Posts Tagged ‘דחייה’

לוינסקי מדגים איך להתייחס לתשובה שלילית מהעורך

יום שישי, מרץ 7th, 2014

הזכרנו בעבר את דרכו של אחד העם בעריכה, והנה עוד אשנב אליה: ברשימת הספד שחיבר אחד העם על אלחנן ליב לוינסקי (גם כתביו מצויים במאגרנו), הוא נזכר בפיליטון מסדרת "מחשבות ומעשים" שלוינסקי שלח אליו (בהיותו עורך כתב העת "השילוח"):

[לוינסקי כתב] "שולח אנכי לך את "מחשבותי ומעשׂי" לחוברת השמינית. הפעם נכנסתי לרשותי, כי לא כתבתי דברים בעלמא, רק בדבר ענינים שנעשׂו באמת בארצנו פה… אם ימצאו דברי חן בעיניך ותסכים להם, הרי זו היא הפרוגרמא שלי גם לימים הבאים. כמדומה לי, שזה דרכּי הנכון. לכל הפחות, לזה כּוַנתי מתּחלת כתיבתי. אם תסכים גם אתה לפרוֹגרמא זו, הרי אתן לך גם לחוברות הבאות ככה"…

והפוליטון הזה, שראה בו לעווינסקי מעֵין פּרוֹגרמא לימים הבאים והיתה דעתו נוחה ממנו כל-כך, – לא מצא חן בעיני ולא הדפסתיו. כי הענינים אשר דבּר עליהם נראו לי קלי ערך ביותר ובלתי ראויים להרבות עליהם דברים במכ"ע חדשי.

מקרים כאלה קרו לי, במשך שנות עריכתי את "השלח", גם עם סופרים אחרים, ידועי-שֵם פחות או יותר, ועל הרוב ראה בזה המחַבר "עלבון" לכבוד שמו, ויש שלא הוסיף עוד לשלוח דבריו אלי, ויש גם שנהפך לאויב ל"השלח" ועורכו יחד, אבל לעווינסקי, שהיה אז כבר בכיר הפוליטוניסטים העבריים וחביב-הקהל – כשהודעתיו, שפסלתי את הפוליטון הזה, היתה זאת תשובתו:

(25 אפריל 1887).

"שבתי הביתה ומצאתי את מכתבך. ואנכי לא אצטער מאוּמה על כי לא תוכל להדפיס את דברי. מעודי לא הצטערתי על מה שלא נדפס; אדרבא, יש להצטער על מה שנדפס, ועל "לא", כידוע, לא נתחרט. העיקר היה הפעם – מעֵין פּרוגרמא. הן עלי לכתוב "מחשבות ומעשׂים" מדי חודש בחודש, ואם כן עלי לדבּר על המחשבות והמעשׂים בחודש הזה, ואיה נקח מחשבות ומעשׂים אחרים, אם אינם ברוסיא? אם יעלה בידי, אכין "מעשׂים" אחרים לחוברות הבאות. אבל איה נקח חומר לימים הבאים? הנה כי כן, תבן לא תתן לי, לא תרשה לי, ולבֵנים תאמר לי לעשׂות"…

וקוראי "השלח" יודעים, כי דאגתו זו היתה דאגת שוא. הוא מצא לו תמיד "תבן" די צרכו ולא חדל לעשׂות "לבנים" נאות ל"השלח" מאז ועד יומו האחרון, וכבר העירו רבים ממספידיו, כי בכל עת צאת חוברת חדשה, היו "מחשבות ומעשׂים" נקראים ראשונה, והכל, אף אלו שהיו מטרה לחצי לעגו, התענגו על שׂיחתו הנעימה, על ה"הומור" המתוק והטוב, מבלי להרגיש כאב בעקיצותיו.

מה עושים אם אין כשרון?

יום שלישי, מרץ 24th, 2009

אחד העם, בשבתו כעורך כתב-העת "השילוח", נאלץ לדחות הרבה מאמרים וסיפורים שהוגשו לו לפרסום, מכל תחום יהדות מזרח אירופה.  הגשת החומר והחזרתו (אם נדחה) נעשו תמיד בדואר (נייר, מעטפות, בולים, והמתנה של ימים לתשובה — זוכרים את הטכנולוגיה הזו?), ונוסף על שאר צרותיו, לא מעט כותבים, בהם סופרים מוכרים וידועים לנו היום, כתבו וחזרו וכתבו לאחד העם כדי לברר מדוע טרם השיב להם העורך הנכבד. אחד העם, מצדו, השתדל לנמק מדוע בחר לא לפרסם מה שדחה, ועודד את המגיש לנסות שוב, להשתפר, לתקן סגנונו, לשפר איכות טיעוניו, וכו'.  ולפעמים, נואש העורך מלתקן, עד כדי שכתב את הדברים הבאים לאחד ממחברי המאמרים (מתוך נימוס, אין אחד העם חושף את זהותו אלא ברמז, לפי ראשי תיבות שמו ועיר מגוריו, ואין אני יודע לפתור את החידה) —

למר ש. ז., נובוגרד – ווָלינסק.

אודיסא, 13 יוני, 1897.

אם אומר לכתוב מכתבים גם ע"ד מאמרים שאינם מתקבלים, לא יספיקו לי ימי ולילותי. מה שאינו מתקבל אינו ראוי לדפוס ואינו צריך ביאור.

גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריו, ואיעצהו לחדול מכתיבת מאמרים, כי לא נראו במאמריו סימני כשרון. ויכול אדם להיות קורא הגון ובעל דעה, אף אם אינו סופר.

ניכר שהפעם, בדחיה זו, ויתר אחד העם על נימוקים מפורטים (שכנראה נתן קודם לכן, כשדחה את מאמריו הקודמים של ש"ז, שהרי הוא כותב "גם הפעם…"), ופשוט ביקש לפטור עצמו מעונשו של ש"ז המסכן…  והגון והוגן אחד העם בדברי הניחומים שבהם הוא חותם את מכתבו. הנה קישורית לשאר אגרות אחד העם משנת 1897, במאגר הפרויקט.