תוכן עניינים

מאת

חלק אחד-עשר: ימי הרי“ף, רש”י, ר“ת ורשב”ם. רבי יהודה הלוי והרבע"א. (משנת 4830 עד סוף האלף החמישי לימות עולם) מאת זאב יעבץ

II. ימי הבית הראשון (תשלום תור שני) מאת זאב יעבץ

III. ימי הבית השני מאת זאב יעבץ

כרך שלישי מוצא דבר מאת זאב יעבץ


מתוך פרויקט בן־יהודה. זמין בכתובת: https://benyehuda.org/collections/13568


מאת

ע“פ מהדורת תשכ”ג, הוצאת “עם עולם בע”מ", תל אביב.







חלק אחד-עשר: ימי הרי“ף, רש”י, ר“ת ורשב”ם. רבי יהודה הלוי והרבע"א. (משנת 4830 עד סוף האלף החמישי לימות עולם)
מאת זאב יעבץ

חלק אחד-עשר: ימי הרי“ף, רש”י, ר“ת ורשב”ם. רבי יהודה הלוי והרבע"א. (משנת 4830 עד סוף האלף החמישי לימות עולם)

מאת

זאב יעבץ

א. ימי רבנו יצחק אלפסי ורבנו שלמה יצחקי

מאת

זאב יעבץ

מעמד ישראל בממלכות צרפת ואשכנז. נרבונא וחכמיה. ר' יוסף טוב עלם ומעשיו להגדיל תורה סדורה ומבוקרת, ספריו ופיוטיו. ר' משה הדרשן ודרכי דרשותיו. ר' מנחם בן חלבו אבי מבארי המקרא בצרפת ופשטנותו הצרופה. רבנו יעקב בן יקר ובאוריו לתלמוד ומקרא. גדולתו וענוָתו. רבנו יצחק הלוי ורבנו יצחק בר יהודה. התרבות הישראלית הטהורה בצרפת ואשכנז. תלמוד התורה ומעשה הצדקה. נחת רוח ודרכי נעם. הדור מצוה ושמחה של מצוה. טיב פיוטיהם והדבור העברי השגור שם. פליטי אבדן גרנדא נאספים בעין יפה אל יתר ממלכות ספרד ועולים שם לגדולה. למוד התלמוד מתחזק מאד בספרד. ר' יצחק אלבליא. חכמתו ונדבת רוחו, גדלו בתורה ושררתו בבית מלך אשביליא. ר' יצחק גיאת, כבודו, חסדיו וענוָתו לשרידי בית נגדילא, ספריו בהלכה ובפתרון המקרא. שיריו, פיוטיו ודרך רוחו. ר' יצחק הברגלוני. ספריו ודרכו בשירה העברית. רבנו יצחק אלפסי. תלמידי ר“ח ור”נ בקירואן. מלשינים מתנקשים בנפשו. מנוסתו לספרד. ישיבתו הגדולה וכבוד בית־דינו בעיר אליסנה. חסדיו גם לחכמים החולקים עליו. מבכר את תלמידו על בנו למען האמת. ערך ספרו “תלמוד קטן” או הלכות רב אלפסי. קינות ראשי משוררי ישראל על מותו. רש“י. ערכו בישראל לכל דורותיו. מולדתו. יוצא מצרפת לאשכנז ללמוד תורה מפי רי”ב יקר, רי“צ הלוי וריצ”ב יהודה תלמידי רבנו גרשם. ענותו הגדולה מאד ועוזו. ס' “נמוקים”, הוא פירש“י למקרא, כלכלתו את הפשט והדרש, תשמישי הדקדוק והמסורת, התרגום ופירושי רבותיו. טוב טעמו ברוח הלשון. הקונטרס, והוא פירושו על התלמוד. סגנונו הנפלא בבאוריו. שיטתו הפשוטה והנכוחה. חושו החריף בכל דבר טבע, אומנות וישוב. אהבתו לכל מיני יופי וניקיון. רוח ענותו המחיה את כל למודיו. פיוטיו ובאוריו לשה”ש וקהלת. משפחתו, בנותיו ובניהן. מעמד היהודים באיטליא. אפיפיור מזרע היהודים. ישיבה ברומי. משפחת הענָוים. רבנו נתן איש רומי. אביו ואֶחיו. ערך ספרו “הערוך”. ר' קלונימוס איש רומי יוצא לאשכנז. ארץ ישראל. דוד בן חזקיה הנשיא האחרון בא מבבל ומתחבר לר' שלמה הכהן, וקובעים שם ישיבת מרכז לכל ישראל. ר“ש קובע סניף למרכז זה במצרים. חרחורי ריב במצרים על ר”ש. טהרת ר“ש. ר”ש הצדיק מת. שני כהנים ממשפחתו מתגברים בכהונתם. מתנשאים ומשתררים, קטטות ומדנים בין כהנים אלה ובין צאצאי הנשיאים שבאו מבבל, מזמות אביתר הכהן ומעלליו. יקרת רוח דוד בן דניאל מזרע הנשיאים.

4856־4830

ובימים אשר מלאו כמעט לקהלות ישראל בספרד ימי בכוּריהן, החלו גם קהלות צרפת ואשכנז להבשיל אשכלותיהן. מושלי שתי הארצות ההן1, אשר לכל דבר היהדות היה לשתיהן רוח אחת ומשפט אחד, עוד לא הכבידו את עולם על ישראל מאד, וישלחו את ידם במסחר ובמלאכה באין מחריד, ויהיו להם גם שדות וכרמים. אך בדבר הזה נבדלו מיתר יושבי הארץ, כי הרם הרימו לאוצר המלכות תרומה לגֻלגֹּלת2. אולם אף כי לא גזלו עוד מושלי הארץ את משפטם בדבר קנינם ומחיָתם, לא עמדו למעוז להם ביום צרה. בעיר ליאון, בצרפת, התגודד האספסוף עליהם ויהרגום (1049־4809) ואת רכושם החרימו לכמרים3. ובנסוע גדודי צרפת לאספמיא לגרש את המושלמנים מן הארץ, הפילו בדרכם חללים מבני ישראל (1065־4825). אז קם הגרף בֶרֶנְגַר מושל העיר נרבונה בדרום צרפת למגן לבני ישראל יושבי עירו4. וירע מעשה המרצחים גם בעיני האפיפיור אלכסנדר השני, ויאמר: אם טוב הדבר להמית את המושלמנים על רדפם באף את הנוצרים, עָוֹן הוא להרוג את היהודים היושבים עמם לבטח5.

ומקור התורה לצרפת ואשכנז היתה עוד העיר נרבונא. וככל אשר יצא רבנו גרשם מנרבונא להרבות תורה בישראל, ככה יצא אחריו מן העיר הזאת, או מסביבותיה, רבי יוסף בן שמואל טוב עלם6 ויהי לרב ולראש בערי למורג ואַנזִיוּ7. ויהי רבי יוסף חבר ורע לרבנו אליהו הזקן יְבַם רב האי גאון8. ותאצל מרבנו אליהו על רבנו יוסף רוח אהבה לתורת בבל, אשר רמה קרנה בגבולות קירואן וספרד תחת אשר בצרפת ובאשכנז גברה יד תורת חכמי איטליא בדורות הראשונים9. ועל כן שם טוב עלם את לבו להפיץ את תורת גאוני בבל בשתי הארצות ההן בסדרו להם את תשובות הגאונים10 ואת ספר הלכות גדולות לרבי שמעון קיירא, אשר עקרו הוא תמצית ההלכות הפסוקות אשר לרב יהודאי גאון11 ואת “סדר תנאים ואמוראים”12. כל הספרים האלה היו מצויים בבבל, בספרד ובקירואן. אך רבנו יוסף הפיץ אותם גם בצרפת ואשכנז. מלבד מעשיו אלה אשר עשה להטות את לב אחיו בני ארצו אל למוד התלמוד בטעם גאוני בבל הצרוף והמנֻקה, שם את עיניו אל התורה הכתובה לשַמֵר אותה במלוא טהרתה ולהגות כל סיג ממנה. וישקוד מאד לכתוב את ספרי התורה על פי חֻקי הדקדוק והמסורה13. אולם לא המשמרת החיצונה לבדה היתה מלאכתו כי גם פֵרַש את התלמוד בדעת רחבה ובבינה חריפה14. ויבאר גם את המקרא בבאור אשר הללוהו רואיו מאד15 מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו16, וספר “תקון־שטרות” אשר כתב17.

ככל אשר רבו מעשיו במקצוע ההלכה ובבקור ספרותה, ככה רבו אף עמקו הגיוני לבו אשר יֵרָאו לנו מתוך פיוטיו18. מכאוביו לגורל עמו העשוק והרצוץ, אשר הביע בלשון מלאה קִנִים ונֶהִי19, לא הֵשַחו את נפשו מהביט אל הדר הבריאה ומהתענג עליה20 ולא כלאו את רוחו משמוח לזכר שמחת גויו בימי גדולתו21, אף כי ידע לקונן על אבדן חמדת תפארתו ההיא. ויגדל ערך כשרונו ומעשיו בעיני הדורות הבאים, על כן קראו לו רבי יוסף הגדול.

ותחת אשר שם טוב עלם את כלכלת התלמוד ואת כלכלת המקרא לאחדים בידו הרחבה, התיחדו חכמי הדור הבא אחריו, איש איש רק במקצוע אחד לבדו. אלה שמו פניהם אל המקרא ואלה אל התלמוד. בנרבונא מרכז התורה בארץ צרפת, היה איש ושמו רבי משה הדרשן22, ואשר נקרא כן על היותו מטיף את דבר ה' באזני קהל העם בבתי הכנסת. ואת הדברים אשר הטיף העלה על ספר אשר קרא לו, בשם הנוהג בפי סופרי ישראל בשתי הארצות “יסוד”23. הרוח המחיה את פתרוניו ומדַברותיו הוא רוח האגדה המלאה תנחומות אֵל24 ושעשועי נֹעַם להחיות לב העם השוכן בתוך משנאיו, בשבתותיו ומועדיו, בהיותו נקי לביתו “כמנהג הראשונים להניח דעת תלמידים יְגֵיעֵי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים”25. יש אשר תדמינה דרכיו לדרכי מדרשי האגדה האחרונים לשום את המניָנים ואת המספָרים26 הנזכרים בתורה לרמזים לענינים נכבדים27. יש אשר חדושיו אשר חדֵש בפתרוניו להתאים את הכתובים מלאי חן ושכל טוב הם אף כי לא היו מוכרעים מתוך עֹמק הפשט28. אולם גם פתרונים נכוחים ונאמנים נגלו לו גם במשמע המלה29 גם בתבנית בנינה30. פתרוניו לתלמוד רק מעט מזעיר הם31, כי פניו היו אל המקרא אך לא בדרך הפשט, כי אם בדרך האגדה. אולם בארץ צרפת ההיא קמו גם מבארים למקרא32 בדרך הפשט אשר לא היו נופלים במאומה בדבר הזה מחכמי ספרד אנשי השם.

הראשון לפשטנים הצרפתים הידועים לנו הוא האיש היקר33 רבי מנחם בר חלבו. יתרון היה למבאר הזה ולכל אנשי מלאכתו בני ארצו על כל חבריהם הספרדים, כי תורת ישראל לבדה היתה מקור דעתם וטעם אחר לא עמד בם ודעות אחרות פרי רוח עמים אחרים יָוָן ערב והודו לא הֵסַבו את עיניהם מנגדה. כאשר הטו אחריהן את חכמי ספרד, עד כי הרבה דעות שלטו גם בבאוריהם לתורת ישראל, הרחוקה מכל אלה34. לא כן פרשני צרפת, כי ככל אשר עצם התורה טהורה, ככה היו כל דברי פתרונם זכִּים מכל עֵרֶב זר, ומרביתם גם נכוחים לכל מבין ומכוָנים כחון השערה35. מלבד אשר באר רבי מנחם את המקרא, הוקיר גם את הפיטנים וישם את לבו לבאר את פיוטי רבי אלעזר הקליר36. מלבד בן חלבו רבו האנשים בצרפת אשר שקדו על המקרא37.

אך רבים מהם היו החכמים אשר מרבית עבודתם היה התלמוד, אף כי גם מן המקרא לא הניחו את ידם. אולם יען כי רבנו גרשם הסיע, בצאתו מנרבונא הצרפתית למגנצא הגרמנית, את מרכז התורה לאשכנז על כן היה משכן בחירי חכמי הדור הזה הבא אחריו מַגֶנצָא38, באשר הם היו בחירי תלמידי מאור הגולה ההוא.

לאחד מזקני תלמידי רבנו גרשום הידועים לנו יחשב רבנו יעקב בן רבי יקר, אשר גם אביו היה איש חכם אשר קבל תורה מפי רבו וימסרהו ליעקב בנו39, אולם את מבחר תורתו ואת מרביתה לקח מפי רבנו גרשם40. מן המעט אשר נשאר בידנו מתורת פיו יֵרָאה כי רק הדבר הברור המפורש בתלמוד היה לבד ליסוד להוראותיו41. וקרוב הדבר כי כתב לו הרב הזה את התלמוד כֻּלו, או את מקצתו, אשר נקה אותו מן השגיאות אשר עלו בו42 וכי כתב באורים לתלמוד אשר היו ביד גדולי תלמידיו לקו להנהיג עח פי תוצאות הלכותיהם הדור הבא43. וגם את המקרא לִמֵד לתלמידיו ככל אשר למד את התלמוד, עד כי קראו לו “המורה הגמרא והמקרא”, על פי שיטת רבנו גרשם44 ובית מדרשו היה לשם בישראל45, ודבריו היו ליסוד מוסד לגדולי ישראל הבאים אחריו46. אולם כרבות גדלו בעיני חכמי דורו אשר קראו לו “ארי, שן סלע גבעות עולם”47 ככה רבה ענוַת החסיד ההוא ויהי כאין בעיניו48 “ולא מלאו לבו לעטרה הראויה לו לחדש דבר בדורו”49.

דומה הדבר כי דברים אשר היו עם לבב רבנו יעקב לחדש, ואשר מפני הענוה משך את ידו מהם, מצא רעהו יצחק הלוי את לבבו להנהיג אותם50. הרב הלוי הזה אשר נקרא גם “סגן לוִיָה”51 היה גם הוא תלמיד רבנו גרשום52. גם עמד לפני חכם נכבד ושמו רבנו אליעזר הגדול, אשר דבריו בכל דבר הלכה היו לו כדברי האורים53. רבנו הלוי הזה היה רב מורה לקהלת ורמייזא54. ונראים הדברים כי אחרי מות רבנו יעקב היה רבנו הלוי55 הראש לכל קהלות אשכנז56 ותלמידיו העלו את רובי תורתו על ספר אשר דרשו אליו חכמי הדור57. וקרוב הוא כי גם בפתרון הכתובים קבלו התלמידים מפי רבם דברים נכונים58.

ותלמיד לרבנו גרשום ולרבי אלעזר הגדול וחבר לרבנו יעקב היה רבנו יצחק בר יהודה הצרפתי59 אשר לקח גם מפיו תורה. מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו60 שם את פניו לפרש את התלמוד61. וגם תלמידיו העלו את דברי תורתו על הכתב62 וייקר מאד בעיניהם, ובחיר תלמידיו קרא לו, בהזכירו את שמו, מורי צדק63. משכן הרב הזה היה במגנצא64.

גם בלעדי שלשת המורים האלה רבים וגדולים היו חכמים אנשי שם בצרפת ואשכנז אשר הפיצו תורה הרבה בישראל65. אולם רבותינו בר יקר, בר יהודה ורבי יצחק הלוי, היו שלשה שותפים בתלמיד אחד אשר קם לנס ולמופת, לרבן של כל ישראל עד היום הזה – רש"י!

ומלבד אשר קמו בתוך אבותינו אשר באשכנז ובצרפת חכמים גדולים בתורה הגדילו תושיה גם בדרך ארץ, גם במעשה החסד ועבודת הצדקה. תרבותם הטהורה הישראלית דומה היא לתרבות אבותינו בארץ ישראל בדורות הסבוראים66. כבוד הוריהם ומוריהם היה גדול בעיניהם מאד ויביעו להם את רוח אהבתם ומוראם בנמוסים נאים ונעימים כמשפט בני שרים מגודלים מנעוריהם בדרכי נעם67. וחסדי העשירים לאחיהם העניים נעלו עד מאד וישביעום מטובם ולא יכלו להעלות גם על לב כי יִמָצא “עני בישראל שאין לו מעדנים בשבתות וימים טובים”68. שמחתם ביום מועד או ביום חתונה היתה רומֵמה כי אז היתה המצוה והעליצות לאחדים בביתם. בטוב לבם במשתה היין היו מטיפים על כוס מלא, גדולות ונכבדות על ערך היום69. וישיאו ברוב טעמם על מצות החג חן ויֹפי70. ושמחה גדולה מאד יעשו מימים ימימה ביום שמחת תורה71. ויאמן עליהם הדבר אשר דבר ראש מוריהם על אהבת ישראל לאלהי אבותם “עודם היום גלים ושמחים בו אף לפי עניָם וצרתם ומשתעשעים בתורה ושם מזכירים דודיו מיין [את] מישור אהבתם אותו”72. כי תורתם אשר היתה שעשועיהם יומם ולילה, נתנה בהם רוח רגשת חיים אשר העמידתם מבלי תת להם לשוח עד דכא מפני צורריהם הסובבים אותם. ויהי המעט מהם כי מצאו מנוח לנפשם העיפה בבית מדרשם השקט והצנוע, אשר הפיק להם המון נעימות ושוד תנחומות מאין כמוהן, וירחיבו נכבדי עשיריהם גם את כבוד ביתם ויהי שלחנם מלא דשן73, בניהם ובנותיהם יפים ומעֻנָגים74, לבושי הוד והדר75. וגם גדולי העם וחסידיו היו מתהללים בתפארת כח בחוריהם וביפי תאר בנות עמם76. ועל קירות חדרי בתיהם העלו צורות נאות מעשה ידי אָמָן, המשַוֹת לנגד עיני הרואה את חמדת ימי הקדם לישראל, את דמות הנער הרועה הנחמד דוד בהלחמו את גליַת77 ואת מראה עקדת יצחק78. ואהבת בחורי ישראל את התורה, אשר היא היתה שיחם והגיונם כל היום, לא כלאה את רגליהם ולא עצמה את עיניהם מצאת אל נאות חמדה ומהתענג על הדר היקום79, ולא הכשילה את כחם ולא כפפה את קומתם. כי מדי צאתם לקראת חתן ולקראת כלה יעלו על סוסיהם ונלחמו איש את רעהו במלחמת תנופה למען שמח במראה גבורתם את הרֵעים האהובים80. ויהי המעט כי נחשבה שמחת חתן וכלה ביום חֻפתם למצוה רבה אשר שקדו חכמי שתי הארצות לרוממה בשירה ובזמרה81 כי אם גם אהבת הכלולות למן היום אשר יעד לו החתן את הכלה נחשבה בעיני רבותינו שבצרפת לאהבה טהורה שאין בה חטא ותהי להם לרצון82. ככל אשר לא חִסרו המשפחות את נפשם מטובה – אף כי עין צוררי היהודים היתה לטושה בהם רק לרעה כל היום – ככה לא מנעו הקהלות ורבניהן הגדולים את נפשם מכבוד, אף כי עמל הכמרים והאספסוף אשר ברגליהם היה רק להבזותם ולתתם לחרפה. בתי הכנסיות אשר בשתי הארצות ההן היו נהדרים במראיהם גם מחוץ גם מבית. ויש אשר קדשו הנדיבים את מרבית הונם לכונן מקדש מעט בעדת עירם לשם אלהי ישראל. בעיר ורמייזא83 הקימו בית כנסת לגאון ולתפארת נדיב אחד ושמו יעקב בן דוד ורחל אשתו הנדיבה אשר בנים לא היו להם, ויקדש הבית הזה בעיני העם וישיחו בו נפלאות מדור לדור84. וכאשר שוו אבותינו בארצות האלה הוד והדר על בתי הכנסת ועל מעשי המצות, ככה נהגו רבותינו הגאונים חכמי אשכנז וצרפת גדולה וכבוד בשבתם ובקומם, במראיהם ובשיחתם, בזיו פניהם, בגאון הליכותיהם ובהדר מלבושיהם לשרי קדש ושרי האלהים85.

ככל אשר לא היו רבותינו ההם נופלים בכל דבר תורה, תרבות ודרך ארץ מאחיהם הספרדים, ככה נעלו מאד במדת מוסר הצניעות מורשת אלהי יעקב מדור דור. ואף כי לא היה חלקם עם “כת פרושים מקיזי דם לכתלים”, אשר היו ללעג ולקלס גם בעיני רבותינו התנאים86 גם בעיני תלמידיהם של רבותינו ההם87 ואהבת דודים כדת היתה לכבוד בעיניהם, נצרו משורריהם ומליציהם מכל משמר את לשונם לבלתי חַלֵל אותה בשירי אהבת בשרים88, ותהי שירתם קדש קדשים רק לה‘89 ולישראל90. הן אמת הדבר, כי יתרון לחכמי משוררי ספרד בשפתם הצרופה ובמליצתם המחוטבת הָדֵק היטב ובמלאכת חרוזיהם המשולבים, על משוררי צרפת ואשכנז, אשר לא בנו את שיריהם גזית ולא הניפו עליהם ברזל ללטוש ולהחליק את גבנוניהם ואת שקערורותיהם כי אם אבן שלמה מסע בנו את פיוטיהם. אולם מראַה המצוקים האיתנים האלה, אשר לא נתנו ליד אנוש רכה ומפונקת לשבֵּץ ולכַרכב בהם הרבה, הוא עצם יתרונם, כי הוא פרי רוב אונָם היצוק במעמקיהם, והיוצק את רוחו הכביר במוּצֶקֶת מליצות ממוּלאות מעשה מקשה, אשר כל אחת מהן מכרעת ברב כחה ובכֹבד משקלה פי כמה וכמה את בנות מינה אשר טעם אחר חוֹלֵל אותן. פיוט התפלה הזה אשר כוננו רבותינו בשתי הארצות אוצר חמדה הוא לדעות ישראל בטהרתן, אשר עֵרֶב זר, פרי נכר הארץ לא עלה בו, וכל מוצא שפתיו מבטא הוא לאהבת ה’ ועמו ותורת מוסר השכל לכל נפש ונֶהִי אשר ינָּהה ליום שוב ה' את שיבת ציון, ובכל זאת הוא גם מקור ששון ושמחה ותנחומות אֵל לעם ה‘. הן אמנם כי שירי אהבים ושירי יין לא הוּשרו בנאות ישראל, על אדמת צרפת ואשכנז, אך לעומת זה לא ידעו פיטניהן כמעט בסליחותיהם את שירת התוכחה המשיבה את הנפש עד דכא והמשַוָה פחד שאול ומראה קבר ורקבון לנגד עיני המתפלל, ותחת רומם את לב האדם לאל מָעֻזו ומנוסו השליך קרח נורא כמשפט פיטני ספרד91. ותחת אשר מלאו משוררי ספרד גם את פיוטיהם לשבתות ולמועדים קינה על החרבן ועל הגלות92, כי בכל היות משוררינו בספרד מתגאים בישראל ובתורתו בכל לבם, היה מאז כבודם כנופל בעיניהם מכבוד הגוים היושבים על אדמתם93, על כן לא סרה מרת נפשם גם ביום חג ה’94. לא כן רבותינו הצרפתים והאשכנזים, בהיות עיניהם בַּיתה, אל תורת ה' אשר בה לבדה הגו יומם ולילה ואשר מצאו את כל מחמדיהם בתוך גבולה, עד כי לא שעו אל כל חמדת הגוים, התנשאו ביום שבת ומועד מעל לצרותיהם ולמצוקותיהם גבהי מרומים אל אֵל שמחת גילם, מעֻזם ומשושם ויהי כל הגיון לבם שירה וזמרה, עוז וחדוה:

יִשׂמְחוּ בְחַגֵּיהֶם יְדִידִים וּנְעִימִים. אֲהוּבִים מִצְוֹתֶיהָ מְקַיְּמִים לֵילוֹת וְיָמִים95.

אָפִיק רָנָן וְשִירִים לְנוֹשְׂאִי עַל אֲשׁוֹרֵר כְּעָזִי שָׁרִים שִׁיר הַשִּׁירִים96.

כַּנְפֵי נְשָׁרִים.

ובכן המעט כי היתה שירת רבותינו אלה, אשר טוב בעיני סופרי זכרונותינו לשוֹתם ככפופי קומה ודכאי רוח, אוצר יראת ה' טהורה ותורת חסד וצדקה טהורה וענוה ותהי גם למקור עדנים ונעימות לכל נפש תמה השמַחה בה' אלהיה ובגאון ישראל עמה אשר רוחו לא שחה בקרבו מכֹּבד יד צורריו העריצים אשר בכל חמת כחם לא יכלו לה.

ואם אמנם אמת הדבר כי דרך המליצה החיצונה אשר לשירת הפיוֹט הצרפתי האשכנזי הזה רק בת דורותיה היא, ולא תוכל להיות למופת לדורות הבאים, יען כי בכל היות ערך ענינה סגולת עולם באוצר ספרותנו, הנה מלותיה החדשות אשר יצרו לה לא עלו בידה, ולעומת זה שירת ספרד מדויקת היא מאד גם בתבנית מלותיה, בכל זאת לא נגרע חלק התרומה אשר הרימו אבותינו בשתי הארצות אל לשון עמם מחלק תרומת אבותינו אשר בספרד, כי ברדת הספרדי מעל כרוב שירתו אשר רכב עליו כרוכב על עב קל במרחבי מרום, על הארץ מתחת, תִלאה שפתו, המהירה לדבר צחות, בדברי שיר כלשון איש לרעהו. לא כן שפת אבותינו בצרפת ובאשכנז. שפתם העבריה נוחה היתה להביע בסגנון חי ומהיר את כל צרכי הבשר והרוח, גם הקטנים גם הגדולים, גם דברי תורה גם עסקי דרך ארץ, ותהי שפת אבותינו לשפה חיה בפיהם. והיה מדי בוא אל מקומם איש ישראלי מן הארצות הרחוקות ודברו עמו עברית בלשון שגורה מאד97. ויתרון זה לחיות את לשון אבותינו ולעשות אותה נוחה להביע בה בפה ובכתב את כל חפץ, מכריע הרבה את היתרונות האחרים, אשר בהן גברו הספרדים על יתר אחיהם בדבר תקון יפי שפתם.

ובספרד לא רבו הימים ותעל ארוכה לבני ישראל מן המַכה אשר הֻכו קהלות גרנדא ביום התקומם השרים והאספסוף על הנגיד יהוסף לבית נגדילה. כי מלכי יתר הממלכות אספו אליהם את פליטי גרנדא, ואת בחירי בחוריהם הקימו לשרים וליועצים בחצרותיהם כמשפט מלכי קורדובא וגרנדא אשר היו לפניהם, עד כי התאונן סופר ערבי על מושלי המושלמנים אשר בדור ההוא, על אשר יתמכרו לתענוגות בשר ואת כל דבר הממלכה יִטְשׁוּ על יד המִשְׁנים והסופרים אשר יקימו להם מקרב היהודים98. גם מלכי הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר החלו לכבוש בימים ההם מעט מעט את ממלכות האישלם אשר בנגב הארץ ויצליחו, אספו אל היכליהם את בעלי הכשרון מבני ישראל וישימו אותם ליועצים ופקידים. ויחזיקו בני ישראל הספרדים גם בדור ההוא בשיר בחזון ובמדעים, ככל אשר החזיקו בם חכמי הדור אשר לפניהם, אפס כי הרבו לשום את חֵקר התלמוד לראש כל מעשיהם, מאשר שָׂמו חכמי מקומם אשר קדמו להם.

על העת ההיא, עת הֵאסף רבנו נסים ורבנו חננאל אל אבותיהם. כתב אחד מסופרי הזכרונות לאמר: “נפסק התלמוד מארץ אפריקא99 – – וחזר כח התלמוד בארץ ספרד, והיו שם חמשה חכמים ושמות כולם יצחק”100. ופתרון דבריו זה הוא, כי נעתק מרכז התורה מקירואן השוקעת ויורדת אל ארץ ספרד הצומַחַת ועוֹלָה, ובעלי המרכז הזה הראשונים היו חמשת החכמים הנקובים בשם יצחק. ואלה שמותם לתולדותם:

רב יצחק בן ברוך לבית אַלבליָא מקהל קורטובא, היה חֹטר מגזע משפחה עתיקה מאד, אשר יֵאָמֵר על אבותיה כי “מִשׁוֹעֵי ירושלם” היתה וכי טיטוס הֶגְלָה אותה העירה מארידא101. ואנשי המשפחה ההם שלחו את ידם מיום בואם שמה במלאכת המשי הטוב, ויגדלו ויעשירו102 וַיֵשבו שם לבטח עד הדורות האחרונים, אשר מפני המלחמות הרבות אשר סְבָבוּהָ חרבה מארידא. ותעזוב משפחת אלבליא את העיר החרֵבה ותצא לשבת בקורטובא103. וַיֵחַד כבוד משפחת אלבליא עם משפחות גדולי עיר קורטובא. וַיוֹלֶד ברוך בן אלבליא את רבי יצחק בנו בקורטרובא (4795–4855) ויגדל הנער וַיַשְׂכּל מאד. ויהי דורש חכמה ואוהב תורה מימיו104 וישקוד על התורה ויחכם גם בפלספה היוָנית. ויבא הנער יצחק אל היכל הנגיד רבי שמואל לגרנדא ויעמוד לפניו ויאהבהו ויתן לו ספרים ומתנות וידבר על לבו לשקוד על התורה ועל המדע. ויהי במות רבי שמואל נגדילה בשנת העשרים לחיי יצחק, וַיוֹסֶף רבי יהוסף בנו הנגיד להטות את חסדו אל רב יצחק ויאהב אותו מאד ויתן לו מַתְּנות כסף רבות. 105 ורבי יצחק כתב ספר מחברת עִבור לכבוד הנגיד הצעיר106, אשר מצא חפץ בענין סוד העבור. ויהי עם לבב רבי יצחק לשום פניו אל מסכת ראש השנה לבאר אותה ולבַקֵר ולהוכיח מתוכה את אמתת דעותיו על הַמַדָע הנכבד הזה107, אשר שונות היו מדעות רב סעדיה ומדעות חסן בן מר חסן. ובאהבת בן נגדילא ובן אלביליא איש את רעהו היה רבי יצחק שוקד ובא על פתח הנגיד תמיד, ויהי יושב חליפות בביתו בקורטובא ובהיכל יהוסף בגרנדא, ויהי שם ביום ההרֵגָה הגדולה בבית ידידו האומלל, אך ה' היה עם יצחק וַתִּנָצֵל נפשו. ויהי רב יצחק עשיר גדול וַיוֹצֵא כסף רב לקנות ספרים הרבה מאד ואת כל לבו שם לקנות את הספרים אשר אצרו שני נגידי נגדליה באוצרותם ואשר נפוצו אל כל עבר ביום אף ה'. מלבד אשר הוציא הון רב לקנין ספרים, תמך ביד נדיבה מאד את חכמי התורה. ויהי בבוא “למדינת קורטובא חכם גדול מצרפת ושמו רבי פריגורס” ויאספהו רבי יצחק וַיֵטֶב לו טובות רבות מאד, ויתן לו את כל מחסוריו וַיָשֶם אותו לו למורה וילמד לפניו. וַתֵּרֶב חכמת רב יצחק בתורה ויכתוב ספר גדול אשר בֵּאֵר בו את “ההלכות הקשות שבתלמוד” ויקרא את שמו “קופת הרוכלים”. בשנת השלשים וארבע לימי חייו (1069–4829) עלה אלמַתַעְמֶד על כסא אשביליא, אשר היתה בימיו לראש כל ממלכות המושלמנים בארץ אספמיא, וַיְנַשֵׂא את בן אלבליא לשר בהיכל מלכותו ולחוזה בכוכבים וישיתהו לנשיא לכל בני ישראל יושבי ארצותיו ולרב הראש לכל קהלותיהם. וילך גם הוא בדרכי אוהביו הגדולים רבי שמואל ורבי יהוסף בני נגדילא, וַיֵטֶב מאד לבני עמו כמֹהם, וַיַעֲמֵד גם הוא תלמידים רבים אשר ישבו לפניו לקחת תורה מפיו, ויחי תשע וחמשים שנה וימת בשנת העשרים לגדולתו (1094–4854).

כביר ימים108 מרב יצחק בן אלבליא היה רב יצחק בן יהודה גַיָאת109 מגדולי עיר אליסאנה110, אשר נדמה לרעהו בן אלבליה, גם במשא נפשו גם בכבודו, כי גם “הוא היה אוהב חכמה ודורש תורה מימיו” וידע חכמת יונית כמוהו, ורב שמואל ורבי יהוסף הנגידים “היו מכבדים אותו”111 כאשר כבדו את בן אלבליא. ואף “הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה” כמוהו. ובנדבת רוחו הגדולה זכר לבן הנגידים, לנער עזריה בן יהוסף בן נגדילה את חסדי אבותיו. ויהי המעט ממנו, כי בברוח הנער ואמו ביום ההרגה לאליסאנה, כי כִבֵּד וַיְנַשֵׂא אותם וַיְמַן להם “מחיה ומעון בכבוד גדול”112. וַיַנַח גם את כִּתְרוֹ, אשר היה משומר לו להיות לרב הראש בעירו ובכל קהלות ספרד, וַיַט את לב גדולי הארץ לתִתו בראש עזריה, אשר חכמתו היתה רבה אף כי לא מלאו עוד ימיו, למען תת ניר לבית נגדליה. אך מאת ה' היתה זאת וַיִקָטֵף השורֵק הנחמד בעודנו באִבו, ותִסוב הגדולה לרבי יצחק גַיָאת, ויהי הוא לראש באליסאנה ובכל מדינות ספרד113. אולם מלבד אשר היה לרב מורה בדורו, כתב גם ספרי הלכה על הלכות המועדים114 על פי פסקי גאוני בבל115. גם מחזור יָסַד למועדי השנה116, אשר בם אָצַר את אוצר פיוטיו, אשר את מרביתם פִּיֵט “לראש השנה ליום הכפורים ולימי התשובה”117. מן הפיוטים האלה עשה לו שם גדול “המעמד” אשר חבר ליום הכפורים118. על כן יִקָרֵא בפי זוכרי שמו “בעל השירים”119.

מלבד פיוטיו בתפלה הרבים120 שר לפעמים גם שירי חול121, אך מרבית שירתו היתה קדש לה' ולעמו. משירי קדשו יש כדי ללקט ולצרף אותיות למערכי דעותיו ומדותיו:

כְּבוֹד ה' יֵרָאֶה לָאָדָם מִתוֹךְ נַפְשׁוֹ.

בְּעֵין לִבִּי וּמִקִּרְבִּי עָצְמְךָ אֶחֱזֶה122.

ואת גדלו ואת ידו החזקה תביט עינו במערכות היקום, בכל צבא חליפות מראותיהן וקניניהן123. ככֹל אשר חזה את מלוא אור ה' השופע לאין קץ, מתוך מְצָרֵי לב אנוש, ואת כח מעשיו אשר לא יִמַד ולא יֵחָקֵר, מתוך קטני יצוריו אשר עין כל בשר לא תשורֵם, ככה חזה את גורל עמו ואת אחריתו הטובה מתוך החשכה הפרושה על הדורות ההם. וַתֵּחָשֵב לו הדומיה אשר תִּדום נפש ישראל אל ה' אלהי אבותיו לתהלה ולתפארת, ויחזק את לבו ואת לבב עמו לאמר:

אֶסְבְּלָה נְדוֹדִי, אָגִילָה בְגָלוּתִי, אֶעֱבוֹד מַעֲבִידִי, אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי – –

אֶעֱלוֹז בְּאֵידִי, אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי: מחְלִי וּמְרוּדִי הֵמָה לִי תְהִלָּתִי – –

וַאֲנִי בְעוֹדִי שַׂמְתִּיךָ אֱיָלוּתִי; אֶעֱמוֹד עַל עָמְדִי, לֹא אַט מִמְּסִלָּתִי124.

ויהי זה משפטו לשכוח ולהשכיח את הצרות אשר התרגשו לבא עליו ועל עמו ולזכור ולהזכיר את הָרְוָחָה אשר עמדה לו:

יוֹם גָּאוּ מֵי צָרוֹת וְהָמוּ גַלֵּי תְלָאוֹת, וְהִקִּיפוּנִי תְלָאוֹת מֵאַרְבַּע הַפֵּאוֹת,

וְיוֹם בּוֹ עֵינַי רוֹאוֹת מְצוּקוֹת חְשוֹת וּבָאוֹת, וְכִמְעַט נְפָשוֹת דָּאוֹת, לוּלֵא ה' צְבָאוֹת

מוֹשִׁיעִי וְגוֹאֲלִי, מִשְׂגַּבִּי וּמַצִּילִי125.

וַיִכָּבֵד רבי יצחק גיאת בתוך עמו וַיֵחָשֵׁב גם בין הפוסקים126 גם בין פותרי כתבי הקדש, כי כתב בֵאור למגלת קהלת אשר היה לתהלה בפיו יודעיו. אך בידנו לא השתמר עוד127. ויהי כי קרבו ימיו למות ויביאוהו עבדיו אל קורטובא להתרפא מֵחָלְיוֹ הקשה אשר תקף עליו, וימת שם (4851–1099), ויוליכוהו לעירו לאליסאנא ויקבר שם עם אבותיו.

וגם בעיר דֶנְיא128 היושבת על הים היה רב חכם ושמו רבי יצחק בן משה לבית סברי. אך לא השיג את בן אלביליה ואת בן גיאת בגדולתם. ויקם וירד בָּבֶלָה ויבא פומבדיתא, ויהי שם לראש תחת רב האי אשר נאסף אל עמיו זה כחמשים שנה129.

ולעיר ההיא, עיר דֶניא, אשר על קהלת ישראל אשר בתוכה כתבו סופרי הדורות ההם כי היתה “קהלה גדולה וקדושה בעשר ובמעשים טובים”130, בא מעיר ברצילונא רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני. וישמח רבי יצחק בן סברי לקראתו וינשאהו לעיני הקהל ויתחתן שם בבת בן אלבתוש אשר היה מגדולי העיר. ויהי כי ירד בן סברי בבלה ויהי רבי יצחק האלברגלוני לרב ולשופט בעיר דניא כל ימי חייו131. אך גם מחוץ לגבולות עירו יצא לו שֵם כי רב היה כחו בתורה ויפרש בתבונה רבה מַסֵכות מן התלמוד132, מלבד הספר היקר שערי שבועות133 אשר כתב, ומלבד אשר תרגם את ספר מקח וממכר לרב האי משפת ערב ללשוננו העברית בשנת החמש ושלשים לימי חייו (4838–1078)134.

ובהיות לו יד ושם גם בשפת אבותינו, כתב שירה אחת גדולה, אשר התורה והלשון היו בה לאחדים, הלא היא שירת “אזהרות” לחג השבועות135. גם פיוטים אחרים כתב136. אולם שירתו איננה צרופה כשירת יתר המשוררים אנשי דורו. לעומת זה הִרְבָה לתת בפעלו זה לִוְיַת חן לשירה העבריה אשר תִּבָּצֵר מכל שירת לשון אחרת, בהשכילו לחתום את חרוזיו במליצת מקרא מפורש ככתבו ולשונו, אשר יעלה בדרך חריפה מאד, מעצם מליצת הכתוב המובא, אשר יביע בשיר ענין אחר שונה מאשר הביע במקומו הראשון בכתבי הקדש, ויהי משפט סגנונו זה אשר כבר החזיקו בו גם המשוררים אשר לפניו למופת לבחירי המשוררים הבאים אחריו ולמקור שעשועים לקורא הֶחָרִיף עד היום הזה137.

ויצחק המכריע בערכו את כל ארבעת החכמים הנקובים בשם זה, אשר קמו בימים ההם בספרד, הוא רבנו יצחק בן יעקב אַלְפַסִי138. רבנו הגדול הזה נולד בעיר קלעא חֲמַד (4773–1013) ויעמוד לפני רבנו חננאל בן חושיאל ורבנו נסים בן יעקב. ויהי הוא המאסף לכל תורת חכמי קירואן, וַיֶרֶב ללמוד וללמד וַתֵּרֶב חכמתו מאד בתלמוד. וַיֵאָמֵר עליו כי מימי רב העיר גאון לא נמצא כמהו איש חכם בתלמוד ובהלכותיו139. ותשאהו רוחו להוציא את עצם ההלכות הברורות הנוהגות בזמן הזה מן התלמוד ולפסוח על מדרש הכתובים אשר בו ועל המשא והמתן ומעשה המחקר ולסדר את פרי התמצית בסדר המסכות ופרקיהן להעלותו על ספר אשר קרא לו “תלמוד קטן”140. ויעמוד הספר הזה למחזיק ולמעוז לתורה בכל קהלות ספרד ובנותיה141. “ויצא טבעו בכל העולם”142. ותבאנה אליו שאלות, מקרוב ומרחוק, ויהיו דבריו נשמעים כדברי גאוני בבל בימיהם ויהי לכבוד בתוך עמו.

בימים ההם החלו המסִבות להתהפך בארץ אספמיא. ממלכת קורדובא הגדולה הֻכתה זה כמה לרסיסים וַתֵּחָץ לכמה מלכיות. ובדבר הזה כשל כח המושלמנים. וככל אשר פרצו הערבים מאפריקא באחרית המאה הארבעים וחמש לאספמיא ויירשו את כל הנגב, וידיחו את הנוצרים אל ירכתי צפון הארץ. ככה הֵחֵלו הנוצרים להִנָעֵר ולהחליף כח בסוף המאה הארבעים ושמונה, להדוף מפניהם את הערבים הלוך והדוף, ולכונן ממלכות נוצריות חדשות, אשר ממלכת קשטיליא היתה הגדולה בהן. ויהי בעלות אלפונס הששי בממלכה ההיא על כסא אבותיו, וַיַכֵּר מלך פִּקֵחַ זה, כי יועציו הנוצרים לא יצלחו לבצע את דבר מועצותיו בחצרי מלכי הערבים, אשר דבר לו עמהם, בהיותם נופלים מהם הרבה בטוב טעם, בשכל טוב ועל כלם בדעת לשון ערב, ויתן אלפונס את עיניו בבעלי הכשרון אשר בישראל, ויקם מהם שני שרים, שֵם האחד עמרם בן יצחק אבן שלביב, ושם השני צידֶלוס143. וגם לכל בני ישראל אשר בארצו נתן משפט אחד להם ולעמו.

וגם מושלי ממלכות הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר אותם לא החרידו הערבים, למדו מן הערבים להקל ידם מעל היהודים. ואף כי כמרי הוֶּסתגותים לא הפֵרו את החֻקים אשר חקקו לפנים על היהודים, לא שעו עוד האספמים אליהם. ויהי מנהג השופטים לבלתי בכֵּר את הנוצרים, גם את שריהם וכמריהם, לכל דבר משפט על פני היהודי. וכאשר קיֵם אלפונס את המנהג הזה ויחתמו בספר, ויהי המנהג לחוקת משפט קבועה וקימת. וירע הדבר בעיני האפיפיור התקיף גרֵגור השביעי, ויוֹכַח אותו על פניו על הטובות אשר הוא עושה לישראל, אך המלך הזה לא שם לבו אליו ואל דבריו.

ואלפונס לכד גם את טולֵידו אשר יקראו לה הערבים וסופרי ישראל טולטילא ויוֹסֶף אותה על ממלכתו ויקם את כל החוקים הטובים אשר כתבו מלכיה הערבים לישראל. והמלך אלקדר המושלמי, אשר מידו לכד אלפונס את טולידו יצא אל העיר וַלֶנסָא, ומכל שריו ועבדיו אשר בגדו בו ויעזבוהו לא נשאר לו בלתי אם אוהב אחד יהודי אשר היה נאמן לו עד יום מותו. ואלפונס, בהיות עיניו נשואות אל אשביליא, היא סֶוִילא, לרשת גם אותה, אמר להכעיס את מלכה המושלמני אלמתעמד בן עַבַּד בעל בריתו, ולמען ימצא לו ידים להתגרות בו מלחמה, ולקחת ארצו מידו. וישם את דברו בפי בן שלביב יועצו וישלחהו בראש חמש מאות אלופים אל מלך סוילא ויבא שמה ויַכַעס את אלמתעמד וידבר אליו קשות. ויתעַבֵּר המלך מאד, אף כי ארך רוח היה מעודו, וימיתהו ויוקיעהו על עץ, ואת כל האלופים אשר ברגליו אסר בכלא. לרגלי העלילה הזאת אשר עולל בן שלביב במצות אדוניו הסתבכו המסבות הרבה מאד, ותָּקֹמְנָה מלחמות בין הנוצרים והמושלמנים יושבי ספרד ואפריקא אשר שמו כל אספמיא לחרדה. אך המושלמנים לא פקדו את עון בן שלביב על בני ישראל, ויוֹסֶף השר רבי יצחק בן אלבליא לעמוד בכבודו בהיכל אלמתעמד, ולהיות לו לרוח עצה כתמול שלשום ויוּסוּף מלך צפון אפריקה לכד את גרנדא ויָשֶב ליהודים את הבזה אשר נָבֹזָה מהם בליל הֵהָרֵג רבי יהוסף הנגיד זה עשרים שנה144.

ובקסטיליה היה גם קהל קראים, ויהי כי נבערו כלם מדעת, ויקם מתוכם איש ושמו אבן אַלְתַּרַס, ויעל ירושלמה ויביא את אחד מחכמיהם אבו־אלפרג להורותם תורה בטעם עדת הקראים, ויעש אבולפרג כן, אף ספרים כתב. ויהי במותו ותהי אשתו לראשה וידרשו הקראים מפיה תורה. ויקנא שר יהודי ושמו יוסף אלקדרו קנאה גדולה, ויבקש את אלפונסו וימלא את ידו לעשות בם כטוב בעיניו, ויגרשם אלקדר מכל ערי קשטיליא ולא הניח להם בלתי אם מבצר אחד קטן145. הקנאה היתרה הזאת הקשה משאול, היא מעין דוגמת השרים התקיפים אשר התהלכו בחצרות מלכי הפרסים והישמעאלים, וילמדו מעשיהם ומשובותיהם146, ולא מעין דוגמת גאונינו ורבותינו אשר הלכו במישור גם עם הקראים147.

והמהומות אשר קמו בארץ ספרד בין אלפונסו הנוצרי מלך קשטיליא ובין אלמתעמד המושלמני מלך אשביליא, סכסכו גם את צפון אפריקא במלחמה וישימו אותו למרקחה. ואנשי לשון מצאו להם ידים ללכת רכיל ולעולל עלילות, וילשינו שני אנשי בליעל, כלפה בן אלאעגב וחיים בנו, את רבנו יצחק אלפסי לפני שרי המלכות, ומאת ה' היתה זאת להחרידו ממקומו ולהביאו אל ראש מושבות בני ישראל ולהוריש להם את שארית תורת רבותיו חכמי קירואן, ויקם ויברח רבנו יצחק מעיר מולדתו בשנת החמש ושבעים לימי חייו (4848–1088) ארצה ספרד. ויקדֵם אחד משרי ישראל יוסף הנשיא בן מאיר לבית מהגר את פניו בכבוד רב ויתמכהו ביד נדיבה148. אך לא הרבה ישב עם הנדיב הזה ויעתק משם אל קורטובא. ותהי גם שם מעט ויבא אליסאנה ויֵשב שם149. ולא שת רב אלפס לב אל רפיון כחו לעת זקנתו ויוסף להרביץ תורה בתוך בחורי עמו, ולהשיב דת ודין לכל שואל כבראשונה, ותצא מבית מדרשו תורה לקהלות ישראל הקרובות והרחוקות. על כן חשב את בית דינו כי הוא מעין בית דין הגדול אשר היה לפנים בירושלים וביבנה, וישם לחוק לתקוע שופר בבית דינו גם בראש השנה שחל להיות בשבת150, דבר אשר לא מלאו הגאונים ההולכים לפניו והבאים אחריו את לבם לעשות כן151.

וינהרו אליו תלמידים רבים ויהיו בתוכם אנשים אשר היו אחרי כן לתהלה ולתפארת בתוך עמם152, כרבנו יוסף בן מגאש ורבי יהודה הלוי. ויהי רבנו יצחק צדיק תמים בכל דרכיו. נוח לרצות ולהפליא חסד למכעיסיו ולהשליך מנגד את טובתו ואת טובת ביתו למען הָרֵם את קרן התורה. הנה בבואו לאליסאנא פנה מעִמו לבב בן אלבליא ובן גיאת ויֵרַע הדבר בעיני הרב אלפסי, עד כי הביע את רוחו הקשה גם בדבר שפתים גם במכתב.

ויהי כי קרבו ימי רב יצחק בן אלבליא למות וַיַרא כי במותו יֻקח מעל ראשו בנו ברוך, נער בן שבע עשרה ומשכיל מאד, המורה המדריך, כי הוא הורה את בנו כל ימיו וביד אחרים לא הפקידו. ויקרא לברוך בנו ויאמר לו בשפה רפה כי עָיְפָה נפשו למות: הנה אנכי מת, ועתה בני קום ולך אל רבנו יצחק האלפסי והגדת לו כי נשאתי לו על הקשות אשר דִבֵר עלי גם בלשון גם במכתב, ועמדת לפניו ולקחת מפיו תורה, כי יודע אני כי יעשה לך חסד. ויהי אחרי שוב הנער מקבור את אביו, וילך אל רב אלפס ויגֵד לו את דברי אביו. ויֵבך הרב הישיש בכי גדול מאד, וידבר על לב הנער דברים טובים ונחומים, ויאמר לו אחרי אשר מת אביך אהיה אני לך לאב. ויקחהו רב אלפס אל ביתו וַיֶאֱהָבהו מאד וילמדהו את כל התלמוד וישימו לגדול בישראל153.

ככל אשר שָׂם את בן איש ריבו לו לבן מהיותו אוהב צדק ואיש חסד, ככה הבליג על אהבתו לבנו עצמו ובשרו, באהבתו את האמת ואת המשפט. בן חכם היה לו ושמו רבי יעקב אשר עשה חיל בתורה. ובכל זאת בִּכֵּר על פני רבי יעקב בנו את רבנו יוסף בן מגאש תלמידו, יען כי ראה, כי תלמידו זה גדול הוא מאד וגדול מבנו154. ויהי כי קרבו ימיו למות ויסמוך את ידיו על רבנו יוסף תלמידו, ויושיבהו על כסאו וישם אותו תחתיו לרב הראש לקהלות אליסאנה ולכל ארצות ספרד155. וה' היה עם רבנו יצחק אלפסי ויארֵך את ימיו וימת זקן ושבע ימים בן תשעים שנה (4863–1103) ויספדו לו כל ישראל. והמשוררים משה בן עזרא ותלמידו רבי יהודה הלוי, הציהו לו מצבות זכרון מלאות הוד והדר בקינותיהם אשר קוננו עליו:

הָרִים כְּיוֹם סִינַי לְךָ רָעָשוּ כִּי מַלְאֲכֵי אֵל בְּךָ פָגָשוּ

וַיִכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלוּחוֹת לִבֶּךָ וּצְבִי כְתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ

לֹא עָצְרוּ כֹחַ נְבוֹנִים156 לַעֲמוֹד לוּלֵא תְּבוּנוֹת מִמְּךָ דָרָשׁוּ157.

אך נעלה גם עליהן היא “המַצֶבֶת אשר לקח ויצב לו בחייו” הלא הוא ספרו אשר בו עשה לו שֵם עולם.

ובצרפת יצא [בימים ההם] אור גדול, לא נראה כמהו לעינים, הוא הרב הגדול החסיד רבנו שלמה מטריוש158 בר יצחק. סרוק ואמת הדבר אשר דבר סופר הזכרונות הספרדי הזה159 על רבנו הזך והטהור החסיד והעָנָו אשר פי עמו יִקֳּבֶנו בחרדת קדש “רַשִי” על שמו ושם אביו רבנו שלמה יצחקי. ואמת הדבר כי לא נראה כמהו בכל גדולי הדורות, למימי אברהם אבינו עד היום, איש אשר יהיה כמהו מורה נאמן לכל רבבות אלפי ישראל לומדי התורה אשר קמו בנו זה שמונה מאות שנה. אין נפש אחת בעמנו, למן גאוני הגאונים עד ההדיוט שבישראל, שאיננו כיום תלמיד מובהק לרבנו הגדול הנשגב והמרומם הזה, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל איש אשר יקרא בשם יעקב. כי דברים אשר “לא נראו בכל העולם לכל גאון ורב”160 נראים וחוזרים ונראים לרבנו שלמה עד היום. שמות יתר גדולי ישראל נזכרים לפרקים, ושם רבנו זה נזכר הרבה פעמים לאלפים ולרבבות בכל עת ובכל שעה בכל גבול ישראל בכל בית, בכל בית מדרש, בכל בית ספר אשר תורת ה' נזכרת בו. כי הוא הוא המליץ הנאמן לתורה הכתובה ולתורה המסורה ואיש הבינים בינה ובין ישראל, כי “הוא פֵרַש כל התורה וכל הנביאים וכל הכתובים – – וסדרי גמרא אשר ירוץ כל קורא בהם. לא הניח דבר קטן או גדול, שלא בֵאֵר באור גמור. ואחרי צאת טבע פרושיו בעולם לא היה רב וגדול אשר למד [מפי] זולתם הלכה”161. זאת היא העדות אשר העיד סופר נאמן ספרדי על רבנו הצרפתי הזה.

מלבד הכבוד אשר עשה לו במעשיו היתה גם מולדתו מלאה כבוד. כי היה רבי יצחק אביו גדול בתורה162 ואיש חסיד עד כי קראו לו “הקדוש”163, ואמו היתה אחות החסיד הנדיב רב שמעון בר יצחק הפיטן ממגנצא164, וראש בית אבותיו היה איש חכם וחסיד רבי בנימין בר שמואל מקוסטני, אשר נתן רשי עם קדושים חלקו165.

דומה הדבר כי רבי יצחק אבי רבנו שלמה מצא את מחיָתו במסחר אבנים טובות וכי ראה בטובה166. אך רשי יִחֵד את כל לבו לתורה ויעזוב את עירו במבחר ימי עלומיו167 אחרי אשר נשא זה מעט אשה, וילך אל גרמניא אשר יצא שם לגדולי ישראל אשר היו בקרבה – אשר קראו להם "חכמי לותר על היות חבל נהר הָרַיִן ההוא נחשב בעת ההיא אל מדינת לותרינגא – ויבא אל וַרמַיזא168 וישב לפני הרב החסיד רבנו יעקב בר יקר, ויהי לו הרב הזה לראש רבותיו169, כי את מרבית תורתו לקח מפיו גם במקרא, עד כי קרא לו “מורה הגמרא והמקרא”170 וספר “יסודו של רבנו יעקב”171 היה לו לעינים172.

וכל אשר נתן בר יקר על תלמידו מהודו בתורה אצל עליו מרוח ענוַת צדק ויראת אלהים טהורה עד כי היה רבנו שלמה לאיש מופת לעמו גם בדרכים אלה. אחרי שְכַב רבנו יעקב עם אבותיו, עמד רשי לפני רבנו יצחק הלוי אשר קם לרב בורמיזא תחת בן יקר173 וילמד לפניו וַיַּזכר שמו בכבוד מדי דברו בו ויקרא לו “רבנו הלוי”174 “האשל”175 [ה]רב סגן לויה176. והדברים אשר כתבו תלמידי רבנו יצחק הלוי מפי רבם היו לנגד עיניו177. בבית רבו הלוי מצא לו חבר טוב, את רבי יעקב בנו הגדול מאד בתורה, אשר נקרא בפי החכמים, רבנו יעבץ178. מורמיזא הלך רשי אל מגנצא179, ויעמוד שם לפני רבנו יצחק בן יהודה, ויקח גם מפיו תורה וישם גם את באוריו הכתובים לנגד עיניו180. מתכוֹנת רבנו שלמה לשלשת רבותיו אלה, אשר מידם היתה לו מרבית תורתו181, היתה אהבה עזה, חרדת קודש ומורא כמורא שמים, ויבחר להרחיק מאשתו הצעירה אשר לקח, מביתו ומארצו, ולחסר נפשו מטובה רק למען שתות בצמא את דבריהם, כדבר אשר כתב על נפשו: “חסר לחם ועדי182 לבוש ורחיים בצוארי ושמשתי לפניהם”183 – לאמר לפני רבותיו חכמי אשכנז. ויחשוב את דבריהם למקור חיים לנפשו, כאשר הביע את רוחו לאמר: “אם באנו לפרוש מהם [הרי אני] כפורש מן החיים”184. אולם אף כי רבה ענוָתו מאד ויהי כל ימיו שפל רוח בפני כל אדם ואף כי לפני רבותיו אשר נחשבו לו כמלאכי אלהים185, בכל זאת לא בכל זאת לא נשא גם להם פנים בתורה186. מלבד רבותיו קנה לו גם חברים טובים בשבתו לפניהם באשכנז, אשר אחד מהם הוא רבנו אליקים הלוי אשר פֵּרַש גם הוא את התלמוד כֻּלו187 או ארבעה סדרים ממנו188.

בהשלימו את חֻקו לפּני מוריו באשכנז שב לארצו ולעירו ולביתו. וככל אשר היו לו ימי אשכנז ימי קניַן תורה ככה היו לו ימי צרפת, אשר באו אחריהם, ימי תפוצת התורה השלֵמה אשר בכתב ואשר על פה. ובאמת ובמשפט יאמר על רבנו הגדול על גאון עֻזֵּנו ועל מאור עינינו הזה כהֵאָמר על עזרא הסופר “כי הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט”189. גם עליו יֵאָמֵר “כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים”190. וישם לו למופתים גם את רבותיו בן יקר וחבריו, אשר הורוהו את התלמוד, גם את בן חלבו וחבריו מורי המקרא, ויעש כמעשה שניהם. ויתן את לבו לבָאר את שני מוסדות התורה ההם במו פיו לתלמידיו היושבים לפניו ולהעלותם על הכתב למשמרת עולם ללמד את דבר ה' לכל הדורות הבאים.

באמונתו הטהורה בתורת ה' אלהי ישראל, היו לו שתי אלה כמִקשה אחת, אשר אין לחצות אותה, על כן נתכו לו יחד הפשט והדרָש למוצק אחד ברוחו, בשומו את פניו אל פתרון המקרא191. ויהי דברו אל קהל קוראיו לאמר “אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיַשֶבֶת דברי המקרא דבר דָבוּר על אפניו”192. ובכל היות הדרשות אהובות בעיניו הכיר כי תוצאות דרכיהן שונות, לא כן הפשט אשר כֻּלו עולה בקנה אחד193. על כן היה המעט מרבנו כי יש ויש אשר תמך ביד התלמיד, להסיר אותה מאחרי פתרון האגדה ולהטותה אל הפשט194, כי אם מבַקֵּר היה כמה פעמים לעיני הקורא את שני הפתרונים ומעביר את הדרש מפני הפשט195. אך בכל היות הפשט נבחר לו, לא זז מחבב את האגדות, בהכירו עד כמה רב ערכן, ועד כמה רך הֲגִיגן העמוק מאד מאד, ויבחר לתת להן מקום בצד הפתרון הכתוב, למען יהיו לנגד כל הקהל, אשר למקרא זָכו ולתלמוד ולמדרש לא זכו. אך יש אשר למען יֵדעו להבדיל בין הפשט העולה מאליו, מתוך עצם מליצת המקרא ובין הדרש, השכיל לכונן סדר אשר יורה את הקורא להפריד בין שניהם196. אולם גם במקום אשר נראה לו הדרש כעקר197 התחזק לכלכל גם את דברי עצם הדרש בטעם הפשט, ולשום את פשט הכתוב המבוֹאָר ליסוד לדברי הדרש המבָאֵר198. וראש למכשירי פתרון הפשט לכתבי הקדש היה לו תורת חֻקי לשוננו העבריה, אשר קרא לה גם הוא בשם אשר קראו לה חכמי ספרד “דקדוק לשון הקדש”199 והמסורֶת200. ויתבונן מאד אל פסקי הטעמים וישם אותם לו לעינים201. גם תרגום אונקלוס לתורה202 ותרגום הנקרא על שם יונתן בן עוזיאל לנביאים203 נכבדו בעיניו מאד. מלבד המקורות האלה, אשר מוצָאותָם מקדם קבל תורת הלשון ופתרונים גם מפי ספרי חכמי ספרד הראשונים, אשר היו עוד כתובים עברית לעברים – ולא ערבית – הלא הם ספרי מנחם בן סרוק204 ודונש בן לברט205 ומפי ספר רבי מכיר מנרבונא206 וגם מחכמי צרפת אשר בדורו והקרובים לדורו הלא הם רבי מנחם בן חלבו207, ורבים מאנשי מקומו208, אשר דרש מספריהם או הטה את אזנו לשמוע מפיהם את כל אשר ידעו בדבר פתרון מקרא209. ובדבר הדרש היו לו מלבד התלמוד והמדרש גם יסוד רבי משה הדרשן למקור210. אך ככל אשר יקרו לו החכמים האלה לא נשא להם פנים במקום אשר מצא את דבריהם כי סותרים הם לתורת מִבנֵה המלה211 או כי זרים הם לרוח הלשון212. ויעמיק רשי מאד לברר ולצרף כל מלה ומלה ולהתבונן אל כל חליפות תשמישיה213 ולטעום את טוב טעם העברי העתיק המשומר במקרא בעינו ובטהרתו הראשונה, אשר לא באו לו עוד פנים חדשות מידי הדורות הבאים אחרי כן214. אל בינתו החריפה וטעמו המזוקק הנראה בבאוריו, נלוֶה עוד יתרון אחד לכלול את יָפיָם, יתרון אשר לא יבֻקש מיד כל פותר ומבאר, הלא הוא המון לב טהור מלא רחמים, אשר יש אשר יהפוך את העניָן הנפתר בידו לאוצר אהבה ולמקור תנחומות לישראל עמו, העשוק והרצוץ בידי עריצים על לא חמס בכפו. רוח החן השפוך על כל פרי רוחו מקצהו עד קצהו משכה אחריו את לב כל בית ישראל בכל הדורות הבאים, עד כי נחשבו בעיניהם התורה ופתרון רשי כתאומים חבוקים ודבקים מבטן, אשר אין להפריד בין שניהם.

אולם אם אמנם רב מאד ערך פתרון רבנו שלמה לתורה ולכל המקרא כֻלו, אשר קרוב הוא כי קראו לו בדורותיו הראשונים “נמוקים”215, רב עוד ממנו ערך תועלת פתרונו לתלמוד, אשר קראו לו בדורות ההם “קונטרס”216. כי למקרא הלא קמו פותרים מליצים ומסבירים את דברי קדשו גם בלעדי רשי, גם בצרפת גם בספרד, אשר גם דבריהם היו נכוחים לכל מבין ורבנו זה לא הוסיף עליהם בלתי אם לוית חן. לא כן התלמוד, הן אמנם כי גם לו קמו פותרים גדולים אשר שמם לא ישכח מפי עמם, כרבנו גרשום ורבנו חננאל וכרבי יצחק הלוי ורבי יצחק בן יהודה מורֵי רשי, אך בכל גדלם ורוב חכמתם לא הבינו את דבריהם בלתי אם קהל החכמים. לא כן רבנו שלמה, לו ברא ה' ניב שפתים אשר כל אזן תשמעהו וכל לב יבינהו, וסגנון קצר ונמרץ מועט מחזיק את המרובה אשר אין מלה רֵקה עודפת אשר תהיה משענת רצוצה לתלמיד טועה להחזיק בה ללא צרך217, כי כל תֵבה מלֵאָה עָצמה ותושיה, אשר תֵּרָאֶה לעיני הקורא באין נכחד ממנו דבר. וכל מאמר אשר יצא מפי עטו היה כגוף אחד אשר ממנו נמתחו כל אבריו, ומתמציתו כלם יונקים. טעמו המתֻקן מאד מאד נשקף מתוך משפטו הנאוה והנמלץ אשר הוציא על התפלה לאמר: “אף־על־פי שהתבות נראין של פרקים ועניָנין הרבה, כֻּלן על יסוד אחד הוקבעו וענין אחד לכלן”218. וטעם זה היה לו למופת בכל מעשה סופרים, להוציא מתחת ידו רק ענין מסוים, כעין שרש אשר כל סעִפיו מסתעפים ממנו ואשר כלם נסקרים בסקירה אחת, עד כי פעם אחת הודיע לקוראיו את הדרך שהוא הולך בה בסדר מאמריו וכה היו דבריו: “אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים, וישגה הקורא בצרופן. לכן אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות”219. ממאמריו אלה יראה הקורא עד כמה הורהו לבו את תורת מלאכת הסגנון לכל חוקותיה ולכל משפטיה. ואם אמנם כי עין הקהל הגדול, אשר למד תורה מפיו, לא בחנה את תעלומות שיטתו המובהקת, אשר לא תתוַדענה בלתי אם לעין חדה מאד, עמדה השיטה הנעלה הזאת המחַיה את כל מליצותיו להסביר את דברי התלמוד הנפתרים בידו בדרך נוחה מאין כמֹהָ, מבלי הִוָּדַע לכל קורא אֵי מקום הקסם הזה אשר על שפתו, להָרֵך כל קשה באפס יד ולמנוע כל משגה בטרם עלותו עוד על לב השוגה220.

ככל אשר הֵקל כל כֹּבד בעצם העניָן אשר בתלמוד, כן השכיל להבליע בלב התלמיד את דרכי סגנון התלמוד העובר מעברית לארמית ומארמית לעברית, בכַוֵן גם הוא את באורו לתלמוד בסגנון הזה אשר הֵרַך אותו ברוֹך לשונו ויסדר אותו סדר נאה ומתקבל עד להפליא, עד כי הוא נבלע בנעימה בלב הקורא, ובכן היה פירוש רשי לגמרא כעין ספר תורת הלשון לסגנון הגמרא221.

ובעצם פתרוניו בחר את הדרך הישרה והנכוחה, אשר תפרש את הענין כשמלה לפני התלמיד, ותפָרֵק אותו לפרקיו להבדיל בין דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר. אולם מן החריפות היתרה הבונה עליות על גבי עליות פנה לבו. ויהי מוציא את משפטו על הפותר המטה את ענינו עקלקלות “פירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל”222. גם במקרא גם בתלמוד היו עיני רבנו אל היסוד המוסד להחזיק בו ולבלתי הרחק ממנו. במקרא היתה לו תורת משה העקר223 ובתלמוד היתה לו משנתנו והמשנה החיצונה לשרש הכל224. וישם לו את רבותינו הקדמונים לעינים לבכר חכם “מתון ומסיק” על פני חכם “חריף ומקשה”225. ועל פי הדבר הזה היתה לו הדעת הרחבה בתורה למיטב משא נפשו, אשר רק בה ראה פרי בחיים למעשה המצוה והחריפות היתרה לא גדלה בעיניו226. ותהי ראשית מלאכתו לבקר את הגירסה על פי ספרים מבוקרים אשר תָּר אחריהם מאד227 ולקחת עצה בדבר זה מפי כתבי רבותיו ורבי רבותיו, הלא הם כתבי רבנו יעקב בן יקר228, רבנו יצחק הלוי229 ורבנו יצחק בר יהודה230 “וכתב יד של רבנו גרשום” רבם ו“סדר ישועות של רבנו יצחק בר מנחם”231. ועבודת הבקרת הזאת יקרה בעיניו מאד עד כי לא הרפה ממנה כל ימיו232. וגם במקום אשר לא מצא בספרים הקדמונים ולא שמע גם מפי רבותיו את הגירסה המתוקנת הטובה בעיניו, לא נשא פנים לגירסות המשובשות המשוקעות בספרים233 ויתַקן אותן מדעתו234. אך גם במרבית הגהותיו גם בעצם באוריו היו נגד עיניו תוספתא235, התלמוד הירושלמי236, תורת כהנים237 ספרי238 וסדר עולם239 ויתר מדרשי ההלכה והאגדה וגם שאלתות לרב אחאי משבחא240 ותשובות הגאונים241 ופירושיהם242 ודברי יתר גדולי הדורות. וַיָאֶר את עיני הקורא גם בדברי יחס החכמים איש למשפחתו243 ואיש לרבותיו ולחבריו244 וטיב המשנה, התלמוד והמדרש245 למען דעת התלמיד עת ומקום לכל חכם, וערך כל למוד ומקצוע בתורה לבלי החליף חכם בחכם וענין בענין. וגם מלה אשר איננה ברורה כל צרכה, תרגם בשפת צרפת הנוהגת בימיו, ופעמים גם בשפת גרמניא, אשר את שתיהן ידע וידבר בהן. אך מלבד לשונות אלה הוא משַמֵש זעיר שם, לשם תרגום או פתרון, במלין ערביות246, יוָניות247, פרסיות248 וגם רוסיות249, אשר חקר אותן מפי יודעי הלשונות ההן.

מלבד כל המכשירים האלה אשר היו לכלי חפץ בידו למלאכת הפתרון. אשר אותם כבר הכירו כל סופרי זכרונותיו250, היה לו עוד כשרון לסגולה אשר נתן לו שכם אחד על יתר חכמי ישראל חבריו ואשר הדר פעלו נראה על באוריו. הן מרבית עניני המקרא והתלמוד, ואף כי עניני ההלכה גופי מעשים הם, הנעשים בידי האדם והנראים לעיני בשר, אשר כמעט תקצר יד החכם לדון עליהם ולחקור את טיבם עד היסוד בם, כל עוד אשר לא ידע את עצם גופי המעשים והמראות האלה ידיעה ברורה ומוחשת ומוחשת. ורבנו שלמה היה לענין זה, הגדול מכל חבריו, כי חֲנָנו ה' עין חדה, אזן בוחנת וחוש חריף, לשזוף כל מראה דק, להאזין כל קֶשב ולטעום, לחוש ולהרגיש ולהכיר את כל קטנה וגדולה ולהעריכה במלוא עֶרכה בכל טעמה וממשה. ולא מפי סופרים ומפי ספרים קנה לו את הכשרון הזה, כי אם מעצם יד הטבע הבריא והנקי אשר הטביע בו יוצר רוח האדם. גם כל דבר חול אשר ראתה עינו מימיו, היה לו לקנין נחלה, ומתק לשונו עמד לו, להנחיל את קניָנו זה לקהל תלמידיו שומעי דבריו וקוראי ספריו, בסגנון נאה ומיוחד אשר התקין לו הרב הזה לפרוט בו את כל דקדוקי עבודת האדמה251, כל מלאכת עבודה252 ומלאכת מחשבת253 למינה ולערוך דמות לדברים אשר ראתה עינו גם מחוץ לגבולות ישראל254. עד כי לולא היו לפנינו דברי התורה אשר לרשי, כי עתה אמרנו כי בכח סגנונו הנאה והנמרץ עד מאד לא שמש מימיו בלתי אם למערכי התרבות, החרושת ודרכי העמים כי רק אותם אמר לספר לבני עמו. ואמנם ידריך הכשרון הזה את התלמיד אשר לב עֵר לו גם לדרך ארץ, לדעת את טיב כל משלח יד ומַרכֹּלֶת, ולהכיר את ערך התרבות הכוללת אשר היה רבנו הגדול בקי בה מאד.

אולם מלבד הכשרון הזה חֲנָנו ה' טוב טעם ועין יפה אשר שפך רוח חן גם על תורת פיו וניב שפתיו גם על עצם התורה אשר הורה לקהל עמו לדורותיו. כבוד הנקיון והיופי נחשב לו לאחד מטעמי המצות. וככה היה ממלא בדברי פתרונו את מצוֹת התורה ואת הלכות התלמוד: “בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו – לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים”255. “שהן – ישראל – מעולין ונאין ואינם נמאסים בשקצים הללו להכי256 כתב לְשון עלוי שמעלה גדולה היא אצלם”257. ואחרי דברי רבותינו שֶשָנו “רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו”258 מִלֵא הוא בדברים אלה: “דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ועוד שהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו”259. ואת נקיון הגוף ואת נוי הבגדים חשב למדה טובה לחכמי בבל ולמצוה לכל חכם ותלמיד. חכמי בבל “המצוינין: מצַינין עצמן בלבושין נאים”260. “דומין כמלאכי השרת” יען כי הם “לבושים לבנים ומתעטפים כמלאכי השרת”261. ובכלל הדבר בחנה עינו כי מתוך דברי התלמוד עולה “שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן”262. ויחשוב את נקיון בגדי איש לאחת המדות הטובות שמנה הכתוב באשת הֶחָיִל. ואת המקרא האומר: “נודע בשערים בעלה” פתר רשי “נִכָּר הוא בין חבריו מפני מלבושיו שהם נאים”263. ובהיות טעמו טוב ונאה עד מאד, היה לו כל מראה עיניו למקור עונג ושמחה לנפשו התמימה והטהורה. וישמח על טוב ה' בארץ החיים: “צהרים שעת אורה וצהלה היא”264 ו“מאור עינים משמח לב” היה לו “דבר שהוא נאה למראית עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות המושכים”265. ויהי שמח מאד לקראת נעימות האביב ויטעם אותן בכל מֶתֶק טעמן; ואחרי הכתוב האומר: “וקול התור נשמע בארצנו” מלא לאמר: “וקרבו ימי החמה שהאילנות מוציאים פרחים, והולכי דרכים מתענגים לראותם – – שהעופות נותנים זמר וקול ערב להולכי דרכים, וקול התור: – – תורים ובני יונה, דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן”266. ובטוב טעמו בִּכֵּר את מושב עיר קטנה ושוקטה על מושב קריה הומיה, רק על יתרון האויר הטוב וריח השדה אשר בעיר גדולה וצפופה לא יִמָּצֵאו: “ישיבת כרכים קשה: שהכל מתישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זה לזה ואין שם אויר אבל בעיר [קטנה] יש גנות ופרדסין סמוכין לבתים ואוירן יפה”267. ויאהב מאד את קול השיר הנחשב על “שלשת הדברים המשיבין דעתו של אדם”268. ויבדל בין יופי ובין יופי269, וכי כל עצם יפי האדם הוא הקֶצֶב הראוי270. וַיַּבחן גם את ההפך לחן האדם271 ולחן המקום272, וכי חסרון ההנאה כֻלה גורע מאד את ערך האדם החי ומשַוֵּהו לבהמת יער273. אולם עטרת תפארתו לדעתו הרחבה, לעינו החדשה ולטוב טעמו היתה ענוָתו הרבה, אשר משכה חוט חן וחסד על כל היוצא מפיו. אם נעלם ממנו דבר, הודיע גלוי ומפורש כי לא נודע לו מקומו274. ותקטן נפשו בעיניו מאד. ויהי בשאול אנשי עדה אחת אותו דבר אשר רק יד בית דין חשוב תמלא להורותו, ויען להם במכתב: “חלילה לי לִטול את השם ולעשותי [: לעשות אותי] בית דין חשוב – – מי אני לִטול את השם במקומות אחרים? הנה אני הדל ומניני הצעיר, שידי [יד?] יתומי יתומים”275. ולעת זקנתו, אחרי אשר כבר נחשב בעיני חכמי ארצו לראש חכמי דורו, פתח את דברי תשובתו לחכם אחד, רבי אברהם כהן שמו, אשר שאל אותו דבר הלכה, לאמר: “אני צעיר מגדולי משרת בית אביו, משיב לו שלום כתלמיד לרב, ויראתי לעבור על פיו – – הנני משיב דבר לאדני כאשר צִוַני”276. וככל אשר כל דבריו וכל דרכיו הפיקו ענות צדק ומוסר, ככה שם את דברי פתרונותיו למקור תורת מוסר השכל לכל קוראיהם ככל אשר מצאה ידו277. ואף כי יקרו לו הדעות הצרופות מאד278, יקרו בעיניו המדות הטובות יותר. כאשר יעידו דבריו אלה: “נעשה אדם” אף על פי – – שיש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ למדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן"279.

מלבד באוריו, אשר הם הם מבחר מעשיו הגדולים רבו התשובות על השאלות אשר שאלו אותו חכמי דורו ורבני קהלות ישראל אשר בצרפת ואשכנז. כי מעט מעט היו דבריו לאבותינו יושבי הארצות האלה כדברי האורים, גם לכל דבר תקוני הקהלות גם בדברים אשר ביניהם ובין המלכות280, וגם עצמו מאד פסקי הלכותיו, אשר אספו תלמידיו ותלמידי תלמידיו ויעלום על ספרים שונים, הלא הם ספר הפרדס281, סדור רשי וספר האורה282 וספר אסור והתר וספר הסדרים283. ותנח גם על מפעליו ההם רוח החן והחכמה, המשפט284 והמישרים אשר נחה על באוריו. אך בכל זאת לא נפוצו ספרי הוראותיו בקרב עמו בדורות הבאים כאשר נפוצו פתרוניו285.

ומהיות שירת פיוטי התפלה יקרה בעיניו מאד, עד כי חשב גם אותה למקור תורה חכמה ומוסר286, ורבי אלעזר הקליר ורבי שלמה הבבלי אבירי הפיטנים נחשבו לו ל“קדושי עליון”287, שם גם הוא את לבו אל הפיוט288, ונהמת לב כואב על צרות עמו תקשיב ממנו אזן הקורא ומראות נאדרים תחזה עינו בו289. אך לא השירה העשויה בידו היא מבחר הגיון לבו כי אם השירה התמימה, אשר אין דלתות ואין מסגרות לחרוזיה, העולה ממעמקי תהום רוחו ושוטפת כנחל איתן אשר לא יֵדַע חק ומעצור. הנה פתרון שיר השירים והקדמה קטנה לפתרונו כתב רבנו שלמה, אשר גם היא תחשב לשיר השירם, אשר כְהֵאָמֵר על שירת המלך שלמה בן דוד, יֵאָמֵר על שיר רבנו שלמה בן יצחק: כל השירים קדש ושיר זה קדש קדשים, כי אין קץ לאוצר הנעימות הגנוז שם. שירת נהי היא על תפארת בת עמו כי עממה בגלותה ומקור שעשועי נחומים לעדת יעקב הנאוה והמעונגה, כי עוד יהיה ה' לה לאור עולם. בפתרונו זה ובהקדמתו זאת הערה רבנו שלמה את כל רוחו הזכה כעצם השמים לָטֹהַר אשר לא תדע רק אהבה, אהבה לצור העולמים, אהבה לתורת אל חי ואהבה לִשְבִיָה בת ציון העלובה והמעושקה.

ככל אשר היה לבו הרך כנור בת ציון להתאונן ולבכות עֱנוּתָה ולהתרונן לזכר חזון שיבת שבותה290, ככה העמיקה אזנו הַקַשֶבֶת לבחון את המון דממת הזעזועים הדקים מכל דק אשר חלפו על המוצאות את עמו. יש אשר ישאהו לבו לשיש משוש למראה תפארת ישראל ההולכת וגדֵלָה291; ויש אשר תדכאהו רוחו למראה התפארת הזאת ההולכת ועוממת באשמת עם נמהרי לב292. ולהרפא מן התחלואים אשר חִלו בישראל העמים העריצים בתהפוכות מזמותיהם293 ולבלתי אבוד בניהם בגוים לאין שארית ופלטה היה לו המזור האחד לשוב אל מקור נחל האיתן ולהִטַהֵר שם מכל גלולי הנכר: “אם לא תדעי לך, כְּנֵסִיָתִי ועדתי היפה בנשים [השרויה] בשאר אומות, איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים להיות כמוהם ולא יאבדו בָּנַיִך, התבונני בדרכי אבותַיִך הראשונים – – ולכי בדרכיהם”294, כי מבוּעַ כח הגוי העתיק הזה ופֶטֶר אפיקי רוח האלהים אשר תחיֵהו ותעמידהו, היא תפארת ראשית מולדתו: “זה – – אלהי אבי: לא אני תחלת הקדושה, אלא מָחְזֶקֶת ועומדת לי הקדושה ואלהותי עלי מימי אבותי”295.

כאשר היה פתרונו למגלת שיר השירים ראי מוצק למראה דמות הגוי כלו, ככה היה פתרונו למגלת קהלת לתורה שְלֵמָה כְלִילָה בַכל לכל נפש ולכל בית בישראל. על חסיד וענו זה תלמידו של הלל, נחה רוח הלל להורות הלכה כמהו בתורת החיים296, כי לא בצום וּבְעַנוֹת נפש יתרצה איש ישראל לאלהיו, כי רק הטובה אשר יגמול האדם השמח בחלקו את נפשו היא פֶתַח השער ליראת ה‘, לאהבת חסד ולכל מעגל טוב297, על כן “יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה” 298. כי חכמה ודעת ושמחה הנתנות מיד ה’ “לאדם שטוב לפניו” הלא הן “לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה בכסות נקיה”299. אולם רק "מיגיע כפיו ישמח ויאכל, ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר ולהרבות לא לו – – “יגיע כפיו הוא החלק הַנִתָּן לו מן השמים ובו ישמח”300. סוף דבר, השמחה אשר ישמח האדם בחלקו היא החוֹשֶׂכֶת אותו מחטוא לאלהים ואדם, כי “כל מי שאיננו שמח בחלקו ושטוף [הוא] אחרי הממון, בא לידי עברות גזל ואונאה ורבית, ושאינו שמח בחלקו לענין אהבת אשתו, שטוף הוא אחרי הרהורי זמה”301. על כן “אין טוב לבריות כי אם לשמוח [איש] בחלקו ולעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי”302. וגם בלכת אדם אל בית האבל ואל בית המשתה: אף שם צריך הצנע, לספוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה, ולא להנהיג קלות ראש בעצמו303. עוד שתי מדות שִנֵן לבני עמו: לבקש איש איש לו מלאכה אשר תחַיֶה אותו ואת ביתו304 ולשמור את חֻקות המלכות לעשותן ולמלא אחריהן בלב שלם305. ובכן מלבד אשר הורה רבנו שלמה את בני ישראל תורת האלהים הורה אותם גם את תורת האדם.

וכל החיל והחֹסן הזה, הנראים בכל מעשי רבנו שלמה ובכל כשרוניו, לא היו קִנינֵי חוץ. חקרי לב חכמי הנכר, פרי רוח יָוָן וַעֲרָב, אשר היו גם לבני ישראל יושבי ספרד לנחלה, לא הגיעו בדורות ההם אל אבותינו בצרפת. ובכן היו רק שני מוצָאֵי דַעַת לרש"י: תורת אלהי עמו אשר הורתהו יראת ה' טהורה, מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים היתה לו המוצא האחד; ועינו הַחַדָה אשר שָזְפָה גם כל דבר חול ותבחנהו בחן ובשכל טוב בעצם מראהו ובמלוא טעמו וממשו, היה לו המוצָא השני, אשר הורהו טוב טעם ודעת בתורת האדם ובכל כשרון המעשה. ויען כי שני אלה, תורת האלהים ותורת האדם, אמנם הם שני מוסדות חכמה, על כן הוציא את משפטו הנאמן בפתרונו אשר פתר: “חכמה: תורה ודרך ארץ”306. ואחרי אשר גם דרך ארץ איננו בעיניו תרבות עומדת חוץ לגבול התורה, כי אם אחות תוֹאֶמֶת לה, כָּלַל כמעט את כל שיטת תורת חייו בפתרונו זה:

“ה' בחכמה יסד ארץ: על פי התורה, והיא התורה והיא התבונה והיא הדעת”307.

את רוחו ואת טעמו בפתרוניו ואת דרכי תלמודו הוריש רש“י לבני בנותיו אשר היו לראשים ולמורים לחבל חכמים אשר קראו להם הבאים אחריהם חכמי צרפת308 או בעלי התוֹסָפוֹת309. כי בנים לא היו לרש”י בלתי אם שלש בנות אשר נִשאו לאנשים חכמים. ותהי האחת לאשה לרבנו יהודה בן נתן310 והאחת לרבנו מאיר בן שמואל. ותלד לו שלשה בנים את שמואל את יצחק311 ואת יעקב312, אשר היו אחרי כן למאורות בישראל, ואת מרים אחותם313. ויהי רש"י אוהב וחונן את בנותיו, את בעליהן ובניהן314, ככל אשר היה טוב ומטיב לכל. וקרוב הוא כי ראה רבנו הגדול הזה טוב העין, הֶעָנָו והרחמן, טובה בשבתו בצרפת בקרב צאצאיו בתוך ביתו הצנוע ובקרב תלמידיו ובתוך מדרשו השאנן. אך בשנת החמשים וָשֵש לימי חייו נשבר לבו ונֶעכרָה רוחו מפני הצרה אשר מצאה את ישראל, אשר לא נהיתה עוד כמוֹהָ מימי חרבן ירושלים וחרבן ביתר315.

ובארץ איטליא, אשר היתה המרכז הראשון לתורה שיצאה מארץ ישראל, ואשר משם הובאה ביד רבנו קלונימוס ורבנו משה בנו, לארץ אשכנז בימי כרל הגדול316, לא כבדה יד הגלות בשנות האלף החמישי על אבותינו, כאשר קשתה על אחיהם ביתר ארצות הנוצרים. כי האיטלקים לא היו אדוקים בדתם כיתר הקתולים317, וסופרי חול קמו בקרבם אשר לא נשאו פנים לכנסת הרומית, ויש אשר גלו את שוליה על פניה318, על כן קצרה יד כְּמָרֶיהָ ונזיריה לְאַזֵר זיקות בלב ההמונים, כמשפטם בארצות האחרות. וגם מקום לקנאה בסוחרים היהודים לא היה, כי האיטלקים היו סוחרים גדולים ומובהקים אשר גדלו והצליחו במסחרים כבני ישראל או יותר מהם319. והיהודים גם הם לא היו סוחרים כלם, כי בצפון הארץ היתה כמעט עבודת האדמה כֻּלה בידם ועין גדולי הארץ לא צרה בהם ובעבודתם320. ואף כמרי איטליא לא היו נופלים באיבתם אף כמלא שערה מכל אחיהם ולא חדלו רֹגז כל ימיהם, בכל זאת נבצרה מהם לשום את האיבה לישראל, אשר אליה נשאו את נפשם, לשיטה קבועה. ואות לטובה הוא לגורל אבותינו בארץ ההיא ובעת ההיא כי מעט מזער הם הזכרונות על בני ישראל במערכי חוקות הערים ובמעט ההוא לא נזכרו לרעה כי אם לטובה321. ובהיות האיטלקים בדורות ההם נוחים מאד בדבר הדת, היו רבים מהם שובתים עם שכניהם היהודים את השבת וחוגגים את חגי ישראל לרע מאד בעיני הכמרים וחבריהם322. ומה ישתומם לב השומע על החזון הנפלא אשר נראה ברומי, כי נמנו כֹהני הַמִשְנֶה, הלא הם הקרדינלים, באחד מחבריהם מזרע היהודים בן רִבֵּעַ לאיש מומר ויקימוהו לאפיפיור, הלא הוא אֲנַקְלֵט השני (4890 – 1130) אשר ישב לבטח על כסאו וַיְכַהֵן שמונה שנים עד יום מותו למרות עיני הקסר לוֹתָר323 ומלכים אחרים324.

וגם בתורה עשו חיל בדורות ההם באיטליא. ישיבה גדולה היתה ברומי ורב גדול עמד בראשה, אשר קראו לו רבנו יעקב, אף כבוד שם גאון הוסיפו לו מכבדיו. תחתיו קם רבי יחיאל בן אברהם, מזרע המשפחה המיוחסת בישראל, משפחת “הָעֲנָוִים”, רב325 ופַיְטָן326 לראש הישיבה. ולרבי יחיאל שלשה בנים חכמים גדולים בתורה, ושמותם מר דניאל, מר נתן ומר אברהם327. ויהי רבי דניאל גם פיטן328 וחוקר פתרון מלות נכריות הנמצאות בתלמוד גם מפי חכמי הגוים329. ורבנו נתן הגדול מאחיו “אשר יֵחָשֵב על גדולי חכמי הדורות בתלמוד ובהלכה יִחֵד את כל לבו אל החקר הזה ויעש בו שם עולם. מלבד אשר עמד רבנו נתן לפני אביו ולפני רבי דניאל אחיו הגדול לקחת מהם תורה, הלך למרחקים לגרוע אליו חכמה מפי רבי משה הדרשן מעיר נרבונא330 אשר בצרפת ומפי רב מצליח אַלְבָּצַק, תלמיד רב האי גאון, אשר שב לסיקליא ארץ מולדתו ויהי שם לְדַיָן331. וישם רבנו נתן את פניו אל המלות אשר בשני התלמודים, במדרשות, בתרגומים הארמיים אשר למקרא ובדברי הגאונים הקדמונים אשר בספר שאלתות ובהלכות הגדולות332, ויחשוף את מקורן בלשון העברית, הארמית, סורית, פרסית, יְוָנִית ורומית. אך לא בכל הלשונות האלה היתה יד ידיעתו שוה חלק כחלק333, ויתרגם את כולן בטוב טעם בשום שכל ויסדר אותן בסדר אַלְפָבֵית בספרו אשר קרא לו “ספר הערוך”. ויש אשר מִדֵי בארו את המלה, יפרש לפי דרכו את כל הענין הסתום אשר באה בו המלה ההיא. ליסוד מוסד למלאכתו שם לו את תורת רבנו חננאל, הנשקפת כמעט מתוך מרבית עֲרָכָיו334. ויען כי נחה עליו רוח הרב החכם ההוא על כן לא נטה לבו אל הלחשים ואל הקמיעין335, אשר החזיקו בם בני ארצו. לעומת זה רגיל היה רבנו נתן לקרוא בספרי הרופאים336. ובכלל הדבר נסוכה רוח דעת צלולה על פני כל הספר. ויגדל ערך ספר זה על הספרים הדומים לו אשר היו לפניו337 ככל אשר גָדַל ערך פתרוני רש”י לתלמוד על כל הפתרונים אשר היו לפניו. אולם גם לענין פסקי הלכה יש אשר קבלו גדולי הדורות הבאים את דבריו וישימו אותם למופת להוראתם338. כי גדול היה רבנו נתן מאד מאד גם בהלכה, עד כי פנה רש"י, הראש לחכמי צרפת, “אל מרנא ורבנא רב נתן גאון” ואל שני אחיו החכמים בשאלה בדבר הלכה. וַיַשְלֵם רבנו נתן את ספר הערוך ביום חמשה עשר לחודש כִּסְלֵו בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ששים ואחת לימות עולם (4861–1101)339. קרוב הדבר כי היה רבנו זה איש רואה בטובה. כי ככה שומעים אנחנו אותו מְהַלֵל בשיר את אלהי חסדו על חלקו אשר נפל לו בנעימים עד כי מצא ידו ויד בית אביו להקים להם בית כנסת ומקוה מים חיים. אפס כי לבו היה דוה על שלשה מבניו כי מתו עליו בילדותם ורק בן אחד נותר לו, ושמו ראובן, אשר בו הִתְנֶחָם340.

עוד חכם גדול בתלמוד היה בעת ההיא בעיר ממלכת איטליא, אשר יצא משם לאשכנז341, אשר כתב עליו רש“י “אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו רבי קלונימוס ובקי בכל הששה סדרים”342, וישם את משכנו בעיר ורמייזא, ויהי שם אחרי כן לרב343. אף תשובות כתב לשואליו ויעל אותן על ספר – אפס כי בידנו לא נותר ממנו דבר. ויגדל כבוד חכמתו בעיני גדולי חכמי צרפת, עד כי רש”י ורשב"ם ששו במצאם את דעותיהם מְכֻוָנוֹת לדעתו344.

ובארץ אבותינו העתיקה, אשר משם יצאה לפנים תורה לאיטליא, התנשאה משפחת כהנים לכונן שם מעין סנהדרין וליסד שם ישיבה כעין מתיבת פומבדיתא, ותקרא לה שֵם כשם המתיבה ההיא “גאון יעקב”345, בעוד היות מתיבת בבל נכונה בכל כבודה ועוזה, בעוד רב שרירא ורב האי עומדים בראשה. אך נראים הדברים כי בימי בחירי הגאונים האלה לא הצליחו במעלליהם הכהנים המתנשאים. אולם אחרי אשר כבתה הגחלת לבית ראשי הגולה בַּהָרֵג רב חזקיה אשר קם לנשיא ולגאון אחרי מות רב האי, עלה אחד מבני רב חזקיהו ושמו רב דוד מבבל ירושלמה וַיָשֶת ידו עם איש חכם וצדיק תמים ושמו רבי שלמה בן יהודה ויכונן שם ישיבה אשר קראו לה “ישיבת ירושלם עיר הקדש”346, למען שים שם מרכז אחד לתורת גאוני בבל ושם ושארית לתפארת נשיאות בית דוד העתיקה. וקרוב הדבר כי הסדיר שם רבי שלמה, או אמר להסדיר, את כל סדרי המתיבה אשר היו בבבל, הלא הם הסנהדרין, ראשי כלה, אלופים ככל אשר היו שם כל ימי האמוראים והגאונים. מתי נוסדה הישיבה בידי רב דוד ורב שלמה אין יודע עוד. אך את זאת ידענו כי בשנה השביעית למאה העשרים ותשע (4807 – 1047) כבר היתה נכונה בירושלים347. וכעין סניף לישיבתו אשר בירושלים יסד גם במצרים ישיבה, אשר העמיד בראשה את החבר רבי אפרים בן שמריהו348. אך עד מהרה קם שטן למכון התורה החדש הזה אשר במצרים. כי איש נקלה מחרחר ריב, אשר לא נודע עוד בשמו, התנכל ותעל בידו לפרוע את מר אפרים ואת ישיבתו לשמצה, ולסכסך במסתרים את הקהלות אשה ברעותה עד כי “קהלות מצרים נעשו כתות כתות, בת אומרת כה וכת אומרת כה”. ויהי בבוא השמועה אל רבי שלמה ירושלמה וירע הדבר בעיניו מאד, ויקם ויכתוב נִשְתְּוָן אל הקהלות, וַיְחַל את פניהן להתחזק להשיב את השלום אל מכונו. ונשמעו אליו אנשים ויסובבו בערים וַיַרְבו חתומים עד כי נאותו כל הקהל לבחור באיש נכבד, ושמו שמואל הכהן בן אבטליון, לשופט בין הכתות הנדונות. אולם עוד אוהבי השלום עושים כה וכה, והמחרחר עודנו שוקד על הרעה כתמול שלשום להבאיש את ריח מר אפרים, ולהוציא דבה גם על רבי שלמה רבו הישר והתמים, כי פוגעים הם בכבוד גדולי מצרים הראשונים אשר היו לפניהם, עד כי רפתה רוח אוהבי השלום. ובסתר העמיד המחרחר המון מְכַתְּבֵי עמל בני בלי שם349 להמטיר על רבי שלמה בן יהודה מכל עבר ופִנה נֵפץ מכתבים “אשר יבאו בשמות אנשים, מהם ידועים ומהם לא ידועים, מהם דבריהם במוסר ומהם בלשון מחוסר”, “להבהיל ולהפחיד” את הרב הנהדר, כי זומם כל העם לצעוק עליו חמס באזני המלך על הקימו על ישיבת מצרים איש כמר אפרים. ותצר מאד לרבי שלמה, וישפוך את מרי שיחו אל חיק מר אפרים במכתבו אשר כתב אליו. ויתיָאֵש מהשביח את השאון אשר העלה המחרחר וחֶבֶר מרֵעָיו באמרו “אני איני ראוי לאנשי העת הזאת”. ולא בִקש מיד מר אפרים בלתי אם להִזָהֵר מאד ולמשול ברוחו בשעת כעסו לבלתי תֵת במלה נחפזת פתחון פה למבקשי תֹאֲנָה לשוב ולהתגולל ולתת את כבודו ואת כבוד התורה לשמצה. וַיַגֵד לו כי גם הוא איננו תובע את עלבון נפשו מיד חורפיו אלה, אף כי אוהביו אצים בו לקרוא חרם על יריביו, וכי בלב שלם הוא מודה כי רשות ביד אנשי ריבו להעמיד עליהם את הטוב בעיניהם לראש, וכי הוא אינו מבקש לנפשו בלתי אם את הדבר האחד הזה להוסיף לשבת בעיר הקֹדש כאחד העם. וַיוֹסֶף ויכתוב “לא גבה לבי ולא רמו עיני, אני בתומי אלך”, “ה' הרימני בטובו, אם כה יאמר לא חפצתי בך יעשה לי כטוב בעיניו”350.

ישרת לב רבי שלמה תֵּרָאה מכל דברו ומכל מעשהו. מקנא היה למשפט הצדק ועומד לימין עשוקים ושונא לכל דבר עָוֶל חֹנף ומרמה. הן על כבודו מחל בענוה רבה ולא אבה לקרוא חרם על חורפי נפשו. אולם בראותו בראשית המדון את השקר ואת הנבלה כי נשאו ראש, ובאמרו עוד בלבו כי בשבט פיו יוכל לְדַכֵא את הרוחות הרעות האלה לא נשא פנים ולא נחבא אל הכלים, ויקם ויקרא חרם חמור “על כל חוקק חקקי אָוֶן ועל כל מכַתְּבֵי שוא ודבר כזב ומשלחי מדנים בין אחים”351. ובראותו אחרי כן כי קצרה ידו מהושיע בחר להנזר אחורנית ולברוח מן הגדולה.

קרוב הדבר מאד כי בכל הימים אשר התעוללו התעלולים האלה בקהלות מצרים לא היה עוד דוד בן חזקיה חי, ורבי שלמה בן יהודה לבדו היה העומד לבדו בירושלם.

אולם לא ארכו הימים ופנים חדשות נראו בארץ, ושני אנשים אחים ממשפחות הכהנים, ושמותם רבי יוסף הכהן ורבי אליהו הכהן, התחזקו ויקחו להם קרנים בכהונת בית אבותיהם, אשר בשמה התהללו כל היום, ויתיצבו הם בראש הישיבה אשר נעזבה מרבי שלמה בן יהודה, או כוננו ישיבה חדשה, וינהיגו שם את כל סדרי המתיבה, אף נטלו את העטרה לראשם ויקראו לנפשם גאונים, ויאמרו לשמש בשני כתרים, בכתר הנשיאות ובכתר הגאונים. ויהי בבוא השמועה אל בבל ויקם דניאל בן עזריהו מבני הנשיאים, ויעל הוא ואנשיו ארצה ישראל, ויתכונן בבית צלע352 וַיַגֵש את משפטו אל שרי המלכות, וישימו משמר על יוסף ועל אליהו, וינעלו את בתי מדרשיהם לבלתי האסף שם קהל העם, ויש אשר שמו את אנשיהם במשמר. וימת יוסף (4817–1057). וימָּשך הריב בין דניאל ובין אליהו שנה תמימה, עד אשר קם איש, ושמו יוסף בן שמריהו ויעש שלום בן שניהם (4818 – 1058). “ויהי דניאל אדוננו הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב ורבנו אליהו הכהן אב בית דין של כל ישראל”. ויהי אחרי מות דניאל בן עזריה (4822 – 1062) וירבו הימים ויקם אליהו הכהן לרשת את כל הגדולה וילך לְחַיְפָה לקדש את השנה ולחדש את הסמיכה, אשר שתי אלה בטלו בימי הלל הנשיא ראש הסנהדרין האחרונה בארץ ישראל, ואת הגאונות, אשר בטלה במות רב האי בבבל. אך לא בברכות ובזמירות קִדשו חִדשו כל אלה כי אם “באלות נחרצות וקללות נמרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומסיג גבולה”. וימת אליהו (4844 – 1084), ויקם תחתיו אביתר בנו לגאון.

ושלש שנים לפני היות אביתר לגאון עלה מבבל דוד בן דניאל, נער בן עשרים שנה מבית הנשיאים, ויבא אל דַמְיאטא353 אשר במצרים, ויאספהו הזקן מצליח בן יפת בן זובָעָה אל ביתו וַיֵטֶב לו ויכבדהו וַיְאָרֵשׂ לו את בתו, וישלחהו בכבוד וגדולה לעיר קהירו, ויקדם איש נשוא פנים, ושמו מבורך, את פניו באהבה. אך לב דוד פנה גם מן מבורך. אין זאת כי אם הכיר בהם כי בעלי ברית אביתר הם. ותחת תֵּת לבת מצליח הכלה מֹהר ומתן, שלח לה ספר כריתות. ואביתר יספר עליו כי הציק דוד למצליח איש חסדו עד מות וכי שִלֵם רעה תחת טובה לכל מטיביו ויארוב לנפשותם וכי הִכה את החזנים אנשי אביתר על פתחי בתי הכנסיות ויתן עליהם עֹנש כסף רב.

ויגדל כח דוד הנשיא, ויפרוש ידו על קהלת אלכסנדריא וקהירו, ועל אי חָנֵס ועל אי כפתור, וַיַט אחריו את לב יושביהן, וַיַסֵב אליו את קהלות אשקלון וקסרין, חיפה ובירותה אשר בארץ ישראל וסביבותיה. וַיַפְקֵד שם את פקידיו, וישלח שמה איש אשר קרוב הוא כי שמו אברהם בן נתן354, ויהדוף את אנשי אביתר ממצבם, וישם את עיר צור למרכז לקהלות ארץ ישראל אשר היו אחרי דוד הנשיא. ויתחזקו אחרי כן אנשי אביתר ויהדפו מפניהם את אברהם בן נתן וישב מצרימה. אך עד מהרה החליפו אנשי הנשיא כֹח וישלח דוד ארצה ישראל איש, ושמו הלל אלגסוס. ובן נתן בא עוד הפעם ויט את לב קהלות עכו אחרי אדוניו. ובערב ראש השנה הקהיל את העם ויוֹדַע להם כי שרי ממלכת מצרים הקימו את דוד בן דניאל בשם המלך ראש הגולה בעיר צוען היא פוֹסְטַטִי. ויזעף אביתר מאד, ויקרא צום אף קרא חרם, ויד מבורך איש קהירו נכונה עמו. קרוב הדבר כי מעט מעט הֵקל הנשיא את ידו מעל אביתר “ותשקוט הארץ”. אך אביתר לא חדל רוגז, ויתגעש וַיַרְעֵש את השמים ואת הארץ, ויתאמר להקים מכסאותם את כל שרי צבא השמים לריב את ריבו.

כל הדברים האלה נודעו לנו מפי מגלה, אשר על שם כותבה נקראה מגלת אֶבְיָתָר355, אשר היתה גנוזה כשמונה מאות שנה. מלאה היא מגלה זאת גדופה ונאצה, בוז ומשטמה על דניאל ועל דוד אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהם. החרפות האלה מקבלות אל תהלות תפֵלות סרות טעם וגסות רוח, אשר יהלל איש זה את נפשו ואת נפש אבותיו. ולמען הרעים את אנשי ריבו לא חשך את פיו ואת עטו מהשלֵך שקוצים ועַפֵּר בעפר וסקל באבנים אחרי דוד מלך ישראל הנקדש בפי הנביאים ובפי כל זרע יעקב עד עולם. וצחוק יעשה לנו אדם זה, בהתפאר עד לגֹעל נפש בכהונתו ובדבר שבתו בארץ ישראל, כאִלו היה הוא היורש האחד לבית אהרן, – הלא כמה כהנים גדולים וכהנים הדיוטות עמדו בישראל לאלפים ולרבבות, ובמה נעלה הוא ובית אביו עליהם? – וכאלו היתה ארץ ישראל נחלתו מבלי היות חלק וצדקה גם לאחרים ואף כי לצאצאי בית דוד בארץ אבותינו.

כמעט נכון הדבר כי חוט נעלם היה מושך והולך במסתרים מימות בן מאיר356 הצורר לגאוני בבל התמימים ולרב סעדיה, עד תקומת משפחות הכהנים המתקוממים האלה וכי רחבה ידם בידיעת התורה כרוחב יד בן מאיר, עד כי רבותינו שבאשכנז אשר תורת הכהנים האלה נודעה להם, ומעלליהם נעלמו מהם באו עם אחד מהם בכתובים. אך העין העליונה שעשתה מדת הדין בעולם, לא היתה גם על בן מאיר גם על משפחות הכהנים לטובה, כי בהיותם טרודים כל ימיהם בקטטות ומריבות לא זכו להעמיד חזון וללַמֵד תורה לדורות הבאים עד כי גם שמם וזֵכר מעשיהם נשכח ונעלם מן הגדולים אשר קמו אחרי כן לאותות ולמופתים בישראל.

ועל גורל ירושלם עיר האלהים ועל גורל ארץ הקדושה בימים ההם ידאב מאד לב הקורא את מעשה בן מאיר בדורו ואת מעשה אביתר בדורו. כי המעט מן הקראים אשר באו שמה לשום אותה לשדה המערכה להלחם בתורת ה' התמימה, שמו אותה גם אנשים גדולים בתורה למארב, לכונן משם את חִצֵיהֶם אל השלום, “אל הכלי האחד המחזיק ברכה לישראל” גם בטוב לו ואף כי בימי עָנְיו וגלותו.

גם מיד דוד בן דניאל נגלתה בשנים האחרונות אגרת. אך רחוק מאד הטעם העולה ממנה מן הטעם העולה ממגלת אביתר. דברי הנשיא הזה מפיקים ענוה ודומיה. ולא התהלל גם בכבוד המלכות אשר רוממתהו ותעמוד למעוז לו. ואף בהתאוננו על אשר “רבה המשטמה” גם “בקרב עדתו” להעיר נקם ולהעלות “חמה” דבר את דבריו בנחת וכבוד ולא בא ברעש וברגז. ורק לדבר הזה נשא את נפשו “לשמור את מקל נעם ולגדע את מקל חובלים, לשום אהבה תדירה בין יהודה ובין ישראל” ולנטוע ביניהם “אהבה ואחוה ושלום וריעות”. ויהי המעט ממנו כי לא הלך בדרך אביתר לחרף ולנאץ נאצות נבלות את אנשי ריבו, גם אבותיהם ומשפחותיהם, לא התהלל גם במולדתו הרוממה באמת, בבית דוד בן ישי לא התהלל. לעומת זאת שמח מאד על אשר הצליח ה' בידו להרבות תורה במצרים ולכונן “ישיבה חשובה” על אדמת צען, אף כי קשתה עליו יד כובד משאה, עד כי לא נותרו לו מכל עשרו בלתי אם חצרותיו.

נראים הדברים כי למִן היום אשר אסף רב סעדיה את הבן האחד אשר נותר ליהודה בן דוד בן זכאי לגדלו, הטיבו צאצאי בית ראשי הגולה אשר יצאו מחלציו את דרכם ואת מעשיהם, ויחזיקו בדרך ענוה, עד כי היה חזקיה, נכד הבן ההוא, ראוי להיות גם לראש גולה, גם לגאון, וקרוב הוא כי מן הרוח ההיא נאצלה גם על דניאל גם על דוד.

  1. בכל מקום אשר נזכיר מעתה והלאה שם “שתי ארצות” נכַון אל צרפת ואשכנז בשתופן לכל דברי ישראל, תורתו וגדוליו וחכמיו וגם לענין מעמדן הפנימי והחיצון.  ↩

  2. ע“י שו”ת מהר“ם מרוטנבורג ד‘ בודפסט סי’ תתק”ם־תתקמ"א וספר:Waisette Histoire de Languedic II, 260  ↩

  3. Menestriei, Histoire Civile de la ville de Lyon, 244  ↩

  4. Histoire de Languedic II, 214  ↩

  5. עי' גרץ גד"י V, 62.  ↩

  6. רבנו תם כתב בימיו לר‘ משולם בעיר מולין: הלא כמה רבנים יצאו מארצך – – כי יצא הרב ר’ משה הדרשן – מנרבונא – והרב לוי אחיו אחריו והרב ר' יוסף טוב עלם שהנהיג את המלכות לימורג – Limorges – ואניו – Anjou –. (ס' הישר הגדול לר“ת ע”ד).  ↩

  7. “וכבר נחלקו רבי יוסף טוב עלם ור' אליהו הזקן זצ”ל ועלתם בידם וכו' " (שבלי הלקט ס‘ י“א: הג”א לברכות סי’ י“ב; אור זרוע הל' ביהכ”נ סי' שי"ד).  ↩

  8. עי' על אודותיו חלק עשירי, צד 172; 129.  ↩

  9. “שהספרדים היה להם חבור יותר עם חכמי בבל, מהצרפתים אשר היה להם חבור יותר עם אנשי ארץ־ישראל ע”י חכמי איטליא“ (שי“ר מבוא לתשובות גאונים קדמונים ד' ע”ב). ודבר זה אמת הוא בעקרו. אך לדעתנו לא קבלו חכמת א”י על ידי חכמי איטליא כ“א מעצם ידם את עצם חכמתם הם, כי בדורות אלה שאנו עוסקים בהם כבר רבו וגדלו חכמי איטליא מחכמי א”י.  ↩

  10. עי' שי“ר מבוא לתג”ק.  ↩

  11. “בהלכות גדולות שכתב ר' יוסף טוב עלם וכתוב בסופו סליק ספרא דרב יהודאי גאון”, (סמ"ג לאוין ס'); “ובהלכות פסוקות דרב יהודאי גאון בה‘ נדה שכתב הר’ יוסף טוב עלם” וכו' (תוס' נזיר נ“ט ד”ה אמר).  ↩

  12. “ובסדר תנאים ואמוראים כ”י ר‘ יוסף טוב עלם" וכו’ (סמ“ג לאוין קל”ח; שם עשין מ"א).  ↩

  13. עי‘ שי“ר מבוא לתג”ק ח’.  ↩

  14. עי‘ פירושיו החריפים שהביא רש“י כתובות י”ד, א’; חולין קי"ד, ב'.  ↩

  15. “ופי' תורה שבכתב פירוש נחמד מאד, כן כתוב בספר קדמון כ”י ישן נושן" (שה“ג ח”ב).  ↩

  16. את פתרון ריט“ע שבמס' חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו'. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב).  ↩

  17. תוס' גטין פ“ה ד”ה “דתהויין”.  ↩

  18. ארבעה ועשרים פיוטים השתמרו לנו מידו (עמודי עבודה 96).  ↩

  19. עי' “אריות הדיחו שה פזורה” (זולת לשבת ג' אחר הפסח).  ↩

  20. ע' “ארנן לבוקר חסדך” (יוצר לשבת ב' אחר הפסח).  ↩

  21. עי' פיוטיו לשבת הגדול נוסח אשכנז ופולין.  ↩

  22. על היות הרמה“ד איש נרבונא עי‘ ערוך ע’ ”נגד" ב'.  ↩

  23. “וביסודו של רמה”ד“ (רש“י במדבר ז' י”ח ועוד ועוד) וגם ר' שמעון בר יצחק קרא לספרו ”יסוד" (ע' רש“י שבת פ”ה).  ↩

  24. ע‘ לדוגמה דבריו רש"י במד’ ל"ג, א'.  ↩

  25. רמב“ן בסוף הקדמת פירושו לתורה. וכמעט כל המדרשות וביחוד סיומי פרשיותיהם וגם הרבה מפירושי המקרא כגון פי' רבנו בחיי והאלשיך הותקנו בטעם זה ותועלתם רבה מאד להרחיב ולהחיות לב נדכאים ע”כ דבק בהם רוב הצבור מאחינו התמימים והצנועים.  ↩

  26. עי‘ דבריו: רש"י במדב’ כ“ח, י”ט.  ↩

  27. עי‘ שם: שם ז’, כ“נ. דברים כ”ז, כ"ד.  ↩

  28. עי‘ דבריו: רש"י בר’ ל"ה, ז'.  ↩

  29. שם: דברים כ“א, י”ד.  ↩

  30. שם: במד' ל“ב, כ”ד.  ↩

  31. ערוך ע‘ “נגד” ב’ ורש“י כתוב' ע”ה, ע“ב, ד”ה כהה.  ↩

  32. רש“י מזכיר ”פירושים מדויקים" סתם (רש“י תהלים פ”ח, א'). ועל כרחנו אינם מן הפירושים הידועים שדרכו להזכירם בשמם ושאנחנו מביאים אותם בסמוך אלא גם פירושים אחרים שהיו מצויים בצרפת.  ↩

  33. רש“י מזכירו בכבוד ”זכר צדיק לברכה" (רש“י יחזק' מ”ד, כ'; מ“ח, י”ח).  ↩

  34. עי‘ דרך הבאור הזה שנהג לחכמי עמנו בספרד ובכל ארצות “מלכות ישמעאלים” בתחלת הקדמת ראב“ע לתורה: ”הדרך האחת ארוכה וכו’ ".  ↩

  35. לדוגמה נביא פה פתרונים אחדים לרמב“ח הקולעים בטוב טעמם אל השערה מבלי החטֵא: ”לעובדי העיר – יחזקאל מ“ח, י”ח –: הם הגבעונים“ (רש"י שם) ”באו בֶעָבִים – ירמי‘ ד’, כ“ד – בעובי היער”. “חי אני וגו‘ כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא – ירמ’ מ”ו, י“ח –: אם תגביה עצמך כתבור וככרמל שהן גבוהין, בַּיָם תבא: תפול בעומק הים”. – “עד מתי תתגודדי – מ”ז, ה‘ –: עד מתי תאספי גדודי חיָלים“. – ”כי חזון אל כל המונה לא ישוב – יחזק’ ז', י“ג –: כי לא ישוב החזון לאחור”. (פתרונים אלה ויותר מהם מקובצים מתוך כ"י: פרשנדתא 19־18).  ↩

  36. פרשנדתא 20.  ↩

  37. ע‘ שמות מקצתם מקובצים ע“י צונץ במאמרו על רש”י: צייטש"ר פיר דיא וויססענש’ ד‘ יודענט’ 320־311.  ↩

  38. Mainz.  ↩

  39. “כן ל' מורי הזקן – רי”ב יקר – ששמע מפי אביו ששמע מר‘ שמעון“ (רש”י שבת פ’(: “וכן א' לו רי”ב יקר הזקן משום אביו" (מחזור ויטרי סי‘ כ"ג; ס’ האורה ח“ב סי' מ”ז).  ↩

  40. “ריב”י שפירשה במס' מגילה לפני המאה“ג מתקן לכולה גולה רבנו גרשום זצ”ל (שבלי הלקט סי' רכ"ב). “ושאל ריב”י את רבנו גרשום בענין רבית (שם רס"ט).  ↩

  41. “ושאלתי את פי ריב”י והתירה לי לאכול – – וטעם מורי שלא מצינו אומא בגמרא“ (רש”י חולין מ“ו(: וכן פירש רש”י ז“ל ז”ל את טעם הוראות רי“ב יקר לענין אתרוג ”שלא מצינו בבל מקום פטמא עוקץ" (שם סוכה ל"ה).  ↩

  42. ככה נראה לעלות מדברי רש“י: ”ה“ג וכו' ול”ג ושוחטין וכו' וגם שאר לשון הכתוב בספרים שבוש הוא וכן הגהתי מספרו של רבנו“ (רש“י זבח' נ”ו). וסתם רבנו בדברי רש”י הוא רי"ב יקר.  ↩

  43. “ובסדר הזה רבנו [רש”י] נ“ע הנהיג את דורו שהעתיק ממכתב ידי רבו מובהק ר‘ יעקב בר יקר שפירשה במס’ מגלה לפני המאה”ג וכו' רבנו גרשום ז“ל” (שבלי הלקט סי' רכ"ב).  ↩

  44. ע‘ כנויו זה ובאור יקר עד מאד לגמרא ע“פ המקרא רש”י ד“ה ”חוק קבל" פסח’ קי“א וע”ש פי' רשב"ם.  ↩

  45. “וכן שמעתי מבית מדרשו של רבנו יעקב” (רש“י זבח' מ”ה:).  ↩

  46. מלבד רש“י ז”ל תלמידו המובהק של ריב“י עושה את דבריו עקר מצאנו כן גם לרשב”ם שהוא חותם את דבריו: “שמעתי משמועת רבנו יעקב בר יקר ועקר” (ב“ב ל”ט.) “בשם רבנו יעקב בר יקר ועקר” (צ"ט:).  ↩

  47. סדור רש“י קע”ד 79.  ↩

  48. “כי ידעתי [מִדָתו כי] בחר לו בגדולה מכלם, והנהיג עצמו כאסקופה הנדרסת ושם עצמו כשיָרֵי שירַים” (80) ומליצת “בגדולה מכלם” נאמרה על מדת הענוה (ע‘ ע"ז כ’:).  ↩

  49. סדור רש"י שם.  ↩

  50. על תקון אחד שרש“י דן עליו ודבריו מובאים בתשובה פה, כתב רש”י כי רי“ב יקר לא רצה לתקנו מענותו ורבי”צ הלוי “שם דברים על לבו ופזר בשעת המכנסין” (שם).  ↩

  51. ע‘ פרדס סי’ רל“ח ות' רש”ל כ"ט.  ↩

  52. ת' רש"ל שם.  ↩

  53. ע' פרדס שם.  ↩

  54. ע‘ סדור רש"י ס’ קע“ז 81. ות' רש”ל כ“ט. – ”שהי' דבר ומנהיג לדור ועל פיו יצאו ויבאו" (אור זרוע ח“ב ק”ח בשם רש"י): וורמייזא היא העיר הגרמנית Worms.  ↩

  55. ככה יקראהו לפעמים רש“י ובעלי התוספות סתם בלי זכרון שמו ”יצחק" (רש“י שבת ס”ו; קכ“ג. תו' ד”ה והתניא, חגיג' י"ד:).  ↩

  56. כך נראה קצת לעלות מתוך סדר ספורו של רש“י לענין פסק הלכה אחת: ”ולא זכיתי לשאול את פי רבנו יעקב בר יקר בדבר זה וכו‘ כי היו נוהגין בו היתר במקומנו; ולאחר פטירתו של רב שמעתי את רבנו יצחק הלוי שהוא אוסר וכו’ " (רש“י ביצ' כ”ד:).  ↩

  57. את עצם הספר קראו דורשיו בשם “תלמידי רבנו הלוי” (רש“י שבת נ”ט; ס"ה).  ↩

  58. שם י':.  ↩

  59. “ומצאתי בשם ר' יצ”ה שא' משום רבנו יעקב" (שם כ"ג.).  ↩

  60. פרדס לרש“י סי' קנ”ב.  ↩

  61. תו‘ ד“ה ”וע“ל מ”ק כ“ה: ונזכור לו ”פי’ ב“ק של רבנו יצחק בר יהודה” (רש“י ברכ' ל”ט.). אף ספר אחד נקרא לו בשם “יסוד” (נ"ז:).  ↩

  62. רש“י שבת נ”ט.  ↩

  63. רש“י יומא ט”ז:.  ↩

  64. פרדס לרש“י סי' כ”א.  ↩

  65. ע‘ שמותם למקומותם ומקצת מעשיהם במבואי הרב ר“ש בובר ז”ל לסדור רש"י ולס’ האורה.  ↩

  66. ע‘ חלק ט’ 20 הערות 4 – 10.  ↩

  67. “דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידו משום כבוד” (רש“י ע”ז י"ז.).  ↩

  68. שם סנהד' ק"א.  ↩

  69. “ובזמנו, על המשתה כגון שהוא יום טוב נוטל כוס בידו ואומר עליו דברי אגדה ופסוקים מענינו של יום” (שם).  ↩

  70. “ונהגו למיעבד אגודה נאה מהדס של עבות, ולשווייה ללולבא בגויה – – לנוי בעלמא” (ס' האורה ח“א צ”ז).  ↩

  71. “ונהוג עלמא למיעבד שמחות טובא חדא מפני שהוא יו”ט, ועוד מפני שהוא סיום התורה" (צ"ט).  ↩

  72. רש“י שה”ש א‘, ד’.  ↩

  73. הנה מצאנו להם תשובות “על נקור הצבי והאַיָל” (ס‘ האורה ח"ב סי’ ס"ח). ולאחד מרבותיו של רש“י ”נקרו לו אַיָל לצורך סעודת בתו" (שם). ולענין ברכה על מרקחת אגוז בדבש (קנ"ד).  ↩

  74. “על בתולות היפות והילדים הרכים” (קינת “מי יתן ראשי”).  ↩

  75. “בנות מחוטבות משובצות בעדי עדיים” (קינת “אמרתי שעו מני”).  ↩

  76. הראב“ן בקוננו על הרוגי תתנ”ו, מספר למען הגדל את הרושם “והי' לו בן יחיד נאה ומראהו כלבנון” (קונטרס גזרות תתנ"ו 38) “וגם נערה אחת יפה עד למאד היתה שם” (10). ועי‘ מדה זו גם לר’ ישמעאל ולחבריו (ח"ו 38 הערות 10, 11).  ↩

  77. “ – – ב”א המצוירים בכותל – – דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית" (רש“י שבת קמ”ט.).  ↩

  78. “כיצד נעקד יצחק ושאר דברים” (ערוך ע' “דיוק”).  ↩

  79. “אפיקי מים ערבים למראה והבחורים יוצאים לשוט” (רש“י שה'”ש ה', י"ב).  ↩

  80. “ – – בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה” (תו‘ ד“ה ”מיד" סכ’ מ"ה:). ומשחק כזה וכיו“ב של הבחורים חביב הי' גם לרבותיהם לרצון הנכבדים, כי כן שמענו אותם מורים הלכה ”אם היו קורעין בגדו של חברו או מקלקלין לו סוסו שהן פטורין, שכך נהגו מחמת שמחת חתן“ (שם). וגם משחק ”משוורתא דפוריא“ – סנהד' ס”ד: – שבחורים עושין וכו‘ בימי הפורים – – וקופצין מצד האש לצד האש" (ערוך ע' “שוור”), נראה שברצון חכמים הי’, והם הם שהורו “בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר [בשבת], וכן לראות כל דבר שמתענגים בו” (ש“ע א”ח ש"א, ב').  ↩

  81. “ויכנסו לחופה וישוררו לפניהם” (ס‘ האורה ח"ב סי’ י"ד) “ויזמרו להם בחופה” (שם) “והמשמחו מעתה יזכה לחמשה קולות” (שם).  ↩

  82. כאשר תעדנה מליצות רש“י פירושו לשה”ש א‘, ב’, ג'. ומליצת המקונן “והכלות לבושות שנים מעולפות בזרועות חתנים” (קינת “החרישו ממני”).  ↩

  83. Worms.  ↩

  84. עי' גרץ גד"י 64 V.  ↩

  85. מלבד שאנו שומעים מפי רש“י, בחיר רבותינו שבצרפת את הדברים האלה ”שדרך ת“ח להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב כל משנאי אהבו מות – משלי ח', ל”ו – (רש“י ערובין נ”ד.); ואת ההפך ממנהג זה חשב לעבירה, שנא' בה חייב מיתה (עי' דרש פסוק זה שבת קי"ד.) – מלבד זה זכינו למצוא כיום ציור עתיק מן המאה הי“ג למספרם, שהוא מבחר זמן בעהתוס”פ שהיה אצור בביבליותיק נאציאנאל בפאריז, המשוה לנגד עינינו את ראשי רבנות צרפת הנאספים לועד ומקדמים איש את חברו בנתינת שלום. העתקת הציור V 457 Jewish Encycl.. ציור זה שכלו אומר כבוד ושהוא פירוש נראה למאמר “מאן מלכי רבנן”.  ↩

  86. ע‘ סוט’ כ“ב: וע' גנות מדת פפוס בן יהודה בפי ר”מ גטין צ. ועי' הערה הבאה.  ↩

  87. “מקיז דם לכתלים”: עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא" (רש"י: סוטה שם).  ↩

  88. אשר שרו שם גם גדולי ישראל בספרד בהיות להם משוררי ערב למופת.  ↩

  89. על פיטני אשכנז וצרפת ביחוד יאָמן הסמן המיוחס לראב“ע אשר מסר להכיר את טיבי שירי כל העמים למיניהם: ”הישמעאלים שיריהם באהבים ועגבים, והאדומים במלחמות ונקמות, והיונים בחכמות ומזמות, וההודיים במשלים וחידות, והישראלים בשירות ותשבחות לה' צבאות" (נחל קדומים לר"ל דוקעס 16).  ↩

  90. כאשר הטיב הרה“ג שי”ר להכיר כי “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרה ופיוטי האשכנזים בין עם ישראל ואלוהיו” (זמן ומקום ר"א הקליר בתולדותיו) “ורובם דברים בעניני עם ישראל וקורותיו ומחזקים הקשר בין ישראל ואלהיו”  ↩

  91. כגון פיוט “שוכני בתי חומר” לרש“ב גבירול ורוב פיוטי רמב”ע ותוכחות כעין אלה, אך בפנים נוחים הרבה מאלה, ידועים לי רק שתים שהן תוכחות מראשן עד סופן, הלא הן “אנוש מה יזכה” לשחרית יה“כ ו”אנוש איך נצדק“ במוסף יה”כ. אולם גם הם אין סגנונם מוכיח כי אשכנזים או צרפתים דוקא הם, וביחוד הראשון אשר אין לו עוד החרוז השוה, נראה כי עתיק הוא ואינו פרי שתי הארצות האלה. ובתפלותינו מני קדם המסורות לנו מיד אכנה"ג ותנאינו ואמוראינו אין לנו אף תפלה אחת הדומה לתוכחת הספרדים.  ↩

  92. גם את מחזורו של המשורר השמח וטוב לב ר' יהודה הלוי לרגלים ולר“ה ויה”כ מלא הוא קינות מדכאות רוח (עי‘ שירי קודש לריה“ל שהוציא הרב בראדי ע”י מק"נ ש’ תרע"א – ב').  ↩

  93. עי' דברי חסדאי בן שפרוט, באגרתו למלך הכוזרים המובאים בידנו במקומם.  ↩

  94. ע“כ היה עם לבב הרדב”ז לאסור את קריאת פיוטים אלה גם בשבתות שבין י“ז בתמוז לט”ב. והרב מנחם די לונזאנו בימיו הכיר בפיוטי ספרד שהם עשויים בטעם – – “הישמעאלים שראיתי להן לב נשבר ונדכה וכו'. ולזו הטבה יש הרבה שאין לומר [אותם] בשבתות וימים טובים, ודלא כבעל זמירות ישראל [: ר”י נגארה] שאינו מבדיל בין שבת לט“ב (שתי ידות ס”ה:(.  ↩

  95. מערבית ליל ב' לסוכות.  ↩

  96. יוצר ליום ב' לפסח.  ↩

  97. ר‘ שלמה פרחון הספרדי המדקדק הגדול מבקש סליחה מאת הקהל על “לשון שאינו מבואר” שבספרו, באמרו "כי לא נהגו אנשי מקומנו לדבר בלשון הקדש כל כך, מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להם וכל האכסנאין הבאין אליהם יכירו את לשונם וכו’, אבל ארץ אדום משונים לשונותיהם זו מזו וכשיבאו אכסנאין אליהם לא יכירו דבריהם, הוצרכו לדבר להם בלה“ק, לפיכך הם רגילים בו יותר” (סיום מחברת הערוך). ודבר זה של קֹצר לשון אבותינו שבספרד גרמה לחצי ספרתנו שנכתבה בלשון ערב שתהיה כספר החתום לרבבות אלפי ישראל. [וכן כתב ר‘ משה בן ג’קטילה בהקדמתו לתרגום ג‘ ספרי דקדוק של ר’ יהודה חיוג. – ב. מ. לוין].  ↩

  98. מובא בגד"י גרץ 71 V.  ↩

  99. לאמר מעיר קירואן, שהיא היתה מרכז התורה באפריקא.  ↩

  100. סה“ק סדה”כ 73.  ↩

  101. Merida.  ↩

  102. במלאכת המשי עבדו הרבה מבני ישראל כאשר יתבאר עוד אי"ה, וגם משפחת בן־גו אשר היו לשרים עשו את עשרם במלאכת המשי, כאשר הזכרתי את הדבר במקומו.  ↩

  103. קרוב הדבר כי יציאת אבותיו של רי“צ אלבליא ויציאת אבותיו של ר”ש בן נגדילא היו בפרק אחד (ע' חלק עשירי צד 176).  ↩

  104. סה“ק: סדה”ח 74.  ↩

  105. שם.  ↩

  106. שם ועי‘ חלק י’, 215 הערה 6.  ↩

  107. אלה הם דברי ריצ“ב אלבליא: ”ואם המקום יאריך ימותיו של הנגיד אדוננו ויסיעוני מן השמים לפרש מס' ר“ה אבא לפרש דעתי” (סוד העבור לר' אברהם בן חייא צד נ"ד).  ↩

  108. ראב“ד הלוי מספר על רי”צ גיאת לאמר: “ומתלמידיו הי' רי”צ בר‘ ברוך ור’ ברוך בנו“ (סה“ק: סדה”ח 75) ור' יצ”ב ברוך אבי ר‘ ברוך אינו אלא רי"צ אלבאליה וסתם תלמיד, אפ’ תלמיד חבר, קטן בשנים מרבו.  ↩

  109. זהו נקודו ולא גֵיאת, ושם “גַיָאת” הערבי הוא תרגום למלת “מושיע” העברית, ע“כ הוא קורא לעצמו, באחד מחרוזיו שהביא רמ”ב עזרא “יצחק אשר נקרא בנו־מושיע” (עמודי עבודה 101) כלומר בן גַיָאת.  ↩

  110. Lucena האספמית.  ↩

  111. סה"ק שם 74.  ↩

  112. שם ושם 73.  ↩

  113. שם ושם 75.  ↩

  114. בזמננו יצאו לאור בדפוס בשם “שערי שמחה”: פיורדא ש‘ תרכ“ב ובשם ”הלכות פסחים" ברלין ש’ תרכ“ד אחרי שכבר הודפסו ”הלכות יום כפורים לרי“צ בן גיאת” בסוף מחזור ליל כל נדרי לרזכ"ט שטערן וויען שנת 1859.  ↩

  115. עי‘ הלכות יו"כ שהביא שם הרבה מן הגאונים, ומזולתם לא הביא דבר, וע’ דבר זה מפתח לתה"ג 59.  ↩

  116. “וראיתי במחזור שיסד הרי”צ אבן גיאת ז“ל וכו'” (ת‘ רשב"ץ סי’ צ"ב).  ↩

  117. עמודי עבודה שם.  ↩

  118. “ובספרו אשר חבר למעמד יום הכפורים הראה נוראות, היו לו לאות, כי שיריו צלחה עליהם רוח נבואות” (תחכמוני לאלחריזי שער ג').  ↩

  119. ת‘ רשב"ץ סי’ צ"ב.  ↩

  120. רא"ל לאנדסהוט מנה לו מאה ושמונה עשר פיוטים מאשר זכה הוא למצוא לו (עמודי עבודה 116).  ↩

  121. כגון שיר לחתונה “יקר רוח” (שער השיר 16).  ↩

  122. עי' פיוטיו לשבת הגדול נוסח אשכנז ופולין.  ↩

  123. פיוטו הנשגב למוסף יום הכפורים במחזור טריפולי “ובכן מלאה הארץ קניניך” (שער השיר 19) מופת הוא לכח עין חדה הסוקרת בסקירת אחת את המון ראשי היצורים ושרשי הכוחות במליצה נמרצת ומועטת בתכלית המעוט התופסת את המרובה בתכלית הרבוי.  ↩

  124. ע' “ארנן לבוקר חסדך” (יוצר לשבת ב' אחר הפסח).  ↩

  125. 18 וע‘ שיר נאה כתוב ברוח כזאת על צרה שהתעתדה ולא באה: “את מַחֲזֵה / הוֹד אֵל הִצִּילָנוּ / שוּר, וַעַנֵה / רַב טוֹב שֶגְּמָלָנוּ.” (25) וע’ עוד שני חרוזי רי“צ גיאת מובאים בידי רמב”ע ופירושם מענין זה (עמודי עבודה 112).  ↩

  126. פעמים אין מספר נזכר בתורת פוסק בפי הפוסקים שקמו אחריו, וביחוד בפי רבנו יעקב בעל הטורים ובבית יוסף.  ↩

  127. עי' גרץ גד"י 75 VI.  ↩

  128. Denia באספמיא.  ↩

  129. סה"ק: שם.  ↩

  130. שם.  ↩

  131. שם.  ↩

  132. “וחבר פירוש לפרקים ממס‘ כתובות ופירוש מס’ ערובין המעידים על חכמתו ותבונתו” (שם).  ↩

  133. מודפס הס' אלפס.  ↩

  134. ע‘ הקדמת ס’ מקח וממכר.  ↩

  135. “ופייטן היה וחבר אזהרות” (שם). ו“אזהרות” הוא בפי הפיטנים שם למנין תרי“ג מצות”.  ↩

  136. ע‘ לו שיר תוכחה בס’ שער השיר “פחדתי מיוצרי” (שער השיר 57).  ↩

  137. אלחריזי כתב “ושירי ר' יצחק בן ראובן, סודם מי חכם ויבן, כי הפליא לעשות מליצות נאות, והביא במִלאי חרוזיו זכרון כל המצות, וישימם בפסוקים דבקים כאלו הם ברוח הקודש חקוקים” (תחכמוני שער ג'). אך בכל זאת לא היה משורר זה הראשון לסיים את בתי שיריו בפסוקים, כאשר אמר גרץ להחליט (גד"י 76 VI), כי כבר קדמוהו אחרים. וע' שלשה פיוטים לרש"ב גבירול (שער השיר 47–53) והרבה בכתר מלכות.  ↩

  138. על קרבת עיר מולדתו לעיר פס בירת אפריקי נקרא כן.  ↩

  139. סה"ק: שם 76.  ↩

  140. שם.  ↩

  141. כדברי ר' יוסף האזובי עליו “ומי הרביץ כמהו דת ותורה – – ולולא הוא כבר כלתה חררה” (קערת כסף, חרוז 42–43).  ↩

  142. ס“הק שם. ורמב”ם ז“ל כתב ע”ד ספר זה לאמר “וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבנו יצחק ז”ל הספיקו בעד כל החבורים ההם מפני שהן כוללות לכל תועלת הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמננו זה, ר“ל זמן הגלות. ובאר שם כל הטעיות אשר נמצאו לאשר היו לפניו בפסקיו, ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים” (ע‘ הקדמ’ פי' המשניות לרמב"ם).  ↩

  143. Cidellus.  ↩

  144. ע' גרץ גד"י V 85–92.  ↩

  145. סה“ק: סדה”ח ח"א 79.  ↩

  146. עי‘ דברינו חלק ט’.  ↩

  147. עי‘ אגרות הרמב"ם ד’ ליפסיא צד 35. [אבל עי' עכ"ז בהערותי בסוף הספר – ב. מ. ל.].  ↩

  148. “עד שברח ונכנס בספרד וכבדו ונשאו ר‘ יוסף הנשיא וכו’ ” (סה"ק: 75) ופי' “ונשאו” בפי סופר דיקן זה שאינו מעדיף מלין שלא לצורך ותמך אותו (ועי‘ מ"א ט’, י"א. עזרא א‘, ד’); ומשפחת מהגר היתה מן המשפחות המיוחסות אשר רבים מבניה נזכרים בכבוד בפי סופרי ספרד.  ↩

  149. סה"ק: שם.  ↩

  150. “אמרו עליו על רב אלפס שהיה תוקע בר”ה שחל להיות בשבת" (רא“ש ר”ה ריש פרק ד').  ↩

  151. “ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן” (שם).  ↩

  152. הרב המאירי כותב על רי“ף ”והעמיד תלמידים הרבה לאין קץ ומגדוליהם ר‘ אפרים והרב ר“י הלוי אבן מגאש” (הקדמתו למס‘ אבות: סדה"ח ב’ 228). ר’ משה בן עזרא נוקב בשמות את תלמידי אלפסי אלה: אבו סלימאן בן מחגר ואבו אל פתח בן אזהר אשבילי, ואז אבו זכריה יחיא בן בלעם אלטולטלי מן אשביליא, וכן אז אבו הרין בן אלעיש ואבו יצחק בן אלחריזי. ומשביליא אבו יוסף בן מגאש אלגראנטי מאשביליא ואבו זכרי' בן מאכון. ומגראנטה אבו יוסף אלמרא, אברהם לטיף שמת בבלינסיאה שנת תתפ"ח ואז באנדלוס עמרי אבן אלדנון ואבו אצחק בן פקודה ואבו סלימאן בן עמר ואבולחסן עזרא בן אלעזר (ס' אשכול הכופר: יוחסין השלם 229).  ↩

  153. סה"ק שם 77.  ↩

  154. חמדה גנוזה עדעלמאן 30.  ↩

  155. סה"ק שם 76.  ↩

  156. רומז לר"י אבן מיגאש, עי' הערותי בסוף הספר [ – ב. מ. ל. ].  ↩

  157. ר' יהודה הלוי. שיר זה מודפס כיום בראש ספר האלפס.  ↩

  158. Trois.  ↩

  159. הוא ר' אברהם בן דוד הלוי בתוספת שמצאו לו לספרו סדר הקבלה: סדר החכמים ח"א 84.  ↩

  160. שם.  ↩

  161. שם.  ↩

  162. רש“י או' עליו לענין אחד ”ל‘ אבא מרי מנוחתו כבוד והוא נראה בעיני והראשון ל’ מורי וקשיא לי בגויה וכו'" (רש“י ע”ז ע"ה).  ↩

  163. רש“י נקרא ”בן הקדוש ר‘ יצחק זצ“ל” (סוף כ“י פירש”י לתורה באוצר פַרמא קובץ 175 וגם בכ"י באוצר פריז 73). וע’ פתח דבר לר"ש באבער לס' האורה.  ↩

  164. כך הוא כותב עליו “ומצאתי לי סמך ביסודו של ר' שמעון הזקן אחי אמי מפי רבנו גרשום אבי הגולה” (רש“י פ”ה:).  ↩

  165. “עיר וקדיש זקננו הרב ר‘ בנימין בר שמואל זכר קדוש לברכה אמר וכו’ ” (פרדס סי' קע"ד).  ↩

  166. כך נראה קצת מן השמועה ע“ד האבן הטובה שלא רצה למכור לע”ז המובאה בשלשלת הקבלה.  ↩

  167. מדברי תשובתו של רש“י – חפש מטמונים – ששם הוא כותב כי בהיותו באשכנז כבר היה נשוי, משער ר”א עפשטיין כי היה רש"י כבן עשרים בצאתו מצרפת (מנטש"ר ש' 55 צד 45).  ↩

  168. Worms.  ↩

  169. ע“כ מלבד אשר הוא קורא לו בשמו המפורש ”רבנו יעקב בר יקר“ (חולין מ"ו: ועוד) או ”רבנו יעקב“ (ביצ' כ"ד:) מזכירו הוא לפעמים סתם ”מפי מורי הזקן“ (ר“ה כ”ח.) ”בשם רבנו“ (ביצ‘ ב’:) ”רבי“ (זבח' נ"ו.). ובכן עולה מזה כי רי”ב יקר הי' רבו המובהק של רש“י ע”כ הוא מזכירו סתם.  ↩

  170. רש“י פסחים קי”א. וע' רשב"ם שם.  ↩

  171. רש“י סכ' מ”ה:  ↩

  172. “כך הגהתי מספרו של רבי” (רש"י זבח' שם).  ↩

  173. “ולאחר פטירתו של רבי שמעתי את רבנו יצחק הלוי וכו' ” (רש“י ביצ' כ”ד:).  ↩

  174. רש“י פסח' ס”ג: ועוד.  ↩

  175. ממליצת “אשלי רברבי” (ביצ' כ"ז.) – “כלומר חכמים גדולים” (רש"י).  ↩

  176. פרדס סי‘ ט’.  ↩

  177. “ובתלמידי רבנו הלוי מצאתי” (רש"י שבת י' :).  ↩

  178. “וכן רבנו יעקב בן ר‘ יצחק סגן לויה הי’ בימיו – של רש”י – הנקרא רבנו יעבץ“ (ת' רש“ל כ”ט). ויעבץ ”ר“ת יע בן יצחק”.  ↩

  179. Mainz.  ↩

  180. “כך ראיתי בפי' ב”ק של רבנו יצחק בר‘ יהודה“ (רש“י ברכ' ל”ט) ”וביסודו של מורי ר’ יצחק בן בן יהודה ראיתי" (שם ר“ה כ”ח :).  ↩

  181. “ורבנו שלמה הנקרא רש”י קבל מר‘ יעקב בר יקר ומר’ יצחק סגן לויה ומר‘ יצחק בר יהודה (ת' רש“ל כ”ט). “– – רבותיו של רש”י רי"ע בר יקר ור’ יצחק סגן לויה בר אשר" (יוחסין ד' קניגסברג קכ"ט.).  ↩

  182. צ“ל ”עֲדֵה“ מל' ”מעדה בגד" (משלי כ"ה, כ').  ↩

  183. ת' רש"י: חופש מטמונים.  ↩

  184. סדור רש“י סי' קע”ד.  ↩

  185. בדברו על רבנו יעקב בן יקר הוא כותב “ולא להכריע באתי כי איני כדאי לֵעָשות סעד לדברי הארי שן סלע וגבעת עולם” (שם).  ↩

  186. ע‘ תשובתו על דברי רבנו יצחק שנהג לאסור בחלב במשהו (שם). וכן מצאנו בבהמה שאבדה ריאה שלה, שרבותיו רי“צ הלוי ורי”צ בר יהודה אסרוה, והוא הוכיח כי הדין עם רבו רי"ב יקר המתיר. וע’ עוד דבריו לרב נכבד ששאלו דבר זה, חתם בדברים אלה “אל יאריך מורנו ואל יוסיף בטרפות כי אי אפשר לקבל, ואם כן לא כשר עולמית” (שם סי' רכ"ח).  ↩

  187. ת‘ הראש כלל א’ וע' שה"ג מערכת גדולים.  ↩

  188. ת' רש“ל כ”ט.  ↩

  189. ע‘ עזרא כ’, י'.  ↩

  190. ע‘ ירוש’ שקלים א‘, ה’ וע' ח"ג 129.  ↩

  191. ועליו ועל רבו רבנו יעקב בר יקר יצדקו ביחוד דברי נכדו “הראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות” (רשב“ם ברא' ל”ז, א'). אולם גם על לבם לא עלה לגרוע עיניהם מן הפשט, כאשר העיד הרשב“ם בעצמו כי גם ”רבנו שלמה – – שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא“ (שם). ועל רי”ב יקר כי זאת היתה מגמתו ע' לעיל במקומו.  ↩

  192. רש"י ברא‘ ג’, א'.  ↩

  193. הכרתו זו מתפרשת ממליצותיו הברורות: “וד”ת כפטיש יפוצץ סלע, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי“ (רש“י ברא' ל”נ, כ') ”לכן אני או‘ יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו והדרשה תדרש, שנא’ הלא כה דברי כאש נאום ה‘ וכפטיש יפוצץ סלע – ירמ’ כ“ג, כ”ט – מתחלק לכמה ניצוצות" (שם שמות ו‘, ט’).  ↩

  194. גם אחרי שהי‘ פותר את הכתוב בדברי אגדה הי’ אומר לפעמים: “ואם באת לפרשהו כפשוטו כך פרשהו” (שם ברא‘ א’, א') “ולפי פשוטו כך פרשהו” (ד') ובכן הרי זה כמשיא עצה הוגנת לבחור בדרך הפשט.  ↩

  195. “ורבותינו אמרו וכו' אבל לפי הענין אנו למדין” (שם יחזק‘ א’, ט"ו), “וראיתי לס' הזה כמה מדרשי אגדה – – ואינם מתישבים על לשון המקרא ולא על סדר המקראות” (הקדמ' רש“י לשה”ש). ודוגמה נאה מאד לדרך בקורו הם דבריו אלה: “ורבותינו דרשו כל המזמור עד ברוך ה‘ יום יום, על מתן תורה, וגשם נדבות במתן תורה, וחיתך ישבו בה, נתישבו בתורה. ואני אין לבי מתישב לאמן לשון ישבו בה בלשון נתישבו בתורה, וההר חמד א’ לשבתו, אין לבי מתישב לדרשו על הר סיני, שהרי לא לשכון בו חמָדוֹ, ולא לשכון בו לנצח, וכאן כתוב ישכון לנצח, וכן מלכי צבאות פירשו כמו מלאכי צבאות, ואין זה לשון מקרא” (רש“י תהל', ס”ח, ל“ז. ע”ש). ומעין זה משפטו “ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת וכו‘ ועוד וכו’ ” (רש“י שמות ו‘, ט’. ע”ש).  ↩

  196. “ואמרתי בלבי לתפוש משמעות המקרא לישב באורם על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם איש איש במקומו” (הקדמ' רש“י לשה”ש).  ↩

  197. מלבד אשר לענין הלכה שם רש“י ככל חכמי ישראל גם בצרפת ואשכנז גם בספרד את הדרש לעקר. וגם הגדול בכל הפשטנים, הלא הוא רשב”ם נכד רש“י, הזהיר ע”ז בפתחו את באורו לס' ויקרא בדברים אלה “ואשר שם לבו לדברי יוצרנו אל יזוז מנמוקי זקני רבנו שלמה ואל ימוש מהם” (רשב"ם ויקרא א‘, א’), ושם הלא הדרש הוא העקר. – מלבד באוריו להלכה שעקרם דרש מצא לפעמים את הדרש לעקר גם בפתרון דברים שאינם הלכה, כדבריו אלה “אין המקרא הזה אומר אלא דרשני” (רש"י ברא‘ א’, א'), “אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה” (ד').  ↩

  198. כדברי רשב“ם הסמוכים ותכופים אל דברינו המובאים שהוסיף להעיד על דברי פתרונו רש”י לס' ויקרא “כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות והלשון ויש ללמוד כלם” (רשב"ם שם). ואת פירושו לשה“ש שפירש רש”י על פי האגדה העושה את כל המגלה לשיר ידידות שבין הקב“ה לכנסת ישראל הקדים בדבריו אלה: ”אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואע“פ שדברו הנביאים דבריהם לדוגמה יש לישב הדוגמה על אפניה ועל סדרה וכמו שהמקראות סדורים זה אחר זה” (הקדמ' רש“י לשה”ש).  ↩

  199. רש"י שמות ב‘, ה’.  ↩

  200. “ובמסורת הגדולה מצינו וכו' ” (שם דבר' ל“ג, כ”ג).  ↩

  201. “וע”י פסוק הטעמים הן נחלקים לב‘ לשונות וכו’ והטפחא נתונה וכו‘ “ (שם כ"ט, כ'), ”אלמלא שראיתי טעם זקף גדול נקוד על לפניהם לא הייתי יודע לפרשו, אבל הנקוד למדני להבדילם זו מזו וכו’ “ (שם יחזק‘ א’, י"א), ”לפסוקי טעמא: בנגינות אם תאמר ב‘ מינין צ’ אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן, טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו. ואם מין א‘ הוא, צ’ אתה לקרותו בא' משאר טעמים, שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע" (חגיג‘ ו’:).  ↩

  202. במקומות אין מספר.  ↩

  203. [ע‘ תולדות רש“י י”ב, א’]. אך את תרגום כתובים לא ראה ולא ידע כאשר יעלה מדבריו: “ועשרה מתרגמין לא גרסינן שאין תרגום בכתובים” (רש“י מגל' כ”א:).  ↩

  204. ברא‘ ל’, ח‘, י’; מ“ט, י”ט ועוד הרבה.  ↩

  205. רש“י שמות כ”ה, כ“ח; במד' י”א ח' ועוד הרבה.  ↩

  206. “בפי' א”ב של ר' מכיר ראיתי" (שם ברא' מ“ג י”א).  ↩

  207. שם ש“א י”ט, כ"ד ועוד.  ↩

  208. ע‘ שמות החכמים הרבים ההם בתולדות רש"י לצונץ ומבוא ס’ האורה ולסדור רש“י לר”ש באבער.  ↩

  209. הרבה מאוד מצאנו לרש“י את מלת ”שמעתי“ שאינם נאמרים על קריאה מתוך ספרים כ”א על קבלה מפה לאוזן.  ↩

  210. “כדברי ר”מ הדרשן“ (רש“י ברא' מ”ח ז' ועוד). ”וביסודו של ר' מה“ד מצאתי” (שם במד‘ ז’, י"ח ועוד).  ↩

  211. “ומנחם חברו וכו' ולא יאמנו דבריו” (רש“י שמות ג', כ”ב). “ומנחם חברו וכו', ואין אני מודה לו” (כ“א, י”ג). ע"ש עד כמה בחנה עינו את הנכונה בבנין הפעלים יותר ממנחם, אף כי דקדוק חיוג ובן גאנח לא היו לפניו.  ↩

  212. “ואונקלוס תרגם וכו' ולא דקדק לפרש אחרי הלשון העברית” (ט“ו, י”ג).  ↩

  213. “לו מתחלק לענינים הרבה וכו' ” (שם ברא‘ נ’, ט"ו), “שהמשפט משמש ג‘ לשונות וכו’ ” (שם שמות כ“ד, ט”ו), “הרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכלן יד ממש הן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור” (ט“ו, ל”א).  ↩

  214. דוגמות לצחצוח המליצות שהיה רש“י מצחצח אותן להשיבן אל קדמתן הן פתרוניו אלה: ”כל רצון שבמקרא ל‘ פיוס“ (שם ברא‘ ל"ג, י’), ”רצון: נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שבמקרא“ (שם דבר' ל“ג, ט”ז), ”כל קללה שבמקרא ל’ הקל וזלזול כמו: והוא קללני קללה נמרצת – מ"א ב‘, ח’ – וכל אלה להחזיר למלות אלה את הוראתן הראשונה שאז לא שמשו עוד במלת רצון אלא לבקוש דבר המתבקש ובמלת קללה לבקוש רעת חברו.  ↩

  215. רשב“ם קורא לפי' המקרא של רש”י “נמוקי זקני רבנו שלמה” (רשב"ם ויקרא א‘, א’) וגם בעלי‘ התוס’ קוראים לו “נמוקי רש”י“ (תו‘ ד“ה ”מסוף" חגיג’ י"ב.), ולפירושו לתורה הם קוראים ”נמוקי חומש" (שם ד“ה ”ואת" שם:).  ↩

  216. תו‘ שבת כ"ג. ועוד למאות ולאלפים. ואנחנו לא זכינו למצוא מלה זאת בספרותנו העתיקה בלתי אם במאמר זה של ר’ יהודה בן בבא משל לאדם שנִּתן בקונטריסים של מלכות“ (ספרי במדבר קל"ד). ונראה כי פירוש מלה זו היא כתבים וענינה הוא מעין הדבר האמור על מלכות רומי בכללה ”שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד" (פסח קי"ח:).  ↩

  217. מלבד אשר טעמו הטוב המוטבע בו הורהו לדבר ולכתוב “לשון נקי ומבורר” מצא כי מדת חכמים כך היא “– – שמעינן מינה [דרך] לשון חכמים לחזר אחרי לשון צח ונקי” (פי‘ פסח ד’.), “ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה לפי שמתקימת גירסא שלה יותר מן הארוכה” (:).  ↩

  218. פרדס סי‘ א’.  ↩

  219. רש“י שמות כ”ח, ו'.  ↩

  220. “במלה אחת יכלול לפעמים תירוצין של חבילות קושיות” (שה"ג בשם ס' ישן). רבנו שמשון פצל ערמון כתב לר“ת על רש”י: “כי אין דבורו ועריכת לשונו דומה לשאר עריכת שפתיים” (ס‘ הישר סי’ תקפ"ה), “וחבר פירושים לתלמוד הבבלי בל' צח וקצר אשר לפניו לא קם כמהו” (ר' מנחם בן זרח, צדה לדרך), “רבנו שלמה ז”ל אשר לא הניח כמהו מפרש לשונות על כוונת אומרם" (רשב"ץ הקדמת מגן אבות).  ↩

  221. כל המתבונן היטב יכיר כי שונה פירוש המקרא לרש"י מפירוש לתלמוד. פירוש המקרא קרוב הוא בסגנונו לסגנון המשנה ופירושו לתלמוד דומה בסגנונו לסגנון התלמוד עצמו.  ↩

  222. רש“י חולין פ”א.  ↩

  223. “שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש למצוא סמך מן התורה” (רש"י תענ‘ ט’).  ↩

  224. “דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא” (רש“י הוריות י”ד.).  ↩

  225. ע‘ שם ע“ד שני כשרונות אלה ומשפט רש”י על מדרגות כשרונות אלה זה הוא: “חריף ומקשה” – מתוך פלפול יתרא דהוה לי’ הוה מקשה אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה [הוא] מסיק אליבא דהלכתא" (שם).  ↩

  226. כדבריו אלה על מאמר ריו“ח: ”במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה“ (סנהד' מ"א.) – – ”מלחמתה של תורה: הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה וכו' " (רש“י ע”ש).  ↩

  227. “הכי גרסינן בספרים ישנים” (שם שבת ע"א:), “כך הבנתי מלבי וישרה בעיני אבל לא שמעתיה ואח”כ מצאתי בספר ישן מוגה שכתוב בו [כך] והודעתי לרבותי וישרה בעיניהם“ (ערכין י"ב:), ”וכן מצאתי ל‘ בבלי בספרים ישנים“ (שם שבועות ל"ו:), ”וכן כתוב בסדר משנה מוגהת ודיקנית“ (שם שם ל"ה.), ”וספרים שכתוב בהם וכו’ היינו נמי וכו' " (שם שבת כ"ט.).  ↩

  228. ע' לעיל 5 הערה 9.  ↩

  229. שם 6 הערה 13.  ↩

  230. שם 7 הערה 1.  ↩

  231. רש“י סכה מ‘. ונראה כי סדר ישועות הוא פי’ לסדר נזיקין שנקרא כך – ע' שבת ל”א. –  ↩

  232. כאשר כתב לענין גירסה שבהערה הקודמת: “ואני שמעתי מרבותי שהיו גורסים וכו', וכן כתוב בכל הספרים, וטרחתי מנעורי בכל צדי הש”ס לישבה כפי דבריהם ואיני יכול, ומצאתי גי‘ זו בכ"י של רבנו גרשם בן יהודה ובסדר ישועות וכו’ וכן נראה בעיני" (רש"י סכ' שם).  ↩

  233. “ובספרים שלנו נחלפה רישא לסיפא וסיפא לרישא וכו' וע”כ רוב התלמידין שגו בפירושה של סוגיא זו ואין אדם יכול לישבה על כנה, וגורסין מפני דוחק וכו‘ ואין ראוי לפרש כן [אפילו] לדרדקי דבי רב וכו’" (שם ביצ' י"ט.).  ↩

  234. וע' תקוני גירסותיו מסברא רש“י חולין ע”ד: בכורות כ"ג. ועוד ועוד.  ↩

  235. רש“י שבת נ”א: שם ביצ' שם ועוד.  ↩

  236. שם ברכ‘ ב’ ד‘: י“א. י”ז. שם שבת ק“ל: שם יומא נ”ב. שם סוטה ט"ז. הוריות ג’.  ↩

  237. שם שבת נ"ט.  ↩

  238. שם קדושין כ“ז; סוטה ט”ז.  ↩

  239. שם תמורה ט"ו.  ↩

  240. שם שבת קל“ה: שם מכות כ”ד.  ↩

  241. שם שבת כ"ד. שם מכות ט' ועוד.  ↩

  242. “ופי' רב האי” (שם ברכ' נ"ט.).  ↩

  243. כגון יחס נשיאי בית הלל (שם שבת ט"ו).  ↩

  244. כגון זמני ר' שמעון בן מנסיא ורש“ב יוחי ורבה”ק (ביצ' כ"ו.).  ↩

  245. שם ברכ' י“א; קדושין מ”ט ועוד.  ↩

  246. שם ביצ' ל"ג:  ↩

  247. שם ברכ' נ"ו:  ↩

  248. שם ועוד.  ↩

  249. שם מ“א ו' י”ז.  ↩

  250. מלבד חכמי כל דור ודור אשר הרבו לפרוט את מעשי רש"י יצאו בדורותינו מאמרים גדולים על אודותיו, צונץ צייטשר, ד‘ ייד’ ויסענש‘; ר’ אברהם עפשטיין, ברלינר, ווייס.  ↩

  251. לדוגמה לידיעותיו ולסגנונו הננו להעתיק בזה מקצת דבריו על עבודת האדמה ועל המלאכות השונות ועל ידיעתו את העולם: פרטים אחדים בטבע הצומח ועבודו: “– – שעל ידי שְׂרָף שבא באילן קודם חֲנָטָה פירותיו חונטין בו ונגמרין, ששְרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו [הוא] גָדִל” (רש“י ר”ה י"ב:). ובידיעותיו אלה השתמש לבאר את המלות במקרא ובתלמוד: “כשנופל הפרח והענבים מובדלים זה מזה (ונכרים) [ונכֶּרת] כל ענבה לעצמה קרויה סמדר” (שם שה“ש ב', י”ג), “סגלי: עקרי עשבים והם ממיני בשמים ואמהות של אותן עשבים קרוי סגלי” (שם סנהד' צ"ט:) ועוד.  ↩

  252. מעשה כלי יוצר “[ביצים של יוצר]”: “לאחר שנשרפו האבנים הרי הן חתיכות שרופות ומוציאין אותן מן הכבשן ונותנין בהן מעט מים וצוברין אותן ונדוכות מאליהן כקמח טחון” (שם ב“מ ע”ד.). מעשה תקון הדיו: “שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורד השחרורית ונותן בו שמן קמעא ומגַבֵּל בו ומיבשו בחמה וממַחֶה אותו לתוך הדיו” (שם שבת כ"ג.). ועל תחבולות ציידי עופות ודגים ע' שם י"ח.  ↩

  253. מלאכת מחטין: “מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין – – שמושכו בכלי אומנותו זה דק מזה, ואין קולו נשמע וכו' ” (שם ב“מ פ”ג:). מלאכת צורפי כלי זהב וכסף: “דרך מזקקי זהב לנקוב כלי חרס נקבים נקבים וכופין אותו ע”ג גחלים שהזהב נתון בהן בתוך כתישת החרסים של לבֵנים על גבי חרס ולהב יוצא למעלה דרך נקבי הכלי והוא עשוי גַוָנים גונים ותמיד יוצא ונכנס“ (שם חגיג' י"ג:) ”כלי כסף מנוקדים ומצוירים בחברבורות וגונים“ (שם שה“ש א', י”א). ”גפרית תחת הכלים: “תחת, כלי כסף שמציירין בהן פרחים וצורות בחרט ומעשנין בגופרית והן משחירות ונכָּרות” (שם שבת י"ח.). טבע חִפוי כלי חרס: “שהעופרת מחליק את החרס ואינו מניחו לבלוע. אבל הירוקים, מעורב צריף שקורים אלו”ם בתוך העופרת, והוא עז ומחלחל את העופרת ובולע“ (שם כתוב‘ ק"ז וע’ רש"י פסחים ל':). על מעשה הבגדים עי' מלאכת האפוד רש”י שמות כ“ח נ”ז, והסגנון נפלא שם מאד.  ↩

  254. מלבד בקיאותו במטבע היוצא שיש בה צורך גם לישראל הדרים שם: “שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולניא” – Köln – (שם שמות כ“א, ל”ב), “והמנה היא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולניא והם ק‘ זהובים וכו’ (כ“ה, ל”ט), היה בקי גם במראה מלבושי בני הנכר: ”האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים“ (כ"ח, ו'), גם בדרכי גאותם: ”כך מנהג השרים לתלות מגניהם ושלטיהם בכותל המגדלים“ (רש“י שה”ש, ד‘, ד’), גם בנימוסיהם: ”כשממנין אדם על פקידת דבר נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנטו – gant – ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותה מסירה ריווסטיר – Investitur (?) – והוא מלוי ידים" (שם שמות כ“ח, מ”א). [ועי‘ מחברתי: חמאת החמדה וכו’ (ירושלים תרצ"ג) צד 5. – ב. מ. לוין].  ↩

  255. רש“י דבר' י”ד א'.  ↩

  256. לפיכך.  ↩

  257. שם ב“מ ס”א: ע"ש.  ↩

  258. שבת נ':  ↩

  259. רש"י שם.  ↩

  260. שם שם קמ"ה.  ↩

  261. שם קדושין ע"ב.  ↩

  262. “מצינו בכל הש”ס שדרך ת“ח וכו' ” (שם ערובין נ"ד. וע' לעיל).  ↩

  263. שם משלי, ל“א, כ”ג.  ↩

  264. שם כתוב‘ י’:  ↩

  265. שם משלי ט"ו, ל'.  ↩

  266. שם שה“ש ב', י”ב.  ↩

  267. שם כתוב' ק"י:  ↩

  268. נפלא הדבר כי אסורו של “זמר יְוָני” שלא פסק מפי אלישע בן אבויה אין רש“י מוצא בעצם היותו יוני כי אם בטעם אחר: ”זמר יוני: והיה לו להניח בשביל החרבן דכתיב בשיר לא ישתו יין וגו‘ “ (שם חגיג' ט"ו:). ועוד יפלא כי בין ”ג’ דברים המשיבין דעתו של אדם“ הוא חושב ”קול של מיני זמר וקול ערב של אשה" (שם ברכ' נ"ז:)  ↩

  269. שחורה אני ע“י שזיפת שמש ונאוה אני בחתוך אברים נאים” (שם שה"ש א‘, ה’,), “תאר הוא צורת הפרצוף ומראה הוא זיו קלסתר [פנים]” (שם ברא' כ“ט, י”ז).  ↩

  270. יושבות על מלאת כל זה לנוי, לא בולטות יותר מדאי ולא שוקעות" (שם שה“ש ה', י”ב).  ↩

  271. “אפך כמגדל הלבנון: איני יכול לפרשו ל‘ חוטם לא לענין פשט ולא לענין דוגמא, כי מה קילוס יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, ואומר אני אפך ל’ פנים וכו' ” (ז‘, ה’).  ↩

  272. “מקולקלות הדרכים ונמאסות מפני הגשמים” (שם תעני‘ ו’:).  ↩

  273. את מאמרם “יושבי צריפין כיושבי קברות ועל בנותיהן הוא או' ארור שוכב עם כל בהמה” פירש“י ”כמתים, לפי שמחוסרין הנאה ולוקין ברוחות בזרם ובמטר" (שם ערובין נ"ה:).  ↩

  274. “רבותינו פירשו שמותיהן במס' סוכה ואיני יודע מהיכן למדו” (רש"י מיכ‘ ה’, ה'), “עקר מילתא לא ידענא היכא וטעמא דמילתא בכיצד צולין” (רש“י פסח' ל”ד:), “לא ידענא אהיכא קאי” (שם פ"א.), “לא ידענא היכן תניא” (שם חולין מ"ו:) ועוד.  ↩

  275. תשובתו לאנשי קהל קוהלון: אוצר נחמד ב' 178.  ↩

  276. פרדס סי' רמ"ב.  ↩

  277. כגון “תמים תהי‘ עם ה’ אלהיך: ולא תחקור אחרי העתידות” (רש“י דבר' י”ח, י"ג), “האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא היא דקא מרתחא לי': וקמ”ל דחייבין לדונו לכף זכות" (שם תעני‘ ד’.).  ↩

  278. מתוך דבריו נשקפו דעות מבוררות מאד המרחיקות את אמונת ההגשמה כגון “יעשן אף ה'; וכן: עלה עשן באפו – ש”ב כ“ב, ט' – ואע”פ שאין זו לפני המקום הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כדרך הארץ“ (שם דברים כ“ט, י”ט). וגם בעצם המצות הבחין בין מצוה לפרטה ובין מצוה שהיא כוללת את הכל: ”זבח ומנחה לא חפצתי: ביום מתן תורה, כענין שנאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי – שמות י“ט, ה‘ – הוא אומר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו’ על דברי עולה וזבח, כי יקריב מכם אמרתי ולא הזקקתי להכביד עליכם תמידין ומוספין” (שם תהלים מ‘, ז’), “תחלת התנאי לא היתה אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה – שמות י”ט, ה‘ – (שם ירמ‘ ז’, כ"ב), "השמים כסאי: אין אני צריך לבית המקדש שלכם; איזה בית אשר הוא כדאי לשכינתי; – – ואת אשר צמצמתי שכינתי בתוככם בהיותכם נשמעים לי לפי שכן דרכי להביט אל עני ונכה רוח וגו’, אבל עתה אין לי חפץ בכם שהרי שוחט השור הכה את בעליו וכו‘ וכו’ (שם ישע‘ ס"ו, א’, ב').  ↩

  279. שם ברא‘ א’, כ"ו.  ↩

  280. כדבר ר“ת: ”כך תקן רבנו שלמה בכל מלכותנו" (תשובת ר“ת כ”ח ז' 49) – והוא תקנה בסדרי נתינת המס –.  ↩

  281. שנדפס בקושטאנדינא שנת ה‘ תק"ב ובווארשא ש’ תר"ל.  ↩

  282. שני ספרים אלה יצאו לאור ביד הרב ר“ש באבער ז”ל ס' האורה בשנת תרס“ה וסדור רש”י בשנת תרע"ב בברלין.  ↩

  283. שני אלה לא הודפסו עוד. וע‘ על טיבם מבוא לס’ האורה מר“ש באבער ז”ל סי‘ ג’ וגם במחזור ויטרי וס‘ שבלי הלקט ושאר פוסקים ובס’ מאספים שבדורותינו נמצאו הרבה תשובות ופסקים של רש“י. אך יש להתאונן כי הרבה תשובות אחרות ששם מחבריהן לא נודע עוד נתערבו בספרי פסקיו של רש”י, עד כי במקום שלא נתפרש בם שם רבנו יש להבחין ולבקר היטב אם לו הם אם לאחרים. ומלבד בקיאות אנו צריכים לדעת היטב את טבע סגנונו המיוחד להכיר את שלו מתוך שאינו שלו.  ↩

  284. הרב הזה, אשר מלה שנונה לא עברה על דל שפתיו קשה היה בריבו בתשובותיו ריב עשוק מיד עושקיו. דוגמה לדבר היא תוכחתו הנמרצה על איש, אשר אמר להפסיד כתובת אשתו אשר טען עליה טענת מומין ונמצא שקרן, עליו כתב רש“י כי ”הראה האיש מעשהו לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות וכל שכן על שארו אשר בא אִתה בברית, שאִלו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חנה עליו, שכך אמרו רבותינו – – חן אשה על בעלה ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העה“ב – – וזה הקשיח [לבו] בבת אבינו שבשמים [כ]אשר העיד בינו ובין אשת נעוריו, משפט ודין עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל, ואם אינה מקרבה ברחמים ובכבוד יגרשנה ויתן לה כל כתובתה” (תשובות חכמי צרפת ולותיר סי‘ מ’).  ↩

  285. אע“פ שדעותיו בעניני הוראה מובאות הרבה בספרי הפוסקים הבאים כתב הרדב”ז ז“ל ”שיש בידינו כלל גדול כי רש“י ז”ל היה מפרש ולא פוסק (ת‘ רדב"ז סי’ ק"ח). והרב המאירי, אשר הרבה לשבח ולהפליג את ערך פירושי רש“י, כתב עליהם ”אלא שלא כוֵן בהם לענין פסק הלכה כלל (הקדמתו למס‘ אבות: סדה"ח ב’ 228).  ↩

  286. פעמים הרבה הוא מביא את מליצת הפיוטים: והוא שיסד הפַּיָט“ וכו' (רש“י ברא‘ ל’, כ”ב), ”ע“כ יסד הפיט” (שם), “ומכאן יסד הפיט” (שם שם ג', י"ט), “הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו” (שם שמות כ“ו, ט”ו) ועוד.  ↩

  287. ע‘ פרדס ס’ קע"ד.  ↩

  288. מפיוטיו נמצאו בידנו שנים, הלא הם “ה‘ א’ צבאות נורא בעליונים” (פתיחה לסליחות ער"ה בנוסח פולין) “אז טרם נמתחו נבלי שכבים” (פתיחה לסליחות צום גדלי' נוסח פולין). ועוד חמשה פיוטים זולתם מנה הח' צונץ (ליטעראטורנעש‘ ד’ זינאג‘ פאעז’ 251). ופיוט “תנות צרות” שאחר העבודה ליו“כ, שרצו ליחס לרש”י, שהוא בלא חרוז, לא לרש"י הוא (ע‘ מאמרנו "הפיטנים הראשונים בס’ היובל “לדוד צבי” לכבוד ד“ר האפפמאן ז”ל XII).  ↩

  289. ביחוד בפתיחתו לסליחות צום גדליה.  ↩

  290. – – “שפרשת מי יקום – תהל' צ”ד – מדברת על צרותן שהיו משועבדין בבית שני תחת מלכי פרס ומלכי יון ומלכי רומי. ואעפ“כ אינן נמנעין מלשמוח שמחת מלכם, ומתפללים מי יקום לנו להצילנו מן המרעים האלה, לולי ה‘ עזרתה לי כמעט שכנה נפשי וגו’, אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה‘ יסעדני, ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי, כלומר אף לצרותינו אין אנו נמנעין מלבא להשתעשע בתנחומיך וכו’ ” (רש“י: סוכה נ”ה.).  ↩

  291. הנשקפה כמו שחר; הולך ומאיר מעט מעט, כך היו ישראל בתחלת בית שני, בתחלה זרובבל פחת יהודה ולא מלך והיו משועבדים לפרס וליון, ואח“כ נצחו בני יון ונעשו מלכים” (רש“י שה”ש ו‘, י’).  ↩

  292. “נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב: כנסת ישראל מתאוננת, לא ידעתי להזהר מן החטא, שאעמוד בכבודי ובגדולתי, ונכשלתי בשנאת חנם ובמחלוקת שגברה במלכות חשמונאי הורקנוס ואריסתובלוס, עד שהי‘ מביא אחד מהם את מלכות רומי וקבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד. ומאז נפשי שמתני להיות מרכבות להרכיב עלי נדיבות שאר אומות – – אני בעצמי מניתים עלי כענין שנאמר: ואת למדת אותם עליך אלופים לראש – ירמי’ י”ג, כ“א –” (שם שם ו', י"ב) “– נתן את הכרם לנוטרים: ליד אדונים קשים בבל מדי יון ואדום” (שם שם ח', י"א).  ↩

  293. את נכלי צוררי עמו ואת תחבולותיהם להסב את ישראל מאחרי תורת אלהיו ואת קוצר ידן לנצח אותנו הכיר בעין חדה מאד. ויקרא על אמונת בת עמו לאלהי אבותיה: “ונהרות לא ישטפוה: על ידי חוזק ואימה ואף על ידי פתוי והסתה” (שם שם ח‘, ז’).  ↩

  294. שם שם א‘, ח’.  ↩

  295. שם שמות ט"ו, ב'.  ↩

  296. ע' ח"ה 37 – 42.  ↩

  297. פי‘ קהלת ב’, כ"ד.  ↩

  298. כ"ו.  ↩

  299. ג', כ"ב.  ↩

  300. ח', ט"ו.  ↩

  301. ג', י"ב.  ↩

  302. “לא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא” (י', י"ט).  ↩

  303. רש“י סכה מ”ט: וע“ש הגהת ר' בצלאל רגנשבורג בש”ס ווילנא החדש.  ↩

  304. סכה מ"ט.  ↩

  305. “– – אני פי מלך שמור: ולפי פשוטו אני נכון לשמור פי המלכים המושלים בנו” (ח‘ ב’). “נצטוינו שתהא יראת המלך ואימתו תמיד עלינו” (י‘, כ’).  ↩

  306. שם קדושין מ“ט: ודומים לזה דבריו ”איש שהכל בו: תורה ויראת חטא וגמילות חסדים" (שם תמורה ט"ו:).  ↩

  307. שם משלי ג', י"ט.  ↩

  308. אם אמנם כי גם רבנו גרשום כבר נחשב על חכמי צרפת, ישמשו האחרונים בשם חכמי צרפת על הבאים אחרי רש"י ביחוד.  ↩

  309. ככה נקראו על שם באוריהם לתלמוד שהוציאו בשם תוספות שעליהן נדבר להלן.  ↩

  310. אשר יקרא בפי חכמי דורו ריב"ן.  ↩

  311. אשר קצור שמותיהם הם רשב“ם וריב”ם.  ↩

  312. הוא רבנו תם אשר קראו כך לו ולחכמים אחרים שבצרפת, אשר שמם היה יעקב, על פי המליצה שבתורה “ויעקב איש תם” (ברא' כ“ה, כ”ז). ועל החכמים הגדולים האלה נדבר אי"ה בספר הזה.  ↩

  313. ע‘ לוחות היחס של משפחת רש“י במאמר ”תולדות רש"י לצונץ צייטש’ דער ייד‘ וויסנש’ ובס‘ ליטרטורגש’ ד‘ זינאג’ פאעז' לצונץ 253.  ↩

  314. בתשובה של רש“י נמצאו דבריו אלה ”יחי חתני ר' מאיר לעד עם בתי והילדים ינובון בשיבה ושלום" (כת“י ס' אסור והתר לרש”י סי‘ קנ“ו: מבוא ר”ש באבער לס’ האורה 54).  ↩

  315. הלא הם גזרות תתנ"ו, אשר ידובר בפרק הבא.  ↩

  316. חלק ט'.  ↩

  317. גידעמאן דיא געש‘ ד’ ערציעהונגסוועזענס איז‘ וו’ 3 II.  ↩

  318. שם.  ↩

  319. שם.  ↩

  320. את פתרון ריט“ע שבמס‘ חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו’. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב).  ↩

  321. ע“י שו”ת מהר“ם מרוטנבורג ד‘ בודפסט סי’ תתק”ם־תתקמ"א וספר:Waisette Histoire de Languedic II, 260  ↩

  322. שם: במד' ל“ב, כ”ד.  ↩

  323. Lothar.  ↩

  324. “ – – ב”א המצוירים בכותל – – דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית" (רש“י שבת קמ”ט.).  ↩

  325. מלבד אשר יובא עליו בסמוך נזכר הוא בס‘ הערוך שחבר בנו “ואבי מרי ז”ל הי’ שונה“ (ערך “בן עדל”) ”ואבינו ר‘ יחיאל פי’ “ (ע' “קף” ט"ו). ”ואבא מר ר' יחיאל ז“ל” (ע‘ “רק” א’).  ↩

  326. ארבעה פיוטים נמנו לו בס' עמודי עבודה צד 61.  ↩

  327. שם כל הגדולים הנקובים וגדולתם מתפרשת מדברי שאלה זו: “שאל מר שלמה היצחקי [: רש”י] מן מרנא ורבנא רב נתן גאון, שחבר ס‘ הערוך, ומן מר דניאל אחיו ומן מר אברהם אחיו, והשיב שכבר נשאלה שאלה זו בביהמ"ד לאביהם מר יחיאל גאון והשיב בשם רבנו מר יעקב גאון ריש מתיבתא דמתא רומי דמנהג וכו’ " (ס‘ האגודה אחרי מס’ שמחות).  ↩

  328. עמודי עבודה צד 61.  ↩

  329. “ספר לנו ר' דניאל זצ”ל ששאל לדיין א‘ פילוסופי גרממיקו וכו’ השיבו וכו' " (ערוך ע' “פרוקופי”).  ↩

  330. שמעתי מפי ר“מ הדרשן מעיר נרבונא” (ע' אדנזקי").  ↩

  331. ואני למדתי מפי ר‘ מצליח ז"ל (ע' “אנפיקנין”). וע’ על אודותיו [גנזי קדם לרב"מ לוין ספר ג' צד 67/8].  ↩

  332. שי"ר תולדות רבנו נתן הערה 4.  ↩

  333. שם הערות 5–6, 13–18.  ↩

  334. שם הערה 42.  ↩

  335. “כל דברי לחש וקמיעין אין אנו יודעין טעמיהם ומאין נאמרו” (ע' “קף” ט"ו) [עי' הערות שבספר זה].  ↩

  336. ערך “וופן”.  ↩

  337. הלא הם הערוך של רב צמח בר פלטוי גאון ואלפא ביתא דר' מכיר.  ↩

  338. שי“ר תולדות ר”נ הערה 49.  ↩

  339. שלשלת הקבלה.  ↩

  340. שלשלת הקבלה.  ↩

  341. “בא אלי מכתב מגרמי”ש שבא לשם אדם גדול וכו' (רש“י ביצ' כ”ד:).  ↩

  342. שם.  ↩

  343. ס‘ הישר לר"ת סי’ רכ"ה.  ↩

  344. רש“י כותב ”ובס‘ רגמ“ה מצאתי כמותי – – ורבי קלונימוס – – הורה כן” (רש"י שם). וגם רשב“ם מביא ראיה ממנו לענין פתרון מדרש אחד ”ושוב מצאתי בתשובות ר’ קלונימוס איש רומי כמותי" (רשב“ם במד' י”א, ל"ה).  ↩

  345. מרנא ורבנא יוסף הכהן ר“י גאון יעקב מובא בידי הרכבי (המגיד 1877 צד 134). ובבית גנזיו של הח‘ מר אלקנה אדלר נמצאו סרוגין, שנזכר בהם ר’ אהרן, ר”י גאון יעקב בנו של ר‘ יוסף ור’ אברהם הכהן בנו של ר' יוסף (. j.E.d.R ש'… צד 37/8).  ↩

  346. סוף קצור ס“ע זוטא וסדר תנאים ואמוראים: סדה”ח א', 178.  ↩

  347. שם.  ↩

  348. קרוב הדבר כי שמריה זה אביו של מר אפרים הוא רבנו שמריה בן אלחנן, אחד מן ארבעת השבויים (ע‘ עליו סה“ק: סדה”ח א’ 68 לעיל חלק ט').  ↩

  349. מכתב אחד מזויף זיוף גמור נשלח אל ר"ש בשם איש נכבד, רב נתן החבר. ובהִוָדע הדבר לרבי נתן הצטער מאד וַיִפְצַר ברבי שלמה במכתב לקרוא חרם על כותביו (מכתב ר"ש אל מר אפרים סעדיָנָא 112).  ↩

  350. אגרת רש"ב יהודה אל מר אפרים (j. E. d. R. ש' צד 44–46).  ↩

  351. אגרת רש"ב יהוד' אל מר אפרים (סעדינא 111–113).  ↩

  352. הוא מקום קרוב לירושלים בארץ בנימין (ירוש' י“ח, כ”ח, ש“ב כ”א, י"ד).  ↩

  353. Damietta.  ↩

  354. אביתר קורא לו “אבירם בן דתן”. אך אין שום אדם קורא לבנו הנולד לו שמות כאלה. ובכן לא כינה אותו אביתר אלא לגנאי.  ↩

  355. מגלת אביתר נמצאה בתוך הגניזה במצרים, והיא מודפסת בס' סעדינא Sadiana 80–104.  ↩

  356. על מעללי בן מאיר ע‘ לעיל חלק ט’ 188–191. ואביתר כתב הדברים האלה: “ומימות רבנו הקדוש וכו‘ עמד ומסרה סוד לכל החכמים והסנהדרין והסכים הוא (?) והם ללמדו לכל יש[ראל] וקבעו מסמרות שלא תזח בארבעה שערים להתנהג בהן ולעבר עליהן וכו’ ולא לסור מהן ימין ושמאל” (סעדינא 102). וארבעה שערים הלא חבר בן מאיר למורת רוח רבותינו גאוני בבל (ע' לעיל בפרק רב סעדיה).  ↩

ב. ימי מסע הצלב הראשון וגזרת תתנ"ו.

מאת

זאב יעבץ


ימי שקט לישראל בגרמניא לפני מסע הצלב הראשון. ראשית מסע הצלב. מעשי הדמים, אכזריותם ונַבלותם של אנשי הצלב וקדושת השם וטהרתם וגבורתם של אבותינו בערי מיץ, טריר, שפַיֶר, ורמייזא, מגנצא, קולן, אַלֶנְדַר,מאֶרס, וקֶרפן. עלילות אנשי הצלב במדינת ביהם. הכליון החרוץ ליושבי ירושלם. קינות וזכרונות לשמד זה. ימי הספירה נקבעים לימי זכרון אבל זה. צדקת הקסר הנריך הרביעי השב מאיטליא וחסדיו לפליטי השמד. האנוסים בידי האספסוף להתנצר חוזרים ליהדותם. לשון רש״י להם נחומים ומרפא. זריזות רש״י בתורה עם שבר רוחו וחליו. פטירתו ורום ערכו בעיני כל בני עמו לדורותם.

(4865–4856)


עד שנת החמשים והשש למאה התשע וחמשים לא קשתה עוד עד מאד יד הגוים על ישראל בצרפת ובאשכנז. רודיגר בישוף עיר שפַיֶר,בעַבְּרו1 אל העיר הזאת את מגרש שפַיֶר הישנה הנחיל ליהודים מקום לבנין בתים (1084–4844), ויזכה את בוניהם ואת יושביהם בזכֻיות יתרות. ומלבד אשר מלאה יד בני ישראל לסחור בכל העיר ועל הנמל, היו להם בתים, גנים, שדות וכרמים. ואת יד ראשי הקהלה מלא הבישוף ההוא לשפוט את בני עדתם בכל תקף ככל אשר ישפוט שר העיר את אנשי עירו הנוצרים. אף לא מחה בידם מקנות להם עבדים ומשכור להם משרתים נוצרים ומניקות נוצריות, אף כי רע היה דבר זה בעיני האפיפיור גרֵגור השביעי. אף לא עכב ביד היהודים ממכור לנוצרים את בשר הבהמות הטרפות. ולמען הגן עליהם ממשובת האספסוף יִחד להם בתוך העיר מקום מוקף חומה אשר המה יגוֹנו עליה והמה יחזקו את בדקיה. ורשות נתנה להם לחגור חרב וכל נשק. ובעד הזכויות האלה ישקלו מדי שנה בשנה שלשה מנים זהב וחצי במשקל עיר שפַיֶר. וחוקים כאלה נתנו גם לקהלות ישראל אשר בערים אחרות. כי כה כתב הבישוף ההוא בכתב הדת אשר נתן לקהלה ההיא לאמר: «נתתי ליהודים את החוקים הטובים האלה כמשפט כל עיר בגרמניא». והקסר הינריך הרביעי אשר את הזכויות האלה, ויוסף עוד אחרות עליהן, כאשר שאל ממנו יהודה בן קלונימוס, דוד בן משולם ומשה בן יקותיאל ראשי הקהלה ההיא. ויאסור הקיסר ההוא על הכמרים לאנוס את עבדי היהודים להתנצר וכל אשר יעבור על האסור ההוא שנים עשר מנים ישקול לאוצר המלכות. ואם יתנצר איש יהודי ינתן לו מועד שלשת ימים להנחם על מעשהו ולשוב אל עמו ואל עדתו. וכי לאיש ישראל משפט עם איש נוצרי ישביעו את הישראלי כדת משה. ובשפוט שופטי הנוצרים את איש ישראל, לא תמלא ידם להעבירו באש ובמים כדרך הנשפטים בימים ההם. את כתב הדת הזה חתם הקסר הנריך הרביעי לקהלת שפַיֶר (1091–4851)2. וברור הדבר כי משפטים אלה לא נתנו רק לקהלה הזאת לבדה כי גם ליתר הקהלות נתנו הנחות כאלה. ובכן לא היה עול המלכות כבד על ישראל מנשוא בימים ההם.

אך מן החוץ התרגשה צרה גדולה לבא על אבותינו יושבי אשכנז. נזיר קתולי ושמו פטר איש אמיֶנס3 אשר בצרפת שב מירושלים ויספר באזני האפיפיור אוּרבן השני4 את התלאות המוצאות את הקתולים העולים להשתחות על קבר משיחם למן היום אשר לכדו התֻּרכים את הארץ. ויחזק האפיפיור את יד פטר לסובב בכל גבול הקתולים ולהזעיק את כל העם מקצה למלחמה על התֻּרכים. ויעבור פטר, איש דל בשר עוטה בלואי סחבות וחגור חבל במתניו, את כל ארץ איטליא ואת כל דרום צרפת ויאזר זיקות גם בלב השרים והכמרים וגם כל דלת העם. ויוָּעדו עם רב אל האפיפיור אשר בא אל גיא קלרמונט5 אשר בנגב צרפת. ויצו האפיפיור ויתפרו כל היוצאים למלחמה צלב אדום על שכמם הימנית. על כן יאמר לגדודים האלה אנשי הצלב. ויעבר האפיפיור קול בכל הארצות לאמר: כל הנפש אשר תשים את פניה ירושלמה למלחמה ונקתה מכל עונה. – ויתגודד עם רב מן האספסוף ויבאו נער וזקן, טף ונשים, ערב רב מאד. וילוו גם הם על, המחנה הכבד העולה ארצה הקדם. וישישו החטאים האלה למצוא מקום להתם את חטאותיהם אשר חטאו כל ימיהם. והאלופים6 אנשי הזרוע שמחו לקראת הבזה הרבה הנשקפת להם בערי הקדם המלאות כל טוב. ודלות העם, בני הכפרים, אשר היו עבדים כה רפים לאחיהם בני עמם השרים הרודים בהם בפרך, מהרו אל הגדוד למען פרוק מעל צואריהם עול עבדותם.­

ויקומו אנשי הצלב ופטר איש אמינס וגוטשלק הכמר בראשם ויחלו ללכת למסעיהם, ויהיו בוזזים גם את בתי הנוצרים גם את בתי היהודים, מבלי הבדל עוד את היהודים לרעה מיתר יושבי הארץ. אולם בבוא אחריהם האספסוף הגדול, המון ריקים ופוחזים, אשר קאה בעת ההיא ארץ צרפת, אנגל, לותרינג ופלַנדר, אז החלה המשִׁסה וההרגה בכל מושבות בני ישראל. כי נזיר נוצרי הוציא קול, כי נמצאה מגלה על קבר משיחם, אשר תצוה להשמיד את כל היהודים, אשר לא יקבלו עליהם את עול דתו. וייטב הדבר בעיני הריקים ויקראו איש אל אחיו לאמר: הנה אנחנו הולכים להציל את קבר משיחנו מיד חורפיו, ועתה נקומה נא ראשונה ונכריתה מקרבנו את הכופרים בני ישראל, אשר בתוכנו הם יושבים. – ויעבירו קול לאמר: כל האיש מבני ישראל אשר לא יעזוב את דת אבותיו ומת. אך באנשי צרפת לא יכלו להפיק את כל זממם, כי אך החל החלו לקצות ביהודים, ויתיצבו השרים והכהנים בפניהם ביד חזקה. אך בעיר רוין7 באנגליא סחבו את בני ישראל אל הכנישה8. וישימו את צורי חרבותם על לבם ויקראו מותו או התנצרו. גם בעיר מיץ9 הציקו לבני ישראל. אולם כל הרעה כלתה אל אבותינו יושבי אשכנז. השמועה הראשונה כי אנשי הדמים הולכים וקרבים הגיע אל העיר הגרמנית טריביש, אשר יאמר לה כיום טריר,ותשמנה נשים ונערות מבנות ישראל אבנים בצואריהן ותקפוצנה ותטמענה במי הנהר למען הצל את נפשותיהן הטהורות מיד הטמאים. ואסתר בת חזקיה ראש הכנסת היתה להן למופת במעשה הגבורה הזאת. וישימו ראשי הקהל את פניהם אל הבישוף אֶגטבֶרט להציל אותם מרעתם. וישב העריץ החנף את פניהם במוסר הבלים אכזרי מאד. אך ככל אשר קדשו נשי ישראל הטהורות בעיר ההיא את שם אלהיהן ועמן, ככה התעיבו ראשיה להתפתות אל האיש מיכה הגדול בהם, לשמוע בקול הבישוף ולעזוב את דת אבותם. אולם כלם נפתו אל מיכה מפחד מות. וכאשר היתה אחרי כן הרוחה, מהרו לשוב אל דתם, לבד מן מיכה המסית, אשר המיר את דתו לצמיתות. ויהי שם מיכה זה לחרפה ולקללה בעמו ולשם קלון לכל מומר עוזב את תורת ישראל. הנבלה הזאת היתה האחת בימי הנסיון ההם, אשר בכל הרעה אשר מצאה את אבותינו, לא יצאה עוד תפארת ישראל כנגה, כאשר יצאה בעת ההיא.

כשמוע אנשי שפַיֶר את שמע האספסוף המתגלגל כשואה «תפשו אֻמנות אבותם», וירבו «תפלה צדקה ותשובה». ויצומו שלשה ימים לילה ויום. ויהי בבוא אנשי הדמים העירה ביום השבת בשמונה לחדש אייר, ותשלח אשה חסידה יד בנפשה לבלתי נפול ביד מרעים10. והנבלים תפשו «עשר נפשות מבחירי אנשי הקהלה ויסחבום אל הכנישה. ולא אבו הקדושים לשמוע אליהם ויהרגו הטמאים אותם עד אחד11.

«ואקונן מר על הרוגי אשפירה12 בשמונה בו ביום מרגוע הֻקרה… גבורי כח עושי דברו למַהרה וכֹהנַי ועלָמַי גועו כֻלם עשרה»13. אולם הבישוף, קר הרוח יוהנסֶן לא נתן לנבלים לבצע את כל מזימתם. ויתיצב בפניהם ואחדים מהם נהרגו ביד אנשיו. וימלט רבים מהם אל היכלו ורבים אל היכל הקסר. והיהודים אשר לא נאספו שמה התיצבו לפני אויביהם וישיבו מכה אל חיקם14.

ובשבעה ועשרים לחדש אייר פשטו אנשי הצלב על עיר וַרמיזא. ויחישו אנשים מבני ישראל מפלט להם אל היכל הבישוף אלברַנדוס, אשר לבו לא היה טוב להם כלבב יוהנסֶן. אבל בכל זאת לא אמר להשחיתם. ואולי קִוָה להטות עוד את לבם אל דתו. והנשארים לא יצאו מבתיהם. ויקומו האכזרים על הנשארים האלה ויהרגום, ויהרסו את בתיהם, וישימו את ספרי התורה למרמס ויתעללו בם, וינצרו את אנשים רבים על כרחם. ויתחזקו בני ישראל «וישחטו איש את רעהו, ואיש את קרובו, איש [את] בניו, חתנים וכלות, ונשים רחמניות שחטו את ילדיהן», ויקראו בקול גדול «ה' אחד» וימותו15. ובאחד לחדש סיון הוסיפו אנשי הצלב כח ויקרבו אל שערי היכל הבישוף. וַיַגֵד ברנדוס לבני ישראל כי לא יוכל להיות עוד למעוז לראשם בלתי אם ישמעו אליו להמיר את דתם. ויענו אותו האנשים כי מקץ שעה קטנה ישיבו אותו דבר. ויהי בשובו מקץ השעה וימצאו את כלם מתגוללים בדמם16. כי בחרו למות איש בחרב אחיו מהתכחש לאלהי אבותיהם או מנפול ביד בני עולה. כשמוע חבר המרצחים את הדבר וישתוללו וישתגעו ויפלו על בני ישראל הנשארים ויהרגו את כל הבא בידם. ויתחזקו אבותינו הקדושים, ובהיות היום ההוא ראש החדש קראו את ההלל בקול רנה וימותו לפני ה'. וימותו בשני הימים ההם, בשלשה ועשרים לחדש איר ובאחד לחדש סיון, שמונה מאות נפשות נקיות וטהורות17 ביד הטמאים הנתעבים הנאלחים אנשי הנבלה והתועבה, וחכמי ורמיזא הגאונים בתוך החללים18.

«קהל ורמיזא בחונה ובחירה, גאוני ארץ ונקיי טהרה, פעמים קדשו שם המיֻחד במורא, בעשרים ושלשה לחדש זיו לטהרה; ובחדש השלישי בקריאת הלל לשוררה, השלימו נפשם באהבה קשורה19.

ובראש החדש ביום ההֶרג הובא נער גבור חיל מן הבחורים, ושמו שמחה הכהן, אל הכנישה. ויהי בבואו שמה וַיוצֵא חרב מתחת לבגדיו וינקֵם ויהרוג שר אחד מקרובי הבישוף. ויפלו עליו אנשי הצלב ויקרעוהו לגזרים, ובני עמו התהללו בו, ויקראו על חלל ידו ועל מעשה הנער הגבור: «כן יאבדו כל אויביך ה’ ואוהביו כצאת השמש בגבורתו»20.

ובשלשה לחדש סיון באו אנשי הצלב עירה מַגֶנְצָא, ובראשם הגרף אֵימְרִיק [או אמיכא] לבית טַיְנִינְגֵן, שאר קרוב לרותַרד הארכיבישוף21. והגרף לינינגן איש דמים ואוהב בצע. ויסת בסתר את הארכיבישוף לגנוב את לבב עשירי ישראל אשר במגנצא ולאסוף אותם ואת אוצרותיהם אל היכלו למען הסגר אותם אחרי כן אל ידו ואל יד גדודיו להמיתם ולחלוק עמו אחרי כן את האוצרות חלק כחלק. ויעש הארכיבישוף כן. וידבר על לב העשירים למלט את נפשם. וישמעו אליו, ויקחו את נפשות ביתם ואת אוצרותיהם ויבאו אל היכלו22. בכל זאת לא שתו הנמלטים שקר בנפשם ולא שתו את רותרד, את כבודו ואת ישרתו מעוזם, ויכינו את לבם אל ה' למות על קדושת שמו23. ויהי בבקר ויַּסע לינינגן את מחנהו אל פני היכל רותרד, ויתדפקו על דלתות שעריו ברעש ורֹגז. ויצו הארכיבישוף לאנשיו להתיצב בפניהם בקשתותיהם וחניתותיהם, ולא אבו לשלוח יד באחיהם אנשי הצלב24. ויפרצו אנשי הדמים את השערים, ויפשטו על הנמלטים ויהרגום עד אחד, ואיש מהם לא אבה להציל את נפשו במשאות שוא ולהתכחש לאלהי אבותיהם25. ואנשים יראי אלהים היו בעיר אשר לא אבו לבקש מנוס בבית הארכיבישוף, ויתקדשו קדש ויתעטפו בטליתותיהם, «כי באהבה קבלו עליהם דין שמים», ולא עזבו את מקומם עד בוא עליהם הנבלים ויהרגום. ורוח גבורה עברה על נשי ישראל הטהורות ותשחטנה את בניהן ואת בנותיהן לבלתי תת לטמאים אנשי התועבה להתעלל בהם, ואחרי כן שלחו יד בנפשן, וכה עשו גם האנשים לנשיהם ולזרעם. ויהי מספר החללים הקדושים ביום ההוא במגנצא אלף ושלש מאות26. וששים נפש אשר נמלטו אל בית אוצר, ומשם הוליך אותם הארכיבישוף אל כפרי רינגוא27 למען הסתירן, התגודדו גם עליהן המרצחים וישמידו את כֻּלן28. בתוך החללים היו גם החכמים והטהורים הנקובים עד היום בפי עמם בשם «חסידי מגנצא»29. גם בתי המדרש המקודשים אשר בהם הורו מורי ישראל ומאוריו רבנו גרשום ורבנו אליהו הזקן, ר' שמעון בר' יצחק ורבנו יצחק בן יהודה וחבריהם ותלמידיהם נהרסו ביום עֶברה ההוא. ויקוננו ישראל לדורותם על הטבח ההוא ועל החרבן ההוא:

— — ועל אדירי קהל מגנצא ההדורה, מנשרים קלו, מאריות להתגברה, השלימו נפשם על יחוד שם הנורא, ועליהם זעקת שבר אעוררה30 — — ועל חרבות מעט מקדשי ומדרשי התורה.

בחדש השלישי בשלישי נוסף לדאבון ומארה31.

כל חטופי תורה / דורשי מצוה ברה / יראת ה' טהורה / ליום מצות הגבלה32 / הצבהו בני הקהלה / מנורת זהב כֻּלה33.

ובערב חג השבועות שחט ראש העדה יצחק בן דוד את שתי בנותיו וישרוף את ביתו. ומשם הלך הוא ואוריה רעהו אל בית הכנסת ויציתו אותו באש, וישבו לפני ארון הקדש, וימותו שם לפני ה'34.

אין זאת כי ארבע נפשות לא עמד לבן במות כל העדה ביד אנשי הבליעל ולא התיצבו בפניהם בהזותם עליהן את מימיהם, ואחרי כן נחמו על רפיונן, וימותו מות גבורים על קדושת שם אלהי ישראל, ותצא אש מבית הכנסת ותאכל את חצי בתי העיר.

ביום ההוא בערב חג השבועות באה השמועה אל קהלת קולן, היא Coloniaהנקראה כיום Köln, העתיקה בכל קהלות ישראל באשכנז, כי מחנה אויביהם הולך וקרב ויהפך להם חגם ליגון.

«סמוך לחג השבועות קרָאוני רבות ורעות בישראל בפרוע פרעות»35. בכל זאת מהרו אל הבישוף איש חסד הרמן השלישי ואל האזרחים הנוצרים, ויחלו את פניהם להחיש להם מפלט, ויהמו רחמי אזרחי קולן הנדיבים ויאספו אותם אל בתיהם36. ובבוא ממחרת חיל בֶּלע אל בתי ישראל מצאו אותם

ריקים, ויכלו את חמתם בעצים ובאבנים ויהרסו את הבתים. ביום ההוא התחולל רעש קטן אשר הרגיז מעט את אדמת העיר. אך תחת קחת מוסר למנוע חרבם מדמי נקיים השתגעו הפראים עוד יותר, באמרם כי זהו האות כי מעשי אכזריותם רצוים37. וימצאו איש חסיד ושמו מר יצחק, ויחזיקו בו ויסחבוהו אל הכנישה להמיר את דתו. ויהי בגשת אליו הכמר וירק בו והפיל אשר בידו. ויפלו עליו ויהרגוהו כרגע. וגם אשה יראת אלהים אחת תפשו ויהרוגו. ויתר בני הקהלה נצלו ביום ההוא כי אנשי העיר, אנשי לב נדיב, סככו עליהם בשומם את בתיהם למנוס ולמקלט להם. ויחר אף האספסוף מאד על הטרף אשר לֻקח מבין שִניהם, ויפרצו הטמאים אל בתי הכנסת, ויוציאו את ספרי התורה ויקרעום, ויתעללו בתורת ה' בעצם יום הנתנה38 וישרפוה באש.­

וביום נתינתה כמו כן אז חזרה / עלתה לה' למרום למקום מדורה / עם תיקה ונרתקה והדורשה והחוקרה / לומדיה ושוניה באישון כמו באורה39. /

מקץ ארבעה ימים לשבת היהודים בבית האזרחים בעיר קולן בעשור לחדש העביר אותם הבישוף הרחמן אל הכפרים והערים אשר היו לו וישבו שם עד היום השני לחדש תמוז. אז נודע מקומם לאנשי הצלב, ויבאו שמה ויהרגו את כל היהודים אשר הניס הבישוף אל כפר מיס «ויקדש מר שמואל בן אשר את השם לעיני השמש וגם שני בניו אשר עמו». וממחרת היום ההוא באו אל עיר וֶולינגהוֹפֶן40 ויהרגו את כל פליטי קולן אשר נמלטו שמה. ואיש נכבד ושמו מר לוי בן שמואל, ואשתו ובניו וכל אנשי ביתו ואשה כבודה, מרת רחל הזקנה אשת רבי שלמה הכהן, וכל הנפש הבאה ברגליהם «אנשים, נשים, וטף, חתנים וכלות, זקנים וזקנות» יצאו אל אגמי המים אשר סביבות העיר’ויעבירו את המאכלת על צוארם וישפכו את דמם אל תוך המים41. «וחסיד אחד זקן, ורבנו שמואל שמו, ולו בן אחד בחור נאה ומראהו כלבנון» באו אל תוך המים ויפשוט הבן את צוארו אל אביו, וישחט את בנו יחידו ויברך את הברכה42, והבן ענה אמן, וכל הנצבים שם קראו למראה העקדה הזאת «שמע ישראל» בקול גדול וימותו כלם יחדו. אחרי כן נתן החסיד הזקן את חרבו אל בחור אחד, שמו מנחם, ויאמר לו: «אנא מנחם הגבור, קח חרבי ושחט אותי על בני החסיד», ויעש לו כן, ויפול האב מת על בנו המת43.

וברביעי לחדש תמוז עברה כוס החמה על הנמלטים אל עיר אֵלדֶנַר44, ויעשו להם אנשי התועבה כאשר עשו לכל אחיהם. ואיש אחד ושמו יצחק הלוי, אשר עיפה נפשו אל המכאובים אשר חִלו בו המרצחים ובתמהון לבו הזו עליו את מימיהם, הוחיל עד אשר נרפא מן המכות אשר הכוהו, וילך אל עיר קולן, ויפקוד את ביתו, ויקפוץ אל נהר הרַיִן ויטבע וימת. בשמוע הנמלטים אל כפר אלרנר כי המרצחים באים עליהם ויתאספו אל מקום אחד, ויסגרו את הדלתות בעדם, ויבחרו מתוכם חמשה אנשים אמיצי לב אשר לקחו את נפשותם, ואחרי כן עברו חמשתם איש בחרב אחיו. ופֶטֶר בן יועץ, אשר נותר באחרונה, עלה על ראש המגדל ויקפוץ שם ארצה וימת45. ויהי כי לא מצאו שם עוד אנשי הבליעל נפש עברית לרצוח ויסעו משם עיר קונטן46 (?), ויבאו שם בערב שבת עת אשר קדשו בני ישראל את השבת על היין. ואיש יהודי מצרפת היה שם. וילמד את אחיו אנשי אשכנז להכין להם קברים, ויהי בבוא עליהם האויב וימהרו אל הקברים, וישלחו שם יד בנפשם, ותהי קבורתם ומיתתם במקום אחד47.

ולפליטי קולן אשר נמלטו לעיר מֶארס48 הבטיח שר העיר להיות להם למחסה, כי בצורה היתה העיר. אך בהגיע שם גדודי האספסוף בשבעה לחדש בקש אותם להוחיל מעט, ויצא אל היהודים וידבר אל לבם כי יתנצרו, כי להיות עליהם סתרה תקצר ידו, ויענוהו כי מות ימותו ובדתם לא יבגודו. ויצו לאסור אותם בחבלים ולסגרם אחד אחד בכלא למען אשר לא יוכלו למות איש בחרב אחיו, ואחרי כן הסגיר אותם אל המרצחים אשר הוציאום אל מחוץ לעיר וימיתו את מרביתם ואת שאריתם נִצֵרוּ. ושתי נשים עבריות היו בעיר, האחת חולה והאחת יולדת, ונערה אחת יפה מאד ותמתנה אשה את רעותה ואת העולל השליכו בערשו מעל לחומה וימת. ממחרת היום ההוא בשמונה לחדש תמוז שתו פליטי קילן אשר בעיר קֶרפֶן49 את כוס חמת ה' מיד אנשי הדמים אנשי הבליעל. ותעבורנה בשני החדשים האלה, מיום השמיני לחדש איר עד יום השמיני לחדש תמוז, כשנים עשר אלף נפשות טהורות מישראל בגלילות הרין ביד הנבזים והמגואלים אשר תגעל כל נפש לנגוע בהם, ביד חַיתו אדם אלה ביד הבעיר הנבער אשר דמים בפיו ושקוצים בין שניו.

החזון הנורא הזה, חזון מעשה הדמים אשר עוֹלַל בארץ הגרמנים ביר בני עולה לעם אשר משמרת תורת אלהיו היא כל חטאתו יהיה לאות לדורותיו להבדיל בין עריצי הגוים ובין חללי ישראל בימי תקוף שלטון הכהונה הקתולית. אלה מזה היו בוערים בעם הולכי חשכים אשר הפקידו את דרכם וגורלם ביד שני שעירי עזים ואוז אחד בהאמינם כי רוח אלהים נחה על האוז ועל העזים ללכת לפניהם לנחותם בדרך ירושלים, ואלה מזה אשר נהרגו בידי זֻלוּת לבני האדם ההם היו אנשים אשר נשאם לבם בחכמת תורת האלהים:

הוֹגי מלחמות ספר / נשף וָצֶפֶר / חֵיק אִמְרֵי שֶפֶר50.

אלה מזה צמאו כזאבי ערב לדם חללים ובדמי נקיים אשר שפכו ידיהם הטמאות אמרו להטהר מכל חטאותיהם אשר חטאו ומכל תועבותיהם אשר התעיבו חָטוֹא והתעב כל ימיהם, ואלה מזה הנאהבים והנעימים בחייהם ששו למצוא מקום לקדש את שם אלהי האמת, את שם אלהי ישראל בדמי נפשם, ולא בדמי אחרים «כי כאשר יגיל המוצא שלל רב היו ששים ושמחים לעבוד לאלהים ולקדש שמו»51. ולא רק האנשים והנשים אשר כבר שבעו ימים שבעו חיים לבדם «נתאוו לקדש שם בוראם»52, כי אם גם בני הנעורים ובנות העלומים, מלאי חמדת החיים אשר התרפקו על מחמדי לבם אשר בחרו, הערו בשמחה את נפשם על מזבח אלהי אבותיהם. «עלצו הבנות, כנוסות וארוסות, לאִבְחַת חרב לקרם דצות וששות»53. «ובחורים עלי תולע אמונים, והכלות לבושות שנים מעולפות בזרועות חתנים, מנותחות בחרב וכידונים»54, «יחד לטבח הובלו, כטלאים וגדיים בנות מחֻטבות משֻבצות בעדי עדיים, גמולי מחלב עתיקי משדים»55. בתולות היפות וילדים הרכים בספריהם נכרכים ולטבח נמשכים»56. ואמת הדבר אשר ספר ר' אליעזר בן נתן סופר הזכרונות כי גם «הנשים חגרו בעוז מתניהן» ותהיינה לרוח גבורה גם לרעותיהן גם לבעליהן ולבניהן למות מות גבורים על קדושת תורתם וכבוד עמם ולבלתי התרפס לגוי נבל ונבזה. וכה יספר המשורר על אחת הנשים העבריות ועל מעשה גבורתה: «נות בית היפה, בתולת בת יהודה, צוארה פשטה ומאכלת חִדדה, עין ראתה ותעידה»57. אלה היו «זבחי ישראל, שלמים ועולות: חתנים וכלות; תודות ובלילות: בחורים ובתולות»58.

ועין סופרינו משוררי הקדש לא טחה מראות את הגדולה והגבורה ההיא הנשקפת מתוך החשכה וההרגה, אשר הדיחו אנשי האון על בת יעקב וירגיזו שמים בצעקתם:

«הילילו שמים וזעקי אדמה, אראלים צאו וצעקו מרה59!

מי ישמע ולא ידמע? הבן נשחט והאב קורא את שמע60!»

ועל המון חללי אבותינו אשר נפלו ביום עֶברה, אשר כתב עליהם סופר זכרונות דברי הימים ההם «אלף עקדות ביום אחד»61, קרא המשורר המקונן: «אלה המזבחות זכור, ואלה העקדות ראה62».

מני אז מרה נפש ישראל יושבי אשכנז, ומשורריהם הנעלים לא יכלו לדכא את רוחם בפיוטיהם ויבטאו בחמת רוחם דברים מרים על צורריהם החנפים בדם ועל הדברים אשר בשמם שפכו את הדם הנקי63 (אך בכל זאת לא שכחו גדולי הדורות ההם כי ברית אהבת עולם לה' אלהי עולם, וכי עוד יהיה למשוש דור ודור. ועל כן היה כמעט לחוק להקדים את שירי העוז לשירי הנֶהי בשבתות איר וסיון64 חדשי הגזרה). ובענות צדקם לא רצו גדולי הדור לקבוע יום צום ואבל לזכר השמד הנורא ההוא, ולא מלאו את ידי העם לקונן עליו בלתי אם בתשעה באב, יום האבל על שני החרבנות65. אך ברבות הימים החל העם לעשות זכר לאבל ההרגה באשכנז, בימי הספירה66. גם בעדת ישראל בעיר רֵגֶנסבורג חלו ידי בעלי הצלב המשחיתים. וגם בעברם דרך ארץ ביהם67 שלחו את ידם ביהודים לרעה. והנגיד המושל ברַציסלַב השני, המושל אשר יצא למלחמה, איננו בארץ לעצור במשובתם ביד חזקה, ולדברי מוסר הבישוף הישר קוסמַס68 לא שתו לב ולא הטו אזן. ובאין איש תקיף להתיצב בפניהם מלאו את ידם לסחוב את היהודים אל הכנישות לנצר אותם ולהמית את כל הממרה את פיהם בחרב69.

ולא ארכו הימים ותבוא השמועה אל גרמניא כי אחרית מאתים האלף אנשי הצלב אשר נסעו לדגל אֵמֶריק והֶרמן היתה להכרית כי את כלם אכלה חרב ההֻנגרים, אשר לא נתנו לאספסוף הזה לעבור את ארצם ורק שרידי מתי מספר שבו אל ארצם רעבים וצמאים, יחפים וחשופי שת, ויחשבו מרבית אזרחי הארץ את מפלתם כגמול אלהים על זדונם ועל מעללי רשעתם ואכזריותם אשר עוללו הבזוים האלה ביהודים, כי כל אנשי הלב בקרב הנוצרים בזו אותם ואת מעלליהם. על כן גננו נכבדיהם גם גנון על היהודים אשר מצאה ידם70 ובשמעם את אחרית הפוחזים הצדיקו עליהם את הדין.

עד כה וכה שב הקיסר הגרמני הנריך הרביעי מאיטליא וירא את העלילות אשר עוללו בעלי הצלב ביהודים וינאץ ויחר אפו מאד, ויתר ליהודים המומרים על כרחם לשוב אל דתם, ולא שעה אל מחאת האפיפיור אשר הוכיחו על פניו. וימהרו האנוסים ההם להשליך מעל פניהם את המסוה הנתעב. ויהי המעט מן הקיסר כי גלל את המעמסה הזאת מעל לבם, ויט אזן אל היהודים אשר הפקידו את אוצרותיהם ביד הארכיבישוף רותרד במגנצא, אשר חלק אותם עם לינינגן קרובו ויוֹעֶד אותם אליו למשפט. אך איש מהם לא באו ורותרד ברח על נפשו אל אֶרפורט. ויחרם הקסר את כל נכסי הארכיבישוף הזה71.

כשמוע היהודים בביהם את שמע חסדי הקסר אספו את כל רכושם בסתר למען שלוח אותו לפניהם חיש מהר אל ארץ פולין ואל ארץ הונגר ולבוא אחרי כן גם הם אל הארצות ההן ולשוב אל דתם. ויגֻנב הדבר אל אזן הנגיד ברציסלף מושל הארץ, אשר שב זה מעט ממלחמותיו ויצו על אנשי צבאו לשום מצב בבתיהם. וישלח את דברו אליהם ביד סוכן ביתו לאמר: «לא מירושלים הבאתם את אוצרותיכם במכור אתכם אספסינוס בכסף, ערומים באתם הנה ועתה צאו גם יצוא ערומים מארצי». אלה היו דברי העריץ אשר בפיו דבר ובידו מלא, כי לקח מהם את כל קנינם. אך קרוב הדבר כי נותרו בארץ, כי לא רבו הימים ואיש עברי ושמו יעקב היה לשר וגדול בבית הנגיד המושל הזה72.

וכל רעת החיות הרעות האלה אנשי הצלב כלתה אל עדת ישראל אשר בירושלים עיר הקדש, כי כאשר לכדו החנפים בדמים את העיר הכינו מטבֵּחַ במושלמים ואחרי כן אספו את כל היהודים, רבנים וקראים יחדו, אל בית הכנסת הגדול ויציתו עליהם את הבית באש (1099–4859)73. ובכן מצתה בת ציון את שארית קבעת כוס התרעלה, אשר מיין חמתה שתו קהלות יעקב בארץ הנכר לראשונה­.

פרי ההרגה הזאת, אשר ראשיתה התחוללה בארץ גרמניא ואחריתה בארץ אבותינו, ואשר הרבתה לאכל ולשכל נפשות נקיות וטהורות ולהרבות בבת יהודה תאניה ואניה, לא היה רק נגף לבד כי היה גם אות גבורה ונצחון גלוי לכל העמים כי לא בחרב ברזל ולא בלהבי אש ולא בכל כלי מות תעלה בידם להכחיד את רוח האלהים אשר בקרב ישראל, ונהפוך הוא כי ככל אשר יוסיף הגוי הקדוש הזה, עם האלהים באמת, לשאת מכאובים ומות על הפקדון היקר מכל יקר אשר הפקד בידו על שתיל חיי העולם אשר נטע בתוכו אלהי אבותינו, כן יהדק וכן יאמץ. מות לא יבעיתהו ומחמדים ועֹשר כטיט חוצות נחשבו לו בבואו לתת את נפשו כֹּפר תורת אלהיו.

הן גם בימי החשמונאים, בימי החרבן ובימי ביתר נלחמו בני ישראל גם על דבר תורתם בגבורה גדולה, אך בעת ההיא כהתה עין אויביהם מהכיר כי בעד קדשי הרוח ישליכו את נפשם מנגד כי גם על דבר ארצם חרפו את נפשם למות. ומלבד זה הלא קוו אז בני ישראל להתגבר על אויביהם אולם בימי מלחמות בעלי הצלב לא היתה להם כל תקוה ולא נשאו את נפשם לדכא את אויביהם וגם כל עין כהה בחנה היטב כי לא על אודות ארצות מושב כי אם למען תורת אמת ולבלתי התכחש לה הערו נפשם למות. בגבורתם זאת אשר לא תֵחת מפני כל הוכיחו לכל באי עולם, כי רק גוים אשר אין עיניהם בלתי אם ואשר אין מעוזם בלתי אם הקשת, אף כי משמני ארץ יהיה מושבם, יסופו בבוא יומם; ועם אשר רוח אלהי האמת משא נפשם ומעֻזו גם בטרם שוב אל ידו ארץ אבותיו לא ימוט גם בארצות גלותו, כי גם על כנפי רוח גם על מפרשי עב יהיה איתן מושבו, כי רוח ה' תשאהו. יזכרו נא זאת אחינו ובנינו ויתהללו באבותיהם באנשי הקדש, אשר כל זולתנו לא הקים עוד גבורים כמוהם.

והנריך הרביעי לא הסיר את חסדו מן העשוקים. ויהי בבואו אל העיר מגגצה, אשר שם רבו הפרעות אשר פרעו אנשי הצלב בישראל, וישבע את השרים ואת האזרחים להיות למגן עליהם מפני צורריהם74 (1103–4863). לא כן היו הליכות האפיפיור כלֶמנס השלישי, כי עינו צרה מאד באנוסים לבלתי תת להם לשוב אל אלהי אבותיהם, אף כי לא מידו ולא מיד כהניו קבלו את דתו, כי אם מיד האספסוף המזוהם והטמא. אך הקיסר הישר לא שת לבו אליו ואל דבריו.

ולאנוסים אשר לא עמדו ביום צרה היתה לשון רש״י מרפא, כי ידע, רבנו הגדול את נפשם כי לא מזדון נתנו האומללים ההם למרעים לעשות בהם כרצונם ולהעבירם כי אם ממחִתה ומפחד מות. וידבר עליהם דברים טובים ונחומים ויזהר ויעד בקהל עמו לבלתי הכאב את לבם הנכאה בשמץ דבר ולהשיבם אל כבודם הראשון אשר היה להם בתוך עמם75. אף על השלום הרבה להזהיר מאד כי גם אותו חשב למרפא לשבר עמו הגדול מאד76. אך כי היו עוד ימי שני חיי רבנו שלמה אחרי הגזרה תשע שנים ובכֻלן לא חדל מאמץ את שארית כחו ללמוד וללמד לכתוב את פתרוניו ולהשיב פסקי הלכה לשואליו, הֻכה לבו מכה נחלה מאד ורוחו סרה על שבר בת עמו. וכה כתב אל אחד ממיודעיו: «תש כחי ופי נאלם מספר תלאות העוברות עלי גל אחר גל, על כן רפתה ידי»77. ויעמד לפניו את בן בתו רבנו שמואל בן מאיר להיות לו לסופר, כי היו ימים אשר לא היה בו כח בלתי אם לחתום את שמו, ככתוב באחד מכתביו: «הנני צעיר שעל החתום נדון ביסורי חולי ומוטל על ערש דוי — — עת היא לי עתה לבוא בקצרה אשר לא כדת, כי נשכחתי78 ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר. ולכן בתי קראתי מפני שורות הללו והוא כותבן79. אך רוחו בקרבו היתה שאננה ובינתו שנונה להשיב את הדורשים מפיו תורה ולפרוט את כל החליפות אשר עבר מאז על משפטו בדבר הענין הנשאל, ולבו מלא עֹז להוכיח כי ישר משפטו אשר הוא חורץ80. ויגוע ויאסף אל עמיו רבנו שלמה, ידיד נפש לכל נפש בישראל עד היום הזה ומורה נאמן כל הדורות הבאים עד דור אחרון, בשנת החמש וששים לימי חייו, בחמישי בשבת, בתשעה ועשרים לחדש תמוז, בשנת שמונה מאות וחמש וששים לאלף החמישי81 (1105–4865), בעודו שוקד על עבודת פתרונו לתלמוד מבלי הבט אל רפיון גופו ואל מכאוביו82. ויחן ה' את עבדו שלמה ויקם מזרעו יורשי חכמתו וכבודו, ויקם תחתיו לרב ולראש לכל בני ישראל יושבי צרפת בן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו רַשְבַּם83 אשר עמד לפניו לקחת תורה מפיו ולהיות סופרו באחרית ימיו84. וכל חכמי ישראל הבאים אחרי רבנו שלמה נשאו את נפשם אליו באהבה גם אל תורתו השלמה המלאה והרחבה גם אל דרכיו הישרות והתמימות, ויאמר עליו בישראל: «מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים — — אשר אִזֵן וחקר ותקן אזנים לתורה — — שפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו, תורת אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך והעמיד לעולם רגל שלישי, הגדיל תורה והאדיר»85. וגם אלה אשר בחרו להם דרך אחרת בבאוריהם השונה מדרך רש״י העריצו את חכמתו וצדקתו ויקדישו את שמו בחרדת קדש. ואחד מגאוני הדורות הבאים, אשר לא היה לפניו משא פנים, כתב בראש פתרונו לתורה לאמר: «ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבנו שלמה עטרת צבי תפארה, מכתר בנמוסו במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה ובאהבתם אשגה»86. וגם רשב״ם נכדו הגדול «איש האמת» אשר באר את התורה בדרך אחרת, הכיר את ערך חכמת אבי אמו הנערץ והנהדר ויאמר עליו: «רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפרש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא»87, «ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם»88. ויאמר עליו שאלמלא הוא נשתכחה דרך התלמוד הבבלי מישראל»89. וחכמי ספרד אשר התגאו כל ימיהם ביתרון דעתם את המקרא ואת לשון אבותינו על חכמת צרפת — אשר באמת לא היו אלה נופלים מהם בעמק הגיונם בשני מקצועות ההם — הבדילו את רבנו שלמה לטובה מיתר חכמי ארצו, ויקראו לו «פרשנדתא»90, לאמר מבאר התורה לאמִתה. והמשורר הספרדי ר' אברהם בן עזרא, אשר דרכו היתה רחוקה מאד מדרך רש״י התמימה, הגיד את תהלתו בשיר לאמר:

כּוֹכָב דָּרַךְ מִצָּרְפָתָה מַחֲנֶה עָרַךְ עֵל יָטְבָתָה

שָׁלוֹם בּוֹאוֹ הוּא וּצְבָאוֹ מִסִּינַי אוֹ מִצִּין אָתָּה

מֵאִיתִיאֵל וִיקוּתִיאֵל בָּא כִשְמוּאֵל רָמָתָה

אוֹר כָּל-סוֹמֵא בּוֹ כָּל צָמֵא נֹפֶת מֵימֵי מָתְקוֹ שָׁתָה

פֵּרוּש נוֹרָא שָׂם לַתּוֹרָה עַל כֵּן נִקְרָא פַּרְשַן-דָּתָא

סִפְרוֹ גּוֹאֵל אֶל כָּל שוֹאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל הוּא תִרְצָתָה

יַקִּיר פּוֹתֵר בְּקִיר חוֹתֵר עֵינוֹ סֵתֶר יָהּ רָאָתָה

הַנִּסָּכָה שֶׂם לוֹ עֲרוּכָה גַּם מַמְלָכָה לוֹ יָאָתָה

מַלְאַךְ קוֹנֶה אֶצִלוֹ חוֹנֶה חַזֵּק מַתְנֶה בַמַּתִנִיתָא91



  1. איינפערלייבען, כלומר עשות את המגרש לחלק אחר מגוף העיר מלשון «עִבורה של עיר».  ↩

  2. מקור כל זה ע' גרץ: גד״י 99/100 VI  ↩

  3. Amiens  ↩

  4. Urban II  ↩

  5. Clermont שתרגּום עקּר שמו הוא «הר האור». והמשורר קורא למקום אור זה שנהפך לחושך «קרן אפלה». ומקונן ואומר: «נועדו לקרן אפלה, בכבוד נוצרי להתהללה, והנה אימה חשכה גדולה» («א‘ אקראך במחשב’ זולת לשבת שלפני שבועות». וע' דבר זה גרץ שם 425.  ↩

  6. ריטטער: שר חיל רוכבי סוסים. וע' מלה זו — ספרנו דברי ימי העמים ח״ב  ↩

  7. Rouen  ↩

  8. בית תפלת הנוצרים בל' ערבית.  ↩

  9. Metz  ↩

  10. קונטרס גזרת תתנ״ו לראב״ן ז״ל.  ↩

  11. «ונתועדו בפרישות וטהרה, לקדש שם הגדול והנורא, ואיש את אחיו חזקו בעזרה, ולהּבדק ביראה טהורה, בלי כרוע לעבודה זרה» (קינה «החרישו»).  ↩

  12. היא שפַיֶר.  ↩

  13. קינת מי יתן ראשי.  ↩

  14. Chronicon Berthold Constanz  ↩

  15. קונטרס 5.  ↩

  16. Chronicon שם מובא גרץ גד״י שם 427.  ↩

  17. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  18. פנקס קהלת ורמייזא מובא גד״י 105 בהערה.  ↩

  19. קינת מי יתן ראשי. וכקינה זאת נמצא עוד «יחדו שמך לקדש ונפשם השלימו לחדש ביום אחד לחדש» (א' אקראך במחשב: זולת לשבת לפני שבועות).  ↩

  20. קונטרס תתנ״ו שם, והמקרא שופ‘ ה’, ל״א.  ↩

  21. Erzbischof Ruthard  ↩

  22. מובא בס‘ גד״י גרץ מובא בס’ גד״י גרץ V 428 ).Albertus Aquensis  ↩

  23. «ג‘ סיון — הופרשו קהל מגנצא חסידי עליון בקדושה ובטהרה והוקדשו לעלות אל האלהים». (קונטרס תתנ״ו שם). ומליצת «הוקדשו לעלות אל הא׳» רומזת אל תחלת חרש סיון. שנאמר בו «ומשה עלה אל הא’ — שמות י״ט׳ ג' — »  ↩

  24. שם. Aib. Aquensis  ↩

  25. «כלם היו בחצר ההגמון ויקומו עליהם האויבים ויהרגו בזדון טף ונשים נער וזקן ביום א׳ – – לא הותירו שריד ופליט כ״א – – שנים שלשה גרגרים כי כלם נתאוו לקרש שם בוראם» (קונטרס תתנ״ו שם)  ↩

  26. שם.  ↩

  27. «לכפרים שקורין רינקוו״א» (שם). והח' גרץ הוכיח שהוא המקום הנקרא Rheingau  ↩

  28. שם 6.  ↩

  29. על «חסידי מגנצא» אספוד כתנין. והחסידים האלה נזכרו הרבה בפי חכמי הדורות ההם, וביחוד בס‘ הערוך לר’ נתן איש רומי.  ↩

  30. כצ״ל ולמלת «אשערה» שבקצת קינות אין טעם.  ↩

  31. קינת «מי יתן ראשי» ע״ש.  ↩

  32. ג' בסיון הוא ראשון לשלשת ימי הגבלה.  ↩

  33. א' אקראך במחשב. זולת לשבת לפני שבועות.  ↩

  34. קונטרס תתנ״ו שם  ↩

  35. א' אקראך במחשב.  ↩

  36. קונטרס תתנ״ו 6.  ↩

  37. ע' גד״י V 107.  ↩

  38. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  39. קינת «מי יתן ראשי».  ↩

  40. «וויבלינק הובא» (קונטרס תתנ״ו). וגרץ הכיר מתוך שם זה את Wevellnghofen הקרובה לקולן ( גד״י V431 )  ↩

  41. קונטרס תתנ״ו 7.  ↩

  42. מעתיק טועה כתב שם «על השחיטה» או למען הגדל את הרֹשם נכתב כן, אך דבר זה הוא שבוש ושטות גסה. וכי היכן נצטוינו על שחיטה דוקא בשעת קדוש השם. ואין ספק כי ברכה זו היתה ״אקב״ו לקדש עמו ברבים».  ↩

  43. עי' על אודותיו חלק עשירי, צד 172; 129.  ↩

  44. Aldenhor. מקום זה הקרוב לקולן הכיר גרץ מתוך השמות המשובשים: אִילינדא, אַילנדא, אלדנערן שבספרי הזכרונות  ↩

    ובפנקסות.

  45. 9. וע׳ גרץ גד״י 430 VI  ↩

  46. גרץ אמר להכיר מתוך התיבה המשובשת הזאת את שם עיר .Sinzig  ↩

  47. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  48. בקונטרס נקרא מקום זה «מירא» (עי' גרץ גד״י 431).  ↩

  49. בקונטרס נקרא מקום זה «כרפנא».  ↩

  50. קינת «אבל אעורר».  ↩

  51. קונטרס תתנ״ו 9.  ↩

  52. עי‘ גרץ גד"י V, 62. רבנו תם כתב בימיו לר‘ משולם בעיר מולין: הלא כמה רבנים יצאו מארצך – – כי יצא הרב ר’ משה הדרשן – מנרבונא – והרב לוי אחיו אחריו והרב ר’ יוסף טוב עלם שהנהיג את המלכות לימורג – Limorges – ואניו – Anjou –. (ס' הישר הגדול לר“ת ע”ד).  ↩

  53. קינת «אמרתי שעו מני».  ↩

  54. 53 קינת «החרישו מני».  ↩

  55. 54 קינת «אמרתי שעו מני».  ↩

  56. קינת «מי יתן».  ↩

  57. קינת «אמרתי שעו מני».  ↩

  58. «אבל אעורר».  ↩

  59. «החרישו».  ↩

  60. «אמרתי שעו מני».  ↩

  61. קונטרס תתנ״ו 6.  ↩

  62. סליחת «אנא הבט» לער״ה.  ↩

  63. עי' פיוטי «זולת» לשבתות הספירה.  ↩

  64. «וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה וכו' תחת כן היום לויתי אעוררה» (קינת מי יתן). וקינה זו ככל חברותיה הלא בט״ב היא נאמרת.  ↩

  65. «וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה וכו' תחת כן היום לויתי אעוררה» (קינת מי יתן). וקינה זו ככל חברותיה הלא בט״ב היא נאמרת.  ↩

  66. ע' ט“ז ש”ע א“ח תצ”ג.  ↩

  67. Bohmen ^  ↩

  68. Cosmos ^  ↩

  69. 110. VI ועי' גד"י oemorum P 125. Cosmos Progensis Chonicon  ↩

  70. 70 אחד מגדולי סופריהם בדור ההוא הלא הוא Albertos Aquensis כותב ומודיע כי רק האספסוף הנבער הנבל והנבזה שלחו את ידם ביהודים לרעה וכי ראשי כהני הנוצרים בשפַיֶר ובקולן עמדו ליהודים למעוז וגם רותרד ארכיבישוף שבמגנצא לא מקנאת דת שת ידו עם ליינינגן וחבריו כי אם מאהבת הבצע.Historia Hierosolomital expeditionis מובא גרץ גד״י 433 VI  ↩

  71. .Schaab die Juden von Mainz  ↩

  72. Cosmas Progensis: Pertz monumenta 125.112.163 XI. וע׳ גרץ.VI 121.113 VI  ↩

  73. Elmacin: Wilkens Gesch. d. Kreuzzüg 60 Michands Biblloth. d. croisades IV269. I  ↩

  74. 60 Curia Moguatlae: Pertz monumenta IV ועי' גד״י VI 113  ↩

  75. פרדס לרש״י. ותשובתו לקהל קבלון Covaillon אוזר נחמד ב' 175.  ↩

  76. דברים אלה הוא כותב לשני שותפים מתקוטטים שפנו אליו בשאלתם: «ואתם תנו לבבכם לרדוף שלום וראו כי בעונינו לקו אותם שסביבותיכם מכה נחלה מאד, וכבר זוללים [הם] בין הגויים, והשלום יגרום לכם לעזר מן הצר ולא יוכל השטן לשלוט בכם וכו‘ וכו’» אצנ״ח ב' 178.  ↩

  77. תשוב, חכמי צרפת: מבוא לספר האורה.  ↩

  78. אולי צ״ל «נשכחה» מעין מליצת «תשכח ימיני» (תהלים קל״ז, ה'), שפתרונה רפיון ידים.  ↩

  79. פרדס סי' רמ״ב.  ↩

  80. כאשר יתברר לכל מעיין בתשובה ההיא.  ↩

  81. «הארון הקדש, קדש הקדשים. המורה הגדול רבנו שלמה בן הקדוש ר‘ יצחק ז״ל צרפתי נלקח מאתנו ביום ה’ כ״ט תמוז תתס״ה ליצירה» (רשום בסוף פרוש רש״י לתורה בכת״י פארמא 175.N0: תולדות רש״י לר״א אפשטיין מאנאטשר. 1897). «נאסף לעולמו בשנת ס״ד(?) למאה תשיעי[ת] של אלף חמישי והיינו שנת ד״א תתס״ח (?) וסמנך: ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם – ישע‘ ז’ ח‘ – » בסוף כת״י של סדור רש״י: מבוא לס’ האורה הוצאת ר״ש באבער 60.  ↩

  82. באמצע פירושו למסכת רש״י רשום: «רבנו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה ולא פירש יותר. מכאן ואילך לשון תלמידו ר'יהודה בר נתן» (רש״י מכות י״ט:).  ↩

  83. «ובשנת תתס״ה נפטר נר ישראל רש״י ומלך אחריו רבנו שמואל ב״ר מאיר» (ת' רש״ל ס׳, כ״ט).  ↩

  84. ע' 74 הערה 4.  ↩

  85. ת׳ ראב״ן סי' ק״ז  ↩

  86. הקדמת רמב״ן לפירושו לתורה.  ↩

  87. רשב״ם ברא׳ ל״ז, א'.  ↩

  88. שם ויקרא א‘, א’.  ↩

  89. ר׳ מנחם בן זרח בספרו צדה לדרך: סדה״ח.  ↩

  90. «כן כתב הרב משה בן דאנון מפורטוגל» על רש״י כי «הבאים אחריו אמרו: «כל פירוש צרפתה, השלך לאשפתה, חוץ מפרשנדתא ובן פורתא». (ועי‘ יוחסין ד’ ק״ב קכ״ט:) (שם הגדולים מערכת גדולים ח״ד) – ועל «בן פורתא» יש אומרים כי הוא כנוי לר״י טוב עלם; וי״א כי הוא כנוי לר‘ יוסף נכרו של רש״י ז״ל. ועי’ השיר הסמוך.  ↩

  91. gedichte Abr. lbn Esra: Dr. Rosin 233 בראש שיר זה של ראב״ע רשום בכת״י «עוד לו מרובע ופשוט בשבת רבנו שלמה יצחקי ז"ל» (שם) וזכרון «מצרפתה» «ופרוש נורא שם לתורה» «פרשן–דתא» מוכחים כן.  ↩

ג. ימי רש״בם ורבנו יוסף מגאש

מאת

זאב יעבץ


רשב״ם. מתכֻּנתו אל רש״י אבי אמו. סגנונו הנמרץ בבאורו לתורה. טוב טעמו, עוזו וקוממיותו. פּשטנותו המובהקת. עינו החדה ובקרתו העמוקה. בקרתו הנמרצה נעשית בידו סנגוריא לכבוד הקדמונים. רשב״ם הוא הראש לבעלי התוספות. רבנו יוסף מגאש הספרדי כבוד בית אביו. עמדו לפני רבו האלפסי. האהבה המופלגת לאלפסי אליו, ואהבת כל העם אליו. ענוָתו ורוחב לבו. תשובותיו ודרכו המחֻדשת בפתרון התלמוד. האהבה העזה אשר בינו ובין ר' יהודה ור' ברוך בן אלבלייה חבריו. הנשיא ר' אברהם בן חייא התוכן. גדולתו בעיני חכמי הגויים בדורו ובדורות שאחריו. ספריו בתורת ההנדסה. ספר מוסרו הגיון הנפש. נפלאות הטבע, יצירת האדם, ועל כולם התורה מקור החכמה והיראה הם לו. התורה היא אוצר הטהרה והאהבה לכל בשר. הגאולה היא השלום ואבדן השנאה מן הארץ. פרטי שיטת החנוך למוסר. ר' יהודה בן ברזלי הברגלוני וספריו. רס״ג וחבריו מופתים לו בדרך החקירה ור' יהודאי בשיטתו למעשה המצוה. בקרתו החמורה על תרגומי הנוצרים. כבוד משפחת אבן עזרא. המשורר משה בן עזרא. כשרונו וגורלו. דרכי שירו ועינו החדה במסתרי אוצר הלשון. המון שיריו ופיוטיו. ספרו הערבי ״השיחות והזכרונות» על המשוררים והשירים. המשורר יוסף בן צקביל אבי שירי החלק.


(4900–4863)


ושני מורי ישראל, יצחק ובן יצחק, אלפסי ורש״י, אשר היו למופתים לדורות הבאים הניחו כתרם לבחירי תלמידיהם. תחת רבנו יצחק אלפסי קם ראש תלמידיו רבנו יוסף מגאש לרב הראש באליסנה ובארץ ספרד כלה; ותחת רבנו שלמה בן יצחק קם תלמידו ובן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו בני ישראל רַשבַּ״ם לרב ולראש בכל ארץ צרפת.

וידמה רשב״ם בדרך מעשיו לרש״י רבו אבי אמו, כי גם הוא שקד על התורה ועל התלמוד ללמדם לבני ישראל, בבאוריו אשר באר את שניהם בספריו1 אשר כתב. בטיב מלאכתו נבדלו מעשי שניהם הרבה מאד כי סגנון פתרוני רשב״ם לתלמוד לא היה נמרץ כסגנון רש״י. ויהי בהָבִיא רבנו שמואל את באורו אל אבי אמו וישקול רש״י אותו על כפיו ויאמר לו: «בני, כבדו ידי מהכיל אותו»2. לעומת זה גדול מאד ערך פתרונו לתורה ולחמשת המגילות, עד כי יחשב עושהו, רבנו שמואל זה, לבחיר כל הפשטנים המובהקים שעמדו בקרבנו מעולם עד היום הזה, כי דבקה נפשו מאד בדרך הפשט הגמור, עד כי הטה אליו את לב רש״י בתוכחותיו, אשר התוכח עמו בדבר הזה. ואבי אמו הנהדר הודה לו, כי לוא היו עתותיו בידו, כי עתה שנה את פני באורו למקרא מן הקצה אל הקצה3. הנה גם רש״י הכיר את ערך הפשט, כי רב הוא, ולעומת זה, הכיר גם רשב״ם את ערך האגדה לעצם ענינה4. אולם מהיות לב רש״י המלא אהבה, כֻּלו אומר שירה, לא עצר כח להחלץ מן עבותות האהבה אשר שמה עליו בת השיר הזאת, האגדה הרכה והענוגה. לא כן רשב״ם, אשר בינתו השנונה גברה על רוך הגיגו. הוא הבדיל בין הפשט לדרש ויפרד בין שניהם, וישם את לבו לפתור את התורה רק עפ״י עמק הפשט לבדו5. ויהי «עמק הפשט» הפתגם הנכון על שפתו תמיד. אף כי גם הוא הוקיר את האגדה ואת ההלכה ויגד את תהלתן לקוראי פתרונו, כי אין לנטות מהן וכי בגלל זה יש להגות בבאורי רש״י6.


ואמנם שם רבנו שמואל גופו את האגדה גם למוצא גם למשען בדברי באוריו7. וישם לב אל דברי הסופרים אשר היו לפניו, הלא הם מנחם8 ודונש9, ואל פיוטי10 רבי אלעזר הקליר11 ואל יוסיפון12 ואל דברי החכמים אשר היו בימיו, הלא הם רבי מאיר אביו13, המבאר הגדול ר' יוסף בן שמעון קרא חברו, אשר עמו יבא בדברים ושיחתו ערבה עליו14 ורבנו קלונימוס איש רומי15 וחכמי נרבונא16. וַיָּתָר אחרי ספרים אשר נכתבו בספרד17 ובארצות אחרות18, אשר יצא לסופריהן שם כי דיקנים הם, למען היות מלאכתו כלילה בכל. וקרוב הדבר כי ידע את שפת רומי וכי קרא גם את תרגום התורה אשר תרגמו הנוצרים בשפה ההיא19.

ככל אשר תראה מתוך פתרון רש״י ענותו הרבה אשר לא נתנתהו לגרוע את ערך דברי המפרשים אף כי נטה לבו מהם, ככה לא הָדַר רשב״ם את פני החכמים אשר לא טובו בעיניו ויבטל את דבריהם ברחב לב בלי כל משא פנים20. אך בכל זאת שכרו הרבה מאד בעיני כל אוהב את הנכונה ואת הנכוחה בפתרון המקרא, כי אמנם הגדיל לעשות. סגנונו בבאורו לתורה איננו נוח, רך וערב כסגנון רש״י, אך קצר ונמרץ הוא כמהו וכל הפותרים אשר היו לפניו ולאחריו לא השיגוהו, גם בטוב טעמו בעמק הפשט וגם בקֹצר מליצתו בבאוריו למקרא, אף כי בבאוריו לתלמוד האריך מאד, ואף כי לא ידע להמתיק את לשונו כרבנו שלמה21, לא היה נופל ממנו22 בטעמו המתוקן מאד להכיר את טיב המלה היחידה ואת עצם ראשית משמעה בטהרתו23. אף חדה היתה עינו למצוא את עקבי המלה הנעדרת באחד הכתובים, ולהשיבה אל מקומה הראוי לה24. גם פקח את עיני הקורא להכיר את פתרון מלת השיר25 אשר במקרא, ולהתבונן אל תבנית חרוזיו26. הן אמנם, כי גדולי רבותינו מצאו חפץ לשום את דברי התורה, אשר נכתבו לשמם, לאותות ולרמזים לדברים אשר לכל איש ישראל לדעת ולזכור אותם ולשמור אותם בלבבו, בכל זאת החליטו, כי הפשט לבדו הוא העקר הגדול האחד בכל התורה כלה27. אך מהיות האגדה צרך גדול לכל העם מקצה להחיותו ולפעמו, בשומה את הכתוב ליתד נאמנה, לתלות עליה את כל היקר והאהוב בעיניו ולחזות לו מתוך הקדמוניות הנקשות את כל החליפות העוברות עליו, המשתנות והמתחדשות בכל דורותיהם ובימיהם, על כן דבקה בה נפש העם וגדוליו מאד מאד. וככל אשר יבכר כל איש את המוצאות אותו, את עצמו ואת בשרו בימיו על פני זכרונות דברי ימי חייו אשר כבר עברו ואינם, ככה בכר קהל העם את האגדה אומנתם הנאמנת, המנחמת אותם, המתאבלת עמם המצחקת אתם, על פני הפשט, אשר אין עיניו בלתי אם אל עצם ענינו, ודבר אין לו עם נפש העם החיה ואל צרכי לבו יום יום. אולם ככל אשר היטיבה הדרך הזאת לשעשע את נפש ישראל הנלאה והעיפה בגלותה, ככה פרשה מסוה דק על הדברים ועל המעשים לבלתי הראות בעצם מראיתם הראשונה ובמלא טהרתה, המשוה הוד והדרת גאון על עם העולם מאין כמהו. לא כן בגשת רבנו שמואל להסיר את המסוה מעל ספר התורה. אז בעלות שכבת הטל מעל פני הכתובים נראתה כל חמדת הקדם בקסם תפארתה העתיקה. הקדמוניות חדשו את נעוריהן, מקומות התבצרו מתוך הערפל28, ולעתים נתן חוק וגבול29, והשמות חזרו לבעליהם30, ומליצות מופלאות נפתרו בדרך נוחה ונכוחה מאד31. חטאים, אשר למראה עין אדמו כתולע, כשלג הלבינו32. ועין רשב״ם החדה אשר למדה תמיד להכיר את הנכונה, נָחַתְהו בדרך אמת להבחין את דרכי הגוים הקדמונים אשר היה להם דבר עם אבותינו33, את משפטם ומעשיהם34, ואת מעשה חכמיהם35. אך נטה נטה לב הרב הזה לקרב את הנפלאות אל דרך הטבע אשר קראו לה «דרך ארץ»36. אך יש אשר הרחיק ללכת באהבתו את הפשט להחזיר גם את הכתובים, אשר גופי תורה תלוים בם, אל פשטם, מבלי הזכיר כי מלבד מליצתם אשר למראית עין פשוטה היא, באה להביע דבר מצוה אשר מספר ימיה כמספר ימי עצם התורה הכתובה37. אולם בדבר הזה נהג הוא בגבול הפשט, ככל אשר נהגו רבותינו בגבול הדרשה, וכאשר לא הניחו הם כל נקודה וכל קו אשר לא שמו בם את עיניהם לחשוף אותם ולגלותם לעין כל רואה, ככה היה משפט רשב״ם לבלתי הותֵר כל חוט דק ונעלם בפשטי הכתובים אשר לא יוציאנו לאורה נגד כל הקהל. רק השיטה הקדמוניה הזאת הורתהו לחזר על כל צדי הפשט, אך מי איננו יודע כי לב הרב הזה, שהוא היה כמעט ראש לכל בעלי התוספות, היה תמים38 עם ההלכה המסורה בידנו בכל נפשו ובכל מאדו, אשר לא נפלה גם בעיניו בקדושתה מן התורה הכתובה.

