Posts Tagged ‘כתיבה’

מה עושים אם אין כשרון?

יום שלישי, מרץ 24th, 2009

אחד העם, בשבתו כעורך כתב-העת "השילוח", נאלץ לדחות הרבה מאמרים וסיפורים שהוגשו לו לפרסום, מכל תחום יהדות מזרח אירופה.  הגשת החומר והחזרתו (אם נדחה) נעשו תמיד בדואר (נייר, מעטפות, בולים, והמתנה של ימים לתשובה — זוכרים את הטכנולוגיה הזו?), ונוסף על שאר צרותיו, לא מעט כותבים, בהם סופרים מוכרים וידועים לנו היום, כתבו וחזרו וכתבו לאחד העם כדי לברר מדוע טרם השיב להם העורך הנכבד. אחד העם, מצדו, השתדל לנמק מדוע בחר לא לפרסם מה שדחה, ועודד את המגיש לנסות שוב, להשתפר, לתקן סגנונו, לשפר איכות טיעוניו, וכו'.  ולפעמים, נואש העורך מלתקן, עד כדי שכתב את הדברים הבאים לאחד ממחברי המאמרים (מתוך נימוס, אין אחד העם חושף את זהותו אלא ברמז, לפי ראשי תיבות שמו ועיר מגוריו, ואין אני יודע לפתור את החידה) —

למר ש. ז., נובוגרד – ווָלינסק.

אודיסא, 13 יוני, 1897.

אם אומר לכתוב מכתבים גם ע"ד מאמרים שאינם מתקבלים, לא יספיקו לי ימי ולילותי. מה שאינו מתקבל אינו ראוי לדפוס ואינו צריך ביאור.

גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריו, ואיעצהו לחדול מכתיבת מאמרים, כי לא נראו במאמריו סימני כשרון. ויכול אדם להיות קורא הגון ובעל דעה, אף אם אינו סופר.

ניכר שהפעם, בדחיה זו, ויתר אחד העם על נימוקים מפורטים (שכנראה נתן קודם לכן, כשדחה את מאמריו הקודמים של ש"ז, שהרי הוא כותב "גם הפעם…"), ופשוט ביקש לפטור עצמו מעונשו של ש"ז המסכן…  והגון והוגן אחד העם בדברי הניחומים שבהם הוא חותם את מכתבו. הנה קישורית לשאר אגרות אחד העם משנת 1897, במאגר הפרויקט.

עדכון חודש דצמבר

יום שני, דצמבר 8th, 2008

שלום לכולם,
עדכון חודש דצמבר באויר!

החודש נוספו למאגר שלושה יוצרים חדשים – שלמה רובין (הספירות בחכמת הקבלה), אברהם לוינסון (תרגום מאמרים מאת אברהם אידלסון אודות סוציאליזם ולאומיות יהודית) ואפרים לוצאטו (שירה).

ובנוסף: שירה ומאמרים אודות ספרות מאת אברהם רגלסון; שירת יהודה ליב גורדון ושמואל ליב גורדון; מאמרים מאת יוסף ריבלין על יהודי רוסיה וירושלים; ביקורות סיפורת מאת י. ח. ברנר; מאמרים על איחוד "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" מאת יוסף אהרונוביץ', ומאמרים מאת משה בילינסון על הפוליטיקה הגרמנית בשנות ה-30.

והרי טעימה מהעדכון: קטע מתוך נאום קבלת פרס ביאליק לספרות יפה, שהוענק לסופר אברהם רגלסון ב-1972. במקום נאום תודות סטנדרטי, רגלסון מציג מספר עצות לכותבי שירה, או כדבריו: "מצוות לעושי-שיר, הן-הן ההוראות שאני משננן לעצמי ולצעירים ממני."

פקח חושיך לספוג את התפארת והפלא של ארץ ושמיים ואשר בם, שהם עד-מתחדשים, עד-רעננים, ואין קצֶה לתמורותיהם. ובכן, תהא שירתך מעולפת ברכת-נהנין על המציאות במטבעות-לשון בידיך יצוקות.

קרא דרור לדמיונך לצייר במלים רחשי אמיתות נאצלות שמעבר לקליטת החושים. בעבור זה ניתנה לאדם בינה ודעת, שיעמוד על קשרי-הוויה המאגדים תופעות שונות ונתוקות למו מערכה הרמונית, ויהא שואף לחדור אל צפונות וּמכוּסוֹת. מה שאינטואיציה פיוטית מגלמת ביום זה ביריעוֹת מיתוס ואגדה, מחר-מחרתיים ינסחהוּ המדע במַשׁוויות ותיאוריות המוּעמדוֹת להתבּחן במדידה וניסוי עדי הפעלה בחיי-המעשה. וחזון-דמיון לאחרית-הימים נעשה כוח יוצר-עתידוֹת בהיסטוריה; מי כעמנו יודע זאת.

