השם “ירושלים של תמול” נקבע ע“י המערכת. תמול – היינו השנים תרנ”ו – תרס“ד (1896 – 1904). באותן השנים פורסמו ב”המליץ" “מכתבים מירושלים” מאת דוד ילין בחתימת “מן המודיעים”. מכתבים אלה נערכו כאן בצורת יומן לפי תאריכי כתיבתם. המכתבים הארוכים חולקו לפסקאות קצרות ובראש כל פסקה נרשמה כותרת הממצה את תוכנה. הערותיו המקוריות של דוד ילין סומנו בסופן בציון [ד"י]

ט“ו בטבת תרנ”ו

 

ברית בין הכוללים וחובבי ציון    🔗

מלחמת הדעות, אשר פרצה במחנה ישראל בימים האחרונים, עברה את גבולה ותהי למלחמת התעצמות, מלחמה לשם מלחמה, כטבע כל עניין מהנדון הזה. ואל הסופרים המתעצמים, משני הצדדים, נלוו גם בני גרא¹, סופרים אשר כל כוחם רק לעפר בעפר על כבוד מעשי הצדקה אשר למתנגדיהם, וייאלצו בעלי המעשה לרדת המערכה גם המה, ותלך המלחמה הלוך וחזק עד היום. ויהי בראות בעלי המעשה, משני הצדדים, כי אין קץ לדברי ריב, אשר בכל אופן אך הזק יזיקו, ודברי בעלי הדעות החלוקות הנה פורשו גם הם דיים והותר, ואין מקום עוד להוסיף עליהם למען תפוש את הקוראים בלבם, כי איש איש מהם כבר הקריב אליו את אשר יבחר בו, ויחליטו להתפתח את כלי נשקם מעליהם ולהפסיק את המלחמה.

ובראשון בשבת, בעשירי, בחמישה לחודש, בין הערביים, נאספו בירושלים הבירה באי כוח חובבי ציון² מעבר מזה ובאי כוח ממוני הכוללים³ מעבר מזה, וברית כורתה בין הבתרים האלה. והקול עבר במחנה העברים לאמור: שבת שבתון יהיה לארץ, שבת היא לסופרים מלזעוק, רפואה קרובה לבוא! ציון וירושלים נשקו, ו“תמיכה”⁴ ו“חלוקה”⁵ חבקו.

מלאך השלום מרפרף עתה על הררי ציון בכנפיו החמודות, ופניו, פני כרובים, אורו ויצהלו. היארכו ימי רחפו על ארצנו או כי בעלי מעשה אחרים, אשר השלום הזה מתנגד לחפצי מעשיהם ומפעליהם, ייעורו עתה, ומלאכנו זה יעשה לו כנפיים לעוף אל מעון קדשו השמימה ואותנו יעזוב לאנחות? – ה' אלהים, אתה ידעת!

 

מוצא    🔗

באי כוח חובבי ציון, בבואם ירושלימה, אחרי בקרם גם הפעם את מושבת מוצא ⁶, הודיעו למתעסקים בשכלולה, כי החליט ועד התמיכה באודיסה לתת ארבע מאות פראנק ⁷תמיכה לפועלים בשנה הזאת, למקנה פרות חולבות, כי קרובה המושבה לעירנו וקל להביא את חלבן העירה למכרו. הנה מושבת שרונה ⁸הגרמנית, הקרובה ליפו, רבו הכנסותיה מאוד מכל מעשה החלב. מושבת מוצא זאת הולכת ומתפתחת לאט לאט ונושאת חן בעיני כל רואיה. עוד מעט ונוסף עוד פועל אחד או שנים על הראשונים, וחלק הבית אשר קנתה לשכת בני ברית ⁹בירושלים לפועלים במוצא, הוקדש בערכאות לשם עובדי אדמה מבני ישראל בארץ ישראל. ההקדש הזה הוא הראשון בארצנו הקדושה לשם פועלים עובדי אדמה מבני ישראל.

 

העברת קרקעות    🔗

ההקדש הזה נעשה זה ירחים אחדים. כי בימים האחרונים האלה אין כל מקנה ואין כל ממכר לשדות ולבתים, כי שאלת “המולק והמירי” (נכסי אחוזה ונכסי מלכות), שמה קץ לכל העברת קרקעות מרשות לרשות. פקידי הממשלה חובקים עתה את ידיהם, חברי ועד המכירות נאספים ושחים בענייני המדינות, וסביבם השקט ודממה, כי אין איש מפריע מנוחתם. וועד הנהגת העיר (מגלס אדרה) אמנם ערך כבר תשובה לבית מועצת נכסי המלכות להגן על זכות נכסי האחוזה ולהשאיר להם זכויותיהם הראשונות, ואומר הוא להחליט להחל גם בנתינת שטרי מקנה לנכסי אחוזה כמקדם, עוד לפני היגמר הדבר בעיר הבירה ¹⁰, אך עד כה לא יצא דבר לפועל. בדבר שדות העיר יפו, התעוררה השאלה הזאת לפני חמש שנים, ויארכו ימי השכירה לכל קבלת שטרי קניין בערכאות משך ארבע שנים, עד בוא ועד מרבת ארצנו לסדר את הסכסוכים, אך בירושלים לא יארכו הימים ושוב הכל כשהיה, כי כל פקידי הממשלה מתנגדים לדעת בית המועצה.

 

תיירים רוסים    🔗

עתה הגיע “תור הרוסים” בעירנו. האנגלים אשר באו בחורף הזה, כבר נסעו לדרכם זה יותר מחודש ימים, ואחרים עוד טרם באו תחתם, אך הרוסים באו כבר במספר הגון, ואלף ומאתיים איש נמצאים עתה בבית האורחים אשר לחברה הרוסית הפלשתינית בירושלים.

לא כתרים האנגלים כיתת התרים הרוסים. האנגלים יבואו הנה מלאי עושר ותנועה, על סוסים יטושו, במרכבות ירוצו, מתורגמניהם אתם ולפניהם ילכו, הלוך וצלצל בזוגים אשר בצוואריהם, אורחת פרדיהם וחמוריהם נושאת אוהליהם וכל כבודתם וכליהם, אשר למאכל ואשר למשכב ואשר למלבוש ואשר למרחץ; והרוסים – בגפם יבואו ובגפם ילכו, רגליהם מרכבם, ושכמם פרדם, וככה ילכו איש איש ושקו על שכמו ומקלו בידו, ועברו בארץ כולה בכל מקומות קדשיהם, אשר בעין כרם, ואשר בבית לחם, ואשר בחברון, וביריחו, ובירדן, ובנצרת בגליל, ושבו ברגליהם ירושלימה לפני חג פסחם. לפנים, ומסילת הברזל עוד טרם תהיה בארץ, ראה עוד כל נוסע על דרך יפו את אורחות הרוסים הולכות ברגל גם מיפו ירושלימה, אך בשנים האחרונות האלה נאסרה עליהם ההליכה הזאת, ובמסילת הברזל יבואו כולם במספר ירושלימה, וככה ישובו ליפו.

והבאים, רובם ממפלגת האיכרים המה, ומעטים בהם בני מפלגת הסוחרים העשירים והמשכילים, ואם אמרנו לדעת מתכונת אלה מול אלה, והבאנו במספר את המיטות אשר ערכה החברה הרוסית הפלשתינית לאורחיה בירושלים, וידענו. החברה הזאת, המשתדלת בכל כוח להרבות את מספר הרוסים התרים ולהקל מעליהם את כובד הטלטול ומשא ההוצאות, מלבד אשר בהשתדלותה תינתן הנחה לנוסעים בכל בתי פקידות מסילות הברזל והאניות, הנה הכינה בירושלים בית אורחים גדול להם ובית תבשיל, ותערוך את אורחיה לשלוש מערכות: בני המערכה הראשונה שלם ישלמו לה ארבעה רובל כסף ליום בעד דירה ומאכל כיד המלך; בני המערכה השניה ישלמו רובל כסף ועשרים קאפיקות עד רו"כ ושמונים קאפ‘, ובני המערכה השלישית ישלמו עשר קאפ’ ליום: שלוש למלון, אחת למים חמים לטהעע ¹¹, ושש קאפ' ללחם ושתי סעודות ליום. ובכן עולה מספר המיטות, אשר לבני הכיתה הראשונה והשניה יחד, לשישים, מלבד המקום אשר לה בעיר פנימה לארבעים מיטות, ולבני הכיתה השלישית ערכה מיטות אלף ומאתיים וחמש וארבעים, ומקום לה להוסיף עוד שלוש מאות מיטות להם בעת הצורך.

בבני הכיתה השלישית רב מאוד מספר הנשים על האנשים, ובעת הזאת עולה מספרן כמעט לשמונים למאה. מספר הרוסים הבאים מדי שנה בשנה ירושלימה יעלה לערך שלושת אלפים, ולפני חג הפסח, ברבות מספרם, לא ימצאו להם רבים מקום בבית האורחים אשר לחברה, ושכנו בבתי המנזרים אשר לפטריארכיה היוונית. ובכל הקימוץ הגדול אשר יקמצו התרים הרוסים, יוציא איש איש מהם בארצנו בערך ארבעים רו"כ, מלבד הוצאות המסע הכלליות. רוב הכסף הזה הוא לנדבות בבתי קדשיהם, ומיעוטו למקנה זכרונות ארץ הקודש. חנויות רבות מאוד לנוצרים, בתוך העיר ואצל מגרש הנוצרים מחוצה לה, לממכר הזכרונות האלה, תמונות וציורים בנייר ובבד ובעץ ובאבן, ועוד דברים כיוצא בהם. ומבני עמנו גם הם תמצאנה להן כעשרים משפחות מחייתן בימי החורף מהתרים האלה, והעובר מארחי גן עירנו אשר אצל מגרש הרוסים ¹², יראה, משני עברי הדרך, את אחינו הגורזים ¹³, שטחו להם שטוח על פני הארץ בסחורותיהם, סחורות הרוכלים, ואחדים מהם ימכרו דברי אוכל ומפרי הארץ, ואחדים מתעסקים בחלפנות. כי רק אחינו הגורזים, היודעים את שפת רוסיה, סוחרים עד כה את התרים הרוסים. ואחינו האשכנזים, היודעים גם הם את השפה הזאת, עוד לא שמו לב למקור הפרנסה הזה, הנפתח לירחים אחדים בשנה, מלבד שלושה ארבה אשר פתחו להם בתי אוכל במקום הזה, ושניים שלושה ספרדים פחחים, המכינים מיחמים לרוסים.

 

בית-הספר לבנות של אגודת אחים ובית-הספרים    🔗

ועד ביה"ס לבנות ישראל בירושלים אשר לחברת אגודת אחים בלונדון ¹⁴החליט לקנות מאת המנזר הלטיני את הבית הגדול והמפואר ¹⁵, אשר כוננו ידי הבנקיר פרוטיגר ¹⁶ ואשר בהישברו נפל למנזר הזה לחבל, שילומים לחובו. בבית הגדול הזה יותר מארבעים חדרים גדולים וקטנים, וגן גדול וכר נרחב למשחק לילדות, כי כתשעת אלפים אמה שטח הקרקע אשר לבית, ומקום בו לקבל ארבע מאות תלמידות, תחת מאתיים וחמש ועשרים הבנות הלומדות בו עתה מתוך הדחק. סכום מאה ועשרים אלף הפראנק מחיר הבית כבר הושלש בידי הבנק קרדיט-ליונה ¹⁷, והכול היה כבר מוכן לקנייה, והנה בא אשר לו המשפט בירושלים ויפסוק הלכה למעשה, כי גם הברון רוטשילד הלונדוני והאדון פרנקלין (אשר על שמם אמרו לרשום את הבית בערכאות), אף על פי שהתאנגלו, ישראלים הם, וככל המון בית ישראל היושבים בחוץ לארץ, אין להם רשות לקנות אחוזות בארץ ישראל. דבר יצא מפי השופט, וכל עמל מנהלת הבית ¹⁸במשך שישה חודשים לגמור דבר הקנייה ולהסיר כל המכשולים אשר עמדו לה על דרכה (ורבים מאד היו המכשולים האלה), הכול כאשר לכול היה לשוא, ועתה על בנות ירושלים לחכות ולשוב ולחכות עד עת מועד.

הציר האנגלי אשר בעירנו ערך אמנם מחאה כנגד המיאון להעביר נחלה על שם אנגלים אשר אין מושבם בירושלים, ויטען כי בפני ממשלת אנגליה אין כל הבדל בין בני הדתות השונות, אך עד כה לא נודעה עוד תשובת ועד המכירות. היום הזה עומד הדבר שנית למשפט, והערב הזה יגיד לנו אחרית דבר.

מכל מוסדות הציבור לישראל המצויינים בעירנו, הנה רק ביה“ס הזה וביה”ס לעמעל ¹⁹המה היחידים אשר אין בית אחוזה להם, כי משכנם שכור ישכרו בכסף, ובדעת בעלי הבתים ובחפצם המה תלויים תמיד, ועתה יהיה עלינו להוסיף עליהם עוד מוסד שלישי, הוא בית הספרים הכללי, ²⁰כל עוד לא יעלה בידי מנהליו להקים לו בית בירושלים.

בית הספרים הזה, אשר בו עתה יותר מעשרת אלפים ספרים, הולך ומתעשר בספרים, ודמיונו עתה כערבי אשר מצא פנינים במדבר ונפשו רעבה ללחם יבש. האיש רב הפעלים הד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק הוא לפי הנראה מאלה האומרים “אעשה ויעשו אחרים”, אך חכה לא יחכה עד התעורר האחרים לעשות (כי אז, ה' יודע, מתי היו מתעוררים), כי אם כצופה נאמן עומד הוא על המשמר להעיר ולעורר, מכתובת תכופה לו את חכמי ישראל, ורבים רבים המה אלה האומרים להעניק עתה את הבית בנדבת ספריהם. – אדוני, ספריכם ומחברותיכם ולגיונותיכם וכל אשר תשלחו, חביבים הם מאד עלינו בני ירושלים, ולכבוד הם ליהדות, ולזכר עולם לכם; אבל, חביביי: הכסף מאין יימצא? הגידו נא, איפה הוא האיש אשר תעלה בידו להעלות גרה לבית הזה, אשר יוכל לאסוף גם כסף כדרוש לבניין בית ראוי למוסד הזה, ולא ייאלץ להיטלטל, הוא וספריכם ומחברותיכם וגליונותיכם יחד, מאוהל אל אוהל וממשכן למשכן – כי עתה נקרא: התימותם את אשר החילותם, ולכם נאוה תהילה!

 

תיירים אנגלים / אלקנה אדלר    🔗

אורחת האנגלים החדשה, אשר באה הנה באחרית השבוע שעבר, הביאה לנו גם שניים שלושה מאחינו, והאחד מהם הוא האדון עורך הדין אלקנה ²¹אדלר, אחי הרה“ג הד”ר נפתלי אדלר ²²אשר בלונדון. שלושה אחים המה בני הגאון נתן אדלר זצ"ל ²³, ושלושתם ביקרו כבר את ארצנו הקדושה בתקופות שונות, וזה האחרון בא כבר בפעם השנית. בני המשפחה הנכבדה הזאת מחייבים את אחינו היושבים ספונים בבתיהם או אשר יסעו אל כל קצווי ארץ, וירושלים תעלה רק על לבם, חייב יחייבום האחים האלה אם לא חייבום עוד כל אורחות עמי הנכר למיניהם.

אורחות העמים האלה הנה הן הולכות ורבות. בגיליון החמישי לעיתון ²⁴אשר לחברה הגרמנית הפלשתינית, הננו קוראים את קריאת כהן העדה האשכנזית האוונגליונית בגינואה לחבריו, לקחת חבל במסע תרים פרוטיסטנטים אשר ייסד בית יעסינגהויז בגינואה בשנת 1896, במצאו די חברים לדבר הזה. ומטיף חצר המלכות בפוטסדאם קורא לאחיו לעלות לתור את ארץ הקודש במסע מיוחד, אשר תהיה הנהגתו מסורה בידי בית שטנגה.

האדון אדלר הנ"ל, אשר השתמש בשבועות החופשה אשר לו מעבודתו, בימי חגי הנוצרים, לפקוד את ארצנו הקדושה, נשאר כארבעה ימים בעירנו ובחברון, ויבקר (ולא נשגה אם נאמר “על רגל אחת”) את כל מוסדות הציבור אשר בעירנו ובחברון, עד כמה שיש יכולת לבקר בעת קצרה כזאת. – נפלא הוא לראות עד כמה מהירים הם האנגלים התרים לבקר ולראות ולרשום ולחרוץ משפט. הרשמים השונים והמשונים אשר יקבלו מכל מראה עיניהם בכל המקומות השונים אשר יובילום אליהם מסעיהם והליכותיהם, באים וחולפים ועוברים, ואחרים באים תחתם חליפות לרגעים – היישאר איזה רושם קבוע בנפש או הכול יעבור כחלומות חזיוני לילה? – לפי הנראה גם פה יד ההרגל תקיפה, והרגיל לנסוע עורך גם את כוחות נפשו לפי זאת. – מירושלים נסע האדון אדלר לבקר גם את מושבות אחינו אשר בארץ.

 

יהודים ונוצרים / ר' אלימלך פרלמן    🔗

בשכונת עיר שלום ²⁵, אשר בנה הבנקיר פרוטיגר לבני עמנו אשר שילמו לו מחיר הבתים בתשלומים לפרקים, מכר גם בתים אחדים לנוצרים, ובתוכם גם בית למסית ערבי אשר ממארוניטי ²⁶היה לפרוטסטנטי. המסית הזה צורר הוא ליהודים, ובכל עת יחפש להסית בשכניו היהודים את שכניהם הנוצרים, והיה בהיעדר ילד אחד השכנים הנוצרים לשעות אחדות, בלכתו לשוח או לשחק או לכל אשר ילך, ומיהר האיש והגיד לאבות הילד: “מהרו חפשו אחרי בנכם, פן תהי בו יד היהודים השואפים לדמו “. ויקר כדבר הזה גם ביום השבת אשר לפני השבוע שעבר. אחרי שעות אחדות שב הילד הנעדר אל ביתו, ויהי בהחל השכנים היהודים להוכיח את המסית על הסיתו בם את השכנים, ויחל להכותם. ושם יושב גם הרב אלימלך פערלמאן (אחד עמודי וועד האחדות ²⁷אשר בא בלא יומו), וימהר לעזרת אחיו, ויכהו המסית גם הוא ויפצעהו, בהשליכו עליו שתי אבנים גדולות, ויחל ה' פערלמאן ויפול למשכב, ויובא הדבר למשפט, וייאסר המזיק. והרה”ג רבנו הרב ראשון לציון ²⁸הי”ו ערך גם הוא בקשה לכבוד פחת עירנו, מלבד הבקשות אשר ערכו הנפצעים לצירי ממשלותיהם, ומפריע שלום התושבים ייענש כרשעתו.

בכל השכונות החדשות אשר מחוץ לעירנו יושבים אחינו כמעט נבדלים מבתי הנוצרים תושבי הארץ, האדוקים מאוד באמונתם, וגם פה רואים אנחנו צדקת דברי מחוקקנו באמרו: “וישכן ישראל בטח בדד” ²⁹.

 

תיקון דרכים    🔗

אחרי כלות תיקון הדרך משער דמשק ³⁰עד שדה קבר שמעון הצדיק ³¹הנה החלה פקידות עירנו לתקן את דרך המלך בין שער יפו ובין שדה הקברות אשר למושלמים אצל ברכת ממילה ³², אשר שמה שכונת הנוצרים, ושכונת אחינו המערבים ³³. בכלל הננו רואים בשנים האחרונות את פקידות עירנו מתעסקת בחיזוק הדרכים אשר מסביב לעיר, אחרי אשר הדרכים הארוכות לחברון וליריחו כלתה מלאכתן זה זמן רב, ותיקון הדרך לשכם עוד טרם החלה להתעסק בו. חסרון אחד מורגש בדרך המלך ההולכת משער יפו עד אחרית שכונות ישראל אשר על דרך יפו, כי העגלות הרבות העוברות בה בכל עת ובכל שעה מהדקות את אבני החצץ אשר בהן הדרך נעשה, והיה האבק רב מאוד, והאבק הזה יזיק מאוד לעיניים, בהיותו אבק אבני השיד, ומים אין די בעירנו להרביץ את הדרכים כדרוש. אך גם לזאת שמה פקידות עירנו לב עתה, והנה היא חופרת בור גדול מאוד, אצל אם הדרך, והיו מימיו להרביץ את הדרך הזאת, ועיניו לא תכלינה עוד באבק הפורח.

ב' בשבט תרנ"ו

 

טבילת הנוצרים בירדן    🔗

חיל צבא החורף נח מזעפו, ובעירנו שלוות השקט. אורחים חדשים טרם באו, כי כמעט כל האניות אשר באו בימים האחרונים לא יכלו לגשת אל חוף יפו מפני הסערות הסוערות, ואורחת הרוסים החדשה, אשר הצליחה לבוא ביום בהיר, נסעה גם היא הירדנה, היא וכל המון התרים הארמנים והיוונים, אשר החלו גם הם לבוא מארצותם בעת הזאת. כעשרים עגלות יצאו מפה רק ביום השישי החולף, מלבד כל אלה אשר יצאו לפני היום ההוא, ומלבד מאות החמורים והפרדים אשר עליהם ירכבו מרבית האורחים בני הסוג הזה, ומלבד כל ההולכים ברגל. וכל הקהל הגדול הזה הירדנה פניו מועדות, אל “ירדנם” הם ³⁴, לטבול בו ביום השישי לינואר, יום טבילת גואלם, ולטהר. בני נעמן ³⁵אלה ילכו להם, איש איש וצפחתו בידו, למלאותה מי הירדן ולהביאנה אחרי כן הביתה, והיו המים הקדושים האלה למרפא לכל נגע ומחלה. והטובלים והטובלות כתונת בד ילבשו כולם בטבלם, והיתה הכותונת הזאת להם לתכריכים וירד אתם קבר באחרית הימים.

 

משפטו של רוצח    🔗

אך אורחה הולכת ואורחה באה, ובשבוע האחרון ראתה ירושלים סוף סוף אורחה ישראלית עולה אליה, היא אורחת בני מושבת פתח תקוה אשר נקראו הנה בפקודת בית משפט העונשים (אלמחכמה אלגזאיה) אשר לעירנו, להעיד בהורגי נפש הקצב היהודי בפתח תקוה. וזה הדבר:

בליל כ“ג אלול תרנ”ה עבר במושבה הזאת חוכר מעשרות המושבה, שלים אפנדי בן אמין אלקאסם ואתו נערו ושני פרשים, כולם מתושבי שכם המה, ויהיו רוכבים על סוסיהם ועוברים במושבה. ויהי כי טוב לבם במשקה המשמח לבב, ויאמר האפנדי לרעיו “ירו על היהודים!” ויורו בקניהם. ור' שמואל יעקב, קצב המושבה, עמד בעת ההיא לפני פתח ביתו, ויפגע בו כדור, וימת. מעשה הרצח הזה הפיג את שכרון הרוצחים כרגע, ויימלטו, וצעירי המושבה בני החיל כשמעם את הדבר וימהרו וירכבו על סוסיהם וירדפום וישיגום, אחרי אשר הומת סוס אחד הרודפים בכדורי המוות אשר שבו הרוצחים לירות באופל, ויבואו אל בית הנרצח, והשעה הספיקה לו עוד להראות באצבע על האיש אשר רצחו. וייאסרו הנאשמים עד היום, וכל החקירות לפני חוקר הדין נעשו, ודברי העדים ובעלי המעשה נשמעו וייכתבו בספר, ועתה הגיע יום פקודתם לעמוד בפני בית משפט העונשים בעירנו. וייקראו ירושלימה כל העדים ובעלי הדין לחזור ולהגיד בפני השופטים. ויבואו יותר מעשרים איש, מהם עשרה עדים, יהודים ומושלמים, מהאיכרים אשר במושבה, ויתרם המה בני משפחת המת. גם האדון חיים חזן, פקיד המושבות אשר ביהודה, גם מוכתר המושבות הרשמי, באו הנה. ובהיות עתה ימי העבודה במושבות, והעדים לא יוכלו להתעכב זמן רב, קבע בית המשפט ביום אתמול אספה יוצאת מן הכלל. הבית היה מלא אנשים, ורובם מבני עמנו, והשופטים שמעו עדות תשעה עדים, שישה יהודים ושלושה מושלמים (העשירי חלה בעמדו בבית המשפט), ושניים מהם, עדי ראיה בעת המעשה, העידו על האפנדי בעצמו כי הוא היה הרוצח. סניגור הנאשם ניסה אמנם לפסול את עדות כולם, בטענו כי כולם הם מהפועלים אשר להברון רוטשילד וכולם בני “קומפניה” (חברה) ³⁶אחת המה, ואין לקבל עדותם אשר יעידו לטובת חברם, אך טענת ההבל הזאת לא קובלה, ועתה נחכה ליום החמישי הזה, כי בו יגמר דבר המשפט. הנאשם בעצמו, אחרי הכחישו את כל המעשה, באמרו כי הוא עזב את המושבה לפני חבריו וכל נשק לא היה אתו, הוסיף לאמור כי נכון הוא להביא חמישה עדים אשר היו אתו בצאתו לבדו מהמושבה לפני חבריו. אך לפי הנראה לא תועיל לו גם העדות החדשה הזאת, אשר לא הזכירה כלל בכל עת החקירה אשר היתה בפני חוקר הדין, ושופטי עירנו, ומה גם ראש השופטים המהולל בפי כול, יודעים להבחין בין אמת לשקר.

 

היהודים בפקידות הממשלה    🔗

בבית המשפט הזה, אשר בו יושבים שניים מבני הנוצרים, אין מבני עמנו רק אחד, וגם הוא איננו חבר כי אם ממלא מקום חבר. בכלל מעט מאוד מספר היהודים בבתי פקידות הממשלה, אף כי רב מספרם על יתר שוכני העיר. מלבד הפקיד הזה, עוד פקיד אחד לנו בבית הנהגת המחוז (מגלש אדרה), כי בבית הפקידות הזה ישבו ממלאי מקום ראשי הדתות השונות, מלבד החברים הנבחרים מצד התושבים וכבוד הרה“ג הראשון לציון הי”ו שולח את בנו ³⁷למלא מקומו, ובבית פקידות העיר (מגלש בלדיה) לנו גם פקיד אחד מאחינו, ובכן רק כשלושה יהודים פקידים, אף כי לפי חוקי ממשלתנו היתה יכולת להרבות מספרם. על זאת כבר צעקו רבים החפצים בתפארת ישראל בירושלים, אך האוזניים השומעות איה איפה הן? אוזני ראשינו הטרודות בדברים רבים כל כך, התפנינה גם לדברים קלים כאלה? ובכן, כמאז כן גם עתה, כשלושה פקידים לנו, וכולם מבני אחינו הספרדים המה, אשר היו המשרות למורשות בידיהם משנים קדמוניות, ולא ינחלו אחרים את כבודם.

 

דואר חותמת “ירושלים”    🔗

מבני אחינו האשכנזים אין אף “אפנדי” אחד היושב בבתי הפקידות השונים, מלבד פקיד “מחלקת הפוסטה התורכית לשכונות היהודים” ³⁸, אשר כבודו חדש עמו, וזה דבר המחלקה הזאת:

מלבד הפוסטה התורכית הרשמית אשר לנו, ישנה בעירנו גם פוסטה אוסטרית, אשר נשרשה בכל ערי תורכיה זה ימים רבים מאוד, ואם אמנם כל המסחרים בירושלים דלים ורפים, הנה סחר משלוח המכתבים פורח ומשגשג ב“ה. כי האומנם ישנה עיר בכל קצות הארץ אשר תקבל השפעתה מחוצה לה כעיר קדשנו? וכל ההשפעה הזאת, התבוא באין אומר ובאין דברים? – היהודים בירושלים הורגלו רובם בפוסטה האוסטרית הזאת, כי בית פקידותה אצל רחוב היהודים, ופקידיה מדברים אשכנזית. ותהיינה רוב ההכנסות לפוסטה האוסטרית. ויהי בשנה הזאת, ויעל על לב אחינו הנ”ל לדרוש רישיון לייסד ברחוב היהודים מחלקה מיוחדת לפוסטה התורכית, וישג את הרישיון הזה, ונזכה לפוסטה יהודית ולפקידים יהודים ולחותם יהודי! כי חותם מיוחד קבוע למחלקה הזאת, כתוב עליו בתורכית “מחלקת הפוסטה לשכונת היהודים”, ולמעלה מזה השם “ירושלים” בעברית והשם Jerusalem בלטינית, ובלי תפונה שמחו גם רבים מאחינו בחו"ל למראה שם עיר קדשנו רשום בשפתנו בחותם מכתבים רבים הבאים אליהם מירושלים. לפי הנשמע הצליח אחינו זה במעשהו מאוד, ומלבד המחלקה הזאת אשר ברחוב היהודים בתוך העיר, הנה קבע גם תיבות לקבלת מכתבים גם בשכונות מזכרת משה ³⁹ומאה שערים אשר מחוץ לשער העיר.

 

דרכים    🔗

השכונה האחרונה הזאת, אשר הייתה ראשונה לחברות בניין הבתים בשותפות ותגדל לעיר קטנה, תחונן עתה גם בדרך המלך אשר תגיע עדיה, כי פקידות עירנו החלה לעשות עתה דרך סלולה גם משער שכם ועד בתי מאה שערים ⁴⁰ועברה הדרך גם על פני בתי רחוב משה ויהודית אשר לאחינו החסידים ⁴¹ובתי אשל אברהם ⁴²אשר לאחינו הגורזים.

דרך המלך המוליכה מעירנו ליפו, אשר היתה עזובה מבלי חיזוק למיום היות מסילת הברזל בעירנו, הנה תתוקן גם היא בשנה הזאת, ועתה כבר מלאו המדרכות אשר משני עברי הדרך גלי אבני חצץ קטנות, אשר בהן תיעשה הדרך.

שבט תרנ"ו

 

טיול של שבת    🔗

יום צח ונעים היה לנו יום השבת שעבר, אחד הימים הטובים אשר בהם החמה יוצאת מנרתיקה ליבש כל לחות מעל פני אדמתנו ולהחם כל קרה. בימים כאלה נבחר ליושבי ירושלים לצאת החוצה משבת כלואים בין קירות ביתם הרטובים, אשר על פי רוב לא יזכו לביקור האורחים הטובים, המה קווי השמש השולחים חיים ומרפא לעצמות הבלות מקרה ורטיבות, ומה גם כי חל היום הזה להיות בשבת, יום “בו ימצאו מנוח, כל יגעי כח”. אז אמרתי אל לבי, אלכה מעט לשוח ולהתבונן במראה עיר קדשנו ביום קדשנו.

“שבת היום לה'!” יקראו באוזני כל הדרכים והרחובות הריקים מאדם ומכל תנועת החיים. “שבת היום לה'!” תאמרנה כל החנויות הסגורות על מסגר לאורך רחובות המסחר והמלאכה היותר חשובים בעירנו והיותר מלאים תשואות ומשק המון רבה כל ימי השבוע. גם סוסי העגלות העומדים כל היום הזה על אבוסם לאכול ולנוח בחיים, גם חמורי האיכרים, אשר ילכו היום השדה לרעות ומשא לא ישאו, כולם יחושו ירגישו כי שבת היום לבני ישראל. גם תושב הארץ, בן העיר כבן הכפר, גם הגר הגר בתוכנו בעת הזאת, יעידו יגידו כי יום “מנוחה שלמה” היום הזה.

עברתי את שכונות אחינו ואת דרכיהן הצרות, ואבוא אל דרך המלך, היא דרך יפו הרחבה, אשר משני צדיה מדרכות, כדרכי הערים המתוקנות. – השקט ודממה! בני ישראל אומרים עתה שירה על חמיניהם⁴³ או כי מתענגים המה על שנתם שנת הצהריים, ובדרך כמעט אין איש עובר. מכל עשרים העגלות בערך, אשר ליהודים ולשאינם יהודים, המגלגלות אופניהן כל ימי השבוע הלוך ושוב משער יפו ועד שכונת בית יעקב ושערי ירושלים⁴⁴, רק שלוש ארבע תיראינה לפרקים עוברות לאיטן, במצוא עגלוניהן די רוכבים להן.

עברתי על פני מגרש הרוסים ועל פני גן עירנו⁴⁵ הקרוב אליו, ואגיע עד ראשית הרחוב החדש, אשר אך זה שנים אחדות הוא הולך ונמשך משער יפו וחוצה, ועתה הגיע עד פתח הגן. החנויות ובתי המלאכה אשר נבנו משני עבריו גדולים ונהדרים המה, לאמור: מהיותר נהדרים שבעירנו, כי בוניהם המה מנזרי הנוצרים העשירים ופקידות עירנו אשר גם לה לא יחסר הכסף. ראשית הרחוב הזה בתי מלאכת העץ ובתי ממכרו, והבתים האלה כמעט כולם הם לבני אחינו האשכנזים הנגרים וסוחרי העצים, ואחריתה חנויות סחורות שונות, ובתוכן גם בתי ממכר היין אשר לראשון לציון ולמקוה ישראל. מכל שמונים החנויות בערך אשר ברחוב הזה הנה כחמישים מהן בידי אחינו.

עתה הגעתי אל קצה הרחוב הזה, אל שער יפו. מימיני יורדת הדרך בעמק, היא דרך חברון. למטה, בנחל גיחון, משתרעת הברכה הפרוצה, היא ברכת השולטן, אשר היתה בימינו אלה למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובים אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכיתּה, וכיתתו בה האיכרות את שברי החרסות לעשותם לחומר לבניין. ולמעה מהברכה, במדרון ההר, ילכו הלוך והתנשא טורי בתים יפים, המה מאַת בתי ימין משה, אשר בנה עתה הוועד הלונדוני אשר למזכרת השר משה מונטיפיורי ז“ל, ואחריהם בתי משכנות שאננים, המה הבתים הראשונים אשר נבנו לבני ישראל מחוץ לעיר ע”י השר ההוא בכסף יהודה טורא. ומאחרי הבתים ההם, מושבת הגרמנים, הכלולה ביופיה ובתיקוניה, ואצלה תחנת מסילת הברזל. גם שמה לשבת חלק ונחלה, למרות כל שריקות מכונת הקיטור ותקיעותיה, כי משא הרכבת לא יכבד היום, ואנשים בה מעט.

עוד צעד אחד, והנני בתוך “ירושלים” האמיתית, זאת ירושלים הישנה. הקדמונה והקדושה, אשר אליה ישאפו גויים מכל אפסי ארץ.

רחובות המסחר והמלאכה בירושלים, הרחובות אשר בהם תנועת החיים במלוא מובנה, נחלקים לשנים: האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה ועד למטה משוק התבואות (אלביזאר) קדמה, ושלוחה פונה ממרכז צפונה, היא רחוב הבאטראק4 אשר ברובע הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא קו ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד שער השלשלת אשר למקום מקדשנו קדמה, ובראשן מערבה שתי שלוחות יוצאות, האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער דמשק, והשנית נגבה, היא רחוב היהודים, ותוצאותיה אל שער ציון.

עברתי את שער יפו, ואבוא העירה. מהמקום הזה ועד מבוא רחוב הבאטראק ⁴⁶אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לאורך החלק המערבי של הרחוב הזה ואשר רובן הן לממכר פירות וירקות וכל דבר אוכל. אך הנה הרחבה אשר לפני מגדל-דוד קדמה ריקה מהמון האיכרים והאיכרות, המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה ושוטחים להם שטוח על פני הארץ בצדי הרחבה. והתרים והתרות האירופים, העומדים להם במנוחה בחלונות היפים אשר לה“גראנד ניו הוטל” או ל“הוטל לויד” להשקיף על העיר ומלואה, יתבוננו אל השינוי אשר שונה היום הזה “המכובד מכל ימים”, וחשוב יחשבו בלבם (אם תעלה על לבם לחשוב זאת) לאמור: כמה עמל ותלאה היה נחמיה חושך מנפשו לו חי בימינו אלה ⁴⁷.

הוספתי ללכת, ואעבור בדרכי על פני הבאנק הראשון בעירנו, הוא הבאנק אשר לאחינו ה' ולירו ⁴⁸, אשר רק הוא לבד נשאר בתוקפו ולא הזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים ⁴⁹, ואבוא אל פינת רחוב הבאטראק.

פה שבה שבת המלכה לשפוך ממשלתה על פני הארץ. משמאלי רחוב הבאטראק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם, ומלפניי רחוב הביזאר ⁵⁰. אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמו. ברחוב הבאטראק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את מקום קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה' היום ממסחר, ורוב חנויותיו סגורות. כי משישים החנויות אשר בו עד מקום הקבר, יותר מארבעים שכורות הן לאחינו הספרדים, המוכרים כל מרכולת: חוטים, קישורים, מחטים, סכינים, וכו'. אחינו אלה יביאו סחורתם מקונסטנטינופול רבת ארצנו, וכפעם בפעם יסעו המה בעצמם לבחור להם סחורותיהם. רוב מרכולתם היא מהפשוטה במינה ולא תאריך ימים, אך כנגד זה הנה היא נמכרת בזול, ויושבי הארץ אהבו כן. ויושבי עירנו האירופים יקנו את הסחורות האלה מהגרמנים, המביאים מרכולתם הטובה מארץ אשכנז, ובסחרם זה עשו להם עושר. מאחינו האשכנזים אין אף אחד כמעט מתעסק במרכולת הזאת. עזבתי את רחוב הבאטראק וארד אל רחוב הביזאר. מהרחוב הזה נכחדה כל רגל אנוש כיום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו, רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים, ויתרן כולן לבני עמנו, ורוב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים ⁵¹ומערבים ⁵², המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים. סוחרינו אלה מביאים סחורתם מבירות, עיר המסחר אשר לסוריה, ולסחורתם זאת כל המעלות והמגרעות אשר במרכולת אחיהם הרוכלים, כי הסחורות האלה נארגות בארצות אירופה לכתחילה לשם ארץ המזרח, והאירופי החפץ לקנות לו סחורה לפי רוחו יפנה שנית אל הגרמנים או אל אחדים מאחינו האשכנזים המביאים סחורתם מארץ אשכנז – אך במה נחשבים האירופים כנגד תושבי הארץ?

גם בני העמים האחרים, הפותחים חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת, לא יראו ברכה רבה במסחרם; כי האומנם תצא כיום הגברת המושלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה, בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות? ובכן תיכבד גם היא וישבה בביתה, כי שבת היום בכל מושבותינו.

וככה עברתי, בחשבי מחשבותיי אלה, על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני. משמאלי הרחוב הפונה אל שער דמשק ⁵³, ומימיני רחוב היהודים, ולפניי רחוב הירקות הנמשך עד רחוב שער השלשלת אשר בקצה העיר המזרחי.

ברחוב הפונה אל שער דמשק מצער מאד חלק היהדות, כי בין שלוש מאות החנויות הקטנות אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיה נמצאים רק כחמישים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים, מוכרי מרכולת לבני הכפרים, מנפצי צמר הגפן, צורפי זהב וכסף, ורצענים העושים נעליים פשוטות לבני הכפרים גם הם. וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין שישים החנויות אשר למושלמים. רק מרחוב הירקות והלאה ירב מעט מספרם, כי בין שישים החנויות אשר מקצה שוק הירקות ועד מקום המקדש כחמש ועשרים חנויות ליהודים, ורובן לרצענים.

לא כן רחוב היהודים, אשר בו ובסעיפיו כמאתים וחמישים חנויות קטנות וצפופות, כי כולו קודש, ורוב חנווניו מאחינו האשכנזים. כי פה בתוך עמם המה יושבים, ובשפתם אשר העלו אתם מארץ גלותם ידברו ויצעקו ולא יהססו. גם הספרדי גם בן הנכר אשר עסק לו ברחוב הזה למוד ילמד לדבר אשכנזית. פה רבו הקולות והצעקות בכל ימי השבוע. מוכרי הבשר ומוכרות העוגות. מוכרי הפירות ומוכרות הדגים המלוחים, והעושים במלאכה והסוחרים, כולם נאספו נקבצו, בחנויות ומחוץ לחנויות, משני עברי הרחוב הצר, עד כי אין מקום כמעט לעבור. ועתה – הס כל בשר!

בני ישראל החליפו להם כוח ויקיצו עתה משנת הצהרים, ויינערו וירחצו וילבשו שנית את בגדיהם החמודות ויצאו מביתם. ברחוב הספרדים, אשר בחלק הדרומי לרחוב היהודים, נאספו צעירי המורסקים ⁵⁴לשיח ולהשתעשע ולכסוס את גרעיני האבטיחים הקלויים, והספרדיות הזקנות הולכות אל בתי הכנסיות הרבים ברחוב הזה לשמוע אל דרשת הדרשנים, ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הגבהת התורה. ויתר הקהל, בני נוסח אשכנז כבני נוסח ספרד, הולכים אלה לבתי הכנסת והמדרש, ואלה יוצאים לטייל. והיו אלה אשר לא יאהבו להרחיק ללכת, והלכו להם אל הרחבה אשר לפני מנזר הארמנים, וישבו להם על ספסלי האבן אשר בצדה, לשאוף רוח תחת העצים הזקנים הרעננים אשר יסוכו לראשם, או אל הרחבה אשר לפני מגדל דוד, אשר שמה תנגן עתה מנגינת ⁵⁵הצבא. ואלה אשר חיבה יתרה להם לטיול ולהליכה, ויצאו משער העיר והלכו עד גן-העיר אשר אצל מגרש הרוסים או גם עד בית הספרים “מדרש אברבנאל” ⁵⁶,לקרוא בעיתונים ובספרים ולדעת מה ייעשה בישראל ובעולם.

 

ביה"ס לבנות/מכירת קרקעות    🔗

דבר מקנה הבית לבית הספר לבנות ⁵⁷לא יצא לפועל, וכל מחאות הציר האנגלי לא הועילו לו, כי ענו לו כי לפי החוק אי אפשר לעשות את הדבר הזה. אמנם משפט אחד וחוקה אחת לבני אנגליה כל נתיני טורקיה בדבר מקנה שדות ובתים, אך מה שנאסר לנתין טורקי הן אין יכולת להתירו לנתין ממשלה אחרת. וגם יהודי טורקי אין לו עתה הזכות לקנות קרקעות, כל עוד לא ישב חמש שנים בעיר הזאת. ובכן אין כל דרך אחרת עתה לפני חברת “אגודת אחים”, כי אם לרשום את הבית בערכאות על שם איש היושב פה, והאיש יקדישנו אח"כ לבית הספר, אפס כי החלטת החברה עוד טרם נודעה.

שמחת רבים חצי נחמה גם היא. ועד המכירות פסק לקולא בדבר שאלת המולק והמירי ⁵⁸, וכל עוד לא תבוא מניעה מפורשת מעיר הבירה, יוסיפו למכור את שדות האחוזה אשר מסביב לעירנו בתור שדות אחוזה.

י“ז בשבט תרנ”ו

 

חמישה עשר בשבט    🔗

יום “חמישה עשר” (או: “טוּ בשבט”, ככל אשר יקראו לו אחינו הספרדים) עבר עלינו מבלי כל טיול אל “באר-יואב” ⁵⁹לראות במימיו ולשבת בצל העצים הרעננים המחליפים ביום הזה נעוריהם, כי מלבד הטיילנים המעטים אשר הלכו לפקדו ממש לשם מצווה לא פקדהו איש, וביום ראש השנה לאילנות חגגו להם האילנות חגם לבדם, וזר לא התערב בשמחתם, ובני האדם (לאמור: בני ישראל) הסתפקו הפעם רק באכילת תנובתם הטובה, אחרית פרי השנה החולפת, איש איש בביתו: האשכנזים לפי נוסח חכם אשר יטעם אוכל, והספרדים לפי נוסח ספר “חמדת הימים” ⁶⁰בכל סדרו הגדול, ואמרו “יהי רצונ”יו ⁶¹הארוכים מני ים, כי אחינו הספרדים מהדרים בכבוד היום הזה, ויעשו לו “סדר” כראוי לפירות המתוקים והנעימים אשר יובאו אל השולחן הערוך, וטסים מלאים כל טוב מזמרת הארץ יוצאים מבתי החתנים אל בתי כלותיהם, וליהודים שמחה וששון!

 

יום הולדת השולטן    🔗

ביום שאחריו, הוא יום השישי בשבוע החולף, חל להיות יום הולדת מלכנו ⁶²עבד-אלחמיד השני יר“ה, אשר מלאו לו שתים וחמישים שנה, ויהי גם הוא ליום חג לירושלים, ותלבש העיר מחלצות, ודגלים אדומים מרוקמים רקמה לבנה, רקמת הירח והכוכב ⁶³, התנפנפו על כל בתי הציבור המקושטים בענפים ובפרחים, ומנגינת ⁶⁴הצבא השמיעה קולה ביום בבית פקידות ממשלתנו בקבל פחת עירנו את הבאים לברכו, ובערב ניגנה אצל בית אוסף הצבא ⁶⁵ברחבה אשר לפני מגדל דוד. ויהיה המועד לפקידי הממשלה לבוא לפני הפחה לפני הצהריים, ואחרי הצהריים, ככלות המושלמים את תפילת יום השישי, אשר יתפללוה כולם במסגד עומר (הוא “אלחרם אלשריף” אשר על מקום מקדשנו), הוזמנו ראשי העדות הרוחנים לבוא, ואחריהם צירי הממלכות השונות. ויבוא ראשונה פטריק ⁶⁶הי”ו והרה“ג סלאנט ⁶⁷הי”ו ונכבדי שתי עדותינו ⁶⁸,אחריהם באו פטריק הנוצרים הארמנים וכמריו, וכמרי הנוצרים הקתולים אשר אין פטריק להם, וכמרי הנוצרים הקופטים ⁶⁹, וכמרי הנוצרים הסורים, ולפני כל ראשי העדות קווסיהם ⁷⁰בתלבושתם המיוחדת להם: מכנסי צמר עשויים כשק מקומט אזורים על חלציהם באזור אדמדם רחב, ועל חצי גופם מלמעלה כמין חושן מרוקם פתילי זהב וכסף כולו, ולו בתי ידיים ⁷¹תלויים מאחריו רק לנוי, כי הידיים לא תבואנה בהם לעולם. והלכו הקווסים הלוך והכות על הרצפה במטותיהם אשר כותרת כסף עליהם מלמעלה, ופינו הדרך לבאים אחריהם, ולפני שני הפטריקים הולכים גם שני כמרים נושאים ומרימים למעלה את מטות עוזם, ועליהם כותרת זהב ואבנים טובות. ובבוא איש נכבד לפני הפחה ובצאתו, וניגנה המנגינה לכבודו.

התהלוכה הנהדרת הזאת, אשר העבירה על פנינו את כל טוב העדות השונות אשר בעירנו, עוררה מעט בלבב אחינו את הגאון הלאומי, בראותם כי בין כל העדות השונות ישראל הוא גוי אחד בארץ ועדה אחת לנו למצער בפני הממשלה ועם הארץ. ובין כל ראשי העדות אמנם נהדרו ראשינו בהדרת השיבה החופפת עליהם וחכמתם המאירה פניהם, ואדרת המלכות המרוקמה כסף אשר מעל לבגדי מורנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו, ובגדי השרד אשר לשלושה מנכבדי אחינו ואותות הכבוד אשר להם, היו ללווית חן לכל המראה הזה ויוסיפו כבוד ותפארת לישראל.

כבוד הפחה קיבל את ראשי עדתנו בכבוד, אחרי אשר ברכוהו בברכת היום ובברכה מיוחדת לו על אותות הכבוד אשר הגיעו לו מהוד קיסר אשכנז ⁷², וישיח אתם בחיבה, וישאל את מורנו הרה“ג סלאנט הי”ו לשלומו, כי שמע כי היה חולה, ואחרי רבע שעה נפטרו ממנו בשלום.

כ“ז בשבט תרנ”ו

 

נסים בכר    🔗

האדון נסים בכר, מנהל בית הספר לחברת כל ישראל חברים בירושלים, נסע היום פאריזה, כי קרא לו ועד החברה לבוא להתייעץ בענייני הבית אשר תורה ומלאכה בו התאחדו, והנהלת הבית כולו נמסרה לפי שעה בידי האדון חמוט, הפקיד אשר שלח הוועד הנה זה ירחים אחדים.

ד' באדר תרנ"ו

 

הסגר    🔗

גזרת ההסגר מפני הכולירה אשר באלכסנדריה עודנה בתוקפה, וסדרי מהלך האניות ובואן, וביאת הפוסטה וצאתה, מסובכים מאוד. אומרים, כי אם תחדל הגזרה בעוד מועד, יש תקווה כי תרים רבים מאוד יבקרו עוד את ארצנו בראשית ימי הסתיו, ויצא לבני עירנו הפסד ראשית הסתיו בשכר אחריתו.

 

בית הספרים “גנזי יוסף”    🔗

יחד עם העבודה הגשמית, נפתח עתה כר נרחב לבני עירנו לעבודה רוחנית, כי בית הספרים הגדול “גנזי יוסף” ⁷³, אשר בידי מנהלי בית “מדרש אברבנאל”, נפתח ביום השבת הזה לקהל הקוראים. אמנם לא נפתח עוד בדרך רשמי, וחגיגת חנוכת הבית עוד טרם הוחגה; אך לנו הקוראים הן אחת היא, ואנחנו אמנם שבענו עונג רוחני גדול למראה אוצרות סגולות חמדותינו אשר נגלו לפנינו, למראה קניינינו הרוחניים אשר נשארו לנו לפלטה מאלפי שנים, ורוח גאון, שמינית שבשמינית בגאווה, נוססה בנו ותתערב בשמחתנו. שני חדרים גדולים מלאים ספרים לכל קירותיהם ממסד ועד הטפחות, הארונות יפים וגדולים, והספרים כולם מסודרים כבר לענייניהם, עניין עניין לבדו: אשר לתורה, ואשר לתלמוד, ואשר לפוסקים, ואשר לדרוש, ולקבלה, ולמוסר, ולחקירת הדת ולקורות עמנו, ולשירים, ולמליצה ולספרי חינוך, וכאלה וכאלה. עתה הכול מודים כי יש כבר יכולת לעובדים בכל מקצועות ספרותנו לעבוד עבודתם בירושלים עיר קדשנו ומחסור לא ידעו. ובכן: עתה לעבודה, בני ירושלים וחכמיה! יפוצו מעיינותיכם חוצה, וישתו רבים מבארכם, הוציאו תורה מציון, וחכמה ודעת מירושלים!

ד' באדר תרנ"ו

 

חיל המילואים שב מהמלחמה    🔗

השנה הקדימו בני עירנו וסביבותיה להרבות בשמחה עוד לפני אשר נכנס אדר, ויום החמישי החולף (ער"ח אדר) היה יום חג לתושבי העיר, ובייחוד לבני הכפרים אשר על מחוז ירושלים ייחשבו. כי ביום ההוא שב לגיון חיל המילואים הירושלמי כולו ממלחמתו את הדרוזים, ושובו היה אמנם בתרועת ניצחון ובמצהלות, כי דגל דרוזי נפל בידו לשלל, ומכל הלגיון לא נפקדו רק שלושה אנשים, מלבד שלושה עשר מבני התמורה ⁷⁴.

מאז הבוקר יצא פחת עירנו וכל השרים הגדולים, ומנגינת הצבא אתם, לקדם את פני אנשי החיל הגיבורים, וכל הכבודה עמדה על הר הזיתים לחכות עד בואם, ולפחה ולשרים נטו אוהל לשבת בצלו. המה יושבים, ומכל הכפרים מסביב החלו מחנות מחנות למאות ולאלפים, מבני הכפרים ומבנותיהם, לבוא ולעבור על פניהם הלאה, כי משפחות משפחות יצאו לקבל את פני בני ביתן שבי המלחמה. זקני הכפר, לבושי מחלצות, רוכבים על סוסיהם אביריהם בגאון, והכפריות כולן, היוצאות לקראת בעליהן וקרוביהן, לבושות בגדי חמודותיהן: כסותן היא כותנתן לעורן, כתונת בד ארוכה וכחולה ⁷⁵כהה, ולעומת החזה היא רקומה רקמת משי אדומה וכתומה ⁷⁶, וחגורה לה על המתניים, וידיה ⁷⁷ארוכות מאוד; ועל כותנתן אדרתן האדומה; ועל ראשן, כזר למצחן, טורי מטבעות כסף נקובות ותפורות אל שפת הכיפה אשר לראשן, מתחת למטפחת הלבנה הנמשכת ויורדת על גבן ⁷⁸. ולמאושרות שבהן גם מחרוזת מטבעות כסף על צוואריהן היורדת עד חזיהן, ובמחרוזת בתווךחרוזה מטבע זהב גדולה. והגברים גם הם לבשו מנעליהם האדומים לכבוד היום, ואדרתם אדרת הצמר השחורה או הלבנה בעלת הרצועות השחורות כמראה טליותינו; ואשר רובה ⁷⁹לו ונשאו על גבו כמשפט הפרשים, וכל ההמון הולך ונוסע קדמה על דרך המלך ההולכת יריחו, כי דרך שם שב הלגיון.

שעות אחדות עברו, והמונים המונים החלו להיגלות ולרדת מראש ההר, והדגל הדרוזי הירוק והרקום רקמת זהב עובר לפני המחנה. השרים קידמו את פני החייל, והכוהן-הדתי (אימאם) ברכם לשלום בבואם, והמנגינה הריעה בנגינותיה, אך גם קולה לא נשמע מבעד להמולת ההמון הגדולה. הבאים נפגשים את בניהם ואת אחיהם ואת אנשיהם ואת אבותיהם, ולתרועת השמחה והששון, במצוא כל משפחה את יקירה, ולקול צלצול הנשיקות והחביקות רעשה הארץ ותיהום.

החרדה הראשונה עברה, והתהלוכה לנוכח פני העיר החלה. הפחה והשרים עוברים ראשונה, וכל העם באחרונה. ואך לאט לאט התקדם המחנה הכבד הזה ההומה עוד בחדוות לבו, כי נחלק כולו ציבורים ציבורים, כל בני כפר וכפר מסודרים לבדם במעגל, ובמעגל בתווך, שניים מגיבורי צעיריהם נאבקים ומתגוששים וחרבות שלופות בידיהם, ופיזזו וכרכרו, רגע ירוצו יגשו איש אל רעהו ורגע ייסוגו, פעם יכו בחרבותיהם להב על להב ופעם ייתרו אחורנית, וכל הנשים עונות ומזמרות, כבימי דוד בשובו מהכות את גלית, וקראו שתיים שלוש מהן שירים שונים לכבוד הבאים, ואחרי כל בית תענינה כולן בתרועה אחת: לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ! והגברים מביטים מתפלאים ושוקלים בפלס שכלם ועורכים גבורת כל אחד מהנאבקים לפי ערכה, ואשר רובה בידו וירה בכדוריו והגדיל השאון. זאת היא ה“הפנטזיה” ⁸⁰הכפרית הערבית.

וכמו אמרה ההשגחה להראות לבני האדם כי אין שמחה שלמה בעולם, ערבבה גם מעט תוגה בשמחה. כי משפחת אחד המתים בבני הלגיון טרם ידעה כי נפקד בנה, ותבוא גם היא בתוך הבאים מקוטרת ומקושטת בכל הודה והדרה לשמוח במחמד עיניה, והנה נודע לה פתאום דבר אחריתו – ומחזה פולח לבבות נגלה לעיני הרואים, בהביטם אל המשפחה האומללה הזאת, האבלה בין כל השמחים, ואשר פנתה הצדה ביגון ובאנחה, ותשב אל ביתה ואל שדה הקברות בעירה ללכת להגיד את אסונה לכל בני משפחתה שוכני העפר ⁸¹.

והתהלוכה הגיעה עד שער העיר, והעומד מעל לחומה ראה את כל הכיכר לפניו מלאה אנשים מפה לפה, למראש הר הזיתים ועד העיר.

ותבוא כל הכבודה העירה דרך שער יפו. בני הלגיון באו אל בית מקלט הצבא, אשר אצל מגדל דוד, להשיב את נשקם אשר לקחו אתם למלחמה, וכל המלווים אותם מילאו את העיר. משער יפו ועד קצה הרחבה לפני בית המקלט לא היה דרך לאיש לעבור, מפני הלחץ והדחק, מלבד כל המון הנשים והטף אשר עמדו על הגגות לראות, וגם יתר רחובות העיר מלאו כצאן אדם "כצאן ירושלים במועדיה ".

כי מלבד כל היוצאים לקראת אנשי הצבא, באו גם יתר בני הכפרים מסביב, להצטייד לימי חודש “רמאדאן”. החודש הזה כולו ימי צום למושלמים הוא, ובני הכפרים ממלאים כולם את חובת תעניתם באמונה, והיה ביום ה“וקפה”, הוא ערב ראש החודש הזה, ובאו כולם העירה לקנות להם ממתקים ומגדנות וכל מאכל תאווה לכל ימי (לאמור: לילות) החודש הזה, והעמיסו על חמוריהם, ושבו אל ביתם ופיתם בסלם, מוכנים ועומדים לקבל את פני החודש הזה בכל עינוייו הקשים.

ובני הלגיון נשארו בעיר עד למחרת היום ההוא, וביום השישי עברו על דרך יפו מחנות הולכים ושבים אל ביתם ואל כפרם. ואחינו, יושבי השכונות אשר לפני הדרך, שמעו כל היום את רננת הכפריות בלכתן אחרי הגברים ואנשי הצבא אשר היתה נפשם להם לשלל.

 

משפט הרוצח    🔗

וביום החמישי ההוא אחרי הצהרים, אחרי אשר שקטה מעט ההמולה הגדולה בעיר, ישבו שופטי עירנו בשלישית לעיין בדבר משפט הקצב הנרצח בפתח תקוה: וגם הישיבה הזאת עברה רק במשמע דבר העדים.

מצד משפחת המת התובעת, בא הרב אשר למושבת פתח תקוה, הרב אהרן אורלנסקי ויעד כי יעקב שמואל הקצב בא אל ביתו ובידו ריאה וכבד לשאלו שאלה, ואחרי צאת הקצב מביתו, שמע קול המולה בחוץ ושאון פרשים, ויגש אל הדלת לראות, והנה נפל כדור שריפה בחדר, וינס הרב חדר בחדר להחבא, ובצאתו ממחבואו מצא בביתו המון אנשים נאספים מסביב לקצב, וגם מתפרץ מגוו אל הקיר ועל הארץ, העד השני, מר חיים גולדברג, מוכתר עדת יפו, העיד, כי משרת סלים אפנדי הודה בפניו, כי אדוניו רצח את האיש.

אחריהם הובאו, בישיבה ההיא, שבעה מהעדים אשר קרא האפנדי לזכותו, רובם בני כפר-שקיא, הרחוק דרך שעה וחצי מאמלבס (פתח תקוה), ואחדים בני כפרים אחרים. העדים באו אחד אחד ויעידו כי ביום המעשה לפנות ערב עברו במושבת פ"ת ויראו את אחמד חליל וסלימן עודה (המה שני הפרשים אשר היו בלוויית האפנדי) רוכבים על סוסיהם ועומדים ברחוב המושבה. ובחגורות אחמד חליל מחזר ⁸²לבן בן ששה כדורים ובראשו חרוזה ⁸³כחולה, ומנגד עבר “אבו-דהוד” הקצב היהודי ובידו כבד. ויוסיפו ללכת, יפגשו בדרך בסלים אלקאסם ובמשרתו רצ’ואן, וילכו אתם. ויהיה חצי שעה עוד טרם עבר, והנה יהודים בני אמלבס רודפים אחריהם, ויתפשו את סלים ואת משרתו, לאמור: הכו פרשיכם איש באמלבס! וישיבום אתם, והמה (העדים) הלכו אל ביתם. אחרי שעות אחדות בא אחמד חליל וסלימן אליהם אל הכפר, ואחמד שותה שיכור ויירדם, ורעהו התאונן לאמר: זה רצח נפש ונחלץ, והאפנדי בא תחתיו. ובבוקר, בשבתם באוהל, ובני הכפר נאספו לשמוע הדבר, שב סלימן לדבר אל רעהו, לאמור: אתה רצחת, ואחרים ייענשו על ידך? אז הוציא אחמד את מחזרו מחגורתו, ויך שלוש פעמים בשלושת הכדורים אשר נשארו בו עוד, ויאמר: ומה אם הרגתי נפש יהודי? הדבר גדול הוא?

נפלא היה הדבר לשמוע את העדויות האלה אחת אחרי רעותה, וכולן בסגנון אחד, אך כל בני הכפרים השונים האלה, אשרבר עברו במלאבס איש אחרי רעהו ולא נפגשו יחד, ראו כולם את הפרשים עומדים מבלי זוז ממקומם, וכולם ראו את הקצב והכבד בידו, וכולם ראו את המחזר הלבן בחגורת אחמד חליל, וגם החרוזה הכחולה אשר בראשו לא נעלמה מעין איש מהם, כאילו ידעו כבר מאז כי נכונים הם להעיד על כל אלה, וכאילו עמדו גם הפרשים גם הקצב כפסילים דוממים עומדים ומחכים עד אשר יעברו עליהם כל העדים והתבוננו בהם! ושופטינו המצוינים, בקרירות רוחם, שומעים דבריהם במנוחה וכותבים על העדויות מילה במילה. רק זאת התבוננו על הרואים, כי בכל עת אשר בא עד חדש, והשופט השביע אותו את השבועה הרגילה: “ואַללה אַלעצים, אַשהד באלצדק!” (באל הגדול (נשבעתי)! אעידה בצדק!), הוסיף לאַיים עליו בשבועתו. אך לפי הנראה לא נרתעו העדים מפני כל האיומים, ויהי בהם גם אחד אשר העיד כי ראה בעיניו את אחמד בירותו על הקצב. ונוצרי מכפר סלפית העיד, כי אחמד חליל הפקיד אצלו את מחזרו, ואחרי ימים אחדים שלח את משרתו לשוב לקחתו ממנו. – ועל כל השאלות אשר שאלו השופטים את העדים, למה לא באו מעצמם להעיד על הרצח, אחרי דעתם את כל פרטי הדברים האלה, ענו לאמור: אך פלחים אנחנו, ועבודתנו אנו עובדים, ולמה נכניס עצמנו במשפטים אשר אינם נוגעים לנו?

אך באשר לא באו עוד כל עדי האפנדי, וגם עדי אחמד חליל לא באו, כי אסורים המה ביפו, החליטו השופטים לדחות את גמר המשפט ליום החמישי של השבוע הזה.

בין כה וכה, אחרי כל העדויות האלה, אין עוד כמעט כל ספק, כי אחד משני הנאשמים הוא הרוצח.

 

הקשר נפסק    🔗

גזרת ההסגר על האניות העוברות דרך אלכסנדריה ⁸⁴ רפתה, ורק יומיים תעמודנה עתה האניות בבירות, ובכל זאת סדרי הפוסטה עודם מקולקלים הרבה, ושבועות יעברו, והקשר אשר בין ארצנו ליתר הארצות נפסק כליל, אין מכתבים ואין עיתונים ואין כל חדש.

י“ח באדר תרנ”ו

 

ימי הפורים    🔗

השנה הזאת אמנם יכולים אנו לאמור בגאון ובצדק “וימי הפורים” ⁸⁵. השנה מיוחסים אנו, בני ירושלים, כמוכם כל בני הערים הפרזות, ועוד נעלינו עליכם, בהיות לנו הפעם שלושה ימי חג תכופים ורצופים; וכל אוהבי בטלה בתוכנו (ומה רבו אוהבי הבטלה בתוכנו! נסו נא ושאלו את פי כל ילד קטן בחו"ל, בכל קצווי ארץ, אשר רק שמע את שמע ירושלים, אם לא יגיד לכם זאת תיכף, מבלי כל פקפוק) ⁸⁶, וכל בני “העולם הקטן” ⁸⁷, וכל בני העניים בייחוד, ששו לקראת האורחים הנכבדים האלה, אשר מנות ומגדנות בימינם, ובשמאלם מתת וצדקה; והחרדים לנפש אחיהם הקדימו להדפיס, בשני עיתונינו ⁸⁸,כל פרשת דיני הימים היקרים האלה, ולתקנת אלה אשר לא מפי עיתונים ילמדו תורה, הדפיסו אחרים גם גליונים מיוחדים בשם “פורים משולש” הכול כאשר לכול לפי המודה ⁸⁹האחרונה, והתכונה בכלל רבה לימי הברכה המשולשת.

וימי הפורים, גם שלושתם יחד, עברו עלינו כמשפט שנה שנה; ילדינו הזדיינו וייחלצו איש איש בקרקרו ⁹⁰וברובהו ובמטהו ובפטישו, ובכל כלי המלחמה, עומדים הכן להשמיד ולכלות ולאבד מעל פני האדמה את כל ספסלי בית הכנסת ⁹¹. וזקנינו, אשר זכר ימי ילדותם הם כבר נמחה מלבם, כי ברבות הימים הכל נשכח, מביטים בעיני זעם וקצף על שובבות הילדים “פראי האדם”, ומבטיהם יורו זיקים וחיצים, ומשכילינו מגבוה יראו וילעגו למעשי הבלי הילדות. וקורא-המגילה, אשר בשנה הזאת עוד בטנו ריקה בקראו אותה, מלחמה קשה וכבדה לו, מלחמה מדור דור ב… בכל אלה אשר מלחמה להם בעמלק. בכל מאמצי כוחו יתאמץ המסכן הזה להבליע למצער “המן” אחד בנעימה, פעם יקרא בלחש, ופעם יפסיק לפני “המן”, ואחר יקראנו בנשימה אחת עם עוד ארבע חמש מלים שלאחריו, אך גם ילדינו פיקחים הם ויודעים את כל תכסיסי מלחמתו, והעמידו צופים לעיין במגילה, וראה הצופה כי קרב האויב, והזהיר את העם, ורעשו פתאום כל אמות הספים, כי גיבורינו מכים ושבים ומכים עד צאת נפש כל “ההמנים” – שבמגילה, ועד כלות כל הכוחות בגוף הקורא האומלל, האנוס לשוב ולקרוא כל המילים החטופות אשר קרא, למען הוציא את העם ידי חובתו. גם כל דברי שכל, אשר יטיפו להם חבריהם המתונים, להבדיל בין “המן סתם” ובין “המן בן המדתא האגגי צורר היהודים”, לא יועילו ביום קרב זה, כי קץ כל “המן” בא לפניהם כיום, איש לא נפקד.

ובהתבונני לכל המראה הזה, הייתי כל ימיי מצטער על אשר בא נפוליון לבית הכנסת אשר ליהודים דווקא בתשעה באב ולא ביום הפורים… אך מבט אחד של זקנינו הספיק להפיג גם את צערי זה.

גם את “עשרת בני המן” קראנו בנשימה אחת ⁹², כמשפט כל שנה, ובתוך כדי הנשימה האחת הספקתי עוד לחשוב, כי בלי תפונה שבו ויורידו אז את “דלפון” ⁹³מעל התלייה (אולי לקיים מה שנאמר: “כי לא יחדל אביון”), כי ברגע ההוא נגע בי אחד “הדלפונים” הבאים אלינו ישר מ“שושן הבירה” ⁹⁴.

כי גם אביונינו אנו מיוחסים המה, ומה גם ביום הזה, כי מעיר מרדכי ואסתר מוצאם, ובלי תפונה היו דברי המגילה “ומתנות לאביונים” מכוונים כנגד אבותיהם, אך אנוכי עוד טרם הגעתי ל“מסכת עניות”, ובכן אשובה לענייני:

דבר הכאת המן נהוג רק בקהילות אחינו האשכנזים, ואצל יתר עדותינו, כספרדים, כמערבים, כתימנים וכגורזים אין כל זכר למנהג הזה.

ומתחפשים סובבים אמנם בעיר ובשכונות היהודים אשר מחוצה לה, אך לא רבים המה בשנים האחרונות, ורובם אך ילדים שלא טעמו עוד מעץ הדעת. כי גם ירושלים החלה מעט מעט לשלוף את נעלי הילדות, להתפתח ולהתמדן, ולדעת מה הוגן לאיש ומה לא יהגן לו.

גם משחקי אחשורוש ומכירת יוסף ⁹⁵חדלו חדלו זה רבות בשנים, למן היום אשר החלו בני ירושלים להבין כי לא יאה לדבר בז’רגון בפני קהל ועדה, ויחדלו משאת משא בשפה הזאת, ו“העבריה” עוד טרם הגיע זמנה, כי עוד למוד ילמדוה בני ציון, ובכן עלינו לחכות עוד…

רק האביונים לא חדלו מקרב הארץ, ככתוב, ועוד רוב רבו, ובשנה הזאת, שאר שניים מימי הפורים חלו להיות בימי החול, יכולנו לראות מה רב מספרם. כי למרות כל הדינים המפורשים במאמרי “דבר בעתו” וב“פורים משולש”, האומרים כי רק על יום השישי תחול מצותת “ומתנות לאביונים”, ולמרות כל הכרוזים אשר הוכרזו בשם הרה“ג הראשון לציון הי”ו, כי לא יסבו העניים רק ביום השישי, הנה האביונים אשר אין ידם משגת לקנות עיתונים וגליונים ולדעת כל הכתוב בהם, ואשר יצאו מבית הכנסת עוד לפני אשר נקראו הכרוזים, חזרו על הפתחים גם ביום השישי גם ביום הראשון.

אך המקדים רפואה לכל מכה הקדים גם הפעם רפואה לכל החולים בצרות עין, כי השנה ירד מחיר מטבעות הנחושת לחצי, וה“סחטוט” ⁹⁶, אשר היה ערכו בשנה שעברה רבע הקאפיקה ⁹⁷, שווה עתה רק שמינית הקאפ'. ויצא הפסד הקמצנים בשכרם, ושכר העניים בהפסדם, והמשקולת נשתווה; רק כי נאלצו העניים ללכת יומיים, והקמצנים גם איבדו זמנם בכפליים.

העניים גם המה נחלקים לעדותיהם, רק כי אין “סכסוכים” ביניהם… וראשונה יסעו דגל מחנה פרס. כי הפרסים האלה, אשר זה מקרוב באו, מצויינים הם בעבודתם זאת, וסבו המה ונשיהם ובניהם ובנותיהם, כאילו היתה ירושלים אחת מדינות המלך אחשורוש ו“שללה לבוז”. ואחריהם יסעו עניי בני העדות האחרות. מהאשכנזים יסבו כמעט רק הגברים, ובידם מטפחות לשים בהן את כסף הצדקה, לאות כי עניים מכובדים הם, לאמור: כי הסתפק לא יסתפקו בסחטוט או בשניים. ורבים בהם אשר שניים שניים, אלה הם הגבאים, ההולכים לקבץ בעד אחרים או בעד מוסדות צדקה. ובבני הספרדים והמערבים רבו העניים באנשים ובנשים, והתימנים המחזרים על הפתחים מעטים מאוד. אמנם בראשית בואם הנה היה גם גורלם כגורל הפרסים, אך מעט מעט מצאו להם כולם עבודה, וביגיע כפיים המה מרוויחים עתה פרנסתם.

ביום הראשון החל משלוח המנות והממתקים, ורוב הממתקים האלה מעשי ידי אחינו הספרדים המה. ובהם “ידים” עשויות בסוכר, וקראו להן “חמשה”, על שם חמש האצבעות המשולחות אשר בהן, והיתה התמונה הזאת לסגולה כנגד “עין הרע”; ו“מספריים” ו“קסתות” עשויים סוכר, והורו ה“מספריים” על מלאכת המן הגלב, וה“קסת” תורה על כתיבת המגילה, ועוד “כלים מכלים שונים” יעשו אחינו אלה ובהם סודות ורמזים.

אך טובות ויקרות מכל המנות האלה הן “מגילות-הכסף”, אשר תשלחנה הכלות הספרדיות לחתניהן ביום ערב פורים. המגילות האלה, הכתובות על קלף, תושמנה בתיק כסף עגול אשר בו סדק לאורכו, ובתיק בתוך עובר ציר כסף אשר אליו יתפרו את קצה המגילה, והציר הזה בולט משני קצות התיק, וגללו אותו ונכרכה כל המגילה עליו.

ויום הפורים יום טוב הוא לאופים אשר בעירנו, כי ביום הזה יסבו מדי שנה בשנה, המה ומשרתיהם, וגבו את שכר אפיית כל השנה ממכריהם, ויהי יום הפורים לראש השנה לשרי האופים.

 

בית לחולי-רוח    🔗

בימי הצדקות והמתנות האלה, הנה חוננה גם חברת “עזרת נשים הכללית” בעירנו בנדבה הגונה, כי הגיעו לה אלף פראנק, מנדיב אחד, למען יהיו בידה לראשית בניין בית לחולי הרוח אשר תחת השגחתה, ו“תחלת הפירעון” הזאת היתה גם ל“ראשית דאגה” לאחיותינו, ותחילינה לחשוב מחשבות איך להגיע אל המטרה הזאת, כי לא באלף פראנק ייבנה בית כזה, והדאגה הפכה לפעולה, ולפי הנשמע השיגו עתה גם אלף אמות קרקע במתנה לבנות עליה את הבית, אך בכל אלה עוד הרבה הרבה עליהן לדאוג ולפעול, ועל נדיבי עמנו לעזור.

 

משפט הרוצח    🔗

משפט הקצב בפתח תקוה עוד טרם נגמר. תמול נשמעו דברי העדים האחרונים, והטוען הכללי (הקטגור) דרש לפני השופטים, כי לפי ראות עיניו, האֶפנדי ומשרתו והפרש סלימן עודה אינם אשמים כלל בדבר הרצח, ועל השופטים לקרוא להם דרור, רק אחמד חליל הוא הרוצח האמתי, אך את מעשהו עשה לא בצדייה, כי היה שתוי בעת מעשה, ועל כן על השופטים לשפטו רק משפט חטאת ולא משפט פשע. לעת עתה נדחה עוד גמר המשפט.

 

הסגר    🔗

גזרת ההסגר שבה עוד הפעם לתוקפה, כי חזקה הכולירה באלכסנדריה, ואין יוצא ואין בא, וירושלים שבה למנוחתה ולעניותה.

ג' בניסן תרנ"ו

 

מודעות    🔗

"משנכנס אדר מרבין – בהוצאה ".

את הגירסא החדשה הזאת הננו קוראים כיום, זה חודש ימים, מעל כל דברי המודעות הרבות הדבוקות על שער יפו, ועל בתי הכנסת והמדרש, ועל כל בתי הציבור, ועל חנויות רבות ברחוב היהודים, בכל דלת אשר נמצא עוד מקום עליה למודעות, ולא מלאה עוד בכל דוגמות סחורות הפסח למיניהן המוצגות גם הן כעין מודעות, ובכל כלי הפחים, אשר יתלום הפחחים הרבים מבני אחינו הספרדים היושבים על הארץ בצדי הרחוב הצר הזה ו“דורשים בהלכות החג” בקורנסיהם ובמרתכיהם מכלי האגנות ועד כל כלי הקטן.

לפנים בירושלים, כי יאמר איש להודיע דבר לחבריו, וכתב מודעה והדביקה בפתחי בתי הכנסת, ודיו. ועתה הנה גדלה העיר ושכונותיה רבו, וההתחרות גברה גם היא, ותגיע תקופת ההדפסות והתקענות, ועל כל אשר יאמרו עליו כי הוא זה, מיד מודעות נדפסות ונדבקות, ובין לילה, וידעה העיר כולה כי נולד לציון עוד אופה מצות, ועוד מוכר חיטים “שמורות משעת קצירה” נוסף בה. והמודעות כולן עברית הן כתובות, ובהן אחדות אשר נעתקו גם ל“לדינו”, היא השפה היהודית-הספרדית, למען יבין גם ה“המון” שבאחינו הספרדים, אשר לא ישתמש בשפת קודש תשמיש חול, חלילה.