והפשט הזה אשר לא נטה ממנו רשב״ם ימין ושמאל, ואשר גם מאהבה לא קלקל את שורת דינו כחוט השערה, היה לכלי חפץ בידו לגול מעל עמו כל משאת חרפה וכל דבת שוא אשר ששו בוזי ישראל לטפול עליהם בשומם להם את דברי הכתובים למשען ולהראות להם כי משענתם קנה רצוץ היא. הוא גלה את עיני הקורא כי אבותינו יוצאי מצרים בקש בקשו מידי המצרים לתת להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות בתורת מתנה ולא בתורת מלוה ובכן לא היה במעשה זה לא עול ולא מעל39; לא בני יעקב מכרו את יוסף אחיהם כי אם המדינים העוברים מכרוהו לישמעאלים מצרימה40; לא אהרן עשה את העגל כי אם אנשים מן העם אשר נקהלו עליו41; חלילה למשה להיות בעל מום בלשונו כי אם על דבר זה התאונן על שפת מצרים כי נשכחה ממנו42.

ונפלא הדבר מאוד כי בכל דבר פתרון היתה שפתו מתונה, אך בפתרונים כאלה, אשר לפי דרכם גללו כל משאת שוא מעל אבותינו, עברה עליו רוח קנאה בדברו בקנאותו לכבוד ישראל ותורתו מאד43. ודומה הדבר כי היה משפטו להִוָעֵד לפעמים גם אל כמרי הנוצרים להוכיח להם כי נופלים הם מישראל בדעת המקרא וכי תרגומיהם לא נכונים הם והם היו מודים לו כי האמת אתו44.

דרך כלכלתו את המקרא היא הצורה הבולטת אשר על פיה הוא נכר מכל חבריו, אך מרבית מעשהו היה כמעשה כל אחיו ורעיו, התלמוד ופתרונו ותוצאות הלכותיו, כי גם הוא היה כרבנו שלמה אבי אמו הראש לישיבה אשר קרוב הוא כי היא נחשבה לישיבה הראשונה בצרפת הארץ אשר מימי רש״י והלאה עממה בכבוד חכמי תורתה את אשכנז. ויהיו ראשי תלמידי רשב״ם אחיו הצעיר רבנו יעקב תם אשר עשה לו שם עולם, וחכם אחד שמו רב יוסף דונבריט45, וחכם אחד מארץ אשכנז ושמו ר' יצחק בן אָשֵׁר אשר בא ממקומו מעיר שפַיֶר לשבת לפני רשב״ם ואחרי קחתו תורה מפיו שב לארצו46, ובן חכם וחריף היה לרשב״ם ושמו רב יוסף [בן] פורת47.

כאשר היה רבנו שמואל בן מאיר לראש בכל גלות צרפת תחת רש״י אבי אמו, ככה קם רבנו יוסף בן מאיר לבית מיגאש לראש בכל גלות ספרד תחת רבנו יצחק אלפסי רבו אשר סמך ידיו עליו לפני מותו48. רבנו יוסף זה היה בן שרים, כי יוסף אבי אביו נחשב בימי ר' שמואל הנגיד על נכבדי ממלכת גְרַנַדַא49. ויהי במות חבוס מלכה היתה יד יוסף עם הנוטים אחרי בלקין הקטן, אשר נדחה אחרי כן מפני באדוס אחיו אשר לכד את ממלכת חבוס אביו50. על כן ברח יוסף ארצה סֶוִילָה51. וישא המלך אבו עבד את ראש יוסף בין שריו העובדים את עבודת מלכותו. וליוסף השר בן ושמו מאיר, חכם ונשוא פנים, הוא אבי רבנו יוסף. והרב הנכבד מאד ר' יצחק בן ברוך אהב את מאיר אהבה עזה כנפשו. ויכר בן ברוך את כשרון הילד יוסף כי רב הוא מאד וידבר על לב מאיר רעהו השכם ודבר כי ישקוד על בנו ללמדו תורה הרבה, ויעש אביו כן. ויהי במלאת לנער יוסף שתים עשרה שנה וישלח מאיר את יוסף בנו מסוילא אל עיר אליסאנא אל רבנו יצחק אלפסי (1091–4851). ויעמד יוסף לפני יצחק ארבע עשרה שנה, וישקוד על תורתו יומם ולילה52. וַיָאצֶל עליו רבנו האלפסי מרוח חכמתו וישיתהו לבן לו53, ויאהבהו מאד, כי חשב אותו לנבון אשר לא קם עוד כמהו בנבונים בתורה. וביום מות הרב האלפסי, בסמכו את ידיו על תלמידו זה, כתב עליו כי גם בדור משה רבנו לא נמצא איש כמהו54. כעדות רבו הגדול הזה לפני עלותו עוד על כסאו העיד צעיר תלמידיו, אשר נחשב אחרי כן לראש חכמי הגולה, על רבנו יוסף הלוי, כי «לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועמק שכלו בעיון [עד] אשר כמעט נאמר בו «וכמהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ודרכו55. כאשר מלאו תהלתו את פיהם רבו האלפסי ההולך לפניו ותלמידו המימוני הבא אחריו ככה רומם את שמו בן דורו אביר המשוררים ר' יהודה הלוי ויגדל את כבוד תורתו בכנור בת ציון אשר בידו, ובאהבתו אותו מאד שר לו גם שיר נעים ונשגב מאד ליום חתונתו56.


בלכת רבנו יצחק האלפסי בדרך כל הארץ היה כסאו נכון לפני בן מגאש כאשר צוה רבו לפניו לפני מותו, אך קרוב הוא כי לא בעיני כל ראשי העדה היה טוב להושיב בראש את החכם הרך בשנים תחת הרב הזקן מאד וכי בגלל זה עברו ימים עד אשר גברה יד המימינים על המשמילים57.

ובעלות רבנו הגדול בכבודו לשמחת כל אוהביו על הכסא אשר הכין לו רבו הנערץ אז פצח פי ר' יהודה הלוי רעהו רנה:

הַיּוֹם יַד הָאֱמֶת גָּבְרָה וְצֶדֶק עָמַד עַל יְמִינוֹ— —

— — וְאֶת גִּזְרָתוֹ וּבִנְיָנוֹ וּבְךָ בָּחַר אֲדֹנָי.58

ויהי מיום היותו לראש באליסאנא ויצא שמו בכל תפוצות ישראל «מספרד עד מצרים ועד בבל». ומלבד «חכמתו הגדולה היו מדותיו מעידות בו שהוא מזרע משה רבנו עליו השלום59, שענו גדול מאד היה מכל האדם ונתן לו הקדוש ברוך הוא רחבת לב והיה עובר על מדותיו ועובר על פשע»60. ותרב ותעז מאד אהבת כל עמו אליו, עד כי נכון היה בעיני יודעיו לתת כמעט את נפשם כפרו באהבתם אותו מאד כדבר רעהו המשורר הלוי:

כְּרַב יוֹסֵף, אֲשֶׁר רַבִּים, יְאַוּוּ לְהוֹסִיף, יְמֵיהֶם עַל, יְמוֹתָיו61.

ותלמידיו נהרו אליו מקצות הארץ לקחת תורה מפיו, ושאלות בדבר דת ודין באו אליו מקרוב ומרחוק ומתשובותיו אשר השיב עליהן לא נטו שואליהן ימין ושמאל:

דּוֹרְשֵי תוֹרָה יִתְהַלָּכוּ מֵעִיר אֶל עִיר דִּין יֵחְפְּשׂוּ

קוֹל אוֹמֵר אֶל יוֹסֵף: לֵכוּ; אֲשֶׁר יֹאמַר לָכָם תַּעֲשׂו62.

וירם מאד ערך תורתו בעיני כל יודעיו; ואחרי דברי התהלה אשר יצאו מפי רבו האלפסי אשר היה לפניו63 ומפי תלמידו הגדול הבא אחריו64, מלאו כל גדולי חכמי דורו, אשר את רוחם הביע ר' יהודה הלוי:

הַלּוּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבָּרוּ; אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבָּרוּ65.

עֲזוֹב הֵימָן וְכַלְכֹּל וַעֲזוֹב כָּל- דְּבַר דַּרְדַּע וְשָׂא מִדַּבְּרוֹתָיו66.

מלבד תורת פיו לתלמידיו ומלבד תשובותיו לשואליו היה הוא מן הראשונים אשר החלו לבאר את התלמוד באורים מרחיבי דברים על הענינים במלֹא כלליהם67. ויהיו דברי פתרוניו יצוקים ומלאים ותורותיו אשר הורה אמת לאמתה68. אך בידינו לא נותרו מכל ספריו על התלמוד בלתי אם באוריו לשתי מסכתות69. בבאוריו יתחקה על שרשי הדבר להערות את מקורו הראשון70. אף העמיק להתבונן בדרכי חכמי התלמוד איככה יכלכלו את עניניהם ואימתי הם נזקקים להם71. והרוח המחיה את תשובותיו ואת הוראותיו היתה תורת מוסר72, חסד73 וענוה74.

ואמת הדבר אשר העידו סופרי דורותינו על ענות הרב הנערץ ועל רחב לבו אשר היו לאחדים ברוחו, כי אמנם משלו ברוחו ענוה ורחב לב חלק כחלק. ענוה בכל דבריו ומעשיו ובכל התורה אשר הורה את עמו להלכה ולמעשה. אך בכלכלת תלמוד התורה רחב לבו וכל משא פנים לא הטה את לבו ימין ושמאל. הן גאוני בבל אשר רק את «תשובותיהם והוראותיהם», שהן לבדן הלכות פסוקות וסברות קצרות וברורות שם רבנו יוסף לעינים לכל רב ומורה75. בכל זאת מלאו לבו לנטות מדבריהם במקום אשר לא מצא אותם נכונים76 ולבאר את הענין כאשר עם לבבו77. וגם מדברי רבו האלפסי, אשר נחשבו כדברי האורים, נטה במקום אשר לא ישרו בעיניו ויפתור לפי טעמו78.

על המקצועות האחרים לבד מן התלמוד לא שקד. אך הפיוטים יקרו בעיניו, ותכון גם ידו עם הרבנים המתירים לקבוע אותם בתוך התפלה אשר עליהם נמנה גם מורהו רב אלפסי79, אף שם לב לבאר את השמות היונים אשר קראו הפיטנים למיני שיריהם80.

אוהב דבק וחבר בתורה לרבנו יוסף, אשר יצא לו כמעט שם כמהו בארץ ספרד, היה רבי ברוך בן אלבליא, אשר אחרי מות ר' יצחק אביו אספו רבנו האלפסי אל ביתו ויהי לו לאב ולמורה81. ותדבק נפש רבנו יוסף ורבי ברוך, אשר שנותיהם היו שוות82, אשה ברעותה, כי המעט אשר היו שניהם תלמידים לרבם הגדול, היו אבות שניהם, מאיר בן מגאש ורבי יצחק אלבליא, אוהבים נאמנים83. על כן נצמדו רבנו יוסף בן מיגאש ורבי ברוך בן יצחק יחדו. ויֵחשבו שניהם בכל ארץ ספרד ליורשי רוח רבם האלפסי84. ויעמד גם רבי ברוך תלמידים הרבה ויכבד מאד כי מלבד גדלו בתורה היה גדול במדעים85. ורבי יהודה הלוי היה גם לרבי ברוך לחבר, וירומם את כבודו בשירים. וכה הביע את תהלתו:

מְקוֹר חַיִּים לְכָל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְנֹגַהּ לְאֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.

שׁמוֹ בָרוּךְ, וְהוּא כִשְׁמוֹ מְבֹרָךְ; וְהַמְתָּבְּרְכִים בִּשְׁמוֹ בְּרוּכִים86.

עוד חבר לרבנו יוסף היה רבנו אפרים, אשר נחשב על גדולי תלמידי רבנו יעקב אלפסי. אף עם חכמי נרבונא בא בכתובים, וישאל מהם להעתיק לו פירוש סדר קדשים, אשר היה נמצא באוצר ספרי פירושיהם87.

ככל אשר הרחיבו רשב״ם ובן מגאש את גבול התורה מתוכה, ככה קמו בדור ההוא גואלים אשר גננו ויסֹכו על היהדות בכשרונם ובמדעיהם וישווּ עליה הוד והדר ביפי חכמתם וישפכו עליה רוח חן וחמדת קסם בשיריהם אשר לה בשפת קדשם.

ככל אשר גִּדֵּל הרב האלפסי את רבנו יוסף מגאש תלמידו על כל חכמי הדורות88, ככה נשאו חכמי הגוים את ראש התוכן רבי אברהם בן חייא אלברגלוני בתוך שנים עשר חריפי העולם אשר קמו בכל משפחות האדמה מדור דור89, מלבד אשר חכמתו בתורת התכונה היתה לתהלה גם בפי ראשי חכמי עמו90.

החכם הזה אשר נולד בעיר שוריָה91 במדינת קשטיליא גדול היה בבית המלך. דומה הדבר כי היה ראש שרי פקודות העיר92 ובפי עמו נקרא בשם נשיא. הוא היה אחד מן המעטים בימיו בספרד אשר עזב את הלשון הערבית וגם את דרכי מליצותיה אשר שמשו בה סופרי הדורות ההם, מפני שפת אבותינו העתיקה אשר בה בחר לכתוב את ספריו, אשר גדל ערכם מאד בעיני החכמים בני גילו. ענין מרבית ספריו אשר עשה לו בהם שם גדול בדורותיו גם בתוך חכמי הגוים, הוא תורת ההנדסה לכל מקצעותיה93. אולם בלעדי יצירי בינתו הגדולים האלה ילדה רוחו ילד מסכן וחכם, אשר רק זה מעט נפקד מרוב שנים, הלא הוא ספר הגיון הנפש94, אשר לא רק מתי מספר יודעי תכונה וחשבון ימצאו בו חפץ, כי אם כל נפש צמאה לדבר ה’ תשבע מטובו.­

בספר הזה עשה התוכן האלברגלוני את כל חכמתו הרחבה והמלאה לפתח השער למראה דמות כבוד ה' אשר תחזה גם כל עין בשר: «אם אתה מבין בכל לבבך סדר מעשה השמים אשר עליך והארץ אשר תחתיך, מיד אתה מודה ומבין כי הבורא ברא אותו על חכמת תבניתו ואחד הוא לבדו». ויהי המעט מן הספר כי הראה לאדם את הדר כבוד יוצרו בכל היקום אשר לו מסביב, ויפקח את עיניו להביט בנפלאות אשר הפליא ביצירתו אשר יצר אותו את עצמו ואת בשרו «מתבנית בשרך ותקון אבריך אתה יכול לראות ולהבין חכמת בוראך»95. אך לא מדעי הטבע אלה ולא הפלספה היו לו למוצא חכמת האלהים כי אם התורה לבדה, היא פטר מקורה, «מקור כל החכמה ומקום כל היושר והתושיה»96. ויחלט כי גם דברי החכמה אשר יצאו מפי חכמי העמים לא ימצאו בעצם טהרתם המזוקקת רק בתורה97. אך בכל זאת רחוקה עינו מאד מהיות צרה בחסידי כל עם ולשון זולתנו; ונהפוך הוא, כי ידבר טובות על כל בן נכר אם רק לב טהור לו. ולא עלתה כזאת על לבו לגרוע את משפט הנכרי בכשרון בכל דבר מוסר צדקה או תשובה98, והיתרון האחד לישראל הוא כי הם המה «השואבים את מימי החכמה ממעינה הטהור והמקבלין אותה מפי הנביאים ומן התורה הקדושה»99. והיתרון הזה הוא הנותן חיי עולם לעם עולם100 והוא המגדל ומרומם את תורת מוסרו על תורת מוסר כל עם ועם. ובאמור איש מישראל אל בני הנכר: «עברי אנכי»! יהיה דברו לאמר: «אין לכם לפחד ממני, אני הוא מן העם אשר כל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות לנו»101. ובהיות עם ישראל נבדל בקנין תורתו, שהיא מקור חכמתו וצדקתו מכל העמים אשר על פני האדמה, נבדל הוא מהם גם בגורל. ו«וכאשר הפריש הקדוש ברוך הוא את האדם מכל בעלי החיים, כן הפריש אומה אחת מבני האדם, אומה שתהיה מקודשת לכבודו מכל בני האדם»102. על כן אין לישראל להתיאש מכל התלאות המוצאות אותו אשר מות הן לכל עם אחר. ונהפוך הוא, כי «כל איש מבין וחכם ראוי [לו] לשמוח כל זמן שהוא שונה בתוכחות האלה» הכתובות בתורה103. כי התלאות ההן הן הן המוסיפות לנו עֹז ואמץ בהבליגנו עליהן ובדעתנו כי כל אלה כצל תחלופנה ומן החזון אשר חזו נביאינו לא יפול דבר וחזון הנביאים, לאחרית הימים לא לישראל לבדו הוא כי אם לכל יושבי תבל, ועצם הגאולה הזאת היעודה לכל בני האדם היא משמרת מצוַת אהבת איש לרעהו ואומה לחברתה כאהבת איש את נפשו ואבדן הקנאה והשנאה והמריבה והמלחמה, אשר הן הן מקור כל הרעה וכל הרשעה, מן הארץ לעולמי עד104.

החכם החסיד הזה שם את לבו להדריך את קהל עמו בדרך החכמה והמוסר אשר הורו נביאי ישראל וחכמי תורתו מדור דור105. ויתבונן וימצא כי כתות החוטאים שתים הן למיניהן: יש אשר יחטא האדם «מפני שיצרו הרע גובר עליו»; ויש נלכד בשחיתות היצר «מפני שאינו מכירו» ואינו מכיר את רעתו. וכנגדן יש שני מיני תרופה: «הראשון106 ראוי ליסר ולהוכיח [אותו]; והשני [ראוי] ללמד ולהוכיח אותו»107. אך אין תועלת בדברי המוסר והחכמה בלתי אם בצאתם מפי «אדם אשר בו רוח תורה ויראה»108. ואין תכלית המוסר כי אם תקון הלב כי כל אבר — נוהג בדרכו בלי למוד — — כ״א הלב לבדו [הוא] אשר אינו יכול לקַים [את מלאכתו אם לא יהיה האדם] מנהיגו או מרגילו»109. אולם אף כי כל תעודת הוכחת המוסר הוא רק תקון הלב, בכל זאת, יען כי אין הלב מתגלה רק במעשיו הגלוים ולא במחשבותיו הנסתרות, יש למדריך להוכיח את חניכו או את קהל שומעיו, רק «על הדבר הנגלה לו— — ואין לו לבקר אחר הלב»110. תחלת חובת כל איש מישראל היא משמרת המצוה, «כי המצות והחוקים מספיקים לכל גלויות ישראל אשר הם מפוזרים על ארבע פינות העולם» לתת להם לב אחד ולכַונו אל אל אחד111. «אפס כי האיש אשר הוא זַכַּי לפני המקום אין זכות, שלמה עד שיהיה זַכַּי לפני עמו»112. על כן לא בענות אדם את נפשו בצום יתרצה אל ה' עושהו כ״א בהשביעו רעבים ובהלבישו ערומים ובשמחו את לב עצבים, ועם זה גם בהטיבו אף לנפשו ולבשרו113. ותחת ענות את נפשו ברעב יהי «מענה את נפשו [בהיותו] שומר פיו ולשונו מכל דברי הבל וריק ומדריכם לדברי תורה וחכמה — ואינו מונע את נפשו כל ימיו ממאכל ומשתה טהור»114. שאין עבודת ה' בגוף ובבשר כי אם בנשמת האדם ונפשו ההוגה להיות כל עסקה והגיונה בגבורת ה' ויראתו ולהחזיק בחכמה אשר היא תלמוד תורתו»115. ועל כן «אין דרך הצדיקים לעשות כן116, באשר נשמתם ונפשם ההוגה גוברת על יצרם, ותאות בשרם מסורה בידם»117. ותכלית כל התורה היא המצוה העתידה «להיות נוהגת ומקֻימת לכל יושבי העולם118. «הלא היא מצות «ואהבת לרעך כמוך», אשר ראשי תנאיה הן חמש אזהרות «שהן מחזיקות מחיצות כל מצות שבתורה», לאמר הן הן המעמידות את מוסר תורת ה' בקרב ישראל, הלא הן חמשת הדברות האחרונים אשר בעשרת דברי לוחות הברית בהיות הם הגודרים את הדרך מפני הדמים, הזמה, הבצע, השקר והתאוה אשר הם המה מקור כל חטאת האדם לאדם.

למסגרת לדברי תורת החכמה הזכה הזאת והמוסר הנעלה שם את שתי ההפטרות ליום הכפורים119 אשר בספרי ישעיהו בן אמוץ ויונה בן אמיתי הנביאים120.

בימי ר' אברהם בר חייא היה בעירו עוד איש אחד מאנשי השם, הלא הוא ר' יהודה בן ברזילי אשר עמד לפני ר' יצחק בן ראובן121 אלברגלוני122. ויגדל בן ברזילי בתורה, ויכתוב גם הוא באורים לכל התלמוד וספר פסקי הלכות123 כאשר כתב ר' יצחק מורהו124 ויכתוב גם באור לספרי יצירה כאשר כתבו רבים מגדולי חוקרי ישראל בעת ההיא. מתוך באורו זה ומתוך ספר העתים, אשר שניהם יצאו לאור בדורנו, תראה לו דעת רחבה בתורה ובמדע, ויראת ה' טהורה מאד. דומה הדבר כי דרכי גאוני בבל היו לו לעינים גם בחקירותיו וגם בפסקיו, דברי רב סעדיה וחכמתו היו לו לעינים125. ויתאמץ בכל עוז לפתור מליצות המקרא והאגדה, אשר לפי גופי פשטן הן נראות כמדברות על ה' כאשר ידובר על בשר ודם, בפתרון המבאר אותן לאמתן כי אינן בלתי אם משל «לסבר את האזן» לדעות נעלות126. אך בכל אהבתו את החקירה הנאמנה לא טהרו בעיניו חוקרי ארצו, ויזהר את התלמידים לבלתי קחת תורת חכמה בלתי אם מפי הגאונים רב סעדיה, רב שמואל בן חפני ודוד אלמקמץ127. ככל אשר הלך בדבר החקר בדרכי הגאונים האחרונים ככה הלך באחת מהוראותיו בדרך אחד מן הגאונים הראשונים בדרך רב יהודאי גאון לשמר את הקדמוניות בעצם תומן וטהרן לבלתי הוסף עליהן דבר ולבלתי חדש בהן דבר128. ויחזק רב יהודה בן ברזילי בדרך הזאת ויערער על הקהלות אשר נתנו לפַיטנים לקבוע את פיוטיהם בסדר התפלה. גם התוספות הקדמוניות אשר ברבות הימים קרם עליהם עור ותחשבנה לעצם מעצמות התפלה129 העתיקה, אשר באמת לא נפלו ממנה בטהרתן ואולי גם ביָשנָן, לא טובו בעיניו130. ולא מעַין צרה ודעת קצרה החזיק בדרך הזאת, כי שיטה זאת שיטת משמרת העתיקות בעינן, אשר ראש ההולכים בה היה ר' אליעזר בן הורקנוס131, טובה ומועילה מאד להכריע את כח המחדשים הקיצונים בדור אשר שיטת החדוש גוברת בה וקרובה לטשטש את הצורות הראשונות הבריאות והמלאות, ככל אשר פחסה הפלספה היונית בגבול החקירה הרבה מצורת היהדות העתיקה המשומרת.

מלבד דעתו הרחבה בתורה בטהרתה מבית לגבול ישראל היתה עינו חדה להכיר את הסיגים אשר יעלו בה בני הנכר אשר תרגמו את התורה בטעמם, או אשר שלחו את ידם אל התרגומים אשר תרגמוה בני ישראל ללשון אחרת, לשנות טעמם בשגגה או בזדון ויהפכו את האמת לשקר, ואת גופי המעשים ואת גופי המצוות לדמיונות ואת החזיונות לגופי מצות ומעשים. ואלה דבריו הנאמנים והקימים לעד: « — — פסוקים אלו וזולתן, שלא ידעו לפרשן הרבה, מן המינין והאומות שנכתבה להן התורה בלעז יטעו הן וחכמיהן ויפרשו את הדמיונות בממש עד שיצאו להפקר וכפרנות, וצא וראה כמה הטעו אותן האומות ומטעיהן… וטפלו שקר בלי מדה, וכן כל מי שנמשך אחריהן טעו עמהן, שהן משלימין רוב הפסוקים האמורים על הקדוש ברוך הוא בממש. וזה דבר ידוע שכל כתבי הקדש דברו בענין הבורא במשל ודמיון ולא בממש. ולא די להם זה, אלא כל שאר כתבי הקדש האמורים במצות שהם ודאי בממש ולא בדמיון — כי המצוה צונו המקום עליה לעשותה ממש ולא בדמיון, וכן הנביאים דברו על המצות בממש ולא בדמיון — והם שמו פירושי המצות כמו משלים ודמיונות, כדי לפרוק מעליהם על התורה והמצות, ועשו אלו תהפוכות כלן, ושמו האמור בדמיון לממש והאמור במשל לדמיון עד שכפרו בעקר ופרקו עול התורה והמצות»132.


מודעה רבה ומחאה גלויה כזאת, אשר מסר ואשר מחה הרב הנכבד הזה, שקולה היא הרבה יותר מכמה וכמה מאמרים בדקדוקי פילוסופיא שנהגו בארצו ובדורותיו אשר צרכן וערכן דל מאד גם בימיהן ואף כי בדורותינו, לא כן התוכחה המגולה הזאת, כי המעט ממנה כי היא הסתוריא133 מסותרה מוגהת ומדויקת, לשיטה אורבת לכבוד תורתנו העבריה קרוב לאלפים שנה, אזהרה היא לחכמים ולמתחכמים אשר בדורנו אשר לא יחושו לכבוד כתבי קדשנו שהם לבדם הם כל מקור חיינו, כחנו וכבודנו, וילכו לנוע על התרגומים היונים, הרומים והסורים הקדמונים והאריים החדשים לדרוש בעד החיים אל המתים מבלי התבונן כי מלאים הם שגיאות וזיופים אשר מרביתם לא מאליהם כי אם השתבשו והזדיפו לשם שבוש ולשם זיוף לחלל את כבוד התורה ולדלדל את כחה ולהטיל בה מומים ועל פיהם ישבשו אחדים מסופרינו וחוקרינו את תורת ישראל השמורה ונצורה כאישון בת עין. «הנשמעה עוד תהפוכה כזאת»? קראו דברי ר' יהודה בן ברזילי, האזינו דברי בת קול זה היוצא מהר חורב, וחוסו על עלבונה של תורה וחֲכָמוּ.

בית בנתה לה הגדולה בספרד, במשפחה העתיקה והנהדרה משפחת בן עזרא. מלבד אשר הקימה זה כשני דורות את יצחק בן שפרוט נדיב הלב והרוח ואת בנו חסדאי השר האדיר אשר היה למגן לעמו לתופשי תורתו ולמרחיבי לשון אבותינו, העמידה בדור הזה בעיר גרַנַדָא ארבע האחים בני יעקב בן עזרא134 — אשר היה משרי המלך חבוס ובאדיס בנו מושלי גרנדא בימי השרים בני נגדילא135 — ואלה שמותם: יצחק הבכור ומשה משנהו ויהודה השלישי ויוסף הרביעי136 וגם אחיותיהם נשים יקרות היו137. נדבת רוחם וגאון הליכותיהם היו בעיני מכבדיהם כעין עדות נאמנה למסורת אשר עלתה ביד קהל גרנדא כי אבות אבותיהם היו אלופי יהודה משרי ירושלים עיר הקדש138, בהיות «מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים139. את גדולתם ספר ר' יהודה הלוי אבי המשוררים בשיר, ויצב מצבת זכרון ליצחק הראש בקינתו אשר קונן עליו140, וליוסף הצעיר קרא: «שְׂריג שׂוֹרֵק וּנְטַע נַעֲמָנים»141, בהיות לו «רֹחַב הלב כרֹחב ים וּמלא נדיבות אך: יְרָשָם מאבותיו»142. אַך מלבד זכרונות בודדים על דבר גדולתם וחין ערכם לא השתמר זכר גופי מעשיהם לבד ר' משה בן עזרא המשורר אשר בשיריו הרבים הציב לו יד ושם. את שמו ומעשיו רשם סופר זכרונות דברי הימים של הדור ההוא לאמר: «רבי משה בן יעקב בן עזרא מזרע המשרה וחכם גדול בתורה וחכם בחכמה יונית ובעל שירות ותשבחות וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת יוצרו»143. וקרוב הדבר כי נמנה בין גדולי ספרד ודבריו היו נשמעים בתוכם144, וכי קנה ברוחו הנדיבה את לב יודעיו ורעיו עד כי שמו את נפשם אל משמעתו באהבתם אותו145.

בימי בחורותיו עמד לפני הרב הגדול ר' יצחק בן גיאת לקחת תורה מפיו. גם מפי אחיו יצחק הבכור גרע אליו חכמה146. ולא רחוקה היא כי מלבד אשר בן גיאת לִמדוֹ תורה אצל עליו גם מרוח השיר אשר נחה עליו, אך עד מהרה שֻלחה רעה בינו ובין אחיו, כי אהב את בת אחד מהם והנערה גם היא אהבתו, ואבי הנערה מנע אותה ממנו ויתנה לאחיו האחר. ותֵּמַר נפש משה ויעזוב את בית אביו וירחק נדוד אל קשטיליא ואל פורטוגל, ולמען הבלג על יגונו שם את כל לבו אל השירה ואל המדע וישפוך את רוחו ואת מרי שיחו בשירים אשר כתב אל אוהביו, ככל אשר הביע בן גבירול בימיו את רוחו הקשה בשיריו. אולם רוח משה לא שחה בקרבו כרוח שלמה כי מרבית שיריו הפיקו שקול נחת ורוח נכון. וישר גם הוא בימי נעוריו כמשפט כל משוררי עמו בארצות ממלכות ערב בימי עלומיהם על היין ועל השמחה ועל התענוג. ותהי מלאכת השיר העברי ככלי משחק בידו ויפליא לגלות בה פנים חדשות לבקרים ויחרוז צמדי חרוזים אשר תיבותיהם האחרונות שוות הן בכתבן ובמבטאן ובכל פרטיהן ושונות מן הקצה אל הקצה במשמען147.

היתרון אשר היה למליץ הזה על כל בני גילו הוא עינו החדה באוצר הלשון האצור בכתבי הקדש, עד כי נצבו ויתיצבו לנגד עיניו המוני מלות ומליצות אשר כל עין זולתו לא שזפתם אף כי עברה עליהן גם היא פעמים אין מספר. ויען כי כל שערה דקה לא נכחדה ממנו השיגה ידו לכלול את הדר משכיותיו בכל פתוחיהן יחד, איש לא נעדר. ויכתוב ספר שירים אשר קרא לו «ענק» או «תרשיש». ויעל מספר שירי החול אשר שר לשלש מאות. אך מעט מעט נדחה החול מפני הקדש148, כי שם את פניו אל מחזור התפלה אשר לראש השנה וליום הכפורים, להעשיר אותו בפיוטיו, אשר עלה מספרם למאתים, על כן קראו לו ר' משה הסלח על רוב סליחותיו אשר סדר. גם ספר השיחות והזכרונות149 ערך על דבר מלאכת השיר והמִדבֶּרת, אשר גם שמות גדולי משוררי ספרד וראשי פעליהם רשומים בו. ובמקצוע הפלספה כתב את ספר ערוגת הבשם לבאר את דעות פלספי יון וערב, ומחוקרי ישראל לא הזכיר שם בלתי אם את רב סעדיה ואת בן גבירול150. דומה הדבר כי נפרד היה ימים רבים מעל אחיו. אולם במות בת אחיו, אשר אליה נשא נפשו, בלדתה בן שבו הלבבות לקרבה איש אל אחיו. וימותו שלשת האחים יהודה, יצחק ויוסף זה אחרי זה, על פני משה, ותקצר נפשו מאד ויהי בעיניו כאיש גלמוד וערירי. בכל זאת לא הניח את כנורו מידו ויוסף לשורר ולפיֵט עד אשר מת זקן ושבע ימים. ויקונן עליו ר' יהודה הלוי151, וינחם בקינתו את אחיות משה, אשר רק הן האריכו ימים אחריו ואחרי כל בית אביו.

בימיו היה משורר בארץ ספרד ושמו יוסף בן צקבל, אשר היה הראשון אשר יִחד את כל מלאכתו אל שירי אהבים. ואף כי לא עשה יוסף גדולות בשירה הזאת, משכה בכחה את לב אבירי המשוררים לעשות כמתכֻּנתה. גם לרבי משה בן עזרא נמצאים שירים כאלה.


  1. בדבר מספר ספריו שונים הם דברי ספרי הזכרונות: ר‘ זרח בן מנחם איננו מזכיר בלתי אם את פירושו לבבא בתרא (הקדמה ס‘ צדה לדרך: סדה״ח ב’ 424). ור’ דוד אסטלא מזכיר פי' «מקצת פסחים ומקצת ב״ב» (קרית ספר: שם 230). ואמנם שני אלה הם המצוים בידנו. ויש כותבים עליו «שהשלים פירוש רש״י ז״ל ועשה ספרים רבים וחבורים גדולים» (סה״ק לר‘ אברהם בר’ שלמה: סדה״ח א' 102). «ואמרו שגם הוא עשה פירוש על כל הגמרא כמו שעשה זקנו רש״י ז״ל – ועשה פירושו באריכות ע״ד שעשה בבא בתרא» (לקוטים מדברי ר״י סמברי: שם 127).  ↩

  2. שם. «ר״ל בזה, כי האריך הרבה יותר מדי» (שם).  ↩

  3. רשב״ם ברא‘ ל״ז, א’.  ↩

  4. «— — הדרשות שהן עקר» (רשב״ם ברא‘ ל״ז, ב’).  ↩

  5. «ידעו ויבינו אוהבי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות, אע״פ שהם עקר, כּמו שפירשתי בבראשית, כי מיתור המקראות נשמעין האגדות וההלכות. ומקצתן ימצאו בפירושי רבנו שלמה אבי אמי זצ״ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות. ואפרש בדינים וההלכות לפי דרך ארץ, ואעפ״כ ההלכות עקר, כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה» (שם שמות כ״א, א').  ↩

  6. «ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות, ויש ללמוד כלם, וטוב אשר תאחז בזה אשר פירשתי וגם מזה אל תנח ידך» (שם ויקרא א‘, א’).  ↩

  7. «מצאתי במכילתא» (שם במד י״א, ל״א). «וכן מצאתי אח"כ (בס') [במדרש] של שמואל» (שם ברא‘ כ״ב, א’). «ראיתי בשוחר טוב» (שם שם ל״ו, ט'). «ובס' לקח טוב» (שם שם מ״א, י').  ↩

  8. «ומנחם פי‘ וכו’» (שם שם נ‘, ב’. שם שמות ל״ד כ״ט).  ↩

  9. «וכן פתר דונש» (שם שם ל״ד ל״ד. שם ויקרא א', ט״ו).  ↩

  10. בקי היה בספרות הפיוטים כהיותו בקי במקרא עד כי נתחלף לו חרוז: «לנו מלאכיך סביב יחנה» — לרש״ב יצחק שחרית יום ב' של ר״ה — בפסוק. (ע‘ שם דברים ל״ב, י’)  ↩

  11. בקי היה בספרות הפיוטים כהיותו בקי במקרא ער כי נתחלף לו חרוז: «לנו מלאכיך סביב יחנה» — לרש״ב יצחק שחרית יום ב' של ר״ה — בפסוק. (ע‘ שם דברים ל״ב, י’).  ↩

  12. «וכן פייטר"א הקליר» (שם בראשית כ“ז, כ”ז).  ↩

  13. «כך פי‘ אבי הרב ר’ מאיר מ״כ» (שם שם כ״ה, ל״ב).  ↩

  14. «זה שמעתי מר״י קרא חברנו והנאה לי» (שם שם ל״ז, י״ג). « — — ר״י קרא — — הי‘ רוצה לומר — —השיבותי וכו’» (שם במדבר ד‘, י’).  ↩

  15. «מצאתי בתשובות ר' קלונימוס כמותי» (שם במדבר י״א, ל״א).  ↩

  16. «שמעתי שכן מפרשים בנרבונא» (שם שמות כ״ה, ל״ג).  ↩

  17. «מצאתי בספרי ספרד» (שם דבר' י״ח, י״א).  ↩

  18. «נמצאו בספרי מלכיות אחרות» (שם שמות י״ב, י״ד).  ↩

  19. ככה נראה קצת לעלות מדבריו אלה «ואע״פ שיש בספריהם וכו‘ בלשון לטין וכו’ (שם שם כ', י״ג).  ↩

  20. «מי שרוצה לעמוד על עקר פשוטן של מקראות הללו ישכיל בפירושי, כי הראשונים ממני לא הבינו (בו) [בהן] כלל וכלל — — ומי שמפרש [ב]ענינים אחרים אינם אלא טועים גמורים» (שם שמות ג‘, א’); «המפרש וכו‘ שטות הוא בידו» (שם ברא‘ מ״ט, ח’); «המפרשו וכו’ לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחלוק טעמים כלל» (ט'); «פשטות של אחרים של ערמומיות אומרים והנם הבל» (מ״ר ב״ח).  ↩

  21. אם נכון את שירת רשב״ם הקשה והסתומה לסיום פירושו לס' בראשית אל מליצת רש״י הפשוטה בהקדמתו לשה״ש וגם אל מליצתו החרוזה בפיוטיו ואל האור היוצא ממנה נראה עד כמה יפה כח האב מכח הבן לענין זה.  ↩

  22. ע' מעט דוגמות לרש״י בבינת עצם הוראת המלות הראשונה לעיל במקומן.  ↩

  23. כגון «כל ל‘ אכן שבמקרא: אך כן ולא כמו שהייתי סבור» (רשב״ם ברא‘ כ״ה, ט״ז. שמות ב’, י״ד); «ויצו פרעה לכל עמו לאמר: וכן אמר להם, שכן כל לאמר שבתורה כפל לשון [הוא]» של ויצו או ויקרא או של וידבר או של ויאמר (שם שמות א', כ״ב); «כל לשון רציחה הריגה בחנם» [— ולא בדין —] (שם שם כ', י״ג); «כל עצה שסופה פורענות קורא הסתה» (שם דברים י״ג, ז'); «ממכריו על האבות: כמו איש מאת מכרו — מ״ב י״ב ו’ — » (שם שם י״ח, ח') «התעמר: סחורת אדם» (שם שם כ״א, י״ד).  ↩

  24. ע' כללו הנפלא, שעקרו הוא מדרש חכמים, והוא הכירו וידע לשמש בו (ברא‘ ל"ו, ט’).  ↩

  25. «כל סדור דברים קרוי שירה» (דברים ל״א, ל״א.).  ↩

  26. «ימינך ה‘ נאדר בכח ימינך ה’ תרעץ אויב: – – חצי הראשון אינו מסים דברו עד שיבא חצי האחרון וכופלו ומשלים דברו; אך בחצי הראשון מזכיר במי הוא מדבר» (שם שמות ט“ו, ו', י”א וע"ש ושם פסוק ו'.).  ↩

  27. כמאמרו הכולל של רבא: «דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו» (יבמ' כ״ד.).  ↩

  28. «וממדבר מתנה וג‘ ומנחליאל במות: לפי הפשט כל אלו שמות מקומות של נסיעה וחניה» (רשב״ם במדבר כ״א, י״ח); «מול סוף וגו’ ודי זהב: הכל מקומות לפי פשוטו» (שם דברים א‘, א’).  ↩

  29. «כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר» (שם ברא' י״ט, ל״ז).  ↩

  30. «ארמי אובד אבי: אברהם» (שם דבר‘ כ״ו, ה’).  ↩

  31. «לא קמו איש מתחתיו: לפי פשוטו שלא ידעו היכן ילכו» (שם שמות י', כ״ג).  ↩

  32. «באנו אל אחיך אל עשיו: ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת וגם הנה הוא, מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. וזהו עקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו [— האמור באהרן ומשה —] — שמות ד' י״ד — » (שם ברא‘ ל״ב, ז’).  ↩

  33. «תועבת מצרים כל רועה צאן: נבזים היו בעיניהם כל רועי צאן כי מאוסה צאן בעיניהם» (שם שם מ״ו, ל״ב). «וצאן דבר מאוס היה במצרים» (שם שמות ח', כ״ב).  ↩

  34. «לא היה אדם יכול להוציא את המלכות עגלותכ“א ע”פ פרעה» (שם ברא' מ“ה, כ”ב).  ↩

  35. «המושלים: מושלי נבואות כגון בלעם וחבריו» (שם במדבר כ״א, כ״ז), ואם דבר זה בפרטו אמת לאמתו, כי דוקא בלעם וחבריו היו מושלים אלה, אם לא, הלא ראינו כי אמתת דבר זה בכלל היה היתה מורגשת לו כי היו חכמים בדורות ההם בגוים שהוא דבר שברורו הולך ומוסיף בזמננו.  ↩

  36. «ויולך ה’ את הים רוח קדים עזה: בדרך ארץ עשה הקב״ה שהרוח מיבש ומקריש את הנהרות» (שם שמות י״ד כ״א. ועי' כעין  ↩

    זה גם בפי' כלי יקר).

  37. «לאות על ידך ולזכרון בין עיניך: לפי עמק פשוטו, יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך כעין שימני כחותם — על זרועך — שה״ש ח‘, ו’ — בין עיניך כעין תכשיט וכו'» (רשב״ם שמות י״ג, ט'). וכן לענין שבת כתב, כי לּדעתו לא הערב הוא תחלת היום כי אם הבקר.  ↩

  38. כי אמונתו היתה רבה ותמימה רואים אנו במקצת באוריו כגון אלה: «ה‘ נסי: שהמטה של הקב״ה היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הקב״ה לנס על ההרים וכו’» (שם שמות י״ז, ט״ו): «את האורים ואת התמים: כעין השבעות של שמות בדברי הקב״ה שהיה נותן בחֹשן להגיד משפטן וצרכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה, להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה, ק״ו לקדושה שמגדת» (שם שם כ״ח, ל'); «כל עע״ז — — טועים [וסבורים] שתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוה״ק» (שם שם ל״ב, ד'). ועל העגל אמר «שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה היה מדבר וכו‘ ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה וכו’ להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות לדעת אם יהיו תמים לה‘ אלהיהם וכו’, כדכתיב כי מנסה ה״א אתכם — דברים י״ג, י״ד — וכו'» (שם. ע' שם דברים י״ח, י״ב). ודעות כאלה רחוקות מאד מהתחכמות ומהתפלספות.  ↩

  39. «ושאלה אשה משכנתה: במתנה גמורה וחלוטה שהרי כתוב «ונתתי את חן העם כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך – תהל‘ ב’ ח'–» (שם שמות ג‘ כ״ב; י״א, ב’; י״ב, ל״ו).  ↩

  40. עי׳ דבריו המוכרעים שהעלה «לפי עמק דרך פשוטו של מקרא» (שם ברא' ל״ז׳ כ״ח. ועי׳ הרחבתנו לבאור זה לספרנו זה ח״א 135).  ↩

  41. עי‘ היטב רשב״ם ל״ב ד’ והרחבתנו לזה לספרנו ח״א 152.  ↩

  42. «כי כבד פה וכבר לשון אנכי: איני בקי בלשון מצרים בחתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים» (רשב״ם שם ד‘, י’).  ↩

  43. מלבד עדותו על פתרונו בדבר שאלת כלי כסף וכלי זהב מן המצרים כי «זהו עקר פשוטו» שמח להעיר את אוזן הקורא כי פתרון זה לפי דרכו הוא גם תשובה למינים הנחרים בנו (רשב״ם שם ג', כ״ב). ועל הפותרים האומרים כי משה רבנו ע״ה היה בעל מום בלשונו נתמלא ויקרא: «וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקבל תורה מידו היה מגמגם בלשונו»? ולמען הסיע שורש דבר זה מלב הקהל הוסיף על דבריו: «ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים; ואין לחוש לספרים החיצונים» (שם שם ד‘, י’).  ↩

  44. «וזו תשובה שהשבתי לאפיקורסים והודו לי; ואע״פ שיש בספריהם וכו‘ הם לא דקדקו» (שם שם כ', י״ג). ותחת לאפיקורסים צ״ל «למינים» — וכן שם שם ג’, כ״ב — כי בפי קדמונינו שאחרי התלמוד נקראו כל הנוצרים מינים.  ↩

  45. ת' רש״ל כ״ט.  ↩

  46. «וריצב״א אשר בא לשמש לפניו ושב למקומו» (שם).  ↩

  47. ר‘ אברהם זכות מזכירו בשם «ר’ יוסף פורת החריף בן רשב״ם» (יוחסין ב' ק״ב קכ״ט:).  ↩

  48. סה״ק: סדה״ח 76.  ↩

  49. עי' ח״י 177.  ↩

  50. עי' דבר זה ח״י גד 180.  ↩

  51. Sevilla. ובפי סופרינו הספרדים «מדינת אשביליא».  ↩

  52. סה״ק סדה״ח א' 76.  ↩

  53. «והיה לו לרב יצחק לבן נבון (שם)  ↩

  54. «וסמכו קודם פטירתו, וכתב לו ספר שאפילו בדורו של משה לא אשתכח כותיה, דאלו בדורו של משה כתוב הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים וג‘ וכתיב בתריה ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואלו נבונים לא כתיב בהו דלא אשכח, והוא [ר״י מגאש] היה חכם ונבון» (שם). [וע’, עוד הערות נוספות בסוף הספר].  ↩

  55. רמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה ומליצת הכתוב ע' מ״ב כ״ג, כ״ה.  ↩

  56. עי' לעיל עד 120 הערה 4 והערות נוספות שבסוף הספר הזה.  ↩

  57. ככה היא דעת גרץ הנכונה המסתיעת מן השיר הסמוך (גד״י VI 128).  ↩

  58. דיואן ריה״ל לר״ה בראדי שירי חול 192.  ↩

  59. מפני שהיה מבית הלוי יחסו אותו מעריציו אל מרע״ה  ↩

  60. סה״ק סדה״ח א' 76.  ↩

  61. דיואן ריה״ל שם 191.  ↩

  62. פרדס סי‘ ט’.  ↩

  63. לעיל 66 הערה 10.  ↩

  64. 67 הערה 1.  ↩

  65. דיואן שם.  ↩

  66. רש"י ברא‘ ג’, א'.  ↩

  67. «וראש לכל החבורים שנעשה דרך הרכבת פירוש הם פירושי וכו' ופירושי הרב אבן מגאש ז״ל» (הקדמת הרב המאירי למס׳ אבות: סדה״ח ב׳ 282) ופירוש רש״י נמנה בפי רב זה עם «החבורים שנתחברו דרך פירוש» סתם. ואח״כ הוא אומר על החבורים כי יש «מהם כללים ומהם פרטיים». שומע אני מזה כי פתרון «דרך הרחבת פירוש» היא פירוש כללי, ופתרון «דרך פירוש» סתם הוא «פירוש פרטי» מעין זה של רש״י.  ↩

  68. «והרב רב יוסף הלוי זה הפליג בפי' התלמוד בפי׳ מלא ובפסקים אמתים» (שם).  ↩

  69. «יש מהם אתנו פי׳ מסכת שבועות ופי' מסכת בבא בתרא» (שם).  ↩

  70. «ועקר מימרי‘ דריו״ח בזבחים» (חדושי שבועות: שבועות נ׳.) ודאמרינן לר״ש וכו’ עקרא בספרא (שם שם ז'. ועוד הרבה כזה).  ↩

  71. «אם תשאל: והא קיי״ל אין סדר למשנה בתרי מסכתא, ואם כן מאי קשיא לי‘? אפי’ הכי כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. ומשום דהוו ידעי טעמא הוא דדייקי לה, אבל אלו לא הוו ידעי בה טעמא לא הוו דייקי לה מעקרא» (שם שם ב׳:)  ↩

  72. על ש"צ המאריך יותר מן הצבור השיב כי «ראוי להיות לו דרך ארץ ומוסר עם הצבור ולא יאריך בתפלתו להטריח על הצבור» (תשובות ר״י מגאש תק"פ).  ↩

  73. על «ש"צ — — שיצא עליו שם רע בילדותו» השיב: «אם היה הרנון על מה שעבר אין מסלקין אותו לסבת מה שקדם — — אלא מכיון שראינו אותו עתה הולך בדרך ישרה — — מותר להתפלל אחריו ולא נביט אל מה שכבר עבר, לפי שהחשובה מקובלת לפניו, כאמור: שובו בנים שובבים ארפא משובתם – הושע י״ד ה' — » (שם ת' צ״ה).  ↩

  74. על הלכת «תלמידי חכמים מותר להלוות זה מזה ברבית. מאי טעמא? מידע ידעי דרבית אסורה וגמרי ויהבי להדדי לשום מתנה» הורה: «הלכה היא, אבל אין לסמוך עלֹיה אלא היחידים הכשרים שבהם לא זולתם». (שם ת' קפ״ט).  ↩

  75. תר״י מגאש ת' קי״ד  ↩

  76. «ודברי רב שמואל בר חפני ז"ל שבאר כמו שזכרתם בשמו, הנה בקודם ראינו אותם והשבנו עליו ואין משגיחין בהם» (שם ר״ט).  ↩

  77. «וראינו לרבוותא הגאונים פי‘ דלא סליק ולהכין חזינא לפירושי וה"פ וכו’» (שם כ״ו).  ↩

  78. וחזינא לרבנו – האלפס – זצ״ל פירושא דלא דאיק פרשנא לי'» (חדושי שבועות: שבועות ג'.).  ↩

  79. ת‘ ר״י מגאש ת’ פ״ז.  ↩

  80. עי' פתרוננו למלת «פיוט» ולמלת «פזמון» (שם ר״ד).  ↩

  81. לעיל 20 הערה 1.  ↩

  82. שניהם נולדו בחודש אחד בחדש אדר ראשון ש' 4837 (סה״ק סדח״ח ח״א 67, 77).  ↩

  83. לעיל צד 66.  ↩

  84. «וכשמת רב יצחק אלפסי טבעם של זוג זה של ר‘ יוסף הלוי ור’ ברוך בר רב יצחק היה פושט בכל הארץ» (סה״ק: שם 77).  ↩

  85. שם.  ↩

  86. דיואן בראדי ש״ה 189.  ↩

  87. עי' מבתכו הנמלץ מאד, אשר צוה לר״י הלוי לכתוב בשמו (דיואן ריה״ל של בראדי שירי חול 217).  ↩

  88. עי' לעיל 66 הערה 10.  ↩

  89. קָארדָאן בספו täSubtilit, מובא מאת Volfius (עי‘ תולדות רא״ב חייא, פריימאן: בראש ס’ הגיון הנפש VI: 4) וַלאפלַאס התוכן הצרפתי הזכירו בספר תולדות התכונה לפיליפאווסקי: (תולדות המחבר בראש ס' העבור XVIII). והחוקר nsterüSebastian M תרגם את ספר צורת הארץ לראב״ח ללשון רומא (שם VII).  ↩

  90. רמב״ם קורא לו «אחד מן המחודדים בספרד» (אגרת תימן); ורי״צ הישראלי מביאו בספר יסוד עולם והרמב״ן מביאו בס' הזכות (פיליפאווסקי שם XII).  ↩

  91. Soria (VII).  ↩

  92. אבערפאליציימייסטער. ובלשון ערבית נקרא «צאהיב אלשורטא», רד״ק ירמיה ט‘, כ״ג ועי’ חלופי גרסאות לשם שררתו זו ראב״ן האמונה והבטחון י״ד ואגרת התנצלות לר״י בדרשי (ובאור שם זה ע‘ להח’ גאסטער געדענקבוך קויפמן 224). ויש אשר גם «שר הצבא» גם «ראש השלישים» קראו לו סופרי הדורות (תולדות ראנ״ח פריימאן שם הערה 2).  ↩

  93. הלא הם: ס‘ צורת הארץ, ס’ חשבון המהלכות, ס‘ לוחות הנשיא, ס’ העבור, ס‘ מהלכות הכוכבים וס’ המדות [: על מלאכת המדידה] (תולדות המחבר לפיליפאווסקי).  ↩

  94. יצא לאור בשנת ה‘תר״כ בידי ר’ י״א פריימאן בלייפציג.  ↩

  95. הגיון הנפש 1. לדבריו אלה אשר ידבר על מעשה שמים וארץ הוא שם למקור את הפסוק וידעת היום וג׳ — דברים ד', ל״ט — ועל נפלאות יצירות הגוף את הפסוק ומבשרי אחזה וגו׳ – איוב י״ט׳ כ״ו —  ↩

  96. הגיון הנפש 5.  ↩

  97. ע“י שו”ת מהר“ם מרוטנבורג ד‘ בודפסט סי’ תתק”ם־תתקמ"א וספר:Waisette Histoire de Languedic II, 260  ↩

  98. «ואיני אומר כי המעלה הזאת — התשובה (?) – מנועה משאר בני אדם, כי לא נכון לאמר כן» (ח').  ↩

  99. מגלת המגלה שער ג'; מובא בתולדות המחבר לפיליפאווסקי X.  ↩

  100. את מאמרו ההוא חותם הנשיא בדברים אלה: « — — הלא ראוי להם שיודו בתחית המתים» (שם).  ↩

  101. הגה״נ ר״ב —  ↩

  102. הגה״נ ז'.  ↩

  103. “כן ל‘ מורי הזקן – רי”ב יקר – ששמע מפי אביו ששמע מר‘ שמעון“ (רש”י שבת פ’(: “וכן א’ לו רי”ב יקר הזקן משום אביו" (מחזור ויטרי סי‘ כ"ג; ס’ האורה ח“ב סי' מ”ז).  ↩

  104. «ואהבת לרעך כמוך»: המצוה הזאת תהיה נוהגת ומקוימת לכל יושבי העולם בימי הגאולה. ואם כל יושבי הארץ יהיו אוהבים איש את רעהו כאהבתו לנפשו, בידוע שההנאה והשנאה והחמוד יהי‘ נאבד מן העולם; ואלו הם הגורמים למלחמה ולהרג בעה״ז. מכאן אמר הכתוב: וכתתו חרבותם לאתים, לא ישאו גוי אל גוי חרב ונו’ — ישעיה ב‘, ד’ – (42).  ↩

  105. בכל תורת מוסרו אין זכר לדעות חכמי יון וערב.  ↩

  106. הראשון: את הראשון, כלומר: בן כת הראשונה.  ↩

  107. הגה״נ י״ד.  ↩

  108. י״ג.  ↩

  109. מ״ב.  ↩

  110. עי‘ שי“ר מבוא לתג”ק ח’.  ↩

  111. Mainz.  ↩

  112. את פתרון ריט“ע שבמס‘ חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו’. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב)..  ↩

  113. «אין העבודה והיראה שתהי‘ כופף ראשך ומכאיב את תארך כי אם שתהי׳ מביא כפופים ועניים מרודים אל ביתך ומעלה מלבם כל אנחותם כפי יכלתך ותחת שאמר: ושק ואפר יציע — ישע’ נ״ח, ה‘ — הוא אומר כי תראה ערום וכסיתו וגו’ — שם — » (הגה״נ ט״ו.). «ומבשרך לא תתעלם —שם — כלומר אל תהי מעלים עינך מבשרך ואל תהי מרעיב אותו יותר מדי, כי כאשר אתה מצות על הרעב לחוס עליו ולהשביעו, משם אתה מבין שאין לך להרעיב עצמך ולהחליש את בשרך» (הגה"נ שם).  ↩

  114. את פתרון ריט“ע שבמס‘ חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו’. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב).  ↩

  115. ט״ז.  ↩

  116. להרבות קום.  ↩

  117. הגה״ב שם. לדעת חכם זה אין רבוי תעניות מדה טובה אלא למי שעברו עליו ימיו בעבירה: «ואם הרשע הרוצה לעשות תשובה מרעיב את בשרו ומצמיא, טוב יחשב לו ולמצוה גדולה, לפי שהוא בא להכאיב אדו יצרו הקשה ולהכניעו» (הגה״נ 15).  ↩

  118. ע׳ 72 הערה 1.  ↩

  119. יוה״כ היה קדוש בעיניו בקדושה גדולה ויתרה: «וקראת לשבת ענג: רומז על יוה״כ — — יהיו ענוייכם בו ענג לכם ושמחה בלבבכם» (הגה״נ י״ח).  ↩

  120. יסוד לפרק ג‘ וד’ הם דברי שתי ההפטרות.  ↩

  121. הלא הוא אחד מחמשת החכמים שהיה שמם יצחק. ועי' על אודותיו לעיל צד 16.  ↩

  122. אלברגלוני בפי הערבים הוא כנוי לאיש ברצלונה.  ↩

  123. חבוריו על כל התלמוד היו דרך פירוש ופסק (שה״ג מערכת גדולים). וספרי פסקו היו יחוס שאר בשר בדיני נשים תקון שטרות וס' העתים (שם).  ↩

  124. לעיל 16 הערה 4.  ↩

  125. עי‘ פי’ ס' יצירה 20, 34, 35, 37, 89, 162, 213, 221.  ↩

  126. בדברי רס״ג החזיק כי «וראיתי את אכתריאל וכו‘» ברכ’ ז‘. — פירושו «ראה אור גדול» (פי‘ ברזילי לס’ יצירה 20). ועל «מנין שהקב״ה מתפלל» — ברכות שם — פ’, בשם רס״ג הוא «גוזמא ומשל ומראה» (שם 34). ועל הגוזמאות באר מדעת עצמו «הדברים שנא' בהן מהלך ת״ק שׁנה אינן בדקדוק אלא רבוי בעולם בלבד» (154) והרבה כיוצא בזה.  ↩

  127. הליכות קדם צד 72.  ↩

  128. עי‘ חלק ט’ 110.  ↩

  129. כגון «הכל יודוך» (ס' העתים 251). וכך הוא מערער על העולים לתורה שאינם קוראים בעצמם, כאשר היה בימי רבותינו (264). וכך הוא מערער על אמירת «יקום פורקן ומי שברך» (281). ועל כל המנהגים שהונהגו אחרי חתימת התלמוד הוא מחליט «ומי שממעט במנהגים משונים כאלו שנהגו בהן רוב העולם שכרו שמור לפני המקום» (265).  ↩

  130. ס' העתים קראקא 254.  ↩

  131. ע', ח״ו 31.  ↩

  132. פ‘ ס’ יצירה 77.  ↩

  133. [כ“ה בכ”י המחבר].  ↩

  134. ככה נקרא רמב״ע «ר' משה בן יעקב בן עזרא» (סה"ק סדה״ח ח״א 81).  ↩

  135. «— — מגדולי גרנאטא ויורשי עצר ומשרה בכל דור ודור במלכות באדיס בן חבוס מלך פלשתים ומלכות המלך חבו אביו (80) — הבּרבּרים נקראו בפי מליצ העברים בספרד בשם פלשתים —.  ↩

  136. סה״ק; סדה״ח 80.  ↩

  137. בנחם ר״י הלוי את אבלי רמב״ע כתב: «וינחם את אבליו וכו‘ ואת אחיותיו, הבחונות’» (שי״ה אחיאסף 145). ופתרון «הבחונות» הוא לדעתנו הטהורות והמטוהרות (ע‘ זכריה י״ג׳, י״ט, כ’; איוב כ״ג׳ י').  ↩

  138. שם.  ↩

  139. שם.  ↩

  140. ד״ב ש״ח (= ראשי תבות: דיואן בראדי שירי חול) חוברת ב' 111.  ↩

  141. סה"ק: שם.  ↩

  142. שם.  ↩

  143. סה׳׳ק שם 81.  ↩

  144. «קריא מועד, גביר הדור ואצילו» (שירי ר' יהודה הלוי, אחיאסף, 88).  ↩

  145. «לך כמה נפשות נעבדות / בתגמול. חסדיך אסורות» (83).  ↩

  146. גד״י 135 VI.  ↩

  147. הערבים יקראו למין שיר זה «טגניס».  ↩

  148. על זה חוזר לדעתנו דבר ריה״ל ימנע מחשבותיו מהלוך חוץ והם לפני ה' נעצרות» (שירי יהודה הלוי, אחיאסף).  ↩

  149. אלמחאצרה ואלמדאכרה. [יצא לאור מתורגם לעברית, עם מבוא והערות מאת בן ציון הלפר, בשם: «שירת ישראל», לפסעה, תרפ״ד].  ↩

  150. תוצאה מס' ערוגת הבושם: ציון שנה שניה 117 והלאה  ↩

  151. שירי ר' יהודה הלוי, אחיאסף 143.  ↩

ר' יהודה הלוי ומעשיו

מאת

זאב יעבץ

ריה“ל תלמיד לאלפסי וחבר לר”י מגאש. תלמיד חבר בתורת השיר לר“מ בן עזרא. יתרון שיריו על שירי המשוררים אשר לפניו. משוש נעוריו ושמחתו בחבריו. שלות ביתו נעכרת במות אחדים מצאצאיו. שירי החול מתמעטים ושירי קדשו מתרבים. יחוד לבו לקדשי היהדות. אהבתו את החרות ושנאתו את השררה. נוצרים אדוקים ויהודים מתחכמים מרעימים אותו ע”ד דרך אמונותיו, משיב להם בשירי בוז ומסדר את שיטתו בספר הכוזרי. ערך ספר זה. שיטתו המתלקטת מתוך הכוזרי ומתוך שיריו ופיוטיו. תשוקתו לארץ-ישראל ועליתו אליה. פרשת דברי מסעיו. שירתו האחרונה ומותו.

4905–4863

בין כל גדולי הדורות ההם, אשר אלה עשו להם שם עולם בחכמתם אשר שאבו מן הבאר אשר חפרוה רבותינו חכמי התלמוד, ואלה שמו להם את החכמה היונית למקור חקר אלוה, יֵחד כבוד איש, אשר מצוּר לבבו הערה אל אלהי הרוחות מקור חיי הרוח, איש אשר לא ממרחק ולא מן החוץ כי אם מעֹמק-קרבו, הביא לבב חכמה, אשר הורהו את הנכונה ואת הנכוחה גם בכל דבר תורת האלהים ותורת האדם, גם בכל דבר מוסר ומדע. שם איש המופת הזה יהודה1 בן שמואל הלוי.

מדברי בית אביו לא נדע כמעט מאומה. לעומת זה נגלה לנו מעט מזכרונות ימי נעוריו: מושבו היה בעיר הגדולה טולטילא2 היא טוֹלֶדוֹ3. תלמיד היה בדבר הלכה, במשנה ותלמוד לרבנו יצחק האלפסי בעיר אליסאנא וחבר ואוהב דבק מאח לרעהו ובן גילו רבנו יוסף מגאש. וקרוב הדבר כי היה ר' יהודה סופרו ואיש ימינו4. בדברי חזון ושיר לקח תורה מפי אוהבו הבָּכיר ממנו, ר' משה בן עזרא, אשר אהבת שניהם נפלאה מאד. ובכלל הדבר היתה אהבת רעים חוט החן המשוך על תכונת משוררנו הלוי, המשוה חמדת קסם על בת שירתו, הקושרת אליו בעבודות אהבה את נפש קוראיו עד היום הזה. לדוגמה אחת קטנה למדתו הטובה הזאת יהיו נא דברי האהבה והתודה האלה אשר רחש לבו למשה רעהו ומורהו:

«יְדִידוּת קָשְׁרָה נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ» «וּבַת אַהֲבָה יְלָדַתְנוּ תְאוֹמִים»5

ואשר לא שכח את גמולו כל ימיו.

וּמָתַי אוּכְלָה אֵצֵא לַחָפְשִׁי, וְחַסְדְּךָ יַעֲבִידֵנִי לְדוֹרוֹת?

עֲבַדְתִּיךָ שְׁנֵי יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת; וְעוֹדִי עַבְדְּךָ לִשְׁנֵי גְבוּרוֹת.

וְהִלְבַּשְׁתָּ בְּנוֹת שִׁירי עֲדָנִים; וְהָיוּ6 אַלְמְנוֹת חַיוֹת צְרוּרוֹת7 – –

– – וְהוּא גַּם הוּא כְּבָר צָרַף לְבָבִי, וְהִבְדִּיל אֶת-זְהָבוֹ מִבְּדִילוֹ8

וגם במדע החול עסק הרבה ויעמק חקר גם בפַלספה היונית, גם בתורת הטבע. ומלבד לשון אבותיו העבריה, אשר היתה לנשמת חיים באפו, היה סופר מהיר גם בשפת ערב הקרובה מאד לשפתנו, גם בשפת קשטיליא הרחוקה ממנה. אף החזיק במלאכת הרפואה אשר בה מצא את מחיתו9.

ובכן שתים הן המתנות אשר חנן אלהים את יהודה עבדו, הלא הן החכמה והשירה. כאשר היה נבדל בדרך חקר חכמתו מכל חוקרי עמו אשר קמו בדורותיו, ככה נעלה על כל משוררי הגולה. בימי עלומיו תקפה עליו יד בת השיר הנוה והמעונגה ותשַכרהו בחמדת עדניה, ועל ידה היתה לו גם החכמה לאומנת. ובחצי ימיו גברה עליו החכמה ותהי היא הרוח המושלת ברוחו. אך גם בעת ההיא לא הניח את ידו משירתו המשמחת אלהים ואנשים עד היום הזה. בכשרון השיר גבר גם על בן עזרא מורהו במעוף רוחו, גם על בן גבירול המשורר האדיר ברֹחב לבו. תחת אשר נחה על שירי בן גבירול, הגדול גם הוא עד למאד, רוח עצבון, מלאו שירי נעורי המשורר הלוי עוז וחדוה, כי חננו ה' רוח גבורה אשר לא תחת מפני כל. בכל אשר הלך היתה רוח החכמה מרחפת עליו ובנות השיר סוככות בכנפיהן ממעל לראשו ומשמחות ומחבקות את לבו:

אֵיךְ אֶפְחֲדָה מֵאִישׁ? וְלִי נֶפֶש חַתּוּ אֲרָיוֹת מִכְּפִירֶיהָ!

אֵיךְ אֶדְאֲגָה מֵרִישׁ? וּבָה חָכְמָה אֶחְצוֹב פְּנִינִים מֵהֲרָרֶיהָ! – –

אֵיךְ אֵשְׁבָה שׁוֹמֵם? וְכִינּוֹרָהּ אֹותִי יְשַעֲשֵׁעַ בְּשִׁירֶיהָ10.

ורוחו בקרבו היתה לו עולם מלא אשר לא יחסר בו:

וְאָמְרוּ לִי הֲתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּלִי אָח? עֲנִיתִים: בְּנַפְשִׁי שַׁעֲשׁוּעָי;

מְזִמּוֹתִי יְשַעַשְׁעוּ נַפְשִׁי בְנַפְשִׁי, וְלִי פַרְדֵּס בְּלִבִּי מִנְטָעָי;

מְיֻדָּעַי בְּמַדָּעַי מְצָאתִים, וְהָיוּ רַעְיוֹנַי לִי לְרֵעָי11.

אך הדעת את נפשו ואת יתרונותיה לא הצרה את עינו, ולא הקשיחה את לבו מאהבת רעים, ונהפוך הוא, כי היה מספר ידידיו, אוהביו ואהוביו רב מאד. ועל כלם מסך אור יקרות בשיריו המסולאים בפז, אשר בם הציב להם מצבות זכרון עולם.

ואף כי גם שפת ערב ושפת ארם היו ידועות לו על פיו ועל פי עטו מאד.12 ואף כי את ספרו הגדול אשר בו עשה לו שם בישראל כתב בלשון ערב13, היתה שפת שירתו רק שפתו העבריה לבדה. בה בחר מכל לשון14, כאשר בחר בעם הדובר בה בימי קדם לרוממו מכל עם ולתתו עליון על כל הגוים. ולשפת בני עבר העתיקה הזאת, אשר למראה עין דבריה מעטים, ברא ר' יהודה הלוי ניב שפתים רך ומלא עד כי כל מליצה ולקח, כל משא וחזון לא שגבו ולא נפלאו ממנה15. ותיקר ותקדש בעיניו לשון עמו בהיות היא שפת האלהים, שפת העולמים אשר בה דבר ה' עם אדם וחוה יצירי כפיו, ואשר היא היתה שפה אחת ודברים אחדים בפי כל יושבי תבל עד אשר בלל ה' את שפתם, וכאשר היא לבדה השתמרה בפי מבחר עמי העברים, בפי ישראל. ואם אמנם כי גם הארמית והערבית דומות לה הלא אינן שות לה בכל, באשר היא שפת התורה והנבואה, אשר עמקו אף שגבו דבריהן מאד, פרשת מלאכת המשכן ושמות החיה והבהמה והעוף אשר בתורה ושמות אבני החשן אשר אין בהן מלה אחת נכריה, עדות היא על עשר הלשון ועל נקיונה. «וזמירות דוד והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיהו ונחמותיו» תעדנה על טהרתה ועל רוממותה16. אף פסקי הטעמים שהם «ענינים דקים ועמוקים»17 מאד, יתרון גדול הם לשפת הקדש. ויכר ר' יהודה גם את שפת המשנה, כי עצם היא מעצמות הלשון העבריה העתיקה, וכי מלבד «קצור דבריה, יפי חבורה ונוי ערכה18 אשר יכללו את דבריה חשובה היא מאד, באשר יש בה אוצר יקר “מצחות הלשון העברית” הקדמוניה לאמר: אוצר מלין ומליצות עבריות אשר לא קרה מקרֵהֶן לזכות ולהאסף אל כתבי הקדש ולולא המשנה אשר שמרתן כי עתה לא היה להן זכר עוד19. כי בכל היות שפת המקרא ביד יהודה כחֹמר ביד היוצר לצור בה כל מיני צורות נאות בלי כל אונס ובלי כל מחסור, לא זרה הלאה גם את המלות הנמצאות רק במשנה, בגמרה ובמדרש20 וגם בפיוטים21, בדעתו מה רב הכח הכבוש גם בתבות אלה, אף כי אפילות הנה.

בראשית ימי בחורותיו, כבר השתומם המשורר הנכבד, ר' משה בן עזרא, על רוב כשרונו ועל עֹמק חכמתו אשר לא תמצא בצעירים כמהו. ובבוא אליו שיר אשר שלח אליו הנער הלוי הזה, השיב לו לאמר:

אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים יַעֲמוֹס הָרֵי בִין עַל גַּבּוֹ!

אוֹ עוּל יָמִים יַהֲדוֹף רָמִים, וּבְעוֹד נַעַר הוּא וּבְאִבּוֹ!

וירבו שירי יהודה וישר כמשפט כל משוררי עבר וערב בדורו ובארצו, על אהבת רעים ועל אהבת דודים, על התירוש המשמח אלהים ואנשים22, על שמחת חתן וכלה23 ועל הולדת ילד לידידיו24 ושירי גדולה לחכמים נהדרים25 ולנדיבי עמו26 ושירי אבל לאנשי שם שהלכו לעולמם27, ויחד חידות28 וימשל משלים. הקורא את שיריו אלה, לא ידע על מה ישתומם תחלה; העל גֹבה מעופם אם על רוח החן המרחפת עליהם, אם על טהרם כעצם השמים או אם על כֹח האיתן היצוק בהם, אם על רגשות רוח החיים המתפעמת בם. רננת שרפי מרום בטעם בני עבר “והֶמית כנורים צנורים וצפרים” בטעם בני ערב, מתרוננת באזן קוראיהם. כל עין תביט בם גבה שחקים ומרחבי אין קץ, נֹגה הירח וזֹהר הרקיע, נאות דשא ופלגי מים, מֵי יובָל ההולכים לאט וסער הים בעזוז נוראותיו. כי מראה תבל ומלואה, אשר העוז והנֹעם היו בה לאחדים, ואשר האיתנים והעדנים השלימו בה, תשַוֶה שירת המשורר הלוי לנגד עיני בני עמה. ואמת הדבר אשר דבר עליו הרב יוסף בן צדוק בשירתו:

אֲבִי הַשִּׁיר כְּאִילּוּ טִפְּחוּהוּ יְדֵי אָגוּר וְאוֹמַנְתּוֹ דְבוֹרָה – –

הֲגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה אוֹ צְבִי? כִּי חֲלוּשָׁה נִמְצְאָה בוֹ עִם גְּבוּרָה29.

ולא ברוב כֹח הסיע אליו את בנות השיר, כי מכל עבר ופנה חשו טשו אליו ותעופנה ותבאנה, כדבר אשר כתב לאחד מידידיו:

בָּאוּ חֲרוּזִים לֹא קְרָאָם רַעְיוֹן,

נִקְרֹה בְּפִי נִקְרוּ וְלֹא נִקְרָאוּ;

לֹא נִמְנְעוּ מִבֹּוא בְּרֶסֶן מִשְׁקָלֵי

הַשִּׁיר, אֲבָל שָֹׁמְעוּ שְׁמָךְ וָבָאוּ30.

מרבית שירי נעוריו היו שירי אהבה עזה וכבוד רב לאוהביו הרבים, אשר כמעט כֻּלם היו אנשי שם חכמי לב ונדיבי רוח, ראשי אלפי ישראל בארץ ספרד. ומרבית האוהבים הנאמנים השיבו לו שירים מלאים אהבה ויקר כמוהם או יותר מהם. ככה היה רבי יהודה הלוי איש דובר שלום, נחמד, נעים, אוהב ואהוב כל הימים.

קרוב הדבר מאד כי היה איש רואה בטובה, ביתו היה מלא כל טוב ופרדס רענן נטוע לו31, ומשוש חגו ושַבַּתו היה מלא פאר והדר32 כיד עשרו הטובה עליו33. אך ברכת ה' בבנים ובנות לא עלתה בגורל האיש המבֹרָך, הזה34. כי מכל צאצאיו לא נותרה לו כי אם בת אחת אשר קרא עליה בנהמת לב: “יוצאת חלצי, אחות נפשי והיא לי רק יחידה”35. ולה שני בנים אשר אהב כנפשו, ושמותם יהודה ועזראל36. ועוד נער אחד ושמו יצחק היה לו לילד שעשועים. אין זאת כי אם גם הוא נכדו היה, בן אחד מבניו אשר התנחם בו אחרי מות בנו אבי הילד37. ובלעדי בתו היחידה השרידה מתו עליו בניו ובנותיו. לשמע קינותיו המלאות נֶהי היורדות חדרי בטן ידאב כל לב, כי רק אב כרבי יהודה יעמיק לאהבה את צאצאיו ולדאבה בהלקחם מעליו כמֹהו38. ולמראה התלאות האלה העוברות על נפש האב הרחמני הזה, יגדל בעינינו ערך כֹח לבו שבעתַיִם בראותנו עד כמה הבליג על יגונו ויצהל את פניו להוסיף לעבוד את עבודת אלהיו, ואת עבודת עמו, בשירתו ובחקירתו, מבלי הראות מכאוביו אשר הוא נושא במסתרים. אך קרוב הדבר כי מעט מעט החל להסב את בת שירתו מן החול אל מול פני הקדש. הן אמנם כי לא הניח את ידו כל ימיו מכל מיני השיר, בכל זאת החל מספר שירי החול ללכת הלך וחסר ומספר שירי הקדש, הלא הם פיוטי התפלה, הלוך ורוב39. בכלל הדבר החל לרחקה לאט לאט מעבודת התרבות המשותפת לכל הגוים, בטעם יון וערב, ולקרבה אל עבודת התורה ואל הטעם העתיק והאיתן הצרור ברוח עמו. וירא כי התרבות הנכרית יצוקה במוצק אחד עם אהבת השררה, וימנע את רגליו מן הדרך ההיא, אף כי דרכו בה גם נכבדי ישראל אשר בספרד, כבן שפרוט ובני נגדילה וכל הבאים אחריהם אשר היו ליועצים ולמשנים בחצרות המלכים. ויבקר וימצא כי השררה הזאת עבדות גמורה ונחרפת היא40, עבודת אנוש רמה אשר חרפה היא לגבר41, כי עבודה זרה בטהרה היא42. וישנא את העבדות השפלה הזאת, המתחפשת בבגדי מלכות, תכלית שנאה,43 ויאהב את החרות בכל לבבו ובכל נפשו44. ולמען הנצל מן השררה אשר תוכה עבדות ושפלות הֵחיש לו מפלט אל עבדות אחרת אשר היא היא תכלית החרות, הלא היא עבדות ה' אלהי ישראל, ואל המשמעת, אשר היא תכלית הכבוד והתפארת45, ואשר כל הנוטה את שכמו אל עבודת השררה. מפני ה' הוא בורח46. את מחשבתו זאת שם לפתגם אשר היה נכון על שפתיו תמיד:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם, עֶבֶד ה' לְבַד הוּא חָפְשִׁי;

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי47.

יד רוח הדרור אשר פרקה מעל שיטת מוסרו את עֹל עבדות הנכר, היתה עליו לאמץ את כֹּחו לפתח גם מעל שירת בת ציון את הזיקים ואת המוסרות אשר שם עליה טעם משוררי הנכר, לאמר את המקצב הערבי. ככל אשר הוסיף משוררנו הלוי טעם וחכמה, כן הוסיפה נפשו לקוץ בחוקי עמל אלה, בראותו כי יש אנשים אשר כל רוח שיר לא תחיה אותם מטפלים בדקדוקי הלכות המקצב, ובהצליחם בם מתברכים הם בלבם כי דעת קדים זאת היא היא כל עצם השיר, וכי ידם השיגה בה גדולות ונפלאות. הדעת הקצרה הזאת היתה לצחוק בעיני ר' יהודה וישם אותה למשל לכל קֹצר יד ולכל חכמה עלובה ומקופחה, אשר כל רוח אין בה ואשר רק קטני כשרון יתגדרו בה48. ותהיינה עתים אשר בחמת רוחו משך את ידו ממלאכת השיר, ועל שאלת אוהביו מה ראה על ככה השיב להם:

בְּעֵת נִרְפַּשׁ מְקוֹר הַשִׁיר וְנִשְׁחַת מְאַסְתִּיהוּ וְנַפְשִׁי גָּעֲלָה בוֹ.

וְאֵיךְ גוּר אֲרִי יֵט אֶל נְתִיבוֹ? וְשׁוּעָלִים קְטַנִּים הִלְּכוּ בוֹ! 49.

אך לא לאֹרך ימים רחק מעל השירה ידידות נפשו, כי עד מהרה שב להתעלס ולהשתעשע בה, כי לא בה מאס כי אם במוסרות הקשות אשר שמו זרים על חלקת צוארי יפתו הרכה והענוגה הזאת ויאמר לנתק אותן כחוט. ויוכח כי המקצב הנכרי לא בא כי אם לתת נחושתים על ידי היפהפיה העבריה הזאת, אשר הדרור היה נשמת אפה מעולם, ולכלוא את רגליה מֵהֲלוך אל אשר יהיה רוחה ללכת50, וכי שגעון ומֶרי הוא לשנות את טעמה האיתן הבריא51 על לא דבר כי אם מאהבת נכר52. ובדבר הזה הגלו יוסדי המקצב אותה גלות שלמה כאשר הגלה האויב את עמה53. על כן יעץ לבלתי שים עוד את המקצב למחנק לשירה העברית למען יהיה לנו “רֹחַב בדרכי הפיוט”54, כאשר היה למליצינו מעולם, לנביאינו, וליתר סופרי הקדש, ליוסדי התפלה ולכל בעלי חזון ושיר עד ימי דונש בן לברט55. ובגלל זה אנחנו מוצאים רבים משירי הקדש לאמר מפיוטי התפלה, אשר הרבה ר' יהודה לפַיֵט בבואו בימים עוד יותר מבראשונה, פשוטים ונקיים מכל מקצב ומכל משקל ואשר לא הותיר בהם בלתי אם את הצלצל המתאים בסוף החרוזים56.

קרוב מאד הדבר כי מלבד אשר פִּיֵט את פיוטי התפלה כהן בכהונת שליח צבור עובר לפני התיבה בבית הכנסת ויהיה קורא במו פיו את פיוטיו בנעימה, ברגש ובחזקת היד57.

את הדבר אשר החלו רבנו גרשום ובן גבירול איש איש בימיו ובמקומו מלא משוררנו הלוי ברֹחב יד כפולה ומכֻפלת, כי מלבד פיוטי תפלתו הרבה לשיר גם שירי גיל גם שירי נהי על ציון ועל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם ועל טובה באחרית הימים ועל עניה ועל מרודיה בארץ גלותה.

להביע את עֹמק הגיונו ואת רוך הגיגו, הרוחפים והרוחשים בכל הגה אשר הגה רוחו בזמירותיו אלה, תקצר כל לשון אנוש זולתו. הוא לבדו היה האחד אשר ערך את הדמות המתוכנת להמון לבו לבת ציון לאסונה ולִשְשונה:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תִנִּים וְעֵת אֶחְלוֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ אֲנִי כִנוֹר לְשִירִָיִךְ58.

אך דומה הדבר כי כל היות מספר אוהביו רב, נמצאו, גם בקרב הנוצרים יושבי טוֹלֵידו עירו, גם בקרב ישראל, אנשים, אשר דעותיו, השונות ונבדלות מדעות האחרים, לא ערבו להם ואשר מלאם לבם להתלוצץ59 עליו ולהתקוטט בו. אך גם הוא לא מנע את לשונו בתוך חכו ויחק לזכרון את תשובתו אשר השיב להם בשיר:

יְרִיבוּנִי בְךָ הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים וְעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים הַנְסוּכִים.

הֲשִׁיבוֹתִים: הֲטוֹב לַעֲבוֹד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו אֱלֹהֵיכֶם צְרִיכִים60.

ואת היהודים אשר בקֹצר דעתם חָברו עליו, באמרם כי כל עצם הדת היא האמונה לבדה – ואולי האמונה בטעם פלספי יון היא הנבחרת – ואת מעשה המצוה אשר בעיני רבי יהודה היא יסוד התורה כמוזר חשבו, בִּזה בלבו, ויגער בם:

חֲמָסִי וַחֲמָתִי עַל פְּתָאִים, אֲשֶׁר הֵם בְּעֵינֵיהֶם חֲכָמִים;

אֲשֶׁר קָרְאוּ לְשִׁקְרֵיהֵם אֱמוּנוֹת, וְקָרְאוּ שֵׁם אֱמוּנָתִי קְסָמִים61.

ונראים הדברים כי תנואות אלה המריצו את אוהבי יהודה להטות את לבו לבטא את דעותיו על היהדות ועל כל קדשיה באשר היטב ולהעלותן על ספר גלוי למען יהיה לתשובה לשוטני האמת בישראל ובגוים ולמגן בעד שלומי אמוני ישראל. ויעתר להם רבי יהודה הלוי, ויערוך ספר אשר קראו כוזרי62, יען כי נתן את השאלות על דבר היהדות בפי מלך עם הכוזרים בבואו להתיהד, ואת התשובות שם בפי החכם הישראלי רבי יצחק סנגרי הֶחָבֵר. ולמבוא לשאלות ולתשובות האלה הקדים את ראשי הפרקים למעשה בוא הכוזרים בברית ישראל ואת דברי הפלסף אשר קרא לו המלך ואת דברי הכמר הנוצרי והחכם הישמעאלי ואת מאמצי שניהם להביאו איש איש בברית דתו ואת קריאות המלך לֶחָבר הישראלי. הדעת נותנת כי בגלל זה עלה על לבב ר' יהודה לשום את מעשה הכוזרים למסגרת לספרו, יען כי בטולידו עירו אִווּ צאצאי מלך הכוזרים האחרונים למושב להם בימים ההם63. ובהיות האנשים ההם נכבדי ארץ, בני מלכים וגם תלמידי חכמים נאמנים אל תורת רבותינו64 התודע אליהם ר' יהודה הלוי וישמע מפיהם את תולדות עמם ובית אביהם ושם להם זכרון ומשמרת בספרו65.

טיב הספר הזה הוא שיטתו, אשר רק בתורת ישראל ובדעת ישרה ונכוחה יסודתה מבלי פנות מאומה בחקר רוח התורה ובטעמי המצות לשיטת הפלספה היונית הנוהגת הרבה בארצות ממלכות הערבים. היתרון הגדול הזה נחשב לחסרון גם בעיני מרבית חוקרי הדורות כל עוד אשר רוח הפלספה ההיא היתה עוד שפוכה; אז היו רק מתי מספר66 אשר ידעו להעריך את ספר הכוזרי במלוא ערכו67. אך במוט כל הפלספה ההיא מזֹקן, לפני החקירות החדשות, החלה חכמת ספר הכוזרי – אשר נואלו עוד רבים לחשוב אותו לפרי רוח רב יצחק סנגרי ולא לתבואת מחשבות ר' יהודה הלוי68 – להראות במלא כחה והדרה, עד כי יחשב כיום בעיני כל נבוני דבר לבחיר ספרי חכמי ספרד במקצוע זה.

למען הכר את שיטת רבנו יהודה בכל כלליה ופרטיה ודקדוקיה, יש לנו לשתף עם תוצאות דברי ספרו הכוזרי, גם את תוצאות שיריו. כי בספרו הכוזרי תראינה רק דעותיו השונות מדעות מרבית חכמי עמו אשר בארצו, ובשיריו יראו גם הדעות הטובות והישרות הדומות לדעות כל רבותינו, חכמינו וחסידינו, הנקיות גם הן מכל עֵרֶב זר. ורק יתרון לדעות המבוטאות בפי שירי ר' יהודה, כי נמלצות הן במליצה רוממה ועמוקה נאדרה ונחמדה מאין כמוה.

בדבר עצם ערך האדם בכלל, נפשו לבו ורוחו, ובדבר עצם ערך הבריאה כלה ומערכת יציריה, דברים אחדים לו ולבן גבירול ולרבנו בחיי הספרדי. גם אליו התודעה דמות האל הנעלם מתוך מפלאות מפעלותיו. ואת החזון הנהדר והנערץ הזה, אשר החל לחזות ולהפיץ בישראל הרב הקדמוני הנהדר, רב חפץ אלוף בן יצליח69, המליץ ר' יהודה בשפה רוממה עד מאד:

וְאִם נַעֲלֶה הֲלֹא נִגְלֶה בְמַעֲשָׂיו פָּנִים בְּפָנִים70.

מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? הֵן שָׁמַיִם וְחִילָם יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ. בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם71.

כי כל צבא השמים והארץ חתומים בטבעת המלך ה' צבאות:

חָכְמָתְךָ בַכֹּל מְבֹאֶרֶת וְאוֹת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת72.

ואת הדעת הזאת כי אין בכל היקום, למן הרִמה הרומשת עד השמש בגבורתו, יציר אחד אשר איננו טבוע בחותם הזה ואשר איננו מודיע את גבורות ה' הביע ר' יהודה בחרוזים אשר אין ערוך לתפארתם:

הֵא לָכֶם עֵדִים בְּסוּרִים, מִלְאוּ כָּל-הַר וָגֶבַע;

כִּי בְכָל-צוּרוֹת יְצוּרִים יֵש לָאֵל חוֹתָם וָטֶבַע.73.

ומלבד עדות כל היצורים השונים הטבועים בחותם אחד, אשר יעידו על הדעת ועל החכמה, על הגדולה ועל הגבורה אשר אין לה חקר:

דַּעְתְּךָ וִיכָלְתָּךָ רֹאשׁ דֵּעָה וִיכֹלֶת;

בַּכֹּל מֶמְשַׁלְתָּךָ וְאֵין לְבִלְתְּךָ מֶמְשֶׁלֶת74.

תעיד העבודה אשר יעבדו שכם אחד, גם היצורים הצוררים איש לרעהו, כי אחד ומיֻחד הוא אל מחוללם וכֹחו האחד וחפצו האחד הוא הנוהג בכֻלם:

חַיוֹת75 פְּלִיאוֹת וַעֲצוּמוֹת, אַחַת לְאַחַת מַשְׁלִימוֹת;

בְּשֵׁם ה' מַתְאִימוֹת, עוֹשֵׂה שְׁלוֹמוֹת בִּמְרוֹמוֹת76.

הָשְׁלְמוּ בְצִלוֹ חַיוֹת אֵשׁ וָמָיִם77;

נִגְּשׁוּ מַיִם בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְלֹא נֶחְלָשׁוּ78.

ומדוע? יען כי אלפי רבי רבבות היצורים מעשי ידי יוצר אחד הם:

רְאוּ כָל-יְסוֹד נִבְרָאוֹת אֶחָד, וּמֵאִתּוֹ בָאוֹת;

וּדְעוּ, הֲלֹא הָאֶחָד רֹאשׁ מִסְפַּר אֲלָפִים וְרִבּוֹאוֹת79.

ועל מתכֹּנֶת היצורים, הרבים והעצומים השונים והנבדלים, אל יוצרם האחד, היה ר' יהודה אומר:

לְךָ הַכֹּל, בְּךָ הַכֹּל, וְעַל הַכֹּל חֲסָדֶיךָ80;

וּמָקוֹם לֹא יְכִילוּ, וְהוּא מֵכִיל פְּעֻלוֹתָיו81.

ומותר האדם מהו? ככל היצורים גם הוא נברא ולא בורא, פעול הוא ולא פועל. כאשר דבר ר' יהודה על האלהים ועל האדם:

וְעָצְמָתוֹ גְּלוּיָה, וַאֲנַחְנוּ פְעָלֶיהָ82.

יודע האדם את היותו ואת היות כל היקום אשר סביבותיו, אך איככה נוצר כל היקום תעלומה היא לו. אף עצמת נפשו לא נכחדה ממנו כי אם מצפוני כשרוניה שגבו מדעתו.

וְעַדוּתָם כִּי בְרָאתָם, אֲבָל לֹא יָדְעוּ אֵיכָה83.

הֱבִיאּונִי84 דְּבַר נֶפֶש יְצַרְתָּה קְשׁוּרָה בִי וְהִיא נִפְלָאת בְּעֵינָי85

לעומת זה ידועה נפש האדם לאלהים ידיעת אהבה יתירה, גם כל ימי חייה, גם בטרם נוצרה עוד:

יְדַעְתַּנִי בְּטֶרֶם תִּצְרֵנִי86; וְכָל-עוֹד רוּחֲךָ בִי תִּצְּרֵנִי87.

כי יתרון לאדם על כל יצורי העולמים, כי יצק ברוח יראיו את רוח קדשו88 ויכתוב על לוח לבבם את חסדו ואת אמתו.

וַעֲלֵי לְבַב עוֹבְדֶיךָ לוּחוֹת, וְשָׁם עֵדֶיךָ, כִּי בְאֶצְבָּעוֹת יָדֶיךָ

חֻקוֹת, אֲשֶׁר לֹא נִמְחוֹת, חֲקוּקוּת עַל הַלּוּחוֹת89.

על כן בחר ה' בלב האדם לשום אותו למשכן כבודו, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ויחשב הלב לקֹדש הקדשים במקדש הבריאה. וכל האדם ההולך לדרוש את האלהים, אל לבו יפנה ושם ימצאוהו ומשם ידרש לו:

דְּרַשְׁתִּיךָ בְמַחְשָׁבִי, מְצָאתִיךָ בִשְׂעִפִּי90;

נִמְצָא בְּלֵב דַּכָּא, וּשְׁמֵי מְרוֹמִים לֹא יְכִילוּהוּ91.

ותחזק אמונת ר' יהודה בקדושת מקדש לב האדם, עד כי היתה הקדושה כדבר הבא לשבר את האזן להבין את דבר קדושת בית המקדש:

הַאֻמְנָם כִּסְאוֹ כְרוּבִים וְחַיּוֹת? וְהֵן לֹא יְכַלְכְּלוּהוּ מְרוֹמֵי עֲלִיּוֹת!

אַךְ כַּאֲשֶׁר נִמְצָא בְלֵב וּכְלָיוֹת כֵּן בֵּין שְׁנֵי כְרוּבִים שׁוֹכֵן לִהְיוֹת92.

ובכל היות כל מערכי לבו בדבר קרבת אלהים לאדם משכיות חמדה, נזהר מאד לבלתי תת מכשול לשומעי דבריו וקוראיהם לערוך דמות לדברים הנעלים מכל דמות וערך, וישנן להם גם בשיריו גם בלמודיו כי בדבר הכתוב או חכם מורה על הראות ה' ליראיו יכוֵן אל “ראות לב לא ראות עין”93, ובאמרו כי חל כבוד ה' יכַוֵן אל “חול גדולה לא חול מקום”94, ובדברו על הנפש הדבקה בה' יכון על “דבקות מחשבה ולא על דבקות נגיעה”95.

ויען כי מלאה כל רוח החכם הזה את הדעת את ה' היוצר את הכל והמושל בכל, לא ישרה בעיניו מלת “טֶבַע” המשבשת את הדעות, אשר יש אשר יאמרו כי הטבע הוא כח פלאי ואינם יודעים מה הוא96, ויש אשר ימצאו בו את ראש מסִבֵּי המנוחה והתנועה97, ויש אשר יאמרו "הטבע חכם פועל98. וימצא ר' יהודה כי צר גבול דמיון זה מהכיל את כל המדות והמשמעות אשר יתלו בו המזכירים אותו. ויחלט כי טבע אפשר להאמר רק על חוקת העולם אשר חקק ה' לצבא השמים ולמצוקי הארץ, לתת את כֹחם המֻטבע בם ביד יוצרם, להָחֵם ולהָקֵר, להרטיב ולהוביש ולפעול את יתר הפעולות הדומות לאלה, אשר אין בהם דעת ותבונה99. אולם כל מלאכה ומחשבה אשר תראה בכל היקום, הלא הן מדה וקצב, תכנית ותכלית. צורה בתוך צורה ופרי עושה פרי לא תבא ולא תהיה בלתי אם מיד הבורא100 היכול המשער, אשר נתן לכל דבר חֻקו מאין תוספת וחסרון101, כי:

לֹא בְכֹחַ, כִּי בְרוּחַ, יָצַר כָּל הַיְצוּרִים102.

ומיטב יצירי רוח האלהים הלא הוא נפש האדם בעינה ובעצם טהרתה103. ורק למען היות לה משקל אשר יעצרנה פה על הארץ מתחת, נתן לה גם חֹמר, הלא הוא הגוף, אשר בו תאחז הנפש “כְהִקָשֵׁר הלהב בראש הפתילה”104.

בכל הדעות האלה, על אודות ערך הבריאה ועל ערך האדם, אשר מוצאיהן מן התורה הטהורה ומן הבינה הישרה הנטועה בלב כל איש חכם לב בישראל ובאדם, היו דבריו תמים עם דברי כל חוקרי עמו אשר בספרד ובנותיה. אך בדבר דעותיו על כשרון האדם להכיר את עצם האמת לאמתה לכלכל אותה במשפט, ולכון את כל מחשבות לבו ואת כל מעשי ידיו על פיה, נבדל מן החוקרים אשר קמו בארץ גם לפניו גם לאחריו.

הן כל החוקרים ההם אשר תרבות הערבים, אשר בתוכם ישבו, היתה לנגד עיניהם תמיד, למדו מהם לשום את פלספת יון למופת ולחשוב אותה לבדה למקור החכמה והאמת. וגם ר' יהודה הלוי למד אותה ויעמק בה, אף לא הכחיד תחת לשונו את נעימותיה אשר תנחיל ליודעיה105, ואת מחשבת חכמיה הטובה והישרה לבקש ולמצוא את האמת באשר היא106. אך הוא מצא את לבו לבקר אותה, וימצא כי הרבה מן הדעות אשר החליטה הפלספה, ואשר אמרה להוכיח את אמתן, הנה תוכחתן רפה מאד, אף כי רב מספר הקהל העונים אחריהן אמן107. וכי יש אשר אחרי הרבתה הפלספה להֲרוֹת, ללדת ולגדל את חקירותיה ולישרן עפ“י דרכה אשר סללה להן, והנה גוף הענין אשר אותו אמרה לחקור לתכליתו ולבוא עד תכונתו, יוצא ממחבאו ומתיצב בפניה בכל אמת הֲוָיָתָהּ, והנה הוא שונה הרבה ורחוק הרבה מן הדמות אשר ערכה לו, אז תאנס הפלספה לשנות את דרך חקירתה ולכונה היטב עפ”י טבע גוף הענין108, ומהיות יסודה רעוע, על כן רב מספר שיטותיה כרבות מספר גדולי חכמיה109. ויתבונן ר' יהודה עוד, כי האמת רק אחת היא ובת עולמים היא, וימי חכמת היונים לא רבו על הארץ, כי בימי מלחמות יון בפרס החלה הפלספה הזאת, אשר מארץ כשדים מוצאה110, לבוא מפרס ארצה יון. אך גם שם לא האריכה ימים, כי אך החלה להקים חכמים אנשי שם כסוקרטס, פלטון ואריסטוטלס, עמדה מלדת, ולמן היום אשר גברה יד רומי לא הוסיף עוד לקום אף פלסף מפורסם אחד על אדמת יון111. ויחפש יהודה וימשש את הפלספה ההיא בשמלתה הערבית, ולא מצא בה כל פרי לאדם בחיים, ותהי בעיניו כדעת קדים אשר לא תמלא את הנפש, ולא קבל מידה בלתי אם תורת סדר החקר112, אשר בה אמנם עשו היונים חיל, ככל אשר גם רב סעדיה קבל רק אותה, אך מעצם הפלספה ההיא נקעה נפש ר' יהודה הלוי.

וְאַל תַּשִׁיאֲךָ חָכְמָה יְוָנִית, אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים – –

שָׁמַע דִּבְרֵי נְבוֹנֶיהָ נְבֻכִים בְּנוּיִם עַל יְסוֹד תֹּהוּ וְטוּחִים;

וְתָשׁוּב לְךָ בְּלֵב רֵיקָם וְנָעוּר, וּפֶה מָלֵא שִׂיגִים וְשִׂיחִים.

וְלָמָּה זֶה אֲבַקֵּשׁ לִי אֳרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת, וְאֶעֱזוֹב אֵם אֳרָחִים? 113

ושם “אם הארחות” לא נָאוֶה בעיני יהודה, בלתי אם לחכמה אשר כימי תבל ימיה, ואשר לא יאבד עליה כלח כל ימי עולם. ויבקש וימצא כי יש חכמה בת עולמים כזאת, אשר אותה לא מנע אלהי הרוחות מבחירי יצוריו למן היום אשר ברא אדם על הארץ, וכי היא היא עצם צלם אלהים אשר בו חנן את יציר כפיו.

רמז גדול נרמז לנו מתוך הליכות חקרי החכם הזה, כי באבן הפנה הראשונה אשר ירה ליסוד בנין שיטתו, כבר אנחנו רואים את ההפך הגמור משיטת יתר הדתות, כי הן מצאו באדם הראשון רק את מקור כל חטאת, את פטר מקור המאֵרה המַמְאֶרת המשכלת לאין מרפא, אשר ממנה נפתחה הרעה לכל באי עולם. וחכמנו חסידנו הלוי הישראלי, מצא באבי כל החי את מקור כל חכמת האלהים ההולכת הלוך ואור, הלוך וטהור114, אשר היתה למחיה ולמרפא בראשונה לקהל אחד גדול ורב, למען היות אחרי כן לברכה ולפלטה לכל משפחות האדמה.

האדם הראשון, אשר בגופו היה “שלם מבלתי תנאי”115, באשר לא עלו בו סיגים מטבע אב ואם, בהיותו “מעשה עושה חכם יכול, מחומר [אשר] בחרו לצורה אשר חפץ בה”116, נפח בו ה' נשמת חיים כלילה בכל117, וימלא אותה רוח חכמה, עד כדי אשר תוכל נפש אנוש במלוא טהרתה לשאת, ויתן בה כח להכיר מתוכה את תכלית האמת בעינה ולהכיר את ה' ואת דרכיו בדעת ישרה ונכוחה מבלי העמק שאלה ומבלי בקש חשבונות רבים118.

ו“יציר כפיו זה של הקב”ה", הוא לבדו אבי כל משפחות האדמה, ומבלעדיו אין אב לכל נפש אשר בשם אדם תקרא. ולבד משני העדים הנאמנים, הלא הם התורה העתיקה והטבע האחד המשותף לכל נפשות בני האדם, יעידו על היחש האחד הזה גם דמיון הלשונות השונות אשר המִבְנֶה הפנימי כמעט אחד הוא בכֻלן119, ומספר העשרה אשר היה ליסוד כל מנין, ומספר שבעת הימים לשבוע, אשר שניהם היו לחוק לכל יושבי תבל120, באין חוק מחוקי הטבע אשר ימריצם לשני המספרים האלה. אין זאת כי כֻלם בני אב אחד הם וממנו קבלו אותו121.

אולם לא כל הנפשות הָכשרו להטבע בטבע החכמה העליונה הזאת, כי רק בלב יחידים מעטים שב להתנוסס שביב האור הזרוע בלב אביהם הראשון. כי מכל הבנים הרבים אשר הוליד אדם122 לא ירש את חכמת אביו בלתי אם הבל ואחריו שת ואחריו עוד בני עליה מתי מספר עד ימי נח, והבחירים האלה היו “סגולה ולב”, מבחר פרי רוח האדם הראשון, ושאריתם לא היו בלתי אם נובלות ובֹסר אשר לא יצלח123. ושֵם היה סגולת נח ועֵבר היה סגולת שם124, ואלה היו “לב האדם וסגולתו”125. “ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום”. ושם היה קרוב, ועיניו היו נשואות “אל ארץ כנען, אדמת הנבואה126. “והחכמה שהיא ירושה מאדם, איננה כי אם בזרע שֵם127, לא פסקה החכמה הזאת ולא תפסוק מן הסגולה ההיא”128 כל ימי עולם129. אולם עד ימי שֵם ועֵבר היה טבע החכמה העליונה אשר הוטבע באדם: נגלה ונכסה, נראה באב ונרדם בבניו וחוזר ונעור באחד מבני שלֵשיו או מבני רבֵּעיו, כמשפט טבע הגוף, אשר יש אשר יתעלם בבנו, וישוב להראות בנכדו או נכד נכדו.130 אך מימי שם ועבר החל לאט לאט טבע החכמה ההיא להיות רצוף מושך והולך עד היום כי “אברהם היה סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי וסגולת אברהם יצחק – – וסגולת יצחק יעקב – – ובני יעקב כלם סגולה היו”131. אז החל רוח האלהים אשר נחה על אדם לחול “על קהל אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים” עד העת ההיא “וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר ממנו נִטע132. ויהי מבחר הפרי משה, אהרן ומרים ויתר אנשי השם, אשר יצאו ממצרים כבצלאל, אהליאב, יהושע וכלב וחבריהם133. אז החל כל עם בני ישראל להיות לעדת ה' ל”עדה המוכנת” לקבל את תורתו אשר תדבּק ברוחו ובנפשו “כהדבק האור במראה הזכה”134. כי אמנם ספונים וטמונים גם בגושי החמר אשר בארץ מתחת, רסיסי אורה עליונה, אשר יכשירו אותם לחול עליהם רוח אלהים חיים, בהתכנם לקבל אותה135, אז יהיו הגלמים ליצורים, הגושים לגופים והדוממים לצמח ולשרץ נפש חיה. והחזיון הזה המתראה במערכת הבריאה התחתונה, מתעלה ומתגלה ביתר עוז ואורה במערכת הבריאה העליונה, בטבע האדם, כי רוח אלהים שואפת לנוח על דורשיה, אשר יכינו את לבבם אליה, כאשר יכסוף הטבע אל המזג המתֻכן היטב, לצור אותו בצורה נאה ומתוקנת להצמיחו ולהחיותו136. כי טוב ומטיב ה' לאוהבים את הטוב137. והאור הזה אשר האיר ה' על בחיריו מדור דור דבק באברהם יצחק ויעקב, עקב צדקתם ואהבתם את ה' ואת טובו, ולא סר מהם ומזרעם אחריהם138.

הֵם139 נְבִיאַי עוֹמָדַי סוֹדִי, דְּרָכַי הִכִּירוּ;

אַחֲרֵיהֶם אַהֲבָה רַבָּה לְזַרְעָם הִשְׁאִירוּ140.

ומראה האור הזה הוא רק התורה, שהיא עצם חכמת האלהים. ויהי ישראל לעם עולם ותורתו חיי עולם. אשר נטע ה' בתוכו.

אֱמוֹר לִצְבָא שְׁחָקִים אֵיךְ כְּלִיתֶם; וְלִשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת – אֵיךְ שְׁנִיתֶם?

וְאַל תֹּאמַר לְזֶרַע יַעֲקֹב כֵּן; אֲבָל עִמְדוּ, הֱיוּ כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם.

רְאוּ רוֹעִים אֲשֶׁר יָקִים אֲדֹנָי; רְעוּ מִרְעֶה אֲשֶׁר מֵאָז רְעִיתֶם141

והחכמה הזאת, הלא היא תורת ישראל, שונה היא ונבדלת מחכמת יון וחברותיה מן הקצה אל הקצה, כי הפלספה לא נתנה בלתי אם לחוקרים חריפים מתי מספר, אשר עמם תמות חכמתם מבלי נשוא פרי רב לקהל עמם, גם בדורם גם בדורות הבאים. ותאותם לדעת את אלהי האמת לא תגדל ולא תיקר בעיניהם מתאותם לדעת ענין אחר, במדעי החול, להכירו או להעלותם בפלפוליהם142. לא כן תורת ישראל: תורת אברהם העברי נבדלת היא מתורת אריסטוטלס היוני בדבר הגדול הזה, כי אלהי העיון והסברה, ואלהי אברהם הוא ה' אשר “תכסופנה לו הנפשות” ואשר יתודע אל עם בחירו “בטעם וּרְאִיָה”143, כדבר המשורר אל עם קדשו: “טעמו וראו כי טוב ה'”144.

אִמְרוֹת הָאֵל טְהוֹרוֹת, מִפְּנִינִים הֵם יְקָרוֹת,

בָּלְּבָבוֹת הֵם צְרֻרוֹת, בַּנְּפָשׁוֹת הֵם קְשֻׁרוֹת145.

והתורה הזאת – אשר נאספו אליה גם מעט המצות, אשר נתן ה' לחסידי הדורות הראשונים146 - יען כי פרי רוח ה' אל אמתה, אשר נטע בעצם טהרתה בלב יצירו הראשון, – נתנה חתומה ומסוימה לבני ישראל ולא פרקים פרקים, דור אחר דור, כדרך התורות אשר פרי רוח אדם הן147. ושלשה הם ראשי מוסדותיה: המשפטים, התורות והחוקים148. המשפטים הן המצוות אשר בין איש לרעהו לכל גבול מסביב; התורות הן הדעות הנעלות על דבר ה' ודרכיו ועל מתכֻּנתו אל הבריאה בכללה ואל נפש האדם בכללה ואל נפש האדם בפרטה. והנה המשפטים והתורות מתודעות מעולם, כלן או מקצתן, אל כל איש טהר לב אשר חננו אלהים חכמה ומוסר149, ושניהם כאחד הם תורת האדם, אשר בלעדיהן לא יכון כל עם וכל קהל. אך החוקים אשר נתנו ביד משה לבני ישראל לבדם לשמור ולעשות אותם, לא נודעו טעמיהם בלתי לאלהים לבדו, והוא הורה את עם בחירו לכונן במעשה החוקים את לבם ומעשיהם, אל מול חוקי הטבע הנעלם150 והנעלה אשר טבע בעולמו. הן גם טבע הנראה המוטבע במערכת הצומח והחי, הנגלה לעיני כל בשר, נכחד עצם עצמתו מדעת אדם, וכל חכמי עולם ילאו להגיד איזה טבע שם את צמח זה תָּמר וזה גפן, את חי זה סוס וזה ארי151, ואף כי טבע הנעלם הנשגב המתכסה מעיני כל חי ובלעדי ה' אין יודע את חוקי עבודתו, המקבילים אל חוקי הטבע העליון, לעתותם, למקומותם, לכל משפטם ומתכֻּנתם152. ומלבו לא ידעם איש ולא יבוא עד תכונתם153 בלתי אם בבוא על אודותם “ידיעה שלה מפורשת תכלית הבאור מאת האלהים”154. והעבודה הזאת הנעבדת עפ"י החוקים המפורשים האלה הבאים מפי ה'. היא הרצויה בעיניו והיא “שרש האמונה”. אך העבודות הבדויות מלב אנוש הן “שרש המרי”, כי הן הן עצם כל עבודות האלילים מדור דור155, אשר עובדיהן חזון לבם יעבודו.

ואף כי נבדלו החוקים מן המשפטים והתורות, בהיות החוקים גם כל עצמתם מאת ה‘, ולבינת אדם כמעט אין חלק בהם156, ושרשי המשפטים והתורות נטועים בלב כל אדם כדבר רבותינו “שאלו לא נכתבו – בתורה – ראוים היו להכתב”, בכל זאת משפט אחד למצוות האלה ולחוקים. האחת, כי בלעדי המשפטים והתורות אין מעמד לחוקים157, כי איככה יכשר איש לעבוד את ה’ אם יאשם באחת מחטאות האדם לאדם158, והשנית, כי גם המשפטים והתורות, אשר את שרשן וכללן תכלכל דעת כל אדם, חזרו ונתנו עוד הפעם, בכל פרטיהם, מיד ה' בתורתו, למען הודיע לקהל עמו את הגבולות אשר הציב הוא להם כי ה' לבדו הוא היודע את מדת המעשים ההם ואת מספרם, אשר יצלחו להמציא את מִסַת הטוב אשר יגיע לבני האדם בשמרם לעשות אותם159. ודוגמא לתועלת אשר תצא מיד התורה, לכל אזרח בישראל ולגוי כלו, היא מצות השמיטה משנת היובל “כי כאשר יסתדר הערך הזה ישארו ישראל עשירים – – ולא יגיע הענין לדַלות שבט או משפחה, כאשר צוה בשנת היובל לשום הכל כאשר היתה בשנה הראשונה מחלוק הארץ”160.

ואם אמנם נבחרה בעיני ר' יהודה הלוי האמונה התמימה מן החקירה המתחכֶּמת בדברים אשר נשגבו מדעת אנוש161, בכל זאת נכבד בעיניו המדע הגמור מאד, באמרו כי חלילה לה' ולתורתו לזלזל במשפט המדע ולכחש בו162, וכל האמונות הטפלות אשר אין להם יסוד בטבע, שהתגנבו אל תוכנו למרות עיני התורה, היו בעיניו לבוז163. על כן שם את לבו לדרוש ולתור גם בחוקים אשר לא פֹרַש טעמם, רמזים נכוחים אשר יהיו ל“מוצאי חכמה” ביד הנוטים אל החקר, לבלתי העזבם “לסברות רעות ולספקות”164.

למבחר העבודה אשר יעבדו בני ישראל את ה‘, חשב את עבודת בית המקדש. ואחרי אשר זקק וטהר את מליצת לחם אלהים מכל משמע גס ומהביל165, הציע את שיטתו כסדר הזה. את המשכן ואת כל כליו לכל עבודתו ביד הכהנים שם לערוך דמות לגוית האדם העשויה להיות לבית משמרת לנפש. ואל הדמות הזאת הקביל מחזה מול מחזה את דמות מראה העולם ומלואו, אשר לא נוצר כי אם להיות משכן כבוד ה’ עושהו. ומעשי העבודה ביד בני אהרן ובית הלוי רמזים הם לתפקידי חיי האדם, אשר יש בהם מעין דוגמת הליכות העולם הגדול אשר רוח אלהים תחיהו ותפעמהו.

ארון הברית הוא הלב לישראל ולכל העולם כלו, ושני הלוחות הם שרשי שתי החכמות, הלא הן התורה והנבואה, אשר הן הן הראש לגוף האומה הראשה, לעם ישראל, ומראה האש אשר הוא העצם הזך והאדיר מכל אשר בארץ, הוא מראה חום החיים. ושלשת מדרגות החיים נראו בשלשה פנים במראה האש. חיי הבשר נראו באש אשר תאכל את העולה ואת חלבי השלמים על מזבח הנחושת בחצר אהל מועד; חיי הלב נראו באש קטרת הסמים על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' וחיי הרוח נראו בשלהבת אור המנורה הטהורה אשר ישַוֶה את “אור החכמה והדעת”. אלה הם רק קצות השיטה הזאת הרואה בכל פרט קטן או גדול מן העבודה הזאת את תקוני הסדר המקביל את העולם התחתון, אל העולם העליון הנעלם166.

ובהיות עבודת המקדש, צלם דמות רוח החיים היוצאת מאת פני ה' ומתרגשת בעולם אשר היא היא עצם הקדושה והטהרה, על כן לא נִתן לכל זכרון מות ולכל מראה מות – הלא הם כל יציר חי אשר התקלקל ולא יצלח עוד לתעודת החיים167, או אשר תעודת החיים לא עלתה לו168 – לבא אל המקדש ולגעת בכלי קדש, כי טמאים הם ומטמאים את כל הקרב להם והנוגע בם169, כי העבודה וכל מעשיה, אנשיה וכל כליה מכשירי קדושה וטהרה הם, אשר כל דבר טומאה יחלל אותם. ורק בגלל הדבר הזה בטלה מצות משמרת הטהרה למיום היות המקדש לשמה, ועתידה היא לחזור בשוב המקדש להתכונן על מקומו. כי “הטומאה והקדושה170 שני עניניים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני ובמקום שאין קדושה אין טומאה”171.

ובארץ ישראל בחר ה' להיות לאוצר חיים לכל ארצות תבל ביום הפרידו בני האדם לארצותם לגוייהם172, ותהי גם היא לסגולה מכל הארצות ככל אשר היה ישראל סגולה מכל העמים. וככל אשר סגולת ישראל עולה ומתעלה מן העם כלו אל הנביאים והחסידים, שהם סגולת הסגולה באדם173, ככה עולה ומתעלה סגולת א"י אל ירושלים ואל המקדש, שהוא סגולת הסגולה בעולם174. ובהיות לאחדים ארץ הסגולה ועם הסגולה, לאמר, בשבת ישראל בארץ קדשו, תתכן לשניהם מתכֹּנת הכרם הנעבד היטב אל הגפן השורקה, אשר הוא לא יצלח בלתי אם לגדל גפן אדרת כמוה והיא גם היא לא תעלה ולא תפרח ולא תשא את פריה בלתי אם על אדמת הכרם הנעבדת בעבודה הראויה הזאת175. והגפן הוא ישראל, והעבודה היא עבודת המקדש176, והפרי אשר יבשיל העם הזה בהיותו נטוע על הארץ הזאת בהעבד העבודה הזאת הוא רוח הנבואה אשר תחיה את בחירי בניו אשר תשפוך רק עליהם את רוח האלהים עד כי יחשבו למלאכי ה'177 הנעלים מכל האדם אשר על פני האדמה178.

ומאור ה' זה, אשר אפס קצהו יראה לחכמי כל העמים ויותר מהם לבני ישראל ובשפע רב לנביאים179, “יש לו עתים ומקומות” אשר בהם יגלה ביתר עז “והמקומות הם מקומות הנבואה”180. אך גם בגלותנו, אשר המקומות הקדושים ההם נתנו ביד צר, ואין עוד כהן ונביא, עוד נותרו לנו העתים המתעלות והמתקדשות גם הן מעלות מעלות בקדש כמשפט המקומות. והעתים האלה הן הן מכשירי מעשה העבודה, “מה שעושה החסיד בזמננו זה”181, והיא היא הנקראה בפי רבותינו “עבודת הלב182, ואל העבודה הזאת ירימו העתים את תרומתם, שהיא סגולת העתים. כי שעת התפלה תהיה לחסיד “לב זמנו ופריו” וכל “פרי יומו ולילו שלש עתות התפלה”183. וככל אשר נועדה קדושת א”י ומקדשה להיות לברכה לכל העולם כלו למקומותינו184, ככה תהיה שעת עבודת הלב לברכה לכל הזמן לעתותיו, בהיות ברכת התפלה זנה את הנפש “עד עת תפלה אחרת”, כהמשך כח סעודת היום לגוף עד הסעודה האחרת. והתפלה הזכה היא המטהרת את הלב מן הסיגים אשר העלו בו עסקי החול, והיא תכין את הלב לקראת השעות הבאות לשמור אותן מכל דֹפי. ו“פרי השבוע [הוא] יום השבת”, אשר בו תדבק כל נפש ישראל באלהיה בשמחה, והיא היא אשר תטהר את הלב מן “המותרים המקדירים אשר נקבצו בו עם אֹרך ימי השבוע”. וככה יהיו ראשי החדשים ומועדי השנה לסגולת עתות כל השנה, ויום הכפורים אשר בו ידמה החסיד למלאך אלהים185, ויום הכפורים ויום הזכרון וימי התשובה אשר בהם תפקחנה עיני הפקח לאור באור ה'. עשרת הימים ההם הם סגולת הסגולה בעתים ככל אשר מקומות הנבואה, הלא הם ירושלים ומקדשה, היו סגולת הסגולה מכל המקומות186.

ותורת ישראל, אף כי מקצת מצותיה, הלא הם החוקים, נשגבו מדעת אנוש, מיֻסדת היא כלה על המדעים הגמורים המובהקים. ובדבר הזה נבדלת היא מכל דתות הנכר187. כי מלבד חכמת אלהים היצוקה בתורה הנתונה מסיני, היו הדעת והתבונה מוטבעות בלב העם העברי וקנויות בידו מקדמי קדומים188, וממנו באו “שרשיה וכלליה” מיד אל יד, אל הכשדים, אל פרס ומדי, אל יון ורומי189. על כן המעט מן התורה כי מבית לגבולה, לאמר בחקר המצוה עשתה גדולות ונפלאות במלאכת הבקרת, אשר בקר התלמוד כל קטנה וגדולה, גם את המלה היחידה גם את הענין כלו בדרך שנונה, העולה בדקדוקה ובעמקה על הבקרת הנוהגת בקרב חכמי כל הגוים190, היו הסנהדרין תופשי התורה חיָבים לדעת את כל המדעים191, גם המדעים הגמורים גם המדעים הבדוים והלשונות192, כאשר תראה עוד דעתם העמוקה והרחבה, אשר ידעו את תורת עבודת האדמה, בסדר זרעים193, ודעתם את תכונת השמים בסדר קביעות העבור, אשר הוא לבדו עומד בעינו זה אלפי שנה בלא תוספת רגע ובלא גרעון רגע, תחת אשר קבועי יון ורעותיה משתנים בסוף כל מאה שנה194. ובידיעות הטרפות העמיקו חכמי ישראל לדעת "ידיעה דקה מכל מה שזכר אריסטו מידיעת ממיתי החיים195. וידעו גם "מה שנעלם רובו מגאלינוס196. לבד מאשר הפליאו להשכיל במלאכת הנגון הרוממה בהיות עוד המקדש על מכונו197, בהיותה צרך ללב עם אשר שרש מולדתו היה זך וטהור בתכלית הטהרה198. סוף דבר, הדברים אשר דבר משה לישראל “כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים” יאמנו לכל רואה את אוצר החכמה והבינה האצור במשנה ובגמרא וידע כי יש לישראל להתפאר בחכמתם על כל העמים199, ומיד מי כל הכבוד והגדולה הזאת הלא מיד עם ישראל, כי לולא העם הזה לא היתה התורה200.

על כן יחד ר' יהודה הלוי את כל לבו אל ישראל עם התורה, אל הסגולה אשר אליה תכלינה הסגולות כֻּלן, גם סגולת המקומות גם סגולת העתים. ואף כי למראה עין גבהו העמים האדירים, בכחם ובגבורתם, בכבודם ובעשרם, ובשבתם יחדו לבטח איש בארצו, על העם הדל והקטן הזה, בכל זאת נעלו בני ישראל על כֻּלם. ולוא גם היה אמת בפי האומרים כי חדל ישראל בגלותו מהיות גוי, וכי דומה הוא בגלותו לגוף אשר ראשו סר מעליו בהלקח ממנו ארצו וממלכתו, ואשר עצמיו נפזרו לכל רוח בהיות בניו גולים ונפוצים בארבע כנפות הארץ, הלא גם “העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים” ואשר היו לפנים “כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מן הפסילים האלמים המחוטבים היטב באבן וסיד ומראה עינים, אזנים, ידים ורגלים להם, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ולא תוכל לחול בהם”, בהיות הפסילים “צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם”201. על כן, אף כי הגוים והממלכות האלה גובה להם ויפעה להם וישראל דל חלקו בחיים בארצות גלותו, בכל זאת דומים הם בפניו כחמרים הדוממים בפני החי, אשר הם כרבות, כֹּבד משקל גלמם ומספר רבי רבבות עפרותיהם כן יגדלו וכן יחזקו202. לא כן העם הקטן הזה, ישראל המעט מכל העמים. אמת הדבר כי “דַלַת החמר” אומה זו, אך “חִזְקַת הצורה”203 היא. והנה היא היא המחיה את כלם. הן אמנם כי מרוב קטנה ומרפיון זרוע כחה מתעלמת היא מעין רואה, בקרב העמים הגדולים והעצומים, כנטפי מים אשר לא יאספו, אך שארית התורה היא הנותנת לב אחד204 לכל בניה הנטושים והנפוצים, והשמה אותם גם בגלותם לגוי אחד. וככל אשר “השכינה היתה בישראל כמדרגת הרוח בגוף האדם”205, בהיות עוד ישראל על אדמת קדשו, כן לא זזה שכינה ממנו גם בגלותו. על כן לא רוב המספר ירבה את חיי העם הזה ולא מעט מספרו ימעיטם, כי לא רֻבו, רחבו וחסנו, כי אם ערכו הוא אָמצו ועָצמו, ומלכו המושל ברוחו, והמחיהו והמפעמהו גם בגלותו ובגרותו הוא אלהיו מקדם אל חי206.

ויען כי גבר בעם הזה כח הרוח על כח הבשר, על כן רבות הן החליפות העוברות עליו והפגעים אשר ימצאו אותו, מחליפות כל הגוים ופגעיהם. אך לעומת זה רב כח החיים היצוק בו מכחם, כי “ישראל באומות כלב באברים”: חולה מכלם ובריא מכלם207, כי רוחו החיה מתעוררת ומתרגשת לכל צרה ולכל תלאה אשר תקרה אותו, או את כל משפחות האדמה, ככל אשר ירגיש הלב כל נגע וכל מחלה, כל ריב וכל רֹגז, כל טרח וכל יגיעה וכל האברים שקטים; לעומת זה תחזק גם חזוק תולעת יעקב הרכה והרפה מכל הגוים העריצים, יען כי נביאי ישראל ומוכיחיו לדורותם למדוהו לעמוד על משמרתו ולבלתי תת לחֵטא אשר יחטא, או אשר יחטיאוהו העמים אשר סביבותיו, להשתרש ולהאחז בקרבו, ככל אשר יתחזק הלב להדוף מפניו כל נגע בגוף החי אף כי קל הוא, בדעתו כי כל פגע אשר יקראהו מות הוא לו208. על כן יחיה ועל כן יקום ויחזק ישראל209 ועל כן יטהר העם הזה להיות למשכן רוח אלהים אלהי עולם בקרב כל גויי הארץ, ככל אשר הלב הוא משכן נפש החיה210 אשר ממנה תוצאות חיים לכל אברי הגוף. והמתכֹּנת הזאת, מתכנת ישראל אל כל העמים הדומה למתכֹּנת הלב לכל האברים, היא היוֹעֶדֶת את תעודתו והתוכנת את גורלו בלאומים.

והסממנים הטובים, אשר שמרו את היהדות מרקבון ואת ישראל מכליון, והקשורים אשר קשרו את נפשו אל ה' להיות לו לעם ולעמוד בבריתו גם בארץ גלותו, היתה התורה ותלמודה ומשמרת מצוֹתֶיה:

הִנֵּה בְאֶרֶץ עָנְיִי תּוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻעָי;

הִיא הַמַּרְפֵּא לְחָלְיִי וְתַחְבֹּשֶׁת לִנְגָעָי211.

וְהַא לָכֶם כִּפּוּרִים לְרַפְּאוֹת נֶפֶש דָּוַה:

חֻקֵּי אֵל הְַיְשָׁרִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִצְוָה212.

ומלבד ברית התורה היתה עלינו חומה גם “ברית אבות” לאמר: מצות משמרת מעשי אבותינו הישרים והתמימים, מימי אברהם יצחק ויעקב והלאה באהבה ובחבת הקדש, והחפץ ללכת בדרכיה בלב שלם, ליראה את ה' יראה טהורה כמוהם ולעשות צדקה ומשפט כמוהם. המשמרת הזאת עמדה לאבותינו ולנו לנצור את מולדתנו בטהרתה ובתפארתה, ומשמרת מצות אות הברית אשר בבשרנו, אשר אות זכרון הוא לזרע אברהם לשמור את נפשותיהם לבלתי התגאל בכל טומאת בשר213, אשר נטמאו בה גוים גדולים ועצומים ותקא הארץ אותם. המשמרת הזאת תעמוד לבני ישראל לגופיהם ולבתיהם להשתמר בעצם תֻּמם בכל טהרתם ובכל כחם. ומשמרת השבת ראש מצות התורה214 השקולה כנגד כלה – בהיות עצם משמרתה עדות על חדוש העולם, שהיא יסוד הדעת את ה'215 – והמיוחדת בטיבה ובאפיה רק לגוי האחד הזה בלבד היתה מלבד קדושתה ורוממותה המנטלת ומנשאה את שומריה לעולמות עליונים, היא ויתר מועדי הקדש, למחיה ולפלטה לעם המעֻנה והמדֻכה הזה, לבלתי שים אותם לעבדים נחרפים לאויביהם, ולקרוא להם דרור מעבדות גלותם216 ולעשותם לבני חורין שלֵוים ושמחים, נקיים ויפים, מלאי אהבה ורצון217, עד כי תהיה היא ומועדי השנה להם למנוחה ושמחה218 ורק חמש הידות לטרח.

הדרכים האלה אשר הדריכו הנביאים וחכמי התורה את ישראל, עשו את העם העשוק והרצוץ הזה לחטיבה אחת בעולם ואת תורתו למופת לדתות הצוררות אותה219. אמת הדבר כי בכל איבת הגוים לישראל, התאמצו עמי התרבות בכל עוז לכונן את דתותיהם ואת מצותיהן על פי תבנית דת משה וישראל ומצותיה, אך מאומה לא העלו בעמלם220. וגם אם יש אשר הצליחו הדתות לכון את תכסיס מצותיהן אל מצות התורה למראה עין221, היה גם אז יתרון ישראל השומר את מצות תורתו על יתר העמים השומרים מצות דתותיהם, כיתרון המשורר, אשר חנן אותו אלהים את כשרון השירה הנובעת והשוטפת, אשר רוחה תחיֵהו ותנשאהו וטעמה ינחהו מישרים, על הזמרן החורז חרוזי עמל, אשר זולתי גופי הלכות המקצב לא ידע דבר222. ודוגמה לדבר זה “הלא תראה אשר קבעו – ישמעאל ואדום – יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות? אלא כאשר ידמו צורות הציורים אל צורות בני אדם החיים”223.

יְדַמּוּ עִדִּים לעֲדָיִים וְהַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים224.

וחיי “האומה החיה”225 העבריה מתודעים במשפט הצדק אשר יכלכלו בניה את כל תפקידי בשרם ורוחם, מבלי גרוע חוק כל אחד מהם ומבלי הוסף עליו226, בהיות תורה אחת ומשפט אחד לכל חושי האדם ולכל כחותיו, לתבוע מידו את חלקם ולהשיב להם גם הם את גמולו, לעבדו שכם אחד, איש איש את עבודתו אשר הפקד עליה. כי אין לאדם לחסום אף את “הכחות המתאוים” בטרם “הספיק להם מה שימלא חסרונם במאכל המספיק והמשתה המספיק – – והרחיצה וכל צרכיה” ובטרם “נתן לחושים חלקם מה שמועיל” להם. כי “כאשר עשה צרכי כל אחד מהם” אז יקרא הישראלי לכל גדודי כחותיו, חושיו וכשרונותיו, להכון לקראת העבודה העליונה, עבודת ה' ועבודת "המעשים הטובים הידועים227, וכל עצם משמרת מצות התורה איננו בלתי אם משמרת סדר-החיים הזה. וכל עצם תעודת החסיד בעולמו הוא למשול ברוחו, בלבו, ביצרו, בכשרונותיו ובמדותיו כמושל צדיק המסַפֵּק את צרכי כל בני עמו חלק כחלק בצדק ובמשפט, "לא יוֹנֶה אחד מהם ולא יתן לו יותר מחוקו הראוי לו וימצאם בעת צרכו אליהם, שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו,

יצַוֵּם וְיַעֲשׂוּ כְּמִצְוָתוֹ"228.

ודמות חיי חסיד כזה ערוכה לחכמנו בשירו אשר שר לאחד מנכבדי אוהביו:

כֹּל פָּעַל לְמַעְנוֹ, עַנְוָה וְגַאֲוָה,

חָלַק הַזְּמָן בֵּין חֶדְוָה וּמִצְוָה;

גַּם נַפְשׁוֹ כְּמוֹ כֵן דָּוָה וְרָוָה229.

והמעט מן היהדות כי נשאה פנים בעין טובה לכל הנאה מותרת לבלתי הצר את גבולה, ותשם עוד את לבה לרומם, לטהר ולקדש אותה, בלמדה לכל איש מישראל לברך את ה' על כל הנאה גדולה וקטנה. הברכות האלה, מלבד אשר הן מעוררות את האדם להכיר את ערך ההנאות כי מתנות אלהים הן, תלמדנה אותו לטעום את צוף מתקן ודשנן ולשמוח עליו לפני ה' ולהודות לו על אשר המציאן אליו, אחרי אשר היה בידו למנוע אותן ממנו230. ובדבר הזה תוסיף לו הברכה טעם על טעם ועדן על עדן231 ותהפוך לו את הנאת הבהמה העכורה להנאת אדם טהורה232.

והתמצית המטוהרה היוצאת ממעמקי תורת ישראל ועבודת אלהיו, אשר את ראשי פרקיהן פרטנו בזה על פי שיטת ר' יהודה הלוי, הם המכשירים לאדם לקנות ולסגל לו את שלשת המדות האלה “האהבה, היראה והשמחה”, שהן תרומת כל המדות כֻּלן233, ולא רק מיטב המדות הן, כי אם כל עצם מוסדות רוח התורה, שתותיה ואשיותיה. כי הן לבדן הן שלשת הדרכים אשר קרבת אלהים נקנית בהן, כדבר רבנו הגדול הזה: “כללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה, השמחה והאהבה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהנה”234.

ולתורת החיים הזאת, היתה למורת רוח תורת היגון אשר באה מירכתי הודו ותלמד לאדם לחסר נפשו מטובה, להרבות צום, לשבת גלמוד וללכת ערירי, להתרושש ולהתענות, באמרה כי רק בדבר הזה יתרצה גבר אל אלהיו. על זאת תשאל שיטת ר' יהודה הלוי כמשתוממת: האמנם יאמר לדרך זאת וכזאת קרבת אלהים?235 הלא מלבד אשר ענות נפש לא לרצון היא לה'236. הלא יעכרו שארם ההולכים בדרך ההיא ללא פרי וללא מצוה, כי אם לנדודים למכאובים237 ולגעגועי ריק אשר יגעגעו לחיים הטובים אשר מאסו בקצר רוחם238. אף חטוא יחטאו התמימים הנתעים האלה בהנחמם בסתר לבם על נדרם אשר נדרו239 ואשר תקוֹץ נפשם בו אחרי עבור עליהם הימם הראשונים ואחרי אשר רגשת לבם הראשונה קמה לדממה240.

לא עבודה כזאת תבקש תורת ישראל מידנו, יאמר ר' יהודה הלוי, ולא אסורים כאלה אסרה על נפשותינו. הפרישות היתרה זרה לרוחה241, “ואין רוב התענית עבודה” בלתי אם לאיש אשר יצרו גובר עליו242, ואין במשכורת הכסף חטא, בלתי אם בבואה בעון ובמרמה243. סוף דבר, איש ישראל, אשר לא יסור מדרכי התורה ימין ושמאל “איננו נגזר מן העולם – – [ולא] ימאס החיים, שהם מטובות הבורא – – אבל אוהב הוא את העולם ואריכות הימים”. כי יודע הצדיק הישראלי כי “כל אשר יוסיף טובה [בעולם הזה] יעלה מדרגה לעולם הבא”244. על כן תחשב השמחה למדה הטובה המביאה את נפש בעליה לידי קרבת האלהים. והמעט מן השמחה כי איננה נופלת בערכה מן העבודה אשר תעבוד הנפש את ה' ברוח נשברה245, כי אם נעלה היא עליה הרבה מאד, כי "שמירת השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות246, מפני שכל עצם מצותה היא עבודת שמחה לא עבודת עצבון, ורק בגלל זה היא פרי חמדת ימי החיים לאיש ישראל הדבק בה' אלהיו247. ועבודת השמחה קדש היא בהתרגשה “בכוָנה ובלב שלם; וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצוָתו ובתורתו צריכה מחשבה וכונה”248. ואם מרוב שמחת גילו אשר ישמח בה' ובתורתו תשאהו רוחו לרנן ולרקד, עבודה גדולה היא וחביבה עד מאד249, כי “השבח הולך אחר השמחה”250.

ואמנם נחשבה השמחה הטהורה, הנקראה בפי רבותינו “שמחה של מצוה”, בעיני היהדות מדור דור לפתח השער לרוח הקדש251, היא רוח הנבואה252, אשר היא המעלה העליונה אשר יוכל האדם לעלות ולהגיע אליה ואשר נשא משה רבנו את נפשו לרומם את כל עמו אליה253. ואת הדבר הזה לא הליז ר' יהודה מנגד עיניו בכל שיטתו, כי מרום קץ תעודת ישראל היא המעלה הזאת אשר היא תכלית רום רוח האדם.

הדעה הזאת הבדילה את אמונת חיי העולם בישראל, מאמונת אַלְמָוֶת שהחזיקו בה כל יתר העמים והדתות מעולם, אשר הגמולות המובטחות להם מפי אמונתם “הם כלם אחרי המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיורֶה עליהם”254, עד כי אין להתפלא על המתחכמים האומרים: “לא בא אלינו [מי] שיגיד לנו שהיה אחרי מותו בגן העדן או בגיהנום”255. וגם בתוך המאמינים אין אחד אשר יתאוה לקרב את יום מותו למען התענג על הנעימות השמורות לו שם בגלל אמונתו. ונהפוך הוא, “אם היה ביכלתו לאחר אלף שנים היה בוחר בזה”256. לא כן אנחנו בני ישראל, הקבר לא יפריד לנו בין חיי העולם הזה ובין חיי העולם הבא. כי בעוד אשר אנחנו חיים חיי בשר על הארץ התחתונה הזאת כבר יָחֵל החסיד לאור באור חיי העולמים ולדבקה בו עד עולם ברוח הקדש, אשר היא מעין257 רוח הנבואה הנאצלת על שלומי אמוני ישראל ההולכים בתורת ה' העושים את מצותיה באהבה, ביראה ובשמחה, אשר כלן יחד תכלינה מלמעלה אל הראש האחד, אל תאות הנפש ותשוקתה אל קרבת האלהים אל קדשיו258. וכל המגיע אל מרומי הרוח האלה בענוה, בקדושה ובטהרה, כבר החלו לו חיי עולמי העולמים259 אשר מות הבשר איננו בלתי אם חליפה קלה וחיצונה, אשר איננה מפסקת את חיי הרוח הפנימיים הרצופים, המושכים וההולכים, אשר אין קץ ואין סוף להם260. ועל כן היו דברי התורה והנביאים ואנשי כנסת הגדולה יוסדי תפלתנו על דבר השכר הנכון לנו אחרי המות261 מעטים, כי אם זה דבר ה' אלינו: “אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם – – והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם”262, לאמר: גם בעודכם חיים על פני האדמה אשכן את כבודי בתוככם, והטובה הגמורה הזאת בעוד הנפש בבשר הלא תעיד עד כמה תגדל בעולם הבא בשובה אל האלהים אשר נתנה, אף כי לא נקבה התורה את שכרה בדברים מפורשים.263

מכל אשר תראה עין הקורא בשיטת ר' יהודה הלוי, ובכל מערכת דעותיו, תכיר כי עם ישראל הוא לו המרכז, הוא לו העקר. גם התורה, אשר היא קדש כל הקדושים, רק בגללו נתנה ולולא הוא לא היתה גם היא264. וגם יתרון משה איש האלהים, אשר לא קם עוד נביא כמהו, איננו כי אם פרי יתרון העם הזה265, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב266. וגם הגלות, אשר תכבד על ישראל, לא פרי איבת ה‘, כי אם פרי אהבה היא לו267, ולא לחרפה כי אם לתפארת תחשב לעם אשר יתנדב לשאת בוז ומכאובים על דבקו באלהיו268, בהיות הצרות המוצאות אותו כור מצרף לטהר אותנו מכל סיג אשר נותר עוד בנו, ובהתם כל שארית דופי מקרב עם הקדש, ילך אור ה’ הלוך ואור עד אשר תמלא כל הארץ את כבוד ה'.269.

אך בכל תתו את ישראל עליון על כל הגוים, לא בזה את עם הנכר, ולא אמר למעט את כבודם ולגרוע את חלקם בעולם הבא270, בהיות משכילי כל העמים יודעים את דעת אלהים מתוך מעשיו, אשר יראו לכל איש אשר עיניו בראשו271.

וְכָל גּוֹיִם לְךָ מוֹדִים; וְלִי בְךָ עֶשֶׂר יָדוֹת272.

אולם ככל אשר עברו שנים לאלפים באין עוד עם או קהל עובד עבודת אמת לאלהי אמת “עד שנזככה הקהלה ההיא [הישראלית] שהיתה ראויה לחול עליה האור”273, ככה יבואו עוד ימים באחרית השנים אשר יֵהָפך אל כל העמים לב אחד לעבוד את ה' שכם אחד, בהיות מאז "התורה תחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים274. אולם ככל אשר היו חסידי בית שם ועבר מפנים דרך לאברהם יצחק ויעקב ולכל עם ישראל, ככה תפנה כנסת ישראל בגלותה דרך לכל העמים, כדברי ספר הכוזרי ככתבם וכלשונם: “שיש לאלהים בני סוד וחכמה כחכמתו בגרגר הזרע, אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה275 אל הארץ, אל המים ואל הזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש, כפי שידומה למביט אליו, והנה היא [הוא]276 אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה, ותעתיקם ממדרגה אל מדרגה עד שתדק את היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה. וכאשר יזדכך הלב ויהיה ראוי לחול בו הענין האלהי וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו. וכן תורת משה, כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה277 דוחה אותה. ואלה האומות הם הצָעָה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי וישובו כֻלם פריו, כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השרש אשר היו מבזים אותו”278. ואז נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים – – ונהרו אליו כל הגוים – – ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.

הַרְרֵי עוֹלָמִים, כַּבְּדוּ הַר קָדְשׁוֹ;

מִשְׁפְּחוֹת כָּל-עַמִּים, בַּקְּרוּ מִקְדָּשׁוֹ279.

ולאחרית תוצאות ספר הכוזרי, אשר בו אצר את כל דעותיו על היהדות, שם ר' יהודה הלוי בפי החבר דברים על אודות ארץ ישראל, כי כל העולה אליה ויושב בה הוא הטוב בעיני ה', כי היא “כסא כבוד אל”280, נעלה על כל ארצות תבל, “מקום אשר רוח אלהים שפוכה” על בחיריו281 המתהלכים בה.

חַיֵי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר-דְּרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵך, וְנֹפֶת צוּף נְהָרָיִךְ282.

הֻרֵי בְשָׂמֶיהָ מִרְעֵה עֳפָרִים,

נִצֵּי כְרָמֶיהָ נַרְדְּ עִם כְּפָרִים,

רִקְחָהּ וְסַמֶּיהָ מָלְאוּ עֲבָרִים283.

והעם היושב בה נשוא עָון284. קרוב מאד הדבר כי את שירי נעוריו, אשר שר לאהבת דודים בטעם שירי יוסף בן צַקְבֵּל285, חשב לו בימי זקנתו286 לחטאה287, עד כי בחר לנפשו לצום288 למען התם חטאתו289. אף כי לפי שיטתו חשב את התענית למותר לאיש אשר לא הלך אחרי יצרו290. וכליון נפשו אל כפרת העון הנדמה, הוסיפה עוד רשף אש אל שלהבת אהבתו העזה אל ארץ ישראל ואל תשוקת עלותו אליה, אף כי תלאות רבות תמצאנה אותו בדרך291. ומדי נסות אחד מאוהביו להסב את לבו מן הדרך הרחוקה והמסוכנת הזאת, ומעזוב את ביתו המלא כל טוב להתענות לעת זקנה במקום אשר לא ידע מתמול שלשום, היו דבריהם בעיניו “דברים ארבו מתוכם דְּבוֹרִים”, אשר רב עֻקצם מדבשם292, והחריש להם בחשבו אותם לשִׁכּוֹרי חמדת חיי השעה.

לְתוֹכְחוֹת מְרִיבָיו, חֲלִיפוֹת סְבִיבוֹ, וְיִשְׁמַע וְיַחֲרִיש כְּלֹא אִישׁ דְּבָרִים.

וְכַמָּה יְרִיבֵם? וְכַמָּה יְשִׁיבַם? וּמַה יַעֲצִיבַם? – וְהֵמָֹה שְׁכוּרִים293.

ויקם יהודה ויחלק את קניניו ואת נכסיו לבתו ולבניה294, ואולי גם ליתר קרוביו295, וצרור כסף רב לקח בידו לכלכל את דרכו הרחוקה ואת שיבתו בכבוד, לבלתי היות למשא על איש296. ויחלץ פתאום מבין זרועות בתו ובניה, היקרים לו כאישון עינו, וקרוביו297, וישם את פעמיו לדרך הקדש, ויסע הנגבה, ויבא עד קורדובה. ויקדם החכם הנכבד ר' יוסף בן צדיק רב העיר את פניו במתנת כסף רבה ובשיר מלא אהבה וכבוד רב מאד, וימאן ר' יהודה לקחת את המתנה מידו, ויען לו ולעדתו בשיר מלא חן והדר298:

מְסַכְתֶּם לִי אֲהָבוֹת עִם נְדָבוֹת, וְנַפְשִׁי בַּעֲסִיסֵיהֶן שְׁכוּרָה.

שְׁאֵלָתִי – יְדִידוּתְכֶם לְבַדָּהּ; וְאֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבוֹרָה299.

משום הלך אל גרַנַדָא. גם שם קדמוהו נכבדי העדה ורבם דוד בן מהַגֵר בראשם, ומנחה בידו טלית נקיה מרוקמת, וישב לו ר' יהודה את תודתו בשיר על “שלמה בהוד נותנה מעֻלפת”300. ויבקר שם ר' יהודה את כל אנשי השם הידועים לו. אך את ידידו בחירו ר' יהודה בן גַּיָא לא מצא במקומו, ויצג לו שיר זכרון301, ויעל באניה הוא ואנשים אחדים אשר נלוו עליו302 לבוא מצרימה, ובהיותו שם – “קבור בחייו בארון עץ – – יושב ואין לעמוד עלי רגליו, שוכב ואין רגליו משֻׁלחות, חולה ויָרֵא מפני גוים גם מפני לסטים ומרוחות”, עת “אשר נקנה לים ושם רוחו ביד רוחות”303 – ולב גור אריה יהודה לא נע ולא זע מפני המוראים הגדולים אשר ראתה עינו, כי רוחו היתה מרחפת מעלה מעלה על פני הים כאשר הגה לבו:

הֲיוּכְלוּ פְּגָרִים הֱיוֹתָם חֲדָרִים לְלִבּוֹת קְשוּרִים בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים304?

ויקרא אל נפשו:

אַל יַחֲרִידָךְ יָם בְּשׂוֹא גַלָּיו, כִּי עִמְּךָ הַשָּׂם גְּבוּל לַיָּם305;

וְאַל יִמּוֹט בְּלֵב יָמִּים לְבָבְךָ וְהָרִים תֶּחֱזֶה מָטִים וּמָשִׁים – –

– – וְיִמּוֹטוּ וְיָנוּסוּ קְלָעִים, וְיָנוּעוּ וְיָזוּעוּ קְרָשִׁים306,

וְרָפוּ חֲזָקִים, וְנֶחְלְקוּ אֲפִיקִים;

חֶצְיָם עֲמָקִים, וְהָרִים חֶצְיָם307,

וְיָם יִזְעַף – וְנַפְשִׁי תַּעֲלוֹז, כִּי אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֳלֹהֶיהָ קְרַבָה308.

ובהיות הים הולך וסוער “ואנשים ונשים נֶאֱנָשִׁים, ורוּחַ חֻבלה מֵחוֹבְלֵיהֶן, וקָצוּ הַגְוִיוֹת בנפשים”, לא שת ר' יהודה לב ויקרא בששון ובשמחת לבב אל הספינה הנתונה בצרה, העולה ושוקעת:

עֲלִי הַסְּפִינָה וְדִרְשִׁי מְדִינָה, אֲשֶׁר לַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ חֲדָרִים309.

השירים האלה, מלבד אשר תוכן רצוף אהבה לישראל ולציון ולכל קדשיה ומחמדיה, ישבו על מבחר השירים אשר שרו מעולם על גאון הים ועל עזוז נוראותיו, אשר היה לענין לבחירי מליצי עם ועם מדור דור.

קרוב לחג הסוכות הגיעה ספינתו אל חוף אלכסנדריא ויאמר לשבת רק ימים מספר בעיר ההיא310,והנה מכתב בא אליו מן הנדיב האדיר אהרן הדַיָּן311 לחלות את פניו לסור אל ביתו312. וימאן לשמוע לקולו להתמהמה במצרים ויפצר בו אהרן ויוכל לו313, ויבא אותו ואת האנשים ברגליו ויכלכל את כלם בביתו בעין טובה וביד נדיבה ורחבה כיד המלך314. וינח לר' יהודה וירוח לו בבית הזה מכל התלאה אשר שבע בדרך. על כן עלתה ביד אהרן וביד שלשת (?) בניו הנדיבים לעצור אותו בתוכם כשלשה חדשים עד ימי החנכה. אך בכל אהבתו את אהרן ובניו אהבת נפש, לא נשאתהו עוד ארץ מצרים לשבת עליה כי רוחו שאפה ציונה315. ויקם ויחלץ מזרועות אהוביו אשר דבקה נפשו בם, וילך אל דמיאטה316 עיר החוף לרדת שם באניה לבוא ארצה ישראל. הוא בא שמה ור' חלפון אבי סעיד הלוי, אשר ראה את ר' יהודה זה שתי שנים בספרד317, יוצא לקראתו ומביאו בכבוד בצל קורתו. והאיש חלפון איש נכבד מאד, קר רוח318, איש תבונה319, אוהב שלום320 וקונה לבבות בנדבות פיו321 ובנדבת ידו הרחבה.322 עוד ר' יהודה אומר להשתעשע עם אוהבו הנעים והנכבד הזה, והנה מכתב בא מקאהירא עיר ממלכת מצרים, מיד הנגיד שמואל בן חנניה רופא המלך, הגדול לפני אדוניו אל חלפון להטות את לב ר' יהודה לבוא אליו להכבד לשבת עמו. ואחרי כן באה מאת השר ההוא אגרת מלאה כבוד לעצם יד ר' יהודה המבקשת אותו כי יואיל לבקרו. ורבי יהודה הלוי היה נאחז בעת ההיא בעסק אחד323 אשר לא נתנו למוש ביום ההוא ממקומו. ולא השיב יהודה את פני שמואל וישלח לו מכתב מלא כבוד ואחרי כן בא אליו. ויקדם הנגיד שמואל את פני יהודה באהבה, בשמחה, ובכבוד בקאהירא, ככל אשר קדם ר' אהרן הדין אותו באלכסנדריא. ושמואל היה איש נכבד ואדיר מאד ומגן לעמו מפני עריצי הגוים העוינים אותם כדבר המשורר:

בְּצִלְּךָ יִחְיוּ עִם גּוֹי מַעֲבִידָם; כְּשׁוֹשַנִּים דָּרִים בֵין הַדַּרְדָּרִים324.

ואת גדולתו בבית המלך ירש מאת אביו325, אשר קרוב הוא כי גם היה רופא המלך, ועל כן נקרא “שר הרופאים”326, אך נראים הדברים כי גם איש גדול בתורה היה חנניה327 ככל אשר היה בנו. כגדול הוא ואביו ככה גדלו אף נכבדו שלשת בניו בישראל328.

וחלפון הציג במכתבו את ר' יהודה לפני איש נכבד בקאהירא ושמו ר' נתן329 החבר ראש הישיבה330, אשר דבקה בו נפשו. ור' יהודה הלוי נתן לכל אנשי חסדו אלה: לר' אהרן הדין, לר' שמואל הנגיד בן חנניה, לחלפון ולנתן, את שכרם ביד נדיבה כי הציב להם מצבות זכרון עולם בשיריו אשר שר לכבודם331, והשירים האלה הם הם אשר נתנו להם שם ושארית בספר דברי הימים אשר לעמם ואשר ספרו את תהלתם לדור אחרון. וגם לאנשים אחרים ממיודעיו אשר קדמו את פניו בלכתו למסעיו, הלא הם משה בן אלששי ממצרים332, יהודה אל סגלת333 ויחזקאל בן יעקב מדימאטה334, השיב את גמולם בדברי שיר.

והשירים האלה התחדשו וישובו לימי עלומיהם במצרים לעת זקנת עושם הלוי, ואף כי אסר כמעט אִסָּר על נפשו לבלתי שיר עוד כ"א שירי קדש, נמנו עליו חבריו, ור' חלפון בראשם, והתירוהו כדברי מכתבו “הֵפֵרו את נדרַי, והתירו את אֱסָרַי, ויִמַּסו אסורי, ויתחדשו נעורי, ויתרגשו שירַי, ויתנגשו כנורי – – ואנָּער לנערות, ואשחר את השחרות, וָאֲכַחֵש את השֵיבה ככחש את הגנבה”335, כי כה אמר אליו

ר' חלפון: “עשה עם הזִּקנה מעשה העֶדנה”336. וישמע אליו ר' יהודה ויאמר בלבו: “ואם אֶמעל בשירי קדשי ה' – – – והתרתים לעת כזאת לבניו337 – – והוא רחום ולו נאה לכפר”338.

"ונָשב כמעט לשעשועי העין ותעתועי היין, קנות אהבה ולב אין, כי זכור אני ואתה את השירים, המחוברים בימי הנעורים, מה יפו, לולא אשר עפו, ושאלת: היתכן להעשות כן? והלב נעור מן הנערות וריק מן השחרות, יביט סביבו, ולא יִגַּהּ שביבו, ולא יזל רביבו. ויהי היום ואוהביך שותים ואש אֲהָביך חותים, השכירוני והזכירוני, עד התעוררתי ושוררתי, ודברתי נגידות וחברתי ידידות339. וקרוב הדבר כי ראו מכבדיו הנכבדים כי רוח עצבון קננה בו, על כן דברו על לבו לשוב אל כנורו למען ירוח לו. ויהיו לו ימי שבתו במצבים ימי עדן ושעשועים, עד כי כמעט צר לו לעזוב את חבריו הנאהבים והנעימים אשר במצרים, אך גם על אהבתו אותם בתם לב גברה אהבתו לציון ויתרוצצו הגיוניו בקרבו ויקרא:

אֲהָהּ, מָה אֶעֱשֶׁה לוֹ, כִּי כְנַעַן מְחוֹז חֶפְצִי וּמִצְרַיִם מְחוֹזָיו340?

אך:

לִבִּי מְעִירִי לַעֲלוֹת לְבֵית קָדְשִׁי וְעִירִי341.

ויתחזק ר' יהודה הלוי ויבלג על כל החמֻדות והנעימות אשר נכונו לו בשפע בבית השר שמואל ועל אהבת ידידיו אשר נקשרה נפשו בם, וינער בכל עֹז, וישב אל דמיאטה עיר החוף, ויבא שם בצום העשירי, ויצא לקראתו ר' חלפון. ואחרי אשר הכין לו ר' חלפון את כל צרכי הדרך ויתחזק להקל מעליו כל טֹרח342, נפרד רבנו הלוי באהבה עזה מכל אוהביו, וילך באניה לבוא אל הארץ הקדושה אשר אליה היו עיניו ולבו.

ככל אשר נודעו לנו דרכיו מספרד למצרים לכל מוצאיהן ולכל מסעיהן, ככה נעלמו ממנו עקבותיו למן היום אשר עזב את חוף מצרים לנסוע ארצה ישראל. נראים הדברים כי בא עד ירושלים, אך הדבר אשר אליו נכסף לבלות שם את יתר שנותיו לפני ה' בעיר הקדש או ביתר ערי יהודה וישראל לא עלה בידו. אין זאת כי כמרי הנוצרים, אשר בידם נתנה הארץ, לא נתנו לו מדרך כף רגל בתוכם, ואת מפח נפשו מוצאים אנחנו נמלץ בחרוזים אלה:

הִשְׁתוֹמְמָה מִדֵּי עֲלוֹתָהּ לְהַר קֹדֶשׁ, כִּי רָאֲתָה זָרִים עָלוּ וְלֹא עָלָתָה.

וַתַּעֲמוֹד רָחוֹק מִשְׁתַּחֲוָה נֹכַח הֵיכָלְךָ מִכָּל מָקוֹם אֲשֶׁר גָּלָתָה.

דִּבְרֵי תְחִנָּתָהּ שָׁלְחָה לְךָ מִנְחָה; לִבָּהּ וְעֵינֶיהָ מוּל כִּסְאֲךָ תָּלָתָה.343

דומה הדבר כי חלל לבו מאד בראותו כי נוחלה התקוה האחת, אשר אליה נשא כל ימיו את נפשו הטהורה, ויהפך לבו להצדיק את אוהביו האחדים אשר אמרו להניא אותו מחפצו להמיר חיים טובים במקומו במשא נפש התלוי בספק אם יגיע אליו, וינחם וידבר עליהם טובות, כי הם דרשו את טובתו ועצתו היא הנמהרה.

כַּמָּה יְעָצוּנִי יְדִידַי מוֹעֵצוֹת שָׁלוֹם, וְסוֹף דָּבָר לָרִיק יָגָעוּ.

צָמְחוּ בְלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת לִנְדוֹד, לֹא נֻטְּעוּ מֵאָז וְלֹא זֹרָעוּ344.

ויעזוב בלב נשבר345 את מקום המקדש ואת עיר הקדש, גם את כל ארץ אבותיו אשר אליה נכספה נפשו, ויעבור דרך צור, ויכבדוהו אנשי המקום כבוד גדול מאד, וגם הוא השיב אל חיקם בשיר אשר שלח לאחד מחכמיהם אחרי צאתו מתוכם346, ויסוב משם וישם את משכנו בדמשק. אך בראותו כי כל יגיעו לשבת לפני ה' בעיר קדשו עלה בתהו ותחת שבתו בארץ הנכר בתוך עירו ועדתו וביתו, הוא יושב כיום בארץ נכר רחוקה מאד מבית אביו ומשפחתו, ותתעטף עליו רוחו מאד וישפוך את כל הגיגו ואת כל געגועיו לעמו, לכל קדשיו ולציון ולכל מחמדיה בשיר נהי אשר לא נשמע עוד כמֹהו למיום תלות בית הלוי את כנורותיהם על נהרות בבל. היא הקינה אשר יקוננו כל בית ישראל מדי שנה בשנה בתשעה באב, אשר פתח דבריה הוא: “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך”.

מלבד רוח אהבתו העזה לציון ולעמה – אשר עליה יאמר באמת ובתמים “רשפיה רשפי אש, שלהבת יה, מים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה” – אשר הערה אל הקינה הזאת, הוציא שם את כל חמתו על הגוים העריצים אויבי עמו, כגבור אשר גם בנפלו שדוד לפני אויב, לא יניח את חרבו מידו עד אם הפליא את מכותיו. באהבה רחמניה לבת ציון העלובה ובחמה שפוכה על עושקיה ורוצציה, אשר עד קרסוליה לא הגיעו, קורא הוא בגאוה ובבוז;

אֵיךְ יֶעֱרָב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת, בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי, בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עוֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָרָיִךְ!?

ומן הצוררים אשר בדורו, יהפוך את פניו אל עריצי גויי הקדם אשר הכעיסו את ישראל בהבליהם וישתומם ויקרא בגאון:

שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם; וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?

אֶל מִי יְדַמוּ מְשִׁיחַיִךְ, וְאֶל מִי – נְבִיאַיִךְ, וְאֶל מִי – לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?

ויחרוץ משפטו בחזקת היד על הגוים הצצים והנובלים ועל עם העולם:

יִשְׁנָה וְיַחֲלוֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל, חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ347.

השיר הזה הוא המאסף לכל שירי משוררנו הגדול האדיר והנשגב הזה348. על כן אצלה השמועה אשר בפי העם מהודה על שיר זה, ותקדשהו באמרה כי פרש ערבי המית אותו בחניתו, בקוננו את קינתו על חרבות ירושלים349. ושמועה אחרת צלולה ממנה תספר, כי נקבר האיש המרומם הזה בכפר כבול350. וכיום נמצאו לו שני נוסחי שבח, אשר אחד מהם היה חרות על מצבת קבורתו;

אֱנוֹשׁ דּוֹרֵשׁ מְעוֹן צֶדֶק וְחֶסֶד, וְאָן פָּנְתָה עֲנָוָה עִם תְּעוּדָה?

שְׁלָשְׁתָּם נִקְבְּצוּ יַחַד וְאוֹמְרוֹת, הֲלֹא הֵן פֹּה אֲנַחְנוּ בִיהוּדָה351.

נוסח אחר:

גֶּבֶר יִשְׁאַל אֵיפֹה נָפַל אַרְיֵה עָז וּמְקוֹמוֹ אַיֵהּ?

הָשֵׁב אֵלָיו כִּי בְמָקוֹם זֶה נִקְרֶה מַפֶּלֶת אַרְיֵה352.

אך המצבת אשר לקח ויצֶב לקח ויצֶב הוא לו בחייו הוא ספר הכוזרי, אשר בכתם פז לא יסולה ושיריו אשר אין ערוך לתפארתם, הם החרוזים החרותים בלב בחירי אהבי שמו לדורותם לזכרון לדור אחרון.



  1. והערבים הקדימו לשמו זה גם שם אבולחסן.  ↩

  2. ר“מ שטיינשניידר מובא בס' Jehuda Halewi 41 לר”ד קויפמאן.  ↩

  3. Toledo  ↩

  4. ע' לעיל צד 67.  ↩

  5. שירי יהודה הלוי, אחיאסף, 94.  ↩

  6. כלומר, בטרם הלבשת אותם היו וכו'.  ↩

  7. 83/4  ↩

  8. כאשר הטיב הרה“ג שי”ר להכיר כי “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרה ופיוטי האשכנזים בין עם ישראל ואלוהיו” (זמן ומקום ר"א הקליר בתולדותיו) “ורובם דברים בעניני עם ישראל וקורותיו ומחזקים הקשר בין ישראל ואלהיו”  ↩

  9. «ובכן אני מתעסק אפילו בשעה לא מן היום ולא מן הלילה, בהבלי רפואות» מכתבו אל ר' דוד נרבוני: ד“ב ש”ח (ד“ב ש”ח: ר"ת דיואן בראדי שירי חול).  ↩

  10. ד“ב ש”ק (שירי קדש) 160.  ↩

  11. גנזי אקספורד 19.  ↩

  12. ע' חרוזיו הערבים והארמים המשולבים לפעמים בשיריו העברים.  ↩

  13. הלא הוא ס' הכוזרי.  ↩

  14. «והיא בעצמה החשובה שבלשונות» (כוזרי ב' ס"ח).  ↩

  15. החבר ר“ד קויפמאן ז”ל, אשר עם בקיאותו בספרות ר“י הלוי הי' גם בקי מומחה בטיב הלשון הגרמנית בדק ומצא כי נוחה ושגורה היתה הלשון העברית בפי ריה”ל, מאשר היתה הלשון הגרמנית בפי גאֶטהע ראש כל משוררי גרמניא (Kaufn. Lll. 11).  ↩

  16. כוזרי שם.  ↩

  17. עי' על אודותיו חלק עשירי, צד 172; 129.  ↩

  18. ג', ס"ז. מלבד יתרונות אלה מונח הוא בתוך שבחיה את «סדורה ומספר סדריה פרקיה והלכותיה» (שם).  ↩

  19. “ונתגלגל בה מצחות הלשון העברית, מה שאיננו נגזר מלשון המקרא הרבה” (שם), כלומר: נתגלגל הרבה מצחות לשון העברית מלות ומליצות עבריות, אשר לולא מסרה המשנה אותם לנו כי עתה לא יכולנו לגזור אותם מן המלות והמליצות שבמקרא כגון מלות “חזרה, טענה, מחילה, מתון, נכנס, אחריות, על מנת, כיוצא בזה, לא ראי זה כראי זה, כלל, פרט” שאינן לא ארמית ולא יונית. וכבר מנה ר‘ אליהו בחור תשי"ב מלות שאינן מן המקרא בספרו התשבי, אשר תשע הידות מהן הן ל’ המשנה.  ↩

  20. כגון “עולמית” (ד“ב ש”ק 36), “לערבב” (243), “כתות” (שם), “אלהותך” (229) “נצרכו” (288), וכיוצא בו.  ↩

  21. כגון “ערץ” (15), “תמור” (17), “אשש” (44), “כנזהר” ]: כאשר נזהר] (56), “טיכוס” (97), “זהר” (108) ועוד. ובכן לא יעמדו דברי צונץ, כי במלות שבתלמוד ובמדרש שנהג בהן גם רש“ב גבירול לא שמש בהן ריה”ל וחבריו (Synag. Poesie).  ↩

  22. שי"ה אחיאסף 130.  ↩

  23. לחתונת ר"י מגאש (140) ועוד כזה לרוב.  ↩

  24. ד"ב ₪ 189.  ↩

  25. כגון שירי כבוד לר"י מגאש (שי"ה 77, 79) ועוד  ↩

  26. מרבית שירי חול של ריה"ל הם לנכבדי רעיו.  ↩

  27. ע' הרבה שירי אבל ד“ב ש”ח…  ↩

  28. עי' חידותיו שם….  ↩

  29. שער השיר לר"ח בּראדי 127.  ↩

  30. ד"ב ₪ ספר א' 1.  ↩

  31. בלכתו לא“י כתב ”ולא אבכה עלי פרדס נטעתיו“ ד”ב ש"ח ב' 172/3.  ↩

  32. “תענוגי שבתותי והדר מועדי וכבוד פסחי” (שם).  ↩

  33. “ולא אדאג עלי קנין ובנין, ולא על הון ועל כל אבדה” (171).  ↩

  34. “בנים גדלתי, בם לא צהלתי, אך לריק עמלתי” (131).  ↩

  35. ג', מ"ט.  ↩

  36. לדברי ריה“ל על בתו (בהערה הקודמת) הוא סומך על דברים אלה: ”ואשכח את בנה פרי מעי ויליד שעשועי ואיך ישכח יהודה את יהודה“ (שם), כלומר: איך אשכח אני יהודה אבי בתי את יהודה בן בתי. ובכן היה שם בן בתו היחידה יהודה, ומקום אחר הוא מזכיר כדברים האלה: ”ולא אזכור יהודה ועזראל שני פרחי–יקר מבחר פרחי" (172/3). והטעם העולה ממליצה זאת המצרפת את עזראל ליהודה והמשתפת אותם בשבח אחד ובחבה אחת, מוכיח, כי שניהם בני אם אחת היו, בני בתו החביבה.  ↩

  37. על יד זכרון יהודה ועזראל בני בתו הוא מזכיר “ואת יצחק אשר כבן חשבתיו”, יבול שמשי ומגד ירחי“ (שם). והנה שבח זה לקוח מן המקרא ”ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים“ – דברים ל”ג, י“ד – שהם כנוי לפרי, וכאן בפי ריה”ל הוא כפל לשון והרחבה למליצת “פרי מעי” (עי' הערה 7 בעמוד הקודם), בא על נכדו בן בתו. אך דומה הדבר כי יצחק זה לא היה בן בתו כ“א בן בנו וע”כ אומר זקנו עליו “כבן חשבתיו”.  ↩

  38. כאב קורע לב יוצא מקינותיו אלה: “לא תוסיפו עוד ראות פני, אל בנותי ובני” (131). ומה עמוק מכאובו על בתו אשר נפש מנפשו היתה: “הה, בתי, השכחת משכנך, כי לשאול נסעו נושאי ארונך – – איך אתנה ומנפשי גזרתה” (136). כאב כזה עולה גם מתוך קינתו על בנו: “אהה מעי מעי ליוצא ממעי – – לכתם הנלקח וילד שעשועי – – להזכיר את עוֹני ולהמית את בני” (145).  ↩

  39. פיוטי ריה"ל עולים למספר שלש מאות (צונץ, געש‘ ד’ זינאג‘ פאעז’ 203).  ↩

  40. “כי תעבוד מלכי אנוש עבדי עבדים תעבוד” (ד“ב ש”ח 219).  ↩

  41. “ואיך אשרוהו בעבדות מלכים, אשר היא בעיניו עבודת אשרים – – ולעזוב רצון אל ולבגוד ביוצר ולעבוד יצורים” (שם ש "ח 185). ושרש דעה זו היא דעת רי"ב זכאי (ח"ו 5 הערות 6, 7)  ↩

  42. ועצם מקורה בתורתנו (ח"א 72).  ↩

  43. “וחדלת הלוך על אף ועל כף” (בתחלת בת יהודה 63).  ↩

  44. את אהבתו זאת, הידועה ברבים, שם בפי המלך הכוזרי האומר אל החבר – שהוא באמת ריה“ל בעצמו – ”לפנים היית בוחר בחֵרות" (כוזרי ה', כ"ד).  ↩

  45. “אבל אני מבקש חרות מעבדות רבים – – ואבקש עבדות אחד – – והוא רצון האלהים, ועבודתו היא החרות האמתית וההשפלה לו היא הכבוד על האמת” (כ"ה). והיא מעין דעת רבותינו “שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” (אבות ו‘ ג’).  ↩

  46. וכן התרעם ריה“ל בשיר כתוב אל אחד מאוהביו: ”ותברח מעבודת אלהים ותכסוף אל עבודת אנשים“ (ד”ב

    ש "ח 160).  ↩

  47. דיואן שד"ל שיר נ'.  ↩

  48. ע‘ כוזרי ה’, ט"ז.  ↩

  49. שי"ה, אחיאסף 131.  ↩

  50. “המחובר – כלומר המקצב – סומך ברוב במקום הנפרד ועומד במקום הסמוך” (כוזרי ב', ע"ב).  ↩

  51. “וזה מתעותנו ומִריֵנו – – שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו” (ע"ד).  ↩

  52. “אבל השיגנו – מה שהשיגו אבותינו במה שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם” – תהל' ק“ו, ל”ה – (ע"ח).  ↩

  53. “מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במעוטם” (ס"ח). ודומה מאמר זה למאמר שבהערה הקודמת.  ↩

  54. ע"ח.  ↩

  55. ע‘ חלק י’ 113.  ↩

  56. מרבית פיוטיו: מי כמוך, נשמת, זולת והנקראים מוסתאגיב, שבכללם הפיוטים הנאדרים עד מאד “ברכי אצולה, אל מי אמשילך, יונה נשאת” כלם פשוטים בלי מקצב הם.  ↩

  57. דברי הרב אזולאי ז“ל ”ר“י הלוי משורר עצום והי‘ אומר שירותיו לפני ה’ בדבקות גמור” (שה"ג מערכת גדולים). אמת הם כעדות חרוזיו אלה: “הט לעבדך בן אמתך חן בעמדו נגד עדתך – – ואספרה שמך לאחי” (ד“ב ש”ק 7), “ובעד עמך חשתי בשיר אותך לרַצה – – ענֵה: קולך שמעתי ונדבות פיך ארצה” (159), "היום אל תחדל – – לעמוד על מגדל – – ופתח יתגדל – –´50).  ↩

  58. קינת “ציון הלא תשאלי”.  ↩

  59. “הקילוני מתים לא ידעו כי קלוני על כבוד שמך כבודי” (שי"ה, אחיאסף, 56), “ויגערו בי בוזים לחוקותי, ויחרפוני – – ויגדפוני” (ד“ב ש”ק 89).  ↩

  60. ד“ב ש”ח 268. ופירוש “בך” על שם כבודך וכלפי מעלה כתב כך. ופי‘ "הטוב לעבוד א’ אשר אליו אלהיכם צריכים" כך הוא: הטוב שבכל הטובות הוא להדבק בדת ישראל, שהדתות האחרות נסמכות עליה והיא איננה נסמכת עליהן.  ↩

  61. רומז לר"י אבן מיגאש, עי' הערותי בסוף הספר  ↩

  62. כך הוא שמו בתרגומו העברי של ר‘ יהודה אבן תבון המצוי בידנו. ובגופו הערבי שם הספר הזה "כתאב אל תג’ה ואלדליל פי נצר אל דין אל ד‘ליל“, לאמר: ”ס’ תוכחה וראיה להגן על הדת הנעלבת“. ואת גופו הערבי הזה הוציא לאור בימינו החכם הנכבד מאד ר”ה הירשפעלד נ"י, לייפציג, 1887.  ↩

  63. סה“ק: סדה”ח ח"א 79.  ↩

  64. שם.  ↩

  65. ככה שער בדעת ישרה ר“ד קויפמן ז”ל (Kaufm J. Hl. 27).  ↩

  66. כגון רמב"ן וחבריו (עי' רמב“ן דברים י”א, כ"ב).  ↩

  67. כדבר רי“ץ דילטאש: ” – – ס' הכוזרי, והוא ספר יקר ונכבד מאד, לא נודעה מעלתו כ“א ליחידים” (קרית ספר סדה"ח ב' 236).  ↩

  68. כדברי הרב אזולאי: “והוא העתיק את ס' הכוזרי” (שה"ג מערכת גדולים). ובראות המדפיסים כי הי' המעתיק ר“י אבן תיבון, מנו בשערי הספר שלשה שותפים לאמר: יסדו רי”ץ סנגרי, חברו ר“י הלוי, העתיקו ר”י אבן תיבון. ואנחנו לא זכינו להבחין בין יסדו לחברו.  ↩

  69. ע‘ חלק י’ צד 189.  ↩

  70. ד“ב ש”ק 76. ודומים לזה חרוזיו: “נעלמת ונגלו מעשיך” (148), “ומפעליך יעידוך לנגד כל ברואיך” (75).  ↩

  71. צור קעננטניס, דוקעס 175. וכזה “שהדו זבולו וצבאו השמים” (ד"ב שם 124).  ↩

  72. קדושה לשחרית יה"כ.  ↩

  73. מאורה לפרשת יתרו. ובמליצה נמרצה מאד: “וכל דמות טבע חותמך” (קדושה לשחרית יה"כ).  ↩

  74. סליחה למוסף יום הכּפורים: ד“ב ש”ק 298.  ↩

  75. חיות יאמר בפי ריה“ל על כחות האיתנים השולטים בעולם, כגון המים, האש והרעש וכיו”ב. ועי‘ תרגום מלת חיות ת’ יונתן יחזקאל א‘, ה’.  ↩

  76. ד"ב שם 123.  ↩

  77. ע' “ארנן לבוקר חסדך” (יוצר לשבת ב' אחר הפסח)..  ↩

  78. פרשנדתא 20.  ↩

  79. 123. ומעין זה “אשר קדמון יכונה כי הכל תולדותיו” (181).  ↩

  80. סה"ק: שם  ↩

  81. “ורבנו שלמה הנקרא רש”י קבל מר‘ יעקב בר יקר ומר’ יצחק סגן לויה ומר‘ יצחק בר יהודה (ת' רש“ל כ”ט). “– – רבותיו של רש”י רי“ע בר יקר ור’ יצחק סגן לויה בר אשר” (יוחסין ד' קניגסברג קכ"ט.).  ↩

  82. שם.  ↩

  83. חיות יאמר בפי ריה“ל על כחות האיתנים השולטים בעולם, כגון המים, האש והרעש וכיו”ב. ועי‘ תרגום מלת חיות ת’ יונתן יחזקאל א‘, ה’.  ↩

  84. רעיוני הביאוני.  ↩

  85. “בנות מחוטבות משובצות בעדי עדיים” (קינת “אמרתי שעו מני”).  ↩

  86. “תצרני” שבסוף דלת הראשונה הוא מלשון יצירה; ו“תצרני” שבסוף החרוז כֻּלו הוא מלשון נצירה ושמירה.  ↩

  87. “וראיתי במחזור שיסד הרי”צ אבן גיאת ז“ל וכו'” (ת‘ רשב“ץ סי’ צ”ב).  ↩

  88. “כי בלב נְכָרָיו רוח ברה תִּכן” (124).  ↩

  89. שם סנהד' ק"א.  ↩

  90. כדברי רשב“ם הסמוכים ותכופים אל דברינו המובאים שהוסיף להעיד על דברי פתרונו רש”י לס' ויקרא “כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות והלשון ויש ללמוד כלם” (רשב"ם שם). ואת פירושו לשה“ש שפירש רש”י על פי האגדה העושה את כל המגלה לשיר ידידות שבין הקב“ה לכנסת ישראל הקדים בדבריו אלה: ”אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואע“פ שדברו הנביאים דבריהם לדוגמה יש לישב הדוגמה על אפניה ועל סדרה וכמו שהמקראות סדורים זה אחר זה” (הקדמ' רש“י לשה”ש)..  ↩

  91. ע‘ חלק ט’ 20 הערות 4 – 10  ↩

  92. “וע”י פסוק הטעמים הן נחלקים לב‘ לשונות וכו’ והטפחא נתונה וכו‘ “ (שם כ"ט, כ'), ”אלמלא שראיתי טעם זקף גדול נקוד על לפניהם לא הייתי יודע לפרשו, אבל הנקוד למדני להבדילם זו מזו וכו’ “ (שם יחזק‘ א’, י"א), ”לפסוקי טעמא: בנגינות אם תאמר ב‘ מינין צ’ אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן, טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו. ואם מין א‘ הוא, צ’ אתה לקרותו בא' משאר טעמים, שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע" (חגיג‘ ו’:).  ↩

  93. ברא‘ ל’, ח‘, י’; מ“ט, י”ט ועוד הרבה.  ↩

  94. כוזרי ב', כ"ו.  ↩

  95. ד‘, ג’.  ↩

  96. “א' הכוזרי: הוא כֹח מן הכחות על מה ששמענו בחכמות, ואין אנו יודעים מה הוא” (א', ע"ב).  ↩

  97. ע“ג – ע”ד.  ↩

  98. ע"ו.  ↩

  99. “יש ליסודות ולשמש ולירח ולכוכבים פעלים על דרך החמום והקרור וההרטבה ויובש והתלוים בהם. ומי שקורא אלה, שמתקנם את החֹמר בחמום ובקרור, טבע, לא יזיק כשמרחיק מהם את החכמה, כאשר ירחיק מהאיש והאשה יצירת הולד בהתחברם, אך הם עוזרים לחומר המקבל צורת האדם, והצורה היא מאת המציר החכם” (ע"ז).  ↩

  100. אבל הציור והשער וההזרעה, וכל אשר יש חכמה וכּונה לא יתיחס כי אם לחכם היכול והמשער". (שם).  ↩

  101. ע‘ מליצה זו שם סי’ ס"ט.  ↩

  102. ד“ב ש”ק 70.  ↩

  103. “הנפש המדברת היא האדם באמת, כי אשר ידבר עמנו [מן האדם] איננו לשונו ולא לבו ולא מוחו. אך אלה כלים [לאדם, והאדם הוא] נפש מדברת מכרת, איננה גשם ואיננה נגבלת במקום” (כוזרי א', פ"ט); “גלויה ללב ונעלמת ממראה” (ד"ב שם 257).  ↩

  104. כוזרי ב', כ"ו.  ↩

  105. “ – – לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא ערבות שאר חייו כפילוסופים” (כוזרי ג', י"א).  ↩

  106. “ואלו היה הפילוסוף באומה שינחל מקובלות ומפורסמות… היה מתעסק… להחזיק החידוש וכו'” (א', ס"ה). “הפילוסופים אין להאשים אותם” (ס"ג). “ונתן להם שבח על מה שטענו ממופשט הקשיהם וכונו הטוב ועשו הנמוסים השכלים ומאסו העולם, והם עכ”פ מעולים, אחרי שלא יחויב להם קבול מה שאצלנו“ (ה', י"ד). ופי' ”שטענו ממופשט הקשיהם" הוא לדעתנו, כי התנשאו בחקירותיהם מן העולם הגשמי וכונו אל העולם העליון.  ↩

  107. “וכבר קבלו ב”א זה והתפתו לו עד שאמרו שהוא מופת, וזה טענה גרידא אין בה ספוק" ­(ד', כ“ה. וע”ש בקור שיטת חכמי יון).  ↩

  108. “כאשר יעשו הטבעים בכחות המופלאים מהם אשר הם רואים – – מתחכמים ושמים להם סבות – – ולא ידחו אותם” (א‘,ה’).  ↩

  109. י"ג.  ↩

  110. “ולא היתה החכמה הזאת כאן אלא מעת שגברו ונעתקה אליהם מפרס ואל פרס מכשדים” (ס"ג). ואמר דבר זה בכללו, כי בימי תגבורת יון באזיא הקטנה, קמו חכמיה הראשונים וכי אז נגעו בארצות התרבות העתיקה אשר לפי המסקנה האחרונה, שהעלו חוקרי זמננו, באה מארץ בבל.  ↩

  111. “וקמו בהם הפילוסופים המפורסמים בימים ההם לא קודם לכן ולא אחר מכן; ומעת ששבה המלכות לרומיים לא קם בהם פילוסוף מפורסם עד עתה” (שם).  ↩

  112. לוגיק, אשר תרגמו בני תיבון ללא אמת “הגיון”.  ↩

  113. ד“ב ש ”ח 166.  ↩

  114. “הנביאים אשר נפשותם זכות– – יש להם מוצא ומחצב מזרע אדם” (כוזרי ד' ט"ו).  ↩

  115. כלומר: מבלתי תנאי חיצון המזדמן ובא לעכב או למעט את השלמות.  ↩

  116. כוזרי א', צ"ה.  ↩

  117. “והוא אשר קבל הנפש על תומה” (שם).  ↩

  118. “והוא אשר קבל וכו' והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי והכח האלהי אחר השכל, ר”ל אשר בה ידבק באלהים וברוחניים, יודע האמת מבלי למוד אבל במחשבה קלה“(שם) = כלומר בהשגה נוחה מהירה ודאית וברורה מעין הרגשת החוש ”ושלמות האדם לא היה כי אם באדם [הראשון]" (ד', ט"ז).  ↩

  119. מלבד חומר הלשון, שהוא סדרי צרופי האותיות לתיבות, שהוא מיוחד לכל לשון ולשון לעצמה, הנה צורת בנינה – הלא הוא השם, הפעל והמלה, המין והמספר וחלוקי הזמנים משותפת לכל הלשונות בשוה.  ↩

  120. אנשי כינא שאין להם יום שבתון, יש גם להם שבוע של שבעה ימים. וככה הוא גם אצל אנשי פּרו Peruamer הקדמונים (ע' ביבעל אונד דאס איזראעליטישע רעליגיאנסוועזען 11 של. Barth).  ↩

  121. כוזרי א', נ“ז=נ”ט. ומספר “העשרה האחדים” המוסכם לכל העמים בכל למודיהם ותשמישיהם הוא לדעתו “עשר ספירות” (ד' כ"ז).  ↩

  122. כי כן כתוב בו “ויולד בנים ובנות” (ברא‘ ה’, ד', מלבד קין והבל ושת.  ↩

  123. “וזולתו כקליפות” (כוזרי א', צ"ה), “והשאר כקליפות אינם דומים לאבות, ולא התחבר בהם הענין האלהי” (מ"ז).  ↩

  124. צ"ה.  ↩

  125. מ"ז.  ↩

  126. יתרון א"י יבואר להלן.  ↩

  127. ודבבר זה מרומז בתורה העושה את שם לעקר באחיו שהם שלשת אבות משפחות הגוים (ברא' ט“ו, כ”ו–כ"ז) והמיחדת עליו שם שמים: “ה' אלהי שם” (כ"ו), והעושה את יפת, המתוקן גם הוא בדרכיו והנטפל אליו בדבר מצוה, רק לשכנו ולתלמידו של שם (כ"ז).  ↩

  128. כוזרי א', ס"ג.  ↩

  129. פסקה הקודמת, היא הקדמה לדברי החבר ע“ד קוצר ימי חכמת יון. ובאמת נפלא הדבר כי מימי האבות תלמידי בית מדרשם של שם ועבר עד היום הזה, לא פסקו מישראל חכמים עושי גדולות ונפלאות בחכמת התורה זה בחקר רוח התורה בכללה וזה בחקר מצותיה, זהבהלכה וזה באגדה, וזה בסתרי תורה וזה במדעי החול לכל מקצעותיהם, ושלשלת רצופה של עוין וחקירה שלא לשם שום הנאת הגוף, בלתי אם לשם שמים, לשם האמת והצדק, הנמשכת זה כארבעת אלפי שנה, אות ומופת היא על עם בני ישראל מבחר זרע שם, ועל התורה הנתונה לו כי אמנם ”החכמה המוחזקת בכח אלהים איננה כ“א בזרע שם” וכי “לא פסקה ולא תפסוק מן הסגולה ההיא”. ואת האת הגלויה הזאת לא הביע בדברים ברורים כאלה רק ריה,ל לבדו.  ↩

  130. כוזרי א', צ"ה.  ↩

  131. שם. "חסידי בני אדם היו יחידים מאדם עד יעקב (ג', י"ז).  ↩

  132. א', צ"ה.  ↩

  133. שם.  ↩

  134. ג', י"ז.  ↩

  135. “ואל יהי רחוק בעיניך הראות ענינים אלהיים נכבדים בעולם הזה התחתון כשיהיו החמרים ההם נכונים לקבל אותם” (א', ע"ד).  ↩

  136. “והענין האלהי צופה למי שראוי להדבק בו, ושיהי‘ לו לאלהים וכו’, וכמו שהטבע צופה למזג השוה באיכיותיו שיחול בו ויהי' צמח” (ב', י"ד).  ↩

  137. “הענין האלהי מטיב לכל רוצה הטוב” (כ"ו).  ↩

  138. “ונקרא אלהי אברהם וא‘ יצחק וכו’ מפני הראות אורו באלה בהראותו בשמים” (נ'); “וראה איך שם הענין האלהי באברהם ואח”כ בהמון סגולתו" (שם).  ↩

  139. הם: האבות.  ↩

  140. ד“ב ש”ק 51.  ↩

  141. שם ש"ח 144.  ↩

  142. כוזרי ד', י"ג.  ↩

  143. ט"ז.  ↩

  144. י“ז, והמקרא תהל' ל”ד, ט'. ואת מליצת “טעמו וראו” הפך החבר לשֵם להשגת האלהות שעם ישראל מתיחד בה, ושאינה פרי משא ומתן של פלפול, כי אם השגה מוטבעת ברוחו ונבלעת בדמו שא“א לו להכחישה, כשם שא”א לאדם להכחיש את מוחשי “הטעם והראיה” שחכו טועם ועיניו רואות. ודבר זה מביע הכוזרי “אברהם – ראה מן הענין האלהי טעם ולא הקשה” (כוזרי שם). והקשה הוא בסגנון הכוזרי דבר שאיננו מתודע לאדם מכח "אמתת עצמו, אלא שהוא נקנה על ידי היקש. ותרגום לשונות אירופא למלת הקשה הוא Speculative Demonstration. ובדבר זה של טעם וראיה המיֻחדת לישראל, כבר החל לדרוש רבנו נסים מקירואן (חלק י' 185).  ↩

  145. מאורה לפרשת יתרו.  ↩

  146. “ועד העת ההיא לא היו להם מצות כ”א מעט מורשה מן היחידים ההם מאדם ועד נח ולא בטלם משה אבל הוסיף עליהם“ (כוזרי א', פ"ג). וע' דברים כאלה לרס”ג (חלק י' צד 68).  ↩

  147. כוזרי א‘, פ’–פ"א.  ↩

  148. ובפי ר“י אבן תיבון המתרגם נקראו: ”החוקים המנהגים השכליים והאלהיים“ (ג‘, ז’), ואנחנו קוראים להם בלשון תורה: ”משפטים, תורות וחוקים".  ↩

  149. “המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים” (שם).  ↩

  150. טבע נעלם אנחנו קוראים לאשר קרא ריה“ל ”רשמי ענינים נכבדים בעולם הזה התחתון" (א' ע"ז).  ↩

  151. ב', מ"ח.  ↩

  152. שאין מתקרבים אל האלהים כ“א במצוות אלהים עצמה, בעבור שהוא יודע שעורם ומשקלם וזמנם ומקומם ומה שהוא תלוי באלה וכו', כי הצורה אר בה יהיה צמח מבלתי צמח וחי מבלתי חי, איננה מן הטבעים אך מאת האלהים יתברך, קוראים אותו החכמים טבע – – ושעור הערכים שראויה לחול בהם הצורה האנושית, אינה כ”א ליוצרה יתב‘. וכן האומה החיה הראויה לחול הענין האלהי איננה כ"א לא’ לבדו וצריך לשמוע אותו השעור והערך ממנו" (ג', כ"ז.).  ↩

  153. “הדברים אשר יִכונו לקבל הרשמים ההם האלהיים אינם ביכולת אדם, ולא יוכל לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם” (ע', ע"ט).  ↩

  154. שם.  ↩

  155. שם, וע' שם סוף ע"ז.  ↩

  156. כי מקצתם הם “ממה שאין השכל מחיבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות” (ב', מ"ה).  ↩

  157. “ – – החוקים השכליים והם הקדמות והצעות להתורה האלהית קודמות לה בטבע ובזמן וכו', כי התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות” (כוזרי שם).  ↩

  158. “ומי שלא החזיק באלה איך מחזיק בקרבנות ובשבת ובמילה וזולתם?” (שם).  ↩

  159. “המעשים המנהגיים והחוקים השכליים – – שאם נדעם בעצמם לא נדע שעורם – – אך הגבלת זה ושעורו כדי שיהא טוב לכל איננו כ”א לא‘ יתבר’“ (ג‘, ז’). ”ואלה הדברים לא הניחה אותם התו' מופקרים, אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות הנפש והגוף" (ב‘, ג’).  ↩

  160. נ"ו.  ↩

  161. “ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו הוא מעולה ממי שיתחכם בה” (ב', כ"ו). “כבר אמרתי שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלהי, וראוי שלא נטרח לבקש עִלת אלה הגדולות והדומה לזה, אבל אני אומר אחרי בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן שאפשר וכו'” (ס'). וע‘ דברים כאלה לכוזרי ולחבר בסוף פתרונו לס’ יצירה (ד', כ“ו–כ”ז).  ↩

  162. “חלילה לאל מן השקר ושיבא בתורה מה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר” (א', פ"ט). "חלילה לאל שתבא בתורה במה שידחה ראיה או מופת, (א', ס"ז).  ↩

  163. “ – – אנחנו נפתים לשארית ההבלים מאצטגנינות ולחשים וקמיעות ונסיונות רחוקים מהטבע עם הרחקת התורה אותם” (ד', כ"ג).  ↩

  164. ב', כ"ו.  ↩

  165. “מה שאמר [לחמי} לאשי מישר כל קשה” (שם). “והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם” (שם ע"ש).  ↩

  166. עי‘ שיטה זו לפרטיה שם ב’, כ"ח.  ↩

  167. טומאת מת, נגעים, שרץ, נבלה וזוב.  ↩

  168. ש"ז, דמי וסתה ולידתה של אשה. ועי‘ חלק א’ 65 הערות 9–8.  ↩

  169. כוזרי שם ס'.  ↩

  170. כלומר אסור הטומאה ומצות הקדושה.  ↩

  171. ג', מ"ט.  ↩

  172. “היתה מועמדת להישיר כל העולם מעת הפרד הלשונות, כמו שנא‘ בהנחל עליון וגו’ – דבר' ל”ב, ג' –  ↩

  173. הכוזרי מונה מלמטה למעלה מדרגות כל הנמצאות: “היסודות, המוצאים, הצמח, החיים, האדם, סגולת האדם [: ישראל], סגולת הסגולה: הלא הם הנביאים והחסידים” (מ“ד. ועי‘ סדר מדרגות אלה ברחבה: א’, ל”א–מ"ג).  ↩

  174. … ואין ספק כי בסדר זה הי' לנגד עיני ריה“ל הציור הנחמד של רבותינו: ”העוה“ז דומה לגלגל עינו של אדם: לבן שבו – ים אוקינוס שמקיף את כל העולם, שחור שבו – זה העולם, קומט שבשחור – זה ירושלים, פרצוף שבקומט זה – ביהמ”ק" (ד"א זוטא, ט').  ↩

  175. “לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי מבלעדי המקום הזה” (כוזרי ב', י"ב) ו“המעלה המיוחדת הראשונה לעם שהוא סגולה ולב” (שם).  ↩

  176. “ויש לארץ עזר עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם” (שם).  ↩

  177. “המעלה הזאת אלהית מלאכותית” (א, מ"ב). וכן מצאנו בדברי רבותינו “שהנביאים קרויים מלאכים” (ויקרא רבא… ועי‘ חגי א’, י“ג ודבה”י ב', ל“ו, ט”ו–י"ז).  ↩

  178. “המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני האדם” (כוזרי א', מ"א).  ↩

  179. עי‘ ע"ד דרגות האור העליון ד’, ט"ו.  ↩

  180. ד‘, ז’.  ↩

  181. ג' כ"א.  ↩

  182. תענית ב'.  ↩

  183. ג', כ"א.  ↩

  184. “מועמדת להישיר כל העולם” (עי‘ בעמ’ הקודם הערה 1).  ↩

  185. ג', כ"א.  ↩

  186. “הפקח באור האלהי יש לו עתים ומקומות, בהם הוא רואה האור ההוא והעתים הם עתות התפלה כל שכן בימי התשובה והמקומות הם מקומות הנבואה” (ג‘ ז’).  ↩

  187. “תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות מה שאין כן בזולתה” (ב' ס"ג).  ↩

  188. “ – – לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית אשר קבלו” (ג' מ"א).  ↩

  189. ב', ס“ו. והדבר הזה מוסיף להתברר מיום ליום, כי ראשית חכמת האדם באה מן העברים ומשם נפוצה על כל הארצות (עי' מאמרנו החטיטות והחקיקות, 15 בסוף ח"ג). ורק ”ברוב הזמן וארך המצועים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים, אך מן היונים ומן הרומים" (כוזרי ב', ס"ו).  ↩

  190. “יש להם מהדיקות והדקדוק בפי‘ המשנה ובברייתא – – מן המחקר והבירור וכו’, מה שהוא למעלה מכל נצחון (ג‘, ס"ט–ע’) = ”בתכלית ההסכמה להקשה" (ע"ב).  ↩

  191. מ"א.  ↩

  192. ב', ס"ד.  ↩

  193. שם.  ↩

  194. שם.  ↩

  195. שם  ↩

  196. ד', ל"א.  ↩

  197. ב', ס“ד–ס”ה.  ↩

  198. “המוסיקה והמלאכה נכבדת אצל כל ב”א – – והעם מחשיבות השורש וזכות הטבע וכו'" (ס“ד ע”ש).  ↩

  199. ג', ל"ט.  ↩

  200. כאשר יתבאר לקמן.  ↩

  201. ב‘, ל’.  ↩

  202. “ענינם משתנה כפי רובם ומעטוטם, וחזקתם וחולשתם ומחלקותם וחבורם על דרך הטבע והמקרה” (ל"ב).  ↩

  203. ס"ד.  ↩

  204. “ – – איננה מורגשת בין האומות ממעוטה ודלותה וגלותה, ומחברת אותה התורה האלהית שהם בו אחד” (שם).  ↩

  205. ס"ב.  ↩

  206. “ – – בין שהני‘ רב או מעט ועל איזה ענין שנהי’, [הנה] מנהיגנו ומלכנו, המושל בנו והמחזיק אותנו בענין זה שאנחנו בו מהפזור והגלות, אל חי” (ל"ב).  ↩

  207. ל"ו.  ↩

  208. מ"ד. ודבר זה מתקיים ומתברר מכמה צדדים: בימי בית ראשון עמדו לנו נביאים ובימי בית שני בעלי האגדה ובגלותנו עמדו לנו מוכיחים ומדריכים בספרי מוסר, וכלם לא הניחו כל קטנה וגדולה שלא פקחו עליהן את עיני קהל עמם. גם מראה האסון היה תמיד לכלי חפץ לתקן את מוסר העם, כאשר ראינו כי גלות בבל החזירה אותם למוטב. גם תקון ימי התשובה מדי שנה בשנה סם מרפא הם למוסר קהל העם מעולם עד היום.  ↩

  209. “ – – כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזה שלא תשתנה לאומה אחרת כ”ש עם אורך הזמן הזה" (ל"ג), ואומה זו חיה וקימת.  ↩

  210. “וכאשר הלב משרשו ועצמו שוה ומיושר המזג להתדבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם הענין האלהי” ­(מ"ד).  ↩

  211. ד“ב ש”ק 297.  ↩

  212. ג', ל"ט.  ↩

  213. “ומתנאי המילה וסבותיה שיזכור תמיד כי היא אות אלהי שמה הא' באבר התאוה הגוברת לגבור עליה ולא ישתמש בה אלא כראוי – – ובעת שראוי וכאשר ראוי” (א, קט"ו).  ↩

  214. “ – – אבל יש לנו התחברות בענין האלהי בתורות אשר שמם ברית בינינו ובינו במילה, שנא‘ בה והיתה בריתי וגו’, והשבת שנא' בה (כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם (?) ) [לדורותיכם ברית עולם!], מלבד ברית אבות וברית התורה” (ב', ל"ד].  ↩

  215. “שמירת שבת עצמה היא הודאה באלהות – – אבל היא כהודאה מעשית, כי מי שקבל מצות שבת – – כבר הודה בחדוש.. ומי שהודה בחדוש כבר הודה במחדש וכו'” (ב‘, ג’).  ↩

  216. “כי האומות היו מחלקות אתכם לעבדים וכו' [ועכשו] אין המלכים יכולים עליהם, מפני שנפשותם אינם מתישבות ביום מנוחתם” (ג‘, י’).  ↩

  217. “ולולא הם – השבתות וימים טובים – לא הי‘ אחד מכם לובש בגד נקי ולא הי’ לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם, ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד בארץ ימיכם” (שם).  ↩

  218. “וכבר היה לכם ששית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש” (שם). ובאמת יש בשנה פשוטה לא פחות מן נ“ב שבתות מלבד תשעה עד שנים עשר ימים טובים חלים בששת ימי המעשה הרי ס”א עד ס"ד ימי מנוחה בשנה.  ↩

  219. “ – – שארית בני ישראל – – שהם הראיה לכל בעל דת כי יש לבורא תורה בארץ” (א‘,י’).  ↩

  220. “וישמעאל ואדום – כלומר, המושלמים והנוצרים – טרחו להדמות אליכם ועלה בידם הצער מבלי ההנאה” (דברי הכוזרי אל החבר: ג‘, ח’).  ↩

  221. “כי האומות אשר חשבו להדמות לאומה החיה, לא יכלו להשיג אל יותר מן הדמיון הנראה” (ב‘, ל’).  ↩

  222. “כאשר נראה מאשר לומדים ממקצבי השיר ומדקדקים במשקלם ונשמע להם הֶמְיָה ודברים מבהילים בחכמתם ונראה המוטבע הוא טועם משקל השיר ולא יעבור עליו דבר” (ה', ט"ז) = כלומר: מי שהשיר הוטבע בטבעו טועם אותו בחושו המתוקן ואינו מתיגע ואינו מרבה דברים עליו.  ↩

  223. ג‘, ט’.  ↩

  224. זמירות לשבת לריה“ל ”יקר יום שבת הגדול" (דיואן שד“ל, מק”נ, ל"ה).  ↩

  225. ככה קורא ריה"ל לישראל על כוח רוחו הרב לחיות חיי עם גם בלי ארץ וממלכה (ע' לעיל הערה 5.).  ↩

  226. “ – – בדרך השוה ולתת לכל כח חלקו בצדק מבלי רבוי כי הרבוי בכח האחד הוא קצור בכח אחר” (כוזרי ב‘, ג’).  ↩

  227. ג‘, ה’.  ↩

  228. ג'.  ↩

  229. ד“ב ש”ח 82.  ↩

  230. כוזרי ג', ט“ו–ט”ז.  ↩

  231. “וממה שיוסיף לו ערבות על ערבות, שיברך תמיד על כל מה שהוא מוצא מן העולם” (י"ג). “ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופלת ההנאה, וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהן” (י"ז).  ↩

  232. “ומי שאינו אוחז הדרך הזה אל תחשוב כי הנאתו הנאה אנושית אך הנאה בהמית” (שם).  ↩

  233. “מהמדות האהבה והיראה והשמחה” (ג', י"ט), כלומר: מבחר כל המדות הן האהבה וכו'.  ↩

  234. ב‘. נ’. ועי‘ חלק ט’ 37 הערה 4).  ↩

  235. “התחשוב כי הקורבה היא השפלות והכניעה והדומה להם?” (כוזרי ב', כ"ו).  ↩

  236. עי‘ ישעיה נ"ח ה’.  ↩

  237. “מי שהכניס עצמו בפרישות [יתרה] כבר הכניס נפשו ביסורין וחולי נפשי וגשמי” (ג‘, א’.).  ↩

  238. “וישוב נאסר מואס בחייו מפני קוצתו במאסריו ומכאוביו” (שם).  ↩

  239. “הלא ישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו, ויוסיף בחרטתו רוחק מהענין האלהי, אשר טרח להתקרב אליו” (שם).  ↩

  240. “אלה החדשות. אין להם ערבות כ”א ימים מעטים בעוד שהם חדשים" (שם).  ↩

  241. “ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות” (ב‘, נ’). ועל כרחנו אין הכונה על הפרישה מן האסורים שבתורה, שזו היא כל עצם חובתנו, וע“כ נקראנו אנחנו ואבותינו ”פרושים“, כ”א על הפרישות הטפלה בעלת הסגופים.  ↩

  242. “ואין רוב התענית עבודה למי שתאותיו חלושות” (שם).  ↩

  243. “ולא המעטת הממון עבודה כאשר יזדמן לו מן המותר” (שם).  ↩

  244. ג‘, א’.  ↩

  245. “ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל הא' משמחתך בימי השבתות והמועדים” (ב‘, נ’).  ↩

  246. שם.  ↩

  247. “ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעמד להדבק בענין האלהי ועבודתו, בשמחה ולא בכניעה” (ג‘, ה’).  ↩

  248. ב‘, נ’.  ↩

  249. “ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והריקוד היא עבודה ודבקה היא בענין האלהי”. (שם). ושרש דעה זו הוא הכתוב האומר: “ישמח ישראל בעושיו וגו', יהללו שמו במחול בתוף וכנור יזמרו לו” (תהל‘ קמ"ט, ב’, ג').  ↩

  250. כוזרי ג', י"א.  ↩

  251. כמאמרם “אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו‘ וכו’ אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' – מ”ב ג' ט"ו – (שבת ל'.).  ↩

  252. “חבל נביאים – – ולפניהם נבל ותֹף וחליל וכנור והמה מתנבאים, וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם” (ש"א י‘, ה’–ו'), “ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבב” (ירמיה ט“ו, ט”ז).  ↩

  253. “ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם” (במדבר י“א, כ”ט).  ↩

  254. כוזרי א', ק"ד.  ↩

  255. ק"י.  ↩

  256. ק"ו  ↩

  257. “אבל יעודנו הדבקנו בענין האלהי בנבואה ומה שהוא קרוב לה” (ק"ט). והקרוב לנבואה בעיני ריה“ל היא תמיד החסידות הזכה העושה מאהבה” (ב', מ"ד ועוד).  ↩

  258. “ – – והתורה הזאת – – ויעודיה כלם כולל אותם שרש אחד והוא יחול קרבת אלהים ומלאכיו” (שם).  ↩

  259. “ – – בזכות הנפש והשתוקקה אל המדרגות ההם, והדבקו בהם בענוה ובטהרה, זאת תהיה אצלם הגדולה הנראית והאור הבהיר בגמול העולם הבא” (ק"ג), כלומר: “הגדולה והאור” כבר הם בעה“ז חלק ותחלה מחיי העוה”ב. “ומי שהגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות” (ק"ט).  ↩

  260. “כי אין מותך כ”א כלות הגוף בלבד, אבל הנפש שהגיעה אל המעלה ההיא אין לה ירידה ממנה" (ג', נ"ג).  ↩

  261. “ע”כ איננו אומר בתורה כי אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות" (א', ק"ט).  ↩

  262. שם. והפסוקים ויקרא כ“ו, ג'–י”ב.  ↩

  263. כוזרי א', קי"א.  ↩

  264. "ולולא בני ישראל לא היתה התורה (ב', נ"ו).  ↩

  265. “כי לא היתה מעלתם בעבור משה אבל מעלת משה היתה בעבורם” (ב', נ"ו). ושרש דעה זו בדברי רבותינו: “לא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל אלא עם כל הנביאים כֻּלם לא דבר אלא בזכות ישראל” (מכילתא שמות י"ב, א').  ↩

  266. כוזרי שם. ע“כ החליט כי אין ראוי לנבואה כי אם הישראלי לבדו; וגרים או בני גרים אפשר להם לזכות לחכמה, לטהרה ולחסידות אבל לא לנבואה (א', קט"ו). על זה תפס החכם הגדול ר”י מוסקאטו כי דבר זה סותר לדעת רבותינו המחליטים כי עובדיה הנביא גר אדומי הוא – סנהד', – (קול יהודה שהוא פי' לכוזרי: שם). גם את דעת ריה“ל כי לא קרא משה לתורתו כ”א את ישראל לבדו (כוזרי א', נ"ג) מצא המפרש החכם הזה כי סותרת היא לדעת רבותינו האומרים כי בשביל זה נכתבה התורה על האבנים למען ילמדו הגוים אותה – סוטה – ושחזר הקב“ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה” (קול יהודה שם(?) ).  ↩

  267. שורש דעתו זאת הוא בדברי המקרא, כדברי הכוזרי שאמר לחבר “וכבר פרשת בהנה ישכיל עבדי – ישעי' נ”ב, י“ג = נ”ג, ט“ו” (כוזרי ג', כ"ב).  ↩

  268. ולדעתו זאת מביא גם ראיה מדרכי בעלי הדתות החולקות עלינו, הנוצרית והמושלמנית (שם וא' קי"ג).  ↩

  269. “והצרות המוצאות אותנו סבה לתקנת תורתנו ובור הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו; ובבורנו ותקוננו ידבק הענין האלהי בעולם” (ב', מ"ד).  ↩

  270. “אין אנו שוללים משום אדם גמול מעשיו הטובים יהיה מאיזו אומה שיהי'” (א', קי"א).  ↩

  271. “והענין באלהים – כלומר בשם אלהים – לא יכחיש אותו מי שיש לו דעת אך תפול ההכחשה בה מפני שהנבואה מופלאה וכו'” (ד‘, ט“ו. ע”ש ועי’ ראב"ע שמות ו‘, ב’).  ↩

  272. ד“ב ש”ק 298.  ↩

  273. כוזרי י“ב, נ”ד (?).  ↩

  274. ג', י"ז.  ↩

  275. למראית עין.  ↩

  276. כלומר: הגרגר, ובטעות נכתב “היא בל, נקבה, וצ”ל “הוא” בל"ז.  ↩

  277. : לפי הנראה.  ↩

  278. ד', כ"ג (?).  ↩

  279. ד“ב ש”ק 14.  ↩

  280. קינת “ציון הלא תשאלי”.  ↩

  281. שם.  ↩

  282. שם.  ↩

  283. ד“ב ש”ק 86.  ↩

  284. ישעי' ל“ג, כ”ד. – “וכל שכן מי שקדמו לו עונות והוא מבקש כפרת אלהים” (כוזרי ה', כ"ג).  ↩

  285. עי' על אודות משורר זה בסוף הפרק הקודם.  ↩

  286. אף כי לפי מסקנות חוקרי מספר ימי חייו, לא האריך ימים, בכל זאת היה בעיניו בשנת החמשים כזקן, כמליצתו “התרדוף נערות אחר חמשים” (שי"ה 28). וכדרך כל אנשי הרוח טהרי הלב לפשפש במעשיהם קרא להגיוני לבו: “ראו מלאכי שיבה במוסר שחרו” (ד“ב ש”ק 226).  ↩

  287. כי זאת היא כל חטאתו שומעים אנחנו מדבריו על התשובה: “התשובה מזכרון מה ששמעה מזכרון ימי הנעורים משירים וחידות וזולתם” (כוזרי ג‘, ה’). ועי' רמזי תרעומותיו על עצמו ד“ב ש”ק 185, 228, 229, 267, ועוד.  ↩

  288. “והורני בעוד יש בי כח להתענות ואל הבזה עֱנותי” (266).  ↩

  289. “עוֹנך הליך ותעניתך צָריֵך” (178).  ↩

  290. עי‘ דבריו כוזרי ב’, ג' שהבאנו זה מעט.  ↩

  291. “ויסמוך על מה שאמרו גלות מכפרת עוון” (כוזרי ה', כ"ג).  ↩

  292. שי"ה אחיאסף 16.  ↩

  293. עי‘ דבריו: רש"י במדב’ כ“ח, י”ט.  ↩

  294. ע' על אודותם ואת שמותם לעיל בפרקנו זה.  ↩

  295. קרוב הדבר כי היו לו עוד קרובים ואולי גם אחים ואחיות כדברי שירת פרידתו: קראו עלי בנות ומשפחות, שלום אחים ואחות. (שי"ה שם 21. וע' חרוז המובא לקמן הערה 8). ובמלת “בנות” יכון לבתו היחידה (לעיל שם הערה 6), כי כן דרך משוררי ערב להחליף ל‘ רבים בל’ יחיד ול“י בל”ד.  ↩

  296. “וה' ברכנו ולא הצריכנו – – הבאתי בידי דיי והשארתי אחרי ברכה, והיה עם לבבי שאכבד ולא אכבד על אדם” (מכתבו מדמיאטה לנגיד ר' שמואל בן חנניה למצרים 161).  ↩

  297. “הציקתני תשוקתי לאל חי – – עדי כי לא נטָשַתני לנשק את בני ביתי ואת רעי ואת אחי” (ד“ב ש”ח 172).  ↩

  298. “ – – לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא ערבות שאר חייו כפילוסופים” (כוזרי ג', י"א).  ↩

  299. שי"ה אחיאסף 105/6.  ↩

  300. שם ועי‘ חלק י’, 215 הערה 6.  ↩

  301. ראב“ד הלוי מספר על רי”צ גיאת לאמר: “ומתלמידיו הי‘ רי”צ בר‘ ברוך ור’ ברוך בנו“ (סה“ק: סדה”ח 75) ור’ יצ”ב ברוך אבי ר‘ ברוך אינו אלא רי"צ אלבאליה וסתם תלמיד, אפ’ תלמיד חבר, קטן בשנים מרבו.  ↩

  302. ע‘ מכתבו לר’ שמואל בן חנניה 162.  ↩

  303. ככה שוה ריה"ל את מעמדו בספינה 21/2.  ↩

  304. רמב“ן בסוף הקדמת פירושו לתורה. וכמעט כל המדרשות וביחוד סיומי פרשיותיהם וגם הרבה מפירושי המקרא כגון פי' רבנו בחיי והאלשיך הותקנו בטעם זה ותועלתם רבה מאד להרחיב ולהחיות לב נדכאים ע”כ דבק בהם רוב הצבור מאחינו התמימים והצנועים.  ↩

  305. ערוך ע‘ “נגד” ב’ ורש“י כתוב' ע”ה, ע“ב, ד”ה כהה.  ↩

  306. שם: דברים כ“א, י”ד.  ↩

  307. לדוגמה נביא פה פתרונים אחדים לרמב“ח הקולעים בטוב טעמם אל השערה מבלי החטֵא: ”לעובדי העיר – יחזקאל מ“ח, י”ח –: הם הגבעונים“ (רש"י שם) ”באו בֶעָבִים – ירמי‘ ד’, כ“ד – בעובי היער”. “חי אני וגו‘ כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא – ירמ’ מ”ו, י“ח –: אם תגביה עצמך כתבור וככרמל שהן גבוהין, בַּיָם תבא: תפול בעומק הים”. – “עד מתי תתגודדי – מ”ז, ה‘ –: עד מתי תאספי גדודי חיָלים“. – ”כי חזון אל כל המונה לא ישוב – יחזק’ ז', י“ג –: כי לא ישוב החזון לאחור”. (פתרונים אלה ויותר מהם מקובצים מתוך כ"י: פרשנדתא 19־18).  ↩

  308. עי‘ דרך הבאור הזה שנהג לחכמי עמנו בספרד ובכל ארצות “מלכות ישמעאלים” בתחלת הקדמת ראב“ע לתורה: ”הדרך האחת ארוכה וכו’ ".  ↩

  309. עי‘ שם: שם ז’, כ“נ. דברים כ”ז, כ"ד.  ↩

  310. “ודמיתי לעשות אלכסנדריא קפנדריא ולא נתתי לפעמי המרכבה עכָּבה” (מכתבו לר' שמואל בן חנניה: שי"ה 161). וקפנדריא (עי‘ ברכ’ נ“ד ס”ב.) היא דרך שהעוברים בה אין מתעכבין בה.  ↩

  311. דין קרא בימים ההם רב הקהלה.  ↩

  312. “דברתי אני עם לבי לאמר: אלכה לי אל הר המור [:ארץ המוריה] והא‘ אנה לידי מכתב שלוח וכו’” (מכתבו לר' אהרן: שי"ה 146). “לולא כתבך שעשועי” (148).  ↩

  313. “והקביל את – מֵאוּנִי בפִתוי ויפַתה ויוּכַל” (מכתבו לרש"ב חנניה 162).  ↩

  314. “ויבא לי ואכל אני ורעי וגואלי, וכל הנלוים עלי וכו'” (שם).  ↩

  315. “המצרים תבילני? ונפשי וזמותי להר ציון צנופות” (שי"ה 51).  ↩

  316. Damiette.  ↩

  317. “גבר עלי חסדו זה שנתים” (162. ועי‘ שם שד"ל הערה ב’).  ↩

  318. “ורץ גלגל והוא הולך לאטו ונצח בעצליו את זרזיו” (40), כלומר בעצלותו המדומה שהיא באמת מתינות הוא ניצח את הנחפזים.  ↩

  319. “ונפשו ידעה רמז לבבות ונלאו הלבבות מרמזיו” (שם); הוא מבין את סתרי מחשבותיהם והם אינם מבינים את סתרי מחשבותיו.  ↩

  320. “ולולא יצא למלחמת זמנו בחרב – נלחם במטה או בשבט” (שם).  ↩

  321. “גביר אחז לבבות לאחוזה – – וקנה כל יקר ביקר אהביו וכל רֵעַ בדודיו ולא בזוזיו” – מל' זוזים – (39).  ↩

  322. “ואף כי ישאלו גשם נדבות הימּנע? והוא עושה חזיזיו” (40) “כי אין ידי חלפון כבדים” (45).  ↩

  323. כי נטרד בעסק סחורה(?) (מכתב ריה“ל לרש”ב חנני' 163). ומלת “סחורה” זרה מאד. אפשר כי שגיאה היא, או מין מליצה נעלמה שלא נדע לעמוד עוד עליה, כי מה לריה"ל המשורר הרופא והממהר לדרכו ושאמר להתעכב רק זמן קצר מאד, ולעסקי סחורה? אתמהה!  ↩

  324. 122. ולפי דברי מקור מגומגם, היתה עליתו לגדולה עצמה תשועה לעדתו: “וחרפת עמו הסיר ועליהם שמואל הנגיד השיר” (מגלת מצרים: גנזי ירושלים).  ↩

  325. כך הוא עולה מחרוזי משוררנו “לשמואל גדולת חנניה מחזרת על אכסניא” (ד“ב ש”ח 110). “למי כל חמדה? רק לאבותיך יקרו מנחיליך לנוהליך” (111).  ↩

  326. ככה נקרא בשולי מכתב ריה“ל לרש”ב חנני' (שי"ה, אחיאסף 164).  ↩

  327. כי כתב עליו ריה“ל ”כבוד גדולת קדושת וכו' מרנו ורבנו" (שם).  ↩

  328. ע' שיר הכבוד אשר שר ריה"ל לו ואל שלשת בניו (123).  ↩

  329. “ור‘ חלפון הלוי הקורא בשמך וכו’ העומד בינינו לחבר את לבבינו, בשליחות מכתבינו ובמסירות אהבינו” (מכתב ריה“ל לר' נתן שי”ה 159/60).  ↩

  330. ככה רשום שמו בראש שיר ריה"ל אליו (41).  ↩

  331. ע‘ את השירים המחברים לכבודו ד“ב ש”ח: שירי ר’ יהודה הלוי, אחיאסף 45–37; 53–47; 125–111. ובכל ספרי מאספי שירי ריה"ל.  ↩

  332. שי"ה 108.  ↩

  333. 110. וע' הערת שד“ל כי שיר זה כתב ריה”ל בנסעו לא"י.  ↩

  334. “וראיתי במחזור שיסד הרי”צ אבן גיאת ז“ל וכו'” (ת‘ רשב“ץ סי’ צ”ב).  ↩

  335. מכתבו לר' חלפון 160.  ↩

  336. כלומר: שירה נא לנו בזקנתך כאשר שרת בנעוריך (שם).  ↩

  337. כלומר: לכתוב ולענג בם את בחירי עם סגולתו.  ↩

  338. מכתבו לר' נתן החבר 44.  ↩

  339. מכתבו אל ר' אהרן אלעמאני: ד“ב ש”ח 210.  ↩

  340. “וביסודו של רמה”ד“ (רש“י במדבר ז' י”ח ועוד ועוד) וגם ר' שמעון בר יצחק קרא לספרו ”יסוד" (ע' רש“י שבת פ”ה).  ↩

  341. הנה מצאנו להם תשובות “על נקור הצבי והאַיָל” (ס‘ האורה ח“ב סי’ ס”ח). ולאחד מרבותיו של רש“י ”נקרו לו אַיָל לצורך סעודת בתו" (שם). ולענין ברכה על מרקחת אגוז בדבש (קנ"ד).  ↩

  342. וע“כ קרא עליו ריה”ל: “חלפון מְקוֹרָא מחליה אנחה בהנחה” (שם).  ↩

  343. 62/3. דיואן שד“ל כ”ב. וכל איש אשר טעם בחכו טועם בחרוזים את מרירות תוחלת המשורר הנכזבה.  ↩

  344. שי"ה, אחיאסף 127.  ↩

  345. “אבכה זמני או נעורי או נדוד” (126).  ↩

  346. בשיר אשר הוצאנו ממנו את החרוזים שבצד זה (126), הוא כותב: “שלום עלי צור וחכמיה, אשר בלב כחותם את שמן קבעוּ” (128). ועי"ש עוד חרוזי אהבה להם (שם).  ↩

  347. 14–10. ועל שיר “ציון הלא תשאלי” זה נמצא רשום בכת“י כדברים האלה: ”ולו כשהגיע לדמשק אמר כנגד ציון וירושלים“ (גנזי אקספרד lX). ופתרון ”ולו“ הוא שהשיר הזה לו הוא והוא עשהו, ”ומלה זו היא תרגום מליצה ערבית".  ↩

  348. ואולי אחרי חבור זה תלה המשורר את כנורו לבלתי שמש בו עוד, כאשר ספר ר“ש פרחון – אשר אולי ידע את פרשת דברי ימי ריה”ל האחרונים – לאמר: “ועשה תשובה לפני מותו שלא יפייט לעולם” (ערוך פרחון ה' ע"ב). או אולי "לפני מותו לאו דוקא, וכל הספור חוזר על ימי היותו בספרד.  ↩

  349. שלשלת הקבלה.  ↩

  350. יוחסין 218 ע"א.  ↩

  351. גנזי אקספרד 27.  ↩

  352. שם.  ↩

ימי מסע הצלב הראשון וגזרת תתנ"ו

מאת

זאב יעבץ


ימי שקט לישראל בגרמניא לפני מסע הצלב הראשון. ראשית מסע הצלב. מעשי הדמים, אכזריותם ונַבלותם של אנשי הצלב וקדושת השם וטהרתם וגבורתם של אבותינו בערי מיץ, טריר, שפַיֶר, ורמייזא, מגנצא, קולן, אַלֶנְדַר, מאֶרס, וקֶרפן. עלילות אנשי הצלב במדינת ביהם. הכליון החרוץ ליושבי ירושלם. קינות וזכרונות לשמד זה. ימי הספירה נקבעים לימי זכרון אבל זה. צדקת הקסר הנריך הרביעי השב מאיטליא וחסדיו לפליטי השמד. האנוסים בידי האספסוף להתנצר חוזרים ליהדותם. לשון רש״י להם נחומים ומרפא. זריזות רש״י בתורה עם שבר רוחו וחליו. פטירתו ורום ערכו בעיני כל בני עמו לדורותם.

(4865–4856)


עד שנת החמשים והשש למאה התשע וחמשים לא קשתה עוד עד מאד יד הגוים על ישראל בצרפת ובאשכנז. רודיגר בישוף עיר שפַיֶר, בעַבְּרו1 אל העיר הזאת את מגרש שפיר הישנה הנחיל ליהודים מקום לבנין בתים (1084–4844), ויזכה את בוניהם ואת יושביהם בזכֻיות יתרות. ומלבד אשר מלאה יד בני ישראל לסחור בכל העיר ועל הנמל, היו להם בתים, גנים, שדות וכרמים. ואת יד ראשי הקהלה מלא הבישוף ההוא לשפוט את בני עדתם בכל תקף ככל אשר ישפוט שר העיר את אנשי עירו הנוצרים. אף לא מחה בידם מקנות להם עבדים ומשכור להם משרתים נוצרים ומניקות נוצריות, אף כי רע היה דבר זה בעיני האפיפיור גרֵגור השביעי. אף לא עכב ביד היהודים ממכור לנוצרים את בשר הבהמות הטרפות. ולמען הגן עליהם ממשובת האספסוף יִחד להם בתוך העיר מקום מוקף חומה אשר המה יגוֹנו עליה והמה יחזקו את בדקיה. ורשות נתנה להם לחגור חרב וכל נשק. ובעד הזכויות האלה ישקלו מדי שנה בשנה שלשה מנים זהב וחצי במשקל עיר שפיר. וחוקים כאלה נתנו גם לקהלות ישראל אשר בערים אחרות. כי כה כתב הבישוף ההוא בכתב הדת אשר נתן לקהלה ההיא לאמר: “נתתי ליהודים את החוקים הטובים האלה כמשפט כל עיר בגרמניא”. והקסר הינריך הרביעי אשר את הזכויות האלה, ויוסף עוד אחרות עליהן, כאשר שאל ממנו יהודה בן קלונימוס, דוד בן משולם ומשה בן יקותיאל ראשי הקהלה ההיא. ויאסור הקיסר ההוא על הכמרים לאנוס את עבדי היהודים להתנצר וכל אשר יעבור על האסור ההוא שנים עשר מנים ישקול לאוצר המלכות. ואם יתנצר איש יהודי ינתן לו מועד שלשת ימים להנחם על מעשהו ולשוב אל עמו ואל עדתו. וכי לאיש ישראל משפט עם איש נוצרי ישביעו את הישראלי כדת משה. ובשפוט שופטי הנוצרים את איש ישראל, לא תמלא ידם להעבירו באש ובמים כדרך הנשפטים בימים ההם. את כתב הדת הזה חתם הקסר הנריך הרביעי לקהלת שפיר (1091–4851)2. וברור הדבר כי משפטים אלה לא נתנו רק לקהלה הזאת לבדה כי גם ליתר הקהלות נתנו הנחות כאלה. ובכן לא היה עול המלכות כבד על ישראל מנשוא בימים ההם.

אך מן החוץ התרגשה צרה גדולה לבא על אבותינו יושבי אשכנז. נזיר קתולי ושמו פטר איש אמיֶנס3 אשר בצרפת שב מירושלים ויספר באזני האפיפיור אוּרבן השני4 את התלאות המוצאות את הקתולים העולים להשתחות על קבר משיחם למן היום אשר לכדו התֻּרכים את הארץ. ויחזק האפיפיור את יד פטר לסובב בכל גבול הקתולים ולהזעיק את כל העם מקצה למלחמה על התֻּרכים. ויעבור פטר, איש דל בשר עוטה בלואי סחבות וחגור חבל במתניו, את כל ארץ איטליא ואת כל דרום צרפת ויאזר זיקות גם בלב השרים והכמרים וגם כל דלת העם. ויוָּעדו עם רב אל האפיפיור אשר בא אל גיא קלרמונט5 אשר בנגב צרפת. ויצו האפיפיור ויתפרו כל היוצאים למלחמה צלב אדום על שכמם הימנית. על כן יאמר לגדודים האלה אנשי הצלב. ויעבר האפיפיור קול בכל הארצות לאמר: כל הנפש אשר תשים את פניה ירושלמה למלחמה ונקתה מכל עונה. – ויתגודד עם רב מן האספסוף ויבאו נער וזקן, טף ונשים, ערב רב מאד. וילוו גם הם על, המחנה הכבד העולה ארצה הקדם. וישישו החטאים האלה למצוא מקום להתם את חטאותיהם אשר חטאו כל ימיהם. והאלופים6 אנשי הזרוע שמחו לקראת הבזה הרבה הנשקפת להם בערי הקדם המלאות כל טוב. ודלות העם, בני הכפרים, אשר היו עבדים כה רפים לאחיהם בני עמם השרים הרודים בהם בפרך, מהרו אל הגדוד למען פרוק מעל צואריהם עול עבדותם.­

ויקומו אנשי הצלב ופטר איש אמינס וגוטשלק הכמר בראשם ויחלו ללכת למסעיהם, ויהיו בוזזים גם את בתי הנוצרים גם את בתי היהודים, מבלי הבדל עוד את היהודים לרעה מיתר יושבי הארץ. אולם בבוא אחריהם האספסוף הגדול, המון ריקים ופוחזים, אשר קאה בעת ההיא ארץ צרפת, אנגל, לותרינג ופלַנדר, אז החלה המשִׁסה וההרגה בכל מושבות בני ישראל. כי נזיר נוצרי הוציא קול, כי נמצאה מגלה על קבר משיחם, אשר תצוה להשמיד את כל היהודים, אשר לא יקבלו עליהם את עול דתו. וייטב הדבר בעיני הריקים ויקראו איש אל אחיו לאמר: הנה אנחנו הולכים להציל את קבר משיחנו מיד חורפיו, ועתה נקומה נא ראשונה ונכריתה מקרבנו את הכופרים בני ישראל, אשר בתוכנו הם יושבים. – ויעבירו קול לאמר: כל האיש מבני ישראל אשר לא יעזוב את דת אבותיו ומת. אך באנשי צרפת לא יכלו להפיק את כל זממם, כי אך החל החלו לקצות ביהודים, ויתיצבו השרים והכהנים בפניהם ביד חזקה. אך בעיר רוין7 באנגליא סחבו את בני ישראל אל הכנישה8. וישימו את צורי חרבותם על לבם ויקראו מותו או התנצרו. גם בעיר מיץ9 הציקו לבני ישראל. אולם כל הרעה כלתה אל אבותינו יושבי אשכנז. השמועה הראשונה כי אנשי הדמים הולכים וקרבים הגיע אל העיר הגרמנית טריביש, אשר יאמר לה כיום טריר, ותשמנה נשים ונערות מבנות ישראל אבנים בצואריהן ותקפוצנה ותטמענה במי הנהר למען הצל את נפשותיהן הטהורות מיד הטמאים. ואסתר בת חזקיה ראש הכנסת היתה להן למופת במעשה הגבורה הזאת. וישימו ראשי הקהל את פניהם אל הבישוף אֶגטבֶרט להציל אותם מרעתם. וישב העריץ החנף את פניהם במוסר הבלים אכזרי מאד. אך ככל אשר קדשו נשי ישראל הטהורות בעיר ההיא את שם אלהיהן ועמן, ככה התעיבו ראשיה להתפתות אל האיש מיכה הגדול בהם, לשמוע בקול הבישוף ולעזוב את דת אבותם. אולם כלם נפתו אל מיכה מפחד מות. וכאשר היתה אחרי כן הרוחה, מהרו לשוב אל דתם, לבד מן מיכה המסית, אשר המיר את דתו לצמיתות. ויהי שם מיכה זה לחרפה ולקללה בעמו ולשם קלון לכל מומר עוזב את תורת ישראל. הנבלה הזאת היתה האחת בימי הנסיון ההם, אשר בכל הרעה אשר מצאה את אבותינו, לא יצאה עוד תפארת ישראל כנגה, כאשר יצאה בעת ההיא.

כשמוע אנשי שפַיר את שמע האספסוף המתגלגל כשואה “תפשו אֻמנות אבותם”, וירבו “תפלה צדקה ותשובה”. ויצומו שלשה ימים לילה ויום. ויהי בבוא אנשי הדמים העירה ביום השבת בשמונה לחדש אייר, ותשלח אשה חסידה יד בנפשה לבלתי נפול ביד מרעים10. והנבלים תפשו "עשר נפשות מבחירי אנשי הקהלה ויסחבום אל הכנישה. ולא אבו הקדושים לשמוע אליהם ויהרגו הטמאים אותם עד אחד11.

“ואקונן מר על הרוגי אשפירה12 בשמונה בו ביום מרגוע הֻקרה… גבורי כח עושי דברו למַהרה וכֹהנַי ועלָמַי גועו כֻלם עשרה”13. אולם הבישוף, קר הרוח יוהנסֶן לא נתן לנבלים לבצע את כל מזימתם. ויתיצב בפניהם ואחדים מהם נהרגו ביד אנשיו. וימלט רבים מהם אל היכלו ורבים אל היכל הקסר. והיהודים אשר לא נאספו שמה התיצבו לפני אויביהם וישיבו מכה אל חיקם14.

ובשבעה ועשרים לחדש אייר פשטו אנשי הצלב על עיר וַרמיזא. ויחישו אנשים מבני ישראל מפלט להם אל היכל הבישוף אלברַנדוס, אשר לבו לא היה טוב להם כלבב יוהנסֶן. אבל בכל זאת לא אמר להשחיתם. ואולי קִוָה להטות עוד את לבם אל דתו. והנשארים לא יצאו מבתיהם. ויקומו האכזרים על הנשארים האלה ויהרגום, ויהרסו את בתיהם, וישימו את ספרי התורה למרמס ויתעללו בם, וינצרו את אנשים רבים על כרחם. ויתחזקו בני ישראל “וישחטו איש את רעהו, ואיש את קרובו, איש [את] בניו, חתנים וכלות, ונשים רחמניות שחטו את ילדיהן”, ויקראו בקול גדול “ה' אחד” וימותו15. ובאחד לחדש סיון הוסיפו אנשי הצלב כח ויקרבו אל שערי היכל הבישוף. וַיַגֵד ברנדוס לבני ישראל כי לא יוכל להיות עוד למעוז לראשם בלתי אם ישמעו אליו להמיר את דתם. ויענו אותו האנשים כי מקץ שעה קטנה ישיבו אותו דבר. ויהי בשובו מקץ השעה וימצאו את כלם מתגוללים בדמם16. כי בחרו למות איש בחרב אחיו מהתכחש לאלהי אבותיהם או מנפול ביד בני עולה. כשמוע חבר המרצחים את הדבר וישתוללו וישתגעו ויפלו על בני ישראל הנשארים ויהרגו את כל הבא בידם. ויתחזקו אבותינו הקדושים, ובהיות היום ההוא ראש החדש קראו את ההלל בקול רנה וימותו לפני ה'. וימותו בשני הימים ההם, בשלשה ועשרים לחדש איר ובאחד לחדש סיון, שמונה מאות נפשות נקיות וטהורות17 ביד הטמאים הנתעבים הנאלחים אנשי הנבלה והתועבה, וחכמי ורמַיְזָא הגאונים בתוך החללים18.

"קהל ורמיזא בחונה ובחירה, גאוני ארץ ונקיי טהרה, פעמים קדשו שם המיֻחד במורא, בעשרים ושלשה לחדש זיו לטהרה; ובחדש השלישי בקריאת הלל לשוררה, השלימו נפשם באהבה קשורה19.

ובראש החדש ביום ההֶרג הובא נער גבור חיל מן הבחורים, ושמו שמחה הכהן, אל הכנישה. ויהי בבואו שמה וַיוצֵא חרב מתחת לבגדיו וינקֵם ויהרוג שר אחד מקרובי הבישוף. ויפלו עליו אנשי הצלב ויקרעוהו לגזרים, ובני עמו התהללו בו, ויקראו על חלל ידו ועל מעשה הנער הגבור: “כן יאבדו כל אויביך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”20.

ובשלשה לחדש סיון באו אנשי הצלב עירה מַגֶנְצָא, ובראשם הגרף אֵימְרִיק [או אמיכא] לבית טַיְנִינְגֵן, שאר קרוב לרותַרד הארכיבישוף21. והגרף לינינגן איש דמים ואוהב בצע. ויסת בסתר את הארכיבישוף לגנוב את לבב עשירי ישראל אשר במגנצא ולאסוף אותם ואת אוצרותיהם אל היכלו למען הסגר אותם אחרי כן אל ידו ואל יד גדודיו להמיתם ולחלוק עמו אחרי כן את האוצרות חלק כחלק. ויעש הארכיבישוף כן. וידבר על לב העשירים למלט את נפשם. וישמעו אליו, ויקחו את נפשות ביתם ואת אוצרותיהם ויבאו אל היכלו22. בכל זאת לא שתו הנמלטים שקר בנפשם ולא שתו את רותרד, את כבודו ואת ישרתו מעוזם, ויכינו את לבם אל ה' למות על קדושת שמו23. ויהי בבקר ויַּסע לינינגן את מחנהו אל פני היכל רותרד, ויתדפקו על דלתות שעריו ברעש ורֹגז. ויצו הארכיבישוף לאנשיו להתיצב בפניהם בקשתותיהם וחניתותיהם, ולא אבו לשלוח יד באחיהם אנשי הצלב24. ויפרצו אנשי הדמים את השערים, ויפשטו על הנמלטים ויהרגום עד אחד, ואיש מהם לא אבה להציל את נפשו במשאות שוא ולהתכחש לאלהי אבותיהם25. ואנשים יראי אלהים היו בעיר אשר לא אבו לבקש מנוס בבית הארכיבישוף, ויתקדשו קדש ויתעטפו בטליתותיהם, “כי באהבה קבלו עליהם דין שמים”, ולא עזבו את מקומם עד בוא עליהם הנבלים ויהרגום. ורוח גבורה עברה על נשי ישראל הטהורות ותשחטנה את בניהן ואת בנותיהן לבלתי תת לטמאים אנשי התועבה להתעלל בהם, ואחרי כן שלחו יד בנפשן, וכה עשו גם האנשים לנשיהם ולזרעם. ויהי מספר החללים הקדושים ביום ההוא במגנצא אלף ושלש מאות26. וששים נפש אשר נמלטו אל בית אוצר, ומשם הוליך אותם הארכיבישוף אל כפרי רינגוא27 למען הסתירן, התגודדו גם עליהן המרצחים וישמידו את כֻּלן28. בתוך החללים היו גם החכמים והטהורים הנקובים עד היום בפי עמם בשם “חסידי מגנצא”29. גם בתי המדרש המקודשים אשר בהם הורו מורי ישראל ומאוריו רבנו גרשום ורבנו אליהו הזקן, ר' שמעון בר' יצחק ורבנו יצחק בן יהודה וחבריהם ותלמידיהם נהרסו ביום עֶברה ההוא. ויקוננו ישראל לדורותם על הטבח ההוא ועל החרבן ההוא:

– – ועל אדירי קהל מגנצא ההדורה, מנשרים קלו, מאריות להתגברה, השלימו נפשם על יחוד שם הנורא, ועליהם זעקת שבר אעוררה30 – – ועל חרבות מעט מקדשי ומדרשי התורה.

בחדש השלישי בשלישי נוסף לדאבון ומארה31.

כל חטופי תורה / דורשי מצוה ברה / יראת ה' טהורה / ליום מצות הגבלה32 / הצבהו בני הקהלה / מנורת זהב כֻּלה33.

ובערב חג השבועות שחט ראש העדה יצחק בן דוד את שתי בנותיו וישרוף את ביתו. ומשם הלך הוא ואוריה רעהו אל בית הכנסת ויציתו אותו באש, וישבו לפני ארון הקדש, וימותו שם לפני ה'34.

אין זאת כי ארבע נפשות לא עמד לבן במות כל העדה ביד אנשי הבליעל ולא התיצבו בפניהם בהזותם עליהן את מימיהם, ואחרי כן נחמו על רפיונן, וימותו מות גבורים על קדושת שם אלהי ישראל, ותצא אש מבית הכנסת ותאכל את חצי בתי העיר.

ביום ההוא בערב חג השבועות באה השמועה אל קהלת קולן, היא Coloniaהנקראה כיום Köln, העתיקה בכל קהלות ישראל באשכנז, כי מחנה אויביהם הולך וקרב ויהפך להם חגם ליגון.

“סמוך לחג השבועות קרָאוני רבות ורעות בישראל בפרוע פרעות”35. בכל זאת מהרו אל הבישוף איש חסד הרמן השלישי ואל האזרחים הנוצרים, ויחלו את פניהם להחיש להם מפלט, ויהמו רחמי אזרחי קולן הנדיבים ויאספו אותם אל בתיהם36. ובבוא ממחרת חיל בֶּלע אל בתי ישראל מצאו אותם ריקים, ויכלו את חמתם בעצים ובאבנים ויהרסו את הבתים. ביום ההוא התחולל רעש קטן אשר הרגיז מעט את אדמת העיר. אך תחת קחת מוסר למנוע חרבם מדמי נקיים השתגעו הפראים עוד יותר, באמרם כי זהו האות כי מעשי אכזריותם רצוים37. וימצאו איש חסיד, ושמו מר יצחק, ויחזיקו בו ויסחבוהו אל הכנישה להמיר את דתו. ויהי בגשת אליו הכמר וירק בו והפיל אשר בידו. ויפלו עליו ויהרגוהו כרגע. וגם אשה יראת אלהים אחת תפשו ויהרוגו. ויתר בני הקהלה נצלו ביום ההוא כי אנשי העיר, אנשי לב נדיב, סככו עליהם בשומם את בתיהם למנוס ולמקלט להם. ויחר אף האספסוף מאד על הטרף אשר לֻקח מבין שִניהם, ויפרצו הטמאים אל בתי הכנסת, ויוציאו את ספרי התורה ויקרעום, ויתעללו בתורת ה' בעצם יום הנתנה38 וישרפוה באש.­

וביום נתינתה כמו כן אז חזרה / עלתה לה' למרום למקום מדורה / עם תיקה ונרתקה והדורשה והחוקרה / לומדיה ושוניה באישון כמו באורה39./

מקץ ארבעה ימים לשבת היהודים בבית האזרחים בעיר קולן בעשור לחדש העביר אותם הבישוף הרחמן אל הכפרים והערים אשר היו לו וישבו שם עד היום השני לחדש תמוז. אז נודע מקומם לאנשי הצלב, ויבאו שמה ויהרגו את כל היהודים אשר הניס הבישוף אל כפר מיס “ויקדש מר שמואל בן אשר את השם לעיני השמש וגם שני בניו אשר עמו”. וממחרת היום ההוא באו אל עיר וֶולינגהוֹפֶן40 ויהרגו את כל פליטי קולן אשר נמלטו שמה. ואיש נכבד, ושמו מר לוי בן שמואל, ואשתו ובניו וכל אנשי ביתו ואשה כבודה, מרת רחל הזקנה אשת רבי שלמה הכהן, וכל הנפש הבאה ברגליהם “אנשים, נשים, וטף, חתנים וכלות, זקנים וזקנות” יצאו אל אגמי המים אשר סביבות העיר, ויעבירו את המאכלת על צוארם וישפכו את דמם אל תוך המים41. “וחסיד אחד זקן, ורבנו שמואל שמו, ולו בן אחד בחור נאה ומראהו כלבנון” באו אל תוך המים ויפשוט הבן את צוארו אל אביו, וישחט את בנו יחידו ויברך את הברכה42, והבן ענה אמן, וכל הנצבים שם קראו למראה העקדה הזאת “שמע ישראל” בקול גדול וימותו כלם יחדו. אחרי כן נתן החסיד הזקן את חרבו אל בחור אחד, שמו מנחם, ויאמר לו: “אנא מנחם הגבור, קח חרבי ושחט אותי על בני החסיד”, ויעש לו כן, ויפול האב מת על בנו המת43.

וברביעי לחדש תמוז עברה כוס החמה על הנמלטים אל עיר אֵלדֶנַר44, ויעשו להם אנשי התועבה כאשר עשו לכל אחיהם. ואיש אחד, ושמו יצחק הלוי, אשר עיפה נפשו אל המכאובים אשר חִלו בו המרצחים ובתמהון לבו הזו עליו את מימיהם, הוחיל עד אשר נרפא מן המכות אשר הכוהו, וילך אל עיר קולן, ויפקוד את ביתו, ויקפוץ אל נהר הרַיִן ויטבע וימת. בשמוע הנמלטים אל כפר אלדנר כי המרצחים באים עליהם ויתאספו אל מקום אחד, ויסגרו את הדלתות בעדם, ויבחרו מתוכם חמשה אנשים אמיצי לב אשר לקחו את נפשותם, ואחרי כן עברו חמשתם איש בחרב אחיו. ופֶטֶר בן יועץ, אשר נותר באחרונה, עלה על ראש המגדל ויקפוץ שם ארצה וימת45. ויהי כי לא מצאו שם עוד אנשי הבליעל נפש עברית לרצוח ויסעו משם עיר קונטן46 (?), ויבאו שם בערב שבת עת אשר קדשו בני ישראל את השבת על היין. ואיש יהודי מצרפת היה שם. וילמד את אחיו אנשי אשכנז להכין להם קברים, ויהי בבוא עליהם האויב וימהרו אל הקברים, וישלחו שם יד בנפשם, ותהי קבורתם ומיתתם במקום אחד47.

ולפליטי קולן אשר נמלטו לעיר מֶארס48 הבטיח שר העיר להיות להם למחסה, כי בצורה היתה העיר. אך בהגיע שם גדודי האספסוף בשבעה לחדש בקש אותם להוחיל מעט, ויצא אל היהודים וידבר אל לבם כי יתנצרו, כי להיות עליהם סתרה תקצר ידו, ויענוהו כי מות ימותו ובדתם לא יבגודו. ויצו לאסור אותם בחבלים ולסגרם אחד אחד בכלא למען אשר לא יוכלו למות איש בחרב אחיו, ואחרי כן הסגיר אותם אל המרצחים אשר הוציאום אל מחוץ לעיר וימיתו את מרביתם ואת שאריתם נִצֵרוּ. ושתי נשים עבריות היו בעיר, האחת חולה והאחת יולדת, ונערה אחת יפה מאד ותמתנה אשה את רעותה ואת העולל השליכו בערשו מעל לחומה וימת. ממחרת היום ההוא בשמונה לחדש תמוז שתו פליטי קילן אשר בעיר קֶרפֶן49 את כוס חמת ה' מיד אנשי הדמים אנשי הבליעל. ותעבורנה בשני החדשים האלה, מיום השמיני לחדש איר עד יום השמיני לחדש תמוז, כשנים עשר אלף נפשות טהורות מישראל בגלילות הרין ביד הנבזים והמגואלים אשר תגעל כל נפש לנגוע בהם, ביד חַיתו אדם אלה ביד הבעיר הנבער אשר דמים בפיו ושקוצים בין שניו.