ראשית כתיבת-שירה – באהבת-שירה, בהצטמדוּת מתוך חשק ליצירות פייטים קודמים. הווי מידבק בגדולי משוררי-הדורות, לרבות דורך אתה. שרֵה וחיה בהם, התרווה מהם, ואל תחשוש פן בשל-כך יבוּלע לעצמיותך. אדרבה, השרייה באלה תשים בידך כלים אשר יסייעוך בטיפוח וַלדוֹת-נשמתך בייחודם, במקוריותם.

זכור גם זאת: כל מלה שבלשון – גיווניה, פשטיה ורמזיה, דיני-סמיכוּיוֹתיה ואפשרויות שיבוציה בפסוקים, כל הללו הרי הם ינוּקים מכלל-שימושיה ביצירות דור ודור.

הדברים אמורים לגבי כל לשון שהיא – פשיטא ביחס לעברית שלנו, שכל רבדי-תקופותיה, מפרשיות בראשית ועד החיוניים שבכתבי-ימינו, פתוחים לפני כל יהודי יודע-ספר, ואפילו אינו למדן מופלג או חוקר-עמוקות. אין בלשוננו ניב או צליל שאבד עליו כלח. אמן-יוצר כי יצטרך לו יעלהו ממַטמוֹרוֹ ויזרח אור.

אין מלה שהיא יפה לעצמה או כעורה לעצמה. אימתי היא יפה באמת? כשהיא יפה – כלומר, כשרה ויאה – לתפקידה, למה שהיא מזומנת להגיד, לתאר, לבשר.

הקטע המלא כאן.

יונה דב בלומברג – על יסורי המחבר

יום רביעי, אוקטובר 15th, 2008

לקראת סיום הספר "מצות ישיבת א"י" מאת יונה דב בלומברג, המחבר נמשך לספר משהו על עצמו – והדברים מענינים.

ראשית, משהו על המחבר:

יונה דב בלומברג (הררי)
נולד בסרדניק, ליטא, באב תר"י (1850). רב, מהוגי הציונות הדתית. נתחנך לתורה ולחסידות חב"ד. קבע מושבו בדוינסק ועסק במסחר. הפוגרומים בדרום רוסיה (1882-1881) השפיעו עליו להצטרף ל"חיבת ציון". מראשוני "המזרחי". היה ציר בקונגרס הציוני הששי ומאומרי "לאו" בשאלת אוגנדה. ב-1907 עלה לארץ-ישראל. ישב ביפו וברחובות. ממבססי הרעיון הדתי-הלאומי בכתב. ספרו "מצות ישיבת ארץ-ישראל" (וילנה, תרנ"ז) בא להשיב על השאלה אם רעיון ישוב ארץ-ישראל תואם את השקפת התורה ודעת חז"ל, ואם מצוה זו ניתנה לשעתה או לדורות. לתשובה הוא מגיע לאחר בדיקה יסודית בספרות התלמודית והמדרשית. נפטר בט"ו סיון תרצ"א.

בסיום הספר מרשה המחבר לעצמו לספר איך היה 'גונב' זמן מעיסוקיו [ומתגנב מעיני אשתו] כדי לעסוק בכתיבת הספר:

ואם ברצונכם קוראים אהובים למתוח עלי קו חשד של גניבה חלילה, הבו ונקומה ואעידה אני בי, (והודאת בע"ד כמע"ד) כי באמת קצת גניבה יש בי, אך לא גניבת דעת ח"ו, כי אם גניבת הזמן הבוגד בי, כי נקם לקחתי בו, תחת אשר לשעבר בגד הוא בי, עתה בגדתי אני בו, וגנבתי מרגעי הספורים לי, מן הזמן הנמדד לי, הקדשתים למלאכת הקדש זו; או אולי גם גניבת דעת היתה בי… באשר כמה פעמים הי' עלי לרמות את נות ביתי לאמר: כי הולך אנכי בדבר מסחר, בעת אשר חמקתי עברתי, ויצאתי מן החנות לחדרי, לקחת עטי בידי לכתוב מאומה בדבר ישיבת ארץ ישראל.