בין כל המודעות “הכשרות לפסח” האלה, הנה מתנוססת ומצטיינת בכשרותה מודעת “להט החרב”, היא המודעה החדשה אשר יצאה מבית גנזיו של הרב מבריסק ⁹⁸, אל כל מקום אשר דבר הרבנית ⁹⁹ודתה מגיע, כי ראה ראה הרב כי גברה הקליפה ¹⁰⁰בירושלים, ואפס קנאי וחרד בישראל: בתי הספר מתבססים, ותלמידיהם מתרבים, כאילו לא היה, חלילה, כל רב וזוגתו בירושלים, ולא עוד אלא שגם רוח חבריו הרבנים איננה נוחה עתה הרבה מהנח“ש הקדמוני ¹⁰¹הרובץ לפתחי השקאָלות ¹⁰², ולא עוד אלא שגם גילו את דעתם זאת “אגב אורח” למר כתריאל שרהסזאן, עורך העיתונים העברים בנויאָרק, והוא בהתעורר בו “הניצוץ האמריקני” פרסמה בעיתוניו בקולי קולות ובהקדמות ובביאורים כנוסח אמריקה – ראה זאת הרב ויזדעזע, וינועו אמות הסיפים לקול חסידיו המתנבאים גם הם כפלוני התוכן האומר כי כבר הגיע זמנו של עולמנו להיחרב, והרצים יצאו דחופים אל הרה”ג סלאנט והרב מלובלין להיות נכונים לאסור, ולייסר, ולהכריז, ולהעניש, ולהרעיש עולמות! אך רבנינו, היודעים את מרת נפשם, ניסו להשתמט, באמרם כי לא יוכלו לאסור איסורים חדשים, והמצווה הזאת היא עתה ממצוות “לא תעשה שהזמן גרמא” ¹⁰³, ויוסף הרב לשלוח רץ אחרי רץ לדרוש מהם כי יאשרו למצער את האיסור הקדמון אשר גם הרה“ג סלאנט חתום עליו. וה' ברך את עירנו ב”סרסור לדבר מצוה" חדש, ר' נפתלי שמו, מווארשא, ויבוא אל בית הרב סלאנט ביום ערב שבת אחרי הצהרים, ו“להט החרב המתהפכת” בידו. ויהי כי ראה את הגרש“ס ¹⁰⁴ מהסס לחתום על הכתב ודוחהו בלך ושוב, ויאמר כי כלה ונחרצה מאתו לבלי לזוז מביתו עד עשותו דברו, גם שבתו ישבות אצלו ולא יעזבנו. והגרש”ס לא שש על אורחו זה ועל להט חרבו השלופה, ובכן שבו רבותינו והרכינו את ראשם וחיות הקודש ניצחו! אפס כי בכל זאת מיאנו רבותינו לחתום גם הם על דברי הרב הכתובים באש שחורה על גבי לבנה, ויקבעו להם מדור בפני עצמם, ויהיו דבריהם כקב של מים צוננים אשר יזרקו על בשר האיש היוצא ממרחץ המים הרותחים… אך בכלל לא נכוו בני ירושלים לא ברותחים ולא בפושרים, ו“החרב” לא נגעה עד הנפש; כי כל הכתב הזה, אשר לדברת רבים הוא רק מעין תכסיסי מלחמה של הרבנות לסכסך את הרבנים בשרהסזאָן ולהתיש כוח כולם, כאשר ראה “אור” הדפוס“, כן שב וייטמן בחשך, ורק יחידי סגולה נהנו ל”אורו", וגם אלה לא הרבה נהנו בו, כי המודעות הראשונות אשר הזכרתי השכיחום את האחרונה, ודאגות יותר נחוצות מיהרו וימלאו מקום הדאגה לנפש אחרים והערבות אשר ערבו כל ישראל זה בזה. ובתי הספר עומדים על תלם כבראשונה, ועולם כמנהגו נוהג.

 

בית-הספר למל    🔗

בביה"ס להאציל לבית לעמעל היה המבחן השנתי ביום החמישי החולף, ורבים מנכבדי עירנו היו באותו מעמד, ויתענגו כולם ביחוד למשמע דברי שפתנו השגורים גם בפיות הילדים הקטנים בני שש או שבע שנים.

 

תיירים    🔗

גזירת ההסגר מפני הכולירה שבאלכסנדריה היתה בימים האחרונים לאמת המידה למוד בה את ביאת האורחים החדשים לארצנו: כי ירבו ימיה ומעטו האורחים, וכי ימעטו ורבו הבאים, וימינו אלה ימי הירידה המה לה, כי שבה ותעמוד רק ליום אחד, ופני עירנו מלאים פנים חדשות, כי מלבד אורחת האניה “ביסמארק” אשר הביאה אלינו שלוש מאות וחמישים איש (רובם מאמריקה), הנה באו אחריה עוד אורחות אחדות, ותשב תנועת החיים לעירנו. ולמסילת הברזל עבודה רבה, ורכבותיה תלכנה עתה פעמיים ושלוש ביום בין יפו וירושלים, והעיר מלאה תרים ותרות סובבים בחוצותיה ומתבוננים לעתיקותיה ולחדשותיה, גבירים וגבירות מדברים אנגלית, ותורגמניהם לפניהם, וספרי “בדקר”יהם ¹⁰⁵ בידיהם, להורות למו את הדרך ילכו בה ואת דברים אשר יתבוננו אליהם. גם אל רחוב היהודים יוליכם הספר האדום הזה, גם אל חורבת יהודה החסיד יעלם, והתבוננו עתה אל מראה בית הכנסת הגדול “בית יעקב”, הנהדר מאוד למיום החלו גבאיו החדשים לפארו כראוי לו, גם אל הכותל המערבי יורידם ערב שבת עם חשכה, להתבונן ביהודים, ובן ישראל הרואה כי רק גויים באו בנחלתו, שאול ישאל עוד הפעם, מתי יזכה לראות גם את אחיו בעולי רגל?

 

אליהו שייד    🔗

רק אורח אחד מאחינו כיבד את עירנו ליום אחד, ותרב הברכה אשר הביא לה; שייד, ציר הברון הנדיב ¹⁰⁶, בא שלשום בערב לעירנו, והיום בבוקר שב ויסע אל המושבות. וביקור היום הזה השאיר רושם גדול אחריו. חמשת אלפים פראנק מסר לראשי עדתנו לעזר לתשלום מס הצבא, שלושת אלפים לאשכנזים ואלפיים לספרדים, וחמשת אלפים פראנק מסר לחלק לעניים לפני החג. לשני בתי חולינו ¹⁰⁷מסר אלף פראנק לאחד, ולבית הספרים הכללי מדרש אברבנאל מסר נדבת הברון הקבועה לעזר לשכירות הבית. וביחוד ביקר את בית “חולי הרוח” אשר ייסדה חברת “עזרת נשים הכללית”, וימצא חן בעיניו מאוד, ויתן גם לבית הזה את נדבתו, ובדבריו אשר רשם בספרה הוא קורא ליתר נדיבי עמנו לעזור לה בבניין הבית אשר אומרת היא להחל בו. בכלל היו כל הנדבות האלה כדבר בעתו, לפני בוא ימי החגים וצרכיהם המרובים המנצלים את ישראל – כזכר ליציאת מצרים.

י' בניסן תרנ"ו

 

בפרוס הפסח    🔗

ביום השישי שעבר קראו הכרוזים בהחרם-אלשריף (אשר על מקום מקדשנו) לאמור: בשבוע הזה תחל העבודה בחלקת “נבי-מוסא”! ובשבוע הזה ירדו שמה אנשים רבים סוחרים ורוכלים וכל מוכרי דבר אוכל למינהו, להכין שמה חנויות קטנות למערבם ולמרכולתם, וביום השביעי לשבוענו זה תחל החגיגה כמשפט שנה שנה, ואנשים לאלפים יעברו על פני ירושלים והלכו אל מקום הקבר אשר מצאתו ההגדה הערבית על דרך יריחו מנגב.

והיום שלפניו הוא “יום חמישי של המתים” (חמיש-אל-אמואת) לבני הכפרים, כי ביום הזה ירדו אל מקברותיהם, משפחה משפחה אל קברי קרוביה, ובישלו שמה נזיד בסירות ובדודים, וכל עובר יטעם מסיר הנזיד ואמר: “תהי זאת לרחמים למת”. וקראו לתפילה הזאת “רחמים”, והמנהג אחד שרידי מנהגי “זבחי המתים” הוא.

מלבד חגי המושלמים, הנה קרבו גם חגי הנוצרים, והעיר מלאה עתה רוסים ויוונים וארמנים וכל חוגגי הנוצרים למיניהם, וכי נלך בדרך וראינו אותם נושאים כל היום כפות תמרים, לולבים ירוקים ורעננים – לפסח. כי יום הראשון הבא הוא “יום הראשון של הלולבים”, ולקחו להם כל הרוסים והרוסיות כפות תמרים עוד שבוע ושבועיים לפני חגם, וקלעו סביבותיהם כל מיני הידור ונוי-לולב ונשאום בכל אשר ילכו, אחרי כן יביאום אל ארצם לזיכרון.

 

“אמריקנים”    🔗

גזרת ההסגר חדלה כולה, וחוף יפו נפתח לכל האניות, ותרים חדשים מרבים לבוא, ובין הפנים החדשות העומדות לבוא, הנה אורחה גדולה אמריקנית באה בעוד שבוע ובה שמונים נפש, ולא לגור פה יבואו כולם כי אם להשתקע, כי מבני הכיתה הנוצרית אשר יקראו להם פה בשם “אמריקנים” סתם, המה. זה כעשרים שנה נוסדה הכיתה הזאת באמריקה, ומנהגי חבריה ואורחות חייהם זרים ומשונים: נוצרים המה, ואל כל בית תפילה לא ילכו ודבר אין להם עם כל כיתות הנוצרים, כי בביתם יהיה להם חדר אורחיהם המקושט והמפואר לבית תפילה להתפלל בו בעת הצורך, ונוסח קבוע ועת קבועה אין להם לתפילתם, כי בנוח “הרוח” על כוהנם, ואסף את בני מרעיתו אנשים ונשים וטף, והשתחוו אתו יחד, והיו כורעים והוזים ומהרהרים בתשובה עד עמוד הכהן הגדול ועמדו גם המה, ובכל עת השתחווייתם אשה אחת פורטת על הנבל. גם “אורים ותומים” יאמרו כי יש להם, ועל כל דבר ישאלו באורים, ומאומה לא יעשו עד אם שאלו את פי ה‘. כל בני הכיתה חיים יחד, ועל שולחן אחד יאכלו. כל עבודה לא יעשו בשכר כי אם בחינם, ואם יאמר איש לתת להם מתת, וקיבלו ממנו, אם יהיה הדבר לרצון "לפני ה’". ברופאים לא ישאלו על כל מחלה אשר תבוא עליהם, גם אם למוות ממנה תוצאות. מאמינים המה כי גאולת ישראל תבוא מהר, ומרבים המה להיטיב להם ולהתקרב אל “בני מלכים” העתידים, אך כל תכלית מיסיונית אין להם, וצוררים המה את המיסיון בכל תמונותיה.

ויהי בעת היווסד הכיתה הזאת, ויבואו רבים מחבריה הנה, וישבו פה לחכות לגאולת ישראל, ובבואם היו עוד עשירים וכבדים בכסף, ויטו חסד לאחינו התימנים אשר החלו אז לבוא לארצנו, באמרם כי זאת “אתחלתא דגאולה”, ככתוב “עורי צפון ובואי תימן”, וביתם היה פתוח לכל דופק על דלתיו, כיהודים כמושלמים כנוצרים, וכל מבקש אוכל ונתנו לו. אך מעט מעט כלתה הפרוטה גם מכיסם, ויחלו המה לחיות על חשבון אחרים, על הנדבות אשר שלחו להם אחיהם חבריהם באמריקה ועל מיני המזונות אשר שלחו להם לפעמים עשירי המושלמים והנוצרים אשר בניהם למדו אנגלית בביתם. כי את כל עתם הקדישו לדבר הזה: להורות את כל החפץ ללמוד אנגלית וציור ומדעים, ומהם מורים אנגלית גם בבתי הספר אשר לבני עמנו. אך בימים האחרונים דל מספרם, ודוחקם גדל, ויסע אחד מהם “משולח” לאמריקא ויעורר לבבות לתשובה, ויצאו שמונים נפש משיקאגו לבוא ירושלימה, המה ורכושם. ויעברו כבר את האוקינוס בשלום, וזה ימים אחדים אשר יצאו מליברפול.

 

מומר ומסית / שלמה פיינגולד    🔗

השנה לא היתה שנת פרנסה בשפע, והלחץ זה הדחק גדול מאוד. הייפלא איפוא כי יאמרו ציידים לצוד דגים במים עכורים? ואחד מגיבורי הציידים הוא האיש שלמה בן דוד פיינגולד המסית, אשר בא זה מקרוב וייסד לו במה לעצמו. המומר הזה, אשר לקח לו בלונדון אשה אנגלית עשירה מאוד, אשר לפי דברת רבים הקדישה הונה לתכלית מיסיונית, אומר להדפיס בעירנו עיתון בשפות שונות, בשם “האמת”, לתכליתו זאת ובכל כוחו הוא משתדל לעשות לו נפשות. ויחל לחלק בשבוע הזה בביתו תמיכות ומתנות וכסף לעניי ישראל. והעניים רבים מאוד, ולמרות כל הכספים והתמיכות אשר ניתנו במלוא חופניים מצד הכוללים השונים ויתר מחלקי הצדקה למיניהם, החלו רבים לדפוק על דלתיו זה שלושה ימים. וישלח הגרש“ס ¹⁰⁸הי”ו ויעורר את הרה“ג הראשל”צ ¹⁰⁹הי"ו, ושניהם יחד ציוו היום להכריז ולהדביק מודעות לאסור על העם לפנות אליהם, להתקרב אליהם או לקחת מידם מאום, וכל העובר על מצוותם זאת הוא מובדל ומופרש מקהל ישראל.

 

גרים    🔗

איש אחד, איטלקי זקן ומלומד, עזב את מולדתו ואת בית אביו וידבק בעמנו הנדכא, לאהבה אותו ולקבל את דתו, בימי זקוניו אלה. וביום החמישי שעבר היתה הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, כדין וכדת בבית החולים “בקור חולים”, במעמד שני רופאי הבית, ועתה עודנו שוכב שמה עד כי ירפא לו, ולומד הוא בחריצות את מקרא שפתנו. האיש הזה אומר להביא הנה גם את אשתו החפצה להתגייר.

 

משפט הרוצח    🔗

אחרי כל העדויות השונות נחרץ משפט האפנדי והפרש רעהו להיאסר משך שנתיים. תמול הובאה עוד עדה אחת, היא האשה כ"ץ, המחזקת בית האכסניא בפתח תקוה ואשר אל ביתה סרו לפני המעשה האפנדי ושלשת מרעיו, ויהיה כי שאלוה להגיד מי היה אתו נשק, ותגד כי רק בידי הפרשים היו כלי נשק ולא בידי האפנדי, ותחול כל האשמה על הפרש, ואחרי אשר הוא היה שתוי בעשותו מעשהו, דנוהו רק בעוון חטא ולא בעוון אשמה. אך דעת התובעים לא נחה במשפט הזה, ואומרים המה לערער בבית המשפט לערעורים.

 

חברת “למען ציון”    🔗

חברת “למען ציון” ¹¹⁰הפרנקפורטית, אשר מעשיה למען ציון טובים ונכוחים מאוד, אך מעטים לפי ערך המטרה אשר הציבה לה, קבעה לה עתה בעירנו ועד של אנשים, מלבד צירה ועושה דברה הנכבד ¹¹¹. מפעלי החברה הזאת להטבת מצב אחינו שונים המה, וכולם ממלאים תעודתם. הרופא והרפואות אשר חוננה בהם את כל אחינו היושבים מחוץ לעיר, ותמנע גם את הדלים שבהם מדפוק על דלתי בתי החולים של המיסיון, לימודי השפה הערבית בבתי תלמוד התורה, החזקת היישוב בערים אשר לא ישבו בהם אחינו לפנים, תמיכת פועלים בהלוואות בעת צורכם, שילום שכר אומנים ללמד ילדים אומנות, ועוד כאלה וכאלה, המה מפעלים הנותנים כבוד לשם פועליהם. ובכל זאת מעטות הכנסות החברה הזאת, ומספר תומכיה ומחזיקיה בחו“ל מעטו, וכפעם בפעם אין המשקולת שוה בהכנסותיה ובהוצאותיה. ויהי רצון כי כשם שגדל כוחה בעירנו, כן תרבינה גם הכנסותיה בחו”ל, וכל המחשבות הנעלות אשר עלו על לבה ביום היווסדה, בוא יבואו.

י“ז בניסן תרנ”ו

 

נבי מוסא    🔗

ביום החמישי החולף חדל הגשם, וביום השישי אחרי הצהריים, בצאת כל המושלמים מהחרם-אלשריף, אחרי התפללם תפילת שבתם, חרבה גם הארץ, והתהלוכה מבית תפילתם זה החלה בכל כובדה וסידורה. אנשי הצבא הפרשים עוברים חלוצים לפני המחנה, ואחריהם הולכים זקני (שיך) החרם בבגדיהם הירוקים, ובידיהם דגלים גדולים, כשלושים דגל, או חניתות וחרבות שלופות, ואחריהם הולכים אנשי הצבא המנגנים הלוך ונגן בכלי שירם, ואחריהם נושא הדגל הקדוש, העשוי כולו משי ירוק ועליו רקמת זהב יפה. והמופתי, הוא השופט הדתי, וכל נכבדי העיר רוכבים לאחרונה, ואחריהם כל אדם ימשוך. ובעברם דרך רחוב אשר בו איש קדוש קבור ¹¹², ועמדו והתפללו תפילה קצרה לנשמת המת, היא “פרשת הפתיחה” (סורת אלפאתחה) אשר לקוראן, ואחרי כן יאחזו דרכם הלאה עד הגיעם אל שער האריות.

הכיכר אשר מחוץ לשער, וחומת העיר לאורכה, כוסו באלפי נשים ואנשים, וההר כולו, משני עברי הדרך, נהפך לאַמפיתיאטרון גדול, אשר רק ראשים וצעיפים נראו בו, כמדרגות. גם אוהלים אחדים ניטו עליו בראשו, לנשי השרים הגדולים, הבאות גם הן לראות. ורעש גדול והמולה בכל הכיכר, וקולות התותח נשמעים מעל החומה כהד לכל רעש המון החיים. והתהלוכה עוברת לאט, הלוך ועבור, עד מלמעלה להר הזיתים, אז תשוב מנגינת הצבא וכל המון המלווים אותה, והכפריות תחילינה עתה לענות ענותיהן, לברך את החוגגים בברכת הפרידה. ויש אשר תעמודנה במעגל, ואחת מהן בתווך, ורקדו ונפנפו ידי כותונתן הארוכות. וזקני הכפרים מתחרים במירוץ הסוסים, העפים כברקים, רוץ ושוב, והראו את כוחם אשר לא תש עוד. ובני התהלוכה הולכים הלוך קדמה, ואל “נבי מוסא” מגמת פניהם.

כי זה משה האיש, אשר לפי דברי מדרשנו לא ידע גם הוא בעצמו את מקום קבורתו ¹¹³, שב (לפי הגדת המושלמים) ויתגלה, אחרי אלפי שנים, לאחד נזיריהם המתבודד במדברות ויגלה לו את מקום קברו. וילך הנזיר, ויאסוף אליו המון עם רב, ויביאם אל המקום, ובידו מטה, ויעג עוגה בארץ, ויקרא: “זה הוא מקום קבר נבי-מוסא!”, ויראו העם ויאמינו. ויקימו על מקום הקבר בית גדול לתפילה, וסביבו בתים רבים, למשכן לכל הבאים לבקרו. ויהי המקום הזה, אשר מנגב ליריחו, מעבר לירדן מערבה, למן היום ההוא, למקום קדוש. והמושלמים, בני ירושלים וכל סביבותיה עד למרחוק, עולים לחוג שמה, מדי שנה בשנה, בשבוע אשר לפני חג הפסח לנוצרים, הוא השבוע אשר בו ייאספו שנה שנה נוצרים רבים בעיר הזאת ¹¹⁴. ולהוצאות הבית והחגיגה הקדשות רבים הוקדשו, מלבד המכס אשר על כל הערבים מעבר לירדן מזרחה, שתי סאים קמח לכל מענה צמד בקר. והממונה על כל ההכנסות הרבות האלה הוא מופתי ¹¹⁵ירושלים, והיה גם ה“מוציא” בכל ימי החגיגה, וכל שבעת ימי החג, ארוחת חינם ניתנה לכל אלפי החוגגים, וכל רעב יבוא יואכל כאוות נפשו. לבני כפרים ודלת העם יבשלו אורז ובשר, ולחם ניתן להם, לאיש איש בכליו אשר יביא, ואם תאווה נפשו לקחת בשר חי, ונתנו לו. ולשרים ולגדולים ארוחות נשלחות לאיש איש כפי כבודו אל חדריהם אשר ישבו בהם.

ודגל מיוחד לחגיגה הזאת, והיה תמיד בבית המופתי, רק ביום הראשון לחג יביאנו אל החרם ¹¹⁶, ומשם יקחנו אתו אל נבי מוסא. וירד הדגל ¹¹⁷מדי שנה בשנה ביום השישי, ואת המופתי ילכו בני העיר המתנדבים לחג, ובכל ימי השבוע שאחריו, ילכו שמה חליפות בני הכפרים אשר מסביב לירושלים, ועברו כולם דרך עירנו. ובאו בני כפר וכפר לבדם, המה ודגליהם, והלכו נושאי הדגלים לראשונה, ואחריהם ילכו המכים בתופים והמצלצלים במצלתיים, ואחריהם הזקנים ובידיהם חניתות ורמחים, ואחריהם ילכו יתר בני הכפר, הגברים לראשונה והנשים והטף אחריהם. והיה לפני בואם ירושלימה, ועמדו הרחק מן העיר ושלחו ציר לבשר בעיר דבר בואם, וביד הציר תוף קטן והלך הלוך והכות בתוף, מכה אחת לכל עשרים צעד, עד בואו אל החרם. ובחרם משפחות אחדות שוכנות, אשר דגלים להן ותופים ומצלתיים, ולכל משפחה “חזקה” ¹¹⁸על כפרים אחדים, לקדם פני חוגגיהם בבואם. ובא הציר אל בני המשפחה מכריו ותשורה בידו, ולקחו את דגליהם וכלי זמרם ועברו ברחובות עד הגיעם אל מחוץ לעיר, ונפגשו את החוגגים הבאים ושבו אתם, והלכו שני המחנות יחד עד בואם אל הקודש. ובדרך בלכתם יעמדו במקומות רבים, ונזירי הכפרים וזקניהם מראים נפלאותיהם לעיני ההמון, כי תעמודנה רגליהם על שפת חרב חדה, או כי יתקעו את החרב בבטנם וישלפוה ממנו, או כי ישתטחו לארץ וחרב חדה תושם על גבם החשוף ואיש אחר יעמוד על החרב נשען עליה בכל כוחו; ויש אשר ישתטחו אנשים רבים על הארץ, והקדושים ירכבו על סוסים ועברו על גבם הלוך ושוב והמשתטחים לא יחושו בעברם. וככה יבואו אל החרם והתפללו שמה. והיה אם רד היום, ולנו בירושלים, וקמו בבוקר והלכו לנבי-מוסא, ואם עוד היום גדול והלכו בו ביום, ובבואם לפני נבי-מוסא, ושלחו שנית ציר מבשר, ויצאו לקראתם בני הכפרים אשר הקדימו לבוא יום אחד לפניהם.

הבאים שמה יביאו אתם נדריהם ונדבותיהם אשר נדרו כל ימי השנה לנבי-מוסא, שלמים (ד’ביחה) או כל נדר אשר ידור האדם, ויש אשר יביאו אתם בניהם הקטנים למול אותם שם ¹¹⁹, והלבישום משי, ורקמת זהב מקשטת את התלבושת כולה.

ובבואם שמה, יש אשר ישבו באוהלים, ורובם על פני השדה ישבו כל ימי חגיגתם, יומיים או שלושה.

וביום החמישי בשבוע בבוקר, יצא המופתי וכל החוגגים אשר נשארו שם עד היום ההוא, ושבו ירושלימה והעלו את הדגל אתם, והיה גם היום ההוא ליום חג לירושלים, בצאת כל המונה לראות בשוב כל המחנה הכבד בכבוד יותר גדול מיום לכתו. ורוב בני הכפרים נשארים בירושלים גם ביום השישי גם ביום השבת, הוא יום “שבת ההדלקה” אשר לנוצרים. וקראו לימים האלה “שבוע החלאוה” (ג’מעת אלחלאוה), כי בימים האלה יקנה איש מבני הכפרים “חלאוה” ¹²⁰להביא לביתו זכר לימי החג. והחלאוה עיסת סוכר היא, אשר יטגנוה בקמח ובשמן השומשומים.

 

שבת ההדלקה    🔗

לכבוד “שבת ההדלקה” הבאה מלאים עתה כל בתי המלון אורחים, המוסיפים עוד לבוא. ומספר חוגגי הרוסים אשר עתה בירושלים כשלושת אלפים וחמש מאות איש.

 

בחג הפסח    🔗

העגלות העוברות משער העיר ועד כל שכונות אחינו ¹²¹, רבה עבודתן ותנועתן בימי חגנו אנו. כי הימים בהירים וצחים, ומשפחה משפחה הולכת לבקר את בניה הנפוצים בשכונות הרבות, ובני ירושלים ובנותיה, מצעיר ועד זקן, הולכים ושבים, ובגדי החג עליהם לתפארת. בימים האלה ירבה גם החפץ לטיולים, וסבו הגדולים את העיר מחוצה לה, לקיים מצוות “סובו ציון”, והצעירים ישטחו להם שטוח בכפרים על החמורים ועל הסוסים, ויש אשר ילכו גם לבקר את המושבה היחידה אשר בקרבת ירושלים, היא “מוצא”, ואת תושביה אשר ישבו בה, והתבוננו אל עבודתם ואל מצב כרמיהם, ורוו מחלב פרותיהם הדשן, אשר רבו הקופצים עליו בעירנו, כי יום יום יביאנו אחד מהם העירה ומכרו לאחינו.

אך העוברים בעגלות בשער יפו עוד בתי שכונות אחינו, ילכו עתה אורחות עקלקלות, והקיפו את הדרך היקף רב. כי תיקון דרך המלך, אשר החל זה יותר מחודש ימים, עוד לא כלה כולו, ובעלי העגלות מחפשים להם תמיד דרכים חדשים יכלו בם, ומהלך עשרה דקים ¹²²ילכו עתה בחמישה ועשרים.

 

בית החולים משגב לדך    🔗

ו“חג האסיף” שונה מועדו ויחל גם הוא בפסח, זה שמונה עשרה שנה – לגבאי בית החולים “משגב לדך” ¹²³. כי מדי שנה בשנה יקראו בחג הפסח לאסיפה בבית הזה לכל נכבדי עדותינו, ואחד הגבאים ידרוש בעברית לכבוד היום, והציע את חשבון השנה, והנאספים יתנדבו איש כנדבת לבו לטובת מפעל החסד והטוב הזה, וקראו ליום הזה “חג האסיף”. ובשנתנו זאת היה החג הזה היום, והנדבות אשר נאספו עלו לערך מאתיים רו"כ, ומרבית המתנדבים המה אחינו הבוכרים, ולפי הנראה יצליחו גבאי הבית לגמור את בניין החדרים אשר המה בונים ביציע עליונה, מבלי השאיר חובות על הבית.

כ“ד בניסן תרנ”ו

 

אחר הפסח    🔗

ואחרי כל המון הסדרים והמנהגים הרבים האלה, הבאים בסער ובסופה, מה ינעם לאיש ישראל לשמוע את המנהג התמים של אחינו הספרדים יושבי הארץ בליל מוצאי חג פסחנו. בעת הזאת, בהחל האדמה לתת ראשית תבואות השנה, יקחו להם אגודות שיבלים, והיכו בהן איש את רעהו בנחת ובברכת “ויתן לך האלהים מטל השמים ורוב דגן ותירוש”, או בברכת “ש’נתך חצ’רה” (שנתך ירוקה, לאמור, פורה ומבורכה ומאושרת). ומביאי השיבולים בלילה הזה המה הערבים בני הכפרים, היודעים את מנהג ישראל זה, והמחבבים מאוד את המצוות אשר יתנו להם אחינו בשכרם.

 

בית הספר לבנות    🔗

דבר מקנה הבית לביה“ס לבנות נגמר לפי הנראה בקושטא, כי חברת “אגודת אחים” שבלונדון הודיעה בטלגרף לבעל הבית אשר ביה”ס נמצא בו עתה, כי יכול הוא להשכיר ביתו לאחרים לשנה הבאה, ומנהלת הבית אומרת להוסיף בבית החדש הגדול עוד מחלקות מיוחדות לילדים קטנים, בנים ובנות, בני שלוש שנים ומעלה. חסרון מחלקות כאלה מורגש מאוד בעירנו, ואם יצליח חפץ המנהלת בידה, תביא ברכה רבה לעירנו.

 

גניבה וחילול ספרי תורה    🔗

בימים האחרונים האלה רבו מקרי גנבות בשכונות אחינו אשר מחוץ לעיר. ובלילה החולף התפרצו גנבים בשכונת אחינו התימנים היושבים אצל הר הזיתים, ויבואו אל ביהכנ"ס, ויקחו את כל עדיי ספרי התורה אשר בכסף, ואת הספרים השליכו ארצה וילכו.

 

חותמת ירושלים בפוסטה התורכית    🔗

המחלקה הישראלית לפוסטה התורכית מצליחה מאד במעשיה, ומדי חודש בחודש יעברו על ידה יותר מששת אלפים מכתבים, והסניף הזה שבפוסטה היה כמעט לעיקר, ורבים מאחינו בני חו"ל מבקשים ממכריהם פה כי ישלחו להם מכתביהם דווקא בפוסטה הזאת, ואת לבם ישימו בתחום הפקיד את תווי הפוסטה כי השם “ירושלים” אשר בעברית יהיה כולו על התווים, ובלי תפונה יהיו אלה למין מיוחד בקבוצות התווים.

ט“ז באייר תרנ”ו

 

תקופת האביב    🔗

אם היה עוד ספק בלבנו, בימים האחרונים, פן שגינו הפעם בחשבון תקופות ומזלות, כי סדרי בראשית השתנו וימי אחרית ניסן וראשית אייר היו לנו כימי שבט בשעתם, הנה עתה ברור לנו כשמש הזאת (הלוהטת עתה גם לא בצהריים), כי אמנם עברה תקופת הצינה והגשמים, ותקופת האביב באה תחתיה לחלוטין.

וטיב התקופה הזאת לנו הוא: מיעוט הכנסה ומיעוט הוצאה. עתה “אין דבש ואין עוקץ”: כל השפע והפרנסה, הבאים לעירנו כרוכים עם כל המון האורחים ועולי הרגל, נפסק, אך לעומת זאת קטנה גם ההוצאה, ברדת בתקופה המתה מחיר כל אוכל נפש, ובייחוד מחיר החלב והחמאה והביצים, אשר ירד לפחות מחציו. ועוד מעט ועלו על שולחן בני עירנו גם כל מיני הירק השונים והזולים, אשר יהיו לעיקר מאכלם בימים האלה, ופרי העץ משיבי נפש האדם בימי החום.

 

בית חולים חדש    🔗

על בתי החולים אשר לנו בירושלים ¹²⁴, וביה"ח הנהדר אשר לבית רוטשילד, הנה יוסף עוד מעט בית חדש, אשר יהיה לתפארת ולגאון לישראל בירושלים. זה כעשרים שנה נוסד באשכנז ובהולנד ועד מתעסק בדבר הקמת בית חולים בירושלים. ויאסוף הוועד כסף רב, ובית גדול קנה בתוך העיר, אפס כי לא עלתה בידו להשיג מצד ממשלתנו הרוממה את הרישיון (פירמן) הדרוש, כי האשכנזים אשר מסביב לבית ערערו על זאת. וייאלץ הוועד לשוב ולמכור את הבית, ולהסתפק ברופא לעניים ובבית רפואות אשר החזיק על חשבונו. ויהי לפני שנים אחדות, ותעל בידו לקנות שדה גדול ורחב ידים, מחוץ לעיר, במקום אויר צח ונקי, ובו ארבעה ועשרים אלף אמה. ובימים האחרונים האלה השיג גם את הרישיון הדרוש, ותחל עתה העבודה להכין את כל הדרוש לבניין הגדול הזה, אשר זמן היבנותו יימשך ליותר משתי שנים. והבית בהיבנותו בסדר ובמתינות הוא נבנה, כמשפט המתוקנים שבהם: גדר אבנים ייבנה מסביב לשדה כולו בראשונה, ובורות ייחצבו בשדה, וגן יכינו בו, ובהיות הכל מוכן והחלו בבניין הבית בעצמו, אשר לא יפול בגודלו ובהדרו מכל בתי החולים היותר יפים אשר לבני העמים בירושלים ¹²⁵.

 

ד"ר משה ואלאך    🔗

רופא הוועד הזה, הוא אחינו הנכבד ד“ר משה ואלאך, עזב עתה את עירנו למשך ירחים אחדים, להחליף כוח מעט מעבודתו הקשה אשר עבד בה זה יותר מחמש שנים בלי הרף, ולהחליף דברים את חברי הוועד בדבר בניין הבית וסדריו. ובעזבו את עירנו כיום, יחושו רבים מאחינו את היפקדו מבינינו, ובייחוד בני העניים אשר היו המה בני אומנתו. כי מלבד היותו רופא מומחה ומצויין ומנהגו בנחת עם הבריות, הנה לא חשך כל עמל מנפשו יומם ולילה לבקר חולים ולבוא אליהם בעת מחלתם פעמיים ושלוש ביום גם בטרם דרשוהו, ולחולים נצרכים, אשר השתתף תמיד בצערם וידע את מחסורם, הרבה לפזר מכיסו גם כסף, אשר הוא על פי רוב הטוב שב”סמי-המרפא" לבני העניים.

 

הרב אליהו נבון    🔗

היום הזה נפטר בעירנו אחד מגדולי נכבדי עדת אחינו הספרדים הי“ו, הוא הרב אליהו נבון ז”ל, בן אחת המשפחות הרמות בעירנו, בנו של הרה“ג הראשון לציון הרב אפרים נבון זצ”ל ואבי האדון יוסף אפנדי נבון, בעל הרישיון למסילת הברזל אשר בין יפו וירושלים. המנוח היה במשך שנים רבות נבחר עדת ישראל בוועד הנהגת המחוז (מגלש אדרה), אך בשתי השנים האחרונות חלה את חוליו ולא יכול עוד לצאת ולבוא. תנצב"ה.

 

פגעים    🔗

הימים האחרונים האלה מצויינים בעירנו בכלל בפגעים רעים אשר חזיונם יקר בירושלים. לפני שבועיים עזבה אשה אחת מבנות עמנו את ילדה היונק לבדו בבית, ובשובה מצאה והנה אכל חתול חצי לחייו ופניו מראה נורא מאוד, וביום ההוא מת הילד.

ובברכת השולטן הפרוצה, אשר לרגלי הר ציון, ייקוו עוד מים מעטים בקרקעיתה בקצה נגבה, ומתחת למים טיט רב. ויהי ביום הרביעי החולף, וילכו שני צעירים מבני אחינו המערבים לרחוץ במים ולשחות, מבלי דעת מה למטה, ויבוא האחד במים, ותטבענה רגליו בטיט, וילך הלוך ושקוע עד היות כל גוו מתחת לפני המים, ולצאת לא יכול, ויבוא רעהו להצילו, ויטבע גם הוא, טרם השיגה יד העוברים להחיש לו עזר. ואחר הוציאום שניהם מתים לחרדת כל הרואים.

ואשה ספרדית אחת, אשר הלכה, ביום השני הזה לרחוץ במרחץ אשר ברחוב הבאטראק בעירנו, נכנסה אל מקווה מים חמים המוכנים שמה, והמים רותחים, והיא חלושה, ויאחזנה השבץ, ותדום, ורעותיה אמרו אך טובלת היא שמה, ויהי כי אחרה לצאת, ותבואנה לראות מה היה לה, והנה היא מתה.

וכתשלום לכל השמועות האלה, הנה הגיעתנו גם השמועה מראשון-לציון, כי ביום ג' החולף אחזה האש בלשכת-העצים אשר שמה מונחים כל הלימודים ¹²⁶המוכנים למעשה הדרדורים ¹²⁷ליין המושבה, והנזק עלה ליותר מעשרים אלף פראנק, חרף כל השתדלות בני המושבה כולם להציל מפני הדליקה. אך בזריזותם והשתדלותם זאת לא הגיעה הלהבה אל היקב הגדול ללחך את חביות הכוהל הרבה ולהסב נזק נורא, אשר טרם היה כמותו. גם זו לטובה!

גזרת ה“הסגר” שבה שנית לתוקפה, מפני הכולירה, אשר טרם רפתה ידה באלכסנדריה.

ייטיב ה' לנו את הימים הבאים, והיו גם בפי חדשות משמחות לב אשר להן תצפו בלי תפונה, חביביי הקוראים.

ג' בסיון תרנ"ו

 

דוד פיינגולד המומר    🔗

“נשתנו העתות, ותשתנינה השיטות!” היו ימים אשר השתדלה המיסיון ללכוד את קלי הדעת וריקי הכיס אשר בנו, בשימה לעיניהם ללעג את קודשי ישראל, וכהנים הטיפו לחיים חדשים, לאור, להשכלה, לפיקחות עיניים, ולכל כיוצא באלה שירות הזמן. ראתה המיסיון כי חפצה זה לא הצליח בידה, ותחל לערב קודש בחול:

מאכל כשר האכילה את חולי ישראל השוכבים בבית חוליה – ואת ספר הברית החדשה שמה מראשותם; את ספר תורתנו לימדה עברית לבני ריקנינו המבקרים את בתי ספרה – וזמירות ברוח הדת הנוצרית שמה בפיהם. ראה המומר דוד בן שלמה פיינגולד כי גם על זה אבד כלח ועירוב תבשילין זה היה למדושה שדשו בה רבים – ויקם וימציא המצאה חדשה למען תת לירושלים עניין לענות בו, ו“דרך הקודש” יאמר לה. גמרות רבות קנה, ומלמד יהודי שכר, וקול תינוקות של בית רבן המנצחים זה את זה בהלכה כבר נשמע מן הבית אשר לו על אם-הדרך לפני גן עירנו ¹²⁸. גם שדה קנה שם, ויאמר, כי בלבו להקים – בית תלמוד תורה! ומי יודע, אולי היה גם הוא שולח שלוחים לחו“ל לאסוף נדבות. אך כבוד הרה”ג הראשון לציון הי"ו שלח אל המלמד הספרדי הזה וימנעהו בחזקת היד מעשות את מלאכת ה' אשר בידו רמייה, וקולו בפלפולה של תורה נדמה לעת עתה, לקיים מה שנאמר: “עת לעשות לה' הפרו תורתך”.

ולא רק על התורה בלבד עומד עולמו של כתב-פז ¹²⁹זה, כי אם על העבודה: שכור ישכור לו מדלת בני עמנו לעבוד בביתו בכסף מלא, וחפרו וכיסו, וכיסו וחפרו עד שתכלה הפרוטה…

ו“אמת”ו של מר כתם-פז כנראה לא הגיע להיגלות בירושלים. אמור אמר המסכן הזה להוציא פה את עיתונו “האמת”, אשר הוציא בפריז ימים רבים, והנה קפץ עליו רוגזן של הספירות העליונות בקושטא, ולא השיג רישיון. ובכן עליו לשאת עתה את נטל אמתו בלבו, ומעינותיו לא יפוצו חוצה. אמנם אמרו: אין מזל לישראל – אפילו מומר.

 

מירושלים ליפו ברכבת ובעגלה    🔗

אין מזל לישראל, ואפילו עגלון. חיי עגלוני עירנו, אשר רובם מבני ישראל, בנס הם עומדים, למיום היות מסילת הברזל בארץ, וכל פרנסתם נמצאה להם רק מבני העניים, אשר לא תמצא ידם לשלם מחיר המסע במסילת הברזל גם בכיתה השניה. כי מחיר המסע מירושלים ליפו בכיתה הזאת עולה גם הוא לחמישה רבעי מג’ידי ¹³⁰(ערך חמישה פראנק ושליש), מלבד שכירות העגלה אשר על הנוסע לשכור מביתו ועד התחנה, אם לוקח הוא אתו חפצים רבים, ומלבד אשר היה עליו לשלם גם בעד ילדים מבני שבע ומעלה כמחיר הזה. ויבחרו העניים לנסוע ליפו בעגלה ולהצטער כל הלילה (תחת שלוש השעות וחצי אשר בהן תגיע כרבת מסילת הברזל ליפו) ולשלם רק שלושת רבעי מג’ידי לנפש, ובעד ילדים לא שילמו מאומה. ויהי הדבר הולך ונוהג כן עד היום. ומנהלי המסילה ידעו כל זאת ולא כוננו כיתה שלישית זולה לעניי עם, כי אמרו פן יצא שכרם בהפסדם ברדת אל הכיתה השלישית רבים מאלה הנוסעים עד כה בכיתה השנייה. ויהיה בשנה הזאת, ויפקידו פקידים ברמלה לשאת במשך ירחים אחדים את ראש הנוסעים בעגלות יום יום, ואחרי כל הספירות המדויקות למיניהן החליטו להוסיף כיתה על הראשונה, ויודיעו במודעות, כי מיום 15 מאי תשולבנה אל הרכבות עגלות מסע מיוחדות לעניים, ומחיר המסע שלושה רבעי מג’ידי, ולילדים רק כשליש מג’ידי. הפעם נכרת כל אוכל מפי העגלונים, ועתה חושבים המה מחשבות לעשות להם קרונות פשוטים והושיבו בהם כעשרים איש לקרון, ואת המחיר יורידו עד הדיוטא התחתונה.

 

תיירים צרפתיים    🔗

אך בשבועות האחדים האלה עוד ידיהם מלאות עבודה, כי בימים האלה באו הצרפתים כחמש מאות איש לבקר את הארץ, ונסעו בה ותרו אותה לאורכה ולרוחבה בעגלות. והצרפתים בבואם אורחות אורחות המה באים, לא כיתר בני העמים הנוסעים להם איש איש לבדו על חשבונו. והתאכסנו כולם בבתי האורחים אשר בנו להם אחיהם כהניהם פה, וכהניהם אלה ילכו אתם להורותם את כל המקומות הקדושים, כי גם הבאים רובם כהנים המה ומיעוטם הדיוטים אנשים ונשים, ובבואם ויצאו אחיהם לקראתם, ומנגינתם עוברת לפניהם הלוך ונגן, והמה כולם ילכו שורות הלוך ושורר מזמורי קודש, עד בואם העירה, וצלבי האריג האדומים התפורים על חזיהם יזכירונו את ימי מסעי הצלב בשעתם ואת כל תוצאותיהם לישראל.

 

ומבני ישראל אין בא    🔗

ומבני ישראל אין בא. גם אלה העשירים המעטים, אשר דרכם לעלות שנה שנה “ממצרים ועד הנה” לחוג את חג השבועות בעיר הקודש בירושלים, נשארו הפעם בביתם, מפני גזירת ההסגר, אשר גבר בימים האלה, בסיבת הכולירה אשר באלכסנדריה, ותהי לשנים עשר יום בחוף בירות. ובבית הכנסת אשר ייחדו אחינו הספרדים לעולי הרגלים, להתפלל שמה תפלת יו"ט ביום אסרו חג שלנו ¹³¹, ימעטו המבקרים בשנה הזאת.

 

יוצאים    🔗

אבל אם מעטו הבאים אלינו לימים ארעיים הנה רבו היוצאים מאתנו לחלוטין. כל אלה אשר חלמו להם בלילי החרף הארוכים חלומות באספמיה, באמריקה, באפריקה ובכל ארצות אוצרות הזהב, רואים עתה את פתרון חלומם בהקיץ. ימי האביב הנעימים הקלו את המסע בים, ומבחר כוחותינו עוזבים את ארצנו מעט מעט מאפס עבודה ופרנסה. הגדולים, אשר כוח בידם וחפץ בלבם, עוזבים את בני ביתם ללכת לנוע על הארצות, וביום הניח ה' להם, ישלחו וקראו גם לבני ביתם לבוא אליהם, וארצנו תשם מידיים עסקניות. והקטנים הגומרים את לימודיהם בבתי הספר וילמדו מעט לדעת את העולם הגדול, הולכים להם באשר יתהלכו באירופה, להשלים לימודיהם, וה' יודע אם יוסיפו עוד לשוב אלינו. עיתונינו אמנם עושים את המוטל עליהם, ודרוש ידרשו בגנות היציאה; אך “לבטן רעבה אין אוזניים”, יאמרו הצרפתים, ובקרני אורה לא נשביע נפש שוקקה. הדרשה תידרש, והיוצאים עושים את שלהם, אשר טעמו מעץ הדעת חולמים חלומות ברופאים, במהנדסים, בעורכי דינים ובכל הדברים אשר יוכלו להגיע אליהם – מחוץ לארצנו, ואשר למדו מלאכה, יוסיפו חפץ לגלות למקום אשר תוצאות למעשה ידיהם. ועתה אין עצה ואין תחבולה כי אם להמציא עבודה לדורשיה ולחקור אחרי ענפי עבודה חדשים אשר תידרשנה להם עוד ידים חרוצות ומוצא להם בארצנו.

 

נפט    🔗

“להציל ממונם של ישראל!” זה הוא נוסח המודעה הדבוקה בימים האלה בכל מקומות הציבור בדבר הנפט ויקרו. וזה הדבר: כמאת אלף חביות נפט בנות פוד ¹³²אחד תובאנה שנה שנה לחוף יפו, והסוחרים בענף המסחר הזה רבים, ויהיו תמיד מתחרים איש את רעהו, ויורידו את המיקח עד הגיעו לפני שנתיים לפחות מחמישה פראנק התיבה. ויהי לפני שנה, וייוועצו שניים מגדולי הסוחרים הנכרים שביפו, ויביאו נפט רב מאוד על חשבונם, ויורידו את המחיר, עד כדי שלא יוכל סוחר אחר להתעסק בדבר הזה. ויהי כי תם הנפט מבתי הסוחרים האחרים, וישובו ויעלו מחירו, ובשוב רעיהם להביא נפט גם הם, שבו ויורידו את המחיר. ככה עשו פעמיים ושלוש, עד כי חדלו האחרים לעסוק בנפט, והמה העלו את המחיר כאוות נפשם, ויעל עד לאחד עשר פראנק לתיבה, וכל הארץ סובלת עולם הכבד מבלי נסות לפרקו מעליה. איש איש מתלונן בביתו ואין מציל. ויהי כי עלתה צעקת העיר, והסוחרים לשם מסחר ורווח לא יכלו להם, ויתעוררו אחדים מנכבדי סוחרי עירנו וייוועצו לאסוף כסף מבעלי בתים, מאיש איש חצי מג’ידי, תחילת פירעון לכל תיבת נפט הדרושה לו,

ואספו כסף עד כדי היות יכולת להביא אניית תורן טעונה נפט (כי באניות הקיטור לא יקבלו דברים מתלהבים יחד עם יתר הסחורות), והביאו את הנפט על חשבון בעלי הבתים, ומסרוהו להם במחיר אשר יעלה עליהם, והיה אם יורידו הסוחרים הגדולים גם הם את המחיר, והטיבו לכל הארץ, והמה הפסד לא יפסידו. וידביקו מודעות בדבר הזה, וכל החפץ יביא את תחלת הפירעון, ונרשם שמו בספר. – הפעם ראינו כי יש לבות דואגים לטובת הכלל גם בדרך המסחר בעירנו, ובהתאחד הלבבות עשו יעשו וגם יכול יוכלו.

 

על מות הברון הירש    🔗

השמועה על מות הברון משה הירש ז“ל הרעישה גם פה את הלבבות, אחרי הרעש אשר הורעשו בבוא השמועה אל מות גאון ישראל בקאוונא ¹³³זצ”ל, ובביהכ“נ “קהל גדול” אשר לאחינו הספרדים, ספדו לו אתמול אחרי הצהריים, בהתאסף רבים מנכבדי העדה, וכבוד הרה”ג הראשון לציון הי"ו בראשם, ואחרי ההספד קראו כל תלמידי בית תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים מזמורי תהלים בנעימה.

ירחם ד' שארית עמו ויאמר למלאך המשחית: הרף!

ט' בסיון תרנ"ו

 

חג השבועות    🔗

גם חג השבועות חלף עבר, והשמים עוד לא חדלו גם היום מענות את הארץ בגשמי ברכתם בבוקר ובערב, ומי יתן והיה לבבם זה כל ימי החום הלוהט הבאים לקראתנו, וחיתה נפשנו בגללם.

יום השבועות יום ביקור הוא לבני עירנו, כי ביום הזה ולמחרתו ילכו אל קברי מלכי בית דוד על הר ציון, לשפוך שיחם בחדר אשר לפני מקום הקברים. כי אל מקום קברי מלכינו לא יתנונו המושלים בעלי המקום לבוא.

וביום אסרו חג של שבועות, שבו אחינו הספרדים, המה ונשיהם, לבקר את שדה קבר שמעון הצדיק, כמנהגם שנה שנה, ויחוגו שמה כחג ל"ג בעומר בשעתו, אך מספר המבקרים את המקום איננו רב מאוד, כי אחינו האשכנזים יסתפקו ביום אחד בשנה ¹³⁴.

בלכתנו בימי חגנו לשוח, ונרא על אם הדרך את הכפריות השבות משדה עבר הירדן אל ביתן, וחמוריהן לפניהן טעונים משא בר, ענינו ואמרנו: הלא זאת היא רות מודעתנו, אשר זכרה בא היום לפנינו בבתי תפילתנו! כי מנהג הלקיטה נוהג בין הערבים עד היום הזה, וקראו לו גם המה “לקט”. ובככר הירדן רבו שדות מזרע התבואה, וירדו הכפריות בעת הקציר שמה וליקטו בשדה מאחרי הקוצרים, ואיש לא יכלימן ¹³⁵, ושבו אל כפרן כבדות בחיטים ובשעורים.

 

תולעת הגפן    🔗

מצב תבואת השדה בשנה הזאת טוב בכלל, ורק במושבות אחינו אשר בנגב, לאמור בסביבות יפו, נוראות שמענו, כי בימים האחרונים נראתה בכרמים תולעת הגפן, היא “ספינקס אֶלפנור”, אשר תגדל בזמן קצר עד כדי אורך אצבע קטנה ואכלה את עלי הגפן בראשונה, ואחר תשלח שיניה גם בענבים. התולעת נראתה בייחוד ברחובות ובראשון לציון, ובמשך שבועות אחדים השיגה ידה לאכול עד כדי חמישים למאה מסמדר הענבים ברחובות וכשלשים למאה בראשון לציון, אך בני המושבות למגדול ועד קטן וילדי בתי הספר אשר במושבות וביפו, חשו מהר, ובידיים חרוצות ובעבודה תכופה כילו את הנגע הנורא הזה, וישמידו גם את הביצים אשר הטיל ואשר מהן היו תוצאות לאסונות נוראים בימים הבאים, ולפי הנראה אין פחד מעתה.

 

שלושים למות הבארון הירש    🔗

החזון אשר חזו להם מנהלי “בית הספרים הכללי בירושלים” כי יבוא יום והבית הזה בית תורת ישראל כולו יהיה המרכז לאחד בו את בית ישראל למפלגותיו ולעדותיו, הנה החל היום להתקיים. כי היום, במלאת ה“שלושים” לפטירת נדיב ישראל הבארון משה הירש ז“ל, קראו מנהלי הבית למספד, וייאספו היום בערב רבים מנכבדי העדות השונות, אשכנזים וספרדים יחד, באולם הגדול אשר על יד חדרי הספרים, וידרוש ראשונה הרב המופלא ח”ר יעקב מאיר, אחד מחברי בית דין הספרדים, דרוש יפה בשבח המנוח. אחריו דרש הר“ר אברהם משה לונץ, עורך ה”ירושלים", וידבר על אודות מעשי צדקות השר לפרטיהן, אחריו דבר האדון דוד ילין על דברנדבת לבו של המנוח וההשתתפות בצער עמו. והדרושים כולם נאמרו בעברית.

 

אות כבוד לראשון לציון    🔗

ואחרון אחרון חביב! בימים האלה הרנינה לבנו הבשורה הטובה אשר הודיעו העיתונים הרשמיים אשר לממשלתנו, כי הואיל הוד מלכותו השולטן לכבד את רבנו הרה“ג הראשון לציון ¹³⁶הי”ו באות הכבוד מג’ידי מדרגה שנייה. יהי ה' עמו ויעל!

ט“ז בסיון תרנ”ו

 

חתונות    🔗

ימי שמחה וגילה לנו הימים האלה בעירנו, קול חתן וקול כלה נשמע בכל חוצות, ידי המדפיסים והשמשים מלאות עתה עבודה, והקרואים טרם ידעו אנה יסורו ראשונה. כי השבועיים שאחרי ימי הספירה המה ימי אחד פרקי השנה המיוחדים לחתונות בקרב משפחות אחינו, ויום “ש”ק שאחרי חג השבועות" נזכר ונכתב ברוב ספרי התנאים ¹³⁷בישראל, ובכן עלה מספר החתונות בעדת אחינו האשכנזים בלבד במשך השבועיים האלה ליותר משישים, וכדרך עיתונינו החדשים אסיים בפזמון: ונאמר לכולם בסימן טוב!

 

חג הקרבן    🔗

ושמחה וגילה בירושלים, גם מחוץ למחנה אחינו, כי אזרחינו המושלמים חגגו, למיום השישי החולף ועד יום השלישי הזה, את חגם הגדול, “חג הקרבן”, זכר לאילו של… ישמעאל. כי לפי דברי אגדותיהם, הלכה הגר, בצאתה מבית אברהם, ותתע במדבר ערב, וירבו הימים ואברהם לא ידע את אשר נעשה בבנו, ותכל נפשו לצאת אליו, וידור נדר לה' לאמור: אם ישמעאל בני עודנו חי ומצוא אמצאנו, והעליתיהו לה' לעולה. ויהי כי הקרה ה' אותו לפניו, ויעלהו על הר מני אשר אצל מכה, ויאמר לשחוט אותו, וישלח את המאכלת ולא שלטה בבשרו, והנה מלאך ה‘, וכו’ וכו'. וזכר לאיל אשר הקריב אברהם תחת ישמעאל בנו, יחוגו המושלמים, מדי שנה בשנה, חג ארבעת ימים, למיום העשירי לחדש די-אלחגה ¹³⁸, הוא “חג הקרבנות”. והיה כל בעל בית חשוב, בערים ובכפרים, והקריב קרבן בביתו בליל החג הראשון לכבוד אברהם אבינו, וחילק את בשרו לעניים או כי אכול יאכלנו בביתו, והחסידים שבהם יסעו לימי החג הזה חברונה. ועל ההר מני רבה התנועה מאוד, כי בעצם הלילה הזה יקריבו רבבות חוגגי המושלמים הבאים שמה מכל קצווי ארץ לחוג את החג הזה, ורבבות מן הקרבנות ייקברו עתה בחפירות הגדולות העשויות להם מאין אוכל, אלה הם הקרבנות אשר הושלכו לפנים על פני השדה עד כי עלה באשם וישחת את האויר ותפרוץ משם הכולירה לפרקים בין החוגגים.

וביום הראשון לימי החג הזה הלכו כל נכבדי העיר וכל ראשי העדות לבקר את כבוד שופט עירנו (קאדי), אשר אותו הפקיד כבוד פחת עירנו למלא מקומו בימים האלה, ימי היותו ביפו לגבות את מעשר התבואות אשר למלכות בכל סביבותיה.

 

יום הכתרה של קיסר רוסיה    🔗

ביום השלישי, הוא יום הכתרת הוד מלכותו קיסר רוסיה, גדל החג במגרש הרוסים אשר לפני גן עירנו, ודגלים נפנפו כל היום בבתי אחינו נתיני רוסיה, ושופט עירנו וכל צירי הממשלות וראשי כל העדות השונות ורבנינו הגדולים בכל תפארתם בתוכם הלכו לבקר את ממלא מקום ציר ממשלת רוסיה בעירנו, ובלילה נהרו אלפי אנשים ונשים וטף לראות בהדר האורים היפים אשר קישטו את כל קירות המגרש הזה ואת עצי גניו, ולשמוע את קול מנגינת הצבא אשר ניגנה שמה עד חצי הלילה.

 

מיפו לירושלים בעגלות    🔗

“וחי אחיך עמך!” זה הוא נוסח מודעת השבוע הזה. כי עגלוני אחינו, אשר פקידות מסילת הברזל העיקה עליהם כאשר תעיק העגלה המלאה לה כצאן עניי אדם, היושבים צפופים בכיתתה השלישית החדשה, השתתפו עתה ויורידו את מחיר המסע ליפו עד לחצי מג’ידי (כשני פראנק ורבע), בעגלות המסע, ולשלושה בשליק (כפראנק ושבעים צנטים) בקרונות, וילדים יקובלו חינם, ולפי הנראה תועיל להם השתתפותם זאת וקריאתם אל אחיהם למצוא למצער את חיית נפשם בצער.

 

ועוד על דוד פיינגולד    🔗

מודענו “כתם-פז” נלאה, לפי הנראה, לתת גוו למכים ולחייו למורטים כמצווה…, ויעזוב את “אחיו”, וישם פניו אל הערבים, כי ראה ראו אחינו את כל החרפה והשפלות אשר אומר האיש הזה להעטות על יושבי ירושלים בתחבולותיו, ויתעוררו אחדים מצעיריהם ויעמדו לפתחו ויניאו את כל הבא לדפוק על דלתותיו, ויימצאו בהם גם אחדים אשר שיברו בלילה שמשות חלונות ביתו, ואחרי אשר הלאוהו בעקיצותיהם, הודיע ברבים

כי חדל מהשפיע טובתו על עם המשלם רעה תחת טובה אשר לא כמצווה… ומהיום והלאה יזרע חסדיו על אדמה יותר פוריה.

כ“ג בסיון תרנ”ו

 

הרבצת דרכים    🔗

חום ומחנק וזעה ביום בהקיץ, וקרה וסופה וסערה בשעת החלומות בלילה – זאת מנת חלקנו השבוע הזה. בלילה בלילה, מקצה האשמורת הראשונה, תקום רוח סערה נוראה; וביום – גשמי זיעה יורדים על כל בדי עורנו, ונפשנו קצרה. ובכל זאת עוד לא גדלה יד הקיץ מנשוא, והתלונה על שרה של האש עוד טרם עלתה למרומה, וכולנו סמוכים ובטוחים כי עוד נשוב נראה גדולות מאלה.

ולזכר הגדולות האלה, נעים לנו לראות, בבוקר ובערב, את מרביצי הדרכים עוברים בדרך יפו, למשער העיר ועד קצה שכונות אחינו, ונאדותיהם על שכמם, ומילאום מים מן החביות אשר העמידה פקידות עירנו על המדרכות, והלכו הלוך והרבץ מים לרוחב הדרך כולה, להשיב נפש כל עובר. אך התשבע נפש האדם בטובה? “יוסיף טובה יוסיף תאוה”, ועיני יושב ירושלים מצפות עתה למטאטא הגדול אשר הבטיחתנו פקידות עירנו להביא, לטאטא בו את כל האבק הרב המסמא את העיניים בימי הקיץ, אשר הוא חוזר וניעור תמיד בעצם היום, בשעה שהחמה מכה בכל תוקפה בראשו של אדם, וכל מימי התרביץ עלו כבר באדים השמימה. ובבוא המטאטא הגדול ישובו בלי תפונה לצפות ליום אשר יובאו בו מים חיים ירושלימה, אשר רק בידם תעלה באמת להספיק לצורכי הדרכים בימי החום. אך היום ההוא ירחק חוק, ואבק רב, רב מאוד, יטאטא עוד המטאטא עד אשר נזכה לראותו.

 

בית הספר לבנות    🔗

מלבד גלות היחיד, אשר רגילים אנו לראות בכל שנה ושנה בימים האלה, הננו רואים השנה הזאת גם גלות רבים, גלות מוסדות ציבור שלמים המעתיקים דירתם אף הם. וגלות הרבים חצי נחמה היא לנו, כי המוסד האחד בא עתה אל המנוחה ואל הנחלה, והמוסדות האחרים מקווים, כי טלטולם זה יהיה האחרון בטלטולים וממנו יבואו גם הם אל הנחלה. בית הספר לבנות אֶולינה די רוטשילד בא לשכון כבוד בבית הגדול והנהדר אשר קם לו לנחלה בימים האחרונים האלה על פי מכירה רשומה בבתי-הקונסולט האיטלקי הצרפתי והאנגלי, ובהתחייב הפטריק הלטיני לעשות את המכירה גם בערכאות ממשלתנו הרוממה בבוא הרישיון על זה. וביום שבת הבא תיעשה חנוכת-הבית וערכו בו סעודה למאה עניים מכל בני עדותינו השונות.

 

בית הספרים הכללי    🔗

ובית הספרים הכללי מעתיק דירתו גם הוא, וכל ספריו וארונותיו וכל סגולותיו; כי הבית אשר היו בו הספרים עד היום, צר עתה מעט מהכיל את כל הספרים אשר נוספו בו השנה הזאת (ערך 8800 ספרי הד"ר חזנוביץ בלבד) ואשר עומדים עוד להתוסף בו. אמנם הדבר הזה לבדו לא היה עוד מכריע את הכף לעקירת הדירה, כי מנהלי הבית העסוקים עתה בעבודה הקשה והכבדה, עבודת חימום הלבבות הנקפאים לעוררם לבנות בית למוסד הזה, והיודעים כי “יאה עניותא לישראל” אמור: “היא הנותנת! תראינה עינינו יום יום את לחצנו ואת דחקנו, ולא תרפינה ידינו בעבודתנו”. אך גג העצים אשר לבית הזה, והעדר חברה מקבלת אחריות נזקי-אש עליה, המה לא נתנו מנוח להם, אף כי יקרים מקרי השרפות בעירנו, ולא נחו ולא שקטו עד מצאם למוסד הזה בית בנוי אבן ממסד עד הטפחות, וכיון שהחליטו לקבל עליהם עול גלות, לא שמו עוד לבם אל שכר הדירה הרב, וישתדלו כי יהיה הבית החדש שווה למצער בנזק הטלטול הגדול, ויצליחו. הבית החדש גדול ויפה, וגן נהדר סביבו, וקרוב לעיר, ורחוק מאבק הדרך, וכאשר נזכה לבוא אל הבית החדש נתענג משנה עונג, וכאורחים טובים נאמר “כל מה שטרחו בעלי הבית לא טרחו אלא בשבילנו”.

 

בית חולי רוח של חברת עזרת נשים    🔗

וחברת עזרת נשים הכללית מעתקת גם היא את בית חולי הרוח אשר היה לה בתוך העיר אל מחוצה לה, אל בית גדול פי שלושה מביתה הראשון, ואל מקום אוויר זך ומבריא. אמנם גם שכירות הבית היא כפליים, אך מנהלות החברה החרוצות לא נחו ולא שקטו גם הן, ותאסופנה נדבות בעירנו עד כדי הספיק לצורכי השכירות, ואחרי עלות הדבר הזה בידן, הנה באה להן תמול בשורה טובה, ובמזומנים; וראינה כי יש שכר לפעולתן, כי הגברת פורטדה היינה אשר בפאריז שלחה להן נדבתה לבניין בית למוסד הזה סך אלף פראנק, ותקוותן לראות עוד מעט בית בנוי לחולי הרוח הולכת ומתחזקת.

החברה הזאת הולכת ומתקדמת בכלל. בימים האחרונים האלה נוספו עליה עוד חברות רבות מנשי נכבדי אחינו הספרדים, ובימים האלה שבה לכונן גורל לעשרים חתיכות בד לטובת היולדות העניות, ומעשיה מצליחים בידה.

 

חגיהם של הרוסים    🔗

אחרי החג הגדול אשר היה במגרש הרוסים בשבוע שעבר, הוא “חג הכתר”, הנה היתה תמול עוד חגיגה במקום הזה, ובייחוד בבית האורחים הגדול אשר לחברה הפרווסלווית הפלשתינית. כי ביום הזה היתה חנוכת בית-התפילה הגדול והעצום אשר הקימה החברה הזאת בתוך העיר אצל קבר משיחם. זה שתים עשרה שנה החלה החברה בעבודת הבית הזה, ועתה כלתה העבודה כולה, והחנוכה היתה ברוב פאר. פעמוני כנסיות הרוסים צלצלו כל היום, והפטריק היווני ופקידי הקונסולט הרוסי, והארכימנדריט וכוהניו, וכל התרים הרוסים והתרות אשר טרם שבו אל ארצם, באו אל החנוכה, ודגלי רוסיה התנפנפו על מגרש הרוסים ובכל בתי הרוסים הנוצרים, ובית האורחים אשר להחברה היה מקושט כולו בדגלים ובאורים.

ולזכר “חג הכתר” ינעם בלי תפונה לאחינו לשמוע, כי גם בירושלים לקחו אחינו חלק בו, והרב הגאון סלאנט הי“ו השיג בשבוע הזה מכתב רשמי מבית הקונסולט הרוסי, ובו יודיעוהו כי שר העניינים החיצונים ברוסיה ביקש מהם בטלגרף, כי יודו לו בשם הקיסר יר”ה על הברכות אשר הביע לו ביום הכתר בשם אחינו בכלל ובשם אחינו נתיני רוסיה בפרט.

 

הסגר    🔗

סדרי בוא האניות עודם מקולקלים, וגזרת ההסגר עודנה בתוקפה, ורבים מיושבי מצרים עוזבים אותה לשעה והולכים באשר יתהלכו, וגם עירנו, אשר לא זכתה השנה לעולי רגלים, הנה היא זוכה לנסים וממלטים את נפשם בתוכה.

א' בתמוז תרנ"ו

 

משך הדירות    🔗

משך הדירות בארצנו אך פעם אחת בשנה הוא, ביום אחד, הוא היום הראשון לחודש מוחרם אשר למושלמים. לא לחודשים ישכור איש ביתו פה כי אם לשנים תמימות, ואם גם בתוך השנה יבוא לשכור לו בית פנוי, ושכרו רק עד חודש מוחרם. כי היום הזה יום ראש השנה הוא לבעלי כל בתינו לפנים, וגם בהתנחל אחינו להם בתים כיום ויהיו גם המה למשכירים, לא זז המנהג הזה מארצנו, וגם אחינו ישכירו בתיהם ממוחרם ועד מוחרם.

ועתה הגיעו נא בנפשכם: איש ממנו כי ישכור לו בית חדש, לא בית פנוי ישכור לו כי אם בית נושב, אשר שוכניו יוצאים או מוצאים ממנו. מתי יצאו המה? בר"ח מוחרם. ואנה ילכו? גם המה הולכים אל בית אשר שוכניו יוצאים ממנו בעצם היום הזה, לבוא לשכון כבוד בבית אחר אשר שוכניו יוצאים ממנו היום הזה. והלך הגלגל ככה הלוך וסבוב הלוך ודחוף, עד… עד אשר יגיע השוכר האחרון אל בית השוכר הראשון ונגעה חוליית השלשלת האחרונה בראשונה ועמדה, או עד הגיע אחד השוכרים אל בית אשר היה פנוי לפני מוחרם, אז יעמוד הגלגל גם כן. ובצאת האיש מביתו, לא בגפו ייצא, כי מטלטליו וחפציו, סגולותיו וסמרטוטיו ייצאו עמו, והכול אשר לכול לפניו יהלך אל ביתו החדש, וכל העם נוסע ביום אחד איש לאוהליו. והנה האחד מהם, ראובן, לא זז עוד ממקומו, כי לא מצא עוד דירה נאה כלבבו, או כסף לא מצא לו עוד לשלם שכר הדירה החדשה, או מפני כל סיבה אשר תמנעהו מצאת דווקא ביום ההוא מביתו. עתה לא יוכל עוד גם שמעון ששכר את בית ראובן לצאת מביתו, ולוי ששכר את בית שמעון לא יוכל גם הוא לזוז עוד, אף כי כבר חבש וארז את כל חפציו, ויהודה, אשר כבר שכר סבלים לשאת את חפציו, עומד ומתקוטט אתם על אשר קצרה נפשם מחכות עוד ללוי עד פנותו את הבית. וככה תיסוג השלשלת אחור, וחולייה תהדוף רעותה עד הגיען אל יששכר אשר בעל ביתו מגרשהו, והוא מביא את חפציו אל בית יהודה ומשליכם בכל מקום אשר ימצא, ועושה כבר בבית כאדם העושה בתוך שלו, ושני בעלים משמשים בבית אחד, ממש באותה הרמוניה של שני המלכים המשמשים בכתר אחד, “וליוצא ולבא אין שלום”.

אך גם רעות מאלה תקרינה לפעמים. הן הימים האלה למצער ימי הקיץ המה, אשר בם בטוחים אנו מגשם ומטיט, אבל יש שנים אשר זמן משך הדירות יחול בהן בחודשי החורף, אז ישיתו עוד מנעמי ימי הגשמים והטיט ו“כנוותהון” ¹³⁹נוספות על כל אלה. כי בהיות שנות הדירות הולכות אחרי לוחות המושלמים, המונים את חודשיהם ללבנה מבלי עבר את השנים כמונו, והיה בכל שנת העיבור לנו יחול חודש מוחרם בחודש אחד לפני החודש שחל בו בשנה שלפניה, אחרי אשר אין בין מוחרם למוחרם רק שנים עשר חודשי הלבנה תמיד. וככה ילך החודש הזה הלוך והיסוג עד עברו על פני חודשינו בקיץ ובחורף.

ומתמצית כל דבריי אלה תבינו מה חזקה התנועה והמבוכה ופיזור הנפש בשבוע הזה בעירנו. אמנם לא תנועה הבאה מן החוץ היא כי אם “מינה ובה”, תנועת המים השוקטים אשר רוח עברה עליהם ותסערם וכל טיפותיהם מתגלגלות, ועולות, ויורדות, ומתגבבות, ומתפזרות, ורצות, ודוחפות, והודפות אשה רעותה; רגע יעבור והכול שב לדממה, אך ברגוע הסערה התנועה חזקה, הרחובות הומים מאדם ובהמה רבה,זה הולך וזה שב, זה בא בכדו וזה בחביתו, ואיש איש עסוק וטרוד.

ושונה הוא הטלטול בעיר מהטלטול אשר מחוצה לה, כי בעיר, במקום שהרחובות צרים, כל המשאות נישאים בכתף בידי אדם, ובפרוורים ישאו אל כלי הבית עפ"י רוב בעגלות, בחמורים ובגמלים.

ומלבד הסבלים והעגלונים והחמרים והגמלים, אשר הימים האלה ימיהם הם, הנה גם הסיידים, אשר כולם מבני אחינו המה בירושלים, מוצאים להם פרנסתם ברווח בימים האלה. כי הנשים מדקדקות לסייד את דירתן החדשה בבואן אליה, ורבות מהן לא סיידו את ביתן גם לימי הפסח, באמרן הן קרבו ימי משך הדירות, והחזיקו עתה שבע שנים בסייד אחד, ככתוב.

דבר הטלטול פעם אחת בשנה עושה רושמו בדברים רבים, ובייחוד בפרוורים, אשר כל יושביהם מבני אחינו המה. הכול מקבל צורה חדשה. מבית הכנסת אשר השתנו בו פני “המזרח”, ועד בית תלמוד התורה אשר בחדרים אחדים ממנו יתוספו ספסלים אחדים ובחדרים אחרים ייגרע מספרם, הכול לפי שנות בני התושבים החדשים, ועד החנויות המקבלות מכרים חדשים וגומרות חשבונותיהן עם התושבים היוצאים.

וביום השבת הבא, בשבת איש איש בצל קורתו החדשה, והנה בקבוקי יין וממתקים עולים על שולחנו, אלה הן המתנות אשר ישלחו אליו שכניו החדשים או ידידיו הישנים, אולי להמתיק לו מעט את מרורות השבוע הזה, או להראות לו בעליל כי “שינוי מקום שינוי מזל; ומכאן ולהלן חושבנא לטב”. אך ימי הטובה עוד טרם הגיעו, ולעת עתה עוד צווחה על הכסף בחוצות, איש איש מחפש לו כסף בעד תשלום שכר דירתו למשך השנה כולה בפעם אחת, כי כה נהגו בארץ הזאת מימים ימימה, והצרה הזאת היא עתה צרת רבים.

לפנים היתה אמנם “החלוקה” לעזר ולמסעד בדבר הזה, כי זאת הייתה מטרתה הראשונה, ויקבלנה האיש במשך הדירות, והעניים היו למצער בטוחים מפני הדחק בעת הזאת. אך למן היום אשר ניתנו רחמים יתרים בלב הממונים ויחלו לתת שטרות לאיש איש על חלוקתו וחלוקת אנשי ביתו, והשטרות האלה נמכרים בשוק בנכיתא ¹⁴⁰רבה או מעטה לפי מצב הכולל, ואלה שמסרו כבר את שטרותיהם של המועד הבא החלו גם לשעבד את חלוקתם בשנים הבאות, למן היום ההוא שבה הדאגה לנקר במוחם של ישראל, כי איש איש מוכר שטרותיו בכל עת דוחקו, גם בתוך שנת המושלמים, ובהגיע מוחרם והיו ידיו ריקות כבתחילה.

ודוחק הסוחרים וכל בעלי החנויות דוחק משנה הוא, כי עליהם לשלם גם שכירות בית, גם שכירות חנותם יום אחד. ואלה אשר עליהם להיטלטל גם מחנות לחנות יטעמו הפעם מעין טעם “גלגול מחילות”.

ו“צרת רבים, נחמה – לאחרים”, יאמרו בני דודינו הערבים. עתה, בהיאנח השוכרים, ישמחו המשכירים, המחכים ליום הזה שנה תמימה. והמשכירים מחוץ לעיר כמעט כולם מבני אחינו המה, ויש אשר ישכרו מהם גם מעטים מהמושלמים והנוצרים בתים למשכנם; אך בתוך העיר הנה רוב הבתים העומדים להישכר למושלמים המה, אשר התנחלום מאבותיהם. והחנויות רובן גם הן למושלמים, אך יש גם חנויות רבות למנזרים השונים היוצאות לשכירות לישראל.

ובתי העיר חצרים חצרים, ובכל חצר שכנים רבים. והיה בבוא המושלם להשכיר ביתו, לא ישכירנו חדר חדר לבדו לאנשים רבים, כי לאיש יהודי אחד ישכירנו, והיהודי הזה יחפש לו שוכרים בין אחיו, והוסיף על המחיר אשר שילם לבעל הבית, ויצאה לו דירתו בטרחתו. ואם שנים אחדות ישכור את הבית מבעליו, והיה ל“בעל חזקה”. והבית הזה “חזקתו” הוא, וכל איש ישראל לא יוסיף עוד לשכור את ביתו זה. ובעל החזקה, מסגולות גופי ההבלים לו, כי יתכווץ ויתנפח, הכול לפי מידת הבית אשר יישאר לו. כי בראשונה ישתדל להשכיר את כל החדרים אשר ימצא לו קופצים עליהם והחדר הנשאר יהיה לו למשכן לשנה הבאה, ונשאר לו פעם חדר קטן ופעם גדול, ופשט בכל פעם רגליו לפי מצעו. – ודבר החזקה מנהג ישן נושן הוא, עד אשר גם החזקות נמכרות ונקנות כבתים עצמם, ותהיינה חזקות אשר נמכרו באלף פראנק וביותר, ויהיו גם אשר נתנו את חזקתם לבניהם לנדוניה. אך הימים האלה ירד ערכן מאוד, כרדת גם מחיר הדירות, כי בימים האלה, אשר רבו היוצאים, והבאים מעטו מאוד, יישאו בתים רבים מאין יושב, עד ירחם ה' עמו והותר להם לבוא אל אדמת הקודש אל ירושלים.

ז' בתמוז תרנ"ו

 

העגלות והרכבת    🔗

אחינו העגלונים, האומרים להתחרות את מסילת הברזל ולהשוות בכל זאת את המשקולת בהכנסותיהם, מוסיפים באנשים ובנשים ובמשאות בעגלותיהם, בו בשיעור שהורידו מן המיקח. ומשוררנו או כותב אחד (אינני זוכר לנכון) אשר יעץ להניח מעגלות בני גרשון ובני מררי למשמרת למזכרת עולם, ביראו פן יאבד זכרן מן ארץ, יוכל לנוח עתה בשלום בדעתו, כי נמצאו גואלים להן.

אך למרות כל אלה, יד מסילת הברזל הולכת וחזקה, אף כי גם שמה גדול הלחץ והדחק, כאלו התערבה את העגלות לראות יד מי תגבר בלחיצת ישראל, ובמשך שבועיים נסעו בה, בכיתה השלישית, יותר מאלף איש.

 

הנסיעה ליפו    🔗

הנוסעים ליפו רבים בימים האלה, ובייחוד בבני אחינו ובבנותיהם, כי הימים ימי הרחיצה בים המה, ובירושלים, אשר החליפות בה מעטות, ומעטים מהן התענוגים, מרבים הרופאים לצוות על הרפים והחלשים לנסוע ליפו, להחליף רוח ולרחוץ במי הים המלוחים.

ותענוגי הנוסעים והנוסעות הם אך מעין תענוגי הנוסעים אל המרחצות באירופה. כי כמעט כולם לא בבתי מלון ישבו, כי אם בתים ישכרו להם לחודשים אחדים, כי בסיבת הנוסעים האלה יימצאו ביפו גם חדרים העומדים להישכר לחודשים, והבתים רובם לא בתים וכליהם הם כי אם חדרים פשוטים וריקים, ואחרי אשר הבאים להתענג (גם אם בעגלות יסעו) לא יוכלו להביא כל כלי בתים אתם, יהיה להם מסע תענוגם זה מעין תיקון-גלות אשר יקבלו עליהם הצדיקים לפעמים. על הארץ ישכבו, על הארץ יאכלו, והנשים עובדות גם עבודת הבית כל היום, לאפות ולבשל ולכבס – אך הכול לפי תנאי החיים ולפי מידת הסיפוק, והשמחה תימצא גם במעון צר ובלחם לחץ.

