Posts Tagged ‘גיאורגיה’

שני קולות מפה אחד אצל אליהשווילי על גיאורגיה

יום חמישי, מאי 21st, 2009

ראשיתו של המאמר של נתן אליהשווילי "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל" נדמה כתיאור אותנטי, המבוסס על חוויות אישיות והתרשמויות כלליות, של חיים בגרוזיה של ראשית המאה. ככזה, רווחות בתיאור הכללות  גסות, כגון: "היהודי הגרוזי, היה רחוק מנקמה ומרציחה, היה יותר שקט ונוח לבריות, עד כי היה שגור בפי המון עם הארץ: 'שקט כיהודי'". הכללות אלה מסתייעות בניסיונות פילוח לשם הכללה: אוכלוסיה כפרית לעומת עירונית, יהודים שמקרוב באו לעומת גרוזים ותיקים. חלק החוויות האישיות הוא ציורי ביותר, ואמינותו בעיני גבוהה:

ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו "המלאך". בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב "המלאך הגואל". מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה "כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום". בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

באמצע המאמר מתחיל אליהשווילי לסקור את התעוררות הציונות בגרוזיה, תהליך בו היה לו חלק. בשלב זה מסיר אליהשווילי את הכפפות, ותוך תיאור מהלך האירועים, בייחוד בשליטת הסובייטים, סוגר חשבון עם הזרמים הפוליטיים אליהם לא השתייך. הציפור, אשר ממעופה תוארה ההיסטוריה עד לאותו רגע, עטה על טרפה, וממשיכה לתאר את ההיסטוריה מתוך נקודת הראות של משתתף פעיל.

אלה הכריזו כל האמצעים לכשרים רק לרדוף, להשמיד ולהחריב את הציונות ואת הציונים עד חרמה, עד ששוחט אחד, יהודי אשכנזי, מחסידי ליבאוויץ בכותאיס, שקראו לו ר' זלמן, שלף את סכינו נגד קהל ועדה וקרא, שאף כי כתוב בתורה הקדושה "לא תרצח", מוכן הוא לשחוט עשרה ציונים בבת אחת אפילו ביום הכפורים עצמו "בלי ברכה".

טעימות מעדכון יוני 2008

יום ראשון, יוני 8th, 2008

אתם מוזמנים להתעדכן ביצירות אשר הועלו החודש לאתר הפרויקט. בין היצירות החדשות נמצא שירים מאת אברהם סולודר – משורר, מתרגם ומחנך (בין תרגומיו קיים "שמעון ולוי" – תרגום מוקדם ל"מקס ומוריץ" מאת וויליאם בוש, שאותו נעלה לפרויקט בעתיד); "בלב ים", שירה אודות מגורשי ספרד, מאת שמואל ליב גורדון; כרך ב' של הרומן "שמעון עציוני" מאת יחיאל לבונטין, וכרך א' של רומן נוסף, "מבין הערפל", אודות אנשי האקדמיה היהודים באוקראינה והתמודדותם עם האנטישמיות הגוברת; נאום בשם "על המועצה החקלאית" מאת א. ד. גורדון; מכתבי שמריהו לוין, ממנהיגי הציונות בארצות הברית, לדר' חיים ויצמן ולוועד הפועל הציוני המצומצם ערב מלחמת העולם הראשונה; מאמר הספד מאת חיים סוקולוב לדוד פרישמן (אשר גם יצירותיו נמצאות באתר הפרויקט), ועוד!

החודש אנו מציגים מחבר חדש בפרויקט, בשם נתן אליהשווילי [לחצו כדי להגיע לדף המחבר]. אליהשווילי היה ממנהיגי הציונות בגרוזיה (היום גיאורגיה), ומציג בפנינו, בחיבורו "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל", את הסיפור המרתק של קהילה זו, כולל ההיסטוריה שלה ואורח חייה (החיים הכלכליים, יחס השלטון, החינוך, מעמד האשה, מאבק הציונות, ועוד).

להלן קטע מתוך המבוא:

