ונהדרים המה, לאמור: מהיותר נהדרים שבעירנו, כי בוניהם המה מנזרי הנוצרים העשירים ופקידות עירנו אשר גם לה לא יחסר הכסף.  ראשית הרחוב הזה בתי מלאכת העץ ובתי ממכרו, והבתים האלה כמעט כולם הם לבני אחינו האשכנזים הנגרים וסוחרי העצים, ואחריתה חנויות סחורות שונות, ובתוכן גם בתי ממכר היין אשר לראשון לציון ולמקוה ישראל.  מכל שמונים החנויות בערך אשר ברחוב הזה הנה כחמישים מהן בידי אחינו.

עתה הגעתי אל קצה הרחוב הזה, אל שער יפו.  מימיני יורדת הדרך בעמק, היא דרך חברון.  למטה, בנחל גיחון, משתרעת הברכה הפרוצה, היא ברכת השולטן, אשר היתה בימינו אלה למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובים אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכיתּה, וכיתתו בה האיכרות את שברי החרסות לעשותם לחומר לבניין.  ולמעה מהברכה, במדרון ההר, ילכו הלוך והתנשא טורי בתים יפים, המה מאַת בתי ימין משה, אשר בנה עתה הוועד הלונדוני אשר למזכרת השר משה מונטיפיורי ז"ל, ואחריהם בתי משכנות שאננים, המה הבתים הראשונים אשר נבנו לבני ישראל מחוץ לעיר ע"י השר ההוא בכסף יהודה טורא.  ומאחרי הבתים ההם, מושבת הגרמנים, הכלולה ביופיה ובתיקוניה, ואצלה תחנת מסילת הברזל.  גם שמה לשבת חלק ונחלה, למרות כל שריקות מכונת הקיטור ותקיעותיה, כי משא הרכבת לא יכבד היום, ואנשים בה מעט.

עוד צעד אחד, והנני בתוך "ירושלים" האמיתית, זאת ירושלים הישנה.  הקדמונה והקדושה, אשר אליה ישאפו גויים מכל אפסי ארץ.

רחובות המסחר והמלאכה בירושלים, הרחובות אשר בהם תנועת החיים במלוא מובנה, נחלקים לשנים: האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה ועד למטה משוק התבואות (אלביזאר) קדמה, ושלוחה פונה ממרכז צפונה, היא רחוב הבאטראק4 אשר ברובע הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא קו ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד שער השלשלת אשר למקום מקדשנו קדמה, ובראשן מערבה שתי שלוחות יוצאות, האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער דמשק, והשנית נגבה, היא רחוב היהודים, ותוצאותיה אל שער ציון.

עברתי את שער יפו, ואבוא העירה.  מהמקום הזה ועד מבוא רחוב הבאטראק[46] אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לאורך החלק המערבי של הרחוב הזה ואשר רובן הן לממכר פירות וירקות וכל דבר אוכל.  אך הנה הרחבה אשר לפני מגדל-דוד קדמה ריקה מהמון האיכרים והאיכרות, המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה ושוטחים להם שטוח על פני הארץ בצדי הרחבה.  והתרים והתרות האירופים, העומדים להם במנוחה בחלונות היפים אשר לה"גראנד ניו הוטל" או ל"הוטל לויד" להשקיף על העיר ומלואה, יתבוננו אל השינוי אשר שונה היום הזה "המכובד מכל ימים", וחשוב יחשבו בלבם (אם תעלה על לבם לחשוב זאת) לאמור: כמה עמל ותלאה היה נחמיה חושך מנפשו לו חי בימינו אלה[47].

הוספתי ללכת, ואעבור בדרכי על פני הבאנק הראשון בעירנו, הוא הבאנק אשר לאחינו ה' ולירו[48], אשר רק הוא לבד נשאר בתוקפו ולא הזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים[49], ואבוא אל פינת רחוב הבאטראק.

פה שבה שבת המלכה לשפוך ממשלתה על פני הארץ.  משמאלי רחוב הבאטראק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם, ומלפניי רחוב הביזאר[50].  אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמו.  ברחוב הבאטראק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את מקום קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה' היום ממסחר, ורוב חנויותיו סגורות.  כי משישים החנויות אשר בו עד מקום הקבר, יותר מארבעים שכורות הן לאחינו הספרדים, המוכרים כל מרכולת: חוטים, קישורים, מחטים, סכינים, וכו'.  אחינו אלה יביאו סחורתם מקונסטנטינופול רבת ארצנו, וכפעם בפעם יסעו המה בעצמם לבחור להם סחורותיהם.  רוב מרכולתם היא מהפשוטה במינה ולא תאריך ימים, אך כנגד זה הנה היא נמכרת בזול, ויושבי הארץ אהבו כן.  ויושבי עירנו האירופים יקנו את הסחורות האלה מהגרמנים, המביאים מרכולתם הטובה מארץ אשכנז, ובסחרם זה עשו להם עושר.  מאחינו האשכנזים אין אף אחד כמעט מתעסק במרכולת הזאת.  עזבתי את רחוב הבאטראק וארד אל רחוב הביזאר.  מהרחוב הזה נכחדה כל רגל אנוש כיום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו, רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים, ויתרן כולן לבני עמנו, ורוב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים[51] ומערבים[52], המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים.  סוחרינו אלה מביאים סחורתם מבירות, עיר המסחר אשר לסוריה, ולסחורתם זאת כל המעלות והמגרעות אשר במרכולת אחיהם הרוכלים, כי הסחורות האלה נארגות בארצות אירופה לכתחילה לשם ארץ המזרח, והאירופי החפץ לקנות לו סחורה לפי רוחו יפנה שנית אל הגרמנים או אל אחדים מאחינו האשכנזים המביאים סחורתם מארץ אשכנז – אך במה נחשבים האירופים כנגד תושבי הארץ?

גם בני העמים האחרים, הפותחים חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת, לא יראו ברכה רבה במסחרם; כי האומנם תצא כיום הגברת המושלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה, בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות?  ובכן תיכבד גם היא וישבה בביתה, כי שבת היום בכל מושבותינו.

וככה עברתי, בחשבי מחשבותיי אלה, על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני.  משמאלי הרחוב הפונה אל שער דמשק[53], ומימיני רחוב היהודים, ולפניי רחוב הירקות הנמשך עד רחוב שער השלשלת אשר בקצה העיר המזרחי.

ברחוב הפונה אל שער דמשק מצער מאד חלק היהדות, כי בין שלוש מאות החנויות הקטנות אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיה נמצאים רק כחמישים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים, מוכרי מרכולת לבני הכפרים, מנפצי צמר הגפן, צורפי זהב וכסף, ורצענים העושים נעליים פשוטות לבני הכפרים גם הם.  וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין שישים החנויות אשר למושלמים.  רק מרחוב הירקות והלאה ירב מעט מספרם, כי בין שישים החנויות אשר מקצה שוק הירקות ועד מקום המקדש כחמש ועשרים חנויות ליהודים, ורובן לרצענים.

לא כן רחוב היהודים, אשר בו ובסעיפיו כמאתים וחמישים חנויות קטנות וצפופות, כי כולו קודש, ורוב חנווניו מאחינו האשכנזים.  כי פה בתוך עמם המה יושבים, ובשפתם אשר העלו אתם מארץ גלותם ידברו ויצעקו ולא יהססו.  גם הספרדי גם בן הנכר אשר עסק לו ברחוב הזה למוד ילמד לדבר אשכנזית.  פה רבו הקולות והצעקות בכל ימי השבוע.  מוכרי הבשר ומוכרות העוגות. מוכרי הפירות ומוכרות הדגים המלוחים, והעושים במלאכה והסוחרים, כולם נאספו נקבצו, בחנויות ומחוץ לחנויות, משני עברי הרחוב הצר, עד כי אין מקום כמעט לעבור.  ועתה – הס כל בשר!

בני ישראל החליפו להם כוח ויקיצו עתה משנת הצהרים, ויינערו וירחצו וילבשו שנית את בגדיהם החמודות ויצאו מביתם.  ברחוב הספרדים, אשר בחלק הדרומי לרחוב היהודים, נאספו צעירי המורסקים [54]לשיח ולהשתעשע ולכסוס את גרעיני האבטיחים הקלויים, והספרדיות הזקנות הולכות אל בתי הכנסיות הרבים ברחוב הזה לשמוע אל דרשת הדרשנים, ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הגבהת התורה.  ויתר הקהל, בני נוסח אשכנז כבני נוסח ספרד, הולכים אלה לבתי הכנסת והמדרש, ואלה יוצאים לטייל.  והיו אלה אשר לא יאהבו להרחיק ללכת, והלכו להם אל הרחבה אשר לפני מנזר הארמנים, וישבו להם על ספסלי האבן אשר בצדה, לשאוף רוח תחת העצים הזקנים הרעננים אשר יסוכו לראשם, או אל הרחבה אשר לפני מגדל דוד, אשר שמה תנגן עתה מנגינת[55] הצבא.  ואלה אשר חיבה יתרה להם לטיול ולהליכה, ויצאו משער העיר והלכו עד גן-העיר אשר אצל מגרש הרוסים או גם עד בית הספרים "מדרש אברבנאל"[56], לקרוא בעיתונים ובספרים ולדעת מה ייעשה בישראל ובעולם.

ביה"ס לבנות/מכירת קרקעות

דבר מקנה הבית לבית הספר לבנות[57] לא יצא לפועל, וכל מחאות הציר האנגלי לא הועילו לו, כי ענו לו כי לפי החוק אי אפשר לעשות את הדבר הזה.  אמנם משפט אחד וחוקה אחת לבני אנגליה כל נתיני טורקיה בדבר מקנה שדות ובתים, אך מה שנאסר לנתין טורקי הן אין יכולת להתירו לנתין ממשלה אחרת.  וגם יהודי טורקי אין לו עתה הזכות לקנות קרקעות, כל עוד לא ישב חמש שנים בעיר הזאת.  ובכן אין כל דרך אחרת עתה לפני חברת "אגודת אחים", כי אם לרשום את הבית בערכאות על שם איש היושב פה, והאיש יקדישנו אח"כ לבית הספר, אפס כי החלטת החברה עוד טרם נודעה.

שמחת רבים חצי נחמה גם היא.  ועד המכירות פסק לקולא בדבר שאלת המולק והמירי[58], וכל עוד לא תבוא מניעה מפורשת מעיר הבירה, יוסיפו למכור את שדות האחוזה אשר מסביב לעירנו בתור שדות אחוזה.

 

י"ז בשבט תרנ"ו

חמישה עשר בשבט

יום "חמישה עשר" (או: "טוּ בשבט", ככל אשר יקראו לו אחינו הספרדים) עבר עלינו מבלי כל טיול אל "באר-יואב"[59] לראות במימיו ולשבת בצל העצים הרעננים המחליפים ביום הזה נעוריהם, כי מלבד הטיילנים המעטים אשר הלכו לפקדו ממש לשם מצווה לא פקדהו איש, וביום ראש השנה לאילנות חגגו להם האילנות חגם לבדם, וזר לא התערב בשמחתם, ובני האדם (לאמור: בני ישראל) הסתפקו הפעם רק באכילת תנובתם הטובה, אחרית פרי השנה החולפת, איש איש בביתו: האשכנזים לפי נוסח חכם אשר יטעם אוכל, והספרדים לפי נוסח ספר "חמדת הימים"[60] בכל סדרו הגדול, ואמרו "יהי רצונ"יו[61] הארוכים מני ים, כי אחינו הספרדים מהדרים בכבוד היום הזה, ויעשו לו "סדר" כראוי לפירות המתוקים והנעימים אשר יובאו אל השולחן הערוך, וטסים מלאים כל טוב מזמרת הארץ יוצאים מבתי החתנים אל בתי כלותיהם, וליהודים שמחה וששון!

יום הולדת השולטן

ביום שאחריו, הוא יום השישי בשבוע החולף, חל להיות יום הולדת מלכנו[62] עבד-אלחמיד השני יר"ה, אשר מלאו לו שתים וחמישים שנה, ויהי גם הוא ליום חג לירושלים, ותלבש העיר מחלצות, ודגלים אדומים מרוקמים רקמה לבנה, רקמת הירח והכוכב[63], התנפנפו על כל בתי הציבור המקושטים בענפים ובפרחים, ומנגינת[64] הצבא השמיעה קולה ביום בבית פקידות ממשלתנו בקבל פחת עירנו את הבאים לברכו, ובערב ניגנה אצל בית אוסף הצבא[65] ברחבה אשר לפני מגדל דוד.  ויהיה המועד לפקידי הממשלה לבוא לפני הפחה לפני הצהריים, ואחרי הצהריים, ככלות המושלמים את תפילת יום השישי, אשר יתפללוה כולם במסגד עומר (הוא "אלחרם אלשריף" אשר על מקום מקדשנו), הוזמנו ראשי העדות הרוחנים לבוא, ואחריהם צירי הממלכות השונות.  ויבוא ראשונה פטריק[66] הי"ו והרה"ג סלאנט[67] הי"ו ונכבדי שתי עדותינו[68], אחריהם באו פטריק הנוצרים הארמנים וכמריו, וכמרי הנוצרים הקתולים אשר אין פטריק להם, וכמרי הנוצרים הקופטים[69], וכמרי הנוצרים הסורים, ולפני כל ראשי העדות קווסיהם[70] בתלבושתם המיוחדת להם: מכנסי צמר עשויים כשק מקומט אזורים על חלציהם באזור אדמדם רחב, ועל חצי גופם מלמעלה כמין חושן מרוקם פתילי זהב וכסף כולו, ולו בתי ידיים[71] תלויים מאחריו רק לנוי, כי הידיים לא תבואנה בהם לעולם.  והלכו הקווסים הלוך והכות על הרצפה במטותיהם אשר כותרת כסף עליהם מלמעלה, ופינו הדרך לבאים אחריהם, ולפני שני הפטריקים הולכים גם שני כמרים נושאים ומרימים למעלה את מטות עוזם, ועליהם כותרת זהב ואבנים טובות.  ובבוא איש נכבד לפני הפחה ובצאתו, וניגנה המנגינה לכבודו.

התהלוכה הנהדרת הזאת, אשר העבירה על פנינו את כל טוב העדות השונות אשר בעירנו, עוררה מעט בלבב אחינו את הגאון הלאומי, בראותם כי בין כל העדות השונות ישראל הוא גוי אחד בארץ ועדה אחת לנו למצער בפני הממשלה ועם הארץ.  ובין כל ראשי העדות אמנם נהדרו ראשינו בהדרת השיבה החופפת עליהם וחכמתם המאירה פניהם, ואדרת המלכות המרוקמה כסף אשר מעל לבגדי מורנו הרה"ג הראשון לציון הי"ו, ובגדי השרד אשר לשלושה מנכבדי אחינו ואותות הכבוד אשר להם, היו ללווית חן לכל המראה הזה ויוסיפו כבוד ותפארת לישראל.

כבוד הפחה קיבל את ראשי עדתנו בכבוד, אחרי אשר ברכוהו בברכת היום ובברכה מיוחדת לו על אותות הכבוד אשר הגיעו לו מהוד קיסר אשכנז[72], וישיח אתם בחיבה, וישאל את מורנו הרה"ג סלאנט הי"ו לשלומו, כי שמע כי היה חולה, ואחרי רבע שעה נפטרו ממנו בשלום.

 

כ"ז בשבט תרנ"ו

נסים בכר

האדון נסים בכר, מנהל בית הספר לחברת כל ישראל חברים בירושלים, נסע היום פאריזה, כי קרא לו ועד החברה לבוא להתייעץ בענייני הבית אשר תורה ומלאכה בו התאחדו, והנהלת הבית כולו נמסרה לפי שעה בידי האדון חמוט, הפקיד אשר שלח הוועד הנה זה ירחים אחדים.

 

ד' באדר תרנ"ו

הסגר

גזרת ההסגר מפני הכולירה אשר באלכסנדריה עודנה בתוקפה, וסדרי מהלך האניות ובואן, וביאת הפוסטה וצאתה, מסובכים מאוד.  אומרים, כי אם תחדל הגזרה בעוד מועד, יש תקווה כי תרים רבים מאוד יבקרו עוד את ארצנו בראשית ימי הסתיו, ויצא לבני עירנו הפסד ראשית הסתיו בשכר אחריתו.

בית הספרים "גנזי יוסף"

יחד עם העבודה הגשמית, נפתח עתה כר נרחב לבני עירנו לעבודה רוחנית, כי בית הספרים הגדול "גנזי יוסף"[73], אשר בידי מנהלי בית "מדרש אברבנאל", נפתח ביום השבת הזה לקהל הקוראים.  אמנם לא נפתח עוד בדרך רשמי, וחגיגת חנוכת הבית עוד טרם הוחגה; אך לנו הקוראים הן אחת היא, ואנחנו אמנם שבענו עונג רוחני גדול למראה אוצרות סגולות חמדותינו אשר נגלו לפנינו, למראה קניינינו הרוחניים אשר נשארו לנו לפלטה מאלפי שנים, ורוח גאון, שמינית שבשמינית בגאווה, נוססה בנו ותתערב בשמחתנו.  שני חדרים גדולים מלאים ספרים לכל קירותיהם ממסד ועד הטפחות, הארונות יפים וגדולים, והספרים כולם מסודרים כבר לענייניהם, עניין עניין לבדו: אשר לתורה, ואשר לתלמוד, ואשר לפוסקים, ואשר לדרוש, ולקבלה, ולמוסר, ולחקירת הדת ולקורות עמנו, ולשירים, ולמליצה ולספרי חינוך, וכאלה וכאלה.  עתה הכול מודים כי יש כבר יכולת לעובדים בכל מקצועות ספרותנו לעבוד עבודתם בירושלים עיר קדשנו ומחסור לא ידעו.  ובכן: עתה לעבודה, בני ירושלים וחכמיה!  יפוצו מעיינותיכם חוצה, וישתו רבים מבארכם, הוציאו תורה מציון, וחכמה ודעת מירושלים!

 

ד' באדר תרנ"ו

חיל המילואים שב מהמלחמה

השנה הקדימו בני עירנו וסביבותיה להרבות בשמחה עוד לפני אשר נכנס אדר, ויום החמישי החולף (ער"ח אדר) היה יום חג לתושבי העיר, ובייחוד לבני הכפרים אשר על מחוז ירושלים ייחשבו.  כי ביום ההוא שב לגיון חיל המילואים הירושלמי כולו ממלחמתו את הדרוזים, ושובו היה אמנם בתרועת ניצחון ובמצהלות, כי דגל דרוזי נפל בידו לשלל, ומכל הלגיון לא נפקדו רק שלושה אנשים, מלבד שלושה עשר מבני התמורה[74].

מאז הבוקר יצא פחת עירנו וכל השרים הגדולים, ומנגינת הצבא אתם, לקדם את פני אנשי החיל הגיבורים, וכל הכבודה עמדה על הר הזיתים לחכות עד בואם, ולפחה ולשרים נטו אוהל לשבת בצלו.  המה יושבים, ומכל הכפרים מסביב החלו מחנות מחנות למאות ולאלפים, מבני הכפרים ומבנותיהם, לבוא ולעבור על פניהם הלאה, כי משפחות משפחות יצאו לקבל את פני בני ביתן שבי המלחמה.  זקני הכפר, לבושי מחלצות, רוכבים על סוסיהם אביריהם בגאון, והכפריות כולן, היוצאות לקראת בעליהן וקרוביהן, לבושות בגדי חמודותיהן: כסותן היא כותנתן לעורן, כתונת בד ארוכה וכחולה[75] כהה, ולעומת החזה היא רקומה רקמת משי אדומה וכתומה[76], וחגורה לה על המתניים, וידיה[77] ארוכות מאוד; ועל כותנתן אדרתן האדומה; ועל ראשן, כזר למצחן, טורי מטבעות כסף נקובות ותפורות אל שפת הכיפה אשר לראשן, מתחת למטפחת הלבנה הנמשכת ויורדת על גבן[78].  ולמאושרות שבהן גם מחרוזת מטבעות כסף על צוואריהן היורדת עד חזיהן, ובמחרוזת בתווךחרוזה מטבע זהב גדולה.  והגברים גם הם לבשו מנעליהם האדומים לכבוד היום, ואדרתם אדרת הצמר השחורה או הלבנה בעלת הרצועות השחורות כמראה טליותינו; ואשר רובה[79] לו ונשאו על גבו כמשפט הפרשים, וכל ההמון הולך ונוסע קדמה על דרך המלך ההולכת יריחו, כי דרך שם שב הלגיון.

שעות אחדות עברו, והמונים המונים החלו להיגלות ולרדת מראש ההר, והדגל הדרוזי הירוק והרקום רקמת זהב עובר לפני המחנה.  השרים קידמו את פני החייל, והכוהן-הדתי (אימאם) ברכם לשלום בבואם, והמנגינה הריעה בנגינותיה, אך גם קולה לא נשמע מבעד להמולת ההמון הגדולה.  הבאים נפגשים את בניהם ואת אחיהם ואת אנשיהם ואת אבותיהם, ולתרועת השמחה והששון, במצוא כל משפחה את יקירה, ולקול צלצול הנשיקות והחביקות רעשה הארץ ותיהום.

החרדה הראשונה עברה, והתהלוכה לנוכח פני העיר החלה.  הפחה והשרים עוברים ראשונה, וכל העם באחרונה.  ואך לאט לאט התקדם המחנה הכבד הזה ההומה עוד בחדוות לבו, כי נחלק כולו ציבורים ציבורים, כל בני כפר וכפר מסודרים לבדם במעגל, ובמעגל בתווך, שניים מגיבורי צעיריהם נאבקים ומתגוששים וחרבות שלופות בידיהם, ופיזזו וכרכרו, רגע ירוצו יגשו איש אל רעהו ורגע ייסוגו, פעם יכו בחרבותיהם להב על להב ופעם ייתרו אחורנית, וכל הנשים עונות ומזמרות, כבימי דוד בשובו מהכות את גלית, וקראו שתיים שלוש מהן שירים שונים לכבוד הבאים, ואחרי כל בית תענינה כולן בתרועה אחת: לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ!  והגברים מביטים מתפלאים ושוקלים בפלס שכלם ועורכים גבורת כל אחד מהנאבקים לפי ערכה, ואשר רובה בידו וירה בכדוריו והגדיל השאון.  זאת היא ה"הפנטזיה"[80] הכפרית הערבית.

וכמו אמרה ההשגחה להראות לבני האדם כי אין שמחה שלמה בעולם, ערבבה גם מעט תוגה בשמחה.  כי משפחת אחד המתים בבני הלגיון טרם ידעה כי נפקד בנה, ותבוא גם היא בתוך הבאים מקוטרת ומקושטת בכל הודה והדרה לשמוח במחמד עיניה, והנה נודע לה פתאום דבר אחריתו – ומחזה פולח לבבות נגלה לעיני הרואים, בהביטם אל המשפחה האומללה הזאת, האבלה בין כל השמחים, ואשר פנתה הצדה ביגון ובאנחה, ותשב אל ביתה ואל שדה הקברות בעירה ללכת להגיד את אסונה לכל בני משפחתה שוכני העפר[81].

והתהלוכה הגיעה עד שער העיר, והעומד מעל לחומה ראה את כל הכיכר לפניו מלאה אנשים מפה לפה, למראש הר הזיתים ועד העיר.

ותבוא כל הכבודה העירה דרך שער יפו.  בני הלגיון באו אל בית מקלט הצבא, אשר אצל מגדל דוד, להשיב את נשקם אשר לקחו אתם למלחמה, וכל המלווים אותם מילאו את העיר.  משער יפו ועד קצה הרחבה לפני בית המקלט לא היה דרך לאיש לעבור, מפני הלחץ והדחק, מלבד כל המון הנשים והטף אשר עמדו על הגגות לראות, וגם יתר רחובות העיר מלאו כצאן אדם "כצאן ירושלים במועדיה".

כי מלבד כל היוצאים לקראת אנשי הצבא, באו גם יתר בני הכפרים מסביב, להצטייד לימי חודש "רמאדאן".  החודש הזה כולו ימי צום למושלמים הוא, ובני הכפרים ממלאים כולם את חובת תעניתם באמונה, והיה ביום ה"וקפה", הוא ערב ראש החודש הזה, ובאו כולם העירה לקנות להם ממתקים ומגדנות וכל מאכל תאווה לכל ימי (לאמור: לילות) החודש הזה, והעמיסו על חמוריהם, ושבו אל ביתם ופיתם בסלם, מוכנים ועומדים לקבל את פני החודש הזה בכל עינוייו הקשים.

ובני הלגיון נשארו בעיר עד למחרת היום ההוא, וביום השישי עברו על דרך יפו מחנות הולכים ושבים אל ביתם ואל כפרם.  ואחינו, יושבי השכונות אשר לפני הדרך, שמעו כל היום את רננת הכפריות בלכתן אחרי הגברים ואנשי הצבא אשר היתה נפשם להם לשלל.

 

משפט הרוצח

וביום החמישי ההוא אחרי הצהרים, אחרי אשר שקטה מעט ההמולה הגדולה בעיר, ישבו שופטי עירנו בשלישית לעיין בדבר משפט הקצב הנרצח בפתח תקוה: וגם הישיבה הזאת עברה רק במשמע דבר העדים.

