מחבר: נאוה בת-צו"ר

"הימים חולפים, השנה עוברת

והיצירה לעולם נשארת"…

החלק הקודם הסתיים לאחר שיצאתי את הספרייה הלאומית כשאני נושאת ערימת ספרים חשופים לעין כל, כמו גְאלתים מתהום הנשייה של מרתפי הספרייה, בדרכם להנצחתם הדיגיטלית.

בבֵיתי המתינו לי סורק משוכלל, אחד משני הפריטים היחידים ברשימת הרכוש של פרויקט בן-יהודה, והילה לוי – מורתי המקצועית והסבלנית, שבזכותה מלאכת הסריקה נעשית כיום בקלי קלות. ידעתי כי כל עמוד שנסרק, יוקלד, לאחר מכן ייערך בצורה אחידה, ולבסוף יונגש לכולם באתר בן-יהודה. וכל העבודה הזו נעשית על ידי המתנדבים.

בחיל ורעדה לקחתי ספר אחר ספר וסרקתי את דפיו, ועקב סקרנותי גם עיינתי בהם. לחלקם עיטורי שער יפיפיים, עדיין מרשימים, גם אם הודפסו במאה ה-19 ומצבם אינו הכי-הכי. חלקם נכרכו מחדש ביד אוהבת ומוקירה את ערכם. לעומתם יש שנכרכו כמו כלאחר-יד: נייר דבק מְאַחֵד את דפיהם המתפוררים אבל גם מסתיר חלק מהכתוב; כריכה הדוקה שאינה מאפשרת לראות את סופי השורות בצד אחד ואת תחילת השורות בצד שכנגד. אני לוחצת בעדינות את הדפים למשטח זכוכיתו של הסורק, על מנת לקלוט גם את הצד הפנימי של הדפים. עושה זאת מתוך כבוד לספר שלא יתפורר תחת ידיי, וגם מחמת שלא לסדוק את הזכוכית העדינה.

כך ליוויתי בסקרנות את מונטיפיורי במסעותיו (הודפס בורשה 1898) על גבי דפים מצהיבים, משובצים פה ושם בהערות בעיפרון – לא ברור אם של חוקר דגול או של תלמיד קשקשן ומשועמם; התפעלתי מהלוחות, הסְדורים והשימושיים עד היום, שב"קונטרס הפעלים" בחיבורו של יהודה ליב אדל משנת 1793 (דפוס זופניק-קנאללער בדראהאביטש, 50 זלוטי מחיר הספר). שוליים שנאכלו, משאירים על הסורק נשורת דקיקה של נייר עתיק. עמודיו הראשונים של הספר חסרים, כמו גם עמוד פה ושם. הדיו זה מכבר מרוח על הנייר, מַקשה לזהות בין כ' לב', בין ד' לז', שלא לדבר על בין סגול לקמץ. ביאורי המחבר נרשמו בכתב רש"י. לבסוף נמצאה מהדורה חדישה משנת 2001, דפוס עברי עכשווי על גבי נייר לבן בוהק. לאחר קבלת רשות פרסום מהמו"ל, הרב יהושע קופמן – זו המהדורה שנסרקה.

ערכתי יחד עם אברהם מור (מאהר) מיפקד אוכלוסין ליהודי כל ארצות אירופה למשפחותיהם, מיפקד שלא היה מבייש את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על אמצעיה המשוכללים של היום. נוכחת לדעת שלא רק מור טייל ב"שבילי עולם" בשנת 1864, אלא בעקבותיו גם ה…תולעי-הספרים, במעגלים, כמו השתכרו מסימני היין הרבים שהכתימו את הדפים. מאוחר יותר גיליתי שישנה מהדורה משנת 1880, נקייה כמעט מתולעים ומיין. חשבתי על עיניהם של המקלידים, החלטתי שלא "להתעלל" בהם, וסרקתי מחדש את המהדורה המאוחרת יותר.

כמוצאת שלל רב עטתי על שפע יצירותיו של אביגדור המאירי – הידוע כמחברו של השיר "מעל פסגת הר הצופים" –פרוזה, שירה, תרגומים, גם למבוגרים וגם לילדים. את הטקסט של ספרי הילדים "חוכמת הבהמות" או "המהפכה ביער עד" אולי בימינו לא יאהב כל אחד, אבל אי אפשר להתעלם מהציורים ומהאיורים הססגוניים הנלווים. נזכרתי כיצד הייתי חובקת את בנותיי הקטנות, גבן אל בטני ולפנינו ספר הילדים ממנו אני מקריאה והן קשובות תוך התבוננות בציורים. התיתכן חוויה כזו כאשר הטקסט צריך להישלף מהמחשב?