כמעט לא תחשב זאת להפרזה, אם אומר, שאין צבור יהודי, אבר אומה, עזוב ונשכח בעולמנו, שידברו עליו כה מעט וידעו מחייו כה מִצְער, כהיהודים הגרוזינים בגרוזיה ובזמן האחרון בארץ ישראל. אמנם ישנן ידיעות אחדות, מפוזרות שה ושם, בנוגע להם, אבל מלבד שהידיעות האלה לא נפוצות בעם ויקרי מציאות הן בשביל העולם היהודי הגדול, עוד החסרון הראשי הוא זה, שאין בהם דבר שלם מכל אשר נכתב עליהם, אלא הכל ארעי, רשמי נוסע ותו לא. כל אלה הידיעות אינן מקנות השקפה שלמה על ההווי של צבור שלם, שגם כמותו איננה מבוטלת כל כך ומספר אוכלסיו מינה עשרות אלפים. אמנם צריך להודות, על פי רוב האשמה נופלת על יהודי גרוזיה עצמם, שבמשך מאות שנים שקעו בתרדמה, דומית מוות שררה מסביבם ולא נשמע קולם במנגינת בדורות של האומה הישראלית, הם לא הקימו איש שיספר לדור, את אשר עבר עליהם במשך ימי גלותם הארוכה ולשים זאת כתוב בספרותנו. יכול להיות, שגם השאירו אחריהם דבר מה בנוגע לזה, אבל לא הגיעו עדינו מפני רוב התלאות והצרות אשר עברו עליהם.
בחיבורי זה לא באתי לכתוב תלדות יהודי גרוזיה, אלא רוצה אך למסור אי-אלה ידיעות בנוגע להם, להפריע, לפחות, את הדומיה הכבדה, אשר החתלו בה במשך שנים רבות.

(שימו לב לשימוש המעניין במילה הֻחְתֵלוּ – "הדומיה אשר החתלו בה במשך שנים רבות". החתלו מלשון חיתול, מעטפת, או כיסוי.)

והנה טעימה מתוך הפרק המעניין אודות האמונות והמנהגים של יהודי גרוזיה:

בין הרבה מנהגים יפים ונאים היו להם גם הרבה מנהגי הבל ואמונות-שוא, אשר דבקו בהם מן הגויים שכיניהם, "מנהגי עכו"ם". האמינו בהבלי-שוא, בכישופים, בניחוש, לחישות קסמים, קמיעות ועוד דברים כאלה, אשר בדמיון המוני יסודם. גם אחדים מן ה"חכמים" היו עוסקים בדברים ממין אלה, בריפוי חולים על ידי לחישות, "הטלת גורל", כתיבת קמיעות ועוד. על כל קיר ודלת היתה תלויה "שמירה" ליולדת, לחולה ולכל פגע-רע. ביחוד היו "סוחרים" בזה המשולחים מא"י. בהיות יולדת בבית, אז במשך חודש היו סוגרים את הדלת עם שקיעת השמש, ש"המשחית לא יבוא לבית ולא יפגע בילד או היולדת על ידו". לא נתנו להוציא איש מבית המינקת בלילות ועוד דברים באלה. היו מחלות שלא הרשו לעצמם להשתמש כנגדן בשום אמצעי רפואה, שלא להקניט את המלאך הממונה לכך. ביחוד היו מתייחסים לכך ברעדה וביראת כבוד לשתי המחלות הידועות "אבעבועות" ו"אדמת". להאבעבועות קראו "אדונים" או "מלאכים" וכבוד גדול חלקו להם. לא שחטו, לא צלו ולא כיבסו כלום באותו הבית כמעט גם בבתי השכנים הקרובים הכל משך ימי המחלה. כמובן שגם לא השתמשו בשום רפואות כנגדן, שלא להקניטן ולא ילכו עם החולה בחמת קרי. שרו שירים שונים לכבודם, הוציאו כל מיני בגדי צבעונין לכסות בהם את החולה לכבוד המלאכים ולפעמים רקדו גם ההורים מסביב למיטת הילד החולה, לשכך את חמת ה"מלאך".

היו ביניהם גם הרבה אמונות-הבל. לדוגמה אביא אחת מהן, שהיתה נפוצה בהמון והרבה האמינו בו: פעם בשנה, בליל פורים, "נרדמים" המים לשעה קלה ופוסקים מלזרום. המשכים עם קריאת הגבר אל הנהר (אשר על הרוב היה נמצא מחוץ לעיר), מבלי פצות פיו ויביא אל ביתו כדים מלאים מים, באופן שלו יפליט מפיו אף הברה כל שהיא, אזי ימלא ביתו כל טוב ואושר ועושר לא יסורו מביתו עד עולם. אבל גם הוסיפו, שאין הדבר עולה על נקלה. יען על האיש העושה מעשה זה לעמוד בניסיון קשה מאד. היות ולפי אמונת ההמון, במלאת האיש את כדיו מתעוררים כל הרוחות הממונים לשמור את האוצרות, רודפים אחריו, מחקים את כל קרוביו ומכיריו להשלותו ולהמליט הגה מפיו. ואם לא עלה הדבר בידם הדבר אז הכבידו את הכדים עד כי היה קשה עליו לסחוב. ואם התגבר על כל המכשולים ובא בשלום אל ביתו, אז אשרי לו… אולם גם זה היה, שהרבה ניסו לעשות כדבר הזה ולא עלתה בידם.

מעניין מאוד לקרוא!

חג שבועות שמח!