מצד משפחת המת התובעת, בא הרב אשר למושבת פתח תקוה, הרב אהרן אורלנסקי ויעד כי יעקב שמואל הקצב בא אל ביתו ובידו ריאה וכבד לשאלו שאלה, ואחרי צאת הקצב מביתו, שמע קול המולה בחוץ ושאון פרשים, ויגש אל הדלת לראות, והנה נפל כדור שריפה בחדר, וינס הרב חדר בחדר להחבא, ובצאתו ממחבואו מצא בביתו המון אנשים נאספים מסביב לקצב, וגם מתפרץ מגוו אל הקיר ועל הארץ, העד השני, מר חיים גולדברג, מוכתר עדת יפו, העיד, כי משרת סלים אפנדי הודה בפניו, כי אדוניו רצח את האיש.

אחריהם הובאו, בישיבה ההיא, שבעה מהעדים אשר קרא האפנדי לזכותו, רובם בני כפר-שקיא, הרחוק דרך שעה וחצי מאמלבס (פתח תקוה), ואחדים בני כפרים אחרים.  העדים באו אחד אחד ויעידו כי ביום המעשה לפנות ערב עברו במושבת פ"ת ויראו את אחמד חליל וסלימן עודה (המה שני הפרשים אשר היו בלוויית האפנדי) רוכבים על סוסיהם ועומדים ברחוב המושבה.  ובחגורות אחמד חליל מחזר[82] לבן בן ששה כדורים ובראשו חרוזה[83] כחולה, ומנגד עבר "אבו-דהוד" הקצב היהודי ובידו כבד.  ויוסיפו ללכת, יפגשו בדרך בסלים אלקאסם ובמשרתו רצ'ואן, וילכו אתם.  ויהיה חצי שעה עוד טרם עבר, והנה יהודים בני אמלבס רודפים אחריהם, ויתפשו את סלים ואת משרתו, לאמור: הכו פרשיכם איש באמלבס!  וישיבום אתם, והמה (העדים) הלכו אל ביתם.  אחרי שעות אחדות בא אחמד חליל וסלימן אליהם אל הכפר, ואחמד שותה שיכור ויירדם, ורעהו התאונן לאמר: זה רצח נפש ונחלץ, והאפנדי בא תחתיו.  ובבוקר, בשבתם באוהל, ובני הכפר נאספו לשמוע הדבר, שב סלימן לדבר אל רעהו, לאמור: אתה רצחת, ואחרים ייענשו על ידך?  אז הוציא אחמד את מחזרו מחגורתו, ויך שלוש פעמים בשלושת הכדורים אשר נשארו בו עוד, ויאמר: ומה אם הרגתי נפש יהודי?  הדבר גדול הוא?

נפלא היה הדבר לשמוע את העדויות האלה אחת אחרי רעותה, וכולן בסגנון אחד, אך כל בני הכפרים השונים האלה, אבר עברו באמלבס איש אחרי רעהו ולא נפגשו יחד, ראו כולם את הפרשים עומדים מבלי זוז ממקומם, וכולם ראו את הקצב והכבד בידו, וכולם ראו את המחזר הלבן בחגורת אחמד חליל, וגם החרוזה הכחולה אשר בראשו לא נעלמה מעין איש מהם, כאילו ידעו כבר מאז כי נכונים הם להעיד על כל אלה, וכאילו עמדו גם הפרשים גם הקצב כפסילים דוממים עומדים ומחכים עד אשר יעברו עליהם כל העדים והתבוננו בהם!  ושופטינו המצוינים, בקרירות רוחם, שומעים דבריהם במנוחה וכותבים על העדויות מילה במילה.  רק זאת התבוננו על הרואים, כי בכל עת אשר בא עד חדש, והשופט השביע אותו את השבועה הרגילה: "ואַללה אַלעצים, אַשהד באלצדק!" (באל הגדול (נשבעתי)!  אעידה בצדק!), הוסיף לאַיים עליו בשבועתו.  אך לפי הנראה לא נרתעו העדים מפני כל האיומים, ויהי בהם גם אחד אשר העיד כי ראה בעיניו את אחמד בירותו על הקצב.  ונוצרי מכפר סלפית העיד, כי אחמד חליל הפקיד אצלו את מחזרו, ואחרי ימים אחדים שלח את משרתו לשוב לקחתו ממנו. – ועל כל השאלות אשר שאלו השופטים את העדים, למה לא באו מעצמם להעיד על הרצח, אחרי דעתם את כל פרטי הדברים האלה, ענו לאמור: אך פלחים אנחנו, ועבודתנו אנו עובדים, ולמה נכניס עצמנו במשפטים אשר אינם נוגעים לנו?

אך באשר לא באו עוד כל עדי האפנדי, וגם עדי אחמד חליל לא באו, כי אסורים המה ביפו, החליטו השופטים לדחות את גמר המשפט ליום החמישי של השבוע הזה.

בין כה וכה, אחרי כל העדויות האלה, אין עוד כמעט כל ספק, כי אחד משני הנאשמים הוא הרוצח.

 

הקשר נפסק

גזרת ההסגר על האניות העוברות דרך אלכסנדריה[84] רפתה, ורק יומיים תעמודנה עתה האניות בבירות, ובכל זאת סדרי הפוסטה עודם מקולקלים הרבה, ושבועות יעברו, והקשר אשר בין ארצנו ליתר הארצות נפסק כליל, אין מכתבים ואין עיתונים ואין כל חדש.

 

י"ח באדר תרנ"ו

ימי הפורים

השנה הזאת אמנם יכולים אנו לאמור בגאון ובצדק "וימי הפורים"[85].  השנה מיוחסים אנו, בני ירושלים, כמוכם כל בני הערים הפרזות, ועוד נעלינו עליכם, בהיות לנו הפעם שלושה ימי חג תכופים ורצופים; וכל אוהבי בטלה בתוכנו (ומה רבו אוהבי הבטלה בתוכנו!  נסו נא ושאלו את פי כל ילד קטן בחו"ל, בכל קצווי ארץ, אשר רק שמע את שמע ירושלים, אם לא יגיד לכם זאת תיכף, מבלי כל פקפוק)[86], וכל בני "העולם הקטן"[87], וכל בני העניים בייחוד, ששו לקראת האורחים הנכבדים האלה, אשר מנות ומגדנות בימינם, ובשמאלם מתת וצדקה; והחרדים לנפש אחיהם הקדימו להדפיס, בשני עיתונינו[88], כל פרשת דיני הימים היקרים האלה, ולתקנת אלה אשר לא מפי עיתונים ילמדו תורה, הדפיסו אחרים גם גליונים מיוחדים בשם "פורים משולש" הכול כאשר לכול לפי המודה[89] האחרונה, והתכונה בכלל רבה לימי הברכה המשולשת.

וימי הפורים, גם שלושתם יחד, עברו עלינו כמשפט שנה שנה; ילדינו הזדיינו וייחלצו איש איש בקרקרו[90]וברובהו ובמטהו ובפטישו, ובכל כלי המלחמה, עומדים הכן להשמיד ולכלות ולאבד מעל פני האדמה את כל ספסלי בית הכנסת[91].  וזקנינו, אשר זכר ימי ילדותם הם כבר נמחה מלבם, כי ברבות הימים הכל נשכח, מביטים בעיני זעם וקצף על שובבות הילדים "פראי האדם", ומבטיהם יורו זיקים וחיצים, ומשכילינו מגבוה יראו וילעגו למעשי הבלי הילדות.  וקורא-המגילה, אשר בשנה הזאת עוד בטנו ריקה בקראו אותה, מלחמה קשה וכבדה לו, מלחמה מדור דור ב...  בכל אלה אשר מלחמה להם בעמלק.  בכל מאמצי כוחו יתאמץ המסכן הזה להבליע למצער "המן" אחד בנעימה, פעם יקרא בלחש, ופעם יפסיק לפני "המן", ואחר יקראנו בנשימה אחת עם עוד ארבע חמש מלים שלאחריו, אך גם ילדינו פיקחים הם ויודעים את כל תכסיסי מלחמתו, והעמידו צופים לעיין במגילה, וראה הצופה כי קרב האויב, והזהיר את העם, ורעשו פתאום כל אמות הספים, כי גיבורינו מכים ושבים ומכים עד צאת נפש כל "ההמנים" – שבמגילה, ועד כלות כל הכוחות בגוף הקורא האומלל, האנוס לשוב ולקרוא כל המילים החטופות אשר קרא, למען הוציא את העם ידי חובתו.  גם כל דברי שכל, אשר יטיפו להם חבריהם המתונים, להבדיל בין "המן סתם" ובין "המן בן המדתא האגגי צורר היהודים", לא יועילו ביום קרב זה, כי קץ כל "המן" בא לפניהם כיום, איש לא נפקד.

ובהתבונני לכל המראה הזה, הייתי כל ימיי מצטער על אשר בא נפוליון לבית הכנסת אשר ליהודים דווקא בתשעה באב ולא ביום הפורים...  אך מבט אחד של זקנינו הספיק להפיג גם את צערי זה.

גם את "עשרת בני המן" קראנו בנשימה אחת[92], כמשפט כל שנה, ובתוך כדי הנשימה האחת הספקתי עוד לחשוב, כי בלי תפונה שבו ויורידו אז את "דלפון"[93] מעל התלייה (אולי לקיים מה שנאמר: "כי לא יחדל אביון"), כי ברגע ההוא נגע בי אחד "הדלפונים" הבאים אלינו ישר מ"שושן הבירה"[94].

כי גם אביונינו אנו מיוחסים המה, ומה גם ביום הזה, כי מעיר מרדכי ואסתר מוצאם, ובלי תפונה היו דברי המגילה "ומתנות לאביונים" מכוונים כנגד אבותיהם, אך אנוכי עוד טרם הגעתי ל"מסכת עניות", ובכן אשובה לענייני:

דבר הכאת המן נהוג רק בקהילות אחינו האשכנזים, ואצל יתר עדותינו, כספרדים, כמערבים, כתימנים וכגורזים אין כל זכר למנהג הזה.

ומתחפשים סובבים אמנם בעיר ובשכונות היהודים אשר מחוצה לה, אך לא רבים המה בשנים האחרונות, ורובם אך ילדים שלא טעמו עוד מעץ הדעת.  כי גם ירושלים החלה מעט מעט לשלוף את נעלי הילדות, להתפתח ולהתמדן, ולדעת מה הוגן לאיש ומה לא יהגן לו.

גם משחקי אחשורוש ומכירת יוסף[95] חדלו חדלו זה רבות בשנים, למן היום אשר החלו בני ירושלים להבין כי לא יאה לדבר בז'רגון בפני קהל ועדה, ויחדלו משאת משא בשפה הזאת, ו"העבריה" עוד טרם הגיע זמנה, כי עוד למוד ילמדוה בני ציון, ובכן עלינו לחכות עוד...

רק האביונים לא חדלו מקרב הארץ, ככתוב, ועוד רוב רבו, ובשנה הזאת, שאר שניים מימי הפורים חלו להיות בימי החול, יכולנו לראות מה רב מספרם.  כי למרות כל הדינים המפורשים במאמרי "דבר בעתו" וב"פורים משולש", האומרים כי רק על יום השישי תחול מצותת "ומתנות לאביונים", ולמרות כל הכרוזים אשר הוכרזו בשם הרה"ג הראשון לציון הי"ו, כי לא יסבו העניים רק ביום השישי, הנה האביונים אשר אין ידם משגת לקנות עיתונים וגליונים ולדעת כל הכתוב בהם, ואשר יצאו מבית הכנסת עוד לפני אשר נקראו הכרוזים, חזרו על הפתחים גם ביום השישי גם ביום הראשון.

אך המקדים רפואה לכל מכה הקדים גם הפעם רפואה לכל החולים בצרות עין, כי השנה ירד מחיר מטבעות הנחושת לחצי, וה"סחטוט"[96], אשר היה ערכו בשנה שעברה רבע הקאפיקה[97], שווה עתה רק שמינית הקאפ'.  ויצא הפסד הקמצנים בשכרם, ושכר העניים בהפסדם, והמשקולת נשתווה; רק כי נאלצו העניים ללכת יומיים, והקמצנים גם איבדו זמנם בכפליים.

העניים גם המה נחלקים לעדותיהם, רק כי אין "סכסוכים" ביניהם...  וראשונה יסעו דגל מחנה פרס.  כי הפרסים האלה, אשר זה מקרוב באו, מצויינים הם בעבודתם זאת, וסבו המה ונשיהם ובניהם ובנותיהם, כאילו היתה ירושלים אחת מדינות המלך אחשורוש ו"שללה לבוז".  ואחריהם יסעו עניי בני העדות האחרות.  מהאשכנזים יסבו כמעט רק הגברים, ובידם מטפחות לשים בהן את כסף הצדקה, לאות כי עניים מכובדים הם, לאמור: כי הסתפק לא יסתפקו בסחטוט או בשניים.  ורבים בהם אשר שניים שניים, אלה הם הגבאים, ההולכים לקבץ בעד אחרים או בעד מוסדות צדקה.  ובבני הספרדים והמערבים רבו העניים באנשים ובנשים, והתימנים המחזרים על הפתחים מעטים מאוד.  אמנם בראשית בואם הנה היה גם גורלם כגורל הפרסים, אך מעט מעט מצאו להם כולם עבודה, וביגיע כפיים המה מרוויחים עתה פרנסתם.

ביום הראשון החל משלוח המנות והממתקים, ורוב הממתקים האלה מעשי ידי אחינו הספרדים המה.  ובהם "ידים" עשויות בסוכר, וקראו להן "חמשה", על שם חמש האצבעות המשולחות אשר בהן, והיתה התמונה הזאת לסגולה כנגד "עין הרע"; ו"מספריים" ו"קסתות" עשויים סוכר, והורו ה"מספריים" על מלאכת המן הגלב, וה"קסת" תורה על כתיבת המגילה, ועוד "כלים מכלים שונים" יעשו אחינו אלה ובהם סודות ורמזים.

אך טובות ויקרות מכל המנות האלה הן "מגילות-הכסף", אשר תשלחנה הכלות הספרדיות לחתניהן ביום ערב פורים.  המגילות האלה, הכתובות על קלף, תושמנה בתיק כסף עגול אשר בו סדק לאורכו, ובתיק בתוך עובר ציר כסף אשר אליו יתפרו את קצה המגילה, והציר הזה בולט משני קצות התיק, וגללו אותו ונכרכה כל המגילה עליו.

ויום הפורים יום טוב הוא לאופים אשר בעירנו, כי ביום הזה יסבו מדי שנה בשנה, המה ומשרתיהם, וגבו את שכר אפיית כל השנה ממכריהם, ויהי יום הפורים לראש השנה לשרי האופים.

בית לחולי-רוח

בימי הצדקות והמתנות האלה, הנה חוננה גם חברת "עזרת נשים הכללית" בעירנו בנדבה הגונה, כי הגיעו לה אלף פראנק, מנדיב אחד, למען יהיו בידה לראשית בניין בית לחולי הרוח אשר תחת השגחתה, ו"תחלת הפירעון" הזאת היתה גם ל"ראשית דאגה" לאחיותינו, ותחילינה לחשוב מחשבות איך להגיע אל המטרה הזאת, כי לא באלף פראנק ייבנה בית כזה, והדאגה הפכה לפעולה, ולפי הנשמע השיגו עתה גם אלף אמות קרקע במתנה לבנות עליה את הבית, אך בכל אלה עוד הרבה הרבה עליהן לדאוג ולפעול, ועל נדיבי עמנו לעזור.

משפט הרוצח

משפט הקצב בפתח תקוה עוד טרם נגמר.  תמול נשמעו דברי העדים האחרונים, והטוען הכללי (הקטגור) דרש לפני השופטים, כי לפי ראות עיניו, האֶפנדי ומשרתו והפרש סלימן עודה אינם אשמים כלל בדבר הרצח, ועל השופטים לקרוא להם דרור, רק אחמד חליל הוא הרוצח האמתי, אך את מעשהו עשה לא בצדייה, כי היה שתוי בעת מעשה, ועל כן על השופטים לשפטו רק משפט חטאת ולא משפט פשע.  לעת עתה נדחה עוד גמר המשפט.

הסגר

גזרת ההסגר שבה עוד הפעם לתוקפה, כי חזקה הכולירה באלכסנדריה, ואין יוצא ואין בא, וירושלים שבה למנוחתה ולעניותה.

 

ג' בניסן תרנ"ו

מודעות

"משנכנס אדר מרבין – בהוצאה".

את הגירסא החדשה הזאת הננו קוראים כיום, זה חודש ימים, מעל כל דברי המודעות הרבות הדבוקות על שער יפו, ועל בתי הכנסת והמדרש, ועל כל בתי הציבור, ועל חנויות רבות ברחוב היהודים, בכל דלת אשר נמצא עוד מקום עליה למודעות, ולא מלאה עוד בכל דוגמות סחורות הפסח למיניהן המוצגות גם הן כעין מודעות, ובכל כלי הפחים, אשר יתלום הפחחים הרבים מבני אחינו הספרדים היושבים על הארץ בצדי הרחוב הצר הזה ו"דורשים בהלכות החג" בקורנסיהם ובמרתכיהם מכלי האגנות ועד כל כלי הקטן.

לפנים בירושלים, כי יאמר איש להודיע דבר לחבריו, וכתב מודעה והדביקה בפתחי בתי הכנסת, ודיו.  ועתה הנה גדלה העיר ושכונותיה רבו, וההתחרות גברה גם היא, ותגיע תקופת ההדפסות והתקענות, ועל כל אשר יאמרו עליו כי הוא זה, מיד מודעות נדפסות ונדבקות, ובין לילה, וידעה העיר כולה כי נולד לציון עוד אופה מצות, ועוד מוכר חיטים "שמורות משעת קצירה" נוסף בה.  והמודעות כולן עברית הן כתובות, ובהן אחדות אשר נעתקו גם ל"לדינו", היא השפה היהודית-הספרדית, למען יבין גם ה"המון" שבאחינו הספרדים, אשר לא ישתמש בשפת קודש תשמיש חול, חלילה.

בין כל המודעות "הכשרות לפסח" האלה, הנה מתנוססת ומצטיינת בכשרותה מודעת "להט החרב", היא המודעה החדשה אשר יצאה מבית גנזיו של הרב מבריסק[98], אל כל מקום אשר דבר הרבנית[99] ודתה מגיע, כי ראה ראה הרב כי גברה הקליפה[100] בירושלים, ואפס קנאי וחרד בישראל: בתי הספר מתבססים, ותלמידיהם מתרבים, כאילו לא היה, חלילה, כל רב וזוגתו בירושלים, ולא עוד אלא שגם רוח חבריו הרבנים איננה נוחה עתה הרבה מהנח"ש הקדמוני[101] הרובץ לפתחי השקאָלות[102], ולא עוד אלא שגם גילו את דעתם זאת "אגב אורח" למר כתריאל שרהסזאן, עורך העיתונים העברים בנויאָרק, והוא בהתעורר בו "הניצוץ האמריקני" פרסמה בעיתוניו בקולי קולות ובהקדמות ובביאורים כנוסח אמריקה – ראה זאת הרב ויזדעזע, וינועו אמות הסיפים לקול חסידיו המתנבאים גם הם כפלוני התוכן האומר כי כבר הגיע זמנו של עולמנו להיחרב, והרצים יצאו דחופים אל הרה"ג סלאנט והרב מלובלין להיות נכונים לאסור, ולייסר, ולהכריז, ולהעניש, ולהרעיש עולמות!  אך רבנינו, היודעים את מרת נפשם, ניסו להשתמט, באמרם כי לא יוכלו לאסור איסורים חדשים, והמצווה הזאת היא עתה ממצוות "לא תעשה שהזמן גרמא"[103], ויוסף הרב לשלוח רץ אחרי רץ לדרוש מהם כי יאשרו למצער את האיסור הקדמון אשר גם הרה"ג סלאנט חתום עליו.  וה' ברך את עירנו ב"סרסור לדבר מצוה" חדש, ר' נפתלי שמו, מווארשא, ויבוא אל בית הרב סלאנט ביום ערב שבת אחרי הצהרים, ו"להט החרב המתהפכת" בידו.  ויהי כי ראה את הגרש"ס[104] מהסס לחתום על הכתב ודוחהו בלך ושוב, ויאמר כי כלה ונחרצה מאתו לבלי לזוז מביתו עד עשותו דברו, גם שבתו ישבות אצלו ולא יעזבנו.  והגרש"ס לא שש על אורחו זה ועל להט חרבו השלופה, ובכן שבו רבותינו והרכינו את ראשם וחיות הקודש ניצחו!  אפס כי בכל זאת מיאנו רבותינו לחתום גם הם על דברי הרב הכתובים באש שחורה על גבי לבנה, ויקבעו להם מדור בפני עצמם, ויהיו דבריהם כקב של מים צוננים אשר יזרקו על בשר האיש היוצא ממרחץ המים הרותחים...  אך בכלל לא נכוו בני ירושלים לא ברותחים ולא בפושרים, ו"החרב" לא נגעה עד הנפש; כי כל הכתב הזה, אשר לדברת רבים הוא רק מעין תכסיסי מלחמה של הרבנות לסכסך את הרבנים בשרהסזאָן ולהתיש כוח כולם, כאשר ראה "אור" הדפוס", כן שב וייטמן בחשך, ורק יחידי סגולה נהנו ל"אורו", וגם אלה לא הרבה נהנו בו, כי המודעות הראשונות אשר הזכרתי השכיחום את האחרונה, ודאגות יותר נחוצות מיהרו וימלאו מקום הדאגה לנפש אחרים והערבות אשר ערבו כל ישראל זה בזה.  ובתי הספר עומדים על תלם כבראשונה, ועולם כמנהגו נוהג.

בית-הספר למל

בביה"ס להאציל לבית לעמעל היה המבחן השנתי ביום החמישי החולף, ורבים מנכבדי עירנו היו באותו מעמד, ויתענגו כולם ביחוד למשמע דברי שפתנו השגורים גם בפיות הילדים הקטנים בני שש או שבע שנים.

תיירים

גזירת ההסגר מפני הכולירה שבאלכסנדריה היתה בימים האחרונים לאמת המידה למוד בה את ביאת האורחים החדשים לארצנו: כי ירבו ימיה ומעטו האורחים, וכי ימעטו ורבו הבאים, וימינו אלה ימי הירידה המה לה, כי שבה ותעמוד רק ליום אחד, ופני עירנו מלאים פנים חדשות, כי מלבד אורחת האניה "ביסמארק" אשר הביאה אלינו שלוש מאות וחמישים איש (רובם מאמריקה), הנה באו אחריה עוד אורחות אחדות, ותשב תנועת החיים לעירנו.  ולמסילת הברזל עבודה רבה, ורכבותיה תלכנה עתה פעמיים ושלוש ביום בין יפו וירושלים, והעיר מלאה תרים ותרות סובבים בחוצותיה ומתבוננים לעתיקותיה ולחדשותיה, גבירים וגבירות מדברים אנגלית, ותורגמניהם לפניהם, וספרי "בדקר"יהם[105]  בידיהם, להורות למו את הדרך ילכו בה ואת דברים אשר יתבוננו אליהם.  גם אל רחוב היהודים יוליכם הספר האדום הזה, גם אל חורבת יהודה החסיד יעלם, והתבוננו עתה אל מראה בית הכנסת הגדול "בית יעקב", הנהדר מאוד למיום החלו גבאיו החדשים לפארו כראוי לו, גם אל הכותל המערבי יורידם ערב שבת עם חשכה, להתבונן ביהודים, ובן ישראל הרואה כי רק גויים באו בנחלתו, שאול ישאל עוד הפעם, מתי יזכה לראות גם את אחיו בעולי רגל?

 

אליהו שייד

רק אורח אחד מאחינו כיבד את עירנו ליום אחד, ותרב הברכה אשר הביא לה; שייד, ציר הברון הנדיב[106], בא שלשום בערב לעירנו, והיום בבוקר שב ויסע אל המושבות.  וביקור היום הזה השאיר רושם גדול אחריו.  חמשת אלפים פראנק מסר לראשי עדתנו לעזר לתשלום מס הצבא, שלושת אלפים לאשכנזים ואלפיים לספרדים, וחמשת אלפים פראנק מסר לחלק לעניים לפני החג.  לשני בתי חולינו[107] מסר אלף פראנק לאחד, ולבית הספרים הכללי מדרש אברבנאל מסר נדבת הברון הקבועה לעזר לשכירות הבית.  וביחוד ביקר את בית "חולי הרוח" אשר ייסדה חברת "עזרת נשים הכללית", וימצא חן בעיניו מאוד, ויתן גם לבית הזה את נדבתו, ובדבריו אשר רשם בספרה הוא קורא ליתר נדיבי עמנו לעזור לה בבניין הבית אשר אומרת היא להחל בו.  בכלל היו כל הנדבות האלה כדבר בעתו, לפני בוא ימי החגים וצרכיהם המרובים המנצלים את ישראל – כזכר ליציאת מצרים.

 

י' בניסן תרנ"ו

בפרוס הפסח

ביום השישי שעבר קראו הכרוזים בהחרם-אלשריף (אשר על מקום מקדשנו) לאמור: בשבוע הזה תחל העבודה בחלקת "נבי-מוסא"!  ובשבוע הזה ירדו שמה אנשים רבים סוחרים ורוכלים וכל מוכרי דבר אוכל למינהו, להכין שמה חנויות קטנות למערבם ולמרכולתם, וביום השביעי לשבוענו זה תחל החגיגה כמשפט שנה שנה, ואנשים לאלפים יעברו על פני ירושלים והלכו אל מקום הקבר אשר מצאתו ההגדה הערבית על דרך יריחו מנגב.

