א

ובדבר המטעמים – בלעג לשונךָ – אשר תפקוד עלי לעשות לאחיי בני-עמנו פיתיתני ואֱפת, רע יקר.כי לקחתי לי ספר, אשר תוכנו יקר לנו בני-ישראל מאד, ואעתיקו עברית, ובודאי ידעת גם אתה מה רב ערכו לאלה המבינים רק עברית. הספר הזה הוא “רומא וירושלים” מאת מ. הס. והנני שולח אליך בזה את הדפּים הראשונים, למען תשמיעֵני את משפטךָ ואדע אם להוסיף את המלאכה או לחדוֹל.

הנני מחכּה לדבריך. א.ב.

ב

מסיבוֹת שונוֹת לא יכלתי לענוֹת על מכתבך היקר במשך כל העת הרבּה, ובפרט אחרי שמעי כי עזבת את עיר מגוריךָ ולא ידעתי את אַדרסתךָ.הנני מוכרח איפוא לענות בגלוי, למען יבואוךָ דברי.

אל תהי עניו הרבה. הנה ידעתי היטב את עֵרך שׂפתךָ הצחה ומלאכת העתקתךָ הנפלאה,אשר תוכל להתחרות את מלאכת האמנים היותר מהוללים; ובכל אלה אל-נא יפּלא הדבר בעינך, ידיד יקר, אם אוֹמר לך לחדול ממלאכתך זאת, כי יראתי כי תחשב למעלה גרה. הספר רומא וירושלים כבר נעתק לשפתנו, ואם גם בצורה משונה מאוֹד, ואם גם אָטר מעתיקו את פיו לבלתי השמיע את המקור אשר ממנו לקח.אבל המעתיק איננו נער העומד מאחורי הפרגוד, כי-אם איש גדול, אשר כבר נחל לו שם עולם ואשר גם התיצב בראש ספרותנו,אחרי ידעו היטב כי שלחו אלהים למחיה לפנינו. החכם המעתיק הוא – פרץ סמולנסקין והספר המעתק הוא – “עם עולם”. פותה נכבד!האם עוד יערב לבך לגשת הלום ולהתחרות את איש אשר כמוהו? ובפרט כי במקום אשר כתב הס שורה אחת הראה המעתיק את כוֹחו לעשות ממנה דף שלם. הנני ירא מאד להוסיף לתת עצות, כי תפנה לך למלאכה אחרת בדרך ההעתקה, יען כי תוכל לפגוע על נקלה גם במקור אשר ממנו לקח המעתיק החכם את ספרו “עת לטעת”.

אקוה כי בקחתך את שני הספרים, של הס ושל סמולנסקין אחד מול רעהו, תמצא לך על הסדר פרק אחרי פרק, את אשר העתיק המעתיק ואיך עשה את מלאכתו.

הנני מברכך במזל ובהצלחה, כי תהיה בחירתך, בבחרך ספרים להעתיקם, יותר הגונה.

הדורש טובתך. ג.ד.

ג

אוהב מרחוק!

יום בשורה הוא היום! אותו ביפיו ראו עיני! הידד, הידד! בעיני בשר ראיתי אותו בעינים ופנים אל פנים! לא חרב מצומדת אל ירכו ולא מלאכים ענפים ממעל לו, גם כנפים אין לו אשר בהם ישתקשק, וגם באורים לא כבדוהו פה בבואו וגם זר פרחים לא הקיף את מצחו – אבל לי היה היום הזה יום אורה ושמחה ויקר! מרום ונישא, גדול ונורא מצאתי אותו יושב על כסא עץ, אשר אך יד אדם ילוד אשה עשתה אותו, וסביב לו ישבו המשכילים הצעירים, אשר התלקטו לרגליו, דוממים ומחרישים, ומפיו לא ברקים ולא פנינים הילכו, ורק דברים פשוטים, דברים שנמצאו כולם בספרי-מלים פשוטים, התלוננו על שפתיו, וגם בכלי-המבטא דיבר כאחד האדם!וכאשר נטה היום לערוב, אז הגם תדע, בן-אדם, את מי ראיתי? את פרץ בן משה סמילנסקין! את המוציא לאור את “השחר”; את בעל התקופה החדשה! את פּטר, אשר לולא יראתי את חמת-הבקורת, כי אז קראתיו בשם היסטורי “פטר הקטן”, אותו ראיתי! – על כסא עץ ישב וידבּר – ומדי הוסיפו לדבּר, כן הוֹסיפו קוי השמש לחדור, הלוך וחדור; ובדברו ובנשאו חזיונותיו ובהסתער רוחו, אז עצם מעט את עינו הימנית, ומדי הוסיפו לעצום כן הוסיפה השמש לעצום עיניה ולהיסתר הלוך והסתר; ובהסתער רוחו בו ובחרות אפו ובעצמו עינו, אז נשב רגע ברוחו הכביר, נשימה ארוכּה ורבת-ערך, ומדי הוסיפו לנשום, כך חגר הרוח בחוץ בכל אונו וכוחו ושב וייליל וישם את העיר כמהפכה.ואני שמעתי וראיתי את כל אלה, ואני זכיתי ושמעתיו ועמדתי ולא סרתי ממקומי, עד אשר הרעב בי חץ פתאום, ואז רק אז לא יכוֹלתי לקדש את השם בעונותי, כי-אם רצתי ובאתי עד בית הקסלמן ועד שולחן הריסטורציה…..

אבל לך, אומלל, מה אעשה? אתה נפלת בפח! לך אין עוד כל תקנה, ולעיני ולעיני כל יודעיך תלך ותאֵבּד מיום ליום ואיש לא יוכל הציל! – הן לא אחת ושתים הזהרתיך, כי לא תעמוד במקום גדולים ולא תתחרה באיש אשר כמוהו, השכם ודבּר דיברתי אליך לעזוב את תשוקתך הנואלת לבקר אחרי הגדול בענקים, ואתה לא שמעת בקולי – לכן, כי עשית זאת, קום לך אתה ואכול פרי מעלליך! בחוברת הרביעית של “השחר”, שנה זו, הואיל הוד חסדו לענות לאחד מקוראיו דבר ואתה לא תדע, והיה כי יקרך דברו זה פתאום, הנני ירא מאד לנפשך. לכן הכון-נא מעט מעט לקראתו ולא יחדרו הדברים לכליותיך.“הכותב – יאמר שם האדון סמולנסקין בהמשך דבריו בכונו אליך – לא ראה בלי ספק מעודו את הספר “רומא וירושלים” או את “עם-עולם”, כי, אם ראה את שני הספרים האלה, לא אבין איכה יעיז איש-מצח להשמיע כזבים כאלה בקהל”. התשמע? או לימי שכך עלתה לי! אתה הנך עז-מצח, אתה הנך מפיח-כזבים, והאדון סמולנסקין הן יצדק לעולם מסוף העולם ועד סופו! – המרוב חכמה נגעת בלויתן זה ואחזת בזנבו, למען היותו אחרי-כן למטה-זעם? אך הן אדע את מריך ואת קשי-ערפך ואת משובתך.הן אתה אם החילות לא תרף עד הפּל תּפל. הבכוֹחך הדבר הזה לעשותו?

אך ארף-נא מלחמוד לי לצון. הבכוחך הדבר הזה, לקחת עתה שני ספרים ולעבור עליהם מן הקצה אל הקצה להשוותם יחד? הבידך הדבר לחבּר עתה ספר אשר כמותו תכיל את ספרו של הס ואת ספרו של סמולנסקין גם יחד? היש לך כל האמצעים הדרושים לחפץ זה? היש לך הערוץ מארץ בריטניה, למען תוכל לטעון נגדו? או האם תדמה בנפשך כי אנחנו כלנו פה ביום ולא ידענו את האיש הזה ואת שיחו ולא ידענו את אשר תדע אתה? אבל אנחנו שמנו יד לפה ולא דברנו, ואני חפצתי להעתיק את ספרו של הס עברית, למען תת לקוראים העברים תמונה שלמה מספר המדבּר על התקונים ועל עתידות עמנו,אך אתה לא נתתני להיות כמעלה גרה – התאמין באמת כי אתה הנך ביחיד אשר קרא לך להכיר כל חותמת וחותמת ולדעת כל נוֹצה ונוצה אשר התקשט בה סופר זה?

אם אמת הדבר ההוא, אם באמת לא תהיה לך עבודה כזאת, שלא תתן ולא תוסיף לך דבר, לעוֹל ולמשא, אז עלה והצלח! ובפרט הן לא ברשותך עוד הדבר הזה, ואתה מוכרח עתה למצוא הצטדקות בעיני קהל הקוראים, לבלתי היות לדובר-שקרים; בעל-כרחך אתה עטוף בטלית, בעל-כרחך נקראת לעלות לעליה, ובכן עמוד, עמוד, עמוד!

הנני נותן לך רשות להדפיס גם מכתב זה והנני

נאמן בבריתך, א.ב.

ד

ידיד נאמן!

לכעסי ולמורת רוחי עוררתי עתה את השטן מרבצו בעת אשר עיתותי נתונות לדבר יותר טוב, וביחוד חרה אפי כי אהיה מוּכרח לגשת עתה רק אל חלק אחד מן המלאכה, תחת אשר חפצתי להעביר לעת מצוא לעיני הקוראים את תמונת הסופר סמולנסקין כלילה ושלמה, ולהראות אותם מה פעל זה ומה שכרו ועד כמה זכויותיו מגיעות בשדה ספרותנו, אך הנה ירט הדרך לנגדי, כי התמלטו מפי מלים על-דבר הספר “עם-עולם” ומקורו “רומא וירושלים” והזמן דוֹחק והקוראים אומרים כי נפלתי בפח. נראה-נא מה יהיו החלומות האלה!

הנקל לי היה עתה לטעון “ניתי ספר ונחזי” ולהציג את שני הסגנונים שני עמודים מול רעהו ולהשוותם – כן ידמה הקורא; אך לא כן הדבר אם איש כסמולנסקין הוא בעל הדברים.

הס הוא סופר אירופי, שכּל מלאכתו נעשתי במידה אירופית, ובהיותו כותב לפני קהל מבין-דבר, לכן כל משפטיו בריאים וחזקים, ברורים ומובנים, מושגיו קלים לאוזן ופסוקיו ופרקיו מסודרים ומשולבים כראוי.הולך הוא מן הקל אל הכבד, מן הראשון אל האחרון,ואין בו אותה מידה של אחיזת-עינים. לא יתגלה לעינינו בעב הענן, לא יתחיל בכד ויסיים בחבית, לא יאמר ידע על אשר לא ידע, לא יתפאר ולא יתגאה לעינינו, ולא יחשוב בעת כתבו, כי אנחנו הקוראים הננו פוערים פה ועומדים משתאים ומשתוממים לשמוע חכמתו הנעלה היוצאת משפתיו. מה שאין כן אצל סופר כסמולנסקין. סמולנסקין הוא בחור יוצא מן הישיבה, שכּל התגלותו היא במידה ישיבית באוֹפן שרק אפשר, ובהיותו שם בלי ספק בחור המכיר את ערכו ויודע בנפשו כי נעלה הוא על כל בני-גילו, ובחשבו תמיד כי הוא כותב “רק לפני קהל עברי”, לדעתו לפני בחורי ישיבות שקלוב, וווֹלוזין, מיר וכדומה, שלא מלפניהם משפטו יצא, לכן איננו זהיר במעשיו וכל מלאכתו היא מלאכת רמיה; משפטיו רעועים,מושגיו מטושטשים,וידיעותיו,שהן גם כן אינן ידיעות יסודיות, תיגלינה לעינינו באופן זר מאד,כי בהיותו נחפז לגלות לעיני בחוריו את כל סחורותיו ובחפצו להריק את כל אוצרו בבת אחת, לא נמצא לו מקום לתת לדבריו גם צורה הגונה, ואנחנו רואים אז רק ערבוב דברים, אין משטר וסדר, אין עומד על רגל בריאה, ולגודל תמהון לבנו נפגוש לא אחת ושתים, כי פתח בזה ושכח וסיים בדבר אחר. אמנם לוּ היה סמולנסקין יודע כי עין קהל אירופי צופיה עליו, כי אז לא לקח לו את הרשות לתת לפני קהל כזה רומן כספר “התועה”, אשר בהרבה הרבה פרקים בודדים נראה בו מלאכת-אמנים, מלאכת צייר המצייר צורות אדם, ואשר רק בהשתלבם יחד יאבדו דרך ויעירו זוועה בנפש הבוחנת, בגלותם את גודל אי-ידיעתו את כוחות הנפש ופעולותיהם.לו היה יודע כי עליון גם עליו, כי יש בקוראיו שופטים אשר למדו ויודעים משפט, כי אז לא ערב את לבו לתת לפניהם מושגים ישיביים על-אודות אהבה ותאווה, מושגים המעירים רק ניד ראש, ולא היה חפץ להתגאות לעיני בחוריו במלים ובשמות חדשים, שהם לא ידעו עוד, ולא היה מעתיק את סיפורו משפטי מבקרים נודעים על פוֹיסט והמלט וֵרטר ונתן, במקום שהם למותר לגמרי, במקום שהוא לא יכירם כלל, משפטים מחקריים בסיפורי אהבים, שעל-ידם יתן לסידורו פני קופים.לוּ היה יודע כי עליו ליתן חשבון לגדול ממנו, כי אז לא לקח חומר חשוב כחומר הספור “קבורת חמור” ויעשהו לקוי ומלא גבנונים. לוּ היה דואג לטעם מבינים, כי אז לא לקח קבוצת סיפורים אחדם ב“גאונו ושברו” (מקוריים ומעתקים העתקה חפשית), לתת בינתים מקום גם לסיפור נושא דברים על ספורו הראשון “התועה” ועל מחברו סמולנסקין, דבר המעיר רק גועל-נפש, ולתת כל אלה לפנינו בתור ספור משולב. לו היה בעצמו יודע ומבין, כי אז ידע והבין לשלוט ברוח, לבלתי הראות לעינינו את אהבתו היתירה לנפשות היוצאות חוץ לדרך הטבע וחיבּתו להפליאות והזרות. הנפשות אשר יאהב הן הנה: “אש זרה בעין, אודם נפלא על הלחי, אש צרבת על השפתים, הדיבּור רם ונשגב והעומדים סביב פוערים פה ואינם משיגים” (גדעון ודן). “שופט רמים, כביר כוח ולב, וחורץ משפט מבלי לשים לב אל משפטי חכמים אחרים” (שמעון). “בן ישיבה במלבוש ארוך מתייצב לפני אצילים פולנים, יודע פרק בוירגיל והוֹרץ, מתפלל מנחה ועורך-דין בעיר המלוכה” (ישעיה).אך לפצענו ולחבוּרתנו הוא כותב בבטיחות רבה, כי יודע הוא אל נכון אשר קהל אירופי איננו בעל ספרות עברית וכי אך לפני ישיבותיו הוא נאה דורש, והקטנים הללו הן לא ידעו בין ימינם לשמאלם ולא יעיזו מצח להשמיע במרום קולם, אם הוא, שהוא מורם ורבם, עשה כן ולא כן. הן יהיה איך שיהיה: לפני “בחוריו” הן הסופר הזה הרם והנישא, הגדול והנורא; אליהם הן הוא בא בעב הענן, לעיניהם הוא עושה פלאות, אשר לא שמעו ולא ידעו עוד, והקטנים הללו חייבים בעל-כרחם להביט אל מרום גבהו כמו אל בן אלים, כי בעת אשר הקורא הפשוט יצעק אליו: הבה לי חשבון, מדוע תגע בעטך בזה ובזה ללא צורך? מדוע תערבב את מוחי בסבך ענינים, ואתה הן פתחת בזה ובהיותך נמהר בדבריך סיימת בדבר אחר? בעת הזאת יאירו עיני הקוראים הבחורים, כי עולם חדש יראו, מלים חדשות, שמות חדשים, אלים חדשים, ארצות חדשות, לשונות חדשות – ורוח העיוועים הזה ינעם לאלה מאד מאד. כי לאסונו עוד השתמש ישתמש האדון הסופר, בעשותו את המעשים האלה, באמצעים נפלאים מאד.ראשית ירבה במילים ובשפות נכריות.למשל, אם יאמר: “בחפצם להצטדק הרבה ירשעו הרבה”, אז יוסיף בכתב רומי בשני חצאי לבנה Summum jus, summa in juria או: “כבר נגעתי בדבר הזה וכו' ועוד אדבר כו' חוקי נזירות התאווה לא לבני-ישראל המה, ורק היזואיטים יסדו עליהם תורת מוסרם כו‘. ועיין בהספר הנפלא History of Civilization in England by Buckle, vol. IV et vol. V. ועיין עוד History of the Church of Scotland, vol. II, and Colderwood’s History of the Kirk, VII. –. האם לא דייך עוד? אך הוא כאיש אשר אחזו השבץ המדבר ברוח עיוועים יקרא פתאם: ואיך השכיל פיהו התוכן רוחות הנעלה בשימו בפי אופאֶליה בהמלט (חאצקעל! חיה זו מה היא?) אלה הדברים: “אכן, אחי הטוב, אל תהי כהמוכיחים החנפים, המדריכים את המקשיבים בקולם בדרך השמים, אשר פניו כוסו חרולים, והמה עצתם ישכחו וכפריצים רודפי-תאוה בין שושני-חמד על דרך התענוגים ללכת יבחרו” (השחר שנה ב‘, דף 7’). מה זאת? המשוגע האיש הזה? האם אין מוח בקודקדו? מה ענין הדברים הארוכּים האלה אל הענין שהוא דן עתה בו? החפץ לעוור מעט את עיני בחוריו בלהטיו ובאחיזת-עינים ולהראות להם את רובּי ידיעותיו בספרות הבריטית? – כן גם יתפּאר – שם מעבר לדף – באיזו מלים צרפתיות במקום שאין הענין דורש אותן או יזכיר בשם קנט לשווא או יאמר (שם, דף 9): " ומה ישרים ונכוחים בדבר הזה דברי מירבּוֹ, באמרו במחברתו הנפלאה liberte de la presse la Sur, אשר בה הלך בעקבות הסופר המהולל הבריטי מילטון וכו’ “. הכאלה יעשה סופר ישׁר לב ודרך? – לפעמים נראה אותו עושה מעשים זרים גם מאלה, כי לעתים לא רחוקות יציין ויביא ראיות מספרים וסופרים, שהוא יודע אותם רק על-פי השמועה, או כפי מה שנזכרו והובאו לפניו בספר אחר.למשל: סמולנסקין קרא את ספרו של ל. גייגר “יוהאן רייכלין” וגייגר מביא שם את Bohmer, Leben und Briefe ומציין ממנו את המאמר המתחיל Bei allen Urteilen und Arbeiten, אז ראה סמולנסקין את המציאה הזאת ומביא גם הוא את הדברים האלה, כמובן בשם באֶהמר עצמו, ורק לבסוף יוסיף: “וגם כותב תולדות רייכלין, אשר הזכרתי לעיל, ידבר וכו' ומביא את הדברים האלה לעד” (השחר, שנה ג', דף 11). סמולנסקין קרא את גרטץ, וגרטץ מביא לא לעתים רחוקות את בּנז‘, היפּלא הדבר, אם גם הוא, בהזכירו את כותבי דברי ימי ישראל אשר יעידו לו, יביא גם אותו, למען יוכל להציג לעין רואים שתים-שלוש מלים צרפתיות? אמנם צחוק הוא, אם נראה, כי היודע הכל יפול בפח על בלתי ידעו כי בּנז’ (או כאשר יכתוב בוא: באסנאגע, Basnage ) כתב את ה”היסטואר” שלו רק מימות ישוע הנוצרי ואילך, כעין המשל לספרו של יוסיפוס, והוא, סמולנסקין, לא יבוש להזכיר בשמו גם בימי מעשים שנעשו לפני התקופה ההיא.סמולנסקין קרא את גרטץ, וגרטץ בדברו על שפינוזה מעיר שם, כי טעה שפינוזה בפשט הפסוק ( יחזקאל כ', כ"ה): וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם וכו' ואומר:

Das ganze Raisonnement Spinoza’s wie die Deklamationen christlicher Apologeten etc, dis sich an diesen Vers lehnen fallen damit in nichts zusammen (Graetz, X. S. 191, Anm. 4) אך סמולנסקין, בבואו לדבר בענין החוזה באמרו: וגם אני נתתי וגו‘, ולא כמו שחשב שפינוזה וטעה בכל המאמר, כאשר כבר העירותי על זאת (השחר ש"ב) בפתח דבר לאבן הראשה“. וגם שם נמצא את הדברים האלה יוצאים מפיו בבטיחות ובלשון מדברת גדולות, כמו רוחו יצרם. גרטץ בחלק העשירי, דף 8, ידבר על היהודים בהולנדיה ואומר: Siehe: Kuenen, Geschiedenes der Ioden, V. 152” “. וסמולנסקין ידבּר גם הוא על היהודים בהולנדיה ומציין גם הוא את גרטץ ח”י, דף 8. האם לא די בזה? אך הוא מציין גם: “קאֶענען, געשי-עדעניס דער יאדען.ז. 152”. הבאמת קרא סמולנסקין את קאֶנן, או אם חפץ רק להתפאר לפני בחוריו כי יודע הוא הולנדית? החפץ לתת לבחוריו מלים חדשות ולהיות בעיניהם ליודע הכל מעשה אותו לפעמים לצחוק בעיני הקורא.הוא יאמר: “האשכנזים יאהבו את כל האדם אך בדמיון”; האין די לנו בזה? אבל הוא יראה את עצמו מוכרח להוסיף: “כאהוב דון קישוט את אהובתו דולסינא” או במקום אחר יאמר: “הכסף הוא המגין הגדול על כל”.האם לא נבין לרעוֹ למדי? אך הוא יוסיף עוד: “כאשר הוכיח בחכמה החכם הגדול מאֶחיו בוקל”. האם באמת לחכמה בוקלית אנו צריכים פה לדעת את הכסף כי טוב הוא? – וכאלה רבות.אך יפה מכל אלה הוא, אם כבוד האדון ישפיל את עצמו לספּר לנו, בני-הישיבה, את כל כבודו ורב גדלו, כי דבּר דיבּר עם בארונים וגראפים, עם דוקטורים ופרופיסורים, כי התרועע והתרועע את ידידו המטיף ילינק ואל אהובו אלבּרט כהן בפריז ואל הד“ר גייגר ואל הד”ר שווארץ בקלן, כי לקוח לקח ה’ ווייס אותו למשען לו, בבנותו עליו את ספרו “דור דור ודורשיו”, כי שלוח שלחה אותו חברת כי“ח לרומיניה, כי בהיותו בבוקרשט בבית-התפלה באו בראטיאנו ויונסקו וישבו אתו בשורה אחת והוא תרגם לפניהם תפלות אחדות לשפת צרפת.או כי יספּר נפלאות על ספרו “התועה”, הנעתק לפי דבריו לכל לשונות אירופה והמהולל " מסינסינאטי באמריקה עד פטרבורג ברוסיה”, “כאשר לא עשו לשום סופר עברי עד היום הזה”, " ואני לא דברתי בזה דבר, יען כי לא זה דרכי לדבּר בנפשי ובפועל ידי“, (עיין כל אלה ב“השחר”, ש"ג, דך 712).או כי יחמול סמולנסקין עלינו ופותח לפנינו, בני-הכפרים, את אוצרו הטוב ומספּר את הנעשה ברומו של עולם בימי העבר וההוה, אם פוליטיקה ואם היסטוריה ואם חקירות פילוסופיות בעלמא, כמו " Macaulay ידבּר על שתי המפלגות וכו‘, מפלגת האצילים ( Tories ) ומפלגת העם בני החופש ( Whigs ) וכו’, והמפלגות בישראל ישוו אליהם בדברים רבים” (השחר, ש"ג, דף 146). השמעת, בן-ישיבה? והמפלגות המדיניות האלה ישוו אל מפלותינו אנחנו, מפלגות ביתיות, אל מפלגות המשכילים והחסידים! האם לא זאת? או: “באלכסנדריה לא יוכל איש ללבוש את הבגדים אשר לבש בקמטשאטקה,….כן לא יוכל איש לסבול חוקי ארץ הודו ב שבתו באירופה וכן ישנו גם חוקי הדת והאמונה” (שם, דף 76). משל דומה לנמשל: שתי מפלגות יש בדרכי הממשלה.אלה אשר אמרו לתיתה ביד אחד כי ימשול כאַות נפשו (מאָנארכיע) ומתנגדיהם אשר בכל מלוכה ומשפט מאסו ויתנהגו כצאן בלי רועה (אנאַרכיע) ( שם, דף 553). ידידי! איך אורו עיני בראותי את המושג החדש הזה, את המושג הברור אשר ערך לפנינו עתה מן המלה “אנרכיה”. האם לא תשכח? אנרכיה היא מפלגה בדרכי הממשלה! או: “לא כאשר דימו רבים, כי רק המחסור היה ראשית כל המעשים, כי-אם כדבריהם כן הוא, מדוע לא הכביד המחסור את אכפו גם על בהמות יער וחיות שדה להשתלם במדעים ובפועל כפים?” (מאמרו “הכסף והכבוד”).או: "חמדת הכסף לא תהיה ההפך מחמדת הכבוד, רק עוזרת לה וממנה יצאה כמו הגט אשר יתראה בהשקפה הראשונה ההפך מהנישואים ובאמת הוא ילוד הנישואים, גם יעזור לנישואים אחרים וכו' " (שם). או: “עד מתי יהיה הכסף המושל היחידי בכל הארץ? עד אשר יחדלו בני-האדם לבקש כבוד בכסף וכו'.יוכל היות אשר בימים הבאים תאבד חמדת הכסף לנצח כי יברא לו הכבוד בריאה חדשה” (שם). השמעת קול אשה המוכרת בצלים מספּרת עם בעלה.קול בחורי-ישיבה מדברים על-אודות נפוליון ואחשורוש? קול בטלנים התחככים אחורי תנור וכיריין ומתשעים בהדי הדדי במילי עלמא?….

אך כבר הארכתי בזה יותר מדי, ואתה כי יהיה דבר עם לבבך בליעל עוד תוכל לחשדני, כי אך מבלתי יכולתי לגעת בעיקר הענין הנני משתמט מתחת ידך ואדבּר על כל קוץ וקוץ ללא-צורך. הן ידעתיך בן-אדם ואת יצר לבך הרע! אך האמן לי, יקירי, כי לולא הקדמה כזאת, כי אז לא תוכל להבין את הדברים הבאים ולא תוכל לשים עין בוחנת בהאמצעים אשר על פיהם נבנה הספר “עם עולם”. כי הוא הדבר אשר מראש דיברתי במכתב הראשון אליך: “הספר “עם עולם” נעתק ואם גם בצורה משונה מאד”.ההעתקה איננה מלאכת נער, כי-אם מלאכת איש גדול, ובקחתך את שני הספרים להשוותם, אז תמצא “את אשר העתיק ואיך עשה את מלאכתו” ועוד ועוד… כי היש אופן לחשוב, כי נמצא גם אצל סופר אירופי כהם הגיונות סמולנסקין, ומיני פילוסופיות? היש גם להם בחורי-ישיבה, אשר לפניהם יחפוץ להתנאות ולהתגאות ולדבּר צרפתית ואנגלית ולהשמיע בינתיים תילי תילים של סברות-הכרס, שאין להן ולענין המדובר כל מגע ומשא כלל? – חייך, יקירי! אם לא מגועל-נפש השלכתי פעם את ספרו היקר מידי בואי לקרא את הדברים על-אודות תורתנו, דברים אשר כל תינוק של בית רבו כבר ידעם והגיונות יינק הילד העברי יחד עם חלב מינקתו: "תורתנו תורה קדושה, תורת אמת, תורת חיים, תורת עולם, תורת חסד, תורת חיים ". חיים ותורה, תורה וחיים, וחיים ותורה ותורה וחיים וכו' וכו‘. וכן ישנה וישלש וירביע ויחמש וכו’ דפים שלמים עד אשר כבר יצאו הדברים מאפנו, אך לסוף הדברים ידבר גם על הכהנים, על בני לוי, על הזבחים (במה שיבוא אנסה להראות נשמת מי יצאה פה ממנו ) ומסיים: “כי נבחר לה' לב טהור מזבח וצדקה ויושר מקטרת ונסך” (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 384) ומוסיף “המשך יבוא”, ומה נתפלא אם נתחיל את ההמשך (דף 433) בדברים האלה: “התורה אשר נתן המחוקק היתה תורת אמת, תורת חיים, תורה היתה, דת אמת, דת חיים, תורת חיים, תורה, תורה וכו' וכו'”, וימינו תוררני עתה נוראות באופן מבהיל מאד, והוא שכח את הכהנים ואת הלוים ואת הנסיכים ואת הזבחים! היבין איש המשכים אלה? הנקוה למצוא כאלה גם אצל הס? או איך תעורר את רוחנו התפלספותו של הפילוסוף הזה! “הרעיון הרע – יאמר (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 77) – לא ישחית את הטוב, למשל, אם ימצאו שני רעיונות בספר אחד, האחד טוב והשני רע, לא ירע הרע לטוב, אף כי בספר אחד המה.וכן אם שני רעיונות רע וטוב מצאו מסלות בלב אדם אחד לא ישחית הרע את הטוב, כי-אם יהיה הרע בפני עצמו ועוד יחזיק כוח הטוב”.איזה מושג יש לו לסופרנו על-דבר לב האדם? הבאמת יחשוב כי הוא מין קופסא והרעיונות המונחים בו הם כעין רצי-כסף? אל ספר כרוך בעור סאפיאן? ומי למדו את ההיגיון האמיתי והרע הזה על-דבר הרע והטוב, שהוא קורא עתה לפני תלמידיו כדבר שאין עוד להרהר אחריו? “הרע – יאמר שם, דף 145 – יעשׂה על נקלה, יען כי החפץ לעשותו לא יבחר בכלי מעשהו, כי-אם בבא ידו יחזיק, לא כן החפצים בטוב, המה יבחרו להם איך דרכים ישרים ואמצעים נכוחים, אשר על כן ירבה עמלם”. היגיון ישר! אבל מי הקים את המשפט החדש הזה, כי העושה רע לא יבקש גם הוא להעמיק חקר בכל כחו ולהוציא מזימתו, כאיש המבקש לעשות טוב בעשות את הטוב? ואם תקניטני אומר, כי העושה טוב יחזיק בבא בידו – או (שם, דף 561)

ידיד יקר! מליץ טוב קם על סמולנסקין לסוככו, והוא לא ידע! – האָמה אשר לנו בבית נגשה אל שלחן-הספרים שלי בשעה שלא הייתי בביתי ותיקח מכל

הבא בידה, וגם את סוף מכתבי זה, אשר החזיק לפי שעה יותר מבוגין שלם, לקחה לה להסיק את התנור, ואני לא קם בי עתה רוח עוד מעוצר-רוח ויגון רב, לכן סלח-נא לי אם אשים קץ למכתבי עתה. ישלם אלהים לי ניחומים וימלא את חסרוני במהרה.

בדאבון נפש ג.ד.

ה

ידיד נאמן!

המנוחה והשלוה כבר שבו אל נפשי – את האמה אשר בבית גרשתי מביתנו, בחשבי כי קנוּניה בינה ובין האדון פטר, ואת האפר אשר על הכיריים אספתי לי וספדתי עליו במליצה פרוזית ובשירים.ושלש פעמים ביום הודיתי לאלהי חסדי, כי השאיר לפני לכל הפחות את ראשית המכתב המצייר את תכנית רוח פּטרנו הקטן, ויהי לי לשלל.אך הנה כבר באה העת לפנות לי גם אל העיקר.האָמה אשר לנו כבר הלכה ואין, ועל שולחני, אתה מוצא עתה ספרים רבים ושונים, ספרו של הס וספריו של סמולנסקין, ספריו של גרטץ וספריו של שפינוזה וגגיגר ובוקל בלשונו הבריטית ועוד ועוד, ולשמאלי נכונה לפני כוס קהוה וגם הסיגארה עשׁנה.

ידיעת המחלה היא ראשית הרפואה – פתגם רגיל הוא על שפת סמולנסקין, אנסה איפה גם אני בזה ואראה.

רמז להספר “עם עולם” בא בראשונה ב“השחר” (שנה א', מאמר “אבן ישראל”, דף 85 בהערה). "אל יטעה איש בדברי – יאמר שם סמולנסקין – לחשוב, כי לבי הולך אחרי המתקנים בימינו, לא זאת; ידעתי נאמנה כי המה לא יצלחו במעשיהם מטעמים רבים, כאשר אֵראה במחברת אשר כתבתי על הדבר הזה וכו‘, כי רוב התקנות לא תקנות המה רק הריסות הדת, כמו התפלות על ביאת המשיח אשר יאמרו לבטל וכו’ ". ולהלן (דף91) יאמר: "עוֹד אתי בכתובים אחרית דבר את המאמר הזה, היא השקפה על דברי ימי ישראל וכו', בה ימצאו הקוראים יתר באור לדברים רבים הנאמרים פה בקצור, וחות דעתי עלי דבר המחדשים וקראתיו בשם:עם אמת, תורת אמת, אלהי אמת ". –

ובכן כבר אז בא הסופר סמולנסקין אל הספר “תיקונים ביהדות” לי"ל מאנדלשטם ואל הספר “רומא וירושלים” למ. הס וידע אותם וכבר אז עלתה במחשבתו לכתוב ספר על-דבר התיקונים, וכן ריחפה תמונת ספר כזה לעיניו, עד אשר לקת את הס ויצא בעקבותיו – וישת עליו נוספות פרקים אחדים מתולדות ישראל על-פי שפינוזה, כפי אשר הובאו אצל גרטץ, חלק ו', וגם לחברת “כל ישראל חברים” הקדיש פרקים אחדים.

מה חפץ הס בספרו? בעברנו בין שורותיו, נראה, כי יתאמץ לפתור שתי שאלות, אשר קמו או אשר הוקמו על אדמת ישראל: שאלת התיקונים, “רעפאָרמפראַגע” בלשונו, ושאלת הלאומיות, “נאֵציאֶנאליטאֶטספראַגע”. על שער הספר נמצא כתוב שנת הדפוס 1862. הספר “עם עולם” יצא ב“השחר” של שנת תרל“ב ובהוצאה מיוחדת תרל”ג. מה חפץ סמולנסקין בספרו?

במבוא הספר יכתוב: “על-דבר התיקונים והתחדשות אשר יעשו ואשר יחפצו לעשות בימינו”. ואם נשים לב לדבריו, אז נאמר, כי אָצל לו מהס את פתרון שאלת התיקונים, תחת אשר את פתרון שאלת הלאומיות חשך בעצמו לעת אחרת לבנות ממנו ספרים אחרים (כמו “עת לטעת” וכו'). ובאמת, אם נסיר עין מכל הענינים הבאים בספרו “עם עולם” זה רק “אגב אורחא” או מטעם “איידי דאתינא”, אז יש לנו הצדקה לשפוט כי באמנה חפץ לפתור את השאלה האחת. בחפץ לב נקח עתה את הספר בידינו ונקרא. אך מה נמצא? בפתח דבריו נמצא “הגיונות” (הוא מין דבר אשר לא לעתים רחוקות ימרר את רוחנו באופן המעיר זוועה ומעט מעט תמלא אז אזנינו משמוע ומעט מעט נראה פתאום, כי כבר קראנו יותר משני דפים, ורב הגיונותיו יחפוץ הסופר להשמיענו את אשר ישמיעו אנשים פשוטים כמונו בשנים שלשה פסוקים, והוא: “אל תשפוט על האחרית.כל ההתחלות קשות.אם ראשיתך מצער עוד יוכל אחריתך לשגוא”.זה הוא הדבר אשר חפץ להשמיענו, אבל דברים פשוטים כאלה יהיו אז בלי “הגיונות”, בלי “התפלספות”, וזאת לא יוכל האדון הסופר כי הוא מצדו מוכרח להתחיל: "לפי מעלליו יחולל איש ולפי התוצאות וכו‘, עם קטן ודל ולבש עוז ובאחירתו יהיה מנון וכו’, דברי ימי העולם יורונו וכו‘, ראשית האמונה השלטת כבראשית אמונת מוחמד כראשית הריפורם (הריפורמציה?) היו מצער וכו’, כהיש להראות מדברי ימי עם העולם, גם את ההפך, כי יש ראשית והוא לא מצער? ), ארץ פרייסין, ממלכה שפלה לפני חמישים שנה וכו' שברה בריחי דנימרק וכו‘, השפילה ארץ אסטרייך וכו’" וכל אלה למה? הבאמת לא יוכל להגיע אל המטרה, אשר אליה יחתור, ולו הדברים האלה, שהם למותר לגמרי? האם הוא בעצמו לא יתחיל בהמטיפים, יטיפו באזני שומעיהם על נפוליון וביסמארק “כמו לפניהם יעמדו וישמעו שיחם?” כי גם בחדשות והתיקונים בישראל עלינו לשים לב, שלא יגדלו וירעו אחר-כן. אם כי עתה בראשיתם פעולתם לא נכרתו האם לא יכול

להשמיענו הדברים הברורים האלה כדמותם פה, ואת פרייסין ואת מוחמד ואת ראשית הריפורם ואת ראשית האמונה השלטת יעזוב ולא ימלא בהם יותר משני

דפים? אך איך שיהיה, הקורא התּאֵב לדעת יכיר גם עתה תודה לו, כי לכל הפחות עזב עתה את הקדמתו והוא נושא סוף סוף את שם ישראל על שפתיו – וברוח חדשה יוסיף לקרוא.חוק הוא – יאמר עתה סמולנסקין (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 4) – אשר מאפס לא יצא דבר ואם כן כאשר נראה כי רוח החופש בא ודעות התיקונים מצאו מסילות בלב אנשים, ואם גם מעט מספרם, אות הוא כי זרעו בו למינו וכי בדרכי העבר שרשיו סבכו וכו‘“.ולעומתו יאמר הס (רומא וירושלים דף 52) בדברו על התיקונים: “כל יצירה – משהוא מונח ביסודה, מאֵין נוצר אֵין”. והיה אך ההבדל, כי הס יודע לבטא רעיונו בשתים-שלש מילים, המכוונות אל הענין וסמולנסקין יודע להאריך במליצות רמות, “בזרע למין”, ו”בשרשים מסוּבּכים“. אבל אחרי המליצות נראהו שב אל הענין המדובר (שם, דף 5): “ממאמרי ב”השחר” בשתי השנים אשר חלפו ראו הקוראים למדי כי רוחי לא נאמנת את המחדשים, אף כי לא בסתר אומר, כי תיקונים רבים דרושים במאד מאד לישראל וכו’ וכו' רוח התחדשות לא זר לי, רק דרך המחדשים לא ימצא חן בעיני". כמו שנמצא גם אצל הס (שם,דף 51): “…הנה כי כן גם אני (יש להעיר כי ספרו כתוב בצורת איגרות) איפוא הייתי נותן יד לריפורמות, אבל בוודאי לאחרות ושונות מאותם תיקונים, הבאים להפוך הכול למישור שטוח”.– סמולנסקין יאמר (שם שם): “על זאת התפלאו רבים בקֱראם את דברי, כי פעם יראוי מדבר ברוח-חופש, כאלה המבקשים חדשות, ופעם אשוב ואדבּר כאיש אשר כל חופש וחקר זר לרוחו” וכו'.והס יאמר (שם, דף 50): "כיוון שהרפורמה

אינה מניחה את דעתך ומחרחרי-הכּפירה בין אלה שבמחנה האדוקים ובין אלה שבמחנה הנוטים מדרך האדיקות, מעוררים בך שאט-נפש, שואלת את איזוהי העדה הדתית שאדם מישראל עוד ראוי לו להיספח עליה? " – סמולנסקין יוסיף (שם שם): “אלה אשר יאמרו: ישראל חדל מהיות עם מעת אשר שבתה ממלכה בארצו, אלה אשר יאמרוּ כזאת בוגדים הם לעמם” ואצל הס “היהודי החדש, היהודי המודרני, אשר מתכחש ללאומיותו, אינו רק כופר, בורח מעמו במובן הדתי, אלא גם בוגד בעמו, במוצאו ובמשפחתו”. אך אחרי הדברים המעטים האלה, ששייכו אל הענין, מתחיל סמולנסקין עתה לספּר מעט בשבח עצמו, מה שלא נמצא כדומה לו, כמובן, אצל הס.הגיונות ארוכים.מראה לדעת, כי הכותב דבריו, עליו לדבר אמת: איידי דאתי להכי, מזכיר, כי הוא דובר אמת, איידי דאתי להכי, משמיע, כי בהכחידנו דעתנו תחת לשוננו נחטא חטאה גדולה להאמת: איידי דאתי להכי, מודיע, כי הדיבּר הוא מותר האדם, וכו' וכו' (חי ראשי כי גם בפיוט כתוב כזה!) עד אשר ימצא לו מקום להשמיע בינתים, כי עתותיו לא היו בידיו עד כה, ועל-כן החריש, וכי באה עתה עיתו, העת לדבר – ובעוד הוא דובר כה וכה והנה פתח הדבר תם והפרק הראשון יעלה ויגיע לנגד עינינו.

הקורא התאב לדעת, אשר דבר עמו ותיקוניו נגעו עד לבו ואשר בכליון עינים יחל לקרוא, הוא יסוג רגע אחור בראותו כי בשלשת הפרקים הראשונים לא ימצא כל דיבור קל בנוגע לדבר עמו, והקורא המבין דבר לאשורו הוא יבין וימצא רק – אחיזת-עינים. הפרק הראשון נקוב: “התקונים והחדשות בכלל”, ובצדק נשאל: מה ראה הכותב על ככה לקרוא את הפרק הזה דוקא בשם הזה, בעת אשר מהתקונים והחדשות לא יראה ולא ימצא בו לא מהם ולא מקצתם? הלעג ילעג לנו? – ראשית דברו עתה היא: הגיונות, רעיונות, התפלספות, פילוסופיה ארוכּה ואיומה: “האדם הוא חלק מהבריאה וכו‘, קיבוץ הפכים וכו’, כוחות מחזיקים וכוחות מפריעים וכו‘, מלחמה נצחית וכו’, יצורי היבשה וכו' וכו'”. ופתאום יבוא לידי גמר רעיון מבלי אשר נבין איככה, כי תאות האדם היא "על-כן ללמוד וללמד וכו' ומי הוליד את החפץ הזה? ( כלומר: החפץ ללמוד וללמד! – אך זה היה רעיון נפלא! התאוה ללמוד הולידה את החפץ ללמוד – האים זאת? אך הפעל “למד” עוד טרם יחדל על-כן הם דבריו (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 7): “ללמוד (1) וללמד (2) לא יתכן בלתי-אם וכו‘, ואחרי כי ירבה כבוד הלומד (3) מן הבלתי לומד (4) וכבוד המלמד (5) מהלוֹמד (6) לכן יקדש כל איש ללמוד (7), ואחרי אשר למד (8) או יאמין כי למד (9) יתחרה ללמד (10) וכו’”. האם לא קצת עוד בחייך מפני הלמוד ההוא? האם לא תאמין, כי חפץ הסופר לתתפה לתינוק של בית רב ענין להתרגל על ידיו לבטא את הפעל “למד” בעל פה? ידיד יקר! הן ידעת אותי ואת פחזותי, והנה עלה עתה על לבי זכרון טוב מימי ילדותי, ובכל חפצי הטוב לא אוכל לעבור הלאה מבלי להזכירו פה.

בהיותי נער ישבתי יום-יום לפני הילנה היפה והנחמדה, אשר לימדתני ראשית דעת שפת צרפת.ויהיה היום והלמוד התנהל לאטו ואני לא שמתי אליו לב ואשמע ולא אבין תורה פי מורתי האהובה, אשר התאמצה בכל כוחה להטעים בפי מבטא נכון, ובאחרונה ישבתי לפניה כגולם ואקרא רק בחרכי עיניה. בן גרני! – קראה הקטנה פתאום ותנף עלי את אגרופה הקטנה ותבט בי בעיניה הגדולות, עוד הפעם הנני מנסה את כוחי ואתה דע לך! התשנה בעל-פה את המלים אשר אקרא באזניך? הט אזנך ושמע: “Bonjour, Monsieur Sanssouci! Combien cou^tent ces six saucissons? Six Sous! c’est sic her!etc.” ואולם הקטנה לא קראה אז באזני, כמוני היום, בנקודות ובסימני קריאה ושאלה, כי-אם בזרם אחד דבּרה ותשנה ותשׁלש, עד אשר יכולתי גם אני לפצות פה וללגלג: סי, סוּ, סע וכו'.התצחק לי כי עלה הזיכרון הזה על לבי?

יוכל היות, ידיד יקר, כי אתה מצדך חפצת לשמוע דברים על-אודות הקטנה מלשוב אל הקטן, כי עינים היו לקטנה אשר על פיהן למדתי אחרי-כן להבין את שירי מיכ"ל; עינים! היו לי תמיד כעין ביאור רחב לכל דבר הקשה – אך הארץ היא פרוזית מאד, וסמולנסקין עוד עומד וחרבו שלופה בידו וחוצב “הגיונות”; הוא עוד ילמוד וילמד ויהגה ויתפלסף עד אין קץ: “כאיש פרטי בהתהליכותיו ודרכיו, כן גם עם כולו וכו', גם לעם כולו ימי ילדות ונוער וזיקנה” וכו' (אגב אורחא יש להעיר, כי גם פה נמצא לפעמים פּסוקים שלמים לקוחים מספרו של הס, והן פראזות ידועות, כמו ( R.u.J.s. 186 ): "האינדיבידיאום כך גם העמים יש להם ‘גילים’ מסויימים ומהלך ההתפתחות שלהם, וכו'. אך מהשויות כאלה אסיר את עיני ואחכה עד פרקי התיקונים), “עם מעם יפרד וכו‘, בני עם אחד יתנשאו על בני עם אחד וכו’, גם דור ודור ישים דופי בדור העבר וכו‘, היתרון לדורות האחרונים וכו’, הם ימשלו בחוקי-הטבע כאוות נפשם – עתה נבין למעשה את הטבע כולו – יחי הטבע – אפיריון נמטי ליה – עיני האדם נפקחו וכו' אחת היא לאלהים אם יקראו בשמו אלוה, יופיטר, צאוס, בראמה, או הטבע יכנוהו.(הבריות הללו מה טיבן?) חכמת הטבע היא חוסן ישועות וכו‘, הכל נודה לה’ וכו' וכו'”. ואחרי כלות שני דפים נבוא לידי גמר ההוכחה, כי “הימים האלה טובים מהראשונים” (שם, דף 9), ואחרי-כן תבוא חקירה קטנה, ואחרי החקירה הגיונות, ואחרי ההגיונות התפלספות: “אמנם לכל ניתן גבול, לים הושם חוק, לרוח מידה, אך לא לרוח האדם וכו' (יש רשעים בעמי אשר יוּכלו לומר, כי בן סירא העתיק ממנו ויכתוב: שמים לרום וכו'), מהקצה אל הקצה סובב הולך הרוח וכו‘, רוח חדש יתעורר וכו’, דעת המחדשים הראשונים כדעות ישנות תראינה בעיני הדור הבא” וכו' וכו'.קורא יקר! בלי ספק אתה חפץ לקרוא עתה גם דבר על “התיקונים והחדשות”, אך שים עיניך וראה: הנה הפרק הראשון הנקוב על-פי מקרה “התיקונים” כבר תם! התשמח עתה בחלקך? הכבר מצאת ידך? התדע עתה יותר מאשר ידעת לפני קראך?

לא אליכם, בחורי ישיבות ווולוזין, מיר וכדומה, אשר סמולנסקין הוא המצביא צבאותיכם, לא אליכם, בטלנים שלא בגרו עוד, אשר הוא האחד היוצא והבא לפניכם, לא אליכם, המתחככים אחורי התנור והכיריים, אשר כל מלה משפה זרה היא לכם כבאר חכמה ואשר לשמוע שמות חדשים כפויסט ושקספיר תקרעו סגור עינים ולבכם יתמלא תמהון, לא אליכם, מלחכי פינכא, אשר למקרא הלכה פסוקה, שסמולנסקין יחמם אותה ויתנה כחדש, תקראו הפלא ופלא, לא אליכם אנכי קורא את הקריאה הזאת, כי-אם אליכם, אליכם אנשי בינה, אליכם אשר לכם טעם וחיך, אליכם אשר כבר ידעתם טעם ספרות אירופית, אליכם יקרא קולי, קומו-נא אתם וענו בו; איזה טעם מצאתם בהגיונותיו ובהתפלספותו של הסופר הזה? מה חדש ואתם לא ידעתם? למה יתפאר סופר כזה ביהירותו, כי ממנו נפתחה תקופה חדשה בתולדות ישראל? כי גם אתם חיבים לכבדו? כי גם אתם שאבתם מבאר חפרה ידו? כי הוא היחיד והמיוחד והעליון עליו אין? האם באשר עזותו גדולה וגאוותו הטיחה את עיניו? הבאמת אין בכם הכח לדבּר דבר ברור, לפקוח את עינו בחוזק יד ולהחשותו בבת אחת?

שאני-נא, ידיד יקר, שאני-נא אם שכחתי רגע אל מי ואל מה אדבר ולא שמתי לב, כי אין לי צדקה לדבּר אל דעת הקהל במכתב ערוך אל איש פרטי, אם כי הוא מכתב גלוי, ובפרט כי זה דרכי על סף הספר המבוקר ובין הקוראים יש עוד רבים אשר עוד לא ידעו את אשר אני יודע, ולכן שא-נא לי, ואשוב חיש קל ואעבה אתך יחד גם את הפרק הבא, ואצג לפניך את ראשי הדברים ותדע ותשפוט. הפרק הזה, השני, נקוב בשם “מלחמת הדעות”, וכפי אשר תוכל להבין מעצמך לא תוכל לקוות למצוא בו דבר ממלחמת דעות הישנים והחדשים או כדומה.ראשית דברו היא: הגיונות. האדם הגדול מאחיו וכו‘, אחריו יחרו יחזיקו וכו’, תאוות הכבוד להתרומם וכו‘. “התאווה הזאת תפיח לא לעתים רחוקות רוח עוועים בלב רבים אשר לא לזאת נוצרו ולא להם קרא הזמן להיות מורים ומלמדים” (שם, דף 10).עמוד! ניקח-נא גם את ספרו של הס מעט בידנו ונקרא בו (דף 45): “לא עוד מצד המדע אף לא נולד החיים יקום לה אויב כיום, כי אם, לכל היותר מצד אלא המתיימרים להיות נציגיה ודבריה, בלי אשר נקראו לכך”. וסמולנסקין הולך ומוסיף: מה רחקו דברי השליח פּאול מדברי השליח פטר ויעקב ומה רחקו דרכי הכהנים והאפיפיורים מדרכי אבותיהם הראשונים (זה הוא באמת פלא שקשה להולמו!).איך הפך לוּתּר את הקערה על פיה ולא שעה ולא התבונן לדברי החכמים אשר היו לפניו (שים עין ולב!) וכו’, הומאניסטען וכו‘, סקאָלאסטיקער וכו’, תורת שוא ופלפול הבל וכו' (טוב לעיין פה בגרטץ, IX, דף 69, 153, 175 ועוד).זה האיש רייכלין הגדול וכו‘, אחריהם קם לוּתּר, מירבּו ורבים כמוהו אמרו לקרוא ישועה לעמו וכו’ את אשר פעלו בני הקומונה בפאריז באזנינו שמענו וכו‘, דעה זרה לאהוב רק את כל בני-האדם בכלל ולא (סיק!) את אנשים פרטיים וכו’. Bernardin de St. Pierre אומר:

Qui ne se subordonne pas (יוכל היות הקורא הפשוט לא יוכל להבין מה ענין המלים הצרפתיות האלה של ס' פיר לכאן, ויתן לי בלי ספק את תורתו אם אשמיעו, כי את ההערה הצרפתית הזאת מצא ערוכה אצל באֶרנה בתור מוטו למאמרו “מענצעל דער פראֵנצאֶזעפרעססער”, ששם נחוצה, והוא ביד חזקה לקחה משם וילחצנה הנה, בין המצרים). “נואלו אלה אשר יאמר להם לתת את הדעה הזאת כחוק ומשפט וכו' משפט הסוציואליסמוס: אם אמר נאמר כי נושיב שוטרים בכל עיר ועיר וכו'. אם גם נאמר כי כל בני-האדם יחיו ישרי-לב, אך איך יהיו לאל יד איש ואיש להיטיב לכל בני-האדם?” (ולפלא בעיני, כי רעיון עמוק כזה לא נעתק עוד לכל לשונות אירופה, וביחוד נראה בזה כי סמולנסקין קם להיות למשנה-קנצלר לביסמארק, בבקשו תחבולות גם הוא נגד הסוציאליסמוס). “ארצו ועמו הם וכו', האיש אשר לא יאהב נפשו הוא לא יאהב בני-ביתו ולא בני ארצו ועמו ולא יתר בני-האדם” וכו' (והס, בדברו על היהדות, ישמיע גם-כן את הרעיון הזה מצד החיוב ( R. u. J. s. 5 ): “היהדות לא הפרידה מעולם את הפרט מן המשפחה, את המשפחה מן הפרט”. “לוּא הטיפו המטיפים וכו‘, המה לא כן יעשו וכו’, לוּא בקשו דרך ישרה, אז התאחדו שתי הדעות (אהבה כללית ואהבה פרטית) וכו‘. המה יבקשו דרך רחוקה וכו’, על-כן תרחק הדעה הזאת מהדעה הראשונה” וכו' וכו'. – עוד הפעם, יקירי, עוד הפעם אוכל לבשרך, כי הפרק השני, פרק מלחמת הדעות, תם גם הוא ואם מצאת את מבוקשך, הבאמת היה כל חפצך למצוא אצל סמולנסקין אך את שם פאול ופטר ויעקב והאפיפיורים וההוּמניסטים והסכולסטיקים ורייכלין ולוּתר והפרוטסטנטיסמוס והקתוליציסמוס ומירבו כמוהו והקוֹמוּנה והסוציאליסמוס ועוד ועוד? או האם קווית למצוא גם שם ישראל נישא על שפתיו? – לבשתי ולחרפתי הנני נאלץ עתה להודות, כי כל אלה וגם להלאה כיוצא הזה לא נמצא כלל אצל הס, ופרקים כאלה כמעט כולם רוח איש כסמולנסקין הרם וגם ילדם, וגם יש בפרקים הבאים עוד ממין הזה, וממין הזה הוא גם הפרק השלישי, אשר פיו יקבנו “אהבת ארץ מולדת ואהבת בני-האדם”. כי מציאה מצא האיש בספרו של הס (במכתב התשיעי והעשירי) ששם נשאלה השאלה כלאחר יד: “הוּמאניטאֶטאָדער נאציאָנאליטאֶט”? לאמור: אהבת כלל “אנושיות או לאומיות”? לאמור: “אהבת כלל האדם או אהבת ארץ המולדת”? והוא בידו הנדיבה בא ויפתח לפנינו את אוצרו הטוב ויקם ויכתוב פרק שלם.

אם לא קצרה עוד רוחך בך, אז נעבור-נא אתו גם את המדבּר הנורא הזה. ואם לא תצחק בשמעך את פתרון השאלה הזאת לפי משפט איש כסמולנסקין? "שתי אלה הדעות אך אחת הנה – בני אהבת הכלל יחפצו לאחד לב כּל האדם, להשבית מלחמת עם בעם וארץ בארץ, להקל על העובר ממדינה אחת להשנית, להסיר הגבולים, להסיר סבל חיל הצבא – (נוקשית, סמולנסקין, מעט! הפוליטיקה והנעשה מאחרי פרגוד הנהגת המלוכה עוד זרים לך מעט וביום שידובר גם בחוריך

עוד יבושו ויכלמו בך!) ומטרת אוהבי ארץ המולדת: גם המה יבקשו להסיר גבולות הארץ (השמעתם?), יבקשו להסיר חיל הצבא (סיק), יבקשו להקל משא ומסים – ואם גם תכליתם ומטרתם – לדעתו – אך אחת היא! – יקירי! כי אין לי עתה כל טענה ברורה נגד דברים כאלה, תבין מעצמך, כי רוח הוא באנוש לחקור ולעשות משפטים הגיוניים כפי יכולתו, אך יאמר-נא כל קורא מבין המילות, היש אופן בו איש בעל מוח בריא יוציא דברי הבלים כאלה מנרתיקו? אוהבי-הכלל יחפצו להסיר הגבולים ועוד, ואוהבי-הארץ יחפצו להסיר הגבולים ועוד! האם לא יתעורר רוחֵנו בנו קצת לשמוע חקירות ישרות כאלה? האם לא ניסוג רגע אחור אם נשמע, כי ממציא החקירות הבריאות האלה, עוד יעיז להשמיע, כי לו אך לו יאתה הכבוד? – פתאום הוא מדלג בהמשך הפרק הזה עד פּריז והקומונה להשוות אותה ואת הנלחמים נגדה אל מלחמת נושאי שתי הדיעות של שתי האהבות, מבלי אשר נדע איככה בא אל השווי הזה ובמה נשתוו; אחרי-כן יעיר, כי יהיה איך שיהיה, גם המלחמות האלה טובות הנה, באשר כי מלחמות הן ובכנפיהן רוח מתרגשת, רוח נושבת, רוח בונה, ומהרס, רוח שהוא “רוח חיים”; ואך בעת אשר נתן צדק להמלחמות האלה – יוסיף ( שם, דף 19) – “חלילה לנו משכוח שני המשפטים האלה”. – האם לא יאמין הקורא, כי עתה יבואו שני המשפטים אשר “חלילה לנו משכוח אותם”, והם משפטים שעליהם עולם ייוסד? האם יוכל לעצור צחק מעל שפתיו בראותו את שני המשפטים " אסירי השכחה" האלה? – סמולנסקין אוזר עתה כגבר חלציו ועושה שני סעיפים, בסעיף הראשון יאמר: א) כי הנסיבה להמלחמות האלה היא גזל המשפט אשר שרר בארצות וכו‘, (אסור לשכוח!) ב), כי גם אחרי כל אלה, אף כי רק להינצל מעקת אלה אשר שררו ולר במשפט יצאה המלחמה. בכל-זאת גם היא לא כדרך טובה וישרה תחשב וכו’ (חלילה משכוח!). יאמר-נא סמולנסקין, החושב הוא באמת כי הוא משחק על הבמה והעם נאסף לרגליו להשתעשע אתו? המאמין הוא באמת כי בפטפוטי מלים בעלמא יצא ידי חובתו למלט עלים שלמים? מה המה המשפטים החדשים אשר הורה אותנו בשני סעיפיו? היחשוב כי לנצח לא נשים לב ולא נבקש ממנו חשבון מעשים ודברים בעלמא כאלה ופתרון אחיזת-העינים? ואחרי הסעיפים האלה יבוא להוכיח, כי “על-כן” אין לנו עתה עצה אחרת, כי-אם ליסד בתי-ספר לכל העם, ובהוכיחו את הדברים האלה, הוא בעינינו כאיש שטענו חיטים והודה בבתי-ספר וכמו נשבע לבלתי עזוב ענין מבלי געת בו בדרך העברה. אך רחי הסעיפים החזקים האלה יבואו מחדש – (שם, דף 73) – ארבעה סעיפים אחרים, הנולדים על ברכי הסעיפים הראשונים: א) כי רק אלה אשר נשאו עול הכהנים ומושלים יצדקו במלחמתם וכו‘, ב) כי החובה על כל חכם-לב לשבות מריב וכו’, ג) כי הדרך הטובה היא דרך הדעת וכו', ד) כי כל אלה אשר לא יבקשו לעשות כזאת לא טובים הם מהיזוּאיטים ולזה סעיפים יאָמר? דברים כאלה, אם צדקו ואם לא, ההם יבואו בסעיפים על פי א"ב, אם לא כי יחפוץ הכותב לעוור בם את עיני קוראיו, המעריכים ערך איש אך לפי רוב התפלספותו והגיונותיו וסעיפיו? ולא די לו בזה, כי-אם גם אחרי הסעיפים יחפוץ להיראות כמין יושב-ראש במדינה ובא לדבּר על פירוד הממשלה והאמונה. ואז אך אז נוכל לשאת כפינו אל שמים, כי לבסוף יקרב גם אל אדמת ישראל לשאת את שם ישראל על שפתיו.

