Posts Tagged ‘בני מר’

ביכורי שבועות – לזכרו של אליהו מידניק

יום רביעי, יוני 4th, 2014

במלאות 110 שנים למותו הטרגי של הסופר אליהו מידניק החל בחג שבועות, אנו מביאים כאן את תחילת סיפורו "דף קטן מזכרונות ילדותי", אשר חובר ע"י הסופר הצעיר בעודו בן 18. הסיפור, אשר נכתב במקור ביידיש ותורגם ע"י בני מר, על לאתר הפרויקט לקראת ציון המאורע בעידכון היצירות האחרון של הפרויקט.

אליהו מידניק

אליהו מידניק

תודתנו לבני מֶר, אשר תרם לפרויקט את רשות הפרסום לתרגומו, וכן לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, שעזר בקבלת רשות הפרסום ועושה רבות לשימור זכרם של ביאליק, מידניק ורבים נוספים. 

חג ביכורים שמח לכולם! 
צוות הפרויקט.

———————————

דף קטן מזכרונות ילדותי

מאת: אליהו מידניק

תרגם מיידיש: בני מר

את "השקצים" הקטנים של קנובליפק הכרתי היטב רק מרחוק. ידעתי שהם מתגוררים בבקתות מגוגות קש במורד העיירה: הייתי רואה אותם מובילים במקל ארוך חזיר או עגל למכירה ביריד, או בחורף, מחליקים שעות ארוכות על הנהר. ידעתי שאין בהם שום תורה ומצוות, שאינם נושאים שום עול וחיים הם כשם שלבם חושק  במלה אחת, ידעתי שאלה הם "שקצים", ויכולתי רק – כמו כל חברי  לבוז אותם בלבי. בכנותו אחד מאתנו בשם "שקץ" היה הרבי מתכוון בזה לבזותו בביזיון הגדול ביותר. כך נמשך הדבר עד השנה התשיעית לחיי. אז היתה פגישתי הקרובה הראשונה עם "השקצים".

היה זה ל"ג בעומר. הרבי הוביל את ה"חדר" שלנו אל היער, מפני שכבר היינו ילדים גדולים  לא כל כך על פי שנותינו אלא על פי רבנו, שהיה אחד מגדולי המלמדים בעיירה  וגם לנו לא נאה היה ללכת אל הצמחייה הירוקה או אל מאחורי הגדר של בית העלמין, שגם בהם היתה חלקת אדמה מוריקה, הגדה הימנית הגבוהה של נהר הקנובליפק, אשר אליו מוליכים המלמדים הזוטרים את "חדרי" הדרדקים; מלבד זאת, כילדים גדולים כבר צריכים היינו להדר יותר בחגיגת החג. היה זה יום נפלא, מהימים היפים ביותר, מימי האביב הנוגהים בשמיהם התכולים, מאלה הנפרשים ונישאים מעל ראשינו. אך יצאנו מהעיירה, והנה בא בפנינו משב רענן מהשדות הצומחים, שהשתרעו סביב סביב למלוא הרוחב, ורצו לפנינו מכל עבר ובלי קץ בשום מקום ולבבנו השתעשעו בקרבנו: פתאום הרגשנו בתוכנו בצורך לנוע, לנתר, לרוץ, להיאבק ולצעוק, וכבר שכחנו כליל את כובד הראש, שילדים גדולים כמותנו חייבים ללכת בו. אך אז עצר אותנו הרבי בדברים:

"לקחתי אתכם ליער רק מפני שהחשבתי אתכם לילדים הגונים; עליכם לדאוג לכך שלא אשיב אתכם בחזרה הביתה". דברי הרבי הכריחו אותנו להתאפק. הלכנו בכובד ראש, לא בחיפזון, כמו ברחוב העיירה שלנו, ותחת השגחתו של הרבי לא העזנו לגלות את רגשותינו, ואף על פי כן עשונו אותן רגשות, שגדשו את לבנו, שמחים ומאושרים. אך רבנו, ששתק כמעט כל אותה עת, פנה אלינו פתאום:

"אתם, ילדים, לכו בשקט, עוד יותר בשקט, כי אחרת הנה כאן, אתם רואים, העדר של 'השקצים', וכדי שלא ירצו להתנפל עלינו", אמר לנו, "לכו בשקט, כדי שלא ישמעו אתכם".

להמשך קריאת הסיפור לחצו כאן.