והיום שלפניו הוא "יום חמישי של המתים" (חמיש-אל-אמואת) לבני הכפרים, כי ביום הזה ירדו אל מקברותיהם, משפחה משפחה אל קברי קרוביה, ובישלו שמה נזיד בסירות ובדודים, וכל עובר יטעם מסיר הנזיד ואמר: "תהי זאת לרחמים למת".  וקראו לתפילה הזאת "רחמים", והמנהג אחד שרידי מנהגי "זבחי המתים" הוא.

מלבד חגי המושלמים, הנה קרבו גם חגי הנוצרים, והעיר מלאה עתה רוסים ויוונים וארמנים וכל חוגגי הנוצרים למיניהם, וכי נלך בדרך וראינו אותם נושאים כל היום כפות תמרים, לולבים ירוקים ורעננים – לפסח.  כי יום הראשון הבא הוא "יום הראשון של הלולבים", ולקחו להם כל הרוסים והרוסיות כפות תמרים עוד שבוע ושבועיים לפני חגם, וקלעו סביבותיהם כל מיני הידור ונוי-לולב ונשאום בכל אשר ילכו, אחרי כן יביאום אל ארצם לזיכרון.

"אמריקנים"

גזרת ההסגר חדלה כולה, וחוף יפו נפתח לכל האניות, ותרים חדשים מרבים לבוא, ובין הפנים החדשות העומדות לבוא, הנה אורחה גדולה אמריקנית באה בעוד שבוע ובה שמונים נפש, ולא לגור פה יבואו כולם כי אם להשתקע, כי מבני הכיתה הנוצרית אשר יקראו להם פה בשם "אמריקנים" סתם, המה.  זה כעשרים שנה נוסדה הכיתה הזאת באמריקה, ומנהגי חבריה ואורחות חייהם זרים ומשונים: נוצרים המה, ואל כל בית תפילה לא ילכו ודבר אין להם עם כל כיתות הנוצרים, כי בביתם יהיה להם חדר אורחיהם המקושט והמפואר לבית תפילה להתפלל בו בעת הצורך, ונוסח קבוע ועת קבועה אין להם לתפילתם, כי בנוח "הרוח" על כוהנם, ואסף את בני מרעיתו אנשים ונשים וטף, והשתחוו אתו יחד, והיו כורעים והוזים ומהרהרים בתשובה עד עמוד הכהן הגדול ועמדו גם המה, ובכל עת השתחווייתם אשה אחת פורטת על הנבל.  גם "אורים ותומים" יאמרו כי יש להם, ועל כל דבר ישאלו באורים, ומאומה לא יעשו עד אם שאלו את פי ה'.  כל בני הכיתה חיים יחד, ועל שולחן אחד יאכלו.  כל עבודה לא יעשו בשכר כי אם בחינם, ואם יאמר איש לתת להם מתת, וקיבלו ממנו, אם יהיה הדבר לרצון "לפני ה'".  ברופאים לא ישאלו על כל מחלה אשר תבוא עליהם, גם אם למוות ממנה תוצאות.  מאמינים המה כי גאולת ישראל תבוא מהר, ומרבים המה להיטיב להם ולהתקרב אל "בני מלכים" העתידים, אך כל תכלית מיסיונית אין להם, וצוררים המה את המיסיון בכל תמונותיה.

ויהי בעת היווסד הכיתה הזאת, ויבואו רבים מחבריה הנה, וישבו פה לחכות לגאולת ישראל, ובבואם היו עוד עשירים וכבדים בכסף, ויטו חסד לאחינו התימנים אשר החלו אז לבוא לארצנו, באמרם כי זאת "אתחלתא דגאולה", ככתוב "עורי צפון ובואי תימן", וביתם היה פתוח לכל דופק על דלתיו, כיהודים כמושלמים כנוצרים, וכל מבקש אוכל ונתנו לו.  אך מעט מעט כלתה הפרוטה גם מכיסם, ויחלו המה לחיות על חשבון אחרים, על הנדבות אשר שלחו להם אחיהם חבריהם באמריקה ועל מיני המזונות אשר שלחו להם לפעמים עשירי המושלמים והנוצרים אשר בניהם למדו אנגלית בביתם.  כי את כל עתם הקדישו לדבר הזה: להורות את כל החפץ ללמוד אנגלית וציור ומדעים, ומהם מורים אנגלית גם בבתי הספר אשר לבני עמנו.  אך בימים האחרונים דל מספרם, ודוחקם גדל, ויסע אחד מהם "משולח" לאמריקא ויעורר לבבות לתשובה, ויצאו שמונים נפש משיקאגו לבוא ירושלימה, המה ורכושם.  ויעברו כבר את האוקינוס בשלום, וזה ימים אחדים אשר יצאו מליברפול.

 

מומר ומסית / שלמה פיינגולד

השנה לא היתה שנת פרנסה בשפע, והלחץ זה הדחק גדול מאוד.  הייפלא איפוא כי יאמרו ציידים לצוד דגים במים עכורים?  ואחד מגיבורי הציידים הוא האיש שלמה בן דוד פיינגולד המסית, אשר בא זה מקרוב וייסד לו במה לעצמו.  המומר הזה, אשר לקח לו בלונדון אשה אנגלית עשירה מאוד, אשר לפי דברת רבים הקדישה הונה לתכלית מיסיונית, אומר להדפיס בעירנו עיתון בשפות שונות, בשם "האמת", לתכליתו זאת ובכל כוחו הוא משתדל לעשות לו נפשות.  ויחל לחלק בשבוע הזה בביתו תמיכות ומתנות וכסף לעניי ישראל.  והעניים רבים מאוד, ולמרות כל הכספים והתמיכות אשר ניתנו במלוא חופניים מצד הכוללים השונים ויתר מחלקי הצדקה למיניהם, החלו רבים לדפוק על דלתיו זה שלושה ימים.  וישלח הגרש"ס[108] הי"ו ויעורר את הרה"ג הראשל"צ [109]הי"ו, ושניהם יחד ציוו היום להכריז ולהדביק מודעות לאסור על העם לפנות אליהם, להתקרב אליהם או לקחת מידם מאום, וכל העובר על מצוותם זאת הוא מובדל ומופרש מקהל ישראל.

 

גרים

איש אחד, איטלקי זקן ומלומד, עזב את מולדתו ואת בית אביו וידבק בעמנו הנדכא, לאהבה אותו ולקבל את דתו, בימי זקוניו אלה.  וביום החמישי שעבר היתה הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, כדין וכדת בבית החולים "בקור חולים", במעמד שני רופאי הבית, ועתה עודנו שוכב שמה עד כי ירפא לו, ולומד הוא בחריצות את מקרא שפתנו.  האיש הזה אומר להביא הנה גם את אשתו החפצה להתגייר.

משפט הרוצח

אחרי כל העדויות השונות נחרץ משפט האפנדי והפרש רעהו להיאסר משך שנתיים.  תמול הובאה עוד עדה אחת, היא האשה כ"ץ, המחזקת בית האכסניא בפתח תקוה ואשר אל ביתה סרו לפני המעשה האפנדי ושלשת מרעיו, ויהיה כי שאלוה להגיד מי היה אתו נשק, ותגד כי רק בידי הפרשים היו כלי נשק ולא בידי האפנדי, ותחול כל האשמה על הפרש, ואחרי אשר הוא היה שתוי בעשותו מעשהו, דנוהו רק בעוון חטא ולא בעוון אשמה.  אך דעת התובעים לא נחה במשפט הזה, ואומרים המה לערער בבית המשפט לערעורים.

חברת "למען ציון"

חברת "למען ציון"[110] הפרנקפורטית, אשר מעשיה למען ציון טובים ונכוחים מאוד, אך מעטים לפי ערך המטרה אשר הציבה לה, קבעה לה עתה בעירנו ועד של אנשים, מלבד צירה ועושה דברה הנכבד[111].  מפעלי החברה הזאת להטבת מצב אחינו שונים המה, וכולם ממלאים תעודתם.  הרופא והרפואות אשר חוננה בהם את כל אחינו היושבים מחוץ לעיר, ותמנע גם את הדלים שבהם מדפוק על דלתי בתי החולים של המיסיון, לימודי השפה הערבית בבתי תלמוד התורה, החזקת היישוב בערים אשר לא ישבו בהם אחינו לפנים, תמיכת פועלים בהלוואות בעת צורכם, שילום שכר אומנים ללמד ילדים אומנות, ועוד כאלה וכאלה, המה מפעלים הנותנים כבוד לשם פועליהם.  ובכל זאת מעטות הכנסות החברה הזאת, ומספר תומכיה ומחזיקיה בחו"ל מעטו, וכפעם בפעם אין המשקולת שוה בהכנסותיה ובהוצאותיה.  ויהי רצון כי כשם שגדל כוחה בעירנו, כן תרבינה גם הכנסותיה בחו"ל, וכל המחשבות הנעלות אשר עלו על לבה ביום היווסדה, בוא יבואו.

 

י"ז בניסן תרנ"ו

נבי מוסא

ביום החמישי החולף חדל הגשם, וביום השישי אחרי הצהריים, בצאת כל המושלמים מהחרם-אלשריף, אחרי התפללם תפילת שבתם, חרבה גם הארץ, והתהלוכה מבית תפילתם זה החלה בכל כובדה וסידורה.  אנשי הצבא הפרשים עוברים חלוצים לפני המחנה, ואחריהם הולכים זקני (שיך) החרם בבגדיהם הירוקים, ובידיהם דגלים גדולים, כשלושים דגל, או חניתות וחרבות שלופות, ואחריהם הולכים אנשי הצבא המנגנים הלוך ונגן בכלי שירם, ואחריהם נושא הדגל הקדוש, העשוי כולו משי ירוק ועליו רקמת זהב יפה.  והמופתי, הוא השופט הדתי, וכל נכבדי העיר רוכבים לאחרונה, ואחריהם כל אדם ימשוך.  ובעברם דרך רחוב אשר בו איש קדוש קבור[112], ועמדו והתפללו תפילה קצרה לנשמת המת, היא "פרשת הפתיחה" (סורת אלפאתחה) אשר לקוראן, ואחרי כן יאחזו דרכם הלאה עד הגיעם אל שער האריות.

הכיכר אשר מחוץ לשער, וחומת העיר לאורכה, כוסו באלפי נשים ואנשים, וההר כולו, משני עברי הדרך, נהפך לאַמפיתיאטרון גדול, אשר רק ראשים וצעיפים נראו בו, כמדרגות.  גם אוהלים אחדים ניטו עליו בראשו, לנשי השרים הגדולים, הבאות גם הן לראות.  ורעש גדול והמולה בכל הכיכר, וקולות התותח נשמעים מעל החומה כהד לכל רעש המון החיים.  והתהלוכה עוברת לאט, הלוך ועבור, עד מלמעלה להר הזיתים, אז תשוב מנגינת הצבא וכל המון המלווים אותה, והכפריות תחילינה עתה לענות ענותיהן, לברך את החוגגים בברכת הפרידה.  ויש אשר תעמודנה במעגל, ואחת מהן בתווך, ורקדו ונפנפו ידי כותונתן הארוכות.  וזקני הכפרים מתחרים במירוץ הסוסים, העפים כברקים, רוץ ושוב, והראו את כוחם אשר לא תש עוד.  ובני התהלוכה הולכים הלוך קדמה, ואל "נבי מוסא" מגמת פניהם.

כי זה משה האיש, אשר לפי דברי מדרשנו לא ידע גם הוא בעצמו את מקום קבורתו[113], שב (לפי הגדת המושלמים) ויתגלה, אחרי אלפי שנים, לאחד נזיריהם המתבודד במדברות ויגלה לו את מקום קברו.  וילך הנזיר, ויאסוף אליו המון עם רב, ויביאם אל המקום, ובידו מטה, ויעג עוגה בארץ, ויקרא: "זה הוא מקום קבר נבי-מוסא!", ויראו העם ויאמינו.  ויקימו על מקום הקבר בית גדול לתפילה, וסביבו בתים רבים, למשכן לכל הבאים לבקרו.  ויהי המקום הזה, אשר מנגב ליריחו, מעבר לירדן מערבה, למן היום ההוא, למקום קדוש.  והמושלמים, בני ירושלים וכל סביבותיה עד למרחוק, עולים לחוג שמה, מדי שנה בשנה, בשבוע אשר לפני חג הפסח לנוצרים, הוא השבוע אשר בו ייאספו שנה שנה נוצרים רבים בעיר הזאת[114].  ולהוצאות הבית והחגיגה הקדשות רבים הוקדשו, מלבד המכס אשר על כל הערבים מעבר לירדן מזרחה, שתי סאים קמח לכל מענה צמד בקר.  והממונה על כל ההכנסות הרבות האלה הוא מופתי[115] ירושלים, והיה גם ה"מוציא" בכל ימי החגיגה, וכל שבעת ימי החג, ארוחת חינם ניתנה לכל אלפי החוגגים, וכל רעב יבוא יואכל כאוות נפשו.  לבני כפרים ודלת העם יבשלו אורז ובשר, ולחם ניתן להם, לאיש איש בכליו אשר יביא, ואם תאווה נפשו לקחת בשר חי, ונתנו לו.  ולשרים ולגדולים ארוחות נשלחות לאיש איש כפי כבודו אל חדריהם אשר ישבו בהם.

ודגל מיוחד לחגיגה הזאת, והיה תמיד בבית המופתי, רק ביום הראשון לחג יביאנו אל החרם[116], ומשם יקחנו אתו אל נבי מוסא.  וירד הדגל[117] מדי שנה בשנה ביום השישי, ואת המופתי ילכו בני העיר המתנדבים לחג, ובכל ימי השבוע שאחריו, ילכו שמה חליפות בני הכפרים אשר מסביב לירושלים, ועברו כולם דרך עירנו.  ובאו בני כפר וכפר לבדם, המה ודגליהם, והלכו נושאי הדגלים לראשונה, ואחריהם ילכו המכים בתופים והמצלצלים במצלתיים, ואחריהם הזקנים ובידיהם חניתות ורמחים, ואחריהם ילכו יתר בני הכפר, הגברים לראשונה והנשים והטף אחריהם.  והיה לפני בואם ירושלימה, ועמדו הרחק מן העיר ושלחו ציר לבשר בעיר דבר בואם, וביד הציר תוף קטן והלך הלוך והכות בתוף, מכה אחת לכל עשרים צעד, עד בואו אל החרם.  ובחרם משפחות אחדות שוכנות, אשר דגלים להן ותופים ומצלתיים, ולכל משפחה "חזקה"[118] על כפרים אחדים, לקדם פני חוגגיהם בבואם.  ובא הציר אל בני המשפחה מכריו ותשורה בידו, ולקחו את דגליהם וכלי זמרם ועברו ברחובות עד הגיעם אל מחוץ לעיר, ונפגשו את החוגגים הבאים ושבו אתם, והלכו שני המחנות יחד עד בואם אל הקודש.  ובדרך בלכתם יעמדו במקומות רבים, ונזירי הכפרים וזקניהם מראים נפלאותיהם לעיני ההמון, כי תעמודנה רגליהם על שפת חרב חדה, או כי יתקעו את החרב בבטנם וישלפוה ממנו, או כי ישתטחו לארץ וחרב חדה תושם על גבם החשוף ואיש אחר יעמוד על החרב נשען עליה בכל כוחו; ויש אשר ישתטחו אנשים רבים על הארץ, והקדושים ירכבו על סוסים ועברו על גבם הלוך ושוב והמשתטחים לא יחושו בעברם.  וככה יבואו אל החרם והתפללו שמה.  והיה אם רד היום, ולנו בירושלים, וקמו בבוקר והלכו לנבי-מוסא, ואם עוד היום גדול והלכו בו ביום, ובבואם לפני נבי-מוסא, ושלחו שנית ציר מבשר, ויצאו לקראתם בני הכפרים אשר הקדימו לבוא יום אחד לפניהם.

הבאים שמה יביאו אתם נדריהם ונדבותיהם אשר נדרו כל ימי השנה לנבי-מוסא, שלמים (ד'ביחה) או כל נדר אשר ידור האדם, ויש אשר יביאו אתם בניהם הקטנים למול אותם שם[119], והלבישום משי, ורקמת זהב מקשטת את התלבושת כולה.

ובבואם שמה, יש אשר ישבו באוהלים, ורובם על פני השדה ישבו כל ימי חגיגתם, יומיים או שלושה.

וביום החמישי בשבוע בבוקר, יצא המופתי וכל החוגגים אשר נשארו שם עד היום ההוא, ושבו ירושלימה והעלו את הדגל אתם, והיה גם היום ההוא ליום חג לירושלים, בצאת כל המונה לראות בשוב כל המחנה הכבד בכבוד יותר גדול מיום לכתו.  ורוב בני הכפרים נשארים בירושלים גם ביום השישי גם ביום השבת, הוא יום "שבת ההדלקה" אשר לנוצרים.  וקראו לימים האלה "שבוע החלאוה" (ג'מעת אלחלאוה), כי בימים האלה יקנה איש מבני הכפרים "חלאוה" [120]להביא לביתו זכר לימי החג.  והחלאוה עיסת סוכר היא, אשר יטגנוה בקמח ובשמן השומשומים.

שבת ההדלקה

לכבוד "שבת ההדלקה" הבאה מלאים עתה כל בתי המלון אורחים, המוסיפים עוד לבוא.  ומספר חוגגי הרוסים אשר עתה בירושלים כשלושת אלפים וחמש מאות איש.

בחג הפסח

העגלות העוברות משער העיר ועד כל שכונות אחינו[121], רבה עבודתן ותנועתן בימי חגנו אנו.  כי הימים בהירים וצחים, ומשפחה משפחה הולכת לבקר את בניה הנפוצים בשכונות הרבות, ובני ירושלים ובנותיה, מצעיר ועד זקן, הולכים ושבים, ובגדי החג עליהם לתפארת.  בימים האלה ירבה גם החפץ לטיולים, וסבו הגדולים את העיר מחוצה לה, לקיים מצוות "סובו ציון", והצעירים ישטחו להם שטוח בכפרים על החמורים ועל הסוסים, ויש אשר ילכו גם לבקר את המושבה היחידה אשר בקרבת ירושלים, היא "מוצא", ואת תושביה אשר ישבו בה, והתבוננו אל עבודתם ואל מצב כרמיהם, ורוו מחלב פרותיהם הדשן, אשר רבו הקופצים עליו בעירנו, כי יום יום יביאנו אחד מהם העירה ומכרו לאחינו.

אך העוברים בעגלות בשער יפו עוד בתי שכונות אחינו, ילכו עתה אורחות עקלקלות, והקיפו את הדרך היקף רב.  כי תיקון דרך המלך, אשר החל זה יותר מחודש ימים, עוד לא כלה כולו, ובעלי העגלות מחפשים להם תמיד דרכים חדשים יכלו בם, ומהלך עשרה דקים[122] ילכו עתה בחמישה ועשרים.

בית החולים משגב לדך

ו"חג האסיף" שונה מועדו ויחל גם הוא בפסח, זה שמונה עשרה שנה – לגבאי בית החולים "משגב לדך"[123].  כי מדי שנה בשנה יקראו בחג הפסח לאסיפה בבית הזה לכל נכבדי עדותינו, ואחד הגבאים ידרוש בעברית לכבוד היום, והציע את חשבון השנה, והנאספים יתנדבו איש כנדבת לבו לטובת מפעל החסד והטוב הזה, וקראו ליום הזה "חג האסיף".  ובשנתנו זאת היה החג הזה היום, והנדבות אשר נאספו עלו לערך מאתיים רו"כ, ומרבית המתנדבים המה אחינו הבוכרים, ולפי הנראה יצליחו גבאי הבית לגמור את בניין החדרים אשר המה בונים ביציע עליונה, מבלי השאיר חובות על הבית.

 

כ"ד בניסן תרנ"ו

אחר הפסח

ואחרי כל המון הסדרים והמנהגים הרבים האלה, הבאים בסער ובסופה, מה ינעם לאיש ישראל לשמוע את המנהג התמים של אחינו הספרדים יושבי הארץ בליל מוצאי חג פסחנו.  בעת הזאת, בהחל האדמה לתת ראשית תבואות השנה, יקחו להם אגודות שיבלים, והיכו בהן איש את רעהו בנחת ובברכת "ויתן לך האלהים מטל השמים ורוב דגן ותירוש", או בברכת "ש'נתך חצ'רה" (שנתך ירוקה, לאמור, פורה ומבורכה ומאושרת).  ומביאי השיבולים בלילה הזה המה הערבים בני הכפרים, היודעים את מנהג ישראל זה, והמחבבים מאוד את המצוות אשר יתנו להם אחינו בשכרם.

בית הספר לבנות

דבר מקנה הבית לביה"ס לבנות נגמר לפי הנראה בקושטא, כי חברת "אגודת אחים" שבלונדון הודיעה בטלגרף לבעל הבית אשר ביה"ס נמצא בו עתה, כי יכול הוא להשכיר ביתו לאחרים לשנה הבאה, ומנהלת הבית אומרת להוסיף בבית החדש הגדול עוד מחלקות מיוחדות לילדים קטנים, בנים ובנות, בני שלוש שנים ומעלה.  חסרון מחלקות כאלה מורגש מאוד בעירנו, ואם יצליח חפץ המנהלת בידה, תביא ברכה רבה לעירנו.

גניבה וחילול ספרי תורה

בימים האחרונים האלה רבו מקרי גנבות בשכונות אחינו אשר מחוץ לעיר.  ובלילה החולף התפרצו גנבים בשכונת אחינו התימנים היושבים אצל הר הזיתים, ויבואו אל ביהכנ"ס, ויקחו את כל עדיי ספרי התורה אשר בכסף, ואת הספרים השליכו ארצה וילכו.

חותמת ירושלים בפוסטה התורכית

המחלקה הישראלית לפוסטה התורכית מצליחה מאד במעשיה, ומדי חודש בחודש יעברו על ידה יותר מששת אלפים מכתבים, והסניף הזה שבפוסטה היה כמעט לעיקר, ורבים מאחינו בני חו"ל מבקשים ממכריהם פה כי ישלחו להם מכתביהם דווקא בפוסטה הזאת, ואת לבם ישימו בתחום הפקיד את תווי הפוסטה כי השם "ירושלים" אשר בעברית יהיה כולו על התווים, ובלי תפונה יהיו אלה למין מיוחד בקבוצות התווים.

 

ט"ז באייר תרנ"ו

תקופת האביב

אם היה עוד ספק בלבנו, בימים האחרונים, פן שגינו הפעם בחשבון תקופות ומזלות, כי סדרי בראשית השתנו וימי אחרית ניסן וראשית אייר היו לנו כימי שבט בשעתם, הנה עתה ברור לנו כשמש הזאת (הלוהטת עתה גם לא בצהריים), כי אמנם עברה תקופת הצינה והגשמים, ותקופת האביב באה תחתיה לחלוטין.

וטיב התקופה הזאת לנו הוא: מיעוט הכנסה ומיעוט הוצאה.  עתה "אין דבש ואין עוקץ": כל השפע והפרנסה, הבאים לעירנו כרוכים עם כל המון האורחים ועולי הרגל, נפסק, אך לעומת זאת קטנה גם ההוצאה, ברדת בתקופה המתה מחיר כל אוכל נפש, ובייחוד מחיר החלב והחמאה והביצים, אשר ירד לפחות מחציו.  ועוד מעט ועלו על שולחן בני עירנו גם כל מיני הירק השונים והזולים, אשר יהיו לעיקר מאכלם בימים האלה, ופרי העץ משיבי נפש האדם בימי החום.

בית חולים חדש

על בתי החולים אשר לנו בירושלים[124], וביה"ח הנהדר אשר לבית רוטשילד, הנה יוסף עוד מעט בית חדש, אשר יהיה לתפארת ולגאון לישראל בירושלים.  זה כעשרים שנה נוסד באשכנז ובהולנד ועד מתעסק בדבר הקמת בית חולים בירושלים.  ויאסוף הוועד כסף רב, ובית גדול קנה בתוך העיר, אפס כי לא עלתה בידו להשיג מצד ממשלתנו הרוממה את הרישיון (פירמן) הדרוש, כי האשכנזים אשר מסביב לבית ערערו על זאת.  וייאלץ הוועד לשוב ולמכור את הבית, ולהסתפק ברופא לעניים ובבית רפואות אשר החזיק על חשבונו.  ויהי לפני שנים אחדות, ותעל בידו לקנות שדה גדול ורחב ידים, מחוץ לעיר, במקום אויר צח ונקי, ובו ארבעה ועשרים אלף אמה.  ובימים האחרונים האלה השיג גם את הרישיון הדרוש, ותחל עתה העבודה להכין את כל הדרוש לבניין הגדול הזה, אשר זמן היבנותו יימשך ליותר משתי שנים.  והבית בהיבנותו בסדר ובמתינות הוא נבנה, כמשפט המתוקנים שבהם: גדר אבנים ייבנה מסביב לשדה כולו בראשונה, ובורות ייחצבו בשדה, וגן יכינו בו, ובהיות הכל מוכן והחלו בבניין הבית בעצמו, אשר לא יפול בגודלו ובהדרו מכל בתי החולים היותר יפים אשר לבני העמים בירושלים[125].