החזון הנורא הזה, חזון מעשה הדמים אשר עוֹלַל בארץ הגרמנים ביר בני עולה לעם אשר משמרת תורת אלהיו היא כל חטאתו יהיה לאות לדורותיו להבדיל בין עריצי הגוים ובין חללי ישראל בימי תקוף שלטון הכהונה הקתולית. אלה מזה היו בוערים בעם הולכי חשכים אשר הפקידו את דרכם וגורלם ביד שני שעירי עזים ואוז אחד בהאמינם כי רוח אלהים נחה על האוז ועל העזים ללכת לפניהם לנחותם בדרך ירושלים, ואלה מזה אשר נהרגו בידי זֻלוּת לבני האדם ההם היו אנשים אשר נשאם לבם בחכמת תורת האלהים:

הוֹגי מלחמות ספר / נשף וָצֶפֶר / חֵיק אִמְרֵי שֶפֶר.

אלה מזה צמאו כזאבי ערב לדם חללים ובדמי נקיים אשר שפכו ידיהם הטמאות אמרו להטהר מכל חטאותיהם אשר חטאו ומכל תועבותיהם אשר התעיבו חָטוֹא והתעב כל ימיהם, ואלה מזה הנאהבים והנעימים בחייהם ששו למצוא מקום לקדש את שם אלהי האמת, את שם אלהי ישראל בדמי נפשם, ולא בדמי אחרים “כי כאשר יגיל המוצא שלל רב היו ששים ושמחים לעבוד לאלהים ולקדש שמו”. ולא רק האנשים והנשים אשר כבר שבעו ימים שבעו חיים לבדם “נתאוו לקדש שם בוראם”, כי אם גם בני הנעורים ובנות העלומים, מלאי חמדת החיים אשר התרפקו על מחמדי לבם אשר בחרו, הערו בשמחה את נפשם על מזבח אלהי אבותיהם. “עלצו הבנות, כנוסות וארוסות, לאִבְחַת חרב לקרם דצות וששות”. “ובחורים עלי תולע אמונים, והכלות לבושות שנים מעולפות בזרועות חתנים, מנותחות בחרב וכידונים” , “יחד לטבח הובלו, כטלאים וגדיים בנות מחֻטבות משֻבצות בעדי עדיים, גמולי מחלב עתיקי משדים”. בתולות היפות וילדים הרכים בספריהם נכרכים ולטבח נמשכים". ואמת הדבר אשר ספר ר' אליעזר בן נתן סופר הזכרונות כי גם “הנשים חגרו בעוז מתניהן” ותהיינה לרוח גבורה גם לרעותיהן גם לבעליהן ולבניהן למות מות גבורים על קדושת תורתם וכבוד עמם ולבלתי התרפס לגוי נבל ונבזה. וכה יספר המשורר על אחת הנשים העבריות ועל מעשה גבורתה: “נות בית היפה, בתולת בת יהודה, צוארה פשטה ומאכלת חִדדה, עין ראתה ותעידה”. אלה היו “זבחי ישראל, שלמים ועולות: חתנים וכלות; תודות ובלילות: בחורים ובתולות” .

ועין סופרינו משוררי הקדש לא טחה מראות את הגדולה והגבורה ההיא הנשקפת מתוך החשכה וההרגה, אשר הדיחו אנשי האון על בת יעקב וירגיזו שמים בצעקתם:

"הילילו שמים וזעקי אדמה, אראלים צאו וצעקו מרה!

מי ישמע ולא ידמע? הבן נשחט והאב קורא את שמע!"

ועל המון חללי אבותינו אשר נפלו ביום עֶברה, אשר כתב עליהם סופר זכרונות דברי הימים ההם “אלף עקדות ביום אחד”, קרא המשורר המקונן:

"אלה המזבחות זכור, ואלה העקדות ראה ".

מני אז מרה נפש ישראל יושבי אשכנז, ומשורריהם הנעלים לא יכלו לדכא את רוחם בפיוטיהם ויבטאו בחמת רוחם דברים מרים על צורריהם החנפים בדם ועל הדברים אשר בשמם שפכו את הדם הנקי (אך בכל זאת לא שכחו גדולי הדורות ההם כי ברית אהבת עולם לה' אלהי עולם, וכי עוד יהיה למשוש דור ודור. ועל כן היה כמעט לחוק להקדים את שירי העוז לשירי הנֶהי בשבתות איר וסיון חדשי הגזרה). ובענות צדקם לא רצו גדולי הדור לקבוע יום צום ואבל לזכר השמד הנורא ההוא, ולא מלאו את ידי העם לקונן עליו בלתי אם בתשעה באב, יום האבל על שני החרבנות. אך ברבות הימים החל העם לעשות זכר לאבל ההרגה באשכנז, בימי הספירה. גם בעדת ישראל בעיר רֵגֶנסבורג חלו ידי בעלי הצלב המשחיתים. וגם בעברם דרך ארץ ביהם שלחו את ידם ביהודים לרעה. והנגיד המושל ברַציסלַב השני, המושל אשר יצא למלחמה, איננו בארץ לעצור במשובתם ביד חזקה, ולדברי מוסר הבישוף הישר קוסמַס לא שתו לב ולא הטו אזן. ובאין איש תקיף להתיצב בפניהם מלאו את ידם לסחוב את היהודים אל הכנישות לנצר אותם ולהמית את כל הממרה את פיהם בחרב.

ולא ארכו הימים ותבוא השמועה אל גרמניא כי אחרית מאתים האלף אנשי הצלב אשר נסעו לדגל אֵמֶריק והֶרמן היתה להכרית כי את כלם אכלה חרב ההֻנגרים, אשר לא נתנו לאספסוף הזה לעבור את ארצם ורק שרידי מתי מספר שבו אל ארצם רעבים וצמאים, יחפים וחשופי שת, ויחשבו מרבית אזרחי הארץ את מפלתם כגמול אלהים על זדונם ועל מעללי רשעתם ואכזריותם אשר עוללו הבזוים האלה ביהודים, כי כל אנשי הלב בקרב הנוצרים בזו אותם ואת מעלליהם. על כן גננו נכבדיהם גם גנון על היהודים אשר מצאה ידם ובשמעם את אחרית הפוחזים הצדיקו עליהם את הדין.

עד כה וכה שב הקיסר הגרמני הנריך הרביעי מאיטליא וירא את העלילות אשר עוללו בעלי הצלב ביהודים וינאץ ויחר אפו מאד, ויתר ליהודים המומרים על כרחם לשוב אל דתם, ולא שעה אל מחאת האפיפיור אשר הוכיחו על פניו. וימהרו האנוסים ההם להשליך מעל פניהם את המסוה הנתעב. ויהי המעט מן הקיסר כי גלל את המעמסה הזאת מעל לבם, ויט אזן אל היהודים אשר הפקידו את אוצרותיהם ביד הארכיבישוף רותרד במגנצא, אשר חלק אותם עם לינינגן קרובו ויוֹעֶד אותם אליו למשפט. אך איש מהם לא באו ורותרד ברח על נפשו אל אֶרפורט. ויחרם הקסר את כל נכסי הארכיבישוף הזה.

כשמוע היהודים בביהם את שמע חסדי הקסר אספו את כל רכושם בסתר למען שלוח אותו לפניהם חיש מהר אל ארץ פולין ואל ארץ הונגר ולבוא אחרי כן גם הם אל הארצות ההן ולשוב אל דתם. ויגֻנב הדבר אל אזן הנגיד ברציסלף מושל הארץ, אשר שב זה מעט ממלחמותיו ויצו על אנשי צבאו לשום מצב בבתיהם. וישלח את דברו אליהם ביד סוכן ביתו לאמר: “לא מירושלים הבאתם את אוצרותיכם במכור אתכם אספסינוס בכסף, ערומים באתם הנה ועתה צאו גם יצוא ערומים מארצי”. אלה היו דברי העריץ אשר בפיו דבר ובידו מלא, כי לקח מהם את כל קנינם. אך קרוב הדבר כי נותרו בארץ, כי לא רבו הימים ואיש עברי ושמו יעקב היה לשר וגדול בבית הנגיד המושל הזה. וכל רעת החיות הרעות האלה אנשי הצלב כלתה אל עדת ישראל אשר בירושלים עיר הקדש, כי כאשר לכדו החנפים בדמים את העיר הכינו מטבֵּחַ במושלמים ואחרי כן אספו את כל היהודים, רבנים וקראים יחדו, אל בית הכנסת הגדול ויציתו עליהם את הבית באש (1099–4859). ובכן מצתה בת ציון את שארית קבעת כוס התרעלה, אשר מיין חמתה שתו קהלות יעקב בארץ הנכר לראשונה.

פרי ההרגה הזאת, אשר ראשיתה התחוללה בארץ גרמניא ואחריתה בארץ אבותינו, ואשר הרבתה לאכל ולשכל נפשות נקיות וטהורות ולהרבות בבת יהודה תאניה ואניה, לא היה רק נגף לבד כי היה גם אות גבורה ונצחון גלוי לכל העמים כי לא בחרב ברזל ולא בלהבי אש ולא בכל כלי מות תעלה בידם להכחיד את רוח האלהים אשר בקרב ישראל, ונהפוך הוא כי ככל אשר יוסיף הגוי הקדוש הזה, עם האלהים באמת, לשאת מכאובים ומות על הפקדון היקר מכל יקר אשר הפקד בידו על שתיל חיי העולם אשר נטע בתוכו אלהי אבותינו, כן יהדק וכן יאמץ. מות לא יבעיתהו ומחמדים ועֹשר כטיט חוצות נחשבו לו בבואו לתת את נפשו כֹּפר תורת אלהיו.

הן גם בימי החשמונאים, בימי החרבן ובימי ביתר נלחמו בני ישראל גם על דבר תורתם בגבורה גדולה, אך בעת ההיא כהתה עין אויביהם מהכיר כי בעד קדשי הרוח ישליכו את נפשם מנגד כי גם על דבר ארצם חרפו את נפשם למות. ומלבד זה הלא קוו אז בני ישראל להתגבר על אויביהם אולם בימי מלחמות בעלי הצלב לא היתה להם כל תקוה ולא נשאו את נפשם לדכא את אויביהם וגם כל עין כהה בחנה היטב כי לא על אודות ארצות מושב כי אם למען תורת אמת ולבלתי התכחש לה הערו נפשם למות. בגבורתם זאת אשר לא תֵחת מפני כל הוכיחו לכל באי עולם, כי רק גוים אשר אין עיניהם בלתי אם ואשר אין מעוזם בלתי אם הקשת, אף כי משמני ארץ יהיה מושבם, יסופו בבוא יומם; ועם אשר רוח אלהי האמת משא נפשם ומעֻזו גם בטרם שוב אל ידו ארץ אבותיו לא ימוט גם בארצות גלותו, כי גם על כנפי רוח גם על מפרשי עב יהיה איתן מושבו, כי רוח ה' תשאהו. יזכרו נא זאת אחינו ובנינו ויתהללו באבותיהם באנשי הקדש, אשר כל זולתנו לא הקים עוד גבורים כמוהם.

והנריך הרביעי לא הסיר את חסדו מן העשוקים. ויהי בבואו אל העיר מגגצה, אשר שם רבו הפרעות אשר פרעו אנשי הצלב בישראל, וישבע את השרים ואת האזרחים להיות למגן עליהם מפני צורריהם (1103–4863). לא כן היו הליכות האפיפיור כלֶמנס השלישי, כי עינו צרה מאד באנוסים לבלתי תת להם לשוב אל אלהי אבותיהם, אף כי לא מידו ולא מיד כהניו קבלו את דתו, כי אם מיד האספסוף המזוהם והטמא. אך הקיסר הישר לא שת לבו אליו ואל דבריו.

ולאנוסים אשר לא עמדו ביום צרה היתה לשון רש״י מרפא, כי ידע, רבנו הגדול את נפשם כי לא מזדון נתנו האומללים ההם למרעים לעשות בהם כרצונם ולהעבירם כי אם ממחִתה ומפחד מות. וידבר עליהם דברים טובים ונחומים ויזהר ויעד בקהל עמו לבלתי הכאב את לבם הנכאה בשמץ דבר ולהשיבם אל כבודם הראשון אשר היה להם בתוך עמם. אף על השלום הרבה להזהיר מאד כי גם אותו חשב למרפא לשבר עמו הגדול מאד. אך כי היו עוד ימי שני חיי רבנו שלמה אחרי הגזרה תשע שנים ובכֻלן לא חדל מאמץ את שארית כחו ללמוד וללמד לכתוב את פתרוניו ולהשיב פסקי הלכה לשואליו, הֻכה לבו מכה נחלה מאד ורוחו סרה על שבר בת עמו. וכה כתב אל אחד ממיודעיו: “תש כחי ופי נאלם מספר תלאות העוברות עלי גל אחר גל, על כן רפתה ידי”. ויעמד לפניו את בן בתו רבנו שמואל בן מאיר להיות לו לסופר, כי היו ימים אשר לא היה בו כח בלתי אם לחתום את שמו, ככתוב באחד מכתביו: "הנני צעיר שעל החתום נדון ביסורי חולי ומוטל על ערש דוי – – עת היא לי עתה לבוא בקצרה אשר לא כדת, כי נשכחתי50 ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר. ולכן בתי קראתי מפני שורות הללו והוא כותבן51. אך רוחו בקרבו היתה שאננה ובינתו שנונה להשיב את הדורשים מפיו תורה ולפרוט את כל החליפות אשר עבר מאז על משפטו בדבר הענין הנשאל, ולבו מלא עֹז להוכיח כי ישר משפטו אשר הוא חורץ52. ויגוע ויאסף אל עמיו רבנו שלמה, ידיד נפש לכל נפש בישראל עד היום הזה ומורה נאמן כל הדורות הבאים עד דור אחרון, בשנת החמש וששים לימי חייו, בחמישי בשבת, בתשעה ועשרים לחדש תמוז, בשנת שמונה מאות וחמש וששים לאלף החמישי (1105–4865), בעודו שוקד על עבודת פתרונו לתלמוד מבלי הבט אל רפיון גופו ואל מכאוביו. ויחן ה' את עבדו שלמה ויקם מזרעו יורשי חכמתו וכבודו, ויקם תחתיו לרב ולראש לכל בני ישראל יושבי צרפת בן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו רַשְבַּם אשר עמד לפניו לקחת תורה מפיו ולהיות סופרו באחרית ימיו. וכל חכמי ישראל הבאים אחרי רבנו שלמה נשאו את נפשם אליו באהבה גם אל תורתו השלמה המלאה והרחבה גם אל דרכיו הישרות והתמימות, ויאמר עליו בישראל: “מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים – – אשר אִזֵן וחקר ותקן אזנים לתורה – – שפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו, תורת אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך והעמיד לעולם רגל שלישי, הגדיל תורה והאדיר”. וגם אלה אשר בחרו להם דרך אחרת בבאוריהם השונה מדרך רש״י העריצו את חכמתו וצדקתו ויקדישו את שמו בחרדת קדש. ואחד



כּוֹכָב דָּרַךְ מִצָּרְפָתָה מַחֲנֶה עָרַךְ עֵל יָטְבָתָה

שָׁלוֹם בּוֹאוֹ הוּא וּצְבָאוֹ מִסִּינַי אוֹ מִצִּין אָתָּה

מֵאִיתִיאֵל וִיקוּתִיאֵל בָּא כִשְמוּאֵל רָמָתָה

אוֹר כָּל-סוֹמֵא בּוֹ כָּל צָמֵא נֹפֶת מֵימֵי מָתְקוֹ שָׁתָה

פֵּרוּש נוֹרָא שָׂם לַתּוֹרָה עַל כֵּן נִקְרָא פַּרְשַן-דָּתָא

סִפְרוֹ גּוֹאֵל אֶל כָּל שוֹאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל הוּא תִרְצָתָה

יַקִּיר פּוֹתֵר בְּקִיר חוֹתֵר עֵינוֹ סֵתֶר יָהּ רָאָתָה

הַנִּסָּכָה שֶׂם לוֹ עֲרוּכָה גַּם מַמְלָכָה לוֹ יָאָתָה

מַלְאַךְ קוֹנֶה אֶצִלוֹ חוֹנֶה חַזֵּק מַתְנֶה בַמַּתִנִיתָא53


  1. איינפערלייבען, כלומר עשות את המגרש לחלק אחד מגוף העיר מלשון “עִבורה של עיר”.  ↩

  2. מקור כל זה ע' גרץ: גד״י 99/100 VI.  ↩

  3. Amiens.  ↩

  4. Urban II.  ↩

  5. Clermont שתרגּום עקּר שמו הוא “הר האור”. והמשורר קורא למקום אור זה שנהפך לחושך “קרן אפלה”, ומקונן ואומר: “נועדו לקרן אפלה, בכבוד נוצרי להתהללה, והנה אימה חשכה גדולה” (“א‘ אקראך במחשב’ זולת לשבת שלפני שבועות”. וע' דבר זה גרץ שם 425.  ↩

  6. ריטטער: שר חיל רוכבי סוסים. וע' מלה זו – ספרנו דברי ימי העמים ח״ב  ↩

  7. Rouen.  ↩

  8. בית תפלת הנוצרים בל' ערבית.  ↩

  9. 9 Metz.  ↩

  10. קונטרס גזרת תתנ״ו לראב״ן ז״ל.  ↩

  11. 11 “ונתועדו בפרישות וטהרה, לקדש שם הגדול והנורא, ואיש את אחיו חזקו בעזרה, ולהּבדק ביראה טהורה, בלי כרוע לעבודה זרה” (קינה “החרישו”).  ↩

  12. היא שפַיֶר.  ↩

  13. קינת מי יתן ראשי.  ↩

  14. Chronicon Berthold Constanz.  ↩

  15. קונטרס 5.  ↩

  16. Chronicon שם מובא גרץ גד״י שם 427.  ↩

  17. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  18. פנקס קהלת ורמייזא מובא גד״י 105 בהערה.  ↩

  19. קינת מי יתן ראשי. וכקינה זאת נמצא עוד “יחדו שמך לקדש ונפשם השלימו לחדש ביום אחד לחדש” (א' אקראך במחשב: זולת לשבת לפני שבועות).  ↩

  20. קונטרס תתנ״ו שם, והמקרא שופ‘ ה’, ל״א.  ↩

  21. Erzbischof Ruthard.  ↩

  22. .. מובא בס‘ גד״י גרץ מובא בס’ גד״י גרץ V 428 ).Albertus Aquensis  ↩

  23. “ג' סיון – הופרשו קהל מגנצא חסידי עליון בקדושה ובטהרה והוקדשו לעלות אל האלהים”. (קונטרס תתנ״ו שם). ומליצת “הוקדשו לעלות אל הא' ” רומזת אל תחלת חדש סיון. שנאמר בו “ומשה עלה אל הא‘ – שמות י״ט׳ ג’ – ”  ↩

  24. שם. Aib. Aquensis  ↩

  25. “כלם היו בחצר ההגמון ויקומו עליהם האויבים ויהרגו בזדון טף ונשים נער וזקן ביום א׳ – – לא הותירו שריד ופליט כ״א – – שנים שלשה גרגרים כי כלם נתאוו לקרש שם בוראם” (קונטרס תתנ״ו שם)  ↩

  26. שם.  ↩

  27. “לכפרים שקורין רינקוו״א” (שם). והח' גרץ הוכיח שהוא המקום הנקרא Rheingau.  ↩

  28. שם 6.  ↩

  29. על “חסידי מגנצא” אספוד כתנין. והחסידים האלה נזכרו הרבה בפי חכמי הדורות ההם, וביחוד בס‘ הערוך לר’ נתן איש רומי.  ↩

  30. כצ״ל ולמלת “אשערה” שבקצת קינות אין טעם.  ↩

  31. קינת “מי יתן ראשי” ע״ש.  ↩

  32. ג' בסיון הוא ראשון לשלשת ימי הגבלה.  ↩

  33. א' אקראך במחשב. זולת לשבת לפני שבועות.  ↩

  34. קונטרס תתנ״ו שם  ↩

  35. א' אקראך במחשב.  ↩

  36. קונטרס תתנ״ו 6.  ↩

  37. ע' גד״י V 107.  ↩

  38. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  39. קינת “מי יתן ראשי”.  ↩

  40. “וויבלינק הובא” (קונטרס תתנ״ו). וגרץ הכיר מתוך שם זה את Wevellnghofen הקרובה לקולן ( גד״י V431)  ↩

  41. קונטרס תתנ״ו 7.  ↩

  42. 42 מעתיק טועה כתב שם “על השחיטה” או למען הגדל את הרֹשם נכתב כן, אך דבר זה הוא שבוש ושטות גסה. וכי היכן נצטוינו על שחיטה דוקא בשעת קדוש השם. ואין ספק כי ברכה זו היתה ״אקב״ו לקדש עמו ברבים".  ↩

  43. בית תפלת הנוצרים בל' ערבית.  ↩

  44. Aldenhor. מקום זה הקרוב לקולן הכיר גרץ מתוך השמות המשובשים: אִילינדא, אַילנדא, אלדנערן שבספרי הזכרונות ובפנקסות.  ↩

  45. 9. וע׳ גרץ גד״י 430 VI  ↩

  46. גרץ אמר להכיר מתוך התיבה המשובשת הזאת את שם עיר .Sinzig  ↩

  47. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  48. בקונטרס נקרא מקום זה “מירא” (עי' גרץ גד״י 431).  ↩

  49. בקונטרס נקרא מקום זה “כרפנא”.  ↩

  50. אולי צ״ל “נשכחה” מעין מליצת “תשכח ימיני” (תהלים קל״ז, ה'), שפתרונה רפיון ידים.  ↩

  51. פרדס סי' רמ״ב.  ↩

  52. כאשר יתברר לכל מעיין בתשובה ההיא.  ↩

  53. 89gedichte Abr. lbn Esra: Dr. Rosin 233 בראש שיר זה של ראב״ע רשום בכת״י “עוד לו מרובע ופשוט בשבת רבנו שלמה יצחקי ז”ל“ (שם) וזכרון ”מצרפתה“ ”ופרוש נורא שם לתורה“ ”פרשן–דתא" מוכחים כן.  ↩

ימי רש״בם ורבנו יוסף מגאש

מאת

זאב יעבץ


רשב״ם. מתכֻּנתו אל רש״י אבי אמו. סגנונו הנמרץ בבאורו לתורה. טוב טעמו, עוזו וקוממיותו. פּשטנותו המובהקת. עינו החדה ובקרתו העמוקה. בקרתו הנמרצה נעשית בידו סנגוריא לכבוד הקדמונים. רשב״ם הוא הראש לבעלי התוספות. רבנו יוסף מגאש הספרדי כבוד בית אביו. עמדו לפני רבו האלפסי. האהבה המופלגת לאלפסי אליו, ואהבת כל העם אליו. ענוָתו ורוחב לבו. תשובותיו ודרכו המחֻדשת בפתרון התלמוד. האהבה העזה אשר בינו ובין ר' יהודה ור' ברוך בן אלבלייה חבריו. הנשיא ר' אברהם בן חייא התוכן. גדולתו בעיני חכמי הגויים בדורו ובדורות שאחריו. ספריו בתורת ההנדסה. ספר מוסרו הגיון הנפש. נפלאות הטבע, יצירת האדם, ועל כולם התורה מקור החכמה והיראה הם לו. התורה היא אוצר הטהרה והאהבה לכל בשר. הגאולה היא השלום ואבדן השנאה מן הארץ. פרטי שיטת החנוך למוסר. ר' יהודה בן ברזלי הברגלוני וספריו. רס״ג וחבריו מופתים לו בדרך החקירה ור' יהודאי בשיטתו למעשה המצוה. בקרתו החמורה על תרגומי הנוצרים. כבוד משפחת אבן עזרא. המשורר משה בן עזרא. כשרונו וגורלו. דרכי שירו ועינו החדה במסתרי אוצר הלשון. המון שיריו ופיוטיו. ספרו הערבי ״השיחות והזכרונות" על המשוררים והשירים. המשורר יוסף בן צקביל אבי שירי החלק.

(4900–4863)


ושני מורי ישראל, יצחק ובן יצחק, אלפסי ורש״י, אשר היו למופתים לדורות הבאים הניחו כתרם לבחירי תלמידיהם. תחת רבנו יצחק אלפסי קם ראש תלמידיו רבנו יוסף מגאש לרב הראש באליסנה ובארץ ספרד כלה; ותחת רבנו שלמה בן יצחק קם תלמידו ובן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו בני ישראל רַשבַּ״ם לרב ולראש בכל ארץ צרפת.

וידמה רשב״ם בדרך מעשיו לרש״י רבו אבי אמו, כי גם הוא שקד על התורה ועל התלמוד ללמדם לבני ישראל, בבאוריו אשר באר את שניהם בספריו1 אשר כתב. בטיב מלאכתו נבדלו מעשי שניהם הרבה מאד כי סגנון פתרוני רשב״ם לתלמוד לא היה נמרץ כסגנון רש״י. ויהי בהָבִיא רבנו שמואל את באורו אל אבי אמו וישקול רש״י אותו על כפיו ויאמר לו: “בני, כבדו ידי מהכיל אותו”2. לעומת זה גדול מאד ערך פתרונו לתורה ולחמשת המגילות, עד כי יחשב עושהו, רבנו שמואל זה, לבחיר כל הפשטנים המובהקים שעמדו בקרבנו מעולם עד היום הזה, כי דבקה נפשו מאד בדרך הפשט הגמור, עד כי הטה אליו את לב רש״י בתוכחותיו, אשר התוכח עמו בדבר הזה. ואבי אמו הנהדר הודה לו, כי לוא היו עתותיו בידו, כי עתה שנה את פני באורו למקרא מן הקצה אל הקצה3. הנה גם רש״י הכיר את ערך הפשט, כי רב הוא, ולעומת זה, הכיר גם רשב״ם את ערך האגדה לעצם ענינה4. אולם מהיות לב רש״י המלא אהבה, כֻּלו אומר שירה, לא עצר כח להחלץ מן עבותות האהבה אשר שמה עליו בת השיר הזאת, האגדה הרכה והענוגה. לא כן רשב״ם, אשר בינתו השנונה גברה על רוך הגיגו. הוא הבדיל בין הפשט לדרש ויפרד בין שניהם, וישם את לבו לפתור את התורה רק עפ״י עמק הפשט לבדו5. ויהי “עמק הפשט” הפתגם הנכון על שפתו תמיד. אף כי גם הוא הוקיר את האגדה ואת ההלכה ויגד את תהלתן לקוראי פתרונו, כי אין לנטות מהן וכי בגלל זה יש להגות בבאורי רש״י6.


ואמנם שם רבנו שמואל גופו את האגדה גם למוצא גם למשען בדברי באוריו7. וישם לב אל דברי הסופרים אשר היו לפניו, הלא הם מנחם8 ודונש9, ואל פיוטי10 רבי אלעזר הקליר11 ואל יוסיפון12 ואל דברי החכמים אשר היו בימיו, הלא הם רבי מאיר אביו13, המבאר הגדול ר' יוסף בן שמעון קרא חברו, אשר עמו יבא בדברים ושיחתו ערבה עליו14 ורבנו קלונימוס איש רומי15 וחכמי נרבונא16. וַיָּתָר אחרי ספרים אשר נכתבו בספרד17 ובארצות אחרות18, אשר יצא לסופריהן שם כי דיקנים הם, למען היות מלאכתו כלילה בכל. וקרוב הדבר כי ידע את שפת רומי וכי קרא גם את תרגום התורה אשר תרגמו הנוצרים בשפה ההיא19.

ככל אשר תראה מתוך פתרון רש״י ענותו הרבה אשר לא נתנתהו לגרוע את ערך דברי המפרשים אף כי נטה לבו מהם, ככה לא הָדַר רשב״ם את פני החכמים אשר לא טובו בעיניו ויבטל את דבריהם ברחב לב בלי כל משא פנים20. אך בכל זאת שכרו הרבה מאד בעיני כל אוהב את הנכונה ואת הנכוחה בפתרון המקרא, כי אמנם הגדיל לעשות. סגנונו בבאורו לתורה איננו נוח, רך וערב כסגנון רש״י, אך קצר ונמרץ הוא כמהו וכל הפותרים אשר היו לפניו ולאחריו לא השיגוהו, גם בטוב טעמו בעמק הפשט וגם בקֹצר מליצתו בבאוריו למקרא, אף כי בבאוריו לתלמוד האריך מאד, ואף כי לא ידע להמתיק את לשונו כרבנו שלמה21, לא היה נופל ממנו22 בטעמו המתוקן מאד להכיר את טיב המלה היחידה ואת עצם ראשית משמעה בטהרתו23. אף חדה היתה עינו למצוא את עקבי המלה הנעדרת באחד הכתובים, ולהשיבה אל מקומה הראוי לה24. גם פקח את עיני הקורא להכיר את פתרון מלת השיר25 אשר במקרא, ולהתבונן אל תבנית חרוזיו26. הן אמנם, כי גדולי רבותינו מצאו חפץ לשום את דברי התורה, אשר נכתבו לשמם, לאותות ולרמזים לדברים אשר לכל איש ישראל לדעת ולזכור אותם ולשמור אותם בלבבו, בכל זאת החליטו, כי הפשט לבדו הוא העקר הגדול האחד בכל התורה כלה27. אך מהיות האגדה צרך גדול לכל העם מקצה להחיותו ולפעמו, בשומה את הכתוב ליתד נאמנה, לתלות עליה את כל היקר והאהוב בעיניו ולחזות לו מתוך הקדמוניות הנקשות את כל החליפות העוברות עליו, המשתנות והמתחדשות בכל דורותיהם ובימיהם, על כן דבקה בה נפש העם וגדוליו מאד מאד. וככל אשר יבכר כל איש את המוצאות אותו, את עצמו ואת בשרו בימיו על פני זכרונות דברי ימי חייו אשר כבר עברו ואינם, ככה בכר קהל העם את האגדה אומנתם הנאמנת, המנחמת אותם, המתאבלת עמם המצחקת אתם, על פני הפשט, אשר אין עיניו בלתי אם אל עצם ענינו, ודבר אין לו עם נפש העם החיה ואל צרכי לבו יום יום. אולם ככל אשר היטיבה הדרך הזאת לשעשע את נפש ישראל הנלאה והעיפה בגלותה, ככה פרשה מסוה דק על הדברים ועל המעשים לבלתי הראות בעצם מראיתם הראשונה ובמלא טהרתה, המשוה הוד והדרת גאון על עם העולם מאין כמהו. לא כן בגשת רבנו שמואל להסיר את המסוה מעל ספר התורה. אז בעלות שכבת הטל מעל פני הכתובים נראתה כל חמדת הקדם בקסם תפארתה העתיקה. הקדמוניות חדשו את נעוריהן, מקומות התבצרו מתוך הערפל28, ולעתים נתן חוק וגבול29, והשמות חזרו לבעליהם30, ומליצות מופלאות נפתרו בדרך נוחה ונכוחה מאד31. חטאים, אשר למראה עין אדמו כתולע, כשלג הלבינו32. ועין רשב״ם החדה אשר למדה תמיד להכיר את הנכונה, נָחַתְהו בדרך אמת להבחין את דרכי הגוים הקדמונים אשר היה להם דבר עם אבותינו33, את משפטם ומעשיהם34, ואת מעשה חכמיהם35. אך נטה נטה לב הרב הזה לקרב את הנפלאות אל דרך הטבע אשר קראו לה “דרך ארץ”36. אך יש אשר הרחיק ללכת באהבתו את הפשט להחזיר גם את הכתובים, אשר גופי תורה תלוים בם, אל פשטם, מבלי הזכיר כי מלבד מליצתם אשר למראית עין פשוטה היא, באה להביע דבר מצוה אשר מספר ימיה כמספר ימי עצם התורה הכתובה37. אולם בדבר הזה נהג הוא בגבול הפשט, ככל אשר נהגו רבותינו בגבול הדרשה, וכאשר לא הניחו הם כל נקודה וכל קו אשר לא שמו בם את עיניהם לחשוף אותם ולגלותם לעין כל רואה, ככה היה משפט רשב״ם לבלתי הותֵר כל חוט דק ונעלם בפשטי הכתובים אשר לא יוציאנו לאורה נגד כל הקהל. רק השיטה הקדמוניה הזאת הורתהו לחזר על כל צדי הפשט, אך מי איננו יודע כי לב הרב הזה, שהוא היה כמעט ראש לכל בעלי התוספות, היה תמים38 עם ההלכה המסורה בידנו בכל נפשו ובכל מאדו, אשר לא נפלה גם בעיניו בקדושתה מן התורה הכתובה.

והפשט הזה אשר לא נטה ממנו רשב״ם ימין ושמאל, ואשר גם מאהבה לא קלקל את שורת דינו כחוט השערה, היה לכלי חפץ בידו לגול מעל עמו כל משאת חרפה וכל דבת שוא אשר ששו בוזי ישראל לטפול עליהם בשומם להם את דברי הכתובים למשען ולהראות להם כי משענתם קנה רצוץ היא. הוא גלה את עיני הקורא כי אבותינו יוצאי מצרים בקש בקשו מידי המצרים לתת להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות בתורת מתנה ולא בתורת מלוה ובכן לא היה במעשה זה לא עול ולא מעל39; לא בני יעקב מכרו את יוסף אחיהם כי אם המדינים העוברים מכרוהו לישמעאלים מצרימה40; לא אהרן עשה את העגל כי אם אנשים מן העם אשר נקהלו עליו41; חלילה למשה להיות בעל מום בלשונו כי אם על דבר זה התאונן על שפת מצרים כי נשכחה ממנו42.

ונפלא הדבר מאוד כי בכל דבר פתרון היתה שפתו מתונה, אך בפתרונים כאלה, אשר לפי דרכם גללו כל משאת שוא מעל אבותינו, עברה עליו רוח קנאה בדברו בקנאותו לכבוד ישראל ותורתו מאד43. ודומה הדבר כי היה משפטו להִוָעֵד לפעמים גם אל כמרי הנוצרים להוכיח להם כי נופלים הם מישראל בדעת המקרא וכי תרגומיהם לא נכונים הם והם היו מודים לו כי האמת אתו44.

דרך כלכלתו את המקרא היא הצורה הבולטת אשר על פיה הוא נכר מכל חבריו, אך מרבית מעשהו היה כמעשה כל אחיו ורעיו, התלמוד ופתרונו ותוצאות הלכותיו, כי גם הוא היה כרבנו שלמה אבי אמו הראש לישיבה אשר קרוב הוא כי היא נחשבה לישיבה הראשונה בצרפת הארץ אשר מימי רש״י והלאה עממה בכבוד חכמי תורתה את אשכנז. ויהיו ראשי תלמידי רשב״ם אחיו הצעיר רבנו יעקב תם אשר עשה לו שם עולם, וחכם אחד שמו רב יוסף דונבריט45, וחכם אחד מארץ אשכנז ושמו ר' יצחק בן אָשֵׁר אשר בא ממקומו מעיר שפַיֶר לשבת לפני רשב״ם ואחרי קחתו תורה מפיו שב לארצו46, ובן חכם וחריף היה לרשב״ם ושמו רב יוסף [בן] פורת47.

כאשר היה רבנו שמואל בן מאיר לראש בכל גלות צרפת תחת רש״י אבי אמו, ככה קם רבנו יוסף בן מאיר לבית מיגאש לראש בכל גלות ספרד תחת רבנו יצחק אלפסי רבו אשר סמך ידיו עליו לפני מותו48. רבנו יוסף זה היה בן שרים, כי יוסף אבי אביו נחשב בימי ר' שמואל הנגיד על נכבדי ממלכת גְרַנַדַא49. ויהי במות חבוס מלכה היתה יד יוסף עם הנוטים אחרי בלקין הקטן, אשר נדחה אחרי כן מפני באדוס אחיו אשר לכד את ממלכת חבוס אביו50. על כן ברח יוסף ארצה סֶוִילָה51. וישא המלך אבו עבד את ראש יוסף בין שריו העובדים את עבודת מלכותו. וליוסף השר בן ושמו מאיר, חכם ונשוא פנים, הוא אבי רבנו יוסף. והרב הנכבד מאד ר' יצחק בן ברוך אהב את מאיר אהבה עזה כנפשו. ויכר בן ברוך את כשרון הילד יוסף כי רב הוא מאד וידבר על לב מאיר רעהו השכם ודבר כי ישקוד על בנו ללמדו תורה הרבה, ויעש אביו כן. ויהי במלאת לנער יוסף שתים עשרה שנה וישלח מאיר את יוסף בנו מסוילא אל עיר אליסאנא אל רבנו יצחק אלפסי (1091–4851). ויעמד יוסף לפני יצחק ארבע עשרה שנה, וישקוד על תורתו יומם ולילה52. וַיָאצֶל עליו רבנו האלפסי מרוח חכמתו וישיתהו לבן לו53, ויאהבהו מאד, כי חשב אותו לנבון אשר לא קם עוד כמהו בנבונים בתורה. וביום מות הרב האלפסי, בסמכו את ידיו על תלמידו זה, כתב עליו כי גם בדור משה רבנו לא נמצא איש כמהו54. כעדות רבו הגדול הזה לפני עלותו עוד על כסאו העיד צעיר תלמידיו, אשר נחשב אחרי כן לראש חכמי הגולה, על רבנו יוסף הלוי, כי "לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועמק שכלו בעיון [עד] אשר כמעט נאמר בו "וכמהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ודרכו55. כאשר מלאו תהלתו את פיהם רבו האלפסי ההולך לפניו ותלמידו המימוני הבא אחריו ככה רומם את שמו בן דורו אביר המשוררים ר' יהודה הלוי ויגדל את כבוד תורתו בכנור בת ציון אשר בידו, ובאהבתו אותו מאד שר לו גם שיר נעים ונשגב מאד ליום חתונתו56. בלכת רבנו יצחק האלפסי בדרך כל הארץ היה כסאו נכון לפני בן מגאש כאשר צוה רבו לפניו לפני מותו, אך קרוב הוא כי לא בעיני כל ראשי העדה היה טוב להושיב בראש את החכם הרך בשנים תחת הרב הזקן מאד וכי בגלל זה עברו ימים עד אשר גברה יד המימינים על המשמילים

57. ובעלות רבנו הגדול בכבודו לשמחת כל אוהביו על הכסא אשר הכין לו רבו הנערץ אז פצח פי ר' יהודה הלוי רעהו רנה:

הַיּוֹם יַד הָאֱמֶת גָּבְרָה וְצֶדֶק עָמַד עַל יְמִינוֹ– –


– – וְאֶת גִּזְרָתוֹ וּבִנְיָנוֹ וּבְךָ בָּחַר אֲדֹנָי.58

ויהי מיום היותו לראש באליסאנא ויצא שמו בכל תפוצות ישראל “מספרד עד מצרים ועד בבל”. ומלבד “חכמתו הגדולה היו מדותיו מעידות בו שהוא מזרע משה רבנו עליו השלום59, שענו גדול מאד היה מכל האדם ונתן לו הקדוש ברוך הוא רחבת לב והיה עובר על מדותיו ועובר על פשע”60. ותרב ותעז מאד אהבת כל עמו אליו, עד כי נכון היה בעיני יודעיו לתת כמעט את נפשם כפרו באהבתם אותו מאד כדבר רעהו המשורר הלוי:

כְּרַב יוֹסֵף, אֲשֶׁר רַבִּים, יְאַוּוּ לְהוֹסִיף, יְמֵיהֶם עַל, יְמוֹתָיו61.

ותלמידיו נהרו אליו מקצות הארץ לקחת תורה מפיו, ושאלות בדבר דת ודין באו אליו מקרוב ומרחוק ומתשובותיו אשר השיב עליהן לא נטו שואליהן ימין ושמאל:

דּוֹרְשֵי תוֹרָה יִתְהַלָּכוּ מֵעִיר אֶל עִיר דִּין יֵחְפְּשׂוּ

קוֹל אוֹמֵר אֶל יוֹסֵף: לֵכוּ; אֲשֶׁר יֹאמַר לָכָם תַּעֲשׂו62.

וירם מאד ערך תורתו בעיני כל יודעיו; ואחרי דברי התהלה אשר יצאו מפי רבו האלפסי אשר היה לפניו63 ומפי תלמידו הגדול הבא אחריו64, מלאו כל גדולי חכמי דורו, אשר את רוחם הביע ר' יהודה הלוי:

הַלּוּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבָּרוּ; אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבָּרוּ65.

עֲזוֹב הֵימָן וְכַלְכֹּל וַעֲזוֹב כָּל- דְּבַר דַּרְדַּע וְשָׂא מִדַּבְּרוֹתָיו66.

מלבד תורת פיו לתלמידיו ומלבד תשובותיו לשואליו היה הוא מן הראשונים אשר החלו לבאר את התלמוד באורים מרחיבי דברים על הענינים במלֹא כלליהם67. ויהיו דברי פתרוניו יצוקים ומלאים ותורותיו אשר הורה אמת לאמתה68. אך בידינו לא נותרו מכל ספריו על התלמוד בלתי אם באוריו לשתי מסכתות69. בבאוריו יתחקה על שרשי הדבר להערות את מקורו הראשון70. אף העמיק להתבונן בדרכי חכמי התלמוד איככה יכלכלו את עניניהם ואימתי הם נזקקים להם71. והרוח המחיה את תשובותיו ואת הוראותיו היתה תורת מוסר72, חסד73 וענוה74.

ואמת הדבר אשר העידו סופרי דורותינו על ענות הרב הנערץ ועל רחב לבו אשר היו לאחדים ברוחו, כי אמנם משלו ברוחו ענוה ורחב לב חלק כחלק. ענוה בכל דבריו ומעשיו ובכל התורה אשר הורה את עמו להלכה ולמעשה. אך בכלכלת תלמוד התורה רחב לבו וכל משא פנים לא הטה את לבו ימין ושמאל. הן גאוני בבל אשר רק את “תשובותיהם והוראותיהם”, שהן לבדן הלכות פסוקות וסברות קצרות וברורות שם רבנו יוסף לעינים לכל רב ומורה75. בכל זאת מלאו לבו לנטות מדבריהם במקום אשר לא מצא אותם נכונים76 ולבאר את הענין כאשר עם לבבו77. וגם מדברי רבו האלפסי, אשר נחשבו כדברי האורים, נטה במקום אשר לא ישרו בעיניו ויפתור לפי טעמו78.

על המקצועות האחרים לבד מן התלמוד לא שקד. אך הפיוטים יקרו בעיניו, ותכון גם ידו עם הרבנים המתירים לקבוע אותם בתוך התפלה אשר עליהם נמנה גם מורהו רב אלפסי79, אף שם לב לבאר את השמות היונים אשר קראו הפיטנים למיני שיריהם80.

אוהב דבק וחבר בתורה לרבנו יוסף, אשר יצא לו כמעט שם כמהו בארץ ספרד, היה רבי ברוך בן אלבליא, אשר אחרי מות ר' יצחק אביו אספו רבנו האלפסי אל ביתו ויהי לו לאב ולמורה81. ותדבק נפש רבנו יוסף ורבי ברוך, אשר שנותיהם היו שוות82, אשה ברעותה, כי המעט אשר היו שניהם תלמידים לרבם הגדול, היו אבות שניהם, מאיר בן מגאש ורבי יצחק אלבליא, אוהבים נאמנים83. על כן נצמדו רבנו יוסף בן מיגאש ורבי ברוך בן יצחק יחדו. ויֵחשבו שניהם בכל ארץ ספרד ליורשי רוח רבם האלפסי84. ויעמד גם רבי ברוך תלמידים הרבה ויכבד מאד כי מלבד גדלו בתורה היה גדול במדעים85. ורבי יהודה הלוי היה גם לרבי ברוך לחבר, וירומם את כבודו בשירים. וכה הביע את תהלתו:

מְקוֹר חַיִּים לְכָל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְנֹגַהּ לְאֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.

שׁמוֹ בָרוּךְ, וְהוּא כִשְׁמוֹ מְבֹרָךְ; וְהַמְתָּבְּרְכִים בִּשְׁמוֹ בְּרוּכִים86.

עוד חבר לרבנו יוסף היה רבנו אפרים, אשר נחשב על גדולי תלמידי רבנו יעקב אלפסי. אף עם חכמי נרבונא בא בכתובים, וישאל מהם להעתיק לו פירוש סדר קדשים, אשר היה נמצא באוצר ספרי פירושיהם87.

ככל אשר הרחיבו רשב״ם ובן מגאש את גבול התורה מתוכה, ככה קמו בדור ההוא גואלים אשר גננו ויסֹכו על היהדות בכשרונם ובמדעיהם וישווּ עליה הוד והדר ביפי חכמתם וישפכו עליה רוח חן וחמדת קסם בשיריהם אשר לה בשפת קדשם.

ככל אשר גִּדֵּל הרב האלפסי את רבנו יוסף מגאש תלמידו על כל חכמי הדורות88, ככה נשאו חכמי הגוים את ראש התוכן רבי אברהם בן חייא אלברגלוני בתוך שנים עשר חריפי העולם אשר קמו בכל משפחות האדמה מדור דור89, מלבד אשר חכמתו בתורת התכונה היתה לתהלה גם בפי ראשי חכמי עמו90.

החכם הזה אשר נולד בעיר שוריָה91 במדינת קשטיליא גדול היה בבית המלך. דומה הדבר כי היה ראש שרי פקודות העיר92 ובפי עמו נקרא בשם נשיא. הוא היה אחד מן המעטים בימיו בספרד אשר עזב את הלשון הערבית וגם את דרכי מליצותיה אשר שמשו בה סופרי הדורות ההם, מפני שפת אבותינו העתיקה אשר בה בחר לכתוב את ספריו, אשר גדל ערכם מאד בעיני החכמים בני גילו. ענין מרבית ספריו אשר עשה לו בהם שם גדול בדורותיו גם בתוך חכמי הגוים, הוא תורת ההנדסה לכל מקצעותיה93. אולם בלעדי יצירי בינתו הגדולים האלה ילדה רוחו ילד מסכן וחכם, אשר רק זה מעט נפקד מרוב שנים, הלא הוא ספר הגיון הנפש94, אשר לא רק מתי מספר יודעי תכונה וחשבון ימצאו בו חפץ, כי אם כל נפש צמאה לדבר ה’ תשבע מטובו.­

בספר הזה עשה התוכן האלברגלוני את כל חכמתו הרחבה והמלאה לפתח השער למראה דמות כבוד ה' אשר תחזה גם כל עין בשר: “אם אתה מבין בכל לבבך סדר מעשה השמים אשר עליך והארץ אשר תחתיך, מיד אתה מודה ומבין כי הבורא ברא אותו על חכמת תבניתו ואחד הוא לבדו”. ויהי המעט מן הספר כי הראה לאדם את הדר כבוד יוצרו בכל היקום אשר לו מסביב, ויפקח את עיניו להביט בנפלאות אשר הפליא ביצירתו אשר יצר אותו את עצמו ואת בשרו “מתבנית בשרך ותקון אבריך אתה יכול לראות ולהבין חכמת בוראך”95. אך לא מדעי הטבע אלה ולא הפלספה היו לו למוצא חכמת האלהים כי אם התורה לבדה, היא פטר מקורה, “מקור כל החכמה ומקום כל היושר והתושיה”96. ויחלט כי גם דברי החכמה אשר יצאו מפי חכמי העמים לא ימצאו בעצם טהרתם המזוקקת רק בתורה97. אך בכל זאת רחוקה עינו מאד מהיות צרה בחסידי כל עם ולשון זולתנו; ונהפוך הוא, כי ידבר טובות על כל בן נכר אם רק לב טהור לו. ולא עלתה כזאת על לבו לגרוע את משפט הנכרי בכשרון בכל דבר מוסר צדקה או תשובה98, והיתרון האחד לישראל הוא כי הם המה “השואבים את מימי החכמה ממעינה הטהור והמקבלין אותה מפי הנביאים ומן התורה הקדושה”99. והיתרון הזה הוא הנותן חיי עולם לעם עולם100 והוא המגדל ומרומם את תורת מוסרו על תורת מוסר כל עם ועם. ובאמור איש מישראל אל בני הנכר: “עברי אנכי”! יהיה דברו לאמר: “אין לכם לפחד ממני, אני הוא מן העם אשר כל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות לנו”101. ובהיות עם ישראל נבדל בקנין תורתו, שהיא מקור חכמתו וצדקתו מכל העמים אשר על פני האדמה, נבדל הוא מהם גם בגורל. ו“וכאשר הפריש הקדוש ברוך הוא את האדם מכל בעלי החיים, כן הפריש אומה אחת מבני האדם, אומה שתהיה מקודשת לכבודו מכל בני האדם”102. על כן אין לישראל להתיאש מכל התלאות המוצאות אותו אשר מות הן לכל עם אחר. ונהפוך הוא, כי “כל איש מבין וחכם ראוי [לו] לשמוח כל זמן שהוא שונה בתוכחות האלה” הכתובות בתורה103. כי התלאות ההן הן הן המוסיפות לנו עֹז ואמץ בהבליגנו עליהן ובדעתנו כי כל אלה כצל תחלופנה ומן החזון אשר חזו נביאינו לא יפול דבר וחזון הנביאים, לאחרית הימים לא לישראל לבדו הוא כי אם לכל יושבי תבל, ועצם הגאולה הזאת היעודה לכל בני האדם היא משמרת מצוַת אהבת איש לרעהו ואומה לחברתה כאהבת איש את נפשו ואבדן הקנאה והשנאה והמריבה והמלחמה, אשר הן הן מקור כל הרעה וכל הרשעה, מן הארץ לעולמי עד104.

החכם החסיד הזה שם את לבו להדריך את קהל עמו בדרך החכמה והמוסר אשר הורו נביאי ישראל וחכמי תורתו מדור דור105. ויתבונן וימצא כי כתות החוטאים שתים הן למיניהן: יש אשר יחטא האדם “מפני שיצרו הרע גובר עליו”; ויש נלכד בשחיתות היצר “מפני שאינו מכירו” ואינו מכיר את רעתו. וכנגדן יש שני מיני תרופה: “הראשון106 ראוי ליסר ולהוכיח [אותו]; והשני [ראוי] ללמד ולהוכיח אותו”107. אך אין תועלת בדברי המוסר והחכמה בלתי אם בצאתם מפי “אדם אשר בו רוח תורה ויראה”108. ואין תכלית המוסר כי אם תקון הלב כי כל אבר – נוהג בדרכו בלי למוד – – כ״א הלב לבדו [הוא] אשר אינו יכול לקַים [את מלאכתו אם לא יהיה האדם] מנהיגו או מרגילו“109. אולם אף כי כל תעודת הוכחת המוסר הוא רק תקון הלב, בכל זאת, יען כי אין הלב מתגלה רק במעשיו הגלוים ולא במחשבותיו הנסתרות, יש למדריך להוכיח את חניכו או את קהל שומעיו, רק “על הדבר הנגלה לו– – ואין לו לבקר אחר הלב”110. תחלת חובת כל איש מישראל היא משמרת המצוה, “כי המצות והחוקים מספיקים לכל גלויות ישראל אשר הם מפוזרים על ארבע פינות העולם” לתת להם לב אחד ולכַונו אל אל אחד111. “אפס כי האיש אשר הוא זַכַּי לפני המקום אין זכות, שלמה עד שיהיה זַכַּי לפני עמו”112. על כן לא בענות אדם את נפשו בצום יתרצה אל ה' עושהו כ״א בהשביעו רעבים ובהלבישו ערומים ובשמחו את לב עצבים, ועם זה גם בהטיבו אף לנפשו ולבשרו113. ותחת ענות את נפשו ברעב יהי “מענה את נפשו [בהיותו] שומר פיו ולשונו מכל דברי הבל וריק ומדריכם לדברי תורה וחכמה – ואינו מונע את נפשו כל ימיו ממאכל ומשתה טהור”114. שאין עבודת ה' בגוף ובבשר כי אם בנשמת האדם ונפשו ההוגה להיות כל עסקה והגיונה בגבורת ה' ויראתו ולהחזיק בחכמה אשר היא תלמוד תורתו”115. ועל כן “אין דרך הצדיקים לעשות כן116, באשר נשמתם ונפשם ההוגה גוברת על יצרם, ותאות בשרם מסורה בידם”117. ותכלית כל התורה היא המצוה העתידה "להיות נוהגת ומקֻימת לכל יושבי העולם118. "הלא היא מצות “ואהבת לרעך כמוך”, אשר ראשי תנאיה הן חמש אזהרות “שהן מחזיקות מחיצות כל מצות שבתורה”, לאמר הן הן המעמידות את מוסר תורת ה' בקרב ישראל, הלא הן חמשת הדברות האחרונים אשר בעשרת דברי לוחות הברית בהיות הם הגודרים את הדרך מפני הדמים, הזמה, הבצע, השקר והתאוה אשר הם המה מקור כל חטאת האדם לאדם.

למסגרת לדברי תורת החכמה הזכה הזאת והמוסר הנעלה שם את שתי ההפטרות ליום הכפורים119 אשר בספרי ישעיהו בן אמוץ ויונה בן אמיתי הנביאים120.

בימי ר' אברהם בר חייא היה בעירו עוד איש אחד מאנשי השם, הלא הוא ר' יהודה בן ברזילי אשר עמד לפני ר' יצחק בן ראובן121 אלברגלוני122. ויגדל בן ברזילי בתורה, ויכתוב גם הוא באורים לכל התלמוד וספר פסקי הלכות123 כאשר כתב ר' יצחק מורהו124 ויכתוב גם באור לספרי יצירה כאשר כתבו רבים מגדולי חוקרי ישראל בעת ההיא. מתוך באורו זה ומתוך ספר העתים, אשר שניהם יצאו לאור בדורנו, תראה לו דעת רחבה בתורה ובמדע, ויראת ה' טהורה מאד. דומה הדבר כי דרכי גאוני בבל היו לו לעינים גם בחקירותיו וגם בפסקיו, דברי רב סעדיה וחכמתו היו לו לעינים125. ויתאמץ בכל עוז לפתור מליצות המקרא והאגדה, אשר לפי גופי פשטן הן נראות כמדברות על ה' כאשר ידובר על בשר ודם, בפתרון המבאר אותן לאמתן כי אינן בלתי אם משל “לסבר את האזן” לדעות נעלות126. אך בכל אהבתו את החקירה הנאמנה לא טהרו בעיניו חוקרי ארצו, ויזהר את התלמידים לבלתי קחת תורת חכמה בלתי אם מפי הגאונים רב סעדיה, רב שמואל בן חפני ודוד אלמקמץ127. ככל אשר הלך בדבר החקר בדרכי הגאונים האחרונים ככה הלך באחת מהוראותיו בדרך אחד מן הגאונים הראשונים בדרך רב יהודאי גאון לשמר את הקדמוניות בעצם תומן וטהרן לבלתי הוסף עליהן דבר ולבלתי חדש בהן דבר128. ויחזק רב יהודה בן ברזילי בדרך הזאת ויערער על הקהלות אשר נתנו לפַיטנים לקבוע את פיוטיהם בסדר התפלה. גם התוספות הקדמוניות אשר ברבות הימים קרם עליהם עור ותחשבנה לעצם מעצמות התפלה129 העתיקה, אשר באמת לא נפלו ממנה בטהרתן ואולי גם ביָשנָן, לא טובו בעיניו130. ולא מעַין צרה ודעת קצרה החזיק בדרך הזאת, כי שיטה זאת שיטת משמרת העתיקות בעינן, אשר ראש ההולכים בה היה ר' אליעזר בן הורקנוס131, טובה ומועילה מאד להכריע את כח המחדשים הקיצונים בדור אשר שיטת החדוש גוברת בה וקרובה לטשטש את הצורות הראשונות הבריאות והמלאות, ככל אשר פחסה הפלספה היונית בגבול החקירה הרבה מצורת היהדות העתיקה המשומרת.

מלבד דעתו הרחבה בתורה בטהרתה מבית לגבול ישראל היתה עינו חדה להכיר את הסיגים אשר יעלו בה בני הנכר אשר תרגמו את התורה בטעמם, או אשר שלחו את ידם אל התרגומים אשר תרגמוה בני ישראל ללשון אחרת, לשנות טעמם בשגגה או בזדון ויהפכו את האמת לשקר, ואת גופי המעשים ואת גופי המצוות לדמיונות ואת החזיונות לגופי מצות ומעשים. ואלה דבריו הנאמנים והקימים לעד: " – – פסוקים אלו וזולתן, שלא ידעו לפרשן הרבה, מן המינין והאומות שנכתבה להן התורה בלעז יטעו הן וחכמיהן ויפרשו את הדמיונות בממש עד שיצאו להפקר וכפרנות, וצא וראה כמה הטעו אותן האומות ומטעיהן… וטפלו שקר בלי מדה, וכן כל מי שנמשך אחריהן טעו עמהן, שהן משלימין רוב הפסוקים האמורים על הקדוש ברוך הוא בממש. וזה דבר ידוע שכל כתבי הקדש דברו בענין הבורא במשל ודמיון ולא בממש. ולא די להם זה, אלא כל שאר כתבי הקדש האמורים במצות שהם ודאי בממש ולא בדמיון – כי המצוה צונו המקום עליה לעשותה ממש ולא בדמיון, וכן הנביאים דברו על המצות בממש ולא בדמיון – והם שמו פירושי המצות כמו משלים ודמיונות, כדי לפרוק מעליהם על התורה והמצות, ועשו אלו תהפוכות כלן, ושמו האמור בדמיון לממש והאמור במשל לדמיון עד שכפרו בעקר ופרקו עול התורה והמצות"132.


מודעה רבה ומחאה גלויה כזאת, אשר מסר ואשר מחה הרב הנכבד הזה, שקולה היא הרבה יותר מכמה וכמה מאמרים בדקדוקי פילוסופיא שנהגו בארצו ובדורותיו אשר צרכן וערכן דל מאד גם בימיהן ואף כי בדורותינו, לא כן התוכחה המגולה הזאת, כי המעט ממנה כי היא הסתוריא133 מסותרה מוגהת ומדויקת, לשיטה אורבת לכבוד תורתנו העבריה קרוב לאלפים שנה, אזהרה היא לחכמים ולמתחכמים אשר בדורנו אשר לא יחושו לכבוד כתבי קדשנו שהם לבדם הם כל מקור חיינו, כחנו וכבודנו, וילכו לנוע על התרגומים היונים, הרומים והסורים הקדמונים והאריים החדשים לדרוש בעד החיים אל המתים מבלי התבונן כי מלאים הם שגיאות וזיופים אשר מרביתם לא מאליהם כי אם השתבשו והזדיפו לשם שבוש ולשם זיוף לחלל את כבוד התורה ולדלדל את כחה ולהטיל בה מומים ועל פיהם ישבשו אחדים מסופרינו וחוקרינו את תורת ישראל השמורה ונצורה כאישון בת עין. “הנשמעה עוד תהפוכה כזאת”? קראו דברי ר' יהודה בן ברזילי, האזינו דברי בת קול זה היוצא מהר חורב, וחוסו על עלבונה של תורה וחֲכָמוּ.

בית בנתה לה הגדולה בספרד, במשפחה העתיקה והנהדרה משפחת בן עזרא. מלבד אשר הקימה זה כשני דורות את יצחק בן שפרוט נדיב הלב והרוח ואת בנו חסדאי השר האדיר אשר היה למגן לעמו לתופשי תורתו ולמרחיבי לשון אבותינו, העמידה בדור הזה בעיר גרַנַדָא ארבע האחים בני יעקב בן עזרא134 – אשר היה משרי המלך חבוס ובאדיס בנו מושלי גרנדא בימי השרים בני נגדילא135 – ואלה שמותם: יצחק הבכור ומשה משנהו ויהודה השלישי ויוסף הרביעי136 וגם אחיותיהם נשים יקרות היו137. נדבת רוחם וגאון הליכותיהם היו בעיני מכבדיהם כעין עדות נאמנה למסורת אשר עלתה ביד קהל גרנדא כי אבות אבותיהם היו אלופי יהודה משרי ירושלים עיר הקדש138, בהיות "מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים139. את גדולתם ספר ר' יהודה הלוי אבי המשוררים בשיר, ויצב מצבת זכרון ליצחק הראש בקינתו אשר קונן עליו140, וליוסף הצעיר קרא: “שְׂריג שׂוֹרֵק וּנְטַע נַעֲמָנים”141, בהיות לו “רֹחַב הלב כרֹחב ים וּמלא נדיבות אך: יְרָשָם מאבותיו”142. אַך מלבד זכרונות בודדים על דבר גדולתם וחין ערכם לא השתמר זכר גופי מעשיהם לבד ר' משה בן עזרא המשורר אשר בשיריו הרבים הציב לו יד ושם. את שמו ומעשיו רשם סופר זכרונות דברי הימים של הדור ההוא לאמר: “רבי משה בן יעקב בן עזרא מזרע המשרה וחכם גדול בתורה וחכם בחכמה יונית ובעל שירות ותשבחות וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת יוצרו”143. וקרוב הדבר כי נמנה בין גדולי ספרד ודבריו היו נשמעים בתוכם144, וכי קנה ברוחו הנדיבה את לב יודעיו ורעיו עד כי שמו את נפשם אל משמעתו באהבתם אותו145.

בימי בחורותיו עמד לפני הרב הגדול ר' יצחק בן גיאת לקחת תורה מפיו. גם מפי אחיו יצחק הבכור גרע אליו חכמה146. ולא רחוקה היא כי מלבד אשר בן גיאת לִמדוֹ תורה אצל עליו גם מרוח השיר אשר נחה עליו, אך עד מהרה שֻלחה רעה בינו ובין אחיו, כי אהב את בת אחד מהם והנערה גם היא אהבתו, ואבי הנערה מנע אותה ממנו ויתנה לאחיו האחר. ותֵּמַר נפש משה ויעזוב את בית אביו וירחק נדוד אל קשטיליא ואל פורטוגל, ולמען הבלג על יגונו שם את כל לבו אל השירה ואל המדע וישפוך את רוחו ואת מרי שיחו בשירים אשר כתב אל אוהביו, ככל אשר הביע בן גבירול בימיו את רוחו הקשה בשיריו. אולם רוח משה לא שחה בקרבו כרוח שלמה כי מרבית שיריו הפיקו שקול נחת ורוח נכון. וישר גם הוא בימי נעוריו כמשפט כל משוררי עמו בארצות ממלכות ערב בימי עלומיהם על היין ועל השמחה ועל התענוג. ותהי מלאכת השיר העברי ככלי משחק בידו ויפליא לגלות בה פנים חדשות לבקרים ויחרוז צמדי חרוזים אשר תיבותיהם האחרונות שוות הן בכתבן ובמבטאן ובכל פרטיהן ושונות מן הקצה אל הקצה במשמען147.

היתרון אשר היה למליץ הזה על כל בני גילו הוא עינו החדה באוצר הלשון האצור בכתבי הקדש, עד כי נצבו ויתיצבו לנגד עיניו המוני מלות ומליצות אשר כל עין זולתו לא שזפתם אף כי עברה עליהן גם היא פעמים אין מספר. ויען כי כל שערה דקה לא נכחדה ממנו השיגה ידו לכלול את הדר משכיותיו בכל פתוחיהן יחד, איש לא נעדר. ויכתוב ספר שירים אשר קרא לו “ענק” או “תרשיש”. ויעל מספר שירי החול אשר שר לשלש מאות. אך מעט מעט נדחה החול מפני הקדש148, כי שם את פניו אל מחזור התפלה אשר לראש השנה וליום הכפורים, להעשיר אותו בפיוטיו, אשר עלה מספרם למאתים, על כן קראו לו ר' משה הסלח על רוב סליחותיו אשר סדר. גם ספר השיחות והזכרונות149 ערך על דבר מלאכת השיר והמִדבֶּרת, אשר גם שמות גדולי משוררי ספרד וראשי פעליהם רשומים בו. ובמקצוע הפלספה כתב את ספר ערוגת הבשם לבאר את דעות פלספי יון וערב, ומחוקרי ישראל לא הזכיר שם בלתי אם את רב סעדיה ואת בן גבירול150. דומה הדבר כי נפרד היה ימים רבים מעל אחיו. אולם במות בת אחיו, אשר אליה נשא נפשו, בלדתה בן שבו הלבבות לקרבה איש אל אחיו. וימותו שלשת האחים יהודה, יצחק ויוסף זה אחרי זה, על פני משה, ותקצר נפשו מאד ויהי בעיניו כאיש גלמוד וערירי. בכל זאת לא הניח את כנורו מידו ויוסף לשורר ולפיֵט עד אשר מת זקן ושבע ימים. ויקונן עליו ר' יהודה הלוי151, וינחם בקינתו את אחיות משה, אשר רק הן האריכו ימים אחריו ואחרי כל בית אביו.

בימיו היה משורר בארץ ספרד ושמו יוסף בן צקבל, אשר היה הראשון אשר יִחד את כל מלאכתו אל שירי אהבים. ואף כי לא עשה יוסף גדולות בשירה הזאת, משכה בכחה את לב אבירי המשוררים לעשות כמתכֻּנתה. גם לרבי משה בן עזרא נמצאים שירים כאלה. מגאוני הדורות הבאים, אשר לא היה לפניו משא פנים, כתב בראש פתרונו לתורה לאמר: “ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבנו שלמה עטרת צבי תפארה, מכתר בנמוסו במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה ובאהבתם אשגה”. וגם רשב״ם נכדו הגדול “איש האמת” אשר באר את התורה בדרך אחרת, הכיר את ערך חכמת אבי אמו הנערץ והנהדר ויאמר עליו: “רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפרש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא”, “ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם”. ויאמר עליו שאלמלא הוא נשתכחה דרך התלמוד הבבלי מישראל". וחכמי ספרד אשר התגאו כל ימיהם ביתרון דעתם את המקרא ואת לשון אבותינו על חכמת צרפת – אשר באמת לא היו אלה נופלים מהם בעמק הגיונם בשני מקצועות ההם – הבדילו את רבנו שלמה לטובה מיתר חכמי ארצו, ויקראו לו “פרשנדתא”, לאמר מבאר התורה לאמִתה. והמשורר הספרדי ר' אברהם בן עזרא, אשר דרכו היתה רחוקה מאד מדרך רש״י התמימה, הגיד את תהלתו בשיר לאמר: ­


  1. בדבר מספר ספריו שונים הם דברי ספרי הזכרונות: ר‘ זרח בן מנחם איננו מזכיר בלתי אם את פירושו לבבא בתרא (הקדמה ס‘ צדה לדרך: סדה״ח ב’ 424). ור’ דוד אסטלא מזכיר פי' “מקצת פסחים ומקצת ב״ב” (קרית ספר: שם 230). ואמנם שני אלה הם המצוים בידנו. ויש כותבים עליו “שהשלים פירוש רש״י ז״ל ועשה ספרים רבים וחבורים גדולים” (סה״ק לר‘ אברהם בר’ שלמה: סדה״ח א' 102). “ואמרו שגם הוא עשה פירוש על כל הגמרא כמו שעשה זקנו רש״י ז״ל – ועשה פירושו באריכות ע״ד שעשה בבא בתרא” (לקוטים מדברי ר״י סמברי: שם 127).  ↩

  2. שם. “ר״ל בזה, כי האריך הרבה יותר מדי” (שם).  ↩

  3. רשב״ם ברא‘ ל״ז, א’.  ↩

  4. “– – הדרשות שהן עקר”(רשב״ם ברא‘ ל״ז, ב’).  ↩

  5. “ידעו ויבינו אוהבי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות, אע״פ שהם עקר, כּמו שפירשתי בבראשית, כי מיתור המקראות נשמעין האגדות וההלכות. ומקצתן ימצאו בפירושי רבנו שלמה אבי אמי זצ״ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות. ואפרש בדינים וההלכות לפי דרך ארץ, ואעפ״כ ההלכות עקר, כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה”(שם שמות כ״א, א').  ↩

  6. “ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות, ויש ללמוד כלם, וטוב אשר תאחז בזה אשר פירשתי וגם מזה אל תנח ידך” (שם ויקרא א‘, א’).  ↩

  7. “מצאתי במכילתא” (שם במד י״א, ל״א). “וכן מצאתי אח”כ (בס') [במדרש] של שמואל“ (שם ברא‘ כ״ב, א’). ”ראיתי בשוחר טוב“ (שם שם ל״ו, ט'). ”ובס' לקח טוב" (שם שם מ״א, י').  ↩

  8. “ומנחם פי‘ וכו’” (שם שם נ‘, ב’. שם שמות ל״ד כ״ט).  ↩

  9. “וכן פתר דונש” (שם שם ל״ד ל״ד. שם ויקרא א', ט״ו).  ↩

  10. בקי היה בספרות הפיוטים כהיותו בקי במקרא עד כי נתחלף לו חרוז: “לנו מלאכיך סביב יחנה” – לרש״ב יצחק שחרית יום ב' של ר״ה – בפסוק. (ע‘ שם דברים ל״ב, י’)  ↩

  11. בקי היה בספרות הפיוטים כהיותו בקי במקרא ער כי נתחלף לו חרוז: “לנו מלאכיך סביב יחנה” – לרש״ב יצחק שחרית יום ב' של ר״ה – בפסוק. (ע‘ שם דברים ל״ב, י’).  ↩

  12. “וכן פייטר”א הקליר" (שם בראשית כ“ז, כ”ז).  ↩

  13. “כך פי‘ אבי הרב ר’ מאיר מ״כ” (שם שם כ״ה, ל״ב).  ↩

  14. “זה שמעתי מר״י קרא חברנו והנאה לי”(שם שם ל״ז, י״ג). “ – – ר״י קרא – – הי‘ רוצה לומר – –השיבותי וכו’” (שם במדבר ד‘, י’).  ↩

  15. “מצאתי בתשובות ר' קלונימוס כמותי”(שם במדבר י״א, ל״א).  ↩

  16. “שמעתי שכן מפרשים בנרבונא”(שם שמות כ״ה, ל״ג).  ↩

  17. “מצאתי בספרי ספרד”(שם דבר' י״ח, י״א).  ↩

  18. “נמצאו בספרי מלכיות אחרות”(שם שמות י״ב, י״ד).  ↩

  19. ככה נראה קצת לעלות מדבריו אלה "ואע״פ שיש בספריהם וכו‘ בלשון לטין וכו’ (שם שם כ', י״ג).  ↩

  20. “מי שרוצה לעמוד על עקר פשוטן של מקראות הללו ישכיל בפירושי, כי הראשונים ממני לא הבינו (בו) [בהן] כלל וכלל – – ומי שמפרש [ב]ענינים אחרים אינם אלא טועים גמורים”(שם שמות ג‘, א’); “המפרש וכו' שטות הוא בידו” (שם ברא‘ מ״ט, ח’); “המפרשו וכו' לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחלוק טעמים כלל” (ט'); “פשטות של אחרים של ערמומיות אומרים והנם הבל” (מ״ר ב״ח).  ↩

  21. אם נכון את שירת רשב״ם הקשה והסתומה לסיום פירושו לס' בראשית אל מליצת רש״י הפשוטה בהקדמתו לשה״ש וגם אל מליצתו החרוזה בפיוטיו ואל האור היוצא ממנה נראה עד כמה יפה כח האב מכח הבן לענין זה.  ↩

  22. ע' מעט דוגמות לרש״י בבינת עצם הוראת המלות הראשונה לעיל במקומן.  ↩

  23. כגון “כל ל' אכן שבמקרא: אך כן ולא כמו שהייתי סבור” (רשב״ם ברא‘ כ״ה, ט״ז. שמות ב’, י״ד); “ויצו פרעה לכל עמו לאמר: וכן אמר להם, שכן כל לאמר שבתורה כפל לשון [הוא]” של ויצו או ויקרא או של וידבר או של ויאמר (שם שמות א', כ״ב); “כל לשון רציחה הריגה בחנם” [– ולא בדין –] (שם שם כ', י״ג); “כל עצה שסופה פורענות קורא הסתה” (שם דברים י״ג, ז'); “ממכריו על האבות: כמו איש מאת מכרו – מ״ב י״ב ו' – ” (שם שם י״ח, ח') “התעמר: סחורת אדם” (שם שם כ״א, י״ד).  ↩

  24. ע' כללו הנפלא, שעקרו הוא מדרש חכמים, והוא הכירו וידע לשמש בו (ברא‘ ל"ו, ט’).  ↩

  25. “כל סדור דברים קרוי שירה” (דברים ל״א, ל״א.).  ↩

  26. “ימינך ה‘ נאדר בכח ימינך ה’ תרעץ אויב: – – חצי הראשון אינו מסים דברו עד שיבא חצי האחרון וכופלו ומשלים דברו; אך בחצי הראשון מזכיר במי הוא מדבר”(שם שמות ט“ו, ו', י”א וע"ש ושם פסוק ו'.).  ↩

  27. כמאמרו הכולל של רבא: “דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו” (יבמ' כ״ד.).  ↩

  28. “וממדבר מתנה וג' ומנחליאל במות: לפי הפשט כל אלו שמות מקומות של נסיעה וחניה”(רשב״ם במדבר כ״א, י״ח); “מול סוף וגו' ודי זהב: הכל מקומות לפי פשוטו” (שם דברים א‘, א’).  ↩

  29. “כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר”(שם ברא' י״ט, ל״ז).  ↩

  30. “ארמי אובד אבי: אברהם”(שם דבר‘ כ״ו, ה’).  ↩

  31. “לא קמו איש מתחתיו: לפי פשוטו שלא ידעו היכן ילכו”(שם שמות י', כ״ג).  ↩

  32. “באנו אל אחיך אל עשיו: ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת וגם הנה הוא, מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. וזהו עקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו [– האמור באהרן ומשה –] – שמות ד' י״ד – ”(שם ברא‘ ל״ב, ז’).  ↩

  33. “תועבת מצרים כל רועה צאן: נבזים היו בעיניהם כל רועי צאן כי מאוסה צאן בעיניהם”(שם שם מ״ו, ל״ב). “וצאן דבר מאוס היה במצרים” (שם שמות ח', כ״ב).  ↩

  34. “לא היה אדם יכול להוציא את המלכות עגלות כ”א ע“פ פרעה” (שם ברא' מ“ה, כ”ב).  ↩

  35. “המושלים: מושלי נבואות כגון בלעם וחבריו” (שם במדבר כ״א, כ״ז), ואם דבר זה בפרטו אמת לאמתו, כי דוקא בלעם וחבריו היו מושלים אלה, אם לא, הלא ראינו כי אמתת דבר זה בכלל היה היתה מורגשת לו כי היו חכמים בדורות ההם בגוים שהוא דבר שברורו הולך ומוסיף בזמננו.  ↩

  36. “ויולך ה’ את הים רוח קדים עזה: בדרך ארץ עשה הקב״ה שהרוח מיבש ומקריש את הנהרות” (שם שמות י״ד כ״א. ועי‘ כעין זה גם בפי’ כלי יקר).  ↩

  37. “לאות על ידך ולזכרון בין עיניך: לפי עמק פשוטו, יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך כעין שימני כחותם – על זרועך – שה״ש ח‘, ו’ – בין עיניך כעין תכשיט וכו'” (רשב״ם שמות י״ג, ט'). וכן לענין שבת כתב, כי לּדעתו לא הערב הוא תחלת היום כי אם הבקר.  ↩

  38. כי אמונתו היתה רבה ותמימה רואים אנו במקצת באוריו כגון אלה: “ה‘ נסי: שהמטה של הקב״ה היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הקב״ה לנס על ההרים וכו’” (שם שמות י״ז, ט״ו): “את האורים ואת התמים: כעין השבעות של שמות בדברי הקב״ה שהיה נותן בחֹשן להגיד משפטן וצרכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה, להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה, ק״ו לקדושה שמגדת” (שם שם כ״ח, ל'); “כל עע״ז – – טועים [וסבורים] שתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוה״ק” (שם שם ל״ב, ד'). ועל העגל אמר “שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה היה מדבר וכו‘ ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה וכו’ להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות לדעת אם יהיו תמים לה‘ אלהיהם וכו’, כדכתיב כי מנסה ה״א אתכם – דברים י״ג, י״ד – וכו'” (שם. ע' שם דברים י״ח, י״ב). ודעות כאלה רחוקות מאד מהתחכמות ומהתפלספות.  ↩

  39. “ושאלה אשה משכנתה: במתנה גמורה וחלוטה שהרי כתוב ”ונתתי את חן העם כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך – תהל‘ ב’ ח'–" (שם שמות ג‘ כ״ב; י״א, ב’; י״ב, ל״ו).  ↩

  40. עי׳ דבריו המוכרעים שהעלה “לפי עמק דרך פשוטו של מקרא” (שם ברא' ל״ז׳ כ״ח. ועי׳ הרחבתנו לבאור זה לספרנו זה ח״א 135).  ↩

  41. עי‘ היטב רשב״ם ל״ב ד’ והרחבתנו לזה לספרנו ח״א 152.  ↩

  42. “כי כבד פה וכבר לשון אנכי: איני בקי בלשון מצרים בחתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים”(רשב״ם שם ד‘, י’).  ↩

  43. מלבד עדותו על פתרונו בדבר שאלת כלי כסף וכלי זהב מן המצרים כי “זהו עקר פשוטו” שמח להעיר את אוזן הקורא כי פתרון זה לפי דרכו הוא גם תשובה למינים הנחרים בנו (רשב״ם שם ג', כ״ב). ועל הפותרים האומרים כי משה רבנו ע״ה היה בעל מום בלשונו נתמלא ויקרא: “וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקבל תורה מידו היה מגמגם בלשונו”? ולמען הסיע שורש דבר זה מלב הקהל הוסיף על דבריו: “ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים; ואין לחוש לספרים החיצונים” (שם שם ד‘, י’).  ↩

  44. 133 “וזו תשובה שהשבתי לאפיקורסים והודו לי; ואע״פ שיש בספריהם וכו' הם לא דקדקו” (שם שם כ', י״ג). ותחת לאפיקורסים צ״ל “למינים” – וכן שם שם ג', כ״ב – כי בפי קדמונינו שאחרי התלמוד נקראו כל הנוצרים מינים.  ↩

  45. ת' רש״ל כ״ט.  ↩

  46. “וריצב״א אשר בא לשמש לפניו ושב למקומו” (שם).  ↩

  47. ר‘ אברהם זכות מזכירו בשם "ר’ יוסף פורת החריף בן רשב״ם" (יוחסין ב' ק״ב קכ״ט:).  ↩

  48. סה״ק: סדה״ח 76.  ↩

  49. עי' ח״י 177.  ↩

  50. עי' דבר זה ח״י גד 180.  ↩

  51. Sevilla. ובפי סופרינו הספרדים “מדינת אשביליא”.  ↩

  52. סה״ק סדה״ח א' 76.  ↩

  53. "והיה לו לרב יצחק לבן נבון (שם)  ↩

  54. “וסמכו קודם פטירתו, וכתב לו ספר שאפילו בדורו של משה לא אשתכח כותיה, דאלו בדורו של משה כתוב הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים וג' וכתיב בתריה ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואלו נבונים לא כתיב בהו דלא אשכח, והוא [ר״י מגאש] היה חכם ונבון”(שם). [וע', עוד הערות נוספות בסוף הספר].  ↩

  55. רמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה ומליצת הכתוב ע' מ״ב כ״ג, כ״ה.  ↩

  56. עי' לעיל עד 120 הערה 4 והערות נוספות שבסוף הספר הזה.  ↩

  57. ככה היא דעת גרץ הנכונה המסתיעת מן השיר הסמוך (גד״י VI 128).  ↩

  58. דיואן ריה״ל לר״ה בראדי שירי חול 192.  ↩

  59. 148 מפני שהיה מבית הלוי יחסו אותו מעריציו אל מרע״ה  ↩

  60. 149 סה״ק סדה״ח א' 76.  ↩

  61. דיואן ריה״ל שם 191.  ↩

  62. חבוריו על כל התלמוד היו דרך פירוש ופסק (שה״ג מערכת גדולים). וספרי פסקו היו יחוס שאר בשר בדיני נשים תקון שטרות וס' העתים (שם)  ↩

  63. לעיל 66 הערה 10.  ↩

  64. 67 הערה 1.  ↩

  65. דיואן שם.  ↩

  66. 192.  ↩

  67. “וראש לכל החבורים שנעשה דרך הרכבת פירוש הם פירושי וכו' ופירושי הרב אבן מגאש ז״ל”(הקדמת הרב המאירי למס׳ אבות: סדה״ח ב׳ 282) ופירוש רש״י נמנה בפי רב זה עם “החבורים שנתחברו דרך פירוש” סתם. ואח״כ הוא אומר על החבורים כי יש “מהם כללים ומהם פרטיים”. שומע אני מזה כי פתרון “דרך הרחבת פירוש” היא פירוש כללי, ופתרון “דרך פירוש” סתם הוא “פירוש פרטי” מעין זה של רש״י.  ↩

  68. “והרב רב יוסף הלוי זה הפליג בפי' התלמוד בפי׳ מלא ובפסקים אמתים”(שם).  ↩

  69. “יש מהם אתנו פי׳ מסכת שבועות ופי' מסכת בבא בתרא”(שם).  ↩

  70. “ועקר מימרי' דריו״ח בזבחים” (חדושי שבועות: שבועות נ׳.) ודאמרינן לר״ש וכו' עקרא בספרא (שם שם ז'. ועוד הרבה כזה).  ↩

  71. “אם תשאל: והא קיי״ל אין סדר למשנה בתרי מסכתא, ואם כן מאי קשיא לי‘? אפי’ הכי כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. ומשום דהוו ידעי טעמא הוא דדייקי לה, אבל אלו לא הוו ידעי בה טעמא לא הוו דייקי לה מעקרא”(שם שם ב׳:)  ↩

  72. על ש“צ המאריך יותר מן הצבור השיב כי ”ראוי להיות לו דרך ארץ ומוסר עם הצבור ולא יאריך בתפלתו להטריח על הצבור" (תשובות ר״י מגאש תק"פ).  ↩

  73. על “ש”צ – – שיצא עליו שם רע בילדותו“ השיב: ”אם היה הרנון על מה שעבר אין מסלקין אותו לסבת מה שקדם – – אלא מכיון שראינו אותו עתה הולך בדרך ישרה – – מותר להתפלל אחריו ולא נביט אל מה שכבר עבר, לפי שהחשובה מקובלת לפניו, כאמור: שובו בנים שובבים ארפא משובתם – הושע י״ד ה' – " (שם ת' צ״ה).  ↩

  74. על הלכת “תלמידי חכמים מותר להלוות זה מזה ברבית. מאי טעמא? מידע ידעי דרבית אסורה וגמרי ויהבי להדדי לשום מתנה” הורה: “הלכה היא, אבל אין לסמוך עלֹיה אלא היחידים הכשרים שבהם לא זולתם”. (שם ת' קפ״ט).  ↩

  75. תר״י מגאש ת' קי״ד  ↩

  76. “ודברי רב שמואל בר חפני ז”ל שבאר כמו שזכרתם בשמו, הנה בקודם ראינו אותם והשבנו עליו ואין משגיחין בהם" (שם ר״ט).  ↩

  77. “וראינו לרבוותא הגאונים פי' דלא סליק ולהכין חזינא לפירושי וה”פ וכו'" (שם כ״ו).  ↩

  78. וחזינא לרבנו – האלפס – זצ״ל פירושא דלא דאיק פרשנא לי'" (חדושי שבועות: שבועות ג'.).  ↩

  79. ת‘ ר״י מגאש ת’ פ״ז.  ↩

  80. עי' פתרוננו למלת “פיוט” ולמלת “פזמון” (שם ר״ד).  ↩

  81. לעיל 20 הערה 1.  ↩

  82. שניהם נולדו בחודש אחד בחדש אדר ראשון ש' 4837 (סה״ק סדח״ח ח״א 67, 77).  ↩

  83. לעיל צד 66.  ↩

  84. “וכשמת רב יצחק אלפסי טבעם של זוג זה של ר‘ יוסף הלוי ור’ ברוך בר רב יצחק היה פושט בכל הארץ”(סה״ק: שם 77).  ↩

  85. שם.  ↩

  86. דיואן בראדי ש״ה 189.  ↩

  87. עי' מבתכו הנמלץ מאד, אשר צוה לר״י הלוי לכתוב בשמו (דיואן ריה״ל של בראדי שירי חול 217).  ↩

  88. עי' לעיל 66 הערה 10.  ↩

  89. קָארדָאן בספו täSubtilit, מובא מאת Volfius (עי‘ תולדות רא״ב חייא, פריימאן: בראש ס’ הגיון הנפש VI: 4) וַלאפלַאס התוכן הצרפתי הזכירו בספר תולדות התכונה לפיליפאווסקי: (תולדות המחבר בראש ס' העבור XVIII). והחוקר nsterüSebastian M תרגם את ספר צורת הארץ לראב״ח ללשון רומא (שם VII).  ↩

  90. רמב״ם קורא לו “אחד מן המחודדים בספרד” (אגרת תימן); ורי״צ הישראלי מביאו בספר יסוד עולם והרמב״ן מביאו בס' הזכות (פיליפאווסקי שם XII).  ↩

  91. Soria (VII).  ↩

  92. אבערפאליציימייסטער. ובלשון ערבית נקרא “צאהיב אלשורטא”, רד״ק ירמיה ט‘, כ״ג ועי’ חלופי גרסאות לשם שררתו זו ראב״ן האמונה והבטחון י״ד ואגרת התנצלות לר״י בדרשי (ובאור שם זה ע‘ להח’ גאסטער געדענקבוך קויפמן 224). ויש אשר גם “שר הצבא” גם “ראש השלישים” קראו לו סופרי הדורות (תולדות ראנ״ח פריימאן שם הערה 2).  ↩

  93. הלא הם: ס‘ צורת הארץ, ס’ חשבון המהלכות, ס‘ לוחות הנשיא, ס’ העבור, ס‘ מהלכות הכוכבים וס’ המדות [: על מלאכת המדידה] (תולדות המחבר לפיליפאווסקי).  ↩

  94. יצא לאור בשנת ה‘תר״כ בידי ר’ י״א פריימאן בלייפציג.  ↩

  95. הגיון הנפש 1. לדבריו אלה אשר ידבר על מעשה שמים וארץ הוא שם למקור את הפסוק וידעת היום וג׳ – דברים ד', ל״ט – ועל נפלאות יצירות הגוף את הפסוק ומבשרי אחזה וגו׳ – איוב י״ט׳ כ״ו  ↩

  96. 187 הגיון הנפש 5.  ↩

  97. מקור כל זה ע' גרץ: גד״י 99/100 VI  ↩

  98. “ואיני אומר כי המעלה הזאת – התשובה (?) – מנועה משאר בני אדם, כי לא נכון לאמר כן”(ח').  ↩

  99. מגלת המגלה שער ג'; מובא בתולדות המחבר לפיליפאווסקי X.  ↩

  100. את מאמרו ההוא חותם הנשיא בדברים אלה: “ – – הלא ראוי להם שיודו בתחית המתים” (שם).  ↩

  101. הגה״נ ר״ב –  ↩

  102. הגה״נ ז'.  ↩

  103. קינת “מי יתן ראשי”.  ↩

  104. “ואהבת לרעך כמוך”: המצוה הזאת תהיה נוהגת ומקוימת לכל יושבי העולם בימי הגאולה. ואם כל יושבי הארץ יהיו אוהבים איש את רעהו כאהבתו לנפשו, בידוע שההנאה והשנאה והחמוד יהי‘ נאבד מן העולם; ואלו הם הגורמים למלחמה ולהרג בעה״ז. מכאן אמר הכתוב: וכתתו חרבותם לאתים, לא ישאו גוי אל גוי חרב ונו’ – ישעיה ב‘, ד’ – (42).  ↩

  105. בכל תורת מוסרו אין זכר לדעות חכמי יון וערב.  ↩

  106. הראשון: את הראשון, כלומר: בן כת הראשונה.  ↩

  107. הגה״נ י״ד.  ↩

  108. י״ג.  ↩

  109. מ״ב.  ↩

  110. קינת מי יתן ראשי.  ↩

  111. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  112. Chronicon שם מובא גרץ גד״י שם 427.  ↩

  113. “אין העבודה והיראה שתהי‘ כופף ראשך ומכאיב את תארך כי אם שתהי׳ מביא כפופים ועניים מרודים אל ביתך ומעלה מלבם כל אנחותם כפי יכלתך ותחת שאמר: ושק ואפר יציע – ישע’ נ״ח, ה‘ – הוא אומר כי תראה ערום וכסיתו וגו’ – שם – ”(הגה״נ ט״ו.). “ומבשרך לא תתעלם –שם – כלומר אל תהי מעלים עינך מבשרך ואל תהי מרעיב אותו יותר מדי, כי כאשר אתה מצות על הרעב לחוס עליו ולהשביעו, משם אתה מבין שאין לך להרעיב עצמך ולהחליש את בשרך” (הגה"נ שם).  ↩

  114. Chronicon שם מובא גרץ גד״י שם 427.  ↩

  115. ט״ז.  ↩

  116. להרבות קום.  ↩

  117. הגה״ב שם. לדעת חכם זה אין רבוי תעניות מדה טובה אלא למי שעברו עליו ימיו בעבירה: “ואם הרשע הרוצה לעשות תשובה מרעיב את בשרו ומצמיא, טוב יחשב לו ולמצוה גדולה, לפי שהוא בא להכאיב אדו יצרו הקשה ולהכניעו” (הגה״נ 15).  ↩

  118. ע׳ 72 הערה 1.  ↩

  119. יוה״כ היה קדוש בעיניו בקדושה גדולה ויתרה: “וקראת לשבת ענג: רומז על יוה״כ – – יהיו ענוייכם בו ענג לכם ושמחה בלבבכם” (הגה״נ י״ח).  ↩

  120. יסוד לפרק ג‘ וד’ הם דברי שתי ההפטרות.  ↩

  121. הלא הוא אחד מחמשת החכמים שהיה שמם יצחק. ועי' על אודותיו לעיל צד 16.  ↩

  122. אלברגלוני בפי הערבים הוא כנוי לאיש ברצלונה.  ↩

  123. חבוריו על כל התלמוד היו דרך פירוש ופסק (שה״ג מערכת גדולים). וספרי פסקו היו יחוס שאר בשר בדיני נשים תקון שטרות וס' העתים (שם).  ↩

  124. לעיל 16 הערה 4.  ↩

  125. עי‘ פי’ ס' יצירה 20, 34, 35, 37, 89, 162, 213, 221.  ↩

  126. בדברי רס״ג החזיק כי “וראיתי את אכתריאל וכו'” ברכ‘ ז’. – פירושו “ראה אור גדול” (פי‘ ברזילי לס’ יצירה 20). ועל “מנין שהקב״ה מתפלל” – ברכות שם – פ‘, בשם רס״ג הוא “גוזמא ומשל ומראה” (שם 34). ועל הגוזמאות באר מדעת עצמו "הדברים שנא’ בהן מהלך ת״ק שׁנה אינן בדקדוק אלא רבוי בעולם בלבד" (154) והרבה כיוצא בזה.  ↩

  127. הליכות קדם צד 72.  ↩

  128. עי‘ חלק ט’ 110.  ↩

  129. כגון “הכל יודוך” (ס' העתים 251). וכך הוא מערער על העולים לתורה שאינם קוראים בעצמם, כאשר היה בימי רבותינו (264). וכך הוא מערער על אמירת “יקום פורקן ומי שברך” (281). ועל כל המנהגים שהונהגו אחרי חתימת התלמוד הוא מחליט “ומי שממעט במנהגים משונים כאלו שנהגו בהן רוב העולם שכרו שמור לפני המקום” (265).  ↩

  130. ס' העתים קראקא 254.  ↩

  131. ע', ח״ו 31.  ↩

  132. פ‘ ס’ יצירה 77.  ↩

  133. [כ“ה בכ”י המחבר].  ↩

  134. ככה נקרא רמב״ע “ר' משה בן יעקב בן עזרא” (סה"ק סדה״ח ח״א 81).  ↩

  135. "– – מגדולי גרנאטא ויורשי עצר ומשרה בכל דור ודור במלכות באדיס בן חבוס מלך פלשתים ומלכות המלך חבו אביו (80) – הבּרבּרים נקראו בפי מליצ העברים בספרד בשם פלשתים –.  ↩

  136. סה״ק; סדה״ח 80.  ↩

  137. בנחם ר״י הלוי את אבלי רמב״ע כתב: “וינחם את אבליו וכו‘ ואת אחיותיו, הבחונות’” (שי״ה אחיאסף 145). ופתרון “הבחונות” הוא לדעתנו הטהורות והמטוהרות (ע‘ זכריה י״ג׳, י״ט, כ’; איוב כ״ג׳ י').  ↩

  138. שם.  ↩

  139. שם.  ↩

  140. ד״ב ש״ח (= ראשי תבות: דיואן בראדי שירי חול) חוברת ב' 111.  ↩

  141. “ודברי רב שמואל בר חפני ז”ל שבאר כמו שזכרתם בשמו, הנה בקודם ראינו אותם והשבנו עליו ואין משגיחין בהם" (שם ר״ט).  ↩

  142. שם.  ↩

  143. סה׳׳ק שם 81.  ↩

  144. “קריא מועד, גביר הדור ואצילו” (שירי ר' יהודה הלוי, אחיאסף, 88).  ↩

  145. “לך כמה נפשות נעבדות / בתגמול. חסדיך אסורות” (83).  ↩

  146. גד״י 135 VI.  ↩

  147. הערבים יקראו למין שיר זה “טגניס”.  ↩

  148. על זה חוזר לדעתנו דבר ריה״ל ימנע מחשבותיו מהלוך חוץ והם לפני ה' נעצרות" (שירי יהודה הלוי, אחיאסף).  ↩

  149. אלמחאצרה ואלמדאכרה. [יצא לאור מתורגם לעברית, עם מבוא והערות מאת בן ציון הלפר, בשם: “שירת ישראל”, לפסעה, תרפ״ד].  ↩

  150. תוצאה מס' ערוגת הבושם: ציון שנה שניה 117 והלאה  ↩

  151. שירי ר' יהודה הלוי, אחיאסף 143.  ↩

גזרות ושמדות בכל ארצות הנוצרים.

מאת

זאב יעבץ

ישראל באנגליא. רבנו יעקב מאורלֵינש. רב בלונדון. המלך ריכארד לב האריה. געשי עם בכל הארץ. אחרית קהלת יורק. אכזריות המלך יוחנן־בלי־ארץ. מיני התרומות אשר ירימו היהודים למושלי גרמניא. נימוסי גרמניא שהחזיקו בהם היהודים. זיסקינד איש יהודי משורר בל' גרמניא. יסוד קהילת פרנקפורט. הצרות מתגברות וההרגות מתרבות. חיי היחידים והצבור בצרפת ואשכנז. שתי ארצות אלה הן המרכז לתורה בסוף אלף החמישי. ערך פיוטי שתי ארצות אלה. ר' אפרים מבונא פיטן והסתוריון. רבנו אליעזר ממיץ בעל ס' יראים. רבנו ברוך בעל ס' התרומה. ר' שמעון משאנץ ודרכו הרחבה בתלמוד התורה. רוָחה לישראל באיטליא ולחץ גדול במלכות בזנת. אמונות טפלות בארצות ההן. ראשית הֵרָאות סמני יהדות ותורה בוַלַכיא­ – ­­­­רומניא – ביהם בפולין ורוסיא.


4960־4931

הכוס אשר שתו בני ישראל מיד הגרמנים הלוך ושתה מימי מסעי הצלב והלאה, החלה לעבור בדור ההוא גם על אחיהם באנגליה אשר ישבו לבטח עד העת ההיא. בקצה המאה הארבעים וארבע עוד אהבו האנגלים את דרכי העברים, עד כי חגגו עמם את מועדי בני ישראל, לרע מאד בעיני הכמרים, עד אשר אסר עליהם ארכיבישוף אשר בגליל יורק את הדבר הזה 1. וכארבע מאות ועשרים שנה אחרי כן, בימי היות ר' אברהם בן עזרא באנגליא, רבו העשירים והמשכילים מקרב ישראל בעיר לונדון 2 ובתים רבים וטובים מאוד היו להם שם. ועשירים אדירים היו בתוכם, אשר נדמו בתיהם להיכלי מלך בתפארתם 3. וגם בימי שתי מלחמות הצלב הראשונות לא נגעה אליהם הרעה גם באנגליה גם באחוזותיה אשר היו לה בעת ההיא בצרפת. ורבנו יעקב מאורלינש תלמיד רבנו תם4 בא מעירו מצרפת, ויהי לרב ומורה לעדת לונדון5. וגם זולת הרב הגדול הזה היו בארץ אנגל חכמי תורה6. אך ביום עלות ריכרד לב האריה, אשר לבו היה כל ימיו טוב לישראל, על כסא הנריך אביו, אשר גם הוא היה נוח להם, נפתחה הרעה לאבותינו יושבי בריטניא, אשר סערה עליהם להפיצם ולאבדם, כמאה שנה עד אשר גורשו כלה משם. ביום ההוא (1189־4949) באו יוֹסֵיוּס7 ובנדיקט8 עשירי קהלת עיר יורק9 אל היכלי המלך בתוך מלאכי כל הערים, ומנחה בידם מֻגשת בשם כל ישראל יושבי אנגליא. ויהי כראות אותם בלדוין ארכיבישוף עיר קנטרבורי, איש צר ואויב, ויגער בהם באמרו כי אסור למלך נוצרי לקחת מתנות מיד היהודים ויצו לגרשם מן הבית, וישמע אליו ריכרד ולא קבל את המנחה. ויהי בצאתם ויבזו אותם הסריסים, והמון העם אשר נקהלו בחוף הוציאו קול קורא כי טוב בעיני המלך להֻמם ולאבדם. וקהל אנשי הצלב נלוה על האספסוף ויחלו לשלוח יד ביהודים ולבוז את שללם, וכאשר נסגרו העשירים בבתיהם המוצקים והבצורים הציתו המרעים את בתי ישראל באש ואת בתי הכנסת השמו, ויעבירו קול כי כל האיש בבני ישראל אשר לא יתנצר מות יומת. וישלחו בני ישראל יד בנפשם ובנפש נשיהם ובניהם וימותו על קדושת השם, וגם רבנו יעקב היה בתוך המומתים. ויהי כשמוע המלך את הדבר הרע הזה וישלח אחד משריו הגדולים, את רַנוּלְף לבית גרַנויל, להקים את הסערה לדממה, ולא שמע הערב רב לקולו. ואש יצאה בלילה ההוא מבתי ישראל המוצתים באש ותאכל שוקים ורחובות בלונדון. ומכל היהודים אשר בעיר לא המיר איש את דתו בלתי אם יוסיוס, אשר סחבו אותו הנוצרים לבית תפלתם וינצרוהו בחֹזק יד. ויהי ממחרת בהשמע למלך מעללי ההמונים המתגודדים על העברים ויתפוש את ראשיהם וימיתם. ויעבר קול בכל ממלכת בריטניא ובכל נחלותיו אשר בצרפת, אל כל שריו ועבדיו, להגן על היהודים, ואת יד יוסיוס האנוס מלא לשוב אל דתו מבלי שית לב אל בלדוין הארכיבישוף.

אך לא ארכו הימים ויצא ריכרד עם פיליפ אוגוסט מלך צרפת להתיצב בראש אנשי הצלב הנוסעים ירושלימה. ויהי אך עזוב עזב מלך בריטניא את ארצו ותפרוץ כאש קנאת הנוצרים, אשר צרה עינם מאז בעושר העברים, ויחלו לקצות בקהלות רבות אשר בארץ, ותהי ראשית משלח יד הצוררים בקהלת לין10. דלת העם אשר בעיר שתו את ידם עם אנשי הצלב אשר היו שם בעת ההיא, ויסגרו היהודים בבתיהם, ויפרצו שמה המרצחים ויהרגו את בעליהם ויבוזו את כל הנמצא שם. כאשר עשו ההוללים לקהלת לין כן עשו לקהלת נוֹרויך11. (1190־4950). בעוד חדש ימים פשטו עם הארץ ואנשי הצלב על קהלת סטַנפוֹרד12 ויהרגו אנשים אחדים והנשארים החישו להם מפלט אל מצודת המלך. ויהי כשמוע אנשי עיר לינקולן13את דבר הרעה הנשקפת גם להם וינוסו הם ויניסו עמם גם את רכושם אל מצודת המלך וימלטו.

ובעיר יורק מקום מושב שני העשירים הגדולים יוסיוס ובנדיקט, אשר בתיהם נדמו להיכלי מלך, התלקחה כאש קנאת עם הארץ יושבי העיר שבעתים מבכל יתר ערי אנגל. ויוסיוס אשר שב אל דת אבותיו, אחרי אשר אנסוהו האדוקים לעזוב אותה, חלה מאד מן המכות אשר הכוהו אנשי הדמים ההם. ועם הארץ ואנשי הצלב והשרים והכמרים קשרו יחד על היהודים האומללים אשר בעירם לקחת את נפשם ואת רכושם. ויהי הלילה ותצא אש מאחד המקומות ותאחז בבתים אשר מסביב, ויפרצו הקושרים אל בית בנדיקט אשר לא מצאו שם בלתי אם את אשתו ואת בתו, ויבוזו את כל היקר והחֹסן הנמצא שם ואת הבית שלחו באש. וימהרו כל בית יוסיוס ויתר אנשי העיר אל שר משמר המצודה ויבקשו לתת להם שם מחסה, וינתן להם. ועל המעטים הנשאים בעיר הכבידו דלת עם הארץ ממחרת את ידם להתנצר או למות בידם, ויצורו גם על המצודה, ויחזיקו על הנצורים את דבריהם לעזוב את דתם. ויהי בקרוב שר המשמר אל השער וייראו היהודים פן יבגוד בם והסגיר אותם ביד אויביהם, וינעלו מפניו את השער ולא נתנו לו לבוא אליהם. ויחר אפו מאד ויתאונן בפני שר הגליל אשר נחשב על שרי המלך. ויזעף שר הגליל וַיזעֵק את הגדודים אשר בערים מסביב ויצו להבקיע אל המצודה בחמת כח ולהנקם ביהודים. ויעמדו הנצורים על נפשם וילחמו בכל כחם ששה ימים ולא נתנום לפרוץ אל המצודה. עד כה וכה החל שר הגליל וגם שרי העיר להנחם, מיראתם פן ידרוש המלך את דם היהודים מידם. אז קם נזיר נוצרי לבוש בדים ויאסוף את האספסוף אל בית תפלתו ויכהן שם לעיניהם, ויעט אותם קנאה כאש, ויתיצב בראשם ויפשט ביתר עז אל המצודה. ויקלע איש יהודי אבן אשר פגעה בראש החנף הנבל הזה ויפול וימות. אך מעט מעט תם הלחם במצודה, וייראו פן לא יעמוד לבם ועיפה נפשם להעתר לשונאיהם מפחד החרב והרעב, וישמעו לקול רבם הרב ר' יום טוב וישרפו את כל מחמדיהם באש, וישימו אש על הדלתות, ואחרי כן עברו אחד אחד איש בחִרב רעהו לבלתי נפול ביד בני עולה. ויוסיוס המית את אשת נעוריו האהובה והוא מת ביד ר' יום טוב אשר שלח אחרי כן יד בנפשו. והנשארים אשר לא עצרו כוח למות מות גבורים על קדושת שם אלהיהם ויאמרו להפקיד את נפשם ביד אויביהם, אם לשבט אם לחסד, נהרגו כלם ביד אנשי הדמים. ויסופו כחמש מאות איש ולא נותרה עוד נפש אחת מקהלת ישראל בעיר יורק. ממחרת שבת הגדול, יום ההרגה בעיר יורק, מתו שבע וחמשים נפש מישראל בידי אנשי הדמים אנשי הצלב בעיר סנט־אדמונד. וגם בכל עיר ועיר באנגליא, אשר לא התנדבו אזרחי הנוצרים לעמוד לימין היהודים נפלו חללים. ואף המלך הישר ריכרד לב האריה חרה מאד, בשובו מן מסע הצלב, לשמע העלילות אשר השחיתו התעיבו בני עמו ליהודים, ויפקוד על השר המזכיר לבקר את הדבר ולעשות שפטים בפורעי הפרעות. וישמעו אנשי הצלב וינוסו על נפשם, והשרים והאזרחים אשר נגואלו כפיהם בדמי ישראל ברחו אל ארץ שקוט14 הקרובה. ורק שר הגליל נשא את עֲוֹנוֹ ויֵהָדף ממשמרתו15.

מעמד אבותינו באנגל בימים ההם נופל היה גם ממעמד אחיהם בארצות גרמניא, כי מעשי הקסרים הנריך הרביעי וכונרד השלישי, אשר עמדו למעוז ליהודים בימי מסעי הצלב הראשון והשני וישימו אותם לעבדי היכל המלך16, היו חומה עליהם בפני האספסוף בעתים רבות, אשר יראו לשלוח בהם יד באשר קנין הקיסר הם. אך בכנפי הרוחה הקטנה הזאת היתה צרורה גם רעה, כי ברבות הימים נחשבו בעיני המושלים כעבדים ילידי בית הנקנים והנמכרים מיד ליד. הקיסר פרידריך ברברוסא מלא את יד ליופולד נגיד אוסתריא להושיב יהודים בארצו, ולבישוף עיר רגנסבורג נתן את התרומות אשר ירימו יושבי העיר לאוצר המלכות17. ואם נחשבו היהודים יושבי אשכנז בדורות ההם כילידי בית, נחשבו אבותיהם בעיני העם כמקנת כסף, בהאמינם כי בנפול ירושלם ביד קסרי רומא תמה השלישית בחרב, השלישית ברעב והשלישית נמכרה לעבדים שלשים נפש בעד פרוטה אחת פסולה, וכי כל היהודים הנפוצים ברומי היו מאליהם לעבדים לקיסר אשר לו המשפט לעשות בהם כטוב בעיניו. אפס, יען כי יוסיפוס רפא את טיטוס ממחלת השגדון18 שלם הקיסר הרומי את שכרו בקבלו עליו להגן על אחיו היהודים הוא והמושלים הבאים אחריו, וכי את הקנין הזה ואת החובה הזאת קבל הקיסר קרל הגדול מקסרי רומי, וקסרי גרמניא קבלום מקרל הגדול19. ואלה התרומות אשר הרימו בני ישראל לקסרי גרמניא: בליל חנֻכת20 הנוצרים ישקלו כל היהודים מבן שתים עשרה ומעלה על ידי עושי מלאכתו את «קרבן פרוטת הזהב» 21 במטבע גולדן אחד, זכר למחצית השקל אשר גזר אספסינוס לתתו להיכל הקפיטול 22. מלבד זה יעלו גם היהודים היושבים בנחלת השרים והאלופים אל אוצר הקיסר מחצית מן התרומות אשר ירימו לאדוניהם מושלי הארצות ההן. ביום עלות הקיסר על כסא אבותיו תנתן לו מיד היהודים השלישית מכספם בתורת מתנת הכתר23, אשר נקראה בפיהם «הָעֶרְכְּךָ»24 או «הפרוטה השלישית»25.

בימים ההם היתה עוד דעת בני ישראל מעורבת עם עם הארץ בגרמניא עד אשר גם דעותיהם ומדותיהם יש אשר היו עולות ויורדות עמם26. ויש אשר אהבו גם את שירת המינים27, פרי רוח הגרמנים הקדמונים, הרחוקה מאד מרוח מוסר ישראל ומטעמו, עד כי קם איש יהודי משורר בשפת גרמניא, אשר עשה לו שם בין משוררי השירה הזאת, ושמו זיסקינד מעיר טרימברג28. ולעומת זה היו אנשים אשר דבקו גם בהבלי הנכר ובאמונות הטפלות אשר נהגו בגוים. ויתאונן ר' יהודה החסיד לאמר: «צוָנו צורנו לא תנחשו, ובעונותינו שרבו [יש] כהיום מנחשים בישראל»29. ויקנא ויקרא: «הרי זה מדרכי האמורי»30, ומעשים אלה הלא אסרה תורה אסור חמור מאד, ו«זה [הוא] שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך»31. אך גם מעט מעין רוח הגבורה אשר תנוח על העם הגרמני היושב על אדמתו, נחה עוד בימים ההם על היהודים יושבי הארץ ההיא. ויהיו בתוכם גם חוגרי חרב באין מכלים דבר. ובבוא עיר ורמייזא32 במצור צבאו בני ישראל עם הנוצרים שכם אחד להגן על העיר בזרוע וגבורה, ורבני העדה התירו להם להלחם גם ביום השבת33. ויש אשר העלו המושלים מתוכם אנשים לגדולה ולשררה. ככה הקים ליופולד נגיד אוסתריא איש יהודי ושמו שלמה לשר הממונות, ולא שעה הנגיד לאסורי האפיפיור, ויתר לשלמה לאסוף אל ביתו משרתים נוצרים. ובסביבות עיר ברֶסלו במדינת שלזיא היו ליהודים כפרים ועבדים העובדים את אדמתם34. אך למן העת אשר חזקו בארץ גזרות הכמרים לבלתי השתמש איש יהודי באנשים נוצרים החלו היהודים למכור את שדותיהם ולמשוך את ידם מעבודת האדמה, ולהאסף אל הערים ולשלוח במסחר ידם. וקרוב הדבר כי הסוחרים היהודים ההם היו היוסדים הראשונים לקהלת פרנקפורט35 אשר יצא לה אחרי כן שם בישראל. ובעת ההיא לא היה שם בלתי אם חצר אחד קנין איש נוצרי מושכר לסוחרי ישראל הבאים שמה ליריד36. ונשי ישראל בנות החיל, אשר היו תמיד לעוזרות נאמנות לבעליהן בבית ובשדה, עמדו גם הפעם על ימינם בחייהם לשאת אתם במשאם37 ולקום תחתם למחיה לביתן ולצאצאיהן בהפקד על אלופי נעוריהן פקודת כל האדם38.

ושם «עבדי היכל המלך» אשר נקרא על יהודי אשכנז, יש אשר היה להם למחסה כזב בהתגעש עם הארץ למראה דמיון כוזב או לשמע קול בליעל. הדבה הנבלה והנתעבה, עלילת הדם, אשר בדו כהני האון, עשתה לה כנפים ותבא ארצה גרמניא ותמצא שם אזנים קשובות. ויהי היום ותלך אניה מלאה אנשים יהודים מעיר קולן39 אל עיר בופַרד40 ואניה מלאה אנשים נוצרים מהלכת אחריה. וימצאו הנוצרים הולכי האניה אשה נוצרית מתה אצל העיר בופרד, ויתגוללו על היהודים הולכי האניה הראשונה לאמר: אתם הרגתוה. ויטלו עליהם לבחור באחת משתי אלה: למות בידם או להתנצר. ויהי כי לא אבו לשמוע אליהם ויקומו עליהם וישליכום במצולות הרַיִן, ואת יעקב בן מנחם, אחד מאנשי האניה, סחבו עמם מעיר לעיר ויענוהו (1179־4949). ותהי מחִתת מות על כל היהודים יושבי הערים אשר מסביב, ויפדו את נפשם בכפר אשר שקלו על יד הקיסר פרידריך ברברוסא חמש מאות מרק כסף, ועל יד הארכיבישוף פיליף, הגרף לבית הֵימסברג, שתי מאות וארבעת אלפים מרק כסף41. ארכיבישוף זה צורר יהודים היה, אך הקיסר היה נוח להם. על כן קרא הקיסר לו בטרם צאתו ארצה קדם למסע הצלב וישביעהו לבלתי הכבד את ידו על היהודים ועל הסוחרים42, וגם על לב הכמרים והנזירים דבר הקיסר בעת ההיא לבלתי הסת בהם את האספסוף. אך תרומת כסף העריך הקיסר את היהודים להרים למסע הצלב43.

וכשש שנים אחרי כן קרה אסון בגלילות הרין: איש משוגע מקרב היהודים בעתתהו רוח רעה ויהרוג נערה מעם הארץ (1194־4954)44, ויפלו הנוצרים על המשוגע ויהרגוהו וימיתו גם ששה אנשים מנכבדי המקום ואת ר' שמואל בן נטרונאי מבעלי התוספות בתוכם, וימתחו את גויותיהם על הגלגל ויציגון לעין רואים. ואת אם המשוגע ואת אחותו ואת אחי אמו אסרו בכלא. ויהי כי לא שמעו לקול האספסוף להתנצר, וינגדו ויענו את אמו במכאובים נוראים ויקברוה חיים, ולאחיה עשו המרצחים כאשר עשו לששת ראשי העדה. רק בת האשה עיפה נפשה מאנשי הבליעל ותתנצר. ויד ארכיבישוף אדולף לבית אלטנוי45 מושל המקום נכונה עמם, וישת ענש על היהודים הנשארים בעיר מאה וחמשים מרק, וגם את אחיהם היושבים בכל ארץ ממשלתו נגש למלא לו כסף רב. ואת החללים נתן לקבר אחרי חמשה שבועות בעד כסף מלא.

ובעוד שתי שנים נמצא בקרבת אשפירא איש נוצרי מת (1196־4956), ויתגודד האספסוף וינקום נקמת האיש הזה, אשר לא נודע מי הכהו, בגוף נערה עבריה, בת הרב ר' יצחק בן אשר הלוי נכד בעל התוספות, שנקרא גם הוא בשם זה, אשר מתה זה מעט, ויוציאוה מקברה, ויתעללו בה הטמאים הרשעים, ויוקיעוה ערומה ברחוב העיר, ורק בעד מתנות כסף עלתה ביד האב האומלל להשיב את הגוף הנקי אל מנוחתו. אך ממחרת פרצו הזדים אל בית הרב ויהרגו אותו ושמונה אנשים עמו, ויציתו אש בבתי הצבור, ויד הבישוף עמם. וישגבו הנשארים בעליות בית הכנסת וילחמו משם במתגודדים. וחזקיה בן ראובן מעיר בופרד, איש נשוא פנים, נמלט משם להחיש עזרה לאחיו. ויחר אף ההמון וישרפו את בית הכנסת באש, וישליכו את ספרי התורה אל הנהר ואת בתי ישראל בזזו. כשמוע אוטון מושל בורגנד, אחי הקיסר הנריך הששי, את המעשים הרעים האלה, סמך אל העיר ויהרוס את הכפרים הקרובים אשר לבישוף ולאזרחי העיר, ואת שדותיהם ויערותיהם הֵשַם וישחת. ויכבד את ידו על אנשי הדמים לשלם כֹּפר ליהודים ולבנות מכספם את בית הכנסת ואת הבתים אשר הרסו. בעוד ימים אחדים התנפלו יושבי עיר בופרד על היהודים אשר בקרבה וימיתו שמונה אנשים. וינקום אוטון את נקמתם וינקר את עיני המרצחים. ובעבור הקיסר הנריך הששי דרך העיר הזאת פקד על אזרחיה לשלם לחזקיה בן ראובן שלש מאות מרק דמי נזקו אשר הזיקו לו46.

ובעיר וין בירת אוסתריא נלוה איש נוצרי, ממשרתי שלמה שר הממונות אשר לנגיד אוסתריא, על אנשי הצלב, ויגנוב מבית אדוניו, וישם אותו שלמה במשמר. ויקהלו אנשי הצלב, חברי הגנב, על שלמה וימיתו אותו וחמשה עשר איש ישראל עמו ואת חברם הגנב הוציאו לחפש. וינקום ליופולד נגיד אוסתריא את נקמת הדם הנקי וישפוט את שני ראשי מסִבֵּי הרעה משפט מות.

לרגל התלאות אשר שבעו אבותינו באשכנז ובצרפת47 מיד צורריהם, כהתה רוחם מאד ולא הוסיפו עוד לשמוח כשמחת אבותיהם הקדמונים בארץ ישראל ובבבל48, ויהיו נחפזים להשיא את בנותיהם כמעט בטרם בָּגָרו, אף כי חכמי התלמוד אסרו דבר זה49, באמור כל איש מי יודע אם לא יהיה כל קניני לבז ולמשסה עד אשר תגדל בתי50. אך בהיות ה' אלהי אבותיהם מעוזם, וחזון אחרית הימים מבטחם, לא הוביש כל ששון גם בימי האפלה ההם. ויהי המעט מאבותינו הישרים והתמימים, כי רוח נדיבה מאד סמכתם, ויאהבו אהבת נפש את בני עמם, ותהי גם רוח שמחה נסוכה על מעשה חסדם ונדבת לבם. הנה כה דברי תַיַָּר אשר כתב: «אַלְמַנְיָא שיש בהם קהלות מישראל וכלם נדיבים ־ ־ והמדינות האלו יש בהם תלמידי חכמים וקהלות אוהבים את אחיהם ודוברים שלום לכל הקרובים והרחוקים. ואם יבא אליהם אכסנאי שמחים [הם] בו ועושים לו משתה ויאמרו: שמחו אחינו, כי תשועת ה' כהרף עין»51. ועשיריהם היו תומכים ביד נדיבה בעניי אחיהם, כדבר רש"י «בעלי בתים גומלים חסד, ומחזיקים ידי עניים, ומפזרים למלכות בשביל אחיהם, ו[אחיהם] מתקימים על ידם»52. ויהי משפטם מאז, מטרם בא עוד רבנו גרשום ארצה אשכנז, להטות איש את לב חברו, בכל מקום אשר היה חֶבֶר־עיר, לשית את ידו עם יתר בני הקהלה ולקבל עליו בחרם להרים גם הוא כמוהם את המעשר ממשכֻּרתו למעשה הצדקה53.

וארצות אשכנז וצרפת היו לכל דבר תורה כתאמי בטן חבוקות ודבקות אשר לא תפרדנה, למיום בוא רבנו גרשום הצרפתי לעיר מגנצא האשכנזית להורות שם תורה, כי עד העת ההיא היו אבותינו באשכנז מקבלים תורה מפי רבנו קלונימוס האיטלקי, אשר הושיב הקיסר קרל הגדול באשכנז, ותלמידיו. ואחיהם אשר בצרפת למדו מפי רבי מכיר אשר הביא הקיסר ההוא מבבל, ארץ הגאונים והמתיבות, לצרפת54. אולם למיום בוא רבנו גרשם הביא עמו את תורת צרפת ושיטתה הברורה והמדויקת בידי הגאונים לאשכנז. ותהיינה שתי הארצות למן הימים ההם לאחדים. אך יש אשר נעתק המרכז מאשכנז לצרפת ומצרפת לאשכנז. אולם גם בהעתק המרכז הנה והנה לא היו תלמידי הארץ האחת נופלים בחכמתם מתלמידי הארץ השנית, ככל אשר לא היו נופלים, בימי חכמי התלמוד, חכמי סורא וחכמי פומבדיתא אלה מאלה, גם ימי היות מתיבה רק באחת משתי הערים ההן לבדה55. כל ימי רבנו גרשם ותלמידו רבנו יעקב בן יקר היתה אשכנז המרכז אשר נהרו אליו גם תלמידי צרפת. ולמן היום אשר גדול תלמידי צרפת, הלא הוא רבנו שלמה יצחקי, שב לארצו ולעירו היתה צרפת המרכז הגדול לתורה כל ימי ראש החכמים הזה וימי בני בנותיו ותלמידיהם בעלי התוספות. אך גם בעת ההיא לא נגרע חלק חכמי אשכנז מחבריהם הצרפתים. אולם ארצות צרפת ואשכנז לא היו המקום האחד אשר ממנו יצאה תורה לכל ישראל, כי תורת ספרד אשר נאספה אליה רוח חכמי קירואן ואשר מוריה היו אנשים כרבנו משה בן חנוך ורבנו חנוך בנו, רבנו האלפסי ורבנו יוסף מגאש, היתה אדירה ורחבה כמוה ושמה הולך בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. אפס, כי למן היום אשר גזר העריץ המושלמני בן תמורת שמד על ישראל היושבים בארצות האשלם, אשר בספרד ובצפון אפריקא, כבתה גחלת התורה בספרד ולא שבה להתלקח עד עבור שנים רבות. ובימים הרבים ההם לא היתה פלטה לתורת ישראל כי אם בצרפת ואשכנז לבדן. החכמים והתלמידים בשתי הארצות האלה הבליגו על התלאות אשר מצאו אותם ואת עמם מיד עריצים ומיד כמריהם והאספסוף אשר ברגליהם, וירימו את דגל תלמוד התורה עד מרום קצה56, עד כי יאָמר אליהם כי רק «הם הם העמידו תורה בישראל» בימים הרעים ההם. את מעמד התורה בימים ההם יעביר לפנינו ראש חכמי הגולה בדברים אשר כתב לאוהביו בארץ צרפת: «ואתם אלופי ומיודעי חזקו ויאמץ לבבכם, הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם, שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה. אבל בכל מקמות האלה57 אבדה תורה מבינם58. ולא נשאר לנו עזרה אלא אתם. אחינו אנשי גאולתנו, חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, כי אין הדבר תלוי אלא בכם»59. וגם בדורות הקודמים, אשר יד תורת ספרד היתה עוד על העליונה היו חכמי צרפת ואשכנז לתהלה בפי ראשי הדורות בטוב טעמם ועֹמק בינתם, ושיטתם היתה לכבוד בעטרת יושנה. וכה אמר רש"י הצרפתי על חכמי אשכנז ועל תורתם, אשר באמת לא נבדלה במאומה מתורת חכמי צרפת: «וכל ארץ אלמניאה60 המעמיקין להבין מצות סוד בוראנו בתורה שיש לה בית אב כמנהג אבות וקבלה מרב»61. ותורת התלמוד הזאת בטהרתה וכנתינתה, אשר מרבית ענינה היתה גופי הלכות, יצקה באגדתה הזכה והנקיה על תלמידיה הגדולים אשר בצרפת ובאשכנז רוח חכמה טהורה, תמימה ונכוחה, אשר לא עכרוה סיגי נכר. ויכירו כי הדעת את ה' היא הדעת את הטוב וכל מיטב פריה הוא רק המעשה הטוב כאשר הורו נביאי אלהי ישראל על פי תורתו התמימה62. ובהיות מוסר נעלה כזה נר לרגלי אבותינו הנעלים אשר רק תורתם לבדם היתה מקור חכמתם וצדקתם, היתה בעיניהם יתרון חטאת הפוגע בכבוד רעהו על כל החטאות אשר יחטא האדם, כדבר הלמד מאליו וכודאי גמור אשר אין לפקפק בו63.

ככל אשר זַכּוּ דעותיהם ומדותיהם, היה גם טעמם טוב, ורוח חן היתה נסוכה גם על עבודת ה' אשר בבית הכנסת. הילדים, אשר חנן ה' את ישראל, היו תמיד חמדת שעשועיהם. על כן נתנו אבותינו בשתי הארצות, בצרפת ואשכנז, ליצורים הנאהבים והנעימים האלה, יד ושם גם בעבודת אלהיהם. ויהי ילד מפטיר בנביא64 בבית הכנסת. וביום חג יעמידו אחד הילדים לפני הקורא, ותרגם הילד הזה את דבר הנפלאות הכתובות בתורה, אשר הפליא ה' לעמו בימי קדם, בשפת צרפת או אשכנז, למען יבינו גם האנשים והנשים אשר נבערו מדעת את שפת הקדש65. כאשר כבדו הגדולים את הקטנים, ככה כבדו בבית ה' משנה כבוד, הקטנים את הגדולים. והיה מדי שוב איש מבמת הקורא, אשר שמה נקרא לספר התורה, אל מקומו, וכרעו בניו לפניו ונשקו את ברכיו66. ובכלל הדבר כבדו אבותינו בשתי הארצות האלה את התורה ואת המצוה בכל לב ובכל נפש מדור דור הרבה יותר מכל אחיהם יושבי יתר הארצות. מעשה המצוה במו פיהם ובעצם ידם היה כל כבודם וכל שמחת גילם, ולא יכלו להעלות אף על לב איככה יאות איש ישראל להפקיד את מעשה המצוה, אשר היא לבדה משמחת ומכבדת את בעליה, ביד שליח נושא שכר עושה מצוה בעד בצע כסף67.

ואת רוחם יצקו בחירי שתי הארצות האלה בפיוטיהם אשר יפרדו לשני ראשים. הראש האחד הוא פיוט הסליחה, אשר בו ישפכו בני ישראל למימי האמוראים 68 והלאה את לבם לפני ה' בימי התשובה ובימי הצומות; והראש השני הוא פיוט הקרובות, אשר בו ישאו את נפשם אל אלהי אבותיהם מימי התנאים69 במועדים ובשבתות ובכל יום חדות ה‘. ותהי הסליחה בחן תחנוניה ובהגיון נכאיה עצם מעצמת מזמורי דוד, הימן, אסף ובני קֹרח, והקרובות70 היו רוח נאצלת מרוח חזון הנביאים71. ויהיו פיוטי ר’ אלעזר הקליר גם ליסוד לפיוטי התפלה בשתי הארצות ובנותיהן72, גם למופת לכל הפיטנים הבאים אחריו. ויבדלו הפיוטים האלה מפיוטי הספרדים גם בטבע לשונם גם בטבע ענינם, כי לשון פיוטי הספרדים היתה נוחה ומדוקדקת מלשון פיוטי שתי הארצות. אך לעומת זה היו פיוטי צרפת ואשכנז אוצר יקר לפרי רוח תורתנו ומולדתנו, כי אמרותיהם הקצובות והקצרות הן פנים חדשות לאגדה העתיקה והטהורה הנובעת מעֹמק מקור ישראל. אך גם בדרכי הגיונן נבדלו אלה מאלה. מרבית הגיון הסליחה הספרדית היתה תוכחה לנפש היחיד להזכיר את יום מותו, וכי עפר הוא גם בחייו, וקבר ורמה ורקבון הוא גורלו השמור לבן אדם תולעה. לא כן הסליחה העשויה בטעם הקליר וחבריו, כי כמעט כלה היא מערכי צרות הגוי כלו והמון געגועים לגאולתו ומוסר זכרון המות מעט מזער הוא שם. והקרובות מעשה ידי משוררי ספרד, גם לימי מועד מלאים תאניה ואניה על התלאות המוצאות את עם ישראל ועל גורל האדם וחטאותיו, עד אשר כמעט אין להבדיל בינן ובין הסליחה הספרדית וגם בין הקינה73. לא כן פיוטי שתי הארצות, כי ככל אשר קוננו בנפש מרה ביום מר74, ככה היתה חדות ה' מעוזם ביום חג ה' וכל מוצא שפתיהם היה ששון ושמחה, גילה ורנה להרנין כל לב, עד כי הקרובות ורנה וישועה נתכו בלבם להגיון אחד75.

ופַּיְטָני שתי הארצות וחברותיהן, אף כי נראו בזמירותיהם גם יצירות חדשות בלשון אשר לא הצליחו, שמו להם למופת את שפת המקרא המטֹהרה אשר העמיקו מאד להתבונן בה' וידעו להבליע לפעמים בנעימותיה גם את מליצות התלמוד והמדרש עד כי היו למוצק אחד ולרקמת תפארה, אשר העטו בה גם את יצירי החמדה אשר יצרה רוח הנבואה והאגדה בכל דורותיהן76.

את טיב השירה הזאת ואת ערכה הגדול בספרותנו ובתולדותינו, כבר הכירו חוקרי רוח עמנו, כי «שירי בית הכנסת אלה הם הם המלאכים הטובים המלַוים את עם ה' בכל דורותיו»77; «השירה הזאת מצבת זכרון נהדרת בגאון היא, לנפתולי אלהים אשר נפתל ישראל, שנות אין מספר עם אלהים ואנשים ויוכל»78; «מצבת זכרון, מזכרת מעשה אבות הוא לנו. ועבודת בית אלהינו, אשר השירה הזאת היתה לנשמה באפה, היא היא מפרש הדגל המתנופף ביד ישראל במלחמתו הארוכה זה אלפי שנה»79.

ורב אחד היה בימים ההם ושמו ר' אפרים בן יעקב מבונא80, אשר פיט גם הוא פיוטי תפלה81. הוא הרחיב את גבול ספרות הפיוט הצרפתית־האשכנזית בשומו למליץ לו גם את שפת ארם הקרובה מאד לשפתנו והשגורה, מעט או הרבה, כמעט בפי כל יודעי ספר בעמנו. סליחתו הארמית אשר תחלת דבריה, «תא שמע» היא: מערכת מליצות ארמיות שמרביתן משמשות בתלמוד לשם פסקי הלכות הרחוקים מאד מכל דבר חזיון והגיון לב, והוא השכיל לפחת בהן רוח שיר אשר הפכה אותן לאמרי נֹעם מלאי תחנונים ותנחומים לנפש עיפה. ובהיות גם מעשה יד הפיטנים האחרים יקרים מאד בעיניו כתב באורים לפיוטיהם. המשורר הזה היה גם סופר זכרונות ויעל על מגלות ספר את זכרון כל הצרות אשר מצאו את בני עמו במסע הצלב השני אשר ראו עיניו בהיותו בן ארבע עשרה שנה נחבא בתוך קרוביו, וגם את דברי הרעות אשר עברו בימיו על יושבי צרפת ואנגל הודיע בספרו לקהל עמו בסגנון צח ונאה ובאמנות סופרים רבה. ובתורה היה לו יד ושם כאחד הגדולים, ותהיינה אגרותיו, שאלות ותשובות בדבר דת ודין, הולכות ובאות בינו ובין גדולי דורו.

ושני בעלי תוספות היו בימים ההם באשכנז אשר היו לפוסקים, לאמר, אשר מלבד עבודת הבקור והברור בדברי התלמוד החלו לשום לב להכריע בין חלוקי דעות בדבר ההלכה, ולסדר את פסקי ההלכות, עפ"י תוצאות הכרעותיהם, סדרים סדרים למען ימצא כל איש את ההוראה אשר הוא מבקש במקומה. שם האחד הוא רבנו אליעזר מעיר מיץ, תלמיד רבנו תם, ושם ספר הוראותיו הוא «ספר יראים»82, אשר כלכל אותו בטעם הגאון הקדמוני רב יהודאי83; ושם השני הוא רבנו ברוך בן יצחק מוַרמייזא תלמיד רבנו יצחק הזקן בן אחות רבנו תם, ושם ספרו הוא «ספר התרומה»84 מלבד ספר ההוראה הזה נמצאו לרבנו ברוך תוספות למסכות מיוחדות.

חבר לרבנו ברוך, אשר עמד עמו כאחד לפני רבנו יצחק הזקן, היה רבנו שמשון בן אברהם בעיר שאנץ85. ובמות רבו, קם רבנו שמשון למורה ראש בצרפת בשאנץ עירו. ויהי רבנו שמשון אחד מגדולי בעלי התוספות, ומלבד הדברים הרבים המובאים בתוספות אשר לפנינו86, חבר תוספות מיוחדות אשר נקראו על שם עירו, «תוספות שאנץ»87. מעשהו זה היה כמעשה כל חכמי ארצו בדורותיו, אך נבדֹּל נבדַל מבני ארצו ודורו, כי החל לפקוד את הסדרים ואת המסכתות בסדרי המשנה, ואת ספרי מדרש ההלכה אשר כימי המשנה ימיהם ודורש כמעט לא היה להם מרוב ימים עד ימי הרב הגדול הזה, בהיות עיני גדולי החכמים רק אל תלמוד בבלי אשר ממנו לבד תצא תורה בכל דבר דת ודין. ויקם רבנו שמשון ויבאר את סדר זרעים ואת סדר טהרות, אשר גמרא אין להם בלתי אם עצם המשנה לבדה. ויבאר אותם עפ“י המאמרים שנאמרו על אודות עניניהם בשאר הסדרים ועפ”י התלמוד הירושלמי ועפ"י מכילתא, ספרא וספרי ותוספתא88. וגם מאת ארבעת סדרי המשנה שם לענין לו את מעט המסכות אשר גמרא אין להם: שקלים, עדויות, מדות וקנין89. ובהיות כל מגמתו לפקוד את הסדרים והמסכות אשר אין להם גמרא, זכר גם את ספרי מדרש ההלכה העתיקים הקדמונים לבאר אותם באר היטב למען הקל את לימודם על החכמים, ויקם ויכתוב באור גם למדרש הנכבד מאד תורת כהנים אשר יקראו לו «ספרא»90. בעבודתו היקרה והנכבדה החל רבנו הגדול הזה לפתוח שערים חדשים לתלמידים ולהתיך כמה מעינות בתורה, אשר ברבות הימים היו לקפאון, ולהפוך אותם לבאר מים חיים כבראשונה. אך לדאבון לב אבדו פירושי המסכות ואינם, וגם פירושי הסדרים ופירוש ספרא הקימים בידנו, לא עוררו כי אם מתי מעט מחכמי הדורות ליחד את לבם אל מעשי רבותינו התנאים אשר תלמוד בבלי אין עליהם עד הדורות האחרונים91.

לרבנו שמשון היה אח רב, אשר שם לו בבעלי התוספות ושמו רבנו יצחק92 מעיר דאמפירא93. ורבי אברהם אבי שני החכמים האלה היה איש זך וטהור אשר חכמי דורו חשבוהו לאיש קדוש94.

ואיטליא, אשר לפנים היתה מקור תורה לכל ארצות אירופא95, לא השיגה בימים ההם את שכנותיה ארצות צרפת ואשכנז. לעומת זה היו לאבותינו בארץ ההיא שקט ורוחה בדור ההוא. עין האפיפיור אלכסנדר השלישי היתה עליהם לטובה עד כי פטר מאתים איש נשואי פנים בעיר רומי מכל מס96. ויקם מבני ישראל פקידים בקרב ביתו97, והגדול בהם הוא יחיאל, בחור וטוב, יפה תֹאר ואיש שכל, אותו הפקיד האפיפיור «על ביתו ועל כל אשר לו»98. ויחיאל הוא נכד רבנו נתן בעל ספר הערוך99. בימי אלכסנדר השלישי נועדו שלוש מאות בישופים מאיטליא מצרפת ומספרד עירה רומי, להתיעץ על דבר דתם וכהונתם (1179־4939), אל ועד לַטֶרַן100. ויהיו ביניהם כמרים חורשים על ישראל רעה גדולה, ויחרד לב העם ויצומו שלשה ימים, ויהפוך האפיפיור את לב כהניו ולא גזרו על היהודים בלתי אם שני דברים: האחת, כי יהיה הנוצרי כשר לעדות במשפט, אשר בין יהודי לחברו, ככל אשר כשר היהודי לעדות במשפט אשר בין נוצרי לחברו, בתתם טעם הגון לדבריהם לאמר: למה יגרע הנוצרי מן היהודי במשפט העדות? והשנית, היא גזרת אסור לשכור להם משרתים נוצרים101, כאשר כבר גזרו הכמרים בועדיהם השכם וגזור. לעומת זה העמידו חוק לבלתי אנוס איש ישראל להתנצר על כרחו, לבלתי שלוח איש נוצרי ידו אל עצמם ובשרם ואל קנינים, ולבלתי הפרע אותם בעבודת אלהיהם102.

ורוגר103 השני ווילהלם השני, מלכי נאפוליא, אשר בנגב איטליא ואי סיקיליא קימו ביד היהודים יושבי המקומות ההם את זכויותיהם המקובלות בידם להישפט בבתי דינם, ככל אשר מלאו את ידי היונים והערבים השוכנים להשפט במשפט עמם. ובעיר מסינא היה משפט אחד לנוצרים ולהם ויהיו כשרים לכל פקודה ומשמרת. ושר אחד ושמו פיליף, שר חיל הים ויועץ לאדוניו רוגר מלך סיקיליא, נטה מאד לדת ישראל ויהי מבקר בבתי הכנסת ומתנדב שמן למאור וכסף לצרכי הקהלה104.

ובכל ארצות חוף הים ובמרבית ארצות הקדם היו בני ישראל מחזיקים מדור דור במלאכה הדקה והנקיה המעשרת את בעליה, מלאכת המשי ובמלאכת צבעיה הזכים אשר לא תצלח בלתי אם בידי אנשי טעם יודעי חן. וידע רוגר את הטוב הצפון לארץ במלאכה זאת, ויבא אנשים מישראל בעלי מלאכת מחשבת זאת מארץ ביזנת ויושיבם במקומות ממשלתו105.

שבע עשרה קהלות נמנו בימים ההם באיטליא ובסיקיליא בפי בנימין בן יונה התיר מטודלא, אשר עבר בכולן. קרוב הוא, כי הן הן היו כל מושבות ישראל בארצות ההן. משפחות יושביהן לא הגיעו בלתי אם למספר שלשת אלפים. הקהלה הגדולה בכלן היתה שלירנא, אשר משפחותיה העבריות היו שש מאות106, לבד מקהלת וֵנֵדיג, העיר הגדולה אשר בצפון הארץ, אשר מספר משפחותיה היו אלף ושלש מאוד וקהלת פַּלֶּרְמוּ בירת סיקיליא, אשר היו בת אלף וחמש מאות משפחה107.

ורוח אחת וטעם אחד היו לאבותינו יושבי ארץ איטליא ולאחיהם יושבי ממלכת ביזנת, אך בגורלם נבדלו אבותינו האומללים יושבי קסרות יון זאת, מכל גלויות ישראל לרוע. כי עין הממלכה ההיא החנפה הרשעה העקֻבה מדם, היתה מעולם בישראל לרעה. מספר העברים יושבי ביזנת ומספר קהלותיהם היה רב ממספרם באיטליה, כי בשלשים, אשר עבר בהן התיר מטודלא בממלכה היונית הזאת, מצא כששת אלפי משפחה108, לבד מן איי יון אשר לא נקבו בשמותם אשר רבו שם קהלות ישראל109. וימררו היונים את חיי אבותינו מאד מאד110, וכמעט העבידו אותם בפרך ויתנו אותם למכה ולחרפה111. ותהי הנקלה מהם לחשוך מאיש ישראל כל כבוד גבר ולא נתנום גם לרכוב על סוס112, וישליכו עליהם שקוצים ויושיבום במקום הטנופת, במקום שפך מי המדמנה על יד בתי הבורסים, למען הבזותם ולתתם לגועל נפש בעיני כל רואיהם113. אולם ככל אשר קרא קול אלהים אלהי ישראל אל המצרים בימי קדם ככה קרא גם אל צוררי עמו היונים הפעם: אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה! – ויהי המעט מהם, כי היה מספרם לא מעט ויפרוץ גם קנינם בארץ. ואף כי כלאו היונים אותם בקושטא114 בגרות115 בפרור פירא116, מבלי תת להם מבוא אל תוך העיר ומבלי הותר להם בלתי אם מוצא אל חוף הים117, בכל זאת הצליחו מאד במלאכת המשי ויהיו בתוכם סוחרים רבים ועשירים גדולים118. ובעיר טֵיבֵּש119 ישבו כאלפים משפחות מבני ישראל «והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היונים120. ובעיר סלוניקי, אשר חמש מאות משפחות עבריות היו לה, ואשר בכל היות פקיד ישראל מפקד עליהם להגן בעדם רב שם הלחץ, היו מרביתם או כלם מוצאים חית ידם במלאכה121. ובעיר קוריש122 היו כמאתים איש יהודי עובדי אדמתם בהר פרנש123. ככה החזיקו היהודים האומללים הנתונים למרמס בטיט חוצות, בכל ענפי התרבות, אשר היו לברכה בקרב הארץ ולכבוד לכל אזרח, במרכֹּלת, בחרושת, בכל מלאכת עבודה וגם בעבודת האדמה.

וככל אשר לא עלתה ביד נוגשיהם להכשיל את כחם בכל דבר כשרון ומשלח יד, ככה קצרה יד העריצים ההם לדכא את רוחם הנדיבה המלאה אהבה ורחמים, או לקצר את נפשם בעמלה ובעניה ובספר התיר הנאמן את מצוקותיהם כלה את דבריו לאמר: «אבל היהודים הם עשירים ואנשים טובים, בעלי חסד ומצות וסובלים הגלות בעין יפה»124. וקרוב הוא מאד, כי בדבר נדיבות עשירי אבותינו בביזנת בדור ההוא, מעשה אבותיהם היה בידיהם, כי נראים הדברים כי מאז ומקדם היו עשירי ישראל בארץ ההיא נדיבי רוח, עורכי שלחן לעניי אחיהם בפתחי שערי בתיהם125.

גם בתורה היה יד ושם בממלכת ביזנת וכשבעים גדולי תורה נקראו בשמותם בדברי בנימין בן יונה מטודילא, אשר הגדולים בהם היו בקושטא עיר המלוכה, ובתוכם נמנו רבי אבטליון הרב ורבי אליקים הפרנס, וקרובים אליהם בדעת התורה היו בעיר טֵיבש126 אשר נקראו בפי התיר «גדולי הדור»127. מלבד אנשי התורה היה איש נכבד בעיר קושטא, אשר עשה לו שם במלאכת הרפואה, הלא הוא שלמה המצרי, רופא נפש הקיסר, אשר רק לו לבדו נתן רשיון לרכב על סוס, אף כי יהודי הוא. האיש היקר הזה שם את כל לבו להקל מעל צוארי אחיו העשוקים את עול גלותם הקשה, אשר כבדה עליהם מאד128.

אולם בכל היות כל חכמי התורה בממלכת יון גדולים במקומם, לא השיגו לא את חכמי ספרד ולא את חכמי צרפת ואשכנז ולא את חכמי איטליא, הארץ הזאת אשר הקימה בדורות הראשונים כרבנו משה בן קלונימוס וכל חכמי לומברדיא ובֵאר. ושכנותיה, עד ימי נתן איש רומי ורבי קלונימוס איש רומי. אולם בקצה האלף החמישי היתה דעת התורה הלוך וחסור גם בה ולא רבה חכמתה מחכמת בזנת, עד כי בכרו אנשי איטליא את חכמי ארץ יון על חכמי ארץ ספרד129. כי למן היום אשר החלו לגיוני ביזנת לפשוט על מדינות איטליא ואיטליא התחזקה להדוף אותם130, נגשו שני העמים אחד באחד וגם קהלות ישראל אשר בהן התודעו, עד כי נתנו מרוחן אשה על רעותה גם במעשיהן הטובים גם בשבושי דעותיהם131, אשר עלו בהן סיגי דמיון, ותחזינה עיניהם רק נפלאות כל היום מעשי נסים ומעשי כשפים132. ויהיו שם אנשים, אשר התהוללו באימים ויתהללו, כי יודעים הם לכבוש בלחשיהם ובלהטיהם את השדים להיות להם לעבדים133. ומיֵלדוֹת נבונות לחש, בארץ איטליא, התאמרו, כי יודעות הן ללחוש באזן היולדת והעולל יוצא בנחת מבלי הכאב את אמו134. גם האמן האמינו אנשי איטליא, כי בקראם לבניהם שמות כשמות חיות היער ינצלו מכל מחלה135. ומשם נפוצו השמות האלה: אריה, דוב, זאב, צבי וכו' לכל גליות האשכנזים והצרפתים136. גם מעט דברי התורה שיצאו מפי חכמי ארץ יון, אשר נאספו אל התוספות, אל האוצר היקר הזה אשר לתורת ישראל, לא היו דבר חדוש, פתרון או בקורת, כי אם דברי רמז וחשבון האותיות137.

נראים הדברים, כי מרוח ר' אברהם בן עזרא, אשר היה משוטט בימיו הרבה בארץ איטליא, לא נאצל על יושביה העברים מאומה. וגם תלמידו שלמה בן אברהם פרחון הספרדי, אשר בא שמה ויגר ימים רבים בעיר שלירנו138, מקום מושב המדעים בארץ איטליא, ויכתוב להם את ספר מחברת הערוך139 ללמדם את לשון עבר בטעם המדקדקים הספרדים, לא העלה מאומה. וקרוב הדבר כי לא נטה לבם אחריו ואחרי למודיו העברים, יען כי ראו כי בדבר אחד החשוב מאד, נעלו הם הרבה עליו. כי התמימים האלה, אשר לא התהללו בדעת הלשון כאשר התהלל הוא, מהירים היו לדבר בלשון אבותיהם בשפה ברורה ושגורה, והוא אף כי היה בקי בכל דקדוקיה, כבדה לשונו העבריה בפיו, עד כי מליצתו בה היתה קשה וגסה. והשנית, אף כי דקדוק הלשון היה המקצוע אשר לו הקדיש את כל רוחו, הודה במו פיו כי הסגנון המדוקדק והמזוקק הוא בעיניו כשרון אשר אין חפץ בו, ולא עוד כי אם מוקש הוא לעצם הענין, אשר אותו הוא בא להביע (?) 140, בעיני חכם זה נחשבו מנהגי הערבים, אשר נהגו גם אנשי ספרד, כדתי התורה אשר כל העובר עליהם יאשם, ויוכח את אבותינו יושבי איטליא, צרפת ואשכנז על בלי היות ראשם מגֻלח בתער כמשפט הערבים ועל בלי היות פני אמותינו בארצות ההן מכוסות כמשפט הערביות היוצאות רעולות141.

מפי החכם הזה נודע לנו דבר יקר מאד, כי בפי אבותינו בשאר ארצות אירופא היתה הלשון העבריה חיה ושגורה הרבה יותר מאשר היתה בפי אחיהם בארצות אשר שפת ערב מהלכת בהן ואשר גם ארץ ספרד בכללן.

בדורות ההם החלה להראות רגשת חיי ישראל בארצות אשר היו אחרי כן מקום מושב לאלפיהם ולרבבותיהם. במדינת וַלַכְיָה, היא צפון הארץ, אשר תקרא היום רומניא, אשר נחשבה בימים ההם על מדינת ביזנת, לא רבתה עוד התרבות, אך בכל זאת המעט מיושביה החזקים «הקלים כצבאים על ההרים» כי לא הרעו לבני ישראל, כי אם קראו להם אחים ויקראו לבניהם שמות ישראל, ויש אשר התאמרו כי כלם צאצאי ישראל הם 142. וגם השודדים הרבים אשר היו בתוכם, מדי גזלם איש יהודי לא נגעו בנפשו לרעה. יען כי שתי כתי אויבינו, הלא הם כמרי הנוצרים ובני היונים, נקלו בעיניהם בהיות עוד הדת הנוצרית רפה בידם מאד143 ובהיותם אויבים בנפש לבני יון ואורבים לדמם144.

ובארץ ביהם בעיר הממלכה פראג, כבר קם בדורות ההם איש חכם, אשר יחד כבודו בין בעלי התוספות, ושמו ר' יצחק הלבן, אשר קרוב הוא כי יליד רֶגנסבורג הגרמנית היה, אשר שם היה משכן אחיו הרב ר' נחמן. ואח שלישי היה להם, ושמו רבי פתחיה145 אשר עליו נדבר בפרק הבא. ועוד נזכרו בימים ההם שני חכמים בתורה, שם האחד ר' מרדכי מארץ פולין ושם השני ר' יצחק מארץ רוסיא146.



  1. שם הארכיבישוף הוא Ecgbriht. ושנת האסור 740 למספרם. (אדוארד גאנז, צייטשר‘ פיר דיא וויסענש’ דעס יודענט, 107).  ↩

  2. “וזאת העיר שהי' זה המעשה של הראב”ע זלה“ה שמה לונדריש, והיו לה קרוב לנ' אלפים בתים, כלם אנשים בעלי חכמה ועושר” (לקוטי ר“י סמבּרי: סדה”ח א' 130). ושנת היות שם ראב"ע היא 1158 למספרם. ונראה כי רבוי הבתים שקרוב הוא להיות גוזמא, ותהלת החכמה והעושר חוזר על היהודים. ואפשר כי פירוש בתים הוא בעלי בתים. אך מתוך ההערה הבאה קרוב להחזיק כי פירושו כפשוטו.  ↩

  3. עי‘ מקור זה גד"י 259 V הערה 1 וע’ שם הערה שלפניה.  ↩

  4. “ואחרי ר‘ שמואל מלך רבנו תם. לפניו שמשו הרב ר’ יעקב (האולניז) [האורלנזי] ור‘ וכו’” (ת' רש“ל כ”ט).  ↩

  5. עי' אוצר ישראל בערכו.  ↩

  6. “וגם באנגליטירא היו רבנים גדולים” (קרית ספר לר“י לטאש: סדה”ח ב' 235). ודעתו של גרץ כי באנגליא לא עשו אבותינו חיל בתורה מפני הצרות שהתרגשו לבא עליהם (גד"י 267 VI), לאו דוקא היא, כי הצרות התחילו בשנת תתקמ“ט ועד העת הזאת הלא היה להם שקט, ובכן הלא אפשר כי עד העת ההיא היו להם רבנים חכמי תורה ככל שהיו בספרד ובצרפת עד העת ההיא מבחר גדוליהן של הארצות ההן. – פה מקום להזכיר בשמו של רב אחד אנגלי ושמו ר”י מלונדרש, שנזכר בתורת בר סמכא בפי הפוסקים (ש“ע א”ח תע"ג, ו' בהגהה).  ↩

  7. Joceus. ככה הוא נקרא בפי סופרי זכרונות הבריטים, ועקר השם הוא יוסף.  ↩

  8. תרגום לשם ברוך.  ↩

  9. York.  ↩

  10. Lynn.  ↩

  11. Norwich.  ↩

  12. Stanford.  ↩

  13. Lincoln.  ↩

  14. Schottland.  ↩

  15. את פרשת המוצאות את ישראל באנגליא הוצאנו מקונטרס ר' אפרים מבונא ומן המקורות המובאים בידי גרץ 259/6 V ובנאטע 9 שם.  ↩

  16. קאממער קנעכטע (עי' לעיל 186־7.  ↩

  17. עי‘ י’ ווערטהיימער, יודען אין אסטעררייך 34. געש' דער יודען אין באיערן 15.  ↩

  18. גיכט בל“א ועי' חולין נ”א.  ↩

  19. שוואבענשפיעגעל: גד"י 259 V.  ↩

  20. ווייהנאכטען.  ↩

  21. Der güldene Opferpfenning.  ↩

  22. עי' ח"ו 2 הערה 1.  ↩

  23. Kronungssteuer.  ↩

  24. Schatzung.  ↩

  25. דער דריטטע פפענניג.  ↩

  26. «כמו שמנהג הנכרים כן מנהגי היהודים ברוב המקומות, כגון אם הנכרים גדורים בעריות כך יהיו היהודים הנולדים באותה העיר» (ס' חסידים תתש"א).  ↩

  27. Minnen Gesang.  ↩

  28. גרץ גד"י 277/280 VI.  ↩

  29. ס‘ חסידים סי’ נ"ט.  ↩

  30. שם.  ↩

  31. שם סי‘ ר“ה, והפסוק: דברים י”ח, י“ב. וע”ש הפסוקים שלפניו ושלאחריו. ועי’ בס‘ חסידים במקומות הרשומים ובסי’ ת"ב.  ↩

  32. Worms.  ↩

  33. רוקח סי' קצ"ו (?).  ↩

  34. עי' גרץ גד"י 271 VI.  ↩

  35. »־ ־ כשאין שם חבר עיר כגון בורַנקבורט וכיו"ב, אבל יש שם חבר עיר שהלכו לעיר שיש בה יהודים וכו'» (אהע“ז ראב”ן דף ע"ט עמוד ג').  ↩

  36. »ישראל הבאים ליריד של גוים כמו בורנקבורט ומ[ת]אכסנין בחצר אחת בד‘ בתים או בה’ והגוי בעל החצר ־ ־ אע"פ ששכרו הבתים והחצר וכו'» (שם דף ע"א עמוד א').  ↩

  37. »מעשים בכל יום דנשים היושבות תחת בעליהן דנשבעות בדיני ממונות שיש להם עם אחרים» (שם ק"ז).  ↩

  38. »והני נשי דידן, כיון דנושאות ונותנות בנכסי בעליהן לאחר מיתת בעליהן וכו'» (שם).  ↩

  39. Koln.  ↩

  40. Bopard.  ↩

  41. קנטרס (?) ר' אפרים מבונא צד 9.  ↩

  42. .V. Raumer: Hohenstaufen II 412  ↩

  43. קנטרס ר"א מבונא 12.  ↩

  44. על בירור הזמן עי' גרץ גד"י 272 VI הערה 3.  ↩

  45. Altenow.  ↩

  46. קנטרס ר"א מבונא צד 14.  ↩

  47. לכל דבר טבע החיים הפנימיים וחיי התורה והמוסר נחשבו גלות אשכנז וגלות צרפת לגלות אחת, וכן נחשבו בדורות ההם גם בעיני חכמי ספרד ופרובינצא, עד שהרב המאירי קורא: «־ ־ לרבנו מאיר מרוטינבורק ראש ישיבת כל ארץ צרפת» (הקדמת המאירי למס‘ אבות: סדה"ח ב’ 229). ואין ספק כי ידע רבנו המאירי כי עיר ראטּהענבורג עיר גרמנית היא, אך גם זאת ידע כי חכמי שתי ארצות אלה חברים גמורים הם ותלמידים משותפים לכל דבר לגדולי הדור שבאחת משתי ארצות ההן.  ↩

  48. »והאידנא ערבה כל שמחה» (ש“ע אהע”ז הלכ' קדושין ס“ב, י”ג. ע"ש).  ↩

  49. »אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה» (קדושין מ"א).  ↩

  50. »ועכשיו שאנו נוהגים לקדש את בנותינו אפי' קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר, ואם יש ספוק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה ספוק בידו ותשב בתו עגונה לעולם» (תוס' קדושין שם). ונראים הדברים כי שדוכי חתן בכלה, שנהגו מאז בישראל «ש ה א י ש מדבר על א ש ה והיא מתרצית להנשא לו» (עי‘ ערוך ערך «שדך» ד’). התחילו אז לפסוק ולהבטל מעט מעט והשדכנות התחילה להיות לעסק, וכבר אנו מוצאים בדורות ההם שם «שדכן» (ס‘ חסידים סי’ ת"כ).  ↩

  51. מסעות בנימין צד ק"י.  ↩

  52. רש“י חולין צ”ב.  ↩

  53. »תקנה שלא לסרב ליכנס בחרם להרים מעשר, ואחד יכריח לכלם אם יש מנין בעיר ־ ־ וקודם רבנו גרשם מאור הגולה היתה תקנה, ורבנו גרשם מאור הגולה תקן לחדשה בכל שנה» (סוף תשובות ר"מ מרוטנבורג).  ↩

  54. עי‘ על אודות שני החכמים האלה בחלק י’ 130־127.  ↩

  55. עי‘ בתשובת רש"ל סי’ כ“ט ותראה כי מימות רגמ”ה והלאה היו משמשים חכמי צרפת באשכנז וחכמי אשכנז בצרפת.  ↩

  56. ר‘ בנימין מטודלא כותב על «פאריש המדינה הגדולה ־ ־ ושם תלמידי חכמים אין כמותם היום בכל הארץ עוסקים בתורה יומם ולילה» (מסער“ב צד קי”ב). ועל אשכנז הוא כותב: «ועוד יש אשתראן ­– Astramburg – וכו’ ורֶגֶנְשְבוּרְק קצה המלכות. ובאלו המדינות יש גם כן מישראל הרבה תלמידי חכמים» (קי"א).  ↩

  57. מצרים, שבה כתב הרמב"ם מכתבו, ויתר הארצות.  ↩

  58. את הדברים החשובים הכתובים בינתים נביא אי"ה איש איש במקומו.  ↩

  59. אגרת הרמב“ם לקהל לוניל: קתר”מ ח“ב מ”ד.  ↩

  60. Allemagne. והוא שם ארץ גרמניא בפי הצרפתים עד היום.  ↩

  61. פרדס לרש“י סי' קע”ד.  ↩

  62. סמ"ג עשין ו'.  ↩

  63. לאחר שדנו רבותינו בעלי התוספות על עון הלבנת פנים הַנה והנה, השלימו את משאם ומתּנם בדברים אלה: «ולכל הפירושים קשה, דאפילו בא על אשת איש ודאי טוב ממלבין [פני חברו], מדקאמר דוד: הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה“ב, אבל המלבין וכו‘» (תוספות ד“ה «נוח»: ב”מ נ"ט. ). ועי’ כעין זה ספר חסידים סי' מ”ט, שהבאנו בסוף פרק הקודם.  ↩

  64. «היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם: ונאמן אתה וכו‘, כשהי’ התינוק מגיע שם» (תוספות ברכות מ"ו:).  ↩

  65. «בז‘ של פסח קורין ויהי בשלח וכל השירה וכו’, וקטן מתרגם על כל פסוק ופסוק שהיום עברו ישראל את הים, ומתרגמינן הפרשה לפרסם הנס ללעוזי לשון ארמי ובכל לשון לאותם שאינם מבינים לה"ק, וידעו ויבינו שהוא אמת» (פרדס לרש"י ט').  ↩

  66. ס' חסידים תרל"ט.  ↩

  67. «מנהג ראשונים שהיו זריזין במצוה: כאו“א נוטל חלקו כדי לקבל שכר ־ ־ וכן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע [שופר בר”ח], כל מי שזריז בו יותר» (טא“ח תקפ”ה).  ↩

  68. חלק ט' 170/1.  ↩

  69. שם.  ↩

  70. בשם «קרובות» אנו כוללים את כל פיוטי התפלה למיניהם: יוצר, אופן, אהבה, זולת, גאולה, פיוטי טל וגשם, אזהרות וזמירות לשבת ולמוצ"ש, ואין אנו מוצאים מכלל קרובות אלא את הסליחות והקינות.  ↩

  71. «־ ־ דיא אין דען פזאלמען וואורצעלנדע סליחה אונד דער מיט דער פראפהעטע צוזאממען געוואכסענע קראבה» (הקדמת צונץ לגעשיכטע דער זינאג‘ פעאז’).  ↩

  72. «מנהג ראשונים ־ ־ שהנהיגו לומר קרובץ הקליר ואמר קרובץ אחרות – עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך – משלי כ“ב, כ”ח ־ » (ס‘ חסידים, סי’ קי"ד).  ↩

  73. עי‘ פיוטים לשלש רגלים ולר“ה וליה”כ לר’ יהודה הלוי שיצאו לאור ביד הר"ח בראדי, ותראה כי רבה מאד רוח העצבון השפוכה כמעט על כלם.  ↩

  74. עי' קינות צרפת ואשכנז הקורעות לב שיש בידנו.  ↩

  75. נפלא הדבר מאד כי הסבו אבותינו התמימים את השם העתיק «קרובות» לשם «קרובץ», שלעצמו איננו מלה כלל, אך רמז רמזו בו לרוח שמחתם בראשי אותיותיו: קול רנה וישועה באהלי צדיקים – תהל' קי“ח, ט”ו – (תשבי לר"א בחור ערך «קרבץ»).  ↩

  76. ואלה דברי החוקר לכל תכלית בטבע הפיוטים ריט"ל צונץ: דער פיוט «מוס מיט איינעם מאסארעטישען שפראכליך־עקזעגעטישען שטודיום דער היילגען שריפט אים צוזאממענ־האנג שטעהען, וועלכעס רוארטבילדונג אונד זין דער ביבלישען שפראכע צו ערקעננען בעמיהט וואר, אום דיא געגענשטענדע דעס מדרש אונד דער טלמודע אין איין פאעטישעס העברעאיש קליידען» (צונץ, געשיכטע דער זינאגאגאלען פאעזיא 25).  ↩

  77. »דיא זינאגאגאלע פאעזיא דארף מאן דיא בעגלייטערין דער געשיכטע דעס יודענטהומס נעננען» (הקדמה שם).  ↩

  78. «־ ־ דיעזעס גראסארטיגע מאנרמענט פיעל־הונדערטיאהריגען קאמפפעס ־ ־ ».  ↩

  79. «זיא – דיא פירטים – זינד דיא דענקמאֶלער דער פארפאהרען, אונד דער פאן איהנען ערפיללטע גאטטעס־דיענסט וואורדע דאס, אין טויזענדיאֶהריגען געפעכטען עמפארגעהאלטענע פאניער ישראל'ס» (שם).  ↩

  80. בונא היא עיר Bonn הגרמנית.  ↩

  81. צונץ מנה לו שלשה ועשרים פיוטים הנמצאים עוד ממנו.  ↩

  82. Metz.  ↩

  83. שה“ג מערג”ד ערך «ר“א ממיץ». וספר יראים נמצא לנו בשתי מהדורות, האחת קצרה והשנית ארוכה. ועד הזמן האחרון לא היתה בידינו רק הקצרה. ועכשיו נדפסה המהדורה השלמה עפ”י כ"י פריז (ווילנא תרס"ב).  ↩

  84. שם ערך «רבנו ברוך», ושם מערס"פ עי‘ «ס’ התרומה».  ↩

  85. ורבנו שמשון זה מובא לפעמים בתוספות בשם רשב“א: ר' שמעון בן אברהם. שניהם נמנים יחד בתוך תלמידי ר”י הזקן בתשובת רש“ל, ת' כ”ט. – ועיר שאנץ היא Sens הצרפתית.  ↩

  86. עי' שה“ג מערג”ד.  ↩

  87. שם.  ↩

  88. באורים לשני סדרים אלה, הנקראים בשם ר“ש, מודפסים בכל ש”ס אחרי מס‘ ברכות ואחרי מס’ נדה.  ↩

  89. עי‘ הקדמת ר’ יעקב עכסאי בהקדמת תרגומו העברי לפי המשניות לרמב"ם לסדר נשים.  ↩

  90. הודפס בורארשא שנת תרכ"ו.  ↩

  91. עד רבנו הגאון מווילנא ז“ל, אשר קם לגואל חזק גם לתלמוד ירושלמי גם לספרי דבי רב ומכילתא ותוספתא, היה הגאון ר' שלמה סיריליו, מגולי ספרד, כמעט האחד אשר החזיק בדרך ר”ש משאנץ ויחבר פירושים חשובים לסדר זרעים ולמס' שקלים ועדיות (עי‘ שה“ג מערג”ד אות ש’ סי' קע"ח).  ↩

  92. ומובא בתוספות בשם ריצב“א או ריב”א: רבנו יצחק בן אברהם.  ↩

  93. Dampierre.  ↩

  94. ככה נקרא בפי ר"מ בן טודרוס הלוי אבולעפיא.  ↩

  95. עי' חלק עשירי צד 7.  ↩

  96. «רומי רבתא ־ ־ כמו מאתים יהודים נכבדים ואין פירעון מס לשום אדם» (מסעות ר‘ בנימין ח’). ובכן מאתים חשובים מעיר רומי נפטרו מן המס ודבר זה מתקבל, אבל לא כל היהודים שבכל גבול איטליא זכו לפטור כזה, כאשר החליט גרץ.  ↩

  97. «רמהם משרתי הפפא אלכסנדירוש» (שם).  ↩

  98. »ור' יחיאל משרת של פפא, והוא בחור יפה, נבון וחכם, והוא יוצא ובא בבית הפפא, והוא פקיד ביתו ועל כל אשר לו» (שם).  ↩

  99. «רהוא נכדו של ר' נתן שעשה ספר הערוך ופירושיו» (שם).  ↩

  100. Lateran council. ככה נקרא ועד זה ע"ש בנין בית תפלתם שנועדו בו.  ↩

  101. 231־259 p. XXII T. Mansi Concilia. מובא גרץ גד"י 400 VI.  ↩

  102. על כלל המאורע יסופר בפי סופרי זכרונותינו: «בשנת [תת]קל"ט קבץ האפיפיור כל הגמוניו וכמריו מצרפת ומספרד. וכל הקהלות חרדו חרדה גדולה והתענו שלשה ימים רצופים (ויערב) [ויעתר?[ להם אלהיהם, כי לא דברו רק טוב» (בסוף ספר שבט יהודה).  ↩

  103. Roger.  ↩

  104. ע' מקור הדברים, גרץ גד"י שם 282, הערות 2, 3.  ↩

  105. Pertz Monum Germaniae V. p. 192 והדבר דומה כי מעסק זה נתעשרו אנשים כעדות זכרון זה: «־ ־ שהיו מתחלה עניים הולכים בכפרים – ואע"פ שנתעשרו» (מחברת הערוך לר"ש פרחון ע' «מנח»).  ↩

  106. עי‘ מסעות ר"ב ח’ – י"ד.  ↩

  107. ק"ח.  ↩

  108. מסער“ב ט”ו־כ"ז.  ↩

  109. אחרי מנות ר"ב מטודלא בתוך שאר המקומות את האיים הגדולים חיכא – Chios – רודוש וכּורפו (?), שמספר משפחות שלשתן עלה לאלף ומאה, הוסיף: «ושם באיים – לאמר באיים הקטנים שלא קרא בשם – קהלות רבות מישראל» (כ"ה). ועל אי אחד גדול, שהזכיר בשם, ואת מספר משפחותיו לא מנה, הלא הוא אי מיטלון – Metilene – כתב עליו: «מאיי הים ושם באי קהלות ישראל בעשרה מקומות» (שם).  ↩

  110. «ובארץ יון יש להם גלות גדול» (סבוב ר' פתחיה, בסוף). «בגלות גדול הם יושבים והשנאה רבה עליהם» (מסער“ב כ”ו).  ↩

  111. «ומשעבדים בגופם» (סבוב, שם). «מכבידים עולם עליהם ומכים אותם בחוצות, ומעבידים אותם בפרך» (מסער"ב שם).  ↩

  112. שם.  ↩

  113. «־ ־ ע"י הבורסקנין עובדי העורות שמשליכין המים המטונפין שלהם בחוצות לפני פתח ביתם ומלכלכין היהודים, ועל זה שונאים היונים את כל היהודים» (שם).  ↩

  114. Constantinopel.  ↩

  115. גהעטטא.  ↩

  116. Pera.  ↩

  117. »ואין היהודים בתוך המדינה – בינם בין היונים – כי העבירום אחרי זרוע המים וזרוע הים שופיא – Sophia – מקיף עליהם מצד אחד ואינם יכולים לצאת אלא דרך ים לסחורה עם בעלי המדינה (כ"ג).  ↩

  118. »וביניהם אומנים של בגדי משי וסוחרים הרבה ועשירים גדולים» (כ"ד).  ↩

  119. היא Theben, העיר היונית העתיקה.  ↩

  120. י"ז.  ↩

  121. «הרב ר‘ שמואל וכו’, והוא שם ממונה על היהודים תחת יד המלך» (י"ט), «ושם גלות גדול ליהודים והם מתעסקים במלאכות» (שם).  ↩

  122. Crissa.  ↩

  123. «ושם חונים כמאתים איש בהר פרנש והם זורעים וקוצרים בנחלתם וקרקעותיהם» (י"ז).  ↩

  124. כ"ד.  ↩

  125. והם הם לדעתנו «עתיריא דמסדרין פתורא קדם תרעיהון ומפרנסין מסכֵּנַיָא» (יונתן, שמות מ‘, ו’), ואנחנו כבר הוכחנו בחלק ט' במוצא דבר «תרגומי המקרא הארמים» כי בתרגום המכונה יונתן לתורה נוספו דברים בימי מלכות ביזנת.  ↩

  126. Theben.  ↩

  127. »טיבש – ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד, והם גדולי הדור וכו', ואין כמותם בכל ארץ יון חוץ ממדינת קושטנטינופלי» (י"ז).  ↩

  128. «ועל ידו מוצאים היהודים רוח גדול בגלותם» (כ"ד).  ↩

  129. כאשר התאונן ראב"ע: «ובאדום אין הדר, לכל חכם הוא דר, באדמת בן קדר», לאמר: ליושבי ספרד הערבית ־ «ואלו בא חגב יוני בם שֹֻגָּב, ורכב על כל גב ונחשב כענקים» (כרם חמד ד', 140).  ↩

  130. בתרגום יונתן מרומזת מלחמת Narses המורד באדוניו יוסטינינוס, קיסר ביזנת: «־ ־ ויפקון באוכלוסין סגיאין מן (למברניא) [למברדיא] ומארע איטליא, ויצטרפון בלגיונין דנפקין מן קוסטנטיני וכו‘» (יונתן, במדבר כ“ד, כ”ד). ועי’ מאורע זה: Welgesch. Weber I, S. 253.  ↩

  131. גם בפי רבנו האי, גם בפי רמב“ם מוצאים אנחנו את רומי – הנקראת ביחוד גם אדום, מוחזקת לארץ מולדת השבושים. בתשובת רב האי לשואליו: «וכל השבושים שחכמים הבאים מרומי משבשים אתכם» (אוצר הגאונים לראש־השנה צד 63); «כמה חכמי אדום וא”י מגידים…» (אוצה"ג למס' חגיגה צד 18); «כי הגידו לכם אנשים מרומי ומא“י בנוסחים – ע”ד השבעות» ־ (שם צד 20). וגם רמב“ם ז”ל, בראותו ספר שאיננו מתקבל על הדעת הצלולה, היה אומר: «אמנם הוא חבור אחד הדרשנים מארץ אדום» (לקוטי ר“י סמברי, סדה”ח 121).  ↩

  132. עי‘ שמועות מבהילות כאלה בס’ יוחסין של משפחת ר' אמתי (סדה"ח ב', 132־111).  ↩

  133. »ובארץ יון וכו', ויש בחורים בקיאים בשמות ומשביעים השדים שמשרתים להם כעבדים» (סבוב ר' פתחיה, בסוף).  ↩

  134. ערוך, ע‘ פע א’.  ↩

  135. »ובאיטליא קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקבלו, כי בזה ינצלו מחלאים» (שה“ג מערג”ד ערך «וראלף» ג').  ↩

  136. גם בקרב הצרפתים, שהיו תמיד בני גיל אחד עם האשכנזים, אנו מוצאים שם ליאון או Cerf, שהם אריה או צבי, כשם שאנחנו מוצאים בקרב בני פולין, צאצאי האשכנזים, לֵיב או הִירש. אך באמת יש לדעת כי האשכנזים בני מקומם מתרגמים שם אריה בשם לאֶוו, כשם הגרמני לחיה זו – Löw, בו‘ ולא באות ב’, ואת שם יהודה קוראים לאֶב, לא בשם חיה על שם יהודה אריה, כי אם על שם ההודאה המרומזת: «יהודה אתה ירדוך», והודאה או שבח נקרא בגרמנית Lob.  ↩

  137. »והרב ר‘ מנחם יוני פירש: דאל יחסר המזג – שלא יחסֹרו חמשים מסנהדרין גדולה, דמזג בגימטריה חמשים וכו’» (תוספות ב"מ, ס'.). ודומה הדבר, כי ר‘ מנחם היוני הזה הוא «ר’ מנחם בר' עזריאל» המובא בתוספות ד“ה «מסוף» חגיגה י”ב. שגם שם הוא דורש גימטריאות. ובאורים כאלה אין דרכם להמצא בפי שאר בעלי התוספות.  ↩

  138. Salerno.  ↩

  139. הודפס ע“י ר' זלמן כוכב טוב בעיר פרֶסבורג, תר”ד.  ↩

  140. אלה הם דבריו: «ואם ידקדק אדם על לשון הפירוש, ישכח הענין המבקש דעתו ואין זה טוב. ואם ימחול על לשון הפירוש נמצאת דעתו מיוחדת ומכֻוֶּנֶת (?) לענין הנתבע להבינו יפה יפה. כי לא נעשה הדבור מתחלה אלא כדי שיבין האדם ויכיר מה שיש בלב חברו על ידי דבור, בין יהיה הדבור מעוקל, בין יהיה מיושר» (מחברת הערוך לר"ש פרחון, ה'). הנשמעה עוד תהפוכה כזאת? אם נכון הדבר כי «אם ידקדק אדם על לשון ־ ־ אין זה טוב», למה זה טרח חכם זה לחבר ספר דקדוק הלשון?  ↩

  141. מחברת הערוך לרש“פ, נ”ז:  ↩

  142. «קוראים שמות בניהם בשמות היהודים, ויש אומרים שהם יהודים היו, והיו קורים ליהודים אחים» (מסעות ר' בנימין, י"ט).  ↩

  143. «בַלָכַייִן וכו', ואינם חזקים בדת הנוצרים ־ ־ ואין להם שום דת» (שם).  ↩

  144. «והם קלים כצבאים, יורדים מן ההרים לשלול ולבוז אל ארץ יון ואין אדם יכול לעלות עליהם למלחמה, ואין מלך יכול לשלוט עליהם ־ ־ וכשימצאו אותם – את היהודים – בוזזים אותם ואינם הורגים אותם, כשם שהורגים ליונים» (שם).  ↩

  145. «תמו דברי ר‘ פתחיה, אחיו של הרב ר’ יצחק הלבן, בעל התוספות, ושל הרב ר‘ נחמן מרגינשפורק זצ"ל» (סבוב ר' פתחיה, בסוף). «הרב ר’ פתחיה ־ ־ הלך מפראג שבניהם לפולין» (שם, א').  ↩

  146. ע'י שד“ל, כרם חמד ח”ז, צד 69.  ↩

בארצות הקדם.

מאת

זאב יעבץ

שלשת התירים. מושב ישראל בארם. קהלות מדולדלות בא"י בימי מלכי הנוצרים. קהלות גדולות בארצות המושלמנים. קהלת דמשק ויאשיה בן ישי כעין נשיא בתוכה. יהודים גבורי מלחמה בעיר תדמור. קהלת נציבין ובנותיה. משפחת ראשי גולה שהקים הכליף אל מכתפי. ראש הישיבה התקיף ר' שמואל בן עלי. קהלת בגדד וכבודה. קבר יחזקאל הנביא. אוכלוסי ישראל בארצות ערב. קבר עזרא על גבול פרס. קבר דניאל בעיר חוזיסתן. עין שולטני פרס צרה ביהודים. דוד אלרואי משיח שקר, אחריתו ותולדותיה.יהודים גבורי מלחמה בהרי נישבור. יהודים שחורים בארץ הודו. יהודים באי צילון. מעמד היהודים במצרים ודרכיהם. ערך מעשי תירים ר' בנימין בן יונה מעיר טודילה ור' פתחיה וספריהם.


למן הימים אשר מת רב האי, הגאון האחרון לבית ישראל, ושערי מתיבות בבל ננעלו, ומרכז התורה נעתק כלו לארצות המערב, עברו כמאה ושלושים שנה, ומעט מזער היו השמועות הבאות מארצות הקדם. אשר רק הן הן היו ארצות מכורתנו, ארצות המולדת לתורתנו ולנביאינו, למשנתנו ולתלמודנו. אולם במאה החמשים החלו לקום תירים אנשי חיל, אשר תרו כמעט את כל מושבות בני ישראל בארצות הקדם, הלא המה בנימין בן יונה מעיר טודלה1 ממדינת נבארה2, אשר בארץ אספמיה, “איש מבין ומשכיל בעל תורה – – ואיש אמת”3. והשני הוא הרב ר' פתחיה איש פראג מארץ ביהם4, והשלישי הוא המליץ יהודה אלחריזי מעיר טולדו. התיר בנימין יצא ממקומו (1165־4925 ויעבור את כל דרום אירופה ורחבי ארץ באסיה ובאפריקא, ורבי פתחיה יצא מעירו (1175־4935 ויעבור דרך פולין ויבוא עד קיוב בירת רוסיא, ומשם הלך באניה על נהר דנפר ששה ימים ויבא אל כזריא5, ויבקר את ארץ ישראל ואת ארמניא, את מדי, פרס ובבל. כשלשים שנה אחרי כן6 עזב יהודה אלחריזי את נוהו בטולדו ויסע גם הוא ארצה בני קדם, וַיָתָר רבים מן המקומות אשר תרו בנימין ופתחיה.

ארץ ישראל היתה הארץ הראשונה בארצות הקדם אשר אליה היו פני בנימין. אך בטרם דרכה כף רגלו על גבולה פגע באנטיוכיא, עיר מושב נוצרים מני אז. בעיר הגדולה הזאת היו בני ישראל מעט, ככל הערים והארצות אשר נוצרים היו מושליהן. רק עשר משפחות עבריות ישבו שם. ובעיר הגדולה בירות7 חמשים משפחה, בצידון עשר ובלודקיא מאתים ובעיר צור ארבע מאות משפחה. ויהיו אנשי אנטיוכיה ואנשי צור חָרשים עושי הזכוכית הטובה אשר בכל הארצות, ויוליכו העברים אנשי צור את סחורתם בספינות אשר היו להם, ואנשי צור וצידון היו באים אל שבטי הדרוזים, אשר שכנו סביבות הערים ההן ויהיו מוכרים להם את סחורתם ואת מלאכתם בזכוכית ובבגדי הצבעונין, ויהי שלום ביניהם ובין השבטים ההם, אשר לא למדו חמה וקנאה מן הנוצרים והמושלמנים באשר לא היו בני דתם. ובכל הקהלות האלה לא היו חכמי תורה בלתי אם בקהלה הגדולה בכלן, הלא היא קהלת צור, ושם הראש רבי אפרים מצרי הדין8 . עיר הגבול לא"י היא עכו ומספר משפחותיה העבריות מאתים, אף שלשה אנשי שם נקבו בקרבן, הלא הם ר' צדוק, רבי יפת ורבי יונה9 . אך קרוב, כי יתר יושביה נבערו מדעת התורה10 . ובעיר קיסרי לא ישבו בלתי אם עשר משפחות מבני ישראל בתוך משפחות כותים מאתים11.

ובירושלים עיר הקודש לא שכנו ממשפחות בניה בלתי אם מאתים, אשר מצאו את מחיתם במלאכת הצביעה, אשר חכרו מבית המלך מבלי היות רשות לכל איש זולתם לעסוק שם במלאכתם. ויהי מושבם על יד מגדל דוד12. ועל פי זכרון אחד, השמור בספרי הקראים, קרוב הדבר, כי על יד המקום הזה הסמוך לשער יפו אשר בירושלים, נסגרו לשבת זה מאות שנים. הזכרון הזה מספר, כי אחרי אשר מראשית ימי המושלמנים “היתה העיר פתוחה ימים רבים לכל איש ישראל, האשימו את היהודים, כי מעשיהם רעים, כי להוטים הם אחרי זמה ושכרון, וכי מריקים הם את בורות המים, ולא נתנו להם לשבת בלתי אם על שער אחד משערי העיר ויאסרו עליהם לעבור על יתר השערים”13 . מדברי הסופר הקראי הזה, אשר לשנאתו הכבושה לרבנים, לאמר: למחזיקים בדברי רבותינו, אין קץ, יש להחזיק, כי לא אבותינו,הנאמנים לדברי רבותינו, היו בעלי החטאים האלה, כי לוא היה כמה כי עתה לא חשך מהם אלות, קללות ונאצות כמשפטו תמיד גם בדברים אשר אין להם מקום לגדופים. ובכן קרוב הדבר, כי בגלל אנשים מקרב הקראים סֻגרו גם הם גם הרבנים לשבת במקום צר. אך בכל זאת קרוב הדבר מאד,כי ישבו שתי הכתות האלה לבטח, ולא עוד כי אם גם החל החלו הרבנים להחזיק בדרך אחת, אשר דרכו בה הקראים ואשר אחד מרבי רבותינו הזהיר את אבותינו מלכת בה: ברבות, אחרי החרבן, אנשים מחסרים את נפשם מכל טובה וללכת קדורנית כל היום לזכר החרבן, התיצב בפניהם ר' יהושע בן חנניה ויוכח להם, כי כשם “שלא להתאבל כל עקר אי אפשר”, כן “להתאבל יותר מדי אי אפשר”14. על כן נכונה רוח אבותינו בקרבם ויהי לבם ער לתלמוד תורה, למעשה הצדקה ולאהבת חסד. אך, הקראים אשר צום ויגון, שק ואפר היו להם למבחר העבודה והמצוה15, יסדו בימיהם הראשונים אגודה בת ששים איש שנקראו “אבלי ציון”, אשר מלבד אשר ענו את נפשם כל ימיהם היתה כל מלאכתם צום ובכי ומספד כל היום16. אך למורת רוח כל איש, אשר אור תורת רבותינו האומרת “אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה” תחיהו, נאצלה מן הרוח הקודרת הזאת גם על הרבנים יושבי ירושלים, ויקימו גם הם אגודת אבלים כאלה בירושלים “לובשי בגדים שחורים”17. ותקטן עוד זאת ותמצא דרך היגון הזאת – אשר לא לרצון היתה לגדולי רבותינו גם בדורות ההם18 – חן בעיני אבותינו התמימים באיטליא19 ובגרמניא20 ובתוך בני רֵכָב בתימן אשר בירכתי ארץ ערב21.

אך בכל היות גם רוח הקראים שלטת בירושלים, היתה עיר הקודש גם מקום תורה, אשר לחכמיה יצא שם גם בצרפת מרכז התורה בימים ההם, וגם בפי בעלי התורה היו נזכרים שמות גדוליה, הלא הם רבנו יוסף איש ירושלים22 ורבנו אלחנן הירושלמי23.

וירושלים, וכל ארץ ישראל, היתה בימים ההם ביד הנוצרים, ועד כמה היה מבטח ותקומה לאבותינו בימי המושלים ההם באדמת הקדש, יראה מתוך החליפות אשר עברו על אבותינו בירושלים בימי שלשלת התירים ההם. בימי בנימין היה מספר בני ישראל מאתים משפחה, אשר מרביתם או כלם היו צובעים כאשר כתבנו בזה. בימי היות שם ר' פתחיה, אשר יצא ממקומו כעשר שנים אחרי בנימין, לא נמצאה בעיר הקדש בלתי אם נפש אחת מישראל, הלא הוא אברהם הצבע, אשר הוא לבדו שכר את רשיון מעשה הצביעה בכסף רב מאד24. אין זאת, כי אם המלך המצורע בלדוין הרביעי, המושל בעת ההיא, גרש אותם מעיר הקדש25. ובהיות התיר השלישי יהודה אלחריזי כשלשים שנה אחרי כן מצא בירושלים שתי קהלות ישראל “מן האשקלונים קהל מעֻלה, ובראשם השר סעדיה איש ימיני, ושם מן המערבים קהלה חשובה”26. ובאשקלון, אשר נקראה בעת ההיא אשקלון החדשה, נמצאו בימי בנימין מאתים משפחה עבריות על יד ארבעים משפחה קראים ומאתים כותים27 . הקהלה הגדולה לישראל בארץ אבותינו היתה בעיר טורון28 החדשה, כי מספר משפחותיה היה שלוש מאות29. אך ביתר הערים היו בני ישראל מתי מספר, בבית לחם לא היו בלתי אם שנים עשר איש צבעים30, בעיר נוב שנים אנשים צבעים, ובעיר רמה שלשה, ובעיר יפו איש יהודי אחד צבע31, ובגוש חלב אשר בגליל עשרים משפחות, ובעיר טבריא חמשים32. ככה היתה הארץ הקדושה “חרבה שוממה ואבלה מבלי בניה” בכל ימי משול עליה הנוצרים, כדברי ר' פתחיה: “וגם בארץ ישראל יש קהלות אלא שאין מהן אלא כמאה או כמאתים או כשלש מאות נפשות”33.

לא כן ארצות ממלכות המושלמנים. שם היו משפחות קהלות ישראל לאלפים34. בדמשק, אשר היא היתה תחלת ממשלת נור אל דין מלך התורכים35, המושלמנים, היה מספרן שלשת אלפים, “וביניהם תלמידי חכמים ועשירים”, וישיבה מסודרת היתה להם, אשר בראשה עמדו גדולי תורה אנשי שם. בראשם עמד הרב ר' עזרא ראש ישיבה יליד ארץ ישראל36 , ואשר אחרי כן סמך רב שמואל בן עלי את ידיו עליו37 . וגם מאתים משפחה קראים וארבע מאות כותים היו שם. בכל זאת היה שלום ביניהם ובין ישראל, אף כי הלכו מנגד אלה לאלה ולא התחתנו אלה באלה38. ובימי בוא אלחריזי שמה מצא שם גם הוא אנשי חיל יראי אלהים ובראשם נשיא אשר הכין את כסאו שם, הלא הוא ר' יאשיהו בן ישי, אשר שוה את נפשו כראש גלות39. ובימי פתחיה היה מספר בני ישראל יושבי דמשק עשרת אלפים40. ובעיר תדמור – היא פלמירא – היו בימי בנימין בן יונה אלפים משפחה עבריות, אשר נבדלו מכל אחיהם אנשי המקומות הנקובים עד הנה, כי המעט מהם כי לא היו שַחֵי עינים ונדכאי רוח, כי אם היו גבורי מלחמה בעלי ברית לישמעאלים41 ואנשי ריב לנוצרים, אשר קרוב כי הניחו בם חמתם על ענותם את אחיהם. קרובה לתדמור עיר חמת, אשר ישבו בה אלף וחמש מאות נפש מבני ישראל42 . ובימי עבור שם אלחריזי היה שם השר הגדול עוזיאל משנה המלך, אשר בגלל חכמתו, צדקתו ובור לבבו היו כל השרים ועם הארץ מכבדם את היהודים43. מעיר חמת עבר בנימין את ארם צובא, אשר מצא בה אלף וחמש מאות נפש מישראל, ואת עיר קלע־גבר, אשר מספר נפשותיה העבריות הוא אלפים. אז החל לבוא אל בבל, ויהי מחנהו הראשון בעיר כלנה העתיקה, אשר קראו לה בעת ההיא רַקְיָא, אשר קהלתה העברית בת שבע מאות נפש היא44. ועל יד רקיא היתה קהלה קטנה בעיר חרן, אשר לא ישבו בה בלתי אם עשרים נפש מישראל ועיר חבור, אשר נקראה בעת ההיא כבור, אשר היו בה מאתים נפש עבריות. דומה הדבר, כי כל הקהלות האלה נחשבו לבנות לקהלה העתיקה, אשר לעיר האם בישראל עיר נציבין45, כי גם בעיר רקיא גם בעיר חרן היו בתי כנסת אשר שם עזרא הסופר נקרא עליהם46, ופתחיה התַּיר מחליט את שני בתי הכנסת האלה לעיר נציבין, מלבד בית הכנסת אשר שם ר' יהודה בן בתירא נקרא עליו47, אשר היה בנוי בעיר הקדמוניה הזאת שמספר יושביה מבני ישראל אלף. אך נראים הדברים כי חרותם היתה נופלת מחרות יתר אחיהם יושבי ארצות הקדם, באשר סרה נציבין למשמעת קיסר ביזנת48 .

גדולה ונכבדה בעת ההיא מקהלת נציבין היתה עיר מוֹצָל49, אשר יקראו לה ספרי הדורות נִינוֵה החדשה, אשר בה מלך המלך זַיִף אֶל־דין בן אחי נור אל־דין מלך דמשק50. כי המעט כי בנציבין הסרה למשמעת קסרות נוצרית, לא נמצאו בלתי אם אלף נפש מישראל, תחת אשר במוצל המושלמנית היו שבעת אלפים51, רבו מאד קהלות ישראל, אשר מעבר לעיר מוצל והלאה, עד כי לא נמצא כמעט עיר או כפר, אשר אין שם קהלה עברית52

והכליף אַלמוֹכְתָפי לבית עבס גדל בימיו53 את שלמה54 מעיר מוצל החוזה בכוכבים55, אשר עמד לפניו. ושלמה איש נשוא פנים המתיחש לבית דוד, וישיתהו הכליף לנשיא ראש גולה. וקרוב הדבר, כי היה גם חכם מורה תורה לתלמידים וחבר לרב גדול מומחה לרבים, ושמו ר' עלי, אשר קראו לו עלי גאון56. ובכן שבה למראית עין לבגדד תפארת ימי הקדם, ימי עמוד ראשי גלֻיות וגאונים בבבל, בנהרדעה, בסורא ובפומבדיתא. אך שערי ערי מרכז התורה הקדמוניות האלה היו שומֵמים, בתי הכנסת והמדרש העתיקים חרבים, קהלת נהרדעא קטנה היתה בעת ההיא ונעתקה ממקומה אל קצה העיר57. ובפומבדיתא אמנם היו שלשת אלפים נפש מישראל, אך דומה הדבר, כי בשלשת הערים האלה לא היו בעת ההיא אנשי שם58. ובמות שלמה קם דניאל בנו לראש גולה בבגדד. ותגדל תפארתו מאד בבגדי חמודותיו, במרכבתו ובפרשיו ובכבודו בבית המלך. ומדי עברו בעיר רוכב על סוסו וקמו לפניו גם היהודים גם הישמעאלים וקראו לפניו: פנו דרך לפני אדוננו בן דוד. ויהי משפט עם בני ישראל בארץ בבל לתת איש איש דינר זהב לשנה לראש הגולה, והיתה מחציתו לראש הגולה ומחציתו לכליף מלך בבל, וגם סוחרי הארץ ירימו לו תרומתם מדי שנה בשנה, גם מתנות תבאנה לו מידי עשירי ישראל. ויהי ראש הגולה לבדו הממנה את רבני הקהלות, את הדינים ואת חזני בתי הכנסת בכל גבול ממלכת הכליף הגדולה, מפרס עד כרסאן ומהרי קוקז עד תימן והודו. אך לא היו לדניאל בנים, כי אם בנות. ויהי במותו ותסוב גדולתו אל שני בני שני אחיו, אל דוד ואל שמואל, אשר ישבו בעיר מוצל, אשר שם היו להם שדות וכרמים ויגדילו גם הם את כבוד בתיהם, וכל התלמידים היו אוכלי שולחנם. אף ידם היתה תקיפה על עושי רשעה ליסרם כדי רעתם, כיהודי כישמעאלי. ויהיו שרי ישראל בבגדד נחלקים: יש אשר נטו אחרי דוד ויש אשר נטו אחרי שמואל, להקימו לנשיא תחת דניאל59.

ותחת ר' עַלִי ראש הישיבה בבגדד אשר מת, קם זה כמה ר' שמואל הלוי בנו לראש הישיבה60. ויהי שמואל איש גדול בתורה ויודע מדע בטעם חכמי הערבים אשר היו במקומו, ודורש בסתרי תורה61 ובאסתרולוגיה. ויהי מדי צאת התלמידים מאת פניו ובאו הזקנים ושאלו מפיו תורה בחכמת המזלות ובשאר מיני מדע כאלה62. וירחב לבו מאד ויתגאה בספר היחש אשר בידו, אשר בו התיחש אל שמואל הנביא63. ודומה הדבר כי גם הוא התהלל כי יודע הוא את הזמירות ואת הנגינות, אשר זמרו וינגנו הלויים בבית המקדש, כאשר התהלל ר' אלעזר בן צמח ראש הסדר בבגדד, אשר גם הוא התיחש אל שמואל הנביא64. וכל הימים אשר היה דניאל הנשיא חי סר בן עלי למשמעתו65 , אולם אחרי מות דניאל הנשיא בלי בנים הסב ר' שמואל בן עלי אליו את כל הגדולה, ויפרוש את ידו על כל ארץ אשור ודמשק וערי פרס ומדי וארץ בבל, וימלא את ידו להקים דיָנים ומורים בכל המקומות האלה “וחותמו הולך בכל הארצות” וגם בארץ ישראל66. ויגדל מאד את מספר התלמידים עד אלפים איש ממבחר הבחורים, וחמש מאות היו תמיד סביבותיו. ויושב עוד ישיבות קטנות מישיבתו ויפקד עליהן מורים חכמי לב, אשר יכשירו את התלמידים לישיבתו הגדולה והנהדרה67. ויהי הוא יושב על כסאו למעלה ותורגמנים עומדים לפניו להשמיע את דבריו אל התלמידים הרבים, כמשפט הגאונים הקדמונים במתיבותיהם. וכככל אשר לֻמד התלמוד ככה לֻמד שם המקרא. אולם נפלא הדבר מאד, כי המורה את המקרא לא היה ראש הישיבה, ולא איש אחר, כי אם אשה, הלא היא הבת היחידה לר' שמואל בן עלי, אשר רבה חכמתה גם במקרא גם בתלמוד. היא ישבה על יד חלון מכֻסה והתלמידים היו נאספים מעבר לחלון לשמוע את תורת פיה68. ובכן שקד ר' שמואל להרבות גבולו בתלמידים ולהרביץ תורה בישראל. בדבר הזה הלך בדרך הגאונים הצדיקים. אך במשפטו בקרב ביתו ובקרב עדתו הלך בדרך ראשי הגולה התקיפים, אשר רוח חכמי ישראל לא היתה נוחה מהם, כי מלבד אשר העדיף להרבות פאר ויקר בביתו בהיותו לובש בגדי זהב וארגמן וַיְחַף את קירות ביתו ביריעות משי כמשפט המלכים69, והיכל גדול לו70, וגנות ופרדסים רחבי ידים מאד71, העמיד לפניו ששים עבדים גבורים לרדות את העם במקלות להכות הרכה ופצוע כל איש אשר לא יעשה את רצונו כרגע72. על כן לא אהבוֹ העם כאשר יאהב ישראל את רבותיו הטהורים והתמימים, כי אם פחדו ממנו כאשר יפחד איש ערבי מפני כליף תקיף רודה באף73. דומה הדבר, כי לא בעיני כל העם היה הדבר טוב, אשר נשל בן עלי את יורשי דניאל מכסא ראש הגולה וישב הוא תחתם, ואולי על כן לקח איש חכם אחד ושמו ר' אלעזר, מן הרחוקים אשר במשפחת דניאל, ויקרא עליו שם ראש גולה, ובאמת שם אותו לשומע דברו ויסר אל משמעתו74. אך קרוב הדבר מאד, כי במות ר' שמואל בלא בנים נסבה הגדולה לדוד בן הודיה – אשר התעתד הוא או שמואל בן דודו להיות לנשיא תחת דניאל – ויהי הוא לראש גולה, וישם את כסאו בעיר מוצל ויַאֲרֵךְ ימים על כסאו, ויצא לו שם טוב בעמו. וחבר היה לראש גולה זה בן אחותו, אשר שמו הודיה כשם אבי דוד, ויהי גם הוא נדיב כדוד אחי אמו. ויהי בבוא שמה אלחריזי ויכתוב עליהם: “ושם ראיתי דוד ראש הגולה היהודיה, ובן אחותו הודיה, אין להם שני בבני זמניהם, ואין מי יעשה כמעשיהם, ותקצר נפשי לספר קצת מדותיהם”75.

והעיר הגדולה בגדד, גם לולא היתה משכן ראשי הגולה וראשי הישיבה בתפארתם, אשר נתנה להם מיד הכליפים מלכי החסד אשר מלכו בימים ההם, תחשב באמת ובמשפט כעיר המרכז לכל בני ישראל יושבי ארצות הקדם במאה האחרונה לאלף החמישי, אף כי מספר בני ישראל השוכנים בה לא היו בלתי אם אלף76. וגם בבל כלה נחשבה מאד בעיני כל איש ישראל הבא אליה מרחוק לעולם אחר, למקום אשר יושביו העברים נעלו על אחיהם, יושבי ארצות אחרות, בתורה וביראה, ואשר גם העברים גם הישמעאלים היושבים בה ישרי לב נאמני רוח הם77. ויהי המעט מבני ישראל יושבי בגדד, כי נכבדו מאד בעיני הכליפים לבית עַבָּס וכי הקימו מקרבם שרים ופקידים רבים78 , ויהי להם עוד יתרון אחד, כי שוקדים היו אנשי בגדד ובבל כלה על התורה מאד מאד, עד כי בבגדד לבדה היו עשר ישיבות79 . וגדולי הארץ שמו את לבם להפיץ בתוכם ובכל הקהל את דעת כתבי הקדש, עד כי לא נמצא “בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס [איש] שלא ידע כל העשרים והארבעה ספרים בנקוד ודיוק וחסרות ויתרות”80 . והפותר הנאמן לכתבי הקדש היה להם רבנו סעדיה, אשר את פתרוניו ואת תרגומיו לכל ספרי הקדש למדו כל יושבי בבל81. מלבד אשר שקדו על התורה השלמה, על המקרא ועל התלמוד, היתה גם עבודתם את ה' מלאה קדושה וטהרה, כבוד ומורא. איש לא בא אל בית הכנסת בלתי אם טבל במים82, ובבית הכנסת לא יפצה איש את פיו לדבר בדבר חול אל רעהו כי אם באימה וביראה יעמודו וחלוצי נעל יעמדו שם, כי אדמת קדש היא83. ואין ספק, כי נצרו מכל משמר את הזמירות העתיקות המקובלות ובאות בידם לאמר אותן בקול אחד ובנעימה אחת, וכי גם נכבדי גדולותיהם שמו אליהן לב לשמור אותן בעינן ובטהרתן84, ובימי חול המועד יזמרו את מזמוריהם בבית הכנסת בכלי שיר85. ובתי הכנסת היו מלאים הוד והדר כמקדש מעט. והכנסת הגדולה אשר לראש הגולה בבגדד86, היה בנין גדול ומפֹאר מאד נכון על עמודי שיש מצופים כסף וזהב ולפני ארון הקדש עשר מדרגות, ובמדרגה העליונה ישב ראש הגולה עם נשיאי בית אביו87. אך לעומת כל הסדרים הנאים האלה נראו שם גם דרכים נכריות, אשר נדחו ללכת בהן, כי סגרו את בתיהם בעד נשותיהם כמשפט הישמעאלים, עד כי לא נתן לכל איש מדרך כף רגל בבית אחיו העברי, כי בהציג גבר את כף רגלו על סף בית רעהו יקדמהו בעל הבית בחרפה ובנאצה ושלח אותו מעל פניו וקרא לו: “פריץ, למה באת?”. ואם יש לאיש דבר עסק אל בעל הבית יכה על הדלת ויצא בעל הבית החוצה ודבר עמו. אך הביתה לא יבא. ותשבנה נשי ישראל צרורות בבתיהן, עד כי ר' פתחיה התיר לא ראה פני אשה כל ימי היותו בבבל88. והמעט כי המנהג הנכרי הזה היה לחרפה מדור דור בעיני רבותינו ויקראו לו: “מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו”89: “שלא תדבר לכל אדם, ומדה שאינה הוגנת היא”90, הלא סגרה גם דלתות בית כל איש ישראל בפני רעהו, ותמעט את האחוה והרעות, אשר למען הרבות אותן הדריכו זקני חכמי ישראל להיות בתי בני עמם פתוחים לרוחה91.

דומה הדבר, כי בת לקהלת בגדד היתה קהלת “אלכורך אשר מעבר לנהר חדקל”, ועל פי מספר בתי הכנסת שלה יש לשער, כי מספר יושביה היה גדול ממספר יושבי בגדד פי כמה וכמה. כי בבגדד היו רק שלשה בתי כנסת מלבד בית כנסת ראש הגולה92 ובין בגדד ובין אלכורך היו שמונה ועשרים93. אך ברור הדבר כי גם קהלת אלכורך הגדולה נחשבה רק לסניף לקהלת בגדד הקטנה ממנה94.

ומספר בני ישראל היושבים בארץ בבל מקצה עד קצה רב ועצום מאד עד כי אמרו אז כי ששים רבוא הם95.

החניה הראשונה אחרי בגדד היתה לבנימין עיר נהיאגן, אשר יאמרו יושבי המקום, כי היא “רסן העיר הגדולה”, ובה קהלה ישראלית בעלת חמשת אלפי נפש96. וכמהלך שני ימים מבגדד יבואו אל גליל אשר יקראו לו בבל הישנה97, ושם קהלה בת עשרים אלף98. וישמח רב פתחיה התמים לראות את “ביתו של נבוכדנצר הרשע חרב כלו”, ואת הבית אשר יאמר עליו, כי הוא “ביתו של דניאל כאלו חדש”99.

ומטעם המושלמנים והנוצרים, המקדשים את קברי גדוליהם והבונים בית תפלה על גביהם או על ידם, נאצל גם על היהודים יושבי ארצות הקדם. ויהי להם בסביבות עיר קופה, בדרום ארץ בבל, אשר ישבו בה כשבעת אלפי איש מבני ישראל100, בית קבר, אשר נקרא עליו שם יחזקאל הנביא, אשר יועדו אליו מדי שנה בשנה כשבעים אלף או כשמונים אלף איש יהודי, וגם ראש הגולה וראשי הישיבות אשר בבגדד בתוכם. וישבו שם מראש השנה עד אחרי יום הכפורים להתפלל שם, או עד אחרי חג הסכות לשמוח ולהטיב את לבם. ועל הבית גֻלת ארזים גדולה מצֻפה בזהב ויריעות יקרות פרושות על קירותיו, ושלשים עששיות דולקות שם יומם ולילה. ועל יד בית הקבר היה בית כנסת נהדר מאד, אשר נאמר עליו כי יהויכין מלך יהודה הגולה בנה אותו. וספר תורה היה שם בארון הקדש, אשר אמרו עליו כי ידי משה כתבוהו, ואשר לא יקראו בו בלתי אם ביום הכפורים. וחומה גדולה בעלת מגדלים מקפת את בית הקבר ואת בית הכנסת, אשר בה יבנו הנקהלים שם את סכותיהם. גם המושלמנים ינהרו אף הם שמה להתפלל, וישיחו גם הם גם היהודים נפלאות על דבר הקבר. ומקץ שנים נבנתה שם עיר ויקבע בה יריד101. והרימו כל הבאים אל קבר יחזקאל נדבות רבות וגדולות, ויוציאו את הכסף לחזק את בדק בית הכנסת ובמותר הכסף השיאו יתומים ויתומות ויכלכלו בו גם את התלמידים בכל מחסוריהם102 .

וגם בארץ ערב, אשר הגלה הכליף עומר בימיו משם את כל היהודים היושבים, רבו מאד קהלות ישראל בימים ההם ולא מנעו את רגליהם בלתי אם מעיר מֶכָּא ומעיר מדינה. ותהי בארץ תימן על נהר חירה(? קהילה נכבדה בעלת שלשת אלפי איש103. ויהיו בקרבם ובקרב יתר הקהלות בתימן תלמידי חכמים104, אשר הנכבד בהם היה “מר ורב יעקב החכם בן נתנאל אלפיומי”105. ושמע נדבת לבם היה הולך גם בארצות הרחוקות106. רבים מהם היו היהודים השוכנים בצפון ערב, כי היה מספרם כשלש מאות אלף107. היהודים היושבים בארץ תימא התיחשו, לפי דבריהם, לבני יונדב בן רֵכָב108, ויהיו בני חורים ועול מלכות נכר לא עלה עליהם, ושלום היה ביניהם ובין הערבים, ויצאו עמם יחד לשלול שלל ולבוז בז. ובתים לא היו להם, כי אם ישבו באהלים כל ימיהם ואימתם היתה מוטלת על כל שכניהם. מלבד חברי המשוטטים האלה היו גם עובדי אדמה ואנשי מקנה. ועוד כת קטנה היתה בקרבם, אשר משכו את ידיהם מכל משלח יד ויהיו “יושבים תמיד בבית המדרש”109, אך לא תורת החיים “המשמחת לב ועינים מאירה”, כי אם תורת היגון עבודת “אבלי ציון” אשר יסדו הקראים היתה תורתם, והאכרים והרועים היו מרימים להם את המעשר מכל אשר להם110. בראש היהודים האלה יושבי מדינת תימא עמד איש מושל עליהם ושמו חנן הנשיא111. ובמדינת טלמס ישבו כמאת אלף איש מבני ישראל, אשר קרוב הוא כי נעלו בדרכיהם על אחיהם אנשי תימא, כי כן כתב עליהם התיר הנאמן בנימין בן יונה: "ושם אנשים חכמים ונבונים וביניהם עשירים112. ובמדינת חבר, אשר בארץ ערב, אשר הגלה משם הכליף עומר בימיו כל איש לבית יהודה, ישבו בימי בנימין חמשים אלף איש מבני ישראל אנשים גבורי חיל, ובתוכם נמצאו גם יודעי תורה, וסביבותם מדבר מהלך שמונה עשר יום, אשר היה עליהם כחומה ואין איש זר בא בגבולם113. ובעיר וַשְׁתְּ עשרת אלפים איש יהודי, בתוכם עשירים רבים וגם לומדי תורה114. ובעיר בוצרה על נהר חידקל אלפים איש. ועל יד נהר סמורה השוטף על גבול ארץ פרס היה בנוי בית קבר, אשר האמינו אנשי המקום אשר קבר עזרא הסופר הוא. ויבנו היהודים בית כנסת בצדו האחד והמושלמנים בנו מסגד בצדו האחד115, כי גם אלה גם אלה נהרו שמה להתפלל ולהרים את נדבותיהם לבדק הבית ולצדקה. וקרוב הדבר מאד כי אמונת קברים כאלה קרבה את לב המושלמנים אל היהודים, וכי על כן היו גם שם “הישמעאלים אוהבים את היהודים”116. ובעיר חוזיסתאן, אשר קראו לה התירים עילם המדינה, היתה קהלה בת שבעת אלפי איש וארבעה עשר בתי כנסת לה, אשר אחד מהם היה בנוי על יד קבר אשר האמינו כי קבר דניאל הוא. ונהר חדקל עובר בתוך העיר והיהודים שוכנים בשני עברי הנהר מזה ומזה, ויהיו אנשי העבר האחד עשירים ואנשי העבר האחד עניים, וילונו העניים על העשירים לאמר: רק על היות קבר דניאל בתוכם היתה ברכת ה' בכל אשר לכם, ותגדילו ותעשירו, ואנחנו רק על בלי היות קבר זה בתוכנו רֻששנו. – ויאותו העשירים להשכין את ארון דניאל שנה אחת במקומם ושנה אחת במקום אחיהם העניים ויעשה כן. ויהי היום ויעבור השולטן סינגר ויאמר: לא נכון לעשות כן להניע את עצמות הקדש מדי שנה בשנה. וישמעו היהודים לקולו וישימו את ארון דניאל בארון זכוכית, ויתלו את הארון בחבלי ברזל ממעל למי הנהר בין שני עברי העיר בתָּוֶך, והשולטון אסר על אנשי המקום לדוג דגים אורך מול זה ואורך מול זה117.

וגם ביתר ערי פרס היו קהלות רבות118 ומקצתן גדולות119, וכל יושביהן מדברים ארמית120 . ובכל דבר דת ודין סרים הם למשמעת ראש הגולה אשר בבגדד121, אף לא היה חלקם דל גם בתורה וגם בעֹשר122. אולם תחת אשר כליפי בית עבס הרחיבו לבני ישראל יושבי ארצותם, הציקו שולטני פרס ליהודים היושבים במדינת מלכותם123. אולם לא כל היהודים יושבי פרס התענו תחת ידי שרי פרס ופקידיהם, כי באלפיהם וברבבותיהם שכנו בראשי ההרים ומשם היו יורדים ויתגרו מלחמה באויביהם ביד רמה124. היהודים חפצי קרבות אלה, היו נלחמים עם שבטי העמים המתגוררים שם שבט בשבט כל ימיהם. ויבא יום ותלבש הרוח איש אחד מיושבי עֲמַדְיָה בארץ פרס ושמו דוד אלרואי, איש יפה תואר, גבור חיל, יודע מדע ומשכיל בספרות הערבית, אשר למד תורה מפי רבי חסדאי ראש הגולה ומפי ר' עלי. ויאסוף אליו את כל היהודים מלומדי מלחמה125 ויגד להם כי שלחו ה' לפדות את ישראל ולהשיב להם את ארצם ואת ירושלים עיר קדשם, וידבר על לבם לשום נפשם אל משמעתו. ומכתבים שלח אל בגדד ואל מוצל ואל כל ערי בבל ופרס, כי יועדו אליו, אל עמדיה, חגורים בכל כלי מלחמה מתחת לבגדיהם, ויעש אותות לעיני העם ויאמינו בו. כשמוע השולטן המולך בפרס את הדבר הועיד את דוד לבא לפניו, ויבא ויתיצב לפניו קוממיות ויגד לו כי מלך ישראל הוא. ויקצוף עליו המלך ויתנהו בבית האסורים בעיר דבריסטאן. אך עוד המלך מתיעץ בשריו מה לעשות לו ומזמת דוד עלתה בידו להמלט מבית הסהר ולאזר זיקות בלב היהודים לפרוק מעליהם עול רודיהם המושלמנים. ותצר מאד למלך פרס, כי הימים ההם ימי מלחמה היו. מלחמת אנשי הצלב בארץ ישראל וסביבותיה, בכל רפיון ידן וכשלון כחן, הכשל הכשילו גם את כל שלטני אסיא הקטנה ופרס. והמשנים126, אשר מלכו בארצות האלה, ושרי צבאותיהם היו כזוממים להתפרץ מפני אדוניהם. ואם על אוצר גפרית כזה יפול עוד ניצוץ מידי מתקוממים ומתפרצים בקרב הארץ והיתה לאש מתלקחת אוכלת את כל הממלכה. ומלך פרס הכיר את כל זאת וימהר וישלח אל הכליף אשר בבגדד, להזהיר את חסדאי ראש הגולה ואת ראשי הישיבות כי השמד ישמיד מלך פרס את כל היהודים אשר בכל גבול ממלכתו, אם לא יסגרו בידו את ראש דוד אלרואי. וישלחו אגרות לדוד לעזוב את דרכו ומחשבותיו לבלתי ראות ברעה אשר תמצא את עמו, וישחק וילעג עליהם ועל דבריהם. ויקם השר זין אלדין מושל עיר עמנדיה האוהב ישראל וידבר על לב חותן דוד להמית אותו בלילה בלט על מטתו. ויעש לו כן, ויכרות את ראש אלרואי, והמושל זין אלדין שלח אותו אל מלך פרס, ויסר השטן הזה מעל ישראל. בכל זאת לא שככה עוד חמת מלך פרס, ויהי קרוב לשלוח יד בישראל יושבי המקומות אשר נטו אחרי אלרואי, ותצלח ביד ראש הגולה להשיב את חמתו מהשחית, בשקלו על ידו כֹפר רב127 מאד128. אולם אם האיש הזה אבד ואיננו נשאו עוד זרע השקר, אשר זרע בלב המחזיקים בו, וזרע האיבה, אשר זרע בלב מלכי פרס, את פִּרים עוד ימים רבים. כי אנשיו המהבילים לא חדלו להאמין בו, כי משיח הוא גם אחרי מותו, על כן קראו את שמו מנחם129, כשם אשר יקראו בעלי האגדה למשיח העתיד לבא, וישיחו את נפלאותיו כי בהמלטו מבית האסורים בעיר דברסטאן בא אל המלך ושריו וידבר אליהם עזות, וכאשר אמרו לתפשו נעלם פתאם מראהו מעיניהם וישמעו רק את קולו ואת פניו לא ראו; וכי פרש את מטפחתו על פני המים ויתיצב עליה ויעבור את הנהר130. אך יותר הרבה מן האִוֶלת, אשר נקשרה בלב המהבילים ביד משיח השקר הזה, הֵרֵעָה לישראל האיבה אשר שת בלב מלכי פרס על ישראל, עד כי הלכה ידם הלך וקשה על היהודים יושבי ארצם משנה לשנה. ר' בנימין בן יונה בקר את פרס כעשר שנים אחרי מות אלרואי, ויתאונן על עֹל הגלות אשר יכבד שם על היהודים131 . והוא מצא עוד בעיר חמדן, אשר יאמרו עליה, כי היא שושן הבירה, וכי מרדכי ואסתר קבורים שם, חמשים אלף נפש מישראל132 . ור' פתחיה, אשר בא אל קצה ארץ פרס כעשר שנים אחרי כן, לאמר: עשרים שנה אחרי מות אלרואי, לא בא עוד בלתי אם אל עיר אחת בפרס, מיראתו לבוא אל תוך הארץ מפני האיבה הגדולה לישראל כי רבה133 . ומן ההמון הגדול, מחמשים אלף האיש, אשר היו עוד זה עשר שנים בחמדן, לא היו שם בימיו כי אם שני צבעים134. אין זאת, כי אם גלה גלו מעיר זאת בתגרת יד הממלכה, או כי ראה ראו כי אל עקרבים הם יושבים שם ויקומו ויצאו.

אולם רק את היהודים שוכני הערים או יושבי ארץ המישור השיגה יד האויב להצר להם ולדכא אותם, אך את היהודים היושבים באלפיהם וברבבותיהם בראשי הררי נִיַשבור, אשר במדינת כרסאן, אשר על ארצות ממלכת פרס תחשב, לא מצאה יד מושלי פרס, כי לא העלו עֹל מלכותה עליהם135 המה ואבותיהם זה מאות שנים136. ולא סרו בלתי אם למשמעת הנשיא "יוסף אמרכלא, אשר עמד בראשם בימי בנימין בן יונה137 . ויהיו להם ערים וכפרים ויעבדו את אדמתם וירעו את מקניהם, ויהיו גם בתוכם אנשים לומדי תורה ותלמוד ויהיו מתיחסים לשבטי דן, זבולון, נפתלי ואשר. וברית אהבה היתה כרותה ביניהם ובין שבט תורכי עז מאד, אשר כופר אל תורךְ היה להם ראש מחניהם. והתרכים ההם טרם באו בברית דת האישלם, ויצאו היהודים עמם יחדו למלחמה, כי גבורי חיל אנשי מלחמה היו היהודם יושבי נִיַשבור. ויהי כי חלו התורכים את מכותיהם בארץ פרס, וילכדו אחת ממדינותיה. וישמע ניגהר מלך פרס ויסע את חילו דרך שמונה ועשרים יום ויאמר להשיב מכה אל חיק התורכים ויפגע ביהודים, ויאמרו לערוך עליו מלחמה, ולא אבה להלחם בם ויאמר: אם תשלפו חרב והרגתי את כל אחיכם היהודים הנמצאים בארצותי. ויאספו היהודים את ידיהם וילחמו בו אנשי בריתם התורכים, וינס המלך מפניהם הוא וחילו אל ארצו. ויהי בבוא המלך אל עיר ממלכתו איספהן וירא והנה איש יהודי רומה קשת מיהודי נישבור קולע בקשתו אל השערה עד להפליא. וישאלהו לשמו ולמעשיו, ויספר למלך כי שמו משה וכי אחד מפרשיו פתהו בחלקת שפתיו ללכת ועתה הנה הוא מתעמר בו ומעבידו כאחד העבדים. וימצא משה חן בעיני המלך ויקרא לו דרור וילבישהו חמודות, וידבר על לבו לבא בברית האישלם ולא אבה האיש. וישלחהו המלך אל הרב שר שלום, אשר היה משנה לראש הגולה ורב לכל היהודים אשר בכל מדינות פרס138. מלבד עיר אספהן עיר הממלכה, אשר יושביה העברים היו חמשה עשר אלף, בקר ר' בנימין עוד שתי ערים גדולות בארץ פרס, הלא הן סְמָרַכַּנתְּ וקַתִּיפָה, אשר מספר בני ישראל יושבי שתיהן היו חמשים אלף חמשים אלף. ובראש עדת סמרכנת עמד “עובדיה הנשיא הממונה עליהם” מטעם המלך. גם היו “ביניהם חכמים ועשירים גדולים”. ובין שתי הערים הגדולות האלה היתה עיר ושמה איקש, אשר לא היו בה בלתי אם חמש מאות נפש מבני ישראל, אשר מצאו את מחיתם בשפע בהיותם “סרסרים לסחורת הודו המובאה שמה”139. אין זאת, כי לא העירה עוד מלכות פרס את כל חמתה אל ישראל בימי בנימין.

ובנימין התיר הנאמן הרחיק ללכת הלוך ונסוע עד בואו אל ארץ הפלאות ארץ הודו. ויהי הוא המודיע הראשון כי יהודים שחורי עור נמצאים בארץ הודו. ותהי שעתו משחקת לבא אל תוך קהל העברים השחורים, שהם "יהודים טובים, בעלי מצות וביניהם תורת משה ונביאים ודבר מועט בתלמוד והלכה140 . אולם עוד בני ישראל היו במקומות אחרים בהודו, אשר שמע על אודותם רבנו משה בן מימון לאמר: “היהודים שבהודו אינם יודעים [אפילו] התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים ונמולים לשמונה”141 . אך בכלל הדבר לא היה מספר בני ישראל רב בארץ הודו142,אולם באי צילון, הקרוב לארץ הודו מפאת נגב, נמצא מהם שלשה ועשרים אלף143.

מקצה דרום ארץ הודו עבר בנימין את כל רוחב הים הערבי עד בואו אל עדן עיר החוף, אשר בקצה נגב ארץ ערב, וימצא “שם מבני ישראל הרבה שוכני ערים ואנשי מלחמה”, ככל אשר מצא בארצות פרס ובכל אשר עבר בהן. מחוף עיר עדן הלך באניה ויבא אל ארץ חבש144 ויפגע במקום וימצא שם שלש מאות איש מבני ישראל145. אך נראים הדברים כי לא יסף עוד לבקר את יהודי חבש ביתר המקומות. לעומת זה קרוב הוא כי היה מוסיף והולך ומשוטט מערבה עד כי מחה על כתף המדבר הגדול. מדבר סחרה, ומשם שב ויפן קדמה עד בואו מצרימה146.

על גבול ארץ מושב בני ישראל העתיקה הזאת מצא בנימין עוד עיר אשר קהלתה היתה בעלת שלשים אלף נפש147, כאחת הקהלות הגדולות אשר ראו עיניו בארצות בבל ופרס, אך משם והלאה לא גדלו הקהלות עוד ככה. ויש קהלות קדמוניות, אשר לא נותרו בהן בלתי אם מתי מספר. פַיוּם, אשר קראו לה הסופרים העברים פיתום, עיר מולדת רב סעדיה, לא היו בה בלתי אם עשרים נפש, ובעיר טָנס ארבעים נפש, ומספר מרביתן לא הגיע עד אלף.

וככל אשר עמד בימים ההם בבגדד ראש גולה בראש כל היהודים יושבי פרס ובבל וחברותיהן, ככה עמד בראש בני ישראל יושבי מצרים נגיד ושמו ר' נתנאל, איש נכבד מאד, וכבודו ומעשיו היו שוים לכבוד ראשי הגולה החדשים בבגדד ומעשיהם. ויאמר ויסֻפר עליו, כי הוא “שר השרים, ראש ישיבה וראש לכל קהלות מצרים, להקים רבנים וחזנין, והוא משרת פני המלך היושב בארמון צוען מצרים”. ובעיר מושב הנגיד, הלא היא קהירא, היו שני בתי כנסת, שם האחד בית כנסת דמשק148 ושם האחד כנסת הבבלים. באחד משניהם התפללו עוד בני ארץ ישראל, אשר אין זאת כי אם אבות אבותיהם באו שמה בטרם בוא עוד מר זוטרא, בן ראש הגולה המומת, לטבריא, אשר בעת ההיא החל התלמוד הבבלי להיות לספר החקים שם, וצאצאי אנשי ארץ ישראל, אשר ראה בנימין בימיו במצרים, החזיקו עוד במנהג אבותיהם הקדמונים וישלימו את קריאות התורה לא מקץ שנה אחת כי אם מקץ שלש שנים. אך בכל זאת כבדו את יתר אנשי הקהלה המשלימים את התורה בשנה אחת כמצות התלמוד הבבלי, ויהיו מתפללים ושמחים אלה ואלה ביום שמחת התורה וגם בחג השבועות.

ובבני ישראל היושבים במצרים היו עשירים רבים149 . אך משמרת תורתם היתה רפה בידם, כי התערבו בקראם וילמדו מעשיהם עד כי יש אשר הפרו חֻקים אשר הם גופי תורה150. וגם בגוים התערבו וילמדו את דרכי המושלמנים המצרים להתהולל בימי שמחה כמוהם במיני משחק, אשר למורת רוח הם למוסר תורתנו ורבותינו. במשתה החתונה תצא הכלה במחול חבושת כובע מלחמה ותופשת חרב לצחק בה לעיני האנשים והנשים, והחתן ילבש שמלת אשה151. ואת הנערים הקטנים יעדו בעדי נשים ויצבעו את ידיהם ואת צפרניהם כמשפט הנשים152. ודלת העם יוָעדו ביום שבת ומועד המונים המונים לשחק כל היום בכדור ולשתות יין רב, תחת אשר אחיהם בכל הארצות היו קובעים בימים ההם עתים גם לתורה ולעבודה. אך בעצם הדור ההוא בא איש למצרים, אשר שם אותה למרכז התורה לכל ישראל ואשר כל ימי חייו אצל מהודו עליה.

ושני האנשים הנכבדים אשר הוסיפו פרק שלם בספרי דברי הימים לישראל, שני התירים הנאמנים אשר הודיעו לאבותינו את פרשת דברי ימי חיי אחיהם בירכתי ארצות הקדם, הלא הם ר' בנימין בן יונה מטודילה אשר בספרד ור' פתחיה מפראג, אשר בארץ ביהם, שבו איש איש בעתו153 לארצו ולביתו לשלום. ויהי בשוב בנימין דרך איטליא, גרמניה וצרפת154 אל ארצו, ויעל את כל אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו על ספר אשר יקראו לו כיום: “מסעות רבי בנימין”. ויערוך לנגד עיני הקורא בשפה ברורה את תכונת הערים, המדינות והממלכות, אשר עבר בהן לגבולותיהן, את מרחקי המקומות, את טבע הארצות ותוצאותיהן, את תרבות יושביהן בכל דבר עסק ומסחר, מלאכה וחרשת. ויספר גם את הזכרונות, שיחות והשמועות, אשר ישיחו אנשי המקומות, ואת הדתות ואת העבודות הזרות אשר יחזקו בהן. אך כל אלה היו לו רק למסגרת למערכי המראות, אשר ראה בחיי בני ישראל הנפוצים בכל הארצות, ולגורלם בכל ארץ וממלכה, למעמד תורתם ומוסרם, ענים ועשרם, ולמספר יושביהן בכל קהלה קטנה וגדולה, ואוצר רב אצר לעמו בהודיעו את שמות אנשי השם אשר בדור ההוא, אשר יעלו למאות. ופתחיה, מרוב זקנה או מרפיון ידים, לא עצר כח לכתוב את דבריו, ויספרם באזני רעיו ויעלום הם על ספר “סבוב רבי פתחיה”. בדברים מפורשים אך באין סדר. בכל זאת יצליחו גם הם להאיר עין הקורא, כי יש דברים אשר ימלאו את דברי בנימין, ויש דברים אשר השתנו בעשר השנים אשר עברו למיום שוב התיר הטודֵלי מדרכו, עד בוא שמה פתחיה.

איזו רוח נוססה בשני אנשי החיל האלה להשליך את נפשותיהם מנגד ולהחזיק בדרך הגדולה והנוראה הזאת, בימים אשר הדרכים היו משובשות מאד מאד, והשודדים משוטטים, אין לדעת עוד אל נכון. אך בכל זאת קרוב הוא כי ברבי בנימין נצנצה מעין רוח תקוה לקרבת קץ הגאולה וימות המשיח. על כן הלך למרחקים, אולי ימצא שם עוזרים או יועצים להחיש את ישועת עמו155, וכי ימצא אזנים קשובות למערכי לבו ולמשא נפשו156.


מוצא דבר

הכהנים ובני הנשיאים בא“י ובמצרים במאה המ”ט.

זכרון אחד בן זמנו יספר לאמר: “ואחרי רב האי לא נתמנה ראש ישיבה בבבל כי אם ראש גלות ושמו ר' חזקיה, שהוא עתה ראש והוא מבית דוד, ובנו רב דוד י”צ [ישמרהו צורו], ורבי' שלמה בר יהודה ראש ישיבת ירושלם, עיר הקדש איעע“ס, והוא ראש ישיבה עתה בשנת ד' אלפים תת”ז ליצירה" (קצור סדר עולם זוטא וסדר תנאים ואמוראים: סה“ח ב' 178. אין לכחד כי כמה קושיות תוקפות על הקורא את הדברים האלה. הנה המקור הזה קובע זמן אחד לשררת ר' חזקיה בבבל בתורת ר”ג ולרש“ב יהודה בירושלים בתורת ראש ישיבה. ואת זמן ראשותו של רשב”י הוא פורט בשנת ה“א תת"ז. ובכן אם זמן שניהם שוה, הלא מגיע גם זמנו של ר' חזקיה לשנת תת”ז, והלא אנחנו יודעים כי לא אֵחֲרָה מיתתו למיתת רב האי כי אם כשתי שנים157. רה“ג מת בשנת תשצ”ח ובכן מת ר' חזקיה בשנת ת“ת ולא בשנת תת”ז (עי' סה“ק סדה”ח 67 . ועוד, הנה בסה“ק יסופר כי ברחו שני בני ר' חזקי' לספרד (שם ולא לירושלים. אולם אף כי סתם זכרון כזה אין אחריותו עלינו, בכל זאת יען כי מוצאים אנחנו בשיחה לפי תומה זו מפתח למאורע גדול, יש לנו להחזיק בו ולאמר כי אפשר כי מלת “עתה” הראשונה אינה אלא פלטת הקולמוס או כי האב או הרב רשם זכרונו של ר' חזקיה קודם לשנת ת”ת, ותלמידו או בנו הוסיף על דבריו ורשם את זכרונם של ר' דוד ושל ר' שלמה בן יהודה בשנת תת“ז שמונה שנים אחרי כן, ומאן דכתב עתה ברישא לא משתבש ומאן דכתב בסיפא לא משתבש. ודוד בנו של ר' יחזקיה אפשר לאמר כי הוא היה אח שלישי לשני בניו שהזכיר בעל סה”ק, אלא שהוא ברח לא“י והם ברחו לספרד, או אחד משניהם היה ובראשונה ברח הוא לבדו או הוא ואחיו לא”י ואח“כ הלכו שניהם לספרד, ודבר זה מסתבר מאד וכמעט מוכרע הוא להיות כך, כי כן כתוב “וברחו שני בניו לספרד אל ר' יהוסף הלוי הנגיד”. (סה”ק שם, ובריחה זו אי אפשר לה להיות רצופה, כי ר' חזקי' הלא נהרג בשנת ת“ת ור' יהוסף הנגיד הלא עלה לגדולה בשנת מות ר' שמואל אביו בשנת תתט”ו, ואנחנו יודעים כי יציאת בני חזקיה היתה תכף למיתת אביהם כלומר בשנת ת“ת (שם, ואם חלה ביאתם לספרד להיות חמש עשרה שנה אחרי כן, הלא התגוררו על כרחנו בכל השנים ההן במקומות אחרים, או במקום אחר, חוץ מבבל וחוץ מספרד. ובכן מתקבלים מאד דברי הזכרון המספר כי אחד מבני ר' חזקיה היה בשנת תת”ז, שהיא אחת מחמש עשרה השנים התיכונות ההן, בירושלם.

מתוך דברי הזכרון הזה יש ללמוד כי יד ר' דוד הנכבד בעיני הכותב, המוסיף על זכר שמו את ברכת “ישמרהו צורו”, נכונה היתה עם רבנו שלמה בן יהודה ואולי הוא היה המושיב אותו לראש ישיבה בעיר הקודש ברצונו וברצון כל אנשי בית אביו הנשיאים, למען העתק שמה את מרכז גאון יעקב ואת נשיאות בית דוד. ומתוך דבר זה יתבאר לנו מדוע התגלע הריב – אחר אשר נעלם רבי שלמה מגיא החזיון בבוא דניאל בן עזריה מבבל לא"י – בין משפחת הנשיאים ובין משפחת הכהנים אשר התנשאו להסב הגדולה אליהם, ככתוב במגלת אביתר (סעדיָנא 104־86 ושיורי מכתב דוד בן דניאל הנשיא (107־111.

והנה אופיו של רבי שלמה בן יהודה וצדקתו וטהר לבו מתבארים מתוך דברי מכתבו המודפס (שם 111 ועוד יותר מדברי מכתבו המודפס (RDEJ בחלק 10 46־44. אולם בין שני בעלי הדין אביתר הכהן ודוד הנשיא אין בידינו להכריע מי הוא החַיָב ומי הוא הזכאי בלתי אם נחקור ונבדוק היטב את יסודי טענות שני הנשפטים האלה. ששניהם אינם נראים כי אם באי כח שתי משפחות הנדונות, להוכיח למי היתרון בדבר השררה העליונה בישראל. לבן מאיר שהיה חולק על נשיאות משפחת ראש הגולה בימיו, היה יחוסו הנכון או הבדוי, שהתיחס למשפחת נשיאי בית הלל, לפתחון פה לקרוע אליו את השררה. לא כן אביתר ובית אבותיו, שמשפחתם כבר נתפרסמה מאד בקרב יודעיהם מאז כי משפחת כהנים היא ולכהנים אי אפשר עוד להתיחס לבית דוד, על כן לא היה לאביתר דרך אחרת כי אם להתהפך בתחבולותיו להגדיל את תפארת בית אהרן על תפארת בית דוד, ולשַוֹת את נפשו ואת בית אביו ביורשי הגדולה “להראות האות שעשה ה”א ישע עם בני אהרן בימי צאתם ממצרים – – להראות כי לו הגדולה והגבורה והתפארת – – ומסר הכהונה לאהרן – – (סעדינא 86 ולהטעים כי כל רְוָחָה שעמדה לו או לבני משפחתו היא יען כי “זכר ה' את דבר קדשו את אהרן קדושו ואת כל הכהנים המשרתים במקדשו” (91 “ויתעורר זכות כל משרתי מזבח וכל קרבן ריח ניחוח” (104 “לפרסומי ניסא דקודשא בריך הוא עם בני אהרן הכהנים” (שם. ויהי משפטו מדי דברו על הכהונה המסורה לאהרן לבלתי שכוח להזכיר גם זכרון דברים גם על אודות “עשרים וארבע מתנות כהונה, כי כֻלן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט” (106.86 וכל עצמו של שבח בני אהרן לא בא אלא לשם הקדמה לתהלת נפשו: פינחס היה “זקנו (104, עזרא זקנו (שם ור' אלעזר בן עזריה זקנו (89, ואת עצמו קרא “גאון בן גאון נין גאון” (105.86, “אשר נקרא שֵם ה' עליו” (86. ובכן מלבד אשר שם את כתר הכהונה בראשו שִמֵש גם בכתר התורה, בהכריזו על עצמו כי הוא גאון בן ונין לגאון. ועל הזהירות בכבוד שני כתרים אלה הקפיד מאד, ויהי זורק מרה בקהל עמו. על כבוד גאונותו המריץ את דברו: “וכל העושין – – צריכין הן במצות התורה, כאשר צוה ה' ביד משה איש האלקים לסמוך על דברי גאון החבורה ואין להימין ואין להשמיל ממנו” (102. ועל כבוד כהונתו וארבע ועשרים מתנותיה נתן לפני הקהל את החיים ואת המות, בהפחידו ובהבטיחו אותם כאחד לאמר: והנזהר בהן נזהר בשכינה עצמה ובחייו, והמחללן נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו לעקור אותו מן העולם” (126. ולמען הגדל את הרושם מדי דברו על נפשו ועל משפחתו יקרא את הקהל הקטן בני עירו או בני מדינתו בשם כל ישראל: אביו “אסף את כל ישראל במדינת צור – – – ויסמוך אותו לגאון – ברשות כל ישראל” (88, ובמות אביו בצור “וישאוהו כל ישראל במשא הכתף” (89. ולמען שים ענן וערפל סביביו ולהקדש בעיני המון העם הודיעו במגלתו כי משמש הוא בישיבתו בשעה שהוא מקדש את החדש בשם המפורש. בקדושה גדולה יותר מיום הכפורים בכהן גדול" (99. ובגלל כחו זה עומדים למשמעתו כל קדושי ישראל וכל צבא המרום במרום למשמעתו ולהצילו מרעתו. ובריבו עם הנשיא התפללו אנשיו “ויזכירו שם המפורש בקדושה ובטהרה, וַיֵעָזְרוּ בשלשה אבות העולם ושני אילי עולם, ויזכירו קנאת זקֵנם פינחס המקנא – – ויעמדו כל טפסרי שמים, ושרפים אשר מאש ומים, ויעמוד השר הגדול מטטרון שר הפנים, ויערוך שֶוַע ורון, וכל מליצי חבצלת השרון צעקו לפני מעביר את כל העולם כבני מרון, ויקדו כֻלם אפים וישאו לבב אל כפים, ויאמרו אנא ה' וכו‘, ותעל חמת האלקים וכו’, ויכנע גאות עריצים המתפרצים וכו'” (104.

עד הנה דברי השיר אשר שר אביתר לנפשו ולבית אביו. ועתה נבחנה מעט את סגנון דברי מליצתו על בעל דינו. על אנשיו כתב: “שלוחים – – פסולים ומשולחים (?, זבים ומצורעים ונאלחים” (91. ואת דוד בן דניאל קרא “בן עוננה” (92, ואת משפחתו “הפסילים” הפסולים (86. ובעברתו ובגאוָתו, אשר לא ידעה כל חֹק, ערב אדם זה “אשר קרא לעצמו גאון” את לבו למלא פיו נבלה ונאצה ולהשליך שקוצים על המשפחה המקודשת בפי נביאינו, רבותינו, יוסדי תפלותינו חכמינו, משוררינו, מקוננינו, את משפחת דוד בן ישי. משיח אלקי יעקב; ובזעפו על בני הנשיאים היה קורא להם “דוד בן אחז”, “דוד בן דניאל המיוחס לאחז ומנשה ואמון ויויכין וסיעתם” (89 . ועל כן זרע דוד מלך ישראל הוא כותב: “הרי כל הנשארים כלם פסלות בהם אחז ומנשה ואמון ויויכין ודומיהם” (86. והולך ומקטרג עד לגועל נפש, ודורש דרשות של דֹפי בלהג הרבה להוכיח כי מאס ה' בבית דוד ויבחר בזרע אהרן. ואנחנו אם נכוֵן את דברי אביתר אלה, את תהלותיו לנפשו ולמשפחתו וגדופיו וחרופיו על בית דוד, אל מכתב דוד בן דניאל הלא ענוה ואהבת חסד, יתבאר לנו מאליו למי משניהם המת והמשפט.