אם לא אשגה, אראה על שפתיך כמו שחוק, בחשבך כי אך מעט מעט לי להראות את השתוות הספר “עם עולם” לספרו של הס, וגם המעט הזה איננו מן העיקר – ובכל-זאת, יקירי, גם אני רבות רבות הייתי נותן, לוּ מצאתי אצל סמולנסקין לא את עב הענן הזה, כי-אם את העיקר בלבד; ואולם הלא תבין, כי עבי-עננים כאלה לא נוכל לבקש אצל הס. והיה אם רק נבוא עד פרקי התיקונים, או אז אפתח את צרורי וראית ונהרת.

ובכן – הנה גם את שם ישראל זכינו לשמוע עתה מעל שפתיו! כי אחרי דברו על פחד האמונה והממשלה, יאמר, כי גם בבני-ישראל מצא החפץ הזה (החפץ להפריד בין האמונה והממשלה!?) מסילות. “בני ישראל – יוסיף (שם, דף 4) – יבחרו לצאת רק בעקבות העמים ויחזיקו לא לעתים רחוקות בדעותיהם ומנהגיהם וימהרו לטעת אותם על אדמת עמם כו‘, ואף אם זמורת זר היא וכו’”, ולא לעתים רחוקות נפגוש עתה את דבריו מקבילים לדברי הס! הס יאמר (רומא וירושלים עמ' 46 )…הם לא מצאו די להם את השאיפה להעלות את חכמת ישראל וכו‘… הם זממו ריפורמה דתית, שאין לה יסוד ושורש כלל ביהדות הלאומית". סמולנסקין יאמר (שם, דף 75 ): "…לא לעזר ולא להועיל יהיה לי לבחור בדרכי העמים ולהקדיש מלחמה על חוקי דת, לא לי לאמץ חיל להפריד בין הממשלה והאמונה וכו’ “והס יאמר ( Ebend s. X ) " הבקורת ההיסטורית מלמדת אותנו להפריד בין המדינה ובין הדת”. “העם הזה – יוסיף סמולנסקין (שם,שם) – עם עולם הוא. ימי חייו לא למאות, כי-אם לאלפים ימנו וכו'”.וגם את הפראזה הזאת נמצא אצל הס (שם, דף 5): “היהדות היא ראשית-כל חטיבה לאומית, שתולדות חייה מקפלים אלפי שנים…” וסמולנסקין רק זאת מוסיף עתה, כי טרם דיברו על הדרך האחד הטוב לישראל, עליו החובה לשום עין בתחילה על דברי ימיו, ובזה ישלים את פרקו השלישי.

היאמין הקורא כי בפרק הרביעי ה.א מתחיל בדבר הזה, בהשקפתו על דברי ימי ישראל? הפרק הרביעי נקרא בשם “חדשות ישראל”, ורק הוא מתחיל: “בטרם נחל להעביר לפנינו מעשה דור ודור בעם הזה וכו', עלינו לשום עין בתחילה על התיקונים, אם נחוצים הם” – ואף כי בעיני הקורא המשכיל יהיה הדבר הזה כמו זר, בראותו כי מתחיל בזה ומסיים בדבר אחר, מתחיל לתת לפנינו דברי הימים ומסיים בנחיצות התיקונים, בכל-זאת נראה עין בעין, כי הפרק הזה והפרק הבא אחריו הם מן היותר נוגעים אל הענין העיקרי, שאנחנו דנים עליו, והרבה הרבה יותר במקומם מההשקפה בכלל.

התיקונים באמונה – יתחיל עתה סמולנסקין, (שם, דף 75) – יפרדו לשני ראשים, תיקונים מצד הישנים, הדואגים לבל תיפּוֹל חומת האמונה ומוסיפים לזה גדר על גדר, ועל-כן יקראו בשם “מתקנים” (?) ותיקונים מצד החדשים, אשר על החוקים הרבים יעיק על שכמם והם חפצים להסיר הרבה מהם, להקל “ולתקן” הבית (הדברים המעטים האלה הם אך תמצית דבריו הרבים, המכילים דפים אחדים, ואשר ביניהם ימצאו גם הדברים המחוּכּמים על הלבושים הקמטשאטקונים והאלכסנדרונים ביחוּסם אל האמונה, ועל הרע והטוב ולב האדם הנמשל לספר וכו' וכו'). המתקנים בימינו הם מן המין השני, ואי תימא לא? הא לך ראיה מזה ומזה ומזה (פה ילחם המחבר כגבור משכיל בדברים רבים מאד, כמו נלחם את איש הבא להוכיח, כי המתקנים בימינו הם דוקא להוסיף גדר ולהחמיר). “…חוקי הדת והאמונה ישנו את פניהם לפי מצב העת”. “החוקים לא רע מוחלט המה, כי-אם לפי מצב העת והמקום ישונה ערכם”… וכמו שיאמר הס (רומא וירושלים עמ' 46), “… לגבי היהדות היוצרת כל המוסדות הללו המה זמניים, מתוך לחץ פנימי וחיצוני גם יחד – המה ישונו…” “אם כן – יוסיף סמולנסקין (שם, דף 77) – על הרבנים, אשר מורים המה לבני-ישראל, החובה רק להורות ולא בטל וכו‘, לכן לא נחכה כי המה יחלו להקל מהעול, כי-אם מאת העם תהיה שומה וכו’, ואם החוקים המכבידים עוּלם רעים הם באמת, אז יפלו מאליהם, כי העם יעלים עיניו מהם לאט לאט, וכה ילכו ויצערו וכו', ועל הרבנים רק להורות וכו'', וכן היו בימים שלפנינו, כי שמו מבטחם בהרבנים…” אבל גם הדעה הזאת, הדעה כי מאת העם יצא התיקון, לא חדשה היא בספרותנו! וכבר נשא ונתן בזה ה' פינס הרבה מאד, וגם אם נבקש אצל הס נמצא, כי בבואו לדבר בדבר הזה יאמר, ( (R.u.J.s. 30 “הצורות הקפואות של היהדות האדוקה… עד דור התחיה, תיפרצנה כך מבפנים, בדרך הטבע, אם עד היום הזה לא הצליח שום שוחר-תרבות, ואף לא-אישיות כמשה מנדלזון, להבקיע מבחוץ את הקליפה הקשה שהרבנות הלבישה בה את היהדות כבשיריון, על מנת להזריח אור לתוכה, בלי לקרקר ע”י כך את בית חייה…" הס לא יאמר כאשר יאמר סמולנסקין, כי המלאכה הנקראת אצלו תיקונים תעשה על-פי המון העם, כלומר, על-פי ברקי החיט ומוטקי הרצען, באופן שהם עושים את הבגדים, ואת הנעלים, הוא לא יאמר כאלה, כי לפי השקפתו באים תיקונים בחוקים מאליהם, ויש ארצות ששם נעשו כדברים האלה, מבלעדי בעלי-המלאכה הנקראים “מתקנים”…–

"האורתודוקסיה יאמר בהמשך הדברים בספרו, דף 53 – “… נגררת לחוק הזרם, בכל רחבי אירופה המודרנית, בלי כל תיקונים בדת;…צלל תהומה בתוך הזרם.בלי אשר הניד עפעף רומנטי.כל מפעלה של הריפורמה היה רק להעלות למדרגת עיקר את השלילה הגמורה…” ועל-כן יבוא גם הוא להוכיח, כי עלינו אך ללמוד, ואז אך אז – יאמר שם, דף 55 – “… אז תשוב יתעלה גם סמכותם של חכמינו בעיני עם ישראל תחת אשר בעצמם קיפחו אותה מהזמן שהתרחקו מרוח היהדות והתכחשו לה ואמרו “לתקן” את תורת-ישראל מתוך טעמים ונמוקים אחרים…” וכאשר סמולנסקין יודע, כי יש מנהגים קלים “שנחשבו ברבות הימים לעיקרים”, כן יודע גם הס לכתוב (דף 47): “ואשר לאדוקים הקופאים על שמריהם ולשמרנים נטולי חוש-הביקורת, הרואים גם את השטריימל כהלכה למשה מסיני, הרי אי אפשר אפילו לנסות להידבר עמהם”. – אחרי כן יבוא סמולנסקין לדבּר (שם, שם) על תעודת החוקים בימים עברו: "…. אז מצא (הס) חפץ בחוקים הרבים וכו' ובעת אשר גזלו ממנו כל חמדת התבל, מצא ניחומים לו אך במשפטי דתו וכו' ". ואיך שונים הם פה דברי הס מדבריו! גם הס יאמר, כי החוקים והתלמוד הם הם שעמדו לו להותירו לפליטה עד היום הזה, אך איך שונה רוח דבריו, איך אֵש מפיו תאכל בדברו את הדברים האלה! “…אתם, המהווים דעתכם לאמור כי תורת חכמינו ומצוותיהם אינן אלא סכלות, תנו דעתכם ואמרו מה היה גורלם של היהדות והיהודים לולא עטפו את עצמם, עד בוא יום התחיה הלאומית, בלימודי התורה ובחכמת התלמוד… כפרפר… בן-חורין זה, יחד עם שאר העמים המשוחררים. כלום יכולים היו להתקיים משך אלף ושמונה מאות שנה?..כלום לא היו נמחים זה כבר כאומה מלפני האדמה?..לאחר שגורשו מארץ הקודש?…” (שם עמוד 61) – “ועל-כן – חותם סמולנסקין את הפרק ההוא – כאשר יחפצו לבטל או לתקן, הרשות בידם, כי בבית-ישראל לא בידי הכהנים ניתנה התורה, כי-אם מורשה היא לקהילת יעקב”. וגם הס יאמר (דף 45): “… חכמים ומורים אלה – יש לראותם כיורשיהם של אותם גדולי התורה… ששימשו עמודי-תווך ליהדות במשך אלפיים שנות הגלות והפיזור, בלי שנעשו מעמד של כוהנים או כת מותקים מן העם…” ושם הלאה: “שהרי אהבת-ישראל ממילא חיה בלים מאז ומתמיד”. וכן מפוזרים מאַמרים כאלה על פני כל ספרו. אך איך שיהיה, הפרק הרביעי שלפי חשבוננו הוא הראשון, תם, ואנחנו אולי ניכּנס עתה לפרקים טובים, ארוכים, ולשלום.

הפרק החמישי קרוּא בשם: “למי הצדקה לתקן ומה ראוי לתקן”, ואם כי תוך כדי דיבור נוכל לטעון כי זה עתה, בפרק הקודם, שמענו שתי תשובות על שתי השאלות האלה לאמר: א) להם הצדקה לתקן, ב) והחוקים המחמירים ראויים לתקון – אך בכל אלה לא נתבעהוּ על זה לבית-דין, כי הוא הכל יכול והכל רשאי ולי אין עתה עצה אחרת כי-אם להעלות סיגארה שנית בעשן ולהוסיף ללכת בצעדי אפרוח אחרי התרנגולת ההולכת לפנינו.ראשית דבריו היא: “הנה גזרתי אומר (כלומר: אני פרץ בן משה סמולנסקי, נקוב פטר הקטן, הראשון והאחרון, היה הוה ויהיה, ראש לעילויים בישיבת שקלוב, מחבר ספר “עם עולם”, ציר שלוח לרומניה, נושא אותות הכבוד אשר יעשה במהרה בימינו, מושל יחידי בחסד אלהים על ספרות עלובה וכו' וכו' גזרתי אומר), כי ביד העם לעשות את חוקי דתו כחפצו וכו‘, אך תחת זאת עליו להיזהר ביותר וכו’, המחדשים בעמים אם ישגו, ירחצו בנקיון כפיהם, כי מלחמה להם ולא עת להם להביא כל מעשיהם במשפט, אך המחדשים בישראל, אשר יש לאל ידם לעשות מעשיהם בשובה ונחת, אם המה יהיו נמהרים וישחיתו בפעלם, המה עתידים לתת את הדין!” האם לא יאמר כל קורא, כי אלמלא נברא “עם עולם” אלא בשביל רעיון גדול כזה לבד דיינו?! – המפקד צבאותינו הוד האדון סמולנסקין ייטיב בטובו לצוות עתה אותנו (שם, דף 81), כי קודם שניגש אל המלאכה ההמונית, הנקראת “תיקון”, עלינו, לא לכבס את בגדינו, כי-אם לזכור שלשה דברים, שבלעדיהם פור יתפוררו ח“ו כל התיקונים, ואז ח”ו תהיה עבודת כבוד הודו לבהלה והספר “עם עולם” לא ישלים ח“ו את תעודתו והשחר ח”ו יחדל לצאת – ואשר על-כן יראה החכם את הנולד ויזכירנו כי עלינו לזכור שלשה דברים, ואלה המה: א) אחרי אשר הדת בישראל היא האגודה האחת אשר תאגד ותאחד לב בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם… וכו'. עמוד! עמוד! והס מה אומר? –

“… מוסדות הדת שחישקו עד עתה את הפזורים ועשאם אגודה אחת…” (שם, עמ' 44 ): “.. התפילות.. המשמשות עד היום הקשר המאחד את כל היהודים על פני תבל”. (שם, עמ' 47). “…כל הדינים והסייגים שהנם גם דת גם חוק-ומשפט כאחד שימשו מטרה אחת, לשמור על שלימותה ואחדותה של היהדות בגלות…” (שם, עמ' 60). “… לכן – יוסיף סמולנסקין – עלינו לחשוב אותה (את הדת) לא רק כדת האמונה, כי-אם כארץ וממלכה…” – “ועל-כן בחפצנו לתקן בה תיקוני, חלילה לנו מנגוע באחד מיסודותיה פן ערער יתערער כל הבנין…” – ואצל הס בעמוד 46:

“אין אני מתעלם מן הזכות שהיתה לה ריפורמה הדתית בעולם הנוצרי בימי לוּתר, ואף לא מזכותם של התיקונים… בזמנו של מנדלזון, ההם לא עלתה אפילו על דעתם לנגוֹע לרעה ביסוד ההיסטורי של הפולחן, ואילו “בעלי הריפורמה” שלנו היום אומרים “לתקן” את עצם היסוד עצמו”.– “ונהיה כבוגדים לא רק לאמונה כי אם לעם כולו”, כאשר יקרא הס גם הוא (עמ' 17): “…היהודי בן “האופנה החדשה”, המתכחש ללאומיות הישראלית, לא כופר בלבד הוא, פורש מבחינת הדת, אלא גם בוגד בעמו, במוצאו ובמשפחתו”.– וכן תם הדבר הראשון מן השלשה. ב) “אחרי אשר ניתן הכוח לעם לחדש וכו' הירושה הזאת לא לחלק נתנה, כי-אם לכל העם יחדיו כו' ואם לא יסכים כל העם או רובו, התיקונים לא תיקונים המה ולא יועילו מאומה והצדקה להעם לגרש את המחדשים וכו' “, ואחרי הדברים האלה יבואו הגיונות אחדים ומשלים סמולנסקיניים.הס בדברו על התיקונים הדרושים יאמר (דף 51): כי חלילה לנו מתיקונים אשר” ככל בוּר המכהן בקודש עורך לו אותם לפי ראות עיניו…” ושם (דף 63) יתן טעם להתיקונים, שלא יועילו, כי הסבה היא, “ההתפוררות האינדיבידואליסטית שלה, מתקני הדת ובעלי חרושת-הדת המודרנים הם אנשי כיתות ללא כת, כל אחד מן ה”פרוטסטאנטים" היהודים שלנו יש לו “שולחן ערוך” משלו". וההבדל רק, כי לפי דעת הס אין לנו לעשות ולתקן דבר והתיקונים הנצרכים יבואו “בזרם העת” מעצמם, ולפי דעת סמילנסקין החובה לעשות את התיקונים באצבע, לאסוף אספות ההמון, להעמיד הר סיני חדש, לחבר בהסכמת כל, “שולחן ערוך” נוסד על קולות ולשמוע מפי החייטים והרצענים את הנעשה ואת הנשמע, והכל על מקומו יבוא בשלום – מי יצדק ממי? – גם "אחרי כי התיקונים יעשו מאת העם ולא מאת יודעי (סיק!) התורה וכו‘, עלינו לנגוע רק בדברים המעיקים וכו’ וחלילה לנו מנגוע בחוקים התלויים בדעות וכו' – "ואם כי יש לטוען לטעון, כי כבר שמענו כזה בסעיף הראשון, אך בסעיף אחד ללא צורך בינינו ובין סמולנסקין מה הוא? –

(המאמר לא נגמר בדפוס ונפסק באמצע)

תרמ – מא.

חודש אוקטובר, ביום 26 בו, בשנת 1882, בשעה השלישית אחרי הצהרים, והטלגרמה מפטרבורג הביאה לנו את הידיעה המבהילה, כי עוד מעט ומכתב־העתי “המליץ” יחל לצאת לאור פעמיים בשבוע. אדוניו המו"ל, העובד עבודתו לרבים, דרש בזה רק טובת אֶחיו וכל חפצו ומגמתו רק לזכּות את ישראל ולהיות לישועה לו. אנכי עמדתי זמן־מה על עמדי ולא ידעתי את נפשי. עמדתי את עיני ואבט בלי הרף בגליון הטלגרמה אשר לפני ואהי כחולם, כי בפתאום היה הדבר "המליץ־פעמים בשבוע־לטובת הכלל – " ועיני הביטו נכחן ותחדורנה לתוך הגיליון הפתוח לפני. אבל פלא הוא! כי ברגע ההוא, ורעיון עלה פתאום על לבי לאמר: “אבא, איך מעשירין את התבן?”… והרעיון הזה מלא את כל חדרי לבי ולא מש מני אז אף רגע מקרבי ומדי זכרי את “המליץ”, אזכּור גם את המאמר הזה, ומדי הגותי בה' צדרבוים, אהגה גם במעשר־התבן – ואני טרם אדע מה ענין האחד אל השני, ולמה זה יבואו שניהם כאחד אחוזים אל תוך לבי.

אבא, איך מעשירין את התבן?

בראשונה היו מפרישין חלק מתבואת הארץ והיו אומרין עליו הרי זה מעשר, משרבו הצבועין התקינו שיהיו מכתבי־עתים יוצאין כפולים ומכופלים, והיו אומרין לעם, שרק להנאתו ולטובתו נבראו, והעם האמין בם ויחשבהו לצדקה – ככה יוצא לנו “המליץ” לאור פעמים לשבוע! והרידקטורים האחרים האם ישבו בחבוק ידים מבלי עשות גם המה דבר לטובת הכלל – ואנחנו מחשים? אכן אמת הדבר, לא לכל אדם העניק הטבע מטובו ומאוצרו הטוב כאשר העניק להאדון אר“ז, והרידקטורים האלה לא אשׁמים. אם יפּלא מהם להיות גם הם שני בשני עם השני למלך ואם לפניהם לא יכרעון ולא ישתחוון כל היושבים בשער. אבל מפה לאוזן הלא אוכל להגיד להם, כי לוּ חכמוּ מעט, כי אז לא נבצרה גם מהם לספּר בקהל ככל הנפלאות והגדולות האלה, ומי אפוא יביט אחריהם לדעת האמת הדבר או לא. היד האנשים האלה תקצר מלדבּר גם המה הלוך ודבּר, הלון ודבּר, עד אשר באחרונה מרוב הרגל ומרוב דברים, יאמין להם הקהל כי באים הם בשבילנו באש ובמים, כי לב שרים ועבדים בידם כפלגי־נחל, כי כל מעשיהם אשר בספר נכתבו נכתבים ונעשים אך לשם שמים ואך למען קידוש השם?… ומי יקום מתוך הקהל להטיל בה ספק ולענות בם? הקהל הגדול הרובץ לפתח מכתב־עתי לקרוא בו, הקהל הזה תמים־לב הוא ובכל פינה שהוא פונה נמצא בו את הסימנים שהוא חרש שוטה וקטן, וכל הדבר היוצא מודפס באותיות שחורות על גבי ניר לבן קדוש הוא בעיניו והוא נוהג דרך־ארץ בכל סופר ומחבר ומו”ל המדברים אליו מקדשי־הקדשים מתחת לכּפּורת. למשל: אם באה עת צרה ליעקב, ואדונינו הארזי“ם (בלשון רבים, כיאות) האפיטרופסים לכל עסקי ישראל, הולכים ומספרים בקול גדול בשוק הסופרים, כי הם דיברו את השרים והמיניסטרים הגדולים – מי זה עוד יעז להטיל ספק בדברים המודפסים האלה? ואם אנשים פשוטים כמוני יטענו: להד”ם, או כי יאמרו, יוכל להיות כי אך המשרת של עבד עבדי השר נענע בראשו לארזי“ם אלה, בעת אשר בכפו דבק מאום, ותו לא מידי, מי ישמע לי. – אם יבוא איש כסמולנסקין, אשר נסע לרומיניה מטעמים ידועים ולא־ידועים, ולנסיעתו זאת יקרא “מלאכותי לרומיניה” ויתן לה דמות פני “מיסיון”, ואחרי־כן יריע בחצוצרותיו, כי החברה “כל ישראל חברים” שלחה אותו שמה – מי זה יעז להטיל ספק בדברים המודפסים האלה? ואם איש פשוט כמוני יבוא ויקרא: אחי, למה זה תתפלאו, והדבר הזה לא בשמים הוא, אין כאן לא משלחת ולא מיסיון, אבל יש כאן אחיזת־עינים וזריקת אבק הרבה, וכל איש מכם אשר יתיצב לפני החברה (כלומר: לפני האדון. X או. V או Z, שהם האישים הנפרדים של הקיבוץ הנקרא חברה) ויאמר כי עוסק הוא בעסקי ישראל או כי מו”ל הוא ממו“לי העברים, וכי חפצו לסור מעט ולראות את שלום אֶחיו ברומיניה, אולי יצליח להעלות משם ידיעות חדשות הנחוצות להחברּה לדעת אותן, למען אשר תוכל להושיע ברב או במעט, – הלא נתון תיתן החברה, או טוב מזה, הלא נתון יתנו האנשים הטובים ההם די הוצאות הדרך – אבל מי ישמע לי אם ככה אני אומר? – אם יבוא שוטה מאודיסה ויספּר בקהל, כי הוא לקח דברים עם שרה בּרנאַר, והיא אָצלה לו עתרת נשיקות על פני זקנו הלבן (לאשרו, וגם לדאבון לבו, לא נדפסו הדברים האחרונים האלה, ואני ראיתים באחד מבתי־הרידקציות), ואחרי־כן ירוץ כזרזיר לברלין להתוכח עם שטקר ולהגיד לו כי הוא הרב מאודיסה, ואחרי־כן יבוא אל השר אוליפאנט להיות לו לנושא־כלים, ואחרי־כן מלונדון ומפּריז יתן קולו ויעלה משם אבק רב, ואחרי־כן יודיע בדרך הליכה, כי נכון הוא להוציא איזה מכתב־עתי בשותפות עם הד”ר ראבּינוביץ, והד“ר־כמובן־יבוא תיכף ומיד וּטוען להד”ם, ואחרי־כן יבקר את פני וויקטור הוגו וימצא בּראשונה את הדלת נעולה בפניו, והוא יודיע בקהל, כי המשורר הצרפתי לא אבה תת לו מנחה משיריו, ואחרי־כן יודיע מפאריז, כי היה שם “לקומיסיונר” וכל הרוצה בסחורות פאריז ישלח אליו שלושה רובל כסף וכו' – מי זה יעז להטיל ספק במוחו הבריא של איש אשר כמוהו? ואם יבוא איש פשוט כמוני ויאמר, הלא ראה נראה היטב מה טיבו של עובּר זה ומה זה שואל מעמנו, הלא ראה נראה כי אך משׁוגע ואויל האיש, או כי אך בתחבולות עשה להודיע שמו ברבים כעין ריקלמה בהיותו לקומיסיונר, מי ישמע לי? אם יספר מכתב־העתי “אודסקיוויעסטניק”, כי הפירמה “אפרתי ושות'” יאמרו לחדול מלסחור את מסחרם באודיסה, כי־אם בחו“ל לבד, וה”מליץ" יביא את הידיעה הזאת לקוראיו, והולך ומוסיף עליה, כדרכו תמיד, הערה קטנה אשר מספר שורותיה עולה רק לתשעים ואחת לבד, הכל כתוב בכתב רש“י דק וקטן מאד, ושם ימצא מקום לספּר לנו איך… אני ארז הייתי מראשי מיסדי בית־הכנסת באודיסה וסאֶקרטאר ואוּטשוֹני וכו' ואיך נועז המשרת היווני סטליא פאפוזאגלא ורעהו פטרא אשר בבית היווני קסניס בקצה רחובות איטליאנסקאיה, כיום פושקינסקאיה, ופוטשטאָוואיה, להכות אותו, את הארז, במטאטא על פני החוטם (בלי ספק צ“ל חוטמים בל”ר, וטעות הדפוס היא) ויאמרו להפילהו על גזרות העצים ולא עלתה בידם יען כי הוא, הארז, עמד הכן על רגליו וכו'. ובהכות היווני הצעיר על פני “החוטמים” של הארזי”ם שבר את העצם אשר על חור החוטם השמאלי, לעיני בן בעלת הבית פטרא זאכארוביטש פלארינא מילינא, אשר הוא, הארז, נושה בו שנים אחדות יותר מתשעים רו“כ בעד סחורות אשר “נשאר חייב לו” והד”ר דרייא השיב את העצם הנשבר למקומו (צ"ל הנשברת למקומה) וישם ספוג ומטפחות טבולות במים בנחיריו וכו' וממסדרון הבאנקיר היווני קאליאני שפכו שופכין על ראשי אנשים נכבדים וכו' ולפלארינה אשה ואחותה בנות סטרודזא רצויות לשר־העיר קאזנאטשׁיב ושר־העיר מסר הדבר ליד ניצב על ידו “טשינובניק אוֹסוֹבּיך פּאָרוּטשׁניה”, דמאסטיק, שהוא גם־כן, יווני וכו' והבאראָן אוֹסטן־סאקן היה מפקד צבאות המלחמה שבין רוסיה ותורגמה ועוזריהן צרפת ובריטניה וכו‘, “ורק אנכי האחד אשר השיבותי אמרים כראוי על אודות 1 №קובלנא של צדרבוים נגד סטליא פאפוזאגלא” וכו’, ומקץ שנתים ימים יצא הפסק־דין מאת הפאלאטא בחרסון לשלום לו 15 רו“כ בעד הפצע ופאפוזאגלא מת מקץ י”א ירחים בנזילת דם מחוטמו ולפני מותו התוודה כי נענש בעוונו נגדו ויבקש כי ישאוהו ממעונו לפני בית־תפילת היהודים וכו‘, ואיגנץ בן ר’ חיים אפרתי דבק לאהבה בבת בתו של ה' הורוויץ בשבתו בבית הקיץ וכו' והתשועה נעשתה ביד שטשוגולוב וכו' וכו' וכו‘, עד 91 שורות רחבות, וה’ ארז מסיים – כמדומה לי – כי אבי אביו או אביו של אפרתי זה, העוזב עתה את אודיסה, היה גם הוא אחד מן העדים שהובאו אז לפני השופטים בהיות המשפט, וכי הזכיר פה את הסיפור “בקיצור”, וכי ראוי הוא החוטם הגדול והנורא הזה להיכתב לזיכרון בספרי דברי ימי היהודים באודיסה ואחרי־כן בדברי ימי היהודים ברוסיה ואחרי־כן בדברי ימי היהודים הכוללים ואחרי־כן בדברי הימים לעם הרוסים ואחרי־כן בדברי הימים לאירופה ואחרי כן בדברי הימים הכוללים – ומי זה יעז איפוא להגיד, כי אך שטות גדולה היא מין סיפור כזה על־אודות החוטם שנסדק והד“ר דרייא והספוג והמטפחות הטבולות וגזרות העצים ותשעים הרו”כ בעד הסחורות והבנות הרצויות לשר־העיר והיווני המת בחוטמו ובעוונו אל מול פני בית־הכנסת וכו', וכי כל אסתניס וכל בעל טעם טוב ישמע דברים כאלה אך בגועל־נפש. ואם יבוא איש פשוט כמוני ואת אשר יבין יגיד, מי ישמע לו? - אם יבוא הארז הגדול ויכתוב מאמר גדול על הספרות העברית הגדולה ועל “הקלאססיקער” אשר לנו, וכי נחוץ הוא מאד להדפיס את הספרים ההם בפקודת “החברה” אשר תעמוד בראש, והוא בעצמו ירים נדבתו להדפסת ספרי משוררנו גורדון – מי זה יעז להגיד, כי לא מלב טהור יוצאים הדברים האלה וכי הוא מרים את נדבותיו אך אחת למעלה ושבע למטה? ואם יבוא איש פשוט כמוני וירים את המסכה ויאמר, כי כל חפצו של ארז זה הוא להדפיס את הספרים ההם בבית־דפוסו ולטובת נפשו הוא עושה מה שעושה, מי זה יאמין לו? – אם יבא הארז הגדול, בעל החוטם הגדול, ויכתוב מאמר גדול על־אודות “העסק” הגדול בקוּטאַיס, וידבר משפטים גדולים עם עמו על בלתי קנותם את הספרים אשר הדפיס בדבר העסק ההוא, בעת אשר ספרי הבולסון נקנים ונמכרים – מי זה ימצא בזה עוון או חטא? ואם יבוא איש פשוט כמוני ויאמר, הלא תראו כי כל חפצו בזה הוא למכור את “החשבון הסטינוֹגראפי”, אשר הדפיס ואשר ידבּר בו כפעם בפעם, מי זה ישמע לו? – זה הוא הדבר אשר דברתי: רוב הקוראים הנם מן המין הנקרא אצלנו (במחילה) “בהמות”, מאמינים בני מאמינים ההודרים פני כל המדברים באותיות נדפסות, או, יותר טוב, לא את פני המחברים המה נושאים, כי־אם את המודפס לבד ואת עב הענן ואת הדיו השחור היוצא מבית־הדפוס; ומדוע אפוא לא ישקרו ולא יכזבו מעט מחברינו ומו“לינו אם ימצאו ידים ואם יראו כי אזנים קשובות להם? אין אדם נתפס על כבודו ועל אוולתו ועל גאוות נפשו, ולוּ באה חכמה בלב כל המו”לים הנותרים, כי אז לא יבּצר גם מהם לקחת כפעם בפעם דברים עם דרי־מעלה להשמיעם לדרי־מטה, ואדם אין בארץ לתהות על קנקנם ולבקש מהם חשבון; לוּ הבינו לאחריהם, כי אז יכלו גם הם להיוֹת משולחים לרומיניה או לא“י, או לבקר את פני שרה ברנאַר ולהיות קומיסיונרים בפריז, או להיות מוכּי חוטם ולכתוב על־אודותיו שני דפים שלמים בכתב רש”י דק וקטן – ואז, מי יודע, אולי היו יכולים גם הם לגשת אל המלאה ולהוציא את גליונותיהם שתים ושלש בשבוע, ואז היו יכולים לנגוח ימה וקדמה, צפונה ונגבה, ולכל ישראל היה אור במושבותם ואז גם סופריהם לא שיחתו ארצה ולא הוציאו טיפות רבות לבטלה!

וכי בשביל שהם עושים שלא כהוגן אנחנו נפסיד? בשביל שהם אינם עסקנים בדברים וזהירים כדבעי, האם בשביל כך לא יוכלו לכפל את “המגיד” ואת “הצפירה”? – וסופרינו מה תהא עליהם? האם לא יוכלו המו"לים הללו לשרוק להם, ועלו ובאו מאפסי ארץ ונתנו אותם בחיקם והם יבּנוּ מהם? – ואם תאמר: “מה נכתוב?” כלומר, אם דאגה בלבכם כי דברים אין בארץ לכתוב על־אודותיהם ולמלאות את הגליונות פעמיים בשבוע, אז הנני אליכם ואורכם את הדר אשר תלכו בה וידעתם את המעשה אשר יעשו סופרינו כיום הזה, וראיתם כי יש סוף ויש תכלית למים עמוקים ולסופרינו ולמאמריהם אין גבול ואין שעור לעולמי עולמים והתפלספותם והגיונותיהם לא יתמו.

מה עשו ומה כתבו סופרינו הטובים במשך השנה הזאת (שנת 1882) במכתב־העתי “המליץ”?

עם הרוסים, אשר אנחנו יושבים בקרבו, הוא עם כּבד קצת בהשכלתו ובהתפתחותו והקולטורה אשר לו היא קולטורה כבדה וטרחנית קצת לעומת הקולטורה אשר ליתר עמי־אירופה. ולכן לא יפּלא כלל בעינינו, אם נראה, כי הרוסים וסופריהם ומשכיליהם יש להם תמיד איזה מגע ואיזה משא עם איזה מין דבר, שהם קוראים “שאלה” או “חברה” או “ועד”. תמיד, למן הבקר ועד הערב, יש להם בכל מקום ומקום איזה עסק עם איזה “ווֹפרוֹס” או אֶבּטשאֶסטווה" או “קומיסיה”. בזה הם משכימים ובזה הם מעריבים; טבעם הוא כך ותכונתם בכך. אבל המשכילים שבעמנו מה עשו הם? באו ויצאו בעקבי שכניהם והתחילו מיד להשתעשע גם הם באותם השעשועים של שאלות תמיד וחברות תמיד וּועדים תמיד. עושים גם הם ערב ובוקר וצהריים בסחורה זו. ולפיכך אנחנו רואים, כי פרו וישרצו פתאום בקרבנו אותן האבעבועות הריקות, שאין להן תפיסה כלל: מושגים דקים הפורחים רק באויר, הגיונות המרקיעים לשחקים, צרורות צרורות פילוסופיה הנוקבים עד התהום, וכל זה ריק כל כך, רק ערבוב מלים וחלופיהן, רק קול ודברים, ולהם כל יסוד וכל קרקע אין. אין איש מבין את שפת רעהו אשר הולך לפניו או אשר מדבּר אחריו. וכן קם לעינינו מין “דור הפלגה” על פני אדמת ספרותנו. עם הארץ, אשר אנחנו יושבים בקרבו, עוסק בשאלה ישנה ונושנה מאד, היא “שאלת היהודים”, כאשר טבע הדברים מחיב אותו; אך אֵי זה מקום לנו, הסופרים העברים, כי נקרא גם אנחנו לשאלה כזאת ותהיה וכי נברא לנו גם אנחנו “שאלה יהודית” מן הפרט, שאלה בתוך שאלה? הטרם יבינו, כי השאלה הזאת היא מדינית, רוסית, איקונומית, ולנו אין חלק ואין נחלה בה ובמתכּונתה פנימה? – עם הרוסים בפנימיותו יש לו שאלות שונות, שאלת הנשים ושאלת החיים, שאלת התיקונים ושאלת הדת, שאלת החברה והרבה שאלות כיוצא בהן. אבל אנחנו מה כי נאמר לצאת בעקבותיהם ולבורא לנו שאלות כאלה בחזקת היד? ואם נחלום ונהגה ונתפלסף ונרבה דמיונות מהבוקר ועד הערב, ומצא לנו? – לפני שנים אחדות נראו הנצנים האלה ראשונה בשדה ספרותנו, ולא חזון יקר היה לנו לראות כי על השאלות אשר הולידו להם בחזקת היד שלא־כדרכן השיבו דבר ברוחם של טשרנישׁווסקי או פּיסאריב ואחרים כמוהם; כי הסופרים ההם אשר הגיחו מאחורי “הישיבות” ו“בתי־המדרשים” ויצאו מאפלה לאורה ראו ראשית להם את אלה, ותימלא ספרותנו אותם, וכל מכתבי־העתים אשר לנו היו נקודים וברודים וטלאים אך בהם. אך עתה גם בריאה אחרת נבראה; כי החלו סופרינו להערות אליהם את מקור הגדולים אנשי־השם אשר ליתר עמי־אירופה, ובכל מקום ומקום נמצא עתה דעות ברוחם של בוקל, ספּנסר, מיל, הרטמן, ודומיהם, ויקחו מכל הבא בידם ויטעו זמורות נכריות אלה בכרם ספרותנו – ויען כי אדמתנו איננה מתוקנת למטעים כאלה ולא נבראה בשבילם, לכן לא שגשגו הדעות ההן אצלנו ולא עשו פרי ויולידו אך ערבוביה: מושגיהם דקים והם פורחים באויר, הגיונות ודמיונות והם מרקיעים לשחקים, צרורות צרורות של שיטות פילוסופיות ולהן כל יסוד בקרבנו אין, וסופרינו הטובים לא עמדו עוד מלדת עד היום הזה. אלה תולדות המהומות והמבוכות ובלבול־השפות וערבוב־המושגים ושאר הירקות אשר תחזה עין המבין בשדה ספרותנו כיום הזה ובעת הזאת.

המעון אשר אָווּ להם מכבירי־מלים אלה כיום הזה הוא “המליץ” – ושם נראה עתה בחוש את כל החזיונות וההגיונות והדמיונות האלה למכביר, ולא עוד אלא בשעה שהם באים במאמריהם ועומדים כבר לפני הקורא, לא באו עוד לידי גמר ולא האפילו עוד בטליתם, והם עומדים ומתפלספים לעין הקורא הלוך והתפלסף ממילה אל מילה ומשורה אל שורה. בנוהג שבעולם הולכים ויוצאים האַקטורים המשחקים על במת התיאטרון ונכנסים לאחורי הפרגוד להתלבש איש איש במעילו ולהתעטף איש איש בטליתו וללמוד איש איש את שיטתו, וכשהם באים על הבמה להראות לעין הקהל, הם באים בדבר המוגמר והם יודעים איש איש את אשר עליו לעשות; וסופרינו, כשהם באים על במת־הסופרים, באים בדבר שלא נגמר עוד אצלם, והמה מתפלספים שם. ועיני הקורא רואות בהתגלגל הגלגלים ובהיסוב האופן בתוך האופן, והוא בא לידי גועל. עוד זה מדבר והנה זה בא, עוד האחד שואל והשני כבר עונה, עוד קול האחד לא נחבא והשני נכנס לתוך דבריו, ויהי מבול מים על פני כל “המליץ” וכל מסקנא וכל תמצית וכל סיפא דמילתא עוד טרם יהיה, ואך רעש ושאון וקולות וברקים, “והמליץ” חוצב להבות ובוער באש תמיד. מי אשר ראה בעיר קטנה של יהודים “אספה” של פרנסי הקהל בהאָספם בבית־המדרש לפקח על עסקי הקהל ולהתוכח ולחוות דעה, ומי אשר יודע את דמות פני אספות כאלה, את שיחן ואת שיגן, את מטרתן ואת תוצאותיהן, הוא ידע עתה מה דמות יערוך לאספות האלה הנמצאות כיום בשוק של “המליץ”. יש מן הסופרים אשר ניבם נאווה ודבריהם נמרצים ואנחנו קוראים את דמיונותיהם וחלומותיהם בעונג־נפש, ויש אשר ניבם נבזה ודבריהם יגרשו טיט ורפש, ואך בדי עמל נתחזק על נפשנו לבלתי קצץ בנטיעותיהם ונטיותיהם. בעת הזאת וה' אל רחום וחנון משמים השקיף וישלח למחיה לפניהם את הסערות ואת הרדיפות, אשר היו בארצנו, ומי ימנה ומי יספור עתה את כל מיני ההתפלספות אשר קמו לרגליהן? מן האזוב אשר בקיר ועד הארז אשר שיאו לעבים יגיע, אין דבר אשר עליו לא נשאו את מדברותיהם. האחד בא בהול ודחוף ובנשימה אחת דיבּר מן הסערה ויאמר לקחת כאיש אחד את כל עמנו ולשלחם תיכף ומיד לארץ־ישראל; והשני נגלה פתאום בענן כבודו ובקולות וברקים השמיע אותנו, כי “הוא לא יחפוץ בזה בשום אופן”, וירם מטהו ויבקע את מי הים לפנינו, לאמר: עלו כרגע לאמריקה, כי כן חפצתי! זה אומר, כי אך בסכלותנו ובעניות דעתּנו באתנו כל הרעה, וזה אומר: לא, כי אך השכלתנו הסבה לנו את כל אלה! האחד צועק, כי אך לחצנו ודחקנו הבאישו את ריחנו בעיני עם הארץ והקדיחו את תבשילנו ברבים, והשני הנה הוא בא ובאותות ובמופתים יוכיח לעין כל, כי אך עשירינו וגבירינו אשמים, כי הם הם אוכלים ושותים ופרים ורבים במורא גדול ככל איש מאנשי־הארץ והם היו בעוכרינו! – האם לא הצחוק היה לשמוע איך בא הסופר הּמכנה את עצמו יהל“ל ובקול נרגן דיבּר משפטים את בעלי־הכסף ויראם את נחת זרועו ודוקא בפיו? יהל"ל הוא איש אשר שפתו אתו, אבל האם לא מעשה־נערות הוא כי יתעבר איש אל עגלי מרבק אלה בשעה שמנהגו של עולם כך הוא, ואנחנו רואים סביבותינו אַך אמיץ וחלש, גדול וקטון, מדכּא ומדוכּא? ואם יבואו אלף אלפי אלפים יהללי”ם, או אנשים כיוצא בו, האם ישנוּ עתה דבר וחצי־דבר ממטבע זו שטבע לו מנהגו של עולם כיום הזה? – יהל“ל הוא איש נלהב, אשר כל חייו הם בדמיונותיו, והוא חושב כי במלים לבד הוא יוצא ידי חובתו. אבל האיש היודע את האנשים אשר כגילו ואת שיחם ואת שיגם ואיך נעשה יהל”ל זה לאשר הוא כיום, הוא ידע עד כמה יש לנו לקחת תורה מפי איש אשר כמוהו. יהל“ל זה הוא איש אשר בראשית ימי השכלתו שר בשירים על האביב ועל השמש ככל הנערים יוצאי ירך השכלתנו, ולמה זה נתבושש להגיד האמת, כי גם שפתו לא היתה צחה וזכה כמו; יהל”ל זה הוציא בראשית ימי השכלתו ספר שירים אשר ביניהם נמצאו גם שירי־אהבה, ובהקדמתו הצטדק אלף אלפי פעמים והגיד לנו את כל לבו (סימן לפיקח!), כי הוא חלילה לא אהב בתולה מעודו, ותם הוא שאינו יודע מה זאת, ואך על־פי אומדנא לבד יעיר את כנורו על האהבה ועל מפעליה וכו' (סימן מובהק על המשורר האמתי ומעיד על אחריתו); – יהל“ל זה שר בעת ההיא “על הכתר והכבוד לחי עולמים” ועל אילי הארץ, משום שכך ראה מרבותיו אשר הלכו לפניו, ומשום שמנהגם של משוררינו היה בעת ההיא להקדיש את שיריהם לבכור אשר על הכסא; יהל”ל זה כתב את שירו “פצעי אוהב”, ששם “בחור” עברי יתנה אהבים עם מבשלת, ונפש המשורר תשתפך עליהם, וישכח בפחזותו להשמיענו את פרשת דבר השכר אשר לקחה המבשלת ההיא מאת גברתה לשנה ואם הבינה לערוך גם את “הביפסטקס” ואת “הקוטלטס”, – ונושא השיר הזה מעיד לפנינו למדי עד כמה היא תכונתו הטבעית של המשורר הזה להיות משורר ועד כמה אצלה לו יד הטבע להבין ולהרגיש את היופי. אבל יהל“ל זה התרגל מעט מעט בעבודה וילמד לחרוז חרוזים יפים, עד כי באחרונה הגדיל, ומרוב הרגל ועבודה רבה קנה לו את סגנון המשוררים¹); ואחרי־כן סמך סמולנסקין את ידיו עליו ויעשה אותו למשורר ואחרי־כן כתב יהל”ל מה שכתב וישר מה ששר, ואחרי־כן קרא ממבחרי משוררי הרוסים, ואחרי־כן היה לבעל הגיונות ודמיונות חדשים, ויצא בעקבות שירי הרוסים הידועים ויכתוב לנו שירים על “העבדים” ועל “כשרון המעשה”, על החופש ועל הדרור ועל השאלות הגדולות אשר בארץ, ויהי אחרי־כן למר נפש ולמתעבר על ריב, ואחרי־כן היה לבעל־דעה וליועץ־עצות ויחשוב את נפשו לראש וראשון לכנסיה חדשה ויאמין, כי הרכיבוהו אחרים אלוף לראשם, ובאחרונה הכה את הכפתור וירעשו הסיפים, וירב את ריבו הנורא אל העשירים האדירים בסגנון: “לוּ אֵדע כּי יהרס קוֹלי בכּוֹח”, למען אשר “יכירו וידעו”… ויחרד כל העם במחנה! וכעין המאמר הזה היה גם השיר אשר שר לנו “קצף אין אונים”. והיה אם נבין למדי את תולדות שירים ומאמרים כאלה ואת השתלשלות נפש איש אשר כמוהו והתפתחותו, הלא נדע עד כמה יש לנו לקחת עצות ממשיות מפיו. אכן הסופר יהל“ל הוא בכל אלה אחד מן המובחרים שבסופרינו וכגבוה שמים מן הארץ כן גבהו עוד דרכיו מכל סופרי דרדקי אלה הבאים אחריו ומכל אלה הצפרדעים אשר שרץ אותם “המליץ”, כי עוד יש לפנינו למדי אנשים כאייזמאן, כהורוויץ, כשרשבסקי, כדוליצקי, כיבא”ר וכיוצא בהם, אשר גם ניבם נבזה ודבר שפתיהם מחסור ואשר כל כוחם אך ברעש ובסערה ובדברים שבן־אדם פשוט כמוני לא יזכה לעולם להבין להם. אם לא תאמינו, הלא אוציא את הראיות מנרתיקי ועוד מעט ואתם תראו ותשפטו, תכירו ותדעו.

בשעה שנהר הרינוס שׁטף בימים האחרונים ויצא על כל גדותיו ויכס על כל הבתים הקטנים הבנוים על־יד החוף בשפלה, אז הגיחו העכברים מחוריהם וירוצו רצוא ורוץ אל כל עבר ואל כל חור, להימלט על נפשותם ולמצוא להם מפלט. ומי שלא ראה דבר זה יבין אותו על־פי המשל הזה. בשעה שבאה עלינו השוֹאה בארצנו בשנה שעברה והיו הרעמים הגדולים, בשעה הזאת הגיחו סופרינו מחוריהם וממחבואיהם איש איש מעירו לעזור, ודמות צלמי העכברים והטחורים האלה נראתה בארץ ויכסו את עין מכתבי־העתים למיניהם “והאספה” החלה. זה אומר ירושלימה וזה לאמריקה; זה אומר בשּביל סכלותנו ומעט חכמתנו וזה בשביל השכלתנו וגאוותנו והתנשאות לבנו; זה אומר בשביל עניינוּ ומרודינו וזה בשביל עצמנו ורכושנו; זה אומר: כי פקוד פקד אלהים אותנו, והעלינו גם את עצמות שולחן־הערוך אתנו ונעשה בו תיקונים טרם בואנו לארץ; וזה אומר לא כי “משארסתני נאנסתי”, כלומר, עתה בהיות היציאה לא אתן לגעת בשלחן־הערוך למטוב ועד רע, ואך יקרבו נא ימי צאתנו ובואנו עד הר ירושלים ואפקוד עליו אפי ונדעה בינינו מה טוב. ויהיו כוּלם כהאי בר־פזיזא אשר מצא פרה בשדה ויבקש חשבונות, ויחוש עתידות לו, כי את הפרה הזאת יחלוב, ואת החלב ימכור ובעד הכסף יקנה לו בית ונחלה, ובהיות לו הבית והנחלה תתן גם מארישה שלו את דודיה לו, ואחרי־כן יוליד בנים ויראה זרע, ושם האחד יהיה איבן ושם השני פיוטר, – ולבסוף בא בעל־הפרה ויקח לו את פרתו, והוא נשאר ערום כלעומת שבא. – אכן פלא הוא! כי רוב המאמרים אשר נדפסו בשנה הזאת במכתב־עתי “המליץ” על־דבר היציאה נקבו בשמות אשר יסודתם בכתבי־הקודש; המאמר האחד נקרא בשם “ולמען ירושלים לא אשקט”, השני “שאו נס ציונה” או “אל הצובאים על הר ציון” או “למען ציון לא אחשה” או “ציון במשפט תפדה”, ומי יודע אם לא נבראו כל המאמרים האלה אך רק בשביל שמותיהם לבד ואם לא היו הסופרים ההם עלולים לכתוב גם את ההפך, לוּ מצאו בכה"ק פסוקים כאלה: “ולמען אמריקה לא אשקט” "שאו נס ניו־יורקה ", “אל הצובאים על הרי הקורדולירים “, “למען קנדה לא אחשה”, “פטגוניה במשפט תפדה” והרבה כיוצא בזה. האם לא הצחוק הוא לראות כי בנומר אחד של “המליץ” ( 11 №) נקרא ארבעה וחמשה מאמרים המדברים כולם בענין אחד וכולם עולים בקנה אחד וכולם מתנבאים בסגנון אחד ולכולם שפה אחת ודברים אחדים? שישה בכרס אחד! השמעתם? והרידקטור לא יחוש ולא ירגיש כלל עד כמה תקוץ נפש הקורא לראות חמשה מאמרים בענין אחד יוצאים מתחת יד חמישה סופרים שונים והם נדפסים בגליון אחד! המאמר האחד (“נבוכים הם בארץ”) אומר: “היועצים נפלגו לשתי מערכות: מחציתם אומרים, כי אין טוֹב להימלט על נפשנו כי־אם אל קצות הארץ החדשה, ואחרים יוכיחו, כי אין טוב לפנינו כי־אם לשוב אל ארץ אבותינו” וכו‘; המאמר השני (“מכתב גלוי”) מדבר גם־כן בדבר האמיגרציה, אבל סגנונו איננו עולה עם סגנון האחרים, ולכן לא אחשבהו בזה; המאמר השלישי (“אל הצובאים על הר ציון”) מתחיל: “מריבה היתה בין סופרי־ישראל: אחדים הללו את הארץ החדשה ויש אשר השמיעו את דעתם כי אך טוב לישראל לשוב אל ארץ אבותיו” וכו’; המאמר הרביעי (“מכתב מאמריקה”) מתחיל: “רבים יחוו עצותיהם אמונה מה לעשות לישראל, אלה יוכיחו כי אין טוב רק להשיב נדחי ישראל אל אדמתם ואחרים יתנו היתרון לאמריקה” וכו‘; המאמר החמישי (“הבה נתחכמה”) מתחיל: “מרבים הסופרים להביא עצה, זה יחזה עתידות טובות בעד אחינו מעבר לים האטלנטי, והשני יכחישהו בהגידו כי ישימו פעמיהם לפלסטינה” וכו’; – אלה המה דרכי “המליץ” ודרכי סופריו ופטפוטיהם. אכן עוד הם מדברים ומתפלספים, ודבר נפל ביעקב (במכתב־העתים “הצפירה” ו“המגיד” היו הדברים הראשונים בנדון זה ונכתבו בזמן אחד), כי אך שוא חלומותיהם על־אודות תיקונים בשולחן־ערוך ואך על דמיונות תחש רגלם וכי כל מוח בריא יבין כי תיקונים לא נעשים ביד כי־אם באים מאליהם וכו' וכו'. והיה אם כה אמר הסופר במכתבי־העתים ו”המגיד” וילדו כל הצאן נקודות, ויעלו ויבואו ויצעקו ויריבו ויהגו ויצפצפו ויוכיחו לעין כל לאמר: אמנם כן, לא נחוצים התיקונים, התיקונים אך למותר הם, וגם אנחנו מראש כן חשבנו – ויהיו כולם למתנגדי התיקונים. ווייסברג מקיוב הודיע, כי אין מקום לתיקונים, שרשבסקי נענע בראשו לאות כי כן הוא, רקובסקי בא מעירו לעזור ויהי תנא דמסייע, אפשטיין מאודיסה התפלסף כחכם משכיל, כי חוקי ההתפתחות כן הם, ואחריהם עוד רב אדם ימשך, ועל שפתי כולם ילינו הדברים הנאדרים, כי אין חפץ לנו בתיקונים, עד כי באחרונה באחד מעלי “המליץ” יצאה גם עלמה אחת ותער את כדה אל השׁוקת ותנהם כבת־יונה: אין תיקונים! אין תיקונים! ומדי קראי את דבריה אמרתי אני בלבי: אחותנו! אַתּ היי לאלפי רבבה וגויים גדולים מחלציך יצאו, רק הרפי־נא ממנו ותני מנוחה לאנשים אשר כמונו ואל תדברי בנו בשעה שפגרנו מוטל לפנינו, כי לא לאישה לדבּר בכמו אלה; ואם גם אתּ לא אל "ההגדה התכּוונתּ כי־אם אל “ארבע הכוסות”, ולא עלה על לבך להתחקות על דבר התקונים וכל מגמתך וחפצך היה להשמיענו כי בת שבע־עשרה שנים אַתּ כיום, או אז נטל עליך להוסיף על דבריך גם את צלם דמות תבניתך, למען נדע אם לבחור ואם לחדול.

ומי יעיז אפוא לאמר, כי סופרים אין בישראל, אשר יוכלו למלאות מכתב־עתי עברי פעמים או גם שלש לשבוע? הכּבר ספו ותמו סופרים כדוליצקי מביאליסטוק? – האיש הזה משורר הוא מכף רגלו ועד קדקדו, ועד בכלל, ובגליון 1 של “המליץ”, שנה זו, הראה לנו את כוחו במליצותיו במאמרו “ולמען ירושלים לא אשקט!”, מאמר אשר מלא על קרבו ועל כרעיו אך סימני־שאלה וסימני־קריאה, העומדים מפה לפה צפופים ומרעידים ורוקדים לעיני הקורא. המאמר הנמלץ הזה מתחיל: “מה תהי אחריתך ישראל? פה עמוד נא עטי! התפוצץ לרסיסים טרם תמצה דמי לבבי! היה לאבק דק! וכו‘, הרפו חושי! וכו’, מוקדי עולם בלבי! וכו‘, אש תקד בי! וכו’, חנוני אתם רעי! וכו‘, תנו מרגוע לעייף! הרפו ממנו ואז יחריש ויגווע! וכו’ (אשב לי מנגד ואַל אראה במות הילד!), עמוד עמד־נא עטי! וכו' (ובלשון העגלונים אומרים: פּרר!) הבה ארויך דמעתי! וכו‘, דמע מוח ודם! וכו’ (אומרים עליו על הכותב הזה, שהוא בקי כל־כך ביצורי הוּגו, משום שכך מצא אצל יהל“ל, שמצא כך אצל פיסאריב, שמצא כך אצל באֶרנה – ואחרים אומרים משום שאביו היה שו”ב!) התנגשו יחד רעיוני לבי! וכו' (אך הישמרו לכם לבלתי תמיתו חלילה את דוליצקי בחניקה!), הטיפו מי־ראש בעטי! וכו' (אבל בבתי־המרקחות לא יתנו מי־ראש לכל שוטה שיחפוץ!), מה תהי אחריתך ישראל? וכו‘, מעי מעי לבי לבי! וכו’. הס מקונן! אשמע קול מאחרי וכו‘. האמנם חרה לך עמי? וכו’. נורא הרעיון הזה וכו‘. עורה עורה ישראל וכו’ וכו' – ואחרי־כן תבאנה שתים־עשרה מלים “משירי אשר אתי בכתובים” כדין וכמשפטו, אחרי־כן יסיים המליץ דוליצקי את מאמרו הנמלץ. ראיתי הלכה זו, ראיתי את “השיר בכתובים” וזכרתי מעשה: מעשה באחד שיצא יחידי מביתו בלילה ויתע ביער, והנה מול עבר פניו ממשמשין ובאין “הגזלנים” וחניתותיהם בידיהם, מאחוריו הגיחו מחוריהם גם הארי וגם הדוב וילטשו עין לו ומעבר מזה נחל מים נובע ופורץ ולא יתן לו מעבר, והוא בעצם הרעה הגדולה נכנסה בו רוח שירתו והוא עומד ומתפלל ממעמקי לב: הוי אלי אלי! הבה את אשתי ואבואה אליה! - אכן האם לא כדאות הן כל “המליצות” הנפוחות האלה להקדיש להן איזה עמודים במכתב־עתי לשבוע? האם לא גדולה ונכבדה התורה אשר יצאה לנו מכל המאמר הזה המלוקט פסוקים מתנ”ך? ועתנו הנוכחית האם לא עת הכשר היא למאמרים ול“נפיחות” כאלה בכלל? ואחינו בני־ישראל בארצות פזוריהם הלא ישלמו במיטב כספם במחיר העלים ההם ושותים בצמא את דבריהם! ועד היום הזה לא ראינו עוד כי יקום איש ויהס את דוליצקי זה מלמלל רברבן או אשר יקחהו מעם קרנות המזבח אשר החזיק בהן לפגוע בו ולברר לו באר היטב, כי אך טעות היא בידו אם יחשוב כי הוא אחד משבעת חכמי־העולם. ויהי המעט לנו כל אלה, כי עוד נועז הכתבן הזה, שאינו מרגיש כלום, לבוא ולכתוב בנו' 42 של “המליץ”, שנה זו, את מאמרו “את הנערים”, והמאמר הזה הוא כעין הודעה וכרוז לכל המשוררים אשר בארץ לבלתי יזידון ולבלתי יוסיפון עוד לשלוח אליו את שיריהם אשר אתם בכתובים ולהעבירם תחת שבט הבקורת להשמיע את משפטו, כי כבר נלאה נשוא אותם וכו' וכו‘. מאריה דאברהם! כותב הדברים הללו הוא רק מנחם מנדיל דוליצקי ולא וויקטור הוגו! בעיר מגורי אבי היה איש ור’ סנדיר סג"ל שמו, שוטה מופלג ולומד תמיד תורה לשמה, ובסוף ימיו הצליח לכונן לו מעמד בקיר המזרח ולהאריך בתפלתו, ורק כאשר ירא לנפשו כי שבעת טובי הקהל לא יחכו לו עד התפטרו לאחוריו, התחכם להם וישלח יד וימולל באצבע ויקרא “נו, נו!”, אשר פּרושו היה, שהוא מוחל על כבודו ומתיר להם לבלתי חכות לו אף רגע. ככה יעשה ר' סנדיר וככה יעשה גם דוליצקי בהודעתו; ואנחנו הקוראים הפשוטים נענע ונאמר לו: מחול כבודך! מחול לך! מחול לך! נו, נוּ, אנחנו לא נחכה לך, ולא נעמיס עוד עליך משא לעיפה; מי יתן, והחדלת גם אתה את דבשך ואת תירושך, לא תוסיף לדאבה עוד ולהדאיב את נפשנו.

