זאב יעבץ
חלק שלישי: מראשית ימי מנשה עד אלכסנדר מוקדון G
זאב יעבץ
בתוך: תולדות ישראל (בי"ד כרכים)
m נחלת הכלל
v עיון
כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן

ע“פ מהדורת תשכ”ג, הוצאת “עם עולם בע”מ", תל אביב.

II. ימי הבית הראשון (תשלום תור שני)

II. ימי הבית הראשון (תשלום תור שני)

מאת

זאב יעבץ

ימי ממלכת יהודה לבדה: ימי דלדול ממלכת יהודה

מאת

זאב יעבץ

[ילדות מנשה, אָפיוֹ. השרים ובני המלך. חדוש הבמות. הריסות המזבח. עבודת המולך. חדוש מעשה בית אחאב. עבודת הבעל החמנים וצבא השמים. פסל האשרה בבית ה'. גלולים בכל הארץ. המשתחוים על הגגות, מרכבות השמש. הכמרים. המתקדשים והמטהרים בגגות. אשרה על יד מזבח ירבעם בן נבט. במות לעשתורת, לכמוש ולמלכום. מלכת השמים והכונים. המעוננים, האובות והידעונים. הקדֵשות. פרעות בעם. מעל הכהנים והלוים. אמונת הכהנים בני צדוק. אכזריות מנשה. שפיכות דמים. שרים סוררים ושופטי און. קנאת הנביאים והרֵגתם בידי מנשה. שרי צבא אשור בירושלים. שַמות בארץ. כותים חדשים נוספים על הראשונים. מנשה מובא באזיקים בבלה. תשובתו ותפלתו. נחום האלקושי. מנשה שב אל ארצו ומטיב דרכו. תקון המזבח. בנין חומה ועופל. נציבים בערי המבצר. ספר דברי חוזי. פרי חטאת מנשה. מותו וקבורתו. מלוכת אמון בנו וחטאתיו. הקשר אשר עליו, מותו וקבורתו. מלכות יאשיהו.]


3067–3123


והימים אשר חי חזקיהו אחרי הֵעָלוֹת סנחריב מעליו, חמש עשרה שנה. ויהי במותו ויספדו לו כל בית ישראל ויעשו לו כבוד גדול ויקברוהו במעלה קברי בני דָוִד. ולא לריק התאבלו כל יהודה ויושבי ירושלים על מלכם זה, כי ימי מלכותו היו כמעט אחרית ימי הטובה בתור ימי הבית הראשון, כי על כסאו עלה מנשה (3067–693) בנו, נער בן שתים עשרה שנה. והמלך הצעיר הזה, היה שונה מחזקיהו אביו מן הקצה אל הקצה, ודומה בכל דרכיו אל אחז אבי אביו, אשר לפניו לא קם עוד כמהו בכל מלכי יהודה. ויהי המעט, כי חִדש בעצת שריו וקרוביו בני המלך1 הנוטים אחרי דרכי הנכר את הבמות, אשר הסיר חזקיהו אביו, ויהרוס את מזבח העולה2 וישבת עבודת בית ה‘, ויעבר גם את בנו באש למולך ויחדש במֶרְיוֹ ובאִוַלְתו את כל הבלי הנכר, אשר נראו בימי החשך ביהודה ובאפרים, ואשר בערו אחריהם אבותיו חסידי מלכי בית דוד וישביתום, וישם את אחאב מלך אפרים למופת לו, ויקם מזבחות לבעל ולאשרה3, וישם חמנים מעל למזבחות הבעלים4. ויָרע עוד לעשות מכל אשר היה לפניו, כי שם את בית ה’ הנעלה והמרומם למרכז לתועבות הנכר בשֻמו שם מקום לפסל האשרה5. ותקטן עוד בעיניו עבודת הבעל והאשרה וישם גם את כל צבא השמים, אשר עבדו להם הכנעני והאמורי לאלהים, ויבן גם לַשקוצים ההם מזבחות בחצרות בית ה‘6. ויהפוך המלך הכסיל הזה את כל הארץ אשר שֵם ה’ נקרא עליה, לארץ פסילים. ותחת אשר העמיד ירבעם, את שני עגליו בשני גבֻלות ארצו “בדן ובבית אל” מִלא מנשה את כל ארץ יהודה מקציה ועד קציה "מגבע ועד באר שבע7 במות ומצבות בעלים ואשרים. ויבן במות על השערים בירושלים8, ויכונן מזבחות לצבא השמים על עלית גג בית אחז9, ועלו משַמרי הבלי השוא גם על כל גגות הבתים הגבוהים, והסיכו נסכים וקטרו והשתחוו לצבא השמים10 לשמש ולירח ולמזלות, אשר עבודתם היתה לאחדים ביד הדור ההוא, עם עבודת הבעל והאשרה11. ומלבד עלית גג אחז וגגות הבתים, אשר בנו שם מזבחות לבעל ולשמש ולכל צבא השמים, נתן מנשה סוסים ויעש מרכבות, אשר בהן יֵצאו לקדם את פני השמש בעלותה, וישם את בית ה' גם למוצא סוסי מרכבות השמש12. ויתן מנשה על עבודת צבא השמים חבר כהנים, אשר קראו להם כמרים13 וגם עבודת האשרה פרצה מאד בארץ, ויהי משפט הזונים אחריה לעבוד אותה בגגות14 ולהקים את מצבתה בטבור הגן בתָוֶך15, ואֵלִים16 רעננים נטועים סביבותיה. ויהי המעט מעובדי המפלצת הזאת, כי עבודתם בצל האלים היתה מלאה תועבת זמה ושפך דמי ילדים נקיים17 אשר יסמר את שערת השומע, ויתקדשו ויטהרו עוד המרעים האלה החנפים בדם ובנִאופים, בגשתם אל עבודתם המגאֶלת והאכזיה, וַיִשָמרו מכל מגע איש נקי, אשר לא בא בסודם פן יטמא אותם18. ולבלתי השכח מלב העם כל הבל וכל חטאת, חִדש מנשה גם את המזבח והבמה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויעש שם אשרה19. וישב ויבן על הר המשחה, הוא הר הזיתים את הבמות הנהרסות, אשר בנו נשי שלמה הנכריות לעשתֹּרת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכֹּם תועבת בני עמון, על כן קראו שלומי אמוני ישראל בימים ההם להר המשחה “הר המשחית”20.

ומלבד כל הגלולים, אשר זנו אחריהם לעין כל, עבדו בבתיהם את מלֶכת השמים אשר זנו אחריה המצרים והצידונים21 וירב העם לזנות אחרי התועבה הזאת בהאמינם, כי בידה להשביע לכל דורשיה לחם וכל טובה, ולכלות בחמת אפה בחרב וברעב, את כל אשר ימנעו ממנה את עבודתם את קטָרתם ואת נסכיהם22. וידרו נדרים לקטר ולהסך לה23. ותהי מלֶכת השמים נעבדת ביד כל אנשי הבית למקטן ועד גדול, האנשים והנשים והטף, אך כהונת הנשים גדלה על כהונת האנשים והטף ויהיו אלה רק מכשירי כהונה ועבודת הנסך והקטרת היתה רק בידי הנשים לבדן, על כן דבקו הנשים בעבודה הזאת מאד24 וגם במעשה “הַכַּוָנִים” אשר עשו לה, לאמר בדמות אשר ערכו לה במעשה אופים, היו הנשים עקר והגברים והטף רק טפלים להן ויהיו “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוָנים למלכת השמים”25.

והתרבות הרעה והחטאה הזאת, תרבות גלולי כנען, אשר השבית מנשה מפניה את תורת ה' אשר ביד משה, נתנה את פריה הרע והמר, כי שחֵר המלך הכסיל גם את הבלי הנַחַש, הכשפים, האובות והידעונים26 וילכו כל העם אחרי ההבל ויהבלו. ואחרי אשר מִלא מושל רשע את רוח החכמה והמוסר שכרון, ויפל עליה תרדמת מות, עורר את חושי הבשר, וַירתח אותם לתאוה ותשוקה, וירב את הַקָדֵש בארץ מאד מאד, וישם גם לזֻלות הזאת מקום במקדש העלוב והמחֻלל27. ותמלא הארץ זוללים וסובאים העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך28. ויתע מנשה את העם וישחיתו את דרכם גם משבעת עמי כנען, אשר היו למשל בתועבותיהם. וגם הכהנים והלוים סרו מאחרי ה' וירחקו מעליו, וילכו אחרי ההבל למען מצוא חן בעיני מלכם. ויהיו רק הכהנים בני צדוק לבדם נאמנים עם תורת אלהי אבותיהם וישמרו את משמרת קדשם וישימו נפשם בכפם, ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, בתעות הלוים וכל העם אחרי הגלולים ותחשב להם אמונתם לצדקה רבה מאד29.

ויוסף מנשה על חטאת אחז, כי הרבה לשפוך דם נקי, עד אשר מלא את ירושלים דמים, וימלא את הארץ, באשמתו ובאשמת שריו הסוררים, אשר לא ידעו בשת, חמס, עשק, רשע וגזל משפט30 “ואת בית המלך חמס ומרמה”31. ותשכל חרבו את נביאי האמת, אשר הוכיחו דרכו על פניו32.

אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית33

ובכל זאת לא חתו הנביאים מפניו, אף כי עריץ שופך דם היה. אולם בדברים, אף כי דברי אלהים הם, לא יוָסֵר איש כמנשה, על כן הקים לו ה' מוכיח קשה מאד, אשר מפניו נחת מלך יהודה זה, כי שמור שמרו מלכי אשור את עברתם למלכי ישראל, בזכרם את מפלת עמם לפני ירושלים, ואת המרד, אשר מרד חזקיהו בסנחריב ואת בריתו, אשר כרת עם מראדך בלאדן אויבו, להצמית את ממלכתו. ויהי בפרוע מנשה פרעות, ויכשל את כח עמו, ותהי לאסר חדון מלך אשור, המולך בעת ההיא, עת מצא לבצור את רוח מלך ישראל, וישלח את שרי צבאו ירושלימה ויעשו בה שמות34.

בְּקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ35.

ויעלו עִמּם עוד המון עמים ויושיבום בארץ, וַיָּקֶם אסר חדון בדבר הזה לישראל אורבים מתוך ביתו36. ויאסרו את מנשה בנחושתים ויוליכֻהו בבלה. אז הֻכה כעשב וייבש לבו37. ותלאותיו וֶעֱנותו אשר שבע בדרך38, עד אשר כמעט קרבה לשחת נפשו39 וחרפת שוביו ההוללים, אשר לא חשכוּ מפניו כל בוז40 פקחה את עיניו לראות, כי לא ברית עולם לאנוש רמה, עם הטובה והגדולה, ויחדל לתת לבו כלֵב אלהים ויִּכָּנע מאד מלפני אלהי אבותיו41. וישפוך שיחו לפני ה' בהתעטף עליו נפשו בצר לו:

אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי42.

מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.

יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׁב אִיבָשׁ.

וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב

וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר43

ותערוג נפשו על ציון נָוֵהוּ מאד44.

ובארץ ישראל קם אז נביא, ושמו נחום האלקושי45. ויחזק את לב העם בהזכירו להם את חסדי ה' ואת גבורותיו, ואת המגפה אשר נגף סנחריב מלך אשור ברעש ואש46 וינחמם, כי לא תקום להם עוד צרה מיד מלכי אשור47.

וישמע ה' לקול תחנוני מנשה48 ויט לו שלום, ולא כבדה עליו יד מלך אשור וישב מנשה לביתו ולמולדתו. ויהי בבואו ויסר את פסל התועבה מבית ה‘, ויבער מן העיר את כל השקוצים, אשר שם בה. וישב ויבן את מזבח העולה, אשר הרס במשובתו, ויתן אל לבו לשום את עבודת ה’ על פי תורת משה לחק כבראשונה. וישליכו רבים מן העם את אליליהם, אך את הבמות אשר שם חזקיהו את כל לבו, להשבית, לא עלה על לב מנשה להסיר, גם אחרי שובו אל דרכי אבותיו49. ולמיום החלו לשוב מחטאתו, שם את עיניו, לשקוד לטובה על עמו ועל ארצו, ויבן חומה חיצונה לעיר דוד, ואת העופל הגביה מאד, וישם שרי חיל בערי המבצר50 ויתחדשו עוד הפעם פני ירושלם, ויגדל כבודה כבימי מלכי הצדק.

כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ51.

ויעלו סופרי הקדש על ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם את חטאות מנשה לכל דבריהן, גם את דברי הנביאים, אשר הוכיחוהו, וגם את תשובתו מדרכו הרעה. ואחד מסופרי הקדש חוֹזַי שמו, כתב ספר על דבר מנשה, אשר קורא לו “דברי חוֹזָי”52. אך גם ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם ספרי דברי חוזי אָבָדוּ ומלבד הדברים הכתובים בספר המלכים ודברי הימים, אשר בספרי הנביאים והכתובים, השתמר עוד מזמור אשר ראשיתו תפלת מנשה וקינה על שביו ועל צרותיו וסופו רנה ותודה על שובו לממלכתו. המזמור הזה נתן על ידי משוררי בית ה', לזמרו שם לזכר עולם.

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ53.

אך בכל הרפואות, אשר שם מנשה את לבו, לחבוש את שבר עמו, לא העלה לו עוד ארוכה, כי המכות והתחלואים, אשר חִלָה בישראל בימי רשעו, הֵמַקוּ את ממלכת יהודה ויחליאוה לאין מרפא עוד54 ויאכלו את כח יהודה בכל פה ויזרקו בה שֵבה ותזקן ותחלש בלא עִתה. ומה נמרצו דברי הנביא, אשר ערך דמות לפרי חטאת מנשה כחמשים שנה אחרי מות המלך הזה:

בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ

וּבְגִלּוּלַיִךְ, אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת

וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ55.

וימת מנשה בשנת החמשים וחמש למלכו, ויקברו אותו בגן ביתו, אשר קראו לו גן עֻזא וימלוך (3121–639) אמין בנו תחתיו, איש בן שתים ועשרים שנה, ושם אשתו ידידה בת עדיה מבצקת. ויהי במלכו ויעש את כל הרע אשר עשה מנשה אביו, ויחדש את כל התועבות, אשר התעיב אביו, ואת הגלולים, אשר החל אביהו לבער מן המקדש ומן העיר, השיב למקומם56. וירע עוד לעשות וישם את כל לבו לבער אחרי תורת משה57 אך ימי המלך הזה לא ארכו לו, כי בשנה השנית למלכו, קשרו עליו עבדיו וימיתוהו (3122–638) בביתו ויקברו גם אותו אל אביו בגן עזא הקרוב מאד לבית ה'. וירע הדבר מאד בעיני הנביאים, על אשר טמא העם את מקדשם בדבר הזה58. וַיִקוֹם עם הארץ את נקמת מלכו מיד הורגיו וימליכו את יאשיהו בנו, ילד בן שמונה שנים תחתיו.

  1. “השרים ובני המלך”(צפני' א, ח) היו מושלים ברוח המלכים מימי מנשה. ובני המלך כנוי לכל זרע המלוכה הנקראים בל"א פרינצען.  ↩

  2. “מנשה… והרס את המזבח”(סנהד' קג:) ודבר זה מסתַיַע אח“כ מפסוק המספר את פרטי תשובתו ”ויבן את מזבח ה'…“ (דה"ב לג, טז) ויוסיפוס מביע את דבר זה לאמר: ”אחרי אשר רִפא את הריסות המזבח…" (קדמו'.2.3 X).  ↩

  3. מ"ב כא, ג.  ↩

  4. דה"ב לד, ד.  ↩

  5. מ“ב כא, ז. הוא פסל הסמל (דה"ב לג, ז) ועשיַת המרכז לע”ז מגונה זו, את המקדש, הוציאה את סופרי הקדש מידי סגנונם הצלול, ותעבֵר עליהם רוח קנאה (שם ומ"ב שם).  ↩

  6. מ“ב כא, ה; כג, יב. דה”ב לג, ה.  ↩

  7. מ"ב כג, ח.  ↩

  8. שם.  ↩

  9. י“ב. ואפשר, כי עליה זו היתה מקום ”מעלות אחז“ (מ"ב כ, יא) העשויות להורות את השעות. ואולי היה גם בימי אחז שם מקום לע”ז שבטלה חזקיהו ומנשה חזר וחדשה.  ↩

  10. ירמי‘ יט, יג; לב, כט. צפני’ א, ה. ועוד נשאר בסתר מע"ז זו בימי צדקי' (יחז' ח, ט"ז).  ↩

  11. “לבעל ולכל צבא השמים”(מ"ב כג, ד) “לבעל ולשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמים” (ה) ובאמת היתה עבודת צבא השמים, שקראו לה הקדמונים “צאבה” (עיין מו"ג במקומות שונים) תולדה ראויה לעבודת הבעל שהוא נחשב בעיני עובדיו לאליל השמש.  ↩

  12. מ"ב כג, יא.  ↩

  13. ה. צפני' א, ד. ואע“פ, כי נמצא בדברי נביאינו שם כמרים גם לכהני סתם ע”ז (הושע י, ה) בכ"ז ישמש עקר שם זה לכהני צבא השמים.  ↩

  14. ישעי' א כט; סה, ג.  ↩

  15. סו, יז.  ↩

  16. א, כט.  ↩

  17. נז, ה.  ↩

  18. “אל תגש בי כי קדשתיך”(סה, ה) ואולי נקראה העבודה הנתעבה הזאת “קדֵש” על נהגם מין קדושה בטומאה זו.  ↩

  19. מ"ב כג, טו. ויש לזכור, כי מלכי יהודה פרשו את ידם על ארצות אפרים, אשר נשַמו מיושביהן.  ↩

  20. י"ג. ולפי הפשט אין שם ספק, כי אסא ויהושפט בערו ויהרסו את הבמות האלה ומנשה חזר ובנה אותן במקומן.  ↩

  21. המצרים קראו לה Nait והצידונים קראו לה Tanet.ועיין פירוש האשכנזי יוליוס פירסט ירמי' ז, יח.  ↩

  22. ירמי' מד, יז–יח.  ↩

  23. כ"ה.  ↩

  24. שם ושם.  ↩

  25. ז, יח.“כונים”(שם) הנכונה היא כפירש“י ”דפוס כוכב“, לאמר דמות ע”ז זו. ומלת “להעציבה” (מד, יט) שפירושה “דפוסים” (רש"י) “לעשות דמותה. והפעול ממנו ידיך עצבוני”. (ייטליש) “אבבילדונגען” (תרגום ייטליש). ועיין דברי יוליוס פירסט בתרגומו ובפירושו האשכנזי.  ↩

  26. מ“ב, כא, ו. דה”ב לג, ו.  ↩

  27. מ“ב כג, ז. ומכשירי ע”ז זו היו “צלמי התועבה” (יחז' ז, ב) המפורשים בכל גועל עבודתם (טז, יז).  ↩

  28. ישעי' סה, י“א… ”מני" היתה הירח ועבודתה שכרון.  ↩

  29. יחז' מ, מז; מג, יט; מד, י, יג. טו; מח. יא.  ↩

  30. הדמות הקודרת שערך צפני‘ לשופטי דורו ולשריו (צפני' ג, ג–ד) ויקרא עליהם “ולא יודע עול בשת” (ה', ועיין רש"י) “השחיתו כל עלילותם” (ז) וכל תלונותיו על “המכשלות את הרשעים” (א, ג) חוזרות על שופטי ימי מנשה, שהיו דנים את העם בימיו ובימי אמון בנו, עד ימי תשובת יאשי’ שבימיו נבא צפני'. ורוב מזמורי תהלים הצועקים חמס על השופטים הרשעים נאמרו על זמן מנשה, אשר לא היה כמוהו לרוע.  ↩

  31. צפני' א, ט.  ↩

  32. קדמו'.1.3 X  ↩

  33. ירמי' ב, ל.  ↩

  34. דה“ב לג, י”א. קדמו'.2 3 X  ↩

  35. נחום ב, ג.  ↩

  36. עזרא ד, ב.  ↩

  37. תהלים קב, ה.רבותינו ילמדונו, כי “כלפי מנשה אמרו: ”תפלה לעני“ (מדרש תהלים קב) ”פנה אל תפלת הערער זה מנשה וכו'" (שם).  ↩

  38. תהל' ק"ב, כד.  ↩

  39. “ועצמותי כמוקד נחרו…”(ד) “ימי כצל נטוי…” (יב). “קצר ימי” (כד) “אל תעלני בחצי ימי…” (כה).  ↩

  40. ט.  ↩

  41. דה"ב לג, יב.  ↩

  42. תהלים שם ג.  ↩

  43. יא–יג.  ↩

  44. יד – טו.  ↩

  45. “נחום… נתנבאו בימי מנשה”(ס"ע, כ) “על זרעו של סנחריב נבא בימי מנשה” (רש"י נחום א, ב) ופרשה ראשונה נאמרה עוד לפני חרבן נינוה, כי כל דברי‘ נאמרו בל’ עתיד.  ↩

  46. נחום א–י.  ↩

  47. לדעתנו תמשך פסקת “כלה הוא עושה” לשלמעלה והיא תשלום השאלה לאמר “מה תחשבון אל ה'”? כלה הוא עושה בישראל? – לא! לא תקום פעמים צרה!: התלאות שמצאו את יהודה בימי סנחריב לא תמצאנה אותם מיד מלכי אשור שאחריו. כי כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים“: ”שלמין בעיצה וסגיאין באתמניותא“. (תרגום יונתן) ”וכן נגוזו ועבר“: וגם אם תראה, כי שרי הצבא, אשר למלך אשור, הם ומלך יהודה שבוי חרבם כבר ”גזו את הדקל ועברו את פרת“ (רש"י) ובכ”ז “וענתִך” רק פעם אחת “לא אענך עוד” (נחום א, יב) לא אוסיף עוד לענותך פעם שנית בידי אומה זו.  ↩

  48. תהלים קב, יח.דה"ב לג, יג.  ↩

  49. לפי דברי קדמונינו לא היתה תשובת מנשה תשובה שלמה… "מנשה… ויעשה תשובה אפילו במרמה (אגדת בראשית ט).  ↩

  50. דה"ב לג, יד.  ↩

  51. תהלים קב, יז.יוסיפוס מספר, כי הֵשמו שרי צבא מלך אשור את הארץ (קדמו' שם) וקרוב הוא, כי כל דברי ימי הממלכה היו עזובים בבא שרי אשור ומצב לא היה בערים, ע"כ ברפא מנשה את שבר עמו, שם לבו אל החיל ואל ערי המבצר ואל העיר, לחזק את חומתה, אחרי אשר הכו בא שרי אשור פרצים.  ↩

  52. דה"ב לג, יט.  ↩

  53. תהלים קב, יט.  ↩

  54. מ"ב כג, כו; כד, ג–ד; ירמי' טו, ד.  ↩

  55. יחז' כב, ד.  ↩

  56. גראֶץ הכחיש כדרכו את תשובת מנשה (גד"י 284 II) ודבר זה מתקיים, מלבד עקר מקורו (דה"ב לג, יב–יג) גם ממקראות אחרות. צפני‘ הזכיר בראשית ימי יאשי’ שכל תועבות אמון, היו עוד קימות, רק “את שאר הבעל” (צפני' א, ד) ובכן מי בטל את רובו ואת עקרו עד כי לא נותר ממנו, כי אם “שאר”. אמון לא מִעט את ע“ז הנוהגת, כי אם שמר אותה בעצם תמה (מ"ב כא, כ–כא) ועוד הוסיף עליה (דה"ב לג, כג) ובכן אין זאת, כי מנשה החל לבער אחרי הבעל בימי תשובתו ולא כלה, ואמון בימיו המעטים לא הספיק עוד לגדל אותו כאשר עם לבבו. ויען כי אמון לא היה רק יורש לבד לעבודה זרה שהנהיג, כי אם החוזר ומנהיג אותה, אחרי שהתחילה להבטל, שִתפו אותו סופרי הקדש עם אביו בכל מנהגי ע”ז שהנהיגו ולא קראו אותם על שֵם מלך יהודה יחיד, כ“א על שם ”מלכי יהודה“ (מ"ב כג, ה. יא–יב) שמעוטם שנים הלא הם מנשה ואמון, ועל מלך קודם להם, כגון אחז אי אפשר שיכוֵן הכתוב, כי ע”ז שבימיו בער חזקיהו.  ↩

  57. “כי הוא אמון, הרבה אשמה: בער תורה מישראל”. (ס"ע כד) ובגמרא “אמון שרף את התורה” (סנהד' קד:) ולדעתנו מאמר הגמרא נדרש לעצמו. אך “בעור” זה איננו שרפה דוקא, כי אם אבוד והשכחה. ואולי זהו פירוש “ויעזוב את ה‘ וגו’ ולא הלך בדרך ה'”. (מ"ב כא, כב) שאי אפשר להאמר, כי הוא תוספת על הראשונות, כי עזיבת הטוב והחדלה לעשות אותו אינו אלא ראשית הרעו, ותחלתו הוא, ולא סופו.  ↩

  58. יחז‘ מג, ז–ט. והנביאים מצאו צד דמיון לחטאה הזאת, חטאת חברותא כלפי שמיא עם חטאת “בתי הקדשים” אשר שמו מנשה ואמון בעזותם בבית ה’ (מ"ב כג, ז) וכנגדם אמר הנביא "עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני (יחז' מג, ט).  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: אחרית ימי הטובה לממלכת יהודה

מאת

זאב יעבץ

[ילדות יאשיהו. שאר הבעל. השרים ובני המלך. חנף ואהבת הנכר. תחלת דרוש המלך את ה'. תחלת טהרת הבית. צפניה ירמיהו הנביאים. חֻלדה הנביאה. שפן בן אצליהו ובית אביו. רעיו השרים הנאמנים. חלקיהו הכהן הגדול. בדק הבית. ספר התורה הכתוב בידי משה מובא ביד שפן ונקרא בפיו באזני המלך. חרדת המלך. דברי חֻלדה אליו. ברית עם העם ללכת בתורת משה. עקירת עבודה זרה מכל הארץ. ערך מעשה שפן. תקון הכהונה והלויה. פסח יאשיהו. מדת טובו ואהבתו את המשפט. מפלת אשור לפני בבל. נבו פלאסר. רום קרן מצרים. בטול כת אוהבי אשור. תגבורת כת אוהבי מצרים. שלום בארץ כל ימי יאשיהו. יאשיהו מתגרה בפרעה נכו במלחמת כרכמיש הראשונה. יאשיהו מת במלחמה במגדו. אבל כבד. מלכות יואחז.]


3123–3152


עם הילד הזה, אשר עלה על כסא דוד (3122–638) היתה רוח אחרת. ויהי נבדל בכל ארחותיו, ממנשה ואמון אבותיו. וידמה בכל דרכיו לחזקיהו אבי אבי אביו. ואף כי ארכו עוד הימים, עד אשר הבשיל השורק הרךְ הזה את פריו, בכל זאת ראו אנשי הלב, אשר בקרב השרים, כי ברכה בו, וישמרו אותו מכל משמר, לבלתי נטות לבו אחרי ההבל ואחרי הֶעָוֶל1. וימצא חן בעיניו חלקיהו הכהן הגדול והשר שפן בן אצליה בן משולם הסופר אבי משפחת שרים טהורי לב. ויטו את לב המלך הרך אחרי הטוב והישר, ויהיו תמידי דעות עמם השר עכבור בן מִיכָיָה גם עשָיָה2 עבד המלך, אשר העבדות הזאת הֵחֵלָה להיות לשררה בימים ההם3. ותחזק מעט מעט יד השרים הצדיקים על השרים, אשר דבקו נפשם בחטאות אמון, ויחל המלך לדרוש באלהי דוד אביו (3129–631) בשנת השמונה למלכו. בשנת השתים עשרה החל מעט מעט לטהר את הארץ (3133–627) משקוציה4. כי עוד היתה בראשית ימי יאשיה, שארית לבעל ולצבא השמים בירושלם, ויד הכמרים המשתחוים על הגגות לא מטה עוד, וכהני הבמות, אשר הקריבו לה' לא הטיבו דרכם מדרכי הכמרים5. וגם בבית המלך עוד רמה יד השרים העוזבים דרכי עמים הרוצצים ועושקים את אחיהם ומתנשאים עליהם ומתהדרים במלבוש הנכרי, אשר הם לובשים, ובחטאות הנכר אשר הם הולכים בהן. ובעודם שָׂמִים את העני מרמס לכף רגליהם ועושים כל תועבה, החליקו בעיני המלך וישבעו בשמו ובשם ה' אשר ידעו, כי אחרי עבודתו נוטה לב אדוניהם. ויקראו לאנשי תהפוכות האלה “דולגים על המפתן” לאמר האנשים, אשר יהפכו מן הקצה אל הקצה, את דרכם, בעמדם מבית למפתן היכל המלך, מן הדרך, אשר הם הולכים בה, בהיותם מחוצה לו6. ויגל צפניה הנביא את שולי השרים השופטים והכהנים על פניהם. ובשנת שלשה עשרה ליאשיהו המלך, קם ירמיהו בן חלקיהו הכהן מענתות לנביא. הוא ירמיהו, אשר שמו ומעשיו התלכדו בדברי ימי עמו ויהיו עמם לדברים אחדים. ואשה נביאה היתה בימים ההם ושמה חֻלדה אשת שַלום ותהי מטפת את לקחי באזני הנשים7. דברי שלשת הנביאים האלה לא שבו ריקם, אך יותר מהם עשה פרי מעשה, שפן בן אצליהו הסופר וחלקיהו הכהן הגדול הראש לבית צדוק, אשר דבקו בעבודת ה‘. כי בחכמתם השביתו את עבודת אלהים אחרים מישראל, ואף כי שבו אחרי כן מתי מספר לעבדה במסתרים, לא הוסיפה עוד להֵעָבד ביד רמה לעין כל. וזה דבר שפן וחלקיהו הכהן: יאשיהו המלך התבונן בשנת שמונה עשרה למלכו, והנה רב הבדק בבית ה’, כי נעזב הבית הקדוש בימי מנשה ואמון, ככל אשר נעזב בימי עתליהו המרשעת8, וגם השחת השחיתו שני מלכי יהודה אלה את הלשכות בבית ה' בשנותם אותם מעין תפקידם הראשון, למען כַוֵן אותם על פי עבודת האלילים, אשר העמידו שם. ויפרצו פרצות בְסִפון הבתים ההם9. וישלח המלך את שפן הסופר ואת מעשיהו שר העיר10, ואת יואח בן יואחז המזכיר, אל חלקיהו הכהן, להתיך את כל הכסף המובא אל בית ה' ביד העם, לתתו על ידי עושי המלאכה המופקדים, לקנות עצים ואבני מחצב לחזק בית ה‘. וילכו אל הכהן הגדול ויעש, כאשר צוה יאשיהו. וככלותו לדבר עם שרי המלך, נתן ביד שפן את ספר התורה הכתוב בעצם יד משה איש האלהים11, כי הטמן הטמינו הכהנים את הספר היקר הזה, תחת הנדבָך מפני אמון אשר בער אחרי כל קדש בישראל. ויקח שפן את ספר התורה, ויביאהו לפני המלך ויצוהו יאשיהו לקרא לפניו. ויהיו דברי האלות הכתובות במשנה התורה, הדברים הראשונים, אשר נגלו לעיני שפן ואשר נקראו באזני יאשיהו12. וישמע המלך ויחרד חרדה גדולה ויקרע את בגדיו ויקרא "גדולה חמת ה’, אשר היא נצתה בנו, על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר לעשות ככל הכתוב עלינו". – ויקרא לחלקיהו הכהן הגדול וישלח אותו ואת שפן ואת אחיקם בנו ואת עכבור ואת עשָיָה אל חֻלדה הנביאה אשת שלום, לדרוש את ה‘. ותשב הנביאה את המלך ביד מלאכיו דבר, כי כלה ונחרצה מאת ה’ הרעה להביאה על יהודה, אך עיני יאשיהו לא תראינה את הרעה, יען כי נכנע מפני ה‘. אז (3239–621) שם יאשיהו את לבו לשוב אל ה’ “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ככל תורת משה”13. ויקם המלך ויאסוף את כל העם למקטן ועד גדול אל בית ה‘, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר התורה ויכרות שם ברית, להקים את כל הדברים הכתובים על הספר הזה, ויתן את לבו לכלות את הדבר אשר החל זה שש שנים בשנת השתים עשרה למלכו. ויחזק את דברו על הכהנים, להוציא מחצרות בית ה’, את שארית הכלים העשוים לבעל ולאשרה, אשר לא בערו עד כה, ולשרוף אותם בנחל קדרון. וַיַּשְׁבֵּת כל זכר לעבודת אלהי הנכר מבית ה' ומירושלים ומכל ארץ יהודה. ויצא מארץ יהודה ויעבור בארץ שמעון מנגב ובערי מנשה ואפרים, אשר פרש ידו עליהן, ובערי שמרון ויבא עד נפתלי, אשר שבו שם נדחי ישראל, להאחז למיום החלה ממלכת אשור להתמוטט, ויתוץ גם שם את המזבחות ואת האשרים ואת החמנים ויוצא את עצמות הכמרים מקרבותיהם, וישרפו אותן על הבמות, אשר הקטירו עליהם, למען תתם לבוז בעיני העם, ואת הכמרים אשר מרו את פיו, המית. ויתוץ את הבמה הראשונה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויבא על הבמה הזאת, אשר היתה ראשית חטאת לבני ישראל, הדבר, אשר נבא איש האלהים, אשר בא מיהודה ביום עלות ירבעם ראשונה עליה להקטיר. ותשבות היום ההוא עבודת אלהי הנכר מהיות שלטת בישראל. והאנשים, אשר זנו עוד אחריה כחמשים שנה, העלימו למן היום ההוא את מעשיהם מעין רואי14. ויהיו כל הימים, אשר היתה העבודה הזרה הנכריה למוקש בישראל, אחרי ימי שמואל הנביא ושאול ודוד ושלמה המלכים, אשר בערו אחריה, כשלש מאות וששים שנה, למיום עלות ירבעם על מזבח בית אל להקטיר לפני העגל, תועבת מצרים, עד אשר נתץ יאשיהו את הבמה ההיא15.

וישקוד יאשיהו כל ימיו, לשום את תורת משה לכל משפטיה ולכל חקותיה למשמרת לכל איש ואיש בבני ישראל, לבלתי היותה רק תורת הכלל כֻלו בארצו, כי אם תורת כל פרט ופרט בביתו ובסתר אהלו16. וישם את לבו, לבער אחרי האובות והידעונים והתרפים17 ולהשמיד כל זכר למשמרת הבלי שוא בארץ.

ויהיו גדולים מאד מעשי יאשיהו, אשר עשה להשמיד את הבלי הנכר מישראל. כי ככל אשר נואל מנשה אבי אביו לפרוץ ברשעתו בבית יהודה פרצות, אשר מֵאנו להרפא עוד, כן השכיל יאשיהו בצדקתו, להכות שאיה את עבודת הנכר, אשר היתה כרקב לבית יהודה, ולפח ולמוקש לכל ישראל. מנשה הסיר מעמו ומארצו את המשען ויאשיהו הרים את המכשול מעמו ומארצו. ואם אמנם זנה זנו עוד רבים אחרי אלהים אחרים, איש בסתר אהלו, אך לא היתה עוד תקומה לעבודת הנכר בשער בת רבים. ויֵחשב השר הצדיק, שפן הסופר, ראש מסבי התשובה הגדולה והַקַיֶמת הזאת, לאחד מראשי מחזיקי התורה אנשי השם, אשר קמו לישראל מדור דור18, ויכבד מאד, יום הקרא התורה בפיו באזני יאשיהו, עד כי היו נביאים, אשר מנו את מספר השנים ליום הגדול ההוא19.

וככלות יאשיהו לבער אחרי הגלולים בכל ארצו, הכין את עבודת בית ה', וישב את הכהנים ואת הלוים למשמרותיהם, וירם לעם הוא ושריו, צאן ובקר לרוב. ויעש המלך והעם בשנת השמונה עשרה ליאשיהו את הפסח, ויעל הקרבן הזה בתפארתו, גם על פסח חזקיהו. ויתחזק ויתחכם יאשיהו, להשיב את לב העם אל אלהי אבותיהם, בכל אשר מצאה ידו.

ויאהב יאשיהו ללכת בכל דרכי דוד אביו, ויעש משפט וצדקה בתוך עמו וידן עני ואביון ויהי מלך החסד הזה גם איש גומל נפשו, כי התענג על ה', בדעתו כי עושה הוא את הטוב בעיניו20.

וככל אשר היתה הרוחה לרוח ישראל בימי יאשיהו, בהשב המלך את העם אל תורת אבותם, כן עמד להם רֶוַח מן החוץ, בהסר ה' את השטן אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל זה כמאה ושלשים שנה, הלא הוא ממלכת אשור. כי גם אחרי שוב מנשה למלכותו, לא חדלה עוד שבט אשור לנוח על גורל ישראל, ויהיו מלאכי הגוי המר הזה, אשר היו עוברים בארץ אבותינו, לפח יקוש על כל דרכיהם21, ולא יכלו לעבוד גם את ה' ולעלות להר קדשו ולשלם את נדריהם22, כאשר עם לבבם. אך אחרי מות אסר חדון, התפרצו מדי וארם נהרים וארץ בבל, מפני מלכי אשור, ותהיינה לאשור בהן מלחמות, אשר אכלו את שארית כחו. בכל זאת התחזקו עוד מלכי אשור, עד אשר כרת כְּיַכְסַר23 מלך מדי ברית עם נבו=פלאסר הכשדי. ויעלו שניהם בחיל כבד מאד על נינוה וילחמו עליה ויהדפו בני אשור את חיל האויב פעמים ושלש, בכל זאת התחזק האויב ולא הניח את מקומו, וילכוד מעט מעט את כל מבצרי אשור24. ויהי באחרונה וישטוף נהר חדקל ויעברו מימיו את פיו, ולא יכלו שערי הנהרות25 לעמוד לפני השטף העובר26, אשר פתח בחמת כחו את העיר לפני אויב27. וירא המלך, כי כלתה אליו הרעה, ויצת אש בהיכלו וישרוף עליו ועל נשיו ועל אוצרותיו ועל שריו, אשר רפו ידיהם ממורךְ28 ושכרון29 את ביתו באש30. ופני נינוה היתה כברכת מים31. וַיִּסָחֵף גם היכל המלך בשטף32 וכל אשר נסו מפני האש והמים, נפלו בחרב הכשדים33 אשר עשו עֹשר רב בבזת נינוה הגדולה מאד34. ויֹאבַד מלך אשור35 ונינוה היתה לתל שממה עד היום הזה, עד כי לא יכירו עוד כמעט מקומה כיום36. ויכתוב הנביא נחום האלקושי, את פרשת דברי רשעת אשור ואת אחרית הממלכה הרשעה הזאת על ספר, אשר קרא לה “משא נינוה”37. ותהי בבל לממלכה הראשה ואשור סר למשמעתה, וימלוך על בבל, נבו-פלאסר אשר יקראו לו נבוכדראצר הראשון.

ולא ארכו הימים, אחרי אשר חֻבל עול אשור הממלכה הגדולה מעל צוארי ישראל, ותהי יד ה' גם בפלשתים הקטנה, השכנה הרעה ליהודה, ויעל עליה פרעה ויך את עזה ואת פלשת כֻלה38 להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר. כי המלך הזה נטה מדרכי מלכי מצרים הגאים, ויכרות ברית עם היונים ועם יתר עמי הנכר, ויאמר להסב אליו את סחר הארצות, על כן צרה עינו בצור ובצידון ובכל בני בריתן, גם בעמון ובמואב נגעה יד ה' לרעה39.

ובני יהודה נשאו את נפשם אל היום, אשר יירשו את ארצות פלשת עמון ומואב ואדום, אשר היו לצנינים בצדיהם40, וכת השמים באשור מבטחם, אשר לא עזבה עוד את דרכה בראשית ימי יאשיהו41 חדלה בהכרת ממלכת אשור מעל פני הארץ. לעֻמת זה נשאו ראש המחזיקים במעוז מצרים לרע מאד בעיני הנביאים וגם בעיני המלך42. ויתַכֵּן ירמיהו את רוח אוהבי עמי הנכר ודרכיהם לאמר:

לוֹא! כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵך43.

וידאב לב הנביא על שים רבים משרי המלך את תקותם במשענת הקנה הרצוץ, במצרים, ויעד בבת עמו לאמר:

מַה-תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת-דַּרְכֶּךְ

גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִי כּאֲשֶׁר בֹּשְתְּ מֵאַשּׁוּר:

גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ44

ובכל אשר היה הסלף הזה בדברי הממלכה למורת רוח לדבקים בעמם ובמולדתם, כן היתה בעיניהם גם התשובה אשר שבו בימי יאשיהו כל העם מקצה אל תורת משה כמחזה שוא, כי לא רבים היו בתוכם, אשר שבו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם45 ועל העשירים נטילי הכסף, אשר בקרב האנשים, אשר סרו מאחרי הבעל, היתה נסוכה רוח עצלה מהולה בדעת קדים ובמשלי אפר. ויעלימו עין מן הרעות הנשקפות לעמם ולארצם, ויבטחו בעשרם ויהיו “קופאים על שמריהם” ויאמרו בלבבם “לא ייטיב ה' ולא יָרֵעַ”46 וַיִלָוֶה הקפאון הזה ליתר פלטת הבלי השוא, אשר השתמרה עוד במסתרים, ויהי לרוח משחית לשארית מוסר העם ולכח לבו וירופפהו. ולא יכול עוד ישראל לקום ולהתעודד מן המכות, אשר חִלה מנשה גם בארצו גם בעמו, כי גברו ויעצמו הסיגים אשר העלה המלך הנמהר הזה, ואשר העמיק לאכול ולשחת בעם מנפש עד בשר, עד כי קצרה יד המלך החסיד יאשיהו להגות ולהָתֵם אותם.

לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ47

על כן יעץ ה' להשיב את עמו אל כור הברזל, למען יצא כזהב לטהר. אך לממלכה מבית היה שלום בימי יאשיהו למיום אבוד ממלכת אשור. ומי יודע אם לא ארכו לו ימי השלום עוד ימים רבים, לולא התגרה יאשיהו ברעה להביא את צוארו במלחמה, אשר דבר לא היה לו עמה. וזה דבר המלחמה: פרעה נכו בן פשמתיך מלך מצרים, עלה להלחם על נבו פלאסר בכרכמיש על נהר פרת, למען שים מעצור למלכי בבל48 לבלתי פרצם מצרימה, ככל אשר הגיחו שמה מלכי אשור. ויסע פרעה נכו דרך השרון חוף הים, ויצא יאשיהו להתיצב לשטן, לבלתי תת לו עבור בגבולו. וישלח פרעה נכו מלאכים לדבר אליו דברי שלום, כי איננו אומר לנגוע בנחלתו לרעה, בלתי אם לעבור בארצו. וידבר ביד מלאכיו על לבו, לשבת מריב. ולא שמע יאשיהו אליו, ויבא להלחם בחיל מצרים הרב והעצום ממנו בבקעת מגדו, ויורו הקלעים אשר למלך מצרים ליאשיהו וימצאהו חץ וימת (3152–608). וינגף ישראל וארץ יהודה היתה למס. וירכיבו עבדי יאשיהו את אדוניהם מת במרכבתו ויביאוהו ירושלמה ויקברוהו בקרבות אבותיו. ויגדל מאד האבל ביהודה ובירושלם על המלך הצדיק הזה, האחרון לכל בחירי מלכי יהודה בימי הבית הראשון. ויקוננו השרים והשרות בשירי נהי, וירמיהו הנביא עשה לו מספד מר. ותהיינה הקינות האלה ימים רבים לחק בישראל49 לשאת אותן מדי שנה בשנה. אך לא השתמרו מכל דברי הנהי עד היום הזה, בלתי אם מזמור אחד, אשר במליצה רוממה מאד, הקביל מחזה מול מחזה, את תפארת ממלכת ישראל בימי דוד, וברית ה' הכרותה עם ביתו, אל התלאות אשר מצאו את הבית העתיק והאדיר הזה, בימי יאשיהו:

וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם-מְשִׁיחֶךָ:

הִשְׁבַּתָּ מִטֳּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה:

הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה

סֶלָה:50

והעם לקח את יואחז51 בן יאשיהו וימליכוהו תחת אביו ויעש יואחז את הרע ויעשוק וירוץ את העם בחדשי המספר אשר מלך52.

  1. יוסיפוס מספר על יאשיהו, כי שומע היה מעודו לקול יועצים מתונים הזקנים (קדמ' 1.4 .X) ובאמת נכון הוא, כי עד תשובתו הגמורה בשנת י"ח למלכו היו רק שריו לו לרוח עצה ולמשמר מפני חטאות מנשה ואמון.  ↩

  2. שליחות כלם אל חלדה הנביאה, כעין הוכחה היא על זאת.  ↩

  3. עיין ירמי' לח, ז. ח. י. יא. יב. ושם מתורגם: “עבדא דמלכא” והסמיכות במקף שבינתים מורה לדעתנו על שררה קבועה בשם טָבוע. ובאמת רואים שם אנחנו, כי עבד סריס זה, היה כְשׂר לפני המלך ושררה כזאת גוברת תמיד בימי חולשת המלכות כמו שררת Majordomus בימי המֵרייגים בצרפת וכמו Camarilla בדורותינו באספמיא.  ↩

  4. דהי“ב לד, ג. ופסוק ד' אינו ענין לזמן זה, כ”א לשנת י"ח ליאשיהו.  ↩

  5. “והכרתי.. את שם הכמרים עם הכהנים”(צפני' א, ד.)  ↩

  6. על קלקול הדור בתחלת ימי יאשי‘ עיין צפני’ א, ד–י; ג, א–ד.  ↩

  7. פסקתא רבתי כו'.  ↩

  8. “הרי רי”ח שנה משבדקו יואש ועד שבדקו יאשיהו, ולמה נבדק מהרה בימי יואש? כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית ה'“. (ס“ע כ”ד) ומאמר זה חסר הוא בסופו ותשלומו צריך להיות כך. ”ולמה נבדק בימי יאשיהו? מפני שמנשה ואמון עשו מעשה עתליה". – פירוש נבדקו נתחזקו בדקיו.  ↩

  9. "ולקרות את הבתים, אשר השחיתו מלכי יהודה (דהי"ב לד, יא).  ↩

  10. אולי הוא “יהושע שר העיר” (מ"ב כג, ח) כי מלבד מ"ם של מעשיהו, דומים שני שמות אלה בכל אותיותיהם.  ↩

  11. עיין אברבנאל מ"ב ט–י.  ↩

  12. יומא נ“ב: ירוש‘ שקל’ י, א. ומקרא מלא מסיע את דברי רבותינו ”את כל האלות הכתובות על הספר, אשר קראו לפני מלך יהודה". (דהי"ב לד, כד).  ↩

  13. “בשנת י”ח.. ואותה שנה עשה יאשיהו תשובה“ (ס"ע, כד). ומכאן שהיו מעשיו בשנת ח' ובשנת י”ב למלכו, רק תחלה למעשיו הטובים ועל כן נאמרה בשניהם תחלה “החל לדרוש.. החל לטהר..” (דהי"ב לד, ג).  ↩

  14. עיין נבואת יחזק‘ ח’, אשר נאמרה על מעשה דור צדקיהו.  ↩

  15. עיין מוצא דבר “תשובת דור יאשיהו”.  ↩

  16. ויעמד את כל הנמצא בירושלם… ויעשו… כברית אלהים.. (דהי"ב לד, לב) “ויעבד את כל הנמצא… לעבוד את ה'..” (לג) “ושעבד ית כל דאשתכח בישראל למפלח ית ה'..” (תרגום שם). עוד מִנה יאשיהו שופטים ומבקרים, אשר הפקיד עליהם, לשקוד על טהרת מדות העם ולשמר בקרבם את משמרת הצדק (קדמ'.1.4 X).  ↩

  17. מ“ב כג, כד. יש להתבונן, כי המלך שאול אשר גם הוא ”הסיר את האובות ואת הידעונים מהארץ" (ש"א כח, ג) לא שם לבו לבער את התרפים (יט, יג).  ↩

  18. “אלו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו ורע”ק בשעתו וכו'". (ספרי, דבר' מ"ח).  ↩

  19. תרגום יונתן יחזק' א, א.  ↩

  20. ירמי' כב, טו–טז.  ↩

  21. דבר זה עולה מדברי נחום האלקושי בבשרו את יהודה “לא יוסיף עוד לעבר בך בליעל” (נחום ב, א) “לא ישמע עוד קול מלאכֵכֵה” (י"ד) לאמר מלאך אשור, כי אל אשור דבר הנביא בהלך נפשו.  ↩

  22. “חגי יהודה חגיך, שלמי נדריך”(א').  ↩

  23. בלשון העמים Kyaxares ושֵם המלך הכשדי Nabopolassar.  ↩

  24. נחום ג, יב.  ↩

  25. ב‘ ח’.  ↩

  26. א, ח.  ↩

  27. ג, יג.  ↩

  28. “עמך נשים”(שם)  ↩

  29. “סבואים אכלו כקש יבש”א, י.  ↩

  30. שם “בעשן” (ב, יד) אֵש (ג, יג, טו) ועיין דברי סופרי הגוים.  ↩

  31. ב, ט.  ↩

  32. “וההיכל נמוג”(ז).  ↩

  33. “וכפיריך תאכל חרב”(יד).  ↩

  34. י'.  ↩

  35. בשם המלך הזה נחלקו סופרי העמים, יש אומרים כי סרדנפל Sardanopel שמו ויש אומרים, כי שרך שמו Saracus, וחוקרי קדמניות העלו, כי שם המלכה אשת המלך האחרון היתה “הֻצב” ואותה הקריב המלך בצר לו לעולה, למען כפר את פני אלהיו הזועמים עליו. ואת זאת יספר הנביא “והֻצב גֻלתה העלתה” (נחום ב, ח) לאמר כי “העלתה” לזבח בראש “הגֻלה” שהוא בנוי למגדל היכל מלך.  ↩

  36. ובדבר זה התקים דבר הנביא: “כלה יעשה מקומה” א, ח.  ↩

  37. א'.  ↩

  38. ירמי‘ מז, א. צפני’ ב, ד–ז. ופרעה זה היה פשמתיך, ועל שיטתו בממלכתו ומלחמתו בפלשתים, עיין שלוסר 71 I.  ↩

  39. "מואב כסדום… עמון כעמורה… ומכרה מלח (ט'). מזה יש ללמוד, כי כעין מהפכה ורעש היו בימים ההם בארצות ההן הקרובות לים המלח. שטבע אדמת געש להן – וואולקאניש.  ↩

  40. “והיה חבל לשארית בית יהודה”(ז') "שארית עמי יבזום ויתר גויי ינחלום (ט').  ↩

  41. עיין ירמי' ב, יח.  ↩

  42. דבר זה יעלה לנו ממלחמתו עם פרעה נכו אשר בה נגף.  ↩

  43. ירמי' ב, כה.  ↩

  44. לו–לז.  ↩

  45. ג, י.  ↩

  46. צפני' א, יב.  ↩

  47. ירמי' ו, כט.  ↩

  48. “על מלך אשור”(מ"ב כג, כט) לאו דוקא, כי אם מלך בבל שמלך גם על אשור, כי כן הוא מוכרע מסדרי הדורות ובמקום אחר יקראו סופרי הקדש גם למלך פרס “מלך אשור” (עזר' ו, כב) שם כרכמיש בלשונות העמים Circessium.  ↩

  49. דהי"ב לה, כד–כה.  ↩

  50. תהלים פט, לט. מה. מו.  ↩

  51. עיין מוצא דבר: בני יאשיה לשמותם ולשנותיהם.  ↩

  52. יחזק' יט, ג. ועיין רש“י רד”ק ואברבנאל.  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: מלכי יהודה האחרונים

מאת

זאב יעבץ

נצחון פרעה נכו בכרכמיש. שעבוד ממלכת יהודה בידו. איבת שכני יהודה הרעים. פרעה נכה מגלה את יואחז מצרימה וממליך את יויקים. עונש כסף כבד. יואחז מת בארץ גלותו. יויקים נוגש את עמו. אכזריות יויקים ובצעו. קשר על ברית יאשיהו ללכת בדרכי ישראל. שנאת יויקים את הנביאים. כהני און ונביאי שקר. חכמה מזויפת וכחש בה‘, אומץ ירמיהו. מזמת הכהנים להמיתו. אחיקם בן שפן מציל אותו. הנביא שמעי’ מקרית יערים ואחריותו. פשחור בן אמר ומעלליו. חנופת נביאי השקר. מלחמת פרעה נכו השנית בכרכמיש ומפלתו. נצחון בבל. קדמות עם בבל. התלכדם עם הכשדים. אופית אומה זו וטיבה. נבוכדנאצר מלך בבל משעבד את ממלכת יהודה. בזה במקדש. ילדי שרים ומעט מזקני השרים מובאים בבלה. תוכחות ירמיהו נקראות לפני העם. יויקים שורף את מגלת ירמיהו. יויקים מורד בממלכת בבל. חיל בבל בארץ ישראל. הארץ מרמס לגדודי אויביה. ירושלם מפלט לבני ערי הפרזות. בצרת, חורב ותחלואים. מות יויקים ומלוכת יויכין. נבוכדנאצר בא על ירושלם. יויכין ואמו ושריו וגבוריו מגלים בבלה. שבי ובזה ביהודה. יויכין בכלא בבבל. הרס ומשסה בערי הארץ. הנגב' גשם. נבוכדנאצר ממליך את צדקיהו. ריב ירמיהו ונביאי השקר. חנני' בן עזור. הכהונה בפחזותה והנבואה במעוטה.

3152–3166

ופרעה נכו הצליח מאד במלחמתו וילכוד את הארץ מנחל מצרים גבול קצה נגב יהודה עד פרת, ויהודה היתה למרמס לרגלי חיל מצרים, ולשחוק לשכניה העמים הקטנים השמחים לאידה.

שַׁסֻהוּ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ ; הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו:

הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו ; הִשְׂמַחְתָּ כָּל-אוֹיְבָיו:1

ומלך מצרים שש בנקמתו, להודיע את ידו לישראל ולהוכיח להם, כי הוא המושל בארצם. ויהי בשבתו ברבלה בארץ חמת בדרך משובו מן המלחמה, ויאסור את יואחז מלך יהודה אחרי מלכו שלשה חדשים. ויקח את אליקים הבן השני2 ליאשיהו וימליכהו (3152–608) ויקרא לו שֵם אחר, למען דעת כל העם כי מידו לו הממלכה, ויסב את שמו יהויקים לאמר: יָקֵם ה' אלהיך את הברית אשר כָּרַתָּ לי לעבדני ויהי בך לעד. – ויתן פרעה נכה עֹנש על ארץ יהודה, מאה ככר כסף וככר אחד זהב. ואת יואחז האמלל הוליך אתו שבי מצרימה וימת שם ביגונו. ויהויקים נגש את עם הארץ, למלא לו את הכסף ואת הזהב, אשר נטל עליהם מלך מצרים, אשר בטחו בו רבים מקרב השרים ויצר מאד לישראל ויבא דבר ירמיהו:

גַּם-בְּנֵי-נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד:3

וגם מבית לא היה נחת, כי הרבה יהויקים לעשות את הרעה בעיני אלהים ואדם. וישפוך גם הוא דם נקי ככל אשר שפך מנשה, ועיניו ולבו לא יהו בלתי אם אל הבצע ואל העושק4. וַיֵּזַל מאד לבלתי שלם גם לשכירי יום, אשר שכר לבנות לו בית ארזים5. וַיִמָצֵא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלם, אשר אמרו לחדש את עבודת הגלולים בקרב עמם ולהפר ביד רמה, את הברית אשר כרת יאשיהו לאבד כל זכר6 לאלהים אחרים בישראל. ואף כי לא עשו הקושרים עוד תושיה רבה וגם המלך לא נדח אחרי עצבי הגוים, לשום אותם לו ולעמו לאלהים, היה יהויקים כדוב אורב לנביאים, ויד הכהנים ונביאי השקר, אשר רבו בימים ההם היתה עמו. ותאצל מאת פני יהויקים רוח שקר וכחש ומעל על פני כל העם, ויהי אנשים בדור ההוא אשר התהללו בחכמתם7 על תורת ה' אשר אתם וימשכו בשבט סופרים8 ותוכם אָוֶן ומרמה. ויהי המעט, כי זנו אחרי עיניהם וישחיתו את דרכם9 ומלאו את בתיהם עושק וחמס10 ויכחשו גם בה‘11 ויסר מעליהם בדבר הזה המעוז האחרון הנותן נשמה לעם, והשומר אותו מרקבון וכליון. וישובב העם משובה נצחת12. ויהי ירמיהו האיש האחד, אשר עמד כעמוד ברזל וכחומת נחשת ולמגן, למוסר ולצדק ולטהרת רוח עמו, ולא חת ולא זע מאיש. ויהי בשנה הראשונה למלוך יויקים ויעמוד ירמיהו בחצר בית ה’ וינבא באזני העם הבאים להשתחות שמה, כי כגורל שילה יהיה גורל הבית הזה, אם לא ישובו מחטאותיהם. ויתפשוהו הכהנים ונביאי השקר וכל העם ויאמרו להמיתו. וישמעו השרים וַיִּוָעֲדוּ אל בית ה‘, ויגישו הכהנים אליהם את משפטם וגם ירמיהו דבר באזניהם דברים נכוחים. ויצדיקו אותו השרים לאמר: "אין לאיש הזה משפט מות, כי בשם ה’ אלהינו דבר אלינו". ואנשים מזקני הארץ קמו למליצים לנביא, בהזכירם את דרכי מלכי הצדק, אשר קמו בישראל והליכותיהם הנעימות עם הנביאים, אשר נבאו להם קשות ויטו את לב העם אחרי ירמיה. וראש מליצי הנביא הזה, אשר הפך את לב העם לטובה, היה השר אחיקם בן שפן, איש יקר רוח וטהר לב13.

בימים ההם היה עוד נביא, אשר התנבא כדברי ירמיהו ושמו אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, אך לנביא האמלל הזה, לא קמו גואלים, כאשר קמו לירמיהו, ויהי כשמוע אוריהו, כי כלה מאת המלך להמיתו, ויקם ויברח מצרימה. אך חמת יהויקים לא שככה, וישלח את השר אלנתן בן עכבור14 ואנשים עמו, ויביאו את אוריהו הנביא ממצרים, ויך יהויקים העריץ את קדוש ה' וימיתהו15. ונביאי השקר אשר דברו סרה בשם ה‘, הרימו ראש בימים ההם ויהיו רעים לישראל מנביאי הבעל, אשר קמו בשמרון16, כי שמה את ידם עם הכהנים17, אשר השחיתו את דרכם בדור ההוא, להטות את לב העם אליהם. ותהי עמם גם יד פשחור בן אמר הכהן משרי הכהנים ומנכבדיהם, וינבא גם הוא בשקר18. ויתהפכו הנביאים הנבלים ההם בתחבולותיהם, להניא את לב העם משמוע בקול נביאי האמת, ולהסב אותם אל חזון תעתועיהם ויתנו ללעג בעיניהם, את נבואות הצדק, אשר קראו להן הנביאים הראשונים "משא דבר ה’". ויתלוצצו בלשון תהפוכות ויאמרו, כי אמנם משא ומעמסה הן19 ויספרו חלומותיהם אשר בדו מלבם באזני אוהביהם20. וילמדו גם הם את לשונם לדבר צחות, למען משול ברוח הקהל. ויהי כי נבצרה מאיש מהם לברוא לו ניב שפתים, ויגנבו דברים איש מאת רעהו וינאמו נאום21. ויחזקו את יד אנשי הזרוע לבלתי שובם מדרכם הרעה22; וימצאו בדבר הזה חן בעיניהם. ויורו את העם ללכת איש בשרירות לבו, באמרם, כי בגלל זה לא תבוא על איש רעה23. ולמען קנות את לב הנפתים והנרפים, נבאו להם כל היום כי שלום יהיה לעם24, ויתעיבו מאד לטהר בעיני שומעיהם את חטאת הזמה מטומאתה ולשומה בדבר, אשר אין עָוֶל בו25 וידיחו בדבר הזה את השובבים הזונים אחרי עיניהם, ללכת אחריהם. ותצא מאת נביאי השקר בירושלם חנופה26 לכל עם הארץ.

וישב יהויקים לבטח בשלש השנים הראשונות למלכו, כי חזה בצל מלך מצרים, אשר ידו רמה בעת ההיא. אך עד מהרה מטה יד הממלכה הזאת, אשר דמתה לאיש זקן, אשר כרבותו לאמץ כחו, כן ירפה וכן יחלש. כי תחת נבו פלאסר מלך בבל הראשון, אשר בו נלחם פרעה נכו ויצלח, גם עתה נבוכדראצר בנו, אשר יקראו לו גם נבוכדנאצר, איש “מרגיז ארץ מרעיש ממלכות” ותהי ראשית גבורתו להשיב מכה רבה אל חיק מצרים, אשר אמרה לשום מעצור לרוח נבו פלאסר אביו בהלחמו עליו על יד פרת. ויקרא נבוכדראצר מלחמה על פרעה נכו, ויצא לקראתו ויחן גם הוא על כרכמיש. ופרעה נכו אשר התהלל בגבורתו, בזה בלבו את המלך הצעיר, אשר לא יצא לו עוד שֵם ואשר אביו לא עמד בפניו, ויעט אליו ברוב חילו בסוס וברכב. וכוש ופוט עמו, תופשי מגן ורומח ולודים דורכי קשת27 ויאמר לכלות אויבו כרגע.

מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה ; וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם

וַיֹאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה-אֶרֶץ ; אֹבִידָה עִיר וְיֹשְבֵי בָהּ28

אך שם, על יד נהר פרת כשלו ונפלו, כי הדוף הדף מפניו נבוכדראצר את חיל פרעה עד מעבר לנחל מצרים ויקח מידו את כל אשר היתה לו מן הנחל ההוא עד נהר פרת29.

והעם הזה עם בבל הבא מארץ צפון, אשר שִנְעָר30 היתה אדמת מכורתו, גוי איתן ועתיק ימים31 היה, אשר יצא לו שֵם בממלכות בימים קדמונים מאד32. וירבו הימים וַתִּשַׁח בבל לפני אשור ותסר למשמעתו. וימשול אשור גם בחבל אחד מארץ ארם נהרים, אשר שם שוטטו מעולם בני כשׂד33 הארמי. ויהפכו מלכי אשור את הצִיָה הזאת לארץ מושב34, ויהיו הכשדים לעם יושב על אדמתו. ובהתפרץ מדי וארם נהרים ובבל מפני אשור ונבו פלאסר הכשדי מולך אז בבבל, היו בבל וכשדים לעם אחד ולממלכה אחת. ותקרא המלכות על שם בבל35 ואנשי החיל היו הכשדים36. ויהיו הכשדים גם חכמי בבל וכהניו חוברי חבר ובעלי הכשפים חוברי השמים החוזים בכוכבים המודיעים לחדשים את אשר יבא על הארץ37. ויקסמו קסמים ויקלקלו בחצים וישאלו בתרפים ויראו בכבֵד38, לדעת אם יצלחו במלחמה כי עצביהם היו אלהי מלחמה בעיניהם39. ולמן העת אשר נתכו שני העמים למוצק אחד, נהפך עם בני בבל, אשר עיניו היו מעולם אל חרשת המעשה40 ואל תענֻגות בשר, לגוי אכזרי מאד, אשר לא ידע רחם41 גוי אשר “הרחיב כשאול נפשו והוא כמות לא ישבע”42; לעם בוצע בצע, אשר “כלו לחמס יבא לאסוף כחל שבי ולרשת משכנות לא לו”43. ויהי למחתה לכל משפחות האדמה, כי ידו היתה נטויה “תמיד להרג גוים” ולשום את ארצותם למרמס לו44 “ולהעלות בחכה, לגרור בחרמו ולאסף במכמרתו” את כל האדם45. ויהי כי חזקה יד עם בבל, עד כי “במלכים התקלס ורוזנים היו משחק לו וישחק לכל מבצר”46 ויהי באכזריותו ובכחו “לפטיש כל הארץ”47 “מכה עמים בעברה רודה באף גוים”48 על כן רפו ידי ישראל מאד וימס לבו, כאשר קרב לבא על אדמתו, חיל הגוי המר והנמהר הזה, המון גדודי צבא, מחזיקי קשת וכידון ופרשים רוכבי סוסים, אשר קלו מנמרים חדו מזאבי ערב49 ואף כי ראתה בת יהודה לא את ולא שתים זרים באים בגבולה, נחשב מראה האויב הצר הזה בעיניה, כדבר אשר לא יאמינו בו, כי יסֻפָּר50.

כי למען קַיֵם את כל חבל הארץ ההוא בידו, עלה נבוכדראצר על יהויקים הנאמן לפרעה נכו, אשר למשמעתו סר, ויאסרהו (3155–605) בנחשתים להוליכו בבלה51. וַיִכָּנע יהויקים מפניו ויבא את צוארו בעול מלך בבל, ויהי לו עבד נושא מנחה. וירף נבוכדראצר את ידו ממנו ולא הוליכו עמו. ויקח מחמדת כלי בית ה'52 וימלא את אשפנז רב סריסיו ויבחר ילדי חן מזרע המלוכה ומבני השרים ואנשים מזקני53 העם ויעלם עמו בבלה, לגדלם שם להיות סריסים בהיכל מלך בבל54. ויבא ביום הוא חזון ישעיהו, אשר נבא לחזקיהו זה כמאה שנה לאמר: "מבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד, יֻקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל55, וגם לאדום לבני עמון ולמואב הודיע נבוכדראצר את ידו הקשה, ככל אשר הודיע למצרים וליהודה ויכנע גם אותן56.

אך בכל הרעה הבאה על יהויקים, לא שת לב גם הוא גם עַמו. ותכבד יד יהויקים על ירמיהו על הוכיחו את בית המלך ואת העם ויעצרהו בבית הכלא57. ויצו ירמיהו את ברוך בן נריה תלמידו בדבר ה‘, לכתוב את כל הדברים אשר נבא לישראל ואת כל התוכחות אשר הוכיח אותם, זה שלש ועשרים שנה, למען תמצא יד איש אחר לקרוא אותם לפני העם גם בהיות הוא עצור בבית האסורים. ויעש כן ברוך בן נריה ויכתוב את חזון ירמיהו ויהיה ברוך עולה פעם בפעם אל בית ה’, וקורא את הספר באזני העם. ויהי בשנה החמישית ליהויקים בחדש כסלו ביום צום, ויוָעד עם רב מכל ארץ יהודה ירושלימה אל בית ה‘. וימצא בן נריה את לבבו, ויקרא לפני הקהל הגדול את דברי הספר, אשר היה משפטו עד העת ההיא לקרוא רק באזני מתי מספר בבית ה’. והשר גמריהו בן שפן אבי השרים ישרי הלב, נתן לו מקום בלשכתו אשר במקדש, לשבת ולהשמיע משם את דבריו. וישמע מיכיהו בן גמריהו ויבא אל סוד השרים ויתיעצו לסבב את פני הדבר כי יקראו הדברים באזני המלך, אולי יבין לאחריתו. ויהי כי ידעו את לב יהויקים הקשה, ותהי ראשית עצתם לצַות את ברוך, כי יתחבא הוא וירמיהו, פן תצלח בהם חמת המלך, ואחרי כן הכשירו את הדבר. וישלח המלך את יהודי בן נתניהו סריסו וַיָבֵא את המגלה ויקראה יהודה לפניו, ויהי כי לא טובו בעיני המלך דברי הספר ויקרעהו קָרוע והשלך על האש הבוערת על הָאָח אשר לפניו. ויאטם את אזנו לקול השרים אשר הפגיעו בו, לבלתי שרוף את המגלה הזאת, ויצו לתפוש את ירמיהו ואת ברוך ולעשות בהם שפטים, אך שניהם נעלמו מעיני עבדי יהויקים. ועל המלך הזה חזה ירמיהו חזות קשה ויכתוב עוד הפעם את תוכחותיו על ספר ויוסף עוד עליהם דברים רבים.

וחמת המלך יהויקים עלתה על ירמיהו ועל ספרו על הנבאו, כי תרום יד מלך בבל58 על ישראל, אם לא ימהרו לשוב אל ה', כי נָטֹה נטה יהויקים אחרי מצרים גם אחר הביאו את צוארו בעבודת נבוכדראצר. ויחשוב מחשבות כל היום לפרוק מעליו את עֻלו. ויהי מקץ שלש שנים ליום הכנעו מפני הכשדים, ויבצע את אשר זמם, וימרוד במלך בבל וימנע את מנחתו ממנו. ולא אחר נבוכדראצר לפקוד עליו את עון בגדו בו, וישלח בו את חילו, הלא הם גדודי הכשדים וגדודי ארם59 האויבת לישראל מעולם, אשר נסבה לבבל ביום נפול אשור. וגם גדודי מואב וגדודי עמון שכני יהודה הרעים פרצו בארץ וינטשו בשדות ויארבו על הדרכים60 וישימו אותה לחרדה.

רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת-חֶלְקָתִי

נָתְנוּ אֶת-חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה61

עַל-כָּל-שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים כִּי חֶרֶב לַיָי

אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ

אֵין שָׁלוֹם לְכָל-בָּשָׂר62

ויאספו העם אל עריהם מפחד אויב ויחישו להם מפלט בירושלם גם בית הרכבים63, המה ויאזניהו בן ירמיהו בן חבצניה הראש לבית אבותם. והרכבים הלא המה בני יהונדב בן רכב, אשר השביע אותם אביהם בימי המלך יֵהוא, לבלתי שתות יין ולבלתי בנות בתים, כי אם לשכון באהלים ולהיות רעי צאן ובקר. ויצורו חיל הכשדים על ירושלם, ויהיה המעט לישראל, כי כתרוהו אויביו מסביב ותהיינה השנים ההן שנות בצורת64 ושדפון65 חורב66 וצמאון67 דֶבֶר בבהמה68 ומְמותי תחלואים באדם69 ויבערו תועי לבב וַיִוָאלו לחשוב להם לעון, את עזבם עבודת מלכת השמים. ויעשו בנפשם שקר, כי ידה בכל הרעות האלה הבאות עליהם70.

וימת יהויקים בשנת האחת עשרה למלכו, אחרי מלאת שמונה חדשים למצור אשר שמו הכשדים על העיר71 וימלוך (3163–597) יהויכין בנו תחתיו, אשר נקרא גם יכניה, בן שמנה עשרה שנה. ויהי מקץ שלשה חדשים ועשרה ימים למלכו, ויבא גם נבוכדראצר לכלכל את דבר המצור והמלחמה וַיַבְלֵג יויכין על מגורתו אשר יגור מפני מלך בבל72 ויצא לקראתו לכפר את פניו הוא ואמו המלכה נחשתא בת אלנתן, ושריו וסריסיו ועבדיו. ולא האזין אליו מלך בבל ולא האמין לו, וַיִוָעַץ להוריד מכסא ישראל את בית יהויקים, אשר המליך מלך מצרים אויב בבל ומבקש רעתה, ולהסב את המלוכה אל איש אחר מבית דוד. ויקח את יויכין ואת אמו ואת כל אנשיו, אשר ברגליו ואת נשי ביתו ואת ילדיו73 וישם עליהם משמר. ולמען היות יהודה למן היום ההוא ממלכה שפלה לבלתי התנשא עוד עליו, לקח “את אילי הארץ”74 עשרת אלפי איש ממרום העם, ובתוכם שרי יהודה אלפַיִם, ושבעת אלפים אנשי חיל גבורים עושי מלחמה, והחרש והמסגר75 אלף איש עושה מלאכה, אשר לא נמצאו כמוהם בארץ בבל76. ויבז את אוצרות בית ה' ובית המלך, ויקצץ את כלי הזהב אשר עשה שלמה בהיכל הקדש, ויולך את השבי ואת הבזה בבלה. ויתן נבוכדראצר את המלך יויכין האמלל אל בית הכלא ויהי אסור שם שבע ושלשים שנה. ויהי כי המה לב העם למלך הצעיר, אשר הלך בגולה ויקראו את שמו לזכר עולם את שער בית ה', אשר משם יצא, אחרי התפללו, אל מחנה בבל, שער יכניה77. ותהי ארץ בבל למיום גלות שמה מלך יהודה ושריו אילי הארץ למושב אצילי בני ישראל כאלף וחמש מאות שנה78. ולמען מנוע את העם מדרך מצרים אויבתו היושבת בנגב, סגר את ערי נגב יהודה הקרובות לה ולא נתן בהם יושב79. ויהי כי נשַמה כל אדמת הנגב ותרב חית השדה, ותהי לארץ למשכלת עד גלות הארץ80 ותהי השארית אשר נשארה ביהודה ובירושלים כתאנים, אשר לא תאכלנה מרוע81 כי לא השאיר נבודראצר ביהודה רק את דלת עם הארץ. וידי צבאות בבל אשר עברו בארץ חלו מאד בערים רבים להרוס ולנתוץ. ותרבינה ביהודה הערים החרבות והנשמות והנהרסות82 עד אשר קראו לאנשי הערים ההן “יושבי החרבות”83 ותהי הארץ לחרבה לחרפה וגדופה ומשמה84 באשמת יהויקים אשר התגרה ברעה.

ויַמלך נבוכדראצר על יהודה את מתניה85 הבן השלישי ליאשיהו86 בן אחת ועשרים שנה, איש רך לב ורפה ידים87, ויכרות עמו ברית וישביעהו בה' להיות נאמן לו ויסב את שמו צדקיה (3163–697) לאמר: ה' צדקך יהי בך לעד על השבועה אשר נשבעת לי88. ואף כי מטה יד ישראל מאד בעת ההיא, לא התיאש עוד ירמיהו הנביא מן הטובה ותהי עצתו אמונה לצדקיהו מלך יהודה ואל עמו לאמר, “הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ואת עמו וחיו”89. כי צָפֹה צָפָה הנביא הזה ברוח קדשו, אשר אָצל עליו ה‘, כי לא לאֹרך ימים יכון כסא בבל90. על כן אין טוב לעמים, כי אם להכנע מפני הגוי הקשה הזה, עד בוא עת ארצו גם הוא. וינח לישראל מעט בימים הראשונים, אשר נשא צדקיהו את עול בבל, ותרם קרנו. ויהיו מלאכי הגוים הקטנים אשר מסביב באים בבית מלך ישראל, וגם מלאכי צידון בתוכם91, להסית אותו לשית ידו עמם לפשוע במלך בבל. ויבא ירמיהו אל מלאכי מלכי הנכר וישם בפיהם דברים לדבר באזני אדוניהם, לנטות את שכמם גם הם, לעבוד את נבוכדראצר ולא יכרתו ברית איש עם ראהו ועם מלך יהודה, להתפרץ מפני הממלכה הגדולה והחזקה לרע להם, ולא ישעו אל דברי עונניהם וקוסמיהם, אשר קמו גם בקרבם, לעוררם לפרוק עול מלך בבל92. ולמען המרץ את דברו, עשה לו ירמיהו במצות ה’, מוסרות ומוטות וישלח אל מלכי הגוים ביד מלאכיהם לאות להם, כי צוה אלהים לשום את צוארם בעול נבוכדראצר, למען ישקטו גוי גוי במקומו ולא יגלו מארצם. ומי יודע אם לא עשו דברי הנביא פֶּרִי, לולא יצאו לו לשטן, חבר פוחזים וריקים בעלי לשון, אשר שמו את נפשם לנביאים93. וחנניה בן עזור מגבעון בראשם. ויעשו שקר בנפש הקהל, כי בעוד שנתים ימים, ישבר עול מלך בבל וכל גולי יהודה94 וכל כלי בית ה' ישובו ירושלמה. ויריבו נביאי השקר בירמיהו, אך הוא לא חת מפניהם ולא הפל דבר מדבריו ארצה. וימת חנניה בן עזור נביא השקר בשנה הראשונה למלוך צדקיה. אך דברי השקר, אשר הפיץ הוא וחבר מרעיו, הצמיחו לענה ורוש. וימלאו נביאי השקר את כל הארץ, חזון שוא, ומקסם חלק, ויהי ירמיהו בעת ההיא כמעט הנביא האחד95 על אדמת ישראל, אשר נבא בשם ה' על כן האמינו העם, כי מבלעדיו לא יקום עוד נביא והנבואה תתום כלה. ויהי למשל בפיהם: “יארכו הימים ואבד כל חזון”96 והכהונה שבה גם היא עשר מעלות אחורנית, ויכהנו גם ערלי בשר בבית ה'97.

  1. תהלים פט, מב–מג.  ↩

  2. דהי"א ג, טו.  ↩

  3. ירמי' ב, טז.  ↩

  4. כב יז.ועיין הדמות אשר ערך לו יחזקאל (יחזק יט, ו–ז).  ↩

  5. ירמי' כב, יג.  ↩

  6. עיין היטב את דברי במוצא דבר “תשובת דור יאשיהו”.  ↩

  7. ירמי' ט, כב.  ↩

  8. ח, ח.  ↩

  9. ה, ז–ח; ט, א. כג, י.  ↩

  10. ה', כז.  ↩

  11. יב.“לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם”(איכ‘ רב’ א, א).  ↩

  12. ה, ח.  ↩

  13. ירמי‘ כו, א–יט. כד. בראשונה כתוב, כי יד “כל העם” היתה עם צוררי ירמי’ (ח) ואח“כ כתוב, כי יד ”כל העם“ היתה עם השרים המצדיקים אותו (ט"ז) כיצד יתקימו שני כתובים המכחישים זא”ז? – בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי אחיקם, אשר עמד למעוז לנביא הנרדף, הוא הפך את לב העם (כד) ויהיה פירוש “לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו” לאמר, לבלתי הניח את העם בכעסם הגורם למיתתו.  ↩

  14. עכבור זה הוא “עכבור בן מיכיה” הנזכר בין שרי יאשיהו (מ"ב כב, יב) שנקרא בס' דהי“ב ”עבדון בן מיכה" (דהי"ב לד, כ).  ↩

  15. ירמי' כו, כ–כג.  ↩

  16. כג, יג–יד.  ↩

  17. יא; ה, לא.  ↩

  18. כ, ו.לפי השמועה היה פשחור עשיר גדול ועליו עלתה מסורת עתיקה לאמר: "ארבע מאות עבדים, ואמרי לה ארבעת אלפים עבדים היו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו בכהונה וכו' (קדושין ע:)  ↩

  19. ירמי' כג, לג–לט.  ↩

  20. כה. כז. לב.  ↩

  21. ל–לא.  ↩

  22. יד.  ↩

  23. יז.  ↩

  24. ו, יד; ח. יא.  ↩

  25. “ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף”.. (כג, יד) ועיין כט, כג.  ↩

  26. כג, טו.במלה זו כִון ירמי' ביחוד על עון זמה ועיין ג, א. ב. ט.  ↩

  27. מו, ט.  ↩

  28. ח.  ↩

  29. מ"ב כד, ז.  ↩

  30. ברא' י, י; יא, ב–ט.  ↩

  31. ירמי' ה, טו.  ↩

  32. ברא' י, י.  ↩

  33. כב, כב.  ↩

  34. ftn343  ↩

  35. בין 287 פעמים שנזכר שם “בבל” במקרא נסמך 135 פעמים לשם מלך ומלכות. ולשֵם כשדים הנזכר במקרא 84 פעמים לא נסמך רק ארבע פעמים.  ↩

  36. מרבית שם כשדים יזכר בדברי המלחמות ותשע פעמים נסמך אל שם כשדים מלת “חיל” ומלת “גדודי”.  ↩

  37. ישעי' מ“ז, ט. י”ב. וכן אנחנו מוצאים שֵם הכשדים נקרא עם החרטומים האשפים וגזריא. (דני' ב, י; ד, ד; ה, ז. יא).  ↩

  38. יחזק' כא, כו.  ↩

  39. עיין היטב חבקוק א, יא. טז–יז.  ↩

  40. יהושע ז, כא.  ↩

  41. ירמי' ו, כג.  ↩

  42. חבקוק ב, ה.  ↩

  43. א, ו. ט; ב, ו. ט.  ↩

  44. טו. יז.  ↩

  45. טו; ב, ה. ח. י.  ↩

  46. א, י.  ↩

  47. ירמי' נ, כב.  ↩

  48. ישעי' יד, ו.  ↩

  49. ירמי‘ ו, כג–כד. חבק’ א, ז–ח.  ↩

  50. ftn50  ↩

  51. דה“ב לו, ו. ועיין מוצא דבר: ”גולי בבל הראשונים".  ↩

  52. דה"ב ז. דניאל א, ב.  ↩

  53. עיין מוצא דבר: “גולי בבל הראשונים”.  ↩

  54. דניאל ג–ד.  ↩

  55. מ"ב כ, יח. ישעי' לט, ז.  ↩

  56. כי כן נמנו שלשת העמים האלה עם מצרים ויהודה (ירמי' ט, כה).  ↩

  57. ירמי' לו, ה.  ↩

  58. כט.  ↩

  59. מלבד אשר “גדודי ארם” תכופים לגדודי כשדים במנינם בעקר מקומם (מ"ב כד, ב) נמנו עמם יחד עו הפעם “מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם” (ירמי' לה, יא) הא למדת כי שני אלה היו כמעט לצבא אחד.  ↩

  60. ירמי' ו, כה.  ↩

  61. ftn61  ↩

  62. יב.ואת הפסוקים האלה יסיים הנביא בתוכחה “על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה, אשר הנחלתי את עמי ישראל” –, ומי המה הלא עמון ומואב ואדום!  ↩

  63. לה יא.  ↩

  64. י"ד, א.  ↩

  65. יב, יג.ואם נתבונן בפסוקים שלפניו ושלאחריו נראה, כי דבר זה היה בימי בוא השכנים הרעים על אדמת יהודה, שהם אחרית ימי יויקים (מ"ב כד, ב. ועיין חבקוק ג, יז).  ↩

  66. ירמי' ג, ג; יד, ד.  ↩

  67. ה.  ↩

  68. יב, ד.חבקוק שם.  ↩

  69. ירמי‘ טז, ד. ולפי הזכרונות שנזכרו פורעניות אלה פעמים הרבה בירמי’, יש להחזיק כי כמעט לא סרו מאחרית ימי יאשיהו והלאה. והפסוק הנרשם בסמוך יעיד גם הוא על זה.  ↩

  70. ירמי' מד, יח.  ↩

  71. “בעת ההיא עלו עבדי וגו'”(מ"ב כד, י) אין משמעו לדעתנו, כי בימי עלות יהויכין על כסאו, עלו על ירושלם, כי אם עלו כתשעה חדשים לפני מלכו ובעת מלכו לא נעלו עוד מעליה ורק אם נאמר כן, יתקימו שני מקראות המכחישים זה את זה בדה“י, כי כתוב אחד אומר שם ”ושלשה חדשים ועשרת ימים מלך…“ (דה"ב לו, ט) וכתיב אחד אומר ”ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדראצר ויביאהו וגו‘“ (י). ובכן השאלה עולה מאליה: איך אפשר לשנה, לשוב ולהתמלא במשך שלשה חדשים ועשרה ימים? אלא על כרחי אני אומר, כי ”לתשובת השנה“ נאמרה על מלאת שנה ליום, אשר עלו עבדי נבוכדראצר לצור על ירושלם ודבר זה היה כתשעה חדשים פחות עשרה ימים, לפני מלוך יהויכין ובמלאת אחרי כן שלשה חדשים ועשרה ימים למלוך יהויכין, שאז היתה תשובת השנה לתחלת המצור, אז נהיה שנוי גדול לדברי בעל ספר דה”י שלח נבוכדראצר שלוחיו ויבֵא אליו את יויכין, ולדברי בעל ספר מלכים המבואר במקום זה יותר מס’ דה"י ואשר את דבריו קבלו רבותינו ויוסיפוס עלה עליו נבוכדראצר בעצמו (מ"ב כד, יא) ויויכין יצא לקראתו.  ↩

  72. ירמי‘ כב, כה. ולדברי יוסיפוס מסר המלך הרך את נפשו על שלום עמו (קדמו' 1 7 X) וגם מן דברי רבותינו עולה כן באמרם: “כשעלה נ”נ… יצתה סנהדרי גדולה… אתון ואמרון לו ליהויכין… נ“נ בעי לך כיון ששמע מהם כך אמר: רבש”ע וכו’" (שקלים ו, ד).  ↩

  73. “הוטלו הוא וזרעו”(ירמי' כב, כח).  ↩

  74. יחז' יז, יג–יד.  ↩

  75. רבותינו הוציאו את שם “החרש והמסגר” לדרשה. ויונתן תרגם אותו כפשוטו: “אומניא ותרעיא” ואחריו נמשכו כל הפשטנים ור“י ייטלש והמתרגמים החדשים פירשו גם ”והמסגר" אומן עושה מפתחות ומנעול וכן נראה גם מיוסיפוס (קדמו'.1.7 X) שהוא מפרש את שניהם אומנות.  ↩

  76. פסוק מלכים ב' כד, טז אינו אלא כפל מקצת דברים של פסוק י“ד שלפני פניו, אלא שבפסוק י”ד נזכר רק כלל המספר, אך לעומת זה עלו שם גם השרים במספר הכולל, ובפסוק ט"ז נמנו אנשי החיל לעצמם והחרש והמסגר לעצמם והשרים לא נזכרו כל עקר. וכן העלה גם האברבנאל.  ↩

  77. שקלים ו, יג.מדות ב, ו.  ↩

  78. עיין קדושין סט–ע“ב ”אילי הארץ": אלו חורי יהודה ובנימן ועליהן הכתוב אומר: כתאנים הטובות האלה כו', (ס“ע, כ”ה).  ↩

  79. ירמי' יג, יח–יט. עיין רש“י ורד”ק.  ↩

  80. י“ב ט; טו, ג. יחז‘ ה, יז; יד, כא; לג, כז; לד, כה. כח. ואולי תכון לפי זה בדרך פשוטה מאד מליצת ירמי’ על נבוכד' ”וגם חית השדה נתתי לו לעבדו". (ירמי' כז, ו; כח, יד) כי החיות הרעות הפילו המתפרצים מפניו חללים, ככל אשר הפילו בם אנשי חילו העובדים אותו.  ↩

  81. ירמי' כד, ח.  ↩

  82. יחז' לו, ד.  ↩

  83. לג, כד.  ↩

  84. ה, יד–טו.  ↩

  85. מ"ב כד, יז.  ↩

  86. דה"א ג, טו.  ↩

  87. עיין ירמי' לח, ה. כד–כו.  ↩

  88. “אמר לו: יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי”. (כריתות ה:)  ↩

  89. ירמי' כז, יב.  ↩

  90. ז.  ↩

  91. ג.  ↩

  92. ט.פסוק זה חוזר על העמים ולא על צדקיהו, כי ענין צדקיה מתחיל בפסוק יב.  ↩

  93. יד–טז.  ↩

  94. כ"ח, ב–ד.  ↩

  95. יחז' ז, כו.  ↩

  96. יב, כב–כד.  ↩

  97. מד, ז.“הכהנים ששמשו בימי צדקי' ערלים היו…”(איכה רבתי א, ט). “שאף הכהנים המקריבים את הקרבנות היו ערלים…” (תנחומא ברא' יז, ג).  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: דרכי אבותינו מימי שלמה עד החרבן

מאת

זאב יעבץ

תפוצת תרבות מצרים וצור בישראל. רום קרן עבודת האדמה ומעוט עבודת הרועים. ערי מבצר וערי מסכנות. תגבורת תרבות הערים על תרבות הכפרים. חליפות בתעודות הממכר והקנין. אניות תרשיש. סחר הארץ. שפת ישראל ידועה לבני הנכר. תפארת בית המלך למופת לעשירי עם. שר הבית. שר המלתחה. שומר הבגדים. רכב המשנה. רכבים. אפריון. רצים נושאי מגנים. שער הרצים. שומרי הסף. גן המלך. חיות לשחק בם. המלך מופת בצדקתו או ברשעתו לכל העם. עושר ובזבוז בבתי העשירים. בתי משוש ושכיות החמדה תענוג ורוך. תפנוקים מובאים מארץ מרחק. קשוטים ותמרוקים. מנגינות ומחולות. סוסים ומרכבות. בית משתה וסוד משחקים. גאוה וקוצר דעת. אהבת דרכי הגבר. שרים מתנשאים על העם. בתי כלא. מהפכת וצינוק. ערך הכסף בדורות ההם. חורי יהודה. כהנים ונביאים. יועצים ושופטים. אנשי מלחמה וחכמי חרשים. קוסמים ונבוני לחש. יראת המקדש ועולות. צום ותפלה. קהל ועצרה. לשכות יחידים בבית ה'. כהן המשנה ושרי כהנים. שומרי הסף בבית ומנצחים על המלאכה. כסף הקדשים ובדק הבית. מנחה נסך ולבונה. קרבן תודה שירי תודה והלל. משוררי הקדש והנביאים מטיפים לתורה. שוחרים את המדע. תקופות ומולדות. שעות ורגעים. מעלות אחז. דברי הנביאים. נבואת נחום האלקושי וצפניה בן כושי. נבואת חבקוק וירמיה בן חלקיה לכלליהן ולפרטיהן.


ותרבות העמים, אשר החלה לפרוץ בגבול ישראל, מנגב ומצפון, ממצרים ומצור, בראשונה בימי שלמה, ואחרי כן בימי בית עמרי, אשר התחתן בבית אתבעל מלך צֹר, גם בבית מלכי יהודה, ובימי אוהבי מצרים; התרבות הזאת הלכה הלוך ושַנות מעט מעט את פני האם והארץ מן הקצה אל הקצה. ולא ראה רואה אחד את הארץ ואת יושביה בימי שאול ודוד, וישב וירא אותם בימי צדקיהו, לא האמין, כי שני המראות הרחוקים הנבדלים איש מאחיו, יערכו לנגדו דמות גוי אחד יושב על ארץ אחת. הן אמנם כי על עבודת האדמה והמרעה לא עברו חליפות רבות ותהי עוד עבודת האדמה תמה ובריאה כבראשונה, ואולי עוד הוסיפה עוז ועֹשר בדורות ההם, ותחת המלונה, אשר בכרם, נבנה בתוכו מגדל1 אף שמחת הקציר הוסיפה חֵן, כי שוו הקוצרים הדר גם על אות ברכת פרי אדמתם ותהי ערמת החטים סוגה בשושנים2 אשר ישאו לפניהם ביום הוא. לעֻמת זה רפתה רוח העם מעבודת הרועים התמימה בימי הרחב העם את נפשו, ותחשב מרבית עגלת בקר ושתי צאן לעבֻדה רבה3. על כן שמו חכמי העם וסופריו את פניהם להשיב את לב העם אל המלאכה הנקיה הזאת, אשר ברכה בה ולתת אותה לחן בעיניו4. והמלכים נתנו לב להרחיב את עבודת הרועים ולהשביח את המקנה5. ואיש חסיד אחד, הלא הוא יהונדב בן רכב, חשב את עבודת אבותינו הראשונים למעוז לרוח העם ולכחו ולמשמרת מכל תענגות יושבי הערים הגדולים, אשר יפריעו את מוסר העם וכלה יכלו את כחו6. כי למן היום אשר החל שלמה ורחבעם וכל מלכי יהודה, להרבות ערי מבצר וערי מסכנות בארץ7 גברה תרבות הערים על תרבות השדה, ויהי כי רב הכסף בארץ, ויוסיפו המוכרים והקונים לשום שארית לדברי ממכרם וקנינם, בקנותם איש מאת רעהו נחלת שדה או כרם, ולא בטחו עוד בעדות באי שער העיר לבדה או בתעודה, אשר ישלוף איש נעלו לְקַיֵם דבר, כמשפט אשר היה לפנים בישראל8. ויהי משפט הקונים בימי המלכים לכתוב על כל קנין, “ספר מקנה” וכי יחתמו המוכר והקונה עליו בעצם ידם. והעדים יחתמו גם הם על עדותם, אשר יעידו בספר המקנה, כי ראו עיניהם בהִשָקֵל הכסף במאזנים, ובהנתנו מיד המוכר ליד הקונה. ובספר המקנה יכתבו גם המצוה והחֻקים לאמר, התנאים, אשר על פיהם מכר האיש את שדהו. ואת ספר המקנה יכתבו בשני נִשְׁתְּוָנִים והיה הַנשְׁתְּוָן האחד טמון ביד הקונה לעדה, כי אליו נסבה הנחלה וקראו לַנִשְׁתְּוָן הזה “ספר החתום”, והנשתון השני יֻתַּן בבית המשפט או בכל מקום אשר יוכל כל איש לקרוא אותו ולבקרו וקראו לו “ספר הגלוי” ושמו לב לשמור את ספר המקנה ימים רבים9.

וילך לב העם הלוך ורוֹךְ, ומבצרי הארץ הלכו הלוך ורוב, הלוך וחזוק. ותרבינה בארץ החומות הבצורות, המגדלים הגבוהים10 והפנות הגבוהות11 עפל ובחן12. ויתהדר העם במבצריו וַיְשַׁווּ עליהם הוד, בתלותם על מגדלי עֻזם מגנים ושלטי גבורים13 כמשפט אנשי צור14. ועל החומות הפקדו שומרים ויהיו שומרי החומות סובבים בעיר בלילות לשמור עליה15. וככל אשר שמו מַסְגֵר ומִשְׁמָר על עריה וַיֵאָספוּ ביתה, כן נפוצו אנשׁים מהם על פני ים וילכו באניות גדולות מאד, אשר קראו להן אניות תרשיש16 על היות חזקן רב, די עבור עד קצה הים התיכון, עד ארץ ספרד, אשר יאמר לה בימי הקדם ארץ תרשיש17) ויוליכו בהן את מותר תבואת ארצם למכרה אל הגוים היושבים על שפת ים התיכון מסביב, אך מרביתם מכרו את מותר פרי אדמתם ומגדיה לצוֹר והיא הפיצה אותם על פני כל הארצות. ותהי סחורת ארץ ישראל החטה הטובה הגדֵלה בערי מִנִית, אשר בעבר הירדן, שמן ודבר והצרי הטוב הגדֵל בגלעד ובירחוֹ ופַנַג18. ויצלח העם מאד במסחר הזה, ותמלא הארץ כסף וזהב19 ויצא שֵם לישראל בארצות, וילמדו גם בני עמים רחוקים לדבר בשפתו, שפת יהודית20 אשר נקראה כן על היותה צחה בארץ יהודה, מאשר היתה בארץ אפרים21.

ולמימי שלמה והלאה, למן העת אשר רבתה מאד תפארת גדולת בית המלכות, והעושר החל לרוב בארץ, היה בית המלך וכבוד עשרו למופת לשרים ולעשירי עם. ויהי שר אחד גדול מֻפקד על הליכות בית המלך, אשר יאמר לו סוכן או שר הבית22. ושרים ופקידים היו מְמֻנים גם על כל חפצי הבית: שר המלתחה23 ושומר הבגדים24 ויעשרו המלכים עֹשר רב גם במסחר, אשר הרבו לשחר אותו גם בשלל המלחמות גם בעבֻדה הרבה, אשר היתה להם: שדות וכרמים, עשתרות צאן ובקר25 ומעשה היין26. וישב המלך על כסא רם ונשא וצניף מלוכה27 בראשו. והשרים עומדים ממעל לו28 וסריסיו נצבים לפניו לשרתו. ובהראות המלך את פני העם, יצא אליהם הוא ושריו רוכבים ברכב ובסוסים29 וְיָשַׁב בשער בני העם30 או בשער בנימן31, ואם יהיה דבר לאיש ודבר שם לפני המלך. וכי יצא לדרך ורכב על רכב המשנה32, ורַכָּב33 איש חיל נוהג בסוסים, והָרַכָּבִים34 הם רוכבי סוסים מהירים מאד נכונים על יד המלך לשלוח אותם אל כל אשר יחפץ. ויש אשר ירכב המלך באפִּריון אשר תכונת אחד מהם עוד נשמרה בספר: עצי לבנון היה כלו עמודיו כסף ומסגרת מקום השבת זהב ומרכבו ארגמן35. ובעלות המלך בית ה' והלכו הרצים ונשאו לפניו את מגניהם36. ובבא המלך בתפארתו לעיני כל העם אל היכלו ביום המשחו או ביום ישועה לשבת על כסאו, ובא בראש שרי החיל והכרֵתי שומרי ראשו, דרך שער הרצים37 הוא השער העליון38 לכל שערי היכל המלך, ואשר שם נצבים בתאים על יד השער שרי הרצים השומרים פתח בית המלך39. ועל פתחי האולמים והחדרים, אשר ישב שם המלך, יעמדו שומרי הסף אשר גם הם נחשבו בין השרים40. ובלילה החזיקו משמר ששים גבורים אחוזי חרב41. ובגן המלך42 היוצא עד מי השלוח43 גדלו שנהבים, קֹפים ותֻכיים לשחק בם44. ויהי בית המלך למופת לכל העם בהיות המושל איש צדיק, ירא אלהים אוהב משפט וצדקה, והטיב כל העם את דרכיהם ואת מעלליהם והעלימו השרים הרשעים את מזמות לבם מעיני המלך, וצפו לעת מצוא לעת מות המלך, או לעת הפרד מעליו איש האלהים, אשר בקולו הוא שומע והפיקו אז את זממם, ובסור היושב לכסא מדרכי דוד אביו, ועשה את הרע בעיני אלהים ואדם, ונדח כל העם אחריו והשחית את דרכו, אז יסוגו השרים הצדיקים אחורנית וצפו הם לעת אשר תמצא ידם, להרך את לב אדוניהם ולרפוא את משובת עמם, בראותם את מלכם עושה את הטוב ואת הישר45. ותעבורנה חליפות על דרך רוח הקהל, אשר שִנה טעמו למוסר ולצדקה, לפי הדרך אשר הלך בה המלך המולך בדור ההוא. אך בדבר העֹנג והבזבוז לא הפילו השרים ועשירי העם כמעט דבר מדרכם, אשר אחזו בה מימי שלמה, מן הימים אשר החל העֹשר לרוב בארץ. וייקר בעיניהם התענוג, וַיֵזל ערך הכסף בבית המלך והשרים והעשירים יושבי הערים הגדולות וירב גם הבזבוז והתענגים והתפנוקים לבא לרגלי העשר אל גבול ישראל. ויבנו להם העשירים בתי משוש46 גדולים וטובים, בתי מדות, ספונים בארז ומשוחים בששר47. וימלאו אותם כל שכיות החמדה48. ויתעדנו מאד ויהיו אנשים גם מקרב העם, אשר היין כאשר הוא, לא ערב עוד לחכם, וישתו יין הרקח49 ויסוכו בני מרום העם את בשרם בשמן הטוב ויקטרו בחדריהם כל ראשי בשמים לריח ניחוח. וימעטו בעיניהם צרי גלעד והמור, אשר בארצם, ויקנו את הקנה הטוב הבא מארץ מרחק ואת הלבונה, אשר החלה לבא בגבול ישראל משבא, מימי שלמה והלאה50.

ויהיו התפנוקים האלה לצרך לדורות הרכים והענֻגים, אשר מימי שלמה והלאה ויהי למשל: “שמן וקטרת ישמח לב”51. ויחשב השמן והבשם הטוב לאוצר יקר ככסף וכזהב גם בבית המלך גם בבית גדולי העם52. ויקטרו גם את המרבדים אשר על המטות גם בבית המלך53, גם בבית עשירי עם54 מור ולבונה ובכל אבקת רוכל אהלים וקנמון, ויפרשו עליהן יריעות חטובות אטון מצרים55. ויאכלו התפנוקים היקרים האלה, את חיל רבים מן העם56 ולא נתנום לעשות חיל ועֹשר, והנשים הרבו מאד להעלות עליהן כל עֶדי למיניהם. ומלבד עדי הזהב, אשר היה משפט נשי ישראל לשום על בגדי השָני אשר עליהן, מימי שאול, עד ימי מלכי יהודה האחרונים57, עטו בגדים עדו חלאים מעשה ידי אמן58 אשר רבו שמותיהם למספרם למיניהם:

הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת:

הַפְּאֵרִים וְהַצְעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְחָשִׁים:

הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף:

הַמַחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים:

הַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְנִיפוֹת וְהָרְדִידִים59:


ותאזורנה חגורה ופתיגיל, ותסרוקנה ותקלענה את שערן מעשה מקשה60, ואת עיניהן קרעו בפוך61. ובצאתן במחול משחקים תעדינה תֻפים62, וְכִוְנוּ העלמות התופפות את צלצלי תֻפיהן אל קול השרים וזמרת הנוגנים הנצבים להן בתָּוֶך63, ויָצאו הנערות המחוללות אלה לקראת אלה במחולת המחנים64. ותהיינה בנות ציון וירושלם65 למשל ביפין ובחין ערכן. אך יש אשר נתנו את נפשן לשחוק בעיני טובי טעם יודעי חן, בהרבותן עליהן עדי עדים תורי זהב על לחייהן, וחרוזי פנינים על צואריהן ונקֻדות כסף על שלמותיהן66. וידמו אוֹתן בכבד תפארתן “לסוסתי ברכבי פרעה”67 המלאה והכבדה גם היא בכלי כסף וזהב ברסן עדיה ואין חֵן ואין טעם לה. אולם תפארת העכסים והשביסים הולידה קלקלה גדולה מקלקול הטעם, כי הסירה מלבן ומעל פניהן את תֻמת אמותיהן הרעננות בנות החיל מימי קדם כדבורה וחנה, נעמי ורות, אשר כל דרכיהן היו תֹם וענוה, עוז ונעם, אמת ונכחה, ובנותיהן אחריהן שִנו את דרכן, “כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפֹף תלכנה וברגליהן תעכסנה”68. “נשים שאננות בנות בוטחות”, כאלה אשר לבן לא היה, כי אם אל שמלותיהן קשׁוריהן ותמרוקיהן, אל יכלו ללדת ולגדל בנים נאמנים לעמם ולקדשיו, ולהטות את לב בעליהן אל הנכונה, ויתמכרו גם הגברים גם הנשים אל התענֻגות, אשר אכלו את כחם ואל הפאר אשר אכל את כספם. וירבו להם סוסי הוד69 אשר שמו עליהם מצִלות70 ומרכבות כבוד71 ותרבינה מרכבות מצרים בארץ, אשר מחיר האחת שש מאות כסף, והסוסים אשר מחיר האחד חמשים ומאה כסף72 ועל החמורים רכבו רק העניים73. ויהיו בתי המועד, אשר שם נועדו אוהבי העֹנג, בתי היין74, אשר לא נראו בארץ עד אחרי ימי דוד, ובתי המרזח75 בתי המשתה76, וסוד משחקים77. והשכימו בבקר אל בית המשתה, ואחרו שם בנשף78, וישמחו כל היום על מזרקי יין או על אגן הסהר, אשר לא יחסר המזג79. וככל אשר הרבו הענֻגים להרך את עורם ואת בשרם, כן הרבו להקשות ולהקשיח את לבם מכל מרום ונשגב.

וְאֵת פֹּעַל ה' לאֹ יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ80:

וכן הרבו להתעלם מעמם, מכבודו משלומו ומהדרת קדשיו העתיקים, וישעו אל תרבות העמים, אשר מקרוב ומרחוק. וילמדו השרים את לשונים לדבר בשפת ארמית81, אך מלבד דעת לשון העמים, אשר תועיל לשרי הממלכה, ואשר לא תָצור את רוח מולדת העם, דבקו גם בהבלי נכר, אשר אין בהם מועיל. כי בהיות דעתם קצרה מאד, לא ידעו הבין מה יתרון תורת ישראל על התרבות הנכריה, ויבחרו את דרכי העמים ללכת בהן ותורת אבותיהם היתה בעיניהם למותר82. ויחטאו גם לאלהיהם בדבר הזה, כי מלאו כל הארץ קוסמים ועוננים כפלשתים83 אשר הכעיסו את ה‘, ויוליכו את העם שולל בהבליהם, ותמלא הארץ אלילים אלמים וצלמי תועבה84, ויחטאו גם לעמם בהתנשאם על אחיהם בהבדלם מהם בכל דרכיהם ובדבקם בדרכי הגוים, וירבו הימים, ויבזו בלבם גם ללבוש כמשפט אחיהם בני עמם, וילבשו מלבוש נכרי85, למען התכחש לעצמם ובשרם ולמצא חן בעיני זרים אשר כרתו עמם ברית, ולמען התגדל על יתר העם ולהיות בעיניהם לשרים הנבדלים מדלת העם, כמשפט כל עמי הקדם, אשר בדרכיהם בחרו. ויהיו השרים הסוררים האלה, עושקי העם ואוכלי שארם מעל עצמותיהם, ותעל שועת העם מפני נוגשיהם86 ובהיות השרים ההם, אשר סרו מדרכי תורת ה’, גם לשופטים, חִדשו מיני ענש, אשר אין זכר להם בתורת משה, ויבנו בתי אסור ובתי כלא87 ובתי בור88 לאסוף ולכלוא שם האיש, אשר ירשיעו במשפטם כמשפט מצרים89 אשור90 ובבל91 אשר בדרכיהם הלכו.

ויהי ברבות הימים ויגבה לב השרים, וימנעו מקבור גם את מתיהם בשדה הקברות אשר לעם, וישימו מקום לקברי בני העם לבדם92. ויבדלו השרים והעשירים יושבי הערים הגדולות מן אחיהם יושבי הכפרים והערים הקטנות גם בערך הכסף, אשר גם המעט ממנו יקר בעיני דלת העם, ובעיני מרום העם לא גדל גם הרב ממנו. כי בעוד אשר לאנשי הכפר היה מחיר חלקת שדה שבעה שקלים ועשרה כסף93, שכר רועה לשנה תמימה שלשים כסף94 מוהר לאשה מבנות העם חמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים95, נחשב בבית המלך והשרים ככר כסף למנת כבוד לאיש חיל96, אשר בימי המלך דוד נתנו לו עשרה כסף וחגורה אחת97, ועשרה ככרי כסף וששת אלפים זהב98 לא נחשבו עוד לעשר גדול בבתי השרים בארץ ישראל ובארצות, אשר לה מסביב, אך לא מטבע הכסף היה העקר, כי אם משקלו99. ויהי הגוי האחד, אשר נתן ה' ביד משה עבדו תורה אחת ומשפט אחד לכל בניו, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם100, למפלגות מפלגות מתנשאות אשה על רעותה, ויהיו חורי יהודה101, אשר ביתם היה חפשי בישראל, ראשי הגוי. ויכבדו על פני העם היועצים והשופטים, גם הגבורים אנשי המלחמה, שרי האלפים, שרי המאות ושרי החמשים, וחכמי חרשים המלאים דעת ותבונה בכל מלאכת מחשבת, נחשבו לאנשים, אשר יש חפץ בם. אך את גבול כבוד הנביאים, אשר פניהם נהדרו בעיני ישרי לב, הסיגו הקוסמים ההוללים ונבוני לחש, המתהוללים בהבלי השוא, אשר משלו ברוח הבוערים בעם102, ובדורות האחרונים לימי הבית הראשון היו “רואי פני המלך”103 ראשי שרי יהודה וחוריה, וגם הסריסים104 היו לשרים, אשר דבריהם נשמעים באזני המלך ויד ושם להם בדברי המלוכה. ויקראו השרים למשמרותיהם, אשר הפקדו עליהן “מצב” או “מעמד” וַיֵאָמר לשר אשר הורד מעל כנו, כי נהדף ממצבו, נהרס ממעמדו. והכהן היה לכבוד בתוך עמו, אך מלבד אלה התנשאו העשירים המַלְוִים, והמביאים בכספם אליהם את קנין העם, על יתר אחיהם105. ויהיו השרים והעשירים בעיניהם שועים ונדיבים, אף כי רבים מהם עשו כל אָוֶן ונבלה ולשונם ומעלליהם וכל הליכותיהם סרי טעם106. על כן העיר הנביא את אזנם, גם את אֹזן קהל העם וילמדם לדעת להבדיל בין השוע והנבל, ובין הנדיב והכלי, כי בבצע, בחזק יד, בחנֹף, באמרי שקר, במשפט רשע ובכחש בה' ובכל דרכי האון, אשר הלכו בהם מרבית השרים, יהיה האיש לנבל ולנבזה, ורק בצדקה ובטהרה גם במחשבתו גם במעשהו יתנדב גבר107. אך גם מקרב העם גם מקרב השרים, לא פסו עוד אמונים אנשי לב, אשר מקדש ה' היה משא נפשם; תורתו תורת חייהם ודברו, אשר בפי נביאיו, אור לנתיבתם. ויהיו רבים באים מקרב העם, אשר בערי יהודה, להשתחות בית ה‘108 ובראותם את היכל הקדש יקראו בלב תמים: יברכך ה’ נוה צדק הר הקדש! 109

הן אמנם, כי גם בקרב שלומי אמוני ישראל התגנבו גם אנשי חנֹף, אשר התקדשו במעשיהם לעיני רואים ורעה בלבבם, על כן קראו עליהם הנביאים ריב, וישימו את תפלתם ואת רוב זבחיהם תועבה, בכל זאת לא חדל המקדש מהיות לאבן חן ביד גדולי ישראל, להכין את לב העם אל המרום ואל הקדוש. ותנח הדרת קדש על עבודת הכהנים והלוים, ותהי גם רוח שמחה וגיל נסוכה עליה110. ויהי בעלות העם אל בית ה' וחִללו בחלילים ושמחו בכל לבם, כי בהר ה' הם באים, להראות את פני צור ישראל. ובבוא חג וקדשו את ליל בואו בזמרה ובשיר111. אך מימי יהושפט והלאה היה משפט הכהנים לקרוא צום112 על כל העם, ליום אשר יעדו לבא מעריהם אל חצרות בית ה‘, להתפלל ולזעוק אליו, כי יושיעם מיד אויביהם, אשר לטשו עיניהם אל ארצו, או כי יתן מטר על פני האדמה, או כי יסיר פגע אחר מעליהם ותקעו הכהנים בשופרות ביום ההוא113. ובהיות גדולה הרעה הנשקפה, וקרעו רבים מן הקהל את בגדיהם לרע בעיני הנביאים114 והחכמים115 מדור דור, אשר דרשו מיד עם מרעיתם להטיב את דרכו, ולא לכלות את כח לבו במִצְוַת אנשים מלֻמדה. ויען כי ביום צום נעצרו כל העם לפני ה’, קראו ליום ההוא גם עצרה116 ויאמר למקרא הצום: קדש צום117 קדש עצרה118 קדש קהל119, כי התקדש העם ביום ההוא לבא אל המקדש, אשר כל טמא לא יבא שמה, גם להעלות עולה וזבח120. ויען כי נאסף כל העם כאיש אחד אל מקום אחד, על כן יטיפו הנביאים את דבריהם באזני הקהל הגדול121, והשופטים והזקנים ישבו לשפוט את העם ביום ההוא122. ודברי ישעיהו הנביא היה בימיו אל קהל שומעיו, לשום את יום הצום ליום רצון, ליום עשות חסד, צדקה ומשפט ולא ליום ענות אדם נפשו בו123. וגם בכל עת היה בית האלהים לבית מועד לכל העם וראשיו ושריו, על כן היה משפט השרים בימי מלכי יהודה האחרונים124, לכונן או ליחד להם, בחצרות בית ה' חדר גדול ורחב ידים, אשר יאמר לו “לשכה”125 לשבת בו ולעשות את מלאכת המלך או מלאכת העם. וקרוב הוא מאד, כי את הלשכות, אשר הכין חזקיהו להביא שמה “את התרומה והמעשר והקדשים”126, אותן החליטו השרים לנפשם, וישליכו משם את המעשר והתרומה127 או כי מֵחֲשוך העם את ידיהם בימי המלכים האחרונים מתת את מְנָיות הכהנים והלוים, היו הלשכות רֵקות, על כן מצאו השרים את לבבם לפרוש את ידם עליהן. ותהי שָם לשכה אחת, אשר היתה מקום מועד לכל השרים, על כן קראו לה “לשכת השרים” ועל ידה היתה לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים ולשכת מעשיהו בן שַׁלום שומר הסף קרובה לה128, ובחצר העליון פתח שער החדש אשר לבית ה' היתה לשכת השר גמריהו בן שפן סופר המלך129. וגם זולת אלה היו לשכות בחצר בית ה', אשר נאחזו בהם אנשים יחידים מן השרים לעבודת חול130. וירע בעיני הנביאים מעשה השרים, אשר ערבו את לבם לתת את ספם את סף בית אלהיהם ואת מזוזתם אצל מזוזתו131.

ובבית ה' נוסף על הכהן הגדול גם “כהן המשנה”132 ויהי למן הימים ההם לחק בישראל להפקיד משנה לכהן גדול, אשר קראו לו “סגן הכהנים”133. וירם קרן בני אהרן בדורות ההם, ויהיו בהם שרים, אשר קראו להם “שרי כהנים”134. ויהיו כהנים ולוים, אשר שמרו את משמרת הבית, להם יאָמר שומרי הסף135. ועושי מלאכה אנשי תמיד חרשים חוצבים וגודרים היו מופקדים לחזק את בדק בית ה‘, ונתנו להם הסוכנים את כסף הקדשים, לקנות את כל מחסורי הבית ולא יֵחשבו עמהם, כי יצא להם שֵׁם גדול באמונתם136, ואנשים מן הלוים מנצחים על המלאכה137. ויגדל כבוד עבודת בית ה’ בארץ יהודה כמעט כל הימים, זולתי ימי מנשה ואמון. ומלבד העולות והזבחים אשר הקריב העם, רבו גם מגישי מנחה ונסך138 ומעלי לבונה139 בית ה‘. ויהי למשל לשפע ולרויה “מלא כמזרק כזויות מזבח”140 והמנחה והלבונה היו למשל לדבר, אשר ירצה לפני ה’141. ומכל הזבחים נבחר בעיני אנשי האלהים קרבן התודה142 על היותו מליץ להמון לב, המכיר את חסדי ה' אליו. ויהי פתגם “מביאי תודה בית ה'”: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"143. ותהי התודה למקור שיר למשוררי הקדש ושירת ההלל גם היא, אשר שרו אותה הלוים במועד עשות הפסח וכל בית ישראל בליל הֵאָכלוֹ144, היה למימי חזקיהו למופת לשירי קדש, אשר הוסיפו המשוררים לעשות כמתכֻנתם145.

ויהיו בתים רבים ביהודה ובירושלם, אשר התורה והמצוה משֻמרות שם לכל חֻקתן ולכל משפטן146. וקרוב הוא, כי היה מקום מועד על יד הר בית ה‘, אשר שם נועדו יראי אלהים לקחת תורה מפי כהן ונביא147 כי הנביאים, אשר לא היה שלום להם גם מבית, בהתגנב אל תוכם מתי און הלובשים “אדרת שער למען כחש”148 לחבל את מעשיהם לא הפילו דבר ממחשבותיהם, ויוסיפו כל ימיהם אמץ לתת לחן ולכבוד את התורה ואת המצוה בעיני כל קהל ישראל ויקראו לה: "תורת ה’ צבאוֹת149 אמרת קדוש ישראל"150 וידברו באזניהם כל היום, כי רק בגלל עזבם את תורת ה'151 תמצאנה אותם כל הרעות. וכְיַסֵר הנביאים את הגוי כלו להחזיק בתורה וללכת בה, כן דברו המשוררים ויתר סופרי הקדש בשיריהם הזכים והנעלים, ובמשליהם הנכוחים והנמרצים השכם ודבר על כל לב בישראל, לדעת, כי התורה היא מקור האור ואוצר החיים לכל נפשׁ, אשר בלכתה בה לא יצר צעדה.

תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ152

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי153

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר154


ולאור התורה הזאת האירו הנביאים ואנשי האלהים את עיני העם, להביט נפלאות גם בשמים ובארץ155, ויקראו בשם לכוכבי השמים וכסיליהם156 הלל בן שחר157 כימה וכסיל158, וידברו חכמי העם על מעדנות כימה ומושכות כסיל על המַזָרוֹת ועל עַיִשׁ ובניה, על חקות השמים ועל משטרם בארץ159. ותחשב להם דעת זאת כחכמת אלהים אשר בה יראה גדלו וידו החזקה160. וכאשר נודעו חקות השמים ותקופותיהם בקרב העם, החלו לחלק את היום לשעות ולרגעים ויכוננו בימי אחז במרום גגות העיר, אבן שעות עגולה, אשר תָוִים על קציה מסביב לאותות לשעות ולרגעים. ומסמר ארוך נצב לה בתָוֶך וכנטות השמש כן ינטה צל המסמר והורה על השעה, אשר הגיעה, ויקראו לַתָּוִים “מעלות” ולכל התכונה הזאת “מעלות אחז”161.

אך הדברים, אשר היתה להם שארית עד דור אחרון, הם דברי הנביאים, אשר לא חדלו מישראל גם אחרי האסף ישעיהו בן אמוץ וחבריו, אל עמיהם. הם המה האירו גם את מחשכי ימי מנשה162. אולם “דברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל” אבדו ביום אבוד ספר דברי מלכי ישראל, אשר עליו היו כתובים163, וישתמר רק ספר נביא אחד, אשר נבא בימים ההם הלא הוא “ספר חזון נחום האלקושי”, אשר על דבר מנשה לא דבר מאומה, וכל דברי ספרו אינם בלתי “משא נינוה”164 וידמה הנביא הזה בדברו כאש ובשלהבת קנאתו לעמו, למיכה המורשתי165. ויערוך את חסדי ה' לעמו וליראיו166 ואת עֻזו ואפו על אויביו167 עושקי נחלת עמו ונוגשיהם מערכה לקראת מערכה, ויקש דברו מאד בהמטירו זקים וחצים על ראש אשור, ותֵּרךְ לשונו בהטיפו תנחומים לעמו168 וככל אשר שָׂם נחום האלקושי את פניו החוצה בממלכה האדירה להנבא שבר גדול וכליון חרוץ על מלכות הבליעל169 עיר הדמים המלאה כחש פרק170 מעון אריות ומרעה כפירים הממלאים חוריהם טרף וטרפה171, כן הרבה הנביא צפניה בן כושי בן גדליה, לשית עיניו בראשית ימי יאשיהו172 אל תוך עמו וממלכתו, ויהי חזק ונמרץ דברו, אשר דבר על השרים והעם173, אשר שובבו מאד מיום עלות מנשה על הכסא, עד הימים, אשר חזקו ידי יאשיה לרפוא את משובתם. וחזיונו אשר חזה להם, מלא קדרות ומוראים גדולים174. וירגז על העם, אשר טחו עיניו מראות את החליפות הגדולות, אשר חלפו בימים ההם על ממלכות רבות, כי ספו תמו ואינן. גוים עתיקים כמצרים רפו מזוקן, ועמים אדירים, אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, כאשור, מטו לנפול, וישראל לא התבונן ולא לקח מוסר175. וינבא גם על העמים הקרובים פלשת עמון ומואב176, כי קרוב יום אידם, וגם על הממלכות הרחוקות על כוש177, ועל כֻלן, על אשור178, אשר הרבה את פצעי עמו מאד, וכי עוד נכוֹן יום משפט לכל גויי הארץ באחרית הימים, אשר יצרוף אותם ה' כבור179, בטרם הפכו לב אחר לכל שוכני ארץ, לדעת את ה' וליראה אותו ולעשות את הטוב והישר180. ועל עמו חזה, כי יושיעהו ה' מחוץ, בהרחיקו ממנו את אויביו181 ומבית בשוב נפוצותיו אליו מארבע כנפות הארץ182, ובסור מקרבו את השרים עליזי הגאוה הנלוזים והנפתלים בכל מחשבותיהם מַאֲוַייהֶם ומעשיהם, אשר היו למוקש לישראל מעודם183 ולא יהיו עוד עיני העם אל הבצע, כי תֻּמתם ונקיון כפיהם, יהיו עשרם ושמחת גילם, ועָוֶל וכזב ולשון תרמית לא ימצא עוד בקרבם184 וה' לבדו יהיה מבטחם ומעוזם185 והיה רק ששון ושמחה מנת חלקם ופחד לא ידעו עוד186.

ולעֻמת שני הנביאים נחום האלקשי וצפניה בן כושי, אשר האחד נִבָּא על עם נכרי והאחד חזה על יהודה וירושלם בימי מנשה אמון וראשית ימי יאשיהו, קמו עוד שני נביאים בימי יאשיהו ובימי יהויקים, אשר האחד נשׂא את משלו גם הוא על גוי רחוק, אשר בא ויעל כשואה לעשוק נחלת עמו, והאחד הרבה חזון בקרב ישראל, וידבר גם על העמים מרחוק ומקרוב, ושמותם: חבקוק הנביא וירמיה בן חלקיהו. וישא חבקוק את מדברותיו על גדודי הכשדים, אשר החלו לבא בגבול ישראל בשנה הרביעית ליהויקים. ותהי רוחו בקרבו שלהבת ודברו בפיו רשפי אש ומערכי חזיונותיו נאדרים ונערצים מאד, ותדמה הדמות אשר ערך חבקוק אל המון גדודי הכשדים בעזוז נוראותיה, אל הדמות אשר ערך, יואל בן פתואל אל משק הארבה והילק והחסיל אשר עלו לשחת את הארץ187. ויעבר בחזון את דמות הכשדים חיל בבל הגוי המר והנמהר בכל הַוַת נפשו הרחבה כשאוֹל ואת כל האימה, אשר הגה כל איש בבוא אויב זה, אשר חרב מלאה דמים ומשמרת הבלי שוא היו לאחדים בידו188. ותֵּרָא וַתִּשָמע כל נהמת רוחו וסערת לבו הסוערת כים, בהקבילו את צדקות ה' ואת חסדיו, אשר אין להם קץ וגבול, אל הרעות אשר השיגו את עמו ואת כל העמים מידי הכשדים בימיו189. ויהי מדי התרגש רוחו למראה העָול, ויעזוב עליו שיחו, ויבטא במר רוחו הכביר, דברים נמרצים, על תת ה' לשבט הרשע לנוח על גורל הצדיקים190. ויחלט כי מראה העושק הזה, אשר יעשוק גוי אכזרי עמים צדיקים וטובים ממנו מאין משפט, כי אם בחוזק יד, הוא הפורע מוסר כל גוי ואדם בארץ191. אך בכל מרת נפשו האמין בכל לבו, כי בכל הרעות העוברות על ישראל, לא יתום ולא ימות, בהיותו עם אלהי עולם, והכשדים הקמים עליו לרעה, רק מטה זעם הם ביד ה', ליסר אותו ואת העמים על משובתם192. וישם את לבו להנחיל לקהל שומעיו, את האמונה, אשר יחיה בה כל איש צדיק בישראל, כי בֹא יבא הקץ לכל עָול לכל רשע ולכל כסל, ואף כי יתמהמה בא יבא בעתו ולא יכזב ולא יאחר193. ומתוך כל המורא הגדול, אשר שִוה חבקוק על הכשדים, הטיב לראות את אחרית הגוי הנורא הזה, כי כעבור סופה, יעבור הוא ושאונו והמונו מן הארץ ומקומו לא יכירנו עוד והיה כלא היה; כי לא יארכו ימים ונוקש בפעל כפיו ובחמס ידיו, כי החמס העשק והדמים אבדון ומות הם לבעליהם.

כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר עַמִּים

מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יוֹשְבֵי בָהּ194


ויהי המשא אשר חזה חבקוק הנביא, מחאה עזה וגדולה מאד לתרבות עריצי גויי הקדם, וכמלאך שלוח בשם תורת אלהי ישראל, שם לקלון את כבוד גבורתם, אשר אליו נשאו נפשם ואשר למענו השמו גוים וממלכות195. ואת החמס השלל והבזה הרבה, אשר נחשבה בעיני עריצי כל הגוים למיטב כל הטוֹבות, הכיר הנביא ברוח קדשו, כי מקור כל הרעה היא ופח ומוקש-מָוֶת היא לבעליה196 והארצות הרבות מאד, אשר יכבוש עָם לא לרוָחה תהיינה לו, כי אם למפגע ולמעמסה197. על כן ראתה עין הנביא את האורה הגדולה מאפל ומחשך. ומחשכי הארץ, אשר מלאו חמס ושוד בימים הרעים ההם, לא שמו מאפל על עיני חבקוק, וירא את הנכונה, כי כל מאמצי כח הגוים האדירים בימי הקדם, אשר נלחמו מלחמת איתנים, לקרוע איש איש אליו את שבט ממלכות תבל, יתם להבל ולבהלה, ועצת ה' להשכיל ולהיטיב את כל משפחות האדמה, היא תקום.

וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ.

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם198


ומלבד אשר היה חבקוק צופה אמן עומד על משמרתו, ונצב על המצור ומצפה לראות מה ידבר בו ה‘199, היה חלקו גם בין משוררי הקדש. וישר ויתפלל “על שגיונות”200 תפלה רוממה עד מאד, כי בימי הרגז יזכור ה’ את רחמיו, וכי יחיה את עמו את פֹעל כפיו ויגדל את שמו201, וכי יציל את עמו מאויב202 ואת ארצו מרזון ומשכלת203. ולמען חזק את לבו, ואת לב עמו, לבלתי התיאש ביום צרה, העביר על פניו את הגדולות ואת הנוראות, אשר עשה ה' לישראל מיום היותו. וַיְשַׁו את חזון מעמד הר סיני בכל הדרת קדשו ככל אשר שִוו אותו כל משוררי הקדש מימי משה איש האלהים והלאה204. ואת מעבר בני ישראל את ים סוף ואת הירדן205, ואת כל הנפלאות, אשר הפליא ה' לעמו ביום הלחם באויביהם למימי כושן206 רשעתים הנלחם לראשונה בישראל על אדמתם ועד עורב וזאב וצלמנע נסיכי מדין207 אשר פשטו עליו ויאבדו מן הארץ, עד סנחריב מלך אשור, אשר אמר לרשת בגאותו את נחלת אלהים ותהי אחריתו להכרית208. ויכל את תפלתו בששון ובגאון עז לב בוטח באלהיו209 כי כל הרעות כצל תחלופנה וצדקת ה' לבדה, היא העומדת לעולמי עולמים210.

וירמיהו הנביא האיש העומד לנס עולם, בלבבו הטהור כעצם השמים ובאהבתו לעמו, אשר אפס לה קץ וגבול, הוא האיש הגדול והדגול, אשר פעלו נראה על דברי ישראל משנת השלש עשרה ליאשיהו עד ימים רבים אחרי גלות הארץ; כי בכל הימים הרבים ההם לא נחר גרונו ולא נחבא קולו מקרוא אל עמו ואל מלכו, לבלתי הבא עליהם את הרעה ברוע מעלליהם. האיש המרומם הזה, היה מן הכהנים211 וקרוב הוא כי מבני איתמר היה212. שֵם אביו חלקיהו ושֵׁם עיר מולדתו ענתות213 על כן קראו לו “ירמיהו הענתותי”214. וגם שֵם דודו אחי אביו שלום ושֵם בן דודו זה חנמאל, נשמר עוד בספר215. אך בלעדי הזכרונות המעטים האלה, לא נודע דבר על דבר משפּחת ירמיהו. וקרוב הדבר מאד, כי לא נשא הנביא הזה אשה ולא הוליד בנים216. ותהי שנת השלש עשרה ליאשיהו שנת ראשית נבואתו217, והוא עודנו רך בשנים מאד בעת ההיא ולבו לא בטח עוד בכח פיהו218. אך רוּח ה' אזרה אותו חיל ותחזקהו ותשַוהו “לעמוד ברזל ולחומת נחשת”219 ותתנהו “בחון” בעמו לדעת ולבחון את דרכם220 וַתאר את עיניו ויעמק לראות את הנכונה. ויכר עוד בימי יאשיהו221 בימים אשר שמר העם ללכת בתורת משה, כי כל המשמרת הזאת רק מראה עינים היא, ולא יותר222 וככל אשר הוסיף העם לשחת את דרכוֹ אחרי מות המלך יאשיהו, כן הוסיף הנביא להרים את קולו ולהוכיח את דרכם על פניהם בתוכחות מפיקות תחנוני נכָאים וגערת עוז, רחמי אב ונפש מרה, שעשועי נחם ולב נואש. ויהי המעט ממנו, כי הקים לו בדבר ה' אשר בפיו מקרב העם, אנשי ריב שומרי צלעו223 ואנשי שלומו נהפכו לו לאויבים מבקשי נפשו, כי גם אֶחיו ובית אביו בגדו בו, וַיִוָספו גם הם על שונאיו, על יתר הכהנים אחיהם, וישיתו לו מוקשים בחלקת פיהם224. ואנשי עיר מולדתו, לא בושו להתנקש בנפשו ולהזהירו בפה מלא “לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו”225. ויהיו כל ימי איש האלהים כעס ומכאובים226, ויחסר נפשו מטובה וימנע רגליו מבית משתה227 מסוד משחקים וישב בדד228 ויהי בעיניו “איש ריב, איש מדון לכל הארץ”229. ותהי רק זאת נחמתו בעניו, אם מצאה ידו להטות נפש אחת מישראל אל הדרך הטובה, ויעמוד כסלע בלבב יַמִים ולא נטה מדרכו כמלא שערה אחת, ותהי כל מגמת פניו לרומם העם אליו ולא לרדת אליהם230. ודבר ה' היה לו לששון ולשמחת לבב ושלומים על כל הבוז והמכאוב, אשר שבע מיד בני עמו231. וישם את כל לבו, להביע את רוחו אל קהל ישראל, להמריץ את דבריו באותות232 כמשפט הנביאים הקדמוֹנים, ולשַׁוֹת אותם במראות233 כמשפט הנביאים האחרונים, אולם גם המראות והאותות נחשבו לו כמליצים נאמנים לדעותיו ולדבריו רק בינו ובין בני דורו. אך למען שים שארית לתוכחותיו לעם נולד, הציקתהו רוח ה' אשר בקרבו, להעלות את כל דבריו על ספר234. ויהי בשנה הרביעית ליהויקים235 וישת את ידו עם ברוך בן נריה בן מחסיה236 מאחת משפחות השרים237, ויהי ברוך לירמיהו לסופר238. ותקצר נפש ברוך ויצר לו מאד מפני יהויקים האורב לנביאים, וישקיטהו ירמיהו בדבר ה' וינח לו מרגזו239. ויכתוב ברוך מפיו את כל הדברים, אשר דבר מראשית הנבאו מימי יאשיהו על ישראל ועל כל הגוים240. ובשנה הרביעית לצדקיהו, כתה ירמיה על ספר גם את כל הרעה, אשר תבא אל בבל241.

ותהי ראשית דעת ירמיהו הנביא, כי ה' הוא מקור חיים לכל הבוטחים בו242 המחזיקים בו, ורוחו היא המחדשת אותם לבקרים, המחלפת את כחם לרגעים, אשר לא תתן למות את נפש העם השואף אותה, וככל אשר ירחק האדם מן המקור הזה, כן יבול וכן ידוף, והיה כלא היה, כי אין לו עוד נשמת חיים אשר תחיהו וכח אשר יסעדהו243. וכל מבטח וכל משא נפש מבלעדי ה' יחשב לבאר נשברת, אשר לא תכיל את המים, לארץ מלחה, אשר תלאה להקשות את העץ אשר עליה; על כן אל יבטח האדם בחיל אשר עשה לו לא במשפט, ולא על פי הטוב בעיני ה‘, כי עד מהרה יעזבהו244. ויען כי ה’ הוא הַמְעָרֶה רוח חיי עולם על העם הדבק בו, על כן יהיה דבר ה' לבדו למקור כל חכמה ודעת245, והדעת אותו לתהלה האחת העומדת לאדם בחיים והנבחרת מעושר מחכמה ומגבורה246. ועצם הדעת הזאת לא פרי מחשבה היא, כי אם המעשה הטוב חסד, משפט וצדקה ודין עני ואביון247.

וירא ירמיהו את יד ה' הגדולה והחזקה בכל מראות היקום, ויהי לו כל יציר לעד נאמן על יוצרו, כי בכחו הוא עושה כל248 ובכחו הוא שם חק וגבול לכל249. וככל אשר נחשב לו לחטאת ולאולת להאמין על עצבי הגוים, כי ייטיבו או ירעו, כן נחשב לו לעון פלילי לחשוב, כי יעשה היקום דבר בכחו בלי פקֻדת ה', כי כל צבא השמים והארץ יציר דומם הוא ביד עושהו250.

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים

וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִיבִים

הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ

כִּי אַתָּה עָשׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה251.


הוא אלהי מקרוב והוא אלהי מרחוק252 הוא חופש חדרי בטן ובוחן כליות ולב אנוש253 ואת השמים ואת הארץ הוא מלא254 וכבודו ויראתו מלאה כל הארץ255 וגם העמים בעבדם את שקוציהם ואת גלוליהם תשאף רוחם בקרבם לדעת את ה' אל אמן, אך טחה עינם מראות את הנכוחה ואת הישרה על כן יתעו ויאבדו בתהו לא דרך. ויען כי לה' לבדו העצמה והיכולת והתושיה הורה ירמיהו, כי חטא גדול מאד יחטא “הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו”256, או האיש אשר יֵחַת מאותות השמים257 “כי לא ירעו וגם היטב אין אותם”258. ועל כן נתן לצחוק וללעג את האדם, אשר גם הוא חומר ביד ה‘259, בעשותו לו אלהים על פי רוחו, על פי טעמו260. ואף האיש אשר יבטח בעבודתו, אשר יעבוד ה’ בזבחים ועולות ואת דרך ה' לא ישמור לעשות את הטובה ואת הישרה, ישגה הרבה מאד261, כי ה' לבדו עֹז ומעוז הוא262 והוא עושה חסד ומשפט וצדקה ובהם הוא חפץ263, ועל כן באלה תתרצה אליו הנפש הדורשת אותו.

וה' אל צדיק לא יעשה עול ולא יביא על האדם את הרעה, כי אם האדם ברוע מעלליו יביאה עליו264, כי את פרי כפיו יאכל265 מיד אל גמולות, אשר עיניו פקוחות לתת לאיש כפעלו266. אולם ברחמי ה' אשר גברו מאד, ישים לגוי ואדם מועד לשוב מחטאתם ולא יפקוד עליהם את עונם עד בא עת פקֻדתם267 אשר יעד להם והם טרם ישובו מדרכם הרעה. כי בהטיב הגוי או האדם את דרכו ושב ה' מחרון אפו268 ונחם על הרעה269.

אולם אם לא ישוב גוי מחטאותיו, יש אשר יחרוץ עליו ה' כליון270 וישראל כי ירבה לחטוא ועברה כוס החמה על הדור החוטא271, אך כלה לא יכלה את העם הזה עד תּמו מעל פני האדמה כל ימי עולם272. כי אהבת עולם אהב ה' את ישראל273, וברית עולם לו עמו274, כי “קדש ישראל לה' ראשית תבואתו”275, “כלו זרע אמת”276 “זית רענן יפה פרי תאר”277, ה' לו לאב278 והוא לו לבן279 כבודו שוכן בקרבו ושמו נקרא עליו280 וכאהבת ה' את הגוי הזה, כן יאהב את ארצו ואת בית ממלכתו בת ציון הנָוָה והמענגה281 וירושלים והר הבית כסא ה' המה282 “נוה צדק הר הקדש”283. וברית ה' עם בית דוד לא תופר לעולם, ומטהו עוד יפרח לצמח צדקה, אשר לא יחדל לתת פריו, גם אחרי אשר נבל למראה עין284. כי בכל החטאת אשר חטא ישראל יזכור לו ה' ראשית דרכו, כי הוא הגוי האחד, אשר דבק בו לאהבה אותו ולהחזיק בעבודתו בכל מאמצי כחו, ושמו היה לו לכל חלקו בחיים285 על כן יהיה הגוי הזה לשבט נחלתו לעולמי עד286. והגוי הזה לא יכחד ולא ישמד מלפני ה‘, כי הצרה אשר תבוא עליו, היא תצרפהו ותמרקהוּ, וממנה יִוָשֵׁעַ287; כי בצר לו ישוב אל ה’ ודרש אותו בכל לבבו ונעתר לו אלהי אבותיו ברחמים גדולים288, והשיבהו אל גבולו אשר נתן, ואשר יעד לו למן עולם ועד עולם289. וגדלה מאד הישועה, אשר יִוָשַׁע ישראל באחרית הימים, עד כי תשכח מפניה גם הישועה הגדולה, אשר הפליא ה' לעמו, בהוציאו אותו ממצרים290. ונתן ה' לבני ישראל לב אחד ליראה אותו ולדעת אותו291 וידעו אותו כלם למקטנם ועד גדולם292 וטהרו מכל עונם293. ותורת ה' תהיה כתובה על לוח לבם ורוחה יצוקה בקרבם294 ונפקחו עיני כל הגוים לדעת, כי ה' אלהי ישראל אל אמת והשליכו את שקוציהם295 ונקוו לשם ה' לירושלם וקראו לה כסא ה', וגדל כבודה בעיני העמים ככבוד ארון הברית ולא יוסיף עוד כל בשר לעשות הרע בעיני אלהים עוד כל ימי עולם296.

אלה הן קצות דרכי רוח הנביא הקדוש והטהור הזה אשר לפניו לא היה איש עוד כמוהו, אשר נשא מכאובים מיד בני עמו, על לא דבר, בלתי אם על דרשו את שלומם ואת טובתם באמת ובתמים בכל לבו ובכל נפשו ותהי לשונו לְהֵד לכל פעמי לבו, ולמליץ נאמן לכל הליכות רוחו המתרגשת בו ולכל חליפותיה. והיה מדי שֻמו נגד בני עמו, את הרעה הנשקפת להם מצפון, והיו דבריו אמרי נואש והֶמְיַת רוח נשברה, ומדי נשאו עיניו אל ישראל ואל טובו באחרית הימים, ומלאה רוחו חן וחסד רוךְ עולמים וחמדת שעשועים. אפס כי גם בשמחת לבו, לא נתן קול עוֹז כישעיהו בן אמוץ. ויהי גם אז קולו, קול בכי ותחנונים, שפל קול המון נפש דומיה, הזוכרת גם בימי הטובה את עניה ואת עמלה מקדם, למען הודות לה' בְּעַנְוַת תום וצדק, על הגדילו את חסדו למלט אותה מכל צרותיה297. ויהי ספר דברי ירמיהו למקור תוכחות מוסר ותנחומי נעם עד היום הזה.

  1. ישעי' ה, ב.  ↩

  2. שה"ש ז, ג.  ↩

  3. ישעי' ז, כא.  ↩

  4. משלי כז, כג–כז.ויש להתבונן כי מאמר “לא לעולם חוסן ואם נזר לדור דור” (כד) בא להסב את לב הקהל מן העסקים הרעועים, אשר האמינו בהם, כי מעשירים הם את בעליהם.  ↩

  5. מ“ב ג, ד. דה”ב יז, יא; כו, י; לב, כ"ט.  ↩

  6. ירמי' לה, ו–ז.  ↩

  7. מ“א ט, יז–יט. דה”ב ח, ב–ו; יא, ה–יב. הושע ח, י"ד.  ↩

  8. רות ד, ז–יא.  ↩

  9. ירמי' לב, ט–יד.  ↩

  10. ישעי' ב, טו.  ↩

  11. צפני' א, טז.  ↩

  12. ישעי' לב, יד.  ↩

  13. שה"ש ד, ד.  ↩

  14. יחז' כז, יא.  ↩

  15. שה"ש ה, ז. ודומה לזה מליצת ישעי' סב, ו.  ↩

  16. מל"א י, כב; כב, מט. ישעי' ב, טז.  ↩

  17. Tartessus.  ↩

  18. יחז' כז, יז. מלת “פנג” לא נחקרה עוד על בוריה.  ↩

  19. ישעי' ב, ז. הושע ב, י. “ועם כנען נטילי הכסף” (צפני' א, יא) נאמר לדעתנו על עשירי ישראל כדברי תרגום יונתן.  ↩

  20. מ"ב יח, כו–כח. ישעי' לז, יא–יג.  ↩

  21. מאמר “בני יהודה הקפידו על לשונם… דדייקי בלשנא” (ערובין נג) שנאמר על ימי בית שני, נאמן הוא גם על ימי בית ראשון, כי מהיות התורה נלמדת בארץ יהודה ודברי נביאים ומשוררי הקדש נשמעים בה, הזדככה שם יותר בפי העם מאפרים שלא היו בה כל אלה, כשם שהשתמרה בטהרתה גם בימי בית שני ביהודה יותר מבגליל, יען כי המקדש והסנהדרין היו ביהודה.  ↩

  22. עיין ח“ב בפרק ”מלוכת שלמה".  ↩

  23. מל"ב י, כב.  ↩

  24. כב, יד.דהי"ב לד, כב.  ↩

  25. עמוס ז, א.דהי"ב כו, י; לב, כט.  ↩

  26. זכרי' יד, י.  ↩

  27. ישעי' סב, ג.  ↩

  28. ירמי' לו, כא.  ↩

  29. ירמי' יז, כה; כב, ד.  ↩

  30. יז, יט.  ↩

  31. לח, ז.ולפי העולה מן הכתובים היה המלך והשרים רוכבים ברכב ובסוסים בבואם לשבת בשער ובשובם משם אל בית המלך, כי כן כתוב “ובאו בשערי העיר הזאת” (יז, כה) שאי אפשר לאמר, כי יבוא מחוץ לעיר אל העיר, כי בתוך העיר הלא היו יושבים ולא מחוצה לה. ובכן אין מלת “ובאו” חוזרת אלא על מלת “בשערי” דוקא, ולא על מלת “העיר”.  ↩

  32. דהי"ב לה, כד.  ↩

  33. מל"א כב, לד.  ↩

  34. מל"ב ט, יז.  ↩

  35. שה“ש ג, ט–י. ובלשון פרסית עוד נשמרה מלת ”אפריון“ ופירושה מטה מרוחת קשורה על גב פרדים או גמלים לנסוע או להנשא בה ובלשון הגמרא יקרא ”גלודקי“ (ביצ' כה:) ובל”א “זאֶנפטע”. ועל כן תכון שם מליצת “מרכבו” על מקום המושב.  ↩

  36. מ“א יד, כח; דהי”ב יב, יא.  ↩

  37. מ“ב יא, יט. ועל הכרי כי הם חיל הכרתי עיין דברינו ח”ב בתחלת פרק “ימי הממלכות הבודדות לנפשן”.  ↩

  38. דהי"ב כג, כ.  ↩

  39. מ“א יד, כז; דהי”ב יב, י.  ↩

  40. ירמי' לה, ד; נב, כד; מל"ב כה, יח.  ↩

  41. שה"ש ג, ז–ח.  ↩

  42. מ"ב כה, ד. ירמי' לט, ד; נב, ד.  ↩

  43. נחמי' ג, טו.  ↩

  44. מ“א י, כב. דהי”ב ט, כ“א. ויש להחזיק כי למיום שהחל מסחר מדינות הים, לא פסקו אלה מבית המלך, כי אהבת החיות אנו מוצאים בימי בית ראשון גם בקרב העם ”הזמיר, התור“ (שה"ש ב, יב) היונה (י"ד) הצבי ועופר האילים (יז; ח, יד) ”עפרים תאמי צביה“ (ד, ה; ז, ה) ”אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט).  ↩

  45. את הדבר הזה אנו רואים בכל מלכי יהודה, כי בכל נטות כמעט כל העם ומרבית השרים אחרי המלך, היו בכל דור שרים, אשר לא שנו את טעמם, כי אם כִסו את מחשבותיהם מפני המושל והשרים התקיפים.בעיני יורם בן יושפט היו מעט מן השרים כקוץ מונד ויהרגם (דהי"ב כא, ד), ולפי העולה מן הכתוב היו הם הטובים והצדיקים (עיין היטב יג). עזרי‘ בן ירחם וחבריו שרי המאות (כג, א) שנאו את מעשי עתלי’, ועל כן היו נוחים לנטות אחרי יוידע הכהן ולקשור עליה. ולהפך שמרו השרים הנוטים אחרי דרכי הנכר, את עת מות יוידע הכה“ג להטות את המלך, שהיה חניכו, אל דרכיהם (כד, יז–יח) והשרים הנאמנים לא הליזו מנגד עיניהם את דרך המשפט, וינקמו ממנו את רשעת אכזריותו, אשר הרשיע לעשות לבני יהוידע כ”ג (כה) וכת השרים האלה היו הקושרים גם על אמציה מעת אשר סר מאחרי ה' (כה, כז) ועל מחלקת כתֵּי השרים בימי יאשיהו, עיין היטב על תעלולי השרים הרשעים (צפני' א, ד–ח) ועל מגמת פני השרים הצדיקים (מ"ב כב, ח–י).  ↩

  46. ישעי' לב, יג.  ↩

  47. ירמי', כב, יד.  ↩

  48. ישעי' ב, טז.  ↩

  49. שה"ש ח, ב.  ↩

  50. ירמי‘ ו, כ. ועיין מ"א י, י. ישעי’ ס, ו.  ↩

  51. משלי כז, ט.  ↩

  52. מ"ב כ, יג. משלי כא, כ.  ↩

  53. שה"ש ג, ו–ז.  ↩

  54. משלי ז, יז.  ↩

  55. טז.  ↩

  56. כא, יז.  ↩

  57. ש“ב א, כ”ד. ירמי' ד, ל.  ↩

  58. שה"ש ז, ב.  ↩

  59. ישעי' ג, יח–כג.  ↩

  60. כד.על פירוש כל תכשיט רבו אף נחלקו הדעות, על כן לא נפרשם.והקורא יעיין במפרשי המקרא ובספרי חוקרי הקדמניות.  ↩

  61. מ"ב ט, ל. ירמי' ד, ל. וחוקרי קדמניות יאמרו כי מראה עופרת לו.  ↩

  62. ירמי' לא, ד.  ↩

  63. תהלי' ס"ח כו.  ↩

  64. שה"ש ז, א.  ↩

  65. א, ה; ב.. ז; ג, ה. י. יא; ה, ח. טז; ח, ד.  ↩

  66. שה“ש א, י–יא. תותי זהב נראה שהם ”סרביטין“ הנזכרים בתלמוד ובגירסת המשנה והירושלמי ”סנבוטין“ והם תלוים בעדי הראש ”ומגיעין לה עד לחייה“ (שבת נז: ורש"י שם). הפנינים לא נזכרו עד ימי שלמה (משלי ג, טו) ולפי מראה האדמימות האמור בהם (איכ' ד, ז) נראה שהם ”קורלין“ (ירש' שבת ז) הנקראים ”קאראללען“ בל”א, אך בעצם המקרא ההוא תרגם המתרגם “מרגלין” שהיא המרגלית העברית מרגניתא הארמית הנקראה בשפת רומי ויון Margarita והיא בלי ספק האבן היקרה הנקראת בל“א ”פערלע".  ↩

  67. שה"ש א, ט.  ↩

  68. ישעי' ג, ט"ז.  ↩

  69. זכרי‘ י, ג; ישעי’ ב, ז.  ↩

  70. זכרי' יד כ. והמצלות הן “השפופרות המשמיעות את הקול”, הנזכרות במשנתנו (כלים יד, ה).  ↩

  71. ישעי' שם כב, יח.  ↩

  72. מ"א י, כט.  ↩

  73. זכרי' ט, ט.  ↩

  74. שה"ש ב, ד.  ↩

  75. ירמי‘ טז, ה. עמוס ו, ז. ועקר פירוש המלה, הוא משתה שיש בו שכרון: “געלאגע” בל“א. ועיין ספרי במדבר קל”א. ופירוש רבותינו בירמי’: בית מרזח אבל אינו סותר כלל לעקר פירושו, כי בבית האבל היתה רבה השתיה בימי קדם (כתוב' ח:)  ↩

  76. ירמי' טז, ח.  ↩

  77. טו, יז.  ↩

  78. ישעי' ה, יא. ונשף זה אינו “נשף בערב יום” (עיין משלי ז, ט.) כי נשף זה הוא תחלת הלילה ועליו לא יאמר אִחור, כי אם “נשף של שחרית” (ש"א ל, יז) שדבר זה באר רבא היטב: “תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא נשף יממא ואתי ליליא”. (ברכו' ג.).  ↩

  79. שה"ש ז, ג.  ↩

  80. ישעי' ה, יב.  ↩

  81. מ"ב יח, כו. ישעי' לו, יא.  ↩

  82. “ובילדי נכרים ישפיקו (ב, ו) ”ובנמוסי עממיא אזלין“ (יונתן) ”עוזבים תורת ה' ומתעסקים בספרי הכשופים והנחושים ומספיקים בהם והם אומרים דינו באלה הספרים" (רד"ק)  ↩

  83. ישעי' שם.  ↩

  84. ח'.  ↩

  85. צפני' א, ח.  ↩

  86. ישעי‘ א, כא–כג; ג, יד–טו; מיכ’ ב, א–ב. ועוד מקומות רבים בדברי נביאים ובתהלים.  ↩

  87. ירמי' לז, ט"ו.  ↩

  88. ט"ז.  ↩

  89. בראש' לט, כ; מ, טו.  ↩

  90. מ"ב יז, ד.  ↩

  91. כה, כז.והמשמר הישראלי (ויקרא כד, יב. במד' טו, לד.) לא היה אלא מקום שמירה עד גמר הדין.  ↩

  92. מ"ב כג, ו. ירמי' כו, כג.  ↩

  93. לב, ט.  ↩

  94. זכרי' יא, יב.  ↩

  95. הושע ג, ב.  ↩

  96. מ"א כ, לט.  ↩

  97. ש"ב יח, יא.  ↩

  98. מ"ב ה, ה. ויש לדעת כי ארם, שבאחד משריה נתפרש סך זה, לא גדלה בשום פנים בעָשְׁרָה מישראל, כי לישראל היתה דרך אופיר ימים רבים, ופרי ארץ ישראל היוצא לארצות הנכר היה חטים ושמן (יחזק' כז, יז) אשר רבים דורשיהם מדורשי סחורות ארם, שכל עצמן היו אבנים טובות ארגמן ורקמה ובוץ (ט"ז) או יין חלבון וצמר צחר (י"ח) שאינן ראויות אלא לעשירים.  ↩

  99. על כן שקלו את הכסף בהלקחו (ישעי‘ נה, כ. ירמי’ לב ט. זכרי' יא, יב.) ובהיותו רב, התיכו אותו למוצק אחד, כי לא חששו אל צורת טבעו, כי אם אל משקלו ואולי מלת “וַיציקם” (יהוש' ז כג) מלשון יציקה והתכה.  ↩

  100. דברי' כט, ט–י.  ↩

  101. ירמי‘ כז, כ; לט, ו. חורים אין אנו מוצאים ביהודה עד זמן ירמי’. ואפשר, כי אחרו לנהג ביהודה שררה זו, שבאפרים כבר היתה נוהגת בימי אחאב (מ"א כא, ח. א.) ובספרנו דברי ימי העמים ח“ג 27 שערנו, כי בשם שררת ”החורי“ נרמז מעין משפט בחירת המלך ע”ש. וממליצת “בן=חורין” בפי רבותינו, אתה למֵד, כי היה החורי חפשי מכל מס ומכל משא מלך (ועיין מעין זה ש"א יז, כה).  ↩

  102. ישעי' ג, ב–ד.  ↩

  103. מ"ב כה, יט. ירמי' נב, כה.  ↩

  104. שם ושם.מ"ב כד, יב. ירמי' כט, ב; לד, יט.  ↩

  105. ישעי' כד, ב.  ↩

  106. ג, ה–ח.פסוקים אלה ישוו לנגד פני המתבונן את שרי העם בפחזותם הנמהרה. ולדעתנו מלת “והמכשלה (ו') היא שֵם לעג למלת ”והממשלה“ הדומה לה בצלצול מבטאה, אשר הקלו את דעתם גם בה, על כן קובל הנביא על קלקול מעשיהם המתבאר גם מתוך דבריהם וקורא ואומר ”כי לשונם ומעלליהם וגו'" ובזה הוא רואה כשלונה של ירושלם (ח'). על תקון מדות הדורות הבאים, אשר יש להתראות גם מתוך מליצתם, ירמוז במקום אחר (ל"ב ד).  ↩

  107. ד–ח.וכנגד מוסר לשונם ומעלליהם" (ג, ח) יאמר פה: ולשון עלגים תמהר לדבר צחות (לב, ד).  ↩

  108. ירמי' ז, ב; כו, ב.  ↩

  109. ftn1091  ↩

  110. יואל א, טז.  ↩

  111. ישעי' ל, כ"ט.  ↩

  112. דהי“ב כ, ג. גם בימי שמואל נזכר ”צום“ (ש"א ז, ו) אך משם אין להוכיח, כי התענית היה עקר ולפי הנראה לא היה כ”א אחד ממכשירי התשובה ולא עקרה.  ↩

  113. יואל ב, טו.ר"ה כו: תענית טו: ומקור תקיעת הכהנים הזאת היא מן התורה (במדב' י, ט).  ↩

  114. יואל יג.  ↩

  115. תענית טו.  ↩

  116. יואל טו.  ↩

  117. שם.  ↩

  118. מ"ב י, כ.  ↩

  119. יואל טז.וכמעט ברור הוא, כי גם עקר שֵם צום מתחלתו לא הוקבע על התענית, כי אם על הקהל והכנוס (עיין ערוך ערך “צם” ו'). ועיין רד“ק בשֵם אביו בספר השרשים ערך ”צום"  ↩

  120. ממליצת הנביא “ולא אריח בעצרותיכם” (עמוס ה, כא) אתה שומע כי יום העצרה היה יום קרבן ריח ניחוח.  ↩

  121. ירמי' לו, י.  ↩

  122. דבר זה עולה ממעשה תרמית איזבל, בדבר כרם נבות שעשתה למכשיר למשפט הדמים והמרמה, את דבר הצום שהיה נוהג גם באפרים (מ"א כא, יב) גם בעמי הקדם (יונה ג, ה) ומתחזק ממאמר רבותינו “מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינינן במלי דמתא”. (תענית יב:).  ↩

  123. ישעי‘ נח, ה–ז. ועיין רש"י תענית שם, וראית כי דבריו כמעט פירוש הם לישעי’ נח, ו.  ↩

  124. קודם לירמי' אין זכר ללשכת יחיד בביהמ"ק.  ↩

  125. נראה כי עקר שֵם זה הנקבע על בית שיש בו מעין תשמישי כהונה ועבודה, כי כן היו לשכות כאלה מצויות אצל הבמות בשעת התֵרן (ש"א ט, כב)  ↩

  126. דהי"ב לא, יא–יב.  ↩

  127. כאשר מצאנו דוגמת זה בראשית ימי בית שני (נחמי' יג, ה)  ↩

  128. ירמי' לה, ד. ובני חנן בן יגדליהו אפשר, כי היו בני בניו של כהן נכבד או של נביא כתרגומו. ושלום.. שומר הסף אפשר כי היה מבני קרח השוערים שומרי הספים, שאנו מוצאים בהם שֵם “שלום” (עיין דהי"א ט, יז. יט).  ↩

  129. ירמי‘ לו, י. ולפי דעתנו "שער בית ה’ החדש (שם כו, י) הוא שער בית ה‘ העליון“ שבנה יותם (מ“ב טו, לה. דהי”ב כז ג) ועל הבנותו ימים רבים אחרי הבנות המקדש נקרא ”החדש“ ועל היותו בנוי ”בחצר העליון“ (ירמי' לו, י) נקרא ”העליון“ ומזה למדנו, כי שער זה היה אחד מן הסמוכים למערב, כי שם היה מרום החצר ונראה כי בצפון היה והוא הנקרא ”שער בנימן העליון“ (ירמי' כ, ב). ועל היות נחלת שבט בנימן צפונה נקרא כן. ואם כן יהיה השער הזה שער ”שבו יצא יכניה בגלותו“ שע”כ נקרא אח"כ שער יכני’ והוא היה סמוך למערב (מדות ב‘, ו’).  ↩

  130. כן נראה ממליצת “אחת הלשכות והשקית אותם יין” (ירמי‘ ל"ה ב’) ואם הותרה שם שתית יין, אין זאת כי לא היה עוד תשמישן קדש כ"א חול, ודבר זה מסתַיַע גם מתחלת ימי בית שני בימי עזרא ונחמי' שהיו עוד לשכות יחידים בעזרה.  ↩

  131. יחזקאל מג, ח.והפסוק הזה חוזר רק על השרים לבדם ומלת “בתועבותם” אין ספק בעינינו, כי חוזרת היא אל מעשי השרים הנזכרים בפי נביא זה, אשר הוא במו פיו קורא אותם “תועבות” (ח, ו. ט. יג. טו. יז.) וכל אלה לא נעשו לעיני כל העם, כ“א בלשכות בסתר, כי כן מקדים יחזקאל פסוק אחד של מוסר משותף וכולל לבית ישראל ולמלכיהם (מג, ז) על חטאת חברותא כלפי שמיא ואח”כ פורט בפסוק ה‘ חטאת בית ישראל לאמר: חטאת השרים העומדים בראשם לבדה, כאשר פרשנו בזה, וחטאת מלכיהם הוא פורט בפסוק ט’, כאשר פרשנו באחרית ימי המלך אמון.  ↩

  132. מ“ב כה, יח. ירמי' נב, כד. ונפלא הוא מאד, כי יונתן מתרגם גם את ”כהני המשנה“ (מ"ב כג, ד) לא בלשון רבים כ”א בלשון יחיד “סגן כהניא”  ↩

  133. פסחים יד.  ↩

  134. דהי"ב לו, יד.  ↩

  135. מ“ב יב, י; כב ד; כג, ד. דהי”ב לד. ט.  ↩

  136. מ“ב יב, יב, – טז; כב, ה – ז. דהי”ב לד, י–יב.  ↩

  137. יב – יג.  ↩

  138. יואל א, ט.יג; ב, יד.  ↩

  139. ירמי' יז, כו; מא, ה. ועיין מנחות ק"ו.  ↩

  140. זכרי' ט, טו.  ↩

  141. תהלי' קמא, ב. ודומה לזה ש"א כו, יט.  ↩

  142. תהלים נ, יד. כג.ובכִוֻן פסוקים אלה אל שלפניהם ושביניהם, יתברר דבר זה עוד יותר.  ↩

  143. ירמי' לג, יא. ודבר זה יתבאר ברחבה במוצא דבר “ברורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים”.  ↩

  144. פסחים סד. קיז.  ↩

  145. עיין מ"ד: בירורי מאורעות וגו'.  ↩

  146. אזהרת אסור הוצאה בשבת לבית המלך (ירמיה יז, כא – כב), תוכיח, כי היו בתים בקרב העם שנזהרו באסור זה. ומשמרת הטהרה היתה גם היא נצורה בבתי ישראל (זכרי' יג, א).  ↩

  147. כן נראה ממליצת “ליושבים לפני ה'” (ישעי' כג, יח) המתפרש ממקום אחר ממליצת “באנשים הזקנים אשר לפני הבית” (יחזקאל ט, ו) אף כי הזקנים שביחזקאל קלקלו מעשיהם (ח, יא) בכל זאת יוכיחו על מנהג ישיבת זקנים ויראים לפני בית המקדש לשמוע תורה. וגם באחרית ימי בית שני עודנו מוצאים מנהג זה ברי“ב זכאי ”שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו" (פסחים כ"ו.).  ↩

  148. זכרי' יג, ד. ואולי היה מנהג הנביאים ללבוש אדרת כאליהו רבם. אך אין להסכים עם חדשים מקרוב באו, האומרים, באהבתם את הנכר, לדמות מנהג זה, למנהג כהני עמים אחרים הלובשים כך לשם סגוף ח“ו. נביאינו אנשי קדשנו קראו ריב על הסגוף, ככל אשר קראו ריב על התאוה ועל הזמה (ישעי‘ נח, ה. ירמי’ כב, טו. תהלים לז, ד. משלי יא, יז. ועיין רמב"ם דעות ג‘, א’.) ומה מקרא חסר אם היתה האדרת סתם מין מלבוש, אשר דבר אין לו עם הסגוף והלא ”אדרת שנער" הנזכרת ביהושע (יהוש' ז, כא) טובה ויקרה היתה, ולא היה בה שום נדנוד של סגוף, ומלך נינוה העבר העביר את האדרת מעליו דוקא ברצותו להסתגף (יונה ג, ו), ואי משום שער הנאמר באדרת הנביאים? הלא כמה וכמה בגדי שער אנו לובשים עד היום ואין אנו מסתגפים ויש שאנו מתנאים ומתחממים בם.  ↩

  149. ישעי‘ א’, י'; ה, כד; ל, ט.  ↩

  150. ה, כד; כד, ה; מב, כד.  ↩

  151. ירמי‘ ו, יט; ט, יב; טז, יא; כו, ד – ו; לב, כג. יחזקאל כ, כד – כה. הושע ד, ו; ח, א. עמוס ב’, ד.  ↩

  152. תהלים יט, ח.  ↩

  153. קיט, קה.  ↩

  154. משלי ו כג.  ↩

  155. ישעי' מ, כו. ירמיה יד, כב.  ↩

  156. ישעיה יג, י.  ↩

  157. יד, יב.  ↩

  158. עמוס ה, ח.  ↩

  159. איוב לח, לא – לג.ואף כי לדעתנו נכתב ספר איוב אחרי החרבן, הנה שמות הכוכבים עברים הם, שקרא להם כן גם עמוס, שהיה יותר ממאתים שנה לפני חרבן הרבית.  ↩

  160. תהלים קמז, ד; קמח ג – ו.ודומה לזה ח, ד; קד, יט.  ↩

  161. מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח.  ↩

  162. מ“ב כא, י. דהי”ב לג, י.  ↩

  163. לג, יח.  ↩

  164. נחום א, א.  ↩

  165. דבר זה ימצא הקורא המשכיל בכל דברי נחום, אך מלבד זה דומה הוא למיכה גם בחזיונותיו ובמליצותיו: א) הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו…: חמתו נתכה כאש והצורים נתצו ממנו (נחום א, ה – ו). ונמסו הרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש והגרתי לגי אבניה (מיכה א, ד. ו). ב) מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המוכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה (נחום ג, ד). וכל אתנניה ישרפו באש… כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו (מיכה א, ז).  ↩

  166. ארך אפים (נחום א,ג) טוב ה' למעז ביום צרה ויודע חוסי בו (ז)  ↩

  167. א – ו. ח.  ↩

  168. מה תחשבון אל ה' כלה הוא עושה? לא תקום פעמים צרה! (ט') ולא אענך עוד (י"ב) ומוסרותיך אנתק (י"ג).  ↩

  169. יא; ב, א.  ↩

  170. ג, א.  ↩

  171. ב, יב.  ↩

  172. צפניה א, א.ומדבר נביא זה, שהוא מדבר על הקלקלה, יש ללמוד, כי נבא לפני שנת י“ח ליאשיהו ואולי גם לפני שנת י”ב או שנת ח'.  ↩

  173. ב, א–יא; ג, א–ז,  ↩

  174. א, יב–יח.  ↩

  175. ג, ז.  ↩

  176. ב, ד–י.  ↩

  177. יב.  ↩

  178. יג–טו.  ↩

  179. ג, ח.  ↩

  180. ב, יא; ג, ט – י.  ↩

  181. ג, טו. יט.  ↩

  182. יח–כ.ועל פסוק יח עיין ראב“ע ורד”ק.  ↩

  183. יא.  ↩

  184. יב–יג.  ↩

  185. טו, יז.  ↩

  186. יד–טז.  ↩

  187. חבקוק א, ה = יואל א, ב–ג; חבקוק א, ו–ז = יואל א, ו; חבקוק א, ח = יואל ב, ד‘ – ה; חבקוק א, י = יואל ב, ו. אך גם למיכה המורשתי היה דומה לפעמים בסגנונו, ומקרא מלא אנו מוצאים בסגנון אחד עולה לשניהם: ואני בה’ אעלזה אגילה באלהי ישעי (חבקוק ג, יח). ואני בה' אצפה אוחילה לאלהי ישעי (מיכה ז, ז).  ↩

  188. חבקוק א, יא. טז.  ↩

  189. א, יג..  ↩

  190. א, ב–ג.יג–טו.ועל כן מנו רבותינו את חבקוק בין אלה, אשר “סדרו תפלה וקנטרו דברים לפני המקום” (מדרש תהלים צ, א)  ↩

  191. חבקוק א, ד.ועיין רד"ק.  ↩

  192. יב.  ↩

  193. ב, ג–ד.  ↩

  194. ח.וגם מליצת “וחוטא נפשך” (י) תביע את הרעה אשר יגמול העריץ לנפשו וגם פסוק י"ז יביע דבר זה בשפה ברורה.  ↩

  195. “בשת לביתך קצות עמים רבים”(ב, ט) “הוי משקה רעהו… למען הבט אל מעוריהם: שבעת קלון מכבוד וקיקלון על כבודך” (טו–טז) ומאמר “משקה רעהו למען הבט” מליצה היא לגוי מערים ומתנכל להכשיל ולהפיל את חברו. ומליצת קדמונינו (שבת קמט:) עזה ונמרצה ונכונה מאד.  ↩

  196. “הוי בוצע בצע רע לביתו”(חבקוק ב, ט.).  ↩

  197. ו.  ↩

  198. יג–יד.  ↩

  199. ב, א.  ↩

  200. ג, א. ועיין תהל‘ ז, א. וכבר פירשנו בספרנו ח“ב במוצא דבר: ברור מאורעות מתוך מזמורי תהלים, כי פרוש מלת ”שגיון“, הוא שיר נאמר בעוז רגש מופלג. ועין באור פירסט חבקוק שם. ויש להתבונן היטב, כי דברי חבקוק מעידים על היותו גדול מאד בצחות סגנון הנבואה והמזמור גם יחד: מלת ”תוכחתי“ (ב') ”כתוב חזון ובאר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו“ (ג) ”חזון למועד“ (ד) ”משל ומליצה חידות“ (י) הן מבטאים לאיש מטיף בקהל ומשתדל להסביר את הגיון לבו לשומעיו ולהקל על קוראיו, כי לא ישתבשו ולא יכשלו. ולהנעים את דברו עליהם בכל תחבלות המליצה היפה. וממלת ”שגיונות“ ומלת ”סלה“ (ג, ג. ט. יג) ”למנצח בנגינותי“ (יט) שאינן נמצאות בכל כה”ק בלתי אם בספר תהלים לבדו, יתבאר, כי נביא זה היה גם משורר, ופרשה ג’ שבספרו, מזמור גמור הוא שנמסר למשוררי ביהמ“ק (ועיין רש"י יג, יט). ובפרשה זו נמצא מקרא מלא המשתַוה לפסוק אחד שבמזמורי דהמע”ה: וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני (חבקוק ג', י"ט). משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני (ש"ב כב, לד. תהלים יח, לד).  ↩

  201. חבקוק ג, ב.ותפלה זו משתלמת ונגמרת בפסוק טז–יז.ונפסקת בינתים בשיר תהלה.ולמען חזור אל ענין התפלה שהפסיק בה, פתח הנביא בהתחילו שנית את תפלתו במה שפתח בראשונה. פתיחתו הראשונה: שמעתי שמעך יראתי (ג, ב). פתיחתו השניה: שמעתי ותרגז בטני (טז).  ↩

  202. אות “למד” של מלת “לעלות לעם יגודנו” (שם) חוזרת היא ל“למד” של מלת “ליום” ויהיה פירושו “החרדה” – הנרמזת במליצת: ותרגז… ארגז" –. אני מתפלל, כי אנוח ליום צרהו ליום עלות לעם יגודנו. לאמר, כי יניח לי ה' ממנה ליום אשר אמר האויב הכשדי להביא עלי צרה זו ולעלות ולהתגודד עלי.  ↩

  203. י"ז.  ↩

  204. דברים לג, ב.שופטים ה, ד–ה.ישעיה סד, ב.תהלים סח, ח–ט.חבקוק ג, ג–ד.  ↩

  205. ח–ט. טו.ועל זה תרמוז מליצת…. הבנהרים… בנהרים.. בים (ח) נהרות (ט) בים חמר מים רבים“ (טו). ובעיני ר”ע לא היתה דרשה זו יפה מפני שהיא נראית גסה (מכיל' שמות יד, כט) אך באמת נאוה מאד עקר מליצה זו, כי פרעה יצא בכלי מלחמתו ברכבו ובפרשיו אל תוך הים (שמות יד, כג) ובחֵמה גדולה (טו, ט) ועל כן יצא הקב“ה בכל זעמו ”חרה… אפך… עברתך“ (חבקוק ג, ח) והמליצה מכֻונת כנגד מליצת שירת הים ”חרונך (שמות טו, ז) “אפיך” (ח)  ↩

  206. חבקוק ג, ז.ומליצת “און” היא לשון צרה (עיין תהלים צ, י; קיט קלג. משלי כב, ח.  ↩

  207. חבקוק שם.  ↩

  208. “ראוך יחילו הרים… נשא תהום קולו”. (חבקוק ג, י) מליצה מלאה יופי היא על הרעש: “זרם מים עבר”. (שם) יזכיר את בקיעת המעינות ושטף הימים שהי‘ אז. ועיין מוצא דבר: מפלת סנחריב בספרנו ח“ב. רום ידיהו נשא” (שם) הוא רמז למליצת ישעי’: “ינופף ידו הר בת ציון (ישעי' י, לב) שנאמרה בסנחריב. ”שמש ירח עמד זבולה“ (חבקוק, יא) רמז הוא לתשובת ”הצל במעלות אחז“ (מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח) שהיתה ביום ”מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה“. (ס“ע, כ”ג) ועיין מ”ד מפלת סנחריב. “לישע את משיחך”. (חבקוק יג) כנוי לחזק; מחצת ראש מבית רשע…. נקבת במטיו ראש פרזיו“. (שם י"ד) היא מליצה למיתת סנחריב (מ"ב יט, לז. ישע' לז, לח) ומלת ”במטיו“ היא כנוי לבניו שהרגוהו, כי האב הוא הגזע והבנים הם המטות ”ראש פרזיו“ לאמר: מושלו ומלכו ולשון רבים של פרזיו, הוא לשון רבוי של גדולה והכתיב ”פרזו".  ↩

  209. חבקוק יח–יט.  ↩

  210. עיין מכילתא שמות טו, י.על פסוק “לא נמות” (חבקוק א, יב).  ↩

  211. ירמי' א, א.  ↩

  212. רחוק הוא מאד להחליט, כי בן כ“ג היה ומבית אלעזר, כי לוא היה בן כ”ג, כי עתה לא הֵעזו בו הכהנים את פניהם כל כך וכמעט ברור הוא, כי היה מבני איתמר, כי ענתות עיר מולדתו, היתה מושב בני איתמר, אשר עליהם נחשב גם אביתר (מ"א ב, כו) ויחס אביתר תמצא במגלת היחס של הכהנים בסוף ח"א.  ↩

  213. ירמי' שם.  ↩

  214. כט, כז.  ↩

  215. לב, ו. ז. ח. ט. יב.  ↩

  216. טז, ב.  ↩

  217. א, ב; כה, ג; לו, ב.  ↩

  218. א, ו.  ↩

  219. יח; טו, כ.  ↩

  220. ו, כז.  ↩

  221. ג, ו.  ↩

  222. י.  ↩

  223. כ, י.  ↩

  224. יב, ו.ועיין תרגום יונתן ורד“ק לפסוק ה' ורש”י לפסוק ד' ואברבנאל.  ↩

  225. יא, כא.  ↩

  226. טו, יח; יז, יד.  ↩

  227. טז, ח.  ↩

  228. טו, יז.  ↩

  229. טו, י.  ↩

  230. טו, יט.  ↩

  231. טז.  ↩

  232. כגון אזור הפשתים (יג, א–ב. בית היוצר (יח, ב–ג) בקבוק יוצר חרש (י"ט, א') ומוסרות ומוטות (כז, ב)  ↩

  233. כגון מראה המקל השקד (א, יא) הסיר הנפוח (יג) “ראיתי את הארץ (ד, כג–כו) שני דודאי תאנים (כד, א–ב) ”והנה כל הנשים" (לח, כא–כב).  ↩

  234. ל, ב–ג; לו, ב.  ↩

  235. לו, א–ד; מה, א.  ↩

  236. לב, יב.  ↩

  237. שריה שר המנוחה לצדקיהו היה אחי ברוך (נ“א, נ”ט)  ↩

  238. לו, כו. לב  ↩

  239. מה, ג–ה.  ↩

  240. כה, יג; לו, ב; מו, א.  ↩

  241. נ, א; נא, נט–ס.  ↩

  242. ב, יג; יז, ז–ח.יג; יח. יד.  ↩

  243. ב, יז; יז, ו.  ↩

  244. יז, יא.לדעתנו “ואחריתו יהיה נבָל” יהיה כמו נבֵל, הב‘ בצֵרה לאמר כעלה נובלת שאין לה מים, יען כי רחק ממקור חיים ה’. ורד“ק והאברבנאל הרגישו בפירוש ”נבל" מעין זה.  ↩

  245. ח, ט.  ↩

  246. ט, כב–כג.  ↩

  247. שם.כב, טו–טז.  ↩

  248. י, יב; לב, יז.  ↩

  249. ה, כב.  ↩

  250. י, יא.  ↩

  251. יד, כב.  ↩

  252. כג, כג.  ↩

  253. יא, כ; יז, י.  ↩

  254. כג, כד.  ↩

  255. י, ז.  ↩

  256. ירמי' יז, ה.  ↩

  257. י, ב.  ↩

  258. ה.  ↩

  259. יח, ו.  ↩

  260. טז, כ.  ↩

  261. ז, ד–יא.  ↩

  262. טז, יט.  ↩

  263. ט, כג.  ↩

  264. ב, יט; ד, יח, איכה, ג, לג–לח.  ↩

  265. ירמי' יז, י; כה, יב. יד; כז, ז; נ, כט. איכה ג, לט.  ↩

  266. ירמיה לב, יט.  ↩

  267. ב, כד; ח, יב; י, טו; יא, כג; כג, יב; כז, ז; מו, כא; מח, מד; מט, ח; נ, כז.לא; נא, יח.  ↩

  268. ז, ה–ז; יג, טז; כא, יב; כב, ב–ד.  ↩

  269. יח, ז–ח; כו, ג.  ↩

  270. ל. יא; מו, כח.  ↩

  271. ז, כט.  ↩

  272. ד, כז; ה, י. יח; ל, יא; מו, כח.  ↩

  273. לא, ג.  ↩

  274. לב, מ.  ↩

  275. ב, ג.  ↩

  276. כא.  ↩

  277. יא, טז.  ↩

  278. ג, ד; לא, ט.  ↩

  279. כ.  ↩

  280. יד, ט.  ↩

  281. ו, ב.  ↩

  282. ג, יז; יז, יב.  ↩

  283. לא, כג.  ↩

  284. כג, ה.  ↩

  285. ב, ב.  ↩

  286. י, טז.  ↩

  287. ירמי' ל, ז.  ↩

  288. כט, יב–יד.  ↩

  289. כה, ה.  ↩

  290. טז, יד–טו; כג, ז–ח.וכבר נבא מיכה המורשתי כעין זה (מיכה ז, טו).  ↩

  291. ירמי' כד, ז; לב, לט.  ↩

  292. לא, לד.  ↩

  293. שם; לג, ח; נ, כ.  ↩

  294. לא, לג.  ↩

  295. טז, יט.  ↩

  296. ג, טז–יז.  ↩

  297. ג, כא; לא, ט; ג, ד.  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: ימי החורבן

מאת

זאב יעבץ

ארוכה קטנה בראשית ימי צדקיהו. אלעשה וגמריהו מלאכי צדקיהו בבבל. מסע צדקיה ושריה בן נריה לבבל. הסריסים ורואי פני המלך. תגבורת השרים הרשעים בירושלם מיום גלות יהויכין. תחבולותיהם להפר האחוה בין הנשארים ובין גלות יהויכין. נכלי פלטיהו ויאזניהו. מזמתם מצלחת וצדקיהו מורד בנבוכדראצר, וכורת ברית עם מצרים. מחאת הנביאים. חיל הכשדים עולה על יהודה. שַמות בצפון הארץ. מצור על ירושלים. רמִיַת מצרים ורפיונה. ירמיהו פוגע בצדקיהו להכנע מפני נבוכדראצר. שלוח העבדים העברים כדת משה. חיל מצרים יוצא לעזרה. וחיל הכשדים עוזב המצור ונוסע לקראתו. כבוש העבדים מחדש. תוכחת ירמיהו ירמיהו עוזב את ירושלים נתפש ומוּשב, מֻכה בידי השרים ונִתן בכלא. אמונת המלך בדברי ירמיהו ורפיון ידי להצילו. חיל מצרים שב לארצו ותקות צדקיהו לאכזב. הרעב בעיר. נבואות ירמיהו בכלא. מושלך בידי השרים אל הבור מֻצל בידי עבד=מלך. לב המלך נע בין הנביא ובין השרים. הרעב והצמאון הולכים וגדלים. חרבן ערי השדה. הריסות מבצרי הערים. דֶבֶר בירושלים. מנוסה אל הארצות הקרובות. תום הלחם. העיר נבקעת. מנוסת צדקיה ושריו. נתפש ביד הכשדים. מובא רבלתה אל נבוכדראצר. בניו ושרים נהרגים ועיניו נקָרות והוא מרתק בזקים. נבוזראדן בירושלם. הרג רב בעם. שרפת המקדש בזת כלי הקדש הרס העיר וחומתה. גלות יהודה. הכהן הגדול וכהן המשנה ושרי צדקיהו מומתים ברבלה. דלת העם נשארים בארץ. משַמות. החרב הדבר והרעב. מעט מהרבה. שארית יהודה. איבת העמים הקטנים. גדליה בן אחיקם פקיד בארץ. ישרת לבו וערך פקודתו. ירמי' בא לשבת עמו. יוחנן בן קרח ויתר פלטי השרים נקבצים אליו המצפתה. הנמלטים אל הגוים נאספים אליו. הר הבית מקום מועד לעבודת ה‘. נכלי בעלים מלך עמון וישמעאל בן נתני’. אזהרת יוחנן לגדליהו מפני ישמעאל. תֻמת גדליהו. הרגת גדליהו ואנשיו. אכזריות ישמעאל ורוב חללי ידו. מנוסתו אל בעלים. יראת הנשארים מפני הכשדים. צאתם לשבת בגרות כמהם. החפץ לרדת מצרימה נעור בלב השארית. ירמיהו מונע אותם מזה. השרים מפוקפקים עוד בדעתם. מחלים פני ירמ' לדרוש את ה'. אוהבי מצרים הכריעו את השרים. כל השארית הולכת מצרימה וגוררת עמה את ירמיהו ואת ברוך. אבדן שארית יהודה בארצה. התולדות הרעות של הרגת גדליהו וצאת השארית מצרימה. תחית עבודת מלכת השמים בקרב באי מצרים. קנאת ירמיהו וריבם בו. אחרית גלות מצרים זאת. גלות נדחי עמון ומואב ביד נבוכדראצר בבלה. פלטים בצרפת הצידונית ובספרד הקפודקית:

3166–3179


ותעבורנה עוד שנים, אשר סר צדקיהו למשמעת מלך בבל והעם ישב לבטח, עת אשר שתתה עילם, גוי גדול ועתיק מראשי גויי בני שֵׁם1 מיד נבוכדנאצר, את כוס התרעלה. וישלח צדקיהו בשנה הראשונה למלכו, מלאכים לנבוכדראצר בבלה, לבקש ממנו חסד, או להעלות לו את מנחתו. ושני המלאכים האלה, הלא הם השר אלעשה בן לשפן הסופר, אשר עמד לפני יאשיהו אביו, וגמריהו בן חלקיהו2. ובשנה הרביעית עלה צדקיהו (3166–594) בעצם כבוד מלכותו אל מלך בבל3 לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, ועמו השר שריה בן נריה בן מחסיה רֵע המלך, אשר קראו לו בעת ההיא “שר מנוחה” לאמר השר המשעשע את המלך בנוחו מעבודתו, ואשר בידו יקריב לו מנחה האיש הבא להשתחוות לו, או אשר יעלה אליו למשפט4, כי בימי הרעה ההם, אשר גלה כל כבוד מבית מלכי יהודה, החלו ללכת גם הם בדרך מלכי הקדם, אשר דבר אין להם עם עמם. וינזר המלך אל היכלו ויעמד לפניו שרים, אשר רק הם היו "רואי פני המלך5, דבר אשר עד העת ההיא אין זכר לו בדברי הימים למלכי יהודה וישראל, ותקטן עוד זאת ותרם קרן הסריסים המשרתים את פני המלך, ותהי להם יד ושֵם בדברי הממלכה, ככל אשר היתה בימים ההם לשרים ולכהנים6. אך שריה שר המנוחה, אשר קרוב הדבר כי היה ראש רואי פני אדוניו, איש תמים היה, ותלמיד נאמן ומקשיב ירמיהו7 ככל אשר היה ברוך אחיו, אשר לא מש מן הנביא כל ימיו8. ומי יודע אם לא שׂם השר החסיד הזה את לבו לדבר על לב צדקיהו לשמור את אמונתו אל הכשדים, כאשר נשבע, לבלתי הבא שואה על שארית פלטת ישראל. אולם למיום גלו אלופי יהודה עם יהויכין מלכם, גלתה עמם הנדיבות ותפארת בית אב, ויתנשאו תחתם לפקידים בהיכל המלך, אנשים קשים, אשר שמו בשרירות לבם את אדוניהם הרך בידם, כחומר ביד היוצר. ויד השרים הנכבדים כבית שפן הסופר, וכשריה שר מנוחה הלכה ומטה. ולמען התגדל על השרים הטובים מהם, בני מרום העם ועל כל מבחר בני יהודה, אשר הגלו עם יכניה, התגאו הם ודלת עם הארץ, ויקראו מלא אחרי אחיהם הגולים “רחקו מעל ה'! לנו נתנה הארץ למורשה”9 ויעמוד להם הדבר הזה, להקשיח את לב יושבי יהודה וירושלים מאחיהם הגולים, לבלתי שים לב, פן יפקוד נבוכדראצר עון צדקיהו עליהם, בהתפרצו מפניו. ויפתו השרים, אשר קמו זה מקרוב המה ונביאי השקר, אשר שתו ידם עמם, למרוד במלך בבל. ושנים משרי העם, הלא המה פלטיהו בן בניהו ויאזניה בן עזור אחי חנניהו הנביא השקר מגבעון10 הערימו לשום פחד חרב בבל על פני העם11 ולעשות בנפשם שקר כי רק בכרתם ברית עם פרעה ישבו לבטח בארצם, וימשלו משל על ארץ ישראל ויאמרו “היא הסיר ואנחנו הבשר” לאמר ככל אשר לא יצא הבשר מן השיר עד התבשלו, כן לא אנחנו מן הארץ הזאת12, כי מצרים תהיה לנו לעזרה. ואף כי מת פלטיהו בן בניהו מהר מאד13, מזמתו ומעשיו לא מתו. ותצלח בידם מזמתם הרעה והנוראה הזאת, אשר שמה קץ לממלכת בית יהודה, ויפשע צדקיהו מתחת יד בבל14 (3169–591) וישלח צדקיהו את מלאכיו מצרימה, לדבר על לב פרעה מלכה, לתת לו סוסים ורכב15 ועם רב.