  1. ( Tudela  ↩

  2. Navara  ↩

  3. הקדמת ס‘ מסעות ר’ בנימין, הוצאת אשער.  ↩

  4. עי' סוף הפרק הקודם.  ↩

  5. סבוב ר‘ פתחיה ד’ אלטונא, צד א'.  ↩

  6. ( עי' חקירת גרץ, על בירור שנת יציאת אלחריזי למסעיו, גר"י VI 393, נאטע 1, הערה 1.  ↩

  7. Beirut  ↩

  8. מסער“ב, כ”ז־כ"ט.  ↩

  9. ל"א  ↩

  10. ( “ומשם באתי לעכו – – וכלם ריקים עמי הארץ” (תחכמוני, שער מ"ו.  ↩

  11. מסער“ב, ל”ג.  ↩

  12. ( ל"ד  ↩

  13. ( פירוש הערבי לתהלים מזמור ל‘ לסלימון בן ירוחים: עי’ אלטיידישע דענקמאָלע של הרכבי 79, ועי‘ ראשית דברי זכרון זה חלק ט’, 85, הערה ו‘ והשערים הם לפי דעתנו שער הכהן ושער חולדה, שהיו מקומות קדושים ומקומות תפלה בדורות הקודמים לגרוש זה (שם, 84, הערה 2. ומלבד זה כתב ר’ פתחיה: “ובירושלים יש שער וקורין לו שער רחמים, ואין שרפ יהודי רשאי לבא שם” (סר“פ, ט”ו.  ↩

  14. ( ב"ב ס':  ↩

  15. ( עי‘ חלק ו’ 38.  ↩

  16. ( עי' ביחוד שם 38, הערות 4־3.  ↩

  17. עי' בסמוך, הערה 7.  ↩

  18. יש לכון כנגד התפלה שהקראים מתהללים באבליהם: “ועל שבר ציון מתפלשים ונאבקים” (לקוטי קדמוניות נספחים 3ו1. את דברי רבותינו המלאים דומיה וענוה, ואת דברי רש“י עליהם”שהשביע הקב“ה את ישראל – –שלא ידחקו את הקץ” (כתובות קי“א. =”שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי“ (רש”י.  ↩

  19. ( ר‘ אחימעץ – – היתה נדבתו, פני צור ישועתו, להטיב לעוסקי בתורתו, ולאבלי זבול תפארתו" (ס’ יוחסין אחימעץ; סדה“ח ב‘, 113. ר’ פלטיאל הנגיד נדר ביוה”כ “אלף [דינרים] לאבלי בית העולמים – –והוליכו הזהובים – – לישיבות ולכנסיות ולאבלי ציון” (128.  ↩

  20. כשהיו בני ישראל בגרמניא מחזקים זה את זה היו אומרים: “התחזקו בדת משה, ואבלי ציון ואבלי ירושלים יבקשו רחמים מלפני ה', ויתחננו לובשי בגדים שחורים בזכותם” (מסער“ב קי”א.  ↩

  21. “ – – אַלְיֶמֶן – – ונותנים עשור מכל אשר להם וכו‘, לעניי ישראל ולפרושיהם, אבלי ציון ואבלי ירושלים וכו’”(ע' ע"ש .  ↩

  22. תו‘ מגל’ ד‘. ותו’ פסחים ט"ז  ↩

  23. ( ע“ז ע”ו;  ↩

  24. “והלך – ר‘ פתחיה – לירושלים, ואין שם אלא ר’ אברהם הצבע, והוא נותן מס הרבה למלך”(סר“פ צד ט”ו.  ↩

  25. ( אומדן הנכון של גרץ (נד"י V, 287.  ↩

  26. ( תחכמוני, שער מ"ו.  ↩

  27. ( מסער“ב צד מ”ב.  ↩

  28. אשר קראו לה הנוצרים Toron de los Caballeros.  ↩

  29. מסעות ר"ב, מ'.  ↩

  30. שם.  ↩

  31. מ"ב  ↩

  32. מ"ו.  ↩

  33. סר“פ, צד י”ב.  ↩

  34. באחת וחמשים הערים אשר עבר בנימין בארצות הקדם, מצא כשבע מאות וארבעים אלף נפשות – בדמשק והלאה וחוץ ממצרים – בתוכן היו ערים של עשרת אלפים כעוקברא (מסער“נ נ”ד, ועוד כמוה ושל חמשה עשר אלף – כאספאהן בפרס (פ“ח ושל חמשים אלף כחמדן (פ”א רכסַמַּרְכַּוְנתּ (פ“ח ושל מאה אלף כטילמאס (ע”ב. ויש לזכור, כי לא אל כל הערים אשר ישבו בהן בני ישראל באסיא הרחבה, בא התיר הזה.  ↩

  35. מסער“ב מ”ו.  ↩

  36. “ושם ראש ישיבה של ארץ ישראל ושמו רבי עזרא” (מסעות ר' בנימן מ"ח.  ↩

  37. “וראש ישיבה רבי עזרא מלא תורה, כי סמכו ר' שמואל, ראש ישיבה מבבל”(סבוב ר' פתחיה, י"ב.  ↩

  38. מסעות ר' בנימין, מ“ו־מ”ח.  ↩

  39. ( תחכמוני, שער מ“ו. ועליו רמז ר' פתחיה באמרו: ”ונשיא להם“ (סר”פ שם.  ↩

  40. סר"פ שם.  ↩

  41. מסער“ב מ”ט  ↩

  42. מסער"ב נ' (?.  ↩

  43. תחכמוני, שער מ"ו.  ↩

  44. ( נ'־נ“א. ”רקיא היא כלנה בתחלת ארץ שנער: (שם .  ↩

  45. על קדמות קהלת נציבין עי' ח"ה 102, הערה 8.  ↩

  46. ( מסער“ב נ”ב.  ↩

  47. בנציבין קהלה גדולה ובית הכנסת של רי“ב בתירה ושני בתי כנסת של עזרא” (סר"פ ב'.  ↩

  48. “ונותנין מס למלך יון”(שם.  ↩

  49. Mossul.  ↩

  50. מסער“ב נ”ב. ועי' גרץVI, 458.  ↩

  51. מסער“ב נ”ג.  ↩

  52. “ומנינוה ואילך קהלות בכל עיר ועיר ובכפר”(סר"פ ג'.  ↩

  53. 1160־1136.  ↩

  54. ( נראה הדבר כי שני שמות נקראו לו: שלמה וחסדאי.  ↩

  55. ועליו נאמר: “ובנינוה היה איש חוזה בכוכבים ושמו ר' שלמה, שאין כמוהו בקי במזלות” (סר“פ ג'. ”והמלך שהיה קודם בימי ר‘ שלמה, אביו של ר’ דניאל, היה אוהב את ר‘ שלמה, מפני שהמלך היה מזרע מחמט וראש גולה מדוד המלך“ (סר”פ ד’, כלומר: המיוחס הערבי אהב את המיוחס היהודי – אך נראה מתוך זכרון אחד, שיחוסו של שלמה זה לדוד המלך לא היה יחוס רצוף מבן לאב, כיחוס ראשי הגלה הקדמונים, כי אם מבן לאם כנשיאי א“י הקדמונים, כי בנוסח חרם נמצא דוד הנשיא, מבני בניו של שלמה זה, חתום: ”דוד בן הודיה ־ ־ בן רבן גמליאל בתראה ־ ־ בן הלל“ ((orient Litib. 1854. וכמו כן מצאנו את אלחריזי מזכיר בנשימה אחת את דוד ראש הגולה רבן אחותו הודיה (תחכמוני מ”ו. ומכאן אנו רואים, כי אמנם היה שם הודיה במשפחה זאת, וכי אין לחשוד ביחס הזה כאשר עשה גרץ (גד"י VI, 460 .  ↩

  56. “ולמד – – לפני ראש הגלה חסדא ולפני ראש הישיבה עליע גאון יעקב בבגדד”(מסער“ב ע”ז. ו“גאון יעקב” היה בארצות הקדם שם כבוד לגדוליהם, אשר התנשאו לעמוד במקום גאוני פומבדיתא הקדמונים.  ↩

  57. “נהרדצא – – והכל חרב ובקצה העיר יש קהלה – – והראו לו כי כנשתא דשף ויתב וכו', כי הכל חרב”(סר"פ ו'.  ↩

  58. ( שלש ערים אלה נזכרו בפי בנימין במסעיו “סורא היא מתא מחסיא, שף ויתיב אשר בנהאדעא, אלגובר היא פומבדיתא שעל נהר פרת” (מסער“ב ס”ט. ובכל הערים האלה לא נזכר אף שם איש אחד ראוי לזכרון.  ↩

  59. סבוב ר"פ.  ↩

  60. “וראש הישיבה בבגדד ר' שמואל בן עלי הלוי”(סר“פ ג'. ”וראש הישיבה הגדולה, הרב ר‘ שמואל בן עלי, ראש ישיבת גאון יעקב, סגן הלוים“ (מסער”ב ס’.  ↩

  61. “ומלא חכמה ות‘ שבכתב ות’ שבע”פ וכל חכמת מצרים. אין דבר נעלם ממנו ויודע שמות, וכל התלמוד יודע בגירסא“ (סר”פ ג' .  ↩

  62. “והזקנים, לאחר עמידת התלמידים, שואלין ממנו חכמת המזלות ושאר מיני חכמה”(שם.  ↩

  63. שם.  ↩

  64. תכף לספור ר‘ פתחיה על דבר התרבות הגדולה, הנוהגת בבתי הכנסת שבבבל, סומך הוא את דבריו אלה: “וכשלומדים וטועין בנגון, מראה להם ראש הישיבה באצבעו והם מבינים איך הוא הנגון” (י’. ואין ספק כי הרב הזה, אשר אהב את הנגון בלמוד, אהב את הנגון בתפלה עאכו“כ, ויתפאר בו, כאשר נראה עוד בקרוב, כי אהבו לשמש בנגון כלי שיר לתפלתם – ובנימין בן יונה מספר על ר' אלעזר בן צמח כי גם ”הוא מיוחס עד שמואל הנביא ע“ה, והוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים נוגנים בזמן שבית המקדש קַים” (מסער"ב ס'. והדעת נותנת לתן את האמור של זה בזה.  ↩

  65. “ר' דניאל ראש הגולה והוא יותר שר מראש הישיבה” (סר"פ ד'.  ↩

  66. סר"פ ט'.  ↩

  67. ג‘. ור’ בנימין מונה עשר ישיבות וראשיהן בבגדד וסדן מונייהם כגון: “ראש הסדר” – עי‘ בעמוד הקודם, הערה 6 – ו“בעל הסיום”, כאר היו בימי האמוראים – עי’ ח“ז 96, הערה 3 – (מסער”ב, צד ע' .  ↩

  68. ( “ואין לו נים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקרייה [כלו': במקרא] ובתלמוד, והיא מלמדת הקריאה לבחורים, והיא סגורה בבנין דרך חלון, והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואים אותה” (סר"פ ד'.  ↩

  69. ט'.  ↩

  70. “ובית גדול יש לראש הישיבה”(ג'.  ↩

  71. ( “ובא לגן אחד של ראש ישיבה, ובגן כל מיני פירות, והגן גדול מאד” (שם.  ↩

  72. “ויש לו כמה עבדים שרתים, שרודים את העם במקלות” (ד‘ ץ “וראש ישיבה יש לו כששים עבדים, ומי שלא יעשה מהרה הצִוֻי יכוהו” (ט’. ועי‘ מעשים מכוערים כאלה: חלק ט’ 91, הערה 6.  ↩

  73. ( “והכל יראים ממנו” (ד'. “והוליך ר”פ חותם של ראש ישיבה עמו, וכל שהיה מבקש היו עושין ויראים ממנו" (שם.  ↩

  74. כך הוא מתברר מתוך זכרון זה: “ור' אלעזר ראש הגולה תחת ראש הישיבה” (ג'.  ↩

  75. תחכמוני מ"ו.  ↩

  76. ( מסער“ב נ”ט וסר"פ ג'.  ↩

  77. “ובבל ממש עולם אחר, ועסקיהם בתורה וביראת שמים, ואף הישמעאלים נאמנים ־ ־ והכל בנאמנות”(סר"פ ט'.  ↩

  78. “ושם המלך הגדול אלעבעס אחמד, והוא אוהב ישראל מאד, ולפניו משרתים רבים מישראל”(סרע“ב נ”ה. “והם יושבים בשלוה ובהשקט ובכבוד גדול תחת יד המלך הגדול” (ס"א.  ↩

  79. ( “ושם עשר ישיבות” (ס'. “וביניהם חכמים גדולים וראשי ישיבות” (ס"א.  ↩

  80. “ואין עם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור וכו'”(סר"פ ד'.  ↩

  81. ובארץ בבל לומדים פי‘ רבנו סעדיה, שעשה מכל (הקרייה [הקריאה]" (ה’  ↩

  82. ( “וכאו”א יש לו מקרה בחצרו ולא יתפלל עד שיטבול" (ט'.  ↩

  83. “ולא ידבר אדם עם חברו בביה”כ, ועומדים בתרבות, הכל בלי מנעלים בביה“כ יחפים” (י'.  ↩

  84. ומרוב יָשְנָן וחִבָּתָן האמינו גם חכמיהם כי מימי שמואל הנביא הם ככל אשר יאמינו כיום בני העם בארצנו כי נגוני ר“ה ויה”כ מסיני הם.  ↩

  85. ( “נחולו של מועד אומרים מזמורים בכלי שיר” (סר"פ י'.  ↩

  86. ( קרוב הוא בעינינו, כי ביהכ"נ המפֹאר הזה עתיק היה מימי ראשי הגלויות הקדמונים, ושם היו מתחנכים בימי עלותם לגדולתם (עי‘ חלק ט’, 93.  ↩

  87. מסער“ב ס”ד.  ↩

  88. “ואין אדם רואה שום אשה ואין שום אדם הולך לבית חברו, שמא יראה אשת חברו ומיד היה אומר לו: פריץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו”(סר"פ ג'.  ↩

  89. ע‘ גטין צ’.  ↩

  90. ( רש"י שם.  ↩

  91. אבות א‘, ה’.  ↩

  92. סר"פ ה'.  ↩

  93. ( מסער“ב ס”ד.  ↩

  94. דבר זה מוכח מתוך דברי סבוב ר“פ. במקום אחד הוא אומר, כי בתי כנסת בגדד לא היו בלתי אם שלשה, לבד משל דניאל (סר”פ ה‘; ובמקום אחד הוא אומר: “ובבל יש שלשים בתי כנסיות, לבד משל דניאל” (ט’. והנה על ארץ בבל הגדולה והרחבה א“א למספר זה לחזור, כי אם על בגדד שהיא נקראת לפעמים בבל ביחוד, כאשר העירונו פעמים הרבה. ומאין נוספו על שלשה בכ”נ שבבגדד עד שלשים? אמור מעתה, יען כי אלכורך נחשבה על קהלת בגדד. צֵרֵף את שמונה ועשרים של אלכורך אל השלשה של בגדד ויצאו לו שלשים ואחד, ופורתא לא דק.  ↩

  95. “ובבבל יותר מששים רבוא יהודים”(סר"פ ד'.  ↩

  96. ( סר"פ שם.  ↩

  97. ( “והלך שני ימים מבבל החדשה עד בבל הישנה”. “והנה ביתו של נבוכדנאצר הרשע וכו'” (ט'.  ↩

  98. מסעות ר' בנימין מ"ה.  ↩

  99. סר"פ שם.  ↩

  100. ( מסעות ר“ב ס”ט.  ↩

  101. ס“ו –ס”ח. סר"פ ה‘, וס’ מסעות בנימין השני.  ↩

  102. סר"פ שם.  ↩

  103. מסער“ב ע”ב.  ↩

  104. כאשר הזכיר רמב“ם ז”ל באגרתו: “כל אלופינו אחינו תלמידי הקהלות אשר בארץ תימן” (אגרת תימן: קתר“ם ח”ב, א'.  ↩

  105. ככה קראהו רמב“ם ז”ל באגרתו (שם.  ↩

  106. אגרת תימן שם.  ↩

  107. מסער“ב ע”א.  ↩

  108. עי‘ על אודותם" ירמ’ ל"ה, ו‘־י’.  ↩

  109. מסער"ב ע'.  ↩

  110. מסער“נ ע'־ע”א.  ↩

  111. ( ע'  ↩

  112. ע"ב.  ↩

  113. “כַיְבַּר – – ואין אדם יכול להכנס אליהם, י”ח יום הולכים במדברות בלא ישוב. ובה ת“ח ואנשים גבורים עורכי מלחמה” (שם .  ↩

  114. ( ע"ג.  ↩

  115. מסעות ר' בנימין.  ↩

  116. מסער“ב ע”ג.  ↩

  117. ע“ג־ע”ו.  ↩

  118. ( “ארץ מולח'את וביניהם ארבע קהלות” (ע“ו . ”עמדיה ושם יותר ממאה קהלות“ (ע”ח.  ↩

  119. ( “ברודובר עשרים אלף” (ע“ו. ”בעמַדיה עשרים אלף“ (ע”ז.  ↩

  120. ( “והם מדברים בלשון תרגום” (ע"ח.  ↩

  121. ע"ז  ↩

  122. ( “וביניהם ת”ח“ (ע”ז, ע“ח. ”וביניהם ת“ח ועשירים” (שם.  ↩

  123. “ובפרס שיעבוד גדול ליהודים וצער גדול”(סר“פ ד' . ”אבל בגלות הם יושבים“ (מסער”ב ע"ז.  ↩

  124. “ויוצאין למלחמה – – בהרים הגבורים הם דרים”(שם .  ↩

  125. ( ר“י סמברי קובע את זמבו ש' תתקכ”ג (1163־4923.  ↩

  126. ( גראָסוועזיערע.  ↩

  127. בנימין בן יונה אומר, כי עשרת אלפים ככרי זהב נתן לו (מסער“ב פ”ב, שהוא גוזמא מופלגת, וגרץ מעמידו על מאה ככרי זהב (גד"י VI, 293.  ↩

  128. עי‘ כל זה מסער“ב ע”ז פ“ב. לקוטי סמברי: סדה”ח א’, 124־123. גד"י VI, 293־290, ודברי המומר שמואל בן עבס, המובאים שם 459.  ↩

  129. ( דוד או מנחם.  ↩

  130. מסער“ב ע”ט, ולקוטי סמברי סדה"ח א' 123.  ↩

  131. ( עי‘ ע’ 231, הערה 1.  ↩

  132. מסער“ב פ”א־פ"ב.  ↩

  133. סר"פ ד'.  ↩

  134. ( ת'.  ↩

  135. “ואין עליהם עול גוים”(מסער“ב פ”ג.  ↩

  136. מסתבר הדבר מאד, כי אלדד הדני בימיו, כלומר לפני שנת 4640, שהיא מאתים וחמש ושמונים שנה לפני צאת ר‘ בנימין ממקומו, כבר ידע או ראה את מעשה אבותיהם של אלו ואת מקומם ואת דרכיהם. עי’ דברינו סוף מ“ד ”אלדד הדני", בחלק ט'.  ↩

  137. ( מסעת ר"ב שם.  ↩

  138. ( פ“ב־פ”ו.  ↩

  139. פ“ז־פ”ט.  ↩

  140. צ'.  ↩

  141. ( מכתב רמב“ם ז”ל לחכמי לוניל: תשובות רמב“ם ח”ג, מ"ד.  ↩

  142. ( ור‘ פתחיה, שכתב, כי נמצאו בארץ כוש “יותר מששים רבוא” (סר"פ ד’, אפשר, שהוא לא קרא להודו כוש, ואפשר ששמע וטעה, כי הוא לא בא עד ארץ הודו, ואפשר שהוא כִוֵּן במלת כוש למדינת חבש – עבעסיניען – אשר שמע את שמעה ואליה לא קרב, ור' בנימין לא בא כי אם אל קצה גבולה.  ↩

  143. ( צ‘ – צ"ו. ויש לדעת כי ר’ בנימין קורא לארץ הודו כוש, ולאי צילון הוא קורא כנדיג.  ↩

  144. ( היא אבעסיניען.  ↩

  145. צ“ז וכמעט ברור הוא כי הם הם מאבות אבותיהם של אלפי ישראל השחורים, שבקר אותם פרופ' הלוי זה כחמשים שנה, ואחריו ד”ר פייטעלאָוויטש בימינו אלה.  ↩

  146. שם.  ↩

  147. ( והיא “קוץ תחלת מצרים” (שם.  ↩

  148. “בית כנסת אלשאמין”(ק', ומלת “שאס” היא כנוי ערבי לדמשק, ו“אמשאמין” יאמרו הערבים על הדַמַּשְׁקִים.  ↩

  149. ( מסער“ב צ”ח־ק"ח.  ↩

  150. ( כאשר יתבאר אי"ה בפרק הבא.  ↩

  151. ( קבץ תשובות רמב“ם ד' ליפסיא ח”א, צד 52.  ↩

  152. ( שם.  ↩

  153. ( לפי אומדן גרץ חזר בנימין לביתו בשנת 4933 (גר"י VI, 231. ופתחיה בשנת 4950 (281 .  ↩

  154. מסער“ב ק”ח־קי"ג.  ↩

  155. ( לאבותינו התמימים בגרמניא, אשר שמחו לקראתו מאד והוא הלל אותם מאד, אמר ר' בנימין בחזקת היד: “– – וכל מי שיבטל שלא יתקבץ ישראל, אינו רואה סימן טוב, ולא יחיה עם ישראל. ובעת שהשם יפקוד על גלותנו וירום קרן משיחו, אז כל אחד ואחד אומר: אני אוליך את היהודים ואני אקבצם” (ק"י.  ↩

  156. ( והיהודים בגרמניא אמרו איש לאחיו באזניו: “שמחו, אחינו, כי ישועת ה' כהרף עין. ולולא שאנחנו מפחדים שלא בא הקץ ולא הגיע, אנחנו היינו מתקבצים. אבל לא נוכל עד שיגיע עת הזמיר וקול התור ויבאו המבשרים ויאמרו: יגדל השם” (שם.  ↩

  157. ( [אבל עכשיו נתגלו כבר מקורות ברורים, שמהם נראה בעליל שר‘ חזקיה חי אחרי מות רב האי שנים רבות, בכל אוזפן יתר מעשרים שנה – עי’ לאחרונה מאמרו של מאנן ע“ד ראשי הגולה בבבל בספר הזכרון לפוזננסקי צד כ”ב –]  ↩

מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ







II. ימי הבית הראשון (תשלום תור שני)
מאת זאב יעבץ

II. ימי הבית הראשון (תשלום תור שני)

מאת

זאב יעבץ

ימי ממלכת יהודה לבדה: ימי דלדול ממלכת יהודה

מאת

זאב יעבץ

[ילדות מנשה, אָפיוֹ. השרים ובני המלך. חדוש הבמות. הריסות המזבח. עבודת המולך. חדוש מעשה בית אחאב. עבודת הבעל החמנים וצבא השמים. פסל האשרה בבית ה'. גלולים בכל הארץ. המשתחוים על הגגות, מרכבות השמש. הכמרים. המתקדשים והמטהרים בגגות. אשרה על יד מזבח ירבעם בן נבט. במות לעשתורת, לכמוש ולמלכום. מלכת השמים והכונים. המעוננים, האובות והידעונים. הקדֵשות. פרעות בעם. מעל הכהנים והלוים. אמונת הכהנים בני צדוק. אכזריות מנשה. שפיכות דמים. שרים סוררים ושופטי און. קנאת הנביאים והרֵגתם בידי מנשה. שרי צבא אשור בירושלים. שַמות בארץ. כותים חדשים נוספים על הראשונים. מנשה מובא באזיקים בבלה. תשובתו ותפלתו. נחום האלקושי. מנשה שב אל ארצו ומטיב דרכו. תקון המזבח. בנין חומה ועופל. נציבים בערי המבצר. ספר דברי חוזי. פרי חטאת מנשה. מותו וקבורתו. מלוכת אמון בנו וחטאתיו. הקשר אשר עליו, מותו וקבורתו. מלכות יאשיהו.]


3067–3123


והימים אשר חי חזקיהו אחרי הֵעָלוֹת סנחריב מעליו, חמש עשרה שנה. ויהי במותו ויספדו לו כל בית ישראל ויעשו לו כבוד גדול ויקברוהו במעלה קברי בני דָוִד. ולא לריק התאבלו כל יהודה ויושבי ירושלים על מלכם זה, כי ימי מלכותו היו כמעט אחרית ימי הטובה בתור ימי הבית הראשון, כי על כסאו עלה מנשה (3067–693) בנו, נער בן שתים עשרה שנה. והמלך הצעיר הזה, היה שונה מחזקיהו אביו מן הקצה אל הקצה, ודומה בכל דרכיו אל אחז אבי אביו, אשר לפניו לא קם עוד כמהו בכל מלכי יהודה. ויהי המעט, כי חִדש בעצת שריו וקרוביו בני המלך1 הנוטים אחרי דרכי הנכר את הבמות, אשר הסיר חזקיהו אביו, ויהרוס את מזבח העולה2 וישבת עבודת בית ה‘, ויעבר גם את בנו באש למולך ויחדש במֶרְיוֹ ובאִוַלְתו את כל הבלי הנכר, אשר נראו בימי החשך ביהודה ובאפרים, ואשר בערו אחריהם אבותיו חסידי מלכי בית דוד וישביתום, וישם את אחאב מלך אפרים למופת לו, ויקם מזבחות לבעל ולאשרה3, וישם חמנים מעל למזבחות הבעלים4. ויָרע עוד לעשות מכל אשר היה לפניו, כי שם את בית ה’ הנעלה והמרומם למרכז לתועבות הנכר בשֻמו שם מקום לפסל האשרה5. ותקטן עוד בעיניו עבודת הבעל והאשרה וישם גם את כל צבא השמים, אשר עבדו להם הכנעני והאמורי לאלהים, ויבן גם לַשקוצים ההם מזבחות בחצרות בית ה‘6. ויהפוך המלך הכסיל הזה את כל הארץ אשר שֵם ה’ נקרא עליה, לארץ פסילים. ותחת אשר העמיד ירבעם, את שני עגליו בשני גבֻלות ארצו “בדן ובבית אל” מִלא מנשה את כל ארץ יהודה מקציה ועד קציה "מגבע ועד באר שבע7 במות ומצבות בעלים ואשרים. ויבן במות על השערים בירושלים8, ויכונן מזבחות לצבא השמים על עלית גג בית אחז9, ועלו משַמרי הבלי השוא גם על כל גגות הבתים הגבוהים, והסיכו נסכים וקטרו והשתחוו לצבא השמים10 לשמש ולירח ולמזלות, אשר עבודתם היתה לאחדים ביד הדור ההוא, עם עבודת הבעל והאשרה11. ומלבד עלית גג אחז וגגות הבתים, אשר בנו שם מזבחות לבעל ולשמש ולכל צבא השמים, נתן מנשה סוסים ויעש מרכבות, אשר בהן יֵצאו לקדם את פני השמש בעלותה, וישם את בית ה' גם למוצא סוסי מרכבות השמש12. ויתן מנשה על עבודת צבא השמים חבר כהנים, אשר קראו להם כמרים13 וגם עבודת האשרה פרצה מאד בארץ, ויהי משפט הזונים אחריה לעבוד אותה בגגות14 ולהקים את מצבתה בטבור הגן בתָוֶך15, ואֵלִים16 רעננים נטועים סביבותיה. ויהי המעט מעובדי המפלצת הזאת, כי עבודתם בצל האלים היתה מלאה תועבת זמה ושפך דמי ילדים נקיים17 אשר יסמר את שערת השומע, ויתקדשו ויטהרו עוד המרעים האלה החנפים בדם ובנִאופים, בגשתם אל עבודתם המגאֶלת והאכזיה, וַיִשָמרו מכל מגע איש נקי, אשר לא בא בסודם פן יטמא אותם18. ולבלתי השכח מלב העם כל הבל וכל חטאת, חִדש מנשה גם את המזבח והבמה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויעש שם אשרה19. וישב ויבן על הר המשחה, הוא הר הזיתים את הבמות הנהרסות, אשר בנו נשי שלמה הנכריות לעשתֹּרת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכֹּם תועבת בני עמון, על כן קראו שלומי אמוני ישראל בימים ההם להר המשחה “הר המשחית”20.

ומלבד כל הגלולים, אשר זנו אחריהם לעין כל, עבדו בבתיהם את מלֶכת השמים אשר זנו אחריה המצרים והצידונים21 וירב העם לזנות אחרי התועבה הזאת בהאמינם, כי בידה להשביע לכל דורשיה לחם וכל טובה, ולכלות בחמת אפה בחרב וברעב, את כל אשר ימנעו ממנה את עבודתם את קטָרתם ואת נסכיהם22. וידרו נדרים לקטר ולהסך לה23. ותהי מלֶכת השמים נעבדת ביד כל אנשי הבית למקטן ועד גדול, האנשים והנשים והטף, אך כהונת הנשים גדלה על כהונת האנשים והטף ויהיו אלה רק מכשירי כהונה ועבודת הנסך והקטרת היתה רק בידי הנשים לבדן, על כן דבקו הנשים בעבודה הזאת מאד24 וגם במעשה “הַכַּוָנִים” אשר עשו לה, לאמר בדמות אשר ערכו לה במעשה אופים, היו הנשים עקר והגברים והטף רק טפלים להן ויהיו “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוָנים למלכת השמים”25.

והתרבות הרעה והחטאה הזאת, תרבות גלולי כנען, אשר השבית מנשה מפניה את תורת ה' אשר ביד משה, נתנה את פריה הרע והמר, כי שחֵר המלך הכסיל גם את הבלי הנַחַש, הכשפים, האובות והידעונים26 וילכו כל העם אחרי ההבל ויהבלו. ואחרי אשר מִלא מושל רשע את רוח החכמה והמוסר שכרון, ויפל עליה תרדמת מות, עורר את חושי הבשר, וַירתח אותם לתאוה ותשוקה, וירב את הַקָדֵש בארץ מאד מאד, וישם גם לזֻלות הזאת מקום במקדש העלוב והמחֻלל27. ותמלא הארץ זוללים וסובאים העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך28. ויתע מנשה את העם וישחיתו את דרכם גם משבעת עמי כנען, אשר היו למשל בתועבותיהם. וגם הכהנים והלוים סרו מאחרי ה' וירחקו מעליו, וילכו אחרי ההבל למען מצוא חן בעיני מלכם. ויהיו רק הכהנים בני צדוק לבדם נאמנים עם תורת אלהי אבותיהם וישמרו את משמרת קדשם וישימו נפשם בכפם, ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, בתעות הלוים וכל העם אחרי הגלולים ותחשב להם אמונתם לצדקה רבה מאד29.

ויוסף מנשה על חטאת אחז, כי הרבה לשפוך דם נקי, עד אשר מלא את ירושלים דמים, וימלא את הארץ, באשמתו ובאשמת שריו הסוררים, אשר לא ידעו בשת, חמס, עשק, רשע וגזל משפט30 “ואת בית המלך חמס ומרמה”31. ותשכל חרבו את נביאי האמת, אשר הוכיחו דרכו על פניו32.

אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית33

ובכל זאת לא חתו הנביאים מפניו, אף כי עריץ שופך דם היה. אולם בדברים, אף כי דברי אלהים הם, לא יוָסֵר איש כמנשה, על כן הקים לו ה' מוכיח קשה מאד, אשר מפניו נחת מלך יהודה זה, כי שמור שמרו מלכי אשור את עברתם למלכי ישראל, בזכרם את מפלת עמם לפני ירושלים, ואת המרד, אשר מרד חזקיהו בסנחריב ואת בריתו, אשר כרת עם מראדך בלאדן אויבו, להצמית את ממלכתו. ויהי בפרוע מנשה פרעות, ויכשל את כח עמו, ותהי לאסר חדון מלך אשור, המולך בעת ההיא, עת מצא לבצור את רוח מלך ישראל, וישלח את שרי צבאו ירושלימה ויעשו בה שמות34.

בְּקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ35.

ויעלו עִמּם עוד המון עמים ויושיבום בארץ, וַיָּקֶם אסר חדון בדבר הזה לישראל אורבים מתוך ביתו36. ויאסרו את מנשה בנחושתים ויוליכֻהו בבלה. אז הֻכה כעשב וייבש לבו37. ותלאותיו וֶעֱנותו אשר שבע בדרך38, עד אשר כמעט קרבה לשחת נפשו39 וחרפת שוביו ההוללים, אשר לא חשכוּ מפניו כל בוז40 פקחה את עיניו לראות, כי לא ברית עולם לאנוש רמה, עם הטובה והגדולה, ויחדל לתת לבו כלֵב אלהים ויִּכָּנע מאד מלפני אלהי אבותיו41. וישפוך שיחו לפני ה' בהתעטף עליו נפשו בצר לו:

אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי42.

מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.

יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׁב אִיבָשׁ.

וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב

וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר43

ותערוג נפשו על ציון נָוֵהוּ מאד44.

ובארץ ישראל קם אז נביא, ושמו נחום האלקושי45. ויחזק את לב העם בהזכירו להם את חסדי ה' ואת גבורותיו, ואת המגפה אשר נגף סנחריב מלך אשור ברעש ואש46 וינחמם, כי לא תקום להם עוד צרה מיד מלכי אשור47.

וישמע ה' לקול תחנוני מנשה48 ויט לו שלום, ולא כבדה עליו יד מלך אשור וישב מנשה לביתו ולמולדתו. ויהי בבואו ויסר את פסל התועבה מבית ה‘, ויבער מן העיר את כל השקוצים, אשר שם בה. וישב ויבן את מזבח העולה, אשר הרס במשובתו, ויתן אל לבו לשום את עבודת ה’ על פי תורת משה לחק כבראשונה. וישליכו רבים מן העם את אליליהם, אך את הבמות אשר שם חזקיהו את כל לבו, להשבית, לא עלה על לב מנשה להסיר, גם אחרי שובו אל דרכי אבותיו49. ולמיום החלו לשוב מחטאתו, שם את עיניו, לשקוד לטובה על עמו ועל ארצו, ויבן חומה חיצונה לעיר דוד, ואת העופל הגביה מאד, וישם שרי חיל בערי המבצר50 ויתחדשו עוד הפעם פני ירושלם, ויגדל כבודה כבימי מלכי הצדק.

כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ51.

ויעלו סופרי הקדש על ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם את חטאות מנשה לכל דבריהן, גם את דברי הנביאים, אשר הוכיחוהו, וגם את תשובתו מדרכו הרעה. ואחד מסופרי הקדש חוֹזַי שמו, כתב ספר על דבר מנשה, אשר קורא לו “דברי חוֹזָי”52. אך גם ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם ספרי דברי חוזי אָבָדוּ ומלבד הדברים הכתובים בספר המלכים ודברי הימים, אשר בספרי הנביאים והכתובים, השתמר עוד מזמור אשר ראשיתו תפלת מנשה וקינה על שביו ועל צרותיו וסופו רנה ותודה על שובו לממלכתו. המזמור הזה נתן על ידי משוררי בית ה', לזמרו שם לזכר עולם.

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ53.

אך בכל הרפואות, אשר שם מנשה את לבו, לחבוש את שבר עמו, לא העלה לו עוד ארוכה, כי המכות והתחלואים, אשר חִלָה בישראל בימי רשעו, הֵמַקוּ את ממלכת יהודה ויחליאוה לאין מרפא עוד54 ויאכלו את כח יהודה בכל פה ויזרקו בה שֵבה ותזקן ותחלש בלא עִתה. ומה נמרצו דברי הנביא, אשר ערך דמות לפרי חטאת מנשה כחמשים שנה אחרי מות המלך הזה:

בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ

וּבְגִלּוּלַיִךְ, אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת

וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ55.

וימת מנשה בשנת החמשים וחמש למלכו, ויקברו אותו בגן ביתו, אשר קראו לו גן עֻזא וימלוך (3121–639) אמין בנו תחתיו, איש בן שתים ועשרים שנה, ושם אשתו ידידה בת עדיה מבצקת. ויהי במלכו ויעש את כל הרע אשר עשה מנשה אביו, ויחדש את כל התועבות, אשר התעיב אביו, ואת הגלולים, אשר החל אביהו לבער מן המקדש ומן העיר, השיב למקומם56. וירע עוד לעשות וישם את כל לבו לבער אחרי תורת משה57 אך ימי המלך הזה לא ארכו לו, כי בשנה השנית למלכו, קשרו עליו עבדיו וימיתוהו (3122–638) בביתו ויקברו גם אותו אל אביו בגן עזא הקרוב מאד לבית ה'. וירע הדבר מאד בעיני הנביאים, על אשר טמא העם את מקדשם בדבר הזה58. וַיִקוֹם עם הארץ את נקמת מלכו מיד הורגיו וימליכו את יאשיהו בנו, ילד בן שמונה שנים תחתיו.

  1. “השרים ובני המלך”(צפני' א, ח) היו מושלים ברוח המלכים מימי מנשה. ובני המלך כנוי לכל זרע המלוכה הנקראים בל"א פרינצען.  ↩

  2. “מנשה… והרס את המזבח”(סנהד' קג:) ודבר זה מסתַיַע אח“כ מפסוק המספר את פרטי תשובתו ”ויבן את מזבח ה'…“ (דה"ב לג, טז) ויוסיפוס מביע את דבר זה לאמר: ”אחרי אשר רִפא את הריסות המזבח…" (קדמו'.2.3 X).  ↩

  3. מ"ב כא, ג.  ↩

  4. דה"ב לד, ד.  ↩

  5. מ“ב כא, ז. הוא פסל הסמל (דה"ב לג, ז) ועשיַת המרכז לע”ז מגונה זו, את המקדש, הוציאה את סופרי הקדש מידי סגנונם הצלול, ותעבֵר עליהם רוח קנאה (שם ומ"ב שם).  ↩

  6. מ“ב כא, ה; כג, יב. דה”ב לג, ה.  ↩

  7. מ"ב כג, ח.  ↩

  8. שם.  ↩

  9. י“ב. ואפשר, כי עליה זו היתה מקום ”מעלות אחז“ (מ"ב כ, יא) העשויות להורות את השעות. ואולי היה גם בימי אחז שם מקום לע”ז שבטלה חזקיהו ומנשה חזר וחדשה.  ↩

  10. ירמי‘ יט, יג; לב, כט. צפני’ א, ה. ועוד נשאר בסתר מע"ז זו בימי צדקי' (יחז' ח, ט"ז).  ↩

  11. “לבעל ולכל צבא השמים”(מ"ב כג, ד) “לבעל ולשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמים” (ה) ובאמת היתה עבודת צבא השמים, שקראו לה הקדמונים “צאבה” (עיין מו"ג במקומות שונים) תולדה ראויה לעבודת הבעל שהוא נחשב בעיני עובדיו לאליל השמש.  ↩

  12. מ"ב כג, יא.  ↩

  13. ה. צפני' א, ד. ואע“פ, כי נמצא בדברי נביאינו שם כמרים גם לכהני סתם ע”ז (הושע י, ה) בכ"ז ישמש עקר שם זה לכהני צבא השמים.  ↩

  14. ישעי' א כט; סה, ג.  ↩

  15. סו, יז.  ↩

  16. א, כט.  ↩

  17. נז, ה.  ↩

  18. “אל תגש בי כי קדשתיך”(סה, ה) ואולי נקראה העבודה הנתעבה הזאת “קדֵש” על נהגם מין קדושה בטומאה זו.  ↩

  19. מ"ב כג, טו. ויש לזכור, כי מלכי יהודה פרשו את ידם על ארצות אפרים, אשר נשַמו מיושביהן.  ↩

  20. י"ג. ולפי הפשט אין שם ספק, כי אסא ויהושפט בערו ויהרסו את הבמות האלה ומנשה חזר ובנה אותן במקומן.  ↩

  21. המצרים קראו לה Nait והצידונים קראו לה Tanet.ועיין פירוש האשכנזי יוליוס פירסט ירמי' ז, יח.  ↩

  22. ירמי' מד, יז–יח.  ↩

  23. כ"ה.  ↩

  24. שם ושם.  ↩

  25. ז, יח.“כונים”(שם) הנכונה היא כפירש“י ”דפוס כוכב“, לאמר דמות ע”ז זו. ומלת “להעציבה” (מד, יט) שפירושה “דפוסים” (רש"י) “לעשות דמותה. והפעול ממנו ידיך עצבוני”. (ייטליש) “אבבילדונגען” (תרגום ייטליש). ועיין דברי יוליוס פירסט בתרגומו ובפירושו האשכנזי.  ↩

  26. מ“ב, כא, ו. דה”ב לג, ו.  ↩

  27. מ“ב כג, ז. ומכשירי ע”ז זו היו “צלמי התועבה” (יחז' ז, ב) המפורשים בכל גועל עבודתם (טז, יז).  ↩

  28. ישעי' סה, י“א… ”מני" היתה הירח ועבודתה שכרון.  ↩

  29. יחז' מ, מז; מג, יט; מד, י, יג. טו; מח. יא.  ↩

  30. הדמות הקודרת שערך צפני‘ לשופטי דורו ולשריו (צפני' ג, ג–ד) ויקרא עליהם “ולא יודע עול בשת” (ה', ועיין רש"י) “השחיתו כל עלילותם” (ז) וכל תלונותיו על “המכשלות את הרשעים” (א, ג) חוזרות על שופטי ימי מנשה, שהיו דנים את העם בימיו ובימי אמון בנו, עד ימי תשובת יאשי’ שבימיו נבא צפני'. ורוב מזמורי תהלים הצועקים חמס על השופטים הרשעים נאמרו על זמן מנשה, אשר לא היה כמוהו לרוע.  ↩

  31. צפני' א, ט.  ↩

  32. קדמו'.1.3 X  ↩

  33. ירמי' ב, ל.  ↩

  34. דה“ב לג, י”א. קדמו'.2 3 X  ↩

  35. נחום ב, ג.  ↩

  36. עזרא ד, ב.  ↩

  37. תהלים קב, ה.רבותינו ילמדונו, כי “כלפי מנשה אמרו: ”תפלה לעני“ (מדרש תהלים קב) ”פנה אל תפלת הערער זה מנשה וכו'" (שם).  ↩

  38. תהל' ק"ב, כד.  ↩

  39. “ועצמותי כמוקד נחרו…”(ד) “ימי כצל נטוי…” (יב). “קצר ימי” (כד) “אל תעלני בחצי ימי…” (כה).  ↩

  40. ט.  ↩

  41. דה"ב לג, יב.  ↩

  42. תהלים שם ג.  ↩

  43. יא–יג.  ↩

  44. יד – טו.  ↩

  45. “נחום… נתנבאו בימי מנשה”(ס"ע, כ) “על זרעו של סנחריב נבא בימי מנשה” (רש"י נחום א, ב) ופרשה ראשונה נאמרה עוד לפני חרבן נינוה, כי כל דברי‘ נאמרו בל’ עתיד.  ↩

  46. נחום א–י.  ↩

  47. לדעתנו תמשך פסקת “כלה הוא עושה” לשלמעלה והיא תשלום השאלה לאמר “מה תחשבון אל ה'”? כלה הוא עושה בישראל? – לא! לא תקום פעמים צרה!: התלאות שמצאו את יהודה בימי סנחריב לא תמצאנה אותם מיד מלכי אשור שאחריו. כי כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים“: ”שלמין בעיצה וסגיאין באתמניותא“. (תרגום יונתן) ”וכן נגוזו ועבר“: וגם אם תראה, כי שרי הצבא, אשר למלך אשור, הם ומלך יהודה שבוי חרבם כבר ”גזו את הדקל ועברו את פרת“ (רש"י) ובכ”ז “וענתִך” רק פעם אחת “לא אענך עוד” (נחום א, יב) לא אוסיף עוד לענותך פעם שנית בידי אומה זו.  ↩

  48. תהלים קב, יח.דה"ב לג, יג.  ↩

  49. לפי דברי קדמונינו לא היתה תשובת מנשה תשובה שלמה… "מנשה… ויעשה תשובה אפילו במרמה (אגדת בראשית ט).  ↩

  50. דה"ב לג, יד.  ↩

  51. תהלים קב, יז.יוסיפוס מספר, כי הֵשמו שרי צבא מלך אשור את הארץ (קדמו' שם) וקרוב הוא, כי כל דברי ימי הממלכה היו עזובים בבא שרי אשור ומצב לא היה בערים, ע"כ ברפא מנשה את שבר עמו, שם לבו אל החיל ואל ערי המבצר ואל העיר, לחזק את חומתה, אחרי אשר הכו בא שרי אשור פרצים.  ↩

  52. דה"ב לג, יט.  ↩

  53. תהלים קב, יט.  ↩

  54. מ"ב כג, כו; כד, ג–ד; ירמי' טו, ד.  ↩

  55. יחז' כב, ד.  ↩

  56. גראֶץ הכחיש כדרכו את תשובת מנשה (גד"י 284 II) ודבר זה מתקיים, מלבד עקר מקורו (דה"ב לג, יב–יג) גם ממקראות אחרות. צפני‘ הזכיר בראשית ימי יאשי’ שכל תועבות אמון, היו עוד קימות, רק “את שאר הבעל” (צפני' א, ד) ובכן מי בטל את רובו ואת עקרו עד כי לא נותר ממנו, כי אם “שאר”. אמון לא מִעט את ע“ז הנוהגת, כי אם שמר אותה בעצם תמה (מ"ב כא, כ–כא) ועוד הוסיף עליה (דה"ב לג, כג) ובכן אין זאת, כי מנשה החל לבער אחרי הבעל בימי תשובתו ולא כלה, ואמון בימיו המעטים לא הספיק עוד לגדל אותו כאשר עם לבבו. ויען כי אמון לא היה רק יורש לבד לעבודה זרה שהנהיג, כי אם החוזר ומנהיג אותה, אחרי שהתחילה להבטל, שִתפו אותו סופרי הקדש עם אביו בכל מנהגי ע”ז שהנהיגו ולא קראו אותם על שֵם מלך יהודה יחיד, כ“א על שם ”מלכי יהודה“ (מ"ב כג, ה. יא–יב) שמעוטם שנים הלא הם מנשה ואמון, ועל מלך קודם להם, כגון אחז אי אפשר שיכוֵן הכתוב, כי ע”ז שבימיו בער חזקיהו.  ↩

  57. “כי הוא אמון, הרבה אשמה: בער תורה מישראל”. (ס"ע כד) ובגמרא “אמון שרף את התורה” (סנהד' קד:) ולדעתנו מאמר הגמרא נדרש לעצמו. אך “בעור” זה איננו שרפה דוקא, כי אם אבוד והשכחה. ואולי זהו פירוש “ויעזוב את ה‘ וגו’ ולא הלך בדרך ה'”. (מ"ב כא, כב) שאי אפשר להאמר, כי הוא תוספת על הראשונות, כי עזיבת הטוב והחדלה לעשות אותו אינו אלא ראשית הרעו, ותחלתו הוא, ולא סופו.  ↩

  58. יחז‘ מג, ז–ט. והנביאים מצאו צד דמיון לחטאה הזאת, חטאת חברותא כלפי שמיא עם חטאת “בתי הקדשים” אשר שמו מנשה ואמון בעזותם בבית ה’ (מ"ב כג, ז) וכנגדם אמר הנביא "עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני (יחז' מג, ט).  ↩

מראשית ימי מנשה עד אלכסנדר מוקדון: תוצאות

מאת

זאב יעבץ

מראשית ימי מנשה עד אלכסנדר מוקדון: תוצאות / זאב יעבץ


החטיטות והחקיקות

במהדורה הראשונה לספרי תולדות ישראל שהודפסה ברוסיא, בעודני יושב בירושלים, אמרתי בלבי: הנה עברית לעברים אני מדבר לקהל עמי יושבי ארצות הצפון, אשר תורתנו הקדושה מתוַדָעַת אליהם בעצם עצמתה כאֵם תמימה ונאמנה לילדיה הכשרים, ולמה לי לאדיב את לב קוראי לספר באזניהם דִבת בקורת המקרא העוקרת “ראדיקאלע ביבלקריטיק”–ועל רוחי לא עלתה, כי יבא יום והצרכתי לחזר אחרי עדי חזקת לידתה בתוך זקני בני הנכר שכניה מלפנים, להעיד על טהר מולדתה, אחרי כי כתבה המתיחש אשר בידה מימי קדמי קדומים, לא יספיק עוד בעיני רבים מבניה, אשר זה מעט היו זרע אמת כלם, וכמעט פתאם נהפכו–אוי לי אם אומר–לבנים כחשים, אשר תחת האמֵן להורתם, אשר כל הגה היוצא מפיה יעיד על קדמות מכורתה, יאמינו לעדי שקר צרי עין מקרב בני הנכר, אשר מקנאתם בתפארתה העתיקה יוציאו לעז על טהרתה.

הנה מדה זו מהלכת על כל פני הדורות, כי עין חכמי הגוים צרה היא מעולם בגוי האחד המפוזר והמפורד בין כל העמים, אשר באמת דתותיו שונות מכל עם. אך למימי היונים האחרונים הערימו צוררינו להסב את פני המלחמה אל מקור חיי רוח ישראל, אל התורה, אשר היא היא כל יתרונו “עין שעשתה מדת הדין בעולם הם מבקשים לסַמותה!” ויקם באחרית ימי בית שני אפיון היונ‘, איש מכַתֵב עמל לץ ופוחז, ויתנכל להסיר מעל התורה את עטרת יושנה, בהכחישו את קדמות התורה1. הנכלים והנבלים אשר נכל הוא בפחזותו ובנבלותו, החלו זה כמאתים שנה להתהפך לשטה עלובה של מדע, בפי חבל חוקרי עמי ארופה. בראותם כי קצרה ידם להציל את הספרים אשר יקרו להם, מחרב הבקרת החודרת להם מנידרלנד, ויחשבו מזמה להביא את השואה ההיא גם על תורת ישראל, למען אשר לא תגדל תפארתה עליהם. מעט מעט השתתפו בבקורת זו, שקראו לה בקרת המקרא “ביבעלקריטיק” גם הסופרים הכופרים מקרב העמים, הבוזים את ישראל על לא דבר. ובדורות האחרונים נלוו אליהם גם אנשים מקרב ישראל, אשר תורת אבותיהם כנתינתה מסיני, למפגע היא בעיניהם. ולמן היום אשר רבו החטיטות2, והמון חקיקות3, ומגלות גֹמָא נגלו מני חשך וחוקרים רבים החלו לצרף אותיותיהם לנסות כחם לקרא בהם ולפתור אותם, מלאו את ידם להקיש ולדון מקריאותיהם המגומגמות והמסופקות הרופפות עוד בידם, על התורה המפורשת, אף כי דבר אין לה אל מרבית החקיקות, ואף כי דעתם לא גדלה בקריאת הסתומות ההן, מדעת דרדקי בית ספר בלמודיהם. ועל יד חוקרי קדמוניות אלה, אשר מרבית מופתי חקירתם המכחשת היו טענות “לא ראינו”, התנשא המון סופרים בקרב הגוים, אשר באמת קשה עליהם הקריאה העברית בבואה בלי נקוד ח"ו, אשר לא שעו גם אל החקיקות ההן וירבו פלפולי תהו להוכיח, כי התורה מעשה ידי סופרים שונים מימי גלות בבל היא. מכל אלה הרבו פלפולי וֶלְהוֹזֶן הרעועים התלוים על בלמה, למצוא חן ולעקור את כבוד קדמותנו וקדמות תורתנו מעקרה. אך נפלאים מעשי ה’, כי בעלות תעתועי בקרת המקרא של ולהוזן וחבריו עד מרום קצה, הקיצו פתאם ישני אדמת עפר מתרדמת שלשת אלפי שנה, להעיד כי קדמות תורת משה קדמות אמת היא, כי בעתה נתנה, וכי כל הנביאים בעתם נבאו וכי כל המעשים המספרים בכתבי הקדש בעתם נהיו ונעשו, כי נחטטו מצבות, וקירות מערות והיכלות חרבים מני אלפי שנה נֶחשָפו, אשר חקיקותיהם המפורשות מעידות לפי תֻמן על קדמות ישראל ותורתו, עדות מכרעת מאין כמֹהָ.

למראה התחיה הגדולה הזאת אשר כמעט פתאם קמה ונהיתה, קרא חוקר גרמני גדול ומומחה ונאמן, אשר בראשונה נלכד גם הוא בשחיתות דעות ולהוזן וחבריו, הלא הוא Hommel פרופיסור לחקרי לשונות בני שם בעיר מינכען–כדברים האלה: “האמת סופה להתקיים– – חקקי הזכרונות בשפה ברורה מאד ידברו, וכבר אזני שומעת את צלצל כנף התור הבא לפנות מן הדרך את כל המוקשים, אשר יקשה השיטה הנקראה “בקרת החמש” Pentateuchkritik, באשר כלה מלאה שבושים סרי טעם, שהגיע זמנם להפטר מן העולם, ואין לנו עוד אלא לשוב אל הסדר היום המסודר ובא. וכבר תקח אזני את כל המון רוחות האביב הראשונים הסוערים על השדֵמות הנקפאות מקרח בקורת-המקרא זה כמה” (האממעל בהקדמתו לספרו Altisrael. Ueberliferung in inschriftlicher Beleuchtung VIII ) ולפי דרכו הוא יועץ את צעירי החוקרים, לעזוב את “הפלפולים הרקים” של בקרת המקרא ולכונן את לבם אל חקר החקיקות הנחשפות כיום בחטיטות בבל ונגב ערב, והמודיעות על דבר דור אברהם ( X ). ומה נפלא הדבר כי בעצם הימים, אשר חכמים מופלגים כפרופיסור Hommel הגרמני, Sayce האנגלי ויוסף הלוי הצרפתי השליכו אחרי גֵוָם את בקרת המקרא, אשר לפנים נוקשו גם הם אחריה, וילכו אחרי תוצאות החטיטות, החישה לה הבקורת התפֵלה הנמהרת מפלט בשערי ערי ליטא ופולין החשכות והשוממות, בידי סופרים ומורים מזכים את הרבים. שוחרי הבקורת הזאת פקחים הם ונוהגים מנהג תגרים זריזים, אשר בראותם כי סחורתם איננה עוד לפי טעם בני כרכים ההולך ומתחדש, ימלטו אותה חיש מהר לערים הקטנות בקצה גבול הארץ, או לארצות אשר עוד חוש יושביהן קהה, שם יקבלו באהבה את הסחורה סרת הטעם אשר כבר היתה לשחוק בעיני יודעי חן. גם סתם מגפה פורצת בשטף אף בערים הקטנות הרחוקות הבודדות והעזובות, אחרי אשר במרכז הארץ כבר שככה חמתה.

תעודות הבקורת הפוחזת היא לאמץ את כחה, לערות את יסוד קדמות עמנו. ויען כי תרבותנו וספרותנו עתיקות הן, ובימי חרפן לא נגלו עוד זכרונות יתר עמי הקדם, בלתי אם מעט מימי מלכי אשור ובבל, מימי מנחם בן גדי והלאה, ומעט יותר מימי מלכי פרס, על כן יש אשר ירפו המבקרים מעט את ידם הקשה מן הדורות ההם, וישלחו את ידם לדורות מלכי בית דוד ולימי השופטים הראשונים. אך את כל מעשי עיקרתם יפליאו לעשות בדור המדבר ובדורות מצרים ובימי האבות. בכלכלת כל העתים ההן נהגו באדם העושה בתוך שלו, פרצו, הרסו, נתשו, נתצו כאות נפשם. בדורות ההם היתה כמעט יד כל המבקרים שוה במלאכת החרבן הנקיה והקלה. אך כרחוק כל דור מן ימי הקדם, הלכה יד הבקרת הלוך וקלה. כשרים שבהם ראו רק את ימי האבות עד ימי השופאים כאלו אינם, אך מימי דוד והלאה נחלקו הדעות. בינונים שבהם בחרו בעמוס הנביא בדורו, לתתו ראש לכל האנשים ולכל הדורות שיש בהם ממש הסתורי. קשים שבהם כולהוזן וחבריו כפרו בכל ויטילו פסול גם באמתת זכרונות ימי עזרא ונחמי' ומרדכי ואסתר שבכה"ק, ויוציאו משפט, כי רבנים זַיְפָנִים כתבו גם את הדברים האלה, גם את התורה כלה בבבל. כנגד כל הדבות הרעועות והנפתלות שמרביתן הן זדון גמור, הננו להביא בזה את ההכחשות שהכחישו אותן חוקים מובהקים בדורנו, שמרביתם חכמי הגוים הם. ובהיות לנגד עיניו כלל “הקל הקל תחלה”, נָחֵל בסוף ימי כתבי הקדש ונגמור בימי אברהם אבינו.

על מגלת אסתר שהיא הצעירה בכל כה"ק (ע' מ“ד “דבר הפורים” בסוף ח”ג מספרנו זה) יצאו עוררים מכל בתי מבקרי המקרא ויטפלו מיני חלומות, אשר ישתומם עליהם כל בעל דעה מיושבת. זה שָׂם את הפורים לחג שכרון של הפרסים הקדמונים, וזה שם אותו לחג שכרון הנועד מעקרו לאליל יון, ולזה הספיקו זִוֻּגֵי שמות שונים שאין בהם שום צד שוה לשמות הנפשות שבמגלה, בלתי אם דמיון צרופי אותיות שבזה ובזה, להפוך את ענין המגלה–המספרת סכנת האומה הישראלית הידועה והמפורסמת, המסופרת בסגנון מפורש בדברים ברורים ובדעה צלולה מאין כמוה–לזכרון שמועת שוא של אלילי אשור ובבל הקדמונים, הרחוקות מישראל ומכל קורותיו ומערכי לבו, כרחוק מזרח ממערב. והכל בשביל מה? בשביל שקצרה דעתם להכיל, כי ספור מושך את הלב כמגלת אסתר, יהיה ספור של אמת, ובשביל שלא מצאו בשום לשון שבעולם הידועה להם, מלת “פור” אשר יהיה משמעה גורל, ובשביל שלא ידעו בלעדי שמות כרש ודריוש רק שמות קשֶׁרְקְשֵׁש ואַרְתַקְשֵׁרְקְשׁש, ושם אחשורש לא מצאו באוצר זכרונותיהם, ובשביל שדברי המגלה סותרים לקדמוניות פרס הידועות להם, ובשביל עוד קושיות כאלה אשר מספרן הגיע עד עשרים ושש. את כל טענותיהם פֵרַק אחת אחת מבקר מתון מקרב עמנו, דוקטור זיגמונד יַמְפֶל מהיידעלבערג, בחריצות רבה מאד ויראה לעין כל, כי לא תכון אף מלה אחת מדבריהם לאור האמת. מלבד אשר העביר על פנינו מאורעות קימים גם מן הדורות האחרונים, אשר ספוריהם מושכים את הלב יותר הרבה מספור מגלת אסתר, הוכיח כי בשפת אשור ובשפת אֶרֶך העתיקה, יאמר לגורל “פור”, וכי שם אחשורוש אינו שם בדוי מלב איזה רב יהודה, כי שם מלך זה רשום הוא בשפת פרס העתיק ובשפת ארם בחקיקות, אשר נחשפו בשנים האחרונות בשם “הֲשִׁיאַרש”. ויען כי לשון העברית הקדמוניה לא תבטא שני שואים בראש המלה, על כן הקדימו היהודים בכתבם ובלשונם את אלף לשם זה ויקראו לו אחשורש, ויוכח עוד, כי שם קשרקשש הוא המשבש, כי אינו אלא שבוש גמור, שהשתבשו היונים לקרוא לחשיארש כן. ובכלל הדבר הראה עד כמה מקוטעת בקיאות המבקרים האלה במדעי קדמוניות פרס, ועד כמה חריפותם משובשת. ואדרבא לפי דברי הבקיאים, המומחים באמת בתרבות פרס העתיקה שנגלתה בשנים האחרונות בידי החוטטים, יש להשתומם עד כמה יתאימו דברי המגלה בכל פרטי פרטיהם לקדמניות פרס בפרטיהן, עד כי המעט מן המגלה כי אינה סותרת לקדמניות, כי אם לרגלי חדושי החוקרים המובהקים במקצוע זה, עתידה מגלה זו להתמחות ולַעֲשות למקור גדול לחוקרי קדמונוות פרס. והמעט מכל הברורים החשובים האלה, הנה בא החוקר הצרפתי Marcel Dieulefoy השלוח בשם ממשלת צרפת, אשר זכה לחטוט ולחשוף את היכל מלכי פרס ומדי במלוא רוחב גבולו מסביב, במקום חרבות עיר שושן, ויוכח כי היה סופר מגלת אסתר בקי עד להפליא בכל מובאי חצרות ההיכל ומוצאיהם ומעבריהם. ויברר בראיות מוכרעות מתוכן, כי ההיכל הזה וכל סביבותיו מכוסים בעפר זה אלפים וארבע מאות שנה, ואם כן הלא היה הסופר ההוא חי על כרחנו עוד לפני הזמן ההוא 4.

גם על תולדותינו הכתובות בספר עזרא ונח‘, חָברו המבקרים העוקרים מקרב הגוים ומקרב המחזיקים בשטתם בישראל, ויערערו על אמתת “הקול”, אשר “העביר כרש בכל מלכותו וגם במכתב” (ע' עזרא א' א"), באמרם: א) כי מליצת “בשנה אחת” מוכחשת היא מתוכה, באשר כבש כרש את בבל, ארץ מושב גולי ישראל, בשנת האחת ועשרים למלכו, ב) וגם כנוי “מלך פרס” מעיד, כי מכתב זה נִבְדֶה אחרי אבדן ממשלת פרס, כי לולא זאת למך הוצרך המלך להודיע את המפורסם? ג) גם מליצת “כל ממלכת הארץ נתן לה ה”א השמים" מליצה סרת טעם היא בפי מלך פקח, היודע כי גם בלעדי ממלכתו ישנן עוד ממלכות גוים. ד) ומה למלכי פרס, בעלי דת אבותיהם, עם ישראל ודתו ומקדשו, כי יאמר כי אלהי העם הזה פקד עליו לבנות לו בית? ה) ועל כלם הכחישו מקצתם את עקר הדבר, כי קרא המלך האדיר הזה דרור לעם בני ישראל לשוב לארץ אבותיו. והנה: א) על מספר שנת מלכות כרש כי חזר והחל הוא וכל עמו למנות למיום כבשו את בבל, תעדנה כיום החקיקות שנגלו בשנים האחרונות, ושטרי הדיוטות לאין מספר שנמצאו בחטיטות החדשות, כי כלם מונים מנין חדש זה ( Jampels Wiederherstellung Israels 24 ). ב) ועל דבר כנוי “מלך פרס” הנה נמצא גם בחקקי זכרונות כרש עמוד 15 מליצה זאת: “בחדש ניסן קבץ כרש מלך ארץ פרס את צבאותיו” (שם). ג) דברי כרש כל "ממלכות הארץ נתן לי וגו’" מתאשרים ומתקימים בדברי חקיקה, האומרת, כי “מרודך אלהי כרש שם אותו למלך על כלל הכל” ועוד יתר מדברי חקיקה אחרת האומרת בשמו “אני כרש מלך הכל, מלך גדול, מלך אדיר, מלך [ארץ] תִתְכִנְכִי, מלך שנער ואַכַד, מלך ארבע קצוי תבל” (שם וצד 27.26 וע"ש עוד שמונה חקיקות כאלה). וגם ארתחשסתא השני קורא לנפשו “מלך כל ארצות תבל” (106). ד) כרש המלכים אשר קמו תחתיו שמו להם לחוק לכבד את דתות העמים הסרים למשמעתם. חקיקה אחת מספרת, כי כרש וכמביז בנו מלכי פרס העלו זבחים לאלהי בבל (28) וביחוד שמחו להשיב בכבוד וביד נדיבה ורחבה את שלל היכלי אלהי העמים, אשר בזזו עריצי מלכי הכשדים בקשי ידם החזקה. ככה התפאר כרש בדברי חקיקה אחת, כי בפקודת מרודך אלהיו, השיב את צלמי אלהי שנער ואכד, אשר הוליך אותם נבניד מלך בבל בשביה, להיכליהם (שם), וכי מימי חדש כסלו עד חדש אדר השיב את צלמי אלהי הגוים אשר הוליך נבוניד, לעריהם (שם), ואת החסד הזה אשר עשה לדתות העמים האחרים חשב לו לכבוד ולצדקה (ע' חקיקות המובאות שם 35.33.30.29). ה) וכאשר עשה לדתות כן עשה לבעליהן, לעמים אשר הגלו מלכו אשור ובבל, כי קראו להם דרור, כדבריו החקוקים בחקיקה אחת לאמר: “הקהלתי את כל יושביהם – יושבי הערים הנקובים שם למעלה – ואת גויהם שובבתי” (30). וכן חקוק עליו במקום אחר לאמר: “(כרש) התנדב להשיב למקומם את [גולי] כל הארצות” (31). כי זאת היתה שטת מלכי פרס לקנות את לב עמי הארצות הסרות למשמעתן בנחת ובשלום, למען ידעו לכבד את מלכי פרס המשיבים את העמים אל נוה אבותיהם, על פני מלכי אשור ובבל העריצים הנותשים כל גוי מאדמתו. ובכן באו החקיקות המדברות דברים לתמן, ותזרינה לרוח את דברי המבקרים הנבאים מלבם.

גם על אמתת הפרשיות הארמיות שבעזרא קמה כדרכה הבקרת הנמהרת להכחישה, ואחת מן הקושיות הגדולות היתה קללת המלך דריוש הכותב: “ואלה די שכן שמי' תמה ומגר כל מלך ועם די ישלח ידה להשניא ולחבלה בית אלהא דך די בירושלם” (עזרא ו', י"ב), כי קללה כזאת לא נאוה למלך. תשובה על תמהון זה, היא קללת דריוש זה, החרותה על לוח אשר חקק עליו את דבריו לאמר: “כה אמר דריוש המלך: כי תראה את הלוח הזה ואת המראות האלה, והרסתם ולא תשמרם כל הימים אשר משפחתך עודנה חיה, ואַרר אותך הורמיז והשמיד את משפחתך ואת כל מעשי ידך יחבל”. וקללות כאלה נגלו כיום בחקיקות, אשר חקקו סרגון סנחריב ואשורבָנִיפָל (99.98). גם ענש כשל דריוש על “כל אנש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אע מן ביתיה וזקיף יתמחא עלוהי” (עזרא ו', י"א) נמצא חרות בעצם סגנון זה בחקיקה אחת בחרבות נינוה (100). מלבד כל שגיאות המבקרים האלה, הנה גם בדבר יחש מלכי פרס הראשונים הכתובים במקרא בשמותיהם הפרסים, והידועים לחכמי אירופא רק בשמותיהם המסורסים בפי סופרי יון, מתבאר מתוך החקיקות, כי המבקרים השתבשו מאד בכִוֻן אלה כנגד אלה, וכי סדרו הנכון במלא תקונו יוצא כהגן רק בכתבי קדשנו, כי ארתחשסתא השני הנקרא מנַמון–ע' ספרנו ח“ג 171–מתיחש יחש זה: “בן דריוש–השני–בן ארתחשסתו בן חשירשו בן דריוש בן אשתזפו זרע אחמנש” (106 Jampel Herstell. ). והנה דריוש השני הוא דריוש Nothus הנקרא בכתבי קדשנו “דריוש מָדָאָה” (דניאל ו‘, א’) “דריוש המדי” (י"א, א‘, ועל טעם כנוי זה ע’ ספרנו חלק זה מוצא דבר “מנין שנות בית שני וכו'” 32). “ארתשסתו” הנמנה אחריו, הוא ארתחשסתא שבעזרא הנקרא בפי היונים ארתקשרקשש ושבימו עלו עזרא ונחמ'. “חשירשו” הוא אחשורוש שבמגלת אסתר, ודריוש בן אשתזפו זרע אחמנש, הוא דריוש Hystaspes ממשפחת Achmäniden שבימיו וברשיונו נבנה בי”המק. וכן סדרנו אף אנו סדר יחש זה בספרנו. – מליצת “אלה שמיא” הכתוב בפרשגן הנשתון של ארתחשסתא–עזרא ו‘, י"ב–הדומה למליצת “אלהי השמים” שבמכתב כרש – א’, ב' – שעליה ערערה בקרת המקרא, המעט ממנה שמליצה זאת מצויה בחקקותיהם לאין מספר, גם שם “מלך מלכיא” – ו‘, י"ב – שארתחשסתא קורא לנפשו, מליצה שגורה היא הרבה בשפת אשור “שר שַרַנִי” בפי המלכים ההם (ע' חקיקה המובאה 106 Jampel Herst. ). וכן נמצאה מליצה זו לאחשורוש בחקיקה ארמית במצרים “חשיארש מלכה זי מלכיה” (114) ולדריוש בחקיקה יונית βασιλέωγ ,βασιλεης (שם). גם רצון המלך, “די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי”–עזרא ו’, י’–מסתַּיע גם למתעקש, מן השיר של חמשים בתים, אשר חקק דריוש השני בהיכל אמון במצרים, אשר גם בו יתפלל על שלומו ועל שלום ביתו (ע' לקוטי שיר זה (119–117 Jampels Herstell.. ).

והנה אנחנו מצמצים את עבודתנו במאמרנו זה רק בגבול תוצאות החטיטות והחקיקות לבדן, שהן עדים שעדותם אינה זוזה ממקומה. אולם מן התוכחות שהוכיחו החוקרים המתונים את שגיאות הבקורת העוקרת על פניה, משכנו את ידנו, באשר משוגות אלה ותוכחות אלה לא תספרנה מרוב. בכל זאת הננו יואצים לעל אשר יקר בעיניו כבוד כתבי קדשנו, לקרוא את דברי החוקר המובהק ד“ר ימפל אשר הוכיח בספרו " Die Wiederherstellung Israels " ע”ד ס' עזרא ונחמי' וספרו Das Buch Esther אשר לא הניח אף דבר קל אחר מדברי המערערים, שלא הוכיח את שבושו מתוכו.

עוד ד“ר ימפל וחכמים מתונים מקרב הגוים מתאמצים להוכיח את אמתת הספרים ההם, והנה עשרה גליונות נחטטים בשנת 5664 מחרבות בית עתיק מאד בעיר סְוֵנָה–ע' שם עיר זאת יחזק' כ”ט, י',–על גבול נגב מצרים, Assuan בל“ע, שהם כתבי עסקי ממון ועסקי משפחה למשפחת איש ישראל ושמו מחסיה בין ידָניה, אשר קרוב הוא כי הוא וכל בני עמו היושבים שם, אשר רבים נזכרו בגליונות ההם בתורת בעלי דברים או בתורת עדים, היו אנשי צבא בחיל פרס. משך ימי הגליונות האלה אשר יקראו להם כיום “פפיראות: Papyri " לאמר: הימים אשר עברו מעת הִכָתב הגליון הראשון עד הכתב הגליון האחרון, הם שמנים שנה, מן י”ח אלול ט”ו שנה ל“חשיארש–אחשורוש–מלכא” שהיא שנת 3279, עד כ“ד שבא שנת י”ג לדריחוש השני, שהיא שנת 3359. ובכן עברו כיום אלפים ושלש מאות ועשר שנים מסוף זמן הגליונות ההם. ולא ארכו הימים והנה בשני חדרי בית אחד בעיר ההיא, נחטטים עוד שלשה גליונות המספרים בשפה ברורה וצלולה, את דבר במה אחת שהיתה בנויה לשם שמים, בעיר ההיא בידי בני ישראל היושבים שם, אשר נהרסה בידי כהני אליל הנוב המצרי, בהעלות משם ארשם השליט הפרסי, – ואשר הגישו על אודותיה בני ישראל את משפטם במכתב אל בגוהי הפרסי השליט בארץ יהודה, והוא מלא אחרי כן את ידם, לשוב ולכונן את הבמה באין מחריד–והנה על דבר ענין זה בכללו נדבר במקום אחר.

אחד משלשת המכתבים ההם נכתב ביום ב' מרחשון בשנת י"ז “לדריהוש מלכא”–לדריוש השני–שהיא שנת 3365. ובכן עברו כיום מן הזמן ההוא אלפים ושלש מאת וחמש שנים, והנה דמיון הלשון הארמית הצרופה מאין כמוה בשני סדרי המכתבים, הדומים בכל דקדוקיהם ובכל חקקי מליצותיהם הדקים מן הדקים, ללשון הפרשיות הארמיות שבעזרא, יעיד עדות מפוצצת וקוראה בקולי קולות, כי אין להפיל מיושן הפרשיות ההן דבר, כי בזמנם הרשום בכתבי הקדש נכתבו גם הם. העדות הזאת הכשילה הרבה את כח הבקרת העוקרת.

אך האמת נתנה להאמר כי המבקרים האלה, אשר כל אחד מהם בא וכלי משחֵתו, לאמר פלפולו בידו, אשר בו הוא אומר לעשות גדולות, אף כי את נגעי עצמם אינם רואים יש אשר יכירו את מומי רעיהם. והמבקר הגרמני Ed. Mayer. הצורר הגדול לישראל והאויב לתורתו בשאט נפש, גוער הוא בחבריו, על הטילם ספק ביושן הפרשיות הארמיות והמכתבים שבעזרא ונחמי' וספרי היחש שבהם, שאמתתם נכרת מתוכם. למראה דבר זה ישתומם החוקר Hommel ויקרא: "הלא הכללים אשר על פיהם אִשֵר וקִיֵם מבקר זה את הפרשיות שבעזרא ונחמי', נוהגים הם בכל פרטיהם ובכל דקדוקיהם גם בחומשי תורה, כי מקורות רחוקים הלא יעידו גם על אמתתם, ועדות כזאת לפי דברי Ed. Mayer הלא תבטל כל טענה jeden Wiederspruch niederschlagen ואם כן אם נשמש בכללים אלה גם בבירור אמתת קדמות התורה, הלא יפול כל בנין ולהוזן, שמבקר זה מחזיר בו בכל עוז, למשואות באין מציל stürzt rettungslos zusammen.

את דבריו אלה יחתום האממעל לאמר: “ובכן, מבלי דעת ומבלי רצות, דומים מבקרי זמננו בגורלם, לבלעם, אשר נקרא לקלל את ישראל, ועל כרחו נהפכה קללתו בפיו לברכה” (27 Altisr. Ueberlieferung ).

גם מן הדורות האחרונים לימי בית ראשון לא הניחו המבקרים את ידם, ובהיות עינם רעה מעודם בספר דברי הימים, השומר הנאמן לקדמות ישראל, הכחישו את דבר שבית מנשה מלך יהודה בידי “שרי הצבא אשר למלך אשור” דהי“ב ל”ג, י“א – הכתוב רק בספר הזה לבדו. אולם בחקיקה אחת אשר חקק אֵסַר חדון מלך אשור [אשר לפי דברינו היה הוא המלך אשר שריו הוליכו את מנשה בבלה–ע' בגוף ספרנו ח”ג 8–] בחרבות Kujundschik יספר מלך אשור ההוא לאמר: “ואאסוף את מלכי ארם ואת מלכי עבר הים, את בעל מלך צֹר, את מנשה מלך יהודה, את קדמוך מל' אדום ואת מתצורי מלך מואב” ( Urguart, die neuen Entdeckungen etc. IV 318 ). גם בתוך שנים ועשרים מלכים אשר הכניעו אסר חדון ובנו אשורבניפל, נמנה באחת החקיקות, בעל מלך צור ראשון ומנשה מלך יהודה שני (320), ובכן נתקים דבר שבית מנשה. אך ממליצת החקיקה ההיא יש ללמוד עד דבר, כי אסר חדון קרא לו גם דרור, וכי בימי אשורבניפל כבר ישב על כסאו בירושלם, כמלך מושל בארצו סר למשמעת אשור, כי כן כתוב בחקיקה ההיא, כי כ“ב מלכים אלה יצאו לקראתו. אולם דבר זה הוא הוא הקשה בעיני המבקרים: הלא מלכי אשור אכזרים הם ואיככה השיב אסר חדון המלך האשורי את מנשה למלכותו – דהי”ב שם י"ב –? על כן הכחישו כדרכם את הדבר מעקרו. על ערעור זה תענה החקירה המתונה, כי לא רק אסר חדון אשר היה הנוח מכל מלכי אשור, היה ראוי לחנינה כזאת, כי אם גם בנו אשרובניפל האכזרי מכל מלכי אשר יש אשר היה מושך חסר המלכים שבויי חרבו, ככתוב על אבוב – Cylinder – אחד חרות בשמו, על דבר מלך אחר אשר קרא לו דרור, לאמר: “השיבותיו על כנו ואט אליו את חסדי, את המגדלים – – אשר כוננתי הרסתי, גם בים גם ביבשה פתחתי את כל חוצותיו אשר לקחתי מידו” (33 V Neue Entdeck. ). עוד השתמרה חקיקה אחת לאשורבניפל אשר יספר בה, את החטאת אשר חטאו לו מלכים רבים ובתוכם פרעה נכה, את ענשם, ואת מחילתו אשר מחל לפרעה נכה, ואת חסדו אשר הטה אליו לאמר: "אחרי כן חטאו לי כל המלכים האלה ולא שמרו את "שבועתם אשר נשבעו לאלהים הגדולים, קשר בליעל עלי קשרו. (א) כשמוע שרי צבאותי "את דבר הקשר תפסו את ציריהם ואת מלאכיהם וריאו את מֶרְיָם, (ב) את המלכים ההם "לכדו ויאסרום בזיקים ובכבלי ברזל – – (ג) המלכים הובאו אלי אל נינוה חיים. (ד) אל נכה.. אשר בתוכם, הטֵתי את חסדי (ה) הלבשתי אותו בגדי חמדות העדֵתִיו "עדי זהב, (ו) את צלם מלכתו עשיתי לו, את שרי צבאותי שלחתי עמו לעזור לו, את "המקום אשר הושיב אותו אביו למלך בעיר Sais השיבותי לו, טובות וחסדים גמלתי “לו ועוד יותר מאשר הטיב לו אבי הטבתי לו אני” (שם Urqu. ). מחקיקה זאת עולה הדבר בכללו, כי גם רשעי מלכי אשור משכו חסד לפעמים למלכים השבוים בידם. ובכן עולה בתהו טענת הבקרת הבאה לעקור מסברה, את דבר גלות מנשה ותשובתו למלכותו וכל התלוי בה. אך מלבד זה יש להתבונן כי כל אחד מכל פרטי חקיקה זאת, הוא מקביל לפרט אחד שבזכרונותינו בדורות ההם שבאשור ובבבל. יכַוֵן נא הקורא אחד אחד את הפרטים הרשומים למעלה באותיות, כנגד הפרטים שנרשום פה באותיות ההן: (א) "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור " (דהי“ב ל”ג, י"ב). (ב) "וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים " (שם). (ג) “ויוליכוהו בבלה”5 (שם). (ד) “נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה וידבר אתו טובות” (מ“ב כ”ה, כ“ז. כ”ח). (ה) “ושִׁנָא את בגדי כלאו” (כ"ט). (ו) “ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו” (שם). ובכן תהי' חקיקה זאת לפי דרכה תשובה מפורטת גם על טענת נשיאת ראש יהויכין בידי אויל מרודך.

על דבר מלחמתו בחזקיהו יתפאר סנחריב בחקיקותיו, כי עלה על כל ערי יהודה הבצורות ויתפוש מהן ארבעים ושש, וערים פרזות לאין מספר. ומאתים אלף ומאה וחמשים איש מיושביהן הוליך בשבי, ומלקוח רב מאד סוסים ופרדים, חמורים וגמלים בקר וצאן אשר לא יספרו מרוב, וכי שם מצור על ירושלם ויכלא את מלכה ככלוא את הצפור בכלוב, וכי נתן לו חזקיה כפר שלשים ככר זהב ושמנה מאות ככרי כסף ואבני חן וסגולת מלכים. אך על דבר אחרית המלחמה אשר נס ממנה בבשת פנים, לא כתב מאומה (7–276 IV Urqu. ). אולם גם הורדוט היוני אשר כתב את ספרו זה כאלפים וארבע מאות שני, ובֵרוֹסַי הכשדי יספרו גם הם, כי אחרית מלחמות סנחריב במצרים ובארץ כנען היתה מגפה ומנוסה (96–265).

ונפלא הדבר מאד כי החכם האנגלי Basil Evetts מצא, כי מכסת שמנה מאות ככרי הכסף הרשומה בחקיקת סנחריב, היא היא מכסת שלש מאות ככרי הכסף האמורים במקרה–מ“ב י”ח, י"ד–כי תוכן ככר הכסף בארץ ישראל היה שמונה שלישי ככר הכסף הבבלי, אולם תוכן ככר הזהב שוה היה בשתי הארצות (281).

הרגת סנחריב בבית אלהיו ביד בניו (מ“ב י”ט, ל“ז. ישע' ל”ז, ל“ח. דהי”ב ל“ב, כ”א) שהכחישו המבקרים, מסופרת היא בחקיקה אחת החקוקה על מזבח אחד של אלילי אשור שנֶחטטו האומרת כי על יד מזבח זה נהרג סנחריב (307 IV Urqu. ).

ובחקקי כרוניקא אשורית שנחשפו בדורותינו, כתוב ומפורש לאמר: “כעשרים, לחדש טבת הֻכה סנחריב וימת בקשר ביד בנו, ויהיו כל ימי מלוך סנחריב באשור, שלש ועשרים שנה. ויהיו ימי הקשר מיום העשרים לחדש טבת עד היום השני לחדש, אדר, ובשמונה עשר לחדש סיון עלה אסר חדון בנו על כסא אשור” (302). ובכן זכינו למצוא גם בחקקי אשור, כי נהרג סנחריב על יד המזבח שהוא “בית אלהיו” וכי בידי “יציאי מעיו” הוכה וימותץ.

את פול מלך אשור הנזכר במקרא – מ“ב ט”ו, י“ט. דהי”א ה', כ“ו – לא ידעו מבקרי המקרא מי הוא, ויטילו ספק באמתת הכתובים, עד שמצא החוקר Pinches, לוח חרס אחד בבריטיש מוזעאום, שנחרת עליו בשנת כ”ב לדריוש אִשְׁתַזְפו, כי תגלת פלאסר הוא “פול” או “פולו” וכי ביחוד נקרא ככה מלך אשור זה בבבל (208 IV Urqu. Entdeck. ).

מתגלת פלאסר מצאנו חקיקות המספרות את מתכֻּנתו אל בני ישראל. לוח זכרון אחד מצא החוקר שראדער הגרמני, אשר בשורותיו הראשונות נפרכו רבות מאותיותיהן, ואין להציל מהן דבר ברור על אודות בית עמרי [שהיא שמרון] ועל ארצות אחרות שהוא מדבר שם כאחת. ובגלל זה לא נביא בלתי אם את השורות האלה: "ארץ בית עמרי הרחוקה – – את כל יושביה ואת קנינם הלכתי אשורה את פֶקח מלכם הֶמַתִ… "[או המית?] את הושע [בן אֵלָה] הפקדתי. עשרת ככרי זהב ואלף ככר כסף ואת… “לקחתי….” ועוד שמור לזכרון זה משנה זכרון לתגלת פלאסר,את פקח מלכם “הדיחו ואת הושע הושיבו עליהם עשרת ככרי זהב… ככרי כסף.. את מִסָם לקחתי וכו'” (20–219 Urqu. ). הזכרון השני מעיד, כי קושרי בני ישראל המיתו את פקח ביד הושע (וע' מ“ב, ט”ו, ל').

מלך אשור אשר הגלה את עשרת השבטים, לא מצאו מבקרי המקרא זכר בספרות הנכר, ובכן כחשו ויאמרו כי לא היה ולא נברא, עד שחטטו ומצאו משקל נחשת מֻצְהָב בתבנית אריה שעליו חרותים דברים אלה: “בעשרים וחמשה לחדש טבת עלה שלמנאסריד על כסא אשור”. ועוד זכרון נמצא לו “בשנה החמשית מת שלמָנוּ-אסרידו בחדש טבת. שלמנו-אסרידו מלך בארץ אשור ובארץ אכד חמש שנים. בחדש טבת בשנים עשר בו עלה סרגון על כסא אשור, ובחדש ניסן עלה מרדוך-אבלא-אדינא [מראדך-בלאדן] על כסא בבל” (6–235 Neue Entdeck. ).

גם שם סרגון – ישע' כ‘, א’ – הוליך שולל את מבקרי המקרא, באשר לא מצאו את זכרו בשום מקום אחר. והנה זכה Botta הצרפתי כונסול עיר מוסול, לחפור בעיי כוּרְזָבָר Chorsabad הרחוקה כחמשה מלים מצפון נינוה, ולחשוף היכל רחב ידים מאד ולמצוא שם המון חקיקות לאין מספר, ובתוכן גם את חקיקה זו, שהיא מלואים למאורע הנזכר בדברי נביאנו “בשנת בא תרתן אשדודה בשלוח אותו סרגון מלך אשור וילחם באשדוד וילכדה – ישע' כ‘, א’ –”. ואלה דברי החקיקה האשורית: "עזוּרי מלך,אשדוד "חשב בלבו לבלתי השב עוד מנחה, וישלח דברי רע לכל המלכים אשר מסביב על אדות "ארץ אשור. על כן שניתי את ממשלת בני ארצו, ואמלך עליהם את אחימיתי אחיו. "אנשי חַתִּי6 דוברי שקר שנאו את ממשלתי וימליכו עליהם את יַתְנָה הפושע, אשר "כמהם כמוהו לא יראו את הממשלה–ממשלתי (?)–בחמתי אשר בלבי נסעתי ברכב, “בחיל הרגלי אשר לי ובפרשי, אשר למען שמור אותי לא משו ממנו, עירה אשדוד–” Asduda –עירה גת – Gintu – ועירה אשדוד-רימון – Asdudrimnu – ואצור "עליהן ואלכוד אותן. ואת האלהים אשר בתוכן ואותו – את המלך עזורי – ואת עם "ארצו, כסף וזהב ואת סגולות היכלו שמתי לי לבז, ואשובה וָאִבֶן את עריהם "ואשכן בתוכם את עמי הארצות אשר הורישו ידי, ואשימה את ראש שרי “צבאותי7 לנציב עליהם, ויהיו לי כעם ארצי וישאו את עולי” (241 IV Neuw Entd. )

לפי העולה מדברי החקיקות, מָלך סרגון זה תחת שלמנאסר, והנה באחת מחקיקותיו נמצא זכרון זה: "על שמרון צרתי ואלכדה, שבעה ועשרים אלף ומאתים ותשעים איש "היושבים בתוכה הגלתי, חמשים רכב מידם לקחתי, ואת יתר קנינם הרשתי להם לקיים “בידם. את שר צבאי הפקדתי עליהם ואתן עליהם את מס המלך אשר מלך לפני” (246).

והנה במקרא לא נזכר בלתי שלמנאסר בלבד ולא סרגון. אולם אם נתבונן היטב נמצא, כי לא נקרא על שם שלמנאסר בלתי “העליה” לבד: “עלה שלמנאסר” (מ“ב י”ז, ג‘; י"ח, ט’). וכל הדברים הבאים נזכרו על סתם מלך אשור “וימצא מלך אשור” (י"ז, ד') “ויעצרהו מלך אשור” (שם) “ויעל מלך אשור” (ה'), או בסתם גמור שלא נזכר שם פועלו “וילכדוה” (י"ח, י'). ומליצות אלה נותנות מקום לתלות מעשים אלה גם באחרים בלעדי שלמנאסר, וביותר בסרגון שידענו שמלך תחתיו, ולהחזיק כי סלוק שלמנאסר היה לרגלי מיתתו, או לרגלי קשר שקשר עליו סרגון ויעל על כסאו, או בגלל טרדותיו נתן את המלחמה ביד סרגון היושב לבטח עמו, והוא היה הנוצח. ואחרי כן כאשר עלה על כסא אשור, צרף אותם סרגון לשאר גדולותיו ויקרא גם אותם על שמו (וע' Urqu. 5–244). לבד מזכרון סרגון על דבר כבוש שומרון, מצאנו לו עוד חקיקה מקולקלת מאד, ואלה דבריה: “משים רכב לקחתי לי בתורת בזת המלך… (ותחת הגולים) שמתי (את "הארץ) למושב ליושבי הארצות הנכבשות (בידי), מס כמסי בני אשור שמתי עליהם” (246). דברי סרגון הסתומים המקוטעים האלה, מקבילים לדברים הברורים והמפורשים הכתובים "ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומֵעַוָא מחמת ומספרְוַיִם וישב בערי שמרון תחת “בני ישראל וירשו את שמרון וישבו בעריה” (מ“ב י”ז, כ"ד). ושלש ארצות מארצות העמים הלא ידענו, כי מלכי אשור כבשום, הלא כן: חמת ספרוים ועִוה – שהיא עַוָא – (ע' י“ט, י”ג וישע' ל“ז, י”ג).

החקיקות אשר הביאנו עד כה, הן חקיקות מלכי פרס בבל ואשור, אשר גם בטרם נעשו החטיטות האחרונות, ידעו משכילי ארופא מפי רבותיהם היונים והרומים את הדבר בכללו, כי מלך פרס פלוני או מלך בבל או אשור פלוני, אנשים שהיו בעולמם הם. ואם לא ידעו מאומה מספרותם, ידעו בכל זאת את הדבר בכללו, כי מכל מקום ספרות כבר היתה להם. ובהיות למשכילים בוזי ישראל ההם, נאמנים ספקות של הגוים העריצים הקדמונים מוַדאות שלנו, עמדו לנו הידיעות הקלושות ההן על דבר הספרות הנעלמה ההיא, לתת לנו חנינה עלובה ומקופחת לפני המשכילים הנוחים שבהם, להסביר פנים ולאמר, כי אולי אפשר הדבר, כי גם בישראל החלה לצמוח מעין ספרות בימי הגוים הגדולים בעלי ספרות ההם. אולם כל האומר, כי הפרופסורים האריים ותרנים הם, אינו אלא טועה, כי מדקדקים אדונים אלה עם היהודים כחוט השערה. וגם בשעה שנותנים, שמאת נותנת וימין מעכבת, כי את כל הקודמות זרו הלאה וישימו לראש סופרי ישראל, את עמוס הנביא, באשר ימיו חלו להיות בימי הראשונים במלכי אשור, אשר שמותיהם נודעו להם. אך לפני עמוס, שהם ימי עזיהו מלך יהודה אשר החלו לפני חשבוננו בשנת 2956, לא אבו להקדם את ימי ספרות ישראל אף רגע אחד, כי כלל זה הוא כמו שמור בידם, כי היהדות פסולה לעדות, ועדים כשרים ונאמנים הם רק הגוים לבדם, ואם הם שותקים ואינם אומרים כלום איך יאמינו ליהודים?!

אך פתאם בשנת 5629 הקיצה אבן דומם לתחיה, הלא היא מצבת מישע מלך מואב אשר סכלה את חכמתם. הן אמנם כי לעצם הענין אין לסמוך הרבה על דברי המצבה הזאת, המלאים איבה ונאצה לישראל, כי מלבד שהיא נוגעת הרבה מאד בעדותה ככל חברותיה, הנה היא מקוצצת ודבריה מקוטעים. וגירסות קוראיה שונות. אך דבר אחד עולה ממנה בכלל, כי בימי מישע אשר חרת את דבריו על מצבתו – אשר חלו להיות בשנים הראשונות ליורם בן אחאב שמלך בשנת 2865, שהם תשעים שנה לפני ימי ראשית מלכות עזיהו, ויותר הרבה ממאה שנה לפני ימי נבואת עמוס–כבר היתה גם למואב שפת ספרות וסגנון הסתורי הנאוה לכל אומה מתוקנת. והסגנון הזה דומה מאד לסגנון ההסתורי שבכתבי קדשנו. ועתה אם היתה ספרות מסודרת למואב, העם הקטן הנשכח מלב ואשר לא שם לו בנוים, על אחת כמה וכמה כי היתה ספרות מסודרת בימים ההם לישראל, העם אשר הכשרון היה תמיד על אף אויביו, הסמן המובהק שבו וטיבו המיוחד לו. יתבונן נא הקורא בסגנון מישע בשפת המואבית הדומה לעברית בחרוזים אחדים, שאני מעתיק בזה אות באות:


"וָאַעַש הַבָּמַת זֹאת לִכְמֹש בַּקָרְחָה בָּמַת מֵשַע8 כִּי הֹשִעַני מִכָּל הַמְלָכִם וְכִי הִרְאַנִי בְכָל שֹנְאָי:

"עָמְרִי מֶלֶכ יִשְׂרָאֵל וַיְעַנו את מֹאָב יָמִן רַבִן 9, 10 כִי תְאַנַף כְמֹש בְאַרְצֹה

“וַיַחְלְפֹה 11, בְנוֹ 12 וַיֹאמר גַם הֻא אַעֲנוֹ. אֶת מוֹאָב: בְיָמַי אָמָר וָאֵרֶא בֹה ובְבֵיתֹה:” 13


ועתה אם היה סגנון זה שגור בפי איש מואב וכתב זה מיושר בידו, אין זאת כי קדמה תחלת הסגנון ותחלת הכתב כמה מאות שנה קודם לכן. ואם במואב כך, על אחת כמה וכמה מוכרע הדבר, כי ספרות ישראל קדמה כמה מאות שנה לפני כן.

בשנת תקפ“ט מצא החוקר הגדול Champolion הצרפתי בחרבות קַרְנַק במצרים, חקיקה מצרית לשישק מלך מצרים הפורטת בפירוט גדול את “כבוש ערי המצורות אשר ליהודה – דהי”ב י”ב, ד' – אשר לכד המלך ההוא בשנת 2787" (ע' ח"ב 76 בהערתנו 1). וכבוש זה נזכר רק בס' דה"י הנעלב גם בפי כל קטן שבקטנים שבמבקרי המקרא.

על דבר אבני בית המקדש שבנה שלמה, כי לא הונף עליהם ברזל – מ“א ו', ז’–מעיד החוטט הגרמני Kapitän Warren, שבדק את אבני יסוד המקדש, כי פשפש היטב ולא מצא עליהן שום רושם, כי כלי ברזל עלה עליהן אחרי הקבעם בבנין. לעומת זה מצא רשמים של סקרה אדומה על האבנים ההן, אין זאת כי אם יען סִתֵת אותן המסתת במקום המחצב, ולהנתן היו צריכות בתוך הבנין הרחוק, ע”כ היה למסתת לרשום היטב את מקום קביעתן בנדבך. והחוקר עמנואל דייטש מעיד, כי את מרבית הרשמים ההם הכיר, כי אותיות וספירות צדוניות הם, ואם כן הם מעשה “בוני חירום והגבלים” – מ“א ה', ל”ב – (75,73 IV Neue Entdeck. ).

ובכן מתוך כל זה יוצא כנגה, כי קים שלמה בראשית בנותו את בית ה' בשנת 2745 את הכתוב בתורה “לא תניף עליהם ברזל” (דבר' כ"ז, ה') “לא תבנה אתהן גזית” (שמות כ', כ"ה).

והחוקר המפורסם Conder האנגלי בספרו Die Bibel u.der Orient “המקרא והקדם”, מודה ומוכיח ומכריע – אע"פ שגם הוא נלכד בשחיתות מבקרי המקרא – כי פרשת גבולים שבס' יהושע, בימי יהושע נכתבה. בתוך הראיות הרבות כון החוקר המופלג הזה שמות 119 ערים שביהושע, לערים שכבש Thotmes השלישי לפני יציאת מצרים (72,111 Neue entdeck. ).

עד הנה דברנו על הדורות אשר היו אחרי משה רבנו. הקול הצלול העולה מדברי כתבי הקדש על אדותם, וזכרונותיהם הברורים הנקראים ומתפרשים ומתישבים מאליהם, לא הספיקו לפרופסורי האריים ולמקצת המשכילים החדשים הנדחים והנגררים אחריהם, להכשיר את עדותם, עד כי אנוסים היינו לחזר אחרי עדים ומפרס ומבבל, מאשור וגם ממואב. אוי לדור שעלתה בימיו כך! במקום שישעי' וירמ', עזרא ונחמיה אנשי האמת כלילי הטהרה והצדק פסולים, או לכל הפחות עדותם מפוקפקת, שֵם שלמנאסר סנחריב ומישע מלך מואב העריצים הפוחזים, אנשי הדמים, השקר והשכרון כשרים ונאמנים, ולא עוד אלא שגם אנו שמחים בכל לב אם עדותם מתקבלת, כי סוף סוף אנו יודעים כי אין אנו רשאים לזלזל כל עדות שבעולם, כל זמן שהיא באה לפי תומה, וכל זמן שאינה מוכחשת מפי עדות חשובה וכשרה ממנה. אולם לדבר אחד יש לנו לשום לב, איככה יש לנו לכלכל את דרכנו במקום שדבריהם סותרים לדברי כתבי הקדש, או במקום שסדר זמנים של שניהם איננו משתוה, כדברי מי משניהם יש לנו להכריע? – גם פה אנו נזהרים שלא לפסוק ח“ו על פי זקני בית דין של ישראל, אף כי דבריהם לנו הם כדברי האורים. אך הודאת בעל דין חביבה וצריכה לנו מאד, ע”כ מטים אנחנו את אזננו להוראת דַיָנִים מומחים לדבר זה מקרב החכמים, הידועים יותר לחכמי הגוים, מאשר הם ידועים לנו, ואשר בקיאותם גדולה מאד בקדמוניות אשור בבל. נשמעה נא דבריהם! שראדער אף כי בכלל הדבר הוא מעמיד את הזכרונות החקוקים למלכי פרס על חזקתם, בכל זאת מטיל הוא ספק באמתת דיוק קביעות הזמנים של מאורעות אשור בזכרונות מלכיה (463 2 Aufl. Schreder die Keilinschriften u. d. alte Test. מובא 188 IV Neue Entdeck בהערה).

והאסיריולוג המובהק והנכבד מאד פרופ' Oppert מתאונן וכותב: “כמעט לחוק היה כיום להוציא את דברי ספר מלכים ודה”י מחזקתם. ואני, למן היום אשר נחשפו לנו זכרונות אשר זה שלשים שנה, נשאתי את קולי על הדרך הזאת, אשר לא דרך בקרת הוא, ועודני מחזיק בדעתי, ואומר כי על פי מעמד מדע קדמוניות אשור, יש לאל ידנו להוכיח, כי ספר מלכים הוא הוא היסוד המוסד לדעת ההסתוריא. והכרונולוגיא של חקקי אשור יש לה להרכין ראשה לפני הדיוק ההנדסי –דיא מאטעמאטישע גענויאיגקייט–של כתבי הקדש" (מובא 143 Neue Entdeck. ). ואם יש לכל משכיל על דבר, לבלתי רוֹעֵעַ חזקת כל מאורע, כל זמן שהוא מתקבל על הדעת עד שיודע לו במה הורעה, הלא יש לו להתבונן, עד כמה שונים זכרונות כתבי קדשנו מזכרונות מלכי הקדם. סופרי כתבי הקדש אינם מרבים להתהלל במעשיהם, ובמרבית דבריהם הם מוכיחים את דרכי עמם על פניהם, ומבקרים מעשיהם בבקרת חמורה מאד ומרבים להזכירם את שגיאותיהם ואת כשלוניהם, למען פקוח עיניהם על דרכם. ומלכי גויי הקדם מתהללים בחקיקותיהם כל היום, בגבורתם וגם באכזריותם, ורק את דברי נצחונותם יחוקו לזכרון ואת דברי מפלתם יכחידו תחת לשונם. ועתה ישפוט נא הקורא הישראלי, בעיני מי משתי כתי סופרים חביבה האמת על כל, ובעיני מי משתיהם חביבה גאוָתה על כל? ועל פי זה, עדות מי נאמנת מחברתה?

ולהוזן ומקצת רבותיו ורבים מחבריו וכל המון תלמידיו יכחשו בתוך כל כחשיהם, שהם הם כל עצם מלאכתם, במציאות האבות, וידברו עליהם ועל כל הכתוב על אודותם בתורה, כעל דמיון בדוי, מלב איזה כהן בדורות האחרונים לבית ראשון, או מלב איזה רב בבבל בדורות הראשונים לימי בית שני, באמרם כי דור האבות שבתורה היה עוד דור פרוע ונבער בלי שום ישוב ותרבות, וכל הזכרונות הבאים אינם בני הזמן ההוא, כי אם יצירי דמיון דורות המאוחרים, המתוקנים על פי טעם מאוחר מאד. וגם שמות האבות אינם בשום פנים לא שמות עברים ולא בני זמנם האמור בתורה, אף אינם שמות של נפשות קיָמות כלל.

והנה מאת ה' היתה זאת לגלות צפונות מני קדם, אשר לא ישאירו דבר אחד מדברי המערערים, על מכונו. ולא רק זכרונות נגלו לנו, המאשרים את זכרונות התורה, כ"א גם מערכי שמות, המוכיחים כי שמות אבותינו שמות עברים גמורים הם. בגנזי אַמֻרָבִי בן דור אברהם בארץ בבל, ארץ מולדת אברהם, נמצא שם איש, אשר גם הוא נקרא “אבֻרָמָה”, והחוקר Pinches מצא בקדמוניות הדור ההוא את שם יַעַקְבְאֵל ואת שם ישמעאל (268 I Neue Entdeck. ).

אחת מן הקושיות שהקשתה הבקרת העוקרת היא, כי תולדות אברהם סותרת את עצמן, כי אברהם הלא בא מארץ בבל לפי דברי התורה, וכל דרכיו הלא דרכי בני שם ובני עבר הן.

על זה תענינה החקירות, אשר נחקרו לרגלי החטיטות החדשות. החוקר Sayce האנגלי מכריע, כי בדור שהתורה קובעת את ימי אברהם, משל גם בבבל מטה עברי מדבר עברית, גם שם המלך אמרבי גם שמות יתר מלכי בית אביו לא מבבל מוצאם, כי אם מנגב ערב. ואמנם לא יצירי לשון ערב הם השמות ההם, כ“א יצירי לשון עבר הם. ובכן לא צאצאי עם בבל היו המושלים באור כשדים, בימי הולד שם אברהם, כ”א בני שבט עברי או ערבי-דרומי. שטרי חוב ושטרי אמנה של סוחרים בדורות ההם, שנחטטו לרוב בבבל, יעידו כי המון רב מיושבי הארץ נחשבו על המטות ההם. ודבר זה הוא עדות מוכרעת מאין כמוה, עד כמה נאמנו דברי התורה האומרת, כי שני בנים היו לעבר, שם האחד פלג אבי העברים [הצפונים ] ושם השני יקטן, הוא אבי שבטי הערבים הדרומים [לאמר העברים הדרומים ]. הדמיון הגמור לדברי התורה ולזכרונות בבל העתיקה שנגלו זה עתה, עוקר מעקרה את דעת “המבקרים” החדשים, השָׂמים את זכרונות התורה לפרי מחשבות סופרים כותבי חזון לבם בארץ ישראל, אחרי אשר נתברר הדבר בכל מיני בירור, כי בימי שבת ישראל בארצו, כבר אבד ונשכח כל זכר לזכרונות בבל העתיקה (269 I Neue Entdeck. ), וכי כל אשר נכתב בתורה נכתב לפני כניסתם לא"י.

אור כשדים עיר מולדת אברהם ואחיו – ברא' י“א, כ”ח. ל"א – היתה בנויה על חוף נהר פרת המערבי, הוא החבל הצר אשר בין פרת ובין מדבר ערב, המושך והולך מן בורסוף אשר בצפון עד לשון ים פרס. לכל החבל ההוא ולכל המקום אשר ישתפכו נהרות פרת וחידקל הימה, קראו אנשים בבל ארץ כַשְדוֹ, והבאים אחריהם קראו לה קרדו, והאחרונים קראו לה כַלְדוֹ. גם שם זה אור כשדים14, ולא אור כרדים ולא אור כלדים, אות נאמן ומכריע הוא, כי זכרונות אברהם הם בני שמנם, האמור בתורה (278 Hommel Altisr. Ueberlieferung ).

למען דעת את מראה פני דברי הימים בבבל – אשר עליה נחשבה כשדים ארץ מולדת אברהם אבינו – ובכנען, יש לנו לשמוע תוצאות זכרונות החקיקות העתיקות שנגלו לנו זה עתה.

נשמע נא את דברי החוקר Hommel, אלה הם דבריו: "אם נשים את עינינו אל "זכרוני החקיקות של בבל העתיקה, לימים הראשונים [לא לראשוני הראשונים] – נמצא, "כי באלף השני ובאלף השלישי לפני התאריך הנוהג, מלכו בדרום בבל מלכי שנער – " sumerische Könige – ומלכי בני שם, זה על יד זה, מבלי סור איש למשמעת רעהו, "חליפות, בעיר שירגלה, אור וגישין, ועוד פעם, בעיר אור ובעיר אֶלָסָר. ולעומתם מלכו “בצפון מלכי אַכָּד – עד שם זה ברא' י‘, י’, – אשר סרו לפרקים למלכי הדרום”.

והנה מצא הכונסול הצרפתי de Sarzec חקיקה, אשר חקק מלך וכהן בעיר שורגולה בשפת שנער, ושמו גִדֵעַ, כאלפַים שנה לפני התאריך הנוהג, העורכת את פרשת דברי בנין היכלו אשר בנה. והנה שם כתוב, כי הביאו את הארזים לבניָנו מהר אמנה אשר בארץ האמורי, ואבנים מארץ דדן הקרובה לארץ מואב, ונחשת ועצים וברזל מנגב ערב.

מדברי החקיקה הזאת אנו למדים, כי יד המלך הזה היתה פרושה במערב עד ים המלח והר הלבנון, ובנגב עד עיר מדינה אשר בערב. ומזה יתבאר לנו איככה יכלו הערבים בנגב ערב לשיר כבר בעת ההיא, אלפים שנה לפני התאריך הנוהג, את שירי גבורת נמרוד אשר מקומו היה באשור ובבבל (35–33 Hommel, Altisr. Ueberl. ).

תחת מלכי כהני שירגולה המושלים בבבל, קמו מלכי אור [כשדים], אשר קראו לנפשם מלכי שנער אשר בנגב. ושנער היא דרום ארץ בבל, אשר נקראה אחרי כן כשדים, אשר עליה תחשב אור. ואכד היא בצפון הארץ. אחריהם משלו מלכי בני שם בעיר גישין, וגישין היא בטבור ארץ בבל. גם הם קראו לנפשם מלכי שנער ואכד. אחריהם מלכו עוד הפעם מלכי אור מגזע שֵׁם, אך קרוב הוא כי ממלכתם לא גדלה כממלכת המושלים אשר היו לפניהם, כי שנער לא היתה עוד להם, אף אכד לוקחה מידם, כי מלכים אחרים מלכו על שתיהן. אולם תחת שתי הממלכות אשר נקרעו מהם, פרשו מלכי אור את ידם על עילם, על ערב ועל ארץ המערב, ויקראו לנפשם: מלכי ארבע רוחות השמים15 (36). תחלת מלכות זו היתה עוד לפני ימי אברהם אבינו, ובחרבות היכל אשורבניפל מלך אשור נגלו לנו פרקים גדולים וקטנים מסֵפר אסתרולוגי, ושמו “ניר-בְעֵל” אשר כבר היה כתוב בימי מלכי אור ההם. ספר זה פורט על דבר מלכות אור פרטים רבים וחשובים, המסתַיעים גם מרשימות של קרבנות שנמצאו בבבל, התואמות עם ספר זה בעדותן, ומספר כי גם מושלי אַרְוָד וערב סרו למשמעת מלכי אור (37).

מכל זה מתברר ועולה, כי נודעה בימי אברהם יד מלכי בני שם, המושלים בבבל על כל ארצות ארם, צידון וכנען ועל רבות מארצות ערב (38). מלבד כל אלה הוכיח התייר Eduard Glaser, כי בארץ נוב Nubien הקרובה למצרים, כבר משלו בני עילם כמאתים שנה לפני ימי אברהם, ובכן נודעה יד בני שֵׁם גם שָׁם (39).

ומה נפלא הדבר כי ככה גברה רוח בבל גם במצרים וכנען, עד כי גם אחרי סור יד בבל מעל כנען, קרוב לימי משה רבנו, ורבים מעמי כנען סרו אז אל משמעת מצרים, היו כתובות, האגרות ההולכות ובאות בין עמינופיש השלישי והרביעי מלכי מצרים, ובין נציביהם בארץ כנען, לא בלשון אחת משני העמים האלה, כי אם בשפת בבל, אשר באמת לא היה עוד דבר להן עמה בעת ההיא. – וחליפות המכתבים האלה על גבי חרסי לבנה נחטטו בחרבות “תל-אל-אמרנא” בשנת 5648.

ותרבות בני בבל אלה תרבות בני שם היתה. ולא עוד, כי אם התרבות הזאת היא לבדה היתה הכוללת והמשותפת לכל עמי ערב. ויצירות תרבות בני שם אשר נוצרו בארצות ערב, היו נבדלות אשה מרעותה, וכל אחת מהן היתה מיוחדת רק לשבט, אשר על ברכיו יולדה. וזה לנו האות, כי שמות החיות, הנטעים והמתכות המצוים בבבל, משותפים הם בשמותיהם לכל בני שם. לא כן שמות המינים אשר מוצאם הם בארץ ערב, כי כל עם מבני שם קוראים להם בשמות אחרים, ומתוך זה מוכרע הוא, כי רק בבל היתה ארץ ומכורת כל בני שם, ולא ארץ ערב (76–270 I Neue Entdeck. ).

מאור כשדים יצא אברהם עם אביו וביתו “ויבאו עד חרן וישבו שם” – בראשית י“א, ל”א – וחרן נבנתה על גבול צפון בבל בין פרת ובין חבור, על אם הדרכים וידה נטויה על הדרכים ועל מעברות נהר פרת. ופתרון שם הרן הוא: דרך (ע' דברי Einer ודברי Harper שם 17 II ). והתַּיָר Schrader הכיר בחקיקות בני אשור העתיקות, הנמצאות במקום הארמי ההוא, כי הן נוטות לשפת עבר הרחוקה, ולא לשפת ארם שפת המקום. ודבר זה יכריע גם את מבקר המקרא ההוא להחזיק על כרחו גם הוא, מאין לו דרך אחרת, כי אברהם העברי התגורר שם ובית אביו השתקע שם (20).

החקירות האלה אשר לא באמדן פורח וברוח שפתים נהיו ונבראו, כי אם פרי זכרונות הם, אשר נחצבו בצור בעט ברזל לדורות עולם, שמו פנים חדשות לדברי ימי הארץ, כי הגיהו הגיחו את אורן אל מחשכי אלפי השנים הקדמוניות, עד כי נעלה מהן הערפל. ותחת אשר כל ימי היות חכמי אירופא מחזרים על פתחי יון ורומי, התחילה להם ההסתוריא רק אלף שנים לפני המנין שהם מונים לו, מתחלת היא להם כיום שלשת אלפי שנה לפניו, ככל אשר החלה לנו בני ישראל מימות עולם. לרגלי החדושים הגדולים והנוראים ההם, היו למרמס ולבוז כל הפלפולים הקלוטים מן האויר, שפלפלו ולהוזן וכל סיעתו בבית מדרשם, והחלומות שחלמו להם בבית משכבם.

יותר מאשר כחשו מבקרי המקרא בקדמות כל זכרונות התורה בכללם, כחשו בפרשת מלחמת כדרלעמר והמלכים אשר אתו, במלכי סדום ועמורה. אין קץ לדברים הבוטים כמדקרות חרב, אשר ערבו האנשים ההם את לבם להטיח על פרשה זו ועל כותבה, כי היה יהודי רמאי בבבל בתחלת ימי בית שני. ומה רב הלצון אשר התלוצץ כל אחד על פרי הדמיון היהודי הזה – על הדמיון אשר דמו האדונים ההם בפרשה זו נדבר בסוף המאמר – אך השחוק הזה היה להם פתאם למחתה (ע' מבוכתם Altisr. Ubrifr. 160–7 ). לוא היתה ליצנות מותרת גם לנו, כי עתה היה כיום מקום לנו להתלוצץ על חכמת אנוש, אשר ערבה בגאותה את לבה להכזיב את דברי התורה, אשר היא לבדה הביאה אורה ותרבות אמת לעולם, בראותנו כי עדים ישני אדמת עפר הקיצו להכלים את החכמה הזאת ולהכזיבה על פניה, אך לא ללצון עינינו, כי אם להוכיח נגד אחינו את אמתת תורתנו שהיא נשמתנו ומקור חיינו.

George Smith מצא בימינו לוח חרס באור כשדים, אשר בו חקוק זכרון מלך אחד ושמו “כְּדֻרמָבּוֹךְ אבי ארץ האמורי”, ובחקיקות אשר נגלו שם אחרי כן נאמר על המלך הזה, כי ממשלתי הקיפה את ארץ ארם ואת ארץ עילם (307 I Neue Entdeck. ). ולכדרמבוך היה בן אשר מלך תחתיו ושמו אִרְיַכּוּ. המלך הזה אשר עיר ממלכתו וממלכת אבותיו תקרא בפי החקיקות “לַרְסָא”, קרע אליו מיד מלכי אור כשדים, את אכד ואת שנער. אולם בכל היותו מלך תקיף, סר אל משמעת מלך עילם, אשר שמו חקוק על חקקי הזכרונות “כֻּדֻרְלֻעַמַר”. מלבד המלכים האלה נוסד כמאה שנים לפני זה, בית מלכות ממשפחה אחת ממשפחות בני ערב, אשר ממנו יצא בדור ההוא מלך גדול, ושמו אַמֻרָבִי, אשר הכה מלכי לרסא ועילם וישימם אל משמעתו. מני אז היתה ממלכתו ראש כל ממלכות בבל. לאמרבי קראו אנשי בבל, אַמֻרַפַּלְתּוּ ( Altisr. Ubrifr. 40–41 ). והחוקר Pinches מצא בלונדון שבר לוח חרס שעל צדו האחד חרות שם אמרבי, ועל צדו השני חרותים שמות אנשי ריבו, הלא הם: אריכו וכדרלעמר ועוד שלישי נמנה עמהם, הלא הוא תֻדעֻל.

ועתה יתבונן נא הקורא אל גופי אותיות השמות המתקיימים בפי כל המבטאים אותם בשוה, ויעלים עינו רגע מן הנקוד המשתנה בפי בני העמים השונים, וישתומם לראות, כי א) אמרבי הנקרא אמרפלתו מלך בבל, הוא אמרפל מלך שנער האמור בתורה–ברא' י"ד, א’–. ב) אריכו מלך לרסא הוא אריוך מלך אלסר –שם–. ג) כֻדֻרְלֻעַמַר מלך עילם הוא כְדָרְלָעמֶר מלך עילם–שם–. ד) וְתֻדְעֻל הוא תִדְעָל מלך גוים–שם–. והנה המעט מיד המסכות אשר היתה טובה עלינו, לגלות מני חשך את שם ארבעת מלכי בבל אלה, והנה נגלה לנו גם שם אשת אריוך מלך אלסר, אשר נקראה חֲמַת עַשְתּוֹר בת Arad-Uri-Ki (190) שם אבי המלכה הזה יש לקרא לדעתנו עֲרָד-אֶרֶך (?) אַרְוַד=אֶרֶך (?) או אַרְוָד הָאַרְכִּי.

לעומת השפע השופע לנו בזה בבירור שמות ארבעת מלכי הברית בבבל, לא נגלה על דבר שמות אנשי ריבם, מלכי ברית סדום, בלתי אם דמיון שֵׁם לשם אחד ממלכיהם. בחקקי הזכרונות לתגלת פלאסר השלישי מצא Sayce את שם “שַׂנְאִבּוּ מלך עמון”. ולפי דרכנו למדנו כי שם זה של שנאב מלך אדמה–ברא' י" ד, ב’–שם מצוי היה בממלכות עבר הירדן מזרחה (313 I Neue Entdeck. ).

בחקקי מלך עילם ידובר הרבה על ארץ מַרְטוּ או מרתו. ושם זה אינו אלא קצור לשם אַמַרְטו או אַמַרְתּו. והארץ הזאת היא ארץ האמורי, לאמר ארץ ישראל ובקעת הלבנון שעל ידה. ויש אשר קראו לה “מַתְ16-אַמֻרִי” לאמר ארץ האמורי. ויען כי ארץ ישראל במערב בבל היא יושבת, על כן החלו לקרא כן בבבל לארצות המערב בכללן (172 I Altisr. Ubrifr ).

ארץ האמרי הזאת נזכרת בזכרונות דברי הימים למלכי בבל, כארץ סרה למשמעת מלכי בבל וביחוד למלכי עילם, אשר ראינו זה מעט, כי כְדָרְמָבוֹך מלך עילם קרא לנפשו “אבי ארץ האמורי”, ועל כן במרוד מלכי סדום ובנותיה, אשר גם ארצותיהם תחשבנה על ארצות האמורי, עלו אמרפל ואריוך כדרלעמר ותדעל, עליהם למלחמה.

מפי החקיקות נודע לנו, כי בראשונה רמה יד כדרלעמר בממלכות בבל, ואחרי כן הכהו אמרפל ויהי לו למס. ובכן יש מקום להחזיק, כי בעלות יד אמרפל על כדרלעמר, הכביד את ידו על מלך עילם זה, ללכת הוא ושני מלכי בריתו, אשר בראשונה היו כלם אנשי ריב לו17, לעזור אותו ולהשביח את שאון סדום ובנותיה, אשר התפרצו מפני עילם ממלכתו, ולהשיבה לו, על כן ירָאה פעם אחת אמרפל כראש לכל המלכים – ברא' י“ב, א' – באשר הוא התקיף שבכלם, ופעם יראה כדרלעמר כראש לכלם–ה‘. ט’. י”ז–באשר הוא מלך עילם, אשר אל משמעתו סרו הממלכות המתפרצות מני אז. אך באמת אין עלינו אחריות הפרטים הנעלמים ממנו שקדמו למלחמתם, אחרי אשר עקרי הדבר מתקַימים ומתבררים.

מלבד עדות החקיקות על כלל הפרשיות המדברות על אודות אברהם אבינו, יעיד על יושנן גם פרט זה:

משפט אשה עקרה לתת את שפחתה בחק בעלה, למען תלד לו בנים, וחובת שפחתה לבלתי התגדל על גברתה, ומשפט הגברת להשיב את השפחה לעבדותה הראשונה, אם תרים את ראשה עליה, ככל אשר אנחנו רואים בשרה אשת אברהם והגר שפחתה – ברא' ט"ז, א’–ו' – כבר היה נוהג בכל פרטיו בבבל בימי אברהם אבינו (139 D. H. Müller, Gesetze Hummurabis ).

על דעת איש לא יכלה לעלות, כי יבא יום ויכחישו מבקרי המקרא, גם את דבר היות אבותינו עבדים במצרים, אך כי הדעת מכרעת, כי לא נחשדו ישראל לבדות על אבותיהם את דבר העבדות, אשר לא יתן אותם כלל וכלל לתהלה בעיני הגוים. אך בכל זאת למען עקור כל מה שכתוב בתורה, נמצא בקרב אנשי המדע האריים, אשר ישוה להם לגול מעל ישראל שנוא נפשם, את חרפת העבדות, רק למען הכחש קדמותו. המבקרים האלה מחליטים, כי אף שם ישראל לא נודע במצרים, וכי כל התורה כלה נכתבה סמוך לגלות בבל מלפניה או מאחריה.

על טענות כאלה אין לענות בדברים נכוחים של טעם, כי אם יש לטפל ולגלגל עמהם בלקוטי אותיות, אשר רק באלה נפשם חפצה. והנה מלבד כי קרוב הוא כי אבותינו העברים, הם הם העם אשר נזכר כמה פעמים בזכרונות מצרים העתיקה, בשם עם “אַפְרִי” או “אֶפְרִי” מגזע שם, אשר עבד את מצרים בפרך, ואשר לפי הדעה המתקבלת אין מלה זאת אלא שבוש שם “עברי, ומלבד כי יש זכרון לעם «Isril» גם בחקיקה שנמצאה בשנים האחרונות ( Altisr. Ubrifr. 258–9 ), הנה העלו חוקרי לשונות הקדמוניות בידם, כי מלות רבות שבתורה, מלות מצריות עתיקות הנה כגון: שתי, זרת, אחלמה, לשם, פשתה, איפה, הין (292) וגם מלת “אברך” – בראשית מ”א, מ"ג – שאמרו רבותינו שאינה אלא ל' “ברכים” (ספרי דברים א' א') מצאנו, כי מלה גיפטית – קאפטיש – היא שמוצאה מל' מצרית העתיקה ועודנה שגורה עד היום במצרים בפי הפלחים הקוראים כן בהבריכם את גמליהם: «abrock» (Neue Entdeck. II 104 ). וכן הכריע Cooke האנגלי, כי שם “צפנת פענח” אשר קרא פרעה ליוסף, פתרונו בשפת מצרים העתיקה: מזון החיים, או: דגן החיים (שם). ושם זה הלא נאוה מאין כמהו ליוסף “המשביר בר לכל עם הארץ” לחיותם ברעב. ולדעתנו יש למצוא גם בשמות בני אדם שבמקרא מן הדור ההוא את העצם המצרי18.

החוקר Vigoureux חקר ומצא, כי למן השמש והכוכבים עד השרץ, הרמש והדגה, לא היה דבר בחלל העולם בשמים ובארץ ובימים, אשר לא היה לו זכר בפסל, תמונה או משכית, במקדשי מצרים ובקברותיהם. לא כן בני בבל, כי אליליהם לא היו רבים, ועל כן יען כי התורה היתה נתונה ליוצאי מצרים, הזהירה לבלתי עשות ולבלתי עבוד “תבנית זכר או נקבה – – כל בהמה אשר בארץ – – כל צפור כנף אשר תעוף בשמים – – כל רמש באדמה – – כל דגה אשר במים – – השמש – – הירח – – הכוכבים כל צבא השמים – דבר' ט”ז ט“ו י”ז – כל פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ (שמות כ‘, ד’) ( Neue Entdeck III 97–8 ). וע' דברי רבותינו שבכר השתוממו על דבר הפרוט הגדול הזה ואמרו “כל כך רדף הקב”ה אחרי יצה“ר שלא לתן פתחון פה למצוא מקום התר” (מכילתא שמות שם).

עוד העלה החוקר הצרפתי, כי המצרים היו מקריבים נסך ומנחה למתים, ואנשי כנען ואנשי בבל לא היו מקריבים כן, ועל כן יען כי נתנה תורה ליוצאי מצרים, צותה לפרוט בודוי מעשר “לא אכלתי באוני ממנו – – ולא נתתי ממנו למת – דבר' כ”ו, י"ד – " ( N. Entdeck. 98 ).

והודאי הגמור הניכר ומוכרע מתוכו לכל אשר עיניו בראשו, כי ליוצאי מצרים נתנה תורה, יבטל עוד ערעור סר טעם, אשר יערערו “המבקרים” על קדמות התורה בשאלתם, מאין ידעו כבר ישראל לכתוב על הגליונות בעת הקדמוניה ההיא? תשובה נצחת על שאלה קלושה זאת, היא כי הרבה מן מגלות הגומא שנמצאו ונפתרו ונקראו במצרים בדורותינו, קדמו הרבה ללידת משה רבנו, ובכן היה הכתב על הגליון דבר נוהג ובא זה כמה דורות בזמן כתיבת התורה (26 III ).

שמות הנפשות שבס' במדבר שעליהם ערער ולהוזן ביותר, של ימי משה הם על כרחם, כאשר הכריעו החוקרים מתוך חקיקות שאר בני שם, שהם בני הזמן ההוא, שנחטטו בדורנו. “למרות הדמיון הגמור של אלה לאלה” קרא החוקר הגרמני Hommel “יפלו כל צרופי האומדנות – של הבקרת – למשואות לאין מרפא ( Altisr. Ubrifr. 302 ) גם השמות האצורים בדברי הימים מדור משה הם, כגון: ישעי' – דהי”א ב‘, ל"א – יפלט – ז’, ל“ג – גם ימלך – ד', ל”ד – עתיקי ימים הם מאד (הערה שם).

ולהוציא מלב ולהוזן וסיעתו, כי מרבית שמות שבתורה מימי גלות בבל מוצאם, הוכיח החוקר ההוא עד כמה רחוקה, שונה ונבדלת תבניתם מתבנית השמות הנקובים בס' עזרא ונחמי' שמוצאם ודאי מגלות בבל הוא (301).

גם המלין שאפשר להן להיות נראות בעין דומות למלות הלשון הבבלית, שונות הן מאד ביושנן מן המלות הבבליות שבספרי יחזקאל ונביאי דורותיו (17).

ואף כי התורה נכתבה בדור המדבר, אחרי אשר כבר לא היה עוד דבר לישראל ולבבל, יוצא הדבר מידי כל ספק, כי דברים שעלו בידי אברהם אבינו מאור כשדים, היו נצורים בידי ישראל במצרים בעל פה ובכתב (295 וע' דברינו תולדות ישראל ח"א 138).

הדמיון החיצון שיש בפרטים הרבה בין חוקי אמרבי – אמרפל – שנמצאו זה כשבע שנים ובין תורתנו, יעיד כמאה עדים על יושן פרשת משפטים, כי מימי משה רבנו היא וכי לא נופלים ממנה ביושנם גם כל החקים והמשפטים הכתובים בספר ויקרא, במדבר, דברים, כי חוקי אמרבי דומים בפניהם החיצונים לכל חומשי תורה ( Müller, die Gesetze Hummurabis 211 ).

החוקר האממעל ימצא את המאורעות הנזכרות במגלות גומא, שנמצאו במצרים, שאירעו בדור משה, מרומזים בפרשת בלעם ובפרשת התוכחה שבמשנה תורה ( Altisr. Ubrifr. 246–8 ).

החוקר Sayce מצא, כי בחוף המערבי של נהר פרת מנגב לכרכמיש היתה בנויה עיר ששמה פִּתְרוֹ, ובחקקי אשור חקוקים דברי שלמנאסר השני, כי החתים קראו לעיר פתרו “פתור " ולפנים היתה העיר ההיא לארם, ואחרי כן לכדוה החתים ( N. Entdeck. III 185 ) ובכן היא “פתור אשר על הנהר " –במד' כ”ד, ה' – שהיא “פתור ארם נהרים” – דבר' כ”ג, ה' – עיר מושב בלעם.

גם דמיון לשם צפור הנזכר בפרשה ההיא בתורה שם לאבי בלק מלך מואב – במד' שם ב' – נמצא בבריטיש מוזעאום, מעבר למגלת גומא האצורה שם, שנכתבה אחרי יציאת מצרים. שם כתוב, כי מכתב מנפתח מלך מצרים המָעתק שם, נשלח למלך צור בידי בעלי בן צפור (184), ובכן היה שם צפור נוהג בימים ההם בארץ כנען וסביבותיה.

ואנחנו בדקנו ומצאנו זה כמה, כי תקופות תקופות היו לשמות בני ישראל מן הדור הראשון לבאי מצרים עד ימי חתום כתבי הקדש. מרבית השמות היו בתוספת שם הקדש מלפניהם או מאחריהם, ועל כן היה שם “אל” שלא פסק מאבותינו מעולם, נוסף על כמה שמות מימי יעקב אבינו, שגם הוא עצמו נקרא בשם ישראל ובני בניו הבאים עמו מצרימה, היו נקראים: ימואל – ברא' מ“ו, י' – יהלאל – י”ד – מלכיאל – י“ז–י”ח – יחצאל – כ“ד – כלם בתוספת שם הקדש “אל” בסופם. ומיוצאי מצרים והלאה מצאנו שמות בתוספת שם קדש זה מלפניהם: אליעזר בן משה, אלעזר בן אהרן, אליאב ואלישמע ואליסף הנשיאים. אולם מלבד מין זה שלא פסק מעולם, מוצאים אנחנו שני מיני שמות נוהגים בישראל זה אחר זה, אשר סוף ימי מנהג הראשון ותחלת ימי מנהג השני אינם מתבארים כ”א מן הכתוב האמור: “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם” (שמות ו‘, ג’), לאמר שלא נתגלה הקב“ה בשם הויה בישראל עד משה רבנו (ע' שם ג, י“ג–ט”ו). ומה נפלא הדבר עד מאד, כי בנולדים עד ימי משה, אנחנו מוצאים שמות אלה: צורישדי – במד' א‘, ו’ – עמישדי – י”ב – בתוספת שם הקדש הזה מאחריהם, ושם שדיאור – ה' – שפירושו שדי אורי בתוספת שם הקדש מלפניו. מלבד תוספת שם הקדש הזה נקראו אנשים מבני ישראל במצרים עד ימי משה רבנו גם בתוספת כנוי “צור” מלפני שמותם: צוריאל – במד' ג‘, ל"ה – ומאחריהם: אליצור – א’ ה' – פדהצור – י' –19. ועוד יגדל הפלא יותר, כי אחרי ימות משה אין זכר עוד בכל המקרא מראשו ועד סופו, לתוספת שם זה ולתוספת כנוי זה בשמות בני עמנו, ומדוע? יען כי למן היום שנגלה שם הויה למשה, נשכח מעט מעט שם שדי ולא נזכר עוד, כי אם בפי הנביאים ומשוררי הקדש בחזון ובשיר.

לעומת זה החלה בצד תוספת שם אל הנוהגת בכל הדורות, רק מימי משה רבנו והלאה, לא קודם לכן, גם תוספת יוד הא של שם הויה בראש השמות ובסופן. ומשה רבנו בכבודו ובעצמו היה המוסיף הראשון לשם זה, בקראו למשרתו הנאמן הושע בן נון “יהושע” – במד' י“ג, ט”ז –. השם הזה בתוספת שם הויה מלפניו, היה דוגמה לשם יהונתן – ש“א י”ד, ו' – שמימי שאול, לשם יהוידע – כ‘, כ“ג – עושם יהושפט – כ”ד – שבימי דוד, ולכל שמות שממין זה, אשר מימי שלמה הלאה החלו לרבות מאד. מלבד שמות אלה ששם הקדש טפל להם מלפניהם, כבר נמצא בדור הראשון לשופטים שם איש בתוספת שם הויה לאחריו, הלא ולא שם מיכיהו20 – שופ’ י“ז א' – שהיה ראשון למין שמות כאלה, אשר החלו מעט מעט. בימי שמואל: אביה – ש”א ח‘, ב’ – אחיה – י“ד, ג' – ובימי דוד: אדניה, שפטיה – ש”ב ג‘, ד’. – ומימי שלמה והלאה החלו שמות אלה לרבות והוד יותר מן השמות החותמים בשם אל.

בחליפות השמות לפי סדרי הדורות התבונן גם חוקר אנגלי מתון ונאמן, ושמו Nestle בספרו המתורגם לאשכנזית בשם «Die isr. Eigennamen nach ihrer religionsgeschichten Bedeutung». תחת אשר לדעתנו היו רק שתי תקופות לתבנית השמות, האחת עד משה רבנו והשנית ממנו והלאה, מוצא הוא שלש תקופות: האחת עד משה ויהושע והשנית מימי יהושע עד שלמה, והשלישית מימי שלמה והלאה, וקרובים דבריו להיות נכונים כאשר נבאר בזה. אך לפי המעט שהגיע לנו מספרו, אשר לא ראינו ממנו בלתי אם תוצאות, נראה לנו כי טעה בשתים, כי אומר הוא, כי תוספת אלף למד שנהגה עד משה ויהושע ברבויה, התמעטה ארי משה ובטלה כמעט כלה מימות שלמה. לפי ראות עיני כל אין הדבר כן. תוספת זו לא בטלה בכל ימי כתבי הקדש, והשנית, כי לפי דמיוננו לא הרגיש בתוספת שם שדי בדור מצרים. לעומת זאת הטיב חוקר זה להתבונן, כי תקופה שנית שמימי יהושע ועד ימי שלמה, הימים אשר החלה לנהוג תוספת יוד הא, התגנבה גם תוספת שם הטומאה, “בעל” במקצת השמות, כגון: אשבעל – דהי“א ח' ל”ג – מריב בעל – ל“ד –21. בימי שאול–שהסב את שמם: איש בשת, מפיבשת; בעלידע–י”ד, ו' – בימי דוד22 – שהסב את שמו: אלידע – ש“ב ה' ט”ז – ובעליה – דהי“א י”ב, ה'. – ועפ“ז הוא חולק את דברי ימי השמות לשלש תקופות: תקופת תוספת אלף למד לבדה עד ימי יהושע, תקופת תוספת שם הקדש של יוד הא ותוספת שם ע”ש בפרק אחד עד ימי שלמה, ותקופת תוספת יוד הא בטהרתה מימי שלמה.

מלבד הטעיות הקטנות שטעה לפי דמיוננו חוקר זה, הנה דבריו נכונים ומאוששים, כי שלש תקופת גדולות וארוכות בנות כמה מאות שנה חלוקות בטבען זו מזו סדורות והולכות זו אחרי זו, קדמו לימי גלות בבל. ועתה איכה יעלה עוד על לב איש להסכים למבקרים הפוחסים את הצורות הבולטות והנכרות האלה, לגולם אחד, ובועטים וכובשים אותו כלו לתוך דורות המעטים של תחלת בית שני בלי כל טעם והרגשה.

ומה יפלא הדבר בעינינו, כי אחרי אשר לרגלי תחיית זכרונות בבל העתיקה, נלאו קצת המבקרים להכחיש את קדמותנו במועצותיהם הישנות, התחכמו להציל עדות אחרת מיד הזכרונות ההם, אשר חזו להם מחדש, כי כל תרבות התורה וכל דעותיה הטהורות וכל מצותיה כלן בנות דת בבל הן. ומכלם הגדיל פרופ' Delitzch להעלות בפלפולו בספרו «Bibel und Babel» כי גם השבת גם שמות הקדש מבבל עלו. אך עוד בוזי עמנו ותורתנו הומים וצוהלים כמו מיין למשמע אזניהם, וכל הגדודים הקלים אשר ברגליהם, הלא הם המשכילים שותי קפה ושואפי חכמה מן עתונים שחרית וערבית עומדים מכסאותם בבתי המשתאות, מוחאים כפיהם בקול רעש מרגיז ארץ, קמו כמעט כל החוקרים באירופא ובאמריקא ויוכיחו גלוי לכל העמים, כי כל הררי הררים שיצר דליטש ברוח פיו, אף בשערה דקה וקלושה אינם תלוים. אין קץ למאמרים, לחוברות ולספרים שנכתבו על דבר החלום הזה, אשר נדד כחזיון לילה. אך מכל המון הדברים נשמע נא דברי חכם ומומחה לדבר זה פרופ' Ernest Sellin, הדן על דבר זה במתינות גדולה וחורץ את משפטו לאמר: “אמנם יש קצת דמיונות בין ביבל לבבל בגופם ובצורתם, אבל ברוחם שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה” ( Der Ertrag der Ausgrabungen im Orient etc. 17 ).

“אין ערוך ליתרון הרוממות והטהר לאמונת ה' אשר לישראל, אשר אין דומה לה, על של בבל” (13). “למערכת זכרונות דברי הימים לישראל אשר בפה מלא יאָמר, כי רוח ה' תחיה אותה, אין דמיון בספרות בבל” (שם). “גם סמני היחוד הנראים בבבל לא יעידו בלתי אם על חזרת הכחות לכח אחד. ויחוד של ישראל הוא גלוי שכינתו של בורא העולם ומנהיגו כרצונו” (20).

“ולוא גם נמצא בבבל דמיון לשם הויה–שבאמת גם מציאות דמיון שֵׁם זה שָם, מסופקת ומפוקפקת מאד ומוכחשת בפי מרבית החוקרים – מה בכך, אם רק האותיות דומות והנשמה חסרה” (18).

“ואף מעט הטוב שנמצא בבבל לא היה בלתי אם קנין יחידים, נכסי כהנים. והטוב העליון שבישראל היה מעולם קנין הגוי כלו” (19).

סוף דבר: “החטיטות של קדמוניות בבל, הן הן הוכיחו והכריעו, כי היהדות יחידה היא ומיוחדת במינה, לא פרי רוח כל עם ולשון בעולם, כי אם מתת אלהים, חטיבה אחת בעולם. והכרתנו זו הברורה שאנו מכירים זה עתה, לאחר שנחטטו קדמוניות בבל, היא מיטב פרי החטיטות האלה” (20).

עד הנה משפט Sellin.

יותר מכל מקצעות תרבות בבל העתיקה שנגלתה בדור האחרון, תיקר בעיני חובבי הקדמוניות, תורת המשפטים שנתן אמרבי, הוא אמרפל לעמו, אשר יש בה הרבה דמיונות לתורת משה. למראה המציאה החשובה הזאת אשר סכרה את פיות המקטרגים, מהטיל עוד דופי בקדמות תורתנו ולאחר אותה עד ימי בבל החדשה, התהפכו מבקרי המקרא בתחבלותיהם ויהפכו את פני המלחמה אל עבר אחר ויבחרו להחליט, כי בני ישראל אין להם משל עצמם כלום, גם חקיהם ומשפטיהם אשר אולי אמנם עתיקים הם, אינם אלא שאולים או גנובים מבבל העתיקה.

על ערעורים אלה תשיב החקירה היורדת אל עמק הענין אשר לפניה, כי אם אמנם כי אין עד נאמן לקדמות תורת משה כחוקי אמרבי הדומים אליה במראה פניהם 23 רחוקים הם מאד מאד ממנה בעצם טיבם, במולדתם ובנשמת רוחם, כרחוק הפך מן ההפך.

המשפטים שבספר התורה ניכרים ומתיחדים בברורם ותמימותם–קלארהייט אונד איינפאכהייט–ובכן ראוים הם להחשב למקור הראשון, לחקי אמרבי, ולא להפך ( Müller, Ges. Hummurabis 191 ).

מערכת המדרגות הרבות בחברת האדם, הנראות בחוקי אמרבי, שאחת גבוהה מחברתה ושזכות אחת מרובה משל חברתה, המתחלת בהיכל אלהי בבל ובהיכל המלך ועוברת על פני כל בתי בני אדם למחלקותם, ומסַיֶמת בעבד וחלוקי מדרגות אלה מאלה, אי אפשר להיות בחוקת משפט שהתחוקקה בראשית ימי התרבות שסדרי הישוב עודם תמימים ופשוטים, ובכן הדעת מכרעת על כרחנו, כי תורת משה התמימה והפרוסה כשמלה, קודמת במוצאה לחוקי אמרבי המלאה קמטים וקפלים ( vergl, Müllers Vorträge über d. Ges. Hammurabis 12 ).

אולם לא רק בקרבתה אל מוצאה שונה תורת משה מחוקי אמרבי, כי אם רחוקה היא בכל דרכיה מהם כרחוק מזרח ממערב, וגבוהה עליה כגבוה השמים על הארץ. “חקי אמרבי ידברו על משפט העבד לאחרונה, ותורת משה תשים את משפט העבד בראש פרשת המשפטים” – שמות כ“א, ב' – החכם David Heinrich Müller אומר, כי שנוי זה הוא «Weltordnung umstürzende Aendnrung» הופך מסדרו את העולם [המלא עָול] ( Gestze Hamm. 213 ), ואנחנו עוד מוסיפים: כי חוקי אמרבי שמו ראשונה את משפט כהן ומלך, ותורת משה שמה את המלך, לאמר את הנשיא, אחרון – שמות כ”ב, כ“ז –ואת משפט הכהן אחרון לאחרון – כ”ח –. סוף דבר “חוקי אמרבי יצוו לכרות את אוזן העבד אשר חרות האדם יקרה לו, האומר אל אדניו: לא אדני אתה. וראש מצות פרשת המשפטים שבתורה היא לרצוע את אזן העבד המואס בחרות האדם, האומר: לא אצא חפשי” (שם).

הפתגם החוזר בחוקי אמרבי הוא על דבר השולח יד אל קנין רעהו: “גנב הוא מות יומת” ( Gesetze Hammurabis 7.9.10 ) ולא עוד, כי אם במקום אשר תמצא יד הגנב לפדות את נפשו, בתשלומי עשרה או שלשים, ממשפט מות, נאמר “ואם אין ביד הגנב לשלם ומת” (8 §). ובכן אף במקום שאין החטא ממית, העוני ממית, ולפי זה אלו הוסיף איש על החוק הזה “עני הוא מות ימות” לא השתבש. לא כן תורת משה, היא תוקיר את נפש אדם מכל קנין ומכל הון, ע"כ בחטוא האדם לשלוח את ידו אל קנין רעהו, רק את קנינו תענוש לשלם לפעמים תשלומי כפל או ארבעה וחמשה, אך משפט מות אין לו.

בעיני המחוקק הבלני בקלו מאד חיי האדם, כאשר יעיד משפט זה, הנראה כמשחק אכזרי, כתעלולים בנפש האדם, באמרו “וכי יבוא איש אל בית בוער לכבותו ושלח ידו לגנוב את אשר בתוכו באש ההיא, ישרף” (25 §). מלבד עצם הענש הזר הנמהר והנבהל הזה של שרפת הגנב, הלא אי אפשר לו להתקַיִם, אלא בשעת הבהלה בלי טענה ובלי שום פסק בית דין. והתורה אומרת: “ודרשת וחקרת, ושאלת, היטב והנה אמת? נכון הדבר?” (דבר' י“ג, ט”ו), "ושמעת ודרשת היטב " (י"ז, ד') “ודרשו השופטים היטב " (י“ט, י”ח) והתורה גם בהרשיעה את הרשע לא היה שטף בדינה, כי אם צמצמה ענשו רק “כדי רשעתו במספר” ותחרוץ את משפטה לאמר: לא יוסיף פן יוסיף… ונקלה אחיך לעיניך –” (דבר' כ"ה, ב' ד').

חוקי אמרבי אומרים: “וכי ימות בן העובט בבית המעביט מות יומת בן המעביט”. – “וכי יגוף איש אשה הרה ומתה, מת תמות בת הנוגף”. – “וכי יעשה בונה בית את מלאכתו רמיה ונפל על בן בעליו ומת, מות יומת בן הבונה” ( Müller Ueber d. Ges. Hamm, 20 ) והתורה אומרת: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות " (דבר' כ“ד, ט”ז).

ובכן המעט מתורתנו שאינה ח“ו פרי תורת אמרבי, כ”א שונה ממנה וחולקת עליה. הן אמת כי למראית עין דומים חוקי אמרבי בפניהם החיצונים דמיון קל למראה פני תורתנו, באשר גם הם על ברכי שם ועבר יֻלָדוּ, אולם יען כי עלו סיגים בתרבות עמי שם ועבר, ותורת משה טהורה היא, יכון על חוקי אמרבי במתכֻּנְתם אל תורת משה דבר ר' יהודה הלוי “שהם כמו הדבר המזויף, והענין האלהי כזהב המזוקק”.

הנה כלינו לעבור את דרך עוצב זאת המלאה מוקשים, אשר יקשה לנו בקרת המקרא. דברי עצמנו היו פה מעטים, כי כל אשר היה לשער ולדון, להחליט ולהכריע בענין זה בדרך בקרת מדויקת ומדוקדקת, כבר כתוב ומונח הוא בפרקי מוצא דבר שבסוף כל אחד משלשת החלקים הראשונים של ספרנו24. על דבר קדמות כתבי קדשנו המעט מן הדברים שדברו על אדותיהן חכמי אירופא ואמיריקא, שאינם נוטים לכאן או לאן, ושאין שורת דינם מתקלקלת לא משנאה ולא מאהבה. עדות חכמי אומות העולם הנכבדים ההם, מלאה היא דעת ישרה ואהבת אמת. אך לדאבון נפשנו ראינו במחנה “מבקרי המקרא”, שבהם הנכבדים ההם נלחמים, מלבד בנין מגדלים פורחים באויר, גם איבה רבה, שנאה כבושה ומשטמה עזה לישראל, וגאוה ובוז, זלזול וקלון לספרי קדשנו ולסופריהם אשר יקפיאו את דם כל איש עברי לשמען. אך בהליכות אלה אשר יתהלכו עמנו עמי אירופא, כבר רגילים אנחנו. אלה במזרח ישוסו את בתינו וירטשו את עוללינו, ואלה במערב יחבלו את רוחנו ויחללו את כבודנו, בשפכם בשאט נפש בוז על קדשינו. על הרוח אשר תציקם לשום את קדשינו למרמס, נחשוך את דברינו לעת אחרת. אך לטעם חכמי בני יפת אלה ולדעתם הצלולה הבורחת מכל מיני “יידישע פהאנטאזיע” המואסת בכל מיני רמז ומחזקת רק בפשט המתקבל ובוחרת רק בדברים כהויתם, נביא בזה דוגמאות אחדות.

הנה המבקר Hitzig אחרי אשר מצא את פרשת כדרלעמר סותרת את המציאות, כי מידיעת בית בו העלה, כי עילם היתה ממלכה אשר לא שם לה בימי הקדם (?), שם את פניו לפרש את הכתובים כיד הפשט הטובה עליו, כי כדרלעמר מלך עילם אינו, אלא סנחריב מלך אשור, ואברהם העברי אינו אלא חזקיה מלך יהודה. ואמתת הדברים כך היא: כשראה יהודי אחד את הכתוב “ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סחנחריב וגו'” – מ“ב י”ח, י“ג, ישעי' ל”ו, א' – שסוף מאורע זה היה נצחון חזקי‘, עמד אותו היהודי וְיִתֵּר פרשה אחת בתורה כדוגמתה, וכתב בה "ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר וכו’ – ברא' י“ד, ה' –” שסוף מאורע זה היה נצחון אברם. ועדיין אני אומר: תינח כדרלעמר המלך האחד המכון כנגד סנחריב המלך האחד! ארבעה מלכים מה תהא עליהם? – לברר לנו שאלה זאת לפי עמק פשטי הכתובים עמד רֶוח ממקום אחר, שבא Grotensend ולמד: ארבעה מלכים של בבל הם ארבע תקופות השנה, חמשה מלכי סדום ובנותיה, הם חמשה ימים הנוספים בבבל בכל שנה על י"ב חדשים של שלשים שלשים יום, והכל שריר וקים.

כל הכתוב במגלת אסת כאשר נקראהו אנחנו, פרי דמיון בדי מלב מליץ הוא לדעת המבקרים, על כן בא Jensen ללמד את פשט הכתובים כמשמעם, כי: מרדכי הוא מרדוך אלהי בבל, ואסתר היא עשתור אשת האליל הזה, שבימי כלולותיה היתה נקראת חדשתו – הדסה –. המן הוא הומן אלהי בני עילם, זרש היא קיריריסא אשת האליל הזה, גם ושתי אחת מנשי אלילי בני עילם היא. מרדכי הוא לא רק מרדוך, כי אם גם גילגמיש25 היורד בראשית השנה לשאול, ועולה בניסן. גילגמיש שהוא מרדכי, מנצח את המבבוהומן – המן –, מלך בני עילם26, חדשתו עוזרת לגילגמיש בנצחונו, ואסתר עוזרת למרדכי. המבבוהומן נהרג בידי גלגמיש תחת הארז אשר על פתח האליל עשתור, והמן נתלה על העץ.

ובכן כל גופי המאורעות הכתובים במגלת אסתר לא היו ולא נבראו, אלא משל היו לחזון שעתיד היה לחזות לסוף אלפים וכמה מאות שנה, חוזה גרמני.

אף דבר זה לא יפלא בעינינו מאומה, כי גם נפוליון, שבני אדם פשוטים מאמינים במציאותו ובמלחמותיו, גם הוא גם מעשיו לא היו ולא נבראו אלא משל היו, לחזון אשר חזה De Peré הצרפתי, כי נפוליון אינו אלא אפולון אלהי השמש לבני יון; נפוליון הנולד על אחד האיים בים התיכון, הוא אפולון הנולד אל אחד האיים אשר בים ההוא; אֵם נפוליון Laetitia-Leto אינה אלא אם אפולון האליל Latona; שלשת אחיות נפוליון היפות אינן אלא שלשת בנות החן – גראציען – שבמערכות אלילי יון; ארבעת אחיו רמז הם לארבע תקופות השנה; ומה שנאמר כי שלשה מאחי נפוליון היו למושלים ואחד לא זכה למשול, מליצה היא על תקופת השנה אשר תמשולנה מהן רק שלש, הלא הן: תקופות האביב, הקיץ והבציר, והאחת הלא היא תקופת החרף לא תצלח לממשלה. שנים עשר שרי צבאות נפוליון שנים עשר מזלות הם; שתים עשרה שנה שמלך נפוליון, הן הן שתים עשרה שעה שהשמש מושלת בכל יום ויום; נפוליון שעלה לגדולה בארץ הקדם אינו אלא השמש היוצאת יום יום בגבורתה מפאת קדים; נפוליון שמת בקצה המערב, אינו אלא השמש המחשכת ושוקעת בקצה המערב.

אם תעקור חריפות צרפתי זה, את מציאות נפוליון ומעשיו מן העולם, אז תעקור חריפות המבקר הגרמני את מציאות מרדכי ואסתר ומעשיהם מן העולם. אך עד העת ההיא נאה חריפות כזאת לסעודת פורים.

חלילה לנו היהודים הכבושים בגולה להרים ראש כנגד מבקרים ארופיים היושבים בכבודו של עולם, ולהרהר אחרי חכמתם הגדולה ולאמר ח"ו כי יש אשר ידברו תהפכות המוכיחות על בעליהן, כי צריכים רפואה הם בידי רופאי נפשות. הס מהזכיר! על כרחנו יש לנו לאמר כי דברי חכמי העמים התקיפים נכונים, ודעת העם הנרדף היא המשבשת. פרופסור אשר ברוב עוזו לא יאמין ליהודים סופרי כתבי הקדש, כלומר לדברי התורה והנביאים אף בדבר אחד, עד כי הוא מחליט בתורת ודאי גמור, כי דבר גלות מצרים וגאולתה הן דברים שלא היו מעולם, וקל וחמר לספרי עזרא ונחמי', כי אין בהם לדעתו אפילו צל של שמש, הנה פרופיסור ההוא, הקשה להאמין בדברים כתובים משומרים ומקובלים, בא ומספר לנו את דברי הימים לישראל בימי מלכות פרס הראשונים בדברים האלה: “ברשיון כרש עלה המון רב מן היהודים מבבל לארץ ישראל, וששבצר בן דוד בראשם. אך עד מהרה מאסו עולי בבל בששבצר, על אמרם כי לא אורתודוכסי (?) גמור הוא כאשר עם לבבם וכי נוטה הוא לעבודת אלהי העמים, ויקראו לאנשיו: נביאי שקר. ששבצר זה שם את לבו למשול בחזקה, והעם התקומם בפניו, ושומרי הדת שבהם שמו את פניהם לשוב בבלה. וששבצר התחזק ויבן בית המקדש ויכלהו בשנת השש למלך כרש (?) אך שומרי הדת מאסו במקדשו ויקראו לו, בית אלילים. וששבצר כרת בסתר ברית עם מלכי מצרים על פרס, והיהודים שומרי הדת שמרו את אמונתם לפרס. ותתחולל מלחמה עזה ביניהם ובין עדת ששבצר, וישפך דם רב בחוצות ירושלים. עד כה וכה מת כרש. ובנו כמביז האכזרי אשר דבת מעללי ששבצר עלתה באזניו, נסע בראש צבאו ירושלמה, ויהדף את ששבצר ממשמרתו ואת המקדש שרף באש וישבת את העבודה מירשלם, ולא נתן עוד להשלים את בנין חומת העיר ויאמר להפיץ את קהל היהודים. וכל התלאה הזאת באה רק מיד יחזקאל הנביא אשר חרש רעה על ששבצר (??), בימי דריוש התעוררו זרובבל ויהושע בן יהוצדק לשוב ולכונן את המקדש, ויחזקאל ערך להם את תכניתו. ועין דריוש היה על הבנין לטובה – לא מטעם הדכרונה ככתוב בעזרא כי אם מטעמים אחרים – (?) אך בקרב השנים, משנת שבע לדריוש עד שנת העשרים למלכותו, מרדו היהודים עוד (?) הפעם במלכות פרס וזרובבל בראשם. במלחמה הנוראה הזאת נפל זרובבל חלל, וירושלם ומקדשה נהרסו עד היסוד”27.

את דבריו אלה לא הוציא המבקר החריף משום מקור חיצון, כי אם מפשוטי הכתובים שבספר יחזקאל. אנחנו היהודים בכל “יידישע פהאנטאזיע” שלנו, בכל “יודאיזירענדע פארשטעללונג” מודים אנחנו בפה מלא, כי אין נשמתנו מסוגלת ליצירת נפלאות כאלה, לקחת שם ששבצר, שלא נזכר בלתי אם שתי פעמים ולגזור ולאמר, כי זרובבל ובני ישראל מרדו וילחמו בדריוש, ודריוש החריב את המקדש ואת ירושלם. לחתום חזון דמיון כזה להסתוריא גמורה, לא תצלח רוח בני שם הצרה והשפלה, ורק רוח בני יפת הרחבה והגבוהה תכשר לגדולות כאלה.

אך עוד נשוב נראה גדולות מאלה. הן פה מצאה הבקרת שם ששבצר ותקחהו לאבן מוסדות, אך יש אשר תפליא הבקרת להפוך לא רק פעלים לשמות, כי אם גם את חית השדה לנפש אדם, למען מצוא את “המסקנה המקוימת באמת”: דיא ווירקליך געזיכערטע רעזולטאטע – – טוביה העמוני, תחרוץ הבקרת הזאת משפט, לא היה מבני עמון מעולם, וסנבלט לא היה כותי ככתוב בספר נחמי‘, כי אם מבני דוד היו שר נותרו בירושלם ובהגלות נבוכדנאצר את יושביה, על כן בבא נחמיה והכהן הגדול (?) לעשות שררה בישראל, התנשאו הם לקַיֵם בידם את הגדולה ובני מי הם היחסנים החדשים טביה וסנבלט? – בני שועל ופרץ הם! ושועל ופרץ הם מבני דוד. ומנין אתה אומר כך? ממקרא מפורש, מימי טוביה העמוני – שאיננו עמוני עוד – האומר לסנבלט הכותי – שאיננו עוד כותי – אם, יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם – נחמ’ ג', ל“ה – “. ואנחנו נודה ולא נבוש, כי מקרא זה אין אנו יודעין לדורשו ב”יודענגעשמאקק” שלנו. אך למבקרים שכל דבריהם הם “ביבעלוויסענשאפטליך” הכל עולה יפה.

עד הנה דברנו על אופיה של בקרת זו ועל תעודתה היעודה לה מידי בעליה, ועל פרי תבואתה לישראל נקוה לדבר במקום אחר ברצות ה'.

                                                                                     _________

עוללות

(לצד 12 שורה י"ב)

אותות לקדמות ספר יהושע היו בעיני החוקרים הנאמנים, שמות המלכים: הוהם, פראס, יפיע, דביר – ע' יהושע י' ג' – שהם שמות ערבים גמורים, שאין מקום להם בארץ כנען כלל וכלל בדורות המאוחרים, בלתי אם בדורות הקדמונים, שהיתה עוד שארית לרוח אשר השרו שם לפנים מלכי בבל, שיצאו מגזע ערב, כאמרפל וחבריו.

על אותות תרבות בבל העתיקה אשר יֵרָאו בספר יהושע, מוסיפים אנחנו עוד אות מזכרון אחד השמור בספר ההוא ועוד יותר מזכרון אחר עתיק שבעתיקים, אשר עלה לרגליו ממקום, אשר לא עלה על לב איש, כי ימצא שם כמהו. כי סחורת בבל הרחוקה היתה מהלכת בימי יהושע בארץ כנען, אנו שומעים מפי עכן בן כרמי, האומר: “וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה” (יהוש' ז', כ"א). ומה נפלא הדבר כי במדרש הכתוב הזה אנו טועמים מעין טעם, העולה לנו מתוצאות זכרונות הקדם שנגלו לנו בדורותינו. שם נאמר: “רב הונא אמר: פורפירא בבלָיָא! מה בבל עבדא הכא? – אלא תנא רשב”י וכו' ומלך בבל אנטיקסר שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לו כותבות וזה משלח לו “דוריות” (ב“ר פ”ה). אם ראשית מאמר זה איננה יכולה להחשב בשום פנים לכל בעל דעת כקלוטה מן האויר, הנה גם סופו חשוב מאד לדעתנו, וקדמות ענינו מוכרעת מתוכו. למלה האחרונה “דוריות” אין שום טעם. וברור הדבר בעינינו, כי במקום דלת זו היתה כתובה מעיקרה חית, ובכן היתה נקראת “חריות” ופירושו כך הוא: כי מבבל ארץ התמרים העתיקה היה המלך שולח חריות של דקל, שהן ענפי התמרים – ע' סוכה מ“ה – לשתול אותן ביריחו, שאקלימה מוכשר ביותר לנטיעה זו, עד שבאמת נקראה עיר התמרים. ואנטיקסר שלו כלומר, נציבו, היה שולח לו “כותבות”, לאמר: תמרים טובות – ע' יומא ע”ג. – למען הראות לו עד כמה הצליחו מעשי ידיו.

  1. ע' תולדות ישראל ח"ה 89.  ↩

  2. חטיטה, היא חפירה וחפוש בקרקע על מנת למצוא שם דבר ולהוציאו משם (ערש“י ד”ה “שמתחוטטות” מגל‘ י“ב. וד”ה “ואת מקואות” מ"ק ו’. וד“ה ”מחטטי“ יבמ' ס”ג:) ובל"א אויסגראבונגען. חטיטות כאלה הולכות ונעשות ומתוספות משנה לשנה זה כמאה שנה, בידי חוקרי הקדמוניות בעזרת ממשלות ארופּא, בארצות אזיא ואפריקא שהיתה להן תרבות מתוקנת, כגון מצרים, אשור ובבל וצידון וכיוצא בהן. את שמות החשובים בחוקרים החוטטים האלה והגדולות אשר נגלו להן, ימצא הקורא במשך מאמרנו זה.  ↩

  3. הדברים החקוקים על קירות ההיכלות החרבים ועל המצבות: אינשריפטען בל"א.  ↩

  4. ע' כל זה בספר הנפלא Das Buch Esther nach selner Geschichtlichkeit kritisch untersucht von Dr. Sigmund Jampel.  ↩

  5. אפשר הדבר כי “בבלה” לאו דוקא וכי כנוי היא גם לנינוה, כי כן אנחנו מוצאים כי סופר דה“י עזרא ונחמ' קורא למלך פרס ”מלך אשור" (עזר‘ ו’, כ"ב). ובכן אנו רואים כי שמות האומות שמשלו בכפה זו אחרי זו, נתחלפו זה בזה.  ↩

  6. החתים יושבי צפון א"י (ח"א 130) יקראו כן בפי בני אשור הקדמונים, ואשר אשר קרא כן גם לארם ולישראל.  ↩

  7. החקיקה הזאת מפרשת את הסתום ומרחבת את הקצב שבדבר. נביאינו. אך דבר אחד נראה סותר אל דברי המקרא האומר, כי תרתן שליח סרגון לכד את אשדוד, והחקיקה אומרת כי סרגון נסע גם הוא אשדודה, שמזה יש לשמוע כי היה הוא גם הלוכד.אך באמת לא יקשה מאומה, כי משפט המלכים הקדמונים לקרוא את שמם גם על מעשי שלוחיהם. כי כן אנחנו מוצאים גם בדוד מלך ישראל, כי מלחמת אדום שנלחם אבישי בגי מלח (דהי“א י”ח, י"ב) נקרא על שם דוד (ש“ב ח', י”ג) – ודבריו “ואשימה את ראש שרי צבאותי לנציב עליהם” שבחקיקה, חוזרים על כרחם על “תרתן” (ישעי' שם).  ↩

  8. במקום זה נראה, כי פתרון “משע” הוא ישע.  ↩

  9. התאנף.  ↩

  10. “ויענו”הוא כמו “ויענה” וע' דמיון מליצה זו למליצת הכתוב (מ“א י”א ל"ט).  ↩

  11. ויקם תחתיו.  ↩

  12. אענה.  ↩

  13. מספר שורות המצבה הזאת, האצורה כיום באוצר העתיקות Louvre בעיר פריז, הן שלשים ושלש, ואנחנו הביאונו רק ארבע מהן לדוגמא לשפת מואב ולסגנונה (וע' תולדות ישראל ח"ב 94 הערה 7).  ↩

  14. ויען כי השגירה תורה בזכרונותיה אלה שם זה בפי ישראל, לא זז עוד מהם כל הימים, על כן הוא שגור גם בנביאים וכתובים, בימים אשר כבר נשכח מפי יתר העמים.  ↩

  15. ונפלא הוא כי בדברי נביאינו מצאנו מליצת “ארבע רוחות מארבע קצות השמים” סמוכה לזכר ארץ עילם (ירמ' מ“ט ל”ו).  ↩

  16. ומלת “מת” היא ארץ בשפת בבל הקדמוניה, ושם זה נשתנה במשך אלפי השנים להוראת עיר, כאשר נמצא את רבותינו אמוראי בבל קוראים “מתא” לעיר.  ↩

  17. ע' 16.  ↩

  18. מלבד שם “פרעה” (דהי“א ד', י”ח) אשר לפי פשוטו של מקרא זה, לא מלך מצרי הוא, כ"א איש ישראל משבט יהודה היה, יקר הוא בעינינו לתת בזה את מערכת השמות הנמצאים במקרא לישראל ולבני הנכר הנראים בעינינו, כי שמות מצרים גמורים הם: פוט (ברא‘ י’, ו'), פוטי פרע (מ“א, מ”ה), פוטיאל (שמות ו', כ"ה), פענח (ברא' מ“א, מ”ה), פינחס (שם), תחפנחס (ירמ‘ ב’, ט"ז), תחפנס (מ“א י”א, י"ט), חפרע (ירמ‘ מ"ד ל’), ירחע (דהי“א ב', ל”ד) ואולי גם תרחנה (מ"ח), אחרח (ח‘, א’), אחרחל (ד‘, ח’), רפח (ז', כ"ה) – וכל בני ישראל שבבעלי השמות האלה הם בני הדורות הקדמונים.  ↩

  19. ע' קצת מזה תולדות ישראל ח"א 27.  ↩

  20. על זמן מיכיהו זה ע' שם 176.  ↩

  21. ע‘ דברי החכם ר’ יצחק בר שמואל מגרבונא בפירוש המיוחס לרש“י לדהי”א ט', ל"ט.  ↩

  22. ויען כי הנשים היו הקוראות שם לבניהן בהולדם – ע‘ תולדות ישראל ח"ב 45 הערה 15 – אפשר היה לשמות כאלה להתגנב גם בבתי יראי ה’ כשאול ודוד מלכי ישראל.  ↩

  23. ובאמת אחרי הודע לנו תרבות בבל העתיקה ונגב ערב בהמון שמות אנשיהן ונשיהן, אשר ברבים מהם ניכרים עוד סמני אמונת היחוד, שהלכה ונשתבשה מדור לדור, מתבררת לנו יותר ויותר קבלת קדמונינו על דבר “בית מדרש שם ועבר”, אשר לפי אמתת פשוטה היא משמרת הדעת הטהורה והמטוהרה, שהשתמרה בלב הבחירים מקרב בני שם בכללם ומקרב בני עבר בפרטם, על דבר דעת אלהים אל אמת ועל דבר הצדק והמשפט, על כן נקרא ה‘ אלהי ישראל: אלהי שם – ברא’ ט‘, כ"ו –. ולא רחוקה היא כי אברהם אבינו ששמש בבית המדרש ההוא, כלומר שקבל מחסידי משפחת שם ועבר’ נצר את התורה המטהרה ורבים מפרטי חקותיה, וביחוד “צדקה ומשפט” בדברים שבין אדם לחברו, שהם נהגו גם לפני מתן תורה ונקראו “דרך ה'”–ברא' י“ח, י”ט–שעליהם יכון דבר רבותינו “קיים אברהם אבינו את כל התורה כלה”. ודינים אלה נכנסו אח“כ בעינם ובתומם בתורתנו הקדושה. וגם שאר חכמי הדורות הקדמונים קבלו את עקרי הדינים ההם, אך אברהם אבינו קבל אותם בעצם טהרתם הראשונה, ואמרבי וחבריו קבלו אותם בשבושים ובסיגים שעלו בם ברבות הימים, לאחר שכבר נתקלקלו הדורות. ועל כן אעפ”י שחוקי אמרבי נכתבו בימי אברהם, ותורת משה נכתבה כחמש מאות שנה אחרי כן, יאמר בפה מלא, כי תורת משה בטהרת קדושתה במשומרת, קודמת וקרובה אל פטר מוצאה, מתורת אמרבי.  ↩

  24. מלבד מוצא דבר “קדמות התורה ואחדותה” (ח"א 169) שהוא המרכז לענין זה, ע' עוד מ“ד: ”ראשית עבודת הסופרים“ (138) ”קדמות המלאכה בישראל“ (144) ”הבכורה הכהונה והלויה“ (157) ”העבודה במדבר ובארץ עד בנין הבית“ (159) ”התור הראשון לספרי הנביאים“ (ח"ב 171) ”נבואת אחיהו השלוני והבאים אחריו“ (177) ”נביאים שנתנבאו בפרק אחד“ (197) ”דבר הפורים“ (מוצא דבר לח"ג 9) ”צדקת ספר דברי הימים וערכו“ (20) ו”מגלות היחס“ בסוף ח”א, שהן עדים נאמנים על קדמותנו מאין כמוהן. ותוספות לכל מאמרים אלה בסוף החלקים האלה שיצאו במהדורה שניה.  ↩

  25. הוא שם האשורי לנמרוד.  ↩

  26. מיהו קצת קשה איככה נהפך מרדוך פתאם לגילגמיש והומן האליל להומבבוהומן המלך? אתמהה!  ↩

  27. ע' 109 Jampel, Wiederherst..  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: אחרית ימי הטובה לממלכת יהודה

מאת

זאב יעבץ

[ילדות יאשיהו. שאר הבעל. השרים ובני המלך. חנף ואהבת הנכר. תחלת דרוש המלך את ה'. תחלת טהרת הבית. צפניה ירמיהו הנביאים. חֻלדה הנביאה. שפן בן אצליהו ובית אביו. רעיו השרים הנאמנים. חלקיהו הכהן הגדול. בדק הבית. ספר התורה הכתוב בידי משה מובא ביד שפן ונקרא בפיו באזני המלך. חרדת המלך. דברי חֻלדה אליו. ברית עם העם ללכת בתורת משה. עקירת עבודה זרה מכל הארץ. ערך מעשה שפן. תקון הכהונה והלויה. פסח יאשיהו. מדת טובו ואהבתו את המשפט. מפלת אשור לפני בבל. נבו פלאסר. רום קרן מצרים. בטול כת אוהבי אשור. תגבורת כת אוהבי מצרים. שלום בארץ כל ימי יאשיהו. יאשיהו מתגרה בפרעה נכו במלחמת כרכמיש הראשונה. יאשיהו מת במלחמה במגדו. אבל כבד. מלכות יואחז.]


3123–3152


עם הילד הזה, אשר עלה על כסא דוד (3122–638) היתה רוח אחרת. ויהי נבדל בכל ארחותיו, ממנשה ואמון אבותיו. וידמה בכל דרכיו לחזקיהו אבי אבי אביו. ואף כי ארכו עוד הימים, עד אשר הבשיל השורק הרךְ הזה את פריו, בכל זאת ראו אנשי הלב, אשר בקרב השרים, כי ברכה בו, וישמרו אותו מכל משמר, לבלתי נטות לבו אחרי ההבל ואחרי הֶעָוֶל1. וימצא חן בעיניו חלקיהו הכהן הגדול והשר שפן בן אצליה בן משולם הסופר אבי משפחת שרים טהורי לב. ויטו את לב המלך הרך אחרי הטוב והישר, ויהיו תמידי דעות עמם השר עכבור בן מִיכָיָה גם עשָיָה2 עבד המלך, אשר העבדות הזאת הֵחֵלָה להיות לשררה בימים ההם3. ותחזק מעט מעט יד השרים הצדיקים על השרים, אשר דבקו נפשם בחטאות אמון, ויחל המלך לדרוש באלהי דוד אביו (3129–631) בשנת השמונה למלכו. בשנת השתים עשרה החל מעט מעט לטהר את הארץ (3133–627) משקוציה4. כי עוד היתה בראשית ימי יאשיה, שארית לבעל ולצבא השמים בירושלם, ויד הכמרים המשתחוים על הגגות לא מטה עוד, וכהני הבמות, אשר הקריבו לה' לא הטיבו דרכם מדרכי הכמרים5. וגם בבית המלך עוד רמה יד השרים העוזבים דרכי עמים הרוצצים ועושקים את אחיהם ומתנשאים עליהם ומתהדרים במלבוש הנכרי, אשר הם לובשים, ובחטאות הנכר אשר הם הולכים בהן. ובעודם שָׂמִים את העני מרמס לכף רגליהם ועושים כל תועבה, החליקו בעיני המלך וישבעו בשמו ובשם ה' אשר ידעו, כי אחרי עבודתו נוטה לב אדוניהם. ויקראו לאנשי תהפוכות האלה “דולגים על המפתן” לאמר האנשים, אשר יהפכו מן הקצה אל הקצה, את דרכם, בעמדם מבית למפתן היכל המלך, מן הדרך, אשר הם הולכים בה, בהיותם מחוצה לו6. ויגל צפניה הנביא את שולי השרים השופטים והכהנים על פניהם. ובשנת שלשה עשרה ליאשיהו המלך, קם ירמיהו בן חלקיהו הכהן מענתות לנביא. הוא ירמיהו, אשר שמו ומעשיו התלכדו בדברי ימי עמו ויהיו עמם לדברים אחדים. ואשה נביאה היתה בימים ההם ושמה חֻלדה אשת שַלום ותהי מטפת את לקחי באזני הנשים7. דברי שלשת הנביאים האלה לא שבו ריקם, אך יותר מהם עשה פרי מעשה, שפן בן אצליהו הסופר וחלקיהו הכהן הגדול הראש לבית צדוק, אשר דבקו בעבודת ה‘. כי בחכמתם השביתו את עבודת אלהים אחרים מישראל, ואף כי שבו אחרי כן מתי מספר לעבדה במסתרים, לא הוסיפה עוד להֵעָבד ביד רמה לעין כל. וזה דבר שפן וחלקיהו הכהן: יאשיהו המלך התבונן בשנת שמונה עשרה למלכו, והנה רב הבדק בבית ה’, כי נעזב הבית הקדוש בימי מנשה ואמון, ככל אשר נעזב בימי עתליהו המרשעת8, וגם השחת השחיתו שני מלכי יהודה אלה את הלשכות בבית ה' בשנותם אותם מעין תפקידם הראשון, למען כַוֵן אותם על פי עבודת האלילים, אשר העמידו שם. ויפרצו פרצות בְסִפון הבתים ההם9. וישלח המלך את שפן הסופר ואת מעשיהו שר העיר10, ואת יואח בן יואחז המזכיר, אל חלקיהו הכהן, להתיך את כל הכסף המובא אל בית ה' ביד העם, לתתו על ידי עושי המלאכה המופקדים, לקנות עצים ואבני מחצב לחזק בית ה‘. וילכו אל הכהן הגדול ויעש, כאשר צוה יאשיהו. וככלותו לדבר עם שרי המלך, נתן ביד שפן את ספר התורה הכתוב בעצם יד משה איש האלהים11, כי הטמן הטמינו הכהנים את הספר היקר הזה, תחת הנדבָך מפני אמון אשר בער אחרי כל קדש בישראל. ויקח שפן את ספר התורה, ויביאהו לפני המלך ויצוהו יאשיהו לקרא לפניו. ויהיו דברי האלות הכתובות במשנה התורה, הדברים הראשונים, אשר נגלו לעיני שפן ואשר נקראו באזני יאשיהו12. וישמע המלך ויחרד חרדה גדולה ויקרע את בגדיו ויקרא "גדולה חמת ה’, אשר היא נצתה בנו, על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר לעשות ככל הכתוב עלינו". – ויקרא לחלקיהו הכהן הגדול וישלח אותו ואת שפן ואת אחיקם בנו ואת עכבור ואת עשָיָה אל חֻלדה הנביאה אשת שלום, לדרוש את ה‘. ותשב הנביאה את המלך ביד מלאכיו דבר, כי כלה ונחרצה מאת ה’ הרעה להביאה על יהודה, אך עיני יאשיהו לא תראינה את הרעה, יען כי נכנע מפני ה‘. אז (3239–621) שם יאשיהו את לבו לשוב אל ה’ “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ככל תורת משה”13. ויקם המלך ויאסוף את כל העם למקטן ועד גדול אל בית ה‘, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר התורה ויכרות שם ברית, להקים את כל הדברים הכתובים על הספר הזה, ויתן את לבו לכלות את הדבר אשר החל זה שש שנים בשנת השתים עשרה למלכו. ויחזק את דברו על הכהנים, להוציא מחצרות בית ה’, את שארית הכלים העשוים לבעל ולאשרה, אשר לא בערו עד כה, ולשרוף אותם בנחל קדרון. וַיַּשְׁבֵּת כל זכר לעבודת אלהי הנכר מבית ה' ומירושלים ומכל ארץ יהודה. ויצא מארץ יהודה ויעבור בארץ שמעון מנגב ובערי מנשה ואפרים, אשר פרש ידו עליהן, ובערי שמרון ויבא עד נפתלי, אשר שבו שם נדחי ישראל, להאחז למיום החלה ממלכת אשור להתמוטט, ויתוץ גם שם את המזבחות ואת האשרים ואת החמנים ויוצא את עצמות הכמרים מקרבותיהם, וישרפו אותן על הבמות, אשר הקטירו עליהם, למען תתם לבוז בעיני העם, ואת הכמרים אשר מרו את פיו, המית. ויתוץ את הבמה הראשונה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויבא על הבמה הזאת, אשר היתה ראשית חטאת לבני ישראל, הדבר, אשר נבא איש האלהים, אשר בא מיהודה ביום עלות ירבעם ראשונה עליה להקטיר. ותשבות היום ההוא עבודת אלהי הנכר מהיות שלטת בישראל. והאנשים, אשר זנו עוד אחריה כחמשים שנה, העלימו למן היום ההוא את מעשיהם מעין רואי14. ויהיו כל הימים, אשר היתה העבודה הזרה הנכריה למוקש בישראל, אחרי ימי שמואל הנביא ושאול ודוד ושלמה המלכים, אשר בערו אחריה, כשלש מאות וששים שנה, למיום עלות ירבעם על מזבח בית אל להקטיר לפני העגל, תועבת מצרים, עד אשר נתץ יאשיהו את הבמה ההיא15.

וישקוד יאשיהו כל ימיו, לשום את תורת משה לכל משפטיה ולכל חקותיה למשמרת לכל איש ואיש בבני ישראל, לבלתי היותה רק תורת הכלל כֻלו בארצו, כי אם תורת כל פרט ופרט בביתו ובסתר אהלו16. וישם את לבו, לבער אחרי האובות והידעונים והתרפים17 ולהשמיד כל זכר למשמרת הבלי שוא בארץ.

ויהיו גדולים מאד מעשי יאשיהו, אשר עשה להשמיד את הבלי הנכר מישראל. כי ככל אשר נואל מנשה אבי אביו לפרוץ ברשעתו בבית יהודה פרצות, אשר מֵאנו להרפא עוד, כן השכיל יאשיהו בצדקתו, להכות שאיה את עבודת הנכר, אשר היתה כרקב לבית יהודה, ולפח ולמוקש לכל ישראל. מנשה הסיר מעמו ומארצו את המשען ויאשיהו הרים את המכשול מעמו ומארצו. ואם אמנם זנה זנו עוד רבים אחרי אלהים אחרים, איש בסתר אהלו, אך לא היתה עוד תקומה לעבודת הנכר בשער בת רבים. ויֵחשב השר הצדיק, שפן הסופר, ראש מסבי התשובה הגדולה והַקַיֶמת הזאת, לאחד מראשי מחזיקי התורה אנשי השם, אשר קמו לישראל מדור דור18, ויכבד מאד, יום הקרא התורה בפיו באזני יאשיהו, עד כי היו נביאים, אשר מנו את מספר השנים ליום הגדול ההוא19.

וככלות יאשיהו לבער אחרי הגלולים בכל ארצו, הכין את עבודת בית ה', וישב את הכהנים ואת הלוים למשמרותיהם, וירם לעם הוא ושריו, צאן ובקר לרוב. ויעש המלך והעם בשנת השמונה עשרה ליאשיהו את הפסח, ויעל הקרבן הזה בתפארתו, גם על פסח חזקיהו. ויתחזק ויתחכם יאשיהו, להשיב את לב העם אל אלהי אבותיהם, בכל אשר מצאה ידו.

ויאהב יאשיהו ללכת בכל דרכי דוד אביו, ויעש משפט וצדקה בתוך עמו וידן עני ואביון ויהי מלך החסד הזה גם איש גומל נפשו, כי התענג על ה', בדעתו כי עושה הוא את הטוב בעיניו20.

וככל אשר היתה הרוחה לרוח ישראל בימי יאשיהו, בהשב המלך את העם אל תורת אבותם, כן עמד להם רֶוַח מן החוץ, בהסר ה' את השטן אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל זה כמאה ושלשים שנה, הלא הוא ממלכת אשור. כי גם אחרי שוב מנשה למלכותו, לא חדלה עוד שבט אשור לנוח על גורל ישראל, ויהיו מלאכי הגוי המר הזה, אשר היו עוברים בארץ אבותינו, לפח יקוש על כל דרכיהם21, ולא יכלו לעבוד גם את ה' ולעלות להר קדשו ולשלם את נדריהם22, כאשר עם לבבם. אך אחרי מות אסר חדון, התפרצו מדי וארם נהרים וארץ בבל, מפני מלכי אשור, ותהיינה לאשור בהן מלחמות, אשר אכלו את שארית כחו. בכל זאת התחזקו עוד מלכי אשור, עד אשר כרת כְּיַכְסַר23 מלך מדי ברית עם נבו=פלאסר הכשדי. ויעלו שניהם בחיל כבד מאד על נינוה וילחמו עליה ויהדפו בני אשור את חיל האויב פעמים ושלש, בכל זאת התחזק האויב ולא הניח את מקומו, וילכוד מעט מעט את כל מבצרי אשור24. ויהי באחרונה וישטוף נהר חדקל ויעברו מימיו את פיו, ולא יכלו שערי הנהרות25 לעמוד לפני השטף העובר26, אשר פתח בחמת כחו את העיר לפני אויב27. וירא המלך, כי כלתה אליו הרעה, ויצת אש בהיכלו וישרוף עליו ועל נשיו ועל אוצרותיו ועל שריו, אשר רפו ידיהם ממורךְ28 ושכרון29 את ביתו באש30. ופני נינוה היתה כברכת מים31. וַיִּסָחֵף גם היכל המלך בשטף32 וכל אשר נסו מפני האש והמים, נפלו בחרב הכשדים33 אשר עשו עֹשר רב בבזת נינוה הגדולה מאד34. ויֹאבַד מלך אשור35 ונינוה היתה לתל שממה עד היום הזה, עד כי לא יכירו עוד כמעט מקומה כיום36. ויכתוב הנביא נחום האלקושי, את פרשת דברי רשעת אשור ואת אחרית הממלכה הרשעה הזאת על ספר, אשר קרא לה “משא נינוה”37. ותהי בבל לממלכה הראשה ואשור סר למשמעתה, וימלוך על בבל, נבו-פלאסר אשר יקראו לו נבוכדראצר הראשון.

ולא ארכו הימים, אחרי אשר חֻבל עול אשור הממלכה הגדולה מעל צוארי ישראל, ותהי יד ה' גם בפלשתים הקטנה, השכנה הרעה ליהודה, ויעל עליה פרעה ויך את עזה ואת פלשת כֻלה38 להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר. כי המלך הזה נטה מדרכי מלכי מצרים הגאים, ויכרות ברית עם היונים ועם יתר עמי הנכר, ויאמר להסב אליו את סחר הארצות, על כן צרה עינו בצור ובצידון ובכל בני בריתן, גם בעמון ובמואב נגעה יד ה' לרעה39.

ובני יהודה נשאו את נפשם אל היום, אשר יירשו את ארצות פלשת עמון ומואב ואדום, אשר היו לצנינים בצדיהם40, וכת השמים באשור מבטחם, אשר לא עזבה עוד את דרכה בראשית ימי יאשיהו41 חדלה בהכרת ממלכת אשור מעל פני הארץ. לעֻמת זה נשאו ראש המחזיקים במעוז מצרים לרע מאד בעיני הנביאים וגם בעיני המלך42. ויתַכֵּן ירמיהו את רוח אוהבי עמי הנכר ודרכיהם לאמר:

לוֹא! כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵך43.

וידאב לב הנביא על שים רבים משרי המלך את תקותם במשענת הקנה הרצוץ, במצרים, ויעד בבת עמו לאמר:

מַה-תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת-דַּרְכֶּךְ

גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִי כּאֲשֶׁר בֹּשְתְּ מֵאַשּׁוּר:

גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ44

ובכל אשר היה הסלף הזה בדברי הממלכה למורת רוח לדבקים בעמם ובמולדתם, כן היתה בעיניהם גם התשובה אשר שבו בימי יאשיהו כל העם מקצה אל תורת משה כמחזה שוא, כי לא רבים היו בתוכם, אשר שבו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם45 ועל העשירים נטילי הכסף, אשר בקרב האנשים, אשר סרו מאחרי הבעל, היתה נסוכה רוח עצלה מהולה בדעת קדים ובמשלי אפר. ויעלימו עין מן הרעות הנשקפות לעמם ולארצם, ויבטחו בעשרם ויהיו “קופאים על שמריהם” ויאמרו בלבבם “לא ייטיב ה' ולא יָרֵעַ”46 וַיִלָוֶה הקפאון הזה ליתר פלטת הבלי השוא, אשר השתמרה עוד במסתרים, ויהי לרוח משחית לשארית מוסר העם ולכח לבו וירופפהו. ולא יכול עוד ישראל לקום ולהתעודד מן המכות, אשר חִלה מנשה גם בארצו גם בעמו, כי גברו ויעצמו הסיגים אשר העלה המלך הנמהר הזה, ואשר העמיק לאכול ולשחת בעם מנפש עד בשר, עד כי קצרה יד המלך החסיד יאשיהו להגות ולהָתֵם אותם.

לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ47

על כן יעץ ה' להשיב את עמו אל כור הברזל, למען יצא כזהב לטהר. אך לממלכה מבית היה שלום בימי יאשיהו למיום אבוד ממלכת אשור. ומי יודע אם לא ארכו לו ימי השלום עוד ימים רבים, לולא התגרה יאשיהו ברעה להביא את צוארו במלחמה, אשר דבר לא היה לו עמה. וזה דבר המלחמה: פרעה נכו בן פשמתיך מלך מצרים, עלה להלחם על נבו פלאסר בכרכמיש על נהר פרת, למען שים מעצור למלכי בבל48 לבלתי פרצם מצרימה, ככל אשר הגיחו שמה מלכי אשור. ויסע פרעה נכו דרך השרון חוף הים, ויצא יאשיהו להתיצב לשטן, לבלתי תת לו עבור בגבולו. וישלח פרעה נכו מלאכים לדבר אליו דברי שלום, כי איננו אומר לנגוע בנחלתו לרעה, בלתי אם לעבור בארצו. וידבר ביד מלאכיו על לבו, לשבת מריב. ולא שמע יאשיהו אליו, ויבא להלחם בחיל מצרים הרב והעצום ממנו בבקעת מגדו, ויורו הקלעים אשר למלך מצרים ליאשיהו וימצאהו חץ וימת (3152–608). וינגף ישראל וארץ יהודה היתה למס. וירכיבו עבדי יאשיהו את אדוניהם מת במרכבתו ויביאוהו ירושלמה ויקברוהו בקרבות אבותיו. ויגדל מאד האבל ביהודה ובירושלם על המלך הצדיק הזה, האחרון לכל בחירי מלכי יהודה בימי הבית הראשון. ויקוננו השרים והשרות בשירי נהי, וירמיהו הנביא עשה לו מספד מר. ותהיינה הקינות האלה ימים רבים לחק בישראל49 לשאת אותן מדי שנה בשנה. אך לא השתמרו מכל דברי הנהי עד היום הזה, בלתי אם מזמור אחד, אשר במליצה רוממה מאד, הקביל מחזה מול מחזה, את תפארת ממלכת ישראל בימי דוד, וברית ה' הכרותה עם ביתו, אל התלאות אשר מצאו את הבית העתיק והאדיר הזה, בימי יאשיהו:

וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם-מְשִׁיחֶךָ:

הִשְׁבַּתָּ מִטֳּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה:

הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה

סֶלָה:50

והעם לקח את יואחז51 בן יאשיהו וימליכוהו תחת אביו ויעש יואחז את הרע ויעשוק וירוץ את העם בחדשי המספר אשר מלך52.

  1. יוסיפוס מספר על יאשיהו, כי שומע היה מעודו לקול יועצים מתונים הזקנים (קדמ' 1.4 .X) ובאמת נכון הוא, כי עד תשובתו הגמורה בשנת י"ח למלכו היו רק שריו לו לרוח עצה ולמשמר מפני חטאות מנשה ואמון.  ↩

  2. שליחות כלם אל חלדה הנביאה, כעין הוכחה היא על זאת.  ↩

  3. עיין ירמי' לח, ז. ח. י. יא. יב. ושם מתורגם: “עבדא דמלכא” והסמיכות במקף שבינתים מורה לדעתנו על שררה קבועה בשם טָבוע. ובאמת רואים שם אנחנו, כי עבד סריס זה, היה כְשׂר לפני המלך ושררה כזאת גוברת תמיד בימי חולשת המלכות כמו שררת Majordomus בימי המֵרייגים בצרפת וכמו Camarilla בדורותינו באספמיא.  ↩

  4. דהי“ב לד, ג. ופסוק ד' אינו ענין לזמן זה, כ”א לשנת י"ח ליאשיהו.  ↩

  5. “והכרתי.. את שם הכמרים עם הכהנים”(צפני' א, ד.)  ↩

  6. על קלקול הדור בתחלת ימי יאשי‘ עיין צפני’ א, ד–י; ג, א–ד.  ↩

  7. פסקתא רבתי כו'.  ↩

  8. “הרי רי”ח שנה משבדקו יואש ועד שבדקו יאשיהו, ולמה נבדק מהרה בימי יואש? כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית ה'“. (ס“ע כ”ד) ומאמר זה חסר הוא בסופו ותשלומו צריך להיות כך. ”ולמה נבדק בימי יאשיהו? מפני שמנשה ואמון עשו מעשה עתליה". – פירוש נבדקו נתחזקו בדקיו.  ↩

  9. "ולקרות את הבתים, אשר השחיתו מלכי יהודה (דהי"ב לד, יא).  ↩

  10. אולי הוא “יהושע שר העיר” (מ"ב כג, ח) כי מלבד מ"ם של מעשיהו, דומים שני שמות אלה בכל אותיותיהם.  ↩

  11. עיין אברבנאל מ"ב ט–י.  ↩

  12. יומא נ“ב: ירוש‘ שקל’ י, א. ומקרא מלא מסיע את דברי רבותינו ”את כל האלות הכתובות על הספר, אשר קראו לפני מלך יהודה". (דהי"ב לד, כד).  ↩

  13. “בשנת י”ח.. ואותה שנה עשה יאשיהו תשובה“ (ס"ע, כד). ומכאן שהיו מעשיו בשנת ח' ובשנת י”ב למלכו, רק תחלה למעשיו הטובים ועל כן נאמרה בשניהם תחלה “החל לדרוש.. החל לטהר..” (דהי"ב לד, ג).  ↩

  14. עיין נבואת יחזק‘ ח’, אשר נאמרה על מעשה דור צדקיהו.  ↩

  15. עיין מוצא דבר “תשובת דור יאשיהו”.  ↩

  16. ויעמד את כל הנמצא בירושלם… ויעשו… כברית אלהים.. (דהי"ב לד, לב) “ויעבד את כל הנמצא… לעבוד את ה'..” (לג) “ושעבד ית כל דאשתכח בישראל למפלח ית ה'..” (תרגום שם). עוד מִנה יאשיהו שופטים ומבקרים, אשר הפקיד עליהם, לשקוד על טהרת מדות העם ולשמר בקרבם את משמרת הצדק (קדמ'.1.4 X).  ↩

  17. מ“ב כג, כד. יש להתבונן, כי המלך שאול אשר גם הוא ”הסיר את האובות ואת הידעונים מהארץ" (ש"א כח, ג) לא שם לבו לבער את התרפים (יט, יג).  ↩

  18. “אלו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו ורע”ק בשעתו וכו'". (ספרי, דבר' מ"ח).  ↩

  19. תרגום יונתן יחזק' א, א.  ↩

  20. ירמי' כב, טו–טז.  ↩

  21. דבר זה עולה מדברי נחום האלקושי בבשרו את יהודה “לא יוסיף עוד לעבר בך בליעל” (נחום ב, א) “לא ישמע עוד קול מלאכֵכֵה” (י"ד) לאמר מלאך אשור, כי אל אשור דבר הנביא בהלך נפשו.  ↩

  22. “חגי יהודה חגיך, שלמי נדריך”(א').  ↩

  23. בלשון העמים Kyaxares ושֵם המלך הכשדי Nabopolassar.  ↩

  24. נחום ג, יב.  ↩

  25. ב‘ ח’.  ↩

  26. א, ח.  ↩

  27. ג, יג.  ↩

  28. “עמך נשים”(שם)  ↩

  29. “סבואים אכלו כקש יבש”א, י.  ↩

  30. שם “בעשן” (ב, יד) אֵש (ג, יג, טו) ועיין דברי סופרי הגוים.  ↩

  31. ב, ט.  ↩

  32. “וההיכל נמוג”(ז).  ↩

  33. “וכפיריך תאכל חרב”(יד).  ↩

  34. י'.  ↩

  35. בשם המלך הזה נחלקו סופרי העמים, יש אומרים כי סרדנפל Sardanopel שמו ויש אומרים, כי שרך שמו Saracus, וחוקרי קדמניות העלו, כי שם המלכה אשת המלך האחרון היתה “הֻצב” ואותה הקריב המלך בצר לו לעולה, למען כפר את פני אלהיו הזועמים עליו. ואת זאת יספר הנביא “והֻצב גֻלתה העלתה” (נחום ב, ח) לאמר כי “העלתה” לזבח בראש “הגֻלה” שהוא בנוי למגדל היכל מלך.  ↩

  36. ובדבר זה התקים דבר הנביא: “כלה יעשה מקומה” א, ח.  ↩

  37. א'.  ↩

  38. ירמי‘ מז, א. צפני’ ב, ד–ז. ופרעה זה היה פשמתיך, ועל שיטתו בממלכתו ומלחמתו בפלשתים, עיין שלוסר 71 I.  ↩

  39. "מואב כסדום… עמון כעמורה… ומכרה מלח (ט'). מזה יש ללמוד, כי כעין מהפכה ורעש היו בימים ההם בארצות ההן הקרובות לים המלח. שטבע אדמת געש להן – וואולקאניש.  ↩

  40. “והיה חבל לשארית בית יהודה”(ז') "שארית עמי יבזום ויתר גויי ינחלום (ט').  ↩

  41. עיין ירמי' ב, יח.  ↩

  42. דבר זה יעלה לנו ממלחמתו עם פרעה נכו אשר בה נגף.  ↩

  43. ירמי' ב, כה.  ↩

  44. לו–לז.  ↩

  45. ג, י.  ↩

  46. צפני' א, יב.  ↩

  47. ירמי' ו, כט.  ↩

  48. “על מלך אשור”(מ"ב כג, כט) לאו דוקא, כי אם מלך בבל שמלך גם על אשור, כי כן הוא מוכרע מסדרי הדורות ובמקום אחר יקראו סופרי הקדש גם למלך פרס “מלך אשור” (עזר' ו, כב) שם כרכמיש בלשונות העמים Circessium.  ↩

  49. דהי"ב לה, כד–כה.  ↩

  50. תהלים פט, לט. מה. מו.  ↩

  51. עיין מוצא דבר: בני יאשיה לשמותם ולשנותיהם.  ↩

  52. יחזק' יט, ג. ועיין רש“י רד”ק ואברבנאל.  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: מלכי יהודה האחרונים

מאת

זאב יעבץ

נצחון פרעה נכו בכרכמיש. שעבוד ממלכת יהודה בידו. איבת שכני יהודה הרעים. פרעה נכה מגלה את יואחז מצרימה וממליך את יויקים. עונש כסף כבד. יואחז מת בארץ גלותו. יויקים נוגש את עמו. אכזריות יויקים ובצעו. קשר על ברית יאשיהו ללכת בדרכי ישראל. שנאת יויקים את הנביאים. כהני און ונביאי שקר. חכמה מזויפת וכחש בה‘, אומץ ירמיהו. מזמת הכהנים להמיתו. אחיקם בן שפן מציל אותו. הנביא שמעי’ מקרית יערים ואחריותו. פשחור בן אמר ומעלליו. חנופת נביאי השקר. מלחמת פרעה נכו השנית בכרכמיש ומפלתו. נצחון בבל. קדמות עם בבל. התלכדם עם הכשדים. אופית אומה זו וטיבה. נבוכדנאצר מלך בבל משעבד את ממלכת יהודה. בזה במקדש. ילדי שרים ומעט מזקני השרים מובאים בבלה. תוכחות ירמיהו נקראות לפני העם. יויקים שורף את מגלת ירמיהו. יויקים מורד בממלכת בבל. חיל בבל בארץ ישראל. הארץ מרמס לגדודי אויביה. ירושלם מפלט לבני ערי הפרזות. בצרת, חורב ותחלואים. מות יויקים ומלוכת יויכין. נבוכדנאצר בא על ירושלם. יויכין ואמו ושריו וגבוריו מגלים בבלה. שבי ובזה ביהודה. יויכין בכלא בבבל. הרס ומשסה בערי הארץ. הנגב' גשם. נבוכדנאצר ממליך את צדקיהו. ריב ירמיהו ונביאי השקר. חנני' בן עזור. הכהונה בפחזותה והנבואה במעוטה.

3152–3166

ופרעה נכו הצליח מאד במלחמתו וילכוד את הארץ מנחל מצרים גבול קצה נגב יהודה עד פרת, ויהודה היתה למרמס לרגלי חיל מצרים, ולשחוק לשכניה העמים הקטנים השמחים לאידה.

שַׁסֻהוּ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ ; הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו:

הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו ; הִשְׂמַחְתָּ כָּל-אוֹיְבָיו:1

ומלך מצרים שש בנקמתו, להודיע את ידו לישראל ולהוכיח להם, כי הוא המושל בארצם. ויהי בשבתו ברבלה בארץ חמת בדרך משובו מן המלחמה, ויאסור את יואחז מלך יהודה אחרי מלכו שלשה חדשים. ויקח את אליקים הבן השני2 ליאשיהו וימליכהו (3152–608) ויקרא לו שֵם אחר, למען דעת כל העם כי מידו לו הממלכה, ויסב את שמו יהויקים לאמר: יָקֵם ה' אלהיך את הברית אשר כָּרַתָּ לי לעבדני ויהי בך לעד. – ויתן פרעה נכה עֹנש על ארץ יהודה, מאה ככר כסף וככר אחד זהב. ואת יואחז האמלל הוליך אתו שבי מצרימה וימת שם ביגונו. ויהויקים נגש את עם הארץ, למלא לו את הכסף ואת הזהב, אשר נטל עליהם מלך מצרים, אשר בטחו בו רבים מקרב השרים ויצר מאד לישראל ויבא דבר ירמיהו:

גַּם-בְּנֵי-נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד:3

וגם מבית לא היה נחת, כי הרבה יהויקים לעשות את הרעה בעיני אלהים ואדם. וישפוך גם הוא דם נקי ככל אשר שפך מנשה, ועיניו ולבו לא יהו בלתי אם אל הבצע ואל העושק4. וַיֵּזַל מאד לבלתי שלם גם לשכירי יום, אשר שכר לבנות לו בית ארזים5. וַיִמָצֵא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלם, אשר אמרו לחדש את עבודת הגלולים בקרב עמם ולהפר ביד רמה, את הברית אשר כרת יאשיהו לאבד כל זכר6 לאלהים אחרים בישראל. ואף כי לא עשו הקושרים עוד תושיה רבה וגם המלך לא נדח אחרי עצבי הגוים, לשום אותם לו ולעמו לאלהים, היה יהויקים כדוב אורב לנביאים, ויד הכהנים ונביאי השקר, אשר רבו בימים ההם היתה עמו. ותאצל מאת פני יהויקים רוח שקר וכחש ומעל על פני כל העם, ויהי אנשים בדור ההוא אשר התהללו בחכמתם7 על תורת ה' אשר אתם וימשכו בשבט סופרים8 ותוכם אָוֶן ומרמה. ויהי המעט, כי זנו אחרי עיניהם וישחיתו את דרכם9 ומלאו את בתיהם עושק וחמס10 ויכחשו גם בה‘11 ויסר מעליהם בדבר הזה המעוז האחרון הנותן נשמה לעם, והשומר אותו מרקבון וכליון. וישובב העם משובה נצחת12. ויהי ירמיהו האיש האחד, אשר עמד כעמוד ברזל וכחומת נחשת ולמגן, למוסר ולצדק ולטהרת רוח עמו, ולא חת ולא זע מאיש. ויהי בשנה הראשונה למלוך יויקים ויעמוד ירמיהו בחצר בית ה’ וינבא באזני העם הבאים להשתחות שמה, כי כגורל שילה יהיה גורל הבית הזה, אם לא ישובו מחטאותיהם. ויתפשוהו הכהנים ונביאי השקר וכל העם ויאמרו להמיתו. וישמעו השרים וַיִּוָעֲדוּ אל בית ה‘, ויגישו הכהנים אליהם את משפטם וגם ירמיהו דבר באזניהם דברים נכוחים. ויצדיקו אותו השרים לאמר: "אין לאיש הזה משפט מות, כי בשם ה’ אלהינו דבר אלינו". ואנשים מזקני הארץ קמו למליצים לנביא, בהזכירם את דרכי מלכי הצדק, אשר קמו בישראל והליכותיהם הנעימות עם הנביאים, אשר נבאו להם קשות ויטו את לב העם אחרי ירמיה. וראש מליצי הנביא הזה, אשר הפך את לב העם לטובה, היה השר אחיקם בן שפן, איש יקר רוח וטהר לב13.

בימים ההם היה עוד נביא, אשר התנבא כדברי ירמיהו ושמו אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, אך לנביא האמלל הזה, לא קמו גואלים, כאשר קמו לירמיהו, ויהי כשמוע אוריהו, כי כלה מאת המלך להמיתו, ויקם ויברח מצרימה. אך חמת יהויקים לא שככה, וישלח את השר אלנתן בן עכבור14 ואנשים עמו, ויביאו את אוריהו הנביא ממצרים, ויך יהויקים העריץ את קדוש ה' וימיתהו15. ונביאי השקר אשר דברו סרה בשם ה‘, הרימו ראש בימים ההם ויהיו רעים לישראל מנביאי הבעל, אשר קמו בשמרון16, כי שמה את ידם עם הכהנים17, אשר השחיתו את דרכם בדור ההוא, להטות את לב העם אליהם. ותהי עמם גם יד פשחור בן אמר הכהן משרי הכהנים ומנכבדיהם, וינבא גם הוא בשקר18. ויתהפכו הנביאים הנבלים ההם בתחבולותיהם, להניא את לב העם משמוע בקול נביאי האמת, ולהסב אותם אל חזון תעתועיהם ויתנו ללעג בעיניהם, את נבואות הצדק, אשר קראו להן הנביאים הראשונים "משא דבר ה’". ויתלוצצו בלשון תהפוכות ויאמרו, כי אמנם משא ומעמסה הן19 ויספרו חלומותיהם אשר בדו מלבם באזני אוהביהם20. וילמדו גם הם את לשונם לדבר צחות, למען משול ברוח הקהל. ויהי כי נבצרה מאיש מהם לברוא לו ניב שפתים, ויגנבו דברים איש מאת רעהו וינאמו נאום21. ויחזקו את יד אנשי הזרוע לבלתי שובם מדרכם הרעה22; וימצאו בדבר הזה חן בעיניהם. ויורו את העם ללכת איש בשרירות לבו, באמרם, כי בגלל זה לא תבוא על איש רעה23. ולמען קנות את לב הנפתים והנרפים, נבאו להם כל היום כי שלום יהיה לעם24, ויתעיבו מאד לטהר בעיני שומעיהם את חטאת הזמה מטומאתה ולשומה בדבר, אשר אין עָוֶל בו25 וידיחו בדבר הזה את השובבים הזונים אחרי עיניהם, ללכת אחריהם. ותצא מאת נביאי השקר בירושלם חנופה26 לכל עם הארץ.

וישב יהויקים לבטח בשלש השנים הראשונות למלכו, כי חזה בצל מלך מצרים, אשר ידו רמה בעת ההיא. אך עד מהרה מטה יד הממלכה הזאת, אשר דמתה לאיש זקן, אשר כרבותו לאמץ כחו, כן ירפה וכן יחלש. כי תחת נבו פלאסר מלך בבל הראשון, אשר בו נלחם פרעה נכו ויצלח, גם עתה נבוכדראצר בנו, אשר יקראו לו גם נבוכדנאצר, איש “מרגיז ארץ מרעיש ממלכות” ותהי ראשית גבורתו להשיב מכה רבה אל חיק מצרים, אשר אמרה לשום מעצור לרוח נבו פלאסר אביו בהלחמו עליו על יד פרת. ויקרא נבוכדראצר מלחמה על פרעה נכו, ויצא לקראתו ויחן גם הוא על כרכמיש. ופרעה נכו אשר התהלל בגבורתו, בזה בלבו את המלך הצעיר, אשר לא יצא לו עוד שֵם ואשר אביו לא עמד בפניו, ויעט אליו ברוב חילו בסוס וברכב. וכוש ופוט עמו, תופשי מגן ורומח ולודים דורכי קשת27 ויאמר לכלות אויבו כרגע.

מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה ; וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם

וַיֹאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה-אֶרֶץ ; אֹבִידָה עִיר וְיֹשְבֵי בָהּ28

אך שם, על יד נהר פרת כשלו ונפלו, כי הדוף הדף מפניו נבוכדראצר את חיל פרעה עד מעבר לנחל מצרים ויקח מידו את כל אשר היתה לו מן הנחל ההוא עד נהר פרת29.

והעם הזה עם בבל הבא מארץ צפון, אשר שִנְעָר30 היתה אדמת מכורתו, גוי איתן ועתיק ימים31 היה, אשר יצא לו שֵם בממלכות בימים קדמונים מאד32. וירבו הימים וַתִּשַׁח בבל לפני אשור ותסר למשמעתו. וימשול אשור גם בחבל אחד מארץ ארם נהרים, אשר שם שוטטו מעולם בני כשׂד33 הארמי. ויהפכו מלכי אשור את הצִיָה הזאת לארץ מושב34, ויהיו הכשדים לעם יושב על אדמתו. ובהתפרץ מדי וארם נהרים ובבל מפני אשור ונבו פלאסר הכשדי מולך אז בבבל, היו בבל וכשדים לעם אחד ולממלכה אחת. ותקרא המלכות על שם בבל35 ואנשי החיל היו הכשדים36. ויהיו הכשדים גם חכמי בבל וכהניו חוברי חבר ובעלי הכשפים חוברי השמים החוזים בכוכבים המודיעים לחדשים את אשר יבא על הארץ37. ויקסמו קסמים ויקלקלו בחצים וישאלו בתרפים ויראו בכבֵד38, לדעת אם יצלחו במלחמה כי עצביהם היו אלהי מלחמה בעיניהם39. ולמן העת אשר נתכו שני העמים למוצק אחד, נהפך עם בני בבל, אשר עיניו היו מעולם אל חרשת המעשה40 ואל תענֻגות בשר, לגוי אכזרי מאד, אשר לא ידע רחם41 גוי אשר “הרחיב כשאול נפשו והוא כמות לא ישבע”42; לעם בוצע בצע, אשר “כלו לחמס יבא לאסוף כחל שבי ולרשת משכנות לא לו”43. ויהי למחתה לכל משפחות האדמה, כי ידו היתה נטויה “תמיד להרג גוים” ולשום את ארצותם למרמס לו44 “ולהעלות בחכה, לגרור בחרמו ולאסף במכמרתו” את כל האדם45. ויהי כי חזקה יד עם בבל, עד כי “במלכים התקלס ורוזנים היו משחק לו וישחק לכל מבצר”46 ויהי באכזריותו ובכחו “לפטיש כל הארץ”47 “מכה עמים בעברה רודה באף גוים”48 על כן רפו ידי ישראל מאד וימס לבו, כאשר קרב לבא על אדמתו, חיל הגוי המר והנמהר הזה, המון גדודי צבא, מחזיקי קשת וכידון ופרשים רוכבי סוסים, אשר קלו מנמרים חדו מזאבי ערב49 ואף כי ראתה בת יהודה לא את ולא שתים זרים באים בגבולה, נחשב מראה האויב הצר הזה בעיניה, כדבר אשר לא יאמינו בו, כי יסֻפָּר50.

כי למען קַיֵם את כל חבל הארץ ההוא בידו, עלה נבוכדראצר על יהויקים הנאמן לפרעה נכו, אשר למשמעתו סר, ויאסרהו (3155–605) בנחשתים להוליכו בבלה51. וַיִכָּנע יהויקים מפניו ויבא את צוארו בעול מלך בבל, ויהי לו עבד נושא מנחה. וירף נבוכדראצר את ידו ממנו ולא הוליכו עמו. ויקח מחמדת כלי בית ה'52 וימלא את אשפנז רב סריסיו ויבחר ילדי חן מזרע המלוכה ומבני השרים ואנשים מזקני53 העם ויעלם עמו בבלה, לגדלם שם להיות סריסים בהיכל מלך בבל54. ויבא ביום הוא חזון ישעיהו, אשר נבא לחזקיהו זה כמאה שנה לאמר: "מבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד, יֻקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל55, וגם לאדום לבני עמון ולמואב הודיע נבוכדראצר את ידו הקשה, ככל אשר הודיע למצרים וליהודה ויכנע גם אותן56.

אך בכל הרעה הבאה על יהויקים, לא שת לב גם הוא גם עַמו. ותכבד יד יהויקים על ירמיהו על הוכיחו את בית המלך ואת העם ויעצרהו בבית הכלא57. ויצו ירמיהו את ברוך בן נריה תלמידו בדבר ה‘, לכתוב את כל הדברים אשר נבא לישראל ואת כל התוכחות אשר הוכיח אותם, זה שלש ועשרים שנה, למען תמצא יד איש אחר לקרוא אותם לפני העם גם בהיות הוא עצור בבית האסורים. ויעש כן ברוך בן נריה ויכתוב את חזון ירמיהו ויהיה ברוך עולה פעם בפעם אל בית ה’, וקורא את הספר באזני העם. ויהי בשנה החמישית ליהויקים בחדש כסלו ביום צום, ויוָעד עם רב מכל ארץ יהודה ירושלימה אל בית ה‘. וימצא בן נריה את לבבו, ויקרא לפני הקהל הגדול את דברי הספר, אשר היה משפטו עד העת ההיא לקרוא רק באזני מתי מספר בבית ה’. והשר גמריהו בן שפן אבי השרים ישרי הלב, נתן לו מקום בלשכתו אשר במקדש, לשבת ולהשמיע משם את דבריו. וישמע מיכיהו בן גמריהו ויבא אל סוד השרים ויתיעצו לסבב את פני הדבר כי יקראו הדברים באזני המלך, אולי יבין לאחריתו. ויהי כי ידעו את לב יהויקים הקשה, ותהי ראשית עצתם לצַות את ברוך, כי יתחבא הוא וירמיהו, פן תצלח בהם חמת המלך, ואחרי כן הכשירו את הדבר. וישלח המלך את יהודי בן נתניהו סריסו וַיָבֵא את המגלה ויקראה יהודה לפניו, ויהי כי לא טובו בעיני המלך דברי הספר ויקרעהו קָרוע והשלך על האש הבוערת על הָאָח אשר לפניו. ויאטם את אזנו לקול השרים אשר הפגיעו בו, לבלתי שרוף את המגלה הזאת, ויצו לתפוש את ירמיהו ואת ברוך ולעשות בהם שפטים, אך שניהם נעלמו מעיני עבדי יהויקים. ועל המלך הזה חזה ירמיהו חזות קשה ויכתוב עוד הפעם את תוכחותיו על ספר ויוסף עוד עליהם דברים רבים.

וחמת המלך יהויקים עלתה על ירמיהו ועל ספרו על הנבאו, כי תרום יד מלך בבל58 על ישראל, אם לא ימהרו לשוב אל ה', כי נָטֹה נטה יהויקים אחרי מצרים גם אחר הביאו את צוארו בעבודת נבוכדראצר. ויחשוב מחשבות כל היום לפרוק מעליו את עֻלו. ויהי מקץ שלש שנים ליום הכנעו מפני הכשדים, ויבצע את אשר זמם, וימרוד במלך בבל וימנע את מנחתו ממנו. ולא אחר נבוכדראצר לפקוד עליו את עון בגדו בו, וישלח בו את חילו, הלא הם גדודי הכשדים וגדודי ארם59 האויבת לישראל מעולם, אשר נסבה לבבל ביום נפול אשור. וגם גדודי מואב וגדודי עמון שכני יהודה הרעים פרצו בארץ וינטשו בשדות ויארבו על הדרכים60 וישימו אותה לחרדה.

רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת-חֶלְקָתִי

נָתְנוּ אֶת-חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה61

עַל-כָּל-שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים כִּי חֶרֶב לַיָי

אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ

אֵין שָׁלוֹם לְכָל-בָּשָׂר62

ויאספו העם אל עריהם מפחד אויב ויחישו להם מפלט בירושלם גם בית הרכבים63, המה ויאזניהו בן ירמיהו בן חבצניה הראש לבית אבותם. והרכבים הלא המה בני יהונדב בן רכב, אשר השביע אותם אביהם בימי המלך יֵהוא, לבלתי שתות יין ולבלתי בנות בתים, כי אם לשכון באהלים ולהיות רעי צאן ובקר. ויצורו חיל הכשדים על ירושלם, ויהיה המעט לישראל, כי כתרוהו אויביו מסביב ותהיינה השנים ההן שנות בצורת64 ושדפון65 חורב66 וצמאון67 דֶבֶר בבהמה68 ומְמותי תחלואים באדם69 ויבערו תועי לבב וַיִוָאלו לחשוב להם לעון, את עזבם עבודת מלכת השמים. ויעשו בנפשם שקר, כי ידה בכל הרעות האלה הבאות עליהם70.

וימת יהויקים בשנת האחת עשרה למלכו, אחרי מלאת שמונה חדשים למצור אשר שמו הכשדים על העיר71 וימלוך (3163–597) יהויכין בנו תחתיו, אשר נקרא גם יכניה, בן שמנה עשרה שנה. ויהי מקץ שלשה חדשים ועשרה ימים למלכו, ויבא גם נבוכדראצר לכלכל את דבר המצור והמלחמה וַיַבְלֵג יויכין על מגורתו אשר יגור מפני מלך בבל72 ויצא לקראתו לכפר את פניו הוא ואמו המלכה נחשתא בת אלנתן, ושריו וסריסיו ועבדיו. ולא האזין אליו מלך בבל ולא האמין לו, וַיִוָעַץ להוריד מכסא ישראל את בית יהויקים, אשר המליך מלך מצרים אויב בבל ומבקש רעתה, ולהסב את המלוכה אל איש אחר מבית דוד. ויקח את יויכין ואת אמו ואת כל אנשיו, אשר ברגליו ואת נשי ביתו ואת ילדיו73 וישם עליהם משמר. ולמען היות יהודה למן היום ההוא ממלכה שפלה לבלתי התנשא עוד עליו, לקח “את אילי הארץ”74 עשרת אלפי איש ממרום העם, ובתוכם שרי יהודה אלפַיִם, ושבעת אלפים אנשי חיל גבורים עושי מלחמה, והחרש והמסגר75 אלף איש עושה מלאכה, אשר לא נמצאו כמוהם בארץ בבל76. ויבז את אוצרות בית ה' ובית המלך, ויקצץ את כלי הזהב אשר עשה שלמה בהיכל הקדש, ויולך את השבי ואת הבזה בבלה. ויתן נבוכדראצר את המלך יויכין האמלל אל בית הכלא ויהי אסור שם שבע ושלשים שנה. ויהי כי המה לב העם למלך הצעיר, אשר הלך בגולה ויקראו את שמו לזכר עולם את שער בית ה', אשר משם יצא, אחרי התפללו, אל מחנה בבל, שער יכניה77. ותהי ארץ בבל למיום גלות שמה מלך יהודה ושריו אילי הארץ למושב אצילי בני ישראל כאלף וחמש מאות שנה78. ולמען מנוע את העם מדרך מצרים אויבתו היושבת בנגב, סגר את ערי נגב יהודה הקרובות לה ולא נתן בהם יושב79. ויהי כי נשַמה כל אדמת הנגב ותרב חית השדה, ותהי לארץ למשכלת עד גלות הארץ80 ותהי השארית אשר נשארה ביהודה ובירושלים כתאנים, אשר לא תאכלנה מרוע81 כי לא השאיר נבודראצר ביהודה רק את דלת עם הארץ. וידי צבאות בבל אשר עברו בארץ חלו מאד בערים רבים להרוס ולנתוץ. ותרבינה ביהודה הערים החרבות והנשמות והנהרסות82 עד אשר קראו לאנשי הערים ההן “יושבי החרבות”83 ותהי הארץ לחרבה לחרפה וגדופה ומשמה84 באשמת יהויקים אשר התגרה ברעה.

ויַמלך נבוכדראצר על יהודה את מתניה85 הבן השלישי ליאשיהו86 בן אחת ועשרים שנה, איש רך לב ורפה ידים87, ויכרות עמו ברית וישביעהו בה' להיות נאמן לו ויסב את שמו צדקיה (3163–697) לאמר: ה' צדקך יהי בך לעד על השבועה אשר נשבעת לי88. ואף כי מטה יד ישראל מאד בעת ההיא, לא התיאש עוד ירמיהו הנביא מן הטובה ותהי עצתו אמונה לצדקיהו מלך יהודה ואל עמו לאמר, “הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ואת עמו וחיו”89. כי צָפֹה צָפָה הנביא הזה ברוח קדשו, אשר אָצל עליו ה‘, כי לא לאֹרך ימים יכון כסא בבל90. על כן אין טוב לעמים, כי אם להכנע מפני הגוי הקשה הזה, עד בוא עת ארצו גם הוא. וינח לישראל מעט בימים הראשונים, אשר נשא צדקיהו את עול בבל, ותרם קרנו. ויהיו מלאכי הגוים הקטנים אשר מסביב באים בבית מלך ישראל, וגם מלאכי צידון בתוכם91, להסית אותו לשית ידו עמם לפשוע במלך בבל. ויבא ירמיהו אל מלאכי מלכי הנכר וישם בפיהם דברים לדבר באזני אדוניהם, לנטות את שכמם גם הם, לעבוד את נבוכדראצר ולא יכרתו ברית איש עם ראהו ועם מלך יהודה, להתפרץ מפני הממלכה הגדולה והחזקה לרע להם, ולא ישעו אל דברי עונניהם וקוסמיהם, אשר קמו גם בקרבם, לעוררם לפרוק עול מלך בבל92. ולמען המרץ את דברו, עשה לו ירמיהו במצות ה’, מוסרות ומוטות וישלח אל מלכי הגוים ביד מלאכיהם לאות להם, כי צוה אלהים לשום את צוארם בעול נבוכדראצר, למען ישקטו גוי גוי במקומו ולא יגלו מארצם. ומי יודע אם לא עשו דברי הנביא פֶּרִי, לולא יצאו לו לשטן, חבר פוחזים וריקים בעלי לשון, אשר שמו את נפשם לנביאים93. וחנניה בן עזור מגבעון בראשם. ויעשו שקר בנפש הקהל, כי בעוד שנתים ימים, ישבר עול מלך בבל וכל גולי יהודה94 וכל כלי בית ה' ישובו ירושלמה. ויריבו נביאי השקר בירמיהו, אך הוא לא חת מפניהם ולא הפל דבר מדבריו ארצה. וימת חנניה בן עזור נביא השקר בשנה הראשונה למלוך צדקיה. אך דברי השקר, אשר הפיץ הוא וחבר מרעיו, הצמיחו לענה ורוש. וימלאו נביאי השקר את כל הארץ, חזון שוא, ומקסם חלק, ויהי ירמיהו בעת ההיא כמעט הנביא האחד95 על אדמת ישראל, אשר נבא בשם ה' על כן האמינו העם, כי מבלעדיו לא יקום עוד נביא והנבואה תתום כלה. ויהי למשל בפיהם: “יארכו הימים ואבד כל חזון”96 והכהונה שבה גם היא עשר מעלות אחורנית, ויכהנו גם ערלי בשר בבית ה'97.

  1. תהלים פט, מב–מג.  ↩

  2. דהי"א ג, טו.  ↩

  3. ירמי' ב, טז.  ↩

  4. כב יז.ועיין הדמות אשר ערך לו יחזקאל (יחזק יט, ו–ז).  ↩

  5. ירמי' כב, יג.  ↩

  6. עיין היטב את דברי במוצא דבר “תשובת דור יאשיהו”.  ↩

  7. ירמי' ט, כב.  ↩

  8. ח, ח.  ↩

  9. ה, ז–ח; ט, א. כג, י.  ↩

  10. ה', כז.  ↩

  11. יב.“לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם”(איכ‘ רב’ א, א).  ↩

  12. ה, ח.  ↩

  13. ירמי‘ כו, א–יט. כד. בראשונה כתוב, כי יד “כל העם” היתה עם צוררי ירמי’ (ח) ואח“כ כתוב, כי יד ”כל העם“ היתה עם השרים המצדיקים אותו (ט"ז) כיצד יתקימו שני כתובים המכחישים זא”ז? – בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי אחיקם, אשר עמד למעוז לנביא הנרדף, הוא הפך את לב העם (כד) ויהיה פירוש “לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו” לאמר, לבלתי הניח את העם בכעסם הגורם למיתתו.  ↩

  14. עכבור זה הוא “עכבור בן מיכיה” הנזכר בין שרי יאשיהו (מ"ב כב, יב) שנקרא בס' דהי“ב ”עבדון בן מיכה" (דהי"ב לד, כ).  ↩

  15. ירמי' כו, כ–כג.  ↩

  16. כג, יג–יד.  ↩

  17. יא; ה, לא.  ↩

  18. כ, ו.לפי השמועה היה פשחור עשיר גדול ועליו עלתה מסורת עתיקה לאמר: "ארבע מאות עבדים, ואמרי לה ארבעת אלפים עבדים היו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו בכהונה וכו' (קדושין ע:)  ↩

  19. ירמי' כג, לג–לט.  ↩

  20. כה. כז. לב.  ↩

  21. ל–לא.  ↩

  22. יד.  ↩

  23. יז.  ↩

  24. ו, יד; ח. יא.  ↩

  25. “ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף”.. (כג, יד) ועיין כט, כג.  ↩

  26. כג, טו.במלה זו כִון ירמי' ביחוד על עון זמה ועיין ג, א. ב. ט.  ↩

  27. מו, ט.  ↩

  28. ח.  ↩

  29. מ"ב כד, ז.  ↩

  30. ברא' י, י; יא, ב–ט.  ↩

  31. ירמי' ה, טו.  ↩

  32. ברא' י, י.  ↩

  33. כב, כב.  ↩

  34. ftn343  ↩

  35. בין 287 פעמים שנזכר שם “בבל” במקרא נסמך 135 פעמים לשם מלך ומלכות. ולשֵם כשדים הנזכר במקרא 84 פעמים לא נסמך רק ארבע פעמים.  ↩

  36. מרבית שם כשדים יזכר בדברי המלחמות ותשע פעמים נסמך אל שם כשדים מלת “חיל” ומלת “גדודי”.  ↩

  37. ישעי' מ“ז, ט. י”ב. וכן אנחנו מוצאים שֵם הכשדים נקרא עם החרטומים האשפים וגזריא. (דני' ב, י; ד, ד; ה, ז. יא).  ↩

  38. יחזק' כא, כו.  ↩

  39. עיין היטב חבקוק א, יא. טז–יז.  ↩

  40. יהושע ז, כא.  ↩

  41. ירמי' ו, כג.  ↩

  42. חבקוק ב, ה.  ↩

  43. א, ו. ט; ב, ו. ט.  ↩

  44. טו. יז.  ↩

  45. טו; ב, ה. ח. י.  ↩

  46. א, י.  ↩

  47. ירמי' נ, כב.  ↩

  48. ישעי' יד, ו.  ↩

  49. ירמי‘ ו, כג–כד. חבק’ א, ז–ח.  ↩

  50. ftn50  ↩

  51. דה“ב לו, ו. ועיין מוצא דבר: ”גולי בבל הראשונים".  ↩

  52. דה"ב ז. דניאל א, ב.  ↩

  53. עיין מוצא דבר: “גולי בבל הראשונים”.  ↩

  54. דניאל ג–ד.  ↩

  55. מ"ב כ, יח. ישעי' לט, ז.  ↩

  56. כי כן נמנו שלשת העמים האלה עם מצרים ויהודה (ירמי' ט, כה).  ↩

  57. ירמי' לו, ה.  ↩

  58. כט.  ↩

  59. מלבד אשר “גדודי ארם” תכופים לגדודי כשדים במנינם בעקר מקומם (מ"ב כד, ב) נמנו עמם יחד עו הפעם “מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם” (ירמי' לה, יא) הא למדת כי שני אלה היו כמעט לצבא אחד.  ↩

  60. ירמי' ו, כה.  ↩

  61. ftn61  ↩

  62. יב.ואת הפסוקים האלה יסיים הנביא בתוכחה “על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה, אשר הנחלתי את עמי ישראל” –, ומי המה הלא עמון ומואב ואדום!  ↩

  63. לה יא.  ↩

  64. י"ד, א.  ↩

  65. יב, יג.ואם נתבונן בפסוקים שלפניו ושלאחריו נראה, כי דבר זה היה בימי בוא השכנים הרעים על אדמת יהודה, שהם אחרית ימי יויקים (מ"ב כד, ב. ועיין חבקוק ג, יז).  ↩

  66. ירמי' ג, ג; יד, ד.  ↩

  67. ה.  ↩

  68. יב, ד.חבקוק שם.  ↩

  69. ירמי‘ טז, ד. ולפי הזכרונות שנזכרו פורעניות אלה פעמים הרבה בירמי’, יש להחזיק כי כמעט לא סרו מאחרית ימי יאשיהו והלאה. והפסוק הנרשם בסמוך יעיד גם הוא על זה.  ↩

  70. ירמי' מד, יח.  ↩

  71. “בעת ההיא עלו עבדי וגו'”(מ"ב כד, י) אין משמעו לדעתנו, כי בימי עלות יהויכין על כסאו, עלו על ירושלם, כי אם עלו כתשעה חדשים לפני מלכו ובעת מלכו לא נעלו עוד מעליה ורק אם נאמר כן, יתקימו שני מקראות המכחישים זה את זה בדה“י, כי כתוב אחד אומר שם ”ושלשה חדשים ועשרת ימים מלך…“ (דה"ב לו, ט) וכתיב אחד אומר ”ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדראצר ויביאהו וגו‘“ (י). ובכן השאלה עולה מאליה: איך אפשר לשנה, לשוב ולהתמלא במשך שלשה חדשים ועשרה ימים? אלא על כרחי אני אומר, כי ”לתשובת השנה“ נאמרה על מלאת שנה ליום, אשר עלו עבדי נבוכדראצר לצור על ירושלם ודבר זה היה כתשעה חדשים פחות עשרה ימים, לפני מלוך יהויכין ובמלאת אחרי כן שלשה חדשים ועשרה ימים למלוך יהויכין, שאז היתה תשובת השנה לתחלת המצור, אז נהיה שנוי גדול לדברי בעל ספר דה”י שלח נבוכדראצר שלוחיו ויבֵא אליו את יויכין, ולדברי בעל ספר מלכים המבואר במקום זה יותר מס’ דה"י ואשר את דבריו קבלו רבותינו ויוסיפוס עלה עליו נבוכדראצר בעצמו (מ"ב כד, יא) ויויכין יצא לקראתו.  ↩

  72. ירמי‘ כב, כה. ולדברי יוסיפוס מסר המלך הרך את נפשו על שלום עמו (קדמו' 1 7 X) וגם מן דברי רבותינו עולה כן באמרם: “כשעלה נ”נ… יצתה סנהדרי גדולה… אתון ואמרון לו ליהויכין… נ“נ בעי לך כיון ששמע מהם כך אמר: רבש”ע וכו’" (שקלים ו, ד).  ↩

  73. “הוטלו הוא וזרעו”(ירמי' כב, כח).  ↩

  74. יחז' יז, יג–יד.  ↩

  75. רבותינו הוציאו את שם “החרש והמסגר” לדרשה. ויונתן תרגם אותו כפשוטו: “אומניא ותרעיא” ואחריו נמשכו כל הפשטנים ור“י ייטלש והמתרגמים החדשים פירשו גם ”והמסגר" אומן עושה מפתחות ומנעול וכן נראה גם מיוסיפוס (קדמו'.1.7 X) שהוא מפרש את שניהם אומנות.  ↩

  76. פסוק מלכים ב' כד, טז אינו אלא כפל מקצת דברים של פסוק י“ד שלפני פניו, אלא שבפסוק י”ד נזכר רק כלל המספר, אך לעומת זה עלו שם גם השרים במספר הכולל, ובפסוק ט"ז נמנו אנשי החיל לעצמם והחרש והמסגר לעצמם והשרים לא נזכרו כל עקר. וכן העלה גם האברבנאל.  ↩

  77. שקלים ו, יג.מדות ב, ו.  ↩

  78. עיין קדושין סט–ע“ב ”אילי הארץ": אלו חורי יהודה ובנימן ועליהן הכתוב אומר: כתאנים הטובות האלה כו', (ס“ע, כ”ה).  ↩

  79. ירמי' יג, יח–יט. עיין רש“י ורד”ק.  ↩

  80. י“ב ט; טו, ג. יחז‘ ה, יז; יד, כא; לג, כז; לד, כה. כח. ואולי תכון לפי זה בדרך פשוטה מאד מליצת ירמי’ על נבוכד' ”וגם חית השדה נתתי לו לעבדו". (ירמי' כז, ו; כח, יד) כי החיות הרעות הפילו המתפרצים מפניו חללים, ככל אשר הפילו בם אנשי חילו העובדים אותו.  ↩

  81. ירמי' כד, ח.  ↩

  82. יחז' לו, ד.  ↩

  83. לג, כד.  ↩

  84. ה, יד–טו.  ↩

  85. מ"ב כד, יז.  ↩

  86. דה"א ג, טו.  ↩

  87. עיין ירמי' לח, ה. כד–כו.  ↩

  88. “אמר לו: יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי”. (כריתות ה:)  ↩

  89. ירמי' כז, יב.  ↩

  90. ז.  ↩

  91. ג.  ↩

  92. ט.פסוק זה חוזר על העמים ולא על צדקיהו, כי ענין צדקיה מתחיל בפסוק יב.  ↩

  93. יד–טז.  ↩

  94. כ"ח, ב–ד.  ↩

  95. יחז' ז, כו.  ↩

  96. יב, כב–כד.  ↩

  97. מד, ז.“הכהנים ששמשו בימי צדקי' ערלים היו…”(איכה רבתי א, ט). “שאף הכהנים המקריבים את הקרבנות היו ערלים…” (תנחומא ברא' יז, ג).  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: דרכי אבותינו מימי שלמה עד החרבן

מאת

זאב יעבץ

תפוצת תרבות מצרים וצור בישראל. רום קרן עבודת האדמה ומעוט עבודת הרועים. ערי מבצר וערי מסכנות. תגבורת תרבות הערים על תרבות הכפרים. חליפות בתעודות הממכר והקנין. אניות תרשיש. סחר הארץ. שפת ישראל ידועה לבני הנכר. תפארת בית המלך למופת לעשירי עם. שר הבית. שר המלתחה. שומר הבגדים. רכב המשנה. רכבים. אפריון. רצים נושאי מגנים. שער הרצים. שומרי הסף. גן המלך. חיות לשחק בם. המלך מופת בצדקתו או ברשעתו לכל העם. עושר ובזבוז בבתי העשירים. בתי משוש ושכיות החמדה תענוג ורוך. תפנוקים מובאים מארץ מרחק. קשוטים ותמרוקים. מנגינות ומחולות. סוסים ומרכבות. בית משתה וסוד משחקים. גאוה וקוצר דעת. אהבת דרכי הגבר. שרים מתנשאים על העם. בתי כלא. מהפכת וצינוק. ערך הכסף בדורות ההם. חורי יהודה. כהנים ונביאים. יועצים ושופטים. אנשי מלחמה וחכמי חרשים. קוסמים ונבוני לחש. יראת המקדש ועולות. צום ותפלה. קהל ועצרה. לשכות יחידים בבית ה'. כהן המשנה ושרי כהנים. שומרי הסף בבית ומנצחים על המלאכה. כסף הקדשים ובדק הבית. מנחה נסך ולבונה. קרבן תודה שירי תודה והלל. משוררי הקדש והנביאים מטיפים לתורה. שוחרים את המדע. תקופות ומולדות. שעות ורגעים. מעלות אחז. דברי הנביאים. נבואת נחום האלקושי וצפניה בן כושי. נבואת חבקוק וירמיה בן חלקיה לכלליהן ולפרטיהן.


ותרבות העמים, אשר החלה לפרוץ בגבול ישראל, מנגב ומצפון, ממצרים ומצור, בראשונה בימי שלמה, ואחרי כן בימי בית עמרי, אשר התחתן בבית אתבעל מלך צֹר, גם בבית מלכי יהודה, ובימי אוהבי מצרים; התרבות הזאת הלכה הלוך ושַנות מעט מעט את פני האם והארץ מן הקצה אל הקצה. ולא ראה רואה אחד את הארץ ואת יושביה בימי שאול ודוד, וישב וירא אותם בימי צדקיהו, לא האמין, כי שני המראות הרחוקים הנבדלים איש מאחיו, יערכו לנגדו דמות גוי אחד יושב על ארץ אחת. הן אמנם כי על עבודת האדמה והמרעה לא עברו חליפות רבות ותהי עוד עבודת האדמה תמה ובריאה כבראשונה, ואולי עוד הוסיפה עוז ועֹשר בדורות ההם, ותחת המלונה, אשר בכרם, נבנה בתוכו מגדל1 אף שמחת הקציר הוסיפה חֵן, כי שוו הקוצרים הדר גם על אות ברכת פרי אדמתם ותהי ערמת החטים סוגה בשושנים2 אשר ישאו לפניהם ביום הוא. לעֻמת זה רפתה רוח העם מעבודת הרועים התמימה בימי הרחב העם את נפשו, ותחשב מרבית עגלת בקר ושתי צאן לעבֻדה רבה3. על כן שמו חכמי העם וסופריו את פניהם להשיב את לב העם אל המלאכה הנקיה הזאת, אשר ברכה בה ולתת אותה לחן בעיניו4. והמלכים נתנו לב להרחיב את עבודת הרועים ולהשביח את המקנה5. ואיש חסיד אחד, הלא הוא יהונדב בן רכב, חשב את עבודת אבותינו הראשונים למעוז לרוח העם ולכחו ולמשמרת מכל תענגות יושבי הערים הגדולים, אשר יפריעו את מוסר העם וכלה יכלו את כחו6. כי למן היום אשר החל שלמה ורחבעם וכל מלכי יהודה, להרבות ערי מבצר וערי מסכנות בארץ7 גברה תרבות הערים על תרבות השדה, ויהי כי רב הכסף בארץ, ויוסיפו המוכרים והקונים לשום שארית לדברי ממכרם וקנינם, בקנותם איש מאת רעהו נחלת שדה או כרם, ולא בטחו עוד בעדות באי שער העיר לבדה או בתעודה, אשר ישלוף איש נעלו לְקַיֵם דבר, כמשפט אשר היה לפנים בישראל8. ויהי משפט הקונים בימי המלכים לכתוב על כל קנין, “ספר מקנה” וכי יחתמו המוכר והקונה עליו בעצם ידם. והעדים יחתמו גם הם על עדותם, אשר יעידו בספר המקנה, כי ראו עיניהם בהִשָקֵל הכסף במאזנים, ובהנתנו מיד המוכר ליד הקונה. ובספר המקנה יכתבו גם המצוה והחֻקים לאמר, התנאים, אשר על פיהם מכר האיש את שדהו. ואת ספר המקנה יכתבו בשני נִשְׁתְּוָנִים והיה הַנשְׁתְּוָן האחד טמון ביד הקונה לעדה, כי אליו נסבה הנחלה וקראו לַנִשְׁתְּוָן הזה “ספר החתום”, והנשתון השני יֻתַּן בבית המשפט או בכל מקום אשר יוכל כל איש לקרוא אותו ולבקרו וקראו לו “ספר הגלוי” ושמו לב לשמור את ספר המקנה ימים רבים9.

וילך לב העם הלוך ורוֹךְ, ומבצרי הארץ הלכו הלוך ורוב, הלוך וחזוק. ותרבינה בארץ החומות הבצורות, המגדלים הגבוהים10 והפנות הגבוהות11 עפל ובחן12. ויתהדר העם במבצריו וַיְשַׁווּ עליהם הוד, בתלותם על מגדלי עֻזם מגנים ושלטי גבורים13 כמשפט אנשי צור14. ועל החומות הפקדו שומרים ויהיו שומרי החומות סובבים בעיר בלילות לשמור עליה15. וככל אשר שמו מַסְגֵר ומִשְׁמָר על עריה וַיֵאָספוּ ביתה, כן נפוצו אנשׁים מהם על פני ים וילכו באניות גדולות מאד, אשר קראו להן אניות תרשיש16 על היות חזקן רב, די עבור עד קצה הים התיכון, עד ארץ ספרד, אשר יאמר לה בימי הקדם ארץ תרשיש17) ויוליכו בהן את מותר תבואת ארצם למכרה אל הגוים היושבים על שפת ים התיכון מסביב, אך מרביתם מכרו את מותר פרי אדמתם ומגדיה לצוֹר והיא הפיצה אותם על פני כל הארצות. ותהי סחורת ארץ ישראל החטה הטובה הגדֵלה בערי מִנִית, אשר בעבר הירדן, שמן ודבר והצרי הטוב הגדֵל בגלעד ובירחוֹ ופַנַג18. ויצלח העם מאד במסחר הזה, ותמלא הארץ כסף וזהב19 ויצא שֵם לישראל בארצות, וילמדו גם בני עמים רחוקים לדבר בשפתו, שפת יהודית20 אשר נקראה כן על היותה צחה בארץ יהודה, מאשר היתה בארץ אפרים21.

ולמימי שלמה והלאה, למן העת אשר רבתה מאד תפארת גדולת בית המלכות, והעושר החל לרוב בארץ, היה בית המלך וכבוד עשרו למופת לשרים ולעשירי עם. ויהי שר אחד גדול מֻפקד על הליכות בית המלך, אשר יאמר לו סוכן או שר הבית22. ושרים ופקידים היו מְמֻנים גם על כל חפצי הבית: שר המלתחה23 ושומר הבגדים24 ויעשרו המלכים עֹשר רב גם במסחר, אשר הרבו לשחר אותו גם בשלל המלחמות גם בעבֻדה הרבה, אשר היתה להם: שדות וכרמים, עשתרות צאן ובקר25 ומעשה היין26. וישב המלך על כסא רם ונשא וצניף מלוכה27 בראשו. והשרים עומדים ממעל לו28 וסריסיו נצבים לפניו לשרתו. ובהראות המלך את פני העם, יצא אליהם הוא ושריו רוכבים ברכב ובסוסים29 וְיָשַׁב בשער בני העם30 או בשער בנימן31, ואם יהיה דבר לאיש ודבר שם לפני המלך. וכי יצא לדרך ורכב על רכב המשנה32, ורַכָּב33 איש חיל נוהג בסוסים, והָרַכָּבִים34 הם רוכבי סוסים מהירים מאד נכונים על יד המלך לשלוח אותם אל כל אשר יחפץ. ויש אשר ירכב המלך באפִּריון אשר תכונת אחד מהם עוד נשמרה בספר: עצי לבנון היה כלו עמודיו כסף ומסגרת מקום השבת זהב ומרכבו ארגמן35. ובעלות המלך בית ה' והלכו הרצים ונשאו לפניו את מגניהם36. ובבא המלך בתפארתו לעיני כל העם אל היכלו ביום המשחו או ביום ישועה לשבת על כסאו, ובא בראש שרי החיל והכרֵתי שומרי ראשו, דרך שער הרצים37 הוא השער העליון38 לכל שערי היכל המלך, ואשר שם נצבים בתאים על יד השער שרי הרצים השומרים פתח בית המלך39. ועל פתחי האולמים והחדרים, אשר ישב שם המלך, יעמדו שומרי הסף אשר גם הם נחשבו בין השרים40. ובלילה החזיקו משמר ששים גבורים אחוזי חרב41. ובגן המלך42 היוצא עד מי השלוח43 גדלו שנהבים, קֹפים ותֻכיים לשחק בם44. ויהי בית המלך למופת לכל העם בהיות המושל איש צדיק, ירא אלהים אוהב משפט וצדקה, והטיב כל העם את דרכיהם ואת מעלליהם והעלימו השרים הרשעים את מזמות לבם מעיני המלך, וצפו לעת מצוא לעת מות המלך, או לעת הפרד מעליו איש האלהים, אשר בקולו הוא שומע והפיקו אז את זממם, ובסור היושב לכסא מדרכי דוד אביו, ועשה את הרע בעיני אלהים ואדם, ונדח כל העם אחריו והשחית את דרכו, אז יסוגו השרים הצדיקים אחורנית וצפו הם לעת אשר תמצא ידם, להרך את לב אדוניהם ולרפוא את משובת עמם, בראותם את מלכם עושה את הטוב ואת הישר45. ותעבורנה חליפות על דרך רוח הקהל, אשר שִנה טעמו למוסר ולצדקה, לפי הדרך אשר הלך בה המלך המולך בדור ההוא. אך בדבר העֹנג והבזבוז לא הפילו השרים ועשירי העם כמעט דבר מדרכם, אשר אחזו בה מימי שלמה, מן הימים אשר החל העֹשר לרוב בארץ. וייקר בעיניהם התענוג, וַיֵזל ערך הכסף בבית המלך והשרים והעשירים יושבי הערים הגדולות וירב גם הבזבוז והתענגים והתפנוקים לבא לרגלי העשר אל גבול ישראל. ויבנו להם העשירים בתי משוש46 גדולים וטובים, בתי מדות, ספונים בארז ומשוחים בששר47. וימלאו אותם כל שכיות החמדה48. ויתעדנו מאד ויהיו אנשים גם מקרב העם, אשר היין כאשר הוא, לא ערב עוד לחכם, וישתו יין הרקח49 ויסוכו בני מרום העם את בשרם בשמן הטוב ויקטרו בחדריהם כל ראשי בשמים לריח ניחוח. וימעטו בעיניהם צרי גלעד והמור, אשר בארצם, ויקנו את הקנה הטוב הבא מארץ מרחק ואת הלבונה, אשר החלה לבא בגבול ישראל משבא, מימי שלמה והלאה50.

ויהיו התפנוקים האלה לצרך לדורות הרכים והענֻגים, אשר מימי שלמה והלאה ויהי למשל: “שמן וקטרת ישמח לב”51. ויחשב השמן והבשם הטוב לאוצר יקר ככסף וכזהב גם בבית המלך גם בבית גדולי העם52. ויקטרו גם את המרבדים אשר על המטות גם בבית המלך53, גם בבית עשירי עם54 מור ולבונה ובכל אבקת רוכל אהלים וקנמון, ויפרשו עליהן יריעות חטובות אטון מצרים55. ויאכלו התפנוקים היקרים האלה, את חיל רבים מן העם56 ולא נתנום לעשות חיל ועֹשר, והנשים הרבו מאד להעלות עליהן כל עֶדי למיניהם. ומלבד עדי הזהב, אשר היה משפט נשי ישראל לשום על בגדי השָני אשר עליהן, מימי שאול, עד ימי מלכי יהודה האחרונים57, עטו בגדים עדו חלאים מעשה ידי אמן58 אשר רבו שמותיהם למספרם למיניהם:

הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת:

הַפְּאֵרִים וְהַצְעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְחָשִׁים:

הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף:

הַמַחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים:

הַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְנִיפוֹת וְהָרְדִידִים59:


ותאזורנה חגורה ופתיגיל, ותסרוקנה ותקלענה את שערן מעשה מקשה60, ואת עיניהן קרעו בפוך61. ובצאתן במחול משחקים תעדינה תֻפים62, וְכִוְנוּ העלמות התופפות את צלצלי תֻפיהן אל קול השרים וזמרת הנוגנים הנצבים להן בתָּוֶך63, ויָצאו הנערות המחוללות אלה לקראת אלה במחולת המחנים64. ותהיינה בנות ציון וירושלם65 למשל ביפין ובחין ערכן. אך יש אשר נתנו את נפשן לשחוק בעיני טובי טעם יודעי חן, בהרבותן עליהן עדי עדים תורי זהב על לחייהן, וחרוזי פנינים על צואריהן ונקֻדות כסף על שלמותיהן66. וידמו אוֹתן בכבד תפארתן “לסוסתי ברכבי פרעה”67 המלאה והכבדה גם היא בכלי כסף וזהב ברסן עדיה ואין חֵן ואין טעם לה. אולם תפארת העכסים והשביסים הולידה קלקלה גדולה מקלקול הטעם, כי הסירה מלבן ומעל פניהן את תֻמת אמותיהן הרעננות בנות החיל מימי קדם כדבורה וחנה, נעמי ורות, אשר כל דרכיהן היו תֹם וענוה, עוז ונעם, אמת ונכחה, ובנותיהן אחריהן שִנו את דרכן, “כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפֹף תלכנה וברגליהן תעכסנה”68. “נשים שאננות בנות בוטחות”, כאלה אשר לבן לא היה, כי אם אל שמלותיהן קשׁוריהן ותמרוקיהן, אל יכלו ללדת ולגדל בנים נאמנים לעמם ולקדשיו, ולהטות את לב בעליהן אל הנכונה, ויתמכרו גם הגברים גם הנשים אל התענֻגות, אשר אכלו את כחם ואל הפאר אשר אכל את כספם. וירבו להם סוסי הוד69 אשר שמו עליהם מצִלות70 ומרכבות כבוד71 ותרבינה מרכבות מצרים בארץ, אשר מחיר האחת שש מאות כסף, והסוסים אשר מחיר האחד חמשים ומאה כסף72 ועל החמורים רכבו רק העניים73. ויהיו בתי המועד, אשר שם נועדו אוהבי העֹנג, בתי היין74, אשר לא נראו בארץ עד אחרי ימי דוד, ובתי המרזח75 בתי המשתה76, וסוד משחקים77. והשכימו בבקר אל בית המשתה, ואחרו שם בנשף78, וישמחו כל היום על מזרקי יין או על אגן הסהר, אשר לא יחסר המזג79. וככל אשר הרבו הענֻגים להרך את עורם ואת בשרם, כן הרבו להקשות ולהקשיח את לבם מכל מרום ונשגב.

וְאֵת פֹּעַל ה' לאֹ יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ80:

וכן הרבו להתעלם מעמם, מכבודו משלומו ומהדרת קדשיו העתיקים, וישעו אל תרבות העמים, אשר מקרוב ומרחוק. וילמדו השרים את לשונים לדבר בשפת ארמית81, אך מלבד דעת לשון העמים, אשר תועיל לשרי הממלכה, ואשר לא תָצור את רוח מולדת העם, דבקו גם בהבלי נכר, אשר אין בהם מועיל. כי בהיות דעתם קצרה מאד, לא ידעו הבין מה יתרון תורת ישראל על התרבות הנכריה, ויבחרו את דרכי העמים ללכת בהן ותורת אבותיהם היתה בעיניהם למותר82. ויחטאו גם לאלהיהם בדבר הזה, כי מלאו כל הארץ קוסמים ועוננים כפלשתים83 אשר הכעיסו את ה‘, ויוליכו את העם שולל בהבליהם, ותמלא הארץ אלילים אלמים וצלמי תועבה84, ויחטאו גם לעמם בהתנשאם על אחיהם בהבדלם מהם בכל דרכיהם ובדבקם בדרכי הגוים, וירבו הימים, ויבזו בלבם גם ללבוש כמשפט אחיהם בני עמם, וילבשו מלבוש נכרי85, למען התכחש לעצמם ובשרם ולמצא חן בעיני זרים אשר כרתו עמם ברית, ולמען התגדל על יתר העם ולהיות בעיניהם לשרים הנבדלים מדלת העם, כמשפט כל עמי הקדם, אשר בדרכיהם בחרו. ויהיו השרים הסוררים האלה, עושקי העם ואוכלי שארם מעל עצמותיהם, ותעל שועת העם מפני נוגשיהם86 ובהיות השרים ההם, אשר סרו מדרכי תורת ה’, גם לשופטים, חִדשו מיני ענש, אשר אין זכר להם בתורת משה, ויבנו בתי אסור ובתי כלא87 ובתי בור88 לאסוף ולכלוא שם האיש, אשר ירשיעו במשפטם כמשפט מצרים89 אשור90 ובבל91 אשר בדרכיהם הלכו.

