כאשר עסקתי בהגהת מכתביו של הסופר יוסף חיים ברנר, נתקלתי במספר התבטאויות שלו שהפליאו אותי במידת הרלבנטיות שלהן לנושאים שבהם אנו עוסקים גם בימינו אלה. להלן שתי דוגמאות:
במכתב 713 (מחודש מאי 1919) המופנה לא.י. שטיבל, בעל הוצאת הספרים שטיבל, שהתכוון כנראה להדפיס את רוב ספרי הוצאתו בארה"ב.
"עכשיו, שפיכמן פה, ראוי לך, לפי דעתי, להתחיל בעבודה ממשית בא"י…..גם ספרי התרגומים שנעשו פה צריכים, כמדומה, להידפס פה. אין שום טעם להדפיס הכל באמריקה. אמנם, הדפוס הוא פה ביוקר, אבל מה אינו פה ביוקר? והרי אי-אפשר לעזוב את א"י לגמרי."
ובמכתב 740 (מחודש יולי 1919) אל ברל כצנלסון.
"באויר של רפיון-ידיים ויאוש פנימי השורר בארץ………..אני, למשל, עד כמה שאני מכיר את זה שנקרא עם יהודי, איני מאמין כי הוא יעשה ישוב ארץ-ישראל. גם להבא יתקבלו איזו כספים לחלוקה (בישוב הישן והחדש) וגם להבא יבואו איזו פקידי-מעלה בצירוף מאות אנשים לארץ בכל שנה, שששים-שבעים אחוזים מהם ישובו על עקבם. חמישים אחוזים מן הצעירים הנמצאים כבר בארץ אף הם ילכו מפה בהזדמנות הראשונה."
אפשר להתנחם בכך שלמרות הפסימיות של ברנר הצליח הישוב הקטן שהיה אז בארץ לגדול פי כמה במספרו ולהקים את המדינה, שהוא כנראה לא צפה אותה.
(הערת המערכת: המכתבים יעלו למאגר פרויקט בן-יהודה בחודשים הקרובים. את כתבי ברל כצנלסון נתחיל להגיש לציבור באחד בינואר, עם פקוע זכויות היוצרים.)