ד"ר משה ואלאך

רופא הוועד הזה, הוא אחינו הנכבד ד"ר משה ואלאך, עזב עתה את עירנו למשך ירחים אחדים, להחליף כוח מעט מעבודתו הקשה אשר עבד בה זה יותר מחמש שנים בלי הרף, ולהחליף דברים את חברי הוועד בדבר בניין הבית וסדריו.  ובעזבו את עירנו כיום, יחושו רבים מאחינו את היפקדו מבינינו, ובייחוד בני העניים אשר היו המה בני אומנתו.  כי מלבד היותו רופא מומחה ומצויין ומנהגו בנחת עם הבריות, הנה לא חשך כל עמל מנפשו יומם ולילה לבקר חולים ולבוא אליהם בעת מחלתם פעמיים ושלוש ביום גם בטרם דרשוהו, ולחולים נצרכים, אשר השתתף תמיד בצערם וידע את מחסורם, הרבה לפזר מכיסו גם כסף, אשר הוא על פי רוב הטוב שב"סמי-המרפא" לבני העניים.

 

הרב אליהו נבון

היום הזה נפטר בעירנו אחד מגדולי נכבדי עדת אחינו הספרדים הי"ו, הוא הרב אליהו נבון ז"ל, בן אחת המשפחות הרמות בעירנו, בנו של הרה"ג הראשון לציון הרב אפרים נבון זצ"ל ואבי האדון יוסף אפנדי נבון, בעל הרישיון למסילת הברזל אשר בין יפו וירושלים.  המנוח היה במשך שנים רבות נבחר עדת ישראל בוועד הנהגת המחוז (מגלש אדרה), אך בשתי השנים האחרונות חלה את חוליו ולא יכול עוד לצאת ולבוא.  תנצב"ה.

 

פגעים

הימים האחרונים האלה מצויינים בעירנו בכלל בפגעים רעים אשר חזיונם יקר בירושלים.  לפני שבועיים עזבה אשה אחת מבנות עמנו את ילדה היונק לבדו בבית, ובשובה מצאה והנה אכל חתול חצי לחייו ופניו מראה נורא מאוד, וביום ההוא מת הילד.

ובברכת השולטן הפרוצה, אשר לרגלי הר ציון, ייקוו עוד מים מעטים בקרקעיתה בקצה נגבה, ומתחת למים טיט רב.  ויהי ביום הרביעי החולף, וילכו שני צעירים מבני אחינו המערבים לרחוץ במים ולשחות, מבלי דעת מה למטה, ויבוא האחד במים, ותטבענה רגליו בטיט, וילך הלוך ושקוע עד היות כל גוו מתחת לפני המים, ולצאת לא יכול, ויבוא רעהו להצילו, ויטבע גם הוא, טרם השיגה יד העוברים להחיש לו עזר.  ואחר הוציאום שניהם מתים לחרדת כל הרואים.

ואשה ספרדית אחת, אשר הלכה, ביום השני הזה לרחוץ במרחץ אשר ברחוב הבאטראק בעירנו, נכנסה אל מקווה מים חמים המוכנים שמה, והמים רותחים, והיא חלושה, ויאחזנה השבץ, ותדום, ורעותיה אמרו אך טובלת היא שמה, ויהי כי אחרה לצאת, ותבואנה לראות מה היה לה, והנה היא מתה.

וכתשלום לכל השמועות האלה, הנה הגיעתנו גם השמועה מראשון-לציון, כי ביום ג' החולף אחזה האש בלשכת-העצים אשר שמה מונחים כל הלימודים[126] המוכנים למעשה הדרדורים[127] ליין המושבה, והנזק עלה ליותר מעשרים אלף פראנק, חרף כל השתדלות בני המושבה כולם להציל מפני הדליקה.  אך בזריזותם והשתדלותם זאת לא הגיעה הלהבה אל היקב הגדול ללחך את חביות הכוהל הרבה ולהסב נזק נורא, אשר טרם היה כמותו.  גם זו לטובה!

גזרת ה"הסגר" שבה שנית לתוקפה, מפני הכולירה, אשר טרם רפתה ידה באלכסנדריה.

ייטיב ה' לנו את הימים הבאים, והיו גם בפי חדשות משמחות לב אשר להן תצפו בלי תפונה, חביביי הקוראים.

 

ג' בסיון תרנ"ו

דוד פיינגולד המומר

"נשתנו העתות, ותשתנינה השיטות!" היו ימים אשר השתדלה המיסיון ללכוד את קלי הדעת וריקי הכיס אשר בנו, בשימה לעיניהם ללעג את קודשי ישראל, וכהנים הטיפו לחיים חדשים, לאור, להשכלה, לפיקחות עיניים, ולכל כיוצא באלה שירות הזמן.  ראתה המיסיון כי חפצה זה לא הצליח בידה, ותחל לערב קודש בחול:

מאכל כשר האכילה את חולי ישראל השוכבים בבית חוליה – ואת ספר הברית החדשה שמה מראשותם; את ספר תורתנו לימדה עברית לבני ריקנינו המבקרים את בתי ספרה – וזמירות ברוח הדת הנוצרית שמה בפיהם.  ראה המומר דוד בן שלמה פיינגולד כי גם על זה אבד כלח ועירוב תבשילין זה היה למדושה שדשו בה רבים – ויקם וימציא המצאה חדשה למען תת לירושלים עניין לענות בו, ו"דרך הקודש" יאמר לה.  גמרות רבות קנה, ומלמד יהודי שכר, וקול תינוקות של בית רבן המנצחים זה את זה בהלכה כבר נשמע מן הבית אשר לו על אם-הדרך לפני גן עירנו[128].  גם שדה קנה שם, ויאמר, כי בלבו להקים – בית תלמוד תורה!  ומי יודע, אולי היה גם הוא שולח שלוחים לחו"ל לאסוף נדבות.  אך כבוד הרה"ג הראשון לציון הי"ו שלח אל המלמד הספרדי הזה וימנעהו בחזקת היד מעשות את מלאכת ה' אשר בידו רמייה, וקולו בפלפולה של תורה נדמה לעת עתה, לקיים מה שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ולא רק על התורה בלבד עומד עולמו של כתב-פז[129] זה, כי אם על העבודה: שכור ישכור לו מדלת בני עמנו לעבוד בביתו בכסף מלא, וחפרו וכיסו, וכיסו וחפרו עד שתכלה הפרוטה...

ו"אמת"ו של מר כתם-פז כנראה לא הגיע להיגלות בירושלים.  אמור אמר המסכן הזה להוציא פה את עיתונו "האמת", אשר הוציא בפריז ימים רבים, והנה קפץ עליו רוגזן של הספירות העליונות בקושטא, ולא השיג רישיון.  ובכן עליו לשאת עתה את נטל אמתו בלבו, ומעינותיו לא יפוצו חוצה.  אמנם אמרו: אין מזל לישראל – אפילו מומר.

 

מירושלים ליפו ברכבת ובעגלה

אין מזל לישראל, ואפילו עגלון.  חיי עגלוני עירנו, אשר רובם מבני ישראל, בנס הם עומדים, למיום היות מסילת הברזל בארץ, וכל פרנסתם נמצאה להם רק מבני העניים, אשר לא תמצא ידם לשלם מחיר המסע במסילת הברזל גם בכיתה השניה.  כי מחיר המסע מירושלים ליפו בכיתה הזאת עולה גם הוא לחמישה רבעי מג'ידי[130] (ערך חמישה פראנק ושליש), מלבד שכירות העגלה אשר על הנוסע לשכור מביתו ועד התחנה, אם לוקח הוא אתו חפצים רבים, ומלבד אשר היה עליו לשלם גם בעד ילדים מבני שבע ומעלה כמחיר הזה.  ויבחרו העניים לנסוע ליפו בעגלה ולהצטער כל הלילה (תחת שלוש השעות וחצי אשר בהן תגיע כרבת מסילת הברזל ליפו) ולשלם רק שלושת רבעי מג'ידי לנפש, ובעד ילדים לא שילמו מאומה.  ויהי הדבר הולך ונוהג כן עד היום.  ומנהלי המסילה ידעו כל זאת ולא כוננו כיתה שלישית זולה לעניי עם, כי אמרו פן יצא שכרם בהפסדם ברדת אל הכיתה השלישית רבים מאלה הנוסעים עד כה בכיתה השנייה.  ויהיה בשנה הזאת, ויפקידו פקידים ברמלה לשאת במשך ירחים אחדים את ראש הנוסעים בעגלות יום יום, ואחרי כל הספירות המדויקות למיניהן החליטו להוסיף כיתה על הראשונה, ויודיעו במודעות, כי מיום 15 מאי תשולבנה אל הרכבות עגלות מסע מיוחדות לעניים, ומחיר המסע שלושה רבעי מג'ידי, ולילדים רק כשליש מג'ידי.  הפעם נכרת כל אוכל מפי העגלונים, ועתה חושבים המה מחשבות לעשות להם קרונות פשוטים והושיבו בהם כעשרים איש לקרון, ואת המחיר יורידו עד הדיוטא התחתונה.

תיירים צרפתיים

אך בשבועות האחדים האלה עוד ידיהם מלאות עבודה, כי בימים האלה באו הצרפתים כחמש מאות איש לבקר את הארץ, ונסעו בה ותרו אותה לאורכה ולרוחבה בעגלות.  והצרפתים בבואם אורחות אורחות המה באים, לא כיתר בני העמים הנוסעים להם איש איש לבדו על חשבונו.  והתאכסנו כולם בבתי האורחים אשר בנו להם אחיהם כהניהם פה, וכהניהם אלה ילכו אתם להורותם את כל המקומות הקדושים, כי גם הבאים רובם כהנים המה ומיעוטם הדיוטים אנשים ונשים, ובבואם ויצאו אחיהם לקראתם, ומנגינתם עוברת לפניהם הלוך ונגן, והמה כולם ילכו שורות הלוך ושורר מזמורי קודש, עד בואם העירה, וצלבי האריג האדומים התפורים על חזיהם יזכירונו את ימי מסעי הצלב בשעתם ואת כל תוצאותיהם לישראל.

 

ומבני ישראל אין בא

ומבני ישראל אין בא.  גם אלה העשירים המעטים, אשר דרכם לעלות שנה שנה "ממצרים ועד הנה" לחוג את חג השבועות בעיר הקודש בירושלים, נשארו הפעם בביתם, מפני גזירת ההסגר, אשר גבר בימים האלה, בסיבת הכולירה אשר באלכסנדריה, ותהי לשנים עשר יום בחוף בירות.  ובבית הכנסת אשר ייחדו אחינו הספרדים לעולי הרגלים, להתפלל שמה תפלת יו"ט ביום אסרו חג שלנו[131], ימעטו המבקרים בשנה הזאת.

 

יוצאים

אבל אם מעטו הבאים אלינו לימים ארעיים הנה רבו היוצאים מאתנו לחלוטין.  כל אלה אשר חלמו להם בלילי החרף הארוכים חלומות באספמיה, באמריקה, באפריקה ובכל ארצות אוצרות הזהב, רואים עתה את פתרון חלומם בהקיץ.  ימי האביב הנעימים הקלו את המסע בים, ומבחר כוחותינו עוזבים את ארצנו מעט מעט מאפס עבודה ופרנסה.  הגדולים, אשר כוח בידם וחפץ בלבם, עוזבים את בני ביתם ללכת לנוע על הארצות, וביום הניח ה' להם, ישלחו וקראו גם לבני ביתם לבוא אליהם, וארצנו תשם מידיים עסקניות.  והקטנים הגומרים את לימודיהם בבתי הספר וילמדו מעט לדעת את העולם הגדול, הולכים להם באשר יתהלכו באירופה, להשלים לימודיהם, וה' יודע אם יוסיפו עוד לשוב אלינו.  עיתונינו אמנם עושים את המוטל עליהם, ודרוש ידרשו בגנות היציאה; אך "לבטן רעבה אין אוזניים", יאמרו הצרפתים, ובקרני אורה לא נשביע נפש שוקקה.  הדרשה תידרש, והיוצאים עושים את שלהם, אשר טעמו מעץ הדעת חולמים חלומות ברופאים, במהנדסים, בעורכי דינים ובכל הדברים אשר יוכלו להגיע אליהם – מחוץ לארצנו, ואשר למדו מלאכה, יוסיפו חפץ לגלות למקום אשר תוצאות למעשה ידיהם.  ועתה אין עצה ואין תחבולה כי אם להמציא עבודה לדורשיה ולחקור אחרי ענפי עבודה חדשים אשר תידרשנה להם עוד ידים חרוצות ומוצא להם בארצנו.

 

נפט

"להציל ממונם של ישראל!" זה הוא נוסח המודעה הדבוקה בימים האלה בכל מקומות הציבור בדבר הנפט ויקרו.  וזה הדבר: כמאת אלף חביות נפט בנות פוד[132] אחד תובאנה שנה שנה לחוף יפו, והסוחרים בענף המסחר הזה רבים, ויהיו תמיד מתחרים איש את רעהו, ויורידו את המיקח עד הגיעו לפני שנתיים לפחות מחמישה פראנק התיבה.  ויהי לפני שנה, וייוועצו שניים מגדולי הסוחרים הנכרים שביפו, ויביאו נפט רב מאוד על חשבונם, ויורידו את המחיר, עד כדי שלא יוכל סוחר אחר להתעסק בדבר הזה.  ויהי כי תם הנפט מבתי הסוחרים האחרים, וישובו ויעלו מחירו, ובשוב רעיהם להביא נפט גם הם, שבו ויורידו את המחיר.  ככה עשו פעמיים ושלוש, עד כי חדלו האחרים לעסוק בנפט, והמה העלו את המחיר כאוות נפשם, ויעל עד לאחד עשר פראנק לתיבה, וכל הארץ סובלת עולם הכבד מבלי נסות לפרקו מעליה.  איש איש מתלונן בביתו ואין מציל.  ויהי כי עלתה צעקת העיר, והסוחרים לשם מסחר ורווח לא יכלו להם, ויתעוררו אחדים מנכבדי סוחרי עירנו וייוועצו לאסוף כסף מבעלי בתים, מאיש איש חצי מג'ידי, תחילת פירעון לכל תיבת נפט הדרושה לו,

ואספו כסף עד כדי היות יכולת להביא אניית תורן טעונה נפט (כי באניות הקיטור לא יקבלו דברים מתלהבים יחד עם יתר הסחורות), והביאו את הנפט על חשבון בעלי הבתים, ומסרוהו להם במחיר אשר יעלה עליהם, והיה אם יורידו הסוחרים הגדולים גם הם את המחיר, והטיבו לכל הארץ, והמה הפסד לא יפסידו.  וידביקו מודעות בדבר הזה, וכל החפץ יביא את תחלת הפירעון, ונרשם שמו בספר. – הפעם ראינו כי יש לבות דואגים לטובת הכלל גם בדרך המסחר בעירנו, ובהתאחד הלבבות עשו יעשו וגם יכול יוכלו.

 

על מות הברון הירש

השמועה על מות הברון משה הירש ז"ל הרעישה גם פה את הלבבות, אחרי הרעש אשר הורעשו בבוא השמועה אל מות גאון ישראל בקאוונא[133] זצ"ל, ובביהכ"נ "קהל גדול" אשר לאחינו הספרדים, ספדו לו אתמול אחרי הצהריים, בהתאסף רבים מנכבדי העדה, וכבוד הרה"ג הראשון לציון הי"ו בראשם, ואחרי ההספד קראו כל תלמידי בית תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים מזמורי תהלים בנעימה.

ירחם ד' שארית עמו ויאמר למלאך המשחית: הרף!

 

ט' בסיון תרנ"ו

חג השבועות

גם חג השבועות חלף עבר, והשמים עוד לא חדלו גם היום מענות את הארץ בגשמי ברכתם בבוקר ובערב, ומי יתן והיה לבבם זה כל ימי החום הלוהט הבאים לקראתנו, וחיתה נפשנו בגללם.

יום השבועות יום ביקור הוא לבני עירנו, כי ביום הזה ולמחרתו ילכו אל קברי מלכי בית דוד על הר ציון, לשפוך שיחם בחדר אשר לפני מקום הקברים.  כי אל מקום קברי מלכינו לא יתנונו המושלים בעלי המקום לבוא.

וביום אסרו חג של שבועות, שבו אחינו הספרדים, המה ונשיהם, לבקר את שדה קבר שמעון הצדיק, כמנהגם שנה שנה, ויחוגו שמה כחג ל"ג בעומר בשעתו, אך מספר המבקרים את המקום איננו רב מאוד, כי אחינו האשכנזים יסתפקו ביום אחד בשנה[134].

בלכתנו בימי חגנו לשוח, ונרא על אם הדרך את הכפריות השבות משדה עבר הירדן אל ביתן, וחמוריהן לפניהן טעונים משא בר, ענינו ואמרנו: הלא זאת היא רות מודעתנו, אשר זכרה בא היום לפנינו בבתי תפילתנו!  כי מנהג הלקיטה נוהג בין הערבים עד היום הזה, וקראו לו גם המה "לקט".  ובככר הירדן רבו שדות מזרע התבואה, וירדו הכפריות בעת הקציר שמה וליקטו בשדה מאחרי הקוצרים, ואיש לא יכלימן[135], ושבו אל כפרן כבדות בחיטים ובשעורים.

 

תולעת הגפן

מצב תבואת השדה בשנה הזאת טוב בכלל, ורק במושבות אחינו אשר בנגב, לאמור בסביבות יפו, נוראות שמענו, כי בימים האחרונים נראתה בכרמים תולעת הגפן, היא "ספינקס אֶלפנור", אשר תגדל בזמן קצר עד כדי אורך אצבע קטנה ואכלה את עלי הגפן בראשונה, ואחר תשלח שיניה גם בענבים.  התולעת נראתה בייחוד ברחובות ובראשון לציון, ובמשך שבועות אחדים השיגה ידה לאכול עד כדי חמישים למאה מסמדר הענבים ברחובות וכשלשים למאה בראשון לציון, אך בני המושבות למגדול ועד קטן וילדי בתי הספר אשר במושבות וביפו, חשו מהר, ובידיים חרוצות ובעבודה תכופה כילו את הנגע הנורא הזה, וישמידו גם את הביצים אשר הטיל ואשר מהן היו תוצאות לאסונות נוראים בימים הבאים, ולפי הנראה אין פחד מעתה.

 

שלושים למות הבארון הירש

החזון אשר חזו להם מנהלי "בית הספרים הכללי בירושלים" כי יבוא יום והבית הזה בית תורת ישראל כולו יהיה המרכז לאחד בו את בית ישראל למפלגותיו ולעדותיו, הנה החל היום להתקיים.  כי היום, במלאת ה"שלושים" לפטירת נדיב ישראל הבארון משה הירש ז"ל, קראו מנהלי הבית למספד, וייאספו היום בערב רבים מנכבדי העדות השונות, אשכנזים וספרדים יחד, באולם הגדול אשר על יד חדרי הספרים, וידרוש ראשונה הרב המופלא ח"ר יעקב מאיר, אחד מחברי בית דין הספרדים, דרוש יפה בשבח המנוח.  אחריו דרש הר"ר אברהם משה לונץ, עורך ה"ירושלים", וידבר על אודות מעשי צדקות השר לפרטיהן, אחריו דבר האדון דוד ילין על דבר נדבת לבו של המנוח וההשתתפות בצער עמו.  והדרושים כולם נאמרו בעברית.

 

אות כבוד לראשון לציון

ואחרון אחרון חביב!  בימים האלה הרנינה לבנו הבשורה הטובה אשר הודיעו העיתונים הרשמיים אשר לממשלתנו, כי הואיל הוד מלכותו השולטן לכבד את רבנו הרה"ג הראשון לציון[136] הי"ו באות הכבוד מג'ידי מדרגה שנייה.  יהי ה' עמו ויעל!

 

ט"ז בסיון תרנ"ו

חתונות

ימי שמחה וגילה לנו הימים האלה בעירנו, קול חתן וקול כלה נשמע בכל חוצות, ידי המדפיסים והשמשים מלאות עתה עבודה, והקרואים טרם ידעו אנה יסורו ראשונה.  כי השבועיים שאחרי ימי הספירה המה ימי אחד פרקי השנה המיוחדים לחתונות בקרב משפחות אחינו, ויום "ש"ק שאחרי חג השבועות" נזכר ונכתב ברוב ספרי התנאים[137] בישראל, ובכן עלה מספר החתונות בעדת אחינו האשכנזים בלבד במשך השבועיים האלה ליותר משישים, וכדרך עיתונינו החדשים אסיים בפזמון: ונאמר לכולם בסימן טוב!

 

חג הקרבן

ושמחה וגילה בירושלים, גם מחוץ למחנה אחינו, כי אזרחינו המושלמים חגגו, למיום השישי החולף ועד יום השלישי הזה, את חגם הגדול, "חג הקרבן", זכר לאילו של...  ישמעאל.  כי לפי דברי אגדותיהם, הלכה הגר, בצאתה מבית אברהם, ותתע במדבר ערב, וירבו הימים ואברהם לא ידע את אשר נעשה בבנו, ותכל נפשו לצאת אליו, וידור נדר לה' לאמור: אם ישמעאל בני עודנו חי ומצוא אמצאנו, והעליתיהו לה' לעולה.  ויהי כי הקרה ה' אותו לפניו, ויעלהו על הר מני אשר אצל מכה, ויאמר לשחוט אותו, וישלח את המאכלת ולא שלטה בבשרו, והנה מלאך ה', וכו' וכו'.  וזכר לאיל אשר הקריב אברהם תחת ישמעאל בנו, יחוגו המושלמים, מדי שנה בשנה, חג ארבעת ימים, למיום העשירי לחדש די-אלחגה[138], הוא "חג הקרבנות".  והיה כל בעל בית חשוב, בערים ובכפרים, והקריב קרבן בביתו בליל החג הראשון לכבוד אברהם אבינו, וחילק את בשרו לעניים או כי אכול יאכלנו בביתו, והחסידים שבהם יסעו לימי החג הזה חברונה.  ועל ההר מני רבה התנועה מאוד, כי בעצם הלילה הזה יקריבו רבבות חוגגי המושלמים הבאים שמה מכל קצווי ארץ לחוג את החג הזה, ורבבות מן הקרבנות ייקברו עתה בחפירות הגדולות העשויות להם מאין אוכל, אלה הם הקרבנות אשר הושלכו לפנים על פני השדה עד כי עלה באשם וישחת את האויר ותפרוץ משם הכולירה לפרקים בין החוגגים.

וביום הראשון לימי החג הזה הלכו כל נכבדי העיר וכל ראשי העדות לבקר את כבוד שופט עירנו (קאדי), אשר אותו הפקיד כבוד פחת עירנו למלא מקומו בימים האלה, ימי היותו ביפו לגבות את מעשר התבואות אשר למלכות בכל סביבותיה.

 

יום הכתרה של קיסר רוסיה

ביום השלישי, הוא יום הכתרת הוד מלכותו קיסר רוסיה, גדל החג במגרש הרוסים אשר לפני גן עירנו, ודגלים נפנפו כל היום בבתי אחינו נתיני רוסיה, ושופט עירנו וכל צירי הממשלות וראשי כל העדות השונות ורבנינו הגדולים בכל תפארתם בתוכם הלכו לבקר את ממלא מקום ציר ממשלת רוסיה בעירנו, ובלילה נהרו אלפי אנשים ונשים וטף לראות בהדר האורים היפים אשר קישטו את כל קירות המגרש הזה ואת עצי גניו, ולשמוע את קול מנגינת הצבא אשר ניגנה שמה עד חצי הלילה.

 

מיפו לירושלים בעגלות

"וחי אחיך עמך!" זה הוא נוסח מודעת השבוע הזה.  כי עגלוני אחינו, אשר פקידות מסילת הברזל העיקה עליהם כאשר תעיק העגלה המלאה לה כצאן עניי אדם, היושבים צפופים בכיתתה השלישית החדשה, השתתפו עתה ויורידו את מחיר המסע ליפו עד לחצי מג'ידי (כשני פראנק ורבע), בעגלות המסע, ולשלושה בשליק (כפראנק ושבעים צנטים) בקרונות, וילדים יקובלו חינם, ולפי הנראה תועיל להם השתתפותם זאת וקריאתם אל אחיהם למצוא למצער את חיית נפשם בצער.

 

ועוד על דוד פיינגולד

מודענו "כתם-פז" נלאה, לפי הנראה, לתת גוו למכים ולחייו למורטים כמצווה..., ויעזוב את "אחיו", וישם פניו אל הערבים, כי ראה ראו אחינו את כל החרפה והשפלות אשר אומר האיש הזה להעטות על יושבי ירושלים בתחבולותיו, ויתעוררו אחדים מצעיריהם ויעמדו לפתחו ויניאו את כל הבא לדפוק על דלתותיו, ויימצאו בהם גם אחדים אשר שיברו בלילה שמשות חלונות ביתו, ואחרי אשר הלאוהו בעקיצותיהם, הודיע ברבים

כי חדל מהשפיע טובתו על עם המשלם רעה תחת טובה אשר לא כמצווה...  ומהיום והלאה יזרע חסדיו על אדמה יותר פוריה.

 

כ"ג בסיון תרנ"ו

הרבצת דרכים

חום ומחנק וזעה ביום בהקיץ, וקרה וסופה וסערה בשעת החלומות בלילה – זאת מנת חלקנו השבוע הזה.  בלילה בלילה, מקצה האשמורת הראשונה, תקום רוח סערה נוראה; וביום – גשמי זיעה יורדים על כל בדי עורנו, ונפשנו קצרה.  ובכל זאת עוד לא גדלה יד הקיץ מנשוא, והתלונה על שרה של האש עוד טרם עלתה למרומה, וכולנו סמוכים ובטוחים כי עוד נשוב נראה גדולות מאלה.