ויהי ברבות הימים ויגבה לב השרים, וימנעו מקבור גם את מתיהם בשדה הקברות אשר לעם, וישימו מקום לקברי בני העם לבדם92. ויבדלו השרים והעשירים יושבי הערים הגדולות מן אחיהם יושבי הכפרים והערים הקטנות גם בערך הכסף, אשר גם המעט ממנו יקר בעיני דלת העם, ובעיני מרום העם לא גדל גם הרב ממנו. כי בעוד אשר לאנשי הכפר היה מחיר חלקת שדה שבעה שקלים ועשרה כסף93, שכר רועה לשנה תמימה שלשים כסף94 מוהר לאשה מבנות העם חמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים95, נחשב בבית המלך והשרים ככר כסף למנת כבוד לאיש חיל96, אשר בימי המלך דוד נתנו לו עשרה כסף וחגורה אחת97, ועשרה ככרי כסף וששת אלפים זהב98 לא נחשבו עוד לעשר גדול בבתי השרים בארץ ישראל ובארצות, אשר לה מסביב, אך לא מטבע הכסף היה העקר, כי אם משקלו99. ויהי הגוי האחד, אשר נתן ה' ביד משה עבדו תורה אחת ומשפט אחד לכל בניו, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם100, למפלגות מפלגות מתנשאות אשה על רעותה, ויהיו חורי יהודה101, אשר ביתם היה חפשי בישראל, ראשי הגוי. ויכבדו על פני העם היועצים והשופטים, גם הגבורים אנשי המלחמה, שרי האלפים, שרי המאות ושרי החמשים, וחכמי חרשים המלאים דעת ותבונה בכל מלאכת מחשבת, נחשבו לאנשים, אשר יש חפץ בם. אך את גבול כבוד הנביאים, אשר פניהם נהדרו בעיני ישרי לב, הסיגו הקוסמים ההוללים ונבוני לחש, המתהוללים בהבלי השוא, אשר משלו ברוח הבוערים בעם102, ובדורות האחרונים לימי הבית הראשון היו “רואי פני המלך”103 ראשי שרי יהודה וחוריה, וגם הסריסים104 היו לשרים, אשר דבריהם נשמעים באזני המלך ויד ושם להם בדברי המלוכה. ויקראו השרים למשמרותיהם, אשר הפקדו עליהן “מצב” או “מעמד” וַיֵאָמר לשר אשר הורד מעל כנו, כי נהדף ממצבו, נהרס ממעמדו. והכהן היה לכבוד בתוך עמו, אך מלבד אלה התנשאו העשירים המַלְוִים, והמביאים בכספם אליהם את קנין העם, על יתר אחיהם105. ויהיו השרים והעשירים בעיניהם שועים ונדיבים, אף כי רבים מהם עשו כל אָוֶן ונבלה ולשונם ומעלליהם וכל הליכותיהם סרי טעם106. על כן העיר הנביא את אזנם, גם את אֹזן קהל העם וילמדם לדעת להבדיל בין השוע והנבל, ובין הנדיב והכלי, כי בבצע, בחזק יד, בחנֹף, באמרי שקר, במשפט רשע ובכחש בה' ובכל דרכי האון, אשר הלכו בהם מרבית השרים, יהיה האיש לנבל ולנבזה, ורק בצדקה ובטהרה גם במחשבתו גם במעשהו יתנדב גבר107. אך גם מקרב העם גם מקרב השרים, לא פסו עוד אמונים אנשי לב, אשר מקדש ה' היה משא נפשם; תורתו תורת חייהם ודברו, אשר בפי נביאיו, אור לנתיבתם. ויהיו רבים באים מקרב העם, אשר בערי יהודה, להשתחות בית ה‘108 ובראותם את היכל הקדש יקראו בלב תמים: יברכך ה’ נוה צדק הר הקדש! 109

הן אמנם, כי גם בקרב שלומי אמוני ישראל התגנבו גם אנשי חנֹף, אשר התקדשו במעשיהם לעיני רואים ורעה בלבבם, על כן קראו עליהם הנביאים ריב, וישימו את תפלתם ואת רוב זבחיהם תועבה, בכל זאת לא חדל המקדש מהיות לאבן חן ביד גדולי ישראל, להכין את לב העם אל המרום ואל הקדוש. ותנח הדרת קדש על עבודת הכהנים והלוים, ותהי גם רוח שמחה וגיל נסוכה עליה110. ויהי בעלות העם אל בית ה' וחִללו בחלילים ושמחו בכל לבם, כי בהר ה' הם באים, להראות את פני צור ישראל. ובבוא חג וקדשו את ליל בואו בזמרה ובשיר111. אך מימי יהושפט והלאה היה משפט הכהנים לקרוא צום112 על כל העם, ליום אשר יעדו לבא מעריהם אל חצרות בית ה‘, להתפלל ולזעוק אליו, כי יושיעם מיד אויביהם, אשר לטשו עיניהם אל ארצו, או כי יתן מטר על פני האדמה, או כי יסיר פגע אחר מעליהם ותקעו הכהנים בשופרות ביום ההוא113. ובהיות גדולה הרעה הנשקפה, וקרעו רבים מן הקהל את בגדיהם לרע בעיני הנביאים114 והחכמים115 מדור דור, אשר דרשו מיד עם מרעיתם להטיב את דרכו, ולא לכלות את כח לבו במִצְוַת אנשים מלֻמדה. ויען כי ביום צום נעצרו כל העם לפני ה’, קראו ליום ההוא גם עצרה116 ויאמר למקרא הצום: קדש צום117 קדש עצרה118 קדש קהל119, כי התקדש העם ביום ההוא לבא אל המקדש, אשר כל טמא לא יבא שמה, גם להעלות עולה וזבח120. ויען כי נאסף כל העם כאיש אחד אל מקום אחד, על כן יטיפו הנביאים את דבריהם באזני הקהל הגדול121, והשופטים והזקנים ישבו לשפוט את העם ביום ההוא122. ודברי ישעיהו הנביא היה בימיו אל קהל שומעיו, לשום את יום הצום ליום רצון, ליום עשות חסד, צדקה ומשפט ולא ליום ענות אדם נפשו בו123. וגם בכל עת היה בית האלהים לבית מועד לכל העם וראשיו ושריו, על כן היה משפט השרים בימי מלכי יהודה האחרונים124, לכונן או ליחד להם, בחצרות בית ה' חדר גדול ורחב ידים, אשר יאמר לו “לשכה”125 לשבת בו ולעשות את מלאכת המלך או מלאכת העם. וקרוב הוא מאד, כי את הלשכות, אשר הכין חזקיהו להביא שמה “את התרומה והמעשר והקדשים”126, אותן החליטו השרים לנפשם, וישליכו משם את המעשר והתרומה127 או כי מֵחֲשוך העם את ידיהם בימי המלכים האחרונים מתת את מְנָיות הכהנים והלוים, היו הלשכות רֵקות, על כן מצאו השרים את לבבם לפרוש את ידם עליהן. ותהי שָם לשכה אחת, אשר היתה מקום מועד לכל השרים, על כן קראו לה “לשכת השרים” ועל ידה היתה לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים ולשכת מעשיהו בן שַׁלום שומר הסף קרובה לה128, ובחצר העליון פתח שער החדש אשר לבית ה' היתה לשכת השר גמריהו בן שפן סופר המלך129. וגם זולת אלה היו לשכות בחצר בית ה', אשר נאחזו בהם אנשים יחידים מן השרים לעבודת חול130. וירע בעיני הנביאים מעשה השרים, אשר ערבו את לבם לתת את ספם את סף בית אלהיהם ואת מזוזתם אצל מזוזתו131.

ובבית ה' נוסף על הכהן הגדול גם “כהן המשנה”132 ויהי למן הימים ההם לחק בישראל להפקיד משנה לכהן גדול, אשר קראו לו “סגן הכהנים”133. וירם קרן בני אהרן בדורות ההם, ויהיו בהם שרים, אשר קראו להם “שרי כהנים”134. ויהיו כהנים ולוים, אשר שמרו את משמרת הבית, להם יאָמר שומרי הסף135. ועושי מלאכה אנשי תמיד חרשים חוצבים וגודרים היו מופקדים לחזק את בדק בית ה‘, ונתנו להם הסוכנים את כסף הקדשים, לקנות את כל מחסורי הבית ולא יֵחשבו עמהם, כי יצא להם שֵׁם גדול באמונתם136, ואנשים מן הלוים מנצחים על המלאכה137. ויגדל כבוד עבודת בית ה’ בארץ יהודה כמעט כל הימים, זולתי ימי מנשה ואמון. ומלבד העולות והזבחים אשר הקריב העם, רבו גם מגישי מנחה ונסך138 ומעלי לבונה139 בית ה‘. ויהי למשל לשפע ולרויה “מלא כמזרק כזויות מזבח”140 והמנחה והלבונה היו למשל לדבר, אשר ירצה לפני ה’141. ומכל הזבחים נבחר בעיני אנשי האלהים קרבן התודה142 על היותו מליץ להמון לב, המכיר את חסדי ה' אליו. ויהי פתגם “מביאי תודה בית ה'”: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"143. ותהי התודה למקור שיר למשוררי הקדש ושירת ההלל גם היא, אשר שרו אותה הלוים במועד עשות הפסח וכל בית ישראל בליל הֵאָכלוֹ144, היה למימי חזקיהו למופת לשירי קדש, אשר הוסיפו המשוררים לעשות כמתכֻנתם145.

ויהיו בתים רבים ביהודה ובירושלם, אשר התורה והמצוה משֻמרות שם לכל חֻקתן ולכל משפטן146. וקרוב הוא, כי היה מקום מועד על יד הר בית ה‘, אשר שם נועדו יראי אלהים לקחת תורה מפי כהן ונביא147 כי הנביאים, אשר לא היה שלום להם גם מבית, בהתגנב אל תוכם מתי און הלובשים “אדרת שער למען כחש”148 לחבל את מעשיהם לא הפילו דבר ממחשבותיהם, ויוסיפו כל ימיהם אמץ לתת לחן ולכבוד את התורה ואת המצוה בעיני כל קהל ישראל ויקראו לה: "תורת ה’ צבאוֹת149 אמרת קדוש ישראל"150 וידברו באזניהם כל היום, כי רק בגלל עזבם את תורת ה'151 תמצאנה אותם כל הרעות. וכְיַסֵר הנביאים את הגוי כלו להחזיק בתורה וללכת בה, כן דברו המשוררים ויתר סופרי הקדש בשיריהם הזכים והנעלים, ובמשליהם הנכוחים והנמרצים השכם ודבר על כל לב בישראל, לדעת, כי התורה היא מקור האור ואוצר החיים לכל נפשׁ, אשר בלכתה בה לא יצר צעדה.

תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ152

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי153

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר154


ולאור התורה הזאת האירו הנביאים ואנשי האלהים את עיני העם, להביט נפלאות גם בשמים ובארץ155, ויקראו בשם לכוכבי השמים וכסיליהם156 הלל בן שחר157 כימה וכסיל158, וידברו חכמי העם על מעדנות כימה ומושכות כסיל על המַזָרוֹת ועל עַיִשׁ ובניה, על חקות השמים ועל משטרם בארץ159. ותחשב להם דעת זאת כחכמת אלהים אשר בה יראה גדלו וידו החזקה160. וכאשר נודעו חקות השמים ותקופותיהם בקרב העם, החלו לחלק את היום לשעות ולרגעים ויכוננו בימי אחז במרום גגות העיר, אבן שעות עגולה, אשר תָוִים על קציה מסביב לאותות לשעות ולרגעים. ומסמר ארוך נצב לה בתָוֶך וכנטות השמש כן ינטה צל המסמר והורה על השעה, אשר הגיעה, ויקראו לַתָּוִים “מעלות” ולכל התכונה הזאת “מעלות אחז”161.

אך הדברים, אשר היתה להם שארית עד דור אחרון, הם דברי הנביאים, אשר לא חדלו מישראל גם אחרי האסף ישעיהו בן אמוץ וחבריו, אל עמיהם. הם המה האירו גם את מחשכי ימי מנשה162. אולם “דברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל” אבדו ביום אבוד ספר דברי מלכי ישראל, אשר עליו היו כתובים163, וישתמר רק ספר נביא אחד, אשר נבא בימים ההם הלא הוא “ספר חזון נחום האלקושי”, אשר על דבר מנשה לא דבר מאומה, וכל דברי ספרו אינם בלתי “משא נינוה”164 וידמה הנביא הזה בדברו כאש ובשלהבת קנאתו לעמו, למיכה המורשתי165. ויערוך את חסדי ה' לעמו וליראיו166 ואת עֻזו ואפו על אויביו167 עושקי נחלת עמו ונוגשיהם מערכה לקראת מערכה, ויקש דברו מאד בהמטירו זקים וחצים על ראש אשור, ותֵּרךְ לשונו בהטיפו תנחומים לעמו168 וככל אשר שָׂם נחום האלקושי את פניו החוצה בממלכה האדירה להנבא שבר גדול וכליון חרוץ על מלכות הבליעל169 עיר הדמים המלאה כחש פרק170 מעון אריות ומרעה כפירים הממלאים חוריהם טרף וטרפה171, כן הרבה הנביא צפניה בן כושי בן גדליה, לשית עיניו בראשית ימי יאשיהו172 אל תוך עמו וממלכתו, ויהי חזק ונמרץ דברו, אשר דבר על השרים והעם173, אשר שובבו מאד מיום עלות מנשה על הכסא, עד הימים, אשר חזקו ידי יאשיה לרפוא את משובתם. וחזיונו אשר חזה להם, מלא קדרות ומוראים גדולים174. וירגז על העם, אשר טחו עיניו מראות את החליפות הגדולות, אשר חלפו בימים ההם על ממלכות רבות, כי ספו תמו ואינן. גוים עתיקים כמצרים רפו מזוקן, ועמים אדירים, אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, כאשור, מטו לנפול, וישראל לא התבונן ולא לקח מוסר175. וינבא גם על העמים הקרובים פלשת עמון ומואב176, כי קרוב יום אידם, וגם על הממלכות הרחוקות על כוש177, ועל כֻלן, על אשור178, אשר הרבה את פצעי עמו מאד, וכי עוד נכוֹן יום משפט לכל גויי הארץ באחרית הימים, אשר יצרוף אותם ה' כבור179, בטרם הפכו לב אחר לכל שוכני ארץ, לדעת את ה' וליראה אותו ולעשות את הטוב והישר180. ועל עמו חזה, כי יושיעהו ה' מחוץ, בהרחיקו ממנו את אויביו181 ומבית בשוב נפוצותיו אליו מארבע כנפות הארץ182, ובסור מקרבו את השרים עליזי הגאוה הנלוזים והנפתלים בכל מחשבותיהם מַאֲוַייהֶם ומעשיהם, אשר היו למוקש לישראל מעודם183 ולא יהיו עוד עיני העם אל הבצע, כי תֻּמתם ונקיון כפיהם, יהיו עשרם ושמחת גילם, ועָוֶל וכזב ולשון תרמית לא ימצא עוד בקרבם184 וה' לבדו יהיה מבטחם ומעוזם185 והיה רק ששון ושמחה מנת חלקם ופחד לא ידעו עוד186.

ולעֻמת שני הנביאים נחום האלקשי וצפניה בן כושי, אשר האחד נִבָּא על עם נכרי והאחד חזה על יהודה וירושלם בימי מנשה אמון וראשית ימי יאשיהו, קמו עוד שני נביאים בימי יאשיהו ובימי יהויקים, אשר האחד נשׂא את משלו גם הוא על גוי רחוק, אשר בא ויעל כשואה לעשוק נחלת עמו, והאחד הרבה חזון בקרב ישראל, וידבר גם על העמים מרחוק ומקרוב, ושמותם: חבקוק הנביא וירמיה בן חלקיהו. וישא חבקוק את מדברותיו על גדודי הכשדים, אשר החלו לבא בגבול ישראל בשנה הרביעית ליהויקים. ותהי רוחו בקרבו שלהבת ודברו בפיו רשפי אש ומערכי חזיונותיו נאדרים ונערצים מאד, ותדמה הדמות אשר ערך חבקוק אל המון גדודי הכשדים בעזוז נוראותיה, אל הדמות אשר ערך, יואל בן פתואל אל משק הארבה והילק והחסיל אשר עלו לשחת את הארץ187. ויעבר בחזון את דמות הכשדים חיל בבל הגוי המר והנמהר בכל הַוַת נפשו הרחבה כשאוֹל ואת כל האימה, אשר הגה כל איש בבוא אויב זה, אשר חרב מלאה דמים ומשמרת הבלי שוא היו לאחדים בידו188. ותֵּרָא וַתִּשָמע כל נהמת רוחו וסערת לבו הסוערת כים, בהקבילו את צדקות ה' ואת חסדיו, אשר אין להם קץ וגבול, אל הרעות אשר השיגו את עמו ואת כל העמים מידי הכשדים בימיו189. ויהי מדי התרגש רוחו למראה העָול, ויעזוב עליו שיחו, ויבטא במר רוחו הכביר, דברים נמרצים, על תת ה' לשבט הרשע לנוח על גורל הצדיקים190. ויחלט כי מראה העושק הזה, אשר יעשוק גוי אכזרי עמים צדיקים וטובים ממנו מאין משפט, כי אם בחוזק יד, הוא הפורע מוסר כל גוי ואדם בארץ191. אך בכל מרת נפשו האמין בכל לבו, כי בכל הרעות העוברות על ישראל, לא יתום ולא ימות, בהיותו עם אלהי עולם, והכשדים הקמים עליו לרעה, רק מטה זעם הם ביד ה', ליסר אותו ואת העמים על משובתם192. וישם את לבו להנחיל לקהל שומעיו, את האמונה, אשר יחיה בה כל איש צדיק בישראל, כי בֹא יבא הקץ לכל עָול לכל רשע ולכל כסל, ואף כי יתמהמה בא יבא בעתו ולא יכזב ולא יאחר193. ומתוך כל המורא הגדול, אשר שִוה חבקוק על הכשדים, הטיב לראות את אחרית הגוי הנורא הזה, כי כעבור סופה, יעבור הוא ושאונו והמונו מן הארץ ומקומו לא יכירנו עוד והיה כלא היה; כי לא יארכו ימים ונוקש בפעל כפיו ובחמס ידיו, כי החמס העשק והדמים אבדון ומות הם לבעליהם.

כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר עַמִּים

מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יוֹשְבֵי בָהּ194


ויהי המשא אשר חזה חבקוק הנביא, מחאה עזה וגדולה מאד לתרבות עריצי גויי הקדם, וכמלאך שלוח בשם תורת אלהי ישראל, שם לקלון את כבוד גבורתם, אשר אליו נשאו נפשם ואשר למענו השמו גוים וממלכות195. ואת החמס השלל והבזה הרבה, אשר נחשבה בעיני עריצי כל הגוים למיטב כל הטוֹבות, הכיר הנביא ברוח קדשו, כי מקור כל הרעה היא ופח ומוקש-מָוֶת היא לבעליה196 והארצות הרבות מאד, אשר יכבוש עָם לא לרוָחה תהיינה לו, כי אם למפגע ולמעמסה197. על כן ראתה עין הנביא את האורה הגדולה מאפל ומחשך. ומחשכי הארץ, אשר מלאו חמס ושוד בימים הרעים ההם, לא שמו מאפל על עיני חבקוק, וירא את הנכונה, כי כל מאמצי כח הגוים האדירים בימי הקדם, אשר נלחמו מלחמת איתנים, לקרוע איש איש אליו את שבט ממלכות תבל, יתם להבל ולבהלה, ועצת ה' להשכיל ולהיטיב את כל משפחות האדמה, היא תקום.

וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ.

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם198


ומלבד אשר היה חבקוק צופה אמן עומד על משמרתו, ונצב על המצור ומצפה לראות מה ידבר בו ה‘199, היה חלקו גם בין משוררי הקדש. וישר ויתפלל “על שגיונות”200 תפלה רוממה עד מאד, כי בימי הרגז יזכור ה’ את רחמיו, וכי יחיה את עמו את פֹעל כפיו ויגדל את שמו201, וכי יציל את עמו מאויב202 ואת ארצו מרזון ומשכלת203. ולמען חזק את לבו, ואת לב עמו, לבלתי התיאש ביום צרה, העביר על פניו את הגדולות ואת הנוראות, אשר עשה ה' לישראל מיום היותו. וַיְשַׁו את חזון מעמד הר סיני בכל הדרת קדשו ככל אשר שִוו אותו כל משוררי הקדש מימי משה איש האלהים והלאה204. ואת מעבר בני ישראל את ים סוף ואת הירדן205, ואת כל הנפלאות, אשר הפליא ה' לעמו ביום הלחם באויביהם למימי כושן206 רשעתים הנלחם לראשונה בישראל על אדמתם ועד עורב וזאב וצלמנע נסיכי מדין207 אשר פשטו עליו ויאבדו מן הארץ, עד סנחריב מלך אשור, אשר אמר לרשת בגאותו את נחלת אלהים ותהי אחריתו להכרית208. ויכל את תפלתו בששון ובגאון עז לב בוטח באלהיו209 כי כל הרעות כצל תחלופנה וצדקת ה' לבדה, היא העומדת לעולמי עולמים210.

וירמיהו הנביא האיש העומד לנס עולם, בלבבו הטהור כעצם השמים ובאהבתו לעמו, אשר אפס לה קץ וגבול, הוא האיש הגדול והדגול, אשר פעלו נראה על דברי ישראל משנת השלש עשרה ליאשיהו עד ימים רבים אחרי גלות הארץ; כי בכל הימים הרבים ההם לא נחר גרונו ולא נחבא קולו מקרוא אל עמו ואל מלכו, לבלתי הבא עליהם את הרעה ברוע מעלליהם. האיש המרומם הזה, היה מן הכהנים211 וקרוב הוא כי מבני איתמר היה212. שֵם אביו חלקיהו ושֵׁם עיר מולדתו ענתות213 על כן קראו לו “ירמיהו הענתותי”214. וגם שֵם דודו אחי אביו שלום ושֵם בן דודו זה חנמאל, נשמר עוד בספר215. אך בלעדי הזכרונות המעטים האלה, לא נודע דבר על דבר משפּחת ירמיהו. וקרוב הדבר מאד, כי לא נשא הנביא הזה אשה ולא הוליד בנים216. ותהי שנת השלש עשרה ליאשיהו שנת ראשית נבואתו217, והוא עודנו רך בשנים מאד בעת ההיא ולבו לא בטח עוד בכח פיהו218. אך רוּח ה' אזרה אותו חיל ותחזקהו ותשַוהו “לעמוד ברזל ולחומת נחשת”219 ותתנהו “בחון” בעמו לדעת ולבחון את דרכם220 וַתאר את עיניו ויעמק לראות את הנכונה. ויכר עוד בימי יאשיהו221 בימים אשר שמר העם ללכת בתורת משה, כי כל המשמרת הזאת רק מראה עינים היא, ולא יותר222 וככל אשר הוסיף העם לשחת את דרכוֹ אחרי מות המלך יאשיהו, כן הוסיף הנביא להרים את קולו ולהוכיח את דרכם על פניהם בתוכחות מפיקות תחנוני נכָאים וגערת עוז, רחמי אב ונפש מרה, שעשועי נחם ולב נואש. ויהי המעט ממנו, כי הקים לו בדבר ה' אשר בפיו מקרב העם, אנשי ריב שומרי צלעו223 ואנשי שלומו נהפכו לו לאויבים מבקשי נפשו, כי גם אֶחיו ובית אביו בגדו בו, וַיִוָספו גם הם על שונאיו, על יתר הכהנים אחיהם, וישיתו לו מוקשים בחלקת פיהם224. ואנשי עיר מולדתו, לא בושו להתנקש בנפשו ולהזהירו בפה מלא “לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו”225. ויהיו כל ימי איש האלהים כעס ומכאובים226, ויחסר נפשו מטובה וימנע רגליו מבית משתה227 מסוד משחקים וישב בדד228 ויהי בעיניו “איש ריב, איש מדון לכל הארץ”229. ותהי רק זאת נחמתו בעניו, אם מצאה ידו להטות נפש אחת מישראל אל הדרך הטובה, ויעמוד כסלע בלבב יַמִים ולא נטה מדרכו כמלא שערה אחת, ותהי כל מגמת פניו לרומם העם אליו ולא לרדת אליהם230. ודבר ה' היה לו לששון ולשמחת לבב ושלומים על כל הבוז והמכאוב, אשר שבע מיד בני עמו231. וישם את כל לבו, להביע את רוחו אל קהל ישראל, להמריץ את דבריו באותות232 כמשפט הנביאים הקדמוֹנים, ולשַׁוֹת אותם במראות233 כמשפט הנביאים האחרונים, אולם גם המראות והאותות נחשבו לו כמליצים נאמנים לדעותיו ולדבריו רק בינו ובין בני דורו. אך למען שים שארית לתוכחותיו לעם נולד, הציקתהו רוח ה' אשר בקרבו, להעלות את כל דבריו על ספר234. ויהי בשנה הרביעית ליהויקים235 וישת את ידו עם ברוך בן נריה בן מחסיה236 מאחת משפחות השרים237, ויהי ברוך לירמיהו לסופר238. ותקצר נפש ברוך ויצר לו מאד מפני יהויקים האורב לנביאים, וישקיטהו ירמיהו בדבר ה' וינח לו מרגזו239. ויכתוב ברוך מפיו את כל הדברים, אשר דבר מראשית הנבאו מימי יאשיהו על ישראל ועל כל הגוים240. ובשנה הרביעית לצדקיהו, כתה ירמיה על ספר גם את כל הרעה, אשר תבא אל בבל241.

ותהי ראשית דעת ירמיהו הנביא, כי ה' הוא מקור חיים לכל הבוטחים בו242 המחזיקים בו, ורוחו היא המחדשת אותם לבקרים, המחלפת את כחם לרגעים, אשר לא תתן למות את נפש העם השואף אותה, וככל אשר ירחק האדם מן המקור הזה, כן יבול וכן ידוף, והיה כלא היה, כי אין לו עוד נשמת חיים אשר תחיהו וכח אשר יסעדהו243. וכל מבטח וכל משא נפש מבלעדי ה' יחשב לבאר נשברת, אשר לא תכיל את המים, לארץ מלחה, אשר תלאה להקשות את העץ אשר עליה; על כן אל יבטח האדם בחיל אשר עשה לו לא במשפט, ולא על פי הטוב בעיני ה‘, כי עד מהרה יעזבהו244. ויען כי ה’ הוא הַמְעָרֶה רוח חיי עולם על העם הדבק בו, על כן יהיה דבר ה' לבדו למקור כל חכמה ודעת245, והדעת אותו לתהלה האחת העומדת לאדם בחיים והנבחרת מעושר מחכמה ומגבורה246. ועצם הדעת הזאת לא פרי מחשבה היא, כי אם המעשה הטוב חסד, משפט וצדקה ודין עני ואביון247.

וירא ירמיהו את יד ה' הגדולה והחזקה בכל מראות היקום, ויהי לו כל יציר לעד נאמן על יוצרו, כי בכחו הוא עושה כל248 ובכחו הוא שם חק וגבול לכל249. וככל אשר נחשב לו לחטאת ולאולת להאמין על עצבי הגוים, כי ייטיבו או ירעו, כן נחשב לו לעון פלילי לחשוב, כי יעשה היקום דבר בכחו בלי פקֻדת ה', כי כל צבא השמים והארץ יציר דומם הוא ביד עושהו250.

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים

וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִיבִים

הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ

כִּי אַתָּה עָשׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה251.


הוא אלהי מקרוב והוא אלהי מרחוק252 הוא חופש חדרי בטן ובוחן כליות ולב אנוש253 ואת השמים ואת הארץ הוא מלא254 וכבודו ויראתו מלאה כל הארץ255 וגם העמים בעבדם את שקוציהם ואת גלוליהם תשאף רוחם בקרבם לדעת את ה' אל אמן, אך טחה עינם מראות את הנכוחה ואת הישרה על כן יתעו ויאבדו בתהו לא דרך. ויען כי לה' לבדו העצמה והיכולת והתושיה הורה ירמיהו, כי חטא גדול מאד יחטא “הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו”256, או האיש אשר יֵחַת מאותות השמים257 “כי לא ירעו וגם היטב אין אותם”258. ועל כן נתן לצחוק וללעג את האדם, אשר גם הוא חומר ביד ה‘259, בעשותו לו אלהים על פי רוחו, על פי טעמו260. ואף האיש אשר יבטח בעבודתו, אשר יעבוד ה’ בזבחים ועולות ואת דרך ה' לא ישמור לעשות את הטובה ואת הישרה, ישגה הרבה מאד261, כי ה' לבדו עֹז ומעוז הוא262 והוא עושה חסד ומשפט וצדקה ובהם הוא חפץ263, ועל כן באלה תתרצה אליו הנפש הדורשת אותו.

וה' אל צדיק לא יעשה עול ולא יביא על האדם את הרעה, כי אם האדם ברוע מעלליו יביאה עליו264, כי את פרי כפיו יאכל265 מיד אל גמולות, אשר עיניו פקוחות לתת לאיש כפעלו266. אולם ברחמי ה' אשר גברו מאד, ישים לגוי ואדם מועד לשוב מחטאתם ולא יפקוד עליהם את עונם עד בא עת פקֻדתם267 אשר יעד להם והם טרם ישובו מדרכם הרעה. כי בהטיב הגוי או האדם את דרכו ושב ה' מחרון אפו268 ונחם על הרעה269.

אולם אם לא ישוב גוי מחטאותיו, יש אשר יחרוץ עליו ה' כליון270 וישראל כי ירבה לחטוא ועברה כוס החמה על הדור החוטא271, אך כלה לא יכלה את העם הזה עד תּמו מעל פני האדמה כל ימי עולם272. כי אהבת עולם אהב ה' את ישראל273, וברית עולם לו עמו274, כי “קדש ישראל לה' ראשית תבואתו”275, “כלו זרע אמת”276 “זית רענן יפה פרי תאר”277, ה' לו לאב278 והוא לו לבן279 כבודו שוכן בקרבו ושמו נקרא עליו280 וכאהבת ה' את הגוי הזה, כן יאהב את ארצו ואת בית ממלכתו בת ציון הנָוָה והמענגה281 וירושלים והר הבית כסא ה' המה282 “נוה צדק הר הקדש”283. וברית ה' עם בית דוד לא תופר לעולם, ומטהו עוד יפרח לצמח צדקה, אשר לא יחדל לתת פריו, גם אחרי אשר נבל למראה עין284. כי בכל החטאת אשר חטא ישראל יזכור לו ה' ראשית דרכו, כי הוא הגוי האחד, אשר דבק בו לאהבה אותו ולהחזיק בעבודתו בכל מאמצי כחו, ושמו היה לו לכל חלקו בחיים285 על כן יהיה הגוי הזה לשבט נחלתו לעולמי עד286. והגוי הזה לא יכחד ולא ישמד מלפני ה‘, כי הצרה אשר תבוא עליו, היא תצרפהו ותמרקהוּ, וממנה יִוָשֵׁעַ287; כי בצר לו ישוב אל ה’ ודרש אותו בכל לבבו ונעתר לו אלהי אבותיו ברחמים גדולים288, והשיבהו אל גבולו אשר נתן, ואשר יעד לו למן עולם ועד עולם289. וגדלה מאד הישועה, אשר יִוָשַׁע ישראל באחרית הימים, עד כי תשכח מפניה גם הישועה הגדולה, אשר הפליא ה' לעמו, בהוציאו אותו ממצרים290. ונתן ה' לבני ישראל לב אחד ליראה אותו ולדעת אותו291 וידעו אותו כלם למקטנם ועד גדולם292 וטהרו מכל עונם293. ותורת ה' תהיה כתובה על לוח לבם ורוחה יצוקה בקרבם294 ונפקחו עיני כל הגוים לדעת, כי ה' אלהי ישראל אל אמת והשליכו את שקוציהם295 ונקוו לשם ה' לירושלם וקראו לה כסא ה', וגדל כבודה בעיני העמים ככבוד ארון הברית ולא יוסיף עוד כל בשר לעשות הרע בעיני אלהים עוד כל ימי עולם296.

אלה הן קצות דרכי רוח הנביא הקדוש והטהור הזה אשר לפניו לא היה איש עוד כמוהו, אשר נשא מכאובים מיד בני עמו, על לא דבר, בלתי אם על דרשו את שלומם ואת טובתם באמת ובתמים בכל לבו ובכל נפשו ותהי לשונו לְהֵד לכל פעמי לבו, ולמליץ נאמן לכל הליכות רוחו המתרגשת בו ולכל חליפותיה. והיה מדי שֻמו נגד בני עמו, את הרעה הנשקפת להם מצפון, והיו דבריו אמרי נואש והֶמְיַת רוח נשברה, ומדי נשאו עיניו אל ישראל ואל טובו באחרית הימים, ומלאה רוחו חן וחסד רוךְ עולמים וחמדת שעשועים. אפס כי גם בשמחת לבו, לא נתן קול עוֹז כישעיהו בן אמוץ. ויהי גם אז קולו, קול בכי ותחנונים, שפל קול המון נפש דומיה, הזוכרת גם בימי הטובה את עניה ואת עמלה מקדם, למען הודות לה' בְּעַנְוַת תום וצדק, על הגדילו את חסדו למלט אותה מכל צרותיה297. ויהי ספר דברי ירמיהו למקור תוכחות מוסר ותנחומי נעם עד היום הזה.

  1. ישעי' ה, ב.  ↩

  2. שה"ש ז, ג.  ↩

  3. ישעי' ז, כא.  ↩

  4. משלי כז, כג–כז.ויש להתבונן כי מאמר “לא לעולם חוסן ואם נזר לדור דור” (כד) בא להסב את לב הקהל מן העסקים הרעועים, אשר האמינו בהם, כי מעשירים הם את בעליהם.  ↩

  5. מ“ב ג, ד. דה”ב יז, יא; כו, י; לב, כ"ט.  ↩

  6. ירמי' לה, ו–ז.  ↩

  7. מ“א ט, יז–יט. דה”ב ח, ב–ו; יא, ה–יב. הושע ח, י"ד.  ↩

  8. רות ד, ז–יא.  ↩

  9. ירמי' לב, ט–יד.  ↩

  10. ישעי' ב, טו.  ↩

  11. צפני' א, טז.  ↩

  12. ישעי' לב, יד.  ↩

  13. שה"ש ד, ד.  ↩

  14. יחז' כז, יא.  ↩

  15. שה"ש ה, ז. ודומה לזה מליצת ישעי' סב, ו.  ↩

  16. מל"א י, כב; כב, מט. ישעי' ב, טז.  ↩

  17. Tartessus.  ↩

  18. יחז' כז, יז. מלת “פנג” לא נחקרה עוד על בוריה.  ↩

  19. ישעי' ב, ז. הושע ב, י. “ועם כנען נטילי הכסף” (צפני' א, יא) נאמר לדעתנו על עשירי ישראל כדברי תרגום יונתן.  ↩

  20. מ"ב יח, כו–כח. ישעי' לז, יא–יג.  ↩

  21. מאמר “בני יהודה הקפידו על לשונם… דדייקי בלשנא” (ערובין נג) שנאמר על ימי בית שני, נאמן הוא גם על ימי בית ראשון, כי מהיות התורה נלמדת בארץ יהודה ודברי נביאים ומשוררי הקדש נשמעים בה, הזדככה שם יותר בפי העם מאפרים שלא היו בה כל אלה, כשם שהשתמרה בטהרתה גם בימי בית שני ביהודה יותר מבגליל, יען כי המקדש והסנהדרין היו ביהודה.  ↩

  22. עיין ח“ב בפרק ”מלוכת שלמה".  ↩

  23. מל"ב י, כב.  ↩

  24. כב, יד.דהי"ב לד, כב.  ↩

  25. עמוס ז, א.דהי"ב כו, י; לב, כט.  ↩

  26. זכרי' יד, י.  ↩

  27. ישעי' סב, ג.  ↩

  28. ירמי' לו, כא.  ↩

  29. ירמי' יז, כה; כב, ד.  ↩

  30. יז, יט.  ↩

  31. לח, ז.ולפי העולה מן הכתובים היה המלך והשרים רוכבים ברכב ובסוסים בבואם לשבת בשער ובשובם משם אל בית המלך, כי כן כתוב “ובאו בשערי העיר הזאת” (יז, כה) שאי אפשר לאמר, כי יבוא מחוץ לעיר אל העיר, כי בתוך העיר הלא היו יושבים ולא מחוצה לה. ובכן אין מלת “ובאו” חוזרת אלא על מלת “בשערי” דוקא, ולא על מלת “העיר”.  ↩

  32. דהי"ב לה, כד.  ↩

  33. מל"א כב, לד.  ↩

  34. מל"ב ט, יז.  ↩

  35. שה“ש ג, ט–י. ובלשון פרסית עוד נשמרה מלת ”אפריון“ ופירושה מטה מרוחת קשורה על גב פרדים או גמלים לנסוע או להנשא בה ובלשון הגמרא יקרא ”גלודקי“ (ביצ' כה:) ובל”א “זאֶנפטע”. ועל כן תכון שם מליצת “מרכבו” על מקום המושב.  ↩

  36. מ“א יד, כח; דהי”ב יב, יא.  ↩

  37. מ“ב יא, יט. ועל הכרי כי הם חיל הכרתי עיין דברינו ח”ב בתחלת פרק “ימי הממלכות הבודדות לנפשן”.  ↩

  38. דהי"ב כג, כ.  ↩

  39. מ“א יד, כז; דהי”ב יב, י.  ↩

  40. ירמי' לה, ד; נב, כד; מל"ב כה, יח.  ↩

  41. שה"ש ג, ז–ח.  ↩

  42. מ"ב כה, ד. ירמי' לט, ד; נב, ד.  ↩

  43. נחמי' ג, טו.  ↩

  44. מ“א י, כב. דהי”ב ט, כ“א. ויש להחזיק כי למיום שהחל מסחר מדינות הים, לא פסקו אלה מבית המלך, כי אהבת החיות אנו מוצאים בימי בית ראשון גם בקרב העם ”הזמיר, התור“ (שה"ש ב, יב) היונה (י"ד) הצבי ועופר האילים (יז; ח, יד) ”עפרים תאמי צביה“ (ד, ה; ז, ה) ”אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט).  ↩

  45. את הדבר הזה אנו רואים בכל מלכי יהודה, כי בכל נטות כמעט כל העם ומרבית השרים אחרי המלך, היו בכל דור שרים, אשר לא שנו את טעמם, כי אם כִסו את מחשבותיהם מפני המושל והשרים התקיפים.בעיני יורם בן יושפט היו מעט מן השרים כקוץ מונד ויהרגם (דהי"ב כא, ד), ולפי העולה מן הכתוב היו הם הטובים והצדיקים (עיין היטב יג). עזרי‘ בן ירחם וחבריו שרי המאות (כג, א) שנאו את מעשי עתלי’, ועל כן היו נוחים לנטות אחרי יוידע הכהן ולקשור עליה. ולהפך שמרו השרים הנוטים אחרי דרכי הנכר, את עת מות יוידע הכה“ג להטות את המלך, שהיה חניכו, אל דרכיהם (כד, יז–יח) והשרים הנאמנים לא הליזו מנגד עיניהם את דרך המשפט, וינקמו ממנו את רשעת אכזריותו, אשר הרשיע לעשות לבני יהוידע כ”ג (כה) וכת השרים האלה היו הקושרים גם על אמציה מעת אשר סר מאחרי ה' (כה, כז) ועל מחלקת כתֵּי השרים בימי יאשיהו, עיין היטב על תעלולי השרים הרשעים (צפני' א, ד–ח) ועל מגמת פני השרים הצדיקים (מ"ב כב, ח–י).  ↩

  46. ישעי' לב, יג.  ↩

  47. ירמי', כב, יד.  ↩

  48. ישעי' ב, טז.  ↩

  49. שה"ש ח, ב.  ↩

  50. ירמי‘ ו, כ. ועיין מ"א י, י. ישעי’ ס, ו.  ↩

  51. משלי כז, ט.  ↩

  52. מ"ב כ, יג. משלי כא, כ.  ↩

  53. שה"ש ג, ו–ז.  ↩

  54. משלי ז, יז.  ↩

  55. טז.  ↩

  56. כא, יז.  ↩

  57. ש“ב א, כ”ד. ירמי' ד, ל.  ↩

  58. שה"ש ז, ב.  ↩

  59. ישעי' ג, יח–כג.  ↩

  60. כד.על פירוש כל תכשיט רבו אף נחלקו הדעות, על כן לא נפרשם.והקורא יעיין במפרשי המקרא ובספרי חוקרי הקדמניות.  ↩

  61. מ"ב ט, ל. ירמי' ד, ל. וחוקרי קדמניות יאמרו כי מראה עופרת לו.  ↩

  62. ירמי' לא, ד.  ↩

  63. תהלי' ס"ח כו.  ↩

  64. שה"ש ז, א.  ↩

  65. א, ה; ב.. ז; ג, ה. י. יא; ה, ח. טז; ח, ד.  ↩

  66. שה“ש א, י–יא. תותי זהב נראה שהם ”סרביטין“ הנזכרים בתלמוד ובגירסת המשנה והירושלמי ”סנבוטין“ והם תלוים בעדי הראש ”ומגיעין לה עד לחייה“ (שבת נז: ורש"י שם). הפנינים לא נזכרו עד ימי שלמה (משלי ג, טו) ולפי מראה האדמימות האמור בהם (איכ' ד, ז) נראה שהם ”קורלין“ (ירש' שבת ז) הנקראים ”קאראללען“ בל”א, אך בעצם המקרא ההוא תרגם המתרגם “מרגלין” שהיא המרגלית העברית מרגניתא הארמית הנקראה בשפת רומי ויון Margarita והיא בלי ספק האבן היקרה הנקראת בל“א ”פערלע".  ↩

  67. שה"ש א, ט.  ↩

  68. ישעי' ג, ט"ז.  ↩

  69. זכרי‘ י, ג; ישעי’ ב, ז.  ↩

  70. זכרי' יד כ. והמצלות הן “השפופרות המשמיעות את הקול”, הנזכרות במשנתנו (כלים יד, ה).  ↩

  71. ישעי' שם כב, יח.  ↩

  72. מ"א י, כט.  ↩

  73. זכרי' ט, ט.  ↩

  74. שה"ש ב, ד.  ↩

  75. ירמי‘ טז, ה. עמוס ו, ז. ועקר פירוש המלה, הוא משתה שיש בו שכרון: “געלאגע” בל“א. ועיין ספרי במדבר קל”א. ופירוש רבותינו בירמי’: בית מרזח אבל אינו סותר כלל לעקר פירושו, כי בבית האבל היתה רבה השתיה בימי קדם (כתוב' ח:)  ↩

  76. ירמי' טז, ח.  ↩

  77. טו, יז.  ↩

  78. ישעי' ה, יא. ונשף זה אינו “נשף בערב יום” (עיין משלי ז, ט.) כי נשף זה הוא תחלת הלילה ועליו לא יאמר אִחור, כי אם “נשף של שחרית” (ש"א ל, יז) שדבר זה באר רבא היטב: “תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא נשף יממא ואתי ליליא”. (ברכו' ג.).  ↩

  79. שה"ש ז, ג.  ↩

  80. ישעי' ה, יב.  ↩

  81. מ"ב יח, כו. ישעי' לו, יא.  ↩

  82. “ובילדי נכרים ישפיקו (ב, ו) ”ובנמוסי עממיא אזלין“ (יונתן) ”עוזבים תורת ה' ומתעסקים בספרי הכשופים והנחושים ומספיקים בהם והם אומרים דינו באלה הספרים" (רד"ק)  ↩

  83. ישעי' שם.  ↩

  84. ח'.  ↩

  85. צפני' א, ח.  ↩

  86. ישעי‘ א, כא–כג; ג, יד–טו; מיכ’ ב, א–ב. ועוד מקומות רבים בדברי נביאים ובתהלים.  ↩

  87. ירמי' לז, ט"ו.  ↩

  88. ט"ז.  ↩

  89. בראש' לט, כ; מ, טו.  ↩

  90. מ"ב יז, ד.  ↩

  91. כה, כז.והמשמר הישראלי (ויקרא כד, יב. במד' טו, לד.) לא היה אלא מקום שמירה עד גמר הדין.  ↩

  92. מ"ב כג, ו. ירמי' כו, כג.  ↩

  93. לב, ט.  ↩

  94. זכרי' יא, יב.  ↩

  95. הושע ג, ב.  ↩

  96. מ"א כ, לט.  ↩

  97. ש"ב יח, יא.  ↩

  98. מ"ב ה, ה. ויש לדעת כי ארם, שבאחד משריה נתפרש סך זה, לא גדלה בשום פנים בעָשְׁרָה מישראל, כי לישראל היתה דרך אופיר ימים רבים, ופרי ארץ ישראל היוצא לארצות הנכר היה חטים ושמן (יחזק' כז, יז) אשר רבים דורשיהם מדורשי סחורות ארם, שכל עצמן היו אבנים טובות ארגמן ורקמה ובוץ (ט"ז) או יין חלבון וצמר צחר (י"ח) שאינן ראויות אלא לעשירים.  ↩

  99. על כן שקלו את הכסף בהלקחו (ישעי‘ נה, כ. ירמי’ לב ט. זכרי' יא, יב.) ובהיותו רב, התיכו אותו למוצק אחד, כי לא חששו אל צורת טבעו, כי אם אל משקלו ואולי מלת “וַיציקם” (יהוש' ז כג) מלשון יציקה והתכה.  ↩

  100. דברי' כט, ט–י.  ↩

  101. ירמי‘ כז, כ; לט, ו. חורים אין אנו מוצאים ביהודה עד זמן ירמי’. ואפשר, כי אחרו לנהג ביהודה שררה זו, שבאפרים כבר היתה נוהגת בימי אחאב (מ"א כא, ח. א.) ובספרנו דברי ימי העמים ח“ג 27 שערנו, כי בשם שררת ”החורי“ נרמז מעין משפט בחירת המלך ע”ש. וממליצת “בן=חורין” בפי רבותינו, אתה למֵד, כי היה החורי חפשי מכל מס ומכל משא מלך (ועיין מעין זה ש"א יז, כה).  ↩

  102. ישעי' ג, ב–ד.  ↩

  103. מ"ב כה, יט. ירמי' נב, כה.  ↩

  104. שם ושם.מ"ב כד, יב. ירמי' כט, ב; לד, יט.  ↩

  105. ישעי' כד, ב.  ↩

  106. ג, ה–ח.פסוקים אלה ישוו לנגד פני המתבונן את שרי העם בפחזותם הנמהרה. ולדעתנו מלת “והמכשלה (ו') היא שֵם לעג למלת ”והממשלה“ הדומה לה בצלצול מבטאה, אשר הקלו את דעתם גם בה, על כן קובל הנביא על קלקול מעשיהם המתבאר גם מתוך דבריהם וקורא ואומר ”כי לשונם ומעלליהם וגו'" ובזה הוא רואה כשלונה של ירושלם (ח'). על תקון מדות הדורות הבאים, אשר יש להתראות גם מתוך מליצתם, ירמוז במקום אחר (ל"ב ד).  ↩

  107. ד–ח.וכנגד מוסר לשונם ומעלליהם" (ג, ח) יאמר פה: ולשון עלגים תמהר לדבר צחות (לב, ד).  ↩

  108. ירמי' ז, ב; כו, ב.  ↩

  109. ftn1091  ↩

  110. יואל א, טז.  ↩

  111. ישעי' ל, כ"ט.  ↩

  112. דהי“ב כ, ג. גם בימי שמואל נזכר ”צום“ (ש"א ז, ו) אך משם אין להוכיח, כי התענית היה עקר ולפי הנראה לא היה כ”א אחד ממכשירי התשובה ולא עקרה.  ↩

  113. יואל ב, טו.ר"ה כו: תענית טו: ומקור תקיעת הכהנים הזאת היא מן התורה (במדב' י, ט).  ↩

  114. יואל יג.  ↩

  115. תענית טו.  ↩

  116. יואל טו.  ↩

  117. שם.  ↩

  118. מ"ב י, כ.  ↩

  119. יואל טז.וכמעט ברור הוא, כי גם עקר שֵם צום מתחלתו לא הוקבע על התענית, כי אם על הקהל והכנוס (עיין ערוך ערך “צם” ו'). ועיין רד“ק בשֵם אביו בספר השרשים ערך ”צום"  ↩

  120. ממליצת הנביא “ולא אריח בעצרותיכם” (עמוס ה, כא) אתה שומע כי יום העצרה היה יום קרבן ריח ניחוח.  ↩

  121. ירמי' לו, י.  ↩

  122. דבר זה עולה ממעשה תרמית איזבל, בדבר כרם נבות שעשתה למכשיר למשפט הדמים והמרמה, את דבר הצום שהיה נוהג גם באפרים (מ"א כא, יב) גם בעמי הקדם (יונה ג, ה) ומתחזק ממאמר רבותינו “מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינינן במלי דמתא”. (תענית יב:).  ↩

  123. ישעי‘ נח, ה–ז. ועיין רש"י תענית שם, וראית כי דבריו כמעט פירוש הם לישעי’ נח, ו.  ↩

  124. קודם לירמי' אין זכר ללשכת יחיד בביהמ"ק.  ↩

  125. נראה כי עקר שֵם זה הנקבע על בית שיש בו מעין תשמישי כהונה ועבודה, כי כן היו לשכות כאלה מצויות אצל הבמות בשעת התֵרן (ש"א ט, כב)  ↩

  126. דהי"ב לא, יא–יב.  ↩

  127. כאשר מצאנו דוגמת זה בראשית ימי בית שני (נחמי' יג, ה)  ↩

  128. ירמי' לה, ד. ובני חנן בן יגדליהו אפשר, כי היו בני בניו של כהן נכבד או של נביא כתרגומו. ושלום.. שומר הסף אפשר כי היה מבני קרח השוערים שומרי הספים, שאנו מוצאים בהם שֵם “שלום” (עיין דהי"א ט, יז. יט).  ↩

  129. ירמי‘ לו, י. ולפי דעתנו "שער בית ה’ החדש (שם כו, י) הוא שער בית ה‘ העליון“ שבנה יותם (מ“ב טו, לה. דהי”ב כז ג) ועל הבנותו ימים רבים אחרי הבנות המקדש נקרא ”החדש“ ועל היותו בנוי ”בחצר העליון“ (ירמי' לו, י) נקרא ”העליון“ ומזה למדנו, כי שער זה היה אחד מן הסמוכים למערב, כי שם היה מרום החצר ונראה כי בצפון היה והוא הנקרא ”שער בנימן העליון“ (ירמי' כ, ב). ועל היות נחלת שבט בנימן צפונה נקרא כן. ואם כן יהיה השער הזה שער ”שבו יצא יכניה בגלותו“ שע”כ נקרא אח"כ שער יכני’ והוא היה סמוך למערב (מדות ב‘, ו’).  ↩

  130. כן נראה ממליצת “אחת הלשכות והשקית אותם יין” (ירמי‘ ל"ה ב’) ואם הותרה שם שתית יין, אין זאת כי לא היה עוד תשמישן קדש כ"א חול, ודבר זה מסתַיַע גם מתחלת ימי בית שני בימי עזרא ונחמי' שהיו עוד לשכות יחידים בעזרה.  ↩

  131. יחזקאל מג, ח.והפסוק הזה חוזר רק על השרים לבדם ומלת “בתועבותם” אין ספק בעינינו, כי חוזרת היא אל מעשי השרים הנזכרים בפי נביא זה, אשר הוא במו פיו קורא אותם “תועבות” (ח, ו. ט. יג. טו. יז.) וכל אלה לא נעשו לעיני כל העם, כ“א בלשכות בסתר, כי כן מקדים יחזקאל פסוק אחד של מוסר משותף וכולל לבית ישראל ולמלכיהם (מג, ז) על חטאת חברותא כלפי שמיא ואח”כ פורט בפסוק ה‘ חטאת בית ישראל לאמר: חטאת השרים העומדים בראשם לבדה, כאשר פרשנו בזה, וחטאת מלכיהם הוא פורט בפסוק ט’, כאשר פרשנו באחרית ימי המלך אמון.  ↩

  132. מ“ב כה, יח. ירמי' נב, כד. ונפלא הוא מאד, כי יונתן מתרגם גם את ”כהני המשנה“ (מ"ב כג, ד) לא בלשון רבים כ”א בלשון יחיד “סגן כהניא”  ↩

  133. פסחים יד.  ↩

  134. דהי"ב לו, יד.  ↩

  135. מ“ב יב, י; כב ד; כג, ד. דהי”ב לד. ט.  ↩

  136. מ“ב יב, יב, – טז; כב, ה – ז. דהי”ב לד, י–יב.  ↩

  137. יב – יג.  ↩

  138. יואל א, ט.יג; ב, יד.  ↩

  139. ירמי' יז, כו; מא, ה. ועיין מנחות ק"ו.  ↩

  140. זכרי' ט, טו.  ↩

  141. תהלי' קמא, ב. ודומה לזה ש"א כו, יט.  ↩

  142. תהלים נ, יד. כג.ובכִוֻן פסוקים אלה אל שלפניהם ושביניהם, יתברר דבר זה עוד יותר.  ↩

  143. ירמי' לג, יא. ודבר זה יתבאר ברחבה במוצא דבר “ברורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים”.  ↩

  144. פסחים סד. קיז.  ↩

  145. עיין מ"ד: בירורי מאורעות וגו'.  ↩

  146. אזהרת אסור הוצאה בשבת לבית המלך (ירמיה יז, כא – כב), תוכיח, כי היו בתים בקרב העם שנזהרו באסור זה. ומשמרת הטהרה היתה גם היא נצורה בבתי ישראל (זכרי' יג, א).  ↩

  147. כן נראה ממליצת “ליושבים לפני ה'” (ישעי' כג, יח) המתפרש ממקום אחר ממליצת “באנשים הזקנים אשר לפני הבית” (יחזקאל ט, ו) אף כי הזקנים שביחזקאל קלקלו מעשיהם (ח, יא) בכל זאת יוכיחו על מנהג ישיבת זקנים ויראים לפני בית המקדש לשמוע תורה. וגם באחרית ימי בית שני עודנו מוצאים מנהג זה ברי“ב זכאי ”שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו" (פסחים כ"ו.).  ↩

  148. זכרי' יג, ד. ואולי היה מנהג הנביאים ללבוש אדרת כאליהו רבם. אך אין להסכים עם חדשים מקרוב באו, האומרים, באהבתם את הנכר, לדמות מנהג זה, למנהג כהני עמים אחרים הלובשים כך לשם סגוף ח“ו. נביאינו אנשי קדשנו קראו ריב על הסגוף, ככל אשר קראו ריב על התאוה ועל הזמה (ישעי‘ נח, ה. ירמי’ כב, טו. תהלים לז, ד. משלי יא, יז. ועיין רמב"ם דעות ג‘, א’.) ומה מקרא חסר אם היתה האדרת סתם מין מלבוש, אשר דבר אין לו עם הסגוף והלא ”אדרת שנער" הנזכרת ביהושע (יהוש' ז, כא) טובה ויקרה היתה, ולא היה בה שום נדנוד של סגוף, ומלך נינוה העבר העביר את האדרת מעליו דוקא ברצותו להסתגף (יונה ג, ו), ואי משום שער הנאמר באדרת הנביאים? הלא כמה וכמה בגדי שער אנו לובשים עד היום ואין אנו מסתגפים ויש שאנו מתנאים ומתחממים בם.  ↩

  149. ישעי‘ א’, י'; ה, כד; ל, ט.  ↩

  150. ה, כד; כד, ה; מב, כד.  ↩

  151. ירמי‘ ו, יט; ט, יב; טז, יא; כו, ד – ו; לב, כג. יחזקאל כ, כד – כה. הושע ד, ו; ח, א. עמוס ב’, ד.  ↩

  152. תהלים יט, ח.  ↩

  153. קיט, קה.  ↩

  154. משלי ו כג.  ↩

  155. ישעי' מ, כו. ירמיה יד, כב.  ↩

  156. ישעיה יג, י.  ↩

  157. יד, יב.  ↩

  158. עמוס ה, ח.  ↩

  159. איוב לח, לא – לג.ואף כי לדעתנו נכתב ספר איוב אחרי החרבן, הנה שמות הכוכבים עברים הם, שקרא להם כן גם עמוס, שהיה יותר ממאתים שנה לפני חרבן הרבית.  ↩

  160. תהלים קמז, ד; קמח ג – ו.ודומה לזה ח, ד; קד, יט.  ↩

  161. מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח.  ↩

  162. מ“ב כא, י. דהי”ב לג, י.  ↩

  163. לג, יח.  ↩

  164. נחום א, א.  ↩

  165. דבר זה ימצא הקורא המשכיל בכל דברי נחום, אך מלבד זה דומה הוא למיכה גם בחזיונותיו ובמליצותיו: א) הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו…: חמתו נתכה כאש והצורים נתצו ממנו (נחום א, ה – ו). ונמסו הרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש והגרתי לגי אבניה (מיכה א, ד. ו). ב) מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המוכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה (נחום ג, ד). וכל אתנניה ישרפו באש… כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו (מיכה א, ז).  ↩

  166. ארך אפים (נחום א,ג) טוב ה' למעז ביום צרה ויודע חוסי בו (ז)  ↩

  167. א – ו. ח.  ↩

  168. מה תחשבון אל ה' כלה הוא עושה? לא תקום פעמים צרה! (ט') ולא אענך עוד (י"ב) ומוסרותיך אנתק (י"ג).  ↩

  169. יא; ב, א.  ↩

  170. ג, א.  ↩

  171. ב, יב.  ↩

  172. צפניה א, א.ומדבר נביא זה, שהוא מדבר על הקלקלה, יש ללמוד, כי נבא לפני שנת י“ח ליאשיהו ואולי גם לפני שנת י”ב או שנת ח'.  ↩

  173. ב, א–יא; ג, א–ז,  ↩

  174. א, יב–יח.  ↩

  175. ג, ז.  ↩

  176. ב, ד–י.  ↩

  177. יב.  ↩

  178. יג–טו.  ↩

  179. ג, ח.  ↩

  180. ב, יא; ג, ט – י.  ↩

  181. ג, טו. יט.  ↩

  182. יח–כ.ועל פסוק יח עיין ראב“ע ורד”ק.  ↩

  183. יא.  ↩

  184. יב–יג.  ↩

  185. טו, יז.  ↩

  186. יד–טז.  ↩

  187. חבקוק א, ה = יואל א, ב–ג; חבקוק א, ו–ז = יואל א, ו; חבקוק א, ח = יואל ב, ד‘ – ה; חבקוק א, י = יואל ב, ו. אך גם למיכה המורשתי היה דומה לפעמים בסגנונו, ומקרא מלא אנו מוצאים בסגנון אחד עולה לשניהם: ואני בה’ אעלזה אגילה באלהי ישעי (חבקוק ג, יח). ואני בה' אצפה אוחילה לאלהי ישעי (מיכה ז, ז).  ↩

  188. חבקוק א, יא. טז.  ↩

  189. א, יג..  ↩

  190. א, ב–ג.יג–טו.ועל כן מנו רבותינו את חבקוק בין אלה, אשר “סדרו תפלה וקנטרו דברים לפני המקום” (מדרש תהלים צ, א)  ↩

  191. חבקוק א, ד.ועיין רד"ק.  ↩

  192. יב.  ↩

  193. ב, ג–ד.  ↩

  194. ח.וגם מליצת “וחוטא נפשך” (י) תביע את הרעה אשר יגמול העריץ לנפשו וגם פסוק י"ז יביע דבר זה בשפה ברורה.  ↩

  195. “בשת לביתך קצות עמים רבים”(ב, ט) “הוי משקה רעהו… למען הבט אל מעוריהם: שבעת קלון מכבוד וקיקלון על כבודך” (טו–טז) ומאמר “משקה רעהו למען הבט” מליצה היא לגוי מערים ומתנכל להכשיל ולהפיל את חברו. ומליצת קדמונינו (שבת קמט:) עזה ונמרצה ונכונה מאד.  ↩

  196. “הוי בוצע בצע רע לביתו”(חבקוק ב, ט.).  ↩

  197. ו.  ↩

  198. יג–יד.  ↩

  199. ב, א.  ↩

  200. ג, א. ועיין תהל‘ ז, א. וכבר פירשנו בספרנו ח“ב במוצא דבר: ברור מאורעות מתוך מזמורי תהלים, כי פרוש מלת ”שגיון“, הוא שיר נאמר בעוז רגש מופלג. ועין באור פירסט חבקוק שם. ויש להתבונן היטב, כי דברי חבקוק מעידים על היותו גדול מאד בצחות סגנון הנבואה והמזמור גם יחד: מלת ”תוכחתי“ (ב') ”כתוב חזון ובאר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו“ (ג) ”חזון למועד“ (ד) ”משל ומליצה חידות“ (י) הן מבטאים לאיש מטיף בקהל ומשתדל להסביר את הגיון לבו לשומעיו ולהקל על קוראיו, כי לא ישתבשו ולא יכשלו. ולהנעים את דברו עליהם בכל תחבלות המליצה היפה. וממלת ”שגיונות“ ומלת ”סלה“ (ג, ג. ט. יג) ”למנצח בנגינותי“ (יט) שאינן נמצאות בכל כה”ק בלתי אם בספר תהלים לבדו, יתבאר, כי נביא זה היה גם משורר, ופרשה ג’ שבספרו, מזמור גמור הוא שנמסר למשוררי ביהמ“ק (ועיין רש"י יג, יט). ובפרשה זו נמצא מקרא מלא המשתַוה לפסוק אחד שבמזמורי דהמע”ה: וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני (חבקוק ג', י"ט). משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני (ש"ב כב, לד. תהלים יח, לד).  ↩

  201. חבקוק ג, ב.ותפלה זו משתלמת ונגמרת בפסוק טז–יז.ונפסקת בינתים בשיר תהלה.ולמען חזור אל ענין התפלה שהפסיק בה, פתח הנביא בהתחילו שנית את תפלתו במה שפתח בראשונה. פתיחתו הראשונה: שמעתי שמעך יראתי (ג, ב). פתיחתו השניה: שמעתי ותרגז בטני (טז).  ↩

  202. אות “למד” של מלת “לעלות לעם יגודנו” (שם) חוזרת היא ל“למד” של מלת “ליום” ויהיה פירושו “החרדה” – הנרמזת במליצת: ותרגז… ארגז" –. אני מתפלל, כי אנוח ליום צרהו ליום עלות לעם יגודנו. לאמר, כי יניח לי ה' ממנה ליום אשר אמר האויב הכשדי להביא עלי צרה זו ולעלות ולהתגודד עלי.  ↩

  203. י"ז.  ↩

  204. דברים לג, ב.שופטים ה, ד–ה.ישעיה סד, ב.תהלים סח, ח–ט.חבקוק ג, ג–ד.  ↩

  205. ח–ט. טו.ועל זה תרמוז מליצת…. הבנהרים… בנהרים.. בים (ח) נהרות (ט) בים חמר מים רבים“ (טו). ובעיני ר”ע לא היתה דרשה זו יפה מפני שהיא נראית גסה (מכיל' שמות יד, כט) אך באמת נאוה מאד עקר מליצה זו, כי פרעה יצא בכלי מלחמתו ברכבו ובפרשיו אל תוך הים (שמות יד, כג) ובחֵמה גדולה (טו, ט) ועל כן יצא הקב“ה בכל זעמו ”חרה… אפך… עברתך“ (חבקוק ג, ח) והמליצה מכֻונת כנגד מליצת שירת הים ”חרונך (שמות טו, ז) “אפיך” (ח)  ↩

  206. חבקוק ג, ז.ומליצת “און” היא לשון צרה (עיין תהלים צ, י; קיט קלג. משלי כב, ח.  ↩

  207. חבקוק שם.  ↩

  208. “ראוך יחילו הרים… נשא תהום קולו”. (חבקוק ג, י) מליצה מלאה יופי היא על הרעש: “זרם מים עבר”. (שם) יזכיר את בקיעת המעינות ושטף הימים שהי‘ אז. ועיין מוצא דבר: מפלת סנחריב בספרנו ח“ב. רום ידיהו נשא” (שם) הוא רמז למליצת ישעי’: “ינופף ידו הר בת ציון (ישעי' י, לב) שנאמרה בסנחריב. ”שמש ירח עמד זבולה“ (חבקוק, יא) רמז הוא לתשובת ”הצל במעלות אחז“ (מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח) שהיתה ביום ”מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה“. (ס“ע, כ”ג) ועיין מ”ד מפלת סנחריב. “לישע את משיחך”. (חבקוק יג) כנוי לחזק; מחצת ראש מבית רשע…. נקבת במטיו ראש פרזיו“. (שם י"ד) היא מליצה למיתת סנחריב (מ"ב יט, לז. ישע' לז, לח) ומלת ”במטיו“ היא כנוי לבניו שהרגוהו, כי האב הוא הגזע והבנים הם המטות ”ראש פרזיו“ לאמר: מושלו ומלכו ולשון רבים של פרזיו, הוא לשון רבוי של גדולה והכתיב ”פרזו".  ↩

  209. חבקוק יח–יט.  ↩

  210. עיין מכילתא שמות טו, י.על פסוק “לא נמות” (חבקוק א, יב).  ↩

  211. ירמי' א, א.  ↩

  212. רחוק הוא מאד להחליט, כי בן כ“ג היה ומבית אלעזר, כי לוא היה בן כ”ג, כי עתה לא הֵעזו בו הכהנים את פניהם כל כך וכמעט ברור הוא, כי היה מבני איתמר, כי ענתות עיר מולדתו, היתה מושב בני איתמר, אשר עליהם נחשב גם אביתר (מ"א ב, כו) ויחס אביתר תמצא במגלת היחס של הכהנים בסוף ח"א.  ↩

  213. ירמי' שם.  ↩

  214. כט, כז.  ↩

  215. לב, ו. ז. ח. ט. יב.  ↩

  216. טז, ב.  ↩

  217. א, ב; כה, ג; לו, ב.  ↩

  218. א, ו.  ↩

  219. יח; טו, כ.  ↩

  220. ו, כז.  ↩

  221. ג, ו.  ↩

  222. י.  ↩

  223. כ, י.  ↩

  224. יב, ו.ועיין תרגום יונתן ורד“ק לפסוק ה' ורש”י לפסוק ד' ואברבנאל.  ↩

  225. יא, כא.  ↩

  226. טו, יח; יז, יד.  ↩

  227. טז, ח.  ↩

  228. טו, יז.  ↩

  229. טו, י.  ↩

  230. טו, יט.  ↩

  231. טז.  ↩

  232. כגון אזור הפשתים (יג, א–ב. בית היוצר (יח, ב–ג) בקבוק יוצר חרש (י"ט, א') ומוסרות ומוטות (כז, ב)  ↩

  233. כגון מראה המקל השקד (א, יא) הסיר הנפוח (יג) “ראיתי את הארץ (ד, כג–כו) שני דודאי תאנים (כד, א–ב) ”והנה כל הנשים" (לח, כא–כב).  ↩

  234. ל, ב–ג; לו, ב.  ↩

  235. לו, א–ד; מה, א.  ↩

  236. לב, יב.  ↩

  237. שריה שר המנוחה לצדקיהו היה אחי ברוך (נ“א, נ”ט)  ↩

  238. לו, כו. לב  ↩

  239. מה, ג–ה.  ↩

  240. כה, יג; לו, ב; מו, א.  ↩

  241. נ, א; נא, נט–ס.  ↩

  242. ב, יג; יז, ז–ח.יג; יח. יד.  ↩

  243. ב, יז; יז, ו.  ↩

  244. יז, יא.לדעתנו “ואחריתו יהיה נבָל” יהיה כמו נבֵל, הב‘ בצֵרה לאמר כעלה נובלת שאין לה מים, יען כי רחק ממקור חיים ה’. ורד“ק והאברבנאל הרגישו בפירוש ”נבל" מעין זה.  ↩

  245. ח, ט.  ↩

  246. ט, כב–כג.  ↩

  247. שם.כב, טו–טז.  ↩

  248. י, יב; לב, יז.  ↩

  249. ה, כב.  ↩

  250. י, יא.  ↩

  251. יד, כב.  ↩

  252. כג, כג.  ↩

  253. יא, כ; יז, י.  ↩

  254. כג, כד.  ↩

  255. י, ז.  ↩

  256. ירמי' יז, ה.  ↩

  257. י, ב.  ↩

  258. ה.  ↩

  259. יח, ו.  ↩

  260. טז, כ.  ↩

  261. ז, ד–יא.  ↩

  262. טז, יט.  ↩

  263. ט, כג.  ↩

  264. ב, יט; ד, יח, איכה, ג, לג–לח.  ↩

  265. ירמי' יז, י; כה, יב. יד; כז, ז; נ, כט. איכה ג, לט.  ↩

  266. ירמיה לב, יט.  ↩

  267. ב, כד; ח, יב; י, טו; יא, כג; כג, יב; כז, ז; מו, כא; מח, מד; מט, ח; נ, כז.לא; נא, יח.  ↩

  268. ז, ה–ז; יג, טז; כא, יב; כב, ב–ד.  ↩

  269. יח, ז–ח; כו, ג.  ↩

  270. ל. יא; מו, כח.  ↩

  271. ז, כט.  ↩

  272. ד, כז; ה, י. יח; ל, יא; מו, כח.  ↩

  273. לא, ג.  ↩

  274. לב, מ.  ↩

  275. ב, ג.  ↩

  276. כא.  ↩

  277. יא, טז.  ↩

  278. ג, ד; לא, ט.  ↩

  279. כ.  ↩

  280. יד, ט.  ↩

  281. ו, ב.  ↩

  282. ג, יז; יז, יב.  ↩

  283. לא, כג.  ↩

  284. כג, ה.  ↩

  285. ב, ב.  ↩

  286. י, טז.  ↩

  287. ירמי' ל, ז.  ↩

  288. כט, יב–יד.  ↩

  289. כה, ה.  ↩

  290. טז, יד–טו; כג, ז–ח.וכבר נבא מיכה המורשתי כעין זה (מיכה ז, טו).  ↩

  291. ירמי' כד, ז; לב, לט.  ↩

  292. לא, לד.  ↩

  293. שם; לג, ח; נ, כ.  ↩

  294. לא, לג.  ↩

  295. טז, יט.  ↩

  296. ג, טז–יז.  ↩

  297. ג, כא; לא, ט; ג, ד.  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: ימי החורבן

מאת

זאב יעבץ

ארוכה קטנה בראשית ימי צדקיהו. אלעשה וגמריהו מלאכי צדקיהו בבבל. מסע צדקיה ושריה בן נריה לבבל. הסריסים ורואי פני המלך. תגבורת השרים הרשעים בירושלם מיום גלות יהויכין. תחבולותיהם להפר האחוה בין הנשארים ובין גלות יהויכין. נכלי פלטיהו ויאזניהו. מזמתם מצלחת וצדקיהו מורד בנבוכדראצר, וכורת ברית עם מצרים. מחאת הנביאים. חיל הכשדים עולה על יהודה. שַמות בצפון הארץ. מצור על ירושלים. רמִיַת מצרים ורפיונה. ירמיהו פוגע בצדקיהו להכנע מפני נבוכדראצר. שלוח העבדים העברים כדת משה. חיל מצרים יוצא לעזרה. וחיל הכשדים עוזב המצור ונוסע לקראתו. כבוש העבדים מחדש. תוכחת ירמיהו ירמיהו עוזב את ירושלים נתפש ומוּשב, מֻכה בידי השרים ונִתן בכלא. אמונת המלך בדברי ירמיהו ורפיון ידי להצילו. חיל מצרים שב לארצו ותקות צדקיהו לאכזב. הרעב בעיר. נבואות ירמיהו בכלא. מושלך בידי השרים אל הבור מֻצל בידי עבד=מלך. לב המלך נע בין הנביא ובין השרים. הרעב והצמאון הולכים וגדלים. חרבן ערי השדה. הריסות מבצרי הערים. דֶבֶר בירושלים. מנוסה אל הארצות הקרובות. תום הלחם. העיר נבקעת. מנוסת צדקיה ושריו. נתפש ביד הכשדים. מובא רבלתה אל נבוכדראצר. בניו ושרים נהרגים ועיניו נקָרות והוא מרתק בזקים. נבוזראדן בירושלם. הרג רב בעם. שרפת המקדש בזת כלי הקדש הרס העיר וחומתה. גלות יהודה. הכהן הגדול וכהן המשנה ושרי צדקיהו מומתים ברבלה. דלת העם נשארים בארץ. משַמות. החרב הדבר והרעב. מעט מהרבה. שארית יהודה. איבת העמים הקטנים. גדליה בן אחיקם פקיד בארץ. ישרת לבו וערך פקודתו. ירמי' בא לשבת עמו. יוחנן בן קרח ויתר פלטי השרים נקבצים אליו המצפתה. הנמלטים אל הגוים נאספים אליו. הר הבית מקום מועד לעבודת ה‘. נכלי בעלים מלך עמון וישמעאל בן נתני’. אזהרת יוחנן לגדליהו מפני ישמעאל. תֻמת גדליהו. הרגת גדליהו ואנשיו. אכזריות ישמעאל ורוב חללי ידו. מנוסתו אל בעלים. יראת הנשארים מפני הכשדים. צאתם לשבת בגרות כמהם. החפץ לרדת מצרימה נעור בלב השארית. ירמיהו מונע אותם מזה. השרים מפוקפקים עוד בדעתם. מחלים פני ירמ' לדרוש את ה'. אוהבי מצרים הכריעו את השרים. כל השארית הולכת מצרימה וגוררת עמה את ירמיהו ואת ברוך. אבדן שארית יהודה בארצה. התולדות הרעות של הרגת גדליהו וצאת השארית מצרימה. תחית עבודת מלכת השמים בקרב באי מצרים. קנאת ירמיהו וריבם בו. אחרית גלות מצרים זאת. גלות נדחי עמון ומואב ביד נבוכדראצר בבלה. פלטים בצרפת הצידונית ובספרד הקפודקית:

3166–3179


ותעבורנה עוד שנים, אשר סר צדקיהו למשמעת מלך בבל והעם ישב לבטח, עת אשר שתתה עילם, גוי גדול ועתיק מראשי גויי בני שֵׁם1 מיד נבוכדנאצר, את כוס התרעלה. וישלח צדקיהו בשנה הראשונה למלכו, מלאכים לנבוכדראצר בבלה, לבקש ממנו חסד, או להעלות לו את מנחתו. ושני המלאכים האלה, הלא הם השר אלעשה בן לשפן הסופר, אשר עמד לפני יאשיהו אביו, וגמריהו בן חלקיהו2. ובשנה הרביעית עלה צדקיהו (3166–594) בעצם כבוד מלכותו אל מלך בבל3 לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, ועמו השר שריה בן נריה בן מחסיה רֵע המלך, אשר קראו לו בעת ההיא “שר מנוחה” לאמר השר המשעשע את המלך בנוחו מעבודתו, ואשר בידו יקריב לו מנחה האיש הבא להשתחוות לו, או אשר יעלה אליו למשפט4, כי בימי הרעה ההם, אשר גלה כל כבוד מבית מלכי יהודה, החלו ללכת גם הם בדרך מלכי הקדם, אשר דבר אין להם עם עמם. וינזר המלך אל היכלו ויעמד לפניו שרים, אשר רק הם היו "רואי פני המלך5, דבר אשר עד העת ההיא אין זכר לו בדברי הימים למלכי יהודה וישראל, ותקטן עוד זאת ותרם קרן הסריסים המשרתים את פני המלך, ותהי להם יד ושֵם בדברי הממלכה, ככל אשר היתה בימים ההם לשרים ולכהנים6. אך שריה שר המנוחה, אשר קרוב הדבר כי היה ראש רואי פני אדוניו, איש תמים היה, ותלמיד נאמן ומקשיב ירמיהו7 ככל אשר היה ברוך אחיו, אשר לא מש מן הנביא כל ימיו8. ומי יודע אם לא שׂם השר החסיד הזה את לבו לדבר על לב צדקיהו לשמור את אמונתו אל הכשדים, כאשר נשבע, לבלתי הבא שואה על שארית פלטת ישראל. אולם למיום גלו אלופי יהודה עם יהויכין מלכם, גלתה עמם הנדיבות ותפארת בית אב, ויתנשאו תחתם לפקידים בהיכל המלך, אנשים קשים, אשר שמו בשרירות לבם את אדוניהם הרך בידם, כחומר ביד היוצר. ויד השרים הנכבדים כבית שפן הסופר, וכשריה שר מנוחה הלכה ומטה. ולמען התגדל על השרים הטובים מהם, בני מרום העם ועל כל מבחר בני יהודה, אשר הגלו עם יכניה, התגאו הם ודלת עם הארץ, ויקראו מלא אחרי אחיהם הגולים “רחקו מעל ה'! לנו נתנה הארץ למורשה”9 ויעמוד להם הדבר הזה, להקשיח את לב יושבי יהודה וירושלים מאחיהם הגולים, לבלתי שים לב, פן יפקוד נבוכדראצר עון צדקיהו עליהם, בהתפרצו מפניו. ויפתו השרים, אשר קמו זה מקרוב המה ונביאי השקר, אשר שתו ידם עמם, למרוד במלך בבל. ושנים משרי העם, הלא המה פלטיהו בן בניהו ויאזניה בן עזור אחי חנניהו הנביא השקר מגבעון10 הערימו לשום פחד חרב בבל על פני העם11 ולעשות בנפשם שקר כי רק בכרתם ברית עם פרעה ישבו לבטח בארצם, וימשלו משל על ארץ ישראל ויאמרו “היא הסיר ואנחנו הבשר” לאמר ככל אשר לא יצא הבשר מן השיר עד התבשלו, כן לא אנחנו מן הארץ הזאת12, כי מצרים תהיה לנו לעזרה. ואף כי מת פלטיהו בן בניהו מהר מאד13, מזמתו ומעשיו לא מתו. ותצלח בידם מזמתם הרעה והנוראה הזאת, אשר שמה קץ לממלכת בית יהודה, ויפשע צדקיהו מתחת יד בבל14 (3169–591) וישלח צדקיהו את מלאכיו מצרימה, לדבר על לב פרעה מלכה, לתת לו סוסים ורכב15 ועם רב.

וירע מאד בעיני הנביאים, כי חלל מלך יהודה את בריתו16, כי בדבר הזה חתם בעצם ידו, את המשפט החרוץ על עמו על ממלכתו ועל ארצו. ויער את “האריה מִסֻבכו” את מלך בבל משחית גוים, אשר האמין בו עד העת ההיא, ולא אמר לנגוע בו לרעה, לגום כיום מרבצו לעלות עליו ולעשות בו כלה. ויעל נבוכדראצר בשנה התשיעית למלוך צדקיהו הוא “וכל חילו וכל ממלכות ארץ ממשלת ידו”. ויפשטו גדודיו בכל ערי יהודה ויתן את הארץ לשממה ממדבר רבלה17, אשר שם תקע את מחנהו. ובעשור לחדש טבת סמך אל העיר (3172–588) ויבן עליה דיק וישפוך עליה סוללה וישם את העיר במצור. ויעד ירמיהו הנביא במלאכות ה' במלך צדקיהו השכם והעד, כי רק בדבר הזה יציל את נפשו ואת ביתו ואת עמו, אם יצא אל שרי מלך בבל והתרצה אליהם, להכנע מפני אדוניהם, ולא שמע אליו מלך יהודה ההולך בעצת שריו, אשר נטה לבם אחרי מצרים. וירבו הימים ומחיל מצרים, אשר אמר פרעה לשלוח לצדקיהו לעזרה, אין קול ואין קשב. וירך מאד לב המלך וישלח שנים משריו, את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן, אשר היה פקיד נגיד בבית ה‘18 אל ירמיהו להתפלל לה’, כי יתן בלב הכשדים להעלות מעל ישראל. ויען הנביא את המלך ביד מלאכיו, כי המעט מן המלחמה, כי לא תרפה ממנו, כי אם חזוק תחזק עליו מאד, ופלטה לא תהיה לעם מפני הכשדים, בלתי אם בצאתם להם לשום את נפשם אל משמעתם. כי בכל היות נבוכדנאצר מלך עז רודה באף גוים, לא בקש מיד העמים הנכנעים לו, בלתי אם משמעת, ועל כן פִּתַּח את יויקים מן הנחשתים, אשר שם עליו, וירף את ידו ממנו ולא הוליכו בבלה. וגם אחרי התפרץ יויקים מפניו, לא פקד את עונו על הארץ כֻלה, כי אם על בנו, אשר הגלהו ויאסרהו ויושב על הכסא אחד מאחי המלך, את צדקיהו. ולוא שמע הפעם המלך צדקיהו והעם אל העצה, אשר יעץ הנביא בשם ה‘, כי עתה היתה להם פלטה. אך לדבר הזה, לא נטה צדקיהו און. ובכל זאת עוללו לנפשו דברי המוסר, אשר בהם חתם הנביא את דבריו, אשר השיב בידי מלאכי צדקיהו לאמר: "בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק"19 ויכבות ברית את כל העם, אשר בירושלם להקים את הדבר אשר צוה משה מפי ה' לשלח איש את עבדו העברי ואת אמתו העבריה חפשים מקץ שש שנים לעבדם. או בבוא שנת היובל. וישחטו עגל בן בקר, ויבתרוהו בתָּוך, ויעבור המלך בין הבתרים, את שרי יהודה ושרי ירושלים, את הסריסים ואת הכהנים ואת ראשי עם הארץ, ויעמוד כל העם בברית, וישלחו את עבדיהם ואת אמהותיהם לחפשי, וייטב הדבר מאד בעיני הנביאים ובעיני כל ישרי לב ויצפו לתשועת ה'.

ויהי עד כה ועד כה, וחיל פרעה יצא ממצרים לעזור את צדקיהו וישמעו הכשדים ויעלו מעל ירושלים ויסעו לקראתם לקדם את פניהם. ויראו בני ישראל כי נעלמו הכשדים מעל עיר ממלכתם וישמחו, כי השא השיאו את נפשם, כי לא ישובו עוד להלחם בם20. ובני הבליעל אשר בקרב העם ראו כי היתה הרוחה21 ויכבידו את לבם, וישובו ויכבשו את העבדים והאמהות העברים והעבריות, אשר שלחו זה מעט ויחזיקו בם. ויך אותם ירמיהו בשבט פיו, על הנבלה הגדולה הזאת, וינבא להם את אחריתם המרה. ויגדל מאד בעיני חכמי ישראל לדורותיהם עון השרים והעם אשר שבו להתעמר באחיהם ואחיותיהם עצמם ובשרם. ויחשב בעיניהם למקור הרעה הבאה עליהם22, כי חרות העם סם חיים לישראל הוא מעודו ושלטון איש באחיו כרעל וכרקב יעלה בו. ויקץ ירמיהו לשבת עוד בתוך העם החורשים עליו רעה, ויתחמק מן העיר לבא ארצה בנימין, לשבת שם בין דלת העם. ויהי הוא יוצא בשער בנימין, ויתפשהו בעל פקדות שמו יראיה, וישם לו עלילות דברים לאמר “אל הכשדים אתה נופל”. ולא שעה האיש הקשה לדברי הנביא, ויסגירהו בידי השרים העוינים אותו. ויכו הזדים העריצים האלה את איש האלהים, וישימו אותו בבית יהונתן הסופר, אשר אותו שמו בימי המצור לבית הכלא ואת פי המלך לא שאלו. והמלך אשר רפו ידיו מאד, לא עמד לבו למרות את פי עבדיו, אף כי האמן האמין המלך בדבר אלהים, אשר בפי הנביא גם בעת ההיא. ויהי בהציק אותו רוחו לדרוש את ה' ויירא מפני עבדיו להביא אותו אליו לעין כל ויקרא אותו אל היכלו בסתר חדר בחדר, וישאלהו: “היש דבר מאת ה'?” ולא הכחיד הנביא המדֻכה והמעֻנה את דברו ויענהו: “יש, ביד מלך בבל תנתן”. ויתאונן ירמיהו במרי שיחו באזני צדקיהו על העול הנעשה לו על לא דבר, רק על דברו אמת בשם ה'. ויקרא: “מה חטאתי לך ולעבדיך ולעם הזה, כי נתתם אותי אל בית הכלא, ואיה נביאיכם, אשר נבאו לכם לאמר, לא יבא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת?” ותדאב מאד נפש המלך, אשר לב טהור היה לו, אך ידו הרפה לא מצאה למשול ברוחו לעשות דבר למרות עיני שריו הקשים, אשר היה בידם כחומר חותם. ולא קרא לירמיה דרור, כי אם שנה את כלאו ויוציאהו מבית יונתן הסופר, אשר שם עיפה נפשו למות, ויפקד אותו בחצר המטרה, אשר אסירי המלך אסורים שם23, ויצו לתת לו ככר לחם ליום. והרעב בעיר הלך הלוך וחזק, אחרי שוב חיל מצרים, המבטח הבוגד לארצו, וחיל הכשדים שבו לצור על העיר בחזקה. את מפח נפש העם בעזוב אותו פרעה בעל בריתו לנפשו ביד אויביו, הביע המקונן בנהמת לב ובנפש מרה:

עו­דֵינוּ תִכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל.

בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁיעַ24


וככל אשר העמיד ירמיהו את פניו לעיני המלך והשרים להראות להם את הרעה, אשר נגד פניהם, כן התנשאה רוח קדשו ממעל למדת ימיו הרעים, וישא עין למרחוק אל הטוב הצפון לעמו לימים הבאים. וחצר המטרה לא היה הפעם לירמיהו לבית כלא, כי אם למנוח ולמקלט, כי במקום הזה, אשר נסתר מעיניו עמל המלוכה ודבריה היגעים, הרבה להוכיח באזני האסורים היושבים עמו, כי לא לעולם יקצוף ה‘, ואם אמנם גָלה יגלה העם, לא יארכו הימים ושב העם להאחז על אדמתו. ולמען חזק את דברו קנה מאת חנמאל הענתותי בן שלום דודו, חלקת שדה לאות, כי “עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. ותקטן עוד זאת ויחדש בעיניהם את כבוד בית דוד ובית אהרן, אשר החלו בני ישראל להתיאש מהם, בראותם את ידם המטה ויחליטו, כי מאס ה’ שתי המשפחות אשר בחר בהן25 וכתולדה נאמנה לדעה הזאת, היתה דעה אחרת רעה עוד ממנה, כי עוד מעט ושבת ישראל מהיות גוי26. על הדבר הזה נשא הנביא את קולו בכח ובהדר, בכבוד ועוז. ובעת אשר נואש כל איש רואה לעינים מחיי העם, אשר נחתה חרב קשה חדה ושנונה על רוך צוארו, חזה ירמיהו, כי כימי עולם ימי הגוי הזה.

כֹּה אָמַר יְהֹוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים

לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ;

אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם יְהֹוָה, גַּם זֶרַע

יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים27.


אך בכל החזיון הנאדר הזה, לא העלים את הצרה הקרובה לבא. ולא חדל גם בבית כלאו28 לשלוח את דבריו אל העם השכם ושלוח, כי היושב בעיר ימות ורק האיש היוצא אל הכשדים והיתה לו נפשו לשלל. ויאיצו השרים במלך להמית את ירמיהו. וצדקיהו רפֵה הידים לא מצא את לבבו ואת ידיו לחשוך אותם מרעה.

ויקחו השרים הרשעים את ירמיהו וישליכו אותו אל בור מלא טיט ויטבע ירמיהו ויהי כפשע בינו ובין המות. וישמע עבד-מלך הסריס את דבר הרע הזה, וימהר אל אדוניו המלך וישם נגד פניו את נבלות שריו, ויפצר בו למלט את נפש ירמיהו ממות ומרעב. וימלא המלך את ידו וירץ הסריס אל הבור הוא ושלשים איש עמו וימשכו ויעלוהו מן הבור, וישבהו לחצר המטרה. וצדקיהו אשר קשי יומו הציקהו מאד ולא ידע שָלֵו, שלח עוד הפעם בצרת נפשו לקרא לירמיהו ולשמוע את דבר ה' אשר בפיו, ולא הפיל ירמיהו גם הפעם ההיא דבר מדברו הראשון, ויפגע בו לחוס על נפשו ועל עמו, לצאת אל שרי מלך בבל. ויחנן קולו וידבר תחנונים לאמר “שמע נא בקול ה', לאשר אני דובר אליך וייטב לך ותחי נפשך”29. וישו לנגדו את כל הרעה הגדולה הנשקפת לו אם יחדל לצאת, ולא מצא צדקיהו די עֹז בלבו לשמוע לקול הנביא, ויהי נהלך כצל אחרי שריו הסוררים.

וחיל מלך בבל החונים על ירושלם, ישבו במחניהם וידיהם בחיקם, ויחכו בארך רוח ובנפש שוקטה, כי לא ירחק היום, ועיפה נפש העם הנצורים בתוך העיר, כי ידעו כי נשבר מפני המצור, מטה הלחם בירושלם. והמים הולכים הלוך וחסֹר וגם מעט הלחם והמים אשר במשקל ובמשורה יבאו, יאכלו וישתו יושבי העיר בדאגה ובשממון30, ולא כלו הכשדים את כחם להרוס אל החומה בחיל ועזוז. ויעברו להם מרבית ימי המצור במלחמות, אשר נלחמו גדודיהם בערי הבצורות, אשר שמה נאספו גם יושבי ערי השדה31; ויהרסו את מבצריהם32 ויגיעום לארץ ויתרימו את הערים, ותהיינה לכיש ועזקה אשר בשפלה33, אשר בִצר רחבעם34 ערי המבצר האחרונות, אשר עמדו בפני הכשדים35, ועד כה ועד כה ואנשי המלחמה הולכים ודלים וחומת ירושלם, אשר כמעט כל מלכי בית דוד לדורותיהם, שמו את לבם לְבַצֵר אותה למהר לסתום בה כל פרץ ולחזק בה את כל בדק, היתה עזה מאד מאד, וברוב עֻזה לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם"36. אך אויב אדיר ונורא מאד מקרב העיר, קם לישראל, הלא הוא הרעב הכבד מאד בכל צבא בלהותיו, אשר דמותן ערוכה בכל קדרות צבעיה ובכל עזוז נוראותיה על ספר הקינות37, ואת יתר הרעב, אכל בנו הנולד לו, הלא הוא הדֶבֶר המשכל, אשר הרבה לשכל את העם כעמיר מאחרי הקוצר38. ויפשוט הדֶבֶר בכל ארץ יהודה39 ורבים מן הנצורים, אשר תמו לגוע ברעב, נמלטו מן העיר ויברחו אל הארצות אשר מסביב40 וישבו בתוך הגוים השאטים אותם מסביב, הלא המה עמון ומואב ואדום.

ויהי בשנה השלישית לימי המצור, בתשעה לחדש תמוז, בהִוָדע לכשים, כי תם כל הלחם מן העיר41, ויקומו ויכוננו את כלי מפצם אל החומה, ויתחזקו ויבקיעו אליהם את העיר בטח, וכח לא היה עוד באנשי החיל הרעבים לעמוד בפניהם ולהבריחם מעל החומה ויפרצו הכשדים העירה כפרץ מים, וישטפו ויפשטו בכל חוצותיה. ושרי מלך בבל שמו את כסאם בשער התָּוֶך42. ויהי כראות צדקיהו ושריו, כי כלתה הרעה אליו ואל עמו, ויאבד לבם ותרפינה ידי אנשי המלחמה ויברחו המה ואדוניהם דרך גן המלך אל ערבות הירדן. וירדפו אחריהם חיל הכשדים וישיגו אותם בערבות ירחו, ויפוצו אנשי חיל ישראל מעל המלך, וימלט איש על נפשו ויתפשו חיל הרודפים את המלך האֻמלל הזה, ויעלו אותו אל עיר רבלה אשר בארץ חמת, בין ערי הלבנון כי שם שָׂם נבוכדראצר את מחנהו. וידבר מלך בבל את צדקיהו משפטים על חללו את הברית, אשר כרת לו וישפטהו משפט אכזרי מאד, וישחט לעיניו בעברתו הקשה כשאול, את כל חורי יהודה, אשר יעצוהו לפרוק את עֻלו, וישחת את רחמיו ככפיר מיער וישחט לעיני המלך האֻמלל את בניו מחמדי נפשו. והדבר הזה היה מראה העינים האחרון למלך העלוב, כי אחרי ראות האב הרך הזה בעותי אלוה, אשר גבור אמיץ לֵב לא יכילם, חשכה הארץ בעדו, כי נקר נבוכדראצר העריץ את שתי עיניו ויעַוְרהו וגם אחרי כן לא שלח אותו לנפשו ויאסרהו בנחשתים ויעצרהו עמו ברבלה.

ובשבעה לחדש החמישי עלה נבוזראדן רב הטבחים על ירושלם ויבא אל המקדש ויעש שם הרג רב בכהנים ובנביאים43 ובבחורי44 מרום העם, אשר שרדו שמה. ויצת אש בחמדת ישראל בבית ה' (3174–586) אשר היה גאון עֻזם, מחמד עיניהם ומשוש תפארתם זה ארבע מאות שנה, ויהי גם הבית הגדול והקדוש הזה למאכֹלת אש. ותגָדע ביום הוא קרן ישראל ויצא ממנו כל הדרו. ואת יתר כלי הזהב, אשר נותר בבית ה' מגלות יהויקים, בזזו הכשדים, ואת הים ואת העמודים ואת המכונות, אשר עשו להם שֵׁם ביפי מלאכתם, שברו חרשי המשחית וישאו את נחשתם בבלה. ואת חומות העיר מסביב נתצו ויעשו את ירושלם, אשר היתה כחותם על לב ישראל, לתל שממה. ויבֵא נבוזראדן את כל יושבי ירושלם הרמתה ויגל אותם משם אסורים בזקים45 בבלה, בתוך כל אנשי יהודה ויולך עמם גם את הנופלים, אשר נפלו על חיל הכשדים ולא השאיר בארץ, כי אם את דלת העם, אשר אין להם כל. ואת שריה הכהן הגדול, ואת צפניהו כהן המשנה, ואת שומרי הסף, ואת השרים רואי פני המלך, ואת שר הצבא המצביא את עם הארץ וששים איש מאנשיו, לקח נבוזראדן ויולך אותם דבלתה, ויך אותם נבוכדראצר וימיתם. ואת צדקיהו המלך האחרון לישראל בימי הבית הראשון, הוליך עמו נבוכדראצר בבלה ואת יהוצדק בן הכהן הגדול שרָיָהו המומת, אסר בזקים ויגל גם אותו בבלה46. ותעבור על יהודה כוס חמת ה' ככל אשר חזה ירמיה הנביא זה ארבעים שנה. וַיִמַקוּ וַיָמֹכוּ בני עם יהודה, כי הרבה לאכול בם הרעב הדבר והחרב47 וישארו רק “מעט מהרבה”48. וככל אשר קראו אחרי גלות עשרת השבטים ליהודה ובנימן “שארית ישראל”49 כן קראו ליתר הפלטה הנשארת מכף מלך בבל “שארית יהודה”50. ויכתב בספר הזכרונות, אשר לבבל, שֵׁם העיר ירושלם לעיר מתפרצת מפני אדוניה כל ימיה51.

ויהי המעט לישראל, אשר מצאה אותו מיד הכשדים, ויצו ה' לו גם את כל סביביו צריו52 וישחקו על משבתיה53 ויתכבדו העמים הקטנים, אשר מסביב בקלון ישראל, העם הגדול אשר בתוכם, וישמחו לאידו גם לפני נפלו, בראותם, כי הולך הוא ודל, עד כי יקטן גם הוא כמוהם54. אולם בנפול ירושלם לפני צר, נגלתה כל רשעת שכני יהודה הרעים, וכל עברתם השמורה בלבם. ויהי הלעג והמשטמה לאחדים בפיהם ובלבבם, וישאפו כל העמים, אשר מסביב לרשת את הארץ, אשר נעזבה מיושביה. ויתגדל העם הקטן מואב על ישראל וישם לשחוק ולחרפה אותו ואת עבודת אלהיו55. ועל החרפה, אשר חרף מואב את הגוי הנדכה, הוסיף עמון אחיו עצה ומזמה, ותקטן בעיניו נחלת גָד אשר בעבר הירדן, אשר נאחז בה וישב בשעריה56 וישמח בכל שאט נפשו “על אדמת ישראל, כי נשַמה” ועל עמה כי הלך בגולה57, כי נשא העם השפל הזה את עינו הרמה לרשת גם אותה; אך משני אלה הרשיעה אדום, אשר לא ידעה כל מעצור לרוח נקמתה ולעברת זדונה58. ויהי הנקל בעיני העם הזה הקטן בגוים, כי הרחיב את נפשו להסב אליו את כל אדמת יהודה ואפרים הגדולה והרחבה59, וישחתו את רחמיהם מן העם האֻמלל והנדח, אשר כלתה אליו הרעה, ויארבו על הדרכים ויגירו על ידי חרב, את כל פליט, אשר נס לו על נפשו60, ואת אשר לא אכלה חרבם הסגירו ביד אויב61. וגם פלשתים הקטנה, אשר קרבו ימיה למות, התנערה גם היא עוד הפעם, וַתִּלָוֶה על אדום ותנח גם היא את חמתה ביהודה שכנתה, אשר גלתה מביתה ומנחלתה62. ותמר נפש ישראל למן העת ההיא על אדום מאד ויוציאו סופרי הקדש את כל רוחם על העם הבליעל והקשה הזה, אשר לא ידע את נפש עם גולה63. ויקם איש נביא ושמו עובדיה64, אשר חזה על אדום, את הרעות אשר תמצאינה אותו וכי עוד יבא יום והיתה אדום ופלשת לישראל למורשה65. ותשמח גם צור מאד על לכת ישראל בגולה, אך הרוכלת הנוכלת הזאת, אשר עיניה אל הבצע, לא ששה על הארץ כי אם על סחרה, אשר נסב אליה66. כי בשבת ישראל על אדמתו, גדל מסחרו, על כן צרה בו עין צור מאד ותתנכל להרע ולהצר ולהקים עליו אורבים ככל אשר מצאה ידה, עתה בא היום אשר קותה להמלא מחרבן ארץ ישראל.

ובכל הרעות הנוראות, אשר באו כתֻמן על ארץ ישראל, לא נשקפה בלתי אם נחמה אחת קטנה, כי הפקיד נבוזראדן את השר גדליהו בן אחיקם, איש בר לבב וטהר ידים מבית השרים הנכבדים, בית שפן הסופר, על שארית הפלטה אשר נשארו מדלת העם ביהודה, ועל הנשים והטף אשר נפלו אנשיהם ואבותיהם במלחמה. גם את בנות המלך לא הוליך נבוזראדן שֶבי, ויפקד גם אותן גם את סריסיהן67 ביד השר הנאמן גדליהו בן אחיקם. ויהי כאשר קרא נבוזראדן במצות אדוניו דרור לירמיהו, אשר הובל אסור באזקים הרמתה בתוך כל גולי יהודה וירושלם, וישלחהו לחפשי בדברים טובים, וישיבהו אל גדליהו וברוך בן נריה עמו68, ותהי תקוה לשארית יהודה, כי שני האנשים האלה, ירמיהו ברוח אלהים אשר בקרבו, וגדליהו בכבודו בעיני מלך בבל, יהיו למרכז חדש, אשר מעט מעט יגדל ושב והיה לקהל גדול. וישם גדליהו את משכנו במצפה במקום, אשר יעד נבוכדראצר לשלוח שמה פעם בפעם את שריו, לדעת מה יעשה בארץ69. וכל שרי החיל, אשר ברחו עם צדיקו ויפוצו מעליו בערבות ירחו ויחבאו בשדה, שמעו כי היתה רוחה “כי נתן מלךְ בבל שארית ליהודה” בהפקידו לנציב את בן אחיקם הטוב גם עם ה' וגם עם אנשים. ויצאו ממחבואיהם יוחנן בן קרח שר החיל ויונתן אחיו ויתר שרי החילים ואנשיהם ויבאו אל גדליהו, לשום את נפשם אל משמעתו. אך בכל זאת יראו, פן יתפשום הכשדים והמיתום. וישבע להם גדליהו, כי לא יגעו בהם לרעה, אם יעבדו את מלך בבל, וייטב הדבר בעיניהם ויתפשו את הערים הנעזבות וישבו בהן. ויצו אותם גדליהו ויאספו וישימו בכליהם את שארית המזון, אשר נשאר בארץ, אשר היתה למבוסה ולמרמס בימי המצור והמלחמה. וילך מעט העם, אשר עם גדליהו הלוך ורב מיום ליום, כי כל הפלטים, אשר נמלטו בימי המלחמה מפני החרב והרעב ארצה עמון ומואב ואדום ואל יתר הארצות הקרובות נלאו לשאת את כלמת הגוים, אשר חרפו אותם לאמר “אספי רעב”70 אתם, ויקבצו כלם אל גדליהו המצפתה ויאספו מזון רב מאד. וירחב כמעט לב שארית יהודה, ושרידי העם, אשר שרדו זער שם זער שם בערים, החלו לעלות אל הר הקֹדש, לחונן את עפרו ולהעלות מנחה ולבונה על מזבח ה' ההרוס. אך לא בשמחה ובשירים ובחלילים עלו שם כבימי מחמדיהם, כי אם מתגודדים, קרועי בגדים, ושבורי לב71. אך גם הארוכה הקטנה, אשר החלה לעלות לבת יהודה, גזלה את שנת שכני יהודה הרעים מעיניהם ויערם בעליס מלך בני עמון, להקים צודה לנפש גדליהו, ויקן את לב ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, אשר מזרע המלוכה, איש דמים ומרמה, כי ידע בעליס כי בָזֹה יבזה ישמעאל בעיניו לסור למשמעת איש, אשר לא בן מלכים הוא; ויסת אותו להרג את גדליהו. ויגֻנב הדבר הרע הזה אל אזני שרי החילים וימהרו אל גדליהו להזהירו מרעתו, ויוחנן בן קרח דבר על לבו בסתר למלא את ידו, להמית את ישמעאל החורש רעה על גדליהו, ואינו שׁוֶה באבדן שארית יהודה. ויחשוך גליהו את יוחנן מעשות דבר לישמעאל באמרו בתֻמתו, כי רק דבה רעה היא. ויהי בשלש לחדש תשרי72 ויבא ישמעאל כאיש שלום ועשרה אנשים עמו אל המשתה, אשר עשה גדליהו בן אחיקם לרבי מלך בבל אשר באו המצפתה, לראות את שלום הארץ. וגם יוחנן בן קרח וגם איש מיתר שרי החילים, לא היה ביום ההוא במצפה. וקרוב הדבר מאד, כי בכל הבטחון, אשר בטחו שרי החיל בגדליה התמים ובדבריו, אשר נשבע להם, כי אין כל רעה נשקפה להם מיד הכשדים, הגה לבם אימה להֵראות אל רבי המלך. ויהי כטוב לב הקרואים ביין, ויקם ישמעאל ואנשיו בטח, ויכו את גדליהו הצדיק בחרק וימיתוהו, ויהרגו גם את שרי הכשדים וגם את מעט אנשי המלחמה, גם את כל בני ישראל, אשר היו עם גדליהו. ותהי מהומה במצפה ופחד פתאום. ולא מצאו יתר אנשי העיר את ידיהם ואת רגליהם וילכו שבי לפני ישמעאל הנבל ולפני מעט אנשי הבליעל, אשר עמו וגם את בנות המלך הרכות והענגות, אשר גם נבוזראדן רב הטבחים, לא ערב את לבו לנגוע בהן לרעה, שׁבה ישמעאל העריץ הזה, להוליך אותן אל ארץ בני עמון. ויהי המעט ממנו כל הרעות והנבלות האלה ויַשגה בדרך שמונים איש משכם ומשילו ומשמרון תמימים עוברי בטח, אשר אמרו לעלות להקטיר מנחה ולבונה ולנסוך נסך דמעה על שממות מזבח ה'. ויגנוב הנבל החנף את לב אבלי ציון אלה, בהשמיעו באזניהם גם הוא, קול בוכים, וידבר על לבם ללכת עמו אל בן אחיקם, ובבואם אל המצפה, אשר שם הניח את עדת מרעיו, ויפל עליהם הוא ואנשיו וישחטם ולא הותיר מהם, כי אם עשרה אנשים, אשר אמרו לתת לו כופר נפשם מטמֻני מזון, אשר יש להם בשדה. ויהי ביום השלישי אחרי הכותו את גדליהו, ואחרי הרבותו חללים לרוב מאד, ויקח את כל שרידי חרבו, ויולך אותם שבי ארצה בני עמון, למען האבד שריד למצפה, אשר היתה לצנינים בעיני בעלים אדוניו. אך עצתו זאת להסגיר את שׁביוֹ ביד בני עמון לא קמה בידו, כי עד כה ועד כה נגלה הדבר ליוחנן בן קרח ולשרי החילים. ויחלץ הוא וכל אנשיו ויצאו להלחם עליו ולנקום מידו את נקמת דמי גדליהו וימצאו אותו על יד גבעון. ויהי כראות השבויים את יוחנן ואת מחנהו, ותחזקנה ידיהם ויקומו ויעברו כלם אל יוחנן. וישמעאל ראה כי לא תהיה לו תקומה, וימלט בשמונה אנשים ארצה בני עמון ולא שם יוחנן וכל העם אשר עמו את פניהם עוד המצפתה, כי יראו לשבת שם מפני הכשדים, אשר התבאש בהם ישמעאל, בהכותו את גדליהו פקיד מלך בבל ואת שרי הכשדים עמו. וישבו בגרות כִּמְהָם אשר אצל בית לחם. ויהי כאשר נואש העם במצפה וַתֵּעוֹר עוד הפעם אהבת מצרים בלבם, וירמיהו אשר על שכמו נתן משא כל העם למיום מות גדליהו, שבע עוד הפעם עמל ורוגז מיד שארית יהודה.

ויהי בתחלת שבתם בגרות כמהם, ויהי עוד לב שרי החילים ומרבית העם נאמן עם ירמיהו. ויגש אליו יוֹחנן בן קרח ויזניהו בן הושעיהו המעכתי 173) ויתר שרי החילים וכל העם מקטן ועד גדול ויחלו את פניו בלב שלם 274), להתפלל בעדם ולשאול באלהים איזו דרך יאחזו הפעם, ויעתר להם ירמיהו. ויהי עד כה ועד כה וימצאו אנשי האון את ידיהם לעשות שקר בנפש העם, כי יערים ברוך בן נריה להטות את לב ירמיהו כטוב בעיניו, כי בירמיהו יראו אנשי הבליעל לתת דופי. ויהי מקץ עשרת ימים, ויאסוף ירמיהו את הקהל ויצו אותם בשם ה‘, לשבת שקטים ושאננים בארץ אבותיהם וַיַבְטַח אותם כי לא תאֻנה להם כל רעה מיד מלך בבל. וישם לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם, אם ישימו את פניהם מצרימה. ויהי המעט מיוחנן ושרי החילים והעם, כי נהפך לבם מן הקצה אל הקצה בקרב הימים המעטים, ויענו את ירמיהו עזות, ויקחו את כל הנפש, אשר הפקיד נבוזראדן ביד גדליהו ואת בנות המלך וגם את ירמיהו ואת ברוך לקחו ביד חזקה, ויסיעו אותם עמם מצרימה. אז קמה עצת בעלים מלך בני עמון, כי נשמה ארץ אבותינו מיושביה ושכני יהודה הרעים פשטו עליה מסביב ויאחזו בה ויהיו לאבן נגף לישראל ימים רבים מאד. ותגדל הרעה אשר הרע הנבל הפושע ישמעאל בן נתניה לעמו, מרעת נבוזראדן רב הטבחים, אשר למלך בבל, כי נבוזראדן נתן עוד במצות אדוניו שארית ליהודה, והוא ברשעתו הגלה את השארית הזאת מעל אדמתה, וַיַסְגֵר את הארץ כלה בידי רשעי גוים אויבי ישראל. הוא השלים את החרבן בהמיתו את השר החסיד גדליהו בן אחיקם בן שפן בן אצליהו בן משלם75 על כן היה יום מות גדליהו ליום צום ואבל לישראל76 עד היום הזה ויגדל המספד ביום ההוא מדי שנה בשנה, כיום אשר בו נשרף בית ה’77.

ויוחנן בן קרח וקהל שארית יהודה באו מצרימה, וישבו במגדל ובנוף ובתחפנחס ובארץ פתרוס ותהי תחפנחס לראש מושב הנדחים האלה, אשר לא ביד אויב נדחו שמה, כי אם במשובתם ובאולתם. ותתמכרנה שם הנשים במצרים ארץ האלילים לאלהים אחרים, ותשובנה ותקטרנה למלכת השמים, ויד בעליהן עמן בדבר הזה. וישא ירמיהו הנביא בכח את קולו, להגיד להם פשעם, וישו לנגדם את אחריתם הרעה במצרים ואין שומע. ויהי מקץ שנים, ויקשרו המצרים על פרעה חפרע מלכם, על אשר בִּכֵּר את חיל היונים בני הנכר על חיל ילידי הארץ, ויהרגוהו. ויהי בחרות אף עם הארץ על כל בני עם אחר, ויניחו את חמתם גם בבני ישראל היושבים שם78 ויקומו גם על הגרים הגרורים ההם בחרב. ולא נמלטו מכל הקהל, כי אם פלטים מתי מספר79 ואת פלטי החרב האלה ואת ירמיהו ואת ברוך בן נריה בתוכם הוליך נבוכדראצר עמו ממצרים בבלה, אחרי הכותו את מצרים80.

גם ביתר הארצות הקרובות לארץ ישראל לא נותרה כל שארית וזכרון לאבותינו בימים ההם. ואף כי בהאסף אל גדליהו נדחי ישראל ממואב ומבני עמון ואדום, עוד נותרו מהם בעמון ובמואב רבים מאחיהם, לא עמדו הנותרים ימים רבים בארצות האלה. ויהי בעלות נבוכדראצר בשנה החמשית לגלות הארץ, על צֹר, וישב את ידו גם על שלשת העמים הקטנים האלה ותעבור גם עליהם כוס יהודה81 ואת נדחי ישראל היושבים בעמון ובמואב נפש שבע מאות ארבעים וחמש82 הוריד עמו בבלה (3179–581). ומכל דברי מושב בני ישראל בארצות ההן לא נודע בלתי אם הדבר הזה, כי הנדחים במואב היו בעיניהם באחרית ימי צדקיהו כיושבי בטח מפחד אויב83, ותֵּעזב גם ארץ אבותינו, גם הארצות אשר סביבותיה מצרים אדום עמון ומואב, מישראל. ויתגוררו מהם גלֻיות גם בצרפת ובספרד84, אך מהן לא נשאר כל זכר. והארץ האחת אשר שם שב מקור ישראל לנבוע, אחרי אשר כמעט היה לקפאון, היא בבל.

  1. בראשית י, כב.  ↩

  2. ירמי' כט, ג. ודבר זה היה קרוב “אחרי צאת יכניה המלך.. מירושלם” (ב').  ↩

  3. ירמי' נא, נט.  ↩

  4. עיין יונתן הרד"ק והאברבנאל.  ↩

  5. מ"ב כה, יט. ירמי' נב, כה.  ↩

  6. לד, יט; נב, כה; מל"ב שם.  ↩

  7. דבר זה עולה מן הפקודה אשר פקד ירמי' על שריה (נ"א, נט).  ↩

  8. מלבד קצת הדמיון שבין שריה לברוך במשמעתו לירמי', אשר הבאנו זה מעט, תמצא כי שניהם אחים בני אב אחד, ונכדי אבי אב אחד, היו (לב, יב=נא, נט).  ↩

  9. יחזק' יא, טו.  ↩

  10. א‘. ועיין ירמי’ כח, א.  ↩

  11. יחזקאל יא, ח.ועיין רש“י ורד”ק.  ↩

  12. יחזקאל ג.ורש“י ורד”ק.  ↩

  13. יחזקאל יא. יג.וממליצת “כלה אתה עושה” יש לשמוע קצת כי מגפה היתה שם.  ↩

  14. אם נתבונן היטב בפרשה ח. ט. י. יא. שבס‘ יחזקאל נראה כי היתה שם תחלת חזיונו בירושלם ברוח הנבואה. בפרשה ח’ פסוק ד‘ הוא אומר “והנה שם כבוד אלהי ישראל”. והכבוד הזה הוא המדבר אליו “ויאמר אלי” (ה') עד סוף הפרשה וסוף פרשה זו מחובר בפסוק “וקראו באזני קול גדול” (י"ח). אל ראש פרשה ט’ הפותחת במה שסימה שלפניה “ויקרא באזני בקול גדול” (ט, א) ולבוש הבדים שנזכר בפרשה ט‘ (ב') הוא הנזכר גם בפרשה (י, ב) ובכן שלש פרשיות אלו ח’, ט‘ י’ פרקי חזיון אחד הם. ועתה אם נראה כי גם פרשה י“א העוסקת ביאזניה ופלטיה מסימת ”ויעל כבוד ה‘ מתוך העיר (י“א כ”ג) על כרחנו אנו אומרים כי זהו הכבוד האמור בפרשה ח’ פסוק ד‘ מתפרש לפרטיו בפרשת י’ כי בפרשה י' אין אנו מוצאים שום זכר “כבוד” לעצמו. – ומליצת “ותשא אותי רוח” (יא, א) איננה אמורה על נשיאה מבבל לא“י כ”א ממקום למקום בעזרה כמו “ויבא אותי” (ח, ז. יד. יח) ואם כן החזיון אשר סיֵם במעשה פלטיה ויאזניהו, התחיל בזמן הרשום בראש פרשה “בשנה הששית בששי” למנין שנביא זה מונה תמיד, לאמר, לגלות יויכין; ואם כן זכינו לדין, כי תחלת המרד של צדיקו, היתה בשנת שש למלכו, כי שנות מלכותו ושנות גלות יויכין שוות.  ↩

  15. יחזקאל יז, טו.  ↩

  16. טז–יח; כא, כח. (ועיין רד"ק ואברבנאל) דהי"ב לו, יג.  ↩

  17. יחזקאל ו, יד.ועיין רד"ק.  ↩

  18. עיין ירמי' כט, כה. ומסתבר הדבר, כי הוא היה כהן המשנה שנהרג בימי החרבן (נב, כד; מ"ב כה, יח).  ↩

  19. ירמי' כא, יב.  ↩

  20. לז, ט.  ↩

  21. יש לדַיֵק היטב בדברי הנביא החותם את תוכחתו בדברים האלה: “ונתתי אותם וגו‘ (לד, כ) ביד… וביד חיל מלך בבל העולים מעליהם (כא) הנני מצוה… והשיבותים אל העיר הזאת ונלחמו וגו’” (כב). הא למדת כי דבר זה אירע אחרי עלות הכשדים, והעם קוה אז, כי לא ישובו עוד אויביהם לצור עליהם ולהלחם בהם.  ↩

  22. “גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה”(איכה א, ג) “על שגיאות פולחנא דהוו מפלחין באחוהין בני ישראל דאזדבנו להון ולא קרו חירותא לעבדיהון ולאמתהון דהוו מזרעית ישראל וכגון כך, אף אינון אתמסרו ביד עממיא” (תרגום שם). “ומרוב עבודה: על שהיו משתמשים בעבד עברי” (איכה רבה שם).  ↩

  23. זהו פרוש “בחצר המטרה, אשר בית מלך יהודה” (ירמי' לב, ב).  ↩

  24. איכה ד, יז.  ↩

  25. ירמי' לג, כד.  ↩

  26. שם.  ↩

  27. לא, לד–לה).  ↩

  28. עיין יוסיפוס (קדמוניות.4.7 X) שכִּוֵּן פה את הנכונה, כי נבואה זה נבא בבית כלאו.  ↩

  29. ירמי' לח, כ.  ↩

  30. יחזקאל ד, טז–יז; יב, יט.  ↩

  31. ירמי' ח, יד.  ↩

  32. איכה ב, ב. ה.  ↩

  33. יהוש' טו, לג. לה. לט.  ↩

  34. דהי"ב יא, ט.  ↩

  35. ירמי' לד, ז.  ↩

  36. איכה ד, יב.  ↩

  37. א, ו. יא. יט; ב, יב. יט. כ; ד, ד. ח. ט. י; ה, י.יחזקאל ה, י.  ↩

  38. כנבואת ירמ' (ירמי' ט, כא).  ↩

  39. “הרחוק בדֶבֶר ימות”. (יחזקאל ו, יב).  ↩

  40. לד, כט; לו, ל.  ↩

  41. מ"ב כה, ג; ירמי' נב, ו.  ↩

  42. לט. (כנבואת ירמי' א, טו).  ↩

  43. איכה ב, כ.  ↩

  44. דהי"ב לו, יז.  ↩

  45. ירמי' מ, א.  ↩

  46. דהי"א מ, מא. ועיין קדמוניות 7. 5, 8. X.  ↩

  47. יחזקאל ה, יב.  ↩

  48. ירמי' מב, ב.  ↩

  49. ישעי‘ מו, ג. ירמי’ ו, ט; לא, ז. יחזק‘ ט, ח. מיכה ב, יב. צפני’ ב, ט.  ↩

  50. ירמי' ט, טו; מב, טו. יט; מג, ה; מד, יב. יד. כה.  ↩

  51. עזרא ד, יט.  ↩

  52. איכה א, יז.  ↩

  53. א, ב. ז. ח. טז. יז. כא. כב; ב, אז. כב; ג, מו.  ↩

  54. לפי פשוטו זהו פירוש המקרא “הנה ככל הגוים בית יהודה” (יחזקאל כה, ה) לאמר: קטנה היא ככל הגוים, אשר סביבותיה כי אין להחזיק, כי הגוים עובדי האלילים כבר האמינו באהבת ה' המיוחדת לבני ישראל, ואח"כ חזרו ממנה.  ↩

  55. ירמי' מח. כז. מב.  ↩

  56. מט, א.  ↩

  57. יחזקאל כה, ג. ו.  ↩

  58. תהלים קלז, ז.  ↩

  59. יחזק' לה, י.  ↩

  60. כה, יב; לה, ה. עובדי' יד.  ↩

  61. עובד' שם.  ↩

  62. יחזק' טז, נז; כה, טו.  ↩

  63. תהלים קלז, ז; איכה ד, כא–כב.  ↩

  64. עובדיה נבא מעט אחרי החרבן, אחרי אבוד למראית עין כל ניר לבית יהודה “ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם”. (עובד' יב) “וגלות ירושלם” מפורשת בה (כ').  ↩

  65. עובד' יט.  ↩

  66. יחזק' כו, א–ב.  ↩

  67. עיין ירמי' מא, י. טו.  ↩

  68. ירמי‘ מג, ג, ו. ולפי דברי יוסיפוס (קדמ' 1 9 X) חלה ירמי’ את פני נבוכד' לשלוח את ברוך לחפשי ויעתר לו.  ↩

  69. עיין מ"ב, כה, כד–כה.  ↩

  70. יחזקאל לד, כט; לו, ל.  ↩

  71. ירמי' מא, ה. ועיין אברבנאל.  ↩

  72. החֹדש מפורש בירמיהו מא, א.והיום בס“ע כ”ו. בספרי דבר‘ לא, בתוספתא סוטה ו, י. ובמס’ ר“ה יח: ולדברי רד”ק האומר, כי נהרג ביו“ט של ר”ה (זכרי' ז, ה) אין רגלים, אך לִבֵּנו לא יאמין, כי יהיה דבר זה בשנה הראשונה לגלות יהודה.  ↩

  73. שֵם אבי יזניהו ושֵם מקומו מצטרפים משני פסוקים אלה: ירמי' מ, ח; מב, א.  ↩

  74. כן עולה מדברי העם (ה–ו).  ↩

  75. יחס גדליהו עולה מפסוקים אלה: מל"ב כב, ג=כה, כב.  ↩

  76. זכר' ז, ה; ח, יט.  ↩

  77. חכמי ישראל מעולם חשבו את צום גדליהו דומה באבלו לתשעה באב; “שקולה מיתתו כשרפת בית אלהינו” (ר"ה יח:) “והיה חרבן שני” (רד"ק זכרי' ז, ה) “ושתי הרעות האלה [חרבן ביהמ”ק והריגת גדלי'] ממין אחד היו ולא נתחלפו כ“א בפחות ויותר” (אברבנאל שם),  ↩

  78. עיין ירמי' מד, כט–ל. וראית כי מצרף הנביא את מפלת פרעה לפורענית ישראל במצרים. ואחרית המרה הזאת מרומזת במלת “חרב” השנויה והמשלשת בפרשה זו  ↩

  79. יד. כח.  ↩

  80. עיין ס“ע כ”ו וקדמ' 7, 9 X וצרֵף דברי שניהם.  ↩

  81. ירמי‘ פרשה מ“ח כלה; מ”ט, א–כב. יחזק’ פרשה כ“ח ופרשה ל”ה. עובד' א.  ↩

  82. ירמי‘ נב, ל. סדר עולם שם. קדמ’ שם.  ↩

  83. ירמי' כא. יג. והעמק והמישור בעבר הירדן היו ובחלק הראובני והגדי עד גלות עשרת השבטים וברשות מואב אחרי גלותם (מח, ח). ועיין ספרנו ח"א צד 9 הערה 1–2.  ↩

  84. עובד' כ. ואל יעל על לב הקורא, כי שמות אלה נקראו מעקרם על פרנציא ואיספמיא, כי באמתתם, שמות הם לשני מקומות הנמצאים מצפון לארץ ישראל: צרפת היא בפיניקיא ונקראה היא בלשונות העמים "סאראפֿאנד. או Sarepta והיא הנזכרת במקרא (מ"א יז, ח) וספרד היא בקפוטקיא Capadocien.  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: גלות בבל

מאת

זאב יעבץ

גדולת בבל עשרה וגבורתה עצביה והבליה. עלילת מראה בכל לנפש ישראל. הגולים הראשונים. ילדי בית דוד בהיכל נבודראצר. דניאל חניה מישאל ועזריה. חנוכם וכשרונם. עוז דניאל וחבריו. אסור מאכלות נעשה סיג לכל התורה. גלות ויכין. “הַגולָה”. מושב גולי יהויכין. כבוד שם יויכין בעיני הגולה. עלילות נשחתות. בית המרי. נביאי שקר ונבואות שקר. בריתם עם חבריהם ביהודה. אחאב בן קוליהו וצדקיהו בן מעשיהו. תעלוליהם ואחריתם. מכתב ירמיהו בבלה וריבו בנביאי השקר. מזמות שמעיה הנחלמי. תחלת נבואת יחזקאל. ריבו בעריצי עמו. נבואתו על חרבן ירושלם ועל תקון מדות העם. מגפה בבבל. בוא שמועת החרבן. גלות צדקיהו מובאה. גורל צדקיהו. שלוח יהוצדק לחפשי. גלות פלטי יהודה מעמון ומואב בבלה. תשובת שלמה. לב חדש ורוח חדשה. ערי מושב ישראל בבבל. נטיעת כרמים וזריעת שדות. תרומה ומעשר בבבל. תקון ארבעה צומות. שערוריות במצרים. פלטי יהודה וירמיה וברוך באים ממצרים בבלה. מגלת הקינות. מזמורי נהי ודברי נחומים. תפלה במקום זבח. “מקדש מעט”. ראשית שלש תפלות ביום. כון פנים ולב לירושלם. “סוד עם ה'”. “כתב בית ישראל”. ספר “דברי ירמיהו”. ספר "מלכים ורוחו. רפיון רוח ויאוש בקהל העם. נבואת יחזקאל. תורת עקר התשובה בכל פרטיה. תורת צמצום אחריות האדם רק על מעשי עצמו. תורת תחית ישראל וחיי נצחו. חזון העבודה והישוב לישראל באחרית הימים. חזון המלחמה האחרונה. ימי נבואת יחזקאל. ראשית האגדה. נח דניאל ואיוב. חכמת דניאל וצדקתו. שלטונו ברוח נבודנאצר וכבודו בעיניו. כבודו מכשיר בידו לרַוְחַת עמו. שֵם דניאל בישראל. רוחו הכביר ונקיון כפיו. סכנת חנניה מישאל ועזריה ותשועתם. עקירה אחרונה לשארית עבודה זרה מישראל. ישראל גוי קדוש לעולמי עד. מות נבודראצר. מלכות אויל מרודך. פקידת יויכין חֻפְשתו וכבודו. מות צדקיהו וקבורתו בכבוד מלכים. מות אויל מרודך. מהומות בבית המלך. מלכות בלשצר. התנכרו לדניאל והכעיסו את לב ישראל. סכסוך בלשצר בכרש מלך פרס. כרש עולה על בבל. מהומה ומורך בקרב הכשדים. טפשות בלשצר שכרונו ומשתיו. חזיון לילה. פתרון דניאל. חיל פרס פורץ העירה. הרג ולהבה. אחרית בלשצר. שפטים באלהי הכשדים. שממות בבל. רוממות לב ישראל.

3155–3224

והזרע אשר זרעו ידי הנביאים על אדמת אבותם, בעוד כל העם בוטח בארץ שלום ואוכל את חלבה ואת טובה, נתן את פריו לישראל בארץ עניו וגלותו, בארץ בבל, אשר אסורים באזקים הובאו עליה. ומה נהפכה מתכנת קהל הנביאים והעם איש אל רעהו, למיום באם בבלה! בראשונה היה העם הבוטח, כי גם יד איתני עולם לא תמצא להניד רגלו מנחלתו, ועין הנביאים לבדה ראתה את החשכה הקודרת, מתוך האורה הגדולה, אשר הכתה את עיני הקהל בסנוֵרים, לבלתי ראות נכוחה. ובארץ הנכריה התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה. האנשים מקרב העם הרואים לעינים, ואשר לא אמרו לעשות שקר בנפשם ובנפש הקהל, נואשו מכל תקוה ואחרית טובה והנביאים, אשר התרוממו מעל לטפחות ימיהם, הם המה התנשאו גובה שחקים, ויביטו למרחוק, כי לא יאבד ישראל, ורוחו לא תבוק לנצח נצחים. והעלילה הראשונה אשר עוללו מראות הממלכה האדירה ההיא לנפש גולי ישראל, נתנה גם היא עֵדֶיה, כי אמת בפי דברי נביאי ה', כי גם מצוקי ארץ לא ידכאו ולא ידֵקו בכבד משאם את העם העשוק והרצוץ הזה, כי האנשים אשר שעו בשבתם בארצם אל דרכי הנכר, העלימו את עיניהם ויסבו את לבם מאחרי “תפארת גאון כשדים”1 בהראותה אליהם, ותגעל כמעט נפשם בכל החמודות הנראות בממלכה האדירה והעשירה, כי ככל אשר היתה בבל בימים ההם “פטיש כל הארץ” כן נמשלה אל “כוס זהב משכרת כל הארץ” בעדניה ובתמרוקיה, אשר כל גוי השותה ממנה והתהולל ועיפה נפשו מרוב תענוגותיו וסר כחו מעליו2. וגם למופת נחשבה בבל בכחה, בתפארתה, בעשרה וגם בחכמתה. “חומת בבל הרחבה ושעריה הגבוהים”3 הפילו כמעט פחד על כל רואיהם, ודרך השערים האלה, לא באו יחידים כי אם גוים נהרו אליה4. ויעל שאון העיר אשר היתה “תהלת כל הארץ”5 כשאון גלים בהמון מים רבים6, ובתוך העיר היו נכונים היכלות וארמונים. בית המלך וגגות נטועים במרומי הרים, מעשי ידי אדם, אשר נחשבו לראשי נפלאות ימי הקדם7. ומגדל היה בנוי לבֵל אלהי בבל אשר שש מאות שעלים קומתו8. ובני העם המתהלך בחוצות העיר המעטירה, התהדרו כבשי שרים ביפים ובבגדי חמדותיהם “חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם מראה שלישים כלם”9, וכרבות כבוד עשרה, כן יצאה לארץ ההיא שם ברוב חכמתה10, כי קמו בקרב הכשדים חכמי לב, אשר שתו את לבם למסלות הכוכבים ויתבוננו אל חקת השמים ומועדיהם, ויבינו דבר לאשורו, ותצא להם תורת התכונה. ויד ארצם היתה עליהם לטובה להשליט עינם במרחבי הרקיע, כי ארץ מישׁור כלה, והר וגבעה לא יעמדו לשטן בה, לנושא עין למרחקים, אך גם על חכמתם גם על עשרם ותפארתם היתה נסוכה רוח אכזריות ומשמרת הבלי שוא, כי את המדהבה הזאת, את אוצר הזהב יצרו אף נצרו ידי נוגש11 המלאות עשק ורשע, והעיר כלה נבנתה בדמים, כוננה בעוְלה וכל אבן בה מקיר חמס תזעק12. וגם על אנשי בבל הענוגים העליזים כבדה יד מלכיהם מאד, ועל כל עון נענשו גם בני מרום העם באכזריות חמה בהרג ובהרס, מבלי שים לב, כי בדבר הזה תחרב הארץ ותשחת13. חכמת הכשדים היתה שפחה נחרפת להבלי גלוליהם, כי רק למען הולך שולל את העם בעצמת חבריהם, חזו בכוכבים ותורת התכונה עלתה להם מאליה כספיח השדה אשר לא אותו אמר הזורע לזרוע. וירבו מאד הגלולים והעצבים בממלכה ההיא, ומלבד “סכות בנות” אלהי בבל14 מאז, עבדו את הבעל, אשר קראו לו בני בבל בֵּל15 ואת נבו16 ואת מרודך17, ואת בלטשאצר שדרך מישך ועבד-נגו18. ויהי המעט מגולי ישראל כי לא נטו אחרי הגלולים ההם כמשפטם בעודם יושבים בארצם ולא כהו עיניהם למראה האלילים מעשה חרש וידי צורף, אשר גדלה קומתם לבלי חק19, ולנגה ברק כסף מרוקע המובא מתרשיש וזהב מאופז תכלת וארגמן אשר עליהם20, ותגעל נפשם בצלמי הבלהות והחתחתים האלה בהראות לעיניהם בכל גֹעל מערומיה ממלכות האליל ארץ הפסילים אשר כהניה ועמה באימים יתהוללו21. וככל אשר רחקו בני ישראל ממקור חייהם בשבתם בארץ אבותיהם על יד מקדש אלהי עמם, ויבחרו בדרכי עמים אחרים, כן נקעה נפשם מהבלי הנכר בבואם אל הארץ הנכריה, אשר שם נראו השגעונות האלה מחֻטבים בפסיליהם ובעצביהם בכל גאון אולתם ובכל יקרת תפארתם הַתְּפֵלָה וסרת הטעם. ותפנה העלילה הזאת, אשר עולל מראה בבל וגלוליה ועצביה לנפש בני ישראל, דרך בקרבם, לאמונה עזה בתותרת אלהי ישראל, אשר לא תרפה עוד כל ימי עולם. ולא ארכו הימים לישראל ויאמן עליהם הדבר, אשר חזה ישעיה בן אמוץ:

הִנֵּה צְרַפְתִּיךּ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי22


אך לא בפעם אחת גלו בני ישראל בבלה, כי החלו לבא שמה בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר (3156–604). ויהיו הילדים, אשר הביא אשפנז רב סריסי מלך בבל מזרע המלוכה ומבני השרים ומקרב העם ומעט מזקני העם, אשר הגלו עמהם, העולים ראשונים לישראל בבלה23, ונבוכדראצר צוה לרב סריסיו, לכלכל את טובי המראה וטובי השכל, אשר בתוך הילדים במיטב מאכלו ומשקהו, וללמדם ספר ולשון כשדים, להדריך אותם בכל דרכי בבל ולהשבית מפיהם את השמות, אשר קראו להם בישראל ולשום להם שמות אלהי כשדים, למען יצלחו לעמוד לפני המלך ולהיות לו לסריסים כאשר יגדלו. ויהיו בתוך הנערים ארבעה ילדים מקרב העם24 ושמותם דניאל, חנניה, מישאל ועזריהו, ויקרא שר הסריסים לדניאל בלטשאצר, לחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו. ויהי כאשר למדו הנערים מפי אומני המלך לשון וספר, ויצלחו בכל מדע והשכל ובכל ספר וחכמה. ודניאל הבין בכל חזון וחלומות, אשר הרבו הכשדים להאמין ולשגות בם, מכל החרטומים והאשפים, העומדים לפני המלך, ותהי על דניאל רוח ה', וככל אשר הגדיל לעשות חיל בחכמת בבל, כן הוסיף להחזיק בכל עוז בתורת אלהי ישראל, ויחזק את יד שלשת רעיו באלהים, לשום נפשם בכפם, ולהנזר מפתבג המלך ומיין משתיו, ולא אכלו ארבעתם ולא שתו, בלתי אם לחם זרעונים ומים. ויהי דניאל הראשון לכל גדולי ישראל, אשר שמו מני אז את כל לבם, להזיר את העם מכל מאכל פגולים ולשנן להם את המצוה הזאת אשר בתורת משה, מאד מאד25. ויעמוד הדבר הזה למיום בא ישראל על אדמת נכר למעוז לתורתו ולמעצור בעדו, לבלתי התבולל בעמים, ויתהלל המתהלל בדור ההוא לאמר.

הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי26


ויהי בהגלות נבוכדראצר את המלך יהויכין ואת ביתו ואת כל השרים וגבורי החיל כעשרת אלפי איש (3163–597) ויהיו שם לעדה, ולא מצאו שם מן הזקנים, אשר גלו שם בשנה הרביעית ליויקים, בלתי אם פלטים27. ותקרא עדת בני ישראל היושבים בבבל “הַגוֹלָה” לאמר העדה הגולה מארצה28. ויאחזו בני ישראל בתֵל–אביב אשר על נהר כבר29 בארץ כשדים30. ויהי יויכין הגולה האסיר בעיני הגולה, המלך הַיַצִיב31 אשר לו המשפט, וצדקיהו, החלל, אשר לא יצלח למלוכה32. וגם ירמיהו הנביא המשיל את גלות יהויכין לתאני הבכֻרות ואת שארית יהודה, אשר מלך עליהם צדקיהו, לתאנים שוערות אשר לא תאכלנה מרוע33, אך גם בין התאנים הבכֻרות נמצאו חוחים מכאיבים מאד, כי נביאי שקר היו בין הגולה, אשר הגלתה עם יכניהו וידריכו את העם בדרכם ובמעלליהם, ויחללו את שם ה' בארץ, אשר באו שמה34 באמור הגוים בלעגי שפה “עם ה' אלה ומארצו יצאו”35 עד כי מרה נפש נביאי ה' אל העדה הזאת ויקראו לה “בית המרי”36, כי נמצאו בהם אנשים, אשר היו נופלים גם מן הכשדים בעלילותם הנשחתות37. וגם על הנשים נחה רוח שקר והבלי שוא וַתְּתַפֵרנה כסתות על אצילי ידיהן, ומספחות שמו על ראשיהן ותהבֵלנה את העם ותנבאינה לכל איש, את תרמית לבן בשעלי שעורים ובפתותי לחם38. ויהיו נביאי השקר ההולכים אחרי לבם לפח ולמוקש לישראל בבבל, כי שתו ידם בסתר עם אנשי בריתם, אשר ביהודה לדבר איש במקומו לבלתי עבוד את מלך בבל ולשאת עיניהם מצרימה39. ויודע הדבר לנבוכדראצר ויקח את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה נביאי השקר וישרפם באש, ויהי שֵם שני הנביאים הנבלים אנשי הזמה, בתעלוליהם ובאחריתם, לחרפה ולקללה ולמשל בישראל40.

וירמיהו כתב מכתבים אל גלות יהויכין41, ויחזקם להאחז בארץ ולדרוש את שלומה, ויזכירם לשאת את עיניהם ולבם אל הארץ הקדושה, אשר הֻטלו משם. כי בעוד שבעים שנה יפקוד ה' אותם, והשיבם אל נחלת אבותם. וילחם ירמיהו מרחוק בנביאי השקר, אשר קמו בבבל, ובאחב וצדקיהו ראשיהם טמאי השם וינבא להם את אחריתם. ושמעיה הנחלמי גם הוא בנביאי השקר, וישמע את דברי המכתבים, אשר כתב ירמיהו, ויכתוב שמעיה מכתב אל צפניה בן מעשיהו הכהן, אשר היה בעת ההיא42 פקיד נגיד בבית ה' וגם כהן המשנה43, לעורר על ירמיהו מדנים, אך תחת עשותו את דברי שמעיהו, קרא צפניהו הכהן הנאמן עם ירמיהו, את המכתב באזני הנביא. וגם לשמעיהו לא היתה שארית44 ככל אשר לא היתה לצדקיהו ולאחאב. ותלך יד נביאי השקר הלוך ומטה. ויקם איש נביא לה' בשנה החמשית לגלות יהויכין45 (3168–592) ושמו יחזקאל בן בוזי הכהן ויהי ה' עם פיו וימלא כח וגבורה46, ולא חת מפני הסרבים והסלונים וקשי הלב וחזקי המצח, אשר סבבוהו47, ויגד לבית המרי פשעו. וַיוֹכַח לאנשים התקיפים, אשר התנשאו בעשרם לרדות בחזקה באחיהם הדלים, את דרכם על פניהם בדברים קשים מאד48. ויתפוש בלבם את האנשים אשר נזורו מעל ה' בגלוליהם49 וידע כי רק בעבוֹר כוס הגולה גם על צדקיהו ויושבי יהודה, יהפך לעם לב אחר לשוב אל תורת אבותם באמת ובלב שלם, ולא ישענו עוד על תרמית נביאי השקר, אשר בקרבם50, ונפקחו עיניהם ונקוטו בפניהם מפני הרעה, אשר עשו וקצה נפשם בתועבותיהם51 ולא יוסיפו עוד לשחת דרכם, וטהרו מעוֹנם למן היום הוא. אולם גם האנשים אשר היו שלמים עם הנביא, האמינו כי יעברו ימים רבים, ודורות עוד יחלפו, עד אשר יבא דבר הנביא52 אך לא הטיבו האנשים ההם לראות, כי מִהרה רעת יהודה וירושלם מאד, כי בשנה התשיעית לגלות יויכין, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעשור לחדש טבת (3172–588); אפס כי איש מבני הגולה לא שם לבו לדבר הזה בלתי יחזקאל לבדו, כי עיני בני הגולה היו אל תוכם ואל בתיהם, כי מגפה היתה בעת ההיא במושבותם53. אך בשנה השלישית בחמשה לחדש טבת (3174–586) בא הפליט הראשון, לבשר את בני הגולה הבשורה הרעה, כי הֻכתה העיר ושארית יהודה גלתה גם היא מעל אדמתה. מקץ ימים מספר בא הגלות השלמה גלות צדקיהו גם היא בבלה. ויושב מהם נבוכדראצר שמונה מאות ושלשים ושתים נפש בעיר הממלכה54 ואת צדקיהו המלך האֻמלל העִוֵר, הביא אסור בנחושתים ויכלאהו בבית הפקֻדות55, ויהי כלוא שם עד יום מותו. אך את יהוצדק בן הכהן הגדול שריה פִּתח מן האזקים וישלחהו לחפשי56, לשבת בתוך אחיו בטוב בעיניו, ובהכות נבוכדראצר את צור בשנת שלש ועשרים למלכו (3179), וישב ידו גם על עמון ומואב ויבא עמו בבלה, את פלטי שארית יהודה, אשר התגוררו בארצות ההן נפש שבע מאות ארבעים וחמש57. אז בגלות שארית יהודה מעל אדמתה, נהפך לב העם ותפקחנה עיני כל הגולה מקצה לראות, כי היה הטיח לאין בנפול הקיר58 לאמר: כי עלה דבר נביאי השקר בתהו ביום גלות הארץ. – וישיבו אל לבם ויכלמו מעונותיהם. אז נודעה היד הגדולה, אשר עשו נביאי ה' ביהודה, כי אך חלוף חלף כצל חזון שוא, אשר חזו לישראל נביאי השקר, והנה נראה נראתה להם בבל בכל שקוציה ובכל גלוליה, ותבחל נפשם בתרבות הנכר, וישאו עיניהם אל אלהי אבותיהם. ויתן ה' להם לב חדש ורוח חדשה ויהי הוא להם לאלהים, והמה היו לו לעם, ולא אבדו בגוים כאחיהם בני אפרים.

וישכנו בני ישראל בתל אביב59 תל מלח, תל חרשא, כרוב, אַדָן ואִמֵר60 וְכָסִפְיָא61 ובערים אחרות, אשר לא נשמר זכרן בספר. וישבו משפחות משפחות, ככל אשר שכנו בארצם למקומותם בעריהם, אנשי בית לחם לבד, אנשי בית אל לבד, וכל עיר ואנשיה לבד. ויבדלו הכהנים וישבו יחד, והשוערים והמשוררים והנתינים ובני עבדי שלמה נחלקו וישבו יחד לפי פקודת בית אבותם62. ותיקר מולדתם בעיניהם וינצור איש איש את כתבו המתיחש מכל משמר63, ויאחזו בארץ וילמדו שם לשונם לדבר ארמית המדֻברת בארץ בבל, והקרובה מאד לשפת ישראל וַיִרְוַח להם מאד בדבר הזה, כי לא נחשבו לזרים בעיני יושבי בבל עם הארץ64. ויבנו בתים ויזרעו שדות ויטעו כרמים ככל אשר דבר על לבם ירמיהו במכתבו65 ולבלתי השכח תורת ארץ מולדתם, אשר יקרה בעיניהם שבעתים מיום גלותם מעליה, שמו ראשי העם לחֹק להרים מתבואת שרעם, את המעשר ואת התרומה ויתנו אותם לכהנים וללוים אשר גלו בתוכם66, אך את שבת הארץ לא שמרו בארץ גלותם67 וקדשי הגבול, אשר הרימו מדגנם לא הגביהו עיניהם, לבנות מזבח ולהעלות גם עולות וזבחים על אדמת נכר, כי רךְ לבם ויכנע מאד לפני ה‘. ותורת משה יקרה בעיניהם למיום הנתשם מארץ אבותיהם, לבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואיך יעלו זבח מנחה ונסך במקום אחר זולתי המקום אשר בחר בו ה’68 ותהיינה עיניהם נשואות אל ארץ אבותיהם, וינהו אחרי קדשיה, ואחרי מחמדיה וישימו להם לחק לקרא צום ארבע פעמים בשנה: בחדש העשירי ביום אשר סמך מלך בבל אל ירושלים; בחדש הרביעי ביום אשר בו הבקעה העיר; בחדש החמשי ביום אשר בו נשרף בית אלהינו ובחדש השביעי ביום אשר בו נהרג גדליהו בן אחיקם ויקראו לימי הצום האלה שמות על פי סדרי חדשיהם69 וַיְקַיְמו ויקבלו כל בני הגולה פה אחד, את דבר הצומות על נפשם ועל זרעם70. ותהי בבל ארץ מולדת התענית אשר קבעו בני ישראל לזכר צרותיהם ומשם באה אחרי כן בכל חקתה גם ארצה ישראל71. אך מכל ארבעת הצומות גדול היה צום החמישי הוא היום, אשר בו נשרף בית ה'. היום ההוא יום צום ובכי ומספד בכל שנה ושנה לכל הגולה72. ולא ארכו הימים וימצא לאבלי ציון מקור דמעה להשיב בו את נפשם העיפה הצמאה לדברי נהי, כי הנביא הקדוש ירמיהו הזקן מאד מאד בימים ההם, הובא בבלה מארץ מצרים, אשר הֻטל שמה ומגלת הקינות, אשר קונן על עמו ועל ארצו, בידו.

כי בשנת העשרים ושבע לנבוכדראצר מלך בבל היתה מהומה גדולה במצרים (3182–578). פרעה חפרע73 הטה את חסדו אל חיל הנכר אשר שכר לו מבני יון ויבכרם על חיל ארצו, ותצלח מאד חמת חיל עם הארץ וימליכו עליהם את עֲמָשִי אחד משרי צבאותיו ופרעה חפרע נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו וימיתוהו74, ותעבור כוס חמס אויבי פרעה חפרע על כל בני הנכר, אשר אהב, ועל בני ישראל, אשר גם הם נחשבו על בני הנכר75. בימי המהומה ההיא, טש נבוכדראצר כנשר, ויפל על ארץ מצרים ויך בה מכה גדולה ויבז שם בזה רבה76. ואת פליטי יהודה, אשר נשארו שם מן המטבח אשר הכינו המצרים לבני הנכר, הוליך עמו בבלה77 (3183) ויהי גם ירמיהו וברוך בן נריה בתוך הפלטים78 וקרוב הדבר מאד, כי כִבד נבוכדראצר את ירמיהו, כי גם אחרי אשר הכתה העיר, הלא פקד אותו ויצו את שר צבאו לשום עליו עיניו לטובה.

וירמיהו לא כלא את רוחו ולא חשך את ידו, למיום נסחף מעל ארץ אבותיו אשר אהב כנפשו, ויצוק את רוחו המלאה קנים והגה ונהי על חרבן ארצו ועל גלות עמו, אל מגלות הקינות אשר כתב. במגלה הזאת, באה תאות נפש הנביא הזה, אשר התאוה לה במרי שיחו לאמר:

מִי-יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלֲלֵי בַת-עַמִּי79


הקינות האלה, אשר תערוכנה דמות גם לתלאות, אשר עברו על ראש ירמיהו80 גם למערכי לבו על דבר צדקת ה‘, אשר אין קץ לרחמיו ולחסדיו81 היו לחֹק בישראל לקרא אותם מדי שנה בשנה ביום אף ה’, ביום החרבן.

מלבד המגלה הזאת אשר כתב, ירמיהו, שפכו משוררי הקדש, אשר גלו ממשמרותיהם ומשירם ומזמרם, את שיחם במזמורי נהי, אשר ימס כל לב לקול בִּכְיָם. בעט עֹז ותפארת, שִוָה אחד הלוים מראה מלאה עצבון וגאון מאין כמוה. על נהרות בבל בין ערבי הנחלים ישבו המשוררים הגולים, ולזכר בת ציון מחמד נפשם יהמיו יבכיוּ, כי רוח קשה מפי הוללים עזים, נגעה בלבם הרך והרָוֶה, ותזכירם את שברם ואת נפלם. שוביהם העריצים, אנשים אשר לבם אבן ולא בשר קראו אותם לשמחה ולשיר ויאמרו שירו לנו שיר ציון.

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר82

ענו הלוים פה אחד ובחמת רוחם קמו ויתלו את כנורותיהם על הערכיס, ויפרדו מכלי חמדת בית אביהם בנפש מרה, לבלתי עלות עוד לעולם על לב איש מהם לחלל את כלי הקדש האלה בשירי חול, ובמר נפשם נשבעו בחזקת היד את השבועה הגדולה.

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִמְחָתִי83.


הלעג אשר לעגו העריצים לישראל על החִלָם לשום באלהיהם מבטחם עתה בצר להם84, נתן רוח בקרבם ודברים בפיהם להביע את המון מעיהם למחמדיהם בימי קדם. ויהי להם זכר מחנות באי מועד, אשר היו עולים לפנים אל בית ה' לראש זכר תפארתם85. וישירו בני קרח שירי נהי ויזכרו את כל ההגות אשר הגה לבם בכל המקומות, אשר עברו בלכתם שבי לפני צר86 ויצקו את רוחם בגעגועי עז אל ה' ואל מקדשו השמם, אשר תלאה חרט אנוש לשַׁוֹת עוד כמוהם.

כְּאַיָל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם / כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים87.


מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת.

נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי88.


ויקנאו בעוף השמים, אשר אין מעצר לו לעוף אל כל אשר יהיה רוחו, ולבא ולקנן גם במקום, אשר עין ישראל ולבו שם:

גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת / וּדְרוֹר קֵן לָהּ

אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ / אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת

מַלְכִּי וֵאלֹהָי89.


אך בכל זאת לא נתנו אנשי הרוח משוררי הקֹדש את נפשם ואת נפש עמם להשתוחח ויחזקו את ידם ואת יד אחיהם באלהים, כי עוד ישובו לשמוח לפניו בהר קדשו ובארץ אשר נשבע ה' לאבותם90.

ויצירי רוח הנביאים והמשוררים היו לקנין לכל העם, אשר החלו בבבל להנהות אחרי אלהי אבותיהם. ויען כי נבצרה מהם לעבוד את ה‘, אשר שבו אליו בזבח ובמנחה מאין להם עוד מזבח ומקדש. ותהי להם רוחם הנשברה לזבחי אלהים, ויסכו לפניו נסך דמעה, תחת נסך יין, והתפלה הזכה היתה להם תחת הלבונה הזכה. ונועדו העם אל בית אחד ושפכו שם יחד את לבם לפני ה’, ונשאו את נפשם שם בשירי קדשם, והיה להם הבית, אשר בו יתפללו בקהל עם למרכז קטן לכל עדה, ככל אשר היה בית ה' לפנים למרכז לכל העם כלו וקראו לו “מקדש מעט”91. ויהי המקדש המעט לראשית לבתי הכנסת אשר רבו אחרי כן במושבות ישראל. וחסידי הגולה החלו לשום להם לחֹק להתפלל שלש פעמים בכל יום ויום. אך בכל זאת לא עלה על לבם, כי רב לעם בעבודה הזאת, וכי אין חפץ להם עוד בירושלם ובמקדשה. כי גם במקדש המעט, או בחדר, אשר התפללו בו, פתחו את חלונותיהם וישימו את פניהם אל מול עיר הקדש92 להזכיר ולהודיע, כי שם משכן כבוד אלהים. ותהיינה התפלות האלה במספרן למופת למספר התפלות, אשר היו לחֹק אחרי כן בישראל להתפלל שלש פעמים ביום, ערב ובקר וצהרים93.

ובית יחזקאל הנביא, אשר היה למורה לישראל משנת חמש עד שנת העשרים וחמש לגלות יויכין94, היה בית מועד לזקני הגולה, אשר באו שמה וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה‘95. וַיַמְתֵּק יחזקאל סוד עם זקני ישראל להתחזק להשיב את העם, אל הדרך הטובה והישרה ולהשכילו ולטהרו. וַיִוָסְרו הזקנים יחד ויהיו “לסוד עם”. וישמרו את סוד העם, לבלתי התגנב אליו איש מנביאי השקר96. וגם העם כלו גם בעת, אשר לבם לא היה נכון עוד, אהבו לבא אל בית יחזקאל ולשמוע מפיו "את הדבר היוצא מאת ה’"97. כי אהבו את לקחו, על קולו הערב98 מאד, ועל יפי משליו הנמלצים, עד כי קראו לו “ממשל משלים”99 ולמן היום אשר גלתה גם שארית יהודה היה להם דבר הנביא קדש100. ויהי “מבוא העם” לאמר קהל השומעים בבית יחזקאל101 הראשון לבתי המדרש, אשר כוננו אחרי כן בני ישראל.

והדבר הבא כאחד עם “סוד העם” היה “כתב בית ישראל” לאמר מגמת זקני העם וגדוליו, להעלות את דברי הנביאים ואנשי רוח על ספר, אך גם את “כתב בית ישראל” שמרו מכל משמר, לבלתי התגנב אל הקדש הזה, שמץ דבר מטומאת נביאי השקר102. לדבר הזה נוסד בארץ ישראל זה ימים רבים סוד “אנשי חזקיהו מלך יהודה”103 אך למיום, אשר החל לב העם לשוב אל ה' בבבל, הלך החפץ הזה הלוך וגדל. התרומה הראשונה לכתב בית ישראל, הרים ירמיהו הנביא, אשר מלבד “ספר דברי ירמיהו”104, אשר כתב ברוך מפיו105, מלבד מגלת הקינות כתב את ספר “המלכים”, אשר נאסף אל כתבי הקדש, ויורישהו לבני ישראל. במקום אשר תמו דברי ספר שמואל, אשר עבר עליו ירמיהו ויחתמהו החתום האחרון106. שם החל את ספר המלכים107. ראשית דברי הספר תמצית הם מספר “דברי שלמה”108, אשר עליו הועלו תולדות המלך הגדול הזה, ויתרו הוא תוצאות ספרי דברי הימים למלכי ישראל109 ודברי הימים למלכי יהודה110, אשר ראשיתו היה דברי ממלכת רחבעם111. אך מלבד דברי מלכי יהודה וישראל, עלו על ספר המלכים תוצאות יקרות מאד מדברי ימי הנביאים112, אשר קרוב הוא, כי גם הם היו שמורים בספרים. בלי המון ושטף וגם בלי שפת יתר, יעביר הנביא את המעשים מסבותיהם וחליפותיהם לאטם לפני הקורא, אך בבאו לערוך דמות לתולדות הרעות, אשר הולידו דרכי הנכר, אשר נוקשו בהן גם המלכים גם העם, אז יתמה לב הנביא מאד, ומנהמת לבו תאצל על כל קורא מבני ישראל רוח נֹחם ודאבון113 ויהי הספר הזה לישראל למוצא הדעת את נפשו, ואת העוברות עליו ולאוצר תוכחות מוסר, להכיר כי רק בה' ובתורתו תשועת ישראל. ומלבד שלשת ספרי ירמיהו, אשר היו למחיה לרוח בני עמו לדורות עולם, היה הדבר אשר נבא ירמיהו בעודו בארצו, כי בעוד שבעים שנה יפקד ה' את עמו והשיבם אל ארץ אבותם114 למעוז ולמקוה לבני הגולה, כל ימי נדודיהם ויתן להם ענין ולב עֵר ואֹרך רוח לחכות לתשועת ה'115.

ובעצם הימים ההם, אשר החל לב העם להטהר מן הסיגים, אשר טפלו בהם נביאי השקר, שחה רוחם מאד. המגפה116 אשר היתה בשנה התשיעית לגלות יויכין ותקח נפשות רבות מישראל, החלה להעיר את רוח העם לשוב מחטאותיו, אשר החטיאוהו נביאי השקר, אך גם השפל השפילה את רוחם, ולא האמינו עוד בטובה. ויהיו בעיניהם כקהל אנשים, אשר תמו לִגְוֹעַ, ויתאוננו על חטאיהם ויקראו במר רוחם:

פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה117.


ואנשים היו בם, אשר קלו חטאותיהם בעיניהם מאד, כי את חטאת לכתם בעצת נביאי השקר לא חשבו להם לעון, כי מן האלהים האחרים הלא נזורו מרבית העם הזה ימים רבים, למן היום אשר כרת יאשיהו את בריתו עם בני יהודה ולא עבדו עוד את האלילים כי אם מתי מספר ובמסתרים. ויהיו האנשים האלה הצדיקים בעיניהם כנתפשים בעון אבותם ותהי תלונתם על ה' רבה, וימשלו את המשל אשר נשמע בשבת עוד ישראל על אדמת יהודה118.

אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה119.


ולמן היום אשר נִתשה גם שארית יהודה מעל אדמתה נואש על העם מהיות עוד גוי יושב על אדמתו. ויהי בעיניו כעץ, אשר נתקו את יונקותיו ויגזרוהו מארץ חייו, וענפיו נפוצו לכל רוח, וכעצמות יבשות אשר לא תוסיפנה להיות עוד לבשר אחד באשר רוח חיים אין עוד בהן, לאמר כעם אובד, אשר בניו הנפוצים יכלו אחד אחד מבלי שוב היות עוד לגוי אחד ויהי דברם תמיד:

יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ120


למתאוננים ולמתלוננים ולנואשים האלה, קם יחזקאל בן בוזי הכהן למורה ולמנחם. וילמד את המתאוננים דעת, כי אל חנון ורחום ה' טוב וסלח, וחלילה חלילה לו לחפוץ במות הרשׁע121 וכי בחסד ה' אשר מעולם ועד עולם הוא נותן ביד כל אדם טובו, להטהר מכל חטאתו ולמלט ממות נפשו בכל יום ובכל רגע. והטהרה זאת היא התשובה, כי אך שוב ישוב הרשע מדרכו הרעה, ושמר את חקות התורה לעשות משפט וצדקה, לא תזכרנה לו עוד כל חטאותיו ואסף ה' אותו אל עדת בחיריו ברחמים גדולים122. אך גם צדקות הצדיק לא תזכרנה לו ביום שובו מצדקו לעשות את הרע בעיני ה'123. ויבאר יחזקאל הנביא את תורת התשובה, אשר הורה משה איש האלהים124 וכל הנביאים אשר קמו אחריו125 באר היטב וירחיבֶהָ ויפרטֶהָ, למען תהיה קרובה בפי כל העם ובלבבו וילמד בשפה ברורה:

צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַצִילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ

וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ126.


ותהי תורת התשובה למעוז ולמסעד לכל נפש אשר כשלה בַּעֲוֹנָהּ, לבלתי התמכר בקוצר רוחה לעשות את הרע כל ימיה לאין מרפא, ולתורת חסד אלהים, אשר משוד תנחמותיה תינק תשבע כל נפש נענה127 בישראל לדור דור.

ולמתלוננים על היות שִניהם קהות בבסר, אשר אכלו אבותיהם, הוכיח כי לא את פרי מעללי אבותיהם יאכילם ה' כי אם את עצם פרי דרכם, וממועצותיהם ישביעם. וימרץ את דברו, כי לא ישא הבן בעון האב ושכר צדקת האב לא ישֻּׁלַם לבן, כי לכל דבר גמול אלהים אין דבר לנפש עם רעותה, אף אם קרובות הנה מאד מאד128. איש כי יהיה צדיק תמים והוליד בן פריץ הבן את עונו ישא וצדקת אביו לא תעמוד לו למלטהו מחרון אף ה‘129. ואיש כי יהיה רשע עריץ והוליד בן צדיק, לא תהיה לו חטאת אביו למוקש, כי חן ימצא בעיני ה’, לחיותו ולברכו ולתת לו שכר טוב בצדקתו130. ותהי תמצית תורת יחזקאל בדבר הזה לאמר:

בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן

צִדְקַת הַצַדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה131


ורוח העם, אשר זה מעט החלה להטהר משגיאותיה ומתעתועיה, אשר השגום ויתעום נביאי השקר נלאתה לכלכל את תורת התשובה והגמול, אשר הורום נביאי האלהים, ויאמרו בלבם, כי “לא יתכן דרך ה'”. כי מעודם לא ראו זאת למלכים העריצים בימי הקדם, כי ינקו איש מעונו על לא דבר, כי אם על אשר נִחם על רעתו, אף זאת לא שמעו מעודם, אי איש אשר חרה בו אף התקיף, יחוס על בנו אשר לא עשה רעה, כי תורת ה' אשר עשתה את הדבר הזה לחֹק ומשפט132 נשכחה מפי מרבית העם. וגם דברי הימים למלכי יהודה המספרים, כי מלך גדול משל ברוחו להקים את דברי התורה הזאת, בריבו את ריב אביו מיד הורגיו133 לא היו נגד פניהם. ויתוכח עמהם יחזקאל פעם ושתים להוכיח להם, כי דרך ה' היא הטובה והישרה, ודרך עריצי הקדם היא הרעה והנפתלה134.

ואת כל פניו שם יחזקאל לאזור את הנואשים חיל, בעוד אשר שגו בהבל הנכר הקשה את דברו ויוכח להם בדברים נמרצים מאד כי יפלא מהם להכחיד את עצמת העם הזה, לשומו ככל הגוים הרכים, כי יד חזקה מיד אנוש דלה מושלת בכל תקף ברוח עם בני ישראל ליחדו ולהבדילו ולהעמיד בו את טעמו הראשון, מבלי שאת כל פנים ומלי שים לב אל אַוַת נפש אחד הדורות, אשר יאמר להתפרץ בצואר עתק.

וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרים נִהְיֶה כַגּויִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת

לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.

חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֶוֹה

אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם135.


הדברים האלה והבאים אחריהם, אשר יצאו מפי נביאי הגולה נצבים לעולם, חצובים לעד בעט ברזל ועופרת בלוחות דברי הימים לישראל. דור לדור יביע אֲמִתָּם, ואלפי שנים היו להם לפתרונים. אך לא תמיד היתה לשון יחזקאל הנביא כפטיש מפוצץ סלע חוצב להבות אש כאלה, כי כְרוך לב העם, כן הֵרַךְ את לשונו, ואת הנואשים, אשר דֻכאו מאז גלתה שארית יהודה, שעשע נפשם בתנחומי נעם, ויגד להם את המראה אשר הראהו ה' והנה בקעה, והבקעה מלאה עצמות יבשות מאד. והנה דבר אלהים אליו להנבא על העצמות, כי תחיינה בדבר ה' ובהנבאו, והנה קול, והנה רעש בבקעה המלאה דומה ושאיה: עצם קרבה אל רעותה ועליהן השתרגו גידים, עלה בשר, ועור קרם על הבשר מלמעלה… עוד הנביא משתאה למראה עיניו ורוח ה' דוברת בו לאמר: “מארבע הרוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו”. ותבא בהם הרוח, ויחיו ויקמו ויעמדו, והנה חיל גדול מאד מאד. אז אמר אליו ה‘: העצמות האלה כל בית ישראל המה!, אשר יחַיה ה’ אותם בשובו לתת רוחו בם והניח אותם על אדמתם 136 ויוסף וינבא, כי ענפי בית ישראל הנפוצים, עץ יהודה ועץ אפרים יהיו לאחדים לעץ אחד, ולא יחצו עוד לשני גוים ולשתי ממלכות, כי לגוי אחד יהיו, ודוד יהיה להם למלך אחד ורועה אחד, ושבו והתלכדו לעם אחד לה' עד עולם, בשובו לתת את מקדשו בתוכם לעולם137 ולא יחשבו עוד בעיניהם כעצמות יבשות נפזרות ונפרדות ולענפי עץ כסוחים ונפוצים.

וידמה יחזקאל לירמיהו בדבר אחד, אשר בו נבדלו שניהם מיתר הנביאים, אשר הגיעו דבריהם אלינו, למן היום אשר החלו דברי הנביאים והמשוררים לעלות על ספר ולפוץ במגלות בתוך העם הרבה בני הנביאים והמשוררים הצוערים138 לקרוא את דברי הקדש, אשר יצאו מפי מוריהם אלה, והיה בהיות אחד מבני הנביאים או הלוים, לנביא או למשורר, וצלחה עליו הרוח והביע את רוחו באמרי הנביאים או משוררי הקדש, אשר היו לפניו, ויצאה מפיו בדברים, אשר באה אל קרבו139. ומהיות תורת משה לנגד עיני הנביאים והמשוררים, יש אשר דברו את דבריה בעצם תומם140. מן הנביאים האלה נבדלו ירמיהו ויחזקאל, אשר בהיותם כהנים, היו כל דברי תורת משה מקציה ועד קציה, נכונים על שפתיהם, על כן דברו שניהם אל העם רבים מדבריהם בשפת התורה כמעט ככתבה וכלשונה. אך בדבר הזה נבדלו שני הנביאים איש מרעהו, כי ירמיהו בהיותו בארץ יהודה, וירא, כי נואל העם להאמין, כי בזבח ובמנחה לבד יכֻפר עון, וצדקה וחסד כאין נחשבו בעיניהם141 וַיַּשְׁקְ את רוחו אשר אמר לצקת אל עמו, ממקור משנה התורה, אשר מרבית דבריו תוכחות מוסר הם, אשר דבר משה איש האלהים אל אבותינו לעבוד את ה' בלב טהור. לא כן יחזקאל, הנביא, אשר בארץ גלותו היתה עבודת בית ה' במקדשו לראש משאות נפשו142 הרבה להעמיק ככל אחיו בני אהרן בספר תורת הכהנים, על כן היו דבריה נכונים על פיהו תמיד143.

וגם במשא אשר נשא יחזקאל על ישראל לאחרית הימים, היה בנין המקדש ועבודת הכהונה ליסוד מוסד; אך מכל הכהנים לא הכשיר לעבודה, בלתי אם את בני צדוק לבדם, אשר שמרו את משמרת קדשם בתעות בני ישראל מאחרי ה' בימי מנשה ואמון מלכי יהודה144. ויבדל בם בין הכהנים שומרי משמרת הבית145 ובין הכהנים שומרי משמרת המזבח146 וישם את הלוים למשרתי הבית147 וינחל כבוד גדול מאד בבית ה' לנשיא, לאמר למלך, אשר יעמוד מבית דוד באחרית הימים148 ואשר נעלה יהיה הרבה מאד בצדקתו ובישרתו על אבותיו מלכי יהודה האחרונים149. ויבדל בינו ובין יתר העם בשֻמו לחֹק לנשיא, להביא את קרבנו מדי שבת בשבתו150) ויגבל לו את גבול נחלתו בתוך בני ישראל151 ויתן לו חקים לבלתי קחתו מנחלת העם מאומה152, לבלתי רום לבבו מאחיו בהועדו עמם בבית ה‘153 וישם עליו את מתת המקנה, הסלת והיין לזבח ולמנחה ולנסכים154 ככל אשר היה בימי חזקיהו155. אך לעומת זה ירימו כל העם את תרומתם לנשיא, מצאנם, מדגנם מיקבם ומשמנם156. ויוסף לדבר על תכן המטבע, המשקל והמדה157 ועל מדת הארץ למחלקותיה, למקדש ולנשיא ולכל שבטי ישראל158 ועל גאולת נחלת האזרח159 בשנת הדרור, ועל משפט הגר160 וגם על מבנה העיר ושעריה משמרתה ופקודת עובדיה, ואף על תבואת לחם ביתם161. אך לכל משפטיו ולכל חקותיו ולכל תורותיו, לכל צורתו ולכל תכונתו דבר על דבר בנין בית ה’162.

וככל אשר נבא הנביא את הדברים האלה לעתים רחוקות מאד163, כן הראה את בני ישראל, את אשר יקרא להם באחרית השנים164, כי אחרי התלקט ישראל מכל אפסי ארצות פזוריו, לשבת לבטח על ארץ אבותיו, ואחרי עשותו שם עֹשר וכבוד, יעור מירכתי ארץ גוג נשיא ארץ המגוג, ועמים רבים אתו ועלו ובאו על ארץ ישראל לשלול שללה ולבוז את בִזָהּ, אז יתחולל רעש גדול בבטן אדמת ישראל, ואבדו על העמים הצובאים על ציון ברעש ואש ודבר165. ואז תפקחנה עיני כל הגוים לראות, כי בני ישראל עם ה' הוא עד עולם, וכי רק באהבתו אותם ולמען יַסר אותם על חטאותיהם כיַסר איש את בנו, הגלה אותם מביתו ומעל שלחנו, למען יטהר לבם166, ולמן היום ההוא תהיה רוחו שפוכה על כל בית ישראל ולא יסתיר עוד את פניו מהם לעולמים167.

ויטף יחזקאל תוכחות מוסר לקהל עדת הגולה עד שנת העשרים וחמש לגלות יהויכין היא שנת הארבע עשרה לגלות צדקיהו (3188–572).

וכמשפט יחזקאל בעצם חזיונותיו לפרוט אותם לכל פִרטיהם בשפה ברורה מאד, כן היה משפטו גם בלשונו. ויהי משלו צח, חידתו שנונה, תוכחתו נכוחה ודבריו עזים ונמרצים מאד ומראותיו מחֻקות בכל חקקי פתוחיהן יחד168. ויבָדל יחזקאל והנביאים הבאים אחריו מכל הנביאים, אשר היו לפניו ויהי חזון נביאי הבית הראשון, תם ונקי זך וטהור, כי הגיון לבם ומראה עיניהם היו תמים יחדו בני עם אחד, אשר רוח אחת להם. ובחזון בן בוזי ויתר נביאי הגולה, היה הגיון בני ישראל ומראות ארץ בבל לאחדים. ויהי למיום בוא נביאי ישראל על אדמת בבל, ויספחו מערכי לב מליצי העמים על פרי רוח ישראל ויקראו בני ישראל שמות למלאכי אלהים ולחדשי השנה למן העת ההיא והלאה169 ותתנוסס מליצת נביאי הגולה ברוח הדרת גאון ורום תפארת ובשלל צבעי רקמתים, ככל אשר נאוה מליצת הנביאים אשר היו לפניהם בשכבת טל ילדות וחסד נעורים, אשר נחה עליה. וישאו נביאי הגולה את משליהם בשפת יתר, ומדי דברם על אלהיהם ועל תורתם ומלאה לשונים רום אנשים וגדל לבב, אשר לא נשמע כמוה עד העת ההיא170 ותהי המליצה הזאת ראשית האגדה, הלא היא המליצה הנוהגת בישראל עד היום הזה171.

ושלשה אנשים היו בדור ההוא, אשר שם אותם יחזקאל למופת בצדקתם ואלה שמותם: נח דניאל ואיוב172. ויהי המעט כי נחשבו שלשת האנשים לאילי הצדק, ויעשו להם שנים מהם, הלא המה דניאל ואיוב, שֵׁם עולם בחכמת אלהים אשר בקרבם. והאחד, הלא הוא דניאל, היה גדול מאד בעיני נבוכדראצר מלך בבל. ואף כי כל מעשיו היו כמעט מבית להיכל המלך ובקרב רבי בבל173, היה בכבודו, בחכמתו, ובצדקתו, ככרוב סוכך על בני עמו, אשר יקרו לו מאד.

וידמה דניאל בכל הקורות אותו אל יוסף בן יעקב, כי הֻטל בילדותו מארץ אבותיו ויהי לעבד. וביפיו ובטוב טעמו, בישרתו ובחכמתו היה העבד הגר בארץ נדודיו, לשר וליועץ בבית המלך, ולמגן ולמחיה לאחיו בני עמו. עוד דניאל רך בשנים מאד הובא אל המלך, הוא ושלשת רעיו, ויקנו ארבעתם את לבו, במצאו אותם נעלים עשר ידות בחכמת בבל על כל זקני החרטומים האשפים, ולא נתנם עוד נבוכדראצר לעזוב את היכלו ויעמדו לפניו174 וישא את ראשם בתוך חכמי בבל175. ונפש ארבעת הרעים דבקה אשה ברעותה כתמול שלשום. ויעבדו בלב אחד את אלהי אבותיהם כבראשונה176. ולדניאל היה שכם אחד על רעיו, כי נדמה אל יוסף בן יעקב גם בדבר הזה, כי “הבין בכל חזון וחלומות”177. והכשרון הזה גדול היה בעיני הכשדים, ככל אשר גדל בעיני המצרים. ונבוכדראצר בעלותו בגבורתו אל מרום גדולתו, התענה מאד בחלומות, כמשפט כל העריצים, אשר עברו משכיות לבבם, ונפשם שבעה גם גדולות גם כבוד גם דמים. ויהי היום ויחלום נבוכדראצר חלום ויפלא מכל חכמי הכשדים לדעת אותו ואת פתרונו, ויהי כפשע בינם ובין המות, ויהיו גם דניאל ורעיו צפוים אל הרעה בתוכם. וה' האיר את עיני דניאל להביט נסתרות ויגד לו את החלום ואת שברו. וימצא לו דניאל בענותו ובחכמתו תאנה לאצול מעט מרוחו על מלכו, בהגידו לו, כי לא בחכמת לבו ולא במעשה אשפים, כי אם ברוח אלהי השמים ידע את חלום המלך לפתור אותו178. וה' היה עם דניאל ותצלח בידו להטות את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד בלבבו את דת ישראל179. ויערץ את דניאל למן היום ההוא ויקדש אותו כמעט180 ויתן לו מתנות רבות ויקרות, וישא את ראשו בין רַבֵּי המלך המופקדים על מדינת בבל, וישם אותו גם לרב סגנים לכל חכמי בבל181. וישב דניאל למן היום הוא בשער המלך ולא טוב בעיני דניאל לגבהה על רעיו, אשר התענו עמו, ויחל את פני אדוניו ויפקד גם את חנניה מישאל ועזריהו על יד דניאל על עבודת מדינת בבל182. וברור הדבר מאד, כי בהיות האנשים האלה קרובים אל המלך, שמו את כל לבם, ויאמצו את כל כחם לשום רְוָחָה לאחיהם הגולים. ולנבוכדראצר, אשר הוסיף מיום ליום להאמין הוא וכל ביתו בחכמת דניאל כי “רוח אלהים קדושים בו”183 היה האיש הנעלה לאיש סודו, אשר לו גלה את כל מצוקות נפשו, אשר יתענה בהן בלילות. ויהי הדבר הזה לכלי חפץ בידו, להרך את קשי עורף המלך הזה, ולשום את פחד אלהים לנגד עיניו, ויורהו לעשות צדקה וחסד, למען כפר על חטאותיו184. ויהי ה' עם דניאל ויתן את גלות יהודה לחסד ולרחמים בעיני המלך ויקל ידו מעליהם וישאפו רוח185.

וככל אשר יצא שֵׁם לדניאל בבית המלך, אשר התהלכו עמו, לחכם גדול מאד186, כן עשה לו שׁם גדול בקרב אחיו בני עמו ויהי למשל בפיהם:

הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאֵל כָּל-סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ187.


ותאצל רוח יראת ה' הטהורה, אשר נחה על דניאל, על כל ישראל, כי אין זאת כי הכבוד הגדול, אשר הנחיל אותו המלך, אשר גוים וממלכות היו משחק בידו, היה בעיניהם כמופת, כי יראת ה' מחסה עוז לבעליה, כי יראה גדולה ירא דניאל את ה', ולקחו היה זך מאד ורוחו כנחל שוטף להביע, את המון לבו הטהור במליצה זכה ורוממה מאד מאד188. וכרבות חכמתו כן גדלה צדקתו, כי שנא את הכבוד ואת הבצע189 בבואו בימים ככל אשר שנא את המעדנים ואת התענוגות בימי עלומיו.

ולרוח עריצים אין פלס ואין משקל ואף כי אהב נבוכדראצר את דניאל וינשאהו, ויֵטב בגללו את פניו גם לשלשת רעיו, וינשא גם אותם וישת אותם לשרים, בא יום ותחלוף עליו רוח, ויפקוד עליהם לכרוע בתוך כל קהל הכשדים לאליל זהבו, אשר הקים, וישיבו את פניו ברום אנשים ובתפארת עוז190 ויסגירם בחמת אפו למות, ויַפלא ה' את חסדו ויצל אותם מיקוד האש, ויהיו האנשים האלה למופת בישראל, וישליכו גם מתי מעט הנשארים והנסתרים את שארית אליליהם, אשר עבדו עוד זער שם זער שם במסתרים ולא הוסיפו לעבוד אלהים אחרים עוד כל ימי עולם191.

ויהי ישראל לגוי קדוש שומר אמונים באמת, וישליכו כל העם למן העת ההיא למקטן ועד גדול את נפשם מנגד בכל עת בא עריצים להכביד עליהם את ידם לעבוד אל נכר. ויבוא היום הגדול אשר נשא אליו נפשם כל נביאי ה', אשר קמו עד הימים ההם. בימי יאשיהו המלך החסיד חדלו הגלולים ממקום רואים ובימי חנניה מישאל ועזריה שבתו גם מן המחבואים ומן המחשכים, ויהי הדבר הזה לאות ולמועד בתולדות ישראל.

ודבר פלטת חנניה מישאל ועזריה, עולל גם לנפש נבוכדראצר, ויהי המעט, כי השיב אותם על כנם ויוסף להטיב להם מבראשונה192, וישב לכבד גם את דת אלהי האנשים האלה193. וגם בכל ימי היות גלות יהודה בבבל לא הכביד עליהם את עלו מעד, כאשר כבדה יד מלכי אשור בימיהם על גלות עשרת השבטים194; אפס, כי משני מלכי יהודה האומללים, יויכין וצדקיהו לא שב אפו, ולא הקל את ידו ולא פתח לאסיריו אלה את בית כלאם כל ימי חייו195.

אך גם לימי מלכותו הרבים בא הקץ, ובמותו (3198–562) מלך אויל מרודך תחתיו איש חסיד וטוב עין. ויפקוד לטובה את יהויכין מלך יהודה ויוציאהו מן החשך וצלמות, אשר התענה בבית כלאו בתגרת יד נבוכדראצר שלשים ושבע שנה. וישנה את בגדו כלאו, ויבאהו לפניו וידבר אתו טובות ונחומים, וימן לו את לחם חֻקו מבית המלך וישא את ראשו בין כל המלכים, אשר סרו למשמעתו, ויתן את כסא מכל לכסאותיהם196. וקרוב הדבר מאד, כי דניאל ורעיו היושבים בחצר המלך, הטו את לב המושל להטות חסדו אל יויכין ותראינה עיני המלך הזה עוד מעט אור, לעת אשר רפה יומו לערוב, וירא לו לעת זקנתו אחרית ותקוה, כי שני בנים היוּ לו אסיר ושאלתיאל ולשאלתיאל היו ששה בנים197, ותחי רוח ישראל בראותם, כי שב צמח דוד לצמוח, אחרי נבל למראית עין אנוש.

ולצדקיהו המלך לא הוכיח ה' את הנחמה, אשר באה ליויכין בן אחיו, וגם גורלו בשנות כלאו היה מר מגורל יויכין, כי נין ונכד, שֵׁם ושאר לא היה לו, כי שחוט שחט אותם נבוכדראצר ואת עיניו נקר העריץ הזה, וַיְבַל צדקיהו את כל ימיו ביגון ובעוָרוֹן ובדעת, כי הולך הוא ערירי. ובכל זאת מי יודע אם לא שב אויל מראדך–המלך החסיד במות אביו את שבות צדקיהו, כשבות יויכין, לולא קדמהו המות בעצם הימים, אשר מת נבוכדראצר אויבו, אשר דכא לארץ חייו. אולם אם נבצרה מאויל מראדך לגמול חסד למלך האומלל בחיים, לא מנע ממנו כבוד מלכים במותו, כי קבור קברוהו בני הגולה בכבוד גדול, ויעשו לו שרפה גדולה, ויקוננו לו ויאמרו: “אוי לנו על מותך המלך צדקיהו, את שִׁמְרֵי כל הדורות אתה שׁתית מצית!”198.

ואויל מרודך לא עזב את חסדו מעם יויכין כל ימי חייו199 ובטוב לו, טוב גם לכל בני יהודה היושבים בבבל. אך במות אויל מרדך החלו ימי המהומה והכליון לממלכת בבל, כי שלשה בנים היו לאויל מרדך ואלה שמותם נִרְגל-אַסַר לַבְאֲסַר-דַךְ ובלשאצר. ותרע עין איש באחיו וימלך איש אחר רעהו על כסא בבל ויפלו איש בחרב אחיהו. ויהיו ימי המהומות “ימי חמס בארץ מושל על מושל”. והשמועות הזאות הבאות מעיר הממלכה לערי הארץ, הרכו את לב גולי יהודה מאד200. אין זאת, כי לא ראו טובה בימים ההם.

לאחרונה לכד בלשאצר את המלוכה ולא הלך בלשאצר בדרכי אויל מרדך אביו, ויכעס את לב ישראל, בחללו את קדשיהם, אשר כבד אותם גם נבוכדראצר201, ואת דניאל הגדול בעיני המלכים הראשונים, וגם בעיני אשתו המלכה אשת החיל לא ידע ולא ראה202, ותצר לישראל בימיו203.

וה' החל להביא על בבל את הרעה, אשר דבר עליה ביד עבדיו הנביאים204, ויקם שטן לממלכה החטאה העשוקה בדמי ישראל, כי בעוד בני אויל מרדך מתגרים איש ברעהו, עלתה עב קטנה מפאתי שמי קדם, ותהי לענן כבד, אשר נתך בקול רעם מרגיז ארץ על בבל וישטפֶהָ ויסחפֶהָ. כרש הפרסי הוריד את אבי אמו את אסְתְּיָגֵשׂ מלך מדי מכסאו, וימלוך תחתיו על מדי ועל פרס. ויך את ממלכת לוד אשר באסיא הקטנה, ואת איי היונים אשר שם. ויהי כאשר שת בלשאצר מלך בבל את ידו עם מלך לוד, לשום מעצור לרוח כרש ויעל כרש הוא ודריוש אחי אמו, אשר שם אותו למלך מדי סר למשמעתו205, ויעל בחילו הכבד על בבל. וַיַסַע עמו את צבאות ממלכות אררט מני ואשכנז206, ואת צבאות עילם207 רומי הקשת208 אשר פרק כרש עול בבל מעליהם, כאשר דבר ירמיהו כי באחרית הימים ישיב ה' את שבותם209 ופַחות וסגנים לאין מספר בראשיהם210. ויפשוט חיל פרס ומדי בראשונה על ארץ מָרתַיִם ועל ארץ פְּקוד, אשר לבבל ויחריבו ויחרימו אותן211. וילכו הלוך וכבוש את כל המקומות, אשר דרכה בהם רגלם, וישרפו את כל האגמים באש, לבלתי תת מחבוא או מארב ליושבי הארץ. ואת כל המעברוֹת תפשו לבלתי תת להם פלטה212. והמהומה רבה מאד ובלב חיל בבל ושרי צבאותיהם בא מורך ותחת צאת למלחמה נאספו על מצודותיהם לחוש מפלט לנפשותם213. והמלך בלשאצר בוטח בחומות עירו הגדולות ובצורות בשמים, אשר בִצרו אבותיו את מרום עֻזן. ובעצם הלילה, אשר השתער כרש על חומת העיר, לא שת בלשאצר הפותה לב, ויעש משתה גדול לשריו ולנשיו ולפילגשיו וירב לשתות יין, וזדון לבו השיאהו לסבוא את סבאו בכלי בית ה', אשר הביא נבוכדראצר אבי אביו מירושלם. אך עודנו שותה לשכרה וחזון נראה לעיניו על הקיר, אשר שָׂם נשף חשקו לחרדה. ויבאו אליו החרטומים והאשפים ואין יודע לפתור אותו. ותדבר המלכה על לב המלך וישלחו ויקראו לדניאל, אשר לא ידע אותו בלשאצר, ויגד לו דניאל את פשר דבר החזון, כי ברוב עֲוֹנוֹ מלאו הלילה הימים לממלכתו ממלכת בבל, בידי מלך פרס214. עוד דניאל פותר לבלשאצר את בעותי חזיונו על יד השלחן המלא דשן ויין הרקח וכל סגלות מלכי הקדם, והנה מהומה ומבוכה “רץ לקראת רץ בא ומגיד לקראת מגיד” להגיד למלך בבל את החזות הקשה, כי נלכדה העיר מקצה215 וכי בוזזים חיל פרס את העיר וכי בוגדים מקרב העיר מבית נתנו ידם לאויב. ומראה החזון, והחזות הקשה הסירו פתאום יינו מעליו, ועיניו נפקחו לראות את כידו, וימלא חלחלה ופלצות216 ויחזק זה עתה במְחִתָּתו ובצרות נפשו את שריו, אשר זללו וסבאו עמו כל הלילה להתיצב כגבורים על משמרותיהם.

עָרֹךְ הַשֻׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה –

קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן.217


אך אֵחר בלשצר המועד, כי הפליא כרש עצה, ויחפור תעלה, וַיָשֶׁב בה את מי פרת הבאים תחת קיר החומה העירה, אל אחד היאורים, אשר מחוץ לעיר. ויהי כאשר חרבה קרקע הנהר מתחת לקיר החומה, ויבקיעו חיל פרס בלילה העירה בֶּחָרָבָה218 וילכדו את העיר בטח, ויהרסו את חומותיה הגבוהות, אשר בטחו בהן יושביה219 ואת שעריה הגבוהים הציתו באש220 ויכו את כל אנשי המלחמה, ואת כל הנמצא עמם ברחובות העיר לפי חרב221, ויפרצו אנשי המלחמה אל בית העריץ השכור ויכוהו וימיתוהו222. ויאבד בלילה ההוא שריד לבית נבוכדראצר וממלכה מכשדים (3224–536). וגם באלהי כשדים עשו חיל פרס שפטים223, כי אף כי עבדו גם הפרסים אלהים אחרים, לא עשו להם פסל ותמונה כל ימי כרש, אשר היו נאמנים לתורת צוארַסְתֵּר החכם.

ובני ישראל ראו את יד ה' הגדולה והחזקה, אשר נחתה בבבל וַתַּדִיקֶהָ וַתִּרְקָעֶהָ ותשימה כעפר לדוש וישאו עיניהם ולבם אל אלהי מעזם. ויתבוננו, כי לא זרוע רמה תעמוד לעם להחיותו ימים רבים, כי אם רוח ה‘, אשר בקרבו היא תעמידהו. בבל הגדולה והרחבה והנוראה על כל סביבותיה, חלפה כעבור סופה, ומספר ימיה לא רבו משנות גבר. ויעקב הקטן הבזוז והשסוי, הממֻשך והממורט, חיתה רוחו ויחלף כח. ודניאל הראשון לגולי עמו, נצב לפני בלשאצר האחרון לעריצי בבל ונוגשי עמו, ובקול חוצב להבות אש, נבא לו את אשר יקרא אותו ואת ממלכתו בלילה ההוא, כעין החזון אשר חזה משה איש האלהים על פרעה, את אשר יקרא את ביתו ואת עמו כחצות הלילה. וירם לב ישראל לראות חזון החרטומים והאשפים, אשר חזו על בבל שב ריקם224, ומדברי דניאל ונביאי ישראל, אשר היו לפניו לא נפל דבר ארצה225. ויחזו במפלת בבל את נקמת ה’ אשר נקם ממנה על אבדן נפשות עמו226 ועל חרבן מקדשו227. ויבא דבר ה' אשר דבר ביד ישעיהו228 כתמו על בבל, ותהי הקריה העליזה והיכל מלכה למעון תנים ובנות יענה איים וציים עד היום הזה229.

_

  1. ישעי' יג, יט.  ↩

  2. ירמי' נא, ז. וציור זה בולט גם מתוך מליצת חבקוק (חבקוק ב, טו–טז) ומליצות “הבט אל מעוריהם–והערל–קיקלון” (שם) דומים הם למליצת “יתהוללו” (ירמי' שם) כי דברי חבקוק אלה חוזרים בכל דבריו אל נבוכדנאצר ובבל כדעת מפרשי ישראל, ולא כדעת מפרשי העמים הפותרים אותם על יהויקים. וגם תמצית דברי האגדה (שבת קמט:) רומזת על פעולת בבל, אשר החניפה את כל העמים בחטאת זמה.  ↩

  3. ירמי' נא, נח. והחומה היתה קומתה 350 רגל ועביה 87 (דיה"ע שלוסר 50 I).  ↩

  4. ירמי' נא, מד,  ↩

  5. מא.  ↩

  6. נה.  ↩

  7. הגנות הנטועים במרומי הרים שיקראו להם “הגנות התלוים”, ואשר חשבו אותם לאחת משבע נפלאות ימי הקדם, ידועים לכל משכיל. וגאון הבנינים והמטעים הרמים והנשאים האלה, נזכר בפי נביאינו במליצת “השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי וגו' (ישעי' יד, יג) אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (י"ד) “לשום במרום קנו” (חבקוק ב, ט) ואולי כונו הנביאים במליצתם להתל בעריץ הזה, לבנין דור הפלגה שנבנה גם הוא בארץ בבל (ברא' יא, אט–ט).  ↩

  8. ואולי על מפלת מגדל זה והפסל שבראשו בימי חרבן בבל, נבא ישע' “איך נפלת משמים ארץ הילל בן שחר”. (ישע' יד, יב).  ↩

  9. יחזקאל כג, טו.  ↩

  10. ישע‘ מד, כה; מז, י. ירמי’ נ, לה. דניאל ב, יב ועוד  ↩

  11. ישעי' יד, ד.  ↩

  12. חבקוק ב, יא–יב. וכל הכתובים שלפני פסוקים אלה ושלאחריהם כלם חוזרים על הכשדים ולא על יהויקים, כאשר עלה על לב מפרשי הגרמנים.  ↩

  13. “ועריו הרס”(ישעי' יד, יז) “ארצך שחת עמך הרגת” (כ') “הדמין תתעבדון ובתיכון גולי יתשמון” (דניאל ב, ח; ג, כט.  ↩

  14. מ"ב יז, ל.  ↩

  15. קצור לשון ממלת “בְּעֵל”.  ↩

  16. ישעי' מו, א.  ↩

  17. ירמי' ג, ב.  ↩

  18. דניאל ו, ו.ועיין ד, ה  ↩

  19. ג, א.  ↩

  20. ירמי' י, א–י. ומקראות אלה חוזרים על גלולי בבל, אשר נראו לעיני הגולים בגלותם שמה, כאשר יעיד הפסוק שלאחריהם האמור בלשון ארמית, אשר ידברו בה גם יושבי בבל (י"א).  ↩

  21. נ, לח ואחד מסופרי בית שני, השכיל לערוך דמות מחוטבת ובולטת בכל פתוחיה לעבודת אלילי בבל בכל גועל מערומיה ותועבותיה והבליה, הלא היא אגרת ירמ' שבאפוקריפא מראשה לסופה.  ↩

  22. ישע' מח, י.  ↩

  23. עיין כל זה מוצא דבר: גולי בבל הראשונים.  ↩

  24. כן הוא פירוש פסוק “ויהיו בהם מבני יהודה” (דניאל א, ו) וכן נשמע גם מדברי רבותינו (סנהדר' צג:).  ↩

  25. רבותינו הרגישו זאת במאמריהם (ע"ז לו: ירוש' שם ב, ח).  ↩

  26. יחזקאל ד, יד.  ↩

  27. המכתב שכתב ירמי‘ אל גולי בבל (ירמי' כט, א) על כרחנו הי’ תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב שם: אחרי צאת המלך יכני‘ וגו’ (ב'). ומכתב זה היה כתוב בראש אל “יתר זקני הגולה” (נ"א) ולפי המתקבל על הדעת אין לשון “יתר” נופלת בלתי אם על פלטה נשארת מִכַּת שלמה שהתקַימה בכללה זמן חשוב במקומה ואח"כ הלכה הלוך וחסור, עד אשר נותרה ממנה רק שארית ודבר זה אינו מתישב במקרא, כי אם על גולי שנה הרביעית או השלישית ליויקים, ולאנשים שהיו כלם זקנים אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית.  ↩

  28. ירמי' כח, ו. ועיין באצה"ש מלה זו.  ↩

  29. יחזקאל ג, טו.והנהר הזה, הוא לד“ק הנקרא בלשון העמים Chaboras ועל יד עיר כרכמיש הוא משתפך אל נהר פרת. ולד”ק הוא הנקרא Armacale.  ↩

  30. יא, נד.וכשדים ביהודה איננה בבל כלה, כי אם קרן דרומית מערבית של מדינת בבל, אשר על גבול ערב וכיום תקרא ארץ הכשדים העתיקה “איראק ערבי” [דהי"ע לשלוסר 48 I ].  ↩

  31. legitim מלת “יציב” הארמית משמשת בתורת שֵם לוָי גם לדבר נכון וקבוע גם לאיש אזרח מיוחס כשר לשררה, שהוא הפך מן הפסול לשררה.  ↩

  32. יחזקאל יז, יב–כד; כא, כח–לב.ועיין מוצא דבר “יויכין וצדקי' בעיני הגולה”.  ↩

  33. ירמי' כד, ה–י; כט, יז.  ↩

  34. ישעי' מח, א–ב.  ↩

  35. יחזקאל לו, כ.  ↩

  36. ב, ה.ועוד אחת עשרה פעמים בספר זה.  ↩

  37. ה, ז.ועיין סנהד' לט;  ↩

  38. יחזקאל יג, יח–יט.  ↩

  39. עיין ירמי' כט, כ. ועיין רד"ק פסוק טו.  ↩

  40. ירמי‘ כא–כג. על נכלי זמת שני נביאי שקר, יצאו שמועות רבות באומה ועיין סנהד’ צג. ילקוט ירמי' רמז ש“ט. והחכם ר”ז פראנקל הבחין יפה, כי מגלת שושנה שבאפוקריפא ומעשה זמת שני הזקנים שבה, אינה אלא שמועה שנוצרה בקרב העם על תועבות צדקיהו ואחאב (פראנקעלשע מאנאטהשריפט שנה י"ז צד 447).  ↩

  41. ירמי' כט, א.  ↩

  42. כן עולה מדברי שמע' במכתבו (יכמי' כט, כו).  ↩

  43. נב, כד; מל"ב כה, יח.  ↩

  44. ירמי' כט, לב.  ↩

  45. יחזקאל א, ב.שנה זו היא הראשונה לשנים הנזכרות בס‘ יחזקאל וב’ פרשיות ראשונות, ופרשה ג‘ עד פסוק ט"ז, הן נבואת המלואים והחנוך ליחזקאל כפרשה ו’ שבישע‘ לישעי’, ופרשה א‘ שבירמי’ לירמי'.  ↩

  46. יחזקאל ג, ח–ט.  ↩

  47. ב, ד–ו.  ↩

  48. לד, א–כב.  ↩

  49. יד, ה.  ↩

  50. ו, י–יד.  ↩

  51. ט; ב, מג; לו, לא.  ↩

  52. יב, כז.  ↩

  53. כד, טז.  ↩

  54. ירמי' נב, כט. למספר קטן זה אי אפשר בשום פנים שיהיה כולל את כל הגולים, על כן אין לישב פסוק זה בפנים אחרים, בלתי אם לאמר, כי אלה נשתנו משאר אחיהם, כי הם גלו לעיר המלכה. ועל כל הגולה מספר יוסיפוס, כי נתן להם נ"נ מקומות לשבת חוץ לעיר הממלכה (7,8 X).  ↩

  55. ירמי‘ נב, יא. ועקר שֵם זה יתורגם בלשונות העמים “פאליצייא געביידע” ועיין יחזק’ ט, א. ששם נזכר “פקודות העיר” וזה תרגום מלא למלת “פאליצייא”  ↩

  56. קדמניות 7, 8 X.  ↩

  57. עיין בסוף פרק שלפני זה.  ↩

  58. מליצת הנביא (יחזק' יג, י–טז).  ↩

  59. ג, טו.  ↩

  60. עזרא ב, נט.נחמי' ז, סא.  ↩

  61. עזרא ח, יז.  ↩

  62. ב, ג–נח.נחמי' ז, ח–ס.  ↩

  63. דבר זה עולה מתוך הכתוב (עזרא ב, סב. נחמ' ז, סד).  ↩

  64. רבותינו השכילו להתבונן בדבר זה ויאמרו: “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבבל אלא.. מפני שקרובה לשונם ללשון תורה ר' יוחנן אמר… ששגרן לבית אמן" (פסחים פז:).  ↩

  65. ירמי' כט, ה.  ↩

  66. “ובבל מעשה ישן.. ובבל מעשה נביאים”. (ידים ד, ג)… “ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות”… (אדר"נ כ') “כמה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול” (קדושין סט. וירוש' קדושין ד, א).  ↩

  67. ידים שם  ↩

  68. דברים יב, יד; דהי"א, כב, א.  ↩

  69. זכרי' ח, יט.  ↩

  70. אסתר ט, לא.  ↩

  71. "ר‘ יוחנן אמר ר’ חייא בר ווא: בַּבְלָיָא תרין מילין סלקון בידכון מפשוטיתא דתעניתא וכו‘ (ירוש' שביעית א, ה) ופי’ מפשוטיתא השתחוי' בפישוט ידים ורגלים.  ↩

  72. זכר' ז, ג.  ↩

  73. Apries בלשון סופרי העמים.  ↩

  74. ירמי' מד, ל.  ↩

  75. עיין דיה"ע לשלוסר 73 I ויתר סופרי העמים.  ↩

  76. יחזק‘ כט, יח–כ. ועל מלחמה זו ולא על מלחמת נבוכדראצר בפרעה נכו נאמרה נבואת ירמי’ השנית על מצרים (ירמי' מו, יג–כו) כי מלחמתו בפרעה נכו היתה על יד Circesium “על נהר פרת בכרכמיש” (ב') ושם הֻכה רק חיל מצרים ובמלחמתה זו בא “להכות את ארץ מצרים” (י"ג) ולדעתנו “הרבה גושל גם נפל איש וגו'” (ט"ז) נאמר על בני ישראל שהיו שמה, כי רק בפיהם תכון הקריאה: “קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו”. (שם) כי המצרים לא יוכלו לאמר כי ישובו אל ארץ מולדתם, כי שם הלא היו שרוים, והכשדים לא יוכלו לאמר: “מפני חרב היונה” (שם) כי החרב הלא בידם היא והיא היתה מעוזם. והמקרא הסמוך לאחריו סתום לדברי כל המפרשים, אפשר לישבו גם הוא רק על בני ישראל, לאמר “קראו שם” (י"ז) את הקריאה הזאת לשוב לארץ ישראל ולשבת שם כאשר יעץ אותם ירמי‘ מפי ה’ (מב, י) ויכירו, כי “פרעה מלך מצרים שאון” (מו, יח) כי כל גאותו וגאונו ומבטחו אינו אלא מהומה רקנית, אך “העכיר המועד” (שם) לרעתם, עברה השעה הטובה, כי לא יחנם עוד מלך בבל לשוב להאחז בארץ אבותם, כי לולא זזו ממקומם, כי עתה האמין בם נבוכדראצר ולא הגלם כהבטחת ירמי' (מב, יא) אבל עכשו שראה, כי נוטים הם למצרים אויבתו, לא יתנם עוד לשבת קרוב בא"י הקרובה לארצו, כי אם גָלֹה יגלה אותם לארץ בבל הרחוקה גם ממצרים גם מארץ מולדתם.  ↩

  77. קדמניות 7, 9 X.  ↩

  78. ס"ע כו.  ↩

  79. ירמי' ח, כג.  ↩

  80. איכה ג, א–כ.פסוקים אלה אמר ירמי' על עצמו ופסוק ה. ו. ז. הם דמות חייו בבית הכלא, אשר יזָכרו בו רבים מימיו ושנותיו ופסוק י"ד ישוה את הלעג, אשר שבע מידי אחיו אנשי ענתות עצמו ובשרו.  ↩

  81. כ"א פסוקי פרשה ג (כ–מ) כמעט תורה שלמה הם על דרכי ה' ועל מדת טובו וענותנותו בשפה ברורה ומבוארת מאין כמוה.  ↩

  82. תהלים קלז, ד.  ↩

  83. ו. ז.  ↩

  84. מב, ד. יא.  ↩

  85. ה; פד, ו–ח.  ↩

  86. שם. מב, ז.וארץ ירדן היא מקום מוצא מעינות הירדן על יד הלבנון.ומקום זה לא היה עוד בימים ההם לבני ישראל, על כן מנה אותו ראשונה למקומות הנכר והגלות.  ↩

  87. מב, ב–ג.  ↩

  88. פד, ב–ג.  ↩

  89. ד.  ↩

  90. ו. יב–יג.מב, ו. יב; מג, ג–ה.  ↩

  91. כל הפשטנים שבמפרשים הסכימו לתרגום יונתן, האומר לפי גירסת רש“י הנכונה על פסוק ”ואהי למקדש מעט“. (יחזקאל יא, טז) לאמר וִיהָבֵית להון בתי כנשתא, דאינון יתבין תִנְיָן לבית מקדשי” (תרגום שם).  ↩

  92. דניאל ו, יא.ולדעתנו, שאנו מחזיקים, כי מזמור נה ירמי‘ אמרו נהג גם ירמ’ מנהג זה (תהלים נה, יח).  ↩

  93. ברכות לא.  ↩

  94. יחזקאל א, ב; מ, א.שנת החמש ועשרים היא זמן האחרון הנזכר בספר זה.  ↩

  95. יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א.  ↩

  96. “בסוד עמי”(יג, ט) ר“י ייטלש הטיב לתרגם פסוק זה ”באסיפת ובועד עמי“. והמתרגם תרגם, אין דער ”בעראטהונג מיינעס פאלקעס".  ↩

  97. לג ל–לא.  ↩

  98. לג, לב.  ↩

  99. כא, ה.ועיין יז, ב.  ↩

  100. לג, לג.  ↩

  101. “מבוא עם”(ל"א) “במותי גוברין תלמידין” (יונתן) “פאלקספערזאממלונג” (תרגום אשכנזי)  ↩

  102. יג, ט.  ↩

  103. משלי כה, א.ב"ב טו. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  104. ירמי' א, א.  ↩

  105. וע"כ נמצא פעמים רבות את ירמי' נזכר שם בגוף שלישי, כי יש אשר קרא לפניו הנביא והוא כותב מפיו (לו, יח) אז זכר את הנביא בגוף ראשון ואולי יש אשר הפקיד על ברוך לכתוב ענין שלם מנבואותיו שלא בפניו, אז זכר רותו ברוך בגוף שלישי.  ↩

  106. עיין הקדמת אברבנאל לנביאים הראשונים ומוצא דבר “התור הראשון לספרות הנביאים” בספרנו ח"ב.  ↩

  107. “ירמי' כתב ספרו וספר מלכים וקינות”(ב"ב טו.)  ↩

  108. מ"א יא, מא.  ↩

  109. יד, יט; טו לא; טז, ה. יד. כ. כז; כב, לט; מ"ב א, יח; י, לד; יג, ח. יב. יד. טו. כח; טו, יא. טו. כא. כו. לא.  ↩

  110. מ“א יד, כט; טו, ז. כג; כב, מו; מ”ב ח, כג; יב, כ; יד, יח; טו, ו. לו; טז, יט; כ, כ. כא. יז. כה; כג, כח; כד, ה.  ↩

  111. כי שם נזכר ראשונה (מ"א יד, כט).  ↩

  112. מ“א יג, א–לב. ומתחלת פרשה י”ז עד סוף פרשה יט. מ“ב א, ג–טז. פרשה ב‘ ומתחלת פרשה ד’ עד פרשה ה' פסוק ט”ו. ואם יתבונן הקורא יראה, כי באמת משתנה הרבה סגנון ספורי קורות הנביאים מסגנון ספורי קורות המלכים ומלחמותיהם ופרקי מעשי אליהו הנביא מתעלים מאד מאד בסגנונם הזך והטהור עד למעלה.  ↩

  113. מ“א, יא, א–י; יד, כא–כד. מו, ג–ה; מ”ב יג, ד. כג; יד, כה–כז; יז, ז–כנ;כא, א–טז; כג, כו–כז; כד, ג–ד. כ.  ↩

  114. ירמי' כה יא–יב; כט, י.  ↩

  115. דניאל ט, ב.עזרא א, א.דהי"ב לו, כב.  ↩

  116. יחזקאל כד, טז.  ↩

  117. לג, י.  ↩

  118. ירמי' לא, כט.  ↩

  119. יחזקאל יח, ב.  ↩

  120. לז, יא.  ↩

  121. יח, כג.לב; לג, יא.  ↩

  122. יח, כא–כב.כז–כח; לג, יד–טז. יט.  ↩

  123. ג. כ; יח, כד–כו; לג, יג. יח.  ↩

  124. דברים ד, ל; ל, ב. ח. י. תהלים צ, ג.  ↩

  125. ישעי‘ ו, י; לא, ו; מד, כב; נה, ז. ירמ’ ג, א. יב. יד. כב; ד, א. יח. יא; כה, ה; לא, יח; לה, טו; לו, ג.ז. הושע ג, ה; יב, ז; יד, ב–ג. איול ב,יב–יג.  ↩

  126. יחזקאל לג, יב.  ↩

  127. כל יודע את התורה, יודע הוא כי התשובה היא אחד מראשי עקריה.אנשי כנה“ג קבעו לה ברכה בפני עצמה בתפלה, ברכת ”השיבנו“. ולמאמרי רבותינו על שבחה אין מספר. בראשונה הוקדשו לזכרה עשרה ימים בשנה, עשרת ימי תשובה ובאחרונה הוסיפו עליה עוד שלשים יום כל חדש אלול. והמפרסם הגדול לעקר זה, המלא אהבה למין האנושי היה יחזקאל. וגם בעמוס יש רמז לעקר זה. ורבותינו נקיי הדעת וטהורי העין קראו ברגשת לב מלא אהבה תמימה לאמר כתיב: כה אמר ה‘ לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, ה) יש לך חֵיך גדול מתוק מזה! חי אני נאום ה’ א‘ אם אחפוץ במות הרשע וגו’ יש לך חֵיך גמ”מ! כי לא אחפוץ במות המת נאום ה‘ א’ והשיבו וחיו, ילחגמ“מ!” (שה"ש רבה ה, טז).  ↩

  128. התבונן היטב בפסוק זה (יחזקאל יח, ד).  ↩

  129. יד, יח. כ; יח, י–יג.  ↩

  130. יח, יד–יח.  ↩

  131. יח, כ.  ↩

  132. דברים כד, טז.  ↩

  133. מ“ב יד, ו. דה”ב כה, ד.  ↩

  134. יחזקאל יח, כה. כט; לג, יז. כ.  ↩

  135. כ' לב–לג.  ↩

  136. יחזקאל לז, א–יד.  ↩

  137. טו–כח.ומלכות בית דוד, אשר קרא לו גם נשיא, שעתידה להתחדש, נזכרת עוד שתי פעמים (לד, כג–כד).  ↩

  138. הם חניכי המשוררים וכן נקראו במשנתנו (ערכין יג:) ולפי פשוטו נקראו כך, על היותם צעירים (זכרי' יג, יג).  ↩

  139. יתבונן נא הקורא בשתופי הסגנון, אשר פרטנו במוצאי דבר המדברים על הנביאים.  ↩

  140. מלבד י"ג מדות שנשנו ונשתלשו בפי מרבית הנביאים וסופרי הקדש (ח“א מוצא דבר ”י“ג מדות וערכן בכה”ק) נשנו פסוקים שלמים בתורה בנביאים ובכתובים (שמות טו, ב=ישעי' יב, ב=תהלים קיח, יג. דברים לב, לו=תהלים קלה, יד).  ↩

  141. ירמי‘ ז, ט–י. וכעין תרעומת זאת התרעם ירמ’ במקום אחר בדברים האלה “מה לידידי בביתי”. מה לעמי אהובי מאז, עכשו “בביתי” אחרי שקלקל מעשיו, כתרגומו “לעמא דהוה חביב קדמי” “עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך..?” (ירמי' יא, טו) הַאַתְּ תעשי המזמה “ובשר קדש” לאמר: בַכהן שהוא “שר קדש” (דהי"א כד, ה) ומקריב את קרבנותיך “יעברו מעליך” פשעיך וחטאיך דומה למליצת “ואמרתם נצלנו” (ירמי' ז, י).  ↩

  142. יחזקאל כ, מ–מא.  ↩

  143. דמיון סגנון ירמי‘ לס’ דברים וסגנון יחזקאל לס' ויקרא, עולה ממקומות רבים מתוך שני ספרי הנביאים. אך המבקרים הנמהרים בבקרתם המבוהלה הפכו את מדרשם מלמעלה למטה, ויאחרו את הקודמות בפחזותם וקצר דעתם ובאמת לאו דוקא ספר ת"כ היה מקור מליצות יחזקאל, כי מוצאים אנחנו לו גם שאר חומשי תורה שמליצותיהם שגורות על פיו (יחזקאל כח, יג=שמות כח, יז–יח. כ.).  ↩

  144. יחזקאל מ, מו; מג, יט; מד, טו; מח, יא.  ↩

  145. מ, מה; מד, יד.  ↩

  146. מ, מו.  ↩

  147. מה, ה.  ↩

  148. מד, ג; מו, ב. ח. יב.ועיין פירוש פסוק “ואת הנשיא נשיא הוא”. (מד, ג) בדברי רד"ק ואברבנאל.  ↩

  149. מה, ח–ט.  ↩

  150. מו, ד.  ↩

  151. מה, ו; מח, כא–כב.  ↩

  152. מו, טו–יח.  ↩

  153. מו, י.  ↩

  154. מה, יז.  ↩

  155. דיה“ב לא, ג. ויתבונן הקורא, כי יש עוד דמיון גדול בין מעשה חזקיהו ובין חזון יחזקאל בפסוקים אלה: דהי”ב כט, יז=ויחזקאל מה, יח–כ. ובין מליצת “לקדש=ויקדשו” שבדהי"ב ובין מליצת וחִטֵאת וכִפַרְתם שביחזקאל.  ↩

  156. מה יג–טו.  ↩

  157. י–יב).  ↩

  158. מה א–ח; מז, יג–כג; מח, א–לה.  ↩

  159. מו, יח.  ↩

  160. מ"ז, כב–כג.  ↩

  161. מח, יח–יט.  ↩

  162. הם הם כל דברי פרשה מ, מא, מב ודברים רבים שבפרשיות שאח"כ, ועל הסתירות שיש למראה עין בין דברי יחזקאל לדברי התורה ידֻבר הרבה בתלמוד.  ↩

  163. כי לא קמו דבריו בידי שָבֵי גלות בבל ועל כן אמר ר‘ יהודה התנא ור’ יוחנן האמורא על הפרשיות האחרונות שביחזקאל: “פרשה זו אליהו עתיד לדורשה” (מנח' מה.)  ↩

  164. יחזקאל לח, ח. ט.והנביא מפליג בפירוש את ארך הזמן שבין נבואתו לקיומה.וכל החוקרים, אשר עינם צרה בנבואה המפורשת הזאת, ועמלים למצוא אומות בימי הנביא שהיה שמם גוג ומגוג העלו חרס בידם וכל עמלם לריק.  ↩

  165. לח, יט–כב.גם פה יתבונן הקורא, כי חזון יחזקאל מתאים לדברי חזקיה, כי דומה נבואה זו בציורה לציור מפלת סנחריב.ומי יודע אם לא על זה יכַוֵן המאמר היקר שהבאנוהו במקומו: “בימי חזקיהו היתה אותו הדבר שעתידה להיות בסוף כמו שנאמר: וזאת תהיה המגפה, אשר יגוף ה‘ את כל העמים, אשר צבאו על ירושלם [זכרי’ יד, יב] שנאמר: ויצא מלאך ה‘ וגו’” (תדא"ר יז).  ↩

  166. יחזקאל לט, כא–כג.  ↩

  167. כט.  ↩

  168. עיין פרשה ראשונה ליחזקאל, שהיא מבוא לספרו, כפרשה ו‘ שבישעיה ופרשה ראשונה לירמיה ששתי הפרשיות ההן, הנה המבואות לספרי נבואותיהם וראית עד כמה נבדל יחזקאל בפיוט יצוריו מישעי’ ירמי‘ וחבריהם, עד שהוציא רבה את המשפט המלא טעם ובינה: "למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, למה ישעי’ דומה לבן כרך שראה את המלך" (חגיגה, יג:) ועיין כעוד יפי הציורים הנפרדים (יחזקאל ב, ט–י; ג, א–ג. יב–יד; ד, א–ג. פרשה ח פרשה ט ופרשה י; יא, א; יז, א–י; מ, ב–ג.  ↩

  169. ירוש' ר"ה א, ב.  ↩

  170. דניאל ג, טז–יח; ד, כב–כז.  ↩

  171. עיין מאמרנו “המקרא והאגדה” בראש ספרנו “שיחות מני קדם”.  ↩

  172. יחזקאל יד, יד. כ.ואי אפשר בשום פנים לאמר, כי נח זה הוא נח שבתורה, כי איך יִכוֹן על זה מאמר “אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו” (טז) והלא בני נח שבתורה נצלו בצדקת אביהם, אף על פי שרק עליו נאמר “כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. (ברשית ז, א). ולפי המתקבל נח זה, הוא נחמיה [לא בן חכליה] הנמנה בכבודו ראשון לזרובבל ולישוע בקרב שבי הגולה (עזרא ב, ב. נחמי' ז, ז) כי נח ונחמיה קרובים מאד בשרשם כמו “נח ינחמנו” (בראשית ה, כט).  ↩

  173. לא מצאנו בכל המסופר על דניאל, כי היה הולך ובא בתוך אחיו בני הגולה ומלבד חנניה מישאל ועזרי' לא מצאנו לא עסק עם אחד מאחיו בני הגולה.  ↩

  174. דניאל א, יט.“ויעמדו”אין פירושה עמידה עוברת, כי אלו היה כך היה מקומה בסוף פסוק י“ח ששם כתוב ”ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדראצר“ עכשו שנאמר ”ויעמדו" אחרי ספור נסיון המלך אותם, אין פירושה אלא עמידה קימת.  ↩

  175. וגורל חכמי בבל היה גורלם. (ב, יג).  ↩

  176. יח.  ↩

  177. א, יז.ויש להתבונן, כי אחרי אשר שתף הכתוב, את דניאל עם רעיו לענין שאר מני מדע, הוציא אותו אח"כ ליחדו מתוך הכלל לענין בינה בכל חזון וחלומות.  ↩

  178. ב, כז–ל.  ↩

  179. מז.  ↩

  180. מו.  ↩

  181. מח; ד, ו; ה, יא.  ↩

  182. ג, מט “עבדתא די מדינת בבל” של חמו“ע שבפסוק זה דומה וקרוב מאד אל שלטון דניאל עצמו ”על מדינת בבל" שבפסוק שלפני זה.  ↩

  183. ד, ה; ו, יא.  ↩

  184. ד, כב–כד.  ↩

  185. תהלים קו, מד–מו.ומזמור זה המלא יראה טהורה וגעגועים (א–ג) אל חמדת ימי הקדם ותוחלת לגאולה קרובה (ד–ה) ודוי על עונות הדור (ו) פרוט חטאי הדורות הקודמים והרהורי תשובה עליהם (ז–לט) זכרון הפרענות (מ–מב) צידוק הדין עליה (מג) תחלת הרוחה (מד–מו); מזמור זה מזמור תשובה הוא, שנתיסד בבבל, כאשר יעידו קצת סמני סגנונו הדומה לשל יחזקאל שגם הוא הוא התנבא בבבל (תהלים קו, כו–כז=יחזקאל כ, כג) וכאשר יעיד ענינו (תהלים קו, מז) שבו יתפלל המשורר על תשובת הגולה.  ↩

  186. דניאל ד, ו. ה. יא–יב.  ↩

  187. יחזקאל כח, ג.  ↩

  188. יתבונן נא הקורא בדברי דניאל אלה (דניאל ב, כ–כג. מד; ד, כב–כג; ה, כג).  ↩

  189. יז.  ↩

  190. ג, טז–יח.  ↩

  191. “שנסתרסה ע”ז בימיהם" (סנהדרין צג:).  ↩

  192. דניאל ג, ל.  ↩

  193. כח–כט.  ↩

  194. רבותינו הבחינו דבר זה בדעתם הנקיה ויבדילוהו לטובה משאר מחריבים, אשר עמדו על ישראל ויוציאו משפט, כי “נבוכדראצר מלך הגון היה” (תענית יח:).  ↩

  195. ישעי' יד, יז.  ↩

  196. מ"ב כה, כז–ל. ירמי' נב, לא–לד.  ↩

  197. דהי“א ג, יז–יח. ועיין רד”ק פסוק יח.  ↩

  198. ס“ע כח. קדמניות 7, 8 X אך מדברי יוסיפוס יש לשמוע, כי עוד בימי נבוכדראצר מת. וקשה להאמין כי נ”נ כבד את צדקיהו גם במותו.  ↩

  199. מ"ב כה, כט–ל. ירמי' נב, לג–לד.  ↩

  200. נ"א, מו.  ↩

  201. דניאל ה, ב.ועיין קדמניות 2, 11 X.  ↩

  202. דניאל ה', יא–יב.  ↩

  203. ישעי' מז, ו. ואין לקבוע את המצוק הזה, שהציקה בבל לישראל באכזריות חמה, כי אם בימי בלשאצר, כי נבוכדראצר הקל ידו מעל הגולים, אחרי גלות הארץ, ואויל מרדך הטה להם חסד.  ↩

  204. ישעי‘ פרשה יג; יד, א–כג; מג, יד. עד סוף פרשה מח. ירמי’ פרשה נ ונא. חבקוק ב, ד–יט. דניאל ב, לט.  ↩

  205. עיין קדמניות 4 11 X.ולפי זה תכון מליצת “העיר ה' רוח מלכי מדי” (ירמי' נא, יא).  ↩

  206. כז.ואל יחשוב הקורא, כי אשכנז זו היא גרמניא.  ↩

  207. ישעי' כא, ב. עיין ס"ע כח. ותמצא כי כל נבואת פרשה זו נאמרה על בלשאצר.  ↩

  208. ירמי' מט, לה. ולפי העולה מן הכתובים נצחו בעלי הקשת את עקר הנצחון (נ, ט. יד. כט).  ↩

  209. מט, לט.  ↩

  210. נא, כח.ישעי' מא, כה.  ↩

  211. ירמי' נ, כא. ומדינת פקוד נזכרה עוד פעם במקרה (יחזקאל כג, כג) ובתלמוד בבלי נזכר הרבה פעמים הנהר העובר בתוכה, הנקרא על שמה “נהר פקוד”.  ↩

  212. ירמי' נא, לב.  ↩

  213. ל.  ↩

  214. דניאל ה, א–כז.  ↩

  215. ירמי‘ נא, לא. ישעי’ כא, ב. ומליצת “חזות קשה הוגד לי” שבישעי‘ מַקְבֶּלֶת למליצת “רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד” וגו’ שבירמי‘ ומליצת “נפלה נפלה בבל” שבישעי’ (ט) מקבלת למליצת “נלכדה עירו מקצה” שבירמי'.  ↩

  216. דניאל ה, ו=ישעי' כא, ב–ג. ויתבונן הקורא בדמיון המליצות שבשני הפסוקים.  ↩

  217. ה.  ↩

  218. “חורב אל מימיה וְיָבֵשׁוּ”. (ירמי' נ, לה) “האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש”. (ישעי' מד, כז).  ↩

  219. ירמי' נ, טו; נא, מד. נח.  ↩

  220. שם.  ↩

  221. מן הכתובים האלה עולה, כי את כוס חמת הפרסים שתו אנשי המלחמה והנמצאים ברחובות (ירמי' נ, ל) וכן הוא בישעי‘ “כל הנמצא ידקר וכל הנספה יפול בחרב” (ישעי' יג, טו) כי מלת “הִסָפֵה” יורה תמיד על הריגת איש, שלא עליו היתה הכונה להרגו רק בהיותו עם האיש שיצא עליו הקצף נהרג גם הוא, מבלי שהבחין ההורג בין צדיק לרשע. ואולי שתו את קבעת כוח החמה גם יושבי בבל. וקרוב הוא כי בבתי הגרים כגון ישראל ויתר העמים, אשר נאספו אל בתיהם לא נגעה הרעה וזהו העולה מן הכתוב “אוקיר אנוש מפז” וגו’ (יב) ואנוש יאמר תמיד על הדכא ושפל הרוח ועיין יונתן המתרגם “אחַבֵב דחַלי” ואולי על דבר זה תכון אזהרת הנביא לישראל “ומלטו איש את נפשו אל תדמו בעונה” (ירמי' נא, ו).  ↩

  222. דניאל ה, ל.ואולי יש מעין רמז על משתה בלשאצר ומותו בדברי נביאים (ירמי' נא. לט. חבקוק ב, ה–ח. טו–טז).  ↩

  223. ישעי‘ כא, ט; מו, אב; ירמי’ נ, ב; נא, מד. מז. נב. חבקוק ב, יח. ופסוק שבחבקוק לא על ישראל נאמר, כי אם על הכשדים, כי נמשך הוא לשלפניו.  ↩

  224. ישעי' מז, יב–יד.  ↩

  225. מד, כה–כו.ויש להתבונן על החלוף של “מפר אותות בדים וגו'” אל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים“. ואפשר כי ”עבדו“ זה דניאל ”מלאכיו“ אלו שאר נביאים. ובדברי רבותינו יש רמז ”שהיה דניאל אומר [לכרש] שאתה נוטל המלכות" (ילקוט אסתר תתרמ“ט. ע”ש).  ↩

  226. ישעי‘ מז, ו. ירמי’ נ, טו; נא. כד. לה.  ↩

  227. נ, כד. כט, נא, ט. יא.  ↩

  228. ישעי' יג, יט–כב.  ↩

  229. עיין דיה"ע לְוֶבֶּר 62 I את הדברים שהביא בשֵם הירונימוס הנוצרי הקדמוני ובשם הַתַּיָרִים האחרונים.  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: גלות בבל

מאת

זאב יעבץ

גדולת בבל עשרה וגבורתה עצביה והבליה. עלילת מראה בכל לנפש ישראל. הגולים הראשונים. ילדי בית דוד בהיכל נבודראצר. דניאל חניה מישאל ועזריה. חנוכם וכשרונם. עוז דניאל וחבריו. אסור מאכלות נעשה סיג לכל התורה. גלות ויכין. “הַגולָה”. מושב גולי יהויכין. כבוד שם יויכין בעיני הגולה. עלילות נשחתות. בית המרי. נביאי שקר ונבואות שקר. בריתם עם חבריהם ביהודה. אחאב בן קוליהו וצדקיהו בן מעשיהו. תעלוליהם ואחריתם. מכתב ירמיהו בבלה וריבו בנביאי השקר. מזמות שמעיה הנחלמי. תחלת נבואת יחזקאל. ריבו בעריצי עמו. נבואתו על חרבן ירושלם ועל תקון מדות העם. מגפה בבבל. בוא שמועת החרבן. גלות צדקיהו מובאה. גורל צדקיהו. שלוח יהוצדק לחפשי. גלות פלטי יהודה מעמון ומואב בבלה. תשובת שלמה. לב חדש ורוח חדשה. ערי מושב ישראל בבבל. נטיעת כרמים וזריעת שדות. תרומה ומעשר בבבל. תקון ארבעה צומות. שערוריות במצרים. פלטי יהודה וירמיה וברוך באים ממצרים בבלה. מגלת הקינות. מזמורי נהי ודברי נחומים. תפלה במקום זבח. “מקדש מעט”. ראשית שלש תפלות ביום. כון פנים ולב לירושלם. “סוד עם ה'”. “כתב בית ישראל”. ספר “דברי ירמיהו”. ספר "מלכים ורוחו. רפיון רוח ויאוש בקהל העם. נבואת יחזקאל. תורת עקר התשובה בכל פרטיה. תורת צמצום אחריות האדם רק על מעשי עצמו. תורת תחית ישראל וחיי נצחו. חזון העבודה והישוב לישראל באחרית הימים. חזון המלחמה האחרונה. ימי נבואת יחזקאל. ראשית האגדה. נח דניאל ואיוב. חכמת דניאל וצדקתו. שלטונו ברוח נבודנאצר וכבודו בעיניו. כבודו מכשיר בידו לרַוְחַת עמו. שֵם דניאל בישראל. רוחו הכביר ונקיון כפיו. סכנת חנניה מישאל ועזריה ותשועתם. עקירה אחרונה לשארית עבודה זרה מישראל. ישראל גוי קדוש לעולמי עד. מות נבודראצר. מלכות אויל מרודך. פקידת יויכין חֻפְשתו וכבודו. מות צדקיהו וקבורתו בכבוד מלכים. מות אויל מרודך. מהומות בבית המלך. מלכות בלשצר. התנכרו לדניאל והכעיסו את לב ישראל. סכסוך בלשצר בכרש מלך פרס. כרש עולה על בבל. מהומה ומורך בקרב הכשדים. טפשות בלשצר שכרונו ומשתיו. חזיון לילה. פתרון דניאל. חיל פרס פורץ העירה. הרג ולהבה. אחרית בלשצר. שפטים באלהי הכשדים. שממות בבל. רוממות לב ישראל.

3155–3224


והזרע אשר זרעו ידי הנביאים על אדמת אבותם, בעוד כל העם בוטח בארץ שלום ואוכל את חלבה ואת טובה, נתן את פריו לישראל בארץ עניו וגלותו, בארץ בבל, אשר אסורים באזקים הובאו עליה. ומה נהפכה מתכנת קהל הנביאים והעם איש אל רעהו, למיום באם בבלה! בראשונה היה העם הבוטח, כי גם יד איתני עולם לא תמצא להניד רגלו מנחלתו, ועין הנביאים לבדה ראתה את החשכה הקודרת, מתוך האורה הגדולה, אשר הכתה את עיני הקהל בסנוֵרים, לבלתי ראות נכוחה. ובארץ הנכריה התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה. האנשים מקרב העם הרואים לעינים, ואשר לא אמרו לעשות שקר בנפשם ובנפש הקהל, נואשו מכל תקוה ואחרית טובה והנביאים, אשר התרוממו מעל לטפחות ימיהם, הם המה התנשאו גובה שחקים, ויביטו למרחוק, כי לא יאבד ישראל, ורוחו לא תבוק לנצח נצחים. והעלילה הראשונה אשר עוללו מראות הממלכה האדירה ההיא לנפש גולי ישראל, נתנה גם היא עֵדֶיה, כי אמת בפי דברי נביאי ה', כי גם מצוקי ארץ לא ידכאו ולא ידֵקו בכבד משאם את העם העשוק והרצוץ הזה, כי האנשים אשר שעו בשבתם בארצם אל דרכי הנכר, העלימו את עיניהם ויסבו את לבם מאחרי “תפארת גאון כשדים”1 בהראותה אליהם, ותגעל כמעט נפשם בכל החמודות הנראות בממלכה האדירה והעשירה, כי ככל אשר היתה בבל בימים ההם “פטיש כל הארץ” כן נמשלה אל “כוס זהב משכרת כל הארץ” בעדניה ובתמרוקיה, אשר כל גוי השותה ממנה והתהולל ועיפה נפשו מרוב תענוגותיו וסר כחו מעליו2. וגם למופת נחשבה בבל בכחה, בתפארתה, בעשרה וגם בחכמתה. “חומת בבל הרחבה ושעריה הגבוהים”3 הפילו כמעט פחד על כל רואיהם, ודרך השערים האלה, לא באו יחידים כי אם גוים נהרו אליה4. ויעל שאון העיר אשר היתה “תהלת כל הארץ”5 כשאון גלים בהמון מים רבים6, ובתוך העיר היו נכונים היכלות וארמונים. בית המלך וגגות נטועים במרומי הרים, מעשי ידי אדם, אשר נחשבו לראשי נפלאות ימי הקדם7. ומגדל היה בנוי לבֵל אלהי בבל אשר שש מאות שעלים קומתו8. ובני העם המתהלך בחוצות העיר המעטירה, התהדרו כבשי שרים ביפים ובבגדי חמדותיהם “חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם מראה שלישים כלם”9, וכרבות כבוד עשרה, כן יצאה לארץ ההיא שם ברוב חכמתה10, כי קמו בקרב הכשדים חכמי לב, אשר שתו את לבם למסלות הכוכבים ויתבוננו אל חקת השמים ומועדיהם, ויבינו דבר לאשורו, ותצא להם תורת התכונה. ויד ארצם היתה עליהם לטובה להשליט עינם במרחבי הרקיע, כי ארץ מישׁור כלה, והר וגבעה לא יעמדו לשטן בה, לנושא עין למרחקים, אך גם על חכמתם גם על עשרם ותפארתם היתה נסוכה רוח אכזריות ומשמרת הבלי שוא, כי את המדהבה הזאת, את אוצר הזהב יצרו אף נצרו ידי נוגש11 המלאות עשק ורשע, והעיר כלה נבנתה בדמים, כוננה בעוְלה וכל אבן בה מקיר חמס תזעק12. וגם על אנשי בבל הענוגים העליזים כבדה יד מלכיהם מאד, ועל כל עון נענשו גם בני מרום העם באכזריות חמה בהרג ובהרס, מבלי שים לב, כי בדבר הזה תחרב הארץ ותשחת13. חכמת הכשדים היתה שפחה נחרפת להבלי גלוליהם, כי רק למען הולך שולל את העם בעצמת חבריהם, חזו בכוכבים ותורת התכונה עלתה להם מאליה כספיח השדה אשר לא אותו אמר הזורע לזרוע. וירבו מאד הגלולים והעצבים בממלכה ההיא, ומלבד “סכות בנות” אלהי בבל14 מאז, עבדו את הבעל, אשר קראו לו בני בבל בֵּל15 ואת נבו16 ואת מרודך17, ואת בלטשאצר שדרך מישך ועבד-נגו18. ויהי המעט מגולי ישראל כי לא נטו אחרי הגלולים ההם כמשפטם בעודם יושבים בארצם ולא כהו עיניהם למראה האלילים מעשה חרש וידי צורף, אשר גדלה קומתם לבלי חק19, ולנגה ברק כסף מרוקע המובא מתרשיש וזהב מאופז תכלת וארגמן אשר עליהם20, ותגעל נפשם בצלמי הבלהות והחתחתים האלה בהראות לעיניהם בכל גֹעל מערומיה ממלכות האליל ארץ הפסילים אשר כהניה ועמה באימים יתהוללו21. וככל אשר רחקו בני ישראל ממקור חייהם בשבתם בארץ אבותיהם על יד מקדש אלהי עמם, ויבחרו בדרכי עמים אחרים, כן נקעה נפשם מהבלי הנכר בבואם אל הארץ הנכריה, אשר שם נראו השגעונות האלה מחֻטבים בפסיליהם ובעצביהם בכל גאון אולתם ובכל יקרת תפארתם הַתְּפֵלָה וסרת הטעם. ותפנה העלילה הזאת, אשר עולל מראה בבל וגלוליה ועצביה לנפש בני ישראל, דרך בקרבם, לאמונה עזה בתותרת אלהי ישראל, אשר לא תרפה עוד כל ימי עולם. ולא ארכו הימים לישראל ויאמן עליהם הדבר, אשר חזה ישעיה בן אמוץ:

הִנֵּה צְרַפְתִּיךּ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי22

אך לא בפעם אחת גלו בני ישראל בבלה, כי החלו לבא שמה בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר (3156–604). ויהיו הילדים, אשר הביא אשפנז רב סריסי מלך בבל מזרע המלוכה ומבני השרים ומקרב העם ומעט מזקני העם, אשר הגלו עמהם, העולים ראשונים לישראל בבלה23, ונבוכדראצר צוה לרב סריסיו, לכלכל את טובי המראה וטובי השכל, אשר בתוך הילדים במיטב מאכלו ומשקהו, וללמדם ספר ולשון כשדים, להדריך אותם בכל דרכי בבל ולהשבית מפיהם את השמות, אשר קראו להם בישראל ולשום להם שמות אלהי כשדים, למען יצלחו לעמוד לפני המלך ולהיות לו לסריסים כאשר יגדלו. ויהיו בתוך הנערים ארבעה ילדים מקרב העם24 ושמותם דניאל, חנניה, מישאל ועזריהו, ויקרא שר הסריסים לדניאל בלטשאצר, לחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו. ויהי כאשר למדו הנערים מפי אומני המלך לשון וספר, ויצלחו בכל מדע והשכל ובכל ספר וחכמה. ודניאל הבין בכל חזון וחלומות, אשר הרבו הכשדים להאמין ולשגות בם, מכל החרטומים והאשפים, העומדים לפני המלך, ותהי על דניאל רוח ה', וככל אשר הגדיל לעשות חיל בחכמת בבל, כן הוסיף להחזיק בכל עוז בתורת אלהי ישראל, ויחזק את יד שלשת רעיו באלהים, לשום נפשם בכפם, ולהנזר מפתבג המלך ומיין משתיו, ולא אכלו ארבעתם ולא שתו, בלתי אם לחם זרעונים ומים. ויהי דניאל הראשון לכל גדולי ישראל, אשר שמו מני אז את כל לבם, להזיר את העם מכל מאכל פגולים ולשנן להם את המצוה הזאת אשר בתורת משה, מאד מאד25. ויעמוד הדבר הזה למיום בא ישראל על אדמת נכר למעוז לתורתו ולמעצור בעדו, לבלתי התבולל בעמים, ויתהלל המתהלל בדור ההוא לאמר.

הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי26

ויהי בהגלות נבוכדראצר את המלך יהויכין ואת ביתו ואת כל השרים וגבורי החיל כעשרת אלפי איש (3163–597) ויהיו שם לעדה, ולא מצאו שם מן הזקנים, אשר גלו שם בשנה הרביעית ליויקים, בלתי אם פלטים27. ותקרא עדת בני ישראל היושבים בבבל “הַגוֹלָה” לאמר העדה הגולה מארצה28. ויאחזו בני ישראל בתֵל–אביב אשר על נהר כבר29 בארץ כשדים30. ויהי יויכין הגולה האסיר בעיני הגולה, המלך הַיַצִיב31 אשר לו המשפט, וצדקיהו, החלל, אשר לא יצלח למלוכה32. וגם ירמיהו הנביא המשיל את גלות יהויכין לתאני הבכֻרות ואת שארית יהודה, אשר מלך עליהם צדקיהו, לתאנים שוערות אשר לא תאכלנה מרוע33, אך גם בין התאנים הבכֻרות נמצאו חוחים מכאיבים מאד, כי נביאי שקר היו בין הגולה, אשר הגלתה עם יכניהו וידריכו את העם בדרכם ובמעלליהם, ויחללו את שם ה' בארץ, אשר באו שמה34 באמור הגוים בלעגי שפה “עם ה' אלה ומארצו יצאו”35 עד כי מרה נפש נביאי ה' אל העדה הזאת ויקראו לה “בית המרי”36, כי נמצאו בהם אנשים, אשר היו נופלים גם מן הכשדים בעלילותם הנשחתות37. וגם על הנשים נחה רוח שקר והבלי שוא וַתְּתַפֵרנה כסתות על אצילי ידיהן, ומספחות שמו על ראשיהן ותהבֵלנה את העם ותנבאינה לכל איש, את תרמית לבן בשעלי שעורים ובפתותי לחם38. ויהיו נביאי השקר ההולכים אחרי לבם לפח ולמוקש לישראל בבבל, כי שתו ידם בסתר עם אנשי בריתם, אשר ביהודה לדבר איש במקומו לבלתי עבוד את מלך בבל ולשאת עיניהם מצרימה39. ויודע הדבר לנבוכדראצר ויקח את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה נביאי השקר וישרפם באש, ויהי שֵם שני הנביאים הנבלים אנשי הזמה, בתעלוליהם ובאחריתם, לחרפה ולקללה ולמשל בישראל40.

וירמיהו כתב מכתבים אל גלות יהויכין41, ויחזקם להאחז בארץ ולדרוש את שלומה, ויזכירם לשאת את עיניהם ולבם אל הארץ הקדושה, אשר הֻטלו משם. כי בעוד שבעים שנה יפקוד ה' אותם, והשיבם אל נחלת אבותם. וילחם ירמיהו מרחוק בנביאי השקר, אשר קמו בבבל, ובאחב וצדקיהו ראשיהם טמאי השם וינבא להם את אחריתם. ושמעיה הנחלמי גם הוא בנביאי השקר, וישמע את דברי המכתבים, אשר כתב ירמיהו, ויכתוב שמעיה מכתב אל צפניה בן מעשיהו הכהן, אשר היה בעת ההיא42 פקיד נגיד בבית ה' וגם כהן המשנה43, לעורר על ירמיהו מדנים, אך תחת עשותו את דברי שמעיהו, קרא צפניהו הכהן הנאמן עם ירמיהו, את המכתב באזני הנביא. וגם לשמעיהו לא היתה שארית44 ככל אשר לא היתה לצדקיהו ולאחאב. ותלך יד נביאי השקר הלוך ומטה. ויקם איש נביא לה' בשנה החמשית לגלות יהויכין45 (3168–592) ושמו יחזקאל בן בוזי הכהן ויהי ה' עם פיו וימלא כח וגבורה46, ולא חת מפני הסרבים והסלונים וקשי הלב וחזקי המצח, אשר סבבוהו47, ויגד לבית המרי פשעו. וַיוֹכַח לאנשים התקיפים, אשר התנשאו בעשרם לרדות בחזקה באחיהם הדלים, את דרכם על פניהם בדברים קשים מאד48. ויתפוש בלבם את האנשים אשר נזורו מעל ה' בגלוליהם49 וידע כי רק בעבוֹר כוס הגולה גם על צדקיהו ויושבי יהודה, יהפך לעם לב אחר לשוב אל תורת אבותם באמת ובלב שלם, ולא ישענו עוד על תרמית נביאי השקר, אשר בקרבם50, ונפקחו עיניהם ונקוטו בפניהם מפני הרעה, אשר עשו וקצה נפשם בתועבותיהם51 ולא יוסיפו עוד לשחת דרכם, וטהרו מעוֹנם למן היום הוא. אולם גם האנשים אשר היו שלמים עם הנביא, האמינו כי יעברו ימים רבים, ודורות עוד יחלפו, עד אשר יבא דבר הנביא52 אך לא הטיבו האנשים ההם לראות, כי מִהרה רעת יהודה וירושלם מאד, כי בשנה התשיעית לגלות יויכין, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעשור לחדש טבת (3172–588); אפס כי איש מבני הגולה לא שם לבו לדבר הזה בלתי יחזקאל לבדו, כי עיני בני הגולה היו אל תוכם ואל בתיהם, כי מגפה היתה בעת ההיא במושבותם53. אך בשנה השלישית בחמשה לחדש טבת (3174–586) בא הפליט הראשון, לבשר את בני הגולה הבשורה הרעה, כי הֻכתה העיר ושארית יהודה גלתה גם היא מעל אדמתה. מקץ ימים מספר בא הגלות השלמה גלות צדקיהו גם היא בבלה. ויושב מהם נבוכדראצר שמונה מאות ושלשים ושתים נפש בעיר הממלכה54 ואת צדקיהו המלך האֻמלל העִוֵר, הביא אסור בנחושתים ויכלאהו בבית הפקֻדות55, ויהי כלוא שם עד יום מותו. אך את יהוצדק בן הכהן הגדול שריה פִּתח מן האזקים וישלחהו לחפשי56, לשבת בתוך אחיו בטוב בעיניו, ובהכות נבוכדראצר את צור בשנת שלש ועשרים למלכו (3179), וישב ידו גם על עמון ומואב ויבא עמו בבלה, את פלטי שארית יהודה, אשר התגוררו בארצות ההן נפש שבע מאות ארבעים וחמש57. אז בגלות שארית יהודה מעל אדמתה, נהפך לב העם ותפקחנה עיני כל הגולה מקצה לראות, כי היה הטיח לאין בנפול הקיר58 לאמר: כי עלה דבר נביאי השקר בתהו ביום גלות הארץ. – וישיבו אל לבם ויכלמו מעונותיהם. אז נודעה היד הגדולה, אשר עשו נביאי ה' ביהודה, כי אך חלוף חלף כצל חזון שוא, אשר חזו לישראל נביאי השקר, והנה נראה נראתה להם בבל בכל שקוציה ובכל גלוליה, ותבחל נפשם בתרבות הנכר, וישאו עיניהם אל אלהי אבותיהם. ויתן ה' להם לב חדש ורוח חדשה ויהי הוא להם לאלהים, והמה היו לו לעם, ולא אבדו בגוים כאחיהם בני אפרים.

וישכנו בני ישראל בתל אביב59 תל מלח, תל חרשא, כרוב, אַדָן ואִמֵר60 וְכָסִפְיָא61 ובערים אחרות, אשר לא נשמר זכרן בספר. וישבו משפחות משפחות, ככל אשר שכנו בארצם למקומותם בעריהם, אנשי בית לחם לבד, אנשי בית אל לבד, וכל עיר ואנשיה לבד. ויבדלו הכהנים וישבו יחד, והשוערים והמשוררים והנתינים ובני עבדי שלמה נחלקו וישבו יחד לפי פקודת בית אבותם62. ותיקר מולדתם בעיניהם וינצור איש איש את כתבו המתיחש מכל משמר63, ויאחזו בארץ וילמדו שם לשונם לדבר ארמית המדֻברת בארץ בבל, והקרובה מאד לשפת ישראל וַיִרְוַח להם מאד בדבר הזה, כי לא נחשבו לזרים בעיני יושבי בבל עם הארץ64. ויבנו בתים ויזרעו שדות ויטעו כרמים ככל אשר דבר על לבם ירמיהו במכתבו65 ולבלתי השכח תורת ארץ מולדתם, אשר יקרה בעיניהם שבעתים מיום גלותם מעליה, שמו ראשי העם לחֹק להרים מתבואת שרעם, את המעשר ואת התרומה ויתנו אותם לכהנים וללוים אשר גלו בתוכם66, אך את שבת הארץ לא שמרו בארץ גלותם67 וקדשי הגבול, אשר הרימו מדגנם לא הגביהו עיניהם, לבנות מזבח ולהעלות גם עולות וזבחים על אדמת נכר, כי רךְ לבם ויכנע מאד לפני ה‘. ותורת משה יקרה בעיניהם למיום הנתשם מארץ אבותיהם, לבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואיך יעלו זבח מנחה ונסך במקום אחר זולתי המקום אשר בחר בו ה’68 ותהיינה עיניהם נשואות אל ארץ אבותיהם, וינהו אחרי קדשיה, ואחרי מחמדיה וישימו להם לחק לקרא צום ארבע פעמים בשנה: בחדש העשירי ביום אשר סמך מלך בבל אל ירושלים; בחדש הרביעי ביום אשר בו הבקעה העיר; בחדש החמשי ביום אשר בו נשרף בית אלהינו ובחדש השביעי ביום אשר בו נהרג גדליהו בן אחיקם ויקראו לימי הצום האלה שמות על פי סדרי חדשיהם69 וַיְקַיְמו ויקבלו כל בני הגולה פה אחד, את דבר הצומות על נפשם ועל זרעם70. ותהי בבל ארץ מולדת התענית אשר קבעו בני ישראל לזכר צרותיהם ומשם באה אחרי כן בכל חקתה גם ארצה ישראל71. אך מכל ארבעת הצומות גדול היה צום החמישי הוא היום, אשר בו נשרף בית ה'. היום ההוא יום צום ובכי ומספד בכל שנה ושנה לכל הגולה72. ולא ארכו הימים וימצא לאבלי ציון מקור דמעה להשיב בו את נפשם העיפה הצמאה לדברי נהי, כי הנביא הקדוש ירמיהו הזקן מאד מאד בימים ההם, הובא בבלה מארץ מצרים, אשר הֻטל שמה ומגלת הקינות, אשר קונן על עמו ועל ארצו, בידו.

כי בשנת העשרים ושבע לנבוכדראצר מלך בבל היתה מהומה גדולה במצרים (3182–578). פרעה חפרע73 הטה את חסדו אל חיל הנכר אשר שכר לו מבני יון ויבכרם על חיל ארצו, ותצלח מאד חמת חיל עם הארץ וימליכו עליהם את עֲמָשִי אחד משרי צבאותיו ופרעה חפרע נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו וימיתוהו74, ותעבור כוס חמס אויבי פרעה חפרע על כל בני הנכר, אשר אהב, ועל בני ישראל, אשר גם הם נחשבו על בני הנכר75. בימי המהומה ההיא, טש נבוכדראצר כנשר, ויפל על ארץ מצרים ויך בה מכה גדולה ויבז שם בזה רבה76. ואת פליטי יהודה, אשר נשארו שם מן המטבח אשר הכינו המצרים לבני הנכר, הוליך עמו בבלה77 (3183) ויהי גם ירמיהו וברוך בן נריה בתוך הפלטים78 וקרוב הדבר מאד, כי כִבד נבוכדראצר את ירמיהו, כי גם אחרי אשר הכתה העיר, הלא פקד אותו ויצו את שר צבאו לשום עליו עיניו לטובה.

וירמיהו לא כלא את רוחו ולא חשך את ידו, למיום נסחף מעל ארץ אבותיו אשר אהב כנפשו, ויצוק את רוחו המלאה קנים והגה ונהי על חרבן ארצו ועל גלות עמו, אל מגלות הקינות אשר כתב. במגלה הזאת, באה תאות נפש הנביא הזה, אשר התאוה לה במרי שיחו לאמר:

מִי-יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלֲלֵי בַת-עַמִּי 79.

הקינות האלה, אשר תערוכנה דמות גם לתלאות, אשר עברו על ראש ירמיהו80 גם למערכי לבו על דבר צדקת ה‘, אשר אין קץ לרחמיו ולחסדיו81 היו לחֹק בישראל לקרא אותם מדי שנה בשנה ביום אף ה’, ביום החרבן.

מלבד המגלה הזאת אשר כתב, ירמיהו, שפכו משוררי הקדש, אשר גלו ממשמרותיהם ומשירם ומזמרם, את שיחם במזמורי נהי, אשר ימס כל לב לקול בִּכְיָם. בעט עֹז ותפארת, שִוָה אחד הלוים מראה מלאה עצבון וגאון מאין כמוה. על נהרות בבל בין ערבי הנחלים ישבו המשוררים הגולים, ולזכר בת ציון מחמד נפשם יהמיו יבכיוּ, כי רוח קשה מפי הוללים עזים, נגעה בלבם הרך והרָוֶה, ותזכירם את שברם ואת נפלם. שוביהם העריצים, אנשים אשר לבם אבן ולא בשר קראו אותם לשמחה ולשיר ויאמרו שירו לנו שיר ציון.