והסופר ש“י הורוויץ, מכפר אווארוֹביטש מי הוא? – כפי הנראה הוא מוח נלהב מאד ואחד מן המלקקים, אשר ליקקו מכל הבא לידם, וכל אשר ראו ואשר קראו ואשר מצאו אצל עמים אחרים וספרותם מאמינים הם כי עליהם המצוה לטעת אותם גם בקרבנו –; ויותר מזה שהוא מן המלקקים האלה, הוא גם מליץ נשגב ושפתו עולה ובוקעת עד לרקיע השביעי, עד שאנשים פשוטים כמוני לא יבינו לפעמים את המדובּר בשפה ההיא; ויותר מה שהוא מליץ הוא אוהב גם את המלים הזרות ואת הנפלאות ואת הנצורות ואת התרגשות הלב ואת הסתלקות הנפש ואת הדיבור הנשגב שקורין לו פתוס בלע”ז, למען אשר יחרד העם וינועו ויעמדו מרחוק. הסופר הזה ראה מציאה בשדה זרים ונפל עליה. הוא מצא, כי קוֹנט הצרפתי יעץ עצה לעמו ולסופריו לכונן להם רואי־חשבון (קונטרולירים), אשר ישפטו על כל חדש הנולד בספרותם, וּמהם משפטו יצא אם לשבט ואם לחסד. אנכי לא עסקי בזה להוכיח עד כמה יצדק קוֹנט בעצה כזאת ואם יועילו אנשים כאלה בגדרם גדר לפני הקטינים מהם ואם אפשר הוא בכלל לצוות להוללים: אל תהולו! אכן בנוגע לנו, בני־ישראל, ולמתי מספר סופרינו, – האם לא חכמה עצומה היא לאמר לעשות בקרבנו את הדבר אשר יעץ החוקר הגדול בצרפת? אבל האדון הורוויץ אינו מרגיש בזה דבר ומצווה לכונן בספרותנו הקטנה את רואי־החשבון, וכמובן מעצמו, עולה הוא בראש, ואנחנו עתידים לקראת היום אשר ממנו יצא משפטנו לאור, אם לשבט או לחסד. האם לא הצחוק הוא? עם הצרפתים הגדול והנאדר, אשר ספרות לו הרחבה מי ים ואשר קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, עם אשר כלבּי־צאן־סופריו גדולים וטובים מסופרינו כלם יחד, ולעם כזה נאמר להידמות בגאוותנו ובסכלותנו, להתייצב אתו בשורה אחת עם ספרותנו הצנומה והעלובה, אשר זה עתה החלה לשרוץ את צפרדעיה ולדגור את ביציה! – אבל איש כהורוויץ אינו מרגיש בדברים פשוטים כאלה, וכאז וכעתה עוד הוא הולך ומוסיף וכותב את הגיונותיו, ובאחד ממאמריו ב“המליץ” נראה באר היטב עד כמה נלהב הוא בדמיונותיו. בגליון 36 הביא לדפוס את מכתבו לה' קונסטאנטינובסקי, שאין לו סוף בגליון ההוא, והוא מכתב גלוי הנכתב בסגנון של “שלום לאהובי”, והקורא הבוחן מלים ורואה לדברים ימצא כרגע את כל הריקניות הנוראה הנשקפה אלינו מכל מלה ומלה ואת הגאווה היתירה אשר ענקה את המחבר. המכתב מתחיל: “מאז יצאת המערכה ללחום מלחמת עמנו נמשכתי אחריך וכו', ועתה פחד ורחב לבי לקרוא את דבריך אלי, אחרי רואך את מכתבי לידיד נפשי וידידך הד”ר ראבינאוויץ וכו‘. אלו קדמתני במכתבך והיית רק איש נכבד לבד ולא מחלוצי הצבא, דיי להשיבך, אלו היית מחלוצי צבא ולא הסתופפת בבית ידידי הדאקטאר – דיי להשיבך, על אחת כמה וכמה שהקדמתני אדם המעלה במכתבך, שהנך מראשי מאסרי המלחמה, שהסתופפת בבית ידידי החכם וראית את מכתבי אצלו, וכו’, הנני נותן לך את בריתי שלום וכו‘, החיים והמוות בעד כבוד עמנו!" וכו’ וכו‘. "איש אמת, אשר ידיו ולבבו לאל ולעמו אמונה – כן תכנני, אולי לא שגית ברואה וכו’, היטב חרה לי בראותי את האמת נעדרת וכו‘, באחד מרגעי היאוש המר המליטה קסתי את הדברים המרים וכו’, “רב פעלים” תכנני אתה, אדון נכבד ורבים מיודעי וחושבי שמי, אפס מה יתחמץ לבבי בדעתי ובראותי כי פעולותינו כגלגל המה לפני סופה, עד כי הגדולים והטובים העומדים בראש תנועת הציוויליזאציאָן הכללית אינם יכולים להתברך בלבבם לאמר: הגדלנו לעשות! וכו' בוקל Beucle אומר (בלי ספק כונתו אל Buckle ) וכו' אין דעתי נוטה אחרי בוקל וכו' קאָנט Kont אומר (בלי ספק כונתו אל Comte ) וכו' ידיעה פנימית עיונית עוד לא נתבררה ולא התלבנה אצלי כל צרכה בנושא פילוסופי זה (כמה מן החכמה ומן הענוה בדברים המעטים האלה!) וכו' וכו' עד שהוא בא לדבּר בדברי ימי ישראל לאמר: “עמדו להם לישראל מעת אל עת אנשים הוגי דעות נשגבות כקורח ועדתו אשר רבו את ריב הדעצענטראַליזאַציאָן הדעמאגאָנית…” מה זאת? – אם יבוא איש ויאמר לי כי קורח ועדתו היו הוגי דעות נשגבות, לא אוכל לתבוע אותו למשפט לפני הפוליציה, כי קצור קצרה יד איש פשוט כמוני לעורר את קורח מקברו ולבקר אחריו בחוריו ובסדקיו, לדעת את שיטתו בפוליטיקה; אך דעצענטראליזאציאן דעמאגאגית מה היא? אֶשׁנה נא ואשׁלש: דעצענטראליזאציאן – דעמאגאגית – פשר המלה דעצענטראליזאציאן ידעתי וכן ידעתי את פתרון המלה דעמאגאגית, אך שתי אלה יחד, הדעצענטראליזאציאן והדעמאגאגית, מה הן ולמה הן באות פה ומה המושג היוצא לנו מהן? היש באמת איזו שיטה משיטות הפוליטיקה ששמה כך? לא ידענו! החפץ הכותב לבטא בזה דבר על־אודות הפרעוּת היוצאות מקרב העם, או ההיתה כל מגמתו להעלות אבק ולאחז עיני קוראיו בלהטים בקראם מילות גדולות ונצורות כאלה כדי – “לשבר את השׁינים”? אבל נשובה נא לדבריו: “הוגי דעות נשגבות כקורח ועדתו אשר רבו את ריב הד”ד, ובן־אבויה אשר רב את ריב הקוסמופוליטיזם ועבודת ה' ברוח“. בן־אבויה? הוא רב את ריב הקוסמופוליטיסמוס? ומנא לן הא? מה איכפת לן, אם נאמר כי בן־אבויה זה רב את ריבו על־דבר זרש ופרשנדתא, ואת ריב הקוסמופוליטיסמוס רב כדרלעומר ולא בן־אבויה, – היוכל איש לבא אלינו ולענות כחשנו בפנינו? היוכל איש לבוא אל החוקר הגדול רייפמאַן, אשר חקר ומצא בעז”ה, כי יקטן בן עֵבר נטה אחרי שיטת הגל ולא אחרי שיטת קנט, ולהוכיח לו את ההפך? בן־אבויה והקוסמופוליטיסמוס! בן אבויה הוא איש אשר דרכו נסתרה, איש אשר לא נדע על־אודותיו כל דבר קטן או גדול, אישר אשר גם בכל בית התלמוד מדובּר על־אודותיו אך מעט מן המעט, ואיש אשר כמוהו יקח לו סופר מתהולל לשפוך את רוחו עליו ולדרוש את דרשותיו בשמו? – אבל נשובה נא לדבריו: “בן־אבויה עם הקוסמופוליטיזם, ושפינאָצא ואחריו מענדעלסזאָהן, שרבו את ריב המאָראליטעט ואהבת ה'”. מה זאת מוראליטט ואהבת ה‘? כשאני לעצמי אבין, כי המוסר הוא רעיון מופשט והמוסריות היא יציאתו לפעולה, אבל סופרנו החכם אומר פה כי ריב היה לעולמים על־דבר המוראליטט. ושפינוזה ומנדלסזון היו צובאי צבאותיו, וכפי הנראה יביט הוא עליה כעל איזו שיטה פילוסופית. ובפטפוטי מלים כאלה באים סופרינו אל קהל עדת ישראל ומלהיבים את ראשו, עד שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, ומטמטמים את לבו ומביאים עתר ענן עלטה אל תוך מוחו! מה חפץ הורוויץ מקורח ועדתו ומבן־אבויה ומשפינוזה וממנדלסזון? מדוע בחר רק בהם, להטיל בם אימה על הצבור? מדוע לא הזכיר גם את איוב ז“ל, שהמציא את שיטת הצרעת או (אצא נא בעקבות סופרנו ואדברה במלים זרות!) את הלעפּראיזאציאן ההיאָבּיאנית? לעפּרא, פרושו צרעת; היאָבּ פרושו איוב). ואת”ל איוב לא היה ולא נברא אבל הלעפראיזאציאן ההיאביאנית לית מאן דפליג עליה, היא היתה ונבראת, ואם בערב שבת בין השמשות ואם בין שאר צרכי צבור. אבל סופרנו הטוב עוד צולל במים אדירים, למצוא פנינים ואבני־חפץ, ואומר כי ארבעת האנשים ההם פעלו על היהדות אך ביחוס השלילי (מאריה דאברהם! קורח ובן־אבויה פעלו על היהדות? קורח ובן אבויה?! איוב בשיטתו פעל ועשה הרבה בקרב בני־ישראל ופעולתו נראית לעין ונמשש אותה בידים, אך קורח ובן־אבויה מאן יימר ומי יאמין?!) – “ולעומת אלה העמידה ההשגחה לישראל (השגחה ובוקל?!) אָרבעה אנשים עברים, שבראו תקופות חדשות בישראל”. והוא הולך ומונה את אברהם, את משה, את עזרא ואת ר’… עקיבא! כמה מלומד הוא סופרנו בקפיצת הדרך! – עתה יבוֹא לדבּר בסודות וברמזים, כעין הרמזים אשר בספרי הקבלה “דלא כבוקל”, ואנחנו לא נדע דבר: " אברהם הכיר את הרעיון כמרומז במלים “גוי גדול” ו“היה ברכה”;
משה הכיר את “אהיה אשר אהיה” בתמונה “יהוה אחד " (חי נפשי כי השמות האלה לא יביאו כל פחד לנגד עיני, אחרי שאין לי ציצית פסולה), האלהים היה ליהוה וכו‘, יהוה היה לאלהים וכו’, אלהים לאומי וכו‘, גוי מדיני וכו’;
עזראברא גוי רוחני עם מרכז לאומי מוחשי וכו' לפי מצב ההשכלה בזמנו, ור' עקיבא בעשׂית רעגלאַמענט לאומי! – וכו' וכו' וכו'²). כן כן אדוני! עשית רעגלאמענט לאומי! – מה יפית, מה נעמתּ לי, אַתּ מילה משׂושׂ לבי! מה תחגור נפשׁי גיל וקרבי בי ירונו ומעי יפצחו רינה, בראותי אותך לפני לא כחל ולא שרק ולא פרכס ויעלת חן! עשית רעגלאמענט – אך סלח־נא לי, אדוני, הלא אנשים אחים אנחנו, ומילה נפוחה אחת ביני ובינך מה היא! התוכל לשׂים את ידך על לבבך ולהשׁבע לנו, כי ברגע אשׁר הציץ זכר המילה הזאת בקרבך, אם לא שכחת ברגע ההוא את משה ואת איוב את קורח ואת עדתו ואת בן־אבויה ואת הצרעת ואת כל החלקלקות אשר ברגליהם, וחשבת אך בה”רעגלאמענט" אשר מצאת? ישישו איפוא בני־מעיך והנח לו לר' עקיבא; הלא אך את האתונות בקשת ואותן הלא מצאת! – אבל ה' הורוויץ יבוא עתה לידי התרגשות והתפעלות והתנשאות הנפש, ומדבּר בּחום גדול (כביכול!) ובמורא גדול ובשפה כשפת הדורשים מעל הבימות לאמר; “את כל זה ראיתי וכו' קראתי לעמי; רגע קדוש עומד (הרגע עומד?) עתה לפנינו, רגע אשר בו תלוי כל כבוד עמנו וכו‘, אַל נא נעליב במלאך האלהים זה וכו’ קראתי – ורבים ענו לי בקול וכו' (הקו אשר בין המלה “קראתי” ובין “ורבים” הוא אצלי מן העיקר, כי רואה אני בו שהסופר יודע את המלאכה ויודע הוא שקו כזה הבא להפסקה מליצית יקלע אל השערה ולא יחטא ויעשה “אֶפאֶקט”) ואז – תחל תקופה חדשה וכו' והנה – תוחלתי נכזבה!… וכו' ולוּ זרעתי דברי על צחיח סלע כי אז החרשתי כי אמרתי: אכן נביאים רבים עמדו להם לישראל וקולם היה כקול קורא במדבר (מז"ט! ילד יולד לנו, בן ניתּן לנו! הנה הנביא החדש!), אבל דברי הן הכו שורש כו' הגוי כולו עמד הכן להתיצב בקשרי המלחמה וכו' ופתאום…”

הסופר מסיים את מאמרו זה במילת “ופתאום” שבאות לאחריה שלוש נקודות “…”, והכל משום שהוא מליץ הדורש אחרי הפסקה מליצית ומתכוון לקראת האפקט, אבל “הגוי כולו שעמד הכן להתיצב בקשרי המלחמה” מה הוא, ואנה פנה אנה הלך? – הביאו מים, הביאו מים ושפכו על ראש הסופר האומלל הזה, אולי יהגו ממנו מזור ושב ורפא לו! הלא קשה כשאול הקדחת הבוערת ביצורי גווך וראשך עליך סחרחר ופיך מדבּר זרות! מה ראית, אדם חלש וגוע, הגד, אל תכחד, מה ראית בחזונך האיום ובחלומך הנורא הזה, כי דברים איומים כאלה יגיחו מעל שפתותיך? איה “גוי העומד הכן” ומי “יתיצב” ואיה “קשרי המלחמה”, ומי שמך לחלוץ עובר לפניהם, ומי חגר חרב על מדך, ולפני מי אתה דורש, ואיה העם הרב השומע את לקחך, ומי שלח אותך, ואנה הלכת, ומתי, ואיזו הדרך…? הגידה מחמדי! אַל תכחד, הכּבד לך ימים רבים מיום אשר נראו בך סימני מחלתך זאת בראשונה? – אכן כנודע יש חליפות למחלה זו. האיש הבקי היטב במלאכת המעשה המליצות ובחרושת הפבריקציה של הכתיבה, הוא ידע כי אחרי הפסקה מליצית כזו, שבאה אחרי המלה “ופתאום…”, יבואו על־פי רוב, “דברים מהולים בדמעות”, ולכן הלא נבין כי גם הורוויץ אינו יוצא מן הכלל, וכי בנומר הבא ישים את פניו רק לקראת הדמעות לבד, לספוד לעמו ולבכותו, והכל עשוי בטוב טעם, במליצות ובחזיונות כדין וכדת, אין דבר נעדר. הוא מתחיל בסגנונו של שמשון הגבור, אחרי אשר סר כוחו וה' עזבהו: אַל־נא תקראני רב־פעלים, חדל אונים הנני כיתר האדם, אין כוח לי להציל (מי בקש זאת מידך? לו חסיד הייתי, כי אז אמרתי: טפש! אך אגרופין יאותו ללחייך על־אודות דברים כאלה, ותו לא מידי!) וכו‘, והדבר הרע הזה יביא תוגה חרישית בלבי וכו’, הט אזנך ושמע, כי אך אנשים כמוך יחושו פיד אוהבי עמם, שמע – והתמוגג בדמעוֹת… וכו‘, אך שעה נא ממני, שעה – ואמרר גם אני בבכי על שבר בת עמי, כי הה גדול כים שברה!… וכו’ (לשמע דבריך גם מעי חמרמרו!), בל ננוס משדה המערכה, לעזוב את דגלנו הלאומי אחרי אשר הנצר הקטן אשר נטעה ידנו באחרית ימי הקיץ העבר היה למטע קודש וכו' וכו' עד תם כל המאמר.

את אשר על לשוני לא אכחד, זה לי ימים רבים ואני ראיתי במושב חסידים איש חסיד זקן ויודע ח“ן, שהיה שוטה גדול יחיד ומיוחד בין אנשי שלומו, וכל ימיו השתעשע אך בסודות וברמזים ובצרופים וידמה בנפשו כי הוא ואין זולתו. פעם אחת בא לפנות ערב אל הקלויז שמח וטוב־לב, וידבּר רתת באזני שומעיו לאמר: שׁמעו־נא! בלילה הזה נראה לי בחלומי אליהו מכף רגלו ועד קדקדו ויחזקני ויאמצני ויאמר אלי, כי כבר באה לי העת לצאת ממחבואי ולהיגלות “. עוד הוא מדבר ואחד מזקני־החסידים, חכם וּבעל־טעם אשר מהתלות אהב, ענה לו תוך כדי דבור: שוטה! אם אמת הדבר כי כבר באה העת לחננה אותך, מדוע זה איפוא נראה אליהו אליך ומדוע לא נתגלה אלינו, למען נדע אנחנו מה שרש דבר נמצא בך ולמען דעת כי כבר באה העת לנו ללכת לקראתך ולקבל את פניך! - כמחזה הזה ראינו גם אצל הורוויץ; הוא בּא אלינו פתאום ובלשון מדברת גדולות השמיע אותנו, כי נכון הוא לשפוט אותנו ולהיות לנו למורה־דרך, וכפי הנראה מדמה הוא בנפשו כי באמת הוא רם וגדול מאד, ומי יודע אם לא אנושה מחלתו זאת ואם עד מהרה נוכל לגהות ממנו מזור, מי יודע אם איש כמוהו עלול עוד להבין אם נאמר לו: שיננא! עד שאתה בא ומספּר לנו כי גדול אתה וכי חוקר אתה ואתה תשפוט את כל העם הזה, יבוא־נא העם הזה בראשונה ויעיד אם כבר הכיר את פעליך ואם כבר סמך את כפיו עליך. בנוהג שבעולם לא יקום איש ויבוא אל אחת הערים ואמר: רבּכם אני! אם לא באו אליו חשובי־הקהל בראשונה וימנוהו עליהם לרב; עדות כעדותו של ה' קונסטנטינובסקי אינה חשובה כל עיקר וערבא ערבא צריך, ובמה שנוגע לעדותו של הד”ר ראבינוביץ, הלא כולנו יודעים את דרכי האיש הזה ואת מעשיו. על מי לא העיד הד”ר הזה וממי לא קבל הוא בעצמו הסכמות ותעודות? הוא העיד על ספר כס' “מקור חיים”, והוא קבל הסכמה מהומבולדט על אחד מספריו, ששם מעיד הומבולדט בעצמו, שהוא לא קרא ולא ראה את הספר הזה מעולם. ובשביל כך נכנסה בך גסות רוח כזאת ותדמה בנפשך כי גדול אתה? בשביל כך? – בשביל שבדמיונך נלהב עשית את קורח ואת בן־אבויה לאנשים שעומדים בראשי שיטות פילוסופיות ופוליטיקיות? בשביל שבמאמרך הרוסי אמרת על אלקנה שהוא “ביבלייסקי אוטוריטעט” בשביל שלקחת לך סופר נקלה כדבּה צרפתי, אשר בּין הנוֹבליסטים הקטנים והנרגנים חלקו, וקראת אותו “פיזיולוג־פילוסוף” או “הריסטיאנסקי אטשעני” או בשביל שברוח הילדות אשר בך תחפוץ להיות למבין לטינית דוקא וכתבת כפעם בפעם ad Loco במקום ad locum? בשביל “הדעצענטראליזאציאן הדעמאגאָנית” אשר אמרת? – הבשביל כל אלה יוכל עלם מבוהל ומטורף כמוך לבוא לפני קהל עדת קוראים ולדבּר אליהם לאמור: "הפילוסוף הצרפתי Komt (כפי הנראה כוונתו אל Comte, ויען כי מצאנו את הטעות הזאת אצלו שנית, נוכל להחליט כי הכותב אך שמועה שמע ולא ידע מה) התחמץ לבבו בקרבו, ובתוכן (פראגראם) הממשלה הסאָציאלית (כן!) אשר כוננוּ ידיו בספרו הנודע “טרעטע דע סאַסיאָלאזשיע” קבע לחוק להקדיש קרואי־מועד אנשי־שם אשר ישגיחו בעין חודרת על תנועת ופרי הספרות, וכל הספר אשר לא ירצה בעיניהם ויחרם על פיהם וכו‘, רבה רעת פרחי הסופרים (גם אני בחלומי!) ועוד רעה מזאת הספרות הפּאמפלעטיסטית (כדי לשבר את… השׁינים!) וכו’ וכו‘, ראיתי אנשים בני בלי שם (גם הלום ראיתי אחרי ראי!) וחרב פיפיות בידם וכו’ ראיתי כל ישראל נפוצים הנה והנה כצאן אשר אין להם רועה, ראיתי ואעט כמעיל קנאה, קנאת האמת הלבשתני ואלבשנה וכו‘, ופניתי אני ואחוזת מרעי אתי וכו’ וכבר החילונו במלאכה וכו‘. גורו לכם מלגלגים מפני חרב האמת והבקורת הזעומה, והייתם לראווה ולדראון לכל בשר וכו’ וכו' וכו'. – אתה תורה דעה ותבין שמועה אתה? על פיך יקום דבר, על פי איש כמוך בן מוח נלהב ודמיון מטושטש? אתה בינינו ובדורנו כקוֹנט בעמו ובדורו?… אמנם אך מכתב־עתי כמכתב־העתי “המליץ” יוכל להיות לעיר מקלט למאמרים כאלה, וכותבי מאמרים כאלה יש בינינו למדי והם ישפּיקו למכתב־עתי לתת לו דברים גם פעמים ושלוש בשבוע וגם מדי יום ביומו!

ואנשים כאלה רוכבים בערבות ומתנשאים על עם אדוני ופּוסעים על ראשו! תרבות אנשים כאלה קמו בנו במשך השנה הזאת, והם התיעצו על עתידותינו, הם חשו לפדות לאומיותנו, והם חוו דעה אם יתנו ללכת לפלשתינה או לאמריקה! משׁוגעים ואנשי־רוח כאלה דימו בנפשם כי הם מדברים עם שרים ועם מלכי ארץ, והם עושׂים לנו ממשלה והם מולידים “קשרי מלחמה” ומתיצבים בראשיהם! – לפני ירחים אחדים, בהיות המלחמה בּין אנגליה ומצרים, ראינו פּה בוורשה איש עברי, עני ומחזיר על הפתחים, שהיה נודע לאיש־משׁוגע, החולה את חליו זה שנים רבות, וכאשר התפרצה המלחמה, נכנסה בו רוח־עועים לדמות כי הוא המיניסטר אשר על פיו ישק כל בית בריטניה; ובכל בית ובית אשר יבוא שם ובכל פתח ופתח אשר יחזיר עליו, השמיע את הדברים האלה ויקח את פרוטותיו, ומדי צאתו משכו אחריו להקת נערים שובבים ופוחזים ויקראו: המיניסטר, המיניסטר! ופעם אחת בא גם אל בית אחד הגבירים אשר פה, וישמיע גם שם את פזמונו, והאנשים העובדים את עבודתם אל שלחן־הסופרים שם, כטוב לבם עליהם, חמדו גם הם לצון להם, וילכו וילבישוהו אפוד לבן ומעיל תכלת בעל כנפים, אשר כפתורים לו נחושת מוצהב, וינעילוהו סנדלים, וישימו על ראשו כובע עם נוצה, ויתנו לו מכתּב כתוב בשפת אנגלית בשם המלכה ויקטוריה, וישימו דברים בפיו וישלחוהו אל הציר הבריטני פה; והוא בא אל הציר הבריטני, ומכתבי־העתים היוצאים פה השמיעו ממחרת היום את כל החזון הזה, וה“קוּריר פּוֹרנני” הביא את הדברים אשר היּו בין הציר ובין המיניסטר. אבל שׁם האיש המשׁוגע הזה לא היה קונסטנטינובסקי ולא הורוויץ, כי־אם רפאֶל…

לבלתי יאמר הקורא כי מנקר אני באשפה וכי אשהה אותו יותר מדי במבואות המטונפים, אלכה לי ואסוב מזה אל מו“ל אחר. אניח את “הלולב” מידי ואקח לי את ה”הושענא".

פטפוטי ההספלספות היבשים ההם היו לענין רב לבעלי “המליץ” לענות בם, וכמעט בכל גיליון וגיליון ראינו פילוסופים חדשים יוצאים ודורשים, מתנגחים ומתנצחים ודוברים גבוהה גבוהה עד למעלה מן העבים, מבלתי הבין בעצמם מה הם אומרים ומה הם דורשים ובפני מי ולאיזו תכלית. על הסוציאליסמוס ועל הקוסמופוליטיסמוס, על האסימיליזציה ועל הלאומיות, על כל דבר ודבר ועל כל קוץ וקוץ ראינו דרשות ב“המליץ” אשר ריח בית־המדרש עולה ויוצא מהם ואשר כמעל כּולם ישא רוח. ומרוב ההתפלספות וההתחקרות וההתחקות לא נראה כל רעיון וכל הגיון וכל דבור ישר דבוּר על אָפניו. מה חפץ, למשל, איש כה' אייזמאן במאמריו? – בראשונה חפץ להודיע אותנו, כי חיבּר שני ספרים, שועדם אתו בכתובים, וכפעם בפעם, מדי דבּרו בענין שהוא דן עליו, יצוה אותנו לעיין בספריו אלה או לחכות עד אשר יודפסו. האיש הזה, כפי הנראה, קרא ושנה ספרים שונים, ואיננו מוח מבולבל כבעל “הדעצענטראליזאציאן הדעמאגאגית”; אכן סגנונו מעורבב מאד וכוחו אין אתו להביע דבר ישר וגלוי, למען אשר יתקבל על הלב, ושטות קשורה בלבו, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו ממקומה את המלה שיצאה מפיו, ואם נביט היטב נראה בו גם את הנטיה לאחז את העינים. – סגנון מעורבב כיצד? היא בא לדבּר על־אודות הקוסמופוליטיסמוס והאסימיליזציה מהצד האחד ועל רעיון הלאומיות מהצד השני, והוא הולך ודוחק גם את שאלת היהודים לתוך זווית זו, בשעה שאינו דן עוד עליה. בראשית מאמרו (מאמרו נכתב בנו' .27 .28 .33 .34) נראה אותו הולך בצעדי און ובקומה זקופה ובסדר ובמשטר, וכל עין בוחנת תכיר בו כרגע, כי לפי מיתּודה ידועה הוא כותב מה שהוא כותב או מספר המונח לנגד עיניו הוא מעתיק מה שמעתיק, ואולם כמעט אשר ניתקו כפות רגליו מן הדברים על הקוסמופוליטיסמוס וההתערבות (שהם עתה מאמרים ידועים ודברים כלליים, המונחים על שפת כל לשון) והוא בא אל היהדות ושאלת לאומיותה, אז נראה בו תהפוכות ודרך חלקלקות וערב רב, והוא הולך מעדנות ומתנהל בכבדות, יען כי עתה נטל עליו להשמיע השקפותיו ולא את ההשקפות הידועות, אחרי שיצא מרשות הרבים ונכנס לכרמלית שלו, ולכן נמצא כי המחצית האחת ממאמרו מתקבלת על הלב, משום שהן השקפות כלליות (אם כי הכותב בעצמו מתנגד להן), והמחצית השנית לא תמצא לה שומע (אם כי הכותב נלחם בעד הדברים וחפץ בהיצדקם), משום שהשקפותיה רעועות מאד, והקורא לא יוכל לרדת לסוף דעתו של הכותב, ולפעמים יסיתהו לבו כי הכותב בעצמו נוטה יותר אחרי ההשקפות הכלליות (אם כי הוא טוען כנגדן) משהוא נוטה אחרי השקפותיו בעצמו, אשר יצק עליהם כל עזוז אותותיו ומופתיו. מה פשר כל ההתפלספות: “תחת המילות שאלת היהודים אני מבין עתה הוראות המילין החיה היהדות אם לא? ואם חיה – היש תועלת בחייה ליהודים בעצמם בפרט ולכל המין האנושי בכלל או לא?” מה זאת? האם אך על־אודות מילים בלבד בא הכותב להתפלסף? מה לנו אם נאמר “שאלת היהודים” ומה לנו אם נאמר “היהדות חיה”, “היהודים חיים”, “יש תועלת בחייהם”, “תועלת לפרט ותועלת לכלל” וכדומה? מדוע אוו להם סופרינו ומתפלספינו החדשים דברי־פרוטרוט כאלה ומלים התלויות בשערה ומושגים דקים מן הדק, שאינם כלל מן העיקר ושאינם מעלים ולא כלום? האך רק למען היות בעיני הקורא התם לפילוסוף המדבר גבוהה? – כשאני לעצמי אבין היטב כי בהיות שיענקיל ושמריל וחצקיל ובינוש חיים, אז חיים היהודים, ואם יענקיל ושמריל וחצקיל ובינוש לא יאכלו את חריהם ולא ישתו את שׁיניהם ולא יעשו מה שלבם חפץ, אז יוכלו להביא תועלת גם להם וגם לכּלל; ואיש פשוט כמוני יקרא תמיד את הקריאה: “מה לי פיזיקה?” ולמה לנו כל המלים “הגבוהות” ההן אשר נתעמר בהן על חנם ועל לא דבר? – אחרי הדברים האלה יבוא הכותב להתפלסף עוד יותר ויותר: “חקר אלוה וחקר הבריאה עמקו בהיהדות מתהום רבה וכו' כל שהשכל האנושי משתנה ומרבה להשיג, כן ישתנו ביהדות המושגים האלה וכו‘, כל המקומות בהחומש המדברים ממעשה בראשית, מעשה מרכבה ומכל חקרי הטבע מובנים למפרשי התורה עפ"י הפשטת הכתובים מפשוטם והטיתם לחוקי המציאות (גם האיש שאינו מאמין בזה, לא יאבד את חלקו לעוה"ב!) וכו’ וכו' – ואחרי־כן יבוא הכותב לדבּר גם על קופרניקוס ועל גלילאי ועל שיטתם, ואיש פשוט כמוני לא יבין, איזה דרך הוליכתהו עד פה ומה הכריח אותו לדבּר כדברים האלה; אבל הפילוסוף הזה יודע כי דברים כאלה סגולה הם לדבר אחר, ולכן יאמר: “האחרונים החלו להרוס את השיטות הגעאָצענטריקית והאנטרופוצענטריקית וכו', והרמב”ם במועדו הרס ולא חמל במלים אחדות בדרך הליכה את השיטה הגעאָצענטריקית ואת האנטרופוצענטריקית ויכונן את הגעליאצענטריקית " וכו' וכו' וכו – אבל למה לנו כל סדר “חד גדיא” הלזה? מה ענין הקוסמופוליטיסמוס והאסימיליזציה אל שיטת השמש הישנה והחדשה ואל הביטוּאים אשר על שפת התוכנים ואל הרמב”ם ואל הנסים ואל הנפלאות שבתורתנו? הבאמת לא היתה דרך אחרת לכּותב להגיע בטח אל מחוז חפצו ואל פתרון שאלת הלאומיות בנוגע לבני־ישראל, בלתי־אם דרך החלקלקות הזאת? והמילים הזרות שאינן כלל מן העיקר, האם לא באות בזה רק לסמא את העינים? – אמרו עליו על החוקר ה' פין, שהיה אוהב בימי נעוריו לדבּר את כל דבריו במלים זרות וקשות, שקרקרו את אוזן השומע, עד שבא אותו תלמיד, והיום יום גשמים היה, וה' פין התהלך בחוץ בסנדליו ובלי בתי־נעל, לגלג עליו אותו תלמיד ואמר לו: אדוני פין! הרצענלוֹגיה (מלשון רצען) תוכיח, כי הסנדליטט (מלשון סנדל) כשׁהוא בלי נעליסמוּב (מלשון נעל) היא כשׁבּתציוֹן (מלשון שבּת) בלי קוּגליסמוּס (מלזון קוּגעל בלע"ז)! – וה' פין חדל מלדבר את דבריו. – אכן האר“ז הגדול, מדי הדפיסו מאמרו של ה' אייזמאן, לא אמר הון בזה, כי בראותו שהכותב משתמש במלים זרות, מצא לו מקום להתגדר מעט ולהראות לעיני כל החצקלים והשמרלים את ידיעותיו הגדולות בלשונות, ולכן יאמר בהערתו: געאצענטריק – ההשקפה ממרכז האדמה (כל מי שיודע מה זאת געאָצענטריק, הוא ידע גם ביאורו של ארז, ומי שלא ידע מכבר, לא ידע גם עתה; אנטהראָפאָצענטריק – ההשקפה על האדם ממרכז האנושית (מה זאת? אני לא אבין ולא אדע מה זה “מרכז האנושית” ומה זאת “ההשקפה” מן המרכז הזה על “האדם”, והכותב חפץ בלי ספק להשמיענו בזה את הדעה, שהאדם הוא תכלית הבריאה –); העליאצענטריק – הנקודה אשר נקח לנו מרכז להשמש (היבינו הקוראים בזה את פשר המילה?) – ולא עוד אלא שבא ארז עתה ומעוּות את הכתובים ומעלה אבק בעיני הקורא התם ישר והפוך, הפוך וישר, עש שלא ידעו החצקלים והשמרלים האומללים בין ימינם לשמאלם ויאמינו כי אך מלאך אלהים הוא הדובר אליהם: “מילים כאלה הן בלעקסיקאָנים גדולים שאינם במציאות כל כך (אמריקה נתגלתה!) וכו‘, ויש בספרי החוקרים החדשים לפעמים (הפלא ופלא) הרכבת מילים שנחסרו גם בלעקסיקאָנים, כגון “אנטהראָפאָצענטריש” וכו’, ופה הולך ארז ומבאר כיד ה' הטובה עליו את שרשי המלים ההן: אַנטהראָפא – אדם, צענטריק – מרכזי וכו' בשפת יונית³ וכו', המילים לקחת מספרים רוסיים, וע”כ נתחלפה אצלך ה' בג' וכו' ברוסית וכו' בלא ה' אחרי ר'” – האם לא נאווים מעשי נערות כאלה לרידקטור⁴ בישראל? לרידקטור אשר כבר זכה, שחוטמו נצב קוממיות בדברי הימים? – שבה שביך, ארז, ושא את צידך! הלא החצקלים עומדים מוכנים, ומי כמוך גבור ציד בארץ!

אבל אין מערבין שמחה בשמחה. ה' אייזמאן, בעל הפלפולים וההתפלספות, עוד מונח לפנינו על גבי המזבח ואני לא חבטתי עוד את אשר ליקטתי. ה' אייזמאן עומד ומתפלסף, איידי דאתי לדבּר על־אודות הרמב"ם, יזכיר גם את שיטת “המדברים” ואת חכמי הישמעאלים; איידי דאתי להכי, יזכיר גם את אריסטו ואת חכמי אומות־העולם המודים “בחידוש”; איידי דאתי להכי, ידבּר גם על "מופת חותך בדבר “הקדמות” ועל מציאות העולם לפני שנות מיליונים; ואיידי דאתי להכי אתי גם להתם, וכן ילך ויפטפט מחיל אל חיל, וכן יבוא ויסיים, כמובן מעצמו: לא נוכל להאריך בזה וכו' נקצר ונוציא מזה את הכלל: היהדות נותנת חרות־הדעות וכו‘. – אבל אנכי והמון קוראים רבים כמוני, אשר אינם בקיאים בטיב ההתפלספות כהמלומדים האלה ואשר אין לנו עליית נשמה עד לרקיע השביעי, גם אנחנו נקצר ונוציא מזה את הכלל, כי הכותב אך חפץ להראות לנו בזה את כל בית־נכאתו ואת כל אשר לו מן המסד ועד הטפחות, ובלעדי זאת לא נשכיל ולא נבין לדעת מה ענין הקוסמופוליטיסמוס והאסימיליזציה וחקירת דבר הלאומיות בעם ישראל אל הפטפוטים האלה, שאינם מעלים ואינם מורידים ואשר נשנו ואשר נאמרו זה הרבה אלפי פעמים וכבר יצאו מאפּינוּ. – אחר כל הדברים הנחוצים ההם, יאמר הכותב עוד הפעם: "אעזוב את הרחבת הביאור ואעיר רק "בקצרה " על תיקון המוסר ולמודו בתורתנו וכו’. היהדות אומרת “עין תחת עין” והנוצרית אומרת “לא תתנגדו אל הרע” וכו‘. לא תיקום ולא תיטור וכו’ ואהבת לרעך כמוך וכו‘. פה המוסר עוד יותר מרומם וכו’. בחיבורי “היהדות והנוצריוּת” אני מרחיב בזה ביאור וכו‘. דיני התלמוד יותר רומיים מאשר הם משה’יים וכו’ חוקים אָגרריים "שלמען הקיצור לא אדבר מהם פה לרוחב, עניניהם ומקומם בחיבורי “היהדות והנוצריוּת” וכו' אעיר בקצרה וכו' וכו' וכו' – כפי הנראה אוהב ה' אייזמאן מאד את “הקצרה” ורק “מאהבת הקיצור” כתב מה שכתב אך רק בשנים ושלשה עלים ויחדש בטובו את כל החידושים הנפלאים אשר חקר ברוח מבינתו, ואחרי אשר יזכיר עוד פעמים אחדות את אהבתו לקיצור ואת הדברים שמקומם הנכון הוא בספרו אשר אתו בכתובים, יסיים: “… לא אדבר פה מאומה, לפי שאין אפשריות לדבּר איזה דבר שלם במלין קצרים, ובנוגע למטרת מאמר הנוכחי, יש עתה לאל ידי להוציא לאמיתו את הדין על “שאלת היהדות” ואמר: היהדות חיה, רוח החיים עודנה חי בקרבה (השמעתם? רוח החיים חי!)!” והסיוּם הזה הוא בסגנון: שמע מינה מותר לשמש במוך, שמע מינה!!

ובגיליון הבא מה הוא עשה? – דארווין וכו' בוקל וכו' האינדיווידואימים וכו' קלימאט וכו‘, העיתים ההיסטוריקיות וכו’, ההשתלמות האינדיווידואלית והנאציאנאלית וכו‘, וכו’. היהדות נושאת בקרבה אור לגויים (שם המאמר כן הוא, ומאהבת הקיצוּר לא הזכרתיו עד עתה!), היהדות חיה, עוד חי בקרבה רוחה החי! וכו' וכו' – וּמה העלה אפוא הכותב בידו אחרי אשר צלל בתהומות? מה הודיע ואנחנו לא נדע? מה הפילוסופיה והחרדה והרעש וכל הקולות והברקים האלה? האף אמנם לא ראינו פה אך את הפזמון הנודע: לפורקנך סברית, סברית לפורקנך, ישר והפוך, הפוך וישר, ולו לא מידי? – האם לא תכיר בו כרגע העין הבוחנת כי את ראשית מאמרו כתב במשטר וסדר, רק יען כי דיבר על־אודות דברים, שהם מונחים עתה על לשון כל והם לקוחים אתו מתוך איזה ספר שהעתיק, ואך כיון שהגיע לתת לנו גם את ילדי רוחו, שהם ההגיונות על־אודות הלאומיות והחלומות וההשערות התלויות בשערה שנולדו בלבו מדי כתבו, רק אז החלה הערבוביה והוא נאחז בסבך בהגיונותיו? – והגיונות כאלה בכלל, ועטינים כאלה המלאים ריקניות ורוח נפוח, והתפלספות כזאת המשתרעת מסוף העולם ועד סופו ומתהלכת הלוך וטפוף, האם לא נודה כרגע, כי נבראו מששת ימי־בראשית בשביל מכתב־עתי עברי, וקהל עדת בני־ישראל האם לא נטל עליהם להביא במחירם איש איש מקצהו שמונה רובל־כסף? – אבל הכותב בעצמו, כפי הנראה, נתפעל מאד לרגלי מאמרו, ומעל כסא הכבוד אשר כונן לו בשמי עבים נשמע אותו בדבּרו אלינו, החגבים הקטנים, לאמר: “נקי אני עתה מענות על כל פלפולי בעלי ההתערבות ופעליהם אחרי הפילי את שיטתם וכו', מבקש אני מכל בעלי ההתערבות שיצאו איש להגן על דעותיהם” וכו' וכו‘. – מלחך פינכי! מה השיטה אשר הפלת, ומה הקימות, ועל מה יש לחלוק ועל מה להגן? – השׁמענו דברים כאלה מעל שפתי הומבולדט והאֶקל ודומיהם? – ואנחנו הלא נדע כי מפריחי אויר כאלה נמצא בכל ליטרטורה בצידי דרכים ובזוויות הצרות ואין איש שם אליהם לב! – “עתה נשאר לי לדבר מהיציאה, מישוב אמריקה, ישוב א”י ומרעפארמים" וכו’. – גאון לב וסכלות רבה! מי זה יאלצהו לדבּר דבריו על אלה? מי הגיד לו כי הקהל עומד ומחכה עד אשר יבוא הוא וידבר? – אכן סוף מאמרו מוכיח היטב על תכונת הכותב ועל כשרונו לחרוץ משפט: “במאמרי אמרתי שעל יעוד היהדות מעיד גם הנוצרי ושלוחיו, ואולי יפלא הדבר הזה בעיני רבים, לכן הנני להראות את המקומות: “כי אמנם אני אומר לכם עד כי יעברו השמים והארץ, לא תעבור יוד אחת או נקודה אחת מן התורה, עד אשר הכל ימלא” (מתיא, ה' י"ח) –”. הגידוּ־נא. הקוראים, המצאתם בפסוק זה כל רמז וכל סעד וכל סמך ליעוד היהדות? וה' אייזמאן איך מצא? הלא אך משום שכתוב בתורה “אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך”, ויען כי הברית החדשה אומרת כי גם אות אחת מן התורה לא תבטל, ומזה הלא רואות עינינו כי יש יעוד להיהדות אף לפי עדות הנצרוּת – זה הוא אייזמאן ואלה המה משפטיות והוכחותיו! אם 0x1=1, מחויב הוא כי 0x2 =2! –

אבל ה' אייזמאן איננו האחרון שבחבורה. גם על איש כה' צבי הכהן שׁרשׁבסקי הכריזו ארבעים יום קודם יצירתו, כי נכון הוא להיות תּופש־עט בישראל, ולכן נראה גם אותו בבואו אל הקודש לתת כפעם בפעם נופך משלו אל הים הגדול הנקרא “המליץ” בלע“ז, וגם מידו צבעים ניתּנו אל הקשת אשר בענן וטיפות רבות אל התהום הקורא תמיד הב הב. אכן כשם שראינו אצל נקובי ראשית סופרינו, כי לא ידעו דבר מעולם בלתי־אם להשתמש בפסוקים מהתנ”ך, כן ראינו אצל האחרונים שהחלו להשתמש בפסוקי התלמוד והמדרשים ובמליצותיהם וה' שרשבסקי כאחד מהם או כראש וראשון לכולם. כתיבת מלים כאלה היא סימן־חרות, כשם שפתיחת הדלת בלילי פסחים או שהסיבה על הסדר סימנים הן לחרות; אבל בעת אשר טובי סופרינו כה' גורדון והיוצאים בעקבותיו משתמשים במלים ההן אך במקום שהענין צריך להן או במקום אשר יופי להן ויפעה להן, בעת ההיא ישתמשו בהן אנשים כה' שרשבסקי אך כדי “לשבר את השׁינים” ולהיות בעיני הקורא לבקי וידען גדול ולהיבדל מתוך העדה הרעה אשר נשארה סביבותם; ועל שרשבסקי אנו אומר תמיד, כי כאשר תהיה עת רצון מלפני ה' לשמוע אל תפלת חסידיו המתפללים אליו יום יום “על המלשינים” “לעקר ולשבר ולמגר” אותם, אז יקח לו את שפתו של ה' שרשבסקי, ובה יעקר ובה ישבר ובה ימגר, וחפצו בידו יצלח, כי לזאת נוצרה. ואומרים עליו על ה' שרשבסקי, כי שאלוהו פעם פשר מלה זרה אחת תלמודית, אשר לא ידעו המסובּים ולא ידע אותה גם הוא, ואך אז העירוהו, כי הוא הוא כותב המלה הזאת, והוא לא ידע כי באה אל קרבו. – עוד אמרו עליו, כי יושב הוא ימים ולילות ומבקש פסוקים מן התלמוד והמדרשים, וחודר ובודק בכל החורים והסדקים, ואוגר ומקבּץ כל מלה זרה ונפלאה אשר כרסה בין שניה ואשר שׂיאה לעבים יגיע. עוד אמרו עליו, כי מעולם לא חדש דבר וחצי־דבר והוא אך מעלה גרה מכל אשר דיברו אחרים ההולכים לפניו, ופעם אחת הוציא לאור את שירו “אשא עיני על ההרים” ויבוש בצור מחצבתו ולא אבה לגלות כי הוא העתקה משירו של הינה. עוד אמרו עליו, כי לפעמים נמצא אצלו שורות שלמות אשר אך קול דברים וצלצול מילים בהן, וכל תמונה וכל רעיון אין; עוד אמרו עליו מה שאמרו – ואני אסורה נא ואראה את המראה הזה ואשים את ידי תחת ירכו.

ה' שרשבסקי כתב באחד מעלי “המליץ” שנה זו את מאמרו “בשעת חירום שאני!”. תוכן המאמר הזה ישמיענו, כי לא נחוצים לישראל התיקונים בדת; וה' שרשבסקי נגרר אחרי הדברים האלה אך “כאופן החמישי אצל המרכבה” (במשל ההמון), אחרי כי מאמרים לעשרות כבר נכתבו בענין הזה, למן היום אשר שני סופרים במכתבי־העתים “הצפירה” ו“המגיד” השמיעו את הדעה הזאת ועד עתה. אבל ה' שרשבסקי יודע היטב, כי מי שאמר ליין וידליק יאמר לחמץ וידליק, וכשם שהיה מקום לכל המאמרים ההולכים לפניו, כן ימצא לו מקום גם למאמרו, וכמובן מעצמו יקח בראשונה גדולה לעצמו, ובדברים קשים כגידים יתחיל: אעט קנאה כמעיל, ושארית חמות אחגור, ואריע אף אצריח (כולי האי למה?) על אותן הסופרים בארצנו אשר נואלו בימי השגושים (?) האלה לעשות כונים במ“ע למלאכת התקונים בדת וכו‘, הבוגד בוגד והשודד שודד וכו’ אנדרולומוסיא (?) שלטת וכו‘, ולא עוד אלא הרי דברים קל וחומר וכו’ (אין שם כל קו"ח כי אם לישנא דתלמודא נקיט). מתורתן הפרקטיקית של הפוגרומים (מה זאת תורה פרקטיקית של פוגרומים? אך קול דברים לבד!) למדנו כי טוב כעס שכועסים האורתודוכסים על הפרוגרוסיסתים וכו' בחסד האינדיפערענתיזם וכו‘, אם אין אתנו יודע לכוון את הרוחות צא ולמד מן התקופות וכו’ (לא אדע את הרוחות ולא אדע את התקופות – מליצה תלמודית ותו לא מידי!), גדרים קונפיסיוניים וכו‘, כל רדיפה גורמת ניסה וכל כפייה גורמת סירוב וכו’, כשם שאי־אפשר להקור להביא את הנוזלי הנקפא לידי התפשטות ) (בבית־מדרשו של מי קנית לך את ידיעותיך אלה מידיעות הטבע? בודאי ובודאי יביא הקור את הקפאון לידי התפשטות, וחבית אשר בה קפאון מפה לפה תבּקע), כך אי־אפשר להסכנה להרחיב את לבו של אדם שנתכווץ (אני אינני מבין בסודות ובחידות, ולא אבין היטב את המשל – אך קול ודברים לבד!) ובאין רוחב־לב אין חפץ בתקונים (מה ענין רוחב וקוצר, גודל וקוטן ואורך, לענין תיקונים? האם לא נראה למדי כי הסופר אף יפטפט ולא ישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו?) וכו' וכו' וכו' – ויען כי ה' שרשבסקי עוֹשה־שירים הוא, לכן יסיים גם את מאמרו בשיר לאמר: וּביום צרה אַל תּתרפּי דתי (המשורר יבקש את המטרוניתא הנקראת “דת” – לשון נוכח לנקבה – לבל תתרפה; האין זאת?), אַל בּךָ לבגוד אַף בּערקתא דמסנא, כּי בּשעת חרוּם שאני ושאני!” מי לא יבגוד? אנחנו לא נבגוד בדת אף בערקתא דמסאני? – אם ה' שרשבסקי יחפץ לעשות ככה, יהי אלהיו עמו, אבל רבים עוד אתנו, אשר לפי דרכם ותכונתם ואפני חייהם מוכרחים הם לעזוב גם הרבה יותר מערקתא דמסאני, ואת פי שרשבסקי לא שאלו, והוא לא יעצר כח לעצור בהם…

כשאני לעצמי אין דרכי להביא מאמרים כאלה במשפט מהחל ועד כלה. די לי בפסוקים המעטים האלה, אשר הוצאתי פה, למען יראה הנבון את אפני ה“מליצות” וישפוט; ולא עוד אלא שה' שרשבסקי איש תם הוא ולא עשה מעודו כל רעה במאמריו – אבל אחת ראינו אצלו ואותה לא אחשה: אין בכחו לחדש דבר מעצמו ואך יעלה גרה מכל אשר לפניו וכתּוכּי ילגלג כל ענין וענין אשר ישמע סביבותיו, אבל על־פי הרוב לא ירד לסוף דעתם של ההולכים לפניו, והדברים יקבלו בפיו צורה אחרת ומשתמעים תמיד כלפי לייא.

אלה המה הגבורים אנשי־השם הצובאים לצבאותם על פני מרומי “המליץ”. ולבלתי יאמר הקורא, כי “מדי אשר יחטב הגרזן בעץ יפלו גם שבבים ארצה”, ואני אני לקטתי לי בזה אך את הגרועים מסופרי “המליץ”, אך את “השבבים” לבד, ואותם הרימותי על נס, לכן עוד מקום לי להראות כי גם נערים ובני בריוני יש למאות המעפילים לעלות יום יום להשתחוות לפני “המליץ”, ובכל עלה ועלה באים לעשרות להשמיע איש איש את חזיונו ואת משאו, והחזיונות ודברי־המשא, האלה הלא ידענו אותם: בית־המדרש העתיק עלה בלהב בוער השמימה, כי “ההבערה ללהב יצאה” – המקווה החדש נפסל מטעם הרב – הגביר אי“ק בכ”ר נפטר, תנצב“ה – שלושה אנשים חסרו לעבודת הצבא – נר בוער נפל אל תוך חבית של נפט ויאכל את בגדי המבשלת – חסידי רזין התהוללו בחוץ ביום החג האחרון, כי שתו לשכרה – גדר של בית־החיים עומד לנפול ואין איש שם על לב – נער עברי מת לעת תפילת המנחה ובלילה קם ויחי – בקשה לסופרי ישראל שישלחו לקובנה את פרשת דבר כל הרצח אשר היה, ואת מספר הנשים והבתולות אשר עונו ואת מספר ספרי התורה אשר נקרעו, כי חפץ שם אחד הכותבים לכתוב “היסטאָריסער ראָמאַן” ובלי מספר מצומצם הן לא יוכל לגשת אל המלאכה – אש יצאה ותאכל עשרה בתים – כבוד שר־הפלך הופיע בעיר – הברזל נשל מן העץ אשר ביד חוטב העצים ויפול על איש עובר וימיתהו – ששה נוצרים התגנבו אל בית־תפילתם וישברו את צלמיהם – האוּריאדניק והסטנוֹבוֹי רבו בחזקה ויכה איש את רעהו – ביום השוק גנבו האיכרים בחנות של יהודי מכל הבא לידם – אש גדולה פרצה בעיר ותשם שׁמוֹת סביבותיה – הרב רב את ריבו עם הפרנסים ויקטינו את ערך שכרו אשר נקבו לו – ביום ש”ק הציתה השפחה אש תחת המיטה אשר שכב עליה בעל־הבית והצד שכנגדו – הקצפּים קשרו קשר ותהי מבוכה בעיר – הפריסטב חיפש את הגנבים והמה לא מבני־ישראל – שלושים בתים וחמש חנויות עלו על המוקד – ביום השבת נשרפו 50 חצרות (?) ובהם 65 מעונות וגם 18 חנויות – – ובשורות כאלה נקרא בכל עלה ועלה לעשרות, ולא עליהן תעבור כוס. אכן אנוכי פקדתי אך את הגדולים אנשי־השם, את דוליצקי ואת הורוויץ, את אייזמאן ואת שרשבסקי ואת הדומים להם; כי אלה המה הפילוסופים הגדולים העוקרים הרים וטוחנים הלכות, אשר דבריהם ירקיעו לשחקים ואשר יכסו את עין “המליץ” בגודלם ובשיאם. הם הרתיחו כים מצולה, הם בנו עולמות ובמות ויקימו שיטות שיטות חדשות, הם בראו להם “שאלות” “והברות”, הם הגו “דעות” ויבראו בהבל פיהם מלה מלאכותית ויקראו לה “דעת הקהל”, והם התפלספו במושגים דקים מן הדק, אשר לא יבינם הקורא ואשר לא יבינום גם הם, והם העלו אבק רב בעיני הקוראים ויבלבלו את מחשבותיו ולא נתנו לו השיב רוח ויביאו אל קרב מוחו ערבוב גדול ושעמום עצום, ויפטמוהו ויטמטמוהו ויבהילוהו, ואף השלה הישלו את נפשו לאמור, כי אך נחוצים ודרושים לו מיני ההתפלספות הזאת ובלעדיה לא יכון בארץ, והקורא התם הזה האמין בתמימותו כי באמת נחוצים לו מיני המחקר ההם, ולא על נקלה יעזוב את אמונתו זאת, בבוא אליו איש ובאומרו לו כי אך שווא הנחילוהו וכי אך בדברים בטלים ובדמיונות שאין בם כל ממש מלאו את מוחו, וכי כל בעל מוח בריא ישחק על מחשבתם ועל התפלספותם ועל הגיונותיהם הנלהבים, וכי אך כלימה תכסה פני איש, אם ישוב וישמיע דעות כאלה בקהל מבינים יודעי דבר…

האם לא יוכלו כל מכתבי־העתים העברים, להוציא את עליהם לאור, גם פעמיים ושלוש בשבוע, אם ימלאו אותם חצץ כזה?

הקורא התם יאמין בתמימותו, ואת אמונתו זאת לא יעזוב על נקלה – כי איך יעזוב אותה, ואיש כארז הלא יוצא ובא לפניו? איש אשר שיח ושיג לו עם הפמליא של מעלה ואשר נכנס לפני ולפנים לטרקלין, איש אשר ימסור את נפשו בעבור קידוש־השם, איש אשר עובד כל ימיו עבודתו לרבים אך לשם שמים ולטובת הכלל ואת נפשו לא יזכור, איש אשר יקח תמיד חלקו לחוות דעה בכל עסקי הפוליטיקה ועסקי־הקהל ואשר ישליך נעלו על כל איש ואשר ישא דעה לא אך על בני־ברית, כי גם על אלה שאינם בני־ברית? – ארז ידבר תמיד עם השרים, ארז ילך להתפלפל בפומבי עם ליוּטוֹסטנסקי, (ובבוא ליוטוסטנסקי ואומר: הנני כי קראת לי, יסוג הוא, הארז, אחור ונחבא את הכלים), ארז יציל את הלקוחים למות בקוטאיס, ארז יקבץ נדבות לטובת הכלל, ארז ירים גם הוא את נדבותיו “בתור איש פרטי” (לשונו), וארז זה הולך עתה להוציא לאור גם את “המליץ” פעמים לשבוע, אך רק לטובת עמו, ואל עמלו ויגיעו לא ישים לב – האם לא מלאך אלהים הוא איש אשר כמוהו? הנוכל להרהר אחריו?