וירע מאד בעיני הנביאים, כי חלל מלך יהודה את בריתו16, כי בדבר הזה חתם בעצם ידו, את המשפט החרוץ על עמו על ממלכתו ועל ארצו. ויער את “האריה מִסֻבכו” את מלך בבל משחית גוים, אשר האמין בו עד העת ההיא, ולא אמר לנגוע בו לרעה, לגום כיום מרבצו לעלות עליו ולעשות בו כלה. ויעל נבוכדראצר בשנה התשיעית למלוך צדקיהו הוא “וכל חילו וכל ממלכות ארץ ממשלת ידו”. ויפשטו גדודיו בכל ערי יהודה ויתן את הארץ לשממה ממדבר רבלה17, אשר שם תקע את מחנהו. ובעשור לחדש טבת סמך אל העיר (3172–588) ויבן עליה דיק וישפוך עליה סוללה וישם את העיר במצור. ויעד ירמיהו הנביא במלאכות ה' במלך צדקיהו השכם והעד, כי רק בדבר הזה יציל את נפשו ואת ביתו ואת עמו, אם יצא אל שרי מלך בבל והתרצה אליהם, להכנע מפני אדוניהם, ולא שמע אליו מלך יהודה ההולך בעצת שריו, אשר נטה לבם אחרי מצרים. וירבו הימים ומחיל מצרים, אשר אמר פרעה לשלוח לצדקיהו לעזרה, אין קול ואין קשב. וירך מאד לב המלך וישלח שנים משריו, את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן, אשר היה פקיד נגיד בבית ה‘18 אל ירמיהו להתפלל לה’, כי יתן בלב הכשדים להעלות מעל ישראל. ויען הנביא את המלך ביד מלאכיו, כי המעט מן המלחמה, כי לא תרפה ממנו, כי אם חזוק תחזק עליו מאד, ופלטה לא תהיה לעם מפני הכשדים, בלתי אם בצאתם להם לשום את נפשם אל משמעתם. כי בכל היות נבוכדנאצר מלך עז רודה באף גוים, לא בקש מיד העמים הנכנעים לו, בלתי אם משמעת, ועל כן פִּתַּח את יויקים מן הנחשתים, אשר שם עליו, וירף את ידו ממנו ולא הוליכו בבלה. וגם אחרי התפרץ יויקים מפניו, לא פקד את עונו על הארץ כֻלה, כי אם על בנו, אשר הגלהו ויאסרהו ויושב על הכסא אחד מאחי המלך, את צדקיהו. ולוא שמע הפעם המלך צדקיהו והעם אל העצה, אשר יעץ הנביא בשם ה‘, כי עתה היתה להם פלטה. אך לדבר הזה, לא נטה צדקיהו און. ובכל זאת עוללו לנפשו דברי המוסר, אשר בהם חתם הנביא את דבריו, אשר השיב בידי מלאכי צדקיהו לאמר: "בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק"19 ויכבות ברית את כל העם, אשר בירושלם להקים את הדבר אשר צוה משה מפי ה' לשלח איש את עבדו העברי ואת אמתו העבריה חפשים מקץ שש שנים לעבדם. או בבוא שנת היובל. וישחטו עגל בן בקר, ויבתרוהו בתָּוך, ויעבור המלך בין הבתרים, את שרי יהודה ושרי ירושלים, את הסריסים ואת הכהנים ואת ראשי עם הארץ, ויעמוד כל העם בברית, וישלחו את עבדיהם ואת אמהותיהם לחפשי, וייטב הדבר מאד בעיני הנביאים ובעיני כל ישרי לב ויצפו לתשועת ה'.

ויהי עד כה ועד כה, וחיל פרעה יצא ממצרים לעזור את צדקיהו וישמעו הכשדים ויעלו מעל ירושלים ויסעו לקראתם לקדם את פניהם. ויראו בני ישראל כי נעלמו הכשדים מעל עיר ממלכתם וישמחו, כי השא השיאו את נפשם, כי לא ישובו עוד להלחם בם20. ובני הבליעל אשר בקרב העם ראו כי היתה הרוחה21 ויכבידו את לבם, וישובו ויכבשו את העבדים והאמהות העברים והעבריות, אשר שלחו זה מעט ויחזיקו בם. ויך אותם ירמיהו בשבט פיו, על הנבלה הגדולה הזאת, וינבא להם את אחריתם המרה. ויגדל מאד בעיני חכמי ישראל לדורותיהם עון השרים והעם אשר שבו להתעמר באחיהם ואחיותיהם עצמם ובשרם. ויחשב בעיניהם למקור הרעה הבאה עליהם22, כי חרות העם סם חיים לישראל הוא מעודו ושלטון איש באחיו כרעל וכרקב יעלה בו. ויקץ ירמיהו לשבת עוד בתוך העם החורשים עליו רעה, ויתחמק מן העיר לבא ארצה בנימין, לשבת שם בין דלת העם. ויהי הוא יוצא בשער בנימין, ויתפשהו בעל פקדות שמו יראיה, וישם לו עלילות דברים לאמר “אל הכשדים אתה נופל”. ולא שעה האיש הקשה לדברי הנביא, ויסגירהו בידי השרים העוינים אותו. ויכו הזדים העריצים האלה את איש האלהים, וישימו אותו בבית יהונתן הסופר, אשר אותו שמו בימי המצור לבית הכלא ואת פי המלך לא שאלו. והמלך אשר רפו ידיו מאד, לא עמד לבו למרות את פי עבדיו, אף כי האמן האמין המלך בדבר אלהים, אשר בפי הנביא גם בעת ההיא. ויהי בהציק אותו רוחו לדרוש את ה' ויירא מפני עבדיו להביא אותו אליו לעין כל ויקרא אותו אל היכלו בסתר חדר בחדר, וישאלהו: “היש דבר מאת ה'?” ולא הכחיד הנביא המדֻכה והמעֻנה את דברו ויענהו: “יש, ביד מלך בבל תנתן”. ויתאונן ירמיהו במרי שיחו באזני צדקיהו על העול הנעשה לו על לא דבר, רק על דברו אמת בשם ה'. ויקרא: “מה חטאתי לך ולעבדיך ולעם הזה, כי נתתם אותי אל בית הכלא, ואיה נביאיכם, אשר נבאו לכם לאמר, לא יבא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת?” ותדאב מאד נפש המלך, אשר לב טהור היה לו, אך ידו הרפה לא מצאה למשול ברוחו לעשות דבר למרות עיני שריו הקשים, אשר היה בידם כחומר חותם. ולא קרא לירמיה דרור, כי אם שנה את כלאו ויוציאהו מבית יונתן הסופר, אשר שם עיפה נפשו למות, ויפקד אותו בחצר המטרה, אשר אסירי המלך אסורים שם23, ויצו לתת לו ככר לחם ליום. והרעב בעיר הלך הלוך וחזק, אחרי שוב חיל מצרים, המבטח הבוגד לארצו, וחיל הכשדים שבו לצור על העיר בחזקה. את מפח נפש העם בעזוב אותו פרעה בעל בריתו לנפשו ביד אויביו, הביע המקונן בנהמת לב ובנפש מרה:

עו­דֵינוּ תִכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל.

בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁיעַ24


וככל אשר העמיד ירמיהו את פניו לעיני המלך והשרים להראות להם את הרעה, אשר נגד פניהם, כן התנשאה רוח קדשו ממעל למדת ימיו הרעים, וישא עין למרחוק אל הטוב הצפון לעמו לימים הבאים. וחצר המטרה לא היה הפעם לירמיהו לבית כלא, כי אם למנוח ולמקלט, כי במקום הזה, אשר נסתר מעיניו עמל המלוכה ודבריה היגעים, הרבה להוכיח באזני האסורים היושבים עמו, כי לא לעולם יקצוף ה‘, ואם אמנם גָלה יגלה העם, לא יארכו הימים ושב העם להאחז על אדמתו. ולמען חזק את דברו קנה מאת חנמאל הענתותי בן שלום דודו, חלקת שדה לאות, כי “עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. ותקטן עוד זאת ויחדש בעיניהם את כבוד בית דוד ובית אהרן, אשר החלו בני ישראל להתיאש מהם, בראותם את ידם המטה ויחליטו, כי מאס ה’ שתי המשפחות אשר בחר בהן25 וכתולדה נאמנה לדעה הזאת, היתה דעה אחרת רעה עוד ממנה, כי עוד מעט ושבת ישראל מהיות גוי26. על הדבר הזה נשא הנביא את קולו בכח ובהדר, בכבוד ועוז. ובעת אשר נואש כל איש רואה לעינים מחיי העם, אשר נחתה חרב קשה חדה ושנונה על רוך צוארו, חזה ירמיהו, כי כימי עולם ימי הגוי הזה.

כֹּה אָמַר יְהֹוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים

לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ;

אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם יְהֹוָה, גַּם זֶרַע

יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים27.


אך בכל החזיון הנאדר הזה, לא העלים את הצרה הקרובה לבא. ולא חדל גם בבית כלאו28 לשלוח את דבריו אל העם השכם ושלוח, כי היושב בעיר ימות ורק האיש היוצא אל הכשדים והיתה לו נפשו לשלל. ויאיצו השרים במלך להמית את ירמיהו. וצדקיהו רפֵה הידים לא מצא את לבבו ואת ידיו לחשוך אותם מרעה.

ויקחו השרים הרשעים את ירמיהו וישליכו אותו אל בור מלא טיט ויטבע ירמיהו ויהי כפשע בינו ובין המות. וישמע עבד-מלך הסריס את דבר הרע הזה, וימהר אל אדוניו המלך וישם נגד פניו את נבלות שריו, ויפצר בו למלט את נפש ירמיהו ממות ומרעב. וימלא המלך את ידו וירץ הסריס אל הבור הוא ושלשים איש עמו וימשכו ויעלוהו מן הבור, וישבהו לחצר המטרה. וצדקיהו אשר קשי יומו הציקהו מאד ולא ידע שָלֵו, שלח עוד הפעם בצרת נפשו לקרא לירמיהו ולשמוע את דבר ה' אשר בפיו, ולא הפיל ירמיהו גם הפעם ההיא דבר מדברו הראשון, ויפגע בו לחוס על נפשו ועל עמו, לצאת אל שרי מלך בבל. ויחנן קולו וידבר תחנונים לאמר “שמע נא בקול ה', לאשר אני דובר אליך וייטב לך ותחי נפשך”29. וישו לנגדו את כל הרעה הגדולה הנשקפת לו אם יחדל לצאת, ולא מצא צדקיהו די עֹז בלבו לשמוע לקול הנביא, ויהי נהלך כצל אחרי שריו הסוררים.

וחיל מלך בבל החונים על ירושלם, ישבו במחניהם וידיהם בחיקם, ויחכו בארך רוח ובנפש שוקטה, כי לא ירחק היום, ועיפה נפש העם הנצורים בתוך העיר, כי ידעו כי נשבר מפני המצור, מטה הלחם בירושלם. והמים הולכים הלוך וחסֹר וגם מעט הלחם והמים אשר במשקל ובמשורה יבאו, יאכלו וישתו יושבי העיר בדאגה ובשממון30, ולא כלו הכשדים את כחם להרוס אל החומה בחיל ועזוז. ויעברו להם מרבית ימי המצור במלחמות, אשר נלחמו גדודיהם בערי הבצורות, אשר שמה נאספו גם יושבי ערי השדה31; ויהרסו את מבצריהם32 ויגיעום לארץ ויתרימו את הערים, ותהיינה לכיש ועזקה אשר בשפלה33, אשר בִצר רחבעם34 ערי המבצר האחרונות, אשר עמדו בפני הכשדים35, ועד כה ועד כה ואנשי המלחמה הולכים ודלים וחומת ירושלם, אשר כמעט כל מלכי בית דוד לדורותיהם, שמו את לבם לְבַצֵר אותה למהר לסתום בה כל פרץ ולחזק בה את כל בדק, היתה עזה מאד מאד, וברוב עֻזה לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם"36. אך אויב אדיר ונורא מאד מקרב העיר, קם לישראל, הלא הוא הרעב הכבד מאד בכל צבא בלהותיו, אשר דמותן ערוכה בכל קדרות צבעיה ובכל עזוז נוראותיה על ספר הקינות37, ואת יתר הרעב, אכל בנו הנולד לו, הלא הוא הדֶבֶר המשכל, אשר הרבה לשכל את העם כעמיר מאחרי הקוצר38. ויפשוט הדֶבֶר בכל ארץ יהודה39 ורבים מן הנצורים, אשר תמו לגוע ברעב, נמלטו מן העיר ויברחו אל הארצות אשר מסביב40 וישבו בתוך הגוים השאטים אותם מסביב, הלא המה עמון ומואב ואדום.

ויהי בשנה השלישית לימי המצור, בתשעה לחדש תמוז, בהִוָדע לכשים, כי תם כל הלחם מן העיר41, ויקומו ויכוננו את כלי מפצם אל החומה, ויתחזקו ויבקיעו אליהם את העיר בטח, וכח לא היה עוד באנשי החיל הרעבים לעמוד בפניהם ולהבריחם מעל החומה ויפרצו הכשדים העירה כפרץ מים, וישטפו ויפשטו בכל חוצותיה. ושרי מלך בבל שמו את כסאם בשער התָּוֶך42. ויהי כראות צדקיהו ושריו, כי כלתה הרעה אליו ואל עמו, ויאבד לבם ותרפינה ידי אנשי המלחמה ויברחו המה ואדוניהם דרך גן המלך אל ערבות הירדן. וירדפו אחריהם חיל הכשדים וישיגו אותם בערבות ירחו, ויפוצו אנשי חיל ישראל מעל המלך, וימלט איש על נפשו ויתפשו חיל הרודפים את המלך האֻמלל הזה, ויעלו אותו אל עיר רבלה אשר בארץ חמת, בין ערי הלבנון כי שם שָׂם נבוכדראצר את מחנהו. וידבר מלך בבל את צדקיהו משפטים על חללו את הברית, אשר כרת לו וישפטהו משפט אכזרי מאד, וישחט לעיניו בעברתו הקשה כשאול, את כל חורי יהודה, אשר יעצוהו לפרוק את עֻלו, וישחת את רחמיו ככפיר מיער וישחט לעיני המלך האֻמלל את בניו מחמדי נפשו. והדבר הזה היה מראה העינים האחרון למלך העלוב, כי אחרי ראות האב הרך הזה בעותי אלוה, אשר גבור אמיץ לֵב לא יכילם, חשכה הארץ בעדו, כי נקר נבוכדראצר העריץ את שתי עיניו ויעַוְרהו וגם אחרי כן לא שלח אותו לנפשו ויאסרהו בנחשתים ויעצרהו עמו ברבלה.

ובשבעה לחדש החמישי עלה נבוזראדן רב הטבחים על ירושלם ויבא אל המקדש ויעש שם הרג רב בכהנים ובנביאים43 ובבחורי44 מרום העם, אשר שרדו שמה. ויצת אש בחמדת ישראל בבית ה' (3174–586) אשר היה גאון עֻזם, מחמד עיניהם ומשוש תפארתם זה ארבע מאות שנה, ויהי גם הבית הגדול והקדוש הזה למאכֹלת אש. ותגָדע ביום הוא קרן ישראל ויצא ממנו כל הדרו. ואת יתר כלי הזהב, אשר נותר בבית ה' מגלות יהויקים, בזזו הכשדים, ואת הים ואת העמודים ואת המכונות, אשר עשו להם שֵׁם ביפי מלאכתם, שברו חרשי המשחית וישאו את נחשתם בבלה. ואת חומות העיר מסביב נתצו ויעשו את ירושלם, אשר היתה כחותם על לב ישראל, לתל שממה. ויבֵא נבוזראדן את כל יושבי ירושלם הרמתה ויגל אותם משם אסורים בזקים45 בבלה, בתוך כל אנשי יהודה ויולך עמם גם את הנופלים, אשר נפלו על חיל הכשדים ולא השאיר בארץ, כי אם את דלת העם, אשר אין להם כל. ואת שריה הכהן הגדול, ואת צפניהו כהן המשנה, ואת שומרי הסף, ואת השרים רואי פני המלך, ואת שר הצבא המצביא את עם הארץ וששים איש מאנשיו, לקח נבוזראדן ויולך אותם דבלתה, ויך אותם נבוכדראצר וימיתם. ואת צדקיהו המלך האחרון לישראל בימי הבית הראשון, הוליך עמו נבוכדראצר בבלה ואת יהוצדק בן הכהן הגדול שרָיָהו המומת, אסר בזקים ויגל גם אותו בבלה46. ותעבור על יהודה כוס חמת ה' ככל אשר חזה ירמיה הנביא זה ארבעים שנה. וַיִמַקוּ וַיָמֹכוּ בני עם יהודה, כי הרבה לאכול בם הרעב הדבר והחרב47 וישארו רק “מעט מהרבה”48. וככל אשר קראו אחרי גלות עשרת השבטים ליהודה ובנימן “שארית ישראל”49 כן קראו ליתר הפלטה הנשארת מכף מלך בבל “שארית יהודה”50. ויכתב בספר הזכרונות, אשר לבבל, שֵׁם העיר ירושלם לעיר מתפרצת מפני אדוניה כל ימיה51.

ויהי המעט לישראל, אשר מצאה אותו מיד הכשדים, ויצו ה' לו גם את כל סביביו צריו52 וישחקו על משבתיה53 ויתכבדו העמים הקטנים, אשר מסביב בקלון ישראל, העם הגדול אשר בתוכם, וישמחו לאידו גם לפני נפלו, בראותם, כי הולך הוא ודל, עד כי יקטן גם הוא כמוהם54. אולם בנפול ירושלם לפני צר, נגלתה כל רשעת שכני יהודה הרעים, וכל עברתם השמורה בלבם. ויהי הלעג והמשטמה לאחדים בפיהם ובלבבם, וישאפו כל העמים, אשר מסביב לרשת את הארץ, אשר נעזבה מיושביה. ויתגדל העם הקטן מואב על ישראל וישם לשחוק ולחרפה אותו ואת עבודת אלהיו55. ועל החרפה, אשר חרף מואב את הגוי הנדכה, הוסיף עמון אחיו עצה ומזמה, ותקטן בעיניו נחלת גָד אשר בעבר הירדן, אשר נאחז בה וישב בשעריה56 וישמח בכל שאט נפשו “על אדמת ישראל, כי נשַמה” ועל עמה כי הלך בגולה57, כי נשא העם השפל הזה את עינו הרמה לרשת גם אותה; אך משני אלה הרשיעה אדום, אשר לא ידעה כל מעצור לרוח נקמתה ולעברת זדונה58. ויהי הנקל בעיני העם הזה הקטן בגוים, כי הרחיב את נפשו להסב אליו את כל אדמת יהודה ואפרים הגדולה והרחבה59, וישחתו את רחמיהם מן העם האֻמלל והנדח, אשר כלתה אליו הרעה, ויארבו על הדרכים ויגירו על ידי חרב, את כל פליט, אשר נס לו על נפשו60, ואת אשר לא אכלה חרבם הסגירו ביד אויב61. וגם פלשתים הקטנה, אשר קרבו ימיה למות, התנערה גם היא עוד הפעם, וַתִּלָוֶה על אדום ותנח גם היא את חמתה ביהודה שכנתה, אשר גלתה מביתה ומנחלתה62. ותמר נפש ישראל למן העת ההיא על אדום מאד ויוציאו סופרי הקדש את כל רוחם על העם הבליעל והקשה הזה, אשר לא ידע את נפש עם גולה63. ויקם איש נביא ושמו עובדיה64, אשר חזה על אדום, את הרעות אשר תמצאינה אותו וכי עוד יבא יום והיתה אדום ופלשת לישראל למורשה65. ותשמח גם צור מאד על לכת ישראל בגולה, אך הרוכלת הנוכלת הזאת, אשר עיניה אל הבצע, לא ששה על הארץ כי אם על סחרה, אשר נסב אליה66. כי בשבת ישראל על אדמתו, גדל מסחרו, על כן צרה בו עין צור מאד ותתנכל להרע ולהצר ולהקים עליו אורבים ככל אשר מצאה ידה, עתה בא היום אשר קותה להמלא מחרבן ארץ ישראל.

ובכל הרעות הנוראות, אשר באו כתֻמן על ארץ ישראל, לא נשקפה בלתי אם נחמה אחת קטנה, כי הפקיד נבוזראדן את השר גדליהו בן אחיקם, איש בר לבב וטהר ידים מבית השרים הנכבדים, בית שפן הסופר, על שארית הפלטה אשר נשארו מדלת העם ביהודה, ועל הנשים והטף אשר נפלו אנשיהם ואבותיהם במלחמה. גם את בנות המלך לא הוליך נבוזראדן שֶבי, ויפקד גם אותן גם את סריסיהן67 ביד השר הנאמן גדליהו בן אחיקם. ויהי כאשר קרא נבוזראדן במצות אדוניו דרור לירמיהו, אשר הובל אסור באזקים הרמתה בתוך כל גולי יהודה וירושלם, וישלחהו לחפשי בדברים טובים, וישיבהו אל גדליהו וברוך בן נריה עמו68, ותהי תקוה לשארית יהודה, כי שני האנשים האלה, ירמיהו ברוח אלהים אשר בקרבו, וגדליהו בכבודו בעיני מלך בבל, יהיו למרכז חדש, אשר מעט מעט יגדל ושב והיה לקהל גדול. וישם גדליהו את משכנו במצפה במקום, אשר יעד נבוכדראצר לשלוח שמה פעם בפעם את שריו, לדעת מה יעשה בארץ69. וכל שרי החיל, אשר ברחו עם צדיקו ויפוצו מעליו בערבות ירחו ויחבאו בשדה, שמעו כי היתה רוחה “כי נתן מלךְ בבל שארית ליהודה” בהפקידו לנציב את בן אחיקם הטוב גם עם ה' וגם עם אנשים. ויצאו ממחבואיהם יוחנן בן קרח שר החיל ויונתן אחיו ויתר שרי החילים ואנשיהם ויבאו אל גדליהו, לשום את נפשם אל משמעתו. אך בכל זאת יראו, פן יתפשום הכשדים והמיתום. וישבע להם גדליהו, כי לא יגעו בהם לרעה, אם יעבדו את מלך בבל, וייטב הדבר בעיניהם ויתפשו את הערים הנעזבות וישבו בהן. ויצו אותם גדליהו ויאספו וישימו בכליהם את שארית המזון, אשר נשאר בארץ, אשר היתה למבוסה ולמרמס בימי המצור והמלחמה. וילך מעט העם, אשר עם גדליהו הלוך ורב מיום ליום, כי כל הפלטים, אשר נמלטו בימי המלחמה מפני החרב והרעב ארצה עמון ומואב ואדום ואל יתר הארצות הקרובות נלאו לשאת את כלמת הגוים, אשר חרפו אותם לאמר “אספי רעב”70 אתם, ויקבצו כלם אל גדליהו המצפתה ויאספו מזון רב מאד. וירחב כמעט לב שארית יהודה, ושרידי העם, אשר שרדו זער שם זער שם בערים, החלו לעלות אל הר הקֹדש, לחונן את עפרו ולהעלות מנחה ולבונה על מזבח ה' ההרוס. אך לא בשמחה ובשירים ובחלילים עלו שם כבימי מחמדיהם, כי אם מתגודדים, קרועי בגדים, ושבורי לב71. אך גם הארוכה הקטנה, אשר החלה לעלות לבת יהודה, גזלה את שנת שכני יהודה הרעים מעיניהם ויערם בעליס מלך בני עמון, להקים צודה לנפש גדליהו, ויקן את לב ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, אשר מזרע המלוכה, איש דמים ומרמה, כי ידע בעליס כי בָזֹה יבזה ישמעאל בעיניו לסור למשמעת איש, אשר לא בן מלכים הוא; ויסת אותו להרג את גדליהו. ויגֻנב הדבר הרע הזה אל אזני שרי החילים וימהרו אל גדליהו להזהירו מרעתו, ויוחנן בן קרח דבר על לבו בסתר למלא את ידו, להמית את ישמעאל החורש רעה על גדליהו, ואינו שׁוֶה באבדן שארית יהודה. ויחשוך גליהו את יוחנן מעשות דבר לישמעאל באמרו בתֻמתו, כי רק דבה רעה היא. ויהי בשלש לחדש תשרי72 ויבא ישמעאל כאיש שלום ועשרה אנשים עמו אל המשתה, אשר עשה גדליהו בן אחיקם לרבי מלך בבל אשר באו המצפתה, לראות את שלום הארץ. וגם יוחנן בן קרח וגם איש מיתר שרי החילים, לא היה ביום ההוא במצפה. וקרוב הדבר מאד, כי בכל הבטחון, אשר בטחו שרי החיל בגדליה התמים ובדבריו, אשר נשבע להם, כי אין כל רעה נשקפה להם מיד הכשדים, הגה לבם אימה להֵראות אל רבי המלך. ויהי כטוב לב הקרואים ביין, ויקם ישמעאל ואנשיו בטח, ויכו את גדליהו הצדיק בחרק וימיתוהו, ויהרגו גם את שרי הכשדים וגם את מעט אנשי המלחמה, גם את כל בני ישראל, אשר היו עם גדליהו. ותהי מהומה במצפה ופחד פתאום. ולא מצאו יתר אנשי העיר את ידיהם ואת רגליהם וילכו שבי לפני ישמעאל הנבל ולפני מעט אנשי הבליעל, אשר עמו וגם את בנות המלך הרכות והענגות, אשר גם נבוזראדן רב הטבחים, לא ערב את לבו לנגוע בהן לרעה, שׁבה ישמעאל העריץ הזה, להוליך אותן אל ארץ בני עמון. ויהי המעט ממנו כל הרעות והנבלות האלה ויַשגה בדרך שמונים איש משכם ומשילו ומשמרון תמימים עוברי בטח, אשר אמרו לעלות להקטיר מנחה ולבונה ולנסוך נסך דמעה על שממות מזבח ה'. ויגנוב הנבל החנף את לב אבלי ציון אלה, בהשמיעו באזניהם גם הוא, קול בוכים, וידבר על לבם ללכת עמו אל בן אחיקם, ובבואם אל המצפה, אשר שם הניח את עדת מרעיו, ויפל עליהם הוא ואנשיו וישחטם ולא הותיר מהם, כי אם עשרה אנשים, אשר אמרו לתת לו כופר נפשם מטמֻני מזון, אשר יש להם בשדה. ויהי ביום השלישי אחרי הכותו את גדליהו, ואחרי הרבותו חללים לרוב מאד, ויקח את כל שרידי חרבו, ויולך אותם שבי ארצה בני עמון, למען האבד שריד למצפה, אשר היתה לצנינים בעיני בעלים אדוניו. אך עצתו זאת להסגיר את שׁביוֹ ביד בני עמון לא קמה בידו, כי עד כה ועד כה נגלה הדבר ליוחנן בן קרח ולשרי החילים. ויחלץ הוא וכל אנשיו ויצאו להלחם עליו ולנקום מידו את נקמת דמי גדליהו וימצאו אותו על יד גבעון. ויהי כראות השבויים את יוחנן ואת מחנהו, ותחזקנה ידיהם ויקומו ויעברו כלם אל יוחנן. וישמעאל ראה כי לא תהיה לו תקומה, וימלט בשמונה אנשים ארצה בני עמון ולא שם יוחנן וכל העם אשר עמו את פניהם עוד המצפתה, כי יראו לשבת שם מפני הכשדים, אשר התבאש בהם ישמעאל, בהכותו את גדליהו פקיד מלך בבל ואת שרי הכשדים עמו. וישבו בגרות כִּמְהָם אשר אצל בית לחם. ויהי כאשר נואש העם במצפה וַתֵּעוֹר עוד הפעם אהבת מצרים בלבם, וירמיהו אשר על שכמו נתן משא כל העם למיום מות גדליהו, שבע עוד הפעם עמל ורוגז מיד שארית יהודה.

ויהי בתחלת שבתם בגרות כמהם, ויהי עוד לב שרי החילים ומרבית העם נאמן עם ירמיהו. ויגש אליו יוֹחנן בן קרח ויזניהו בן הושעיהו המעכתי 173) ויתר שרי החילים וכל העם מקטן ועד גדול ויחלו את פניו בלב שלם 274), להתפלל בעדם ולשאול באלהים איזו דרך יאחזו הפעם, ויעתר להם ירמיהו. ויהי עד כה ועד כה וימצאו אנשי האון את ידיהם לעשות שקר בנפש העם, כי יערים ברוך בן נריה להטות את לב ירמיהו כטוב בעיניו, כי בירמיהו יראו אנשי הבליעל לתת דופי. ויהי מקץ עשרת ימים, ויאסוף ירמיהו את הקהל ויצו אותם בשם ה‘, לשבת שקטים ושאננים בארץ אבותיהם וַיַבְטַח אותם כי לא תאֻנה להם כל רעה מיד מלך בבל. וישם לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם, אם ישימו את פניהם מצרימה. ויהי המעט מיוחנן ושרי החילים והעם, כי נהפך לבם מן הקצה אל הקצה בקרב הימים המעטים, ויענו את ירמיהו עזות, ויקחו את כל הנפש, אשר הפקיד נבוזראדן ביד גדליהו ואת בנות המלך וגם את ירמיהו ואת ברוך לקחו ביד חזקה, ויסיעו אותם עמם מצרימה. אז קמה עצת בעלים מלך בני עמון, כי נשמה ארץ אבותינו מיושביה ושכני יהודה הרעים פשטו עליה מסביב ויאחזו בה ויהיו לאבן נגף לישראל ימים רבים מאד. ותגדל הרעה אשר הרע הנבל הפושע ישמעאל בן נתניה לעמו, מרעת נבוזראדן רב הטבחים, אשר למלך בבל, כי נבוזראדן נתן עוד במצות אדוניו שארית ליהודה, והוא ברשעתו הגלה את השארית הזאת מעל אדמתה, וַיַסְגֵר את הארץ כלה בידי רשעי גוים אויבי ישראל. הוא השלים את החרבן בהמיתו את השר החסיד גדליהו בן אחיקם בן שפן בן אצליהו בן משלם75 על כן היה יום מות גדליהו ליום צום ואבל לישראל76 עד היום הזה ויגדל המספד ביום ההוא מדי שנה בשנה, כיום אשר בו נשרף בית ה’77.

ויוחנן בן קרח וקהל שארית יהודה באו מצרימה, וישבו במגדל ובנוף ובתחפנחס ובארץ פתרוס ותהי תחפנחס לראש מושב הנדחים האלה, אשר לא ביד אויב נדחו שמה, כי אם במשובתם ובאולתם. ותתמכרנה שם הנשים במצרים ארץ האלילים לאלהים אחרים, ותשובנה ותקטרנה למלכת השמים, ויד בעליהן עמן בדבר הזה. וישא ירמיהו הנביא בכח את קולו, להגיד להם פשעם, וישו לנגדם את אחריתם הרעה במצרים ואין שומע. ויהי מקץ שנים, ויקשרו המצרים על פרעה חפרע מלכם, על אשר בִּכֵּר את חיל היונים בני הנכר על חיל ילידי הארץ, ויהרגוהו. ויהי בחרות אף עם הארץ על כל בני עם אחר, ויניחו את חמתם גם בבני ישראל היושבים שם78 ויקומו גם על הגרים הגרורים ההם בחרב. ולא נמלטו מכל הקהל, כי אם פלטים מתי מספר79 ואת פלטי החרב האלה ואת ירמיהו ואת ברוך בן נריה בתוכם הוליך נבוכדראצר עמו ממצרים בבלה, אחרי הכותו את מצרים80.

גם ביתר הארצות הקרובות לארץ ישראל לא נותרה כל שארית וזכרון לאבותינו בימים ההם. ואף כי בהאסף אל גדליהו נדחי ישראל ממואב ומבני עמון ואדום, עוד נותרו מהם בעמון ובמואב רבים מאחיהם, לא עמדו הנותרים ימים רבים בארצות האלה. ויהי בעלות נבוכדראצר בשנה החמשית לגלות הארץ, על צֹר, וישב את ידו גם על שלשת העמים הקטנים האלה ותעבור גם עליהם כוס יהודה81 ואת נדחי ישראל היושבים בעמון ובמואב נפש שבע מאות ארבעים וחמש82 הוריד עמו בבלה (3179–581). ומכל דברי מושב בני ישראל בארצות ההן לא נודע בלתי אם הדבר הזה, כי הנדחים במואב היו בעיניהם באחרית ימי צדקיהו כיושבי בטח מפחד אויב83, ותֵּעזב גם ארץ אבותינו, גם הארצות אשר סביבותיה מצרים אדום עמון ומואב, מישראל. ויתגוררו מהם גלֻיות גם בצרפת ובספרד84, אך מהן לא נשאר כל זכר. והארץ האחת אשר שם שב מקור ישראל לנבוע, אחרי אשר כמעט היה לקפאון, היא בבל.

  1. בראשית י, כב.  ↩

  2. ירמי' כט, ג. ודבר זה היה קרוב “אחרי צאת יכניה המלך.. מירושלם” (ב').  ↩

  3. ירמי' נא, נט.  ↩

  4. עיין יונתן הרד"ק והאברבנאל.  ↩

  5. מ"ב כה, יט. ירמי' נב, כה.  ↩

  6. לד, יט; נב, כה; מל"ב שם.  ↩

  7. דבר זה עולה מן הפקודה אשר פקד ירמי' על שריה (נ"א, נט).  ↩

  8. מלבד קצת הדמיון שבין שריה לברוך במשמעתו לירמי', אשר הבאנו זה מעט, תמצא כי שניהם אחים בני אב אחד, ונכדי אבי אב אחד, היו (לב, יב=נא, נט).  ↩

  9. יחזק' יא, טו.  ↩

  10. א‘. ועיין ירמי’ כח, א.  ↩

  11. יחזקאל יא, ח.ועיין רש“י ורד”ק.  ↩

  12. יחזקאל ג.ורש“י ורד”ק.  ↩

  13. יחזקאל יא. יג.וממליצת “כלה אתה עושה” יש לשמוע קצת כי מגפה היתה שם.  ↩

  14. אם נתבונן היטב בפרשה ח. ט. י. יא. שבס‘ יחזקאל נראה כי היתה שם תחלת חזיונו בירושלם ברוח הנבואה. בפרשה ח’ פסוק ד‘ הוא אומר “והנה שם כבוד אלהי ישראל”. והכבוד הזה הוא המדבר אליו “ויאמר אלי” (ה') עד סוף הפרשה וסוף פרשה זו מחובר בפסוק “וקראו באזני קול גדול” (י"ח). אל ראש פרשה ט’ הפותחת במה שסימה שלפניה “ויקרא באזני בקול גדול” (ט, א) ולבוש הבדים שנזכר בפרשה ט‘ (ב') הוא הנזכר גם בפרשה (י, ב) ובכן שלש פרשיות אלו ח’, ט‘ י’ פרקי חזיון אחד הם. ועתה אם נראה כי גם פרשה י“א העוסקת ביאזניה ופלטיה מסימת ”ויעל כבוד ה‘ מתוך העיר (י“א כ”ג) על כרחנו אנו אומרים כי זהו הכבוד האמור בפרשה ח’ פסוק ד‘ מתפרש לפרטיו בפרשת י’ כי בפרשה י' אין אנו מוצאים שום זכר “כבוד” לעצמו. – ומליצת “ותשא אותי רוח” (יא, א) איננה אמורה על נשיאה מבבל לא“י כ”א ממקום למקום בעזרה כמו “ויבא אותי” (ח, ז. יד. יח) ואם כן החזיון אשר סיֵם במעשה פלטיה ויאזניהו, התחיל בזמן הרשום בראש פרשה “בשנה הששית בששי” למנין שנביא זה מונה תמיד, לאמר, לגלות יויכין; ואם כן זכינו לדין, כי תחלת המרד של צדיקו, היתה בשנת שש למלכו, כי שנות מלכותו ושנות גלות יויכין שוות.  ↩

  15. יחזקאל יז, טו.  ↩

  16. טז–יח; כא, כח. (ועיין רד"ק ואברבנאל) דהי"ב לו, יג.  ↩

  17. יחזקאל ו, יד.ועיין רד"ק.  ↩

  18. עיין ירמי' כט, כה. ומסתבר הדבר, כי הוא היה כהן המשנה שנהרג בימי החרבן (נב, כד; מ"ב כה, יח).  ↩

  19. ירמי' כא, יב.  ↩

  20. לז, ט.  ↩

  21. יש לדַיֵק היטב בדברי הנביא החותם את תוכחתו בדברים האלה: “ונתתי אותם וגו‘ (לד, כ) ביד… וביד חיל מלך בבל העולים מעליהם (כא) הנני מצוה… והשיבותים אל העיר הזאת ונלחמו וגו’” (כב). הא למדת כי דבר זה אירע אחרי עלות הכשדים, והעם קוה אז, כי לא ישובו עוד אויביהם לצור עליהם ולהלחם בהם.  ↩

  22. “גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה”(איכה א, ג) “על שגיאות פולחנא דהוו מפלחין באחוהין בני ישראל דאזדבנו להון ולא קרו חירותא לעבדיהון ולאמתהון דהוו מזרעית ישראל וכגון כך, אף אינון אתמסרו ביד עממיא” (תרגום שם). “ומרוב עבודה: על שהיו משתמשים בעבד עברי” (איכה רבה שם).  ↩

  23. זהו פרוש “בחצר המטרה, אשר בית מלך יהודה” (ירמי' לב, ב).  ↩

  24. איכה ד, יז.  ↩

  25. ירמי' לג, כד.  ↩

  26. שם.  ↩

  27. לא, לד–לה).  ↩

  28. עיין יוסיפוס (קדמוניות.4.7 X) שכִּוֵּן פה את הנכונה, כי נבואה זה נבא בבית כלאו.  ↩

  29. ירמי' לח, כ.  ↩

  30. יחזקאל ד, טז–יז; יב, יט.  ↩

  31. ירמי' ח, יד.  ↩

  32. איכה ב, ב. ה.  ↩

  33. יהוש' טו, לג. לה. לט.  ↩

  34. דהי"ב יא, ט.  ↩

  35. ירמי' לד, ז.  ↩

  36. איכה ד, יב.  ↩

  37. א, ו. יא. יט; ב, יב. יט. כ; ד, ד. ח. ט. י; ה, י.יחזקאל ה, י.  ↩

  38. כנבואת ירמ' (ירמי' ט, כא).  ↩

  39. “הרחוק בדֶבֶר ימות”. (יחזקאל ו, יב).  ↩

  40. לד, כט; לו, ל.  ↩

  41. מ"ב כה, ג; ירמי' נב, ו.  ↩

  42. לט. (כנבואת ירמי' א, טו).  ↩

  43. איכה ב, כ.  ↩

  44. דהי"ב לו, יז.  ↩

  45. ירמי' מ, א.  ↩

  46. דהי"א מ, מא. ועיין קדמוניות 7. 5, 8. X.  ↩

  47. יחזקאל ה, יב.  ↩

  48. ירמי' מב, ב.  ↩

  49. ישעי‘ מו, ג. ירמי’ ו, ט; לא, ז. יחזק‘ ט, ח. מיכה ב, יב. צפני’ ב, ט.  ↩

  50. ירמי' ט, טו; מב, טו. יט; מג, ה; מד, יב. יד. כה.  ↩

  51. עזרא ד, יט.  ↩

  52. איכה א, יז.  ↩

  53. א, ב. ז. ח. טז. יז. כא. כב; ב, אז. כב; ג, מו.  ↩

  54. לפי פשוטו זהו פירוש המקרא “הנה ככל הגוים בית יהודה” (יחזקאל כה, ה) לאמר: קטנה היא ככל הגוים, אשר סביבותיה כי אין להחזיק, כי הגוים עובדי האלילים כבר האמינו באהבת ה' המיוחדת לבני ישראל, ואח"כ חזרו ממנה.  ↩

  55. ירמי' מח. כז. מב.  ↩

  56. מט, א.  ↩

  57. יחזקאל כה, ג. ו.  ↩

  58. תהלים קלז, ז.  ↩

  59. יחזק' לה, י.  ↩

  60. כה, יב; לה, ה. עובדי' יד.  ↩

  61. עובד' שם.  ↩

  62. יחזק' טז, נז; כה, טו.  ↩

  63. תהלים קלז, ז; איכה ד, כא–כב.  ↩

  64. עובדיה נבא מעט אחרי החרבן, אחרי אבוד למראית עין כל ניר לבית יהודה “ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם”. (עובד' יב) “וגלות ירושלם” מפורשת בה (כ').  ↩

  65. עובד' יט.  ↩

  66. יחזק' כו, א–ב.  ↩

  67. עיין ירמי' מא, י. טו.  ↩

  68. ירמי‘ מג, ג, ו. ולפי דברי יוסיפוס (קדמ' 1 9 X) חלה ירמי’ את פני נבוכד' לשלוח את ברוך לחפשי ויעתר לו.  ↩

  69. עיין מ"ב, כה, כד–כה.  ↩

  70. יחזקאל לד, כט; לו, ל.  ↩

  71. ירמי' מא, ה. ועיין אברבנאל.  ↩

  72. החֹדש מפורש בירמיהו מא, א.והיום בס“ע כ”ו. בספרי דבר‘ לא, בתוספתא סוטה ו, י. ובמס’ ר“ה יח: ולדברי רד”ק האומר, כי נהרג ביו“ט של ר”ה (זכרי' ז, ה) אין רגלים, אך לִבֵּנו לא יאמין, כי יהיה דבר זה בשנה הראשונה לגלות יהודה.  ↩

  73. שֵם אבי יזניהו ושֵם מקומו מצטרפים משני פסוקים אלה: ירמי' מ, ח; מב, א.  ↩

  74. כן עולה מדברי העם (ה–ו).  ↩

  75. יחס גדליהו עולה מפסוקים אלה: מל"ב כב, ג=כה, כב.  ↩

  76. זכר' ז, ה; ח, יט.  ↩

  77. חכמי ישראל מעולם חשבו את צום גדליהו דומה באבלו לתשעה באב; “שקולה מיתתו כשרפת בית אלהינו” (ר"ה יח:) “והיה חרבן שני” (רד"ק זכרי' ז, ה) “ושתי הרעות האלה [חרבן ביהמ”ק והריגת גדלי'] ממין אחד היו ולא נתחלפו כ“א בפחות ויותר” (אברבנאל שם),  ↩

  78. עיין ירמי' מד, כט–ל. וראית כי מצרף הנביא את מפלת פרעה לפורענית ישראל במצרים. ואחרית המרה הזאת מרומזת במלת “חרב” השנויה והמשלשת בפרשה זו  ↩

  79. יד. כח.  ↩

  80. עיין ס“ע כ”ו וקדמ' 7, 9 X וצרֵף דברי שניהם.  ↩

  81. ירמי‘ פרשה מ“ח כלה; מ”ט, א–כב. יחזק’ פרשה כ“ח ופרשה ל”ה. עובד' א.  ↩

  82. ירמי‘ נב, ל. סדר עולם שם. קדמ’ שם.  ↩

  83. ירמי' כא. יג. והעמק והמישור בעבר הירדן היו ובחלק הראובני והגדי עד גלות עשרת השבטים וברשות מואב אחרי גלותם (מח, ח). ועיין ספרנו ח"א צד 9 הערה 1–2.  ↩

  84. עובד' כ. ואל יעל על לב הקורא, כי שמות אלה נקראו מעקרם על פרנציא ואיספמיא, כי באמתתם, שמות הם לשני מקומות הנמצאים מצפון לארץ ישראל: צרפת היא בפיניקיא ונקראה היא בלשונות העמים "סאראפֿאנד. או Sarepta והיא הנזכרת במקרא (מ"א יז, ח) וספרד היא בקפוטקיא Capadocien.  ↩

ימי ממלכת יהודה לבדה: גלות בבל

מאת

זאב יעבץ

גדולת בבל עשרה וגבורתה עצביה והבליה. עלילת מראה בכל לנפש ישראל. הגולים הראשונים. ילדי בית דוד בהיכל נבודראצר. דניאל חניה מישאל ועזריה. חנוכם וכשרונם. עוז דניאל וחבריו. אסור מאכלות נעשה סיג לכל התורה. גלות ויכין. “הַגולָה”. מושב גולי יהויכין. כבוד שם יויכין בעיני הגולה. עלילות נשחתות. בית המרי. נביאי שקר ונבואות שקר. בריתם עם חבריהם ביהודה. אחאב בן קוליהו וצדקיהו בן מעשיהו. תעלוליהם ואחריתם. מכתב ירמיהו בבלה וריבו בנביאי השקר. מזמות שמעיה הנחלמי. תחלת נבואת יחזקאל. ריבו בעריצי עמו. נבואתו על חרבן ירושלם ועל תקון מדות העם. מגפה בבבל. בוא שמועת החרבן. גלות צדקיהו מובאה. גורל צדקיהו. שלוח יהוצדק לחפשי. גלות פלטי יהודה מעמון ומואב בבלה. תשובת שלמה. לב חדש ורוח חדשה. ערי מושב ישראל בבבל. נטיעת כרמים וזריעת שדות. תרומה ומעשר בבבל. תקון ארבעה צומות. שערוריות במצרים. פלטי יהודה וירמיה וברוך באים ממצרים בבלה. מגלת הקינות. מזמורי נהי ודברי נחומים. תפלה במקום זבח. “מקדש מעט”. ראשית שלש תפלות ביום. כון פנים ולב לירושלם. “סוד עם ה'”. “כתב בית ישראל”. ספר “דברי ירמיהו”. ספר "מלכים ורוחו. רפיון רוח ויאוש בקהל העם. נבואת יחזקאל. תורת עקר התשובה בכל פרטיה. תורת צמצום אחריות האדם רק על מעשי עצמו. תורת תחית ישראל וחיי נצחו. חזון העבודה והישוב לישראל באחרית הימים. חזון המלחמה האחרונה. ימי נבואת יחזקאל. ראשית האגדה. נח דניאל ואיוב. חכמת דניאל וצדקתו. שלטונו ברוח נבודנאצר וכבודו בעיניו. כבודו מכשיר בידו לרַוְחַת עמו. שֵם דניאל בישראל. רוחו הכביר ונקיון כפיו. סכנת חנניה מישאל ועזריה ותשועתם. עקירה אחרונה לשארית עבודה זרה מישראל. ישראל גוי קדוש לעולמי עד. מות נבודראצר. מלכות אויל מרודך. פקידת יויכין חֻפְשתו וכבודו. מות צדקיהו וקבורתו בכבוד מלכים. מות אויל מרודך. מהומות בבית המלך. מלכות בלשצר. התנכרו לדניאל והכעיסו את לב ישראל. סכסוך בלשצר בכרש מלך פרס. כרש עולה על בבל. מהומה ומורך בקרב הכשדים. טפשות בלשצר שכרונו ומשתיו. חזיון לילה. פתרון דניאל. חיל פרס פורץ העירה. הרג ולהבה. אחרית בלשצר. שפטים באלהי הכשדים. שממות בבל. רוממות לב ישראל.

3155–3224


והזרע אשר זרעו ידי הנביאים על אדמת אבותם, בעוד כל העם בוטח בארץ שלום ואוכל את חלבה ואת טובה, נתן את פריו לישראל בארץ עניו וגלותו, בארץ בבל, אשר אסורים באזקים הובאו עליה. ומה נהפכה מתכנת קהל הנביאים והעם איש אל רעהו, למיום באם בבלה! בראשונה היה העם הבוטח, כי גם יד איתני עולם לא תמצא להניד רגלו מנחלתו, ועין הנביאים לבדה ראתה את החשכה הקודרת, מתוך האורה הגדולה, אשר הכתה את עיני הקהל בסנוֵרים, לבלתי ראות נכוחה. ובארץ הנכריה התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה. האנשים מקרב העם הרואים לעינים, ואשר לא אמרו לעשות שקר בנפשם ובנפש הקהל, נואשו מכל תקוה ואחרית טובה והנביאים, אשר התרוממו מעל לטפחות ימיהם, הם המה התנשאו גובה שחקים, ויביטו למרחוק, כי לא יאבד ישראל, ורוחו לא תבוק לנצח נצחים. והעלילה הראשונה אשר עוללו מראות הממלכה האדירה ההיא לנפש גולי ישראל, נתנה גם היא עֵדֶיה, כי אמת בפי דברי נביאי ה', כי גם מצוקי ארץ לא ידכאו ולא ידֵקו בכבד משאם את העם העשוק והרצוץ הזה, כי האנשים אשר שעו בשבתם בארצם אל דרכי הנכר, העלימו את עיניהם ויסבו את לבם מאחרי “תפארת גאון כשדים”1 בהראותה אליהם, ותגעל כמעט נפשם בכל החמודות הנראות בממלכה האדירה והעשירה, כי ככל אשר היתה בבל בימים ההם “פטיש כל הארץ” כן נמשלה אל “כוס זהב משכרת כל הארץ” בעדניה ובתמרוקיה, אשר כל גוי השותה ממנה והתהולל ועיפה נפשו מרוב תענוגותיו וסר כחו מעליו2. וגם למופת נחשבה בבל בכחה, בתפארתה, בעשרה וגם בחכמתה. “חומת בבל הרחבה ושעריה הגבוהים”3 הפילו כמעט פחד על כל רואיהם, ודרך השערים האלה, לא באו יחידים כי אם גוים נהרו אליה4. ויעל שאון העיר אשר היתה “תהלת כל הארץ”5 כשאון גלים בהמון מים רבים6, ובתוך העיר היו נכונים היכלות וארמונים. בית המלך וגגות נטועים במרומי הרים, מעשי ידי אדם, אשר נחשבו לראשי נפלאות ימי הקדם7. ומגדל היה בנוי לבֵל אלהי בבל אשר שש מאות שעלים קומתו8. ובני העם המתהלך בחוצות העיר המעטירה, התהדרו כבשי שרים ביפים ובבגדי חמדותיהם “חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם מראה שלישים כלם”9, וכרבות כבוד עשרה, כן יצאה לארץ ההיא שם ברוב חכמתה10, כי קמו בקרב הכשדים חכמי לב, אשר שתו את לבם למסלות הכוכבים ויתבוננו אל חקת השמים ומועדיהם, ויבינו דבר לאשורו, ותצא להם תורת התכונה. ויד ארצם היתה עליהם לטובה להשליט עינם במרחבי הרקיע, כי ארץ מישׁור כלה, והר וגבעה לא יעמדו לשטן בה, לנושא עין למרחקים, אך גם על חכמתם גם על עשרם ותפארתם היתה נסוכה רוח אכזריות ומשמרת הבלי שוא, כי את המדהבה הזאת, את אוצר הזהב יצרו אף נצרו ידי נוגש11 המלאות עשק ורשע, והעיר כלה נבנתה בדמים, כוננה בעוְלה וכל אבן בה מקיר חמס תזעק12. וגם על אנשי בבל הענוגים העליזים כבדה יד מלכיהם מאד, ועל כל עון נענשו גם בני מרום העם באכזריות חמה בהרג ובהרס, מבלי שים לב, כי בדבר הזה תחרב הארץ ותשחת13. חכמת הכשדים היתה שפחה נחרפת להבלי גלוליהם, כי רק למען הולך שולל את העם בעצמת חבריהם, חזו בכוכבים ותורת התכונה עלתה להם מאליה כספיח השדה אשר לא אותו אמר הזורע לזרוע. וירבו מאד הגלולים והעצבים בממלכה ההיא, ומלבד “סכות בנות” אלהי בבל14 מאז, עבדו את הבעל, אשר קראו לו בני בבל בֵּל15 ואת נבו16 ואת מרודך17, ואת בלטשאצר שדרך מישך ועבד-נגו18. ויהי המעט מגולי ישראל כי לא נטו אחרי הגלולים ההם כמשפטם בעודם יושבים בארצם ולא כהו עיניהם למראה האלילים מעשה חרש וידי צורף, אשר גדלה קומתם לבלי חק19, ולנגה ברק כסף מרוקע המובא מתרשיש וזהב מאופז תכלת וארגמן אשר עליהם20, ותגעל נפשם בצלמי הבלהות והחתחתים האלה בהראות לעיניהם בכל גֹעל מערומיה ממלכות האליל ארץ הפסילים אשר כהניה ועמה באימים יתהוללו21. וככל אשר רחקו בני ישראל ממקור חייהם בשבתם בארץ אבותיהם על יד מקדש אלהי עמם, ויבחרו בדרכי עמים אחרים, כן נקעה נפשם מהבלי הנכר בבואם אל הארץ הנכריה, אשר שם נראו השגעונות האלה מחֻטבים בפסיליהם ובעצביהם בכל גאון אולתם ובכל יקרת תפארתם הַתְּפֵלָה וסרת הטעם. ותפנה העלילה הזאת, אשר עולל מראה בבל וגלוליה ועצביה לנפש בני ישראל, דרך בקרבם, לאמונה עזה בתותרת אלהי ישראל, אשר לא תרפה עוד כל ימי עולם. ולא ארכו הימים לישראל ויאמן עליהם הדבר, אשר חזה ישעיה בן אמוץ:

הִנֵּה צְרַפְתִּיךּ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי22

אך לא בפעם אחת גלו בני ישראל בבלה, כי החלו לבא שמה בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר (3156–604). ויהיו הילדים, אשר הביא אשפנז רב סריסי מלך בבל מזרע המלוכה ומבני השרים ומקרב העם ומעט מזקני העם, אשר הגלו עמהם, העולים ראשונים לישראל בבלה23, ונבוכדראצר צוה לרב סריסיו, לכלכל את טובי המראה וטובי השכל, אשר בתוך הילדים במיטב מאכלו ומשקהו, וללמדם ספר ולשון כשדים, להדריך אותם בכל דרכי בבל ולהשבית מפיהם את השמות, אשר קראו להם בישראל ולשום להם שמות אלהי כשדים, למען יצלחו לעמוד לפני המלך ולהיות לו לסריסים כאשר יגדלו. ויהיו בתוך הנערים ארבעה ילדים מקרב העם24 ושמותם דניאל, חנניה, מישאל ועזריהו, ויקרא שר הסריסים לדניאל בלטשאצר, לחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו. ויהי כאשר למדו הנערים מפי אומני המלך לשון וספר, ויצלחו בכל מדע והשכל ובכל ספר וחכמה. ודניאל הבין בכל חזון וחלומות, אשר הרבו הכשדים להאמין ולשגות בם, מכל החרטומים והאשפים, העומדים לפני המלך, ותהי על דניאל רוח ה', וככל אשר הגדיל לעשות חיל בחכמת בבל, כן הוסיף להחזיק בכל עוז בתורת אלהי ישראל, ויחזק את יד שלשת רעיו באלהים, לשום נפשם בכפם, ולהנזר מפתבג המלך ומיין משתיו, ולא אכלו ארבעתם ולא שתו, בלתי אם לחם זרעונים ומים. ויהי דניאל הראשון לכל גדולי ישראל, אשר שמו מני אז את כל לבם, להזיר את העם מכל מאכל פגולים ולשנן להם את המצוה הזאת אשר בתורת משה, מאד מאד25. ויעמוד הדבר הזה למיום בא ישראל על אדמת נכר למעוז לתורתו ולמעצור בעדו, לבלתי התבולל בעמים, ויתהלל המתהלל בדור ההוא לאמר.

הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי26

ויהי בהגלות נבוכדראצר את המלך יהויכין ואת ביתו ואת כל השרים וגבורי החיל כעשרת אלפי איש (3163–597) ויהיו שם לעדה, ולא מצאו שם מן הזקנים, אשר גלו שם בשנה הרביעית ליויקים, בלתי אם פלטים27. ותקרא עדת בני ישראל היושבים בבבל “הַגוֹלָה” לאמר העדה הגולה מארצה28. ויאחזו בני ישראל בתֵל–אביב אשר על נהר כבר29 בארץ כשדים30. ויהי יויכין הגולה האסיר בעיני הגולה, המלך הַיַצִיב31 אשר לו המשפט, וצדקיהו, החלל, אשר לא יצלח למלוכה32. וגם ירמיהו הנביא המשיל את גלות יהויכין לתאני הבכֻרות ואת שארית יהודה, אשר מלך עליהם צדקיהו, לתאנים שוערות אשר לא תאכלנה מרוע33, אך גם בין התאנים הבכֻרות נמצאו חוחים מכאיבים מאד, כי נביאי שקר היו בין הגולה, אשר הגלתה עם יכניהו וידריכו את העם בדרכם ובמעלליהם, ויחללו את שם ה' בארץ, אשר באו שמה34 באמור הגוים בלעגי שפה “עם ה' אלה ומארצו יצאו”35 עד כי מרה נפש נביאי ה' אל העדה הזאת ויקראו לה “בית המרי”36, כי נמצאו בהם אנשים, אשר היו נופלים גם מן הכשדים בעלילותם הנשחתות37. וגם על הנשים נחה רוח שקר והבלי שוא וַתְּתַפֵרנה כסתות על אצילי ידיהן, ומספחות שמו על ראשיהן ותהבֵלנה את העם ותנבאינה לכל איש, את תרמית לבן בשעלי שעורים ובפתותי לחם38. ויהיו נביאי השקר ההולכים אחרי לבם לפח ולמוקש לישראל בבבל, כי שתו ידם בסתר עם אנשי בריתם, אשר ביהודה לדבר איש במקומו לבלתי עבוד את מלך בבל ולשאת עיניהם מצרימה39. ויודע הדבר לנבוכדראצר ויקח את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה נביאי השקר וישרפם באש, ויהי שֵם שני הנביאים הנבלים אנשי הזמה, בתעלוליהם ובאחריתם, לחרפה ולקללה ולמשל בישראל40.

וירמיהו כתב מכתבים אל גלות יהויכין41, ויחזקם להאחז בארץ ולדרוש את שלומה, ויזכירם לשאת את עיניהם ולבם אל הארץ הקדושה, אשר הֻטלו משם. כי בעוד שבעים שנה יפקוד ה' אותם, והשיבם אל נחלת אבותם. וילחם ירמיהו מרחוק בנביאי השקר, אשר קמו בבבל, ובאחב וצדקיהו ראשיהם טמאי השם וינבא להם את אחריתם. ושמעיה הנחלמי גם הוא בנביאי השקר, וישמע את דברי המכתבים, אשר כתב ירמיהו, ויכתוב שמעיה מכתב אל צפניה בן מעשיהו הכהן, אשר היה בעת ההיא42 פקיד נגיד בבית ה' וגם כהן המשנה43, לעורר על ירמיהו מדנים, אך תחת עשותו את דברי שמעיהו, קרא צפניהו הכהן הנאמן עם ירמיהו, את המכתב באזני הנביא. וגם לשמעיהו לא היתה שארית44 ככל אשר לא היתה לצדקיהו ולאחאב. ותלך יד נביאי השקר הלוך ומטה. ויקם איש נביא לה' בשנה החמשית לגלות יהויכין45 (3168–592) ושמו יחזקאל בן בוזי הכהן ויהי ה' עם פיו וימלא כח וגבורה46, ולא חת מפני הסרבים והסלונים וקשי הלב וחזקי המצח, אשר סבבוהו47, ויגד לבית המרי פשעו. וַיוֹכַח לאנשים התקיפים, אשר התנשאו בעשרם לרדות בחזקה באחיהם הדלים, את דרכם על פניהם בדברים קשים מאד48. ויתפוש בלבם את האנשים אשר נזורו מעל ה' בגלוליהם49 וידע כי רק בעבוֹר כוס הגולה גם על צדקיהו ויושבי יהודה, יהפך לעם לב אחר לשוב אל תורת אבותם באמת ובלב שלם, ולא ישענו עוד על תרמית נביאי השקר, אשר בקרבם50, ונפקחו עיניהם ונקוטו בפניהם מפני הרעה, אשר עשו וקצה נפשם בתועבותיהם51 ולא יוסיפו עוד לשחת דרכם, וטהרו מעוֹנם למן היום הוא. אולם גם האנשים אשר היו שלמים עם הנביא, האמינו כי יעברו ימים רבים, ודורות עוד יחלפו, עד אשר יבא דבר הנביא52 אך לא הטיבו האנשים ההם לראות, כי מִהרה רעת יהודה וירושלם מאד, כי בשנה התשיעית לגלות יויכין, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעשור לחדש טבת (3172–588); אפס כי איש מבני הגולה לא שם לבו לדבר הזה בלתי יחזקאל לבדו, כי עיני בני הגולה היו אל תוכם ואל בתיהם, כי מגפה היתה בעת ההיא במושבותם53. אך בשנה השלישית בחמשה לחדש טבת (3174–586) בא הפליט הראשון, לבשר את בני הגולה הבשורה הרעה, כי הֻכתה העיר ושארית יהודה גלתה גם היא מעל אדמתה. מקץ ימים מספר בא הגלות השלמה גלות צדקיהו גם היא בבלה. ויושב מהם נבוכדראצר שמונה מאות ושלשים ושתים נפש בעיר הממלכה54 ואת צדקיהו המלך האֻמלל העִוֵר, הביא אסור בנחושתים ויכלאהו בבית הפקֻדות55, ויהי כלוא שם עד יום מותו. אך את יהוצדק בן הכהן הגדול שריה פִּתח מן האזקים וישלחהו לחפשי56, לשבת בתוך אחיו בטוב בעיניו, ובהכות נבוכדראצר את צור בשנת שלש ועשרים למלכו (3179), וישב ידו גם על עמון ומואב ויבא עמו בבלה, את פלטי שארית יהודה, אשר התגוררו בארצות ההן נפש שבע מאות ארבעים וחמש57. אז בגלות שארית יהודה מעל אדמתה, נהפך לב העם ותפקחנה עיני כל הגולה מקצה לראות, כי היה הטיח לאין בנפול הקיר58 לאמר: כי עלה דבר נביאי השקר בתהו ביום גלות הארץ. – וישיבו אל לבם ויכלמו מעונותיהם. אז נודעה היד הגדולה, אשר עשו נביאי ה' ביהודה, כי אך חלוף חלף כצל חזון שוא, אשר חזו לישראל נביאי השקר, והנה נראה נראתה להם בבל בכל שקוציה ובכל גלוליה, ותבחל נפשם בתרבות הנכר, וישאו עיניהם אל אלהי אבותיהם. ויתן ה' להם לב חדש ורוח חדשה ויהי הוא להם לאלהים, והמה היו לו לעם, ולא אבדו בגוים כאחיהם בני אפרים.