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר82

ענו הלוים פה אחד ובחמת רוחם קמו ויתלו את כנורותיהם על הערכיס, ויפרדו מכלי חמדת בית אביהם בנפש מרה, לבלתי עלות עוד לעולם על לב איש מהם לחלל את כלי הקדש האלה בשירי חול, ובמר נפשם נשבעו בחזקת היד את השבועה הגדולה.

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי

אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִמְחָתִי83 .


הלעג אשר לעגו העריצים לישראל על החִלָם לשום באלהיהם מבטחם עתה בצר להם84, נתן רוח בקרבם ודברים בפיהם להביע את המון מעיהם למחמדיהם בימי קדם. ויהי להם זכר מחנות באי מועד, אשר היו עולים לפנים אל בית ה' לראש זכר תפארתם85. וישירו בני קרח שירי נהי ויזכרו את כל ההגות אשר הגה לבם בכל המקומות, אשר עברו בלכתם שבי לפני צר86 ויצקו את רוחם בגעגועי עז אל ה' ואל מקדשו השמם, אשר תלאה חרט אנוש לשַׁוֹת עוד כמוהם.

כְּאַיָל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם / כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים87.

מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת.

נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי88.


ויקנאו בעוף השמים, אשר אין מעצר לו לעוף אל כל אשר יהיה רוחו, ולבא ולקנן גם במקום, אשר עין ישראל ולבו שם:

גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת / וּדְרוֹר קֵן לָהּ

אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ / אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת

מַלְכִּי וֵאלֹהָי89.


אך בכל זאת לא נתנו אנשי הרוח משוררי הקֹדש את נפשם ואת נפש עמם להשתוחח ויחזקו את ידם ואת יד אחיהם באלהים, כי עוד ישובו לשמוח לפניו בהר קדשו ובארץ אשר נשבע ה' לאבותם90.

ויצירי רוח הנביאים והמשוררים היו לקנין לכל העם, אשר החלו בבבל להנהות אחרי אלהי אבותיהם. ויען כי נבצרה מהם לעבוד את ה‘, אשר שבו אליו בזבח ובמנחה מאין להם עוד מזבח ומקדש. ותהי להם רוחם הנשברה לזבחי אלהים, ויסכו לפניו נסך דמעה, תחת נסך יין, והתפלה הזכה היתה להם תחת הלבונה הזכה. ונועדו העם אל בית אחד ושפכו שם יחד את לבם לפני ה’, ונשאו את נפשם שם בשירי קדשם, והיה להם הבית, אשר בו יתפללו בקהל עם למרכז קטן לכל עדה, ככל אשר היה בית ה' לפנים למרכז לכל העם כלו וקראו לו “מקדש מעט”91. ויהי המקדש המעט לראשית לבתי הכנסת אשר רבו אחרי כן במושבות ישראל. וחסידי הגולה החלו לשום להם לחֹק להתפלל שלש פעמים בכל יום ויום. אך בכל זאת לא עלה על לבם, כי רב לעם בעבודה הזאת, וכי אין חפץ להם עוד בירושלם ובמקדשה. כי גם במקדש המעט, או בחדר, אשר התפללו בו, פתחו את חלונותיהם וישימו את פניהם אל מול עיר הקדש92 להזכיר ולהודיע, כי שם משכן כבוד אלהים. ותהיינה התפלות האלה במספרן למופת למספר התפלות, אשר היו לחֹק אחרי כן בישראל להתפלל שלש פעמים ביום, ערב ובקר וצהרים93.

ובית יחזקאל הנביא, אשר היה למורה לישראל משנת חמש עד שנת העשרים וחמש לגלות יויכין94, היה בית מועד לזקני הגולה, אשר באו שמה וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה‘95. וַיַמְתֵּק יחזקאל סוד עם זקני ישראל להתחזק להשיב את העם, אל הדרך הטובה והישרה ולהשכילו ולטהרו. וַיִוָסְרו הזקנים יחד ויהיו “לסוד עם”. וישמרו את סוד העם, לבלתי התגנב אליו איש מנביאי השקר96. וגם העם כלו גם בעת, אשר לבם לא היה נכון עוד, אהבו לבא אל בית יחזקאל ולשמוע מפיו "את הדבר היוצא מאת ה’"97. כי אהבו את לקחו, על קולו הערב98 מאד, ועל יפי משליו הנמלצים, עד כי קראו לו “ממשל משלים”99 ולמן היום אשר גלתה גם שארית יהודה היה להם דבר הנביא קדש100. ויהי “מבוא העם” לאמר קהל השומעים בבית יחזקאל101 הראשון לבתי המדרש, אשר כוננו אחרי כן בני ישראל.

והדבר הבא כאחד עם “סוד העם” היה “כתב בית ישראל” לאמר מגמת זקני העם וגדוליו, להעלות את דברי הנביאים ואנשי רוח על ספר, אך גם את “כתב בית ישראל” שמרו מכל משמר, לבלתי התגנב אל הקדש הזה, שמץ דבר מטומאת נביאי השקר102. לדבר הזה נוסד בארץ ישראל זה ימים רבים סוד “אנשי חזקיהו מלך יהודה”103 אך למיום, אשר החל לב העם לשוב אל ה' בבבל, הלך החפץ הזה הלוך וגדל. התרומה הראשונה לכתב בית ישראל, הרים ירמיהו הנביא, אשר מלבד “ספר דברי ירמיהו”104, אשר כתב ברוך מפיו105, מלבד מגלת הקינות כתב את ספר “המלכים”, אשר נאסף אל כתבי הקדש, ויורישהו לבני ישראל. במקום אשר תמו דברי ספר שמואל, אשר עבר עליו ירמיהו ויחתמהו החתום האחרון106. שם החל את ספר המלכים107. ראשית דברי הספר תמצית הם מספר “דברי שלמה”108, אשר עליו הועלו תולדות המלך הגדול הזה, ויתרו הוא תוצאות ספרי דברי הימים למלכי ישראל109 ודברי הימים למלכי יהודה110, אשר ראשיתו היה דברי ממלכת רחבעם111. אך מלבד דברי מלכי יהודה וישראל, עלו על ספר המלכים תוצאות יקרות מאד מדברי ימי הנביאים112, אשר קרוב הוא, כי גם הם היו שמורים בספרים. בלי המון ושטף וגם בלי שפת יתר, יעביר הנביא את המעשים מסבותיהם וחליפותיהם לאטם לפני הקורא, אך בבאו לערוך דמות לתולדות הרעות, אשר הולידו דרכי הנכר, אשר נוקשו בהן גם המלכים גם העם, אז יתמה לב הנביא מאד, ומנהמת לבו תאצל על כל קורא מבני ישראל רוח נֹחם ודאבון113 ויהי הספר הזה לישראל למוצא הדעת את נפשו, ואת העוברות עליו ולאוצר תוכחות מוסר, להכיר כי רק בה' ובתורתו תשועת ישראל. ומלבד שלשת ספרי ירמיהו, אשר היו למחיה לרוח בני עמו לדורות עולם, היה הדבר אשר נבא ירמיהו בעודו בארצו, כי בעוד שבעים שנה יפקד ה' את עמו והשיבם אל ארץ אבותם114 למעוז ולמקוה לבני הגולה, כל ימי נדודיהם ויתן להם ענין ולב עֵר ואֹרך רוח לחכות לתשועת ה'115.

ובעצם הימים ההם, אשר החל לב העם להטהר מן הסיגים, אשר טפלו בהם נביאי השקר, שחה רוחם מאד. המגפה116 אשר היתה בשנה התשיעית לגלות יויכין ותקח נפשות רבות מישראל, החלה להעיר את רוח העם לשוב מחטאותיו, אשר החטיאוהו נביאי השקר, אך גם השפל השפילה את רוחם, ולא האמינו עוד בטובה. ויהיו בעיניהם כקהל אנשים, אשר תמו לִגְוֹעַ, ויתאוננו על חטאיהם ויקראו במר רוחם:

פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה117 .

ואנשים היו בם, אשר קלו חטאותיהם בעיניהם מאד, כי את חטאת לכתם בעצת נביאי השקר לא חשבו להם לעון, כי מן האלהים האחרים הלא נזורו מרבית העם הזה ימים רבים, למן היום אשר כרת יאשיהו את בריתו עם בני יהודה ולא עבדו עוד את האלילים כי אם מתי מספר ובמסתרים. ויהיו האנשים האלה הצדיקים בעיניהם כנתפשים בעון אבותם ותהי תלונתם על ה' רבה, וימשלו את המשל אשר נשמע בשבת עוד ישראל על אדמת יהודה118.

אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה119.

ולמן היום אשר נִתשה גם שארית יהודה מעל אדמתה נואש על העם מהיות עוד גוי יושב על אדמתו. ויהי בעיניו כעץ, אשר נתקו את יונקותיו ויגזרוהו מארץ חייו, וענפיו נפוצו לכל רוח, וכעצמות יבשות אשר לא תוסיפנה להיות עוד לבשר אחד באשר רוח חיים אין עוד בהן, לאמר כעם אובד, אשר בניו הנפוצים יכלו אחד אחד מבלי שוב היות עוד לגוי אחד ויהי דברם תמיד:

יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ120.

למתאוננים ולמתלוננים ולנואשים האלה, קם יחזקאל בן בוזי הכהן למורה ולמנחם. וילמד את המתאוננים דעת, כי אל חנון ורחום ה' טוב וסלח, וחלילה חלילה לו לחפוץ במות הרשׁע121 וכי בחסד ה' אשר מעולם ועד עולם הוא נותן ביד כל אדם טובו, להטהר מכל חטאתו ולמלט ממות נפשו בכל יום ובכל רגע. והטהרה זאת היא התשובה, כי אך שוב ישוב הרשע מדרכו הרעה, ושמר את חקות התורה לעשות משפט וצדקה, לא תזכרנה לו עוד כל חטאותיו ואסף ה' אותו אל עדת בחיריו ברחמים גדולים122. אך גם צדקות הצדיק לא תזכרנה לו ביום שובו מצדקו לעשות את הרע בעיני ה'123. ויבאר יחזקאל הנביא את תורת התשובה, אשר הורה משה איש האלהים124 וכל הנביאים אשר קמו אחריו125 באר היטב וירחיבֶהָ ויפרטֶהָ, למען תהיה קרובה בפי כל העם ובלבבו וילמד בשפה ברורה:

צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַצִילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ

וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ126 .

ותהי תורת התשובה למעוז ולמסעד לכל נפש אשר כשלה בַּעֲוֹנָהּ, לבלתי התמכר בקוצר רוחה לעשות את הרע כל ימיה לאין מרפא, ולתורת חסד אלהים, אשר משוד תנחמותיה תינק תשבע כל נפש נענה127 בישראל לדור דור.

ולמתלוננים על היות שִניהם קהות בבסר, אשר אכלו אבותיהם, הוכיח כי לא את פרי מעללי אבותיהם יאכילם ה' כי אם את עצם פרי דרכם, וממועצותיהם ישביעם. וימרץ את דברו, כי לא ישא הבן בעון האב ושכר צדקת האב לא ישֻּׁלַם לבן, כי לכל דבר גמול אלהים אין דבר לנפש עם רעותה, אף אם קרובות הנה מאד מאד128. איש כי יהיה צדיק תמים והוליד בן פריץ הבן את עונו ישא וצדקת אביו לא תעמוד לו למלטהו מחרון אף ה‘129. ואיש כי יהיה רשע עריץ והוליד בן צדיק, לא תהיה לו חטאת אביו למוקש, כי חן ימצא בעיני ה’, לחיותו ולברכו ולתת לו שכר טוב בצדקתו130. ותהי תמצית תורת יחזקאל בדבר הזה לאמר:

בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן

צִדְקַת הַצַדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה131.

ורוח העם, אשר זה מעט החלה להטהר משגיאותיה ומתעתועיה, אשר השגום ויתעום נביאי השקר נלאתה לכלכל את תורת התשובה והגמול, אשר הורום נביאי האלהים, ויאמרו בלבם, כי “לא יתכן דרך ה'”. כי מעודם לא ראו זאת למלכים העריצים בימי הקדם, כי ינקו איש מעונו על לא דבר, כי אם על אשר נִחם על רעתו, אף זאת לא שמעו מעודם, אי איש אשר חרה בו אף התקיף, יחוס על בנו אשר לא עשה רעה, כי תורת ה' אשר עשתה את הדבר הזה לחֹק ומשפט132 נשכחה מפי מרבית העם. וגם דברי הימים למלכי יהודה המספרים, כי מלך גדול משל ברוחו להקים את דברי התורה הזאת, בריבו את ריב אביו מיד הורגיו133 לא היו נגד פניהם. ויתוכח עמהם יחזקאל פעם ושתים להוכיח להם, כי דרך ה' היא הטובה והישרה, ודרך עריצי הקדם היא הרעה והנפתלה134.

ואת כל פניו שם יחזקאל לאזור את הנואשים חיל, בעוד אשר שגו בהבל הנכר הקשה את דברו ויוכח להם בדברים נמרצים מאד כי יפלא מהם להכחיד את עצמת העם הזה, לשומו ככל הגוים הרכים, כי יד חזקה מיד אנוש דלה מושלת בכל תקף ברוח עם בני ישראל ליחדו ולהבדילו ולהעמיד בו את טעמו הראשון, מבלי שאת כל פנים ומלי שים לב אל אַוַת נפש אחד הדורות, אשר יאמר להתפרץ בצואר עתק.

וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרים נִהְיֶה כַגּויִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת

לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.

חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֶוֹה

אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם135.

הדברים האלה והבאים אחריהם, אשר יצאו מפי נביאי הגולה נצבים לעולם, חצובים לעד בעט ברזל ועופרת בלוחות דברי הימים לישראל. דור לדור יביע אֲמִתָּם, ואלפי שנים היו להם לפתרונים. אך לא תמיד היתה לשון יחזקאל הנביא כפטיש מפוצץ סלע חוצב להבות אש כאלה, כי כְרוך לב העם, כן הֵרַךְ את לשונו, ואת הנואשים, אשר דֻכאו מאז גלתה שארית יהודה, שעשע נפשם בתנחומי נעם, ויגד להם את המראה אשר הראהו ה' והנה בקעה, והבקעה מלאה עצמות יבשות מאד. והנה דבר אלהים אליו להנבא על העצמות, כי תחיינה בדבר ה' ובהנבאו, והנה קול, והנה רעש בבקעה המלאה דומה ושאיה: עצם קרבה אל רעותה ועליהן השתרגו גידים, עלה בשר, ועור קרם על הבשר מלמעלה… עוד הנביא משתאה למראה עיניו ורוח ה' דוברת בו לאמר: “מארבע הרוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו”. ותבא בהם הרוח, ויחיו ויקמו ויעמדו, והנה חיל גדול מאד מאד. אז אמר אליו ה‘: העצמות האלה כל בית ישראל המה!, אשר יחַיה ה’ אותם בשובו לתת רוחו בם והניח אותם על אדמתם136. ויוסף וינבא, כי ענפי בית ישראל הנפוצים, עץ יהודה ועץ אפרים יהיו לאחדים לעץ אחד, ולא יחצו עוד לשני גוים ולשתי ממלכות, כי לגוי אחד יהיו, ודוד יהיה להם למלך אחד ורועה אחד, ושבו והתלכדו לעם אחד לה' עד עולם, בשובו לתת את מקדשו בתוכם לעולם137 ולא יחשבו עוד בעיניהם כעצמות יבשות נפזרות ונפרדות ולענפי עץ כסוחים ונפוצים.

וידמה יחזקאל לירמיהו בדבר אחד, אשר בו נבדלו שניהם מיתר הנביאים, אשר הגיעו דבריהם אלינו, למן היום אשר החלו דברי הנביאים והמשוררים לעלות על ספר ולפוץ במגלות בתוך העם הרבה בני הנביאים והמשוררים הצוערים138 לקרוא את דברי הקדש, אשר יצאו מפי מוריהם אלה, והיה בהיות אחד מבני הנביאים או הלוים, לנביא או למשורר, וצלחה עליו הרוח והביע את רוחו באמרי הנביאים או משוררי הקדש, אשר היו לפניו, ויצאה מפיו בדברים, אשר באה אל קרבו139. ומהיות תורת משה לנגד עיני הנביאים והמשוררים, יש אשר דברו את דבריה בעצם תומם140. מן הנביאים האלה נבדלו ירמיהו ויחזקאל, אשר בהיותם כהנים, היו כל דברי תורת משה מקציה ועד קציה, נכונים על שפתיהם, על כן דברו שניהם אל העם רבים מדבריהם בשפת התורה כמעט ככתבה וכלשונה. אך בדבר הזה נבדלו שני הנביאים איש מרעהו, כי ירמיהו בהיותו בארץ יהודה, וירא, כי נואל העם להאמין, כי בזבח ובמנחה לבד יכֻפר עון, וצדקה וחסד כאין נחשבו בעיניהם141 וַיַּשְׁקְ את רוחו אשר אמר לצקת אל עמו, ממקור משנה התורה, אשר מרבית דבריו תוכחות מוסר הם, אשר דבר משה איש האלהים אל אבותינו לעבוד את ה' בלב טהור. לא כן יחזקאל, הנביא, אשר בארץ גלותו היתה עבודת בית ה' במקדשו לראש משאות נפשו142 הרבה להעמיק ככל אחיו בני אהרן בספר תורת הכהנים, על כן היו דבריה נכונים על פיהו תמיד143.

וגם במשא אשר נשא יחזקאל על ישראל לאחרית הימים, היה בנין המקדש ועבודת הכהונה ליסוד מוסד; אך מכל הכהנים לא הכשיר לעבודה, בלתי אם את בני צדוק לבדם, אשר שמרו את משמרת קדשם בתעות בני ישראל מאחרי ה' בימי מנשה ואמון מלכי יהודה144. ויבדל בם בין הכהנים שומרי משמרת הבית145 ובין הכהנים שומרי משמרת המזבח146 וישם את הלוים למשרתי הבית147 וינחל כבוד גדול מאד בבית ה' לנשיא, לאמר למלך, אשר יעמוד מבית דוד באחרית הימים148 ואשר נעלה יהיה הרבה מאד בצדקתו ובישרתו על אבותיו מלכי יהודה האחרונים149. ויבדל בינו ובין יתר העם בשֻמו לחֹק לנשיא, להביא את קרבנו מדי שבת בשבתו150) ויגבל לו את גבול נחלתו בתוך בני ישראל151 ויתן לו חקים לבלתי קחתו מנחלת העם מאומה152, לבלתי רום לבבו מאחיו בהועדו עמם בבית ה‘153 וישם עליו את מתת המקנה, הסלת והיין לזבח ולמנחה ולנסכים154 ככל אשר היה בימי חזקיהו155. אך לעומת זה ירימו כל העם את תרומתם לנשיא, מצאנם, מדגנם מיקבם ומשמנם156. ויוסף לדבר על תכן המטבע, המשקל והמדה157 ועל מדת הארץ למחלקותיה, למקדש ולנשיא ולכל שבטי ישראל158 ועל גאולת נחלת האזרח159 בשנת הדרור, ועל משפט הגר160 וגם על מבנה העיר ושעריה משמרתה ופקודת עובדיה, ואף על תבואת לחם ביתם161. אך לכל משפטיו ולכל חקותיו ולכל תורותיו, לכל צורתו ולכל תכונתו דבר על דבר בנין בית ה’162.

וככל אשר נבא הנביא את הדברים האלה לעתים רחוקות מאד163, כן הראה את בני ישראל, את אשר יקרא להם באחרית השנים164, כי אחרי התלקט ישראל מכל אפסי ארצות פזוריו, לשבת לבטח על ארץ אבותיו, ואחרי עשותו שם עֹשר וכבוד, יעור מירכתי ארץ גוג נשיא ארץ המגוג, ועמים רבים אתו ועלו ובאו על ארץ ישראל לשלול שללה ולבוז את בִזָהּ, אז יתחולל רעש גדול בבטן אדמת ישראל, ואבדו על העמים הצובאים על ציון ברעש ואש ודבר165. ואז תפקחנה עיני כל הגוים לראות, כי בני ישראל עם ה' הוא עד עולם, וכי רק באהבתו אותם ולמען יַסר אותם על חטאותיהם כיַסר איש את בנו, הגלה אותם מביתו ומעל שלחנו, למען יטהר לבם166, ולמן היום ההוא תהיה רוחו שפוכה על כל בית ישראל ולא יסתיר עוד את פניו מהם לעולמים167.

ויטף יחזקאל תוכחות מוסר לקהל עדת הגולה עד שנת העשרים וחמש לגלות יהויכין היא שנת הארבע עשרה לגלות צדקיהו (3188–572).

וכמשפט יחזקאל בעצם חזיונותיו לפרוט אותם לכל פִרטיהם בשפה ברורה מאד, כן היה משפטו גם בלשונו. ויהי משלו צח, חידתו שנונה, תוכחתו נכוחה ודבריו עזים ונמרצים מאד ומראותיו מחֻקות בכל חקקי פתוחיהן יחד168. ויבָדל יחזקאל והנביאים הבאים אחריו מכל הנביאים, אשר היו לפניו ויהי חזון נביאי הבית הראשון, תם ונקי זך וטהור, כי הגיון לבם ומראה עיניהם היו תמים יחדו בני עם אחד, אשר רוח אחת להם. ובחזון בן בוזי ויתר נביאי הגולה, היה הגיון בני ישראל ומראות ארץ בבל לאחדים. ויהי למיום בוא נביאי ישראל על אדמת בבל, ויספחו מערכי לב מליצי העמים על פרי רוח ישראל ויקראו בני ישראל שמות למלאכי אלהים ולחדשי השנה למן העת ההיא והלאה169 ותתנוסס מליצת נביאי הגולה ברוח הדרת גאון ורום תפארת ובשלל צבעי רקמתים, ככל אשר נאוה מליצת הנביאים אשר היו לפניהם בשכבת טל ילדות וחסד נעורים, אשר נחה עליה. וישאו נביאי הגולה את משליהם בשפת יתר, ומדי דברם על אלהיהם ועל תורתם ומלאה לשונים רום אנשים וגדל לבב, אשר לא נשמע כמוה עד העת ההיא170 ותהי המליצה הזאת ראשית האגדה, הלא היא המליצה הנוהגת בישראל עד היום הזה171.

ושלשה אנשים היו בדור ההוא, אשר שם אותם יחזקאל למופת בצדקתם ואלה שמותם: נח דניאל ואיוב172. ויהי המעט כי נחשבו שלשת האנשים לאילי הצדק, ויעשו להם שנים מהם, הלא המה דניאל ואיוב, שֵׁם עולם בחכמת אלהים אשר בקרבם. והאחד, הלא הוא דניאל, היה גדול מאד בעיני נבוכדראצר מלך בבל. ואף כי כל מעשיו היו כמעט מבית להיכל המלך ובקרב רבי בבל173, היה בכבודו, בחכמתו, ובצדקתו, ככרוב סוכך על בני עמו, אשר יקרו לו מאד.

וידמה דניאל בכל הקורות אותו אל יוסף בן יעקב, כי הֻטל בילדותו מארץ אבותיו ויהי לעבד. וביפיו ובטוב טעמו, בישרתו ובחכמתו היה העבד הגר בארץ נדודיו, לשר וליועץ בבית המלך, ולמגן ולמחיה לאחיו בני עמו. עוד דניאל רך בשנים מאד הובא אל המלך, הוא ושלשת רעיו, ויקנו ארבעתם את לבו, במצאו אותם נעלים עשר ידות בחכמת בבל על כל זקני החרטומים האשפים, ולא נתנם עוד נבוכדראצר לעזוב את היכלו ויעמדו לפניו174 וישא את ראשם בתוך חכמי בבל175. ונפש ארבעת הרעים דבקה אשה ברעותה כתמול שלשום. ויעבדו בלב אחד את אלהי אבותיהם כבראשונה176. ולדניאל היה שכם אחד על רעיו, כי נדמה אל יוסף בן יעקב גם בדבר הזה, כי “הבין בכל חזון וחלומות”177. והכשרון הזה גדול היה בעיני הכשדים, ככל אשר גדל בעיני המצרים. ונבוכדראצר בעלותו בגבורתו אל מרום גדולתו, התענה מאד בחלומות, כמשפט כל העריצים, אשר עברו משכיות לבבם, ונפשם שבעה גם גדולות גם כבוד גם דמים. ויהי היום ויחלום נבוכדראצר חלום ויפלא מכל חכמי הכשדים לדעת אותו ואת פתרונו, ויהי כפשע בינם ובין המות, ויהיו גם דניאל ורעיו צפוים אל הרעה בתוכם. וה' האיר את עיני דניאל להביט נסתרות ויגד לו את החלום ואת שברו. וימצא לו דניאל בענותו ובחכמתו תאנה לאצול מעט מרוחו על מלכו, בהגידו לו, כי לא בחכמת לבו ולא במעשה אשפים, כי אם ברוח אלהי השמים ידע את חלום המלך לפתור אותו178. וה' היה עם דניאל ותצלח בידו להטות את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד בלבבו את דת ישראל179. ויערץ את דניאל למן היום ההוא ויקדש אותו כמעט180 ויתן לו מתנות רבות ויקרות, וישא את ראשו בין רַבֵּי המלך המופקדים על מדינת בבל, וישם אותו גם לרב סגנים לכל חכמי בבל181. וישב דניאל למן היום הוא בשער המלך ולא טוב בעיני דניאל לגבהה על רעיו, אשר התענו עמו, ויחל את פני אדוניו ויפקד גם את חנניה מישאל ועזריהו על יד דניאל על עבודת מדינת בבל182. וברור הדבר מאד, כי בהיות האנשים האלה קרובים אל המלך, שמו את כל לבם, ויאמצו את כל כחם לשום רְוָחָה לאחיהם הגולים. ולנבוכדראצר, אשר הוסיף מיום ליום להאמין הוא וכל ביתו בחכמת דניאל כי “רוח אלהים קדושים בו”183 היה האיש הנעלה לאיש סודו, אשר לו גלה את כל מצוקות נפשו, אשר יתענה בהן בלילות. ויהי הדבר הזה לכלי חפץ בידו, להרך את קשי עורף המלך הזה, ולשום את פחד אלהים לנגד עיניו, ויורהו לעשות צדקה וחסד, למען כפר על חטאותיו184. ויהי ה' עם דניאל ויתן את גלות יהודה לחסד ולרחמים בעיני המלך ויקל ידו מעליהם וישאפו רוח185.

וככל אשר יצא שֵׁם לדניאל בבית המלך, אשר התהלכו עמו, לחכם גדול מאד186, כן עשה לו שׁם גדול בקרב אחיו בני עמו ויהי למשל בפיהם:

הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאֵל כָּל-סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ187.

ותאצל רוח יראת ה' הטהורה, אשר נחה על דניאל, על כל ישראל, כי אין זאת כי הכבוד הגדול, אשר הנחיל אותו המלך, אשר גוים וממלכות היו משחק בידו, היה בעיניהם כמופת, כי יראת ה' מחסה עוז לבעליה, כי יראה גדולה ירא דניאל את ה', ולקחו היה זך מאד ורוחו כנחל שוטף להביע, את המון לבו הטהור במליצה זכה ורוממה מאד מאד188. וכרבות חכמתו כן גדלה צדקתו, כי שנא את הכבוד ואת הבצע189 בבואו בימים ככל אשר שנא את המעדנים ואת התענוגות בימי עלומיו.

ולרוח עריצים אין פלס ואין משקל ואף כי אהב נבוכדראצר את דניאל וינשאהו, ויֵטב בגללו את פניו גם לשלשת רעיו, וינשא גם אותם וישת אותם לשרים, בא יום ותחלוף עליו רוח, ויפקוד עליהם לכרוע בתוך כל קהל הכשדים לאליל זהבו, אשר הקים, וישיבו את פניו ברום אנשים ובתפארת עוז190 ויסגירם בחמת אפו למות, ויַפלא ה' את חסדו ויצל אותם מיקוד האש, ויהיו האנשים האלה למופת בישראל, וישליכו גם מתי מעט הנשארים והנסתרים את שארית אליליהם, אשר עבדו עוד זער שם זער שם במסתרים ולא הוסיפו לעבוד אלהים אחרים עוד כל ימי עולם191.

ויהי ישראל לגוי קדוש שומר אמונים באמת, וישליכו כל העם למן העת ההיא למקטן ועד גדול את נפשם מנגד בכל עת בא עריצים להכביד עליהם את ידם לעבוד אל נכר. ויבוא היום הגדול אשר נשא אליו נפשם כל נביאי ה', אשר קמו עד הימים ההם. בימי יאשיהו המלך החסיד חדלו הגלולים ממקום רואים ובימי חנניה מישאל ועזריה שבתו גם מן המחבואים ומן המחשכים, ויהי הדבר הזה לאות ולמועד בתולדות ישראל.

ודבר פלטת חנניה מישאל ועזריה, עולל גם לנפש נבוכדראצר, ויהי המעט, כי השיב אותם על כנם ויוסף להטיב להם מבראשונה192, וישב לכבד גם את דת אלהי האנשים האלה193. וגם בכל ימי היות גלות יהודה בבבל לא הכביד עליהם את עלו מעד, כאשר כבדה יד מלכי אשור בימיהם על גלות עשרת השבטים194; אפס, כי משני מלכי יהודה האומללים, יויכין וצדקיהו לא שב אפו, ולא הקל את ידו ולא פתח לאסיריו אלה את בית כלאם כל ימי חייו195.

אך גם לימי מלכותו הרבים בא הקץ, ובמותו (3198–562) מלך אויל מרודך תחתיו איש חסיד וטוב עין. ויפקוד לטובה את יהויכין מלך יהודה ויוציאהו מן החשך וצלמות, אשר התענה בבית כלאו בתגרת יד נבוכדראצר שלשים ושבע שנה. וישנה את בגדו כלאו, ויבאהו לפניו וידבר אתו טובות ונחומים, וימן לו את לחם חֻקו מבית המלך וישא את ראשו בין כל המלכים, אשר סרו למשמעתו, ויתן את כסא מכל לכסאותיהם196. וקרוב הדבר מאד, כי דניאל ורעיו היושבים בחצר המלך, הטו את לב המושל להטות חסדו אל יויכין ותראינה עיני המלך הזה עוד מעט אור, לעת אשר רפה יומו לערוב, וירא לו לעת זקנתו אחרית ותקוה, כי שני בנים היוּ לו אסיר ושאלתיאל ולשאלתיאל היו ששה בנים197, ותחי רוח ישראל בראותם, כי שב צמח דוד לצמוח, אחרי נבל למראית עין אנוש.

ולצדקיהו המלך לא הוכיח ה' את הנחמה, אשר באה ליויכין בן אחיו, וגם גורלו בשנות כלאו היה מר מגורל יויכין, כי נין ונכד, שֵׁם ושאר לא היה לו, כי שחוט שחט אותם נבוכדראצר ואת עיניו נקר העריץ הזה, וַיְבַל צדקיהו את כל ימיו ביגון ובעוָרוֹן ובדעת, כי הולך הוא ערירי. ובכל זאת מי יודע אם לא שב אויל מראדך–המלך החסיד במות אביו את שבות צדקיהו, כשבות יויכין, לולא קדמהו המות בעצם הימים, אשר מת נבוכדראצר אויבו, אשר דכא לארץ חייו. אולם אם נבצרה מאויל מראדך לגמול חסד למלך האומלל בחיים, לא מנע ממנו כבוד מלכים במותו, כי קבור קברוהו בני הגולה בכבוד גדול, ויעשו לו שרפה גדולה, ויקוננו לו ויאמרו: “אוי לנו על מותך המלך צדקיהו, את שִׁמְרֵי כל הדורות אתה שׁתית מצית!”198.

ואויל מרודך לא עזב את חסדו מעם יויכין כל ימי חייו199 ובטוב לו, טוב גם לכל בני יהודה היושבים בבבל. אך במות אויל מרדך החלו ימי המהומה והכליון לממלכת בבל, כי שלשה בנים היו לאויל מרדך ואלה שמותם נִרְגל-אַסַר לַבְאֲסַר-דַךְ ובלשאצר. ותרע עין איש באחיו וימלך איש אחר רעהו על כסא בבל ויפלו איש בחרב אחיהו. ויהיו ימי המהומות “ימי חמס בארץ מושל על מושל”. והשמועות הזאות הבאות מעיר הממלכה לערי הארץ, הרכו את לב גולי יהודה מאד200. אין זאת, כי לא ראו טובה בימים ההם.

לאחרונה לכד בלשאצר את המלוכה ולא הלך בלשאצר בדרכי אויל מרדך אביו, ויכעס את לב ישראל, בחללו את קדשיהם, אשר כבד אותם גם נבוכדראצר201, ואת דניאל הגדול בעיני המלכים הראשונים, וגם בעיני אשתו המלכה אשת החיל לא ידע ולא ראה202, ותצר לישראל בימיו203.

וה' החל להביא על בבל את הרעה, אשר דבר עליה ביד עבדיו הנביאים204, ויקם שטן לממלכה החטאה העשוקה בדמי ישראל, כי בעוד בני אויל מרדך מתגרים איש ברעהו, עלתה עב קטנה מפאתי שמי קדם, ותהי לענן כבד, אשר נתך בקול רעם מרגיז ארץ על בבל וישטפֶהָ ויסחפֶהָ. כרש הפרסי הוריד את אבי אמו את אסְתְּיָגֵשׂ מלך מדי מכסאו, וימלוך תחתיו על מדי ועל פרס. ויך את ממלכת לוד אשר באסיא הקטנה, ואת איי היונים אשר שם. ויהי כאשר שת בלשאצר מלך בבל את ידו עם מלך לוד, לשום מעצור לרוח כרש ויעל כרש הוא ודריוש אחי אמו, אשר שם אותו למלך מדי סר למשמעתו205, ויעל בחילו הכבד על בבל. וַיַסַע עמו את צבאות ממלכות אררט מני ואשכנז206, ואת צבאות עילם207 רומי הקשת208 אשר פרק כרש עול בבל מעליהם, כאשר דבר ירמיהו כי באחרית הימים ישיב ה' את שבותם209 ופַחות וסגנים לאין מספר בראשיהם210. ויפשוט חיל פרס ומדי בראשונה על ארץ מָרתַיִם ועל ארץ פְּקוד, אשר לבבל ויחריבו ויחרימו אותן211. וילכו הלוך וכבוש את כל המקומות, אשר דרכה בהם רגלם, וישרפו את כל האגמים באש, לבלתי תת מחבוא או מארב ליושבי הארץ. ואת כל המעברוֹת תפשו לבלתי תת להם פלטה212. והמהומה רבה מאד ובלב חיל בבל ושרי צבאותיהם בא מורך ותחת צאת למלחמה נאספו על מצודותיהם לחוש מפלט לנפשותם213. והמלך בלשאצר בוטח בחומות עירו הגדולות ובצורות בשמים, אשר בִצרו אבותיו את מרום עֻזן. ובעצם הלילה, אשר השתער כרש על חומת העיר, לא שת בלשאצר הפותה לב, ויעש משתה גדול לשריו ולנשיו ולפילגשיו וירב לשתות יין, וזדון לבו השיאהו לסבוא את סבאו בכלי בית ה', אשר הביא נבוכדראצר אבי אביו מירושלם. אך עודנו שותה לשכרה וחזון נראה לעיניו על הקיר, אשר שָׂם נשף חשקו לחרדה. ויבאו אליו החרטומים והאשפים ואין יודע לפתור אותו. ותדבר המלכה על לב המלך וישלחו ויקראו לדניאל, אשר לא ידע אותו בלשאצר, ויגד לו דניאל את פשר דבר החזון, כי ברוב עֲוֹנוֹ מלאו הלילה הימים לממלכתו ממלכת בבל, בידי מלך פרס214. עוד דניאל פותר לבלשאצר את בעותי חזיונו על יד השלחן המלא דשן ויין הרקח וכל סגלות מלכי הקדם, והנה מהומה ומבוכה “רץ לקראת רץ בא ומגיד לקראת מגיד” להגיד למלך בבל את החזות הקשה, כי נלכדה העיר מקצה215 וכי בוזזים חיל פרס את העיר וכי בוגדים מקרב העיר מבית נתנו ידם לאויב. ומראה החזון, והחזות הקשה הסירו פתאום יינו מעליו, ועיניו נפקחו לראות את כידו, וימלא חלחלה ופלצות216 ויחזק זה עתה במְחִתָּתו ובצרות נפשו את שריו, אשר זללו וסבאו עמו כל הלילה להתיצב כגבורים על משמרותיהם.

עָרֹךְ הַשֻׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה –

קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן.217

אך אֵחר בלשצר המועד, כי הפליא כרש עצה, ויחפור תעלה, וַיָשֶׁב בה את מי פרת הבאים תחת קיר החומה העירה, אל אחד היאורים, אשר מחוץ לעיר. ויהי כאשר חרבה קרקע הנהר מתחת לקיר החומה, ויבקיעו חיל פרס בלילה העירה בֶּחָרָבָה218 וילכדו את העיר בטח, ויהרסו את חומותיה הגבוהות, אשר בטחו בהן יושביה219 ואת שעריה הגבוהים הציתו באש220 ויכו את כל אנשי המלחמה, ואת כל הנמצא עמם ברחובות העיר לפי חרב221, ויפרצו אנשי המלחמה אל בית העריץ השכור ויכוהו וימיתוהו222. ויאבד בלילה ההוא שריד לבית נבוכדראצר וממלכה מכשדים (3224–536). וגם באלהי כשדים עשו חיל פרס שפטים223, כי אף כי עבדו גם הפרסים אלהים אחרים, לא עשו להם פסל ותמונה כל ימי כרש, אשר היו נאמנים לתורת צוארַסְתֵּר החכם.

ובני ישראל ראו את יד ה' הגדולה והחזקה, אשר נחתה בבבל וַתַּדִיקֶהָ וַתִּרְקָעֶהָ ותשימה כעפר לדוש וישאו עיניהם ולבם אל אלהי מעזם. ויתבוננו, כי לא זרוע רמה תעמוד לעם להחיותו ימים רבים, כי אם רוח ה‘, אשר בקרבו היא תעמידהו. בבל הגדולה והרחבה והנוראה על כל סביבותיה, חלפה כעבור סופה, ומספר ימיה לא רבו משנות גבר. ויעקב הקטן הבזוז והשסוי, הממֻשך והממורט, חיתה רוחו ויחלף כח. ודניאל הראשון לגולי עמו, נצב לפני בלשאצר האחרון לעריצי בבל ונוגשי עמו, ובקול חוצב להבות אש, נבא לו את אשר יקרא אותו ואת ממלכתו בלילה ההוא, כעין החזון אשר חזה משה איש האלהים על פרעה, את אשר יקרא את ביתו ואת עמו כחצות הלילה. וירם לב ישראל לראות חזון החרטומים והאשפים, אשר חזו על בבל שב ריקם224, ומדברי דניאל ונביאי ישראל, אשר היו לפניו לא נפל דבר ארצה225. ויחזו במפלת בבל את נקמת ה’ אשר נקם ממנה על אבדן נפשות עמו226 ועל חרבן מקדשו227. ויבא דבר ה' אשר דבר ביד ישעיהו228 כתמו על בבל, ותהי הקריה העליזה והיכל מלכה למעון תנים ובנות יענה איים וציים עד היום הזה229.

  1. ישעי' יג, יט.  ↩

  2. ירמי' נא, ז. וציור זה בולט גם מתוך מליצת חבקוק (חבקוק ב, טו–טז) ומליצות “הבט אל מעוריהם–והערל–קיקלון” (שם) דומים הם למליצת “יתהוללו” (ירמי' שם) כי דברי חבקוק אלה חוזרים בכל דבריו אל נבוכדנאצר ובבל כדעת מפרשי ישראל, ולא כדעת מפרשי העמים הפותרים אותם על יהויקים. וגם תמצית דברי האגדה (שבת קמט:) רומזת על פעולת בבל, אשר החניפה את כל העמים בחטאת זמה.  ↩

  3. ירמי' נא, נח. והחומה היתה קומתה 350 רגל ועביה 87 (דיה"ע שלוסר 50 I).  ↩

  4. ירמי' נא, מד,  ↩

  5. מא.  ↩

  6. נה.  ↩

  7. הגנות הנטועים במרומי הרים שיקראו להם “הגנות התלוים”, ואשר חשבו אותם לאחת משבע נפלאות ימי הקדם, ידועים לכל משכיל. וגאון הבנינים והמטעים הרמים והנשאים האלה, נזכר בפי נביאינו במליצת “השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי וגו' (ישעי' יד, יג) אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (י"ד) “לשום במרום קנו” (חבקוק ב, ט) ואולי כונו הנביאים במליצתם להתל בעריץ הזה, לבנין דור הפלגה שנבנה גם הוא בארץ בבל (ברא' יא, אט–ט).  ↩

  8. ואולי על מפלת מגדל זה והפסל שבראשו בימי חרבן בבל, נבא ישע' “איך נפלת משמים ארץ הילל בן שחר”. (ישע' יד, יב).  ↩

  9. יחזקאל כג, טו.  ↩

  10. ישע‘ מד, כה; מז, י. ירמי’ נ, לה. דניאל ב, יב ועוד  ↩

  11. ישעי' יד, ד.  ↩

  12. חבקוק ב, יא–יב. וכל הכתובים שלפני פסוקים אלה ושלאחריהם כלם חוזרים על הכשדים ולא על יהויקים, כאשר עלה על לב מפרשי הגרמנים.  ↩

  13. “ועריו הרס”(ישעי' יד, יז) “ארצך שחת עמך הרגת” (כ') “הדמין תתעבדון ובתיכון גולי יתשמון” (דניאל ב, ח; ג, כט.  ↩

  14. מ"ב יז, ל.  ↩

  15. קצור לשון ממלת “בְּעֵל”.  ↩

  16. ישעי' מו, א.  ↩

  17. ירמי' ג, ב.  ↩

  18. דניאל ו, ו.ועיין ד, ה  ↩

  19. ג, א.  ↩

  20. ירמי' י, א–י. ומקראות אלה חוזרים על גלולי בבל, אשר נראו לעיני הגולים בגלותם שמה, כאשר יעיד הפסוק שלאחריהם האמור בלשון ארמית, אשר ידברו בה גם יושבי בבל (י"א).  ↩

  21. נ, לח ואחד מסופרי בית שני, השכיל לערוך דמות מחוטבת ובולטת בכל פתוחיה לעבודת אלילי בבל בכל גועל מערומיה ותועבותיה והבליה, הלא היא אגרת ירמ' שבאפוקריפא מראשה לסופה.  ↩

  22. ישע' מח, י.  ↩

  23. עיין כל זה מוצא דבר: גולי בבל הראשונים.  ↩

  24. כן הוא פירוש פסוק “ויהיו בהם מבני יהודה” (דניאל א, ו) וכן נשמע גם מדברי רבותינו (סנהדר' צג:).  ↩

  25. רבותינו הרגישו זאת במאמריהם (ע"ז לו: ירוש' שם ב, ח).  ↩

  26. יחזקאל ד, יד.  ↩

  27. המכתב שכתב ירמי‘ אל גולי בבל (ירמי' כט, א) על כרחנו הי’ תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב שם: אחרי צאת המלך יכני‘ וגו’ (ב'). ומכתב זה היה כתוב בראש אל “יתר זקני הגולה” (נ"א) ולפי המתקבל על הדעת אין לשון “יתר” נופלת בלתי אם על פלטה נשארת מִכַּת שלמה שהתקַימה בכללה זמן חשוב במקומה ואח"כ הלכה הלוך וחסור, עד אשר נותרה ממנה רק שארית ודבר זה אינו מתישב במקרא, כי אם על גולי שנה הרביעית או השלישית ליויקים, ולאנשים שהיו כלם זקנים אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית.  ↩

  28. ירמי' כח, ו. ועיין באצה"ש מלה זו.  ↩

  29. יחזקאל ג, טו.והנהר הזה, הוא לד“ק הנקרא בלשון העמים Chaboras ועל יד עיר כרכמיש הוא משתפך אל נהר פרת. ולד”ק הוא הנקרא Armacale.  ↩

  30. יא, נד.וכשדים ביהודה איננה בבל כלה, כי אם קרן דרומית מערבית של מדינת בבל, אשר על גבול ערב וכיום תקרא ארץ הכשדים העתיקה “איראק ערבי” [דהי"ע לשלוסר 48 I ].  ↩

  31. legitim מלת “יציב” הארמית משמשת בתורת שֵם לוָי גם לדבר נכון וקבוע גם לאיש אזרח מיוחס כשר לשררה, שהוא הפך מן הפסול לשררה.  ↩

  32. יחזקאל יז, יב–כד; כא, כח–לב.ועיין מוצא דבר “יויכין וצדקי' בעיני הגולה”.  ↩

  33. ירמי' כד, ה–י; כט, יז.  ↩

  34. ישעי' מח, א–ב.  ↩

  35. יחזקאל לו, כ.  ↩

  36. ב, ה.ועוד אחת עשרה פעמים בספר זה.  ↩

  37. ה, ז.ועיין סנהד' לט;  ↩

  38. יחזקאל יג, יח–יט.  ↩

  39. עיין ירמי' כט, כ. ועיין רד"ק פסוק טו.  ↩

  40. ירמי‘ כא–כג. על נכלי זמת שני נביאי שקר, יצאו שמועות רבות באומה ועיין סנהד’ צג. ילקוט ירמי' רמז ש“ט. והחכם ר”ז פראנקל הבחין יפה, כי מגלת שושנה שבאפוקריפא ומעשה זמת שני הזקנים שבה, אינה אלא שמועה שנוצרה בקרב העם על תועבות צדקיהו ואחאב (פראנקעלשע מאנאטהשריפט שנה י"ז צד 447).  ↩

  41. ירמי' כט, א.  ↩

  42. כן עולה מדברי שמע' במכתבו (יכמי' כט, כו).  ↩

  43. נב, כד; מל"ב כה, יח.  ↩

  44. ירמי' כט, לב.  ↩

  45. יחזקאל א, ב.שנה זו היא הראשונה לשנים הנזכרות בס‘ יחזקאל וב’ פרשיות ראשונות, ופרשה ג‘ עד פסוק ט"ז, הן נבואת המלואים והחנוך ליחזקאל כפרשה ו’ שבישע‘ לישעי’, ופרשה א‘ שבירמי’ לירמי'.  ↩

  46. יחזקאל ג, ח–ט.  ↩

  47. ב, ד–ו.  ↩

  48. לד, א–כב.  ↩

  49. יד, ה.  ↩

  50. ו, י–יד.  ↩

  51. ט; ב, מג; לו, לא.  ↩

  52. יב, כז.  ↩

  53. כד, טז.  ↩

  54. ירמי' נב, כט. למספר קטן זה אי אפשר בשום פנים שיהיה כולל את כל הגולים, על כן אין לישב פסוק זה בפנים אחרים, בלתי אם לאמר, כי אלה נשתנו משאר אחיהם, כי הם גלו לעיר המלכה. ועל כל הגולה מספר יוסיפוס, כי נתן להם נ"נ מקומות לשבת חוץ לעיר הממלכה (7,8 X).  ↩

  55. ירמי‘ נב, יא. ועקר שֵם זה יתורגם בלשונות העמים “פאליצייא געביידע” ועיין יחזק’ ט, א. ששם נזכר “פקודות העיר” וזה תרגום מלא למלת “פאליצייא”  ↩

  56. קדמניות 7, 8 X.  ↩

  57. עיין בסוף פרק שלפני זה.  ↩

  58. מליצת הנביא (יחזק' יג, י–טז).  ↩

  59. ג, טו.  ↩

  60. עזרא ב, נט.נחמי' ז, סא.  ↩

  61. עזרא ח, יז.  ↩

  62. ב, ג–נח.נחמי' ז, ח–ס.  ↩

  63. דבר זה עולה מתוך הכתוב (עזרא ב, סב. נחמ' ז, סד).  ↩

  64. רבותינו השכילו להתבונן בדבר זה ויאמרו: “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבבל אלא.. מפני שקרובה לשונם ללשון תורה ר' יוחנן אמר… ששגרן לבית אמן" (פסחים פז:).  ↩

  65. ירמי' כט, ה.  ↩

  66. “ובבל מעשה ישן.. ובבל מעשה נביאים”. (ידים ד, ג)… “ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות”… (אדר"נ כ') “כמה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול” (קדושין סט. וירוש' קדושין ד, א).  ↩

  67. ידים שם  ↩

  68. דברים יב, יד; דהי"א, כב, א.  ↩

  69. זכרי' ח, יט.  ↩

  70. אסתר ט, לא.  ↩

  71. "ר‘ יוחנן אמר ר’ חייא בר ווא: בַּבְלָיָא תרין מילין סלקון בידכון מפשוטיתא דתעניתא וכו‘ (ירוש' שביעית א, ה) ופי’ מפשוטיתא השתחוי' בפישוט ידים ורגלים.  ↩

  72. זכר' ז, ג.  ↩

  73. Apries בלשון סופרי העמים.  ↩

  74. ירמי' מד, ל.  ↩

  75. עיין דיה"ע לשלוסר 73 I ויתר סופרי העמים.  ↩

  76. יחזק‘ כט, יח–כ. ועל מלחמה זו ולא על מלחמת נבוכדראצר בפרעה נכו נאמרה נבואת ירמי’ השנית על מצרים (ירמי' מו, יג–כו) כי מלחמתו בפרעה נכו היתה על יד Circesium “על נהר פרת בכרכמיש” (ב') ושם הֻכה רק חיל מצרים ובמלחמתה זו בא “להכות את ארץ מצרים” (י"ג) ולדעתנו “הרבה גושל גם נפל איש וגו'” (ט"ז) נאמר על בני ישראל שהיו שמה, כי רק בפיהם תכון הקריאה: “קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו”. (שם) כי המצרים לא יוכלו לאמר כי ישובו אל ארץ מולדתם, כי שם הלא היו שרוים, והכשדים לא יוכלו לאמר: “מפני חרב היונה” (שם) כי החרב הלא בידם היא והיא היתה מעוזם. והמקרא הסמוך לאחריו סתום לדברי כל המפרשים, אפשר לישבו גם הוא רק על בני ישראל, לאמר “קראו שם” (י"ז) את הקריאה הזאת לשוב לארץ ישראל ולשבת שם כאשר יעץ אותם ירמי‘ מפי ה’ (מב, י) ויכירו, כי “פרעה מלך מצרים שאון” (מו, יח) כי כל גאותו וגאונו ומבטחו אינו אלא מהומה רקנית, אך “העכיר המועד” (שם) לרעתם, עברה השעה הטובה, כי לא יחנם עוד מלך בבל לשוב להאחז בארץ אבותם, כי לולא זזו ממקומם, כי עתה האמין בם נבוכדראצר ולא הגלם כהבטחת ירמי' (מב, יא) אבל עכשו שראה, כי נוטים הם למצרים אויבתו, לא יתנם עוד לשבת קרוב בא"י הקרובה לארצו, כי אם גָלֹה יגלה אותם לארץ בבל הרחוקה גם ממצרים גם מארץ מולדתם.  ↩

  77. קדמניות 7, 9 X.  ↩

  78. ס"ע כו.  ↩

  79. ירמי' ח, כג.  ↩

  80. איכה ג, א–כ.פסוקים אלה אמר ירמי' על עצמו ופסוק ה. ו. ז. הם דמות חייו בבית הכלא, אשר יזָכרו בו רבים מימיו ושנותיו ופסוק י"ד ישוה את הלעג, אשר שבע מידי אחיו אנשי ענתות עצמו ובשרו.  ↩

  81. כ"א פסוקי פרשה ג (כ–מ) כמעט תורה שלמה הם על דרכי ה' ועל מדת טובו וענותנותו בשפה ברורה ומבוארת מאין כמוה.  ↩

  82. תהלים קלז, ד.  ↩

  83. ו. ז.  ↩

  84. מב, ד. יא.  ↩

  85. ה; פד, ו–ח.  ↩

  86. שם. מב, ז.וארץ ירדן היא מקום מוצא מעינות הירדן על יד הלבנון.ומקום זה לא היה עוד בימים ההם לבני ישראל, על כן מנה אותו ראשונה למקומות הנכר והגלות.  ↩

  87. מב, ב–ג.  ↩

  88. פד, ב–ג.  ↩

  89. ד.  ↩

  90. ו. יב–יג.מב, ו. יב; מג, ג–ה.  ↩

  91. כל הפשטנים שבמפרשים הסכימו לתרגום יונתן, האומר לפי גירסת רש“י הנכונה על פסוק ”ואהי למקדש מעט“. (יחזקאל יא, טז) לאמר וִיהָבֵית להון בתי כנשתא, דאינון יתבין תִנְיָן לבית מקדשי” (תרגום שם).  ↩

  92. דניאל ו, יא.ולדעתנו, שאנו מחזיקים, כי מזמור נה ירמי‘ אמרו נהג גם ירמ’ מנהג זה (תהלים נה, יח).  ↩

  93. ברכות לא.  ↩

  94. יחזקאל א, ב; מ, א.שנת החמש ועשרים היא זמן האחרון הנזכר בספר זה.  ↩

  95. יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א.  ↩

  96. “בסוד עמי”(יג, ט) ר“י ייטלש הטיב לתרגם פסוק זה ”באסיפת ובועד עמי“. והמתרגם תרגם, אין דער ”בעראטהונג מיינעס פאלקעס".  ↩

  97. לג ל–לא.  ↩

  98. לג, לב.  ↩

  99. כא, ה.ועיין יז, ב.  ↩

  100. לג, לג.  ↩

  101. “מבוא עם”(ל"א) “במותי גוברין תלמידין” (יונתן) “פאלקספערזאממלונג” (תרגום אשכנזי)  ↩

  102. יג, ט.  ↩

  103. משלי כה, א.ב"ב טו. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  104. ירמי' א, א.  ↩

  105. וע"כ נמצא פעמים רבות את ירמי' נזכר שם בגוף שלישי, כי יש אשר קרא לפניו הנביא והוא כותב מפיו (לו, יח) אז זכר את הנביא בגוף ראשון ואולי יש אשר הפקיד על ברוך לכתוב ענין שלם מנבואותיו שלא בפניו, אז זכר רותו ברוך בגוף שלישי.  ↩

  106. עיין הקדמת אברבנאל לנביאים הראשונים ומוצא דבר “התור הראשון לספרות הנביאים” בספרנו ח"ב.  ↩

  107. “ירמי' כתב ספרו וספר מלכים וקינות”(ב"ב טו.)  ↩

  108. מ"א יא, מא.  ↩

  109. יד, יט; טו לא; טז, ה. יד. כ. כז; כב, לט; מ"ב א, יח; י, לד; יג, ח. יב. יד. טו. כח; טו, יא. טו. כא. כו. לא.  ↩

  110. מ“א יד, כט; טו, ז. כג; כב, מו; מ”ב ח, כג; יב, כ; יד, יח; טו, ו. לו; טז, יט; כ, כ. כא. יז. כה; כג, כח; כד, ה.  ↩

  111. כי שם נזכר ראשונה (מ"א יד, כט).  ↩

  112. מ“א יג, א–לב. ומתחלת פרשה י”ז עד סוף פרשה יט. מ“ב א, ג–טז. פרשה ב‘ ומתחלת פרשה ד’ עד פרשה ה' פסוק ט”ו. ואם יתבונן הקורא יראה, כי באמת משתנה הרבה סגנון ספורי קורות הנביאים מסגנון ספורי קורות המלכים ומלחמותיהם ופרקי מעשי אליהו הנביא מתעלים מאד מאד בסגנונם הזך והטהור עד למעלה.  ↩

  113. מ“א, יא, א–י; יד, כא–כד. מו, ג–ה; מ”ב יג, ד. כג; יד, כה–כז; יז, ז–כנ;כא, א–טז; כג, כו–כז; כד, ג–ד. כ.  ↩

  114. ירמי' כה יא–יב; כט, י.  ↩

  115. דניאל ט, ב.עזרא א, א.דהי"ב לו, כב.  ↩

  116. יחזקאל כד, טז.  ↩

  117. לג, י.  ↩

  118. ירמי' לא, כט.  ↩

  119. יחזקאל יח, ב.  ↩

  120. לז, יא.  ↩

  121. יח, כג.לב; לג, יא.  ↩

  122. יח, כא–כב.כז–כח; לג, יד–טז. יט.  ↩

  123. ג. כ; יח, כד–כו; לג, יג. יח.  ↩

  124. דברים ד, ל; ל, ב. ח. י. תהלים צ, ג.  ↩

  125. ישעי‘ ו, י; לא, ו; מד, כב; נה, ז. ירמ’ ג, א. יב. יד. כב; ד, א. יח. יא; כה, ה; לא, יח; לה, טו; לו, ג.ז. הושע ג, ה; יב, ז; יד, ב–ג. איול ב,יב–יג.  ↩

  126. יחזקאל לג, יב.  ↩

  127. כל יודע את התורה, יודע הוא כי התשובה היא אחד מראשי עקריה.אנשי כנה“ג קבעו לה ברכה בפני עצמה בתפלה, ברכת ”השיבנו“. ולמאמרי רבותינו על שבחה אין מספר. בראשונה הוקדשו לזכרה עשרה ימים בשנה, עשרת ימי תשובה ובאחרונה הוסיפו עליה עוד שלשים יום כל חדש אלול. והמפרסם הגדול לעקר זה, המלא אהבה למין האנושי היה יחזקאל. וגם בעמוס יש רמז לעקר זה. ורבותינו נקיי הדעת וטהורי העין קראו ברגשת לב מלא אהבה תמימה לאמר כתיב: כה אמר ה‘ לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, ה) יש לך חֵיך גדול מתוק מזה! חי אני נאום ה’ א‘ אם אחפוץ במות הרשע וגו’ יש לך חֵיך גמ”מ! כי לא אחפוץ במות המת נאום ה‘ א’ והשיבו וחיו, ילחגמ“מ!” (שה"ש רבה ה, טז).  ↩

  128. התבונן היטב בפסוק זה (יחזקאל יח, ד).  ↩

  129. יד, יח. כ; יח, י–יג.  ↩

  130. יח, יד–יח.  ↩

  131. יח, כ.  ↩

  132. דברים כד, טז.  ↩

  133. מ“ב יד, ו. דה”ב כה, ד.  ↩

  134. יחזקאל יח, כה. כט; לג, יז. כ.  ↩

  135. כ' לב–לג.  ↩

  136. יחזקאל לז, א–יד.  ↩

  137. טו–כח.ומלכות בית דוד, אשר קרא לו גם נשיא, שעתידה להתחדש, נזכרת עוד שתי פעמים (לד, כג–כד).  ↩

  138. הם חניכי המשוררים וכן נקראו במשנתנו (ערכין יג:) ולפי פשוטו נקראו כך, על היותם צעירים (זכרי' יג, יג).  ↩

  139. יתבונן נא הקורא בשתופי הסגנון, אשר פרטנו במוצאי דבר המדברים על הנביאים.  ↩

  140. מלבד י"ג מדות שנשנו ונשתלשו בפי מרבית הנביאים וסופרי הקדש (ח“א מוצא דבר ”י“ג מדות וערכן בכה”ק) נשנו פסוקים שלמים בתורה בנביאים ובכתובים (שמות טו, ב=ישעי' יב, ב=תהלים קיח, יג. דברים לב, לו=תהלים קלה, יד).  ↩

  141. ירמי‘ ז, ט–י. וכעין תרעומת זאת התרעם ירמ’ במקום אחר בדברים האלה “מה לידידי בביתי”. מה לעמי אהובי מאז, עכשו “בביתי” אחרי שקלקל מעשיו, כתרגומו “לעמא דהוה חביב קדמי” “עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך..?” (ירמי' יא, טו) הַאַתְּ תעשי המזמה “ובשר קדש” לאמר: בַכהן שהוא “שר קדש” (דהי"א כד, ה) ומקריב את קרבנותיך “יעברו מעליך” פשעיך וחטאיך דומה למליצת “ואמרתם נצלנו” (ירמי' ז, י).  ↩

  142. יחזקאל כ, מ–מא.  ↩

  143. דמיון סגנון ירמי‘ לס’ דברים וסגנון יחזקאל לס' ויקרא, עולה ממקומות רבים מתוך שני ספרי הנביאים. אך המבקרים הנמהרים בבקרתם המבוהלה הפכו את מדרשם מלמעלה למטה, ויאחרו את הקודמות בפחזותם וקצר דעתם ובאמת לאו דוקא ספר ת"כ היה מקור מליצות יחזקאל, כי מוצאים אנחנו לו גם שאר חומשי תורה שמליצותיהם שגורות על פיו (יחזקאל כח, יג=שמות כח, יז–יח. כ.).  ↩

  144. יחזקאל מ, מו; מג, יט; מד, טו; מח, יא.  ↩

  145. מ, מה; מד, יד.  ↩

  146. מ, מו.  ↩

  147. מה, ה.  ↩

  148. מד, ג; מו, ב. ח. יב.ועיין פירוש פסוק “ואת הנשיא נשיא הוא”. (מד, ג) בדברי רד"ק ואברבנאל.  ↩

  149. מה, ח–ט.  ↩

  150. מו, ד.  ↩

  151. מה, ו; מח, כא–כב.  ↩

  152. מו, טו–יח.  ↩

  153. מו, י.  ↩

  154. מה, יז.  ↩

  155. דיה“ב לא, ג. ויתבונן הקורא, כי יש עוד דמיון גדול בין מעשה חזקיהו ובין חזון יחזקאל בפסוקים אלה: דהי”ב כט, יז=ויחזקאל מה, יח–כ. ובין מליצת “לקדש=ויקדשו” שבדהי"ב ובין מליצת וחִטֵאת וכִפַרְתם שביחזקאל.  ↩

  156. מה יג–טו.  ↩

  157. י–יב).  ↩

  158. מה א–ח; מז, יג–כג; מח, א–לה.  ↩

  159. מו, יח.  ↩

  160. מ"ז, כב–כג.  ↩

  161. מח, יח–יט.  ↩

  162. הם הם כל דברי פרשה מ, מא, מב ודברים רבים שבפרשיות שאח"כ, ועל הסתירות שיש למראה עין בין דברי יחזקאל לדברי התורה ידֻבר הרבה בתלמוד.  ↩

  163. כי לא קמו דבריו בידי שָבֵי גלות בבל ועל כן אמר ר‘ יהודה התנא ור’ יוחנן האמורא על הפרשיות האחרונות שביחזקאל: “פרשה זו אליהו עתיד לדורשה” (מנח' מה.)  ↩

  164. יחזקאל לח, ח. ט.והנביא מפליג בפירוש את ארך הזמן שבין נבואתו לקיומה.וכל החוקרים, אשר עינם צרה בנבואה המפורשת הזאת, ועמלים למצוא אומות בימי הנביא שהיה שמם גוג ומגוג העלו חרס בידם וכל עמלם לריק.  ↩

  165. לח, יט–כב.גם פה יתבונן הקורא, כי חזון יחזקאל מתאים לדברי חזקיה, כי דומה נבואה זו בציורה לציור מפלת סנחריב.ומי יודע אם לא על זה יכַוֵן המאמר היקר שהבאנוהו במקומו: “בימי חזקיהו היתה אותו הדבר שעתידה להיות בסוף כמו שנאמר: וזאת תהיה המגפה, אשר יגוף ה‘ את כל העמים, אשר צבאו על ירושלם [זכרי’ יד, יב] שנאמר: ויצא מלאך ה‘ וגו’” (תדא"ר יז).  ↩

  166. יחזקאל לט, כא–כג.  ↩

  167. כט.  ↩

  168. עיין פרשה ראשונה ליחזקאל, שהיא מבוא לספרו, כפרשה ו‘ שבישעיה ופרשה ראשונה לירמיה ששתי הפרשיות ההן, הנה המבואות לספרי נבואותיהם וראית עד כמה נבדל יחזקאל בפיוט יצוריו מישעי’ ירמי‘ וחבריהם, עד שהוציא רבה את המשפט המלא טעם ובינה: "למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, למה ישעי’ דומה לבן כרך שראה את המלך" (חגיגה, יג:) ועיין כעוד יפי הציורים הנפרדים (יחזקאל ב, ט–י; ג, א–ג. יב–יד; ד, א–ג. פרשה ח פרשה ט ופרשה י; יא, א; יז, א–י; מ, ב–ג.  ↩

  169. ירוש' ר"ה א, ב.  ↩

  170. דניאל ג, טז–יח; ד, כב–כז.  ↩

  171. עיין מאמרנו “המקרא והאגדה” בראש ספרנו “שיחות מני קדם”.  ↩

  172. יחזקאל יד, יד. כ.ואי אפשר בשום פנים לאמר, כי נח זה הוא נח שבתורה, כי איך יִכוֹן על זה מאמר “אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו” (טז) והלא בני נח שבתורה נצלו בצדקת אביהם, אף על פי שרק עליו נאמר “כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. (ברשית ז, א). ולפי המתקבל נח זה, הוא נחמיה [לא בן חכליה] הנמנה בכבודו ראשון לזרובבל ולישוע בקרב שבי הגולה (עזרא ב, ב. נחמי' ז, ז) כי נח ונחמיה קרובים מאד בשרשם כמו “נח ינחמנו” (בראשית ה, כט).  ↩

  173. לא מצאנו בכל המסופר על דניאל, כי היה הולך ובא בתוך אחיו בני הגולה ומלבד חנניה מישאל ועזרי' לא מצאנו לא עסק עם אחד מאחיו בני הגולה.  ↩

  174. דניאל א, יט.“ויעמדו”אין פירושה עמידה עוברת, כי אלו היה כך היה מקומה בסוף פסוק י“ח ששם כתוב ”ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדראצר“ עכשו שנאמר ”ויעמדו" אחרי ספור נסיון המלך אותם, אין פירושה אלא עמידה קימת.  ↩

  175. וגורל חכמי בבל היה גורלם. (ב, יג).  ↩

  176. יח.  ↩

  177. א, יז.ויש להתבונן, כי אחרי אשר שתף הכתוב, את דניאל עם רעיו לענין שאר מני מדע, הוציא אותו אח"כ ליחדו מתוך הכלל לענין בינה בכל חזון וחלומות.  ↩

  178. ב, כז–ל.  ↩

  179. מז.  ↩

  180. מו.  ↩

  181. מח; ד, ו; ה, יא.  ↩

  182. ג, מט “עבדתא די מדינת בבל” של חמו“ע שבפסוק זה דומה וקרוב מאד אל שלטון דניאל עצמו ”על מדינת בבל" שבפסוק שלפני זה.  ↩

  183. ד, ה; ו, יא.  ↩

  184. ד, כב–כד.  ↩

  185. תהלים קו, מד–מו.ומזמור זה המלא יראה טהורה וגעגועים (א–ג) אל חמדת ימי הקדם ותוחלת לגאולה קרובה (ד–ה) ודוי על עונות הדור (ו) פרוט חטאי הדורות הקודמים והרהורי תשובה עליהם (ז–לט) זכרון הפרענות (מ–מב) צידוק הדין עליה (מג) תחלת הרוחה (מד–מו); מזמור זה מזמור תשובה הוא, שנתיסד בבבל, כאשר יעידו קצת סמני סגנונו הדומה לשל יחזקאל שגם הוא הוא התנבא בבבל (תהלים קו, כו–כז=יחזקאל כ, כג) וכאשר יעיד ענינו (תהלים קו, מז) שבו יתפלל המשורר על תשובת הגולה.  ↩

  186. דניאל ד, ו. ה. יא–יב.  ↩

  187. יחזקאל כח, ג.  ↩

  188. יתבונן נא הקורא בדברי דניאל אלה (דניאל ב, כ–כג. מד; ד, כב–כג; ה, כג).  ↩

  189. יז.  ↩

  190. ג, טז–יח.  ↩

  191. “שנסתרסה ע”ז בימיהם" (סנהדרין צג:).  ↩

  192. דניאל ג, ל.  ↩

  193. כח–כט.  ↩

  194. רבותינו הבחינו דבר זה בדעתם הנקיה ויבדילוהו לטובה משאר מחריבים, אשר עמדו על ישראל ויוציאו משפט, כי “נבוכדראצר מלך הגון היה” (תענית יח:).  ↩

  195. ישעי' יד, יז.  ↩

  196. מ"ב כה, כז–ל. ירמי' נב, לא–לד.  ↩

  197. דהי“א ג, יז–יח. ועיין רד”ק פסוק יח.  ↩

  198. ס“ע כח. קדמניות 7, 8 X אך מדברי יוסיפוס יש לשמוע, כי עוד בימי נבוכדראצר מת. וקשה להאמין כי נ”נ כבד את צדקיהו גם במותו.  ↩

  199. מ"ב כה, כט–ל. ירמי' נב, לג–לד.  ↩

  200. נ"א, מו.  ↩

  201. דניאל ה, ב.ועיין קדמניות 2, 11 X.  ↩

  202. דניאל ה', יא–יב.  ↩

  203. ישעי' מז, ו. ואין לקבוע את המצוק הזה, שהציקה בבל לישראל באכזריות חמה, כי אם בימי בלשאצר, כי נבוכדראצר הקל ידו מעל הגולים, אחרי גלות הארץ, ואויל מרדך הטה להם חסד.  ↩

  204. ישעי‘ פרשה יג; יד, א–כג; מג, יד. עד סוף פרשה מח. ירמי’ פרשה נ ונא. חבקוק ב, ד–יט. דניאל ב, לט.  ↩

  205. עיין קדמניות 4 11 X.ולפי זה תכון מליצת “העיר ה' רוח מלכי מדי” (ירמי' נא, יא).  ↩

  206. כז.ואל יחשוב הקורא, כי אשכנז זו היא גרמניא.  ↩

  207. ישעי' כא, ב. עיין ס"ע כח. ותמצא כי כל נבואת פרשה זו נאמרה על בלשאצר.  ↩

  208. ירמי' מט, לה. ולפי העולה מן הכתובים נצחו בעלי הקשת את עקר הנצחון (נ, ט. יד. כט).  ↩

  209. מט, לט.  ↩

  210. נא, כח.ישעי' מא, כה.  ↩

  211. ירמי' נ, כא. ומדינת פקוד נזכרה עוד פעם במקרה (יחזקאל כג, כג) ובתלמוד בבלי נזכר הרבה פעמים הנהר העובר בתוכה, הנקרא על שמה “נהר פקוד”.  ↩

  212. ירמי' נא, לב.  ↩

  213. ל.  ↩

  214. דניאל ה, א–כז.  ↩

  215. ירמי‘ נא, לא. ישעי’ כא, ב. ומליצת “חזות קשה הוגד לי” שבישעי‘ מַקְבֶּלֶת למליצת “רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד” וגו’ שבירמי‘ ומליצת “נפלה נפלה בבל” שבישעי’ (ט) מקבלת למליצת “נלכדה עירו מקצה” שבירמי'.  ↩

  216. דניאל ה, ו=ישעי' כא, ב–ג. ויתבונן הקורא בדמיון המליצות שבשני הפסוקים.  ↩

  217. ה.  ↩

  218. “חורב אל מימיה וְיָבֵשׁוּ”. (ירמי' נ, לה) “האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש”. (ישעי' מד, כז).  ↩

  219. ירמי' נ, טו; נא, מד. נח.  ↩

  220. שם.  ↩

  221. מן הכתובים האלה עולה, כי את כוס חמת הפרסים שתו אנשי המלחמה והנמצאים ברחובות (ירמי' נ, ל) וכן הוא בישעי‘ “כל הנמצא ידקר וכל הנספה יפול בחרב” (ישעי' יג, טו) כי מלת “הִסָפֵה” יורה תמיד על הריגת איש, שלא עליו היתה הכונה להרגו רק בהיותו עם האיש שיצא עליו הקצף נהרג גם הוא, מבלי שהבחין ההורג בין צדיק לרשע. ואולי שתו את קבעת כוח החמה גם יושבי בבל. וקרוב הוא כי בבתי הגרים כגון ישראל ויתר העמים, אשר נאספו אל בתיהם לא נגעה הרעה וזהו העולה מן הכתוב “אוקיר אנוש מפז” וגו’ (יב) ואנוש יאמר תמיד על הדכא ושפל הרוח ועיין יונתן המתרגם “אחַבֵב דחַלי” ואולי על דבר זה תכון אזהרת הנביא לישראל “ומלטו איש את נפשו אל תדמו בעונה” (ירמי' נא, ו).  ↩

  222. דניאל ה, ל.ואולי יש מעין רמז על משתה בלשאצר ומותו בדברי נביאים (ירמי' נא. לט. חבקוק ב, ה–ח. טו–טז).  ↩

  223. ישעי‘ כא, ט; מו, אב; ירמי’ נ, ב; נא, מד. מז. נב. חבקוק ב, יח. ופסוק שבחבקוק לא על ישראל נאמר, כי אם על הכשדים, כי נמשך הוא לשלפניו.  ↩

  224. ישעי' מז, יב–יד.  ↩

  225. מד, כה–כו.ויש להתבונן על החלוף של “מפר אותות בדים וגו'” אל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים“. ואפשר כי ”עבדו“ זה דניאל ”מלאכיו“ אלו שאר נביאים. ובדברי רבותינו יש רמז ”שהיה דניאל אומר [לכרש] שאתה נוטל המלכות" (ילקוט אסתר תתרמ“ט. ע”ש).  ↩

  226. ישעי‘ מז, ו. ירמי’ נ, טו; נא. כד. לה.  ↩

  227. נ, כד. כט, נא, ט. יא.  ↩

  228. ישעי' יג, יט–כב.  ↩

  229. עיין דיה"ע לְוֶבֶּר 62 I את הדברים שהביא בשֵם הירונימוס הנוצרי הקדמוני ובשם הַתַּיָרִים האחרונים.  ↩







III. ימי הבית השני
מאת זאב יעבץ

III. ימי הבית השני

מאת

זאב יעבץ

א. ימי שלטון פרס

מאת

זאב יעבץ

א. ימי שלטון פרס

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: העלות הגולה

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: הֵעָלוּת הַגוֹלָה / זאב יעבץ


רושם מפלת בבל. דניאל בהיכל כרש. כרש קם למושיע לישראל. זרובבל מתמנה לנשיא עמו. הדכרונה והמכתב. כלי הקדש מושבים לישראל. קהל העולים הנשארים בבבל תומכים בידיהם. “אוצר המלאכה” מתכונן. סוד “ראשי העם” נוסד, וזרובבל בראשם. יהושע בן יהוצדק נועד לכהן גדול. מספר העולים למחלקותיהם. בהמתם וקנינם. מעמד ארץ ישראל בימים ההם. דלדול העמים שכני יהודה. מטמוט ממלכות צור וצידון. רפיון מצרים. חוזק הכותים. “עמי הארצות” ושֵׁם “גוים” או “גר”. תגרה בין הכותים, ובין עולי בבל. העולים מתנחלים בערי אבותיהם. בקור ספרי היחש. זרובבל פחה בארץ ישראל. שררת “התרשתא”. נדבת לב זרובבל וטוב טעמו. מנדה בלו והלך. בית דוד ובית אהרן. זריזות הכהנים ורפיון הלוים. חנוכת המזבח. תחלת מלאכת בנין בית המקדש. הלוים מנצחים על עושי המלאכה. יסוד הבית בתרועה ושיר. שמחה ונהי. הכותים באים לגנוב לב ישראל כמשתתפים עמם, וזרובבל משיב פניהם ריקם. ברית הכותים עם גויי הארצות להרע לישראל. תחבולותיהם ומזמותיהם. איבת הכותים ורפיון ידים במעשה הבנין. מות כרש ומלכות כמכיז. צוררי היהודים היו לאגודה. בשלם מתרדת וטבאל. השטנה. המלאכה נִשְבֶּתֶת. רוח כהה ומרך לב. רזון וחורב. ריש ופרעות. קור רוח וקפאון בקרב העם. ספר איוב וערכו. אבדן ממלכת מצרים העתיקה.


3224–3238

ומקול “נתפשה בבל” נרעשה כל הארץ וכל יושבי תבל שמעו תמהו:

אֵיךְ נִגְדַּע וַיֵּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל-הָאָרֶץ

אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם1


היה הקול העובר בכל הארצות מסביב. אך מכלם העמיק דבר המהפכה הזאת לנגוע בלב בני ישראל העשוקים, כי המה שתו מצו מיד ה' את קבעת “כוס הזהב המשכרת כל הארץ” את חמת בבל. על כן רצו מהם רצים מעיר המלוכה הנהרסה לבשר לאחיהם במושבותם2 את נקמת ה‘. ודבר ה’ אשר היה בפי הנביאים שכבר מתו, לעזוב את בבל ארץ גלותם ולשוב אל ארץ קדשם3, נֵעור ויהי לרוח חיים באף רבים משלומי אמוני ישראל.

וגם על המלך האדיר על כּרש הנורא למלכי ארץ, חזקה יד ה‘, אשר לא ידעה עד בואו בבלה4 להשלים את עצתו, אשר גלה על עבדיו הנביאים, ויתן ה’ את חן עם בני ישראל בעיניו, וייטב דניאל בעיני כרש וישב בהיכלו בשנה הראשונה למפלת בבל5. ותצלח בידו להטות את לב מלך החסד הזה, ככל אשר הטה את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד את אלהי ישראל6 ויקח כרש את זרובבל בן פדיה7 בן שאלתיאל בן המלך יהויכין, אשר קראו לו הכשדים ששבצר8, וישימהו לנשיא על עמו9, וישא את ראשו בין הפַחות10 ויאר את פניו אל בני ישראל וימלא את ידם לשוב אל ארץ אבותיהם, ולבנות שם בית לה' ויכתוב בשפה ארמית כדברים האלה.

“בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית-אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי-דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי-אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּך דִּי-אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן-בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהֵב: וְאַף מָאנֵי בֵית-אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהַךְ לְהֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא”11

וינח כורש את “הדכרונה”12 הזאת למשמרת בבית גנזי המלך אשר במדי, ולבני ישראל אשר בכל מדינות מלכותו, העביר קול וישלח ספרים ככתבם וכלשונם וברוחם לאמר:

“כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לְבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר-הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם”13

וימהר המלך כרש, ויקם את דברו ויצו את מתרדת שר האוצר, ויוצא לזרבבל את חמשת האלפים וארבע המאות כלי הכסף והזהב, אשר הביא נבוכדראצר מבית ה' אשר בירושלם בבלה14, ויתן על ידו רשיון לכרות עצי ארזים מן הלבנון לבנין הבית15. ויקומו ראשי האבות ליהודה ולבנימן, וראשי אבות הכהנים והלוים, ויחזקו את העם לעלות עמהם ארצה ישראל. ויתנדבו אנשים רבים לעלות, אך רבו מהם האנשים אשר חסה עינם על רכושם, אשר רכשו בבבל, ותערב עליהם ארץ גלותם ולא עזבוה, אך גם אלה אשר נשארו בבבל תמכו בידי אחיהם בעין טובה מאד, בכסף ובצדה לדרכם, ובבהמות לרכוֹב ולטעון עליהן16. וראשי האבות כוננו את “אוצר המלאכה” להביא שמה איש איש, את נדבתו לבנין הבית. ויביאו הם את ראשית נדבתם עשרים אלף דרכמוני זהב, ואלפַּיִם ומאתים מָנִים כסף וכמספר הזה נתנו יתר העם. ויתיצבו עשרה אנשים מזקני ראשי האבות17 בראש העם, ויתנו עליהם את זרבבל הנשיא לבית דוד, ויקדשו לכהן גדול את יהושע בן יהוצדק, בֵן לשריה הכהן הראש אשר המית נבוכדראצר ברבלה18 ויתאספו עליהם ארבעים ושנים אלף ושלש מאות וששים נפש מישראל ומן הכהנים ומן המשוררים והשוערים, אשר מבני הלוים, ומן הנתינים ומבני עבדי שלמה, המה בני שארית העם הנותר מן הכנעני והאמורי, מלבד עבדים ושפחות שבעת אלפים שלש מאות ושלשים נפש, ומאתים משוררים ומשוררות, בתוך המחנה. ויעל עם קהל הגולה כשמונת עלפי נפש בהמה, סוסים ופרדים, חמורים וגמלים, וישאו העולים עליהם את נשיהם ואת טפם ואת קנינם.

וארץ ישראל, אשר נָשַׁמָה מיושביה כל הימים האלה למיום גלות שארית יהודה19 מעליה, לא היתה נופלת בגורלה המר מכל הארצות אשר סביבותיה. כי כוס החמה אשר מסך ירמיהו להשקות את הגוים20, עברה על שכני יהודה הרעים רק שנות מספר אחרי גְלוֹת העלובה הזאת מארצה. ומרביתם שתו וישכרו ויקיאו ויפלו ולא הוסיפו קום עוד לעולם כדבר, אשר חזה להם הנביא21. ועמון הקטן בגוים, אשר התנשא לרשת את ישראל ויצר את שארית יהודה בנכליו, ויסב בנפש גדליה בן אחיקם, ומואב אחיו שתו את הכוס לראשונה, כי בעבור נבוכדראצר ומחנהו מצרימה, בשנה החמשית לגלות צדקיהו הכה שתי הממלכות הקטנות ההן22. ויראו בני הקדם הנוסעים בעדר, כי כשל כחן מאד, ויפשטו על חרבותיהן כרדת העיט על הפגרים, וישיתו אותן לבז ולמשסה וישבו בהן ויירשוה23. וישמד מואב מעם24 ושם עמון לא נזכר עוד בגוים25. ותהי לו עוד שארית נדחה ברבת בני עמון אשר היתה למוקש ולמארב לישראל עוד ימים רבים. גם ממלכת פלשת, אשר הכשיל פרעה נכה את כחה26, היתה למבוסה ולמרמס לחיל הכשדים השוטף בארץ בימי מלחלמותיהם בצור ובמצרים וַתִּשְׁבַּת מגוי וממלכה27. ותהי אשדוד העיר האחרונה אשר ישבו בה שרידי הפלשתים, עד כי נקראו הפלשתים למן היום ההוא “אשדודים” ושפת פלשת אשדודית"28 ותהי שארית פלטי הגוים לאספסוף נבזה, אשר לו שם לו בעמים.

וצור הרוכלת הנוכלת, אשר באין עיניה ולבה בלתי אם אל הבצע, שמחה לאיד בת יהודה, באמרה לרשת את סחרה, לא נהרסה עוד ממעמדה, אך גם כבודה גם כחה סר מעליה. כי עוד לא נרפאה מן המכות, אשר חלו בה מלכי אשור, והנה נבוכדראצר שם עיניה בה, ויפרץ בה פרץ על פני פרץ בהלחמו בה שלש עשרה שנה, עד כי היתה למסוס נוסס. ובדעתה את רפיונה, שמה את עֹל כרש מלך פרס על שכמה ותשבות מהיות גבירה, ותהי למדינה אחת בתוך המדינות הרבות אשר לפרס, ולא הוסיפה עוד להשמיע קולה בסוד העמים29. ומצרים, אשר הֻכתה מכות גדולות ונאמנות מיד נבוכדראצר, וכל עוד נפשה בה, היו עיניה רק אל תוכה. ובכן מתו או דלו כל העמים השאטים את ישראל מסביב. ולוא שכנו רק המה ופלטיהם בסביבות הארץ וגם בתוכה, כי עתה לא נפלאה מחמשים אלף בני הגולה לעלות על הארץ הנשמה הזאת בטח, ולרשתה ולא מצאה יד שכניהם לחבל את מעשה בני ישראל. אך גוי קטן מאֻסף מגולי המון עמים שונים, אשר הושיבו שלמנאסר ואסר הדון מלכי אשור באפרים, ואשר יקָרא בפי ישראל בשם הכותים קם לשטן לישראל בשמעו, כי הולך הוא וְקָרֵב לרשת את נחלת אבותיו. העם הזה היה שוקט על שמריו, כי החזיקו הכותים בעיר שמרון ויבנו חומה בצורה סביבותיה, ויחזיקו גם בערים רבות אחרות הקרובות אליה ויאחזו בהן וישבו בהן30 ויעשו חיל ויעשירו מאד בימי שבתם בארץ אבותינו31. וישם הגוי הקטן את לבו, לשית את ידו עם האספסוף, הלא הוא המון פליטי עמון, מואב ופלשת ובני קדר המתגורר בארץ להיות לצנינים לישראל על כל מדרך כף רגל. וירבו הימים מאד, עד אשר נתן ה' כח לישראל, להכריע את האויב הזה תחתיו.

ויען כי היו המון הנכרים המשוטטים בארץ ילידי גוים שונים, קראו בני ישראל למן העת ההיא לנכרים “גוים” ולאיש אחד מהם “גוי”.

ויבאו בני ישראל קהל הגולה את הארץ הקדושה, אשר נשאו את נפשם אליה זה כמה (3224–536) ואיש לא התיצב לפניהם לשטן, בלתי אם הכותים, אשר לא נתנום עבור את גבולם32. ואין עוד יודע כיום אם פרצו אבותינו להם דרך ביד חזקה או שטו מעליהם ויעבורו. אך למן היום הוא ידעו שבי הגולה, כי האנשים האלה צרי יהודה ובנימן הם, ולא נתנו להם לגנוב את לבם בחלקת שפתם ובערמתם. ויבאו בני ישראל ויאחזו מנחל מצרים, אשר בקצה גבול נגב הארץ עד כזיב33, היושבת על חוף הים בין עכו ובין צור. ויתילדו בה למשפחותם ותשב משפחה ומשפחה במקום אשר ישבו בה אבותיה לפני גלות הארץ34. וישמרו את טהרת מולדתם מאד35, ולא נמצאו בתוך כל הקהל בלתי אם כשש מאות וחמשים נפש, אשר לא יכלו להגיד בית אבותם36. ויקרא לבני ישראל אשר נאחזו בארץ בבואם מגלות בבל: “עולי בבל”, ולאבותיהם אשר נאחזו בימי יהושע בן נון “עולי מצרים”37. ויהי זרבבל לפחה ולראש לכל בני עמו יושבי ארץ אבותיו ויקרא שם פקודתו זאת בפי מלכי פרס ושריהם “הַתִּרְשָׁתָא”38. ויהי זרבבל איש נדיב לב וירם לאוצר המלאכה, אשר לבנין הבית, אלף דרכמוני זהב וחמשים מזרקי כסף וזהב ובגדי קדש לחמש מאות ושלשים כהנים39. וגם איש חכם לב היה, חרוץ ומבין חידות היודע להתהלך עם מלכים ושרים40. וימשול זרבבל על ישראל בשם מלך פרס, אשר לא בקש מהם דבר, בלתי אם להיות נאמנים לו, ולהעלות לו בידי הפחה, את המסים מדי שנה שנה. והמִסִים אשר שמה פרס על עבדיה, שלשה היו, ושמותם “מִנְדָה, בְּלוֹ וַהֲלָךְ”41 אך לכל דבר העם פנימה, יסד לו זרבבל סוד “ראשי האבות”42 אשר הוא ויהושע בן יהוצדק היו בו היושבים ראשונה. וגם טבע העדה השבה מבבל, הכריע להנחיל לכהן הגדול, כסא כבוד על יד המושל, כי בדכרונה הארמית והמכתב העברי, אשר הם הם מקור כל דברי החסד, אשר הטה כורש לבני ישראל, לא נזכר בלתי אם רשיון עבודת האלהים לקהל הגולה כטוב בעיניהם, במקום הקדוש להם. ובאחוזה אשר עבודת אלהים היא כל ראשיתה ואחריתה, הלא תהיה יד הכהן ראשונה. אך על זרבבל לא גדלה תפארתו, יען כי זרבבל היה גדול בעיני המלך, וגם בעיני העם לא גדל כבוד בית אהרן על כבוד בית דוד. וַיֵּחָשֵׁב גם בעיני הנביאים אשר קמו אחרי שוב ישראל על אדמת אבותיו, זרבבל התרשתא לראש, ויהושע בן יהוצדק הכהן למשנהו. ויהי כי נמשל קהל הגולה למנורת זהב, וידמו את זרבבל ואת יהושע לשני זיתים הנטועים לה מזה ומזה, ויאמר לזרבבל הזית, אשר מימין המנורה וליהושע הזית אשר משמאלה43. ויהיו שני השרים האלה כשני ראשי העם, אשר משמרותיהם חבוקות ודבוקות יחד כתאמי-בטן: “זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול”44 ויאָמֵר עליהם “שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ”45.

ומכשירי עבודת הכהונה, הלא היו הכהנים והלוים. אפס כי מן הכהנים לא עלו בלתי אם ארבעה משמרות, הלא המה בני ידעיה, חרים, פשחור ואִמֵר46, ועשרים משמרות נשארו בארץ גלותם בבבל. ויהי מספר הכהנים העולים ארבעת אלפים מאתים ושמונים ותשעה47 ויתילדו גם הם למשפחותם ולבית אבותם, כי הכהנים, אשר לא מצאו את כתבם המתיחש נְגואלו מן הכהונה ויאסר עליהם לאכול מקדש הקדשים48. ומן הלוים לא עלו בלתי אם שלש מאות וחמשים נפש49, אין זאת כי רוח הלוים, אשר רפתה מעל עבודת ה' בימי מנשה מלך יהודה50 לא שבה אליהם עוד, ותהי כרוח תרדמה נסוכה עליהם. אך במתי מעט אלה היו נפשות יקרות מאד, הלא המה המשוררים לבית אסף51. ותהי המתכנת זרה מאד, כי מן הכהנים, אשר הלוים היו רבים מהם במספרם מעולם פי כמה וכמה, רבו מספר העולים על מספר עולי הלוים, שתים עשרה ידות. וגם הנתינים נוספו על הכהנים ועל הלוים, לעבוד את העבודה הגסה בבית המקדש, אחרי הבנותו, לחטוב עצים ולשאוב מים52.

ויהי אך תקעו משפחות שבי הגולה איש את יתֵדו בעירו, וימהרו כלם ויאספו כאיש אחד ירושלמה, ויקם יהושע הכהן ואחיו הכהנים וזרבבל הנשיא ואחיו, ויבנו בעצם ידיהם את המזבח על הר הבית במקום, אשר היה בנוי בידי שלמה מלך ישראל53, כאשר הורו להם הנביאים אשר עלו עמהם, כי יעלו לרצון זבחיהם, אך כי לא נבנה עוד הבית לה‘54. ויחנכו את המזבח ביום מקרא קדש באחד לחדש השביעי55, הוא יום ראש השנה (3225–535) וישימו להם לחק, להעלות יום יום את עולת התמיד בבֹקר ובערב ולחדשים ולכל מועדי ה’. וישמרו להקריב במועדם בחג הסכות את העולות במספרם כמשפטם, ותכון עבודת המזבח56.

ואחרי עבור ימי החג שמו ראשי העם את לבם, להכין את כל צרכי בנין הבית ויפתחו את אוצר המלאכה וישכרו חוצבים חרשים. ויבאו בברית עם הצורים והצידונים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, על פי רשיון המלך כרש אשר בידם. ויתנו להם בשכרם חטים יין ושמן ככל אשר נתן שלמה לחירם מכֹלת תחת כסף57, כי מעולם נחשב הדגן התירוש והיצהר בעיני הצידונים למיטב סחר ארץ ישראל, ובהם היתה משכרתם רבה58 על כן נבחרה להם הסחורה הזאת מכסף.

ואת החדש השני הוא חדש אִיָר, אשר בו יסד שלמה מלך ישראל את הבית הראשון59, יעדו עולי הגולה ליסד את הבית השני. ויפקידו את הלוים, אשר לא נמנו את המשוררים ואת השוערים60 מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על עושי המלאכה. ויהי ביום הִוָסֵד בית ה‘, ויעמידו את הכהנים בבגדי קדשם ובחצצרות, ואת המשׁוררים בני אסף הלוים במצלתים להלל את ה’ בשירי דוד. וזרבבל ויהושע ירו את האבן הראשה61, ויריעו כל העם תרועה גדולה מאד, כי זכו לראות את ישראל שב לכבודו מימי קדם. אך שמחת בני הנעורים ערבה מאד לקול בכי הזקנים, אשר ראו עוד את הבית הראשון בתפארתו, ותהי כל התכונה הזאת דלה בעיניהם מאד62.

והקול נשמע עד למרחוק, כי בונים בני ישראל היכל גדול לאלהיהם. אז נבהלו “צרי יהודה ובנימן” הלא המה הכותים כי ראו כי תרום יד העם, אשר לו המשפט בארץ הזאת. הן גם בכוֹנֵן בני ישראל את המזבח, התנכלו הגוים הקטנים האלה להפיל עליהם אימה ופחד63, אך בכל זאת לא גדלה עוד חמתם, כי אמרו במה קטנה היא, אשר כמוה תרבינה בכל הארצות, מבלי תת הוד והדר על המזַבחים עליה. אך בשמעם כי היכל גדול הם בונים, חרה להם עד מות. ותהי ראשית עצתם לעלות ירושלמה ולהחליק לשון אל ראשי האבות לתתם לשית עמם ידם בבנין הבית, באשר גם הם עובדים את אלהי ישראל, כי אמרו בלבם תהי נא ידנו בבנין וידענו לחבל את מעשה בני ישראל. אך עצתם לא עמדה להם, כי זכרו בני ישראל את איבתם בעברם דרך ארצם64, ובדברים מעטים וברורים פטרו אותם זרבבל ויהושע וראשי האבות וישיבו פניהם ריקם. ויראו הכותים, כי בחלקת פיהם לא יוכלו לישראל, וישיתו ידם עם פלטי הגוים, אשר פשטו על הארץ בימי הָשַׁמָה ויתהפכו צרי יהודה בתחבלותיהם, יש אשר התלקטו איש איש אל מיֻדעו מבני ישראל, להרך את לבו, למען רַפּוֹת מעט מעט את ידי כל הקהל, ויש אשר הערימו עצה להבהיל אותם פעם בפעם בפחד פתאום. אך את כל לבם שמו להטות בשחד, את לב האחשדרפנים ואת יתר שרי המלך, אשר בארץ הזאת הנקראה בפי מלך בבל “עבר הנהר”65, לבלתי מהר למלא את פקודת כרש, אשר פקד עליהם לחזק את ידם בבנין הבית66. והמלך הנדיב הזה, היה אז תפוש במלחמותיו הרבות, מבלי היות אזנו פקוחה לשמוע ריב עמים. ותקצר יד בני ישראל לבנות את הבית מפני המכשולים, אשר שמו צרי יהודה ובנימן על דרכם ותעשה המלאכה ברפיון ידים. בכל זאת לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם ויבנו את העיר ואת חומתה67 כי בכל המוקשים, אשר שתו להם אויביהם, לא ערבו את לבם להפריע אותם ממעשיהם ביד רמה, בדעתם, כי המלך מגן להם.

אך בשנה השמינית ליסוד בית ה', מת המלך כרש (3230–530), ובנו אחשורש, אשר יקראו לו סופרי העמים כמביז, עלה על כסא אביו; אז נשאו צרי יהודה ראש, כי ככל, אשר היה כרש נדיב ורחב לב, כן היה כמביז בנו צר עין. וידעו הכותים, כי הפעם תצלח בידם להכות את בני ישראל בשוט לשון מכה רבה. ויוסדו צוררי ישראל לאגודה וישימו בראשם שלשה אנשים ושמם בִּשְלָם, מתרדת וטבאל, ויכתבו בשפת ארם שטנה אל המלך כמביז בידי רְחום וְשִׁמְשַׁי בשם כל המון פלטי העמים הקטנים, אשר תלאה לשון הקורא להביע את שמותיהם המבוהלים. ויערכו לישראל דמות עם בוגד ופושע וישימו נגד פני המלך את הרעה הצפויה אל ממלכתו מידם. ותצלח מזמתם הרעה, כי הטה המלך הקשה את אזנו אליהם, וימלא את ידם להפריע את בני ישראל ממעשיהם. ויהי בבא דבר המלך ובהקראו לפני רחום ושמשי, ויצאו דחופים ומבוהלים, ויבאו לירושלם וישביתו את בני ישראל מעבודתם ביד חזקה ותשבות העבודה ומים רבים.

למראה התעלולים האלה, אשר עוללו הגוים ברשיון מלך פרס, כהתה רוח העם מאד. וצוררי ישראל הריעו ויקחו להם קרנים ויתברכו בלבבם, כי בא היום אשר קוו. ויכבידו הגוים הקטנים, הנקלים והנבזים האלה את ידם הקשה על בני ישראל, עד כי “איש לא נשא ראשו”. ויחשבו מחשבות כל היום לזרות את קהל הגולה ולגרשם מן הארץ68 ויציקו לבני ישראל ויצרו את צעדיהם בארץ אבותיהם, ככל אשר מצאה ידם. ויארבו להם בדרכים ותהי יד גוי בגוי. וירב החמס בארץ69. ותאצל רוח כהה מאד על העם ותרפינה ידיהם. ותהי המשכרת מעט מאד, ולא היה שכר לאדם ולבהמה70 ולא ברכה בכל יגיע כפים71, והאיש אשר השתכר, השתכר אל צרור נקוב72. גם השנים היו שנות רזון וחורב, הזרע היה רב והקציר מעט, כי המעט כי כלאו שמים מטל, הֻכתה הארץ בשדפון ובירקון ובברד. הגפן חדלה את תירושה, והעת לא נתן את פריו, במקנה הצאן והבקר רבה המשכלת והגזה לא הצליחה73 והריש והעוני פרעו מוסר ויהיו אנשים, אשר השחיתו דרכם בימים ההם74. וחכמי העם הבינו בספר דברי ירמיהו, והנה לא מלאו עוד שבעים שנה מיום גלות הארץ75 ויאמן כל העם, כי לא באה עוד עת בית ה' להבנות76, ויתעלמו מן הדבר הקדוש, אשר נשאו אליו כל לבם ונפשם בראשונה ויתעו איש לעברו77. וראשי העם וגדוליו נָזֹרו איש אל ביתו וידיהם לא עשו תושיה78 ויהיו כל ימי כמביז, גם ימי כרש למן היום אשר החלו צוררי ישראל לחבל את מעשה ידיהם, ימי אין חפץ ואין מעשה.

אך רוח ישראל לא שקטה גם בעת ההיא79 כי איוב האחד משלשת אנשי המופת בגלות בבל80, כתב ספר, אשר אין כמהו לחכמה ולתפארת. וייצר ברוח קדשו צלמי נפשות וישם בפיהם דברים להוכיח, כי נעלה חכמת שֵׁם ועבר81 מאד, אפס כי אין ערוך גם לה אל תורת החסד, אשר נתן ה' לבני אברהם, יצחק ויעקב. ויעבר בחזון דמות צדיק כביר מימי קדם, יושב בארץ עוץ איוב שמו, ירא את אלהים מאד ומלא ברכת ה‘. כי מימי נעוריו היו לאחדים בידו, עשר וחכמה, גדולה וצדקה, כי ברך ה’ את מעשהו ומקנהו פרץ בארץ82 ויקן בכסף מלא גם שדות וכרמים83 ויעשר מכל בני קדם84 ויהי ביתו מלא דשן ומעדנים85. ובכל זאת היה המעט ממנו, כי נער כפיו מכל בצע, אשר לא כרת הוא, ובכל עשר נעלה נפשו ויהי טהר ידים וטהור עינים מאין כמוהו86 כי גם בעֹשר, אשר עשה בנקיון כפיו לא גבה לבו ולא שם את הונו מעוזו ומשושו87 ויהי כל ימיו “איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע”88 וישמור את תֹם דרכו מכל משמר ולא הרפה ממנה כל ימי חייו89. ותתעב נפשו כל דבר עולה שוא ורמיה90 ויצור את לשונו מכל רע ולא חטא בשפתיו גם בבוא עליו צרה, אשר כשל כחו לעמוד בה91 ויחשוב לנבלה ולחטאת לא יוכל כפרה, לשלוח פיו ברעה ביום צרה92. ויעצור ברוחו לבלתי לכת אחרי עיניו ואחרי לבו. ויטהר הגיון לבו מאד93. וישם את לבו לשמור את בניו ואת בנותיו העליזים מחטוא גם בקרב לבם94. וצדקתו הרבה לא היתה רק מקירות לבו וביתה, כי המו מעיו אל כל קשה יום ואיש מצוק95. ויהי למעוז ולמחסה לעני, אב לאביון ויתום ומגן לאלמנה, עינים לעִוֵר ורגלים לְפִסֵחַ96. ויהי שלחנו ערוך לרעב ומלתחתו פתוחה לערום, ומעונו בית מרבית ליתום97 ומלון לאורח98. ויוקר מכל יקר את כבוד משפט כל האדם, באשר הוא אדם, וַיִכָּבֵד בעיניו העבד והאמה כהכבד האדון והגבירה ויחשוב לעון פלילי ולגאות גסה לאיש להתנשא עליהם במאומה, ויתן להם גם להועיד אותו למשפט, בהיות להם ריב עמו.

אִם-אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִיבָם עִמָּדִי.

הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד99


ותפג לו גם מרת המות בזכרו, כי בכל רעתו נמצא בו דבר טוב, כי שם הוא קץ לשלטון האדם באדם לרגז הרשעים ולעמל האמללים, לבתי הכלא ולנוגשים, לאכזריות ולעבדות100. ובהיות הצדק נעלה בעיניו, הרבה מאד מכבוד נפשו ומשלומה, לא שנא את משנאיו ולא חרש עליהם רעה101 ולא גדלה נפשו בעיניו לכסות את פשעה102. על כן כבדו אותו אנשי מקומו מאד, וישתו בצמא את דבריו, ויהי להם ליועץ103 ולשופט יושב ראש104. ויכבד את ידו החזקה על עושקי דלים רוצצי אביונים וייסרם כדי רשעתם105 ויהי מושבו נכון ליד שערים לפי קרת וכל העם מקטן ועד גדול, מנער ועד זקן, נגיד ושר נצבים לפניו חרדים אל דברו מבלי הוצא הגה מפיהם106. וגם בְּהָאֵר איוב את פניו אל הנצבים עליו, לא ערבו את לבם להאמין, כי יעלה בגורלם כבוד גדול כזה107.

ויהי היום ויתן ה' את איוב עבדו ביד השטן למען נסותו היחזיק בתֻמתו בבוא אליו צרה אם לא? ויבא עליו השטן שכול, ריש וחלאים רעים, ויהי בראותו את הרעה הגדולה, אשר באה עליו, ויפל ארצה וישתחו ויקרא: “ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך”108 ויגער בשאתו על בלי ברכה את ה' על הרעה הבאה מידו ככל אשר יברך איש על הטוב, אשר יתן לו ה'109. והתחלואים, אשר חלו בו לא מהרו לסור ממנו, כי הלכו הלוך ופשה, פניו חמרמרו110 עורו רגע וימאס111 עינו כהתה112 מעיו רֻתחו113 עצמו דבקה בעורו114 וכליותיו כמעט כלו בחיקו115. לרגלי המכאובים האלה הֻכה גם לבו, כי נתקו זמותיו116 ורוחו חֻבלה117, עד כי נדדה כל שנה מעיניו, ויהיו גם לילותיו עמל ונדודים118, ומדי עבור תנומה קלה על עיניו, החלו חלומות וחזיונות להציקו119 ולערוך לנגדו בעותי אֱלֹהַּ120, עד כי בחר מחנק לנפשו121. ויהי המעט ממנו כל המכאובים והמצוקות האלה, אשר עכרו את שארו ואת רוחו, והנה צרה קמה עליו גם מחוץ גם מבית, כי האנשים הרעים, אשר מפיהם השליך טרף ויצל עשוקים מידם, בהיותו שר ושופט, קמו עתה לצחק להתל ולהתעלל בו122 ויבאו אליו אגֻדות אגדות כאלה, ויחנו על יד אהלו ויעיקו ויציקו לו123. ובזויי עם אשר קנאו בעוד קרנו רמה בגאון מולדתו, מצאו להם ידים בימי עניו, לשום עליו את חתיתם גם המה124. ובעוד חברי הפוחזים מְצֵרים ומריעים לו מחוץ, פשעו בו עבדיו ואמהותיו מבית ויגדילו עליו עקב125 ויפרדו מעליו כל אוהביו ורעיו, ויהפכו לו לבוזי צלמו126, וקרוביו ואחיו, עצמו ובשרו, גם הם עזבוהו וישכחוהו127 וגם נפש אשתו בחלה בו128. ותקטן עוד כל זאת, ויבאו לאיוב “הגדול מכל בני קדם” ימי עֹני129, כי מקנהו הלא מת כֻּלו ואדמתו הוציאה “תחת חטה חוח ותחת שעורה באשה”130, ואת מעט היבול אשר נתנו, פשטו אויבי איוב ויבוזו וישוסו אותו וילדיו הקטנים, אשר נותרו לו, רָעֵבו131, ואויביו המרעים הצרו לאֻמלל הזה ככל אשר יכולו, וישלחו את ידם אל כבוד ביתו לחללו132, על כן רך לבו מאד ויהי נבהל ונפעם כל היום133 כי גם שבר רוח נוסף לו על מכאובי בשר.

ויהי כשמוע שלשת רעי איוב, אנשי שם חכמי לב, את הרעה אשר באה עליו, ויחרדו אליו איש מארצו ומעירו, לבא לנוד לו ולנחמו, ויתנו קולם בבכי ויקרעו את בגדיהם בראותם אותו ולא מצאו מלים בפיהם לנסות אליו דבר נחומים. ויהי מקץ שבעת ימים לשבתם עם איוב על הארץ, מבלי דבר איש דבר, פתח איוב את פיו ויקלל את יום הִוָלדו, וישא את משלו בשפה רוממה מאין כמוה על דבר המות עד כמה הוא נבחר מחיים, בהיות גבול החיים מהומה ומכאובים, חמס ומעשקות והמות בית מנוחה הוא לכל יגעי כח, ויתאונן באזני רעיו, כי לא הֻנח לו כל ימיו, כי גם בימי הטובה הגה אימה, כי יבא לו יום צרה וחשכה, אשר ישים קץ לכל טובו ומגורתו הנה באה לו.

דברי הקללה, אשר קלל איוב בקוצר רוחו את יומו, והדבר אשר התמלט מפיו, כי שבע נדודים ומגור כל ימיו, פן תבואהו רעה נתנו אותו בעיני רעיו, אשר רחוקים היו ממנו ימים רבים, לאיש אשר כל צדקתו היתה רק מן השפה ולחוץ ובקרבו יסרוהו כליותיו ויכהו לבו על חטאותיו. ולא האמינו עוד בלב שלם אל שמע חסדיו הרבים, אשר שמעו איש במקומו מפי עוברי דרך, אשר מלאו פיהם תהלתו. ויט לבם אל דברי “הָעֲולים” הרשעים, אשר הרימו קרנם ביום נפלו וינקמו ממנו על “שברי מתלעותם ועל השליכו משניהם טרף”, ויהפכו גם באזני רעיו הנאמנים את כל מעשי צדקתו לרשע ויאמינו להם רעי איוב134 על כן לא הוסיפו עוד רעי איוב להתפלא על אחריתו הרעה135. ויהי ככלות איוב לדבר את ראשית דבריו, ויפתחו רעיו גם הם את פיהם ויתוַכחו עמו. וישאו משליהם חליפות על דרכי ה' וישפכו ארבעתם מעט מעט את רוחם, וילך דברם הלוך וקשה, עד כי היו התנחומות כמעט לדברי ריב. ויהי דבר אליפז התימני הראשון לדברי שלשת הרעים. ואליפז איש אשר חכמתו, וחכמת שני רעיו, גדלה מאד בעיניו. וַיְשַו אליפז את נפשו כאיש, אשר שפכו עליו חכמי הקדם את רוחם, ובדבר הזה הורישו לו גם תבל ומלואה136 ועל כן קלה בעיניו חכמת איוב137 הצעיר ממנו ומשני רעיו גם לימים138 וַיַכְבֵּד עליו כמעט את ידו לקחת מפיו את חקרי הקיונו, כאשר יקח התלמיד את תורת מורהו מפיו, מבלי הֵימִין ומבלי הַשְׂמֵאל139. ותהי ראשית שיחתו תוכחה רבה ונמרצה גם יחד, כי לא נאוה לאיש חיל להתרפות ביום צרה140, וכי יש לצדיק לחסות בצדקתו כי לא תכלה אליו הרעה כתֻמה141. אך ראשי דברו, אשר אותם המריץ בכל עז, שנים הם, האחת כי כל הרעה הבאה על איש, רק פרי חטאתו היא, והאיש אשר צדיק הוא באמת, לא תאֻנה לו כל רעה לעולם, ועל פי הדברים האלה יעיד אסון איש ושברו על רשעתו142, והשנית, כי גדול ה' ולגדֻלתו אין חקר, אך ברוב גדלו לא זכו גם שחקים בעיניו אף כי שוכני בתי חמר, אשר בעפר יסודם, כי נבזו נקלו מאד בקטנם וברפיונם בעיני אלהים, משום עליהם לב אם יאבדו וְיֻכַּתּוּ וִידֻכָּאוּ143, על כן שוא לגבר לצעוק אל ה' בצר לו144, כי אז נסתרה לו כל דרך מה‘. ולמען חזק את דברו, כי הצרה הבאה על איוב פרי דרכו הרעה היא, שם את מגורת איוב אשר יגור כל ימיו, לעֵד על דברו, כי אין זאת, כי לא ישרה נפש איוב בו145. וגם תלאותיו הרבות עודן מעט, ולא גדלו די העונש הראוי על חטאותיו146, אשר חטא, בהתברכו בלבבו כי עין אלהים לא תראה את מזמותיו ואת עלילותיו147. ותהי העצה האחת לאליפז אשר יעץ לאיוב, כי ישוב מדרכו הרעה, אז יקל ה’ את ידו מעליו, ושב עוד לראות טוב148.

ודברי בלדד השוחי, אשר דבר גם הוא בשם חכמי הקדם וברוחם149, היו דומים לדברי אליפז התימני, בהמריצו גם הוא את דבר קוטן האדם וזעֵר ערכו בעיני האלהים150, ובשומו גם הוא את מגורת איוב לאות על דרכיו כי לא טובו151, ויען כי נקל האדם בעיני האלהים, חרה אפו באיוב על התגעשו מאד על צרותיו, כי במה נחשב האדם ותענגותיו ומכאוביו, כי יערב את לבו, להרגיז ארץ עליהם152; אך לעֻמת זה הרבה בלדד להוכיח בשפה ברורה משפת אליפז רעהו, כי טובת האדם ורעתו, פרי צדקתו או רשעתו היא153 וישא משלו על שַׁלְוַת הרשעים כי לפני כל חציר תיבש, וכל מבטחו בית עכביש הוא154.

וצפר הנעמתי היה קרוב בדעותיו אל בלדד השוחי. וישם גם הוא את צדקת איש או רשעתו למקור כל המוצאות אותו בחייו155, וישא גם הוא משלו על “רננת רשעים” כי מקרוב היא “ושמחתו עדי רגע”156; אך הוא פקח את עיניו להתבונן גם אל הדבר הזה, כי הרעה אשר תשיג את האדם, תורת מוסר היא לאיש אשר רוח בו לקנות לב157. ולאיוֹב השכיל לענות על ריבות שפתיו כי כל תלונותיו, אשר בעיניו הן מוצקות כהררי עד, כצל תחלופנה, לוא רק פתוח יפתח ה' את שפתיו עמו, כי עין אנוש לא תבחן תעלומות דרכי חכמתו, כי גדלה וגבהה עצמת משפטי ה' ודרכיו מן הדמות אשר יערוֹך אדם להם158.

את הדברים האלה דברו שלשת הרעים אל איוב, ברוח קשה, ובאמרם לקנא לה‘, אשר התאונן איוב רע באזניו, לא שמו לב לדבר רכות לאיש, אשר מכאוביו נתנו את דבריו בפיו. על הדבר הזה חרה מאד אף איוב, אשר בכל צרותיו לא שחה עוד רוחו בקרבו159. ויהי כשמעו את ראשית דברי אליפז ויהיו בעיניו, רעיו, אשר באו לנחמו ולשמחו מיגונו כנחל בוגד וכמוצא מים, אשר קוה אליו הנודד הצמא, ובגשתו אליו והנה כזבו מימיו160. ויחשוב אותם לאנשים אשר בגאותם מנעו מרעיהם חסד161 וַיִבז בלבו להעלות על רוחו, כי מידם תבא לרוחו הנדכאה עזרה ותושיה162 כי רק דבריו, אשר דבר הוא ממעמקי לבו, נחשבו לו לאמרי יושר, אשר אין בהם דופי ועולה163 ודברי רעיו, ללעג164 והתולים165, אשר הוכח לא יוכיחו מאומה166 רק הכלם יכלימו איש נעלב כמהו167, ודכא ידכאו את רוחו הנכאה168. וַיֵלֶא מאד לשאת את גאותם אשר התגאו להתנשא עליו בחכמתם, וּלְשַׁוֹתוֹ כנער אשר לא למד חכמה מעודו, ויגד להם על פניהם, כי המעט ממנו, כי לא נופל הוא מהם בחכמתו ובדעתו169, כי גם רואה הוא, כי צפן ה’ את לבם משכל, על כן לא רומם לבם170 ולא טהר, לדעת נפש נענה ואת מכאוביה, וכי כל אמריהם משלי אפר הם, אשר אין רוח בם171, וכל חכמתם, אשר בה תמצא ידם להתכבד באמת, היא רק להחריש172, והחכמה הזאת לא תקשה עליהם אחרי כי לא רוח אמת173 מלאה עוז, תציקם להביע את דבריהם, וגם לאיש לא תצא רעה במנעם את פרי תבונתם, כי כל בער לא יחכם בה174, ולנפשו אל נא ישיתו לב אם שוגה הוא בדעותיו, כי כל משגהו אליו ישוב, והם לא ישאו בעונו175. וגם יראת ה' אשר היתה על פניהם בהוכיחם לו את דרכו, היתה בעיניו כדברי חנף ומשא פנים, אשר פיהם ידבר, ולבם לא כן יחשוב. וירגז ויקנא מאד לזכר הדבר הזה, כי יערב לבם להתהלך עם אלהים כהתהלך איש חנף עם רעהו176, ויוסף ויאמר בלבו, ואם גם לה' ידברו אנשים אלה רימה, מדוע זה יישרו לכת עם איש נגוע כמהו בדרך תמים, על כן אין גם תנחומותיהם בלתי אם עמל177 הבל ומעל178, אשר לא יקשה גם לאיש כְּבַד לב לשַׁוֹת כמוהן, לאמר, להעתיר במו פיו תנחומים אין מספר, ולבו לא יהגה ולא יהמה מאומה לנפש, אשר אותה ינחם179. וקצף גדול קצף איוב על אליפז התימני אשר הוא הרבה לחרף אותו מכל רעיו וימשל אותו לעֵד העומד על ימינו לשטנו, ולהעיד עליו את עֲוֹנוֹ לפני ה' השופט ומיסר אותו180. הדמות הזאת אשר ערך לרעיו ומערכי לבם, הרגיזה אותו מאד ותגע את לבו בקרבו לרגעים. יש אשר מרה נפשו, וַיַשְׁפֵּל את רעיו ויתנשא עליהם בדעתו את בור לבבו, ויבדל בין נהמת לבו ותאות נפשו ובין השאון, אשר העלו הם בדבריהם, ויקרא בגדל לבב: “אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ ואולם אתם טופלי שקר רופאי אלל כלכם”181 ויזכירם את יד ה‘, כי נטויה היא על כל דוברי רעה182, ויש אשר כרגע נהפך לבו וירך, ויחנן קולו ויקרא: “מְלִיצַי רֵעָי”183 “חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי” ויתחנן אליהם להרפות ממנו ולבלתי יוסיפו להכאיב את לבו הרך והמֻכה בדבריהם הקשים והשנונים184. ויש אשר נסה להצטדק לפניהם על קוצר רוחו ולבקש מהם רק את החסד האחד, לתת לו, לשום מעט קט רוָחה לשפוך את שיחו מבלי הפרע אוֹתו185. אך כל זאת לא הועילה לְהָשֵׁך את תלונותיהם מעליו, ויוסף להאמין מיום ליום, כי אמנם נכונה מחשבתו, כי צדקתו וענותו היא היא הַשמה אותו, בעיני רעיו הערומים והשאננים ממנו, לשחוק ולבוז186 וכי אוהביו אלה, הם הכורים שוחה לרגלו187. המחשבות האלה אשר חשב על רעיו אשר באהבתם בטח בראשונה, ותהי לו לאכזב המריצו עוד את תלונותיו על ה’. ויהי ככלות אליפז לדבר את דבריו הראשונים188, וישא איוב את נפשו רק אל הטובה האחת אשר תמצא את האדם בחיים, הלא היא המות189. וישא משלו על ימי החיים כי מעט ורעים המה190, וכי עמל האדם בחיים עבודת פרך היא, ועל כן יחשבו ימי חיי האדם לימי צבא “שנות שכיר”, ויום מלאת ימיו, יום רצון191 על כן נכסף מאד אל המות, כאשר יכסוף איש לבא ולהגיע אל מחוז חפצו192. ותהי רק זאת תקותו האחת193 בהיות המות החֻפשה הנִתֶּנת לו מעצבו ומרגזו ומעבודתו הקשה, אשר יעבידהו קשי יומו. ויתעצב מאד על גורל האדם הנקלה והנבזה, כי ישים אליו האלהים הגדול והנורא את עיניו לגדלו ולנסותו, למען ענותו וליסרו194, ולבקש מידו גדולות אשר נעלו נשגבו ממנו195, עד כי נבדל הוא לרעה מכל היקום: לעץ מיער יש אחרית ותקוה, ורק לאנוש אין אחרית ואין תקוה196 וכל חייו הם רק למפגע ולמשא197. ויחלט כי שלטון ה' באדם הוא ממשלת חוזק יד וחמת כח, אשר רחמים משחק לה198, ועינה רעה בכבוד האדם199 ובצדקתו200 ובשלותו201 וכל משוש דרכה הוא, להודיע לבני אדם את קשי כחה, ואת ידה החזקה בהפליאה את מכותיו202, מבלי הבט הצדיק הוא או רשע203 ומי יתיצב לפני הגבורה הנאזרת הזאת, אשר זרועה נטויה תמיד ואין כל מעצור לעֻזה ולתקפה204. ובמקום אשר הכח לבדו הוא ראש כל מסבי השלטון, ולא המשפט, גם כי יצעק העשוק חמס לא יענה205 כי הדבר הזה יפלא כמעט כי ימצא לו שם אזן קשבת206. הן אמנם כי אם ירשע האדם יענש קשה, אך גם אם יזכה גבר את ארחו לא ינצל מרעה207. כי הארץ נתנה ביד השטן אשר הסית את ה' לתת את איוב בידו208, והוא ירגל בכל איש נקי וצדיק כי צר ואויב הוא לה‘, וידו תִמָלֵא להרע לו כהרע לאיש צר ואויב209. ויען כי תקפו על איוב בצר לו דעות כאלה, אשר לא התאימו עם צדקתו ובור לבבו, היה לו למשא נפש רק הדבר האחד הזה לבא במשפט עם ה’ ולהתוכח עמו פנים בפנים כי תם לבבו ונקיון כפיו, היה בעיניו כאיתן לא ימוט ולבו היה סמוך בטוח כי יצא צדיק בהשפטו210, ובלבבו התברך, כי את צדקתו יתַנו אלהים211 ואנשים עד דור אחרון212. ויט להאמין כי אך אם קרוב יקרב למשפט, והיה ה' בעל משפטו לו לְדַיָן, והוציא הוא בעצם כבודו את צדקתו לאור213. ועל כן התכנסו לו הפעם כל הרעות אשר מצאו אותו, רק ברעה האחת הזאת, כי לא תמצא יד אנוש הדלה להועיד את האל התקיף למשפט214. תאות נפש זאת להשפט עם ה' ולשמוע את מענהו מפיו, אשר היתה לראש מַאֲוַיֵי איוב, החלה ללכת הלוך וגדול למן העת אשר ראה, כי גם בלדד גם צופר לא יענוהו דברים כאשר עם לבבו215, ותוחלתו נכזבה לשמוע מפי רעיו החכמים דברים נכונים, אשר יוכיחו לו את הליכות ה' עמו. ויען כי המעט מרעיו, כי לא הוכיחו לו דבר כאשר עם לבבו, כי אם גם הרעם הרעימו אותו, חם גם לבו בקרבו, ויסר כל מחסום מפיו בהתאוננו רע באזני ה‘, ויבטא דברים קשים במרי שיחו216 וינהום לבו כנהמת ים מדי ענותו את רעיו כל עוד לא רפתה רוחם מעליו. אך בעלות דברי ריב אליפז, במענהו האחרון, עד מרום קצם217 והמליץ התימני הזה ראה, כי העתיר את דבריו, וכי הרבה לפגוע בלבו הנמחץ, ויתחזק לכלות את דבריו בברכה ונחמה, אז קמה מעט גם סערת לב איוב לדממה, ויחל לדבר את דבריו בנחת. וכאשר שמע את מענה בלדד אחרי כן, כי חדל מריב, וירא את צופר כי חשך את פיו ולא דבר עוד כל מאומה, חדל גם הוא מעט מעט רוגז, ואמרותיו לא היו עוד כהמון גלי ים סוער, כי אם כפלגי שמן ההולכים לאט218 בדברים אשר דבר למן העת, אשר שבתו שלשת האנשים מענות אותו החלו הרעות, אשר נולדו לו בימי צרתו ללכת הלך ושקוע והדעות הזכות והטהורות, אשר היו לו למאורות כל ימי חייו, שבו לעלות ולהראות, ואף כי עוד לא שככה רוחו על שלות הרשעים219, אשר יגדילו עקב על הצדיקים, בכל זאת החל להעיר אזן על אחריתם, כי מרה היא, כי כל טובם להם לפח ובבוא יום פקודתם, כשבר נבל יוצרים יְנֻפָּצו220, וכי גם בעוד הרשע מתעדן ופושה בדשן מרעהו, דל חלקו בחיים, אף גם מחלק העני המדֻכא, כי כל תענגותיו מאפס ותהו הם, אם יפלא ממנו התענוג האחד, אשר אין ערוך אליו להתענג על ה’ ולאור באור פניו221. ואם כל עצם טובו איננו בלתי אם כח ידיו ועשרו, הלא טובה כזאת כחלום תעוף222, והאנשים הרעים האלה, הם המה הבוערים המוליכים שולל את העם בדרך כסל ורשע, הם הם מורדי האור223 כי החכמה האחת הנאמנה, היא יראת ה' וסור מרע224 אשר אותה לא ידעו ולא שמו לב לדעת. והדברים אשר האריך איוב לדבר על דברי ימי חייו בשלותו, הם מקור חכמה ומוסר ואמרי נעם, אך בכל זאת לא הרפה עוד מראש מאוייו, להוכיח את צדקו ולגלות ריבו לעיני אלהים ואדם. ובדעתו כי לא יוכל להשפט עם ה' היושב בשמים, התאוה מאד, כי ימצא לו בארץ בן אדם כמהו, איש חכם וצדיק, אשר יטה אזן בנחת ובארך רוח לשמע שיחו וְשֶׁפֶךְ לבו225, כי למן העת אשר חדלו רעיו לריב עמו, עמדו ולא ענו עוד אותו מטוב עד רע, כי לא מצאו מענה וירשיעוהו ולא יספו לדבר עמו.

אז קם אליהו בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם בן חצרון למטה יהודה226, איש צעיר לימים, אשר לא גרע עין מאיוב ומרעיו ולא העלים אזן מדבריהם, כל ימי התוַכחם עמו, למוכיח אוהב לאיוב ולמליץ ולמגן לו מפני רעיו, אשר הרשיעוהו בקוצר רוחם, כי עד העת ההיא התאפק אליהו ולא פצה פיו, אף כי הציקתהו רוחו המלאה מלים227, יען כי הוא איש צעיר, ורעי איוב ישישים, ויאמן בחכמתם באמרו, כי “רוב שנים יודיעו חרמה”228, אך בשמעו את כל שיחותיהם עד תֻמן, כי נלאו להשיב לאיוב על דבריו בטוב טעם ודעת, ויצא משפט, כי יש אשר יתן בלב עול ימים, חכמה רבה ומזקנים ימנעֶהָ229. וישם את לבו לבלתי הכחד את דבריו תחת לשונו, למען שאת פנים לרעי איוב230, וישא דעו על כל הגדולות, אשר דבר עליהן איוב ורעיו וידבר עליהן בטעם תורת אלהי אברהם וברוחו. ויוכח גם הוא את איוב, אך בשפה רכה, ורק “על צדקו נפשו מאלהים”231. אך על לבו לא עלה להרשיע את הצדיק הכביר הזה, ולחפא עליו דברי רשע, אשר לא היו ולא נבראו. ומלבד הדבר האחד אשר בו נדמה במדברותיו אל איוב ורעיו, בשֻׂמו גם הוא את היקום למקור חכמה ובינה232, נבדל מהם בכל דרכי רוחו. ותהי תחלת מעשהו, לערות עד היסוד ולהפוך משֹׁרש את ראשית תורת איוב ורעיו וכל חכמי הנכר בימי הקדם, כי האדם הוא כאין בעיני האלהים. ויהי אך החל לשאת מדברותיו וימרץ דברו על אדות רוח האדם, כי בת אלהי עולם הוא:

אָכֵן רוּחַ-הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם233

רוּחַ-אֵל עָשָׂתְנִי           וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי234


ועל פי היסוד המוסד הזה, כי יקר האדם בעיני ה' מאד מאד, בהיות נשמתו רוח מרוחו, החל להורות את איוב דעה כי שגה הרבה מאד, במשפטו אשר הוציא, כי נסתם כל חזון לגבר מה‘, עד כי התגעש מרוב שיחו וכעסו, להועיד את אֵל צדיק למשפט, כי יענהו על שאלותיו, אשר ישאלהו וכי יורהו את הדרך, אשר יתהלך עמו. ויוכח לו אליהוא, כי בטרם יקרא האדם, יענהו ה’, ואך החל יחל איש מנטות מני אורח, יקדים ה' להורות אותו בשפה נמרצה מאד, את הדרך הטובה והנכונה. ויקרא אליהוא אל איוב ויאמר: “מדוע אליו ריבות, כי כל דבריו לא יענה”235 ויוכיחהו כי אומן נאמן ה' לאדם וכאב את בן ידריכהו ויורהו “ומי כמהו מורה”?236. כי באין אמר ובאין דברים, כי אם במחשבות איש, יתודע ה' אל לב האדם פנימה ובשעפים וחזיונות ידבר אליו באישון לילה, לכלא את רגליו מדרך רעה ולעשות את הטוב והישר237. ואם לא תקח אזן האיש את קול הדממה הדקה הזאת, אשר ישמיעהו אלהי הרוחות לכל בשר מתוך מעמקי לבו, ישנה לו את תוכחתו עוד הפעם238. אך אם כבד מאד לב האדם, ואל מוסר אשר ייסרוהו כליותיו בלילות, לא ישעה ולא ישמע, אז יחזק עליו דבר ה‘, ולא יוסיף לדבר אליו רכות מתוך רחשי לב, כי קשות תהיינה תוכחות מוסרו, אשר יתודע אליו במכאובים ובחלאים רעים239 או בכלא ובשבי240 או בעוני ובחוסר כל241 אך “חלילה לאל מרשע ושדי מעול” ומעשות כל אלה מֵאַוַת נקם, כי כל הרעות הבאות מידו תוכחת חיים הן לבעליהן. וַיְשַׁו אליהוא את הדמות, אשר ערך לדרכי ה’ עם האדם, לנגד עיני שומעיו, כאשר הרה והגה אותה מראשית מוצאה עד אחרית תוצאותיה. ותהי תמצית תורת פיו כדברים האלה, כי אמנם אם יתבונן גבר רק אל גבורות ה‘, ואל גדלו ואל ידו החזקה, לא יפלא ממנו להחזיק, כי האדיר התקיף הזה יְעַוֵת משפט, כי הלא הכל מידו והכל מעשי ידיו242 אחרי כי אל אוצר הגמול, אשר ממנו יקח להטיב לאחד מיצוריו, או להרע לו, לא הרים איש תרומה קטנה אף כמר מדלי243, ואיככה יצוהו פעלו כה תעשה בי, וככה אל תעש, או כזאת וכזאת תתן לי וכזה אל תתן לי. אך האמנם יֵאָמֵר כן לשליט אשר כל עין תראה בו, כי שופט צדק הוא244. הוא בצדקתו לא יכביד עֻלו על איש, עד כי תצר לו לזעוק עליו חמס245. ומעולם לא נשא איש ענש על עון אשר לא העוה246, כי כל דרכיו משפט, אשר על פיהו ידין גוי247 ואדם248. ואם יש אשר למען שמור את נפש הצדיק ממוקשים ומדוחים האורבים לאיש אשר מלא ספקו, יצר ה’ את צעדיו והצק יציק לו, תהיה התלאה הזאת העוברת עליו, לישע ולמשען לו249, כי תשמרהו כל ימיו מחטאה, הרעה מכל הרעות אשר תמצאנה את האדם בכל ימי חייו250. כי כל חפץ ה‘, הוא לזכות את האדם להושיעו, לשמחו ולהצליחו, וחסדו גבר הרבה מאד על קשי משפטו. והדרך הטובה הזאת, אשר בה יחפוץ ה’ להדריך את האדם, לא תתן ולא תוסיף לה' מאומה, כי כל רשעת אנוש וכל צדקתו, תמצא רק את רעהו אם לרעה ואם לטובה251. ורק על כן יתודע ה' לדבר אליו רכות מתוך המון לבו, אשר יכהו על כל אָוֶן אשר עשה, או מתוך מכאוב ומחלה, זקים ושבי, למען ישוב מחטאתו והתענג על טוב ה' באור החיים. ומה זכו ומה טהרו דברי אליהוא, אשר נשא, על המליצה הנוחה והנמרצה, אשר בה ידבר ה' אל האדם להצילו מרעתו ועל פִּרְיָהּ לאיש, אשר ידע להבין אותה ועל חסדי ה', אשר גברו מאד:

כִּי-בְאַחַת יְדַבֶּר-אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:252

לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:253

וְאִם-אֲסוּרִים בַּזִקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי-עֹנִי.

וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ:

וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי-יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן

אִם-יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב

וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים:254

יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ           וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם:255


ויהי לנס לתופשי תורת אמת, והדבר אשר הורה בן ברכאל הבוזי בשפה ברורה ושנונה, כי גברה דרך חסדי ה' לבני אדם, אלף פעמים על דרך הדין הקשה:

אִם-יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי-אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:

וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:256


בדבר הזה הגביר את דעת אלהי אברהם, על דעת אלהי הנכר החשכה והקודרה, וחכמת ימי הקדם הקשה המלאה בלהות וחתחתים. וישב לאדם את ששון ישעו, אשר לקחו ממנו כהני האָון ומורי השקר, מדור דורים, אשר בצר עינם ולבם, נלאתה רוחם לכלכל, כי רוח אלהים תשא יחד את העזו, ואת הרחמים, אשר כשני הפכים ממעטים איש את אחיו, נדמו בעיניהם. ויען כי הכח נראה להם על כל מדרך כף רגל, על כן חשבו את רחמי ה' כדבר אשר לא יוכל לעלות גם על לב. על התורה האכזריה הזאת, התקומם אליהוא ותהי ראשית ואחרית דבריו, כי תכלית גדולת אלהי עולם וגבורתו ועזוזו ותכלית רחמיו טובו וחסדיו, תהיינה בידו לאחדים.

הֶן-אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס257


ויכל אליהוא את מדברותיו בדברים האלה הנעלים מאד מאד:

שַׁדַי לֹא-מְצָאנֻהוּ שַׂגִיא כֹחַ

וּמִשְׁפָּט וְרָב-צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה:258


כאשר רך לב איוב לשמע דברי אליהוא ולא מצא מענה בפיו להשיב אותו דבר, אז נגלה ה' אל איוב מן הסערה ויעבר על פניו את כל מערכות צבא השמים והארץ בכל מעשה נפלאותיהם. אין ערוך ליפעת המראות ולהדר גאונם ואין קץ לרוח החיים, העוז והאורה השופעת והשוטפת מכל אומר ומכל הגה. האיש אשר ישים לב למליצה הרוממה ההיא, אשר אין דומה לה בכח ובהדר, יאזין קולות אלהים, רֹן כוכבי בקר משמים ממעל, קולות מים אדירים מתחת, יביט מרחבים ומרחקים, מרומים ומעמקים, המין תועפות ושפעת אוצרות, מערכי איתנים ורגשת חיים, חיל וצבאות, אשר תלאה רוח האדם להכיל אותם, אזנו תחרש לשאון קולם ועינו תכהה לברק נגהם. החזיונות האלה פקחו את עיני איוב, להתבונן גם אל גדולת ה' אשר אין קץ ואין גבול לה, וגם אל חסדו, אשר הוא מפליא אל כל קטון יצוריו, ותקל בעיניו כל חכמתו אשר היתה לו עד העת ההיא, ותהי לו כשמועה מארץ מרחק.

לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ: 259


ויבוש ויכלם מאד, כי ערב את לבו לדבר קשות על אדון כל, אשר גם לעֻזו גם לטובו אין קץ. ויען איוב את ה', אך לא ברוח כביר דבר עוד את דברו, כי אם בבשת פנים וברוח נכאה התודה על הדברים הנמרצים, אשר יצאו מפיו בימי התוַכחו וישפל קולו ויאמר:

הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע:260


ויתכנסו כל נחומיו, אשר נחם על שיחו, אשר עזב עליו, וכל העליליה אשר עולל לנפשו גאון ה' בדברו מן הסערה, בפתגם אחד “קַלּוֹתִי!”261.

וירא ה' כי נכנע איוב מפניו, ויפקד את נפשו בידו לעשות בה כטוב בעיניו, ולבלתי התאונן עוד עליו כל ימיו262. וינחם ה' על הרעה, אשר הביא עליו. אך ברעיו חרה אפו, על כי לא ידעו להתהלך עם נפש נענה, ויאמרו למצא חן בעיני ה' בהוסיפם מכאוב על מכאובי הנפש, אשר הואיל לנסותה263. וה' שם עוד ידים לצדקת איוב לצאת כנוֹגַה, כי הגיד לאליפז ולרעיו, כי רק בהתפלל איוב עליהם, ישא את עונם, ולא אֵחר איוב להעתיר אל ה' בכל לבו בעד האנשים אשר הרעימו אותו מאד בימי עניו. אז השיב ה' את שבות איוב, ויברך את אחריתו מראשיתו ויתן לו בנים ובנות כלילי יופי, וישב לו את כל העשר, אשר היה לו, פי שנים, ויוסף לו גם מספר ימיו כפלים ויחי עוד שבעים שנה פעמַיִם למן היום, אשר שב ה' את שבותו.

ויהי ספר איוב, אשר אין דומה לו ביפיו לספר זכרון מזכיר את כל איש ישראל ההולך בדרכי אברהם אביו ומשה מורהו, לבלתי מדוד את מעשה ה' הגדול והנורא, באמת איש קטנה אשר בידו, וגם על העוברות על נפשו בימי חייו לא יוציא משפט על פי הטעם אשר יטעמו חושיו, אשר אינם יודעים דבר בלתי אם את המוצאות אותם, התערבנה עליהם אם לא, כי אם אל ה' אבי כֹל ומחולל כֹל ישא עיניו וזכר כי אף כי “אֵל ישגיב בכחו”264 בכל זאת אין כחו כלי החפץ האחד בידו, כי ככל אשר דרכו להשליט את כחו על כל מעשהו הדומם, ככה משפטו הוא להדריך את יצירו הנעלה, את האדם, על פי המוצאות אותו. אשר “ימציאם אם לשבט אם לחסד” ובזכור האיש הנגוע את התורה הנשגבה הזאת, ורוח לו, ורפו מכאוֹביו וה' יושיעהו.

ומלבד התורה האחת הזאת היוצאת מן הספר הזה, אשר מקור חיים ומוסר היא לדורשיה גם בימי רעה גם בימי טובה, אין ערוך לדברי תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו, אשר הביע איוב ושלשת רעיו, בהתוכחם. אין די מלין עוד כיום הזה בפי אנוש, לחשוף את תעלומות יפי מראות היקום במשכיות חמד, אשר שבצו ידי המליצים האלה במסגרות מלין צרות מאד. וגבוהה מעל כל גבוהה היא מִדבֶרת איוב, בבקשו את החכמה מאין מוצאה ומה הן שתותיה ומוסדותיה, ובשאלו את כל האיתנים ומצוקי ארץ למקומה, ובהודע לו מפי כל אדירי היקום, כי לא בחקר תהום ונבכי ים, ולא בחקרי תולדות החיה והעוף, אשר בהם יתהללו יודעיהם, תִּמָצֵא חכמת גבר, כי כל אלה, רק מכשירי חכמה המה, אך מבחר פרי תבואתה, אשר רק בו יראה האדם פרי בחיים, אותו ידע לו ה' התוכן את רוחו, וישם את מקומה בקרב לבו,

וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרַע בִּינָה:265


המאמר המלא והנאמן הזה, אשר הוא קְדוֹשׁ דברי איוב יֵחָשֵׁב לראש פתחי שערים לדעת האלהים, אשר הורה אברהם העברי. אך בכל יקרת תפארתו, איננו בלתי אם מבוא לתורת אברהם אבינו ומשה רבנו, כי איוב אף כי זך וטהור היה מאד, וכל מעשהו צדק ומישרים, לא ידע בלתי אם פחד ה'266, אולם לשום את היראה ליסוד לאהבת ה' ולכליון נפש אל טובו, אל חסדו ואל אמתו, יעד ה' את אברהם267 ואת זרעו, ואת משה ואת תורתו268. ויהי איוב ואברהם למופתים, לשתי כִּתֵּי עובדי ה‘; איוב היה למופת לעובדי ה’ מיראתם את גדלו ואת ידו החזקה, ואברהם היה לנס לעובדי ה' מאהבתם אותו בכל נפשם ובכל מאדם269. אך בכל זאת כבדו בני ישראל את ספר איוב מאד מאד ויחשבוהו לקדש קדשים. ויהי בעיניהם כפֵתח דבר לספר התורה, עד כי האמינו, כי משה איש האלהים כתב את הספר הזה ככל אשר כתב את התורה270.

ככל אשר היתה תורת משה לְמַחָאַת עולם, על עבודת הגלולים והשקוצים, ועל מפשטי העול והאכזריות, אשר נדחו אחריהם כל גויי הארץ, כן היה גם חזון איוב ורעיו הנאדר מאד, למחאה לתעתֻעי רגש האדם, אשר החל להתודע בדורות ההם בקרב עם חכם בארץ מרחק, ברב חֵן ונעם מאין כמוהו, אך ככל אשר גדל חִנוֹ וככל אשר עָצמו נעימותיו, כן הרבה להוליך שולל את אנשי הטעם, אשר נוקשו אחריו. בארץ יון אשר חָכְמָה מאד, ואשר לא היה לה דבר עוד בימים ההם עם בני ישראל, נוצרה בעת ההיא שירת עצבון271 אשר פרקיה הם, שיחות נתונות בפי אנשים, אשר יאמר להם מעוללים272, לְשַׁוֹת בהן על הבמה, בהתוכחם לעיני הקהל, מקרה יקר ונכבד, אשר נקרה בימי קדם, ולעולל לנפש הנאספים עליליה רבה, כאלו ראו עיניהם את עצם המקרה. לענין לשירה כזאת שָׂמוּ תמיד מחזה איש אמיץ לב, אשר יתפרץ ויתקומם מפני האלהים האדירים, אשר רחם לא ידעו, ואינם רעה בשלות אנוש, והאמיץ, אשר לא יוכל שאת את עשקם ואת רשעתם, לא יחת ולא ישוב מפניהם, עד נָפלוֹ שדוד לפני הָאֵלִים החזקים ממנו. ומראה עז הנפש הזאת, היא הלוקחת, נפשות קהל הנאספים, בהדר גאונה.

על שירת העצבון הזאת, אשר לא לאמת ולא לצדקה גברה בארץ, בהצדיקה את האדם בריבו, בשומה דרכי האלהים לדרכי רשע ועושק, ובלמדה לאדם להתיאש ולטרוף נפשו בכפו ובשַׁוֹתה את כל עמל איש לבב, לזכות את ארחו, לכליון עינים ללא פרי, ואת כל צדקתו ואת כל גדולתו לזרע קנאות מצמיח קנאת האלהים האדירים הקשה משאול, ובשומה את אחרית כל איש צדיק ואיש חיל, כשלון וכליון, ופרי גמול אלהים אליו, איבת עולם וחמת נקם; על שירת העצבון המכלה את מוסר האדם, ואת כח לבו, מנפש עד בשר, ואשר היא פרי תורת אלהים הרבים, אשר כל יסודתה היא בחזון קנאה וצר עין, אשר תצר עין כל אֱלֹהַּ גם ברעהו; על השירה הזאת היה ספר איוב, פרי חכמת עובדי אֵל אחד, למחאה נערצה ונמרצה עד מאד, בהוכיחה, כי כל תלונת אנוש, אך פרי קצר רוח היא, אשר תפלא ממנה להתבונן, אף אל קצות גדולת ה' וחכמתו וחסדיו ורחמיו, וכי הרעה העוברת על איש, לא מעשה חמה ונקמה היא, כי אם מוסר אב רחום, אשר ייסר את בנו להטיב לו באחריתו וכי אמנם ייטיב ה' לטובים ולישרים. הספר הקדוש הזה ינחם את האדם בימי עָנְיוֹ, יאמץ את לבו וחִזק את ידיו בימי רפיונו, וישמחהו וימלאהו חיל בימי שמחה וטוב לבב.

עד כמה עולל לנפש הדור ההוא הנדכה, הספר הנעלה הזה, אשר היה למקור חכמה לכל משכיל דורש אלהים, אין לדעת עוד. אך דבר אחד נקרה בימים ההם, אשר פקח את עיני בחירי העם להתבונן כי עם קטן ודל כמהו בכל עניו וצרותיו, יבלה גוים עצומים וממלכות אדירות, אשר לא האמין איש, כי יבא להן קץ. מצרים הגדולה והרחבה, העתיקה והאדירה, אשר דמות תפארת עֻזה במלא גדלה, לא משה מנגד עיני ישראל מיום גיחו מרחם, נשברה לפני כמביז ולפני מחנהו כשבר נבל יוצרים (3233–527), וישראל העשוק והרצוץ קם אחרי נפלו, ומתגבר בכל כחו לשוב להיות לעם, מאין פנות אל התנואות ואל התלאות, אשר כתרוהו מסביב, אין זאת, כי אם כח רוחו רב ועצום בקרבו מאד273.

  1. ירמי' נ, כג.  ↩

  2. כח.ומלת “בציון” אם איננה ענין לציון ממש, שהיתה חרבה בעת ההיא, תנהו ענין לקהל הגולה.  ↩

  3. ישעי‘ מח, כ. ירמי’ נ, ח; נא, ו. מה.  ↩

  4. ישעי' מה, ד–ה.  ↩

  5. דניאל א, כא.  ↩

  6. עולה ממליצת “והוא פקד עלי לבנות לו בית” (עזרא א, ב. דהי"ב לו, כג).  ↩

  7. זהו יחוסו המלא (דהי"א ג, יט) וקרוב הוא כי פדיה מת בנעוריו על פני אביו וזרבבל התגדל בבית שאלתיאל אבי פדיה אביו, על כן יקרא זרבבל בן שאלתיאל בשאר המקראות  ↩

  8. יש להתבונן כי גם שמות בבלים עלו עם אבותינו כגון: שנאַצַר (דהי"א ג, יח) שַראֶצר (זכרי' ז, ב) ששבַצַר (עזרא א, ח) כי “אצר” הוא שם בבלי כגון “נבוכדנאצר בלשאצר וגם מרדכי” (אסתר ב, ה. עזרא ב, ב.) נגזר משם מראדך" (ישעי‘ לט, א; ירמי’ נ, ב.).  ↩

  9. עזרא א, ח. יא.  ↩

  10. ה, יד.  ↩

  11. עזרא ו, ג–ה.  ↩

  12. ב.ופירושו ספר זכרון “מעמאראנדום דענקשריפט”.  ↩

  13. עזרא א, ב–ד.ובפסוק האחרון שבדהי"ב לא נשמרה בלתי אם ראשית דברי המכתב.  ↩

  14. ז–יא. ה. יד–טו.  ↩

  15. ג, ז.  ↩

  16. נחמי' ז, עא–עב.  ↩

  17. הנפרטים במלואים ז, ז.  ↩

  18. עיין מ"ב כה, יח; ירמי' נב, יד.  ↩

  19. דהי"ב לו, כא.  ↩

  20. ירמי' כה, טו.  ↩

  21. שם.  ↩

  22. קדמניות 7, 9 X.  ↩

  23. יחזקאל כה, ד–יא.  ↩

  24. ירמי' מח, מב. ובאמת לא נזכרה עוד מואב בדברי הימים הבאים.  ↩

  25. יחזקאל כה, י.  ↩

  26. עיין ירמי' מז ואת דברינו בימי יאשיהו.  ↩

  27. יחזקאל כה, טז.  ↩

  28. נחמי' ד, א; יג, כג–כד.  ↩

  29. עיין פרשה כו וכז וכח.ביחזקאל ועיין בספר דברי ימי העמים לשלוסר 114 I.  ↩

  30. “באו לים בוסטי (?) וישבו אותה והקיפוה עיר הומה ונסמכו לה עירות הרבה מישראל”(מגילת תענית ח') תחת “לים בוסטי” צריך להכתב ל“סבסטי” (עיין ערכין יד.) והיא “שומרון” שקרא לה הורדוס “סבסטי” לכבוד אוגוסטוס קיסר רומי 5, 8 XV ועל שם עיר שמרון נקראו הכותים בפי הגוים: שמרונים.  ↩

  31. קדמ' 9. 4. XI.  ↩

  32. “כשעלתה גלות הראשונה הלכו להם למטלות של כותים ולא הניחום”. (מג"ת שם) והמאורע הזה היה סבה מספקת לחזקת היותם “צרי יהודה ובנימן” (עזרא ד, א) שהוחזקו בה בעיני ישראל בראשית היות להם דבר עמם.  ↩

  33. שביעית ו. א.  ↩

  34. “וישובו לירושלם ויהודה איש לעירו”. (עזרא ב, א. נחמ'י ז, ו).  ↩

  35. משנת “עשרה יוחסין” (קדושין סט) וגמרא בבלית וירושלמית שעליה מקור גדול ומדויק הן לתולדות חלוקי היחס בכללו ולמעמדו בימי זרבבל עד ימי עזרא בפרטו.  ↩

  36. עזרא ב, נט–ס.נחמי' ז, סא–סב.  ↩

  37. שביעית שם.  ↩

  38. עזרא ב, סג.ועיין ראב“ע. ולפי המוכרע מחשבון השנים המדויק ”התרשתא" זה והנזכר בנחמי‘ ז, ע. זרבבל היה וגם נחמי’ נקרא כן (נחמ' ח, ט; י, ב.) מפני הצד השוה שבנחמי' ובזרובבל ששניהם היו פחות בישראל איש בזמנו.  ↩

  39. נחמי' ז, ע.  ↩

  40. דבר זה למדנו מן השמועה המסֻפרת עליו, כי בשאול מלך פרס את חכמיו מה הוא הדבר החזק מכל והמכריע מכל בכל הארץ, זה שם את תאות הנשים לראש כל תקף וזה את היין, עמד זרבבל על רגליו וַיַפְלֵג בשפת יתר בשבח האמת וברוב עזה (קדמ' 5, 3 XI, לקוח מספר האפוקריפי הנקרא ספר עזרא השלישי) ואף כי אין ממש היסתורי בעצם השמועה, תענה אמונת העם, אשר תלה את חכמתו בזרבבל, כי חכם מפורסם היה.  ↩

  41. עזרא ד, יג. כ; ז, כד.. ועיין על זה פירוש קדמונינו (ב"ב ח.) ולדעתנו “מִנְדָה” היא “מדת המלך” (נחמי' ה, ד) שנסמכה שם “שדותינו וכרמינו” לאמר המס שאדם משלם מקרקעו לפי מדתו וגדתו. ובאמת נקרא מס זה במקום אחד גם בארמית “מִדָה” (עזרא ד, כ) ואולי מדת המלך זו, היא “מנת המלך” שאמרו רבותינו (ב"ב) שם. “בלו” הוא המס המוטל על הדברים הנאכלים מלשון “בָלה” והתעכל ובלשון עמי אירופה יאמר למס זה Accis או Consumtion ועיין אצה“ש. – ”הלך“ הוא המס המוטל על עוברי דרכים. וקרוב הוא, כי מס זה נהג במדינות פרס ביותר, כי הם שמו לב ביותר לתקון עוברי דרכים, הם התקינו סדרי דואר ועליהם נזכר גם בדברי קדמונינו על הפרסים ”הרבה גשרים גשרנו“ (ע"ז ב:) ונסמכה לו ”תקנתם גשרים ליטול מהם מכס" וזהו הֲלָךְ.  ↩

  42. עזרא ד, ב.  ↩

  43. זכרי' ד, ג.  ↩

  44. חגי א, א. יב. יד; ב, ב. ד.  ↩

  45. זכרי' ד, יד. ועיין ראב“ע ורד”ק.  ↩

  46. עזרא ב, לו–לט.נחמי' ז, לט–מב. תענית כז, א. תוספתא ב, א.  ↩

  47. מספר זה עולה מצרופי המספרים של פסוקי עזרא ונחמי' המובאים בהערה הקודמת.  ↩

  48. עזרא ב, סא–סג.נחמי' ז, סג–סה.  ↩

  49. יען כי עוצם המעוט גוזמה היא במקום זה, על כן תפשנו פה את מספר המרובה (נחמי' ז, מג–מה) העודף בתשע עשרה נפשות על שלעזרא (עזרא ב, מ–מב).  ↩

  50. יחזקאל מד, י; מח, יא.ועיין דברינו בימי מנשה.  ↩

  51. עזרא ב, מא.נחמי' ז, מד.  ↩

  52. כן אנחנו מוצאים אותם נמנים עם הכהנים הלוים המשוררים והשוערים בכלל עובדי בית האלהים “פלחי בית אלהא” (עזרא ז, כד).  ↩

  53. עזרא ג, ב.  ↩

  54. זבחים סב.  ↩

  55. עזרא ג, ו.  ↩

  56. ד.ויען כי עקר עבודת יום הכפורים נעשה לפני ולפנים ובית לא היה, על כן לא נזכרה עבודת יה“כ, במקום שעבודת ר”ה וסכות נזכרה.  ↩

  57. עיין מ"א ה, כד–כה.  ↩

  58. יחזקאל כז, יז.  ↩

  59. מ"א ו, א.  ↩

  60. אם יתבונן הקורא היטב בשלשת הפסוקים (עזרא ב, מ–מב. נחמי' ז, מג–מה) וראה, כי הפסוק השני שבשני המקומות, מונה את משפחות המשוררים והשלישי את משפחות השוערים. והראשון אינו מזכיר אלא “הלוים” סתם וכנגדם אתה מוצא בפסוק המספר את מנוי הלוים “לנצח על עושי המלאכה” את ישוע וקדמיאל ובתיהם, ששניהם נזכרו בספר היחש בתורת סתם לוים, גם את בני חֵנָדד הנזכרים עמם אין ספק כי מקורבי ישוע וקדמיאל הם ומסתם לוים כי כן נמנה אחד מבניו בימי נחמי' הלא הוא “בנוי בן חנדד” (נחמי' ג, כד) בין “ישוע” ובין “קדמיאל” הלוים (י, י) וגם בני “יהודה” הנזכרים בין המנצחים (עזרא ג, ט) אינם לדעתנו בשום פנים בני שבט יהודה כי אם בני הודַוְיָה (ב, מ) המנוי גם הוא בין סתם לוים.  ↩

  61. זכרי‘ ג, ט. ועיין רש"י זכרי’ ד, ז.  ↩

  62. חגי ב, ג; עזרא ג, יב.  ↩

  63. ג, ג.  ↩

  64. עיין למעלה ודברי מג"ת המובאה שם.  ↩

  65. “עבר נהרא”לאמר עבר הדרומי לנהר פרת (עזרא ד, י.  ↩

  66. כה באר יוסיפוס את מליצת “וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם” שבעזרא (קדמ' 1, 2 X).  ↩

  67. עזרא ד, יב.  ↩

  68. זכרי' ב, ד.  ↩

  69. יב, ח. י.  ↩

  70. שם.  ↩

  71. חגי א, יא.  ↩

  72. ה. אין זאת כי פחות “עֲבַר=נהָרא” עשקו את העם בראותם, כי סר מעליהם צל מלך פרס אדוניהם  ↩

  73. חגי א, ו. ט–יא; ב, טז–יט.  ↩

  74. זכרי' ה, ג–ד.  ↩

  75. עיין דניאל ט, ב.  ↩

  76. חגי א, ב.  ↩

  77. ט.  ↩

  78. ד.  ↩

  79. פסוקי כ–ל בפרשה ל"ד שבאיוב נראים שהם מדברים על מפלת בבל, כאשר יתבאר למתבונן המעמיק, על כן קבענו את חבור זה אחרי מפלת בבל  ↩

  80. יחזקאל יד, יד. כ.הפסוקים האלה יעידו על איוב עצמו, כי גוף של ממש היה, ולא יציר דמיון. וגם מאמר ר‘ יוחנן ור’ אלעזר “איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה” (ב"ב טו:) גם הוא אין עקרו נדחה בקש. ומאמר זה והברייתא האומרת: “וחכ”א איוב בימי כשדים היה“: לא רחוקים הם בקביעות זמנו מיחזקאל, שגם הוא היה בימי כשדים, וזמן עולי גולה היה סמוך מאחריו והמאמר היקר של ”ההוא מדרבנן“ שהוא ר' שמעון בן לקיש (ירוש' סוטה ה, ו) ”איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה“ (ב"ב טו.) ”איוב לא היה ולא עתיד להיות“ (ירוש' שם), המתקבל מאד על דעת כל איש טעם, לא יצדק בלתי אם על מעשה איוב ולא על עצמו, כאשר בארו בחכמתם: ”הוא [איוב] היה ויסורין לא היו“, (ירוש' שם) והמלות הערביות הנמצאות בספר זה יותר מבכל כה”ק, יען כי כשדים ארץ גלות ישראל, ששם היה גם איוב, היתה על גבול ערב (עיין בפרק גלות בבל ובהערה שם).  ↩

  81. איוב ורעיו בני שֵם ועבר הם על פי סמני מקומותם: “עוץ” (איוב א, א) היא נחלת עוץ בן ארם בן שֵם (בראשית י, כב–כג) או נחלת עוץ בן נחור בן תרח מבני עבר (כב, כ–כא; אליפז התימני (איוב ב, יא) אדומי הוא בשמו וכנויו (בראש' לו, יא) ובלדד השוחי (איוב שם) מבני שוח בן קטורה, אשר ילדה לאברהם (ברא' כה, ב) והשמות הקדושים “שדי, אל, אלוה” יעידו כי נכתב בטעם הימים הקדמונים בטרם נתגלה עוד ה' למשה בש הוי"ה.  ↩

  82. איוב א, י.  ↩

  83. עיין לא, לח–לט.ועל זה נאמר ועבֻדה רבה מאד“ (א, ג) שכבר בררנו, כי פירוש מלה זו לאנדווירטהשאפֿט” (ח"א 18).  ↩

  84. שם  ↩

  85. כט, ו.  ↩

  86. טז, יז; לא, ז. לט–לט.  ↩

  87. לא, כד–כה.  ↩

  88. א, א. ח; ב, ג,  ↩

  89. ב, ג; כג, יא; כז, ה; לא, ה–ו.  ↩

  90. כז, ד.  ↩

  91. א, כב; ב, י.  ↩

  92. ט.  ↩

  93. לא, א. ט; טז, יז.  ↩

  94. א, ה.  ↩

  95. ל, כה.  ↩

  96. כט, יב–טז.  ↩

  97. לא, טז–כ..  ↩

  98. לב.  ↩

  99. לא, יג. טו.  ↩

  100. ג, יז–יט.  ↩

  101. לא, כט–ל.  ↩

  102. לג.  ↩

  103. כט, כא–כג.  ↩

  104. טז, כה.  ↩

  105. יז.  ↩

  106. כט, ז–י.  ↩

  107. כד.“יַפילון”הוא לדעתנו כמו “יאפילון”לאמר: יחשיכו–ודבר זה מסכים יותר למליצת “ואור פני” (שם) ועיין רעב“ע ורלב”ג.  ↩

  108. א, כא.  ↩

  109. ב, י.  ↩

  110. טז, טז.  ↩

  111. ז, ה.  ↩

  112. יז, ז.  ↩

  113. ל, כז.  ↩

  114. יט, כ.  ↩

  115. כז.  ↩

  116. יז, יא.  ↩

  117. א.  ↩

  118. ז, ג–ד; ל, יז.  ↩

  119. ז, יד.  ↩

  120. ו, ד.  ↩

  121. ז, טו.  ↩

  122. יט, יח; ל, א. ח–יד.  ↩

  123. על ימיןפרחח יקומו.. ויסלו עלי ארחות אידם “כפרץ רחב יאתיו” (שם)=יחד יבאו גדודיו ויסלו עלי דרכם ויחנו סביב לאהלי (יט, יב).  ↩

  124. לא, לד.  ↩

  125. יט, טו–יז.  ↩

  126. יט.  ↩

  127. יג–יד.ואחים אלה אחים ממש הם, כי אחים ואחיות היו לו (מב, יא).  ↩

  128. יט, יח.“וחנותי לבני בטני”לדעתי ענין בפ“ע הוא וכך פירוש הכתוב ”רוחי זרה לאשתי" ובעוד שהדבר הזה מרעימני מאד, יציקוני געגועי לבָנַי לאמר, לבניו שמתו.  ↩

  129. ל, טז. כז.  ↩

  130. לא, מ.  ↩

  131. ח.  ↩

  132. י.  ↩

  133. כג, טו–טז.  ↩

  134. “וירשיעו את איוב”.  ↩

  135. לכל קורא ספר איוב ודברי תהלת צדקתו, יקשה מאד איך עלה על לב רעיו לחרף את הצדיק הזה על פניו, ולאמר לו: “רשע אתה” בתחלה בשפה רפה, ואחרי כן בדברים שנונים כמדקרות חרב (איוב כב, ה–ט). ענין זה יתבאר משני דברים: דבר נדודיו שהתנודד כל ימיו אשר הגיד להם: “כי פחד פחדתי–ויבא רגז” (ג, כה–כו) הרעו את חזקתו בעיניהם, ויחשבוהו כאיש אשר עונותיו הרבים לא נתנו דמי לו (טו, כ–כה ועוד) כאשר יתבאר במשך דברינו ודבר “הָעֲוִילִים” אשר הרבה איוב להתאונן עליהם, הם הוציאו עליו דבה, כי כל מעשה איוב היה רק רע. ויהי הדבר הזה לפתרון לרעי איוב על הרעה הבאה עליו, ככל אשר היא צריכה לבא על כל הרשעים באחריתם. ואיוב הבין זאת ויאמר “הן ידעתי מחשבותיכם ומזמות עלי תחמוסו: כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים” (כא, כח–כט) “בשביל הרעה אשר באתני אתם אומרים ראו איה ביתו של זה שהיה נדיב? ואיה אהל משכנות רשעים? כלומר: כמוהו כמוהם ברשעו אבד ביתו” (רש"י). על זה אני משיב: למה תטו אזן לדברי אויבי יושבי מקומי, אשר הטו את לבבכם לחשוב עלי ככה, “הלא שאלתם עוברי דרך” שהם לא ספרו בגנותי כ“א בשבחי ”ואותותם לא תנכרו“ (איוב שם ל) ”כי ליום איד יחשך רע וגו‘" (לא) כן צריך להיות, כי רק הרשע יהיה מזומן לפורענות. וכי תאמרו אם כן מדוע ייסר ה’ אותי, אין זאת כי גם אני רשע, על זאת אשיב “מי יגיד על פניו דרכו” (לא) מי יוכיח את ה' על מעשיו והוא יעשה מה שירצה. וגם רבותינו החזיקו, כי שוה בעל הספר את איוב הצדיק בכל דרכיו לשופט מטיל אימה יתרה (ר“ה יז. ועיין רש”י איוב לז, לד) ומדה זו היה כלי חפץ ביד “העוילים” להוציא עליו שם, כי רשע הוא.  ↩

  136. ועיין היטב איוב טו, יז–יט.  ↩

  137. “מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא”. (ט).  ↩

  138. י.  ↩

  139. “הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואתה דע לך”(ה, כז) “אחוך שמע לי וזה חזיתי ואספרה” (טו, יז.).  ↩

  140. ד, ב–ה.  ↩

  141. ו.  ↩

  142. ז–יא; ה, ו.  ↩

  143. ד. יח–כא; טו, יד–טז.  ↩

  144. דבר זה מתבאר מן הפסוקים הסמוכים אל שני סדרי הפסוקים המובאים באחרונה: לסדר הפסוקים הראשון סמוך מאחריו פסוק: “קרא נא! היש עונך?” (ה, א) ולסדר הפסוקים השני המדבר בענין קוטן האדם יקדמו שני פסוקים אלה: “מה יקחך לבך וגו', כי תשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין” (טו יב–יג).  ↩

  145. טו, כ–לה.  ↩

  146. כב, ד–י.  ↩

  147. יא–יז.  ↩

  148. ה, יז–כו; כב, כא–ל.  ↩

  149. ח, ח–י.  ↩

  150. כה, ד–ו.  ↩

  151. יח, יא–כא,  ↩

  152. ד.  ↩

  153. ח, ד–ז. כ–כב.  ↩

  154. יא–כ; יח, ה–כא.  ↩

  155. יא, יג–כ.  ↩

  156. כ, ד–כא.  ↩

  157. “ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד”. (יא, יב ועיין רש"י).  ↩

  158. ד–ט.ומלת “כפלים” (ו) אין פירושה דוקא: פי שנים, כי משמשת היא גם ליתרון גדול לאין שעור; “לתושיה” פירושה: לעצמת הדבר כאשר היא. ותושיה הוא תמיד שם לעצם ההויה ולממשה הפך מן הדמיון.  ↩

  159. כאמרו: “כי לא נצמתי מפני חשך” (כג, יז).  ↩

  160. ו, טו–כ.  ↩

  161. יד. ועיין תרגום ורש"י.  ↩

  162. “האם אין עזרתי בי? ותושיה נדחתה ממני: למס מרעהו חסד וגו'”(יג–יד) ושני פסוקים אלה יש לחשוב לענין אחד ויהיה פירושו “נדחה ממני למס מרעהו” לאמר: יצאה ממני, לאיש המונע חסדו מרעהו.  ↩

  163. איוב ו, כה. כח–ל.  ↩

  164. כא, ג.  ↩

  165. יז, ב..  ↩

  166. ו, כה.  ↩

  167. יט. ג.  ↩

  168. ב.  ↩

  169. יב ג; יג, ב.  ↩

  170. יז, ד.  ↩

  171. יג, יב.  ↩

  172. ה.ומי יודע אם לא כִון הסופר הקדוש אל משל הקדמוני שבמשלי שלמה (משלי יז, כח).  ↩

  173. איוב טז, ג.  ↩

  174. כו, ג.  ↩

  175. יט, ד.  ↩

  176. יג, ז–י.  ↩

  177. טז, ב.  ↩

  178. כא, לד.  ↩

  179. טז, ד–ו.  ↩

  180. על דברי אליפז אשר חזקו מאד בפרשה ט“ו יחזרו דברי איוב (טז, ז–י. ואולי ז–יד) שתחלתם ”אך עתה הלאני“ (ז) לאמר: עד עתה יכולתי עוד לעמוד בגדפותיהם ובנאצותיהם, אבל עכשו הכשיל אליפז כחי מלעמוד עוד בהן, אחרי כן יהפוך פניו אל ה' להתאונן לפניו ואומר: ”ותקמטני (ח): אתה ה' קמטתני לאמר: יסרתני במשפטיך “לעד” היה (שם) והוא אליפז התנשא להיות לעוזר לך במעשה משפטיך ולעד מגיד פשע “ויקם בי” המציא את נפשו להיות קטגור כנגדי ופורט את חטאותי “כחשי בפני יענה” (שם).  ↩

  181. יג, ג–ד.  ↩

  182. יט, כט.  ↩

  183. טז, כ.  ↩

  184. ו. כד. כח; יט, כא–כב. כח.  ↩

  185. כא, ב–ד.  ↩

  186. יב, ד–ה.  ↩

  187. ו, כז.  ↩

  188. יש להתבונן, כי בפרשה ו–ז שהיא המענה הראשון לאיוב על דברי אליפז הראשונים, מגעגע איוב מאד אל המות (ו, ח=ז, כא) ודברי הגעגועים האלה אינם פוסקים עוד גם בכל הפרשיות האחרונות.  ↩

  189. ו, ח–ט. יג. טו.  ↩

  190. ז, ו–י. טז; ט, כה–כו. יד, א–ב. כ–כב; טז, כב.  ↩

  191. ז, א–ב; יד, ו. יד.ואם נתבונן היטב נמצא כי מליצת “רצון” הנאמרת על “השכיר” (יד, ו) נוהגת גם על “הצבא” המקביל עמו בדרך כפל לשון (ז, א). והצבא הזה מצאנו במקום אחר, כי הוא זמן ענש עבודה קשה, וענוי על עון ויום מלאת זמן הצבא, הוא יום רצון שפירושו כפרת העון “מלאה צבאה נרצה עונה”. (ישעי' מ, ב).  ↩

  192. איוב יד, יג; יז, יד.  ↩

  193. יג, טו.  ↩

  194. ז, יז–כא; י, ד–ו; יג, כה.  ↩

  195. יד, ד.ועיין ראב“ע ופירוש ”לא אחד" אין כח ואיתן בעולם שיוכל לעשות כזאת.  ↩

  196. “כי יש לעץ תקוה”(יד, ז)=ותקות אנוש האבדת" (יט).  ↩

  197. ז, כא.  ↩

  198. ט, כג.  ↩

  199. י, טו.  ↩

  200. ט, ל–לא; י, ו.  ↩

  201. ז, יז.  ↩

  202. ט, יג; יז–יח.  ↩

  203. כב.  ↩

  204. ט, ד–יב. יט; י, ז.  ↩

  205. יט, ז.  ↩

  206. ט, טז.  ↩

  207. י, טו.  ↩

  208. ט, כד.  ↩

  209. יג, כה; יט, יא.ודברים אלה חוזרים על קטרוג השטן (א, ט–יא; ב, ד–ה.).  ↩

  210. י, ז; יג, יח; כג, י; כד, כה.  ↩

  211. טז, יט; לה, לה.  ↩

  212. יט, כג–כה.  ↩

  213. יג, טז; כג, ו–ז.  ↩

  214. ט, יט. לא–לה; יג, כא–כב. כד; טז, כ–כא; כג, ג–ה.  ↩

  215. יתבונן נא הקורא כי בפרשה ט ובפרשה י שהן מענה איוב לבלדד, החלו להשמע דברי שאלתו זאת ובפרשיות מענה איוב שלאחריהן דברי בקשה זו מתרבים ומתחזקים, ועד פרשה ט אין זכר להם  ↩

  216. ט, כט; י, א; יג, יד–טו.  ↩

  217. כב, ה–ט.  ↩

  218. יתבונן נא הקורא בדברי איוב מפרשה כ“ג והלאה, ועוד יותר מפרשה כ”ו והלאה, ויכַוְנֵם אל דבריו עד פרשה כג, וראה כי האחרונים נאמרו בנחת ובענוה רבה, אף כי עודם מלאים תאניה ומכאוב והראשונים נאמרו ברוח עזה ונמרצה.  ↩

  219. כד, ב–כב.ודומה פרשה זו בענינה לפרשה כא, ח–לג שאותה השיב לצופר הנעמתי, אשר הפליג ברעת הרשעים בעה“ז. וישב לו איוב, כי לרשעים טוב מאד בעה”ז ודברי צופר תנחומים של הבל הם (לד) ופרשת כ"T היתה תאניה על רבות טוב הרשעים הדשנים מטובת הצדיקים הדלים בחייהם וביום המיתה שניהם שוים (כג–כו).  ↩

  220. כד, כג–כד; לא, ב–ג.ומלת “רמו” (כד, כד) היא בלשון ערבית: חַכּוּ.  ↩

  221. כז, ז–י.  ↩

  222. יג–כג.  ↩

  223. כג, יג.  ↩

  224. כח, כח.  ↩

  225. לא, לה–לז.  ↩

  226. רם הוא בן חצרון מבני יהודה, מבני בניהם של יעקב אבינו מדור מצרים (רות ד, יט. דהי"א ב, ט) ועיין ראב“ע איוב לב, ב. ד”ה “ממשפחת רם”. וזהו לפי פשוטו. ורבותינו, אשר רצו להאיר עין בדברי אליהוא, כי הם מים טהורים ממקור ישראל, אמרו על אליהוא: “זה יצחק… ממשפחת רם: בן אברם” (ירוש' סוטה ה, ו) ואחריהם נמשך המתרגם “מן גנֵסת אברהם” (תרגום איוב שם ורש"י) ודרש זה מוכיח, כי הבחינו רבותינו, כי דעות אליהוא עבריות הנה.  ↩

  227. לב, יח–יט.  ↩

  228. ז.  ↩

  229. לב, ו–ט.  ↩

  230. כא–כב.  ↩

  231. לב, ב; לד, ה–ט. לה–לז; לה, טז.  ↩

  232. לה, יא; לו, כד–לג; לז, א–יח.  ↩

  233. לב, ח.  ↩

  234. לג, ד.  ↩

  235. לג, יג.  ↩

  236. לו, כב.  ↩

  237. לג, טו–יז.“ובמוסרם יחתם”(טז) פירושו: ובחבל אשר הוא מוליכם יכלא אותם, ולא יתנם ללכת שובב בשרירות לבם, כאדם המונע את בהמתו מלכת בדרך שאין בה צורך, ומושך את החבל הכרוך על צוארה אליו, כי פירוש “מוֹסָר”: חבל כי כן נקודה המם בחולם “וחתום” פירושו: מנוע וכַלוא (ועיין רלב"ג לז, ז).  ↩

  238. לג, יד.ופירוש “לא ישורנה”: הוא “ללא ישורנה” לאמר, לאיש אשר לא הקשיב את דבר ה‘ הדובר אליו בלבו בפעם הראשונה. ודבר המפרשים, כי רק פעם אחת ידבר ה’, ובפעם השנית לא ירצה עוד להביט אליו, מלבד שהוא סותר לשטת המוסר הישראלית, סותר הוא לפסוק מפורש שבפרשה זו עצמה (כט).  ↩

  239. יט–כב.  ↩

  240. לו, ח.  ↩

  241. יד.  ↩

  242. יתבונן הקורא היטב בפסוקים אלה לד, יב–טו.וביחוד במליצת “מי פקד עליו ארצה” (י"ג) השנויה עוד ביתר באור, במקרא אחר בדברי אליהוא “מי פקד עליו דרכו ומי אמר פעלת עולה” (לו, כג).  ↩

  243. לד, לג.ועיין רש“י וראב”ע.  ↩

  244. יז–ל.ומאד נמרץ פסוק טז, שהוא הקדמה לפסוקים הנ“ל, האומר ”ואם בינה שמעה זאת" לאמר: ואם יש לך בינה רבה מזאת, שים לבך לדברים הנכוחים שאני אומר לך על דבר צדקת ה'.  ↩

  245. כג. ועיין רש"י.  ↩

  246. וזהו פירוש, כי אל אֵל האמר נשאתי לא אחבל“. (ל"א) כלומר: היוכל איש להתאונן באזני הקב”ה, כי נשא וסבל ענש על דבר שלא חטא. – “אחבל” לשון חטא והפרת מצוה. (עיין ראב"ע נחמ' א, ז ועיין דניאל ו, כג).  ↩

  247. לו, לא.  ↩

  248. לה, יד.  ↩

  249. לו, יז.ועיין רש"י.  ↩

  250. “כי חמה פן יסיתך בשפק”(י"ח) לאמר חמה ורעה רבה היא, אם יסיתך יצרך לחטוא מרוב כל ומשפע תפנוקים, כי פירוש “שפק” היא שפע וספוק שביד העשיר לעשות כל מה שלבו חפץ (כ, כא).  ↩

  251. לב, ד, ח.  ↩

  252. לג, יד.  ↩

  253. ל.  ↩

  254. לו, ח–יא.  ↩

  255. טו.  ↩

  256. לג, כג–כד.  ↩

  257. לו, ה.ועיין תרגום ורש"י.  ↩

  258. לז, כג.ופסוק זה פרשוהו רבותינו חכמי ישראל בחכמתם הגדולה והטהורה לאמתו: “לא מצינו כח גבורתו של הקב”ה עם בריותיו שאין הקב“ה בא עם בריותיו בטרחות, לא בא על האדם אלא לפי כחו” (שמ"ר לד) וכן פירשוהו תרגום, רש“י, ראב”ע, רמב“ן וספורנו. – ”לכן יראוהו אנשים“ (כ"ד) מתפרש היטב ממקום אחר מפסוק ”כי עמך הסליחה למען תִּוָרֵא“ (תהלים קל, ד. ועיין ראב"ע שם) ”לא יראה כל חכמי לב“ (איוב שם) ”לא יראה כל חכמי לב המתחכמים אליו, כי אין חכמתם בעיניו כלום" (רש"י) וחוזר על רעי איוב.  ↩

  259. איוב מב, ה.  ↩

  260. ג.  ↩

  261. מ, ד.  ↩

  262. ד–ה.  ↩

  263. מב, ז.ועיין רש“י היטב. וחטא זה הוא שחטא אליפז ורעיו לפי דעת איוב (יג, ח–ט ועיין רש"י שם) ובדבר הזה, כִּוֵן הסופר הקדוש ללמד לעמו את המדה הטובה, ובלתי התקדש בצרת חברו לאמר: לבלתי הוכיח את יראת עצמו בזה שהוא מצדיק דין על רעהו הנגוע ומכה האלהים ועל מדה רעה זו כבר התאונן המשורר הקדוש ”כי אתה אשר הכית רדפו ואל מכאוב חלליך יספרו" (תהלים סט, כז).  ↩

  264. נעלה ומרומם עד אין קץ, פסוק זה “הן אל ישגיב בכחו” ובכל זאת “מי כמהו מורה” (לו, כב) לבני אדם את חובתם בעולם. ובדבר זה מבדיל הוא את האדם מתוך שאר היצורים, כי עליו אינו משליט את כחו המוחלט, כי אם את מדת טובו.  ↩

  265. כח, כח.  ↩

  266. יג, יא; לא, יד. כג.ועל כן היה ריב“ז דורש כל ימיו ”שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה" (סוטה כז:).  ↩

  267. "ישעי' מא, ח.  ↩

  268. דברי' ו, ד; יא, א ועוד.  ↩

  269. ירוש' ברכות, ט, ה.  ↩

  270. בבא בתרא טו.Tragodie  ↩

  271. Acteure  ↩

  272. ??????????????????????????????????????????????????  ↩

  273. על אבדן מצרים בידי כמביז ואיי היונים אחריו בימי דריוש, נאמרו לדעתנו דברי חגי הנביא (חגי ב, ו–ז), כי מלחמות אלה, היו גם בים גם בחרבה, וגם סוף דבריו (כא–כג) נאמרו על מלחמות אלה.  ↩

ימי פרס: בנין הבית

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: בנין הבית / זאב יעבץ


כמביז מת ודריוש מולך. חגי וזכריה מעוררים את העם. תחלת הבנין. גשמי ברכה. הכותים מלשינים. תתני ושתר בוזני בירושלם. בקור הבנין ובוניו. חן זקני העם בעיני תתני. פרשגן אגרת תתני וסגנונו. רשיון דריוש וחסדיו ונדבתו. בנין הבית. דבר הנביאים אל בני הגולה. המעלות ושירי המעלות. רוחב לב ישראל וצר עין הגוים. תקון המדות שנתקלקלו בימי כמביז. שאלת חכם הראשונה בישראל. הצומות נהפכים לימים טובים. נבואת זכרי' ונבואת חגי. תורת הכהנים בפי חגי. מנוי יהושע לכ"ג. חלדי וחבריו באים מבבל. עטרות הזכרון ושער שושן. חנכת הבית בהדרת קדש. תקון סדרי כהונה ולויה. משמרות ובתי אבות. תרומות ומעשרות ובית האוצר. חסרון אורים ותומים. אבן שתיה. ראשית עדת הפרושים. שלטון זרבבל. זקני הערים ושופטיהן. זדון הכותים. זרבבל ומלאכי ישראל בשושן. חסדי דריוש אליהם. האחשדרפנים והפחות ועלילותיהם. ראשי הגולה בבבל. תגבורת בית אהרן על בית דוד בארץ ישראל. מות יהושע בן יהוצדק וכהונת יהויקים.


3238–3275

וכמביז לא האריך ימים על ממלכתו, כי נִגפה ידו בחרבו השלופה בכפו וימת ובן אין לו. ויקם אחד מן הכהנים האשפים ויתאמר, כי הוא שמֶרדי בן כרש, אשר התנכל לו כמביז להמיתו בקנאתו בו. ויעל על כסא פרס ויתאמץ להחזיק את הממלכה בידו. ויקשרו עליו השרים וימיתוהו בחדש השביעי למלכו, וימליכו את דריוש הִשְתַּסְפֵש (3238–522), בן מלכי קדם, וחתן כרש, על מדי ופרס. ודריוש איש חסד וטוב עין מאד. ויהי בעלות המלך דריוש על כסא פרס, ותחי רוח בני יהודה ותחזקנה ידיהם1.

ושני נביאים היו בימים ההם בארץ ישראל, שם האחד חגי, ושם השני זכריהו בן ברכיהו בן עדוא. ויהי בשנה השנית לדריוש בראשון לחדש אלול2, ויחל חגי הנביא להגיד את דבר ה' אשר היה לו, אל זרבבל ואל יהושע, ויוכח אותם על שבתם בבתיהם ספונים ובית ה' חרב, וכי רק בְּשֶׁל הדבר הזה, קרא ה' חורב על הארץ ועל כל יגיע כפים3. ויגשו זרבבל וישוע וכל העם אל המלאכה בעשרים וארבעה לחדש ההוא4, אפס, כי לא חזקו ידי העם בראותם את הבית הזה, אשר כאין היה מול הבית הראשון בכבודו5. ויאמץ חגי הנביא את כל כחו לעודד את זרבבל ויהושע, ואת העם העיף והנדכה, ובחדש מרחשון שָׁת גם זכריה הנביא את ידו עם חגי, וישימו את כל לבם למן היום ההוא לחזק את הידים הרפות6. ויחלו לבנות את הבית בחפץ כפים7 בעשרים וארבעה לחדש כסלו8 (3239–521) וחגי וזכריה תומכים בידם בכל עז9. ומאת ה' היתה לחזק את לב העם, כי ביום ההוא נתכו גשמי ברכה ותחִלֶנָה שנות שבע גדול, עד כי נשכחו מפניהן שנות העמל, הבצֹרת והחֹרב10.

וצוררי ישראל לא נמו ולא ישנו, ויכו אותם בלשון לפני תתני פחת “עבר הנהר” אשר זרבבל רק אחד מפקידיו הוא. ויבא תתני ושתר בוזני אחד השרים ירושלמה, להשבית את המלאכה, מטעם כתב הדת, אשר נתן כמביז המלך המת. וישאל תתני לשמות כל עושי המלאכה, ויכתב לזכרון בספר, למען הודיע אותם בעיר המלוכה ולמען הועיד אותם למשפט לעת מצוא11. ויתן ה' את חן זקני העם בעיניו, ורחמיו נכמרו על גורל הגוי האמלל, אשר ערכו לו הזקנים דמות מלאה תום וצדק ונהמת לב, ולא הפריע אותם תתני ושתר בוזני ממעשיהם, ולא כתבו עליהם מרורות, ככל אשר כתבו רחום ושמשי, ויכלכלו בכבוד את דבר הבנין ובוניו12 בפרשגן האגרת, אשר שאלו בו, לבקר בית גנזי הממלכה, הנמצא שם רשיון המלך כורש לבנות את הבית אם לא. אף לא החתים תתני על הפרשגן את כל המון העמים הקטנים בלתי אם ראשי עם אחד, הלא הוא ראשי הפרסים השוכנים בארץ, אשר לא היו צוררים לישראל13 כיתר העממים הקטנים. וישלח את פרשגן האגרת ואת מספר שמות אנשי המלאכה אל דריוש. ויהי כבא הפרשגן ויצו המלך ויבקשו וימצאו את הדכרונה וימהר דריוש ויוצא דבר שלטון אל תתני ושריו, כי המעט מהם, כי לא יהיו למוקש לישראל בבנותם את בית אלהים עוד חזק יחזקו בעד הבונים, במשאת כסף רבה מאוצר הממלכה כל ימי הבנין ובידי הכהנים במקנה ובעוף, לעולה וזבח ובסלת וביין ישמן, למנחה ונסך, למען יתפללו בני ישראל בעד שלום המלך וביתו. וישם משפט מות קשה מאד על כל איש, אשר יזיד לעבור על כתב הדת הזה, ואשר ימלאהו לבו לחבל את מעשה ידי ישראל בדבר קטן או גדול. ויהי כבא פתגם המלך אל תתני, וימהר ויעש את דבר המלך לכל חקתו, ותחזקנה ידי זקני ישראל, וישמחו ויבנו ויצליחו, והכותים וגויי הארצות חפו ראשם ויסגו אחור, וה' ברך גם את פרי האדמה ויהי שבע ברכה ושלום בארץ.

ויביעו אנשי הקדש את רוחם בקול תודה ובנהמת לב:


אֶל-יְהֹוָה בַּצָרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי: 14

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַם לֹא יָכְלוּ-לִי:

עַל-גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם:

יְהֹוָה צַדִּיק קִצֵץ עֲבוֹת רְשָׁעִים:

יֵבֹשוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן: 15


ורוח ה' היתה על הנביאים אשר בארץ ישראל, וישלחו את דברם אל בני הגולה לעזוב את ארץ גלותם ולשוב אל אדמת הקדש, אשר נתשה אותם משם יד אויב16. וישמעו רבים מבני הגולה, ויעלו מחנות מחנות לארץ אבותיהם ויקראו למחנות העולים “מעלות”17. ותנח רוח אלהים על אנשי הקדש אשר בתוך העולים, וישפכו את נפשם בשירים, אשר קראו להם “שירי המעלות”. ויהיו שירי המעלות למצבות זכרון, אשר יביעו לבני בנים את נהמת לב אבות אבותיהם, את חליפות רוח נכאה ורוח עֹז, אשר עברו על נפשם, ואת חליפות הגעגועים והשעשועים אשר רחש לבם בימים ההם.

ולב העם רחב למראה השבע ולשֵמע רצון המלך, אשר האיר עליהם את פניו, ויגל לבם, ויתהללו בה' עזרם ומגנם, ובאהבתם את ציון, שָׂמו אותה לדמות חסדי ה' לעם סגולתו:

יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיהֹוָה סָבִיב לְעַמּוֹ 18


ולמן היום אשר חדלה לנוח שבט הרשע, אשר ביד צרי יהודה, על גורל הנדכאים היתה הרוָחה ולא הוסיפו עוד גם אנשי קצות העם, לשלוח בעולתה ידיהם ויטיבו את דרכם19.

ותשלח עדת בית אל את ראשי נכבדיה לשאול את הכהנים ואת הנביאים תורה: היש עוד לקים את דברי הצומות וזעקתם, אחרי אשר הרחיב ה' לעמו20 (3242–518). ויעבר זכריהו הנביא את הצומות בדבר ה‘, וישם אותם, “לששון ולשמחה ולמועדים טובים”21. וישם זכריהו את כל לבו להורות את העם אמת ומשפט, שלום, חסד ורחמים22) וכי אין מקום לרשעה תועבת ה’23 באדמת הקדש24, ובירושלם עיר האמת ובהר ה' צבאות הר הקדש25. וַיָתָר לה מנוחה בארץ העשק והדמים בארץ שנער26 אשר כל מגמתו היתה להוציא משם, את כל בני ישראל עד אחד27. ויוכח להם, כי הדורות כצללים יחלופו ודבר ה' אשר ביד עבדיו הנביאים, הוא העומד לעד ומבלה את כל ומכריע את כל28. וככל אשר באה הרעה, אשר דבר ה' על עמו, כן תבא עליו הטובה, ודבר ממנה לא יפול ארצה29 כי לא התעלם ה' מנחלתו, וממנו לא יבצר להושיעם בכל עת. ואם אך שוב ישובו אליו בני ישראל, ושב לאהבה אותם ולהטיב להם30, וקנאה גדולה יקנא ה' לעמו ולארצו בבוא מועד, ורָב את ריבם מיד כל הלוחצים אותם31 והשב ישיב להם את חמס ידיהם בראשם, וירושלם עוד תרום ותגדל32 וישראל יעשה חיל ועל פני כל העמים יכָּבד33.

וחגי אשר בית ה' ועבודתו היתה כל משא נפשו, ואשר נבא לו, כי כבודו יגדל מאד מאד34 שם את כל לבבו, להורות את הכהנים את תורת הכהונה ואת משמרת הטהרה, אשר נשכחה מלבם35. וימלא חגי הנביא את ידי יהושע בן יהוצדק ללבוש את הבגדים ולהיות לכהן גדול לכל דבריו, ככתוב בתורת משה36.

ורצון דריוש, אשר האיר את פניו אל ישראל, ככל אשר האיר כרש, נתן רוח באנשים משרי ישראל בבבל, ויבאו ממקומם לשית ידם בבנין הבית, ויבאו נכבדי עם ושמותם חלדי, טוביהו, ידעיה ויאשיה בן צפניהו, ויתנו יד תתת יהושע הכהן הגדול, ויעשו עטרות זהב וכסף ויתנו בראשו37, ואחרי כלות מלאכת המקדש, תלו הכהנים אותן במרום האולם, אשר על פני הבית לזכר תפארת בית אהרן38, ולזכר תפארת מלכי בית פרס, אשר הגדילו את חסדם עם ישראל ועם מקדש אלהיהם, צרו ממעל לשער המזרחי את מראה שושן הבירה, עיר ממלכת פרס ויקראו לו שער המלך39.

ותכל עבודת הבנין בשלשה לחדש אדר, בשנה הששית למלכות דריוש (3244–516), ויעשו הכהנים והלוים וכל בני ישראל את חנכת בית ה' בחדוה ובהדרת קדש. וישירו הלוים שיר קדוש מלא נהמת לב על ברית עולם, אשר כרת ה' עם בית דוד40 ועל אהבת עולם, אשר יאהב את ציון ואת מקדשה.

ויהי אחרי כלותם לחנוך את בית ה‘, ויעמידו חגי וזכריה הנביאים את הכהנים והלוים במחלקותיהם, ויחלקו את ארבעת משמרות הכהונה, אשר עלו מבבל, לארבעה ועשרים משמרות, וישימו ראשים בראש כלם. ויקומו ראשי המשמרות וראשי אבות הכהנים, ויחלקו איש את משמרו לששה בתי אבות ויתנו ראש בית אב בראש כל אחד מהם. ובא המשמר ביום השבת, ועבד את עבודת כהונתו בית אב ליום, בית אב ליום, עד אחרי העלותו את עולת הבקר בשבת הבאה, אשר אז יכהנו כל ששת בתי האבות ובא משמר אחר תחתיו ועבד המשמר ההוא כלו את עבודת מחצית יום השבת השנית, ובימי החול יעבוד בית אב יומו, אך במועדי הקדש יבא כהני כל המשמרות ועבדו את עבודת בית ה’ שכם אחד. ויהי מספר ראשי המשמרות עשרים וארבעה ומספר ראשי בתי האבות מאה ששים ושמונה.

וגם את השוערים סדרו במשמרותיהם וישקדו השוערים איש על מקומו גם ביום גם בלילה41 ולמען יוכלו הכהנים והלוים לעבוד את עבודת בית אלהיהם, כונן זרבבל את “בית האוצר”42, אשר שמה יביאו בני ישראל את מעשרותיהם ואת תרומתם, ומשם יתנו אותם לכהנים וללוים. וישמרו בני ישראל להרים את המעשר ואת התרומה במועדם כל ימי זרבבל43. אולם בכל כבוד הבית השני נפקדו ממנו דברים, אשר היו לתפארת בבית הראשון, הלא המה ארון הברית, אשר היה חמדת כל ישראל מימי משה והלאה, והאורים והתֻּמים, אשר היו על לב הכהן הגדול44. ויתנו בקדש הקדשים במקום ארון הברית את “אבן השתיה”, אשר היתה קדושה בעיני ישראל45.

בעצם העת ההיא אשר נפקדו מבית ה' לוחות הברית, לוחות האבן, החל ה' לכתוב את תורתו על לוח לב עמו, בתתו את רוחו בקרב שבי הגולה אשר שבו בימי דריוש וחלדי ורעיו בראשם, לשום את משמרת הטהרה, לִסְיָג לתורה כֻלה, ככל אשר שם דניאל את אִסַר מאכל פגולים למעז לכל המצוה. ויהי כי הטהרו הכהנים והלוים לעשות את הפסח, ויטהרו עמם גם האנשים השבים זה מעט מן הגולה, אשר חלדי טוביה, ידעיה ויאשיה בן צפניהו היו ראשיהם. ויראו רבים מן העם, אשר בענים ובעמלם בימי כמביז, עיפה נפשם לגויי הארץ ולדרכיהם באין מעצר לרוחם הקשה, וישיתו את ידם עם חלדי ואנשיו וכל שבי הגולה אשר שבו זה מעט “לדרוש לה' אלהי ישראל”, ויטהרו גם הם לאכל את הפסח. ותהי להם משמרת טהרתם לתחבולה להבדל מן העמים. ויקראו להם “הנבדלים מטמאת גויי הארץ”46 המה אבות כת הפרושים, אשר היו אחרי כן חלב העם ופריו. הם המה האנשים, אשר החלו לשום את כל העם מקצה לשומרי משמרת הקדש, לעדת מלאכי ה' וגבורי כח עושי דברו, תחת אשר לפנים היו כמעט רק הלוים לבדם חיל צבא ה'.

ויתנו הפרושים האלה את לבם להנזר מדרכי הגוים ולדרוש ה' אלהי ישראל. ויעמד הדבר הגדול הזה לעולי בבל, לשמור את תורתם ואת מולדתם, ולבלתי התערב בגוים ככל אשר התערבו בהם עולי מצרים בראשית ימי השופטים. אפס כי דלה יד הנבדלים בימיהם הראשונים, ולא מלאה עוד כח לאצול מרוחם על העם, כי העץ אשר נטעו החל לבכר את פריו זה כששים שנה אחרי כן.

וזרבבל מושל בישראל לא ביד חזקה, כי אם בשבט מישור47. וקרוב הוא, כי את שבעת בניו שם לשרים בארץ48. ויקימו את זקני העם לשופטים בכל עריהם49. ודריוש היה מחסה לבני ישראל כל ימיו, כי רוח כרש נחה עליו. ויהיו בני ישראל נאמנים למלכי פרס מאד, בזכרם כי הם היו הבונים, אשר שמו את לבם לבנות בחסדם את הנהרסות, אשר הרסו עריצי בבל באפם ובחמתם. על כן ששו הנביאים בעלות ביד דריוש, לדכא את בבל אשר הרימה את קרנה למרוד ולפשוע בו50. בארץ ההיא בבבל שמו מלכי פרס את פניהם להושיב שם את ישראל לאלפים ולרבבות51.

אך בכל זאת לא היה שְלום ישראל שָׁלֵם גם בימים ההם, כי בארצו ישב לו האורב בתוך הבית, הלא הוא העם הקטן, עם הכותים, אשר גם בימי דריוש הטובים, עמדה להם מזמתם להטות בשחד את לב האחשדרפנים והפחות לבלתי הקם לישראל את המחשבות הטובות, אשר חשב עליהם מלך פרס. ויהי המעט כי לא העלו את המנחה למלאכת בית ה‘, כאשר צוה המלך, ויקומו ארבעה אנשים מראשי הכותים ושמותם תַּנְגַּנָה שַׁמְבָּבָה שַׁדְרַךְ וּבֹבְלוֹן ויתיצבו בראש אחיהם צרי יהודה ובנימן וירעו ויציקו לאבותינו ככל אשר השיגה ידם52. ותקצר נפש ישראל בעמלם בראותם, כי השלום והמנוח, אשר אותו הם דורשים רחוק מהם, כי אמרו בני ישראל לשבת לבטח עמם ולבלתי התגרות בם והמה כים נגרש לא נחו ולא שקטו. ויהי כי נבצרה מהם לשלוח בהם את ידם ושלחו בם את לשונם, על כן גם בהודות ישראל לה’ את חסדו על הרוָחה, אשר עמדה להם בימי דריוש53, היה מבחר תחנתם להצילם ממוקשי און, אשר ישיתו להם מתי שקר בחלקת לשונם השנונה כחץ מות54 ויהמו במר רוחם ויאמרו


אוֹיָה לִּי כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם-אָהֳלֵי קֵדָר:

רַבַּת שָׁכְנָה-לָהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם:

אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה: 55


ויתיעצו זקני העם וישלחו את זרבבל ואת חנניה ואת מרדכי56 ועוד שני אנשים עמם, אל דריוש לצעוק חמס באזניו על צריהם. ויעתר אליהם המלך ברוב חסדו, ויחזק את דברו על הכותים בכתב הדת, אשר נתן, לבלתי היות עוד שטן לישראל ולהקים את כל הדבר, אשר פקד עליהם בידי תתני ושתר בוזני, אך מי יודע אם עשה דבר המלך החסיד הזה פרי, בהיותו רחוק מארץ ישראל ועבודת מלחמותיו תקפה עליו מאד. והאחשדרפנים והפחות החלו להחשב איש בעיניו כמלך אשר לחפצו אין מעצור. וגם אין לדעת עוד, מי עמד בראש העם, אחרי לכת זרבבל ארצה פרס? השב עוד לירושלם אם מת בבבל?57 אך קרוב הוא מאד, כי אחרי זרבבל לא עמד עוד איש מבניו בראש עמו בארץ אבותיהם, כי אם בראש בני ישראל היושבים בבבל הסרה למשמעת מלכי פרס58. על כן קראו להם העם “ראש הגולה” ובשפת ארמית “רישי גַלְוָתָא” ותגדל תפארת יושבי בבל בעמוד בראשם נשיא מבית דוד בן מלכי הקדם הנשאים והנערצים, וירם לבם בדבר הזה מאד59 ויוסיפו יושבי בבל, אשר לא חדלה גם בעת ההיא להיות מושב משפחות שרי יהודה הקדמונים, להתחזק בגאון מולדתם, ולשמור את טהרת משפחתם כאישון עינם60.

ואחרי זרבבל עמד הכהן הגדול61 בראש העם, אף כי גם פַּחוֹת הפקדו עליהם מטעם המלך. וימת יהושע בן יהוצדק הראשון לכהנים הגדולים, אשר כהנו בבית השני בשנת העשרים ושלש לדריוש מלך פרס (3261–499) ויכהן יויקים בנו תחתיו שש ושלשים שנה.

  1. יוסיפוס בקדמוניותיו בדברי ימי דריוש משתבש הרבה, וכופל דברים ומגזם את המספרים, תחת אשר המאורעות בכתבי הקדש משתלשלים בדרך נוחה מאד בחזקת האמת הנכֶרֶת מתוכה, ומעידה על עצמה, על כן אין לקבל ממנו, כי זרבבל הלך לפרס לבקש את דריוש על דבר בנין הבית, כי לוא היה כן, איך צדקה תלונת הנביא “העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב”. (חגי א, ד) היש לך זריזות גדולה מזאת? וגם כי נדר דריוש נדר בעת היותו עוד כאחד העם, כי אם יזכה למלכות יבנה ביהמ"ק אינו מתקבל על הדעת. אולם תמצית זאת, יש לנו להוציא מן השמועות שמסר לנו יוסיפוס, כי דריוש אוהב ישראל היה, ואולי היה איש חסד גם לזרבבל ביחוד אך לא יותר.  ↩

  2. חגי א, א.  ↩

  3. ד–יא.  ↩

  4. יד–טו.  ↩

  5. ב, ג.  ↩

  6. חזק.. וחזק.. וחזק.. כי אני אתכם נאום ה“צ (ד') ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו” (ה') “תחזקנה ידיכם” (זכר' ח, ט. יג) “אל תיראו” (שם טו),  ↩

  7. “ועבידתא דך אספרנא מתעבדא ומצלח בידהום”(עזר' ה, ח).  ↩

  8. חגי ב, יח.  ↩

  9. עזרא ה, א–ב.  ↩

  10. חגי ב, יח–יט.זכרי' ח, ט–יב.  ↩

  11. עזרא ה, ד.  ↩

  12. “לבית אלהא רבא”. (עזרא ה, ח).  ↩

  13. “אֲפַרְסְכָיַא”הוא השֵׁם האחד הנזכר במכתב תתני (ה, ו) תחת האספסוף הגדול שבמכתב רחום ושמשי (ד, ט).  ↩

  14. תהלים קכ, א.  ↩

  15. קכט א–ה.  ↩

  16. זכרי' ב, י–יא.  ↩

  17. “המעלה”(עזרא ז, ט): “העולים לירושלם” (רש"י) “העליה” (רד"ק) אף רבותינו הבדילו בין עלי' ראשונה לשלאחריה באמרם “שכשעלתה גלות ראשונה” (מגל‘ תענית ה’).  ↩

  18. תהלים קכה, ב.  ↩

  19. ג. ותקון זה מתפרש מן הקלקול, אשר עליו דבר הנביא (זכרי' ה, ג).  ↩

  20. זכרי' ז, א–ג.  ↩

  21. ח, יט.  ↩

  22. ז, ט–י; ח, טו–טז. יט.  ↩

  23. ח, יז.  ↩

  24. ב, טז.  ↩

  25. ח, ג.  ↩

  26. ה, ה–יא.  ↩

  27. ב, י–יא.  ↩

  28. א, ה–ו.  ↩

  29. ח, יג–טו.  ↩

  30. א, ג.  ↩

  31. יד–טו; ב, ד. יב–יג; ח, ב.  ↩

  32. א, טז–יז; ב, ח–ט. טז; ח, ד–ה.  ↩

  33. ב, יב–טו; ח, ז–ח. כג.  ↩

  34. חגי א, ח; ב, ז–ט.רב מאד הצד השוה שבין חגי ובין זכריה, אך בדבר הזה, נבדל חגי, כי כל נבואתו מוקדשת רק לבנין הבית, והמעט ממנו לגדולת זרבבל (ב, כא–כג) תחת אשר זכר' מדבר על תחית האומה בכללה ובפרטיה.  ↩

  35. יא–יד.  ↩

  36. זכר, ג, א–ה.ומלאך ה‘ הנזכר בפסוק ה’ ובפסוק ו‘ הוא חגי, הנקרא מלאך ה’ (חגי א, יג) ומתן הצניף ולבישת הבגדים הם רבוי בגדים שנהג בבית שני תחת שמן המשחה שבבית ראשון (ת“כ אמור א, ב. מגילה ט: הוריות יא: רמב”ם כלי המקדש ד, יב). ורבוי כ“ג זה ע”י נביא בתחלת בית שני היה דמיון משיחת אהרן בידי משה (ויקרא ח, יב) בתחלת המשכן ומשחת צדוק הכהן ע"י נתן הנביא (דהי"א כט, כב) בתחלת מקדש ראשון, כי כן נשמע, כי המושח את שלמה משח את צדוק ובשלמה מפורש, כי נתן משהו (מ"א, א, מה).  ↩

  37. זכרי' ו, י. יד.  ↩

  38. יד. מדות ג, ח.  ↩

  39. עיין מוצא דבר “שער שושן”.  ↩

  40. תהלים קלב, א. י–יב, יז–יח.  ↩

  41. על חלוק משמרות עיין עזרא ו, יח ומוצא דבר “סדור משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני”.  ↩

  42. מלאכי ג, י.נחמי' י, לט.  ↩

  43. יב, מז.  ↩

  44. יומא כא: נב: ועל חסרון אורים ותומים עיין גם עזרא ב, סג. נחמ' ז, סח. “משחרב ביהמ”ק… ובטלו אורים ותומים.. שנאמר עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחברו עד שיבא אליהו או עד שיחיו המתים" (תוספתא סוטה יג, ב).  ↩

  45. יומא נב:  ↩

  46. עיין על כל זה מוצא דבר “ראשית כת הפרושים”.  ↩

  47. זכרי' ד, ו. והפסוק הנאה הזה, מסמן הוא לדעתנו את תכונת זרבבל.  ↩

  48. לזרבבל היו שבעה בנים ובת אחת (דהי"א ג, יט–כ) ולדעתנו היו בניו הפקידים המפקחים בארץ והם הם הנקראים בשפת הרמז של הנביא “שבעה אלה עיני ה' המשוטטים בכל הארץ” (זכר' ד, י) כי ממשלת זרבבל, אשר ירה את אבן הפנה ליסוד ביהמ"ק, נחשב לאבן פנת הישוב כלו, על כן נסמכו שבע העינים אל יסד האבן גם בפסוק זה שבפרשה לפניה (ג, ט) והם המה שבעת הנרות אשר במנורת הזהב. ונרות ועינים קרובים בציורם.  ↩

  49. “זקני עיר ו עיר ושופטיה”(עזרא י, יד) ומתוך הפרקים הבאים, יתבונן הקורא, כי תקון זה, שכבר היה קים ועומד בימי עזרא, לא היתה שעת כשר ליסודו, בלתי אם בימי זרבבל  ↩

  50. “היוצאים אל צפון הניחו את רוחי בארץ צפון”(זכר' ו, ח) אין ספק כי ארץ צפון סתם היא בבל הנקראה כך. וארבע המרכבות האמורות בפרשה, כנוי הן לארבעת המחנות שאחד מהם יצא לאפריקא, ואחד להדו, ואחד יצא עם דריוש לארופא, ואחד יצא עמו לבבל להחזירה לשעבודה, אחרי אשר התפרצה מפניו.  ↩

  51. ריב יוסף עם אפיון 22 I.ולפי דעתנו התחיל דבר זה מימי דריוש, אחרי אשר אמרה בבל להתפרץ מפניו, כי קרוב הוא כי למען היות אנשים נאמנים למלכות בארץ המורדת הזאת, השיבו מלכי פרס שם את בני ישראל כעין חיל משמר ומנהג זה נהג גם אלכסנדר מוקדון ומלכי היונים כאשר נראה להלן.  ↩

  52. קדמ' 9, 4 X.  ↩

  53. תהלים קכ.  ↩

  54. ב–ד.  ↩

  55. ה–ז.  ↩

  56. קדמ' שם. ולפי הסברה חנניה הוא בן זרבבל (דהי"א ג, יט) ומרדכי הוא אחד מעשרת ראשי האבות שעלו עם זרבבל ויהושע (עזרא ב, ב. נחמ' ז, ז).  ↩

  57. כך היא המסורת השמורה ביד אבותינו “וחזר זרבבל לבבל ומת שם” (ס"ע זוטא).  ↩

  58. שם.ועיין יוחסין סדר היחס לראשי גולה עד דוד בן זכאי שבימי רס"ג ונראה שבדורות ימי בית שני הוא מחוסר ומקוטע ומשובש מאד. וקרוב כי תחלה לגדולה זו, היה זרובבל, אשר כרש בכבודו ובעצמו נִשֵא אותו, בעודו קרוא בשם ששבצר בבבל, לנשיא ביהודה (עזרא א, ח; ה, יד).  ↩

  59. סנהד' ה. הוריות יא.  ↩

  60. קדושין סט:  ↩

  61. קדמ' 8, 4 X ודברים אלה לא יתקימו, כי אם על הימים שאחרי זרבבל.  ↩

ימי פרס: דור מרדכי בן יאיר ומלאכי הנביא

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: דור מרדכי בן יאיר ומלאכי הנביא / זאב יעבץ


אופית אחשורוש וימי ראשית ממלכתו. צרי יהודה ובנימן נעשים לאגודה גדולה. מכה ומהומה באדום ומנוחה בארץ ישראל. מרדכי בשער המלך. אָפְיוֹ ואהבתו לעמו. אסתר בת דודו מלכת פרס. שכלה וטוב טעמה. מעלמת את מולדתה על פי עצת מרדכי. קשר על אחשורוש. מרדכי מציל אותו ממות. המן עולה לגדולה. עוז מרדכי והתרפסות יתר השרים לפני המן. מחשבת נקמת המן במרדכי ובעמו. גזרת כליה על ישראל. מאמצי מרדכי ותחבולות אסתר. חסדי מרדכי נזכרים לאחשורוש בזמנם. רום קרן מרדכי. מולדת אסתר נודעת למלך בזמנה. אחרית המן ובטול גזרותיו. גדולת מרדכי. רשיון מאת המלך לישראל להנקם בצורריהם. כבוד ישראל בעיני פרס ופחדם על אויביהם. רבים מעמי הארצות מתיהדים. מלחמת נקמת ישראל. נקיון כפי אנשי המלחמה. יסוד ימי הפורים בארצות פרס. אגרת הפורים. סרוב בארץ ישראל והסכמה לבסוף. שררת מרדכי וצדקתו. מות אחשורש ביד מבקשי נפשו. מלכות ארתחשסתא. אהבתו לישראל. נכבדי ישראל שרי ביתו. עדת ישראל בשושן. קהלות בכל מדינות פרס. דרכיהם הנבדלות מכל עם נכרות לעיני העמים. דת משה מְכֻבֶּדֶת בעיני גדולי פרס. כחם הפנימי וְהַקַיָם מֵחֵל להוָדע בגוים. תקף הרוח בבבל ורפיונה בארץ ישראל. מעוט הנבואה. לחם הפחה. הפחות והסגנים חורים ואדירים. מעל הגולה. נשואי הנשים הנכריות. בצע ומעשקות. נשך וכבוש נפשות. בצורת וארבה. גאלי הכהונה. דעות כוזבות. אמונת לב אגודת הנבדלים. אהבתם את התורה. מלאכי הנביא ותוכחותיו. מדברותיו על קדושת המשפחה. סתום החזון.

3275–3302

והמלך קשרקש אשר מלך תחת דריוש ואשר יקראו לו בני ישראל אחשורוש (3275–485) לא היה דומה לאביו גם בחכמתו גם בצדקתו, כי היה גבה לב מהיר חמה וחכם בעיניו1, אף כי יש אשר התגנב אל לבו דבר מוסר2. ויהי קרוב בפחזותו להרשיע כְּכמביז ולעשות את הטוב כדריוש אביו לפי חליפות הרוח העוברת עליו.

והרוח אשר נחה עליו בעלותו על כסא אביו, לא היתה רוח חן וחסד, כי לעת זקנת דריוש אביו התגלע ריב בקרב בניו על דבר ירושת העצר מי ישב על כסא אחריו. ובעצם העת ההיא קמו מהומות גם במצרים, כי התפרצו עוד הפעם וביתר עז מפני פרס. הן אמנם, כי במות דריוש הסתשְפֵש חזקה יד אחשורש על אחיו ועל בית אביו, וילכד את המלוכה, אך נפשו המרה, אשר שאפה נקם, לא במהרה נהפכה לנפש ברכה. אז הרימו צרי יהודה ובנימן ראש לחרוש רעה על שארית פלטת ישראל, וקרוב הדבר מאד, כי כל ימי דריוש עת קצרה יד הכותים לעשות רעה במקומם לעיני כל, הכשירו בסתר את מעשיהם לעת מצא, ויכרתו ברית במסתרים עם אחיהם אשר בארצות מכורתם3 ועם פלטי עמי הארצות, אשר סביבות ארץ ישראל, אשר נפוצו בכל מדינות פרס ומדי4. ויהי בעלות אחשורש על הכסא ותחזקנה ידיהם, כי הנקל היה בעיני המלך הזה למחות גוי מעל פני האדמה בעבור עליו רוח5. וזרבבל הגדול בעיני המלכים הראשונים, איננו עוד לשמור את צעדיהם. וירבו ברבות הימים “אויבי היהודים”6 ויהיו לאגודה גדולה מאד, אשר מצודתה היתה פרושה לעם עברתם בכל מדינות פרס ומדי. ויהי מספרם בכל הארצות האלה חמשה ושבעים אלף איש7 ויהיו להם בעלי ברית גם בשושן הבירה כשמונה מאות איש8.

ובכל היות המלך אחשורש איש תהפכות לא הרע לישראל, וחילו לא נגע בהם לרעה, בלכתו להכניע את מצרים המתפרצים מפניו. אך לעמת זה כבדה ידו על אדום אחות ישראל ואויבתו מאז, אשר היתה לו “לגבול רשעה”, כי הרס אותה וירוששה וישם את הריה שממה (3276–484). וישאו בני ישראל את עיניהם לרשת את הנגב ואת השפלה אשר החזיקה בהן אדום בגלות יהודה מעל אדמתה9. ככה כשלו אחד אחד כל שכני יהודה הרעים השאטים אותם מסביב. אך הכותים גברו בעת ההיא מאד, ויאמצו את כל כחם להרבות להם בעלי ברית להצר ולהציק לישראל להמעיטם ולכלותם.

אך בכל זאת לא אלמן היה ישראל גם בימים הרעים ההם, כי מימי דריוש ישב עוד בשער המלך, איש מזרע השרים הקדמונים, אשר הגלה עם יכניה ושמו מרדכי בן יאיר איש ימיני. האיש ההוא היה איש מצניע לכת מכסה דבר10. ושומר דרכו מבלי נטות ימין ושמאל11. ויאמן בכל לב, כי לא יעלים ה' את עינו מן העם אשר בחר לו12 וישם את לבו לקנות את לב המלך לאהבה את עמו, לא בתחבלות מרמה ובשפתי חנף, כי אם בישרת לב וברוח נאמנה13. ולא ארכו הימים וה' אִנָה לידו דבר, אשר נתן לו ידים להצמיח ישועה לעמו, ולגדוע את זרועות צורריהם. כי אחרי אשר נכונה הממלכה ביד אחשורש, הלך בשנה השנית למלכו מצרימה, ויכניעה וידכאה וישיבנה אל משמעתו (3276–484). ויהי בשובו מן המלחמה, ויעש משתה גדול מאד לכל שריו ועבדיו ולכל העם הנמצאים בשושן עירו (3277–483). ויהי באחד ימי המשתה וַתֶּמֶר אשתו המלכה ושתי את פיו, ותשב את פניו ריקם ותקע נפשו מעליה ויסירה מגבירה. ולמען הנחם אחריה, הפקיד פקידים בעצת עבדיו לאסוף כל נערה בתולה טובת מראה אל בית הנשים, אשר בשושן, למען יבחר לו המלך את הטובה בעיניו. ותלקח בין יתר הנערות גם הדסה, אשר גֻדלה בבית מרדכי. והדסה היא אסתר, היתה בת לאביחיל דוד מרדכי, ויהי במות עליה אביה ואמה, בעודה ילדה רכה מאד, ויאספה מרדכי אל ביתו, ויהי לה לאב. ותגדל אסתר בביתו ותיף מאד, ותהי נערה טובת שכל ומלאה חיל ועֹז14, ותנח עליה רוח חן וחסד וַתִּקֶן בנֹעם אשר על פניה את לב כל רואיה15. וככל אשר גדלה רוח החן השפוכה על מראֶיהָ ועל כל הליכותיה, כן רבה עַנְוָתָהּ16, ועל כל אלה עצמה אהבתה לעמה, אשר יקר לה מנפשה17. ויהי כראות אחשורש את הדסה ותדבק נפשו בה ויקח אותה לו לאשר וימליכה תחת ושתי ויקרא את שמה בשפת עמו אסתר18 לאמר: “אילת השחר”. ותהי אסתר למלכה (3282–478) על פרס ומדי. ויעש אחשורש משתה גדול לכל שריו, הוא משתה אסתר, ויתן מתנות גדולות לכל עבדיו ויעש הנחה למדינות.

ומרדכי השכיל לצַוֹת על אסתר ביום הלקחה מביתו, לבלתי הגד לאיש בבית המלך את עַמה ואת מולדתה, למען לא יִשָׁמֵר איש מצוררי ישראל מפניה, ותשמע אסתר לקול מרדכי, ולא הפילה דבר קטן או גדול ממשמעתה גם בהיות כתר מלכות פרס ומדי בראשה. וישם מרדכי את לבו לדעת את שלום אסתר, ותשם המלכה את התךְ סריסה, אשר הציג לפניה המלך למלאך נאמן להגיד למרדכי את שלומה ולקחת מפיו עצה לדעת מה לעשות לעמה.

ומרדכי שם את לבו לרתק את אחשורש בעבותות אהבה אל עמו. ויהי בשבתו בשער המלך, ותמצא ידו לשום את נפשו כלא שומע, ולבקר בסתר את מחשבות עבדי המלך ותחבלותיהם, כי רבים היו בין הסריסים שומרי הסף ובין השרים רואי פני המלך, אנשים אשר נטו אחרי אחֵי אחשורש, אשר התנשאו המה למלוך בעוד אביהם חי. ויחרשו האנשים האלה על אחשורש רעה. ויהי היום ויוָדע למרדכי כי בגתן הסריס19 ותֶרש אשר מרואי פני המלך20 קשרו על אדוניהם לשלוח יד בנפשו21. וימהר מרדכי ויודע לאסתר, ותגד לאחשורש את הדבר בשם מרדכי. ויחקרו שופטי המלך, וימצאו כי אמת הדבר ויתלו את שניהם, ויכתבו את מעשה מרדכי לזכרון בספר זכרונות דברי הימים.

ותוצאות המלחמות בְּיָוָן, אשר לא הצליח בהן חיל פרס ומדי, השכיחו מלב אחשורש את שם מרדכי ואת מעשיו. ובימים ההם מצא חן בעיני המלך הנמהר ההוא, איש מזמות ואיש דמים ושמו המן בן המדתא האגגי22. וידע המן לגנוב את לבב אחשורש ותדבק בו נפש המושל הפותה הזה ויגדלהו על כל שריו ועבדיו, ויצו על כל עבדיו היושבים בשער המלך לכרוע ולהשתחות לו אפים ארצה. ויהיו בתוך עבדי המלך אנשים, אשר רעה עינם מאד בגדולת המן23, אך מִכֻּלם לא ערב איש את לבו למנוע כבוד ממנו. ויהי מרדכי האחד, אשר מלאו לבו לבלתי השתחות לו, כי ידע מרדכי כי המן צורר הוא את היהודים, וכי ידו נתונה בסתר את אויבי המלך המתנקשים בנפשו24. ויאמר להתגרות בו, למען אשר לא תבצר ממנו להפוך את ידו עליו, ולהצמיתו ולהפיל עמו את כל עדת אויבי עַמו. ויהי כי נבאש מרדכי בהמן, ויחקור למולדת מרדכי ויגידו לו, כי מבני ישראל הוא, ותבער חמתו שבעתים, ויאמר לעשות כלה בעם עברתו ולהשמידם מעל פני האדמה פעם אחת, החל וכלה. ויבא אל המלך, ויך את בני ישראל בלשון שנונה מאד, כי עם מרי הוא, אשר כל דרכיו ומשפטיו זרו מאד “ולמלך אין שוה להניחם”, ועתה “אם על המלך טוב יכתב לאבדם”. ויגד לאחשורש, כי נכון הוא למלא לאוצר הממלכה עשרת אלפים ככר כסף משלל העם הזה25. ולא הרבה אחשורש הפוחז לחשוב מחשבות וימלא את ידי המן לכתוב על היהודים ולחתום עליהם בטבעתו, אשר נתן לו כטוב בעיניו. ותעבור עליו רוח נדבת תהו, ויתן להמן מראש את כל הבזה, אשר יבז מבני ישראל26. ויהי בשלשה עשר לחדש ניסן בשתים עשרה למלך אחשורש (3287–473) ויצא מלפני המלך דבר מלכות אל כל האחשדרפנים והפחות, להשמיד את כל בני ישראל מנער ועד זקן, טף ונשים ושללם לבז, בשלשה עשר לחדש אדר לאמר, בעוד אחד עשר חדש.

ולמרדכי נודע הדבר בטרם יצא עוד על פני חוץ וילבש שק ואפר ויעבר את השמועה הרעה הזאת בכל תפצות ישראל, וירבו האמללים ההם צום ובכי ומספד. וימהר ויגל את אזן אסתר ביד התך סריסה הנאמן על הרעה הנשקפה לעמה ויחזק את דברו עליה, לשום נפשה בכפה ולבא לפני המלך, אף כי לא נקראה לו, ולהתחנן לו על אחיה. ויקרא מרדכי צום כדברי אסתר, ויצומו כל בני ישראל ויתפללו אל ה', כי יהיה עם פיה ותצם גם המלכה בתוכם.

ואסתר שתה עצות בנפשה, ותתחכם לבקש לה עצה, להעביר את רעת המן מעל ישראל. ותמצא כי אין דרך אחרת להכשילו ולהפילו, בלתי אם בהעבירה את רוח קנאת המן גם על המלך גם על השרים27. ואף כי ידעה כי קשה כשאול קנאת אחשורש, ואחרית קנאה כזאת קרובה להיות מָוֶת לה, בכל זאת אמרה להאיר פניה אל המן לעיני המלך באמרה בלבה, כי באש קנאתו יִסָפֶה גם המן עמה, ובאבוד הרשע הזה תאבד עמו עצתו הרעה28 ולעמה לא יבֻלע במותה, כי לא ידע המלך לפקוד עליהם את עונה, באשר נעלמה מולדתה ממנו. ויהי ביום השלישי לימי הצום אשר צמו כל עדת ישראל, אשר בשושן, ותלבש אסתר את בגדי מלכותה, ולא שמה לב אל מצות המלך, אשר צוה לבלתי בא לפניו כל איש ואשה מבלי הקרא, ותלך ותתיצב לפני המלך. וה' נתן את חנה בעיניו, ויושט לה את שרביט הזהב אשר בידו לאות, כי לא יחשוב לה לעון את דבר בֹאה. וידבר אליה רכות ונעימות, וישאלה לחפצה, ויאמר לה אם את חצי המלכות תבקש מידו ונתן לה בכל אות נפשו. ותגד לו כי כל שאלתה היא, כי יבוא הוא והמן אל המשתה אשר עשתה לו. ולא זר הדבר בעיני המלך ויצו למהר את המן לעשות את דבר אסתר ולבוא עמו אל היכל המלכה אל המשתה. ויהי במשתה היין ויוסף אחשורש לשאול את אסתר לחפצה במתק שפתים רב מאד, אך המלכה הנבונה מאד ראתה, כי בדבר אשר עשתה, לא עלתה עוד בידה לשנות את טעם המלך במאומה. ותשכל לשאל מאתו לבא גם מחר הוא והמן אל המשתה אשר תעשה להם שנית, ואם ישאלה מחר למשאלות לבה והגידה לו. העצה הזאת עמדה לה, לתת ענין בלב אחשורש לחשוב מחשבות ולתור בלבו, מה היא השאלה אשר תשאל ממנו ממחרת, ולהעירו ולעוררו ממנוחתו. ורוח המן מלאה שכרון לרגל הכבוד הגדול אשר נחל מידי המלכה, ויגבה את לבו וירם קרנו לבלי חק. ויהי כי לא ראה עוד כל מוקש בדרך גדולתו, בלתי אם את מרדכי היהודי, אשר לא קם ולא זע מפניו גם בשובו ממשתה המלכה ויט אזנו לקול אנשי סודו ויעש עץ גבוה חמשים אמה בתוך חצר ביתו, כי בכבודו הגדול בעיני המלך בטח, כי אם אך ידבר דבר אל המלך, ומלא את ידו לתלות על העץ את שנוא נפשו, וכי דוד מרדכי למלכה לא עלתה על לבו, כי העלימה אסתר את מולדתה. ולא ידע כי כבודו הגדול, אשר נחל בידי המלכה, היה למוקש טמון לו; כי גם אחשורש החל לשום לבבו על דבריו בהיות הליכות אשתו עם אוהבו זה זרות בעיניו מאד, ותדד שנתו ממנו בלילה ההוא. ולמען הפג את נדודיו, צוה להביא לפניו את ספר הזכרונות דברי הימים. אך גם לעבדיו לא הניחה גדולת המן לישון. ויהי כי ידעו את שנאת האגגי למרדכי, ויערימו לקרוא לפני אדוניהם את הזכרון הכתוב בספר, כי הציל מרדכי את המלך מיד בגתן ותרש, אשר התנקשו בנפשו להמיתו. הדבר הזה לא שב ריקם, כי עשה את אשר חָפֵצו וישאל המלך אם עשו למרדכי יקר וגדולה ויענו ויאמרו, כי לא נעשה עמו דבר29. והמן בגדל לבבו לא ראה גם הוא שנה בעיניו, ויהי אך אור הבקר, וימהר אל חצר המלך ככפיר בוטח לבקש ממנו את נפש מרדכי לתלותו על העץ. אך המלך קדמהו בשאלה אחרת לאמר: מה יעשה לאיש, אשר מלכו אומר לתת לו כבוד? ויאמר המן בלבו כי אין זאת כי אם אותו אומר המלך לכבד על פני כל שריו ועבדיו לעין כל, באשר אין גדול בכל בית המלך ממנו. וירחב המן את נפשו מאד מאד ותהי הצתו, כי ראש השרים ילביש את האיש ההוא בגדי מלכות, וירכיבהו על סוס אשר רכב עליו המלך ביום עלותו על כסאו, והעביר אותו ברחוב העיר וקרא לפניו “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. כמעט כלו הדברים מפיו ודבר המלך חזק עליו לאמר: מהר ועשה כן למרדכי היהודי ודבר אל תפל מכל דבריך! ויבהל המן, כי ראה כי פתאם חשך עליו השמש בצהרים, ויעש למרדכי איש עברתו ככל אשר צוה עליו אדוניו. ותרפינה גם ידי אוהביו ויחזו לו, כי מרה תהיה אחריתו. ואסתר היתה כלא יודעת דבר, ותשלח את סריסיה להביא את המן אל המשתה, אשר קראה לו מאתמול, אך המשתה הזה לא הטיב את לבו כמשתה הראשון. כי בשאול אחשורש גם הפעם את אסתר בלשׁון רכב מלאה אהבה מה שאלתה, הוציאה כל רוחה ותקרא בנפש מרה: “אם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד”. ויחפז המלך, ויתמה מאד וישאל בשלמי הרעה הגדולה הזאת? ומי ערב את לבו לעשות לה ולעמה כזאת? ותקרא בכל ע­ֹז: “איש צר ואויב המן הרע הזה”. וירא המן, כי כלתה אליו הרעה, וישתגע לנפול על המטה אשר אסתר עליה, להתחנן לפניה על נפשו, אחרי צאת המלך בחמת רוחו אל הגן. ויהי בשובו כרגע אל הבית ותבער בו כאש קנאתו, וחרבונה אחד מסריסי המלך, אשר קנא בהמן, מצא לו את הרגע ההוא לעת מצא להצמיתו ויאמר למלך, כי המן עשה עץ גבוה לתלות את מרדכי בחרות אפו עליו, מיום אשר הציל את המלך מיד מבקשי נפשו30, ויצו המלך ויוציאו את המן ויתלוהו כרגע, אז קמה לדממה סערת לב אחשורש, אשר היה מיום אתמול כים נגרש. ואסתר, אשר הוסיף הפעם אחשורש אהבה על אהבתה לא שקטה עוד, כי מות המן היה רק פתח תקוה לאחֶיה ולא יותר. ותרא ראשית לה להציג את מרדכי לפני אישה ולהגיד לו, כי עצמה ובשרה הוא, וכי היה לה לאב, כי בטחה, כי יאמין המלך באיש, אשר מלט את נפשו מכף אויביו והיה לבו בידו כפלג מים להטותו להיטיב לבני עמו. ותקותה באה לה, כי בהודע לו דבר קרבת מרדכי לאסתר, שמח לקראתו וישימהו לראש שרי ביתו, תחת המן. ותתאזר אסתר עֹז ותפצר באישה, להעביר את רעת המן ולהשיב את המכתבים, אשר נפוצו בכל מדינות פרס, לעשות כלה בעמה ובמולדתה, וישמע לה ויתן את שאלתה, וימלא את ידה ואת יד מרדכי, לכתוב על אחיהם כטוב בעיניהם ולחתום בטבעת המלך. וַיִוָעַץ מרדכי ואסתר, כי אם ישימו לבם הפעם רק להציל את עמם מידי צריהם, מי יודע אם לא תצלח בידם פעם אחרת לעשות בהם כלה. על כן יש לישראל לעמוד על נפשם בעוד יד המלך טובה עליהם, לקדם את פני אויביהם ולעשות לצריהם, כאשר זממו הם לעשות להם. ויכתבו ויחתמו בטבעת המלך אל כל האחשדרפנים והפחות כי נתן המלך אחשורש ליהודים להנקם מאויביהם הצוררים להם המבקשים את רעתם בעצם היום ההוא, אשר אמר המן להשמידם, ויצא כתב הדת הזה בשלשה ועשרים לחדש סיון שבעים יום אחרי צאת כתב הדת הראשון. ויצאו בני ישראל מיגון לשמחה ויגדל כבודם מאד בעיני שרי פרס ומדי31 ורבים מעמי הארצות, אשר סביבות ארץ ישראל32 אשר יצאה להם שם בשנאתם את העם הזה, נחפזו להספח על בית ישראל, כי יראו לנפשם, פן יספו גם הם עם צוררי היהודים. ויהי בהגיע יום שלשה עשר לחדש אדר בשנת שלש עשרה למלך אחשורש (3288–472), נקהלו בני ישראל בכל מדינות פרס להלחם באויביהם ויכו בם מכה רבה מאד חמשה ושבעים אלף איש ביום אחד, כי הדת נתנה להם להנקם רק ביום ההוא מאויביהם. וגם בשושן הבירה הרגו ביום ההוא חמש מאות איש ואת בני המן תלו על העץ. ויען כי נותרו עוד שלש מאות איש בשושן מצוררי ישראל, נתן אחשורש לעדת ישראל, אשר בעיר ממלכתו גם את יום הארבעה עשר, לשלוח יד באויביהם וימיתו את שלש מאות צורריהם הנותרים, אך קרוב הוא, כי מרבית חללי ידי ישראל, היו בעמי הארצות אשר סביבות ארצם ובעם הכותים אויביהם בנפש. על כן יחשבו הימים האלה בעיני הכותים, אשר הם לבדם נותרו מכל הגוים ההם, לימי צרה ויגון עד היום33. בהרג הזה אשר עשו בני ישראל באויביהם הוכיחו לעיני העמים כי לא עם דמים ואוהב חמס הם, וכי רק את ריב מולדתם רבו מיד מבקשי נפשם. ואף כי מִלֵא המלך אחשורש את ידם לאכול את שלל אויביהם ככל אַוַת נפשם, לא שלחו את ידם בבזה, כי לא היה נכון בעיניהם להתעשר בנקמת עמם. ויעשו בני ישראל אשר בכל המדינות את יום ארבעה עשר לחדש אדר, יום משתה ושמחה ובשושן עשו את יום החמשה עשר ליום טוב, ויקראו לימים ההם “פורים” על שֵׁם הפור, הוא הגורל אשר הפיל המן לאבד את עם ישראל בעצם הימים ההם. ויתן מרדכי את לבו לשום את ימי הפורים לחק בישראל וישמעו אליו כל בני עדת שׁושן34, אך ביושבי ארץ ישראל לא קמה עוד רוח לקים עליהם את דבר הפורים, כי בכל התשועה הגדולה אשר הפליא ה' לעשות להם בידי מרדכי ואסתר, ובכל הרבותם חללי אויביהם בשלשה עשר לחדש אדר לא סר עוד פחד שכניהם הרעים מעל פניהם, אשר הרימו קרן משנת מות דריוש ובכל ימי גדולת המן ויגדילו עקב. על כן בבא אל יהויקים הכהן הגדול וראשי האבות אגרת הפורים הראשונה, אשר כתב מרדכי לעשות את הפרים לחקת עולם, יראו את קנאת עמי הארצות, אשר סביבותיהם ויענו את מרדכי במכתב לאמר: המעט ממנו הצרות הבאות עלינו יום יום מיד שונאינו, כי אומרים אתם להוסיף עליהן את חמת קנאתם, אשר תצלח כאש בראותם אותנו שמחים ביום אידם. אולם אחרי אשר שמעו כי העלו סופרי המלך את פרשת גדולת מרדכי על ספר דברי הימים למלכי פרס ומדי, ותחזקנה ידיהם ויקבלו ויקַימו את דבר הפורים על נפשם ועל זרעם לחק עולם35. ולמן היום אשר נודעה לאחשורש מולדת אסתר ומרדכי בא לפניו, לא עזב עוד את חסדו עם בני ישראל כל ימי חייו. ויט את חסדו למרדכי וילך הלוך וגדול36, עד כי באחרית ימי אחשורש שם אותו למשנה37 ויאהב כל בית ישראל את מרדכי, כי את כל כבודו בעיני המלך שם לכלי חפץ בידו, לשחר את טובת עמו ושלומו ואחשורש לא נמלט מן הרעה, אשר חרשו עליו זה ימים רבים שומרי הסף ורואי פני המלך, ואשר הצילו מרדכי ממנה. וימת בשנת העשרים (3295–465) למלכו בידי ארטבן ראש שומרי הסף ובידי שְׁפַמִיתֵר רואה פני המלך. ויערימו הקושרים להרשיע את דריוש בן המלך הבכור ולתת את דם אביו בראשו וַיָמֶת ארתחשסתא אחיו הצעיר את דריוש בדמי אביו. ויהי אחרי מות דריוש ויתנכלו הקושרים להמית גם את ארתחשסתא ויבֻקש הדבר וימצא, כי ארטבן ושפמיתר הרגו את המלך אחשורש, והם הם הזוממים לקחת את נפש בניו. ויכם ארתחשתא וימיתם וימלך תחת אביו.

וארתחשסתא אשר יקראו לו העמים ארתקשרקשש, ראה את שנאת שומרי הסף ורואי פני המלך לבית אביו ואת שנאת בני ארטבן שומרי הסף לו, בקומם עליו למלחמה בתחלת מלכותו38, ויזכור את אמונת מרדכי היהודי ואסתר המלכה אשר הצילו את נפש אביו מיד שומרי הסף ורואי פני המלך, ויגדל את חסדו לבני ישראל כל ימיו ויכבדם39 וישת מהם לשרי ביתו40.

ומלבד העדה הגדולה, אשר היתה לישראל בשושן41, רבו קהלות יעקב בכל מדינות פרס ומדי42 הקרובות והרחוקות43 ואף כי דברו מרביתם ארמית, נצרו עוד מכל משמר את שפתם העתיקה, עד כי פתשגן כל כתב הדת, אשר נתנה המלכות לכל עמי המדינות, נתן לבני ישראל “ככתבם וכלשונם”44. אולם אף כי מפֻזר ומפֹרד היה ישראל בעת ההיא, היו נִכָּרים בדתיהם השונות מדתי כל עם45, ויעבדו את ה' בכל לבבם ויספרו בעמים את כבודו, עד כי גדל שמו בגוים.46. ונדיבי מלכי עם פרס העם האחד בימי הקדם, אשר המעיט את מספר אליליו מאד, כבדו בלבם את דת ישראל47, אך עצם דרך בני ישראל זאת, הנבדלת מדרכי יתר העמים, גזלה את שנת צורריהם מעיניהם, ותהי להם לפתחון פה להבאיש את ריח העם הזה בעיני כל הגוים48, כי יתרון מוסר ישראל היה להם דבר זר מאד, אשר נלאתה רוחם הקצרה לכלכל אותו. ובכל שנאתם את בית ישראל, תקפה עליהם דעת לא ידעו שחרה, כי לא יוכלו גוים רבים ועצומים לעם הקטן והדל הזה וכל הנחרים בו לא ינקו49. ואשר הגו העמים בסתר לבבם, אותה ראו בני ישראל בעין בוחנת, כי ראו עיניהם, כי כל כלי משחית עליהם לא יצלח, כי הגלות המאבדת את כל עם, היא עמדה לו לחיות את רוחו בקרבו, וכי נכלי צרריו, אשר התנכלו לו להשפילו ולהכחידו שבו ריקם. ויש אשר חרב שונאיהם, אשר שלפו עליו שבה אל לבם. ויאמינו אמונת אֹמן בעצמת עמם, כי לא תִכָחֵד לעולמי עד, ככל אשר האמינו באלהי עולם, כדבר הנביא, אשר דבר בימים ההם:

כִּי אֲנִי יְהֹוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם:50

ויבטחו באלהי אבותם, וידבקו בתורתו וילכו בה, ותהי בבל, ראש מושבות בני ישראל במדינות פרס ומדי למקור התורה.

בארץ ישראל רפתה רוח יראת ה' בדור ההוא, כי הנבואה, אשר היתה למקור חיי רוח בישראל, הלכה הלוך וחסור והפחות אשר קמו אחרי זרבבל, למדו את דרכי שרי פרס אשר התהלכו עמם, ויכבידו על אחיהם וישימו עליהם מס כבד, להביא “ללחם הפחה”51 יין וחטים וארבעים שקל לגלגלת או לבית52. ואיש כי יבא לפני הפחה והביא לו מנחה ממיטב בקרו או צאנו53. ונערי הפחות וסריסיהם העומדים לפניהם, לקחו להם קרנים לעשוק ולרוץ את העם54. ולמען גדל כבודם ולמצא חן בעיני מרום העם, הרימו מקרב המשפחות הנכבדות אנשים וישימו להם למשנים ויקראו להם סגנים55. ואת גדולי יהודה שמו לחורים, ככל אשר היו נכבדי השבט הזה בימי מלכי בית דוד האחרונים56. ותכון עוד הפעם מפלגת שרים בישראל. ויהיו המה אדירי57 העם אשר ידם היתה בראש לכל דבר הקהל ימים רבים גם לטוב גם לרע. וילכו גם הם אחרי עיניהם, אחרי לבם ואחרי בצעם, ויהיו למוקש לאחיהם גם במוסרם הפרוע אשר הפריעו בעם גם במעשקותיהם.

ובימים ההם לא חדלו עוד “המעלות” לאמר, מחנות ישראל העולים מבבל ארצה ישראל, עד כי שמו נדיבי העם לכרות בארות בדרך, למען השקות את הנוסעים מים58. ויתענו מאד עוברי הדרך הרחוקה הזאת, ותכבד מאד יד העמל והטלטלה, ותך השמש על הנשים הרכות וידל בשרן ויפן הודן59. ויהיו בקרב העולים אנשים, אין לב, אשר שכחו את בריתם את נשי נעוריהם, וישאו עיניהם אל נשי הכותים ויתר הגוים השאננות והרעננות, ויהי בראותם כי החורים והסגנים שרי העם, זונים אחרי עיניהם ונושאים להם נשים ביד רמה מבנות עמי הארץ60, מאין פנות אל דברי התורה, ותחזק יד אנשי הבליעל בקרב העולים ויעשו גם הם כמעשיהם, וישאו גם הם את בנות הנכר להם לנשים. וישחתו רחמיהם וישלחו מעל פניהם את נשיהם האמללות, על לא חמס בכפן, בלתי אם על היות בהן לרעה יד עמל הדרך, אשר התענו בה עמהם. ותמלאינה המעשקות האלה את כל הארץ בכי ואנקה ותפרוצנה גם אל המקדש, ותעלינה שם את צעקתן השמימה61. ויקראו סופרי הקדש לדבר הנתעב והאכזרי הזה “מעל הגולה”62. ובעיני חכמי ישראל גדלה התועבה הזאת כמעשה השִטים63 “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”.

ויהי המעט מן הסגנים, כי מראה מעשיהם היה לעם למכשול עון פלילי, ולפרץ נבעה בבית ישראל, וימלאם לבם לשום את עשרם למוקשים לדלת העם עובדי האדמה ולמשכם ברשת בחבל הכסף, למען יתעמרו בהם ובזרעם לעבדים אחרי כן. ויהי המעט, כי היה קהל העם בארץ אבותיהם עבדים לפרס “ותבואתם מרבה למלכיה המושלים על גויתם ובבהמתם כרצונם”64 ויחזיקו ויתעמרו בם גם אחיהם עצמם ובשרם. והשנים היו שנות בצורת65, הארבה פשט על הארץ והגפן שִׁכֵּלָה66. ויוסיפו הסגנים בהַוַת נפשם עוד רעה על רעת אחיהם, כי במוט יד האכרים בשנת הצרת ולוו כסף מן הסגנים העשירים לשלם את “מדת המלך”, אשר יאמר לה “מגדה” לקנות דגן ללחם ביתם, ונתנו האכרים להם לערבון את שדותיהם ואת כרמיהם, או גם את בניהם ואת בנותיהם67. ובבא יום השלומים ויד האכר לא תמצא לשלם את מַשֵׁה ידו וגרש אותו הנושה מנחלת שדהו וכרמו והתנחל הוא בה או יכבוש את בנו ואת בתו לו לעבד ולשפחה. ויקשיחו העריצים האלה את לבם מאחיהם האביון וילכו המה הלוך וגדל, והעם – הלוך ודל.

ומלבד מעל הגולה, אשר המר את לב כל יראי ה‘, נוספו “גאלי הכהונה”68 כי הכהנים תופשי התורה אשר להם להיות למופת עמם בצדקתם, לעמוד על ריב, למשפט העשוק מיד אחיו העושק אותו, השחיתו את דרכם מאד בימים ההם, וילכו גם המה בדרכי הסגנים גם לתועבה גם לרשע. וישאו גם הם להם נשים מבנות עמי הארצות69, ויעשקו גם הם את אחיהם, ויתנו גם הם להם את כספם, למען יכבשו את שדותיהם ויתעמרו בבניהם70. ויהי הנקל בעיניהם לעשות את הרעות, אשר עשו החורים והסגנים ויוסיפו עליהן רעות, אשר רק ידם לבדה מצאה אותן לעשות, בהיות המה הכהנים עובדי עבודת בית ה’. וישביתו כל כבוד ומורא מבית האלהים71 ויקראו בזדונם לקדשי המזבח “לחם מגאל, אֹכל נבזה”72 ויתנו להקריב כל זבח נמבזה ונמס73, ויבזו בדבר הזה את שם ה' ואת עבודת מקדשו, על כל קראו לכהנים אשר בימים ההם “בוזי שֵׁם ה'”74. וישחיתו הכהנים את דרכם בימים ההם, כאשר השחיתו חפני ופינחס באחרית ימי השופטים. וככל אשר חללו את קדשי ה' בדבריהם ובדרכיהם, כן הניחו גם את המשפט לארץ, כי הורו שקר וישאו פנים בתורה. אך הבוז הזה, אשר בזו לכל דבר קדש, שב אל חיקם, כי קלו מאד ויהיו נבזים ושפלים בעיני העם75 וימנעו מהם את מעשרותיהם ואת תרומותיהם, גם מהיות הכהנים בזוים בעיניהם מאד, גם מפני יד הבצרת אשר כבדה עליהם גם מהיות מרבית בני העם מתרפים להקים את דברי התורה76 כי דרכי הסגנים והכהנים עוללו עלילה זרה מאד לנפש העם כלו. הן אמנם כי לעבודת האלילים לא היה מקום עוד בישראל, אשר הטהרה רוחו בכור הברזל בגלותו, אך לב העם אשר היה נפגע בימים הקדמונים בכל עת רעה בחזון שקר ותרמית אליל, הֻכה בימים ההם בדעות נמהרות, אשר הנחיל להם דמיון מראה עובר. ויהי בראותם כי העריצים המתעמרים באחיהם עושים חיל והולכים וגדלים, וישתוממו ויקראו “איה אלהי המשפט” ויאמרו אין זאת, כי אם “כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ”77. ועד מהרה היו הדעות האלה למעשים, ויגמרו כמעט ללכת גם הם בדרך רע באמרם: “ועתה אנחנו מאשרים זרים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו”78 ויהיו קרובים לפרוק מעליהם כל עֹל תורה ומוסר, באמרם “אך שוא עבוד אלהים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות”79. ודברי רוח אלה לא אחרו לתת את פִּרְיָם, כי רבו מעט מעט מכשפים ומנאפים, נשבעים לשקר, עושקי שכר שכיר, אלמנה ויתום ומטי משפט גר80. ויהי הפרץ הולך ורחב.

וקהל הפרושים המה הנבדלים מטמאת גויי הארץ אשר התחזקו הם הפעם להחזיק בברית אלהיהם בכל עז, היו מתי מספר וידם דלה ויהיו על מעשיהם לחזק איש את אחיו81 ולנחמם, כי טובים הם בעיני ה' כאשר ייטב בן נאמן בעיני אביו ולדבר על לבם, כי גדולות נכונו להם מיד ה' להיות לסגלה ולמופת לעובדי אלהים82 באמת בקהל עמם. ויצֻרו ויחתמו תורה ותעודה באגדתם. ככל אשר נצרו ישעיהו בן אמוץ ובני הנביאים בימי אחז הרעים. וישימו את פניהם לחזק איש איש את לבו ואת לב רעהו83 בתורת ה' ובמעשה מצותיו לכל חקתן בפתגמים מלאים ונמרצים, אשר שננו לנפשם ובתוך עדתם הקטנה מבית, לתעב ולשקץ את ארחות השקר, אשר דרכו בהן רשעי הדור84, ואת הבצע85, ולהחזיק בכל עז בתורת האלהים ומצותיו אשר הן מקור האמת86, הצדק87 והאמונה88. וידברו נשגבות על ערך התורה כי ימיה כימי השמים והארץ היא וכמוהם תכון לעולמים.

