Posts Tagged ‘לבונטין’

רומולוס, קאמילוס, ומאריוס של ראשון לציון

יום רביעי, מרץ 31st, 2010

בספר זכרונותיו "בנתיב הבילו"יים", בעת שהוא מגולל את הקשיים בימי הקמת ראשון לציון, עורך ישראל בלקינד הקבלה מקורית:

אי-אפשר לי ברגע הזה לבלתי לזכור את דברי ימי רומא. כידוע נוסדה העיר הזאת על-ידי קבוצת אנשים, שלוש מאות במספר, אשר בראשה עמד רומולוס, ולכן נחשב רומולוס למיסד רומא.  עברו שלש מאות ששים-ושלוש שנים, ומצפון איטליה הופיעו הגלים אשר לכדו את העיר רומא וכמעט שמו קץ לממשלתה ולגדולתה. אך אחד מבניה הגבורים, קמילוס, הצליח לאסוף חיל ולהפיח בו רוח גבורה ויך את הגלים מכה נצחת וישיב לרומא את כבודה. לכן עטרוהו הרומאים בשם הכבוד מיסד רומא השני.  שוב עברו מאתים שמונים-וארבע שנים; מצפון אירופה הגיעו לאיטליה הקימברים והטבטונים.  בזמן קצר הכו הם ששה צבאות רומא אחד אחרי השני, ורומא היתה שוב על עברי פי-פחת. אך שר הצבא הרומאי מריוס הצליח סוף-סוף להכות את האויבים החדשים ולהציל את רומא ואת ממשלתה. לאות תודה וכבוד נתנו לו הרומאים את השם מיסד רומא השלישי.

את שלש התקופות האלה רואים אנו גם בדברי ימי ראשון-לציון. קשה היה הצעד הראשון, קשה היה לארגן את החלוצים הראשונים ולקנות את האדמה למען המושבה, ויבוא ליבונתין הזקן ויעש את הצעד אשר נדרש ממנו ויקבל מאת חבריו את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון. האדמה נקנתה, אבל התנאים החדשים הפריעו בבנין הבתים, ובלי בתים היתה המושבה נחרבת. אז עמד בפרץ יהודה ליב חנקין, ובמרץ גדול נגש לבנין ביתו ובזה הכריח גם את חבריו לעשות כמוהו. אין ספק כי לו, לחנקין, היה צריך לתת את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון השני.  אבל [האכרים] היו חלשים, עניים, חסרים היו להם האמצעים החומריים לקיומם, ומי יודע מה היה גורלם וגורל מושבתם לולא הופיע להם המושיע הגדול, הנדיב הידוע, ואת המושיע הזה הביא להם יוסף פינברג. האין זה מן הצדק לקרוא לו, לפינברג, בשם הכבוד מיסד ראשון-לציון השלישי?


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

מבין הערפל – יחיאל יוסף לבונטין

יום רביעי, אוגוסט 27th, 2008

החודש סיימנו להעלות למאגר את שלושת כרכי הרומן "מבין הערפל" מאת לבונטין.

ולאדימיר בירשטיין, מדען רוסי, חוזר לעיר הולדתו עטור-שבחים לאחר תקופת התמחות במדעי הבקטריולוגיה בצרפת, אצל לואי פסטר. בחזרו מוצעת לו משרה של מנהל מחלקה באוניברסיטה; אך האוניברסיטה אינה יכולה לממש את ההצעה, כיוון שמוטל עליה וטו מטעם שר המחוז – להפתעת עמיתיו, בירשטיין יהודי. בירשטיין, שבא ממשפחה מתבוללת, שוקל להמיר את דתו כדי להתקבל, אך הוא אינו מסוגל, בגלל מסירות שחש כלפי סבתו הזקנה וכלפי עמו. וכך הוא אומר בשיחתו עם דימיטרי, גיסו הגוי, ועם אחותו אננה שהתבוללה:

– היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דימיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…

בירשטיין מחליט לחזור לפריז, שם לא יהיה קרבן להפליה; אך בדרך הוא פוגש מכר ותיק, אשר מאס במשרתו הישנה כרופא בעיר קטנה. בהחלטה אימפולסיבית, ומתוך רצון לגור בין יהודים ולהכיר את חייהם, מחליט בירשטיין לנסוע לאותה עיירה ולתפוס את משרת רופא היהודים.

שם הוא פוגש דמויות שונות – הצעירים הקומוניסטים הנלהבים; בעלי המלאכה קשי היום, חובבי ציון; הרב ותלמידיו השקודים על לימודי התורה, ועסקני העיר החנפנים והתככנים.

מארג הדמויות המגוון הזה קם לחיים בכשרון יוצא דופן של לבונטין. הדמויות אנושיות ומלאות תוכן – כל אחת הייתה יכולה להתקיים בעצמה, כל אחת יכלה להיות במרכזו של סיפור משלה – ולכל אחת מהן יש פתרון לבעיית היהודים באירופה.

בירשטיין משקף את הראייה שהעם היהודי צריך בסיס כלכלי-חברתי איתן, ורק כך יוכל להשתוות לשאר העמים ולהפסיק את האנטישמיות; הקומוניסטים מתנגדים להתאגדות של יהודים בלבד, מתוך טענה שהם צריכים להשתלב במהפכה העולמית של כלל הפועלים; חובבי ציון סבורים שאין דרך אחרת מלבד בניין ארץ ישראל. כל העמדות השונות משולבות בעלילה ומוצגות דרך שיחות וויכוחים של הדמויות בצורה בהירה וקולחת, שאינה קוטעת את העלילה; ברקע משתלבים אירועים היסטוריים כמו הקונגרס הציוני. בשום מקום לא הרגשתי ניסיון לחינוך או להאכלה בכפית. הסיפור עצמו הוא על חיי האנשים, שמשקפים את הלך הרוח בעולם היהודי באותה תקופה – וככזה הוא כתוב מצוין.

בנוסף להשקפה הכללית על חיי היהודים אז, זהו גם סיפורו האישי של אדם ליברלי וכמעט אנטי-ציוני – או לפחות, כזה הדוגל במאבק היהודים לשוויון בארצות מוצאם האירופיות – ותהליך התקרבותו המחודשת לעמו.

במסגרת משרתו החדשה, בירשטיין מגשים את משאלתו להשתלב בחיי היום-יום של היהודים ולהבין את רצונותיהם, שאיפותיהם ודרך חייהם. הוא רואה את מצוקתם הכלכלית, ומחליט לעזור להם להתארגן מול בעלי העסקים הגדולים; הוא לומד על תקוותיהם הרוחניות והלאומיות, ולאט לאט מתפתחת בקרבו הבנה חדשה של העם הזה, הזדהות עמו ועם שאיפתו לארץ-ישראל.

– – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…

סיפור העלילה נפרש לאורך שנים, בארצות ובערים שונות, כולן מתוארות בחיות נהדרת. הוא מורכב ובעיקר אנושי מאוד, ואני ממליצה עליו בחום.

[לקריאת הרומן "מבין הערפל", לחץ כאן. עבור מי שמעוניין לקרוא מכתבי לבונטין אך רוצה להתחיל בקריאה קצרה יותר, אני ממליצה על הפחם והחבצלת, ושאר סיפורים קצרים.]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.