 

בית חולי הרוח    🔗

הטלטולים כלו כליל, גם בתי הציבור המטולטלים באו אל המנוחה, וחולי הרוח מתענגים עתה על הרוח הצח ועל החדרים המרווחים אשר בביתם החדש, אשר שכרה להם חברת “עזרת נשים הכללית”. עתה נוכל אמנם לקרוא לבית הזה בשם מוסד נכבד הראוי לתהילה, כי סוף סוף היה המקום אשר היה בו עד היום צר וקטן לעומת כל צורכי הבית החדשים, בהוסיפו לקבל חולים ואומללים.

 

המיסיון האנגלית    🔗

המיסיון האנגלית ראתה כי עסקיה אינם הולכים ומצליחים כל כך, ותשם פניה אל המשוגעים, אולי תיבנה מהם. ויהיה כי ראתה את בית חולי הרוח אשר לישראל הולך ומתפתח, ותאמר גם היא לחקותו וליסד בית כמוהו בבית החולים אשר לה. ויהי כי בושה להתראות כמחקה את מפעלי היהודים חנוניה אשר היא אומרת ללמד אותם בינה, ותעש בתחבולות, ויצא הקול בראשונה, כי נשים כבודות מנשי הנוצרים אומרות ליסד בית חולי רוח כללי, ולתחילת פרעון הן מתנדבות לשיר באחד הערבים באחד בתי המלון הגדולים בעירנו, וכרטיסים נמכרו, והכבודות שוררו, והפרוטות המעטות אשר נאספו נבלעו סוף סוף בים הגדול, הוא ההון העתק אשר להמיסיון. כי אחרי השירות והזמירות והשתפכות הנפש החליטו הגבירות החלטה קדושה למסור את הדבר למי שהוא ראוי לו, לאמור: למי שחולל את כל התנועה הזאת. ובכל המשחק הזה, צר לנו על ממונם של ישראל, אשר נפתו להאמין כי אך תכלית חסד כללית לדבר הזה, ובחפצם להראות כי גם ישראל יודע להשתתף, נוקשו ונלכדו.

 

תלמידים מושלמים    🔗

בשבוע הזה שלחה פקידות ההשכלה בעירנו פקודות לכל בתי הספר אשר לנוצרים וליהודים המקבלים תלמידים מבני המושלמים, כי ישלחו אליה רשימת התלמידים האלה, ואת התלמידים לא יקבלו עוד, ומהיום והלאה לא יוסיפו עוד בני המושלמים ללמוד אלא רק בבתי הספר אשר למושלמים.

מלבד התלמידים המושלמים הרבים (ועוד יותר מהם הן התלמידות המושלמות) אשר בבתי הספר לנוצרים הקתולים הצרפתים, נמצאים גם תלמידים ותלמידות בבית הספר אשר לחברת כל ישראל חברים ובבית הספר לבנות אוולין דה רוטשילד.

 

“המאסף” ו“תורה מציון”    🔗

ותור חידושי התורה הגיע גם הוא, ובשורת שני מאספים באה לאוזנינו, האחד יוצא לשבועות ושמו “המאסף” (גיליון מוקדש לתורה ולחכמה מגדולי רבנינו וטובי חכמי זמננו בארץ ובחו"ל) ועורכו אחד אחינו הספרדים מצעירי החכמים ¹⁴¹,והשני יצא פעם בשלושה ירחים ושמו “תורה מציון” (קובץ חידושי תורה המתחדשים בין גאוני ורבני ישראל בארץ ובחו"ל) ועורכו אחד מדפיסי אחינו האשכנזים ¹⁴²אשר הוציא את המאסף הזה במשך שנתיים לפני שמונה שנים, ובשבוע הזה יצא הגיליון הראשון לקובץ הראשון, מכיל חידושי תורה מאת רבני אחינו הספרדים וחכמיהם בירושלים. ופרק מיוחד אומר העורך לקבוע בו בשם “קדושת הארץ”, אשר בו יבואו כל הדינים הנוגעים ליישוב הארץ “הנחוצים לעיתות כאלה, בכונן הנדיב הידוע לנו בנ”י מושבות רבות באה“ק ותהיינה לתפארת”.

ט“ו בתמוז נרנ”ו

 

התקוממות הדרוזים    🔗

קול תרועה נשמע שנית בארצנו, כי שבו הדרוזים להתקומם, ותשב ממשלתנו הרוממה לשלוח חיל גדול להכניעם. לעת עתה לקחו רק אלה אשר עבדו בצבא בשנים האחרונות, וביום א' הבא ילכו מירושלים כאלף איש יפו, והלכו דרך הים עד בירות, ומשם ילכו לארץ חורן, מקום מפלט הדרוזים. ויהי בהיות דבר הובלת חפצי הצבא נחוץ, ויצאו חיילים על הדרכים ויקחו גמלים וחמורים מכל הבא למס לדבר הזה, כי דבר המס¹⁴³ נוהג עד היום בארצנו.

 

מוצא    🔗

בימים האלה, ימי הנסיעות לבני עירנו ליפו להחליף שם רוח וכוח, הנה יצאו משפחות אחדות ל“מוצא” לגור שם בימי הקיץ, כי המים מי המעיינות טובים, והאוויר זך, וירק השדה כבר גמל, וישבו שמה עד אחרית הקיץ, ומשפחות אחרות באות שם כפעם בפעם לימים אחדים, לטעום מעין טעם ישיבת כפרים, ולהתבונן למעשי אחינו הפועלים על אדמת הקודש ולראות את כרמיהם וגפניהם אשר גדלו ונהדרו.

 

בית הספרים    🔗

הד“ר יוסף חזאנאוויץ, אשר לא ייעף ולא ייגע מעבוד לטובת “בית הספרים הכללי בירושלים”, הודיע בשמחה את הבשורה לחברי ועד הבית, כי ההתחלה בדבר בניין הבית נעשתה כבר, ואיש נדיב לב במוסקבה, הוא הד”ר צ’לינוב, נדב ביום חתונתו אלף פראנק לדבר הזה, היא הנדבה ההגונה הראשונה לטובת הקמת המוסד הזה על תלו. וחברי הוועד מה הם אומרים? חברי הוועד ידרשו סמוכים, ואמרו: “תרבינה שמחות בישראל, וירבו כמותו בישראל”. – ובכלל תקוות טובות נשקפות למפעל הכביר הזה, כי גם אחדים מגדולי רבני אחינו בארצות המערב נתנו ידם לו באהבה; ובפאריז יוסד גם ועד מתעסק בזה, על פי פעולת איש המעלה אשר הרעיון הזה לקח את כל לבו גם הוא, הוא האדון יהושע סירקין, בלכתו עתה למסעיו בחו"ל.

כ“ח בתמוז תרנ”ו

 

מעשר    🔗

והימים ימי ביכורי כל פרי העץ והאדמה.

הקמה כבר בשלה ונקצרה, והירקות ופרי העץ החלו להיקטף זה מאז, וימי הטובה לעובד האדמה, ימי הכנסת פרנסתו לרוב שנתו כבר הגיעו. עתה הגיעה גם העת “לתת לקיסר את אשר לקיסר”, ובית הנהגת-מחוזנו (מגלש אדארה) טרוד עתה בדיני תרומות ומעשרות (אעשאר) למשך זמן שני ירחים בערך.

וזה דבר התרומה והמעשר: לפנים בארץ, מכס קצוב קבוע על כל פדן קרקע נזרעה למינה, אשר לירקות לבד ואשר לתבואות לבד. ושלחה המלכות מדי שנה בשנה גובים בכפרים מסביב וגבו מעובדי האדמה את אשר לה.

ויהי לפני כעשרים שנה, ויצא דבר מלכות כי יחלו עובדי האדמה לתת מעשר כל תבואות אדמתם. ויהי דבר מגבה המעשר כמגבה המס אשר לפניו, כי יצאו פקידי המעשר (מאמור אעשאר) פעמים אחדות בשנה ויגבו מאת האיכרים מעשר תבואותיהם וזיתיהם בעין, ומעשר הירקות והפירות אשר לא ביום אחד ייקטפו, לקחו בכסף, לפי השומא אשר שמו אותם. והממשלה פתחה בכל עיר ועיר בית ממכר לתבואות ולשמן, אשר הובא אל אוצרה שנה שנה.

ויהי כעבור שנים אחדות, והממשלה ראתה כי רבו הוצאות הפקידים, ועוד יותר מהן רבו החובות אשר התגבבו על האיכרים ממעשרות שנה שנה, כי איכרי ארצנו הדואגים ביותר לחיי שעה כיפרו כפעם בפעם את פני הפקידים, וחובתם לממשלה לא שילמו במילואה, ותחל לתת את מכס המעשרות בחכירה לכל המרבה לשלם. ויהיו החוכרים הראשונים פקידי המעשרות אשר לוקחה מהם משרתם ואשר ידעו בדיוק את הכנסות כפר וכפר לסכומיהן, ועליהם נוספו עוד אנשים (עפ"י רוב מבני המושלמים) אשר אמרו להשתכר גם הם על חשבון עובדי האדמה. והיה מדי שנה בשנה, בחודשי סיוון ותמוז, והוגשה רשימת שמות כל כפרי המחוז בפני חברי ועד הנהגת המחוז, המה כבוד הפחה והקאדי והמופתי ונבחרי העדות, וקבע הוועד לכל כפר וכפר את יומו, ושלח חיילים לסובב בכפרים ולהודיע לזקני כל כפר וכפר ונבחריו (מוחתר) את יום המועד אשר בו ידונו על עסקי כפרם, למען יבואו לפני הוועד ביום ההוא, כי לבני הכפר עצמם משפט הבכורה לחכירה. והיה אם לא יבוא ליום המועד וקבע להם הוועד מועד שני ושלישי, ושלח אליהם חיילים עד בואם. ואם שמור ישמרו לבוא ליום המועד, ופתחו המה וקצבו את הסכום אשר המה אומרים לשלם בעד מעשר כפרם, ונכתב בספר, ובאו החוכרים והוסיפו עליהם, והוסיפו המה על החוכרים, ושבו החוכרים להוסיף, והודחה גמר הדבר למועד שני, ואולי יימצאו אחרים אשר יוסיפו עוד. אך עפ"י רוב ימאנו בני הכפר לשוב ולהוסיף בכלל, כי יודעים המה כי מעשרם הוא מעין “שאלת החיים” ועזוב לא יעזבוהו מידם, וכל אשר ירבו להוסיף כן יוסיפו עליהם, וסוף סוף אם מנצחים אם מנוצחים הלא יהיו המה “השה לעולה”, ובכן יניחו לאחרים לריב ולדין על עסקיהם, והמה יעמדו מרחוק.

החוכר, בקבלו את המעשר בחכירה, והביא לו איש בעל נכסים לערוב בעדו בפני הממשלה על תשלומי המכס אשר התחייב לשלם, כי דמי החכירה משתלמים לפרקים. והיה בגמרו את חשבונו את הממשלה, ועשה לו את חשבונו את הכפר, לאמור: שלם ישלם לו הכפר את דמי חכירתו, ושכר טרחתו יוסיף עליו “מוסף כראוי”. ובדעתו כי אם יקבל את המעשר בצמצומו יוכל להיות כי יפסיד עוד אחרי כל ההוספות אשר הוסיף על חבריו החוכרים, וחיפש לו תחבולות לבלי צאת וידיו על ראשו. והייתה ראשית תחבולותיו בדבר מעשרות התבואה והזיתים להשתמש בשעת הקצירה והחביטה. כי עפ“י החוק אסור לבני הכפרים לדוש את תבואתם ולעצור את זיתיהם עד בוא החוכר לקחת את מעשרו, והחוכר אשר ייחכר לו עפ”י רוב מעשרות כפרים אחדים, למען יצא לו שכר טוב בכל עמלו, ישתמט מבוא בעת הקציר, באמרו כי טרוד הוא בכפר אחר. ונשאר הגדיש ימים רבים בגורן, עד אשר תקצר נפש האיכרים לחכות לשמור את תבואתם יומם ולילה ולאבד את זמנם, והבטיחו לו לתת ככל אשר ידרוש, או כי בוא יבוא אחרי עבור זמן וטען כי אכלו האיכרים מתבואתם עד היום ההוא. וככה יעשה גם בימי נקיפת הזיתים. ובדבר מעשרות הירקות ופרי העץ ישתמט מבוא בעת בישולם, פן ישום אותם שומא מדוייקת, ובא אחרי אשר נחשפו העצים והירקות תמו, והביא לו שמאים לשום את ההכנסות כרצונו, ככל אשר קרה לאחינו בני “גדרה” לפני שנתיים בבציר ענביהם.

ויהי דבר החכירה לצער לבני הכפרים, וירבו להתלונן בפני הממשלה הדורשת טובתם, ותשמע לתלונותיהם, וימעטו החוכרים בימים האחרונים, ובכל מקום ומקום משתדלת עתה הרשות למסור דבר המעשרות לבני הכפרים בעצמם, בהקילה להם את תנאי החכירה ככל אשר תכביד תנאיה על החוכרים.

ובכן רבה עתה טרדת בית הנהגת מחוזנו בדבר המעשרות, חיילים נשלחים יום יום אל הכפרים מסביב, וזקני הכפרים באים והולכים, והחוכרים הולכים ושבים, וחוקרים לדעת עד כמה הגיעו כבר דמי חכירת כל כפר וכפר. ויש אשר גם יישלחו שמאים מצד הרשות אל הכפרים לראות אם אמת בפי זקני הכפר האומרים כי לא יוכלו עוד להוסיף אחרי אשר לא רבה תבואתם. והיה אם ייכונו דבריהם, ומסרו להם מעשרם במחיר אשר שמו. בימים האלה לא יפנה הוועד את לבו כמעט לשום דבר אחר מבלעדי המעשרות, אם לא כי הדבר נחוץ מאד.

 

פקידות השכלת העם    🔗

והתרומה שניים וחצי למאה היא אשר יתנו עובדי האדמה מתבואת אדמתם לממשלה, והיתה ההכנסה הזאת לפקידות השכלת העם, לתמיכת הוצאותיה הרבות אשר החלה להוציא בימים האחרונים, ביסדה בתי לימוד לכל הכפרים אשר בארץ, ללמד את בני האיכרים לשון ערבית וכתבה וראשית ידיעות החשבון ולימודי הדת. והפקידה בכל כפר מורה אחד ושילמה לו שכרו, ובני הכפר יתנו לו איש איש לחם יומו.

 

לוח א"י של לונץ    🔗

ובעוד כל ועדי הנהגת מחוזי הארץ וכל בני הכפרים עסוקים וטרודים בשנתנו תרנ“ו זאת, ובתבואתה אשר נקצרה ואשר עוד טרם נקצרה, והנה קול שנת תרנ”ז אחותה המיועדת לבוא דופק כבר ונשמע בין החיים, כי הרה“ח אברהם משה לונץ, עורך “ירושלים”¹⁴⁴, כילה כבר חשבונו עם שנתנו זו “עד לפ”ק”, והוא עומד כבר בשער ספרו החדש “לוח א”י השמושי והספרותי לשנת תרנ“ז”, אשר יצא זה כשבועיים, ומברך את ברכת החמה¹⁴⁵ אשר תקופתה נופלת בניסן הבא, ומסדר את דברי ימי שנת תרנ“ו עד גמירא, כאילו כבר עברה ובטלה מן העולם. ואנוכי מה אעשה כיום לכל החדשות אשר תיוולדנה עוד מהיום ועד אחרית השנה? ומה יוסיף עוד עבדכם דבר אליכם עד היום ההוא? אך כתשלומים לכל דאגותיי אלה, היתה לי שמחתי בקראי הספר הזה אשר החיש לצאת כביכורה בטרם קיץ. ספריו של הח' לונץ נושאים עליהם כולם את חותם “התועלת” לכל המתעסק בענייני ארץ קדשנו ומפנה לבו להם אם מעט ואם הרבה והלוח הזה הוא אחד הטובים שבהם, כי בו (כברוב ספריו) לא נמצא לא פלפולים ולא חקירות ולא “הלכתא למשיחא”¹⁴⁶, כי אם דברים ברורים הנוגעים לחיי השעה על אדמת קודשנו: לוח קורות הארץ, ערי הארץ ומספר תושביהן, המושבות ומספר יושביהן ושטח אדמתן, ערכי המטבעות והמידות בא”י, ימי השוק, ענייני הפוסטה, דברי ימי השנה לפרטיהם ולענייניהם בעיר ובשדה, המושבות החדשות ארטוף ומתולה וגולן בבשן, וזכר כל הדברים אשר התחדשו בכל מושבה ועיר בעבודת האדמה, בחרושת המעשה, במסחר, בחינוך, במוסדות החסד, רשימת החפצים אשר יצאו ונכנסו דרך חוף בשנת 1895 לכמויותיהם ולמחירם, רשימת הספרים שנדפסו בשנה הזאת באה“ק, רשימת כתבי היד הנמצאים באה”ק וענייניהם, וכו' וכו'. ועל כל אלה נוסף גם חלק הספרות, הערב והמועיל גם יחד בסיפוריו ובציוריו ובשיריו. ובכל זאת עוד טרם ידעתי אם באה לנו כל שפעת הטובה הזאת כתוצאה לממכר הרב אשר מכר המחבר את לוחו הראשון או כתוצאה לדברי חכמינו האומרים כי “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק”, ועוד שאלה גדולה היא אם נמצאו למחברנו בכלל עגלים הרוצים לינוק אם מעט ואם הרבה. ומפי השמועה שמעתי כי מתוצאתו הדלה של השנה שעברה נמצאו עוד די לוחות ושברי לוחות, ומחברנו “משה” זה עוד טרם העשיר מפסולתם ולא מעיקרם של לוחותיו. ו“חיבת ציון” והחפץ לדעת כל ענייניה ומעשיה, אשר בהם יתאמרו אחינו איה איפה הם?

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

בדבר חיבת ציון, נשמעו חדשות בירושלים בימים אלה, כי חברה חדשה נוסדה בה בשם “ישוב ארץ הקודש” ולה יותר ממאתיים חברים, המשלמים איש איש כחמישה פראנק לשנה לטובת הרעיון הזה, ועתה אומרת היא להחל גם במעשה ולהושיב ביריחו, על אדמת אדוננו השולטן יר“ה, אשר נחכרה למשך שנים אחדות, אחדים מצעירי ירושלים, לעבוד את האדמה ולהוציא לחמם ממנה. מייסד החברה הזאת הוא הרב יצחק צבי ריבלין, עסוק זה שנים רבות לעורר את לבות בני ירושלים לעבודת האדמה, ובעבודתו זאת לא ייעף ולא ייגע. הוא ייסד את מושב “רמה”¹⁴⁷, ןבימי הבהלות בדבר קניות אדמה באה”ק¹⁴⁸, יסד גם חברה בשם “אלף שערים”, ותעל בידו להשיג אלף איש משתתפים ברעיון הזה לקנות אדמה בסביבות ירושלים. אך אם בטלה החברה ההיא בבוא הקץ לבהלות בכלל, הנה הזרע הטוב קלט לו מקום בחדרי לבות בני ירושלים, וסוף סוף יחלו גם המה במעשים יותר ממשים.

 

רעש    🔗

בליל ג' שבוע החולף לפני חצות הלילה, רעשה הארץ במשך רגעים אחדים, אך כל נזק לא קרה לאיש, כי בכלל לא הזיק עוד רעש בירושלים ומעולם – חוץ מרעש של דברים.

 

“חופש”    🔗

ימי הבחינות הגיעו בכל העולם כולו, וימי המנוחה לתלמידים הלומדים משך כל השנה, רק בירושלים עוד טרם נתקן המנהג הזה, לא בבתי תלמודי התורה ולא בבתי הספר, כי יחרדו ההורים והמורים על הילדים שלא יישחתו בהינתן להם חופשה לימים רבים, מפני מיעוט ההשגחה אשר יוכלו הוריהם להשגיח עליהם. רק ביה“ס למל הוא האחד אשר הפסיקו בו מיום אתמול את הלימודים למשך חודש ימים, לאמור: הילדים יבואו יום יום אל ביה”ס למשך חמש שעות ביום, לעשות חוקותיהם ולחזור על לימודיהם תחת השגחת מוריהם וללכת לטייל פעמים אחדות, ואח"כ ישובו הביתה. בזאת יצאו לכל הדעות “והגדי שלם והזאב שבע”.

ו' באב תרנ"ו

 

בתי מחסה    🔗

ימים רבים שאלנו לנפשנו את שאלת נביאנו הגדול¹⁴⁹ “אם שבי צדיק ימלט”. אמנם כבר שמענו כי “גם שבי גבור יוקח ומלקוח עריץ יימלט”, אך “שבי צדיק” – זוהי שאלה שלא באה עליה תשובה כלל. ואמנם כבר אמרנו להתייאש מתשובה, אחרי ראותנו בשנה שעברה את כל ההתאמצות אשר התאמצו אחינו הצדיקים הנצצחנים בני אונגריה ואת כל האמצעים אשר הכשירו להם למען השג את הזכות היתרה על כל כלל ישראל בבתי חסד אשר לא בנום ולא עמלו בם, והנה באו הימים האלה ויורונו דעת כי גם ממלתעות צדיקים כאלה יימלט שבי, וטובת הכלל גברה סוף סוף על טובת הפרט. וזה הדבר:

זה כחמש ושלושים שנה הוציא הרב הגאון עזריאל הילדסהימר וחבריו הרבנים קול קורא באשכנז ובאונגריה לאסוף נדבות לבניין בתי מושב לעניי תלמידי החכמים היושבים בירושלים. וייאסף כסף רב, ויקנו חלקה רחבת ידים בתוך העיר, בחלק המזרחי של הר ציון, היא חלקת “תל-הגפרית” (תל-אלכברית), ויבנו עליה יותר מחמישים בתים, בכסף הנאסף בקופה, ויקראו את שמם “בתי-מחסה”. ויהי בהגיע תור חלוקת הבתים בין עניי תלמידי החכמים שבירושלים, ויקפצו בני אונגריה בראש, כי מי כל קהל ישראל אם לא “שומרי החומות”¹⁵⁰ ותלמידי חכמיהם? ובני הו“ד (הולנד ודייטשלנד) נגררו גם הם אחריהם. הן אמנם אין כמעט בכל בני אונגריה ת”ח עניים, כי בכוללם כל שהוא תלמיד חכם מחברו חלוקתו גדולה הימנו, ובבני הו“ד אין עניים, כי חלוקתם בכלל מעשרת את בעליה, ובעוונות הרבים גם ת”ח יקרים בהם; אך סוף סוף הנה מוצא הכסף היה בארצות מולדת בני שני הכוללים האלה, ובכן החליטו ראשי המפעל הזה שבחו“ל לחלק את זכות הישיבה בבתים האלה לשלושה חלקים, והיה השליש לבני אונגריה, והשליש לבני הו”ד, והשליש השלישי – לכלל ישראל וענייהם באמת, אשר לא זכו להיוולד בקדושה ובטהרה בארץ אונגריה או אשכנז, ובכלל ישראל אלה: האשכנזים והספרדים והמערבים והתימנים וכל עדות ישראל לארצות גלותו. ויהי כל קהל ישראל לעבר אחד, ובני הגר¹⁵¹ והו"ד לעבר אחד – ומנתם מנה אחת אפים.

ותעבורנה שנים, וה' העיר רוח נדיבים לבנות על חשבונם בתים לאחיהם בני ישראל על שדה בתי-המחסה, כברון שמעון וולף רוטשילד מפרנקפורט והאחים שלום ומשה הירש מהלברשטאט, וכיו"ב. ועל הבתים האלה לא חלה התקנה הראשונה, ויחלקום בוניהם לטוב בעיניהם מבלי הבדל בין כולל לכולל. ועיני האונגרים רואות ודואבות כבלע זרים נחלת ה', וישמרו את הדבר.

והנה עזב אחד הגבירים בקופנהגן, הרטויג שמו, סכום גדול בידי ראשי בתי המחסה, לבנות בו בתים על שדיהם ולחלקם בין עניי כל קהל ישראל. שמעו זאת אחינו האונגרים, ולא עוד אלא כי שמעו שעל פי עצת אנשים מירושלים היתה שומה מאת המנוח לתת חלק לעניי כל עם ה' יותר משליש בפרי צדקתו – ויתעברו. ואוי אוי לירושלים אם “שומרי חומותיה” באים לכלל כעס, כי כל העומד להם על דרכם הימלט לא יימלט אז.

הפעם עמד על דרכם אחד ממצוייני פקידי בתי המחסה בירושלים¹⁵², הוא האיש האחד אשר הקדיש חלק גדול מימי חייו לטובת הדבר הזה ובכל כוחו עמל לשכללו ולפארו, ולהשגיח השגחה נמרצה כי יחזיקו השכנים את הבתים בנקיות אשר יתפלאו עליה כל מבקריהם. ויאמרו אחינו אלה כי האיש הזה הסב את פני הדבר כי לא ישיגו גם בכסף הזה חלק כתאוות נפשם, ויחלו לרדפו. ימים רבים הסתפקו במכתביהם הרבים אשר שלחו אל כל מנהלי המפעל הזה בחו“ל, לדבר על האיש סרה. למען הדיחו ממשרתו זאת, כי אמרו: תפול נא רק ההשגחה על המפעל הזה בידינו, אז נעשה בו כחפצנו. אך כל מכתביהם היו ללא הועיל, כי כל רבני ירושלים וגדוליה הוכיחו צדקתו. אך אחינו אלה, חמי-המזג ובעלי הניצוח, לא מהירי יאוש המה, וכי יאמרו להשיג דבר לא ירפו ממנו, וכל הדרכים מותרות להם, בהגיע העת לעשות לה' ולכבוד שומרי חומות עיר קדשו; ובכן, כדרכם תמיד, שמו גם הפעם אל הערכאות¹⁵³ פניהם. כי המפעל כולו תחת חסות ממשלת אוסטריה הוא, והמה הלא “תקיפים” בבית ציר ממשלתם, ויאמרו: ניצחנו! ויחלו להתלונן על נחלתם אשר נגרעה בכל בתי הנדיבים היחידים, כי על-פי התקנות להם השליש בכל בתי-המחסה, ועל בתי הרטויג טענו כי לא נדבה פרטית היא, כי כספו נכנס לקופת המפעל כולו. ויארכו הימים במשפטים בערכאות ולא הצליחו. אז חיבלו תחבולה אחרת, כי התפטרו גבאי בתי המחסה העומדים מצדם ומצד בני הו”ד בירושלים, ויישאר האיש ההוא לבדו. ובכן בטל הוועד, וההשגחה על המפעל כולו תשוב לבית הקונסולט האוסטרי. והפעם הריעו תרועת ניצחון כי במאן האיש לשמוע אל כל החלטות הקונסול האוסטרי שהיה בירושלים לפני שנה, באמרו כי הוא מכיר אך את גבאי חו"ל לבעלי הנחלה הזאת, בא הקונסול ופקידיו על הנחלה ויחתום את בית-הועד ובחזקה לקח לו את ההשגחה על מפעל החסד הזה, ושם ה' ושם ישראל התקדש… בכל המובן אשר יבינוהו אחינו בני הניצחון האלה.

גבאי הנחלה בחו“ל המה הרה”ג הילדסהימר, והגביר גוסטף הירש בברלין, ורה“ג שמעון סופר מפרשבורג. ויהי בימים האחרונים האלה, בראותם כי רבו השערוריות וכי עליהם לשום קץ לכל הסכסוכים האלה, וייאספו יחד, ויקבעו את התקנות, וישיבו את הנידח לכבודו הראשון, ועליו הוסיפו לפקידים בירושלים עוד שני אנשים, אונגרי והו”די, ויתקנו תקנה, כי מהיום והלאה, אם יתפטר אחד או שנים מהוועד, והיה הנשאר וניהל הוא לבדו את דברי המפעל, עד אשר יימלא מקום החסרים, ולא תיסוב עוד ההשגחה **לאחרים. ** וכל בתי הנדיבים הפרטים על פי רצון מנדביהם יחולקו, ובתי הרטויג לכל עדת ה' בירושלים חלק בהם, חלק כחלק. הידיעה הזאת באה בימים האלה, ו“בני הנצח וההו”ד" הורידו ראשם!

היו אמנם אחדים בהם אשר אמרו להתנגד גם להחלטות מנהלי המפעל בחו“ל, אך הנכבדים שבהם והמתונים ראו כי אמנם הגיעה העת לעמוד מלכת בדרך הזאת, ויעכבום, ו”שבי צדיק" נמלט סוף סוף!

 

מנוחת הטבחים    🔗

השבוע הזה שבוע “תשעת הימים”¹⁵⁴ הוא, כל אטליז סגור, וכל קול ענות חדל מרחוב היהודים המלאה בתי מקולים, והטבחים¹⁵⁵ ראו מנוחה כי טוב, ויפשטו להם בארץ. חזקה היא ל“שותפיו של עמלק”¹⁵⁶ אלה, מימים ימימה, לנסוע בשבוע הזה ליפו, ובשנה זאת שבוע תמים להם ללא עבודה. ובכן ראינו עוד ביום הראשון רבים מהם נוסעים, אלה בעגלות ואלה בחמורים, ויפו דרך פניהם, לרחוץ מעט בים, ולשאוף מעט רוח, וגם ללכת אל השוק אשר בלוד לקנות בהמות ל“ימי הנחמות”¹⁵⁷. עונג גדול יתענגו בני ירושלים הבאים ליפו בכלל, ואם נוסיף על זה כי בשבוע הזה גם בשר גם יין לא יבוא אל פיהם, וראינו כי אין לנו לקנא הרבה בעמלק – אם אך במידה כזו היא שמחתו בימי האבל לישראל.

 

מצפה    🔗

לכל שינויי האוויר יבוא “מודד” עוד מעט בעירנו. זה שנים אחדות אשר החברה הפלשתינית האשכנזית¹⁵⁸ ייסדה מצפות לענייני האוויר במקומות אחדים, ובאחד מגליוני עיתונה בשנה הזאת כתוב, כי אמר ראש החברה לפנות גם אל פקידי הנדיב הידוע לייסד מצפות כאלה במושבות אחינו. ועתה הנה התעורר איש נדיב ואשתו¹⁵⁹ מבני ברזיליה, לייסד בית מצפה גדול בכל פרטיו לענייני האוויר, ועל ידו הוא אומר ליסד גם תערוכה כל ענייני חרושת הארץ ותבואותיה, והיה הבית פתוח לכל מבקריו. ובוועד הזמני אשר נוסד לדבר הזה נבחר גם אחינו הנכבד האדון נסים בכר, מנהל בית הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים” בעירנו.

כ' באב תרנ"ו

 

תשעה באב    🔗

ימי האבל וזכר החורבן חלפו זה כבר ויעבורו, אך רושמם טרם נמחה מלב מתבונן היטב לכל מנהגי עדותינו, מתחרות אשה את רעותה להגדיל מספד ולהרבות נהי. כי בדבר הזה הן התמחה ישראל מאז, ומי כמוהו גיבור חיל – להוריד דמעות ולהרים קולו “קול יעקב”?

ימים רבים לפני התשיעי באב נראה כבר את הזכר לחורבן בכל פינות בתי אחינו **הספרדים. ** הקירות לא סויידו, הרצפה לא רוחצה, הספות התפרקו עדי מצעיהן וסדיניהן מעליהן, וכריהן הפוכים על פניהם, והמראות פניהן אל הקיר והבית כולו אומר שיממון ואבל.

ובערב התשיעי באב, אחרי הסעודה המפסקת, תיאספנה נשי אחינו המערבים, כבימי ירמיהו אבי המקוננים, ועמדו במעגל, ורקדו וכרכרו וטפחו על פניהן בידיהן, ונפנפו במטפחותיהן בהתרגש רוחן, והמקוננת עומדת בתווך ומעוררת לבכי.

ובלילה, בשבת כל העם קודר ומשמים על הארץ בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, אחרי גמרם קריאת המגילה, יכבו את הנרות כולם, ובבית האלהים חושך ודממה נוראה. אז יקום החזן והגיד לקהל את מספר השנים אשר עברו כבר למיום החורבן, כי היום ראשון הוא לימי השנה לאפטיה (Aera) הזאת, ואת מצב ישראל בארצות גלותו במשך השנה הזאת יתאר להם בצבעו ובצביונו, וכל העם בוכה בדממה, ואט תקונן אחרי כן העדה כולה את קינת “אז בחטאינו חרב מקדש”.

יותר מכל העדות מארכת עדת התימנים בקריאת הקינות בלילה, כי כל העדה כולה אומרת את הקינות יחד מלה במלה בקול רם ובנעימה מרגזת לבבות.

ובחצות הלילה, אז בהלוך השועלים על הר ציון ששמם, הלוך ילכו “אבלי ציון” מבני אחינו האשכנזים ברגליים יחפות ובלב נדכא, וכאבותינו בימי אדריינוס קיסר בוא יבואו בעת הזאת אל הכותל המערבי, שארית מחמדינו מימי קדם, לתנות על חורבן ירושלים וישראל. חושך אפלה מסביב, ורק הירח ממעל יגיה מעט באורו הכהה על פני התמונות המתנודדות כצללים בדממה, ואבוקה דקה בידי כל אחת מהן לקרוא את סדר תיקון החצות¹⁶⁰ בקול יללה. המראה הזה הוא אחד המראות המרעישים את הנפש בחזקה, והזכר יזכירנו את דברי המשורר¹⁶¹ האומר כי:

כָּל עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵּינוּ כָּל עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת

לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת

וְעַל חָרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת

עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמַעַת – תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת –

עוֹד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ!

בבוקר, אחרי התפילה, לפני אמירת הקינות, ייסוב השמש בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, ומזרק מלא אפר בידו, ולקח איש איש מעט מן האפר ומשח על מצחו במקום הנחת התפילין, “לשום אפר תחת פאר”.

ועל הקברים לא ילכו אחינו ביום הזה¹⁶², כי דרך הר הזיתים¹⁶³ מלאה אבני נגף וסלעים, וכבד לאיש ללכת בה יחף.¹⁶⁴

אך עבר חצי היום – והנה קץ כל אבל בא! אחיותינו הספרדיות החרוצות רוחצות את הרצפות, מסיידות את הקירות, ואת כל כלי הבית תשבנה לקדמתם ולפארם לכבוד מועד הולדת משיח ישראל¹⁶⁵. אז תשוב השמחה במעונות ישראל, והכלות תשמחנה את חתניהן בשלחן אליהם בעצם היום טס מלא ממתקים ומגדנות למאכל הערב, גם כפות ומזלגות זהב וכסף ומנות אחרות תשלחנה להם, להרחיב דעתם בתעניתם ולנחמם מיגונם. וכנגד זה ישובו החתנים ושלחו מנות ומגדנות לכלותיהן ביום המיוחס ל“בנות ישראל”, הוא יום החמישה עשר באב¹⁶⁶.

ושבת נחמו¹⁶⁷ היא אחת השבתות המיוחדות לשמחות ולחתונות בבתי אחינו, וקול ששון ושמחה, קל חתן וכלה, שב להישמע בעירנו.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

חברת “ישוב ארץ הקודש” הולכת ורבה במספר חבריה, כי בימים האלה סובבים חבריה מתעסקיה בעיר ומאספים לה חברים חדשים, וכבר עלה מספרם ליותר משלוש מאות, ובהם רבים מנכבדי עדותינו. ועתה בהתמעט הפועלים במושבות אחינו, בעזוב רבים את הארץ, ורבים מהם לוקחו למתולה, היא המושבה אשר יסד נדיבנו הידוע לפועלים, עתה אומרת החברה הזאת להמציא לבני המושבות פועלים מבני ירושלים. תקנות החברה בפרט עוד לא נקבעו, כי מייסדיה אומרים לחכות בזאת עד ימי חג הסוכות, כי אז בהיות מספר חבריה רב עד כדי שיוכלו להחל בפעולה שיש בה ממש, יקבעו כל ענייניה ותקנותיה.

 

אות כבוד לראשון לציון    🔗

אות הכבוד מגידיה מדרגה שניה, אשר הואיל הוד מלכותו השולטן יר"ה לחונן בו את רבנו הגאון הראשון לציון¹⁶⁸ הגיע לידו בימים האלה, וילך את נכבדי עדת הספרדים אל פחת עירנו להודות את אדוננו השולטן על אותות חיבתו ואהבתו לבני עמנו.

כ“ז באב תרנ”ו

 

כוללים    🔗

לפנים בירושלים, בימי משול החלוקה בכל תוקפה ותנהג נשיאותה ברמה, אז כי יקום איש והתהלך בחוץ ושאל: “רבותי, מה ילד יום?” וענו ואמרו לו: מזל טוב! ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, וייקרא שמו בישראל כולל פלוני, וכולל פלוני. ואמנם היכלה להיות אז אחרת? בני עיר פלונית ראו והנה כסף החלוקה הנאסף בעירם הוא רב בשתי פרוטות וחצי על הכסף הנאסף בעיר השנית אשר תיחשב אף היא על מחוז כוללם, ומספר מקבלי החלוקה בירושלים מבני העיר ההיא רב על מספר בני עירם בשלוש נפשות ותינוק; היכלו להתאפק מקרוא: “מה לנו ולצרה הזאת? אלה מי ילד לנו? והנפשות הערטילאות האלה מבטן מי יצאו? האנחנו הרינו את כל הגוי הזה כי ניתן לצבאו לחם?” ואמנם לא התאפקו ולא פקפקו, וירעישו עולמות, ויקבצו חותמות, ומכתבים יצאו, וקולות נשמעו, בשערי ירושלים, עד לב השמים. ויהי הקולות הולכים וחזקים עד כי ריחם ה' את שארית הפלטה אשר בציון, וינתק למעלה את הפתיל שבו חברו שתי הערים לכולל אחד על פי הגזרה הקדמונה – ומינסק ופינסק נפרדו! ובכן: ויהי בישורון כולל חדש; ליהודים המינסקים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והעיר פינסק נבוכה!

ופינסק הבירה המעטירה הזאת, הן לשני מטרפולין תיחצה עוד בכתב עמנו, שתי “ערים ואמות בישראל”¹⁶⁹ היא למיום המחלוקת הגדולה¹⁷⁰… ויהי כי ראו הפינסקים הפינסקים על מה עשו להם אחיהם בני מינסק ככה, כי הפגיעו בהם את עוון דלות בני עירם שבחו"ל, ואת עוון שלוש הנפשות והתינוק היתרים אשר עשו בירושלים; ויעלו על לבם את מרת נפשם הם, ויזכרו את אחיהם תאומיהם הקרלינים העולים גם עליהם בדלותם, גם את העובר הנוסף בבני קרלין על מספרם הם זכרו, ויתאוששו ויאמרו: “ואנחנו מה? האומנם ככה דקקנו ונהי כאטום אשר לא ייפרד עוד? ואלה הקרלינים יושבי עבר הנהר¹⁷¹, הבני רחוב אחד הם אתנו, כי דבקו בנו למוץ את לשדנו?” ובכן: ויגיע תור פינסק להתגדר בגדולתה, ועדתה הגדולה ככף איש שבה ותתפורר לאטומיה, והעיר ירושלים נחה ושקטה.

אך כל החיזיון הזה היה היה לפנים, אז בימי משול החלוקה בכל תוקפה ותנהג נשיאותה ברמה… לא כן אנחנו פה כיום: זה ימים רבים והחלוקה תש כוחה עד כי לא נותר בה עוד כדי חלוקה, וירושלים חדלה להוליד כוללים חדשים לבקרים, ותחתיהם החלה ללדת מפעלים טובים, בתי חסד מפוארים, מוסדות חדשים, חברות שונות; ואיש איש החל להרגיש את הצורך אשר לנו ב“כלל” ולא ב“כולל”, עד כי גם ממוני הכוללים הפרטיים בעצמם, בהרגישם עד כמה תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה בכל הפירודים הרבים האלה, שבו ויתאחדו לענייני הצבור וצורכי העיר בכללה, ויהיו ל“וועד כל הכוללים”, אשר אף כי טרם הגיע לתכלית השלמות, וחסרונות רבים שבעדתנו עוד טרם מילא, הנהו סוף סוף העמוד היחיד לעדת האשכנזים בכללה.

שנים רבות עברו לירושלים ככה, ונשכח כבר את ענייני הכוללים פירודיהם, והחלוקה ותוצאותיה, כי בה במידה שגדלו רחבו המפעלים והמוסדות, מעטו הכנסות החלוקה, ובכוללים אחדים ניסו כבר למחות מרשימת מקבלי החלוקה את שמות אלה אשר יש להם ממה להתפרנס בלעדיה. אמת הדבר כי העניין הזה הולך בכבדות, ובכולל אחד, שרבו בו העשירים, מצאו המצאה חדשה בדבר הזה, לאמור: לבלי תת חלוקה בעד נפשות ראשי בתי האבות העשירים ולתת לבניהם הקטנים; אבל, איך שיהיה, בכל הדברים האלה ראינו את רוח הזמן הולך ומנשב בקרבנו, ונאמר: אף כי מתנהל הוא עוד בעצלתיים, חדור יחדור סוף סוף בירושלים, וכרבות הימים תמעט פעולת החלוקה המזיקה במיעוט החלוקה בעצמה. אך שווא לכם חולמי חלומות, חוזי חזיונות להטבת מצב החברה, כי אין עצה ואין תבונה כנגד התועלת הפרטית! האנושות הולכת ומתקדמת, הולכת וצועדת קדימה, והנה בא איש אחד אשר רק טובתו לנגד עיניו, והסב את הגלגל כולו עשר מעלות אחרונית.

 

כולל אמריקה    🔗

ארץ אמריקה, הגדולה מעט מפינסק הבירה, היתה עד היום הזה ארץ החופש לא רק ליושביה כי גם לירושלים האשכנזית. כל מפעל חסד שבירושלים וכל חברה כללית זכו באמריקה כזוכה מן ההפקר. לאמריקה שלחו שלוחים, באמריקה קבעו קופותיהם, ומאמריקה יצא הכסף לרוב בתי צורכי הציבור פה, ובירושלים יושבות משפחות אחדות אמריקניות, לאמור: מוצא רוב בני המשפחות האלה מארץ רוסיה, אך משם גלו לאמריקה, ויהי כי אספו להם די כסף שמה ויבואו לשבת על אדמת הקודש. ויש בהם אשר לא הצליחו הרבה באמריקה, וישימו פניהם ירושלימה, ויקבלו חלוקה מוועד כל הכוללים. ויש אשר לא היו באמריקה כלל, רק זכו לחסות בצל הממשלה הזאת בקבל צירה פה תחת מחסהו את כל הבא… ויהי כי ראו אחדים מבני המשפחות האלה כי רב הכסף הבא מארצם (לאמור: מארץ אמריקה) אל הקודש, ויקראו: “למה ניגרע אנחנו מכל המון בית ישראל? פינסק וקרלין יש להן כוללים וחלוקה בירושלים, ואמריקה הגדולה לא תטעם כלל מדגן שמים זה?” ובאמת, האין זאת חרפה לאמריקה, ארץ העבודה, ארץ ה“ביזנס” והמכונות, הארץ הזאת הנתונה כל כך לענייני החומר, האין חרפה לה כי לא תכלכל למצער חמישים בטלנים לתפארת ירושלים¹⁷² על חשבונה? ואחינו אלה לא שכחו עוד את חריצות בני הארץ אשר גרו בה אם מעט ואם הרבה, וימהרו ויקראו לאספה את כל האמריקנים למיניהם שבירושלים, ויציעו לפניהם את ההשפעה החדשה שהם אומרים להוריד עליהם, השפעה גדולה גם מהשפעת כולל הו“ד, ומה מבקשים מהם? הלא רק לחתום אתם יחד על ה”כתבים" אשר ישלחו להתם, ומי זה יכלא את חותמו בדבר גדול כזה? ובכן שבו עתה כל האנשים המאוחדים, בני הארצות המאוחדות, וימהרו וידפיסו קולות קוראים בשם “כולל אמריקא ותפארת ירושלים”, וישלחום לאמריקא אל אנשי בריתם שמה. כי גם באמריקא נמצאו עניים רבים, ורבים אשר קרובים עניים להם, ובהיפתח לפניהם מכרי הזהב – בירושלים, הלא יוכלו אלה לבוא בעצמם ואלה להיפטר מקרוביהם, בשלחם אותם אל הארץ אשר שם זהב החלוקה. ויהי כי ראו בני בריתם כי בזאת יסולו למו מסילה לחיים שאין בהם עמל ויגיעה, ויקבלו את הדבר בשתי ידיים. ובירושלים ההשתדלות גדולה גם מצד חסידי הרב מבריסק¹⁷³, מחוללי הרעיון הזה, אשר גם להם פניות ונטיות בדבר, וכולל חדש, בן זקונים לירושלים, עומד להיוולד בימינו אלה.

אמנם עוד רבים המה המתנגדים למעשי אלה האומרים לזכות את ירושלים בבטלנים חדשים, בטלנים מבני המודה¹⁷⁴ האחרונה, על חשבון בתי החסד וצורכי הציבור שהגיעו כבר למדרגה נעלה בעירנו. רבים המה הרואים את הגדוד העולה ישר מהארץ החדשה לשם החלוקה, בו כל קבצן וכל בטלן אשר לחם כזה ערב לו, והלחם לא לחם לחץ הוא, כי המשתדלים בדבר מבטיחים לתת לכל נפש דולר לשבוע לכל הפחות; ורבים המה הרואים בזה לא כולל אחד כי אם עשרים כוללים חדשים, כי ארץ אמריקה גדולה היא ב“ה, והיה בראות בני נויאַרק כי רב הכסף הבא מנויארק ויסדו “כולל נויארק”, אחריהם יבואו בני פילדלפיה, ואחריהם בני שיקגו וכו' וכו', ואחרי כן תשוב נויארק הגדולה ונפרדה לרבעיה, ודור יבוא ישוב אי”ה לראות את כל המחלקות הישנות והפירודים התכופים אשר ראו עיני אבותינו, במהדורה שנייה. כן, רבים בירושלים מתנגדים להמצאה האמריקנית החדשה הזאת, אך מי יודע אם יועילו המתנגדים בכל התנגדותם, אחרי כי סוף סוף האנשים ההם את טובת עצמם דורשים, ואלה דורשים לאידיאלים ולטובת הכלל, ו“כלל ופרט, פרט קודם” כלל גדול הוא בימינו אלה.

ה' באלול תרנ"ו

 

מחלקת הדואר היהודית    🔗

לדאבון לבנו סוגרה לעת עתה, ביום אתמול, מחלקת הפוסטה היהודית, אשר נוסדה בעירנו לפני חצי שנה, לרגלי איזה סכסוכים בין פקידות הפוסטה הכללית ובין אחינו פקיד המחלקה הזאת, ואם לא ישובו לפתחה, יעלה בלי תפונה בשוק תווי הפוסטה מחיר התווים אשר יצאו מהמחלקה הזאת במשך ששת החדשים האלה.

 

ארטוף    🔗

מארטוף¹⁷⁵ שמועות מעציבות שמענו. ארטוף היא המושבה היחידה לאחינו הספרדים, כי קנתה אותה חברה אחת מאחינו בני בולגריה מידי המיסיון האנגלית בלונדון בשטר מכר אשר לא קוים עוד בפני הממשלה הטורקית. בני החברה המה במספר שישים, ואיש איש מהם משלם כסף מדי שנה בשנה, ויאמרו לעלות להתנחל על אדמתם במשך שש שנים, לאמור: מדי שנה בשנה יעלו עשרה מהם הנה. בשנה הזאת עלו כבר חמישה מהם וישבו על אדמתם עד היום, אך לרגלי השמיטה¹⁷⁶ לא הרבה עבדוה בשנה הזאת, וימסרוה לשכניהם האיכרים באריסות, ולשנה הבאה חשבו להרבות בעבודה, ויאמרו להביא אליהם גם גננים מבני “מקוה ישראל” המצויינים, לפקח על העבודה. ותקוות רבות קיוו חובבי היישוב מהם, כי קרובים הם באורחות חייהם ובלשונם ליושבי הארץ. והנה באה להם לפני שבועות אחדים השמועה מארצם כי חלק גדול מכספם נאכל, בהישבר בתי המסחר אשר על ידם הפקידוהו. ועתה הנה שלח כבוד פחת עירנו להודיעם, כי במשך שמונה ימים מיום אתמול עליהם לצאת, הם וכל אשר להם, מן המקום אשר התנחלו עליו שלא בידיעת הממשלה ושלא ברשותה.

 

בתי אבן ובתי עץ    🔗

בכלל מעטים מאוד מקרי הדלקות בעירנו, וגם בבואם לא יוכלו להרבות שמות, אך בימים האחרונים האלה החלו בני עירנו לתת להם ידיים יותר, וזה הדבר: כל בתי ארצנו אשר נבנו עד ימינו אלה, כולם בתי אבן המה, ממסדם ועד הטפחות, קירותיהם עבים מאוד וגגותיהם עבים עוד יותר. אך, כאשר הזכרתי כבר, נבנו ממש לפי תנאי ארצנו וצרכיה; ארצנו ארץ אבנים היא והעץ בה מעט וכל עצי הבניין מארצות חוץ יבואו אליה עד היום, ומלבד זאת הנה רוב ימי השנה ימי חום וחמימות המה, וקירות האבן וגגותיה סכים בעדם מבוא הביתה, ובן הארץ דבק כל כך באבן, עד כי ישוב ישב תמיד על רצפתה הקרה, ורק מחצלת קש דקה חוצצת ביניהם. אך באו ימי ההשכלה וההתמדנות, לאמור: ימי החל האדם לחפש מה טוב ומה מועיל לו ביותר; ויחלו בני הארץ להתבונן ויראו והנה גגותיהם דולפים בימי הגשמים, ורעפי אירופה אין כמוהם מגן מפני הדלף, ויחלו לכסות את גגות האבן ברעפים, ויהי הדבר באמת לתועלת גדולה, כי יושבי הבתים מצאו בהם מחסה לנפשם גם בימי החמה גם בימי **הגשמים. ** אך הן האדם המשכיל “מהלך” הוא, וכל עמידה לנסיגה תיחשב לו, ובכן לא עמדו בני עירנו גם בנסיונם זה, ויחלו ללכת הלאה. כי רבים מבני ארצנו ראו והנה גגות האבן המקוערים העולים מן הקרקע גוזלים חלק גדול מאד משטח הבית ומקירותיו, ויעזבו את האבנים, ויחלו לבנות את הקירות רבועים, ומוטות ברזל טוחים במעזיבה ביניהם כעין קשתות היו לבית לתקרה. אמנם מעטה כבר הקרירות בבתים האלה, אך לידי סכנה טרם הגיע הדבר. ראו העניים והנה יש יכולת לבנות בתים גם מבלעדי כיפות האבן הכבדות, ויצעדו עוד צעד וצעדיים. בראשונה המירו את הברזל בעץ, ויעשו את התקרות עץ, ואחר החלו להמיר גם את האבן בעץ ויעשו גם את הקירות עץ, כי חסו על השטח האבד בקירות האבן העבים. ולרבים מהם הוקל דבר בניין בתי העץ מבתי האבן, כי בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים ניתן בידי אחינו. והנגרים הלא כמעט כולם מבני עמנו הם, מצא לו העני תמיד דרכים להחל בידיים ריקניות ולשלם מחיר ביתו מעט מעט. וככה באה לנו “תקופת העץ”, ומיום ליום ניתן מזון לאש יותר ויותר. אמנם בני אירופה הנוצרים, כצרפתים כרוסים, וכאשכנזים כאנגלים, כשהם בונים פה בתיהם יבנו אותם רק לפי הנוסח הקדמון, לאמר קירות אבן וגגות אבן, ובעברנו על פני כל היכליהם המפוארים וכל מוסדותיהם הנעלים וראינו כי כולם בנויים אבן, ורובם אין גם גגותיהם מכוסים רעפים, כי כלל גדול המה יודעים כי “ארץ ארץ ומנהגיה”, ובבתי אחינו החדשים (כי רוב בתי העץ החדשים להם המה) הנה החום נורא בימי הקיץ, וסכנה מרחפת עליהם תמיד.

 

תערוכה בירושלים    🔗

עוד שם “תערוכת תוצאות מושבות א”י" שבברלין¹⁷⁷ מצלצל בנעים צלצולו באזנינו, והנה הדבר הולך ומתאמת כי תהיה לנו עוד מעט תערוכה בקרב ירושלים עיר קדשנו, וגם בה יקחו אחינו בלי תפונה חלק גדול, בהראותם עד כמה לקחו חלק בקדמת ארצנו בחרושת המעשה ובעבודת האדמה. ולא רק תוצאות הארץ בלבד יוצגו בה, כי אם גם כל מיני הסחורות הבאות אליה והראויות לבוא אליה מן החוץ, ואין ספק כי גם בני חו"ל ירבו לשלוח אליה תוצאות מסחרם וחרושתם, והועילה התערוכה הרבה לסוחרי חוץ ולסוחרי הארץ, בהביאה אותם להכיר איש את רעהו ואת סחורותיו אשר לא ידעום עד כה. כי בהיות המסחר עוד טרם התפתח בעירנו כראוי לו, רוב הסוחרים מביאים סחורותיהם מאותם המקומות אשר הביאון מהם אבותיהם, ומקורים חדשים עוד לא חיפשו לפתוח להם, ותישארנה עוד ארצות אשר הסחורות המובאות מהן הנה אך מעטות מאוד הן. לא כן הדבר בראות בני הארץ את כל הסחורות ותוצאות חרושת המעשה לעיניהם, כי אז ידעו במה לבחור ומה לקרב.

לנהל את כל דברי התערוכה נמנה ועד של שנים-עשר איש, ובהם שלושה מאחינו: האדון נסים בכר מנהל ביה“ס של חברת כל ישראל חברים (ללימוד ולעבודה), הד”ר אהרן מאיר מזיא – רופא מושבות הנגב, והאדון יוסף פינברג – רוקח ביפו. והוועד הוציא מכתב-חוזר, בצרפתית, על אודות “התערוכה למדע לחרושת המעשה, ולמפעלי חסד אשר בירושלים, 1897, בבית האוסף של מצפה הכוכבים אשר לארץ הקדושה”. התערוכה היא כהכנה לבית האוסף ונפתחה ביום הראשון לאוקטובר 1897. והוועד מקווה כי תהיה הצלחה רבה למפעל הזה, אחרי אשר, מלבד בני הארץ, הנה רבו מאוד התרים הבאים אליה מדי שנה בשנה. בתערוכה יוצגו כל הדברים הנוגעים למדעים, לחרושת המעשה ולעבודת האדמה, ומלבד אלה יוצגו בה כל תוצאות-הקודש אשר בארץ הקודש. ומחלקה מיוחדת תהיה לכל מיני צורכי אוכל נפש וכלכלת הבית “להיות לתועלת לכל בתי החסד שבארץ הקודש, בהיראות לעיניהם כל מיטב התוצאות מהמינים האלה הדרושים להם אשר יוכלו להשתמש בהם”. כל הדברים המוצגים יושבו לבעליהם באחרונה, מלבד אלה אשר ינדבום לבית-האוסף. וצורכי אוכל הנפש וכל כיוצא בהם אשר לא יהיה להם מקום בבית האוסף, יוכלו לחלק, בשם שולחיהם, למוסדות החסד אשר ירצו בהם שולחיהם, ולתכלית הזאת באה במכתב הזה רשימת כל בתי החסד של בני העמים השונים שבירושלים. – סכום הכסף אשר ישלם כל מציג בעד קבלת משלוחו אל התערוכה הוא מאתיים פראנק, ואת משלוחו ישלח חפשי עד יפו, וכל יתר ההוצאות הן על הוועד. וגם איש מיוחד קבע הוועד, למען עמוד בתערוכה בשם כל אלה אשר לא יבואו בעצמם עם משלוחיהם. – ובית דין של מומחים יקבע את הפרסים אשר יתנו למציגים המצטיינים, אחרי בחנם את תוצאותיהם, והפרסים המה: הפרס הגדול, תעודת כבוד, אותות כבוד מזהב, מכסף ומנחושת, ומזכרות כבוד.

הנזכה עוד לראות אותות כבוד, אותות זהב להצטיינות בחרושת המעשה, יוצאים מירושלים – ובעברית? אך אם ראינו כבר בעינינו תווי פוסטה יוצאים חתומים מירושלים בעברית, נוכל לקוות גם לזאת.

ט“ו באלול תרנ”ו

 

התימנים    🔗

"לֹא אֲלֵיכֶם אוֹיָה, אַחַי הַתֵּימָנִים,

צַפֵּה צִפִּינוּ בְּעֵינַיִם נִשְׁקָפוֹת

שַׁלָּמָה בָּאתֶם, אַחַי הַנֶּאֱמָנִים?

בָּאתֶם הָהּ רַק שִׂים לָעֹנִי נוֹסָפוֹת.

כַּמוֹנוּ תִּסְבְּלוּ צָרוֹת וּתְלָאוֹת

כָּמוֹנוּ רַק תּוּכְלוּ לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת"

כך שורר נפתלי צבי אימבר המשורר לפני שלוש עשרה שנה¹⁷⁸, אז בעלות גדוד התימנים הראשון ירושלימה, בפאותיו הארוכות, בפניו הרזים והדלים, וטליתותיו המצויצות על כתפיו¹⁷⁹, תחת בני עשרת השבטים, “הפרשים הקלים נושאי השלטים” אשר להם חיכתה נפשו. ובאמת מה יכול אז לשורר אחרת, בראותו גדוד קבצנים חדש עולה על ירושלים ופושט כילק על בתיה, בתי ענייה הראשונים? הן גם המשורר יראה אך לעיניים, ולדעת רבים גם בעיניו לא יראה כי אם בעד המשקפיים הלבנים או השחורים אשר תשים על עיניו מרתו הלבנה או השחורה. הזעקה הקיפה אז את גבול ישראל, וועדים נוסדו, ואנשי חסד נאספו, לאסוף נדבות ולהשמיע על השקלים לטובת אחינו המאומצים האלה, לבנות להם בתים ולהספיק להם אוכל ולפקח על כל צרכיהם. כי היה היו אז כגמולים עלי אמם וכתינוקות שלא למדו עוד ללכת.

אך למן היום ההוא ועד עתה כבר עברו שלוש עשרה שנה, וזה רבות בשנים אשר הפקיעו אחינו אלה את עצמם מידי פטרנותם של אחרים ויצאו לרשות עצמם. אך התיישב התיישבו בארץ, אך נחו שקטו מעט על שמריהם ויתבוננו על כל סביבם לראות מה הן העבודות הנחוצות פה, בארץ מגורם החדשה, מן העבודות אשר הביאו אתם מארץ מולדתם, והנה תנועה חזקה נראתה במחנה תימן, וכדבורים החרוצות החלו לשוט בארץ, וילכו מעבודה לעבודה ומחיל אל חיל, עדי מצאו להם איש איש את לחמו ולחם ביתו ביגיע כפו. ואת שפת המדינה הן ידעו, ויהי נקל להם למצוא מהלכים ועבודה גם בבתי בני הארץ, ויצליחו.

מיום ליום קטן מספר התימנים המחזרים על הפתחים, ועובדיהם ופועליהם רבו, עד כי במשך שנים אחדות לא נשאר בהם כמעט כל פושט יד לצדקה. וענייהם שלחו צעיריהם לעבודה, ואת בנותיהם לשרת בבתי אחינו, ונשיהם היו גם הן לכובסות ולשואבות מים ולעושות כל עבודות הבית בבתי העשירים, ותהי להם עבודתם למקור מחייתם, וידם מצאו לכלכלם בכבוד. ובהיותם כולם מסתפקים במועט, ויאכלו ויותירו, ויבנו להם גם בתים על חשבון עצמם, ובתיהם עלו להם בזול, כי רבם אומנים במלאכת הבניין המה. וברבות הימים הסירו גם שמלות שביים מעליהם, וילבשו בגדי המדינה, ובתיהם גם הם פשטו מראה חלאתם, בלמוד בנותיהם סדרים וניקיון בבתי גבירותיהן, וככה נבלעו מעט מעט גם המה בקרב ירושלים, ולא נודע כי באו אל קרבה.

אמנם היו גם ימים אשר חלמו להם אחינו אלה חלומות על דבר יסוד “כולל תימן” וחלוקה תימנית, כי ראו את כולל הספרדים והנה הוא שולח שלוחים אל ארצם ואל מולדתם, וסכום הכסף אשר הוא מחלק לענייהם פה אולי מצער הוא מסכום הכנסתו. ויאמרו לתת יד ושם גם לארץ תימן בבית ה' ובחומותיו, ממש ככל אשר אומרים עתה אחינו האמריקנים לעשות פה “שם” לאמריקה… אך כולל הספרדים תקיף הרבה יותר מוועד כל הכוללים האשכנזי, ודבר שלח אליהם בחזקת היד, ויחדלו. ויאבד לירושלים כולל וקללה, וחלוקה ומחלוקת, ולתימנים אבדו כל התקוות הנעימות לחיות על חשבון האחרים, וישובו לשים אל העבודה פניהם ופני בטחונם.

ומלבד חריצותם ושקידתם, הנה הנם כמעט כולם יודעי ספר ולומדי תורה. כתבי הקודש שגורים על פי כולם, ועברית צחה המה מדברים וכותבים, וחיבה יתרה נודעת להם למליצה ולשיר. ויהי כי כילו חשבונותיהם עם גופם, בהספיקם לו מזונותיו, ויחלו גם בחשבון נפשם, חשבון מזונם הרוחני; ובמשך השנים האחרונות הספיקו כבר להדפיס חלק מספר התורה עם התרגום הערבי של רבנו סעדיה גאון¹⁸⁰, וסידור התימנים, וחלק משירות משורריהם, כל אלה הספרים אשר היו אתם כתובים עד היום.

 

אורגים    🔗

בתוך העולים מתימן עלה גם אחד האורגים, והוא עני ודל, וכל הנחוץ לו לעבודתו לא מצא לפניו, ויתייאש ממנה, וילכו בניו לעבוד במלאכת הבניין ויכלכלו גם אותו. ויעברו ימים, והנה נמצא לו איש סוחר מאחינו, אשר נתן לו חוטים בהקפה, ויחל האורג לעבוד עבודתו, וכקולומבוס בשעתו מצא את הדרך “להעמיד את הביצה על חודה”: כי אך שינוי קטן שינה מכל האורגים אשר ניסו את כוחם לפניו ותעל בידו.

וזה הדבר: בני ארצות המזרח כולם לובשי קפטנים המה, והקפטן בגד צבעונים ארוך הוא, המגיע עד הקרסוליים, והוא עשוי בד או משי ארוג קוים קוים בני צבעים שונים לאורך הבגד. ובתי חרושת רבים לארג הזה בדמשק ובסביבותיה, והובא משם אל כל ערי הארץ, ונמכר לאלפים ולרבבות, כי חזק הוא וזול ונצרך. ויהי בכל בוא אורגים חדשים בירושלים לנסות לעשות במלאכתם, ויארגו גם המה את הארג בן השיטים הארוכות הזה הנמצא לפניהם, וילאו, כי בשום אופן לא יכלו להתחרות את בני הארץ (ורובם מבני הכפרים) המסתפקים במועט ומוכרים כבר את סחורתם ברווח קטן מאוד, וגם זבינים לא קפצו על סחורתם, אחרי אשר מין הארג הזה נמצא כבר לרוב ושמו יצא בארץ לטובה מדור דור.

אך בשנים האחרונות האלה, רבו בארץ אלה הלובשים מלבושי אירופה, אשר להם לא יצלח הארג הזה, ויהיו קונים תמיד את הסחורות המובאות מן החוץ ונמכרות ביוקר, ואיש לא שת לבו להם לדאוג גם למענם.

ויהי בשים התימני אל לבו להחל במלאכתו, ויעזוב את כל הצבעים אשר לבגדי בני הארץ, ויקח רק חוטי בד לבנים ושחורים, ויארגם פספסים כדוגמות סחורות אירופה, וימצא לו קונים לסחורתו. בראשונה קנוה רק מכיריו התימנים הפועלים, ויעשו להם בה בגדי עבודה, ואיש לא התבונן להם, כי דמתה הסחורה לסחורות הצמר הבאות מן החוץ; אך מעט מעט התבוננו גם אחדים מאחינו האשכנזים, אשר האורג גר בתוכם, אל עבודתו, ויקנו גם הם מסחורתו, וינסוה, ויראו והנה היא טובה מאוד, חזקה ויפה, ויודיעו לקרוביהם וקרוביהם לקרוביהם, ומזל הסחורה הזאת החל לצמוח.

והאנשים מדורשי הרמת קרן ירושלים המה. ויהי בראותם כי טובה נשקפה למלאכה הזאת אם תימצאנה לה ידיים חרוצות לעבודתה ופיות מספרים בשבחה להרבות מכרה, ויוועצו לפתוח מקור מחייה לרבים מבני ירושלים, ויוועדו ל“חברת מניות”, לשים בשותפות סכום מסויים לטובת העניין הזה. ויהי דברם עם התימני כי יקחו מבני העניים והושיבום בביתו ללמדם את העבודה, והגדילו את חרושת המעשה הזאת, אשר יש בה כדי להחיות משפחות רבות. ויהי המה נושאים ונותנים עמו ומפרסמים בין כה וכה את דבר הארג בעיר וביפו ובמושבות אחינו, והנה רבו הקופצים על הסחורה, וירם לבו ולא יכלו להשתוות אתו, ויעזבוהו. ויהי דברם עם אורגים אחרים מבני אחינו. ויהי בראות האורג האחד, והוא מבני אחינו האשכנזים אשר עבד לפנים בלודז, כי יש תוצאות למלאכתו, וישתתף עם אחדים מצעירי אחינו האשכנזים, ויפתחו בית חרושת, ויקחו נערים מתלמידי בית היתומים של הרב מבריסק¹⁸¹, להורותם את העבודה על פי תנאים אשר התנו אתם, וזה כשבועיים, החלו בעבודתם, והמה מצליחים. ולאורג שני (תימני), אשר לא עבד עד כה את מלאכתו, ויהי גווע ברעב, עשו בני חברת המניות מכונת אריגה, למען ינסה לעבוד עבודתו, ויהי בשבועיים, וירוויח בעבודתו את מחיר המכונה, ועתה עובד גם הוא על חשבון עצמו. ועיני בני חברת המניות רואות ושמחות, כי חלק גדול מתכליתם אשר שם לפניהם כבר התקיים. ורבים מבני ירושלים לובשים עתה את הארג הזה, וגם ביפו ובמושבות הוא נדרש. ועוד אומרים המה לנסות דבר אל אורגים אחרים להקים בית חרושת כזה, להורות את העבודה חנם לבני העניים, ולתת להם את היכולת אח"כ להרוויח פרנסתם בכבוד, כי אמנם קונים לא יחסרו לסחורה הזאת כנראה.

 

מחלקת הדואר היהודית    🔗

המחלקה היהודית לפוסטה העותמנית¹⁸² בעירנו שבה לכבודה הראשון, אחר היסגרה ימים אחדים, והשם “ירושלים” באותיות העבריות שב להזהיר על תווי המכתבים כבראשונה.

 

ארטוף    🔗

ע“ד הידיעה המעציבה, על אודות המושבה “ארטוף” שנקנתה מידי המסיון האנגלית בלונדון ע”י אחינו בני בולגריא, כי מהפחה אשר בירושלים יצאה פקודה ביום ד' אלול, שבמשך שמונה ימים יצאו המה וכל אשר להם מן המקום אשר התנחלו עליו שלא בידיעת הממשלה ושלא ברשותה, מודיעים לנו, לשמחת לבנו, כדברים האלה: “ביום ו' העבר, ה' אלול, נודע לנו כי הפחה גזר על אחינו ילידי בולגריה נתיני תוגרמה היושבים בארטוף לעזוב את מקומם במשך שמונת ימים באמרו שאין רשות ליהודי, אף נתין תוגרמה, להתיישב על אדמת מירי¹⁸³, ונתאמץ לעורר רחמי השר אשר הקשה לבו הפעם, ונחליט שנחוץ לפנות לקושטא באמצעות החכם באשי¹⁸⁴ הי”ו מירושלים, וזה האחרון היה אז ביפו, ויאות לנו להריץ טלגרמה אל החכם באשי בקושטא ר' משה אפאֶנדי הי“ו אשר בה ביקשהו להתחנן לפני הרוממות על הארטופים, ובין כה עמל מר נסים בכר להמתיק הגזרה פה. ביום ו' הזה, י”ב אלול, קיבלו ידיעה שהפחה האריך להם הזמן עד שישיגו רישיון מקושטא, ובעוד שאנו שמחים על הרווחה העראית הזאת, באה תשובת החכם-באשי מקושטא שהשתדל בזה, ואמנם באה פקודה טלגרפית האומרת לבלי החריד את הארטופים ממקומם, אחרי שהנם נתיני תוגרמה".

כ“א באלול תרנ”ו

 

אלול / קבר רחל / קבר שמעון הצדיק    🔗

הכה הפטיש, וירעשו הלבבות במחנה ישראל!

היום ראשון הוא לימי הסליחות¹⁸⁵ וקרבת הימים הנוראים¹⁸⁶ נראה ומורגשת בקרב עדותינו. אחינו הספרדים חרדו זה מאז, תיכף למיום היתקע שופר בעיר, כי עוד למן היום הראשון לחודשנו זה המה מעירים את השחר וקוראים בסליחות, ואחינו האשכנזים, אף אם איחרו לקום עד היום, הנה דרכים רבות מוליכות לתשובה, ומה גם בירושלים. והדרך הכבושה עתה ביותר לתכלית הזאת, היא דרך חברון. הדרך הזאת הומה עתה מאדם: מרכבות מרכבות עוברות בה, טעונות המון ההולכים להשתטח על קברי האבות, ואנשים רבים, זקנים וזקנות, הולכים רגלי, ורוכבים על החמורים, ואל קבר רחל אמנו פניהם. כי למן ר“ח אלול, כבר הודיעונו המודעות הדבוקות על כל בתי הכנסת והמדרש, כי שערי בית הקבר נפתחו ליום ולילה, והלכו האנשים שמה אחרי הצהריים, ולנו שם בחדר הקבר ובאכסדרה אשר לפניו, וממחרת ישובו בבוקר העירה. ככה נהגו חסידינו ואנשי המעשה שבנו מדור דור. אך היש בימינו אלה דבר בכל ענפי חיינו שלא תשלט בו התחרות? ובכן גם לרחל אמנו, זאת הגבירה המושלת בכיפה¹⁸⁷ בהיכל החמלה והרחמים זה אלפי שנים, קם “מתחרה” כיום, הוא – שמש קבר שמעון הצדיק¹⁸⁸. זה שנים אחדות קינא האיש הזה לצדיק הקבור בכוך, במערה טבעית פשוטה כצאתה מידי מחוללה, ויאזור כגבר חלציו, ויאסוף נדבות, ויפתח חלון בקיר המערה, וישם בו שבכות ושמשות, ואת המערה מבית הקציע ויסיידנה וילבננה ויעשנה “כתפארת בית לשבת אדם”. הן אמנם כי תחת אשר היו באי המערה לפנים חשים בה מעין טעם זקנה ועתיקות, כראוי לקבר איש המעלה הזה, הנם עתה בעיניהם כאילו באו אל אחד מעונות העניים האפלים; אך איה טועם ואיה חש ואיה שם לבו לדקדוקי עניות כאלה? ובזאת היה גם המקום הזה למקום השתטחות, וגם ממנו מודעות יוצאות להזמין את כל החפץ לצאת ידי חובת ביקור כל המקומות הקדושים בימים האלה, תחת היותו עד כה רק למקום תפילה וטיול ליום אחד בשנה, הוא יום שמחת ל”ג בעומר.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

על יד המודעות האלה הננו רואים גם מודעות הקוראות את העם לדרשות ולאספות. אלה הן מודעות חברת “ישוב אה”ק" ההולכת ומתקדמת ומתקבלת מצד כל פינות העם בסבר פנים יפות. בימים האחרונים נוספו לה עוד כמאתיים חברים, וועד כבר נבחר לה עפ"י דעות נעלמות. ותהי ראשית מעשה הוועד לתקן לה תקנות קבועות, ולא תהיה עוד כחומר בלי צורה מסויימת. ועתה הנה המנהלים נאספים פעם בשבוע, ולכל איש אשר הרעיון נוגע אל לבו המה קוראים לבוא להשתתף באספותיהם, ואחד מראשי מייסדי החברה דורש בקהל, מדי שבת בשבתו, בשבח רעיון הישוב ועבודת אדמת הקודש.

 

הרב פינחס נימינסקי    🔗

ביום ד' העבר אבד לירושלים אחד מגדולי עשיריה ונדיביה, במות עליה הגביר החסיד הרב פינחס נימינסקי ז“ל מקיוב. הנדיב הזה עלה לימי זקנתו ירושלימה, ובמשך ימי שבתו פה, זה אחת עשרה שנה, פיזר כסף רב מאוד לצדקה. הונו עלה לערך שש מאות אלף רו”כ, ובכל ימי מגוריו בירושלים הוציא, מלבד כל הרווחים אשר הכניס לו הונו, גם כמאה ועשרים אלף רו“כ מן הקרן. הוא קנה חצרות בתוך העיר, ואחת מהן הקדיש לבית תלמוד תורה לבני כוללות החסידים¹⁸⁹, אשר ייסד ואשר החזיק בו כל ימי חייו. הוא היה חביב על כל מפלגות עדותנו, וכן חלקו לו כבוד בחייו ובמותו. באיש הזה ראינו את אידיאל הזקנים, המביאים טובה להם וטובה לירושלים, בעלותם אליה לבלות בה שארית ימי חייהם. הוא חי ברווח ובנחת, הרחק מכל שאון המסחר והמונו. וביתו היה תמיד פתוח לכל נצרך ואיש מחסור. ביום קבורתו ולמחרתו נחלק יותר מאלף רו”כ, מלבד הסכומים הגדולים שעזב למוסדות החסד. תצנב"ה.

 

בית מושב לזקנים    🔗

בשבוע החולף, עלתה סוף סוף בידי מנהלי “מושב הזקנים” שבעירנו להשיג את הרישיון לכלות את הבניין הרחב אשר החלו לבנות מחוץ לעיר¹⁹⁰ לפני חמש שנים ועל כל מוסדות החסד והציבור אשר עטרו בהן פרוורי ירושלים יתוסף עוד מעט גם המוסד הנעלה הזה.

זה כחמש עשרה שנה נוסד בית מושב הזקנים היחיד שבעירנו. קטן ודל היה בראשיתו, אך ככל מפעל נחוץ ואשר ידים חרוצות מתעסקות בו, רחב גם הבית הזה ויגדל משנה לשנה, ומארבעת אלפי הגרוש, סכום הוצאתו בשנתו הראשונה, הלכו ההוצאות הלוך ורב עד כי עלו בשנה חולפת לערך מאתיים אלף. כי אמנם לא רק בית “מושב זקנים” עתה הבית הזה כי אם גם בית “מושב זקנות”. כשישים זקנים וכשלושים זקנות חוסים עתה בצל קורתו, ורובם מבני שבעים שנה ומעלה. ואלה המה העניים שבעניי זקני ירושלים, אשר לולא הבית הזה מי יודע אם לא היו מתנוונים וגוועים מאפס פרנסה ופיקוח. כי אמנם מזקנים עניים בכלל לא אלמנה ירושלים, אחרי אשר רבים מהעולים אליה גם עתה המה אלה אשר כבר גמרו חשבונותיהם עם עולמנו.

ויהי המוסד בראשיתו ככל מוסדות ירושלים בבית שכור, וזקניו סבלו כל תלאות הטלטול הקשות עליהם ביחוד, עד אשר הקרה לה ה' גואל, איש נדיב לב¹⁹¹ אשר קנה לו בית בתוך העיר, ולא יסף עוד לנוד. אך הבית אשר הזדמן לפניו לקנותו הוא, ככל בתי העיר העתיקים, עומד בתוך רחובות צרים ושטח הבית צר גם הוא, וכל גודלו הוא רק בגובהו, כי בן חמש דיוטות הוא, ועל הזקנים לעלות ולרדת כפעם בפעם מעלות ומורדות רב יתר מכפי כוחם, וברבות באי הבית, נאלצו המנהלים לשוב ולשכור חצר לשים בו את הזקנות, מאפס מקום גם לבנות עוד בחצר הזאת. ויהי הדבר הזה למכשול לב למנהלי הבית, הרואים בעיניהם יום יום את “המעלות” שהן מן “החסרונות”. ויתעורר הנדיב שנית, ויקן לפני חמש שנים מחוץ לעיר, במקום אוויר צח ומים טובים, אחוזה גדולה, בת שנים עשר אלף אמה. ומנהלי הבית החלו בבנין בכל עוז, ויאמרו לבנות בית בן שתי דיוטות על שטח רחב, ולנטוע גן גדול לפניו. ורבים בחובבי המפעל אשר מחו"ל הבטיחום לסעדם, להקים לזקנים הרפים והנחלשים בית אשר יביא חיים ובריאות להם ותפארת וכבוד לירושלים. אך המה עודם עסוקים בבניין, והנה קמו מכשולים על דרכם, וייאלצו לעזוב את דבר הבניין באמצע, עד היום הזה, למרות כל השתדלותם והתאמצותם. ובמשך הימים הרבים נשכחו רבות מההבטחות אשר הבטיחו להם תומכיהם, ורבים כבר מסרו נדבותיהם למפעלי צדקה אחרים. ועתה, בהצליח למנהלי הבית לגשת שנית אל המלאכה, והפעם להחל ולכלות, הנה נגשו בידיים רפות, ולבם תוהה ומפקפק ואיננו מאמין עוד באפשרות הדבר להקים סוף סוף כמו רמים בית כראוי לזקני ירושלים.