וישכנו בני ישראל בתל אביב59 תל מלח, תל חרשא, כרוב, אַדָן ואִמֵר60 וְכָסִפְיָא61 ובערים אחרות, אשר לא נשמר זכרן בספר. וישבו משפחות משפחות, ככל אשר שכנו בארצם למקומותם בעריהם, אנשי בית לחם לבד, אנשי בית אל לבד, וכל עיר ואנשיה לבד. ויבדלו הכהנים וישבו יחד, והשוערים והמשוררים והנתינים ובני עבדי שלמה נחלקו וישבו יחד לפי פקודת בית אבותם62. ותיקר מולדתם בעיניהם וינצור איש איש את כתבו המתיחש מכל משמר63, ויאחזו בארץ וילמדו שם לשונם לדבר ארמית המדֻברת בארץ בבל, והקרובה מאד לשפת ישראל וַיִרְוַח להם מאד בדבר הזה, כי לא נחשבו לזרים בעיני יושבי בבל עם הארץ64. ויבנו בתים ויזרעו שדות ויטעו כרמים ככל אשר דבר על לבם ירמיהו במכתבו65 ולבלתי השכח תורת ארץ מולדתם, אשר יקרה בעיניהם שבעתים מיום גלותם מעליה, שמו ראשי העם לחֹק להרים מתבואת שרעם, את המעשר ואת התרומה ויתנו אותם לכהנים וללוים אשר גלו בתוכם66, אך את שבת הארץ לא שמרו בארץ גלותם67 וקדשי הגבול, אשר הרימו מדגנם לא הגביהו עיניהם, לבנות מזבח ולהעלות גם עולות וזבחים על אדמת נכר, כי רךְ לבם ויכנע מאד לפני ה‘. ותורת משה יקרה בעיניהם למיום הנתשם מארץ אבותיהם, לבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואיך יעלו זבח מנחה ונסך במקום אחר זולתי המקום אשר בחר בו ה’68 ותהיינה עיניהם נשואות אל ארץ אבותיהם, וינהו אחרי קדשיה, ואחרי מחמדיה וישימו להם לחק לקרא צום ארבע פעמים בשנה: בחדש העשירי ביום אשר סמך מלך בבל אל ירושלים; בחדש הרביעי ביום אשר בו הבקעה העיר; בחדש החמשי ביום אשר בו נשרף בית אלהינו ובחדש השביעי ביום אשר בו נהרג גדליהו בן אחיקם ויקראו לימי הצום האלה שמות על פי סדרי חדשיהם69 וַיְקַיְמו ויקבלו כל בני הגולה פה אחד, את דבר הצומות על נפשם ועל זרעם70. ותהי בבל ארץ מולדת התענית אשר קבעו בני ישראל לזכר צרותיהם ומשם באה אחרי כן בכל חקתה גם ארצה ישראל71. אך מכל ארבעת הצומות גדול היה צום החמישי הוא היום, אשר בו נשרף בית ה'. היום ההוא יום צום ובכי ומספד בכל שנה ושנה לכל הגולה72. ולא ארכו הימים וימצא לאבלי ציון מקור דמעה להשיב בו את נפשם העיפה הצמאה לדברי נהי, כי הנביא הקדוש ירמיהו הזקן מאד מאד בימים ההם, הובא בבלה מארץ מצרים, אשר הֻטל שמה ומגלת הקינות, אשר קונן על עמו ועל ארצו, בידו.

כי בשנת העשרים ושבע לנבוכדראצר מלך בבל היתה מהומה גדולה במצרים (3182–578). פרעה חפרע73 הטה את חסדו אל חיל הנכר אשר שכר לו מבני יון ויבכרם על חיל ארצו, ותצלח מאד חמת חיל עם הארץ וימליכו עליהם את עֲמָשִי אחד משרי צבאותיו ופרעה חפרע נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו וימיתוהו74, ותעבור כוס חמס אויבי פרעה חפרע על כל בני הנכר, אשר אהב, ועל בני ישראל, אשר גם הם נחשבו על בני הנכר75. בימי המהומה ההיא, טש נבוכדראצר כנשר, ויפל על ארץ מצרים ויך בה מכה גדולה ויבז שם בזה רבה76. ואת פליטי יהודה, אשר נשארו שם מן המטבח אשר הכינו המצרים לבני הנכר, הוליך עמו בבלה77 (3183) ויהי גם ירמיהו וברוך בן נריה בתוך הפלטים78 וקרוב הדבר מאד, כי כִבד נבוכדראצר את ירמיהו, כי גם אחרי אשר הכתה העיר, הלא פקד אותו ויצו את שר צבאו לשום עליו עיניו לטובה.

וירמיהו לא כלא את רוחו ולא חשך את ידו, למיום נסחף מעל ארץ אבותיו אשר אהב כנפשו, ויצוק את רוחו המלאה קנים והגה ונהי על חרבן ארצו ועל גלות עמו, אל מגלות הקינות אשר כתב. במגלה הזאת, באה תאות נפש הנביא הזה, אשר התאוה לה במרי שיחו לאמר:

מִי-יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלֲלֵי בַת-עַמִּי 79.

הקינות האלה, אשר תערוכנה דמות גם לתלאות, אשר עברו על ראש ירמיהו80 גם למערכי לבו על דבר צדקת ה‘, אשר אין קץ לרחמיו ולחסדיו81 היו לחֹק בישראל לקרא אותם מדי שנה בשנה ביום אף ה’, ביום החרבן.

מלבד המגלה הזאת אשר כתב, ירמיהו, שפכו משוררי הקדש, אשר גלו ממשמרותיהם ומשירם ומזמרם, את שיחם במזמורי נהי, אשר ימס כל לב לקול בִּכְיָם. בעט עֹז ותפארת, שִוָה אחד הלוים מראה מלאה עצבון וגאון מאין כמוה. על נהרות בבל בין ערבי הנחלים ישבו המשוררים הגולים, ולזכר בת ציון מחמד נפשם יהמיו יבכיוּ, כי רוח קשה מפי הוללים עזים, נגעה בלבם הרך והרָוֶה, ותזכירם את שברם ואת נפלם. שוביהם העריצים, אנשים אשר לבם אבן ולא בשר קראו אותם לשמחה ולשיר ויאמרו שירו לנו שיר ציון.

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר82

ענו הלוים פה אחד ובחמת רוחם קמו ויתלו את כנורותיהם על הערכיס, ויפרדו מכלי חמדת בית אביהם בנפש מרה, לבלתי עלות עוד לעולם על לב איש מהם לחלל את כלי הקדש האלה בשירי חול, ובמר נפשם נשבעו בחזקת היד את השבועה הגדולה.

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי

אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִמְחָתִי83 .


הלעג אשר לעגו העריצים לישראל על החִלָם לשום באלהיהם מבטחם עתה בצר להם84, נתן רוח בקרבם ודברים בפיהם להביע את המון מעיהם למחמדיהם בימי קדם. ויהי להם זכר מחנות באי מועד, אשר היו עולים לפנים אל בית ה' לראש זכר תפארתם85. וישירו בני קרח שירי נהי ויזכרו את כל ההגות אשר הגה לבם בכל המקומות, אשר עברו בלכתם שבי לפני צר86 ויצקו את רוחם בגעגועי עז אל ה' ואל מקדשו השמם, אשר תלאה חרט אנוש לשַׁוֹת עוד כמוהם.

כְּאַיָל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם / כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים87.

מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת.

נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי88.


ויקנאו בעוף השמים, אשר אין מעצר לו לעוף אל כל אשר יהיה רוחו, ולבא ולקנן גם במקום, אשר עין ישראל ולבו שם:

גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת / וּדְרוֹר קֵן לָהּ

אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ / אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת

מַלְכִּי וֵאלֹהָי89.


אך בכל זאת לא נתנו אנשי הרוח משוררי הקֹדש את נפשם ואת נפש עמם להשתוחח ויחזקו את ידם ואת יד אחיהם באלהים, כי עוד ישובו לשמוח לפניו בהר קדשו ובארץ אשר נשבע ה' לאבותם90.

ויצירי רוח הנביאים והמשוררים היו לקנין לכל העם, אשר החלו בבבל להנהות אחרי אלהי אבותיהם. ויען כי נבצרה מהם לעבוד את ה‘, אשר שבו אליו בזבח ובמנחה מאין להם עוד מזבח ומקדש. ותהי להם רוחם הנשברה לזבחי אלהים, ויסכו לפניו נסך דמעה, תחת נסך יין, והתפלה הזכה היתה להם תחת הלבונה הזכה. ונועדו העם אל בית אחד ושפכו שם יחד את לבם לפני ה’, ונשאו את נפשם שם בשירי קדשם, והיה להם הבית, אשר בו יתפללו בקהל עם למרכז קטן לכל עדה, ככל אשר היה בית ה' לפנים למרכז לכל העם כלו וקראו לו “מקדש מעט”91. ויהי המקדש המעט לראשית לבתי הכנסת אשר רבו אחרי כן במושבות ישראל. וחסידי הגולה החלו לשום להם לחֹק להתפלל שלש פעמים בכל יום ויום. אך בכל זאת לא עלה על לבם, כי רב לעם בעבודה הזאת, וכי אין חפץ להם עוד בירושלם ובמקדשה. כי גם במקדש המעט, או בחדר, אשר התפללו בו, פתחו את חלונותיהם וישימו את פניהם אל מול עיר הקדש92 להזכיר ולהודיע, כי שם משכן כבוד אלהים. ותהיינה התפלות האלה במספרן למופת למספר התפלות, אשר היו לחֹק אחרי כן בישראל להתפלל שלש פעמים ביום, ערב ובקר וצהרים93.

ובית יחזקאל הנביא, אשר היה למורה לישראל משנת חמש עד שנת העשרים וחמש לגלות יויכין94, היה בית מועד לזקני הגולה, אשר באו שמה וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה‘95. וַיַמְתֵּק יחזקאל סוד עם זקני ישראל להתחזק להשיב את העם, אל הדרך הטובה והישרה ולהשכילו ולטהרו. וַיִוָסְרו הזקנים יחד ויהיו “לסוד עם”. וישמרו את סוד העם, לבלתי התגנב אליו איש מנביאי השקר96. וגם העם כלו גם בעת, אשר לבם לא היה נכון עוד, אהבו לבא אל בית יחזקאל ולשמוע מפיו "את הדבר היוצא מאת ה’"97. כי אהבו את לקחו, על קולו הערב98 מאד, ועל יפי משליו הנמלצים, עד כי קראו לו “ממשל משלים”99 ולמן היום אשר גלתה גם שארית יהודה היה להם דבר הנביא קדש100. ויהי “מבוא העם” לאמר קהל השומעים בבית יחזקאל101 הראשון לבתי המדרש, אשר כוננו אחרי כן בני ישראל.

והדבר הבא כאחד עם “סוד העם” היה “כתב בית ישראל” לאמר מגמת זקני העם וגדוליו, להעלות את דברי הנביאים ואנשי רוח על ספר, אך גם את “כתב בית ישראל” שמרו מכל משמר, לבלתי התגנב אל הקדש הזה, שמץ דבר מטומאת נביאי השקר102. לדבר הזה נוסד בארץ ישראל זה ימים רבים סוד “אנשי חזקיהו מלך יהודה”103 אך למיום, אשר החל לב העם לשוב אל ה' בבבל, הלך החפץ הזה הלוך וגדל. התרומה הראשונה לכתב בית ישראל, הרים ירמיהו הנביא, אשר מלבד “ספר דברי ירמיהו”104, אשר כתב ברוך מפיו105, מלבד מגלת הקינות כתב את ספר “המלכים”, אשר נאסף אל כתבי הקדש, ויורישהו לבני ישראל. במקום אשר תמו דברי ספר שמואל, אשר עבר עליו ירמיהו ויחתמהו החתום האחרון106. שם החל את ספר המלכים107. ראשית דברי הספר תמצית הם מספר “דברי שלמה”108, אשר עליו הועלו תולדות המלך הגדול הזה, ויתרו הוא תוצאות ספרי דברי הימים למלכי ישראל109 ודברי הימים למלכי יהודה110, אשר ראשיתו היה דברי ממלכת רחבעם111. אך מלבד דברי מלכי יהודה וישראל, עלו על ספר המלכים תוצאות יקרות מאד מדברי ימי הנביאים112, אשר קרוב הוא, כי גם הם היו שמורים בספרים. בלי המון ושטף וגם בלי שפת יתר, יעביר הנביא את המעשים מסבותיהם וחליפותיהם לאטם לפני הקורא, אך בבאו לערוך דמות לתולדות הרעות, אשר הולידו דרכי הנכר, אשר נוקשו בהן גם המלכים גם העם, אז יתמה לב הנביא מאד, ומנהמת לבו תאצל על כל קורא מבני ישראל רוח נֹחם ודאבון113 ויהי הספר הזה לישראל למוצא הדעת את נפשו, ואת העוברות עליו ולאוצר תוכחות מוסר, להכיר כי רק בה' ובתורתו תשועת ישראל. ומלבד שלשת ספרי ירמיהו, אשר היו למחיה לרוח בני עמו לדורות עולם, היה הדבר אשר נבא ירמיהו בעודו בארצו, כי בעוד שבעים שנה יפקד ה' את עמו והשיבם אל ארץ אבותם114 למעוז ולמקוה לבני הגולה, כל ימי נדודיהם ויתן להם ענין ולב עֵר ואֹרך רוח לחכות לתשועת ה'115.

ובעצם הימים ההם, אשר החל לב העם להטהר מן הסיגים, אשר טפלו בהם נביאי השקר, שחה רוחם מאד. המגפה116 אשר היתה בשנה התשיעית לגלות יויכין ותקח נפשות רבות מישראל, החלה להעיר את רוח העם לשוב מחטאותיו, אשר החטיאוהו נביאי השקר, אך גם השפל השפילה את רוחם, ולא האמינו עוד בטובה. ויהיו בעיניהם כקהל אנשים, אשר תמו לִגְוֹעַ, ויתאוננו על חטאיהם ויקראו במר רוחם:

פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה117 .

ואנשים היו בם, אשר קלו חטאותיהם בעיניהם מאד, כי את חטאת לכתם בעצת נביאי השקר לא חשבו להם לעון, כי מן האלהים האחרים הלא נזורו מרבית העם הזה ימים רבים, למן היום אשר כרת יאשיהו את בריתו עם בני יהודה ולא עבדו עוד את האלילים כי אם מתי מספר ובמסתרים. ויהיו האנשים האלה הצדיקים בעיניהם כנתפשים בעון אבותם ותהי תלונתם על ה' רבה, וימשלו את המשל אשר נשמע בשבת עוד ישראל על אדמת יהודה118.

אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה119.

ולמן היום אשר נִתשה גם שארית יהודה מעל אדמתה נואש על העם מהיות עוד גוי יושב על אדמתו. ויהי בעיניו כעץ, אשר נתקו את יונקותיו ויגזרוהו מארץ חייו, וענפיו נפוצו לכל רוח, וכעצמות יבשות אשר לא תוסיפנה להיות עוד לבשר אחד באשר רוח חיים אין עוד בהן, לאמר כעם אובד, אשר בניו הנפוצים יכלו אחד אחד מבלי שוב היות עוד לגוי אחד ויהי דברם תמיד:

יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ120.

למתאוננים ולמתלוננים ולנואשים האלה, קם יחזקאל בן בוזי הכהן למורה ולמנחם. וילמד את המתאוננים דעת, כי אל חנון ורחום ה' טוב וסלח, וחלילה חלילה לו לחפוץ במות הרשׁע121 וכי בחסד ה' אשר מעולם ועד עולם הוא נותן ביד כל אדם טובו, להטהר מכל חטאתו ולמלט ממות נפשו בכל יום ובכל רגע. והטהרה זאת היא התשובה, כי אך שוב ישוב הרשע מדרכו הרעה, ושמר את חקות התורה לעשות משפט וצדקה, לא תזכרנה לו עוד כל חטאותיו ואסף ה' אותו אל עדת בחיריו ברחמים גדולים122. אך גם צדקות הצדיק לא תזכרנה לו ביום שובו מצדקו לעשות את הרע בעיני ה'123. ויבאר יחזקאל הנביא את תורת התשובה, אשר הורה משה איש האלהים124 וכל הנביאים אשר קמו אחריו125 באר היטב וירחיבֶהָ ויפרטֶהָ, למען תהיה קרובה בפי כל העם ובלבבו וילמד בשפה ברורה:

צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַצִילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ

וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ126 .

ותהי תורת התשובה למעוז ולמסעד לכל נפש אשר כשלה בַּעֲוֹנָהּ, לבלתי התמכר בקוצר רוחה לעשות את הרע כל ימיה לאין מרפא, ולתורת חסד אלהים, אשר משוד תנחמותיה תינק תשבע כל נפש נענה127 בישראל לדור דור.

ולמתלוננים על היות שִניהם קהות בבסר, אשר אכלו אבותיהם, הוכיח כי לא את פרי מעללי אבותיהם יאכילם ה' כי אם את עצם פרי דרכם, וממועצותיהם ישביעם. וימרץ את דברו, כי לא ישא הבן בעון האב ושכר צדקת האב לא ישֻּׁלַם לבן, כי לכל דבר גמול אלהים אין דבר לנפש עם רעותה, אף אם קרובות הנה מאד מאד128. איש כי יהיה צדיק תמים והוליד בן פריץ הבן את עונו ישא וצדקת אביו לא תעמוד לו למלטהו מחרון אף ה‘129. ואיש כי יהיה רשע עריץ והוליד בן צדיק, לא תהיה לו חטאת אביו למוקש, כי חן ימצא בעיני ה’, לחיותו ולברכו ולתת לו שכר טוב בצדקתו130. ותהי תמצית תורת יחזקאל בדבר הזה לאמר:

בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן

צִדְקַת הַצַדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה131.

ורוח העם, אשר זה מעט החלה להטהר משגיאותיה ומתעתועיה, אשר השגום ויתעום נביאי השקר נלאתה לכלכל את תורת התשובה והגמול, אשר הורום נביאי האלהים, ויאמרו בלבם, כי “לא יתכן דרך ה'”. כי מעודם לא ראו זאת למלכים העריצים בימי הקדם, כי ינקו איש מעונו על לא דבר, כי אם על אשר נִחם על רעתו, אף זאת לא שמעו מעודם, אי איש אשר חרה בו אף התקיף, יחוס על בנו אשר לא עשה רעה, כי תורת ה' אשר עשתה את הדבר הזה לחֹק ומשפט132 נשכחה מפי מרבית העם. וגם דברי הימים למלכי יהודה המספרים, כי מלך גדול משל ברוחו להקים את דברי התורה הזאת, בריבו את ריב אביו מיד הורגיו133 לא היו נגד פניהם. ויתוכח עמהם יחזקאל פעם ושתים להוכיח להם, כי דרך ה' היא הטובה והישרה, ודרך עריצי הקדם היא הרעה והנפתלה134.

ואת כל פניו שם יחזקאל לאזור את הנואשים חיל, בעוד אשר שגו בהבל הנכר הקשה את דברו ויוכח להם בדברים נמרצים מאד כי יפלא מהם להכחיד את עצמת העם הזה, לשומו ככל הגוים הרכים, כי יד חזקה מיד אנוש דלה מושלת בכל תקף ברוח עם בני ישראל ליחדו ולהבדילו ולהעמיד בו את טעמו הראשון, מבלי שאת כל פנים ומלי שים לב אל אַוַת נפש אחד הדורות, אשר יאמר להתפרץ בצואר עתק.

וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרים נִהְיֶה כַגּויִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת

לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.

חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֶוֹה

אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם135.

הדברים האלה והבאים אחריהם, אשר יצאו מפי נביאי הגולה נצבים לעולם, חצובים לעד בעט ברזל ועופרת בלוחות דברי הימים לישראל. דור לדור יביע אֲמִתָּם, ואלפי שנים היו להם לפתרונים. אך לא תמיד היתה לשון יחזקאל הנביא כפטיש מפוצץ סלע חוצב להבות אש כאלה, כי כְרוך לב העם, כן הֵרַךְ את לשונו, ואת הנואשים, אשר דֻכאו מאז גלתה שארית יהודה, שעשע נפשם בתנחומי נעם, ויגד להם את המראה אשר הראהו ה' והנה בקעה, והבקעה מלאה עצמות יבשות מאד. והנה דבר אלהים אליו להנבא על העצמות, כי תחיינה בדבר ה' ובהנבאו, והנה קול, והנה רעש בבקעה המלאה דומה ושאיה: עצם קרבה אל רעותה ועליהן השתרגו גידים, עלה בשר, ועור קרם על הבשר מלמעלה… עוד הנביא משתאה למראה עיניו ורוח ה' דוברת בו לאמר: “מארבע הרוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו”. ותבא בהם הרוח, ויחיו ויקמו ויעמדו, והנה חיל גדול מאד מאד. אז אמר אליו ה‘: העצמות האלה כל בית ישראל המה!, אשר יחַיה ה’ אותם בשובו לתת רוחו בם והניח אותם על אדמתם136. ויוסף וינבא, כי ענפי בית ישראל הנפוצים, עץ יהודה ועץ אפרים יהיו לאחדים לעץ אחד, ולא יחצו עוד לשני גוים ולשתי ממלכות, כי לגוי אחד יהיו, ודוד יהיה להם למלך אחד ורועה אחד, ושבו והתלכדו לעם אחד לה' עד עולם, בשובו לתת את מקדשו בתוכם לעולם137 ולא יחשבו עוד בעיניהם כעצמות יבשות נפזרות ונפרדות ולענפי עץ כסוחים ונפוצים.

וידמה יחזקאל לירמיהו בדבר אחד, אשר בו נבדלו שניהם מיתר הנביאים, אשר הגיעו דבריהם אלינו, למן היום אשר החלו דברי הנביאים והמשוררים לעלות על ספר ולפוץ במגלות בתוך העם הרבה בני הנביאים והמשוררים הצוערים138 לקרוא את דברי הקדש, אשר יצאו מפי מוריהם אלה, והיה בהיות אחד מבני הנביאים או הלוים, לנביא או למשורר, וצלחה עליו הרוח והביע את רוחו באמרי הנביאים או משוררי הקדש, אשר היו לפניו, ויצאה מפיו בדברים, אשר באה אל קרבו139. ומהיות תורת משה לנגד עיני הנביאים והמשוררים, יש אשר דברו את דבריה בעצם תומם140. מן הנביאים האלה נבדלו ירמיהו ויחזקאל, אשר בהיותם כהנים, היו כל דברי תורת משה מקציה ועד קציה, נכונים על שפתיהם, על כן דברו שניהם אל העם רבים מדבריהם בשפת התורה כמעט ככתבה וכלשונה. אך בדבר הזה נבדלו שני הנביאים איש מרעהו, כי ירמיהו בהיותו בארץ יהודה, וירא, כי נואל העם להאמין, כי בזבח ובמנחה לבד יכֻפר עון, וצדקה וחסד כאין נחשבו בעיניהם141 וַיַּשְׁקְ את רוחו אשר אמר לצקת אל עמו, ממקור משנה התורה, אשר מרבית דבריו תוכחות מוסר הם, אשר דבר משה איש האלהים אל אבותינו לעבוד את ה' בלב טהור. לא כן יחזקאל, הנביא, אשר בארץ גלותו היתה עבודת בית ה' במקדשו לראש משאות נפשו142 הרבה להעמיק ככל אחיו בני אהרן בספר תורת הכהנים, על כן היו דבריה נכונים על פיהו תמיד143.

וגם במשא אשר נשא יחזקאל על ישראל לאחרית הימים, היה בנין המקדש ועבודת הכהונה ליסוד מוסד; אך מכל הכהנים לא הכשיר לעבודה, בלתי אם את בני צדוק לבדם, אשר שמרו את משמרת קדשם בתעות בני ישראל מאחרי ה' בימי מנשה ואמון מלכי יהודה144. ויבדל בם בין הכהנים שומרי משמרת הבית145 ובין הכהנים שומרי משמרת המזבח146 וישם את הלוים למשרתי הבית147 וינחל כבוד גדול מאד בבית ה' לנשיא, לאמר למלך, אשר יעמוד מבית דוד באחרית הימים148 ואשר נעלה יהיה הרבה מאד בצדקתו ובישרתו על אבותיו מלכי יהודה האחרונים149. ויבדל בינו ובין יתר העם בשֻמו לחֹק לנשיא, להביא את קרבנו מדי שבת בשבתו150) ויגבל לו את גבול נחלתו בתוך בני ישראל151 ויתן לו חקים לבלתי קחתו מנחלת העם מאומה152, לבלתי רום לבבו מאחיו בהועדו עמם בבית ה‘153 וישם עליו את מתת המקנה, הסלת והיין לזבח ולמנחה ולנסכים154 ככל אשר היה בימי חזקיהו155. אך לעומת זה ירימו כל העם את תרומתם לנשיא, מצאנם, מדגנם מיקבם ומשמנם156. ויוסף לדבר על תכן המטבע, המשקל והמדה157 ועל מדת הארץ למחלקותיה, למקדש ולנשיא ולכל שבטי ישראל158 ועל גאולת נחלת האזרח159 בשנת הדרור, ועל משפט הגר160 וגם על מבנה העיר ושעריה משמרתה ופקודת עובדיה, ואף על תבואת לחם ביתם161. אך לכל משפטיו ולכל חקותיו ולכל תורותיו, לכל צורתו ולכל תכונתו דבר על דבר בנין בית ה’162.

וככל אשר נבא הנביא את הדברים האלה לעתים רחוקות מאד163, כן הראה את בני ישראל, את אשר יקרא להם באחרית השנים164, כי אחרי התלקט ישראל מכל אפסי ארצות פזוריו, לשבת לבטח על ארץ אבותיו, ואחרי עשותו שם עֹשר וכבוד, יעור מירכתי ארץ גוג נשיא ארץ המגוג, ועמים רבים אתו ועלו ובאו על ארץ ישראל לשלול שללה ולבוז את בִזָהּ, אז יתחולל רעש גדול בבטן אדמת ישראל, ואבדו על העמים הצובאים על ציון ברעש ואש ודבר165. ואז תפקחנה עיני כל הגוים לראות, כי בני ישראל עם ה' הוא עד עולם, וכי רק באהבתו אותם ולמען יַסר אותם על חטאותיהם כיַסר איש את בנו, הגלה אותם מביתו ומעל שלחנו, למען יטהר לבם166, ולמן היום ההוא תהיה רוחו שפוכה על כל בית ישראל ולא יסתיר עוד את פניו מהם לעולמים167.

ויטף יחזקאל תוכחות מוסר לקהל עדת הגולה עד שנת העשרים וחמש לגלות יהויכין היא שנת הארבע עשרה לגלות צדקיהו (3188–572).

וכמשפט יחזקאל בעצם חזיונותיו לפרוט אותם לכל פִרטיהם בשפה ברורה מאד, כן היה משפטו גם בלשונו. ויהי משלו צח, חידתו שנונה, תוכחתו נכוחה ודבריו עזים ונמרצים מאד ומראותיו מחֻקות בכל חקקי פתוחיהן יחד168. ויבָדל יחזקאל והנביאים הבאים אחריו מכל הנביאים, אשר היו לפניו ויהי חזון נביאי הבית הראשון, תם ונקי זך וטהור, כי הגיון לבם ומראה עיניהם היו תמים יחדו בני עם אחד, אשר רוח אחת להם. ובחזון בן בוזי ויתר נביאי הגולה, היה הגיון בני ישראל ומראות ארץ בבל לאחדים. ויהי למיום בוא נביאי ישראל על אדמת בבל, ויספחו מערכי לב מליצי העמים על פרי רוח ישראל ויקראו בני ישראל שמות למלאכי אלהים ולחדשי השנה למן העת ההיא והלאה169 ותתנוסס מליצת נביאי הגולה ברוח הדרת גאון ורום תפארת ובשלל צבעי רקמתים, ככל אשר נאוה מליצת הנביאים אשר היו לפניהם בשכבת טל ילדות וחסד נעורים, אשר נחה עליה. וישאו נביאי הגולה את משליהם בשפת יתר, ומדי דברם על אלהיהם ועל תורתם ומלאה לשונים רום אנשים וגדל לבב, אשר לא נשמע כמוה עד העת ההיא170 ותהי המליצה הזאת ראשית האגדה, הלא היא המליצה הנוהגת בישראל עד היום הזה171.

ושלשה אנשים היו בדור ההוא, אשר שם אותם יחזקאל למופת בצדקתם ואלה שמותם: נח דניאל ואיוב172. ויהי המעט כי נחשבו שלשת האנשים לאילי הצדק, ויעשו להם שנים מהם, הלא המה דניאל ואיוב, שֵׁם עולם בחכמת אלהים אשר בקרבם. והאחד, הלא הוא דניאל, היה גדול מאד בעיני נבוכדראצר מלך בבל. ואף כי כל מעשיו היו כמעט מבית להיכל המלך ובקרב רבי בבל173, היה בכבודו, בחכמתו, ובצדקתו, ככרוב סוכך על בני עמו, אשר יקרו לו מאד.

וידמה דניאל בכל הקורות אותו אל יוסף בן יעקב, כי הֻטל בילדותו מארץ אבותיו ויהי לעבד. וביפיו ובטוב טעמו, בישרתו ובחכמתו היה העבד הגר בארץ נדודיו, לשר וליועץ בבית המלך, ולמגן ולמחיה לאחיו בני עמו. עוד דניאל רך בשנים מאד הובא אל המלך, הוא ושלשת רעיו, ויקנו ארבעתם את לבו, במצאו אותם נעלים עשר ידות בחכמת בבל על כל זקני החרטומים האשפים, ולא נתנם עוד נבוכדראצר לעזוב את היכלו ויעמדו לפניו174 וישא את ראשם בתוך חכמי בבל175. ונפש ארבעת הרעים דבקה אשה ברעותה כתמול שלשום. ויעבדו בלב אחד את אלהי אבותיהם כבראשונה176. ולדניאל היה שכם אחד על רעיו, כי נדמה אל יוסף בן יעקב גם בדבר הזה, כי “הבין בכל חזון וחלומות”177. והכשרון הזה גדול היה בעיני הכשדים, ככל אשר גדל בעיני המצרים. ונבוכדראצר בעלותו בגבורתו אל מרום גדולתו, התענה מאד בחלומות, כמשפט כל העריצים, אשר עברו משכיות לבבם, ונפשם שבעה גם גדולות גם כבוד גם דמים. ויהי היום ויחלום נבוכדראצר חלום ויפלא מכל חכמי הכשדים לדעת אותו ואת פתרונו, ויהי כפשע בינם ובין המות, ויהיו גם דניאל ורעיו צפוים אל הרעה בתוכם. וה' האיר את עיני דניאל להביט נסתרות ויגד לו את החלום ואת שברו. וימצא לו דניאל בענותו ובחכמתו תאנה לאצול מעט מרוחו על מלכו, בהגידו לו, כי לא בחכמת לבו ולא במעשה אשפים, כי אם ברוח אלהי השמים ידע את חלום המלך לפתור אותו178. וה' היה עם דניאל ותצלח בידו להטות את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד בלבבו את דת ישראל179. ויערץ את דניאל למן היום ההוא ויקדש אותו כמעט180 ויתן לו מתנות רבות ויקרות, וישא את ראשו בין רַבֵּי המלך המופקדים על מדינת בבל, וישם אותו גם לרב סגנים לכל חכמי בבל181. וישב דניאל למן היום הוא בשער המלך ולא טוב בעיני דניאל לגבהה על רעיו, אשר התענו עמו, ויחל את פני אדוניו ויפקד גם את חנניה מישאל ועזריהו על יד דניאל על עבודת מדינת בבל182. וברור הדבר מאד, כי בהיות האנשים האלה קרובים אל המלך, שמו את כל לבם, ויאמצו את כל כחם לשום רְוָחָה לאחיהם הגולים. ולנבוכדראצר, אשר הוסיף מיום ליום להאמין הוא וכל ביתו בחכמת דניאל כי “רוח אלהים קדושים בו”183 היה האיש הנעלה לאיש סודו, אשר לו גלה את כל מצוקות נפשו, אשר יתענה בהן בלילות. ויהי הדבר הזה לכלי חפץ בידו, להרך את קשי עורף המלך הזה, ולשום את פחד אלהים לנגד עיניו, ויורהו לעשות צדקה וחסד, למען כפר על חטאותיו184. ויהי ה' עם דניאל ויתן את גלות יהודה לחסד ולרחמים בעיני המלך ויקל ידו מעליהם וישאפו רוח185.

וככל אשר יצא שֵׁם לדניאל בבית המלך, אשר התהלכו עמו, לחכם גדול מאד186, כן עשה לו שׁם גדול בקרב אחיו בני עמו ויהי למשל בפיהם:

הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאֵל כָּל-סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ187.

ותאצל רוח יראת ה' הטהורה, אשר נחה על דניאל, על כל ישראל, כי אין זאת כי הכבוד הגדול, אשר הנחיל אותו המלך, אשר גוים וממלכות היו משחק בידו, היה בעיניהם כמופת, כי יראת ה' מחסה עוז לבעליה, כי יראה גדולה ירא דניאל את ה', ולקחו היה זך מאד ורוחו כנחל שוטף להביע, את המון לבו הטהור במליצה זכה ורוממה מאד מאד188. וכרבות חכמתו כן גדלה צדקתו, כי שנא את הכבוד ואת הבצע189 בבואו בימים ככל אשר שנא את המעדנים ואת התענוגות בימי עלומיו.

ולרוח עריצים אין פלס ואין משקל ואף כי אהב נבוכדראצר את דניאל וינשאהו, ויֵטב בגללו את פניו גם לשלשת רעיו, וינשא גם אותם וישת אותם לשרים, בא יום ותחלוף עליו רוח, ויפקוד עליהם לכרוע בתוך כל קהל הכשדים לאליל זהבו, אשר הקים, וישיבו את פניו ברום אנשים ובתפארת עוז190 ויסגירם בחמת אפו למות, ויַפלא ה' את חסדו ויצל אותם מיקוד האש, ויהיו האנשים האלה למופת בישראל, וישליכו גם מתי מעט הנשארים והנסתרים את שארית אליליהם, אשר עבדו עוד זער שם זער שם במסתרים ולא הוסיפו לעבוד אלהים אחרים עוד כל ימי עולם191.

ויהי ישראל לגוי קדוש שומר אמונים באמת, וישליכו כל העם למן העת ההיא למקטן ועד גדול את נפשם מנגד בכל עת בא עריצים להכביד עליהם את ידם לעבוד אל נכר. ויבוא היום הגדול אשר נשא אליו נפשם כל נביאי ה', אשר קמו עד הימים ההם. בימי יאשיהו המלך החסיד חדלו הגלולים ממקום רואים ובימי חנניה מישאל ועזריה שבתו גם מן המחבואים ומן המחשכים, ויהי הדבר הזה לאות ולמועד בתולדות ישראל.

ודבר פלטת חנניה מישאל ועזריה, עולל גם לנפש נבוכדראצר, ויהי המעט, כי השיב אותם על כנם ויוסף להטיב להם מבראשונה192, וישב לכבד גם את דת אלהי האנשים האלה193. וגם בכל ימי היות גלות יהודה בבבל לא הכביד עליהם את עלו מעד, כאשר כבדה יד מלכי אשור בימיהם על גלות עשרת השבטים194; אפס, כי משני מלכי יהודה האומללים, יויכין וצדקיהו לא שב אפו, ולא הקל את ידו ולא פתח לאסיריו אלה את בית כלאם כל ימי חייו195.

אך גם לימי מלכותו הרבים בא הקץ, ובמותו (3198–562) מלך אויל מרודך תחתיו איש חסיד וטוב עין. ויפקוד לטובה את יהויכין מלך יהודה ויוציאהו מן החשך וצלמות, אשר התענה בבית כלאו בתגרת יד נבוכדראצר שלשים ושבע שנה. וישנה את בגדו כלאו, ויבאהו לפניו וידבר אתו טובות ונחומים, וימן לו את לחם חֻקו מבית המלך וישא את ראשו בין כל המלכים, אשר סרו למשמעתו, ויתן את כסא מכל לכסאותיהם196. וקרוב הדבר מאד, כי דניאל ורעיו היושבים בחצר המלך, הטו את לב המושל להטות חסדו אל יויכין ותראינה עיני המלך הזה עוד מעט אור, לעת אשר רפה יומו לערוב, וירא לו לעת זקנתו אחרית ותקוה, כי שני בנים היוּ לו אסיר ושאלתיאל ולשאלתיאל היו ששה בנים197, ותחי רוח ישראל בראותם, כי שב צמח דוד לצמוח, אחרי נבל למראית עין אנוש.

ולצדקיהו המלך לא הוכיח ה' את הנחמה, אשר באה ליויכין בן אחיו, וגם גורלו בשנות כלאו היה מר מגורל יויכין, כי נין ונכד, שֵׁם ושאר לא היה לו, כי שחוט שחט אותם נבוכדראצר ואת עיניו נקר העריץ הזה, וַיְבַל צדקיהו את כל ימיו ביגון ובעוָרוֹן ובדעת, כי הולך הוא ערירי. ובכל זאת מי יודע אם לא שב אויל מראדך–המלך החסיד במות אביו את שבות צדקיהו, כשבות יויכין, לולא קדמהו המות בעצם הימים, אשר מת נבוכדראצר אויבו, אשר דכא לארץ חייו. אולם אם נבצרה מאויל מראדך לגמול חסד למלך האומלל בחיים, לא מנע ממנו כבוד מלכים במותו, כי קבור קברוהו בני הגולה בכבוד גדול, ויעשו לו שרפה גדולה, ויקוננו לו ויאמרו: “אוי לנו על מותך המלך צדקיהו, את שִׁמְרֵי כל הדורות אתה שׁתית מצית!”198.

ואויל מרודך לא עזב את חסדו מעם יויכין כל ימי חייו199 ובטוב לו, טוב גם לכל בני יהודה היושבים בבבל. אך במות אויל מרדך החלו ימי המהומה והכליון לממלכת בבל, כי שלשה בנים היו לאויל מרדך ואלה שמותם נִרְגל-אַסַר לַבְאֲסַר-דַךְ ובלשאצר. ותרע עין איש באחיו וימלך איש אחר רעהו על כסא בבל ויפלו איש בחרב אחיהו. ויהיו ימי המהומות “ימי חמס בארץ מושל על מושל”. והשמועות הזאות הבאות מעיר הממלכה לערי הארץ, הרכו את לב גולי יהודה מאד200. אין זאת, כי לא ראו טובה בימים ההם.

לאחרונה לכד בלשאצר את המלוכה ולא הלך בלשאצר בדרכי אויל מרדך אביו, ויכעס את לב ישראל, בחללו את קדשיהם, אשר כבד אותם גם נבוכדראצר201, ואת דניאל הגדול בעיני המלכים הראשונים, וגם בעיני אשתו המלכה אשת החיל לא ידע ולא ראה202, ותצר לישראל בימיו203.

וה' החל להביא על בבל את הרעה, אשר דבר עליה ביד עבדיו הנביאים204, ויקם שטן לממלכה החטאה העשוקה בדמי ישראל, כי בעוד בני אויל מרדך מתגרים איש ברעהו, עלתה עב קטנה מפאתי שמי קדם, ותהי לענן כבד, אשר נתך בקול רעם מרגיז ארץ על בבל וישטפֶהָ ויסחפֶהָ. כרש הפרסי הוריד את אבי אמו את אסְתְּיָגֵשׂ מלך מדי מכסאו, וימלוך תחתיו על מדי ועל פרס. ויך את ממלכת לוד אשר באסיא הקטנה, ואת איי היונים אשר שם. ויהי כאשר שת בלשאצר מלך בבל את ידו עם מלך לוד, לשום מעצור לרוח כרש ויעל כרש הוא ודריוש אחי אמו, אשר שם אותו למלך מדי סר למשמעתו205, ויעל בחילו הכבד על בבל. וַיַסַע עמו את צבאות ממלכות אררט מני ואשכנז206, ואת צבאות עילם207 רומי הקשת208 אשר פרק כרש עול בבל מעליהם, כאשר דבר ירמיהו כי באחרית הימים ישיב ה' את שבותם209 ופַחות וסגנים לאין מספר בראשיהם210. ויפשוט חיל פרס ומדי בראשונה על ארץ מָרתַיִם ועל ארץ פְּקוד, אשר לבבל ויחריבו ויחרימו אותן211. וילכו הלוך וכבוש את כל המקומות, אשר דרכה בהם רגלם, וישרפו את כל האגמים באש, לבלתי תת מחבוא או מארב ליושבי הארץ. ואת כל המעברוֹת תפשו לבלתי תת להם פלטה212. והמהומה רבה מאד ובלב חיל בבל ושרי צבאותיהם בא מורך ותחת צאת למלחמה נאספו על מצודותיהם לחוש מפלט לנפשותם213. והמלך בלשאצר בוטח בחומות עירו הגדולות ובצורות בשמים, אשר בִצרו אבותיו את מרום עֻזן. ובעצם הלילה, אשר השתער כרש על חומת העיר, לא שת בלשאצר הפותה לב, ויעש משתה גדול לשריו ולנשיו ולפילגשיו וירב לשתות יין, וזדון לבו השיאהו לסבוא את סבאו בכלי בית ה', אשר הביא נבוכדראצר אבי אביו מירושלם. אך עודנו שותה לשכרה וחזון נראה לעיניו על הקיר, אשר שָׂם נשף חשקו לחרדה. ויבאו אליו החרטומים והאשפים ואין יודע לפתור אותו. ותדבר המלכה על לב המלך וישלחו ויקראו לדניאל, אשר לא ידע אותו בלשאצר, ויגד לו דניאל את פשר דבר החזון, כי ברוב עֲוֹנוֹ מלאו הלילה הימים לממלכתו ממלכת בבל, בידי מלך פרס214. עוד דניאל פותר לבלשאצר את בעותי חזיונו על יד השלחן המלא דשן ויין הרקח וכל סגלות מלכי הקדם, והנה מהומה ומבוכה “רץ לקראת רץ בא ומגיד לקראת מגיד” להגיד למלך בבל את החזות הקשה, כי נלכדה העיר מקצה215 וכי בוזזים חיל פרס את העיר וכי בוגדים מקרב העיר מבית נתנו ידם לאויב. ומראה החזון, והחזות הקשה הסירו פתאום יינו מעליו, ועיניו נפקחו לראות את כידו, וימלא חלחלה ופלצות216 ויחזק זה עתה במְחִתָּתו ובצרות נפשו את שריו, אשר זללו וסבאו עמו כל הלילה להתיצב כגבורים על משמרותיהם.

עָרֹךְ הַשֻׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה –

קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן.217

אך אֵחר בלשצר המועד, כי הפליא כרש עצה, ויחפור תעלה, וַיָשֶׁב בה את מי פרת הבאים תחת קיר החומה העירה, אל אחד היאורים, אשר מחוץ לעיר. ויהי כאשר חרבה קרקע הנהר מתחת לקיר החומה, ויבקיעו חיל פרס בלילה העירה בֶּחָרָבָה218 וילכדו את העיר בטח, ויהרסו את חומותיה הגבוהות, אשר בטחו בהן יושביה219 ואת שעריה הגבוהים הציתו באש220 ויכו את כל אנשי המלחמה, ואת כל הנמצא עמם ברחובות העיר לפי חרב221, ויפרצו אנשי המלחמה אל בית העריץ השכור ויכוהו וימיתוהו222. ויאבד בלילה ההוא שריד לבית נבוכדראצר וממלכה מכשדים (3224–536). וגם באלהי כשדים עשו חיל פרס שפטים223, כי אף כי עבדו גם הפרסים אלהים אחרים, לא עשו להם פסל ותמונה כל ימי כרש, אשר היו נאמנים לתורת צוארַסְתֵּר החכם.

ובני ישראל ראו את יד ה' הגדולה והחזקה, אשר נחתה בבבל וַתַּדִיקֶהָ וַתִּרְקָעֶהָ ותשימה כעפר לדוש וישאו עיניהם ולבם אל אלהי מעזם. ויתבוננו, כי לא זרוע רמה תעמוד לעם להחיותו ימים רבים, כי אם רוח ה‘, אשר בקרבו היא תעמידהו. בבל הגדולה והרחבה והנוראה על כל סביבותיה, חלפה כעבור סופה, ומספר ימיה לא רבו משנות גבר. ויעקב הקטן הבזוז והשסוי, הממֻשך והממורט, חיתה רוחו ויחלף כח. ודניאל הראשון לגולי עמו, נצב לפני בלשאצר האחרון לעריצי בבל ונוגשי עמו, ובקול חוצב להבות אש, נבא לו את אשר יקרא אותו ואת ממלכתו בלילה ההוא, כעין החזון אשר חזה משה איש האלהים על פרעה, את אשר יקרא את ביתו ואת עמו כחצות הלילה. וירם לב ישראל לראות חזון החרטומים והאשפים, אשר חזו על בבל שב ריקם224, ומדברי דניאל ונביאי ישראל, אשר היו לפניו לא נפל דבר ארצה225. ויחזו במפלת בבל את נקמת ה’ אשר נקם ממנה על אבדן נפשות עמו226 ועל חרבן מקדשו227. ויבא דבר ה' אשר דבר ביד ישעיהו228 כתמו על בבל, ותהי הקריה העליזה והיכל מלכה למעון תנים ובנות יענה איים וציים עד היום הזה229.

  1. ישעי' יג, יט.  ↩

  2. ירמי' נא, ז. וציור זה בולט גם מתוך מליצת חבקוק (חבקוק ב, טו–טז) ומליצות “הבט אל מעוריהם–והערל–קיקלון” (שם) דומים הם למליצת “יתהוללו” (ירמי' שם) כי דברי חבקוק אלה חוזרים בכל דבריו אל נבוכדנאצר ובבל כדעת מפרשי ישראל, ולא כדעת מפרשי העמים הפותרים אותם על יהויקים. וגם תמצית דברי האגדה (שבת קמט:) רומזת על פעולת בבל, אשר החניפה את כל העמים בחטאת זמה.  ↩

  3. ירמי' נא, נח. והחומה היתה קומתה 350 רגל ועביה 87 (דיה"ע שלוסר 50 I).  ↩

  4. ירמי' נא, מד,  ↩

  5. מא.  ↩

  6. נה.  ↩

  7. הגנות הנטועים במרומי הרים שיקראו להם “הגנות התלוים”, ואשר חשבו אותם לאחת משבע נפלאות ימי הקדם, ידועים לכל משכיל. וגאון הבנינים והמטעים הרמים והנשאים האלה, נזכר בפי נביאינו במליצת “השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי וגו' (ישעי' יד, יג) אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (י"ד) “לשום במרום קנו” (חבקוק ב, ט) ואולי כונו הנביאים במליצתם להתל בעריץ הזה, לבנין דור הפלגה שנבנה גם הוא בארץ בבל (ברא' יא, אט–ט).  ↩

  8. ואולי על מפלת מגדל זה והפסל שבראשו בימי חרבן בבל, נבא ישע' “איך נפלת משמים ארץ הילל בן שחר”. (ישע' יד, יב).  ↩

  9. יחזקאל כג, טו.  ↩

  10. ישע‘ מד, כה; מז, י. ירמי’ נ, לה. דניאל ב, יב ועוד  ↩

  11. ישעי' יד, ד.  ↩

  12. חבקוק ב, יא–יב. וכל הכתובים שלפני פסוקים אלה ושלאחריהם כלם חוזרים על הכשדים ולא על יהויקים, כאשר עלה על לב מפרשי הגרמנים.  ↩

  13. “ועריו הרס”(ישעי' יד, יז) “ארצך שחת עמך הרגת” (כ') “הדמין תתעבדון ובתיכון גולי יתשמון” (דניאל ב, ח; ג, כט.  ↩

  14. מ"ב יז, ל.  ↩

  15. קצור לשון ממלת “בְּעֵל”.  ↩

  16. ישעי' מו, א.  ↩

  17. ירמי' ג, ב.  ↩

  18. דניאל ו, ו.ועיין ד, ה  ↩

  19. ג, א.  ↩

  20. ירמי' י, א–י. ומקראות אלה חוזרים על גלולי בבל, אשר נראו לעיני הגולים בגלותם שמה, כאשר יעיד הפסוק שלאחריהם האמור בלשון ארמית, אשר ידברו בה גם יושבי בבל (י"א).  ↩

  21. נ, לח ואחד מסופרי בית שני, השכיל לערוך דמות מחוטבת ובולטת בכל פתוחיה לעבודת אלילי בבל בכל גועל מערומיה ותועבותיה והבליה, הלא היא אגרת ירמ' שבאפוקריפא מראשה לסופה.  ↩

  22. ישע' מח, י.  ↩

  23. עיין כל זה מוצא דבר: גולי בבל הראשונים.  ↩

  24. כן הוא פירוש פסוק “ויהיו בהם מבני יהודה” (דניאל א, ו) וכן נשמע גם מדברי רבותינו (סנהדר' צג:).  ↩

  25. רבותינו הרגישו זאת במאמריהם (ע"ז לו: ירוש' שם ב, ח).  ↩

  26. יחזקאל ד, יד.  ↩

  27. המכתב שכתב ירמי‘ אל גולי בבל (ירמי' כט, א) על כרחנו הי’ תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב שם: אחרי צאת המלך יכני‘ וגו’ (ב'). ומכתב זה היה כתוב בראש אל “יתר זקני הגולה” (נ"א) ולפי המתקבל על הדעת אין לשון “יתר” נופלת בלתי אם על פלטה נשארת מִכַּת שלמה שהתקַימה בכללה זמן חשוב במקומה ואח"כ הלכה הלוך וחסור, עד אשר נותרה ממנה רק שארית ודבר זה אינו מתישב במקרא, כי אם על גולי שנה הרביעית או השלישית ליויקים, ולאנשים שהיו כלם זקנים אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית.  ↩

  28. ירמי' כח, ו. ועיין באצה"ש מלה זו.  ↩

  29. יחזקאל ג, טו.והנהר הזה, הוא לד“ק הנקרא בלשון העמים Chaboras ועל יד עיר כרכמיש הוא משתפך אל נהר פרת. ולד”ק הוא הנקרא Armacale.  ↩

  30. יא, נד.וכשדים ביהודה איננה בבל כלה, כי אם קרן דרומית מערבית של מדינת בבל, אשר על גבול ערב וכיום תקרא ארץ הכשדים העתיקה “איראק ערבי” [דהי"ע לשלוסר 48 I ].  ↩

  31. legitim מלת “יציב” הארמית משמשת בתורת שֵם לוָי גם לדבר נכון וקבוע גם לאיש אזרח מיוחס כשר לשררה, שהוא הפך מן הפסול לשררה.  ↩

  32. יחזקאל יז, יב–כד; כא, כח–לב.ועיין מוצא דבר “יויכין וצדקי' בעיני הגולה”.  ↩

  33. ירמי' כד, ה–י; כט, יז.  ↩

  34. ישעי' מח, א–ב.  ↩

  35. יחזקאל לו, כ.  ↩

  36. ב, ה.ועוד אחת עשרה פעמים בספר זה.  ↩

  37. ה, ז.ועיין סנהד' לט;  ↩

  38. יחזקאל יג, יח–יט.  ↩

  39. עיין ירמי' כט, כ. ועיין רד"ק פסוק טו.  ↩

  40. ירמי‘ כא–כג. על נכלי זמת שני נביאי שקר, יצאו שמועות רבות באומה ועיין סנהד’ צג. ילקוט ירמי' רמז ש“ט. והחכם ר”ז פראנקל הבחין יפה, כי מגלת שושנה שבאפוקריפא ומעשה זמת שני הזקנים שבה, אינה אלא שמועה שנוצרה בקרב העם על תועבות צדקיהו ואחאב (פראנקעלשע מאנאטהשריפט שנה י"ז צד 447).  ↩

  41. ירמי' כט, א.  ↩

  42. כן עולה מדברי שמע' במכתבו (יכמי' כט, כו).  ↩

  43. נב, כד; מל"ב כה, יח.  ↩

  44. ירמי' כט, לב.  ↩

  45. יחזקאל א, ב.שנה זו היא הראשונה לשנים הנזכרות בס‘ יחזקאל וב’ פרשיות ראשונות, ופרשה ג‘ עד פסוק ט"ז, הן נבואת המלואים והחנוך ליחזקאל כפרשה ו’ שבישע‘ לישעי’, ופרשה א‘ שבירמי’ לירמי'.  ↩

  46. יחזקאל ג, ח–ט.  ↩

  47. ב, ד–ו.  ↩

  48. לד, א–כב.  ↩

  49. יד, ה.  ↩

  50. ו, י–יד.  ↩

  51. ט; ב, מג; לו, לא.  ↩

  52. יב, כז.  ↩

  53. כד, טז.  ↩

  54. ירמי' נב, כט. למספר קטן זה אי אפשר בשום פנים שיהיה כולל את כל הגולים, על כן אין לישב פסוק זה בפנים אחרים, בלתי אם לאמר, כי אלה נשתנו משאר אחיהם, כי הם גלו לעיר המלכה. ועל כל הגולה מספר יוסיפוס, כי נתן להם נ"נ מקומות לשבת חוץ לעיר הממלכה (7,8 X).  ↩

  55. ירמי‘ נב, יא. ועקר שֵם זה יתורגם בלשונות העמים “פאליצייא געביידע” ועיין יחזק’ ט, א. ששם נזכר “פקודות העיר” וזה תרגום מלא למלת “פאליצייא”  ↩

  56. קדמניות 7, 8 X.  ↩

  57. עיין בסוף פרק שלפני זה.  ↩

  58. מליצת הנביא (יחזק' יג, י–טז).  ↩

  59. ג, טו.  ↩

  60. עזרא ב, נט.נחמי' ז, סא.  ↩

  61. עזרא ח, יז.  ↩

  62. ב, ג–נח.נחמי' ז, ח–ס.  ↩

  63. דבר זה עולה מתוך הכתוב (עזרא ב, סב. נחמ' ז, סד).  ↩

  64. רבותינו השכילו להתבונן בדבר זה ויאמרו: “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבבל אלא.. מפני שקרובה לשונם ללשון תורה ר' יוחנן אמר… ששגרן לבית אמן" (פסחים פז:).  ↩

  65. ירמי' כט, ה.  ↩

  66. “ובבל מעשה ישן.. ובבל מעשה נביאים”. (ידים ד, ג)… “ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות”… (אדר"נ כ') “כמה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול” (קדושין סט. וירוש' קדושין ד, א).  ↩

  67. ידים שם  ↩

  68. דברים יב, יד; דהי"א, כב, א.  ↩

  69. זכרי' ח, יט.  ↩

  70. אסתר ט, לא.  ↩

  71. "ר‘ יוחנן אמר ר’ חייא בר ווא: בַּבְלָיָא תרין מילין סלקון בידכון מפשוטיתא דתעניתא וכו‘ (ירוש' שביעית א, ה) ופי’ מפשוטיתא השתחוי' בפישוט ידים ורגלים.  ↩

  72. זכר' ז, ג.  ↩

  73. Apries בלשון סופרי העמים.  ↩

  74. ירמי' מד, ל.  ↩

  75. עיין דיה"ע לשלוסר 73 I ויתר סופרי העמים.  ↩

  76. יחזק‘ כט, יח–כ. ועל מלחמה זו ולא על מלחמת נבוכדראצר בפרעה נכו נאמרה נבואת ירמי’ השנית על מצרים (ירמי' מו, יג–כו) כי מלחמתו בפרעה נכו היתה על יד Circesium “על נהר פרת בכרכמיש” (ב') ושם הֻכה רק חיל מצרים ובמלחמתה זו בא “להכות את ארץ מצרים” (י"ג) ולדעתנו “הרבה גושל גם נפל איש וגו'” (ט"ז) נאמר על בני ישראל שהיו שמה, כי רק בפיהם תכון הקריאה: “קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו”. (שם) כי המצרים לא יוכלו לאמר כי ישובו אל ארץ מולדתם, כי שם הלא היו שרוים, והכשדים לא יוכלו לאמר: “מפני חרב היונה” (שם) כי החרב הלא בידם היא והיא היתה מעוזם. והמקרא הסמוך לאחריו סתום לדברי כל המפרשים, אפשר לישבו גם הוא רק על בני ישראל, לאמר “קראו שם” (י"ז) את הקריאה הזאת לשוב לארץ ישראל ולשבת שם כאשר יעץ אותם ירמי‘ מפי ה’ (מב, י) ויכירו, כי “פרעה מלך מצרים שאון” (מו, יח) כי כל גאותו וגאונו ומבטחו אינו אלא מהומה רקנית, אך “העכיר המועד” (שם) לרעתם, עברה השעה הטובה, כי לא יחנם עוד מלך בבל לשוב להאחז בארץ אבותם, כי לולא זזו ממקומם, כי עתה האמין בם נבוכדראצר ולא הגלם כהבטחת ירמי' (מב, יא) אבל עכשו שראה, כי נוטים הם למצרים אויבתו, לא יתנם עוד לשבת קרוב בא"י הקרובה לארצו, כי אם גָלֹה יגלה אותם לארץ בבל הרחוקה גם ממצרים גם מארץ מולדתם.  ↩

  77. קדמניות 7, 9 X.  ↩

  78. ס"ע כו.  ↩

  79. ירמי' ח, כג.  ↩

  80. איכה ג, א–כ.פסוקים אלה אמר ירמי' על עצמו ופסוק ה. ו. ז. הם דמות חייו בבית הכלא, אשר יזָכרו בו רבים מימיו ושנותיו ופסוק י"ד ישוה את הלעג, אשר שבע מידי אחיו אנשי ענתות עצמו ובשרו.  ↩

  81. כ"א פסוקי פרשה ג (כ–מ) כמעט תורה שלמה הם על דרכי ה' ועל מדת טובו וענותנותו בשפה ברורה ומבוארת מאין כמוה.  ↩

  82. תהלים קלז, ד.  ↩

  83. ו. ז.  ↩

  84. מב, ד. יא.  ↩

  85. ה; פד, ו–ח.  ↩

  86. שם. מב, ז.וארץ ירדן היא מקום מוצא מעינות הירדן על יד הלבנון.ומקום זה לא היה עוד בימים ההם לבני ישראל, על כן מנה אותו ראשונה למקומות הנכר והגלות.  ↩

  87. מב, ב–ג.  ↩

  88. פד, ב–ג.  ↩

  89. ד.  ↩

  90. ו. יב–יג.מב, ו. יב; מג, ג–ה.  ↩

  91. כל הפשטנים שבמפרשים הסכימו לתרגום יונתן, האומר לפי גירסת רש“י הנכונה על פסוק ”ואהי למקדש מעט“. (יחזקאל יא, טז) לאמר וִיהָבֵית להון בתי כנשתא, דאינון יתבין תִנְיָן לבית מקדשי” (תרגום שם).  ↩

  92. דניאל ו, יא.ולדעתנו, שאנו מחזיקים, כי מזמור נה ירמי‘ אמרו נהג גם ירמ’ מנהג זה (תהלים נה, יח).  ↩

  93. ברכות לא.  ↩

  94. יחזקאל א, ב; מ, א.שנת החמש ועשרים היא זמן האחרון הנזכר בספר זה.  ↩

  95. יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א.  ↩

  96. “בסוד עמי”(יג, ט) ר“י ייטלש הטיב לתרגם פסוק זה ”באסיפת ובועד עמי“. והמתרגם תרגם, אין דער ”בעראטהונג מיינעס פאלקעס".  ↩

  97. לג ל–לא.  ↩

  98. לג, לב.  ↩

  99. כא, ה.ועיין יז, ב.  ↩

  100. לג, לג.  ↩

  101. “מבוא עם”(ל"א) “במותי גוברין תלמידין” (יונתן) “פאלקספערזאממלונג” (תרגום אשכנזי)  ↩

  102. יג, ט.  ↩

  103. משלי כה, א.ב"ב טו. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  104. ירמי' א, א.  ↩

  105. וע"כ נמצא פעמים רבות את ירמי' נזכר שם בגוף שלישי, כי יש אשר קרא לפניו הנביא והוא כותב מפיו (לו, יח) אז זכר את הנביא בגוף ראשון ואולי יש אשר הפקיד על ברוך לכתוב ענין שלם מנבואותיו שלא בפניו, אז זכר רותו ברוך בגוף שלישי.  ↩

  106. עיין הקדמת אברבנאל לנביאים הראשונים ומוצא דבר “התור הראשון לספרות הנביאים” בספרנו ח"ב.  ↩

  107. “ירמי' כתב ספרו וספר מלכים וקינות”(ב"ב טו.)  ↩

  108. מ"א יא, מא.  ↩

  109. יד, יט; טו לא; טז, ה. יד. כ. כז; כב, לט; מ"ב א, יח; י, לד; יג, ח. יב. יד. טו. כח; טו, יא. טו. כא. כו. לא.  ↩

  110. מ“א יד, כט; טו, ז. כג; כב, מו; מ”ב ח, כג; יב, כ; יד, יח; טו, ו. לו; טז, יט; כ, כ. כא. יז. כה; כג, כח; כד, ה.  ↩

  111. כי שם נזכר ראשונה (מ"א יד, כט).  ↩

  112. מ“א יג, א–לב. ומתחלת פרשה י”ז עד סוף פרשה יט. מ“ב א, ג–טז. פרשה ב‘ ומתחלת פרשה ד’ עד פרשה ה' פסוק ט”ו. ואם יתבונן הקורא יראה, כי באמת משתנה הרבה סגנון ספורי קורות הנביאים מסגנון ספורי קורות המלכים ומלחמותיהם ופרקי מעשי אליהו הנביא מתעלים מאד מאד בסגנונם הזך והטהור עד למעלה.  ↩

  113. מ“א, יא, א–י; יד, כא–כד. מו, ג–ה; מ”ב יג, ד. כג; יד, כה–כז; יז, ז–כנ;כא, א–טז; כג, כו–כז; כד, ג–ד. כ.  ↩

  114. ירמי' כה יא–יב; כט, י.  ↩

  115. דניאל ט, ב.עזרא א, א.דהי"ב לו, כב.  ↩

  116. יחזקאל כד, טז.  ↩

  117. לג, י.  ↩

  118. ירמי' לא, כט.  ↩

  119. יחזקאל יח, ב.  ↩

  120. לז, יא.  ↩

  121. יח, כג.לב; לג, יא.  ↩

  122. יח, כא–כב.כז–כח; לג, יד–טז. יט.  ↩

  123. ג. כ; יח, כד–כו; לג, יג. יח.  ↩

  124. דברים ד, ל; ל, ב. ח. י. תהלים צ, ג.  ↩

  125. ישעי‘ ו, י; לא, ו; מד, כב; נה, ז. ירמ’ ג, א. יב. יד. כב; ד, א. יח. יא; כה, ה; לא, יח; לה, טו; לו, ג.ז. הושע ג, ה; יב, ז; יד, ב–ג. איול ב,יב–יג.  ↩