כבר כתב ערן גרף, רעי לפרויקט, על הבעייתיות שבהקלדת טקסט עתיק, בו לא ברור האם זו נקודה שנמרחה או אולי פסיק, או אולי לא זו אף לא זה, אלא פשוט חריוני זבובים. "עמק הבכא" ליוסף בן-יהושע (לייפציג 1858) ממחיש לא רק את הקורות והתלאות שעברו על עם ישראל, אלא גם את אלה שעברו על החרקים שכנפיהם השבורות ורגליהם הקטועות נושרים מבין דפי הספר. בפרט לאחר ששהו ב"קרנטינת המקפיא" (אצלי בבית, להבטיח שכולם כבר עברו מן העולם ומן הספר) או שהושמדו בידיהם האמונות של הספרנים. כיצד יודעים? – לפי הריח החריף העולה מהדפים ואינו ריחו של ספר עתיק…

מִסֵּפֶר [ילדים] אחר עלה ריח חריכה. דיפדוף בו הראה כתמי מים שעיטרו כמעט כל עמוד. אוד מוצל מאש? – דימיינתי ילד קטן החוטף את סיפרו-אוצרו האהוב ומצילו מהשריפה שפרצה בביתו.

ריחות שונים עולים מהספרים. אין דומה ריחו של ספר חדש לניחוחו של ספר עתיק, ולכל אחד יש קסם וסיפור משלו. עוד חוש, שהשתתפותו בחווית הקריאה אינה מובנת מאליה. האין פרויקט בן-יהודה מְחַסֵר משהו מחוויה זו כאשר אנו מעלים את היצירות לפורמט דיגיטלי?! פורמט בו התולעת היחידה היא זו שהושתלה כוירוס, ודומה לה – הבאג נטול החריונים.

ועל כך בהמשך שיבוא.

הימים חולפים, השנה עוברת
והיצירה לעולם נשארת"…

פתח דבר

במהלך עבודת ההתנדבות בפרויקט בן-יהודה, הרהורי "כפירה" עולים בראשי. אם מטרתנו היא להקים מאגר דיגיטלי של יצירות כתובות, הכי אבד הכלח על הספר המודפס? היוכלו ניניי, שטרם נולדו, לחוש בידם את חדוות המישוש של ספר? הֲיֵדעו להבחין בין ניחוחו של ספר-ינוקא, שזה עתה יצא מהדפוס, לבין זה שהינו מופלג בשנים? היוכלו לחוות את עוצמתו הקורנת של בית-ספרים ואת אווירתו המיוחדת? ואולי כלל אין חשיבות לכל אלה, על מנת לחבב עליהם את היצירה הכתובה.

ההזדמנות לבחון את השאלות לעומקן נוצרה כשאסף ברטוב, שהוא הורהו מולידו ומגדלו של פרויקט בן-יהודה, העביר לי את השרביט על אחד משני הסורקים המשוכללים אשר לפרויקט בן-יהודה. במה זכיתי לכך? – בהיותי ירושלמית. מאגר בלתי נדלה של ספרים יש בבית הספרים הלאומי שבעירנו, ובאדיבות הספרייה שואב פרויקט בן-יהודה ספרים להקלדה.

עמלתי על מקום הולם לסורק על שולחן עבודתי, וקישורו למערכת המחשב. והוא כמו מסתכל עלי ונוזף: "בזוטות את עוסקת! הרי ללא ספרים לסריקה לא יועילו כל פעולותיך!". אז, מיהרתי ושמתי פעמי לבית הספרים הלאומי, שמאז שסיימתי את התואר השני לא דרכה כף רגלי בקמפוס בגבעת רם.

יום 1 – בית הספרים הלאומי

לאורה הרך של שמש אחר-הצהרים, צעדתי לעבר הספרייה הלאומית, בכוונה על המידשאות המוריקות ותחת עלוותיהם של העצים. השלווה והשקט אפפו אותי – אווירה חגיגית הראויה להיות שרויה על הדרך לבית הספרים הלאומי. בכבוד הראוי לה, באתי בשערי הספרייה, שמאוחר יותר אציין לעצמי כי למזלנו הקידמה הגיעה עדיהָ, ולמזלם של הספרים – לא עדי תוכנם.

שיחק מזלי, ואת פני קידם מר אשר קופצ'יק, מנהל מחלקת ההשאלה. במאור פנים ובאדיבות עשֹני לקוראת מועדפת של הספרייה, בזכות הפרויקט אותו אני מייצגת. הסביר לי את התנהלותה וענה במקצועיות ובאורך-רוח על כל שאלותיי הטירוניות.