לְעוֹלָם יְהוָה דְּבָרְךָ נִצָב בַּשָּׁמָיִם:

לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד 89


וכי כל מצותיה לעולם יֻסָדו90. ותהיינה להם המצות אשר תורינה את חפץ ה' במעשי האדם, למראה דמות דרכי חפצו בכל היצור אשר יצר, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ולכל הליכות העולם, אשר הן תוצאות חקות האלהים הנעלות אשר קצותיהן תראינה בתורה.

בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה         וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ: 91

גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה         נִפְלָאות מִתּוֹרָתֶךָ: 92

על כל שמו להם את הפרשיות הראשונות אשר בספר התורה למוצא דעת אלהים ודרכיו93. ויאמינו בלב שלם בתושיה הרבה הצפונה בכל מצוה ולא התאוו בלתי אם טוב טעם ודעת לבא עד תכונתה94. וישקדו על התורה יומם ולילה95 ותהי היא לבדה כל שעשועיהם96 מנעמיהם97 ואוצרותיהם98, ששון לבם99 ואור עיניהם100 עצתם101 ועזרתם102 ותדבק נפשם אל תורת אבותיהם אשר הכירו, כי זכה וטהורה103 היא מאין כמוה, באהבה עזה מאד104, ויתחזקו לכונן את כל דרכיהם על פיה105, ועל הכל להדריך את בניהם בדרכיה הישרות106, כי מעט מעט החל אמון הבנים להיות לראש חפצי העדה הזאת. אך בכל הרוח החיה המתפעמת בקרבם, לא נראו מעשיהם בלתי אם מקיר אגודתם וביתה, ולא שלחו אצבע החוצה לחדש את רוח העם, בדעתם, כי קצרה ידם. רק אחד נמצא בדור ההוא אשר הרים כשופר קולו להגיד לעמו את פשעם בדברים נמרצים מאד, הלא הוא מלאכי הנביא. הוא הכה בשבט פיו את הכהנים אשר השחיתו את דרכם107 ויערך לנגדם את דמות כהונת אהרן בקדושתה ובטהרתה, אשר קרא לה “ברית הלוי” מחזה מול מחזה אל מול ברית הלוי אשר שחתוה, לאמר, אל מול כהונת דורם המחוללת בידם108. ויקנא קנאה גדולה כאש על “התועבה” אשר נעשתה ביהודה ובירושלם"109 לאמר, על העול הנעשה לנשים העזובות אשר שִלחו מעל פניהם אנשי הבליעל הזונים אחרי עיניהם וידבקו בבנות הנכר. מה עצמה רוח החן אשר שפך הנביא בזה על נשואי בנות ישראל, אשר קרא להם “ברית אבות, קדש ה' אשר אהב”110, כי ה' הוא העד על הברית אשר כרת איש ישראל עם בת ישראל אשת נעוריו חברתו ואשת בריתו111. וכי הזרע אשר יתן ה' לו מבת עמו הטהורה, כזרע אלהים יחשב112. ויתן לחרפה לאלה ולחרם את האיש הבוגד באשתו, וַיָעַר את אזן העם למוסר לבלתי לכת בדרכי הבוגדים113. ומה יפו ומה נעמו דבריו, אשר דבר על לב עמו להיות תמימים עם נשיהם בנות עמם

הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָֻּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. 114


ומי יודע אם הדברים האלה הנעימים והנמרצים גם יחד, לא היו למקור טהרת חיי המשפחה לישראל, אשר נשמרה בעצם תֻּמה וחֻמה ובעַנְוַת חן ובצניעות רבה מאד בבתי הפרושים לדור דור115.

גם אל הדעות הנפתלות שם את לבו להשביתן מלב עמו116. אפס כי דברי הנביא הגדול הזה, לא היו נשמעים לקהל העם, ואף כי רעה לא עשו לו, מצאו את לבבם להשיב על דבריו117. כי אמר ה' לחתום חזון בעת ההיא מישראל ולקרב את היום אשר אותו התאוה משה איש האלהים בקראו: “מי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם”118 ואשר אליו נשא ירמיהו את נפשו בהנבאו: “נתתי את תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה'”119 כי כלתה הנבואה את מלאכתה אשר עשתה זה כשש מאות שנה מימי שמואל הרמתי, כי הבשל הבשילה את פרי רוח ישראל מאד מאד, בהכשירה את לבו למוסר תורת משה, ובהכינה את דרכיו ללכת בחקות החיים אשר בה. וזה האות מה גדלו מעשי הנביאים, כי גם בסור העם מן הדרך הטובה בימי מלאכי, לא שב עוד ללכת אחרי אלהים אחרים. אפס כי משקל טרם היה לרוח העם בימים ההם, על כן מצאו להם מורי שקר ידים, להפיץ בתוכו תורות און ונבלה, והכהנים והעם השחיתו את דרכם, וישאו "הנבדלים לדרוש את ה' אלהי ישראל את עיניהם, וינהו אחרי איש, אשר ישלח ה' לפניהם לפנות דרך, אשר ילכו בה. וינבא מלאכי, כי עוד מעט יבא מלאך הברית, אשר הם חפצים, איש האלהים אשר עז מלך בידו, לשום את פחדו על רשעי הארץ, הוא יטהר את בית ה' מחטאות כהניו, והוא ישיב את עמו לדרך הטובה והישרה120. וידמה הנביא האחרון בנבואתו זאת על הכהנים, אשר בימיו, אל איש האלהים, אשר בא אל עלי להגיד לו, כי לא יטוש ה' את עבודתו ביד כהני הדור ההוא, אשר העוו את דרכם, כי אם הקם יקים לו כהן נאמן, אשר יעשה כאשר בלבבו וכנפשו121, כי אמנם הקים ה' כהן מורה לפתוח את כל בתי ישראל למצות ה‘, ולהפיץ את התורה בקרב כל ישראל, לבלתי היות דעת התורה למשמרת רק ביד הכהנים לבדם, ככל אשר הקים את שמואל הלוי למלא ידי אנשים מכל שבטי ישראל למגידי דבר ה’ ויכל מלאכי את הדבר הגדול אשר החל שמואל הרמתי, ויהי הוא האחרון לכל נביאי ה‘, ויחתום את נבואתו ואת נבואת כל הנביאים אשר היו לפניו בזכרון ראשית ישראל ובחזון אחריתו; במצות משמרת ראש קדשי בני ישראל, הלא היא תורת ה’.

זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְּחֹרֵב

עַל-כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:122

ובאחרית התעודה, אשר יעד ה' לעמו להטיב לו באחרית הימים.

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיּהָ הַנָּבִיא

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:123

ושני הדברים האלה לאות ולמופת הם לישראל, כי משמרת התורה ואחרית הימים, אשר יקראו לה חכמי ישראל “ימות המשיח”, הן הנה ראשי משא נפש הנביאים. אך התקופה היקרה הזאת, אשר היתה לתפארת ולמקור דעת אלהים ומוסר השכל גם לישראל גם לחסידי כל העמים נחתמה בימי מלאכי ואף כי עוד עמדו נביאים לישראל124 לא עלו עוד דבריהם על ספר, ותכלינה שנות החזיון וההגיון לישראל ותחלנה שני הדעת והמעשה, אשר תדע כל נפש מבית יעקב את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.

  1. דבר זה נשקף מתוך דבריו, דרכיו ומעשיו במלחמותיו עם היונים ואף כי אין להאמין מאומה בפרטי ספורי היונים המלאים כבוד לעצמם, ובוז נאצה וקלון לאנשי ריבם, אך הכלל העולה מדבריהם נראה, כי אמת הוא ומסכים גם עם הכתוב עליו במגלת אסתר.  ↩

  2. כן יעידו דבריו אשר דבר, באזני ארטבן דודו על קוצר ימי האדם, בראותו את חילו עוברים לפניו לרבבותיהם על מעברות אלישה–העללעספאנט–(שלוסר 359 I) ובאמת צדקו על אחשורש מלך הפכפך הזה שתי הדעות ההפוכות “מלך חכם היה ומלך טפש היה” (מגלה יב.).  ↩

  3. קדמ' 9, 4 XI.  ↩

  4. לפי הנראה ממגלת יהודית שאי אפשר לברר את ענינה בדרך הבקרת, היה זמן המאורע הסתום המסופר שם בימי יהויקים הכהן הגדול (יהודית ד, ז) “כי לא ארכו הימים, אשר שבו מן הגולה” (ד') ואף כי אין להציל דבר של ממש מן המגלה ההיא חוץ מן הזמן הנפרט בו, הנה זאת יש בידינו להחליט כי “שכני יהודה הרעים” נוסדו יחד: עמון, מואב ואדום ויושבי חוף הים (ו, ב; ז, ט. יח–יט) בימי יהויקים שהם אחרית ימי דריוש וימי אחשורש.  ↩

  5. אסתר ג, יא.  ↩

  6. ט, א.ויש להתבונן במליצת “אויביהם” (ח, יג; ט, טז. כב) “שונאיהם” (ט, א. טז) “מבקשי רעתם” (ט, ב) “חיל עם ומדינה הצרים אותם” (ח, יא).  ↩

  7. ט, טז.  ↩

  8. “חמש מאות איש”(ט, יב) = שלש מאות איש (ט"ו).  ↩

  9. מלאכי א, ג–ה.ויש לכון אל מאמר “יגדל ה' מעל גבול ישראל”. (ה') שהיטיב יונתן לתרגם: “ואפתי ית תחום ישראל”. לדברי עובדי' (עובד' יט–כ).  ↩

  10. אסתר ב, י. כ.  ↩

  11. ג, ב–ד.  ↩

  12. ד, יד,.  ↩

  13. ג, ב–ד.  ↩

  14. אסתר ד, טו; ז, ו.  ↩

  15. ב, ט. טו. יז; ה, ב.  ↩

  16. ב, טו.  ↩

  17. ז, ג–ד; ח, ו.  ↩

  18. “שהיו אוה”ע קורין אותה על שום אסתהר“ (מגל' יג.) ”כוכב נגהא" (תרגום שני אסתר ב, ז. וילקוט שם) ועיין תרגום איוב לא, כו.  ↩

  19. עיין אסתר א, י.  ↩

  20. עיין שם יד.  ↩

  21. יוסיפוס מספר, כי בַּרְנַבַז, איש יהודי, היה משרת בבית אחד משני סריסי המלך והוא גלה את אזן מרדכי על דבר הקשר (קדמ' 4, 6 XI) והדבר מתקבל מאד.  ↩

  22. חלום מרדכי שבאפוקריפא נכתב כמה מאות שנה אחרי המעשה ורבים מדבריו נכרים כי דברי אמת הם, אף כי מכתבי אחשורש שבו, אינם אלא דברי פיוט של המחבר.שם כתוב, כי המן מקדוני היה (חלום מרדכי ז, ח). אך יוסיפוס מסכים לדברי רבותינו, כי עמלקי היה (5, 6 XI) ויש לנו לסמוך על זה, כי מבואר הוא, כי כל העממים הקטנים שסביבות א"י ששבתו בדורות ההם מהיות גוים, נפוצו פלטיהם בכל מדינות פרס ומדי, והם הם היו שונאים בנפש לישראל.  ↩

  23. אסתר ז, ט.ובאמת יכון מאמר רבותינו “לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן” (מגל' טז).  ↩

  24. ממליצת “איש צר ואויב (אסתר ז, ו) ”אין הצר שוה בנזק המלך“ (ד') יש במשמע איבת המלכות, כי סתם ”צר“ או ”אויב“ הוא שונא האומה והממלכה והמתרגם השכיל לבאר ”איש צר ואויב“: ”גברא מעיקא ובעל דבבו דבעא למקטלך ברמשא בבית דִמְכָךְ.. ולמרדא בך ולמנסב מנך מלכותא“ (תרגום שם) ודבריו מתבארים מאחרית אחשורש בתכלית הבאור (עיין על אחריתו דברינו במקומם ודיה"ע לשלוסר 21 II) ובחלום מרדכי מפורש הוא, כי שמר המן עברתו למרדכי על דבר מות בגתן ותרש (חלום מרדכי ג, ה) וכי בקש להדיח את ”אחשורש מעל כסא מלכותו ולקחת את נפשו" (ז, ט).  ↩

  25. קדמ' 5, 6 XI ומתוך דברי האגדה (שבתוספות מגל' טז.) יעלה כעין פשט זה.  ↩

  26. אסתר ג, יא.  ↩

  27. הטעם המסתבר להליכות אסתר עם המן הוא דברי ר' אלעזר המודעי “קנאתו במלך קנאתו בשרים”. (מגל' טו:).  ↩

  28. “אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא”(שם) ושתי הדעות שאינן באמת אלא אחת מתקבלות על הדעת מאד.  ↩

  29. רבא בבינתו החריפה בכלכלת דברי ימי עמנו ובבקור המקראות לאמתם, כלכל את המאורע שאנו עסוקים בו, כי נדודי המלך וגזל שנתו היו פרי רוח החשד אשר עבר עליו וכי קריאת פרק זה בספר הזכרונות בפי עבדי המלך ותשובתם, כי לא נעשה עם מרדכי דבר, פרי שנאתם להמן היתה, וכה דבריו: “נדדה שנת המלך: נפלה לי מילתא בדעתי, אמר מאי דקמן דזמינתי‘ אסתר להמן וכו’” (מגל' טו:) “לא נעשה עמו דבר: לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן” (שם ט"ז.).  ↩

  30. “אשר דבר טוב על המלך”(אסתר ז, ט) “דבר שהוא מיוחד במקומו” הוא, במקרא זה. ורבותינו הטיבו להתבונן, כי רמז רמז חרבונה לאחשורש על המן כי “הוא היה עם בגתן ותרש באותה עצה” (ילקוט אסתר תתרנ"ט) ודבר זה עולה גם מחלום מרדכי ז, י–יא.  ↩

  31. אסתר ט ג.  ↩

  32. ה, יז.ויזכור הקורא כי “עם הארץ, עמי הארץ” נקראו ביחוד שארית פלטת העמים הקדמונים שסביבות א"י (עזר‘ ג, ג; ד, ד; ט, א. ב; י, ב. יא. נחמ’ י, כט. לא. לב).  ↩

  33. אבלות זו נוהגת עד היום בעדת הכותים אשר בשכם, לפי עדות היושבים שם  ↩

  34. “בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כלו”(מגל' ז.) ועיין מוצא דבר “דבר הפורים”  ↩

  35. עיין מוצא דבר “דבר הפורים”.  ↩

  36. אסתר ט, ד.  ↩

  37. י, ב. ז.  ↩

  38. על דברי פרס בימים ההם, עיין שלוסר 21 II.  ↩

  39. עזרא ז, כח.  ↩

  40. נחמי' א, יא.  ↩

  41. אסתר ד, טז; ט, יג. טו. יח.  ↩

  42. ד, ג; ח, יא. יז; ט, ב. טז.  ↩

  43. כ.  ↩

  44. אסתר ח, ט.  ↩

  45. ג ח.  ↩

  46. מלאכי א, יא. יד.  ↩

  47. דהי"ב לו, כג. עזרא א ב–ג; ו, י–יב; ז, טו. כג.  ↩

  48. אסתר ג, ח.  ↩

  49. ו, יג.  ↩

  50. מלאכי ג, ו.  ↩

  51. נחמ' ה, יד. יח.  ↩

  52. טו.  ↩

  53. מלאכי א, ח.  ↩

  54. נחמ' שם.  ↩

  55. עזרא ט, ב.נחמ‘ ב, טז. ועוד בכמה מקומות. ופירוש שם “סגן” הוא: “משנה” כסגן הכהנים שהיה משנה לכ“ג – אך ראשית משמעו, הוא משנה לפחה, ע”כ נזכרו שני השמות “פחות וסגנים” יחד (ירמי’ נא, כג. נז. יחזק' כג, ו. יב. כג.  ↩

  56. חורים היו דומים בכבודם לסגנים (נחמ' ב, טז; ד, יג; ה, ז; ז, ה) ובשני מקומות נסמכו חורים ליהודה: “חורי יהודה” (ו, יז; יג, יז) ושררה זו בסמיכות זו, אנו מוצאים באחרית ימי הבית הראשון (ירמ' כז, כ; לט, ו) ופירוש שם “חורים” ומלה עברית זו, מתפרשת מל' ארמית ומלשון ערבית, בארמית היא לשון חרות (עיין במתורגמן ערך “חור” וערך “חרר”) ובערבית היא לשון בחירה. ושתי הוראות אלה מסתעפות משרש אחד, כי מי שהוא חפשי, הרשות והכח בידו לבחר בטוב בעיניו.  ↩

  57. נחמ' ג, ה; י, ל.  ↩

  58. ביצה לט.נדרים מח.  ↩

  59. מסורת עתיקה שיושנה ואמתתה, נכרים מתוכה שמורה לנו במאמר ר‘ חנין האומר: בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני נשותיהן של ישראל מפני החמה והניחום ונשאו נשים נכריות והיו נשי ישראל מקיפות את המזבח ובוכות, הוא שמלאכי אומר: וזאת שנית תעשו וגו’. (ב"ר יח).  ↩

  60. עזרא ט, ב.  ↩

  61. מלאכי ב, יג.  ↩

  62. עזרא ט, ד; י, ו.  ↩

  63. “וזאת שנית תעשו: ”שנית לשטים" (ב"ר שם).  ↩

  64. נחמ' ט, לו–לז.  ↩

  65. מלאכי ב, ב–ג.  ↩

  66. ג, יא.  ↩

  67. נחמ‘ ה, ב, ז. אך יש להעיר כי מלת “רבים” (ב') היא קצור לשון ממלת “עורבים” כמו שנאמר בפירוש בפסוק ג. ופירושה נותנים לערבון, כי “העין” אות קלה היא ונוחה להבלע במבטא. ותדע לך שהיא כן ולא כפי המפרשים, כי מלת רבים היא כמשמעה הרגיל, כי לא צדקו בקשו. וגם נחמ’ לא בקש מן הסגנים, כי אם להשמיט את המלוה ולא לתת צדקה, הא למדת, כי על הערבון ועל הכבוש התאוננו ולא על הרבוי הצריך לצדקה.  ↩

  68. נחמ' יג, כט.  ↩

  69. עזרא י, יח–כב.  ↩

  70. נחמ' ה, יב.  ↩

  71. מלאכי א, ו; ב, ב.  ↩

  72. א, ז. יב.  ↩

  73. ח, יג.  ↩

  74. ו.  ↩

  75. ב, ח–ט.  ↩

  76. ג, ח–י.  ↩

  77. ב, יז.  ↩

  78. ג, טו.  ↩

  79. יד,  ↩

  80. ה.  ↩

  81. טז.השמות “יראי ה' חושבי שמו” (שם) “יראי שמי” (כ') “כל חרד בדברי אלהי ישראל” (עזרא ט, ד) “והחרדים במצות אלהינו” (י, ג) נאמרו על מתי מספר הנבדלים מטומאות גויי הארץ שעמדו באמונתם.  ↩

  82. מלאכי ג, יז–יח.  ↩

  83. זאת היא מליצת “אז נדברו יראי ה‘ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו” (ט"ז) לאמר: כי כל דבריהם היו בינם לבין עצמם ונודעים ונזכרים רק לה‘ ולרעיהם תמימי דעות עמם. ויש להתבונן כי ספור “נדברו יראי” נסמך אל דברי האון של רשעי הדור במלת “אז” שהיא סמן צמצום הזמן. ודבר זה מוכיח כי יראי ה’ הפיצו בתוך אגודתם דעות אמת ודברי חבוב ה' ותורתו, ככל אשר הפיצו הם דברי עמל ואון. והדעות ודברי החבוב הם כל עצם מזמור קי“ט ועיין מוצא דבר ”בירורי מאורעות".  ↩

  84. תהל' קיט, קד. קיג. קכח. קסג,  ↩

  85. לו,  ↩

  86. קנא.  ↩

  87. קלח. קסד. קעב.  ↩

  88. קלח.  ↩

  89. פט–צ.  ↩

  90. קמב. קנב. קס.  ↩

  91. טו.  ↩

  92. יח. קכט.  ↩

  93. קל. קס.וכפל מליצה זו בשני פסוקים שונים: “פתח דברך=ראש דברך” רומז כי שניהם חוזרים אל ענין אחד קצוב ומסוים והוא תורת “מעשה בראשית” אשר היתה למקור דעת קדושים בידי חכמי ישראל (חגיגה ג, יא:) ובדורות האחרונים נפקחו עיני ראשי חכמי עולם להתבונן על פלג אלהים החי והמלא הזה (עיין חקרי קאנט על ארבע פרשיות הראשונות בלקוטי ספריו בידי טיעפֿטרונק).  ↩

  94. תהלים קיט. סו.  ↩

  95. י, קמח.  ↩

  96. טז. כד. מז. קמג. קעד.  ↩

  97. קג.  ↩

  98. עב. קכז. קסב.  ↩

  99. קיא.  ↩

  100. קה,  ↩

  101. כד.  ↩

  102. קעה.  ↩

  103. קמ.  ↩

  104. מז. מח. עז. קכז. קמ. קסג.  ↩

  105. ה.  ↩

  106. ט.  ↩

  107. מלאכ' א, ו–יד; ב, א–ט.  ↩

  108. ב, ד–ח.  ↩

  109. ב, יא.  ↩

  110. י–יא.  ↩

  111. יד.  ↩

  112. טו.  ↩

  113. יב. טו–טז.  ↩

  114. י.  ↩

  115. ולדעתנו מחו הפרושים הראשונים בסתר אהלם מחאה על “מעל הגולה” בפסוק זה “קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו” (תהל' קיט, קנ).  ↩

  116. מלאכי ב, יז; ג, יג–טו.  ↩

  117. “מלאכי בשעה שהיה מוכיח את ישראל אמר להם: היקבע אדם וגו'–והם משיבים ואומרים לו: במה קבענוך”. – “דורו של מלאכי הי' מוכיחן והן משיבין אותו”. (תנחומ' שמות כו, ז).  ↩

  118. במד' יא, כט.  ↩

  119. ירמ' לא, לב–לג.  ↩

  120. מלאכי ג, א. ה.  ↩

  121. ש"א ב, כז–לה.  ↩

  122. מלאכי ג, כב.  ↩

  123. כד.הפסוק הנערץ הזה הוא תשובה נצחת ומפוצצת בקולי קולות על האומרים, כי יעודי הנביאים נאמרו על גאולת בבל.והלא מלאכי היה ימים רבים אחרי גאולת בבל ודבריו האחרונים לו ולכל הנביאים, הם המודיעים לנו, כי הגאולה ההיא לא היתה עוד הגאולה השלמה, אשר אותה הבטיחו לנו נביאי ה', כי הגאולה האחרונה היא העתידה.  ↩

  124. ירוש‘ מגל’ א, ה. ס"ע ל. והנבואה הזאת לא היתה עוד נבואה גמורה (ועיין סוטה מח: תוספתא שם יג, ב).  ↩

ימי פרס: מעשה עזרא, ראשית הסופרים ותחלת פרסום תורה שבעל פה

מאת

זאב יעבץ

עזרא. צביונו ומעשיו. כבודו בעיני מלך ושרים. געגועי אגודת הנבדלים אל בואו. שם פניו ירושלמה. זכוי ארתחשסתא אותו לעשות סדרים בארץ אבותיו. נדבת המלך ויועציו לבית המקדש. פטור משרתי המקדש מכל מס, פרשגן חנשתון. צאת עזרא ומחנהו. רפיון הלוים. קנס עזרא שקנס אותם. צום על נהר אַהֲוָא. ביאת עזרא לירושלים. גדולתו וכבודו בעיני האחשדרפנים ושמחת יראי ה' בבואו. מאמצי כחו לרומם קרן אחיו. פחד הסגנים. הוראת פיהם על דבר מעל הגולה. רושם דבר זה. הנבדלים נועדים אליו. אֶבלו, תפלתו ומדברותיו. עוז שכניה בן יחיאל. שבועת שרים. תקף פקודת עזרא לכל העם להִוָּעֵד. דברי עזרא אל העם. שלוח הנשים הנכריות. תחבולות עזרא ליפות ולקדש את חיי הבית בישראל. תקון שני וחמישי לימי הכניסה. תקון קריאת התורה ברבים. תקון בתי כנסיות. בטול כתב לבונאה וקדוש הכתב האשורי. יסוד הסופרים למורי העם. תעודתם, מלאכתם ופקודתם. משמרת ספרי התורה בידם. עטור סופרים ומקרא סופרים. המָסורֶת או המסורה. פרסום ההלכות שנאמרו למשה מסיני לכל הקהל. המבינים. יויריב ואלנתן ראשי המבינים. אבות סופרים. ראשית התרגום וראשית המדרש. דברי תורה ודברי סופרים. יסוד בתי ספר ומנוי הסופרים למורים.

3302–3016

ובבבל איש משרי הכהנים מלא רוח אלהים, ושמו עזרא מבני שריה. ויכן האיש את לבבו לדרוש את תורת ה' ולשחר את מעשה פִקודיה בקרב עמו וללמד בישראל חק ומשפט1. ויצר מכל משמר את כל תָּו וכל הגה בתורת משה הכתובה על ספר, לבלתי גרוע איש ממנה ולבלתי הוסף עליה אף נקודה דקה. אך לא אל הכתב לבדו יִחֵד את כל לבו, כי שם את עיניו אל מעשה המצות, לפרוט אותן לפרטיהן, להעמיק בהן ולהרחיב אותן ולסדרן במערכותיהן. ועל שם שני ראשי מעשיו אלה, קראו לו בני ישראל עזרא הסופר2 – שֵׁם אשר שני פתרונים לו: “סופר מהיר בתורת משה”3 ו“סופר דברי מצות ה' וחקיו”4. ויתן ה' את חנו בעיני המלך אתחשסתא ובעיני כל שריו, ויכבדוהו מאד5, ויקראו לו “סופר תורת אלהי השמים”6. ויהי כי ידעו יראי ה' אשר בירושלים “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” את צדקת עזרא, את חכמת אלהים אשר בקרבו ואת כבודו הגדול מאד בעיני המלך. וישאו את נפשם ליום אשר יבא אליהם ירושלמה לחדש ברוחו הטהורה ובידו החזקה את כבוד התורה ועבודת ה‘7 אשר חללו הכהנים והעם במעלליהם. ויהי כי בא אליו דבר אנשי ירושלים וַיִוָעַץ לקחת עמו קהל גדול מן הכהנים והלוים ומראשי העם למען תמצא ידו להפקיד אנשים כאשר עם לבבו גם על מלאכת הקדש גם על המלאכה החיצונה. וידבר על לב ארתחשסתא, וימלא את ידו לבקר את עדת ישראל, אשר בארץ יהודה ובירושלים השומרים הם את תורת אלהיהם אם לא, ולהקים שופטים ושוטרים וללמד תורה בישראל8, ולקחת עמו את כל המתנדב ללכת מן הכהנים והלוים ומן העם, ולהעלות עמו את הכסף ואת הזהב, אשר יתנדבו בני ישראל יושבי בבל לבית ה’. ויהי המעט מן המלך הרשיון הזה, וירם הוא ויועציו תרומת זהב וככסף לאוצר המקדש, ויפקד על סוכני אוצרות הממלכה אשר ב“עבר הנהר” לתת לעבודת המזבח את כל אשר ישאל מהם עזרא. ואת משרתי בית ה' מגדול ועד קטן פטר מכל מס. וישם ענש אחד על כל עובר את תורת אלהי ישראל אשר ביד עזרא, ועל כל עובר את דת ממלכת פרס ומדי9. ויכתבו סופרי המלך את כל הדברים בכתב הדת, ויחתום עליהם המלך בטבעתו ויעתיקו ממנו נִשְׁתְּוָן ויתנו ביד עזרא הסופר. ויקבץ עזרא מישראל נכבדי עם ראשים לבית אבותם לעלות עמו. ויעל עזרא הוא ואנשים מראשי העם וכל ההולכים ברגליהם כאלף וחמש מאות איש לבד מנשים וטף10, באחד לחדש ניסן בשנת שבע לארתחשסתא (33–2–458). ויהי בבואם אל נהר אַהֲוָא ויחנו שם, ויפקוד את האנשים אשר ברגליו ולא מצא שם איש מבני לוי, וישלח מראשי העם אשר אתו אל עיר כָּסִפְיָא הקרובה אל אדו ואחיו ראשי המקום לשלוח להם מן הלוים אשר שם. ויבאו מהם רק כארבעים איש, תחת אשר מן הנתינים בני הגבעונים, ארחו לחברת העולים מאתים ועשרים איש. וירא עזרא כי רפתה מאד רוח הלוים מעבודת הקדש וישם לחק לבלתי תת העם עוד את מעשר תבואתו ללוים, כי אם לכהנים11. ואחרי כן קרא עזרא צום ויצומו כל העם אשר עמו, ויתפללו אל ה‘, כי ישמור אותם בדרך הרחוקה אשר המה הולכים12. ויסעו מנהר אהוה בשנים עשר לחדש ניסן וילכו ארבעה חדשים וכל פגע לא מצא אותם בדרך. ויבאו באחד לחדש אב ירושלמה13, ויעלו צאן ובקר לעלות על המזבח ביום הרביעי לבאם. ויהי בהשקל על יד סוכני המקדש הכסף והזהב הרב, אשר נתן המלך ויועציו ועשירי בני ישראל אשר בבבל ביד עזרא, ובהנתן כתב הדת אשר בידו אל האחשדרפנים והפחות ויראו יראי ה’ “הנבדלים מטומאות גוי הארץ” כי גדול כבוד איש האלהים בעיני המלך ושריו, וירחב לבם ותחזקנה ידיהם וישמחו לראות, כי בא האדון, אשר הם מבקשים14.

וישם עזרא את לבו בארבעת החדשים הראשונים לשבתו בירושלם אל המלאכה החיצונה. וישת ידו עם שרי המלך, ויט את לבם, וימריצם לעשות את מצות ארתחשסתא אדוניהם, לכונן את בני ישראל, ולתת להם את כבודם ואת משפטם באשר הם עָם, ולעשות לבית המקדש את כל הדברים אשר פקד המלך15, לרומם אותו ולהעמיד חרבותיו. ותאורנה עיניהם בראותם כי נתנה להם מחיה מעט בתת להם מלכי פרס גדר ביהודה ובירושלם ויתד במקום הקדש16.

ועל הסגנים נפל פחד אלהים בראותם את כבוד עזרא וגדולתו בעיני מלך ושרים. ויהי אחרי כלותו את מלאכתו בדבר דתי המלך, אשר נתנו בידו, וידעו כי עתה ישים את לבו אל הליכות העם ואל דרכיהם פנימה. ויבאו המה ראשונים לכל העם17, ויגידו לו את דבר הנשים הנכריות, אשר נשאו רבים מן העם, ויתנו תודה, כי יד הסגנים ראשונה במעל הזה, ויהי כשמוע עזרא את הדבר הרע הזה, ויקרע את בגדיו ויאספו אליו כל “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” להתיעץ מה לעשות18 ויקם עזרא לפנות ערב, ויעל קרוע בגדים עד לפני בית האלהים, ויכרע שם, ויפרוש כפיו ויתפלל שם בקול גדול, וַיְשַׁו בתפלתו, את כל העוברות על עם ישראל עד היום ההוא, ויחשוב את עון נשואי הנשים הנכריות לראשית לכל תועבות עמי הקדם, אשר ישובו בני ישראל להטמא בהן כבראשונה אם לא ימהרו להטהר ממנו19. התפלה הזאת עוללה מאד לנפש העם, אשר נקהלו שם. ויקם שכניה בן יחיאל20 אחד מן השרים וישם את נפשו ואת השרים למשמעת עזרא, לכרות ברית להוציא את הנשים הנכריות כדבר התורה וכעצת עזרא והנבדלים מטמאת גויי הארץ מתי סודו. ולא אחר עזרא הסופר, וַיַשְׁבַּע את שרי הכהנים והלוים, ואת שרי העם לעשות כדבר שכניה. ויאסוף את השרים ואת הזקנים אל אחת מלשכות המקדש וַיִוָעַץ עמם לאסוף את כל העם ירושלמה, וימלא את ידם בתקף השלטון, אשר נתן לו המלך אתחשסתא ויעבירו קול בפקודה נמרצה מאד, כי כל אשר לא יבא לשלשת הימים, יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה21. ויקבצו כל העם בעשרים לחדש כסלו, מכל ערי ישראל, ירושלמה אל רחוב בית אלהים, אף כי היום יום גשמים היה. וישא עזרא הסופר את קולו ויתחנן אליהם לשום כבד לאלהי אבותיהם, ולהבדל מן הנשים הנכריות. ויען כל העם קול אחד: “כן, כדבריך עלינו לעשות!” אך יען כי הימים ימי גשמים והמלאכה לא ליום או ליומים, על כן יעצו לשוב איש לעירו, והזקנים והשופטים אשר בערים, יבדילו את אנשי עדתם מבנות גויי הארצות ועין השרים תהיה על זקני הערים, כי לא יתרפו בדבר הזה. ויעתר עזרא לדברי הקהל, ויפקד אנשים מראשי האבות למלאכיו עושי דברו, להשלים את חפצו הגדול הזה. ויחלו ראשי העם את הדבר הזה באחד לחדש טבת, ויכלו את מלאכתם באחד לחדש ניסן ביום מלאת שנה תמימה לצאת עזרא הסופר מבבל (303–457). ויעמד לעולי בבל המעשה הגדול הזה, אשר עשה עזרא להבדיל כל ערב מישראל, לבלתי הנקש אחרי עמי הנכר ואחרי גלוליהם, ככל אשר נדחו אחריהם אבותיהם עולי מצרים.

ויחשוב עזרא מחשבות לחבב את בנות ישראל על בעליהן, בהשתמר יפין, לגדלן לבנות חיל שומרות משמרת הבית. וישם לחֹק על הרוכלים אשר היו בארץ בימים ההם22, כי יסבו גם בערים הקטנות, להמציא לנשים גם את תמרוקיהן. ועל הנשים שם למצוה להשכים לאפות בבקר בבקר פת חמה ולכבס את הבגדים ביום החמישי לשבוע, למען שום לכל איש ישראל את נוֵה צדקו לנוה נחת וּרוָחה לבלתי שעות עיניו החוצה אל חמדת הנכר. ויתן את לבו גם להרבות את האהבה בין איש ישראל ובין אשת עמו גם לקדש את האהבה ההיא. וידרך גם את הגברים גם את הנשים בדרך מצותו, אשר נתן להם להצניע לכת ולהנזר מטומאת זמה23. ותחל למן העת ההיא לנוח רוח חן תֹם וענות צדק על בנות ישראל ורוח טהרה באהלי יעקב, אשר לא סרה עוד עד היום הזה.

ולמען הצג בשער משפט, שם לחוק לשופטי הערים, לשבת למשפט ביום השני וביום החמישי לשבוע24 ויהיו שני ימי השבוע האלה למן היום ההוא “ימי כניסה”25 ליושבי הכפרים, ויביאו בשני הימים ההם את המקחות ואת השכר אל הערים למכור אותם, למען תמצא ידם להגיש את משפטם אל השופטים הנועדים בשני הימים ההם, בהיות לאכר ריב עם רעהו.

אך מכל התקנות האלה גדלה התקנה העומדת לעד, אשר תקן לישראל לקרא בתורת האלהים ברבים בשני ובחמשי לימי השבוע בעת, אשר גם בני הכפרים נאספים אל הערים לממכר תבואתם ולמשפט, וביום השבת לעת מנחת ערב26, עת אשר ינוח העם מעמל ימי המעשה, ולבם טוב עליהם. כי עד העת ההיא לא קראו בני ישראל בתורה באזני כל הקהל, בלתי אם אחת לשבע שנים בחג הסכות במועד שנת השמטה27. ותשכח כמעט התורה מפי המון העם, אולם למיום שים עזרא לחק לקרא בספר התורה ברבים שלש פעמים בשבוע, החלה לרומם את לב העדה כלה. ותחשב הקריאה למן העת ההיא לעבודת אלהים, ויבנו בתים לה בכל עיר ועיר, להאסף ולקרוא שם בתורת משה. ויקרא בתי הקדש האלה “מועדי אל”28 ואחרי כן קראו להם בתי כנסת ויהי “מקדש מעט” אשר שמו להם בני ישראל בבבל29 למופת לבתי הכנסת, אשר החל עזרא לבנות בארץ ישראל.

ויהי כי ירא עזרא הסופר פן יבאו הכותים בערמתם, גם אל הבתים האלה כמשפטם תמיד, לאמר: ככם נדרוש לאלהיכם כי תורה אחת לשנינו, ויעבר את הכתב העברי העתיק, אשר החזיקו בו גם הכותים מאז וישם תחתיו את הכתב האשורי, אשר עלה עמהם מאשור, לכתב ספר התורה בישראל עד היום הזה30. וַיַעֲמֵד חבל סופרים אשר הלכו בדרך עזרא הסופר, ויהיו לשומרי ספר התורה בעצם תמו, וישימו את כל לבם, לנצור את אמרת ה' הצרופה מכל ספחת ומכל פחתת31 ויהגו כל סיג מספרי הקדש, ויטהרו את ספרי התורה והנביאים אשר ביד העם מכל אות, אשר ידעו בה, כי עודפת היא ויקראו החכמים הבאים אחרי כן למעשה הסופרים הזה “עטור סופרים”32. ומלבד עטור הסופרים אשר נראה פעלו על הספר, שמו את לבם, ללמד את העם את הקריאה הנכונה, ויקראו לקריאה הזאת הברורה והמבוארת “מקרא סופרים”33. ויורו את העם לדעת פרק בהגותם בתורה, ולשום רֶוַח בין מאמר למאמר. ותהיינה מלין אשר מצא אותן כתובות ולא הזיזו אותן ממקומן, כי אם למדו את קהל קוראי התורה והנביאים, לבלתי קרוא אותן. ויש אשר מצא והנה מלה אחת נעדרת, וילמדו את הקהל להשלים אותה בפיהם בתוך הדברים הכתובים בקראם אותם34. וישימו לחק על כותבי התורה לבלתי שַנות אף אות אחת קלה מכתבי הקדש, לבלתי החסר את המלה המלאה, ולבלתי מלא את החסרה, אף במקום אשר לא ישתנה טעם הענין בדבר הזה מאומה35. ויקראו לכל דרכי הסופרים האלה “מְסורה”36 כי מסור מסרו אותן לדורות הבאים לבלתי נטות מהן ימין ושמאל, ויש אשר קראו להן “מָסוֹרֶת”37, כי מאסורת היו, לאסור ולקשור את החקים אשר נאמרו מפי משה מסיני לאהרן ולבניו, אל דברי התורה הכתובה בידי משה איש האלהים.

כי אל הדבר הזה שם עזרא הכהן את כל לבו להוציא את דעת החקים האלה, אשר נתן ה' למשה מסיני, ואת משמרתם מידי הכהנים, אשר בידם לבדם היו שמורים ומופקדים עד העת ההיא, ולעשות אותם לקנין הגוי כלו כעם ככהן, ולהורות אותם לכל קהל ישראל לעשותם; כי גם צפניה הנביא גם יחזקאל בן בוזי, אשר היה גם הוא מבני אהרן, החלו לקרוא חמס על הכהנים אשר “חמסו תורה” ויחשבוה כקנין, אשר אין לכל ישראל חלק ונחלה בו זולתם, עד כי צרה עינם, ולא שמו לב להורות את דרכיה ואת מצותיה לעדת ה‘, אשר הפקיד אותה בידם להיות לרועים נאמנים לה38 והנביאים האחרונים חגי וזכריה ומלאכי כבר החלו להורות זער שם זער שם את העם39. ומפי חגי, אשר תורת החקים היתה ראש מעשיו40 נשמרו דברים בפי זקני מורי ישראל עד היום הזה41. אך עזרא הסופר שם דבר זה לכל חלקו בחיים, ויכן את לבו לקראת המעשה הגדול הזה ימים רבים, בעודו יושב בבבל, בדעתו, כי מלאו ימי העם בימיו, להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש, כאשר דבר עליהם ה’, בתתו להם את תורתו. כי ימי גלות בבל פקחו את עיניהם לראות ולהכיר, כי נבדלים הם מיתר עמי הקדם ברוחם, במולדתם ובכל תכונתם, וכי לעולם לא יוכלו להיות לבשר אחד עם העמים האחרים. ולמני אז רבו האנשים, אשר שמו את עיניהם ואת לבם אל תוכם, ויתחזקו להיות לעם על פי התעודה אשר יעד ה' להם מראשית היותם. והאל הקורא את הדורות מראש, התוכן לבות אנשי מעשהו, הקים להם בדור ההוא את מלאכו עושה דברו, את עזרא הכהן, להשׁלים את הדבר אשר החל משה ולהודיע את החקים אשר הפקיד משה רק בידי הכהנים והלוים לכל בני ישראל כלם מקציהם ועד קציהם. על כן היה שֵׁם עזרא לתהלה ולברכה בפי חכמי ישראל כשם משה איש האלהים42.

ובדרך מעשיו ידמה עזרא הכהן הסופר מאד מאד אל שמואל הלוי הנביא: לשמואל יקרא יראת ה' ואהבת עמו מכבוד בית אבותיו הלוים, ויקם ויבחר מבחורי עמו לנביאים מגידי דבר ה‘, מבלי בקר המבית הלוי הם, אם מיתר שבטי ישראל. ובאהבתו את ה’ ואת תורתו, לא שם לב, כי בדבר הזה המעיט את כבוד מטה בית אבותיו הלוים, אשר הם לבדם היו מורי העם עד העת ההיא43. ועזרא הכהן אשר תורת ה' גדלה בעיניו מכל יקר, לא שת לב גם הוא לכבוד בית אביו ואחיו הכהנים, וינח בידם רק את עבודת בית ה' לבדה. ויעמֵד מקרב בני עמו גם אנשים אשר לא מן הכהנים והלוים הם למבינים44 ולסופרים להורות את העם את דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, ואשר עד העת ההיא ידעו אותם רק הכהנים והלוים לבדם.

אולם בכל היות כל מגמת עזרא לעשות את כל ישראל ליודעי תורה ולהקים מורים מתוך כלם, בכל זאת ראה, כי אין דרך אחרת לפניו בראשונה, בלתי אם להקים את מרבית המבינים המורים מן הלוים, באשר עד העת ההיא היו הם והכהנים שומרים משמרת התורה ויבא עמו מבבל שני אנשים מבינים, אשר לא היו מבית הלוי ושמותם: יויריב ואלנתן45, אך שאר המבינים היו מבני לוי46. ותהי תעודת המבינים, אשר יקראו להם העם “סופרים” לכתוב את ספרי הקדש על פי המסורת, ולהפיצם בין העם ולקרא אותם לפניהם בקהל עם, ולתרגם אותם באזניהם ללשון ארמית, אשר בה דברו דלות העם בימים ההם. ויהי התרגום לכלי חפץ לסופרים לבחר להם את המלה הנכונה, לבאר בה היטב את הדבר המקֻבל למשה מסיני, עד כי יעלה מאליו מתוך דברי הכתוב47. אך מלבד התרגום, אשר השמיעו באזני העם כלי הכין עזרא את לבבו ואת לבב חכמי עמו “לדרוש את תורת ה'”48 ולחקור את הנכונה מפי כתב התורה ממבטאיה ומליצותיה, ככל אשר ידרוש איש את הדבר הנעלם ממנו מיד רעהו היודע אותו. ויקראו בני ישראל את פרי המחקר הזה דְרָש או דרשה, ולכללו קראו “מִדְרָשׁ”49. ולמען הבדל בין הדברים המפורשים בתורה, אשר ירוץ כל קורא בם ובין הדברים המסורים למשה מסיני, אשר הורו עזרא והבאים אחריו, קראו לדברים הכתובים “דברי תורה” ולדברים המסורים “דברי סופרים”50. ויש אשר קראו גם לתקנות אשר תקנו מימי עזרא והלאה “דברי סופרים”51 או “מעשה זקנים”52.

אך למען הכשר את כל העם לתלמוד תורה, לא היה די רק לקרא את התורה באזני העם, אשר גדלו והיו לאנשים, כי אם לגדל את הילדים בעודם רכים, אל התורה, אל המצוה ואל המוסר. לדבר הזה היה עזרא הראשון, אשר שם את לבו, כי עד העת ההיא היתה המצוה על כל איש ואיש ללמד את בנו תורה53. אך לא תמיד נעשתה המצוה הזאת כמשפט, כי מרבית העם הלא עיניהם איש אל עבודתו. ורבים הם האנשים אשר לא חנן אותם ה' די כשרון להדריך את בניהם, ואף כי בדורות הרבים אשר שעו עיני העם אחרי גלולי הנכר, היה האמון נטוש ועזוב מאד מאד. הן אמנם כי הנביאים הגדולים שמואל הרמתי, אליהו התשבי, אלישע בן שפט וישעיהו בן אמוץ שמו לב אל נערי בני ישראל לגדלם לאנשי מופת, אנשי אלהים54, אך המה יחדו את לבם רק אל היחידים השרידים, אשר חכמת אלהים היתה יצוקה בם, להקימם למורי הדור כֻלו וגם למורי הדורות הבאים. ואֵמון הטף ובני הנעורים היה עוד ככלי, אשר אין דורש לו, כי כל עוד, אשר לא השליך העם את שקוצי עיניו, היתה תעודת הנביאים להקדים את רפואת הכלל לרפואת הפרט, לאמר לכלות את השמיר ואת השית מן העם, מן העדה ומן הבית בטרם ישלחו את ידם לפקוד את השורקה הרכה העולה שם. ואת חפץ התעודה הזאת לצרוך כבור את ישראל ולהבדיל כל ערב זר ממנו, החלו גדולי ישראל להשלים למיום בא גלות צדקיהו בבלה, עד בא עזרא על אדמת אבותיו. אז שם עזרא הסופר את לבו לשום שארית למשא נפשו, לנצור את התורה בקרב ישראל ויקם בית בירושלם ללמד שם את הבנים תורה ומוסר55. ויפקד את הסופרים למורים, וישכל לתת את מלאכת האֵמון לכבוד בעיני הסופרים, וישם לו לחוק להרבות את הסופרים למורים, למען יתחרו איש ברעהו באמרו: “קנאת סופרים תרבה חכמה”56 ויהי בית הכנסת, בית המשפט ובית הספר לשלשה בתי משגב לרוח ישראל עד היום.

  1. עזרא ז, י.אין ספק כי פירוש מלת “ולעשות” הוא להרבות עשיתה בקרב העם. ויהיה משמע הכתוב כך: “הכין לבבו לדרוש… ולעשות”. לאמר לכַוֵן בדרשתו לשם מעשה. וזה היה פתגם הסופרים תלמידי עזרא עד היום. “לא המדרש הוא העקר אלא המעשה” (אבות א, יז) “והכל לפי רוב המעשה” (ג, טו).  ↩

  2. עזרא ז, יא.נחמ' ח, א. ד. ט. יג; יב, כו. לו.  ↩

  3. עזרא ז, ו ועל שֵׁם זה יכון פירוש קדמונינו על מלת “סופר” באמרם: “לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה וכו'” (קדושין ל).  ↩

  4. עזרא שם יא. ומה הטיבו קדמונינו לכון בעמק דעתם הנקיה את שני פתרוני השם “סופר” באמרם על עזרא: “כשם שהי' סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים” (ירוש' שקלים א, ה) לאמר: כשם שהיה סופר נאמן לנצור את הכתב, כן היה סופר, לאמר: חכם ומורה בדברי חכמים, כי סופר לא נאמר על גוף מלאכת הכתיבה, כי אם על סדור הענינים ומה הם מעשי הסופרים ודברי חכמתם בתורה? את זה בארו לנו לאמר: “סופרים: שעשו את התורה ספורות ספורות חמשה לא יתרומו וכו' ארבעה אבות נזקין, ארבעים מלאכות חסר אחת” (שקלים שם ועיין שם פ“מ וק”ע).  ↩

  5. עזרא ז, כח.  ↩

  6. ז, יב. כא.  ↩

  7. עיין מוצא דבר “מלאכי הנביא ועזרא הסופר”.  ↩

  8. אם נשכיל להבחין את שלשת הדברים ברוח עזרא המתפרשים מן כתב הדת, אשר נתן לו המלך על פי “בקשתו” (עזרא ז, ו) ומן השם אשר קראו לו בני עמו על פי מעשיו ומצאנו, כי שלושת הדברים שהיו לימוד מוסד לאנשי כנה“ג, קבלו מידו ומרוחו ממש: א) ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך מני שפטין ודינין די להון דינין לכל עמא” וגו‘ (עזרא ז, כה) דוגמה הם לדברי אכנה“ג ”הוו מתונים בדין“ (אבות א, ב). ב) ”לכל ידעי דתי אלהך ודי לא ידע תהודעון“ (עזרא שם) מקביל למאמר ”והעמידו תלמידים הרבה (אבות שם). ג) והשם סופר מהיר בתורת משה (עזר' ז, ו) שפירשנוהו לעיל בהערה בונה אב למאמר אכנה“ג ”ועשו סיג לתורה" (אבות שם), שאמתת פירושו למדנו מפי ר’ עקיבא: מסורת סיג לתורה (אבות ג, יג).  ↩

  9. עזרא ז, יא–כו.  ↩

  10. ה, א–יד.ובמנוים אלה מפורש בכל מנין “הזכרים”, לאמר: “הגברים” המגודלים.  ↩

  11. יבמות פ“ו, כתובות כ”ו ועוד ידובר על קנס זה בדברים הבאים.  ↩

  12. עזרא ח, כא–כג.ולדעתנו היתה תפלת הדרך של עזרא והעולים עמו, אשר בקשו מאלהיהם (כ"ג) “דרך ישרה” (כ"א), מזמור קכ“א. ”עזרי מעם ה‘“ (ב') אינו אלא שנוי לשון למאמר ”יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה“ (עזרא ח, כב) ”ה’ ישמור צאתך ובאך" וגו' (ח') וכל הפסוקים הקודמים לו במזמור, מעידים עדות גמורה, כי תפלת הדרך הם וכבר העירנו פעמים רבות, כי שירי המעלות נאמרו על עולי בבל.  ↩

  13. עזרא ז, ט.  ↩

  14. עיין מלאכי ג, א.ודברינו בתחלת הענין.  ↩

  15. ח, לו.  ↩

  16. ט, ח–ט.וטובה זו על כרחנו חדשה היתה, כאשר תעיד על זה מליצת עזרא “ועתה כמעט רגע היתה לנו תחנה” (ח').  ↩

  17. יש לדַיֵק מלות “וככלות אלה נגשו אלי השרים (א') ולכון את מלת ”השרים“ המודיעה פה, כי הם ראשי המדברים, אל וִידוּיָם ”ויד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה" (ב').  ↩

  18. “ואלי יאספו כל חרד בדברי א' ישראל”(ט, ד) ועליהם הוא אומר אח“כ ”בעצת ה' והחרדים במצות אלהינו" י, ג).  ↩

  19. יש לטעום את מליצת “הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן וגו'” (עזרא ט, יד),  ↩

  20. י, ב.לא רחוק הוא בעינינו, כי איש החיל הזה שכני‘ בן יחיאל הוא "שכני’ בן יחזיאל“ שהיה מן הראשונים שעלו עם עזרא (ח, ה) ואף כי ”מבני עילם“ שנוסף על שמו בפסוק י. ב. לא נזכר בפסוק ח, ה, ולא עוד, אלא שיחס זה נזכר על משפחה אחרת (ח, ז) יש לנו לדעת, כי שני מקומות, או שתי משפחות היו נקראות בשם עילם; האחת נקראה סתם (ב, ז. נחמ' ז, יב) והאחת נקראה בשם ”עילם אחר“ (לד. עזרא ב, לא) לעומת זה נאה לאחד מאנשי עזרא העולים עמו ותמימי דעות עמו, להכנס בעבי הקורה, ואמרו ”אנחנו מעלנו ונושב נשים נכריות“ לא יקשה לנו מאומה אם נתבונן בדברי רבותינו על השר החסיד הזה, ששמו אותו למופת לצדיקים שכבוד חבריהם חביב עליהם משלהם (סנהד' יא.) ”והוא לא נשא נכריות והכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם“. (רש"י) ומסורת זו תסתיע רק אם נאמר, כי שכני‘ בן יחיאל זה שכני’ בן יחזיאל הוא, שבא עמו והוא ”חסיד ועניו תלמידו של עזרא". (סנהד' שם).  ↩

  21. עזרא י, ח.ולדעתנו השתמש פה עזרא משתים מזכיותיו, שנתן לו מלך פרס בהחרמת הרכוש המפורשת לו בפרשגן הנשתון במלת “לענש נכסין” (ז, כו) ובהבדלה מקהל הגולה המפורשת במלת “לשרושי” (שם) שפירושה: “להיות נעקר משרשו, והטעם מגורש מנחלתו. וחז”ל אמרו: “מאי לשרושי? הרדפה” (ראב"ע שם) ואם נתבונן כי הרדפה היא “מנדין.. ושונין.. ומחרימין” (מ“ק, ט”ז) תכון מאד מליצת “יבדל מקהל הגולה”.  ↩

  22. נחמי' ג, לא–לב; יג–כ.  ↩

  23. עשר תקנות תקן עזרא (ב“ק פ”ב.) יתבונן נא הקורא בשבע תקנות האחרונות ונראתה לו הרוח הגנוזה בגופי הלכות אלה.  ↩

  24. שם.  ↩

  25. מגל' ב, ט) ב“ק פ”ב.  ↩

  26. ??????????????????????????????????  ↩

  27. דבר‘ לא’ י.  ↩

  28. עיין מוצא דבר “השבי והבזה וגו'”.  ↩

  29. יחזק' יא, טז ותרגום יונתן, ועיין דברינו בפרק “ימי גלות בבל”.  ↩

  30. עיין מוצא דבר “הכתב העברי והאשורי”.  ↩

  31. קדושין ל. ירוש' שקלים א, ה.  ↩

  32. נדרים לז: ועיין שם פירוש הרא“ש וערוך ע‘ עטר ב’. ופירוש מלת עטור הוא: סלוק. על הדיוק המופלג של עזרא ותלמידיו, לבלתי שנות אות אחת מדעת אדם, בספרי תורה שהעתיקו, יעיד מאמר עתיק על דבר הנקוד הנמצא בראש כמה אותיות: ”כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי: מפני מה כתבת כך? אומר אני לו: כבר נקדתי עליהן ואם אומר לי: יפה כתבת–אעביר הנקודה מעליהן“. (אדר“נ ל”ד) ובגירסה אחרת ”כשכתב עזרא התורה, עשה נקודה, אמר: אם יאמר משה למה נקדת? אשיב: הלא לא מחקתי". (פסקי תו' מנחות רל"א).  ↩

  33. “ויקראו בתורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא”(נחמי' ח, ח) את הפסוק היקר הזה הבא להודיענו דרכי למודי התורה שהנהיג עזרא, בארו לנו קדמונינו: “ושום שכל: אלו הפסוקים ויבינו: זה פסוק טעמים” (מגל‘ ג. נדר’ לז:) ואין כונת פיסוק טעמים פה, אלא על החבור הראוי, והפירוד הראוי, שבין תיבה לתיבה בלבד, ולא על סמני הטעמים, כאשר יתבאר בחלקים הבאים.  ↩

  34. “כתיב ולא קרי, קרי ולא כתיב”(שם).  ↩

  35. “אלו המסורות: חסרות ויתרות”. (הרא"ש נדר' שם) ומלא וחסר יאמר תמיד על אות וָו ועל אות יוד, אשר חסרונן ויתרונן כמעט אינו לא מעלה ולא מוריד לענין המשמע הפשוט.  ↩

  36. הסמך במלאפום ולא בחולם ופירושה מסירה, לאמר: דבר המסור “טראדיטיאן” ותבניתה תבנית מלת: פעולה פקודה גדולו וכיו"ב.  ↩

  37. סכ' ו: ועיין פירוש מלה זו (רד"ק יחזק' כ, לז).  ↩

  38. “חמסו תורה”(צפנ' ג, ד) “לא הורו אותה לשואליהם” (רש"י) “שלא הורו אותה לעם כמו שהיה הדין עליהם כמו שאמר ”יורו משפטיך וגו'“. (רד"ק) ”חמסו תורתי“ (יחזק' כב, כו) ”שחמסוה מן הצריכין ללמוד" (רש"י).  ↩

  39. חזו“מ נחשבו בפי קדמונינו לרבותיהם של אכנה”ג (אדר"נ א') וקצת הלכות נמסרו בשמם, ויש להתבונן כי מאמר רשב“ג הנאמר בטעם אכנה”ג(אבות א, א) ובטעם שירי אכנה"ג (ב') מקורו בדברי זכרי' (זכר' ה, טז עיין אבות א, יח).  ↩

  40. חגי ב, יא–יד.ועיין דברינו על עקר מעשה חגי.  ↩

  41. יבמ‘ טז. בכור’ נח. “שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא וכו'” (קדושין מג) ונראה כי גם פסקת “שקבלו מן הנביאים” (פאה ב, ו) חוזר על חזו"מ.  ↩

  42. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה.במשה הוא אומר: ומשה עלה אל האלהים ובעזרא הוא אומר: הוא עזרא עלה מבבל מה עליה האמורה כאן תורה אף עליה האמורה להלן תורה: במשה הוא אומר: ואותי צוה ה‘ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים ובעזרא הוא אומר, כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה’ ולעשות וללמד לישראל חק ומשפט" (סנהד‘ כא: ועיין תוספתא סנהדרין ד, ה. ירושלמי מגל’ א, ט.  ↩

  43. דבר' לג, י.  ↩

  44. “מבין”הוא מורה ומלמד (עיין דהי"א כה, ח) ואפשר כי מלה זאת מקובלת ובאה מימי דוד, אך גם אפשר, כי נתחדשה בבבל או בראשית ימי בית שני, ובעל ספר דברי הימים שמשמש בה שבע פעמים למאורעות של ימי בית ראשון, קרא בשם זה, למורים הקדמונים, כי בעל סדה“י היה בימי עזר' כאשר נראה עוד. אך בדה”י רוב תשמיש שם זה נוהג על הלוים מורי תורת השיר. ובעזרא ונחמ‘ נאמר שֵם זה רק על מורי התורה (עזר’ ח, טז. נחמ' ח, ג. ז. ט; י. כט. והמבינים הם המה הסופרים, כי כן נקראו שני שמות אלה כאחד, גם בימים הקדמונים “איש מבין וסופר”. (דהי"א כז, לב).  ↩

  45. עזרא ז, טז.והם לא היו מבית הלוי, כי אותם שלח עזרא בחנותו על נהר אהוא להביא לו לוים.  ↩

  46. נחמ' ח, ז. ט.  ↩

  47. על כן אמרו קדמונינו “מפורש: זה תרגום” (מגל‘ ג. גדר’ לז:).  ↩

  48. עזר' ז, י. סמיכות לשון דרישה לתורה לא מצאנו במקום אחר במקרא ותרגומה המדויק הוא “בעפֿראגונג” לאמר הדרישה שאדם שואל ודורש את הענין עצמו להודיע לו את טבעו.  ↩

  49. “דְרָש”הוא בתבנית “כְתָב” (יחזק" יג, ט) “סְפָר” (דהי"ב ב, טז) והיא תבנית שנתחדשה כמעט בימים ההם. ומלת “דרשה” היא בתבנית “צדקה” ושטת הדרש היא כמעט העתיקה בכל דרכי חקירת תושבע“פ וכלכלתה, כי כן אנו מוצאים דרך זה לשום את מליצת הכתוב ליסוד להלכה, בדורות הראשונים של חזו”מ ועזרא וראשי אכנה“ג: ”עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה“ (מגל' ז) ”עד שהאיר הקב“ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ”ך (ירוש' שם א, ה) “מאי דרוש: כי מציון תצא וגו'” (ב"ב, כא) “זה מדרש דרש יהוידע כ”ג "אשם הוא וגו' (שקל' ו, ו.) ועיין דברינו על זה לקמן.  ↩

  50. סנהד' פ"ח:  ↩

  51. ותחומי דברי תורה ודברי סופרים מובלעים הם זה בזה, והגבול שביניהם אינו קבוע.ועיין על דבר זה סנהד' שם ור“ה ל”ד. ידים ג, ב. רמב“ם ורמב”ן בספר המצות שרש שני, ומ“מ וכ”מ רמב"ם אשות א, ב,  ↩

  52. ידים ב, ג.  ↩

  53. שמ‘ יג, ח. יד. דברי’ ו, ז. כא; יא, יט.  ↩

  54. ש“א יט, כ. מל”א יט, יט. מל"ב ב, ג–ה; ד, לח. ישע' ח, טז.  ↩

  55. “התקינו שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלם. מאי דרוש, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם”, (ב"ב כא).  ↩

  56. לראיה להלכתו, כי אין מלמד תינוקות יכול למחות לעכב בידי הרבים מהושיב מלמד תנוקות אחר, הביא אחד האמוראים בידו תלמוד ערוך, כי “עזר' תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר”. (ב"ב כא) על שאלות “ודילמא אתי לאתרשולי” השיב לו האמורא “קנאת סופרים תרבה חכמה” (כ"ב) כל עין בוחנת תעיד על התקנה, כי אין כעזרא הסופר מוחזק לחושש לתקנת תלמוד תורה, ואין כמוהו איש שלו נאה ולו יאה ואפשר לעשות את הסופרים לעושי דברו, בהיות הוא אב וראש להם. וגם במליצת “קנאת סופרים תרבה חכמה”, שביפיה ובקצורה צרור וכבוש עוד פעם מליצת משלי שלמה וכיוצא בו, יכיר כל איש, כי עתיקה היא מאד וראויה לעזרא זקננו, ועל כן בשאול השואל “ודילמא אתי לאתרשולי”, לא השיב לדעתנו רב הונא דבר מדעתו, כי אם השלים את שמועת התקנה ויאמר לו: אדרבא! המעט כי לא יביא רבוי הסופרים לידי התרשלות, כי אם יביא לידי זריזות, כי זאת היתה תכלית התקנה, כי כך אמר עזרא: קנאת וכו‘. והנה התו’ ד“ה ”קנאת“ תמהו על בלי המנות תקנה זו בין עשר תקנות עזרא המניות (ב“ק פ”ב) ועל כן החליטו, כי תוספת מאוחרת היא ולדעתנו העניה אין מקום לתקנה זו כלל בין עשר התקנות ההן, כי הצד השוה שבכל עשר התקנות, כי כלן מסורות לכל נפש ולכל בית ולכל קהלה. על כן נמנו בנמין ונמסרו לכל הקהל משא”כ תקנת הושבת סופרים, כי היא לא היתה בימים ההם אלא בירושלם ומשנתיסדה לשעתה, שוב לא פסקה, על כן לא נמנתה ולא נמסרה וגם מסוגית הגמרא נראה, כי התקנה הזאת גרוסה ועומדת בפי האמוראים, כי הגמרא באה להוכיח בשני מאמרים תכופים כי גם החכם החולק אנוס הוא לבטל את דבריו במקום שיש תקנת עזרא; ובשמועה השנית כתוב “ומודה ר”ה ברי‘ דרב ירושע ברוכלין המחזירי’ בעירות דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תקן לה לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעירות וכו‘“ (ב“ב כ”ב) והשמועה הזאת מעידה על חברתה התכופה לה מלפניה, כי גרסת הגמרה נכונה וקימת היא, כי גם שם כתוב ”ומודה ר"ה במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר [מר] עזרא תקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר וכו’“. וכל הבקי היודע את דרך סדר התלמוד, יודע כי כך הוא דרכו, לסמוך את הדומה לדומה לו. ועוד יש להשיב על דברי התוספות, כי יש עוד תקנה אחת לעזרא שיהו הנשים מדברות זו עם זו וכו'” (ירוש' מגלה ד, א), ואם אנו מקבלין את המנין שבב“ק לקבוע, הלא גם תקנה ההיא חוץ למנין–וגם סמיכת התקנה לפסוק ”מאי דרוש“ כי מציון תצא וגו' (ב"ב שם) מעידה, כי תקנה זו של עזרא, כי בכל התקונים העתיקים כמו תקון הסופרים ותקון כתב האשורי לס”ת אנו מוצאים שהסמיכו את תקוניהם לכתובים, כאשר בררנו למעלה.  ↩

ימי פרס: חיזוק מושב ישראל בארצו בידי נחמיה

מאת

זאב יעבץ

[קנאת הכותים. בריתם עם האספסוף העמוני והאשדודי ועם הערבים. סנבלט החורני טוביה העמוני וגשם הערבי. חיל שמרון. קשר על ירושלם. שרפת בתי הכנסיות בכל הערים. פרצות בחומת ירושלם ושרפת שעריה. שרפת שערי חומת המקדש וקלקול קשוטיו. בזה ושבי בכל הארץ. בטול מעשי עזרא. לעג וחנופה למכשירים ביד הכותים. הסגנים שבים מאחרי עזרא ונוטים אחרי הכותים. חתון הסגנים בכותים “בעלי שבועה”. נביאי שקר שמעיה בן דליה ונועדיה הנביאה. עוז אגודת הנבדלים ואמונת לבם. אהבתם העזה לתורש. אמרותיהם הנעלות. מסע חנני עירה שושן. נחמיה אחיו בן חכליה משקה המלך. רשיון המלך לנחמ' ללכת ארצה יהודה ולהיות שם לפחה. אופית נחמ' עֻזו וטהרתו. גדודי סנבלט וחבריו בבא נחמי‘. תחלת בנין החומה. עלילות הכותים. חלוקת מלאכת הבנין בין יושבי ירושלים ובין יושבי הערים. תקוני משמר לבונים ומפני האויבים. זעף סנבלט ולעג טוביה. קשר הכותים על נחמי’ ועמו. קוצר רוח העם. תלונת יהודה בן הסנואה. דברי נחמי' לחזק את העם. מתן כלי מלחמה לבונים. תקון חיל “הנערים”. סדור קהל הבונים בסדרי צבא ערוך למלחמה. זעקת דלת העם מפני נושיהם. קנאת נחמי' ואָלָתו. מחילת הסגנים את חובותיהם ופריקת עֻלם מעל העם. נכלי סנבלט ונבלות שמעי' בן דליה. אגרות הולכות ובאות בין טוביה העמוני ובין חורי יהודה. כלות בנין החומה. חומת ירושלם משמר לכל קדשיה. תרועת ישראל ושבר רוח הכותים. הכותים מתיאשים מהתגבר על ישראל. תפארת חנכת החומה. אזהרות במשמר העיר ושעריה. תחבלות נחמי' להרבות יושבי ירושלם. בקור ספר היחש הראשון וגורלות.]


3316–3317


והכותים צוררי ישראל ראו, כי עזרא סגר מפניהם גם את בתי עמו גם את כל קדשיהם, בהוציאו את הנשים הנכריות ובשנותו את כתב התורה, ויחר אפם מאד וישמרו עברתם לעת מצוא, להנקם בעם עברתם.

ובמצרים רבו מאד המהומות. וירב ארתחשסתא לשלוח שמה את צבאותיו להכניע את שאון הגוי הגדול המתפרץ מפניו, ולא עשו תושיה. וישלח את מגביש שר צבאו הנאמן, ויכבד את ידו על מצרים בשנת שתים עשרה לארתחשסתא, ותשקוט הארץ חמש שנים. ובשנת שבע עשרה למלוך ארתחשסתא שבו המצרים לשאת ראש, וישלחו רסן מפני מלכות פרס. וילך הפרץ הלוך ורחוב, עד אשר פרקו מקץ ימים רבים את כל עֻלה מעל צואריהם.

ויראו הכותים את רפיון ידי שרי הצבאות, וכי עיני המלך מסבות לעת כזאת מנגד עזרא ועמו, בהיות לבו רק אל המתפרצים, ויחזק לבם, וישיתו ידם עם פלטי גויי הארצות עם יתר העמוני ועם האספסוף פלטי הפלשתים, אשר נשארו עוד באשדוד1, ועם הערבים השוכנים בנגב יהודה, ויוָסדו ראשי שלשת העממים האלה, סנבלט החורוני ראש הכותים וטוביה העמוני, אשר היה עבד2 בימי נעוריו, וגשם הערבי לסוד אחד, להרע ולהצר לישראל בכל מאמצי כחם. ויהי בראותם, כי ידי חיל פרס מלאות עבודה, ועיני שריהם נשואות הנגבה אל מצרים, ויבחרו להם מקרבם אנשי צבא, אשר קראו להם “חיל שמרון”3. ויהי העם הקטון והבזוי לעם ערוך מלחמה4. ויהי ברבות העזובה מאד בממלכה, וישאלו בקוסמיהם ויתגודדו על בני ישראל, וימלאו את כל הארץ חמס ושד, ויניחו את כל חמתם “במועדי אל” המה בתי הכנסת, אשר החל עזרא הסופר לבנות בארץ וישרפו אותם. ויפרצו פרצות רבות בחומת ירושלם5 ויציתו אֵשׁ בשעריה. ויבאו הזרים גם אל מקדש ה', ויחללוהו וישחיתו בקרדומות את מעשה צעצועיו, וישרפו את שעריו באש. ובערי המדינה בזזו בז וישבו שבי. וירעו לישראל רעה גדולה. ויהי המעט לישראל, כי נָבֹזו עריהם, וירושלם היתה כמעט לשמה, ואש נצתה במקדשו ויהיו גם כל הסדרים, אשר סדר עזרא, צפוים לכליון חרוץ, כי כל מגמת פני הכותים היתה לבלתי היות דבר, אשר יפריד בין ישראל וביניהם, בדעתם, כי רק אז יבא הגוי הזה אל קרבם, ושבעו מֵחֶלְבּוֹ וּמִדִשְׁנוֹ. על כן לא שקטו הכותים גם אחרי הניחם את חמתם בעם חרמם. ויכעיסו את לב העם העשוק בלעגם אשר לעגו למאמצי כחם, אשר התאמצו לכונן מעוז לתורתם ולמולדתם, לבלתי התערב בשכניהם, כי אמרו כי במעט דברי לצון ולעג, יָסֵבו את לב העם אחורנית מאחרי מוריהם הגדולים. ותוסף החרפה אשר חרף עם נבל זה את אבותינו, להכאיב את לבם מכל העמל והיגון, אשר שבעו מידם. ויהי כי נשא המשורר הקדוש מבני אסף קינה6 על התלאה הזאת ויקרא:

עַד-מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֵף צָר / יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח:

זְכָר-זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהֹוָה / וְעַם-נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ:7

קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ / זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי-נָבָל כָּל-הַיּוֹם:8

תְּשִׂימֵנוּ מָדון לִשְׁכֵנֵינוּ / וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ:9

מלבד הלעג אשר הכאיבו בו את לב כל ירא ה' ואוהב עמו בישראל, היה לכלי חפץ בידם גם החֹנף, אשר בו עשו חיל מדור דור. וידעו לגנוב בחלקת לשונם את לב החורים והסגנים, לתת ידיהם עמם ולהיות לעם אחד, כי השרים ההם נתנו יד תחת עזרא הסופר, רק מיראתם אותו. ועתה אחרי אשר סר פחדו, ידעו ראשי הכותים ועמי הארצות, כי במעט חונף ובמעט לעג יסבו את לב החורים והסגנים מאחרי תורתם ומולדתם. את התעודה הזאת יעד לו טוביה העמוני, בן העם אשר בעלים מלכו היה ראש צוררי ישראל האורבים לו לבלתי היות לו עוד שארית בארצו10, אך עמון שבתה מהיות גוי זה כמה, אולם משרש נחש יצא צפע קטן ונבזה, ושמו טוביה העמוני, אשר ידע להחליק את לשונו המלאה חמת עכשוב, ולקנות לב נכבדי בני יהודה לבא בברית עמו ועם הכותים, ולהיות לו “לבעלי שבועה”, ויקח לו אשה מבנות שכניהו בן ארח אחד משרי ישראל; ויוחנן בן העמוני הזה לקח לו אשה את בת השר משֻלם בן ברכיה11 בן מְשֵׁיזַבְאֵל12 מבני זרח בן יהודה13 אשר דודו פתחיה בן מֵשזבאל היה ראש שרי המלך ביהודה14. ויתלקטו אל הסגנים הבוגדים ואל הכותים, אנשים אשר היו לנביאי שקר, לסכל את עצת הדבקים בטהרת תורתם ומולדתם, ולרפות את ידי העם מכל דבר חָיִל. ויהי אחד מן הנבלים האלה, איש בצע מזמה ומרמה ושמו שמעיה בן דליה בן מהטבאֵל, אשר כח היה בפיו ללכוד בדבריו גם אנשי חיל אנשי מופת, ולהוליכם שולל להאמין בו רגע קטן15. ולמען הטות לב הנשים, קמה אשה נביאת שקר ושמה נועדיה16. וקרוב הדבר מאד, כי אנשי הבליעל האלה אשר התאמרו כי נביאים הם התגדלו באזני העם בעוז מצחם הנחושה, גם על עזרא הסופר איש האלהים, אשר הוא היה הראשון, אשר קמו מימי שמואל, אשר לא בשם הנבואה הורה את העם.

אולם אף כי אנשים מן הסגנים הזונים אחרי תועבות גויי הארץ, הריעו וירימו קרן, לא סרו “הנבדלים מטומאת גויי הארצות” מדרכם ימין ושמאל, ויוסיפו להתחזק בכל חקי אלהים ותורתו ככל אשר הורה להם עזרא. ויהי בהתיצב אנשי ברית הכותים לשטן להם בדבר הזה, ויחזקו איש את יד רעהו להשליך את נפשם על תורת ה' היקרה להם, וידברו רמות ונשגבות על מצות ה' ועל פקודיו היקרים להם מכל יקר ומכל הון ומכל חמדת החיים17. וישאו את מכאוביהם ואת חרפתם, אשר השביעום צורריהם באהבה וברצון; אך לא באלה הרפו צריהם מהם, כי נמצאו אנשׁי חיל בקרבם, אשר התחזקו להביא רַוְחָתָם ותשועתם מן המקום, אשר באה להם עזרתם זה כשלש עשרה שנה.

ויקם אחד מן השרים, הנחשבים על עדת הנבדלים, ושמו חנני בן חכליה. וירד הוא ואנשיו ארצה פרס, ויבא אל שושן הבירה בחדש כסלו. ויגד לאחיו השר הגדול נחמיה משקה המלך, את כל התלאה אשר מצאה את אחיו בני עמו. ונחמיה בן חכליה איש חיל ובר לבב מאין כמוהו וגדול לפני אדוניו18. וישמע נחמיה בן חכליה את הדבר הרע הזה ויתאבל ויבך ויצם, כי אהב האיש את עמו ואת ארצו מנפשו, ויפלו פניו מאד. ויהי בחדש הרביעי לבוא חנני בחדש ניסן, וייטב לב המלך ארתחשסתא וישאל את נחמיה “מדוע פניך רעים”. וימצא נחמיה את לבבו, ויגד לו את כל צרת עמו, וַיַפל תחנתו לפני אדוניו, כי ישלחהו ארצה יהודה לבנות את ירושלם עיר קברות אבותיו, ויתן לו המלך את שאלתו בעין טובה וישימהו לפחה בארץ ישראל19. ויתן בידו אגרות אל פחות “עבר הנהר” כי יעבירהו שלום עד מחוז חפצו. וישלח עמו המלך גם שרי חיל ופרשים.

ונחמיה היה איש, אשר כל דרכיו משפט, חיל ועוז. איש יודע את ערכו20 ואת ערך מעשיו הטובים21, ובכל זאת לא גדל בעיניו כבודו וכבוד בית אביו22, ורק כבוד עמו ושלומו יקר לו מכל יקר23. ובראותו דבר עָוֶל או פשע לא יכול להתאפק ויבא בריב. ויש אשר לא משל ברוחו, וירם יד על עושי הרעה, מבלי שים לב לכבודו ולגדולתו24, כי רוחו היתה טהורה ותמימה וכל דופי וסלף נלאתה לכלכל אף רגע.

והשמועה באה אל סנבלט וטוביה, כי אחד משרי ישראל בא, ובידו אגרות לכל פחות עבר הנהר, וירע הדבר בעיניהם. ונחמיה לא בא אל ארץ אבותיו, כאשר בא עזרא הסופר לפני שלש עשרה שנה בהמון רב ובכבוד ובתפארת, כי אם במתי מעט25 (3316–444) ולמען כסות דבר, נעצר בביתו בימים הראשונים לבואו. ותהי ראשית צאתו מביתו באישון לילה, אחרי כלות שלשה ימים לשבתו בירושלם, וָיָּתר את הפרצות אשר נפרצו בחומה וָיָשֹׁב. והסגנים והכהנים והעם, אשר ידעו את כבוד האיש ואת ערכו, ויספרו את צעדיו לא ידעו אנה הלך ועל מה הלך.

ויהי אחרי שובו, ויגד להם את לבבו ואת יד המלך הטובה עליו, וידבר על לבם וישיתו את ידם עמו גם העם גם הסגנים, כי גם בין הסגנים, אשר מרביתם השחיתו דרכם, היו אנשי אמת ויראי אלהים26, אשר לא נטו אחרי הכותים. וקרוב הוא כי נחלקו השרים לחצי, ורוח רעה היתה שלוחה בין אדירי העם. ויהיו בתוכם אנשים, אשר לא נטו את שכמם לאדונים הקשים, אשר התנשאו לקחת להם קרנים בימי העזובה27.

וסנבלט וטוביה וגשם שמעו כי היה לב העם אחרי נחמיה. ויתהפכו הנבלים האלה בתחבלותיהם, וישוו את פניהם כאנשים נאמנים אל בית המלך ארתחשסתא, אשר זה מעט פשעו בו, ויקראו החנפים: “מה הדבר הזה אשר אתם עושים? העל המלך אתם מורדים?”28. ונחמיה איש האמת והכבוד, אשר געלה נפשו בנבזים האלה, מלא פניהם קלון ולא שעה אליהם וישם אל המלאכה פניו לבנות את חומת ירושלם ולבצר אותה, כי ידע כי לא תהיה תקומה לבני ישראל מפני האספסוף פליטי העמים השאטים אותם מסביב, בלתי אם בהיות ירושלים משגב עז לכל קדשיהם סגור ומסוגר לעת מצא מפני כל פריץ.

ובהיות מספר הכותים ובעלי בריתם מספר האויבים האורבים למלאכה, נועץ נחמיהו, לבלתי החל את הבניה במקום אחד. וימד את מקום החומה סביב סביב, וישם את המלאכה על יושבי ירושלם ועל יושבי ערי יהודה ובנימין29. וידבר על לבם, כי יבנו כלם איש איש את מדתו בעת אחת. וישם כבוד לאלישיב הכהן הגדול, לגשת ראשונה אל המלאכה. ויבן הוא ואחיו את שער הצאן ויקדש אותו. וימהרו כל העם ויקרבו גם המה והכהנים30 והלוים31 והנתינים32, ויבנו איש את מדתו במקומו, ויש אשר התנדבו לבנות שתי מדות33. וגם אנשים מן השרים בעלי ברית הכותים בנו בחומת ירושלם34. ואחד שרי פרס הגדולים, הלא הוא פחת כל עבר הנהר, בנה גם הוא מדה אחת35 לכבוד נחמיה אשר ראה, כי גדול כבודו בעיני המלך.

ויבנו כל המתנדבים את מדותיהם בעת אחת, על כן מהרה המלאכה מאד, ולא עברו ימים מספר, והנה כל המדות בנויות אשה אשה לבדה. וימהרו וישימו הבונים את פניהם, ויסתמו את הפרצים, אשר בין מדה לרעותה, למען קשר את כל המדות הבודדות לחומה אחת עזה ובצורה, ותעל מהרה ארוכה למלאכה. ויהי עוד לא הגיעה השמועה לאזני הכותים, והנה החומה נקשרה עד חציה, ולא חסר עוד דבר, בלתי אם לסתום את הפרצים אשר בין המדות, אשר היו למוסדות חצי החומה הנשארת.

כשמוע סנבלט את הדבר הזה ויתגעש מאד, כי לא עלתה על לבו כזאת וישחק וירגז, וילעג ויכעס. וטוביה העמוני הוציא את רוחו בדברי לצון, ויאסוף סנבלט וטוביה בָלט, את ראשי האספסוף הערבים, העמונים והאשדודים לבא שנית להלחם על ירושלם. וַיִוָעצו לבלתי עלות עליה ביד רמה, כי אם להתחרש ולבא עליה בלט ולהחריד אותה פתאום. ויגֻנב הדבר אל בני ישראל הקרובים מקום העמים הקטנים האלה, וימהרו ויבאו אל נחמיה, ויגלו את אזנו ויגידו לו כל המקומות אשר יאמר האויב להשתער משם על ישראל. ויהיו אנשים אשר קצרה רוחם לשמע הקשר ולמראה המלאכה, אשר עוד רבה היא ואיש מן השרים ושמו יהודה36 בן הסנואה משנה פקיד העיר37 להם לפה; אך נחמיה בטח באלהי אבותיו. ויהי אחרי התפללו הוא וכל העם לה‘, כי יהיה להם למחסה, ויתן ביד אנשי החיל קשתות, רובים ורמחים. ויפקד אותם למשמרותיהם סביבות העיר. ויחזק את לבם בדברים מעטים ונמרצים, ליום מלחמה. ויקרא: "את ה’ הגדול והנורא זכורו והלחמו על אחיכם בניכם ובנותיהם נשיכם ובתיכם"38. ויהי כשמוע הכותים כי נחמיה ועמו מתאזרים לקראת המלחמה ביד רמה ולא במסתרים, ויסגו אחור וישובו למקומם, כאשר ינוסו הצללים מפני האור.

למן העת ההיא הבדיל נחמיה מן העם נערים גבורי כח, להיות גם עליו גם על העיר למשמר. ויהיו לצבא קטן ערוך מלחמה כתבנית “חיל שומרון”. ויהיו סרים תמיד למשמעת נחמיה פחת ישראל ולמשמעת השרים הקרובים אליו39, ויתן גם להם רמחים ומגנים, קשתות ושריונים לבד מן החרבות אשר נתן לכל הבונים. ותחס עין נחמיה על המלאכה למהר לכלותה, ויקח את חצי הנערים ויצו גם עליהם לעשות במלאכה; ויהי כל מראה בנין החומה הזה כבנין, אשר יבנו הנצורים למעוז מפני הצר הבא עליהם, כי איש איש היה “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”40. ונחמיה נצב כשר צבא ועל ידו התוקע בשופר, למען ימהר העם להתאסף אל מקום אחד למלחמה, בבא האויב פתאם. והיה מדי כלות מלאכת היום והחל המשמר וסבבו אנשים רבים את העיר ואת החומה לשמור עליה מפני הצר האורב, וגם האנשים אשר נתנו שנה לעיניהם, לא פשט איש את בגדיו, ולא פתח את חרבו מעל ירכו, למען יהיו נכונים בכל עת. אך בכל מאמצי כחם לבנות ולשמור ולהלחם על שמו בשר זרועים, וישימו רק בה' מבטחם וידעו כי רק לאשר יבנה ה' יאמר בנין, ולאשר ישמור הוא יֵאָמֵר משמר, ולא יוסיף עמו העצב, אשר יתעצב האדם והשנה אשר תדוד מעיניו באחרו שבת ובהשכימו קום, למען עמוד על המשמר41.

למראה נחמיה המלא צדק ומשפט, חזק לב העם. ובעת ההיא, אשר גם השרים גם העם עבדו שכם אחד עבודה אחת מצאו העשוקים עת מצוא לזעוק חמס באזני נחמיה מפני אחיהם השרים העושקים והרוצצים אותם. ויגשו אל נחמיה ויספרו לו במר נפשם, כי בכסף אשר לָוו למדת המלך, ואין לאל ידם לשלמו, לקחו מהם נושיהם השרים את כרמיהם ואת שדותיהם; ויהי המעט מהם הרשע הזה ויכבשו גם את בניהם ואת בנותיהם לעבדים. ויהי כשמוע נחמיהו את הדבר הזה ויתן בקולו על החורים ועל הסגנים “משא איש באחיו אתם נושים”42, ויקהל עליהם כל העם לקולו. ויוסף ויאמר להם אנחנו מתחזקים בכל עז לגאל את אחינו מיד הגוים הקטנים, והנה אתם באים וכובשים אותם לעבדים! ויחתו ויחרישו ולא מצאו את לבבם לענות דבר. ויוכח את דרכם על פניהם ויאמר: לוא גם לא ימריצם לבם לעשות את הטוב, באשר הוא טוב, הלא יש להם להכלם מפני אויבי עמם לבלתי היות קשי לבם למשל בגוים. וישם את פניו ראשונה אל אחיו, אל הנערים הנאמנים עמו, אשר גם מידם לוו העם, ויעזוב הוא ראשונה את המשא, אשר הרבה העם ללות ממנו במעט ימי שבתו בירושלם, וימהרו ויעשו גם אחיו ונעריו גן, והחורים והסגנים וכל הנושים בעם קראו פה אחד: “נשיב ומהם לא נבקש”! 43 ויקרא גם לכהנים וישביעם לעשות כדבר הזה ויואל בשבועת האָלה לעיני כל העם את האיש, אשר לא ישמע בקולו להשמיט את משה ידו ויען כל העם, אמן! ולמען תת שארית וזכרון לדבר הגדול הזה נשא כל העם תפלה ויהללו את ה'. וימהרו לעשות כדבר נחמיה, ויטשו משא כל יד אשר נשו עד העת ההיא, ולא הוסיפו עוד להתעמר באחיהם. ויפרוק נחמיה את העול, אשר החלו לשום שרים משחיתי דרכם על אחיהם האביונים, והדבר הנמרץ אשר דברו העשוקים, אשר נתנו עריצים לארץ גום, ואת רוחם לא דכאו בקרבם, נאמן לעד לעולם בישראל:

כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ44


והמלאכה נעשתה בחיל, והמדות הבודדות נקשרו יחד ותהיינה לחומה, אשר אין פרץ בה. ותשלם מלאכת הבנין בשבעה לחדש אלול45 ולא חסרה החומה, בלתי אם את דלתות השערים, אשר לא הצבו עוד. וישמע סנבלט וגשם ויחרקו שֵׁן במסתרים, ולעין כל כסו את שנאתם, ויתנכלו לשים בחלקות לנחמיה ולהמיתו, וייטיבו את פניהם ויקראו לו להוָעד עמם יחד אל בקעת אונו46 אשר לבנימן ונחמיה השיב להם כי תקפה עליו עבודתו, ולא יוכל לעזוב את מקומו. ויהי כי הפגיעו בו ארבע פעמים מבלי הפק את זממם, ויתחפש סנבלט כאוהב, אשר עד כה הסתיר בלבו את הרעה הנשקפה לידיד נפשו, אך עתה באין עוד דרך למלט מפחד את הנפש האהובה לו, גלה את אזנה, למען תדע להשמר. כי שלח סנבלט אגרת לנחמיה, כי השמועה עוברת, כי אומרים היהודים למרוד במלך פרס ולהמליך את נחמיה, על כן הם בונים את החומה, וכי נביאים העמיד נחמיה להטות את לב כל העם להקים אותו למלך, וכאיש אשר אין לפניו משא פנים, הגיד סנבלט באגרתו את כל לבו, כי גם ידידו גשם הערבי הנאמן עמו, נלוה גם הוא אל טופלי השקר, וגם הוא מוציא את הדבה הרעה הזאת, ועתה יבא נא נחמיה אל סנבלט להועץ לסכל עצת אויבי נפשו. – וישב אותו נחמיה דבר, כי כל דבריו שקר, וכי בוחן הוא את לב סנבלט, כי כל מחשבותיו הן רק להפריע את העם מבנין החומה. ומסנבלט היה הנקל הכזב אשר בדה מלבו, כי הקים נחמיה נביאים לקרוא אותו מלך, וַיַבְאֵש וַיַחפֵר לעולל את העלילה, אשר שם לנחמיהו, וישכור הוא חבר מתי און לנביאים ולנביאות, לרפות את ידי העם ולהבאיש את ריח נחמיה בעיניהם. ושמעיה בן דליה נביא השקר ידע להִתַּמֵם47 עד כי היה נחמיה מבאי ביתו. ויהי אחרי שלוח סנבלט את אגרתו, ויצו שמעיה בשֵם ה' לנחמיה אשר בא אליו, לברוח עמו יחד אל היכל הקֹדש ולהסתר שם מפני עדת סנבלט, אשר יבאו עליו בלילה להרגו. וַיַכֵּר נחמיהו בנבואה הזאת, כי לא פרי רוח אלהים היא, כי אם מחיר כסף נמאס, אשר שקל על ידו סנבלט הכותי המתהפך בתחבולותיו, לקחת נפש נחמיהו או לתת את כבודו לחרפה, אם לא תמצא ידו להמיתו, על כן פקד על שמעיה להטות לב נחמיה, אשר לא מבני אהרן הוא, כי יחיש לו מפלט אל הקדש, למען יהיה הדבר לתואנה בפיהם להבאיש ריחו בעיני העם. ויחר אף נחמיה בשמעיה בן דליה ויקרא “האיש כמוני יברח? ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי?” ויבז למן היום ההוא את הנביא השָכור. ונכלי הכותים לא חדלו ויראו כי סנבלט וגשם נבאשו בנחמיה ויאמרו לרומם בעיניו את טוביה העמוני, וירבו להלל את הבליעל הזה אליו. וטוביה כאיש טוב ויקר שלח מכתבים לנחמיה להזהיר אותו כאוהב נאמן מרעתו. אך עיני נחמיה לא כהו ועפעפיו בחנו את ישרת לב העמוני ובעלי בריתו חורי יהודה, אשר ביניהם ובינו היו אגרות הולכות ובאות להודיע לו בנבלותם את כל מוצאי נחמיה ואת כל מבואיו.

עוד הכותים ובעלי בריתם עושים כה וכה חורשים רעה והולכים רכיל להצמיד מרמה ולשלח מדנים, והנה נחמיה בן חכליה גבור החיל בצע מעשה עוז והדר אשר במשפט יחשב על הגדולות, אשר נעשו מעולם בישראל ובאדם, כי במתי מספר בחמשים ושנים יום ובתוך אויבים לאלפים ולרבבות העוטרים אותו והאורבים לו מסביב, בנה חומה גדולה וגבוהה עזה ובצורה סביבות ירושלם ויצב את דלתיה. המלאכה הגדולה הזאת אם גם יערכוה רק לפי רבות הטרח, היגיעה ועצבון הידים, גבורה גדולה מאד מאד, אשר אף כי אין דמים בה, לא נופלה היא מכל הגדולות, אשר עשו גבורי מלחמה מדור דור, אשר נוראות יאמר להן.

גדול ורב מערך מאמצי כח זרוע בשר, אשר נראו בבנין החומה, הוא ערך המשגב, אשר כונן נחמיה לרוח עמו ולכל קדשיה ומחמדיה בבצרו את ירושלם למרכז לישראל מפני הצרים הזרים, אשר רוח העם הזה זרה לרוחם. על כן חֻבלה מאד רוח הגוים הקטנים צוררי ישראל, בראותם כי כלתה מלאכת החומה לכל דבריה. וינבא להם לבם, כי מבית לחומה הבצורה הזאת, אשר לא תמצא עוד ידם להבקיעה אליהם, תחזק רוח עם עברתם והיתה לרוח עומדת ומעמדת לעולמי עד את הגוי אשר לו היתה לנשמת חיים. והם אשר כל מזמתם היתה לבצור את רוח הגוי הזה, יעבור עוד דור ועוד דור, ונבלו והיו כלא היו.

את הכותים צרי יהודה ובנימן, תפגע עוד עין הקורא לא אחת ולא שתים בדברי תולדות ישראל. עוד תראה עינו אותם בהחליקם לשון ובהרעימם פנים, בחננם את קולם ובהתנכרם כצרי צוררים, בהתרפסם כזוחלי עפר ובדרכם עוז כאדונים קשים, אך להלחם על ישראל, לא ערבו עוד את לבם ימים רבים. וגם לא שָׁוָה להם עוד, כי הרוח אשר אמרו לדכא, היתה מסוגרת מפניהם בירושלם, אשר היתה לה למבצר ולמרום עוז, ולמה להם לכלות את כחם לריק.

בחמשה ועשרים יום לחדש אלול, הצבו דלתות שערי החומה בעצים, אשר נתן אסף שומר הפרדס אשר למלך במצות ארתחשסתא אדוניו, לבד מן העצים, אשר נתן בפקודת המלך לקָרות את שערי הבירה, למקדש, אשר נשרפו באש.

ולמען האר את עיני העם, כי בנין החומה יחשב לתשועה גדולה, אסף נחמיה את הלוים המשוררים ירושלמה לעשות “חנכה ושמחה”48, ויטהרו הכהנים והלוים והעם. ולמען הסב את לב השרים מאחרי הכותים, ולהטותו אל עמם ואל קדשיהם לאהבה אותם, נתן להם כבוד, ויעלם על החומה, ויחצם לשתי אגֻדות ויתן לפני כל אחת את מחצית הכהנים תוקעי החצוצרות, ואת מחצית הלוים המשוררים והמנגנים בכל כלי שיר, וישם את עזרא הכהן הסופר לפני האחת, והוא התיצב בראש השנית. ומלחם התודה אשר הכינו לעלות ביום ההוא שמו ביד אחד חלת לחם, אשר ישא לפני האגודה האחת, ועוד חלת לחם נתנה ביד איש, אשר ישא לפני האגודה השנית. הכהנים הריעו בחצוצרות, והלוים פצחו רנה, וכלי השיר נתנו קולם והאגֻדות נתקו ממקומן. אגודת עזרא, מתנהלת על קיר החומה לאטה, בהמון חוגג ובהדרת קדש אל הימין, ואגודת נחמיה אל השמאל. ותפגענה שתי האגדות בהר הבית ותבאנה שתיהן, הכהנים והלוים והסגנים וכל העם אל בית ה', ויעלו עולות וזבחים וישמח כל העם מאד. ונחמיה, אשר עיניו היו רק להטות את לב כל הקהל מקצה לאהבה את עמם, עשה שמחה גם לנשים וילדים, למען יהיה להם היום ההוא לזכרון. ויעשו את יום השביעי לחדש אלול ליום טוב לשמוח בו מדי שנה בשנה לזכר בנין החומה, כי בו כלתה מלאכת בנין הקירות, אף כי הדלתות טרם הֻצבו והחנכה היתה בחמשה ועשרים בו49.

ובכל הכבוד, אשר כבד נחמיה את הסגנים בחנכת חומת ירושלם, לא האמין באיש מהם להפקיד בידו את משמרת העיר, בלתי את בחנני אחיו, אשר הוא היה ראש מסבי הרוָחה בהמריצו את אחיו לבא ירושלמה, ובחנניה שר הבירה אשר במקדש, איש ירא את ה' מאד ואיש אמת50 ויצו לבלתי פתוח שערי החומה בלתי אם אחרי צאת השמש ורק לעיני שני השרים האלה, וגם לפנות ערב יבאו שניהם וראו בהסגר השערים, כי לבו הגה עוד אימה מפני הסגנים, אשר רבים מהם בעלי שבועה היו לכותים. ויפקד על חנני וחנניה, להעמיד משמרות מתוך יושבי העיר בלילה “איש במשמרו ואיש נגד ביתו”. ולבלתי היות העיר הזאת, אוצר חמדת רוח ישראל בידי הסגנים לבדם, השכיל נחמיה להסיע אנשים מבני העם יושבי הערים מסביב, ולהושיבם בירושלם. ובעיר אשר מבית לחומה, היה עוד די מקום לבנות בתים רבים ולשבת שם, כי “העיר רחבת ידים וגדולה והעם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”51. ולמען דעת את מפקד העם לסדרי משפחותיו, שם לב אל “ספר היחש העולים בראשונה”52 וַיַפֵּל גורלות, וַיָבֵא אחד מן העשרה בירושלם, ותשב בעיר הקדש גם העשירית מן העם התמים, אשר לא דבקו בשרים הקטנים, אשר בראשי הגוים ולא היה עוד העם וקדשיו, למשחק בעיני סגנים נמהרי לב.

  1. נחמי‘ ד, א. משם עולה, כי האשדודים היו בעלי ברית לכותים; ועוד שתי פעמים נזכרה אשדוד בנחמ’ (יג, כג–כד). ונראה, כי בעת ההיא כמעט נשכח שֵׁם “פלשתים” מפני שֵם “אשדודים”.  ↩

  2. נחמ' ב, יט.  ↩

  3. ג, לד.  ↩

  4. ד, ב.  ↩

  5. “שיר ירושלם… שסתרוהו עובדי כוכבים”.. (מנ"ת ו.) ועיין שם וראית, כי סתירה זו היתה לפני בוא נחמיה, והוא תקן אותה.  ↩

  6. עיין על כל דברינו אלה: “מוצא דבר ”השבי והבזה לפני בא נחמי'".  ↩

  7. “בגוי נבל: אלו המינים”(ספר‘ דבר’ ש"כ) “אלו הצדוקים” (יבמ' סג:) אך באמת גם המינים בימי רבותינו, גם הצדוקים לא היו לגוי בפני עצמם. ואין ספק, כי יש להכריע בין הגירסות הסותרות זו לזו, באמרנו “אלו הכותים” כי רק הם היו גוי מיוחד בפני עצמו ובזיון הכותים בעיני אבותינו היה גדול משנאתם אותם וגם בן סירא אמר על הכותים למחלקותם ועל האשדודים הנלוים עליהם:
    שני גוים שנאה נפשי ושלשה לא בגוים יתחשבו
    יושבי הר שומרון ועם פלשת ועם סכל בשכם (בן סירא ג, כה–כה).
    ובאמת היה עם הכותים עם נבל, כי עשיריהם וגדוליהם היו חנפים ובוגדים מתרפסים לפני מי שתקיף מהם ודורכים ברגל גאוה על כל חלש מהם, כאשר יספר יוסיפוס, וקטניהם היו למופת בערמומיתם ובשפלותם לכל מחזיר על הפתחים (ויקר‘ רבה ה’ מדרש תהלים יט).  ↩

  8. תהלים עד, י. יח. כב.  ↩

  9. פ, ז.  ↩

  10. ירמ' מא, יד–טו. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  11. נחמי' ו, יח.  ↩

  12. ג, ד.ושֵם זה נשנה אך בלא יחס משזבאל (ל').  ↩

  13. יא, כד.  ↩

  14. שם.  ↩

  15. ו, י–יב.  ↩

  16. יד.  ↩

  17. כבר אמרנו, כי “תמניא אפי” (תהלים קיט) נאמרו בפי אבות הפרושים בזמן ההוא. ועוד נפרש אי“ה את דברינו במוצא דבר ”בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים". עיין שם ומצאת את ציור המאורע גלוף בכל פתוחיו.  ↩

  18. “ולא הייתי רע לפניו”(נחמי' ב, יא).  ↩

  19. ה, יד.  ↩

  20. ו, יא.  ↩

  21. ה, יט; יג, לא.  ↩

  22. א, ו.  ↩

  23. ג, לו; ה, ט.  ↩

  24. ו; יג, יא. יז. כה.  ↩

  25. ב, יב.ולפי הנראה פטר נחמי' בטרם בואו לירושלם את שרי החיל והפרשים, אשר נתן המלך לשמרו  ↩

  26. ז, ב.  ↩

  27. זאת יש לשמוע מפסוק “ואדיריהם לא הביאו צוארם בעבודת אדוניהם” (ג, ה).  ↩

  28. מסורת היתה בידי הכותים מאבותיהם לקרא לבנין ירושלם וחומתה: מרד (עזר' ד, טו).  ↩

  29. הלא הם אנשי תקוע (נחמי' ג, ה) גבעון והמצפה (ו') זנוח (י"ג) בית הכרם (י"ד) בית צור (ט"ז) קעילה (יז)  ↩

  30. ג, א, כב.  ↩

  31. יז.  ↩

  32. כו.  ↩

  33. יא, יט. כ, כא. כד. כז. ל.  ↩

  34. עיין ג', ד. ועיין עוד ו, יח.  ↩

  35. “לכסא פחת עבר הנהר”. (ג‘ ז’) פירושו לדעתנו, כי מלטיה… וידון שניהם או אחד מהם, בנו במצות פחת עבר הנהר ובכספו מדה אחת לשם כסאו, לאמר לזכרון לכסאו.  ↩

  36. ד. ד.  ↩

  37. יא, ט.  ↩

  38. ד, ח.  ↩

  39. חמש פעמים אנו מוצאים את זכרון “נערים” ומכלן נראה, כי היו מזוינים (ד, י) וזריזים (י"ז) ושוטרי העיר ובעלי אגרוף לעת הצורך (י"ג, יט) מקצתם סרו למשמעת פקידים מקרב החורים הסגנים והעם (ד, טז) ומקצתם היו עם נחמיהו ויהיו נאמנים לו (ה, י) ובמזמור קכ“ז, שאין ספק בידנו שנאמר בימי הבנין החומה בימי נחמי' ושמירתה בכל ימי הבנותה, כאשר יתבאר בסמוך–יחשבו ”בני הנעורים“ האלה ”נחלת ה‘“ (תהל' קכז, ג) ”כחצים ביד גבור“ (ד') וכי הם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער (ה') ואחרי אשר ישראל ”מלא את אשפתו מהם" לא יוסיף עוד להנגף לפני האספסוף, כאשר נגפו לפני בא נחמי’.  ↩

  40. נחמי' ד, יא.  ↩

  41. תהל‘ קכז א–ב והפסוקים האלה מביעים כמעט את מליצת נחמי’: “את ה‘ הגדול והנורא זכורו והלחמו וגו’” (נחמי' ד, ח) “אלהינו ילחם לנו” (י"ד) אך משמר “הנערים” אשר כונן נחמ‘ היה בעיני המשורר כעזר מאת ה’ (ג–ה) כאשר הערונו זה מעט.  ↩

  42. ה, ז.  ↩

  43. יב.  ↩

  44. ה.  ↩

  45. עיין מגלת תענית ו'.  ↩

  46. ו, ב.ובמדרש נמנה מקום זה בתוך מושבות רשעי גוים שונאי ישראל (ויקר‘ רבה כ“ג, שה”ש רב’ ב, א. איכה רב' א, יז) אך טעות נפלה שם, כי צ“ל ”אונו ללוד ולא לוד לאונו", כי לוד היתה מעולם עיר ואם בישראל ואונו היתה צרתה. ומפסוק שבנחמי' יש להוציא, כי בימים הקדמונים ההם כבר נאחזו שם השונאים, אך כי ישבו בה גם שבי הגולה (נחמי' יא, לה).  ↩

  47. מתוך מעשי צבוע זה, יש בידנו להכיר את דרכיו, ולפי זה קלע הראב“ע אל השערה בפשט המליצה הסתומה: ”והוא עצור“ (ו, י) בפרשו לאמר ”והוא עצור. לפני הבורא לעבדו כעוצר עצמו מהנאה והעצור בתענית כדואג האדומי שהי' נעצר“ (ראב"ע) ועיין דברינו (ח"א 108) על מליצת ”נעצר".  ↩

  48. נחמי‘ יב, כז–מב. פסוקים אלה הם הרחבת דברים לנחמ’ ז, א.  ↩

  49. עיין מגלת תענית ו.וקרוב כי תקון יום זכרון זה היה הקודם לכל ימי מגלת תענית ולפי זה היתה ראשית תקנת ימי הזכרון שנהגו הפרושים לעשות זכר לכל ישועה בימי נחמי'.  ↩

  50. מליצת “הוא כאיש אמת” (נחמי' ז, ב) אינה אלא למעט את שאר הסגנים שכלם היו בחזקת חשד בעיניו.  ↩

  51. נחמי' ז, ד.  ↩

  52. ה.ויכַוֵן הקורא את פרשת נחמי' ז, י–עג, ופרשת עזרא ב, א–ע, כי שתיהן אחת הן.  ↩

ימי פרס: ראשית ימי כנסת הגדולה

מאת

זאב יעבץ

[ראש השנה הראשון אחרי כלות בנין החומה. עזרא קורא בתורה לפני הקהל. התרגשות העם. קריאת התורה בימי חג הסכות. מקרא צום ועצרה בעשרים וארבעה לחדש תשרי. קריאת התורה. ודוי הקהל. תפלת הלוים הרוממה. “אמָנה” באָלה ושבועה, על משמרת המקדש. טהרת החתון, קדושת השבת והשביעית. שמונים וחמשה איש החתומים מתחברים לסוד אנשי כנסת הגדולה. נדוי הכותים וקבלת הפרישות. “עם הארץ” שֵׁם גְנָי. סתום החזון וחתום כתבי הקדש. בעלי האסֻפות והאסופה. חבור ספר דברי הימים. עזרא ונחמי‘. חלוקת המקרא לתורה, נביאים וכתובים. קדוש ספרי שלמה וערך ספר קהלת. קדוש מגלת אסתר. קדושת המקרא וערכו. מאסורת תורה שבעל פה אל תורה שבכתב. טבע כתבי הקדש וטבע ספרי חול. יסוד “האשכולות”. שלום ושובע בארץ. תגבורת הרוח והמוסר. חסדי נחמי’ ונקיון כפיו. עשרו וכבוד ביתו. בנין הבתים בירושלם. החרושת והמסחר שבתוכה. יושביה למחלוקותם ולמקומותם. השרים והפקידים. שרי הפלך וחצי הפלך. קרבן העצים ותקון מעמדות. ראש המעמד ועיר המעמד. הבכורים וסדרי הקרבתם. עבודה שבמקדש ועבודה שבלב. תקון תפלות כנגד תמידים ומוספים. צבור וחבר-עיר. בתי כנסת שבכרכים ועשרה בטלנים. בית הכנסת ובית הספר. תכונת בית הכנסת קדשיו וסדריו. מתנות כהונה ולויה וסדר חלוקתן. מסע נחמי' לשושן. אוהבי הכותים נושאים ראש. מעללי טוביה העמוני ורפיון אלישיב הכהן. חתון בית אלישיב בסנבלט. קלקול סדרי נחמי‘. חלול שבת וגזל מתנות הלוים. נשואי נשים נכריות ולעז אשדודי. תשובת נחמי’ וקנאתו כאש. גרוש טוביה העמוני בחוזק יד. חזוק מעמד הלוים וריב בסגנים. בטול קנס עזרא. מנוי פקידים על בית האוצר. גזרות על מחללי שבת. גרוש הנשים הנכריות. גרוש בן בית אלישיב המתחתן בסנבלט. גדולת מעשה נחמי‘. מות נחמי’. יום מות עזרא יום צום.]


3317–3336


וגם החומה וגם העיר לא היו עצם תכלית מעשה נחמיה, כי נחשבו רק למכשירים ולמשמרת לחפץ אחר נעלה מאד; לחפץ אשר היה לרוח חיים באף עזרא הסופר, אשר עלה מבבל ללמד חקי האלהים לכל העם מקצה. עזרא החל את מעשהו לחדש ברוחו את פני עמו ולקדשו לממלכת כהנים, בהבדילו אותם מעמי התועבות, אשר מסביב. אך יד התגרה אשר התגרו הכותים בישראל והמוקשים אשר שתו להם, כבדה עליו להנזר מספר שנים עד אשר תמצא ידו לשוב ללמד ולהורות באין פחד אויב. ויבא נחמיה מארץ פרס ויכונן מבטח עוז בבנותו את חומת ירושלם. ביום חנכת החומה שב עזרא להראות, אחרי הנזרו ימים רבים. אולם ביום ההוא נראה רק בכבודו, למען שַׁוֹת הוד והדר על החנכה, אך מקץ חמשה ימים באחד לחדש השביעי ביום התרועה, שב עזרא הסופר לפעלו ולעבודת קדשו.

למן היום אשר עלו בני ישראל מבבל ויעלו בידם שמות החדשים1 אשר קראו להם הכשדים; שמו את יום התרועה לראש השנה2, ויהי היום המקודש הזה ליום ראשון לכל תקנה רבה בישראל. ביום ההוא יום מלאת שתים ושמונים שנה, למן היום אשר חנך זרבבל בן שאלתיאל הפחה, ויהושע בן יהוצדק הכהן את המזבח, וישיבו למקומה את עבודת בית המקדש, אשר שבתה זה כחמשים שנה; בעצם היום ההוא (3317–443), החל עזרא הספר לחדש את כבוד תורת ה' אלהי ישראל ולכונן לה בית בקירות לב העם לדור דורים. כי בעת אשר העלו הכהנים את עולת היום, בחצרות בית ה' פנימה, נאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב, אשר לפני שער המים כאור הבקר, ומגדל עץ בנוי היה מאתמול בתוך הרחוב, ועזרא הסופר בא וספר תורת אלהים בידו ויעל בהדרת קדש על המגדל ושלשה עשר איש מראשי הסופרים ומנכבדיהם התיצבו על ימינו ועל שמאלו. ויהי בפתוח עזרא את ספר התורה לעיני העם, ויקם כל הקהל ויעמד על רגליו בחרדת כבוד ויברך עזרא ה' בקול גדול ויען כל העם אמן! ויקדו וישתחוו אפים ארצה. אז החל עזרא הסופר לקרא את דברי התורה, באזני האנשים והנשים הנקהלים, אשר הקשיבו לכל הגה, והמבינים הם ראשי הסופרים מתרגמים את הדברים באזני דלת העם בשפת ארמית, אשר אותה היו מדברים, ויקרא עזרא את התורה מן הבקר ועד הצהרים ויתרגש לב העם מאד מאד לשֵמע דבר ה', כי ראו כי לא מלאו עד כה אחרי התורה וישאו את קולם ויבכו. וַיָסָב עזרא ונחמיה והלוים בתוך הקהל וידברו על לב העם דברים טובים ונחומים ויזהירו אותם לבלתי חלל את יום התרועה מקרא קדש בְּאֵבֶל. ונחמיה חזק את הקהל ללכת איש לביתו לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה ולשום מעֻזם את חדות ה'.

ממחרת היום ההוא, נועדו ראשי הכהנים והלוים וראשי האבות, אל בית עזרא להשכיל אל דברי התורה, ויקרא עזרא לפניהם את דבר הסֻכה ואת מעשיה. ויהי כאשר קרבו ימי החג ויעשו כל הקהל סכות. ולא היה עוד כחג הזה מימי יהושע בן נון, אשר ישמור כל העם מקצהו ועד קצהו, את חקת התורה לעשותה. ויבדל גם החג הזה מן החג אשר חגגו העולים הראשונים זה שתים ושמונים שנה, כי מלבד הכהנים אשר העלו בבית ה' “עולת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו”, כאשר עשו גם בימי זרבבל3, קראו הסופרים בכל מועדי אֵל בחג הזה “בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון”4. והרוח הזאת, אשר שפך עזרא על בני ישראל, החלה לשום את התורה ראשונה, ואת עבודת המקדש אחריה5.

אולם בכל היות עזרא הסופר איש נעלה ומרומם עד מאד ידע, כי לא תמצא יד איש אחד ודור אחד לבצע את הדבר הגדול אשר החל וַיִוָעַץ הוא ונחמיה לכנוס את ראשי העם ונכבדיו לכנסת גדולה, אשר תפוצת דברי התורה ומשמרת המצוה ביד העם, תהיינה כל תעודתה, וַיוֹעֶד עזרא ונחמיה את יום השלישי אחרי החג, את יום העשרים וארבעה לחדש תשרי ליום צום ועצרה, להבדיל את הקהל כלו מטמאות גויי הארץ, ולעשות את כל העם לנבדלים. ויאספו כל בני ישראל ביום ההוא אל בית ה‘6 בצום ובשקים ובאדמה על ראשם. ויהי בבקר ויקראו בספר התורה עד כלות רביעית היום, ורביעית היום התוַדוּ כל העם על עונותיהם ועל עונות אבותיהם. והלוים עלו על מעלות העזרה, אשר שם ישירו את שירי קדשם, ויתפללו בקול גדול אל ה’ תפלה רוממה7 וישוו בה את כבוד ה‘, אשר לו השמים ושמי השמים, הארץ וכל צבאה, ואשר בחר באברהם להקים מזרעו לו לעם, וישוו עוד את כל העתים, אשר עברו על העם הזה, ואת חסדי ה’, אשר הפליא להם ואת כל חטאותיהם, אשר חטאו לו. ויעבירו בחזון את כל המוצאות אותם, עד בואם אל הקורות האחרונות, אשר קרו אותם. וכל התפלה היקרה הזאת היתה רק כפֵתח-דבר אל הברית, אשר שמו אותה לפני גדולי העם לכרות אותה לפני ה' ולהיות לכנסת גדולה. ויכלו הלוים את דבריהם לאמר: “ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה”8. ודברי האמנה היו דברי ברית אלה ושבועה, אשר החתומים עליה קבלו על נפשם ועל נשיהם וזרעם להחזיק עליהם ללכת בתורת ה‘, ולשמור ולעשות את כל מצותיו ומשפטיו וחֻקיו, לשמור גם את מקדש ה’ בכבודו, לתת שלישית השקל לגלגלת לשנה לזבח ומנחה ונסך, ולהביא את בכורי פרי ארצם ואת בְכוֹרי בהמתם, את ראשית עריסותם ואת תרומתם ואת מעשרותיהם לכהנים וללוים, ככתוב בתורת משה, ולכלכל גם את קרבן העצים במועדו9, למען תכון עבודת הכהנים בבית ה' המרכז האחד לכל קדשי ישראל ולשמור גם את טהרת הבית, לבלתי התחתן בעמי הארץ ולקדש את השבת, לבלתי עשות בו כל מלאכה, ככתוב בתורה ולבלתי קנות בו כל קנין, ולבלתי מכור כל ממכר10, לשמור את שבת הארץ ולשמוט את מַשֵׁה ידם לשמור בשנה השביעית ההיא שנת השמיטה11. ויבאו על החתום על האמנה הזאת, נחמיה בן חכליה וזקני שרי הכהנים והלוים ראשי המשמרות12 וראשי האבות לבית ישראל13. ויהי מספר החתומים14 ארבעה ושמונים איש, לבד מעזרא15. אך בהחל שיר הלוים ביום ההוא צוה עזרא הסופר, וַיִבָּדֵל קהל העם מטומאת גויי הארץ ברגש ובחזקת היד בבית ה', והכהנים תוקעים בשופרות והלוים מזמרים ומנגנים בכל כלי שיר בקול גדול מאד לאות ולזכרון, כי אין להם חלק בישראל ברוחו ובתורתו וירב ביום ההוא מספר הנבדלים, ויהיו לכת רבה ועצומה, כיא כת הפרושים הגדולה והנכבדה והעומדת באמונתה עד היום הזה. ולהאנשים אשר דבקו בשרירות לבם בכותים ובעמי הארץ ולא נבדלו מהם, קראו למן היום ההוא “עמי הארץ” וליחיד “עם הארץ” לאמר, איש הדבק בטומאת העממים הקטנים והנבזים שכני יהודה וצורריה אשר להם קראו בני ישראל עמי הארצות.

ויהי היום ההוא, יום הארבעה ועשרים לחדש תשרי, אשר בו נכרתה האמנה, יום גדול מאד בתולדות ישראל, כי בו היו הנבדלים והמעטים לכת גדולה ועצומה, אשר מעט מעט היו לה כמעט כל העם לחברים; אנשי הכנסת הגדולה, הם גדוד המאסף הנוסע לאחרונה לחבל הנביאים, אשר משה איש האלהים היה הראשון ומלאכי האחרון להם, נוסדו ביום הגדול והנכבד ההוא.

וככל אשר היו אנשים, אשר באו מבבל היוסדים הראשונים לעדת הנבדלים16 הם אֲבוֹת כת הפרושים, והאיש הגדול והנעלה, אשר שם שארית לתורה, היה עזרא הכהן הסופר, אשר עלה מבבל, כן היה גם לסוד אנשי כנסת הגדולה בירושלם עיר הקדש, סוד כזה, אשר נוסד בבבל, לאות ולמופת הלא הוא "סוד עם ה‘17, אשר יסד יחזקאל הנביא וזקני ישראל בארץ גלותם, על כן היה “כתב בית ישראל”18 ראשית משא נפש זקני סוד העם, גם ראשית העבודה לאנשי כנסת הגדולה, לחבר יחד את ספר התורה ואת ספרי הנביאים ואת כל דברי אנשי הקדש, אשר דברו בנוח עליהם רוח ה’ לאסֻפה אחת ולחתום את החזון הזה לקדש קדשים, אשר עליו אין להוסיף עוד אף מלה אחת, ולשום אותוֹ למקרא לכל העם, ואשר על כן קראו לאסֻפת כל כתבי הקדש הזאת “מקרא”19. ויקרא לאנשי כנסת הגדולה “בעלי אספות” על שֵׁם האסֻפה, אשר אספו כתבי הקדש20.

אולם בטרם נגשו בעלי האסֻפות למלאכת הקדש, שָׂם עזרא ועדתו את פניו להוציא תוצאות מדברי הסופרים, אשר כתבו את פרשת כל העתים העוברות על ישראל ולעלותן על ספר, אשר קראו לו ספר דברי הימים, אשר יהיה ביד כל העם, מלבד ספר המלכים, אשר דבריו מעטים על דברי ימי ממלכת יהודה. וַיַקְדֵם את תולדות גויי הקדמונים, ואת מגלות היחש העתיקות מאד לתולדות בני ישראל, אשר החל לכתוב מיום עלות דוד על כסאו, ולא נשא הסופר החסיד הזה את פני מלכי בית דוד, אשר אהב ויכבד מאד, ולא כסה גם על חטאותיהם21. ויהי הספר הזה לאוצר לכל חוקרי דברי הימים לבית יהודה עד היום. והספרים אשר מתוכם הוציא עזרא הסופר את דברי המלכים מימי שלמה והלאה, אלה הם: ספר דברי נתן הנביא, ספר נבואת אחיה השילוני, ספר חזות יעדו החוזה22 אשר קראו לו גם דברי עדו23 או מדרש הנביא עדו24, ספר דברי שמעיה הנביא25, ספר המלכים ליהודה וישראל26, דברי יהוא בן חנני27, מדרש ספר המלכים28, דברי עזיהו לישעיהו בן אמוץ הנביא29 ודברי חוזי30 ואת מכתב כרש, אשר שם לאחרית ספר דברי הימים לבית יהודה בארצה ובגלותה, שם גם לראשית ספר אחר, אשר בו כתב את דבר שוב הגולה עד כלות בית ה' ואת דבר בוא עזרא, עד הבדילו את העם מנשי הנכר. ונחמיה בן חכליה, הוסיף על הספר הזה, את כל פרשת מעשיו, אשר עשה הוא בישראל31 גם דברי השטנה, אשר כתבו צרי יהודה ובנימן לכמביז, גם האגרת, אשר כתב תתני ושתר בוזני לדריוש, ואת הדכרונה אשר כתב כרש ואת פקודת דריוש לבנות את בית ה', ואת פרשגן הנשתון, אשר נתן ארתחשסתא ביד עזרא, נאספו אל ספר עזרא ונחמיה ככתבם וכלשונם בשפת ארם. גם ספרי יחש העולים עם זרבבל, ויחש היושבים הראשונים בירושלם32 נאספו שמה.

ויחלקו בעלי האספות את כל כתבי הקדש לשלש מחלקות; המחלקת הראשונה, היא חמשת חמשי תורת משה, אשר קראו לחֹמֶשׁ השלישי תורת הכהנים33 לחֹמש הרביעי, חמש הפקודים34, יען כי ראשית דבריו, המה פקודי בני ישראל במדבר סיני ולחֹמש החמשי קראו, משנה התורה35, יען כי בחמש האחרון הואיל משה לבאר את התורה ולשנות רבים מן הדברים, אשר הורה אותם בארבעת הספרים הראשונים. ויען כי רבים חשבו את התורה לבעלת שבעה חלקים ואת דברי משה, אשר ידבר מדי נסוע הארון ומדי נוחו36 שמו לחלק אחד ואת הדברים, אשר לפניו בחמש הפקודים לחלק אחד ואת הדברים אשר לאחריו לחלק אחד, על כן עשו לפרשה קטנה הזאת “סִמָנִיוֹת” מזה ומזה נון הפוכה מלפניה ונון הפוכה מאחריה37. ותקדש תורת משה מכל ספרי הקדש בישראל. ותהי היא לבדה צור המעוז, אשר כל דעת אלהי ישראל, וכל משמרת משפטיו וחקותיו נכונו עליו, ויחשב הוא לבדו כבנין עד עדי38 ויעל ויגדל ספר תורת משה הרבה מאד על ספרי הנביאים בישראל, כי אם יִטַב בעיני ה' וקמו עוד נביאים בעמו, אך התורה אחת היא לנו ועל חקיה ומשפטיה אין להוסיף עוד כל ימי עולם39

והמחלקת השנית היא מחלקות ספרים, אשר כתבו הנביאים אשר לא חדשו עוד מלבם דבר חק ומשפט. ויהי הראשון לכל הספרים האלה, ספר יהושע בן נון משרת משה, אשר מעולם נחשב למשנה לתורת ה'40, ואחריו ספר שופטים, אשר כתב שמואל הרמתי על דברי ימי השופטים וישימו אחרי כן את הספר, אשר ראשיתו לשמואל הוא ותוכו ואחריתו לגד החוזה ונתן הנביא41, ואשר כל דברי ימי עלי הכהן, שמואל הנביא ושאול ודוד מלכי ישראל כתובים בו. ויתנו את הספר הזה, אשר יקראו לו כיום “שמואל”, את ספר המלכים, אשר כתב ירמיהו הנביא ואשר הועלו בו כל דברי המלכים ליהודה ולישראל למיום מות דוד עד גלות צדקיהו בבלה. אל הספר הזה סמכו בעלי האספות את ספר “דברי ירמיהו” אשר חזה הנביא על עמו42. על הספרים האלה, אשר מצאו בעלי האספות כתובים וערוכים43 הוסיפו המה את ספר יחזקאל, אשר היה באחרית ימי ירמיהו ודומה לו בענין נבואותיו הראשונות44. ויאספו את נבואותיו אשר כתב45 ואשר נפוצו הנה והנה, ויעלו אותן על ספר אחד ואת חזיונותיו אשר לאחרית הימים שמו באחרונה. ויסמכו אל הספר הזה את “חזון ישעיהו” אשר העלו סוד אנשי חזקיהו על ספר46 ואת ספרי הנביאים, אשר נבואותיהם לא היו רבות במספרן, העלו אל ספר אחד, אשר קראו לו על שֵׁם מִנְיָנָם “שנים עשר”47.

ושמונת הספרים האלה הלא המה ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, ירמיהו, יחזקאל ישעיהו וספר “שנים עזר” היו למחלקת השנית בכתבי הקדש, כי סופריהם היו הנביאים ודבריהם דברי הגוי כלו, ואשר לא יגרע ערכם לעולמים48.

והמחלקת השלישית היא מחלקת הספרים, אשר כתבו הנביאים על ענין בודד ונבדל, או אשר כתבו אנשי אלהים מלאי דעת קדושים, אשר רוח הנבואה לא נחה עליהם, להורות בישראל חכמה, מוסר, דעת ויראת ה', אמרות טהורות, אשר דבר אין להן עם הימים הבאים או עם הגוי, באשר הוא גוי, ואשר כל דבריהן אינן בלתי אם אל הנפש היחידה לבדה להכשירה, לטהרה ולרוממה ועל הספרים האלה נוספו גם ספרי דברי הימים, אשר כתבו אנשי הקדש, אשר לא נביאים המה.

ויקראו לספרי המחלקת השלישית כתובים49, או כתבי הקדש50, או דברי קדושה51 לאמר, כי קדושה לבדה יש בהם, אך נבואה אין בם.

וישימו ראשונה לכל הספרים האלה את מגלת רות, אשר כתב שמואל הנביא52, ואחריו שמו את חמשת חמשי הספר הגדול והקדוש ספר זמירות ישראל, אשר קראו לו ספר התהלים. ויחשב אוצר חמדת ישראל זה למשנה בקדושתו לספר תורת משה53, ואחרי הספר הזה נתנו את איוב54. ויאספו אל הכתובים את מגילת הקינות, אשר כתב ירמיה הנביא55, ואת הספר, אשר כתבו אנשי הכנסת על שֵׁם דניאל56 ספר עזרא57, ודברי הימים.

והדברים אשר יצאו מפי שלמה מלך ישראל, אשר נפוצו מגלות בין העם, ואנשי חזקיה מלך יהודה העתיקו אותם ויעלום על ספר לא קדש אותם סור העם אשר היה בבבל בימי יחזקאל הנביא ולא אספו אותם אל “כתב בית ישראל”, כי חשבו אותם למשלי חול, אשר דבר אין להם אל כתבי הקדש. ועל כלם היתה מגלת הקהלת בעיני חכמי העם, כספר מתהפך בדעותיו, ואשר דבריו הֵפֶךְ הם מדברי תורת משה. ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויבארו58 את הספרים האלה, למען יהיו ראוים למקרא לכל הקהל. ויתנו לפניהם את מגלת שיר השירים כאשר היא59.

ואת ספר משלי שלמה חלקו לשלשה חלקים60. ויוסיפו עליו משלי חמד ואמרי נועם, אשר יצאו מפי מְמַשְׁלִים קדמונים זולת שלמה61. ואת ספר הקהלת חדשו כמעט את כל פניו בתקון סופרים62. ויאמרו לשום את ספרי שלמה אחרונים לכל כתבי הקדש, כי אחרית תוצאות דברי הקהלת63 אחרי שגיאותיו, היא דעה קדושה ורוממה מאד, על כן אמרו לחתום בה את החזון. והנה דבר אסתר המלכה, אשר היתה עוד חיה בימים ההם, בא אל בעלי האסֻפות לכתוב גם את דברי ימי הפורים, ולקדשם. ותצר להם מאד, כי היתה האסֻפה המשולשת כחתומה בעיניהם, אשר עליה אין עוד להוסיף, גם רע היה בעיניהם לחדש מצות מקרא מגלה על המצות, אשר צוה ה' את משה. וַיִוָעצו יחד, ויחקרו, וידרשו עד אשר מצאו להם ידים לכתוב את המגלה, ולקדש אותה. ויעשו כן ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויכתבו את מגלת אסתר64 ויקדשו אותה. וישימו לה מקום בתוך הכתובים, וישימו לחוק לקרא את המגלה הזאת שנה בשנה בימי הפורים65.

ויחשבו הארבעה ועשרים כתבי הקדש לראשי כל קדשי ישראל ומחמדיו, עד כי נשאו את נפשם להשבע בם66. כי הם המה המוצא האחד לדעת אלהים, לדעת מה יעשה ישראל בכל דורותיו, ואשר כל דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, המקובלים למשה מסיני הם המים הטהורים והנאמנים, אשר יצאו מפי הפֶּטר הזה. ויען כי דברי התורה הנביאים והכתובים המה השורשים, ודברי הסופרים הם הענפים העולים מהם, הטבעו כתבי הקדש כַּאֲדָנִים אשר לא ימושו, וכשרש אשר לא ימוט, וכל תָּו וכל פתוח דק בהם נחשב להר איתן ומצוק. לא כן תולדות התורה המסורות למשה מסיני ודברי הסופרים, כי ככל אשר שמו אנשי כנסת הגדולה לחוק לכתוב את דברי התורה והנביאים והכתובים ולקרא אותם רק מתוך הספר, פן ישגה איש להוסיף דבר עליהם או לגרוע מהם, כן אסרו אסר להעלות על ספר את דברי התורה המסורה, למען ידע העם להבדיל בין השרש ובין הענף, בין היסוד ובין הבנין67. והספרים האלה היו באמת לאוצר לכל הדעות הנאמנות, אשר ישא האדם ולכל ההגות הנכוחה, אשר יהגה כל עוד, אשר לבו תמים, נפשו ישרה, ורוחו נכונה. ויבדלו הספרים האלה מכל הספרים, אשר כתבו חכמי החול ללשונותיהם לגוייהם. כי כל הקהל מצאו חפץ בם החכם הגדול התבונן בם לפי גדלו וימצא, כי לרומם ולעֻמקם אין חקר, והקטן התבונן לפי קטנו וירא, כי בכל רוממותם לא נשגבו גם מדעתו, כי לא לשֵׁם כַּת אחת נתנו, כי אם לכל הקהל מקצהו עד קצהו. ויהיו הספרים האלה לבדם לספרות המקודשת. וישאו אנשי כנסת הגדולה את נפשם, כי הם לבדם יהיו למקרא, אשר בו יעמיק כל העם, ואשר כל דבר מדבריו ייקר להם מכל יקר. ודברי הספרים האחרים אשר יבאו אחריהם, יהיו רק לשעשועים ולא לקו ולמשקלת בדרך החיים68.

וסוד אנשי כנסת הגדולה, לא היה בן דור אחד, כי ימי דורות רבים עמד בארץ. והנה מספר הספרים נמנה בראשית ימי הכנסת כדבר, אשר עליו אין להוסיף. אך קרוב הוא, כי גם ביתר ימי אנשי כנסת הגדולה, נוספו זער שם זער שם דברים בספרי הכתובים, כי רוח הקדש, אשר בו נכתבו הכתובים, נחה עוד על גדולי ישראל בימים ההם, אולם ספרי הנביאים חתומים חותם צר. וגם בספרי הכתובים היו התוספות מעט מזער. ועל כן תחשב ראשית ימי הכנסת הגדולה לפרק גדול מאד בדברי ימי ישראל, כי הרוח אשר נחה על ישראל מימי אברהם, זה כאלף ושש מאות שנה, נאספה אל ספרות חתומה למשמרת לדורות עולם, כי שפוך שפך החזון את רוחו על בית ישראל די היות לרוח חיים באפו. ועתה באו ימי הפקודה לעם הזה, להקים את דבר ה'. לא רק בהגיון עובר אשר יהגה, כי אם במצוה, אשר יעשה אותה, למען תת שארית להגיון הזה, ולערוך לו במעשה דמות נצבת ועומדת, אשר לא תלוז מעיניו כל הימים.

ולמען שים מרכז לתורה בחרו בירושלם69 ובזכרם את הדבר, אשר קרא ישעיה הנביא לאמר, כי “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” ויכוננו בה בתי מדרש גדולים, אשר קראו להם אחרי כן “אשכלות”70 אשר מהם יצאה תורה רבה לישראל.

וככל אשר היו שנות בנין בית ה' שנות ברכה ושובע71 כן היו גם שנות הִוָסֶד “הכנסת הגדולה”. ותשב ירושלם לבטח בתוך חומותיה הבצורות, ותעז בעם הרב, אשר השיב נחמיה בתוכה72 ותברך את אלהיה, אשר השפיל את רשעי עמי הארץ עד עפר, כי נפלו מאד בעיניהם למן היום, אשר היתה ירושלם לעיר עזה ובצורה כקדם73; ועל אשר עודד את עַנְוֵי הצדק74, לבלתי היותם עוד לשחוק ולקלסה בעיני השרים הסוררים, ולמשסה ולמבוסה לפריצי הכותים בעלי בריתם. ובכל היות העם הרב, אשר בתוך העיר, והנערים, אשר הבדיל נחמיה לגדוד אנשי חיל75 למעוז מפני אויב, נעלה בעיניהם כח הרוח על כח הזרוע76. כי ליתרון ולתהלה על כל הגוים, אשר בדורותיהם, נחשבי להם חֻקי האלהים ומשפטיו אשר נהיו בעצם הימים ההם, לקנין כל העם, כי בדבר הזה בהיותם לממלכת כהנים, נבדלו מכל העמים הקרובים והרחוקים77.

ומלבד השמים אשר נתנו את גשמיהם ואת טלם, לשבע ולרויה לאדם ולבהמה, היה המושל הצדיק נחמיה הפחה לברכה ורוחה בארצו ובקרב עמו. כי המעט ממנו, כי הציל את דלת העם מידי נושיהם חורים והסגנים, פרק את העֹל הכבד, אשר שמו הפחות הראשונים על צואריהם וירף ידו מעליהם, ולא נתנם עוד להעלות לו את המס אשר קראו לו “לחם הפחה”. ויחשוך את נעריו, לבלתי התנשא בתקפם על העם במאומה, ולבלתי נגוש באיש למכור להם משדהו או מכרמו, פן יונו את העם מאחוזתם, ולמן העת אשר חדש נחמיה את כבוד עמו, לא נחשבו עוד בני ישראל, אשר בארץ אבותיהם “לקהל הגולה” לאמר לחברי עדה קטנה אשר ראשה ורֻבה בבבל, כי אם החלו מעט מעט להיות לגוי כיתר הגוים הגדולים, אשר גם בסורם למשמעת מלכי פרס, היו גם הליכות בתי נציביהם והפחות כמשפט בית מלך. על כן רבה היתה התכונה מאד בבית נחמיה פחת ישראל ושור אחד וכבשים ששה נעשה יום יום ללחם ביתו, לבד מעוף כנף כי מאה וחמשים איש מן הסגנים ושרי הגוים אשר מסביב, היו אוכלי שלחנו ומקצה עשרה ימים היה עושה משתה גדול בביתו, למען יהיה לב התקיפים כפלג מים בידו, בהיות לו דבר להטיב לעמו, ולכל הכלכלה הרבה הזאת, לא לקח מיד העם מאומה ויכלכל בעשרו הרב את כל ביתו מכיסו ומכספו, בחוסו על אחיו מאד.

ולא החדלה הזאת, אשר חדל להכביד על עמו היתה הטובה האחת אשר הטיב, כי מלבד הטובה העוברת הזאת, אשר מצאה רק את בני דורו בשתים עשרה שנות היותו פחה, שם את לבו לכונן מעוז לישראל גם לדורות הבאים, בשומו את ראש משאות נפשו את ירושלם, למחוז כל חפצו. הנה ראשית מעשיו היו לבצר את העיר, אשר היתה לאוצר כל קדשי ישראל ונכסי רוחו, אך לא עיר היתה בתוך החומה הזאת אשר בנה, כי אם מקום עיר כי “העם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”78. ויהי כי הרבה את מספר העם היושב בה, בהביאו אחד מן העשרה לשכון בקרבה, ויתחזק ויבן בה בתים רבים79. ותהי ירושלם לעיר גדולה רבת עם ותחל להתחדש בכבודה, אשר היה לה בימי קדם, ויהיו בה גם מלבד השרים והסגנים, המון אזרחים עושי מלאכה, אשר מצאו את לחמם מפרי כפיהם. וימצאו שם מבלעדי אנשי המלאכות הגסות, צורפים80 העושים בזהב ובכסף, ורקחים עושי מרקחות לרפואה למגדנות ולתמרוקי עדנים לנשים81; גם סוחרים רוכלים82 היו שם מבני ישראל, אשר הוציאו את יבול הארץ וצאצאיה החוצה, ואשר הביאו לארצם פרי מלאכת עמים אחרים, ואשר סבבו גם בערים בסחורת ידם83. ורוח המסחר אשר החלה להתרגש בירושלם, הביאה אנשים מבני צֹר רוכלת העמים לשבת בה, אך מרכלת הצורים בירושלם היתה דלה, כי כל סחורתם היתה מַכֹּלֶת בשוק ליושבי ירושלם84 ובסחר הזה החזיקו גם בני ישראל היושבים בערים אשר מסביב85.

וישכון העם בירושלם למשפחותיו; הכהנים לבדם, ומלבד הכהן הגדול, אשר היה הנכבד בכל העם, היה נגיד בית אלהים לראש להם86. והלוים שכנו לבדם ואיש אחד מבני אסף פקיד עליהם87 "ויהיו אנשים מן המשוררים מבני הלוים, אשר בנו להם חצרים סביבות ירושלים וישבו שם88 וגם שדות קנו להם הלוים89, כי תורת היובל לא נהגה בימי הבית השני, יען, כי לא כל העם שב אל ארצו90, והנתינים בני הגבעונים שכנו גם הם לבדם בעופל בירושלם, ושני אנשים מקרב אחיהם ראשים להם91. ובעלי הפקודות לכל דבר המלך ולכל דבר העם, היו השרים אשר הושעיה92 השר היה הנכבד בכלם, הם היו הפקידים על משמרת העיר93 והם היו שרי גלילות הארץ, אשר נקראו בימים ההם שרי פלך ושרי חצי פלך94, בערים אשר נאחזו בהם בני ישראל בהמון רב, הלא הן ערי יהודה שמעון ובנימן95. ועזרא ונחמיה השכילו כיד ה' הטובה עליהם להטות את לב השרים אל קדשי עמם, בזַכּוֹתם משפחות מתוכם בעבודת כבוד בבית ה' לדורותיהן, ותהיינה משפחות מן הכהנים ומשרי יהודה ובנימן, אשר בימי השבי בעלות נחמיה מבבל, כלכלו את המזבח בעצי המערכה96, ויפקדו עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה את המשפחות ההן, וישימו לחוק לדור דור, לבלתי הקרב את קרבן ה' על עצי מתנת איש אחר, כל עוד אשר יתנדבו בני המשפחות האלה עצים למערכה; ותהיינה המשפחות האלה משפחת בני דוד97 בני ארח98 בני פרעש99 בני רכב100 בני סנאה מבני בנימן101 בני זתוא102 בני פחת מואב103 ובני עדין104. ויפילו אנשי כנסת הגדולה גורלות, ויועידו על פי הגורל יום אחד בשנה לכל משפחה105, אשר בו תביא את “קרבן העצים” בהדרת קדש אל בית ה' בטרם יקריבו הכהנים את עולת הערב106. ותהי לכל משפחה ומשפחה יום קרבן העצים ליום חג מדי שנה בשנה107.

וגם אל הערים שם נחמיה את פניו, לכונן שם את מושב ישראל באיתן108. והמעט ממנו, אשר הפקיד את הכהנים והלוים במשמרותיהם109 ככל אשר סדר אותם זרבבל ויהושע הכהן הגדול אחרי חנכת בית ה‘110. וקרוב הוא, כי יחד להם נחמיה ערים לשבת111 ויחלקו אנשי כנסת הגדולה את כל העם לעשרים וארבע מחלקות, לעומת משמרות הכהנים והלוים, ויקראו למחלקות העם “מעמדות”, ויהי מדי עלות משמר הכהנים ומשמר הלוים לכהן בבית ה’, ועלו עמם אנשים מבני מעמד אחד מן העם, אשר לא מבית הלוי, והיו המה מלאכי הגוי הבאים לעמוד בשם כל עדת ישראל על עולת התמיד, אשר יקריבו הכהנים יום יום לכפר על כל העם112. ובראש כל מעמד יעמוד איש אחד אשר יקראו לו “ראש המעמד”, והיה כבודו ופקודתו בכבוד ראשי המשמרות ופקודתם. והיה הוא השר המצביא את כל איש ישראל הבא אל הקדש להביא את קרבנו, והעמיד אותו על עמדו ועל מקומו113. ויתר אנשי המעמד יתכנסו לאחת הערים, אשר יקראו לה עיר המעמד114 וצמו את כל ימי המעשה בשבוע ההוא, לבד מן היום הראשון ומן היום הששי, והתפללו בבית הכנסת שלש פעמים ביום115 על קרבן אחיהם, כי יעלה לרצון, וכי ישמור ה' את עמו מכל פגע116 וקראו פעמַיִם ביום את ראשית דברי התורה את מעשה השמים והארץ, דבר יום ביומו, כי זה הוא משפט עם אלהי עולם מני עד, להוקיר את היקום כלו, באשר הוא מראה דמות כבוד ה'. ואת אשר יביע צבא השמים והארץ בשפת אֵלֶם, אותה יְבַטֵא בשפה ברורה העם הזה, אשר יצר לו האלהים לספר תהלתו117. וקרוב הדבר, כי הרימו בני כל המעמד את תרומתם ואת מעשרותיהם לבני משמר הכהנים ולבני משמר הלוים העובדים עמם את עבודתם בשבוע אחד118.

וככל אשר היו קרבן העצים והמעמדות למכשירים נאמנים לרומם את העם, בספוח גם אותם אל אחת הכהונות בבית ה‘, כן היה גם משפט הבכורים119 אשר שם נחמיה ואנשי כנסת הגדולה לחוק, להביאם בהמון חוגג אל בית האלהים120. ונאספו יושבי ערי הפלך אל עיר המעמד, ולנו יחד ברחוב העיר, ובבקר יקרא ראש המעמד121: קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלהינו!" וקמו נושאי הבכורים ושמו את פניהם אל דרך הקדש, “וחזני בית הכנסת”122 עולים עמם לפקוד על סדר התהלוכה, ולשמור את משמרת הטהרה, ומנחתם תלך לפניהם שור פר, אשר הקדישו אותו לשלמים, וקרניו מצֻפוֹת זהב ועטרת עלי זית חבושה לראשו, והחליל מכה לפניהם, והעם הולכים הלוך וְזַמֵר:

שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ,

עד בּואם לפני ירושלם. אז ישבו לְעַטֵר את בכוריהם, לאמר לסדר אותם בכליהם בחֵן ובטעם. ושמו אותם בסלי נצרים והעשירים ישימו אותם בקַלְתוֹת כסף וזהב. ואת הסלים והקלָתוֹת יעטרו מחוץ בתורים ובני יונה לעולה. ועד כה וכה והנה הפחה והסגנים ושרי הכהנים והלוים יוצאים לקראתם, אז ישוב החליל להשמיע את נועם קולו בתרועת ששון בבואם אל השער:

עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ יְרוּשָׁלִָם

והביאו שרי ישראל אלה את נושאי הבכורים בכבוד והדר העירה, וקם כל העם מפניהם וקרא להם: “אחינו אנשי מקום פלוני באכם לשלום!” ובבא ההמון החוגג אל הר בית ה', יתן איש איש את סלו על שכמו ועלו ברגש אל מקדש האלהים וקראו:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ.

ובדרוך רגלם על סף חצר בית ה' ורננו יחד:

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:

אז ידום החליל מפני זמרת הלוים משוררי הקדש, אשר יפצחו רוח בכל כלי שיר.

אֲרוֹמִמְךָ יְהֹוָה כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי:

זַמְּרוּ לַיהֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ:

ונתנו נושאי הבכורים את בכוריהם לכהנים ועשו ככתוב בתורת משה123.

אולם אף, כי קרבן העצים המעמדות והבכורים, היו מכשירים נאמנים גם לרומם את העם אל אלהיו, גם לתת להם דרך אחד, בנטות עיני כלם אל המקדש, אשר היה לב ישראל כל ימי היותו, לא עוררו את לב העם, כי אם פעם אחת או פעמַיִם בשנה124, על כן שמו אנשי כנסת הגדולה את לבם למצוא תקנה אחרת וקַיֶמת ותדירה מכל התקנות האלה; תקנה, אשר תזכיר את כל יחיד בישראל יום יום, כי עבד הוא לאלהיו, אח לעמו ועצם אחד בעצמות, אשר ירושלם ומקדשה הם המה הלב, אשר יתן רוח חיים בהם ושם אותם לגוף אחד, למען רומם את לב העם אל ה' עושרו, ולמען שים את כל יחיד לפרט חי בתוך הכלל הגדול, שמו לחֹק לכל איש ישראל להתפלל בביתו ובעירו, לעת עולת התלמיד בבקר ובערב125, ובשבתות ובראשי חדשים וביום מועד יתפללו עוד תפלה נוספת, אשר יקראו לה “תפלת המוספים”, עת יקריבו הכהנים את עולת היום על המזבח גם התקנה הזאת שמה את כל בני העם כעין כהנים, אשר יְכַוְנו את עבודתם עבודת הלב, עבודת היחיד אל עבודת המקדש, עבודת העם כלו.

ולמען שים שארית לעבודה הרוממה הזאת, אשר כל ישראל היו כשרים לה וחיבים בה, בנו בני ישראל בתי כנסת בכל מקום, אשר היתה בה קהלה מסודרת, אשר קראו לה חֶבֶר–עיר126. ויקדשו בתי הכנסת, אשר בכל הערים, אולם לא השיגו בקדושתם את בתי הכנסת הגדולים127 אשר בערי המעמד. מרבית הערים הגדולות היו ערי חומה, על כן נקראו אחרי כן כרכים128, כי ערי המעמד היו ערי המשנה לירושלם, ובגלל הדבר הזה הושיבו על יד בית הכנסת עשרה אנשים מן הסופרים ויכלכלום בכל מחסוריהם, ויהיו נקיים רק למלאכתם מלאכת הקדש להוָעֵד, להתפלל בבית הכנסת בצבור יום יום, ערב ובקר וצהרים, תחת אשר בערים הקטנות לא נועדו אל בית הכנסת, בלתי אם ביום השבת וביום השני והחמשי ימי השוק והמשפט129. ויען כי היו עשרת הסופרים האלה בטלים מכל מלאכת חֹל, קראו להם “עשרה בטלנים”130 ויש אשר קראו להם “חזני בית הכנסת”131 או “בני הכנסת”. ויהיו כל הליכות בני הכנסת בטהרה132, ויכבדו מאד האנשים האלה בעיני ישראל133, ויהי גם מנינם הקבוע למופת ולרמז בדברי עבודת ה' אשר בבית הכנסת134; כי לא רק התפלה לבדה היתה משמרתם, כי אם כל דבר העדה135. ויהי אמון הטף אחד מראשי מעשיהם136, כי על יד בתי התפלה נבנו בתי הספר, ויהיו בתי הכנסת האלה מורים נאמנים, אשר הורו תורה ומוסר גם לעם גם לבני הנעורים, ויהיו המה נותני הרוח לעם ונוצריה, על כן נחשבו רק הערים אשר היו בהן בתי הכנסת הגדולים ובתי הספר אשר על ידם ועשרת הבטלנים העובדים בה את עבודת הקדש עבודת ה' ועבודת תפוצת תורתו, לערים, אשר מהן תצא תורה ותרבות נאמנה לישראל137.

ובית הכנסת נבדל מבתי החול גם מחוץ במראהו ובגבהו, כי גבוה היה מכל גגות העיר138 וירכתי הבית פונים אל מול קדש הקדשים אשר בירושלם, אשר שמה ישימו כל העם את פניהם139. וכל כלי הבית היו קדש, אך הקדושות שתים היו, האחת היא קדושה קלה, אשר קראו לה “קדושת בית הכנסת” והאחת קדושה חמורה היא “קדושת הארון”140 אשר בו ישימו את ספר התורה ראש קדשי ישראל141. ויכבדו מאד את ספר התורה אשר בבית הכנסת, כי ביד כל העם היו רק חָמָשִׁים חמשים נפרדים. וביד ילדי בתי הספר לא היו בלתי אם פרשיות בודדות, אולם בבית הכנסת היתה התורה כתובה כלה בספר אחד142 ויקראו לארון, אשר בו יתנו את ספר התורה “היכל” ויבנו את ההיכל בירכתי הבית ובתוך הבית יבנו במה ושמו עליה את הַתֵּבָה, היא השלחן אשר עליו יקראו את ספר התורה, ואשר לפניו יעמוד החזן הנושא רנה ותפלה, ולפני ההיכל יכינו מושבות לזקנה העדה וישבו המה ופניהם אל העם. והעם יעמד שורות שורות והיו פניהם ופני החזן העובר לפני התבה, אל הקדש, ופני הקדש ופני הזקנים, אשר לפני ההיכל, ופני התבה הנתונה על הבמה בַּתָּוֶךְ, יהיו אל העם143.

ויכבדו בני ישראל ויקדשו את הבתים ההם144 ויאמן בהם הדבר, אשר דבר עליהם אחד מחכמי ישראל הקדמונים, כי היו למשנים לבית האלהים אשר בירושלם145.

בכל התקנות האלה אשר תקן נחמיה לכונן מעוז ומשגב לכל ישראל בכל מושבותיהם, לא סר מנגד עיניו, גם מקדש ה' וכהניו, ותהיינה מתנות התרומה והמעשר לפרטים גדולים באמנה, אשר חתמו עליה אנשי כנסת הגדולה. ויט נחמיה את לב העם להביא את תרומותיהם ומעשרותיהם אל האוצרות, אשר הכין ביום חנכת החומה בלשכות המקדש146 וישמור העם לעשות כן, כל ימי היות נחמיה פחה בישראל147.

ויהי לחֹק בישראל לחלק את המעשר לשלש ידות ונתן איש איש את שלישיתו הראשונה למיודעיו הכהנים והלוים ואת השלישית לעניים ולתופשי התורה, ואת השלישית יתנו באוצר למשמרת, והיה האיש אשר יעלה לירושלם למשפט ואכל בראשונה מאשר לו, אולם אם יארך דבר משפטו ונתנו לו לחם חֻקו, למען, אשר לא יִוָרֶשׁ בשבתו ימים רבים בעיר הגדולה"148.

את כל הגדולות האלה, יסֵד נחמיה בן חכליה ואנשי כנסת הגדולה, אשר עמו, בשתים עשרה שנות היותו פחה בישראל.

אולם בשנת השלשים ושתים לארתחשסתא (3327–433) שב נחמיה אל מלכו ארצה פרס. ויהי אך פנה איש החיל הזה את שכמו, ותרם יד החורים בעלי ברית הכותים וגויי הארצות. וַיִפָּת גם לב אלישיב הכהן הגדול על טוביה העמוני האורב החנף, אשר כל ימי היות נחמיה בירושלם, רפו ידיו. ויצו אלישיב ויפנו מלשכת הכלים אשר בבית ה' את כלי הקדש, את המנחה ואת הלבונה ואת מתנות הכהונה ויתנו את הלשכה לטוביה. ואיש מבני יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול לקח לו את בת סנבלט החורוני לאשה וישובו המרעים האלה להיות כרקב לבית ישראל.

והסדרים, אשר עשה נחמיה בבית ה' ובכל הארץ, רפו מאד, אין זאת כי אם הכותים התגנבו בקרב השרים, ויפַתום בחלקת לשונם לנתק מהם את המוסֵרות אשר שם עליהם עזרא ונחמיה וכנסת הגדולה וימנעו את מניות העם מן הלוים ויברחו הלוים איש לשדהו וַיֵעָזֵב בית ה‘. וישב העם לעשות מלאכה ביום השבת וידרכו את גִתותיהם ויוציאו משא, ויביאו, ויקנו וימכרו כל מקנה וממכר בחוצות ירושלם ביום השבת. והפוחזים אשר בקרב העם, שבו להתחתן בבנות אשדוד עמון ומואב. כי הפרו האנשים האלה את ברית אלהיהם ואת ברית עמם וירבו גם את העזובה בקרב בתיהם ובקרב ארצם, כי השכיחו הנשים הנכריות מפי בניהן אשר ילדו, את שפת ישראל הטהורה והנמרצה גם שפת ארם אשר דברו בה בני ישראל מיום גלותם בבלה, נשכחה מפני הלשון האשדודית הנלעגת. ותהי תורת ישראל ותרבותו, אשר קנא לה מלאכי הנביא ואשר עזרא, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה הקימוה ויחדשוה ברב כח, צפויה עוד הפעם לְמַפֵּלָה. והפרושים, אשר יד מרבית העם היתה נכונה עמם, לא גברה חיל, כי רוח הכהנים הגדולים, אשר ידם תקפה גם הם, לא נאמנה עמם. אך גם הפעם מהרה עזרת רוח ישראל לבא מבבל, כי לקץ ימים נשאל נחמיה מעם המלך לשוב אל פַּחֲוָתוֹ, אל ירושלם, ויעתר לו ארתחשסתא149. ויהי בבאו וירא את העלילות אשר עוללו החורים הנוטים אחרי טוביה העמוני וחבר מרבעיו, ותהי ראשית מעשהו להפר את הָאַחֲוָה המזקת הזאת בין ישראל ובין בני עמון צורריו מאז. ויקהל את העם, ויקרא לפניהם בספר תורת משה את האִסָר, אשר אסר ה’ להתחתן בבנות עמון ומואב, וישמע העם לקול התורה, ויבדילו את הערב הזה מבתיהם150. ואת טוביה העמוני השליך, אותו ואת כל כליו, ביד חזקה מלשכות בית ה‘, ויצו ויטהרו את הלשכות, אשר היה שם העמוני הזה, וישב את כלי המקדש למקומם. ובראותו, כי ברחו הלוים איש לשדהו מאין נותן להם את מעשרותיו, וירב את הסגנים על רפיון רוחם למקדש ה’. ולבלתי היות לסגנים רעי הכהנים לפתחון פה העוש אשר ענש עזרא את הלוים, שם נחמיה לחֹק מן היום ההוא, לבלתי בַכֵּר עוד את הכהן על הלוי במתן המעשר, כי אם להקדים את משפט הלוי למשפט הכהן בדבר הזה151 וישב ויאסף את הלוים אל משמרותיהם. וימרץ את העם לשוב לתת להם את מעשר תבואותיהם, ויכונן את האוצרות עוד הפעם, ויפקד עליהם איש אחד מן הכהנים, אשר מצא את לבבו נאמן עמו, ושני אנשים מן הלוים, אשר אחד מהם היה מקהל הסופרים לחלק על פיהם152 את המעשר, אשר יביאו אל האוצר ויכונן נחמיה את המתכנת הנכונה בין הכהנים והלוים153. אחרי השיבו את סדרי מתנות משרתי המקדש לקדמתם, שם את פניו את מוסר העם להשיבו למקומו, וַיַכְבֵּד את ידו החזקה על ההוללים גם בקרב השרים גם בעם לבלתי חלל עוד את השבת. ובאנשים אשר שבו להושיב את הנשים הנכריות, שלח נחמיה יד, וַיַכְרַע אותם לשלחן מעל פניהם וללמד את בניהם לשון עמם. וישב לטהר את העם ממעט סיגי הנכר אשר שבו לעלות בו154. ואת הכהנים אשר שבו להתחתן בגויי הארצות, גֵאַל מן הכהונה, בלי כל משא פנים155. וגם את פני בן יוידע בן אלישיב הכהן הגדול לא נשא, ויבריחהו ויגרשהו מעל פניו ולא הרפה נחמיהו גבור החיל כל ימיו את ידו מן התקנות הטובות, אשר תקן הוא וכנסת הגדולה, אשר מקצתן עודן קימוֹת בעמו עד היום הזה.

ומספר ימי חיי שני האנשים הרמים והנשאים עזרא ונחמיה לא נודעו עוד, אךְ ימים רבים מאד אחרי מות עזרא, האיש הגדול והקדוש, צמו עוד בני ישראל בתשעה לחדש טבת באמרם, כי ביום ההוא מת עזרא הסופר שְׂבַע ימים156, ויקבר בירושלם בכבוד גדול מאד157.

וגם שֵׁם נחמיה בן חכליה היה כחותם על לב כל איש ישראל האוהב את עמו ומתכבד בו.

וּבֵין הַבְּחִירִים יִנוֹן שֵׁם נְחֶמְיָה לְעוֹלָם158

  1. “דא”ר חנינא: שמות חדשים עלו בידם מבבל בראשונה: בירח האיתנים וכו‘. בראשונה: בירח בול וכו’. בראשונה בירח זיו וכו' מכאן ואילך: ויהי בחדש ניסן: ויהי בחדש כסלו: חדש טבת": (ירוש' ר"ה א, ב).  ↩

  2. על חלוק ר“ה של ניסן ושל תשרי עיין ר”ה ב. מכיל‘ שמ’ יב, ב. קדמ' 3, 3 I.  ↩

  3. עזרא ג, ד.  ↩

  4. נחמי' ח, יח. “מענין היום” (ראב"ע).  ↩

  5. אבות א. ב.“גדולה ת”ת יותר מהקרבת תמידין“ (מגל' ג:) טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות וכו'” (שבת ל.)  ↩

  6. מפסקת “מעלה הלוים” (נחמי' ט, ד) שפירושה הדוכן שבמקדש ילמדנו, כי עצרה זו במקדש ה' היתה.  ↩

  7. ה–לז.וכי תפלה זו היתה פתיחה רוממה ליסוד כנסת הגדולה, תעלה לנו מדברי רבותינו, אשר קראו עליהה את שם אכנה“ג על פסוק י”ח שבתפלה זו נאמר: אכנה“ג עמדו ופירשו אותה: אף כי עשו להם וגו'” (שמות רבה מ"א) ועל פסוק ל“ב שבתפלה האמורה נאמר: ”וכיון שעמדו אכנה“ג החזירו את הגדולה ליושנה: ועתה האל הגדול הגבור והנורא וגו'” (ירוש‘ מגל’ ג, ז).  ↩

  8. נחמי' י, א.  ↩

  9. ל"ה. להלן יתבאר דבר קרבן העצים.  ↩

  10. לג–מ.  ↩

  11. ל"ב.  ↩

  12. י, ל–לב.  ↩

  13. יש לכון פסוקי פרשה י, ג–ט לפסוקי פרשה י"ב, א–ז. ופסוקי פרשה י–יד לפסוק יב, ח.  ↩

  14. בהם כתוב ומפורש ראשי העם (י, טו) ויש לכון פסוקי פרשה י, טו–כ, לפסוקי פרשה ז, ח–כה ולפרשה ב, ג–יט שבעזרא ושאר השמות שבנחמי‘ פרשה י’ ממלת “ענתות” שבפסוק כ‘ והלאה הם על כרחם שמות ראשי בתי אבות על מחנות העולים, שעלו אחרי העולים עם זרבבל. וענתות“ (נחמי' י, כ) אינו שם מקום, כי אם שֵׁם אדם מראשי האבות וקרוב הוא, כי מראשי האבות למטה בנימן הוא, כי שֵם זה מצוי היה בתוכם (דהי"א ז, ח; ח, כד). וקרוב הוא בעינינו מאד, כי ראשי בתי האבות גם לכהנים וללוים גם לעם, היו נקראים על שֵׁם ראשי האבות הראשונים, וזו היתה גדולתם, כן יש ללמוד ממשנת ”אלו הן הממונים“ (שקל' ה, א ועיין תפא"י שם). על חתימת האמנה יש לנו מאמר הנראה עתיק מאד. וזהו: ”מה עשו אנשי כנה"ג כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית מצאוהו חתום וכו’" (רות רב' ב, ד) לאמר שלא אנסו עזר‘ ונחמי’ לאיש לחתום, כי אם הניחו אותו גלוי וכל הרוצה יבא ויחתום.  ↩

  15. ומספר זה מסכים לדברי הירושלמי האומר, כי אכנה“ג ”חמשה ושמונים זקנים היו" (ירוש' מגלה א, ה).  ↩

  16. עיין דברינו מוצא דבר: ראשית כת הפרושים.  ↩

  17. יחזק' יג. ט. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  18. יחזק' שם.  ↩

  19. נחמי' ח, ח. ובפי האומה וחכמיה יקרא מקרא לעשרים וארבעה ספרי קדש.  ↩

  20. קהל‘ יב, יא. ועיין מוצא דבר: רמזי חתום כה"ק וכו’.  ↩

  21. עיין מוצא דבר “צדקת ספר דברי הימים וערכו”.  ↩

  22. דהי"ב ט, כט.  ↩

  23. יב, טו.  ↩

  24. יב, כב.על שֵׁם מדרש עיין בס' השרשים לרד"ק.  ↩

  25. יב, טו.  ↩

  26. טז, יא.  ↩

  27. כ, לד.  ↩

  28. כד, כז.  ↩

  29. כו, כב.  ↩

  30. לג, יט.  ↩

  31. אלה הם דברי הברייתא: סדרן של נביאים: עזרא כתב ספרו ויחס דברי הימים עד לו“ (ב"ב, טו) מליצת ”עד לו“ לא התבררה עוד. ויש לדעת, כי ”ספרו“ האמור של עזרא איננו רק ספר עזרא לבד, כי אם גם ספר נחמי' ששניהם נחשבו מעולם בישראל לספר אחד ”ונחמי‘ בן חכלי’.. לא אקרי ספרי' על שמיה" (סנהד' צג:) אך יש בעזרא דברים שכתב הוא בעצם ידו. בהם ידבר בתורת גוף ראשון, ויש שצוה לאנשיו ולתלמידיו לכתוב, בם נזכר בתורת גוף שלישי ונחמיה כתב מרבית דבריו בעצם ידו, כאשר תוכיח מליצת גוף ראשון המרובה בספרו מבספר עזרא.  ↩

  32. נחמי' יא, ג. ועיין דהי"א ט, א–ב.  ↩

  33. מנחות מה.  ↩

  34. שם.  ↩

  35. ברכ, כא:  ↩

  36. במד' י, לה לו.  ↩

  37. אדר“נ לד. שבת קטו: בימי אחרית התנאים וראשית האמוראים היו עוד גדולים בישראל נוטים אחרי דעה זאת. רבי יהודה הנשיא מסדר את המשנה, אמר על פרשה זו ”שספר חשוב הוא בפני עצמו“. (קט"ז) ור‘ שמואל בר נחמני בשֵם ר’ יונתן מנה ”שבעה ספרי תורה“ (שם) על פי החלוקה הזאת ות”ק דברייתא (קט"ו) ור' שמעון בן גמליאל החולקים על חלוקה זה החליטו על פרשה זו, כי אין זה מקומה כ"א בפרשת דגלים, על כן נתנו לה הסמניות.  ↩

  38. וזאת היא מליצת רבותינו: “הנביאים והכתובים עתידים להבטל וחמשת ספרי תורה אינם עתידים להבטל” (ירוש' מגלה א, ה) אשר הראב“ד ז”ל השכיל בחכמתו לפרשה לאמתה לאמר "לא יבטל דבר מכל הספרים שאין ספר, שאין בו למוד, אבל כך אמרו אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם וכו' (השגות הראב“ד לרמב”ם הל' מגלה ה, יח).  ↩

  39. סמן זה מסרו לנו חכמים למעלת התורה על הנביאים: “אלה המצות: שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה” (מגלה ב: ירוש‘ מגל’ א, ה).  ↩

  40. עיין דברינו במקומם על יהושע כד, כו.ועיין נדר' כ"ב: ודבר הכותים שהחזיקו גם הם לבד מתורת משה, רק בספר שקראו לו–יהושע לבדו, מכל ספרי הנביאים, יעיד כי גם שרידי בני אפרים, שדבקו עוד בתורת משה, החזיקו גם בספר זה, כי אחד מכהני הבמות שנבנו בארץ אפרים לשם שמים (עיין דברינו בתחלת ימי מלכות ירבעם) הורה את הכותים את התורה (מ"ב יז, כח).  ↩

  41. ועיין דבריהו בח“ב מוצא דבר ”התור הראשון לספרת הנביאים".  ↩

  42. הסדר העתיק שסדרו אכנה“ג את ספרי הנביאים, נשמר בברייתא, אשר לדעתנו אפשר, כי מהם יצאה והיא אומרת: ”סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים ירמ‘ ויחזקאל, ישע’ ושנים עשר". (ב"ב יד:) וסדר זה היה נהוג ומקובל באומתנו עוד בתחלת האלף הששי, כאשר תראה ממנין רמזי הילקוט המסודרים לפי סדר זה.  ↩

  43. “יהושע כתב ספרו וכו‘ שמואל כתב ספרו ושופטים וכו’”(ב"ב שם) ועל חתומם עיין ח“ב מוצא דבר ”התור הראשון לספרי הנביאים“–”ירמ‘ כתב ספרו וספר מלכים וכו’" (ב"ב טו).  ↩

  44. “ירמי‘ כולי’ חורבנא ויחזק‘ רישי’ חורבנא”(ב"ב, יד:).  ↩

  45. מלשון גוף ראשון שיחזקאל מדבר, יעלה כי הוא כתב את נבואותיו בעצם ידו.וכתיבה האמורה (ב"ב טו) באכנה"ג על כרחנו אינה אלא אסיפה וסדור.  ↩

  46. “חזקי‘ וסיעתו כתבו ישע’ (ב"ב טו.) ועיין בספרנו ח”ב דברים במקומם. וטעם סמיכות ישע‘ ליחזקאל "כי יחזק’ סופיה נחמתא וישעי‘ כולי’ נחמתא" (יד:).  ↩

  47. ב“ב, יד: גם בפי הסופר הקדמון בן סירא נקראו כן (ב"ס מט, יט) וטעם כנוסם הוא מעוטם: ”איידי דזוטר מרכס“ (ב"ב שם) וסדר שנים עשר נביאים, כאשר הוא היום בידינו נוהג זמן רב, כי גם בילקוט מצאנו את הרמזים ערוכים על פי סדר זה. אך בימי חכמי התלמוד היה ספר הושע סמוך לספרי חגי זכר' ומלאכי (ב"ב שם) ויש אשר לא חשבו את ספר יונה במנין שנים עשר כ”א לספר בפ"ע (במדבר רב', יח).  ↩

  48. סמן זה מסרו לנו רבותינו: “נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה” (מגלה יד.).  ↩

  49. ב"ב, יד:  ↩

  50. לבד אשר קראו קדמונינו לכל ספרי המקרא בכללם “כתבי הקדש” (שבת קטו.) קראו לכתובים בפרטם “כתבי הקדש” (ירוש‘ שב’ טז, א). ואין ספק כי נקראו כן להבדיל מספרי הנביאים שיש להם מעלה יתרה, שהיא הנבואה (ועיין על טעם שֵׁם “כתובים” הקדמת יהושע לאברבנאל)  ↩

  51. סופרים י“ח, ג. ועל פי זה הקדימו אכנה”ג תמיד בתפילותיהם שיסדו, מקראות שבתהלים הנחשבים על הכתובים במליצת: “ובדברי קדשך כתוב לאמר”.  ↩

  52. שמואל כתב ספרו ושופטים ורות" (ב"ב שם). ובמחלקת הנביאים לא נכנס, יען כי מאורע בודד היה.  ↩

  53. משה נתן להם חמשה חומשי תורה וכנגדם נתן להם דוד ספר תהלים שיש בו חמשה ספרים" (מדרש תהל' א).  ↩

  54. “סדרן של כתובים: רות, ס' תהלים, איוב, משלי, קהלת, שה”ש וקינות, דניאל ומגל‘ אסתר, עזרא ודה“י” (ב"ב שם). גם סדר זה היה נהוג עוד בימי חבור הילקוט (ע"ש). ועיין תו’ ד“ה ”בפורענותא“ (ב”ב יד: טעם לראשית סדר זה.  ↩

  55. ויען כי גדולה האמונה בישראל, כי ישיב ה' את שבותם, ובכן נאמרו קינות אלה רק לזמן קבוע ולא לדורות עולם, על כן לא הועלו על ספר הנביאים, אף כי מפי נביא יצאו.  ↩

  56. “מאי שֵם עולם אתן לו?.. א”ר תנחום, דרש בו קפרא בצפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו" (סנהד' צג:)  ↩

  57. שבו כלול גם ספר נחמי', כאשר כתבנו.  ↩

  58. עייןעל כל זה מוצא דבר “גורל ספרי שלמה” ומוצא דבר “רמזי חתום כה”ק בגופי המקראות".  ↩

  59. “בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, מפני ”שדבריו סותרין זה את זה“ (שבת לז). מזה נראה שעקר החשש היה על קהלת. וכן שמענו מדברי ר' עקיבא שהוא כן, וכי על שה”ש לא הי' חשש כלל וכלל (ידים ג, ה) ומשלי יצא נקי מכל בקור קשה אחרי שהוכשר ספר קהלת (שבת שם).  ↩

  60. משלי א, א; י, יא; כה, א.  ↩

  61. “אגור בן יקה (ל, א) ”עלוקה“ (טו. ועיין דברי רבנו תם תוס' ד“ה ”לעלוקה ע"ז, יז). ”למואל מלך משא“ (משלי לא א). ועל דבר ”הט אזנך.. אמרים אמת לשולחך“ (כ"ב יז, כא) עיין מוצא דבר: ”רמזי חתום כה“ק”. ויש מן המבארים החושבים גם את כל הפסוקים הבאים אחריהם עד פסוק כ“ג שבפרשה כ”ד לפרשה אחת של משלי בעלי רוה“ק זולתי שלמה ואת הפסוקים שראשיתם ”גם אלה לחכמים" (כד, כג) עד סוף הפרשה, לפרשה אחרת של משלים כאלה, אשר לא לשלמה הם.  ↩

  62. עיין מוצא דבר “גורל ס' שלמה” ומ“ד: ”רמזי חתום כה“ק”.  ↩

  63. קהל' י“ב, ז. ועיין מ”ד “רמזי חתום כה”ק".  ↩

  64. “אכנה”ג כתבו וכו' ומגלת אסתר“ (ב"ב טו.). ויתנו לה כל משפט כתבי הקדש, וימלאו את ידי חכמי העם ללמוד הלכות ממשמע דבריה, באמרם, ”הרי היא כאמתה של תורה, מה זו נתנה להדרש, אף זו נתנה להדרש" (ירוש' מגלה א, א).  ↩

  65. תקנת קריאת המגלה נזכרה ביחוד בשֵם אכנה“ג: ”כולהו אכנה“ג תקנינהו” (מגל' ב). ותקנה זו התקדשה בקדושת דברי נביאים שנמצאו עוד בתוך אכנה“ג, והיתה קרובה לדברי תורה, משא”כ התקנות הבאות אחריהן שנחשבו לדברי סופרים, ולא לדברי תורה. וזוהי שאמרו רבותינו בברייתא: “מ”ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להן לישראל ולא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, אלא מקרא מגלה" (מגלה יד).  ↩

  66. אורייתא, נביאי וכתיבי!“ – ועיין רש”י – ערובין יז).  ↩

  67. “כתב לך את הדברים: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, דברים שבע”פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב.. כתוב לך את הדברים האלה: אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות“. (גטין ס:) ”שאלו באים לכתוב דבריהם לא הי' קץ לספרים עשות ספרים הרבה אין קץ" (פסקתא ג).  ↩

  68. ועל ספרים שהם חוץ מתנ“ך ”אמרו להגיון נתנו ליגיעה לא נתנו" (ירוש‘ סנהדר’ י, א).  ↩

  69. אין ספק, כי התקנה שנתן עזרא את נפשו עליה ללמד את ב“י תורה, התבססה בימי נחמי‘, כי השבי והבזה הנזכרת בפרש’ ראשונה לנחמי', אין ספק, כי היו להם למרמס כל התקונים הראשונים, שעשה עזרא בראשונה, וכן יש לקבוע לראשית ימי אכנה”ג, התקנה הקבועה שהזכירו רבותינו “התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם מאי דרוש, כי מציון תצא וגו'” (ב"ב כא) אך מלת תינוקות לאו דוקא היא, כי אחרי כן גם בזמן שנתנו לב להגדיל את התקנה הזאת אמרו: “ומכניסין אותן כבן ט”ז כבן י“ז”. (שם) ובכן יש לשמוע מזה, כי בעת ההיא חששו ביחוד לבתי המדרש העליונים.  ↩

  70. סוטה מז “בל' יוני ורומי בית בלמוד… אסכולא” (מוסף הערוך אשכל) ואפשר שהיו מנקדים מלה זו “אשכולה” כמבטאה במקורה Scala (והאלף שלפניה היא לשוא נח בראש המלין הנכריות שלא יכלו עמי שֵׂם לבטא אותה בלי הקדם אלף לפניה כמו אפלטון לשם Plato אבטולמיוס לשֵׂם Ptolomaus או שיהדו שם זה בשם אשכול העברי. ועל כן השכילו רבותינו לפרש אותה על למוד שלם וכולל “איש שהכל בו” (שם:) ככל אשר יקראו האומות לבית למוד כולל Unversitát שגם הוא פירושו בית למוד כולל (ועיין פרי הארץ ח"ב 47).  ↩

  71. חגי ב, יח, יט.זכר' ח יא–יב. ועיין דברינו על הזמן ההוא במקומם.  ↩

  72. תהל' קמז, יב–יג.. “שֶׂבֵּרֵךְ בָּנַיִךְ”: שהם רבים בקרבך" (ראב"ע)  ↩

  73. נחמי' ו, טז.  ↩

  74. תהל' שם ג. ו.  ↩

  75. עיין בדברינו במקומם.  ↩

  76. תהלים שם י–יא.  ↩

  77. תהלים שם יט–כ.ומלבד הפשט המוכרע העולה מן הפסוקים האלה ומפסוק י“ג, כי מזמור זה נאמר על כרחו על זמן שהיה בו בצור ירושלם ופרסום גדול ”לדברים לחקים ומשפטים“ שאין אנחנו מוצאים דוגמת שתי אלה כ”א סמוך לימי כלות החומה בימי נחמי‘ שלהם היה תכוף יסוד כנה“ג, תלמידי עזרא שעליו נאמר ”סופר דברי מצות ה’ וחקיו“ על אשר כל מגמתו היתה ללמד בישראל חק ומשפט (עזרא ז, י–יא) ושמליצה זו היא כמעט כפל לשון למליצת ”מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהל' שם) מלבד כל אלה מצאנו רמזים דקים לדעתנו זאת גם בדברי רבותינו, כי נאמרו דברי מזמור זה על הדורות ההם ואלה הם: כי טוב זמרה וגו‘" בונה ירושלם וגו’: אין ירושלם נבנת אלא בזמירות. שנאמ‘: ויסדו הבונים את היכל וגו’ ויענו בהלל ובהודות וגו' (עזרא ג, י–יא) לכך נאמר: זמרה אלהינו“ (מדרש תהלים קמז) ”ומשפטים בל ידעום אלו דקדוקי דינין“ (ילקוט שם) וגם פרטי הדמות, אשר ערך בן סירא למעשה נחמיה מקבילים אל פרטי מזמור זה. 1) הכין דלת ובריח למו (ב"ס מט, טז). 1 חזק בריחי שעריך (תהל' קמז, יג). 2) ויבן בתים לשבת (ב"ס שם). 2 בונה ירושלם (תהלים שם ב') וקרוב הוא בעיניהו כי גם מזמור פ”ה נאמר על הזמן ההוא.  ↩

  78. נחמ' ז, ד.  ↩

  79. בן סירא מט, טז.ועל בנין בתי ירושלם אלה ירמוז “בונה ירושלים ה‘ וגו’” (תהלים קמז, ב) ואנחנו בארנו זה מעט, כי מזמור זה נאמר על הזמן שאחרי בנין החומר.  ↩

  80. נחמ' ג, ח. לא–לב.  ↩

  81. ח.ולדעתנו היה עקר מלאכת הרקחים תקון הַפַּנַג (יחזק' כז, יז) שהוא נחשב אחד מענפי הפרנסה ושלצד השוה שבכל הדעות היה מין מרקחת לתכשיט או למאכל. וצרך התכשיטים גם לנשי הארץ מוכח גם מתקנות עזרא (ב“ק פ”ב).  ↩

  82. נחמי' ג, לא–לב.  ↩

  83. ב"ק שם.  ↩

  84. נחמי' יג, טז.  ↩

  85. כן נשמע מפסוק ט"ו ומפסוק כ.  ↩

  86. יא, יא.  ↩

  87. כב.  ↩

  88. יב, כט.  ↩

  89. יג, י.  ↩

  90. "כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות (ת"כ פ' בהר).  ↩

  91. נחמי' יא, כא.  ↩

  92. יב, לב.  ↩

  93. יא, ט. כד.  ↩

  94. ג, ט. יב. יד–יח.  ↩

  95. יא, כה–לו.  ↩

  96. תענית כח.תוספתא ד, ה.ירוש‘ תענית ד, ד. מגל’ א, ד. שקל' ד, א.  ↩

  97. נראה שהם בני חטוש שבא עם עזרא (עזרא ח, ב).  ↩

  98. עזר' ב, ה.  ↩

  99. ג.  ↩

  100. נחמ' ג, יד.  ↩

  101. עזר' ב, לה. ונקראו גם בני הסנואה (נחמ' יא, ט. דהי"א ט, ז).  ↩

  102. עזרא ב, ח.  ↩

  103. ו.  ↩

  104. טו.כל המשפחות האלה נפרטו לשמותיהן במשנה (תענית כו) וכלן הקבעו למצות קרבן העצים בראשית ימי כנה“ג כמבואר ממאמר וכך התנו נביאים שביניהם שבברייתא (כ"ח) ובכלל המתקנים היה עזרא ונחמיה, כי כן נזכר דבר זה בהאמנה (נחמ' י, לה) ונחמ' במו פיו מתברך, כי זכה לתקן תקנה זו (יג, לא). שתים מן המשפחות לא מנינו פה, כי זמן התנדבן היו ימים רבים אח”כ ובהגיענו שם נזכור אותן אי"ה.  ↩

  105. “והגורלות הפלנו על קרבן העצים להביא… לעצים מזמנים שנה בשנה וגו'”(נחמ' י, לה ועיין יג, לא) והעתים האלה נפרטו במשנתנו חוץ מזמן עצי כהנים ולוים שנכללו בזמן בני זתוא.  ↩

  106. עיין תענית כו.ורש“י ד”ה: “קרבן עצים”.  ↩

  107. תוספתא תענית ג, ו.  ↩

  108. “שתים עזרה שנה עשה [נחמי'] בארץ ישראל מתקן בחומה ומשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו”(ס"ע, ל').  ↩

  109. נחמי' יג, יד. ל.  ↩

  110. עזרא ו, יח.  ↩

  111. עיין מוצא דבר “סדור ”משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני".  ↩

  112. תענית כו.ובמשנה זאת נשמע, כי תקנות משמרות ומעמדות היו שתיהן מעשה נביאים ראשונים שהם שמואל וסיעתו (עיין בגמרא) אך באה תוספתא ופירשה, כי רק תקון משמרות כהונה ולויה היה מעשה נביאים ראשונים, אבל על תקון מעמדות אמרו “עמדו נביאים שבירושלם וקבעו כ”ד מעמדות כנגד כ“ד משמרות כהונה ולויה (תוספתא תענית ד, ב) ונביאים שבירושלם הם על כרחנו נביאים שבתוך אכנה”ג, שהם היו המתקנים את “קרבן העצים” שנזכר שם בסמוך ותקון מעמדות כנגד משמרות נאה ביותר לאכנה"ג, שעשו את כל ישראל לממלכת כהנים.  ↩

  113. תמיד ה, ו.ועיין נגעים יד, ח.  ↩

  114. בכורים ג, ב.  ↩

  115. שחרית מנחה ונעילה (תענית כו.) ועיין רמב“ם כלי המקדש (ו, ד) וראב”ד וכ"מ.  ↩

  116. תעני' כז:  ↩

  117. זה הוא לדעתנו טעם סמיכות “לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה” שהסמיכו רבותינו לתקון מעמדות (ירוש' תענית ד, ב).  ↩

  118. כן עולה ממליצת “כגון יהויריב ומכיריו” (ירוש' בכורים ג, ב) שהיא מלשון “מכרי כהונה” הנאמרת על ישראל הנותנים מתנותיהם למיודעיהם שבכהנים ולוים, ועיין שם היטב.  ↩

  119. נחמי‘ י, לו; יג, לא. ועקר מצוה זו הלא כתובה ומפורשת היא בתורה (שמות כג, יט. במד‘ יח, יג. דבר’ כו, ב–יא) אך את סדר ההעלאה, חדש נחמ’ ואכנה"ג.  ↩

  120. “לא היו עולים יחידים אלא פלכים פלכים”(תוספתא בכורים ב, ח) ויש להגיה מתוך תוספתא זו את גירסת הירושלמי המשובשת “מלכים מלכים”. (ירוש' בכורים ג, ה).  ↩

  121. עיין ברטנורה בכורים ג, ב.  ↩

  122. תוספתא שם.  ↩

  123. את כל זה עיין בכורים פ“ג במשנה בירושלמי ובתוספתא פ”ב ח–יד ובספרי פ‘ תבוא. וטעם אמירת מזמור שיר חנכת הבית–שלפי דעתנו נאמר מעקרו על מחלת חזקי’ ותשועתו מידי סנחריב–בשעת הבאת בכורים, על כרחנו הוא תשועתם מידי צרי יהודה ובנימן, שאז נתיסד סדר הבאת הבכורים ומלבד הפסוקים שבנחמ‘, שהבאנו על דבר הבכורים, הנה מצאנו, גם בהלכות הקדמניות, עקבי הזמן ההוא, גם בסגנונן: “הפחות והסגנים” (בכורים ג, ג) שמלת “הפחות” אי אפשר בשום פנים לפרשה על שרי כהונה, כי לא מצאנו דוגמת שֵם זה בשום מקום לשררה של כהונה וממנו תדין על מלת “והסגנים” שהם היא לא נאמרה במקום זה על סגני כהונה; ושרי כהונה ולויה כלולים פה במלת “והגזברים” (שם) גם מלת “פלכים פלכים” (תוספתא שם ב, ח) היא שֵם שאין אנו מוצאים דוגמתו אלא ז’ פעמים בימי נחמי' ולא יותר (נחמ' פרשה ג).  ↩

  124. זמן קרבן העצים לכל משפחה וזמן בכורים לכל פלך, היה רק פעם עחת בשנה, ביום הקבוע לה וזמן המעמד היה רק שתי פעמים בשנה.  ↩

  125. “תפלות כנגד תמידין תקנום”(ברכ' כו:) מאמר זה לריב“ל מקורו בברייתא המובאת שם והנמצאה בתוספתא (תוס‘ ברכ’ ג, א) ומאמר ר' יוסי בן חנינא האומר ”תפלות אבות תקנום“ (בגמרא שם) ואשר גם הוא מסתיע במקומו מברייתא שאינה מצויה עוד במקום אחר זולתו, רמז נאה ומלא חן הוא מאד. אך לפי הפשט מסתבר יותר, כי אכנה”ג תקנו תפלות (ברכ' לג) וכנגד תמידין תקנום, ככל אשר טרחו לכַוֵן את כל תקנותיהם לעבודת ביהמ“ק, ועל כן השמיט הרב האלפסי מתוך הלכותיו את הברייתא המסיעת לריב”ח וקים רק את הברייתא המסיעת לריב“ל. והרמב”ם (תפל' א, ה) וש“ע א”ח צ“ח, ד. כונו את דבריהם על פי דעת ריב”ל. ויען כי עקר תקנת אכנה“ג היתה כנגד תמידין, ותמיד לא היה בלילה, על כן נפסקה הלכה, כי תפלת ערבית רק רשות היא (רמב“ם ו'. ש”ע א“ח רל”ז, ועיין שם באורי הגר"א) ולפי גרסת ירושלמי נתן מאמר ריב”ל בפי רבנן ומאמר ר' יוסי בן חנינא נתן בפי ריב“ל שאינם סותרים כלל את דעתו שבבבלי, כי שם נאמר: ריב”ל אמר “תפלות מאבות למדום” (ירוש' ברכות ד, א) ואפשר לאמר, כי אכנה"ג למדום מן האבות וחזרו ויסדום לבניהם אחריהם, לכַוֵן את תפלות אבות כנגד תמידין.  ↩

  126. ברכות ל' ועיין רש"י.  ↩

  127. מגל' כו.  ↩

  128. ב: “כרך”: בל' יוני עיר מוקפת חומה" (מוסף הערוך ע' כרך) ונראה, כי המקודשים והמכובדים בכל הכרכים היו תשע הערים העתיקות המוניות במשנת ערכין (עיין ערכין ל"ב במשנה ובגמרא).  ↩

  129. מגל' ב:  ↩

  130. מגלה ה.“בטלין ממלאכתם ונזונם משל צבור כדי להיות מצוין בתפלה בביהכ”נ וכו'" (רש"י).  ↩

  131. תוספתא בכורים ב', ח.  ↩

  132. זבים ג, ב.ובבכורות לו, ב אין המשנה גורעות את חכמתם בתורה בכללה, כ"א לענין בקור מומין הצריך לבקירות מיוחדת.  ↩

  133. “ראשי כנסיות”נחשבו לסמוכים במעלתם “אל גדולי הדור” (פסחים מט:).  ↩

  134. ב“ק פ”ב.  ↩

  135. “בטלנין: בני אדם כשרים בטלים ממלאכתם לעסוק בצרכי צבור”(רש"י שם).  ↩

  136. זהו פשוטה של משנת: “החזן רואה היכן תינוקות קורין” (שבת יא).  ↩

  137. “איזוהי עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין”(מגל' ה.). מאמר זה דומה ברוחו אל מאמר קדמונינו “אין העולם מתקים אלא בשביל הבל פיהן של תשב”ר“ (שבת קיט). – על יסוד קהל אנשים בטלים ממלאכתם ומקודשים בכל כרך וכרך למלאכת שמים, ירמוז לפי הנראה בן סירא בחכמתו: ”הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם: חורש בבקר איך יחקור ונוהג בְּמַלְמַד איך ילמד“: (ב"ס לח, כג–כד). ושֵם ”בטלנים“ לאנשים נכבדים וזריזים כאלה לא נאמר לדעתנו על שם תכונתם ודרך חייהם, כי אם על שֵם שכרם, כי ”שכר בטלה" נטלו.  ↩

  138. תוספתא מגל' ג, יד. שבת יא.  ↩

  139. דני' ו, יא. ברכות ל.  ↩

  140. מגל‘ כו: ירוש’ שם ג, א.  ↩

  141. “שאין שם קדושה למעלה מקדושת ס”ת" (רמב"ם תפל' יא, יד) אבל רק בזמן שהיא כתובה בכרך אחד.  ↩

  142. גטין ס.  ↩

  143. תוספתא מגל' ג, יד. רמב“ם שם יא, ב–ד. ואין תכונת ביה”כ נפרטת בדברי הרמב“ם ומתבארת אלא למי שראה בתי כנסיות של קהלות הספרדים: ההיכל בנוי באמצע קיר המזרח על במה קטנה שהכהנים נושאים עליה כפיהם ונכבדי העדה יושבים במזרח ופניהם אל הקהל, ככל אשר היא בקהלת האשכנזים ועמוד אין להם. ולפי זה יתבארו דברי הרמב”ם, כי ההיכל והתיבה שני כלים הם שנקראים אצלנו ארון הקדש ושלחן אך השלחן משמש, גם במקום עמוד. ולשון הרמב“ם ”התיבה שיש בה ס“ת” היא על כרחנו התיבה שמניחין עליה את ס“ת בשעת קריאתה, כי אם נאמר, כי היא ארה”ק שהוא ההיכל איך יכונו דבריו “ואחורי התיבה כלפי ההיכל” (ג') אין זאת, כי שני דברים הם. “ומעמידין אותה [את התיבה] באמצע” (שם) על כרחנו הוא במקום הבימה, במקום שאין בימה, או על גבי הבימה שעליה אמר “ומעמידין בימה באמצע” (שם) ופירוש: שש“צ.. עומד בארץ לפני התיבה (ד') הוא שיעמוד על קרקע הבימה ולא ע”ג שרפרף כי ע“ג בימה בעלת ד”א או מוקפת מחיצות מותר להתפלל (עיין דברי הרמב"ם תפל' ה, ז).  ↩

  144. מגל‘ כח. רמב"ם תפל’ יא, ו–יא. ש“ע א”ח, קנ"א.  ↩

  145. יונתן יחזק' יא, טז ועיין רש"י שם.  ↩

  146. נחמי' יב, מד.  ↩

  147. מ"ז.  ↩

  148. ירוש‘ מעשר שני ה, ה. ירוש’ סוטה ט, יא ועיין קה"ע שם.  ↩

  149. שנת שובו לא התבררה, ומן הכתוב (נחמי' יג, כד) עולה, כי לכל הפחות היה זמן שבתו בפרס, כדי נשיאת נשים וגדול בנים עד שנת שבע או שמונה.  ↩

  150. א–ג.ואחרי כן כתוב “ולפני מזה וגו'” (ד') ובכן היתה הבדלת הערב הכתובה בראשונה אחרי המעשים הרעים הנפרטים מפסוק זה והלאה.  ↩

  151. עיין דברי בקורת נכוחה ומדוקדקת על זה למרן ב“י (כ“מ רמב”ם מעשרות א, ד) וכן נשמע מפסק הרמב”ם ומסגנונו, אשר הטיב בעל כ“מ לדַיֵק בו, כי ההלכה מקדמת את הלוי לכהן במעשר ודבר זה כמעט מפורש הוא בפי רבותינו, כי לא טוב הוא לתת המעשר לכהנים: ”משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה וכו‘" (ירוש' סוטה ט, יא. ועיין שם קה"ע) ומן הכתוב עולה, כי חלק הכהנים היה שָמן במתנות כהונה גם בשוב נחמ’ לפרס, כי רק על הלוים נאמר, כי מניותיהם לא נתנו (נחמ' יג, י), כי הכהנים היו התקיפים ויד הסגנים והכותים היתה עמם, כי קלקלו ראשי הכהנים מעשיהם בעת ההיא (ד'. כח) והלוים היו לפי העולה מן הכתובים, ראשי הסופרים בדור ההוא (ח, ז, ט) ובכן השתנו הזמנים, ועל כן השכיל הרמב“ם בטוב טעמו להוסיף על ספור קנס עזרא את מלת ”בזמנו“ (שם) כאשר העיר בעל כ”מ, לאמר, כי קנס זה היה רק דבר שהזמן גְרָמוֹ, נשתנו הזמנים בטל הקנס, וגם הגדולים האחרונים החליטו, כי תקנת עזרא לקנוס את הלוים לא היה אלא בדורו.  ↩

  152. “נאמנים נחשבו ועליהם לחלוק לאחיהם”(נחמ' יג, יג) גם מפסוק זה מוכרע, כי העם לא מנע את מתנותיו, כ"א החלוקה לא היתה בצדק, בהיות נחמ' בפרס.  ↩

  153. “וברית הכהונה והלוים”(כט).  ↩

  154. ל.  ↩

  155. כט.  ↩

  156. כל–בו ס“ג. ושם נכתב, כי גם נחמ' מת בו אך בסליחות ”אזכרה מצוק" לעשרה בטבת, נזכר רק מות עזרא לבדו.  ↩

  157. (קדמ' 5 5 XI).  ↩

  158. בן סירא מט, טו.  ↩

ימי פרס: אחרית ימי שלטון פרס

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: אחרית ימי שלטון פרס / זאב יעבץ


מות ארתחשסתא. מהומות בבית המלך. מלכות דריוש המדי ואהבתו לדניאל שבימיו. גדולת דניאל וקנאת השרים בו. משפט מותו ומלוט נפשו. חסדי המלך לדניאל ומות משנאיו. מתכנת דניאל אל פְּרִיסָתִי המלכה ואל כרש בנה. זריזות אנשי כנסת הגדולה וצניעותם. כהונת יהוידע בן אלישיב. מעללי בניו. מות דריוש המדי ומלחמת בניו כרש השני וארתחשסתא מנימן. גדולת דניאל בעיני כרש. מפלת כרש ומלכות ארתחשסתא מנימון. כהונת יוחנן בן יהוידע. מלכות ארתחשסתא אכוס. בָגוש שר פרסי בירושלם. אהבת בגוש לישוע אחי הכהן הגדול. נכלי ישוע להטות אליו את כהונת אחיו. מות ישוע ביד אחיו. עלילות בגוש. מס כבד שבע שנים. כהונת ידוע בן יוחנן. רשעת ארתחשסתא אוכוס ואכזריות בגוא ראש שריו. גליות וטלטלה בארצות פרס. משפט ישראל ועמי הארצות לפני האחשדרפנים על עקרם עבודה זרה מארצם. מלכות ארשֵׁש. מות המלך וכל ביתו ביד בגוא. מלכות דריוש קדומון ומות בגוא. אמץ ודעת נפש בישראל. הכותים משנים את טעמם. מזמות סנבלט האחשדרפן. נבלות מנשה אחי ידוע. מנשה חתן לסנבלט. זקני ירושלם מתקוממים על מנשה. סנבלט פוסק למנשה שררה מקדש וכהונה בהר גרזים. מנשה פונה עורף לעמו. ארץ הכותים מקלט לפושעי ישראל. שֵׁמע קול פעמי אלכסנדר מוקדון.


3336–3426

והימים הרבים, אשר ישב ארתחשסתא על כסא פרס, היו ראשית ימי הכליון לממלכה הגדולה הזאת. מצרים נקרעה לאט לאט מעל פרס, וגם בארצו פנימה רבו המהמות כמעט בכל ימי ממשלתו. ובעת אשר עיני מלך חסד הזה היו אל כסאו לסעדו מפני הרוחות הרעות, הרימו האחשדרפנים והפחות קרן ויאכלו איש איש במדינתו את שאר העם הנתן על ידו. ואין עוד לדעת עד כמה נאצלה על ישראל מרוח העריצים הנושבת בכל מדינות פרס ומדי. אך כל הימים אשר משל נחמיה, סכך ככרוב על עמו ועל ארצו. ויהי כי היה למגן לאחיו מפני כל חמס וכל עשק ותהי ממשלתו למבטח לרוח תורת משה, אשר החל עזרא לצקת על כל העם מקטן ועד גדול. אולם מי יודע את גורל ישראל, אחרי האסף האיש הגדול הזה אל עמיו, כי ארתחשסתא האוהב לישראל, האריך ימים על ממלכתו, אך יומו בא גם הוא (3336–424) ובמותו רבתה המשמטה בּביתו אחריו, כי קְשֵׁרְקְשֵׁשׁ בנו יורש העצר, עלה על כסאו. ויהי מקץ חמשה וארבעים יום למלכו, ויכהו סוֹגְדְיָן בן פילגש אביו וימלוך תחתיו. וגם הוא לא הרבה לשבת על כסא מלכותו ולא מלאו לו שבעה חדשים, ויך אותו אחיו בן פילגש אחרת לארתחשסתא וימלוך תחתיו תשעה עשרה שנה. ויהי שמו דריוש המדי1 (3337–423), אשר יקראו לו בגוים דריוש נותוש. וקרוב הדבר, כי שנת מלחמות בני המלך היתה קשה לישראל2, אך למיום עלות דריוש על הכסא, משך את חסדו לדניאל איש חסיד יקר רוח וטהר לב, אשר קרוב הוא, כי היה מבני דניאל איש חמדות, אשר גדל כבודו בעיני מלכי בבל ובעיני כרש. וינשאהו על כל האחשדרפנים אשר עמו, וישם את כסאו בין שלשת ראשי שרי מלכותו ויעש חיל ויצלח ויאהבהו המלך מאד. ויקנאו בו השרים ויחפשו לו עולות ועלילות. ויהי כי נלאו למצא בו כל דבר אָוֶן ויתנכלו, ויבאו בחלקת לשונם לפני המלך, ויגידו לו, כי יש עם לבבם לתת לאדוניהם כבוד אלהים, ולפקוד על כל יושבי פרס ומדי לחדול חדש ימים מהתפלל לאלהים ואדם בלתי למלך לבדו. וכל איש אשר יעבור את מצות המלך והשליכו אותו אל גוב האריות. וייטב הדבר בעיני מלך פרס ויחתם בטבעתו על כתב הדת, אשר הגישו אליו. אז מצאו האנשים את אשר בקשו, כי ארבו לדניאל, וימצאוהו מתחבא בעליתו ומתפלל שם בסתר. וימהרו אל המלך ויודיעוהו ויאיצו בו לעשות בדניאל את המשפט הכתוב; וירע הדבר בעיני דריוש, להמית את ידיד נפשו. אך השרים לא שבו מפניו ויזכירו את אדוניהם, כי כתב הנחתם בטבעת המלך אין להשיב, וַיַסְגֵר דריוש בנפש מרה, את דניאל ביד מבקשי נפשו וידיחו עליו את הרעה, ככל אשר זממו. והמלך לא נח ולא שקט וישכם בבקר וירא והנה שם ה' מחסום לפי האריות ודניאל חי, אז העביר על אויבי דניאל את כוס החמה אשר אמרו להשקותו וישם אותם טרף לשני החיות הרעות, ויכבד ויערץ את דניאל ואת דת אבותיו3.

ואף כי משלו השרים ברוח המושל הזה, ויהי לכלי משחית בידם לעולל בשמו את עלילותיהם ברשע ובאכזריות מאין כמוה, לא היה לבו כבד מאד. לעמת זה קשה היה משמיר ומצור לב המלכה פְּרִיסָתִי4 אשר לדריוש אישה היה הכתר ולה הממשלה. צלם דמות אשה כזאת, היא פתרון נאמן לכל משלי חכמי לב, אשר משלו על אשה רעה, אשר מכף רגל ועד ראש, היא מערכת כלי מות כֻּלה: מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה. ואיש טהר לב כדניאל, לא יזכה בעיני אכזריה כמוה, אך דבר אחד טוב נמצא גם בכפירה הזאת כי אוהבת היתה את גוריה, והדבר הטוב הזה עמד לדניאל לגדל את כבודו גם בעיניה. פריסתי ילדה שלשה עשר בנים לדריוש וימותו התשעה על פני אביהם ואמם, ויותרו רק ארבעה. ויאהב דריוש את ארתחשסתא בנו הבכור, באשר לו משפט המלוכה ופריסתי אוהבת את כרש משנהו. ותתחזק בכל כח לבה, ותתנכל בכל מזמותיה, להסב אליו ירושת העצר. ויד דניאל נכונה גם היא עם הילד השני, עם כרש בן דריוש המדי5, על כן לא עשתה לא רעה פריסתי, אשר בנה זה, היה הנפש האחת בכל הארץ אשר אהבה.

עד כמה עשתה אהבת המלך לדניאל פרי לבני ישראל היושבים בארץ אבותיהם הרחוקה מאד מפרס, אין לדעת עוד. גם שמות הפחות, אשר עמדו בראש בני ישראל, נעלמו מן הדורות הבאים. ויחלו הימים, אשר שמו אנשי הלב את עיניהם לשום שאריות לרוח, אשר ירשו מאבותיהם לצקת אותה בלב הדורות הבאים, ולהפוך אותה בקרבם לבשר ודם. העבודה הזאת גדולה ונכבדה מאד היא, אשר לא תעשה בלתי בעבוד אותה כל גדולי העם שכם אחד, מבלי הבדל איש מרעה במאומה במעשהו. ויען כי אין השם מתגדל, בלתי אם בהבדל איש בפעלו, על כן לא נשמרו שמות הסופרים הראשונים גדולי הדורות האלה, אשר שמו את פניהם להנחיל את פרי דברי הנביאים והכתובים את כל העם, כאשר לא נודעו שמות המחוקקים אנשי הרוח, אשר קמו בראשית ימי השופטים, אשר נתנו את לבם להפיץ את חקי ה', אשר בספר תורת משה. אך בדבר הזה נבדלו הסופרים אנשי כנסת הגדולה, כי אף כי לא נודעו שמותם לדור אחרון, הנה מעשיהם נודעו כמעט לפרטי פרטיהם6.

בשנת ארבע לדריוש המדי, מת אלישיב בן יהויקים הכהן הגדול, אשר כהן שלש וארבעים שנה ויכהן יהוידע (3341–419) בנו תחתיו. ומי יודע הֲנחה גם על הכהן הזה רוח רפיון אלישיב אביו באחרית ימיו להאיר פניו אל שרי הכותים והעמונים צרי יהודה ובנימן, כמשפט כל החורים והסגנים מיום היותם. אך קרוב הדבר, כי נאמנה רוחו את אנשי כנסת הגדולה7, אך כי בניו השחיתו דרכם בהתחתן האחד מהם בבנות סנבלט החרוני, וגם יתר בניו לא הלכו בדרך הטובה והישרה, ותהי להם עבודת הקדש כמלאכת חֹל ויחללו את כהונתם במעלליהם, אך המעללים הרעים האלה נתנו את פּרים, אחרי לכת יהוידע אביהם בדרך כל הארץ.

אך יהוידע האריך ימים בכהונתו ובשנה החמש עשרה לכהנו, מת דריוש המדי (3356–404) ויעל על כסאו בנו ארתחשסתא השני ותתלקח מלחמה בינו ובין אחיו כרש, אשר היה אחשדרפן בארץ ארם, וינגף כרש לפני אחיו ויפל חלל במלחמה (3359–401). ותכון הממלכה ביד ארתחשסתא אשר קראו לו היונים מְנֵמוֹן8 ובמות כרש לא ישב עוד דניאל בשער המלך9 וקרוב הדבר, כי לא הגדיל המלך הזה את חסדו עם בני ישראל. ויהוידע כהן עוד ימים רבים, וימת בשנת האחת ועשרים לארתחשסתא מְנֵמוֹן ויכהן יוחנן (3377–383) בנו תחתיו.

בשנת האחת ועשרים ליוחנן מת ארתחשסתא (3398–362) ובנו ארתחשסתא אכוס, אשר היה רע גם בעיני אביו, גם בעיני כל אחיו ומיודעיו, קם ויאבד כמעט כל שריד מאחיו הרבים, ומשרי בית אביו, וילכוד את המלוכה ושר אחד איש ושמו בָגוא עריץ ואכזרי מאד, היה יועצו להרשיע.

בימים ההם נהיה דבר בקרב הארץ ובחצרות בית ה‘, אשר המעט, כי התן את כבוד ישראל לכלימה, הכביד עליהם יד עריץ ימים רבים. אחד משרי צבא פרס בָּגושׁ10 שמו, חָנָה בירושלם. וליוחנן כהן גדול אח ושמו ישעו, וימצא ישוע חן בעיני שר הצבא אשר שם את לבו כלב מושל בישראל. ויט את לבו לשית ידו עמו להסב אליו את כהונת אחיו, וייטב הדבר בעיני בָּגשׁ, וירם לב ישוע, וירחב את נפשו. ויהי היום ושני האחים יושבים באחת מלשכות המקדש וַיַרְעֵם ישוע את יוחנן מאד, ותצלח חמת יוחנן אחיו וישכח את כבוד בית אביו, וירם את ידו ויך את אחיו, ותגדל המכה מאד ויפל ישוע וַיָמֹת. ויהי המעט מיוחנן, כי במעשהו הנמהר העטה חרפה על כהונתו ועל עמו, כי הֵקים גם הָקֵם אויב גדול לבני ישראל את בגוש התקיף, אשר שש למצא תואנה לפקוד את עון הכהן על המקדש, למען ימלאו שלומי אמוני ישראל זהב חוריו. ויבא אל תוך המקדש, ויהדוף מפניו את הכהנים אשר אמרו לעצור בעדו מבא אל הקדש פנימה, ויט את ידו להשבית את התמיד. ויבאו אליו ראשי העם, ויעתר להם לבלתי הפריע את הכהנים מעבודתם, בשקלם על ידו חמשים אדכמונים בעד כל כבש, אשר יקריבו על המזבח. ותכבד יד בָּגֹש על בית ה’ ועל ישראל שבע שנים11.

ויד המלך הקשה ארתחשסתא אוכוס כבדה מאד על צידון, אשר נלאתה לשאת את על אחשדרפני פרס ופחותיה, ויעל עליה להבקיע אותה אליו ולעשות בה שפטים, כאשר עם מלבבו. ויראו אנשי צידון, כי כלתה אליהם הרעה ויקומו וישרפו עליהם ועל נשיהם ועל טפם ועל אצרותיהם את העיר באש.

בשנת הֵעָלוֹת חיל פרס מעל צידון, בשרוף יושביה אותה עליהם באש, (3410–350) מת יוחנן ויכהן תחתיו ידוע בנו איש צדיק תמים.

ובשושן הבירה הלכו המהומות הלוך ורב ובָגוא12 העריץ הולך ומתחזק בבית אדוניו, כי הערים לקנות את לב מנטור היווני נציב מדינות הים, וראש שרי צבאות פרס ולכרות עמו ברית. ויהי בדבר הזה כמעט כל חיל מלכו בידו. ויגבה לבו מאד ואכזריותו עלתה למעלה ראש. וגם על בני ישראל היושבים בארצות פרס, כבדה יד מלכות ארתחשסתא אוכוס הקשה13. אך בארצם לא קשתה עליהם יד שרי פרס, ויהי כי קנאו בני ישראל מאד לבער את שקוצי העמים ממושבותיהם, ויהיו גויי הארצות נדונים עמם לפני האחשדרפנים וישפטו את קנאי בני ישראל לפי חליפות הרוח העוברת עליהם. יש אשר ענשו אותם ויש אשר נשאו את פניהם14. ויהי כי התחזק בגוא מאד, ויירע פן תרע בו עין מלכו ויתנכל ויקדם את פניו, וַיָמֶת בגוא את ארתחשסתא אכוס ברעל, אשר שם במשקהו, אחרי מלכו עשרים ושלש שנה.

ויאבד האכזרי הזה, את כל בני אדוניו ולא הותיר מהם, כי אם את אַרְשֵש קְטוֹן בניו, אשר אותו הושיב על כסאו פרס, וימליכהו (3421–339) תחת אביו בשנת האחת עשרה לידוע הכהן הגדול, וידום המלך הצעיר, ולא מרה את פי השר ההורג את בית אביו בראשית מלכותו, אולם אחרי כן החל לקוץ מפני העריץ הזה, ויחשוב מחשבות לפרוק את עֻלו. ובגוא הבין את הדבר, ויקדם פניו ויהרוג גם אותו, גם את כל בית המלך ויקח את דריוש קַדוֹמוֹן (3424–336) בן רִבֵּעַ לדריוש המדי, וימליכהו על פרס. ובני ישראל קראו לו דריוש הפרסי15, למען הבדילו מדריוש המדי. ויהי דריוש הפרסי איש נֹחַ ויקר רוח, אשר אמר לרפא את ארצו מן המכות אשר חִלו בו המלכים, אשר מלכו לפניו, אך מאנו הרפא פצעי הממלכה הזאת, אשר הפכו את כלה לנקפה ורקבון. גם למלך הזה זמם בגוא העריץ לעשות, ככל אשר עשה לשני המלכים אשר לפניו; אפס, כי נודע הדבר לדריוש ויכבד את ידו על הסריס הבוגד הזה לשתות את סף הרעל, אשר הכין לו וַיֵשְׁתְּ בגוא וַיָמֹת.

ובעוד, אשר מעשקות האחשדרפנים והפחות ומצוקות העמים, הֵמַקוּ את הבשר ויבוקקו את הרוח גם בשושן גם בכל מדינות פרס ומדי, הלכה מדינה אחת קטנה הלוך וחזק. והמעט ממנה, כי מתום היה בכל בשרה, נפלאה בעת ההיא מכל הארצות בדבר הזה, כי לא זרועה היה מבטחה, כי אם הרוח אשר גברה בה, היתה לה למגן ולמשגב. המדינה הזאת, היא מדינת יהודה הקטנה, אשר אנשי כנסת הגדולה, אצלו מרוחם על כל העם, וישימוהו לגוי האחד בימים ההם, אשר ידע אל נכון את מגמת פניו ואת תעודתו. תחת אנשי העם, אשר עמדו בישראל מדור דור, קם בדור ההוא כמעט כל העם להתחזק במעוזו, ולנצור את אָפְיוֹ ואת עָצְמוֹ מכל משמר. והדרך האחת הזאת, אשר דרכו בה מרבית העם נתנה להם לב אחד, עד כי גם אויביהם הכותים, בחרו כיום להחליק לשון לבני ישראל ולגנוב את לבם מקרוא עליהם לריב או גם מארוב להם, מיראתם פן יתגרו ברעה, כי החלו בני ישראל ללכת הלוך וגדול וימי הגבורה והתפארת, אשר מלפנים, שבו ויהיו נזכרים בארצות הקרובות16. ותחת שנאה בקשו צרי יהודה ובנימן את אהבת בני ישראל, אף כי לא חפצי קרבות היו אבותינו בימים ההם, כי ידעו הכותים, כי אף כי שאננים ושקטים בני ישראל, הנה רוחם בקרבם וכחם במתניהם.

בדרך הזאת החל להתהלך עם בני ישראל סנבלט השני17 מבני הכותים אשר גדלו דריוש הפרסי וישיתהו לאחשדרפן בשמרון, ויבקש גם הוא לקנות את לב בני ישראל. אך לב ידוע הכהן החסיד לא היה נע כנוד הקנה ולא הלך שולל לפני סנבלט זה, כאשר הלך לב אלישיב אבי אביו לפני טוביה העמוני18. על כן שמח סנבלט מאד לקראת מנשה הכהן אחי ידוע הכהן הגדול, כי ככל אשר נאמן ידוע לתורתו ולמולדתו, כן פנה לב מנשה מעם מוּסַר תורת אלהי ישראל אשר למדו אנשי כנסת הגדולה, וילך אחרי עיניו וירא את נְקוּסָא19 בת סנבלט ותחשק נפשו בה. וישמח סנבלט מאד על הדבר הזה, ויתן את בתו למנשה לאשה, כי אמר בלבו, כי בדבר הזה יטה אחריו את לב בית ישראל.

והדבר הזה, אשר היה לאבן חן בעיני סנבלט, היה לצנינים בעיני זקני ירושלם אנשי כנסת הגדולה, כי יראו מאד פן ישוב העם להתחתן בבנות הנכר בשומם להם למופת את אחד מראשי הכהנים, אשר עשה כדבר הזה ואיש לא כהה בו, ותם לריק כל היגיע הרב, אשר הם יגעים זה מאה שנים להבדיל כל ערב מישראל, ולטהר גם את בתיהם וגם את לבותיהם מכל סִיג זר. ויעידו במנשה הכהן, לבחר לו אחת משתי אלה, כי יְשַׁלַח את אשתו, או כי לא יוסיף עוד לעלות על מזבח ה'. ויד ידוע אחיו הכהן הגדול נכונה עם זקני ישראל, ותצר מאד למנשה וילך אל סנבלט חותנו ויגד לו, כי בכל אהבתו את נקוסא בתו לא יוכל לעזוב את כהונתו, על כן כלה היא מעמו להפרד מעל אשתו ולשוב אל כהונת אבותיו. וידבר סנבלט על לבו ויאמר לו, כי המעט ממנו, כי יקים בידו את הכהונה הגדולה, יקים אותו גם למושל ולאחשדרפן תחתיו, ובָנֹה יבנה לו מקדש בהר גרזים, אשר לא יהיה נופל בתפארתו מן המקדש אשר בירושלם ושם יכהן. ואת כל זה יעשה ברשיון דריוש מלך פרס. וייטב הדבר בעיני מנשה וישב שם (3436–324) ולא שב עוד ירושלמה. וישמעו האנשים מן הכהנים ומן העם אשר נדחו אחרי עמי הנכר ויקומו גם הם וילכו אל סנבלט. ויקדם סנבלט את פניהם בשמחה, ויתן להם שדות וכרמים ומקום לבנות בתים וינשא אותם גם בכסף, ותרב לרגלי הדבר הזה המהומה בירושלם20.

אך בעצם הימים ההם עלה שאון מפאתי ים, אשר החריש בהמון קולו את כל אזן ויסב את עיני כל העמים רק לעבר אחד. מלך גבור מרגיז ארץ נסע יצא ממקומו מנגב ארופה ויעבור את מעברות אלישה, לגזול את שבט המלוכה מידי גויי הקדם ולתתו בידי עמי המערב ולהחל פרק חדש, חלק שני, בספר תולדות האדם. ובימים הם, אשר היתה אזיא העתיקה למס לארופה הצעירה לרגלי מלחמת הזרוע, החליף ישראל כחו להסב את פני המלחמה, מלחמת הרוח, אל מול מערכה אחרת, מערכת צבא גבורים, אשר כמעט לא ידע אותה מתמול שלשום.

ובשטף הזה העובר מפאת ים קדמה, נסחפו כל הקורות הקטנות, אשר קרו זה מעט בירושלם.

תם חלק שלישי.

  1. עיין על מלך זה ועל כל המוצאות את ישראל בימיו, מוצא דבר “מנין שנות בית שני” “דריוש המדי ודניאל שבפרשה ו'”.  ↩

  2. עיין מוצא דבר שם.  ↩

  3. דניאל ז, ב–כח.ועיין מוצא דבר שם.  ↩

  4. Parysatis.  ↩

  5. עיין מוצא דבר שם.  ↩

  6. בדורות האחרונים לאכנה“ג הסמוכים לשמעון הצדיק, נפרוט אי”ה את כל תקנותיהם הגדולות.  ↩

  7. לדעתנו יש רמז גדול, כי לב כה“ג זה, היה שלם עם אכנה”ג ועדת הסופרים ומאמר “זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול” (שקלים ו, ו) לו הוא, ולא ליהוידע שבימי עתליה ויואש. האחת כי דרשה זו, צורתה מוכחת על זמנה, כי לא קדמה לדור עזרא, ולכל הקודם לימי חגי וזכר‘ ומלאכי; השנית כי כהנים גדולים שבימי בית ראשון, נקראו על פי רוב גם בפי סופרי הקדש גם בפי רבותינו “הכהן”: אלעזר הכהן, פינחס הכהן, עלי הכהן, צדוק הכהן, יהוידע הכהן וגם בפי התנא (ס"ע יח) נקרא יהוידע שבימי בית ראשון, הכהן ולא כה“ג. ורק הכהנים הגדולים שבסוף בית ראשון ויותר מהם כהנים גדולים שמימי יהושע בן יוצדק והלאה, נקראו תמיד בשם ”כהן גדול“. (עיין חגי זכר‘, עזרא ונחמי’); והשלישית, כי הפסוק מפרשת יהוידע ויואש המובא בסוף המשנה מלבד שאינו מוכיח, כי הוא ליהוידע שבימי בית הראשון כמעט מוכיח ומכריח הוא, כי הוא ליהוידע בן אלישיב דוקא, כי אלו הקדימה המשנה לפסוק זה, מליצת, ”ומנין אתה אומר כך שנאמר“ או ”תדע לך שהוא כן שנאמר“ הייתי אומר, כי הפסוק המובא בראשונה הוא לבדו כל עצם מקור הדברים האמורים לפניו והפסוק שבמלכים אינו אלא תוספת ראיה, אבל עכשו שהסמיכה המשנה מקרא זה לדבריה במליצת ”ואומר" שהוא מורה, כי גם את עצם המקרא הזה שם יהוידע ענין לדרשתו, ככל אשר שם את הכתוב שבתורה, המובא בראש המשנה, הנה דבר זה אי אפשר בשום פנים, ליהוידע שבימי יואש, כי בימיו לא היה עוד מקרא זה פסוק כצורתו כתוב ומקודש בספר, שנתן להדרש, לא כן בימי יוידע בן אלישיב, שהיה בימי עזרא ואחריו, שכבר נתקדש ס’ מלכים שבנביאים בקדושה סמוכה לקדושת התורה והדרשה היתה עקר עבודת גדולי הדור וחכמיו, אז הוכשר גם ספר מלכים להיות למקור לדברי הלכה.  ↩

  8. “מנמון”בלשון יונית הוא זוכר וארתחשסתא השני נקרא כן על שם כח זכרונו הנפלא.  ↩

  9. דניאל ו, כט.ועיין מוצא דבר “מנין שנות בית שני דריוש המדי וכו'”.  ↩

  10. Bagoses.  ↩

  11. קדמוניות ו, 7 XI.  ↩

  12. ואין להחליף את בגוא בבגש (Bagoas).  ↩

  13. הנוצרי הקדמון (Eusebius) יספר בשם סופרים קדמונים בהקרוניקא שלו, כי נגזרו על ישראל גזרות גרושים וטרודים ממקום למקום בימי מלכות אוכוס.  ↩

  14. ריב יוסף עם אפיון 22 I).  ↩

  15. נחמ' יב, כב. ודריוש זה הוא על דריוש השלישי שהוא האחרון, כי כן כתוב, כי גם הלוים שהיו בימי ידוע הכהן התיחשו בימיו וידוע הכהן הלא עלה על כסא כהונתו חמשים ושש שנה אחרי מות דריוש המדי, שהוא דריוש השני.  ↩

  16. קדמניות 2. 7 XI.  ↩

  17. יש להבדיל אותו מסנבלט החורוני שהיה בימי נחמי‘ וארתחשתא שבימיו, כי בין שניהם עברו כתשעים שנה והעושים את שניהם לנפש אחת, לא שמו לב להתבונן, כי שונות היו דרכי סנבלט הראשון שבנחמי’ מדרכי סנבלט שני שביוסיפוס, כי הראשון היה נמהר ופוחז וכמעט קורא למהלומות, והשני היה איש מזמות יודע להסביר פנים ועושה בנחת את מעשהו. וגם בגדולתם היו שני האנשים האלה נבדלים מאד איש מרעהו; סנבלט הראשון היה קופץ בראש ונוטל גדולה לעצמו והשני היה אחשדרפן שלוח מאת המלך. ולוא היה זה שבימי נחמי‘ סנבלט האחשדרפן, כי עתה לא התגרה בו נחמי’ ולא הכעיסו, כי יש כח ביד האחשדרפן להתחזק עליו, כי הפחה הלא הוא רק אחד מפקידי האחשדרפן. והרוצים למצוא את מנשה המתחתן בסנבלט (בנחמי' יג כח) לא התבוננו כי זה שבנחמי' היה בן יוידע, ובכן הוא אחי יונתן הכה“ג החמשי, ומנשה הלא היה אחי ידוע הכה”ג הששי (קדמ' שם) ובכן היה מנשה בן יוחנן ולא בן יוידע.  ↩

  18. נחמי' יג, ז.  ↩

  19. Nikaso ושֵׁם זה נראה, כי היה מצוי גם בישראל: “נקוסא” (חולין קיח:).  ↩

  20. קדמ 2. 8 XI ולמן העת ההיא היו לכותים כהנים מבית הלוי (ועיין נדה נז: ורש"י שם).  ↩







כרך שלישי מוצא דבר
מאת זאב יעבץ

כרך שלישי מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

תולדות ישראל: כרך ג': מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

א. תשובת דור ישעיהו

היום אשר כרת יאשיהו ברית בביהמ"ק עם כל בני עמו “ללכת אחרי ה'” (מ“ב כ”ג, ג. דה"ב לד, לא.) היה יום גדול ומסוים מאד בתולדותינו, כי בו ביום נעקרה עבודה זרה מארצנו מהיות שלטת ביד רמה. ואף כי נעבדה עוד במסתרים זעיר שם זעיר שם, לא היתה לה עוד תקומה בגלוי, והדבר הזה יאיר עינינו אור חדש בשארית ימי הבית הראשון. אך יען כי התשובה הזאת לא היתה תשובה שלמה, עד ימי חנניה מישאל ועזריה. והקלקלה המדוכאת בחזקת היד, התפרצה עוד פעמים רבות להרים ראש, יש לנו להעלות את עצם המאורע הזה הנבלע בכתובים הרבה המשוקעים במקרא עד כמעט לבלי הראות, לצחצחו היטב ולהציגו אותו ואת כל חליפותיו לעיני הקורא.

בימי יאשיהו מתאונן ירמי' לאמר: וגם בכל זאת לא שבה… יהודה בכל לבה תוכה כברה. ימים רבים אחרי כן מעורר ירמי' את העם לשמוע את “דברי הברית” (יא, ב) הכרותה ועומדת בהר סיני ומחודשת בימי יאשיהו וקובל, כי נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים: “שבו על עונות אבותם הראשונים וגו' וגו'” (ט) “ונבואה זו נאמרה בימי יהויקים וזהו שאמר נמצא קשר כלומר מרדו בו אחרי ששבו בימי יאשיהו” (רד"ק) “שאחרי ששבו בתשובה בימי יאשיהו חזרו למרדם” (אברבנאל) ובכל זאת אין אנו שומעים מפי הנביאים תרעומת ע“ז על יהויקים, אין זאת כי מחטא זה נקי היה גם המלך הפושע הזה. בשנה השישית לגלות יויכין שהיא שנה ששית לצדקיהו עורך יחזקאל דמות אל הקלקלה המסותרת הנעשית בירושלים בביהמ”ק, כי במסתרים עבדו את עבודת “רמש ובהמה” (יחז' ח, י): עבודת התמוז (יד) ועבודת השמש (טז). וביותר עבדו את העבודות המגונות האלה רק מקצת החשובים שבעם, כגון השרים והכהנים ונביאי השקר אשר זנו אחרי דרכי הנכר. ועל הדבר הזה תעיד מליצת “זקני ישראל” האמורה ושגויה שם בפרשה. ועל העבודה הזאת במקום הקודש, כוֵן ירמי' בקראו על הכהנים והנביאים " גם בביתי מצאתי רעתם" (ירמ' כג, יא). אך נכון הדבר כי בגלוי ובראש כל חוצות, לא עבדו גם הם ע“ז, כי אם “בחשך איש בחדרי משכיתו” (יחז' ח, יב). ובין דלת העם השתמרה עבודת הנכר ביותר בין הנשים (ירמ' מד, טו. כ. כד) אשר עבדו “מלכת השמים” בנסכים וב”כונים" (יז – יט) והמעט מן האנשים כי לא מיחו בידי נשותיהם (יט) עוד עזרו על ידן (ז, יח). אך קרוב הוא כי הרבוי והפרסום לא היה גדול ומליצת “האינך רואה” (יז) תעיד על זה. ואולי גם המעט הזה לא היה מצד מרי, כי אם מצד שטות, כי תלו את “הבצרות” (יד, א) אשר רבו באחרית ימי בית ראשון בבטול עבודת המזלות שבטל יאשיהו (מ“ד, י”ז – י"ח).

ויען כי עקר עבודה זרה נעקר ולא נשארו ממנו, כי אם סעיפים, מצא העם את לבבו להתהלל בתשובתו ששב בימי יאשיהו. ויתגאו מרביתם לאמר “לא נטמאתי אחרי הבעלים לא הלכתי” (ב, כג) “נקתי אך שב אפו ממני… לא חטאתי” (לה) וגם הנביא אשר הוכיח את דרכם הרעה על פניהם ויקרא להם “הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי” (שם) ואשר המריץ את דברו אל העם “כי לא שב חרון אף ה' ממנו” (ד, ח), הודה להם כי מעון ע“ז כמעט נקיים הם, אלא שהם מלוכלכים בעבירות אחרות. עזבו אבותיכם אותי נאום ה'” וילכו אחרי אלהים אחרים ויעבדום וגו‘: ואתם הרעותם לעשות מאבותיכם והנכם הולכים איש אחרי שרירות לבו הרע וגו’ (טז, יא – יב) וגם על נביאי השקר, אשר בם חרה אף ירמיהו מאד, הודה בפה מלא, כי את עבודת הנכר עזבו ורק בדברים אחרים הם חוטאים “ובנביאי שמרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו‘: ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלוך בשקר וחזקו ידי מרעים וגו’” (כג, יג – יד). וגם יחזקאל עושה את החמס אשר נעשה בגלוי לחטאת רצופה ובאה מימים רבים, ואת עון ע“ז שבסתר לחטאת שכמעט פסקה ועכשו חזרה באמרו “וישובו להכעיסני” (יחז' ח' י"ז) ומדי דבר הנביא אל העם לא הוכיחם על עזבם את דעת ה' בגלוי, כי אם על עזבם אותו בסתר “ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו” (ירמי' ה, ב) ופירוש “לכן” במקום זה “בכן” (תרגום רד"ק) – ובכל זאת שמח ירמי' על התחדש עוד הפעם השבועה הזאת בישראל גם באשר היא ויתאו ליום אשר ילמדוה גם יתר העמים (יב, טז). ואם אמנם המשל אשר נמשל בישראל על עון הראשונים ועל צרת האחרונים “אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה” (ירמ' לא, כט. יחז' יח, ב) לא היה טוב בעיני הנביאים, בכל זאת התמלטה גם מפי המקונן הקדוש תרעומת זו גם במר רוחו “אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו” (איכה ה, ז) ועון הזה שנתמעט באחרית ימי הבית הראשון, על כרחנו איננו אלא עון ע”ז ברבים ובגלוי.

מכל אלה יש לנו ללמוד, כי התוכחות שהוכיח ירמיה ויחזקאל את ישראל לפעמים על עון ע“ז, לא היו כ”א על זו שנעבדה במדה דקה מאד, וכמעט בסתר, או על ע"ז שנעבדה בימי אחז מנשה ואמון, אשר אותה לא יכלו הנביאים לשכוח, אחרי שהיא היתה מקור כל הרעה (מ"ב כג, כו; כד, ד. ירמ' טו, ד).

וגם קדמונינו החזיקו, כי בימי יאשיהו לא נעשו מעשים מכוערים בגלוי, כי אם בסתר באמרם, "ובשביל הרעה שהיו ישראל עושים בסתר נאסף הצדיק [יאשי' ] (ילקוט מלכים ר"א).

העקירה השלמה לע“ז אף בסתר, נהיתה בימי גלות בבל ולפי דברי רבותינו הנכונים אחרי מעשי המו”ע (סנהד' צג:).

למן העת ההיא כאשר הצטללה דעת העם מקטן ועד גדול, לא נהגו עוד חכמי העם וסופריו לקרא לאלילים “אלהים אחרים”, כי גם על הדמיון לא התקבל עוד שום צד שתוף בין האלוהות ובין האלילים האלמים. ויקראו בדורות הבאים לכלל עצבי הגוים “עבודה זרה” וישימו תחת שם “אלהים” “עבודה” ותחת מלת “אחרים” “זרה” וחליפת המליצה הזאת, תעיד על החליפה הגדולה בתקון הרוח.

ב. בני יאשיהו לשמותם ולשנותיהם

למען ישב היטב את סדר מלכי יהודה האחרונים שמלכו אחרי יאשיהו, יש לנו לשום למוצא לבירור זה את דברי הפסוק המפורש, הפורט את ארבעת בני המלך הזה כדברים האלה: “ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום” (דה"א ג, טו) ולהסמיך להם פסקה אחרונה ממאמר ר' יוחנן האומר “הוא יוחנן הוא יואחז” (הוריות יא: ירוש' שקלל' ו, א) כי באמת דומה שֵם יואחז כמבטאו ובאותיותיו אל יוחנן, יותר משהוא דומה לשמות שלשת אחיו הנותרים. אך עוד תקשה מלת “הבכור” שנוספה על שֵם יוחנן ומלת “השני” שנוספה על שֵם יויקים (דה"א שם). כי אם נאמר כי יואחז הוא יוחנן, הרי מצינו כי בעצם השנה שהיה יואחז שלדעתנו הוא הבכור עשרים ושלש שנה (מ“ב כג, לא. דה”ב לו, ב) כבר היה יויקים משנהו בן עשרים וחמש (ה. מ"ב כג, לו) על זאת השיבו קדמונינו “לעולם יהויקים קשיש ומאי בכור? בכור למלכות!” (הוריות שם) ומלבד שיש קצת סמך למליצת “בכור” לכבוד מלכות מן המקרא (תהל' פט, כ"ח) הנה יש להתבונן כי לעניננו אפשר להיות בכורת יואחז בכורה ממש, אף כי היה לו את גדול ממנו, כי בכור היה לאמו “חמוטל בת ירמ' מלבנה” (מ"ב כג, לא) וקרוב הוא כי היא היתה המלכה הגבירה, על כן יעד אביו רק את בנה אשר תלד היא למלך, ויהויקים אשר ילדה לו ראשונה “זבודה בת פדיה” אשתו (לו) נועד להיות רק כאחד מבני המלך. ועל כן לפני הולד יורש העצר לא יעד יאשיהו ליויקים בנו שום גדולה. אל אחרי הולד לו בכור חמוטל אשתו המלכה האהובה לו, או החשובה בעיניו ביותר, שם את בנו יויקים למשנה לו (ועיין פ“ב לח”ב מספרנו זה, כי כבוד משנה האחים היה קרוב בבית לכבוד הבכור ובבית המלך עאכו"כ) ויען כי ידעו זאת עם הארץ כי ביואחז בחר המלך האהוב למלוך תחתיו, קמו ומשחו אותו (ל) ולא שתו לב אל “יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים” כי ידעו ביויקים “דלאו ממלא מקום אבותיו היה” (הוריות שם) האחת כי אביו החסיד לא רצה להנחיל לו את כסא כבודו, והשנית כי רשע גדול היה. ואף כי גם יואחז לא עשה את הטוב, מסתבר הוא, כי יויקים היה גרוע ממנו הרבה בהיותו ההפך הגמור מאביו (ירמ' כב, טו – יז. דה"ב לו, ח) ואולי היתה רשעתו זאת ורוחו הזרה לעמו, תחלת זכותו לפני פרעה נכה. ויען כי בית המלך הזה בן זבודה בת פדיה היה יציר כפי פרעה נכה, השכיל נבוכדראצר להוריד אותו מכסא ישראל ולהושיב תחתיו את הבן השני לחמוטל הגבירה, הלא הוא צדקיהו, אשר היה בן שלש עשרה שנה, בעלות יואחז אחיו הגדול, בן אמו על כסא אבותיו – למען קנות גם את לבו גם את לב עמו, אשר בעיניהם היה משפט המלוכה לבני חמוטל.

ושלום בן הרביעי ליאשיהו (דה"ב ג, טו) קשר לדעתנו על יויקים, כי התנשא בלבו, כי אחרי גלות יואחז אחיו מצרימה (מ"ב כג, לד) ראוי הוא למלוך תחת יאשיהו אביו הצדיק מיהויקים אחיו הרע בעיני אלהים וישראל. ולא ערב יויקים את לבו להמיתו, מיראתו את חמת העם ויגלהו אל מצרים, ארץ מגנו בעל בריתו התקיף פרעה נכה, ובימי גלותו באה הבשורה הרעה ממצרים כי מת שם יואחז בארץ גלותו (שם). אז העיר ירמי' כי על שלום הגולה החי, אשר אמר למלוך תחת אביו1 יש להרבות מספד מעל יואחז אחיו המת, כי יכבידו שם מאד את נחשתו ולא יתנוהו עוד לראות את ארץ מולדתו (ירמ' כב, י – יב).

לפי דברינו אלה מתישב גם מנין הארבעה של בני יאשיהו. ומנין שנותיהם בעלותם איש איש מהם על כסא אביהם אינו מקולקל במאומה.

ג. גולי בבל הראשונים

את דניאל וחבריו הצגנו בתורת גולי בבל הראשונים שגלו בשנה השלישית או הרביעית למלכות יויקים שהיא השנה הראשונה לנבוכדראצר. ויען כי מאורע זה מתלקט ממקומות שונים, הננו לסדר אותו בזה לפי סדר הפסוקים המפוזרים המדברים עליו.

“בשנה הרביעית ליהויקים וגו' היא השנה הראשונית לנבוכדנאצר” (ירמ' כה, א) “דבר ירמי' הנביא” (ב) “ולקחתי… נבוכדראצר… והבאתים על הארץ הזאת וגו'” (ט). החזון הזה בא: “בימיו [של ויקים] עלה נבוכדראצר מלך בבל ויהי לו יהויקים עבד וגו'” (מ"ב כד, א) על דברי בעל ס' מלכים האומר “עליו עלה ג”נ“, הוסיף בעל ס' דה”י להודיע לאמר: “ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה” (דה"ב לו, ו) לאמר על מנת להוליכו. ועל מאורע זה שאירע ליהויקים ידבר יחזקאל הנביא (יחזקאל יט, ט) כי מפליג הוא בעון שפיכות דמים של המלך השבוי הזה (ו- ז) והפלגה זו אינה מתישבת בלתי אם על יויקים העז והקשה (עיין ירמי' כב, יז) ולא על יהויכין וצדקי' הנוחים והרכים. אך באמת לא הובא יהויקים לבבל “שלא הביא נבוכדנאצר ליהויקים בבלה, אך הוא יצא אליו ואסר אותו ואמר להוליכו וקבל על עצמו לעבוד אותו: רוצה לומר, לתת לו מס להניחו לשוב למלכותו” (רלב“ג לד”ה מובא בפי' אברבנאל מ“ב, כ”ד) והוא שכתוב בס' מלכים “ויהי לו יהויקים עבר”. עוד הוסיף בעל סדה“י להודיע דברים אלה: “ומכלי בית ה' הביא נבוכדראצר לבבל ויתנם בהיכלו בבבל” (דה”ב(לו, ז) את דבר זה פירש בעל ס' דניאל: “בשנת שלש למלכות יהויקים… בא נבוכדנאצר”.. ויצר עליה: “ויתן ה' בידו את יהויקים… ומקצת כלי בית אלהים….. הביא בית אוצר אלהיו: " (דניאל א' א – ב) אך הדבר החדש שהודיע בעל ספר זה, הוא המאמר הבא: “ויאמר המלך… להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה וגו‘: ילדים וגו’ לעמד בהיכל המלך וגו'” (ג – ד) “ויהי בהם… דניאל חנני' מישאל ועזרי” (ו) כאשר נבא ישע' לחזקי' המלך: “ומבניך….. יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל” (ישע' לט, ז) אך לפי הדיוק הנכון העולה מן הכתוב “ויהי בהם מבני יהודה” (דניאל א, ו) נראה, כי דניאל חמו”ע לא היו מזרע המלוכה. (ועיין סנהד' צג).

קרוב הדבר, כי עקירת נבוכדנאצר ממקומו היתה בסוף שנת שלש ובואו לא“י ושעבוד יהויקים בחדשים הראשונים לשנה הרביעית, על כן ימנה ס' דניאל שנת שלש ליהויקים וירמ' שנה רביעית. או אפשר, כי אחד מהם מונה לשנות מלכות עצמו של יהויקים והאחד מונה לאחד בניסן שהוא ר”ח למלכים.

מכל האמור זכינו למצא, כי הילדים המובאים בידי אשפני (דניאל א' ג') בשנת שלש או ארבע ליהויקים שהמסתימים שבהם דניאל חמו"ע הם הראשונים לגולי בבל.

אך לא הם לבדם היו הגולים הראשונים, כי המכתב ששלח ירמ' אל בבל ביד השרים אלעשה וגמרי' (ירמ' כט, א – ג) היה על כרחנו תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב “אחרי צאת המלך יכני” (ב') ומכתב זה מלבד שהיה שלוח “אל הכהנים ואל הנביאים ואל כל העם, אשר הגלה נבוכדראצר מירושלם בבלה”.(א') שהם כלל גלות יויכין כלה נשלח בראש “אל יתר זקני הגולה”. ועל פי העולה מסדר המנין, היתה היתרה הזאת קודמת לכל הכלל כלו. ולפי המתקבל על הדעת אין לשון “יתר” נופלת בחתי אם על פלטה נשארת מכת שלמה שהתקימה בכללה זמן חשוב במקומה ואחרי כן הלכה הלוך וחסור עד שלא נותרה ממנה בלתי אם שארית. ודבר זה אינו מתישב לאמתו אלא על גולי שנה הרביעת או השלישית ליויקים ולאנשים שהיו כלם זקנים, אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית, ובכן גלו גם זקנים עם הילדים. ולפי הדברים האלה היו גולי בכל הראשונים מעט מזקני ישראל הנקראים בפי ירמ' זקני הגולה והילדים שהביא אשפנז “מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים” (דניאל א, ג).

ולפי דברי ברוסי הכשדי, נלחם נבוכדראצר בפרעה נכו ואחרי כן בא ירושלמה על ויקים, בשנה האחרונה לחיי פלאסר אביו שהיא נחשבת השנה הראשונה למלכות עצמו. וכשמעו כי מת אביו מסר את שבויי יהודה וכנען ארם ומצרים לאוהביו להוליכם ביד חזקה לבבל והוא מהר לרוץ שמה להחזיק בממלכת אביו. (עיין דבריו מובאים בספר ריב יוסף עם אפיון 19 I) ובכן למדנו גם מדברי הסופר הקדמוני הזה, כי בשנה הרביעית ליויקים הובאו שבויי יהודה בבלה.

ד. יויכין וצדקיהו בעיני הגולה

בפרשה י“ז ישוה יחזקאל הנביא לנגדנו את גלות יויכין בידי נבוכדראצר שהמליך תחתיו את צדקיהו ושהשביע אותו לעבדו. הפרשה הזאת (יחז' יז, ג – כד) בעלת שלשה פרקים היא: עד פסוק י”א משל, משם עד כ"ב נמשל, ומשם עד סוף הפרשה נבואה. שני הפרקים הראשונים מפרשים זה לזה ומתפרשים זה מזה וראוים לדון כפרק אחד שהם שנים, אך הפרק האחרון עומד בפני עצמו.

ואותו אנו אומרים לפרש כעין פירוש רש“י ורד”ק במעט תוספות באור: “ולקחתי אני (כב): דיוק “אני” הוא הפך מליקחת הנשר הגדול (ג) שהוא נבוכדראצר. “מצמרת האר” (כב) ובגוי לזרע המלוכה (עיין ג וי"ב) “ונתתי “: ל' הנחה וקביעות. מראש יונקותיו”: הוא ראש “יניקותיו” של פסוק ד' החוזר אל יהויכין “מראש”: חלק ממנו שהוא זרובבל בן שאלתיאל בן יויכין “בהר מרום ישראל” (כג) כנוי לא”י. “ונשא ענף וגו'”, יצליח בממשלתו. “וידעו כל עצי השדה” (כד): בני ישראל או העמים “השפלתי עץ גבוה… הובשתי עץ לח”: זה צדקי' המולך שנאמר בו למעלה “קח על מים רבים צפצפה שמו” (ה) הגבהתי עץ שפל… והפרחתי עץ יבש” (יחז' שם כד) זה יהויכין הגולה.

למען שכלל ענין זה הננו לתפוש עוד חמשה פסוקים מפרשה כ“א ולפרשם. כל הפרשה ההיא דומה בענינה לפרשתנו. שתיהן מעבירות בחזון את מפלת צדק' ושתיהן מתרעמות על מרדו במלך “אשר השביעו באלהים”. ואלה דברי הנביא בפרשה ההיא: “והיה להם: (יחז' כא, כ"ה): לבני ירושלם ולצדקיהו מלכם “כקסם שוא בעיניהם”:כדבר רק. “שבעי שבעות להם”: השבועות החמורות והוא: נבוכדראצר “מזכיר עון”: מעלה תמיר את עון זה על לבו ומרבה לכעוס עליו: “להתפש”: והיא שגרמה לירושלם לפול בידי בבל, כאשר יעידו דברי סופרי הקדש במקומות אחרים: (מ“ב כה, ו. ירמ' לט, ה. נ”ב, ט) כי במשפט בא עמו נבוכדראצר על עברו את שבועותו וע”כ עלה עליו ויגלהו. “ואתה חלל רשע” (יחז' כא, ל): ע”ש שחלל את שבועותו או ע“ש שאינו ראוי למלכות כחלל הזה שאינו ראוי לכהונה, קורא אותו הנביא כך. " אשר בא יומו”: אשר פסקו ימי מלכותו הקצובים לו, כי על דעת הנביא לא ה' צדק' ראוי למלוך, כי ברדת יויכין מעל כסאו היה לבנו למלוך תחתיו, כי היו לו בנים (ירמ' כב, כח – ל): אך מיד נבוכדראצר נסבה המלוכה לצדקי‘. ובמעול צדקיהו במלך הממליך אותו, אבדה זכותו, וזכות בני יויכין חזרה למקומה: “בעת עון קץ” (יחזק' שם) חרבן ירושלם נקרא כן בפי הנביא. “הסיר המצנפת והרם העטרה” (לא) צניף מלוכת צדקי’ וכתרו: “זאת”: הדברים כהויתם “לא זאת”: לא בדין הם, כי אם “השפלה” משפחת יויכין “הגבה”: לה תשוב הממשלה “והגבול השפיל”. צדקי' יגלה ומליצה זו דומה למליצת הנביא (יז, כד) המובאת למעלה. “עוה עוה עוה” (כא, לב): לשון עות יקלקלה. “גם זאת לא היה”: הדברים כהויתם לא היה להם שם צרך ותועלת וזכות וקיום של ממש לאמר מלכות צדקיה לא היתה מלכות של קבע, כי אם עראי היתה. “עד בא אשר לו המשפט”: עד אשר יקום איש מזרע יויכין אשר יצלח למלוכה “ונתתיו”: אותו ואת כסאו אכין לפני. נתינה לשון הנחה וקביעות היא ועיין מליצת הנביא בעצם ענין זה, (יז, כב) המובאה למעלה.

ואין ספק, כי שטת הנביא הזאת על דבר כושר יויכין ופסול צדק', היה לדעת קבועה לכל הגולה, אשר הגלתה עם יויוכין אחרי אשר הנביאים בכרו אותה על “שארית ירושלם” שמלך עליה צדקיהו ואשר גם הוא היה כלול בעיני הנביאים בתוך השארית העלובה הזאת (ירמ' כד, ה – י ועיין ביחוד פסוק ח,) ואף כי למן היום אשר הרשיעו אנשי און בירושלם לשלוח רוח רעה בין “שארית ירושלם” ובין הגולה (יחז/ יא, ט"ז) אין ספק, כי העסיקה עוד הדעה הזאת להקבע בלב כל בני הגולה.

ה. שער שושן

פרשה ט' שבדהי“א משנה היא לפרשה י”א שבנחמ' כאשר יתבאר במקומו. ושם נזכרו שמות השוערים הלוים השומרים במקדש “בשער המלך מזרחה” (דהי“א ט' י”ח) והשער הזה הוא “שער המזרחי שעליו שושן הבירה צורה” (מדות א, ג) ואת שער הר הבית זה, היו הלוים שומרים בתוך ארבעת שערי הר הבית הנשארים (דהי"א שם, מדות שם, א) ויען כי את השער הזה עשו בפקודת מלכי פרס “כדי שתהא אימת מלכות עליהן” (מנחות צח) או מרצונם עשו אותו “כדי שידעו מהיכן באו” (שם) ויתנו הודאה למלכות" (רש"י) ועיר המלכות היתה מצוירת עליו, על כן קראו לו “שער המלך”.