ולזכר הגדולות האלה, נעים לנו לראות, בבוקר ובערב, את מרביצי הדרכים עוברים בדרך יפו, למשער העיר ועד קצה שכונות אחינו, ונאדותיהם על שכמם, ומילאום מים מן החביות אשר העמידה פקידות עירנו על המדרכות, והלכו הלוך והרבץ מים לרוחב הדרך כולה, להשיב נפש כל עובר.  אך התשבע נפש האדם בטובה?  "יוסיף טובה יוסיף תאוה", ועיני יושב ירושלים מצפות עתה למטאטא הגדול אשר הבטיחתנו פקידות עירנו להביא, לטאטא בו את כל האבק הרב המסמא את העיניים בימי הקיץ, אשר הוא חוזר וניעור תמיד בעצם היום, בשעה שהחמה מכה בכל תוקפה בראשו של אדם, וכל מימי התרביץ עלו כבר באדים השמימה.  ובבוא המטאטא הגדול ישובו בלי תפונה לצפות ליום אשר יובאו בו מים חיים ירושלימה, אשר רק בידם תעלה באמת להספיק לצורכי הדרכים בימי החום.  אך היום ההוא ירחק חוק, ואבק רב, רב מאוד, יטאטא עוד המטאטא עד אשר נזכה לראותו.

 

בית הספר לבנות

מלבד גלות היחיד, אשר רגילים אנו לראות בכל שנה ושנה בימים האלה, הננו רואים השנה הזאת גם גלות רבים, גלות מוסדות ציבור שלמים המעתיקים דירתם אף הם.  וגלות הרבים חצי נחמה היא לנו, כי המוסד האחד בא עתה אל המנוחה ואל הנחלה, והמוסדות האחרים מקווים, כי טלטולם זה יהיה האחרון בטלטולים וממנו יבואו גם הם אל הנחלה.  בית הספר לבנות אֶולינה די רוטשילד בא לשכון כבוד בבית הגדול והנהדר אשר קם לו לנחלה בימים האחרונים האלה על פי מכירה רשומה בבתי-הקונסולט האיטלקי הצרפתי והאנגלי, ובהתחייב הפטריק הלטיני לעשות את המכירה גם בערכאות ממשלתנו הרוממה בבוא הרישיון על זה. וביום שבת הבא תיעשה חנוכת-הבית וערכו בו סעודה למאה עניים מכל בני עדותינו השונות.

 

בית הספרים הכללי

ובית הספרים הכללי מעתיק דירתו גם הוא, וכל ספריו וארונותיו וכל סגולותיו; כי הבית אשר היו בו הספרים עד היום, צר עתה מעט מהכיל את כל הספרים אשר נוספו בו השנה הזאת (ערך 8800 ספרי הד"ר חזנוביץ בלבד) ואשר עומדים עוד להתוסף בו.  אמנם הדבר הזה לבדו לא היה עוד מכריע את הכף לעקירת הדירה, כי מנהלי הבית העסוקים עתה בעבודה הקשה והכבדה, עבודת חימום הלבבות הנקפאים לעוררם לבנות בית למוסד הזה, והיודעים כי "יאה עניותא לישראל" אמור: "היא הנותנת!  תראינה עינינו יום יום את לחצנו ואת דחקנו, ולא תרפינה ידינו בעבודתנו".  אך גג העצים אשר לבית הזה, והעדר חברה מקבלת אחריות נזקי-אש עליה, המה לא נתנו מנוח להם, אף כי יקרים מקרי השרפות בעירנו, ולא נחו ולא שקטו עד מצאם למוסד הזה בית בנוי אבן ממסד עד הטפחות, וכיון שהחליטו לקבל עליהם עול גלות, לא שמו עוד לבם אל שכר הדירה הרב, וישתדלו כי יהיה הבית החדש שווה למצער בנזק הטלטול הגדול, ויצליחו.  הבית החדש גדול ויפה, וגן נהדר סביבו, וקרוב לעיר, ורחוק מאבק הדרך, וכאשר נזכה לבוא אל הבית החדש נתענג משנה עונג, וכאורחים טובים נאמר "כל מה שטרחו בעלי הבית לא טרחו אלא בשבילנו".

 

בית חולי רוח של חברת עזרת נשים

וחברת עזרת נשים הכללית מעתקת גם היא את בית חולי הרוח אשר היה לה בתוך העיר אל מחוצה לה, אל בית גדול פי שלושה מביתה הראשון, ואל מקום אוויר זך ומבריא.  אמנם גם שכירות הבית היא כפליים, אך מנהלות החברה החרוצות לא נחו ולא שקטו גם הן, ותאסופנה נדבות בעירנו עד כדי הספיק לצורכי השכירות, ואחרי עלות הדבר הזה בידן, הנה באה להן תמול בשורה טובה, ובמזומנים; וראינה כי יש שכר לפעולתן, כי הגברת פורטדה היינה אשר בפאריז שלחה להן נדבתה לבניין בית למוסד הזה סך אלף פראנק, ותקוותן לראות עוד מעט בית בנוי לחולי הרוח הולכת ומתחזקת.

החברה הזאת הולכת ומתקדמת בכלל.  בימים האחרונים האלה נוספו עליה עוד חברות רבות מנשי נכבדי אחינו הספרדים, ובימים האלה שבה לכונן גורל לעשרים חתיכות בד לטובת היולדות העניות, ומעשיה מצליחים בידה.

חגיהם של הרוסים

אחרי החג הגדול אשר היה במגרש הרוסים בשבוע שעבר, הוא "חג הכתר", הנה היתה תמול עוד חגיגה במקום הזה, ובייחוד בבית האורחים הגדול אשר לחברה הפרווסלווית הפלשתינית.  כי ביום הזה היתה חנוכת בית-התפילה הגדול והעצום אשר הקימה החברה הזאת בתוך העיר אצל קבר משיחם.  זה שתים עשרה שנה החלה החברה בעבודת הבית הזה, ועתה כלתה העבודה כולה, והחנוכה היתה ברוב פאר.  פעמוני כנסיות הרוסים צלצלו כל היום, והפטריק היווני ופקידי הקונסולט הרוסי, והארכימנדריט וכוהניו, וכל התרים הרוסים והתרות אשר טרם שבו אל ארצם, באו אל החנוכה, ודגלי רוסיה התנפנפו על מגרש הרוסים ובכל בתי הרוסים הנוצרים, ובית האורחים אשר להחברה היה מקושט כולו בדגלים ובאורים.

ולזכר "חג הכתר" ינעם בלי תפונה לאחינו לשמוע, כי גם בירושלים לקחו אחינו חלק בו, והרב הגאון סלאנט הי"ו השיג בשבוע הזה מכתב רשמי מבית הקונסולט הרוסי, ובו יודיעוהו כי שר העניינים החיצונים ברוסיה ביקש מהם בטלגרף, כי יודו לו בשם הקיסר יר"ה על הברכות אשר הביע לו ביום הכתר בשם אחינו בכלל ובשם אחינו נתיני רוסיה בפרט.

 

הסגר

סדרי בוא האניות עודם מקולקלים, וגזרת ההסגר עודנה בתוקפה, ורבים מיושבי מצרים עוזבים אותה לשעה והולכים באשר יתהלכו, וגם עירנו, אשר לא זכתה השנה לעולי רגלים, הנה היא זוכה לנסים וממלטים את נפשם בתוכה.

 

א' בתמוז תרנ"ו

משך הדירות

משך הדירות בארצנו אך פעם אחת בשנה הוא, ביום אחד, הוא היום הראשון לחודש מוחרם אשר למושלמים.  לא לחודשים ישכור איש ביתו פה כי אם לשנים תמימות, ואם גם בתוך השנה יבוא לשכור לו בית פנוי, ושכרו רק עד חודש מוחרם.  כי היום הזה יום ראש השנה הוא לבעלי כל בתינו לפנים, וגם בהתנחל אחינו להם בתים כיום ויהיו גם המה למשכירים, לא זז המנהג הזה מארצנו, וגם אחינו ישכירו בתיהם ממוחרם ועד מוחרם. 

ועתה הגיעו נא בנפשכם: איש ממנו כי ישכור לו בית חדש, לא בית פנוי ישכור לו כי אם בית נושב, אשר שוכניו יוצאים או מוצאים ממנו.  מתי יצאו המה?  בר"ח מוחרם.  ואנה ילכו?  גם המה הולכים אל בית אשר שוכניו יוצאים ממנו בעצם היום הזה, לבוא לשכון כבוד בבית אחר אשר שוכניו יוצאים ממנו היום הזה.  והלך הגלגל ככה הלוך וסבוב הלוך ודחוף, עד...  עד אשר יגיע השוכר האחרון אל בית השוכר הראשון ונגעה חוליית השלשלת האחרונה בראשונה ועמדה, או עד הגיע אחד השוכרים אל בית אשר היה פנוי לפני מוחרם, אז יעמוד הגלגל גם כן.  ובצאת האיש מביתו, לא בגפו ייצא, כי מטלטליו וחפציו, סגולותיו וסמרטוטיו ייצאו עמו, והכול אשר לכול לפניו יהלך אל ביתו החדש, וכל העם נוסע ביום אחד איש לאוהליו.  והנה האחד מהם, ראובן, לא זז עוד ממקומו, כי לא מצא עוד דירה נאה כלבבו, או כסף לא מצא לו עוד לשלם שכר הדירה החדשה, או מפני כל סיבה אשר תמנעהו מצאת דווקא ביום ההוא מביתו.  עתה לא יוכל עוד גם שמעון ששכר את בית ראובן לצאת מביתו, ולוי ששכר את בית שמעון לא יוכל גם הוא לזוז עוד, אף כי כבר חבש וארז את כל חפציו, ויהודה, אשר כבר שכר סבלים לשאת את חפציו, עומד ומתקוטט אתם על אשר קצרה נפשם מחכות עוד ללוי עד פנותו את הבית.  וככה תיסוג השלשלת אחור, וחולייה תהדוף רעותה עד הגיען אל יששכר אשר בעל ביתו מגרשהו, והוא מביא את חפציו אל בית יהודה ומשליכם בכל מקום אשר ימצא, ועושה כבר בבית כאדם העושה בתוך שלו, ושני בעלים משמשים בבית אחד, ממש באותה הרמוניה של שני המלכים המשמשים בכתר אחד, "וליוצא ולבא אין שלום".

אך גם רעות מאלה תקרינה לפעמים.  הן הימים האלה למצער ימי הקיץ המה, אשר בם בטוחים אנו מגשם ומטיט, אבל יש שנים אשר זמן משך הדירות יחול בהן בחודשי החורף, אז ישיתו עוד מנעמי ימי הגשמים והטיט ו"כנוותהון"[139] נוספות על כל אלה.  כי בהיות שנות הדירות הולכות אחרי לוחות המושלמים, המונים את חודשיהם ללבנה מבלי עבר את השנים כמונו, והיה בכל שנת העיבור לנו יחול חודש מוחרם בחודש אחד לפני החודש שחל בו בשנה שלפניה, אחרי אשר אין בין מוחרם למוחרם רק שנים עשר חודשי הלבנה תמיד.  וככה ילך החודש הזה הלוך והיסוג עד עברו על פני חודשינו בקיץ ובחורף.

ומתמצית כל דבריי אלה תבינו מה חזקה התנועה והמבוכה ופיזור הנפש בשבוע הזה בעירנו.  אמנם לא תנועה הבאה מן החוץ היא כי אם "מינה ובה", תנועת המים השוקטים אשר רוח עברה עליהם ותסערם וכל טיפותיהם מתגלגלות, ועולות, ויורדות, ומתגבבות, ומתפזרות, ורצות, ודוחפות, והודפות אשה רעותה; רגע יעבור והכול שב לדממה, אך ברגוע הסערה התנועה חזקה, הרחובות הומים מאדם ובהמה רבה,זה הולך וזה שב, זה בא בכדו וזה בחביתו, ואיש איש עסוק וטרוד.

ושונה הוא הטלטול בעיר מהטלטול אשר מחוצה לה, כי בעיר, במקום שהרחובות צרים, כל המשאות נישאים בכתף בידי אדם, ובפרוורים ישאו אל כלי הבית עפ"י רוב בעגלות, בחמורים ובגמלים.

ומלבד הסבלים והעגלונים והחמרים והגמלים, אשר הימים האלה ימיהם הם, הנה גם הסיידים, אשר כולם מבני אחינו המה בירושלים, מוצאים להם פרנסתם ברווח בימים האלה.  כי הנשים מדקדקות לסייד את דירתן החדשה בבואן אליה, ורבות מהן לא סיידו את ביתן גם לימי הפסח, באמרן הן קרבו ימי משך הדירות, והחזיקו עתה שבע שנים בסייד אחד, ככתוב.

דבר הטלטול פעם אחת בשנה עושה רושמו בדברים רבים, ובייחוד בפרוורים, אשר כל יושביהם מבני אחינו המה.  הכול מקבל צורה חדשה.  מבית הכנסת אשר השתנו בו פני "המזרח", ועד בית תלמוד התורה אשר בחדרים אחדים ממנו יתוספו ספסלים אחדים ובחדרים אחרים ייגרע מספרם, הכול לפי שנות בני התושבים החדשים, ועד החנויות המקבלות מכרים חדשים וגומרות חשבונותיהן עם התושבים היוצאים.

וביום השבת הבא, בשבת איש איש בצל קורתו החדשה, והנה בקבוקי יין וממתקים עולים על שולחנו, אלה הן המתנות אשר ישלחו אליו שכניו החדשים או ידידיו הישנים, אולי להמתיק לו מעט את מרורות השבוע הזה, או להראות לו בעליל כי "שינוי מקום שינוי מזל; ומכאן ולהלן חושבנא לטב".  אך ימי הטובה עוד טרם הגיעו, ולעת עתה עוד צווחה על הכסף בחוצות, איש איש מחפש לו כסף בעד תשלום שכר דירתו למשך השנה כולה בפעם אחת, כי כה נהגו בארץ הזאת מימים ימימה, והצרה הזאת היא עתה צרת רבים.

לפנים היתה אמנם "החלוקה" לעזר ולמסעד בדבר הזה, כי זאת הייתה מטרתה הראשונה, ויקבלנה האיש במשך הדירות, והעניים היו למצער בטוחים מפני הדחק בעת הזאת.  אך למן היום אשר ניתנו רחמים יתרים בלב הממונים ויחלו לתת שטרות לאיש איש על חלוקתו וחלוקת אנשי ביתו, והשטרות האלה נמכרים בשוק בנכיתא[140] רבה או מעטה לפי מצב הכולל, ואלה שמסרו כבר את שטרותיהם של המועד הבא החלו גם לשעבד את חלוקתם בשנים הבאות, למן היום ההוא שבה הדאגה לנקר במוחם של ישראל, כי איש איש מוכר שטרותיו בכל עת דוחקו, גם בתוך שנת המושלמים, ובהגיע מוחרם והיו ידיו ריקות כבתחילה.

ודוחק הסוחרים וכל בעלי החנויות דוחק משנה הוא, כי עליהם לשלם גם שכירות בית, גם שכירות חנותם יום אחד.  ואלה אשר עליהם להיטלטל גם מחנות לחנות יטעמו הפעם מעין טעם "גלגול מחילות".

ו"צרת רבים, נחמה – לאחרים", יאמרו בני דודינו הערבים.  עתה, בהיאנח השוכרים, ישמחו המשכירים, המחכים ליום הזה שנה תמימה.  והמשכירים מחוץ לעיר כמעט כולם מבני אחינו המה, ויש אשר ישכרו מהם גם מעטים מהמושלמים והנוצרים בתים למשכנם; אך בתוך העיר הנה רוב הבתים העומדים להישכר למושלמים המה, אשר התנחלום מאבותיהם.  והחנויות רובן גם הן למושלמים, אך יש גם חנויות רבות למנזרים השונים היוצאות לשכירות לישראל.

ובתי העיר חצרים חצרים, ובכל חצר שכנים רבים.  והיה בבוא המושלם להשכיר ביתו, לא ישכירנו חדר חדר לבדו לאנשים רבים, כי לאיש יהודי אחד ישכירנו, והיהודי הזה יחפש לו שוכרים בין אחיו, והוסיף על המחיר אשר שילם לבעל הבית, ויצאה לו דירתו בטרחתו.  ואם שנים אחדות ישכור את הבית מבעליו, והיה ל"בעל חזקה".  והבית הזה "חזקתו" הוא, וכל איש ישראל לא יוסיף עוד לשכור את ביתו זה.  ובעל החזקה, מסגולות גופי ההבלים לו, כי יתכווץ ויתנפח, הכול לפי מידת הבית אשר יישאר לו.  כי בראשונה ישתדל להשכיר את כל החדרים אשר ימצא לו קופצים עליהם והחדר הנשאר יהיה לו למשכן לשנה הבאה, ונשאר לו פעם חדר קטן ופעם גדול, ופשט בכל פעם רגליו לפי מצעו. – ודבר החזקה מנהג ישן נושן הוא, עד אשר גם החזקות נמכרות ונקנות כבתים עצמם, ותהיינה חזקות אשר נמכרו באלף פראנק וביותר, ויהיו גם אשר נתנו את חזקתם לבניהם לנדוניה.  אך הימים האלה ירד ערכן מאוד, כרדת גם מחיר הדירות, כי בימים האלה, אשר רבו היוצאים, והבאים מעטו מאוד, יישאו בתים רבים מאין יושב, עד ירחם ה' עמו והותר להם לבוא אל אדמת הקודש אל ירושלים.

 

ז' בתמוז תרנ"ו

העגלות והרכבת

אחינו העגלונים, האומרים להתחרות את מסילת הברזל ולהשוות בכל זאת את המשקולת בהכנסותיהם, מוסיפים באנשים ובנשים ובמשאות בעגלותיהם, בו בשיעור שהורידו מן המיקח.  ומשוררנו או כותב אחד (אינני זוכר לנכון) אשר יעץ להניח מעגלות בני גרשון ובני מררי למשמרת למזכרת עולם, ביראו פן יאבד זכרן מן ארץ, יוכל לנוח עתה בשלום בדעתו, כי נמצאו גואלים להן.

אך למרות כל אלה, יד מסילת הברזל הולכת וחזקה, אף כי גם שמה גדול הלחץ והדחק, כאלו התערבה את העגלות לראות יד מי תגבר בלחיצת ישראל, ובמשך שבועיים נסעו בה, בכיתה השלישית, יותר מאלף איש.

 

הנסיעה ליפו

הנוסעים ליפו רבים בימים האלה, ובייחוד בבני אחינו ובבנותיהם, כי הימים ימי הרחיצה בים המה, ובירושלים, אשר החליפות בה מעטות, ומעטים מהן התענוגים, מרבים הרופאים לצוות על הרפים והחלשים לנסוע ליפו, להחליף רוח ולרחוץ במי הים המלוחים.

ותענוגי הנוסעים והנוסעות הם אך מעין תענוגי הנוסעים אל המרחצות באירופה.  כי כמעט כולם לא בבתי מלון ישבו, כי אם בתים ישכרו להם לחודשים אחדים, כי בסיבת הנוסעים האלה יימצאו ביפו גם חדרים העומדים להישכר לחודשים, והבתים רובם לא בתים וכליהם הם כי אם חדרים פשוטים וריקים, ואחרי אשר הבאים להתענג (גם אם בעגלות יסעו) לא יוכלו להביא כל כלי בתים אתם, יהיה להם מסע תענוגם זה מעין תיקון-גלות אשר יקבלו עליהם הצדיקים לפעמים.  על הארץ ישכבו, על הארץ יאכלו, והנשים עובדות גם עבודת הבית כל היום, לאפות ולבשל ולכבס – אך הכול לפי תנאי החיים ולפי מידת הסיפוק, והשמחה תימצא גם במעון צר ובלחם לחץ.

 

בית חולי הרוח

הטלטולים כלו כליל, גם בתי הציבור המטולטלים באו אל המנוחה, וחולי הרוח מתענגים עתה על הרוח הצח ועל החדרים המרווחים אשר בביתם החדש, אשר שכרה להם חברת "עזרת נשים הכללית".  עתה נוכל אמנם לקרוא לבית הזה בשם מוסד נכבד הראוי לתהילה, כי סוף סוף היה המקום אשר היה בו עד היום צר וקטן לעומת כל צורכי הבית החדשים, בהוסיפו לקבל חולים ואומללים.

 

המיסיון האנגלית

המיסיון האנגלית ראתה כי עסקיה אינם הולכים ומצליחים כל כך, ותשם פניה אל המשוגעים, אולי תיבנה מהם.  ויהיה כי ראתה את בית חולי הרוח אשר לישראל הולך ומתפתח, ותאמר גם היא לחקותו וליסד בית כמוהו בבית החולים אשר לה.  ויהי כי בושה להתראות כמחקה את מפעלי היהודים חנוניה אשר היא אומרת ללמד אותם בינה, ותעש בתחבולות, ויצא הקול בראשונה, כי נשים כבודות מנשי הנוצרים אומרות ליסד בית חולי רוח כללי, ולתחילת פרעון הן מתנדבות לשיר באחד הערבים באחד בתי המלון הגדולים בעירנו, וכרטיסים נמכרו, והכבודות שוררו, והפרוטות המעטות אשר נאספו נבלעו סוף סוף בים הגדול, הוא ההון העתק אשר להמיסיון.  כי אחרי השירות והזמירות והשתפכות הנפש החליטו הגבירות החלטה קדושה למסור את הדבר למי שהוא ראוי לו, לאמור: למי שחולל את כל התנועה הזאת.  ובכל המשחק הזה, צר לנו על ממונם של ישראל, אשר נפתו להאמין כי אך תכלית חסד כללית לדבר הזה, ובחפצם להראות כי גם ישראל יודע להשתתף, נוקשו ונלכדו.

 

תלמידים מושלמים

בשבוע הזה שלחה פקידות ההשכלה בעירנו פקודות לכל בתי הספר אשר לנוצרים וליהודים המקבלים תלמידים מבני המושלמים, כי ישלחו אליה רשימת התלמידים האלה, ואת התלמידים לא יקבלו עוד, ומהיום והלאה לא יוסיפו עוד בני המושלמים ללמוד אלא רק בבתי הספר אשר למושלמים.

מלבד התלמידים המושלמים הרבים (ועוד יותר מהם הן התלמידות המושלמות) אשר בבתי הספר לנוצרים הקתולים הצרפתים, נמצאים גם תלמידים ותלמידות בבית הספר אשר לחברת כל ישראל חברים ובבית הספר לבנות אוולין דה רוטשילד. 

 

"המאסף" ו"תורה מציון"

ותור חידושי התורה הגיע גם הוא, ובשורת שני מאספים באה לאוזנינו, האחד יוצא לשבועות ושמו "המאסף" (גיליון מוקדש לתורה ולחכמה מגדולי רבנינו וטובי חכמי זמננו בארץ ובחו"ל) ועורכו אחד אחינו הספרדים מצעירי החכמים[141], והשני יצא פעם בשלושה ירחים ושמו "תורה מציון" (קובץ חידושי תורה המתחדשים בין גאוני ורבני ישראל בארץ ובחו"ל) ועורכו אחד מדפיסי אחינו האשכנזים[142] אשר הוציא את המאסף הזה במשך שנתיים לפני שמונה שנים, ובשבוע הזה יצא הגיליון הראשון לקובץ הראשון, מכיל חידושי תורה מאת רבני אחינו הספרדים וחכמיהם בירושלים.  ופרק מיוחד אומר העורך לקבוע בו בשם "קדושת הארץ", אשר בו יבואו כל הדינים הנוגעים ליישוב הארץ "הנחוצים לעיתות כאלה, בכונן הנדיב הידוע לנו בנ"י מושבות רבות באה"ק ותהיינה לתפארת".

 

ט"ו בתמוז נרנ"ו

התקוממות הדרוזים

קול תרועה נשמע שנית בארצנו, כי שבו הדרוזים להתקומם, ותשב ממשלתנו הרוממה לשלוח חיל גדול להכניעם.  לעת עתה לקחו רק אלה אשר עבדו בצבא בשנים האחרונות, וביום א' הבא ילכו מירושלים כאלף איש יפו, והלכו דרך הים עד בירות, ומשם ילכו לארץ חורן, מקום מפלט הדרוזים.  ויהי בהיות דבר הובלת חפצי הצבא נחוץ, ויצאו חיילים על הדרכים ויקחו גמלים וחמורים מכל הבא למס לדבר הזה, כי דבר המס[143] נוהג עד היום בארצנו.

 

מוצא

בימים האלה, ימי הנסיעות לבני עירנו ליפו להחליף שם רוח וכוח, הנה יצאו משפחות אחדות ל"מוצא" לגור שם בימי הקיץ, כי המים מי המעיינות טובים, והאוויר זך, וירק השדה כבר גמל, וישבו שמה עד אחרית הקיץ, ומשפחות אחרות באות שם כפעם בפעם לימים אחדים, לטעום מעין טעם ישיבת כפרים, ולהתבונן למעשי אחינו הפועלים על אדמת הקודש ולראות את כרמיהם וגפניהם אשר גדלו ונהדרו.