  126. יחזקאל לג, יב.  ↩

  127. כל יודע את התורה, יודע הוא כי התשובה היא אחד מראשי עקריה.אנשי כנה“ג קבעו לה ברכה בפני עצמה בתפלה, ברכת ”השיבנו“. ולמאמרי רבותינו על שבחה אין מספר. בראשונה הוקדשו לזכרה עשרה ימים בשנה, עשרת ימי תשובה ובאחרונה הוסיפו עליה עוד שלשים יום כל חדש אלול. והמפרסם הגדול לעקר זה, המלא אהבה למין האנושי היה יחזקאל. וגם בעמוס יש רמז לעקר זה. ורבותינו נקיי הדעת וטהורי העין קראו ברגשת לב מלא אהבה תמימה לאמר כתיב: כה אמר ה‘ לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, ה) יש לך חֵיך גדול מתוק מזה! חי אני נאום ה’ א‘ אם אחפוץ במות הרשע וגו’ יש לך חֵיך גמ”מ! כי לא אחפוץ במות המת נאום ה‘ א’ והשיבו וחיו, ילחגמ“מ!” (שה"ש רבה ה, טז).  ↩

  128. התבונן היטב בפסוק זה (יחזקאל יח, ד).  ↩

  129. יד, יח. כ; יח, י–יג.  ↩

  130. יח, יד–יח.  ↩

  131. יח, כ.  ↩

  132. דברים כד, טז.  ↩

  133. מ“ב יד, ו. דה”ב כה, ד.  ↩

  134. יחזקאל יח, כה. כט; לג, יז. כ.  ↩

  135. כ' לב–לג.  ↩

  136. יחזקאל לז, א–יד.  ↩

  137. טו–כח.ומלכות בית דוד, אשר קרא לו גם נשיא, שעתידה להתחדש, נזכרת עוד שתי פעמים (לד, כג–כד).  ↩

  138. הם חניכי המשוררים וכן נקראו במשנתנו (ערכין יג:) ולפי פשוטו נקראו כך, על היותם צעירים (זכרי' יג, יג).  ↩

  139. יתבונן נא הקורא בשתופי הסגנון, אשר פרטנו במוצאי דבר המדברים על הנביאים.  ↩

  140. מלבד י"ג מדות שנשנו ונשתלשו בפי מרבית הנביאים וסופרי הקדש (ח“א מוצא דבר ”י“ג מדות וערכן בכה”ק) נשנו פסוקים שלמים בתורה בנביאים ובכתובים (שמות טו, ב=ישעי' יב, ב=תהלים קיח, יג. דברים לב, לו=תהלים קלה, יד).  ↩

  141. ירמי‘ ז, ט–י. וכעין תרעומת זאת התרעם ירמ’ במקום אחר בדברים האלה “מה לידידי בביתי”. מה לעמי אהובי מאז, עכשו “בביתי” אחרי שקלקל מעשיו, כתרגומו “לעמא דהוה חביב קדמי” “עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך..?” (ירמי' יא, טו) הַאַתְּ תעשי המזמה “ובשר קדש” לאמר: בַכהן שהוא “שר קדש” (דהי"א כד, ה) ומקריב את קרבנותיך “יעברו מעליך” פשעיך וחטאיך דומה למליצת “ואמרתם נצלנו” (ירמי' ז, י).  ↩

  142. יחזקאל כ, מ–מא.  ↩

  143. דמיון סגנון ירמי‘ לס’ דברים וסגנון יחזקאל לס' ויקרא, עולה ממקומות רבים מתוך שני ספרי הנביאים. אך המבקרים הנמהרים בבקרתם המבוהלה הפכו את מדרשם מלמעלה למטה, ויאחרו את הקודמות בפחזותם וקצר דעתם ובאמת לאו דוקא ספר ת"כ היה מקור מליצות יחזקאל, כי מוצאים אנחנו לו גם שאר חומשי תורה שמליצותיהם שגורות על פיו (יחזקאל כח, יג=שמות כח, יז–יח. כ.).  ↩

  144. יחזקאל מ, מו; מג, יט; מד, טו; מח, יא.  ↩

  145. מ, מה; מד, יד.  ↩

  146. מ, מו.  ↩

  147. מה, ה.  ↩

  148. מד, ג; מו, ב. ח. יב.ועיין פירוש פסוק “ואת הנשיא נשיא הוא”. (מד, ג) בדברי רד"ק ואברבנאל.  ↩

  149. מה, ח–ט.  ↩

  150. מו, ד.  ↩

  151. מה, ו; מח, כא–כב.  ↩

  152. מו, טו–יח.  ↩

  153. מו, י.  ↩

  154. מה, יז.  ↩

  155. דיה“ב לא, ג. ויתבונן הקורא, כי יש עוד דמיון גדול בין מעשה חזקיהו ובין חזון יחזקאל בפסוקים אלה: דהי”ב כט, יז=ויחזקאל מה, יח–כ. ובין מליצת “לקדש=ויקדשו” שבדהי"ב ובין מליצת וחִטֵאת וכִפַרְתם שביחזקאל.  ↩

  156. מה יג–טו.  ↩

  157. י–יב).  ↩

  158. מה א–ח; מז, יג–כג; מח, א–לה.  ↩

  159. מו, יח.  ↩

  160. מ"ז, כב–כג.  ↩

  161. מח, יח–יט.  ↩

  162. הם הם כל דברי פרשה מ, מא, מב ודברים רבים שבפרשיות שאח"כ, ועל הסתירות שיש למראה עין בין דברי יחזקאל לדברי התורה ידֻבר הרבה בתלמוד.  ↩

  163. כי לא קמו דבריו בידי שָבֵי גלות בבל ועל כן אמר ר‘ יהודה התנא ור’ יוחנן האמורא על הפרשיות האחרונות שביחזקאל: “פרשה זו אליהו עתיד לדורשה” (מנח' מה.)  ↩

  164. יחזקאל לח, ח. ט.והנביא מפליג בפירוש את ארך הזמן שבין נבואתו לקיומה.וכל החוקרים, אשר עינם צרה בנבואה המפורשת הזאת, ועמלים למצוא אומות בימי הנביא שהיה שמם גוג ומגוג העלו חרס בידם וכל עמלם לריק.  ↩

  165. לח, יט–כב.גם פה יתבונן הקורא, כי חזון יחזקאל מתאים לדברי חזקיה, כי דומה נבואה זו בציורה לציור מפלת סנחריב.ומי יודע אם לא על זה יכַוֵן המאמר היקר שהבאנוהו במקומו: “בימי חזקיהו היתה אותו הדבר שעתידה להיות בסוף כמו שנאמר: וזאת תהיה המגפה, אשר יגוף ה‘ את כל העמים, אשר צבאו על ירושלם [זכרי’ יד, יב] שנאמר: ויצא מלאך ה‘ וגו’” (תדא"ר יז).  ↩

  166. יחזקאל לט, כא–כג.  ↩

  167. כט.  ↩

  168. עיין פרשה ראשונה ליחזקאל, שהיא מבוא לספרו, כפרשה ו‘ שבישעיה ופרשה ראשונה לירמיה ששתי הפרשיות ההן, הנה המבואות לספרי נבואותיהם וראית עד כמה נבדל יחזקאל בפיוט יצוריו מישעי’ ירמי‘ וחבריהם, עד שהוציא רבה את המשפט המלא טעם ובינה: "למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, למה ישעי’ דומה לבן כרך שראה את המלך" (חגיגה, יג:) ועיין כעוד יפי הציורים הנפרדים (יחזקאל ב, ט–י; ג, א–ג. יב–יד; ד, א–ג. פרשה ח פרשה ט ופרשה י; יא, א; יז, א–י; מ, ב–ג.  ↩

  169. ירוש' ר"ה א, ב.  ↩

  170. דניאל ג, טז–יח; ד, כב–כז.  ↩

  171. עיין מאמרנו “המקרא והאגדה” בראש ספרנו “שיחות מני קדם”.  ↩

  172. יחזקאל יד, יד. כ.ואי אפשר בשום פנים לאמר, כי נח זה הוא נח שבתורה, כי איך יִכוֹן על זה מאמר “אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו” (טז) והלא בני נח שבתורה נצלו בצדקת אביהם, אף על פי שרק עליו נאמר “כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. (ברשית ז, א). ולפי המתקבל נח זה, הוא נחמיה [לא בן חכליה] הנמנה בכבודו ראשון לזרובבל ולישוע בקרב שבי הגולה (עזרא ב, ב. נחמי' ז, ז) כי נח ונחמיה קרובים מאד בשרשם כמו “נח ינחמנו” (בראשית ה, כט).  ↩

  173. לא מצאנו בכל המסופר על דניאל, כי היה הולך ובא בתוך אחיו בני הגולה ומלבד חנניה מישאל ועזרי' לא מצאנו לא עסק עם אחד מאחיו בני הגולה.  ↩

  174. דניאל א, יט.“ויעמדו”אין פירושה עמידה עוברת, כי אלו היה כך היה מקומה בסוף פסוק י“ח ששם כתוב ”ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדראצר“ עכשו שנאמר ”ויעמדו" אחרי ספור נסיון המלך אותם, אין פירושה אלא עמידה קימת.  ↩

  175. וגורל חכמי בבל היה גורלם. (ב, יג).  ↩

  176. יח.  ↩

  177. א, יז.ויש להתבונן, כי אחרי אשר שתף הכתוב, את דניאל עם רעיו לענין שאר מני מדע, הוציא אותו אח"כ ליחדו מתוך הכלל לענין בינה בכל חזון וחלומות.  ↩

  178. ב, כז–ל.  ↩

  179. מז.  ↩

  180. מו.  ↩

  181. מח; ד, ו; ה, יא.  ↩

  182. ג, מט “עבדתא די מדינת בבל” של חמו“ע שבפסוק זה דומה וקרוב מאד אל שלטון דניאל עצמו ”על מדינת בבל" שבפסוק שלפני זה.  ↩

  183. ד, ה; ו, יא.  ↩

  184. ד, כב–כד.  ↩

  185. תהלים קו, מד–מו.ומזמור זה המלא יראה טהורה וגעגועים (א–ג) אל חמדת ימי הקדם ותוחלת לגאולה קרובה (ד–ה) ודוי על עונות הדור (ו) פרוט חטאי הדורות הקודמים והרהורי תשובה עליהם (ז–לט) זכרון הפרענות (מ–מב) צידוק הדין עליה (מג) תחלת הרוחה (מד–מו); מזמור זה מזמור תשובה הוא, שנתיסד בבבל, כאשר יעידו קצת סמני סגנונו הדומה לשל יחזקאל שגם הוא הוא התנבא בבבל (תהלים קו, כו–כז=יחזקאל כ, כג) וכאשר יעיד ענינו (תהלים קו, מז) שבו יתפלל המשורר על תשובת הגולה.  ↩

  186. דניאל ד, ו. ה. יא–יב.  ↩

  187. יחזקאל כח, ג.  ↩

  188. יתבונן נא הקורא בדברי דניאל אלה (דניאל ב, כ–כג. מד; ד, כב–כג; ה, כג).  ↩

  189. יז.  ↩

  190. ג, טז–יח.  ↩

  191. “שנסתרסה ע”ז בימיהם" (סנהדרין צג:).  ↩

  192. דניאל ג, ל.  ↩

  193. כח–כט.  ↩

  194. רבותינו הבחינו דבר זה בדעתם הנקיה ויבדילוהו לטובה משאר מחריבים, אשר עמדו על ישראל ויוציאו משפט, כי “נבוכדראצר מלך הגון היה” (תענית יח:).  ↩

  195. ישעי' יד, יז.  ↩

  196. מ"ב כה, כז–ל. ירמי' נב, לא–לד.  ↩

  197. דהי“א ג, יז–יח. ועיין רד”ק פסוק יח.  ↩

  198. ס“ע כח. קדמניות 7, 8 X אך מדברי יוסיפוס יש לשמוע, כי עוד בימי נבוכדראצר מת. וקשה להאמין כי נ”נ כבד את צדקיהו גם במותו.  ↩

  199. מ"ב כה, כט–ל. ירמי' נב, לג–לד.  ↩

  200. נ"א, מו.  ↩

  201. דניאל ה, ב.ועיין קדמניות 2, 11 X.  ↩

  202. דניאל ה', יא–יב.  ↩

  203. ישעי' מז, ו. ואין לקבוע את המצוק הזה, שהציקה בבל לישראל באכזריות חמה, כי אם בימי בלשאצר, כי נבוכדראצר הקל ידו מעל הגולים, אחרי גלות הארץ, ואויל מרדך הטה להם חסד.  ↩

  204. ישעי‘ פרשה יג; יד, א–כג; מג, יד. עד סוף פרשה מח. ירמי’ פרשה נ ונא. חבקוק ב, ד–יט. דניאל ב, לט.  ↩

  205. עיין קדמניות 4 11 X.ולפי זה תכון מליצת “העיר ה' רוח מלכי מדי” (ירמי' נא, יא).  ↩

  206. כז.ואל יחשוב הקורא, כי אשכנז זו היא גרמניא.  ↩

  207. ישעי' כא, ב. עיין ס"ע כח. ותמצא כי כל נבואת פרשה זו נאמרה על בלשאצר.  ↩

  208. ירמי' מט, לה. ולפי העולה מן הכתובים נצחו בעלי הקשת את עקר הנצחון (נ, ט. יד. כט).  ↩

  209. מט, לט.  ↩

  210. נא, כח.ישעי' מא, כה.  ↩

  211. ירמי' נ, כא. ומדינת פקוד נזכרה עוד פעם במקרה (יחזקאל כג, כג) ובתלמוד בבלי נזכר הרבה פעמים הנהר העובר בתוכה, הנקרא על שמה “נהר פקוד”.  ↩

  212. ירמי' נא, לב.  ↩

  213. ל.  ↩

  214. דניאל ה, א–כז.  ↩

  215. ירמי‘ נא, לא. ישעי’ כא, ב. ומליצת “חזות קשה הוגד לי” שבישעי‘ מַקְבֶּלֶת למליצת “רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד” וגו’ שבירמי‘ ומליצת “נפלה נפלה בבל” שבישעי’ (ט) מקבלת למליצת “נלכדה עירו מקצה” שבירמי'.  ↩

  216. דניאל ה, ו=ישעי' כא, ב–ג. ויתבונן הקורא בדמיון המליצות שבשני הפסוקים.  ↩

  217. ה.  ↩

  218. “חורב אל מימיה וְיָבֵשׁוּ”. (ירמי' נ, לה) “האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש”. (ישעי' מד, כז).  ↩

  219. ירמי' נ, טו; נא, מד. נח.  ↩

  220. שם.  ↩

  221. מן הכתובים האלה עולה, כי את כוס חמת הפרסים שתו אנשי המלחמה והנמצאים ברחובות (ירמי' נ, ל) וכן הוא בישעי‘ “כל הנמצא ידקר וכל הנספה יפול בחרב” (ישעי' יג, טו) כי מלת “הִסָפֵה” יורה תמיד על הריגת איש, שלא עליו היתה הכונה להרגו רק בהיותו עם האיש שיצא עליו הקצף נהרג גם הוא, מבלי שהבחין ההורג בין צדיק לרשע. ואולי שתו את קבעת כוח החמה גם יושבי בבל. וקרוב הוא כי בבתי הגרים כגון ישראל ויתר העמים, אשר נאספו אל בתיהם לא נגעה הרעה וזהו העולה מן הכתוב “אוקיר אנוש מפז” וגו’ (יב) ואנוש יאמר תמיד על הדכא ושפל הרוח ועיין יונתן המתרגם “אחַבֵב דחַלי” ואולי על דבר זה תכון אזהרת הנביא לישראל “ומלטו איש את נפשו אל תדמו בעונה” (ירמי' נא, ו).  ↩

  222. דניאל ה, ל.ואולי יש מעין רמז על משתה בלשאצר ומותו בדברי נביאים (ירמי' נא. לט. חבקוק ב, ה–ח. טו–טז).  ↩

  223. ישעי‘ כא, ט; מו, אב; ירמי’ נ, ב; נא, מד. מז. נב. חבקוק ב, יח. ופסוק שבחבקוק לא על ישראל נאמר, כי אם על הכשדים, כי נמשך הוא לשלפניו.  ↩

  224. ישעי' מז, יב–יד.  ↩

  225. מד, כה–כו.ויש להתבונן על החלוף של “מפר אותות בדים וגו'” אל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים“. ואפשר כי ”עבדו“ זה דניאל ”מלאכיו“ אלו שאר נביאים. ובדברי רבותינו יש רמז ”שהיה דניאל אומר [לכרש] שאתה נוטל המלכות" (ילקוט אסתר תתרמ“ט. ע”ש).  ↩

  226. ישעי‘ מז, ו. ירמי’ נ, טו; נא. כד. לה.  ↩

  227. נ, כד. כט, נא, ט. יא.  ↩

  228. ישעי' יג, יט–כב.  ↩

  229. עיין דיה"ע לְוֶבֶּר 62 I את הדברים שהביא בשֵם הירונימוס הנוצרי הקדמוני ובשם הַתַּיָרִים האחרונים.  ↩

III. ימי הבית השני

III. ימי הבית השני

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: העלות הגולה

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: הֵעָלוּת הַגוֹלָה / זאב יעבץ


רושם מפלת בבל. דניאל בהיכל כרש. כרש קם למושיע לישראל. זרובבל מתמנה לנשיא עמו. הדכרונה והמכתב. כלי הקדש מושבים לישראל. קהל העולים הנשארים בבבל תומכים בידיהם. “אוצר המלאכה” מתכונן. סוד “ראשי העם” נוסד, וזרובבל בראשם. יהושע בן יהוצדק נועד לכהן גדול. מספר העולים למחלקותיהם. בהמתם וקנינם. מעמד ארץ ישראל בימים ההם. דלדול העמים שכני יהודה. מטמוט ממלכות צור וצידון. רפיון מצרים. חוזק הכותים. “עמי הארצות” ושֵׁם “גוים” או “גר”. תגרה בין הכותים, ובין עולי בבל. העולים מתנחלים בערי אבותיהם. בקור ספרי היחש. זרובבל פחה בארץ ישראל. שררת “התרשתא”. נדבת לב זרובבל וטוב טעמו. מנדה בלו והלך. בית דוד ובית אהרן. זריזות הכהנים ורפיון הלוים. חנוכת המזבח. תחלת מלאכת בנין בית המקדש. הלוים מנצחים על עושי המלאכה. יסוד הבית בתרועה ושיר. שמחה ונהי. הכותים באים לגנוב לב ישראל כמשתתפים עמם, וזרובבל משיב פניהם ריקם. ברית הכותים עם גויי הארצות להרע לישראל. תחבולותיהם ומזמותיהם. איבת הכותים ורפיון ידים במעשה הבנין. מות כרש ומלכות כמכיז. צוררי היהודים היו לאגודה. בשלם מתרדת וטבאל. השטנה. המלאכה נִשְבֶּתֶת. רוח כהה ומרך לב. רזון וחורב. ריש ופרעות. קור רוח וקפאון בקרב העם. ספר איוב וערכו. אבדן ממלכת מצרים העתיקה.


3224–3238

ומקול “נתפשה בבל” נרעשה כל הארץ וכל יושבי תבל שמעו תמהו:

אֵיךְ נִגְדַּע וַיֵּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל-הָאָרֶץ

אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם1


היה הקול העובר בכל הארצות מסביב. אך מכלם העמיק דבר המהפכה הזאת לנגוע בלב בני ישראל העשוקים, כי המה שתו מצו מיד ה' את קבעת “כוס הזהב המשכרת כל הארץ” את חמת בבל. על כן רצו מהם רצים מעיר המלוכה הנהרסה לבשר לאחיהם במושבותם2 את נקמת ה‘. ודבר ה’ אשר היה בפי הנביאים שכבר מתו, לעזוב את בבל ארץ גלותם ולשוב אל ארץ קדשם3, נֵעור ויהי לרוח חיים באף רבים משלומי אמוני ישראל.

וגם על המלך האדיר על כּרש הנורא למלכי ארץ, חזקה יד ה‘, אשר לא ידעה עד בואו בבלה4 להשלים את עצתו, אשר גלה על עבדיו הנביאים, ויתן ה’ את חן עם בני ישראל בעיניו, וייטב דניאל בעיני כרש וישב בהיכלו בשנה הראשונה למפלת בבל5. ותצלח בידו להטות את לב מלך החסד הזה, ככל אשר הטה את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד את אלהי ישראל6 ויקח כרש את זרובבל בן פדיה7 בן שאלתיאל בן המלך יהויכין, אשר קראו לו הכשדים ששבצר8, וישימהו לנשיא על עמו9, וישא את ראשו בין הפַחות10 ויאר את פניו אל בני ישראל וימלא את ידם לשוב אל ארץ אבותיהם, ולבנות שם בית לה' ויכתוב בשפה ארמית כדברים האלה.

“בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית-אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי-דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי-אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּך דִּי-אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן-בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהֵב: וְאַף מָאנֵי בֵית-אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהַךְ לְהֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא”11

וינח כורש את “הדכרונה”12 הזאת למשמרת בבית גנזי המלך אשר במדי, ולבני ישראל אשר בכל מדינות מלכותו, העביר קול וישלח ספרים ככתבם וכלשונם וברוחם לאמר:

“כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לְבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר-הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם”13

וימהר המלך כרש, ויקם את דברו ויצו את מתרדת שר האוצר, ויוצא לזרבבל את חמשת האלפים וארבע המאות כלי הכסף והזהב, אשר הביא נבוכדראצר מבית ה' אשר בירושלם בבלה14, ויתן על ידו רשיון לכרות עצי ארזים מן הלבנון לבנין הבית15. ויקומו ראשי האבות ליהודה ולבנימן, וראשי אבות הכהנים והלוים, ויחזקו את העם לעלות עמהם ארצה ישראל. ויתנדבו אנשים רבים לעלות, אך רבו מהם האנשים אשר חסה עינם על רכושם, אשר רכשו בבבל, ותערב עליהם ארץ גלותם ולא עזבוה, אך גם אלה אשר נשארו בבבל תמכו בידי אחיהם בעין טובה מאד, בכסף ובצדה לדרכם, ובבהמות לרכוֹב ולטעון עליהן16. וראשי האבות כוננו את “אוצר המלאכה” להביא שמה איש איש, את נדבתו לבנין הבית. ויביאו הם את ראשית נדבתם עשרים אלף דרכמוני זהב, ואלפַּיִם ומאתים מָנִים כסף וכמספר הזה נתנו יתר העם. ויתיצבו עשרה אנשים מזקני ראשי האבות17 בראש העם, ויתנו עליהם את זרבבל הנשיא לבית דוד, ויקדשו לכהן גדול את יהושע בן יהוצדק, בֵן לשריה הכהן הראש אשר המית נבוכדראצר ברבלה18 ויתאספו עליהם ארבעים ושנים אלף ושלש מאות וששים נפש מישראל ומן הכהנים ומן המשוררים והשוערים, אשר מבני הלוים, ומן הנתינים ומבני עבדי שלמה, המה בני שארית העם הנותר מן הכנעני והאמורי, מלבד עבדים ושפחות שבעת אלפים שלש מאות ושלשים נפש, ומאתים משוררים ומשוררות, בתוך המחנה. ויעל עם קהל הגולה כשמונת עלפי נפש בהמה, סוסים ופרדים, חמורים וגמלים, וישאו העולים עליהם את נשיהם ואת טפם ואת קנינם.

וארץ ישראל, אשר נָשַׁמָה מיושביה כל הימים האלה למיום גלות שארית יהודה19 מעליה, לא היתה נופלת בגורלה המר מכל הארצות אשר סביבותיה. כי כוס החמה אשר מסך ירמיהו להשקות את הגוים20, עברה על שכני יהודה הרעים רק שנות מספר אחרי גְלוֹת העלובה הזאת מארצה. ומרביתם שתו וישכרו ויקיאו ויפלו ולא הוסיפו קום עוד לעולם כדבר, אשר חזה להם הנביא21. ועמון הקטן בגוים, אשר התנשא לרשת את ישראל ויצר את שארית יהודה בנכליו, ויסב בנפש גדליה בן אחיקם, ומואב אחיו שתו את הכוס לראשונה, כי בעבור נבוכדראצר ומחנהו מצרימה, בשנה החמשית לגלות צדקיהו הכה שתי הממלכות הקטנות ההן22. ויראו בני הקדם הנוסעים בעדר, כי כשל כחן מאד, ויפשטו על חרבותיהן כרדת העיט על הפגרים, וישיתו אותן לבז ולמשסה וישבו בהן ויירשוה23. וישמד מואב מעם24 ושם עמון לא נזכר עוד בגוים25. ותהי לו עוד שארית נדחה ברבת בני עמון אשר היתה למוקש ולמארב לישראל עוד ימים רבים. גם ממלכת פלשת, אשר הכשיל פרעה נכה את כחה26, היתה למבוסה ולמרמס לחיל הכשדים השוטף בארץ בימי מלחלמותיהם בצור ובמצרים וַתִּשְׁבַּת מגוי וממלכה27. ותהי אשדוד העיר האחרונה אשר ישבו בה שרידי הפלשתים, עד כי נקראו הפלשתים למן היום ההוא “אשדודים” ושפת פלשת אשדודית"28 ותהי שארית פלטי הגוים לאספסוף נבזה, אשר לו שם לו בעמים.

וצור הרוכלת הנוכלת, אשר באין עיניה ולבה בלתי אם אל הבצע, שמחה לאיד בת יהודה, באמרה לרשת את סחרה, לא נהרסה עוד ממעמדה, אך גם כבודה גם כחה סר מעליה. כי עוד לא נרפאה מן המכות, אשר חלו בה מלכי אשור, והנה נבוכדראצר שם עיניה בה, ויפרץ בה פרץ על פני פרץ בהלחמו בה שלש עשרה שנה, עד כי היתה למסוס נוסס. ובדעתה את רפיונה, שמה את עֹל כרש מלך פרס על שכמה ותשבות מהיות גבירה, ותהי למדינה אחת בתוך המדינות הרבות אשר לפרס, ולא הוסיפה עוד להשמיע קולה בסוד העמים29. ומצרים, אשר הֻכתה מכות גדולות ונאמנות מיד נבוכדראצר, וכל עוד נפשה בה, היו עיניה רק אל תוכה. ובכן מתו או דלו כל העמים השאטים את ישראל מסביב. ולוא שכנו רק המה ופלטיהם בסביבות הארץ וגם בתוכה, כי עתה לא נפלאה מחמשים אלף בני הגולה לעלות על הארץ הנשמה הזאת בטח, ולרשתה ולא מצאה יד שכניהם לחבל את מעשה בני ישראל. אך גוי קטן מאֻסף מגולי המון עמים שונים, אשר הושיבו שלמנאסר ואסר הדון מלכי אשור באפרים, ואשר יקָרא בפי ישראל בשם הכותים קם לשטן לישראל בשמעו, כי הולך הוא וְקָרֵב לרשת את נחלת אבותיו. העם הזה היה שוקט על שמריו, כי החזיקו הכותים בעיר שמרון ויבנו חומה בצורה סביבותיה, ויחזיקו גם בערים רבות אחרות הקרובות אליה ויאחזו בהן וישבו בהן30 ויעשו חיל ויעשירו מאד בימי שבתם בארץ אבותינו31. וישם הגוי הקטן את לבו, לשית את ידו עם האספסוף, הלא הוא המון פליטי עמון, מואב ופלשת ובני קדר המתגורר בארץ להיות לצנינים לישראל על כל מדרך כף רגל. וירבו הימים מאד, עד אשר נתן ה' כח לישראל, להכריע את האויב הזה תחתיו.

ויען כי היו המון הנכרים המשוטטים בארץ ילידי גוים שונים, קראו בני ישראל למן העת ההיא לנכרים “גוים” ולאיש אחד מהם “גוי”.

ויבאו בני ישראל קהל הגולה את הארץ הקדושה, אשר נשאו את נפשם אליה זה כמה (3224–536) ואיש לא התיצב לפניהם לשטן, בלתי אם הכותים, אשר לא נתנום עבור את גבולם32. ואין עוד יודע כיום אם פרצו אבותינו להם דרך ביד חזקה או שטו מעליהם ויעבורו. אך למן היום הוא ידעו שבי הגולה, כי האנשים האלה צרי יהודה ובנימן הם, ולא נתנו להם לגנוב את לבם בחלקת שפתם ובערמתם. ויבאו בני ישראל ויאחזו מנחל מצרים, אשר בקצה גבול נגב הארץ עד כזיב33, היושבת על חוף הים בין עכו ובין צור. ויתילדו בה למשפחותם ותשב משפחה ומשפחה במקום אשר ישבו בה אבותיה לפני גלות הארץ34. וישמרו את טהרת מולדתם מאד35, ולא נמצאו בתוך כל הקהל בלתי אם כשש מאות וחמשים נפש, אשר לא יכלו להגיד בית אבותם36. ויקרא לבני ישראל אשר נאחזו בארץ בבואם מגלות בבל: “עולי בבל”, ולאבותיהם אשר נאחזו בימי יהושע בן נון “עולי מצרים”37. ויהי זרבבל לפחה ולראש לכל בני עמו יושבי ארץ אבותיו ויקרא שם פקודתו זאת בפי מלכי פרס ושריהם “הַתִּרְשָׁתָא”38. ויהי זרבבל איש נדיב לב וירם לאוצר המלאכה, אשר לבנין הבית, אלף דרכמוני זהב וחמשים מזרקי כסף וזהב ובגדי קדש לחמש מאות ושלשים כהנים39. וגם איש חכם לב היה, חרוץ ומבין חידות היודע להתהלך עם מלכים ושרים40. וימשול זרבבל על ישראל בשם מלך פרס, אשר לא בקש מהם דבר, בלתי אם להיות נאמנים לו, ולהעלות לו בידי הפחה, את המסים מדי שנה שנה. והמִסִים אשר שמה פרס על עבדיה, שלשה היו, ושמותם “מִנְדָה, בְּלוֹ וַהֲלָךְ”41 אך לכל דבר העם פנימה, יסד לו זרבבל סוד “ראשי האבות”42 אשר הוא ויהושע בן יהוצדק היו בו היושבים ראשונה. וגם טבע העדה השבה מבבל, הכריע להנחיל לכהן הגדול, כסא כבוד על יד המושל, כי בדכרונה הארמית והמכתב העברי, אשר הם הם מקור כל דברי החסד, אשר הטה כורש לבני ישראל, לא נזכר בלתי אם רשיון עבודת האלהים לקהל הגולה כטוב בעיניהם, במקום הקדוש להם. ובאחוזה אשר עבודת אלהים היא כל ראשיתה ואחריתה, הלא תהיה יד הכהן ראשונה. אך על זרבבל לא גדלה תפארתו, יען כי זרבבל היה גדול בעיני המלך, וגם בעיני העם לא גדל כבוד בית אהרן על כבוד בית דוד. וַיֵּחָשֵׁב גם בעיני הנביאים אשר קמו אחרי שוב ישראל על אדמת אבותיו, זרבבל התרשתא לראש, ויהושע בן יהוצדק הכהן למשנהו. ויהי כי נמשל קהל הגולה למנורת זהב, וידמו את זרבבל ואת יהושע לשני זיתים הנטועים לה מזה ומזה, ויאמר לזרבבל הזית, אשר מימין המנורה וליהושע הזית אשר משמאלה43. ויהיו שני השרים האלה כשני ראשי העם, אשר משמרותיהם חבוקות ודבוקות יחד כתאמי-בטן: “זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול”44 ויאָמֵר עליהם “שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ”45.

ומכשירי עבודת הכהונה, הלא היו הכהנים והלוים. אפס כי מן הכהנים לא עלו בלתי אם ארבעה משמרות, הלא המה בני ידעיה, חרים, פשחור ואִמֵר46, ועשרים משמרות נשארו בארץ גלותם בבבל. ויהי מספר הכהנים העולים ארבעת אלפים מאתים ושמונים ותשעה47 ויתילדו גם הם למשפחותם ולבית אבותם, כי הכהנים, אשר לא מצאו את כתבם המתיחש נְגואלו מן הכהונה ויאסר עליהם לאכול מקדש הקדשים48. ומן הלוים לא עלו בלתי אם שלש מאות וחמשים נפש49, אין זאת כי רוח הלוים, אשר רפתה מעל עבודת ה' בימי מנשה מלך יהודה50 לא שבה אליהם עוד, ותהי כרוח תרדמה נסוכה עליהם. אך במתי מעט אלה היו נפשות יקרות מאד, הלא המה המשוררים לבית אסף51. ותהי המתכנת זרה מאד, כי מן הכהנים, אשר הלוים היו רבים מהם במספרם מעולם פי כמה וכמה, רבו מספר העולים על מספר עולי הלוים, שתים עשרה ידות. וגם הנתינים נוספו על הכהנים ועל הלוים, לעבוד את העבודה הגסה בבית המקדש, אחרי הבנותו, לחטוב עצים ולשאוב מים52.

ויהי אך תקעו משפחות שבי הגולה איש את יתֵדו בעירו, וימהרו כלם ויאספו כאיש אחד ירושלמה, ויקם יהושע הכהן ואחיו הכהנים וזרבבל הנשיא ואחיו, ויבנו בעצם ידיהם את המזבח על הר הבית במקום, אשר היה בנוי בידי שלמה מלך ישראל53, כאשר הורו להם הנביאים אשר עלו עמהם, כי יעלו לרצון זבחיהם, אך כי לא נבנה עוד הבית לה‘54. ויחנכו את המזבח ביום מקרא קדש באחד לחדש השביעי55, הוא יום ראש השנה (3225–535) וישימו להם לחק, להעלות יום יום את עולת התמיד בבֹקר ובערב ולחדשים ולכל מועדי ה’. וישמרו להקריב במועדם בחג הסכות את העולות במספרם כמשפטם, ותכון עבודת המזבח56.

ואחרי עבור ימי החג שמו ראשי העם את לבם, להכין את כל צרכי בנין הבית ויפתחו את אוצר המלאכה וישכרו חוצבים חרשים. ויבאו בברית עם הצורים והצידונים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, על פי רשיון המלך כרש אשר בידם. ויתנו להם בשכרם חטים יין ושמן ככל אשר נתן שלמה לחירם מכֹלת תחת כסף57, כי מעולם נחשב הדגן התירוש והיצהר בעיני הצידונים למיטב סחר ארץ ישראל, ובהם היתה משכרתם רבה58 על כן נבחרה להם הסחורה הזאת מכסף.

ואת החדש השני הוא חדש אִיָר, אשר בו יסד שלמה מלך ישראל את הבית הראשון59, יעדו עולי הגולה ליסד את הבית השני. ויפקידו את הלוים, אשר לא נמנו את המשוררים ואת השוערים60 מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על עושי המלאכה. ויהי ביום הִוָסֵד בית ה‘, ויעמידו את הכהנים בבגדי קדשם ובחצצרות, ואת המשׁוררים בני אסף הלוים במצלתים להלל את ה’ בשירי דוד. וזרבבל ויהושע ירו את האבן הראשה61, ויריעו כל העם תרועה גדולה מאד, כי זכו לראות את ישראל שב לכבודו מימי קדם. אך שמחת בני הנעורים ערבה מאד לקול בכי הזקנים, אשר ראו עוד את הבית הראשון בתפארתו, ותהי כל התכונה הזאת דלה בעיניהם מאד62.

והקול נשמע עד למרחוק, כי בונים בני ישראל היכל גדול לאלהיהם. אז נבהלו “צרי יהודה ובנימן” הלא המה הכותים כי ראו כי תרום יד העם, אשר לו המשפט בארץ הזאת. הן גם בכוֹנֵן בני ישראל את המזבח, התנכלו הגוים הקטנים האלה להפיל עליהם אימה ופחד63, אך בכל זאת לא גדלה עוד חמתם, כי אמרו במה קטנה היא, אשר כמוה תרבינה בכל הארצות, מבלי תת הוד והדר על המזַבחים עליה. אך בשמעם כי היכל גדול הם בונים, חרה להם עד מות. ותהי ראשית עצתם לעלות ירושלמה ולהחליק לשון אל ראשי האבות לתתם לשית עמם ידם בבנין הבית, באשר גם הם עובדים את אלהי ישראל, כי אמרו בלבם תהי נא ידנו בבנין וידענו לחבל את מעשה בני ישראל. אך עצתם לא עמדה להם, כי זכרו בני ישראל את איבתם בעברם דרך ארצם64, ובדברים מעטים וברורים פטרו אותם זרבבל ויהושע וראשי האבות וישיבו פניהם ריקם. ויראו הכותים, כי בחלקת פיהם לא יוכלו לישראל, וישיתו ידם עם פלטי הגוים, אשר פשטו על הארץ בימי הָשַׁמָה ויתהפכו צרי יהודה בתחבלותיהם, יש אשר התלקטו איש איש אל מיֻדעו מבני ישראל, להרך את לבו, למען רַפּוֹת מעט מעט את ידי כל הקהל, ויש אשר הערימו עצה להבהיל אותם פעם בפעם בפחד פתאום. אך את כל לבם שמו להטות בשחד, את לב האחשדרפנים ואת יתר שרי המלך, אשר בארץ הזאת הנקראה בפי מלך בבל “עבר הנהר”65, לבלתי מהר למלא את פקודת כרש, אשר פקד עליהם לחזק את ידם בבנין הבית66. והמלך הנדיב הזה, היה אז תפוש במלחמותיו הרבות, מבלי היות אזנו פקוחה לשמוע ריב עמים. ותקצר יד בני ישראל לבנות את הבית מפני המכשולים, אשר שמו צרי יהודה ובנימן על דרכם ותעשה המלאכה ברפיון ידים. בכל זאת לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם ויבנו את העיר ואת חומתה67 כי בכל המוקשים, אשר שתו להם אויביהם, לא ערבו את לבם להפריע אותם ממעשיהם ביד רמה, בדעתם, כי המלך מגן להם.

אך בשנה השמינית ליסוד בית ה', מת המלך כרש (3230–530), ובנו אחשורש, אשר יקראו לו סופרי העמים כמביז, עלה על כסא אביו; אז נשאו צרי יהודה ראש, כי ככל, אשר היה כרש נדיב ורחב לב, כן היה כמביז בנו צר עין. וידעו הכותים, כי הפעם תצלח בידם להכות את בני ישראל בשוט לשון מכה רבה. ויוסדו צוררי ישראל לאגודה וישימו בראשם שלשה אנשים ושמם בִּשְלָם, מתרדת וטבאל, ויכתבו בשפת ארם שטנה אל המלך כמביז בידי רְחום וְשִׁמְשַׁי בשם כל המון פלטי העמים הקטנים, אשר תלאה לשון הקורא להביע את שמותיהם המבוהלים. ויערכו לישראל דמות עם בוגד ופושע וישימו נגד פני המלך את הרעה הצפויה אל ממלכתו מידם. ותצלח מזמתם הרעה, כי הטה המלך הקשה את אזנו אליהם, וימלא את ידם להפריע את בני ישראל ממעשיהם. ויהי בבא דבר המלך ובהקראו לפני רחום ושמשי, ויצאו דחופים ומבוהלים, ויבאו לירושלם וישביתו את בני ישראל מעבודתם ביד חזקה ותשבות העבודה ומים רבים.

למראה התעלולים האלה, אשר עוללו הגוים ברשיון מלך פרס, כהתה רוח העם מאד. וצוררי ישראל הריעו ויקחו להם קרנים ויתברכו בלבבם, כי בא היום אשר קוו. ויכבידו הגוים הקטנים, הנקלים והנבזים האלה את ידם הקשה על בני ישראל, עד כי “איש לא נשא ראשו”. ויחשבו מחשבות כל היום לזרות את קהל הגולה ולגרשם מן הארץ68 ויציקו לבני ישראל ויצרו את צעדיהם בארץ אבותיהם, ככל אשר מצאה ידם. ויארבו להם בדרכים ותהי יד גוי בגוי. וירב החמס בארץ69. ותאצל רוח כהה מאד על העם ותרפינה ידיהם. ותהי המשכרת מעט מאד, ולא היה שכר לאדם ולבהמה70 ולא ברכה בכל יגיע כפים71, והאיש אשר השתכר, השתכר אל צרור נקוב72. גם השנים היו שנות רזון וחורב, הזרע היה רב והקציר מעט, כי המעט כי כלאו שמים מטל, הֻכתה הארץ בשדפון ובירקון ובברד. הגפן חדלה את תירושה, והעת לא נתן את פריו, במקנה הצאן והבקר רבה המשכלת והגזה לא הצליחה73 והריש והעוני פרעו מוסר ויהיו אנשים, אשר השחיתו דרכם בימים ההם74. וחכמי העם הבינו בספר דברי ירמיהו, והנה לא מלאו עוד שבעים שנה מיום גלות הארץ75 ויאמן כל העם, כי לא באה עוד עת בית ה' להבנות76, ויתעלמו מן הדבר הקדוש, אשר נשאו אליו כל לבם ונפשם בראשונה ויתעו איש לעברו77. וראשי העם וגדוליו נָזֹרו איש אל ביתו וידיהם לא עשו תושיה78 ויהיו כל ימי כמביז, גם ימי כרש למן היום אשר החלו צוררי ישראל לחבל את מעשה ידיהם, ימי אין חפץ ואין מעשה.

אך רוח ישראל לא שקטה גם בעת ההיא79 כי איוב האחד משלשת אנשי המופת בגלות בבל80, כתב ספר, אשר אין כמהו לחכמה ולתפארת. וייצר ברוח קדשו צלמי נפשות וישם בפיהם דברים להוכיח, כי נעלה חכמת שֵׁם ועבר81 מאד, אפס כי אין ערוך גם לה אל תורת החסד, אשר נתן ה' לבני אברהם, יצחק ויעקב. ויעבר בחזון דמות צדיק כביר מימי קדם, יושב בארץ עוץ איוב שמו, ירא את אלהים מאד ומלא ברכת ה‘. כי מימי נעוריו היו לאחדים בידו, עשר וחכמה, גדולה וצדקה, כי ברך ה’ את מעשהו ומקנהו פרץ בארץ82 ויקן בכסף מלא גם שדות וכרמים83 ויעשר מכל בני קדם84 ויהי ביתו מלא דשן ומעדנים85. ובכל זאת היה המעט ממנו, כי נער כפיו מכל בצע, אשר לא כרת הוא, ובכל עשר נעלה נפשו ויהי טהר ידים וטהור עינים מאין כמוהו86 כי גם בעֹשר, אשר עשה בנקיון כפיו לא גבה לבו ולא שם את הונו מעוזו ומשושו87 ויהי כל ימיו “איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע”88 וישמור את תֹם דרכו מכל משמר ולא הרפה ממנה כל ימי חייו89. ותתעב נפשו כל דבר עולה שוא ורמיה90 ויצור את לשונו מכל רע ולא חטא בשפתיו גם בבוא עליו צרה, אשר כשל כחו לעמוד בה91 ויחשוב לנבלה ולחטאת לא יוכל כפרה, לשלוח פיו ברעה ביום צרה92. ויעצור ברוחו לבלתי לכת אחרי עיניו ואחרי לבו. ויטהר הגיון לבו מאד93. וישם את לבו לשמור את בניו ואת בנותיו העליזים מחטוא גם בקרב לבם94. וצדקתו הרבה לא היתה רק מקירות לבו וביתה, כי המו מעיו אל כל קשה יום ואיש מצוק95. ויהי למעוז ולמחסה לעני, אב לאביון ויתום ומגן לאלמנה, עינים לעִוֵר ורגלים לְפִסֵחַ96. ויהי שלחנו ערוך לרעב ומלתחתו פתוחה לערום, ומעונו בית מרבית ליתום97 ומלון לאורח98. ויוקר מכל יקר את כבוד משפט כל האדם, באשר הוא אדם, וַיִכָּבֵד בעיניו העבד והאמה כהכבד האדון והגבירה ויחשוב לעון פלילי ולגאות גסה לאיש להתנשא עליהם במאומה, ויתן להם גם להועיד אותו למשפט, בהיות להם ריב עמו.

אִם-אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִיבָם עִמָּדִי.

הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד99


ותפג לו גם מרת המות בזכרו, כי בכל רעתו נמצא בו דבר טוב, כי שם הוא קץ לשלטון האדם באדם לרגז הרשעים ולעמל האמללים, לבתי הכלא ולנוגשים, לאכזריות ולעבדות100. ובהיות הצדק נעלה בעיניו, הרבה מאד מכבוד נפשו ומשלומה, לא שנא את משנאיו ולא חרש עליהם רעה101 ולא גדלה נפשו בעיניו לכסות את פשעה102. על כן כבדו אותו אנשי מקומו מאד, וישתו בצמא את דבריו, ויהי להם ליועץ103 ולשופט יושב ראש104. ויכבד את ידו החזקה על עושקי דלים רוצצי אביונים וייסרם כדי רשעתם105 ויהי מושבו נכון ליד שערים לפי קרת וכל העם מקטן ועד גדול, מנער ועד זקן, נגיד ושר נצבים לפניו חרדים אל דברו מבלי הוצא הגה מפיהם106. וגם בְּהָאֵר איוב את פניו אל הנצבים עליו, לא ערבו את לבם להאמין, כי יעלה בגורלם כבוד גדול כזה107.

ויהי היום ויתן ה' את איוב עבדו ביד השטן למען נסותו היחזיק בתֻמתו בבוא אליו צרה אם לא? ויבא עליו השטן שכול, ריש וחלאים רעים, ויהי בראותו את הרעה הגדולה, אשר באה עליו, ויפל ארצה וישתחו ויקרא: “ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך”108 ויגער בשאתו על בלי ברכה את ה' על הרעה הבאה מידו ככל אשר יברך איש על הטוב, אשר יתן לו ה'109. והתחלואים, אשר חלו בו לא מהרו לסור ממנו, כי הלכו הלוך ופשה, פניו חמרמרו110 עורו רגע וימאס111 עינו כהתה112 מעיו רֻתחו113 עצמו דבקה בעורו114 וכליותיו כמעט כלו בחיקו115. לרגלי המכאובים האלה הֻכה גם לבו, כי נתקו זמותיו116 ורוחו חֻבלה117, עד כי נדדה כל שנה מעיניו, ויהיו גם לילותיו עמל ונדודים118, ומדי עבור תנומה קלה על עיניו, החלו חלומות וחזיונות להציקו119 ולערוך לנגדו בעותי אֱלֹהַּ120, עד כי בחר מחנק לנפשו121. ויהי המעט ממנו כל המכאובים והמצוקות האלה, אשר עכרו את שארו ואת רוחו, והנה צרה קמה עליו גם מחוץ גם מבית, כי האנשים הרעים, אשר מפיהם השליך טרף ויצל עשוקים מידם, בהיותו שר ושופט, קמו עתה לצחק להתל ולהתעלל בו122 ויבאו אליו אגֻדות אגדות כאלה, ויחנו על יד אהלו ויעיקו ויציקו לו123. ובזויי עם אשר קנאו בעוד קרנו רמה בגאון מולדתו, מצאו להם ידים בימי עניו, לשום עליו את חתיתם גם המה124. ובעוד חברי הפוחזים מְצֵרים ומריעים לו מחוץ, פשעו בו עבדיו ואמהותיו מבית ויגדילו עליו עקב125 ויפרדו מעליו כל אוהביו ורעיו, ויהפכו לו לבוזי צלמו126, וקרוביו ואחיו, עצמו ובשרו, גם הם עזבוהו וישכחוהו127 וגם נפש אשתו בחלה בו128. ותקטן עוד כל זאת, ויבאו לאיוב “הגדול מכל בני קדם” ימי עֹני129, כי מקנהו הלא מת כֻּלו ואדמתו הוציאה “תחת חטה חוח ותחת שעורה באשה”130, ואת מעט היבול אשר נתנו, פשטו אויבי איוב ויבוזו וישוסו אותו וילדיו הקטנים, אשר נותרו לו, רָעֵבו131, ואויביו המרעים הצרו לאֻמלל הזה ככל אשר יכולו, וישלחו את ידם אל כבוד ביתו לחללו132, על כן רך לבו מאד ויהי נבהל ונפעם כל היום133 כי גם שבר רוח נוסף לו על מכאובי בשר.

ויהי כשמוע שלשת רעי איוב, אנשי שם חכמי לב, את הרעה אשר באה עליו, ויחרדו אליו איש מארצו ומעירו, לבא לנוד לו ולנחמו, ויתנו קולם בבכי ויקרעו את בגדיהם בראותם אותו ולא מצאו מלים בפיהם לנסות אליו דבר נחומים. ויהי מקץ שבעת ימים לשבתם עם איוב על הארץ, מבלי דבר איש דבר, פתח איוב את פיו ויקלל את יום הִוָלדו, וישא את משלו בשפה רוממה מאין כמוה על דבר המות עד כמה הוא נבחר מחיים, בהיות גבול החיים מהומה ומכאובים, חמס ומעשקות והמות בית מנוחה הוא לכל יגעי כח, ויתאונן באזני רעיו, כי לא הֻנח לו כל ימיו, כי גם בימי הטובה הגה אימה, כי יבא לו יום צרה וחשכה, אשר ישים קץ לכל טובו ומגורתו הנה באה לו.

דברי הקללה, אשר קלל איוב בקוצר רוחו את יומו, והדבר אשר התמלט מפיו, כי שבע נדודים ומגור כל ימיו, פן תבואהו רעה נתנו אותו בעיני רעיו, אשר רחוקים היו ממנו ימים רבים, לאיש אשר כל צדקתו היתה רק מן השפה ולחוץ ובקרבו יסרוהו כליותיו ויכהו לבו על חטאותיו. ולא האמינו עוד בלב שלם אל שמע חסדיו הרבים, אשר שמעו איש במקומו מפי עוברי דרך, אשר מלאו פיהם תהלתו. ויט לבם אל דברי “הָעֲולים” הרשעים, אשר הרימו קרנם ביום נפלו וינקמו ממנו על “שברי מתלעותם ועל השליכו משניהם טרף”, ויהפכו גם באזני רעיו הנאמנים את כל מעשי צדקתו לרשע ויאמינו להם רעי איוב134 על כן לא הוסיפו עוד רעי איוב להתפלא על אחריתו הרעה135. ויהי ככלות איוב לדבר את ראשית דבריו, ויפתחו רעיו גם הם את פיהם ויתוַכחו עמו. וישאו משליהם חליפות על דרכי ה' וישפכו ארבעתם מעט מעט את רוחם, וילך דברם הלוך וקשה, עד כי היו התנחומות כמעט לדברי ריב. ויהי דבר אליפז התימני הראשון לדברי שלשת הרעים. ואליפז איש אשר חכמתו, וחכמת שני רעיו, גדלה מאד בעיניו. וַיְשַו אליפז את נפשו כאיש, אשר שפכו עליו חכמי הקדם את רוחם, ובדבר הזה הורישו לו גם תבל ומלואה136 ועל כן קלה בעיניו חכמת איוב137 הצעיר ממנו ומשני רעיו גם לימים138 וַיַכְבֵּד עליו כמעט את ידו לקחת מפיו את חקרי הקיונו, כאשר יקח התלמיד את תורת מורהו מפיו, מבלי הֵימִין ומבלי הַשְׂמֵאל139. ותהי ראשית שיחתו תוכחה רבה ונמרצה גם יחד, כי לא נאוה לאיש חיל להתרפות ביום צרה140, וכי יש לצדיק לחסות בצדקתו כי לא תכלה אליו הרעה כתֻמה141. אך ראשי דברו, אשר אותם המריץ בכל עז, שנים הם, האחת כי כל הרעה הבאה על איש, רק פרי חטאתו היא, והאיש אשר צדיק הוא באמת, לא תאֻנה לו כל רעה לעולם, ועל פי הדברים האלה יעיד אסון איש ושברו על רשעתו142, והשנית, כי גדול ה' ולגדֻלתו אין חקר, אך ברוב גדלו לא זכו גם שחקים בעיניו אף כי שוכני בתי חמר, אשר בעפר יסודם, כי נבזו נקלו מאד בקטנם וברפיונם בעיני אלהים, משום עליהם לב אם יאבדו וְיֻכַּתּוּ וִידֻכָּאוּ143, על כן שוא לגבר לצעוק אל ה' בצר לו144, כי אז נסתרה לו כל דרך מה‘. ולמען חזק את דברו, כי הצרה הבאה על איוב פרי דרכו הרעה היא, שם את מגורת איוב אשר יגור כל ימיו, לעֵד על דברו, כי אין זאת, כי לא ישרה נפש איוב בו145. וגם תלאותיו הרבות עודן מעט, ולא גדלו די העונש הראוי על חטאותיו146, אשר חטא, בהתברכו בלבבו כי עין אלהים לא תראה את מזמותיו ואת עלילותיו147. ותהי העצה האחת לאליפז אשר יעץ לאיוב, כי ישוב מדרכו הרעה, אז יקל ה’ את ידו מעליו, ושב עוד לראות טוב148.

ודברי בלדד השוחי, אשר דבר גם הוא בשם חכמי הקדם וברוחם149, היו דומים לדברי אליפז התימני, בהמריצו גם הוא את דבר קוטן האדם וזעֵר ערכו בעיני האלהים150, ובשומו גם הוא את מגורת איוב לאות על דרכיו כי לא טובו151, ויען כי נקל האדם בעיני האלהים, חרה אפו באיוב על התגעשו מאד על צרותיו, כי במה נחשב האדם ותענגותיו ומכאוביו, כי יערב את לבו, להרגיז ארץ עליהם152; אך לעֻמת זה הרבה בלדד להוכיח בשפה ברורה משפת אליפז רעהו, כי טובת האדם ורעתו, פרי צדקתו או רשעתו היא153 וישא משלו על שַׁלְוַת הרשעים כי לפני כל חציר תיבש, וכל מבטחו בית עכביש הוא154.

וצפר הנעמתי היה קרוב בדעותיו אל בלדד השוחי. וישם גם הוא את צדקת איש או רשעתו למקור כל המוצאות אותו בחייו155, וישא גם הוא משלו על “רננת רשעים” כי מקרוב היא “ושמחתו עדי רגע”156; אך הוא פקח את עיניו להתבונן גם אל הדבר הזה, כי הרעה אשר תשיג את האדם, תורת מוסר היא לאיש אשר רוח בו לקנות לב157. ולאיוֹב השכיל לענות על ריבות שפתיו כי כל תלונותיו, אשר בעיניו הן מוצקות כהררי עד, כצל תחלופנה, לוא רק פתוח יפתח ה' את שפתיו עמו, כי עין אנוש לא תבחן תעלומות דרכי חכמתו, כי גדלה וגבהה עצמת משפטי ה' ודרכיו מן הדמות אשר יערוֹך אדם להם158.

את הדברים האלה דברו שלשת הרעים אל איוב, ברוח קשה, ובאמרם לקנא לה‘, אשר התאונן איוב רע באזניו, לא שמו לב לדבר רכות לאיש, אשר מכאוביו נתנו את דבריו בפיו. על הדבר הזה חרה מאד אף איוב, אשר בכל צרותיו לא שחה עוד רוחו בקרבו159. ויהי כשמעו את ראשית דברי אליפז ויהיו בעיניו, רעיו, אשר באו לנחמו ולשמחו מיגונו כנחל בוגד וכמוצא מים, אשר קוה אליו הנודד הצמא, ובגשתו אליו והנה כזבו מימיו160. ויחשוב אותם לאנשים אשר בגאותם מנעו מרעיהם חסד161 וַיִבז בלבו להעלות על רוחו, כי מידם תבא לרוחו הנדכאה עזרה ותושיה162 כי רק דבריו, אשר דבר הוא ממעמקי לבו, נחשבו לו לאמרי יושר, אשר אין בהם דופי ועולה163 ודברי רעיו, ללעג164 והתולים165, אשר הוכח לא יוכיחו מאומה166 רק הכלם יכלימו איש נעלב כמהו167, ודכא ידכאו את רוחו הנכאה168. וַיֵלֶא מאד לשאת את גאותם אשר התגאו להתנשא עליו בחכמתם, וּלְשַׁוֹתוֹ כנער אשר לא למד חכמה מעודו, ויגד להם על פניהם, כי המעט ממנו, כי לא נופל הוא מהם בחכמתו ובדעתו169, כי גם רואה הוא, כי צפן ה’ את לבם משכל, על כן לא רומם לבם170 ולא טהר, לדעת נפש נענה ואת מכאוביה, וכי כל אמריהם משלי אפר הם, אשר אין רוח בם171, וכל חכמתם, אשר בה תמצא ידם להתכבד באמת, היא רק להחריש172, והחכמה הזאת לא תקשה עליהם אחרי כי לא רוח אמת173 מלאה עוז, תציקם להביע את דבריהם, וגם לאיש לא תצא רעה במנעם את פרי תבונתם, כי כל בער לא יחכם בה174, ולנפשו אל נא ישיתו לב אם שוגה הוא בדעותיו, כי כל משגהו אליו ישוב, והם לא ישאו בעונו175. וגם יראת ה' אשר היתה על פניהם בהוכיחם לו את דרכו, היתה בעיניו כדברי חנף ומשא פנים, אשר פיהם ידבר, ולבם לא כן יחשוב. וירגז ויקנא מאד לזכר הדבר הזה, כי יערב לבם להתהלך עם אלהים כהתהלך איש חנף עם רעהו176, ויוסף ויאמר בלבו, ואם גם לה' ידברו אנשים אלה רימה, מדוע זה יישרו לכת עם איש נגוע כמהו בדרך תמים, על כן אין גם תנחומותיהם בלתי אם עמל177 הבל ומעל178, אשר לא יקשה גם לאיש כְּבַד לב לשַׁוֹת כמוהן, לאמר, להעתיר במו פיו תנחומים אין מספר, ולבו לא יהגה ולא יהמה מאומה לנפש, אשר אותה ינחם179. וקצף גדול קצף איוב על אליפז התימני אשר הוא הרבה לחרף אותו מכל רעיו וימשל אותו לעֵד העומד על ימינו לשטנו, ולהעיד עליו את עֲוֹנוֹ לפני ה' השופט ומיסר אותו180. הדמות הזאת אשר ערך לרעיו ומערכי לבם, הרגיזה אותו מאד ותגע את לבו בקרבו לרגעים. יש אשר מרה נפשו, וַיַשְׁפֵּל את רעיו ויתנשא עליהם בדעתו את בור לבבו, ויבדל בין נהמת לבו ותאות נפשו ובין השאון, אשר העלו הם בדבריהם, ויקרא בגדל לבב: “אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ ואולם אתם טופלי שקר רופאי אלל כלכם”181 ויזכירם את יד ה‘, כי נטויה היא על כל דוברי רעה182, ויש אשר כרגע נהפך לבו וירך, ויחנן קולו ויקרא: “מְלִיצַי רֵעָי”183 “חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי” ויתחנן אליהם להרפות ממנו ולבלתי יוסיפו להכאיב את לבו הרך והמֻכה בדבריהם הקשים והשנונים184. ויש אשר נסה להצטדק לפניהם על קוצר רוחו ולבקש מהם רק את החסד האחד, לתת לו, לשום מעט קט רוָחה לשפוך את שיחו מבלי הפרע אוֹתו185. אך כל זאת לא הועילה לְהָשֵׁך את תלונותיהם מעליו, ויוסף להאמין מיום ליום, כי אמנם נכונה מחשבתו, כי צדקתו וענותו היא היא הַשמה אותו, בעיני רעיו הערומים והשאננים ממנו, לשחוק ולבוז186 וכי אוהביו אלה, הם הכורים שוחה לרגלו187. המחשבות האלה אשר חשב על רעיו אשר באהבתם בטח בראשונה, ותהי לו לאכזב המריצו עוד את תלונותיו על ה’. ויהי ככלות אליפז לדבר את דבריו הראשונים188, וישא איוב את נפשו רק אל הטובה האחת אשר תמצא את האדם בחיים, הלא היא המות189. וישא משלו על ימי החיים כי מעט ורעים המה190, וכי עמל האדם בחיים עבודת פרך היא, ועל כן יחשבו ימי חיי האדם לימי צבא “שנות שכיר”, ויום מלאת ימיו, יום רצון191 על כן נכסף מאד אל המות, כאשר יכסוף איש לבא ולהגיע אל מחוז חפצו192. ותהי רק זאת תקותו האחת193 בהיות המות החֻפשה הנִתֶּנת לו מעצבו ומרגזו ומעבודתו הקשה, אשר יעבידהו קשי יומו. ויתעצב מאד על גורל האדם הנקלה והנבזה, כי ישים אליו האלהים הגדול והנורא את עיניו לגדלו ולנסותו, למען ענותו וליסרו194, ולבקש מידו גדולות אשר נעלו נשגבו ממנו195, עד כי נבדל הוא לרעה מכל היקום: לעץ מיער יש אחרית ותקוה, ורק לאנוש אין אחרית ואין תקוה196 וכל חייו הם רק למפגע ולמשא197. ויחלט כי שלטון ה' באדם הוא ממשלת חוזק יד וחמת כח, אשר רחמים משחק לה198, ועינה רעה בכבוד האדם199 ובצדקתו200 ובשלותו201 וכל משוש דרכה הוא, להודיע לבני אדם את קשי כחה, ואת ידה החזקה בהפליאה את מכותיו202, מבלי הבט הצדיק הוא או רשע203 ומי יתיצב לפני הגבורה הנאזרת הזאת, אשר זרועה נטויה תמיד ואין כל מעצור לעֻזה ולתקפה204. ובמקום אשר הכח לבדו הוא ראש כל מסבי השלטון, ולא המשפט, גם כי יצעק העשוק חמס לא יענה205 כי הדבר הזה יפלא כמעט כי ימצא לו שם אזן קשבת206. הן אמנם כי אם ירשע האדם יענש קשה, אך גם אם יזכה גבר את ארחו לא ינצל מרעה207. כי הארץ נתנה ביד השטן אשר הסית את ה' לתת את איוב בידו208, והוא ירגל בכל איש נקי וצדיק כי צר ואויב הוא לה‘, וידו תִמָלֵא להרע לו כהרע לאיש צר ואויב209. ויען כי תקפו על איוב בצר לו דעות כאלה, אשר לא התאימו עם צדקתו ובור לבבו, היה לו למשא נפש רק הדבר האחד הזה לבא במשפט עם ה’ ולהתוכח עמו פנים בפנים כי תם לבבו ונקיון כפיו, היה בעיניו כאיתן לא ימוט ולבו היה סמוך בטוח כי יצא צדיק בהשפטו210, ובלבבו התברך, כי את צדקתו יתַנו אלהים211 ואנשים עד דור אחרון212. ויט להאמין כי אך אם קרוב יקרב למשפט, והיה ה' בעל משפטו לו לְדַיָן, והוציא הוא בעצם כבודו את צדקתו לאור213. ועל כן התכנסו לו הפעם כל הרעות אשר מצאו אותו, רק ברעה האחת הזאת, כי לא תמצא יד אנוש הדלה להועיד את האל התקיף למשפט214. תאות נפש זאת להשפט עם ה' ולשמוע את מענהו מפיו, אשר היתה לראש מַאֲוַיֵי איוב, החלה ללכת הלוך וגדול למן העת אשר ראה, כי גם בלדד גם צופר לא יענוהו דברים כאשר עם לבבו215, ותוחלתו נכזבה לשמוע מפי רעיו החכמים דברים נכונים, אשר יוכיחו לו את הליכות ה' עמו. ויען כי המעט מרעיו, כי לא הוכיחו לו דבר כאשר עם לבבו, כי אם גם הרעם הרעימו אותו, חם גם לבו בקרבו, ויסר כל מחסום מפיו בהתאוננו רע באזני ה‘, ויבטא דברים קשים במרי שיחו216 וינהום לבו כנהמת ים מדי ענותו את רעיו כל עוד לא רפתה רוחם מעליו. אך בעלות דברי ריב אליפז, במענהו האחרון, עד מרום קצם217 והמליץ התימני הזה ראה, כי העתיר את דבריו, וכי הרבה לפגוע בלבו הנמחץ, ויתחזק לכלות את דבריו בברכה ונחמה, אז קמה מעט גם סערת לב איוב לדממה, ויחל לדבר את דבריו בנחת. וכאשר שמע את מענה בלדד אחרי כן, כי חדל מריב, וירא את צופר כי חשך את פיו ולא דבר עוד כל מאומה, חדל גם הוא מעט מעט רוגז, ואמרותיו לא היו עוד כהמון גלי ים סוער, כי אם כפלגי שמן ההולכים לאט218 בדברים אשר דבר למן העת, אשר שבתו שלשת האנשים מענות אותו החלו הרעות, אשר נולדו לו בימי צרתו ללכת הלך ושקוע והדעות הזכות והטהורות, אשר היו לו למאורות כל ימי חייו, שבו לעלות ולהראות, ואף כי עוד לא שככה רוחו על שלות הרשעים219, אשר יגדילו עקב על הצדיקים, בכל זאת החל להעיר אזן על אחריתם, כי מרה היא, כי כל טובם להם לפח ובבוא יום פקודתם, כשבר נבל יוצרים יְנֻפָּצו220, וכי גם בעוד הרשע מתעדן ופושה בדשן מרעהו, דל חלקו בחיים, אף גם מחלק העני המדֻכא, כי כל תענגותיו מאפס ותהו הם, אם יפלא ממנו התענוג האחד, אשר אין ערוך אליו להתענג על ה’ ולאור באור פניו221. ואם כל עצם טובו איננו בלתי אם כח ידיו ועשרו, הלא טובה כזאת כחלום תעוף222, והאנשים הרעים האלה, הם המה הבוערים המוליכים שולל את העם בדרך כסל ורשע, הם הם מורדי האור223 כי החכמה האחת הנאמנה, היא יראת ה' וסור מרע224 אשר אותה לא ידעו ולא שמו לב לדעת. והדברים אשר האריך איוב לדבר על דברי ימי חייו בשלותו, הם מקור חכמה ומוסר ואמרי נעם, אך בכל זאת לא הרפה עוד מראש מאוייו, להוכיח את צדקו ולגלות ריבו לעיני אלהים ואדם. ובדעתו כי לא יוכל להשפט עם ה' היושב בשמים, התאוה מאד, כי ימצא לו בארץ בן אדם כמהו, איש חכם וצדיק, אשר יטה אזן בנחת ובארך רוח לשמע שיחו וְשֶׁפֶךְ לבו225, כי למן העת אשר חדלו רעיו לריב עמו, עמדו ולא ענו עוד אותו מטוב עד רע, כי לא מצאו מענה וירשיעוהו ולא יספו לדבר עמו.