ו. סדור משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני

לספור חנכת בית שני, נסמכו דברים אלה: “והקימו כהניא בפלגתהון ולויא במחלקתהון וגו' (עזר' ו, יח) הדבר הזה מתבאר ברחבה בברייתא עתיקה מאד, שנשנתה בשלשה מקומות, בנוסח אחד בקצת שנויי לשון קלים, ואלה דבריה: “ארבעה משמרות עלו מן הגולה: ידעי' חרים פשחור ואמר, עמדו נביאים שבירושלים ועשאום עשרים וארבעה וכו'” (תענית כו. ערכין יב: תוספתא תעני' א, ב, ועין שם). מספר ארבעת המשמרות שעלו מבבל ושמותיהם נזכרו במקרא (עזרא ב, לו – לט. נחמ' ז, לט – מב), אך עד הבנות ביהמ”ק, וגם ביום חנוכתו עמד מנין הארבעה בעינו ולא התחלק, כי עד תחלת העבודה לא היה צרך בכהנים ולא בסדרי משמורותיהם וביום חנוכת הבית ביום שמחת כל ישראל עבדו כל הכהנים שכם אחד כדין שלש רגלים שהי' “כל המשמרות שוות” (סכ' נה:) וביום מחנוכת בית ראשון שכתוב בו “כל הכהנים הנמצאים התקדשו אין לשמור למחלקות” (דהי"ב ה, יא), אך תכף לחנכת הבית, בהחל העבודה המסודרת, הוצרכו מיד לחלוק משמרות ע"כ תכפו את סדור המשמרות למעשה החנוכה, כאשר יראה סדר המעשים מסדר הכתובים: “והקריבו לחנכת בית אלהא גו' (עזר' ו, יז) והקימו כהניא בפלגתהון וגו'” (יח) אך מי היו המקימים המחלקים והמסדרים? את זאת הודיעה לנו הברייתא “עמדו נביאים שבירושלם!” (תענית ערכין ותוספתא שם) והנביאים האלה מי המה? - דבר זה חוזר ומתפרש מן הכתוב, כי על כרחנו חגי וזכריה הם. “נביאיה די אלהא” שהם היו הרוח החיה בכל מעשה הבנין (עזר' ה, א – ב; ו, יד) וכאשר יראה כל קורא בספרי שני הנביאים האלה והם היו מורי עבודת הכהונה (חגי ב, יא). ועיין דבר זה ביתר בירור בגוף ספרנו. ובכן זכינו לדעת, כי ארבעה משמרות כהונה שעלו מבבל נתחלקו לעשרים וארבעה משמרות כבימי בית ראשון (דהי"א כד, ז – יט) תכף לחנכת בית שני בידי חגי וזכרי' הנביאים.

אך אימתי התחלק כל משמר ומשמר לבתי אבות? וביד מי? דבר זה לא נזכר בנוסח הברייתא שבגמרא תענית וערכין, כי נשמט משני המקומות הזכרון היקר, שנשמר לנו בתוספתא שם כתוב: “עמדו ראשי משמרות וקבעו עצמן בבתי אבות” (תוספתא תענית שם).

מספר המשמרות היה מכון כמעט כנגד חצי מספר השבעות שבכל שנה, למען יעבוד כל משמר את שבתו, לאמר את שבעת ימיו פעמים בשנה, וברגלים תהיינה כל המשמרות שוות (עיין סכה שם), ובכן היו כל המשמרות כלם ברגל למשמר אחד, לפי תקנת הנביאים המרומזה עוד במקרא (דהי"ב ה, יא). בעקבותיהם הלכו גם ראשי המשמרות וככל אשר חלקו הנביאים את הכהנים למספר שבועות תחול, כן חלקו ראשי המשמרות את משמרותיהם למספר ימי החול; “ששה בתי אבות” (מנחות קז:) “כנגד ששה ימי שבוע, זה עובד יומו וזה עובד יומו, ובשבת כלן שוין” (רש"י) ובכן היו כל ששת בתי האבות ביום השבת לבית אב אחד, ככל אשר היו כל המשמרות ברגל למשמר אחד.

חלוק משמרות הלוים נזכר בפסקת “ולויא במחלוקותהון” (עזר' ו, י"ח) ובמשנה (תעני' כו.) ובברייתא (כז.) ותכיפת מגוי השוערים לחנכת הבית נזכר גם בדברי יוסיפוס (קדמ' 7, IX).

וככל אשר נשמר הסדר העתיק כחלוק משמרות כהונה ולויה, כן השתנו מקומות מושבותם בימי עולי בבל, מאשר היו בימי עולי מצרים: הן גם בימי רחבעם וירבעם התרוקנו ערי הלוים שהנחיל להם יהושע בנחלת עשרת השבטים “כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה ולירושלם”. (דהי"ב יא, יד) ולא נשארו בישובן הראשון, כי אם ערי הכהנים שבנחלת יהודה ובנימן, כי ביהודה ובנימן לא היו ערי לוים, כ"א ערי כהנים (יהוש' כ"א, יא – יט). ובהתנחל עולי בבל הלא בטלו כל סדרי המושב הראשון שסדרה תורה רק “בזמן שכל יושביה עליה”. ועל כן נתנו ערי מושב לכהנים וללוים לא על פי חלוקת עולי מצרים, כי אם על פי הראוי והאפשר בזמן ההוא, ואין ספק כי נחמי/ האיש “המשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו " (ס"ע, ל) יחד ערים גם לכהנים וללוים. אך מה שם הערים אשר נתנו להם? – את זאת יודיעו לנו רבותינו, כי עקר מושב הכהנים והלוים היה בירחו וסביבותיה (תענית כו‘; ירו’ ד, ב). מלבד ירחו נזכרו, עוד כמה ערי כהנים שלפי הנראה ישבו בהם גם לוים, במקור קדמוני שמוצאו נעלם מדורותינו ושהיה עוד נגד הקליר המונה אותן לשמותיהן באחת מקינותיו לתשעה באב, ואלה הן: צפורים [ היא צפורי הידועה הנקראה בירושלמי “צפורין”] עיתה-לו, בית – לחם, יודפת, עילבו, כפר עוזיאל, ארבל, כבול, צפת, מעון, נצרת, מגדל נוניה, בית חוביה, כפר – יוחנה, צלמין או צלמון, (קינת איכה ישבה חבצלת השרון) בקינה הזאת המתוקנת על פי ברייתא עתיקה שאבדה ממנו, נזכרו גם שמות משמרות כהונה ולויה שישבו שם הלא הם: “אלקנה” שלפי המתקבל הוא משמר לוי “ישֵבב” הוא משמר הכהנים הנקרא “ישבאב” (דהי"א כד, יג) “מעריה” הוא משמר הכהנים הנקרא מעזיהו (יח' נחמ' י, ט) מעדיה (שם יב, ה) או מועדיה (יז) “וגנתון” (י, יז. יב, ד, יז) היושב בצלמון, מלבד הערים האלה, היתה עיר מירון, הידועה שלדעתנו היא הנקראה בימי השופטים “שמרון מראן” (יהושע יב, כ) עיר מושב למשמר יהויריב ולמשמר ידעיה ועמוק (עיין נחמ' יב, ז, כ) ור' לוי הבקי הגדול בקדמוניותינו ור' ברכיה מסרו לנו פסקה מקוטעת המספרת לנו מאורע חשוב, שאירע לפני חרבן בית שני לאמר: “אמר ר' לוי יהויריב גברה מירון קרתה מסרביי מסר בייתא לשנאיא. א”ר ברכי,: יהויריב יה הריב עם בניו על שמרו וסרבו בו. ידעי' עמוק צפורים, ידע יה עצה עמוקה שבלבם והגלם לציפורן (ירו' תענית ד, ה).הפסקה הזאת תודיענו כי “מירון” היתה עיר סורבה “קרתה מסרביי” ושבעונה נמסר בית המקדש לשונאינו כי משמר יהויריב היושב בעיר הזאת וידו תקיפה בה, מרה וסרב בה' וכי ידעיה ועמוק הגלו על כרחם ממירון לצפור ין ור' אלעזר הקליר יפרש את ספור המאורע הזה, שהוא עושהו ענין לקינתו ואומר ברוח ר' לוי ור' ברכי' כי בעון אשר “נעו ממשמרותם כהנים בני אהרן” הלא הם משמר ידעי' ועמוק " ונדו כצפרים כהני צפורים” לאמר: הכהנים שגלו לצפורי “נמסר הבית במסרבי מרון” (הקינה הנ"ל) לאמר, נמסר בית המקדש לשונאינו כדבר ר' לוי האומר, כי בעון “מירון קרתה מסרביי מסר ביתא לשנאיא” ובכן יש לקרוא בקנה תחת כמסרביי: “במסרבי” לאמר בעון מסרבי ותחת מרון “מירון” או “מראן”.

סוף דבר מלבד המאורע הזה היוצא מפסקת הירושלמי, יעלה לנו מכל דברינו שהבאנו פה, כי מושב הכהנים והלוים היה בירחו וסביבותיה ובחמש עשרה הערים המנויות ובעיר מירון.

ז. ראשית כת הפרושים

השכילו חכמי הבקרת בזמננו להכיר, כי “הנבדלים” הנזכרים בעזרא ונחמ' הם אבות כת הפרושים שהם עקר האומה עד היום כי “נבדל” בלשון המקרא, תרגומו בלשון המשנה “פרוש”. על מלת “ויבדל” (בראשית א, ד) תרגם אונקלוס “ואפרש”. ואם נקבל את הדעה הזאת יעלה בידנו לסמן בדיוק גמור את ימי המולד הכת הנכבדה. את זמנה ואת חדשה וכמעט את ימיה.

אך נבקרה נא ראשונה את דעת הגדולים הרחוקים מדעה זו ונראה היעמדו דבריהם: שם “הנבדל” בתורת שם לויי. נזכר שתי פעמים: פעם אחת בתוספת “מטומאה גויי הארץ אליהם לדרוש לה' אלהי ישראל” (עזרא ו, כא): ופעם אחת בתוספת “מעמי הארצות אל תורת האלהים” (נחמ/ י. כט). את הפסוקים האלה פירש רש“י לאמר: “וכל הנבדל: הם דנרים שנבדלו מטומאת ע”ז להדבק בישראל” (רש"י עזרא שם) “וכל הנבדל: הם הגרים שנבדלו מתורת ע”ז להיות דבוקים ומחוברים אל תורתו של הקב“ה וכו” (רש"י נחמיה שם) וגם הראב“ע פירש בלשון ראשון: וכל הנבדל: הם הגרים שנבדלו מטומאת גויי הארץ וכו” (ראב"ע עזרא שם) אלא שהראב“ע מפקפק בתוך כדי דבורו בלשונו הראשון ואומר בלשון אחרון “או הנבדל מישראל שנבדל מטומאת גויי הארצות” (שם) ובכן יש לנו שתי דעות הפוכות אשה מרעותה, האחת הוא דעת רש”י בשני מקומות והראב“ע במקום אחד בלשון ראשון כי “נבדל” או “גר” שהיה נכרי מעקרו ונתגייר, [ וכנראה קצת שהיא גם דעת הבבלי (קדושין ע, ע"א) והירושלמי שם), שהסמיכו מלת גירי שבמשנה שם לפסוקים של “הנבדלים” שאנו עוסקים בהם בזה; אבל לדעתנו הנה גוף כל הלכה פלא לבדו העקר נקודם הרבה לחסמכת הפסוקים כענין שאמרו: “גמרא גמיר להסמכות אקרא”. וע' דעתנו בענין זה (ח"א). ועי/ מהרש”א (קדושין שם) בד“ה גירי חרורי]: והשנית, היא דעת הראב”ע בלשון אחרון כי “הנבדל” הוא מישראל" לאמר, ישראל מעקרו אלא “שנבדל”, לאמר, שישראל זה נבדל מטומאת גויי הארצות, ואם באנו להכריע בין שני פירושים אלה, אין לנו, כי אם להתבונן בתולדות השם הזה ודרך יצירתו, לאמר: אל הפעל אשר נגזר ממנו, כי הכרת השם הזה, תענה בו, כי לכל הדעות בין שפירושו נכרי מעקרו, או ישראל מעקרו, פעולה קדמה לקביעות השם והפעולה, היא הבדלת האיש מחברתו הקודמת שעשתה אותו הנבדל.

והנה את זכרון מעשה ההבדלה הזאת אנו מוצאים בשלשה מקומות 1) במאמר שרי ישראל לעזרא לאמר: “לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות בתועבותיהם” (עזרא ט, א). המקרא הזה מחלק את העם לשלש מחלקותיו: ישראל כהנים ולוים, ובשלשה אלה אין מקום להגרירות כלל. ובכן מצאנו פעל “נבדלו” נאמר על ישראל מעקרו, ולא על נכרי שנתגיר, ולאלה אמר עזרא: 2) “ועתה תנו תודה לה' אלהי אבותיכם ועשו רצונו והבדלו מעמי הארץ” (י, יא) ועל כן בחר עזרא לשון רכה יורדת חדרי לב, בהוכיחו את האנשים, שהיו ישראל מעקרם בשם אלהי אבותיהם. ומליצה זאת אינה שיכת בגרים כל עקר. ובימי נחמיה כתוב בפירוש: 3) “ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר” (נחמי' ט' ב) ועתה אם אנחנו רואים בכל המקומות שנזכר בהם פעל ההבדלה שנאמר על ישראל מעקרו, מוכרע הוא מתוכו כי שם “הנבדל” שהוא עציר ההבדלה הזאת, על כרחו על ישראל מעקרו נאמר ולא על נכרי שנתגיר.

ואם כן אין לנו דרך אחרת, בלתי אם להחזיק בדעה הברורה והמבקרת, כי הנבדלים פרושים היו, ומעתה יעלה בידנו למצא גם את ראשית לידת הכת היקרה הזאת, כי בין חנכת הבית השני שהיה ביום ג' אדר ג' אלפים רמ“ר ובין י”ד ניסן לשנה ההיא נוצרה ראשית כת הפרושים, כי כן כתוב על פסח ראשון שחל להיות אחד וארבעים יום אחרי חנכת הבית “ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם” (עזרא ו, כא).

ובידנו אין ספק, כי החלוקה שבפסוק זה המונה את “בני ישראל” לעצמם “וכל נבדל” לעצמם, הטתה את קצת גדולינו לאמר, כי הנבדלים אינם מעקרם מבני ישראל, כי אלו היו ישראל גמורים, הלא נמגו במחצית הפסוק הראשון ואם כן על כרחנו גרים הם. אך באמת תשובה נצחת בידנוע“ז ותשובה זאת היא מלת “השבים מהגולה” שאינה שום ענין לכאן, כי הלא כל ישראל היו בכללם שבים מהגולה, ואם כן מה בא מקרא זה להשמיענו? אך באמת הרבה בא מקרא זה להודיענו, כי עקר האנשים אשר חרדו לטהרת התורה והאומה בתוך העם, היו העולים החדשים, אשר באו בעצם ימי בנין הבית מבבל הנקראים גם בפי הנביא “גולה” ביחוד (זכרי' ו, י) והם לא כהתה רוחם ולא רפתה ידם באחרית ימי כרש, ובכל ימי כמביז, ולא עיפה נפשם לאויביהם, על כן היתה רוחם שמורה בקרבם בכל טהרה ויתחזקו וידברו על אנשי הלב מבני הגולה להבדל “אליהם מטומאת גויי הארץ” לאמר כי ישיתו אחיהם ידם עמם ולהיות כמוהם נבדלים ופרושים מטומאת הגוים שהיו שרוים אז בא”י ולשום את כל לבם “לדרוש לה' אלהי ישראל”. ובמשך דברינו בגוף הספר נראה, כי גדולי ישראל בבבל בדורות ההם, המה נתנו לבם “לדרוש לה' אלהי ישראל”. וכבר התבונן אחד מרבותינו בא“י, כי מגלות בית ראשון והלאה היתה בבל מקור התחיה לתורה ומשם הסתפקה א”י “שבתחלה שנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה וכו” (סוכה כ.) ולפי העולה מפסוק זה שאנו עוסקים בו, היו “השבים מהגולה” לאמר הגולה שבאה בימי דרויש שראשיה, צפניה בן יאשיהו ורעיו, ראשי מיסדי כת הפרושים.

הטהרה הנזכרה במקרא (עזרא ו, כ – כא) היתה מעולם בעיני הפרושים, ראש מכשירי הפרישות, כי נאמר “וישמרו משמרת אלהיהם ומשמרת הטהרה” (נחמי' יב, מה. ועיין חגיגה יח:) וטהרה הזאת שנהגו בה הפרושים, היא שנקרא בפי קדמונינו בשם מיוחד “טהרת פרישות” (טהרות ד' יב).

בראשית הוסר עדת הנבדלים, היתה כת דלה ורפה, ובימי הפחות הראשונים שמשלו אחרי זרבבל, בהתנשא העשירים ואוהבי הגוים השכנים לשרים וסגנים מטה ידם, אך ככל אשר קצרה ידם על פני חוץ, כן הוסיפו לאמץ את לבם בקרבם ולחזק את ידיהם באלהים. בימי בא עזרא החלה קרנם לרום, אך לא ארכו הימים והרם יד הכותים על ישראל ותכבד יד הנכרים ואוהביהם הסגנים על הנבדלים (עיין מ"ד: בירורי מאורעות וכו' “המניא אפי”) אולם למיום בא נחמיה הלכו וחזקו עד כי ביום הוסד אנכה“ג היתה כמעט כל האומה לנבדלים. על היום הגדול ההוא כתיב " ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר” (נח מי' ט, ב) לאמר כי כמעט נעשה העם כלו לנבדלים. ויען כי המסוכנים מכל הגוים לטמיעת בני ישראל ולזיוף דעותם היו הכותים, כל כן היה כל עקר ההבדלה מהם, ועל ההבדלה הזאת נשמרו בידי קדמונינו הדברים האלה:

“מה עשה עזרא וכו? קבצו את כל ה קהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות תינוקות ושלש מאות שופרות ושלש מאות ספרי תורה בידם והיו תוקעין והלוים משוררים ומזמרין ומגדין את הכותים” (פרקי דר“א ל”ח ובתנחומא וישב ובילקוט נביאים רל"ד נוספו עוד דברים)

פסקת “קבצו את כל הקהל” (שם) מקבלת אל פסוק “ויקם על מעלה הלוים וגו‘. ויאמרו הלוים וגו’”. (נחמיה ט, ד – ה) כי עקר מעשה יום יסוד כנה"ג היתה ההבדלה מעמי הנכר שבראש כלם היו הכותים (ב; י, כט – לא).

עד יסוד אכנה“ג היו הנבדלים לכת כנוסה אל תוכה, למיום יסוד אנכה”ג היו לבעלי מחלקתם, האנשים, אשר לא נבדלו מן הכותים ומן הגוים, אשר על שם שדבקו בטומאת גויי הארץ קראו להם העם “עמי הארץ”. אך מחלוקת זו לא היתה אלא מחולקת של פלגות דרכי החיים והמעשה, אך מאחרי מות אנטיגונס איש סוכו והלאה למיום קום הצדוקים, היו הצדוקים לאנשי מחלקתם, אז החלה כעין מלחמת דעות בין הפרושים ובין הצדוקים.

דעות הפרושים תתבארנה בגוף הספר ותולדותיהם מימי הצדוקים והלאה יתבארו בזמנם.

ח. דבר הפורים

I. אמתת המאורע

רבים מסופרי דורותינו, אשר חזון לבם יקר בעיניהם מכבוד כתבי הקדש, הקלו את דעתם במגלת אסתר, ויערבו את לבבם לאמר, כי כל המאורע המספר בה, בדוי הוא מעקרו, אחרי כי איננו נמצא בספר דה“י הקדמונים לשאר העמים הנראים להם נאמנים יותר מספרי קדשנו. על הבטול הנמהר וסר הטעם הזה, כבר הרים קולו ראש מבקרי דורותינו, הרה”ג רש“י ראפפאפורט ז”ל לאמר: “יש לתמוה על האיש אשר כמשתאה ישאל: למה לא נמצא דבר מכל הספור הזה בדה”י לעם פרס? כי מלבד אשר לא היו להם אז סופרים נכונים ומזכירים כל הנעשה, ואין בידנו שום ספר שלם, אשר יכלול כל קורותם בעת ההיא, הנה גם לא נגע דבר זה להם, כ“א לנו. והמה לא מצאו במסופר במגלה איזה ענין נפלא ומתמיה מצד עצמו וכו‘. כל בני קדם הורגלו בזה, כי מלכם יבחר לו מארמון נשיו, האשה אשר תיטב בעיניו, מבלי להביט על עמה ועל מולדתה; ועוד גם היום אין איש מהם שם על לב אם המלך הודו או פרס לקח לו אשה מארץ מצרים או מטשירקאסיא, וגם להשמיד עם נכנע ומוזר מארץ אחרת, או להנחם מזה ולהחיותם, אין חדש העת ההיא ובארצות ההן, וכמה אומות נהרגו ונשמדו ויאבד כל זכר למו וכו’” (בכה“ע תקפ”ח צד 177).

“לא על איזה מחכמי העמים תלונתי, כי מה להם ולנו, וכבר הכה הח' הנוצרי ראזענמיללער על קדקדם בחבורו על הקדמוניות בתנ”ך והראה להם מכל הספור האמת הנראה מתוכו, ואין בו שום ענין בלתי נאות אל הזמן והמקום, אך על אחד מבני עמי אתעק חמס, ושמו בל אשא על שפתי, כמו שלמדנו רבינו הקדוש בסוף עדויות כפי הערת הרמב“ם שם היקרה מאוד” (הערה שם)

ראזענמיללער הראה לדוגמא, כי מתררת המלך פונטוס פקד בסוד, לכל שרי המדינות להרוג ביום אחד את כל הרומים בארצו איש ואשה מבלי השאיר אף אחד וכן עשו, והיה זה בימי ציצערא, אשר יזכיר זאת רק כלאחר יד במדברותיו". (הערה שניה שם)

על הדברים הנכוחים האלה אנו מוסיפים שאלתנו וכי איך אפשר לאמר, כי אנשי כנה“ג שסוף זמנם היה תחלת ימי שמעון הצדיק שהוא שנת 3541 האמינו בדבר בדוי שלדעת מספריו לא עברו עליו יותר ממאתים וחמשים ושלש שנים, כי גם נס פורים הלא היה בשנת 3288 לכל הקודם, ובאמת הלא יתבאר בספרנו, כי אסיפת בה”ק בידי אכנה“ג והכנסת ספר אסתר אל תוכם, היה בימי הדור הראשון לאכנה”ג בימי עזרא ונחמי', ולפי החשבון הברור לא עברו בין זמן המאורע ובין קדוש מגלת אסתר, כי אם שמונה עשרה שנה.

אך באמת אם יש בקרבנו אנשים שאין עדות מגלת אסתר הצלולה והמדויקת מספקת להם, הנה אמתת המאורע עולה מאליה גם ממקום אחר הלא הוא מזמור כ“ב שבתהלים שהרד”ק הרגיש בו, כי לא על דברי ימי בית ראשון נתחחסד, כי אם “נאמר על כנסת ישראל שהיו בגלות בבל” (רד"ק תהלים כב, א) אך באמת אסתר אמרה אותו כדעת רבותינו המתבקרת והמתבררת מתוך הכתובים עצמם (מגילה טו;) כאשר נברר בזה.

אולם בטרם נבוא לפרק את ההמזמור ההוא לפרקיו, נוכיח כי גם מחלום מרדכי שבאפוקריפא שנתחבר בימי בית שני, יש להביא ראיה, כי מזמור זה לאסתר הוא, כי מאמרם רבים שבתפלת אסתר שם, לקוחים ממזמור זה:


מס' סידורי תפלת אסתר שבחלום מרדכי מזמור כב
1. אתה לבדך מלכנו (ה, ו) כי לה' המלוכה ומושל בגוים (כט)
2. אין מושיע בלתך וראה בצרתי כי קרובה היא (ה, ו) כי צרה קרובה כי אין עזר (יב)
3. כי בחרת את ישראל מכל העמים להיות לך לעם נחלה (ז) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (ד)
4. וגם הקימות בריתך את אבותינו (שם) בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו (ה)
5. נשבעו באלהיהם למחות את שמֵנו (ט) עדת מרעים הקיפנו וגו' (יז) יחלקו בגדי להם וגו' (יט)
6. אל תתן… לבני הבל ללעוג לענינו (יא) כל רואי ילעיגו לי (ח)
7. החש מפלט לנו (יג) אילותי לעזרתי חושה (יט)

מן הצד השוה שבפסוקי תהלים ושבפסוקי תפלת אסתר, אנו למדים, כי גם היהודים האלכסנדרים שחברו את האפוקריפא הזאת (חלום מרדכי א, א) ידעו כי מזמור כ"ב לאסתר הוא ועל כן פִּיְטו רבים מדבריו.

ועתה נבקרה נא את עצם המזמור הזה, בהקבילנו אל רבים מפסוקיו את פסוקי מגלת אסתר וראינו, כי אמת דברי רבותינו כי אסתר מזמור זה שחֶצְיו צעקה, על צרת עמה וחֶצְיו הודאה על גאולתם.


מס' סידורי מזמור כ"ב מגלת אסתר
1. על אילת השחר (א) אסתר (ב, ז) [על שֵם אסתהר (מגילה יג) כוכב הנוגה (ילקוט אסתר)]
2. חרפת אדם ובזוי עם (ז) ויבז… כי הגידו לו את עם מרדכי (אסתר ג, ו)
3. כל רואי… יניעו ראש (ח) ויאמרו עבדי המלך… (ג). לראות היעמדו דברי מרדכי (ד)
4. יפלטהו יצילהו כי חפץ בו (ט) אם מזרע היהודים מרדכי….לא תוכל לו… (י, יג)
5. אתה גחי מבטן (י) עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה (יא) כי אין לה אב ואם (ב, ז)
6. כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי היה לבי כדונג נמס בתוך מעי (טו) ותתחלחל המלכה מאד (ד, ו)
7. יבש כחרש כחי ולשוני מדבק (טז) ואני… אצום כן (ד, טז)
8. יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (יט) אספרה שמך לאחי (כג) ושללם לבוז (ג, יג)
9. – - - - וישלח ספרים אל כל היהודים (ט, כ)
10. יראי ה' יהללוהו (כד) מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב (יב)
11. ולא שקץ ענות עני (כה) וצומו עלי (ד, טז)
12. יאכלו ענוים וישבעו (כז) ימי משתה ושמחה (ט, כב)
13. יחי לבבכם לעד (שם) ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם (כח)
14. וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניו כל משפחות גוים (כח) ורבים מעמי הארץ מתיהדים (ח, יז)
15. אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר (ל) וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן (ג, ב)
16. ונפשו לא חיה (שם) ויתלו את המן (ז, י)
17. זרע יעבדנו (לא) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (ט, כז)
18. יספר לה' לדור (שם) 1) ויגידו צדקתו לעם נולד (לב) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור (כח)

ועל מליצה דומה למליצת “עם נולד”, היא מליצת “ועם נברא” אמרו רבותינו (תהלים קב, יט) “זה דור של מרדכי שנברא ברית חדשה” (מדרש תהלים ק"ב)

על אמתת מקור מזמור זה לא עמדו אלא רבותינו וחכמי עמנו האלכסנדרים, ככל אשר בארנו וכאשר יראה מדבריהם כמדרש תהלים ובילקוט למזמור זה. שאותו עשו אנו רואים כמזמור ההוא, כי את הדבר אשר הרגיש הרד“ק רגש סתום התבוננו בו קדמונינו כינה ברורה, כן אנחנו רואים דבר זה גם במזמור אחר הלא הוא מזמור קכ”ד שגם שם פירש הרד"ק “יאמר נא ישראל: בהגלות… בקום עלינו אדם: בקום עלינו אויבים בגלות לכלתינו” (רד"ק תהל' קכד, א). אך גם שם הבחינו רבותינו כי גלות זו לא על הגלות הגמורה נאמרה לי אם על ימי פרס הקרובים לגלות כבר מאחריה והצרה והישועה הנאמרות שם, הן צרת המן ותשועת ישראל ביד מרדכי ואסתר. וזה דבר קדמונינו “בקום עלינו אדם תהל' קכד ב –ארס ולא מלך” (מגלה יא) ומאמר זה אינו שיחה נאה בלבד כי אם אמת לאמתה הוא כי “שירי המעלות” לא נתחברו לפי מסקנת הבקרת הדיקנית אלא בימי חמשת המלכים הראשונים לפרס, ואימתי היתה בימים ההם גזרה קשה, גזרה כליה ממש שאפשר לאמר עליה “אזי חיים בלעונו” (תהל' קכד ג) “עכר על נפשנו” (ד – ה) ואימתי היתה בימים ההם פקידה גלויה ומפורסמת. אשר יאמר עליה “לולא ה' שהיה לנו” (א – ב) “ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם” (ו) ונס גלוי אשר יאמר עלי “נפשנו כצפור נמלטה.. הפה נשבר..” (ז') אם לא במעשה המן אשר הגזרה היתה גזרת מיתת גוי כלו והפקידה היתה שנוי דעת המושל מן הקצה אל הקצה ושבירת הפח היתה מיתת המן.

המזמורים האלה הם שפעת רוח יראת ה' המחיה את נס פורים, שעקרו שמור במגלת אסתר שאינה מוסרת לנו בלתי אם סדור גופי המאורעות כהויתם המוחשת. עד כי גם שם שמים לא נזכר בכל המגלה ההיא. וגם דרך סגנונה המשונה מסגנון שאר כתבי הקדש, יענה עליה, כי הדיוק ואמתת המאורע היה לה עקר. מלבד כל אלה יתבונן הקורא בספור ובהערותיו, כי אמתת הענין מתישבת ישוב גמור מצדי צדדים ומשתלבת בפרטים רבים ושונים לכלל אחד שלם מתכן ומשוכלל.

II. תקון הפורים וקדוש המגלה בתוך כה"ק

בתלמוד בבלי ובירושלמי שמורים לנו בכל אחד, שנים שנים מאמרים, אשר כל עין מבקרת תכיר את מלוא אמתת היסתוריותם. המאמרים הראשונים שבשני התלמודים, יודיעו את מאמצי מרדכי ואסתר לקבוע את ימי הפורים לימים טובים. והמאמרים השניים שבשניהם, יודיעו את מאמצי כחם לקדש את המגלה בקדושת כה“ק, כי בכל היות מרדכי רצוי לרוב אחיו, ואסתר המלכה מכבדת מאד ודבריהם נשמעים לכל ישראל, בכל זאת היו בעת ההיא כל ישראל זקוקים לירושלים שביהמ”ק שבתוכה וכהן הגדול ובית דינו, היו למרכז לכל האומה. על כן נח היה למרדכי ואסתר להטות את לב העם בשושן ובסביבותיה, במקום אשר היה כבודם גדול מאד, לקבוע את הפורים לתקנה קבועה, אך כל עוד, אשר לא שמו אותה זקני ירושלם לחוקת עולם, לא נתקדשה תקנה זו, על כן פנה מרדכי אל זקני ירושלם, כי יקדשו הם את המועד הזה, אך הזקנים האלה לא במהרה נדרשו לשאלת מרדכי. ומכתבים היו הולכים ובאים, עד אשר קבלו גם זקני עיר הקדש את ימי הפורים עליהם ועל זרעם. ורק אחרי קים הם את דבר הפורים, היה קיום זה לחוק “ולא יעבור” בכל תפוצות ישראל, ככל אשר היה בראשונה רק בשושן ובסביבותיה לבדה, כדבר רב שמואל בר יהודה האומר “בהתחלה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כלו” (מגל' ז), וטעם הפיסוק בין זמן קביעותה בשושן לקביעותה בכל העולם, פירש גם חכם אחד בתלמוד בבלי, גם חכם אחר בתלמוד ירושלמי במאמרים מתפרשים זה מזה שלפי הנראה הם שניהם שרידי ברייתא אחת עתיקה.


מס' סידורי בבלי ירושלמי
אמר רב שמואל בר יהודה: רב ירמי' בשם שמואל בר יצחק:
1. שלחה להם אסתר "קבעוני לדורות" מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרת ושלחו לרבותינו שכן אמרו להם "מקבלים אתם שני ימים הללו בכל שנה?"
2. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האמות" אמרו להן: "לא דַיֵנו הצרות הבאות עלינו אלא שאתם רוצין להוסיף עוד צרתו של המן?"
3. שלחה להם "כבר כתובה אני על דה"י למלכי מדי ופרס" (מגלה ז) חזרו וכתבו להם אגרת שניה הה"ד לקים וגו' אגרת הפורים הזאת השנית… "אם מדבר זה אתם מתיראין הרי היא כתובה ומעלה בארכיים " (ירוש' מגלה א, ה)

את תוצאות הדברים שאמתתם נכרת מתוכם, בארנו בגוף ספרנו. אך זאת יש לנו להעיר כי למען כון את מאמרים אלה לפסוקי המגלה, יש לנו לאמר כי “שלחה להם אסתר” שבבלי ומאמר “ומה עשו מרדכי ואסתר” שבירושלמי, לאו דוקא אסתר בעצמה, אלא ע"י מרדכי שלוחה, כי באגרת הפורים הראשונה, לא נזכר בלתי אם מרדכי לבדו (אסתר ט, לב) לאמר, אחרי שהמלכה המושיעה הזאת חתמה בעצמה ובכבודה, קימו זקני ירושלים את הפורים.

ושתי המלין הסמוכות לפסוק זה: “ונכתב בספר” שפירושן כי נתקבלה מגלת אסתר בין כתבי הקדש (עיין רש"י) הן ענין בפני עצמו שנעשה ימים רבים אחרי קיום ימי הפורים בירושלם, שאין ספק שהיה שנים מעטות אחרי הנס. וקבול המגלה בתוך הכתובים לא היה יכול להיות אלא אחרי ימי יסוד כנה“ג מסדרי כה”ק שהיא שנת עשרים ואחת למלך ההוא, כאשר יתבאר המקומו, ודבר זה, היה עשרים ושבע שנה אחרי הנס, כי לפי העולה מחסדי ארתחשסתא הגדולים לישראל, יש לשמוע, כי מכבד היה המלך הזה מאד את אסתר אשת אביו, ואת מרדכי דודה, כי באחרית אביו ראה, כי כת מרדכי הם אוהבי בית אביו הנאמנים, כאשר יבואר בספרנו. וגם אם נאמר, כי השתדלות אסתר בדבר קדוש המגלה היתה בשנת העשרים ואחת לארתחשסתא, מתקבל הוא לפי סדר הזמנים, כי לפי הסברה הפשוטה היתה אסתר כבת שמונה עשרה בעת נשואיה, שהיא שנת שבע למלכות אחשורוש (אסתר ב, טז) ועתה גם אם נוסיף על שמונה עשרה אלה עוד שלש עשרה לאחשורוש ועוד עשרים ואחת ל ארתחשסתא בנו, לא היו עוד בימים ההם ימי אסתר יותר מחמשים ושתים שנה, וקרוב הוא מאד, כי היתה עוד קימת בעצם כבודה ובמלא כח לבה. ואז היה המעט לה, כי ימי הפורים הוקבעו למועד, ותשאל, כי גם מגלת דברי ימי הפורים, תחד בין כתבי הקדש; ואלה דברי המאורע הזה בבבלי ובירושלמי.


מס' סידורי בבלי ירושלמי
רב ורבי חנינא ור' יוחנן ורב חביבא [ר' יונתן] מתני: ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן
1. שלחה להם אסתר "כתבוני לדורות". – - - -
2. שלחו לה: "הלא כתבתי לכם שלשים – ולא רביעים" חמשה ושמונים זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים מצטערים על הדבר הזה, אמרו "כתוב: אלה המצות שנצטוינו מפי משה כך אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשין לחדש לנו דבר"
3. עד שמצאו לו מקרא כתוב זאת זכרון בספר וכו' ע"ש (מגלה ז) ולא זזו משם נושאין ונותין עד שהאור הקב“ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ”ך הרה"ד. כתוב זאת זכרון בספר (ירוש' מגל' א, ה)

ועל הפסוק המובא במערכה 2 “הלא כתבתי לך שלשים וגו'” (משלי כב, כ) עוד יהיה לנו מקום להוכיח אי“ה, בדברנו על חתום המקרא, כי כל עצמו של פסוק זה לא נאמר לדעת רבותינו הנאמנת והמבוקרת אלא על חלוקת כה”ק לשלשה חלקים תורה, נביאים וכתובים.

ככה התקבלו ימי הפורים בישראל, אשר שני מוסדותיהם הם המגלה והשמחה. ואת קריאת המגלה ואת חגיגת ימי הפורים קראו בשני שמות “זכריה ועשיה” (מגלה ב:) על שם הכתוב (אסתר ט, כח) “נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה” (ירוש' מגלה א, א).

ט. מלאכי הנביא ועזרא הסופר

על דבר מלאכי האחרון לכל הנביאים, יש מחלקת בדברי קדמונינו: רב נחמן אומר: מלאכי זה מרדכי וכו' (מגל' טו) אך הדעה הזאת מתבטלת בידי ברייתא המונה את מלאכי ואת מרדכי לשני אנשים נבדלים. וברייתא אחרת מביאה את דעת ר' יהושע בן קדחה האומר “מלאכי זה עזרא”, ולעומתה את דעת כל אגודת החכמים הנכונה והפשוטה האומרת: “מלאכי שמו” לאמר מלאכי לבדו היה שם הנביא ולא היה שם אחר, לא מרדכי ולא עזרא. ורב נחמן אשר בִטֵל את דעתו מפני דעת התנאים בעלי הברייתא, בחר אח“כ בדעת ריב”ק ואמר: מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דכתיב בנביאות מלאכי: בגדה יהודה וגו' ובעל בת אל נכר ומאן אפריש נשים נכריות? עזרא! וכו' (שם).

ובאמת קרוב מאד להחזיק, כי אם שונה דעת ריב“ק מדעת החכמים שהיא לבדה המתקבלת והמתישבת, אין שתי הדעות האלה רחוקות אשר מאחותה מאד מאד, כי אם אין לשתף שם המיוחד של מלאכי ושם המיוחד של עזרא לגוף אדם אחד, הנה תראה כל עין מבקרת, כי שני האנשים הנבדלים גם בשמותיהם, השתתפו שתוף אחד בדבר גדול לאמור תקון “מעל הגולה”: מלאכי הנביא היה האומר והמדבר ועזרא הסופר העושה והמקים, ככל אשר נראה גם ממאמר ר' נחמן, כי הנביאות נקראה על שם מלאכי, וההפרשה על שם עזרא. כי מלאכי היה איש נביא חבר ליראי ה' בירושלים, אשר כחם לא היה אלא בפיהם ובלבם הטהור, כאשר יתבאר ממאמר הנביא “אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו” (מלאכי ג, טז) שמשמעו, כי לא עשתה ידם תושיה מחוץ לאגודתם, על כן חכו ליום אשר יבוא איש טוב מאד בעיני ה‘, אשר ישלחהו להקים את בריתו ואדון תקיף יהיה, אשר עז מלך בידו החזקה להכריע את הפריצים הסוררים למשמעותו. והאיש הזה אשר איש האלהים הוא ואדון כאחד, אשר כלתה אליו נפש יראי ה’ קהל שומעי דבר מלאכי, יבא תכף ובימיהם. כי כה היו דבריו “ופתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו הנה בא” (ג, א) ומי בא מהר מאד? הלא עזרא; ועל מי נאמר “ומי מכלכל יום בואו” ומי העומד בהראותו, כי הוא כאש מצרף וגו'” (ב')? הלא על עזרא: כי כל הסגנים והכהנים ההולכים בשרירות לבם אשר לא פתרו מפני הנביא נבהלו מפני האיש, אשר דבר מלך שלטון בידו חתום ביד מושל אדיר “וכל די לא להוא עבד דתא די אלהיך וגו'. דינא להוא מתעבד הן למות הן לשרושי, הן לענש נכסין ולאסורין” (עזרא ז, כו) וכאשר העביר קול: “וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה” (י, ח) ומיד “ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימן” וגו' (ט') ועליו נאמר “וישב מצרף ומטהר כסף” (מלאכ' שם ג) כי הוא צרף ויטהר את “זרע הקדש” מסיגי “עמי הארצות” (עזר' ט, ב וכל פרשה י) “וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף” (מלאכי שם) התקים בידי עזרא (עזר' י, יח – כד). ובאמת מתברר דבר זה לודאי גמור ומוחלט בקראנו בתוך פרשנן הנשתון אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא, כי כתוב עליו “די מן קדם מלכא ושבעת יעטוה שליח לבקרה על יהוד וירושלם בדת אלהך די בידך” (עזר' ז, יד) ובכן היה שלוח מסור המלך ויועציו, אשר נועדו לועד גדול ונכבד לשלוח את עזרא בכל תקף “לבקרה על יהוד”; “כדי לדרוש ולבדוק על היהודים, אשר בירושלם אם הם עוסקים בתורתו של הקב”ה אשר בידך“. (רש"י) “כדת אלהך: בעבור דת אלהיך אשר בידך שלחתיך” (ראב"ע), וכל אשר טעם בחכו, יבין כי אין זה מעסקי מלך פרס לדאוג לטובת משמרת הדת הישראלית בירושלם ועל כן אין על כרחנו דרך אחרת, כי אם להחזיק, כי יראי ה' שבירושלם קראו לעזרא לבא ולהושיע את התורה מיד הבוגדים בה והוא בקש כזאת מיד המלך שהיה איש חסדו והמלך עשה את רצונו וישם את הדבר לפני יועציו וימלא את יד עזרא לעשות ולתקן בירושלם את כל התקנות הטובות אשר בקש ועל זה הוא אומר “ויתן לו המלך… כל בקשתו” (עזר' ז, ו.) ויש להתבונן כי “צרף וטהר” (מלאכ' ג, ג) היא תרגום מפויט למלת “לבקרה” (עזר' ז, יד) בסגנון הפשוט ומלת “שליח” (שם) תרגם מלא היא למלת “מלאך” (מלאכ' ג, א) ואם כן אפשר כי גם מאמר כריב”ק “מלאכי זה עזרא” לא נאמר מעקרו על שם המיוחד של הנביא (מלאכ' א, א) כי אם על שם הכבוד “מלאכי” (ג, א) הנזכר בדבריו מלאכות של הקב"ה ושלוחו ושאין כונת מקרא זה אלא עזרא. והוא נקרא “מלאך הברית” (שם) כי הוא היה מלאך שלוח בדבר נביא האלהים ובידי המלך לכרות ברית (עזר' י, ג) לטהר את האומה מסיגיה וכבר אמרו רבותינו: “ויאמר חגי מלאך ה': אתה מוצא שהנביאים קרוים מלאכים” (ילקוט חגי תקס"ז) ולכהן צדק מתלמידיו של אהרן קרא גם מלאכי הנביא: מלאך ה' צבאות (מלאכי ב, ח).

י. הכתב העברי והאשורי והתרגום הארמי.

מאורע גדול ונכבד מאד השתמר לנו בפי רבותינו התנאים והאמוראים המתקים ומתפרש גם לנו בני הדור הזה במראה עינים ממש והוא דבר חלוק גופן2 של בני ישראל מזה של הכותים בימי עזרא. נשמע נא את דבריהם.

במקום אחד סתמו קדמונינו את דבריהם על דבר הכתב שהיה נהוג בס"ת לאבותינו בימי הקדם ויאמרו “משנה תורה: שעתידה להשתנות” (ספרי דברים ק"ס).

המאמר הסתום הזה מתפרש בשלשה מקומות בפי התנאים והאמוראים.

דברי התנאים.

מס' סידורי תוספתא סנהדרין ד‘, ה’ ירושלמי מגילה א‘, ט’ סנהדרין כ“א: כ”ב
1. ר' יוסי אמר תני ר' יוסי אומר: תני ר' יוסי אומר
2. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו וכו' ראוי ה‘… על ידו וכו’ . ראוי הי' עזרא שתנתן תורה על ידו וכו'
3. ואף הוא נתן על ידו כתב ולשון אע"פ שלא נתנה התורה נתן כתב ולשון על ידו ואע"פ שלא נתנה תורה על ידו נשתנתה על ידו הכתב
4. שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית (עזר' ד, ז) . כתב הגשתון כתוב… ומתורגם ארמית שנאמר וכתב הגשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית
5. מה תרגומו ארמית אף כתוב ארמית – - - - - - - –
6. ואומר ולא כהלין כתבא למקרא וגו' (דניאל ה, ח) ולא כהלין כתבא למקרא וגו' וכתיב ולא כהלין כתבא… להודעא למלכא
7. מלמד שבאותו היום נתן מלמד שבו ביום נתן - - - –
8. - - - - – רבן גמליאל אומר ברעץ נתנה התורה ואתיא כר' יוסי - - - –
9. ואומר וכתב לו משנה התורה הזאת: תורה שעתידה להשתנות וכתב לו משנה התורה: כתב שהוא עתיד להשתנות וכתיב: וכתב לו את משנה התורה: כתב הראוי להשתנות
10. למה נקרא שמו אשורי על שום שעלה עמהן מאשור - - - – למה נקרא אשורי, שעלה עמהם מאשור
11. רבי אומר רבי אומר תני רבי אומר:
12. בכתב אשורי נתנה תורה לישראל וכשחטאו נהפכה להן לשון וכששבו בימי עזרא חזרה להן האשורית אשורית נתנה התורה וכשחטאו נהפך להם לרועץ וכשזכו בימי עזרא נהפך להן לאשורית בתחל' בכתב זה נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להם לרועץ כיון שחזרו בהם החזירו להם
13. שנאמר שובו לבצרון וגו' [שנאמר] גם היום מגיד משנה וגו' שנאמר שובו לבצרון… מגיד משנה אשים לך
14. שמעון בן אלעזר אומר משום ר“א בן פרטה שאמר משום ר”א המודעי ר“ש בן אלעזר אמר משום רא”ב פרט שאמר משום ר' לעזר המודעי רשב“א אומר משום ראב”פ שאמר משום ר"א המודעי:
15. בכתב זה נתנה תורה לישראל שנאמר כתב אשורי נתנה תורה לישראל כתב זה לא נשתנה כל עקר
16. ווי העמודים (שמות כז, י) ווין שהן דומין לעמודים ומה טעמא: “ווי העמודים” שיהו ווים של תורה דומין לעמודים שנאמר ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו
17. ואומר “ואל היהודים ככתבם וכלשונם” (אסתר ח, ט) – - - - ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם
18. מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה - - - – מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה
19. למה נקרא שמו אשורי ע"ש שהוא מאושר בכתבו ולמה נקרא שמו אשורי שהוא מאושר בכתבו למה נקרא אשורית שמאושרת בכתב3

דברי האמוראים.

מס' סידורי ירושלמי מגלה א', ט סנהדרין כ"א: כב
1. א"ר יונתן דבית גוברין: אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, כברי יש לו לשון ואין לו כתב. אמר מר זוטרא ואתימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי לזר' ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית.
2. בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי ביררו להן לישראל כתב אשורית ולה"ק והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית מאן הדיוטות? א"ר חסדא: כותאי! מאי כתב עברית? א"ר חסדא: כתב לבואנה
3. א"ר לוי: על שם שעלה בידם מאשור: אמר ר' לוי למאן לרעץ נתנה תורה עיין מעשה ניסים מאן דאמר אשורי נתנה תורה סמך מעשה ניסים. - - - –

כל הבקי מעט בדברי רבותינו, ידע כי כל הפסוקים המובאים במאמריהם שבזה אינם אלא לאסמכתא, ולא הפסוקים האלה הולידו את הדעות והמעשים, כי אם בעלי הדעות והמעשים בקשו את הפסוקים לסעד להם. ואנו אין לנו להתבונן אלא בגופי דעותיהם לדברי ר' יוסי האומר שנשתנה הכתב, מסכים גם רבן גמליאל באמרו “ברעץ נתנה התורה”, ואף כי לא עמד איש על עקר שרש מלה זו שומעים אנחנו מפי הסדרן של התלמוד הירושלמי הממלא אחרי דברי כ“ג לאמר “ואתיא כר' יוסה” ובכן שמענו, כי שניהם מסכימים לדעה אחת שבדברי ר' יוסי מפורשת היא. וגם מדברי התוספתא שבמקום רעץ שבגירסת הברייתא שבבלי ובירושלמי כתוב שם סתם לשון יש ללמוד כי רעץ הוא קרוב מאד לשם עבר העתיקה. גם מדברי ר' לוי האמורא שמענו עוד יותר, כי מלת “רעץ” היא שם מיוחד, או כגוי קרוב לכתב העתיק שאיננו נוהג עוד כיום בישראל באמרו כי לדעת האומר ברעץ נתנה תורה אות העין שבכתב ההוא סתומה היא ועיין צורת כתב זה במאור עינים נ”ו וראית מה נכונו דברי ר' לוי. ואנחנו נקרא לכתב זה “כתב לבונאה” כאשר קראו רב חסדא. ומלבד אשר מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה בידי אבותינו עולי בבל מאשור ועל שלשת החכמים האלה שעליהם נוסף הרביעי שהוא תנא סתימתאה שבספרי לא נמצא חולק גמור כ“א אחד הלא הוא ר”א המודעי. בין שתי הדעות החלוקות אומר רבינו הקדוש להכריע בדברים האלה, כי אמנם עקר כתב התורה ה' האשורי, וכשחטאו ישראל נהפך להם לכתב לבונאה ובימי עזרא שבו וזכו ישראל בכתב האשורי, אך יד הפשטן לא תמצא לברר דבר זה איככה ואימתי, החליפו ישראל בימי חטאם שהם על כרחם ימי הבית הראשון את כתבם והלא בימי חטאם נתנו כתף סוררת לתורה ואיך ישימו את לבם אליה לשנות כתבה. ובכן סתומה לנו ראשית דברי רבי מבלי דעת לישבם בדרת המתקבלת. לעומת זה בראותנו את המעבר מראשית דבריו אל אחירתם, הלא יצא לנו שגם הוא מודה, כי סמוך לימי עזרא לפניו היתה התורה הכתובה “ברעץ” שהיא כתב לבונאה, שאין אנו משמשים בו עוד ועזרא שנה את הכתב הזה לאשורית ובכן יסכים גם רבנו הקדוש לר' יוסי ולר' גמליאל ולתנא דספרי בעקר הדבר. ומלבד שלשת התנאים האלה עלתה מסורת עתיקה בידי ר' אליעזר בן יעקב כי “שלשה נביאים עלו מן הגולה, אחד שהעיד וכו' ואחד וכו' ואחד שהעיד להם על תורה שתכתב אשורית” (זבח' ס"ב) ואם בא להעיד, הלא על דבר חדש שלפנים לא היה בא להעיד, ובכן נוסף גם התנא הקדמוני הזה שהי' עוד בימי הבית ושמשנתו קב ונקי (גטין סז) ושהיה מפורסם בישראל למומחה בקדמוניות (יומא טז) על התנא שבספרי ועל ר“י ור”ג ור“י הנשיא המחליטים פה אחד, עי עזרא העביר את כתב לבונאה מפני האשורי שעלה עמהם מבבל, ואנחנו מלבד אשר דברי ר”א המודעי דברי יחיד הם, הנה גם טעמו על שם “אשורי” שנקרא כן ע"ש שהוא מאושר בכתבו לא ישיג בדיוקו את הטעם הבריא שאמתת פשוטו נכרת מתוכו שנתן ר' יוסי ור' לוי לאמר: “למה נקרא אשורי על שעלה עמהם מאשור”.

אולם גם המקראות שהביא ר' יוסי, אינם אלא אסמכתא וסמן לדבר לא יותר, ככל אשר נהגו רבותינו הקדמונים בכל מקום להסמיך את דברם למקרא כתוב לבלתי השכחו וסמיכות זו היתה תמיד מאוחרת לחדושם או לעצם למודם. אך מקרא אחד מן המקראות האלה והוא פסוק “וכתב לו את משנה התורה” נראה, כי גם עזרא וסיעתו שלפי דברי קדמונינו, היו בהם נביאים, שמו אותו ליתד לתלות עליו את תקנת שנוי הכתב, לפני הנהיגם אותו עוד. ולפי העולה לעיני מעמיק להתבונן, דומה מאמר ראב“י האומר, כי נביא העיד להם “על תורה שתכתב אשורית” ביושנו ובטעם זקנים העולה ממנו למאמר “פ”ה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים… אמרו… אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש דבר ומרדכי ואסתר מבקשין לחדש לנו דבר עד שהאיר הקב”ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ“ך הה”ד “כתוב זאת זכרון בספר” (ירוש' מגל' א, ה ועיין בבלי מגל' ז ומוצא דבר “דבר פורים”) מזה נראה כי בימים הקדמונים ההם ימי חתום כה“ק ותחלת פרסום לתושבע”פ, היו הגדולים שהיו בהם כמה נביאים נוהגים למצוא לתקוניהם ולחדושיהם סמוכות באחד מפסוקי התורה. ואם כן יש להחזיק, כי באור מקרא "וכתב לו את משנה התורה: “כתב שעתיד להשתנות” יצא מפי עזרא וסיעתו בכבודם ובעצמם, כאשר תעיד ברייתא דר' יוסי בשלשת נוסחותיה בתוספתא בירוש' מגלה ובסנהד' בבלי ומלבד אלה גם בספרי.

אך עוד יקשה לנו איך העביר עזרא את הכתב העתיק המיוחד לישראל בכתב חדש. דבר זה יתברר לנו בנטותנו אזן לדברי רבותינו האמוראים, ר' יוחנן דבית גוברין, אשר דבריו יעידו על בקיאותו הגדולה, ועל טוב טעמו, בדברי הלשונות לחליפות טבעיהן ותכונותיהן, אשר יוכלו עוד להיות למופת לחכמי הלשונות גם בזמן הזה (ירוש' מגלה א, ט), ילמדנו, כי לאשור היה הכתב קנין גמור מעקרו והלשון טפלה לט, לאמר ראשית לשונם היתה שאולה להם מעמים אחרים, ולעברי היתה הלשון קנין גמור מעקרו והכתב טפל לו לאמר שאול מעם אחר. ודבר זה יביע מאמרו “אשורי יש לו כתב ואין לו לשון ועברי יש לו לשון ואין לו כתב” (שם) מליצה שהביעו קדמונינו במדה מרובה על רומי העתיקה בקדמותה (ע"ז י), שהטיב רש“י ז”ל לפרשה בשכל טוב: “כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להם, אחרים תקנו להם כל ספריהם” (רש"י שם), ושני דברים אלה אמת היסתורית הם, כי רומי שנטלה גדולה לעצמה, קבלה את לשונה הלטינית הנמרצה בדיוקה ובזקוקה, מיד לַטְיוּם שְכֶנְתָּה אשר כבשה ואת ספריהם תקנו להם אחרים, כי עד דורותיהם האחרונים הועלו דברי מלחמותיהם על ספר, רק בידי הסופרים היונים כפוליביוס וחבריו, ולא בעצם ידי הרומיים (עיין דיה"ע של וֶבֶר 323 I) וגם סופרי הרומים שקמו להם אח"כ, לא נטו ימין ושמאל מדרך סופרי היונים שהיו להם למופת (322) ואין ספק כי בקיאות קדמונינו בתולדות ספרות עמם היתה גדולה מבקיאותם בתולדות ספרות יון ורומי, אשר גם בה אנו רואים כי ידענו את סדר תולדותיה.

ולדברי רבותינו ההם, לא היה כתב לבונאה מיוחד לעברים הקדמונים שבארנו את ענינם בראש ספרנו, כי גם הם לא היו ישראל ממש כ“א בני פלג בן עבר, אבות העם שיצא ממנו אאע”ה (ע"ש) ובכן לא אבותינו הולידו את הכתב העברי העתיק, כי אם בא לנו מקרובינו מעם אחד של עמי בני שֵם וגם העם הזה לא הוליד את הכתב, כי אם שאול היה בידו מעם אחר, אשר לא ידענו אף את שמו ובכן לא היה הכתב העברי העתיק הזה השאול לנו מקרובינו, ראוי לנו יותר מן הכתב האשורי המיוחד לבני אשור הקרוב לנו במולדתו גם הוא, כי בן לשם היה (ברא' י, כב) ויתרון גדול לכתב זה כי היה פרי רוחם ולא כתב שאול מיד עם, אשר לא ידענו מי הוא.

אך בכל זאת אין טעם זה מספיק לאנשי קדש כעזרא וסיעתו, לפסול פתאם כתב שנתקדש מימות משה רבנו, ולהנהיג אחר תחתיו, לולא הכריע אותם צורך משמרת יינה של תורה לשבור את החבית העתיקה, שצלולה היתה עד העת ההיא, פן יבאו זרים ועכרוה.

והדבר הזה היה בימי הכותים, אשר פרצו תמיד על אף אבותינו ועל חמתם אל קדשיהם להשתתף עמם לרע לבני ישראל מאד, על כן עזב עזרא וסיעתו מפניהם את הכתב העתיק והמקודש כדברי רבותינו האמוריאים מר זוטרא או מר עוקבא “והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי” וכפירוש רב חסדא הנכון “מאן הדיוטות? בתאי!” (ועיין פרקי דר“א ל”ח ובאור הגאון המבקר ר' דוד לוריא ז“ל סמן קנ”ד). וכל גדולי ישראל הקדמונים הסכימו עם חמשת התנאים החולקים על האחד ועם האמוראים מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, ורב חסדא שבבלי, ור' יונתן דביח גוברין ור' לוי שבירושלמי, על התורה הכתובה אשורית בידנו “שמתחלה נתנה להם [לישראל] בכתב עברי כתב לבונאה”. (רש"י זבחים סב) “וכתב עברי… נשאר לכותים” (רמב"ן בחתימת פירושו על התורה) – שלשון זה הוא ממש לשון רבותינו והניחו להדיוטות שהם הכותים – וכן כתב הרב ר“י אלבו ז”ל (העקרים ג, טז) אלא שנתן טעם קלוש לזה, כי קבלו כתב ני לזכר גאולתם השנית – מבבל – ומלבד כל אלה נאמנה לנו עדות המציאות המוחשת, כי כתב זה עודנו קים עוד גם בימינו בידי הכותים משנות דור ודור ויודעים אנחנו את טבעם מאד, כי הם לא התנכרו לנו רק לעיני התקיף, אשר הכביד ידו עלינו אז אמרו, כי דבר אין להם ולדתנו, ובשעת שלום ביתה כל מזמתם להבקיע אלינו בהיות ידם תקיפה או להתגנב אלינו בשעת כשלונם למען ארוב לנו, למען תרום ידם עלינו (עזרא ד, ז. נחמ' ו, ב. קדמוני' 3, 14 IX, 6, 8 IX) ודבר תקון הכתב לתורה בקרב הכותים, אי אפשר לו להיות כ"א בזמן שלא התנכרו אליה, ובזמן כזה, היו המה המשתוים והמתקרבים לנו על כרחנו, ואנחנו המשתנים מהם והמתרחקים מעליהם. ואם כן, אם יש שנוי, הלא היה רק מצדנו, למען התרחק מהם, לא מצדם.

מתוך דברי מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא עולה לנו עוד דבר גדול, כי בעת ההיא החל התרגום הארמי להיות למשנה ולסגן לתורה, ושני דברים גרמו לו שיבא, האחד, הוא שפת הארמית, אשר היתה לשפת דלת העם מימי גלותם, והשני הוא צרך באור התורה להלכותיה, שאז החלו להתפרסם ולהיות לקנין העם כלו. ובאור זה צריך להרחבת הלשון יותר ממליצת הכתוב המצומצמת מאד; על כן השכילו רבותינו להבחין בעמק דעתם ולבאר את מלת “מפרש” (נחמ' ח, ח) “זה תרגום” (מגל' ג, נדרים לז1) כי התרגום היה המפרש הראשון לתורה והקשר הראשון לתורה שבכתב המצויה בידי האומה כלה, מימות משה ולתורה שבע“פ שהיתה בכל הדורות הרבים שמורה רק בידי הכהנים והלוים, ושנתפרסמה לכל העם בימי עזרא בלשון השגורה להם בארמית. ובכן כורך האמורא בקצרה, את כל דברי ימי התורה מימות משה ועד עזרא במאמר אחד: “בהתחלה” – לאמר: בימי משה “נתנה תורה לישראל בכתב עברי” – לבונאה – “ולשון הקדש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ולשון ארמית”. מלת חזרה מורה פה על דברים שנתחדשו והדברים האלה שנים היו, הראשון דחוי כתב לבונאה מפני האשורי והשני השמעת דברי תורה שבע”פ ע“י תורגמן בשעת קריאת תורה בלשון הארמית השגורה בפיהם. ומשספר האמורא את דברי ימי תולדות תורת עמו וחדוש הכתב והתרגום בימי עזרא, ראש מכשיר פרסום תושבע”פ, חוזר אל מתכנת שבין ישראל לכותים, למן העת ההיא. ויען כי לא היה שום צד שתוף לשני העמים בתושבע“פ, כי אם בתורה שבכתב, חוזר רק אל תורה שבכתב לבד ומשוה את הפירוד, שעשה שנוי הכתב בין שני העמים, בדברים האלה: “ביררו להם ישראל כתב אשור ולשון הקדש” – לאמר משני הכתבים הקרובים להם בשוה העברי [ שלא היה עברי ממש כ”א שאול מעם אחד כאשר אמרנו, והאשורי שגם הוא היה פרי רוח בני שֵם] בחרו להם את האשורי. ובכן העבירו את הכתב העתיק ולעומת זאת החזיקו בלשונם העתיקה והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית. – מאן הדיוטות? א“ר חסדא: כותאי! (ובכן קמה עצת עזרא ובית דינו להפריד פרידה גמורה בין ספר התורה שביד ישראל ובין זה שביד הכותים גם בכתב גם בלשון. ומלת “לשון ארמית” שבפסקת “חזרה ונתנה” אי אפשר לה בשום לחזור על תורה שבכתב, ראשית כי ידענו כי כי ראשית תעודת עזרא, היתה המשמרת הנאמנה מאד לכל אות שבתורה ולכל קוץ וקוץ שבה. והשנית מה היה מועיל בתקנתו לוא נכתבה התורה ארמית, הלא הוא אמר להפריש את ישראל מן הכותים ובפי הכותים הלא הלשון הארמית השגורה בפי ארצות צפון א”י, שהן אדמת מכורתם, מחודדת יותר מן הלשון הישראלית. ולוא החליף את הלשון העברית בארמית, הלא היה מקרבם עוד יותר אל הכותים, ובכן אין מאמר “ונתנה להם… ולשון ארמית”. המדברת אז בפי מרבית העם, והתרגום הלא נאמר הוא בעל פה ואינו נשמר בלב השומע בטופס קים, כי על הכתב היה אסור לעלות (ועיין שבת קטו, ופסק הרמב"ם הל' שבת כג, כו) ואם כן לא היה בתרגום שום חשש קירוב וערוב עם הכותים.

ויען כי לפי מסקנת דברינו, היה התרגום הארמי, ראש מכשירי הפרסום לתושבע"פ, הכלולה והכבושה בתורה שבכתב, על כן הקדישו אותה גדולי התורה מאד והגאונים רב נטרונאי ורב עמרם מסרו לנו, כי נתן התרגום מסיני (סדר רב עמרם גאון צד כ“ט וב”י טור א“ח רפ”ה) ועל יחס תרגום אונקולוס לתרגום העתיק לפי אמונת קדמונינו עיין (מגל' ג.).

יא. השבי והבזה לפני בא נחמיה.

ספר עזרא ונחמ' הנחשבים לנו לספר אחד, מופסק הוא במקומות רבים ועשוי להתמלא בהפסוקותיו בספרי קדש אחרים: בין פרשה ד' ובין פרשה ה' שבעזרא, יש לחוקר להפסיק ולשום את לבו לספר חגי וזכרי‘; בין המסופר בפרשה ו’ למסופר בפרשה ז‘, עברו לפי חשבון מלכי פרס חמשים ושמונה שנה. ואם באנו לדעת את כל העוברות על אבותינו בזמן הזה, יש לנו להגות במגלת אסתר, ובספר מלאכי. גם בין סוף עזרא לתחלת נחמי’ ששניהם נחשבו לספר אחד, יש לנו לשום פנינו לספר אחר שבכתבי קדשנו, למען יתבררו לנו פסוק שני ושלישי שבפרשה א' שבנחמי' המספרים לנו מאורע גדול ומכריע, אך בטרם העזרנו ממקום אחל, יש לנו ללקט אותיות בגוף הספר לשכלל את המאורע.

מספר נחמי' עולה לנו, כי במדינה לאמר בערים אשר בארץ – לבד מירושלם – היה 1 שֶבִי (נחמ' א, ב - ג) ופסוק ב' ממעט את עיר ירושלם מן השבי באמרו “אשר נשארו מן השבי ועל ירושלם” ובכן הוא עושה את צרת ירושלם לשני פרטים נבדלים הממעטים זה את זה. 2 כי פרצו גדולות בחומת ירושלם (ג; ב, יכ) 3 כי שרפו את שערי חומת ירושלם (א, ג1 ב, ג. יג. יז). 4 כי לרגל הפרץ ושרפת השערים חרבה כמעט העיר. (ב, ג_ ה. יז). 5 כי שרפו גם במקדש את שער הבירה, שהוא הבנין הבנוי מזרחית צפונית במקדש (יומא ב.) כי בבקשת נחמי' את ארתחשסתא לתת לו עצים לקרות שערי חומת העיר, הקדים לשערים “את שערי הבירה אשר לבית” (ב, ח). 6 לרגלי כל אלה רבתה הרעה בישראל (א, ג; ב, יז). 7 והחרפה (א, ג; ב, יז) אשר חרפו אותם ארביהם.

המאורע הזה שאירע לאבותינו אחרי סתום החזון מתפרש ומתפרט בשני מזמורי תהלים, אשר חבר אחד מבני אסף ברוח קדשו האחד הוא מזמור הנקרא “משכיל לאסף” (תהל' עד, א) אשר בו מתאונן המשורר “אין עוד נביא” (ט).

המשורר הקדוש מקנן עלהשבי אשר שבו ויולכו את עניי ישראל כפרס טורף נפש יונה תמה (י"ט) על החרבן “משואות נצח” אשר החריבו את הארץ (ג') על שלוח אש במקדש (ז') על הרעה אשר “הרע אויב בקדש” (ג') ובכל הארץ במלאם את הארץ חמס (כ') ועוני (כ"א) ויותר מכל אלה התאונן על החרפה אשר חרף האויב (י. יח. כב) כל אלה הם באורים לחמשה פרטי הצרה, אשר רשמנו אותם בסמן 1. 4. 5. 6. 7.

ומלבד אלה נוסף פה עוד זכרון כמה פרטים נוספים על שבעת הרשומים.

8 נחוש מצד האויבים: “שמו אותותם אותות” (ד')

9 קלקול מעשה הצעצועים שבמקדש בעברת זדון (ו')

10 שרפת בתי כנסיות “שרפו כל מועדי אל בארץ” (ח') “מקומות שהיה מתועד [ שהיו מתועדים] לתפלה לקדש את שמו ולהמליכו עלינט” (מדרש תהלים) “מקומות שהיה שמך מתועד” (ילקוט תהלים תת"י) ומקומות מיוחדים בעקרם לתפלה ולקדוש השם ולקבלת מלכות שמים, הם בתי כנסיות, כי ביהמ“ק עקרו לעבודת הכהנים ורש”י שפי' פסוק זה על חרבן ביהמ“ק הבחין בדעתו הנקיה, כי פשוטו של מועדי אל” הם “בתי ועד שלו” (רש"י תהל' שם) כתרגומן “מערעיא” שהוא גם תרגום “מקדש קדש” (אונקלס שמות יב, טז) שפירושו קבוץ “המקום… שנקראים שם העדה לפני החכמים” (רד"ק ישעי' ד, ה) הכלל העולה מכל אלה, כי מועדי אל הם “המקומות המיועדים לה' ביהכ”נ וביהמ"ד (מצ"ד תהל' שם).

המשורר הקדוש הזה, חבר עוד מזמור על הצרה הזאת הדומה לו גם בסגנונו ושמו “עדות לאסף” (תהל' פ, א)


מס' סידורי תהילים פ' תהילים ע"ד
1. רועה ישראל… נוהג כצאן יוסף (ב) בצאן מרעיתך (א')
2. הופיעה [ב'] עוררה את גבורתך (ג') קומה א' ריבה ריבך
3. ה' אלקים צבאות עד מתי עשנת… (ה') למה אלקים זנחת לנצח יעשן אפך (א')
4. ואויבינו ילעגו (ז') יחרף צר ינאץ אויב (י')
5. גפן ממצרים תסיע (ט') מלכי מקדם פועל ישועות (י"ב)

המזמור הזה קורא לה' כי יצא להושיע את “אפרים ובנימן ומנשה” (תהל' פ, ג) ואימתי היו שלשת השבטים משתתפים בצרה אחת? והלא כל ימיהם מכלות ימי השופטים והלאה היו בלועים בתוך שאר שבטי ישראל. ועל כן על כרחנו אנו אומרים, כי לא בשבטים שלמים הכתוב מדבר, כי אם במשפחות יחידות ואותן אנחנו מוצאים מנויות יחד בתוך יושבי ירושלם בתחלת ימי בית שני (דהי"א ט, ג) ואנשיהן היו מן “היושבים הראשונים” (ב') ועליהן קשתה מאד יד הכותים בפרצם את חומת ירושלם “פרצת גדריה” (תהל' פ, יג) ובשרפם את שעריה באש “שרופה באש” (י"ג) ושתי אלה הן פרטי הצרה 2. 3.

פסוק י“ח נראה שהיא תפלה על חיי עזרא הסופר שלא ימציאהו כל פגע ופסוק י”ט הוא נדר גדול והסכמה בלב לבלתי התרפות ביום צרה ולבלתי לעזוב את התקנות הטובות שתקן עזרא זה לא כביר למשמרת התורה.

יב. צדקת ס' דברי הימים וערכו4.

שגגה יצאה מפי מפרש קדמוני לספר דברי הימים, ותהי למוקש למבקרים החדשים לנהוג כעין קלות בספר הקדוש והנכבד הזה ואנחנו כבר נלחמנו מלחמת מצוה בבקורת הזאת, וה' היה עמנו לעקור אחד אחד כל פרט ופרט מטענותיה, כל החפץ לקרוא את דברינו בענין זה, ימצאם במאמרנו “אגרת בקור הבקורת” (הבקר אור תרמ"ו חוברת א – ב ווארשא) אך יען כי צד גבולנו ניחד פה את הדבור רק על הפרט, שהוא עקר הגדול למבקרים החדשים. ואותו נבקר לעיני הקוראים בזה. התלונה הכוללת על ספר דה“י היא, כי מהפך היה בעל הספר בזכותו של דוד וביתו ומטה בית אבותיו, ועל כל פשעיו כסה באהבה, ואת כל אשר עמד לשטן לבית דוד ולשבט יהודה, גנה ויזלזל, כי היו למבקרים לעינים, דברי המפרש המיוחס בטעות לרש”י (עיין תוס' ד“ה: “ולא שמשו” יומא ט. ומצאתי כי פירוש דה”י כתבו תלמידי חכם אחד צרפתי ששמו ר' סעדיה.) הפירוש הזה אומר על ספר דה“י כי “אינו מספר כ”א מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גבורתו וגדולתו” (דה"א י, יא) על זה אנו משיבים, כי לוא היתה באמת מגמת פני הסופר הקדוש להטות משפט ולקלקל מאהבה או משנאה את שורת הדין ולוא חפץ להרבות בגנות, כי עתה היה ספרו שונה מן הקצה אל הקצה מאשר הוא כיום, כי עתה ספר את מעשה גוב עיר הכהנים, ולא הספיק שתי נוסחאות מספר יחס משפעת שאול (דהי“א ח, כט – מ; ט, לה, מ”ד) המודיעות כי אבי אביו היה אבי גבעון ואֵם אביו היתה בעלת שם, ולא פרט לנו את יחס בניו אחריו שבעו דורות, ולא הודיענו, כי גם בדור השביעי לשאול היו בניו גבורי חיל ונשואי פנים במטה בנימן הנלוה על שבט יהודה (דהי"א ח, מ) ולעמת זה היה מספר והולך את מלחמת עמלק, כי מאס שאול את דבר ה', וימאסהו ממלך ככתוב בספר שמואל פעמַיִם (ש"א טו, כג כו); וכי עתה הזכיר את תשובת דוד אל מיכל בת שאול, המביעה בדברים נמרצים, את יתרון בית דוד על בית שאול, כי לפי ספר דה"י (דהי"א טו,כט) לא גדלה עוד רעת בת שאול כאשר תגדל בעיני הקורא את השיחה, אשר נשמרה בספר שמואל (ש"ב ו, כ – כב) ואנחנו רואים, כי עבר בעל הספר על הרוח הרעה, אשר נחה על שאול ככתוב בספר שמואל ולא הזכירו.

ועתה נאה נא: אם אמת נכון הדבר, כי שם לו בעל הספר לקו להפריז תמיד מדת גדולת דוד צדקתו וגבורתו, מדוע זה העלים את נצחונו על גלית ואת אהבת ישראל ויהודה אליו לפני מלכו (ש"א יח, טז)? והלא כל הדברים האלה ראוים הם באמת להגדיל כבוד בית דוד מאין כמוהם, ובכל זאת לא העלם על ספרו ולא הזכירם.

אך אם נטיב להתבונן, נראה את ההפך הגמור והמוחלט מדעת המבקרים ומצאנו, כי אדרבא ואדרבא: כל סופרי הקדש חפו יותר על כבוד בית דוד ומולדתו מבעל ספר דברי הימים. ועל דברינו אלה נביא ראיות ברורות;

על דבר עמשא בן יתר נאמר בשמואל (ש"ב יד, כג) “ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי” אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אֵם “יואב” מלת “ישראלי זרה מאד והלא סתם אבות ובניהם מישראל הם? וגם “כן איש אשר בא” מן המתמיהים הוא, אולם מפני שחס בעל ספר שמואל על כבוד דוד, אשר היה אח גם לצרויה גם לאביגיל (דהי"א ב, טז) עקם את האותיות לספר בלשון נקיה. לא כן בעל ספר דה”י, כי לא סר מדרכו ימין ושמאל (שם יז) ואולי הרגיש בדומה לזה המפרש בכתבו על בעל הספר “כל מה שיכול לספר בגנות מספר” (רש“י דהי”א) משפט נכון בכללו, אך בכלל זה לא נתמעט גם בית דוד.

על שלשה נצחונות אשר לפי העולה מספר שמואל נצח דוד בעצמו, בא ספר דה“י והודיע, כי לא לדוד הם כי אם לשני שרי צבאותיו. בשמואל (ש"ב ה, ח) כתוב: “ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העודים שנואי נפש דוד – על כן יאמרו עוד ופסח לא יבא אל הבית וישב דוד” וגו'. בין פסוק “ויאמר דוד” לפסוק “וישב דוד” האמורים גם בדהי”א (יא, ו – ז) חסרו דברים כי כל הענין הסתום של העורים והפסחים לא נאמר שם, אך לעמת זה אין פסוקי דה“י מקוטעים כפסוקי שמואל, כי תנאי דוד “כל מכה יבוסי” אשר לא נשלם בשמואל נגמר בדה”י בדברים האלה: “כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר” ועל התנאי הזה נוסף המעשה והגמול “ויעל בראשונה, יואב בן צרויה ויהי לראש ולשר” ועל התנאי הזה נוסף המעשה והגמול “ויעל בראשונה, יואב בן צרויה ויהי לראש” ובכן גלה ס' דה"י את אשר כסה ס' שמואל, כי לא דוד לכד את ירושלם, כי אם יואב ועל כן עלה לגדולתו.

עוד כתוב (ש"ב ח, יג – יד) “ויעש דוד שֵם בשובו מהכות את ארם בגיא מלח שנים עשר אלף וישב באדום וגו‘, בכל אדום וגו’, ויהיה כל אדום וגו'” כי ארם האמורה היא אדום יתבאר ממקום המלחמה “גיא מלח” אשר בקרבת אדום ומשלש פעמים “אדום” שבפסוק הסמוך ומס' תהלים (ס', ב) ועל כלם מס' דהי“א (יח, יב) אך בהפרש זה, כי תחת אשר מספר שמואל יש לשמוע, כי דוד היה הלוכד על כן עשה לו הוא שֵם בשובו מפורש בדה”י “ואבשי בן צרויה הכה את אדום בגיא מלח שמונה עשר אלף וישב כאדום וגו' ויהיו כל אדום וגו'”.

גם לעמת “ויאסף דוד את כל העם וילך רבתה וילחם בה וילכדה” האמור בשמואל (ב, יב כט) נאמר בדהי"א (כ, א) ויך יואב את רבה ויהרסה.

עוד דבר אשר לא חשב בעל ספר שמואל לדוד המלך ע“ה לחטאה, פסל לפי דה”י את המלך הנקדש בעיני כל איש ישראל, מבנות בית לשם ה' (דהי"א כב, ח; כח ג).

בספור מנין העם חזקו מאד דברי בעל ס' דה"י ותחת מליצת שמואל הנוחה: “ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד” וגו' (דהי"א כא, א) ואחרי כן יספר “כי נתעב דבר המלך את יואב” (ו).

בספר בעל הס' את צדקת המלך יהושפט, כי הלך בדרכי דוד אביו (דהי"ב יז, ג) הוסיף על דבריו את המלה: “הראשונים” וכבר התבוננו המפרש והרד"ק והנמשכים אחריהם במלה זאת.

ובכן הכלל שמסר המפרש, כי בעל הספר “איננו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גדולתו וגבורתו " איננו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גדלותו וגבורתו” איננו מספיק בשום פנים וגם הדעת אשר חוה המפרש על המשפט בעל הס' עם שאר המשפחות “שכל מה שיכול לספר בגנות מספר” (רש“י דהי”ב ב, ז) בטל ומבוטל מעקרו, כי לא ירבה בגנות בית שאול ולא יפיג בשבח בית דוד.

גפן נא עתה לראות היעמדו דברי המפרש כי “כל הספר נכתב מפני כבודו של דוד וזרעו” (רש“י דהי”א ג, ח).

משפט שלמה, גדולתו, שמות הנצבים, שלות העם בימיו, רוחב גבול ממשלתו ושלומו מבית ומבחוץ הממלאים ל“ח פסוקים (מ"א ג, טו – כה; ד, א כ; ה, א – ה). גם פרשת דברי חכמתו המופלגת (ה, ט) חסרו בס' דה”י. גם למאה ועשרים ככר זהב, אשר נתן חירם לשלמה (ט, יד) אין זכר בדה“י. מלאכת המקדש נפרטת יותר בס' מלכים ובנין בית ממלכתו לא נפרט מאומה בספר דה”י. ספר “דברי שלמה” הנזכר במלכים (מ"א, יא. מא) לא נזכר בדה"י.

כאשר ילמד בעל הס' חובה על דור רחבעם, עושה הוא אותו לעקר הקלקלה באמרו: “וכחזקתו עזב את תורת ד' וכל ישראל עמו” (דהי"ב יב, א) ויעש הרע, כי לא הכין לבו וגו' (י"ד) ובלמדו זכות על הדור עושה אותו טפל קל לשרים ולעם. “ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו וגו‘, וכראות ה’ כי נכנעו וגו' נכנעו לא אשחיתם ונתתי להם וגו' כי יהיו לו לעבדים וידעו” וגו‘, (ו – ח). הרבוי הנוהג בשלשת הפסוקים מוסב על השרים; ומשבח את העם ואומר “וגם ביהודה היה דברים טובים” (י"ב) לעמת זה נגולה כל האשמה בספר מלכים על ראש העם: "ויעש יהודה הרע וגו’ ויבנו וגו' וגם וגו' עשו ככל התועבות" וגו' (מ"א יד, כב) תחת אשר על המלך לא דבר שם דבר.

ספר מלכין הפליג יותר בשבח המלך אסא באמרו: “ויעש אסא הישר בעיני ה' כדוד אביו” (מ“א ט”ו, יא) ובדה"י נשמטו המלות “כדוד אביו” (דהי"ב ד, א) בעל הספר חשב לחטאה את אשר בקש מעוז ממלך ארם ויאסוף אל ספרו את תוכחת חנני הרואה, אשר הוכיח את המלך בדברים קשים: “ולא נשענת על ה' אלהיך נסכלת” (דהי"ב טז, ז-ט) ואת זעף המלך, עד כי נתן את הנביא “אל בית המהפכת” וכי “רצץ מן העם בעת ההיא” (י') ומכל אלה אין זכר בספר מלכים. על דבר חליו, “אשר לעת זקנתו חלה את רגליו” (מ"א טו, כג) הוסיף בעל הספר כדברים האלה: “וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים” (דהי"ב טז, יב) את התוכחות הקשות, אשר הוכיחו נביאי הדור את המלך החסיד יהושפט על הברית, אשר בין מלך יהודה ובין מלכי ישראל, לא הכחיד הסופר הנאמן תחת לשונו. (יט, ב. כ, לז) אף כי בס' מלכים אין זכר להן.

הנבלה הגדולה אשר עשה יהורם בקומו על אחיו ועל שרי בית אביו בחרב, הבמות אשר עשה ויזן וידח; המכתב הקשה אשר בא מאליהו הנביא “מלחמת הפלשתים והערבים, השבי והבזה בבית המלך, ותחלואיו הרעים ומותו בלי חמדה (דהי"ב כא ד-כ) את כל אלה לא יזכיר ספר מלכים כי אם בעל ס' דה”י אשר לפי דעת המפרש: “אינו מספר זילותו אלא גדולתו וגבורתו (של דהמע"ה) כי הס' שלו ולמלכי יהודה” (רש“י דהי”א י, א) “שהרי כל הספר נכתב מפני כבודו של דוד וזרעו” (שם ג, י) אמנם כי בעל דה"י אוהב היה לבית דוד, אך אהבתו לא היתה תלויה בדבר ומעולם לא קלקלה את השורה.

באחזיה כתוב במלכים “ויקברו אותו בקבורתו עם אבותיו בעיר דוד” (מ"ב ט, כח), המורה על קבורה בכבוד מלכים ובדה"י כתוב ויביאהו אל יהוא וימיתהו ויקברהו (דהי"ב כב, ט) הנראה כקבורת הרוגי מלכות.

כי שמע המלך יואש אל השרים, אשר באו וישתחוו לו אחרי מות יהוידע הכהן, ויעבדו את האשרים ואת העצבים, וכי במצות המלך רגמו בחצר בית ה' את הנביא זכריה בן יהוידע הכהן על תוכחתו הנכוחה, ולא זכר המלך להנביא את חסדי אביו ואמו, אשר הפליאו לו ויצילו ממות נפשו ותנוהו מלך על יהודה, לא הזכיר בעל ס' מלכים, כי אם בעל ספר דה"י “המהפך תמיד בזכותו של דוד וזרעו” (כד, יז – כב).

בעל ס' מלכים מספר את אחרית יואש בדברים האלה: “ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש וגו' ויוזבד בן שמעת ויהוזבד בן שומר עבדיו הכוהו וימת ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד” (מ"ב יב, כב). מהספור הזה עולה, כי עבדים התפרצו מפני אדוניהם ויהרגו איש צדיק ונקי; אך נפש העם היתה מרה, ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד. ובעל הספר מוסר לנו הדברים האלה בשנוים קטנים המסבבים את כל פני הדבר. מלות “ויקומו עבדיו ויקשרו קשר” שבמלכים מרהיב בדברים האלה: “התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן” ומדבר הקבורה השמיט את הדברים: “עם אבותיו” ולעמתם הוסיף: ולא קברוהו בקברות המלכים". (שם) ובכן לא מזדון לב קשרו על יואש. כי אם למען נקום נקמת דם כהן ונביא, והעם השלים את מעשיהם במנעם ממנו כבוד מלכים במותו.

בספר מלכים נכנס אמציה בשלום ויצא בשלום, ובעל דה"י לא פטר אותו, עד אשר הגיד את אשר ידע, כי השתחוה המלך ויקטר לאלהי שעיר ויעמידם לו לאלהים, וכי מלא קלון את פני הנביא אשר הוכיחו (דהי"ב כה, יד – טו).

את דבר עזיהו המלך כי בא אל היכל ה' להקטיר ואת תוכחת הכהנים אשר הבהילוהו לצאת משם: “ואשר על כן נגעו ה' ואשר על כן קברוהו רק בשדה הקבורה אשר למלכים, כי אמרו מצורע הוא” אשר כל אלה לא הודיע בעל ס' מלכים, פרסם בעל הספר בלי משא פנים. (כו, טז–כ).

הסופר הזה שכל מה שיכול לספר בגנות, מספר בדברו על משפחות שאינן מבית דוד (רש“י דה”י) לפי דברי המפרש והמבקרים. יספר את נדבת ראשי בני אפרים לשבויי בני יהודה, בימי רצין ופקח בעצת עודד הנביא, דבר אשר לא נשמע עוד כן בדברי ימי המלחמות ולא נראה כמוהו (דהי"ב כח, יב – טו). שפלות אחז לזבח לאלהי דרמשק המכים בו (כ"ג) ודבר קבורתו הבזויה (כז) נודעו לנו רק מפי בעל הספר. במב (לז ג) כתוב במעשה אחז “את בנו העביר באש” בלשון יחיד ובדהי"ב (כח, ג) כתוב “ויבער את בניו באש” בלשון רבים.

גם את פני המלך הצדיק חזקיה, אשר הרבה בעל הספר בשבחו מאד מאד, לא הכיר במשפט בכתבו עליו: “ולא כגמול עליו השיב חזקיהו, כי גבה לבו” (שם לב, כה).

את מלחמת סנחריב ומחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן הממלאים במלכים פ“א פסוקים (מ"ב יח, יג. עד כ, יט) ובישעיה צ פסוקים (לו א עד לט, ח) יספר בדה”י בכ“ה פסוקים (דהי"ב לב, א – כד. לא) ולו היה עם לבב בעל הספר להפליג ולגזם היש לו שעה מוכשרת ומסוגלת למלאכת הגוזמא מזאת? גם במנשה כתוב במלכים והעביר את בנו באש” (מ"ב כא, ו) בלשון יחיד ובדה“י: “והוא העביר את בניו באש” (דהי"ב לג, ו) בל”ר.

מדברי ספר מלכים על מות יאשיהו ביד פרעה נכה, קרוב לשמוע, כי בזדון הרג מלך מצרים את המלך החסיד הזה (מ"ב כג, כט) ובעל ספר דברי הימים, אשר קדוש ונעלה מלך זה, יגיד בפה מלא, כי לא עלה על לב פרעה להרגו וכי יאשיהו התגרה בו מלחמה וכי גם אחרי דבר אליו פרעה נכה דברי שלום “לא הסב יאשיהו פניו ממנו” ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים ויבא להלחם" (דהי"ב לה, כב).

על פסוק: ויתר דברי יהויקים וגו' האמור במלכים (מ"ב כד, ה) נוסף בדברי הימים מלת: "ותועבותיו " (דהי"ב לו, ח).

זרובבל, אשר אותו שמו הנביאים האחרונים חגי וזכריה ליתד נאמן לתלות עליו כל כבוד בית דוד אביו, נזכר רק פעם אחת בדברי הימים, וגם הפעם ההיא רק בתורת חוליה בשלשלת היחס אשר לפיהו לא היה בן מבטן לשאלתיאל בן המלך, כי אם בן "פדיה בן שאלתיאל ובכן דור רביעי למלך (דהי"א ג, יט).

אך אם נחפוץ לדעת את טעם השגוים אשר הוא משנה את ספוריו מספר שמואל ומלכים, יש לנו להכיר תחלה את עצם השנוים ולהתבונן בהם: אם נעביר עין על ספורי דברי מלכי בית דוד בספר הזה, ונערכם לקראת אלה שבשמואל ומלכים, נמצא כי ממעט הוא במאורעות דוד ושלמה, ומרבה במאורעות של שאר המלכים, והשנויים האלה אינן כי אם תולדות מוטבעות בשרש הספרים השונים זה מזה: ספר שמואל, אשר על דעת קדמונינו הנכונה והישרה גד ונתן הנביאים השלימוהו, הוא כמעט ספר תולדות דוד, כי הוא עושה את עסקי עצמו ומשפחתו של דוד קבע ופורט אותם לכל פרטי פרטיהם. את דבר המשחו בסתר, עמדו לפני שאול, אהבת יונתן ומיכל אליו, מנוסתו, תשועת יושבי קעלה בידו, שיחתו עם שאול פעמים, שיחתו עם אביגיל, שבתו בצלג, הרושם אשר עשה בו מות שאול, איש בושת ואבנר, חסדו למפיבשת, מעשה דוד ובת שבע, אמנון ותמר, מעשה דוד ואבשלום, דברי האשה התקועית, שירת דוד ונאם דוד בן ישי. את כל אלה יספר ספר שמואל עד תמם, עד כי אין צרך לו לחתום את דבריו לאמר: ויתר דברי דוד, כי לא הניח דבר קטן ודבר גדול שלא אמרו. אולם בעל ספר דה“י אשר עיניו אל מלכות דוד בכללה ושאר עסקי האומה כתולדות התקנות בסדרי משמרות כהונה ולויה, לא פרט את כל נדברים הנאמרים בשמואל, אך כמשפט כל סופר נאמן, להזכיר את הסופרים המומחים ולעורר את קהל קוראיו לקרא בם, כתב: ויתר דברי דוד המלך הראשונים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה (דהי"א כט, כט) ששלתם לדעת קדמונינו (כב, טו) ספר אחד הם, ספר שמואל המצוי בידינו. ועיין על דבר ספר שמואל מוצא דבר “תור הראשון לספרות הנביאים” בסוף ח”כ.

הצורה הביוגרפית (ר"ל תולדות היחיד) הדוחקת ובולטת בכל ספר שמואל פותחת והולכת בס' מלכים, אך עודנה נכרת, עד כי יש פרשיות שלמות העוסקות בתולדות יחידים: אליהו ואלישע, על כן לא יפלא אם במעשה שלמה יש שם דברים יתרים על אלה שבדה“י כמו מעשה הנשים הנכריות; ובנין בית המלכות הכולל במלכים י”ב פסוקים (מ"א ז, א – יב) ובדה"י (דהי"ב א, יח) שתי מלין.

מימי רחבעם והלאה שני הסופרים את מדותיהם, המאריך החל לקצר והמקצר היה כמעט למאריך, אך גם דבר זה מטבע ענינו הוא למד: ס' מלכים בהיותו עוסק בדברי ימי כלל האומה עושה את האומה ברוב מנינה, לאמר: את עשרת השבטים עקר, אף כי מלכיהם כלם הם כעשן בעיניו, ואת שבט יהודה טפל, אף כי את מרבית מלכיו יכבד בכל לבו ובכל נפשו: על כן הוא מקצר ועולה מקצר ויורד בדברי ממלכת השבט הזה, עד כי מן 855 פסוקים אשר בין “ויפשעו ישראל וגו'” (מ"א יב, יט) עד “ויהי בשנת וגו' מלך חזקיהו וגו'” (מ"ב יח, א) הכוללים את כל ימי מלכות אפרים מתחלתה ועד סופה לא נמצא כי אם קס“ג פסוקים ביחד העוסקים בדברי יהודה, לא כן בעל דה”י, הוא יחד ספרו לשבט יהודה לבדו, על כן העלה ספרו את כל העתים, אשר עברו עליהם, את דרכי מלכיהם ואת מעשיהם והכל בפרוטרוט.

ובכן תמים ספר דברי הימים וטהור ונקי מכל דופי. וכל בקורת מעמקת ומדיקת, רק הוסף תוסיף להוכיח ולהכריע את אמתתו כי הוא מקור נאמן מאין כמוהו לתולדות ישראל. ולא הוא, כי אם הבקורת הקפויה והקלושה, הפוחזת והנמהרת, המקדמת פה לעין, היא היא הצריכה בקור.

יג. גורל ספרי שלמה.

שתי מסורות עתיקות יש לנו על דבר ראשית תפוצת שלשת ספרים אלה, שנראות כסותרות וא“ז, ואינן אלא משלימות זא”ז, ואלה הן:

בברייתא של “סדרן של נביאם” שנינו: “חזקי וסיעתו כתבו… משלי שה”ש וקהלת" (ב"ב טו) “דכתיב בס' משלי אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה” – משלי כה, א – (רש"י) “דכתבו רחמוי דחזקי” (תרגום משלי שם)

מן הדברים האלה נראה, כי בימי חזקיהו היו דברי שלמה המקובלים בפי האומה לשלושה ספרים קבועים וקימים.

והנה מסורת אחת קדמוניה גם היא באה ואומרת: “בראשונה היו אומרים משלי ושה”ש וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אכנה“ג וכו'” (אדר"ג א').

מתוך דברים אלה יעלה, כי רק מימי אכנה“ג נפוצו הספרים האלה בישראל ולא קודם לכן. ואנחנו הלא יודעים, כי מאתים וחמשים שנה עברו משנת מות חזקיהו עד יסוד כנה”ג ושתי תחלות לענין אחד, הלא דבר שאי אפשר הוא.

אך אם נתכונן היטב בשני מאמרים אלה, נראה כי הברייתות מספרות שני מאורעות שונים שאירעו לספרים אלה בשני זמנים רחוקים איש מחברו. ברייתא דב“ב מספרת את דבר הכתיבה לאמר, את יצירת דברי שלמה שהיא חבור מגלותיהם המפוזרות לשלשה ספרים – כדברי הראב”ע האומר, כי מעשה אנשי חזקיהו היה, לקבץ את דברי כל ספר “להיות למחברת אחת” (ראב"ע משלי שם)-. וברייתא דאדר“ג מספרת את הוצאת שלשת ספרים הקימים והעומדים האלה, מידי גניזתם. ובכן הצילו סוד אנשי חזקיהו את דברי שלמה מידי שכחה הצפויה להם באין שם על לב לתת להם שארית וזכרון. ואכנה”ג הוציאו אותם מיד גניזה שנתנו כת אנשים לב לגנזם ולהשכיח להם כל זכרון. ואם כן היתה לסוד אנשי חזקיהו מלחמה ברפיון העם, שהתרפו ויתעלמו מספרות עמם, ולאכנה“ג ביתה מלחמה בזריזות יתרה שהזדרזו לכבוש ביד חזקה את הספרים האלה ורפיון וזריזות הלא שני הפכים הם. והמלחמות כנגד כל אחת מהן שונות מאד, ואי אפשר להן בשום פנים להתחלף אשה ברעותה. אולם כרבות קוממיות כל מאורע משני מאורעות אלה לעצמו, כן יתברר לנו חוסר מאורע אחד בינתים, הנה את מאורע חבור הספרים האלה תודיע לנו ברייתא דב”ב, ואת מאורע הוצאתם מידי גניזתם תודיע לנו ברייתא דאדר“נ, אך ברייתא דאדר”נ היא היא המוכחת לנו, כי על כרחה קדמה גניזה עצמה להוצאה מידי גניזה, כי אם אין גניזה הוצאה מה זו עושה?

ואנו אם באנו לקבוע זמן לגניזה, תגדל מבוכתנו מאד, כי שנת מות חזקיהו היתה: 3067 ושנת יסוד כנה“ג היתה 3317 ואימתי היה זמן הגניזה, שעל כרחה לא קדמה לאנשי חזקי' ולא אחרת לאכנה”ג? – על השאלה הזאת מתוספת עוד שאלה. מי ומי היו הגונזים אותם? ומי הוא זה ואיזהו, אשר מלאו לבו לבטל דבר אשר בית דינו של חזקיהו נמנו עליו וקימוהו?

השאלה האחרונה תפתר לנו אם נעמיק מעט להתבונן בסגנון דברי הברייתא עצמה. שם נאמר “ועמדו וגנזו אותה” לשון “ועמדו” מורה לכל הרגיל במשנת חכמים, שעסק גדול היה שם, כי בית דין גדול נמנה לבטל דברי בית דין חברו.

אך מי הוא ב“ד הגדול בחכמה ובמנין כבית דינו של חזקיהו גם את זאת נמצא אם נבקר לטעם אשר נתנו הגונזים למעשיהם “שהם אומרים משלות” – לאמר שהגונזים היו חושבים אותם למשלי אדיוטות – “ואינן מן הכתובים”: על כן אין כדי להכניסם בכתבי הקדש. מפי הדברים האלה יִוָדַע לנו זמן הגניזה, כי אספה הראשונה לכה”ק שלפני אספת אכנה"ג אימתי היתה? הוה אומר בזמן “סוד העם וכתב בית ישראל” (יחזקאל יג, ועיין דברינו בפרק גלות בבל) אמור מעתה שיחזקאל ובית דינו, נמנו לבטל את דברי בית דינו של חזקיהו, וגנזו את ס' שלמה עד שבא עזר' ובית דינו ונמנו לקים את דברי חזקי' וסיעתו במקומם, ועמדו וקדשו ספרים אלה בקודשת עולם.

ובכן עברו ארבע תקופות על ספרי שלמה. א. משלמה עד חזקי' היו שגורים על פה ונפוצים במגלות מגלות. ב. סוד “אנשי חזקיהו” אספו ויחברו אותם. ג. יחזקאל ובית דינו דנו אותם בגניזה. ד. עזרא וסיעתו שהם אנשי כנה"ג הוציאום מידי גניזתם.

ועתה אחרי דעתנו את כל העתים העוברות על שלשת הספרים האלה עד אכנה“ג, נחקרה נא מה היה מעשה אכנה”ג שהוציאו אותם מידי חזקת פסולם ושהוא היה עילה לטהרם ולהכשירם למקרא לכל הקהל, ולקדשם קדושה שניה לדורות מבד קדושת חזקי' וסיעתו שלא קדשה אלא לשעתה.

המעשה הזה מפורש הוא בברייתא “עד שבאו אכנה”ג ופירשו אותם" והפירוש הזה לא היה בספר בפ“ע, כי אם ברור דברים בדרך תקון סופרים שתקנו אכנה”ג בלשונם, כי כן אנו מוצאים כי על שמם העלו רבותינו דברים מכה“ק, כי היו בהם “שלשים וכמה נביאים” (ירוש' מגלה א, ה) ולשון זה אנחנו מוצאים גם בדברי קדמונינו “פרושי קמפרש” לאמר: הרחב הרחיב את דבריו ויוסף עליהם ויתקן אותם ויכשר אותם, כי יהיו נוחים להבין. גם את ספרי שלמה הרחיבו ברוח קדשם ויתקנו מעט בתקון סופרים. והנה לפי הידוע לנו, היה בעיני קדמונינו שה”ש זך ונקי וקהלת ספר טעון בקור מאד וספר משלי שלמה בינוני (עיין ידים ג, ה) ולפי הדברים האלה מסרו לנו אכנה“ג את שה”ש כנתינתו ובעצם תמו ואת ס' משלי רצו לבקר ולא בקרוהו כי אם מעט ואת קהלת תקנו בתקון מרובה. את ספר קהלת מצאו “שדבריו סותרים זה את זה” (שבת ל: וע"ש) ושהן נוטמן לצד מינוח (קהל' רבה א, ג) והפסוק אשר מצאו שם את עקר החשד יענה כי פירוש מלת “פירושו” הוא: תקנו והרחיבו, כי אלה הם דברי רבותינו: “בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ע”י שמצאו בו דברים שמטין בן לצד מינות אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר: שמח בחור וגו' והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". ומשה אמר: ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' הותרה הרצועה ~ לית דין ולית דין! כיון שאמר: ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט אמרו יפה אמר “שלמה” (קהלת רב' א, ג).

אם נקבל את הדברים האלה בגוף פשטם ונאמר, כי בטרם הגיעו רבותינו לסוף פסוק, נחפזו ח“ו לפסול את הספר כלו משום תחלתו, הלא יקשה לכל משכיל מדוע לא בקשו לגנוז את ספר יהושע שכתוב בו: “ואם רע בעיניכם לעבוד את ה‘, בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים, אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי וגו’ (יהושע כד, טו) ומדוע לא בקשו לגנוז את ספר עמוס שכתוב בו: “באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע” וגו' (עמוס ד, ד) ואם תאמר כי בשביל זה לא עלה על לבם לגונזם מפני שסופם מוכיח על תחלתם, כי לשם שמים נאמרו, והלא גם סוף פסוק שבקהלת מוכיח כן, אלא על כרחנו אנחנו אומרים, כי לא מצאו לשלמה את פסקת “ודע כי על כל אלה” על כן היו מחכמינו חוששים שמא יאמרו, כי ח”ז אמר שלמה באמת להתיר את הרצועה. ועל כן ראו אנשי כנה”ג כי יש צרך להוסיף את פירושו בצדו ויפרשו את דבריו “ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט”. לאמר, לא על פי דעותי אני יועץ לך, נער פוחז! ללכת בשרירות לבך, כ"א על פי דעותיך הנמהרות ובסגנון חבריך החושבים כמוך הנני לועג ויועץ לך כן – כמו שאמרו: הבא לטמא פותחין לו – אך על פי דעותי הנני אומר סור לך בני מדרך זאת וממעשים אלה, כי על כל אלה יביאך הא' במשפט. ובכן יהיה פי' “כיון שאמר ודע כי על כל אלה אמרו יפה אמר שלמה” לאמר: כיון שאמר האומר, לאמר: פירש המפרש בתקון סופרים “ודע כי על כל אלה” אז אמרו הכל, עכשו הכל יהיו מודים כי יפו דברי שלמה, וכי לא יוסיף איש עוד לגלות בהם פנים שלא כהגן.

ועקבות “תקון סופרים” שחל בס' זה במדה מרובה, גרם לסגנונו שיהיה קרוב יותר ללשון המשנה, שהוא היה שגור בפי אכנה“ג, מסגנון כל כה”ק, ומכאן תשובה למבקרי דורנו, כי אין ראיה מסגנון ספר זה, כלל וכלל על אחור זמנו.

למען קים את דברינו יש לנו לבקר את אמתת גירסת ברייתא דאדר"נ שכל דבריהם מוכרעים ומאירים עיני החוקר ולכון אותה כנגד גירסה אחרת הנראת דומה לה במדרש משלי.

תחת המאמר המלא והמבואר שבאדר“נ, נמצאה במדרש משלי מאמר זה: “אשר העתיקו אנשי חזקיהו, למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין עד שנכתבין”. אם נאמר להחזיק מאמר זה למסורת פשוטה ומדויקת או ללמוד פשט גמור המוכרע מתוך הכתוב, לא נמצא את ידינו, כי באור “שאני אומר” התכוף לפסוק “אשר העתיקו” אין אנו יודעים מה ענינו וכיצד מתפרשת כפשוטה מלת “העתיקו” במאמר זה ועל מליצת “שאני אומר” ואין לדעת על מי נאמר “אני” כי לא נזכר שום בעל מאמר. גם “גנוזין עד שנכתבין” אין להבין הלא כל זמן שלא נכתב ספר, אינו נמצא, ואיך תחול גניזה בספר שלא בא לעולם כלל. מלבד זה חסר מאמר זה שבמדרש ראש וסוף ונתינת טעם, לא כן באדר"נ, כי שם ספר מאורע שלם לכל פרקיו הלא הם: גמר בית דין לגונזם וטעם גניזתם ומעשה גניזתם ומעשה הוצאתם מידי גניזתם וטעם גניזתם היה “שהם היו אומרים: משלות [הם] ואינן מן הכתובים” ודבר זה מתפרש גם ממקום אחר, כי גם בדור מאוחר מאד, פקפק עוד ר' שמעון בן מנסיא בן דורו של רבנו הקדוש בקדושת ס' קהלת, שהוא היה עקר הנדון, מטעם זה “מפני שחכמתו של שלמה היא” (תוספתא ידים ב, ו. מגל' ז) אך באמת אין מאמר שבמדרש פשוטו של מקרא, כי אם דברי דרש ורמז על גזרת הגניזה שנגזרה על ספרי שלמה.

ולמען הבדל, בין המדרש שדרשו חכמינו לשם מוסר או לשם רמז ואסמכתא במקרא על העובדות על הספרים האלה, ובין עקר מאורעות הספרים האלה, שספרו לנו, יש להתבונן כי “בראשונה היו” שבאדר“נ הוא תחלת ברייתא, שהביא אבא שאול להוכיח, כי אין פירוש מלת העתיקו: “המתינו” כי אם “פירושו” ומדבריו אלה יעלה לנו, כי פסוק “ידע כי על כל אלה” וגו' הי תקון ובאור גם לפסוקים שבמשלי ושה”ש ועל פי זה הוא אומר למצא במלת “העתיקו” הוראת “פירושו” כי בעלי האגדה היו דורשים את מלת “העתיקו” לשון מתינות “ולא שהעתיקו אלא שהמתינו”, ולדעתנו היה להם לסעד פסוק שבאיוב (איוב לב, טו) ששם “העתיקו” לשון שתיקה הוא. אך באמת הסמך הזה הנאה לענינו ללמוד מדת המתינות על פשוטו של מקרא אינו מתישב כלל, כי אין פירושו שתיקה אלא לפי מקומו במאמר ולא לפי משמעות עצם המלה, כי לולא נכתב אחרי מלת “העתיקו” מלת “מהם מלים” לא היה משמעה “שתיקה” כלל וכלל. ויש אשר מצאו רמז במלת “העתיקו” על הגניזה שנגזרה על ס' שלמה “אשר העתיקו: מלמד שגנוזים היו” (ילקוט משלי רמז תתקס"א) ואת רמז זה הביא גם בעל מדרש משלי, אלא תחת “מלמד” שבילקוט כתב הוא “שאני אומר” אך ענין המאמר הוא זה שבילקוט בתוספת דברים: “אשר העתיקו: למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין וכו'" ובכן לא בא בעל המדרש לספר לנו מסורת עתיקה, כי אם למצא לה רמז למעשה הגניזה במליצת המקרא, אך עוד יותר משאינו מתישב לפי הפשט לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות הוא אסמכתא ולשון גניזה היא אסמכתא לאסמכתא, כי אין סעד למשמע זה לדעתנו, כי אם דרש אחר שדרשו על פסוק “למכסה עתיק” (ישעי' כג, יח) “זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין” (פסחים קיט) ובכן אין לשון גניזה נופלת שם על מלת "עתיק שהוא שם כגוי שלכבוד כלפי מעלה אלא על מלת “למכסה” שהוא באמת לשון גניזה, ובכן אין שום דבר ללשון גניזה ולמלת “העתיקו” על פי הפשט.

עוד יש דרש אחד, אשר דרשו על “הגניזה” ממלת העתיקו, אך המליצה אחרת “אין העתיקו אלא פירושו” (מדרש משלי שם וילקוט שם) אך אין “פירושו” זה לשון פתרון כ“א לשון “סלוק” כי כן הוא אומר בד”א ויעתק משם ההרה (בראש' יב, ח) ואצ"ל המעתיק הרים (איוב ט, ה) (שם ושם) שפירושם סלוק אדם או דבר ממקומו.

אך דרש זה אינו בא למצא רמז במלת “העתיקו” לעצם מעשה הגניזה, כי אם לתולדותיה ותכליתה כי העתיקו וסלקו ופירשו והפרישו את הספרים האלה מן העם במעשה הגניזה. ובכן יש להבדיל בין “פירושו” שפירושה “פתרון” שבעקר שבברייתא דבאדר"נ המתחלת “בראשונה” שהוא עקר המאורע וגופו ובין “פירשו” שבמדרש ובילקוט. שהם דברי דרשה רמז או באור פרט אחר בלבד.

למען הוכיח, כי שלשת ספרי שלמה הנראים שונים בסגנונם ובצביונם, בני אב אחד הם, בני שלמה, הנני להוכיח פה בדרך כון הפסוקים, כי ברחם אחד כוננו, וכי שה"ש וקהלת דומים בכמה שרטוטים למשלי וליתר דברי שלמה.


מס' סידורי שה"ש משלי
1. גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (ד, יב) יהי לך לבדך ואין זרים אתך (ה, יז)
2. מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (טו)
3. וקנמון… מור ואהלות מור אהלים וקנמון (ז, יז)
4. ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה (ו, ט) קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה (לא, כח)
5. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים (ז, י) יין כי יתאדם וגו' יתהלך במישרים (כג, לא)
6. שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (ח, ו) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך (ז, ב)
7. כי עזה כמות אהבה וגו' רשפיה רשפי אש שלהבת יה (ח, ו) היתחתה איש אש בחיקו וגו‘: אם יהלך איש על גחלים וגו’: כן הבא אל אשת וגו' (ו כז – כח)
8. קשה כשאול קנאה (ח, ו) כי קנאה חמת גבר ולא יחמול (ו, לד)
9. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (ח, ז) לא יבוזו וגו': את כל הון ביתו יתן (ו, ל – לא)

מס' סידורי קהלת משלי
1. וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח (ד, יז) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו (טו, ח) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע (כ"ט)
2. עיר קטנה וגו': ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו (ט, יד – טו) עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה (כא, כב)

מס' סידורי קהלת תפלת שלמה
1. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (ז, כ) כי אין אדם אשר לא יחטא (מ"א ח, מו)

יד. רמזי חתום כה"ק בגוף המקראות.

יען כי ספרי שלמה היו האחרונים לכניסה אל תוך האספה, על כן הסכימו נביאים, שבתוך אכנה"ג, אליהם את דבריהם על דבר האספה. ואת הדברים היקרים האלה אנחנו מוצאים גם בס' משלי גם בספר קהלת.

כבר הבאנו במוצא דבר את המסורת העתיקה שעלתה בידי קדמונינו לאמר: “שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות – שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים [משלי כב כ] שלשים: ולא רביעים” (מגל' ז) לאמר: שלשים: “תורה משולשת: תורה נביאים וכתובים” (תנחומא יתרו) שלשים: תורה נביאים וכתובים (רש"י משלי כב, כ) ובכן השיבו אכנה“ג, כי כבר נחתמו כה”ק בשלשה חלקים שעליהם אין עוד להוסיף חלק רביעי. וגם במקום אחר פירשו קדמונינו את כל הפסוקים האלה על אכנה“ג, שהיו אלכסנדרוס מוקדון ואחריו באמרן:”עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוה“ק מיכן ואילך: הט אזנך ושמע דברי חכמים” שנא' כי נעים, כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך להיות בה' מבטחך ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו' להודיעך קושט וגו' (משלי כב, יז – כא) וכן הוא אומר: שאל אביך ויגדך זקנך וגו' יכול זקני השוק ת"ל ויאמרו לך הא למדת זקן זה שקנה חכמה " (סדר עולם ל').

ובכן באו הכתובים האלה ללמדנו, כי משפסקה הנבואה נחתמו כל ספרי המקרא לתורה שבכתב, שיש בה שלשה חלקים: תורה נביאים וכתובים, ועליהם הוא אומר “הלא כתבתי לך שלישים” “מיכן ואילך הט אזנך” לאמר משנתפרסמה (משכשיו תושבע"פ), אין די עוד בעין הרואה בספר התורה כי אם: הט אזנך ושמע דברי חכמים יש לך לשמוע את הדברים שאינם מפורשים בכתב, כי אם יוצאים מפי החכמים ואותם צריך לשמרם בלב ולזכרם בפה " תשמרם בבטנך יכנו" כי אם אינם נזכרים ונשמעים הרי הם הולכים ומשתכחים, כי אין להם משמרת בכתב, כי אם בזכרון. ובכן יש פה זרוז לנצור מכל משמר את “השלשים” הכתובים בעינם ובמלואם, לבלתי הוסף עליהם ולבלתי גרוע מהם ולשמוע “דברי חכמים” מורי תושבע“פ המקובלת ובאה מימות מרע”ה שרמז על זה: שאל אביך ויגדך וגו'"

והמבקר החריף בעל מנה“ז הבחין בטוב טעמו חתום כזה לכה”ק בסוף ספר קהלת. אך שני דברים חסר בחקירתו, האחת, כי את פירוש הפסוקים האחרונים לא פרט כראוי על פי פירושם שפירשוהו רבותינו המכריעים אותנו לבחון ולהכיר, כי גם קדמונינו חשבו, את פסוקי סוף קהלת לרמז על החתום כה“ק. ועתה נביא ראשונה את מאמריהם על פסוקים אלה וראה, כל קורא, כי לפי דעתם הנאמנה, נאמרו על קדושת תורה שבכתב ועל שמירתה ועל למוד תושבע”פ, ששתיהן אחת ושתיהן נתחזקו בידי כגה"ג;

1 דברי חכמים כדרבנות: ככדור של בנות. מה כדור זה מקלטת מיד ליד וסופו לנוח ביד אחד [נוסח אחד מתכדר מיד ליד ואינה נופלת וכו'], כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לכנה"ג (ירוש' סנהד' י‘, א קהל’ רבה יב, יא).

2 ויותר מהמה בני הזהר: שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו, כגון ס' בן סירא וס' בן תגלא (רבה שם יב).

3 ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ: בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו' שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו? עשות ספרים הרבה אין קץ (ערובין כא:)

  1. ולהג הרבה: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים וכו' (שם).

5 בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אספות אספות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין וכו'. שמא יאמר אדם אחד איך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר;

6 כולם נתנו מרועה אחד: אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה. (חגיגה ג: אדר“ג י”ח).

7 השומע מפי חכם כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אספות וכתיב אספה לי שבעים איש והשומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנאמר נתנו מרועה אחד ד“א מרועה אחד זה הקב”ה שנאמר רועה ישראל האזינה (ספרי מובא בילקוט קהלת).

8 במשמרות נטועים אנו קוראים מסמרות בסמך ואין כתיב אלא משמרות [בשין] אלא מה משמרות כהונה עשרים וארבעה אף ספרי תורה עשרים וארבעה וכל י שקורא ספר חוץ מעשרים וארבעה כאלו קורא בספרים חיצונים שאמרה התורה יותר מהמה בני הזהר (פסקתא ג).

אם נטיב להתבונן בדרשות אלה הנדרשות על הפסוקים האחרונים שבקהלת, נמצא כי כלם חשבו פסוקים אלה להזהרה לישראל להחזיק:

א. כי רק עשרים וארבע ספרים שקדשו אכנה"ג המה מקודשים לא יותר (מאמר 2 ומאמר 8) כדברי רבותינו שלישים ולא רביעים (ס"ע ל').

ב וכי רק ספרי המקרא נתנו להכתב ולא תושבע“פ “ודברים שבע”פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב” (מאמר 3) כדבריהם “עד כאן נביאים מתנבאים ברוה”ק מיכן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" (ס"ע שם).

ג וכי יש להאמין אמונה שלמה בדברי תושבע“פ שנאמרה למשה מסיני מפי הגבורה כתורה שבכתב ממש, כי היא שלשלת רצופה מושכת והולכת מימות משה עד אכנה”ג שמסרוה לכל ישראל וכל המקל דעתו בה כאלו זלזל ח"ו בתורת משה (מאמר 1. 4. 5. 6. 7.) כדבריהם: "וכן הוא אומר שאל אביך ויגדך זקניך יכול זקני השוק וכו' (ס"ע שם).

ועתה אחרי אשר הוכחנו, כי לקדמונינו נחשבו פסוקים אלה לרומזים על סיום התורה שבכתב, והתחלת התורה שבע"פ ככל אשר נחשבה להם פרשת “הט אזנך”. הננו להוכיח בזה, כי דבריהם היקרים לא רק לשם דרש נאמרו, כי אם בתורת פשט גמור.

אך בבואנו לבקר פסוקים אלה, יש לנו להתחיל מפסוק “ויותר שה' קהלת” (קהל' יב, ט) כי לדעתנו כלו דברי קהלת בפסוק “הבל הבלים אמר קהלת” (ח) שהוא החרוז הראשון והחוזר בספר זה, כי הפסוק האחרון שלפני החרוז הזה הוא “וישוב העפר והרוח תשוב וגו'” (ז) הוא סוף דברי קהלת ופסוק הבל הבלים אינו אלא חתימה מעין פתיחה. מעתה יצדק מאד מאמר קדמונינו האומר: “ומפני מה לא גנזוהו [לס' קהלת] מפני שתחלתו דברי תורה וסופו ד”ת דכתיב סוף דבר וגו‘" (שבת ל'). ובאמת קשה מאד מאמר זה וכי אין ד"ת אלא ראשו וסופו ופסוק, כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה וגו’ ולחוטא נתן ענין וגו' אינו דברי תורה? ופסוק “את הכל עשה יפה בעתו” אינו ד“ת? ופסוק ולא “ימלט רשע את בעליו” או פסוק “וטוב לא יהי' לרשע” אינם ד”ת? וכמה וכמה פסוקים יקרים מפז ישנם בספר זה, אשר לפי ראות עינינו טעם משלי שלמה עומד בם בעצם כחו ואיך יחליטו רבותינו, כי רק שני פסוקים אלה הם ד“ת לאמר דברי מוסר תורתנו, לא יותר? אך באמת ד”ת שזכרו רבותינו כאן, הם דברי אמונה יקרה מאד, שהיתה גנוזה ומשוקעת במקומות

הרבה בתורה שבכתב, כמו שתושבע“פ היתה גנוזה ומשוקעת בה; ושנתפרסמה ונעשתה לעקר קבוע, בזמן שנתפרסמה תושבע”פ ונעשתה לעקר קבוע לאמר, בימי עזרא וסיעתו אכנה“ג. והאמונה הזאת, הלא היא אמונת שכר ועונש, שהיתה גם היא חלק תושבע”פ שנמסרה למשה מסיני, ושעל כן לא היו הצדוקים מודים בה.

ואת האמונה הזאת מצאו מפורשת בספר קהלת ועל זה אמרו דבי רבי ינאי “תחת השמש הוא ראין לו קודם שמש יש לו " (שבת שם) ומאמר זה מתפרש ממקום אחר “עמלו תחת השמש ואוצר לו למעלה מן השמש” (קהל' רב' א, ג) אך דברי תורה אלה הנאמרים בפסוק ג' שהוא הפסוק הראשון, שאחרי החרוז החוזר רק בדרך רמז רפה, נאמרו בצורה בולטת ומפורשת בפסוק האחרון שלפני החרוז החוזר ובתורת מסקנה לכל חלופי הרעות שבפסוקי קהלת בדברים ברורים ומבוררים מאד מאד, לאמר “וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קהל יב, ז) ואין כל ספק, כי פסוק זה האחרון שלפני החרוז החוזר הבא באחרונה, המביע בשפה ברורה את הרמז שמצאו רבותינו בפסוק “מה יתרון” שהוא הפסוק הראשון שאחרי החרוז החוזר הבא בראשונה, הוא המאסף לכל פסוקי הספר. ומאמר דבי רבי ינאי “סופר ד”ת סוף דבר” אין כונתו על פסוק “סוף דבר” כצורתו כ“א על פסוק “וישוב העפר” שבשבילו הכניסו את ס' קהלת לתוך ספרי הקדש ושבשביל האמונה המפורשת בו, לא חתמו את כה”ק אלא בספר זה, כי רק בהיות האמונה הזאת רְוַחַת בישראל אפשר לאמר “סוף דבר הכל נשמע”. וגם פסוק “כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט” מתברר רק בהאמן איש בעולם הגמול.

ובאמת הרוח, אשר יפיק מאמר רבותינו בשבת ובקהלת רב' תנחנו בדרך ישרה, להחליט החלטה קימת, כי רק בשביל אמונת עוה“ב המתפרשת בספר זה יותר מבשאר כה”ק קדשוהו אכנה"ג.

ואחרי אשר התברר לדעתנו, כי פסוק ח' שבפרשה י“ב, הוא פסוק אחרון לדברי קהלת. מוכרע הוא, כי הפסוקים הבאים אחריהם דברי אכנה”ג הם ופסוק ט' ופסוק י' הם מכלל פירושם שנאמר בם באדר“ג “ופירשו אותם” ובפסוק ט' באו להודיע כי זקקו ספר זה, ולא את כל דבריו מסרו לקהל, כי הוא למד הרבה ולמד הרבה דברים שלא העלו אכנה”ג על ספר זה (ועיים רש"י שם) וראש פסוק “בקש קהלת למצא דברי חפץ” הוא לדעתנו כעין למוד זכות על קהלת אף על הדברים שהוציאו אכנה"ג מתוך הספר, כי גם בם היתה כונתו לשם שמים, אך רצה להסתכל במה שלמעלה ממנו ורק בשביל זה לא יכלו כל דבריו להתקבל ומעין זה תמצא רמז בדרי רבותינו (מדרש קהלת שם, ור“ה כ”א)

ובדבריהם אלה יחליטו כי פסקת “וכתוב יושר דברי אמת” דבר לעצמו הוא. ולדעתנו פסקה ראשונה שבפסוק זה “בקש קהלת למצא דברי חפץ” נמשכת היא למעלה שממנה ונחשבת על דברי הפרוש שלפי משנת אר“ג פירושו אכנה”ג את ס' קהלת ופסקת “וכתוב יושר דברי אמת” נמשכת למטה ממנה לפסוקי חתום כה"ק כלם.

ואם נערוך את פסוקי חתום זה לפסוקי חתום שבמשלי שהובאו במשנת ס"ע נמצא כי מקבילים הם.


מס' סידורי קהלת י"ב משלי כ"ב
1. וכתוב יושר דברי אמת (י) הלא כתבתי וגו' (כ') להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת (כ"א)
2. דברי חכמים (י"א) הט אזנך ושמע דברי חכמים (י"ז)
3. כדרבנות… כמשמרות נטועים (שם) כי תשמרם… יכונו (י"ח)
4. ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ (י"ב) הלא כתבתי לך שלשים (כ') שלישים ולא רביעים (מגלה ז)
5. את האלהים ירא (י"ג) להיות בה' מבטחך (י"ט)

ודרש שדרשו רבותינו על פסוק: “דברי חכמים וגו' נתנו מרועה אחד” שבקהלת (יב, יא): “אל אחד אמרן וכו' (חגיגה ג;) מקביל לדרשתם שדרשו פסוק “שמע דברי חכמים ולבך תשית לרעתי שבמשלי (משלי כב יז). לדעתם לא נאמר אלא “לדעתי” (חגיגה טו;) לאמר לא בשביל שהם דעת חכם פלוני ופלוני תשית לבך לדבריהם כ”א בשביל שהם **דברי תורתו של הקב”ה**.

טו. מנין שנות בית שני ודריוש המדי ודניאל שבפרשה ו'.

כלל גדול כללו לנו רבותינו: “שני כתובים, אחד מקיים עצמו ומקיים את חברו, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חברו, תופסים זה שמקיים עצמו ומקיים את חברו ומניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חברו”. (תורת כהנים ויקר' ו, ז) ובכלל זה יש לשמש גם במנין שנות בית שני. הנה בסדר עולם נמצאו שתי דעות שונות על מנין שנות מלכי פרס. דעת הרבים לאמר דעת כל קהל החכמים ודעת היחיד של ר' יוסי המונה לפרס רק שלשים וארבעה שנה (ס"ע ל') ודעת ר' יוסי יען כי הובאה בתלמוד (ע"ז, ט) פשטה מאד בישראל, ומרבית הדורות מנו על פיה. אך אם נעמיק להתבונן מעט, נמצא כי המאמר הזה מקיים עצמו ומבטל את חברו, ולא חברו, כי אם כתובים מפורשים בנחמ' ובדה“י (עיין מאור עינים פרק ל“ז ופרק ל”ט) ומלבד שאי אפשר לו להתישב ולהסכים עם מנין שנות מלכות פרס, המתבאר ומתברר מכמה מקומות, כי יותר הרבה ממאתים שנה היה, ושהוא סותר לדברי יוסיפוס ופילון וחבריהם המומחים לדבר זה, הנה אין קץ לשגיאות ששגו בגלל דבר זה גם חכמים גדולים וטובים בכלכלת הדורות הראשונים לימי הבית השני, עד כי יש לקרוא מעין הקריאה שקראו קדמונינו על כיוצא בזה: “מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם” (פסחים סב:) על כן יש לנו להניח מאמר זה “שמקיים עצמו ומבטל חברו ולתפוס מאמר אחר שמקיים עצמו ומקיים את חברו”. ולא את חברו, כי אם את הכתובים ושהוא מסכים אל המנין המפורסם ואל דברי יוסיפוס ופילון וכל חכמי אלכסנדריא. והמאמר הזה לא דעת יחיד הוא, כי אם דעת הרבים לאמר דעת תנא סתימתאה ואלה דבריו “כל שני מלכי מדי ופרס חמשים ומאתים שנה” (ס"ע ל') הדעת הזאת מספקת לששת דורות של כהנים גדולים שהיו בימי פרס” לפי המקראות המפורשים (נחמ' יב, י-יא, כב-כג. כו) לכהן ימים רבים דור אחרי דור, ונותנות די שנים לזרובבל לצאת ממנו דורות אשר לפי הנראה ששה או שבעה היו (דהי"א ג, יט-כד) ורק על פי הדעה הזאת אפשר, כי “חטוש” אשר קרוב הוא, כי היה דור שלישי או דור רביעי לזרובבל (כ"ב) עלה עם עזרא מבבל בתורת שר גדול מבית דוד (עזר' ח, ב) ואשר לפי המתקבל אין שררה כזאת נתנת, כי אם לאיש בא בימים. ואחרי כל אלה נותנת הדעת הזאת די שנים למלכי פרס הרבים, אשר כל איש חוקר שדעתו צלולה ומיושבת עליו, לא יוכל לעקור את מציאותם ולהכחיש את פרסומם. ומנין זה קרוב הוא מאד למנין כל סופרי הקדם, שהיו עוד כמעט בני דור למלכי פרס האחרונים.

אך למען קיים דברי חכמים במקומם, נראה לנו לישב גם את עקר מאמר ר' יוסי, אם רק נשנה שנוי קל את גירסתו, בשומנו במלה אחת ממאמרו ל' בכל“ם, תחת ב' בכל”ם וקראנו: “מלכות פרס לפני הבית שלשים וארבע שנה” והדבר הזה עולה יפה, כי מלכות כורש בכפה החלה כמעט בשנת 3210 אחרי כבשו את ארץ לוד ומאז ועד שנת כלות בנין הבית בימי דריוש, שהיא שנת 3244 הלא עברו שלשים וארבע שנה. ואפשר מאד, כי עקר מאמר ר' יוסי, בס“ע ובמס' ע”ז, לא בא מתחלתו לצרף את מניני השנים שמנה לכלל אחד, כי אם מילי מילי קתני ועקר תכליתו היה לקבוע את זמן החרבן שעל זמנו אין ספק ושהוא היה לתאריך Aera אשר ממנו יהיו ישראל מונים בא“י את שנותיהם (עיין רש“י ד”ה “צא וחשוב” ע"ז ט) כדרך שמנו יושבי ארצות הגולה בימים ההם למנין מלכי היונים כדבריו “מכאן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למנין יונים” (ס"ע, ל') – ובמס' ע”ז חסרו חמש תבות האחרונות – וכשבא הענין ליד ר' יוסי לדבר במנין השנים, הזכיר את כל פרטי הענין אשר ידע. ואפשר הוא מאד, כי על כן השמיט את מנין שנות מלכי פרס מבנין הבית, עד ימי היונים, כי על הדורות ההם לא קבל דבר ברור מרבותיו ובשם ספרי דברי הימים לבדם, לא למד לתלמידיו, כי כן אנו שומעים מפי יוסיפוס, כי לא אמונת כל בני ישראל גדלה בספרי דברי ימיהם שנכתבו אחרי ימי ארתחשסתא, כאשר גדלה בספריהם שנכתבו לפני הימים ההם (ריב יוסף עם אפיון) וקהל החכמים שהם קבלו מרבותיהם, או שסמכו על ס' דברי הימים, מסרו לתלמידיהם את המנין הרצוף במלואו, כי כל שני פרס ומדי חמשים ומאתים שנה.

בדברנו על מנין הימים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי יוסיפוס טעה בסדר המעשים ויקדם את המאוחר ואת הקודם אֵחר, בהקדימו את עזרא ונחמיה בדור קשרקשש, ואותו הוא עושה לארתחשסתא שבכה"ק ובאחרו את מרדכי ואסתר לדור ארתקשרקשש, שאותו הוא עושה לאחשורוש. הדבר הזה טעות גמור הוא, כי עזרא ונחמיה היו על כרחנו בימי ארתקשרקשש ורק הוא ארתחשסתא שמבקרא, כי רק עליו יוכל להאמר “בשנת שלשים ושתים לארתחשסתא… באתי אל המלך” (נחמי' יג, ו) ולהוסיף על זה “ולקץ ימים נשאלתי מן המלך” (שם) אשר הוכחנו, כי אי אפשר לזמן זה להיות פחות משבע או שמונה שנים, כי ימי ממלכתו היו שלש וארבעים שנה, אך איך ימנו שלשים ושתים או ארבעים שנה למלכות קשרקשש, אשר כל ימי מלכותו, לא היו, כי אם עשרים שנה. על כן יקדימו הסופרים הדיקנים לקבוע את דור מרדכי ואסתר בימי מלכות קשרקשש ואת דור עזרא ונחמי' יקבעו בימי מלכות ארתקשרקשש. ולבד מאשר יתישב דבר זה מצד סדרי המאורעות, כאשר יראה הקורא בגוף הספר, הנה ידוע וברור היה דבר זה לקדמונינו, כי מרדכי ואסתר קדמו לעזרא ונחמי' כמאמרם “ומרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין?” (ירוש' מגל' א, א) הרי שמרדכי ואסתר קדמו לעזרא במעשיהם ובגדולתם.

ועתה נשימה נא פנינו אל עוד מלך אחד ממלכי פרס, אשר נבוכו רבים בשמו וכנויו, הלא הוא “דריוש המדי”:

מכלל שנאמר “בדריוש המדי” (דניאל יא, ב) “עוד שלשה מלכים עומדים לפרס והרביעי… יעיר את הכל את מלכות יון. ועמד מלך גבור וגו‘; וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע וגו’” (ב-ד). שומע אני, כי בדריוש נותוש Nothus הכתוב מדבר, ושלשת המלכים שלאחריו הם המלך ארתקשרקשש תנינא, המלך ארתקשרקשש תליתאה והמלך ארשֵש והרביעי הוא דריוש האחרון הקרוי קדמונוש, שבא עליו אלכסנדר מוקדון, ואלכסנדר שהוא המלך הגבור שנחלקה ממלכתו לארבע מלכיות. וקרוב הדבר מאד, כי שם הלְוי הַמדי, הוא כנוי של כבוד כלפי המלך הזה, שקראו לו נותוש Nothus לאמר “פסול”, כי משמלך כרש הפרסי, נפסלו כל משפחות שרי מדי למלוכה כמפורסם בספריהם.

ולפי זה כל האמור “בדריוש מָדָיִא” (ו, א) שהוא תרגום ארמי לשם “דריוש המדי”, ידבר במלך הנקרא בפי העמים דריוש נותושי ואם נרצה לעמוד על מנין ששים ושתים שנות דריוש המדי, ביום עלותו על כסאו (שם), יסתַיֵע גם מזה, כי הוא דריוש נתושי, כי יש לנו לחשוב את שנות בנו ארתקשרקשש תנינא שמת בן תשעים וארבע שנה (דיה"ע שלוסר 326 II) צא משנות ארתקשרקשש תנינא זה ארבעים ושתים שנה למלכותו, ותשע עשרה שנה למלכות אביו דריוש המדי, שבו אנו עסוקים הרי ששים ואחת וכשתנכה אחת וששים שנה משנות ארתקשרקשש, היה הוא בעלות אביו דריוש המדי על הכסא בן שלשים ושלש שנה, ואביו לפי הכתוב בדניאל היה אז בן ששים ושתים, ויתרון עשרים ותשע שנים לאב על בנו, הוא כמעט היתרון המצוי.

תולדות הכרע זה יפיצו אור חדש על מתכונת המלך הזה, דריוש המדי, לישראל. הנה לפי החשבון המדוקדק עלה דריוש נותוש על כסא פרס בשנת 3337 לימות עולם, שהיא שנת המאה וחמש עשרה לכבוש בבל ביד כרש, שהיא שנת 3222 ודניאל הגלה בשנת שלש או ארבע ליויקים, שהיא שנת ששים ושבע לפני כבוש כרש. ואם נתבונן כי דעת דניאל היתה מיושבת עליו בבאו להיכל מלך בבל, על כי כל המחמדים והתענוגות לא הטו את לבבו מתורת אבותיו, אף כי אין איש מבני עמו אתו בהיכל נבוכדראצר אשר יורהו הדרך הישרה, נראה כי אפשר להחליט, כי היה דניאל בשנת גלותו פחות מבן חמש עשרה שנה או שלש עשרה. ובכן היה דניאל בן שמונים, או שמונים ושתים, בשנת בא כרש, שהיא מנויה לישראל “שנת אחת לכרש” (עזר' א, א. דהי"ב לו, כב). בשנת ג' לכרש שהיה אז עוד קים (דני' י, א) בן פ“ג או פ”ה, ועתה אם נוסיף על שמונים שנה אלה עוד מאה וחמש עשרה שנה שעברו מכבוש כרש עד דריוש המדי, הלא יהיה דניאל בן מאה ותשעים וחמש ביום עלות דריוש המדי על כסא, מלבד השנים אשר חי אח“כ. ודבר כזה אינו מתקבל על הדעת הצלולה כלל וכלל, על כן יכונו מאד דברי הכתוב: “ויהי דניאל עד שנת אחת לכרש המלך”. (דניאל א, כא) לאמר עד העת ההיא, עד בא כרש עמד בכבודו ובגדולתו שכבדו והגדילו נ”נ ועוד נמצא אותו חי גם בשלש שנים אח"כ (י, יא), כי זקנה כזאת מצויה היא.

ועתה אם אומרים אנחנו, כי דניאל שגלה בימי יויקים מת בימי כרש יהיה על כרחנו דניאל הנזכר בימי דריוש המדי, איש אחר. כי שם “דניאל” היה מצוי בישראל מלבד דניאל הראשון גם בבני אהרן (עזר' ח, ב. נחמי' י, ז), גם בבית דוד (דהי"א ג, א), אך קרוב הוא מאד, כי מלבד דמיון דניאל זה לדניאל שלפניו גם בשמו גם בצדקתו, היתה לו עוד מתכנת אחרת קרובה אליו מאד, כי היה מבני בניו. – כי יש לדעת כי דניאל חמו“ע לא היו, לפי העולה מן הכתובים סריסים ממש, ולא נתחבלו בגופם, כי בכל ספר דניאל אנו מוצאים אותם עומדים רק לפני המלך ולא בבית הנשים, וגם ממאמר ר' חנינא על חמו”ע (סנהד' צג.(נראה שגם דעתו היתה כן (ועיין דעה זו לר' יוחנן (סנהד' צג.) האומר על חמו“ע “עלו לא”י ונשאו נשים והולידו בנים ובנות”) ובכן היה דניאל הראשון בימי מלכי בבל, מנבוכדנאצר הגדול שבהם, עד בלשאצר האחרון שבהם, ודניאל השני היה בימי הששי למלכי פרס.

אם באנו לחזור אחרי פרטים בימי דניאל השני הזה, מלבד ספור הנס, אין אנו מוצאים כמעט, כי אם את מדת ארך ימי שַלְוָתוֹ מתחלתם ועד סופם: בשנה הראשונה למלכות “דריוש בן אחשורוש5 מזרע מדי” (דניאל ט, א) ערך “תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר” (ג') אחרי התבוננו על דבר הקץ בספר ירמיה (ב'). כי גאולת בבל בידי כרש לא היתה בעיניו גאולה שלמה. והמקדש אשר בנה זרבבל היה כאין בעיניו כמקדש שמֵם (י"ז) ודבר זה אי אפשר להיות בימי דריוש חסתספש שאחריו כמביז כי חסתספש לא היה מלך בן מלך ובשנה הראשונה למלכו לא היה מקום למליצת “מקדשך השמם”, כי לא היה עוד בנין כלל, כי יסוד הבית שלפני דריוש חסתספש לא נחשב ליסוד כל עקר, כי רק היסוד שנוסד בכ“ד כסלו בשנה השנית למלך זה, נחשב ליסוד גמור (חגי, י, יח) ואיך ידבר דניאל על מקדש קים בשנה האחת לדריוש הראשון, אלא על כרחנו פרשה זו נאמרה בפי אחד מבני בניו של דניאל, בימי דריוש המדי. ואפשר כי השנה הזאת, שנת הָמַר ארץ בעבור ארבעה מלכים על כסא פרס ארתחשסתא, קשרקשש השני, סוג דין ודריוש המדי, היתה קשה לישראל שכל חליפות הרוח מזיקות לו, על כן התפלל לה' להחיש את הגאולה העתידה ולא חשב את גאולת בבל לגאולה שלמה, כאשר לא חשב אותה גם מלאכי הנביא (מלאכי ג כג) גם זרבבל עצמו (עזרא ב, סג ועיין תוספתא יג, ב) וגם מספר בן סירא עולה, כי לא חשבו בימי בית שני גאולת בבל לגאולה שלמה כאשר נשמע דבר תפלתו, שהתפלל לאמר “קבץ נפוצות שבטי יעקב למען יהיו עם נחלתך כבראשונה” (בן סירא לו, י) “חדש בריתך לעם סגולתך והקם נביאיך כקדם” (י"ד) מכל אלה יצא לנו, כי גןם בעוד שביהמ”ק הי' קים בבית שני, היו עוד עיני אבותינו לגאולה השלמה (עיין תשמ"א יד, מה).

גם הפסוק האומר: “ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש ובמלכות כרש פרסיא” (ו, כט) אי אפשר לישבו בשום פניםכי חוזר הוא על דניאל שגלה בימי יהויקים, כי מלבד שנאמר “ויהי דניאל עד שנות אחת לכרש” (א, כא) ושני קצים לאדם אחד אי אפשר ודברי המפרשים שנתקשו על הפסוק הזה, הלא יראה כל איש, ולפי מעמד ידיעת תולדות פרס כיום, ברור כשמש, כי כרש ולא אחר כבש את בבל, ודניאל, כי היה עד הלילה האחרון למלכות בבל בבבלי, הלא ידוע גם הוא, ובכן יצא ממשלת בבל תכף לממשלת פרס ואיך הזדקר דריוש (דני' ו, כט) בינות שתי ממלכות בלשאצר וכרש התכופות זו לזו בלי שום ריוח כמלא נימה. אלא על כרחנו אנו אומרים, כי דריוש האמור בפרשה ו' אינו דריוש הראשון אלא דריוש השני שהגוים קוראים לו נותוש. והוא היה באמת קודם למושל ששמו כרש, אך לא לכרש הראשון, כי אם לכרש השני, שהיה בן לדריוש נותוש זה, ושמרד אחרי מות אביו באחיו ארתקשרקשש השני בסתר ובגלוי, ויתנשא גם הוא למלך שלש שנים עד נפלו בחרב אחיו. ובכן היה דניאל גדול בעיני דריוש נותוש בתשע עשרה שנות ממלכתו, ובעיני בנו כרש השני בשלש שנות התנשאו. ואולי יען, כי היה כרש השני בעיני ישראל הבן הכשר למלוכה קראו לו “פַּרְסְיָא” (שם) לאמר הפרסי להורות על כושרו ככל אשר קראו לאביו “שֵם מִדָיָא” או “המדי” לרמוז על פסולו. גם “סרכין תלתא” (ג') הנזכרים בדריוש המדי מקבילים מאד לשלשת השרים התקיפים שהיו לדריוש נותוש שעל פיהם עשה כל מעשיו (דיה"ע שלוסר 24 II).

מלבד דברינו, כי דניאל זה היה שני לדניאל הראשון, ואולי מבני בניו, מוכיח הכתוב על זה, בהבדילו את דניאל שבפרשה זו בשם “דניאל דנה” (דני' ו, ד. ו. כט) לאמר דניאל זה ובשום פרשה אחרת לא ימצא מבטא זה.

פרי חקירתנו היא, כי לב דריוש נותוש וגם לב כרש בנו שמת בימי עלומיו, היה טוב לישראל כלבב כרש הראשון, דריוש חסתספש וארתחשסתא, וכי בבית שני המלכים, היה דניאל השני גדול ונכבד, דבר אשר נשא בלי ספק פרי לעמו.

לדברי יוסיפוס (קדמ' 4, II X) כי מלך מדי שהיה שותף לכרש בכבוש בבל, לקח את דניאל אל היכלו ולממלכתו אין רגלים, האחת כי היא שותפות מפוקפקת מאד בעיני יודעי העתים מדור דור, וגם יוסיפוס עצמו לא ידע לעמוד על שֵם מלך מדי זה. השנית, כי מאה ועשרים מדינות היו לדריוש המדי הנזכר ואנחנו יודעים, כי את חלוקת המדינות לעשרים אחשדרפנים הנהיג דריוש המלך הראשון, שהוא השלישי לפרס ולא שום מלך מדי או פרס שקדם לו. ואין צרך לאמר, כי בעשרים ומאה אחשדרפנים לא הקדימו איש. והשלישית, כי שלש פעמים נזכרה מדי=ופרס בשם ממלכה אחת בפרשה שלפנינו (דני' ו, ט. יג, טז) ומימות כרש והלאה לא היתה מעולם הממשלה למדי ופרס ביחד, כי אם ביד מושל פרסי, ולא ביד מושל מדי. ואם גם נאמר, כי מלך מדי היה, הלא גם אז לא היתה לו כ"א מדי לבדה ולא מדי ופרס.

וגם מדברי תפלת דניאל שהתפלל בשנת אחת “לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי” יש להכריע, כי אי אפשר לדריוש זה להיות שותפו של כרש, כי שם כתוב “לאיש יהודה וןיושבי ירושלם… אשר מעלו בך” (דניאל ט, ז) ודבר זה אי אפשר להאמר בשום פנים בשנה למלך ההוא שעל כרחנו היתה גם הראשונה לכבוש כורש ולגאולת ישראל. ובשנה זאת מלבד שלא חטאו יושבי יהודה וירושלים, ולא הספיק כמעט זמן מועט זה לשמועה שתבא מא"י למדי הרחוקה, הנה כל חיך טועם יענה, כי מעל זה הוא דבר הנשים הנכריות שנתגלה לעזרא בימי ארתחשסתא המלך החמישי לפרס ושלא נקו ממנה יחידים גם בימי אלכסנדר מוקדון…

ובכן מוכרע הדבר, כי שום איש יהודי ששמו דניאל, לא היה מצוי בהיכל שום דריוש מלך מדי שקדם לכרש הראשון, או בהיכל שום מלך מדי שהיה בימי כרש משל על פרס=ומדי, כי הממשלה הכוללת ודאי היתה רק ביד מלכי פרס ולא ביד מלכי מדי. ואף אם נאמר, כי היה עוד מספר שנים מעין ממשלה למדי, לא היו לה מאה ועשרים אחשדרפנים ואין דרך אחרת לישב פרשה ו' שבדניאל כ"א על דריוש נותוש, ששמו היה “המדי” אך מלכותו מלכות פרסות גמורה לכל דבריה.

טז. בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים

בימי מנשה

כבר ביררנו בגוף הספר, כי דעת רבותינו כי “כלפי מנשה אמרו תפלה לעני – תהל' קב-” (מדרש תהל' שם), היא המוכרעת ממקומה והמתישבת היטב בכל פסוקי המזמור ההוא ועיין דברינו במקומם בספרנו בפרק “ימי דלדול ממלכת יהודה” ובהערות שם.

בימי יאשיהו

“משכיל להימן האזרחי”6 (תהלי' פט) המזמור הזה שהיה קשה על חכם וחסיד בספרד “ולא היה קורא אותו…בעבור, כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות” לפי דעתו (ראב"ע תהלים שם ב'), ואשר לדעתנו, על כן הרבה הרד“ק להצדיק את בעל המזמור, כי לא חטא בשפתיו (רד"ק שם לט): המזמור הזה פותח בשבחו של הקב”ה (תהלים שם ב-ג), ובבריתו עם בית דוד (ד-ה), ברוממותו (ו-ט), ביכלתו וגבורתו (י-יד), בצדקו ומשפטו חסדו ואמתו (ט"ו), ובטובת העם אשר בחר לנחלה לו (טז-יח) וחוזר לקדושת מלכות בית דוד (י"ט), ופורט וּמְפַיֵט את ברית ה' עם בית דוד במליצה רוממה מאד ביד נתן (כ-לח, ועיין רש“י לפסוק כ‘, ומוצא דבר "בירורי מאורעות וכו’” ח"ב בפרק “נבואת נתן מפיוטת”), ושם פוסק המשורר את שירו המלאה עוז, והופך לאבל כנורו, ומתאונן כביכול על הקב“ה “כי זנח וימאס” את בריתו עם דוד ופורט את כל הרעות אשר מצאו לאחד מלכי הבית הזה, לנפשו, לכסאו ולעמו ולארצו (לח-מו), ומוסיף לקונן ולהתאונן על אף ה' אשר חרה בעמו (מ"ז). ועל חיי האדם, כי הבל ומכאוב הם (מח-מט), ומגעגע לחסדי ה' אשר הפליא לבית דוד בדורות הקודמים (נ'), ומוסר דין לשמים על הגוים המחרפים עבדי ה' ואת משיחו (נא-נב). פסוק נ”ג אינו אלא סיום הספר. מכל סדרי הפסוקים האלה צריכים אנחנו ביחוד לסדר הפסוקים, הפורט את הרעות אשר מצאו לאחד מלכי ב"ד, כי דבריהם גופי דברי הימים הם; והם פסוקי לט-מו.

לפי הראב“ע והרד”ק נאמר מזמור זה על ימי הגלות, אך אם כן יקשה: מדוע לא הזכיר המשורר המקונן את האומה השלמה שגלתה מארצה, שהיא העקר ולא הזכיר בקינתו כי אם את המלך לבדו? מדברי רש“י (בפסוק ל"ט) יש לשמוע, כי על צדקיהו נאמר מזמור זה ואם כן יפלא מאד, מדוע אין שם רמז להריסות העיר, לשרפת בית המקדש, להרג הגדול ולגלות האומה שהם מאורעות גדולים וכוללים, אשר גורל צדקיהו לא נחשב להם, כי אם לפרט אחד או לתולדה אחת? ור' יואל ברי”ל בעל הבאור אמר, כי מזמור זה נאמר על חזקיהו בבואו עליו סנחריב. גם הדעת הזאת אינה מתישבת על הלב כלל וכלל; האחת, כי גם אז היה כל העם כלו נתון בצרה; השנית, כי מליצת “חללת לארץ נזרו” (מ') ועוד יותר מליצת “וכסאו לארץ מגרתה” (מ"ה) תעידנה, כי ידבר פה על מלך שנטלה מלכותו ממנו או לכל הפחות שנטלה ממנו קוממיות ממשלתו שהיתה לו עד העת ההיא, ומן הוא והלאה תלוי הוא וכסאו וממלכתו ביד עריץ בן עם נכרי להניח שבט בית אביו בידו, או למנעו ממנו בכל עת כטוב בעיניו וכל זאת לא נתקימה בימי סנחריב וחזקיה, כי כל הרעש הגדול שהרעיש סנחריב על ישראל לא היה, כי אם סופה עוברת, כי לא זכה העריץ לדרוך אף על סף עיר המלוכה, ואף כי לשלוח ידו אל הנזר ואל הכסא; השלישית, כי תאנִיַת “היה חרפה לשכניו” (מ"ב) “חרפת עבדיך” (נ"א) “חרפו אויביך וגו'” (נ"ב) לא תכון על הימים ההם, אשר כל העמים הקטנים והגדולים שסביבות ארץ ישראל היו אחים לצרה לישראל בדבר סנחריב, אשר “שטף עמונים ומואבים” (ס“ע, כ”ג) “וילחם באשדוד וילכדה” (ישעי' כ, א) וינהג “את שבי מצרים ואת גלות כוש” (ד'), ואין דרך העמים להבזות או לחרף את העמים הנתונים עמם בצרה, ועוד יותר לא תכון על חזקיהו תאנית “העטית עליו בושה” (תהל' פט, מו) שמשמעה, כי הבושה והחרפה היתה לו “כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה” והלא אנחנו יודעים את ההפך הגמור, כי נכבד חזקיהו מאד מאד, מלך בבל שלח לו ספרים ומנחה (מ"ב כ, יב. ישע' לט, א) “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלם ומגדנות לחזקיהו מלך יהודה וינשא לעיני כל הגוים מאחרי כן” (דהי"ב לב, כג) ואיך יאמר על מלך, אשר שבע כבוד מעין כבוד שלמה בשעתו “העטית עליו בושה”; והרביעית והיא הקשה בכלן איך תצדק קינת “הקצרת ימי עלומיו” (תהל' פט, מו) שמשמעה פסיקת ימי החיים ושעל כרחנו לא נפסקו אלא בימי הצרה שעליה מקונן המשורר לאמר, בימי סנחריב על חזקיהו; והוא, הלא היה חי וקים עוד חמש עשרה שנה, אחר מפלת אויבו. ומלבד ארבעת הפרטים האלה תקשינה לנו שתי קושיות כוללות, איך יקבלו הלוים מזמור שענינו קינה על פחד שלא היה פחד, והלא דבר כזה יוציא לעז על כל מזמוריהם כי ח“ו לא ברוה”ק נאמרו? והשנית, הלא ידענו, כי ישעיהו הנביא הנכבד והנערץ מאד מאד, שחק לעג למגורת סנחריב. ומי ממשוררי הקדש יערב את לבו לשורר או לקונן ולהביע בדבריו את ההפך הגמור מאשר נבא רבן של כל נביאי דורו ומשוררי קדשו.

כל הקושיות האלה תכרענה אותנו להחזיק על מזמור זה, כי נאמר על מאורע שאירע בדור, אשר לא גלתה עוד יהודה מארצה, והעיר לא נהרסה והמקדש לא היה עוד לשרפה, אך לעמת זאת התרגשה צרה אשר מצאה ביותר את בית המלך, בהתחלל המלוכה בידי עריץ נכרי, אשר התחזק להחזיק בה ולתתה לאשר ישר בעיניו והדבר הזה העטה בושה על המלוכה ועל האומה, וישימה לחרפה בעיני שכניה הרעים הגוים השאננים, אשר הם ישבו לבטח בעת ההיא ועליהם לא עברה הכוס, ועצם הצרה הזאת ועקרה היה מות המלך, אשר נקטף בימי עלומיו. וכל התנאים האלה נתקימו במיתת יאשיהו בבקעת מגדו בצאתו לקראת פרעה נכה (מ“ב כג, כט. דהי”ב לה, כג). המלך הזה נגזר מארץ החיים בימי נעוריו במלחמתו בבקעת מגדו, כי בן תשע ושלשים שנה היה במותו: “בן שמונה שנים יאשיהו במלכו ושלשים ואחת שנה מלך בירושלם” (מ“ב כב, א. דהי”ב לד, א) על כן יקוננו עליו “הקצרת ימי עלומיו”. “אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה” (תהל' פט, מד). ומלבד מות המלך האהוב הזה, אשר היה לאבל כבד ימים רבים לכל יהודה וירושלם (דהי"ב לה כד-כה). היתה ביום מפלתו גם ממלכת בית אבותיו למשחק ביד האויב המצרי פרעה נכה לקחתה ולתתה כטוב בעיניו, להסיר מושל ולהקים מושל ככל העולה על רוחו, כי הסיר את יואחז רצוי העם ואשר לו משפט המלוכה (עיין מ"ד “בני יאשיהו לשמותם ולשנותיהם”) וימלך את יהויקים (דהי“ב לו, א-ד. מ”ב כג, לא-לד) ומה תאמן על מעמד כזה מליצת “חללת לארץ נזרו וכסאו לארץ מגרתה”. ובמפלה הזאת “היה חרפה לשכניו” בית מלך יהודה, בראשונה לשכנתו התקיפה מצרים, אשר בעת ההיא שבה לקחת לה קרנים. ואולי גדלה עוד חרפת מצרים בהטילה קוצים בעיני אבותינו, כי היא היתה צדקת בעיניה, בהתחסדה עם מלך יהודה, והוא התגרה ברעה ויפול בה (לה, כא-כב) ודעת כל שכני יהודה הרעים זחה עליהם להשתתף גם הם בחרפת מצרים, כי בעת ההיא ישבו שכני יהודה לבטח כי מלך מצרים לא החריד את מנוחתם, ככל אשר לא אמר להחריד את מנוחת ישראל (שם) ובכן הם היו החכמים בעיניהם. את החרפה הזאת יזכיר המשורר בלשון “בושה” פעם אחת ובלשון “חרפה” בשם ובפעל ארבע פעמים. ורק על קינה הנאמרת על יאשיהו אין מקום להזכיר גלות או חורבן, כי בכל הרעה אשר הדיח על ישראל, לא הגלה אותם ממקומם ולא שלח ידו אל העיר ואל המקדש להרוס ולהחריב, כי הכל נותר עוד כמעט על מכונו אך “השבת מטהרו” (תהלי' פט, מה) לעמת זה יתאבל המשורר על הארץ, אשר היתה כשדה הפקר “פרצת כל גדרותיו” (מ"א) כי גם לפני מות יאשיהו בעוד פרעה נכה יושב לבטח עמו, עבר בארצו בלי כל נטילת רשות ואשר בגלל דבר זה יצא יאשיהו לקראתו (ועיין תעני' כב. רד“ק ורלב”ג מ"ב כג, כה) ואין צורך לאמר, כי בשוב חיל מצרים ממלחמת כרכמיש, כי נהגו מנהג בעלים בארץ כאלו מושל אין לה. וקרוב הוא בעינינו, כי במלחמת כרכמיש אשר היא בארצות ארם, הוא העם אשר את ממלכתו הכה תגלת פלאסר מכת מות (מ"ב טז, ט) וילכדה; ואחרי כן נסבה ארצו למלכי בבל, האיר פרעה נכה את פניו אל הארמים. וכאשר שמעו כי המלך החונן אותם נבאש בישראל, אז מצאו הצוררים האלה, אשר איבת עולם היתה להם לאבותינו, מקום לגבות את חובם ולהנקם מיהודה עם עברתם, אשר אחד ממלכיהם אחז, העלה עליהם את הכורת (ה') ועליהם נאמר “הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו” (תהל' פט, מג). והארמים אשר בלי ספק נספחו על חיל מצרים בשוב פרעה כנוצח משם, היו לדעתנו הנוטלים חלק בראש במצוקות אשר הציק החיל הזה לישראל ולארצו “שמת מבצריו מחתה” (מ"א) “שסוהו כל עוברי דרך” (מ"ב) כי “צריו אויביו “אשר ממקומו הוא מוכרע, כי על בעלי שנאה כבושה ידבר הכתוב לא יוכל להאמר על מצרים, אשר אף כי לא היו אוהבים לישראל מימיהם, נראים היו פעם בפעם כאוהבים, עד כי היתה כת אוהבי מצרים, כת קבועה בישראל וביהודה בימי בית ראשון ועל כן אי אפשר לאמר, כי איבת ישראל היתה להם לשיטה גמורה. לפי דברינו יהי מזמור פ”ט קינה על יאשיהו ואולי שריד הוא מן הקינות שאמרו השרים והשרות על יאשיהו ימים רבים ושהי' עוד מנהג קבוע (דהי"ב לה, כה) בימי עזרא שהוא וסיעתו כתבו את ס' דה”י. ובקינה יכון מאד פסוק “מי גבר יחי' וגו'” (תהלי' פט, מט), גם הפתיחה הגדולה בשבח המקום ב“ה מתישבת היטב על זה, כי כן אנחנו מוצאים גם בדורות המאוחרים בהיות עוד טעם העתיק עומד בישראל, כי משפט המשורר היה לעבור סמוך לחתימתו מן הפרט אל הכלל, כאשר אנחנו שומעים כזאת מפי אחד בעלי השיר בימי התלמוד: “תנו לבבכם לחקור את זאת זאת עומדת לעד וגו'” (כתובות ח.) ולשום את תהלת ה' לו לפתח דבר, כאשר קרא בעל השיר ההוא אשר אמרו לו “קום אימא מילתא כנגד שבחו של הקב”ה” פתח ואמר: “האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק וכו' וכו'” (שם).

אם נעמיק באופית יאשיהו נמצא, כי ככל אשר נדמה לחזקיהו אבי אביו בכל פרשת דברי צדקתו, נדמה אליו גם במדת הבטחון הגדולה בה‘, כאשר הבחין יפה הרלב“ג “שכבר היה מבזה כל הדברים זולת השית”ב ובכל הקנינים היה בז לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב“ג מ”ב, כג, כה) גם ממאמר ר’ יוחנן “מפני מה נענש יאשי‘? מפני שהי’ לו להמלך בירמי'”, ומליצת רבותינו “מאי דרש? וחרב לא תעבור וגו'” (תעני' כב.) יש להוציא כי גם קדמונינו החזיקו, כי הבטחון המופלג בה' ובדברי תורתו, כי לא יפול מהם ארצה, היה הַשָתִי העובר, הנראה והמבהיק, בכל דרכיו ומעשיו, ובהיות לבו פונה למעלה, יש אשר נסתרו מעיניו גם כל הדברים, אשר נשא עליהם את כל נפשו כדבר רבותינו “והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה” (שם) ולפי אשר כתבנו בגוף הספר היו בדורו, בתוך השרים, אנשים נאמנים לתורת אבותם בכל לב, והם הטוהו בילדותו אל הדרך הטובה, ורבים מן השרים ההם אין ספק, כי היו תמימי דעים עמו בכל מעשיו, ויבטחו בה' גם הם בכל עוז כמהו. ובימי מלחמת פרעה נכה הסכימו עמו, בבטחם גם הם בה' ויצאו למלחמה, מבלי הִמָלֵךְ אף בנביאים, כדבר ר' יוחנן “ועל כן נכשל בה המלך יאשיהו”. והדבר שמסרו לנו רבותינו, כי לא בטעם ירמי' והנביאים היתה המלחמה הזאת, יעלה לנו גם מן הכתוב, כי בעל ס' דה"י אשר היה תלמיד ותיק לנביאים, התרעם על התגרות יאשיה בפרעה נכה (דהי"ב לה, כא-כב). עוד זאת יש לדעת, כי המלחמה הזאת שקמה לפרעה נכה, ביאשיהו, על כרחו שלא בטובתו, נחשבה לו למוקש גדול על דרכו, כי לגדולת מנצחון זה, שאפה נפשו, כי לטש מלך מצרים עינו אל ממלכת בבל האדירה, ולהיות למושל עמים, והנה יאשיהו בא ומתיצב לקראתו, על כן אחרי אשר המית את יאשיהו, היה לו חיל יהודה למפגע, כי מה יעשה? לאספם אל צבאותיו ולקחתם עמו לא יוכל, פן יפלו מעליו, ונוספו על שונאיו במלחמה, בשמרם לו את עברתם על המיתו את מלכם הנקדש בעיניהם. וגם להשיבם לחפשי אל מקומם אין עצה, כי מי יודע אם לא ישובו להיות לו לשטן. וגם אויב קטן יוכל להזיק לו הרבה מאד, בהיות לו מלחמה בממלכה גדולה ואדירה כממלכת בבל. ובכן לא היתה לו תחבולה אחרת להחלץ מן המצר הזה, בלתי אם להסיעם אל ערים סגורות, או אל גֵאָיוֹת בודדות, ולהפקיד עליהם מבני חילו אנשים לשמרם, ולהביא את שאריתם אל ארצות הגוים הקטנים, אשר רוחם נאמנה עמו, כי לא יתנו להם להרים יד. ונקל לדעת, כי חיל שבוי זה ישבע חרפה ובוז מידי שוביו ושומרי כלאו, ואף בהיות מן השבויים האלה אנשים אשר יתחזקו בגאון ועוז באהליהם, בעיני השובים הקשים והגסים, אשר לא ידעוהו כי קרוב הוא, כי תהיה ראשית חלקם לעג תפל, ואחריתם גם מכות ומות.

את שני הדברים האלה יביע לדעתנו מזמור אחד, אשר בראשו כתוב “למנצח לבני קרח משכיל” (תהל' מד, א) המביע את המון לב אנשי יאשיהו, אשר בטחו בה' כמהו, ואשר התאוננו על אשר הוביש ה' הפעם את מבטחם, כי האמינו הצדיקים האלה, כי בהיות ישראל דבק בה‘, לא תמצאהו כל רעה. והדבר המבדיל בין ה’ ובין עמו, הוא עון ע“ז, על כן העידו עליהם אל דעות (כ"ב) כי גם בימי צרתם לא נסוג אחור לבם ולא נטתה אשורם מני ארח (י"ט) ולא עזבו את ה' ולא דבקו בע”ז (כ"א) ודבר זה אי אפשר להאמר גם לפני השמונה עשרה ליאשיהו, כי אז לא יכלו עוד להשבע על קהל גדול, כי נקו מכל שמץ ע“ז וגם ימים רבים אחרי מותו לא יוכל להאמר מעת אשר נמצא הקשר (עיין ירמי' יא, ט-י) ובימי בית שני אין עוד מקום להעיד את ה' על נקיון העם מחטאת ע”ז, כי דבר זה היה ברור ומפורסם בלי צורך לכל ראיה, ואף כי לשבועה. בשמונת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור יפרטו את דעותיהם על דבר אחרית המלחמה, כי לא בחיק אנשי הזרוע יוטל גורלה, כי אם ביד ה‘, להגביר את אוהביו על אויביהם וזכרונות דברי המלחמות בישראל עדים בדבר, ועל כן ישימו רק את ה’ לבדם מעוזם (תהל' מד, ב-ט) ומאמר “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו” (ד') “כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני” (ז') יביעו בשפה ברורה מאין כמה, את הדבר אשר התבונן הרלב“ג, “שכבר הי' מבזה כל הדברים וכו' ובכל הקנינים היה בז”. ומאמר כי “ימינך וזרועך ואור פניך וגו'” (ד') “אתה הוא מלכי וגו'” (ה') “כך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו” (י') יודיעו, כי מאומה לא נחשב בעיניו “זולת השית”ב… לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב"ג) וככל אשר מזמור פ"ט עובר פתאום ממערכת חזון גדולת ימי הקדם, אל ענות דורו בקוננו על המלך, כן יוצא גם מזמור זה ממדה למדה בקוננו על כלל האומה כמעט במליצה אחת ודברים אחדים.

  1. אף זנחת ותכלימנו (מ"ד, י) / 1. ואתה זנחת ותמאס (פ"ט, לט)

ואחרי כן ישמעו מפי המשורר דברים מעטים מפרטי צרות אנשי יאשיהו, אשר לדעתנו היו כלואים במקומות רחוקים ובערי עמי הנכר בעלי ברית פרעה נכה “ובגוים זריתנו” (י"ב) “כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות” (כ') ויתר תאניותיהם עולות כמעט בקינה אחד עם תאניות “משכיל לאיתן האזרחי”.

1. ולא תצא בצבאותינו: תשיבנו אחור מני צר (מד, י-יא) אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה (פט, מד)
2. ומשנאינו שסו למו (י"א) שסוהו כל עובדי דרך (מ"ב)
3. תשימנו חרפה לשכנינו (י"ד) היה חרפה לשכניו (שם)
4. לעג וקלס (י"ד) משל. מנוד ראש (ט"ו) כלימתו. ובושת פני (ט"ז) מחרף ומגדף (י"ז) העטית עליו בושה (מ"ו) חרפת עבדיך (נ"א) חרפו אויביך… חרפו (נ"ב)
5. מפני אויב ומתנקם (י"ז) הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו (מ"ג)
6. אל תזנח לנצח; למה פניך תסתיר (כה, כו) עד מה ה' תסתר לנצח (מ"ז)

ויש לדעת כי מימי מות יאשיהו והלאה נוספה על עצם הצרות איבת העמים, אשר ראו את מלכות יהודה, והנה היא מטה מאד, וילטשו עיניהם אליה, ויחלו לשים אותה למרמס (מ"א כד, ב). ויען כי למן העת ההיא הלכו הלוך ורוב, האנשים אשר בכל הצרה הבאה עליהם ועל עמם, דבקו באלהי אבותיהם בכל לב ובכל נפש, החלו העמים הגסים והבוערים להציק להם בחרפתם ובלעגם התפל וסר הטעם. והחרפה הזאת לא היתה כ"א על דבקם באלהים, אשר נלאתה רוח העמים לכלכל אותו. וסגנון דברי החרפה הזאת היה “איה אלהיך” (תהל' מא, ד. יא. קטו, ב) וראשי הלועגים הנבערים היו העמים הבזוים עמון ומואב.

בימי צדקיהו

הרד"ק החזיק, כי “מזמור לאסף” (תהלים עט) נאמר על חרבן ירושלים. ובאמת מוצאים אנחנו שם שני פסוקים, שהם שני פרקי פסוק אחד שיצא מפי ירמי' והם.

1. שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך
2. ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו (תהל' עט, ו) ועל משפחות אשר בשמך לא קראו
3. כי אכל את יעקב כי אכלו את יעקב
4. – - - - ואכלהו ויכלהו
5. ואת נוהו השמו (ז') ואת נוהו השמו (ירמי' י)

על שרפת המקדש האמורא בפסקת “ואת נוהו השמו” יוסיף המשורר את הטומאה שטמאוהו האויבים בכניסתם (תהל' עט, א) ככל אשר התאבל המקונן על כניסתם (איכה א, י) ועל חרבן ירושלם חומתה ובתיה (תהל' שם), ועל שפיכות דמי בניה יקיריה (ב-ג), גם במזמור זה יזכיר המשורר את זכות העם, אשר השליך מימי יאשיהו והלאה את האלילים, אשר יקרא לעבודתם שם “עונות ראשונים” (ח'). קינת “שפכו דמם כמים סביבות ירושלם” (ג') תעיד, כי נאמר מזמור זה מחוץ לעיר אחרי חרבנה, ותפלת “תבא לפניך אנקת אסיר” (י"א) תרמוז על “גלות ירושלם ויהודה המגלים בבלה” שהיו אסורים “באזיקים” ברמה (ירמ' מ, א) הקרובה לירושלם. גם בעת צרה זו לא קהתה רוחם מהרגיש את חרפת שכניהם, אשר חרפו אותם על דבקם באלהי אבותיהם כמליצת “אשר חרפוך ה'” (תהל' עט ד. יב) אך גם התוחלת לתשועת ה' (ט') ןהדעת כי עם סגולתו הם לא סרה מהם גם בימי ענים ומרודיהם (י"ג). ואחרית מזמור זה היא האומץ בה', כי למרות חרפת הגוים, לא יחדלו לעולם לספר תהלתו.

יז. שירת הלל ושירת הודאה

יש להתבונן כי מליצת “הללויה” לא תבא בתהלים עד מזמור ק“ד ומליצת “הודו לה'”, מלבד פעם אחת במזמור -לג- לא תרבה לבא עד מזמור ק”ה. ותכיפת שמות “בהלל ובהודות” (עזר' ג, יא) “על הודות והלל” (דהי"א כה, ג) ותכיפת הפעלים של הלול והודאה (נחמ' יב, כד. דהי“א טז, ד; כג, ל. דהי”ב ה, יג; לא, ב) תוכיח כי שני שמות אלה ושני פעליהם, יורו על שני מיני שבח קרובים איש לאחיו, עד כי קרובים הם להתערב ולהיות לאחדים.

ולפי דעתנו כל מזמור שנאמר בו “הללויה” שיר הלל הוא וכל שנאמר בו “הודו לה'” שיר תודה הוא. ומרבית שירים אלה ואלה ימצאו רק בספר חמישי שבתהלים. יש מזמורים שהם פותחים בהללויה וחותמים בהללויה (תהלי' קו, א. מח; קיג, א. ט; קלח, א, כא; קמו, א. י; קמז, א. כ; קמח, א. יד; קמט, א. ט; קנ. א. ו) ויש שפותחים ולא חותמים (קיא, א; קיב, א) חותמים ולא פותחים (קד, לה; קטו, יח; קטז, יט; קיז, ב) ורק פעם אחת תבא מלת,הללויה" גם באמצע פרשה (קלה, ג) אך גם המלה הזאת במקומה היא מעין פתיחה. כיוצא בזה אתה מוצא מזמורים פותחים בהודו וחותמים בהודו (קיח, א. כח; קלו, א-כו) ויש שפותחים ואינם חותמים (קז, א) ובאמת קרובים ההלל וההודאה מאד עד שיש מזמור אחד שפותח בשניהם “הללויה הודו לה' וגו'” (קו, א) וחותם באחד מהם בהללויה (מ"ה) ולפי אשר יתבאר עוד בזה, יש ששניהם משתמשים בבת אחת או זה במקום זה, בכל זאת יש לנו להתבונן בטוב כל אחד ובתעודת כל אחד משני מיני מזמור אלה לעצמו. תעודת מין מזמורי ההלל, אשר יעדו להם הנביאים, מפורשת בשפה ברורה בפי אחד מגדולי רבותינו שהתמחה ביחוד גם בידיעת קדמוניותינו: רב יהודה אומר בשם שמואל על דבר ההלל לאמר: “נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן” (פסחי' קיז). והנה בכל סדרי מזמורי ההלל, נוטל חלק בראש ההלל הנקוב בפי קדמונינו “ההלל המצרי” שבו כלולים ששה מזמורים קיג-קיח ושלדעתנו לא הוקבע שם מצרי מתחלתו, בלתי אם על שני מזמוריו הראשונים שעקרו גאולת מצרים כמו שנזכר שם בפירוש “בצאת ישראל ממצרים וגו'” (תהל' קיד, א) ואפשר שמוצאו קרוב לימי משה ויהושע בשעה שעברו ישראל את הירדן, או קרוב לימי עלי הכהן ושמואל הנביא. שמפי חנה אמו אנו שומעים מליצה אחת ממליצת הלל זה (קיג, ז-ח) באמרה “מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים” (ש"א, ב, ז) ואפשר כי עקר מליצת “אֵם הבנים שמחה” (תהלי' קיג, ט) עלה בדברי הלל המצרי מתפלת חנה “אם הבנים השמחה”, למען הֵהָפֵךְ לשֵם לכנוי לאומה השלמה השגור בפי הנביאים (ישעי' נ, א. הושע ב, ד). ובאמת היתה גם לחנה צרה, הלא היא צרת צרתה פנינה המרעמת ומכעסת אותה, וכאשר נתן לה בן נגאלה ממנה ועל גאולתה אמרה גם היא את ההלל. ושני מזמורי השירה העתיקה הזאת (תהל' קיג וקיד) היו עקר ההלל שעליו אמרו: “הפסח טעון הלל בעשיתו והלל באכילתו” (פסחי' צו), ויען כי היה נאמר ב“מועד צאתך ממצרים” על כן יִכּוֹן עליו מאד שֵם “הלל המצרי”, וקרוב הוא, כי שני מזמורים אלה כבר הוקבעו בימים קדמונים, גם לכל שלש הרגלים, שגם בהן היה מעין זכר ליציאת מצרים, כדבר רבותינו: “אפשר ישראל שחטו פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?” (קי"ז). ואולי יען כי ברור היה בעיניהם, כי שני מזמורים אלה עתיקים מאד, על כן נפלגו לדעותיהם רק בדבר יסוד מזמורי ההלל, ממזמור קט“ו ואילך, כי רק עליהם נדונים חמשת התנאים הנחלקים, וכלם מתחילים את דבריהם: “הם אמרו לא לנו ורוה”ק משיבה וכו'”. ועל המזמורים השנים הקודמים להם, נראה כי החליטו כלם, כי קדמונים הם מאד.

אך מצרים לא היתה הצרה האחת שנגאלו ממנה אבותינו, כי מצור סנחריב היה גם הוא צרה גדולה מאד, וגאולתם מידו באותות ובמופתים, נדמתה בעיני קדמונינו, ובעיני כל מעמיק לראות דבר לאמתו, כגאולת מצרים. כאשר השכילו רבותינו לכַוֵן את שתי הגאולות האלה גם לענין ההלל שאנו עסוקים בו, לאמר: “בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו: מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל” (ירוש' פסח' ט, ג). ומאמר זה שמסר לנו ר' יוחנן בשֵם ר' שמעון בן יהוצדק, מסכים אל דעת ר' אלעזר בן עזרי' האומר על ההלל, כי “חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב” (פסח' שם) ואל דעת ראב"י, כי חזקי' וסיעתו אמרו את ההלל, מפרשת “לא לנו” ואילך הוא לדעתנו המוכרעת ממקומה וממקומות אחרים (עיין מ“ד בירורי מאורעות וכו' בסוף ח”ב). ויזכור נא הקורא את החלטתנו שהחלטנו במוצא דבר הנזכר, כי להלל של חזקי' וסיעתו היה למופת מכתם אחד של דוד אשר מקצת דבריו נאמרו “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהל' נו, א) ומקצתם לכשנגאל מידם, ומלבד שלש פעמים שנזכר בו ההלל (תהל' נו, ה',א) נשנו מפסוקיו ארבעה פסוקים מלאים ושלמים (ה, יב-יד) בהלל המצרי, שאותו עשו חכמי ישראל לשירת קבע, לא רק לשלש רגלים בלבד, כי אם גם לשמונת ימי החנכה (ערכין י.), בזכרם את התעודה שיעדו לו הנביאים היוסדים אותו “שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין יהיו אומרים אותו על גאולתן”.

למען הבן לאמתם את דברי קדמונינו בדבר זמן יסוד ההלל יש לעיין היטב דברי הרשב“ם ד”ה: “יהושע וכל ישראל אמרוהו” רשב"ם (פסח' קיז.).

ההלל הזה “אשר בארנו” כי לפי עוסק פשט פסוקיו, נאמר בימי חזקי‘, כדעת ר’ אלעזר בן עזר‘, חביב היה מאד מאד על כלל האומה, ועל כן נולדו לאבותינו דעות שונות בזמן יסודו. ואחת מהן דעת ר’ עקיבא האומר, כי חמו“ע אמרוהו (פסח' קי"ז). הדעה הזאת התפַּיְטָה בציור נאה מאד. שגם חכמי התלמוד גם חכמי אלכסנדריא החזיקו בו, ועיין נא הקורא היטב מאמר “רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו מילוט נפשות וכו' עד הללויה אמרו כלן” (קי"ח) ומאמר “דרש ר”ש השלוני” (שם). ולעומתם יקרא נא הקורא את “תפלת עזריה בתוך הכבשן” ואת “שיר שלשת האנשים בתוך הכבשן” שבסוף האפוקריפא המתורגמת לנו בשם “כתובים אחרונים”, שסתם מחבריהם היו האלכסנדריים, ואחרי כן יכון נא את פסוקי ההלל, ומאמרי רע“ק וחזקי' ור”ש השלוני כנגד התפלה והשיר שבאפוקריפא.


מס' סידורי במקרא ובגמרא נאמר: ולעמתו באפוקריפא הוא אומר(*)
1. ירידתן של צדיקים לכבשן האש (מאמר חזקיה פסחים קיח) תפלת עזריה בתוך הכבשן (הכתובה בראש התפלה)
2. לא לנו ה' לא לנו אמר חנני' (שם) כחטאינו עשית לנו (ד') במשפט פקדת עלינו עון רשענו (ח')
3. כי לשמך תן כבוד אמר מישאל (שם) ותן כבוד לשמך הגדול (כ"א)
4. על חסדך אל תסיר רחמיך ממנו (י"ב) ועשה עמנו כחסדך וכרחמך הרבים (כ')
5. ועל אמתך אמר עזריה (") הלא הבטחת להרבות זרעם (י"ג) ועתה דלונו ונמאסנו (י"ד)
6. למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם אמרו כלן (שם) ויראי שמך היו לחרפה ולשמצה בגוים (י)
7. כמוהם יהיו עושיהם (תהלים קטז, ח) עוז יכלמו כל צרי עבדיך ויחפרו מפני גבורתך (כב)
8. כל אשר בוטח בהם (שם) וגאון עזם ישבר (שם)
9. אמר לו גבריאל שר של ברד (פסחים קיח) ומלאך אלהים ירד עם עזרי' ורעיו בתוך הכבשן (כו)
10. ואקרר מבפנים (שם) וישב בם רוח קר כטל (כז)
11. ואקדיח מבחוץ ויסר את להב האש אחורנית (כו)
12. ועלייתן של צדיקים – חמו"ע – מתוך כבשן האש (שם) שיר שלשת האנשים (חמו"ע) בתוך הכבשן (כתובה בראש התהלה)
13. הללו את ה' כל גוים אמר חנני' ויפתחו שלשה האנשים… את השירה שבחוהו כל האמים אמר מישאל כי הזאת לאמר: (א') המו“ע נברכה את ה' גבר עלינו חסדו אמר עזרי' ואמת ה' נרוממנו עד עולם סלה (לח) לעולם אמרו כולן הלל הגדול מי אמרו? רע”ק אומר חמו"ע אמרוהו (שם)
14. הללו את שֵם ה‘: יהי שֵם ה’ מבורך מעתה וע"ע (תהלים קיג, א-ב) מהלל שמך ה' אלהי אבותינו ברוך ומברך לדור דור יהי שם תפארתך מכבד לנצח ישגב שם קדשך (ב-ג)
15. על השמים כבודו (תהלים קיג, א-ב) ברוך אתה במעון קדשך (ד)
16. המגביהי לשבת המשפילי לראות (תהלים קיג,ה-ו) יושב הכרובים וצופה מעמקים (ה)
17. ישראל בטח בה' (קטו, ט) בית ישראל הודו לה' (לג)
18. בית אהרן בטחו בה' (" י) כהני ה' הללו לה' (לד)
19. יראי ה' בטחו בה' (" יא) עבדי ה' שירו לה' (לה)
20. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני (קטז, ג) מירכתי שאול הצילנו (לט)
21. כי חלצת נפשי ממות (" ח) וממות חלץ נפשנו (")
22. הללו את ה' כל גוים (קיז, א) בני אדם ברכו את ה' (לב)
23. ואמת ה' לעולם אמרו כלן (פסחים קיח) חנני' מישאל ועזרי' נברכה את ה' (לח)
24. הודו לה' כי טוב כל"ח (תהלים קיח, א) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (מא)
25. יאמרו נא יראי ה' כל"ח (" " ד) הודו לה' כל יראי ה' כל"ח (מב)

ומתקבל מאד על הדעת כי כל שירי הללויה, מין הל שהיו ישראל “אומרין על צרה וכשנגאלו היו אומרין אותן על גאולתן” מזמור ק“ה החותם בהללויה מין הלל גם הוא על יצ”מ, כי יש בו מעין צרה: “ויקרא רעב וגו' ברזל באה נפשו” (תהל' קה, טז-יח) “הפך לבו לשנוא עמו” (כה) ומעין גאולה: “שלח משה עבדו וגו' וגו'” (כו) “כי זכר את דבר קדשו וגו'” (מב) “ויוצא עמו בששון וגו'” (מג). גם מזמור ק“ו הפותח בהללויה וחותם בהללויה, הלל הוא על גאולת בבלי גם בו יש מעין צרה: “חטאנו עם אבותינו” (קו, ו) “ויחר אף ה' בעמו… וימכו בעונם” (מ-מג) ומעין גאולה: “וירא בצר להם וגו'” (מד) “ויזכור להם בריתו” (מה) גם מזמור קי”א וקי“ב ששניהם פותחים בהללויה נאמרו גם הם על צרה שנגאלו ממנה בימי אחד המלכים, ואשר קרוב הוא, כי גם כבוש היה בכלל פרטי הגאולה ההיא וגם מעין נפלאות היו בה: “גדולים מעשי ה'” (קיא, ב) “זכר עשה לנפלאותיו” (ד) “כח מעשיו הגיד לעמו” (ו) “לתת להם נחלת גוים " (שם) “פדות שלח לעמו” (ט) גם מזמור קי”ב נראה, כי יצאו האומרים אותו מאפלה לאורה: “זרח בחשך אור לישרים” (קיב, ד), ושמועות רעות באו להם, אך הם בטחו בה' ויהי עמם ויראו בצריהם (ז ח) ותאות שונאיהם, אשר חרקו שֵן אבדה (י). גם מזמור קמ”ט הלל היה על גאולה שנגאלו בימי בית ראשון, מצרה הנשקפה להם מן הגוים, בימי יהושפט, אשר עליו תתישב מאד “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” (קמט, ו) כי במלחמותיו נאמר “ויעמד משוררים לה'” (דהי"ב כ, כא) “ובעת החלו ברנה ותהלה” (כב) “נקהלו לעמק ברכה, כי שם ברכו את ה'” (כו) “ויבאו ירושלם בנבלים… אל בית ה'” (כח); או בימי חזקיהו שנלחם עם הפלשתים(מ"ב, יח,ח) כי מזמור קמ"ט נאמר על כרחנו רק בימי בית ראשון, ולא על בית שני בימי החשמונאים, כאשר אמרו המבקרים החדשים להחליט, כי אין ביד איש להזיז ממקומה את המליצה הקטנה “בני ציון יגילו במלכם” (תהל' קמט, ב). ואנחנו יודעים, כי בימי החשמונאים הראשונים הכשרים, אשר הם לבדם היו גבורים, לא היה שום מלך לישראל. וכל העם ויראי ה' בראשם, אשר הם לבדם היו בעלי שירי הקדש יראו גם להעלות על לב, כי יקום עליהם מלך, אשר לא מבית דוד, על כן התנו תנאי מפורש, כי גם שלטון החשמונאים אשר לא נתן להם מיד העם, כי אם בשם “נשיא וכהן גדול” לא ימשך כי אם “עד כי יקום נביא אמת לישראל” (חשמ"א יד, מה) ובכן אי אפשר היה לבני ציון לגיל במלכם כי אם בימי מלכי בית דוד בימי הבית הראשון.

אולם אף כי לדעתנו נראה חוט הלל הנאמר על הגאולה מתוך רקמת מזמור קי“א קי”ב קמ“ט אין בידינו לקבוע זמנם כל עקר, או רק באומד רפה. לעומת זה יש מזמורי הללויה שיש לישבם על מאורע קבוע: מזמור קמ”ז יתבאר באחרית מוצא דבר זה.

את מזמור קמ"ו פתחו רבותינו כדברים האלה: “אמר ירמ': שירו את ה' הללו את ה' – ירמ' כ, יג – למה?על איזה דבר? כי הציל את נפש אביון מיד מרעים! – שם – “בשעה שהקב"ה מפיל לרשעים לגהינם, ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל” (מדרש תהל' קמו) מלבד שם “הלל” הנזכר פה, הנה גם מאמר “בשעה שהקב”ה… ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל”, דומה הוא למאמר "ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. ואם הסמיכו את דבר ירמי' “הללו את ה' כי הציל את נפש אביון וגו'” למזמור זה, אין זאת, כי אם חשבו את מזמור זה להלל שאמר ירמי' על כי הציל ה' את נפשו “מיד מרעים” כעין “דברי השירה” אשר דבר דוד “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו” (ש"ב כב, א. תהל' יח, א).

ואם נטיב להתבונן מעט במזמור קמ"ו נראה, כי אמנם הלל נאה הוא לירמ' כי מלבד מלשונות הלל הנאמרות ונשנות בו (קמו, א, ב) ומלבד כי פסוק “אל תבטחו בנדיבים” (ג') הוא דוגמת פסוק “טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים” שבהלל המצרי, (קיח, ט) הנה דעה זו שגורה בפי ירמי' והנני להקביל פה את פסוקי המזמור לפסוקי ספר ירמי'.

1. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם (תהל' קמו, ג) ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמ' יז, ה)
2. שאין לו תשועה (שם בחצי ימיו יעזבנו (יא)
3. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (ה' ברוך הגבר אשר יבטח בה' (יז)

אחרי הפסוקים האלה יבא פסוק של שבח מעין השבחים הבאים בספרו “עושה שמים וארץ” (עיין ירמ' לב, יז) “את הים ואת כל אשר בם” (עיין ירמ' ה, כב. לא, לה) “השומר אמת לעולם” (עיין ירמ' י, י).

בפסוק ז' התחיל להלל את ה' על הטובות, אשר עשה לו ה' גם בימי צרתו וצרת עמו, אשר מעט מהם עוד יש בידינו להכיר.

1. נותן לחם לרעבים (תהל' קמו, ז) ונותן לו ככר לחם ליום וגו' (ירמ' לז, כא)
2. מתיר אסורים (שם) הנה פתחתיך היום מן האזיקים (מ, ד)
3. ה' שומר את גרים (שם ט קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רעה (לט, יב)

מלבד מזמורי ההלל שנוסדו ונאמרו על הצרות וגאולותיהן, שהמקובלים שבכלם הם מזמורי הלל המצרי ושעל כלם קבוע חותם הרוח וההיסתוריא של האומה הישראלית ביהודה, נוסדו עוד מיני מזמורי “הלל” להלל את ה' על חסדיו אשר הוא מפליא אל מין האדם כלו ואל כל אשר נשמת חיים באפו, ועל יפי היצורים אשר יצר. הלל כזה הוא מזמור ק“ד החותם בהללויה, אשר לפי רוממותו נראה, כי דוד אמרו, כי אין דומה לו בעוז והדר, כי אם שירת דוד במערכי דמות רעש איתני ארץ (תהל' יח, ח-טז) ובגוף מליצת פסוק אחד (קד, לב) דומה מזמור זה למליצת פסוק אחר במזמור שהוכחנו, כי הוא מעשה ידי דוד בעצמו (קמד, ה) וראשית פסוק זה היא מליצת שירת דוד ממש (קמד, ה-יח, י) על מזמור זה העיד החסיד שבאומות, ראש חכמי דורו אלכסנדר הומבולד, כי אין עוד כמוהו בכל הגוים ובכל הלשונות שיר מראה דמות הטבע בכל יפיו ובכל תפארתו. אולם לשם גדול באומה ולהיות לתהלה קבועה גם בעדה וגם בבית, זכה הלל אחר, שלפי הדעת האמורה בשם ר' אחא בר יעקב (פסחים קיח.) המכרעת בין הדעה התופשת את המועט, ובין התופשת את המרובה, ושהיא דעת ר' יוחנן בירושלמי (ירוש' פסח' ה, ז), הוא כולל מזמורי קל”ה הפותח וחותם בהללויה, ומזמור קל“ו, ואשר אותו קרא העם ההלל הגדול7. ההלל הזה הדומה להלל המצרי, בהיותו מקצתו עוד מיוחדת לאומה הישראלית, בהפליגו מאד בשבחה וכבודה (תהלים קלה, ד), ובעסקו גם הוא בנפלאות תולדותיה מקדם (ח-יב, קלו, י-כא) יוצא הוא מגבול האומה אל גבול העולם גם הוא, במללו גבורת ה' והדר פעלו (קלה, ה. קלו, ד-ט) במזמור ק”ד, אך מדה יתרה יש בו, כי פורט הוא מתוך כלל חסדי ה' את חסד הפרנסה, שעקרה תלוי בירידת גשמים (קלה, ז) כדבר רבותינו “למה באלין תרתין פרשתא? ר' זעירא ר' אבהו בשם ר' שמואל בר נחמן מפני שירידת גשמים כלולה בהן… דכתיב מעלה נשיאים מקצה הארץ” (ירוש' פסחים ה, ז) “א”ר יוחנן: מפני שהקב“ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל ברי'”. (פסחים קיח.) והדבר הזה היה לחוק בישראל מדי יצומו העם והתפללו לה‘, כי יתן מטר, והיה בפקוד אותם ה’ ביום ההוא בגשמי ברכה, ושמחו ואכלו ושתו וקראו ובאו בין הערבים וקראו את ההלל הגדול (תענית יט.) “מפני שכתוב שם מעלה נשיאים” (פסקי תוספות שם), ואף כי יעדו חכמי האומה תעודה נבדלת להלל זה מהלל המצרי, דומים הם ברוח האחת המחיה את שניהם המתבארת בפסוקיהם המקבילים איש לרעהו.


מס' סידורי בהלל הגדול נאמר ולעמתו בהלל המצרי הוא אומר
1. הללויה הללו את שֵם ה' הללו עבדי ה' (תהלים קלה, א) הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה' (תהלים קיג, א)
2. כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (" " ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (" קיד, ב)
3. גדול ה' ואדננו מכל אלקים (" " ה) רם על כל גוים ה' וגו' מי כה' אלקינו (" קיג, ד-ה)
4. כל אשר חפץ ה' עשה בשמים וגו' (" " ו) ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (" קטו, ג)
5. בשמים ובארץ בימים ובכל תהומות (" " ") המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ (" קיג, י)
6. שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים (" " ט) הים ראה וינוס, ההרים רקדו, ההופכי הצור אגם מים (" קיד, ג ד-ח)
7. ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' (קיג, ב ג) יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: (" " יג)
8. עצבי הגוים כסף וזהב וגו' (" " טו) עצביהם כסף וזהב וגו' (קטו, ד)
9. פה להם ולא ידברו וגו' (" " טז) פה להם ולא ידברו (" ה)
10. אזנים להם ולא יאזינו (" " יז) אזנים להם ולא ישמעו וגו' (" ו)
11. אף אין יש רוח בפיהם (" " ") ולא יהגו בגרונם (" ז)
12. כמוהם יהיו עושיהם (" " יח) כמוהם יהיו עושיהם (" ח)
13. בית ישראל ברכו את ה' (" " יט) ישראל בטח בה' (" ט)
14. בית אהרן ברכו את ה' (" " ") בית אהרן בטחו בה' (" י)
15. יראי ה' ברכו את ה' (" " כ) יראי ה' בטחו בה' (" יא)
16. ברוך ה' מציון שוכן ירושלם הללויה (" " כא) ובשם ה' אקרא: נדרי לה' אשלם וגו' בחצרות בית ה' בתוככי ירושלם הללויה (קטז, יז יח יט)
17. הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קיח, א-ד) הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קלו, א-כו)

מלבד הלל המצרי והלל הגדול אשר הוציאו אותם חכמי ישראל מתוך שאר מזמורי ההלל ויפקדו אותם בשֵם ויקבעו פרקים לאמרו: הלל המצרי: ברגלים, בחנוכה, ובליל הפסח. והלל הגדול, ביום פקידת גשמים ובליל הפסח; מלבד שני אלה יֶשְנוֹ עוד הלל אחד, אשר גם אותו פקדו קדמונינו ורוב הצבור קוראים אותו בכל יום, ובכל זאת לא נודע בשמו בישראל.

הנה מצאנו בגמרא: “א”ר יוסי: יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום" (שבת קיח.) והאמוראים החליטו, כי ר' יוסי מכון בשם “הלל” במאמרו, לפסוקי דזמרא, ורש“י הבחין, כי אין בפסוקי דזמרא הנוהגים בכל ישראל מזמורים, אשר הם נאים להקרא בשם הלל כי אם “שני מזמורים של הלולים: הללו את ה' מן השמים – הללו אל בקדשו, (רש"י שם) שהם מזמור קמ”ח ומזמור ק”נ. ועל כן נחשבו שני מזמורים בעיני הקדמונים לעקר פסוקי דזמרא; עיין דברי ר' משה גאון (ערוך ערך תפלה ג'). והגהות סמ“ק (יום א' הל' תפלה) ומה יפלא בעינינו. כי גם חכמי אלכסנדריא שהיו עוד בפני הבית או סמוך לחרבנו לפניו או לאחריו, החזיקו שני מזמורים אלה להלל גמור, עד כי בשיר חנני' מישאל ועזרי' שהוכחנו, כי דבריו דברי הלל הם, החליפו את דברי שני המזמורים, בדברי הלל המצרי, והכניסו את של זה בזה ואת שזב”ז.


מס' סידורי במזמורי קמ"ח וק"נ נאמר: ולעמתו בשיר חמו"ע הוא אומר:
1. הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (קמח,א) שבחו שמים כבוד ה' הללוהו עד אפסי שחקים (י)
2. הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו (" ב) הללו לה' כל מלאכיו (ט) גדלוהו כל צבאי ה' (יב)
3. הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור (" ג) הללו שמש וירח (יג) כוכבי שמים שבחוהו (יד)
4. הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים (" ד) מי מרומים ברכו את ה' (יא)
5. יהללו וגו' כי הוא צוה ונבראו (" ה) הללו לה' כל מעשיו (יח)
6. הללו את ה' מן הארץ (" ז) הללו לה' כל הארץ (כד)
7. תנינים (ז) רמש וכל צפור כנף (" י) תניני וכל שרצי מים רוממו אלהינו (כט) צפורי השמים הללויה (ל)
8. וכל תהומות ("ז) מעיני מים פצחו רנה (כז)מים וימים קלסו אדונינו (כח)
9. אש (" ז) חום ואש ברכו את ה' (יז)
10. וברד (" ") כפור וקרח הודו לה' (יט)
11. שלג (" ") קפאון ושלג רוממו אלהינו (כב)
12. וקטור (קמח ח) טל ומטר הודו לה' (טו) עבים וברקים הללו לה' (כג)
13. רוח סערה (" ח) רוחות השמים שירו לה' (טז)
14. ההרים וכל גבעות (" ט) הרים וגבעות שירו לאלהינו (כה)
15. עץ פרי וכל ארזים (" ") צמחי האדמה שבחו אלהינו (כו)
16. החיה וכל בהמה (" י) חיתו יער ובהמות שבחו אלהינו (לא)
17. הללו אל בקדשו (ק"נ א) הודו שם קדשו לנצח (כו) ברכו כל עת את שם קדשו (לג)
18. הללוהו ברקיע עזו (" ") ברקיע שמים יקדש שמך (ז)
19. הללוהו בגבורתיו (" ב) זכרו תמיד נפלאותיו (יח) כי לתבונתו אין חקר (יט)
20. הללוהו כרוב גדלו (" ") רננו גדולתו כל הימים (יד) רננו בלי חשך גדולתו (כח) זמרו לבלי חוק גדולתו (ל)
21. כל הנשמה תהלל יה הללויה (" ו) רוחות ונשמות צדיקים הללויה (לו)

עד הנה כללנו ופרטנו את טיב מזמורי ההלל לעצמם. ועתה נשימה נא פנינו לבקר את טיב מזמורי התודה לעצמם.

כבר רמזנו בראשית דברי מוצא דבר זה על מזמורי ההודאה המסומנים במלת הודו בפתיחתם או בחתימתם. אך אין סמן זה הסמן המובהק האחד, לשירת הודאה, כי יש עוד סמן אחד זולתו.

יותר מארבעים פעמים נאמר במקרא “כי לעולם חסדו”, ומספר הרב הזה מוכיח, כי לא מליצה פורחת היו שלש מלין אלה, כי אם מטבע שטבעוהו נביאים ראשונים, ובאמת תשמע אזננו את ירמיהו מתנבא: “עוד ישמע במקום הזה וגו' (ירמי' לג, י) קול ששון וגו' קול אומרים הודו את ה' וגו' כי לעולם חסדו” (יא) ממלת “עוד” למדנו, כי קריאה של שמחה זו היתה בימים קדמונים ונשתכחה בימי אבלה של ירושלם באחרית ימי בית ראשון, ועתיד הקב“ה להחזירה בימי נחמתה. וגדולה מזו למדנו, כי כל עצמה של קריאה זו, היתה באה על התודה שנאמר: מביאים תודה בית ה'” (שם).

ודבר זה מתפרש ממקום אחר מזמור קבוע למקריבי תודה ששם אנחנו מוצאים קריאה זו במלואה, כי עוד שמור בידינו המזמור שהיו מזמרים “המביאים תודה בית ה'” ובראשו רשום “מזמור לתודה” (תהלים ק, א) ומזמור זה חותם בקריאה זו במלואה “הודו לו ברכו שמו: כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דר ודר אמונתו, (ד-ה). זאת היא לדעתנו ראשית מטבע הקריאה ומפני הקצור עזב העם, את כפל הלשון ויהי בפיהם לפתגם של חֶדְוַת קדש: “הודו לה' כי טוב כל”ח”. ויען כי קריאה זו מראשיתה היתה מיוחדת לתודה, ע“כ נזכר בהלל המצרי “לך אזבח זבח תודה” (קטז יז) לפני ארבעת פסוקי ההודאה שבתחלת מזמור קי”ח הפותח בהודו וחותם בהודו. ומזמור ק"ז שכל עצמו אינו בא אלא “לארבעה הצריכין להודות” (ברכ' נד.) פותח בהודו ומזכיר ארבע פעמים “יודו לה' חסדו” (תהל' קז, ח. טו. כא. לא) ומסיים “ויתבוננו חסדי ה'” (מג) וגם הוא לא נאמר אלא על קרבן תודה ממש שנאמר “ויזבחו זבחי תודה” (כב).

וכשם שאנו מוצאים שגם מזמורים שלא נזכר בם שום לשון הלול נחשבו לשירי הלל מפני דברים אחרים שיש בם, כגון מזמור “בצאת ישראל” (קיד א-ח) כן אנו מוצאים גם בשירת הודאה שגם מזמורים שאין בהם לשון הודאה, על שירת התודה יחשבו אם יש בהם סמן אחד מסמני שירת ההודאה, אשר יתודעו לעיני הבוחן המעמיק. ואלו הם:

א. סמיכת ההודאה אל נפלאות הבורא ומעשיו: ארבע פעמים נאמר “יודו לה' חסדו ונפלאותיו וגו'” (קז, ח. טו. כא. לא) “יזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו וגו'” (כב) “לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך” (כו, ז).

ב. סמיכת ההודאה על קריאת שם ה‘: הודו לה’ קראו בשמו" (קה, א. ישעי' יב, ד) “זבח לאלהים תודה וגו‘: וקראני וגו’” (תהל' נ, יד-טו) “לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא” (קטז, יז).

ג. סמיכת ההודאה אל השמחה ואל הרנה: “תודה וקול זמרה” (ישעי' נא, ג) “תודה וקול משחקים” (ירמי' ל, יט) “בקול תודה אזבחה לך” (יונה ב, י) “בקול רנה ותודה המון חוגג” (תהלים מב, ה) “אהללה שם א' בשיר ואגדלנו בתודה” (סט, לא) “מזמור לתודה הריעו וגו‘: עבדו את ה’ בשמחה באו לפניו ברננה” (ק, א-יב) “ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה” (קז, כב) “ענו לה' בתודה זמרו וגו'” (קמז, ז).

ד. סמיכת ההודאה אל ביאת שערים: באו שעריו בתודה וגו' (ק, ד) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה וגו' (קיח, יט).

ה. סמיכת ההודאה אל תשלומי נדרים: “…תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה” (יונה י, ו) “זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך” (תהל' ג, יד) “עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך” (נו, יג) “לך אזבח זבח תודה וגו'” נדרי לה' אשלם וגו'" (קטז, יז-יח).

למען שכלל את ענין מזמורי התודה הנני לתת עוד בזה לוח מקביל קטן, אשר מתוכו נכיר סמני שירת הודאה גם בתוך המזמורים שהוכחנו במ“ד “בירורי מאורעות” בסוף ח”ב, כי נאמרו בימי חזקי'.


מס' סידורי מזמור ק' מזמור צ"ה מזמור קט"ז–קי"ז–קי"ח
1. מזמור לתודה נקדמה פניו בתודה (ב) לך אזבח זבח תודה (קטז, יז)
2. הריעו לה' נריעה לצור ישענו: בזמירות נריע לו: (א. ב) – - - -
3. כל הארץ (א) - - - – הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים (קיז, א)
4. עבדו את ה' בשמחה - - - - – כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (קטז, יג)
5. באו לפניו ברננה (ב) לכו נרננה לה' (א) - - - –
6. דעו כי ה' הוא אלהים כי הוא אלהינו (ז) אֵל ה' וגו' (קיח, כז) אלי אתה (כח)
7. הוא עשנו ה' עושנו - - - - –
8. ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו (ג) ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו (ז) - - - –
9. באו שעריו בתודה - - - – פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה (יט)
10. חצרותיו בתהלה - - - – בחצרות בית ה' (קטז, יט)
11. הודו לה' ברכו שמו (ד) כי טוב ה' לעולם חסדו - - - – כי גבר עלינו חסדו (קיז, ב) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו – יאמרו נא יראי ה' וגו' (קיח, א-ד) הודו לה' וגו' (כח)
12. ועד דור ודור אמונתו (ה) - - - – ואמת ה' לעולם (קיז, ב)

ואחרי אשר בקרנו את שירת ההלל לעצמה, ואת שירת ההודאה לעצמה, ונבחן בהן חוטים דקים עוברים מראשן עד סופן, ונמצא כי נבדלו אשה מרעותה על פי סמנים מובהקים מיוחדים לכל אחת מהן. הנני לעורר את הקורא להתבונן, כי לא הרבה עמדו שתי היצירות הנאות האלה אשה מנגד לרעותה, כי עד מהרה חבקו, דבקו ותתלכדנה יחד. הנה גם הלל המצרי וגם הלל הגדול קלטו אליהם את שירת ההודאה ויהיו עמה להלל אחד: פרשה קי“ח שבהלל המצרי, גם פתיחתה וחתימתה משל הודאה הן וגם פרשה קט”ז שחתימתה ופרשה קי“ז שפתיחתה וחתימתה של הלל הן, הנה כל סמני שירת הודאה נכרות בהן, כאשר יעלה מן הלוח המקביל שערכנו פה זה מעט. וגם פרשה קל”ו אשר כל פסוקיה מתחלתה עד סופה, פסוקי הודאה הם, נעשה עקר בהלל הגדול אף כי הלל גמור ומובהק על פי סמניו הוא רק פרשה קל“ה הקודמת לו. וגם תעודת שירת הודאה קרובה, וכמעט שוה אל תעודת שירת ההלל: את ההלל תקנו נביאים שיהיו ישראל אומרין אותו על כל צרה כשנגאלין ממנה. וגם את ההודאה תקנו לאיש שהיה שרוי בסכנה ונצל ממנה, כדבר רבותינו “ארבעה צריכין להודות וכו'” (ברכ' נד.). וההודאה הזאת אינה תקנת חכמים בלבד, כי אם תקנה מקובלת ובאה מימות המשוררים בעלי רוה”ק בכבודם ובעצמם, ככתוב ומפורש בעצם מזמור אחד ממזמורי הודאה: “הודו לה' כי טוב כל”ח: יאמרו גאולי ה' אשר גאלם" (קז, א-ב) ומליצה זו על ההודאה, דומה ממש לסגנון רבותינו על ההלל “כי נביאים תקנו… שיהו אומרים אותו וכו' על גאולתן”.

יח. מזמורי ירמי' וסיעתו

את בן דורו של ירמי‘, את חבקוק, ראינו כי היה נביא ומשורר כאחד. שתי פרשיותיו הראשונות דברי נבואה הם ופרשה השלשית והאחרונה “תפלה לחבקוק” מזמור גמור הוא וכל דקדוקי מזמורי תהלים נוהגים בו, כאשר בארנו במקומו. ומי יודע אם לא התחדש בימי הנבואה האחרונים, המתכונת הראשונה שֶתִּכֵּן לה שמואל אביה, לשום אותה ואת השירה לאחדים ביד החוזים, אשר הקים בניות ברמה, אשר לפני הנביאים הלך “נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים” (ש"א י, ה) ואבות המשוררים בימי דוד, הלא הם אסף, הימן וידותון היו גם “הנביאים” (דהי"א כה, א) והימן וידותון נקראו “חוזים” (ה; דהי"ב לה, טו). וכן אנו רואים דוגמת זה בימי הנבואה האחרונים בחבקוק. ואם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי מזמורים רבים בתהלים נאמרו בפי ירמי’ וסיעתו. במזמור עט שלדעתנו נאמר מחוץ לירושלם תכף אחר החרבן, הלא מצאנו שני פסוקים מפסוקי ירמ' (תהל' עט, ו-ז=ירמי' י, כה) וגם מזמור קמ"ו העלינו, כי ירמי' אמרו. וכי קרוב הוא, כי גם רבותינו החזיקו כן. אך מלבד זה הנה גם הפסוק, אשר לפי דברי קדמונינו הוא עקר ההלל הגדול (ירוש' פסחי' ה, ז) מקרא כתוב ושנוי הוא בדברי ירמי' (ירמ' י, יג; נא, טז=תהל' קלה, ז) ובכלל הדבר אנו מוצאים גם בגוף ספר ירמי' פסוקים הרבה מאד, אשר בהם יַסֵב פניו מנגד העם, לפנות אל ה' בזעקתו ובתחנוניו הדומים בכל פרטיהם לדברי התהלים; על כן לא רחוקה היא, כי האספה הראשונה למזמורי תהלים הכוללת שני ספרים המסימת במלין המבוארות “כלו תפלות דוד בן ישי” (ע"ב, כ) היתה מעשה “סוד העם” בבבל שהם אספוה אל “כתב בית ישראל” (יחזק' יג, ט. ועיין דברינו בפרק גלות בבל) וירמי' השב שמה עם נבוכדנאצר ממצרים, היה עסוק באסופה זו, והוא בעל הפרשה הראשונה שכל עצמה אינה מזמור גמור, כי אם פתח דבר לספר, כי איננה מיחדת את דבריה אל ה' כי, אך מטפת היא דברי מוסר אל קורא הספר להתרחק מן הרשעים ולהתקרב אל התורה, כי בתוך הדברים היקרים והטהורים האלה נמצא פסוק אחד אשר לירמ' הוא.


מס' סידורי תהלים א' ירמיה יז
1. והיה כעץ שתול על פלגי מים והיה כעץ שתול על מים וגו'
2. אשר פריו יתן בעתו ולא ימיש מעשות פרי
3. ועלהו לא יבול (ג) והיה עלהו רענן (ח)

וגם “אשרי האיש אשר וגו‘: כי אם בתורת ה’ חפצו” (תהל' א, א-ב) דומה הוא לפסוק “ברוך הגבר אשר יבטח וגו'” (ירמי' יז, ז) וטעם “כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד” (תהל' א, ו) חוזר ונכר בפסוק "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וגו', (ירמ' יז, י).

גם במזמור כ"ו נמשכים חוטים הנראים גם בדברי ירמיה:


מס' סידורי תהלים כ"ו ירמיה
1. שפטני ה' (א) צדיק אתה ה' וגו' אך משפטים אדבר (יב, א)
2. בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי (ב) ואתה ה' ידעתני תראני ובחנת לבי (ג)
3. לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבא: (ד) לא ישבתי בסוד משחקים (טו, יז) ובית משתה לא תבא לשבת אותם (טז, ח)

שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (ה)

מזמור ל"א חזותו מוכחת עליו, כי ירמי' אמרו, כי תֵבותיו ופסוקיו משלו הם. גם הרוח אשר תחיהו, רוחו היא וכל הנאמר בנבואה מפי ה' אליו נאמר פה מפיו אל ה' או אל נפשו.


מס' סידורי תהלים ל"א ירמיה
1. בך ה' חסיתי מחסי אתה (יז, יז)
2. אל אבושה לעולם (א) ואל אבושה אני (יח)
3. הצילני היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני (ג) כי סלעי ומצודתי אתה (ד) נתתיך לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת** נחשת (א, יח) כי אתך אני… להצילך (יט) ו ונתתיך… לחומת נחשת בצורה וגו' להושיעך ולהצילך (טו, כ)
4. תוציאני מרשת זו טמנו לי (ה) כי כרו שוחה לנפשי (יח, כ) כי כרו שוחה ללכדני (כב)
5. כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה (יא) מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימי (כ, יח)
6. כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (יד) כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (י)
7. אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים (יח) יבשו המה ואל אבושה אני (יז, יח)

ופסוק “תסתירם בסתר פניך מרכסי איש תצפנם בסכה מריב לשונות” (תהל' לא, כא) הוא לדעתנו הודאה על מלוט נפש ירמי' וברוך מאנשי יהויקים, אשר הפקיד עליהם לתפשם אחרי שרפו את המגלה, ששם כתוב במליצה מיוחדת “ויסתירם ה'” (ירמי' לו, כו) ופסוק “ברוך ה' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור” (תהל' לא, כב), הודאה היא על שבעו עוד לחם בימי המצור בהנתן “לו ככר לחם ליום מחוץ האופים עד תום כל הלחם מן העיר”, (ירמי' לז, כא) ולעת צרה כזאת גם שובע שאינו מספיק חסד גדול הוא מאד.

“אמונים נוצר ה'” (תהל' לא, כד) שבח הוא לה' שנתן רחמים בלב נבוכדראצר להפקיד עליו לנבוזראדן “קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע” (ירמי' לט, יב).

כמזמור ל“א כן גם מזמור ל”ה קרוב כי לירמי' הוא “כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי” (תהל' לה, ח) נראה כי קול אחד עולה מפסוק זה מפסוק “ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות נשחיתה עץ בלחמו ונכריתנו מארץ חיים” (ירמי' יא, יט) “כל עצתם עלי למות” (יח, כג) “כל עצמותי תאמרנה… מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו” (תהל' לה, י) הודאה היא מעין הודאת “שירו לה' הללו את ה' כי הציל נפש אביון מיד מרעים” (ירמי' כ, יג). ובגופי מלותיה דומה מליצת תהלים זאת “מציל עני מחזק ממנו” למליצת “וגאלו מיד חזק ממנו” שבירמי' (ירמי' לא, יא). - “יקומון עדי חמס אשר לא ידעתי ישאלוני” (תהל' לה, יא) תחבולת און זאת, פרט אחד היא מכלל התחבולות שחבלו עליו האנשים הזדים שכתוב בהן “ויאמרו לכו ונחשבה על ירמי' מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו” (ירמי' יח, יח). – “ישלמוני רעה תחת טובה וגו'”: (תהל' לה, יב) “ואני בחלותם לבושי שק וגו' ותפלתי על חיקי תשוב (יג) כאבל אם קודר שחותי” (יד) “ובצלעי שמחו ונאספו” וגו' (טו) הם כמעט דברי פירוש לדברי ירמ': “הישלם תחת טובה רעה, כי כרו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם” (ירמי' יח, כ)


מס' סידורי תהלים קינות
1. ראית ה' אל תחרש ראית ה' עותתי שפטה משפטי (איכ' ג' נט)
2. אדוני אל תרחק ממני (תהל' לה, כב) קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא (נז)
3. העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי (כג) רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי (נח)

וגם מזמור ל"ח אפשר להחליטו על פי סמניו לירמ' כי כן נראים להוכיח אחד עשר פסוקיו האחרונים (תהלי' לח, יב-כב) ומליצת “אני לצלע נכון” (יח) הדומה למליצת “כל אנוש שלמי שומרי צלעי” (ירמ' כ, י).

מזמור מ' שבח הוא על הנצלו מן הבור, אשר בו “אין מים כי אם טיט” (ירמ' לח, ו) על מלוט נפשו שר את הדברים האלה “ויעלני מבור שאון מטיט הַיָוֵן” (תהל' מ, ג).

מס' סידורי תהלים ירמיה
1. אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו (ירמ' יז, ז)
2. ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (תהל' מ, ה) …אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו (" ה)
3. זבח ומנחה *לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת (ז) כי לא דברתי וגו' על דברי עולה וזבח (ז, כב)
4. לעשות רצונך אלהי חפצתי (ט) כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי (כג)
"בשרתי צדק בקהל רב" (תהל' מ, י) "לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב" (יא) אינם ראוים לצאת מפי משורר, בלתי אם הוא נביא מורה צדק לעם בקהל עם.
5. "צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי" (יא) “היה בלבי כאש עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל” (ירמ' כ, ט)

חמשת הפסוקים האחרונים (תהלים מ, יד-יח) הם מעין פסוקי מזמור לא, ול“ה. גם מזמור נ”ח מתקבל הוא, כי ירמי' אמרו.


מס' סידורי תהלים נ"ה ירמיה
1. מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (ז) ארחיק נדוד אלין במדבר סלה (ח) מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם (ט, יא)
2. כי ראיתי חמס וריב בעיר (י) ואון ועמל בקרבה (יא) הוות בקרבה… תוך ומרמה (יב) וידרכו את לשונם קשתם שקר (ב) כל אח עקוב יעקב… רכיל יהלך (ג) יהתלו… העוה גלאי (ד) שבתך בתוך מרמה (ה)

“כי לא אויב יחרפני ואשא” (תהל' נה, יג), “ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי” (יד) “אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש” (טו) נאמר על אנשי ענתות שהיו אחיו ובית אביו (ירמי' יב, ו) וכהנים כמוהו (א, א) ויחדו היו מהלכים ברגש בביהמ"ק לעבוד עבודת כהונתם.

במזמור ס"ט נראים סמני רוח ירמ‘, מרי שיחו, ועקבות התלאות אשר מצאו אותו בימי חייו; “טבעתי ביון צולה” (תהל' סט, ג) “הצילני מטיט ואל אטבעה” (טו) חוזר אל אשר השליכוהו שרי צדקי’ אל הבור. ואולי גם מליצת “באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני” (ג) “אנצלה משונאי וממעמקי מים” (טו) “אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה” (טז) תסוב על המאורע הזה, או מהיות סתם בור מלא מים, אף כי זה הי' רֵק, הנה דרך המשורר להרגיש את הציור בכל תפוסתו והדבק בו, ככל אשר הוא כסתמו וכדרכו, או אולי בהלקחו להנתן שם, לא ידע, כי אין מים שם, על כן הוא מביע את רגש פחדו בכל עזוז נוראותיו. כי פחד הטביעה איננה פה טביעה בנהר או בנחל, יתבאר פה מזכרון שם “באר” (שם) שאין טביעה מצויה בו כלל. במזמור זה יתאונן על “שונאי חנם אויבי שקר” (ה) שהוא מדבר עליהם בספרו (ירמ' טו, י), ועל המוקשים אשר ישיתו לו סביב בדרך חייו (תהל' סט, כב), שהוא מזכיר בספרו “ופחים טמנו לרגלי” (ירמ' יח, כב), ועל הלעג שהם לועגים לו והחרפה שהם מחרפים אותו (תהלים סט, יא-יג. כ-כא).


מס' סידורי תהלים ירמיה וקינות
1. ישיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר (תהל' סט, ט) הייתי לשחוק כל היום כלה לועג לי (ירמי' כ, ז) הייתי שחוק לכל עמי נגינתם כל היום (איכה ג', יד) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם (סג)
ושופך שיחו על אנשי ענתות אחיו ואויביו.
2. מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי (תהל' סט, ט) כי גם אחיך ובית אביך בגדו בך (ירמ' יב, ו)
על כן יקללם מעין קללה שקללם בספרו.
3. הנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך (תהל' סט, כח) אל תכפר עונם חטאתם מלפניך אל תמחי (ירמ' יח, כג)

פסוק “ואת אסיריו לא בזה” (תהל' סט, לד) נראה כי גם הוא רומז להפתחו מן האזיקים בידי נבוזראדן (ירמ' מ, ד).

מזמורי ע-ע"א ששניהם נראים כחלקי מזמור אחד, הם תוצאה שניה שהוציא ירמ' לעת זקנה (תהל' עא, ט; טז-יח) את פרי רוחו, אשר הביע בשניו הקודמות.

כל פסוקי גוף מזמור ע' (תהל' ע, ב, ו) הם הם חמשת הפסוקים האחרונים למזמור מ' (מ, יד-יח) שכתבנו עליו את דעתנו, כי לירמי' הוא. שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ע“ב (ע"ב, א-ג) הם הם שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ל”א (לא, א, ג) ומשם והלאה יספר, אחרי תפלה קצרה להנצל מיד רשע (עב, ד) מעט את הֲלָךְ נפשו ואת ארחות חייו, את שנאת אויביו, ומפסיק לרגעים בתחנונים ובתהלת ה' ורוב רחמיו ובגדולתו בשפה רוממה מאד, ומסיים בשבח ובנחמה ובמפלתם של רשעים (ה-כד).

המחצית הראשונה למזמור ק“ט היא כמעט כלה כפל לשון מפויט לששת הפסוקים האחרונים לפרשה י”ח שבירמי'.


מס' סידורי תהלים ק"ט ב' ירמיה
1. כי פי רשע רפי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר: (קט, ב) ודברי שנאה סבבוני וגו' (ג) ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה לכל דבריו (יח, יח)
2. תחת אהבתי ישטנוני (ד) וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי (ה) הישולם רעה תחת טובה (כ)
3. ואני תפלה (ד) זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה (שם)
4. ושטן יעמד על ימינו (ו) ויהיו מכשלים לפניך (כג)
5. יהיו ימיו מעטים (ח) ואנשיהם יהיו הרוגי מות (כא)
6. יהיו וגו' ואשתו אלמנה (ט) ותהינה נשיהם שכלות ואלמנות (שם)
7. פקודתו יקח אחר וגו' (ח) ויבוזו זרים יגיעו (יא) כי תביא עליהם גדוד פתאום (כב)
8. ונוע ינועו בניו ושאלו וגו' (י) לכן תן את בניהם לרעב (כא)
9. יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח (יד) אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי (כג)

ויתר פסוקי מזמור זה, הם דברי תפלה ותהלה דומים בהליכותיהם, בסגנונם אל המזמורים שהבאנו.

יט. שיר המעלות

בגוף הספר ובהערותיו, כבר ביררנו כי נקראו כן על שֵם מחנות עולי בבל, שהיו עולים לא"י מימי זרבבל עד אחרי נחמי‘, כי כן נקראה כל מחנה “המעלה” (עזר' ז, ט) שפירושו: “העליה” (רש"י) “העולים לירושלים” (ראב"ע) כל חמשה עשר שירי המעלות מדברים על העליה לארץ ישראל, ועל מעמד הארץ ההיא ויושביה, ועל כל מה שהתחדש בה, עד אחרי ימי נחמי’, כאשר בררנו בגוף הספר.

כ. מזמורי דור מרדכי ואסתר

עיין “במוצא דבר” דבר הפורים.

תמניא אפי

מזמור קי"ט יקרא בפי קדמונינו “תמניא אפי” (ברכ' ד.) לאמר: בעל שמונה פנים; כי משונה מזמור זה מכל מזמור שבתהלים כי עשרים ושתים פרשיות בו, כמנין אותיות שבלשוננו, וכל פרשה מחזקת שמונה פסוקים שכלם מתחילים באות אחת מאותיות אלפא-ביתא: פסוקי פרשה ראשונה מתחילים באות א‘, פרשה שני’ באות ב' וכן כלן עד תום כל סדר האותיות, ובכן שונה מזמור זה בתבניתו החיצונה, הבנויה מתחלתה על פי מדה קצובה ומנין קבוע, המורה כי מאמרים שנונים רבים מאד נאמרו בתחלתם כל אחד לעצמו, ויהיו לפתגמים לחברת אנשים תמימי דעות, ואחרי כן באו סופרי הקדש ויקבצו את כלם ויבורו את הטובים היפים וְהַקַיָמִים שבהם. ויען כי מרבית פתגמים כאלה בודדים הם, ואינם פרקי גוף אחד, כדרך כל פרשה שבמקרא שהיא הגוף והכלל, ופסוקיה הם האברים והפרטים, על כן סדרו אותם בסדר חיצון לאמר בסדר אלפא-ביתא. ומפני שהפתגמים המתחילים במועטת שבאותיות היו שמונה, העמידו כל פרשה מפרשיות המזמור הזה על שמונה. – זה הוא המתקבל על הדעת בסדור מזמור זה.

אך בכל היות כל אחד מפסוקי תמניא אפי ענין שלם לעצמו, הנה משותפים הם כלם בשתוף אחד פנימי שוה שבכלם, יותר מפסוקי כל פרשה אחרת שבמקרא. השותף הזה הוא מבטא האהבה העזה לתורה עד אין קץ. אולם בכל היות רוח אחת מחיה את כלם, הנה פניהם ודרכיהם שונות אשה מרעותה. יש פסוקים שענינם הוא אמתת התורה, גדלה, נצחה קדושתה וטהרתה, אשר מקצתם הבאנו בגוף הספר בפרק “חזוק מושב ישראל בארצו בימי נחמי'”. ויש פסוקים גוללים את המסך עד שנראה לנו גיא חזיון אדיר ונשגב מאד, דמות קהל קדושים מתחזקים בה' אלהיהם ובתורתו, מורדפים ומעושקים בידי אנשים אין לב, ההולכים אחרי שרירות לבם. והנה המבקרים החדשים אמרו לתת את פסוקי מזמור זה, בפי שלומי אמוני ישראל שמסרו נפשם על משמרת המצוה בימי אנטיוכוס הרשע וחבר מרעיו. ואומד זה נפרך הוא מכל צדדיו: האחת, כי לוא נאמרו פסוקים אלה על צדיקי הדור ההוא, איכה לא נזכר אף פעם אחת בתוך כל כנויי הצדיקים שֵם “חסיד” או “סופר” אשר כבר היו לשמות טבועים ליקירי האומה בזמן ההוא, והחסידים והסופרים הלא היו ראשי המוסרים את נפשם וראשי המעוררים את העם למסירת נפש בימים ההם, ומדוע לא נזכרו אף פעם אחת בשמות, אשר נקראו בחזון דניאל “עם יודעי אלהיו” (דניאל יא, לב) “משכילי עם” (לג) “משכילים”, “מצדיקי הרבים” (יב, ד), ומדוע לא נקראה התורה אף פעם אחת בשם “ברית” או “ברית קדש” (יא, כה, ל. לב) ומדוע זה לא נזכרו גם הרשעים במזמור קי“ט בשם “עוזבי ברית קדש” (דניאל יא, ל) “מרשיעי ברית” (לב). והשנית, הנה לא מצאנו בכל מזמור קי”ט לכל היותר, כי אם פחד סכנת נפשות, אך למעשה הרג ודמים ואף לענויים קשים, אין זכר בכל המזמור ההוא, ובימי אנטיוכוס הלא נקנסה מיתה אכזריה על כל מצוה קלה. ואלו נאמרו פסוקי תמניא אפי בימי אנטיוכוס, כי עתה היה להם ההרג על קדושת השם, לראש לכל שפך שיחם. והשלישית, כי בימי אנטיוכוס היתה מסירת הנפש על מעשה המצוה עקר, ובמזמור זה הננו רואים כי ראש כל מאוויהם ומשא נפשם, הוא למוד התורה. והרביעית, הנה כל תלונת פסוקי המזמור, רק על רשעי ישראל, ולא על הגוים ובימי אנטיוכוס אף כי הציקו גם הפושעים ההלניים מזרע ישראל לאחיהם שומרי תורתם מאד, בכל זאת היו לגבי היונים העריצים, רק כמשרתים וכלי מעשה, ומרגלים. ולוא היה דברי המזמור רק על ההלניים כי עתה לא מנע המתאונן גם מן היונים את חלקם. והחמישית, הלא בימי אנטיוכוס היה כל עקר הגזרה לעבוד עבודה זרה ממש, ולדבר הרע הזה, אשר יש בכחו לעורר יותר מכל דבר, אין אף רמז קל בכל פסוקי המזמור. סוף דבר מלבד אשר שגיאה גדולה היא, לחשוב את ימי היונים מימי אלכסנדר מוקדון והלאה לימי לדת נבואות ומזמורים, כאשר יתבאר עוד, לא ימצא אף סמן מובהק אחד במזמור זה לימי יונים, שאז כבר היו גם כתות שומרי תורה, גם מפירי תורה, נקובים בשמותיהם ומסוימים בכל דרכיהם.

על כן נראה הוא מאד, כי פסוקי המזמור הזה נאמרו בפי יראי ה' אשר נבדלו מטומאת גויי הארץ, ואשר למיום החלו השרים להשחית את דרכם, נזורו הנבדלים האלה אל תוכם, לנצור תורה ולחתום תעודה בתוך עדתם, למען תשתמר לימים טובים מימיהם בעצם כחה. המראה הזה יראה לנו בראשונה בימי מלאכי הנביא, אשר אחרי פרטו את מעשי הרשעים וכל עונותיהם ודעותיהם, בא לו אל יקירי העם, ויספר את דרכם לאמר “אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו” (מלאכ' ג, טז) “שלא לידבק במעשיהם הרעים” של רשעי הדור (רש"י). ויש להתבונן כי “נדבר” בבנין נפעל לא נזכר מלבד פעם אחת ביחזקאל (יחזקאל לג, ל) ובתמניא אפי פעם אחת (תהל' קיט, כג) ובמלאכי שתי פעמים (מלאכי ג, יג. טז) – ואין ספק כי כנגד דעות האון, שננו היראים איש לנפשו, ואיש לרעהו, בפתגמים נמרצים ושנונים, דעות נעלות וטהורות, אשר יהיו שגורים תמיד בקצורם על פיהם. ופסוקי תמניא אפי הם מעידים על עצמם, כי אין טובים וראוים מהם לפתגמים מזכירים תמיד לכל חבר את צביונו הנעלה, ואת תעודתו הקדושה. אך בימי השבי והבזה לפני בא נחמי', לעת אשר הכותים הצוררים שמו לב להכרית כל זכר למעשה עזרא, ואת לב הסגנים והשרים קנו לשית ידם עמהם, נוספה לעדת הנבדלים הכניסה אל תוכה גם מרת נפש, אשר הביעו אותה באמריהם השנונים, כי נפש הסגנים ההולכים בשרירות לבם, קצה גם היא בתורת עזרא ותלמידיו “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” אשר היתה למוקש לתאותם ולבצעם, על כן זממו להציק להם למען דכא את אוחם, אשר היתה למורת רוח להם.

המחלוקת הזאת נחלקו שתי כתי אנשים, אשר כמעט לא התיחדו עוד בשם נקוב ומפורש, על כן נקראו הנאמנים לתורתם בשמות כוללים: תמימי דרך הולכים בתורת ה' (תהל' קיט, א) נוצרי עדות (ב) שומרי פקודים (סג) יראים (ע“ד, ע”ט) יודעי עדות (שם) אוהבי שם ה' (קלב) אוהבי תורה (קמה). שמות כאלה ילדי הרגע והרגש ושאינם טבועים עוד במטבע קים, נקראו גם בפי מלאכי: “יראי ה' חושבי שמו” (מלאכ' ג, טז) “עובדי אלהים” (יח) וגם בפי עזרא: “חרד בדברי אלהי ישראל” (עזר' ט, ד) “והחרדים במצות אלהינו” (י, ג). וצוררי היראים האלה נקראו בפי עשוקיהם פעמים רבות בשם אשר קרא להם מלאכי: “זדים” (מלאכ' ג, טו. יט=תהל' קיט, ככא. נא. סט. עח. פה) וגם בשם אשר קרא להם מלאכי: “עושה רשעה” (מלאכ' ג, טו. יט) קראו להם: “רשעים” (תהל' קיט, נג. צח. קו. קנה) “רשעי ארץ” (קיט) ועל שֵם איבתם ותעלוליהם ליראי ה‘, כנו גם אותם בשמות ילידי הרגע “אויבים” (צט) “צרים” (קלט) “מרעים” (קטו) “חורפים” (מב) אך ככל אשר היו עוד שמות כתי בעלי המחלוקת רופפים, כן היו דרכיהם נִכָּרוֹת וּמְסֻמָנוֹת. דרך הנבדלים היתה “דרך אמונה” (ל) “דרך מצוה” (לב) "דרך חקי ה’" (לג) והליכות צורריהם “עולה” (ג) “בצע” (לו) “שוא” (לז) “שקר” (סט. קסג) ודרכם “דרך שקר” (ל) “ארח שקר” (קד. קכח) ומחשבותיהם “סעפים” (קיג), אשר שנאו הנבדלים ויתעבו, כי על כן הלא פרשו מתחלתם מגויי הארץ, ומן הדבקים בם ומדרכיהם הרעות, למען יוכלו לשמור את תורתם בטהרתה, על כן כלאו רגליהם מכל ארח רע, למען ישמרו את דבר ה' (קא), ועל כן היו לאגודת חברים: “חברים לכל אשר ירא את ה'” (סג). וקרוב הוא, כי למיום החלו הפוחזים לזנות אחרי הנשים הנכריות, הוסיפו עוד הנבדלים להתכנס אל תוכם, כי כן אנו שומעים אותם חורצים על נשואים כאלה את משפטם, כי ככל אשר יקרבו אל הזמה כן ירחקו מן התורה (קנ). לעומת כל חטאות הדור, נשאו הנבדלים את נפשם, להכין את דרכיהם לשמור את חוקי ה' ותורותיו (ה) לטהר את ידיהם מכל עשק עולה וללכת בדרכי ה' (ג), ולשום אותו לכל חלקם בחיים (יז) ולהיות תמימים בתורתו (עט). וישימו בראשיהם חכמים, אשר נקראו: “מלמדים” (צט) “וזקנים” (ק), למען ישמעו מפיהם תושבע“פ, אשר החלה להתפרסם מעט מעט מימי חגי וזכריה ומלאכי, ובימי עזרא התפרסמה כלה, ויתנו את עיניהם ולבם להעמיק להתבונן בתורה ובמצוה (ק. קד) ויהי כל איש אשר לא למד את דברי התורה, מפי זקן וחכם, כשוגג בכל דרכיו, כי בלי הדעת אותה, לא יוכל האדם לשמור משמרתה. ויהי לפתגם בפיהם “טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי” (סז) לאמר בטרם אלמד הנני שוגה בכל דרכי ועתה אחרי אשר באה תורהבלבי, יודע אני לנצור את אמרת ה'. כי כן נקרא גם בפי מלאכי הנביא איש הרוח הלומד תורה “עונה” (ב, יב) – ועיין שבת נה: ורש”י ורד"ק – ומעשה הלמוד נקרא גם במזמור זה בלשון “עניה” (תהל' קיט, קעב) גם “השכל” (צט. נחמי' ח, יג) נקרא מעשה למוד התורה בימים ההם.

והתורה הזאת לא נתנה קטורה באף השרים והעשירים, אשר “טפש כחלב לבם” (תהלים קיט, ע) ויהי לפני בא נחמיה אחרי ימי הבזה והשבי והסגנים, נטו ברפיונם או בשרירות לבם אל הכותים ועמי הארצות, ויהיו רק הנבדלים לבדם, אשר עמדו באמונתם ולא שבו לדבקה עוד בטומאת גויי הארץ, הצפוים אל כל חמת איבת הגוים ובעלי בריתם, אשר רמה זרועם בעת הרע ההיא. ומי יודע אם גם בימי השבי והבזה לא כלתה חמת הגוים בהם ביותר, בדעתם, כי הם בעלי ברית עזרא, האיש אשר סגר מפניהם את כל בית ישראל מבא. אך מתוך המזמור תשמע צעקת הנרדפים רק מפני נוגשיהם בני עמם, הסגנים והשרים, אשר רדפום (פ"ו, קסא). ראשית תאניתם היא על החרפה אשר יחרפום אחיהם השאננים מהם על יתרון בטחונם בה‘, ככל אשר חרפו הגוים את עם ישראל בכללו (כב. לט. מב), ואת החרפה הזאת שבעו מיד רשעי עמם “הזרים” אשר “הליצום עד מאד” (נא), אך אל הלעג התפל הזה נלוה גם העושק (קלד) אשר עשקום הזדים (קכב) ויכרו הזדים שוחות להם (פה) ויתנו פח להם (קי) ויטפלו עליהם שקר (סח) ויעותו את דרכיהם בעלילות אשר שמו להם ((עח). ויהי גורל הצדיקים האלה “צר ומצוק” (קמב) ענות ועוני (נ. עא. צב. קז. קנג), וקרוב הדבר, כי הציקו להם בעריהם, עד כי היו נודדים ממקומם, ויתגוררו כגרים בארץ מולדתם (יט), ויתעו כשה אובד (קעו) ויצר להם מאד מאד (כה. כח. פג). אך בכל זאת, אף כי גדלה הסכנה, ונפשם היתה בכפם תמיד (קט), בכל זאת לא ערבו הזדים את לבם לשלוח יד בנפשות התמימים, כי כן אנחנו שומעים את דבריהם “לי קוו רשעים לאבדני” (צה) “כמעט כלוני בארץ” (פז), ולעומת זה לא חדלו הנרדפים גם הם להוכיח את דרך צורריהם הזדים על פניהם, על עזבם את תורתם ויריבו עמם ויקראו להם בוגדים (קנח). ומכל המכאובים אשר נשאו מיד צורריהם, דאבה עינם לראות את משא נפשם הולך ובטל, כי בעצם הזמן המוכשר בימי עזרא, אשר היה "עת לעשות לה’". ולשום שארית עולם לתורה, והנה באו השרים “ויפרו תורה” (קכו), הדאגה הזאת לא נתנה דמי להם (נג. קלו. קלט).

סוף דבר: לדעתנו יהיה מזמור קיט, מחברת פתגמים שנונים ונמרצים, אשר יצאו מפי עדת “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” הם אבות הפרושים, לרומם ולקדש את תורת ה' ולחבב אותה איש איש גם על נפשו, גם על חביריו, ולחזק את ידיהם בימי הרעה, בימי השבי והבזה, אחרי כן עד בא נחמיה, לבלתי התרפות ביום צרה, ולבלתי הִכָּנַע אל הסגנים והשרים, הזדים אשר שתו ידם עם גויי הארצות, ולאמץ את לבם כי הדבק בתורת אלהיו בכל לבו לעולם לא יבוש (ו. מו. פ), ולהתחזק לבלתי הפסק אף רגע מלמוד התורה מפחד אויב או תקיף (כד. מו) כי הזדים המה יבושו (עח) ואחרית רשעים להכרית (כא. קיח. קיט. קנה) – “גָעַרְתָּ” “סָלִיתָ” “הִשְׁבַּתָּ” עתיד הם בתבנית עבר כמו “הבאת” (איכה א, כא) ועיין שם רש“י וראב”ע -, ולהוכיח כי ה' רבים רחמיו (תהל' קיט, קנו).

כא. בימי נחמיה

על דבר מזמור ע“ד ומזמור פ‘. עיין מוצא דבר: "השבי והבזה לפני בא נחמי’” ועל דבר מזמור פ“ה מזמור קמ”ז עיין בפרק “ראשית ימי כנסת הגדולה” בגוף הספר ובהערותיו. אך פה יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי מזמור קמ“ז, הפותח בהללויה וחותם בהללויה, היה הלל מעקרו על גמר בנין החומה ואפשר לקרוא אותו: הלל של בנין ירושלם, הלל של ציון, כדבר שנאמר “שבחי ירושלם את ה' הללי אלהיך ציון” (תהלים קמז, יב) ועל פרטי מזמור עיין בגוף הספר. אולם זאת יש להתבונן בשום לב, כי רבותינו קראו למזמור זה “הלל” ואלה דבריהם על פסוק ב' שבמזמור זה: “בונה ירושלם ה': כשם שהקב”ה מלך בהלל וזמירות כך ירושלם אינה נבנית אלא בהלל ובזמירות וכן אתה מוצא בבנין האחרון וכו' שנאמר: ויסדו הבונים את היכל וגו' ויענו בהלל והודות וגו' לכך נאמר, כי טוב זמרה וגו‘, בונה ירושלם וגו’” (מדרש תהלים קמז).

הלל זה עקרו הוא הלל של גאולה דוגמת הלל המצרי, אך יש בו גם מעין שבח על ברכת השובע כי גם “ירידת גשמים כלולה בו” דוגמת הלל הגדול. ועיין היטב שני פסוקים אלה המכסה שמים “בעבים” (תהלים קמז, ח) “נותן לבהמה לחמה” (ט) ופסקת “חלב חטים ישביעך” (יד) “ישב רוחו יזלו מים” (יח).

המזמור הזה הוא לדעתנו האחרון לכל מזמורי תהלים. והאומרים לאחר קצת מזמורים, עד ימי החשמונאים, או אפילו עד ימי אלכסנדר מוקדון, לא הכירו היטב את חליפות הזמנים. בימי בא היונים על אדמת ישראל, קם לרוח ישראל איש ריב חדש, הלא הוא עם בני יון. ועל פיהו היה לישראל לחדש את כלי מלחמתו. כנגד השגיון השובב, והרגש הטמא והמקולקל של עמי הקדם, ערכו אנשי האלהים בישראל את ההגיון הנעלה הטהור והמטוהר הנאצל מן התורה, ואת הרגש הקדוש והמזוקק. אך למיום צאת לקראת ישראל במערכה גוי אשר למוד מיוחד ושטת חיים קבועה, היו כלי הנשק, אשר בידו, היה גם לישראל להכון לקראתו בלמוד מיוחד ובשטת חיים מֻכֶּוֶנת. מני אז החלה תורת ישראל להביע את רוחה בלמוד ובמעשה. ואת הדבר הזה העמיקו רבותינו להתבונן בטעמם הנאה, ובדעתם החריפה, כי ימי אלכסנדר חצו גם את דברי ימי הרוח לישראל לשני חצאים. ואלה דבריהם הנכונים: “מלך גבור הוא אלכסנדר מוקדון עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקדש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים שנאמר וכו'” (סדר עולם ל'). ומלבד שהם דברי רבותינו הנאמנים יבחן את אמתות דעתם זאת כל איש, אשר חננו ה' מאיר עינים להכיר את ההיסתוריא במלא גדלה ולהבדיל בה בין פרק לפרק, ובין תקופה לתקופה, והמתבונן כי מעשה אלכסנדר מוקדון שנה את פני תרבות העמים מן הקצה אל הקצה וכנגד השנוי הזה היה גם לרוח ישראל לשנות את תכסיסי מלחמתה.


הערה נוספת לענין מראי המקומות

לתוספת בירור, ולהציל את הקורא מן הערבוב, נהגנו בחלק זה ובחלקים הבאים אחריו, בכל מקום ששתי פרשיות מספר אחד, ופסוקיהן, נפרטות תכף אשה לרעותה, להפסיק בין האות המורה על הפסוק האחרון של הפרשה הראשונה, ובין האות המורה על עצם הפרשה השניה, בנקודה וטפחא לה מלמטה כזה; כגון (נחמי' ב‘, ד’, י‘; ט’, י“ג. כ”ב. ל“ה; י”א, כ') יהיה פירושו: ספר נחמי' פרשה שניה פסוק רביעי ופסוק עשירי, ופרשה תשיעית פסוק שלשה עשר ופסוק העשרים ושנים ופסוק השלשים וחמשה, ופרשה האחת עשרה פסוק העשרים. סוף דבר אחרי סמן של נקודה וטפחא מלמטה לה תבוא תמיד האות המורה על הפרשה לא על הפסוק או אות המורה על הפרק לא על המשנה (ולמען דעת הוראת הסמנים האחרים עיין ח"א צד 6).

  1. “המולך” (ירמי' כב, יא) הוא בינוני המשמש גם לכונה וחפן ולא רק לפעולה ממש דוקא כמאמר רבותינו כי מלת “השוהט” יאמר על אדם “שנה לימלך” אם ישהוט אם לא. ( בילה: ועיין בחוברתנו פרי הארץ ה"ב 3 4)  ↩

  2. צורת אותיות של כתב מיוחד לאומה (מגלה ט).  ↩

  3. נכתב בגמ‘ ירוש’ לפני הברייתא בגמ' בבלית לפני מאמר ר“א המודעי, אך בתוספתא מפורש הוא, כי לר”א המודעי הוא וגם את סדר פסקי המאמרים שבירושלמי כִּוַנְתִּי על פי סדרם שבתוספתא ושבבבלי.  ↩

  4. עקר המאמר זה הודפס במאמרנו “בקור הבקורת” “הבקר אור” – שיצא ע“י ר”א צוקערמאב בווארשא – בחוברת א‘ – ב’.  ↩

  5. שֵם אחשורוש נקרא גם לארתחשסתא, כי היה שֵם כולל למלכי פרס לאלה שלא נקראו דרויש או כורש (עיין עזר' ד, ו–ז שלפי הנראה שניהם שמות מלך אחד הם).  ↩

  6. קדמונינו הורונו, כי יש אשר קראו סופרי הקדש על פרי רוחם שֵם אחד הגדולים כדי לכבדם, ולהקים להם שֵם עיין דרש בר קפרא מצפורי על פסוק: “שֵם עולם אתן לו” (סנהד' צג.) ועיין תחלת דברינו למוצא דבר “בירורי מאורעות” ח“ב. ובכן נקרא שֵם מזמור זה שנתיסד על מות יאשיה, על שֵם איתן האזרחי הקדמוני שהיה בן הדור הראשון הנולד במצרים (עיין מ“ד, ראשית עבודת הסופרים בישראל ח”א) כשם שנקרא על שם אחיו מזמור פ”ח שלדעתנו נתיסד על מחלת עזיהו.  ↩

  7. על החלטתנו שהתחלפה הגירסה בבבלי לקרא על מאמר ר‘ יוחנן שֵם ר’ אחא בר יעקב, ועל דעת ראב“י שם: ועל באור מאמרי רבותינו על דבר טעם הקרא ההלל הזה ”גדול“. עיין מאמרנו ”מזמורים של הלולים" (המסדרונה תרמ"ז חוברת א. בירושלם).  ↩