כ“ט באלול תרנ”ו

 

בצאת השנה    🔗

“תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ!”

ואמנם היש יכולת לפתוח בעצם יום ערב ראש השנה ב“פתיחה” אחרת? או אולי ישנה שנה שלא תצרור בכנפיה צרור קללות וצרות צרורות שהביאה על כלל ישראל, או למצער על חלק גדול ממנו? ובכן, מבלי הרבות כוונות ומחשבות, פלט קולמוסי את פתגמנו הנושן אשר מצא מוכן לפניו. אך אנוכי הן לא עורך עיתונים הנני, המדבר על גוי ועל אדם יחד וסוקר את כל העולם כולו בסקירה אחת. אנוכי הן רק סופר הנני, רק סופר פשוט, אשר זכות לו להביט רק עד קצה ארבע אמותיו, ולכל היותר עד שער עירו; ואם אשובה אעיף עיניי על מקרי שנתנו בעירנו, עלי להודות כי חטא אחטא לגוועת הגוססת הזאת אם אייחס לה שפע קללות, והיא אך טובות בלבבה, וברכותיה מרובות מקללותיה. מצבנו אמנם איננו מזהיר כל כך, הגזרות עוד בתוקפן הן עומדות, לעיני הגויים נקלונו מאוד, והפרנסה מעטה, והיוצאים את עירנו רבים; אך כל אלה לא תוצאות השנה הזאת הן, כי “המשך” הן מהשנים ההולכות לפניה.

וטיב השנה הזאת לנו: בענייני קהילותינו השקט ודומיה, ומחוץ לעולם הזה גם תנועה רבה גם ברכה. אחרי ההתנגשות העצומות והקטטות התכופות שבעדותינו, בא שלום לעולם. חדלו הקולות, חדלו הצעקות, אין סופה ואין סערה, רק תרדמה נעימה, תרדמה המשכחת לאדם את ישותו, תרדמה שאין בה לא חפץ ולא תשוקה, רק היגרר והלוך אל אשר יוליך הרוח; אך מלבד זאת, הננו רואים פעולות ומעשים להטבת מצב ירושלים, גם ברוח גם בגשם, והרחבת מפעלי החסד במידה גדושה. בית הספר לבנות¹⁹² רכש לו בית¹⁹³ בסך מאה ועשרים אלף פראנק, ובית הספרים הכללי רכש לו כתשעת אלפים ספר, ומנהליו דואגים כבר לבניין בית לו; בתי ארג נפתחו לעבודה לצעירינו, וחברת יישוב ארץ הקודש התכוננה לעורר בה את חיבת הקודש והאהבה לעבודת האדמה; לבית החולים החדש¹⁹⁴ נתאסף כמאה אלף מארק והוא נבנה עתה בזריזות, ובשני בתי החולים הישנים שבעירנו¹⁹⁵ נוספו בניינים חדשים; גם “מושב הזקנים” ניעור ויגש אל העבודה, ובית חולי הרוח אשר ייסדה חברת עזרת נשים הכללית התבסס ויהי למוסד קיים. כל אלה המה דברים אשר נוכל לקוות מהם הרבה בהוסיפם להתפתח ולהשתלם, ועתה עלינו לבקש, כי:

“תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ!”

לא רק ברכותיה היא, כי אם גם ברכות אחותה ההולכת עתה ועוברת מן העולם.

 

ראש השנה    🔗

השנה הבאה, בת “הפנים החדשות”, הנה היא עומדת אחר כותלנו וצעיפה על פניה, כבת ארץ המזרח, ואחינו מוכנים ועומדים לצאת עוד מעט לקראתה בבגדיהם הלבנים כשלג. אחינו הזקנים, בני חו“ל, אשר זה מקרוב באו אלינו, עוטים עוד ממעל לבגדיהם השחורים את כותונתם הלבנה אשר הביאו אתם, ובני הארץ, לובשי הקפטנים, כספרדים כאשכנזים, ילבשו כיום קפטן משי או צמר גפן, ול”קיטל“¹⁹⁶ אין זכר. והתנועה רבה בכל בתי הכנסת, למן אלה אשר לאחינו האשכנזים הנלהבים ועד אלה אשר לאחינו הספרדים המתונים. כי גם בימים האלה, ימי התעוררות הרוח והרגש, ימי “רגש מקבר, וצוחה מסלע”, ראה נראה את ההבדל אשר ברוח בני שתי עדותינו אלה: רגש ותנועה, חיים וחום, ובלבול וערבוביה בהליכות האשכנזי, ומנוחה ושלווה, ומתינות וקרירות, וסדר ומשטר באחינו הספרדי. בה בעת אשר ינוע האשכנזי ויזוע, ויעקור הרים, וירעיש עולמות, וירבה בכי בהציק לו רוחו, עומד לו הספרדי לפני יוצרו ומגינו ומרנן במנוחה ובשמחה, או שופך לפניו דמעותיו בדומיה בלי כל רעם ורעש. באשכנזי נראה את פני האיש המורדף בלי חשך, את “בן הגלות” בכל פרטיו, ובספרדי את פני השוקט על שמריו ימים רבים. עד הצהריים וגם עד אחרי הצהריים יתפללו אחינו האשכנזים המה ונשיהם, ונשיהם מדקדקות אולי עוד יותר מהם. במחזוריהן¹⁹⁷ הגדולים והרחבים; והחזן עם “משורריו” יעבדו עבודה קשה, לעורר ולהחם את הלבבות. ובבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, יכלו את התפילה עוד לפני השעה העשירית, והנשים לא תתפללנה כלל, כי בוא תבואנה אל האכסדרה אשר לפני ביהכ”נ רק לשמוע אל התפילה ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הוצאות ספר התורה. ועל החזן אין כל עבודה רבה, כי את הפיוטים היפים אשר בתפלותיהם ינגן כל הקהל יחד מלה במלה, ואת התפילה עצמה יחלקו שלושה חזנים ביניהם, כי שלושה חזנים יעמדו או ישבו יחד לפני התיבה, ואיש את אחיו יעזרו חליפות, בקרוא איש איש מהם חלק מהתפילה, וכל “משוררים” עוזרים אין לחזניהם. ואחרי כלותם את תפילתם וטעמם לגימה בביתם, ישובו רבים מהם לסוב על בתי התפילה אשר לאשכנזים, לשמוע אל נגינות חזניהם אשר תערבנה לאוזנם הרבה.

 

הרב יוסף ריבלין    🔗

אחרי מות לירושלים אחד מגדולי נדיביה¹⁹⁸, הנה גווע וייאסף, ביום השבת הזה¹⁹⁹, אחד מהמצויינים בעוסקים בצורכי הצבור שהיו בה, הוא הרב רבי יוסף ריבלין ז“ל, סופר ועד כל הכוללים, אשר חלה כעשרת ימים במחלת דלקת הריאה, וימת בן שבע וחמישים שנה, וישאר אחריו משפחה גדולה ויתומים קטנים בחוסר כול. המנוח ז”ל היה נכד להרה“ג משה מגיד ריבלין ז”ל משקלוב, אשר שולח הנה בשנת ת"ר להיות למנהיג לעדת האשכנזים בירושלים, ואחריו באו כל בני משפחתו, בניו ואחיו ואחיותיו, ויעל המנוח את אביו, והוא בן שבע שנים, ירושלימה, ויהי כי היה כותב מהיר בעברית, ויקבלוהו לסופר באחד הכוללים עוד בימי נעוריו, ובהיווסד הוועד הכללי, היה לו לסופר עד יום מותו, ערך שלושים שנה. ובאמת לא רק סופרו היה, כי אם גם ראשו ומנהלו, וינהיג כל ענייני עדת האשכנזים. ובכל עת אשר נדרשה עזרה לדבר כללי או פרטי, ויפנו אליו, ובהיגזר גזרות על הציבור היה הוא מראשי השתדלנים להמתיק את הדינים. וגידולו בירושלים, ודעתו את השפה הערבית והספרדית והדיבור בערבית צחה, נתנו לו מהלכים בבתי גדולי אחינו הספרדים ופקידי הרשות, ויהי כמעט הוא לבדו המוציא והמביא את כל העניינים שבין עדה לחברתה ושבין העדה לממשלה.

וכוח מחולל כביר ונמרץ היה לו, ויהי הוא הראשון במייסדי חברות הבניין בין אחינו בירושלים, וכמעט כל השכונות, מ“נחלת שבעה” ו“מאה שערים”, “אבן ישראל” ו“משכנות ישראל” ובתי ועד מזכרת מונטיפיורי, ועד “זכרון טוביה” ו“כנסת ישראל” ו“שערי צדק” ו“שבת אחים” ו“עזרת ישראל”, כל מאות ואלפי הבתים האלה בעזרתו נבנו, וכל הכספים עברו על ידו, ובמותו לא השאיר אף בית אחד לבניו אחריו. וגם בדבר עבודת האדמה היה הוא אחד מהראשונים להשתדל, ויהי עוד חבר לחברה אשר אמרה לקנות את אדמת “יריחו”. אך בהיווסד המושבות הרחק ממקום שבתו, לא יכול להשתתף בהן, אף כי חבב את הרעיון מאד.

אמנם ככל עומד בראש הציבור רכש לו גם אויבים רבים ומקנאים, ושגגותיו אשר שגה בלטו לעין הרבה יותר משגגות איש פרטי. אך עתה, במותו, הנה כל העדה אומרת כי לא השאיר תמורתו, וגם עדת הספרדים חלקה לו כבוד גדול בעת לווייתו לבית עולמו, ולמרות כל הסכסוכים אשר קמו בין העדות בחייו, ועל פי משרתו היה עליו להיכנס בעבי הקורה, גם כל גדולי אחינו הספרדים מתאבלים על מותו, תנצב"ה.

חוה“מ סוכות תרנ”ז

 

סוכות    🔗

בשבתנו כיום ספונים בסוכותינו, נהנים ומתענגים בריח השדה הנודף מגגותינו הירוקים והרעננים, טעום טעמנו מעין עונג ישיבת כפרים, זכור זכרנו ימי שבת אבותינו איש תחת גפנו ותחת תאנתו – לולא היריעות והווילונות וכל יתר נויי הסוכה המזכירים אותנו בכל רגע עד כמה רחוקים אנו מכל חיי השדה ופשטותם.

לפנים בישראל, אז בימי עזרא ונחמיה, “יצא לו איש איש ההרה ויבא לו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשות סכות ככתוב”²⁰⁰, ועתה, בני דודנו²⁰¹, יושבי הכפרים, המה הדואגים לנו לכל הדרוש לסוכותינו והביאוהו אלינו עד ביתנו. תיכף אחרי “חג התרנגולות”²⁰² יודעים כבר איכרינו כי מועד “עיד אלערש” (חג הסוכות) קרב לבוא, ויש מקום להשתכר, ובאו העירה, המה ונשיהם, וחמוריהם טעונים קנים וענפי עלי סרק, והיו הקנים למבנה דפנות הסוכה ותקרתה, ועל התקרה העראית הזאת יושם הסכך הירוק.

הסכך שונה בערי ארצנו הקדושה, ומכולן זכתה לטובה העיר צפת אשר בגליל, כי בסביבותיה רבו עצי ההדס, וכיסו יושביה את סוכותיהם בהדסים הירוקים, המפיצים ריחם הטוב. וביפו, רבת התמרים, תהיינה כפות התמרים לסכך, ובעירנו אנו היו בראשונה ענפי הארזים למכסה סוכותינו, אך ברבות מספר אחינו פה, והארזים לא הספיקו עוד לסוכותינו, החלו האיכרים להביא גם ענפי חרובים ורימונים וגבעולי הדורה ( Mais ), ובמושבות יצאו אחינו אל יעריהם, יערי עצי האֶקליפטוס, וכרתו מענפיהם הרעננים, והיו להם לסוכות גם לתקרה גם לדפנות, כסוכת שדה לכל פרטיה.

על נויי הסוכה ייחשבו בארצנו שבעת המינים, ותלו אחינו בסוכותיהם במעגלה בקבוקים קטנים מלאים קמח חיטים ושעורים, ויין, ושמן, ודבש, ורימון ותאנים בתווך. והמהדרים שבאחינו, בני הטעם הטוב, יתלו אשכלות ענבים, וענפי זיתים המלאים עתה פריים הדשן, ומחרוזת תאנים, ורימונים הנכרתים מעל העץ עם ענפיהם, ומקלעת שיבולי חיטים ושעורים יפה, מן המקלעות אשר יעשו הקוצרים לבני הארץ לתלותם על קירות בתיהם לנוי. וסוחרי האתרוגים וקרוביהם ייתלו בסוכותיהם גם את פרי העץ ההדר, שארית פליטת סחורתם שלא הספיקו למכרה לפני החג. כי זה דרכם תמיד: כל עוד ימי החג רחוקים, ידרשו בעד אתרוגיהם מחיר רב, וכל אשר יוסיף החג לקרב כן יורידו ממחירם, עד כי בהגיע ערב סוכות יוציאו כל הנותר אתם, גם את המהודרים אשר לא רבו הקופצים עליהם או אשר לא השתוו אתם בדבר המחיר, ומכרו את הכול “בחצי חינם”, ובפראנק אחד יוכל איש לקנות לו אתרוג כשר לברכה גם ביום הראשון לכל הדעות, ויש אתרוגים אשר יימכרו בגרוש ובחצי הגרוש (כעשרה צנטים), וסבבו הילדים בהם ברחוב היהודים ואין קונה.

אך בכל ריבוי האתרוגים אתנו, הנה אוזנינו שומעות תמיד את מהדרינו אומרים בהראותם את אתרוגיהם איש לרעהו להתהדר בם: “לולא הפגימה הזאת… לולא החסרון הקטן הזה…”, כי גם פה צדקו דברי המשל האומר כי “כל האושכפים²⁰³ הולכים יחפים”: המהודרים שבאתרוגי ארצנו מוצאים תמיד לחו"ל, ואף כי אולי היו בעליהם מוכרים אותם פה במחיר רב מהמחיר אשר ישיגו בעדם שמה, הנה עיני הסוחרים תמיד בקצה ארץ, ומהדרינו אנוסים להסתפק באשר ימצאו, או… באתרוגי מרוקו.

ככלות כל הכנות החג, ויום הראשון לזמן שמחתנו יגיע, והלכו להם רבים מאחינו להתפלל את תפילת המוסף לפני “הכותל המערבי”, ומה רבו הדמעות הנשפכות לדברי “בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך על מכונו” האמורים שמה לפני שרידי חורבות הבית הגדול והנישא הזה. כי מה התבלין לשמחת בן ישראל מאז ומעולם אם לא הדמעות המלוחות?

ואחינו הספרדים יצאו מבית הכנסת, והלכו חבורות חבורות לבקר בבתי רעיהם וידידיהם ולברכם בברכת החג, ובבואם לא ישבו להתרועע ולשיח, כי הביקורים האלה “ביקורים רשמים” המה, ביקורי חובה, וישבו להם רגע בבית האחד, וקמו והלכו אל הבית השני, כי רבה העבודה עליהם. ויש אשר יצאו כל המתפללים מבית התפילה והלכו יחד לסובב על כל בתיהם, ובאו ועמדו בפתח, וקראו לבני הבית בקול רם “תזכו לשנים רבות”, והלכו.

 

חברת בני ישראל    🔗

ימי חול המועד המה הימים המוכשרים ביותר להולדת חברות בישראל. כי בימים ההם פנויים אחינו מעבודתם התדירה, ודעתם נוחה עליהם, והלוך ילכו להיראות איש את פני רעיו וידידיו, והיתה להם שעת הכושר לדבר בדבר צורכי הכלל ומחסוריו. ובכן נוסדה בימים האלה חברת “בני ישראל”. תכלית החברה היא להתעסק בתיקון ובסידור כל העניינים שבין עדותינו והממשלה, ושבין אחינו ובני הנכר, והיא אומרת להשתדל גם במינוי עורך דין לאחינו פה, למען יהיה להם מי שיכלו לפנות אליו בכל דין ובכל משפט, ולא תהיה עדת ה' כרצוצת משפט מאין לה מליץ יושר ופתחון פה. והדבר הזה הוא אמנם אחד הדברים היותר נחוצים לנו, ואם אך תעלה זאת בלבד בידי החברה, נוכל לאמור עליה כי נוח לה ולירושלים שנבראה. באי החברה לע"ע המה מצעירי סוחרי אחינו מעדת הספרדים והאשכנזים יחד.

 

בית החולים “משגב לדך”    🔗

מנהלי בית החולים “משגב לדך” הזמינו ליום הראשון הבא את נכבדי עירנו, מכל בני העדות השונות, לחנוכת הדיוטא אשר המה בונים על הבית מלמעלה, כי עתה כילו לבנות את חלקה הדרומי, ויחלו גם בבניין חלקה המזרחי, והיה הבית כלול בהדרו, ומיטות תוספנה בו לחולי אחינו העניים.

 

הסגר    🔗

גזרת ההסגר שהייתה על האניות העוברות דרך מצרים הוקלה, ואחרי אשר עלתה לעשרת ימים ולשנים עשר יום ירדה עד חמישה ימים, כי קלה הכולירה במצרים.

ה' בחשון תרנ"ז

 

מים    🔗

שמינו עוד טרם נתנו רביבים, ופני ארצנו עודם לוהטים כשביבים; אך אם עקבות החורף טרם נראו בשמים ובארץ, הנה ניכרים המה ונראים כבר בכל סימניהם – בכיסנו. כי מודד הזמנים בעירנו הוא היוקר בשער כל צורכי אוכל הנפש, והוא כבר עלה מעלות רבות.

על ההוצאה היתרה בכלל, הנה נוספה עתה גם הוצאת המים, כי סוף סוף כלו המים הדלוחים מקרקע רוב בורותינו, ומימינו בכסף נשתה. והפעם עוד מאושרים אנו, כי תקופת קניית המים איחרה מועדה, בהיות השנה הזאת ברוכה וגשומה בשפע רב; וביתר השנים יכלו המים עוד בחודשי תמוז ואב, והמים הנמכרים בתוך העיר, מי עין רוגל המה, אשר לפני כפר סלואן²⁰⁴ מקדם לעיר, ומי הבורות הרבים אשר בקרקע הר הבית; והיושבים מחוץ לעיר שתה ישתו רובם ממי הבורות הגדולים אשר כרו להם אחדים מבעלי ההון באחוזותיהם, למען ימכרו מימיהם מדי שנה בשנה לשקאים, ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתייה את המים החיים אשר יובעו ממעייני נפתוח (ליפתא) ו“מוצא”, כי ביוקר המה נמכרים, והשקאים המה בני שני הכפרים ליפתה וסלואן הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם, וסבו על פני הבתים למכרם.

ובכן רוב המים היוצאים עתה לשתייה, אחרית מי הבורות המה, והם יחד את התאודדות²⁰⁵ משקע הבורות אשר בכל בתי עירנו, וביצת ברכת השלטון אשר מים לעיר²⁰⁶ יפעלו פעולתם לרעה על מצב הבריאות, ורוב מחלות הקדחת והמלריה הנוראה בכל תמונותיהן, בתקופה הזאת הן מתהלכות בעיר. כזאת וכזאת העידו עתה כל רופאי עירנו בחיווי דעתם אשר מסרו לידי רופא פקידות עירנו, המתעסקת בדבר השגת הרישיון לכונן תעלת מים חיים לירושלים, המה מי ערוב אשר על דרך חברון. ולפי דעת כולם אין כל תרופה אחרת לעקור את המחלות האלה משורש כל עוד לא נתקן הדבר הזה, וכל עוד לא יבשו הביצות ותיהפכנה לגינות נחמדות. ובראותנו עד כמה מתעסקת פקידות עירנו בדבר הזה בקשיות עורף ובלי הרף זה ימים רבים, תעלה התקווה בלבנו כי סוף סוף ימולא גם החסרון הזה לירושלים, ובאה לנו גם רפואת הגוף.

 

מוצא    🔗

ליישוב “מוצא” תקווה עתה להוסיף ולהשתכלל. חברת חובבי ציון אשר בקולניה שבאשכנז²⁰⁷, שלחה למייסדיו שנית סכום שלוש מאות פראנק, וכנראה תשלח כסכום זה בכל רבע שנה. – והאדון יוסף נייגו, מנהל “מקוה ישראל”, המומחה בכל דברי עבודת האדמה, ביקר את המושבה הקטנה הזאת לפני ימים אחדים ויתורנה לכל חלקיה, ותיטב בעיניו מאוד עבודת אחינו הפועלים העובדים בה. ועתה חושב גם הוא מחשבות להגדיל מצדו את מספר הפועלים שמה ולדאוג לכלכלתם ולשכלולם.

 

הסגר / מלון קמיניץ    🔗

גזרת ההסגר הוקלה שנית, ותעמוד אך על ארבע ועשרים שעה, וקרוב הדבר כי תבוטל כליל ורב מספר החוגגים אשר יעלו לבקר את הארץ, אחרי אשר מעטו כל כך בשנה החולפת. ומי יודע אם לא נזכה לראות ביניהם גם אחדים מבני חברות “עולי הרגלים”? בין כה וכה עתה העת להכנות בבתי המלון, וב“הוטל-קמיניץ”²⁰⁸, היחיד לאחינו בעירנו, הנה נוסף עוד בית, הנבנה בנדבת אחינו הגביר יונה זייצוב מקיוב. כי אדמת המלון וכל בנייניו הקדש המה לכולל וואָהלין, אשר הקדישו לו הגביר הנדיב פיכטנהולץ ז“ל, ועתה נדב הגביר הנ”ל לבנות על חלק מאדמתו הפנויה בית בן שמונה ועשרים חדר לטובת הכולל העני שבכוללים הזה, והבניין החדש נהדר ומפואר מאוד, ונוסף גם הוא על מעט הבניינים היפים אשר לבני עמנו בעיר קדשנו.

 

מחלתי    🔗

הייתה עליי יד האינפלואֶציה,²⁰⁹ ותוציאני מלפני שולחן הסופרים, ותטילני על ערשי, ותאמר אלי: בן-אדם! מחסום תשים לפיך, ועטך תסיר מבין אצבעותיך, ונאנקת דום, וחזון לא תישא עוד אל בית ישראל עד עת מועד. ואעש כאשר צוויתי, ואשכב על ערשי, וכל “מדורות” גיהנום עברו עליי: חמימות תכופה, וראש סחרחר, ופרקים מתפקקים וכואבים; ואחריהן רפיון וחולשה וחיוורת פנים, הכול ככל אשר סבלו רבים מאוד מבני עירנו בימים האחרונים האלה, כי הגשם עוד טרם ירד ארצה לטהר מעט את האוויר, ומי הבורות הדלוחים מוסיפים להזיק לבריאות, וידי הרופאים עתה מלאות עבודה, ויומם ולילה לא ישבותו.

 

בית יתומות    🔗

אחד רופאי עירנו, הוא אחינו הד“ר יצחק דארבילה, רופא בית החולים רוטשילד, שב אתמול ממסעו אשר נסע לאירופה למשך ירחים אחדים, הוא ובני ביתו, ובשובו הביא אתו מנחה חדשה לירושלים, מוסד חדש, העתיד להיות תחת השגחת אשתו הכבודה, הוא מוסד “בית יתומות”. הצורך ביסוד בית כזה הורגש זה ימים רבים בירושלים, והוועד “לגידול יתומים בארץ הקודש” אשר בפרנקפורט א”מ²¹⁰ החל כבר לפני שש שנים לאסוף נדבות לכונן מוסד כזה על יד “בית היתומים” אשר לו בירושלים, אך לא הסתייע הדבר אז וישתקע עד בוא יומו עתה, ואחינו אשר בפריז ובלונדון שמו לבם עליו.

 

בית הספר לבנות / גן ילדים    🔗

בביה“ס אשר לבנות כילו דבר התיקונים הרבים אשר תיקנו בבניין החדש למען הכשר אותו לצורכי המוסד הזה, ומחלקה חדשה הוכנה בו, היא מחלקת הילדים הקטנים מאוד, מעין “גן ילדים” אירופי, ומורות מיוחדות נמנו על המחלקה הזאת לפקח על העוללים האלה ולשעשעם, ולהורותם מתוך שעשועים. גם דבר “גן הילדים” העסיק ימים רבים את הדואגים להרמת קרן החינוך בירושלים, בדעתם כי כל הרוצה לתקן את החינוך עליו לתקנו מעיקרו, ואם אומרים אנו לגדל דור בן תרבות, עלינו לנטוע בלב הילד מימי ילדותו אהבת הניקיון והסדרים ותנועת החיים וחיבה ללימודים. אך אז דיברו רק אלה אשר אין כוחם אלא בפיהם ובמחשבותיהם, ובראותם כי לא הועילו בדבריהם, חשבו כי עלה עמלם בתוהו, והנה באו בעלי המעשה, ויוציאו את הדבר לפועל, אות הוא לכל דעה אשר ברכה בה כי לא תלך לאיבוד, ויומה בוא יבוא אף אם יש אשר יתמהמה. כי אמנם די לנו להתבונן על מצב הילדים הקטנים בעירנו, למען נדע עד כמה הדבר נחוץ. רבים מהילדים הקטנים נשארים בבתי הוריהם; ובהיות אבותיהם הולכים לעבודתם כל היום, ואימותיהם טרודות בצורכי הבית (כי לרוב בעלי הבתים אין משרתות בבתיהם), ונשארו הילדים בלי השגחה וגדלו פרא. ואלה אשר ילכו אל בתי ה”מיסטרות“, הן המחנכות הספרדיות, גורלם גרוע עוד יותר, כי בחדר צר, ויש אשר יהיה החדר גם מתחת לארץ, ייאספו כעשרים ילדים קטנים וילדות, **וישבו על הארץ דומם כל היום מבלי נוע. ** הצריכה תוספת ביאור למצב כזה הממית בלב הילד כל רגש חיים וכל תנועה חפשית? הילדים נכנעים וחרדים וממקומם לא יזוזו, והמחנכות מתפארות כי הן מלמדות אותם “דרך ארץ”! בתי חינוך כאלה רבים בעירנו, כי יש גם מאחיותינו האשכנזיות אשר למדו את ה”תורה" הזאת – ובין כה וכה ישבו לארץ ידמו ילדי בת ציון. ודבר ייסוד המחלקה הזאת היה יכול להביא תועלת רבה מאוד לבני עירנו, לו דאגו גם להובלת הילדים הקטנים מביתם ועד בית הספר. כי ה“מיסטרות” מקבלות עפ“י רוב ילדים מבני שכונתן, והלכו הן בעצמן או בניהן ובנותיהן והביאו את הילדים מביתם עד חדרן. אבל בביה”ס אין הדבר כן, כי אחד הוא בכל העיר, ועל ההורים יכבד להביא את ילדיהם יום יום עד הבית הזה. ובכן לא נמצאו עד כה במחלקה הזאת רק כחמישה ועשרים ילד, תחת אשר היה מספרם יכול לעלות למאות.

 

ריבוי לשונות    🔗

ביתר הכיתות אשר בביה“ס הזה החלה בימים האחרונים ממשלת “שתי רשויות”. רגילים המה אחינו בני ארץ המזרח, למיום החלו בני ארץ המערב לדאוג לחינוכם, לראות את בניהם לומדים את השפה אשר בה ידברו מחונניהם. בייסד חברת “כל ישראל חברים” הפריזית את בתי ספרה בארץ הקדם, למדו כל נערי טורקיה ונערותיה צרפתית, ובבוא חברה אשכנזית לייסד בית ספר, וגברה השפה האשכנזית, ואחינו באנגליה כי יעזרו לבתי הספר של חברת כי”ח, ונעים להם לדעת כי גם לשפה האנגלית מהלכים בבית הזה. כי ככה הורגלו אחינו גדולינו לחשבו, כי רק בלשון אשר ידברו המה תבוא חכמה בלב האדם, ועל פי הכלל הגדול כי “בעל המאות הוא בעל הדעות” הרכינו בני ארץ המזרח ראשם תמיד לכל גל וגל העובר עליהם: פלוני חפץ כי נלמד צרפתית – נלמד צרפתית; ופלוני אומר: לא, כי איטלקית נלמד – ולמדנו איטלקית; כי מי כפלוני וכפלוני הנדיבים הגדולים יודע מה טוב לנו? – ומה היו תוצאות כל אלה? את לשון המדינה למדו בני הארץ רק “לפנים”, ואת כל המנות היפות במשרות הממשלה ועוד, ועוד לקחו אחרים, וצעירינו – יודעים צרפתית אם טוב ואם רע. ובבית הספר לבנות למדו עד כה צרפתית, כי סוף סוף ניצחה הלשון הזאת בארץ הקדם, וכל איש המוני יודע כי השכלה היא “פרנסים”, ואם “פרנסים” אין כאן – מאומה אין כאן. אך עתה, בהכניס חברת “אגודת אחים” האנגלית ראשה ורובה בהנהגת הבית הזה ובהספקת צרכיו, באה העת לדאוג גם ללשון האנגלית. אך את הלשון הצרפתית קשה לדחות, אחרי אשר השתרשה בבית, וכל המורות והתלמידות מדברות בשפה הזאת, ובכן, – אין דרך אחרת מאשר לזכות את הבנות לשני שולחנות, ולהאכילן שתי לשונות, ולמדו גם צרפתית גם אנגלית, למען מורותיהן ולמען רצון הנדיבים, מלבד מה שעליהן ללמוד גם עברית למען עמן, וערבית למען ארצן. – אכן אמרו כי מחלת ריבוי הלשונות היא העומדת לשטן הרבה על דרך החינוך בארץ המזרח.

 

כולל אמריקה    🔗

ל“תפארת ירושלים” אין מזל, כנראה, וכל הכרכורים אשר כרכרו בני אמריקה לייסד להם כולל לתפארת ירושלים ולעשות לאמריקה שם בארץ, לא הועילו להם, ומטעם הרך קמל בטרם גמל. כי על פי החלטת אחינו באמריקה, המתעסקים בענייני אה"ק, נאסף הכולל הזה אל עמיו. רק זאת הסכימו, כי אל “ועד כל הכוללים” יצורף אחד מבני אמריקה, ולכל אלה אשר ישבו באמריקה עשר שנים למצער והמה נצרכים, תינתן חלוקה מקופת “ועד כל הכוללים” סך שני דולר לחודש לכל נפש, ולקטנים רק דולר אחד לנפש. באופן הזה יצאו מן הכלל כמעט כל אלה אשר היו רוח החיה באופני הכולל העתיד הזה, כי רובם עברו רק דרך אמריקה ויחשבו עצמם כבר לאמריקנים גמורים – לקחת חלוקה.

 

מכס השער    🔗

בשבוע הבא יתום משך שתים עשרה השנה למכס אשר הוטל על כל הסחורות וכל צורכי האוכל המובאים העירה מן הכפרים או מיתר ערי הארץ, למען שלם את הוצאות דרכי המלך השונות אשר תוקנו בכל הארץ. למכס הזה קראו “בואבה” לאמר “מכס השער”, והסכום אשר שילמו חוכריו בעירנו לאוצר הממשלה עולה לערך שמונים אלף פרנק לשנה, מלבד מה שהרוויחו המה אחרי הוצאותיהם אשר הוציאו לשומרים, ועתה יחדל המכס הזה כליל, ורווח לסוחרים ולאיכרים.

 

אורחה מאור כשדים    🔗

בעוד עיני רבים מאתנו מצפות לנוסעים, ועיני אחינו מצפות לראות ההתעוררו גם אחיהם להקדיש פעם בימי חייהם מעט מזמנם ומרכושם לבקר את ארץ אבותיהם, והנה אורחה באה אלינו, אורחה בת ארבעים נפש מאחינו עצמנו ובשרנו הבאים אלינו מעיר מולדת אברהם אבינו הראשון, מאור-כשדים בעצמה. כי בחולל הארמנים שמה פרעות, עזבו המה את בתיהם ואת כל אשר להם ויימלטו על נפשם, ותישארנה כעשר משפחות מהם בטבריה, ועשר משפחות באו הנה, ולפי דבריהם יוסיפו עוד לבוא. והאנשים גבוהים ורמים, וכוח בם לעבודה. ויהיה בראשית בואם הנה ויהיו למשא על הציבור, ואחינו כספרדים כאשכנזים, ניהלום בלחם ובכל צרכיהם, אך מהרה נמצאה להם עבודה, והמה מרוויחים עתה מחייתם בעבודתם, וקוה יקוו כי יוקחו אל אחת מושבות הנדיב, בהשתדלות האדון ניסים בכר, כי את דבר עבודת האדמה למדו מנעוריהם, והיא היתה מקור מחייתם בביתם.

 

הפחה נשאר על משמרתו    🔗

“הפחה הודח – יחי הפחה!” – זה הוא פזמון שבוענו זה, ובכל אשר נפנה בעירנו, אך הדבר הזה לשיחה בפי כול. עוד ביום השישי החולף באה ידיעה טלגרפית לאחדים מצירי הממשלות השונות בעירנו, כי פחתנו²¹¹ הודח ממשמרתו, ואחד מפקידי בית המועצה הפנימית אשר ברבת ארצנו הופקד תחתיו, ועד מהרה נפוצה השמועה בכל פינות העיר. ופחת עירנו אהוב ורצוי לכל צירי הממשלות השונות פה, ולכל ראשי הדתות ופקידי הממשלה, ויחושו כולם, והרה“ג הראשון לציון הי”ו בתוכם, ויערכו טלגרמות רבות לחלות את פני ממשלתנו הרוממה להשאירו על משמרתו. ותבוא אתמול ידיעה טלגרפית כי בקשתם נמלאה, וזה שני ימים אשר בית כבוד הפחה מלא מן הבוקר ועד הערב מבקרים מכל פינות העם, מבני הדתות השונות, לברכו ולהשתתף בשמחתו.

 

כולל גרודנא וממוניו    🔗

מפני קול החדשה הזאת, אשר נגעה עמוק בלב רוב בני עירנו, אין איש שומע את קול רעש החליפות והתמורות המתחוללות בקרבנו, את “הסערות והגלים ההומים בצלוחית המים”. כי כל מה שברא הקב“ה בחללה של רשות, ברא כנגדו בחלל עולמנו הקטן, ובאחד כוללינו הגדולים מתמוטט עתה כסא אחד הממונים! כי שם “ממונה” אקרא, רואה אנכי מפה, משולחן ספרותי הקטן, את לזות השפתיים ו”אריכות האפים" של רבים מכם, חביביי הקוראים, אשר השם הזה לזרא להם מכבר. אך אל נא באפכם, יקיריי, הואילו נא והאריכו לי רוחכם מעט. כי לא על ממונה כמו שהוא בדמיונכם, כי אם על ממונה “כמו שהוא צריך להיות” הנני אומר לדבר באזניכם הפעם.

הכולל כולל גרודנא הוא, וממוניו הראשונים, אשר אמרו לנהלו ביד רחבה ובעין טובה, נתנו לבני כוללם שטרות למפרע, על חשבון חלוקתם, בסכומים הרבה יותר גדולים מהכסף אשר נכנס אחרי כן לידם, והשטרות נמכרו למלווים. ובכן, ויהי בבוקר לא עבות אחד, לפני תשע שנים, והנה – שבר גדול ונורא! הכולל הזה “שלח לנושיו אצבע” (פשוט כדברי פלוני המלמד היודע לתרגם עברית את הפתגם “געבין אַ פייג”), וסכום של מאה אלף גרוש בערך נשאר חייב להם, מבלי יכולת לשלם.

ואם בכלל לא ינעם מאוד להיות ממונה על עם ה' אשר בירושלים, הנה במצב כזה לא עליכם, כל חביביי, להיות ממונים! כי הנושים דורשים חובם מזה, ובני הכולל דורשים תפקידם מזה, ואלה ואלה מורטים מראש הממונה המסכן את שערותיו השחורות והצחורות גם יחד.

וכמו נקר²¹² שר האוצרות בצרפת בשעתו או כאחינו לוצאטי²¹³ בימינו אלה, נקרא אז אחד מנכבדי בני הכולל הזה²¹⁴ לקומם הריסות הקופה הריקה. והאיש לפנים סוחר בעירו, ולבו אמיץ, ולא ישוב מפני כול. ויקח את דבר ההנהגה בידו החזקה – ויקמץ, וישלם, ויותר. כי תחת עשרה הרו“כ או שנים העשר אשר היו בני הכולל מקבלים לכל נפש לשנה, נתן להם רק שמונה רו”כ, עד שלמו את החובות עד תומם, והכולל שב לכבודו הראשון. ואת דבר נתינת השטרות על כסף החלוקה למפרע, הנהוגה בכל יתר הכוללים, ביטל כליל, ויתן לבני כוללו את חלוקתם במועדה במזומנים.

אפס כי לא הסתפק האיש בפריקת עול חובות בלבד, ויחל לחשוב מחשבות לתקן את ענייני הכולל בכלל ולרומם קרנו, ובדבר הזה יכול יוכל באמת להיות למופת לכל יתר ממונים חבריו, הדואגים רק לחיי שעה לצאן מרעיתם.

ותהי ראשית מעשהו למחות מרשימת מקבלי החלוקה את כל אלה אשר פרנסתם מצוייה להם בריווח. וכל צעקותיהם ותלונות קרוביהם אשר בחו“ל לא הועילו להם; כי כסלע איתן ניצב גם כנגד רצון הגבאים שולחי הכסף, ואך בתנאי הזה הסכים להישאר על משמרתו ולקבל עליו כל טורח ועמל, כי יתנו לו לעשות כעולה על רוחו. ורוחו כבירה ויודעת לדאוג גם לטובת הכולל לימים יבואו. ויהי כי ראה כי כבר הורגלו בני הכולל להסתפק בשמונה רו”כ לשנה, ויתן להם הסכום הזה גם אחרי כלותו לשלם חובותיהם, ובמותר הכסף החל לבנות מחוץ לעיר בתים יפים ונהדרים, ויקדישם בערכאות על שם הכולל. ומחיר הבתים אשר הקים עד היום עולה לשלוש מאות אלף גרוש (חמישה וחמישים אלף פרנק), והכנסותיהם לשנה כארבעת אלפים פרנק, ולו הוסיפו ללכת בדרך זו, מי יודע אם לא בא יום אשר לא יצטרכו עוד בני הכולל כל כך לנדבות אחיהם בחו"ל, ומשלהם היו נותנים להם, ולכוללם הייתה קרן קיימת לעולם.

אך הדבר אשר על אודותיו יצווחו קדמונים, הוא ייסוד דבר קיים, דבר של ממש, למצער בחלק מכסף החלוקה, למען החזיק את היישוב על יסודות חזקים. הדבר הזה בעצמו עורר התנגדות מצד בני הכולל, אשר לפי שעה נגרע מחלוקתם הניתנת להם לחיי שעה, ויירגנו תמיד על “אכזריות” הממונה, הלוקח מכספם וגונז להם גנזים לעתיד לבוא. כי האומנם נוגע הדבר הרבה לגמליאל ולגבריאל, אם המנזר היותר קטן אשר לנוצרים בירושלים בונה לו פלטרי מלכים לתפארת ירושלים ולתפארתו, והקדשות לו לאלפים ולרבבות, ולכל כוללינו יחד אין אף כטיפה מן הים כנגד מה שיש להם? הוא יודע רק כי פרוטתו לוקחה ממנו, ודיו, במנזרים יושבים כמרים, אשר לחמם ניתן וכל דאגות ההווה לא ידאגו, ומה יעשו שלא ידאגו לחיי עולם? אבל גמליאל וגבריאל הברוכים “בברוכה אשה, ובבנים חמשה”, היוכלו המה להידמות אליהם? היוכלו לראות כבלוע העצים והאבנים את הונם ולחשות? וירבו שאון, וירבו מהומה, עד כי נלאה גם האכזרי הזה מנשוא, ויאמר: מה לי ולצרה הזאת? ויתפטר ממשרתו. אך הרוגנים לא לזאת כיוונו. המה חפצו רק להשיבו מדרכו אשר התווה לו, ולא לפטרו ממשמרתו, כי ידעו כי לא ימצאו איש כמוהו לנהל ענייניהם, ויפצצרו בו לשוב ולקבל עליהם את המשרה, והוא ניאות להם פעם ושתים, עד כי סוף סוף נלאה גם הוא גם המה. גם “ממקום קדוש” גדול הקצף עליו, כי הרבנית מבריסק זכרה לו את דבר מאנו לקבל גזירתה אשר גזרה לבלי תת חלוקה לאחדים מבני כוללו, השולחים את בניהם אל בתי הספר; ובכן… כסאו מתמוטט מאוד מאוד! הוא התפטר בשלישית, ובני הכולל דורשים לנות עליהם ממונה על פי בחירה בדעות נעלמות²¹⁵, הכול כאשר לכול כמתוקנים שבהם. וידפיסו בשבוע הזה רשימה מכל בני הכולל, ויחלקוה ביניהם, ותוצאות הבחירה עודן נעלמות. אף עוד טרם נודע אם התנו בתנאי קודם למעשה, כי יישמרו הממונים החדשים מבנות עוד בניינים לטובת בני בניהם, או כי דבר המובן מאליו הוא.

 

חטים וקמח    🔗

היוקר הולך וגדול בימים האלה בעירנו, ומחיר החיטים והקמח עולה מיום ליום, ורבים מפחדים מפני שנת בצורת. כי באדמת חורן, אשר מעבר לירדן מזרחה, המכלכלת תמיד את עירנו בחיטים לא נזרע חלק גדול משדותיה, מפני בלבולי המלחמות אשר היו שם בחורף החולף את הדרוזים, ויתר התבואה מובאה עתה לחוף עכו ונשלחה לארצות חוץ. ויהי כי ראו זאת מפקיעי שערים, ויעשו שניים מהם חוזה את שני בעלי המטחנות הגדולות, בעירנו, כי יכלכלום בחורף הזה באלף ומאתיים קנטר קמח (הקנטר הוא שלוש מאות קילוגרם), ובעלי המטחנות משתדלים לקנות חיטים וקמח ולמכרם בזול, ואם יידרש עוד כסף לזה, ושבו ולקחו מהחלוקה, והיה הדבר לתועלת לבני העניים ולמגן בפני מפקיעי השערים האומרים להתעשר על חשבון אחיהם העניים.

 

הרטוב    🔗

לבני מושבת “ארטוף”, אשר עמדו להיגרש מעל נחלתם בקיץ הזה הגיעה בימים האלה בשורה טובה מקושטא, כי יצא כבר דבר מלכות (פירמן) מלפני ממשלתנו כי תיכתב הנחלה על שמם, ולא יוסיפו לנוד ולחרוד בכל רגע למנוחתם. עתה נוכל לאמור בלב נכון, כי גאולה ניתנה לארץ מידי המיסיון, וכי נוספה לנו עוד מושבה בארץ ישראל, והיא המושבה הספרדית הראשונה כי בעליה המה מבני אחינו הספרדים הבאים מארץ בולגריה.

 

בית היתומות / בית החולים    🔗

על דבר מוסד “בית היתומות”, הקרוב להיווסד בעירנו, הנה נודעו לנו עתה פרטי הדברים האלה: מייסדי הבית המה האחים לבית רוטשילד אשר בפריז, והבית ייבנה על שדה בית החולים אשר להם פה, וקובלו בו לע“ע עשרים יתומות קטנות, לחנכן וללמדן בייחוד את תורת הנהגת הבית והפיקוח על החולים. הדבר האחרון הזה בייחוד גדול הוא לנו היהודים, כי נשים המקדישות חייהן לפיקוח החולים, כאחיות הנזירות אשר בקרב הנוצרים, אין בקרבנו, וטיפלו עם חולינו עפ”י הרוב אלה אשר אין להם ידיעה בדבר הזה מחוסר לימוד, וקלקלו תחת אשר ייאמר לתקן. על החסרון הזה פקחו עיניהם זה לפני שנים אחדות אחינו חברי אגודת “בני ברית” אשר באשכנז, ויחנכו נערות בחינוך מיוחד לתכלית הזאת, ועתה ימולא החסרון הזה בעירנו.

גם בית החולים בעצמו יגדל עתה, תוספנה בו עוד שש מיטות לחולים מהיום.

 

אסיפות פועלים    🔗

מי מילל לירושלים כי יבוא יום ו“שאלת הפועלים” תישמע בחוצותיה? פועלים מדביקי מודעות בבתי כנסיותיה ומדרשיה על חמס הלוקחים להם קרניים להשתרר עליהם, פועלים מתאספים לאסיפות בבתי וועדיה להתייעץ על צפונותיהם, הכל כמו בערים היותר גדולות שבעולם, דבר לא נגרע, ויד מי חוללה נפלאות כאלה? – החלוקה!

כי בכולל אשר בו כיסא הממונה מתמוטט זה שבועות אחדים, הלא הייתה ההחלטה האחרונה, לעשות “תיקונים” ולבחור ממונים על פי דעות נעלמות, אך למי הזכות לבחור? על זאת לא נמנו וגמרו כלל, והנה בנוהג שבעולם כי “בעל המאות הוא בעל הדעות” וכל המרבה לתת לקופת הציבור זכותו גדולה מחברו בדבר בחירת מנהיגי הציבור, אך בענייני החלוקה הן לא הנתינה עיקר כי אם הלקיחה; ובכן באו “בעלי המאות”, המה זקני הכולל ותלמידי חכמיו, המקבלים יותר מחבריהם, ויהיו ל“בעלי הדעות”,ויאמרו לדחות את אחיהם “הפועלים” מעסקי הבחירה כליל, לא לבחור ולא להיבחר, כמשוללי זכויות.

למראה חילול “כבוד המלאכה” לא יכלו עוד פועלינו להתאפק: “כיצד? חכמינו ז”ל אמרו: “גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה”; והנה באו חכמינו אלה ויוציאו אותם מגדר בני אדם! האין לנו כל זכות לבחור אחדים מאנשי שלומנו לשמור על זכויותינו ולפקח על צרכינו? הן גם לנו ב“ה יד ושם בהחלוקה, ולמה תיגרע זכותנו?” ויצאו במחאה גלויה, במודעות נדפסות, כנגד “מבזי המלאכה בפרהסיא”, ויקראו לאחיהם להתאסף בשבוע זה, לטכס עצה כדת מה לעשות בדבר הבחירה, והדבר תלוי עוד ועומד.

 

אמריקנים    🔗

כולל אמריקה, כיוון שנגזרה עליו תחייה, שבע יגווע וחי, ובשבוע שעבר שב להראות אותות חיים. ובני אמריקה קראו עצרה בבית הקונסולט האמריקני – אך הפעם עלינו לאמור לשבחם כי לא בענייני חלוקה ו“תפארת ירושלים” נאספו, כי אם פשוט בדבר חסותם האמריקנית. חוק הוא באמריקה, כי האיש היוצא ממנה ואין דעתו לחזור אליה, היא נוטלת חסותה ממנו. ובירושלים אמריקנים רבים אשר כנראה אין דעתם לחזור, זקנים אשר עלו הנה למות פה, וסוחרים אשר ייסדו להם בתי מסחר וכיוצא בהם. ותבוא הפעם פקודה אל הציר האמריקני בירושלים, כי יעשה לפי תוקף החוק. שמעו זאת בני אמריקה ויחרדו, ויקראו לאספה, וימנו ועד להתעסק בעריכת מכתבי בקשה לממשלת ארצות הברית להתנהג אתם במידת הרחמים.

 

שיווי זכויות    🔗

ובעוד כל המעשים האלה מתחוללים בעולמנו הקטן, הנה בעולמנו הגדול חדשות נעשו. הדר מלכנו השולטן יר“ה הוציא חוקים חדשים בדבר שיווי זכויות כל בני ארצו **מבלי הבדל דת. ** ובשבוע שעבר בא גם כתב הדת שלוח משר הפנים אל כבוד פחת עירנו, ופקודה נמרצה להחיש בדבר הוצאת החוקים האלה לפועל, ולייסד ועד תחת ראשותו להתעסק בזה. וייבחרו לוועד מפקידי הרשות מכל בני הדתות השונות, וגם מאחינו נבחר בן כבוד הרה”ג הראשל“צ הי”ו²¹⁶, וכנראה ירבה עתה גם מספר אחינו נושאי משרות בבתי הפקידות השונות, וגם שוטרים יהודים יהיו לנו, ובמושבות אחינו יוכלו היהודים לבחור להם מוחתרים (נבחרי הכפרים) יהודים.

 

בית הספרים הכללי    🔗

הד"ר הנכבד יחיאל צ’לינוב שמר דברו לציון, ובשבוע הזה הגיעה לידי מנהלי “בית הספרים הכללי” נדבת לבו לבניין הבית הזה הסך אלף פרנק. ועוד אחד מאחינו נדיבי הרוח, אשר תמך כבר את הבית פעם אחת, בעלותו לפני שנים אחדות ירושלים, שב עתה ויבטיח לתת כאלף וחמש מאות פרנק. אך בכל גודל הנדבות האלה, וגם אם נצרף אליהן את מספר הנדבות הקטנות אשר נדבו יתר אחינו עד היום, לא יוכלו עוד מנהלי הבית להחל בעבודה, והמוסד הלאומי הזה, אשר הוא באמת לתפארת ירושלים ולתועלתה ולתפארת היהדות כולה, ייאלץ עוד לגלות מאוהל אל אוהל עד ייערה רוח ממרום על אחינו לשים להם שם ושארית בציון בהקימם בית נאמן למצבת ספרותנו הענקית הזאת.

ב' בטבת תרנ"ז

 

תיירים    🔗

ציפורי שמים פרשו כנפיהן, עזבו קיניהן בארצות הקור והכפור, ותעופינה זה כבר אל מקום שם תוכלנה לקדם באהבה בכל יום תמיד פני השמש חביבתן וקוויה הנחמדים; ובני האדם הקלים כנשרים וכאיילות, המה מודעינו האנגלים והאנגליות, עשו להם כנפיים באניות ובמסילות, ובכל מקום אשר אור השמש ויפעתה מגיע, שמה ימצאו מנוח לכף רגלם.

וכי מקום אור שמש ויפעתה היא גם ארצנו הקדושה – מודעת זאת בכל הארץ. ואם אחינו האנגלים מטילים עוד ספק בדבר, ובבואם באספת “חברת הישוב” לדבר על יישוב א"י חרדו ונרתעו מפני החושך הפרוש לדעתם על ארצנו, הנה אחיהם בני ארצם לא כן ידמו, ודבר בואם אלינו כבר נראה ומורגש בכל פינה: המתורגמנים קמים לתחייה, החלפנים²¹⁷ מאירים פניהם, העגלונים שמחים; בתי המלון מתקשטים בכל פאר, ודגלי לאום ולאום מנפנפים על חלונותיהם וגזוזטרותיהם; בתי מעשה הצילום²¹⁸ מציגים תמונותיהם לראווה, תמונות כל מקומות הקודש, ותמונות בני הארץ ובנותיה ומלבושיהם ומעיליהם (וכמובן לא נעדר גם היהודי הכפוף בפאותיו ובשטריימלו²¹⁹ ובקפטנו ובסנדליו); חנויות מלאכת עצי הזית והצדף נוקו ויופו ותמלאנה כלים וצעצועים לענג כל עין רואה, ורבות מהחנויות האלה, הסגורות בשאר ימי השנה, שבות להיפתח עתה; ורכבות מסילת הברזל הולכות ושבות פעמים אחדות ביום בין יפו וירושלים, וקול צפירתן מבשר כפעם בפעם כי מביאות הן לירושלים חיים ותנועה.

 

בית לחם    🔗

קטן ודל היה הכפר בית לחם עוד לפני שנים לא רבות, לפני ימי דור אחד. תושביו האיכרים הנוצרים החיו נפשם בעבודת שדותיהם וכרמיהם, ורק אחדים מהם התעסקו במעשה זכרונות קודשיהם; צלבים ומשבחות²²⁰, ותמונות, עשויים צדף ואבן, וימכרום לתרים הבאים כולם לבקר את הכפר ההוא. והאיכרים האלה, אשר המסורה מייחסת אותם לבני נושאי הצלב שבאו לפנים מאירופה, חרוצים המה מאוד. ויהי אך הוקל המסע אל יתר הארצות, וישאו את רגלם וילכו, ויבואו בסחורותיהם עד ארצות אירופה ועד אמריקה למכרן שמה, ולמן הימים ההם קיבלה עבודתם צורה אחרת; כי התבוננו אל חרושת המעשה שמה, ויעשירו גם הם את עבודתם בדוגמות חדשות ושונות, ויחלו לעשות בצדף גם כלים וצעצועים נחמדים למראה; עטים, וסרגלים ובתי ציגרים²²¹ וכפתורים, רבידים ותכשיטים שונים; וישובו להוציאם החוצה, גם בתערוכות שונות הציגום ויצטיינו, וכשרונם הגדול ללמוד על נקלה לדבר בלשון עם ועם עזר להם גם הוא למצוא מוצאות לסחרם. ויקנאו בהם אחיהם בני כפרם, וישימו רבים מהם פניהם אל העבודה הזאת המעשרת את בעליה, וירבו משנה לשנה, עד כי עלה מספרם, לפי הספירות בשנה שעברה, לשלוש מאות ושלושים פועל, העובדים בשמונה ושישים בתי מלאכה בבית לחם, בה בשעה אשר מספר כל עובדי עבודת עצי הזית בירושלים הגדולה, יהודים ונוצרים יחד, עלה רק למאה וחמישים איש, העובדים בעשרים בתי מלאכה. ובדעתנו כי מחיר הצדף הגוויל²²² המובא הנה בשנה שעברה עלה לחמישה ושלושים אלף פרנק, נוכל לשער לנו מה רב הכסף אשר ירוויחו בו מדי שנה בשנה אחרי עבדם אותו. ואת רוב תוצאות עבודתם המה מוכרים בעצמם מחוץ לארצנו, ובייחוד בצרפת ובספרד ובדרום אמריקה, לאמור: בארצות הקתולים. ויהי מספר בני בית לחם אשר סבו בשנה שעברה בארצות אירופה חמישים איש, וחמישים היו באמריקה הדרומית, וחמישה ועשרים בארץ הודו ובאיי הפילפינים. ולרבים מהם חנויות גדולות בירושלים לממכר מעשה ידיהם וידי בני משפחתם.

מובן מאליו כי גם הכפר בעצמו קיבל פנים חדשות. מלבד המוסדות הרבים, בתי תפילה ובתי חינוך אשר כוננו שם הצרפתים ויתר עמי הארץ, בנו גם בני הכפר להם בניינים יפים ונהדרים, כי מלבד עושרם, הנה המה טובי הבונים והמסתתים בארץ, כי מורים מיוחדים הובאו להם מצרפת ללמדם את העבודות האלה. וזה כשנה וחצי נוסד בה בית פקודות העיר (מגלל בלדי), ויחלו לתקן את הדרכים ולעשות צינורות לשופכים, ולהדליק נרות ברחובות בלילה, ולהעמיד שם שומרים, הכול כמנהג הערים. ולפי החוקים והתיקונים חדשים אשר הוציאה ממשלתנו הרוממה בימים האחרונים, אומרים כי תהיה עתה בית לחם לעיר המרכז לנפה מיוחדת, והופקד בה מנהל (מודיר) ובית משפט, וכמעט כל נושאי המשרה יהיו נוצרים.

אלה תולדות כפר שהיה בין דור אחד לעיר.

ומאחינו אין אף אחד אשר שם לבו עד כה לעבודה הזאת.

 

תיירים    🔗

בשנה הזאת יש תקווה כי ירבו התרים הרבה יותר מכל שנים. כי אדון תומס קוק²²³, הקבלן הגדול, אשר על דגלו יחנו כל התרים העשרים זה שנים רבות, כונן עתה סדר מסע מסודר לכל ימי התקופה הזאת: אחת לשבועיים תצא אנייה מיוחדת מליברפול, נושאת תרים, ועברה ארץ איטליה, ומצרים, וסוריה, ואזיה הקטנה, ויוון, ושבה למקומה הראשון שישים יום אחרי צאתה. והוצאות המסע שישים ליטרה שטרלינג, ליטרה ליום. כי הוריד את המחיר כמעט עד לחציו, וכל תקוותו היא רק כי בזאת ירבו הנוסעים מאוד, ומעתה אין תפונה, כי גם רבים או מעטים מאחינו שבאנגליה יהיו נגררים את הזרם, למרות כל פחד החושך אשר נפל עליהם. וכעין התחלה לדבר, הנה עיתונם החשוב, הוא “ספר הזכרון – ג’ואיש כרוניקל” – נושא ונותן עתה בעניין הזה.

 

מירושלים ליפו    🔗

אפס כי אין שמחה שלמה בעולם; ודבר בוא התרים לירושלים גרם הפסד לענייה, האומרים לנסוע דרך מסילת הברזל. כי המחלקה השלישית, אשר נוסדה בקיץ העבר לטובת העניים, בטלה לכל ימי תקופת התרים, והימים האלה, ימי החורף, אינם מסוגלים כל כך לנסוע בעגלה כל הלילה מירושלים ליפו, ובכן מחוייב הוא העני לשבת במחלקה השנית – ולשלם. ולו היתה למצער רווחה במחלקה השנייה היה עוד חצי נחמה; אך למען הסר מלב התרים כל תאווה לשבת במחלקה שנייה, ניתנה להמחלקה הזאת צורת מחלקה רביעית שבמסילות הברזל באירופה, ועל העני גם לשבת בדוחק וגם לשלם כהוגן, ואף ה“גיורא”²²⁴ היושב במחלקה הראשונה עוד רחוק הנהו מהיות “בשמי שמיא”²²⁵, הנה ה“יציבא”²²⁶ בלי כל תפונה “בארעא”.²²⁷

 

צבא המילואים    🔗

בבית פקידות עירנו יושב עתה מדי יום ביומו הוועד אשר נבחר לאסוף נדבות לעזר להספקת צבא ארצנו, וגם מאחינו הספרדים והאשכנזים יושבים שמה ארבעה חברים, והעם מביא נדבותיו כמרבה וכממעיט. המנזר היווני התנדב לשלם בעד כל נפשות בני העדה היוונית ולשלם גם הוצאות מסע צבא המילואים מירושלים ליפו במסילת הברזל, ויתר העדות עושות הערכה על איש איש מבניהן כפי יכולתו.

 

כולל גרודנא והפועלים    🔗

אספת הפועלים בכולל ג.²²⁸ הגיעה לתכלית הנרצה. שלושה מהפועלים נוספו על שבעת טובי הכולל, והיו עתה ל“עשרת טובי הכולל” לפי דבריהם, והממונים אשר נבחרו עפ“י רוב דעות נעלמות, שלושה הם במספרם, וכיסא הממונה הראשון כנראה התמוטט ויפול, אחרי אשר מאן להירשם בתוך הרשומים. ובכל זאת טרם חדלו הסכסוכים, כי הזקנים אשר על שמם הכסף בא מחו”ל, ממאנים למסרו בידי הממונים החדשים, כי דעתם נוטה אחרי בעלם הראשון. ובכן זכה הכולל הזה לממונים בלי כסף, ולכסף בלי ממונים – ובין כה וכה ובני הכולל בלי פרוטה.

 

חנוכה    🔗

הימים ימי חנוכה, וה' פקד את עירנו בגשמי ברכה, ושער התבואות ירד גם הוא מעט, והימים החמימים שאחרי הגשם הלא המה הנחמדים בכל ימי חיינו פה. ובכן הלכו אחינו בלב שמח להיאסף בית איש יומו לאכול את הלביבות ולהחם את הלבבות במנאמים שונים ובקומם על נדיבות למוסדות החסד והחינוך שבעירנו. וילדי תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים סבו גם הם בלב שמח בפזמונם: “ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל!”²²⁹, כי המנהג הזה, אשר כבר הזכרתיו פעם, לא מנהג מלמדים יחידים הוא, כי אם מנהג מלמדי בית תלמוד התורה הכללי, ובכסף ובכל צורכי האוכל אשר יאספו המה ותלמידיהם יעשו משתה בבית תלמוד התורה ביום האחרון של חנוכה, להם ולתלמידים. ובבית הכנסת הגדול אשר לאחינו הספרדים יחלקו ביום ההוא מזון לכל העניים הבאים לקחת. והמנהג הזה נשרש ככה בלב המלמדים, עד כי באמור להם ראשי הכולל בשנה הזאת, כי המה יתנו להם מאה פראנק מכסף הכולל, למען לא ייאלצו להשפיל עצמם ולהחזיר אל הפתחים, מיאנו לשמוע בקולם, באמרם כי אם בטל יבטלו את המנהג הקדוש הזה יראים המה לשלום העיר; ובכן שבו תינוקות של בית רבם לשבור מעט אוכל.

 

תלמוד תורה של הספרדים / הכשרת מורים    🔗

בית תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים יכיל יותר משלוש מאות תלמידים, ובו ארבעה עשר “חכמים” (ל“מלמד” יקראו אחינו הספרדים “חכם”) ורובם מלמדים את תלמידיהם לימודי הקריאה, ופרשת השבוע והפטרתו בתרגום ספרדי, ומעטים מהם מלמדים גם תלמוד. והלימוד כולו עודנו על פי שיטתם הקדמונה, הילד ילמד לקרוא פסקא שלם בנגינות הטעמים, ואחרי כן ילמד תרגום הפסוק כולו (לא תרגום מלה במלה) בספרדית עתיקה, אשר רוב מילותיה לא יבינו התלמידים, ויש אשר גם המלמדים בעצמם לא יבינו פירושן. וככה לומד הילד משנים אחדות להגות ולשורר כמעט על פה פסוקים שלמים בטעמיהם, אך אין כל חיים בלימוד, אין כל מעורר בלב הילד את החפץ להבין דבר ולחקור דבר; ולהפך, ההרגל הזה ממית כל רגש וחפץ אשר יוכל להימצא בטבע ילד נבון וחרוץ.

אמנם מנהלי המוסד הזה חפצים מאוד בתיקוני הלימודים בבית הזה, ולא ימנעו כל עמל מנפשם לשאול גם בעצת מומחים בדבר, אך שוגים המה בחשבם כי יש תקווה להורות שיטות חדשות ל“חכמים” שכבר זקנו בשיטותיהם הקדומות. לדברים כאלה מוכשרים רק צעירים שחונכו לכתחילה לשם מורים.

לפני שנתיים שמה לשכת “בני ברית” לבה לדבר הזה, ותבחר בעשרה צעירים חרוצים מבני נכבדי הספרדים, ותשכור להם מורה, ללמדם ידיעות שפתנו ודברי ימינו וכל הדרוש למורה נבון לדעת בהלכות ההוראה, ומכל התלמידים האלה קובל עד כה רק אחד לתלמוד התורה. אך גם רושם המורה האחד הזה ניכר לכל מבקרי הבית, ותלמידיו המה כמעט היחידים הלומדים בדעת ובסדר, לא בערבוביה ומן השפה ולחוץ, והמה אמנם עושים חיל בלימודיהם.

 

בית חולי רוח של חברת עזרת נשים    🔗

בתופים ובמצלתיים, בשירה ובזמרה אמרו הגבירות הנכריות בקיץ החולף לייסד בית לחולי הרוח בירושלים. וישקט שאון התופים, ותישחנה בנות השיר, גבירה גבירה שבה אל ביתה ואל עבודתה, וברוב הימים הכול נשכח, ועולם כמנהגו נוהג, עד יערה עליהן שנית הרוח לשמוע קול שירה וזמרה….

ובנות ישראל לא שׂרות ולא שרות, בהשקט ובדממה החלו לאחוז דרכן, חברה קטנה יסדו להן לפני שנתיים לעזור ליולדות עניות, ומפעל כביר ואדיר אשר לא שערוהו גם מייסדותיה בייסדן אותה הנה לפנינו כיום הזה.

אכן אין כ“הכרח” כוח הדוחף את האדם קדימה, אם יאבה ואם ימאן. אפס כי ככל הכבידו ידו על האיש הפרטי ומביאו לפעמים לרדת מטה מטה, כן יהיה בכל מפעל כללי לכוח דוחף להעלותו מעלה מעלה ולהביאו לתכלית שלמותו. ינסה נא הכלל לתת ידו לאחד המפעלים הטובים (וכל גבול וקצב אשר ישים למעשהו בראשיתו לא יעמדו לו עוד), כי ההכרח ישטוף ויעבור כל גבול, וכמלאך הממונה על כל עשב להכותו ולאמור לו: גדל! כן יבוא הוא יום יום וקרא באוזני מנהלי המפעל: הלאה! הלאה! אך לשווא יתאמצו עוד לעצור במהלכם, לנוח מעט, לשאוף רוח, ולהתענג רגע על מנעמות הבטלה, נגררים הם את הזרם מבלי יכולת להביט מאחריהם, ההכרח לא יתן לאיש לנוח, גם על עצלות והתרפות תגבר ידו החזקה, ואין דבר אשר יעמוד בפניו.

ההכרח הוא אשר הביא את חברת “עזרת הנשים הכללית” למצבה ההווה. בית צר ונאלח, היה בעירנו אשר נקרא בשם “הקדש²³⁰, ובו שכבו למעצבה בשנים האחרונות שלוש נשים משוגעות ושני זקנים עוברים ובטלים מן העולם. מובן מאליו כי בהיות ההקדש “הקדש”, לא רבו הקופצים עליו, ומשפחה כי היתה יד ה' בה ותך את אחד בניה בשיגעון, ותסבול מכאובה בדומיה, ו”מכאובה" היה לנגדה תמיד ולא עלה על לבה כלל להפקידו בבית כזה. והנה באה הרוח, לפני שנה וחצי, בלב אחדות מחברות החברה הנזכרת לקבל עליהן את ההשגחה על הבית הזה. להשגחה הן לא נדרש כסף רק עבודה, ועבודה תקבלנה חברות החברה באהבה, אמנם גם הוצאות קטנות תעלינה על החברה בראשונה, הוצאות ניקוי הבית ועשיית כבסים לחולות. אך להוצאות קטנות כאלה מי ישים לב? ובכן קיימה וקיבלה החברה עליה את הדבר הזה.

אבל אך נשמע בעיר כי באה הפקודה על חולות הרוח, ונשים באות לפקח עליהן ולהפוך משכבן יום יום, והנה החלו המשפחות לפרוק סבלן מעל שכמן, וחולות חדשות הובאו אל הבית, כי בהיות בית כזה מוכן כבר ועומד, מי זה יוכל להתאכזר כנגד משפחה הסובלת עינויים תמידים? חולה פשוט יש עוד יכולת לשלח מבית חולים אחד אל בית חולים אחר, אך משוגעים, אשר כל בית טרם נבנה להם בירושלים וגם בכל ארץ ישראל, אנה ישלחו אותם? והמשל אומר “במקום ששניים אוכלים שם יאכל גם שלישי”, ובכן קיבלו אל הבית חולים חדשים ומספרם עלה עוד לפני שנה לשמונה. אך המשל יימשל, ועולם כמנהגו נוהג, ובמקום ששניים אוכלים שם לא יוכל שלישי לבוא ולאכול, ואם בוא יבוא צריך להכין לו אוכלו, ובכן נאלצה החברה, אם ברצון ואם באונס, להוסיף לדאוג ולחפש דרכים להרבות הכנסותיה די כלכל כל השמונה, אך הבית צר, ומקום שהיה צר לחמישה אין כל ספק כי יצר לשמונה, ויבוא ה“הכרח” בכל טענותיו ויוכיח כי אי אפשר לבית להישאר במצבו זה. לשווא ניסו מנהלות החברה להשתיק טענותיו בטענה המועילה לפעמים גם בפני כל בית דין חשוב, היא טענת “אין לי”: ההכרח לא אדם הוא וישתוק; שבע תתנצלו לפניו, והוא בדיבורו עומד ומדברו לא ישוב, והרבה דרכים לפניו לחדור אל חדרי לבכם ולהשמיעכם משם את קריאתו בלי הרף. וככה לא עמד לחברה כל הפחד אשר פחדה מפני תשלום שכר דירה נאה ומרווחת, “ובעל כורחה” שכרה בית גדול ומרווח מחוץ לעיר. אך שכרה הבית, והנה שב ההכרח וירחב פיו בטענותיו: היוכלו אמנם להביא סמרטוטים ומצעים שהיו נאים רק בבית שהיה נמאס עוד מהם, אל בית יפה כזה אשר רצפתו שיש? וגם הפעם נאלצה החברה לעשות מצעות חדשים למיטות, ולהוסיף בכבסים, ולהעמיד תיבות לפני כל מיטה, ולסדר את הכול כסדר כל בתי החולים המתוקנים. ועתה הנסתתמו כבר כל טענות ההכרח? לא, עתה קמה שאלה חדשה: תחת אשר היה הבית הראשון צר לשמונה, נשארו פה חדרים פנויים, ולמה תשלם החברה שכר דירה לחדרים פנויים בעוד חולים מוטלים לעיניה? ובכן לא ארכו הימים, ומספר באי הבית עלה לשש עשרה נפש, אחת עשרה אשה וחמישה גברים, רובם חולי רוח ומיעוטם זקנים מתנוונים, מקבלים שמה כל מחסוריהם, ורופא מצויין יבוא לבקרם פעמים אחדות בשבוע, הוא אחינו הנכבד הד"ר גרשון יצחק קרישבסקי, רופא החברה “למען ציון”, אשר נדבהו רוחו למצווה הזאת.

ואם בספרי חשבונותיה נעיין, וראינו כי אמנם הולכת היא קדימה, כי בשמונת הירחים האחרונים רבו הכנסותיה והוצאותיה מאשר הכניסה והוציאה בשישה עשר ירחיה הראשונים, כי אז עלו הכנסותיה 17,775 גרוש, והוצאותיה 16,575 גרוש; ועתה עלו הכנסותיה לסך 21,729 גרוש, והוצאותיה 22,647 גרוש, מזה 17,212 גרוש להוצאות בית חולי הרוח, וסך 5,435 גרוש ליולדות עניות, מלבד הסך אלפיים פרנק אשר לה בבנק בטוח, אשר הגיעו לה לבניין בית, ומלבד התקווה אשר לה עתה להשיג בפעם אחת את כל הכסף הדרוש לה למקנת בית.

 

מוצא    🔗

רק למושבת “מוצא” יש כנראה תקווה באמת להיוושע ולהשתכלל בימים האלה. כבר הודעתי כי המושבה הזאת מצאה חן במאוד בעיני מר יוסף נייגו, מורשה “חברת הישוב” של הברון הירש ז"ל, ועתה הנה בא בדברים את לשכת “בני ברית” בירושלים על פרטי מחשבותיו אשר הוא חושב על המושבה הזאת לגדלה ולהרחיבה, ולא ירבו הימים וידענו מוצא דבר משאם ומתנם לטובתה לעתיד.

המושבה הזאת זכתה היום לקהל גדול מבני ירושלים ובנותיה, אשר באו שמה לשמוח בשמחת אחד איכריה אשר נולד לו בן, והיום הכניסו בבריתו של אברהם אבינו, הוא הבן הראשון אשר נולד במושבת “מוצא”, וייקרא שמו בישראל “אמוץ”²³¹.

 

כולל אמריקה    🔗

כולל אמריקה, אשר אמרנו כבר הקיץ הקץ עליו, הנה שב וייקץ, כי ראה ראו רבים מדורשי “תפארת ירושלים” כי בהחלטת אחיהם האמריקנים לא תהיה תפארתם הם על הדרך, וחלומותיהם שחלמו באספמיה חלפו כצל, וישובו וידברו על לב אחיהם פה אשר מוצאם באמת מאמריקה, כי ימאנו לקבל עליהם את החלטת הנותנים, ובימים האלה שב הנה צירם אשר שלחוהו לאמריקה ל“תקן” את ענייניהם ואשר הסכים ויחתום גם הוא על ההחלטה שמה, ויריבו אתו בחוזקה. הוא טוען: הן כסף המצאתי לכם כנפשכם שובעכם ומה לכם ולי עוד? והמה אומרים: שקר הכסף והבל הזהב, כולל הבה לנו! ויזמינוהו לפני הקונסול לעמוד אתם במשפט, ועתה הם אומרים לשוב ולשלוח תרים אל ארץ הזהב לכבשה.

 

שוטרים ופרשים יהודים    🔗

התיקונים העומדים להיתקן בארץ החלו לצאת לפועל גם בעירנו, ובשבוע שעבר הופקדו כבר אחדים מבני עמנו בחיל השוטרים והפרשים, ואכן המה נהדרים במדיהם החדשים האלה, אלה גיבורי החיל רוכבי הסוסים, ותקוותנו תאמצנו כי ימלאו חובותיהם באמונה כראוי לבני ישראל.

ראשית שבט תרנ"ז

 

חורף    🔗

צחים ובהירים, חמים ונעימים היו לנו כל ימי טבת החולפים; ימי משול השמש בכוחה ובגבורתה, ולגשם אין זכר בהם. טובים היו הימים האלה לחרישה ולזריעה בשדה הזרע ולעבודות ההכנה בכרמים, כי האיכר לא נאלץ לראות בעבים ולשמור רוחות, ולהחיש מעשהו בין גשם לגשם, ועתה באו ימי שבט בכל כובד ראשם להרוות את האדמה הצמאה למים ולהפרות את הזרע המופקד בחיקה, ותקוות טובות תשעשענה נפשנו, כי היוקר אשר ניבאו לנו בראשית ימי חורפנו זה לא יעלה ולא יבוא.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

חברת “ישוב ארץ הקודש” הצליחה בין כה וכה לשלוח כשלושים פועלים, מבני ירושלים, אל המושבות, אל רחובות, ואל גדרה, ואל ראשון לציון ואל פתח תקוה, והיא נכונה להוסיף לשלוח עוד. כי השמועות הבאות על אודות פועליה הראשונים משמחות לבב, כי כבר הספיקו להראות חריצותם בעבודתם ואהבתם אותה, ובעליהם בני המושבות מרבים להללם. ובכן גם הלום ראינו, אחרי רואנו, כי אמנם הרבה שתדלנות עושה, ודבר היישרת הדרך לפני הפועל עד היותו לפועל חשוב הרבה מכל תמיכתו אחרי כן; כי אך נכבוש לפניו הדרך, הלוך ילך בה מעצמו והגע יגיע לתכליתו. לולא נוסדה החברה הזאת עתה, מי יודע כמה שנים עוד ישבו הצעירים האלה צפופים בירושלים ללא עבודה וללא פרנסה, ואיש מהם לא העלה עד לבו לכתת רגליו אל המושבות ולחפש לו עבודה; גם אם עשה כזאת, מי יודע אם היה מכוון את המקום ואת השעה למצוא את אשר הוא מבקש? ועתה כי נוסדה החברה, ותשם לב להשתדל בעד פועלים, מבני ירושלים במושבות, והנה נודע כי אכן ישנם אנשים כאלה בירושלים, וכוחות נרדמים רבים הקיצו ויחיו, ובשמחה הוקדשו לעבודת אדמת ישראל, לתפארת ירושלים ולטובת המושבות.

 

ישוב יהודי ביריחו    🔗

בה בשעה אשר החלו צעירי ציון לשוט במשובות הקדומות לשדד אדמתן, הנה עלתה בידי אחדים מאחינו לכונן יישוב חדש ביריחו אשר בסביבות ירושלים. כי חלק גדול מאדמת יריחו על נכסי מלכנו הפרטים ייחשב, ופקיד מיוחד לאדוננו השולטן יר"ה בירושלים (מאמור ג’פתליק) אשר ימסור את הקרקעות אלה לערביים לחומש (חמש), לאמור: ארבע הידות בתבואות לזורעים, והחומש האחד יגבה הוא. ויהי בקיץ הזה, וישתדלו אחדים מאחינו להשיג שמה שדה רחב ידים בחכירה מאת הפקיד למשך עשר שנים, ויתיישבו שמה המה ובני ביתם, וישבו לבטח באין מחריד. כי עין פקידי המלכות עליהם לטובה, ואיש מהערבים לא יהין לגעת בכל אשר להם. ובימים האלה קנו להם סוסים ועגלה ומחרשות; ואחרי השקותם את אדמתם הרחבה במי “מעיין משה”, הוא המעיין הגדול אשר ביריחו (כי גשם רב לא ירד שמה), חרשוה ויזרעוה. ואם יראו ברכה בעמלם יעשו גם אחרים כמעשיהם, ומושבה חדשה תתכונן על האדמה הפוריה הזאת המהוללה מימי עולם.

