Posts Tagged ‘התבוללות’

מבין הערפל – יחיאל יוסף לבונטין

יום רביעי, אוגוסט 27th, 2008

החודש סיימנו להעלות למאגר את שלושת כרכי הרומן "מבין הערפל" מאת לבונטין.

ולאדימיר בירשטיין, מדען רוסי, חוזר לעיר הולדתו עטור-שבחים לאחר תקופת התמחות במדעי הבקטריולוגיה בצרפת, אצל לואי פסטר. בחזרו מוצעת לו משרה של מנהל מחלקה באוניברסיטה; אך האוניברסיטה אינה יכולה לממש את ההצעה, כיוון שמוטל עליה וטו מטעם שר המחוז – להפתעת עמיתיו, בירשטיין יהודי. בירשטיין, שבא ממשפחה מתבוללת, שוקל להמיר את דתו כדי להתקבל, אך הוא אינו מסוגל, בגלל מסירות שחש כלפי סבתו הזקנה וכלפי עמו. וכך הוא אומר בשיחתו עם דימיטרי, גיסו הגוי, ועם אחותו אננה שהתבוללה:

– היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דימיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…

בירשטיין מחליט לחזור לפריז, שם לא יהיה קרבן להפליה; אך בדרך הוא פוגש מכר ותיק, אשר מאס במשרתו הישנה כרופא בעיר קטנה. בהחלטה אימפולסיבית, ומתוך רצון לגור בין יהודים ולהכיר את חייהם, מחליט בירשטיין לנסוע לאותה עיירה ולתפוס את משרת רופא היהודים.

שם הוא פוגש דמויות שונות – הצעירים הקומוניסטים הנלהבים; בעלי המלאכה קשי היום, חובבי ציון; הרב ותלמידיו השקודים על לימודי התורה, ועסקני העיר החנפנים והתככנים.

מארג הדמויות המגוון הזה קם לחיים בכשרון יוצא דופן של לבונטין. הדמויות אנושיות ומלאות תוכן – כל אחת הייתה יכולה להתקיים בעצמה, כל אחת יכלה להיות במרכזו של סיפור משלה – ולכל אחת מהן יש פתרון לבעיית היהודים באירופה.

בירשטיין משקף את הראייה שהעם היהודי צריך בסיס כלכלי-חברתי איתן, ורק כך יוכל להשתוות לשאר העמים ולהפסיק את האנטישמיות; הקומוניסטים מתנגדים להתאגדות של יהודים בלבד, מתוך טענה שהם צריכים להשתלב במהפכה העולמית של כלל הפועלים; חובבי ציון סבורים שאין דרך אחרת מלבד בניין ארץ ישראל. כל העמדות השונות משולבות בעלילה ומוצגות דרך שיחות וויכוחים של הדמויות בצורה בהירה וקולחת, שאינה קוטעת את העלילה; ברקע משתלבים אירועים היסטוריים כמו הקונגרס הציוני. בשום מקום לא הרגשתי ניסיון לחינוך או להאכלה בכפית. הסיפור עצמו הוא על חיי האנשים, שמשקפים את הלך הרוח בעולם היהודי באותה תקופה – וככזה הוא כתוב מצוין.

בנוסף להשקפה הכללית על חיי היהודים אז, זהו גם סיפורו האישי של אדם ליברלי וכמעט אנטי-ציוני – או לפחות, כזה הדוגל במאבק היהודים לשוויון בארצות מוצאם האירופיות – ותהליך התקרבותו המחודשת לעמו.

במסגרת משרתו החדשה, בירשטיין מגשים את משאלתו להשתלב בחיי היום-יום של היהודים ולהבין את רצונותיהם, שאיפותיהם ודרך חייהם. הוא רואה את מצוקתם הכלכלית, ומחליט לעזור להם להתארגן מול בעלי העסקים הגדולים; הוא לומד על תקוותיהם הרוחניות והלאומיות, ולאט לאט מתפתחת בקרבו הבנה חדשה של העם הזה, הזדהות עמו ועם שאיפתו לארץ-ישראל.

– – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…

סיפור העלילה נפרש לאורך שנים, בארצות ובערים שונות, כולן מתוארות בחיות נהדרת. הוא מורכב ובעיקר אנושי מאוד, ואני ממליצה עליו בחום.

