Archive for מרץ, 2008

מתוך "סיפורי יום טוב" / מרדכי ספקטור

יום שני, מרץ 24th, 2008

תרגם: א"נ גנסין.

 לכבוד פורים
זוג הנעליים הראשונים

הדבר היה בימי היות נָטקה בן שתים-עשרה ולֵיבּקה רעו –  בן שלוש-עשרה שנה.

נטקה וליבקה היו חברים הגונים – חברים כדבעי: כל היום לא נפרדו איש מעל רעהו, יחדיו היו הולכים החדרה ויחדיו היו שבים משָמָה; יחדיו – הקְלוֹיזָה ויחדיו – בחזירתם מן הקלויז, הם היו מתפללים מ"סידור" אחד, אף על פי שלכל אחד מהם היה "סידור" מיוחד; בצַוותא חדא היתה להם התפילה כאילו יותר נעימה…

ואהבתם של שני החברים האלה היתה מוּדעת לכל בני העיר – גם משמֶריל השואב לא נעלמה.  שמריל זה היה מספיק מים ל"בעלי בתיו" במשך כל היום.  בערב, היה מביא את משכורתו הביתה ואחר כך היה בא אל הקלויז, יושב את הכיריים, מנגב את בגדיו הרטובים, מחמם את כתפיו העיפות ולפעמים גם מביט ב"משניות" שהיה לפניו על ה"עמוד" הצולע.

ה"עמוד" הזה ירד מ"גבוה", מן הכותל המזרחי: אולם השואב הזקן עוד מצא בו חפץ רב; יש, אשר היה לו ל"עמוד" פשוט, יש – אשר היה לכר, להניחו למראשותיו, ויש גם אשר היה בידו למטה-זעם לחלק בו חבלים לה"חברה הלבנה" שלא היתה נותנת אותו לעיין ב"משניות". 

*

ביום הפורים בבוקר, אחרי תפילת שחרית, אך היכון היכונו ליבקה ונטקה ללכת מהקלויז הביתה שמעו פתאום את קול שמריל הזקוף היושב אל התנור, מדבר אליהם לגשת אליו.  החברים התפלאו מאוד על הדבר הזה: הלא בכל ימות השנה אין לשמריל הזקן כל עסק עמהם; אדרבא, הוא יכנם תמיד "החברה הלבנה", ועתה – לפתע פתאום…

בכל זאת ניגשו אליו.

שמריל החל לסלסל את לחייהם.  רגעים אחדים החריש ויבט עליהם בידידות.  הילדים הכירו על פניו השוממים מעט בושה…

פתאום החל לדבר בקול רועד כמעט:

– ילדים, ילדי…  שאלה אחת יש לי מכם…  הלא ידוע תדעו, כי פורים היום…  כן, ובקרוב גם יהיה פסח, ולנכדתי אין אף זוג-נעליים לימי החג…  יחפה…  זה לה שלושה ירחים לְשִׁבְתָה בית…  אין במה לקנות…  עוד גם ספק גדול אצלי אם תהיה היום "סעודה" בביתי…  כל תקוותי היה יום הפורים…  אני הייתי הולך בעצמי לו יכולתי…  אולם השמים עֵדי…  לוּ יכולתי לא הייתי לשואב…

הילדים נכלמו מדברי שמריל וימהרו לנוס החוצה.  אולם תיכף נעצרה מרוצתם.
 
[להמשך קריאת הסיפור בפרוייקט בן-יהודה]

אנו מעונינים לפרסם יצירות אשר אתם מעונינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

סיפור ושיר לפורים

יום רביעי, מרץ 19th, 2008

לחגיגת הפורים שם יפה: "עדלאידע". רבים יודעים שהשם נגזר מן הציווי לשתות עד סחרור החושים: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' עמוד ב'). אבל מי גזר מן התלמוד את השם לחגיגות של ימינו?
קרנבל הפורים הראשון בארץ נערך בתל אביב בשנת תרע"ב (1912), ביוזמתו של אברהם אלדמע, מורה בגמנסיה הרצליה.  את התהלוכה הססגונית הוביל אלדמע על סוסו, ואחריו תזמורת, בובות ענק ומאות ילדים מחופשים. מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל אביב דאז, יצא לקראת המורה ונהנה כל כך מן היוזמה, עד כי ביקשוֹ לערוך תהלוכה כזו מדי שנה.
בתחילה נקראו החגיגות בשם "תהלוכה" או "קרנבל". בשנת תרצ"ב (1932) הוכרז על תחרות למתן שם קבוע. רבים הציעו שמות שונים וביניהם "פּוּרָה" (ח.נ. ביאליק), "אסתורת" (שאול טשרניחובסקי) ו"צהלולה" (אברהם שלונסקי). השם "עדלאידע" הוצע על ידי הסופר יצחק דב ברקוביץ', אשר היה חתנו של שלום עליכם, ותרגם את כתביו מיידיש לעברית.

השיר המקסים הבא נכתב כחלק ממשלוח מנות של פורים בשנת תרנ"א (1891). המשורר שלח לידידתו תבה מלאה ממתקים, ובשולי התבה מתחת לממתקים מצאה את הגליון הזה.