בדברי ימי היישוב ועבודת האדמה בארצנו הקדושה הנה ליריחו יד ושם בראש. כי אדמת יריחו הפוריה והדשנה היתה הראשונה אשר משכה אליה את עיני ירושלים, ועוד לפני אחת ועשרים שנה (י“א אדר תרל”ו) ייסדו חברה לקנות אחוזה גדולה מאדמת השולטן יר"ה אשר עמדה להימכר, וכבר נגמר הדבר בכל הנוגע למחיר הקרקע ולשליחת אנשי צבא שמה להיות לסתרה ולמגן על המתיישבים הראשונים מפני הערבים, וכבר הונח מחיר הקרקע לפקדון באוצר, עד בוא ההחלטה הגמורה על אודות המכירה מבירת ארצנו; והנה התחלפו המשמרות פתאום, ופחה חדש בא לירושלים, ופני כל הדברים שונו. כסף בני החברה הושב להם, וכל תקוותיהם נוחלו.

השם אשר קראה החברה לנחלתה אשר אמרה לקנות [ביריחו] הוא “פתח תקוה”, כי אמרו חבריה: עתה יקומו דברי נביאנו אשר אמר: “ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור²³² לפתח תקוה”²³³.

ויהי אחרי היות כל יגיעם לריק, ותתפרד החבילה ואיש איש שב ויקח כספו בשבר רוח, אך אחדים מבני החברה לא אמרו נואש, וישובו לתור להם נחלות אחרות; ואחרי עמל שש שנים שבו ויקנו נחלה גדולה בכפר אמלבס אשר על יד נחל הירקון הקרוב ליפו, וכזכר למשאת נפשם הראשונה קראו לנחלתם החדשה בשם “פתח תקוה”, היא המושבה הגדולה אשר לאחינו בארץ השפלה עד הים. ואדמת יריחו שבה ותינתן בחכירה לערבים, עד אשר נוכח כבוד פקיד נכסי הממשלה לדעת כי תרבינה ההכנסות הרבה מאוד בתתו אותה לעובדים חרוצים מבני העם אשר הראו כבר חריצותם בכל הנחלות אשר התאחזו בהן עד כה, וימסור כיום חלק גדול מהאדמה בידי אחינו אלה.

עתה החל יחלו כנראה חיים חדשים ביריחו, והמקום הובדד והשומם הזה ישוב להיות הומה מעוברים ושבים. כי אחד הכמרים היוונים קיבל רישיון ממשלתנו הרוממה, למשך חמש ועשרים שנה, לפלס במי הירדן דרך לאניות קיטור, מיריחו ועד טבריה, ואנייה אחת הובאה כבר מאירופה לפני ירחים אחדים, ובימים האלה כלתה מלאכת הרכבת חלקיה, ותורד המימה להחל לאחוז דרכה. עתה יוכל כל איש לנסוע מירושלים לטבריה ביום אחד, תחת אשר עד כה ארכו ימי המסע כארבעה ימים ביבשה, והמסע כבד מאוד, כי דרך עגלות אין עוד מירושלים לטבריה, והנוסע נאלץ לענות כוחו בדרך חתחתים והדורים, ולשבת כל ימי מסעו על גב הסוס והחמור. ועתה יסע האיש בעגלה מירושלים עד הירדן בשש שעות, ושם יעלה על האנייה, ולעיניו תיראה בהדרה כל כיכר הירדן אשר “כולה משקה” משני עבריה, מרוב הנחלים המבתרים אותה, וכל ארץ הגלעד מלאה עצי יער, וכל ארץ הבשן ואבניה השחורות. מעתה תשונה בלי תפונה מערכת מסע התרים, וביחוד ירבו לנסוע באניות האלה החוגגים הרוסים, ההולכים כולם גם אל הירדן לפני יריחו גם אל נצרת אשר בגליל, כי האנייה תקצר להם את דרכם ואת יגיעם הרבה מאוד.

 

תיירים יהודים מאנגליה    🔗

בלונדון הנה סוף סוף נוסדה, באספת “המכבים”, אורחת עולי רגל מבני עמנו, האומרים לבוא הנה באחרית ימי החורף, ותעשה חוזה עם הקבלן הגדול קוק. מספר הנוסעים יעלה לשלושים איש, וימי המסע יארכו מיום השישי לירח אפריל עד העשירי לירח מאי, וחגו את חג הפסח בירושלים.

כי אמנם לנוסעים האלה, האומרים לבקר את הארץ, אין עת טובה ומוכשרת בכל השנה למסעם מהימים ההם. אז האוויר נעים, והעץ פורח ומלבלב, וכל הטבע כולו אומר שירה, ודרכי הארץ הומיות מהמון היוצאים והבאים. אך אלה לא יוכלו למלא משאלות נפשם השוקקה בבואם בעת ההיא, כי הימים ההם ימי המנוחה המה לאיכר ולכורם. בימים ההם ישב ישוב וחכות לראות איך תענה הארץ את יגיעו אשר יגע עד העת ההיא, והגפנים נזמרות, והכרמים מלאים שורשי עצים וראשית ענפים חשופים ותקוות במלוא חפניים לימים הבאים. לפני אחינו אלה אין טוב לבוא הנה כי אם בימי הבציר, ימי ירח אב, ימי העבודה בשדה בכל מלוא מובנה, כי רק אז יוכלו להשיג מושג נכון מברכת הארץ, וכל המעשה והמפעל, מעמל עובדי האדמה ומתקוותיהם, מתלאותיהם ומשמחותיהם. אז שארית התבואה עודנה בגורן, וכל עובר יחוש את “ריח השדה אשר ברכו ה'”; הכרמים הפכו ירק כולם, הגפנים טעונות משא אשכלותיהן, והיקבים מלאים ענבים, וכל הידים עסוקות ועמלות. גם כל פרי העץ והאדמה ייגמל בימים ההם, והאדם יוכל באמת לברך על הארץ ועל פרייה.

 

מלון קמיניץ    🔗

אם את הארי עוד טרם ראינו, הנה ראינו את “רבצו”. כי בעוד האורחים חושבים מחשבות ומכינים עצמם לבוא אלינו בימים יבואו, הנה הוכן ותוקן כבר “מלון קמיניץ” החדש בעירנו. כלתה מלאכת בניין הבית הגדול, אשר בנה כולל וואלין על נחלתו בנדבת הנדיב ר' יונה זייצוב בקיוב²³⁴, והאדון קמיניץ, מחזיק המלונים היחידים לישראל בירושלים וביפו, שכר גם את הבית הזה, ויגדל את מלנו פי שנים, “ולא יאמר עוד אדם צר לי המקום שאלין בירושלים”.²³⁵

 

בניין התערוכה    🔗

דבר התערוכה בעירנו הולך ומתקדם. בימים האלה שב מייסדה²³⁶ ויקרא את חברי הוועד לאספה, ועליהם הוסיף עוד אחדים מנכבדי עירנו, ואחינו הנכבד מר נסים בכר נבחר לראש הוועד. והבית נבנה עתה בידיים חרוצות. בבניין בית האבן אשר כונן לאוסף עתיקות ולמצפה כוכבים תמידי, הגיעו הבונים עד התקרה, ואחרי כלות הבניין הזה יחלו לכונן את כל בנייני העץ לתערוכה, ובעוד ירחים אחדים תתום העבודה.

ט“ז בשבט תרנ”ז

 

גשמים    🔗

מילאו ימי שבט את תפקידם, והגשמים, אשר החלו לרדת בראשית החודש, ירדו תכופים כמשך עשרת ימים, ותרווה הארץ די מחסורה, ובורותינו מלאו מים, ובור יואב, משוש ירושלים, מלא גם הוא, ויפרצו מימיו בנחל קדרון, ועתה הנה המה הולכים הלוך ונזול ומענגים את בני עירנו, ההולכים בהמון לראות במראה הנחמד הזה.

אחרי מטרות העוז אשר ירדו בכל ארצנו בזעף עד כדי להרוס גשרים חזקים מעל מימי הירדן ומעל מי נחל צרורות (ואדי מצרארה) אשר על הדרך בין יפו ופתח תקוה, הנה שבו ימי הנועם, ימי “אויר חיי הנשמות”, וכל אשר רק יוכל להנות בהנאת הטיול לא ימנע טוב כזה מנפשו, ומה גם בימים האלה, מועד “ראש השנה לאילנות”, בהחילם לשוב לעבודתם לכלכלנו בימים הבאים בתנובתם הטובה.

 

לונץ ולוחותיו    🔗

אך אם עצינו עומדים עוד חשופים וקצופים²³⁷ בהקדים חגם לחול הפעם, מפני עיבור השנה, הנה עץ הדעת “ספרות ארצנו הקדושה”, החל כבר לפרוח, ועוד מעט והוציא פריו לברכה, אם כך תחזקנה ידי נוטעו לעבדו ולפקדו עד העת ההיא, ולא יעזבנו בחצי גידולו מאפס ידים.

כי בני עמנו, הרינו כפרתם, יש אשר יעירו פתאום ופקחו עיניהם וראו והנה באו “גוים” בנחלתנו ונכרים עובדים בחקירות כתבי קודשנו, שפת קודשנו וארץ קודשנו, וקראו: מה זאת היתה לנו? איה איפה אנחנו? הככה שכחנו עצמותנו עד כי אין בנו אף אחד אשר ידבנו לבו להרים גם אבן קטנה ככף איש, גם צרור דק, גם קורטוב של חומר לבנייננו הנערץ, לכל הפחות משום “למה יאמרו הגוים”? – בחקירת כתבי קודשנו ושפתנו יש אמנם אשר ננחם את נפשנו מייאושה למראה כל ספרי הגוים הרבים והעצומים באמרנו: אין דבר, מה שתינוק של בית רבו יודע אין שבעה פסטורים ודוקטורים יודעים. אבל בחקירת ארץ קודשנו? באלה הלא אין ספק כלל כי המה הגדילו לעשות? והיה כי ייצר לישראל, וזעף והתקצף והשליך את כל האשמה בראש אלה המוכנים לפורעניות, בראש בני ארץ ישראל: הכיצד? אתם יושבים בארץ הזאת, ועליה אתם חיים, ועיניכם רואות את כל אשר הגוים עושים שמה רק למען הרחיב הידיעה במחקרי הארץ, ואתם מחשים?

השומר נפשות חסידיו לא עזבנו גם הפעם, ויזמין לנו איש²³⁸ אשר בו נוכל כולנו לצאת ידי חובתנו (למצער: חובתנו לדעת מה להשיב ביום שידובר בנו), איש המקדיש כל ימיו לעבודה הזאת, ולא ייעף ולא ייגע מהעניק לנו ברכה במלוא חופניים, ספרים שונים בידיעות הארץ, ספרי “ירושלים”, “מורה דרך”, “נתיבות ציון”, “לוחות ארץ ישראל” ועוד ועוד; והספרים מועילים ונחוצים לכל הדעות, בם חקירות בקדמוניות הארץ ובתולדות ישראל עליה, והודעות על אודות מצבה בכל ענייניה בימינו עתה, והמחבר מצליח לאסוף אל דגלו גם אחרים מחכמי ישראל והעמים, כל איש אשר לו יד ושם בעניינים האלה – ומה עינינו רואות אחרי כל אלה?

החל החל מר לונץ בעבודת הלוח לשנת תרנ“ח ומלוחו לשנת תרנ”ז עוד לא מכר אף החומש, ושלוח שלח מודעות כי הוא אומר עתה להדפיס אוצר ספרים חדש, הוא “אוצר ספרות ארץ ישראל”, למען יימצא בידנו, למצער בידנו, מעט הרכוש אשר רכשנו לנו במאות השנים במקצוע הזה ואשר אצרו לנו אבותינו,ואת הספרים האלה יעביר בכור הביקורת להשוות דבריהם אל מצב הידיעות החדשות שנגלו עד היום, וכבר הדפיס חלק גדול מהספר היקר והראשון בספרי האוצר הזה, הוא ספר “כפתור ופרח”²³⁹, בכל התיקונים שיש רק יכולת לתקן בו²⁴⁰, ועד היום ענוהו כארבעה חמישה אנשים בהבטחות כי נכונים המה לשלוח לו מחיר הספר בהוצאתו לאור… בעת אשר האנגלים מוציאים ספרי מסע עתיקים חדשים לבקרים ומוכרים אותם בליטרא זהב האחד, והמה מוכרים אותם באמת, ובלי תפונה יקנום גם רבים מאדירינו משום “מהיות טוב אל תקרא רע”. אין זאת כי אם ש“בעידן ריתחא” לבני עמנו, בעוד “הברזל חם”, אין המחבר עומד לפניהם בספריו ובהודעותיו, ובשוב בית ישראל אל תרדמתו הנעימה ואל שכחת ישותו מי גיבור כי יעירנו עוד?

לספרים כאלה חסרים בקרבנו אנשים מתנדבים בכל עיר ועיר להפיצם, בדעתם את גודל ערך מפעל כזה, ולוא נמצאו רק מעטים כאלה כי עתה הייתה עוד תקווה לחקירות הארץ בקרבנו.

השנה הזאת היא השלישית להוצאת “הלוח”, הפעם אשר תיחשב בכל דבר ל“חזקה”. וכיום מי יודע מה יהיה משפט החזקה בזה: אם תהיה למחבר חזקה כי איננו מוציא בו גם כסף הוצאותיו וחדל ממנו או כי תהיה לנו לחזקה כי מחויב בעל הלוח להספיק לנו לוח שנה שנה ושבנו לקראו עוד ימים ושנים? ובמי תלוי פתרון השאלה? באלה הקוצפים על בני ארץ ישראל על אשר לא ירבו לשום לב לענף הזה, ומסתפקים בקצפם, או באלה הרואים גורל האחד היחיד שבהם אשר הוא שם לב אליו הרבה מאוד?

 

דוד פיינגולד המסית    🔗

האהבה הגדולה לישראל כל כך, עד כי גם אלה אשר עזבו את דגלו לא יוכלו לנוח מדרוש טובתו. הנה האיש פיינגולד המסית, אשר אמרנו כבר נואש ממנו ויעזבנו בקשיות עורפנו, שב עתה ויכונן בביתו בית לימוד מלאכת התפירה לנערות ישראל, ולבלי הטל קנאה בין עדותינו, לקח לו אומן אשכנזי ונערות ספרדיות – והמסחר פורח, עד התעורר שנית הגיבורים העומדים בפרץ, וגבר ישראל.

 

כולל גרודנו    🔗

בכולל גרודנו ניצחו כנראה סוף סוף “המצוקים”, והממונים החדשים קויימו במשמרתם, ובני הכולל בטוחים כיום כי מעתה לא יוסיפו ראשיהם לגרוע מחלוקתם ולגנוז גנזים לבני בניהם; אשריהם מה טוב חלקם.

ג' באדר א' תרנ"ז

 

רמדאן בעיר    🔗

“אַדוניא רמדאן!”![^ftn241] זהו הפתגם אשר בפי כל בני דודנו²⁴¹, אזרחינו המושלמים, בכל ימי החודש הזה. על כל מעצור במרוצת ענייני החיים, על כל עיכוב אשר יקרה, על כל חובה אשר לא תמולא בדיוקה ובמועדה, על כל זעף פנים וחריקת שינים, ועל כל מכה אשר יכו נערים שובבים את עוברי בטח, אך תשובה אחת נשמע, תשובה מספקת, לאמור: הן הימים ימי רמדאן!

ובחלק גדול מהעיר, בגן, בבתי המשפט, בבתי הספר, בבתי הקפה, במסגדים ובחנויות, ובכל אשר נפנה ביום ובלילה, ראה נראה כי אכן, רמדאן בעולם.

כי אמנם לא דבר קטן הוא צום שלושים יום רצופים, מאז הבוקר ועד הערב. והחודש הזה מביא אתו, מדי שנה בשנה, תקופה שלמה משונה ומצויינת במינה, לחלק גדול מתושבי עירנו וכל הכפרים אשר מסביב לה. והנקודה הבולטת בכל שינויי התקופה הזאת היא: הפיכת סדרי בראשית, הפיכת היום ללילה והלילה ליום.

בימים האלה, כי נעבור בבוקר ברחובות העיר אשר רבו בהן המושלמים, ומצאנו אותם שוממים, החנויות סגורות והעוברים מעטים, וכל הקהל הגדול עודנו ישן לנוח מכל עבודת הלילה. רק לפני הצהריים, בהיות כבר “היום גדול”, תיפתחנה החנויות מעט מעט ובעצלתיים, והחנווני אשר אין מלאכתו לעמוד כל היום ולשקול, כי אם למכור סחורתו במידה ובמספר, יושב לו בחנותו על הדוכן, ורגליו מקופלות תחתיו משוכלות²⁴² כדרך ישיבת המזרחים, ועל ברכיו מונח הספר²⁴³ הא ה“קוראן”, והוא קורא מעליו בקול רם, בכל העת אשר תעבור בין קונה לקונה. כי הימים האלה ימי תשובה המה, ימי חסידות, וכל “מאמין”²⁴⁴ יגמור לקרוא את ספר הקוראן פעם בחודש או פעם בשבוע. והקריאה קריאה ב“טעמים” היא; ואף כי אין סימנים מיוחדים לטעמים, הנה הקריאה הזאת, בניגונה המיוחד לה, נשמעת ונלמדת תלמיד מפי רבו, והנעימה תערב מאוד לאוזן תבחן נגינות הערבים, כי היא נמשכת בנחת ובהתפעלות, והדברים יוצאים מן הלב. אחרי חצות היום, בהיותו עייף מצומו, ישוב אל ביתו לישון שעות אחדות, ואחר יקיץ, ופיהק, ופניו זועפים, ובכל עת יביט אל שעונו אשר יוציא מחגורתו לראות את השעה. ומתקני השעונים בעירנו, אשר כולם הם מבני אחינו האשכנזים, ירוויחו בחודש הזה מעט יותר מאשר בכל ימי השנה, כי גם ההמון אשר כל הימים איננו מדקדק כל כך בחשבון תקופות השעות והדקים, ושעוניו מוטלים ככלי אין חפץ בו, הנה עתה נאלץ הוא לשאול במחוגים הקטנים האלה, בהציק לו בטנו.

אז יחל העם ללכת בהמון אל “החרם השריף”, הוא מקום מקדשנו, להתפלל שמה את תפילת בין הערביים, והמסגדים פתוחים לרווחה, והמה מלאים והומים מאדם, וככל אשר המה מלאים, כן ריקים כל בתי הקפה וגן העיר כל היום ושעריהם נעולים. כי מלבד האכילה והשתייה, האסורים על המושלמים בימי צומם, הנה גם העישון נאסר עליהם, וכל טבק ונרגילה לא יעשנו כל ימי החודש הזה. ורבים המה אשר יכבד עליהם האיסור הזה עוד יותר מאיסור האכילה והשתייה.

הגיעה עת “מערב” השמש (מע’רב)²⁴⁵, מחוגי השעונים עומדים זקופים לפני סימן השעה השתים עשרה²⁴⁶; ה“מאַזנים”²⁴⁷ סובבים מסביב לגזוסטרא המקפת כאזור את מגדלי המסגדים למעלה, ומשמיעים קולם בקריאתם: “לא אללא אלא אללה!”²⁴⁸ וכל ההמון מחכה עוד בכליון עינים לשמוע את קול התותח אשר ישמיעו מעל מגדל דוד אשר אצל שער יפו. הקול נשמע, ובין רגע והנה – תחיית המתים, ועולם חדש, עולם החיים, שב לתנועתו, הפנים צהלו והרגליים קלו, ואיש אץ לביתו ולסעודתו.

כשעה וחצי תימשך עת הסעודה הראשונה ומעל המגדלים נשמע שנית קול החזנים בקראם את העם להתפלל את תפלת הערב, והתפלל איש איש בביתו. רק החסידים ואנשי המעשה ישובו אל מקום המקדש לערוך תפילתם שמה.

עתה תחל – תקופת היום! חנויות מוכרי כל דבר מאכל, אשר בכל השנה תיסגרנה ככל יתר החנויות תכף אחרי שקיעת החמה, פתוחות עתה לכל דורשיהן. וברחובות אור גדול, אור כל מנורות הנפט אשר בחנויות, ובייחוד בבתי ממכר הממתקים וכל מעשה אופה, אשר ינעמו מאד לחיך הערבים. ונערים גדולים וקטנים סובבים בהמון להרעיש את העולם ולהראות בחוש כי עתה היא שעת החיים והתנועה, וכל בתי הקפה, אשר בכל אופן אינם כהיכלי “אלף לילה ולילה”, פתוחים ומלאים מבקרים, הבאים להעביר מעט את השעה ולעכל את המזון. כל ההמון יושב על השרפרפים הנמוכים, מעשה ארצנו, אשר בכל בתי הקפה הערבים, או על המחצלות הפרושות על הצטבות האבנים הבנויות לקורות הבית מסב. וידי בעל הקפה מלאות עבודה, לצקת לעם קפה מתוק או מר²⁴⁹ בספלים הקטנים, ולערוך את “הנפשים”²⁵⁰ הם הנרגילות. וכל הנאספים מתענגים לשמוע קול המנגנים בכלי שיר אשר יביאו בעלי בתי הקפה הגדולים, או קול מזמר יחיד אשר נועם קולו יקח לבותם: ובכל עת התפעלותם יקראו בקול אדיר וחזק: “האח! האח!” עד רעוש אמות הסיפים. ובבתים רבים מאלה יושבים מספרי הסיפורים, וקראו לפני ההמון, בקול רם ובנעימה, בספרי גבורות “ענתּר” או יתר הגיבורים, והעם אשר שעת קורת רוח לו עתה, מתענג ומתלהב לשמע נצחונות גיבוריו ושיריהם המלאים רוח גבורה ואומץ.

נרות מקיפים גם את מגדלי המסגדים מסביב, ואורם אשר יפיצו עד למרחוק יגיד בדממת הלילה, גם במקומות אשר אין שם המושלמים שוכנים, כי הלילות לילות רמדאן!

וב“ספירות העליונות” אשר אין כבוד אנשיהן לשבת בבתי הקפה, יחלו עתה הביקורים, כי עתה ייאספו כל הידידים והרעים אל בית המועדה, או בית איש יומו, ושחו והשתעשעו עד חצות, וכפעם בפעם נראה ברחובות את נושאי הפנסים הארוכים, המה פנסי הבד העגולים והמתקפלים, עוברים בראשונה, ואחריהם הולכים או רוכבים על האתונות הצחורות כבימי השופטים, אלה בני העלייה היושבים על מדין.

כחצות הלילה ישוב כל המון לישון, עד הקיצו בשלישית, לקול התותח אשר יקרא לעם, לפני עלות השחר, לקום ולאכול את פת השחרית (שחוּר), לפני אשר יאתה בוקר. ובחיפזון יקום העם, ובחיפזון יאכל את אשר הכין לו, ושב וישן עד לפני הצהריים.

וכמעשה הזה וכמשפט הזה ייעשה יום יום כל ימי החודש הזה.

כל בתי הספר אשר לבני המושלמים סגורים כל ימי הצומות, ודרור נקרא לכל מבקריהם, מלבד החופשה אשר תינתן להם בימי הקיץ. ובני גדולי העם, השומעים לקח בבתי הספר העליונים אשר בבירת ארצנו, יקדימו לבוא איש איש אל בית אבותיו, לענות נפשו ולשמח לב הוריו.

גם בבתי הפקידות השונים רפתה העבודה בימים האלה, והפקידים, אשר גם הם אך בני אדם המה, “מאחרים לבוא וממהרים לצאת”, ורוחם סרה וזועפה, ורוב העניינים החשובים הדורשים עיון רב נידחים לימים הבאים, לאחרי עבור חודר הצום הזה. לפנים, אז בימי רחבת הלב ובדיחת הדעת, היו אמנם כל בתי הפקידות סגורים יומם, ובלילה נפתחו למשך שעות אחדות, וכל העבודה נעשתה לאור המנורות ועשן הנרגילות והקיטור הנעים העולה מספלי הקפה, אך השתנו העתים, וזרם הזמן שטף ויסחף בלי חמלה כל מנהגי קדומים אשר רוח השירה מרחפת עליהם.

בשנה הזאת, ובשתים עשרה השנים הבאות אחריה, לא יכבד הצום כל כך על הצמים, כי עתה למושלמים התקופה הטובה, התקופה אשר בה יחול חודש רמדאן להיות בימים הקצרים, ימי החורף. ואם בשנתנו זאת חל להיות בחודש אדר ראשון, הנה יחול בשנה הבאה בחודש שבט, וככה יעבור מחודש לחודש אחרי כל שנת העיבור אשר בחשבוננו אנו, עד שובו לחול בימי הקיץ הארוכים והחמים.

 

ממוני כולל גרודנא    🔗

ובעולמנו אנו, הנה הסערות שבות ומתחוללות בצלוחית המים, ועל פני המים הנה ממונים ומשולחים, וכוללים וחלוקות, ורבנים ורבניות, עולים ויורדים חליפות איש אחרי רעהו, כאילו היו קבועים בגלגל החוזר, רגע יצופו, ורגע יסופו, רגע ייראו ורגע נחבאו, וכאשר יחנו כן יסעו.

אמור אמרו הממונים החדשים אשר בכולל ג.: כסאנו נכון לפנינו, מי יזעזענו? – ואמנם לא היה כל יסוד לפקפק בתוקפם: הממונה הראשון²⁵¹ לא חפץ בשום אופן לשוב ולשבת על כסאו, והרבנית הבריסקית²⁵² השמחה לראות כי הוגה איש חרמה מן המסילה, עוזרת להם בכל כוחה להכין כסאם ולסעדו, ומכתבים יוצאים דחופים מבית הרב, וכתוב וחתום בשמו, כי “כל המערער אחרי בחירתם הרי זה כערעור עכן”, וגם חרמות לא מנעה ממתנגדיהם בוודאי לעת הצורך, ובשכר כל אלה מה שאלה המסכנה הזאת? להיות לה רק אצבע קטנה בהנהגת הכולל. אך עוד האצבע הקטנה משמשת בענייני ההנהגה וחותמת גזר דינם על בני הכולל, מי לקרב ומי לרחק, עוד האצבע הקטנה מחוללת נפלאות, ועוד מעט והיתה ליד הגדולה, היד החזקה הנודעה מאז ומקדם, והנה קפץ עליה ועליהם רוגזם של משלחי הכסף בחו“ל – והקערה נהפכה על פיה, והגלגל סבב, והממונה הראשון שב ויעל מעלה, על כרחו, ואליו נספחו עוד אחרים אשר נבחרו עפ”י הגבאים בחו"ל, והממונים החדשים בושו מעוזרתם.

 

כולל אמריקה    🔗

אך אם הורע כוח “האצבע הקטנה” בכולל ג.' הנה פתח חדש כפתחו של אולם נפתח לה בכולל אחר, הוא כולל אמריקה מודענו, וכמנהגה החלה בחתימת מכתבים ותלגרמים של ברכה, בשם הרב, לעוזרים ביסוד הכולל באמריקה, ושלוחים ממתי סודה יצאו כבר לקיים כל דבר, ובשכר זה שלחו כבר בני הכולל פה, המצפים לישועה, כתב רבנות לאישה הרב, ומי יודע מה הוסיפו ומה הוסיפה לעשות. אך, אהה! ומזל אין לאצבע הקטנה, ואם בכולל ג. קפץ עליה רוגזם של אחרים, הנה בכולל א. בא יוסי ויכה את יוסי! כי בעודנה שבה לחולל נפלאותיה, והנה בא אישה הרב ויגדל הרב סלאנט כי מעולם לא הסכים ולא נתן ידו לדבר ייסוד הכולל הזה למען עשות פירוד חדש בירושלים, וכל המכתבים והתלגרמים לא ממנו יצאו כלל.

 

תיירים יהודים מאנגליה    🔗

אחינו האנגלים אומרים ועושים, ומספר הרשומים על ספר האדון קוק, הקבלן הגדול, לבוא בירח ניסן לתור את ארצנו הקדושה, עלה כבר לחמישים נפש, וכנראה יגדל עוד מספרם, ובנסעם ונסעו בכל הרוחות אשר לנוסעים האנגלים. וכל מאכלם בכל ימי מסעם בתכלית הכשרות, ושוחט ומבשל יהודי ישלחו להם מירושלים למרסיליה לבשל להם מאכלם כל ימי היותם באניה בבואם ובשובם, והוצאות נסיעתם יעלו להם בכלל לא יותר מעשרים פראנקים ליום.

 

דוקטורים    🔗

פרשת “דוקטורים” הפרשה הזאת, ומבין לכל תנועת גלגל הרבנים והכוללים והחלוקות המנסר עתה בעולמנו, נשמע גם קול דממה דקה; קול שאינו הולך בכוח מסוף העולם ועד סופו, הוא קול הדוקטורים, אשר גם להם יד ושם בירושלים ובחומותיה.

אחינו הנכבד הד“ר זאב וילהלם הרצברג, אשר יסד פה את בית היתומים האשכנזי ואת בית הספר האירופי הראשון בירושלים, חגג בימים האלה בבריסל בירת בלגיה את חג הימלא לו שבעים שנה. האיש הזה היה מן החלוצים הראשונים בירושלים ללחום מלחמת החינוך, ועבודה רבה הייתה לו גם בחו”ל. כי אך בשישה ילדים עזובים נפתח בית היתומים לפני כחמש עשרה שנה, ובחריצותו הגדולה, בנסעו פעמים אחדות באירופה, רבו הכנסות הבית עד כדי כלכל שישה ועשרים יתום, ובית אחוזה גדול נקנה למוסד הזה. ומלבד פעולתו הרבה בהרחבת המפעל הזה, הנה היה ביתו בית ועד לחכמים כל ימי שבתו בירושלים, וכל הכוחות המעטים המוקדשים בירושלים לקדמה ולחיבת עמנו נאספו אליו. גם בדבר בית הספרים השתדל הרבה בראשית ימי היווסדו, ושנים אחדות לפני עזבו את עירנו, יסד בה את לשכת “ירושלים” לאגודת “בני ברית”, ובני הלשכה זוכרים עוד את האיש הנעלה הזה, ויחוגו גם הם, בליל ר"ח אדר, את חגו, בירושלים העיר, אשר למענה עבד במבחר שנותיו, והחלט החליטו להעתיק עברית ולהוציא לאור את מבחר ספריו, הוא ספר Judische Familien Papiere ²⁵³, אשר נוכל לקראהו באמת בשם ספר “הכוזרי של בני דורנו”, ואשר עליו אמר המנוח פרץ סמולנסקין, בבקרו אותו בספרו “משפט וצדקה” ויתן תמציתו לקהל הקוראים העברים, כי למימי ישעיהו לא קם איש דובר צחות בשפה נלהבה כמוהו במכתבי המשפחה שאר ספח אל ספרו באחריתו.

אחינו הדוקטור משה ואלאך, אשר זה לו יותר מחצי שנה נודד בערי אשכנז לפעול ולהעיר לבבות לטובת בית החולים הגדול אשר אחינו האשכנזים מקימים עתה לתפארת, הנה שב אתמול אלינו, ורבים מנכבדי עירנו, כאשכנזים כספרדים, יצאו לקדם פניו בשמחה בשובו ממסעו הצולח. כי אמנם הצלח הצליח במשלחתו זאת במלוא מובן ההצלחה, וכסף תועפות נאסף בקופת המוסד הזה למען ייכון על בסיס נכון, וקרן קיימת תהיה לו די כלכל הוצאותיו התמידיות. הבית הזה יהיה ראשון לכל בתי החולים אשר לעדותינו, וגם על פני בתי יתר העמים ייכבד.

בו ביום שב אחינו הד“ר יצחק דארבילא, רופא ביה”ח אשר למשפחת רוטשילד בעירנו, ויסע לאירופא, ואחינו הד"ר גרשון יצחק קריטשבסקי, אשר לא ייעף ולא ייגע בעבודתו, ימלא מקומו עד שובו.

 

הרב מבריסק / כולל אמריקה    🔗

ועתה נשוב לענינינו הממלאים חללו של עולמנו. קרייתנו הומה בדבר “המאור הגדול” אשר שב ויהי ל“מאור הקטן” ממש כבששת ימי בראשית, הוא הרבה מבריסק²⁵⁴, “רבן של כל בני הגולה”, אשר היה עתה ל“רבם של בני כולל אמריקה”. כי אחרי אשר הודיע הרה“ג הגרש”ס²⁵⁵ כי הרב מבריסק הגיד לו ברור כי איננו מתערב כלל בענייני כולל אמריקה ואיננו מסכים לפירוד החדש, שב מזכיר כולל אמריקה ויעיד בעדות ציר הממשלה ההיא כי הרב מבריסק נענע לו בראשו על כל אשר שאלהו (ע"י מתורגמן?)בדבר הכולל הזה, ויראו רבים מרבני העיר כי חולל כבוד הגרש“ס ויושם לבדאי, ויאספו אספות, ורבים הלכו אל כבוד הרב מבריסק לדרוש פשר דבר, הוא מחזיק בדברי האומר כי “לא מצא לגוף טוב משתיקה” וילט פניו וישתוק. לאחד מן הרבנים אמר כי הרופא ציווה עליו כי לא ירבה לדבר כי חלוש הוא, ואם יבואו אליו עשרה אנשים יחד וקרהו אסון ח”ו, ולשני אמר כי גם אם ידע עשר פעמים כי שקר הדבר לא יוכל להשיב ריקם פני ציר הממשלה, כי בעוון הדור נאלץ לקבל עליו חסות אמריקה…

ובזאת הוא משתמט, והעיר הומה כאילו עמד כל העולם באמת על אופן דיבורו של אותו צדיק יסוד עולם, אם כן דיבר או כן.

סוף אדר' תרנ"ז

 

ועוד על הרבי מבריסק    🔗

שבוע מלא רגש והתעוררות היה שבוע החולף לעדת האשכנזים בעירנו, ודעת הקהל השמיעה קולה בכל אופן אשר יכלה. בבתי כנסת רבים בעיר ובפרווריה עיכב ההמון את הקריאה²⁵⁶ ביום השבת על עלבון רבה של העדה היוצא ובא לפניה זה יותר מחמישים שנה²⁵⁷ ועל העוול הנעשה לעיני השמש לכל עניי העדה ע“י האלה האחדים המתאווים להם חלוקה כחלוקת בני הו”ד²⁵⁸ למען גדל בירושלים עוד אוכלסי אוכלי לחם חסד. ואחרי עיכובי הקריאה אספות, ואחרי האספות מחאות בחוצות כנגד מעשי חצר “הצדיק השותק”²⁵⁹, ואחרי המחאות שבעל פה מחאות שבכתב ואחרי המחאות שבכתב… הכאות נמרצות ונאמנות מצד ראש כולל “תפארת ירושלים” בתור מענה היותר נכון לכל רחשי לבבות – למען ישמעו ויראו.

ו“המאור הגדול” שלקה בעוונות הרבים ויהי על כרחו ל“מאור הקטן” למען יזכה בזכות רבנותו האמריקנית גם בחסות האמריקנית ולא תיזכרנה לו עוד ראשונות, הנה מעשיו נגעו עד לב חסידיו הראשונים שומרי בריתו, המה “שומרי חומותינו” בני אונגריה הגיבורים אשר מעולם, כי באמריקה חזקה מיוחדת להם מאז, קופות מיוחדות להרבות הכנסות כוללם ולמלא את החסר להם עוד מן השפע; ובהיווסד הכולל האמריקני אשר באה עליו הסכמת הרב האמריקני הלא יש חשש פן תבוא חלילה וחס הריסה לענייני צדיקיות! ומודעינו אלה אינם אוהבים מעולם את ה“חקירות” אשר בהן אך דברים רבים ומעשים אף לא מעט, וימהרו ויעלו אל בית הרב ויוכיחו לו הוכחה שאין בה ספק כי לא תהיה תפארתו ותפארת בני “תפארת ירושלים” על דרכם זאת. ולא איחר הרב ויודיע לאמריקה כי אם הותר דמם של הפרושים הליטוואקים אשר מוסדותיהם מלאים מינות ר"ל, הנה חלילה וחלילה לנגוע במה שמוכן לצדיקים – ותחי רוחם.

לא כן גורל יתר החסידים חסידי הרב, אשר גם בהם ובפרוטותיהם נגעה יד ה“אצבע הקטנה” המפשפשת וממשמשת תמיד בענייני הכלל למלא את ירושלים סכסוכים וקטטות. אלה האומללים אשר אין ידם תקיפה כנגד ה“יד החזקה” עזבו את רבם ועדיין הם תלויים באוויר מבלי דעת אל מי מקדושים יפנו. כי תלמידי הרב, בשבתם זה ימים רבים ללא עבודה, מצאו להם עניין חדש, ויוציאו קול בכל ערי החסידים כי בראות מגן-הדור כי בכל ישיבות ירושלים דבקה האפיקורסות, החיש מפלט לתורה בקרן זווית בביתו וייסד ישיבה חדשה והוא יושב וקורא שיעור לפני תלמידים. ובכן – הבו כסף! והקול לא היה קול קורא במדבר, ורבים מכספי החלוקה החלו להתגלגל וליפול אל הקופה הזאת, וינועו ויזועו חסידים, ואנשי מעשה כבשו פיהם בקרקע אמין לאל ידם להושיע, ויהיו אך רוגנים בסתר אוהלם ומראים פני זעם. רק חסידי כולל וורשא יצאו כמנצחים, כי כנשמע מכתב בא לממוני הכולל מגבאיהם מחו"ל כי לכל בני הכולל הנספחים אל הישיבה הקדושה לא יוסיפו לתת חלוקתם, – וישמעו ויעמדו מרחוק, ובעריהם כנראה אין שליטה לקולות היוצאים מהישיבה החדשה.

ובעת אשר חסידים ואנשי מעשה עוזבים את רבם ורבניתם הנה אלה שמארו עליהם חכמים כי גם הם “מלאים מצוות כרימון” אומרים קדוש וברוך, כי אלה המה כיום חסידיו החוסים בצלו ומתברכים בברכתו ככתוב “ונברכו בך כך גויי הארץ”… ואכן רבה רבה מאוד תמימות בני עיר הקודש, כי אחרי כל המעשים האלה הנעשים לעיניהם עוד לא נועז איש מהם להתלונן על הצדיק בעצמו, ותולים הקלקלה תמיד רק ב“עזר כנגדו” ובתלמידיו, ועוד ישנם רבים מאוד האומרים כי הוא אינו מתערב בכל “מילי דעלמא” ודרכו דרך הנשר בשמים.

 

כולל וורשא    🔗

כולל וורשא כבד עתה בכסף ובבתים לעתיד, כי הגביר מר טננוורצל אשר בא הנה לפני ירחים אחדים ויקן חלקת שדה בת חמש ועשרים אלף אמה ויבטיח לבני הכולל הזה לבנות לו בתים לענייו, מילא בשבוע שעבר דברו בתקוף עליו מחלתו, וימסור לאחד מראשי הכולל כחמישים אלף רו"כ לבניין חמישה ושבעים בתים, וביום א' שבוע זה גווע ויאסף אל עמיו, וייקבר בכבוד גדול.

 

תיירים    🔗

האנייה האשכנזית הגדולה, הבאה אחת לשנה בים התיכון ומביאה אורחים לבקר את ארצנו, הגיעה ביום השבת החולף ליפו. השנה היא אניית “ביסמרק” וכמאתיים נוסעים הביאה אתה, וישהו בירושלים כשלושת ימים, והעיר מלאה מעט המולה, ואחר שבו לדרכם.

 

החכם שכטר / כתבי-יד עתיקים    🔗

גם מבני אחינו בא אלינו אורח נכבד, הוא החכם שניאור זלמן שכטר, מורה לימודי התלמוד בביהמ"ד הגדול בקמברידש אשר באנגליה. אחינו הנכבד הזה הנודע בספריו הרבים אשר חיבר ואשר הוציא לאור (עתה הוא מוציא את ספר “המדרש הגדול”), נוסע בארץ לאסוף כתבי יד לבית הספרים אשר שמה. וגורל עתיקות ארצנו הוא כגורל עמנו, כי המה יוצאים מעט מעט בגולה, היבוא גם יום אשר תהיה לאל יד אחינו פה לרכוש להם מעט מעתיקותינו גם לבית אוצרנו אנו אשר בירושלים?

 

כולל אמריקה    🔗

מאמריקה הנה הגיעו ידיעות, כי כל הרבנים שמה הסכימו לבלתי תת לכולל חדש להתייסד שמה, ופה עוד טרם חדלו המחאות כנגד מעשי האמריקנים. ביום החמישי החולף נאספו מאות אנשים אל בית הרב מבריסק לצעוק חמס על מעשה אחד מבני “תפארתו”²⁶⁰, אשר ראה תפראת לו למסור ולהלשין אחד אחינו בפני הציר האמריקני – והרב מתחלה, ותגדל התרגשות העם. והנה הדביק המוסר מודעות כי נכון הוא לעמוד לדין על מעשהו, ותרף רוח העם, ויושיבו ב"ד גדול, וישלחו לקראו, וימאן לבוא, וישב העם להתרגש ולהרעים פנים.

 

בית-הספרים    🔗

הד“ר חזנוביץ לא ייעף ולא ייגע מעבוד לטובת בית הספרים הכללי בירושלים. בימים האלה שלח למנהלי הבית רשימת אלף ושלוש מאות ספרים חדשים אשר אסף, ורבים מהם קנה בכספו, והוא אומר לשלחם עוד מעט ירושלימה. – בין המנדבים האחרונים אשר שלחו אליו ספרים, יימנה גם הד”ר היינריך לוי מברלין, אשר קנה בעד הבית את הקונקורדנציה הגדולה “מקדש מלך” של הד"ר שלמה מנדלקרן, מלבד יתר הספרים אשר שלח.

 

דואר    🔗

עד ימים אחדים והיתה הרווחה לכל השולחים מכתבים מעיר לעיר בארצנו. כי עד היום עלה מחיר משלוח מכתב בתוך הארץ כמחיר משלוח המכתבים היוצאים מחוצה לה, אין הבדל, ועתה הקל שלטון הפוסטה ויורד מחיר משלוחים עד לחצי.

כ“ח באדר ב' תרנ”ז

 

כולל אמריקה    🔗

בקולי קולות יצא “כולל אמריקה” לאוויר העולם, בקולי קולות רעש וגעש, ויהי נורא על כל סביביו, ובבוא יומו להיפטר מן העולם, הובא אל בית עולמו בחשאי ובדממה דקה, ומכל מעריציו המקשקשים לפניו, בסיבת כל הפניות למיניהן, אין פוצה פה ומצפצף. כנכלמים התגנבו מעל שדה המערכה אחד אחד, וייבושו להזכיר עוד בשמו, בראותם כי למרות כל תחבולותיהם נוחלה אבדה תקוותם להוציא מזימתם לפועל. כי הפעם הקיץ כנראה הקץ על הכולל הרך השה, וכובשי הארץ החדשה שבו וידיהם על ראשם. באמריקה עצמה התאספו ראשי הקהילות וכל המתעסקים בענייני ארץ ישראל מערים רבות, ואחרי היוועצם יחד, ואחרי קראם את מכתבי הרבנים הגדולים אשר הגיעו אליהם, הסכימו כולם לבלי תת לכולל חדש להיווסד בירושלים על חשבונם, ולשוב לתת את כספם לענייני העדה בכללה; וצירי הכולל החדש, המה צבא החלוץ העובר לפניו לפנות לו המסילה, פנו כיום אל מחסם ומגינם, הרה“ג מבריסק, לבקש ממנו שכר על “הפרישה”, למען יוכלו לשוב אל ביתם. ויודיעוהו את נגעי לבבם, כי מייסדי הכולל שמה, למען תפוש את לב אחיהם, כתבו בתקנותיהם מפורש כי חלק מהכסף הנאסף לטובת הכלל יוציאו ליסוד “שקאלעס”²⁶¹. ולוּ עשו רק זאת החרישו, כי “בשעת מלחמה התירו”, אבל דא עקא, כי מחזיקי הכולל שמה המה רק אנשים אחדים, אשר לא יד ולא שם להם בענייני הכלל. וכל תקווה אבדה, ובירושלים רפה הקשר אף הוא, והחבילה התפרדה מעט; כי הרה”ג מבריסק ראה סוף סוף וייווכח כי הפעם אין דעת הקהל כולו נוחה מהדבר הזה, וגם רבים מיראיו ומחסידיו נפוצו מעליו. ויהי עוד לפני הגיע אליו כל הידיעות האלה, וישלח דבר לאמריקה כי לא ישלחו על שמו כסף בעד הכולל הזה. ובכן נשארה הפעם הלכה כרבים, ועדת האשכנזים בכללה, ומוסדי ציבורה בפרטם, יצאו כמנצחים.

אך הנה הקול נשמע כי תלמידי הרב לא אמרו חלילה נואש, וכגיבורינו האמיצים לפנים, אז בימי חורבן ירושלים, עוד לפני נפול החומה האחת, הם מתאמציו להקים חומה מאחריה, לבלי תת לאויב לנוח אף רגע. וכבר החלו להתפאר בראש כל חוצות כי עוד מעט וקם לעדת האשכנזים שטן חדש אשר לא כל כך מהר תחלוץ נפשה ממנו, ועלה יעלה לה בדמים מרובים, וזהו העיקר. ואנחנו, מאמינים בני מאמינים, נאמין באמונה שלמה, כי הצדיקים האלה, כיוון שנשבעו להרע, לא ימירו ח"ו, ומצידם לא יניחו ידם מכל אמצעי שיבוא לידם, וכל מכשול לב לא יעמוד בדרך לא להם ולא לעוזריהם למיניהם אשר חשבונות קדומים להם את עדת האשכנזים מאז; כי גם כולל אמריקה כולו לא היה כי אם חולייה אחת משלשלת תחבולותיהם, הנמשכת זה ימים רבים, לסכסך את עדת האשכנזים ולביא עליה מוקשים ומכשולים כפעם בפעם, למען תסכים סוף סוף לשימם אלופים לראשה; וכנשמע, כבר בחרו להם את כלי מעשיהם, את אלה מאחינו אשר הם אומרים להפילם ברשתם ולהסיתם בעדה הזאת, והאורב יושב להם כבר בחדר. אך למרות כל אלה, עוד הדבר מוטל בספק גדול אם יאבו אחינו אלה להטות להם אוזן קשבת, משום: לא תקום פעמיים צרה, ומי יודע, אולי תבוא סוף סוף גם תקופת מנוחה לירושלים.

 

ערבי פסחים    🔗

אך לעת עתה התקופה תקופת עבודה ויגיעה רבה, כי “ערבי פסחים” היום, ואחיותינו הספרדיות זריזות ומקדימות הן, ולא מבעוד יום ולא מראש חודש תחלנה בעבודת עשיית הפסח בביתן, כי אם עוד כשלושים יום ויותר לפני החג. קירות בתיהן התנצלו עדיים, מראותיהם ותמונותיהם; החלונות פשטו וילונותיהם, והמיטות יריעותיהן, הספות חשופות מצעותיהן וכריהן, והכרים צבורים בקרן זווית זו, והכיסאות בקרן זווית זו, ובני הבית יושבים על הארץ בפינה השלישית; ובכלל, אף כי אין ערבוביא בבית, הנה מראהו כולו כבית האיש העומד מוכן ומזומן לנסוע. ובעת הזאת, ובעלת הבית אכן עסוקה וטרודה נוראות, אך לא כל היום כולו, כי גם בעבודתן תאהבנה הספרדיות שלווה, ועשוה מעט ליום מעט ליום. עיקר הדבר הוא רק למהר ולהקדים לחל בעבודה, אך כלה תכלינה אותה כולן יחד, ימים אחדים לפני החג; ובעוד אחיותיהן האשכנזיות עמלות ברוב יגיעה ועמל לבער את החמץ, ובביתן מהפכה שלמה מבית ומחוץ, תשבנה להן הן על מפתן בתיהן, במנוחה ובבדיחת הדעת, לשאוף את נרגילותיהן²⁶² ולדבר בשכנותיהן הפזיזות האמורות להחל ולכלות מפעל כביר כזה במשך ימים אחדים!

 

יום משמרה    🔗

היום יום “משמרה”²⁶³ הוא, יום משמרת ניסן, ורוב אחינו הספרדים עולים כיום על הר הזיתים להשתטח על קברי בני משפחתם. ויצא כבוד הרה“ג הראשון לציון הי”ו וגדולי החכמים ובני חדרי תלמוד התורה ומוריהם, ואחריהם כל העם ימשוך כקטן כגדול. והר הזיתים הומה היום מאדם, כי גם רבים מאחינו האשכנזים נוהגים המנהג הזה.

 

בית הספר כי"ח    🔗

רק תלמידי בית הספר לחברת “כל ישראל חברים”, אשר רובם המה ספרדים, לא יכלו לקיים השנה את המצווה הזאת כהלכתה, מפני העבודה והתכונה הרבה אשר בבית הזה, לקדם כראוי את פני האדון בינידיקטי, מבקר בתי הספר אשר לחברה בארץ הקדם. האדון הזה נסע אמנם בהסתר-פנים ומבלי הודיע למפרע את דבר בואו, אך כבר נמנו חכמים וגמרו כי כמו ש“אין מזל לישראל” כן “אין סודות לירושלים”, וסודו נגלה אולי הרבה קודם שחפץ.

הבית הגדול הזה ירחב עתה יותר, כי החברה אומרת לבנות בו עוד חדרים אחדים, בחפצה להגדיל מספר תלמידי הפנים ולהעלותו עד ארבעים. התלמידים האלה המה ברובם בני ערים אחרות מארץ המזרח, אשר תשלחם החברה הנה ללמוד בבית הזה אחת המלאכות על בורייה, ולשוב אחרי כן אל עריהם לעבוד שמה עבודתם או להורותה לאחרים.

 

בית הספר לבנות    🔗

חברת “אגודת אחים” נושאת ונותנת עתה בדבר יסוד ועד יועץ לה בענייני בית ספרה בירושלים. ועד כזה, אם אך יהיו בו אנשים מוכשרים לתפקידם ויודעים צורכי עירנו ועמנו, אכן נחוץ הוא מאוד לכל מפעלי החינוך בעירנו, כי אחרי היותנו כיום בעלי ניסיון בבתי ספר ובתוצאותיהם לפרטיהן, עתה הגיעה לנו העת לשוב ולשים עין על פרי החינוך החדש עד היום, ולתקן כל הדברים הדרושים תיקון לפי מצב עירנו.

 

דואר    🔗

לפני ימים מעטים סוגרה, לדאבון ליבנו, המחלקה הישראלית אשר לפוסטה הטורקית בעירנו, מפני סכסוכים בדבר שכר מנהלה, ותווי הפוסטה אשר שם “ירושלים” חתום עליהם בעברית, ואשר רבו דורשיהם בכל הארצות, חדלו כיום.

 

התערוכה הירושלמית    🔗

גם על “התערוכה הירושלמית”, אשר הרבה שאון בראשית היווסדה, נפל הגורל להיפטר מן העולם. כי מספר המציגים מחוץ לארצנו לא עלה עד היום רק לעשרה, והאדון הונורה, מייסד התערוכה, בראותו כי יש חשש גדול על כספו אשר הוא מוציא על הבית כי לא ישוב אליו, מצא לו תואנות להפסיק את דבר הבניין באמצע, ויעמוד מלבנות.

י“ב בניסן תרנ”ז

 

דרשנים    🔗

אם יש מנוס ומפלט מרוח סועה וסער, הנה בעוונותינו הרבים אין עצה ואין תבונה כנגד “רוח הזמן”, הסוער ופורץ לו דרך אף אל תוך בתי המדרש שבירושלים. כי בין כל המודעות המכריזות בקולי קולות על הרה“גים הדרשנים אשר ידרשו “דרושים נחמדים” לכבוד שבת הגדול²⁶⁴, זכינו לראות גם מודעה העולה ברקלמותה²⁶⁵ על כולנה, בהכריזה על מודיעה כי נכון הוא לדרוש בביהמ”ד פלוני דרוש “לפי רוח הזמן”. וכאבן שואבת היה “רוח הזמן” לבעליו, וירבו הקופצים עליו, מבני ירושלים האומללים הדלים, אשר עד כה אותו (את רוח הזמן) לא ידעו, ואך את שמעו שמעו, מעל במת עיתוננו²⁶⁶ הדורש בכל ימות השנה בכבודו, ומקטיר קטורת לנגדו. ומכל הפנינים אשר זכו ללקט מהבל פיו (בדרשנו הכתוב מדבר, לא בעיתוננו ההולך ו“אור”…) לא זכיתי שתימסר לי רק פנינה אחת אשר הספיקה עוד אוזן אחד לשמוע. כי “פרעה הרשע אשר ידע כי נשבע ה' לבלתי הביא עוד מבול על הארץ לא יכול להאמין כלל כי יוכל ה' לחלל את שבועתו ולדון את המצריים במים. מה עשה הקב”ה? הביא עליו את מכת החושך; כי בה בשעה שנשבע ה' לבלתי הביא עוד מבול, הן נשבע ג“כ כי יום ולילה לא ישבותו, ואחרי אשר ראה פרעה בעליל כי יכול ה' לחלל שבועתו האחת, האמין והאמין מבלי כל פקפוק כי יוכל לחלל גם שבועתו השנית, ובכן וכו' וכו'”

אמת הדבר כי כדרשן נפלא ידע דרשננו לשוב ולהפוך תוך כדי דיבור ובהפיכת אגודל אחת את כל מה שנראה בחוש, ולהוכיח כי "באמת חלילה לה' לבטל שבועתו (הלא כתוב בפירוש: לא יש אל ויכזב), ובמכת החושך לא שבתו מועדי יומם ולילה, רק קרום נקרם על עיני המצרים אשר חשך עולמם בעדו. אבל לפרעה הרשע הין היתה זאת הוכחה ברורה למען יראה בעיניו ויאמין… ונמצא “הגדי שלם והעז שבעה”.

י“ג בניסן תרנ”ז

 

תיירים    🔗

“זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם!” מבלי משים יעלה על לבנו הכתוב הזה²⁶⁷ בהעיפנו עינינו אל כל עבר בעירנו הקדושה. זכור תזכור ירושלים את בניה אשר נאספו כיום אליה מכל קצות הארץ בקול המון חוגג, ובכל חוצותיה ורחובותיה תשואות קריה המתקדשת ליום מועד.

ועתה? החדל השאון וההמולה ברחובותיה? המעטו חיים והתנועה בכל פינותיה? גם היום פניה פני קריה עליזה והומיה במשך העת הזאת, גם היום פעולת ימי התקופה נרגשת עתה בה בכל תוקפה, ובכל מעוט מספר התרים העולים לבקרה השנה הזאת, הננו רואים בכל פינות שנפנה את הפנים החדשות הבאות ומביאות להם חיים ומחיה למשך ירחים אחדים. אבל – בניה? בניה באים?

וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונחפש, מי יודע? אולי נראה אולי נמצא בין כל ההמון גם אחדים מאחינו אשר סוף סוף העלו גם את ארץ קודשנו על לבם ויחוננוה בבואם לראותה פעם בימי חייהם למצער, וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונקונן בפחי נפש את הקינה אשר אולי היתה לכם כבר לזרא על הישנותה לא פעם ולא שתים.

ואיה כל הרעש אשר רעש וגעש במחננו משך ירחים אחדים בשנתנו זאת על דבר חברות “עולי רגלים”? ומה אחרית כל הוויכוחים וההצעות אשר קמו על אודותן? האומנם גם הפעם רק “קול דברים אנחנו שומעים, ותמונה איננו רואים”?

הספק הספיק לנו להתבונן בכל ימי החורף אל מראה “מלון-קמיניץ” הישראלי לדעת עד כמה אנו אוהבים לדבר ולהרעיש עולמות, ולשוב לישון “שנת הצדיקים”.

נחמה אחת נשארה לנו ב“שיירת-המכבים” האנגלית, הנכונה לבוא מחר. פה למצער ראינו מחשבה טובה מצורפת למעשה, לא יציאת ידי חובה בדברים בעלמא, וגם רוח אנגליות אמיתית הננו רואים בה. כי האומנם ידעתם מה הוא לנו יום מחר? יום מחר הוא ערב חג פסחנו! ומה אם למשל (אל נפתח פה לשטן) לא יחדל הרוח הסוער היום מנשוב גם מחר, ואולי ביתר עוז, והאנייה אשר לא תוכל להשליך עוגנה בחוף יפו תיאלץ לסור אל בירות או אל פורט-סעיד לחכות עד יעבור זעם? איכה יראו את כל המחזה לפני הכותל המערבי ביום ערב חג הפסח, ואת מנהגי הסדר אשר לאחינו הספרדים פה ככל הכתוב על ספר מסעם? ומה יעשו בימי הפסח על האנייה או במקום אחר אשר לא פילל איש לראותם שם? שאלות כאלה וכאלה לא ידעו האנגלים, המה יודעים רק כי ביום פלוני בשעה פלונית יהיו פה, וביום פלוני בשעה פלונית יהיו שם – כ“פיליאס פוג”²⁶⁸ בשעתו.

ההעלו גם אחנו אל לבם כי תוכל סערה לקום לפני חוף יפו? – מחר יהיה האות הזה.

ובכן בבוקר תבוא האנייה ליפו, בצהריים יגיעו ירושלימה במסילת הברזל, כעלות המנחה ילכו אל הכותל המערבי המלא בעת ההיא מבני אחינו מכל בני העדות השונות, בערב ילכו אל בית הרה“ג הראשל”צ הי"ו, ושני ימים ישבו בעירנו, ואחר יסובו בארץ כולה.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

אך גם ממרחק לא רבו העולים ירושלימה, וגם ממספר החמישים אשר אמרו בראשונה לעלות לא נשאר כמעט החצי, הנה בני ציון ילידיה שבים אליה הפעם, אלה המה הצעירים אשר שלחה חברת “ישוב ארץ הקדש” בעירנו כפועלים במושבות, ואשר שבו השבוע הזה ברוח עלז אל בתי אבותיהם, איש איש מעבודתו על הרי ישראל. ועל הדבר הזה ראוייה החברה באמת לתהילה, בתיתה יכולת לבני ירושלים להיות בשנים אחדות לפועלים חרוצים אשר מהם יקחו אחרי כן לאיכרים ולכורמים בהיווסד מושבות חדשות, כי מלבד אשר העירה החברה את החפץ לעבודה בקרב חניכיה, הנה היא תומכת אותם גם תמיכה חומרית כפעם כפעם, לאמור: כל החסר לעבודתם ואשר משכורתם לא תספיק להם למלאותו, ולו רווח לה מעט בקופתה, כי עתה יכלה להגדיל מפעלה זה הטוב והנחוץ לכל הדעות.

 

תלמידי “מקוה ישראל” עולים לירושלים    🔗

גם מתלמידי “מקוה ישראל” עלו הפעם כשלושים נער ירושלימה לחוג את חג הפסח בבית הספר לחברת כל ישראל חברים פה. המנהג הזה נוהג בכל שנה ושנה ב“מקוה ישראל”, ומי יתן והייתה כזאת את לב יתר בתי הספר בערים הקרובות לירושלים.

 

בית החולים האנגלי    🔗

שלשום אחרי הצהריים היתה החנוכה לבית החולים הגדול אשר הקימה המיסיון האנגלית מחוץ לעירנו²⁶⁹. מקום הבית מרווח מאוד, והבניין יפה ונהדר ועשוי כחצי גורן עגולה, ושנים אחדות עסקו בבניינו, וכסף רב מאוד השקיעו בו, והכל “לכבוד ישראל”. זה יותר משלושים שנה אשר ייסדה המיסיון את מוסדה זה בתוך העיר, ובימים ההם אין בתי חולים רבים בירושלים, ולמרות כל חרמות רבנים, החלו העניים בראשונה לפנות אל הבית הזה אשר הקימתהו החברה שנוסדה “להפצת הדת הנוצרית בקרב היהודים”. ולמה לא נכחד ולא נודה על האמת? גם משפחות העשירים שבקרבנו וגם משפחות “החכמים”²⁷⁰ לא נמנעו מדרוש בעצת ה“אינגלז” (כך יקראו אחינו הספרדים לרופא המיסיון), ובבית כוננה החברה מבשל כשר, ומשרתים יהודים הפקידה בו, לבושתנו. הפעם הועילה החלוקה לטובה, כי מיראת אחינו האשכנזים פן ימנעו מהם חלוקתם, נמנעו מלקבל משרות בבית הזה. וככה התבסס הבית מעט מעט, וחיבה יתרה נודעה בקרב רבים מבני עירנו אליו ואל רופאיו, עד כי גם בהתרחב בתי החולים אשר לעדותינו השונות, וחברת “משגב לדך” אשר לאחינו הספרדים הצליחה לייסד לה בית חולים נוסף על הראשונים, וגם פקידי ואמרכלי ארץ ישראל באשמטרדם וחברת “למען ציון” בארץ אשכנז הפקידו רופאים חרוצים ושוקדים על מלאכתם מבלי הרף, עד כי היה ריבוי הרופאים למשל בעירנו, גם אז נשאר עוד ה“מדיקי-אינגלז” “הטוב שברופאים”, ורבים שוקדים עוד על דלתותיו. ובראות המיסיון כי פרזות ישבה ירושלים, ומחוץ לעיר גדל היישוב וירחב, ותיתן את לבה להקים את הבית האדיר אשר חינכה עתה, וליום החנוכה לא בושה לשלוח מכתבי הזמנה גם לנכבדי אחינו היהודים, ואמנם לא בושה משברה, ושניים מן הנכבדים האלה כיבדו אותה ויופיעו בכבודם אל החנוכה. אכן זאת סבלנות מעט יותר מדי.

פסח תרנ"ז

 

תיירים יהודים מאנגליה    🔗

ברגע האחרון, בערב יום חגנו בין הערביים, דרכו סוף סוף רגלי בני אורחת-חוגגינו הראשונה על ספי ירושלים, ותקוותם לחוג את חג חרותנו על אדמת ישראל באה ונהייתה.

כהקדמה לשמחתם בהימלא תקוותם זאת, היה הכבוד אשר עשתה להם עדת אחינו באלכסנדריה. כי ראש וועד העדה, הוא הברון משנה, עשה לכולם בביתו משתה גדול, בחברת הרב וגדולי העדה, וגם את בנו הצעיר שלח אתם לעלות ירושלימה ולתור את הארץ הקדושה.

ותגיע אנייתם בערב יום החג ליפו, ויסעו מיפו ויחנו במקוה-ישראל, ויסעו ממקוה ויחנו בראשון לציון, ויסעו מראשון ויחנו ברמלה, ויסעו מרמלה ויחנו בירושלים… ונס גדול היה כי בא חג הפסח באמצע ויפסיק פתאום את “המסעות והמחנות” ליומיים תמימים; כי לולא זאת מי יודע את לא נסחפנו ב“אלה מסעי בני ישראל” בנשימה אחת למדן ועד באר שבע, או יותר נכון: מבאר שבע ועד דן…

כי אמנם, כמו בכל דבר, בראשית התפתחותו היה גם בסדר המסע הזה חסרון גדול, הוא החיפזון הנורא והמסע “על רגל אחת” שאנו רגילים לראות בתרים האנגלים בכלל. רגע אחד פה, ומשנהו שמה, סקור בסקירה אחת וכתוב בספר… שמוע מלה אחת ורשום בספר… הלוך ורוץ, הלוך וקפוץ, ראות ושמוע, דבר והלוך, זה הוא סדר היום כולו. והמחשבה? – ה' אלוהים! – המחשבה איה איפה היא בכל מסך העת ההיא? ובערב ישוב הנוסע עיף ויגע, גופו מדוכדך, ועצמותיו מתפרקות, ובמצב כזה ישוב יעבור הכל לנגד עיניו מעורבב ומסובך, מבולבל ומטושטש, ובמצב כזה ישב לו לשפוט על כל אשר רשם בספר! זה הוא החסרון בכל מסעי התרים אשר בסדר מסעם כתוב “היום בכאן ומחר באספמיא”, ואם נצרף לזה כי גם למין התרים האלה לא יספיקו יומיים “לעשות” את ירושלים וסביבותיה, וכי ימי מועד ושבת אשר בהם לא יוכל האדם לרכוב ולא לרשום בספר לא יוכלו להיחשב כלל לימים שלמים לנוסעים, אז נראהעד כמה יוכלו אחינו אלה לשוות לנפשם מושג נכון מירושלים ומלואה, בקבעם את שני ימי החג לתור אותה ואת כל אשר בה, והניסיון הראשון הזה יהיה למורה דרך לבאים אחריהם.

ובכן הגיעה השיירה ירושלימה בין הערביים, ומתחנת מסילת הברזל החישו ללכת ישר אל הכותל המערבי לרצות את אבני הקודש, מצבת גדולת ישראל לפנים, ולהתבונן באחיהם בני עירנו ובנותיה ההולכים בעת ההיא בהמון מלובשים בגדיהם החמודים, בגדי יום טוב, לקרוא את סדר הקרבת קרבן-הפסח לפני מקום מקדשנו. ומשם הלכו אחדים אל בית הרה“ג הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר הי”ו ואחדים אל בית הרה“ג שמואל סלאנט הי”ו לערוך את הסדר, ויתרם שבו אל מלונם, הוא “הוטיל קמיניץ”, לחוג שמה את חג ליל השימורים.

וממחרת, מאז הבוקר, החלה המרוצה התכופה בירושלים ובסביבותיה, בבתי גדוליה, ובבתי כנסיותיה, ובמוסדותיה ובעתיקותיה, ואחרי עייפותם הנוראה בלכתם כל היום רגלי, שבו אל מלונם בערב, ואחרי ערכם את סדרם השני, סדר יום טוב של גלויות, ואחרי נוחם, באו אחדים מבני ירושלים לשוחח אתם על דבר ירושלים ומצבה, ועל דבר היישוב ועובדת האדמה, וממחרת באו גם שני רבנינו הגדולים לבקרם ולהגות להם רגשי שמחת ירושלים בראותה את בניה מעלים זכרונה על לבם. ואחרי “עבודת” היום השני, היתה האספה הגדולה בבית המלון גראנד ניו הוטל, לשמוע את הדרשה אשר ידרוש מליצנו ישראל זנגוויל המפורסם, אשר עלה גם הוא את השיירה. ויהי הבית הגדול מלא מפה לפה, בתוך הנאספים היה גם הקונסול הבריטי ומשפחתו, והקונסול האמריקני וביתו, וכל גדולי הנוצרים בני העיר ואורחיה, מלבד אחינו המבינים את השפה האנגלית; ובנעימות שפתיו הלוקחות נפשות, דיבר הנואם המהולל על מצב היהודים בימי הביניים, ועל הגטו וחיי יושביו, ואת דבריו תיבל בתבלי החידודים והסיפורים המשוננים, וכל הקהל שמח מאוד למשמע הדברים. והציר האמריקני ענה אף הוא דברים נמלצים, ויאמר, כי הוא מודה לה' תמיד על שימו חלקו ומלדתו בארץ אשר בה לא היה גטו מעולם.

ביום השני בבוקר, נסעה האורחה כולה למסעה צפונה, שכמה ושומרונה, ואל עין-גנים וטבריה, וראש פנה, וצפת, ודמשק, ומשם יסעו בירותה, לעלות על האנייה ולשוב, דרך קושטא וארץ יוון ואיטליה וצרפת, אל ביתם.

מספר הבאים אחד ועשרים איש, ובהם שנים עשר מחברי כלוב²⁷¹ “המכבים” וחמש נשים.

מסורת-ירושלים אומרת כי כל האיש העוזב את ירושלים לא ימצא מרגוע לרוחו עד אם שב לראותה שנית. ואם בכל אדם כך, באחינו אלה, אשר עוד ברגעי שבתם פה הכירו לדעת כי קיצרו במקום הראוי להאריך לא כל שכן. ואחדים מהם הביעו אמנם את תקוותם זאת בלב שלם, ואם יבוא יום ותקוותם תמולא אז ידעו בטח מראש את אשר לפניהם.

 

עולי רגל    🔗

מלבד אחינו בני האורחה, הנה החלו לעלות ירושלימה, לימי החג ובימי החג, מבני אחינו אשר במושבות, איכרים ומורים וגננים ופקידים, המה וביתם. לפני שש או חמש שנים רבו מאוד העולים לימי החג לעירנו הקדושה, ורגש חיים נראה גם במחננו בימים האלה, ימי בוא כל בני האמונות השונות לבקר את ירושלים ומקדשיה; אך אחרי כן רפתה מעט העלייה והקשר חלש בכלל, ומימים האחרונים האלה שב המצב ויוטב מעת לעת, והפנים-החדשות הולכות ורבות. והלכו וסבבו את ירושלים ואת סביבותיה, ובייחוד יסורו אל מושבת “מוצא”, אשר רבתה בה העבודה השנה הזאת לפי ערך עבודת השנים החולפות, והיא הולכת ומשתכללת.

גם בני “מקוה ישראל” ומוריהם ביקרו את המושבה הזאת בחג הזה ויבלו שם כיום תמים בשמחה ובעונג בבתי הפועלים שמה. גם אל יריחו וים המלח והירדן אמרו לנסוע, אך הנה השתנה האוויר, והגשמים מבשרים בואם – ויחדלו.

 

ימי החג    🔗

ימי החג מורגשים כיום בכל הדרכים המובילות אל פרוורי עירנו השונים, הבחורים מנסים כוחם לרכוב על הסוסים ועל החמורים לטייל מעט “לכבוד יום טוב”, והעגלות רצות ושבות טעונות אנשים ונשים וטף, ההוכלים לבקר את קרוביהם וידידיהם. כי ימי חול המועד המה ימי הידידות והחביבות, ימי שוב האדם לראות את אהובי נפשו אשר הרחיקוהו טרדות החיים מעליהם משך זמן.

 

חברות – ישוב ארץ-הקודש, אחוה, בני ישראל    🔗

גם ימי “האספות” המה לחברות השונות, ימי הבאת סדרים במעשים הקודמים, וחשוב מחשבות למעשי הימים הבאים. ואם נביא בחשבון את מעשי החברות הצעירות אשר ייסדו צעירי בני עירנו, וראינו כי אכן הביאו ברכה במעשיהן ונוח להן ולעולם שנבראו.

כי מלבד “חברת ישוב ארץ הקודש”, אשר בא כבר זכרה וזכרון פעולותיה לעיל, הנה גם החברה “אחוה” משתדלת להיטיב את מצב בני הנעורים במסחר ובעבודה, וחבריה עוזרים איש לרעהו בכל כוחו, ולפני ימי חגנו זה הצליחו להוריד את מחיר המצות בכל העיר, בתתם לאופה אחד מאתיים פראנק למען ימכור את המצה הנאפה בתנורו בזול, וייאלצו כל יתר האופים לעשות כמעשהו.

ו“בני ישראל” יוצאים ביד רמה כנגד המיסיון ופעולותיה למיניהן. החברה הזאת, אשר נוסדה בחול המועד סוכות החולף, רכשה לה כבר מאה חברים מצעירי ירושלים בחצי-השנה הזה, ובימים האחרונים היא עובדת בחריצות למנוע רגלי אחינו מהמיסיון, את אבות הבחורים הדופקים על שערי המיסיון הזהירה לפקוח עין על בניהם, ועל פתחי בתי המיסיון היא מעמדת שומרים לראות מי ומי ההולכים. וההולכים הרגישו בדבר, ובהיותם “מבני היחס” בושו ממעשיהם וישובו בתשובה.

 

דוד פיינגולד / המיסיון    🔗

גם “ועד כל הכוללים” אשר לאחינו האשכנזים העמיד שומר לפתח המומר דוד בן שלמה פיינגאָלד,²⁷² אשר בא לחלק גם השנה מצות לעניי ירושלים, ומכל בני אחינו האשכנזים לא באו כי אם שניים שלושה, ויירשם שמם בספר, וכנראה לא ישובו עוד לכסלה, פשוט מיראת “פסידא דממונא”.

המומר הזה שב לזכור את אחיו ולזכותם במצוות, וישב וישכור מלמד ספרדי, וכעשרה מילדי הספרדים משך ברשתו, וכל העובר בדרך המלך לפני ביתו זכה לשמוע, לפני הפורים,את קול המלמד ותלמידיו בנגנם את מגילת אסתר, ולפני הפסח שמע את ההגדה וקראת בניגונה, והמאמר: “ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר!”²⁷³ יוצא מפורש מפי תינוקות של בית רבם. – אך האמת ניתנה להיאמר כי בני דלת העם באחינו הספרדים (ואולי גם עשיריהם) אינם מכירים את השפלות הקבועה במעשה כזה, כי אין המיסיון בעיניהם אלא כבני הנכר האומרים לעשות חסד לישראל, כאנגלים משוגעים אשר רק מעשה הטוב לנגד עיניהם, ולבני המיסיון יקרא הספרדי “אינגליז” סתם. היש עליו איפוא אשמה אם הוא מקבלת נדבת אנגלים? החובה מוטלת איפוא על גדולי העדה לשרש אחרי המחלה הזאת מקרב המון עדתם, ואמנם כבר החלו רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו בדבר הזה, אך יש עוד הרבה לעשות, ומעשי “בני ישראל” יוכיחו כי יש גם תקווה להצליח במעשים, למרות שמונה מאות אלף הפראנקים אשר עלה להמיסיון בבניין בית החולים שלה בלבד.

 

גירוש נתיני יוון    🔗

עקב המלחמות בין ממשלתנו הרוממה ובין ממשלת יוון, באה הפקודה כי כל נתיני יוון יעזבו את העיר במשך שבועיים, ובין ניתיני הארץ הזאת ישנם גם מאחינו, ומבוכתם גדלה עתה.

י“א באייר תרנ”ז

 

המלחמה במסיון    🔗

המערכה כנגד המיסיון החלה, כי רב יתר מדי השתרשה כבר בקרבנו בכל גוני הצדקה והחסד השונים אשר בהם היא רגילה להתחפש תמיד למען צודד נפשות. גם בתי ספר, גם בתי מלאכה, גם בתי מקרא וגם בתי חולים, אין דבר חסר. ובניינה האחרון, הוא בית החולים אשר הקימה עתה, עולה על כל יתר מוסדותיה, ובו שמה כנראה כל תקוותה עתה להיבנות מחורבן עמנו, מדלותו ומשפלות רבים מבניו אשר לא יחושו בנפשם כל רגש ביזיון בדפקם דלתותיה. ומדוע אמנם לא תקווה? החרמות אשר הוכרזו כפעם בפעם מטעם הרבנים לא פעלו עוד מאומה, וגם דרשות על דבר רגש כבוד הכלל אין כוחן יפה למנוע את העני הפרטי מפנות בעת צרתו אל הבית אשר ידע כי שמה ימצא את הכול בתכלית הכשרות, ובחנם. ו“בתר עניא”²⁷⁴ הולך גם אחיו העשיר, ואחרי העשיר נמשך גם החכם, והמיסיון יודעת את אשר לפניה, ומסברת פניה דווקא לעשירים ולאלה אשר תורתם אומנתם, ומתאמצת בכל תחבולותיה אלה הועילו לה אמנם בארצנו, ארץ ה“חזקות”, לעשות חזקה בפי הנשים כי ה“מדיקי אינגליז” הוא תמיד הטוב שברופאים, ו“גברא דנשיא המחוהו לאסיא”²⁷⁵ אין צורך לו עוד בכל רקלמה²⁷⁶ בעולם, וגם כל בתי החולים החדשים אשר כוננו ידי אחינו למען הצל את בני עמנו מן הרשת הפרושה להם, וגם רופאי עניינו, הממלאים תפקידם בכל יכולתם, מה יתנו עוד ומה יוסיפו?

אך אם מפני סיבות מסיבות שונות קצרה ידנו מהתקומם כנגדה, הן עוד טרם חויבנו להיות לעזר לה במעשיה ולתת עוד ידיים לפעולה מצדנו. ואם היא מתהללת (ובצדק) כי בכל פינות שהיא פונה הכשרות שוררת בכל דקדוקיה, אם אין אנחנו העוזרים לה בפועל במכרנו לה בשר כשר למען תוכל לשימו לפני באי בתי חסדיה? בעד כמה משגיחים ובעד כמה שומרים משלמים אנו להשגיח בהשגחה היותר מעולה לבל ניכשל חלילה בשום חשש טרפה אף לדעת האחרון שבאחרונים²⁷⁷. וגם "ועד שחיטה לנו העומד לנצח עוד על גבי כולם – ומשרתי המיסיון באים להם במנוחה אל אטליזינו וקונים להם בשר כשר, למען תוכל המיסיון להשיג מטרתה יותר על נקלה, ועל זאת אין רואה ואין שומר ואין משגיח.

כזאת וכזאת חשבו צעירינו, אשר זה החילם לעשות בדבר הסרת המספחת הזאת אשר דבקה בעצמנו ובבשרנו. ולא עברו ימים רבים, והנה ראתה עינינו אזהרות נדפסות דבוקות בראש כל חוצות, חתומות בחותם ארבעת רבנינו הגדולים²⁷⁸ הי"ו, לאסור על כל השוחטים ועל כל הקצבים לשחוט ולמכור בשר לשלוחי המיסיון; וכל אשר יעבור על האזהרה תורע חזקת כשרותו וענוש ייענש.