 

בית הספרים

הד"ר יוסף חזאנאוויץ, אשר לא ייעף ולא ייגע מעבוד לטובת "בית הספרים הכללי בירושלים", הודיע בשמחה את הבשורה לחברי ועד הבית, כי ההתחלה בדבר בניין הבית נעשתה כבר, ואיש נדיב לב במוסקבה, הוא הד"ר צ'לינוב, נדב ביום חתונתו אלף פראנק לדבר הזה, היא הנדבה ההגונה הראשונה לטובת הקמת המוסד הזה על תלו.   וחברי הוועד מה הם אומרים?  חברי הוועד ידרשו סמוכים, ואמרו:  "תרבינה שמחות בישראל, וירבו כמותו בישראל".  – ובכלל תקוות טובות נשקפות למפעל הכביר הזה, כי גם אחדים מגדולי רבני אחינו בארצות המערב נתנו ידם לו באהבה;  ובפאריז יוסד גם ועד מתעסק בזה, על פי פעולת איש המעלה אשר הרעיון הזה לקח את כל לבו גם הוא, הוא האדון יהושע סירקין, בלכתו עתה למסעיו בחו"ל.

 

כ"ח בתמוז תרנ"ו

מעשר

והימים ימי ביכורי כל פרי העץ והאדמה.

הקמה כבר בשלה ונקצרה, והירקות ופרי העץ החלו להיקטף זה מאז, וימי הטובה לעובד האדמה, ימי הכנסת פרנסתו לרוב שנתו כבר הגיעו.  עתה הגיעה גם העת "לתת לקיסר את אשר לקיסר", ובית הנהגת-מחוזנו (מגלש אדארה) טרוד עתה בדיני תרומות ומעשרות (אעשאר) למשך זמן שני ירחים בערך.

וזה דבר התרומה והמעשר:  לפנים בארץ, מכס קצוב קבוע על כל פדן קרקע נזרעה למינה, אשר לירקות לבד ואשר לתבואות לבד.  ושלחה המלכות מדי שנה בשנה גובים בכפרים מסביב וגבו מעובדי האדמה את אשר לה.

ויהי לפני כעשרים שנה, ויצא דבר מלכות כי יחלו עובדי האדמה לתת מעשר כל תבואות אדמתם.  ויהי דבר מגבה המעשר כמגבה המס אשר לפניו, כי יצאו פקידי המעשר (מאמור אעשאר) פעמים אחדות בשנה ויגבו מאת האיכרים מעשר תבואותיהם וזיתיהם בעין, ומעשר הירקות והפירות אשר לא ביום אחד ייקטפו, לקחו בכסף, לפי השומא אשר שמו אותם.  והממשלה פתחה בכל עיר ועיר בית ממכר לתבואות ולשמן, אשר הובא אל אוצרה שנה שנה.

ויהי כעבור שנים אחדות, והממשלה ראתה כי רבו הוצאות הפקידים, ועוד יותר מהן רבו החובות אשר התגבבו על האיכרים ממעשרות שנה שנה, כי איכרי ארצנו הדואגים ביותר לחיי שעה כיפרו כפעם בפעם את פני הפקידים, וחובתם לממשלה לא שילמו במילואה, ותחל לתת את מכס המעשרות בחכירה לכל המרבה לשלם.  ויהיו החוכרים הראשונים פקידי המעשרות אשר לוקחה מהם משרתם ואשר ידעו בדיוק את הכנסות כפר וכפר לסכומיהן, ועליהם נוספו עוד אנשים (עפ"י רוב מבני המושלמים) אשר אמרו להשתכר גם הם על חשבון עובדי האדמה.  והיה מדי שנה בשנה, בחודשי סיוון ותמוז, והוגשה רשימת שמות כל כפרי המחוז בפני חברי ועד הנהגת המחוז, המה כבוד הפחה והקאדי והמופתי ונבחרי העדות, וקבע הוועד לכל כפר וכפר את יומו, ושלח חיילים לסובב בכפרים ולהודיע לזקני כל כפר וכפר ונבחריו (מוחתר) את יום המועד אשר בו ידונו על עסקי כפרם, למען יבואו לפני הוועד ביום ההוא, כי לבני הכפר עצמם משפט הבכורה לחכירה.  והיה אם לא יבוא ליום המועד וקבע להם הוועד מועד שני ושלישי, ושלח אליהם חיילים עד בואם.  ואם שמור ישמרו לבוא ליום המועד, ופתחו המה וקצבו את הסכום אשר המה אומרים לשלם בעד מעשר כפרם, ונכתב בספר, ובאו החוכרים והוסיפו עליהם, והוסיפו המה על החוכרים, ושבו החוכרים להוסיף, והודחה גמר הדבר למועד שני, ואולי יימצאו אחרים אשר יוסיפו עוד.  אך עפ"י רוב ימאנו בני הכפר לשוב ולהוסיף בכלל, כי יודעים המה כי מעשרם הוא מעין "שאלת החיים" ועזוב לא יעזבוהו מידם, וכל אשר ירבו להוסיף כן יוסיפו עליהם, וסוף סוף אם מנצחים אם מנוצחים הלא יהיו המה "השה לעולה", ובכן יניחו לאחרים לריב ולדין על עסקיהם, והמה יעמדו מרחוק.

החוכר, בקבלו את המעשר בחכירה, והביא לו איש בעל נכסים לערוב בעדו בפני הממשלה על תשלומי המכס אשר התחייב לשלם, כי דמי החכירה משתלמים לפרקים.  והיה בגמרו את חשבונו את הממשלה, ועשה לו את חשבונו את הכפר, לאמור:  שלם ישלם לו הכפר את דמי חכירתו, ושכר טרחתו יוסיף עליו "מוסף כראוי".  ובדעתו כי אם יקבל את המעשר בצמצומו יוכל להיות כי יפסיד עוד אחרי כל ההוספות אשר הוסיף על חבריו החוכרים, וחיפש לו תחבולות לבלי צאת וידיו על ראשו.  והייתה ראשית תחבולותיו בדבר מעשרות התבואה והזיתים להשתמש בשעת הקצירה והחביטה.  כי עפ"י החוק אסור לבני הכפרים לדוש את תבואתם ולעצור את זיתיהם עד בוא החוכר לקחת את מעשרו, והחוכר אשר ייחכר לו עפ"י רוב מעשרות כפרים אחדים, למען יצא לו שכר טוב בכל עמלו, ישתמט מבוא בעת הקציר, באמרו כי טרוד הוא בכפר אחר.  ונשאר הגדיש ימים רבים בגורן, עד אשר תקצר נפש האיכרים לחכות לשמור את תבואתם יומם ולילה ולאבד את זמנם, והבטיחו לו לתת ככל אשר ידרוש, או כי בוא יבוא אחרי עבור זמן וטען כי אכלו האיכרים מתבואתם עד היום ההוא.  וככה יעשה גם בימי נקיפת הזיתים.  ובדבר מעשרות הירקות ופרי העץ ישתמט מבוא בעת בישולם, פן ישום אותם שומא מדוייקת, ובא אחרי אשר נחשפו העצים והירקות תמו, והביא לו שמאים לשום את ההכנסות כרצונו, ככל אשר קרה לאחינו בני "גדרה" לפני שנתיים בבציר ענביהם.

ויהי דבר החכירה לצער לבני הכפרים, וירבו להתלונן בפני הממשלה הדורשת טובתם, ותשמע לתלונותיהם, וימעטו החוכרים בימים האחרונים, ובכל מקום ומקום משתדלת עתה הרשות למסור דבר המעשרות לבני הכפרים בעצמם, בהקילה להם את תנאי החכירה ככל אשר תכביד תנאיה על החוכרים.

ובכן רבה עתה טרדת בית הנהגת מחוזנו בדבר המעשרות, חיילים נשלחים יום יום אל הכפרים מסביב, וזקני הכפרים באים והולכים, והחוכרים הולכים ושבים, וחוקרים לדעת עד כמה הגיעו כבר דמי חכירת כל כפר וכפר.  ויש אשר גם יישלחו שמאים מצד הרשות אל הכפרים לראות אם אמת בפי זקני הכפר האומרים כי לא יוכלו עוד להוסיף אחרי אשר לא רבה תבואתם.  והיה אם ייכונו דבריהם, ומסרו להם מעשרם במחיר אשר שמו.  בימים האלה לא יפנה הוועד את לבו כמעט לשום דבר אחר מבלעדי המעשרות, אם לא כי הדבר נחוץ מאד.

 

פקידות השכלת העם

והתרומה שניים וחצי למאה היא אשר יתנו עובדי האדמה מתבואת אדמתם לממשלה, והיתה ההכנסה הזאת לפקידות השכלת העם, לתמיכת הוצאותיה הרבות אשר החלה להוציא בימים האחרונים, ביסדה בתי לימוד לכל הכפרים אשר בארץ, ללמד את בני האיכרים לשון ערבית וכתבה וראשית ידיעות החשבון ולימודי הדת.  והפקידה בכל כפר מורה אחד ושילמה לו שכרו, ובני הכפר יתנו לו איש איש לחם יומו.

 

לוח א"י של לונץ

ובעוד כל ועדי הנהגת מחוזי הארץ וכל בני הכפרים עסוקים וטרודים בשנתנו תרנ"ו זאת, ובתבואתה אשר נקצרה ואשר עוד טרם נקצרה, והנה קול שנת תרנ"ז אחותה המיועדת לבוא דופק כבר ונשמע בין החיים, כי הרה"ח אברהם משה לונץ, עורך "ירושלים"[144], כילה כבר חשבונו עם שנתנו זו "עד לפ"ק", והוא עומד כבר בשער ספרו החדש "לוח א"י השמושי והספרותי לשנת תרנ"ז", אשר יצא זה כשבועיים, ומברך את ברכת החמה[145]  אשר תקופתה נופלת בניסן הבא, ומסדר את דברי ימי שנת תרנ"ו עד גמירא, כאילו כבר עברה ובטלה מן העולם.  ואנוכי מה אעשה כיום לכל החדשות אשר תיוולדנה עוד מהיום ועד אחרית השנה?  ומה יוסיף עוד עבדכם דבר אליכם עד היום ההוא?  אך כתשלומים לכל דאגותיי אלה, היתה לי שמחתי בקראי הספר הזה אשר החיש לצאת כביכורה בטרם קיץ.  ספריו של הח' לונץ נושאים עליהם כולם את חותם "התועלת" לכל המתעסק בענייני ארץ קדשנו ומפנה לבו להם אם מעט ואם הרבה והלוח הזה הוא אחד הטובים שבהם, כי בו (כברוב ספריו) לא נמצא לא פלפולים ולא חקירות ולא "הלכתא למשיחא"[146], כי אם דברים ברורים הנוגעים לחיי השעה על אדמת קודשנו:  לוח קורות הארץ, ערי הארץ ומספר תושביהן, המושבות ומספר יושביהן ושטח אדמתן, ערכי המטבעות והמידות בא"י, ימי השוק, ענייני הפוסטה, דברי ימי השנה לפרטיהם ולענייניהם בעיר ובשדה, המושבות החדשות ארטוף ומתולה וגולן בבשן, וזכר כל הדברים אשר התחדשו בכל מושבה ועיר בעבודת האדמה, בחרושת המעשה, במסחר, בחינוך, במוסדות החסד, רשימת החפצים אשר יצאו ונכנסו דרך חוף בשנת 1895 לכמויותיהם ולמחירם, רשימת הספרים שנדפסו בשנה הזאת באה"ק, רשימת כתבי היד הנמצאים באה"ק וענייניהם, וכו' וכו'.  ועל כל אלה נוסף גם חלק הספרות, הערב והמועיל גם יחד בסיפוריו ובציוריו ובשיריו. ובכל זאת עוד טרם ידעתי אם באה לנו כל שפעת הטובה הזאת כתוצאה לממכר הרב אשר מכר המחבר את לוחו הראשון או כתוצאה לדברי חכמינו האומרים כי "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", ועוד שאלה גדולה היא אם נמצאו למחברנו בכלל עגלים הרוצים לינוק אם מעט ואם הרבה.  ומפי השמועה שמעתי כי מתוצאתו הדלה של השנה שעברה נמצאו עוד די לוחות ושברי לוחות, ומחברנו "משה" זה עוד טרם העשיר מפסולתם ולא מעיקרם של לוחותיו.  ו"חיבת ציון" והחפץ לדעת כל ענייניה ומעשיה, אשר בהם יתאמרו אחינו איה איפה הם?

 

חברת ישוב ארץ הקודש

בדבר חיבת ציון, נשמעו חדשות בירושלים בימים אלה, כי חברה חדשה נוסדה בה בשם "ישוב ארץ הקודש" ולה יותר ממאתיים חברים, המשלמים איש איש כחמישה פראנק לשנה לטובת הרעיון הזה, ועתה אומרת היא להחל גם במעשה ולהושיב ביריחו, על אדמת אדוננו השולטן יר"ה, אשר נחכרה למשך שנים אחדות, אחדים מצעירי ירושלים, לעבוד את האדמה ולהוציא לחמם ממנה.  מייסד החברה הזאת הוא הרב יצחק צבי ריבלין, עסוק זה שנים רבות לעורר את לבות בני ירושלים לעבודת האדמה, ובעבודתו זאת לא ייעף ולא ייגע.  הוא ייסד את מושב "רמה"[147], ןבימי הבהלות בדבר קניות אדמה באה"ק[148], יסד גם חברה בשם "אלף שערים", ותעל בידו להשיג אלף איש משתתפים ברעיון הזה לקנות אדמה בסביבות ירושלים.  אך אם בטלה החברה ההיא בבוא הקץ לבהלות בכלל, הנה הזרע הטוב קלט לו מקום בחדרי לבות בני ירושלים, וסוף סוף יחלו גם המה במעשים יותר ממשים.

 

רעש

בליל ג' שבוע החולף לפני חצות הלילה, רעשה הארץ במשך רגעים אחדים, אך כל נזק לא קרה לאיש, כי בכלל לא הזיק עוד רעש בירושלים ומעולם – חוץ מרעש של דברים.

 

"חופש"

ימי הבחינות הגיעו בכל העולם כולו, וימי המנוחה לתלמידים הלומדים משך כל השנה, רק בירושלים עוד טרם נתקן המנהג הזה, לא בבתי תלמודי התורה ולא בבתי הספר, כי יחרדו ההורים והמורים על הילדים שלא יישחתו בהינתן להם חופשה לימים רבים, מפני מיעוט ההשגחה אשר יוכלו הוריהם להשגיח עליהם.  רק ביה"ס למל הוא האחד אשר הפסיקו בו מיום אתמול את הלימודים למשך חודש ימים, לאמור:  הילדים יבואו יום יום אל ביה"ס למשך חמש שעות ביום, לעשות חוקותיהם ולחזור על לימודיהם תחת השגחת מוריהם וללכת לטייל פעמים אחדות, ואח"כ ישובו הביתה.  בזאת יצאו לכל הדעות "והגדי שלם והזאב שבע".

 

ו' באב  תרנ"ו

בתי מחסה

ימים רבים שאלנו לנפשנו את שאלת נביאנו הגדול[149] "אם שבי צדיק ימלט".  אמנם כבר שמענו כי "גם שבי גבור יוקח ומלקוח עריץ יימלט", אך "שבי צדיק" – זוהי שאלה שלא באה עליה תשובה כלל.  ואמנם כבר אמרנו להתייאש מתשובה, אחרי ראותנו בשנה שעברה את כל ההתאמצות אשר התאמצו אחינו הצדיקים הנצצחנים בני אונגריה ואת כל האמצעים אשר הכשירו להם למען השג את הזכות היתרה על כל כלל ישראל בבתי חסד אשר לא בנום ולא עמלו בם, והנה באו הימים האלה ויורונו דעת כי גם ממלתעות צדיקים כאלה יימלט שבי, וטובת הכלל גברה סוף סוף על טובת הפרט.  וזה הדבר:

זה כחמש ושלושים שנה הוציא הרב הגאון עזריאל הילדסהימר וחבריו הרבנים קול קורא באשכנז ובאונגריה לאסוף נדבות לבניין בתי מושב לעניי תלמידי החכמים היושבים בירושלים.  וייאסף כסף רב, ויקנו חלקה רחבת ידים בתוך העיר, בחלק המזרחי של הר ציון, היא חלקת "תל-הגפרית" (תל-אלכברית), ויבנו עליה יותר מחמישים בתים, בכסף הנאסף בקופה, ויקראו את שמם "בתי-מחסה".  ויהי בהגיע תור חלוקת הבתים בין עניי תלמידי החכמים שבירושלים, ויקפצו בני אונגריה בראש, כי מי כל קהל ישראל אם לא "שומרי החומות"[150] ותלמידי חכמיהם?  ובני הו"ד (הולנד ודייטשלנד) נגררו גם הם אחריהם.  הן אמנם אין כמעט בכל בני אונגריה ת"ח עניים, כי בכוללם כל שהוא תלמיד חכם מחברו חלוקתו גדולה הימנו, ובבני הו"ד אין עניים, כי חלוקתם בכלל מעשרת את בעליה, ובעוונות הרבים גם ת"ח יקרים בהם;  אך סוף סוף הנה מוצא הכסף היה בארצות מולדת בני שני הכוללים האלה, ובכן החליטו ראשי המפעל הזה שבחו"ל לחלק את זכות הישיבה בבתים האלה לשלושה חלקים, והיה השליש לבני אונגריה, והשליש לבני הו"ד, והשליש השלישי – לכלל ישראל וענייהם באמת, אשר לא זכו להיוולד בקדושה ובטהרה בארץ אונגריה או אשכנז, ובכלל ישראל אלה:  האשכנזים והספרדים והמערבים והתימנים וכל עדות ישראל לארצות גלותו.  ויהי כל קהל ישראל לעבר אחד, ובני הגר[151]  והו"ד לעבר אחד – ומנתם מנה אחת אפים.

ותעבורנה שנים, וה' העיר רוח נדיבים לבנות על חשבונם בתים לאחיהם בני ישראל על שדה בתי-המחסה, כברון שמעון וולף רוטשילד מפרנקפורט והאחים שלום ומשה הירש מהלברשטאט, וכיו"ב.  ועל הבתים האלה לא חלה התקנה הראשונה, ויחלקום בוניהם לטוב בעיניהם מבלי הבדל בין כולל לכולל.   ועיני האונגרים רואות ודואבות כבלע זרים נחלת ה', וישמרו את הדבר.

והנה עזב אחד הגבירים בקופנהגן, הרטויג שמו, סכום גדול בידי ראשי בתי המחסה, לבנות בו בתים על שדיהם ולחלקם בין עניי כל קהל ישראל.  שמעו זאת אחינו האונגרים, ולא עוד אלא כי שמעו שעל פי עצת אנשים מירושלים היתה שומה מאת המנוח לתת חלק לעניי כל עם ה' יותר משליש בפרי צדקתו – ויתעברו.  ואוי אוי לירושלים אם "שומרי חומותיה" באים לכלל כעס, כי כל העומד להם על דרכם הימלט לא יימלט אז.

הפעם עמד על דרכם אחד ממצוייני פקידי בתי המחסה בירושלים[152], הוא האיש האחד אשר הקדיש חלק גדול מימי חייו לטובת הדבר הזה ובכל כוחו עמל לשכללו ולפארו, ולהשגיח השגחה נמרצה כי יחזיקו השכנים את הבתים בנקיות אשר יתפלאו עליה כל מבקריהם.  ויאמרו אחינו אלה כי האיש הזה הסב את פני הדבר כי לא ישיגו גם בכסף הזה חלק כתאוות נפשם, ויחלו לרדפו.  ימים רבים הסתפקו במכתביהם הרבים אשר שלחו אל כל מנהלי המפעל הזה בחו"ל, לדבר על האיש סרה.  למען הדיחו ממשרתו זאת, כי אמרו:  תפול נא רק ההשגחה על המפעל הזה בידינו, אז נעשה בו כחפצנו.  אך כל מכתביהם היו ללא הועיל, כי כל רבני ירושלים וגדוליה הוכיחו צדקתו.  אך אחינו אלה, חמי-המזג ובעלי הניצוח, לא מהירי יאוש המה, וכי יאמרו להשיג דבר לא ירפו ממנו, וכל הדרכים מותרות להם, בהגיע העת לעשות לה' ולכבוד שומרי חומות עיר קדשו;  ובכן, כדרכם תמיד, שמו גם הפעם אל הערכאות[153] פניהם.  כי המפעל כולו תחת חסות ממשלת אוסטריה הוא, והמה הלא "תקיפים" בבית ציר ממשלתם, ויאמרו:  ניצחנו!  ויחלו להתלונן על נחלתם אשר נגרעה בכל בתי הנדיבים היחידים, כי על-פי התקנות להם השליש בכל בתי-המחסה, ועל בתי הרטויג טענו כי לא נדבה פרטית היא, כי כספו נכנס לקופת המפעל כולו.  ויארכו הימים במשפטים בערכאות ולא הצליחו.  אז חיבלו תחבולה אחרת, כי התפטרו גבאי בתי המחסה העומדים מצדם ומצד בני הו"ד בירושלים, ויישאר האיש ההוא לבדו.  ובכן בטל הוועד, וההשגחה על המפעל כולו תשוב לבית הקונסולט האוסטרי.  והפעם הריעו תרועת ניצחון כי במאן האיש לשמוע אל כל החלטות הקונסול האוסטרי שהיה בירושלים לפני שנה, באמרו כי הוא מכיר אך את גבאי חו"ל לבעלי הנחלה הזאת, בא הקונסול ופקידיו על הנחלה ויחתום את בית-הועד ובחזקה לקח לו את ההשגחה על מפעל החסד הזה, ושם ה' ושם ישראל התקדש...  בכל המובן אשר יבינוהו אחינו בני הניצחון האלה.

גבאי הנחלה בחו"ל המה הרה"ג הילדסהימר, והגביר גוסטף הירש בברלין, ורה"ג שמעון סופר מפרשבורג.  ויהי בימים האחרונים האלה, בראותם כי רבו השערוריות וכי עליהם לשום קץ לכל הסכסוכים האלה, וייאספו יחד, ויקבעו את התקנות, וישיבו את הנידח לכבודו הראשון, ועליו הוסיפו לפקידים בירושלים עוד שני אנשים, אונגרי והו"די, ויתקנו תקנה, כי מהיום והלאה, אם יתפטר אחד או שנים מהוועד, והיה הנשאר וניהל הוא לבדו את דברי המפעל, עד אשר יימלא מקום החסרים, ולא תיסוב עוד ההשגחה לאחרים.   וכל בתי הנדיבים הפרטים על פי רצון מנדביהם יחולקו, ובתי הרטויג לכל עדת ה' בירושלים חלק בהם, חלק כחלק.  הידיעה הזאת באה בימים האלה, ו"בני הנצח וההו"ד" הורידו ראשם!

היו אמנם אחדים בהם אשר אמרו להתנגד גם להחלטות מנהלי המפעל בחו"ל, אך הנכבדים שבהם והמתונים ראו כי אמנם הגיעה העת לעמוד מלכת בדרך הזאת, ויעכבום, ו"שבי צדיק" נמלט סוף סוף!

 

מנוחת הטבחים

השבוע הזה שבוע "תשעת הימים"[154] הוא, כל אטליז סגור, וכל קול ענות חדל מרחוב היהודים המלאה בתי מקולים, והטבחים[155] ראו מנוחה כי טוב, ויפשטו להם בארץ.  חזקה היא ל"שותפיו של עמלק"[156] אלה, מימים ימימה, לנסוע בשבוע הזה ליפו, ובשנה זאת שבוע תמים להם ללא עבודה.  ובכן ראינו עוד ביום הראשון רבים מהם נוסעים, אלה בעגלות ואלה בחמורים, ויפו דרך פניהם, לרחוץ מעט בים, ולשאוף מעט רוח, וגם ללכת אל השוק אשר בלוד לקנות בהמות ל"ימי הנחמות"[157].  עונג גדול יתענגו בני ירושלים הבאים ליפו בכלל, ואם נוסיף על זה כי בשבוע הזה גם בשר גם יין לא יבוא אל פיהם, וראינו כי אין לנו לקנא הרבה בעמלק – אם אך במידה כזו היא שמחתו בימי האבל לישראל.

 

מצפה

לכל שינויי האוויר יבוא "מודד" עוד מעט בעירנו.  זה שנים אחדות אשר החברה הפלשתינית האשכנזית[158] ייסדה מצפות לענייני האוויר במקומות אחדים, ובאחד מגליוני עיתונה בשנה הזאת כתוב, כי אמר ראש החברה לפנות גם אל פקידי הנדיב הידוע לייסד מצפות כאלה במושבות אחינו.  ועתה הנה התעורר איש נדיב ואשתו[159] מבני ברזיליה, לייסד בית מצפה גדול בכל פרטיו לענייני האוויר, ועל ידו הוא אומר ליסד גם תערוכה כל ענייני חרושת הארץ ותבואותיה, והיה הבית פתוח לכל מבקריו.  ובוועד הזמני אשר נוסד לדבר הזה נבחר גם אחינו הנכבד האדון נסים בכר, מנהל בית הספר אשר לחברת "כל ישראל חברים" בעירנו.

 

כ' באב תרנ"ו

תשעה באב

ימי האבל וזכר החורבן חלפו זה כבר ויעבורו, אך רושמם טרם נמחה מלב מתבונן היטב לכל מנהגי עדותינו, מתחרות אשה את רעותה להגדיל מספד ולהרבות נהי.  כי בדבר הזה הן התמחה ישראל מאז, ומי כמוהו גיבור חיל – להוריד דמעות ולהרים קולו "קול יעקב"?

ימים רבים לפני התשיעי באב נראה כבר את הזכר לחורבן בכל פינות בתי אחינו הספרדים.  הקירות לא סויידו, הרצפה לא רוחצה, הספות התפרקו עדי מצעיהן וסדיניהן מעליהן, וכריהן הפוכים על פניהם, והמראות פניהן אל הקיר והבית כולו אומר שיממון ואבל.