לְשָׂרָה שַׁפִּירָא / יהודה לייב גורדון

לַבַּת הַבְּחִירָה
שָׂרָה שַׁפִּירָא
עַל נְהַר דִּינָא בַּמְּצוּדָה
מֵעִיר הַבִּירָה
מִנְחָה מֵאֵת יְהוּדָה
אֲפִיקוֹמָן לִסְעֻדָּה.
יְדִידָתִי!
אֶתְמוֹל לְהַגִּיד לָךְ שָׁכַחְתִּי
כִּי בַּמִּנְחָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי
יֵשׁ פְּשָׁט וְיֵשׁ סוֹד:
אֶת הַפְּשָׁט כְּבָר תֵּדְעִי
אַךְ סוֹדִי לֹא תִמְצְאִי
עַד הַגִּיעֵךְ עַד הַיְסוֹד.

תענית אסתר, תרנ"א ספ"ב.

אַחֲרֵי אָכְלֵךְ אֶת הַמַּמְתַּקִּים בַּתְּחִלָּה
אִכְלִי גַּם אֶת זֹאת הַמְּגִלָּה.

אנו מעונינים לפרסם יצירות אשר אתם מעונינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה — הציבור מממש את קנינו

יום חמישי, מרץ 13th, 2008

שלום, וברוכים הבאים ליומן הרשת של פרויקט בן-יהודה!

מטרת הפרויקט היא להביא אל הציבור את כלל היצירה העברית – שירה, מחזות, סיפורת, דרמה, הגות, עיון ותרגום – בפורמט דיגיטלי, בר חיפוש, מנוקד (לפי המקור) ונוח לקריאה. כל היצירות המפורסמות באתר הפרויקט (אלא אם צוין אחרת) הן קניין הציבור, וזכויות היוצרים שלהן פגו – ולכן מותר לנו (ולכם) להשתמש בהן — אנו מפיקים ומגישים את החומר לציבור, והציבור קורא, לומד, מלמד, מתרגם, מלחין, מעבד, להנאת כולנו, והתרבות העברית העכשווית יוצאת נשכרת.

יוצרים רבים ומגוונים הכירה הספרות העברית, החל מתקופת התחדשות השפה ועד היום. אבל את הסופרים, המשוררים וההוגים שכתבו לפני מאה שנים ויותר – מי מכיר, מי יודע? פנינים רבות נכתבו ונשכחו, ומלבד ביאליק וכמה נוספים, קשה מאוד למצוא כתבים אלה בחנויות הספרים, ולעתים אפילו בספריות. לכן שם לו פרויקט בן-יהודה למטרה לתת מקום של כבוד ליצירות וליוצרים בשפה העברית.

לביקור באתר הפרויקט, לחצו כאן. אם אתם נהנים מהמאגר ורוצים לעזור לנו במלאכה, אתם מוזמנים להתנדב ולתרום מזמנכם להרחבתו ושיפורו. פרטים נוספים אפשר למצוא כאן.

מטרת הבלוג היא להביא טעימות מכלל היצירות המפורסמות באתר, המלצות של עורכים ומתנדבים, ועדכונים שונים על הנעשה והמתחדש בפרויקט.

אם קראתם יצירה שאהבתם, ואתם מעוניינים שנפרסם אותה, אתם מוזמנים לכתוב אלינו ולפרט את שם היצירה והמחבר, ולהוסיף כמה מלים משלכם — מה אהבתם, מה מענין ביצירה, וכו'.

בלי הקדמות נוספות, להלן שיר ראשון. נתחיל עם ביאליק, מסיבות הסטוריות (הפרויקט נולד ערב אחד, מהקלדת "אל הציפור" של ביאליק, אי אז בשנת 1999). השיר מוקדש למתנדבים בפרוייקט, ולמתנדבים בכלל, המקדישים את זמנם למען הזולת ומאירים את החשכה – כל אחד בתחום עניינו ואהבתו.

לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם / חיים נחמן ביאליק

לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!
בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים,
הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים,
צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים
כְּאֶחָד הֵשִׁיקוּ דְּמִי יְעָרִים וּסְלָעִים,
וּבְמַחֲבֵא חֳרָשִׁים, בִּמְעָרוֹת אֲפֵלָה,
יְשׁוּעָה גְדוֹלָה גָּמֵלָה.
וַאֲנַחְנוּ דּוֹר דַּכָּא, קְצַר יָד, בְּנֵי עַם-עָנִי,
עַל-לִבּוֹת בָּנֵינוּ נַהַלְמָה-נָּא חוֹצֵץ,
וּדְבַר אֲדֹנָי עַמּוּדֵנוּ הַיְמָנִי,
וְהוּא פַּטִּישֵׁנוּ הַמְפוֹצֵץ!
עוֹד לֹא כָל-כֹּחֵנוּ נָתַנּוּ לָבֹז –
בֵּאלֹהִים לָנוּ עֹז!

לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,
שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,
וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;
וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם
חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!

חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר!
אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –
לֹא דָעֲכוּ כָל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,
מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.
עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ –
עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.
הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה!
נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה!
נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר!
חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!

אודיסא, תר"ס, תשרי.