אז קם אליהו בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם בן חצרון למטה יהודה226, איש צעיר לימים, אשר לא גרע עין מאיוב ומרעיו ולא העלים אזן מדבריהם, כל ימי התוַכחם עמו, למוכיח אוהב לאיוב ולמליץ ולמגן לו מפני רעיו, אשר הרשיעוהו בקוצר רוחם, כי עד העת ההיא התאפק אליהו ולא פצה פיו, אף כי הציקתהו רוחו המלאה מלים227, יען כי הוא איש צעיר, ורעי איוב ישישים, ויאמן בחכמתם באמרו, כי “רוב שנים יודיעו חרמה”228, אך בשמעו את כל שיחותיהם עד תֻמן, כי נלאו להשיב לאיוב על דבריו בטוב טעם ודעת, ויצא משפט, כי יש אשר יתן בלב עול ימים, חכמה רבה ומזקנים ימנעֶהָ229. וישם את לבו לבלתי הכחד את דבריו תחת לשונו, למען שאת פנים לרעי איוב230, וישא דעו על כל הגדולות, אשר דבר עליהן איוב ורעיו וידבר עליהן בטעם תורת אלהי אברהם וברוחו. ויוכח גם הוא את איוב, אך בשפה רכה, ורק “על צדקו נפשו מאלהים”231. אך על לבו לא עלה להרשיע את הצדיק הכביר הזה, ולחפא עליו דברי רשע, אשר לא היו ולא נבראו. ומלבד הדבר האחד אשר בו נדמה במדברותיו אל איוב ורעיו, בשֻׂמו גם הוא את היקום למקור חכמה ובינה232, נבדל מהם בכל דרכי רוחו. ותהי תחלת מעשהו, לערות עד היסוד ולהפוך משֹׁרש את ראשית תורת איוב ורעיו וכל חכמי הנכר בימי הקדם, כי האדם הוא כאין בעיני האלהים. ויהי אך החל לשאת מדברותיו וימרץ דברו על אדות רוח האדם, כי בת אלהי עולם הוא:

אָכֵן רוּחַ-הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם233

רוּחַ-אֵל עָשָׂתְנִי           וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי234


ועל פי היסוד המוסד הזה, כי יקר האדם בעיני ה' מאד מאד, בהיות נשמתו רוח מרוחו, החל להורות את איוב דעה כי שגה הרבה מאד, במשפטו אשר הוציא, כי נסתם כל חזון לגבר מה‘, עד כי התגעש מרוב שיחו וכעסו, להועיד את אֵל צדיק למשפט, כי יענהו על שאלותיו, אשר ישאלהו וכי יורהו את הדרך, אשר יתהלך עמו. ויוכח לו אליהוא, כי בטרם יקרא האדם, יענהו ה’, ואך החל יחל איש מנטות מני אורח, יקדים ה' להורות אותו בשפה נמרצה מאד, את הדרך הטובה והנכונה. ויקרא אליהוא אל איוב ויאמר: “מדוע אליו ריבות, כי כל דבריו לא יענה”235 ויוכיחהו כי אומן נאמן ה' לאדם וכאב את בן ידריכהו ויורהו “ומי כמהו מורה”?236. כי באין אמר ובאין דברים, כי אם במחשבות איש, יתודע ה' אל לב האדם פנימה ובשעפים וחזיונות ידבר אליו באישון לילה, לכלא את רגליו מדרך רעה ולעשות את הטוב והישר237. ואם לא תקח אזן האיש את קול הדממה הדקה הזאת, אשר ישמיעהו אלהי הרוחות לכל בשר מתוך מעמקי לבו, ישנה לו את תוכחתו עוד הפעם238. אך אם כבד מאד לב האדם, ואל מוסר אשר ייסרוהו כליותיו בלילות, לא ישעה ולא ישמע, אז יחזק עליו דבר ה‘, ולא יוסיף לדבר אליו רכות מתוך רחשי לב, כי קשות תהיינה תוכחות מוסרו, אשר יתודע אליו במכאובים ובחלאים רעים239 או בכלא ובשבי240 או בעוני ובחוסר כל241 אך “חלילה לאל מרשע ושדי מעול” ומעשות כל אלה מֵאַוַת נקם, כי כל הרעות הבאות מידו תוכחת חיים הן לבעליהן. וַיְשַׁו אליהוא את הדמות, אשר ערך לדרכי ה’ עם האדם, לנגד עיני שומעיו, כאשר הרה והגה אותה מראשית מוצאה עד אחרית תוצאותיה. ותהי תמצית תורת פיו כדברים האלה, כי אמנם אם יתבונן גבר רק אל גבורות ה‘, ואל גדלו ואל ידו החזקה, לא יפלא ממנו להחזיק, כי האדיר התקיף הזה יְעַוֵת משפט, כי הלא הכל מידו והכל מעשי ידיו242 אחרי כי אל אוצר הגמול, אשר ממנו יקח להטיב לאחד מיצוריו, או להרע לו, לא הרים איש תרומה קטנה אף כמר מדלי243, ואיככה יצוהו פעלו כה תעשה בי, וככה אל תעש, או כזאת וכזאת תתן לי וכזה אל תתן לי. אך האמנם יֵאָמֵר כן לשליט אשר כל עין תראה בו, כי שופט צדק הוא244. הוא בצדקתו לא יכביד עֻלו על איש, עד כי תצר לו לזעוק עליו חמס245. ומעולם לא נשא איש ענש על עון אשר לא העוה246, כי כל דרכיו משפט, אשר על פיהו ידין גוי247 ואדם248. ואם יש אשר למען שמור את נפש הצדיק ממוקשים ומדוחים האורבים לאיש אשר מלא ספקו, יצר ה’ את צעדיו והצק יציק לו, תהיה התלאה הזאת העוברת עליו, לישע ולמשען לו249, כי תשמרהו כל ימיו מחטאה, הרעה מכל הרעות אשר תמצאנה את האדם בכל ימי חייו250. כי כל חפץ ה‘, הוא לזכות את האדם להושיעו, לשמחו ולהצליחו, וחסדו גבר הרבה מאד על קשי משפטו. והדרך הטובה הזאת, אשר בה יחפוץ ה’ להדריך את האדם, לא תתן ולא תוסיף לה' מאומה, כי כל רשעת אנוש וכל צדקתו, תמצא רק את רעהו אם לרעה ואם לטובה251. ורק על כן יתודע ה' לדבר אליו רכות מתוך המון לבו, אשר יכהו על כל אָוֶן אשר עשה, או מתוך מכאוב ומחלה, זקים ושבי, למען ישוב מחטאתו והתענג על טוב ה' באור החיים. ומה זכו ומה טהרו דברי אליהוא, אשר נשא, על המליצה הנוחה והנמרצה, אשר בה ידבר ה' אל האדם להצילו מרעתו ועל פִּרְיָהּ לאיש, אשר ידע להבין אותה ועל חסדי ה', אשר גברו מאד:

כִּי-בְאַחַת יְדַבֶּר-אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:252

לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:253

וְאִם-אֲסוּרִים בַּזִקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי-עֹנִי.

וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ:

וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי-יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן

אִם-יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב

וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים:254

יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ           וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם:255


ויהי לנס לתופשי תורת אמת, והדבר אשר הורה בן ברכאל הבוזי בשפה ברורה ושנונה, כי גברה דרך חסדי ה' לבני אדם, אלף פעמים על דרך הדין הקשה:

אִם-יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי-אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:

וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:256


בדבר הזה הגביר את דעת אלהי אברהם, על דעת אלהי הנכר החשכה והקודרה, וחכמת ימי הקדם הקשה המלאה בלהות וחתחתים. וישב לאדם את ששון ישעו, אשר לקחו ממנו כהני האָון ומורי השקר, מדור דורים, אשר בצר עינם ולבם, נלאתה רוחם לכלכל, כי רוח אלהים תשא יחד את העזו, ואת הרחמים, אשר כשני הפכים ממעטים איש את אחיו, נדמו בעיניהם. ויען כי הכח נראה להם על כל מדרך כף רגל, על כן חשבו את רחמי ה' כדבר אשר לא יוכל לעלות גם על לב. על התורה האכזריה הזאת, התקומם אליהוא ותהי ראשית ואחרית דבריו, כי תכלית גדולת אלהי עולם וגבורתו ועזוזו ותכלית רחמיו טובו וחסדיו, תהיינה בידו לאחדים.

הֶן-אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס257


ויכל אליהוא את מדברותיו בדברים האלה הנעלים מאד מאד:

שַׁדַי לֹא-מְצָאנֻהוּ שַׂגִיא כֹחַ

וּמִשְׁפָּט וְרָב-צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה:258


כאשר רך לב איוב לשמע דברי אליהוא ולא מצא מענה בפיו להשיב אותו דבר, אז נגלה ה' אל איוב מן הסערה ויעבר על פניו את כל מערכות צבא השמים והארץ בכל מעשה נפלאותיהם. אין ערוך ליפעת המראות ולהדר גאונם ואין קץ לרוח החיים, העוז והאורה השופעת והשוטפת מכל אומר ומכל הגה. האיש אשר ישים לב למליצה הרוממה ההיא, אשר אין דומה לה בכח ובהדר, יאזין קולות אלהים, רֹן כוכבי בקר משמים ממעל, קולות מים אדירים מתחת, יביט מרחבים ומרחקים, מרומים ומעמקים, המין תועפות ושפעת אוצרות, מערכי איתנים ורגשת חיים, חיל וצבאות, אשר תלאה רוח האדם להכיל אותם, אזנו תחרש לשאון קולם ועינו תכהה לברק נגהם. החזיונות האלה פקחו את עיני איוב, להתבונן גם אל גדולת ה' אשר אין קץ ואין גבול לה, וגם אל חסדו, אשר הוא מפליא אל כל קטון יצוריו, ותקל בעיניו כל חכמתו אשר היתה לו עד העת ההיא, ותהי לו כשמועה מארץ מרחק.

לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ: 259


ויבוש ויכלם מאד, כי ערב את לבו לדבר קשות על אדון כל, אשר גם לעֻזו גם לטובו אין קץ. ויען איוב את ה', אך לא ברוח כביר דבר עוד את דברו, כי אם בבשת פנים וברוח נכאה התודה על הדברים הנמרצים, אשר יצאו מפיו בימי התוַכחו וישפל קולו ויאמר:

הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע:260


ויתכנסו כל נחומיו, אשר נחם על שיחו, אשר עזב עליו, וכל העליליה אשר עולל לנפשו גאון ה' בדברו מן הסערה, בפתגם אחד “קַלּוֹתִי!”261.

וירא ה' כי נכנע איוב מפניו, ויפקד את נפשו בידו לעשות בה כטוב בעיניו, ולבלתי התאונן עוד עליו כל ימיו262. וינחם ה' על הרעה, אשר הביא עליו. אך ברעיו חרה אפו, על כי לא ידעו להתהלך עם נפש נענה, ויאמרו למצא חן בעיני ה' בהוסיפם מכאוב על מכאובי הנפש, אשר הואיל לנסותה263. וה' שם עוד ידים לצדקת איוב לצאת כנוֹגַה, כי הגיד לאליפז ולרעיו, כי רק בהתפלל איוב עליהם, ישא את עונם, ולא אֵחר איוב להעתיר אל ה' בכל לבו בעד האנשים אשר הרעימו אותו מאד בימי עניו. אז השיב ה' את שבות איוב, ויברך את אחריתו מראשיתו ויתן לו בנים ובנות כלילי יופי, וישב לו את כל העשר, אשר היה לו, פי שנים, ויוסף לו גם מספר ימיו כפלים ויחי עוד שבעים שנה פעמַיִם למן היום, אשר שב ה' את שבותו.

ויהי ספר איוב, אשר אין דומה לו ביפיו לספר זכרון מזכיר את כל איש ישראל ההולך בדרכי אברהם אביו ומשה מורהו, לבלתי מדוד את מעשה ה' הגדול והנורא, באמת איש קטנה אשר בידו, וגם על העוברות על נפשו בימי חייו לא יוציא משפט על פי הטעם אשר יטעמו חושיו, אשר אינם יודעים דבר בלתי אם את המוצאות אותם, התערבנה עליהם אם לא, כי אם אל ה' אבי כֹל ומחולל כֹל ישא עיניו וזכר כי אף כי “אֵל ישגיב בכחו”264 בכל זאת אין כחו כלי החפץ האחד בידו, כי ככל אשר דרכו להשליט את כחו על כל מעשהו הדומם, ככה משפטו הוא להדריך את יצירו הנעלה, את האדם, על פי המוצאות אותו. אשר “ימציאם אם לשבט אם לחסד” ובזכור האיש הנגוע את התורה הנשגבה הזאת, ורוח לו, ורפו מכאוֹביו וה' יושיעהו.

ומלבד התורה האחת הזאת היוצאת מן הספר הזה, אשר מקור חיים ומוסר היא לדורשיה גם בימי רעה גם בימי טובה, אין ערוך לדברי תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו, אשר הביע איוב ושלשת רעיו, בהתוכחם. אין די מלין עוד כיום הזה בפי אנוש, לחשוף את תעלומות יפי מראות היקום במשכיות חמד, אשר שבצו ידי המליצים האלה במסגרות מלין צרות מאד. וגבוהה מעל כל גבוהה היא מִדבֶרת איוב, בבקשו את החכמה מאין מוצאה ומה הן שתותיה ומוסדותיה, ובשאלו את כל האיתנים ומצוקי ארץ למקומה, ובהודע לו מפי כל אדירי היקום, כי לא בחקר תהום ונבכי ים, ולא בחקרי תולדות החיה והעוף, אשר בהם יתהללו יודעיהם, תִּמָצֵא חכמת גבר, כי כל אלה, רק מכשירי חכמה המה, אך מבחר פרי תבואתה, אשר רק בו יראה האדם פרי בחיים, אותו ידע לו ה' התוכן את רוחו, וישם את מקומה בקרב לבו,

וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרַע בִּינָה:265


המאמר המלא והנאמן הזה, אשר הוא קְדוֹשׁ דברי איוב יֵחָשֵׁב לראש פתחי שערים לדעת האלהים, אשר הורה אברהם העברי. אך בכל יקרת תפארתו, איננו בלתי אם מבוא לתורת אברהם אבינו ומשה רבנו, כי איוב אף כי זך וטהור היה מאד, וכל מעשהו צדק ומישרים, לא ידע בלתי אם פחד ה'266, אולם לשום את היראה ליסוד לאהבת ה' ולכליון נפש אל טובו, אל חסדו ואל אמתו, יעד ה' את אברהם267 ואת זרעו, ואת משה ואת תורתו268. ויהי איוב ואברהם למופתים, לשתי כִּתֵּי עובדי ה‘; איוב היה למופת לעובדי ה’ מיראתם את גדלו ואת ידו החזקה, ואברהם היה לנס לעובדי ה' מאהבתם אותו בכל נפשם ובכל מאדם269. אך בכל זאת כבדו בני ישראל את ספר איוב מאד מאד ויחשבוהו לקדש קדשים. ויהי בעיניהם כפֵתח דבר לספר התורה, עד כי האמינו, כי משה איש האלהים כתב את הספר הזה ככל אשר כתב את התורה270.

ככל אשר היתה תורת משה לְמַחָאַת עולם, על עבודת הגלולים והשקוצים, ועל מפשטי העול והאכזריות, אשר נדחו אחריהם כל גויי הארץ, כן היה גם חזון איוב ורעיו הנאדר מאד, למחאה לתעתֻעי רגש האדם, אשר החל להתודע בדורות ההם בקרב עם חכם בארץ מרחק, ברב חֵן ונעם מאין כמוהו, אך ככל אשר גדל חִנוֹ וככל אשר עָצמו נעימותיו, כן הרבה להוליך שולל את אנשי הטעם, אשר נוקשו אחריו. בארץ יון אשר חָכְמָה מאד, ואשר לא היה לה דבר עוד בימים ההם עם בני ישראל, נוצרה בעת ההיא שירת עצבון271 אשר פרקיה הם, שיחות נתונות בפי אנשים, אשר יאמר להם מעוללים272, לְשַׁוֹת בהן על הבמה, בהתוכחם לעיני הקהל, מקרה יקר ונכבד, אשר נקרה בימי קדם, ולעולל לנפש הנאספים עליליה רבה, כאלו ראו עיניהם את עצם המקרה. לענין לשירה כזאת שָׂמוּ תמיד מחזה איש אמיץ לב, אשר יתפרץ ויתקומם מפני האלהים האדירים, אשר רחם לא ידעו, ואינם רעה בשלות אנוש, והאמיץ, אשר לא יוכל שאת את עשקם ואת רשעתם, לא יחת ולא ישוב מפניהם, עד נָפלוֹ שדוד לפני הָאֵלִים החזקים ממנו. ומראה עז הנפש הזאת, היא הלוקחת, נפשות קהל הנאספים, בהדר גאונה.

על שירת העצבון הזאת, אשר לא לאמת ולא לצדקה גברה בארץ, בהצדיקה את האדם בריבו, בשומה דרכי האלהים לדרכי רשע ועושק, ובלמדה לאדם להתיאש ולטרוף נפשו בכפו ובשַׁוֹתה את כל עמל איש לבב, לזכות את ארחו, לכליון עינים ללא פרי, ואת כל צדקתו ואת כל גדולתו לזרע קנאות מצמיח קנאת האלהים האדירים הקשה משאול, ובשומה את אחרית כל איש צדיק ואיש חיל, כשלון וכליון, ופרי גמול אלהים אליו, איבת עולם וחמת נקם; על שירת העצבון המכלה את מוסר האדם, ואת כח לבו, מנפש עד בשר, ואשר היא פרי תורת אלהים הרבים, אשר כל יסודתה היא בחזון קנאה וצר עין, אשר תצר עין כל אֱלֹהַּ גם ברעהו; על השירה הזאת היה ספר איוב, פרי חכמת עובדי אֵל אחד, למחאה נערצה ונמרצה עד מאד, בהוכיחה, כי כל תלונת אנוש, אך פרי קצר רוח היא, אשר תפלא ממנה להתבונן, אף אל קצות גדולת ה' וחכמתו וחסדיו ורחמיו, וכי הרעה העוברת על איש, לא מעשה חמה ונקמה היא, כי אם מוסר אב רחום, אשר ייסר את בנו להטיב לו באחריתו וכי אמנם ייטיב ה' לטובים ולישרים. הספר הקדוש הזה ינחם את האדם בימי עָנְיוֹ, יאמץ את לבו וחִזק את ידיו בימי רפיונו, וישמחהו וימלאהו חיל בימי שמחה וטוב לבב.

עד כמה עולל לנפש הדור ההוא הנדכה, הספר הנעלה הזה, אשר היה למקור חכמה לכל משכיל דורש אלהים, אין לדעת עוד. אך דבר אחד נקרה בימים ההם, אשר פקח את עיני בחירי העם להתבונן כי עם קטן ודל כמהו בכל עניו וצרותיו, יבלה גוים עצומים וממלכות אדירות, אשר לא האמין איש, כי יבא להן קץ. מצרים הגדולה והרחבה, העתיקה והאדירה, אשר דמות תפארת עֻזה במלא גדלה, לא משה מנגד עיני ישראל מיום גיחו מרחם, נשברה לפני כמביז ולפני מחנהו כשבר נבל יוצרים (3233–527), וישראל העשוק והרצוץ קם אחרי נפלו, ומתגבר בכל כחו לשוב להיות לעם, מאין פנות אל התנואות ואל התלאות, אשר כתרוהו מסביב, אין זאת, כי אם כח רוחו רב ועצום בקרבו מאד273.

  1. ירמי' נ, כג.  ↩

  2. כח.ומלת “בציון” אם איננה ענין לציון ממש, שהיתה חרבה בעת ההיא, תנהו ענין לקהל הגולה.  ↩

  3. ישעי‘ מח, כ. ירמי’ נ, ח; נא, ו. מה.  ↩

  4. ישעי' מה, ד–ה.  ↩

  5. דניאל א, כא.  ↩

  6. עולה ממליצת “והוא פקד עלי לבנות לו בית” (עזרא א, ב. דהי"ב לו, כג).  ↩

  7. זהו יחוסו המלא (דהי"א ג, יט) וקרוב הוא כי פדיה מת בנעוריו על פני אביו וזרבבל התגדל בבית שאלתיאל אבי פדיה אביו, על כן יקרא זרבבל בן שאלתיאל בשאר המקראות  ↩

  8. יש להתבונן כי גם שמות בבלים עלו עם אבותינו כגון: שנאַצַר (דהי"א ג, יח) שַראֶצר (זכרי' ז, ב) ששבַצַר (עזרא א, ח) כי “אצר” הוא שם בבלי כגון “נבוכדנאצר בלשאצר וגם מרדכי” (אסתר ב, ה. עזרא ב, ב.) נגזר משם מראדך" (ישעי‘ לט, א; ירמי’ נ, ב.).  ↩

  9. עזרא א, ח. יא.  ↩

  10. ה, יד.  ↩

  11. עזרא ו, ג–ה.  ↩

  12. ב.ופירושו ספר זכרון “מעמאראנדום דענקשריפט”.  ↩

  13. עזרא א, ב–ד.ובפסוק האחרון שבדהי"ב לא נשמרה בלתי אם ראשית דברי המכתב.  ↩

  14. ז–יא. ה. יד–טו.  ↩

  15. ג, ז.  ↩

  16. נחמי' ז, עא–עב.  ↩

  17. הנפרטים במלואים ז, ז.  ↩

  18. עיין מ"ב כה, יח; ירמי' נב, יד.  ↩

  19. דהי"ב לו, כא.  ↩

  20. ירמי' כה, טו.  ↩

  21. שם.  ↩

  22. קדמניות 7, 9 X.  ↩

  23. יחזקאל כה, ד–יא.  ↩

  24. ירמי' מח, מב. ובאמת לא נזכרה עוד מואב בדברי הימים הבאים.  ↩

  25. יחזקאל כה, י.  ↩

  26. עיין ירמי' מז ואת דברינו בימי יאשיהו.  ↩

  27. יחזקאל כה, טז.  ↩

  28. נחמי' ד, א; יג, כג–כד.  ↩

  29. עיין פרשה כו וכז וכח.ביחזקאל ועיין בספר דברי ימי העמים לשלוסר 114 I.  ↩

  30. “באו לים בוסטי (?) וישבו אותה והקיפוה עיר הומה ונסמכו לה עירות הרבה מישראל”(מגילת תענית ח') תחת “לים בוסטי” צריך להכתב ל“סבסטי” (עיין ערכין יד.) והיא “שומרון” שקרא לה הורדוס “סבסטי” לכבוד אוגוסטוס קיסר רומי 5, 8 XV ועל שם עיר שמרון נקראו הכותים בפי הגוים: שמרונים.  ↩

  31. קדמ' 9. 4. XI.  ↩

  32. “כשעלתה גלות הראשונה הלכו להם למטלות של כותים ולא הניחום”. (מג"ת שם) והמאורע הזה היה סבה מספקת לחזקת היותם “צרי יהודה ובנימן” (עזרא ד, א) שהוחזקו בה בעיני ישראל בראשית היות להם דבר עמם.  ↩

  33. שביעית ו. א.  ↩

  34. “וישובו לירושלם ויהודה איש לעירו”. (עזרא ב, א. נחמ'י ז, ו).  ↩

  35. משנת “עשרה יוחסין” (קדושין סט) וגמרא בבלית וירושלמית שעליה מקור גדול ומדויק הן לתולדות חלוקי היחס בכללו ולמעמדו בימי זרבבל עד ימי עזרא בפרטו.  ↩

  36. עזרא ב, נט–ס.נחמי' ז, סא–סב.  ↩

  37. שביעית שם.  ↩

  38. עזרא ב, סג.ועיין ראב“ע. ולפי המוכרע מחשבון השנים המדויק ”התרשתא" זה והנזכר בנחמי‘ ז, ע. זרבבל היה וגם נחמי’ נקרא כן (נחמ' ח, ט; י, ב.) מפני הצד השוה שבנחמי' ובזרובבל ששניהם היו פחות בישראל איש בזמנו.  ↩

  39. נחמי' ז, ע.  ↩

  40. דבר זה למדנו מן השמועה המסֻפרת עליו, כי בשאול מלך פרס את חכמיו מה הוא הדבר החזק מכל והמכריע מכל בכל הארץ, זה שם את תאות הנשים לראש כל תקף וזה את היין, עמד זרבבל על רגליו וַיַפְלֵג בשפת יתר בשבח האמת וברוב עזה (קדמ' 5, 3 XI, לקוח מספר האפוקריפי הנקרא ספר עזרא השלישי) ואף כי אין ממש היסתורי בעצם השמועה, תענה אמונת העם, אשר תלה את חכמתו בזרבבל, כי חכם מפורסם היה.  ↩

  41. עזרא ד, יג. כ; ז, כד.. ועיין על זה פירוש קדמונינו (ב"ב ח.) ולדעתנו “מִנְדָה” היא “מדת המלך” (נחמי' ה, ד) שנסמכה שם “שדותינו וכרמינו” לאמר המס שאדם משלם מקרקעו לפי מדתו וגדתו. ובאמת נקרא מס זה במקום אחד גם בארמית “מִדָה” (עזרא ד, כ) ואולי מדת המלך זו, היא “מנת המלך” שאמרו רבותינו (ב"ב) שם. “בלו” הוא המס המוטל על הדברים הנאכלים מלשון “בָלה” והתעכל ובלשון עמי אירופה יאמר למס זה Accis או Consumtion ועיין אצה“ש. – ”הלך“ הוא המס המוטל על עוברי דרכים. וקרוב הוא, כי מס זה נהג במדינות פרס ביותר, כי הם שמו לב ביותר לתקון עוברי דרכים, הם התקינו סדרי דואר ועליהם נזכר גם בדברי קדמונינו על הפרסים ”הרבה גשרים גשרנו“ (ע"ז ב:) ונסמכה לו ”תקנתם גשרים ליטול מהם מכס" וזהו הֲלָךְ.  ↩

  42. עזרא ד, ב.  ↩

  43. זכרי' ד, ג.  ↩

  44. חגי א, א. יב. יד; ב, ב. ד.  ↩

  45. זכרי' ד, יד. ועיין ראב“ע ורד”ק.  ↩

  46. עזרא ב, לו–לט.נחמי' ז, לט–מב. תענית כז, א. תוספתא ב, א.  ↩

  47. מספר זה עולה מצרופי המספרים של פסוקי עזרא ונחמי' המובאים בהערה הקודמת.  ↩

  48. עזרא ב, סא–סג.נחמי' ז, סג–סה.  ↩

  49. יען כי עוצם המעוט גוזמה היא במקום זה, על כן תפשנו פה את מספר המרובה (נחמי' ז, מג–מה) העודף בתשע עשרה נפשות על שלעזרא (עזרא ב, מ–מב).  ↩

  50. יחזקאל מד, י; מח, יא.ועיין דברינו בימי מנשה.  ↩

  51. עזרא ב, מא.נחמי' ז, מד.  ↩

  52. כן אנחנו מוצאים אותם נמנים עם הכהנים הלוים המשוררים והשוערים בכלל עובדי בית האלהים “פלחי בית אלהא” (עזרא ז, כד).  ↩

  53. עזרא ג, ב.  ↩

  54. זבחים סב.  ↩

  55. עזרא ג, ו.  ↩

  56. ד.ויען כי עקר עבודת יום הכפורים נעשה לפני ולפנים ובית לא היה, על כן לא נזכרה עבודת יה“כ, במקום שעבודת ר”ה וסכות נזכרה.  ↩

  57. עיין מ"א ה, כד–כה.  ↩

  58. יחזקאל כז, יז.  ↩

  59. מ"א ו, א.  ↩

  60. אם יתבונן הקורא היטב בשלשת הפסוקים (עזרא ב, מ–מב. נחמי' ז, מג–מה) וראה, כי הפסוק השני שבשני המקומות, מונה את משפחות המשוררים והשלישי את משפחות השוערים. והראשון אינו מזכיר אלא “הלוים” סתם וכנגדם אתה מוצא בפסוק המספר את מנוי הלוים “לנצח על עושי המלאכה” את ישוע וקדמיאל ובתיהם, ששניהם נזכרו בספר היחש בתורת סתם לוים, גם את בני חֵנָדד הנזכרים עמם אין ספק כי מקורבי ישוע וקדמיאל הם ומסתם לוים כי כן נמנה אחד מבניו בימי נחמי' הלא הוא “בנוי בן חנדד” (נחמי' ג, כד) בין “ישוע” ובין “קדמיאל” הלוים (י, י) וגם בני “יהודה” הנזכרים בין המנצחים (עזרא ג, ט) אינם לדעתנו בשום פנים בני שבט יהודה כי אם בני הודַוְיָה (ב, מ) המנוי גם הוא בין סתם לוים.  ↩

  61. זכרי‘ ג, ט. ועיין רש"י זכרי’ ד, ז.  ↩

  62. חגי ב, ג; עזרא ג, יב.  ↩

  63. ג, ג.  ↩

  64. עיין למעלה ודברי מג"ת המובאה שם.  ↩

  65. “עבר נהרא”לאמר עבר הדרומי לנהר פרת (עזרא ד, י.  ↩

  66. כה באר יוסיפוס את מליצת “וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם” שבעזרא (קדמ' 1, 2 X).  ↩

  67. עזרא ד, יב.  ↩

  68. זכרי' ב, ד.  ↩

  69. יב, ח. י.  ↩

  70. שם.  ↩

  71. חגי א, יא.  ↩

  72. ה. אין זאת כי פחות “עֲבַר=נהָרא” עשקו את העם בראותם, כי סר מעליהם צל מלך פרס אדוניהם  ↩

  73. חגי א, ו. ט–יא; ב, טז–יט.  ↩

  74. זכרי' ה, ג–ד.  ↩

  75. עיין דניאל ט, ב.  ↩

  76. חגי א, ב.  ↩

  77. ט.  ↩

  78. ד.  ↩

  79. פסוקי כ–ל בפרשה ל"ד שבאיוב נראים שהם מדברים על מפלת בבל, כאשר יתבאר למתבונן המעמיק, על כן קבענו את חבור זה אחרי מפלת בבל  ↩

  80. יחזקאל יד, יד. כ.הפסוקים האלה יעידו על איוב עצמו, כי גוף של ממש היה, ולא יציר דמיון. וגם מאמר ר‘ יוחנן ור’ אלעזר “איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה” (ב"ב טו:) גם הוא אין עקרו נדחה בקש. ומאמר זה והברייתא האומרת: “וחכ”א איוב בימי כשדים היה“: לא רחוקים הם בקביעות זמנו מיחזקאל, שגם הוא היה בימי כשדים, וזמן עולי גולה היה סמוך מאחריו והמאמר היקר של ”ההוא מדרבנן“ שהוא ר' שמעון בן לקיש (ירוש' סוטה ה, ו) ”איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה“ (ב"ב טו.) ”איוב לא היה ולא עתיד להיות“ (ירוש' שם), המתקבל מאד על דעת כל איש טעם, לא יצדק בלתי אם על מעשה איוב ולא על עצמו, כאשר בארו בחכמתם: ”הוא [איוב] היה ויסורין לא היו“, (ירוש' שם) והמלות הערביות הנמצאות בספר זה יותר מבכל כה”ק, יען כי כשדים ארץ גלות ישראל, ששם היה גם איוב, היתה על גבול ערב (עיין בפרק גלות בבל ובהערה שם).  ↩

  81. איוב ורעיו בני שֵם ועבר הם על פי סמני מקומותם: “עוץ” (איוב א, א) היא נחלת עוץ בן ארם בן שֵם (בראשית י, כב–כג) או נחלת עוץ בן נחור בן תרח מבני עבר (כב, כ–כא; אליפז התימני (איוב ב, יא) אדומי הוא בשמו וכנויו (בראש' לו, יא) ובלדד השוחי (איוב שם) מבני שוח בן קטורה, אשר ילדה לאברהם (ברא' כה, ב) והשמות הקדושים “שדי, אל, אלוה” יעידו כי נכתב בטעם הימים הקדמונים בטרם נתגלה עוד ה' למשה בש הוי"ה.  ↩

  82. איוב א, י.  ↩

  83. עיין לא, לח–לט.ועל זה נאמר ועבֻדה רבה מאד“ (א, ג) שכבר בררנו, כי פירוש מלה זו לאנדווירטהשאפֿט” (ח"א 18).  ↩

  84. שם  ↩

  85. כט, ו.  ↩

  86. טז, יז; לא, ז. לט–לט.  ↩

  87. לא, כד–כה.  ↩

  88. א, א. ח; ב, ג,  ↩

  89. ב, ג; כג, יא; כז, ה; לא, ה–ו.  ↩

  90. כז, ד.  ↩

  91. א, כב; ב, י.  ↩

  92. ט.  ↩

  93. לא, א. ט; טז, יז.  ↩

  94. א, ה.  ↩

  95. ל, כה.  ↩

  96. כט, יב–טז.  ↩

  97. לא, טז–כ..  ↩

  98. לב.  ↩

  99. לא, יג. טו.  ↩

  100. ג, יז–יט.  ↩

  101. לא, כט–ל.  ↩

  102. לג.  ↩

  103. כט, כא–כג.  ↩

  104. טז, כה.  ↩

  105. יז.  ↩

  106. כט, ז–י.  ↩

  107. כד.“יַפילון”הוא לדעתנו כמו “יאפילון”לאמר: יחשיכו–ודבר זה מסכים יותר למליצת “ואור פני” (שם) ועיין רעב“ע ורלב”ג.  ↩

  108. א, כא.  ↩

  109. ב, י.  ↩

  110. טז, טז.  ↩

  111. ז, ה.  ↩

  112. יז, ז.  ↩

  113. ל, כז.  ↩

  114. יט, כ.  ↩

  115. כז.  ↩

  116. יז, יא.  ↩

  117. א.  ↩

  118. ז, ג–ד; ל, יז.  ↩

  119. ז, יד.  ↩

  120. ו, ד.  ↩

  121. ז, טו.  ↩

  122. יט, יח; ל, א. ח–יד.  ↩

  123. על ימיןפרחח יקומו.. ויסלו עלי ארחות אידם “כפרץ רחב יאתיו” (שם)=יחד יבאו גדודיו ויסלו עלי דרכם ויחנו סביב לאהלי (יט, יב).  ↩

  124. לא, לד.  ↩

  125. יט, טו–יז.  ↩

  126. יט.  ↩

  127. יג–יד.ואחים אלה אחים ממש הם, כי אחים ואחיות היו לו (מב, יא).  ↩

  128. יט, יח.“וחנותי לבני בטני”לדעתי ענין בפ“ע הוא וכך פירוש הכתוב ”רוחי זרה לאשתי" ובעוד שהדבר הזה מרעימני מאד, יציקוני געגועי לבָנַי לאמר, לבניו שמתו.  ↩

  129. ל, טז. כז.  ↩

  130. לא, מ.  ↩

  131. ח.  ↩

  132. י.  ↩

  133. כג, טו–טז.  ↩

  134. “וירשיעו את איוב”.  ↩

  135. לכל קורא ספר איוב ודברי תהלת צדקתו, יקשה מאד איך עלה על לב רעיו לחרף את הצדיק הזה על פניו, ולאמר לו: “רשע אתה” בתחלה בשפה רפה, ואחרי כן בדברים שנונים כמדקרות חרב (איוב כב, ה–ט). ענין זה יתבאר משני דברים: דבר נדודיו שהתנודד כל ימיו אשר הגיד להם: “כי פחד פחדתי–ויבא רגז” (ג, כה–כו) הרעו את חזקתו בעיניהם, ויחשבוהו כאיש אשר עונותיו הרבים לא נתנו דמי לו (טו, כ–כה ועוד) כאשר יתבאר במשך דברינו ודבר “הָעֲוִילִים” אשר הרבה איוב להתאונן עליהם, הם הוציאו עליו דבה, כי כל מעשה איוב היה רק רע. ויהי הדבר הזה לפתרון לרעי איוב על הרעה הבאה עליו, ככל אשר היא צריכה לבא על כל הרשעים באחריתם. ואיוב הבין זאת ויאמר “הן ידעתי מחשבותיכם ומזמות עלי תחמוסו: כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים” (כא, כח–כט) “בשביל הרעה אשר באתני אתם אומרים ראו איה ביתו של זה שהיה נדיב? ואיה אהל משכנות רשעים? כלומר: כמוהו כמוהם ברשעו אבד ביתו” (רש"י). על זה אני משיב: למה תטו אזן לדברי אויבי יושבי מקומי, אשר הטו את לבבכם לחשוב עלי ככה, “הלא שאלתם עוברי דרך” שהם לא ספרו בגנותי כ“א בשבחי ”ואותותם לא תנכרו“ (איוב שם ל) ”כי ליום איד יחשך רע וגו‘" (לא) כן צריך להיות, כי רק הרשע יהיה מזומן לפורענות. וכי תאמרו אם כן מדוע ייסר ה’ אותי, אין זאת כי גם אני רשע, על זאת אשיב “מי יגיד על פניו דרכו” (לא) מי יוכיח את ה' על מעשיו והוא יעשה מה שירצה. וגם רבותינו החזיקו, כי שוה בעל הספר את איוב הצדיק בכל דרכיו לשופט מטיל אימה יתרה (ר“ה יז. ועיין רש”י איוב לז, לד) ומדה זו היה כלי חפץ ביד “העוילים” להוציא עליו שם, כי רשע הוא.  ↩

  136. ועיין היטב איוב טו, יז–יט.  ↩

  137. “מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא”. (ט).  ↩

  138. י.  ↩

  139. “הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואתה דע לך”(ה, כז) “אחוך שמע לי וזה חזיתי ואספרה” (טו, יז.).  ↩

  140. ד, ב–ה.  ↩

  141. ו.  ↩

  142. ז–יא; ה, ו.  ↩

  143. ד. יח–כא; טו, יד–טז.  ↩

  144. דבר זה מתבאר מן הפסוקים הסמוכים אל שני סדרי הפסוקים המובאים באחרונה: לסדר הפסוקים הראשון סמוך מאחריו פסוק: “קרא נא! היש עונך?” (ה, א) ולסדר הפסוקים השני המדבר בענין קוטן האדם יקדמו שני פסוקים אלה: “מה יקחך לבך וגו', כי תשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין” (טו יב–יג).  ↩

  145. טו, כ–לה.  ↩

  146. כב, ד–י.  ↩

  147. יא–יז.  ↩

  148. ה, יז–כו; כב, כא–ל.  ↩

  149. ח, ח–י.  ↩

  150. כה, ד–ו.  ↩

  151. יח, יא–כא,  ↩

  152. ד.  ↩

  153. ח, ד–ז. כ–כב.  ↩

  154. יא–כ; יח, ה–כא.  ↩

  155. יא, יג–כ.  ↩

  156. כ, ד–כא.  ↩

  157. “ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד”. (יא, יב ועיין רש"י).  ↩

  158. ד–ט.ומלת “כפלים” (ו) אין פירושה דוקא: פי שנים, כי משמשת היא גם ליתרון גדול לאין שעור; “לתושיה” פירושה: לעצמת הדבר כאשר היא. ותושיה הוא תמיד שם לעצם ההויה ולממשה הפך מן הדמיון.  ↩

  159. כאמרו: “כי לא נצמתי מפני חשך” (כג, יז).  ↩

  160. ו, טו–כ.  ↩

  161. יד. ועיין תרגום ורש"י.  ↩

  162. “האם אין עזרתי בי? ותושיה נדחתה ממני: למס מרעהו חסד וגו'”(יג–יד) ושני פסוקים אלה יש לחשוב לענין אחד ויהיה פירושו “נדחה ממני למס מרעהו” לאמר: יצאה ממני, לאיש המונע חסדו מרעהו.  ↩

  163. איוב ו, כה. כח–ל.  ↩

  164. כא, ג.  ↩

  165. יז, ב..  ↩

  166. ו, כה.  ↩

  167. יט. ג.  ↩

  168. ב.  ↩

  169. יב ג; יג, ב.  ↩

  170. יז, ד.  ↩

  171. יג, יב.  ↩

  172. ה.ומי יודע אם לא כִון הסופר הקדוש אל משל הקדמוני שבמשלי שלמה (משלי יז, כח).  ↩

  173. איוב טז, ג.  ↩

  174. כו, ג.  ↩

  175. יט, ד.  ↩

  176. יג, ז–י.  ↩

  177. טז, ב.  ↩

  178. כא, לד.  ↩

  179. טז, ד–ו.  ↩

  180. על דברי אליפז אשר חזקו מאד בפרשה ט“ו יחזרו דברי איוב (טז, ז–י. ואולי ז–יד) שתחלתם ”אך עתה הלאני“ (ז) לאמר: עד עתה יכולתי עוד לעמוד בגדפותיהם ובנאצותיהם, אבל עכשו הכשיל אליפז כחי מלעמוד עוד בהן, אחרי כן יהפוך פניו אל ה' להתאונן לפניו ואומר: ”ותקמטני (ח): אתה ה' קמטתני לאמר: יסרתני במשפטיך “לעד” היה (שם) והוא אליפז התנשא להיות לעוזר לך במעשה משפטיך ולעד מגיד פשע “ויקם בי” המציא את נפשו להיות קטגור כנגדי ופורט את חטאותי “כחשי בפני יענה” (שם).  ↩

  181. יג, ג–ד.  ↩

  182. יט, כט.  ↩

  183. טז, כ.  ↩

  184. ו. כד. כח; יט, כא–כב. כח.  ↩

  185. כא, ב–ד.  ↩

  186. יב, ד–ה.  ↩

  187. ו, כז.  ↩

  188. יש להתבונן, כי בפרשה ו–ז שהיא המענה הראשון לאיוב על דברי אליפז הראשונים, מגעגע איוב מאד אל המות (ו, ח=ז, כא) ודברי הגעגועים האלה אינם פוסקים עוד גם בכל הפרשיות האחרונות.  ↩

  189. ו, ח–ט. יג. טו.  ↩

  190. ז, ו–י. טז; ט, כה–כו. יד, א–ב. כ–כב; טז, כב.  ↩

  191. ז, א–ב; יד, ו. יד.ואם נתבונן היטב נמצא כי מליצת “רצון” הנאמרת על “השכיר” (יד, ו) נוהגת גם על “הצבא” המקביל עמו בדרך כפל לשון (ז, א). והצבא הזה מצאנו במקום אחר, כי הוא זמן ענש עבודה קשה, וענוי על עון ויום מלאת זמן הצבא, הוא יום רצון שפירושו כפרת העון “מלאה צבאה נרצה עונה”. (ישעי' מ, ב).  ↩

  192. איוב יד, יג; יז, יד.  ↩

  193. יג, טו.  ↩

  194. ז, יז–כא; י, ד–ו; יג, כה.  ↩

  195. יד, ד.ועיין ראב“ע ופירוש ”לא אחד" אין כח ואיתן בעולם שיוכל לעשות כזאת.  ↩

  196. “כי יש לעץ תקוה”(יד, ז)=ותקות אנוש האבדת" (יט).  ↩

  197. ז, כא.  ↩

  198. ט, כג.  ↩

  199. י, טו.  ↩

  200. ט, ל–לא; י, ו.  ↩

  201. ז, יז.  ↩

  202. ט, יג; יז–יח.  ↩

  203. כב.  ↩

  204. ט, ד–יב. יט; י, ז.  ↩

  205. יט, ז.  ↩

  206. ט, טז.  ↩

  207. י, טו.  ↩

  208. ט, כד.  ↩

  209. יג, כה; יט, יא.ודברים אלה חוזרים על קטרוג השטן (א, ט–יא; ב, ד–ה.).  ↩

  210. י, ז; יג, יח; כג, י; כד, כה.  ↩

  211. טז, יט; לה, לה.  ↩

  212. יט, כג–כה.  ↩

  213. יג, טז; כג, ו–ז.  ↩

  214. ט, יט. לא–לה; יג, כא–כב. כד; טז, כ–כא; כג, ג–ה.  ↩

  215. יתבונן נא הקורא כי בפרשה ט ובפרשה י שהן מענה איוב לבלדד, החלו להשמע דברי שאלתו זאת ובפרשיות מענה איוב שלאחריהן דברי בקשה זו מתרבים ומתחזקים, ועד פרשה ט אין זכר להם  ↩

  216. ט, כט; י, א; יג, יד–טו.  ↩

  217. כב, ה–ט.  ↩

  218. יתבונן נא הקורא בדברי איוב מפרשה כ“ג והלאה, ועוד יותר מפרשה כ”ו והלאה, ויכַוְנֵם אל דבריו עד פרשה כג, וראה כי האחרונים נאמרו בנחת ובענוה רבה, אף כי עודם מלאים תאניה ומכאוב והראשונים נאמרו ברוח עזה ונמרצה.  ↩

  219. כד, ב–כב.ודומה פרשה זו בענינה לפרשה כא, ח–לג שאותה השיב לצופר הנעמתי, אשר הפליג ברעת הרשעים בעה“ז. וישב לו איוב, כי לרשעים טוב מאד בעה”ז ודברי צופר תנחומים של הבל הם (לד) ופרשת כ"T היתה תאניה על רבות טוב הרשעים הדשנים מטובת הצדיקים הדלים בחייהם וביום המיתה שניהם שוים (כג–כו).  ↩

  220. כד, כג–כד; לא, ב–ג.ומלת “רמו” (כד, כד) היא בלשון ערבית: חַכּוּ.  ↩

  221. כז, ז–י.  ↩

  222. יג–כג.  ↩

  223. כג, יג.  ↩

  224. כח, כח.  ↩

  225. לא, לה–לז.  ↩

  226. רם הוא בן חצרון מבני יהודה, מבני בניהם של יעקב אבינו מדור מצרים (רות ד, יט. דהי"א ב, ט) ועיין ראב“ע איוב לב, ב. ד”ה “ממשפחת רם”. וזהו לפי פשוטו. ורבותינו, אשר רצו להאיר עין בדברי אליהוא, כי הם מים טהורים ממקור ישראל, אמרו על אליהוא: “זה יצחק… ממשפחת רם: בן אברם” (ירוש' סוטה ה, ו) ואחריהם נמשך המתרגם “מן גנֵסת אברהם” (תרגום איוב שם ורש"י) ודרש זה מוכיח, כי הבחינו רבותינו, כי דעות אליהוא עבריות הנה.  ↩

  227. לב, יח–יט.  ↩

  228. ז.  ↩

  229. לב, ו–ט.  ↩

  230. כא–כב.  ↩

  231. לב, ב; לד, ה–ט. לה–לז; לה, טז.  ↩

  232. לה, יא; לו, כד–לג; לז, א–יח.  ↩

  233. לב, ח.  ↩

  234. לג, ד.  ↩

  235. לג, יג.  ↩

  236. לו, כב.  ↩

  237. לג, טו–יז.“ובמוסרם יחתם”(טז) פירושו: ובחבל אשר הוא מוליכם יכלא אותם, ולא יתנם ללכת שובב בשרירות לבם, כאדם המונע את בהמתו מלכת בדרך שאין בה צורך, ומושך את החבל הכרוך על צוארה אליו, כי פירוש “מוֹסָר”: חבל כי כן נקודה המם בחולם “וחתום” פירושו: מנוע וכַלוא (ועיין רלב"ג לז, ז).  ↩

  238. לג, יד.ופירוש “לא ישורנה”: הוא “ללא ישורנה” לאמר, לאיש אשר לא הקשיב את דבר ה‘ הדובר אליו בלבו בפעם הראשונה. ודבר המפרשים, כי רק פעם אחת ידבר ה’, ובפעם השנית לא ירצה עוד להביט אליו, מלבד שהוא סותר לשטת המוסר הישראלית, סותר הוא לפסוק מפורש שבפרשה זו עצמה (כט).  ↩

  239. יט–כב.  ↩

  240. לו, ח.  ↩

  241. יד.  ↩

  242. יתבונן הקורא היטב בפסוקים אלה לד, יב–טו.וביחוד במליצת “מי פקד עליו ארצה” (י"ג) השנויה עוד ביתר באור, במקרא אחר בדברי אליהוא “מי פקד עליו דרכו ומי אמר פעלת עולה” (לו, כג).  ↩

  243. לד, לג.ועיין רש“י וראב”ע.  ↩

  244. יז–ל.ומאד נמרץ פסוק טז, שהוא הקדמה לפסוקים הנ“ל, האומר ”ואם בינה שמעה זאת" לאמר: ואם יש לך בינה רבה מזאת, שים לבך לדברים הנכוחים שאני אומר לך על דבר צדקת ה'.  ↩

  245. כג. ועיין רש"י.  ↩

  246. וזהו פירוש, כי אל אֵל האמר נשאתי לא אחבל“. (ל"א) כלומר: היוכל איש להתאונן באזני הקב”ה, כי נשא וסבל ענש על דבר שלא חטא. – “אחבל” לשון חטא והפרת מצוה. (עיין ראב"ע נחמ' א, ז ועיין דניאל ו, כג).  ↩

  247. לו, לא.  ↩

  248. לה, יד.  ↩

  249. לו, יז.ועיין רש"י.  ↩

  250. “כי חמה פן יסיתך בשפק”(י"ח) לאמר חמה ורעה רבה היא, אם יסיתך יצרך לחטוא מרוב כל ומשפע תפנוקים, כי פירוש “שפק” היא שפע וספוק שביד העשיר לעשות כל מה שלבו חפץ (כ, כא).  ↩

  251. לב, ד, ח.  ↩

  252. לג, יד.  ↩

  253. ל.  ↩

  254. לו, ח–יא.  ↩

  255. טו.  ↩

  256. לג, כג–כד.  ↩

  257. לו, ה.ועיין תרגום ורש"י.  ↩

  258. לז, כג.ופסוק זה פרשוהו רבותינו חכמי ישראל בחכמתם הגדולה והטהורה לאמתו: “לא מצינו כח גבורתו של הקב”ה עם בריותיו שאין הקב“ה בא עם בריותיו בטרחות, לא בא על האדם אלא לפי כחו” (שמ"ר לד) וכן פירשוהו תרגום, רש“י, ראב”ע, רמב“ן וספורנו. – ”לכן יראוהו אנשים“ (כ"ד) מתפרש היטב ממקום אחר מפסוק ”כי עמך הסליחה למען תִּוָרֵא“ (תהלים קל, ד. ועיין ראב"ע שם) ”לא יראה כל חכמי לב“ (איוב שם) ”לא יראה כל חכמי לב המתחכמים אליו, כי אין חכמתם בעיניו כלום" (רש"י) וחוזר על רעי איוב.  ↩

  259. איוב מב, ה.  ↩

  260. ג.  ↩

  261. מ, ד.  ↩

  262. ד–ה.  ↩

  263. מב, ז.ועיין רש“י היטב. וחטא זה הוא שחטא אליפז ורעיו לפי דעת איוב (יג, ח–ט ועיין רש"י שם) ובדבר הזה, כִּוֵן הסופר הקדוש ללמד לעמו את המדה הטובה, ובלתי התקדש בצרת חברו לאמר: לבלתי הוכיח את יראת עצמו בזה שהוא מצדיק דין על רעהו הנגוע ומכה האלהים ועל מדה רעה זו כבר התאונן המשורר הקדוש ”כי אתה אשר הכית רדפו ואל מכאוב חלליך יספרו" (תהלים סט, כז).  ↩

  264. נעלה ומרומם עד אין קץ, פסוק זה “הן אל ישגיב בכחו” ובכל זאת “מי כמהו מורה” (לו, כב) לבני אדם את חובתם בעולם. ובדבר זה מבדיל הוא את האדם מתוך שאר היצורים, כי עליו אינו משליט את כחו המוחלט, כי אם את מדת טובו.  ↩

  265. כח, כח.  ↩

  266. יג, יא; לא, יד. כג.ועל כן היה ריב“ז דורש כל ימיו ”שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה" (סוטה כז:).  ↩

  267. "ישעי' מא, ח.  ↩

  268. דברי' ו, ד; יא, א ועוד.  ↩

  269. ירוש' ברכות, ט, ה.  ↩

  270. בבא בתרא טו.Tragodie  ↩

  271. Acteure  ↩

  272. ??????????????????????????????????????????????????  ↩

  273. על אבדן מצרים בידי כמביז ואיי היונים אחריו בימי דריוש, נאמרו לדעתנו דברי חגי הנביא (חגי ב, ו–ז), כי מלחמות אלה, היו גם בים גם בחרבה, וגם סוף דבריו (כא–כג) נאמרו על מלחמות אלה.  ↩

ימי פרס: בנין הבית

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: בנין הבית / זאב יעבץ


כמביז מת ודריוש מולך. חגי וזכריה מעוררים את העם. תחלת הבנין. גשמי ברכה. הכותים מלשינים. תתני ושתר בוזני בירושלם. בקור הבנין ובוניו. חן זקני העם בעיני תתני. פרשגן אגרת תתני וסגנונו. רשיון דריוש וחסדיו ונדבתו. בנין הבית. דבר הנביאים אל בני הגולה. המעלות ושירי המעלות. רוחב לב ישראל וצר עין הגוים. תקון המדות שנתקלקלו בימי כמביז. שאלת חכם הראשונה בישראל. הצומות נהפכים לימים טובים. נבואת זכרי' ונבואת חגי. תורת הכהנים בפי חגי. מנוי יהושע לכ"ג. חלדי וחבריו באים מבבל. עטרות הזכרון ושער שושן. חנכת הבית בהדרת קדש. תקון סדרי כהונה ולויה. משמרות ובתי אבות. תרומות ומעשרות ובית האוצר. חסרון אורים ותומים. אבן שתיה. ראשית עדת הפרושים. שלטון זרבבל. זקני הערים ושופטיהן. זדון הכותים. זרבבל ומלאכי ישראל בשושן. חסדי דריוש אליהם. האחשדרפנים והפחות ועלילותיהם. ראשי הגולה בבבל. תגבורת בית אהרן על בית דוד בארץ ישראל. מות יהושע בן יהוצדק וכהונת יהויקים.


3238–3275

וכמביז לא האריך ימים על ממלכתו, כי נִגפה ידו בחרבו השלופה בכפו וימת ובן אין לו. ויקם אחד מן הכהנים האשפים ויתאמר, כי הוא שמֶרדי בן כרש, אשר התנכל לו כמביז להמיתו בקנאתו בו. ויעל על כסא פרס ויתאמץ להחזיק את הממלכה בידו. ויקשרו עליו השרים וימיתוהו בחדש השביעי למלכו, וימליכו את דריוש הִשְתַּסְפֵש (3238–522), בן מלכי קדם, וחתן כרש, על מדי ופרס. ודריוש איש חסד וטוב עין מאד. ויהי בעלות המלך דריוש על כסא פרס, ותחי רוח בני יהודה ותחזקנה ידיהם1.

ושני נביאים היו בימים ההם בארץ ישראל, שם האחד חגי, ושם השני זכריהו בן ברכיהו בן עדוא. ויהי בשנה השנית לדריוש בראשון לחדש אלול2, ויחל חגי הנביא להגיד את דבר ה' אשר היה לו, אל זרבבל ואל יהושע, ויוכח אותם על שבתם בבתיהם ספונים ובית ה' חרב, וכי רק בְּשֶׁל הדבר הזה, קרא ה' חורב על הארץ ועל כל יגיע כפים3. ויגשו זרבבל וישוע וכל העם אל המלאכה בעשרים וארבעה לחדש ההוא4, אפס, כי לא חזקו ידי העם בראותם את הבית הזה, אשר כאין היה מול הבית הראשון בכבודו5. ויאמץ חגי הנביא את כל כחו לעודד את זרבבל ויהושע, ואת העם העיף והנדכה, ובחדש מרחשון שָׁת גם זכריה הנביא את ידו עם חגי, וישימו את כל לבם למן היום ההוא לחזק את הידים הרפות6. ויחלו לבנות את הבית בחפץ כפים7 בעשרים וארבעה לחדש כסלו8 (3239–521) וחגי וזכריה תומכים בידם בכל עז9. ומאת ה' היתה לחזק את לב העם, כי ביום ההוא נתכו גשמי ברכה ותחִלֶנָה שנות שבע גדול, עד כי נשכחו מפניהן שנות העמל, הבצֹרת והחֹרב10.