ובערב התשיעי באב, אחרי הסעודה המפסקת, תיאספנה נשי אחינו המערבים, כבימי ירמיהו אבי המקוננים, ועמדו במעגל, ורקדו וכרכרו וטפחו על פניהן בידיהן, ונפנפו במטפחותיהן בהתרגש רוחן, והמקוננת עומדת בתווך ומעוררת לבכי.

ובלילה, בשבת כל העם קודר ומשמים על הארץ בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, אחרי גמרם קריאת המגילה, יכבו את הנרות כולם, ובבית האלהים חושך ודממה נוראה.  אז יקום החזן והגיד לקהל את מספר השנים אשר עברו  כבר למיום החורבן, כי היום ראשון הוא לימי השנה לאפטיה (Aera)  הזאת, ואת מצב ישראל בארצות גלותו במשך השנה הזאת יתאר להם בצבעו ובצביונו, וכל העם בוכה בדממה, ואט תקונן אחרי כן העדה כולה את קינת "אז בחטאינו חרב מקדש".

יותר מכל העדות מארכת עדת התימנים בקריאת הקינות בלילה, כי כל העדה כולה אומרת את הקינות יחד מלה במלה בקול רם ובנעימה מרגזת לבבות.

ובחצות הלילה, אז בהלוך השועלים על הר ציון ששמם, הלוך ילכו "אבלי ציון" מבני אחינו האשכנזים ברגליים יחפות ובלב נדכא, וכאבותינו בימי אדריינוס קיסר בוא יבואו בעת הזאת אל הכותל המערבי, שארית מחמדינו מימי קדם, לתנות על חורבן ירושלים וישראל.  חושך אפלה מסביב, ורק הירח ממעל יגיה מעט באורו הכהה על פני התמונות המתנודדות כצללים בדממה, ואבוקה דקה בידי כל אחת מהן לקרוא את סדר תיקון החצות[160] בקול יללה.  המראה הזה הוא אחד המראות המרעישים את הנפש בחזקה, והזכר יזכירנו את דברי המשורר[161] האומר כי:

 

כָּל עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵּינוּ                           כָּל עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת

לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת                                     מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת

וְעַל חָרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ                                 וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת

עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמַעַת                           תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת –

                           עוֹד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ!

 

בבוקר, אחרי התפילה, לפני אמירת הקינות, ייסוב השמש בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, ומזרק מלא אפר בידו, ולקח איש איש מעט מן האפר ומשח על מצחו במקום הנחת התפילין, "לשום אפר תחת פאר".

ועל הקברים לא ילכו אחינו ביום הזה[162], כי דרך הר הזיתים[163] מלאה אבני נגף וסלעים, וכבד לאיש ללכת בה יחף.[164]

אך עבר חצי היום – והנה קץ כל אבל בא!  אחיותינו הספרדיות החרוצות רוחצות את הרצפות, מסיידות את הקירות, ואת כל כלי הבית תשבנה לקדמתם ולפארם לכבוד מועד הולדת משיח ישראל[165].  אז תשוב השמחה במעונות ישראל, והכלות תשמחנה את חתניהן בשלחן אליהם בעצם היום טס מלא ממתקים ומגדנות למאכל הערב, גם כפות ומזלגות זהב וכסף ומנות אחרות תשלחנה להם, להרחיב דעתם בתעניתם ולנחמם מיגונם.  וכנגד זה ישובו החתנים ושלחו מנות ומגדנות לכלותיהן ביום המיוחס ל"בנות ישראל", הוא יום החמישה עשר באב[166].

ושבת נחמו[167] היא אחת השבתות המיוחדות לשמחות ולחתונות בבתי אחינו, וקול ששון ושמחה, קל חתן וכלה, שב להישמע בעירנו.

 

חברת ישוב ארץ הקודש

חברת "ישוב ארץ הקודש" הולכת ורבה במספר חבריה, כי בימים האלה סובבים חבריה מתעסקיה בעיר ומאספים לה חברים חדשים, וכבר עלה מספרם ליותר משלוש מאות, ובהם רבים מנכבדי עדותינו.  ועתה בהתמעט הפועלים במושבות אחינו, בעזוב רבים את הארץ, ורבים מהם לוקחו למתולה, היא המושבה אשר יסד נדיבנו הידוע לפועלים, עתה אומרת החברה הזאת להמציא לבני המושבות פועלים מבני ירושלים.  תקנות החברה בפרט עוד לא נקבעו, כי מייסדיה אומרים לחכות בזאת עד ימי חג הסוכות, כי אז בהיות מספר חבריה רב עד כדי שיוכלו להחל בפעולה שיש בה ממש, יקבעו כל ענייניה ותקנותיה.

 

אות כבוד לראשון לציון

אות הכבוד מגידיה מדרגה שניה, אשר הואיל הוד מלכותו השולטן יר"ה לחונן בו את רבנו הגאון הראשון לציון[168]  הגיע לידו בימים האלה, וילך את נכבדי עדת הספרדים אל פחת עירנו להודות את אדוננו השולטן על אותות חיבתו ואהבתו לבני עמנו.

 

כ"ז באב תרנ"ו

כוללים

לפנים בירושלים, בימי משול החלוקה בכל תוקפה ותנהג נשיאותה ברמה, אז כי יקום איש והתהלך בחוץ ושאל:  "רבותי, מה ילד יום?"  וענו ואמרו לו:  מזל טוב!  ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, וייקרא שמו בישראל כולל פלוני, וכולל פלוני.  ואמנם היכלה להיות אז אחרת?  בני עיר פלונית ראו והנה כסף החלוקה הנאסף בעירם הוא רב בשתי פרוטות וחצי על הכסף הנאסף בעיר השנית אשר תיחשב אף היא על מחוז כוללם, ומספר מקבלי החלוקה בירושלים מבני העיר ההיא רב על מספר בני עירם בשלוש נפשות ותינוק;  היכלו להתאפק מקרוא:  "מה לנו ולצרה הזאת?  אלה מי ילד לנו?  והנפשות הערטילאות האלה מבטן מי יצאו?  האנחנו הרינו את כל הגוי הזה כי ניתן לצבאו לחם?"  ואמנם לא התאפקו ולא פקפקו, וירעישו עולמות, ויקבצו חותמות, ומכתבים יצאו, וקולות נשמעו, בשערי ירושלים, עד לב השמים.  ויהי הקולות הולכים וחזקים עד כי ריחם ה' את שארית הפלטה אשר בציון, וינתק למעלה את הפתיל שבו חברו שתי הערים לכולל אחד על פי הגזרה הקדמונה – ומינסק ופינסק נפרדו!  ובכן:  ויהי בישורון כולל חדש;  ליהודים המינסקים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והעיר פינסק נבוכה!

ופינסק הבירה המעטירה הזאת, הן לשני מטרפולין תיחצה עוד בכתב עמנו, שתי "ערים ואמות בישראל"[169]  היא למיום המחלוקת הגדולה[170]...  ויהי כי ראו הפינסקים הפינסקים על מה עשו להם אחיהם בני מינסק ככה, כי הפגיעו בהם את עוון דלות בני עירם שבחו"ל, ואת עוון שלוש הנפשות והתינוק היתרים אשר עשו בירושלים;  ויעלו על לבם את מרת נפשם הם, ויזכרו את אחיהם תאומיהם הקרלינים העולים גם עליהם בדלותם, גם את העובר הנוסף בבני קרלין על מספרם הם זכרו, ויתאוששו ויאמרו:  "ואנחנו מה?  האומנם ככה דקקנו ונהי כאטום אשר לא ייפרד עוד?  ואלה הקרלינים יושבי עבר הנהר[171], הבני רחוב אחד הם אתנו, כי דבקו בנו למוץ את לשדנו?"  ובכן:  ויגיע תור פינסק להתגדר בגדולתה, ועדתה הגדולה ככף איש שבה ותתפורר לאטומיה, והעיר ירושלים נחה ושקטה.

אך כל החיזיון הזה היה היה לפנים, אז בימי משול החלוקה בכל תוקפה ותנהג נשיאותה ברמה...  לא כן אנחנו פה כיום:  זה ימים רבים והחלוקה תש כוחה עד כי לא נותר בה עוד כדי חלוקה, וירושלים חדלה להוליד כוללים חדשים לבקרים, ותחתיהם החלה ללדת מפעלים טובים, בתי חסד מפוארים, מוסדות חדשים, חברות שונות;  ואיש איש החל להרגיש את הצורך אשר לנו ב"כלל" ולא ב"כולל", עד כי גם ממוני הכוללים הפרטיים בעצמם, בהרגישם עד כמה תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה בכל הפירודים הרבים האלה, שבו ויתאחדו לענייני הצבור וצורכי העיר בכללה, ויהיו ל"וועד כל הכוללים", אשר אף כי טרם הגיע לתכלית השלמות, וחסרונות רבים שבעדתנו עוד טרם מילא, הנהו סוף סוף העמוד היחיד לעדת האשכנזים בכללה.

שנים רבות עברו לירושלים ככה, ונשכח כבר את ענייני הכוללים פירודיהם, והחלוקה ותוצאותיה, כי בה במידה שגדלו רחבו המפעלים והמוסדות, מעטו הכנסות החלוקה, ובכוללים אחדים ניסו כבר למחות מרשימת מקבלי החלוקה את שמות אלה אשר יש להם ממה להתפרנס בלעדיה.  אמת הדבר כי העניין הזה הולך בכבדות, ובכולל אחד, שרבו בו העשירים, מצאו המצאה חדשה בדבר הזה, לאמור:   לבלי תת חלוקה בעד נפשות ראשי בתי האבות העשירים ולתת לבניהם הקטנים;  אבל, איך שיהיה, בכל הדברים האלה ראינו את רוח הזמן הולך ומנשב בקרבנו, ונאמר:  אף כי מתנהל הוא עוד בעצלתיים, חדור יחדור סוף סוף בירושלים, וכרבות הימים תמעט פעולת החלוקה המזיקה במיעוט החלוקה בעצמה.  אך שווא לכם חולמי חלומות, חוזי חזיונות להטבת מצב החברה, כי אין עצה ואין תבונה כנגד התועלת הפרטית!  האנושות הולכת ומתקדמת, הולכת וצועדת קדימה, והנה בא איש אחד אשר רק טובתו לנגד עיניו, והסב את הגלגל כולו עשר מעלות אחרונית.

 

כולל אמריקה

ארץ אמריקה, הגדולה מעט מפינסק הבירה, היתה עד היום הזה ארץ החופש לא רק ליושביה כי גם לירושלים האשכנזית.  כל מפעל חסד שבירושלים וכל חברה כללית זכו באמריקה כזוכה מן ההפקר.  לאמריקה שלחו שלוחים, באמריקה קבעו קופותיהם, ומאמריקה יצא הכסף לרוב בתי צורכי הציבור פה, ובירושלים יושבות משפחות אחדות אמריקניות, לאמור:  מוצא רוב בני המשפחות האלה מארץ רוסיה, אך משם גלו לאמריקה, ויהי כי אספו להם די כסף שמה ויבואו לשבת על אדמת הקודש.  ויש בהם אשר לא הצליחו הרבה באמריקה, וישימו פניהם ירושלימה, ויקבלו חלוקה מוועד כל הכוללים.  ויש אשר לא היו באמריקה כלל, רק זכו לחסות בצל הממשלה הזאת בקבל צירה פה תחת מחסהו את כל הבא...  ויהי כי ראו אחדים מבני המשפחות האלה כי רב הכסף הבא מארצם (לאמור:  מארץ אמריקה) אל הקודש, ויקראו:  "למה ניגרע אנחנו מכל המון בית ישראל?  פינסק וקרלין יש להן כוללים וחלוקה בירושלים, ואמריקה הגדולה לא תטעם כלל מדגן שמים זה?"  ובאמת, האין זאת חרפה לאמריקה, ארץ העבודה, ארץ ה"ביזנס" והמכונות, הארץ הזאת הנתונה כל כך לענייני החומר, האין חרפה לה כי לא תכלכל למצער חמישים בטלנים לתפארת ירושלים[172] על חשבונה?  ואחינו אלה לא שכחו עוד את חריצות בני הארץ אשר גרו בה אם מעט ואם הרבה, וימהרו ויקראו לאספה את כל האמריקנים למיניהם שבירושלים, ויציעו לפניהם את ההשפעה החדשה שהם אומרים להוריד עליהם, השפעה גדולה גם מהשפעת כולל הו"ד, ומה מבקשים מהם?  הלא רק לחתום אתם יחד על ה"כתבים" אשר ישלחו להתם, ומי זה יכלא את חותמו בדבר גדול כזה?  ובכן שבו עתה כל האנשים המאוחדים, בני הארצות המאוחדות, וימהרו וידפיסו קולות קוראים בשם "כולל אמריקא ותפארת ירושלים", וישלחום לאמריקא אל אנשי בריתם שמה.  כי גם באמריקא נמצאו עניים רבים, ורבים אשר קרובים עניים להם, ובהיפתח לפניהם מכרי הזהב – בירושלים, הלא יוכלו אלה לבוא בעצמם ואלה להיפטר מקרוביהם, בשלחם אותם אל הארץ אשר שם זהב החלוקה.  ויהי כי ראו בני בריתם כי בזאת יסולו למו מסילה לחיים שאין בהם עמל ויגיעה, ויקבלו את הדבר בשתי ידיים.  ובירושלים ההשתדלות גדולה גם מצד חסידי הרב מבריסק[173], מחוללי הרעיון הזה, אשר גם להם פניות ונטיות בדבר, וכולל חדש, בן זקונים לירושלים, עומד להיוולד בימינו אלה.

אמנם עוד רבים המה המתנגדים למעשי אלה האומרים לזכות את ירושלים בבטלנים חדשים, בטלנים מבני המודה[174] האחרונה, על חשבון בתי החסד וצורכי הציבור שהגיעו כבר למדרגה נעלה בעירנו.  רבים המה הרואים את הגדוד העולה ישר מהארץ החדשה לשם החלוקה, בו כל קבצן וכל בטלן אשר לחם כזה ערב לו, והלחם לא לחם לחץ הוא, כי המשתדלים בדבר מבטיחים לתת לכל נפש דולר לשבוע לכל הפחות;  ורבים המה הרואים בזה לא כולל אחד כי אם עשרים כוללים חדשים, כי ארץ אמריקה גדולה היא ב"ה, והיה בראות בני נויאַרק כי רב הכסף הבא מנויארק ויסדו "כולל נויארק", אחריהם יבואו בני פילדלפיה, ואחריהם בני שיקגו וכו' וכו', ואחרי כן תשוב נויארק הגדולה ונפרדה לרבעיה, ודור יבוא ישוב אי"ה לראות את כל המחלקות הישנות והפירודים התכופים אשר ראו עיני אבותינו, במהדורה שנייה.  כן, רבים בירושלים מתנגדים להמצאה האמריקנית החדשה הזאת, אך מי יודע אם יועילו המתנגדים בכל התנגדותם, אחרי כי סוף סוף האנשים ההם את טובת עצמם דורשים, ואלה דורשים לאידיאלים ולטובת הכלל, ו"כלל ופרט, פרט קודם" כלל גדול הוא בימינו אלה.

 

ה' באלול תרנ"ו

מחלקת הדואר היהודית

לדאבון לבנו סוגרה לעת עתה, ביום אתמול, מחלקת הפוסטה היהודית, אשר נוסדה בעירנו לפני חצי שנה, לרגלי איזה סכסוכים בין פקידות הפוסטה הכללית ובין אחינו פקיד המחלקה הזאת, ואם לא ישובו לפתחה, יעלה בלי תפונה בשוק תווי הפוסטה מחיר התווים אשר יצאו מהמחלקה הזאת במשך ששת החדשים האלה.

 

ארטוף

מארטוף[175] שמועות מעציבות שמענו.  ארטוף היא המושבה היחידה לאחינו הספרדים, כי קנתה אותה חברה אחת מאחינו בני בולגריה מידי המיסיון האנגלית בלונדון בשטר מכר אשר לא קוים עוד בפני הממשלה הטורקית.  בני החברה המה במספר שישים, ואיש איש מהם משלם כסף מדי שנה בשנה, ויאמרו לעלות להתנחל על אדמתם במשך שש שנים, לאמור:  מדי שנה בשנה יעלו עשרה מהם הנה.  בשנה הזאת עלו כבר חמישה מהם וישבו על אדמתם עד היום, אך לרגלי השמיטה[176] לא הרבה עבדוה בשנה הזאת, וימסרוה לשכניהם האיכרים באריסות, ולשנה הבאה חשבו להרבות בעבודה, ויאמרו להביא אליהם גם גננים מבני "מקוה ישראל" המצויינים, לפקח על העבודה.  ותקוות רבות קיוו חובבי היישוב מהם, כי קרובים הם באורחות חייהם ובלשונם ליושבי הארץ.  והנה באה להם לפני שבועות אחדים השמועה מארצם כי חלק גדול מכספם נאכל, בהישבר בתי המסחר אשר על ידם הפקידוהו.  ועתה הנה שלח כבוד פחת עירנו להודיעם, כי במשך שמונה ימים מיום אתמול עליהם לצאת, הם וכל אשר להם, מן המקום אשר התנחלו עליו שלא בידיעת הממשלה ושלא ברשותה.

 

בתי אבן ובתי עץ

בכלל מעטים מאוד מקרי הדלקות בעירנו, וגם בבואם לא יוכלו להרבות שמות, אך בימים האחרונים האלה החלו בני עירנו לתת להם ידיים יותר, וזה הדבר:  כל בתי ארצנו אשר נבנו עד ימינו אלה, כולם בתי אבן המה, ממסדם ועד הטפחות, קירותיהם עבים מאוד וגגותיהם עבים עוד יותר.  אך, כאשר הזכרתי כבר, נבנו ממש לפי תנאי ארצנו וצרכיה;  ארצנו ארץ אבנים היא והעץ בה מעט וכל עצי הבניין מארצות חוץ יבואו אליה עד היום, ומלבד זאת הנה רוב ימי השנה ימי חום וחמימות המה, וקירות האבן וגגותיה סכים בעדם מבוא הביתה, ובן הארץ דבק כל כך באבן, עד כי ישוב ישב תמיד על רצפתה הקרה, ורק מחצלת קש דקה חוצצת ביניהם.  אך באו ימי ההשכלה וההתמדנות, לאמור:  ימי החל האדם לחפש מה טוב ומה מועיל לו ביותר;  ויחלו בני הארץ להתבונן ויראו והנה גגותיהם דולפים בימי הגשמים, ורעפי אירופה אין כמוהם מגן מפני הדלף, ויחלו לכסות את גגות האבן ברעפים, ויהי הדבר באמת לתועלת גדולה, כי יושבי הבתים מצאו בהם מחסה לנפשם גם בימי החמה גם בימי הגשמים.  אך הן האדם המשכיל "מהלך" הוא, וכל עמידה לנסיגה תיחשב לו, ובכן לא עמדו בני עירנו גם בנסיונם זה, ויחלו ללכת הלאה.  כי רבים מבני ארצנו ראו והנה גגות האבן המקוערים העולים מן הקרקע גוזלים חלק גדול מאד משטח הבית ומקירותיו, ויעזבו את האבנים, ויחלו לבנות את הקירות רבועים, ומוטות ברזל טוחים במעזיבה ביניהם כעין קשתות היו לבית לתקרה.  אמנם מעטה כבר הקרירות בבתים האלה, אך לידי סכנה טרם הגיע הדבר.  ראו העניים והנה יש יכולת לבנות בתים גם מבלעדי כיפות האבן הכבדות, ויצעדו עוד צעד וצעדיים.  בראשונה המירו את הברזל בעץ, ויעשו את התקרות עץ, ואחר החלו להמיר גם את האבן בעץ ויעשו גם את הקירות עץ, כי חסו על השטח האבד בקירות האבן העבים.  ולרבים מהם הוקל דבר בניין בתי העץ מבתי האבן, כי בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים ניתן בידי אחינו. והנגרים הלא כמעט כולם מבני עמנו הם, מצא לו העני תמיד דרכים להחל בידיים ריקניות ולשלם מחיר ביתו מעט מעט.  וככה באה לנו "תקופת העץ", ומיום ליום ניתן מזון לאש יותר ויותר.  אמנם בני אירופה הנוצרים, כצרפתים כרוסים, וכאשכנזים כאנגלים, כשהם בונים פה בתיהם יבנו אותם רק לפי הנוסח הקדמון, לאמר קירות אבן וגגות אבן, ובעברנו על פני כל היכליהם המפוארים וכל מוסדותיהם הנעלים וראינו כי כולם בנויים אבן, ורובם אין גם גגותיהם מכוסים רעפים, כי כלל גדול המה יודעים כי "ארץ ארץ ומנהגיה", ובבתי אחינו החדשים (כי רוב בתי העץ החדשים להם המה) הנה החום נורא בימי הקיץ, וסכנה מרחפת עליהם תמיד.

 

תערוכה בירושלים

עוד שם "תערוכת תוצאות מושבות א"י" שבברלין[177] מצלצל בנעים צלצולו באזנינו, והנה הדבר הולך ומתאמת כי תהיה לנו עוד מעט תערוכה בקרב ירושלים עיר קדשנו, וגם בה יקחו אחינו בלי תפונה חלק גדול, בהראותם עד כמה לקחו חלק בקדמת ארצנו בחרושת המעשה ובעבודת האדמה.  ולא רק תוצאות הארץ בלבד יוצגו בה, כי אם גם כל מיני הסחורות הבאות אליה והראויות לבוא אליה מן החוץ, ואין ספק כי גם בני חו"ל ירבו לשלוח אליה תוצאות מסחרם וחרושתם, והועילה התערוכה הרבה לסוחרי חוץ ולסוחרי הארץ, בהביאה אותם להכיר איש את רעהו ואת סחורותיו אשר לא ידעום עד כה.  כי בהיות המסחר עוד טרם התפתח בעירנו כראוי לו, רוב הסוחרים מביאים סחורותיהם מאותם המקומות אשר הביאון מהם אבותיהם, ומקורים חדשים עוד לא חיפשו לפתוח להם, ותישארנה עוד ארצות אשר הסחורות המובאות מהן הנה אך מעטות מאוד הן.  לא כן הדבר בראות בני הארץ את כל הסחורות ותוצאות חרושת המעשה לעיניהם, כי אז ידעו במה לבחור ומה לקרב.

לנהל את כל דברי התערוכה נמנה ועד של שנים-עשר איש, ובהם שלושה מאחינו:  האדון נסים בכר מנהל ביה"ס של חברת כל ישראל חברים (ללימוד ולעבודה), הד"ר אהרן מאיר מזיא – רופא מושבות הנגב, והאדון יוסף פינברג – רוקח ביפו.  והוועד הוציא מכתב-חוזר, בצרפתית, על אודות "התערוכה למדע לחרושת המעשה, ולמפעלי חסד אשר בירושלים, 1897, בבית האוסף של מצפה הכוכבים אשר לארץ הקדושה".  התערוכה היא כהכנה לבית האוסף ונפתחה ביום הראשון לאוקטובר 1897.  והוועד מקווה כי תהיה הצלחה רבה למפעל הזה, אחרי אשר, מלבד בני הארץ, הנה רבו מאוד התרים הבאים אליה מדי שנה בשנה.  בתערוכה יוצגו כל הדברים הנוגעים למדעים, לחרושת המעשה ולעבודת האדמה, ומלבד אלה יוצגו בה כל תוצאות-הקודש אשר בארץ הקודש.  ומחלקה מיוחדת תהיה לכל מיני צורכי אוכל נפש וכלכלת הבית "להיות לתועלת לכל בתי החסד שבארץ הקודש, בהיראות לעיניהם כל מיטב התוצאות מהמינים האלה הדרושים להם אשר יוכלו להשתמש בהם".  כל הדברים המוצגים יושבו לבעליהם באחרונה, מלבד אלה אשר ינדבום לבית-האוסף.  וצורכי אוכל הנפש וכל כיוצא בהם אשר לא יהיה להם מקום בבית האוסף, יוכלו לחלק, בשם שולחיהם, למוסדות החסד אשר ירצו בהם שולחיהם, ולתכלית הזאת באה במכתב הזה רשימת כל בתי החסד של בני העמים השונים שבירושלים. – סכום הכסף אשר ישלם כל מציג בעד קבלת משלוחו אל התערוכה הוא מאתיים פראנק, ואת משלוחו ישלח חפשי עד יפו, וכל יתר ההוצאות הן על הוועד.  וגם איש מיוחד קבע הוועד, למען עמוד בתערוכה בשם כל אלה אשר לא יבואו בעצמם עם משלוחיהם. – ובית דין של מומחים יקבע את הפרסים אשר יתנו למציגים המצטיינים, אחרי בחנם את תוצאותיהם, והפרסים המה:  הפרס הגדול, תעודת כבוד, אותות כבוד מזהב, מכסף ומנחושת, ומזכרות כבוד.

הנזכה עוד לראות אותות כבוד, אותות זהב להצטיינות בחרושת המעשה, יוצאים מירושלים – ובעברית?  אך אם ראינו כבר בעינינו תווי פוסטה יוצאים חתומים מירושלים בעברית, נוכל לקוות גם לזאת.