התחבולה הזאת הועילה הפעם כנשמע, ומספר החולים השוכבים בביתה הגדול צער מאוד, כי סוף סוף הן יודעים אנו את אחינו כי איש מהם לא יביא בשר טרפה אל פיו, ואין בזה אף משום “לפני עור לא תתן מכשול”. והמיסיון אמנם עודנה מתאמצת בכל יכולתה להשיג בשר כשר, בתתה לקרובי החולים כסף לקנות איש איש ליטרא בשר בעד קרובו, ואת הבשר הנאסף תבשל יחד לחוליה; אך הרווחה אשר היתה עד כה לדופקים על בתי המיסיון הוסרה מעתה, ותוגל גם החרפה אשר רבצה עד כה על הכלל ותפול על הפרטים אשר השומע בהם תבוא עליו ברכה, והחדל, וחפץ דוקא להצטער ולשכב בבתי המיסיון, אשמתו בראשו, עד אשר תמצא יד בני עירנו למנוע גם זאת.

ביום הראשון לשבוענו זה היתה אספה גדולה מרבים מבני עדת אחינו האשכנזים, להשתדל בדבר המעטת השפעת המיסיון בעירנו, וועד נמנה להתעסק בזה.

בין כל התחבולות אשר המיסיון משתמשת בהן לקרב אליה את דעת נערי אחינו, היא תחבולת מכירת ספרי התנ"ך הלונדונים של החברה הביבלית בזול גדול. כי בין כה וכה היא מחוננת אותם גם בספריה היא אשר תכליתם ידועה, וכאשר אין ספרים אחרים פה הנמכרים בזול כמוהם, לכן נמצאים כמעט בכל בתי לימודינו וגם בבתי תלמוד התורה. אך לדבר הזה התעוררה חברת “בני ישראל”, ותשלח להביא מארץ אשכנז מאות אחדות מספרי קדשינו אשר הדפיסו אחינו שמה, למכרם גם אותם בזול לנערי אחינו השוקדים על לימודים.

 

בתי-ספר לערב / בני ברית    🔗

בבית הספר אשר לחברת כל ישראל חברים הנה חדשה נעשתה, כי נקבע בו זמן בערב ללימוד השפה הטורקית והצרפתית, ומודעות נדפסו בעיתונינו למען ידע כל החפץ ללמוד את השפות האלה ובא אל הבית.

ואמנם הדבר הזה, הוא דבר ייסוד “בית ספר לערב”, לא חדש הוא בעירנו; כי לשכת “בני ברית” בירושלים עשתה בו כבר נסיונות רבים במשך שנים רבות, ובכל כוחה השתדלה לקיימו, עד אשר באה לידי הכרה ברורה כי אי אפשר להיות לו קיום נכון, ותקבל עליה סוף סוף את צער “הפרישה” אחרי “הדרישה”, לבלי הוסיף השקיע כסף ועמל בדבר שאין בו תועלת ממשית. כי בכל זמן וזמן רבו מאוד הדופקים על דלתותיו בימים הראשונים להיפתחו, ואחרי כן, בראותם כי לא ביומיים ולא בשלושה יושג לימוד שפה או דבר חכמה ומדע, הלכו תמיד הלוך וחסור. בעלי המלאכה ניסו ויראו כי אחרי עבודת יום תמים אי אפשר להם ללמוד בכובד ראש שפה הזרה להם, והנערים אשר שעתם פנוייה הולכים כבר אל בתי הספר אם נפשם חשקה בלימוד שפות ומדעים, או אל בתי תלמוד התורה והחדרים אם נפשם חשקה בתורה, או כי יראים הם ללכת אל בתי הספר. ובכן אין שיעור כזה יכול להיות לתועלת ממשית רק לתלמידי בתי הספר בעצמם, למען יוכלו לשוב בערב על לימודיהם אשר למדו כבר ביום, ואין הדבר אלא כעין “יומא אריכתא”²⁷⁹. ואולי נוסד השיעור הזה באמת לתכלית הזאת, ולא השם הוא העיקר.

 

מות הד"ר הרצברג    🔗

ביום י“ט ניסן גווע ויאסף אל עמו בבריסל ברית בלגיה החכם הנעלה והסופר המצוין הד”ר זאב וילהלם הרצברג ז"ל. האיש הגדול הזה, אשר כבר דיברתי על אודותיו באחד הפרקים הקודמים²⁸⁰ היה הראשון אשר הפיץ בירושלים את דעת ההשכלה היהודית והאירופית, והראשון לאסוף למרכז אחד את לשכות האגודה הנזכרה, ובמותו יתאבלו עליו רבים מידידיו ואוהביו הנאמנים אשר לא שכחם עד יומו האחרון ובדבריו אימצם תמיד.

ביום אתמול הספידוהו בבית הספר לאציל לבית למל, ובבית היתומים אשר ייסד בעירנו. והיום בערב יספידוהו בלשכת ירושלים אשר לאגודת בני ברית, תנצב"ה.

 

חג הקרבן    🔗

יום אתמול היה היום הראשון ל“חג הקרבן” אשר לאזרחינו²⁸¹, ורבנינו הגדולים הלכו לבקר את כבות פחת עירנו ולברכו הפעם ברכת משנה, ברכת החג וברכת נצחון חיל ממשלתנו הרוממה, כאשר יודיעונו התלגרמים הבאים יום יום ונדפסים בהוספות עיתונינו.

ומעתה יחלו אזרחינו אשר נסעו לחוג את חגם הגדול הזה במכה לשוב איש איש אל עירו ואל ביתו.

 

על קברי ר' מאיר בעל-הנס ור' שמעון בר-יוחאי    🔗

בעירנו נרגשה מעט בשבועות האלה תנועת הנסיעה לטבריה וצפת, כי בימים האלה, ימי הספירה, יסעו מדי שנה בשנה אנשים ונשים מכל ערי הארץ מסביב אל הערים האל, לחוג את ליל פסח שני²⁸² בטבריה, על קבר ר' מאיר בעל הנס ז“ל, ואת יום ל”ג בעומר, הוא יום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי במירון אשר אצל צפת, על קבר רשב“י ז”ל. ורבה שמה התכונה בליל ההדלקה וביום שאחריו, בהיאסף שמה מבני אחינו לאלפים, ורוב הנוסעים מעירנו המה מבני עדת הספרדים וחסידי-האשכנזים, ונסעו דרך היבשה על החמורים ועל הפרדים דרך שכם ועין גנים²⁸³ וטבריה וצפת, ובשובם יש אשר יסעו מצפת לחיפה ומשם יסעו באניה יפו ושבו ירושלימה, וככה יתורו במסעם זה את ארצנו כולה.

כ“ה באייר תרנ”ז

 

ל"ג בעומר    🔗

אחיותינו הספרדיות חכמות הן, ויודעות היטב כי בטיול של יום ערב שבת אי אפשר לצאת ידי חובת טיול ושעשועים, ותדרושנה איפוא “קל וחומר” לנפשן: ומה הצומות, שהן לא פעם ולא פעמיים בשנה, כשחל אחד מהם ביום שאין מתענים בו הוא נדחה ליום אחר, ל“ג בעומר, שאינו אלא פעם אחת בשנה, אינו דין שיהא נדחה ליום שנוכל לטייל בו כראוי מבלתי דאוג להכנת צרכי שבתנו! ואמנם הרק לסיגופים חרוצים אנו להמציא דרכים לבלתי גרוע מהם חלילה מאומה, ולשמחות לא נדאג כיום? – ותאמנה ותעשינה, וכיוון שניתנה להן רשות, לא עמד דבר בפניהן, ואת טיול ל”ג בעומר, אשר בני ירושלים מטיילים בשדה קבר שמעון הצדיק²⁸⁴, דחו מיום החמישי עד יום הראשון שאחריו.

האשכנזים אמנם אומרים כי כל זמן שלא נזכר הדין “מפורש בספר” אין חוששים לו, ויום ל“ג בעומר הוא יום ל”ג בעומר, וגם הלוך ילכו ביום ההוא בנעריהם ובזקניהם אל מקום החגיגה; אך בעניינים כאלה לא הם בני הסמך, ולמרות כל טענותיהם הצודקות לכאורה על פי הדין, עולם כמנהגו נוהל, והמנהג עוקר הלכה, ומספר האשכנזים והאשכנזיות ההולכים לראות בחג הספרדים והספרדיות רב אולי ממספר אלה שהלכו לחוג את החג במועדו. וכל החפץ לראות את מראה אחינו בני כל ארצות פזוריהם בכל צביוניהם וגוניהם השונים, אך במקום הזה יוכל למצאם כשהם צבורים יחד, ולא לחנם יקראו הערבים לחג הזה בשם “עיד אליהודיה”²⁸⁵, כי אמנם כל עין רואה כי חג היום ליהודים כולם, הוא החג המיוחד אשר יחוגוהו יחד מחוץ לבתיהם במקום אחד.

 

ריב בין כוללות    🔗

אך אם שמחה ושלום ואחדות בחוץ, הנה מחדרים אימה, אימה חשכה ונוראה! ובה בעת אשר כל ההמון הזה יושב לאכול ולשתות ולשמוח, וכל עננת דאגה איננה מקדירה את פניו הצוהלים, נאסוף נאספו כל ראשי עדת אחינו האשכנזים להיוועץ ולחשוב מחשבות כדת מה לעשות לעלילה החדשה אחר חרשו “מחריבי קרתא” להמיט על ירושלים.

כי ראה ראתה “היד החזקה”²⁸⁶ הנטויה על ירושלים והנה מכולל אמריקה אין עוד כל תקווה להיבנות, ומחורבן-ירושלים זה אין תוחלת לה להימלא, ותאמר: היד “היד החזקה” תקצר? עוד אמצא לי במה לסכסך את עדת האשכנזים בירושלים ולהבאיש ריחה בעיני בני הגולה. וידה אמנם לא קצרה, וההבטחה אשר הבטיחו תלמידי הרב, ביום בוא הקץ לכולל אמריקה, מילאוה כראוי לאלה אשר נשבעו להרע, ובין לילה היו בני ירושלים לזאבי ערבות הטורפים את טורפיהם!

דבר המוסר מבני “תפארת ירושלים”²⁸⁷ אשר ראה תפארת לו למסור ולהלשין את אחד אחינו בפני הציר האמריקני, ההתרגשות החזקה אשר העיר הדבר הזה בין בני העדה, ולכתם בהמון רב לצעוק חמס על זה באוזני הרב מבריסק, המעשה זה אשר כשהוא לעצמו הראה אז לכל באי עולם להיכן דעת הקהל נוטה, ואשר לו קרה הדבר להפך היו “אנשי שלומם” של בני הכת ההיא דורשים עליו תלי תלים של ראייות והוכחות על צדקת דבריהם – המעשה הזה, אשר היה בידו לגלות קלונם פעם אחת, היה להם הפעם לכלי נשק להילחם בו עם כל העדה ולהרים קול צעקה במחנה ישראל כי בני ירושלים חפצו “לדקור את רבם”!

עוד ביום ההוא, בהישמע בבית הרב כי ההמון בא לדרוש מאתו משפט המוסר אשר עוד ביום ההוא היה מבאי ביתו ומתי סודו, מיהרו תלמידיו לשלוח לקרוא לשני אנשי חיל למנוע את העם מבוא אל בית הרב, בשעת המעשה לא הבין איש על מה חרדו כל החרדה הזאת, אחרי אשר במצוא העם את שערי הבית סגורים ובראותם כי ממאן הרב לשמוע טענותיהם, שבו איש לביתו עוד בטרם הספיקו אנשי החיל לבוא. אך עתה נודע הדבר עד כמה העמיקו השחיתו עלילה, כי כל מעשיהם זה היה בכוונה מיוחדת למען יוכלו אחרי כן לקרוא קול גדול: “התירו בני ירושלים את דמי הרב מבריסק!” הרב היה פתאום לנרדף, ל“קדוש”, ועדרו – לשיות תמימות ורחלות נאלמות לפני גוזזיהן. ומה להם עוד? – ימינו אלה הן ימי ה“קדושים” המה, והאנשים האלה עוד טרם שכחו את טעם “הקדושה” המביאה ברכה לבעליה…

את דברי עלילתם זאת ועלילות כתבי-הפלסתר אשר נדבקו בבית הרב הפיצו בראשונה בכתבי סתר; ועתה אחרי אשר כבר נשתכח הדבר כולו, והר יושב ברוך השם לבטח באין מחריד, שבו ויזכרוה שנית ויכתבוה בגלוי בהצפירה²⁸⁸ גליון 89, ואחינו בני ישראל מאמינים בני מאמינים בכל הכתוב שחור על גבי לבן, ויהי עוד טרם עברו ימים אחדים, והנה מכתב בא לא כבוד הגרש“ס הי”ו ממאספי כסף החלוקה מב–ק²⁸⁹ להתאונן מרה על השערוריה אשר נעשתה בירושלים ואשר לשמעה היתה כל עירם כמרקחה, ולהתחנן לפניו על נפש הרב העומדת בסכנה. ויהי כראות הגרש“ס עד היכן דברי הריבות האלה נוגעים, ויען לכותבי המכתב כהלכה, ואחר אסף את ראשי העדה ואת חברי בית דין צדק, כעשרים איש, וביניהם גם אחדים מאנשי הרב, וייועצו בדבר ויחליטו לאחוז הפעם בכלי הנשק הקדמון הוא ה”חרם", וזה נוסחו אות באות:

“ב”ה! בהתאספנו יחד ב“ד צדק דכוללות האשכנזים הי”ו וגדולי חכמים בצוותא דכבוד מרן הגרש“ס שליט”א, הסכמנו יחד בכו תוה“ק²⁹⁰ ובצירוף קוב”ה, להטיל חרם חמור על אלה החוקקים חקקי און ומכתבי עמל כתבו ודבקו פאסקיווילין על כותלי בית מדרשו של הרב הגאון צדיק יסוד עולם מו“ה יהושע ליב דיסקין שליט”א אבד“ק בריסק ועל אלה שכתבו הוצאות שם רע בשקר וברשע דברים נוראים על יושבי ירושלים במכ”ע “הצפירה” נומער 89 ושאר מכתבים כאלה, – על כל אלה הכותבים והמסכימים והמסייעיים לכתיבתם, הננו גוזרים עליהם גזרת נח“ש²⁹¹ מנודים ומוחרמים יהיו בעוה”ז ובעוה“ב ועליהם יחולו כל ארורים והקללות שבתוה”ק, מלבד עונש המבואר למבזה ת“ח, נוסף עליהם המחלל ש”ש והמבזה כל אחב“י בירושלים העוכר ישראל ומנאצם בפרהסיא, ונותן את ירושלם ואת חכמיה לשמצה, לא יאבה ה' סלוח להם ורבצה בהם כל האלות הכתובות בתוה”ק ועליהם תחול לטותא דרבנן דלית לה אסותא²⁹², ובנידוי ובשמתא ובחרם המה עד ישובו ויתוודו לפני הבד“צ הנ”ל או לפי הרב מדובראוונא²⁹³ או לפני הרב ר“ח זאנענפעלד נ”י ויקבלו עליהם שלא ישובו לכסלה, ואין לך דבר העומד בפני התשובה.

“גם כל מי שיש לו ידיעה ברורה מי ומי שכתבו הפאסקיווילין ועל המכ”ע הנ“ל, או ששמע מאותו האיש שעשה הנבלה הזאת מחויב לבוא ולהעיד בב”ד את ידיעתו או לפני הנ"ל.

“גם מכאן ולהבא כל מי שיכתוב פאסקיווילין או הדפסות לבזות את ירושלים עיר ה' או אחד מגאוניה המפורסמים או מראשי העדה הק' בהוצאות שם רע ושקרים ח”ו הננו מחרימים ומנדים ומשמתים עושי אלה בכח תוה“ק ובצירוף קוב”ה ורבצה בהם כל האלות הכתובות בספר ולא יאבה ה' סלוח להם – וכל השומע ישכון בטח ויבא עליו ברכת הטוב.

החתומים לכבוד עיר ה' ותוה“ק למען האמת כ”א אייר ל“ו לספה”ע²⁹⁴ תרנ“ז פעה”ק ירושלים ת“ו בית דין צדק ויחי”ס²⁹⁵ עדת ה'.

“ועל זה חתם מרן הרש”ס שליט“א ובית דינו הצדק וכל גדולי ורבני עירנו ביחד עשרים חתומים ומונח גוף הכתב ת”י²⁹⁶ מרן הגרש“ס שליט”א".

ואת כתב “החרם” הזה הדפיסו ויאמרו להדביקו בכל בתי הציבור, למען ייוודע להם שם מחרחרי הריב, ולמעו ייוודע לכול כי לא ידם היתה במעל הזה.

אך ההספיקה ההוכחה הגלויה הזאת לבית מדרשו של הרב? אלה היודעים אמיתת הדברים חרדו את מפני החרם הנעשה “בכח תוה”ק ובצירוף קוב“ה” או מפני התגלות קלונם בקהל – ועוד טרם עבר יום, והנה ציר בא מאת הרב אל הגרש“ס לבקשו לבטל את החרם מפני טעמים מטעמים שונים. וכאשר לא מיהר הגרש”ז לעשות בקשתו, אסף כעשרה אנשים אליו, ויבטל את “החרם” – ומעתה יוכלו כל אלה אשר “הוציאו שם רע בשקר וברשע על יושבי ירושלים” לישון במנוחה, ומוסר כליותיהם בדבר החרם לא יוסיף עוד להציקם, כן ידוע זה מאז ש“הקב”ה גוזר והצדיק מבטל".

 

חברת בני ישראל    🔗

גם ב“בני ישראל” ניסה הרב לשלוח יד, כי נודע לו כי אחדים מקדושיו נתנו ידם לחברה הזאת, אל רמז רמזו לו כי “לא פה המקום” – וירף מהם.

והחברה הזאת עודה מטפלת בהמיסיון, ופעולותיה עמדו לה להמעיט את מספר אחינו הדופקים על שעריה, כי בשר טרם נמכר לה, והמעט אשר תשיג תשיגנו בסתר ע“י אחד משפלי אחינו אשר התמכר לה בכסף. וגם מספר הבאים לדרוש בעצת הרופא מעט מאוד, ותחת אשר הלכו אליו עד כה יום יום כשבעים נפש, לא יעלה מספרם עתה גם לחמישה ועשרים. – גם בית “תלמוד-התורה” אשר יסד המומר דוד בן שלמה פיינגולד נסגר על פי הרשות בהשתדלות הרה”ג הראשל“צ הי”ו.

מלבד כל הדברים האלה הנה עשתה החברה הזאת חוזה עם אחד מרופאי אחינו, הד"ר פרידמן, אשר בא הנה אחרי עסקו בחכמתו את שלוש שנים בבירת ארצנו, כי יענה שלוש שעות ביום חינם לכל הדורשים בעצתו, ואת החולים השוכבים על ערש דווי יבקר בביתם במחיר שלושה גרוש (כחצי פראנק) ואת סמי המרפא ישתדלו לתת לחולים חינם.

 

עצים לתערוכה    🔗

בשבוע שעבר נסע, בפקודת האדון שייד, אחד מגנני מושבת “מזכרת בתיה”, ואתו כמאה עצים (חמישים עצי גפן, וחמישים עצי פרי מיתר המינים) אשר נעקרו מהארץ יחד עם אדמת שורשיהם ויושמו בחביות, להציגם בתערוכה אשר בהמבורג לתוצאות עבודת האדמה. העצים האלה יעמדו שמה כל ימי היפתח התערוכה בדרך גידולם הטבעי, בעליהם, בפרחיהם ובפריים, ופרי הארץ יהי גם השנה לגאון ולתפארת.

 

הרכבת    🔗

ועתה, אחרי עבור תקופת “האורחים”, הנה שבה פקידות מסילת הברזל שבין עירנו ויפו לצרף מחלקה שלישית אל רכבותיה בעד “התושבים העניים”, ומחיר המסע הוא כשלושה פראנק.

ז' בסיון תרנ"ז

 

חג השבועות    🔗

קטן באחיו הוא חג השבועות, ובעינינו אנו, החוגגים אותו רק יום אחד, יקטן עוד יותר, וכמעט שלא נרגיש כלל בבואו ובצאתו, לולא נמצא בו דבר מיוחד המציין אותו בעירנו, הוא דבר האורחים הבאים אליה ליום ההוא. והפעם נוכל לאמור בשמחה כי אכן אורחינו המה, אחינו עצמנו ובשרנו הבאים מן הערים והארצות קרובות אלינו לשם “עלייה לרגל”.

שנתנו זאת מצויינת מבין רעותיה ברוב מספר הבאים, למן בני ארם צובא והגליל מצפון ועד בני מצרים מנגב, ודבר בואם מורגש בעירנו. במלון “קמיניץ” המפואר אשר מחוץ לעיר, פגוש נפגוש את אחינו בני מצרים העשירים, בני סבר הפנים היפות, אשר עלו מרוב טובה, המה ונשיהם וכל בני ביתם, כחמישים נפש, לקיים מצוות “ושמחת בחגך” על אדמת הקודש; וברחוב היהודים אשר בתוך העיר ראה נראה את בני ארם צובא הדלים, כחמישה ושבעים בחורים, גיבורי כוח אשר נשאו כל יד עמל ותלאה, ורבים מהם עלו פשוט ברגל לבוא למירון ליום ה“הילולא” הוא יום ל"ג בעומר, ומשם ירושלימה ליום חגנו זה. ומלבד אחינו הספרדים האלה העולים כפעם בפעם ירושלימה, אם מעט ואם הרבה, באו השנה הזאת גם כמאת נפש מבני אחינו האשכנזים מצפת ומטבריה; ועירנו רואה מעין שמחתה בימי קדם.

בתוך הבאים באו גם אורחים מצויינים; הרה“ג הנכבד אליהו חזן הי”ו רב עדת אלכסנדריה הגדולה, ונכד להרה“ג המפורסם המנוח דוד חזן זצ”ל אשר כיהן במשרת ראשון לציון בעירנו; והרה“ג רפאל זילברמן הי”ו הרב לעדת אחינו דאשכנזים בצפת. הרב חזן, אשר הוא יליד עירנו, הוא אחד הרבנים הנאורים בארצנו, ומלבד ידיעתו הגדולה בתורה הוא מדבר צחות בשפות נכריות אחדות ויוד הוא לנהל את עדתו לפי צורכי עתנו זאת.

מלבד שני ימי ל“ג בעומר שהזכרתי לעיל, הנה מועד מימים ימימה גם היום הזה, הוא “יו”ט שני של גלויות”, ליום ביקור להמון עולי רגלינו בשדה קבר שמעון הצדיק. כי אמנם התיטבנה צפת וטבריה מירושלים תפארת קדשנו? ואם להן מועדים לשמחה על קברי “הצדיקים”, קבועים וקצובים מראש ולימי סור האורחים אליהן, הייתכן כי יחסר דבר כזה בעירנו? אמנם יש לנו כותל המערבי וקבר רחל אמנו ועוד כאלה וכאלה, אך המקומות האלה בכל יום זמנם, אף אין בהם הכינוי “צדיק” אשר פעולתו רבה בעניינים האלה, והעיקר–כי שם אין מקום טיול. ובכן זכה המקום לשמחה שלישיה בשנה הזאת.

 

כנגד המיסיון    🔗

דרכי המיסיון אבלות ושעריה שוממים; כי סוף סוף שרו אתה צעירי אחינו ויוכלו. בתוך העיר פנימה שכרו “בני ישראל” בית לרופאם באותה החצר אשר ישב בה רופא המיסיון עד היום, וקרוב לבית אשר הוא יושב בו כיום לענות למבקריו החולים; ויום יום יעמדו אחדים מהם להניא את רגלי אלה הנידחים אשר כבר הורגלו “לקרוב אל פתח ביתה” ולהורות להם הדרך אל הרופא היהודי אשר גם הוא עונה לשואליו חינם ונותן להם סמי מרפא חינם, בעשותם חוזה את ממוני כל כוללי עדותינו השונות שישלמו להם בעד חלק ממחיר הרפואות אשר יחלקו. אמנם ביום הראשון קצפו נשים אחדות בראותן כי תחת ה“מדיקו אינגליז” בא איש אחר, ותאמרנה: לא, כי אל רופאנו נלך! וגם הלוך הלכו לשאול בעצתו, וגם נתן להן סמי מרפא, אבל אך הספיקו לצאת מן הבית והנה חטפו אחדים מצעירינו את בקבוקיהן מידיהן וישפכו את סמי המרפא אשר בהם ארצה, ואת פתקאות הרופא לקחו ויקרעו, ולנשים אמרו: עתה לכנה אל הרופא היהודי אשר מאסתן בו! ורופא המיסיון בא אמנם לכלל כעס, ולמרות כל מידת הסבלנות היתרה אשר בה יצטיינו המסיתים, יצא ויגער ב“מזיקים” האלה, וגם אמר לקרוא לשוטרים לענשם קשה, אך הפעם ענוהו המה במנוחה ובקרת רוח כי אם אומר הוא להתלונן יתלונן על רבני העדה אשר שלחום, והשם הזה היה אמנם, כקסם על שפתותיהם לכבוש את כעסו כרגע, כי אמנם מי כרופא המיסיון “מוקיר רבנן”?

גם מחוץ לעיר הורע מזלה של המיסיון, ובית חוליה הגדול עומד כמעט ריקן, כי בשר לא ניתן לה עד היום, ומלבד החרמות הראשונים שבו רבנינו ויחדשו אחת הגזרות הקדומות על אחינו השוכבים בבית הזה, ובשבוע שעבר נדבקו אזהרות באותיות גדולות חתומות בחותם רבנינו כולם, להזהיר את כל העובר ונכנס בביה“ח הזה לשכב שמה, כי במותו שם " לא יקבר בקבר ישראל בשום אופן בעולם, ובלי שום היתר והוראת היתר כלל, ורק עם המסיתים יהא חלקו”, והאזהרות האלה עשו פעולתן עד כי גם החולים השוכבים בבית קמו מעל ערשותם ויעזבו את מקום, ומכולם לא נשאר רק חמישה, ובשבוע הזה החלו גם המשרתות העבריות לעזור את מקומן, ולבית לא תישאר כל תקומה, “וכל ישראל יהיו באמת נקיים מכל שמצה וחרפה עוד” ככתוב באזהרה. ובכן שבנו ונראה הפעם כי במקום חפץ ישנה גם יכולת; אך לנצח את המיסיון ניצחון גמור לא תספיק התלהבות עוברת, אך התמדה ממושכה במלוא מובנה; כי המיסיון סבלנית היא מאין כמוה, וכוח בה ודעת לה לחכות עד רפות ידי הלוחמים בה, ולהשכיח את המוננו את רופא המיסיון כליל צריך כי ידעו רופאינו את משלחתם הכפולה: לרפא כל מחלה וכל נגע, ולמשוך אליהם בנעימות דברי פיהם את לב מבקריהם. כי רופא המיסיון, יותר מאשר ישים את לבו לרפא את החולה בסממניו, ישתדל להרגיע רוחו בדבריו הרכים; ובזאת רכש לו תמיד את לבו ההמון הנוח להתפתות, עד כי יכבד מאוד עתה להסיר זכרונו מעל לבו.

 

“בית חולי-הרוח” של חברת עזרת נשים    🔗

אך אם אחינו דואגים איש איש לנפשו, איש איש לביתו, הנה אחיותינו טרודות כיום בדאגתן, דאגת הכלל. כי ב“בית חולי הרוח” אשר כוננו בחריצותן שבה ותגע יד המלאך הממונה על ההתפתחות, יד ההכרח האכזרי, ויאלצן בחזקת היד להגדיל את הוצאותיו עוד פעם, בשכרן גם את החצר הסמוכה אליו, מאפשר מקום להכיל את החולים הדופקים עוד על שעריו, אחרי הימצא בו כבר כיום שתיים ועשרים מיטות, לאמור: שניים ועשרים חולים קבועים. כי בבית כזה אין מיטות פנויות לפרקים כביתר בתי החולים, אחרי אשר באיו באים אליו על מנת להשתקע בו. ומנהלות הבית ראו את הדבר מראש, ותחלנה לדרוש בהלכות מוחרם²⁹⁷ שלושים יום לפני מוחרם, ובאחזן תמיד בכלל “עשירי עירך קודמין” פנו גם הפעם אל בני עירנו, ותחזרנה משך שבועות אחדים על פתחיהם, ואף אסוף אספו כמעט כל הנצרך להן לפי שעה.

לאות עד כמה מרגישים בני עירנו בנחיצות המוסד הזה ובתועלתו, תוכל להיות הנדבה ההגונה אשר נדבה לה מנהלת בית הספר לבנות אשר בעירנו. כי ימים אחדים לפני חגנו שלחה שתיים ועשרים שמלות תפורות ועשויות בידי תלמידות בית הספר בעד כל חולי הבית, אחרי ששלחה כבר לפני ירחים אחדים פוזמקות לכולם, כי קופה מיוחדת בבית הספר הזה, קופת העניים, למען הרגיל את התלמידות העשירות במעשה הצדקה, בהיות עליהן להשליך בה כפעם בפעם גרות²⁹⁸ אחדות מאשר תחשוכנה מכספן, והכסף הנאסף יוצא לענייני צדקה שונים.–המנהג הזה הוא מהטובים במנהגי החינוך, בהרגילו את בני הנעורים לקחת חבל בענייני הכלל מימי ילדותם ולהשתתף בצער אחרים.

 

בני ב-ק    🔗

בעצם ימי “משך הדירות” האלה, בפנות איש איש מעניי עדת האשכנזים אל בית ועד כוללו ואל חלוקתו, ננעלו שערי העזרה הזאת בפני אחרינו בני ב-ק²⁹⁹ היושבים בעירנו. כי בהיות קופת הכולל ריקה באותה השעה, וממונם שמע את הדברים אשר כתבו גבאיו הב-ם³⁰⁰ להגרש“ס כי כל יושבי עירם החליטו לבלתי הוסיף תת כספם לקופת החלוקה כל עוד לא ידעו ברור כי שב המרגוע ללב “הצדיק” מכול וכול, ירא פן יש ממש בדבריהם ובאמת יחדלו משלוח הכסף, בהמציאם להם תואנות כאלה, וימאן ללוות כסף בעד בני הכולל עד בוא המשולח מהתם, ובין כה וכה ולבני העניים אפסה כל תקווה. ו”הצדיק" אשר ידע גם הוא כי אך בו תלויה תשועת העניים, מצא לו מקום לטעון כי עוד טרם שב המרגוע ללבו מכול וכול ואת שליח הממונה אשר שלח אליו לשאול את פיו: “מה תהיה אחרית העניים?” גירש מלפניו בחרי אף. ו“בני החבריא” מיהרו וידפיסו מכתבים בדבר הסכנה אשר ריחפה על רבנו מחמת בני ירושלים, ואת דבריהם שבו ויפיצו בחו"ל לעורר קנאות וזוועות על ירושלים. ויהי בראות הממונה כי אם יאמר לחכות עד אשר ישוב המרגוע ללב הצדיק יהיה על העניים לחכות הרבה מאוד, ויאמר בלבו: סוף סוף אין ציבור עני; וישב ללוות כסף על חשבון הכלל, וליהודים הב-ים היתה אורה ושמחה.

אמצע סיון תרנ"ז

 

נוסעים ליפו    🔗

עירנו החלה להתרוקן מאורחיה וגם מרבים מבניה, עולי הרגל שבים איש איש לביתו ולעירו, ורבים מבני ירושלים ומבנותיה נוסעים כיום ליפו, אלה בדבר מסחרם באתרוגים, ואלה (וביחוד הנשים) לרחוץ במי הים הגדול אשר ציוום רופאיהם, ולראות מעט עולמם בחייהם. ואמנם “עולמם” זה הננו רואים כבר מפה, בנסעם צפופים ודחוקים על העגלות המפרכות גופו של אדם, ובטלטלם אתם גם חלק גדול מכלי ביתם, בשבתם ביפו עפ“י רוב בחדרים ריקים אשר ישכרום לחודש או לשניים. אך מצוקתם הגדולה היא דבר הרחיצה בעצמה, כי חדרים עשויים על חוף הים בעד הרוחצים אין ביפו, ונאלצו לפשוט בגדיהם ולרחוץ במקום מגולה, וסבלו רבות מנגישות תעלולי בני עם הארץ, אשר עפ”י רוב אינם בני נימוס ותרבות ובן ישראל להם למרמס.

 

בית הספר לערב    🔗

“בית הספר לערב”³⁰¹, החל אף הוא להתרוקן, ומכל תלמידיו לא נשארו כיום בלתי אם שלושה הלומדים טורקית וצרפתית ושלושה הלומדים רק צרפתית. ונראו אף הפעם, אחרי רואנו כמה כבד ל“שיעור” כזה להתקיים בעירנו, ובייחוד בשומו לו למטרה את לימוד השפות הזרות, כי סוף סוף השפה הטורקית והצרפתית גם שתיהן זרות הן לבני עירנו, ואינן לשון המדינה. השפה הטורקית אינה אלא השפה הרשמית בכל הנוגע למכתובת³⁰² שבין רשות עירנו והעיר הבירה, וכל בני הארץ מדברים רק ערבית, וידיעת השפה הטורקית בכלל אינה נחוצה אלא ליחידי סגולה מעטים; והשפה הצרפתית אינה לא לשון עם הארץ ולא הלשון הרשמית. ולימוד השפות האלה לבעלי המלאכה איננו לימוד של “הלכה למעשה”, לימוד של תועלת תרופה, כי אם לימוד של מלים ומבטאים חדשים, אשר על המתלמד לחוק בזכרונו עד בוא לו לפעמים שעת כושר להשתמש בהם. לבעלי המלאכה יש אמנם צד צורך בשפה הערבית, אשר היא היא לשון המדינה באמת, אך גם בלימודה מפריעים רבים עומדים לנוכח המתלמד; קשי לימוד הכתיבה הערבית מצד אחד, וריחוק שפת הדיבור משפת הכתב מהצד השני; ואם נוסיף על זאת כי מלבד ההבדל שבין כשרונות האחד לרעהו, תלמידים כאלה אין דרכם לבוא לשמוע בלימודים יום יום מבלי הפסק, ופנאי אין להם כתלמידי בתי הספר לחזור על לימודים למען השג את חבריהם המתקדמים, נבין עד כמה אי אפשר למורה ללמד בשעה אחת לתלמידים אשר מדרגת כל אחד מהם בלימודו שונה משל חבריו.–אם יש מקום לשיעורי ערב לבעלי מלאכה בעירנו הוא רק ללימודי ידיעות הדרושות להם בשפה המובנת להם, והלימודים צריכים להיסדר באופן כי כל לימוד יהיה עד כמה שאפשר עניין שלם בפני עצמו.

כ“ד בסיון תרנ”ז

 

אניית קיטור בים המלח / קיר מואב    🔗

אניית הקיטור הקטנה, אשר נועדה לשים בירדן דרך, וכבר נשמע בין החיים סדר מהלכה ושהות מסעה מיריחו לטבריה, הנה אחרי ראות בעליה כי עוד עבודה עצומה מאוד דרושה למען הכשר את הירדן למעבר אניות קיטור, עזבו את מחשבתם הראשונה, ואנייתם החלה להפליג בים המלח, להעביר נוסעים ומשאות עד חופו המזרחי אצל הדרך המובילה על העיר כרק (קיר מואב). העיר הזאת הייתה בשנים האחרונות לעיר מושב פחה ואנשי צבא, והמסחר גדל בה מאוד, ומקום לכלכ משפחות רבות בכבוד, ולולא עמל הדרך להגיע אליה, אשר גדל מאוד עד כה, כי עתה התיישבו בה גם רבים מאחינו.

 

העצים לתערוכה    🔗

על פני הים הגדול הנה שט עתה “הגן המיטלטל”, גן מושבותינו בארצנו הקדושה, אשר ציווה הנדיב להסיע אל תערוכת תוצאות האדמה בהאמבורג. שבעה עשר יום נשארו חביות העצים השונים עומדות ברחבה שלפני בית המכס באלכסנדריה, עד בוא (ביום ד' סיון) האניה “רודוס”, ההולכת ישר להאמבורג במשך עשרים יום, ותיקחן. הגן הזה היה ביופיו לשיחה בפי בני העיר, וה“עיתון המצרי” (לה ז’ורנאל אגיפטיין), היוצר בקהיר, כתב על אודותיו לאמור: “אספת עצים יפה מאוד, השלוחה ממושבת היהודים ביפו אל התערוכה בהאמבורג, הורדה מהאנייה אל רחבת החוף באלכסנדריה עד בוא האניה ההולכת ישר שמה. הצמחים האלה מפליאים את אלה העוברים על פני בית המכס”. ואם אמנם התענגו באי התערוכות האחרות בטעמם מיין ארצנו ומפרייה, הנה אלה הבאים אל תערובת האמבורג לא תשבע עינם מראות את עצי ארצנו בעצמם ברעננותם, בגידולם בעפרם, ובגמלם לעיניהם את פריים הטוב למאכל, ובטיילם בין שורות עצי הגן על אדמת הקודש יוכלו באמת לאמור: זאת הארץ וזה פריה! וככול אשר היה עפר קברות המתים אשר שולח עד כה מא"י אל חוצה לה לסגולה לתחיית המתים בימים הבאים, כן יהיה העפרה המפרה והמחיה הזה להחיות רוח החיים, ולהשיב לציון את לבות בניה.

כ“ד בסיון תרנ”ז

 

כנגד המיסיון    🔗

מכל העברים הותתו מתנגדי המיסיון עליה בימים האחרונים, ועל כל מדרך כף רגל צדו לה צעירי עירנו עד אשר הביאוה בין המצרים וילאוה. ובין כה וכה ומסווה “אהבת ישראל וחיבתו” אשר בו היא מכסה תמיד על כל מטרותיה, נפל רגע מעל פניה, וייראו בכל כיעורם גם לעיני אלה אשר אולי עוד טרם ידעו מה “מאחורי הפרגוד”.

כי לא בדברים רכים מחמאות הסתפקה עוד אחרי ראותה את מצבה הרעוע והרופף בקרב ירושלים, אף לא בדברי איומיה אשר שלחה אל ראשי קהילותינו; ותחל להשתמש פשוט ביד חזקה, ולא עוד אלא כי הקדם הקדימה היא להתלונן ולערוך קובלנות על עדת היהודים, המעיזה להצר צעדיה מלכת ברחובותיה של העדה הזאת. אך בעצתה זו נוקשה ונלכדה יותר ויותר; כי בזאת יצאה ההתנגדות אשר קמה כנגדה מקניין החברות הפרטיות ותהי לקניין הכלל כולו, ועד לב כל איש מבני עדתנו נגעה “מלחמה המצווה” הזאת ותהי שיחתם יום יום. ובין כה וכה נקבע בלב רבים רגש הכרת חסד המסיתים בכל ערכו האמיתי, ולפצעים רבים בגוונו האנוש עלתה ארוכה ויירפאו.

ותארך המערכה כשבוע תמים, ויום יום הביא לנו חדשות אתו, ממש כעין החדשות אשר הגיעונו זה מקרוב “משדה הקרב”. רגע “גבר ישראל” ורגע גברו צורריו, עד אשר הגיעה גם לעת “השביתה” כנהוג, ושני הצדדים שבו לנוח ולהחליף כוח.

ואלה דברי מלחמה המצווה הזאת האומרת כולה כבוד לבני עדתנו, אולי הרבה יתר מכל מלחמות “תלמידי הרבה” ודומיהן אשר נשכחו כמעט מפניה בימים האלה:

אחרי שוב צירי המיסיון בפחי נפש מלפני ראשי עדותינו, שבו ויעמדו, ביום ג' החולף, אחדים מאחינו לפני פתח בית הרפואות אשר להמיסיון בתוך העיר, לראות מי ומי מאתנו ההולכים לדפוק על דלתותיה. ותהי רק אשה אחד אשר באה לדרוש בעצת הרופא האנגלי, ובין כה וכה וברחוב ההוא נאסף קהל גדול מאחינו, אנשים ונשים הבאים אל הרופא היהודי אשר הושיבה חברת “בני ישראל” במקום ההוא. ויהי כצאת האשה ותרא את כל הקהל הגדול עומד ברחוב, ותשב החדרה ברעדה, ולא יצאה עד אשר יצא גם רופא המיסיון אתה ללוותה בדרך. ויתן להם הקהל ידיים לעבור, אך אשה מהניצבות שם לא יכלה להתאפק ותחל לחרף את רעותה על עשותה הנבלה אחרי כל חרמות הרבנים ואזהרותיהם. ונפש הרופא מרה לו, ויגש להדוף את האשה בחזרה, ולא נתנוהו העומדים להרים ידו עליה, וימהר וישלח לקרוא לשוטרים להפיץ את ההמון, והמיסיון הגישה קובלנא לפני הרשות בעירנו כנגד היהודים המתקוממים עליה, אך גם מפה יצאה וידיה על ראשה, כי הרשות מאינה לקבל תלונה כללית כזאת, באמרה כי אין המכלכלים אותן בכל מחסורן ודואגים להם גם לעשותן ל“מלמדות” כראוי לזמננו זה. גם סרסרים ישנם להמיסיון, המביאים לה בכסף מלא נפשות מישראל מהארצות האל, ואלה הם רוב תלמידי בתי ספרה ותלמידותיהם אשר בהם תתגאה תמיד כי הגדילה לעשות בירושלים.

אך יש גם אשר יעבור נוחם על הורי הילדים, ושבו הנה בתוך משך הזמן אשר התחייבו בכתב להניח את ילדיהם בידי מיטיביהם, ודרשום בחזרה, אז יתוודעו אל בני עדותינו ושפכו לפניהם מרי שיחם, והתחננו לפניהם לעזור להם להוציא את בניהם מידי המחזיקים בם, ובכל הספקות אשר יסתפקו בני עירנו בחזרת האבות והבנים יחדו בתשובה, ובכל דעתם ברור כי ישנם גם שפלים כאלה המוציאים את בניהם מידי מיסיון אחת למען יוכלו למוכרם אח"כ למיסיון אחרת, לא נמנעו מעולם מעולם מעזור לנידחים האלה בגופם וגם בממונם להשיבם אל ארצם ולהסיר חרפתם מעל ירושלים.

ובכן קרה הדבר, כי בשבוע המקרים הנזכרים, באו שתי נשים ממצרים, אשר האחת מהן באה זה מקרוב לגור פה, ותאמרנה להוציא את חמש בנותיהן מבית אחת המסיתות אשר מסרון לה למשך זמן קבוע. אך בדעתן כי לא יקל עליהן להוציאן ע"י הרשות, עשו בערמה, ותאמרנה למסיתה כי חפצות הן לטבול את בנותיהן; וביום השבת, בבוא המסיתה את נערות יחד אל בית המטבל, והנה נאסף בפתח הבית קהל גדול מאחינו, אשר קראו להם אמות הנערות לעזרן לקחת את בנותיהן בחזקה. בראות המסיתה כי עוד מעט ולוקח שללה מידה, ותמהר ותקרא לשוטרים, אך ההמון ענה כי לא יזוז משם עד אשר תושבנה הבנות לאמותן. והשמועה הגיעה עד כבוד פחת עירנו, בלכת אליו אחדים מנכבדי עדתנו לשאלו בדבר הזה, ותצא הפקודה מלפניו כי אם אמות הנערות חפצות באמת לשוב לקחתן, ימסרון לידיהם, אחרי אשר אין דיני “מכירת נפשות” נוהגים בארצנו. ולמסיתה הזכות לקבול עליהן בדבר הכסף אשר היא תובעת מהן. ובזאת הושבו הנערות לאמותן, והמסיתה שבה בידים ריקניות.

ביום ההוא בעצמו עברו שמונה צעירים מבנית עדותינו השונות על פני בית החולים הגדול אשר להמיסיון מחוץ לעיר, והמה הולכים ועוברים לתומם, והנה אשה אומרת לבוא אל הבית, ויחלו להוכיחה על מעשה זה. ויצאו משרתי הבית ויריבו אתם, ויקראו לשוטר אשר עבר שמה, וירב גם הוא אתם, אף לא איחר ויקרא לרעיו, ויקח את כל שמונת היהודים ויורידום אל בית האסורים, באמור השוטר עליהם כי הכוהו. וישב במאסר כשעות אחדות, אך בהתברר הדבר כי על חנם נאסרו, הוצאו לחופשי, והשוטר נענש.

אך כל המעשים האלה היו כעצים לאש המתלקחת כבר בלב המיסיון, ואף כבוד הציר האנגלי התערב באמצע וידרוש בחזרה כי למצער תושבנה הבנות אליו על מנת להחזירן, למען לא יתראה כי לקחו דבר מנתיני אנגליה בזרוע. וביום א' לשבוענו זה היתה אספה גדולה בבית כבוד מורנו הראשל“צ הי”ו מבני כל העדות השונות, ותהי ההחלטה לבלי “מתוח את היתר יותר מדי” ולמלא את חפץ כבוד הציר האגלי, ובום ב' נעשה כדבר הזה. אף החלט החליטו למנוע בעד ההמון מהיאסף לפני בתי המיסיון קהל גדול, לבלי תת לה תואנה להתגולל עלינו.

אך בית החולים הגדול אשר למיסיון מצטיין בין כה וכה בריקנותו, ובמקום שאין יהודים זכרה המיסיון להקראים את זכות אבותם, ותספח את חוליהם אל ביתה, וגם נוצרים החלה לקבל שמה, ומי יתן והיה לבבה זה כל הימים ורווח גם לנו.

 

חברת “בנות ישראל”    🔗

הדאגה לבנות אשר הוצאות מבית המיסיון נתנה מקום לאחיותינו לייסד חברה חדשה בשם “בנות ישראל”, ושמה החברה את לבה לבנות עמנו הנתונות בידי נכר להשיבן אלינו ולדאוג ליתומות ולעזובות שבהן. בשבוע הזה כבר נספחו לה חברות רבות, ובשבוע הבא אומרות הן לייסדה.

תמוז תרנ"ז

 

אורחות המכבים בירושלים    🔗

בני ציון הורגלו כבר ככה במראה הפנים החדשות, מראה פני האדונים והאדונות, בני כל העמים והלשונות, הבאים מכל קצווי הארצות השונות, לתור את הארץ הקדושה ולעבור בה לאורכה ולרוחבה, עד כי זה ימים רבים המה שואלים לנפשם לאמור: הן גם לנו אחים ואחיות שמה בארצות האדונים והאדונות האלה. הן גם לנו אחים ואחיות המדקדקים תמיד לעשות “כמתוקנים שבהם” ומחזיקים בכל מנהג קל שהחזיקו בו, והלכו באשר ילכו, ובאשר ישבו ישבו–ולמה זה ישבו הפעם ספונים בבתיהם, ועיקבותיהם לא נודעו בארצנו? האומנם ככה דבקו צאצאי בני ארץ המזרח לאהבה שמה בארצות הגלות את החורף הנורא ואל כל תולדותיו: את הקור והכפור, את השלג ואת הקרח, את שמי העופרת, ואת הרוח הסוערת, עד כי לא יוכלו לעזבם אף לרגע לבוא לראות שמים טהורים ושמש זורחת וארץ פורחת וכל יתר המראות היפים אשר אליהם ישתוקקו ככה בני הנכר, לראותם בארץ אבותיהם המה? וגם אם בוא יבוא אחד מהם לפעמים, מי יראהו ומי יכירהו בין כל ההמון הגדול אשר הוא מתגנב בתוכם והוא בטל ביניהם בשישים או באלף.

אך אין לך דבר שאין לו שעה, ושעת עלות ישראל לרגל הגיעה גם היא, ומאנגליה ארץ התרים, מאנגליה ארץ חורי-ישראל המתפארים בשם עמם נגדה לכל העמים, יצאה השנה הזאת האורחה הישראלית הראשונה המסודרה בכל סדרי האורחות האנגליות; הארוחה אשר צאתה ובואה, ושבתה וקימתה, ומאכל שולחנה, ומעמד משרתיה, הכול כאשר לכול כמשפט “האדונים והאדונות” ההם, לא נגרע דבר–ובכל זאת היה חותם “ישראל” טבוע עליה בכל הפינות אשר פנתה. לא בסתר באה כמתגנבת בין כל ההמון הגדול מדאגה מדבר פן יראוה חיה בני ירושלים והיו עליה למשא; לא כמתחפשת באה לבל יכירוה אחרים חלילה ואמרו: הגם בת-ישראל בעולי רגל?–כי בתור “אורחה ישראלית” באה, ובתור “אורחה ישראלית” יצאה, ומן הבחינה הזאת ראוייה היא כדי להיות לאות ולמופת לכל אלה המחפשים להם כל מיני פקפוקים והתנצלויות בכל עת בוא לידם לעשות דבר לכבוד ישראל.

עוד בראשית החורף שעבר שלחה “חברת המכבים” הלונדונית דבר בעיתוני ישראל בעיר ההיא לשאול מי הוא החפץ לעלות לחג הפסח אל " T ר האבות" בלוויית מספר חבריה העולים בעת ההיא. על החתום היה מר ה. בנוטיטש סגן חברת “חובבי ציון” בעיר ההיא, והמליץ הנודע מר זנגויל. ויהיו העונים ראשונה כחמישים איש, אך מעט מעט “התיישבו” כנראה אחדים מהאדןנים האלה, והיוצא מכל ה“התיישבות” המרובה היה כמובן כי נמנו וגמרו כי “שב ואל תעשה עדיף”, וישובו לשבת. אך אחד ועשרים מהם, וביניהם חמש נשים, נשארו נאמנים לתשובתם אשר השיבו על הקריאה הראשונה. וביום ג' לחודש ניסן יצאו לנסוע ארצה ישראל; ולפני צאתם ראו באר היטב עד כמה חביב מסעם גם על יתר אחיהם. העיתונים דיברו בם ובמסעם, ובכל הטוב אשר יוכלו להביא לארץ הקדושה במסעם זה, והרב הגדול לארצות בריטניה כמהר“ר נפתלי ד”ר אדלר דרש לפניהם דרשה ארוכה, ויעוררם על תכלית מסעם, ואף ברכתו נתן להם –ויסעו.

גם באלכסנדריה הראו להם אחינו את רגשי חיבתם, ומשתה גדול עשו להם בבית הבארון מנשה ראש העדה, וגדולי העדה ורבם בראשם באו אל המשתה לברך את החוגגים הבאים מארץ מרחק לשם הארץ הקדושה.

ובחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, הוא יום בוא לפנים עולי הרגלים מכל קצות ארץ ישראל ירושלימה, באה האורחה הזאת ליפו שער ציון לקרוא לציון את

שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב–מִכָּל-עֲבָרֶיהָ

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמָהּ, וְהֵם יֶתֶר עֲדָרֶיהָ.

מיד אחרי בואה הלכה לראות את בית הספר לעבודת האדמה ב“מקוה ישראל”, ותעבור דרך המושבה “ראשון לציון” וממנה לתחנת רמלה, ולפנות ערב ליל התקדש חג הפסח עמדו רגליה בשערי ירושלים אשר שם חיכו לה אחדים מנכבדי העדה. כל חבריה היו עייפים ויגעים מעמל היום הזה, ובכל-זאת לא הלך איש לבית מלונו, רק כולם יחד הלכו בהמון חוגג לראות ולהתבונן על השריד האחד והמיוחד אשר נשאר לנו לפלטה, הוא הכותל המערבי של הר בית מקדשנו.

בירושלים שהתה האורחה יומיים, המה שני ימי חג הפסח הראשונים, ובמשך הזמן הקצר אשר נשאר לה בין עיתותי התפילה הארוכה של ימי החג, והאוכל בשפע שניתן לה בבית “מלון-קמיניץ” הנהדר, והשינה אשר נאלצה להאריכה מעט, למען חלץ עצמותיה הנדכאות מעבודת היום, והביקורים אשר ביקרה היא את גדולי עירנו, והביקורים אשר שבו המה לבקרה–ראתה את כל אשר יכלה לראות בירושלים.

ובערב יום השני של פסח דרוש דרש אחד מחבריה, הוא אחינו האדון זנגויל, המליץ האנגלי הגדול, דרוש נחמד על אודות חיי הגטו לפנים, והדרוש נישא באנגלית בבית המלון “גרנד-ניו-הוטל” בפני קהל גדול מנכבדי עירנו היהודים והנוצרים, ושני צירי אנגליה ואמריקה בכבודם ובעצמם הציגו את הדורש לפני הבאים, וציר אמריקה השיב על דברי הדורש דברי כבוד וחן, ובפני כל הנאספים הודה לה' כי שם הורתו ולידתו בארץ אשר לא היה בה גטו מעולם.

וממחרת הערב ההוא עזבה האורחה את עירנו, ותסע הלאה ותעבור את ארצנו כולה לאורכה מירושלים ועד שכם ועד טבריה ועד צפת וראש פינה (אחד מחבריה נפרד מעליה לצאת בעד כולה ידי חובת ביקור במושבות אחינו השונות) ואחר שבה לארצה.

כירח ימים ארכו ימי ההודעות בעיתונים על דבר יסוד האורחה וסידורה, כירח ימים ארכו ימי הויכוחים והפלפולים על תכלית מסעה, כירח ימים ארכו ימי המסע בעצמו, וכירח ימים ארכו ימי ההודעות אשר הודיעו חבריה על אדוות מראה עיניהם בארץ ישראל. ועתה אחרי חדול הרעש בכלל על אודותיה ניתנה חשבון ברור לנפשנו מכל המאורע הזה החשוב בדברי שנתנו, למען דעת את סך-הכל של התועלת שיצאה ממנו, ושל הלימוד אשר נוכל ללמוד ממנו.

אם נאמר ללמוד ממנו לדעת עד כמה שפל מצבנו, עדי כי בהתנדב כעשרים איש מאתנו לעלות לשבועיים אל ארץ אבותם, רעשו ההרים והגבעות התגעשו, בעוד אשר אלי בני העמים עולים מדי שנה בשנה אל הארץ אשר אין כל יחס בינה ובין אבותיהם, ועל אודותם אין כל פוצה פה ומצפצף–יש עוד תשובה לדבר כי כל עיקר הרעש לא היה אלא מפני חידוש העניין בכלל, ומפני היותו כ“פתיחה” לסדר של מסעות חדשים ותכופים.

אך כי יכול נוכל לראות בו עד כמה פזיזים אנו, בזה אין כל ספק. “האדונים והאדונות” האחרים, כשהם באים הנה, יודעים הם לכתחילה כי באו רק לשם ביקור הארץ סתם מבלי כל תכלית צדדית, ואם ישימו לפנים תכלית ידועה, לא ידלגו על ההרים ולא יתבוננו על הכל “על רגל אחת”, כי התמהמה יתמהמהו בכל מקום בואם עד חקרם ודרשם היטב כל דבר על בוריו לפי תכליתם אשר שמו להם. ואדונינו אנו? שום שמו לפניהם תכלית גדולה ונישאה לחקור ולדעת את כל ענייני היישוב, וכל זה במעט ריצה ומעט קפיצה,מעט ראייה ומעט שמיעה ברגעי הפנאי המעטים אשר נשארו להם, וגם זה מבלי כל סדר ומשטר. ולכן כשבאו לתת דין וחשבון מכל אשר ראו ושמעו, לא היה בדבריהם רק בלבול וערבוביה ככל אשר ראינו בהודעותיהם שהודיעו אחר כן בעיתונים, אשר כל אחת מהן רחוקה מרעותה כרחוק מזרח ממערב, ואשר מהן ראינו כי כל אחד מהם שב לדון את כל העניינים אך לפי נטיית לבו הקבועה בו מאז ומקדם.

ובכן אם נאבה לחשוב כי נסיעה כזאת יכולה להביא תועלת ממשית להיישוב, בזה שהכירו אחינו בני חו"ל את מצב יישובינו,א ו לחשוב כי הבא תביא תועלת לבני ארץ המזרח בלמדם מבני ארץ המערב סדר ומשמעת (ככל אשר חשבו אחדים)–נשעשע נפשנו אך בדמיונות הבל. לא בקפיצת-הדרך יוכל נוסע–שכל ענייני היישוב מוזרים לו–להשיג מושג נכון בכל העניינים האלה, וכן אין בנסיעת-קפיצה והתרגשות כזרת כל מקום להוראת סדר ומשמעת.

אם נחפוץ למצוא את מקום התועלת של נסיעה כזרת עלינו להסתפק רק בתוצאות האלה:

טובה הייתה הנסיעה לאנשים האלה בזכרם כל ימי חייהם את העונג הרוחני והחומרי אשר התענגו ימים אחדים על אדמת הקודש; טובה הייתה הנסיכה להיישוב בהסבה כי האנשים האלה יספרו גם לבניהם ולכל מכיריהם את דבר עונגם זה, ושם “ציון” יצלצל ימים רבים באוזניהם, אף יתנו אל לבם מהיום והלאה לענייני הישוב וירצו תמיד לדעת את הנעשה בציון, כי כן הוא טבע האדם שכל דבר אשר עלה לו במעט יגיעה והתאמצות ימשוך את לבו אליו בעל כורחו; ובגלל הדברים האלה בלבדם כדאית הייתה הנסיעה הזאת; ומי יתן והיה לב כל עם ה' לעשות ככה, אך התועלת היותר גדולה היא התקווה לעתיד, התקווה כי עורר תעורר את יתר אחינו לקום ולעלות אל הר בית ה', וגם מגרעותיה תהיינה למורות דרך לבאים אחריה ללמוד לדעת את אשר לפניהם ולסדר דרכם לפי התכלית אשר ישימו להם. והאורחות אשר תבואנה מבלי כל תכלית מיוחדה תקדשנה גם הן זמן יותר ארוך, למען תספקנה לראות את אשר עליהן לראות למצער.

ח' בתמוז תרנ"ז

 

בריסק וירושלים / נצחון האמת    🔗

סוף סוף גברה יד האמת, ובני בריסק, אשר חרדו כל כך למנוחת לב הרב אשר שם עירם נקרא עליו, עד כי שמו את כל בני ציון כפרתו, ויאמרו לכוף על כולם את ההר כגיגית ללכת “להתרפס לפני הצדיק ולבקש סליחתו, עד אשר ישוב המרגוע ללבו הטהור מכל וכל”– נוכחו לדעת כי הפעם נוקשו נלכדו בפח טמנו להם נעווי הלב אשר אך בנגעי ציון מרפא למו, ואין כאן לא דובים ולא יער, וכיראי ה' אמיתיים שבו המה ויבקשו מבני ציון סליחתם על עוותתם כנגדם, ואף הבטח הבטיחום כי מעתה לא יוסיפו עוד להאמין בכל הדיבות המתחדשות לבקרים על עדת האשכנזים בירושלים מצד שרפי הקודש הנודעים ומצד כל אלה אשר הפוליטיקה הירושלמים ספחתם אל דגלם.

אך התשמח האמת על נצחונה בקרן זווית זו? מי יודע?

זקנה זו רגילה כבר כל כך בנצחונות, מששת ימי בראשית ועד הנה, עד כי עוד ניצחון קטן ועוד ניצחון קטן לא יפליאוה עוד ולא יפתיעוה, ואך שחוק קל יעבור על שפתותיה, כאומרת: אכן, מראש ידעתי כי כזאת תהיה אחרית הדבר; אך גם זאת ידעתי היטב כי נכון לי למחר עוד פעם יום חושך… כי אם אמנם אין כל ספר כי מידת “אמת” תיכון לעד, וכל שקר יקום עליה לא יעמוד לאורך ימים, וסוף סוף תצא היא וידה על העליונה; אך מה יתנו לה ומה יוסיפו לה “חיי העולם” הצפונים לה ו“חיי השעה” הקצובים לקמיה, אם “ילדי יום” אלה דיים שעתם, בהיותה היא סוף סוף רק יחידה בעולמה, ובני שקר פרים ושורצים, עוד הללו נובלים והללו צצים, וכולם יחד אצים רצים, להדריכה מנוחה בעודם דשנים ורעננים, בעצם עלומיהם וכוחותיהם החדשים, והיא כבר זקנה וכוחה תש מרוב מלחמות ונצחונות.

 

בתי החינוך של המיסיון    🔗

בדבר המיסיון, הנה נחה שקטה עירנו מעט, ואין עוד פרץ וצווחה ברחובותינו. בני החברות המתעסקות בזה שכרו להם חדר לפני בית הרפואות אשר להמיסיון בעיר, ומשמה יציצו לראות מי המה הבאים אל הבית ורשמו את שמו בספר. ועתה הנם אומרים לקבוע בית דין מיוחד מחכמי שתי עדותינו יחד,והיה כל הכתוב בספר והובא לפניהם לעונשו כדת. אך העבודה במקצוע הזה מעטה עתה בכלל, כי סוף סוף חדל העם מלכת שמה, והניצחון עתה וודאי ושריר. וגם בבית החולים הגדול אשר להמיסיון גדלה הריקנות כל כך, עד כי חדלה גם להשתדל להשיג בשר כשר, וכל כלי מבשלה הוטרפו, והמבשלות העבריות יצאו כבר כמעט כולן, בהימצא להן עבודה ומשרה בבית חולי הרוח אשר לחברת “עזרת נשים הכללית” ובבתי אחדים מבני אחינו. ורופא המיסיון נסע לאירופה, וממלא מקומו יושב בלי תפונה בשעותיו הפנויות, הן הן השעות אשר הוקצבו לו בבית-חוליה, ושואל לנפשו: מה העבודה הזאת לי? והשמועה כבר עברה בעיר כי חפצה המיסיון לתת את הבית לאחינו במתנה, או למכרו להם באופן כי ישלמו מחירו במשך שנים רבות. ואף כי השמועה אך שמועה היא, אין כל ספר כי המיסיון עתה במבוכה גדולה על דבר תכלית הבית, אשר בניינו בלבד עלה לה עד כה בשלוש מאות אלף פראנק.

 

בית החינוך של המיסיון    🔗

אחרי בתי המרפא הנה עומדים על הפרק בתית החינוך אשר להמיסיון, אשר גם הם אינם מתמלאים אלא מחורבנה של אמיתנו. ואף כי כמעט כל תלמידי הבתים האלה ותלמידותיהם ממצרים ומרומניה המה, בכל זאת לא ניקתה גם עירנו כליל, וגם אחדים מבני עניינו ומבנותיהם נמצאו שמה, מבלתי הבין אבותיהם את הסכנה האמיתית והוודאית הכרוכה לרוח בניהם התמימים, אשר עוד בטרם ידעו מה היא היהידות, ומה המה לעמנו, המה נתונים כבר בידי אלה המגדלים אותם לתכליתם ועל פי דרכם.

 

אלמנה ויתום מרומניה    🔗

מרומניה הנה באה גם בשבוע שעבר אחת הגבירות מבנות עמנו, ובנה הקטן אתה; אפס כי הפעם לא אל בית הספר אשר להמיסיון שמה פעמיה, כי אם אל–בית היתומים אשר להרב מבריסק. כי כנראה שכח חביב אזולאי, הנער המשולח³⁰³ ה“משולח” מצד הרב לאסוף נדבות לטובת הבית הזה בערי חוץ, את כל “האיסור והחרם החמור” הרובץ על ה“שקאלעס”, ואת כל המלחמות הרבות והעצומות אשר לחם הרב וזוגתו תחי' עם השקאלעס אשר התכוננו כבר בעוונותינו הרבים, ויהי בבואו אל ארץ ההשכלה אשר יכבד להוציא ממנה את המתכת המבריקה רק בעד מידת החסידות בלבד אשר בה יזכו תלמידי הבית הזה, וייכשל המסכן לתומו, ויזכה את הבית הנוסד לכתחילה כנגד השקאָלעס בשם שקאלע רחמנא ליצלן, ואת תלמידיו–בלימוד שפות נכריות וחכמות חיצוניות, ואת קדושת הרב–בכתר דירקטור על גביהם… ומי יודע מה הוסיף עוד להשחיר את פני משלחיו, ובמה זיכה אותם עוד שלא בפניהם!

הדברים מצאו אוזניים קשובות, ואשה אלמנה אחת, אשר כבד עליה משא גידול בנה ראתה כי פקד ה' את עמו בעיר קודשו, וימן ליתומיהם בית אשר בו תורה וחכמה וגם כלכלת חנם, ותמהר ותיקח את בנה ותבוא; וגם מכתב הביאה מציר האמונים לשולחיו לקבל את הילד למען ייטב לבית בעבורו, ותבוא האשה ירושלימה, ותרא את הבית ואת חניכיו, ואת מאכל שולחנם ומושבם ומעמדם ומלבושיהם, ולא היה בה עוד רוח ממש; כי אמנם ראתה כי לא הוגד לה אף החצי ואף השמינית שבשמינית ממצב הבית כאשר הוא באמת. וכראוי לגבירות האלה הבאות ירושלימה החלה אף היא לאמור, כי אחרי אשר בא בנה בצל קורת העיר הקדושה אינה חפצה עוד להוציאו ממנה; ואחרי אשר לא רצתה לשימו בבית היתומים למען יגדלוהו שם “לתורה ולחופה” (כאשר אמרו לה גבאי הבית), אמרה לעזבו בידי המיסיון, כנהוג, למען תגדלהו למצער “למעשים טובים”… אפס כי הפעם לא אונה לצדיקים כל אוון, והילד לא נפל בידי המיסיון, כי החישו “בני ישראל” לעזרת האומללה הנלכדה בפח, ויש תקווה כי הילד יקובל בבית יתומים אחר, הוא בית היתומים אשר לאחינו בני אשכנז בירושלים.

 

בתי הספר של חברת כל ישראל חברים    🔗

האדון בנדיקט, מבקר בתי הספר של חברת כל ישראל חברים, העושה בעירנו זה שבועות אחדים, חושב מחשבות לעשות שינויים רבים בבית הספר “התורה והמלאכה” אשר לחברה הזאת פה. את מחלקת הלימודים הוא אומר להרחיב ולכונן על בסיס נכון, בהוסיפו בה מורים חדשים לצרפתית ולמדעים, ואלי “בעת רצון” יבוא גם התור לשפת עבר, אשר זה משנים אחדות לא זכתה בבית הזה רק ל“ממלא מקום מורה”. וממחלקת המלאכות הנה הוא אומר לשלח את כל אלה התלמידים הגדולים אשר זה זמן רב השתלמו בלימודיהם, ולא נשארו בבית הספר כי אם למען הכין את העבודה אשר הבית מקבל מבני העיר לעשותה. כי אחרי אשר רבו תלמידים כאלו בבית, נאלצו פקידיו להמציא עבודה רבה, למען יוכלו לשלם להם משכורתם, ובהיותם נאלצים להמציא עבודה לתלמידיהם, לא יכלו תמיד להעלות מחירה עד כדי שלא יישאר עליהם אף אבק תחרות כנגד יתר אומני עירנו אשר רבים מהם מבני אחינו. כי הוזל הוזילו את המחיר פעמים רבות על כורחם, והנחות נאלצו לעשות למכריהם³⁰⁴. ואומני עירנו הוסיפו עוד להתלונן, באומרם כי אמנם יכול מוסד כזה להתחרות אתם הרבה יתר מכל בית חרושת גדול. כי מלבד אשר הוא קונה כל חומרי המלאכה יותר בזול בקנותו אותם במידה מרובה, הנה אין עליו לשלם לא שכירות חנות ולא שכר כלים ומכונות, בהיות כל אלה נתונים לו בחסדי אחינו שבחוץ לארץ. ואם אמנם אמת הדבר כי הרבה יגעו מנהלי הבית ואומניו למצוא תיקון למעוות הזה, והרבה עלה בידם להמציא לפועליהם עבודה רבה מאזרחי העיר שאינם מבני עמנו, ובייחוד ממוסדות הציבור אשר להם; אך עבודות כאלה הן לא תדירות הן, ואף עליהן מי יוכל לדון את פועלי אחינו חסרי העבודה הטוענים כי לולא הבית הזה הוסבה גם העבודה הזאת אליהם בהיותם המה רוב פועלי העיר? ובשיטה הזאת עוד מגרעת, כי בהיות האומנים עסוקים להחל ולכלות את העבודות המסורות להם, אי אפשר להם להשגיח כראוי אל התלמידים הקטנים אשר עוד טרם למדו מלאכתם, והבית קיבל יותר ויותר צורה של בית חרושת מאשר צורת בית לימוד.

אך כל הטענות האלה תבוטלנה עתה, בצאת התלמידים הגדולים את הבית, ואל יישארו בו כי אם הקטנים, הבאים רק ללמוד את המלאכה ולא להשתכר במעשה ידיהם. כי למען לא ישובו התלמידים היוצאים מבית הספר להתחרות את אומני העיר, חשב המבקר עוד מחשבה טובה מאוד, אשר תועלת משנה צפונה בה, לאמור: להפיץ את התלמידים האלה בערים שונות בארץ ישראל, במקומות אשר טרם נושבו בהם מבני אחינו. הדבר הזה יסוד הוא להרחבת היישוב בכל פינות הארץ, אשר יש יכולת לפועלים להתיישב, ובירושלים ייגרע מעט ממספר בעלי המלאכה אשר אמנם רב הוא מכדי הצורך.– ולתלמידים המתנדבים לדבר הזה תותן במשך שלוש השנים הראשונות שכירות בית ותמיכה חדשית אשר תלך ותמעט משנה לשנה.

ח' בתמוז תרנ"ז

 

חג היובל של המלכה ויקטוריה    🔗

ביום ו' בשבוע העבר, הגיעה טלגרמה מהיכל מלכת אנגליה אל מורנו הגאון ר' שמואל סלאנט הי“ו, לאמור: “המזכיר הפרטי אשר להמלכה הופקד להגיש לראש הרבנים ולעדת ישראל בני אירופה את תודות המלכה בעד הברכה הנכבדה אשר שלחו אליה”. כי התפילה אשר ערך מורנו הנ”ל בשם העדה הזאת ליום חג היובל אשר חגגה המלכה נדפסה על קלף נהדר ונשלחה לונדונה את הרה“ג ד”ר נתן אדלר והלורד נתנאל דב רוטשילד למען ימסרוה לידי המלכה ביום חגה³⁰⁵.

וביום ההוא, אחרי אשר נערכה התפילה בבתי הכנסת אשר בעירנו, שלח הרה“ג הנ”ל טלגרמה להוד מלכותה, לאמר: “עדת ישראל בני אירופה אשר בירושלים מגשת ברכתה ותפילתה כי תחול ברכת חיי העולמים על ראש הוד מלכותה המלכה ויקטוריה ומשפחתה הרוממה, ע”י עבדה שמואל סלאנט".

מלבד הטלגרמה הזאת שלחו שני ראשי עדותינו, מורנו הרה“ג הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר הי”ו והגאון ר' שמואל סלאנט הי"ו, עוד טלגרמה להוד מלכותה, בשם כל בתי הכנסת אשר בירושלים, וביום ב' לשבוע זה בא הציר האנגלי שבעירנו לבקר את ראשי עדותינו ולהודות להם בשם ממשלתה על החלק אשר לקחה עדת ישראל פה בחג המלכה.

 

בנק גרמני    🔗

בימים האחרונים נוסד בעירנו בית חלפנות אשכנזי בשם “דויטשה פלשתינה בנק” מאת החברה הברלינית, היא “חברת פלשתינה וארץ המזרח האשכנזית”. מסורת הבית הזה הוא עסקי כספים ומסחר, ותמיכת עניינים המיטיבים את מצב המלאכה. ואזרחינו הגרמנים מתנחמים בו עתה מאבלם על בנק פרוטיגר אשר מהומות קניות הקרקעות שקמו בעירנו לפני שנים אחדות נגעו גם עדיו ויביאוהו עד משבר.

כ“ב בתמוז תרנ”ז

 

ענבים    🔗

אם שקט ומנוחה כיום בעירנו מבית ומחוץ, וימי החום החזק פועלים גם המה הרבה להתמיד ולכונן את העצלות הנעימה הנסוכה על פניה–הנה אשכלות הענבים השחורים והמזהירים המובאים אלינו מיפו ומסביבותיה ונמכרים בשוקי עירנו כדבר חפץ, מזכירים אותנו כי במושבות אחינו יחלו עתה ימי העבודה התכופה והחרוצה, ימי “ביכורי הענבים”. השמש מכה עתה בחזקה על ראשי אשכלות הגפן וביכרה אותם, והשחירה פניהם ומילאתם עסיס, ועוד מעט ונבקע חרצנם מרוב השפע הנקווה בתוכו, וכל התירוש הנחמד “המשמח אלהים ואנשים” יגר ארצה; ומכונות היקבים, אלה בנות הענק, פוערות גם הן את לוען הרחב לבלי חוק, ומחכות לטרף–עתה אין עת לחבק ידים ולהרבות בתלונות על הריץ ועל חומו. כל רגע יקר עתה מפז, ולמן היום הראשון הבא, הוא יום פתיחת היקב הגדול ב“ראשון לציון”, תחל העבודה בכרמים. ביום ובלילה מבלי הרף.

 

מוצא    🔗

עוד מעט וזכתה גם עירנו לראות בפרי מושבת היחידה, היא מושבת מוצא, כי לגפנים אשר ניטעו בה בשנה הראשונה להיווסדה מלאו כבר שני הערלה בשנה החולפת, והשנה הזאת יחלו פועליה החרוצים, אשר כולם יצאו כבר לשבת על נחלתם, לטעום מפרי עבודתם עד היום, ועיני כל המשתתפים בשכלול המושבה הזאת אשר בארצנו ואשר מחוצה לה רואות ושמחות.

 

ביקור שר המחוז    🔗

ביום השני לשבוענו זה, בא לבקר את עירנו השר נאזם פשה, שר-המחוז (ואלי) אשר לבירות. כל גדולי עירנו ונכבדיה יצאו לקראתו, ולמחרת יום בואו הלכו לבקרו שני רבנינו הגדולים הרה“ג הראשל”צ הי“ו והרה”ג מוהר“ש סלאנט הי”ו בלווית נכבדי העדה, ויקבל השר את פניהם בסבר פנים יפות, ובו ביום שב גם הוא לבקרם.

 

רופא ובית רפואות    🔗

הרופא החדש אשר הביאה חברת “בני ישראל” לעירנו, החל לענות לדורשי עצתו גם מחוץ לעיר, בשני מקומות שונים אשר קבעה לו החברה. וגם בית הרפואות אשר יסדה מחוץ לעיר, ואשר גם בו יתנו סמי המרפא חנם, נפתח בשבוע הזה, ולחולי עמנו קם רווח והצלה, כי אמנם במשך הירחים האלה, בעצם ימי החום הנורא, ירבה מספר החולים מבכל ימי השנה, וכל אחינו הרופאים העובדים עבודתם באמונה, טרם יספיקו לגהות מזור מכולם.

 

מר אברהם סולמיאק    🔗

אחד מראשי הפועלים בחברה הזאת בכל כוחם, הוא אחינו האדון סולמיאק, העובד בבית הקונסולט הרוסי בעירנו, כובד בשבוע שעבר במטבעת זהב “בעד חריצותו בעבודתו”, לשאתה על צווארו על פתיל סטניסלב. אחינו זה היה מראשוני החלוצים לחיבת ציון, המה בני ביל"ו הנודעים; וגם אחרי היפרדו מעל חבריו אלה לבו ער לכל ענייני ירושלים והמושבות, למרות רוב העבודה אשר הוא עובד במשרתו אשר הוא נושא עליו זה שנים רבות.

 

עתיקות    🔗

ביים האחרונים פרץ בארצנו מסחר חדש במידה מרובה, הוא מסחר העתיקות. כי במקומות רבים אשר חפרו האיכרים, במערות ובכוכים, מצאו כלי זכוכית עתיקים, וגם תכשיטים שונים ומטבעות ישנות ופסלי מתכן ואבן ועצם, אשר מכרום בערים במחיר רב; ויהי בראותם כי הברכה שורה בדבר הזה, ויחלו להתעסק בו בחריצות ובשיטה מסויימה, הלוך וחפש אחרי כל מערה סתומה, ואחרי חפרם אותה יניעו בכברה את כל הנמצא בה, ומציאותיהם הולכות ורבות. ביחוד רבו החפירות האלה במסיבי בית-גוברין הקרובה לחברון, ורוב הדברים הנמצאים המה כלי זכוכית, השונים במראיהם ובצורתם. כי מלבד הפכים הקטנים הנודעים בשם “פכי הדמעות” אשר בהם היו העמים הקדומים נוהגים לאצור דמעותיהם אשר שפכו על מתיהם, ואשר המה מצטיינים במשקלם הקל מאוד, הנה נמצאו כדי זכוכית וכוסות ועוד חפצים יותר גדולים, ורבים מהם יצוקים מעשה חרש עד להפליא (שתי כוסות נמצאו אשר תמונת שני צבאים רובצים להן). והדבר המגדיל את ערכם עוד יותר הוא הקרום הדק אשר קרם עליהם במאות שנות היותם קבורים במעבה האדמה, כי נפלא הוא בזוהרו ובגלי צבעיו השונים, הנוצצים כזהב וכירקרק חרוץ; ויש בהם אשר רבו הקרומים אשר עליהם, והמה מתפצלים על נקלה, ואך תגע בהם יד האדם לפרכם והיו לאבק.