הקהל הגדול הקורא מכתבי־עתים עברים הוא מן המין הנקרא אצלנו “בהמות”, בהמות דקות וטהורות, ומלומד הוא מנוער להיות ממאימינים בני־מאמינים, וכל אשר יראה מודפס באותיות שחורות קדוש יאָמר לו. ואני אם אבוא עתה להרים מעט את המסווה ולהראות לו מי הוא הארז הגדול הזה, נטל עלי לגעת אל נפשו ואל בשרו, אל מעשיו אשר יעשה בצנעה ואל אופני חייו לפני ולפנים. אכן אם אומר לתאר בדברים אחדים את תכונת רוחו של איש אשר כמוהו, ואצא ידי חובתי גם בזה: האיש היודע את בעלי־המלאכות בערי־יהודה, ידע היטב, כי תכונתו של בעל־המלאכה היא לחוות דעות ולהתעסק בעסקי־הקהל ולעבוד עבודתו לרבים. “אספה” כי תהיה בעיר, יהיה הרצען והחייט וכל כת דלהון הראשונים בשורה ומפיהם יצא דבר; בחירה חדשה כי תהיה, גבאים חדשים או פרנסים חדשים אם יבוחרו, והיו בעלי־המלאכה הראשונים להציע את הצעותיהם; חג העצרת כי יבוא, חול־המועד־פסח אם יהיה, והלכו בעלי־המלאכה ראשונה ומשחו עליהם ראשים וקצינים וכדבריהם כן יהיה; אם תשאל אשת הסנדלר את פי אישה: “איפה היית היום? מדוע עשית לך היום יומא דפגרא?” וענה האיש הזה ואמר: “האם לא ידעת כי “אסיפה” בעיר? האם לא ידעת כי עליתי ל”קלפי"? – תכונתן של בעלי־המלאכה בכך היא, ומטבע זו נטבעה בם מדור דור. ואנחנו אם נביט היטב נמצא כי מטבע זו נטבעה גם ברוחו של האדון צדרבּוים וכי נטיה פנימית יש לו להיות ליוצא ובא לפני הקהל. ארז קופץ תמיד בראש, ארז הולך לעשות “ויכוחים” בפומבי, ארז הולך להציל לקוחים למות, ארז מוכן תמיד לפורענות לרגלי כל דבר שבקדושה –, ארז מבקר בארמונות מושלי ארץ, ארז מתווכח עם הצדיק מראדזין, ארז נושא דעות ועצות לכל איש בפיו ובמכתבי־עתים, ארז מכין את עצמו ללכת אל האסיפה העברית שהיתה בשנה זאת בפטרבורג ונושא חרפה במצאו כי נעלו דלת בפניו; ועוד יותר מזה נראה אם נשים עין אל “המליץ” ואם נראה כי ארז כותב “הערות” כמעט על כל מאמר ומאמר הבא אליו. אם יודיע סופר אחד מעירו, כי מטעם “הרוממות” נתנו צו לסגור את החנויות בכל ראשון וראשון בשבת, נראה את ארז בהערתו, בנתנו עצות, אל מי יפנו, ומה יעשו, ומשפט “הקובלנא” מה יהיה, אשר יגישו טובי העיר אל ראש הגוברניה;⁵ אם יודיע סופר שני מעירו, כי לרגל האמיגרציה יחסרו בשנה הזאת רבים מעדתו לעבודת־הצבא, נראה את ארז בהערתו בנותנו עצות מה לעשות, ואל מי לפנות, ומשפט “הפראָשעניע”⁶ מה יהיה, אשר ניטל על העדה להגיש אל עיר־המלוכה; אם יודיע סופר שלישי מעירו, כי השתובבו האיכרים ויכו בבית איש־יהודי אשר בכפר, אז ייעץ ארז עצות מרחוק, כי אם־יהיה כדבר הזה פעם שנית, ימהרו את "הפּאָליציי⁷ “והסליעדיוואַטעל”⁸ “ורופא־המחוז” ויעשו “פראָטאָקאָלל” והדבר יבוא בטח לידי “הפראָקוּקאָר”⁹ וכו' וכו'; אם אבדה נערה מתוך הקהל, והקהל יריח דם ואש ותמרות־עשן, אז יחשוף ארז את זרועו ובבקיאותו הנפלאה ישמיע את כל פרטי הדינים “והאוּסטאווים” לסימניהם ולסעיפיהם אשר בסדר החוקים, ואיש מלאכתו בכך יאמר את פרשת כל הדבר אשר עלינו לעשות – ואני אם אומר להוציא עוד ראיות אחרות מקרב “המליץ”, הלא לא אפיח לקץ, והראיות האלה גלויות וידועות הן לכל הקורא את מכתב־העתי ההוא, ונמצאות לכל דורש – אמת הדבר, הקהל הגדול הוא בבחינת “בהמה”; אכן אם יבוא איש ויעיר לספק את אזנו פעם ושתים די לו בזה, כי הקהל הזה ישוב לאחוריו, ובידיו ינקר בתוך האשפה, למען יכיר ולמען ידע.

אמנם הטיפוס הזה בכלל איננו חדש עימנו ויש לו נושאים הרבה בקרב אחינו. גם בעיר מגורי אבי זכיתי למצוא אותו, כי שם אתנו איש אשר כל יושבי העיר למגדול ועד קטן ידעו אותו בשם “בעל המשפטים” או “יוסקי בעל הזקוֹן” (יאָסקע דער זאָקאָנניק) או “ומשפטים בל ידעום”, והיה כל איש אשר לו דין ודברים וניגש אל בעל הזקוֹן הזה, והוא נתן לו עצות מרחוק ומקרוב, הכל “על־פי הזקון”. ואם כי על־פי רוב (כלומר, כמעט תמיד) השמיע יוסקי את הזקון כלפי לייא ותוצאות הדברים שונות היו מאשר ניבּא בתחילה, אבל הכל יודעים כי “אין צדיק בארץ אשר לא יחטא” ואדם אך אדם הוא ולא אֵל. פעם אחת באו אנשי־חיל העירה לגור שם במשך ימי־הקיץ, ויעשו להם משכן ושכנו בכל בית ובית כאוות נפשם ואת פי בעלי־הבתים לא שאלו, ולא היה מצפצף נגדם, וגם את בית X לקחו לגור. אז בא X אל יוסקי לשאול את פיו כדת מה לעשות, אחרי כי שר־הצבא איבן איבנוביטשׁ כבש את כל חדריו ארבעתם ואת פיו לא שאל, ויחרד יוסקי מאד: “היתכן? שר־הצבא יעצור כח לקחת לו חדרים ארבעה? היה לא תהיה! אך משגה הוא? על־פי הזקוֹן הרשות נתונה לשר־צבא לקחת לו שני חדרים לבד ולא יותר!” – ומה אעשה? - ראשית דבר נתן לו X צידה לדרך וכירה קטנה כרה לו להביא את רוחו לידי התרגשות. ואם כי נעצל יוסקי מאד מאד לבוא להראות את שר־הצבאות בכבודו ובעצמו ולא על־ידי שליח, משום מעשה שהיה ומשום דלא נהירין ליה שבילין דלישנא דיונאי כדבעי, אך במקום שיש הכרח אין חולקין כבוד לטינא בלב, ויאכל וישת ויקום וילך וידבר אל שר־הצבא רתת לאמור (בזה הלשון):¹⁰ “יעוואָ בלאגאָראָדיו! יעוואָ בלאגאָראָדיע טשעטירע קאָמנאַטי… אי יעוואָ בלאגאָראָדיע טאָלקאָ דוויע קאָמנאַטי!…” איבנוביטש לא הבין למדי את אשר היהודי דובר אליו וישאלהו לחפצו, ויוסקי השיב כמשפט הראשון! וכאשר לא הבין איבנוביטש גם הפעם, ענה גם שלישית, עד כי קצרה נפש השר בעמלו, וישלח את ידו ויחלק לו חבלים נעימים, כיד ה' הטובה עליו, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש, ובאחרונה בעט בו ברגליו ואמר אליו “וואָן!”¹¹ ויפטרהו מלפניו. יוסקי יצא אָבל וחפוי ראש אל X אשר חיכה לו בחוץ ו X ניגש אליו כרגע וישאלהו: מה עשית? – “עמו הצדק ואני החוטא! ולכן נתן לי בידו החזקה חמש או שש מכות על הלחי!” – חמש ושש מכות? ומדוע? – “עמו הצדק! על־פי הזקוֹן¹² מחויבים אנחנו לכנות את כל שר ושר משרי־הצבא בתואר “וואשע” ולא בתואר “יעווא” ואני אמרתי אליו על־פי טעות “יעוואָ בלאגאראָדיוֱּ” – ומה בכך? – על פי הזקון מחוייב הוא להכות אותו עד עשר מכות על הלחי, ביום שמעו קול איש מדבר אליו “יעוואָ” תחת “וואשע”, כי רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול…” ומדוע זה השיב השר אחור ימינו ויפסיק באמצע ולא הכה אותך בלתי־אם חמש ומשש מכות? – “על פי הזקוֹן מחויב המכּה להפסיק באמצע ולחדול, אם נפול יפול האיש המוּכה פתאום ארצה מדי הכות בו מכהו…” – שיננא! אייה איפה חכמתך ובינתך לעיני הגוים? מדוע זה לא היפלת את נפשך ארצה ברגע הראשון, תיכף ומיד כאשר דבקה המכה הראשונה אל לחיך, לבלתי תת מקום לאחיותיה היוצאות אחריה, לצאת לאור? – “פּשׁטן אתה ולא תדע דבר! ענה אותו יוסקי – הזקון אומר, כי כל זמן שיש כוח לאיש המוּכה לעמוד על רגליו, מחויב לעמוד על עמדו, ואיסור חמור הוא להתפל ארצה בעוד ששעה איננה צריכה לכך!…” – – אלה המה מעט “הזקוֹנים” אשר ערך יוסקי ברגע אחד באזני האיש השומע לו, אשר בצמא ישתה דבריו. – האם לא מצאנו מעשים כאלה גם אצל ארז? האם לא בכל יום ובכל עת ובכל שעה ישמיע את הזקונים ואת האוּסטווים ואת החוקים ואת המשפטים למיניהם ולסעיפיהם בחריצות ובבקיאות נפלאה? האם לא נמצא כי כבר עיור ארז את העם בלהטיו, והעם מקצהו פונה אליו לשמוע מפיו "עצות "? האם איננו גם הוא “יוסקי בעל הזקון” אשר בספרותנו?…

תכונת ארז היא תכונתו של בעל־מלאכה, ולכן נמצא אצלו נטייה פנימית לחוות כפעם בפעם עצות ולהשמיע כפעם בפעם דעות. אכן ארז זה, מלבד כשרונותיו אלה, גם “ליטרטוֹר” הוא, אוחז עט סופר בידו וכותב מאמרים, ומי עוד לא יראה את “מאמריו הראשיים” ואת הגיונותיו אשר צחו מחלב. בנו' 34 כתב לנו את מאמרו “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, ולולא מצאתי את שמו חתום ברגלי המאמר, כי אז האמנתי אשר המגיד מקלם או אחד הדרשנים האחרים הוא בעל המלאכה הנקיה הזאת. אבל לא על מאמריו אנחנו דנים עתה, כי גלויים הם וידועים למדי, אכן שפתו העבריה הלא אך אחת מעט ואנחנו נאמין לשמוע את שפת בן אמוץ החוזה בדברו אלינו! הלא היא השפה אשר בה לפני מלכים יתיצב! – ואני לא אחטיא את המטרה אם אערוך בזה לפני הקורא מעט מן הטעמים: “לא היינו גם קודם לזה מאלה הפתאים שנקנים עשרה במחיר קשיטה אחת” (נומ' 1, ש"ז) ופירושו: אוויל אדם; “הקיובלאנין צדה דוגמאות מתמיהות משיטת החירות” (שם) ואני לא אדע פירושו; “תשעה באב נופל ממילא בימי הדרור” (נומ' 26) ופירושו: תשעה־באב חל להיות בימי הווקציה;¹³ “הלוך סחור סחור הגזרות המעיקות” (נומ' 39) ופירושו: הבריח את עצמו מחובות החוקים; “כי נאמנו דברינו די לאות זה, כי מאלפי מכתבי קריאה לא שלחו לידנו אף אחד” (נו' 1) והוא כתוב ישר; “נער בעל אצבעות ארוכים(?)” (נו’39) ופירושו גנב; “יד אחת כתבה וחתמה את המאמר” (שם) ופירושו: היד שכתבה היא היד שחתמה; “יש להשתומם” (נו' 7); “השטנה יצאה מעט החפץ להכאיב” (נו' 3); "ועליהם יסופר כל יד מעללים זרים (נו' 45) ופירושו: “אללערהאנד”. – ומטעמים כאלה ערוכים ושמורים בכל דבריו, ועל פני כל “המליץ” נפלו.

אפס לא באלה לבד חלקו של בעל “המליץ”, כי איש כמוהו ראה גם את הצביעות פנים אל פנים וחי, וגם אחיזת־העינים לא נעלמה ממנו. השמעתם כי רידקטור המתאמץ להיות בעל דעות חופשיות, והוא אומר אל חותמיו (נו' 36): “לא הזכרנוכם חותמים יקרים בראשית החודש לחדש את בריתכם עם “המליץ” כנהוג, בהיות בעת ההיא הימים הנוראים ואחינו טרודים בעניני תשובה ותפילה וכו' וכו'”. האם לא נאווה לאיש אשר אלה לו ואשר שפה כזאת בפיהו לעלות מן הארץ ולהיות לרבי של חסידים? – ארז מעיד על עצמו (נו' 1): כי “בכוח אשר נתן לנו אלהים יצאנו מנצחים”, או (נו 36): כי “רוחנו הכביר עוד חדש עימנו” – היוכל איש לבוא ולהחליט כי איש אשר דברים אלה לו איננו מן הענווים היתרים? – ארז, כדרכו, יתן עצות (נו' 36) ואומר, כי יגרשו יושבי עיר זמושטש את החסידים ויבערו אחריהם ויחטאו את הבתים אשר ישבו בם “כביום שוב החשמונאים למקדש ד' מטומאת אנטיוכוס עפיפנוס” – היוכל איש לבוא ולהחליט כי ביטואים כאלה, שהם למותר לגמרי, נכתבים אך למען העלות אבק בעיני הקורא התם ולהיות לחוקר במופלא ממנו?

ומי האיש, אשר רב ריבו עם ארז זה – וישלם? מי יריב אליו ולא יגיע עד שערי בור? מי הקשה אליו וגחלים לא חתה על ראשו? מי נגע אליו וידיו לא נכוו? – יודע אני את רבוני זה היטב היטב, יודע אני שעקיצתו נוקבת עד התהום ולחישתו אין לה לחש, יודע אני כי בידו טובו לשום מחסום לפי, אבל כאשר אבדתי אבדתי. זה לנו שבועות אחדים ו“המליץ” באחד מעליו הביא לנו מאמר של שטות גדולה מיבא“ר אחד, אשר שקל כבר למטרפסיה, ומכתב־העתי ה”רזסוויט" הריק גם הוא את קיתונו על־פני המאמר ההוא – אכן מקץ ימים אחדים, “והרזסוויט”, בדברו על־אודות ה' צדרבוים, ישמיענו כדברים האלה:¹⁴ "אותו חפצנו לענות דבר, אך יראים אנחנו, כי אחרי אשר דברנו זה לא כביר דברים אחדים לרגלי מאמר נבער אשר מצא לו מקום במכתב־העתי שלו, מהר ויחרוץ עלינו את לשונו. עם מכתב־עתי כזה, אשר המו"ל שלו יבור לו דרך כזאת ואמצעים כאלה, יראים אנחנו להוסיף ולדון הרבה ". – ז ה הוא האדון ארז, אשר הקהל העברי יודע אך את תמימותו ואת יושר־לבו! זה הוא האיש הנכנס בשבילנו לפני ולפנים, אשר לפי דבריו יעסוק כל היום לטובת הכלל, והוא ילך לקראת ויכוּחים עם ליוטוסטנסקים וּכנותהוֹן למען ישראל ולמעל קדוש השם! – האם לא ידעתם אותו?…

אבא! איך מעשרין את התבן?…

ואחוזת רעיו היוצאים עמו לקראת המלאכה, הלא ידענו גם אותם! הלא ידענו את הפילוסופים והענקים הגדולים ההם אשר מררונו בהתפלספותם, הכעיסונו בהבליהם! הלא ידענו את המאמרים הגדולים, הפורחים אל “רום שמי רקיע גבהי תועפות שחק”! – התדעו לכם עד כמה ישחית מכתב־עתי כזה וירע בכל אשר יפנה? התדעו, כי הדמויות היוצאים ממנו על כנפי החקירה, יוצאים הם ובאים בלב הקוראים התמימים, להביא עלטה במשכיותיהם ולבלבל את מוחם הבריא ולעזוב בו רושם גדול, והקוראים האלה לא עד מהרה ירפאו לשוב לאיתנם למען יוכלו לקבל דעות של־אמת המיוסדות על חוקי ההגיון?…

אמנם כן – הנה הגירכם “המליץ” ויתן לפניכם עולם חדש, עולם של תוהו ובוהו!…

המליץ הזה לא אמר עוד הון ויאסוף את גז צאנו, וילך לתת את העם את עלהו פעמיים בשבוע – הלא אך 8 רובל־כסף ידרוש – ושמונה רובל־כסף בינכם ובינו מה הוא?…

ומה? ההבאתם לב משפט ותבינו אל כל האמור? השמתם לב וחקרתם ודרשתם היטב את החזון אשר אני מראה אתכם? –

מי יתן ופקחתם את עיניכם וראיתם חזות הכל!…

על הנס! / דוד פרישמן

(הוא “נס לגוים או טנקרד”)

טנקרד יצא לאור בהעתקה עברית ע“י יהל”ל…

טנקרד?! – בת יתרו מי התיר לנוּ? מי התיר ליהל“ל להעתיק ספרים כאלה לעברית? המעט לנוּ ספרי רוֹנסוֹן ודומיהם? האם בצדייה עולל יהל”ל לנפשנו, או לא ידע ואשם?

אדוני הקוראים! זאת הפעם בבואי אל הקודש, לא בחיפזון הנני בא ולא ברגלים קלות הנני נגש אליכם, כי-אם לאט לאט אתגנב לבוא ובמורך-לב ומעדנות אלך, ואת מלאכתי אעשה כאילו כפאני שד; אחרי כי האיש אשר ספרו אבקר עצום הוא ממני, ואולי גם מכם, וכבר עשה לו שם-עולם בתוככם ויגנוב את לבבכם וישם בכליו, וירכין את דעת-הקהל תחתיו והוא עלה על גב הדבּשת הזאת וידא ויעף למעלה, הס מפניו כל בשר, האיש הזה הוא יהל“ל. אבל אם יבוא איש ויאמר: אמת היא, יהל”ל הוא יהל“ל ומשום הא כולי עלמא לא פליגי, אכן במה זכה יהל”ל זה לגדולה? מה הנפש אשר עשה לנו כי משכורתו שלמה? מי יודע! אולי ישמע הקורא את שאלתו ואז ישים את כף ידו על פני מצחו, ויאמר: הלא צדקת אחי! האין זה יהל“ל אשר עשה לנו זה כעשר שנים את שיריו “שפתי רננות” ויהי למשורר, עד שבא נחום בן עוזר הציוסקי ויברך עליו בקול רם ברכת “מי שברך” במכתב-עתי “המליץ” אשר בעת ההיא, וימלאהו מפנים ומאחור ויחס אותו ימים רבים, ותשקוט הארץ? האין זה יהל”ל אשר כלו לו הנשמות שבגוף והחומר אפס מאוצרותיו לעשות בו שירים, וישם את פניו לקראת “מגילת אסתר” ויעש לנו משם שירים על-אודות המלך אחשורוש שהיה לו סרסר בחצרותיו, הוא מרדכי היהודי, והסרסר הזה הבין ברמיזה, ויבא לאדוניו תמיד ממבחר הצאן ומחלבּיהן ובאחרונה הביא אליו גם את אסתר…? האין זה יהל“ל אשר הוציא לאור את השירים האלה בשם “הדסה”, ויהי ביראו כי לא מתו עוד כל האנשים אשר קראו את שיריו הראשונים, ואולי גם הציוסקי חי, ויצר לו ולא אבה לקרוא את שמו עליהם, וימכור את חמצו לנוכרי? ובמה אפוא זכה יהל”ל לגדולה? האך רק בעבור השירים אשר הוציא לאור במחברות “השחר”? אבל הלא נמצאו בעמי רשעים אשר יאמרו כי ניקרסיב הרוּסי קדמהו, וכי אין כל יחס לחיי העברי ולציורי חיי החברה אש תיאר לנו ניקרסיב, וכי אך לשוא עמל יהל"ל לחקות ציורים זרים לחיינו ולהכשיר שחיטת חוץ? אבל נניח-נא, כי השירים המעטים האלה טובים ויפים הם ועוֹלים כולם לתכלית נרצה, הבעבור זה עשה את כל הכבוד הזה, עד כי היתה יראתו על פני כל הקהל המלחך סביביו? הבעבור זה קמה האלומה הזאת וגם נצבה, והשמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לה? – אדוני הקוראים! מי תיכן את לב העברי ואת ארחות משפטיו אשר יחרץ פעם בכה ופעם בכה, ומי יאמר לו מה תעשה! – זוכר אני, כי בעיר מגורי אבותי היה נוצרי אחד זקן ותש-כוח אשר כבר שניו נתעו, וכל גרי העיר יראו את פניו מאד, כי עשה לו האיש שם “מכשף”, ובכוח היראה אשר הפיץ סביביו היה בא ונכנס אל כל בית ובית לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, ויסבא ויזולל בכל בתי המשקה והמזון כנפשו שבעה, ולמחיר ותשלומים אין דורש ואין מבקש, כי מי ידרוש ומי יבקש ומי יהין לדבּר דברים אל מכשף ונקה, ויהי העם כמתאוננים ויצר לו ולא ידע לשית עצות בנפשו ובשרו נשא בשניו, ויהי היום והמכשף בא אל בית-משתה-יין אשר לאיש מר-נפש ובעל-זרוע ואשר ברוחו נכונה, ותקצר רוח-האיש, בראותו כי זר אוכל יגיעו חנם, ויאחזהו בערפו ויפצפצהו ויטלטלהו ויכהו מכות יורדות חדרי-בטן וישלך אותו החוצה ויקרא אחריו: “הנה בא הסוף! אין “מכשף” עוד!” ומני אז ידע העם כי אָפס המץ, כלה המכשף מן הארץ… אבל בתוכנו ובספרותנו העלובה יש מכשפים כאלה למכביר ועל גביהם לא חרשו עוד חורשים, ולכן ירא הקהל אותם ויאמין להם אך על אמונתם ודיבּרתם לבד, ואותות ומופתים לא יבקש!

על אפי ועל חמתי דיברתי את כל הדברים האלה, הנראים כהקדמה ארוכה שאינה מן העיקר, ואולם אנוס הייתי להקדימם, באשר יהל“ל הוא בעל-הדין ואני הנני עני ממעש, וקהל-הקוראים נוטה יותר להאמין למפרע לו מאשר יאמין למבקרו, ולכן משפט אבקש. – הספר המונח לפני היום הוא “נס לגוים או טנקרד מאת בנימין דיזרעאלי, המכונה לורד ביקונספילד, נעתק עברית מאת יהל”ל”. כל אלה שמות הם הבוערים למרחוק, ולכן לאט לי לדברי; הלא למדתי אל דרכי האשכנזים ואדע את ארחם ורבעם ואסכין עם דרכי “פינקלכקייטוּתם” ו“גמיטליכקייטוּתם” (אל-נא ילעג הקורא: הנני עושל la á יהל"ל, שכתב גם הוא “קולטורם” “צחוקו” במ' וב-ו' הכנוי דוקא, ועוד ועוד), ולכן אחלק את כל החומר הרב אשר לפני לשלוש מחלקות: א) על-דבר השגיאות בשפה ונגד דקדוקה ושמושה; ב) על-דבר דיזרעאלי והשקפותיו על היהדות, כפי שבארו אותן כותבי תולדותיו וכפי שנראה אותן מתוך ספריו; ג) על-דבר ערך הספר “טנקרד” לנו בני ישראל – אבל לאט לי הנער.

שגיאות כנגד חוקי השפה כיצד? – זה לי ימים מספר ואני קראתי את הספר “מלכי צדק” לה' פּיקובסקי (שהובא לביקורת ב“המגיד”, שנה זו נומר 11) ואמרתי אני בלבי, כי היחיד והמיוחד בספרותנו הוא ה' פּיקובסקי ובבלבול השפה וההשחתה אין דומה לו ואין שני לו, וכיון שבאתי להעתקתו של יהל“ל נחלשה דעתי, וכיום הזה אינני יודע מי נדחה מפני מי. יוכל להיות כי יהל”ל מבין שפת עבר יותר מה' פּיקובסקי, אם כי גם שניהם יחדיו מלאים מליצות גרמניות ומבטאיהן על כל גדותם, אבל ה' פּיקובסקי בהשתמשו במליצות גרמניות, לכל-הפחות מבין הוא את שפת הגרמנים ושפתו זאת אתו, תחת אשר יהל“ל ישׁכּול גם שניהם יום אחד, קרח מכאן וקרח מכאן, וכל עין בוחנת תראה ותעידנו, כי יהל”ל העתיק את ספרו משפת אשכנז, ומדי העתיקו היה פתוח לפניו ספר-מלים של אשכנזית ורוסית, ואחרי-כן של רוסית ועברית – האין זאת הדרך הישרה שיבור לו המעתיק את ספרי דיזרעאלי? הנני ואביא פה למופת אך מעט ממאות השגיאות אשר בספר הזה, ומן המעט אולי יואיל הקורא ויקיש על השאר. ובכן הנני מתחיל בשגיאות הקטנות ואבוא אל הגדולות, ואלך מן הקל אל הכבד: “חזיונינו” (חזיונותינו, דף); “אשר עשה עמדם”, צ"ל: עמם (דף 6 בהקדמה); דיזרעאלי ירש מאבי-זקנו "ניסיון(?), אומץ-רוּח, עוז-שכל ותבונה, וכו' (ד' 8, שם) – הגם את הניסיון נקח בירושה? “תאווה נמרצה לשגות בחזיונות ולדמות(?) ירש מאביו” (שם, שם); “אין אוּניווערזיטאֶט אשר יוכל (תּוכל) להתפאר כי דיזרעאלי היה מתלמידיו (מתלמידיה)” (ד' 9, שם); “אך באיזה מחיר עלתה לו להקים חזון לבו!!” (ד' 10, שם); "שפתיו המלאות אשר עליהן השתעשע תמיד צחוק ההיתול " (ד' 12, שם); "הספקות ההם דרושים למצוא פתרון " (ד' 14, שם); “ארץ הבחירה היתה לעדה למעשים נפלאים” (שם, שם); "רוח העם לא התנדפה " (ד' 17, שם); "כלי-זין איום ונורא " (19, שם); “היותו מזרע היהודים נחשבה בעיניו למעלה יתרה” (30, שם); “לא רק חשב וידמה, כי-אם חזה והיביט תחית יוצאי חלצי אברהם” (33, שם); “שינה ושילש (37, שם, ועוד הרבה פעם וצ"ל שנה בקמץ); “סידאניא דלה דלה ויוביש כל מקורי המדעים (43, שם), ולנו לא הותיר כל מאומה לפליטה. – “ופתאם בבקר יום צח אחד שב לונדונה” (שם, שם), – איינעס שאֶנען מאָרגענס; “לטנקרד נמלאו כ”א שנה” (דף 1 בגוף הספר); “ביתר שאת מחובתו כבעל נכסים, מלא את חובתו, חובת אב לבנו” (דף 2, שם); “נפש אשר פזרו עליה דאגה ושום לב” (שם); “רצון ברזל ורוח כביר” (ד' 3); בחירה שניה לעוד שלוש שנים” (4); “המסע אשר בדעתי לאחוז בו איננו במובן ההוא אשר יבינו רבים פשר המלה הזאת” (ד' 16); “אמר ההערצאג בהישמטו משומם אל כסאו” (שם); “לגלות אזן האם מחפץ בנה” (19); “שלטון האב על בנו הוא התחבולה האחרונה” (20); “נעשה את הצעד” (שם); "נתן מקום לחשוב (22); “ובן כזה יהיה אבוד מאתי!!” (שם) “השיחה אשר הביע אתמול לפניך” (23); “לדעתי מוּטב לחשות מזה עתה” (24); “הוא טבל (הביא בברית הטבילה) את טנקרד” (25); “הוא היה רב הכשרון למשא ומתן, אך ברכוש מצער מאד באוצר המוח” (27); “הוא היה אחד המנהיגים ההם(פאָן דעניעניגען!) אשר לא יוכלו להיות למנהלים” (שם); “נפלה מריבה הין מאהבינו” (32); “האנשים לא ירבו עתה למות יותר מבימים הראשונים” (35); “שאלי נא בבתי מכס החיים(!)” (שם); "לבן כזה לא יאתה לאחוז במסע כבן תמותה פשוט "; “בלי גבאים ומשמשין ושושבינין” (36); “הורים כמוכם יוכלו לקחת למו הצדקה להתנות בתנאי כפול” (שם); "עריכת כנפי בגדו ומהלומותיו על במת המטיפים היו האמצעים היותר עיקריים לחכמת הדבור אשר בקרבו, (34); “ההערצאג והלורד לקחו חלקם בהסער הזה” (שם); “לתכלית חפצו זה הגביר כל עוז רוחו, כלומר כל כוח ועז של חסרון ידיעה” (39, צר לי כי אין לפני ההעתקה האשכנזית שממנה העתיק המעתיק; באנגלית כתוב: energy of inexperience "חרוצה ומשכלת באופן נורא מאד " (40); “השתמר בלב האמות בעלות נסיון” (41); “נפש טנקרד לא קנתה לה עוד תכונה מיוחדת בצורה גמורה, כי זה תלוי – במדה ידועה בפעולות איזה מקרים, בפרק ידוע מימי החיים וגם בהתעוררות טבעית” (42) – האין זאת עברית צחה, ובפרט סגנון של ספורים?…

מי יודע אם ארך-אפים אתה, אדוני הקורא, ואם לא מפונק אתה מנוער, ואם לא בצקה רגלך בלכתך את כל המדבר הגדול והנורא הזה, ועלי תהיה תלונתך, ולכן ארף-נא מעט קט מעצבי ומרגזי, ואשבּות ואנפש על ידך – בכדי שלא יישנו התינוקות – ואחרי-כן נשוב אל המחנה; ואולם בין כה וכה ואנחנו נהגה כיונים ונתפלסף ונעמיק חקר בדבר שאלות משאלות שונות. – מה הגיע ליהל“ל כי החל לזנות אל שפה נשחתה כזאת ותהי לו שעשועים? האם לא ראינו כי הבין יהל”ל בשכבר הימים לכתוב גם דברים של טעם, ויערוך מאמרים אחדים במכתבי-העתים אשר לבני-ישראל ולא ניקש בשינוּנוֹ? האם לא נראה גם היום כי בהקדמתו לספרו זה, לטנקרד, נמצאים שני דפים כתובים על טהרת לשון-הקודש? אמת היא, גם שני הדפים האלה לא יכילו דבר בלתי-אם מליצות שלובות אל מליצות, והן לקוחות אחת לאחת מכתבי-הקודש, וכפי הנראה היה ספר יחזקאל פתוח לפניו, והמעתיק ידע להעתיק הפעם העתקה נאמנה או העתקה חופשית, אבל מי מלל לנו כי אחרי שני דפים כאלה – אשר לוּ אך קרא אותם ולא כתבם – יוכל איש לשנות טעמו ולכתוב את אשר יכתוב, ולא ירגיש ולא יחוש? שאלה היא ותהי לשאלה! החוקרים יבואו בלי ספק לידי הסכמה, כי יהל“ל זה מבין לכתוב, ואך מלאכת ההעתק כבדה ממנו. בשגם השפה שממנה העתיק אינה מובנת לו כל צרכה, ורוב מליצותיה נסתרות מנגד עיניו; אבל סוף סוף הלא נשאל: הן השמיע יהל”ל גם לאזניו מה שהוציא מפיו, הן קרא גם הוא את העתקתו טרם נמסרה לדפוס, ואיך יתכן כי לא באו מבטאי לשונוֹ כחרב-פיפיות בבשרו להראות אותו את עשר עולל לנו? – שאלה היא ותהי לשאלה…

הנה נתתי די מספוא ותבן לחמורינו וזינבתי את כל הנחשלים אחרי, ואתה, הקורא, קום ונשוב אל אוצר השגיאות אשר עזבנו מעט קט, כי עוד המלאכה מרובה לפנינוּ, ומי יודע אם תאמין לדברי, באמרי אליך, כי אך חלק אחוז ממאות שגיאות הנני נותן לפניך. – נשובה נא לעניננוּ: “טנקרד השתקע במחוז חפצו” (ד' 42); “הוא מצא את עצמו בודד” (שם); “הנאספים מחליפים איש עם רעהו דברים מקוטעים” (43); “אין עוד משגה גדול מאשר לחשוב כי צחוק-חן הוא אות נעימות וידידות” (שם); “צחוק ההערצאגין כאבני-החן אשר לה, לשניהם יפעה ויופי, אבל רק לעתים רחוקות מאד הופיעו עליה” (שם); “וייעד(?) את רכבו” (44); "איננו בעל נסיון במאומה " (45); “נפשו סוערה מצליל קול, מתעופת עין של נפש אחת” (46); “הוא יצדק מאד מנקודת ראות איש מוערב עם הבריות” (שם); “כל הליכותיה ותנועותיה נערכו במבטח עוז החופש והדרור” (48); "וטנקרד, כמובן, נשאר יושב על יד האם " (שם); "העונג של מסבת נשים הוא רק לשוחח עם הבת " (שם); “ההנך מכירה? שאלה קונסטנס את טנקרד, אשר המובן בדבריה אלה הוא, כלומר: אין כל צורך לך לשוחח עתה עם מי שיהיה זולתי אתי” (49); "טנקרד פתח את הספר הנקוב התגלות התבלול " (שם) – ובאנגלית Revelation of Chaos ענטדעקקטעס כאַאָס –; "בראשית היתה תהו ואפס, אחרי כן נגלתה מאומה (50); "אי אפשר לבלי להסכים (שם); “אין לו כל נחיצות למהר כה ללכת” (51); “הנני משאיר בשבילי את אנית השיט” (שם) = איך רעזערווירע פיר מיך עטצ.; “מחר יום הפאָסט (?) ואנוכי אסעד עימדו(?) לבדי בהסיטי” (53); "עצתי נאמנה לך להיות אצלו " (לסור אל ביתו), (ד' 54); המרכבה המצעירה(?), המרכבה היפהפיה " (שם); “מעיליהם הקצרים היו חשודים בעיני ההמון” (56); “עשוי מעצי ברוש, חצובה משיש” (58); "איפה זה הולכים האנשים? מובן הוא, אלה אל הקנטר ואלה אל הבנק (שם); "עומדים באיתון " (59) – מה זה איתון? מסדרון?? הפיטן אומר: נחשב כצג באיתון –; “דלת זכוכית מובילה אל המון חדרים רבים” (60) = האם הדלת מובילה? = די טירע פיהרט! – “בהעלם הזה ראה ומצא, לא עול-ימים רועה-רוח, כי-אם עצם נשגב” (64); שטרי הארוכּה ירדו, שטרי קרן קיימת שפלו עוד יותר, שטרי המניות (אַקציען) בכל תוקף " (65); “בעללער משיבה אלפי תודות ותשואוֹת חן ללורד באנטיקוט יחד עם המרכבה” (68) – מי קורא יבין זאת? אכן בקחתנו את גוף הספר נמצא כתוב לאמור –

כי בעללער השיבה למונטקיוט את המרכבה אשר שאלה ממנו וגם תודות נתנו לו על החסד אשר עשה אתה – האם לא העתיק המעתיק כיד בינתו הטובה עליו? “לא נקרה לנו להפגש מקודם” (71); “רבה נדיבת(?) רוחך” (שם); “נפשי תוכל להמלאות רק ממזון רוחני” (73); “להשיג את מסילת-הברזל הצפונית” (75), ר“ל: את הרשיון לבנות המסלה; “בפאריז ישיחו כל פיות רק בהדבר הגדול הזה” (שם); “הבה ואכירך עם אישי” (שם) – המעתיק עשה לו פ”ע לפ“י במובן: בעקאננט מאכען מיט…; “חדר אשר היה משמש גם לקבלת אורחים וגם לאוצר ספרים” (שם); “דבר אשר לא חלמו להם אצילינו” (77) = אשר לא עלה על לבם; “אשת מארני היתה כבת בית אצל סידאניא” (78) – מדוע לא כבן בית? “הוא הכיר את הכל, וכל אשר הכיר אותו נקשר בו באהבה” (80); “הקהל, הכלל, לא יחשוב(!) כל מאומה” (85) = די מענגע דענקט ניכט, פילאָזאָפירט ניכט –; בני איטליה לא ידעו כלל ממסחר” (87); “מילליאָן נפש אדם התלכדו תחת הנהגה אדירה” (88); “להחליף מכתבים” (92); “שם עוף יעופף ממין זר ומשונה” (שם); “מציאותם בעולם הזה היתה כמו מחאה נמרצה של היופי והרגש” (93); “ועל דבר יתר מחשבות בנו דבר הזקן בסגנון כזה, כמו אשר בכל כדור הארץ לא נמצא כלל מקום הנקרא ארץ כנען” (97); “שני הגיונים נמרצים חלקו למו את נפשו” (98); “האם כבר בא עד הלום לשאול כזאת?” (99); “למרות שפמו וחרף כל התאמצותו להתראות כצעיר לימים עין ראתהו תעידהו כי כבד האיש ומיושב” (101) – מה זאת? “אין אנחנו דרושים להיפרד” (103); להישאר עד כי תהי היכולת לכלנו לנסוע יחד" (שם); “למשך יותר משישה שבועות לא עזב מעודו מאת לונדון” (שם); “התו הצעיר זכה בגורל” (106); “בני איטליה (משחקים בבמת ישחק) יציבו פה מחזותיהם” (111); “האב ניצב באמצע הככר וכו' וסידאניא התבונן איך במנוחת לב ובהכרת ערכו הביט האב אל ההמון” (112); “אור גס, אבל לא נתעב ונאלח” (113) = איין גרעללעס, אָבּער קיין פערדאָרבּענעס ליכט; “במעמקי האולם” (שם) = אים הינטערגרוּנדע; "שם לא הוצבו אף ספסלים (114) = ניכט איינמאל…; "השכר הנאסף ימלא אולי מחיר המאור (שם); “בהשתמשו ברגע השתיקה (שם); “הצניף כפול ארבע – טורבאן” (115) – מדוע דוקא ארבע! מדוע לא כפול שמונה? – “ענדת מבטה הפרוע וגם נמוג” (שם); “אשר פעלה עליו הגלותו לפני הקהל” (שם); “שארלוטה הצליחה לנצח כּובד גמוּא ארץ וטורח טפוף " (119) – הוי חזיז ורעם! מה זאת? – “ותשלול מהאיש הצעיר את היכולת להתבונן אל הדבר” (121); “עתה הנני סופר לי שלשים ושש שנה” (127), ר”ל: בן ל”ו שנה אנכי היום; “שם יש אפשרות לשכור על זמן מצער בית ישחק” (130); “מה?! – השתומם טנקרד” (136).

אשרי מי שבא לכאן ולבו לא נפל עליו ורוחו לא קצרה בעמלו, אם כי מראש לא בסתר דיברתי כי אך חלק אחוז ממאות שגיאות הנני נותן בזה, ויחדיו נברך במועל ידים: ברוך שפּטרנו מענשיו של זה!

אכן אחרי הסעודה נוהגין בעולם לתת גם קנוח-סעודה, ולכן לא אחדל עוד. – מלבד שגיאות, כאלה האמורות למעלה, נמצא גם “מליצות” אשר קשה לנו מאד להולמן, כמו: “ומתוך האש כעין חשמל ונגה מסביב לראות את אשר יקרה לעמו באחרית הימים” – או “ואל נקמות הופיע והוא רוכב על סוס אדום (מי הלעיטהו מן האדום האדום הזה?), יגמא ארץ (הסוס) ויריע אף יצריח (האלהים): והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים!” – אמת היא, יהל"ל הוא משורר וחוזה-חזיונות וחולם-חלומות ומדמה-דמיונות, ולכן אפשר הוא שראה באח מאחד מאלה, בחזיון או בחלום או בדמיון, את האלהים רוכבים על סוס אדום, כאשר נראה גם אנחנו את אליהו רוכב על סוס לבן ביומא דשוקא ומתלבש בטליתו של אכר, כידוע, אבל לוּ יהיה כדבר הזה, הלא לנו עוד תביעה קטנה להחוזה הנעלה הזה, כי מצוה עליו לפרסם ולהגיד באר היטב מי הוא המגמא ומי הוא המריע והמצריח, אחרי כי לפי חוקי-ההגיון לא יתכן לצרף צרופים כאלה למשפט אחד. – וכיוצא בזה נמצא מליצות אחרות: “ויהי בעלות הלהב ויתאבכו גאות עשן”; ואולם גוף הענין שם לא יזכיר לא בשם להב ולא בשם עשן, ואך ידבּר על-אודות המחלוקת שפרצה בין הפרוטסטנטים ובין הפפיסטים, או: “שאון גלי דמיוננו יתהפך לאגלי קיטור ונטפי אד עכור”; או: “וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא”, בעת שנושא הענין לא יזכיר בשם כלי ולא בשם צמיד פתיל ואך ידבר ביהודים אשר סר לבם מאחרי אחיהם. – אבל העולה על כולנה היא, כי סופר כסופרנו המהולל, שכפי הנראה לא ידע לשית עצות בנפשו לסגל לו את סגנון שפת המספרים ושמוש לשונם, ואשר טובים בעיניו גם כל פזמוני בני-הקוצץ וכל המלים המלאכותיות אשר בתלמוד לאסוף אותם אל תרמילו, כמו: משהו, כלומר, כלל ופרט, הן ולאו, אף-על-פי, לגמרי, בעלמא, בדרך אגב, באמצע, בחשאי, בפומבי, מעיקרא וכו' וכו' – סופר כמוהו יכתוב “תּרזה”, למען תּת לה פנים עבריות ולהעביר את הקריאה, משום שלא יחפוץ לחלל את שפתו הטהורה ולכתוב “טהערעזע”; וכיוצא בזה יכתוב: פרוגרוס, נציונולית(!), בורזיאזיה, פּגרוֹם, (כדין במלה בת שני חולמ"ים, חול’ם בלי ו' וחול’ם מושך ו'), משום שאחת נשבע ולא ימיר לקים מה שכתוב: וכל הזר הקרב יומת – – מה גדלת, מה רוממת אלהי כל הארץ, אדם ובהמה אתה עשית!

הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם? הזה יהל"ל אשר בשמכם ידגל כל היום ובמהללכם ירום?

אכן הנה הקץ לדברי רוח! כי מה יתנו ומה יוסיפו לנו דברים כאלה, אם נמצא שגיאות כהנה וכהנה כנגד שימוש הלשון ואם אין? הלא דורנו זה דור דעה הוא והשפה על קרבה ועל כרעיה, על מעלותיה ועל שגיאותיה, במה נחשבה היא בעיניו, אם נתון לבו אך אל הענין; ולכן נבחן-נא לרגעים את הענין אשר לפנינו ונראה היצדק איש-עברי אם יקח לו ענין כזה לענות בו, אם לא. – הספר אשר העתיק יהל"ל, הוא “טנקרד”, אשר כתב השר דיזרעאלי בשפתו כלשונו, ואולם הספר הזה לא לנו הוא. הספר הזה נקרא באנגלית בשם: “Tancred, or the new crusade” "טנקרד או מסע-הצלב החדש ", ושמו זה מוכיח עליו למדי ומגיל לכּל מה שיחו ומה חפץ מחברו בו, אם כי השמיט המעתיק העברי את השם הזה ויקרא לו שם חדש “נס לגויים”; הספר הזה עומד ודורש בריש גלי בדבר הקדושה החדשה, ובפה מלא הוא אומר:

ולפי העתקת יהל“ל (נס לגוים, דף 12) כתוב לאמור: “הנה לנו לקח טוב, אשר נתן לנו אחד קדוש מרום ונעלה מעל כל מלאך ושרף ולקחו זה ביד כל איש להבין ולהשכיל”. – ועל הדברים האלה יענה טנקרד, הוא גבור-החיל אשר לפנינו, כי הלקח הזה נשגב ומרום הוא גם מבינת השליחים, אשר אף כי שמעו מדברותיו ויתאחדו עמדו (עמו) בלחם הקדש אשר סעדו עמדו (עמו) בערב הראשון, בכל זאת נחוץ היה כי יופיע עליהם שנית ולערות עליהם רוח ממרומיו”. (נס לגוים, שם) ובאנגלית:

– הספר הזה ישא נס לאמר (נס לגויים, דף 17) “זה יותר משש מאות שנה עברו מאז חדלו המסעות הנאדרים, ועת היא לקרב את היחס אשר בינינו לבין מרום המרומים ולחדש אותו, גם נפשי חשקה לכרוע לפני קבר קדושי”. ובמדור האנגלי כתוב:

– הספר הזה יכיל גם את השיחות שבי i סידוֹניה העברי וטנקרד (ד' 62 ומעלה בהעתקה אשר לפנינו), והשיחות ההן לא נבראו ולא נעשו לחזק את אמונת העברים; הספר הזה יכיל גם את השיחות שבין חוה ופקראֶדין, וחבל על דאבדין ולא נמצאו עוד השיחות האלה בחלק הראשון, ונפשי גרסה מאד לתאבה, לדעת מה יעשה יהל"ל ביום פקודה בהגיעו להעתיק גם את השיחות ההן, הקוראות לכל קורא עברי “סורה אלינו!” ובלעדיהן תחסר הנשמה לגוף הספר; וכל קורא נבון הלא יבין מה ראה דיזרעאלי על ככה לברוא לנו את חוה, שהיא יוצאת חלצי אב עברי ואם מחמדנית (כעין שנתן דיזרעאלי אשה נכריה גם בחיק אל-ראי מלך ישראל). – הספר הזה מקטר ומוגש כלו לאלהים החדשים ועליו יאמר בראַנדס (וגם יהל“ל העתיק את הדברים האלה אל הקדמתו ולא חש ולא הרגיש כי גחלים הוא חותה על ראשו; כמה פיקח הוא יהל”ל זה!) בדברו על-אודות הארץ ששם “סבל המעונה אשר לימודו הפשוט כבש את כל ארצות המערב” – לאמר (לפי העתקת יהל"ל, “נס לגויים” דף 37 בהקדמה): "הוא (דיזרעאלי) לא הבדיל את מיסד הדת הנוצרית מכל יתר גדולי ישראל ואנשי המופת וכו' ובהעמיקו לחקור בלמודי מיסד דת נצרת ואחרי נתוח והערכה אל למודי-דת אחרים, אשר ירש הוא מקומם, מצא דיזרעאלי, כי נאמן ונכון רעיונו החביב עליו, אשר שנה ושׁילש אותו בספרו טנקרד, כי הנצרות היא רק הרחב והמשך של היהדות – “. – ועתה יאמר-נא הקורא, הבאמת אין לנו ספרים אחרים, הראויים יותר להיות נעתקים? הבאמת עלולים ספרים כאלה לתת ידים לישוב ארץ-ישראל, כאשר יאמר יהל”ל, ולחזק את הרעיון על דבר הייעוד הלאומי, כאשר יקרא בפתח שערים?…

אמת נכון הדבר! דיזרעאלי הוא איש שמלוא הארץ כבודו, ולא לנו הקטנים לחוות דעות על-אודות איש כמוהו. דיזרעאלי הוא אחד האיתנים מוסדי הפוליטיקה, ולא עלי היא המלאכה ולא פה הוא המקום להראות את כל פעולותיו הנאדרות או במה התנגפו רגליו, כי אין אני בר-סמכא בדברים כמו אלה. כי יש אשר אומרים שכל דרכיו אמת וצדק ויש אשר אומרים כי כולו סג וכל אורחותיו נאלחו. (עיין, למשל, בספר כתב לכבודו מילל, נקום בשם: “Disraeli, the author, orator and statesman” או בספר כתב איש ריבו: ”The political adventures of Lord Beaconsfield" ) אבל מה שנוגע למספר דיזרעאלי, הלא יודעים אנחנו באר היטב, כי הבקרת האנגלית לא שמה בעפר פיה בדברה על-אודותיו, ורוב המבקרים הסכימו, כי הנפשות אשר יצר בספריו אינן עשויות כהוגן, כי חיות הן רק בדמיון לבד וחוקי השתלשלות נפש האדם מטפחים על פניהן. אף גם זאת אמת היא, כי הולידו סיפוריו הראשונים רעש גדול בין היושבים ראשונה בשורה בספרות האנגלים, כי מצאו בם רוח שיר נשגב וכח של דמיון עצום, וכל עין ראתה בו חוזה-חזיונות נעלה ונמרץ, ובפרט הציורים אשר ערך בדבר נמוסי הדור ומנהגי בני-העליה, המה מצאו חן בעיני המבקרים ויראוּ כי עינו צופיה בכל סביבותיו וחוזה חזות הכל, ואולם על תבנית סיפוריו וצורתם תבעו אותו לדינם ויוכיחו דרכו על פניו. ואם קבּלה היא נקבּ ל: דיזרעאלי בספוריו הוא דיפּלומט ובדיפלומטיה הוא מספּר. –

אבל כל הדברים האלה נוגעים אלינו אך מעט ועלינו לפנות מזה אל מול צד אחר ולראות את השקפות דיזרעאלי על היהודים ועל היהדות בכלל. – שני כללים ראשיים שם לו דיזרעאלי לקו ולמשקולת ולפיהם דן את היהדות. הכלל הראשון הוא: “All is race, there is no other truth” (גזע השבט – ראַססע – הוא העיקר, אמת היא ואין זולתה); ולפי הכלל הזה עמד דיזרעאלי תמיד לימן האצילים ויסוכך עליהם באברותיו, ויהי כצר נגד המדבּרים בשם העם, ויהי ראש לדעת הטוֹראֶס, הם הקוֹנסרבטיבים, ויצור על הוויגס, הם הליברלים; (ואף גם זאת לנו לדעת, כי רוב החברים העברים אשר בהפרלמנט בלונדון ליבּרלים הם, ודיזרעאלי היה בימים ההם כמעט האחד אשר נשא נס לקוֹנסרבטיבים, ובבוא עליו יום הפקודה בשנת 1880, כי נגדעה קרנו, וגלדסטון נשא ראש אז נאנחו סופרי מכתבי-העתים בלונדון על אשר אבד ניר לבן יהודה ושר וגדול נפל, ואולם גם משנה שמחה שמחו על כי היתה יד הליבּרלים על העליונה ודיזרעאלי וכת דיליה נכנעו; עיין מכתבי-העתים העברים היוצאים בשפה האנגלית אשר לעת ההיא). בכח הכלל האמור נתן דיזרעאלי יתרון לבני-ישראל מן העמים החדשים אך על-פי גזעם לבד ולא על-פי צורתם, ולא זה בלבד, כי נתן היתרון גם לעברים הספרדים מן היהודים האשכנזים או הפולנים, בחשבו למשפט כי הם קרוים ישראל ולא אלה קרוים ישראל (עיין מכתב-עתי “נייצייט” לשנת 1881, נו' 17, 18); הכלל השני הוא: “Christianity is Judaism for the multitude, but still it is Judaism” (הנצרות, יהדות היא בעד ההמון, ואולם לעולם גם זו יהדות היא); ולפי הכלל הזה הוציא משפט כי היהדות הי טובה ונכוחה מאד, ואך באשר כי צר המקום ולא תוכל לשאת את כל דורשיה יחדו, לכן הרחיבה יריעותיה ותלבש את צורת הנצרות, להיות לאור מאיר לכל הארץ, והנצרות הזאת היא היא היהדות; ואך זאת היא היהדות אשר כבוד יאמר לה דיזרעאלי ואשר חפץ ביקרה, וכאשר מצאה השותפות הזאת חן בעיניו נשא דעו למרחוק, לקראת יום אשר אור חדש “יופיע שנית” או אשר “יקרב את היחס אשר בינינו לבין מרום המרומים ויחדש אותו” (עיין למעלה), ולכן יואיל ללכת לקראת “מסע-הצלב החדש”, ולכן יעשה לו שתי רשויות ותהיינה לאחדים בידו. אכן אמת נכון גם הדבר הזה, כי דיזרעאלי אוהב את גזע קודש מחצבתו, את “העם אשר נתן לעמי אירופה את יום המנוחה אחת בשבוע ואת שירי התהילות”, אבל עלינו לזכור, כי דיזרעאלי הוא איש אנגלי, בן לארץ בריטניה, אשר בה גם היהודי וגם הנוצרי יוקירו את כתבי-הקדש, בן הארץ אשר הולידה את ה“מיססיאָן” ואשר הפיצה את כתבי-הקודש ברבים לאלפים ולרבבות, בן הארץ אשר אנשיה כלם על בית ישראל יתיחשו; דיזרעאלי היה חבר לחברת “אנגלוֹ-ישראל”, אשר בקהלם ייחד כבוד נוצרים לבד ואשר דעותיהם היו דעותיו בספוריו, לא שונה דבר; ואף זאת לדעת, כי גם שפטסבּרי, הנוצרי המלא ריח קדשו, הפיץ דעות כאלה בספרים ותהיינה לו שעשועים, ואך לשוא עמלו עמלים ליחס את כל הכבודה הזאת לדיזרעאלי; – דיזרעאלי הוא לפי דבריו ולפי דברי אביו אחד מילידי עשרת השבטים, שאינם מיוצאי הגולה, וגם הבריטני הוא בעיניו אך “שארו הקרוב אליו”, והעברים הספרדים, בעלי היחש וחוטר הגזע, נבדלים בעיניו תכלית הבדל ותכלית שנוי מן היהודים הנקלים יוצאי ירך שבטי הגולה, ולא ישפיק בילדי נכרים אלה; (דיזרעאלי, בשבתו אל הקונגרס הברליני "לא התנגד " לחרות היהודים הרומינים, וגם הדברים האלה שנדברו בשם מלכות אנגליה, לא מפיו יצאו, כי-אם מפי סליסבּרי); דיזרעאלי הוא בן לאביו יצחק, בן לאיש אשר עשה לו שם אדיר בספרות אנגליה והוא איש אשר בחפץ לב ובחפזון יצא מאת פני קהל עדתו העברית, להמיר את דתו ולהזיית מי חטאת על נפשו ועל כל נפש ביתו וגם על בנו, על בנימין, אחרי כי שמו עליו קהל עדתו, הוא קהל העברים הספרדים בלונדון, כסף ענושים סך ארבעים לירא, כפי חוקותיהם, על חטא שחטא נגד הקהל… ומדוע זה יפּלא בעינינו בראותנו, כי בנימין דיזרעאלי, היהודי “החדש” הזה, חש עתידות למקור מחצבתו, לעברים ולבריטנים גם יחד, לקומם הריסות “הגזע” המורדף בלי חשך, ויהי הקשר האמיץ במערכות הפוליטיקה בין אנגליה ואסיה, ויערוך לפנינו בספוריו את היהדות שגלתה מעל שולחן אביה והיא באה עתה אל מכונה ואל נחלתה, ואת היחס והקשר שבין “הסוד הגדול שבאסיה” ובין ישראל? – האם לא ראינו גם בימים האחרונים, כי ארץ אנגליה היתה הראשונה בשורה לקרא מיטינגים¹ ולשאת ולתת על-דבר נחלתנו וגאון עוזנו וגזע קודש מחצבתנו? – הסיפור האחד והיחיד בסיפורי דיזרעאלי, אשר שם הניח לנו מיהדותו החדשה וכפל-רסנו, וידבּר נכבדות בו אך בדבר גזע הקודש לבד ובדבר תעודתנו ועתידותינו, הוא הסיפור “אלראי”, אשר שם הערה החוזה חזיונות והבורא ניב שפתיים הנחמד הלזה את כל שיא דמיונו הנשגב ותועפות מדברותיו הנעלים ויכתוב אותם בספר, ואך בזאת פנים קלקל על אשר שומה ממנו בסיפור הזה, כי תשוב הממלכה העברית לנפול אחרי קומה, וכי אך לשוא היה כל חסן יגיעה לקומם הריסותיה, וכי אך דמיון הוא ויהי לדמיון; אבל בשאר סיפוריו הלא שפתיו ברור מללו, ועיניו הרואות את כל ואזנינו השומעות באר היטב מה הוא שואל מעמנו…

וגם הסיפור “טנקרד או מסע-הצלב החדש” כאחד מהם!…

מה יתן ומה יוסיף לנו אפוא סיפור כזה, לנו העברים? מה ראה על ככה המעתיק העברי, כי העביר כל טובו על פני הסיפור הזה, ויפארהו וייפהו וישכללהו ויביא אותו מנחה לאחיו? הקורא הבוחן אותיות ומלים ימצא כרגע, כי המעתיק הזה הוא כבן-כפר שבא לכרך גדול וראשו עליו סחרחר, בראותו את כל הכבוד והתפארת והגדולה וההוד המפוזרים סביביו, והמה אֵימים הילכו עליו; המעתיק מציאה מצא ונפל עליה; המעתיק מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים; המעתיק מצא כי המיניסטר, שכוחו וגבורתו מלא עולם, לא רק מיניסטר הוא כי-אם כותב רומנים, ולא אך מיניסטר כותב רומנים לבד, כי-אם מיניסטר כותב רומנים אשר נושאיהם ממקור היהדות והנצרות יהלכו, והם כתובים ונדפסים באותיות לטיניות גדולות ומאירות עינים, ובכן – מיניסטר שכוחו וגבורתו מלא עולם, והוא כותב רוֹמנים, והם ממקור קודש יהלכו, וכתובים הם ונדפסים באותיות לטיניות, ועל גביהם עומד… יהל“ל!! הה אל אלהים אדירים! הרים נפלו עליו, גבעות כסוהו, לא ידע את נפשו ואימה חשכה גדולה נפלה עליו. אחרי הבהלה הראשונה ראה ראשית לו לשנן את לשונו, ויקרא לדיזרעאלי שמות אשר כמוהם לא היה לפניהם ואחריהם לא יהיה, למשל: “אלהי הצבאות האציל לו את כל צבי עדיו ויחסרהו אך מעט ממנו”; “ועל-כן גם עליו נאמר: אילו ידעתיו הייתיו” (יש להעיר, כי הרמב“ם אמר על האלהים: אילו ידעתיו הייתיו! ויבוא הרמב”ם השני ויאמר זאת על האלהים השני); “אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני-אדם לבלרין, אין אנו מספיקין לכתוב חללו של רוחב לב ביקאנספיעלד”; “צלם דמות אריאל(?) נאור ואדיר”; “המצוין והנעלה מכל בני-האדם המצוינים והנעלים”; “גאון כל צבי היהדות (כן!)”, “פילוסופים וחוקרים ובעלי עיון (שמע מינה שפילוסופים אינם חוקרים, וחוקרים אינם בעלי עיון וכו'!) יעמלו וייגעו, אבל ייעפו מבלתי-יכולת לתת לנו מושג נאמן מביקאנספיעלד, כי דבר שאי אפשר הוא, כי הוא הכל והכל בו”; “סופר נמרץ שאין דוגמתו”(!); ספרו טנקרד הוא “ספר למודי לכל איירופא כלה” (היחשוב אדון יהל"ל, כי מראש-השנה הבא ילמדו המורים את תלמידיהם בבתי-הגימנזיום על-פי הספר הזה?!); “דיזרעאלי הוא מכלל יצירת שדי ומבחר פעולותיו”; “הכל יכול וכוללם יחד”; “בחיר מין האנושי”; “אב בית ישראל” ועוד ועוד ועוד. – – אחרי כל הדברים האלה ורוח יהל”ל עוד לא שככה ועוד ידו נטויה, וילך וישׁנס את מתניו ויעש לדיזרעאלי “הספד” אשר הכל יכול וכוללם יחד, ועם ההספד הזה הוא אומר, כי “חמה לוקה סימן רע לישראל” (מה קמ"ל?); “אך עברו שבעת ימי האבל, והנה קרא ה' לבכי ולמספד בכל תפוצות ישראל, כי ביקאנספיעלד מת 7 אפריל והפוגרום הראשון התגעש 15 אפריל ביעליסאוועטגראד, ועל אב בית ישראל זה שמת שלא נספד כהלכה התפוצצו הרי געש וקרץ מצפון בא” וכו' וכו'. – אבל יגיד נא יהל“ל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? מה ענין השערוריות והסערות אשר התחוללו עלינו לענין מות דיזרעאלי? הבאמת יחשוב יהל”ל כי קנוניא היתה בין מלאך-המות בלונדון ובין פורעי בייליסאֵביאֶט, והיה כאשר גבר בעל-העינים וירימו הפורעים יד? הבאמת יחשוב, כי החרב לא הוכנה ולא מורטה זה ימים רבים, ואך מיום מות דיזרעאלי ועד עבור שבעת ימי האבל קראו הנוצרים להרגה ולביזה, וכל הרעה הגדולה וכל השבר הגדול גמלו במשך שבעת ימים לבד? ואת אשר יאמר יהל“ל, כי בעוון הדור, שלא ספדו לדיזרעאלי כהלכה, היתה הרעה – מי זה אפוא יאמר לו כי לא ספדו לו כהלכה? המעט הם כל אלפי המאמרים הגדולים והעצומים אשר כתבו עליו כל סופרי העמים לגוייהם ולמפלגותיהם? אם קטון מספר הספרים אשר יצאו לאור אחרי מותו ואשר נשאו לו בניהם קינה וספדו לו כהלכה? הבאמת יחשוב יהל”ל כי כל זמן שלא יקום המגיד מקלם להתחיל; “שא! דריי סאָרטען פערד פאָרהאַנען…” ההספד לאו שמיה הספד? – אכן יהל"ל הולך לבטח דרכו בהספדו, מוציא פסוקים מכתבי הקודש (ובפרט מן הספר יחזקאל) ומנצח על המליצות, ומתפלל בעד הנשמה, ונושא נס לגויים, ומסיים: ונצדק קודש!…

אבל חמת יהל"ל עוד לא שככה ועוד ידו נטויה, וילך וישנס את מתניו ויאמר לעשות הקדמה גדולה להעתקתו, למען תהיינה תולדות דיזרעאלי לעיני הקורא. מה עשה? פשפש ומצא מאמר גדול בחוברות רבות ממכתב-חודשי “וסכוֹד” לשנת 1881, ויפצפצהו ויפרקהו וישת בו שנויים לפי טעמו, וישיתהו עטרות לראש העתקתו, והיה כל הקורא בו, והכיר כרגע את הנוספות אשר כוננה אותן יד המעתיק ולכותב הרוסי אין חלק בהן. למשל: הכותב בוסכוֹד ידבר על מפלגות הטוֹרס והוויגס, הקונסרבטיבים והליבּרלים, ועל מלחמת דיזרעאלי אשר קודש על הליבּרלים בהיותו ראש לטורס, ואולם המעתיק העברי בהזכירו את שם הליברלים יוסיף נופך משלו ואומר על הליברלים, “שהם רפי-ידים ואוהבי-שררה”, משום שיחפוץ לעשות נחת-רוח לנשמת דיזרעאלי ולהוריד את מתנגדיו בשחת יפעל, כולם יום אחד – אבל לאט לי לנערים! הכותב הרוסי ידבּר על השבט האנגלי-זכסי ועל שבטי בני-שם, שהיו בראשונה נודדים באהלים, והמעתיק העברי יירא לנפשו פן לא יצא עוד ידי חובתו, והולך ומוסיף: “דם שבט (שבטי) הבעדואינים, אשר גדול שמם וזכרם בדברי ימי העולם”; האם לא הצחוק הוא? אוי לאותו שם ואוי לאותו זכר אשר נחלו להם שבטי הבדואינים בדברי-הימים! – הכותב הרוסי יזכיר את יום הפקודה אשר בא לדיזרעאלי בשנת 1880, כי נגדעה קרנו וגלדסטון נבחר תחתיו, ואולם המעתיק העברי, ברצותו לשמש את פני רבו ולעשות חסד עם המת, חסד של שקר, הולך ומוסיף: “והנה הצליח מעשה השטן ועל-פי תחבולות ערמה ונכלי מזימות נבחר גלדסטון” – כמה ריחה של ישיבה נמצא בדברים המעטים האלה! –

הכותב ב“וסכוד” יאמר כדברים האלה:

ויהל“ל מעתיק לאמור: “בכל מקום אשר תביאהו ההשגחה יפגש תמיד עם יהודים, באקאדעמיה, באפער, בלוברטוריה, בפאבריק, בבערזע, בארממע (צ"ל בארמעע) באהל ובארמון, במלונה ובטירה(!), בפארלאמנענט ובועד מיניסטורים “. העתקה כזאת, מה דינה? הלזאת נקרא שם העתקה חופשית, אם לא? היוכל איש לערוב את לבו ולהשמיע, כי ניכּרו עקבות גוף הספר בקרב ההעתקה, וכי קורא אחד מני אלף יכיר כי הורק המאמר מכלי אל כלי? –כפי הנראה אוחז יהל”ל בידו את מעשה מורי ומלמדי ר' הניך זצ”ל: מעשה בר' הניך, שהיה יושב ולומד לפני תלמידיו הקטנים את סדר השבוע ומתרגם להם פסוק כצורתו, וכשבע לסדר “תזריע” היה מתרגם להם la á יהל”ל: אשה, איין אשה, כי תזריע, וועט מזריע זיין, וילדה, וועט מוליד זיין, זכר אַ זכר, וטמאה, וועט זי טמא זיין, שבעת ימים, געדענקט שקצים, אַ וואָך! – אחרי כל הדברים האלה יבוא המעתיק לדבּר גם על הרדיפות שהיו לישראל מימי פרעה ועד ימי-הבינים, וכל אלה לא הכניעו את רוחו, והולך ומוסיף: “העם אשר הוביש פני פרעה, נבוכדנצר, רומא ושבט הפעאָדאלים…” מה זה שבט של פאודלים? איזה אומה יש במעונות הרי-החושך ששמה כך? מה ענין שבט לפאודליסמוס? אבל מי יענה לנו דברים ואת פי מי נשאל? את יהל“ל? – – הכותב הרוסי בגוף מאמרו ידבּר על-אודות הפוליטיקה האנגלית אשר רשם אותה דיזרעאלי ויכתוב אותה בסיפורו טנקרד ויגיד האותיות לאחור, ואולם המעתיק העברי בהעתיקו את הדברים האלה על פני כולם, אומר: “ובעוד אשר לפני דיזרעאלי לא שמו לב אל הודו…”, ואם נשוב לעיין במאמר הרוסי נמצא כי אמת נכון הדבר: העתיק יהל”ל מלה אחרי מלה, ואך רק השורה האחת הזאת לו היא, ואין לכותב הרוסי כל חלק בה…

ואף גם על זאת אעיר את אוזן המעתיק: הוא לא העתיק את הספר הראשון (Book I) אשר בחלק הראשון לטנקרד והפרקים אשר העתיק שינה והחליף עשרת מונים ויקצץ בנטיעותיהם, וישנה בספר הרבה מהמטבע שהטביע בו כותבו הגדול, ובכוח הכלל אין מוקדם ומאוחר עשה כאוות נפשו – ואני לא אדע אם נכון הדבר לעשות כמעשים האלה ולשנות אף קוצו של יו“ד בספר כתב איש אשר “אלו ידעתיו הייתיו”. – ואף גם זאת נמצא, כי בהקדמתו כתב יהל”ל כפעם בפעם “ראבּערט פּיל” ובגוף ההעתקה כתוב כפעם בפעם “ראבערט פעעל”; וזה אות נאמן כי ההקדמה נעתקה משפת רוסיה, והספר נעתק משפת אשכנז, ויהל"ל לא ידע בשכבו ובקומו את אשר לפניו ואת אשר הוא מעתיק…

זה הוא טנקרד, וזאת היא העתקתו וזאת היא הקדמתו!

