Posts Tagged ‘מנהגים’

שני קולות מפה אחד אצל אליהשווילי על גיאורגיה

יום חמישי, מאי 21st, 2009

ראשיתו של המאמר של נתן אליהשווילי "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל" נדמה כתיאור אותנטי, המבוסס על חוויות אישיות והתרשמויות כלליות, של חיים בגרוזיה של ראשית המאה. ככזה, רווחות בתיאור הכללות  גסות, כגון: "היהודי הגרוזי, היה רחוק מנקמה ומרציחה, היה יותר שקט ונוח לבריות, עד כי היה שגור בפי המון עם הארץ: 'שקט כיהודי'". הכללות אלה מסתייעות בניסיונות פילוח לשם הכללה: אוכלוסיה כפרית לעומת עירונית, יהודים שמקרוב באו לעומת גרוזים ותיקים. חלק החוויות האישיות הוא ציורי ביותר, ואמינותו בעיני גבוהה:

ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו "המלאך". בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב "המלאך הגואל". מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה "כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום". בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

באמצע המאמר מתחיל אליהשווילי לסקור את התעוררות הציונות בגרוזיה, תהליך בו היה לו חלק. בשלב זה מסיר אליהשווילי את הכפפות, ותוך תיאור מהלך האירועים, בייחוד בשליטת הסובייטים, סוגר חשבון עם הזרמים הפוליטיים אליהם לא השתייך. הציפור, אשר ממעופה תוארה ההיסטוריה עד לאותו רגע, עטה על טרפה, וממשיכה לתאר את ההיסטוריה מתוך נקודת הראות של משתתף פעיל.

אלה הכריזו כל האמצעים לכשרים רק לרדוף, להשמיד ולהחריב את הציונות ואת הציונים עד חרמה, עד ששוחט אחד, יהודי אשכנזי, מחסידי ליבאוויץ בכותאיס, שקראו לו ר' זלמן, שלף את סכינו נגד קהל ועדה וקרא, שאף כי כתוב בתורה הקדושה "לא תרצח", מוכן הוא לשחוט עשרה ציונים בבת אחת אפילו ביום הכפורים עצמו "בלי ברכה".