 

ט"ו באלול תרנ"ו

התימנים

"לֹא אֲלֵיכֶם אוֹיָה, אַחַי הַתֵּימָנִים,

צַפֵּה צִפִּינוּ בְּעֵינַיִם נִשְׁקָפוֹת

שַׁלָּמָה בָּאתֶם, אַחַי הַנֶּאֱמָנִים?

בָּאתֶם הָהּ רַק שִׂים לָעֹנִי נוֹסָפוֹת.

כַּמוֹנוּ תִּסְבְּלוּ צָרוֹת וּתְלָאוֹת

כָּמוֹנוּ רַק תּוּכְלוּ לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת"

 

כך שורר נפתלי צבי אימבר המשורר לפני שלוש עשרה שנה[178], אז בעלות גדוד התימנים הראשון ירושלימה, בפאותיו הארוכות, בפניו הרזים והדלים, וטליתותיו המצויצות על כתפיו[179], תחת בני עשרת השבטים, "הפרשים הקלים נושאי השלטים" אשר להם חיכתה נפשו.  ובאמת מה יכול אז לשורר אחרת, בראותו גדוד קבצנים חדש עולה על ירושלים ופושט כילק על בתיה, בתי ענייה הראשונים?  הן גם המשורר יראה אך לעיניים, ולדעת רבים גם בעיניו לא יראה כי אם בעד המשקפיים הלבנים או השחורים אשר תשים על עיניו מרתו הלבנה או השחורה.  הזעקה הקיפה אז את גבול ישראל, וועדים נוסדו, ואנשי חסד נאספו, לאסוף נדבות ולהשמיע על השקלים לטובת אחינו המאומצים האלה, לבנות להם בתים ולהספיק להם אוכל ולפקח על כל צרכיהם.  כי היה היו אז כגמולים עלי אמם וכתינוקות שלא למדו עוד ללכת.

אך למן היום ההוא ועד עתה כבר עברו שלוש עשרה שנה, וזה רבות בשנים אשר הפקיעו אחינו אלה את עצמם מידי פטרנותם של אחרים ויצאו לרשות עצמם.  אך התיישב התיישבו בארץ, אך נחו שקטו מעט על שמריהם ויתבוננו  על כל סביבם לראות מה הן העבודות הנחוצות פה, בארץ מגורם החדשה, מן העבודות אשר הביאו אתם מארץ מולדתם, והנה תנועה חזקה נראתה במחנה תימן, וכדבורים החרוצות החלו לשוט בארץ, וילכו מעבודה לעבודה ומחיל אל חיל, עדי מצאו להם איש איש את לחמו ולחם ביתו ביגיע כפו.  ואת שפת המדינה הן ידעו, ויהי נקל להם למצוא מהלכים ועבודה גם בבתי בני הארץ, ויצליחו.

מיום ליום קטן מספר התימנים המחזרים על הפתחים, ועובדיהם ופועליהם רבו, עד כי במשך שנים אחדות לא נשאר בהם כמעט כל פושט יד לצדקה.  וענייהם שלחו צעיריהם לעבודה, ואת בנותיהם לשרת בבתי אחינו, ונשיהם היו גם הן לכובסות ולשואבות מים ולעושות כל עבודות הבית בבתי העשירים, ותהי להם עבודתם למקור מחייתם, וידם מצאו לכלכלם בכבוד.  ובהיותם כולם מסתפקים במועט, ויאכלו ויותירו, ויבנו להם גם בתים על חשבון עצמם, ובתיהם עלו להם בזול, כי רבם אומנים במלאכת הבניין המה.  וברבות הימים הסירו גם שמלות שביים מעליהם, וילבשו בגדי המדינה, ובתיהם גם הם פשטו מראה חלאתם, בלמוד בנותיהם סדרים וניקיון בבתי גבירותיהן, וככה נבלעו מעט מעט גם המה בקרב ירושלים, ולא נודע כי באו אל קרבה.

אמנם היו גם ימים אשר חלמו להם אחינו אלה חלומות על דבר יסוד "כולל תימן" וחלוקה תימנית, כי ראו את כולל הספרדים והנה הוא שולח שלוחים אל ארצם ואל מולדתם, וסכום הכסף אשר הוא מחלק לענייהם פה אולי מצער הוא מסכום הכנסתו. ויאמרו לתת יד ושם גם לארץ תימן בבית ה' ובחומותיו, ממש ככל אשר אומרים עתה אחינו האמריקנים לעשות פה "שם" לאמריקה...  אך כולל הספרדים תקיף הרבה  יותר מוועד כל הכוללים האשכנזי, ודבר שלח אליהם בחזקת היד, ויחדלו.  ויאבד לירושלים כולל וקללה, וחלוקה ומחלוקת, ולתימנים אבדו כל התקוות הנעימות לחיות על חשבון האחרים, וישובו לשים אל העבודה פניהם ופני בטחונם.

ומלבד חריצותם ושקידתם, הנה הנם כמעט כולם יודעי ספר ולומדי תורה.  כתבי הקודש שגורים על פי כולם, ועברית צחה המה מדברים וכותבים, וחיבה יתרה נודעת להם למליצה ולשיר.  ויהי כי כילו חשבונותיהם עם גופם, בהספיקם לו מזונותיו, ויחלו גם בחשבון נפשם, חשבון מזונם הרוחני;  ובמשך השנים האחרונות הספיקו כבר להדפיס חלק מספר התורה עם התרגום הערבי של רבנו סעדיה גאון[180], וסידור התימנים, וחלק משירות משורריהם, כל אלה הספרים אשר היו אתם כתובים עד היום.

 

אורגים

בתוך העולים מתימן עלה גם אחד האורגים, והוא עני ודל, וכל הנחוץ לו לעבודתו לא מצא לפניו, ויתייאש ממנה, וילכו בניו לעבוד במלאכת הבניין ויכלכלו גם אותו.  ויעברו ימים, והנה נמצא לו איש סוחר מאחינו, אשר נתן לו חוטים בהקפה, ויחל האורג לעבוד עבודתו, וכקולומבוס בשעתו מצא את הדרך "להעמיד את הביצה על חודה":  כי אך שינוי קטן שינה מכל האורגים אשר ניסו את כוחם לפניו  ותעל בידו.

וזה הדבר:  בני ארצות המזרח כולם לובשי קפטנים המה, והקפטן בגד צבעונים ארוך הוא, המגיע עד הקרסוליים, והוא עשוי בד או משי ארוג קוים קוים בני צבעים שונים לאורך הבגד.  ובתי חרושת רבים לארג הזה בדמשק ובסביבותיה, והובא משם אל כל ערי הארץ, ונמכר לאלפים ולרבבות, כי חזק הוא וזול ונצרך.  ויהי בכל בוא אורגים חדשים בירושלים לנסות לעשות במלאכתם, ויארגו גם המה את הארג בן השיטים הארוכות הזה הנמצא לפניהם, וילאו, כי בשום אופן לא יכלו להתחרות את בני הארץ (ורובם מבני הכפרים) המסתפקים במועט ומוכרים כבר את סחורתם ברווח קטן מאוד, וגם זבינים לא קפצו על סחורתם, אחרי אשר מין הארג הזה נמצא כבר לרוב ושמו יצא בארץ לטובה מדור דור.

אך בשנים האחרונות האלה, רבו בארץ אלה הלובשים מלבושי אירופה, אשר להם לא יצלח הארג הזה, ויהיו קונים תמיד את הסחורות המובאות מן החוץ ונמכרות ביוקר, ואיש לא שת לבו להם לדאוג גם למענם.

ויהי בשים התימני אל לבו להחל במלאכתו, ויעזוב את כל הצבעים אשר לבגדי בני הארץ, ויקח רק חוטי בד לבנים ושחורים, ויארגם פספסים כדוגמות סחורות אירופה, וימצא לו קונים לסחורתו.  בראשונה קנוה רק מכיריו התימנים הפועלים, ויעשו להם בה בגדי עבודה, ואיש לא התבונן להם, כי דמתה הסחורה לסחורות הצמר הבאות מן החוץ;  אך מעט מעט התבוננו גם אחדים מאחינו האשכנזים, אשר האורג גר בתוכם, אל עבודתו, ויקנו גם הם מסחורתו, וינסוה, ויראו והנה היא טובה מאוד, חזקה ויפה, ויודיעו לקרוביהם וקרוביהם לקרוביהם, ומזל הסחורה הזאת החל לצמוח.

והאנשים מדורשי הרמת קרן ירושלים המה.  ויהי בראותם כי טובה נשקפה למלאכה הזאת אם תימצאנה לה ידיים חרוצות לעבודתה ופיות מספרים בשבחה להרבות מכרה, ויוועצו לפתוח מקור מחייה לרבים מבני ירושלים, ויוועדו ל"חברת מניות", לשים בשותפות סכום מסויים לטובת העניין הזה.  ויהי דברם עם התימני כי יקחו מבני העניים והושיבום בביתו ללמדם את העבודה, והגדילו את חרושת המעשה הזאת, אשר יש בה כדי להחיות משפחות רבות.  ויהי המה נושאים ונותנים עמו ומפרסמים בין כה וכה את דבר הארג בעיר וביפו ובמושבות אחינו, והנה רבו הקופצים על הסחורה, וירם לבו ולא יכלו להשתוות אתו, ויעזבוהו.  ויהי דברם עם אורגים אחרים מבני אחינו.  ויהי בראות האורג האחד, והוא מבני אחינו האשכנזים אשר עבד לפנים בלודז, כי יש תוצאות למלאכתו, וישתתף עם אחדים מצעירי אחינו האשכנזים, ויפתחו בית חרושת, ויקחו נערים מתלמידי בית היתומים של הרב מבריסק[181], להורותם את העבודה על פי תנאים אשר התנו אתם, וזה כשבועיים, החלו בעבודתם, והמה מצליחים.  ולאורג שני (תימני), אשר לא עבד עד כה את מלאכתו, ויהי גווע ברעב, עשו בני חברת המניות מכונת אריגה, למען ינסה לעבוד עבודתו, ויהי בשבועיים, וירוויח בעבודתו את מחיר המכונה, ועתה עובד גם הוא על חשבון עצמו.  ועיני בני חברת המניות רואות ושמחות, כי חלק גדול מתכליתם אשר שם לפניהם כבר התקיים.  ורבים מבני ירושלים לובשים עתה את הארג הזה, וגם ביפו ובמושבות הוא נדרש.  ועוד אומרים המה לנסות דבר אל אורגים אחרים להקים בית חרושת כזה, להורות את העבודה חנם לבני העניים, ולתת להם את היכולת אח"כ להרוויח פרנסתם בכבוד, כי אמנם קונים לא יחסרו לסחורה הזאת כנראה.

 

מחלקת הדואר היהודית

המחלקה היהודית לפוסטה העותמנית[182] בעירנו שבה לכבודה הראשון, אחר היסגרה ימים אחדים, והשם "ירושלים" באותיות העבריות שב להזהיר על תווי המכתבים כבראשונה.

 

ארטוף

ע"ד הידיעה המעציבה, על אודות המושבה "ארטוף" שנקנתה מידי המסיון האנגלית בלונדון ע"י אחינו בני בולגריא, כי מהפחה אשר בירושלים יצאה פקודה ביום ד' אלול, שבמשך שמונה ימים יצאו המה וכל אשר להם מן המקום אשר התנחלו עליו שלא בידיעת הממשלה ושלא ברשותה, מודיעים לנו, לשמחת לבנו, כדברים האלה:  "ביום ו' העבר, ה' אלול, נודע לנו כי הפחה גזר על אחינו ילידי בולגריה נתיני תוגרמה היושבים בארטוף לעזוב את מקומם במשך שמונת ימים באמרו שאין רשות ליהודי, אף נתין תוגרמה, להתיישב על אדמת מירי[183], ונתאמץ לעורר רחמי השר אשר הקשה לבו הפעם, ונחליט שנחוץ לפנות לקושטא באמצעות החכם באשי[184] הי"ו מירושלים, וזה האחרון היה אז ביפו, ויאות לנו להריץ טלגרמה אל החכם באשי בקושטא ר' משה אפאֶנדי הי"ו אשר בה ביקשהו להתחנן לפני הרוממות על הארטופים, ובין כה עמל מר נסים בכר להמתיק הגזרה פה.  ביום ו' הזה, י"ב אלול, קיבלו ידיעה שהפחה האריך להם הזמן עד שישיגו רישיון מקושטא, ובעוד שאנו שמחים על הרווחה העראית הזאת, באה תשובת החכם-באשי מקושטא שהשתדל בזה, ואמנם באה פקודה טלגרפית האומרת לבלי החריד את הארטופים ממקומם, אחרי שהנם נתיני תוגרמה".

 

כ"א באלול תרנ"ו

אלול /  קבר רחל /  קבר שמעון הצדיק

הכה הפטיש, וירעשו הלבבות במחנה ישראל!

היום ראשון הוא לימי הסליחות[185] וקרבת הימים הנוראים[186] נראה ומורגשת בקרב עדותינו.  אחינו הספרדים חרדו זה מאז, תיכף למיום היתקע שופר בעיר, כי עוד למן היום הראשון לחודשנו זה המה מעירים את השחר וקוראים בסליחות, ואחינו האשכנזים, אף אם איחרו לקום עד היום, הנה דרכים רבות מוליכות לתשובה, ומה גם בירושלים.  והדרך הכבושה עתה ביותר לתכלית הזאת, היא דרך חברון.  הדרך הזאת הומה עתה מאדם:  מרכבות מרכבות עוברות בה, טעונות המון ההולכים להשתטח על קברי האבות, ואנשים רבים, זקנים וזקנות, הולכים רגלי, ורוכבים על החמורים, ואל קבר רחל אמנו פניהם.  כי למן ר"ח אלול, כבר הודיעונו המודעות הדבוקות על כל בתי הכנסת והמדרש, כי שערי בית הקבר נפתחו ליום ולילה, והלכו האנשים שמה אחרי הצהריים, ולנו שם בחדר הקבר ובאכסדרה אשר לפניו, וממחרת ישובו בבוקר העירה.  ככה נהגו חסידינו ואנשי המעשה שבנו מדור דור.  אך היש בימינו אלה דבר בכל ענפי חיינו שלא תשלט בו התחרות?  ובכן גם לרחל אמנו, זאת הגבירה המושלת בכיפה[187]  בהיכל החמלה והרחמים זה אלפי שנים, קם "מתחרה" כיום, הוא – שמש קבר שמעון הצדיק[188].  זה שנים אחדות קינא האיש הזה לצדיק הקבור בכוך, במערה טבעית פשוטה כצאתה מידי מחוללה, ויאזור כגבר חלציו, ויאסוף נדבות, ויפתח חלון בקיר המערה, וישם בו שבכות ושמשות, ואת המערה מבית הקציע ויסיידנה וילבננה ויעשנה "כתפארת בית לשבת אדם".  הן אמנם כי תחת אשר היו באי המערה לפנים חשים בה מעין טעם זקנה ועתיקות, כראוי לקבר איש המעלה הזה, הנם עתה בעיניהם כאילו באו אל אחד מעונות העניים האפלים;  אך איה טועם ואיה חש ואיה שם לבו לדקדוקי עניות כאלה?  ובזאת היה גם המקום הזה למקום השתטחות, וגם ממנו מודעות יוצאות להזמין את כל החפץ לצאת ידי חובת ביקור כל המקומות הקדושים בימים האלה, תחת היותו עד כה רק למקום תפילה וטיול ליום אחד בשנה, הוא יום שמחת ל"ג בעומר.

 

חברת ישוב ארץ הקודש

על יד המודעות האלה הננו רואים גם מודעות הקוראות את העם לדרשות ולאספות.  אלה הן מודעות חברת "ישוב אה"ק" ההולכת ומתקדמת ומתקבלת מצד כל פינות העם בסבר פנים יפות.   בימים האחרונים נוספו לה עוד כמאתיים חברים, וועד כבר נבחר לה עפ"י דעות נעלמות.  ותהי ראשית מעשה הוועד לתקן לה תקנות קבועות, ולא תהיה עוד כחומר בלי צורה מסויימת.  ועתה הנה המנהלים נאספים פעם בשבוע, ולכל איש אשר הרעיון נוגע אל לבו המה קוראים לבוא להשתתף באספותיהם, ואחד מראשי מייסדי החברה דורש בקהל, מדי שבת בשבתו, בשבח רעיון הישוב ועבודת אדמת הקודש.

 

הרב פינחס נימינסקי

ביום ד' העבר אבד לירושלים אחד מגדולי עשיריה ונדיביה, במות עליה הגביר החסיד הרב פינחס נימינסקי ז"ל מקיוב.  הנדיב הזה עלה לימי זקנתו ירושלימה, ובמשך ימי שבתו פה, זה אחת עשרה שנה, פיזר כסף רב מאוד לצדקה.  הונו עלה לערך שש מאות אלף רו"כ, ובכל ימי מגוריו בירושלים הוציא, מלבד כל הרווחים אשר הכניס לו הונו, גם כמאה ועשרים אלף רו"כ מן הקרן.  הוא קנה חצרות בתוך העיר, ואחת מהן הקדיש לבית תלמוד תורה לבני כוללות החסידים[189], אשר ייסד ואשר החזיק בו כל ימי חייו.  הוא היה חביב על כל מפלגות עדותנו, וכן חלקו לו כבוד בחייו ובמותו.  באיש הזה ראינו את אידיאל הזקנים, המביאים טובה להם וטובה לירושלים, בעלותם אליה לבלות בה שארית ימי חייהם.  הוא חי ברווח ובנחת, הרחק מכל שאון המסחר והמונו.  וביתו היה תמיד פתוח לכל נצרך ואיש מחסור.  ביום קבורתו ולמחרתו נחלק יותר מאלף רו"כ, מלבד הסכומים הגדולים שעזב למוסדות החסד.  תצנב"ה.

 

בית מושב לזקנים

בשבוע החולף, עלתה סוף סוף בידי מנהלי "מושב הזקנים" שבעירנו להשיג את הרישיון לכלות את הבניין הרחב אשר החלו לבנות מחוץ לעיר[190] לפני חמש שנים ועל כל מוסדות החסד והציבור אשר עטרו בהן פרוורי ירושלים יתוסף עוד מעט גם המוסד הנעלה הזה.

זה כחמש עשרה שנה נוסד בית מושב הזקנים היחיד שבעירנו.  קטן ודל היה בראשיתו, אך ככל מפעל נחוץ ואשר ידים חרוצות מתעסקות בו, רחב גם הבית הזה ויגדל משנה לשנה, ומארבעת אלפי הגרוש, סכום הוצאתו בשנתו הראשונה, הלכו ההוצאות הלוך ורב עד כי עלו בשנה חולפת לערך מאתיים אלף.  כי אמנם לא רק בית "מושב זקנים" עתה הבית הזה כי אם גם בית "מושב זקנות".  כשישים זקנים וכשלושים זקנות חוסים עתה בצל קורתו, ורובם מבני שבעים שנה ומעלה.  ואלה המה העניים שבעניי זקני ירושלים, אשר לולא הבית הזה מי יודע אם לא היו מתנוונים וגוועים מאפס פרנסה ופיקוח.  כי אמנם מזקנים עניים בכלל לא אלמנה ירושלים, אחרי אשר רבים מהעולים אליה גם עתה המה אלה אשר כבר גמרו חשבונותיהם עם עולמנו.

ויהי המוסד בראשיתו ככל מוסדות ירושלים בבית שכור, וזקניו סבלו כל תלאות הטלטול הקשות עליהם ביחוד, עד אשר הקרה לה ה' גואל, איש נדיב לב[191] אשר קנה לו בית בתוך העיר, ולא יסף עוד לנוד.  אך הבית אשר הזדמן לפניו לקנותו הוא, ככל בתי העיר העתיקים, עומד בתוך רחובות צרים ושטח הבית צר גם הוא, וכל גודלו הוא רק בגובהו, כי בן חמש דיוטות הוא, ועל הזקנים לעלות ולרדת כפעם בפעם מעלות ומורדות רב יתר מכפי כוחם, וברבות באי הבית, נאלצו המנהלים לשוב ולשכור חצר לשים בו את הזקנות, מאפס מקום גם לבנות עוד בחצר הזאת.  ויהי הדבר הזה למכשול לב למנהלי הבית, הרואים בעיניהם יום יום את "המעלות" שהן מן "החסרונות".  ויתעורר הנדיב שנית, ויקן לפני חמש שנים מחוץ לעיר, במקום אוויר צח ומים טובים, אחוזה גדולה, בת שנים עשר אלף אמה.  ומנהלי הבית החלו בבנין בכל עוז, ויאמרו לבנות בית בן שתי דיוטות על שטח רחב, ולנטוע גן גדול לפניו.  ורבים בחובבי המפעל אשר מחו"ל הבטיחום לסעדם, להקים לזקנים הרפים והנחלשים בית אשר יביא חיים ובריאות להם ותפארת וכבוד לירושלים.  אך המה עודם עסוקים בבניין, והנה קמו מכשולים על דרכם, וייאלצו לעזוב את דבר הבניין באמצע, עד היום הזה, למרות כל השתדלותם והתאמצותם.  ובמשך הימים הרבים נשכחו רבות מההבטחות אשר הבטיחו להם תומכיהם, ורבים כבר מסרו נדבותיהם למפעלי צדקה אחרים.  ועתה, בהצליח למנהלי הבית לגשת שנית אל המלאכה, והפעם להחל ולכלות, הנה נגשו בידיים רפות, ולבם תוהה ומפקפק ואיננו מאמין עוד באפשרות הדבר להקים סוף סוף כמו רמים בית כראוי לזקני ירושלים.

 

כ"ט באלול תרנ"ו

בצאת השנה

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ!"

ואמנם היש יכולת לפתוח בעצם יום ערב ראש השנה ב"פתיחה" אחרת?  או אולי ישנה שנה שלא תצרור בכנפיה צרור קללות וצרות צרורות שהביאה על כלל ישראל, או למצער על חלק גדול ממנו?  ובכן, מבלי הרבות כוונות ומחשבות, פלט קולמוסי את פתגמנו הנושן אשר מצא מוכן לפניו.  אך אנוכי הן לא עורך עיתונים הנני, המדבר על גוי ועל אדם יחד וסוקר את כל העולם כולו בסקירה אחת.  אנוכי הן רק סופר הנני, רק סופר פשוט, אשר זכות לו להביט רק עד קצה ארבע אמותיו, ולכל היותר עד שער עירו;  ואם אשובה אעיף עיניי על מקרי שנתנו בעירנו, עלי להודות כי חטא אחטא לגוועת הגוססת הזאת אם אייחס לה שפע קללות, והיא אך טובות בלבבה, וברכותיה מרובות מקללותיה.  מצבנו אמנם איננו מזהיר כל כך, הגזרות עוד בתוקפן הן עומדות, לעיני הגויים נקלונו מאוד, והפרנסה מעטה, והיוצאים את עירנו רבים;  אך כל אלה לא תוצאות השנה הזאת הן, כי "המשך" הן מהשנים ההולכות לפניה.

וטיב השנה הזאת לנו:  בענייני קהילותינו השקט ודומיה, ומחוץ לעולם הזה גם תנועה רבה גם ברכה.  אחרי ההתנגשות העצומות והקטטות התכופות שבעדותינו, בא שלום לעולם.  חדלו הקולות, חדלו הצעקות, אין סופה ואין סערה, רק תרדמה נעימה, תרדמה המשכחת לאדם את ישותו, תרדמה שאין בה לא חפץ ולא תשוקה, רק היגרר והלוך אל אשר יוליך הרוח;  אך מלבד זאת, הננו רואים פעולות ומעשים להטבת מצב ירושלים, גם ברוח גם בגשם, והרחבת מפעלי החסד במידה גדושה.  בית הספר לבנות[192] רכש לו בית[193] בסך מאה ועשרים אלף פראנק, ובית הספרים הכללי רכש לו כתשעת אלפים ספר, ומנהליו דואגים כבר לבניין בית לו;  בתי ארג נפתחו לעבודה לצעירינו, וחברת יישוב ארץ הקודש התכוננה לעורר בה את חיבת הקודש והאהבה לעבודת האדמה;  לבית החולים החדש[194] נתאסף כמאה אלף מארק והוא נבנה עתה בזריזות, ובשני בתי החולים הישנים שבעירנו[195] נוספו בניינים חדשים;  גם "מושב הזקנים" ניעור ויגש אל העבודה, ובית חולי הרוח אשר ייסדה חברת עזרת נשים הכללית התבסס ויהי למוסד קיים.  כל אלה המה דברים אשר נוכל לקוות מהם הרבה בהוסיפם להתפתח ולהשתלם, ועתה עלינו לבקש, כי:

"תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ!"

לא רק ברכותיה היא, כי אם גם ברכות אחותה ההולכת עתה ועוברת מן העולם.

 

ראש השנה

השנה הבאה, בת "הפנים החדשות", הנה היא עומדת אחר כותלנו וצעיפה על פניה, כבת ארץ המזרח, ואחינו מוכנים ועומדים לצאת עוד מעט לקראתה בבגדיהם הלבנים כשלג.  אחינו הזקנים, בני חו"ל, אשר זה מקרוב באו אלינו, עוטים עוד ממעל לבגדיהם השחורים את כותונתם הלבנה אשר הביאו אתם, ובני הארץ, לובשי הקפטנים, כספרדים כאשכנזים, ילבשו כיום קפטן משי או צמר גפן, ול"קיטל"[196]  אין זכר.  והתנועה רבה בכל בתי הכנסת, למן אלה אשר לאחינו האשכנזים הנלהבים ועד אלה אשר לאחינו הספרדים המתונים.  כי גם בימים הא–