ואולם רוח יהל“ל עוד לא שככה ועוד ידו נטויה ויחפוץ לעשות גם “מסחר טוב” בספרו זה, ולכן נראה, כי שכח לכתוב על שער ספרו שהוא אך “החלק הראשון לבד², וגם בהודעותיו במכתבי-העתים ישכח כפעם בפעם להזכיר את הדבר הקטן הזה, וכן לא יעשה במקומנו, כי בזה נותן הוא פתחון פה לעולל עליו עלילת אונאת דברים, למען אשר יוליך שולל דעת הקונים, ומי יודע אם לא יקום ה”קיובליאנין” ויטפח על פנינו בדבר “אכּספּלוטאציות” ועל כל העדה יהיה הקצף – כי רבה העזובה בקרב הארץ והספקות גדולים מן הודאי, ואמונת-הצדיקים נחלשה, והפרץ מרובה מאד, והעם את אשר יראה יגיד, וחרה לו, ורע בעניו.

תרמ"ג

בעודני נער ובעמדי על פרשת הדרכים לבחור לי תעודה מתעודות בני-אדם בחיים, שאלני אבי, אם חפצי להיות רופא, ואני עניתי בפה מלא: “לא”, כי איסטניס אני ונפשי סולדת עלי מנגוע אל כל מכה טריה ואל כל נגע ופגע ולמשמש באצבע במקומות שאדם מאפיל עליהם בטליתו. הה, אל אלהי אבוֹתי! מדוע לא שאלני אבי בימים ההם, אם חפצי להיות מבקר בישראל? החדלתי פתאום מהיות איסטניס, אם לא הייתי לבעל נפש יפה, כי לא אחוש ולא ארגיש עוד דבר בשעה שאני טובל את עטי בדיו ושרץ בידי? – אבל שא-נא לי הקורא, כי הדברים האלה שאהי דובר אליך אין לך ולהם דבר, כי לא אתה קראתני להיות לנגיד על הסופרים, ורק יצר לבי הוא, ומה יש לי הצדקה לטעון ולהתאונן לפניך? כי על-כן יהיו-נא דברי אלה כעין אנחה, שאדם נאנח מן העבודה הקשה בעת אשר רע עליו כל המעשה תחת השמש, ואתה אל תשגיח בבת-קול זאת. גם אני אעזוב עלי שיחי ואפן אל הספרים החדשים, וחזקתי והייתי לאיש. לפי הסדר שבאו לידי אשפוט אותם, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ובקטן אחל ולא אביט אל מראהו ואל ערכו הדל, כי האמת אגיד לכם אשר לא הספר הוא עיקר בעיני, כי-אם הדברים אשר עלי להשמיע, ואני אך כלי שרת אבקש לי כפעם בפעם, לשרת לפני הקוראים העברים ולשום לפניהם את משפטי ואת חוקותי, וכל ספר הבא לידי ירצה בעיני לשלח לי למטרה הזאת אשר אני מבקש: כי על-כן ימצאו הקוראים אשר לפעמים אני מאריך לדבר על ספר אשר כמעט איננו שווה לאבד טיפה אחת של דיוֹ בשבילו, כי אני אך את ההזדמנות ביקשתי לי. אכן שקר אשר יאמרו רבים: “ספר פלוני ופלוני עומד למטה מן הביקורת”, כי הוא אך פתגם מורגל וכל אמת אין בו, שאין לך ספר בעולם אשר נוכל לאמר עליו שהוא יוצא בהחלט לחוץ משורת הדין ושאין לו גדר לגדור אותו.

א

בר-כוכבא

שיר-חזיון-תוגה בחמש מערכות

מאת יהודה ליב לנדא, המכונה (!) היל“ל בן שכ”ר.

נניח-נא, כי כבר באה עת הבחירה, ואנחנו כבר באנו ירושלימה, וכבר יש לנו כהנים בעבודתם ולויים בשירם וזמרם וישראל שוכן לבטח, וגם בית-תיאטרון כבר יש לנו, הבנוי לתלפיות בעיר המלוכה, וגם יש אשר האקטריסה המהוללת שרה ברנאַר , מדי לכתה למסעותיה להראות על הבמות בארצות נכריות, בוא תבוא גם אלינו ירושלימה, אחרי שמעה כי היהודים מוציאים כסף הרבה לדברים כאלה, ותרצה לבקשתנו להיות גם לנו ל“אורח “, להיראות על בימתנו פעמים אחדות, ואנחנו, כמובן מאליו, נהלל אליה את “בר-כוכבא”, שהוא הדבר החדש, “נוֹביטה”, אשר לנו ב”ריפרטואר” שלנו, והיא תנסה ללמוד את הפרק הנכון לה; ואם כי נודע הדבר, שהיא איננה מן המבקרים המצויינים שבדורנו, הנה בכל זאת תדע גם היא להגיד לנו את משפט שיר-החזיון הזה. ומה אפוא תגיד שרה ברנאַר לשיר-חזיון-תוגה כזה? בלי ספק תגיד שרה ברנאַר לששיר-חזיון-תוגה כזה לאמר: פי דון, מסיה! כדבר הזה לא היה עוד לעולמים~ אני שמעתי תמיד, כי היהודים הם עם חכם ונבון, וחשבתי כי יודעים הם גם מעט מחוקי-הטעם, ואף גם הגיד לי אחד היהודים (כמדומה לי, באודיסה), כי יהודי משכיל אחד, שמו פפירנא, כתב לכם פעם מחברת קטנה בשם “הדרמה העברית”, להורות אתכם מעט מחוקי מלאכת שירי-החזיון, מה שנקר אצלנו בלעז דרמטורגיה, ואולם כפי הנראה לא ידע מחבר הס' בר-כוכבא אף מה מכל החוקים האלה. ולא מילא גם אחרי התנאים היותר נחוצים. הבאמת אין לכם היהודים כל מושג מכל הדברים האלה? חזיו-תוגה זה איננו חזיון תוגה כלל, כי אם-אסיפת אנחות ונאקות ומלוא קריאות הוי אוי ואבוי, ואם המחבר ממית נפשות אחדות לעין הרואים, לא מפאת שהשתלשלות אוחות-הנפש ותוצאות המקרים לרגלי איזו מלחמה, חיצונה או פנימית, מחייבות את המיתות האלה, אלא בכדי שיהיו פני החזיון כפני חזיון-תוגה , לא יוכל דבר כזה להוליד כל פעולה וכל רושם בקרבנו גם בהיראותו לעין רואים, ואף כי בקראנו אותו מעל הספר (אם כי המחבר יבטיח אותנו, כי גם הקריאה בעצמה תפעל על לב הקורא); ובכלל נראה גם זאת: הנפשות יתגלו לעינינו כעין נוספות, הניתנות לנו חינם אין כסף, או כעין צדדיות, שאינן מעלות ואינן מורידות, ואשר גם בלעדיהן יהיה מעשה החזיון שלם, לא יעדר דבר. אני – תאמר שרה ברנאַר – לא אדבּר על הגברים, כי-אם על הנשים המשחקות בחזיון הזה. שלוש נשים ברא המחבר ובכולן אין אף אחת אשר נאמר, כי היא עיקר לנו. האחת, חנה, היא שפחה העומדת בשורה התחתונה, ולא עליה יהיו הדברים, ובפרט כי היא לא יצירה חדשה, כי-אם העתקה אשר העתיק המחבר מתוך שקספיר בתבנית מינקת י’ליט בחזיון “רומיאו וי’וליט”. השנית, אסתר, היא מן “החוט המשולש אשר יחזיק את לאום הישראלי”, כאשר יאמר המחבר, ואולם מה היה החזיון חסר בלעדיה? היש לה ולעצם מעשה החזיון כל קישור וחיבור? הן להיפך, אסתר תהיה לשטן ולמכשול על דרך המעשה; אסתר תבוא בבלי משים עד מחנה האויבים הרומאים, בלי כל מטרה ובלי כל תועלת, ולו לכל-הפחות ברא אותה המחבר כמו יהודית במחנה הולופרנס, כי אז אמרנו, הנה היא באה בגבורה לפעול ולעשות מעשים לעינינו (אם כי יש אומרים, שגם מעשה יהודית איננו מעשה גבורה, ולא אומץ-רוח היה דרוש לזה, כי-אם ערמה; ראה, למשל, דברי הימים מאת הלד וקורווין חלק א/ דף 49); אבל אסתר לא תעשה דבר, כי אם תפשוק שפתיים, ואף גם תנבל פינה מעט, כי כמעט באה והנה היא שואלת: הלהתעולל בי תאמרו שרי-החיל? האם רק לחלל כבוד עלמה? מה לכם ולעלמה יפת-העינים? - מה זאת? – תקרא שרה ברנאַר בבושת-פנים – היושם דברים כאלה בפי נערה תמימה באמת? האם לא דברי עגבנית היא, ההולכת לצודד נפשות ומתייפה בעיני כל ומעידה על עצמה שהיא יפת עינים, ופותחת פה לשטן לדבר על ההתעוללות וחילול הכבוד בטרם עוד ידברו המה בדבר הזה? האם לא נשמעים הדברים כדברי תובעת בפה? – הנה כי כן אוולת היא וסכלות גדולה, אשר אסתר בהיותה במחנה האויב תקרא לשר אומי “כלב” ולדבריו “נביחה”, בלי כל תכלית ובלי כל מטרה (מערכה ב‘, מחזה ג’), והלא עליה לדעת, כי הרוג יהרגוה שם, ובמותה על לא-דבר האם תצא מזה כל תועלת לבני עמה? – מדוע ברא אותה המחבּר בכלל? האם רק למען הביאנה אל מחנה האויב ולשום בפיה דברי ריבות וקטטות, לריב ולהתקוטט כאשה בשער הדגים, ולמען הפיל אותה אחי-כן בחרב רפוס? מה היה המקרא חסר בלעדי כל זאת? האם נבראה האשה הזאת אך ורק למען יוכל שר צבא הרומאים להתחנן אליה ולהשמיענה כי יחפוץ לשלוח אותה לחופשי בתנאי שתלך ותפתה את אביה, “כי יעלה מעלינו זאת הפעם; ואם יקשה ערפו וילך בחמת קרי, אז אנקום על חטאת קסם מרי”? אבל אם עצה כזאת טובה בעיני איש כהמחבר, שאינו יודע עוד דרכי עולם ודרי שרי-צבאות מלחמה, הנה מסופקים אנחנו מאד אם יוּאַל גם שר-צבא הרומאים לדבּר דברים כאלה; כי גם לוּ הבטיחה אסתר למלא בקשתו, הלא עליו לדעת, שהיא אך שקר תשקר לו, למען המלט, ועמה ייקר בעיניה מעם הרומאים; ובפרט איך ידבר כאלה שר צבא במקום שיש לו ועד ברירה לתנות תנאי כפול ולאמר: “ואם יקשה ערפו וכו' אנקום על חטאת קסם מרי”? - אבל גם האשה השלישית בחיזיון, דבורה, היא מין בריאה אשר לא נדע שחרה. כפי הנראה, חפץ המחבר להציגנה לעינינו בתור הגיבוֹרה אשר בחיזיון, ואולם חסרה היא את כל התנאים היותר נחוצים לאשה כזאת; היא יושבת בית כל היום ומרבה דברים יותר מדי, לקיים מה שנאמר תשעה קבין שיחה וכו‘, ומספרת, למשל, כי כ"ד אלף תלמידי ר’ עקיבא מלומדי-מלחמה עומדים לימין בר-כוכבא אם תלמידי בי"ס יהיו גם מלומדי מלחמה הוא דבר המוטל בספק), ומתפלפלת עם אביה על-דבר המלחמה ומטרתה, וארי-כן נראה אותה והנה היא חולה כל היום כאישה מבנות הדור החדש האומרת לנסוע למעינות-הרחצה, ומעשה אדיר או פעולה שלמה אין אנחנו רואים אצלה, מלבד פעם אחת (מערכה ה‘, מחזה ו’), בעת אשר שר-האלף דוד ובר כוכבא נלחמים יחדו – כשני אויבים בעלי שנאה פרטית ולא כללית – והיא תתפרץ אל בינות לשניהם, וחרב בר-כוכבא תבוא בבשרה על-פי מקרה להמיתנה. ואולם באופן כזה הן לא בעד איזה דעה או רעיון נעלה היא מתה, כי בחפצה להפריד בין שני נלחמים ואסון יקרנה בדרך; ובכן נמצא אצלה איזה מעשה ופעולה גם פעם שנית (מערכה ד‘, מחזה ה’), בבואה אל היכל בר-כוכבא, אהוב-לבה ואהובה, לבקש ולהתחנן מלפניו על אביה ועל שר האלף דוד, השבויים אתו… ואולם ישא-נא לנו המחבר אפ מפה לאוזן נגיד לו, כי כל המחזה הזה יזכירנו יותר מדי את מחזה דסדמונה בבואה להתחנן מלפני אותילו על קסיוס (בחזיון “אותילו” של שקספיר!), כמו כל הדברים בין דבורה ובין שפחתה חנה (מערכה ד‘, מחזה ו’), והמחזה הזה דומה כולו אל המחזה ב' במערכה ג' בחיזיון “רומיאוֹ וי’וליט”, ןהדברים מקבילים כולם, אל הדברים אשר יעברו שם בין י’וליט ובין מיניקתה… כפי הנראה, אוהב המחבר יותר מדי להתיק לנו מתוך שקספיר, ועל-כן יעתיק דברים ממנו גם במקום שאין הענין דורש אותם כלל, כמו המונולוג של דבורה (מערכב ג‘, מחזה ה’) “האדמה אם כל חי”, שהוא העתקה נאמנה מדברי הכהן לורינצו בחזיון “רומיאו וי’וליט” (מערכה ב‘, מחזה ג’); ואולם הפעם הזאת רשם המחבר את המלה “שקספיר” בהערה, אולי בכדי להוציא מלבם של המבקרים; וכן להעתיק לנו מחזות ופרקים שלמים מתוך שילר, ובפרט מן החזיון “בתולת בת אוֹרוֹליאַן”.

כאלה וכאלה וכיוצא בזה תדבר אלינו שרה ברנאַר, אם נזכה כי תבוא אלינו ירושלימה; ואולם במקום שאין שרה ברנאַר, השתדל אתה להיות כמותה בישראל - ולכן אדבר את דברי: בר-כוכבא בעצמו, כפי שמציג אותו בעל החזיון לעינינו, הוא בעל-דברים ואיש-שפתים וכל מעשה לא ראינו. לא נדע במה זכה לגבורתו, אם גיבור מלחמה הוא או גיבור היודע לכבוש את תאוותו לאהובתו ולהקריב את אהבתו אל העלמה על מזבח אהבתו לארצו,ואם להיפך. הן מעשה גבורות לא נראה אצלו. בראותנו את פניו בפעם הראשונה, נשמעהו בדברו דברי אהבה באזני אהובתו, ולא יפּלא בעינינו ברב או במעט מכל יתר הנערים בני-גילו; בראותנו אותו שנית, והנה הוא מקיים מצות נחום אבלים ומנחם את האיש בר-דרומא עלמות בתו, ודבר כזה הן יעשה גם איש שאיננו גיבור החיזיון; בראותנו אותו שלישית, והנה הוא מכריז ומודיע בקול, כי נפלנ נפלנ ביתר, ודבר כזה הן יוכל לעשות גם כרוזא אחר מן המכריזים הפשוטים, ולמה זה הוגיע המחבר אותו על הבימה? בראותנו אותו רביעית, והנה הוא עושה מעשה אשר לא ייעשה, מוצא איש זר תועה בשדה, אשר,השליך אזנו" מעליו, את קאיוס, נכנס אמו בדברים וממתי אותו, וזה הן לא מעשה גבור הוא, כי-אם מעשה לסטים מזוין לאיש שאינו מזוין, מלבד כל זה הן לא יתן ולא יוסיף לנו כל המעשה הזה מאומה; בראותנו אותו חמישית, והנה הוא מתהלך בשדה ומדבּר אל לבו" "דבורה, לו ידעת כאבי ויגוני, אז מהרת את אלי וכו', סלח לי דבורה בל אוכל בוא אליך " (בושתי וגם נכלמתי להגיד למחבּר הצעיר הזה דבר שאין דורשין בו בסוד בחור ופנוי, ומה טוב כי שרה ברנאַר איננה שומעת: בשפת עבר לא יתכן לאמר לנקבה “בוא אליך” במובן זה, כי-אם במובן אחר…); בראותנו את בר-כוכבא עוד פעםאחת, והנה הוא מתחיל: “אמת את משקרת…”, וכרגע נכיר כי קרא המחבר בין כה וכה את החזיון אותילו של שקספיר, ולכן הפך פתאום את בר-כוכבא לאיש אחר ויעשהו לאבר מאברי אותילו, שדבריו ותנועותיו מקבילים לדברי אותילו ותנועותיו בשעה שעובר עליו רוח קנאה; עוד שתים ושלוש פעמים נראה את הגיבור שלפנינו, באין מעשה ובין פעולה, עד שהוא מתיצב על הבימה לדרוש ברבים דרשה ארוכה על עם ישראל ותקוותו, וכי “בעמים יתבולל – עצה נמהרה” וכי על ישראל לקוות, “קווה עמי, אם גם אלפים שנה” (לכאורה יש להקשות: אֵי מזה בא בר-כוכבא לדעת ולנבא לנו אלפים שנה, ולא אמר, למשל, אלף או שלשת אלפים שנה?), ובעודן מדבר, ואיש רע מעללים, שיש לו שנאה פרטית לבר-כוכבא, יבוא ממחבואו ויגירהו על-ידי חרבו וימיתהו… האם באמת נחוץ היה למחבר לשפוך את הדם הזה? האם בזה יאמין כי הצליח לכתוב לנו שיר חזיון תוגה? אבל באופן כזה נטל עליו להמית את הגבור לא במיתה חטופה הבאה מן הצד ועל-פי מקרה, כי-אם להמית אותו לרגלי מלחמה גלויה, מלחמה חיצונית או מלחמה פנימית בלב, מלחמת מעשה בעד איזה רעיון גדול, מלחמת מצווה אשר יצווהו לבו, לרגלי התנודדות פנימית בעת שהחיים יהיו על האדם למשא; אמנם אנחנו בראותנו את בר-כוכבא מת, הלא נבין והרגיש כי אותו איננו דרוש לנו כלל, ולא ישנה דבר בכל הרושם, שאנחנו מקבלים על-ידי כל המחזה, אחרי כי מותו איננו בא לרגלי השתלשלות הסבות ותוצאותיהן, שקוראים בלעז “קטסטרופה”.

גם את רבי עקיבא מראה לנו המחבּר על הבימה פעמים, פעם אחת בשבתו עם תלמידיו ביער והוא מספר להם אחת מאגדות התלמוד (ולדאבון לבנו לקח המחבר את האגדה היפה - מכות, דף כ“ד, ע”ב) -, המסופרת שם בסגנון נמרץ, וירחיב גבולותיה וישחיתנה), ופעם שנית נראה את רבי עקיבא עובר על הבימה בלכתו בשי לפני צר; המחזה בפעם הראשונה למותר הוא כולו ואינו שייך כלל אל העניין, וגם המחזה בפעם השניה לא יראנו נוראות ולא נמצא בו דבר גדול; ובפרט נראה כי רבי עקיבא נלווה אל נפשות החזיון הזה אך מן השפה לחוץ ואין לו כל קשור והתחברות עם המעשים הנעשים. – רבי אלעזר המודעי ורבי יוחנן בן תרדא הם שני יהודים מן המין אשר לנו בימינו, והמה מיושבי בית-המדרש דמשתעי בהדי הדדי בקורות העולם ובפוליטיקה ובחדשות ושניהם לא יעשו דבר: האחד עוד לצד בר-כוכבא, והשני, כמובן מאליו, הוא ממתנגדיו; האחד יחרף את דפוס השונא, והשני את בר-כוכבא, האחד יקלל את יוסף הכהן, הוא יוסיפון (בלי ספק קרא המקלל הזה את הספרים החדשים שבימינו, המדברים בגנותו של יוסיפון), והשני משבח אותו; האחד יפרוש בכפיו והשני יגוז שער ראשו; האחד קורא הוי, והשני אבוי; האחד אומר “אשוב לחדרי, אישן אולי אנוח”, והשני אינו אומר כלום, וזה כל מעשיהם וכל חלקם, שחלק להם המחבר בחזיונו – האם נראה בזה איזה דבר אשר נוכל לאמר עליו כי יש לו פעולה דרמטית? דוד שר האלף הוא האחד בכל החזיון, שנוכל לאמר עליו כי הוא עושה דבר, אם כי רע כל המעשה אשר הוא עושה, אבל גם האיש הזה תועה בכל החזיון, ולא נמצא כי מטרה לו וכי יש השתלשלות ותוצאות לסיבות מעשיו. שני הרומאים אשר יעביר המחבר לפנינו, רפוס וקאיוס, הם יהיו לנו לצל של רומאים ולא רומאים ממש, והמחבר מעיד עליו בזה, כי יודע הוא אך מעט את תולדות הרומאים ואת דברי ימיהם ואת תכונתם, ולא ידע, שהם היו תמיד חומר ביד חוזים גדולים ליצור בהם את יצוריהם, והחוזים חמדו להם את הרומאים ללמוד על-פי רוחם את תורת האדם ורוחו, והנה בא זה וביא לנו שני נערים הומים ובל יודעים מה וקרא להם רומאים, והרומאים האלה מדברים כל דברי נערות וכל דברי הבל, ורפוס, למשל, יספּר לנו בחדרי משכיתו כי נקם יקח מרבי עקיבא על כי קרא לבר-כוכבא משיח ולא בר-כוזיבא (מערכה ב‘, מחזה ה’), כאילו קרא רפוס גם הוא את דברי המדרש באיכה רבה: ר' עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלא משיחא וכו', עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא! - הנה כם יעביר המחבר לפנינו עוד שתים שלש נפשות צדדיות, שאין לנו להרהר אחריהן ודבר בהן – אבל הנפשות אשר קראנו בשמותן עד כה האם בכלל לא היו גם הן נפשות צדדיות?

גם ספור מעשה יש לשיר-חזיון- תוגה זה: בר-כוכבא הוא גבור משוח מלחמה, והוא אוהב את דבורה בת רבי יוחנן, ורבי יוחנן, כמובן מאליו, הוא ממתנגדי משיח זה. גם הבחור דוד בן רבי אלעזר המודעי אוהב את דבורה והנער הזה מוצא חן בעיני המיועד להיות חותנו, ואולם נער רע מעללים הוא, מרגל חרש, המדבר שלום אל ישראל ובסתר הוא נאמן בברית עם הרומאים ומוסר להם את כל סודות בית יהודה; לבסוף יקום דוד על בר-כוכבא וידקרהו וינוס וימלט; וליתר תוקף ועוז תידקר גם דבורה, וליתר שאת ויתר עוז ידקר גם רבי אלעזר המודעי אבי דוד, ולתוקף ועוז הרבה יתר מאד ממתי המחבר במקום אחר גם נערה אחרת ושמה אסתר, אך רק משום שלנה בביתו של נכרי רגעים אחדים, וגם רומאי אחד קאיוס יומת, וכל אלה יומתו לא מפני שהענין צריך לכך, אלא משום המחבר כותב לנו שיר-חזיון-תוגה. ובכן אפוא נראה מחבר צעיר לימים, אשר, עזב ירכתי חדר למודו לשוח בשער הסופרים", והוא עובר על שפיכות דמים רבים כרוצח זקן ורגיל, ולא יחרד ולא ירתע לאחוריו, ובאופן כזה האם נתפלא עוד למקרא דברי אבי-המחבר במכתבו אל בנו המחבר, באמרו: “ונפש צעיר לימים כמוך אזרה חייל לגשת מול פני המבקרים בלב אמיץ ורוח שוקטה וכו'” – כן כן, אדוני! אם לא יירא מחבּר צעיר לימים משפוך דמים רבים כאלה כלאחר-יד ובלי כוונה יתרה, ואף כי מן המבקרים לא יירא ולא יחת גבור כזה.

שפת המחבר בחרוזים לא נופלת היא משפת יתר המשוררים בגליציה, ויש תקווה לאחריתו, ואולם לפי שעה נראה כי השגיאות בלשון רבות וגדולות: למשל, המחבר אומר לנקבה בנוכחת “את לבי תרך באנחותיך”; “עם עיניך את נפשי לקחת” (והכתוב אומר: לבבתני באחת מעיניך ולא עם אחת); יאֶנח במקום יאָנח; "עם אמרות טהורות בקשתי יד בתך וכו' ותבטח לי ידה "; "לביתה תשובה " במקום תשוב, והמחבר עושה זאת משום החרוז; “כוכבי על יסעו שׂמח” במקום שמחים; “ארורה את ליל” במקום ארור אתה; לזכר בצווי “מחי דמעה” במקום מחה; “תמור” במקום תמורת; “ותחלום מכתרו, משבט ממלכה”; “קשתי! גדול יהי כבודך אם תעלי אבר”, ואני לא ראיתי עוד מימי קשת אשר תעלה אבר; ועוד ועוד. – הנה כי כן בקרוא רפוס הרומאי אל אלהיו יקרא לו בשם בעל-זבוב, עשתרות, בעל, והרומאים לא עבדו מעולם לאלילים האלה, וכן לא יעשה. אבל בכלל תקווה כי המחבר עשה יעשה וגם יכול יוכל באחרית הימים, ובפרט אם לא יקום “לעזוב ירכתי חדר למודו ולשוח בשער הסופרים” בטרם יבאו מועד.

ב

מחזות החיים

שראיתי בעיני בעת הלכתי למסעותי בארצות המזרח, הלא הנה: ארם, ארם נהרים, ערב, הודו המזרחית והאיים אשר בהים וארץ סינים.

מאת: וו. שור.

אכן נפלאים אנחנו (לא הסופרים, כי-אם בני-האדם בכלל), מאד, ונפשנו לא יודעת! יש אשר נשב שנים הרבה בעיר מגורינו ומגורי אבותינו, והיא עיר גדולה מלאה נפלאות גדולות, ואנחנו לא נדע ולא נשית לב אליהן אל הימים; ואולם כמעט אשר ניתקו כפות רגלינו מן העיר הזאת וחוצה, והנה כל דבר הנראה לעינינו גדול יהיה לנו כאחת הנפלאות הגדולות הנבראות בערב-שבת בין השמשות. ירק עשב השדה יהיה לנו לדבר נכבד ויקר, מגדל בית-התפילה אשר בכפר יהיה לנו גדול למראה ותאוה לעינים, הגג האדום אשר על המלון בדרך יהיה בעינינו לדבר שהוא למעלה מן הטבע, חלת לחם חדשה עשויה בצביון אחד מצביון חלות הלחם בעיר מגורינו תהיה לנו לבריה נפלאה ומשונה, אשר לא נסיר ממנה עין, חלוקי אבני-הנחל יהיה לנו לשכיות החמדה, אשר יחיה עליהן החוקר, וגם העפאים הזרים אשר בעיר יחשבו לגנזי-נסתרות, ואנחנו אם נשוב בשלום הביתה, והמון רחשי לבבנו לא הממנו עוד ורגשותינו לא עממו ממראה כל הדברים הגדולים והנפלאים ההם, אז נשא כפינו אל השמים וממעמקי לבו נקרא: מה גדלו מעשים ה‘, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת! ואנחנו (לא בני-אדם בכלל, כי-אם הסופרים) לא בוערים ולא כסילים הננו, כי-אם חכמים ומשכילים, ועל-כן נדע ועל-כן נבין את זאת, ועל-כן נחוש ונרגיש מה גדלו מעשיה’, ועל-כן נכתוב את כל אלה בספר, ואף גם נדפיס את הספר ונמכור אותו, וידעו כל עם הארץ את כל עם הארץ את כל המראות הצובאות האלה, וראו בעיניהם את כל מחזות החיים שראינו בעינינו בעת הלכנו למסעינו בארצות לא לנו; וראו הקוראים והנה פה אכלנו ופה שתינו, פה ישבנו ופה עמדנו, פה רכבנו על הגמל ופה על הסוס, “פה הבטיחו לנו סוס טוב”, ופה היה הסוס עוור את עיניו ומביט השמימה “וחוזה בכוכבים”, פה “לבשנו כובע” על ראשנו ופה היינו לישמעאלים והנשים היפות מבעד לצעיף חשבו כי ישמעאלים אנחנו, פה נדמינו לדוקטורים ופה לגיבורים אנשי מלחמה, פה פתחנו פינו בחכמה ולצון כיד ה' הטובה עלינו, ופה התעסקנו במילי דעלמא, למען דעת למשל כי בארץ פלונית ישתמשו במים בבתי-המחראות (במחילת כבוד הקוראים!) ולא בניר; והקוראים, השותים בצמא את כל הדברים הנחוצים והדרושים האלה, אומרים גם הם: מה גדלו מעשיך ה'! ויודו לסופרים חסדם על כי פקדו אותם בפקודת ישועה ורחמים כזאת.

אבל האדון שור פקד אותנו באמת בפקודת ישועה ורחמים, כי ספר נחמד ונעים כתבו אצבעותיו, אמנם הנוסעים, אשר היו בקרבנו עד כה, המרו לי מאד ויתנו בברותי ראש וישימוני לכופר ולחושד בכשרים ולאינו מאמין; האם פשעי הוא כי לא אוכל האמין בכל הסיפורים הרבים אשר אני קורא? האם חטאי הוא כי סיפורי בעל אבן ספיר היו לי למעין כל אכזב, ומסיפורי הנוסע, הנודע בקרבנו בשם “הנוסע”, צועקים אלי קולות הכזבים והשקרים מכל דף ודף? ובהדי הוצא לקי כרבא! ולכן גם מלאך אלהים כי ידבר אלי על נפלאות ארץ קורדיסטניה ואומר לו: חי נפשך אם אעזבך טרם תתן לי אות ומופת. למשל: המחבר שלפנינו מספר לנו מכל המוצאות אותו בהיותו בכפר נציבין אשר בקורדיסטניה, ועל היהודים אשר שם הוא אומר, כי מאמינים הם לדברי הבל ומביא אות לדבריו, לאמר (דף 30): “קורדי אחד הביא לטבח עור חזיר וכו'”, אבל פה נפסקה הרצועה, ואיש שאינו מאמין הלא ישאל תיכף ומיד: אדוני! היש לחזיר עור? אני אינני יודעת זאת. במקומותינו שוטפין את החזיר במים רותחים ומולגין ומהבהבין אותו בכדי להסיר את השער, והנותר הוא קליפת הכסלים, ומה אפוא הביא פלוני הקורדי אל הטבח היהודי, עד כי נוכל להוציא מזה משפט כי היהודים אשר בקורדיסטניה מאמינים בדברי הבל? – הנה כן מספר המחבר לפעמים איזה סיפור זר, אשר גם בעיני עצמו הוא זר יותר מדי, ואז יבוא תיכף ומיד ובהערה מיוחדת (כמו בדף 48) הוא אומר: “אינני מפריז על המדה וכו'”. האם לא ירגיש כי על-פי ההבטחה המיוחדת הזאת עוד מגדיל הוא את החשד פי שבעה? – עוד שאלות קלות כאלה וכיוצא בהן יש לי, ולו ידעתי כי לא אעלה בהן את אף המחבר עלי, כי עתה שאַלתיו. למשל: המחבר הנוסע מעביר לפני קוראיו את היהודים בקורדיסטניה ואת מעשיהם ותעתועיהם בערב יום הכפורים, ומתלוצץ בהזכירו את המלקות שהם לוקין איש איש ארבעים חסר אחת, וקורא לאמור (דף 35): “ואלה הפתאים לא ידעו ולא יבינו כי האכזריות לא תפיק רצון מאלהים ואיננה במידותיו!” – הבאמת שנואה האכזריות בעיני המחבר כמו שהוא אומר? אבל אם אמת נכון הדבר הזה, מדוע זה איפוא יספר לנו לאמר (סף 29): יושבי הארץ הפראים כאשר ראו את הכובע אשר על ראשו חשבו אותו לרופא גם בעל סוסו אשר מרר ועיצב את חייו בכל ימי הנסיעה לרדין עד בואו שם, ושם נגש אליו בעל הסוס לקחת ממנו מעט צרי לכאב ראשו האנוש…“כי עתה אמרתי בלבי באה העת לקחת נקמתי מן פרא אדם הזה. התבוננתי עליו היטב ומששתי את עורק ידו ואמרתי אליו כי כאבו זה הוא נובע (!) מן מלתעות שניו. פקדתי עליו לפתוח את פיו ודברתי אליו: אם את השן הזה (הזאת) תעקור, יגוז ויעוף המכאוב ממך. הוא שמע בקולי ושב אל הכפר מקום מושבו לעקור את השן שהראיתיו; כאשר האיר השחר את פני הקדם ואנחנו קמנו ללכת לדרכנו, שב השובב הנזכר אלי שנית והודיענו כי פקודתי שמרה רוחו, והשן, אף אם במכאובים רבים, כבר נעקר (נעקרה), אך כאב ראשו אנוש עוד ביתר עוז ועצמה מבראשונה”. “פתח פיך ואראה, דברתי אליו, אם נלקח (נלקחה) השן כנדרש. הה! צעקתי בפתחו את פיו הלא את השן הזה (הזאת) אמרתי לך להוציא (!) ואתה עקרת שן אחר (אחרת), אם את זה (זאת) תעקר הראיתיו ביד, או אז ינוח לך וכו', ואני בטוח כי הפרק הוציא את פקודתי בדבר השן השני (השנית) לפעולות אדם, כי מי לא ישמע לדברי רופא אמן כמוני?” – אלה דברי המחבר. ואני עומד ושואל: מי הוא הפרא משניהם? האם הלך המחבר עם הפראים ויתעב בהם וילמד מעשיהם? או האם זה הוא פרי ההשכלה, אשר יביאו הנוסעים האירופיים מזימרת הארץ אל ארצות העמים הרחוקים, למען ילמדו הם ממנו? חי ראשי אם האמנתי לדברים האלה ואם לא יסיתני לבי לחשוב כי הספור הזה רק ברוח מליצה נאמר: ואף אמנם גדול האיש העושה זאת הרבה יותר מעוון הלוקין במלקות וגם מעוון סיבוב הכפרות, אשר יתלוצץ בו המחבר (בדף 57) באין מעצור, - הנה כן ישים המחבר אשם נפש יושבי הארצות ההן ומתאונן עליהם (דף 32), כי יחסרו להם רגשי כבוד מכל וכל, עד שאין להם “דועלל” ואין להם רגשי כבוד לדעת לטרוף נפשם בעת שהשעה צריכה לכך. אמנם אך צחוק עשה לנו המחבר! והלא כל איש בעל מוח בריא יאמר: והלואי שהיינו פטורים גם אנחנו בארצותינו מן המחלה הארורה הזאת, שקוראים לה במקומותינו “רגשי כבוד” ואשר רחוקה היא מן הכבוד באמת כרחוק מזרח ממערב. – גם הלצון, אשר יחמוד לו המחבר לפעמים, הוא לצון אשר לא ימצא לעולם חן בעיני איש בעל טעם, כי הוא נגרר תמיד אחר הענין כאבר מדולדל; כמו כל דברי הלצון בדבר הסוס העוור, שהיה חוזה בכוכבים 0דף 25) או הלצון בלכתו לחלוב את העז והנה הוא תיש (דף 65), או כי בהישבר אניתו יהפוך את הכובע והיה לו לסירת דוגה (דף 71), או כל הלצון בדבר התפילה, ומשלש ישן נושן בדבר מלך ומכתבי-בקשה (דף 72), שהיא תפל מאד וחסר טעם, או החקירה הארוכה בדבר מושב הנפש, וכי מושב נפש התוגרמים הוא בכיס כספם (דף 81), וכיוצא בזה. – עוד דבר אחד נפלא בעיני מאד: האדון שור ידבּר בכל ס]רו בעם ישראל בקרות רוח ובדעה מיושבת ובלי רגש נלהב, והנה פתאום לפתע הוא נופל משמים ארצה, מפנים הספר אל תוך ההערה, ובהערה גדולה (מדף 113 ומעלה) הוא דורש לציון ולישוב ארץ-ישראל בהתלהבות גדולה מאד, עד שהקורא הקורא את הספר בבת אחת לא יוכל להאמין כי רוח אחד חלף על כל הספר וכי נכתבה ההערה גם היא בעת היכתב הספר, וכמעט יסיתנו לבו לחשוב כי יצאה ההערה מידי אחר, או כי ידי אחר חלו בה.

אמנם כאשר נסיר עינינו ולבנו מאחרי המחסורים המעטים האלה, הלא ימצא הספר חן בעינינו, כי במקום שעוונותיו ספורים שם אתה מוצא גם את טיבו, בהיותו כתוב ברוח סופר אירופי, ורק בזאת לא טוב עשה המחבר, כי לא נזהר מלתת את חכו לחטוא ולשגות בלשון יותר מדי, כמו: הה,הרים רמים העולה לשמים שיאם"; "מצב החדרים בעיר אינו ברע הנהו "; “השיבה הרבה החונה על חלק גדול מהעיר שיבה אשר על-ידי עצובת רוחה הנשקפה מבין עיניה עוד תתעלה ביתר שאת”; “היתה המשקה הזה”; "נמשכה המחזה הזאת “; “נפלא היתה המראה”; “בחרתי לקחת דרכי מפה לבאגדאד עם המים”; “שבתי ריקם פניו”; “כל שתי שבועות” ועוד ועוד”. הנה כי כן נפלא בעיני הקורא דבר שתי ההסכמות בשפת אשכנז המובאת בראש הספר, והן כתובות גם שתיהן בדגנון אחד, ומחזי כקנוניא – אבל כמעט אין משגיחין בדברים קלים כאלה, וכבוד הספר והסופר במקומו מונח.

ג

מליץ אחד מני אלף

או מאסף מאמרים ושירים וכו', מנחת שי למחזיקי המליץ.

מאת העורך אלכסנדר הלוי צעדערבוים

הראשון בהמאסף הוא המו"ל בעצמו, ושם מאמרו “לאומיות והתבוללות”, על ההתבוללות הוא אומר, "שהורתה ולידתה בקץ המאה החולפת, (אי משום הא אל איריא. רוב הדעות הטובות והמשובחות על-דבר החופש וכו' נולדו זה עתה בקץ המאה החולפת, ורבים מכותבים דברי-הימים אומרים, כי פרקי ימי-הביניים בכלל כלו ויסופו זה עתה רק בקץ המאה החולפת), ועל הלאומיות הוא אומר, כי נולדה בקדושה ובטהרה מזיווג מן השמים שעולה יפה וכו‘, הלאומיות נקייה מכל מחשבת פגול בלי שום חשבון וחשק גשמי וכו’, דבק ההתבוללות לא נעשה על טהרת הקודש בחופה וקדושין כדת משה וישראל (לישנא דלצון נקיט ליה!) וכו‘, ממזר הוא לא יבוא בקהל וכו’. - אבל מה יעשה הכותב, אם יבוא אחד מבעלי ההתבוללות ויכתוב גם הוא בדברים האלה, מלה במלה ורק יהפוך את הסדר, ובמקום שזה אומר לאומיות, יאמר זה התבוללות, וכן להפך, וגם אותו איש ימלא אָלה פיהו לקלל גם הוא את מתנגדיו באלהיהם ולקרוא לשיטתם “ממזר” – הבזאת תיתם המלחמה?

אחרי מאמרו של האדון ארז יבוא מאמר בשם “אדם ובהמה או צער בעלי חיים” מאת ש. רובין דרכה של תורה הנמצא ברוב מאמריו של החכם הזה הלא ידוע לכל קורא עברית, ואם כי לא תורה חדשה תצא לנו מן המאמר הזה, כי הדברים עתיקים, אולם לקוראי עברית גם זה חדש הוא ורבים יודוה על חסדו אשר הוא עושה עמם.

גם שני מאמרים יפים ונעימים מאת רבי אליעזר צבי הכהן צוויפל נמצא בהמאסף הזה. הסופר הזה נודע בקרבנו בבקיאותו הרחבה בספרותנו. מה טוב ומה יפה סגנון מאמריו, ומדי דברו אלינו נחוש בנפשנו כי ברגש ידבר, ולבנו יתרגש ויתעורר לפעמים למקרא הדברים היוצאים מלבו, כמו, למשל, באמרו: “בכמה ארצות נאורות החילו מחדש לגלגל עלינו חובות ישנים שכבר פרענום בנשך ובמרבית, אלא שנשכח לקרוע השטרות; מעמידים אותנו לדין ולחשבון ותובעים מאתנו מה שאין להם בידינו, שבאמת לא לוינו על השטרות המזויפים שהם מוציאים עלינו אפילו פרוטה אחת מזומנת מכולם; באים הם בכח ובזרוע להפרע מאתנו מנכסים משועבדים לחיינו ומזכויות שקיומנו תלוי בהן, בשביל איזו אותיות מתות ודיבורים קבורים בחיק העבר שלא קבלנו אחריות עלינו”. ציורים כאלה וכיוצא בהם עושים רושם הרבה בלב הקורא.

עוד נמצא בהמאסף הזה ספור קטן הנעתק משפת רוסיה, והוא תפל וחסר טעם, ורק שפת המעתיק העברי (ה"ש) נותנת לו לויית חן ועושה אותו נחמד למקרא. - גם נמצא בהמאסף הערות קטנות מאת ה' יעב“ץ ומאת ה' ברי”ל (ה' ברי“ל מתפלפל גם על מקור המלה ,דרמוס” שה' רכבי יגזרנה ממלה יוונית, ולדעתו המלה “תרמוס” בחלוף דטלנ“ת, ואולם מלה זו היא המלה “דורמסקין” (ברכות ל"ט); הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות, ופירש”י שהוא פרונ“ש בלע”ז ( Prune = פפלוימע), והתופסות נחלקו עליו ואומרים שהוא מין כרוב). - הנה כן נמצא בהמאסף מאמר בשם “מגיבורי ישראל” מאת ש“י איש הורוויץ. הסופר הזה עושה את עצמו לזקן בעל גבורות ובעל דעה מיושבת וצלולה, לאיש המדבּר בכבדות ובעיון, אשר האשכנזי בדרך היתול יקרא לזה “אַלטקלוּג”; והנה הוא בא כחוקר זקן ורגיל אשר כבר כהתה עינו ולחו נס ומשמיע אותנו בדחילו ורחימו דברים שבאמת אין בהם אף קורטוב אחד של דבר חדש; והוא אוהב את הזרות והנפלאות בכדי לאיים על הקורא התם, ולכן יבחר לו מוּשגים דקים, שאין בהם אלא צלצול מלים, כמו “שמכון בן שטח הוא טיפוס עברי מוחלט, איין פאָזיטיפער יוּדישער טיפּוּס)” (במובן זה צ"ל: איין פאָזיטיף יוּדישער טיפּוּס); ולכן הוא בא וקורא לפרקו הראשון שם זר ונפלא “שמעון בן שטח -ברוטוס העברי, ומשנהו הוא ר' עקיבא שהוא חאניבאל העברי”; ובלי ספק עוד יבוא וישמיענו, כי אלישע בן אבויה הוא סציפיוֹ העברי, יהושע בן פרחיה הוא קסיוס העברי, נתאי הארבלי הוא קטו העברי, אמתא דבי רבי הוא הילני העברית ואלכסנדר מוקדון הוא ש”י הורוויץ העברי.

גם שירים אחדים יביא לנו המאסף מאת אב“ג ומאת שרשבסקי. המשורר ראב”ג בשירו זה נראה כאילו שמועה שמע ובא, שמע קול ענות במחנה בדבר הלאומיות, והנה הוא בא וסמך את שתי ידיו גם הוא על ראש, ואולם במקום שאתה מוצא בשיר זה את החיסרון בחמרו, שם אתה מוצא את יפי שפתו ואת סגנונו המתוקן והטהור; והאדון שרשבסקי נתן לנו הפעם הזאת שיר יפה אף נעים, ורק סגנון שירו איננו עולה יפה. אכן עוד שיר אחד גדול נמצא בהמאסף, “מחזיונות בת עמי” מאת מ. א. שפירא, ואלמלא לא נברא כל המאסף אלא בשביל השיר האחד הזה, דיינוּ! ]תגם רגיל הוא להשמיע “כבשם הזה לא בא עוד”, והוא כבר נתיישן בקרבנו מתוך שהוא מורגל כל-כך ולא יוליד עוד את הרושם, שאני צריך לו, להנחילו אחרי את הקוראים, ואולם במלים אחרות הנני אומר, כי מיום שהסכינו קוראי עברית לקרוא שירים וחזיונות, לא מצאו עוד כזה, המלא דמיונות ומראות נהדרים וחזיונות נפלאים ורוח שיר אמיתי. הן זר עוד שיר כזה וחדש בתוכנו (גם לא נתן המשורר אל לבו להיטיב את סגנונו ואת חרוזיו), ואולם מאמין אני באמונה שלמה, כישירים כאלה, אם ירבו בתוכנו, יהיו לשירי-עם, והם יוכלו לעורר בלבד העם את רוח הלאומיות האמיתית, שרבים מן הסופרים קוראים עתה בשמה; שירים כאלה יגונבו אל לב הקוראים וחודרים להם, ועושים את העברים לעברים נאמנים, והם מחבבים את רוח היהדות על הקוראים הרכים והצעירים, ביותם מרגישים כי יש להם ילדות וכי היתה ילדות גם לאומתם וכי יש גם להם דמיונות וחזיונות אשר יוכלו לשגות בהם כנפשם שבעם. אבל המשורר בחר לו הפעם הגדות שהן זרות מעט לקוראים רבים, והוא הן יכול לקחת לו הגדות השגורות בפי כל והשמורות בלב כל נער ישראל – מי יתן והרבּה המשורר לכתוב לנו שירים כאלה, למען עמו אשר מחלציו יצא ואשר יזכור אותו בכל עת ואשר יאמר בגללו: “לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי”…

עוד מאמר אחד מביא לנו המאסף הזה ואותו חשבתי לאחרונה, אחרי כי ירבו הדברים אשר לי לדבר בו ועל כן היצגתיו לבדו. שם המאמר הזה הוא “בקרת לכל שירי יהודה ליב גאָרדאָן ¹”, ושם הכותב אותו הוא משה לילינבלום, ואני בדברי בו לא אעיר עוד על השגיאות הגסות, שעליהן כבר העירו את הכותב במכתב-העתי “המליץ” ואשר התנצל האדון לילינבלום אחרי-כן, כי לא היתה הקונקורדנציה בידו מידי כתבו, כי שגיונות כאלה בין המבקר ובינינו מה הם – אלכה לי אל הגדולים.

התכבדו מכובדים!…

הידע האדון לילינבלום ושם אל לבו, כי ספר שירים הוא מביא במשפט וכי משתמש הוא בכלי המידה, שחומרם אינו גס? – גורדון בהקדמתו לשיריו אומר: “אם בעל נפש הקורא, היודע להלוך בהלך-נפש ובמחבא-רוח, אז ידע בנפשו נפש המשורר ובין לרעו מרחוק; ואם איש הוא אשר לא ניסה להכניס אל הלב דברים הבאים מן הלב, כי אז הבל ייגע המשורר לפשוט ולהטעים לו הדברים, והיא לא תצלח. השיר דומה למן שאכלו אבותינו במדבר, שלא היו לועסים בשינים ולא מתבלין בתבלין, כי מעצו היה נבלע באברים, וכל טעם שאדם רוצה לטעום בו טועם; וכבר הורה זקן אחד מחכמי היוונים (פלוּטארך) שקריאת שירים – “חכמה”. היודע אדון לילינבלום את החכמה ההיא לקרוא שירים? מסופקני מאד! האדון לילינבלום בא ולועס את השירים בשינים, מעקר ומשבר, ממגר ומפצח אותם ועושה בה כאדם העושה בתוך עצמות, מקשה ומפרק כקורא בתורה ומביא פסוקים מכתבי-הקודש וציונים מן התלמוד והפוסקים, להראות כי הדין אינו כך וכך, והולך ומתפלפל ועושה את הביקורת קרדום לחפור ולחצוב בו את החומר הרך והנפלא אשר לפניו, כאילו לא כתב גורדון את שיריו אלא לענין דינא ואליבא דהלכתא. ואף אמנם אפשר מאד כי יצליח המבקר לפעמים להטות את הקורא אחריו בהשקפה הראשונה, ואולם רגע משנהו ירגיש הקורא, כי לא יצדק המשיג וכי העוול אשר הוא עושה להמשורר צועק אליהו מן המאמר כולו, לא מכל פרט ופרט, אלא מן הכלל. על השיר האחד הוא אומר, כי ממס' יומא, דף ס”ו לא כך משמע, ואת השני הוא פוסל מטעם שאינו לפי “אבן העזר”, סימן קכ“ט ולא כפי ה”לבוש" המוּבא ב“באר היטב” שם ולא כדאיתא ב“פתחי תשובה” ואת השלישי יאסור עלינו מדאיתא בחולין פ“ג', ובשולחן-ערוך “אורח חיים”, תר”ח, ס"ד; והמבקר אך איש הוא ולא אֵל, ואיך ידע ואיך יבין כי בכל המקומות ההם, שתמך המשורר יתדותיו בדין ובהלכה, לא עשה בלתי-אם למען הציור והמראה והצורה והצבע?

עיקרו של דבר, אשר יתאמץ המבקר למצוא מומים בהמשורר, הוא מפני שהמבקר הוא עתה לפי שעה אחד מן הלאומיים, ועל-כן הוא מבקש מן המשורר, שכל שיריו במשך זמן של שלושים שנה בערך יהיו למפרע כולם מתאימים וכולם מקבילים אל הנקודה האחת הזאת, היא נקודת הלאומיות.