[לקריאת הרומן "מבין הערפל", לחץ כאן. עבור מי שמעוניין לקרוא מכתבי לבונטין אך רוצה להתחיל בקריאה קצרה יותר, אני ממליצה על הפחם והחבצלת, ושאר סיפורים קצרים.]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

חיקוי והתבוללות

יום חמישי, יולי 24th, 2008

הקטעים הבאים לקוחים מתוך מאמרו של אחד העם (אשר צבי גינצברג, 1856-1927), "חיקוי והתבוללות", שנכתב בשנת תרנ"ג – 1893.

בשם 'חקוּי' אנו מכנים, על הרוב לגנאי, כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים, ומפני שהם כך, אף הוא כך.

[…]

אבל לא לעולם מצטמצם החקוי רק בתוך חוג כל חברה בפני עצמה. התפתחות החיים מביאה סוף סוף את החברות השונות להתקרב זו לזו וללמוד לדעת אשה רעותה, ואז מרחיב החקוי את גבולו ועובר מחברה לחברה ומעם לעם.

תכונתו של חקוי זה תלויה בתכונת אותן החברות עצמן שפגשו זו בזו. אם שוות או קרובות הן במדת כחן ומדרגת השׂכלתן, אז דרכן להתחיל שתיהן תיכף בחקוי של התחרות: לומדות זו מזו דרכים חדשים להתגלוּת רוחן ומשתדלות לעבור זו את זו בדרכים אלו. לא כן אם אחת מהן קטנה וחלושה הרבה מחברתה בכוחותיה הגופניים או הרוחניים, עד שתרגיש חולשת הדעת והתבטלות [מלשון ביטול עצמי – נ.א.] הישוּת, בראותה פתאום את רעוּתה הטובה ממנה, – אז מביאתה ההתבטלות לחַקות הליכותיה של האחרת לא לשם התגלוּת רוחה העצמית, כי אם מכּבוֹד והכנעה בלבד, ועל כן – חקוי שלם, בלי שנוי, ולא רק באותם הענינים שגרמו לה את ההתבטלות ושהחברה המחוּקה הגיעה בהם באמת למדרגה גבוהה, כי אם גם בדברים שזו האחרונה עצמה אינה מחזיקה בהם אלא בעקב התבטלותה מפני העבר הרחוק שלה, שמצד עצמו לא היה כוחו גדול כלל לגרום התבטלות לחברה אחרת.

מצב כזה מסוּכּן מאד לקיומה של החברה הנמצאת בו. ההתבטלות החדשה, מפני החברה הנכרית, מחלישה מעט מעט את ההתבטלות הישנה, מפני ה'אבות'; מרכז החקוי עובר על כן יותר ויותר מן האחרונים אל הראשונה, ורגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, 'שׂרפת נשמה וגוף קים'. ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות גמורה בתוך החברה הנכרית.

כשסבּת ההתבטלות היא הכוח הגשמי, ולהחברה החלושה אין תקוה להגיע גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות. ובדרך הזה אבדו וכלו בימי קדם כל אותן האומות הקטנות שנכבשה ארצן לפני גדולות מהן. כוח הזרוע, האידיאל היותר מכוּבּד בימים ההם, הביא תמיד את האומה המנוצחת לידי התבטלות ישותה מפני המנצחת, וכשעברו עליה ימים רבים בעבדות ושפלות וידה קצרה להושיע לעצמה, אבדה בלב בניה 'יראת־הרוממות' מפני ה'אבות', ואחד אחד עזבוה והתבוללו בתוך אויבתה החזקה ממנה.

[…]

והנסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – ואשרי להם ולחברתם כשהגיעו לכך בעוד מועד! – לראות ולהבין, כי לא החקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבּבת את ההתבוללות באמצעוּת החקוי, וכי על כן, תחת לעצוֹר בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעוּת החקוי, רק בצורת ההתחרוּת. כלומר, צריך לסגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תמצא עוד סבּה להביט ביראת הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבא, תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא'. – ומכין שהתיצבה החברה על דרך־החקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה.

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן].

אחד העם מבדיל בין שני סוגים של חיקוי: האחד הוא חיקוי דרך התבטלות וטשטוש המאפיינים היחודיים של עם, דבר המוביל להתבוללות, והשני הוא חיקוי דרך תחרות, אשר דווקא חושף את המאפיינים האלה ומביא לגילוי ושלהוב מחדש של רוח העם. במאמר, אשר נכתב כאמור לפני יותר ממאה שנה, הוא מגיע למסקנה שעם ישראל נמנע מהתבוללות במהלך כל הדורות מפני שידע כיצד לנצל את התחרות על מנת להתעלות על עצמו – מבחינה תרבותית, טכנולוגית, ורוחנית.

גם היום כדאי לקרוא את אחד העם; עוד יש לו משהו לומר לנו.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.