סיפרו לי שמתנדב וותיק של הפרויקט, חיים לוי, נמנה גם הוא על עובדי הספרייה, אותו איתרתי במהרה. כנראה שהעוסקים בספרים הם זן מיוחד. כי, חוץ מידיעותיו העשירות בספרים ובספרות בכלל והעניין שבַּשיחה עימו, הרי שבנחת ובהרבה רצון הוא הציע לי, ונעניתי מיד, סיור במרתפי הספרייה, מלווה בהסברים, ואגב-כך גם מנדב "טיפים" לפעולה, כמו, למשל: כיצד מזמינים ספרים במחשב (היום זה עניין של מה-בכך); השיקולים בבחירת העותק לסריקה כאשר לספר מספר מהדורות.

השֹבעתי את סקרנותי במרתפי-הספרייה, שבהם מדפים אין-סופיים עמוסי ספרים, ומסועים בתקרתם לשינוע הספרים. בקומה מיוחדת נמצא קודש הקודשים שלה, היכן שרק יחידי סגולה שוזפים עיניהם בעותק הנדיר של ספר כלשהו, ורק עטויי כפפות מותר להם – אם בכלל – לעלעל בספר.

שבתי לאולם ההשאלה, התיישבתי ליד אחד מצגי המחשב הרבים, לאתר את הספרים שברשימה שבה צייד אותי אסף. סקרתי את האנשים האחרים שרוכנים על המחשבים בחיפוש אחר ספר מבוקש, ותהיתי: כמה מהם אכן מבינים עד כמה בני-מזל הם, שבלחיצת כפתור הם יכולים לאתר את מבוקשם, אפילו מכסאם בבית, מבלי שיטריחו עצמם להגיע לספרייה, ואינם נזקקים לכרטיסיות בשיטת דְיוּאִי, המצהיבות במגירות קטנות, והמשופשפות מידיהם של המפשפשים בהן, שלעיתים אף בלבלו את סידרן וממילא גם את שאר המחפשים.

בלא-זמן ובכמה לחיצות כפתור איתרתי את הספרים המבוקשים. לאחר עוד זמן קצר יצאתי את הספרייה כשאני נושאת את הספרים חשופים לעין כל, כמו גְאלתים מתהום הנשייה של מרתפי הספרייה, בדרכם להנצחתם הדיגיטלית ולהנגשתם חינם לכל דורש. מילאתי את ריאותיי באוויר הצח, וגם שימחה מילאתני על שהשלמתי עוד נדבך בתרומתי לפרויקט בן-יהודה.

המשך יבוא….

ערן גרף ואנוכי, נאוה בת-צו"ר, הכרנו במיפגש המתנדבים. ערן הוא חייל נאמן וממושמע בצבא בן-יהודה, מקבל עליו כל משימה, ככל שתהייה משמימה (כתובות על מצבות והספדים מוזמנים) או סיזיפית (כרוכה בניקוד אי-סופי). ואם שירה איכותית נפלה בחלקה של מקלדתו – אך צ'ופר הוא. אנוכי כמעט היפוכו: ללא ניקוד, עדיפות לפרוזה, ורצוי ספר שלם עם התחלה וסוף – וזה הצ'ופר שלי. מהר מאוד מצאנו שכך או כך, זה די משעמם לכל אחד מאתנו, ומאז אנו חולקים את משימותינו: ערן מתחיל בהקלדת משימתו, היינו שירה מנוקדת (ובחריצותו מסיים תמיד לפניי!), אני מתחילה בפרוזה; ערן מעביר לי את משימתו להגהה ואני מעבירה לו את שנותר להקליד ממשימתי; אני מגיהה את ההקלדה שלו במשימתי, וערן עובר למשימתו הבאה. כך יש לשנינו חשיפה יותר רחבה ליצירות וגם יותר עניין.

כשביקשתי את אישורו של אסף להסדר האמור, ולאחר שברטוב ראה כי טוב, אסף ביקש ממני לשתף את מתנדבי הפרוייקט בחוויות ה"קואופרטיב" (כלשונו של אסף). בחפזוני הסכמתי , ובצר לי פניתי אל ערן שותפי, ה"נוקש במקלדת סופרים" להנאתו ולהנאת הסובבים אותו. את התוצאה קיראו-נא בשורות הבאות, שגם אם בה שיתפנו פעולה, הרי חלקי היה בעיקר טכני.

זו גם ההזדמנות שלנו להשתתף עמכם במה שכנראה גם אתם חשים: אנו מוקירים את אסף על הפרוייקט החשוב והנהדר, ועל אוזנו הקשובה למתנדביו.