גורדון ולילינבלום גם שניהם סופרים הם; בתולדות טבע בעלי-החיים יתחשב האריה במשפחת החתול – ואולם לזה לב אריה ולזה לב חתול, זה הולך בגדולות וזה לא ידע בלתי-אם קטנות, זה מלך וכל מחשבה ומחשבה בו מלכות שולם היא, וזה בשפלה ישפל וגם בצאתו למלחמה לא ידע בלתי-אם את ד' אמותיו ואת העכברים והעפולים בחורים ובסדקים אשר הוא צד; ואיך אפוא לא נביט בשעה מן השעות בגועל-נפש על הכרכורים הקטנים, שתכרכר הבריה הקטנה וכל ההקפות, שתקיף סביב על מלך בני-שחץ? גורדון ידבּר אלינו נגידים, והנה זה בא ושואל שאלות בדבר היהודים האדומים ונהר סמבטיון ומלכת שבא וכדומה. אמת היא, ה' לילינבלום הוא עתה מן הלאומיים ואת העולם כולו הוא רואה בדמות דיוקנא של לאומיות – אבל אוי לו לסופר אשר אין לו בלתי-אם שפופרת אחת ומן השפופרת האחת ההיא יהין להביט על חללו של עולם כולו ומן הנקודה ההיא ישפוט את כל המעשים הנעשים; סופר כזה לא ימלא לעולם את תפקידו ולאידע לנצח מה למעלה ממנו. – היו ימים והאדון לילינבלום זה צעק ככרוכיא “תיקונים! תיקונים בדת!”, ומן הנקודה האחת הזאת הביט על כל המעשה הנעשה תחת השמים ואחרת לא ידע ולא הבין, והיה האיש אשר היביט בימים ההם על התנועה הזאת בקור רוח, נדמה בעיניו כמשוגע, ולא הבין איך יוכל איש לכתוב דבר שאינו נוגע אל התיקונים. במקום אחד הוא מתאונן על הסופרים(על קובנר) הכותבים פלפול וחקירה על שיריו של האדון מיצקון, אם טובים הם או לא. אחרי שנים אחדות מוצאים אנחנו אותו והנה שפופרת אחרת על עיניו ושופר אחר בפיו: האדון לילינבלום בא בין אנשים וימצא כי עולם העיון והציורים שונה מן הקצה אל הקצה מעולם המעשה, וירא והנה כל חזיונותיו ודמיונותיו והזיותיו פרחו כאבק פורח, כנוהג שבעולם, וימלא כעס וחמה, ויכתוב ספר תמרורים ויאוש, ויה עם לבו ליאש על כל החיים ועל כל הנעשה, וידרוש את העולם כמין חומר וכל הגות לבו היה חומריות ותורת החומריות, כידוע לכל קורא ספרו ומאמריו בעל ההיא; ובכל זה רוחו עוד לא שככה, וילך ויבקש מכל הצעירים הקוראים, כי ישכלו גם הם את כל משאת נפשם וחזיונותיהם יום אחד וכולם יהיו לנואשים מן החיים ולעוברים ובטלים, וכולם “יתרוקנו מן השיכרון” ולא יאמינו עוד בחיים כמוהו וכלם כמוהו יביטו על החיים אך מן הנקודה האחת הזאת היא נקודת היאוש. אבל בא הקץ גם לדבר הזה. רעיון של לאומיות נעור וסופרינו הלבישוהו צורה זרה ונפלאה, ואנחנו רואים והנה העני רוכב על החמור הזה גם הוא וכל העולם כולו נהפך בעיניו ללולב עשוי לאומיות והוא מנענע בו. כי הנה מנקודת הלאומיות הוא צופה ומביט עתה אל כל העולם שלפניו וכל המעשים הנעשים תחת השמש, וכל הדברים המתהוים בקרבנו איננו רואה ואיננו מסתכל בהם בלתי-אם מתוך השפופרת הצרה הזו ואין לו שום הבנה לדברים אחרים ולמושגים הנוטים ברוב או במעט מן המושג הזה, ומי זה יתפלא עוד כי יביט גם על שירי המשורר שלפניו בעינים של לאומיות, ונקודה אחרת לא יכיר? – בשעה שהיה האדון לילינבלום שיכור מן התיקונים, כתב גורדון את השירים “אשקא דריספק”, “ושמחת בחגך” וכדומה, ומן השירים האלה הלא נודף ריח של תיקונים, ומאמין אני כי בעת ההיא לא מצא עוד לילינבלום די סיפוקו בשירים אלה, והמשורר בודאי לא יצא עוד בעיניו ידי חובתו, אך רק משום שלא התלהב כמוהו. ועתה, כיון שעזב האדון לילינבלום את הנקודה ההיא ותהי לו לתועבה, עתה הוא מספר בגנותו של המשורר על שום שערב את לבו לדרוש תיקונים בימים ההם ולא ידע אז כי מקץ חמש עשרה שנה תהיה עם לילינבלום רוח אחרת. עתה, בשביל שהוא נתון במקרה בעולם של לאומיות, עתה הוא שואל מעם המשורר, כי יהיה גם הוא לאומי מכף רגלו ועד קדקדו, ולא לאומי מעכשיו, אלא מאז ועד היום, זה כשלושים שנה. ומי זה יתקע, כי לא יבוא יום אשר סופרינו הנלהבים יגיעו עד מקום אחר, ויעבדו אלהים אחרים ותהי להם עבודה זרה ואחרת, וגם האדון לילינבלום בתוכם, ואז בצאת שירי משוררנו במהדורה חדשה בימים ההם, מי זה יערבנו כי לא ישאל המבקר הזה מן המשורר, שיהיו שיריו מתאימים ומקבילים כולם, מראשיתם עד אחריתם, אל הדעה ההיא, שתהיה לו לעתיד תבוא? – הנה לא פה המקום לבדוק ולבקר, אם נאמנו השקפותיו של גורדון בכל מקום, ואולם זה הדבר אשר נראה בו, כי איש שלם הוא, המביט על העולםכולו ולא פרק פרק ולא קימעא קימעא ולא מתוך שפופרת אחת, ודעותיו הכלליות אשר קנה ואשר עשה לו אינן משתנות יום יום ואינו נגרר אחר המעשים בכל יום בכדי שיתן להם לעשות רושם בנפשו מדי יום ביומו, ומעולם לא היה להוט אחר איזו דעה, שהציצה פתאם כעשב מן השדה , ולא אחז מעולם בדעה לפי שעה בפרכוס ידים ורגלים. גורדון זה, בשעה שדרשו אחרים תיקונים, וגם הוא התנבא בתוכם, לא שכח לכתוב גם אז על-דבר ישוב ארץ-ישראל. ובהשמטה למאמרו “בינה לתועי רוח” שהדפיס ב"השחר “, לשנת תרל”א הוא מגלה דעתו מראה את האפשרויות אשר לרגליה אולי נוכל לשוב לנחלתנו – והדעה הזאת הלא היא הדעה אשר יתחבטו עתה עליה כל בעלי-הלאומיות. ואיך אפוא יוכל איש להביט בקור-רוח בקרוב אנשים כאלה על איש היודע להלוך נגד החיים? אוי להם לסופרינו ולמשוררינו, אם קוראים כאלה להם, שלא יוכלו להתנשא אף מעט מן המקום שהם נתונים ותחובים בו לפי שעה, ולא יוכלו להבין, כי יש אנשים אשר בסקירה אחת רואים הם עולם מלא וצופים ברוח קודשם מסוף העולם האחד ועד סופו השני ובשעה שהם עושים בזווית זו לא הסיחו דעתם גם מן הזויות האחרות…

אמנם דרך קצרה לפני להוכח עד כמה אנחנו יכולים להחזיק בדעותיו של אותו האיש לילינבלום, אשר יתהפך בתחבולותיו מיום אל יום, לעבוד כפעם בפעם אלהים אחרים, ואשר כפעם בפעם ימחה כעב את דעותיו מיום אתמול כי עבר; דרך קצרה וישרה היא להראות כי האדון לילינבלום בעצמו הוא הוא אשר כתב את הספר “קהל רפאים” ואשר כתב על המלמדים: “ומלמדים בערים לא יורו דעת, ובבני הנעורים לא תהיה מגרעת” (קהל רפאים, דף 126); הוא הוא אשר כתב על הרבנים: “חוקי אל בידיהם שינו הומרו, כיסו בהבלים ובעל עוד ניכּרו” (שם, 114); הוא הוא אשר כתב על מחוקקינו: “חוקים לא טובים לכם הם נתנו, דינים כצנינים בבלי דעת דנו” (שם 125). הנה כן דרך קצרה היא להוכיח, כי האיש הזה הוא הוא אשר כתב את המאמר “אורחות התלמוד” ואת רוב המאמרים האחדים במקצוע זה – אבל אני לכשעצמי לא אוחז דרך קצרה זאת. אני יודע כי זמן של חמש-עשרה שנה אצל איש כהאדון לילינבלום זמן ארוך ורב הוא מאד מאד, ואין אנחנו יכולים לעשות אותו לערב בעד דברים אשר יצאו מפיו בספרו “חטאת נעורים” זה כשמונה שנים, ובפרט כי רואים אנחנו, שהאדון לילינבלום עושה לנוּ תקופות בדברי ימי ישראל, תקופות בנות ארבע שנים, תקופות בנות עשרים וחמש, תקופות בנות שלוש וכיוצא בזה, והיה אם נעשה אותו לערב בעד דברים שיצאו מפיו לפני חמש-עשרה ולפני שמונה שנים, כי עתה אונו עמו וכוחו בפיו לעונת אותנו ולהוכיח לנו כי מאז ועד היום עברו עלינו לכל-הפחות שבעים ושבע תקופות, ומי יזכור עוד עתים רחוקות וימים רבים כאלה לקבל עליו אחריות דברים מאז? ובלי ספק יבואו הסופרים אחריו להרחיב את גבולות מעשיו ולעשות לנו תקופות בדברי ימי ישראל בנות שנה אחת, בנות חודש ימים, בנות יום אחד, ולא יקבלו עוד עליהם היום אחריות הדברים שהשמיעו אתמול. ובכן אפוא לא נוכל לדון עם האדון לילנבלום על דבריו עתה בנוגע לדבריו שיצאו מפיו לפני שבעים ושבע תקופות למנין שאנחנו מונים פה. אבל דבר אחד נמצא לפנינו, והוא כמדומה לי שגם בנוגע לאיש כהאדון לילינבלום יהיה לפלא. בּשנת ה' אלפים תרמ“א לבריאת העולם נתן האדון ארז, בעל “המליץ”, דורון לחותמיו התמידים את ספרו “קהלת”, ושם נמצא מאמר מאת האדון לילינבלום בשם “צרכי עמנו ודעת סופריו”, ובשנת ה' אלפי תרמ”ה ליצירה הוביל בעל “המליץ” שי לחותמיו את ספרו" מליץ אחד מני אלף“, ששם המצא מאמרו של האדון לילינבלום בשם “ביקורת לכל שירי יל”ג”, והנה ידוע הדבר, כי מאז ועד עתה, משנת התרמ“א ועד שנת התרמ”ה, לא עברו עלינו בלתי-אם כארבע שנים, שלוש שנים שפוטות ושנה אחת מעוברת (ומספר התקופות אשר היו לנו בקרב הימים הרבים האלה לא אדע), ואולם שינוי הדעות בין שני המאמרים האלה גדול יהיה מעט גם בנוגע לאיש כהאדון לילינבלום, ועל-כן אנסה-נא ואערוך לפני הקוראים דברים אחדים מן המאמרים ההם ואשים אותם פרק לקראת פרק, משפט לקראת משפט, למען אשר תראינה עיניכם מישרים:

התרמ"ה	התרמ"א
"מה אפוא חפצים השואלים ודורשים בשאלות החיים (כלומר: לילינבלום וחבריו)? הלא למעט את המשפטים הקדומים בין בני-ישראל, להחליש את ההתלהבות ההתנגדות והחסידות יחד, להגביר את רוח האזרחות, למעט את הבטלנים המוכרחים לפעמים להתעסק בפרנסות מגונות, ולהרבות יודעי שפת רוסיא , או בדברים יותר קצרים: לעשות את המון בני ישראל מוכשרים ליהנות מאד שיווי הזכויות ביום שנזכה לו וכו' וכו'.	"ההמון אינו צריך להשכלה, כי-אם להיות יודעי ספר ולעסוק בעבודת האדמה וכיוצא בזה (כל הרוצה לבוא ולהבין ההבדל שבין השכלה ובין ידיעת ספר והתעסקות במלאכה יבוא ויבין!) אם כן למה יחפץ המשורר שיסיח המון העם את דעתו ממצבו שהיה בו לפני אלפיים שנה בטרם תם חפשו? (המשורר יחפוץ להגביר את רוח האזרחות!) ולמה ייעץ להעם לנתק את המוסרות המקשרות את הווה שלו עם העבר? (להחליש את ההתלהבות שבלב ולמעט את הבטלנים!) וכו' וכו'.
“האין חוב מוטל על הסופרים להכשיר את המון בני ישראל שיוכלו ליהנות בשיווי הזכויות בשעה שיעלה הרצון לשום קץ לצרותינו? נדעה בנפשנו כי קרוב יום הפדות לנו ממצבנו המוגבל ובני-ישראל יהיו שווים עם כל העמים; אך מה תועיל הפדות לאלפי חובשי בית-המדרש ולחסידים פראים, המרקדים בבית רבם? על-ידי שיווי הזכויות עתידים להיפתח לנו שערי פרנסה רבים: הראוי לעבודת המלך יקבל משרה; בעלי כשרון, אע”פ שאינם אומנים, יוכלו למצוא מחיתם בכל ערי רוסיא, ובעלי נכסים יוכלו לקנות קרקע בכל מקום; אך איזה טובה מכל אלה לחובשי ביהמ"ד, לחסידים פראים ולבטלנים שלא יצלחו למלאכה? וכי לא תהיה יותר תפארת לנו אם תחת בטלנים, מלמדים, סוחרי טלואים, מוכרי משקאות חריפים, מלוי בריבית ומחזיקי בתים מפורסמים,יבואו בפנים רוסיא אנשים בעלי-מלאכה, פועלים הנהנים מגיע כפיהם, בוכהאלטערים ועוזרים בקיאים בבית-המסחר והפאבריקים? וכו' וכו'.	“מקור כל צרות ישראל, דלותו ושפלותו, עניו ומרי מצבו הוא, כפי שנראה ממקומות רבים בשירי המשורר, אך בהמלמדים, בהרבנים, בהש”ע ובהתלמוד וכיוצא בזה דברים שאינם מסכימים עם יפיפותו של יפת, כאלו לא היה בעולם תחום מושב היהודים וכו‘, כל חפצו של המשורר הוא להעיר את בני שיראל על יפי הציוויליזאציא ולהכשירם להתאחד כפי היכולת עם שאר עמים אשר אצלם, כפי שצריך לשער, הכל על מקומו בשלום וכו’ וכו'.
	“והיה עם משכיל ובלשונם שיחה” – האמנם אי-אפשר להיות עם משכיל בלא התנאי הזה? האמנם צריכים אנו להשתמש בלשון עם ידוע, אך בשביל זה שהוא עם תקיף ומושל בארץ ואנחנו חלשים שגלינו מארצנו וגו‘? גם השפה המדוברת שעל-פי ההיסטאריא נעשית שפת בני-עמנו יושבי ארצות שונות, יכולה לאחד אותנו, אם לא לגמרי בשפת עבר, מכל מקום יותר הרבה משפת עם מיוחד, שאינה מובנת ליושבי ארצות אחרות וכו’ וכו‘. - “ולכל חכם לב, לו נפש משכלת, משטר ופקודות יתן בממשלת” – גומזא קתני, וכל זה הוא תולדות רגש היופי, התפעלות המשורר הנפרזה מן הציוויליזאציא האירופית החיצונה (האם לא עולים דברי המשורר בד בבד עם הדברים: הראוי לעבודת המלך יקבל משרה?) וכו’ וכו'.
“הם (היהודים בצרפת ואנגליה) היה מצבם הרבה יותר טוב ממצבנו אנחנו וכו‘, לא דברו בשפת זשארגאן, אבל בשפת מדינתם, לימוד התורה ועמו הבטלנות לא היה נפרץ כל-כך אצלנו כמו אצלם וכו’, וע”כ אדמה כי לא אשגה אם אחליט, כי לפחות היו אנשים מוכשרים לעולם העשיה ובנקל יכלו ליהנות משיווי הזכויות בשעה שזכו לו וכו‘, אבל אנחנו, צאצאי יהודי פולין, שונים הרבה ורבים מאתנו לא יוכלו כלל למצוא רווחה גם ע"י זכויות שונות וכו’, יש בינינו אלפי אנשים שאפשר שימותו קודם מתן שיווי הזכויות, (ובכל-זאת) החקירה בשאלות החיים תוכל להביא להם תועלת וכו‘, נעשתה תנועה בין אחינו בארצנו; הרבה גמרו את בית-הספר לרבנים ולסוחרים, את בית ספר הכוללים ואת האוניווערזיטעטים; הרבה למדו מלאכה בבה“ס למלאכה וחרושת המעשה, הרבּה החלו לעבוד את האדמה, וכולם ראו שכר בעמלם, איש לפי ערך כשרונותיו וידיעותיו, גם בלא שיווי הזכויות. אם יצלח ביד סופרי שאלות החיים להעיר את העם להרבות על חשבונו בי”ס לידיעת שפת רוסיה ועבודת האדמה וכו’, אם נצלח לכונן קולוניות למאות או לאלפי משפחות בני ישראל העתידים לגווע ברעב - או תהיה תבני ישראל בארצנו לפחות הצלה פורתא עד מתן שיווי הזכויות וכו'.	"אם בחדרי המלמדים לא למדו שפת המדינה, הוא מפני שהאבות בעצמם לא ראו תועלת בלמוד שפת המדינה לבניהם, מפני שבאמת לא היה בימים שלפני זה צורך לדעת אותה, כמו שלא היה להם צורך גם להרבות בעלי אומנות וכו' וכו‘. המורים החדשים מחזיקי בתי-הספר הפרטים שבחרנו בהם תחת המלדים גרועים הם הרבה על-פי-רוב מן האחרונים גם במוסרים גם בהשפעת הלמודים שהם משפיעים על תלמידיהם וכו’ וכו'.
	"מדבר אני על הציוויליזאציאן החיצונית וכל דרכי חיי איירופא ומנהיגיה, שאין להם שום יחס עם המדעים(!) ואינם אלא מאָדע, שאנו יכולים לסלק ידינו מהם בארץ אבותינו, בשעה שנחיה חיים לאום, בלי שום הפסד לעצמנו ולאחרים, ואפשר שנמצא עוד איזה תועלת בזה…וכו' וכו'.

ואיש כזה הוא סופר בישראל, כותב מאמרים ומחבּר ספרים, איש אשר לא יזכור היום את הדברים אשר השמיע אתמול! ואיש כזה חפץ, כי הקוראים יקבלו את דעותיו, וכי הדעות שהוא שרוי בהן לפי שעה תהיינה משותפות לכל עדות הסופרים גם יחד מששת ימי בראשית ועד היום הזה.

אמנם אשובה - אל הענין אשר לפנינו ואנסה לתהות על קנקנו של המקר. - עיקר טענתו על המשורר הוא, כי רק את הנגעים בבית ישראל הוא רואה ואת המדות המצוינות המשובחות שבהם אינו רואה.

אבל האם באמת לא ידע המשורר את המדות הטובות שבישראל? הן אם נקרא את המאמרים הרבים, שכתב גורדון בלשון רוסיה, כמו למשל בריבו עם מכתבי העתי “גולוס” בשנת 1872, או בריבו עם ברפמן בשנת 1876 וכדומה, הלא נראה את ההפך; יודע גורדון לספר בשבחם של ישראל שכם אחד על כל סופרינו, יודע הוא להפוך בזכותם ולדרוש משפט להם ביד חזקה ובזרוע נטויה (ועוד בשנה שעברה הזכירוהו על זה לגנאי ה“רוס” וה“נאָוואָיע וורעמיאַ”), ולמה אפוא יאמר עליו המבקר, כי עוור הוא ולא יראה כמה מעלות טובות יש להם לישראל? האך רק יען כי מרבה הוא לדבּר תוכחות בבנ-עמנו בדברו אליהם עברית? אַבל מדוע לא יבין מבקר זה, כי שיוה היא, אשר בחר לו גורדון, וכי בכוונה הוא עושה כן לדרוש עלבוננו משונאינו ולעמוד לימיננו בקומו לדון בשאלת היהודים לפני הקוראים הרוסים, תחת אשר בדברו אלינו יהודית לא יחפוץ להחניף להיהודים בחלקות ולשים קטורה יתרה באפם ולספר בשבחם וביחוסם יותר מדי? ומה עשו נביאנו וחוזינו מעולם, האם לא דברו גם הם אך תוכחות בבני-עמנו ומן המדות המצוינות והמשובחות שבּהם העלימו עין? ולילינבלום בעצמו מה עשה בבואו להתוכח עם גורדון, האם לא הביא הוא בעצמו משל מרבי שמעון בן לקיש ורבי אלעשה בן פדת, ואם לא בעצמו אמר: “ה' גארדאן יודע בלעדי כי הוא מדבר נכונה, וע”כ לא אבא לומר לו “תנא דמסייע לך” והלל את שיריו בפרטות, אך במקום שדבריו לא מצעו חן בעיני, שם אעיר עליהם“; ומדוע יבקש מן המשורר, כי יבוא הוא אל היהודים כפעם בפעם להיות להם ל”תנא דמסייע" ולהגיד להם מן הבוקר ועד הערב “יפה דרשתם! יפה דרשתם!”, ומדוע לא יתן הרשות לו לעשות גם הוא כמעשהו להעיר עליהם אך במקום שמעשיהם לא ימצאו חן בעיניו? -

ומלבד כל אלה האם לא דיבת שקר היא הדיבה הזאת מעיקרא? האם לא נמצא בשירי המשורר גם פה ושם שירים אשר יעידו לנו ברור כי יודע המשורר לחלוק כבוד למידות ישראל הטובות כאשר יאתה להן? למשל: המשורר ידבר על חיי המשפחה בישראל, בת ישראל, אשר

זֶה שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּשְׁמוֹר עַל בַּעֲלָהּ:

לֹא יָדְעָה מָנוֹחַ יוֹמָם וָלַיְלָה,

לֹא לֶחֶם חֲמֻדּוֹת, לֹא שֵׁנָה רָאֲתָה –

כִּי בַת-יִשְׂרָאֵל הִיא יוֹדַעַת חוֹבָתָהּ!

(ח"ד, דף 44)

או בשיר הזה למעלה, בתארו לנו את אהבת בת ישראל לאישה, לא האהבה עלפי המודה, כי-אם אהבה טהורה של אשה יהודית שלא מבנות ההשכלה, והיא אוכלת לחם עם אישה על שולחן אביה- או בדברו על תשוקת הדעת בלבב נערי-ישראל (אשר בזה הרגיש גם המבקר) בעלותם אל בתי הישיבות:

אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישׁוֹן עַל הָאָרֶץ,

לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, לָשֵׂאת כָּל קֶרֶץ –

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בָאֹהֶל!

או בעלותם לבתי האוניברסיטאות:

אֶל עַקְרָבִּים יוֹשְׁבִים בֵּין אַנְשֵׁי שַׁחַץ.

בִּגְדָם עִזִּים, לַחְמָם צַר, מֵימָם לַחַץ,

וּבְבֹא הַקָּצִיר – וַאֲלֻמָּתָם קָמָה!

תְּהִלַּת לָמָנָסָף הָרוּסִים יַבִּיעּו וכו'

כַּמָּה לָמָנָסָף בִּרְחוֹב הַיְּהוּדִים!

או בדברו על תעודת ישראל בין העמים:

לְכָל בָּאֵי עוֹלָם נֵר אֱלֹהִים הֶעֱלֵיתָ,

וּבַעַדְךָ חָשַׁך עוֹלָם, וְאַתָּה נְִהְיֵיתָ

עֶבֶד עֲבָדִים, גּוֹי אֹבֵד וּבְזֹה נֶפֶשׁ.

אַחֵינוּ מְנַדֵּינּו הִתְעַשּׁתוּ לָנוּ! וכו'

מִי תּוֹרַת אֵל לָכֶם הֵבִיא וַיּוֹשֶׁט

וַיְלַמֶּדְכֶם דַּעַתמוּסָר וָקֹשֶׁט,

מִי אִם לֹא נַחְנוּ-וְעַתָּה לָמָּה נָסוּף?

(ח"ד, דף 103–101)

או בדברו על “נשמת ר' ופסי התתרית” ומזכיר את מדות ישראל הטובות בדרך כלל:

אֵין בָּה אַף אַחַת מִן הַמִּדּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת,

שֶׁנִּצְטַיְּנו בָהֵן זֶרַע קֹדֶשׁ בְּנֵי בְרִית וכו'.

דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יֵדָע, חֶמְלָה לוֹ זָרָה וכו'

(שם, דף 35)

ודברים כאלה וכיוצא בזה נמצא בשירי המשורר במקומות שונים. אבל באמת ישמור גורדון מחסום לפיו, לבלתי שית בחלקות לבני-עמו בדבּרו אליהם יהודית, ואת דבריו הטובים יחשוך לעת דבּרו בלשון שמלאכי-חבלה נזקקין אליה – האם באמת בינה יתרה דרושה למבקר להבין דבר כזה?

אבל בינה יתרה לא נמצא לאדון המבקר שלנו בכלל. האדון המבקר שלנו מביא משירי המשורר אך את הציוּנים אשר בהשקפה הראשונה דרושים הם לחפצו, ומן השאר יעלים עין; האדון המבקר ישים לפעמים לפנינו הלכה פסוקה בדבר המשורר, שאין להרהר אחריה, כמו, למשל, באמרו על המשורר: “מקור כל צרת ישראל, דלותו ושפלותו, עניו ומרי מצבו הוא, כפי שנראה ממקומות רבים בשירי המשורר, אך בהמלמדים, בהרבנים, בהשו”ע ובהתלמוד, וכיוצר בזה דברים שאינם מסכימים עם יפיפותו של יפת, כאילו לא היו בעולם לא תחום מושב היהודים ולא הערה מיוחדת כמעט כוללת מלמד העברים וכו‘". ובמקום אחר הוא אומר: “המשורר הולך בזה לשיטתו, שכל תמונות חייהם של ישראל וצרותיהם אינם אלא פרי התלמוד”. אבל הן שקר ישקר לנו האדון המבקר הנכבד! הן לא נאמנו כל הדברים האלה והאדון המבקר ישית לנו אך באחיזת –עינים! לא אך בהתלמוד וכו’ מוצא גורדון את מקור ענות ישראל, כי-אם גם בהגבלת הזכויות, ובהפה מלא הוא אומר:

הֵן אֱמֶת, יַעֲקֹב, כִּי עַד כֹּה נוֹאַלְתָּ, וכו'

אַךְ לֹא בִשְאָט נֶפֶשׁ כָּל זֹאת עָשׂיתָ! וכו'

יַד הָאוֹנֵס הָיְתָה, הוּא הֲדִמָּנוּ. וכו'

וּבְאַרְצֵנוּ גַם זֹאת כִּי חָלַף קֶרַח וכו'

כִּי מַאֲמַר מֶלֶךְ פָּתַח בָּתֵּי סֵפֶר וכו'.

גַּם פִּתְחוֹן פֶּה בָּעַמִּים נָתַן לָמוֹ וכו' וכו'

וִישֻׁרוּן מִהַר אַף הֶרְאָה לָדַעַת

כִּי יָדָיו רָב לוֹ בִתְבוּנָה וָדַעַת!!

(ח"א, דף 48–46)

אמנם מדי קראנו את מאמרו של האדון לילינבלום יסיתנו לבנו לפעמים להאמין כי האדון הזה איננו מבין לקרוא בשירים בכלל. האם לא יאמינו לי הקוראים? נלכה-נא ונראה! המשורר יאמר בשם אגודת אוהבי שפת עבר: “הנה גם בנינו, מהם נואשנו, שבים אלינו”, והאדון לילינבלום בא ושואל: “היש בכח שירי ה' גורדון למשוך את גורי האריות האלה לעמם באהבה? וכו' או האין שירי גורדון וכו' מוכשרים, להפך, להפיל פחד ורעדה על גרי האריות ההם ולהדיחם מעל העם הסכל והפרא אשר בכל פינות חייו אך צלמות ולא-סדרים, הבלים ותהפוכות?” כן ידבר אלינו האדון המבקר – אבל הידבּר כאלה איש שיש לו אף הבנה כל-שהיא בטיב שירים וסגולת פעולתם בקרב העם? שירים בכלל, אם שפה נעלה ואם ציורים נהדרים ואם דמיונות הרבה בהם, מושכים את לב כל קורא צעיר ולא יזח עוד מעל עמו! עם ישראל לא היה עם כי-אם על-פי הרוח הנפלא המרחף על פני תורתו ואשר הכניסוהו כפעם בפעם בלב כל נער ונער מישראל בעודו רך! סוד זה הוא סוד הלאומיות – וכי בשביל שלא יצייר גורדון את הלאומיות בתמונה גסה, כאשר יעשו אחרים, הבשביל זה יהין איש שאינו מרגיש לשאול לתומו אם יש בכח שירי המשורר למשוך את לב הקוראים הצעירים לעמם? ומי אפוא ימשוך את לב כל קורא עברית לאמו ולשפתו אם לא גורדון? האם פלפולי הני בני-בריוני יעשו זאת? האם שיחות בטלנים, שריח בית-המדרש נודף מכל מלה ומלה שישמיעו, ההן יעצרו כח למשוך את הצעירים לבלתי הבריחם מעל העם הסכל והפרא הזה, אשר בטלנים כאלה הם סופריו? – הלא רק בכח היופי וחרושת-האמן נכניס את אלה תחת כנפי שכינתנו! וכולנו, בנעורינו וזקנינו, האם לא נדע, כי גורדון הוא לפי שעה המשורר האחד שנוכל לשום את מעשי ידיו גם לפני איש, שטעם טעם ספרות אחרת? - הנני בטוח ולבי סמוך, כי אם ניתן את שירי גורדון למקרא לבנינו הצעירים, יהיו אלה ליהודים בכל נפשם ומאודם, ומסופקני מאד אם יהיו יהודים ואם לא יבּיטו בגעל-נפש על עמם בם בתיתנו להם למקרא את דברי הפלפולים ואת הסברות הריקות אשר ישמיעונו סופרינו יום יום!

נלכה נא ונראה! האם לא ידבר לב קורא צעיר אחרי שפה נעלה כשפת המשורר אשר בה נוכל לצייר ציורים כמו:

וָאֵרֶא רֶכֶב אֵשׁ יוֹרֵד בָּרוּחַ

וּבָרֶכֶב אַרְבָּעָה סוּסֵי לַהַב

וּכְרוּב נַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּמוֹ

וּבְכוֹכַב-שֵבֶט יִדְפְּקֵם, יִמְחַץ רַהַב

וּבְמוֹשְׁכוֹת הַקֶּשֶת יַטֶּה אוֹתָמוֹ

וּרְפִידַת הָרֶכֶב חַשְׁמַל וָנֹגַהּ –

(ח"א, דף 51)

…רכב עשוי אש וסוסים עשוים להב, הרכב הוא כרוב קטן עודנו נער, השוט הוא הזנב מאחד הכוכבי השבט והחבלים הם מושכות הקשת. –

או שפה אשר בה נוכל לבטא צרות עם כולו במלים כאלה:

מוֹץ נִדָּף הוּא בּוֹרֵחַ מִמְּדֻשַּת הַגֹּרֶן

וּבְנֵי יוֹנָה נִמְלָטִים מִפַּרְסוֹת הָעַיִט;

מִן הָאֵשׁ הַמַּיְמָה, מִן הָעֵץ אֶל הַתֹּרֶן,

מֵאֶרֶץ תָנוּט תַּחְתָּם אֶל קַרְקַע צִי שַׁיִט.

(ח"ג, דף 192)

או שפה אשר במעט מלים נוכל לבטא בה את המרירות בשעת צרה לאמר:

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשּׁור עַבְדּות נִצַּחַת,

אֶחֱלוֹם דִּרְאוֹן-עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶש.

(ח"ד, דף 3)

"אחלום דראון-עולם – האם לא יקח מבטא כזה את לב הקורא? – או:

אוּלַי הַשָּׁמַיְמָה אֶזְרֹק טִפָּתִי

וּתְהִי לִמְטַר גֶּשֶׁם – וְתִתִַךְ דִּמְעָתִי

עַל שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי הַגָּדוֹל מִיָּם?

(ח"א, דף 110)

השמימה יזרוק את טפת הדיו אשר דבקה אל עטו, והטפה תהיה למטר גשם, ובהיתוך המטר ארצה תתך ארצה גם דמעתו העצורה בעינו, לבכות על שבר עמו הגדול אשר גם שברו גדול מני ים – האם לא ימשכו טורים כאלה את לב קוראיהם לאהבה את העם הגדול הזה, אשר גם שברו גדול מני ים, ולדבקה אחריו גם בעת טובה וגם בעת רעה, ושבר-עם זה, אשר לא בדברים ולא מפורש יושם לפני הקורא, האם לא יוצק כמו מסכת זהב אל תוך לבו לעמוד שם כל הימים, הרבה יתר מאשר יעשו הדרשנים והדברנים הקוראים כל היום “לאומיות! לאומיות!” – או מי איש ולא יט לבו להחזיק בעמו בכל נפשו ומאדו ביום קראו:

……אֲחוֹתִי רֻחָמָה!

“אָן אוֹלִיךְ חֶרְפָתִי?” – אַיֵּה חֶרְפָתֵךְ"

לִבֵּך לֹא חָרַף, לֹא הֵסַרְתְּ תֻּמָּתֵךְ;

קוּמִי אֵפוֹא וּשׂאִי מִמּוּם פָנָיךְ,

לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה, כִּי אִם לִמְעַנָיִךְ, וכו'

אוֹת קַיִן, אוֹת קָלוֹן וּכְלִמַּת נֶצַח

עַל מֵצַח הַנְּבָלִים אַנְשֵי הָרֶצַח;

יִרְאוּ יוֹשְבֵי תֵבֵל קֵדְמָה גַם יָמָּה

יֵדְעוּ מַה עֻנֵּית, אֲחוֹתִי רֻחָמָה! וכו'

……לַטֹּוב יִחָלְתִּי,

אַךְ בָּשְתֵּך לָשֵׂאת רוּחַ בִּי לֹא קָמָה,

קוּמִי נֵלֵכָה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה!

(ח"א, דף 118–117)

קומו נלכה, אדוני הקוראים – בלב הומה ואיננו יודע מה יקרא "הבן האובד" השב אל עמו ושפתו את הטורים האלה; על לבו יעלה בבלי משים זכר מיניון הקטנה, אשר המשורר האשכנזי מצפצף אליה כיונה: "וואָס האַט מאַן דיר, אָ אַרמעס קינד, געטהאַן?" ואשר הוא עומד וקורא: "דאַהין! דאַהין!". קומי נלכה, אחותי רחמה! – האם לא ירגישו כל "גרי האריות" כי רוח גדול וחזק דובר אלינו מן הטורים האלה?

ולמשורר כזה הם אומרים כי הוא איננו לאומי! יען מה? יען כי אין לו לאומיות בצורה גסה בפסל המסכה אשר עשו להם המה? יען כי לא צר חוג מבטו כחוג מבטם, ועין כי לא ליום קטנות הוא נולד, לספּר עמם בלשונם ולהפטיר עמם בשפתם, לאמר חכמה לכל אשר יאמרו המה חכמה לפי שעה? יען כי לא בזה-נפש הוא כמוהם ולא שפל-רוח להיות נגרר עם דעותיו אחרי כל מקרה-יום ולהחליפן כלבוש כפעם בפעם בברוק ברק לעיניהם בפתע פתאום? יען כי איש הוא ואיננו מבטלני בית-המדרש, והוא יודע ומבין כי מקרי-יום אלה אך מקרים הם אשר להם אלפי סבות ויסודות? העל כל אלה לא יסכּנו שירי גורדון ולא יסכון עליהם “הבן האובד” השב אלינו? אוי לה לספרות כזו המגדלת סופרים כאלה בתוך ביתה! אוי להם לקוראים הקוראים דברים כאלה בלי דעה ובלי הבדלה! – וסופרים כאלה יהינו להגיד כי להפך הוא שירים כשירי גורדון עוד יפילו פחד ורעדה על גורי-האריות ההם, להדיחם מעל העם הסכל והפרא אשר בכל פנות חייו אך צלמות ולא סדרים? אבל דבר זה הלא שקר הוא, דבר זה הלא חסרון ידיעה, הלא סכלות הוא! מי עמד לנו להחזיק אותנו כלנו כיום הזה, לעשות אותנו לעם, ללאומיים (במובן זה שאנחנו מבינים)? הלא תורתנו, הלא חוזינו ונביאינו אשר עוררו אותנו כפעם בפעם להזכירנו מי אנחנו! ונביאינו וחוזינו ומשוררינו אלה מה עשו המה? האם לא בקשו להם כל ניב מלא בזיון וקצף וכל דבור של קלון האוכל מבשר עד נפש להשליך שיקוצים על ראש עמם ולתת ישראל לגידופים כל היום? האם לא דבר ישעיהו באזני עמו ויקרא להם “זרע מרעים”, “בנים משחיתים”, “סוררים”, “חברי גנבים”, “רודף שלמונים”, “גבורים לשתות יין”, “חוקקים חקקי און”, “עם מרי”, “בנים כחשים”, “זרע מנאף”, בני עוננה“, “הנחמים באלה תחת כל עץ רענן”, “על הר גבוה ונשא שמת משכבך”, “הן לריב ומצה תצומו”, “כפיכם נגאלו בדם”, “זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים”, ועוד ועוד? האם לא יקרא ירמיהו גם הוא “פרא למוד מדבר”, “בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים”, איפה לא שגלת”, “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה”, ועוד ועוד? האם לא מלאים דברי יחזקאל נדיבות ומחמאות בקראו “ונתתי את פגרי בני ישראל לפני גלוליהם”, “ותקחי מבגדיך ותעשי לך במות טלואות ותזני עליהם”, ועוד ועוד? האם לא יגלה גם הושע כל רע וכל משחת וכל פגע ונגע אשר בבית ישראל? והנביאים האחרים האם לא יעשו ככה? ומדוע אפוא לא בא איש לשאול אם יש בכוח דברים כאלה למשוך את הקוראים לעמם באהבה, או האין דברים כאלה מוכשרים, להפך להפיל פחד ורעדה על הקוראים הצעירים ולהדיחם מעל העם הסכל והפרא אשר בכל פינות חייו אך צלמות ולא-סדרים, הבלים ותהפוכות? ומדוע לא יראו כל אלה לנפשותם כי יקום באחרית הימים אחד מאלה הבוקרים ויאמר להם כי מניאים הם את לב הקוראים מאחרי העם, יען כי את המדות הטובות והמשובחות שבישראל יעלימו, ורק את הרע ואת הנגע ישימו על נס? ואנחנו? האם לא נדע אנחנו כי להפך הוא וכי הדברים הרעים והמרים הם הם שמשכו אותנו אחריהם בסגנונם היפה והמיוחד וברוחם הכביר, ובגללם אהבנו את העם הזה?

אמנם בגועל-נפש נקרא לפעמים דברי מבקרים כאלה ורוחנו תקצר בנו, ולפעמים נשמע דברים ולא נדע אם נערים משחקים לפנינו. - המשכילים מן המין הזה דבר חדש חמדו להם. ההשכלה אשר באה אל קרבם לא נתעכלה, אחרי כי הפרץ אשר היה בין דמיונותיהם ובין החיים החמריים פרץ גדול ועצום היה, וגם אפני חינוכם בנעוריהם לא היו עשויים לתת אותם לראות את העולם כמו שהוא ולחבב את החיים ואת המעשים הנעשים תחת השמש עליהם, וגם חכמים ונבונים לא היו מעודם אשר יחון הטבע אותם למען אשר יוכלו להכיר את פני העולם האמיתי בסקירה אחת, כי על-כן החלו לקצות בהשכלה בכלל ולבער אחריה ולהעליב בה' ועל-כן היה למנהג בין המשכילים האלה לשוב ולהאיר פנים אל כל שקוץ משומם אשר כבר השליכו מעל פניהם. המשל אומר: “אל תשפוך את הילד עם האמבטי יחד” - והמשליכים האלה באמרם להשיב את הילד אל תוך האמבטי, מצאו נחת-רוח במעשיהם, באמרם להשיב גם את הבגדים הצואים ואת כל החלאה והזוהמא והטינופת, אשר כבר אמרנו כי לא ישובו עוד. האנשים האלה היו לבעלי-תשובה ועושים עתה לעינינו מעשים כמעשי זונות נשכחות בשעת זקנתן. למשל, האדון לילינבלום בא ושואל: מדוע יעיר גורדון אוזן לבני-עמו לשמוע בלמודים, וההשכלה בכלל הלא אך “מודה” היא? היש לנו תשובה על שאלה כזאת? או כי יבוא וישאל: למה יצוה גורדון ללמוד את שפת המדינה, האמנם אי-אפשר להיות גם משכיל בלא התנאי הזה? וכי האם לא די לנו שפת הז’רגון, “שעל-פי ההיסטאָריא נעשית שפת בני עמנו יושבי ארצות שונות”. היש לנו תשובה על שאלה כזאת? אם להכעיס דובר האיש ההוא כדברים האלה, אז אין לנו ולו דבר, ואם חזון לבו הוא, אחרי כי נתון הוא עתה לפי שעה בעולם של תוהו ובוהו, גם אז אין לנו ולו דבר לענות אותו, ורק נוד ננוד לו על נגעי דמיונות כאלה. האדון לילינבלום בא ועומד לצד זפת הז’רגון, כי חוק הוא מחוקי ההשכלה החדשה אשר ימצא חן בעיניו מפאת שהוא חדש, אבל הדבר הזה לא יעצור בעדו להיות ממתנגדי האמונה בתחיית המתים, כי גם זה הוא על-פי דין וחוקה; ועל-כן הוא בא ושואל את המשורר: " האין אפשרות לשיר על האביב ואל תחיית הטבע, מבלי לערבב בזה דברי אמונה בתחיית המתים?" או באמור המשורר: “נשמות המתים תמצאַנה שם (בין הבדים) נוה”, - מוסיף הוא ואומר: “אין לזה שחר”; אבל מה נעשה אם כשם שהגיע לאמונת תחית האומה כך יגיע לימים הבאים לאמונת תחית המתים, ואז יבוא בעקיפין על המשורר וישאל אותו: מדוע לא נמצא בכל שיר ושיר רמז על תחית המתים? - הנה כן נראה כי כפירתו בעיקר הזה לא תמנעהו מהיות לסניגור לכל מנהגי ישראל אשר יעשו בגלוי, ועל-כן יקרא תגר על דברי המשורר: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”. ואמר כי פרי העצה הזאת נראה עתה על בנינו, שגם המשורר עצמו מתאונן עליהם “ובנינו, הדור הבא אחרינו, הם מנעוריהם מתנכרים אלינו”. אנחנו לכשעצמנו אם ישאלו אותנו בדבר הזה נדע לענות תשובה פשוטה, כי הבנים האלה מתנכרים אלינו, יען כי היו אך “אדם בצאתם” ולא היו “יהודים באהלם”, כמצווה עליהם מפי אוהב עמו וכאשר מוטל על כל אב ואב לחינוך לבנו; ואולם האדון המבקר לא ימצא נחת בתשובות פשוטת כאלה. ולכן נראהו, שהוא לוקח לו שיר, שכתב גורדון זה כעשרים וחמש שנה, ולועס אותו בשיניו, וגורס ומפצח אותו ונושא ונותן בו, ומבקש בו שיטות וכוונות מיוחדות ולא יבין כי יש אשדר יכתב שיר כזה בדרך-העברה בנוח הרוח על הכותב, ובהיות רעיון כזה בלבו לפי שעה, או בעבור רוח על הארץ והוא ימשול בהמשורר כמעט קט.

אמנם תכבד עלי מאד המלאכה לצאת בעקבי המבקר ולפשפש אחריו בכל מלה ומלה, כי באופן כזה דרוש לי להזכיר כפעם בפעם את דברי המשורר ואחריהם את דברי המבקר ואחריהם עלי להביא את דברי אני אשר לי להשמיע, וחוט משולש כזה בהכפלת הדברים כפעם בפעם הלא יהיה לחבל עב להיות למחנק לצוואר הקוראים.

המבקר יפנה לו אל השיר “בירח בלילה” לקחתו לו למרכב לרכב עליו, ואנחנו הלא נדע את דרכו בשיר: יסרסהו, ידרסהו וידרשהו בשבעים פנים, ולשאלותיו ולתנואותיו אשר הוא אומר למצוא על המשורר אין קץ; את הדבר האחד הוא מציין ואומר עליו, כי הוא חידוד ישן נושן, את השני הוא מציין ואומר עליו, כי הוא מציין ואוסר אותו עלינו, משום מה? משום שלא הבין את אשר קרא; למשל: המשורר יספר לנו, כי זכה מאתים אלף בגורל ויעלה למרום, ויחדרו עליו מלאכי-השרת “ואבין כי גם במרום יכבדו עשירים” -והנה זה בא האדון המבקר, המבין דבר מתוך דבר, ואומר: “דרכן של הסופרים לבקר את מעשי בני-אדם וכו‘, אבל לכתוב בקורת על יושבי מרום וכו’ הוא דבר חדש בימינו, שאין לו טעם וריח”; ואולם האם טח משכל לב מבקר כזה להבין, אשר יש צבא מרום ומרומי-מרומים גם במובן אחר, ויש אשר תהיה כוונה מיוחדת להמשורר באמרו כי גם במרום יחניפו לבעלי-הכיס? - אבל נפן-נא מזה אל מול אחר. המשורר לא ידע ולא ישים לב, כי האורב מחכה לו לשפוט אותו בפטפוטים ובפטטיות ובמשלחת דברים רעים ודלים, ועל כן-הוא הולך לבטח בדרכו ומצייר לנו בציורים נפלאים את היכל תורתו של ישראל אשר ברבות הבקיעים בו יבריח את עולי הימים מעל בית-ישראל; והדברים האלה הלא הם דברים אשר כמדומה לי ישתמש בהם כל סופר וסופר והם מובנים לכל ולקוחים מן החיים כפי שהם נראים לכל עין בסקירה הראשונה, ובלבד שלא יהיה הרואה בעל סברות ודרשות ופילוסופיות ועקמומיות של לב, והנה בא האדון המבקר ומחל לדרוש דרשות ולהתפלסף ולעשות חקירות ולשאול שאלות אם חייבים אנחנו בתיקונים וכו‘, אם לא יותר טובה לעלות ירושלימה, ועוד ועוד. הה אלהי אבי! ואם האדון לילינבלום כותב כיום הזה לאומיות ומסתכל בכל דבר ודבר מתוך שפופרת זו, העל-כן לא יוכל עוד משורר טהר-רוח וטהר-עינים, שאיננו פילוסוף וחקרן, להתאונן בקרבנו על היכל ישראל אשר רבו בו בקיעים? - המשורר איננו פילוסוף וחקרן כמו האדון המבקר, ועל-כן הוא מצייר לנו בשירו גם את “חדר המלמדים שוחטי בני-הנעורים”, והציור הזה העשוי כלאחר-יד ובלי כל התפלספות יתרה הלא נאמן ונכון יהיה בעיני כל קורא, ואולם האדון המבקר איננו ככל קורא, ועל-כן נראה כי קנאת חבריו אכלתהו, והנה הוא בא בטרוניה עם המשורר וטוען טענות ושואל שאלות ומראה אותנו בכל הראיות שבעולם, כי לא המלמדים אשמים, כי עושים הם כפי שהם מצווים כו’, כי מלמד אחד, שלקח לו אביו בשנת ה' אלפים תרט“ז ליצירה, היה לוקח כל ימי החורף רו”כ וחצי כו' וכי אם נזכה ונחיה ונעלה לירושלים, והיו לנו מלמדים וחדרים אחרים וכו' וכו' - ומה יאמר הקורא לזה? הקורא יאמר לזה? מלמד הנך גם אתה! אנחנו רחוקים הננו מכל פילוסופיותיך, אנחנו לא נלך לדקדק עם המלים כמו עם חוט השערה, אנחנו נדע רק את זאת, כי אמת נכון הדבר, ילדינו ובנינו דקים ודלים כלולבים יבשים מרוב העיפוש אשר בחדרים והעבודה הרבה, ותלמידי בתי-הספר האחרים כשתילי זית יפים ונעימים ובחצרות אבותיהם יפריחו, יען כי מבינים מוריהם לתת להם חיים של חילוץ עצמות, חיים טובים לגוף ולנפש, ולמה לנו כל התפלספותך וכל חקירותיך וראיותיך מן הלאומיות? וגם אם תביא לנו אלפי ראיות כאלה, התוכל להוציא מלבנו את הדבר אשר נרגיש אותו? - אבל האדון המבקר עומד למעלה מן ההיגיון הבריא; האדון המבקר הוטלך לשיטתו לפשפש ולבדוק בחורין ובסדקין בכל שיר ושיר, ועל-כן כאשר יזכיר המשורר בשירו גם את “אנשי דורו המחישים הגאולה” ואשר פניהם כפני “דור ההפלגה ושפתו הבלולה”, והנה מתנפל האדון המבקר על המשורר בחמת רוחו וקורא: לא כי הסכמה אחת ודברים אחדים בינינו! לא היו אנשיך אנשי דור הפלגה מעולם! - אבל לאט לי, אדוני המבקר: הבאמת לא תזכור עוד את כל דברי המלחמות והריבות והעצות והתחבולות והצעקות והנפתולים והמחלוקות, שהיו ביניכם כל הימים, ואשר קראנו אותם אנחנו כפעם בפעם מעל פני מכתבי-העתים “המליץ” ו“המגיד” ודומיהם? הבאמת לא תזכור עוד את כל התעלולים, שהתעללתם בנו, בין במכתבי-העתים ובין מאחורי-הפרגוד, בין בחוברות מיוחדות ובין בדרשות בפומבי? הבאמת לא תזכור עוד את הימים שלפני קטוביץ ואת ימי קטוביץ. ואת הימים שאחרי קטוביץ? הבאמת לא תזכור עוד את ההצעות המופלאות והמוזרות במכתבי-העתים שנולדו ששים בכרס אחת והתרוצצו זו בזו? אם אתה, אדוני המקרא, לא תזכור את כל אלה, יאר ה' פניך אליך ויחונך למען תזכור, ואולם אנחנו כלנו פה היום זוכרים את כל אלה היטב, ובבלי משים יעלה על לבנו זכרון דור ההפלגה, אשר זה ישאל חמר וזה יושיט לו אבן.

נעזבה-נא את השיר הזה ונפן אל השיר “למי אני עמל”. מי בין הקוראים העברים לא יזכור את השיר הזה אשר לא ימחה עוד כל הימים מלב הקורא אותו פעם אחת? מי לא יזכור את המשורר ההולך עם צרור שיריו אל כל פנות עמו ושואל, אם יקבלו את תורתו ברצון, כי אין לו הר לכפות עליהם כגיגית? ואת הדברים בבוא המשורר גם לפני הנשים רחמניות שבתוכנו, לפני אחיותיו בנות ציון העדינות, ושואל אותן: אולי תוכלנה הנה לתת לב אל שיחת בת-שירו הנוגה, וכי ירתע פתאום לאחרויו בזכרו כי הנשים בישראל אינן מבינות שפת עבר ואין להן היכולת לקבל את תורתו, אחרי כי כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תיפלותו? - האם הדבר הזה אינו כן? האם לא ידעו כל באי שער ישראל כי בנותינו לא תלמודנה שפת עבר אחרי כי הוריהן לא ילמדו אותן? ומה אפוא יוכל עוד מבקר למצוא תנואות על שיר כזה? – אם אנחנו לא נדע איך יוכל עוד איש למצוא תנואות על שיר כזה, הנה האדון לילינבלום יודע את הדבר הזה היטב. האדון לילינבלום, למשל, יודע לבוא ולשאול: ולא היתה ברוריה, בת ר' חנינה בן תרדיון ואשת ר' מאיר, יודעת את התורה? הלא גם על בתו של רש“י ואשת הסמ”ע יספר ההמון, כי היו יודעת את התורה? וגם על אמו של ר' ישראל סלנטר מקובנה אומרים כי היתה יודעת בעל פה את דברי ר' אליעזר במס' יומא דף כ“ו, ההולך לשיטתו במס' כתובות, דף נ”ט? כדברים האלה ישיג האדון המבקר על המשורר! ומה הדבר היוצא מזה? הדבר היוצא מזה הוא, כי המשורר הוא עם-הארץ פשוט ואינו יודע מאומה; אינו יודע לגמרי את האשה הכבודה ברוריה, ואינו יודע את אשר יספר ההמון, ואולי אינו יודע ח"ו לגמרי, שאֵם היתה לר' ישראל סלנטר; ובכן: בטעות הורה אותנו המחבר הלכה מפורשת בסוגיא דלמי אני עמל, בטעות הוציא גורדון מרגליות טהורות מחיקו וישימן לפנינו, ובטעות התענגו ויתענגו עליהן כל הקוראים את השיר הזה עד קץ כל הדורות. ואנחנו מה נענה לאיש כזה על שאלות כאלה? האם נענה, כי כתב המשורר את שירו לדעת האוסרים האומרים כל המלמד בתו תורה מלמדה תיפלות, או אין חכמה לאשה אלא בפלך, ולא לדעת החולקים על ר' אליעזר? האם נענה, כי המשורר נוטה יותר לציין תמיד את האוסרים מלציין את המתירים, בכדי להוציא מלבם של הקוראים המחזיקים בכל נפשם בכל דבר אסור? או הנענה אותו, כי דברים כאלה בכלל הם אך דברים צדדיים בתוך השיר, שאינם מעלין ואינם מורידין, והמשורר ישתמש בהם למלאכתו אך כעין אילוסטרציה?…

נלכה-נא מזה ונפן לנו אל מול אחר. - המבקר יבוא לדבר גם על השירים שכתב המשורר בימי המהומות האחרונות. באחד השירים ההם ינחמנו המשורר, כטוב לבו אליו רגע אחד, לאמר: “רבבות אדם לטבח לא יכריעו” – אכן פה נבקה רוח האדון המבקר ולא יכול עוד לשמוע במנוחה דברים כאלה, שיש בהם משום סכנת נפשות, וכל-כן יקפוץ בראש ויקרא: תנחומין של הבל נחמנו המשורר… יש אפשרויות כי עוד תגדל הרעה שבתים… אבל אדון נכבד! הלא דברים כאלה מסורים אל הלב, ואיך נוכל לדרוש מאיש טהר-עינים להביט בעין רעה דוקא אל תוך העתיד? או הידרוש איש מעמך, שלמדת את עינך לראות ברעף ויבקש ממך כי תשנה את טעמך וראית אך אור? הלא דברים כאלה מסורים אל הלב! או גם אם נאמר, כי המשורר יודע אל נכון ובברור, שצפויים אנחנו אלי רעה, האם באמת יגדל עוונו כי ידבר אלינו דברים טובים וניחומים, לחלוש את הכאב ולרכּך אותו בשמנו הטוב, כמעשה אשר עשו גם נביאינו וחוזינו בעת צרה?… הנה כי יבוא המבקר אל השיר “אחותי רוחמה”. את השיר הנפלא הזה כבר הזכרתי למעלה ולא אדע בכך ספרותנו העתיקה והחדשה שיר כמוהו, אשר ישים לפנינו גמעט מלים את משפט ישראל בעמים ואסונו הגדול. שיר אשר קולות אלהים יתמלטו ממנו בספרו באזנינו כי אחות לנו קטנה רכה וענוגה, והיא מנהמת כבת-קול, ועל לחייה חרפה ואודם-הבושת העוצרים בעדה לבלתי השמיע במרום קולה כי שודדה, כי חיללו את כבודה בעודה בתומתה, והמשורר, שהוא אחיה האחד, ידבר אליה בקול אשר כל הושמע אותו יאמר: כן דיברו בלי ספק בני-יעקב אל אחותם דינה בבואם מן השדה, והנה הוא אומר בתחלואים מסותרים ובמרירות: טוב לך, אחותי, טוב גם לי כי עונית; עד עתה לא מצאנו די כה בנו להתקוממם על נפשנו, אבל עתה אחרי אשר נהיתה הרעה לעיני כל יושבי הארץ, עתה קצרה רוחי, עתה לא קמה עוד רוח גם בי לשאת בשתך, לכן קומי נלכה עד קבר אמנו, נלכה ונסורה למלון אורחים אשר בדרך ונלון עד יעבור זעם, נשב ונחכּה, אחותי רוחמה, נלכה אל מקום שאין מכירים אותנו, נלכה – הוי, אנה ננוס, אנה נלך, אחותי קטנה?!… זה הוא השיר אשר לפי דעתי והרגשתי יכול הוא לגייר גם את אלה אשר בשאט בנפש בזו ליקהת-אם בעודם בנעוריהם, להשיבם לביצרון; ועל שיר קדוש כזה יערב לב קורא שאינו מרגיש להוציא משפט, כי הוא שיר של “איזה חרוזים חלשים וקרים”, ונקל לו להעביר על שפתיו מלים כאלה: “המשורר מקבל באהבה יסורי אחותו ואומר טוב לי כי עונית; לקבל באהבה יסורי איש אחר נקל מאד בכל אופן” - אמנם כן, כתב פה לילינבלום לעצמו טסטימוניום פופַרטאַטיס שלו, הראה לנו פה רגע אחד את לבו הערום מכל רגש ומכל בינה במקרא של שיר, הוכיח לנו פה בשתי-שלש מלי, כי גס-דעת הוא באופן שאין למעלה הימנו, בלכתו לצרור ולהכלים את רעהו ולחשוד בו במה שאין בו, אך רק מבלתי-יכולת להבין אותו!

האדון המבקר בכתבו את מאמרו חשב, כי אסור לו לעבור על אחד מחלקי השירירים עד אם יעיר עליו דברים אחרים, ועל-כן יאמר להעיר גם על ספר המשלים שכתב המשורר, ואולם ראֵה זה פלא הוא: על כל הספר הגדול הזה אין לו להגיד דבר בלתי-אם כי בספר הזה נמצאו גם ארבעה-עשר משלים מקוריים, שאינם העתקות, והם חסרים את החידוד, מלבד המשל “החמור גבה הלב”. אבל הדבר הזה הלא הוא מילתא בלא ועמא! מה יאמרו הקוראים בקראם למשל “בקיעת ים סוף”, “הפרדות”, “הנפט” וכדומה? – הנה כי כן יחשוב האדון המבקר, כי מחויב הוא להעיר דבר גם על הספר “אהבת דוד ומיכל”, ועל-כן הוא עושה לו הערות קלות (לפי דברי עצמו) כמו: דוד לא אהב מעוד איזו אשה וכו‘, גם לא נאמר בו שאהב את יונתן (והלא הכתוב אומר: ויבכו את רעהו עד דוד הגדיל, ש“א, כ', מ”א) וכו’, גם קינת דוד על שאול ויהונתן כיתה מן השפה לחוץ (וגם הדבר הזה אמת היא כמו שאמת הדבר ששיר “אחותי רוחמה” היא מעשה “חרוזים חלשים וקרים”; או האם יאמר המבקר כן משום שכתוב שם בהקינה: נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים (ש“ב א' כ”ו) שזה ראיה לסתור דבריו דלעיל?) וכו' וכו' – ואחרי שעשה המבקר את צרכיו אלה בא אל השיר “צדקיהו בבית הפקודות”.