כ' באב תרנ"ז

 

מחלוקת ספרדית    🔗

שאון ורעש, וצעקות וצווחות לאחינו האשכנזים נפלו למנה, על כל סכסוך קטן אשר יפול ביניהם, על כל סכסוך אשר יפול ביניהם, על כל ריב קל, על כל אשר יאמר עליו כי הוא זה, יצרו הרצים תיכף דחופים לבשר את כל קהל הגולה את “השמחה אשר בעיר”, למען ישישו אתה משוש כל אוהביה. כל צד מתאמץ להקדים את חברו, וכל אחד חפץ להיות בעיני מיודעיו ומשפיעיו בחו“ל “הצדיק בריבו” בבואו ראשונה לסדר טענותיו, וגם אם אמור יאמרו שני הצדיים עצמם להשתיק מדון ולשכח ריב, הנה מינה להם ה' “ידידים” בצדיהם הדואגים לבל יאבד חלילה ניר, אף לקטנה שבמחלוקות בדברי ימי ירושלים, ודאגתם זאת פורה ומצמית פרייה לברכה, לשבוע ולהותיר, ויש אשר יהיה גם עד כדי להקיא. לא כן גורל אחינו הספרדים המאושרים, כי המה גם שנאתם גם קנאתם גם כל ריבותיהם וסבכי סכסוכיהם רק עד שערי עירם יגיעו, ו”מחוץ לתחום" לא יצאו. כי בנוגע לעדה עצמה, הנה כמעט אין כל קשר והיכרות בינה ובין אחיה משפיעיה בחו“ל. בני העדה העיקרית תושבים הם בארץ מדורי דורות, ואת אחיהם בני הגולה לא יכירו כלל, והחדשים אשר מקרוב באו לגור, כנכרים הם נחשבים בנייני העדה. אין מכתובת³⁰⁶ תדירה יוצאת מירושלים, ואין כל השתדלות תכופה לטובתה בחו”ל. העדה סומכת בכל דברי הכנסותיה על שליחיה חכמיה התרים בארץ אחרי כל נדבה, והמנדבים בחו“ל יודעים גם המה כי בבוא “השליח” מא”י עליהם לתת לו נדבתם הרגילה, ויותר מזה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת. ובכן אין גם אל מי לצעוק חמס, ובפני מי להתהדר ולהצטדק. וגם “מידידים” שמר ה' את אחינו אלה, ועופות השמים המוליכים את הקול לא יקננו בסדקי בתיהם, והיה גם כי תצא אש במחניהם לא תמשמשנה בה ידי זרים לכבותה או להבהבה, ושקעה במקומה והייתה כלא הייתה.

אש כזאת יצאה ללהב זה שבועות אחדים במחנה אחינו אלה, וכדרכה תדיר קרבו כבר ימיה לכבות, וכל דבר על מקומו יבוא בשלום. וזה הדבר:

כל כספי הכנסות העדה הזאת יוצרים לשלושה דברים: לחלוקה ל“חכמים” (בשם “תפארת ישראל”), לתמיכה לעניים, ולעזר לצורכי העיר. לפנים לקחו החכמים שליש בכל ההכנסות, אך ברבות הוצאות העדה לצורכי העיר, בהיאלצה לשלם לממשלה את מכס הצבא כולו (כעשרה פראנק לגולגולת) הוקטן כחלק החכמים עד לכדי חמישה עשר למאה מההכנסה הכללית. ולעדה ועד חכמים וסוחרים עשירים, המכלכל כל ענייניה זה שנים אחדות, ובראשו עומד הגביר חיים אהרן ואלירו, העובד בו עבודתו בחריצות ובהתמדה, ואשר תיקן בו כבר תיקונים רבים לטובה. ויהי בימים האלה, בהתבונן האדון ואלירו בענייני העדה ובחסרונותיה ובדאגו לאחריתה, ויעל על לבו דבר טוב להקים למצער בחלק מהכסף הבא מהגולה ירושלימה דבר קיים, אשר יהיה לקניין העדה–ממש כמעשה אותו הממונה “האכזרי”, אשר כבר הזכרתי בפרקים החולפים, אותו ואת כל המוצאות אותו. ואת מחשבתו זאת הציע לפני חבריו, לאמור: הרם ירימו תמיד העשירית מכל כסף הכנסת העדה, והייתה לבניין בתים לאחוזתה ולמושב לענייה. כי אמנם למה תיגרע עדת הספרדים הגדולה מאחד כוללות האשכנזים הקטנים, אשר רבים מהם כבר רכשו להם בתי אחוזה במספר הגון? וייטב הדבר בעיני חברי הוועד, וגם בעיני מורנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו טוב הדבר מאוד, וגם את רבים מהחכמים דיברו, את איש אש מהם לבדו, וישתדלו לפייס דעתם למען יוותרו על חלקם, ועוד מעט והדבר יצא לפעולה.

אך מי מאתנו לא ידע מה רב עוד המרחק בין “עוד מעט” ובין “כבר”? ומה גם בהיות הדבר נוגע לוויתור הפרט על חלקו בעד טובת הכלל, בדבר כזה אין להאמין כלל ב“עוד מעט”, וגם אם ראה תראינה עינינו כי “כבר” עלתה פעם ופעמיים בידי הדואג לטובת הכלל להפיק זממו, למרות כל המכשולים אשר עמדו לפניו, גם אז עוד טרם נוכל להחליט כי גבר הכלל–ומעשה “הממונה האכזרי” אשר הזכרתי יוכיח.

ובכן אך נאספו והחכמים לאספה יחד להחליט בדבר הזה, והנה שונו פני הדברים כליל. אלה שבו ויזכרו באנחת לב את הימים הראשונים הטובים ואת כל אשר עשתה להם העדה בגרעה חלק גדול מהכנסותיהם, ואלה אמרו כי ההצעה טובה ונכוחה מאוד – כל עוד לא תגע אל עצמם ואל בשרם הדלים; וגם מאלה אשר הסכימו בראשונה להצעה שבו וייווכחו כי בכל אופן יותר טוב להם לנטות אחרי רבים, וייספחו גם המה על דגל קהל המתנגדים להצעה, ועוד מעט וההצעה בטלה.

אך גם הפעם היה רק “עוד מעט”, ובאמת עמד ראש הוועד על דעתו באומץ לב, ויאמר לעשות גם מעשה, להוכיח במופת חותך כי הצדק אתו, ובהגיע עתה כסף מחו"ל בעד חכמי העדה, חפץ להרים את התרומה בעל כורחם.

עתה החלה המחלוקת באמת, החכמים החלו לחפש תנואות על הוועד עצמו ועל מעשיו,ותבוא ראשונה הטענה הקדמונה הידועה, היא טענת “מי שמך?” לאמור: הן על-פי חוקי ממשלתנו ישנם סדרים קבועים לענייני ועדי הקהילות וחוקים מיוחדים לבחירתם, והוועד הזה לא נבחר כחור ואין כל תוקף לו לגזור עליהם גזרות בעל כורחם. ואחרי כן החלו לטעון בדבר תשלום מכס הצבא הנלקח מחלקם לשלם גם בעד נפשות עשירי העדה, תחת אשר היה הדבר צריך להיות בהפך, ובכלל היו המה צריכים להיות פטורים ממכס כזה, בקבלה עליהם “עול תורה”. ולא הסתפקו בטענותיהם, ויאמרו גם להם לעשות מעשה ולבחור ועד חדש כנימוס, ולראות דבר מי יקום. והעדה נפלגה לשתי מפלגות: זו מצדדת בזכות הוועד, וזו מצדדת בזכות החכמים, וגם בגשת החכמים לבחור ועד חדש, עוד טרם נודע יד מי תגבר, בהיות הדבר תלוי בידי הבוחרים, ומחלוקת עצומה עמדה הפעם לפתחי שערינו.

אך יד השלום גברה לאחרונה, ושני הצדדים יחד הסכימו לבחירת ועד חדש על-פי החוק, ומכל העדה נבחרו ארבע מאות בוחרים, אשר יהיה עליהם לבחור מביניהם על-פי רוב דעות נעלמות שישה אנשים חברי הוועד, ודבר הוצאת הבחירה לפעולה נמסר בידי חברת “בני ישראל” מצד שתי המפלגות יחד, ויום מחר יגיד לנו תוצאות הבחירה, ואם יפול הגורל על אנשים כאלה, אשר ידאגו לרכוש גם לעדת הספרדים קניינים שיש הם ממש וטובה תדירית לענייה.

 

חברת “בני ישראל”    🔗

“בני ישראל” שמחים עתה על הנדבה ההגונה (סך 2500 פראנק) אשר קיבלו מהברונית הירש בתור תמיכה למפעלם, בכלכלם את עירנו ברופא ורפואות חינם ובהילחמם מלחמה ניצחת את המיסיון, ועל ההבטחה אשר הבטיחה להם לשלוח להם כסכום הזה מדי שנה בשנה, אם יוסיפו ללכת בדרכם זאת כל הימים. ותהילה יאתה להאדון בנדיקט, מבקר בית הספר לחכי"ח, אשר היה לפה ולמליץ לחברה הזאת בפני הברונית, אחרי התבוננו אל מעשיה, אשר היא עושה בחריצות ובלי ליאות. כי סוף סוף אין עד היום כמעט אף אחד מבני עדותינו השונות, אשר ישוב לשאול בעצת רופאי המיסיון או לשכב בבית-חוליה, ולולא בני דלת העם שבאו מחדש מארם צובה ומיתר הארצות, ויש בהם אחדים שאינם חפצים לקבל עליהם “חומרות המקום שהלכו לשם”, כי עתה היה בית החולים ריק לגמרי ולא נמצאו בו גם החולים השניים או השלושה השוכבים בו כיום, ובני “משמרת הקדש” לא נצרכו עוד לעמוד יום יום לפני בית החולים לראות אם באים עוד בני עמנו לדפוק על דלתות הבית הזה.

 

חברת “משמרת הקודש”    🔗

חרדי אחינו הספרדים קינאו באחיהם האשכנזים, ויכוננו גם המה חברת “משמרת הקודש”, ותקוותנו חזקה כי סוף סוף יידחקו רגלי המיסיון בכל מפעליה השונים, ולא ייאמר עוד כלל על עם ה' היושב בירושלים כי עיניו נשואות אל משנאיו הצודים לנפשו.

 

בתי חסד    🔗

יום החמישה עשר באב היה השנה ליום חג לירושלים הבנויה, כי בו הונחו אבני היסוד למבנה שניים מבתי חסדנו המצויינים; בית החולים הגדול הנוסד ע"י אחינו שבאשכנז³⁰⁷ ובית מושב-הזקנים, אשר מחוץ לעיר, העומד ומחכה לכל הרוצה לבוא ולזכות בייסודו ובשכלולו.

אך דרך רגעים אחדים מפסקת בין שני המוסדות האלה, ובכל זאת מה רב המרחק ביניהם באופן היבנותם. אחינו שבאשכנז אומרים: לעולם יקבץ אדם כסף, ואחר כך יעשה גדר לשדהו, ואחר כך יחפור בו בורות, כדי שיספיקו מימיהם לצורכי הבניין, ורק אחרי כל אלה יחל בבניין הבית בעצמו. וככל אשר המה אומרים, כן עשו מעשיהם בבית חוליהם, בכל רחבת-הלב הבאה לאדם בשעה שהוא יודע שיש לו “פת בסלו”, ועתה כבר הגיעו לתקופה האחרונה, היא תקופת בניין הבית עצמו, והעבודה תיעשה בזריזות ובחריצות, מבלי כל מפריע.

 

בית מושב זקנים בבניינו    🔗

בבית מושב הזקנים, הגיעו בוניו גם הם לתקופת “בניין הבית עצמו”, אבל התקופה הזאת לא האחרונה היא בשכלול המוסד כי אם הראשונה. כי בתמיכת הבית הזה יקחו על פי רוב חבל אחינו בני בארץ שבה רוב מניין ורוב בניין מבני עמנו. ואחינו שירושלים, היודעים את נפש אחיהם אלה, יודעים היטב, כי על דבר שלא בא עוד לעולם לא ירבו הקופצים, וכל עוד לא הגיעה הנחיצות למרום קצה, אין נדיביהם רואים חובה לעצמם למהר בנדבותיהם, ואם חכה יחכו עד אשר ייאסף כל הכסף הדרוש להם, לא יחלו במפעלם לעולם, ונאלצו איפוא להפוך את הסדר: החל יחלו תיכף בבנין הבית, וכלתה הפרוטה, ועמדו מבנות, ועלתה צעקתם אל אחיהם, והושיטו להם יד עזרתם, וכילו את הבית, וחסרו המים לצרכיו, ושובו והרימו קול קורא, ושבו אחיהם להזיל פרוטותיהם, וככה ילך המפעל הלוך והשתלם הלוך והשתכלל עד תומו. כי סוף סוף “כל הדרכים מוליכים לרומא”, אך על כל איש לדעת לברור לו הדרך הנאותה לו בייחוד.

ובכן גם אחרי אשר עלתה בידי בוני המוסד הזה לגמור לפני שנה את מבנה חמשת החדרים, אשר החלו לבנות על נחלתם אשר מחוץ לעיר, לא יכלו עוד להעתיק את מושב הזקנים שמה, לא מפני חסרון יתר צורכי הבית, כי אם פשוט מפני כי חמשת החדרים האלה קטנו מהכילם כולם, ולהוציא רק חלק מהם לא היה אפשר גם כן מפני ההוצאה הכפולה בהנהגת הבית. ויישארו החדרים בבניינים עומדים שנים ומצפים ליישוב, ככל אשר צפו כבר זה שנים אחדות בחורבנם, לפני עלות בידי בוניהם לכלותם. והזקנים שבו וישבו בחדרים התחתיים השניים והשלישיים והרביעיים–עד אין קץ–אשר בחצרם שבעיר העולה למעלה למעלה, ואת רגליהם שבו ויכתתו על המדרגות הרבות והצרות, בה בעת אשר בית מרווח מוכן ועומד למענם על פני השדה במקום אוויר צח ונקי ומים טובים וחיים, המה מי מעיין “נפתוח”, כראוי למוסד כזה. והפעם חיכו הרבה, וגם הקריאות אשר קראו מנהלי הבית אל אחיהם לא עשו כנראה את אשר חפצו, או מפני היות המנהלים האלה עסוקים גם בדאגות צורכי יום יום הרבים אשר להמוסד הזה, נאלצו לעזוב מעט את דאגות “חיי עולם” ולעסוד ב“חיי שעה”. איך שיהיה הנה עמדו חמשת החדרים ריקנים ושוממים ויהיו כלא היו עד בוא יומם. ואחר אחינו מאירקוטסק, אשר עלה ירושלימה, נדב את הסכום הנדרש לבניין שני חדרים, ואף הגד הגיד למנהלי הבית את הבטחת שלושה ממכיריו בארץ סיביריה, אשר הבטיחוהו גם הם לשלוח את הסכום הנדרש לבניין שלושה חדרים, וביום החמישה עשר באב הונחה אבן היסוד למבנה חמשת החדרים החדשים בפני הישיש המנדב, הוא ר' שמואל נח דובניקוב, ומורנו הגרש“ס הי”ו, ונכבדי הזקנים. ובהיבנות עתה גם החדרים האלה, יגיע הבניין למדרגה שיוכלו מנהלי הבית להעתיק את הזקנים כולם אליו לשבת בו, עד אשר תגיע העת לחוננם גם ביתר מחסורי הבית, אשר יחסרו בו לפי התכנית, אשר עשה לו אחד אדריכלי עירנו המצויינים, בהימצא לו עוד תומכים חדשים.

 

עבודת הבניין    🔗

מלאכת הבניין בכלל רפתה מאוד בימים האלה בין אחינו, כי מפני איסור הכניסה בהמון, אין תושבים חדשים נוספים, והבניינים הרבים, אשר נבנו פעם אחת בימי מהומות התאחזות הקרקעות והנחלות, מספיקים דיים למושב אחינו יושבי עירנו. עתה אין חברות למבנה בתים, ואין פרטים הבונים להם בתים חדשים, ולאחינו הבונים ומסתתי האבנים נשקפה רעה גודלה בהיכרת לחמם, לולא מה שהם מוצאים להם עתה מעט עבודה במוסדות הציבור, לאמור: בשני המוסדות אשר הזכרתי, ובבניין הבית הגדול המתכונן בבית הספר אשר לחברת כי"ח בעירנו, על פני גג כל יציעו התחתונה, ואשר יהיה למושב התלמידים החדשים אשר יבואו אל הבית, ובחמישים בתי “נחלת יעקב” אשר כולל ווארשא בונה בכסף הגביר המנוח טננוורצל, אשר עזב לתכלית הזאת לפני מותו. ומלבד אלה המוצאים להם עבודה פה, הנה קובלו רבים מהם במושב “זכרון יעקב”, לעבודות הבניין השונות אשר במושב, ולעבודת חציבת היקב הגדול אשר הנדיב חוצב באחד ההרים שבין המושב הזה ומושב אום אלגמאל. כי למן היום אשר התגלע הריב שמה בין הנוצרים הבונים ובין המצרים הפועלים, והקבלן הנוצרי רצח אחדים מהפועלים המצרים, פיטרה הפקידות אותו ואת כל רעיו, ותחתיהם החלה לקבל בונים יהודים מירושלים ומצפת, ועבודת הבניין לא הפסידה כלל בחליפים האלה.

 

בציר    🔗

הימים ימי הבציר בתוקפם, ומכל המושבות הנה שמועות טובות מגיעות, כי השנה שנת הרבה לענבי הכרם הרבה יותר מהשנה החולפת, אשר היתה גם היא נחשבה בין השנים הטובות. עתה המה ימי העבודה במושבות במלואם, לרבות הלילות, וביקבים אשר ב“ראשון לציון” ביהודה וב“זכרון יעקב” באפרים רבה התנועה מאוד בדם הענבים. לוע ענק אשר ליקב הראשון אשר אליו יובאו כל ענבי מושבות הנגב–ראשון לציון, ופתח תקוה, וגדרה, ורחובות–בולע מדי יום ביומו מאה וחמישים אלף קילו ענבים, וגם יקב “זכרון יעקב”, אשר אליו יבואו ענבי המושב הזה ובנותיו שפיה ואם-אלגמאל וענבי מושב חודירה, מקבל מדי יום ביומו כארבעים אלף קילו, ועוד מעט וכלתה עת הבציר כולה ונודעה תבואת השנה בדיוק.

כ“ט באלול תרנ”ז

 

הזכות לקניית קרקעות    🔗

ובין כה וכה הנה באה פקודה מבירת ארצנו כי כל שדות האחוזה (מולך) אשר טרם רשמום בעליהם בערכאות ועוד טרם לקחו קושאנים³⁰⁸ עליהם, על שדות המלכות ייחשבו מהיום, ואם תקויים הפקודה הזאת בכל תוקפה, ונגרע עוד מזכויות אחינו פה להתנחל נחלה. כי בשדות המלכות אין זכות לבני עמנו לקנות, אף אם קרובים הם אל הערים ואינם משדות הכפרים.

 

בשר    🔗

“ועד השחיטה” אשר לנו גוזר גזרות ומקיים, כי לא הספיקו לו עוד כל המכסים אשר הטיל על הבשר, למען כלכל את כל גדוד השוחטים והשומרים ושומרי השומרים עד אין קץ אשר הפקיד על בשרנו, ויאמר עתה לשוב להניף ידו ולבחור באחדים מן המנקרים ולמנותם ל“ראשי” המנקרים. וכיוון שנעשה אדם “ראש”, מובן מאליו שצריך להוסיף לו על שכרו, ובכן יקח המנקר מהוועד, והוועד מהקצב, והקצב–מכל המון בית ישראל כעני וכעשיר. הקצבים ניסו אמנם ללכת את הוועד בקרי, כי ראו כי עלה כבר מקח הבשר מאוד גם מבלי המכס הנוסף, ויימנעו יום אחד משחוט, ולא היה בשר בעיר. אך הוועד עמד על דעתו, והקצבים נכנעו ויקבלו את הדין עליהם ועל כל אוכל בשר בירושלים.

 

דגים    🔗

בה בעת אשר הוועד עושה הנה והנה להעלות את מחיר הבשר, התאמצו דיינינו להוריד את מחיר הדגים. כי בימים האחרונים עלה מאוד שער הדגים החיים המובאים מיפו ומהירדן, ולמען לא יוסיפו מוכרי הדגים להשתרר ככה על עם ה' ולהעלות את המחיר כחפצם, ובייחוד בערבי שבתות ומועדים, גזרו חברי הב"ד חרם על כל הקונה דגים במחיר רב מהמחיר אשר קצבו. וחברי “משמרת הקודש” עומדים ומפקחים כי ימלא העם אחרי האיסור הזה. ומי יתן והיה לבב דיינינו הנכבדים לגזור כזאת גם על הבשר הדרוש לעני להטבת בריאותו הרבה יותר מהדגים החיים, שאינם בעירנו אלא כמין מותרות.

 

ועד הספרדים    🔗

הוועד החדש אשר לאחינו הספרדים התכונן סוף סוף על מכונו. להאדון נסים בכר בא הרישיון מחברת כל ישראל חברים לקבל עליו את המשרה הזאת ההולמתו, ותחת האדון חיים אהרן ואלירו נספח אל הוועד חבר אחד מחברי הוועד הקודם, הוא האדון משה נבון, עוזר לחבר בית משפט הקנסות שבעירנו. אמנם גם הוא סירב הרבה לשוב ולקחת עליו את המשרה אשר הודח ממנה, אך פקודת רבי ממשלתנו חזקה עליו לקבלנה, וייאלץ לקבלה. ובין כה וכה, מרוב קול רעש ייסוד הוועד, נשתתק כמעט קול דבר הפרשת המעשר לטובת בניין הבתים ל“עניים”, וישובו חברי הוועד הקודם ויעוררו את השאלה הזאת. וחברי הוועד החדש באו בין המצרים, כי אף אם יאבו למלא את הדבר הזה, לא יוכלו לעשותו, מיראת “החכמים” בוחריהם, אשר יאמרו להם “לתקן לנו שלחנוכם ולא לקלקל”.ובכן נאלצים המה עתה לשעשע את לב העם בתקוות כי עתה תרבינה הכנסות הכולל והיה בהן די למלא משאלות כל כיתותיה. וחברי הוועד הקודם ממאנים לחשוב כמזומנים את שטרי “כי ירחיב” הניתנים להם, והמה מאיצים בהוועד להחיש מעשהו בזה, והוויכוחים החלו בעיתונינו משני המדדים, מהמצדדים בזכות שמונת אלפים נפש מכיתת “העניים”, שלא קיבלו רק עשרת אלפים גרוש מקופת העדה, ומהמצדדים בזכות אלף נפשות כיתת “החכמים”, שלא קיבלו רק אחד וארבעים אלף גרוש.

 

חברת עזרת נשים    🔗

בימי האסיף האלה, אחרי אסוף כורמינו את ענביהם ואיכרינו את תבואת שדותיהם, יצאה גם מנהלת חברת “עזרת נשים הכללית”³⁰⁹ לאסוף מפרי נדבת לב אחינו בני המושבות לטובת בית חולי הרוח, מוסדה של החברה הזאת, וכדבורה חרוצה סבה במושבות אחינו ביהודה. ואחינו אלה, אשר לבם טוב עליהם עתה בברכה אשר שלח להם ה' ביבול אדמתם, חננו בעין טובה את המוסד הזה, ובימים אחדים אספה כשלוש מאות וחמשים פראנק.

אחרי היות החברה הזאת למשל בירושלים ובראשון לציון לייסד עוד חברות נשים כמוה, הנה נגעה עתה עד צפת שבגליל, כי גם בה נוסדה בקיץ הזה חברה כזאת, בשם “עזרת בנות הגליל”, וגם מייסדותיה חרוצות וזריזות, ותסובנה גם הן במושבות הגליל ובעיירות לאסוף נדבות לטובת חברתם, והנה הן עושות ומצליחות.

 

מתה בבית החולים של המיסיון    🔗

“התבוא אל קבר ישראל – אם אין?”

זאת היא השאלה אשר העסיקה מוחות רבים מבני עדתנו זה כיומיים ולילה אחד מבלי הרף.

כי יום המסה בא בא, ובבית החולים אשר להמיסיון נפטרה בליל חגנו האחרון אשה ספרדית אחת, צעירה לימים ואלמנה. אשר אחרי שכבה משך זמן בבית-החולים “משגב לדך”, יצאה משם ללכת אל הבית אשר היה לחרם בעירנו.

כי אמנם איסור מכירת הבשר הכשר להמיסיון קם בכל תקפו, והדבר הזה, יחד עם השמירה אשר שמרו צעירנו (חברי “בני ישראל” ו“משמרת הקדוש”) את פתחי בית חוליה, לבלי תת לו יוצא ובא, מנעו את אחינו בכלל משקוד על דלתות הבית הזה. אך דבר איסור הקבורה עוד טרם יצא לפועל, ורבים אמרו לנפשם: אך להטיל אימה על הציבור נאמרו ודברי איסור הקבורה, באזהרות הגדולות אשר נדבקו בראש כל חוצות, וסוף סוף, במות מת לאחינו בבית הזה, לא יעמוד לב ראשינו לבלי תתו לבוא אל קבר ישראל, כי הייתכן לענות נפש אחרי מותה? והביטחון הזה ברגשי החמלה הנטועה בכלל בלב בני עמנו, והוויתור אשר המה רגילים תמיד לוותר ולעבור על מידותם, הוא שגרם לאחדים מן הנקלים שבהמון עמנו, כי למרות כל פקודות רבנינו ורוב בני עדתנו, יפנו עוד אל הבית בחשרי, וגם בשר כשר הוא להם אחרי כן בחשאי. ומי יודע אם אחרי כל אלה לא היתה המיסיון מנצחת במתינותה וברוח סבלנותה את האש הלוהטת ואת סערתה רוח אשר התעוררה בקרב אחינו. והנה בא המקרה ויהרוס אל כל תקוותה ברגע אחד עד לבלתי היות להן עוד תקומה.

כי אחרי אשר נפטרה האשה הזאת, הודיעו ראשי המיסיון תכף את כבוד הרה“ג הראשל”צ הי“ו את דבר מותה, ויבקשוהו לצוות על חברי החברה קדישא לבוא לקחתה משם ולקברה. ויענם כבוד רבנו כי אין להנפטרת לבוא אל קבר ישראל, אחרי עברה את גזרת הציבור. אף שלוח שלח הוא והר”ג הגרש“ס הי”ו את בניהם אל כבוד פחת עירנו להגיד לו את הדבר, ולהודיעו כי על פי דין התורה אסור לכל איש ישראל לקברה, ויענם הפחה כי עליהם ללכת אחרי דין התורה, ואיש לא יוכל להכריחם לעבור עליו.

אפס כי פחדו אחינו פן יביאו ראשי המיסיון את הנפטרת אל בית אחד אחינו בחשאי, ואחר ילך האיש הזה להגיד כי נפטרה אשה בביתו וקברוה גם מבלי דעת מי הוא. וכבר פשוטה השמועה כי שכרה המיסיון אחדים מאחינו למען יעשו כדבר הזה. וימהרו בני חברת “בני ישראל” ויעמידו רבים מהם על המשמר בכל פתחי הבית הזה מסביב, ואחדים מהם הלכו אל בית כבוד רבנו, לחזר את לבו לבלי וותר הפעם כלל.

ויהי עוד טרם עברו שעות אחדות, וכבוד ציר בריטניה אשר בעירנו בא אל הפחה להשתדל כי יכריח את אחינו לקבור את הנפטרת, אחרי אשר לא הודיעו לו בדרך רשמית כי כל הבא אל הבית הזה לא ייקבר עוד בקבר ישראל. וישלח כבוד הפחה אל הרה“ג הראשל”צ הי"ו לבקש ממנו כי יקברו הפעם את הנפטרת, ויודיע לו את טענת הציר האנגלי. ויענהו כבוד רבנו שנית, כי הדבר הזה לא ייתכן. וכבוד הציר האנגלי ידע את דברי האזהרה הזאת, אחרי אשר הוא בעצמו קבל כנגד נוסחתה לפני ירחים אחדים. ובין כה וכה רד היום ויהי לילה, בני אחינו עודם עומדים על המשמר, אלה הולכים ואלה באים, ואחדים עלו גם על הר הזיתים, עומדים הכן לבלי תת לאיש לקבור את הנפטרת אם יביאוה שלמה, אף לא להשליכה על שדה קברות היהודים. והדבר היה לשיחה בפי בני עדתנו, ורבים מהם באו לראות את אחרית הדבר. וייאספו אספות אספות, אלה אומרים כי בעוון החרם נפטרה האשה, ואלה עומדים ומתנים לנפטרת אשר זה יותר מארבע ועשרים שעות היא מוטלת שם מבלי בוא אל קבר, ואלה אומרים נשוא תישא חטא רבים, והיתה למשל לאחרים לבל יוסיפו עוד לזוד. בייחוד היו הנשים משתתפות בצער הנפטרת, ויחד את זאת נחקק בלבן עמוק עמוק גודל העוון בפנות איש אל הבית הזה, בראותן מה גדול עונשו גם אחרי מותו, כי אמנם בעיני ההמון אין כל עונש גדול מזה. וככה עבר הלילה כולו, הוא “ליל שימורים לבני ישראל”. והיום בבוקר בא הציר האנגלי שנית אל הפחה, והפחה שלח שנית אל כבוד רבנו לבקש ממנו על גופת הנפטרת. וכבוד רבנו נבוך מבלי דע איך להחליט, אך הפעם עמדו צעירינו בל תוקף לבלי תת לבטל את הגזרה, אשר כבר נגזרה פעם, ואשר אך בה תלוי כל האיסור אשר הוטל על בית החולים. ורבים מן ההמון נהרו אל הר הזיתים. ויהי מענה רבנו גם הפעם בשלילה. ויהי כראות ראשי המיסיון כי כל עמלם לשווא, וישכרו סבלים אחדים, ויוציאו את הנפטרת מבית החולים אל הר הזיתים, ושמה כשמונה מאות נפש מבני עדתנו. וישלח פקיד השוטרים שמה כעשרים בפרשים וכחמישה עשר שוטרים לשמור את העם מסכסוכים, ואף שר עירנו ועוד אחדים מגדולי הרשות הלכו אל מקום המעשה. ויהי כראותם כי אין תקווה כי תבוא הנפטרת אל קבר ישראל ברצון בני העדה, ויצוו את הסבלים לשאתה הלאה ולקברה על חלקת אדמה אשר להמיסיון בקצה הר הזיתים, וההמון שב אל ביתו מלא מחשבות אל אחרית האומללה הזאת.

 

כ“ח בתשרי תרנ”ח    🔗

חלפו עברו חגינו ומועדינו, ואתם יחד כל שאונם והמונם. עולי הרגלים ממושבותינו מסביב ישובו עתה איש איש אל מקומו ואל עבודת אדמתו, אל ההכנות השונות לעבודות ימי החורף; ובני חו"ל–אל סחרם ואל עסקיהם; ובני ירושלים גם הם שוב ישובו עתה לעמלם ולדאגותיהם.

אחת הדאגות היותר גדולות המנקרות שנה שנה במוח אחינו אחרי עבור חגינו אלה היא דאגת “עמלנו–אלה הבנים”; ולא הבנים בלבד אלא גם הבנות בכלל; וכי דאגת הבנות גדולה עפ"י רוב מדאגת הבנים, הן זה “בדוק ומנוסה” מאז ומעולם.

כי בעת הזאת יחול מועד התחלת לימודי “הזמן”³¹⁰, ומימים ימימה נראה במועד הזה רבים מנערי ישראל נעים ונדים, מתגלגלים והולכים לא רק מחדר אל חדר וממלמד למלמד, כי אם גם מבית תלמוד תורה לבית ספר, ומבית ספר זה לבית ספר אחר, ומבית הספר השני עוד הפעם לחדר ולמלמד³¹¹; וככה חוזר הדבר חלילה עד עבור לרבים מנערינו הימים אשר יש בהם חפץ, אלה ימי הבחרות והשחרות הטובים אשר בהם יצטייד האדם בצידה הרוחנית לכל ימי חייו, האבות קנו להם נסיונות מנסיונות שונים, ובניהם שבו אליהם מלאים וריקים; אין דבר נעלם מהם, ואין דבר אשר השתלמו בידיעתו, טעום טעמו מכול, אבל רק טעום טעמו–לא יותר.

על מה כל הטלטול הזה וחליפת בתי הלימוד כהחליף האדם שמלותיו? יען כי האבות עוד טרם באו לידי הכרה ברורה לדעת מה הוא החפץ בתיקון החינוך, ובתי הספר המתוקנים, אשר סדרי-לימודיהם באים להם מקצה המערב טרם הגיעו למדרגה כזו שיפייסו את דעת ההורים פיוס גמור; ועל כן עוד הדבר רופף בלב רוב האבות, ועודם פוסחים על שני הסעיפים מבלתי יכולת להחליט איזו היא הדרך שתכשר לבניהם. אלה המסתפקים בישנות, והם רוב המניין, שלוח ישלחו את בניהם אל החדרים או אל בתי תלמוד-התורה פשוט ללמוד תורה לשמה מבלי כל חקירות והתפלספות. למן שנתו החמישית ועד שנתו השלוש עשרה למצער, יושב לו הנער בחדרי רבותיו ולומד בסבלנות ובהתמדה, ולא הוא ולא הוריו ישאלו שאלות לנפשם על מה ולמה הוא לומד. לא כן משפט האיש השולח את בנות לבית-הספר: השגת הידיעות והחכמות בלבד והתפתחות הילד והרחבת חוג ידיעתו בתבל ומלואה–כל אלה אינן גדולות עוד בעיניו כל כך עד שייחשבו גם הן ל“מצווה”; ובהחליטו פעם בלבו להוציא את בנו מחדר רבו ולהכניסו אל בית-הספר, אין עיניו ולבו בלתי אם השגת “תכלית” בלבדה, והוראת “תכלית” בימינו אלה היא פשוט “ממון”, לאמור: ילמד לו הנער לשונות וידיעות, והיו לו לעזר בהשגת מחייתו. ואל ה“תכלית” הן לא יקל ככה להגיע, ואת רוח עמנו “עמא פזיזא” הן ידענו עד כמה היא קצרה, ועד כמה כבד עליה לחכות לכבוד–שסופו לבוא, ובכן לא חזון יקר הוא לראות, כי אך למד הנער שנה או שנתיים ואל תכליתו טרם הגיע, ולקחהו אביו והביאהו אל בית ספר אחר: מי יודע? אולי ישיג שמה תכלית מהר; ואם תארך תקוותו גם שמה, והשיב אל לבו לאמור: אם כן למה זה לי כל אלה? ושב והביאו אל חדר המלמד, או כי ישים קץ ללימודיו בכלל, ונתנו על יד עושה מלאכה, וככה יישאר הנער קרח מכאן וקרח מכאן, וממאה ילדים הנכנסים אל אחד מבתי הספר, אך אחוז קטן מאוד ילמד בו את חוק לימודיו החל וכלה.

מלבד “בעלי התכלית” האלה, אשר על כל פנים יש לתכליתם מעין אידיאל “לעתיד לבוא”, ישנם גם כאלה השמים להם תכליות יותר קרובות ויותר פשוטות, ושלחו את בניהם אלה למען לא יצטרכו לשלם בעדם שכר לימוד למלמדיהם, ואלה מפני ששמעו כי שם ישיגו בניהם את ארוחת הצהרים חנם וגם בגדים יתנו להם לפעמים; אלה שמים אל לבם את לימוד המלאכות אשר יוכלו בניהם ללמוד שמה חנם, ואלה חפצם פשוט למצוא להם מעט מנוחה מילדי שעשועיהם אשר לא עצרו מלמדיהם עוד כוח לשים רסן לשובבותם, ומעתה הייפלא עוד אם לא כולם ימצאו את אשר קיוו לו?

מה הוא היוצא מכל אלה? היוצא הוא ערבוביה ואנדרלמוסיה בבתי ספרנו המתוקנים. כי בסיבת כל אלה ראה נראה כי מספר הנכנסים אליהם שנה שנה רב מאוד ממספר אלה אשר יעזבום אחרי גמרם בהם חוק לימודיהם; ועל כן נראה כי מספר התלמידים בכיתות ההתחלה רב מאוד מאשר בכיתות העליונות, כמעט על אחת חמש או שש; ועל כן, למען פנות מקום בכיתות ההתחלה לתלמידים החדשים הבאים בהמון בראשיתה שנה. ייאלצו המנהלים להעלות אל הכיתות היותר גבוהות גם תלמידים אשר עוד טרם כילו לימודיהם בכיתות הראשונות, ונשארו שמה משך שנים אחדות להשלים לימודים, ולמלא שם את אשר חיסרו בכיתות הראשונות, וככה נראה כי בכיתות ההתחלה, אשר בין כך ובין כך כבדה העבודה בהן על המורים, בהיות הילדים ילדי עדות שונות אשר איש מהם לא יכיא את שפת רעהו, וכמעט כולם יחד לא יכירו את שפת המורים–בכיתות האלה רב מספר התלמידים יותר מדי; ובכיתות העליונות, אשר אמנם מספר תלמידיהם מעט מאוד, הנה גדול מאוד ההבדל שבין כל תלמיד לרעהו בידיעותיו אשר רכש לו, כי בין המעטים האלה נמצאו אחדים אשר אך עתה באו אל הכיתה, ואחרים למדו בה כבר שנה אחת, ויש אשר למדו גם שנתיים, ועתה עליהם ללמוד יחד; כי האומנם אפשר לעשות כיתות לפי מספר התלמידים?

עקב המחלה הזאת, מחלת הטלטול אשר דבקה בייחוד בבני ההמון השולחים את ילדיהם אל בתי הספר מבלי ברר לנפשם את חפצם, סבול יסבלו גם בני העלייה מביני דבר, החפצים בקדמת בניהם באמת, ויודעים כי אין מטרת “בתי הספר לעם” כי אם להכין את בניהם ולהכשירם לבקשת תכליתם אשר אמנם היא מחוץ לבתי הספר, ולמרות כל ההתאמצות אז הננו רואים גם מצד בעלי בתי החינוך האלה לתקן את המעוות הזה, עוד רושמו ניכר מאוד בכל פינות שאנו פונים בהם.

אך אם כבדה יד “מחלת הטלטול” על חינוך בנינו, הנה אין כל מקום לה בחינוך בנותינו כלל, כי להן אין ברירה, להן אין “חדרים”, אין בתי ת"ת, גם בתי ספר רבים אין להן, רק בית אחד ומיוחד, אשר כל החפץ בתרבות בתו נאלץ הוא לשלחה אליו, אם אך לא יאבה לשלחה אל בתי המסיתים למיניהם. ואף בשלחו אותה הנה הוא “בלתי בעל תכלית”, כי בלימוד הבנות אין כל מטרה אחרת לנגד עיני ההורים בלתי אם הלימוד לשמו, ובכן היה בית כזה יכול באמת להיות לשם ולתהילה, ולמשל לחינוך המתוקן והמועיל, לולא הנטייה העזה אשר הננו רואים בו לריבוי הלשונות והידיעות מצד אחד, ומיעוט מספר המורות מצד שני. לפייס דעת הנותנים והמנדבים, הושם לימוד השפעה האנגלית לחובה, ומלימודי השפה הצרפתית לא נגרע דבר, והבנות הקטנות לומדות עברית וערבית וצרפתית ואנגלית, מלכד כל החכמות והידיעות למיניהן, ומלבד כל מלאכת-יד אשר עליהן ללמדה גם היא, ומה תוכלנה תוצאות לימוד כזה להיות גם בההשגחה היותר מעולה והיותר חרוצה אשר אמנם לא תחסר לבית הזה? או כי פרך יפרך הלימוד הזה את הגוף והרוח גם יחד, או כי הלומדות לא תראינה בו סימן ברכה, וכל הפרוגרמות המבהילות אינן אלא “כדי לשבר את האוזן”, ואם נוסיף על זה כי לכל הלימודים האלה אין לשלוש מאות הנערות רק מורה אחד, ושברי מורים ומורות, וראינו כמה גדול כוח “הצמצום” (בכל משמעותיו) בדורנו דור דעה.

בדבר ריבוי הלשונות לקו אמנם גם בתי הספר אשר לנערינו, וגם הם צריכים לתקון בבחינה זו, אפס כי אם בהם יש עוד מקום לבעל דין לחלוק ולאמור, כי הדבר הזה יש סוף סוף מעין צורך בארצנו המזרחית, אשר הצטרכויותיה אל הארצות האחרות רבות מאוד, וגם אחרי אשר אין בעירנו בתי ספר נעלים ללימודי החכמות המחיות את בעליהן, תהיה לבנינו למצער ידיעת הלשונות השונות לכלי-זין במלחמת החיים והקיום–הנה שאול ישאל כל איש לנפשו: מה היא התועלת המעשית או ההלכית אשר תוכל להביא לבת-ירושלים ידיעת לשונות זרות רבות, גם אם נאבה כבר להסכים כי בכלל נחוצה לה ידיעת שפה נכריה, עד כי צריכה היא להעמיק בה הרבה יותר מאשר בשפתנו אנו?

 

בית הספרים הכללי    🔗

שפתנו אנו הנה היא הולכת ומתעשרת בעירנו במקצוע אחר. כי אחינו הד“ר יוסף חזנוביץ, הוא האיש אשר אין דבר עומד בפני רצונו לשוב ולעשות את ירושלים למרכז ספרותנו ולהשיב לציון את התורה אשר יצאה ממנה, הנה שב וישלח עתה אל בית הספרים הכללי “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” שלוש תבות גדולות מלאות כל טוב ספרותנו הישנה והחדשה אשר עמל ויגע לאספם, למיום שלחו אלינו את אוצרו הגדול ועד היום. ויהי אך הגיעו הספרים ליפו, ויחש כבוד רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו להודיע בטובו לבית פרידות המכס שמה, כי הספרים קניין מוסד כללי הם, ועל-פי חוקי ממשלתנו הרוממה פטורים הם מכל תשלומי מכס, והיום או מחר יבואו “האורחים הנכבדים” האלה אל בית מועדם הנהדר.

כי אמנם הבית אשר בו עומד אוצרנו הרוחני הזה יפה ונהדר הוא ומתאים מאוד לתכליתו, וגן העצים והשושנים אשר לפניו מרהיב עין כל באיו ומרחיב דעתם, וגם אחינו בני ארצות המערב העולים לבקר את עירנו יאמרו כי מעולם לא פיללו לראות כזאת בירושלים העתיקה. אפס כי סוף סוף הבית הזה אך שכור הוא, והמוסד צפוי מדי שנה בשנה לגלות, אם לא תעלה בידי מנהליה לכלות פעם את אשר החלו ולהוציא לפועל את מחשבותיהם הטובות בדבר בניין “בית נאמן” לה.

 

ועוד על המלחמה בבית החולים של המיסיון    🔗

דבר קבורת האשה המתה בבית החולים אשר להמיסיון לא עבר כולו בשלום, כי בהיות ההמון רב על שדה קברות עדתנו אשר על הר הזיתים, בעת אשר הביאו שכירי בית פקידות עירנו את הגווייה אל המקום ההוא והלחץ והדוחק גדלו מאוד, פרצו סכסוכים בין שומרי גבולות השדה אשר מבני אחינו ובין שומרי הסדרים; וממחרת הושמו אחדים מאחינו במאסר, וגם על בן רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו והאדון נסים בכר מנהל בית הספר לחברת כל ישראל חברים אשר נכנסו בעבי הקורה בכל המעשה הזה, וירבו להשתדל להכריע את הכף לטובת עדתנו, נמתחה מידת הדין בחפזה. אך סוף סוף נגלתה צדקת אחינו כאור וביום השני נקרא לאסירים דרור, וכל דבר נגמר בשלום.

עתה אחרי בוא הרץ לכל העניין הזה אשר עלה לבני עדתנו הלוחמים מלחמת כבודה בעמל רב ובמורא גדול, הנה אומר כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו להודיע בדרך רשמית את דבר גזרת “מניעת הקבורה”, למען ידעו זאת מנהלי בית החולים אשר להמיסיון, ולא יוכלו עוד לפנות אל כדת ישראל במות אחד מבני העדה בבית חוליהם, וכל מקום לא יהיה עוד לעניינים כאלה.

ז' בחשון תרנ"ח

 

בעדת הספרדים    🔗

לעדת אחינו הספרדים ביחוד, הנה באה כעת תשועה ממשית, פרי השתדלות הוועד החדש, ומליצת האדון בנדיקט, פקיד חברת כל ישראל חברים, השוהה עוד פה; כי הברונית הירש שלחה לה סך עשרת אלפים פראנק לעזרה בצר לה. עתה אחרי אשר התקיימה הבטחת הוועד החדש, וה' הרחיב את גבול העדה, עתה ישובו בני הוועד הישן לצפות ולראות היבוא היום אשר בו תמולא גם משאלתם בדבר תרומת מעשר ההכנסה לבניין הבתים לעניים אם אין.

 

בת התימנים בכפר השילוח    🔗

גם בדבר בניין בתים לעניי ירושלים בכלל השתדל האדון בנדיקט בפני הברונית הנדיבה, ותשלח כחמישה עשר אלף פראנק, לבנות בהם עשרה בתים ממעל לגגות בתי עניי התימנים אשר הקימה חברת “עזרת נדחים” על הר הזיתים, אצל הכפר סלואן³¹², ולהושיב בהם עניים מבני כל העדות השונות. והמלאכה החלה כבר בזריזות, תחת השגחת ועד מאחדים מנכבדי עירנו, ואף בור גדול ייכרה להם שמה, ולא יוסיפו עוד להתעשק עם שכניהם האיכרים הערבים על אודות “מי השילוח” אשר החלו בשנים האחרונות “ללכת לאט” עוד יותר מאשר בימי ישעיהו³¹³.

 

מי השילוח    🔗

סיבת המגרעת אשר שולחה במים האלה פתאום עוד טרם נודעה לנכון. איכרי הכפר תולים אמנם את הקלקלה בעקירת האבן אשר בתעלת המעיין הזה אשר עליה היתה חקוקה “כתובת השילוח” הידועה³¹⁴, והנם מאמינים באמונה שלמה, כי אך היא היתה “הסגולה” לריבוי המים ובהיעקרה נסתלקה גם הברכה, אך יש חושבים, כי ע"י החפירות הרבות, אשר חפרו האנגלים בקרבת המקום הזה, פילסו להם המים נתיב אחר מתחת לארץ.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

בעוד נדיבי עם משתדלים להביא ישועה ועזרה זמנית לעניי ירושלים בנדבותיהם, הנה החלו יושביה עצמם להשתדל לחפש לבני הדור הבא דרכים חדשות, אשר בהן יוכלו להרוויח מחייתם בעבודתם, וחברת “ישוב ארץ הקדש” אשר שמה לה לתכלית לגדל בא"י חבל עובדי אדמה מצויינים מבני ציון, יצאה ראשונה לחוק על דגלה את הרעיון הזה. ואחרי הצליחה לרכוש לה נפשות רבות בירושלים, הנה היא מתאמצת כיום לחזק ולבצר עמדתה למען תוכל לבצע את אשר החלה, ושליחיה אשר שלחה אל מושבות אחינו ביהודה מצליחים במשלחתם, ורבים מבני המושבות נתנו ידם להו יהיו לה לחברים, ובדבר הזה היטיבה לא רק למצב קופתה ברבות הכנסותיה מעט, כי אם לעצם תכליתה הועילה הרבה, בהיות לה בעצם המושבות חברים וזרים אשר ישתדלו להמציא עבודה ושכר לחניכיה, ולהשגיח עליהם, ולהודיעה תמיד את מצבם, ובכלל תרבה ההתקשרות בין ירושלים והמושבות, והלכו הלוך והתקרב אשה לרעותה.

גם אל אחינו היושבים בחו"ל ניסתה החברה הזאת דבר, כי סוף סוף אין כל “רעיון” טוב בעולם שלא יהיה זקוק לחברו “ממון” למען היות ידים לו, והצלחת החברה הזאת תלוייה במצב קופתה, בהיות לה במה לתמוך את חניכיה בימים אשר אין העבודה מצוייה, אך מי יודע אם תצליח גם מרחוק ככל אשר הוא מצליח מקרוב.

 

גנזי יוסף    🔗

ספרי הד“ר יוסף חזנוביץ החדשים כבר הובאו אל “גנזי יוסף”, ועתה החלה עבודת סידורם לענייניהם והצגתם בארונות על ידי אחיהם הבכירים, והספרים מלאים כל טוב ספרותנו, למן ספרי קדמוני הדפוסים היקרים עתה במציאות, ועד ספרי דפוסי ווארשא ווילנא משנת התרנ”ז, וכולם מכורכים להתפאר. כי אמנם מנדבנו זה בעין יפה הוא מנדב, ובשלחו לירושלים “מנה יפה” ושלחה ב“כלי מפואר”, אך כמה יוסף כאלה ישנם בשוק הנדיבות? – עד כה הננו עומד עוד יחידי במפעלו, ובכל היותו מחייב את העשירים וגם את העניים, הנה כנראה עוד טרם נמצאו רבים החפצים לקבל עליהם את החיוב הזה.

 

פחת העיר    🔗

המאורע היותר חשוב בדברי ימי שבוענו הוא דבר התחלפות שרי המעלה בעירנו. כי ביום שלשום, הוא היום הראשון לשבוענו, הגיעה ידיעה טלגרפית לכבוד פחת עירנו מהשער העליון אשר בבירת ארצנו כי הוסר ממשמרתו, ועד בוא הפחה החדש ירושלימה ימסור את הנהגת העיר בידי הקאדי, וטלגרמה שנייה באה להקאדי לקבל עליו את המשרה הזמנית הזאת. סיבת רדת פחתנו מגדולתו עוד טרם נודעה ברור, אך כנראה הייתה באמצע יד קטטות כיתות הנוצאים בענייני זכויותיהן במקומות קודשיהן; והנה הוא אומר לעזוב מחר את עירנו. והפחה החדש הוא השר טבפיק ביי, אחד מפקידי בית-הרכוש בבירת ארצנו, כבר עזב את קושטא, ובשבוע הבא יבוא על משמרתו.

ימי שבת פחתנו השר אברהים חקי פחה בעירנו ארכו כשבע שנים, ובמשך העת הזאת התחדשו על בני עמנו הגזרות באיסורי קניות הנחלאות בשדה-המלכות (מירי) בארצנו הקדושה, ובייחוד במחוז ירושלים, אשר בו קובלו הגזרות בכל חומרותיהן היוצאות מריבוי הדקדוקים והדיוקים בהן.

כ“ג בחשון תרנ”ג

 

סערות וסופות ושמש אביב    🔗

אנייה אחרי אנייה עברה בשבוע החולף על פני חוף יפו, ואשה אחרי רעותה ראו אך מרחוק את הארץ הברוכה ונגוש לא נגשו אליה, מפני הסערות והסופות התכופות. ותושבנה ותלכנה באשר תתהלכנה, אלה צפונה ואלה ימה, ואתן יחד נעו וינודו גם רוכביהן וכל חבילות מכתביהן ובשורותיהן, ובירושלים אין בשורה מוצאת ואין מכתב בא יותר מחמישה עשר יום.

ומה רבו התקוות התלויות באניות האלה, והתוחלות הקשורות בהן מה עצמן! והנה בא שרו של ים הזועף ולא עתו, ויסיען בחזקת היד, ויטילן הלאה הלאה, אחרי אשר כבר קרבו אל החוף, ותהיינה הולכות הלוך וצוף על פני המים, הלוך ושוב בין בירות ופורט-סעיד.

כי אמנם אחרי מזרע כל המון התחינות והבקשות על תלמי לבות אחינו שבגולה לראשית השנה ולימים המסוגלים לחסד ולנדיבות, הנה הגיעה כיום “עת הקציר”, וכל מוסדות החסד הכלליים ובני האדם הנצרכים הפרטיים מחכים יחד ומצפים לבוא היונה המבשרת, לראות אם אמנם שבה ועלה טרף בפיה.

הסופות והזוועות גדלו מאוד במשך השבועיים החולפים, והיורה הניתך ארצה בלי הפוגה הרווה את האדמה עד כדי להכשירה לחרישה ולזריעה; ואחרי הגשמים–ימי קרה חזקה, עד כדי להקפיא את המים המגולים בלילות, אך אם בעינינו נפלאו כל אלה בראותנו אותם בימי חשוון, הנה ידעתי כי בעיניכם, קוראיי, השבעים כבר ממחזות כאלה, לא ייפלאו. ואם יש דבר אשר יוכל להפליאכם באמת, הנה הוא מצב אווירנו בשבוע הזה, אשר כמוהו לא תראו בלי כל תפונה בארצות הקרות והקודרות: שמש אביב, ושמי אביב, ומצע ירקרק רך ורענן, והבריאה כולה אומרת שירה. עתה כבר הגיעו מכתבינו ובשורותינו, ועיתונינו וצרורותינו, וירושלים שבה לדעת את הנעשה בחללו של העולם הגדול.

 

הפחה החדש בא    🔗

היום הראשון לימי הנועם האלה, הוא יום שלשום, הגיע כבוד פחתנו החדש ליפו, הוא וביתו, וילן הוא ביפו, ורעיתו ובני ביתו לנו ב“מקוה ישראל”. וממחרת בשעה העשירית לפני הצהרים, יצא מיפו, במסע קטר מיוחד, לבוא אל עירנו. והשמועה הקיפה את העיר, וירבו מאוד היוצרים אל תחנת מסילות הברזל, מלבד גודלי העיר כולם, ותלמידי בתי הספר אש לממשלתנו, ובני הת"ת אשר לעדת אחינו הספרדים, ומנגני הצבא, וחיל הפרשים, אשר יצאו כולם לקדם את פניו בכבוד. ובשעה הרביעית אחרי הצהרים הגיע הקטר ירושלימה, וישאו הנערים את קולם בשיר, ומנגני הצבא ניגנו, וכל ההמון הריע תרועת שמחה בבואו. כבוד הפחה עודנו צעיר לימים, ומראהו מראה איש מתון ומיושב בדעתו, וצדעו הראשון, לכבד מוסד ישראלי בשלחו את בני ביתו לבקרו, נותן תקווה בלבות רבים כי בימיו ירום מעט כבוד עמנו, אשר שפל מאוד בימים האחרונים בעיני יתר בני הארץ.

 

בית הספר של חברת כי"ח    🔗

בבית הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים” בעירנו, הנה נעשו חדשות רבות, למיום שוב אלינו מבקר בתי ספרה הנכבד, הוא האדון בנדיקט. כי אחרי אשר גדל הבית בבניין, בהיוסף בו היציע העליונה על פני כולו, הנה הופקדו בו מורים חדשים בעלי כישרון ללימודי השפה העברית והערבית והצרפתית, וירב מספר התלמידים עד ליותר משלוש מאות, ומספר הכיתות עלה עד לשבע. וכבר המבקר בעצמו הוא המסדר את כל ענייני הכיתות ולימודיהן, ותיקון חשוב התקין, בכיתות ההתחלה, כי לא יחלו התלמידים ללמוד בהן כי אם עברית לבדה, ומוחם הרופס לא יבולבל עוד תיכף בדרכם על סף ביה"ס בלימודי הלשונות הזרות והרבות. הוא הדבר אשר כבר נשפכה על אודותיו הרבה דיו, עד בוא עתו לצאת לפועל למצער באחד בתי חינוכנו החדשים בעירנו.

 

ועד הספרדים ודאגתו למתים    🔗

הוועד החדש אשר לאחינו הספרדים החל בעבודת התיקונים בענייני העדה, וישם פניו ראשונה אל “המתים”, לסדר ענייניהם בטרם כל דבר. עניינים רבים אמנם אין למתים המסכנים, שעליהם נאמר כבר כי “אינם יודעים מאומה”, הם אינם יודעים לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות ולא אחד מכל הדברים הנותנים ל“חיים” עניינים רבים כל כך לענות בהם. ולכאורה אין כל עניין לסדר בנוגע להם; אדם מת–מיד הוא נקבר ודיו. אך זהו הדבר, לא דיו לאדם להיקבר, עלינו להתבונן גם באופן קבורתו והולכתו מביתו עד לבית עולמו כי יהיה לפי כבודו; ובקרב עדותינו אמנם אין מרבים להיזהר בזה, ולא אחת נראה, במות אחד העניים, את כבוד הנפטר מחולל לעיני בני הנכר העוברים בדרך. ובכן סידר הוועד כי תהיינה ארבע מדרגות בכיבודים אשר יחלקו לנפטרים, וכי העניים ייקברו חנם, וכי יצטיינו הקברנים בנקיון מלבושיהם, אמנם נשמע כי הוועד אומר לעשות להם גם תלבושת מיוחדה; אך מלבד אשר יכבד להוציא דבר כזה לפועל בעדתנו, הנה אין גם כל נחיצות בה, כי אם אך לא נאבה לחקות מעשי אחרים, נראה כי לא התלבושת המיוחדת היא העיקר כי אם הניקיון והסדר. בכל אופן אין עוד לעניים כל מקום להירגן ולהתלונן, כי יהיו “במתים חפשי”.

ה' בכסלו תרנ"ח

 

תקוות בפחה החדש    🔗

שמחת ירושלים בכבוד פחתה החדש טרם עברה, ופני יושביה עודם צוהלים בתקוותיהם הטובות הקשורות בו, כי בכלל ככה שפל מצב כל מקנה וקניין בשנים האחרונות, וערך כל האחוזות ירד, עד כי לא רק אחינו לבדם, כי אם גם בני יתר העמים החלו להרגיש את הלחץ והדחק שהביאו על נפשם בחומרותיהם; והשינוי הזה שנעשה בהנהגת עירנו מרנין לבם לקוות לימים טובים מאלה.

בין הביקורים אשר ביקר כבוד פחתנו את גדולי עירנו וראשי עדותיה, חשוב לנו ביקורו את כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו, בהיאסף אליו ראשי העדה ומנהיגיה, והסבירו פניו להם בידידות ובנעימות.

ביום השני החולף אחרי הצהרים, נקרא בקול רם, בחצר ארמון רשות עירנו, בפני כל הקהל, כתב הפירמן³¹⁵ אשר ניתן לפחתנו מאות הוד מלכנו השולטן יר"ה, ואחרי הקריאה הריע כל הקהל העלז תרועת “יחי המלך!”, ומנגינת הצבא השלימה את שמחת היום וסדרו.

אחת התקוות לטובת אחינו פה ולהרמת מצב הקרקעות והבתים בעירנו היא השמועה הנשמעה כי מעתה יוכלו גם היהודים נתיני ממשלתנו הרוממה לקנות נחלות על שמם בשדות-המלכות (מירי); כי הגזרה הקשה הזאת, גזרת איסור המקנה גם לנתיני ממשלתנו, אשר כבדה ידה על עירנו יותר מאשר כל על יתר ערי הארץ, היתה אך מולדת-בית וממקום גבוה לא באה, ואם תתאמת השמועה בהלכה למעשה תצמח תשועה גדולה ליישוב ארצנו.

 

חברת יק"א    🔗

הידיעה אשר נודעה, כי סוף סוף החליטה חברת יק"א³¹⁶ לפעול גם לטובת יישובנו, באה כשמן בעצמות בני עירנו, בקוותם כי עתה יגיע התור גם להם לעמוד על הקרקע ולהחיות נפשם בעבודת האדמה. בדבר הזה יוטב לא רק לאלה היוצאים את פני עירנו כי אם גם לנותרים בה, במעוט האנשים המחזיקים שבעה (או שבעים) בענף-פרנסה אחד, וברוב התחרותם לא יותירו מחייה לא להם ולא לאחרים.

 

חברת ישוב ארץ הקודש    🔗

עתה הגיעה העת גם לחברת “ישוב ארץ הקדש” להוסיף אונים במפעליה, ובשבוע הזה הדביקה מודעות לקרוא לצעירי ירושלים החפצים בעבודת האדמה לבוא אל בית-ועדה לרשום שמותם, למען תשלחם אחרי כן אל המושבות, אשר עתה החלה בהן עבודת השנה הבאה. כי אם יקחו סוף סוף מבני ירושלים לאיכרים ולכורמים, אז אין כל ספק כי יהיו אלה שלמדו את העבודה היטב מן הזוכים הראשונים.

 

קפריסין    🔗

ופועלי עירנו, אשר ערבו מכתב הבקשה להוד מלכת בריטניה לבקש, כי תינתן להם אחוזת נחלה באי קפריסין, אחרי ראותם כי נתגלגלה בקשתם ותבוא לידי נדיבי אחינו חברי חברת יק"א, שבו ויאמרו: בתוך עמנו נשב! ואם מכל קצוות הארץ יבואו אחינו הנה לשם ציון לשדד רגבי אדמתה ולהפוך שממותיה לעדן, למה ניגרע אנחנו לגלות ממנה אל ארץ אחרת בין עם אשר לא נכירהו אותו ולשונו?–וישובו ויערכו מכתבים אל אשר בידו היכולת להנחילם על אדמת הקודש, כי אליה נשאו את נפשם מראש, ורק מפני כי ראו כי אין עונם מאחינו, נשאו עיניהם אל אדמה אחרת הקרובה למצער אל מקום מולדתם וערש ילדותם.

אך בין כה וכה, והאדון יוסף נייגו, עושה דבר החברה בארצנו, שלח אל האי קפריסין להתבונן אל האדמה אשר שם ולחוות דעתו על טיבה, ומלונדון הגיע שמה אחינו ולטר כהן לעיין בדבר הזכויות אשר תינתנה למתנחלים שמה; ועוד מעט ונודעה אחרית הדבר.

 

חניכי ביה“ס “התורה והמלאכה” של חכי”ח    🔗

בדבר הוצאת אחדים מבעלי-המלאכה הרבים בירושלים והפצתם ביתר ערי הארץ, הנה נעשה עתה הצעד הראשון בבית הספר “התורה והמלאכה” אשר לחברת כי"ח בעירנו. כי האדון בנדיקט, מבקר בתי-ספרה, החל להוציא את המחשבה הטובה אשר חשב על חניכי מחלקת המלאכה שגמרו לימודם, ובמשך החודש הזה יישלחו עשרה מהם (חרשי עץ וברזל) לארם צובה, ולדמשק, ולבירות, ולמושבות רחובות וקסטינה, ולמשתקעים במושבות תינתן גם נחלת שדה לעבדה.

כנגד אלה היוצאים הנה החלו לבוא אל הבית הזה אלה הצעירים הנשלחים עפ"י החברה מיתר בתי ספרה אשר בארץ ללמוד פה אחת המלאכות ולשוב אחרי כן אל עריהם להורותה שמה לבני אחינו החסרים אומנים חרשים, והתכונה אשר הוכנה לצעירים האלה בבית הזה אמנם רבה מאוד, והחדרים אשר נבנו למענם על פני גג הבית כולו גדולים ורחבים ומסודרים לפי כל צורכי בית ספר לתלמידי פנים.

אחרי שהגיע תור הבניין לבית ביציע העליונה, זכתה גם הדיוטא התחתונה לקבל פנים חדשות, וחדרי הלמוד אשר היו עד כה קטנים וצרים מהכיל את כל התלמידים, רחבו ונסבו, קירות רבים הוסרו, חדרים אחדים היו לאחד, וחדרים חדשים נבנו להשלים את המשוה³¹⁷, והבית אשר נבנה בראשיתו לשם משכן אנשים פרטים הוכשר עתה לתעודתו.

ט“ו בכסלו תרנ”ח

 

שינויים בהנהגת בתיה“ס כי”ח    🔗

לא התקררה כנראה דעת חברת “כל ישראל חברים” בכל השינויים הרבים אשר עשתה עד כה בבית ספרה הגדול בעירנו, עדי הקימה ועדי הוציאה את הגדול שבהם, הוא שינוי מערכת הנהגת הבית, כי חלק חילקה אותה לשניים, ותמסור את כל הנהגת מחלקת המלאכה, אשר היא העיקר בבית הזה, בידי האדון אברהם אלברט ענתיבי, אשר גמר לימודיו בבית ספר להוראת מלאכות שונות בצרפת בתור מורה ראשי, והאדון נסים בכר, אבי הבית מייסדו ומרחיבו, נשאר בתור “מנהל מכובד” לו מבלי התערב עוד בענייניו הפרטיים. החברה מוסיפה אמנם לתת לו כל משכורתו כבראשונה, אך הוא יוצא מבית הספר, וכבר שכר בית מושב מחוצה לו.

האדון בכר יסד את הבית הזה לפני חמש עשרה שנה בערך, ובראותו כי בלימודים לבדם לא תיוושע ירושלים, שם לבו תיכף, ביסדו את הבית, לכונן על ידו גם מחלקה ללימודי המלאכה, ובחריצותו הגדולה לדעת להתהלך את אחינו בחו"ל, הצליח להשיג את האמצעים הדרושים, להרחיב את המחלקה הזאת, עד כי לא הספיק עוד הבית הראשון, שהוא מקנת כסף נדיבי אחינו באנגליה, לשתי המחלקות יחד, ובכסף הברון מוריס הירש קנתה החברה, על יד הבית הראשון עוד בית גדול ורחב ידיים, במאה וחמשים אלף פראנק. ויישאר הבית הראשון למחלקת המלאכות, והבית החדש היה לבית הלימודים.

כמובן היו במפעל גדול כזה גם עניינים רבים אשר נסיונם עלה להחברה וליתר נדיבי עמנו במחיר רב, ושינויים נעשו בו כפעם בפעם לתקנו. כי מלבד אשר הבית בעצמו לא נבנה בראשיתו לשם בית לימוד רק לשם בית מושב לאנשים פרטיים, ובמשך הימים נאלצו להרוס בו ולבנות, להגדיל חדרים ולשנות פני חדרים, ולשוב לפעמים ולהרוס את אשר בנו–הנה גם מחלקת לימודי המלאכות לא נוסדה בפעם אחת על פי שיטה אחת קבועה ומסויימת במחשבה תחלה, רק בדרכים מקריים ובחפץ כביר ונמרץ להרחיב את המפעל בכמותו, למרות כל המכשולים (וחסרון-האמצעים בראשם) אשר חסמו את הדרך לפעמים, ועל כן לא ייפלא אם במצב כזה היו גם פעמים אשר ה“כמות” צררה להאיכות ולהתכלית עצמה. כי היו עתים אשר הורו בבית גם מלאכות אשר רבו כבר המחזיקים בהן בעירנו מבני עמנו מבלי הניח מקום עוד לחדשים (כתפירת הבגדים והמנעלים וחריטת עצי הזית), וכנגד זה הורו גם מיני מלאכות וידיעות אשר עוד טרם הגיע זמנן בעירנו ואין ליודעיהן עוד מקום להרוויח בהן (כלימודי מלאכת מחשבת המכונות). אך רוב ימים ורוב הון הודיעו חכמה ומעט מעט תיקנו המעוותים; למלאכות אחדות חד להיות מהלכים בבית, ותחתיהן נקבעו גם לימודי מלאכות חדשות אשר לא היה לאחינו כד כה כל חלק בהן (כחרושת הנחושת וחיטוב האבן והעץ), ובכלל הולך הבית ומשתלם.

עתה הגיע העת למחולל המפעל לנוח מעבודתו הרבה אשר הוא עובד את החברה מיום החילה לייסד בתי הספר בארץ הקדם. ומה גם כי בין כה ובין כה כבר גזלה חלק גדול מעתותי עסקנותו התדירית גם בדברים רבים מענייני הכלל אשר מחוץ לגבולות בית הספר. עתה יוכל להפנות כל כוחו לעניינים האלה, ולהביט מרחוק בשמחה על מעשי ידיו הראשונים בהתקדמם.

 

חברים נוספים לחברת כי"ח    🔗

לחברת “כל ישראל חברים” נוספו בימים האחרונים חברים חדשים גם בעירנו, בהשתדלות אלה אשר הכירו את חסדיה וטוב מפעליה לטובת עירנו, וברבות מספר החברים והיו לה לסניף מיוחד.

הפחה החדש ביקר את הרה"ג סלאנט

ביום השישי החולף אחרי הצהרים, הוא יום המנוחה אשר לאזרחינו המושלמים, ביקר כבוד פחת עירנו, בלוויית אחדים מהשרים, את מורנו הרה“ג מוהר”ש סלאנט הי“ו, בביתו אשר בחורבת רבנו יהודה החסיד, ואחרי השתעשעו בחברתו ובחברת אחדים מנכבדי עדת האשכנזים, הלכו כולם יחד לבקר את בית הכנסת המפואר אשר לעדה במקום ההוא, ו”בית יעקב“³¹⁸ הרם והגדול הזה היה כלול בהדרו, וישבו שם רגעים מספר, והחזן בלוויית משורריו עלה על הבמה ויברך בברכת “הנותן תשועה”³¹⁹ את הוד מלכנו השולטן יר”ה ובברכת “מי שברך” את כבוד פחתנו, ואחר נפרדו ברגשי הרושם הטוב אשר על לבם הביקור הזה.

כ“ח בכסלו תרנ”ח

 

חנוכה / חנוכת הבית    🔗

זה שנים אחדות אשר קיימו וקיבלו עליהם משכילי עירנו להיותם עושים את ימי החנוכה לאספות התרועעות ושעשועים גשמיים ורוחניים, והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בכל תוקף, לביבות מלובבות “כמנהג בעלי בתים חשובים”, דרשות ונאומים בעברית “כיד המלך”, שירי-ציון חדשים שבחדשים, והשמעה על השקלים לפי נוסח “התלמוד הירושלמי” מדור דור–זהו סדר היום (או יותר נכון: סדר הערב) לאספות האלה המפסיקות לשעה את הבדידות והדומיה הנוראה השוררת בחיינו פה בכלל, ואת כובד-הראש, אשר בו מצטיינות אספותינו בפרט.

בשנתנו זאת הייתה כעין פתיחה לערבים הערבים האלה חגיגת חנוכה אמיתית, היא חנוכת “בית התלמידים הפנימיים” שבבית הספר “התורה והמלאכה” לחברת כל ישראל חברים בעירנו, אשר דבר בניינו נודע כבר לקוראי הפרקים הקודמים. המראה אשר נגלה לעיני כל באי החגיגה הזאת, אשר מועדה נקבע בשעות האחדות שלפני ליל-החנוכה הראשון, היה אמנם מרהיב מאוד: אולם גדול ורחב ידיים, אשר קירותיו עטופים פרוכות משי שונות מרוקמות רקמות זהב, ועליהן מלמעלה תמונות גדולי עמנו; ובתוך החדר בין העמודים שער נהדר עשוי כולו ענפי ירק ופרחים רעננים, ודגלי ממשלתנו הרוממה מנפנפים בכל עבריו; ואצל הקיר, אשר ממול הביאה בתווך, במה גבוהה למושב ראשי הבית ומנהליו, ושולחן מלא זרי פרחים לפניה, והכול עשוי בטוב טעם וכליל יופי.

מעט מעט נמלא החדר כולו המון גדול, אנשים ונשים וטף, עד אפס מקום, כי מלבד כל פקידי הבית ותלמידיו הפנימים, ומורות ביה“ס לבנות ותלמידותיו, הנה קרא האדון בנדיקט, בעל החגיגה, לנכבדי כל עדותינו ומפלגותינו השונות שבירושלים להשתתף בשמחה הזאת, וכולם יחד, כספרדים כאשכנזים, כמערבים וכתימנים, ענו לקול הקריאה, וכל אשר לו יד ושם בהנהגת העדות ומוסדותיהן הכללים: חכמים ורבנים, גבאים וממונים, רופאים ומנהלים, מורים וסופרים, נושאי משרה ובעלי-בתים נכבדים–כולם נקבצו ובאו. ובייחוד נראו הפעם “פנים חדשות” בחג בית-ספר, המה צירי עדת האשכנזים הרשמיים. כי מלבד נכבדי העדה הזאת, אשר מבני הדור החדש, הנה שלח רבנו הרה”ג מוהר“ש סלאנט הי”ו את בנו, וגם אחד הממונים הזקנים ועוד אחד מנכבדי העדה החרדים באו אתו. ומיפו באו האדון ניגו, מנהל “מקוה ישראל”, והאדון חיים פקיד חברת יק"א, אשר הגיע בשבוע שעבר לארצנו.

ויהי בהתאסף הקהל, ועימוד כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר הי”ו בהדרת פניו ובעטרת שיבתו, וישא דבריו בעברית להודות להחברה כי"ח תומכת הבית בידה הרחבה, ולצירה הנאמן, אשר רבות עשה במשך ימי שבתו בירושלים לטובת כל מפעלי חסדיה בכלל ולעדה הספרדית בפרט. ואחר בירך את הבית החדש ואת התלמידים החוסים בו, ויעורר לבם להיות בנים נאמנים לעמנו ולדתנו.

כהד לדברים האלה היו דברי הזמרה הנעימה “זאת התורה, זאת התורה, לנו עוז ואורה” אשר שוררו תלמידי הבית בכלות כבוד הרב את נאומו.

אז קם האדון בנדיקט וישא משאו בצרפתית, ובדברים חודרים ולוהטים ושפה נמלצה וצחה, ביאר לנאספים את התכליות הנשגבות אשר הציגו להם מייסדי החברה “כל ישראל חברים” בייסדם אותה, ואת רוב מעשי החברה לטובת כלל האומה. בכל מקום סבלה מחמת מושלים עריצים, שכנים אכזרים, ומקרים נוראים, עדי הגיעה למסקנה, כי למען חלץ את אחינו הנדכאים מן המצר עליה להרימם בראשונה משפלות מצבם הרוחני, אשר ימי רעתם השקיעום בה, ותפתח בתי ספר רבים להביא דעת ולטעת רגשי הכרת ערך עצמנו וכבודנו בלבות אלה, אשר טרם ידעום. “כמעט אין עדה גדולה בארץ הקדם, אשר לא כוננה לה החברה בית ספר להורות בו את יסודי תורתנו ואת לשון המדינה ואחת הלשונות האירופיות, אשר על ידה יוכלו לבוא באנשים ולהשכיל בכל דבר חכמה ומדע. והממשלה העותמנית הראתה בכל עת רגשי חיבתה למפעל החברה בהרמת קרן בני ארצה, ופקידיה ושריה כול שבעים רצון בבתי החינוך האלה ומאירים פניהם אליהם תמיד. אך בשוב החברה לראות כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, שמה אל לבה את דבר ייסוד בתי הוראת המלאכה ועבודת האדמה, ותכונן ותגדל את בית ספר “מקוה ישראל”, זה גן-העדן לעבודת האדמה, ובירושלים הקימה את בית התורה והמלאכה הזה”.–בהגיעו אל הפרק הזה, האריך בשבח מייסדו ומגדילו האדון נסים בכר, ובכל ה“נסים” אשר פעל ועשה לטובתו בכל ימי נהלו אותו. ואף עתה, אחרי הסיר החברה מעליו את עול הנהגתו, לא יחדל שמו מהיות נקרא עליו תמיד, ככל היות מוסד “מקוה ישראל” נקרא עד היום בפי בני הארץ בשם “נטר” מייסדו.–אחרי הדברים האלה ביאר את חלוקת הנהגת הבית לימים הבאים, וימלא את ידי הפקידים החדשים, האדון והגברת ענטיבי והאדון לוי, במשמרתם החדשה, ואת דבריו כילה בהוכיחו לשומעים עד כמה נחשבה ירושלים לחברת כי“ח ל”בת שעשועים", ובברכו את הבית בדברי חגי נביאנו לאמר “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”.

אחרי אשר שוררו התלמידים את השיר הלאומי העותמני בטורקית, דרש הרב יעקב מאיר, חבר הוועד החדש, אשר לעדת אחינו הספרדים, דרוש נחמד בעברית צחה ומהירה, על סדר היום וענייניו הקודמים, ועל דבר ערך חג החנוכה בכלל לחנוכת הבית הזה, ועל דבר יחס לימוד לשוננו העברית ללימודי יתר הלשונות. וגם לדברים האלה היו כהד דברי השירה “עוד לא אבדה תקוותנו”, אשר השמיעו התלמידים במנגינתם.

לפני חתימה החגיגה דרש גם האדון אלטר ריבלין, נשיא חברת “בני ישראל”, דרוש בעברית, ע“ד ערך יסוד בתי הספר לבני אחינו, וע”ד חובות התלמידים לעמם ולדתם.

אז התפלל כל הקהל תפילת ערבית, ורבנו הרה“ג הראל”צ הי"ו הדליק את נר החנוכה בחדר ההוא, וכל הנאספים שטו בכל הבית החדש להתבונן בסדריו ובמערכותיו, ואחר הלכו איש איש לביתו שמחים וטובי לב.

 

מר בנדיקט    🔗

ביום ג' לשבוענו זה עזב האדון בנדיקט את עירנו, אחרי בקרו שנית את גדולי עדותינו, וכבוד גדול נעשה לו בנסעו, כי כל התלמידים הפנימיים אשר לביה"ס ההוא, ופקידי הבית, וחברי ועד העדה הספרדית, ועוד אחרים מנכבדי עדותינו, נסעו אתו ללוותו עד “מוצא” והאדונים ניגו וחיים נעו אתו בעגלה עד יפו.