נרדה-נא גם על השיר הזה, אלופי הקורא, ונראה איך יפול דבר. השיר הזה הוא משירי המשורר החדשים ומן המין שהמשורר יביע בו איזו ממעלות רוחו ומבקש לו נושא מדברי-הימים לשום את הדברים בפיו, ובשיר כזה אין להקורא לבקש את פרטי דברי-הימים, שיתאימו בד בבד עם מקרי ההיסטוריה, כי את ההיסטוריה ילמד איש איש מתוך ספר העשוי לדבר, ופה בהשיר לא נלמד בלתי-אם את הדעות, שחשקה בהן נפש המשורר באותה שעה להלביש אותן את הצורה, שהוא נותן לפנינו. אם נקרא את חזיונות המלכים של שקספיר, למשל את החזיון “המלך יוחנן”, או “היינריך הרביעי”, לא נבקש בם פרקי היסטוריה, כי בהם יכתוב החוזה אך כפי העולה על רוחו וכפי שהוא אומר לצייר לנו את תכונת רוחו של גבורו, ולא ישים לב כי יוחנן בריבו אל האפיפיור אינוֹקנטי השלישי עוד הרע לעשות מאשר נמצא פה לפנינו, או כי היינריך הרביעי, אשר נכירהו מתוך דברי-הימים, נהפך לאיש אחר בספרו של שקספיר; וכן בכתבו לנו את חזיונותיו הרומיים אין לנו לבקש בהם פרק בדברי הימים, כי כאשר נדע, רק ספורי פלוטארך על-פי העתקת סיר תומס נוֹרט היו לו לעינים, ולפעמים לקח לו משם את אחת הדרשות שדבר אחד הרומיים בשעתו, - למשל, בחזיון “יוליוס קיסר” – וישנה וישים בפי הדובר דברים אחרים ושונים. וגם בקראנו את חזיונותיו של הצרפתי ווֹלטייר נראה כדבר הזה, או בקראנו את החזיונות ההיסטוריים של שילר, למשל “מרד של פיאֶסקו בגינוא” או “דון קרלוס”, ששם מתנגד החוזה אל מקרי דברי-הימים ומשמיע דברים כלפי לייא. הנה כך בקראנו מחזה כמו “צדקיהו בבית הפקודות” אין לנו לבקש כי יהיה צדקיהו זה המוצג לעינינו בזה מקביל את צדקיהו אשר ידענו אותו מתוך כתבי-הקודש: פה עלינו לבקש אך את הרעיון, ורעיון זה הלא בנקל נבין אותו: המשורר מתנגד אל כל התערבות קודש בחול וחושב כי אין לכהנים, עברי-האלהים, להתערב בהנהגת הממשלה אשר בידי העומדים בראש המלוכה; אין חכמה לכהנים אלא בבתי-המדרש, הכהנים חיים אך על תורתם ואומנתם ומה להם ולדרך-ארץ, הכהנים אינם מבינים כלל דברים כאלה, ועליהם לשאת עיניהם אך לשמים ולא להתערב בדברי חול ולתת עצות ולעולל עלילות ולכסות כל דבר ודבר במסוה הקדושה למען גנוב את לב העדה. מטרניך וביסמרק לחוד והאבות הקדושים אשר ברומא לחוד; ארץ הישפניה חנפה תחת יושביה מחמת ממשלת-הכהנים אשר היתה בה, הארצות הנאורות עמלו בכל עוזן להסיר את יד הכהנים הרודה בהן מעליהן, ברוב הקנטונים אשר במדינת שוויצה אסרו על הכהנים לבלתי התערב עוד במילי-דעלמא, כי די להם אם ישבו במנוחה על סיר-הבשר אשר הם אוכלים ועל כוסם הרויה אשר הם שותים בסתר ועל דרשותיהם שהם דורשים בגלוי; האיש אשר יתחשב בקוראי “פרנקפורטר צייטונג”, אם תגע ידו במקרה אל גליון “קרייץ צייטונג”, הלוא יהיה לו כאילו עלה חוח ובא בכפו ונקבה; שני עולמות הם, אשר לא תוכל הארץ לשאת אותם יחדו – הנה כן נמצא, כי יש מלך טוב אשר לו שיטה טובה בהנהגת המלוכה (יהי שמו ראובן או צדקיהו או שאול!) והוא ילך תמס וארצו תאבד לבהלה מחמת כהן קנא לאלהיו (יהי שמו שמעון או ירמיהו או שמואל!) – ומה המוסר היוצא לנו ממשל אשר כזה? המוסר היוצא לנו ממשל אשר זה הוא פשוט ומובן בנקל: גם כיום הזה עלינו להיזהר לבלתי הרכיב את הכהנים שלנו אלופים לראשינו, גם כיום הזה עלינו להשמר לבלתי היותנו עבדים נרצעים לכל אלה הבאים אלינו ברוח קדשם ובפרישותם וברבנותם וחסידותם למשול בנו, גם כיום הזה עלינו להישמר לנפשותינו לבלתי תת לנערים ולבטלנים ולמלמדים ולמורים ולפטיטי הסופרים, הכותבים מאמרים וחוברות, בין בשפת עמם ובין בשפת רוסיה ובין בפשת אשכנז, לבלתי תת לבני-בריוני כאלה להתעולל בנו ולהיות לנו למנהיגים ולאלהים אשר ילכו לפנינו ולמורי-דרך-וליועצי-עצות ולעומדים-בראש, כי הם לא יועילו ולא יצילו. הם אנשים אשר גדלו מנוע בתוך ארבע אמותיה של בטלנותם, ואין להם מושג מן העולם כי אם מעט-מעט, כפי שהם רואים אותו מתוך השפופרת הצרה שלנוכח עיניהם לפי-שעה; סוף דבר עלינו לדעת כי עולם כמנהגו נוהג ובני-העניים שמהם תצא תורה ובני-העולם היודעים להלוך נגד החיים, שנים הם למיניהם – זה הוא מוסרו של השיר. מלבד כל אלה יחליש שיר כזה גם את רושם האימה והיראה אשר ינוחו בנו מעודנו בגשתנו אל הערפל אשר בכתבי-הקודש ויורנו לעבור ברוח בקורת על הספרים ההם, וכן יקרע גם את הנימבוס החופף על הקודש ויוליד בלבד קוראים רבים רעיונות חדשים, למרות דעות המשכילים החדשים הרואים את כל העולם אך מבשרם וחושבים כי כבר נפקחו עיני ישראל יותר מדי וכי, אדרבא, כבר מוטל עלינו לשוב ולעצום מעט את עינינו… זאת תורת השיר אשר יבוא עליו האדון לילינבלום בטענות ובשאלות ארוכות מאד ואשר יאמר עליו, כי “יותר טוב היה להשיר הזה אם היה נדון בגניזה”. ומה כל חרי האף הגדול הזה? נראה-נא: ראשית דבר יתאמץ להוכיח, כי צדקיהו,כפי שהוא מוצג לעינינו בכתב-הקודש, הוא “טפש”, “מוג לב”, “שוטה” (אף כי יש עוד לבעלי-דין לחלוק ולשאול: וכי אפשר הדבר שמוג-לב ימרוד במלכות בבל ולא יחפוץ להיכנע תחתיה ולא יחפוץ לשבות מריב עד שיקלח שבי, ולא עוד, אלא שיראים אותו ועל-כן ינקרו את עיניו); וכן יאמר להוכיח, כי ירמיהו הוא גבור אדיר ואמיץ-לב (אף כי יש עוד לבעל-דין לחלוק ולשאול: וכי אפשר הדבר שאדיר כזה, אשר בודאי ידע כי אין התורה מתקימת ביד איש עד שממית עצמו עליה, יפיל תחינה לפני המלך לבלתי השיבו בית יהונתן הסופר, וגם בשים המלך דברי שקר בפיו לענות לשרים השואלים אותו “ומה דיברת אל המלך?” יקבל את השקרים האלה באהבה ולא יתנגד להם כחוב על הגבור המשכיל וגם דבּר ידבּר כדברים האלה אל השרים. ירמיהו ל“ה כ”ד-כ"ו); וכן יתאמץ להוכיח, כי לא טובה היתה שיטת צדקיהו במלוכה בלכתו להתחבר אל מצרים החלשה, תחת אשר חפץ ירמיהו לחבר את העם אל מלכות בבל התקיפה (אף כי יש עוד לבעל-דין לחלוק ולשאול" וכי אפשר הדבר, שממשלה תקיפה כבבל, בצורה על ירושלים, תעלה מעל העיר ביום שמעה את שמע חיל פרעה (הממשלה החלשה) היוצא לעזרת יהודה. ירמיהו ל"ז ה'); וכן יוסיף המבקר וישאל שאלות כאלה עד לאין סוף; למשל: המשורר יספר בחזיונו, כי אמר צדקיהו להתנפל על הכשדים מאחריהם, והמבקר ישאל: והלא הכתוב אומר ויברחו; המשורר אומר: “אל קנא ונוקם אלהי ירמיהו”, והמבקר ישאל: והלא האל הנוקם לא אך אלהי ירמיהו, כי-אם אלהי כל העברים הוא. ומובן מאליו כי מבקר כזה יביא אגב אורחא פלפול ארוך על-דבר אמונת האחדות ושתי רשויות וטוב ורע ושכר ועונש והשגחה פרטית, כאילו באמת שמענו את הדברים האלה בפעם הראשונה מפיו והרי הם חדשים; המשורר אומר, כי אין עת בזמן מלחמה לשים לב לחגים ולשבתות, והמבקר בא וטוען, כי מדברי ירמיהו, בהזהירו על השבת ועל קדושו, לא ניכּר כי היתה אז עת מלחמה, ומאריך אגב אורחא בחקירה ארוכה על-דבר קדושת יום השבת השערה על-דבר מצותו של ירמיהו בדבר קידוש השבת ובכוונתו בזה, ובא, כמובן מאליו,, אל הלאומיות ואל חילוק- הדעות שבימינו ועוד ועוד; הנה כן ידקדק עוד עם המשורר בשירו כאילו היה השיר ספר תורה ופסול לקריאה משום קוצו של יו"ד שנמחק; וכן יבוא וישאל בכלל: “איזו רעה עשה לו (לצדקיהו) הנביא בפועל? וכי הנביא אשם בזה שגברו הכשדים? וכו'”, ואף כי כבר ידוע, כי רשות נתונה למשורר לכתוב חזיונותיו כפי מעלת רוחו, וכל הענין של צדקיהו וירמיהו הוא אך צורה חיצונה לרעיונותוי, ואולם גם בלי זה יש מקום לבעל-דין גם פה לבוא ולשאול: מי יודע, אלמלא היה ירמיהו מניא את לב העם מאחרי מלכו ואלמלא היה מרפה את ידי העם מללחום את מלחמותיו, אולי גבר צדקיהו ולא גברו הכשדים ולא תפש אותו נבוכדנצר ולא הורידוהו מכסאו ולא שחטו את בניו ולא נקרו את עיניו – היוכל מבקר שיש בו דעה אפילו במשהו לבוא ולשאול: תם אני לא אדע מדוע יקצוף המך הטפש הזה כל-כך על ירמיהו? איזו רעה עשה הנביא בפועל? וכו' וכו.

הנה כן באים אנחנו אל השיר “בין שני אריות”.

בשיר הזה בפרק הראשון, שהוא אינו עיקרו, יאמר המשורר, כי “כמה מאות שנים מורים אשרונו, כוננו בתי מדרש, ומה הורונו? הורונו, הה, להלוך נגד החיים, הסגר בדד בגדרים ובחומות”… ועוד ועוד. הדברים האלה אינם צריכים בּאור. הדברים האלה מובנים לכל אחד מאתנו, וכל אחד הרגיש, כי מלב אוהב עמו וחפץ בתיקונו ובאשרו יצאו הדברים, והדברים יבואו בלב הקורא וכל דיבּור יהיה לו למזכיר עוון ולתוכחת, ויעירהו ויעוררהו באשר הוא שם למען אשר יחפוש דרכיו ויחקור, אחרי כי גם בימינו עוד נראה כנגע הזה בבית ישראל, והתעורר היהודי והתגבר כארי וקם והיה לאיש מעשה לבלתי עוד “לחלום בהקיץ ולדבר בחלומות”, לבלתי היות עוד “מת בארץ וחי בשמים”, ולבלתי עוד הסגר בדד בגדרים ובחומות, כי מה אנחנו שואלים גם היום מעם היהודי, כי רק אשר לא יחלום עוד בהקיץ – זה הוא המוסר היוצא לנו משיר כזה, והיהודים הקוראים את הדברים, הם עוד הרבה צריכים למוסר כזה, ואת המוסר הזה הלא נוציא מן השיר בנקל ולפי שכל ישר ועל-פי פשוטו של מקרא, האין זאת? – אבל מה יעשה הקורא והמתעקש? הקורא המתעקש יהיה למבקר כגון המבקר אשר לפנינו, והמבקר הזה לא יקרא עוד דברים פשוטים כאלה בנקל ובשכל ישר ועל-פי פשוטו של מקרא כאחד מאתנו, כי-אם יבוא בפילוסופיותיו ובחקירותיו ובדקדוקיו ובפלפוליו, ויחל לעשות לנו “פשטליך” בעיון, ויתפלל למשל: אם נבראה ברית חדשה לישראל על-ידי עזרא ואם לא וכו‘, ויביא ראייה כי אסרו עליהם בני ישראל את גיד הנשה בלי כל צווי מפי ה’ ביד משה וכו‘, וכי נהגו עוד בימי שרה ורחל כי העקרות נתנו פילגשים בחיק בעליהן וכו’, וכי נהגו מאז ומעולם לבלתי רכב בשבת, ולא משום שמא יחתוך זמורה, אלא משום טעם אחר, משום עורבא פרח וכו‘, וכי כל חומרת הרמ“א נ”ע צודקות, יען כי אינן דעת עצמו, אלא מנהג העם, כמו שאומר בעצמו: ויש נוהגין וכו’ וכו' – כדברים האלה וכיוצא בהם יספּר לנו האדון המבקר, והמוסר והיוצא לנו מכל אלה מה הוא? המוסר היוצא לנו הוא, כי טעות היא ביד המשורר, אם יחפץ להגיד “מורים אשרו” אותנו, אחרי כי על-פי פלפול נראה הדבר, שגם תקנות עזרא וגיד הנשה ויבום של ער ואונן והפילגשים של בעלי-העקרות והרכיבה בשבת ומנהגי הרמ“א ז”ל לא על-פי מורים ניתנו לנו בלב סמוך ובטוח בלי פחד כי מורים אשרו את עם ישראל? חטאת היא ותהי לחטאת אשר לא נוכל כפּרה לו! - אכן המבק3ר לא יאמר עוד די בזה, וכמעט שכּילה חמתו בהמשורר על העול הגדול הזה, הלך וכילה חמתו גם בהעם הרומי אשר הוא אך ממלכת שודדים, והוא (המבקר) מסופק בכל-אופן, אם הוא (העם הרומי ולא המבקר) עמד על מדרגה יותר גבוהה במדע ותבונה מן היהודים! - כלומר: אם אמת הדבר, כי יש אפשרויות, אשר בימינו יוכל מחבּר ומשכיל עברי לדרוש בריש גלי ולהפוך בזכותה של הז’רגון ולתת לה היתרון משפת המדינה, אז אמת גם הדבר הזה כי יש אפשרויות, אשר בימינו יוכל מחבר ומשכיל עברי להיות מסופק בכל-אופן, אם הרומאים עמדו על מדרגה גבוהה במדע ותבונה מן היהודים! ונוכל לבוא במשפט ובדברים עם איש אשר כזה? - אבל האיש הזה לא יחדל עוד ממנו, כי-אם בא להראות בקיאותו בראש בּוהן ידו הימנית, והיה באמור המשורר כי מורי-ישראל לא הורו אותו חרושת ומחשבת, יבוא הוא וישאל: והלוא אלכסנדר המוקדוני לקח הרבה מבני ישראל לאלכסנדריה למען יורו שם מלאכות שונות להתושבים, והלוא יוספוס פלוויוס בתשובתו לאפיון - ספר שני, פרק ל"ט - אמר בפירוש, שהיונים ושאר עמים משתדלים לחקות את היהודים באהבת המלאכה? - ראו-נא מה טיבו של מבקר זה! הנה הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, וגם עם האיש אשר הכה אותו לחי זה רגעים אחדים, והושיט לו ידו לעשות עמו שלום, בראותו כי משם תבואתהו טובה! עוד תצלינה אזנינו לקול הקריאה אשר קרא האדון לילינבלום ליוסיפון “בוגד”, “חונף” וכדומה, בראותו כי לקח אותו המשורר למשען לו, ועתה בבוא עת-רצון לפניו, כי יוכל גם הוא להשתמש בתגא זאת, והנה נהפך יוסיפון לאיש אחר בעיניו, והרי הוא כשר לעדות, שאין להביט ולהרהר אחריו, ועל-פי עדותו יחייב נפשות. והאדון יוסיפון מה יאמר לכריתת ברית כזאת הנעשה בחיפזון? מי יודע? אני שאלתי את פי יוסיפון, ביקשתי בכל הספר האמור ולא מצאתי כדברים ההם, ורק מצאתי, כי אלכסנדר המוקדוני קרא מצרימה יהודים אחדים, יען כי מצא אשר משרה נפשם בה והם תמימים ונאמני-רוח, וכן יסופר לנו, כי נשלחו יהודים גם לערי אפריקה, לעמן היותם למחסה ולעזר ולהועיל בערים האלה בגבורת ישע ימינם – אבל האדון המבקר לא ישים לב לדברים קטנים כאלה, ועל-כן יעזוב גם אותם ומקפץ על-פני דקדוקה של איזו מילה במסכת שבת, וכן יאמר לתקן גם שגיאה אחת בלשון (ומראה אותנו על-ידי זה אי-ידיעה במידה יפה), ומובן באליו כי לא יסיים המבקר את השגותיו על השיר הזה עד שידבר בראשונה בגנותם של “המשכילים האסימילטורים” כיוסף פלוויוס ויהושע בן-גמלא ובגנותם של הרומאים ושל יפיפותו של יפת; הכל שריר וקים ונכתב שחור על-גבי לבן, לא נעדר דבר!

אז יבוא האדון המבקר לדקדוק דקדוקי עניות ולדון על קוצין של יו“ד בשירו של המשורר “קוצו של יו”ד”. הרשם אשר עשה השיר בלב כל קוראיו מאז צאתו ועד היום הלא יודע לכל אחד מאתנו, ולא אך בציוריו ושלל-צבעיו עשה את כל החיל הזה. לא אך בתכנו נעשה חביב ורצוי לכל קוראיו, כי-אם גם ברוחו הנפלא המרחף עליו מראשו ועד סופו. אם קראנו פעם את שירו של ניקרסוב בשפכו שיחו, לאמר:

ואם נקרא אחרי-כן את שירו של גורדון, בשפכו שיחו אף הוא: “אשה עבריה, מי ידע חייך? בחושך באת ובחושך תלכי!”, אז יעלה בבלי-משים רעיון בלבנו לדעת ולהרגיש כי העולם בכלל הוא אוצר של צרות ופגעים בכל מקום ומקום אשר נפגע בו, העולם נוהג כמנהגו בכל ארץ וארץ ובכל עם ועם, ראי זה כראי זה וראי זה כראי זה, והצרות והפגעים עומדים ומוכנים מששת ימי בראשית עד שיבוא המשורר שבאותו עם ופורט אותם בשמותם, ובכל עם יבטל המשורר אשר בו את הצרות והפגעים אשר לעם אחר וזוכר רק את עצמו והנוגע אליו, כי קרוב הוא מאד אצל עצמו. והמשורר ועמו הקוראים העברים לא יזכרו ולא ישימו לב, כי גורל אשר עבריה בכלל איננו רע מגורל בת עם אחר, הם יזכרו אך את בת-שוע העבריה ובנות-גילה, הם ישימו לנגד עיניהם את העלמה בעודה בנעוריה בית-אביה ואת כל תלאותיה אשר עברו עליה עד כי “זכתה לזאת הגדולה” להיות לרעיה לנער משחיף עץ הדורש בסוגית “הדביק שני רחמים” -

מי ידע סתרי לב בתולה? הנערה לא דברה דבר בבוא אליה הבשורה כי ארשה, ובלא ספק היא שמחה בחלקה:

וּמִי יַאֲמִין לְדִבְרֵי הַנָּשִׁים הַטְּפֵלוֹת

הָאוֹמְרוֹת כִּי בַת-שׁוּעַ בּוֹכָה בַּלֵּילוֹת?

בּוֹכָה – לָמָּה תֵבְךְ? עַד כֹּה הָיְתָה גוֹלֶם;

עַתָּה יַעֲשֶנָּה כְּלִי אִישׁ דָּגוּל מֵרְבָבָה!

(ח"ר, דף 16)

ובעברנו עם גורדון בין שורותיו אלה, אז מאמין אני, כי אין קורא אשר יוכל התאפק בקראו את הדברים הפשוטים האלה אשר לא יהיה לו רגע אחד המון-מעים והתרגשות-לב, אכן נפלא בנין הבית הזה בכלל, כי מיד אחרי היות עלינו נועם המלים “בוכה - למה תבך?” יבוא המשורר בלעגו המר: עד כה היתה גולם, עתה יעשנה כלי איזה סמרטוט כהלל מפרעתון!… ובלב הומה ומרתח נצא בעקבי המשורר ואזננו לא תמלא משמוע ועיננו לא תשבע לראות: והנה תמונה אחרת לנגד עינינו: הנערה הקטנה אשר

יָדֶיהָ הַקְּטַנוֹת כְּפוּתִין עַל לִבָהּ,

עֵינֶיהָ בְּאִמָּהּ, וּבְשִׂלְמָתָהּ הַחֲדָשָׁה;

הַקְּטַנָּה בּקוֹל יוֹנִים קוֹרֵאת בְּחִבָה:

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה –מוֹרָשָׁה…

אֶשְׂמַע מוּסַר אָב, תּוֹרַת אֵם אַקְשִׁיבָה,

“וּבְעֵינֵי אֵל וְאָדָם דַּרְכִּי אֵיטִיבָה”.

מוּסַר אָב תִּשְׁמָעִי-הוֹי יְתוֹמָה חַיָה!

אָבִיךְ תּוֹעֶה בָּאֲרָצוֹת, מְבַקֵּשׁ אֶת אֵלִיָהוּ…

(שם, דף 23–22)

ובקרנו את הדברים האלה, ירעד לבו בנו רגע אחד וממעמקי-לב נקרא: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שיוכל להוליד משורר כזה, אשר שפה כזאת נתונה ברשותו!

אבל למען דעת דברים כמו אלה, חיבים אנחנו בראשונה להיות בעלי-הרגשה, ומה יעשה איפא איש כהאדון לילינבלום, שכפי הנראה אינו מרגיש כלום בטיב קולות כאלה? איש כזה, בקראו שיר כזה, בא אל המשורר ושואל, למשל, אם באמת גרוע גורל אשה עבריה מגורל בת עם אחר, כאלו באמת לא היה אצלנו מעולם מנהג לתת את בנותינו הקטנות לאנשים, שהן לא תראינה אותם בלתי-אם אחרי החופּה, כאילו לא קרה אצלנו מעולם, אשר אשה שומרת-יבם רכה בשנים תשמור היבם כל מבחר ימי חייה, כאילו לא קרה אצלנו מעולם, ובפרט בערים הקטנות, אשר ימות איש ובניו יקחו להם על-פי דין תורה את כל הנחלה, ואחותם העניינ ידיחו בקש ובגבבא, אחרי כי היא איננה יודעת לתבוע את חלקה בערכאותיהם, ועוד ועוד; - איש כזה בא ושואל מדוע יבא המשורר לו לראיה את כל המאמרים מן התלמוד המדברים בגנותה של האשה ולא יביא גם את המאמרים המדברים בשבחה, כאילו לא הית בזה להמשורר מטרה אירת בלתי-אם להורות אותנו את דרכי התלמוד והשקפותיו על האשה ולהראות אותנו את בקיאותו, כמעשה שעושה זה המבקר לעינינו, וכאילו לה היה מוטל על המשורר להעיר עלינו בכונה רק את המאמרים המגנים, משום שאין לנו כל תועלת בהביאו לנו “תניא דמסייע לן” להראותנו את הטוב שבנו, כי-אם להראותנו את הרע והמזיק הנמצא בקרבנו; - איש כזה בא וחפץ להוכיח, שהמשורר אינו מחבב עלינו את אותו הזכרון אשר לנו, באמרו: חורבן העיר אלפי שנים נזכורה“, כאילו לא ידע המבקר בעצמו שעושה הוא בזה מעשה יזוּאיט, לקרוע מן השיר שורות בודדות, וכאילו לא ידע באצמו היטב, שעיקר כונתו של המשורר הוא להשמיענו, כי “לחורבן האומה נקשיח לבנו” וכי מנפצים אנחנו פך חרס תחת החופּה לזכר חורבן ירושלים ואל הלב המנופּץ של החתן או של הכלה ואל האנחה היוצאת מלבם, משום שנשאו זה לזה על-פי אונס, ואין שם לב; - איש כזה בא להוכיח, כי המשורר מניא בעצם ידו את ישראל מאחרי ארצו שהיתה לו, באמרו " מאז ועד עתה דורות רבים ספו, ימים וארצות משם יפרידונו”,כאילו לא ידע כי הדברים האלה יצאו מפי גורדון זה יותר משלשים שנה ונאמרו בשעתם ולתכלית אחרת, וכאילו לא הבין כי בכלל יוכל איש להיות לאומי ואוהב עמו וחפץ בטובו גם אם לא ימלא את מוחו בהזיות ובחלומות; – איש כזה בא ודורש בשבח הלאומיות ושבח ישוב ארץ-ישראל, ואומר כי לוּ בארץ-ישראל היינו, כי עתה לא היה מקום לשטותו של ר' ופסי הכורזי ולא קרה לנו בכלל כל המקרה הזה, כאילו לא ידע גם הוא אשר לא בן-לילה ישונו מנהגי עם ודיניו ודקדוקיו, וכי חברים של סנהדרין בירושלים יהיו בלי ספק גם הם מורי-הוראה כמורינו ורבותינו פה בחו“ל, אחרי כי לא במקום תליא מילתא, כי-אם ברוחו של העם, ורוחו של העם, לא ייהפך לאחר אם לא יהיו משוררים ומוכיחים כמשוררנו זה לשיר ולהוכיח מן הבוקר עד הערב; - בקיצור: איש כזה בא אל שיר מצוין כשיר “קוצו של יו”ד” ושואל שאלות: מדוע זה ימות חפר פתאום ומדוע לא נאמר בו שמת כדרך כל הארץ? מדוע נשקה בת-שוע לפאבי, והוא מעשה של פרוצה בעיני איש ההמו“ץ? מדוע נאמרה במהדורה השניה נוסחה זו ובמהדורה הראשונה ב”השחר " היתה נוסחה אחריתא? מדוע לא היה פאבי משתדל להביא משפטו לפני רבנים אחרים , ואז אין ספק כי התירו את הגט"? מדוע היתה כזאת ומדוע לא כזאת? מדוע כן ומדוע לא כן? מדוע ולמה, למה ומדוע! ועל-פי דברי הבלים כאלה וכיוצא בזה יתן לנו המבקר הנפלא הזה מקום לראות בנקל ולהתבונן כי לא מקרא השיר הביאוהו לידי בקרתו, כי אך תואנות הוא מבקש למצוא ויש לו מטרה מיוחדת להתגולל על המשורר ואנחנו לא נדע, - כי יש אשר לא יהיה לו להעיר על אחד השירים אף מה, ובכל-זה יבוא עליו בעקיפין; כמו, למשל, בשיר “שומרת יבם”, שלא היה לו דבר להעיר עליו, ובכל-זה הוא בא ואומר, כי לדעתו טוב היה לו נכתב הספור כן ולא כן, לוּ היה האח הקטן של יונה לא כמו שהוא עתה, כי-אם אחד מהקנטוניסטים או מן הנלכדים, בכדי לקיים “וגם חרבונה זכור לטוב”! - אבל היש צדקה למבקר לשאול מאת החוזה כי מחזותיו אשר יחזה לו יהיו כמשפט הזה ולא כמשפט הזה? אכן רוח הוא בחוזה, ולכל אשר ישאנו הרוח שם הוא, והוא לפי מעלת רוחו יכתוב לנו! היש לנו צדקה לשאול מדוע חזה לו שקספיר חזיונות על-אודות מלחמות השושנים שבין אַנגליה וצרפת, ומדוע שמו חוזים אחרים את לבם גם הם אל המלחמות ההן לשאת עליהן משא?

הס, הנה האדון המבקר פונה לו אל השיר הגדול “שני יוסף בן שמעון”, למען בוא עלינו בטרוניותיו ובפלפוליו יכרעו על ברך לגזבר-הקהלה, והאדון המבקר שמח בחלקו, כי מצא מקום להתגדר בו ולשאול: כל באי עולם? ואפילו אינם-יהודים במשמע! - וכן ילך ויתפלפל ויתפלסף והחל ועד כלה. הה, אל אלהי כל פלפול! הלנצח תאכל חרב כזאת סביבותינו, הלעולמי-עולמים לא תחדל ההתפלספות הארורה מלבות סופרינו, למין אשר ילמדו גם הם לקרוא איזו בתים בשיר על-פי פשוטו של מקרא ולא על-פי פילוסופיות וחקירות ושבע עינים על כל אבן ואבן? הלנצח תאבד הארץ תחת רגלם, והם רק בעבים יראו וחוג-שמים יתהלכו? - המשורר הוא אדם פשוט, שאינו מבין בטיב ההתפלספות ופלפול, ויוסף בן שמעון זה, בראותו את הנגע אשר בבית-ישראל, קורא באזנינו לאמר: מדוע מכל העמים נפלינו, שהם יודעים את הגבול בין אשר לאדם ואשר לאלהים? מדוע לא יטביעו בני-ישראל את דעתם על אדני הדעת, כי-אם יטביעו דינים במלתא בלא טעמא? הלנצח לא יבוא יום אשר ידעו כל בית-ישראל כי התורה וההלכה והאגדה נוסדות על הדעת, ואין לך דבר שלא יהיה לו יסוד בדעת החיים, ואשר לא יהיה האדם חייב לשנותו כפעם בפעם לפי הדעת שבימיו? האם לא יבוא יום כזה, אשר תהיה לנו תורת אמת כזאת, לטעת בקרבנו חיי-עולם ולהקים את ישראל ולעשותו לעם אַל-מות? אנחה כזאת, היוצא מלב יוסף, תצא מלבות אנשים רבים האוהבים את עמם באמת וחפצים בקיומו, וכמדומה לי שיבין כל איש בעל שכל ישר, כי המשורר לא יחפוץ בזה להזהיר אותנו על תיקונים בדת בפעל ובידים, רצוני לאמר, כי אין חפצו להגיד לנו שעלינו לאסוף אספות ולקרוא עצרות וסינודים, ולעשות לנו בידים “שולחן-ערוך” חדש על-פי המודה היותר חדשה, כי יודעים אנחנו היטב אשר כלום אנחנו יכולים להקים לנו בתי-חרושת ובתי –פבריקציה לעשות שם דתות חדשות על האבנים, כי איש לעברו יתעה, ואיש איש לפי מעלות רוחו יאחז דרכו, אם בכה ואם בכה, אחד המרבה ואחד הממעיט, ולכן התועלת הצרורה בדברים כאלה היא רק הדרישה ולא המעשה, שעל-ידי הדרישה יבואו הדברים אל לב כל קורא וקורא, ללמד תועי-רוח בינה ולפקוח עיני עוורים ולפחת בהם רוח חדשה ולעורר בהם רעיונות חדשים, וזה כל שכרם, וזה גם משפט התועלת הצרורה בדברי המשורר. ואולם המבקר שלפנינו מה הוא עושה? המבקר שלפנינו לא ישים לב אל כל אלה, כי-אם יבוא בפלפולו להוכיח, אם צדק יוסף בשקול הדעת ואם לא וכו‘, ומביא לנו חקירה ארוכה על-דבר החיים החמריים וחיי הרוח וכו’, על-דבר הקול קול יעקב היינו הרוח, והידים ידי עשו היינו המפעל וכו‘, על-דבר חיי היהודים וחיי האריים (המלה אריים מפוזרת אצל המבקר, בלי-ספק כדי למשוך עליה את עין הקורא ולהראותו, כי יודע סופר זה מלה נכרית אחת, שאיננה ב“אוצר השרשים” של בן-זאב, כי-אם בספר-מלים של עם לועז) וכו’ וכו'! הנה כן יבוא המבקר גם אל התקונים, שעליהם יאמר המשורר כי ראה אותם יוסף בחלומו - אולי רמז הוא לנו מן המשורר להזכירנו, שמעשה התקונים בכלל הוא חלום, - והמבקר שואל שאלות על התקונים ההם לענין דינא, כפלוני ששאל שאלות על פרותיו של פרעה שראה בחלומו, ולא יבין כי עושה המשורר את כל אלה אך בדרך העברה ובכדי למשוך את הקורא אחריו, ולפיכך נקיט לישנא קלה ותקונים קלים. אמנם מוצא האדון המבקר בזה לפקוד על גורדון גם את עוון הספור “עולם כמנהגו”, אשר בו כל נושאי משרה, כי בעלי כפתורים המייפים ביפיפותו של יפת, כלם תדיקים וישרים ומוצאים חן בעיניו (אף כי בשיריו הראה אותנו המשורר די ברור, שגם המיופּים ביפיפותו של יפת לא תמיד ימצאו חן בעיניו, כמו זה לעגו על המורים מטעם הממשלה בשירו “שומרת יבם”, או קינתו על ילדי העברים המלמדים בשירו “בנים זרים”, והם הלא בכל אופן מיופים ביפיפותו של יפת הרבה יות מהרבנים הישים ובחורי-הישיבות, ובכל-זאת לא יקח היופי החיצוני את לבו!); וכן ישוב המבקר ויגעי עד עיקרו של הדבר, רצוני לומר, לקלל את האסימילציה באלהיה ולהושיט לנו כמו כוס ישועות את הלאומיות, והרי הוא בעיני הקוראים כאילו אמר: אם תאבו ושמעתם - טוב הארץ תאכלו; כלומר, אם תקבלו את התורה הזאת של לאומיות, - מוטב, ואם לאו - פה תהא קבורתכם!

אמנם כן, האדון לילינבלום ינסה בכל רגע ורגע לגייר את הקוראים ולעשותם ללאומיים, והיה כפעם בפעם כמעט כולה לדבר שנים-שלשה דברים על-אודות השירים והנה הוא בא וכוסו בידו למזוג לנו את הלאומיות, ובכל פעם ופעם הוא חושב כי עתה, בודאי הצליח בדרכו, עתה קנה לו לכל הפחות נשמה אחת, ועתה יצלח חפצו בידו, להכניסה תחת כנפי שכינתו ועץ פסלו שהוא מוליך ומביא ומעלה ומוריד ועושה בו כוונים כדין. הקוראים היודעים את שירו של היינה “דיספוטאציון”, הם יזכרו בבלי-משים את פרחי-הכהנים העומדים מוכנים במשך כל עת הוויכוח, כשתים-עשרה שעות, איש איש ומזרק מי-הטבילה בידו, ולעומתם עומדים פרחי-הרבנים גם הם איש איש ומחלף בידו, והיה כמעט אך יכלה הכהן המתווכח פרק אחד מוויכוחו, והרימו פרחי-הכהנים את המזרקות ועפו בצד ובכתף לנסות דבר אם עשו דברי הדובר פרי, וכן כמעט אך יכלה הרב רבי יהודה את אחד מן הפרקים ונגשו הדיינים עם מחלפותיהם ושכּיניהם לנסות דבר, אולי יש איש אשר הדברים באו אל תוך לבו לתת את ערלת בשרו בעד נפשו…

עוד שיר אחד אשים לפני הקוראים משירי גוֹרדוֹן, אשר העיר בו האדון המבקר. השיר הזה הוא המשל,הדוד והסיס", אשר בו יחפוץ המשורר לגלות למוסר אזנינו ולהשמיענו, כי לא נחרבה ירושלים אלא על-פי פירוד דעות שהיה בין העם, וכיד הלצון הטובה עליו יאמר, כי יש אשר תתפרץ מחלוקת בישראל על-אשר האפרתי לא יוכל לאמר שבלת ויאמר סבלת, או האחד ישאל סוס והשני יתן לו סיס, או אלה יקראו "כתר “, ואלה “נעריצך”, ועוד ועוד. וכל הדברים האלה מוכנים המה לכל אחד מן הקוראים, האין זאת? והנה זה בא האדון המבקר ומחל להתעקש כדרכו; ראשית דבר ישאל ויתפלל ויוכיח כי לא היתה המלחמה בין אנשי-גלעד ובין בני-אפרים על-אשר לא יכלו לדבר שבלת, כי-אם מסיבות אחרות - אבל לאט לי אדוני המבקר! מדוע לא ישאל האדון המבקר שאלה כזאת גם על בעלי-התלמוד, שאמרו אקמצא ובר קמצא הריב ירושלים, או אשקא דרספּק חריב ביתר, או אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור-מלכא, ואם לא ידעו הם, כי לא חריב ירושלים מעולם על-אודות דבר קטן כזה, ולא חריב גם ביתר וטו-מלכא על-אודות ענינים כאלה, ורק על-פי סבות שקדמו להם? מדוע לא ישאל כזאת גם על הלועזים האומרים, למשל, כי המרד בצרפת בקץ המאה החולפת היה על-פי מרק, שאכל המלך לודוויג בבית-הדואר בס”ט מניהול, ואם לא ידעו הם כי בשביל דבר קטן כזה לא יהיה מרד גדול, שכמותו לא היה עוד לעולמים? או האם לא יבין לילינבלום, כי דבר כזה אך גוזמא הוא, משל הוא, אסמכתא הוא, ולא נאמר דבר זה לענין דינא? - הנה כן יטען על המשורר ויוכיח, כי בני- ווֹלין ובני-ליטה אינם מדברים בינם לבין עצמם בלשון-הקודש, ולפיכך ספור כזה בדבר “הסוס והסיס” אי-אפשר כלל שיקרה בעולם - אכן חכם האדון המבקר כמלאך אלהים ואנכי לא ידעתי, והלואי שלא תשלט בו עינא בישא! אבל יענה-נא לי האדון החכם, מה יעשה בקרו, למשל, באחד ממשלי קרילוב, שהדוב או הזאב או הנחש או השועל דברו כזאת וכזאת, האם יבוא גם שם לשאול: איך אפשר הדבר שהדוב או הזאב או הנחש או השועל ידברו בלשון בני-האדם, או היש אפשרויות שיהיו גם הם באחרית הימים למשכילים ויכתבו מאמרים בלשון-הקודש? או האם לא יבין ולא יזכור, כי משל הוא לפניו, ויש לנו ברירה לענות אותו, כי הסוס והסיס גם יחד לא היו ולא נבראו ואך משל הוא, כשם שאיוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה, והמשורר אין לו פה בלתי-אם לשים את המוסר לנגד עיני קוראים ולהשמיעם, כי פרוד-הדעות הוא השטן המרקד בישראל בכלל?… הנה זה דבר הסיס והסוס אשר רכב עליו האדון המבקר.

האדון המבקר עושה עוד הערות אחדות להשירים אשר לפנינו, וכולן דומות אל ההערות שהלכו לפניהן, וכן יבוא האדון המבקר לסיים את מאמרו, ומובן מעצמו, כי איננו מסיים עד אם בא לדבר בשבח הלאומיות ולברך עליה בקול רם, ונפשו בתקוותו, כי המשורר בשיריו הבאים מהיום והלאה ישים לב לדבריו והיה לאומי גם הוא, כתבנית אשר הוא מראה בזה, ומסיים במילה “לאומי”.

הוא הדבר אשר דברתי. זה שתי ושלש שנים עשו להם סופרינו את הלאומיות (כוונתי על המילה שבראו להם, כי לפעמים תגדל הרעה יוצאת מן המילה הרבה יותר מהרעה היוצאת מגוף הענין; למשל: המלה אנטיסמיטיסמוס הרעה לנו הרבה יתר מן האנטיסמיטיסמוס לאורמיות, והרי הוא חושב כיזה כל האדם וזה כל העולם וזה כל החיים, ובהציצו מאחד החרכים והבקיעים הצרים אשר לפניו, יערב את לבו לשפוט על כל המעשה הנעשה תחת השמש, וגם את שירי המשורר אשר לפניו ישפוט מעל פני הנקודה ההיא. אבל היעשה כדבר הזה איש אשר בלבו שכל מעט? היוכל המבקר לשאול מאת המבוקר, כי כל הדברים אשר הוציא מלבו, מעודו ועד כה יהיו כולם מקבילים אל ההשקפה האחת ההיא, שיש לו להמבקר בדרך-עראי בשעת כתבו את בקורתו ואשר יוכל היות כי מקץ ימים אחדים לא תוסיף עוד ההשקפה הזאת להיות לו אוד? או היוכל המבקר בכלל לשאול מאת הסופר שלפניו, כי השקפתו תהיה מקבלת אל השקפתו? הלא נהפוך הוא! אנחנו נשאך מאת המבקר, כי מדי כתבו את בקורתו יתיצב גם הוא על נקודתו של המבוקר ומשם ישקיף עליו, ואם יש לו להמבוקר נקודות הרבה מנקודות ההשקפה, מוטל עליו להשקיף בסקירה אחת על פני כולן, ולא כי יבוא עליו בשאלות ובטענות על כי לא כרוחו רוחו - האדון לילינבלום שטוף עתה בלאומיות, וכל איש שאינו מבני חבורתו חייב בעיניו למפרע, חייב לא אך בנדון זה, אלא בכל אתר ואתר; אבל האם לא יוכל אדון כזה בשעות הפנויות לחקור ולהתבונן ולשים אל לב, כי לא כל בני-האדם דומים, וכי יש אנשים אשר אינם מחוייבים כלל להביט על החיים והעולם מתוך השפופרת שהוא מביט עליהם, וכי האנשים ההם,משום שיש להם השקפות אחרות בכלל, ישקיפו גם על המקרים הבודדים ועל הפרטים בעין אחרת, וכן יש אשר קנו להם את השכלתם באופן אחר, או יש אשר רוחם עשויה לבלי חת, ואין להם לב חתול ולא כל מקרה בודד אשר יקרה בחיים יוכל לשנות את השקפותיהם - למשל: יש אנשים אשר לא יוכלולהיות שפלי-רוח ולהאמין, כי הנה בא יום האחרון, יום ה' הגדול והנורא, ואדרבא, אנשים כאלה ידברו גםהם על לב אלה אשר לא קם בהם רוח עוד בבוא עת צרה, ומנסים לנחם אותם; אנשים כאלה יאמרו למשל:

הַסּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּחַ,

מַיִם זֵידוֹנִים עַד צַוָּאר הִגִּיעוּ –

אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְךָ תָּשׁוּח;ַ

רִבְבוֹת אָדָם לַטֶּבַח לֹא יַכְרִיעּו! וכו'

נַחֲזִיק בֶּאֶלֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה

וּשְׂפַת קָדְשוֹ אַל תִּשָּׁכַח מִפִּינוּ;

רָאִינוּ רָעָה, עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה,

עוֹד נִחְיֶה בָּאֶרץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ.

(ב“ש יל”ב, ח"א, דף 116)

יש למשל אנשים אשר יודעים, כי כל החקירה הארוכה בדבר “עם” ו“בני אמונה אחת” היא חקירה אשר רוח ישא אותה ואשר כל כוחה רק במילים, ואנשים כאלה לא יאהבו את ההתפלספות הדקה במושגים דקים מן הדק, והם בדברם על-אודות ישראל, יאמרו בלי כל פילוסופיה ובלי כל ישוב דעת יתרה: אם עם אנחנו תשאלו? הלא הוא דבר המובן מאליו! בודאי ובודאי עם אנחנו; היש פה מקום לשאול עוד?

עַם אֶחָד הָיִינוּ, עַם אֶחָד נֶהִי,

כִּי מִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ;

יַחְדָּו נַחְלֹקָה גַּם שִׂמְחָה גַּם נֶהִי

זֶה שָׁנִים אַלְפַּיִם מֵעֵת נִפְזַרְנוּ וכו'

עַם אֶחָד נַחְנוּ, כִּי אֵל אֶחָד לָנוּ,

וּמִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ,

גַּם תּוֹרָה אַחַת וּשְׂפָתָה אִתָּנוּ;

וּבַעֲבֹתוֹת זָהָב אֵלֶּה נִקְשַרְנוּ,

בַּחוּט הַמְּשֻּׁלָש הַזֶּה הַמְּקַשּׁרַנוּ -

וכי אפשר הדבר, תשאלו, כי יהיה גוי בקרב גוי אשר דתיו שונות והוא את פי המלך ישמור? אפשר הוא, היה כדבר הזה, כאשר אתם מראים בזה:

שֶׁקֶר אַתֶּם דֹּבְרִים! כֵּנִים הָיִינוּ,

עִבְרִים אֲנַחְנוּ תּוֹרָתָם יִשְׁמֹרוּ,

אוּלָם בִּקְרוֹא לָנוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ

בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלְֵך!

(שם, שם, 115–114)

ודברים כאלה נאמרים בנקל ובלי כבד-ראש ובלי כונות יתרות, וכל איש שיש לו השקפה ישרה על החיים מבין, כי באמת כן הוא, וכי כלום אנחנו חסרים בהשקפה זאת אם לא יבואו בלי הפילוספיה הארורה לשקול את כל מילה ומילה באבני משקל של זהב ולדרוש על כל קוץ וקוץ בפשט ורמז, בדרוש וסוד. הנה כן יש אנשים שהם יודעים היטב, כי טוב לו לעם, שיש לו ארץ העומדת ברשות עצמה, אבל האנשים האלה יודעים גם, כי הוא דבר שכבר נעשה ואין להשיבו ואין בידינו לשנותו; והאנשים האלה אינם אוהבים את החלומות ואינם חפצים לרמות את עצמם ולהונות את האחרים ולהשגות עוורים בדרך; הם אינם מבלים את ימיהם בדמיונות, שאי-אפשר לעולם להוציאם לפעולה, אחרי כי בימינו, ימי ההתפרדות והנטיה אל הכליון והשלילה, לא יעשו עוד דברים בפועל ובחיוב, ולא תעשינה עוד דתות וממלכות ובפרט אי-אפשר להוציא לפעול איזה שנוי מוחלט בעם ושונה הוא הרבה מן הבולגרים והסרבים, ולכן, תחת להלהיב את מוח העם, אומרים אנשים כאלה, כי יותר טוב להרגילו אל מצבו שהוא נתון בו, אשר כל טהר-עינים רואה שאין לשנותו, ועל-כן בּדבּר האנשים האלה אל האם, יאמרו:

מֵאָז עַד עַתָּה דּוֹרוֹת רַבִּים סָפוּ,

יַמִּים וַאֲרָצוֹת מִשָּׁם יַפְרִידוּנוּ,

וַחֲלִיפֹֹות מַאֲלִיפוֹת בָּאוּ חָלָפוּ,

אַף קֹרוֹת אֲחֵרוֹת עַתָּה עִוְּדֻנּוּ.

(שם, שם דף 43)

אם צדקיהו המלך הטפש - לפי דברי האדון לילינבלום - חשב בתמהון לבבו, כי טוב לעמו להתפרץ מפני מלכות בבל ולמרוד בה, מי זה יחשוב לעון לירמיהו החכם אשר בקורת-אוחו הזה נכוחות מראש - לפי דברי האדון לילינבלום - וידע כי עליה זו לפי-שעה היא ירידה נצחת לעולמי עולמים, ואשר לזאת לא חפץ להתערב בהמתפרצים? אם רבים כיום הזה חושבים בשכרותם ובתמהון לבם, כי עשה יעשו וגם יכול יוכלו, הנוכל לשים אשם נפש איש קר-רוח הרואה את הדברים מצד אחר, אם איש כזה לא יעשה אמן לכל אשר יענו המה אמן?

הנה כן יש אנשים אשר בשעה שהם מעלים את ארץ-ישראל ואת אמריקה על לבם בבת-אחת ושואלים את נפשם: איזו משתיהן יותר רצויה להעלות אליה את הגולים האומרים לעלות מן הארץ? אז הם זוכרים ושמים על לב, כי ארץ-ישראל היא באַסיה, ואמריקה היא אמריקה; אַסיה היתה לנו מעודנו לסמל הרע והחושך, הבערות והצרה, עד שנקרא למעשה רע “מעשה אסיאַטי”, ואמריקה היתה לנו מעודנו לסמל הטוב והאור, ההשכלה והחופש; אַסיה היא הארץ אשר בבואנו אליה מחויבים אנחנו לבוא בתור משכילים בכל חכמה ומושלמים בכל מדעו, ולהיות שם לנושאי הקולטורה המובאת בידינו מאירופה, ואמריקה היא הארץ אשר בבואנו אליה נבוא בתור עבדים נרדפים על צואר ואשר עלינו לקבל ממנה שפעת טוב וחופש, ולא לתת לה מאשר הבאנו; מלבד כל זאת יש אשר יזכרו אנשים כאלה, כי רוח ההשכלה בכלל הולך תמיד ממזרח למערב, וכן הוא עובר ממקום אל מקום ופניו מועדות תמיד לקראת המערב, ועל-כן יעבור גם אתים האוקינוס לבוא ולנטות מערבה, ואך לשוא יתפארו אנשים מתי מספר לעצור בעד רוח העת ולהשיבו אל מקום אשר לא יוכל עוד לשאת אותו, ובעל כרחנו ימשוך עמו זרם-הזמן את כל הנמצא בדרכו להביאהו אל המקום אשר אליו הוא שואף ללכת, אם ברצון ואם באונס; ואנשים כאלה, בזכרם את כל אלה וכיוצא בזה, הלא בדברם אל בת עמם יאמרו:

קוּמִי נֵלֵכָה! בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ

יִזְרַח עַל כָּל בָשָׂר, יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ;

בִּמְקוֹם חָבִיב כָּל הַנִּבְרָא בַּצֶּלֶם,

עַל עַמּוֹ וֶאֱלֹהָיו אִישׁ לֹא יִכָּלֵם.

(שם,שם, 118)

או יש אנשים היודעים היטב, כי כל הסופרים הדברנים האלה הם אך גיבורים אנשי פה ולשון, תלמידים מן החדר, בחורים מן הישיבה, חתנים מחופתם, נערים החפצים בהתגלות-לב, בעלי “שמור לי ואשמור לך”, וכול מעשיהם ודבריהם הם אך למען התקוטט ועפר בעפר, לזרוק אבק ולאַחז עינים, לקרוא ולצעוק, לעלות בסערה ולמלא את האוזן; ויש אשר אנשים הבאים באנשים ובשנים יבושו לדבר בשער עם רמש אין מספר כזה ולהיות נמנה בחבורתם ולעמוד עמם אף פעם אחת בשורה, אף רע עליהם כל המעשה וכל המהומה והמבוסה והמבוכה והקולות והלפידים והאודים העשנים, ויש רגעים אשר לתועבה ולגועל-נפש יהי להם לבוא במגע ומשא עם עדה כזאת; האם נתפלא אפוא אם נשמע אנשים כאלה באמרם:

הַאֲדַבֵּר עַל בְּנֵי הַדּוֹר רָם הָעֵינָיִם,

שֶׁבָּנוּ הַמִּגְדָּל לַעֲלוֹת שָׁמִָם

וּמֵרִיב לְשׁוֹנוֹת עֲצָתָם בִּלֵּעוּ?

אוֹ עַל דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁבְּיָמֵינוּ,

הַמִּתְאַמְּרִים לִבְנוֹת חָרְבוֹת עַמֵּנוּ

וּכְמוֹהֶם לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ!

(שם, שם, 110)

דור הפלגה הוא, אם יען כי נפלגו האנשים לדעותיהם ולשפתם, או יען כי מפליגים ומגזימים הם מאד ומתאמרים לבנות חרבות ולעשות דברים אשר לא יעשו – הן אפשר הדבר מאד מאד, כי אסתניס המריח ריח רע ונפשו סולדת עליו ירתע לאחוריו בראותו דור כזה של בוני מגדל-פורח-באויר, ויחפוץ להמלט על נפשו לבלתי היות לו עוד שיח ושיג עם עדה כזאת, ובכלמאמצי כוחו ינסה לפרוש את עצמו מן הצבור הנמאס הזה! – הנה הן יש אנשים אשר בעודם בנעוריהם היו להם דמיונות גם הם, דמיונות יפים ונהדרים, ותהי להם גם הם מחשבה ותחבולה מה הם לעשות ביהודים, ויאמרו לתקן ולטהר, ולהשכיל ולהיטיב, ויהיו שמחים במעשיהם בחשבם כי טובה גדולה הם עושים לרפא את מזבח ישראל ההרוס; אך הנה באו ימים אחרים, ימי ישוב הדעת ובינה בדברים, והאנשים פקחו עיניהם ויראו נכוחות, וידע כי אך דמיונות וחלומות היו להם, וכי אך כל הימים שהאדם נער אומר הוא דברי זמר כאלה, ובבוא ימי-ההתבוננות והנה היו כל אלה לאבעבועות הפורחות והנבקעות כקצף על פני המים, אחת אחר אחת, אחת אחר אחת…

-מָה הֵנָּה אֵלֶּה? – "הֶן הַנָּה הַיְּשׁוּעוֹת

“לָהֵן בִּנְעוּרֶיךָ נָשָׂאתָ עֵינַיִם!”

• אֲהָהּ, קָרָאתִי וָאָלִיט אֶת פָנַי;

מִכָּל חֲלוֹמוֹתַי לֹא נִשְׁאַר מְאוּמָה:

“טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ”, “הַשׂכָּלַת רַבָּנֵי”,

“יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּתְקוּמַת הָאֻמָּה” –

(שם, שם, דף 67)

ואף הימים האלה יעברו, ונפקחו עיני איש כזה לראות, כי-רקמת החיים בכלל היא ארג מסכת של חלומות ודמיונות~ האדם בכלל יעוף כחלום על פני הארץ, והארץ היא חלום אלהים, ובמרת-הנפש ידבר אלינו אז:

חֲלוֹמוֹת חָלַמְתִּי, פִּתְרוֹנִים בִּקַּשְׁתִּי,

חָלַמְתִּי עַד בֹּאִי הֲלוֹם

וָאִיקַץ וְנַפְשִׁי רֵקָה וְהִנֵּה חֲלוֹם!

(שם, שם, דף 123)

אבל מה לאיש כמבקר האדון לילינבלום ולכל הדברים האלה? – הוא סופר בישראל, הוא מבקר, הוא כותב מאמרים, ודי לו אם הוא יודע את הקורה אשר בין עיניו, את הלאומיות, ולכן יצעק לאומיות לאומיות מן הבקר ועד הערב ובפסלו זה אשר עזה לו יבוא אלינו כלהימים, ובפסלו זה ידבר בנשימה אחת גם על שירי יהודה ליב גורדון, שיש להם פנים שונות, ושאנחנו צריכים להם השקפות שונות.

והמשורר? המשורר מביט בלי ספק בנפש כואבת על עדת הקוראים, ולפעמים ישאל בסתר לבו: למי אני עמל? הבאמת אין עוד בישראל איש אשר יבין הגיגי ואשר ידע בכלל להלוך בהלך-נפש ובמחבא-רוח? ולמי איפוא אעמול אני הגבר? – ובעת אשר רע עליו כל המעשה הנעשה מסביב לו, יט אוזן ויקשיב קול השכינה המנהמת באוזניו כיונה (שם, שם, דף 113):

צַר לִי עָלֶיךָ, הַמְשׁוֹרֵר בֶּן-אוֹנִי!

נִרְְֱדּך יִבְאַשׁ פֹּה מִצַּחֲנָה וָרֶפֶשׁ

וּמֶרְחַב-יָהּ אֵין לְךָ לַהֲלָך הַנֶפֶשׂ…

לודז, תמוז, תרמ"ה.

בַּחֲצַר-סוּסָה אָסַר רַבִּי יִשְמָעֵאל

אֶתְרוֹגֵי אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל;

בִּשְבִיל מַה? בִּשְבִיל שֶדּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ

יִסְחַר בְּאֶתְרוֹגֵי קָרְפוֹ.

י. ל. גורדון

בחצר-סוסה אסר רבי ישמעאל גם בשנה הזאת אתרוגי ארץ-ישראל, בשביל… בשביל שהוא אומר כי האתרוגים האלה פסולים ורק אתרוגי קרפו כשרים; ולא רק רבי ישמעאל אחד, ולא רק בחצר-סוסה אחת, כי-אם רבי ישמעאלים רבים ובחצרות-סוסות רבות נעשה כדבר הזה – ופלוני המשכיל היושב בחצר-סוסה לא יוסיף עוד להרעיש עולם ולא יכתוב עוד למכתבי-העתים ולא יוכיח עוד את האוסרים על פניהם, והכל בשביל… בשביל שבשנה הזאת הוא בעצמו או “דודו ומסרפו יסחרו באתרוגי קרפו”.

ובשעה שאסר רבי ישמעאל וחבריו אתרוגי ארץ-ישראל קמו רבי ישמעאלים אחרים בחצרות-סוסות אחרות ויעשו להפך, ויאסרו אתרוגי קרפו ודומיהם, בשביל… בשביל שהתורה היא שלהם ויש לאל ידם לעשות כל מה שלבם חפץ – ופלוני ומשכיל ידום בעת הזאת, ולא יאמר עוד כי רבי ישמעאל פלוני עשה כך וכך בשביל “שגיסו ודודו יסחר באתרוגי הודו”.

אבל אם פלוני המשכיל ידום, הנה ברא ה' משכילים קטנים אחרים ורבים מאד, והקטנים האלה אינם מרעישים עולם כי-אם כותבים מכתבים ואגרות ומשיחים לפני תומם. מרוב ערי תחום מושב היהודים מונחים לפני היום מכתבים שונים. והכותבים מספרים לפי תומם חדשות ממערכות המלחמה…

המלחמה?? – גם אנכי, אסופי הקוראים, אבוש ואכלם מאד. גם פני יאדימו מדי דברי, ואולם המעשים הם המעשים שהיו!

חצר סוסה…

העיר איננה גדולה ואיננה קטנה; שוק רבוע בתוך העיר, ואבני השוק מכוסות ירק דשא, והתיישים באים בפעם בפעם ודרשו אחר כל ירוק ולחכו אותו. מוזגים אחדים יושבים ברחוב העיר, והם יהודים כשרים, ואחריהם מוכסים אחדים, ואחריהם פרנסים אחדים. גם בתי התפילה אחדים נמצא ברחובות העיר, כי נתפרדה העדה לחברות שונות והיו למינינים, למנין של חייטים, למנין של רצענים, למנין של בעלי עגלות ועוד למינינם אחרים. בית-ספר אין בעיר, אף גם לא אחד, ואולם רבנים יש בה שנים; הרב האחד יושב בקצה העיר מעבר מזה והרב השני יושב בקצה העיר מעבר מזה. אכן דעת לנבון נקל, כי חצי-העיר האחד הולך אחרי הרב האחד וחצי העיר השני הולך אחרי הרב השני.

מדוע? לא יוכלו בני העיר כולם ללכת אחרי הרבנים השנים גם יחד? האם באמת נבדלו השנים איש מאחיו מאד מאד? – השנים נבדלו באמת איש מאחיו מאד מאד! ראשית דבר נקרא האחד בשם רבי ישמעאל והשני נקרא בשם רבי ישראל; האחד קטן בקומתו והשני גדול, האחד בעל זקן ארוך ושחור והשני בעל זקן קצר וצהוב, האחד חולה תמיד במחלת העינים והשני במחלת האזנים, ומלבד אלה עוד יש הבדל אחד בינהם: האחד מברך על נטילת לולב רק בהיות לו אתרוג מאתרוגי קרפו, והשני איננו נוטל בלתי-אם אתרוג מאתרוגי ארץ-ישראל.

מדוע? מדוע לא יקחו שניהם גם-יחד אתרוג ממקום אחד? – הדבר הזה הוא אחד מסתרי הבריאה; ואולם מלבד סתרי-הבריאה, שאין לנו עסק בהם, עוד יש לפנינו דברים אחדים, שהם גלוים וידועים ואינם מסותרים כלל: לרבי ישמעאל דוד ומסרף, ולרבי ישראל גיס ודוד; דודו ומסרפו של רבי ישמעאל יסחר באתרוגי קרפו, וגיסו ודודו של רבי ישראל יסחר באתרוגי ארץ-ישראל.

הכסחורה יעשו את תורתנו? אם בזאת יבואו לפני ה'? אם כאלה יעמדו בראשנו? – הס כי לא להזכיר! לא הם החטאים, כי-אם אנוכי, לא הם האשמים, כי-אם אנוכי: אנוכי חטאתי, עוויתי ופשעתי, כי באתי לגלות את אשר המה מכסים. האנשים האלה זהירים מאד במעשיהם תמיד ולא אמרו עוד לאיש, כי גיסים ודודים ומסרפים להם הסוחרים באתרוגים, ורק אנכי הוא המרבה שיחה כפעם בפעם ודיברתי גם היום דברים אחדים יותר מדי. סלחו לי, מורי ורבותי הגדולים!

סלח לי, אדוני ומורי רבי ישראל, גם אתה! שנים רבות אנוכי יודע אותך, שנים רבות ראיתיך בקומך מדי שנה בשנה לנסוע לארץ הקדושה, ואסכין מעודי להביט עליך ביראה וכבוד, וכל קרבי בי ענו ואמרו תמיד, כי איש-אלוהים קדוש אתה וזה שער השמים אשר אתה מבקש כפעם בפעם בירושלים – ומחשבת פיגול לא עלתה על לב איש ממנו מעודנו; וגם אתרוגיך אשר הבאת עמך כפעם בפעם ואותנו צווית עליהם, גם הם היו בעיני תמיד כמתנות טובות אשר יביא הנוסע בשובו מנסוע בדרך, ואקבל את המתנות האלה כפעם בפעם וכל קרבי בי הודוך – עד כי בא היום המר והנמהר ואנכי הצצתי ונפגעתי, כי לא דגי-רקק קמו עליך ללחום בך, כי-אם לויתן, לא אזוב אשר בקיר היה עליך לשבט, כי אם ארז בלבנון: איש כרבי ישמעאל קם לענות בך…

בעת ההיא ואנכי כיבדתי עוד את רבי ישמעאל זה בכל נפשי ומאודי ויהי בעיני תמיד לאדם גדול – עד כי בא היום המר והנמהר ואנכי גם בו הצצתי ונפגעתי: כי לא אדם מן השוק בא לענות באיש הזה, כי אם רבי ישראל בעצמו…

האחד ענה ברעהו כי “גיסו ודודו יסחר באתרוגי הודו”, והשני ענה ברעהו, כי “דודו ומסרפו יסחר באתרוגי קרפו” – ועוד דברים אחרים ענו איש באחיו.

בשנה הזאת, באחד מימי ראשית הקיץ, נסע הרב רבי ישראל למסעיו כפעם בפעם, הוא וגיסו עמו, כי לא יצא תלמיד-חכם יחידי לדרך. עדה גדולה שלחה אותו על דרכו וילכו אחרי העגלה, למן השוק הרבוע אשר בחצר-סוסה ועד אבן-האזל אשר עם המסלה היורדת מן העיר מעבר מזה; וילכו אחריהם גם כל העזים והתישים אשר לחכו את ירק הדשא הצומח בין אבני המקום, וילכו אחריהם גם כל הנערים אשר השתובבו כל היום ברחובות העיר. השמש בערה במרום השמים וקרניה ירדו על פני אגמי הרפש והביצות ויהי להם זיו וזוהר. בעת ההיא, ותעבור כל הכבודה לפני חלון הבית אשר רבי ישמעאל יושב בו, וירא רבי ישמעאל את כל הכבוד אשר עשו לרבי ישראל, וידום – ממחרת היום ההוא, ותצא מחצר-הסוסה עוד עגלה אחת, ותעבור את המסילה העולה מן העיר מעבר מזה, ורבי ישמעאל יושב בעגלה הזאת, הוא ודודו עמו, כי יוצאים הם את הארץ ללכת לארץ נכריה להביא משם אתרוגים. עדה גדולה מאד שלחה גם את העגלה הזאת בצאתה, והעיזים והתיישים הרועים בשוק הלכו אחריה גם הם, והנערים השובבים הלכו גם הם, ורק השמש לא בערה במרום הרקיע ולא הפיצה נוגה וזוהר על-פני אגמי הביצות והרפש.

מקץ שבועות אחדים ושני הרבנים שבו, איש איש ושאר בשרו עמו, איש איש ואתרוגיו במלחמתו, ועיני הקהל רואות ונפשם צוהלת ושמחה, ויהי עם לבם לקחת אתרוגים איש לפי טעמו ורצונו, באין אונס, אבל לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו!

וגם שני רבנים יכינו צעדו: הרב האחד חפץ, כי רק אתרוגיו לבדו יהיו הקדושים, ואותם יטול כל הקהל, והרב השני גם הוא חפץ כדבר הזה – והקהל עמד בתווך, והרבנים האתרוגים להם חומה מימנם ןמשמאלם; ארץ-ישראל מעבר מזה וקרפו מעבר מזה. אז קם המשכיל אשר בחצר-סוסה ויכתוב את משלו “חמורו של בורידאַן”, לאמר: חמור היה לבורידאן הפילוסוף, וירעב החמור כמשפט, וילך בורידאן ויקח את שתי אלומות תבן, ולא גדלה האלומה האחת מרעותה אף כמלוא השבּולת ויניחן על הארץ ואת החמור הציג בתווך, מרחק אחד מן האלומה האחת מזה ומן האלומה השנית מזה, ואז לא ידע החמור אל מי מן האלומות יפנה, ויעמוד בתווך כל היום וכל הלילה ולא נטה ממקומו אף כמלוא השעל, ויעמוד בתווך כל היום וכל הלילה ולא נטה ממקומו אף כמלוא השעל, ויעמוד ויוסף לעמוד, ואחרי כן מת מרעב. – כדברים האלה כתב המשכיל, ואולם הקהל לא שת אליו לבו, ויעמוד בתווך בין קרפו ובין ארץ-ישראל.

מדוע לא התפשרו שני הרבנים איש עם אחיו בימים ההם? מדוע לא אמר האחד אל השני: אתרוגיך ולולביך לאיש חסידך, ולחסידי אני יהיו-נא אתרוגי ולולבי? מדוע לא חצו את העם ביניהם חלק כחלק, ומדוע חפצו למשול איש איש דוקא על העדה כולה? – הה, אלי אלי! לו התפשרו האנשים האלה איש עם רעהו בעוד מועד, כי עתה לא כיסתה חרפה את פני מדי כתבי את הדברים האלה, ושם ישראל לא היה מתחלל בפרהסיה!

אבל שני הרבנים ההם לא התפשרו בעוד מועד ושם ישראל נתחלל בפרהסיה. – באחד משבתות ה' קם הרב רבי ישראל בבית-מדרשו, ויכריז ויודיע, כי כל האתרוגים המובאים מקרפו ויתר הארצות פסולים, ורק האתרוגים המובאים מארץ-ישראל הם הכשרים; והיה האיש אשר יטול אתרוג חוץ מאתרוגי ארץ-ישראל, ורבצה בו הקללה וכו‘. ואם לא ישמע, ישכנו נחש וכו’, ולהשומע יונעם ותבוא עליו ברכת טוב וכו‘. ובשעה הזאת עמד על רגליו בבית מדרשו גם הרב רבי ישמעאל ויכריז ויודיע גם הוא, כי כל אתרוגי ארץ-ישראל ויתר המדינות פסולים, ורק אתרוגי קרפו לבדם הם הכשרים, והאיש אשר יטול אתרוג חוץ מאתרוגי קרפו, ורבצה וכו’ נחש וכו' ברכת טוב וכו'.

עוד שבוע חלף עבר.

בבית מדרשו הודיע הרב ר' ישראל, כי הכשר הכשיר רבי ישמעאל את אתרוגי קרפו הפסולים רק בשביל שדודו ומסרפו יסחר בהם, ועל-כן ראוי האיש הזה להיות מוחרם ומנודה, וכן הנוהים אחריו וכל ההולכים בעקבותיו יהיו מוחרמים ומנודים וענה כל העם ואמר: אמן! ובאותה שעה הודיע גם הרב רבי ישמעאל בבית מדרשו, כי הכשר הכשיר רבי ישראל אתרוגי ארץ-ישראל הפסולים רק בשביל שגיסו ודודו יסחר בהם, וכי נסיעותיו אשר הוא נוסע מדי שנה בשנה לארץ הקדושה אינן בלתי-אם לגנוב את דעת הבריות ולהונות את ישראל למען יחשוב כי חובב הוא את ציון, ועל-כן ראוי האיש הזה להיות מנודה ומוחרם, וכל הנוהים אחריו וכל החונים על דגלו יהיו מנודים ומוחרמים גם הם, וענה כל העם ואמר: אמן!

והגיסים והדודים והסרעפים בעצמם קמו ויכתבו במכ-תבי-העיתים לעברים, לדבר טובות איש איש על האתרוגים אשר לו ולדבר רעות איש איש על האתרוגים אשר לרעהו, והרבנים באים ומעידים על האתרוגים איש איש כמשיח לפי תומו, ומן הקוראים אין שומע ואין יודע את כל הנעשה מאחורי הפרגוד; וגם את אשר החרימו ואת אשר הכריזו איש על אחיו לא הגידו בקהל.

היחרימו רבנים איש את רעהו בעיר והעם לא יחרדו? הישמע הקהל דברים כאלה ורוחם לא ילך הלך וסער? שכחו העם את כל מעשיהם ומשלח ידם, שכחו את נשיהם ובניהם, שכחו את ריבותיהם ומחלוקותיהם הקטנות, שכחו את הפו-ליטיקה ואת שאלת בולגריה, וכל העולם נהפך בעיניהם לגן של אתרוגים. מה להם עתה ולארץ בולגריה? מה יתן ומה יוסיף להם פרידננד קוֹבּוּרג?

וימי הקיץ עברו והימים הנוראים הלכו הלך וקרב. התהיה מלחמה אם לא? הישטפו נחלי-דם בשנה הזאת אם לא? ואם תהיה מלחמה ואם ישטפו נחלי-דם, מי אפוא יגבר במלחמה ויד מי תעז לו? – השאלות האלה עלו על לב כל איש היושב בחצר-סוסה, כי נפל פחד האתרוגים עליהם.

והימים הנוראים עברו גם הם, וחג הסוכות הגיע – העם אשר בחצר-סוסה לא עמד בתווך בין האולומות מבלי נטות ימין או שמאל, ויט חצי העם האחד אחרי רבי ישראל, וחצי העם השני נטה אחרי רבי ישמעאל.

ויום הראשון לחג הסוכות הגיע גם הוא.

הס! קול רעש וזוועה מהומה ומבוסה, נפץ ורעם ושאון; לוחות זכוכית מנופצים, חלונות הרוסים, שלחנות נשברים, ספסלים מוגרים: יליל וספוד, לחיים מרוטות, פאות קצוצות, זקנים גדועות, שבר-יד, שבר-רגל – הבא יום אדני הגדול והנורא?

ממערכות המלחמה אנכי כותב את הדברים האלה, כי מן המערכה נסתי ואבוא להגיד לכם את אשר ראיתי: בשני בתי המדרשים הגדולים לא עשתה המלחמה שמות גדולות, כי הכל בסדר נעשה: כאשר עמד העם להתפלל בבית-מדרשו של רבי ישראל, התגנבו אחדים מן המתפללים בבית-מדרשו של רבי ישמעאל, ויבואו גם הם ויביאו עמם תפוחי-אדמה וקליפות-ביצים הרבה מאד, וכאשר נראו פני האתרוגים בראשונה, והנה מטר תפוחי-אדמה וקליפות-ביצים יורד מכל עברים, ותהי מהומה ומבוסה גדולה. בעת ההיא ואחד מן המתפללים בבית-המדרש הזה קם וימהר ויבוא אל בית-מדרשו של רבי ישמעאל, אשר שם מחותנו מתפלל, ובראותו את האתרוג אשר בידו לא יכול לעצור עוד ברוחו ויקרא לו: מין! אפיקורס! גוי! והשני גם הוא לא שמר לפיו מחסום, ומקץ חמשה רגעים ויד איש היתה בזקן רעהו, ועוד ביום ההוא וידע כל העם מסביב, כי חדלו האנשים האלה להיות למחותנים ויהיו לשונאים אשר לא היה עוד כמוהם. – מי ישים לב לדמעת נערה בת שמונה-עשרה שנה, היושבת על-יד חלון ביתה ובוכה? מי יביט אל נער בן שבע עשרה שנה, אשר עבר לפני חלון הבית וישא את עינו להביט רגע אחד על היושבת ואחרי-כן נמלט, ואחרי-כן שב ויביט עליה שנית? אכן בתוך ה“מינינים” אשר לבעלי המלאכות עשתה המלחמה שמות גדולות מאד, כי לא ידעו האנשים האלה ולא הבינו כמו את הענין אשר לפניהם, ורק שמועה שמעו ובאו, ובראותם מלחמה ויעלצו ויגילו מאד. – במנין של החייטים הוציאו לעז איש על פטומו של האתרוג אשר לרעהו, וירבו בפסוקים מאד מאד, ואחרי-כן שלחו את “הידים”, והנה שבר יד ושבר רגל, פאה מרוטה, זקן גדועה, ועוד כדומה. – במנין של הרצענים הוציאו לעז על קליפות האתרוגים ויאמרו כי עינים כעין עור הסנדלים, ויריבו איש באחיו, ואיש אסר את אתרוגו של רעהו, ויכו, ויחבלו, ויפצעו, וישברו, ויהרסו, וימרטו, ויקצצו, ועוד כדומה. – במנין של בעלי-העגלות הוציאו לעז על הלולבים, ואיש קרא לרעהו, כי דומה לולבו ושוט שוטף, ובהיות המחלוקת, והנה דליו שוקים, שוברו רגלים, נקרעו אזנים, סומאו עינים וכו'. וכן עשו גם בשאר המינינים ובכל מקום אשר דבר האתרוגים ודבר רבי ישראל ורבי ישמעאל מגיע.

והכל לשם שמים – האין זאת?

---

וגם מיתר ערי המדינה אשר בתחום מושב היהודים באו אלי מכתבים כאלה, והמעשה אשר נעשה בחצר-סוסה, נעשה גם בכל יתר חצרות-הסוסות. – גם מיתר הערים מודיעים המשכילים הקטנים את כל אשר ראו במערכות- המלחמה, ורק יען אשר נוסח אחד לכולם והשגויים אשר בין איש לאחיו מעטים מאד, לכן לא אשים בזה לפני הקוראים בלתי-אם את דברי האחד, והמה יהיו לי לעינים.

אכן נפלא מכל אלה הדבר, כי הגיסים והדודים והמסרפים והרבנים וכל אשר להם פנו להם עתה אל המשכיל בחצר-סוסה אשר היה רודפם לפנים, ועתה נהפך ויהי בעוזריהם ויהי להם למליץ – אכן הרבה לגימה עושה!

פטרבורג, 1887.

“אחר” בחצר-סוסה / דוד פרישמן

עוד הפעם עומדות רגלינו בתוך השוק הרבוע אשר בעיר הקטנה.

השמים בהירים עד למאד, ושכבת השלג אשר על הארץ ועל הגגות נוצצת ומזהירה כמרגליות קטנות אשר השתפכו, והקור הולך וחזק – ואולם איש אין בחצר-סוסה אשר ישים לב אל השלג והמרגליות הקטנות ואל הקור, כי באו דאגות אחרות תחתיהם ותגענה עד נפש. התזכרו עוד את האתרוגים ואת המריבות הקטטות אשר היו פה בראש כל חוצות? – אכן לא חדלו עוד המריבות והקטטות האלה מראשית ימי הקיץ ועד עתה, וכל אנשי העיר, בין שהם בני- ברית ובין שהם בנות- ברית, שמים לבם רק אל האתרוגים למיניהם וכל מעייניהם ומחשבותיהם אך בהם מן הבקר עד הערב.

אתרוגים?! מה לאתרוגים ולימי- החורף? מה יתנו ומה יוסיפו לנו “אתרוגים אחר הסוכות” ואחרי ימי החנוכה גם יחד? הבאמת יש אשר יהיה להם היתרון מן החמץ שעבר עליו הפסח?

הוי, אל אלהי אבי! איך נדבר דברים כאלה באזני הסוסתים בחצר- סוסה והם יודעים את הענין הזה יותר ממנו! בני אברהם יצחק ויעקב יודעים תמיד את אשר הם עושים ואת אשר הם חפצים- ובפרט אם יש מקום לאסור מלחמה קטנה ולעשות מעט קטטות ומעט מריבות ומעט חילול השם; ובעשותם את הדברים האלה הן יודעים הם תמיד, כי זה נהנה וזה לא חסר! אכן פנים אחרות היו למחלוקת על- דבר האתרוגים בימי הקיץ, ופנים אחרות היו לה עתה; לפנים התעשקו בחצר-סוסה על-אודות האתרוגים הראויים לנטילה וברכה, והרבנים דנו את האתרוגים איש איש מנקודת-מצבו ומן החנות אשר בה הוא עומד, ויאסרו איש איש את האתרוגים אשר נמצאו להימכר בחנותו של הרב חברו, - ועתה פנים אחרות היו למחלוקת הזאת; הנשים החלו לטגן ולעשות במרחשת את האתרוגים אחר הסוכות כאשר הסכינו לעשות מדי שנה בשנה, והנה קם אחד המשכילים ויכתוב באחר ממכתבי-העיתים “מאמר” על-פי כל החוקים שהמאמרים נכתבים בהם, וישמיע עצה טובה הנוגעת לרעיון הקודש של ישוב ארץ ישראל, כי מן הראוי ומן הנכון הוא לטגן ולעשות במרחשת רק את האתרוגים המובאים מארץ ישראל. ממילא מובן, כי באותה שעה קם גם משכיל שני ויכתוב במכתב-עתי שני “מאמר” שני, הנכתב גם הוא על פי כל החוקים שהמאמרים נכתבים בהם, וישמיע גם הוא עצה טובה, כי הוא וכל כת דיליה אינם חפצים בשום אופן בעצת המשכיל הראשון, ואדרבא, וכו‘. והנה – סכנת נפשות! הנוהים דחרי קרפו ואחרי רבניה ואתרוגיה קראו איסור על הכלים אשר טוגנו בהם אתרוגי ארץ ישראל, ויחרימו את בעליהם, ויאסרו את יינם ואת פתם ואת שמנם, ויכריזו על החיתון וכו’; והנוהים אחרי ארץ ישראל ורבניה ובעלי חנויותיה עשו גם הם כדבר הזה לצד שכנגדם. והעיר חצר –סוסה נבוכה; הללו צועקים והללו מקללים, הללו חפצים בטיגונים של ארץ-ישראל והללו בטיגונים של ארצות אחרות, והנשים עומדות בתווך ואינן יודעות כיצד מטגנין וכיצד עושין בשנה הזאת. והאתרוגים מתגלגלים תחת שואה, חצים מרובכים וחצים כבר עשו באושים, ולא שקעה עוד האש עד הרגע הזה שאני כותב את הדברים האלה.

והמשכיל הגדול אשר בחצר-סוסה?….

המשכיל הגדול בחצר-סוסה לא ילעג להם! המשכיל בחצר-סוסה לא יצעק עוד אליהם; רבותי! הלא על קוצו של יו“ד אתם נלחמים ואשקא דריספק אתם מחריבין עולמות! לא יצעק עוד אליהם; רבותי! ואהבת לרעך הוא מצוה מדאורייתא וטיגונים אינם אפילו מדרבנן! לא יצעק עוד עליהם; רבותי! אם תאסרו ואם תתירו, יודע אני תמיד כי פרתו של רב מותרת, והפה שאסר הוא הפה שהתיר! ותהי להפך: המשכיל בחצר-סוסה ראה כי זרחה השמש לפני פתחי החנויות של סוחרי ארץ ישראל, ותחזק ידו גם הוא באתרוגים האלה, ויאכל בתאוות נפש מן הקערה אשר ירוק ירק אליה מעודו ועד כה. וינשק את סנדל ה”אפיפיורים" אשר היו לו לצחוק תמיד, ויכניע את ערפו הקשה, ויהי להם כאסקופה נדרסת, ויהי להם – למליץ.

הזה המשכיל מחצר-סוסה?

הזה האיש אשר גאות לבש כל ימיו ואשר קראו לו הארי שבחבורה?

הזה האיש אשר תורת אמת היתה בפיו שלושים שנה ואשר בקרב עדת מרעים חרף את נפשו תמיד לדבר משפט וצדקה. וירב את ריבנו ואת מלחמותינו הוא נלחם?

הסו! הסו, אחי המעטים והכואבים, כי בכאבכם לי כאב! יודע אנכי מאד, כי אבדה גדולה אבדה לנו, וגם לבי יזעף וידלוף מתוגהוגם בעיני נאחזת דמעה בסבך בעפעפי – ואולם התחזקו והיו לאנשים; הנעשה אין להשיב, ולמה נוסיף עוד להשלות את נפשנו ולמה נעלים עוד את האמת? – המשכיל הישן ההוא איננו עוד, המשכיל הישן ההוא אשר אהבנו, מת עלינו – ואת המשכיל החדש לא נדע. אכן איש-מלחמות וגדול נפל בישראל!

De mortuis nihil nisi bene!

מחוץ ישוך הקרח הנורא, ובחדרים חום נעים ומתוק לנפש; המנורה לא תזרע בלתי-אם אור צח. ודממה ושקט בכל כנפות הבית. הבה אשב נא על מכוני אשר איויתי לי תמיד אל מול פני התנור ואספרה באזניכם את סיפורי, אשר עלה על ליבי, והסירותי את אבני- הזכרון הגדולות והכבדות מעל ליבי. אכן דרך עוצב גם בסיפורי זה. וגם הוא לא ישמח לב נוגים!

הלא זה סיפור דברי ימי האיש אשר אנשים חכמים קראו לו בעירי שם חדש “אחר”, ודברי ימי תלמידיו אשר איש איש מהם נקרא בשם “רבי מאיר”….

---

“אחר” –

אבל לפנים לא נקרא עוד האיש בשם הזה; לפעמים נודע למשגב בשמו דון יצחק, ובשמו זה דגלנו כל היום, ורבים קראו לו בשם כינו קופייקין, אשר היה למשפחתו ירשה; ואולם אני לא אהבתי את השם הזה ולא שמתי אליו לב, וגם נלאיתי כלכל ושמוע אותו מפי אחרים, כי כפעם בפעם התיצבה לפני עיני רוחי צורת גוש-נחושת עגולהעשוי בצביון ידוע, אשר בלע את הקדש ואשר טימא את כל חזיונותיודמיונותי הטהורים. בימים ההם ואני עודני צעיר לימים, וארא את פני מורי ורבי דון יצחק כראות פני איש קדוש, אשר כל אשר לו יתן בעד נפשו ואשר את נפשו יתן בעד דעותיו.

הכבר בימים ההם אהב מורי ורבי את גוש הנחושת העגול העשוי בצביון ידוע? – לא! אנכי אערבנו ואנכי אחטנו! האיש האוהב את הגוש הזה לא יוכל לדבר כלל אשר דיבר המורה הגדול הזה בימים ההם, ומעלות רוחו לא תהיינה כמעלות רוחו, ומעשיו לא יהיו כמעשים ההם, והדברים לא יהיו אש וברקים ונחל-גפרית שוטף ככל הדברים אשר ראינו ואשר שמענו בימים ההם מפי דון יצחק. ואף אמנם עברה גם אז הרינה במחנה, כי בסתר אוהלו אוהב דון יצחק להתהלך בחקר היסודותשל גוש הנחושת העגול, ואולם – אנכי אאעבנו ואנכי אעידנו, כי מעולם לא נראה פרי המחקר הזה חוצה, וכי המעשים אשר עשה לעינינו היו מעשים טהורים ונאמנים, ויהי לנו לפה, ויהי לנו לגיבור מלחמה מאין כמוהו. – אולי אמת נכון הדבר, כי האדם בימי נעוריו יוכל להתגבר גם על תאוותו ועל שרירות לבו הרע, ואם יש בלבו איזו נטיה נכריה אז יוכל בעוד כפתו רעננה להכריע אותה ולמשול בה יותר מאשר בימי הזקנה.

בימים הראשונים והטובים ההם היה גם הוא איש מלא כוח-עלומים, ועל כן ראינו מיד בו בחרות ביום קרב, ובהתהלכו לפנינו ובידו נס ההשכלה, וראו כל בשר יחדיו כי גדולה וחזקה דופקת בקרבו. " הבו חיים! הבו חיים! הבו אויר וחיים! " קרא בקולו הגדול, ואנחנו התלמידים הצעירים, שמענו, ולבנו התפעם בקרבנו בחזקה, כי ראינו אשר מצאנו איש היודע לשום דברים להגיונות שבלב כולנו. ההשכלה – הורה אותנו – ההשכלה היא אם כל טוב ונחת, ואם תלחמו את מלחמתה, ובאתם עד המטרה, והיו לכם כל הזכיות היקרות המסורות לו לאדם מפי הגבורה באשר הוא אדם ".

ההשכלה – אוי אל אלהי אבי! מי איש מקרבנו וליבו לא ישתער בשמעו את השם הגדול הזה יוצא מפור בקדושה ובטהרה? - אז קמנו ונתעודד, וכאריות נלחמנו, ומנשרים קלונו, - והוא עובר לפנינו בראש. אז דבר את דבריו על הרבנים שהם יעלים אכזרים, אשר לא יתנונו לראות חיים ולהפיל גורלנו באזרחי הארץ; אז דבר על הגאונים האדירים המטילים גללים על עלים בלים; ועל הקרעים בבית ישראל, אשר היה לכתות שונות, ועל הרבנים שהתורה נשמעת אצלם לכמה פנים, ועל האסור לנו ולבנינו שהוא מותר להם ולבניהם ועל הגאונים המתרשלים בתפילה בעוונותינו הרבים, ועל יקירי ירושלים אשר רק נפשם ישבעו ומעיהם ימלאו, ועל אויר הרקבון שהיה לנו לחיי נשמות, ועל אכזריות הרבנים אשר מכרת אוכל מפיהו….

מורי ורבי! – מצאתי את לבבי לדבר אליו פעם אחת – אולי מגדיש אתה את הסאה ואולי מודד אתה להם יותר מן המדה; הן בוחר אתה לך ביטויים קשים כגידים….

עד עולם לא אשכח את האיש ואת עינו אשר שם בי מידי דברי, ואני הרגשתי כי דמי לבי קפאו בקרבי, וכי גל של עצמות, ולא אני, הוא היושב אל השולחן. – בוגד אתה בתוכנו! – שמעתי אותו דובר אלי באחרונה.

ואנחנו כאריות נלחמנו ומנשרים קלונו, והוא עוד עובר לפנינו בראש, ופניו – למלחמה. אז לכדנו את המצודות הרבות, אשר אויבינו התבצרו בהן, ואנחנו, תלמידיו הצעירים, עשינו איש איש כפי מסת כוחו ומעלות רוחו; והיה הדבר אשר איש ממנו לא מצא לבבו לדבר אותו מפורש ביום הקהל, אותו דיבר האיש הזה, וכל פחד לא היה לנגד עיניו. אז החל לקרבה גם אל המצודות הנושנות, למען הגיח אליהן, ואנחנו, אשר הדרת-השיבה, החופפת על החומות ההן, מנעתנו רגע אחד מהלוך אחריו, אנחנו התעודדנו בראותנו את אשר הוא עושה. ונריע תרועה גדולה. הבו חיים! הבו חיים! הבו אור וחיים! צעקנו והוא כאז וכעתה דיבר את דבריו על האנשים אשר הורונו לשמור רוח ולחרוש אבן, ועל אשר חנטו אותנו וימיתו את רוחנו, ועל ההלכות אשר קבעו לנו, ועל הדינים והסייגים ואבקת- הסופרים אשר מילאונו, ועל עשת-השן המתפוצצת תחת המקבת הנוקשת – ואנחנו שמענו ותחי רוחנו. הלא אנשים צעירים לימים היינו, אשר לשמוע, “מלחמה” קראנו האח! ולהורות נתן מורנו בלבנו, כי אירופה היא הארץ אשר בה נחיה עתה ונוולד, וכי נשגבה היא מכל ארצות-תבל בחקרי-החכמה, וכי ימים וארצות ודעות חדשות יפרידונו מן הארץ אשר בה ישבו אבותינו לפנים….

והאיש הזה נלחם את מלחמותינו שלושים שנה!

הוי, אלי, אלי! אם שנים הרבה אחיה ואם חליפות רבות אראה, לא אשכח את הימים הטובים ההם; כי נצחון על נצחון הוספנו, ומחיל אל חיל הלכנו, ובלבנו אמרנו, כי עוד מעט ויבקע כשחר אורנו על כל סביבינו; ואם קמו עלינו לעצור בעדנו כמעט קט, וידענו כולנו, כי גם הבלהות האלה כמוץ יעברו וכי סוף האדם – למשפט ולצדקה. האמונה הטהורה הזאת יושבת בקרב כל טהר-לב. ואם יבואו אלפי רוחות רעות לא יזיזו אותה ממקומה; ועל כן לא שמנו לב אל המכשולים אשר מצאנו בחוץ, ונעבור על דרכנו – והוא עוד עובר לפנינו בראש.

המעט מכם " מלחמת שלושים שנה" אשר ילחם איש לחכמה ולדעת? המעט מכם אם שלושים שנה נצעק, כי המלמדים הם שוחטי בני-הנעורים והגפ"ת הוא הים אשר ילדי העברים יוטלו בו חיים והם נאבקים שם עם מותם? המעט מכם אם שלושים שנה נצעק; הבו חיים! הבו חיים! הבו אור וחיים?!

– בני! – בני דבר אלי פעם אחת ויטני הצדה – בני! אהבתיך מאד ואוקירך מאד, כי אותך ראיתי נאמן לפני בהילחמך את מלחמותינו על ידי –

ואני שמעתי ואט את ראשי ואשתחו,

בני! – הוסיף לדבר אלי ואני לא ידעתי מה היה לו – בני! האם תאהבני גם אתה?

– כאהבי את ההשכלה! – עניתי בקול גדול וחזק.

– האם לא תעזבני? – האם לנצח לא תעזבני?

– לא! לא ארפך ולא אעזבך! – עניתי. ואני לא ידעתי עוד בימים ההם, כי לי הצדקה על אחת שבע לשאול אותו אם הוא לא יעזבני….

– ואני שמעתי אומרים עליך, כי עוזב אתה אותי ואת דגלנו והלכת לארץ ישראל…- דבר אלי בשפה רפה.

אני העמקתי במחשבותי ולא עניתי דבר. אי מזה עלה על לבו הרעיון הזה?

– הלא תדע, הוסיף לדבר אלי, כי הימים האלה ימי מהומה ומבוכה, ואנחנו חיים בדור הפלגה ומשכילינו הנבערים בונים מגדלות באויר ומחישים את הגאולה – התהיה גם אתה כאחד מהם?

אני הבטתי ישר אל תוך עיניו רגעים אחדים ואחרי –כן עניתי בקול גדול; לא!

אז שאף האיש רוח מלוא לוגמו, כמו הוסרה מעל לבו אבן מעמסה, ויספוק לי על כתפי; - בריך רחמנא דיהבך לן ולא יבהך לארעא…דישראל! – דבר אלי ארמית כאהבו.

כחולם חלומות עזבתי את ביתו ביום ההוא, ולא ידעתי מה המריצו לדבר אלי כדברים האלה. האם הזקנה קופצת עליו? האם כבר החל האיש להרגיש כי דרוש לו איש נאמן לפניו להיות לו לשען?

מני אז לא דברתי עוד אתו דבר וגם את פניו ראיתי אך מעט. כי רבה וגדולה היתה המלאכה אשר לפנינו בימים ההם. בימים ההם החלו בעלי ההזיה לעשות את מעשיהם ואת תהפוכותיהם, ויבנו את המגדלים הפורחים באויר, ויחישו את הגאולה כדבר מורי, ויבלו את לשונם, ויצעקו, ויריבו, ויקללו; ותהי כל עדתנו נבוכה. אז ראיתי עוד פעם אחת את דון יצחק בהתנערו, ואת קולו שמעתי, בקראו אליהם; בני דור הפלגה! קוזקים הבאים ברצועותיהם ונגיקותיהם! בטלנים; סוחרים העושים סחורה בקדשי עמם; חולמים; בעלי אבעבועות פורחות הנבקעות כקצף על המים; ו " הלומות " וה "אבעבועות " האלה הלא הם " ישוב הארץ ותקומת האומה! "

ואני – מה כיבדתי את האיש הזה ומה אהבתי אותו! בבת עיני שחרתי עליו, וכאיש את כספו אהבתיו, ובקום עליו מרעים להשליך עליו שיקוצים – האם יכולתי להאמין בעת ההיא. כי ימים יבואו והאיש הזה יהיה לנו לצר ולאויב יותר גדול ויותר עצום מכל הצרים והאויבים הקטנים ההם!

אמנם עלה על לבי גם ברגע ההוא זכרון גוש- הנחשת העגול העשוי בצביון ידוע.

אם זיקנה קופצת עליו – אמרתי בלבי – הלא איש הוא וכאיש גאוותו, ועל כן מובטח אני בו, כי לא יחפוץ להיות נקלה לעיני כל הרואים. ולרצונו יעזוב את הבמה בעוד עת. ולא יראו אותו בקלקולו. המשוררים הגדולים בבתי התאטרויות נוהגים לעזוב את הבמה בעוד קולם אתם. ואינם מחכים עד הרגע האחרון בכלות קולם ואינם יכולים עוד לכבד אתהעם מגרונם. אכן רוח יתרה וגאוות - נפש דרושות למעשה כזה!

אז באו הימים הרעים, אשר לא אחפוץ לזכור אותם; אז באו השמועות הרעות, כי איש גדול ועצום בא אל המחנה אשר לצרינו, וכי מתנבא הוא בתוכם.

בראשונה לא שמתי לב אל השמועה הזאת, ואצחק. כי אנוכי אנוכי הלא ידעתי את המחנה הזה ואת גדוליהם ועצומיהם – אבל באחרונה לא צחקתי עוד, כי שמעתי את שם האיש ההוא.

שם האיש הזה היה; דון יצחק קופייקין!

יום תמים סבבתי בשווקים וברחובות, וארוץ ולא ידעתי את דרכי, ופעם צחקתי ואומר כי אך צחוק יעשו לי, ופעם בכיתי ואומר כי בא יום אדוני לערוץ את הארץ.

אז פגשתי אותו יום אחד ברחוב העיר, ואעמוד; והוא גם הוא ראה אותי ויבט בי – אבל כחץ מקשת חלף הלך, ויעבור אל עבר הרחוב השני.

אז ידעתי כי באה הצרה ונהייתה, וכי בבגד בוגדים בגד בנו האיש!

והאיש הזה הן לא חזון-לבו ידבר אלינו הפעם – עדים לנו כל הדברים היוצאים עתה מפיו, והם נאמרים רק מן השפה ולחוץ! איה האיש אשר בערה מפיו תמיד ואין מכבה? איה הניצוצים אשר התפזרו תמיד לכל רוח מדי הראותו את אישו הגדולה? איה כוחו ואיה אונו?

ראיתי איש מוכר את דעותיו ואת השקפותיו בעבור נעלים לרגליו היחפות; ראיתי איש מחליף את הגיונותיו ורעיונתיו בעד אישה; ראיתי איש עושה את מעשיו בעד אות כבוד אשר יתנו לו, והוא עומד על פקודתו ועובד את עבודתו עבודת כוכבים. ראיתי איש מחליף את הדעות ומסדר את הכוכבים על לוח לבו, ולא ישים לב אל הרינה אשר תעבור במחנה- אבל איש לוחם מלחמות עמו שלושים שנה ומוכר את נשמתו בעד גוש-נחשת אחד, בשעה שהוא גם ללחם לא ירעב, איש כזה לא ראיתי עוד ולא ידעתי.

והאיש הזה הן לא חזון לבו ידבר אלינו הפעם – או האם כהתל לצים נהתל פתאום בכל הקדוש לנו זה שלושים שנה? אם צחוק עשינו לנו עד היום הזה? אם פטפוטי מילים בעלמא פטפטנו? אם נקל לאיש להפוך בן –לילה אחד דעותיו ואם קטנה המלאכה הזאת ממלאכת הכושי להפוך עורו?

ואני הרימותי ידי ואישבע ביום ההוא, כי אנוכי אהיה הראשון אשר ישליך עליו את האבן הראשונה ביום היגלות חרפתו בקהל.

הוי אלי, אלי! מה אספר ומה אגידה לכם את כל אשר נלחמתי בנפשיואשר נשאתי וסבלתי בימים ההם? הן לא תדעו ולא תבינו עד מה כיבדתי ועד מה אהבתי את מורי זה. ועל כן לא תדעו ולא תבינו גם את אשר היה לי ביום בוא אלי השמועה, כי יצא לתרבות רעה וכי נהפך ויהי – לאחר. ואני לא רק ראשון הייתי להשליך עליו את האבן, כי –אם גם היחיד…אמנם אהבתי את ריסטו ואהבתי את אפלטון ואת האמת יותר מכולם;

כי הנה בא היום המר והנורא, וקופייקין זה ערב את לבו לדבר אל הקהל גם הוא לאמור: " הסו העיתים משתנות והאדם עמהן "…

שקר! שקר אתה דובר! העיתים אינן משתנות, כי אם האדם. ולו לא נשתנה אדם כמוך, כי עתה עצר כוח לתת פנים אחרות גם לעת הרעה הזאת!

" ציפורים אחרות – זמירות אחרות "…

שקר! שקר אתה דובר! לא ציפורים אחרות היו לנו, כי-אם זמירות אחרות. ולו ציפור כמוך לא נתנה בעפר קולה, כי עתה עצרה כוח להשמיע גם באזני הדור הזה קולות אחרים!

והאיש הזה עבד את עבודתו הנכריה למן היום ההוא והלאה בעד בצע נחשת. ויבך את דמעותיו על פי נוסח אשר שמו לפניו, וישמיע את אנחותיו על פי פסוקי הטעמים אשר קבעו לו, וישמח את שמחותיו ברגע אשר צווה…

אני השלכתי עליו את האבנים, אחת אחר האחת, ולא ידעתי את נפשי, וגם את אבני הזכרון האלה אשר אני מסיר היום מעל לבי, הנני משליך אותן בעצם ידי על האדם האחד מני אלף אשר בשמו דגלתי ואשר כיבדתיו יותר מנפשי….

והמשכילים בעם קראו לו מהיום ההוא והלאה " אחר " ותלמידיו הנאמנים בבריתו נקראו בפיהם איש איש בשם " רבי מאיר "…

---

לא! לא מאיר אני, ולא באילן גדל כזב אוכל להיתלות! רבי מאיר היה איש גדול ורוחו היה רוח כביר ועצום, ןעל כן עצר כח ללכת אחרי רבו גם אחרי אשר יצא זה לתרבות רעה ויהפך ויהי לאחר – אבל אנכי איש קטן ורוחי רוח נמוכה, וביום ראות את אשר עשה לנו מורי ורבי לא ידעתי את נפשי ולא משלתי ברוחי, ואהי הראשון לידות בו את האבן…. או אולי לאבי האשם, כי אם בו, אחרי כח גם " אחר " זה איננו כ "אחר " ההולך לפניו? אולי יען כי " אחר " ההולך לפניו? בעשותו את מעשיו עשה אותם לפי רוחו ולפי דעותיו הפנימיות, ולא על פי גוש-נחשת עגול העשוי בצביון ידוע, ועל-כן יכול גם רבי מאיר ללכת עוד אחריו?…

אולי!

פטרבורג, 1887.

• Да так, хоть ты мне и батько, а как будешь смеяться, то, ей-богу, поколочу!
• Ах ты, сякой-такой сын! Как, батька?.. - сказал Тарас Бульба, отступивши с удивлением несколько шагов назад.
• Да хоть и батька. За обиду не посмотрю и не уважу никого.

Гоголь, «Тарас Бульба»

כדברים האלה ישים גוֹגוֹל באחד מספריו הקטנים בפי קוֹזק צעיר ורך, הרב את ריבו עם קוזק זקן ורגיל. אמת היא, כי הקוֹזק הזקן והרגיל הזה הוא אביו ובנו חייב בכבודו, אבל במקום שיש חילול האמת, לא יהדר הקטן הזה גם את פני אביו, ובפה מלא הוא אומר לו: בשם ה'! אם תגע באישון בת עיני זה, אז אכך שוק על ירך! אמת היא, כי אבי אתה, אבל אם יעשה איש שקר בנפשו ואם ידבּר אחת בפה ואחת בלב, אז לא אשא פני איש ולא אהדר פני אבות ופני אימהות!

סלחו לי, אַחי ורעי, אם מכניס אנכי כיום הזה קוֹזקים לבית-ישראל, כי לא ראשון אנכי בדבר הזה. זוכר אנכי, כי זה כשתי שנים, בבוא סופרנו הגדול י"ל גוֹרדוֹן במכתב-העתי “המליץ” לדבּר משפטים עם הלאומיים, שהיו עם עברתו בימים ההם, קרא גם להם “קוֹזקים” וישם בידיהם רצועות ונגיקות ויעמידום על הגבול לשמור את כל יוצא ואת כל בא, והקוראים הנכבדים עברו על איסור דרבנן ביום ההוא וימלאו פיהם צחוק בעולם-הזה בראותם את המראה הנכבד הזה – מני אז התקדשו גם הקוזקים בעיני כל בן-ישראל ויהיו דבר של קדושה, וגם לי לא יאָמר עוד כי משתמש אני בדברים של חול, כי-אם בדברים של קודש.

ועתה אבוא-נא אל עניני; וגם בזה אבקש סליחה מאת הקוראים אם אדבר כיום הזה בי ובנפשי ואם אעשה לי ולביתי, כי באו אנשים ויאלצוני לדבּר עתה במקרים אחדים אשר קרו לי מיום כתבי את מאמרי על-דבר סופר שהיה לאחר ועד היום הזה – מחצר-סוסה ועד הנה.

לפני שבועות אחדים כתבתי את מאמרי על-דבר “אחר בחצר-סוסה”. מפני הכבוד הגדול שאני חולק בלבי לאיש שדיברתי בו במאמרי זה, לא חפצתי לקרוא אותו בשם ובחרתי לי שם אחר תחתיו, כי אמרתי: בבואי לדרוש בפרשת “ונשיא כי יחטא”, עלי לדבר ברמיזה ובזהירות גדולה, והקוראים הרבים שאינם בני-בחינה לבחון בעצמם את הדבר אשר לפניהם, לא יבינו ולא יידעו את אשר למותר להם להבין ולדעת, ולא יקל הנשיא בעיניהם; והנשיא בעצמו, אשר אליו הדברים נאמרים, הלא יבין וידע את כל רמז ורמז, ואם לא סר עוד ממנו רוח קדשו לגמרי, אז בודאי יתן אל לבו ויעשה תשובה. וכאשר חשבתי כן היה: הנשיא בעצמו הבין את כל רמז ורמז, ואף גם נתן שמחה בלבי בהראותו כי לקח מוסר, כי על-כן שב במאמריו האחרונים במכתב-העתי “המליץ” לריב את ריבנו את החנפים ועם הצבועים, וידבּר את תוכחתו באזני האנשים העושים עתה ריאקציון בקרבנו; ובנוגע לקוראינו הרבים, בטוח אני בישרת לבם, כי לא ידעו ולא הבינו יותר מן המדה הדרושה, ומי יודע אם לא נשארה המידה הזאת לפניהם עד זקנה ושיבה, לולא באו אנשים מן החוץ לקרוע ביד חזקה את השמלה הפרושה על הסוד הזה ולעולל בעפר את קרן האיש האהוב והנחמד גם בעיניהם. במכתב-העתי “הצפירה” בא הד“ר שמעון ברנפלד, ואחריו גם הד”ר יצחק קמינר, ויגידו באזני כל קהל קוראינו, כי במשוררנו יהודה ליב גוֹרדוֹן דיברתי את אשר דיברתי וכי אותו “חרפתי וגידפתי”.

האנכי חרפתי את המשורר, אם המה? האנכי קראתי בשמו וחיללתי את השם הזה ברבים, אם המה? – “עקיבא! בין כך וכך אתה עתיד ליתן את הדין! אם כדבריך – התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק”. לוּ זכרו האנשים האלה את מאמר התלמוד הזה! לוּ ידעו והבינו את אשר הם עושים כי עתה לא כיסו כלמות את פני אחד מטובי סופרינו!

*

מה חפצו האנשים האלה במאמריהם?

האדון ברנפלד במאמרו מודה בפה מלא, כי עבר האדון גורדון “מן הקצה אל הקצה”, כי הסיח את דעתו “מכל האידיאלים אשר דבקה נפשו בהם מאז”, כי “התמכר אל רעיון אחד (הלאומיות) ויפריז בו יותר מדי”, כי הלך “לנוע על העצים ולעסוק בפובליציסטיקה שאינה הולמתו” – ולפי זה הן אנשים אחים אנחנו ואין דעותיו של האדון ברנפלד שונות מדעותיו אפילו כמלוא נימא. ומה אפוא ישאל הסופר הטוב הזה ממני? האם בא להגיד לי: “יישר כוחך על שכּיוונתּ לדעתי! ישר כוחך על שאין לפניך משוא פנים בדינה של תורה!”? – לא! האדון ברנפלד בא במאמרו להגיד לי, כי “חרפתי” את המשורר. איה? – מתי? – מדוע לא הביא לו אות לדבריו? מדוע לא הוציא מתוך מאמרי מלה אחת או אפילו אות אחת שיש בה משום חרוף? אבל האדון ברנפלד בוחר לו דרך קצרה ואומר סתם כי “חרפתי” – ועל-כן הוא קורא לכל המאמרים כמאמרי “רקיקים אשר אירופה עצמה כבר השליכה אותם זה מכבר לשער האשפות”, והוא בהיותו איש “אשר למד הלכות דרך-ארץ בארץ אשכנז” נפשו סולדת עליו ביום שמעו סגנון כסגנוני, כי אסטניס גדול הוא. – אבל נסורה-נא ונראה את הסגנון אשר בחר לו האדון ברנפלד בעצמו במאמרו זה; נראה-נא את פרי הלכות דרך-ארץ אשר למד האיש הזה בארץ אשכנז! האם תאמינו לי, קוראי היקרים? מן השמות הרבים אשר יקרא לי ולמאמרי הדוקטור האסטניס הזה מוציא אני את אלה.

“מבקר מחטט, לץ הולל, נער מעפּר בעפר וזורק אבן, נער הולך בטל ומבלה ימיו בחלומות והבל, מרבה הבל ומפיח מדון, תעלול שובב, הולך בטל אשר אין לו שום מושג שלם ולא השתמש בשום לימוד נחוץ, ורק סכלותו ואוולתו נשמע, מכתּב עמל אשר פריו פרי סכלות ובקרתו החצופה פרי האולת, טינופת, תועבה ונבלה, מעט הוללות והרבה אולת, מבקר מנקר באשפה (האם מאמריו של האדון גוֹרדוֹן היו בעיניו לאשפה?), דברי הוללות, סכל ועז-פּנים, חידודים גנובים, בדחנות, כותב-פלסתר, סגנון מנוול, הוללות בזויה, נבלה, סכל, אחד מן השוק, כלב”. האמת נתּנה להאָמר, כי המלה האחרונה הזאת לא בפרוש נאמרה, כי-אם ברמיזה ובשלש נקודות, לאמר: “לפעמים טוב להתעבר על ריב לא-לו ולהחזיק באזני…”, ואולם כל קורא יבין מדעתו, כי סמך האדון ברנפלד על הקוראים ועל בקיאותם בתנ"ך ויבין כי לא יקראו: “ולהחזיק באזני שלש נקודות”, כי-אם יקראו: “ולהחזיק באזני כלב”.

ואחרי כל אלה עוד יבוא הסופר הנכבד הזה להתהדר בהלכות דרך-ארץ אשר ילמדו האנשים בארץ אשכנז, והוא יוכיח לאחרים מומם!

ואחרי כל אלה עוד יבוא הסופר הנכבד הזה להגיד לנו, כי “כאשר יעלו אחינו הקוראים עברית מעט במדרגתם והיה להם חך טועם ומרגיש ובורר האוכל מן הפסולת, אז לא ימצאו מכתבי-עמל קוראים לפרי סכלותם!”

ואחרי כל אלה ירא הסופר הגבור הזה לנפשו, פן יבוא האיש אשר כבודו חולל בפיו וענה אותו דבר, והנה הוא בונה חיץ לו מסביב באמרו, כי יודע הוא אשר “לא יבצר ממני להשליך גם עליו שיקוצים”, “יש לאל יד המנכל את כבוד גוֹרדוֹן לידות אבן גם בי”, – או כי המו"ל את “היום” ישלח את “נערו לידות אבן גם בי” – ובאופן כזה הוא חושב להפיל את החץ מיד האיש שכנגדו.

אדוני! את טכסיסי המלחמה הזאת יודעים אנחנו! יודעים אנחנו את האנשים הצועקים כל היום על-דבר הלכות דרך-ארץ, והם בעצמם קוראים לחברם: כלב, נבלה וכדומה! יודעים אנחנו את האנשים הקוראים כל היום: את הדבר הזה, כלב, לא תעשה, כי הוא זלזול כבוד; את המלה הזאת, נבלה, לא תשא על שפתיך, כי היא מלה שאין האסטניס יכול לשמוע אותה; את הדברים האלה, סכל ועז פנים, לא תשמיע באזנינו, כי הם אינם על-פי הלכות דרך-ארץ; חובה עליך, בעל טינופת, להשתמש בלשון נקייה, כי חךְ טועם ומרגיש נתן לנו אלהים! יודעים – יודעים אנחנו את כל אלה! יודעים אנחנו את הגיבורים היושבים ספונים בארגז של זכוכית ומשליכים משם את האבנים על העובר ומזהירים אותו בדבור אחד, כי הוא לא יהין להשיב ולהשליך את האבן על ראשם גם הוא, פן יפגע בזכוכית!

חי נפשי! כי דברים כאלה אינם נאים ואינם יאים לאיש אשר למד איזה דבר, ואשר היה לדוקטור, ואשר ישב על כסא הרבנות באחת מערי ישראל!

ומה יחפוץ האדון ברנפלד ממני? – האדון ברנפלד מתאונן עלי, כי הנני מן האנשים אשר “אין כּוחם להועיל לעמם בפועל” – טוב! אבל האם הוא האיש אשר הועיל לעמו בפועל? האם ישנו בקרבנו אפילו איש אחד שהועיל לעמו בפועל, חוץ מן הבּרון הירש? – ומה יחפוץ האדון ברנפלד עוד ממני? האדון ברנפלד מתאונן עלי, כי הנני מן האנשים אשר “בכלל לא הראו גם עד היום סימני כישרון לספר טוב או לעצה טובה”. הוי אלי, אל עוזי ומשגבי! האם הדבר הזה שאני חושב לי לטובה הם חושבים לי לרעה? יודעים אנחנו את כל אשר עשו לנו סופרינו וספרנינו וכותבינו וכתּבינו עם כל ספריהם ועצותיהם בימי הבהלה, וכי הביאו כמעט את עמם האומלל עד ירכתי שאול – והאיש הזה שואל מעמי על מה לא הייתי גם אנוכי בין היועצים? אדוני! אם אמות כיום הזה, אז אין לי רצון אחר בלתי-אם כי יחרתו על מצבתי את השבח האחד, כי לא הייתי ליועץ לעמי עם כל היועצים הטובים והחכמים שהיו לנו, ומובטח אני כי אהיה לברכה בפי הדור הנולד!

ומה איפוא ישאל האדון ברנפלד ממני? בעיקרו של דבר הוא מודה לי, וגם בנוגע ל“סגנון מנוול” דעתי כדעתּו, ורק שהוא נאה דורש ואינו נאה מקיים, וגם בנוגע לעשיית ספרים ולנתינת עצות הן לא נשחית איש את אחיו בעבור דברים קטנים כאלה; ומלבד אלה זוכר אנכי, כי היו ימים אשר לא הייתי בעיני האדון ברנפלד זה ל“איש בלתי נודע בספרותנו, מלבד על-ידי איזה כתבי-פלסתר”, וגם היו ימים אשר “כתבי-פלסתר” אלה מצאו חן בעיניו – האם ירשני איפוא האדון ברנפלד להגיד לו את אשר אני חושב עליו? קו חשד אני מותח עליו, כי בכתבו את מאמרו היה טינא בלבו, וזה הדבר: זה שנה ומחצה כתב האדון ברנפלד מאמר בכתבי-העתים לבית ישראל; אז בא בעל “היום”, האדון קנטור, ויכתוב באחד מגליונותיו מאמר גם הוא על האדון ברנפלד ועל משפטיו, ועקיצותיו היו כעקיצת עקרב; האדון ברנפלד חשב, כי המאמר ההוא אנכי כתבתיו, ועל-כן בּיקש לו מקום לגבות את חובו זה, ויבוא לגבות אותו ממני – בין כה וכה ומו"ל מצרה נחלץ ויבוא עוזרו תחתיו.

אך האדון ברנפלד לא היה האחד אשר לא מצא מאמרי חן בעיניו, כי אחריו בא גם הד"ר קמינר בשם “רוב” משכילי עיר קיוב לגאול את כבוד האדון גוֹרדוֹן ממני. שפה אחרת ודברים אחרים בפי הדוקטור הזה, ואם נקרא שנים שלשה טורים, וראינו כרגע, כי האיש הזה לא למד הלכות דרך-ארץ בארץ אשכנז, כי על-כן יודע הוא לדבּר באופן נאה ודבריו דברים מהוגנים וחרפה לא ישא על איש; ורק בדרך-כלל הוא משיא אותי עון אשמה כי “חרפתי וגדפתי” את המשורר יהודה-ליב גוֹרדוֹן.

חרפתי וגדפתי – איה? מתי? במה? מדוע לא יוציאו אלי את הדבר אשר דברתי, למען אדע כי הוא זה? האפשר הדבר כי גם איש כהד"ר קמינר ישגה בדבר כזה ויחשוב כי ביום דבּרנו משפטים עם איש שהחליף את דעותיו בן-לילה, והיו המשפטים האלה “חרוף וגדוף”?

האדון קנטוֹר, בעל “היום”, כבר נסה לענות את דבריו גם על דברי האדון ברנפלד וגם על דברי האדון קמינר; ואולם בכל תשובותיו שהשיב לא פטר אותי מלענות גם אני, אחרי כי הרבה האדון קנטוֹר להוכיח כי לא הוא היה המתחיל במחלוקת, כי-אם האדון גוֹרדוֹן, בעת אשר אני עומד וטוען בפה מלא, כי אני מצדי לא הייתי משנה אף דבר אחד מכל אשר דיברתי על האדון גורדון, לו גם לא היה האדון גוֹרדוֹן נוגע בכבוד “היום”; **אני מצדי ביום ראותי כי האדון גוֹרדוֹן החליף בעליל את דעותיו שהיו לו בקרב שלושים שנה, לא שניתי ולא אשנה אף דבר אחד מכל אשר דברתי. **

“האדון גוֹרדוֹן עבר מן הקצה אל הקצה”; “הסיח את דעתו מכל האידאלים אשר דבקה נפשו בהם מאז”; “הלך לנוֹע על העצים ולעסוק בפובליציסטיקא שאינה הולמתו” – ובכל-אלה הוא הצדיק ואנחנו הרשעים!

קובלני עליכם, סופרי ישראל, שאתם יכולים להוציא דברים כאלה מפיכם, ובושה לא תאכל את בשרכם! – האם קטן הדבר הזה בעיניכם אם סופר גדול בישראל יעבור בן-לילה מן הקצה אל הקצה, בעת שכּל מבין רואה וידע כי גם עתה פיו ולבו אינם שוים? האם קטן הדבר בעיניכם אם יתמכר איש גדול אל רעיון אחד ויפריז בו יותר מדי, בעת אשר אלפי סימנים רואים אנחנו בו כי גם עתה רחוק לבּו מן הרעיון הזה אשר היה לו תמיד לצחוק ולקלס? האם צדק האיש אשר יש לו לחם לאכול ובגד ללבוש והוא הולך לנוע אל העצים ולעשות עסק בפובליציסטיקה שהיא נוטלת עליו לרקוד על פי שמחללים אחרים באזניו?

הנה אתם אומרים לי, כי לפנים הערצתי והקדשתי את האיש הזה ועתה רגמתי אותו באבנים – קובלני עליכם, אתם שופטים, שאתם יכולים לדבּר אלי כדברים האלה בתם-לבב! גם בעת שרגמתי את האיש הזה באבנים הלא אמרתי בפה מלא, כי הוא הסופר האחד, אחד מני אלף, אשר כיבדתיו ואהבתיו, האם דברתי דבר על המשורר? האם את שיריו הבאתי במשפּט? הלא על האיש דיבּרתי אשר אתמול ירוק ירק אל תחת הקערות, והיום הוא אוכל ממנה בתאוות נפש! הלא על האיש דברתי, אשר אתמול היו לו לחגא כל מעשי נביאי-השקר ותעתועיהם, והיום נגש אל מכתב-העתי “המליץ”, ויהי לו לשותף, ובראותו כי “המליץ” הוא כלי שרת לנביאי-השקר ההם ולתעתועיהם, ויהי גם הוא לפתע פתאום לנביא-שקר, האומר טוב לכל התעתועים ההם! היודעים אתם את כל הדברים האלה כמוני, ורק חביב ונחמד לכם השקר, וחביב ונחמד לכם האיש העושה שקר בנפשו, ולא תחפצו באמור לכם דבר אמת? היודעים אתם את האמת ומתכוונים למרוד בה, משום שנביאי-השקר ההם היו עתה למושלים בכיפה ונוטים אתם אחריהם, או משום שהאיש החוטא הוא בעל בעמיו?

לא! “אמנם כן! אבי אתה – אבל ביום קומך למרוד באמת בכוונה, אז ידי אני תהיה בך בראשונה”!

אני דיברתי טובות על המשורר יל“ג – ואין אני מתחרט על הדברים האלה עד היום! האדון יל”ג היה לי תמיד לבחיר משוררי-ישראל, אשר לא היה עוד כמוהו בעמו, ואולי רק את מיכ“ל ז”ל אגדיל ממנו. יוכל היות, כי בספרות אחרת, במקום שיש משוררים רבים, לא יעמוד האדון גוֹרדוֹן בשורה הראשונה, כי-אם בשורה השלישית או הרביעית; יוכל היות, כי בנסוֹתנו להעתיק את שירי ה' יל"ג לשפה אחרת, וראינו כי רוב שיריו אשר לקחו את לבנו, לא לקחו את לבנו בלתי-אם בשפתם המצוינת ובסגנונם הנמרץ – אבל יהיה איך שיהיה, שירי האדון גוֹרדוֹן בספרות העברית הם באין כל ספק השירים הכי נבחרים מכל אשר היו לנו עד היום הזה. את משפטי זה השמעתי מכבר וממנו לא אסור – ואולם הכי בשביל זה אין לי עוד הרשות לדבּר דבר על האדם הכותב את השירים ההם? הכי בשביל זה אראה אדם אשר נלחם לנו שלושים שנה, ובן-לילה הפך לנו את ערפו ויפול אל אויבינו והוא מתנבא בתוכם, ואני אחשה?

לא, אדוני! “אמת היא שאַתה הוא אבי – אבל ביום עשותך כדבר הזה, והכיתיך אני בעצם ידי!”

האם בזאת יאמר איש עלי כי אתמול היללתי אותו, והיום אחללו?…

פטרבורג, 1888.