 

קפריסין    🔗

האדון יוסף ניגו שב עתה מהאי קפריסין, והנחלות אשר ביקר שמה מצאו חן בעיניו מאוד, וכנראה יתיישבו שמה אחינו הלונדונים יוצאי רוסיה, אשר קנו להם נחלות שמה. אך לאחינו הפועלים הירושלמים, אשר פנו בבקשתם אל הוד מלכת בריטניה בדבר ההתאחזות על אדמת האי הזה, עוד טרם נפתח כל פתח תקוה.

 

הפועלים במושבות    🔗

בשורה טובה נשמעה לאחינו הפועלים העובדים כבר במושבות, כי חברת יק“א תעמידם על הקרקע מעט מעט, וגם מהנדיב באה פקודה, כי כל האיכרים היושבים במושבותיו ימסרו מהיום והלאה כל עבודת כרמיהם ושדותיהם הנעשות ע”י אחרים, רק לפועלים מבני אחינו, ושילמו להם את אשר היו משלמים עד כה לפועלים אשר מבני הנכר, והפקידות תשלים לפועלים שכרם יום יום עד סכום קבוע. עתה יש תקווה, כי ירבו הפועלים מבני אחינו במצאם להם גם מקום לעבודה וגם שכר טוב, וגם התקווה הטובה העולה על כולם.

 

סכסוך האטליזים בין ספרדים ואשכנזים    🔗

ביום החמישי בשבוע החולף הכריזו שמשי עדת אחינו הספרדים ברחובות איסור ברוח תורתנו הקדושה על כל אחינו הספרדים מקנות עוד בשר באיטליזי אחינו האשכנזים.

המעשה הפרסומי הזה כשהוא לעצמו, ורושמו על המון העם, אשר אליו היה מכוון, וערכו בכלל “לקרב את הלבבות בין הספרדים ואחינו האשכנזים ולאחדם לעדה אחת חשובה ונכבדה בעיני כל יתר העמים יושבי עיר הקדש” (לשון הוועד החדש בפרוגרמתו) היה נותן מקום להרהורים רעים ודעות נפסדות על אלה הקוראים כל היום לאחדות ולשלום, וכל שומעו היה בלי ספק מתפלא מאוד מאוד, לולא נודע הדבר סוף סוף, כי אין בזאת כל רגשי פירוד או איבה או הקלה בכבוד אחים, חלילה, כי אם “דררא דממונא” פשוטה בתכלית הפשיטות, עניין מסחר הנוגע לעדה. כי עתה הגיעה עת חכירת ממכר הבשר לעדת הספרדים, והחוכרים בדעתם, כי רבים מבני העדה קונים בשר באיטליזי האשכנזים בה בעת שהאשכנזים אינם קונים באיטליזי הספרדים, מפני חומרות אחדות אשר יחמירו פוסקיהם, התעקשו ולא רצו לשלם לוועד העדה כל מחיר בחכירתם עד הינזק אחינו הספרדים מאחרי איטליזי האשכנזים. ומי זה יוכל לדון עם מי שהוא תקיף וצרור הכסף בידו ואין לו כל מושג מהאידיאלים הנשגבים של דורנו הנאור? העדה דלה וענייה, וההכנסה הזאת היא אחת מהכנסותיה החשובות (6000 פר'), ובמה תוכל לכוף על בניה, כי יכניסו אל קופתה את הריווח, אשר הם נותנים לאחרים להרוויח אם לא בדרך זו?–כאלה וכאלה הן הטענות הנשמעות להמתיק את הדינים ולמחות את הרושם שהיה המעשה הזה יכול לרשום בלב שומעיו.

 

בתי החולים/המיסיון    🔗

המיסיון נעצה קנה בירושלים זה יותר מחמישים שנה, ובעת ההיא, אשר רופאים ובתי חולים ישראלים טרם היו בארץ, היה די זמן לה להספיק להכות שורשיה עמוק עמוק בלב המון העם שלא נטה רק אחרי תועלתו ולא מצא לו כל דרך אחרת, וגם אחרי כן, בהחל להיווסד בירושלים בתי חולים לישראל, הנה לא נוסדו כולם בפעם אחת, ואף אחד מהם לא עמד אז במדרגתו שהוא עומד עליה עתה. היישוב התפתח תמיד הלוך והתפתח, והתפתחות המוסדות לא קדמה אף פעם להתפתחותו, כי אם אחריה באה, כתוצאה לה. ובכן הורגש תמיד חוסר ברופאים ובבתי חולים ישראלים. ידי הרופאים הישראלים היו בכל עת מלאות עבודה, בתי החולים מלאים חולים–וגם להמיסיון נשאר עוד מקום לעשות שלה. וזמן ארוך של שני דורות עשה גם הוא את שלו לחבב על המון העם את רופאי המיסיון, אשר עיקר עבודתם היה יותר לקרב אותו אליהם מאשר לרפא מחלתו, ומטרתם זאת הייתה לנגד עיניהם הרבה יותר מתעודתם על פי לימודיהם, עד כי גם בהיות עתה בעירנו כמעט די רופאים לאחינו, קשה עוד להוציא מלב רבות מהנשים (אשר הן הן המושלות בבית בחלות אחד מבניו) את האמונה ואת הבטחון, אשר נשרשו כבר בלבן, לרופאים “האנגלים”; וברצות הרוצים לעקור את השפעת המיסיון פעם אחת מכל העם, לא הייתה כל דרך אחרת להם כי אם ללכת ביד חזקה ולאחוז ב“כלי הנשק”, אשר אף הוא לבדו למחיתה ולמגור בעיני אלה, אשר לכבוד האומה וליקרה אין כל ערך בעיניהם. אכן בוודאי יותר טוב “לבחור בדרכי ההשלמה והתיקון המובילים למטרתם בנחת ובמישור”, ואך לזאת שלחה חברת “למען ציון” ופקידים ואמרכלים באמשטרדם רופאם לענות לעניים חנם, וחברת “בני ישראל” גם היא הביאה רופא חנם, ובתי חולינו גם הם הולכי ומתרחבים מדי שנה בשנה; אך הניסיון כבר הראה די ויותר, כי אמנם טובים הדברים בפני עצמם, אבל כנגד המיסיון הועל לא יועילו, כי כאשר ייצר לה מאוד תחל לפזר גם כסף לדופקים על דלתותיה, ותדע להשתמש בעניות המנוולת את יפי עמנו לטובתה בכל מיני אמצעיה. גם זאת יודה כל איש, כי יותר טוב להגיע למדרגה שלא יימצא בנו מי שילך לדפוק על דלתי המיסיון מאשר למנוע ממנה רגלי ההולכים אליה, אך על לב עם שלם אי אפשר לפעול בדברים ובתוכחות, כי מלבד האישים המושחתים שבו, אשר כל אלה לצחוק בעיניהם, הנה רבים גם בעלי ה“להפך” המוצאים תמיד מקום לטהר כל דבר…

כללו של דבר: לעת עתה יוכל הדבר להיחשב כדבר חרוץ ונעשה כבר, כי אין בני עדתנו פונים אל רופאי המיסיון. אך אם נאבה “להתעמק בחקירת הצד הפסיכולוגי של החזון המעציב, ולדעת את הסיבות אשר בגללן מבכרים עניי ארצנו את בתי החסד של המסיתים על בתי החסד שלנו”, וראינו, ראשונה: כי הביכור הזה לא היה אלא הרגל ותולדה משתלשלת ממצב הימים שעברו; שנית: כי לא “בחרו עניי ירושלים לשאול עצה דווקא מרופאי המסיתים”, כי אם היו גם רבים אשר ההכרח הביאם גם עתה לפנות אליהם בעת שלא היתה יכולת לבתי החסד של עדת ישראל לקבלם, כי סוף סוף אין מקום בעולם שידאגו בו למלא מחסורי כל העניים; שלישית: גם אם אימצו אחינו כל שארית כוחותיהם למלא מחסורי העניים, באה המיסיון והוסיפה עליהם, וגם בכסף מעט יכלה לעשות הרבה יותר מאשר עשו אחינו בסכומים עצומים, כי היא יכלה להסתפק בהרבותה בתמיכתה לאחדים מהעניים, בעת שהיה על אחינו לעשות כזאת לכל יתר אלפי העניים אם חפצו להסירם בדרך זו מאחריה; רביעית: בין אלה שפנו אל המיסיון היו גם עשירים רבים, אשר לא הייתה למוסדות עדתנו כל צדקה להשפיע עליהם מטובם חנם בעת שהעניים מוטלים עוד לפניהן, והמיסיון קיבלתם בזרועות פתוחות, וישיבו ויהיו מצדם למכשול עצום גם לעניים בדרשם לעצמם קל וחומר: אם לעשירים הותר הדבר, לעניים מכל שכן; חמישית: כי רוב החוטאים חטאו פשוט “שלא מדעת”, לא ידעו כלל מה היא המיסיון ומה תכליתה, לא ידעו קרוא אנגלית למען דעת מה כוונת המילים הכתובות על פתקות הרפואה הניתנות להם, ורק אחת ידעו כי יש בית חולים המתנהג בתכלית הכשרות, ו“הגוים הטובים” נותנים כסף להוצאותיו, ומי פתי לא יסור הנה?

ועתה, רק עתה, אחרי אשר ניתקה כף רגל אחינו מבית המסיתים הזה, עתה הגיעה העת לדבר על לב המון בני עירנו ולפקוח עיניהם לראות בבוץ ששקעו בו עד כה, למען לא יוסיפו לשקוע עוד גם כאשר תוסר ההשגחה המעולה המשגחת על דרכיהם לבלי עשות מדחה, עתה העת ללמדם ולחוק בלבבם מה כבוד האומה דורש מהם.

 

הרצאות בשבת    🔗

מעין הדבר הזה אומרים עתה מנהלי “בית הספרים הכללי” לעשות, בחפצם לקבוע זמן ביום השבת באחד חדרי הבית הזה למטיפים אשר יטיפו לעם על עניינים שונים הנוגעים לעמנו. והצורך בדבר הזה מורגש ככה בעירנו עד כי חבר-צעירים פנו אל המנהלים בבקשה לדאוג למענם ולמלא את החסרון הזה.

אבת תרנ"ח

 

בהירות ל“בלדיה”    🔗

תור בחירת ועד פקידות עירנו הנה הגיע, ועוד מעט וידענו בידי מי הפקידו כלבני לאומינו השונים את גורל “ענייני ירושלים בבניינה” למשך שנתיים מהיום. כי על פי חוקי ממשלתנו הרוממה הזכות נתונה לכל נתיניה, מבלי הבדל דת, להשתתף בבחירה הזאת, לאמור: כל נתין תוגרמה³²⁰, אשר שנותיו הן למעלה מעשים וחמש, ולו אחוזת שדה או בית אשר כסף מכסה כולה למצער לחמישים גרוש (כארבעה רו"כ) לשנה–לו הזכות לבחור; וכל תוגרמי מבן שלושים שמה ומעלה אשר לו נחלות שהוא משלם מכסן להממשלה ממאה וחמישים גרוש ומעלה לשנה–לו הזכות להיבחר.

בוועד עשרה חברים, הנבחרים עפ“י רוב דעות הבוחרים כולם, ולמען לא יהיו בראשית כל מועד כל הפרידים חדשים וטירונים, אשר ענייני משרתם לא התבררו להם עוד כל צורכם, תיקנה ממשלתנו, כי בכל מועד החירות, שהוא אחת לשנתיים, יצאו רק חמישה מחברי הוועד הראשונים, וחמישה חדשים ייבחרו במקומם לשבת יחד את החברים, אשר נשארו גם למשך השנתיים הבאות. וככה הדבר נמשך והולך תמיד, וכל חבר נשוא משך ארבע שנים את משרתו זאת המוטלת עליו להשגיח על מוסדות העיר הקיימים מאז (גן הציבור, בית החולים העירוני וכו'), ועל כל התיקונים הצריכים עוד להיעשות בעיר ובכל כפריה מסביב, כתיקוני דרכי המלך שבין עיר לעיר, וריצוף הרחובות שבתוך בעיר, ונקיונם, והארתם ושמירתם בלילות, והרבצתם בימי הקיץ, וכדומה, ומלבד עניני הכלל האלה רבו גם העניינים הנוגעים לפרטי בני העיר; כי כל דבר בניין חדש גדול או קטן אשר ייבנה, עד בית ה”בלדיה"³²¹ יובא ראשונה, להראות את חברי הוועד את מערכו ולקחת את הרישיון מאתם להקימו, ומבלעדי זאת לא ייבנה כל בניין–בהיתר.

הכנסות הבלדיה רבות מאוד ממכס הדרכים (קרוסה), אשר ישלמו החמרים והגמלים וכל מחזיקי העגלות, וממכס הבניין (רסם-רכסה), אשר ישלם כל בונה, וממכס השמירה והניקיון (חראשה וקנאסה), אשר ישלם כל בעל בית או חנות שבתוך העיר–עד כי עלתה בידה לבנות במשך השנים האחרונות רחובות שלמים של בתים וחנויות ביתרון כסף ההכנסה.

כמובן לוקחים גם אחינו חלק בבחירה; ובהיות מספרם רב על מספר יתר התושבים, וגם מספר בנייניהם הפרטיים³²² הולך בשנים האחרונות הלוך ורב היתה היכולת להם להרבות את מספר הנבחרים היהודים בבית הפקידות הזה אשר ענייניו נוגעים לרוב גדול מהם, לולא עמדו דברים רבים לשטן לחפץ הזה. ראשונה, מפני כי לא כל אחינו נתיני ממשלתנו המה, כי אם נתיני הממשלות אשר מארצן יצאו, וגם אלה שהם נתיני ממשלתנו לא כולם בעלי אחוזה המה; ואף בקרב אלה שהם בעלי אחוזה ישנם רבים, אשר אין אחוזותיהם רשומות בספרי הממשלה על שמם, כי אם על שם גבאי “חברת הבניין”, אשר האחוזות עומדות על שדותיהן, כבתי “מזכרת משה” ו“אהל משה”³²³ ו“ימין משה”³²⁴, אשר מספרם בלבדם יעלה כמעט לשלוש מאות והמה רשומים כולם רק על שם אחדים מעשירי אחינו שבלונדון![^ftn327]

בהוסיפנו על כל אלה גם את קרירות הרוח, אשר שררה עד כה בכלל בכל ענייני כללנו– היוצאים מחוץ לחומה מקפת אותנו ואת חיינו ואת קטטותינו יחד, נוכל להבין איככה זה לא נבחר מכל המון אחינו שבירושלים רק איש אחד לשבת בבית הפקידות הזה, וגם האחד הזה, מי יודע אם לא נפקד מקומו ולכל קהל ישראל לא היה אף פקיד אחד, לולא מצא אחד מבניו פרנסתו בתור סוכן לקופת הבלדיה, והוא ובנו נושאים את המשרה הזאת חליפות מיום התכונן בי הפקידות בעירנו. כי גם מבעלי הזכויות שבקרבנו אין דורש ואין מבקש, למרות כל ההודעות הדבוקות בחוצות, הכוללות את רשימת הבוחרים והעומדים לבחירה; והדבר מסור רק בידי אחדים המחדשים בכל פעם “מעשה בראשית”. הצלחת אלה החפצים להיבחר (יהיו מבני איזו דת שיהיו) תלויה הרבה בהסכם הכללי שבין הכיתות השונות, וההסכם הכללי הזה ב“ה עומד וקיים זה כמעט עשרות בשנים בעירנו: כיתה פלונית בוחרת בפלוני בן הכיתה השנית למען תבחר גם השנית ב”נבחרה" היא, ובכל פעם, כשתי שנים אחרי ראותנו “עליונים יורדים למטע”, נשוב לראות “תחתונים עולים למעלה”, והגלגל חוזר–ומבני עמנו נשוב לראות רק איש אחד נבחר, ואותו האיש הוא –“האב” או “הבן”. אך עתה הנה חדש נעשתה בעדת אחינו הספרדים, בחפש הוועד החדש לעשות תיקונים באשר ימצא, וגם בין אחינו האשכנזים נשמעה הפעם כעין תלונות נגד הקרירות הנוראה, אשר בה יצטיינו אחינו בהיות עליהם להשתמש בזכותם; ומכל הדברים האלה יחד יוכל להיות, כי אף אם לא יגיע מספר נבחרינו כראוי למספרנו, בכל זאת ירב מספר על “האחד” שהיה כבר ל“חזקה”.

לעת עתה בחרה הרשות גם בארבעה מאחינו הספרדים והאשכנזים להתעסק בענייני הבחירות האלה, והוציאו מספרי הממשלה את רשימות הבוחרים והעומדים לבחירה לפי תשלומיהם, ופתקות יימסרו לידי “מוחתרי” העדות בעד כל אחד ואחד מהבוחרים, למען ירשמו עליהן את שמות אלה שהמה בוחרים בהם והשיבום ליום המיועד לבחירות.

 

חטאים / חרם על בתי הספר    🔗

אחרי אשר כבר נמנו יודעי בינה לעיתים וגמרו, כי אין דבר המנסר ומקרקר בעולמנו הגדול שלא ימצא לו “בת קול” גם בעולמנו הצר והמצומצם, על כן לא ייפלא בעינינו לראות בעת כזאת את כל ההשתדלות היתרה מצד הסטרא הקדושה אשר בעדת אחינו האשכנזים לאסוף בדבר הנחיצות הגדולה לכונן בה “ועד העיר”, כלומר ועד המתעסק–בחיפוש חטאים ועוונות. כי באותה שעה שעלתה הנחיצות הזאת על דעת קוראי האספה, בדקו ומצאו, כי יולדות צעירות מתות יותר מכשיעור הרגיל בשעה שלא עלתה זאת על דעתם, כמובן אין זאת אלא בעוון הדור, וכבר נמצא עגלון יהודי שחילל שבת בפרהסיא בנסעו ביום ההוא, וכבר הכריזו איסור לבל ירכב על איש יהודי בעגלתו. ויש אומרים כי מצאו עוד חטאים שהם לחרפה לעדה קדושה כעדת ירושלים, וכל איש היה שמח בעלות בידם לבער הרע מקרבנו; אך כנראה עוד טרם נתקררה דעתם בזאת, ויהי עוד דבר אשר הציק לרוחם; ובכן נקראה העצרה ביום שלשום באחד בתי המדרש, ואחינו האונגרים קפצו כמובן בראש.

כל הזוכר עוד את מעשי תוקפם וגבורתם של גיבורינו “שומרי החומות”³²⁵ האלה לפני שנתיים כעת הזאת, יחשוב בלי תפונה כי קנאת “השערות” אכלתם שנית, כי אחרי שתי שנים של דומייה הספיק כבר שער הנשים המגולחות לצמוח כבראשונה תחת חריטיהן. אך לא מניה ולא מקצתיה. אך לא מניה ולא מקצתיה. גם תור הדבר הזה יגיע בלי ספק, אך לעת עתה ישנם דברים יותר נחוצים: הנה הרב הגאון ר' שמואל סלאנט הי“ו שלח את בנו, ואתו באו עוד אחדים מנכבדי העדה האשכנזית, לחגיגת “בית הילדים הפנימיים” בבית הספר אשר לחברת כי”ח–האם לא יחשוב כל איש עתה, כי כבר הותרה הרצועה והחרם הקדמוני בטל? ומי יודע את התקלה העתידה עוד לצאת מזה? ובכן דרשו אחינו אלה מכבוד הנאספים לשוב ולחדש עתה את החרם בכל תוקף. אך הנאספים חכמו מהם ויאמרו כי “לע”ע" אין להחל בזאת; וכמשפט האספות “המתוקנות” עמדו למניין, ויהיו חמישה ושלושים קולות ללאו כנגד חמישה להן. ויאמרו אחינו האונגרים לעזוב את האספה, אך רעיהם עצרום בנחמם אותם, כי עוד חזון למועד. ובכן תמה האספה רק בבחירת ועד של עשרה רבנים, אשר עליהם תהיה החובה להשגיח ע ענייני העיר, וגם על כל “הגדרים והסייגים”, אשר הושמו על עדת האשכנזים בירושלים (לאמור: איסור ה“שקאלעס” וכיו"ב). ואת כל הדברים האלה כתבו בספר כתוב וחתום, וכבר פנו אל רבנו הרה“ג סלאנט הי”ו למען יתן גם הוא הסכמתו על הכתב בחתימת ידו, אך עד כה עוד טרם חתם עליו למרות הציקם אותו בדבר הזה.

 

שיעורי שבת בכוזרי    🔗

ובין כה וכה, וב“בית הספרים הכללי” החלו להוציא לפועל את דבר ההטפה בימי השבת להמון הנאספים, וביום השבת החולף החל החכם הרב יחיאל מיכל פינס להורות פרק בדברי ספר “הכוזרי”. אך מי ידוע אם לא ייכנס גם הדבר הזה בגדר “הגדרים והסייגים”, אשר למענם יקומו עתה למלחמות ה' בגיבורים

 

אספות    🔗

מלבד האספה “המצויינה” הנזכרה, הנה רבו אספות-השעשועים בחברותינו החדשות ובמוסדותינו, בלשכת “בני ברית”, ובלשכת “בני ישראל”, ובחברת “ישוב ארץ הקדש”; וגם אחיותינו אחזו במנהגן מדי שנה בשנה, וביום זאת חנוכה נאספו רוב חברות “עזרת נשים הכללית” אל בית המחסה שכוננו לחולי הרוח, וחברות חדשות נספחו אל החברה, ואחרי אשר התבוננו בכל סדרי הבית וענייניו ונקיונו, קמו על נדיבות ותצאנה שמחות וטובות לב על כל הטוב אשר הן גומלות לרעותיהן הנדכאות.

 

“עזרת נשים” ביפו    🔗

גם ביפו רבתה ביום ההוא התכונה בחברת “עזרת נשים” אשר שמה. כי זה ירחים אחדים, אשר החברות מאספות, מכל נדיבת לב ביפו ובמושבות, מעשי רקמה וחפצים שונים, להפילם בגורל ביום ההוא לטובת החברה, וגם שולחן מלא מגדים ומגדנות מוכן באולם האספה למכרם (במחיר רב) לכל דורש מהנאספים. גם את חברי ה“תזמורת” שבראשון-לציון הזמינו לחגיגה הזאת, לנגן בפני הנאספים. ואחדות מהחברות סבו ביפו ובמושבות ותמכורנה את פתקות הכניסה בכסף מלא, ולפי הנשמע תרבה ההכנסה הפעם רב יותר מאשר היתה בשנה החולפת.

 

נדבה    🔗

בשבוע הזה הגיעו לראשי עדותינו, האשכנזית והספרדית, אלפיים פראנק לטובת העדות, אשר שלח הרה“ג הרב צדוק הכהן הי”ו מפאריז מנדבת אחד גדולי אחינו שמה.

כ“ב בטבת תרנ”ח

 

מיילדות    🔗

חברות “עזרת נשים הכללית” שבעירנו ראו בצרת אחיותיהן האומללות, וכבעלות “לב היודע מרת נפשו” יודעות הן, אחיותינו אלה, את מצב העניין ואת מקור הרעה הרבה יתר מאחינו הגברים, ועל כן לא ניפלא לראות, כי גם האמצעים, אשר בהם הן בוחרות לקדם את פני הרעה, המה אחרים לגמרי מאלה אשר כבר הורגלנו בבחירתם. כבעלות “ניסיון” יודעות הן, כי דבר הנשים המתות בשעת לידתן איננו יקר כל כך בעירנו; אף יודעות הן, כי עוד רב יתר ממספר המתות גדול ועמום מספר החולות בעקבות השעה האיומה הזאת במחלות אשר תמאנה הירפא, ובמדווים ההורסים את גופן מעט מעט ומדכאים אותן כל ימי חייהן; ואף גם זאת הן יודעות, כי כאלה כן אלה סיבה אחת לשתיהן, והיא: חסרון מיילדות מלומדות.

כי זה הוא משפט עירנו מאז ומקדם: אשה עזובה כי תזקן ופרנסה אין לה, והיתה למיילדת. המלאכה "נקייה וקלה, ויש בה כדי להשביע נפש רעבה, ואם אמנם לא ביום אחד תיוולד מיילדת ולא בפתע פתאום יצא שם אשה מן השוק למומחה ורגילה בעבודה הזאת, הנה לא חדל אביון מקרב הארץ, ובדלותן של נשי האביונים תוכל להשתמש כנפשה שובעה לעשות לה “שם” בבעיר. משך זמן קצר או ארוך תעבוד עבודתה חנם או בשכר מצער; ומי היא הענייה, אשר לא תאבה לקמץ מעט בהוצאה, בשעה שעליה להגדיל אותה על כורחה לצרכים אחרים? וככה יעברו עליה ימי המסה והתרגיל בבתי העניים, עדי השיגה תכליתה ועלתה לבתי הבינונים, ומקומה בבתי העניים תעזוב לטירונה אחרת.

ואם זה לבדו הוא בית לימודן וחינוכן של “החכמות” האלה, היפלא עוד אם תשאֵרנה בו “רושם דמינכר”? גם בתי הבינונים, אשר אליהם תבורנה בעלותן כבר לגדולה, הינקה לא יינקו מתוצאות אי-ניקיונן ואי-ידיעתן הנוראות, ואף כי בתי העניים, אשר נוסף על חלאתן הן בלכתן מיולדת ליולדת גם מבלי רחוץ את ידיהן, אינם מצטיינים גם המה ביתרון ניקיון וטהרה. היולדות אשר כח-חיותן העצום לא ייפסק למרות כל מהרסיו אלה, תצחקנה אמנם, לכל “הכנות” ההבל, אזר בהן תראינה המיילדות המלומדות את כוחן, ונחם תנחמנה את נפשן באמרן: גם אמותינו ואמות אמותינו ילדו כן ותגדלנה בכל זאת דורות חיים וקיימים! אך כל אשר יש לו רק מהלכים, אם רב ואם מעט, בין רופאי עירנו, ישתומם למשמע מספר האומללות חללות מקרי הלדה, הנושאות כל ימיהן עוון הזלזול בחוקי שמירת הבריאות בעת ההיא; אף כי הן בעצמן אינן יכולות להשיג, כי אך הסיבה הזאת בעוכריהן, בהיות מיני המחלות האלה בולטים על פי הרוב בזמן מעט אחרי עבור ימי הלדה.

ישנן אמנם בעירנו מבנות עמנו מיילדות מלומדות אחדות, אשר למדו עבודתן באחד בתי הלימוד באירופה, וישנן גם נשים בבתי הבינונים והעניים, אשר אחרי עמדן כבר בניסיון מר תרצינה להביא רק את אלה לביתן; אך חסרון הכסף עומד להן לשטן, בדרוש ה“מיוחסות” האלה כמובן שכר רב בעבודתן (מחמישה עשר פראנק ולמעלה), ובעל כורחן עליהן לשוב ולהתענות תחת יד מכרותיהן הראשונות, ולסבול את תוצאות פעולתן הנוגעות לפעמים גם עד הנפש.

את כל הדברים האלה שמה חברת “עזרת נשים הכללית” אל לבה, ואחרי אשר בין כה וכה היא משתדלת כבר לעזור ליולדות הנצרכות במזומנים או בבשר ובחלב, החליטה לצעוד עוד צעד לעזרתן, ותפקד מיילדת מלומדה, אחת מבנות עירנו השבה מווינא וכתבי תעודותיה המצויינים בידיה, להיענות לכל היולדות העניות, אשר תקראנה לה על פי פתקא, אשר תינתן להן מאת החברה, ולמלא כל חובותיה כנגדן כמלאותה אותם בבתי העשירים והבינונים. ולמאן לא תשים כל פדות בין יולדת ליולדת, תיקנה החברה, כי אין על היולדת להראות אותה את הפתקא אשר תקבל מהחברה, כי אם אחרי כלות ימי טיפולה בה משך שבוע או שבועיים. הפתקא הזאת תעלה ליולדות רק בערך שני פראנק, הוא הסכום אשר גם המיילדות הפשוטות מקבלות למצער כפליים או שלוש בערכו. והחברה משלמת להמיילדת שכרה מדי חודש בחודשו, ועליה לבקר עד שלוש מאות יולדות בשנה.

 

תיירים    🔗

ובין כה וכה הנה רבים המה האורחים הנראים כעת בחוצותינו, המה מיודעינו התרים האירופים אשר כבר הגיע תורם. מלבד האנגלים והאנגליות, שבאו כבר המונים, וכבודם מלא כל בתי המלון הגדולים וכל רחובות העיר בסובם רוף ושוב את מתורגמניהם, הנה באו בשבועייים האחרונים מאתיים וחמישים צרפתים, וביניהם כשבעים כמרים, ויתארחו כולם בבית הכנסת האורחים הגדול והמרווח אשר להם מחוץ לעירנו, קרוב ל“שער החדש”, אשר נפרץ בחומת העיר לפני שנים אחדות לכבוד הצרפתים, אשר כל חלק העיר ההוא מחוץ לחומה ופנימה לה מלא בבניינים הרבים והעצומים. וכקיום לדברי הכלל “כהנא מסייע כהנא”³²⁶ הננו רואים אותם תמיד בלוויית כהניהם הירושלמים ההולכים לפניהם ומורים להם הדרך במראה כל עתיקות ירושלים וסביבותיה.

 

ר' צבי הכהן לעוואנטין    🔗

בראשון לציון נפטר, ביום העשירי בטבת, ראש מייסדי המושב הזה, הישיש הנכבד ר' צבי הכהן לעוואנטין ז“ל. האיש הזה היה מהראשונים באמידי אחינו מרוסיה, אשר התעוררו בפועל, לפני חמש עשרה שנה, לקול הקורא לרעיון העבודה על אדמת ישראל, ומשבעת האנשים הראשונים, אשר קנו את אדמת “עיון קארה” לייסד עליה מושב יהודי, וגם בין יחידי הסגולה האלה לקח הוא את החלק היותר גדול, בקנותו על חשבונו לבדו כשליש האדמה כולה. ואחרי שובו אל ניקוליוב עיר מגוריו, אשר בה חי חיי עושר ושלווה, גמר את עסקיו וימכור את אחוזותיו, ויקח אתו את שארית הונו, ובהיותו כבר קרוב לימי זקנה, עלה להתענות בכל אשר יתענו אחיו ולסבול בסבלותם. כי הימים ההם היו עוד ימי המרורים למתנחלים “הראשונים” הראשונים וימי חוסר הכול: חוסר בתים, חוסר מים, חוסר כל הכנסה, וחוסר–”נדיב“, אשר לא יחוס על רבבות שקליו עד ראותו מושב בתיקונו. ובכל התלאה אשר מצאתהו בשבתו בתוך עמו, לא התאונן ולא התלונן, כי לב שמח ובוטח חנן אותו ה', ויהי תמיד שמח בחלקו ומשתתף בצער אחרים. ובעבור ימי הרעה, והנדיב החל לתמוך את בני “ראשון” בכל מחסוריהם, והמושב גדל וקרקע נדרשה ל”הפקידות“, והמנוח ראה, כי בנים אין לו אשר יעבדו את נחלתו אחריו, ויקם וימכור את כל חלקו להנדיב, ואת שדה הבניין היקר אשר היה לו במרומי המושב עצמו, מסר במתנה למען יוקם עליון בית התפילה למושב, ולנפשו השאיר רק את השמחה לראות את פועל כפיו הולך ופורח גם ע”י מעשהו זה. והשמחה הזרת מילאה את כל חדרי לבו, כי כאהבת אב לבניו כן גדלה חיבתו להמושב הזה; וגם אחרי אשר לא נשאר לו כל חלק ונחלה בו, ומביתו הגדול והמרווח אשר הקים בו, נאלץ לשבת בדד בשכירות בבתי אחרים, וגם תקוותו ומשאת נפשו לראות את שמו חרות על מצבת אבן בבית הכנסת אשר להמושב לזכר עולם בתור מייסדו–בגדה בו, גם אז לא נתנהו לבו לעזור את המושב החביב עליון כאישון עינו, ויישאר בו עד יומו האחרון.

אף נדיב לב במלוא מובן המלה היה המנוח, וביתו היה פתוח לרווחה בכל עת לעוברי אורח, פני איש לא השיב ריקם, ובתתו נתן בשמחה רבה. ואחרי החביבות הרוחנית אשר חיבב את “ראשון”, גדלה חביבותו לבית תלמוד התורה “שערי תורה” ביפו. בכספו נוסד חלק גדול מהבית בהיבנותו, וגם אחרי כן הרבה לתומכו בכל מקרה ובכל כושר אשר מצא לו לתת. ועתה במותו השאיר כמעט כל הונו (אשר נפחת כבר אחרי נדבותיו בחייו) לבתי החסד ביפו ובירושלים; כשליש ממנו לטובת הבית הנזכר, וכשליש לבית החולים “שער ציון” ביפו, ואת המותר ציווה לחלק בין “מושב הזקנים” וחברת “עזרת נדחים” בעירנו, וכו'. ובמחיר כלי ביתו ובגדיו יעשו בגדים לנערי בית תלמוד התורה ביפו.

ובני “ראשון” זכרו להמנוח את על פועלו לקיום מושבם ולייסודו, ויעשו לו כבוד גדול במותו.תנצב"ה.

 

בניין בית החולים “שערי צדק”    🔗

תקווה אחת לעתיד ישנה בבית החולים הגדול הנבנה עתה ע“י אחינו שבאשכנז, כי מלבד שמקומו הוא היותר מסוגל לה”הסגר", בעמדו כמעט גם מחוץ לירושלים החדשה שמחוץ לעיר, הנה אומרים בוניו לבנות בו בניין מיוחד, רחוק מבניין עצם בית החולים, לקבעו למיני המחלות האלה, על פי תנאי שמירת הבריאות הנדרשים למחלקה כזאת, עד כי גם בית מרקחת מיוחד, ומבשל³²⁷ מיוחד, ומשרתים מיוחדים יהיו לה, וכל מגע לא יהיה לה ולאנשיה את החולים השוכבים בבית עצמו.

והעתיד הזה איננו רחוק עוד מאוד, אחרי הפסיעות הגסות אשר עבודת הבניין הזה פוסעת. כי חברי הוועד הפועל הנכבדים אשר לבית בעירנו מקבלים פועלים עד כמה שיש רק יכולת לקבל בבת אחת, עד כי רק כארבעה ירחים נדרשו לעבודת היציע התחתית של הבנין כולו³²⁸ אשר כלתה עתה מהמסד ועד הטפחות. ביציע הזאת, הכוללת בתוכה גם את הבורות, נוכל כבר לראות את מערך הבניין כולו וגודלו: לבית יהיו שני אגפים, האחד לחולים זכרים והשני לנקבות, ועל יד האגף השני יהיו גם החדרים אשר יכינו בעד הילדים הקטנים. ומלבד חדרי המשכב יהיו גם חדרים קבועים לניתוחים, למרחצות, לבישול תה, ועד כאלה. ובקצה שני האגפים שני אולמים גדולים למושב לחולים בעיתות היום, ומסדרון ארוך כשמונים מטר מחבר את שני האגפים. וחדרי היציע התחתונה יהיו לבית הוועד, לבית המרקחת, למועצת הרופא לחולי חוץ וליתר צורכי הבית, וחדרי היציע התחתית, אשר נבנו כבר יהיו למרתפים ולמבשלים וכו'.

ורחוק מגופו של המוסד, בקצה השדה, יוקמו עוד שני בניינים נפרדים בעלי שתי יציעות, לחולים במחלות המתדבקות, ארבעה ארבעה חדרים לבניין, וגם שם תהיינה היציעות התחתונות לבורות, ולמבשלים וליתר הצרכים, והעליונות לחדרי משכב החולים. כי בארצנו, אשר בה רבו נגועי הקדחת, אין טוב גם לבריאים לישון בחדרים הסמוכים לקרקע.

בעצם הבניין יהיה לעת עתה מקום לחמש וארבעים מיטה, ובמחלקה המיוחדה לשש עשרה מיטה. אך ברבות הימים וההכנסה, יוסיפו לבנות עוד בהמקום המרווח אשר לבית. כי סוף סוף גם פה “במקום העשירות” יש קצב וגבול להוצאה–הוא הגבול אשר קצבה ההכנסה מאליה, והוצאות הבניין כולו, מערכו עתה, תעלינה כבר ליותר ממאה וחמישים אלף רובל; ואין הגדלתו תלויה רק בנדבת לב אחינו ביתר הארצות.

והשגחה מיוחדת נתונה על כל פרטי ענייני שמירת הבריאות: גודל חדרי משכה החולים נערך באופן כי יהיה לכל מיטה חלל ארבעים מטר מעוקבים לאוויר, והחדרים האלה הם בכל חלקי הבית ביציע העליונה, ולמען הגן על שתי היציעות העליונות מן הרטיבות הבוקעת ועולה מן הקרקע, תושם שכבת חמר (אספלט) בנדבך הקירות אשר ממעל ליציע התחתית לאורך הבניין כולו, והיציע התחתית גם היא עשוייה בכל הרוחות הדרושות, החדרים גבוהים ומקום יש לאוויר לעבור דרך כולם, ובמסדרון הארוך העובר בין שני האגפים חורים משני עבריו, סמוכים לתקרתו המתרוממת מעל לשטח הקרקע אשר מסביב, למען יהיה למצוא לאוויר המושחת ולמבוא לאוויר הטהור הבא ממערב. והבורות שנבנו כבר מכילים אלף ושש מאות מטר מעוקבים מים לכל צורכי הניקיון במילואם.

ביחוד משתדלים מנהלי הבית להעסיק בעבודתו ידי פועלי אחינו עד כמה שאפשר, ובמספר מאה ועשרים הפועלים שעבדו בו בימים האחרונים נמצאו קרוב לתשעים יהודים. ולולא היו מיני אשר בהם עוד טרם הרבו אחינו לאחוז, מפני חסרון כוחות הגוף הדרושים להם, כחציבת אבני הסלעים וכדומה, כי עתה יכולנו לראות את הבניין כולו נעשה ע"י פועלי אחינו בני ירושלים, השמחים למצוא להם עבודה, ובעבור איש על פני שדה הבניין הזה בימים האחרונים וירא את כל החריצות והזריזות, אשר בהן מצטיינים אחינו אלה בנעריהם ובזקניהם, יכול לראות עד כמה כבר רחקנו מימי סיפורי קמפרט המצויין, אשר האחד מהם עורך לפנינו את חרדת המוות של האם העבריה בהיאלץ בנה לעלות על ראש המגדל ולעבוד שמה עבודתו, ואת “הגבורה” ואמיצות הנפש אשר הראה הבן הגיבור הזה!

 

בין ספרדים ואשכנזים    🔗

דבר האיסור הנאסר על אחינו הספרדים לקנות בשר מאיטליזי האשכנזים הולם וחזק, גם קטטות וגם הכאות חזון לא יקר הן עתה ברחוב היהודים, כי שמשי העדה הספרדית סובבים ברחובות כל היום, ובכל ראותם איש ספרדי אשר תוכל להיות להם “שליטה” עליו נגש אל איטלז אשכנזי, ונגשו אליו ודיברו אתו רכות וקשות, ולפעמים גם עד הכאות. ואם בכל זאת מאן ימאן לשמוע, והביאוהו עד לפני רבני העדה להזהירו. אך אחרי כל אלה עוד רבו המתפרצים המרים בפועל את נטייתם ל“אחדות העדות”… ומלבד הנטייה הרוחנית ישנן גם שתי סיבות גשמיות להחזקה בפרצה הזאת למרות כל האיסורים: מפני כי באיטלזי הספרדים העלו הקצבים את מחיר הבשר למיום דעתם כי זכות “חזקה” להם מעתה על כל בני עדתם, ומפני כי רבו בשנים האחרונות בין הספרדים אוכלי בשר בהמה גסה, וביחוד בין אחינו הבוכרים והגורזים, ואחרי אשר סוף סוף אין מספרם רב, לא יוכלו קצבי הספרדים לשחוט למענם בהמות גסות שאין בשרן נאכל לרוב בני העדה הזאת, וגם בשחטם מהם לא ישחטו מן המובחר.

וקצבי האשכנזים לא טמנו גם הם ידיהם בחיקם, וידפיסו בשבוע החולף מחאות ארוכות בשם “על דעת הקהל” להוכיח את המגרעות אשר באיטלזי הספרדים בעניני הכשרות והעדר ההשגחה עליה; ובין כה וכה כבוד ישראל מתחלל לעיני שכנינו, והפרץ הולך ומתרחב.

ובכל זאת אין הכנסת העדה הספרדית בכל חכירת הבשר רבה על שלושת אלפים פראנק לשנה. כמובן אין העדה חייבת להפסיד חלילה משום “אהבת האחדות”, אך גם בדרכים המרחיקים מן ההפסד יש ברירה,ואין לעדה הנכבדה ללכת רק בדרך אשר יורו לה קצביה. גם האשכנזים אינם קונים בשר מאיטלזי הספרדים, אך עוד טרם נשמע, כי סבו שמשיהם הרשמים בשווקים למנעם מזאת.כנשמע כבר ראו רבים מנכבדי העדה כי שגו הפעם, ולא זו הדרך, ומי יתן והקרע אשר נקרעו עדותינו זה מכבר לא יוסיף להתרחב.

 

בחירות ל“ועד פקידות עירנו”    🔗

בדבר “ועד פקידות עירנו”, אשר קרבו ימי בחירתו, הנה הודבקו רשימות ארוכות הכוללות שמות כל אלה, אשר להם הזכות לבחור, ובצידן גם רשימות אלה הראוים להיבחר. ומתוך הרשימות יצא לנו, כי מספר המושלמים “בעלי הבחירה” עולה לשבע מאות בערך (בהיות כולם נתיני ממשלתנו, ולרובם בתי אחוזה), ולעדות הנוצרים כשלוש מאות בוחרים, ועדותינו כולן רק כמאתיים (92 ספרדים, 86 אשכנזים) אחרי כל הבניינים הרבים, אשר לאחינו בירושלים, מפני הסיבות אשר הזכרתי לעיל³²⁹.

 

זכות הישיבה    🔗

עוד טרם תמו דברי הוועדים, והנה הפקיד כבוד פחת עירנו החדש וועד מיוחד מפקידי ממשלתנו לעיין בדבר אחינו הבאים מחדש ואין להם הזכות להתיישב בארצנו, כי ישובו אחרי התגוררם פה משך הימים אשר ניתנה להם הרשות לזאת. והוועד הזה אומר לבדוק עתה בזכויות אחינו היושבים בעירנו, ובית פקידות השוטרים סר למשמעתו לכל אשר יצוונו.

ראשית שבט תרנ"ח

 

מות הרב מבריסק    🔗

רוב שנים וכובד המחלות השונות, אשר תקפו יחד את הגאון המפורסם מורנו הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל, הוא הרב מבריסק, גברו סוף סוף על כל התחבולות המלאכיות, אשר בהן ניסו הרופאים להאריך עוד את ימי חייו האחרונים, ובליל מוצאי שבת קודש בראשית הלילה, גווע וייאסף אל עמיו.

אך כי לא כמות כל אדם שהגיעו שנותיו לשתיים ושמונים ימות איש אשר כזה, זאת ראו כל בני עירנו בימים האחדים לפני מותו. כי מלבד כל עבודת הרופאים בזריקות העתר ³³⁰ויתר תחבולות התחייה, ומלבד ההחלטה להביא עוד פרופיסור מומחה מבירות, – לא אך נמצאה אנייה הבאה ליפו בעוד מועד, עשו מעריצי שמו כל מה שהיתה רק יכולת לעשות – בדברים היוצאים מגדר חכמת הרפואה: שם חדש הוסיפו לו על שמותיו הרבים מאז, הוא השם “חיים” ואורח חדש (שבא מקרוב מאמריקה) נקרא לשים כובעו עליו; וביום ו‘, כשעה לפני עלות השחר, בעוד כל העם ישנים, עברו שמשים בכל רחובות היהודים שבתוך העיר ובכל השכונות אשר מחוצה לה, ובקול מאיים ומחריד נוראות הכריזו למחר לקום ולהתאסף בבתי התפילה ולקרוא סליחות ³³¹והושענות ³³²ולתקוע בשופר ולהרבות בתפילה; ואחרי שעה מלאו בתי הכנסת, ואחדים אמרו לקיים “תקעו שופר בציון” ³³³, וילכו אל מקום קברי בית דוד להתפלל ולתקוע שופר שמה. ביום ו’ נגזר צום על כל ילדי “בית היתומים” ³³⁴למגדול ועד קטן, ובחוצות עברו שמשי האשכנזים לקרוא בשם רבנו הגרש“ס ³³⁵הי”ו את העם אל בתי התפילה לשפוך שם שיחם. וטלגרמה נשלחה לצפת להתפלל על קבר רשב“י ³³⁶, וטלגרמה לטבריה “להדליק ח”י לוג שמן זית על קבר רמבעה”נ ³³⁷, ולחברון, אשר אין חוטי הטלגרף מגיע אליה, נשלח רץ מיוחד, לעורר להתפלל על קברי האבות. וגם לבריסק וללומזה אשר בחו"ל נשלחו כפי הנשמע טלגרמות כאלה, וכל המעשים והקריאות האלה פעלו פעולתם – להלהיב את הלבבות ולשום בפי כל הבריות את השאלה היחידית, לאמור: “מה שלום הרב עתה!”. רוב הרופאים נואשו אמנם עוד בראשית השבוע מרפואתו, ובכל זאת טרם אפסה כל תקווה,ובעצם יום השבת בצהריים שבו השמשים ויכריזו בכל כוחם את הקריאה “לכו והתפללו בעד שלום הצדיק מבריסק”, ועוד בטרם עברו שתי שעות והנה שבו ויכריזו. אז הבינו כבר רבים כי מספר השעות חוצצו, ומיושבי העיר פנימה ומחוצה לה נהרו רבים אל בית הרב לדעת מצבו לנכון. אך אין מגיד, כי חדר הרב נסגר על מסגר, ולא נשארו בתוכו רק יחידי הסגולה, וכל יתר הבאים עמדו במסדרון. ואך כרבע שעה אחרי זמן הבדלה ³³⁸, נשמע קול “שמע ישראל” ³³⁹פורץ מן החדר, וידחפו העומדים מבחוץ את הדלת בחזקה ויפרצו החדרה לעמוד שם בשעת יציאת הנשמה.

לפי דברי אלה שנכנסו לפנים מן הקלעים, היתה דעתה צלולה עד שעת מותו, ויבן את כל אשר דיברו אליו, אך תשובותיו היו ברמז, כי למיום השישי אחרי הצהריים חדל לדבר כליל.

ובאי הבית נמנו וגמרו באותה השעה לבלי תת לגעת בגוויית הפטר כל אשר לא רחץ בשרו במים ³⁴⁰, וכל השולח את בניו אל אחד מבתי הספר. והשמועה הקיפה תכף את העיר לאמור “מת הרב”, ויחל העם להיאסף לספוד לו ולבכותו, ומכל שכונות אחינו החלו רבים לרדת העירה לחלק להמנוח את הכבוד האחרון. אך רבני עירנו והגרש“ס הי”ו בראשם החליטה לעכב את הקבורה ליום המחרת, מפני כבודו של המת ומפחד מקרי האסון אשר יכלו לקרות את אלפי הנקצבים אשר נאלצו לעבור באישון לילה דרך חוצות עירנו הצרים והאפלים; ואף ירא יראו לשלום השכונות הרבות שמחוץ לעיר, בצאת מהן כל הגברים ורק הנשים והטף יישארו. ויהי עוד טרם עברה שעה, ושמשים נשלחו אל כל השכונות להודיע את דבר ההחלטה הזאת.

וגם בשעה ההיא, בשעה שהמת מוטל לפניהם, אמרו עוד הנרגנים הידועים שבתלמידיו להשתמש בתור אמצעי להעלות מדורת המחלוקת, לסכסך עדה בעדה, ולדרוך ברגל בוז על העדה אשר עליה השיאו עוד בשנה החולפת את העלילה הנתעבה, עלילת לכת המון גדול ממנה “להכות את הרב נפש” ³⁴¹ויחליטו כנשמע לשאול מאת עדת אחינו הספרדים לחצוב להמנוח קבר בשדה קברותיה, אך יראי ה' האמיתיים שביניהם התקוממו בכל עוז כנגדם ולא נתנום לבצע זממם החורש אוון גם ברגעים שהיו צריכים להיות להם ליותר קדושים ברגעי חייהם.

כל הלילה הספידו את המת בביתו רבים ממעריציו, וביום הראשון בבוקר הכריזו בשם הרבנים ביטול-מלאכה, וכל חנויות אחינו ובתי מלאכתם, ובתי תלמוד התורה ובתי הספר לא נפתחו. ומטעם “הוועד הכללי” אשר לעדת אשכנזים, נשלחו שומרים מבני אחינו אל כל השכונות אשר מחוץ לעיר.

ויהי אך כילה העם את תפילתו, ויחל לנהור בהמון אל הרחוב אשר לפני בית הרב. ולא עברה שעה, ורבנו הרה“ג הראשון לציון ³⁴²הי”ו בא הביתה לספוד למת, ורבני עדת האשכנזים וקהל גדול מאד מבני העדה נועדו יחד בבית הכנסת הגדול “בית יעקב” שבחורבת ר' יהודה החסיד, כי שמה החליטו להביא את הגוייה להספידה. ובין כה וכה, והרחובות שלפני בית המת מלאו אנשים, ומרגע לרגע רב ההמון עד מילאו את כל הרחובות אשר מביתו ועד החורבה. וחצר החורבה הגדולה והחרבה מלאה גם היא, ואיש איש נדחק לבוא אל תוך בית הכנסת. וילך הבית הלוך והימלא, וכל המון באיו, אשר מספרם עלה לשלושת אלפים איש בערך, עמדו צפופים ודחוקים, עד כי לא יוכל איש לזוז ממקומו, ולכל תנועה קטנה נעו רבים יחד וראשיהם נראו מתנדנדים הנה והנה כגלי הים או כקמת השדה הנדה לכל רוח. וכל הספסלים אשר מסביב לבימה הגבוהה שבאמצע הבית, ישב רבנו הגרש“ס הי”ו ויתר רבני העדה, ושולחן ארוך הוצג לפניהם, להניח עליו את גויית המת. וכל מנורות הבית דולקות, והמראה כולו מלא חרדת קודש. רק כפעם בפעם נדחק איש ברוב מאמצי כוח לצאת החוצה, הוא אחד הכהנים אשר עליהם הכריזו לעזוב את הבית.

בשעה העשירית שלפני הצהריים החלה התהלוכה, ובעבור המחנה הכבד ברחבה שלפני בית הכנסת אשר לאחינו המערבים קם הרב רבי יוסף בורלא, ראש אב בית דין לעדת אחינו הספרדים, ויקרא מספד, וכחצי שעה אחרי כן הגיעו נושאי המיטה “בית יעקב”, ובדוחק גדול באו אל תוכו, ושעריו סוגרו תכף לבל יוסיף איש עוד לבוא באין מקום, וקול יללה נשמע מכל עברים למראה הגוייה העטופה בטלית נישאת על המוטות ומובאה עד השולחן.

אז קם רבנו הגרש“ס וישא קולו ויבך, ובתוך דברי הספדו קונן על הנפטר בדברי המקונן ³⁴³”שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו", ולמשמע אלפי בני העדה הנאספים קרא בחום לבו לאור: העדה כולה יודעת עד כמה היה המנוח חף מכל הדברים אשר הגידו ויעשו בשמו אחדים מאוהבי מדנים אשר סבבוהו, בהשתמשם בכוחו מבלי הודיעו, עד כי לאחרונה זייפו גם את חתימתו על דברים אשר פרסמו ולא רוחו, ועל זה הצטער המנוח עד נפלו למשכב. – על כל אלה אשר יד וחלק להם במעשה הזה לבקש מחילה מכבוד הנפטר בייחוד, כי מי יודע אם אין לנו לקונן על עטרת ראשנו כי נפלה בגלל כי חטאנו. ואת דברי הספּדו כילה בפסוק “וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'” ³⁴⁴, וכל העם התעורר לבכי למראה הדמעות אשר ירדו על לחייו.

אחריו הספידו הרב מדובראוונא ³⁴⁵והרבי מלובלין ³⁴⁶אמר את תפלת הקדיש, ובשעה אחת עשרה ורבע הוצאה הגוייה שנית, וכל ההמון שב ללוותה עד הרחבה הגדולה אשר לפני שער ציון, והלחץ והדוחק רב ככה בחוצות עד כי נמשך כל איש עם זרם ההמון מבלי יכולת לשוב או להתקדם או לעמוד במקומו. ועל הרחבה ההיא נגלה מחזה נהדר לעיני כל רואה, מחזת כל עדת ישראל שבירושלים העומדת צפופה, אשכנזים, ספרדים, מערבים, תימנים וכל יתר העדות התערבו כולם יחד, וילדי בתי תלמוד התורה השונים ובית היתומים כמו נבלעו בין ההמון כולו, ומאות הנשים העומדות בחלונות ועל הגגות ועל חומת העיר לאורכה ראו את העם כולו כגוש אחד אשר פניו רקומים רקמת כובעים שחורים ואדומים. לפי כל ההשערות רב מספר העומדים על עשרת אלפים נפש. ובין ההמון בתווך הועמד כיסא, והרב יצחק ווינאגראד ראש ישיבת “תורת חיים”, עלה עליו להספיד את הרב, וקולו החזק והמרעיש נשמע לאוזני כל הנאספים. דיבורו היה צח וברור, וכמטיף נאמן ידע לזעזע את מיתרי לב העם, לולא הארכתו הגדולה בגיבוב דרשות על דרשות. ובתוך דבריו הזכיר גם את “הדברים אשר מסר המנוח נפשו עליהם למנעם מהתכונן בירושלים”, ואת השועלים אשר “הכול יודעים למי הוא מכוון” שהילכו גם הם על הר ציון ששמם, ואמנם ידע כל איש מראש כי שעת כושר כזאת לא תעבור מבלי העלות זכר “השקאלעס ³⁴⁷והמשכילים”, אך הפעם נאמרו הדברים ברמז, והדורש הבליעם בנעימה…

בצהריים, בחום היום, יצאו המלווים את שער העיר, וכל הדרך הצרה והארוכה אשר משער ציון ועד קצה הר הזיתים מלאה עוד אנשים, למרות שוב כל הזקנים והחלשים ועוד רבים לבתיהם, ולפני המלווים הולכים שני זייני (קאוואס) ³⁴⁸רבנו הראשל“צ הי”ו לבושים בגדיהם הרשמיים ומטות הכסף בידיהם. – לפני “יד אבשלום” עמד העם עוד פעם, והרב מפלונסק נשא הספדו, ועל שדה הקברות הספידו המגיד הרב ישראל בנימין לעמפערט, ובשעה שתיים וחצי היתה הקבורה, אשר ארכה גם היא יותר משעה, והעם נפוץ מעט מעט.

במשך העת הזאת מצאו להם אחינו התימנים שעת כושר להתפלל גם על אחיהם שבתימן הסובלים כעת מצוקת היוקר, וייאספו כולם יחד בשיפולי הר הזיתים, וישאו קינה ומספד גם על הנפטר.

בעצם היום ההוא הובאו שלושה ילדים בעירנו בבריתו של אברהם אבינו, ושלושתם נקראו על שמו. – וכאות לאבדה הגדולה שאבדה ליהדות במותו, היה בעיני רבים ליקוי החמה אשר היה ביום מותו.

ומבין כל השיחות הרבות אשר נשמעו במשך היום כולו, ואשר כמובן סבו כולן על ציר אחד, נשמעו כה וכה גם שיחות יודעי המנוח זצ“ל ומכיריו מנוער הזוכרים אותו עוד מימי נעוריו, בלמדו הוא והגריא”ס ³⁴⁹זצ“ל לפני אביו הגאון ³⁵⁰ובצאת שמו לתהילה בגאונות רוחו בתורה, ורבות רבות יזכרו האנשים הישישים האלה. עוד זוכרים המה את ימי רבנותו הראשונים בסטאוויסק ובלומזה, אז בהיותו אהוב ונוח ורצוי לבריות, ומעורב בדעת את כולם, וחובב גם את חכמות החשבון ומעמיק בהן. עוד זוכרים כמה גם את המהפכה הקיצונית אשר התחוללה בתקופת חיי גאון התורה והתמימות הזה, בהיותו פתאום לאיש אחר לגמרי, ומנהגו כאחד “קדושי החסידים”, מתבודד ונפרש מן העולם, ואחרים עושים בשמו כל מה שלבם חפץ, ואף זוכרים המה עוד את כל פרטי התלאות הנוראות אשר מצעו את המנוח זצ”ל לרגלי המעשים האלה, וטלטוליו הרבים ³⁵¹ונדודיו ברצון ושלא ברצון במשך שנים רבות, עוד בואו ירושלימה לפני אחת ועשרים שנה.

 

אישיותו ופעלו של הרב מבריסק    🔗

תקופה של אחת ועשרים שנה חנה הרב מהרי“ל דיסקין זצ”ל בקרבנו, מבלי היות לו כל משרה רשמית, ובכל היותו נחבא אל הכלים ואומר תמיד כי איננו מתערב בענייני העדה כלל – חוש חשה ירושלים כולה, כי כוח אמיץ ונורא שולט עליה, כוח יד חזקה וכבדה ככובד משא מאות כיכרי ברזל מעיקה ולוחצת על החזה ועוצרת בעד נשימתה בכל עוז… על כל צעד וצעד הורגשו רושמי הכוח הזה בחוטי רשת רקמת הסתרים, אשר הקיפו את כל איש מבלי שיתבונן כלל איככה השתרגו עלו עליו.

ובכל זאת, מי שהכיר את ירושלים הקדמונה, את ירושלים שלפני אחת ועשרים שנה, ועתה ישוב לראותה במצבה הנוכחי, יראה עד כמה כבד גם ליד חזקה כזאת להסב את גלגל הזמן אחורנית.

באמרי הפעם לברר מעט את אשר היה המנוח זצ"ל לירושלים ועד כמה גדלה השפעתו על מהלך חיי יושביה, נזכרתי את אשר סיפר לי פעם אחת אחד ממכירי, מבאי בית הרב, לאמור: אחי הרבנים התלונן פעם אחד, במכתבו אליה על בלי כתבה אליו זה עידן ועידנים להודיעו שלומה ומעשיה, ותענהו לאמור: “כי עודני בחיים – זאת הן תוכל לראות בכל גליונות העיתונים… הדרוש לך לדעת עוד יותר?…” וגם אנוכי יכולתי לפטור עצמי מכל אומר ודברים, ולשלוח את קוראיי אל גליונות העיתונים, אשר יצאו בישראל במשך התקופה הארוכה הזאת, לולא יראתי את טורח החיפוש הרב יותר מדיי.

אם אל כל מעשי הרב המנוח צריך רק לצרף את כבוד הרבנים (תיבדל לחיים), או כי בכל אלה צריך ל“חפש רק את האשה”, כאשר יחשבו רבים וכן שלמים – זה הוא דבר המוטל עוד בספק. לנו מספקת דעת בני ירושלים כולם, אשר בכל הרגשתם את כובד השפעת המנוח בעניינם, לא נשאם לבם להתלונן עליו ורק זכר “הרבנית” עלה בפיהם, עד כי כל מי שענייני ירושלים היו מוזרים לו לא יכול כלל לדעת אם ישנו גם “רב” בתוכנו. והרבנים אמנם התלוננה פעם על זאת, אך קבל קבלה עליה את הדין באהבה, ותאמר: “כדאי לי לשאת תלונות העולם כולו, רק בדעתי כי אשה הנני לאותו צדיק” – איך שיהיה, בזאת אין כל ספק, כי השפעה גדלה מאד עליו, וגם הרבה ממה שעשה הוא, עשהו על פניה.

המנוח זצ“ל זה ירושלימה זמן לא כביר לפני מות הרה”ג מאיר אוירבך זצ“ל, אשר היה הראב”ד לעדת האשכנזים ואשר לקח חלק גדול בהנהגתה, והקול יצא אז כי הגאון הזה, הגדול גם בתורה וגם ביראה, בא הנה רק למצוא לו מנוחה לעתות זקנתו, ולשבת על אדמת הקודש על התורה והעבודה, רחוק מכל סכסוכי העניינים הגשמיים והדברים שבממון. ואת חפצו זה מילא אמנם בבחינה ידועה ועד אחרית ימיו לא יצא כמעט מביתו, ויהי מתבודד ומופרש מן העם, ורבים המה בירושלים, אשר לא ראו את פניו אף פעם אחת.

אך אם מאחרי כל ההתבודדות הזאת לא היה צפון רחש טמיר ונעלם האומר לו לאדם לחכות עד שיבואו אחרים להוציאו על כורחו מבדידותו ולקחתו אחרי כבוד? – גם זו היא שאלה המוטלת עוד בספק, ולפי מצב העניינים נקל יותר להאמין, כי אכן נמצא חפץ טמיר ונעלם כזה, אך מציאותו הייתה בלב הרבנית, הנוטה יותר לעסקנות ושליטה בכיפה; והחפץ הזה, אשר לא יצא לפועל בכל משך העת הארוכה, הוא שגרם לזעף הפנים שנראה בבית הרב כלפי הנהגת עדה וטובתה.

איך שיהיה, החפץ הזה (אם נאבה לקבל כי אכן היה חפץ כזה במציאות) לא נמלא גם אחרי שמת הרה“ג אוירבך ז”ל וכל משא הנהגת העדה הוטל על רבנו הגרש“ס הי”ו, כי מצד אחד ידעה העדה את החלטת הרב זצ"ל הממאן להתערב בענייני ההנהגה, ומצד שני הכירה את טיב הרבנית ופעולותיה בכל מקום בהגיעה לגדולה.

אך כנגד זה הנה נמצאו בהמנוח זצ“ל שתי מידות, אשר ליקטו אליו אחד אחד את פרטי שני מיני בני אדם שבעדת האשכנזים בעירנו. מידות קנאותו העצומה, התנגדותו לכל דבר שיש בו רק מעין רוח השכלה ו”חיצוניות“, משכה אליו את כל הקנאים הנלהבים, תמימי הלב והצבועים, שבבני אונגריה, אשר חסידות כל עדת ה' שבירושלים כאין נחשבה להם, וגם חסידותו של רבנו הגרש”ס הי“ו מוטלת בספק בעיניהם, למיום פקפקו לשלוח להשר מונטיפיורי ז”ל בחזרה את הכסף ששלח להורות בבית תלמוד התורה את לשון המדינה, ומידת בדידותו והימנעו מהוציא לפניו דברים בכתב גם אם יעשו בשמו כל מה שיעשו, נוסף על מה שהיה נודע משאיפות הרבנית, קיבצה אליו את כל אלה אשר על פי שאיפותיהם היו צריכים להיות בין מניעי גלגל ההנהגה, ורק מזלם או מעשיהם הקודמים מנעו הטוב הזה מהם. ימים רבים שוטטו האנשים האלה באוויר עירנו כנשמות הערטילאות, רבנים אחרי רבנים גרשום מלפניהם בחרפה, עד אשר סוף סוף מצאו להם את אשר ביקש ארכימדס בשעתו ולא מצא, מקום מחוץ לעולמה של העדה, לעמוד עליו הכן ולהעיק משם על ראש המוט אשר הכינו לה למען הפכה על פניה.

לראשונים היה המנוח זצ“ל למשען חזק בכל הנוגע לסייגים ולגדרים, ולמגן הסוכך על ירושלים בעד כל חדש מפרוץ אליה. הוא היה החותם הראשון על כל האיסורים, בשמו הוכרזו כל החרמות, בשמו יצאו הרצים אל הממונים להזהירם מתת חלוקה לכל השולח את בניו אל בתי הספר, בשמו נעשו כל הנגישות לכל איש אשר נפל עליו אף צל חשד כי נזרקה בו אפיקורסות, ובשמו הופקדו ועדים לחיפוש עוונות ולתגלחת נשים, ובכלל יצאה מביתו תורת הקנאות גם בכל דבר אשר חשבו יתר הרבנים לנכון להעלים ממנו עין, בשלחו דברו אליהם לעוררם “לבלתי החשות”. ועפ”י רוב לא שבו דבריו ריקם, כי מי מהרבנים ירצה להיחשב כמתרשל בדבר שיש בו אף ריח קיום היהדות והחסידות? אמנם רבים הגידו לא פעם ולא שתיים כי המנוח זצ"ל, בשבתו באוהלה של תורה מבלי צאת אל העם כלל, לא יוכל לדעת צרכיו למען הבחין בין גזרה שהציבור יכול לעמוד בה ובין גזרה שאינו יכול לעמוד בה; אבל בהגיע הדבר למעשה, לא חפצו, כמובן להיות אחרונים ולבל קיים בנפשם “חבר אני לכל אשר יראוך”.

ולאחרונים היה כמעטה תהילה, אשר בו כיסו על כל יצרי לבם ומעלליהם המה. האנשים האלה, אשר לכל פעולותיהם ישנו “מניע” אחר, הרחוק לגמרי מקנאות, מצאו להם תמיד דרכים להתראות בכל מעשיהם כמקנאים רק את קנאת הדת, ובזאת רכשו את לב המנוח זצ"ל להסכים לכל מעשיהם אלה. קטרוג, לשון הרע, רכילות, וכל יתר הדרכים אשר בהן יגיע האדם אל מעמקי חדרי לב רעהו להעיר בו רגשי הקצף והקנאה והמשטמה, היו להם מהדברים שאדם דש בעקביו, ובאלה היה להם צור מעוזם לכלי מלאכתם להשתמש בו למה שלבם חפץ, מלבד מה שעשו בעצמם בשמו מבלי הודיעו כלל, בדעתם כי לא יגיעו הדברים אליו, וגם בהגיעם לאוזניו לא יאמין בם ולא ישים במקורביו תהלה, וכל העם האמין כי אמנם אך במצוותו ובפקודתו המה עושים זאת, כי על כן היו מהחוסים בצלו.

ומלבד שתי כיתות האנשים האלה, אשר שיטות קבועות ומגמות מסויימות לכולם, הנה נספחו אל דגלו גם יחידים אשר בקרבתו מצאו להם תועלת בענייניהם הפרטיים, או כי על ידה יכלו לראות בשונאי נפשם ולדכאם תחתם. האנשים האלה היו מבני כל המפלגות השונות, ולפעמים גם מאלה, אשר לפי יסודות המנוח זצ"ל ועיקריו, שעליהם עמד במסירות נפש, היו צריכים להיות מרוחקים ממנו ביותר.

ובראש כל “הערב רב” הזה עמדה גם הרבנית העסקנית, וכולם יחד היו לרוח החיה בפעולות היוצאות מבית הרב, אשר לא תמיד כוננו על פי שיטה אחת, כאשר לא היתה שיטה אחת למחולליהן השונים.

והרב הצדיק, שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות התורה והיראה, ומהן לא יפנה לבו רק בהגיע שעת הכושר לצאת למלחמת ה' באפיקורסות, היה בעיני כל המון העם לקדוש כאחד מקדושי “החסידים” ³⁵²וגם פדיונות ³⁵³לא מנעו ממנו למען יתפלל בעדם בשעה שהמה צריכים לרחמים. בייחוד גדלה האמונה בו בקרב בני יתר העדות, אשר כל מפעלות “הכנופיה” אשר הקיפתו נעלמו מהם, ורק דבר קדושתו ופרישותו הקשיבה אוזנם ויעריצוהו מאד.

וכנגד זה לא קיבל מתנות מכל איש פרטי (חלוקה לקח בכוללים אחדים וזאת היתה למקור מחייתו) ולא פעם ולא שתיים השיב בחזרה כספים כאלה שהגיעו לידו. ואם ידע באחד הנדיבים, כי איננו מדקדק בשמירת הדת, לא קיבל ממנו נדבות גם בעד מפעל “בית היתומים” אשר כונן בעירנו.

משך שנים רבות לא יצאו הפעולות, אשר מבית הרב מוצאן, מגדר ההתנגדות לרוח ההתפתחות, אשר חדר מעט מעט לירושלים; החרמות, איסורים, תקיעת שופר, קנסות, רדיפות מרדיפות שונות – מקור אחד היה לכולן, וגם בית היתומים אשר עלתה בידו לכונן לטובת עניי היתומים העזובים ללמדם תורה ומלאכה, לא נוסד בראשיתו רק כעין מפעל מנוגד לבית היתומים אשר יסדו נדיבי אחינו באשכנז ואשר היה בו רוח “שקאלע” ³⁵⁴. – אם אמנם היה בכל פעם יסוד אמיתי וגם לפי שיטתו לרדיפות האלה, או כי היו גם נקיים שנפלו חללים לרגלי דיבות בני הכיתה השנית אשר הזכרתי – זוהי שאלה אשר כל בני ירושלים יודעים פתרונה. ובתור משל די להזכיר רק דבר רדיפות נוראות וחרם שיצא פעם על בית כנסת והמתפללים בו, רק בשביל שהוגד על מייסדו כי נוטה הוא ליסוד “שקאלעס” ³⁵⁵. בכל אופן היו הנרדפים רק אנשים פרטיים ועוד טרם עלתה בידי “הכנופיה” להעלות חמת המנוח זצ"ל, או לחתור בעצמם חתירות מתחת למוסדות ועדות שלמות.

אך מה שנבצר מהם בימים הראשונים עלה בידיהם אחרי כן מעט מעט. מפעלי חסד אחדים היו לפסולים מפני שנמצאו בהם פקידים אשר ריח אפיקורסות נודף מהם, העדה כולה נפסלה מפני החזיקה במפעלים האלה; ועל יסוד כל אלה החלו לשלח בהם חציהם ולהבזותם בשם הרב בעיני תומכיהם, ולהחזיק בכל כוח בידי מתנגדיהם, וזה הוא כל סודה של "הפוליטיקה הירושלמית, בהתחבר “תלמידי הרב, כפעם בפעם אל מתנגדי העדה האשכנזית וועדה הכללי ויתר מוסדותיהם, ובכרתם ברית לאחרונה עם בני “כולל אמריקה” לייסדו ולכוננו ולשלוח מכתבים בשם הרב לחזק את ידי מייסדיו באמריקה עצמה. וגם אחרי אשר השלימו כבר כמעט כל בני אמריקה היושבים בירושלים עם הוועד הכללי, לא יחשו ולא ישקטו המה מעורר את המעטים הנשארים להתקומם עוד כנגדו, אף כי הרב המנוח זצ”ל בעצמו הגיד לא אחת ולא שתיים, כי איננו מתערב כלל בדבר הזה.

ובני הכת הזאת לא הסתפקו עוד במכתביהם בשם הרב כי אם גם זייף זייפו את חתימת ידו על אחד המכתבים אשר שלחו לאמריקה, ושמה נדפס המכתב בעיתונים, וגם בהיות המנוח זצ“ל חולה מסוכן שבו ויזייפו חתימתו על מכתב שני, ושני עדים שלחו לקיים את החתימה בפני בד”צ אשר לעדת אחינו הספרדים בעירנו, הוא הזיוף אשר הזכיר הגרש“ס הי”ו בהספדו, ואשר פרטי דבריו אניח לעת אחרת. אך בכלל נודע כי המנוח זצ“ל נעצב מאוד על זה. תנצב”ה.

 

חברת יק"א    🔗

האדונים נייגו וחיים, פקידי חברת יק“א בארצנו, בחברת אחינו הד”ר מזיא, באו לפתח תקוה, ויאספו את איכרי המושב שאינם ברשות הנדיב, וה' חיים הודיעם, כי בעוד שבועות אחדים יבוא שנית לחקור ולדרוש על מצב כל אחד ואחד מהם, וכל אשר רק יהיה מוכשר לעבודה תדאג החברה לאחריתו, ואם אין די אדמה לו וקנתה החברה למענו דיו, ואם יידרש להעבירו למושב אחר תביאהו אל המנוחה ואל הנחלה.

ט“ו בשבט תרנ”ח

 

כולל אמריקה / זיוף חתימות / ר' מנדל מוינשטער “החתם ר' מנדיל או לא חתם?”    🔗

זוהי השאלה הגדולה אשר זה שלושה שבועות היא מנסרת בעולמנו הירושלמי וממלאה את חללו ומסערת את הרוחות וסוחפת אבירים בכוחה: רבנים, ובני רבנים, ובתי דינים, וסופרים, ושמשים, ועורכי עיתונים, ומייסדי כוללים, ועדי שקר (להבדיל), וזייפנים – איש לא נמלט – ומביאה את המפלגות לידי התרגשות ההולכת ומתגברת, עד כי מילאה כבר בשבוע החולף כמעט חצי גליון גדול של אחד עיתונינו, ומי יודע עד אנה יסחבנו עוד זרם ההתפעלות? בלי כל ספק אין לרוב קוראיי, ואולי לכולם, כל נפקותא כלל “אם חתם ר' מנדיל או לא”, וגם יושבי ירושלים אולי לא היו מתפעלים ככה בנידון הדבר בעצמו, לולא היה כחרך להציץ בו אל מאורת הצפעונים אשר שילח ה' בעדת האשכנזים בירושלים ואל מסתרי בית חרושת זיופיהם ותחבולותיהם לזכות את עירנו במחלוקת ולשימה כמרקחה בהוליכם אנשים שולל.

 

וגם הפעם יד “כולל אמריקה” במעל!    🔗

הנפטר הזה, אשר זה מאז כבר נאמר עליו צידוק הדין, וכבר נח על משכבו בשלום או בזעף, וכל אלה מבניו שהיה להם רק איזה צד של זכות לקבל חלק בהשפעה הבאה מאמריקה מקבלים כבר די והותר מקופת “הועד הכללי” – הנפטר הזה שב עתה ויבוא לעולם ב“גלגול שני” להחריד כל רואיו. הפעם שב אמנם והוא מחוסר אברים, וכמעט שנוכל לאמור כי לא נשאר ממנו כולו רק אברים מדולדלים אחדים: עשירים אחדים שלא היתה כל זכות להעניק להם מכסף העניים, בעלי תעודות-אמריקה אחדים אשר אולי לא ראו מעולם את פני הארץ, זבת כסף וזהב הזאת, ונוכלים אחדים מבני כוללים אחרים המחפשים להם רק מקום להוציא תחבולותיהם לפועל ולפלס חמס ידיהם בירושלים – אבל שוב שב; ומה שלא עיוות עוד בגלגולו הראשון הוא משתדל לעוות בגלגולו האחרון; והפעם מצא לו חפץ להתדבק ולהתלבש בר' מנדיל.

ר' מנדיל דנן הוא ר' מנדיל מוינשטער, המיוחד בנאמני בית הרב מבריסק זצ“ל ומנהל בית היתומים אשר יסד. האיש הזה, מצד נאמנותו ומשרתו אינו עלול ומסוגל ביותר לנטות אחרי “הועד הכללי” ואחרי החושבים כי לעת עתה למצער אין לעדת האשכנזים כל מרכז אחר מבלעדיו; אך בכל זאת דבר לא היה לו עם מייסדי כולל אמריקה ומניעי גלגליו, אשר גם הם נתלו ברגלי כיסא הדר כבוד גאונותו ז”ל, וכאשר פרסמו, בחורף החולף, כי הרב מסכים למעשיהם, וגם טלגרמא שלחו לאמריקה בשמו לברך את המתעסקים ביסוד הכולל הזה, בא ר' מנדיל זה אל רבנו הגרש“ס הי”ו, בשליחותו של הרב מבריסק ז“ל, להגיד לו כי הוא איננו מתערב כלל ביסוד הכולל הזה ואיננו מסייע בידי מייסדיו. תשובות כאלה השיב הרב אמנם לכל שואליו פה הנוטים אחרי השלום, אך השליחות הזאת היתה כעין שליחות רשמית, ויפרסמו אז את דבריו אלה גלוי בעיתונים, ומייסדי הכולל ל”תפארת ירושלים" ראו ונכלמו ונאלמו.

אחרי כן הוכו באמריקה עצמה מכה אחרי מכה, ושלוחיהם שבו כלעומת שבאו, כאשר הודעתי לקוראיי עוד בימים ההם. אז השלימו רוב בני הכולל הזה הבאים באמת מאמריקה עם “הועד הכללי”, ויתפשרו אתו כי ירים להם בזכות הורתם ולדתם בארץ קולומבוס סך קצוב, לפי מכסת נפשות ביתם, מדי חודש בחודשו, והכול נגמר בכי טוב.

אפס כי הפשרה הזאת לא היתה כלל לרצון לאלה המעטים פה אשר מפני אחת הסיבות שהזכרתי למעלה לא זכו לבוא בקהל המקבלים, ובעלי בריתם באמריקה המחכים גם הם לגבאות ולתולדותיה ראו אותם ברע, וישובו ויעירום לבלתי החשות גם עתה.

אז החלו לחבל ולרקום מזימותיהם בסתר, ואיש לא ידע.

פתאום, והנה עיתונים באים מאמריקה, ובהם מכתב חתום בחתימת יד הרב מבריסק ז“ל לטובת הכולל הזה. הרב ז”ל קרא זאת, ויתפלץ לראות עד היכן זיופי מקורביו מגיעים, והרבני