וצוררי ישראל לא נמו ולא ישנו, ויכו אותם בלשון לפני תתני פחת “עבר הנהר” אשר זרבבל רק אחד מפקידיו הוא. ויבא תתני ושתר בוזני אחד השרים ירושלמה, להשבית את המלאכה, מטעם כתב הדת, אשר נתן כמביז המלך המת. וישאל תתני לשמות כל עושי המלאכה, ויכתב לזכרון בספר, למען הודיע אותם בעיר המלוכה ולמען הועיד אותם למשפט לעת מצוא11. ויתן ה' את חן זקני העם בעיניו, ורחמיו נכמרו על גורל הגוי האמלל, אשר ערכו לו הזקנים דמות מלאה תום וצדק ונהמת לב, ולא הפריע אותם תתני ושתר בוזני ממעשיהם, ולא כתבו עליהם מרורות, ככל אשר כתבו רחום ושמשי, ויכלכלו בכבוד את דבר הבנין ובוניו12 בפרשגן האגרת, אשר שאלו בו, לבקר בית גנזי הממלכה, הנמצא שם רשיון המלך כורש לבנות את הבית אם לא. אף לא החתים תתני על הפרשגן את כל המון העמים הקטנים בלתי אם ראשי עם אחד, הלא הוא ראשי הפרסים השוכנים בארץ, אשר לא היו צוררים לישראל13 כיתר העממים הקטנים. וישלח את פרשגן האגרת ואת מספר שמות אנשי המלאכה אל דריוש. ויהי כבא הפרשגן ויצו המלך ויבקשו וימצאו את הדכרונה וימהר דריוש ויוצא דבר שלטון אל תתני ושריו, כי המעט מהם, כי לא יהיו למוקש לישראל בבנותם את בית אלהים עוד חזק יחזקו בעד הבונים, במשאת כסף רבה מאוצר הממלכה כל ימי הבנין ובידי הכהנים במקנה ובעוף, לעולה וזבח ובסלת וביין ישמן, למנחה ונסך, למען יתפללו בני ישראל בעד שלום המלך וביתו. וישם משפט מות קשה מאד על כל איש, אשר יזיד לעבור על כתב הדת הזה, ואשר ימלאהו לבו לחבל את מעשה ידי ישראל בדבר קטן או גדול. ויהי כבא פתגם המלך אל תתני, וימהר ויעש את דבר המלך לכל חקתו, ותחזקנה ידי זקני ישראל, וישמחו ויבנו ויצליחו, והכותים וגויי הארצות חפו ראשם ויסגו אחור, וה' ברך גם את פרי האדמה ויהי שבע ברכה ושלום בארץ.

ויביעו אנשי הקדש את רוחם בקול תודה ובנהמת לב:


אֶל-יְהֹוָה בַּצָרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי: 14

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַם לֹא יָכְלוּ-לִי:

עַל-גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם:

יְהֹוָה צַדִּיק קִצֵץ עֲבוֹת רְשָׁעִים:

יֵבֹשוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן: 15


ורוח ה' היתה על הנביאים אשר בארץ ישראל, וישלחו את דברם אל בני הגולה לעזוב את ארץ גלותם ולשוב אל אדמת הקדש, אשר נתשה אותם משם יד אויב16. וישמעו רבים מבני הגולה, ויעלו מחנות מחנות לארץ אבותיהם ויקראו למחנות העולים “מעלות”17. ותנח רוח אלהים על אנשי הקדש אשר בתוך העולים, וישפכו את נפשם בשירים, אשר קראו להם “שירי המעלות”. ויהיו שירי המעלות למצבות זכרון, אשר יביעו לבני בנים את נהמת לב אבות אבותיהם, את חליפות רוח נכאה ורוח עֹז, אשר עברו על נפשם, ואת חליפות הגעגועים והשעשועים אשר רחש לבם בימים ההם.

ולב העם רחב למראה השבע ולשֵמע רצון המלך, אשר האיר עליהם את פניו, ויגל לבם, ויתהללו בה' עזרם ומגנם, ובאהבתם את ציון, שָׂמו אותה לדמות חסדי ה' לעם סגולתו:

יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיהֹוָה סָבִיב לְעַמּוֹ 18


ולמן היום אשר חדלה לנוח שבט הרשע, אשר ביד צרי יהודה, על גורל הנדכאים היתה הרוָחה ולא הוסיפו עוד גם אנשי קצות העם, לשלוח בעולתה ידיהם ויטיבו את דרכם19.

ותשלח עדת בית אל את ראשי נכבדיה לשאול את הכהנים ואת הנביאים תורה: היש עוד לקים את דברי הצומות וזעקתם, אחרי אשר הרחיב ה' לעמו20 (3242–518). ויעבר זכריהו הנביא את הצומות בדבר ה‘, וישם אותם, “לששון ולשמחה ולמועדים טובים”21. וישם זכריהו את כל לבו להורות את העם אמת ומשפט, שלום, חסד ורחמים22) וכי אין מקום לרשעה תועבת ה’23 באדמת הקדש24, ובירושלם עיר האמת ובהר ה' צבאות הר הקדש25. וַיָתָר לה מנוחה בארץ העשק והדמים בארץ שנער26 אשר כל מגמתו היתה להוציא משם, את כל בני ישראל עד אחד27. ויוכח להם, כי הדורות כצללים יחלופו ודבר ה' אשר ביד עבדיו הנביאים, הוא העומד לעד ומבלה את כל ומכריע את כל28. וככל אשר באה הרעה, אשר דבר ה' על עמו, כן תבא עליו הטובה, ודבר ממנה לא יפול ארצה29 כי לא התעלם ה' מנחלתו, וממנו לא יבצר להושיעם בכל עת. ואם אך שוב ישובו אליו בני ישראל, ושב לאהבה אותם ולהטיב להם30, וקנאה גדולה יקנא ה' לעמו ולארצו בבוא מועד, ורָב את ריבם מיד כל הלוחצים אותם31 והשב ישיב להם את חמס ידיהם בראשם, וירושלם עוד תרום ותגדל32 וישראל יעשה חיל ועל פני כל העמים יכָּבד33.

וחגי אשר בית ה' ועבודתו היתה כל משא נפשו, ואשר נבא לו, כי כבודו יגדל מאד מאד34 שם את כל לבבו, להורות את הכהנים את תורת הכהונה ואת משמרת הטהרה, אשר נשכחה מלבם35. וימלא חגי הנביא את ידי יהושע בן יהוצדק ללבוש את הבגדים ולהיות לכהן גדול לכל דבריו, ככתוב בתורת משה36.

ורצון דריוש, אשר האיר את פניו אל ישראל, ככל אשר האיר כרש, נתן רוח באנשים משרי ישראל בבבל, ויבאו ממקומם לשית ידם בבנין הבית, ויבאו נכבדי עם ושמותם חלדי, טוביהו, ידעיה ויאשיה בן צפניהו, ויתנו יד תתת יהושע הכהן הגדול, ויעשו עטרות זהב וכסף ויתנו בראשו37, ואחרי כלות מלאכת המקדש, תלו הכהנים אותן במרום האולם, אשר על פני הבית לזכר תפארת בית אהרן38, ולזכר תפארת מלכי בית פרס, אשר הגדילו את חסדם עם ישראל ועם מקדש אלהיהם, צרו ממעל לשער המזרחי את מראה שושן הבירה, עיר ממלכת פרס ויקראו לו שער המלך39.

ותכל עבודת הבנין בשלשה לחדש אדר, בשנה הששית למלכות דריוש (3244–516), ויעשו הכהנים והלוים וכל בני ישראל את חנכת בית ה' בחדוה ובהדרת קדש. וישירו הלוים שיר קדוש מלא נהמת לב על ברית עולם, אשר כרת ה' עם בית דוד40 ועל אהבת עולם, אשר יאהב את ציון ואת מקדשה.

ויהי אחרי כלותם לחנוך את בית ה‘, ויעמידו חגי וזכריה הנביאים את הכהנים והלוים במחלקותיהם, ויחלקו את ארבעת משמרות הכהונה, אשר עלו מבבל, לארבעה ועשרים משמרות, וישימו ראשים בראש כלם. ויקומו ראשי המשמרות וראשי אבות הכהנים, ויחלקו איש את משמרו לששה בתי אבות ויתנו ראש בית אב בראש כל אחד מהם. ובא המשמר ביום השבת, ועבד את עבודת כהונתו בית אב ליום, בית אב ליום, עד אחרי העלותו את עולת הבקר בשבת הבאה, אשר אז יכהנו כל ששת בתי האבות ובא משמר אחר תחתיו ועבד המשמר ההוא כלו את עבודת מחצית יום השבת השנית, ובימי החול יעבוד בית אב יומו, אך במועדי הקדש יבא כהני כל המשמרות ועבדו את עבודת בית ה’ שכם אחד. ויהי מספר ראשי המשמרות עשרים וארבעה ומספר ראשי בתי האבות מאה ששים ושמונה.

וגם את השוערים סדרו במשמרותיהם וישקדו השוערים איש על מקומו גם ביום גם בלילה41 ולמען יוכלו הכהנים והלוים לעבוד את עבודת בית אלהיהם, כונן זרבבל את “בית האוצר”42, אשר שמה יביאו בני ישראל את מעשרותיהם ואת תרומתם, ומשם יתנו אותם לכהנים וללוים. וישמרו בני ישראל להרים את המעשר ואת התרומה במועדם כל ימי זרבבל43. אולם בכל כבוד הבית השני נפקדו ממנו דברים, אשר היו לתפארת בבית הראשון, הלא המה ארון הברית, אשר היה חמדת כל ישראל מימי משה והלאה, והאורים והתֻּמים, אשר היו על לב הכהן הגדול44. ויתנו בקדש הקדשים במקום ארון הברית את “אבן השתיה”, אשר היתה קדושה בעיני ישראל45.

בעצם העת ההיא אשר נפקדו מבית ה' לוחות הברית, לוחות האבן, החל ה' לכתוב את תורתו על לוח לב עמו, בתתו את רוחו בקרב שבי הגולה אשר שבו בימי דריוש וחלדי ורעיו בראשם, לשום את משמרת הטהרה, לִסְיָג לתורה כֻלה, ככל אשר שם דניאל את אִסַר מאכל פגולים למעז לכל המצוה. ויהי כי הטהרו הכהנים והלוים לעשות את הפסח, ויטהרו עמם גם האנשים השבים זה מעט מן הגולה, אשר חלדי טוביה, ידעיה ויאשיה בן צפניהו היו ראשיהם. ויראו רבים מן העם, אשר בענים ובעמלם בימי כמביז, עיפה נפשם לגויי הארץ ולדרכיהם באין מעצר לרוחם הקשה, וישיתו את ידם עם חלדי ואנשיו וכל שבי הגולה אשר שבו זה מעט “לדרוש לה' אלהי ישראל”, ויטהרו גם הם לאכל את הפסח. ותהי להם משמרת טהרתם לתחבולה להבדל מן העמים. ויקראו להם “הנבדלים מטמאת גויי הארץ”46 המה אבות כת הפרושים, אשר היו אחרי כן חלב העם ופריו. הם המה האנשים, אשר החלו לשום את כל העם מקצה לשומרי משמרת הקדש, לעדת מלאכי ה' וגבורי כח עושי דברו, תחת אשר לפנים היו כמעט רק הלוים לבדם חיל צבא ה'.

ויתנו הפרושים האלה את לבם להנזר מדרכי הגוים ולדרוש ה' אלהי ישראל. ויעמד הדבר הגדול הזה לעולי בבל, לשמור את תורתם ואת מולדתם, ולבלתי התערב בגוים ככל אשר התערבו בהם עולי מצרים בראשית ימי השופטים. אפס כי דלה יד הנבדלים בימיהם הראשונים, ולא מלאה עוד כח לאצול מרוחם על העם, כי העץ אשר נטעו החל לבכר את פריו זה כששים שנה אחרי כן.

וזרבבל מושל בישראל לא ביד חזקה, כי אם בשבט מישור47. וקרוב הוא, כי את שבעת בניו שם לשרים בארץ48. ויקימו את זקני העם לשופטים בכל עריהם49. ודריוש היה מחסה לבני ישראל כל ימיו, כי רוח כרש נחה עליו. ויהיו בני ישראל נאמנים למלכי פרס מאד, בזכרם כי הם היו הבונים, אשר שמו את לבם לבנות בחסדם את הנהרסות, אשר הרסו עריצי בבל באפם ובחמתם. על כן ששו הנביאים בעלות ביד דריוש, לדכא את בבל אשר הרימה את קרנה למרוד ולפשוע בו50. בארץ ההיא בבבל שמו מלכי פרס את פניהם להושיב שם את ישראל לאלפים ולרבבות51.

אך בכל זאת לא היה שְלום ישראל שָׁלֵם גם בימים ההם, כי בארצו ישב לו האורב בתוך הבית, הלא הוא העם הקטן, עם הכותים, אשר גם בימי דריוש הטובים, עמדה להם מזמתם להטות בשחד את לב האחשדרפנים והפחות לבלתי הקם לישראל את המחשבות הטובות, אשר חשב עליהם מלך פרס. ויהי המעט כי לא העלו את המנחה למלאכת בית ה‘, כאשר צוה המלך, ויקומו ארבעה אנשים מראשי הכותים ושמותם תַּנְגַּנָה שַׁמְבָּבָה שַׁדְרַךְ וּבֹבְלוֹן ויתיצבו בראש אחיהם צרי יהודה ובנימן וירעו ויציקו לאבותינו ככל אשר השיגה ידם52. ותקצר נפש ישראל בעמלם בראותם, כי השלום והמנוח, אשר אותו הם דורשים רחוק מהם, כי אמרו בני ישראל לשבת לבטח עמם ולבלתי התגרות בם והמה כים נגרש לא נחו ולא שקטו. ויהי כי נבצרה מהם לשלוח בהם את ידם ושלחו בם את לשונם, על כן גם בהודות ישראל לה’ את חסדו על הרוָחה, אשר עמדה להם בימי דריוש53, היה מבחר תחנתם להצילם ממוקשי און, אשר ישיתו להם מתי שקר בחלקת לשונם השנונה כחץ מות54 ויהמו במר רוחם ויאמרו


אוֹיָה לִּי כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם-אָהֳלֵי קֵדָר:

רַבַּת שָׁכְנָה-לָהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם:

אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה: 55


ויתיעצו זקני העם וישלחו את זרבבל ואת חנניה ואת מרדכי56 ועוד שני אנשים עמם, אל דריוש לצעוק חמס באזניו על צריהם. ויעתר אליהם המלך ברוב חסדו, ויחזק את דברו על הכותים בכתב הדת, אשר נתן, לבלתי היות עוד שטן לישראל ולהקים את כל הדבר, אשר פקד עליהם בידי תתני ושתר בוזני, אך מי יודע אם עשה דבר המלך החסיד הזה פרי, בהיותו רחוק מארץ ישראל ועבודת מלחמותיו תקפה עליו מאד. והאחשדרפנים והפחות החלו להחשב איש בעיניו כמלך אשר לחפצו אין מעצור. וגם אין לדעת עוד, מי עמד בראש העם, אחרי לכת זרבבל ארצה פרס? השב עוד לירושלם אם מת בבבל?57 אך קרוב הוא מאד, כי אחרי זרבבל לא עמד עוד איש מבניו בראש עמו בארץ אבותיהם, כי אם בראש בני ישראל היושבים בבבל הסרה למשמעת מלכי פרס58. על כן קראו להם העם “ראש הגולה” ובשפת ארמית “רישי גַלְוָתָא” ותגדל תפארת יושבי בבל בעמוד בראשם נשיא מבית דוד בן מלכי הקדם הנשאים והנערצים, וירם לבם בדבר הזה מאד59 ויוסיפו יושבי בבל, אשר לא חדלה גם בעת ההיא להיות מושב משפחות שרי יהודה הקדמונים, להתחזק בגאון מולדתם, ולשמור את טהרת משפחתם כאישון עינם60.

ואחרי זרבבל עמד הכהן הגדול61 בראש העם, אף כי גם פַּחוֹת הפקדו עליהם מטעם המלך. וימת יהושע בן יהוצדק הראשון לכהנים הגדולים, אשר כהנו בבית השני בשנת העשרים ושלש לדריוש מלך פרס (3261–499) ויכהן יויקים בנו תחתיו שש ושלשים שנה.

  1. יוסיפוס בקדמוניותיו בדברי ימי דריוש משתבש הרבה, וכופל דברים ומגזם את המספרים, תחת אשר המאורעות בכתבי הקדש משתלשלים בדרך נוחה מאד בחזקת האמת הנכֶרֶת מתוכה, ומעידה על עצמה, על כן אין לקבל ממנו, כי זרבבל הלך לפרס לבקש את דריוש על דבר בנין הבית, כי לוא היה כן, איך צדקה תלונת הנביא “העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב”. (חגי א, ד) היש לך זריזות גדולה מזאת? וגם כי נדר דריוש נדר בעת היותו עוד כאחד העם, כי אם יזכה למלכות יבנה ביהמ"ק אינו מתקבל על הדעת. אולם תמצית זאת, יש לנו להוציא מן השמועות שמסר לנו יוסיפוס, כי דריוש אוהב ישראל היה, ואולי היה איש חסד גם לזרבבל ביחוד אך לא יותר.  ↩

  2. חגי א, א.  ↩

  3. ד–יא.  ↩

  4. יד–טו.  ↩

  5. ב, ג.  ↩

  6. חזק.. וחזק.. וחזק.. כי אני אתכם נאום ה“צ (ד') ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו” (ה') “תחזקנה ידיכם” (זכר' ח, ט. יג) “אל תיראו” (שם טו),  ↩

  7. “ועבידתא דך אספרנא מתעבדא ומצלח בידהום”(עזר' ה, ח).  ↩

  8. חגי ב, יח.  ↩

  9. עזרא ה, א–ב.  ↩

  10. חגי ב, יח–יט.זכרי' ח, ט–יב.  ↩

  11. עזרא ה, ד.  ↩

  12. “לבית אלהא רבא”. (עזרא ה, ח).  ↩

  13. “אֲפַרְסְכָיַא”הוא השֵׁם האחד הנזכר במכתב תתני (ה, ו) תחת האספסוף הגדול שבמכתב רחום ושמשי (ד, ט).  ↩

  14. תהלים קכ, א.  ↩

  15. קכט א–ה.  ↩

  16. זכרי' ב, י–יא.  ↩

  17. “המעלה”(עזרא ז, ט): “העולים לירושלם” (רש"י) “העליה” (רד"ק) אף רבותינו הבדילו בין עלי' ראשונה לשלאחריה באמרם “שכשעלתה גלות ראשונה” (מגל‘ תענית ה’).  ↩

  18. תהלים קכה, ב.  ↩

  19. ג. ותקון זה מתפרש מן הקלקול, אשר עליו דבר הנביא (זכרי' ה, ג).  ↩

  20. זכרי' ז, א–ג.  ↩

  21. ח, יט.  ↩

  22. ז, ט–י; ח, טו–טז. יט.  ↩

  23. ח, יז.  ↩

  24. ב, טז.  ↩

  25. ח, ג.  ↩

  26. ה, ה–יא.  ↩

  27. ב, י–יא.  ↩

  28. א, ה–ו.  ↩

  29. ח, יג–טו.  ↩

  30. א, ג.  ↩

  31. יד–טו; ב, ד. יב–יג; ח, ב.  ↩

  32. א, טז–יז; ב, ח–ט. טז; ח, ד–ה.  ↩

  33. ב, יב–טו; ח, ז–ח. כג.  ↩

  34. חגי א, ח; ב, ז–ט.רב מאד הצד השוה שבין חגי ובין זכריה, אך בדבר הזה, נבדל חגי, כי כל נבואתו מוקדשת רק לבנין הבית, והמעט ממנו לגדולת זרבבל (ב, כא–כג) תחת אשר זכר' מדבר על תחית האומה בכללה ובפרטיה.  ↩

  35. יא–יד.  ↩

  36. זכר, ג, א–ה.ומלאך ה‘ הנזכר בפסוק ה’ ובפסוק ו‘ הוא חגי, הנקרא מלאך ה’ (חגי א, יג) ומתן הצניף ולבישת הבגדים הם רבוי בגדים שנהג בבית שני תחת שמן המשחה שבבית ראשון (ת“כ אמור א, ב. מגילה ט: הוריות יא: רמב”ם כלי המקדש ד, יב). ורבוי כ“ג זה ע”י נביא בתחלת בית שני היה דמיון משיחת אהרן בידי משה (ויקרא ח, יב) בתחלת המשכן ומשחת צדוק הכהן ע"י נתן הנביא (דהי"א כט, כב) בתחלת מקדש ראשון, כי כן נשמע, כי המושח את שלמה משח את צדוק ובשלמה מפורש, כי נתן משהו (מ"א, א, מה).  ↩

  37. זכרי' ו, י. יד.  ↩

  38. יד. מדות ג, ח.  ↩

  39. עיין מוצא דבר “שער שושן”.  ↩

  40. תהלים קלב, א. י–יב, יז–יח.  ↩

  41. על חלוק משמרות עיין עזרא ו, יח ומוצא דבר “סדור משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני”.  ↩

  42. מלאכי ג, י.נחמי' י, לט.  ↩

  43. יב, מז.  ↩

  44. יומא כא: נב: ועל חסרון אורים ותומים עיין גם עזרא ב, סג. נחמ' ז, סח. “משחרב ביהמ”ק… ובטלו אורים ותומים.. שנאמר עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחברו עד שיבא אליהו או עד שיחיו המתים" (תוספתא סוטה יג, ב).  ↩

  45. יומא נב:  ↩

  46. עיין על כל זה מוצא דבר “ראשית כת הפרושים”.  ↩

  47. זכרי' ד, ו. והפסוק הנאה הזה, מסמן הוא לדעתנו את תכונת זרבבל.  ↩

  48. לזרבבל היו שבעה בנים ובת אחת (דהי"א ג, יט–כ) ולדעתנו היו בניו הפקידים המפקחים בארץ והם הם הנקראים בשפת הרמז של הנביא “שבעה אלה עיני ה' המשוטטים בכל הארץ” (זכר' ד, י) כי ממשלת זרבבל, אשר ירה את אבן הפנה ליסוד ביהמ"ק, נחשב לאבן פנת הישוב כלו, על כן נסמכו שבע העינים אל יסד האבן גם בפסוק זה שבפרשה לפניה (ג, ט) והם המה שבעת הנרות אשר במנורת הזהב. ונרות ועינים קרובים בציורם.  ↩

  49. “זקני עיר ו עיר ושופטיה”(עזרא י, יד) ומתוך הפרקים הבאים, יתבונן הקורא, כי תקון זה, שכבר היה קים ועומד בימי עזרא, לא היתה שעת כשר ליסודו, בלתי אם בימי זרבבל  ↩

  50. “היוצאים אל צפון הניחו את רוחי בארץ צפון”(זכר' ו, ח) אין ספק כי ארץ צפון סתם היא בבל הנקראה כך. וארבע המרכבות האמורות בפרשה, כנוי הן לארבעת המחנות שאחד מהם יצא לאפריקא, ואחד להדו, ואחד יצא עם דריוש לארופא, ואחד יצא עמו לבבל להחזירה לשעבודה, אחרי אשר התפרצה מפניו.  ↩

  51. ריב יוסף עם אפיון 22 I.ולפי דעתנו התחיל דבר זה מימי דריוש, אחרי אשר אמרה בבל להתפרץ מפניו, כי קרוב הוא כי למען היות אנשים נאמנים למלכות בארץ המורדת הזאת, השיבו מלכי פרס שם את בני ישראל כעין חיל משמר ומנהג זה נהג גם אלכסנדר מוקדון ומלכי היונים כאשר נראה להלן.  ↩

  52. קדמ' 9, 4 X.  ↩

  53. תהלים קכ.  ↩

  54. ב–ד.  ↩

  55. ה–ז.  ↩

  56. קדמ' שם. ולפי הסברה חנניה הוא בן זרבבל (דהי"א ג, יט) ומרדכי הוא אחד מעשרת ראשי האבות שעלו עם זרבבל ויהושע (עזרא ב, ב. נחמ' ז, ז).  ↩

  57. כך היא המסורת השמורה ביד אבותינו “וחזר זרבבל לבבל ומת שם” (ס"ע זוטא).  ↩

  58. שם.ועיין יוחסין סדר היחס לראשי גולה עד דוד בן זכאי שבימי רס"ג ונראה שבדורות ימי בית שני הוא מחוסר ומקוטע ומשובש מאד. וקרוב כי תחלה לגדולה זו, היה זרובבל, אשר כרש בכבודו ובעצמו נִשֵא אותו, בעודו קרוא בשם ששבצר בבבל, לנשיא ביהודה (עזרא א, ח; ה, יד).  ↩

  59. סנהד' ה. הוריות יא.  ↩

  60. קדושין סט:  ↩

  61. קדמ' 8, 4 X ודברים אלה לא יתקימו, כי אם על הימים שאחרי זרבבל.  ↩

ימי פרס: דור מרדכי בן יאיר ומלאכי הנביא

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: דור מרדכי בן יאיר ומלאכי הנביא / זאב יעבץ


אופית אחשורוש וימי ראשית ממלכתו. צרי יהודה ובנימן נעשים לאגודה גדולה. מכה ומהומה באדום ומנוחה בארץ ישראל. מרדכי בשער המלך. אָפְיוֹ ואהבתו לעמו. אסתר בת דודו מלכת פרס. שכלה וטוב טעמה. מעלמת את מולדתה על פי עצת מרדכי. קשר על אחשורוש. מרדכי מציל אותו ממות. המן עולה לגדולה. עוז מרדכי והתרפסות יתר השרים לפני המן. מחשבת נקמת המן במרדכי ובעמו. גזרת כליה על ישראל. מאמצי מרדכי ותחבולות אסתר. חסדי מרדכי נזכרים לאחשורוש בזמנם. רום קרן מרדכי. מולדת אסתר נודעת למלך בזמנה. אחרית המן ובטול גזרותיו. גדולת מרדכי. רשיון מאת המלך לישראל להנקם בצורריהם. כבוד ישראל בעיני פרס ופחדם על אויביהם. רבים מעמי הארצות מתיהדים. מלחמת נקמת ישראל. נקיון כפי אנשי המלחמה. יסוד ימי הפורים בארצות פרס. אגרת הפורים. סרוב בארץ ישראל והסכמה לבסוף. שררת מרדכי וצדקתו. מות אחשורש ביד מבקשי נפשו. מלכות ארתחשסתא. אהבתו לישראל. נכבדי ישראל שרי ביתו. עדת ישראל בשושן. קהלות בכל מדינות פרס. דרכיהם הנבדלות מכל עם נכרות לעיני העמים. דת משה מְכֻבֶּדֶת בעיני גדולי פרס. כחם הפנימי וְהַקַיָם מֵחֵל להוָדע בגוים. תקף הרוח בבבל ורפיונה בארץ ישראל. מעוט הנבואה. לחם הפחה. הפחות והסגנים חורים ואדירים. מעל הגולה. נשואי הנשים הנכריות. בצע ומעשקות. נשך וכבוש נפשות. בצורת וארבה. גאלי הכהונה. דעות כוזבות. אמונת לב אגודת הנבדלים. אהבתם את התורה. מלאכי הנביא ותוכחותיו. מדברותיו על קדושת המשפחה. סתום החזון.

3275–3302

והמלך קשרקש אשר מלך תחת דריוש ואשר יקראו לו בני ישראל אחשורוש (3275–485) לא היה דומה לאביו גם בחכמתו גם בצדקתו, כי היה גבה לב מהיר חמה וחכם בעיניו1, אף כי יש אשר התגנב אל לבו דבר מוסר2. ויהי קרוב בפחזותו להרשיע כְּכמביז ולעשות את הטוב כדריוש אביו לפי חליפות הרוח העוברת עליו.

והרוח אשר נחה עליו בעלותו על כסא אביו, לא היתה רוח חן וחסד, כי לעת זקנת דריוש אביו התגלע ריב בקרב בניו על דבר ירושת העצר מי ישב על כסא אחריו. ובעצם העת ההיא קמו מהומות גם במצרים, כי התפרצו עוד הפעם וביתר עז מפני פרס. הן אמנם, כי במות דריוש הסתשְפֵש חזקה יד אחשורש על אחיו ועל בית אביו, וילכד את המלוכה, אך נפשו המרה, אשר שאפה נקם, לא במהרה נהפכה לנפש ברכה. אז הרימו צרי יהודה ובנימן ראש לחרוש רעה על שארית פלטת ישראל, וקרוב הדבר מאד, כי כל ימי דריוש עת קצרה יד הכותים לעשות רעה במקומם לעיני כל, הכשירו בסתר את מעשיהם לעת מצא, ויכרתו ברית במסתרים עם אחיהם אשר בארצות מכורתם3 ועם פלטי עמי הארצות, אשר סביבות ארץ ישראל, אשר נפוצו בכל מדינות פרס ומדי4. ויהי בעלות אחשורש על הכסא ותחזקנה ידיהם, כי הנקל היה בעיני המלך הזה למחות גוי מעל פני האדמה בעבור עליו רוח5. וזרבבל הגדול בעיני המלכים הראשונים, איננו עוד לשמור את צעדיהם. וירבו ברבות הימים “אויבי היהודים”6 ויהיו לאגודה גדולה מאד, אשר מצודתה היתה פרושה לעם עברתם בכל מדינות פרס ומדי. ויהי מספרם בכל הארצות האלה חמשה ושבעים אלף איש7 ויהיו להם בעלי ברית גם בשושן הבירה כשמונה מאות איש8.

ובכל היות המלך אחשורש איש תהפכות לא הרע לישראל, וחילו לא נגע בהם לרעה, בלכתו להכניע את מצרים המתפרצים מפניו. אך לעמת זה כבדה ידו על אדום אחות ישראל ואויבתו מאז, אשר היתה לו “לגבול רשעה”, כי הרס אותה וירוששה וישם את הריה שממה (3276–484). וישאו בני ישראל את עיניהם לרשת את הנגב ואת השפלה אשר החזיקה בהן אדום בגלות יהודה מעל אדמתה9. ככה כשלו אחד אחד כל שכני יהודה הרעים השאטים אותם מסביב. אך הכותים גברו בעת ההיא מאד, ויאמצו את כל כחם להרבות להם בעלי ברית להצר ולהציק לישראל להמעיטם ולכלותם.

אך בכל זאת לא אלמן היה ישראל גם בימים הרעים ההם, כי מימי דריוש ישב עוד בשער המלך, איש מזרע השרים הקדמונים, אשר הגלה עם יכניה ושמו מרדכי בן יאיר איש ימיני. האיש ההוא היה איש מצניע לכת מכסה דבר10. ושומר דרכו מבלי נטות ימין ושמאל11. ויאמן בכל לב, כי לא יעלים ה' את עינו מן העם אשר בחר לו12 וישם את לבו לקנות את לב המלך לאהבה את עמו, לא בתחבלות מרמה ובשפתי חנף, כי אם בישרת לב וברוח נאמנה13. ולא ארכו הימים וה' אִנָה לידו דבר, אשר נתן לו ידים להצמיח ישועה לעמו, ולגדוע את זרועות צורריהם. כי אחרי אשר נכונה הממלכה ביד אחשורש, הלך בשנה השנית למלכו מצרימה, ויכניעה וידכאה וישיבנה אל משמעתו (3276–484). ויהי בשובו מן המלחמה, ויעש משתה גדול מאד לכל שריו ועבדיו ולכל העם הנמצאים בשושן עירו (3277–483). ויהי באחד ימי המשתה וַתֶּמֶר אשתו המלכה ושתי את פיו, ותשב את פניו ריקם ותקע נפשו מעליה ויסירה מגבירה. ולמען הנחם אחריה, הפקיד פקידים בעצת עבדיו לאסוף כל נערה בתולה טובת מראה אל בית הנשים, אשר בשושן, למען יבחר לו המלך את הטובה בעיניו. ותלקח בין יתר הנערות גם הדסה, אשר גֻדלה בבית מרדכי. והדסה היא אסתר, היתה בת לאביחיל דוד מרדכי, ויהי במות עליה אביה ואמה, בעודה ילדה רכה מאד, ויאספה מרדכי אל ביתו, ויהי לה לאב. ותגדל אסתר בביתו ותיף מאד, ותהי נערה טובת שכל ומלאה חיל ועֹז14, ותנח עליה רוח חן וחסד וַתִּקֶן בנֹעם אשר על פניה את לב כל רואיה15. וככל אשר גדלה רוח החן השפוכה על מראֶיהָ ועל כל הליכותיה, כן רבה עַנְוָתָהּ16, ועל כל אלה עצמה אהבתה לעמה, אשר יקר לה מנפשה17. ויהי כראות אחשורש את הדסה ותדבק נפשו בה ויקח אותה לו לאשר וימליכה תחת ושתי ויקרא את שמה בשפת עמו אסתר18 לאמר: “אילת השחר”. ותהי אסתר למלכה (3282–478) על פרס ומדי. ויעש אחשורש משתה גדול לכל שריו, הוא משתה אסתר, ויתן מתנות גדולות לכל עבדיו ויעש הנחה למדינות.

ומרדכי השכיל לצַוֹת על אסתר ביום הלקחה מביתו, לבלתי הגד לאיש בבית המלך את עַמה ואת מולדתה, למען לא יִשָׁמֵר איש מצוררי ישראל מפניה, ותשמע אסתר לקול מרדכי, ולא הפילה דבר קטן או גדול ממשמעתה גם בהיות כתר מלכות פרס ומדי בראשה. וישם מרדכי את לבו לדעת את שלום אסתר, ותשם המלכה את התךְ סריסה, אשר הציג לפניה המלך למלאך נאמן להגיד למרדכי את שלומה ולקחת מפיו עצה לדעת מה לעשות לעמה.

ומרדכי שם את לבו לרתק את אחשורש בעבותות אהבה אל עמו. ויהי בשבתו בשער המלך, ותמצא ידו לשום את נפשו כלא שומע, ולבקר בסתר את מחשבות עבדי המלך ותחבלותיהם, כי רבים היו בין הסריסים שומרי הסף ובין השרים רואי פני המלך, אנשים אשר נטו אחרי אחֵי אחשורש, אשר התנשאו המה למלוך בעוד אביהם חי. ויחרשו האנשים האלה על אחשורש רעה. ויהי היום ויוָדע למרדכי כי בגתן הסריס19 ותֶרש אשר מרואי פני המלך20 קשרו על אדוניהם לשלוח יד בנפשו21. וימהר מרדכי ויודע לאסתר, ותגד לאחשורש את הדבר בשם מרדכי. ויחקרו שופטי המלך, וימצאו כי אמת הדבר ויתלו את שניהם, ויכתבו את מעשה מרדכי לזכרון בספר זכרונות דברי הימים.

ותוצאות המלחמות בְּיָוָן, אשר לא הצליח בהן חיל פרס ומדי, השכיחו מלב אחשורש את שם מרדכי ואת מעשיו. ובימים ההם מצא חן בעיני המלך הנמהר ההוא, איש מזמות ואיש דמים ושמו המן בן המדתא האגגי22. וידע המן לגנוב את לבב אחשורש ותדבק בו נפש המושל הפותה הזה ויגדלהו על כל שריו ועבדיו, ויצו על כל עבדיו היושבים בשער המלך לכרוע ולהשתחות לו אפים ארצה. ויהיו בתוך עבדי המלך אנשים, אשר רעה עינם מאד בגדולת המן23, אך מִכֻּלם לא ערב איש את לבו למנוע כבוד ממנו. ויהי מרדכי האחד, אשר מלאו לבו לבלתי השתחות לו, כי ידע מרדכי כי המן צורר הוא את היהודים, וכי ידו נתונה בסתר את אויבי המלך המתנקשים בנפשו24. ויאמר להתגרות בו, למען אשר לא תבצר ממנו להפוך את ידו עליו, ולהצמיתו ולהפיל עמו את כל עדת אויבי עַמו. ויהי כי נבאש מרדכי בהמן, ויחקור למולדת מרדכי ויגידו לו, כי מבני ישראל הוא, ותבער חמתו שבעתים, ויאמר לעשות כלה בעם עברתו ולהשמידם מעל פני האדמה פעם אחת, החל וכלה. ויבא אל המלך, ויך את בני ישראל בלשון שנונה מאד, כי עם מרי הוא, אשר כל דרכיו ומשפטיו זרו מאד “ולמלך אין שוה להניחם”, ועתה “אם על המלך טוב יכתב לאבדם”. ויגד לאחשורש, כי נכון הוא למלא לאוצר הממלכה עשרת אלפים ככר כסף משלל העם הזה25. ולא הרבה אחשורש הפוחז לחשוב מחשבות וימלא את ידי המן לכתוב על היהודים ולחתום עליהם בטבעתו, אשר נתן לו כטוב בעיניו. ותעבור עליו רוח נדבת תהו, ויתן להמן מראש את כל הבזה, אשר יבז מבני ישראל26. ויהי בשלשה עשר לחדש ניסן בשתים עשרה למלך אחשורש (3287–473) ויצא מלפני המלך דבר מלכות אל כל האחשדרפנים והפחות, להשמיד את כל בני ישראל מנער ועד זקן, טף ונשים ושללם לבז, בשלשה עשר לחדש אדר לאמר, בעוד אחד עשר חדש.

ולמרדכי נודע הדבר בטרם יצא עוד על פני חוץ וילבש שק ואפר ויעבר את השמועה הרעה הזאת בכל תפצות ישראל, וירבו האמללים ההם צום ובכי ומספד. וימהר ויגל את אזן אסתר ביד התך סריסה הנאמן על הרעה הנשקפה לעמה ויחזק את דברו עליה, לשום נפשה בכפה ולבא לפני המלך, אף כי לא נקראה לו, ולהתחנן לו על אחיה. ויקרא מרדכי צום כדברי אסתר, ויצומו כל בני ישראל ויתפללו אל ה', כי יהיה עם פיה ותצם גם המלכה בתוכם.

ואסתר שתה עצות בנפשה, ותתחכם לבקש לה עצה, להעביר את רעת המן מעל ישראל. ותמצא כי אין דרך אחרת להכשילו ולהפילו, בלתי אם בהעבירה את רוח קנאת המן גם על המלך גם על השרים27. ואף כי ידעה כי קשה כשאול קנאת אחשורש, ואחרית קנאה כזאת קרובה להיות מָוֶת לה, בכל זאת אמרה להאיר פניה אל המן לעיני המלך באמרה בלבה, כי באש קנאתו יִסָפֶה גם המן עמה, ובאבוד הרשע הזה תאבד עמו עצתו הרעה28 ולעמה לא יבֻלע במותה, כי לא ידע המלך לפקוד עליהם את עונה, באשר נעלמה מולדתה ממנו. ויהי ביום השלישי לימי הצום אשר צמו כל עדת ישראל, אשר בשושן, ותלבש אסתר את בגדי מלכותה, ולא שמה לב אל מצות המלך, אשר צוה לבלתי בא לפניו כל איש ואשה מבלי הקרא, ותלך ותתיצב לפני המלך. וה' נתן את חנה בעיניו, ויושט לה את שרביט הזהב אשר בידו לאות, כי לא יחשוב לה לעון את דבר בֹאה. וידבר אליה רכות ונעימות, וישאלה לחפצה, ויאמר לה אם את חצי המלכות תבקש מידו ונתן לה בכל אות נפשו. ותגד לו כי כל שאלתה היא, כי יבוא הוא והמן אל המשתה אשר עשתה לו. ולא זר הדבר בעיני המלך ויצו למהר את המן לעשות את דבר אסתר ולבוא עמו אל היכל המלכה אל המשתה. ויהי במשתה היין ויוסף אחשורש לשאול את אסתר לחפצה במתק שפתים רב מאד, אך המלכה הנבונה מאד ראתה, כי בדבר אשר עשתה, לא עלתה עוד בידה לשנות את טעם המלך במאומה. ותשכל לשאל מאתו לבא גם מחר הוא והמן אל המשתה אשר תעשה להם שנית, ואם ישאלה מחר למשאלות לבה והגידה לו. העצה הזאת עמדה לה, לתת ענין בלב אחשורש לחשוב מחשבות ולתור בלבו, מה היא השאלה אשר תשאל ממנו ממחרת, ולהעירו ולעוררו ממנוחתו. ורוח המן מלאה שכרון לרגל הכבוד הגדול אשר נחל מידי המלכה, ויגבה את לבו וירם קרנו לבלי חק. ויהי כי לא ראה עוד כל מוקש בדרך גדולתו, בלתי אם את מרדכי היהודי, אשר לא קם ולא זע מפניו גם בשובו ממשתה המלכה ויט אזנו לקול אנשי סודו ויעש עץ גבוה חמשים אמה בתוך חצר ביתו, כי בכבודו הגדול בעיני המלך בטח, כי אם אך ידבר דבר אל המלך, ומלא את ידו לתלות על העץ את שנוא נפשו, וכי דוד מרדכי למלכה לא עלתה על לבו, כי העלימה אסתר את מולדתה. ולא ידע כי כבודו הגדול, אשר נחל בידי המלכה, היה למוקש טמון לו; כי גם אחשורש החל לשום לבבו על דבריו בהיות הליכות אשתו עם אוהבו זה זרות בעיניו מאד, ותדד שנתו ממנו בלילה ההוא. ולמען הפג את נדודיו, צוה להביא לפניו את ספר הזכרונות דברי הימים. אך גם לעבדיו לא הניחה גדולת המן לישון. ויהי כי ידעו את שנאת האגגי למרדכי, ויערימו לקרוא לפני אדוניהם את הזכרון הכתוב בספר, כי הציל מרדכי את המלך מיד בגתן ותרש, אשר התנקשו בנפשו להמיתו. הדבר הזה לא שב ריקם, כי עשה את אשר חָפֵצו וישאל המלך אם עשו למרדכי יקר וגדולה ויענו ויאמרו, כי לא נעשה עמו דבר29. והמן בגדל לבבו לא ראה גם הוא שנה בעיניו, ויהי אך אור הבקר, וימהר אל חצר המלך ככפיר בוטח לבקש ממנו את נפש מרדכי לתלותו על העץ. אך המלך קדמהו בשאלה אחרת לאמר: מה יעשה לאיש, אשר מלכו אומר לתת לו כבוד? ויאמר המן בלבו כי אין זאת כי אם אותו אומר המלך לכבד על פני כל שריו ועבדיו לעין כל, באשר אין גדול בכל בית המלך ממנו. וירחב המן את נפשו מאד מאד ותהי הצתו, כי ראש השרים ילביש את האיש ההוא בגדי מלכות, וירכיבהו על סוס אשר רכב עליו המלך ביום עלותו על כסאו, והעביר אותו ברחוב העיר וקרא לפניו “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. כמעט כלו הדברים מפיו ודבר המלך חזק עליו לאמר: מהר ועשה כן למרדכי היהודי ודבר אל תפל מכל דבריך! ויבהל המן, כי ראה כי פתאם חשך עליו השמש בצהרים, ויעש למרדכי איש עברתו ככל אשר צוה עליו אדוניו. ותרפינה גם ידי אוהביו ויחזו לו, כי מרה תהיה אחריתו. ואסתר היתה כלא יודעת דבר, ותשלח את סריסיה להביא את המן אל המשתה, אשר קראה לו מאתמול, אך המשתה הזה לא הטיב את לבו כמשתה הראשון. כי בשאול אחשורש גם הפעם את אסתר בלשׁון רכב מלאה אהבה מה שאלתה, הוציאה כל רוחה ותקרא בנפש מרה: “אם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד”. ויחפז המלך, ויתמה מאד וישאל בשלמי הרעה הגדולה הזאת? ומי ערב את לבו לעשות לה ולעמה כזאת? ותקרא בכל ע­ֹז: “איש צר ואויב המן הרע הזה”. וירא המן, כי כלתה אליו הרעה, וישתגע לנפול על המטה אשר אסתר עליה, להתחנן לפניה על נפשו, אחרי צאת המלך בחמת רוחו אל הגן. ויהי בשובו כרגע אל הבית ותבער בו כאש קנאתו, וחרבונה אחד מסריסי המלך, אשר קנא בהמן, מצא לו את הרגע ההוא לעת מצא להצמיתו ויאמר למלך, כי המן עשה עץ גבוה לתלות את מרדכי בחרות אפו עליו, מיום אשר הציל את המלך מיד מבקשי נפשו30, ויצו המלך ויוציאו את המן ויתלוהו כרגע, אז קמה לדממה סערת לב אחשורש, אשר היה מיום אתמול כים נגרש. ואסתר, אשר הוסיף הפעם אחשורש אהבה על אהבתה לא שקטה עוד, כי מות המן היה רק פתח תקוה לאחֶיה ולא יותר. ותרא ראשית לה להציג את מרדכי לפני אישה ולהגיד לו, כי עצמה ובשרה הוא, וכי היה לה לאב, כי בטחה, כי יאמין המלך באיש, אשר מלט את נפשו מכף אויביו והיה לבו בידו כפלג מים להטותו להיטיב לבני עמו. ותקותה באה לה, כי בהודע לו דבר קרבת מרדכי לאסתר, שמח לקראתו וישימהו לראש שרי ביתו, תחת המן. ותתאזר אסתר עֹז ותפצר באישה, להעביר את רעת המן ולהשיב את המכתבים, אשר נפוצו בכל מדינות פרס, לעשות כלה בעמה ובמולדתה, וישמע לה ויתן את שאלתה, וימלא את ידה ואת יד מרדכי, לכתוב על אחיהם כטוב בעיניהם ולחתום בטבעת המלך. וַיִוָעַץ מרדכי ואסתר, כי אם ישימו לבם הפעם רק להציל את עמם מידי צריהם, מי יודע אם לא תצלח בידם פעם אחרת לעשות בהם כלה. על כן יש לישראל לעמוד על נפשם בעוד יד המלך טובה עליהם, לקדם את פני אויביהם ולעשות לצריהם, כאשר זממו הם לעשות להם. ויכתבו ויחתמו בטבעת המלך אל כל האחשדרפנים והפחות כי נתן המלך אחשורש ליהודים להנקם מאויביהם הצוררים להם המבקשים את רעתם בעצם היום ההוא, אשר אמר המן להשמידם, ויצא כתב הדת הזה בשלשה ועשרים לחדש סיון שבעים יום אחרי צאת כתב הדת הראשון. ויצאו בני ישראל מיגון לשמחה ויגדל כבודם מאד בעיני שרי פרס ומדי31 ורבים מעמי הארצות, אשר סביבות ארץ ישראל32 אשר יצאה להם שם בשנאתם את העם הזה, נחפזו להספח על בית ישראל, כי יראו לנפשם, פן יספו גם הם עם צוררי היהודים. ויהי בהגיע יום שלשה עשר לחדש אדר בשנת שלש עשרה למלך אחשורש (3288–472), נקהלו בני ישראל בכל מדינות פרס להלחם באויביהם ויכו בם מכה רבה מאד חמשה ושבעים אלף איש ביום אחד, כי הדת נתנה להם להנקם רק ביום ההוא מאויביהם. וגם בשושן הבירה הרגו ביום ההוא חמש מאות איש ואת בני המן תלו על העץ. ויען כי נותרו עוד שלש מאות איש בשושן מצוררי ישראל, נתן אחשורש לעדת ישראל, אשר בעיר ממלכתו גם את יום הארבעה עשר, לשלוח יד באויביהם וימיתו את שלש מאות צורריהם הנותרים, אך קרוב הוא, כי מרבית חללי ידי ישראל, היו בעמי הארצות אשר סביבות ארצם ובעם הכותים אויביהם בנפש. על כן יחשבו הימים האלה בעיני הכותים, אשר הם לבדם נותרו מכל הגוים ההם, לימי צרה ויגון עד היום33. בהרג הזה אשר עשו בני ישראל באויביהם הוכיחו לעיני העמים כי לא עם דמים ואוהב חמס הם, וכי רק את ריב מולדתם רבו מיד מבקשי נפשם. ואף כי מִלֵא המלך אחשורש את ידם לאכול את שלל אויביהם ככל אַוַת נפשם, לא שלחו את ידם בבזה, כי לא היה נכון בעיניהם להתעשר בנקמת עמם. ויעשו בני ישראל אשר בכל המדינות את יום ארבעה עשר לחדש אדר, יום משתה ושמחה ובשושן עשו את יום החמשה עשר ליום טוב, ויקראו לימים ההם “פורים” על שֵׁם הפור, הוא הגורל אשר הפיל המן לאבד את עם ישראל בעצם הימים ההם. ויתן מרדכי את לבו לשום את ימי הפורים לחק בישראל וישמעו אליו כל בני עדת שׁושן34, אך ביושבי ארץ ישראל לא קמה עוד רוח לקים עליהם את דבר הפורים, כי בכל התשועה הגדולה אשר הפליא ה' לעשות להם בידי מרדכי ואסתר, ובכל הרבותם חללי אויביהם בשלשה עשר לחדש אדר לא סר עוד פחד שכניהם הרעים מעל פניהם, אשר הרימו קרן משנת מות דריוש ובכל ימי גדולת המן ויגדילו עקב. על כן בבא אל יהויקים הכהן הגדול וראשי האבות אגרת הפורים הראשונה, אשר כתב מרדכי לעשות את הפרים לחקת עולם, יראו את קנאת עמי הארצות, אשר סביבותיהם ויענו את מרדכי במכתב לאמר: המעט ממנו הצרות הבאות עלינו יום יום מיד שונאינו, כי אומרים אתם להוסיף עליהן את חמת קנאתם, אשר תצלח כאש בראותם אותנו שמחים ביום אידם. אולם אחרי אשר שמעו כי העלו סופרי המלך את פרשת גדולת מרדכי על ספר דברי הימים למלכי פרס ומדי, ותחזקנה ידיהם ויקבלו ויקַימו את דבר הפורים על נפשם ועל זרעם לחק עולם35. ולמן היום אשר נודעה לאחשורש מולדת אסתר ומרדכי בא לפניו, לא עזב עוד את חסדו עם בני ישראל כל ימי חייו. ויט את חסדו למרדכי וילך הלוך וגדול36, עד כי באחרית ימי אחשורש שם אותו למשנה37 ויאהב כל בית ישראל את מרדכי, כי את כל כבודו בעיני המלך שם לכלי חפץ בידו, לשחר את טובת עמו ושלומו ואחשורש לא נמלט מן הרעה, אשר חרשו עליו זה ימים רבים שומרי הסף ורואי פני המלך, ואשר הצילו מרדכי ממנה. וימת בשנת העשרים (3295–465) למלכו בידי ארטבן ראש שומרי הסף ובידי שְׁפַמִיתֵר רואה פני המלך. ויערימו הקושרים להרשיע את דריוש בן המלך הבכור ולתת את דם אביו בראשו וַיָמֶת ארתחשסתא אחיו הצעיר את דריוש בדמי אביו. ויהי אחרי מות דריוש ויתנכלו הקושרים להמית גם את ארתחשסתא ויבֻקש הדבר וימצא, כי ארטבן ושפמיתר הרגו את המלך אחשורש, והם הם הזוממים לקחת את נפש בניו. ויכם ארתחשתא וימיתם וימלך תחת אביו.

וארתחשסתא אשר יקראו לו העמים ארתקשרקשש, ראה את שנאת שומרי הסף ורואי פני המלך לבית אביו ואת שנאת בני ארטבן שומרי הסף לו, בקומם עליו למלחמה בתחלת מלכותו38, ויזכור את אמונת מרדכי היהודי ואסתר המלכה אשר הצילו את נפש אביו מיד שומרי הסף ורואי פני המלך, ויגדל את חסדו לבני ישראל כל ימיו ויכבדם39 וישת מהם לשרי ביתו40.

ומלבד העדה הגדולה, אשר היתה לישראל בשושן41, רבו קהלות יעקב בכל מדינות פרס ומדי42 הקרובות והרחוקות43 ואף כי דברו מרביתם ארמית, נצרו עוד מכל משמר את שפתם העתיקה, עד כי פתשגן כל כתב הדת, אשר נתנה המלכות לכל עמי המדינות, נתן לבני ישראל “ככתבם וכלשונם”44. אולם אף כי מפֻזר ומפֹרד היה ישראל בעת ההיא, היו נִכָּרים בדתיהם השונות מדתי כל עם45, ויעבדו את ה' בכל לבבם ויספרו בעמים את כבודו, עד כי גדל שמו בגוים.46. ונדיבי מלכי עם פרס העם האחד בימי הקדם, אשר המעיט את מספר אליליו מאד, כבדו בלבם את דת ישראל47, אך עצם דרך בני ישראל זאת, הנבדלת מדרכי יתר העמים, גזלה את שנת צורריהם מעיניהם, ותהי להם לפתחון פה להבאיש את ריח העם הזה בעיני כל הגוים48, כי יתרון מוסר ישראל היה להם דבר זר מאד, אשר נלאתה רוחם הקצרה לכלכל אותו. ובכל שנאתם את בית ישראל, תקפה עליהם דעת לא ידעו שחרה, כי לא יוכלו גוים רבים ועצומים לעם הקטן והדל הזה וכל הנחרים בו לא ינקו49. ואשר הגו העמים בסתר לבבם, אותה ראו בני ישראל בעין בוחנת, כי ראו עיניהם, כי כל כלי משחית עליהם לא יצלח, כי הגלות המאבדת את כל עם, היא עמדה לו לחיות את רוחו בקרבו, וכי נכלי צרריו, אשר התנכלו לו להשפילו ולהכחידו שבו ריקם. ויש אשר חרב שונאיהם, אשר שלפו עליו שבה אל לבם. ויאמינו אמונת אֹמן בעצמת עמם, כי לא תִכָחֵד לעולמי עד, ככל אשר האמינו באלהי עולם, כדבר הנביא, אשר דבר בימים ההם:

כִּי אֲנִי יְהֹוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם:50

ויבטחו באלהי אבותם, וידבקו בתורתו וילכו בה, ותהי בבל, ראש מושבות בני ישראל במדינות פרס ומדי למקור התורה.

בארץ ישראל רפתה רוח יראת ה' בדור ההוא, כי הנבואה, אשר היתה למקור חיי רוח בישראל, הלכה הלוך וחסור והפחות אשר קמו אחרי זרבבל, למדו את דרכי שרי פרס אשר התהלכו עמם, ויכבידו על אחיהם וישימו עליהם מס כבד, להביא “ללחם הפחה”51 יין וחטים וארבעים שקל לגלגלת או לבית52. ואיש כי יבא לפני הפחה והביא לו מנחה ממיטב בקרו או צאנו53. ונערי הפחות וסריסיהם העומדים לפניהם, לקחו להם קרנים לעשוק ולרוץ את העם54. ולמען גדל כבודם ולמצא חן בעיני מרום העם, הרימו מקרב המשפחות הנכבדות אנשים וישימו להם למשנים ויקראו להם סגנים55. ואת גדולי יהודה שמו לחורים, ככל אשר היו נכבדי השבט הזה בימי מלכי בית דוד האחרונים56. ותכון עוד הפעם מפלגת שרים בישראל. ויהיו המה אדירי57 העם אשר ידם היתה בראש לכל דבר הקהל ימים רבים גם לטוב גם לרע. וילכו גם הם אחרי עיניהם, אחרי לבם ואחרי בצעם, ויהיו למוקש לאחיהם גם במוסרם הפרוע אשר הפריעו בעם גם במעשקותיהם.

ובימים ההם לא חדלו עוד “המעלות” לאמר, מחנות ישראל העולים מבבל ארצה ישראל, עד כי שמו נדיבי העם לכרות בארות בדרך, למען השקות את הנוסעים מים58. ויתענו מאד עוברי הדרך הרחוקה הזאת, ותכבד מאד יד העמל והטלטלה, ותך השמש על הנשים הרכות וידל בשרן ויפן הודן59. ויהיו בקרב העולים אנשים, אין לב, אשר שכחו את בריתם את נשי נעוריהם, וישאו עיניהם אל נשי הכותים ויתר הגוים השאננות והרעננות, ויהי בראותם כי החורים והסגנים שרי העם, זונים אחרי עיניהם ונושאים להם נשים ביד רמה מבנות עמי הארץ60, מאין פנות אל דברי התורה, ותחזק יד אנשי הבליעל בקרב העולים ויעשו גם הם כמעשיהם, וישאו גם הם את בנות הנכר להם לנשים. וישחתו רחמיהם וישלחו מעל פניהם את נשיהם האמללות, על לא חמס בכפן, בלתי אם על היות בהן לרעה יד עמל הדרך, אשר התענו בה עמהם. ותמלאינה המעשקות האלה את כל הארץ בכי ואנקה ותפרוצנה גם אל המקדש, ותעלינה שם את צעקתן השמימה61. ויקראו סופרי הקדש לדבר הנתעב והאכזרי הזה “מעל הגולה”62. ובעיני חכמי ישראל גדלה התועבה הזאת כמעשה השִטים63 “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”.

ויהי המעט מן הסגנים, כי מראה מעשיהם היה לעם למכשול עון פלילי, ולפרץ נבעה בבית ישראל, וימלאם לבם לשום את עשרם למוקשים לדלת העם עובדי האדמה ולמשכם ברשת בחבל הכסף, למען יתעמרו בהם ובזרעם לעבדים אחרי כן. ויהי המעט, כי היה קהל העם בארץ אבותיהם עבדים לפרס “ותבואתם מרבה למלכיה המושלים על גויתם ובבהמתם כרצונם”64 ויחזיקו ויתעמרו בם גם אחיהם עצמם ובשרם. והשנים היו שנות בצורת65, הארבה פשט על הארץ והגפן שִׁכֵּלָה66. ויוסיפו הסגנים בהַוַת נפשם עוד רעה על רעת אחיהם, כי במוט יד האכרים בשנת הצרת ולוו כסף מן הסגנים העשירים לשלם את “מדת המלך”, אשר יאמר לה “מגדה” לקנות דגן ללחם ביתם, ונתנו האכרים להם לערבון את שדותיהם ואת כרמיהם, או גם את בניהם ואת בנותיהם67. ובבא יום השלומים ויד האכר לא תמצא לשלם את מַשֵׁה ידו וגרש אותו הנושה מנחלת שדהו וכרמו והתנחל הוא בה או יכבוש את בנו ואת בתו לו לעבד ולשפחה. ויקשיחו העריצים האלה את לבם מאחיהם האביון וילכו המה הלוך וגדל, והעם – הלוך ודל.

ומלבד מעל הגולה, אשר המר את לב כל יראי ה‘, נוספו “גאלי הכהונה”68 כי הכהנים תופשי התורה אשר להם להיות למופת עמם בצדקתם, לעמוד על ריב, למשפט העשוק מיד אחיו העושק אותו, השחיתו את דרכם מאד בימים ההם, וילכו גם המה בדרכי הסגנים גם לתועבה גם לרשע. וישאו גם הם להם נשים מבנות עמי הארצות69, ויעשקו גם הם את אחיהם, ויתנו גם הם להם את כספם, למען יכבשו את שדותיהם ויתעמרו בבניהם70. ויהי הנקל בעיניהם לעשות את הרעות, אשר עשו החורים והסגנים ויוסיפו עליהן רעות, אשר רק ידם לבדה מצאה אותן לעשות, בהיות המה הכהנים עובדי עבודת בית ה’. וישביתו כל כבוד ומורא מבית האלהים71 ויקראו בזדונם לקדשי המזבח “לחם מגאל, אֹכל נבזה”72 ויתנו להקריב כל זבח נמבזה ונמס73, ויבזו בדבר הזה את שם ה' ואת עבודת מקדשו, על כל קראו לכהנים אשר בימים ההם “בוזי שֵׁם ה'”74. וישחיתו הכהנים את דרכם בימים ההם, כאשר השחיתו חפני ופינחס באחרית ימי השופטים. וככל אשר חללו את קדשי ה' בדבריהם ובדרכיהם, כן הניחו גם את המשפט לארץ, כי הורו שקר וישאו פנים בתורה. אך הבוז הזה, אשר בזו לכל דבר קדש, שב אל חיקם, כי קלו מאד ויהיו נבזים ושפלים בעיני העם75 וימנעו מהם את מעשרותיהם ואת תרומותיהם, גם מהיות הכהנים בזוים בעיניהם מאד, גם מפני יד הבצרת אשר כבדה עליהם גם מהיות מרבית בני העם מתרפים להקים את דברי התורה76 כי דרכי הסגנים והכהנים עוללו עלילה זרה מאד לנפש העם כלו. הן אמנם כי לעבודת האלילים לא היה מקום עוד בישראל, אשר הטהרה רוחו בכור הברזל בגלותו, אך לב העם אשר היה נפגע בימים הקדמונים בכל עת רעה בחזון שקר ותרמית אליל, הֻכה בימים ההם בדעות נמהרות, אשר הנחיל להם דמיון מראה עובר. ויהי בראותם כי העריצים המתעמרים באחיהם עושים חיל והולכים וגדלים, וישתוממו ויקראו “איה אלהי המשפט” ויאמרו אין זאת, כי אם “כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ”77. ועד מהרה היו הדעות האלה למעשים, ויגמרו כמעט ללכת גם הם בדרך רע באמרם: “ועתה אנחנו מאשרים זרים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו”78 ויהיו קרובים לפרוק מעליהם כל עֹל תורה ומוסר, באמרם “אך שוא עבוד אלהים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות”79. ודברי רוח אלה לא אחרו לתת את פִּרְיָם, כי רבו מעט מעט מכשפים ומנאפים, נשבעים לשקר, עושקי שכר שכיר, אלמנה ויתום ומטי משפט גר80. ויהי הפרץ הולך ורחב.

וקהל הפרושים המה הנבדלים מטמאת גויי הארץ אשר התחזקו הם הפעם להחזיק בברית אלהיהם בכל עז, היו מתי מספר וידם דלה ויהיו על מעשיהם לחזק איש את אחיו81 ולנחמם, כי טובים הם בעיני ה' כאשר ייטב בן נאמן בעיני אביו ולדבר על לבם, כי גדולות נכונו להם מיד ה' להיות לסגלה ולמופת לעובדי אלהים82 באמת בקהל עמם. ויצֻרו ויחתמו תורה ותעודה באגדתם. ככל אשר נצרו ישעיהו בן אמוץ ובני הנביאים בימי אחז הרעים. וישימו את פניהם לחזק איש איש את לבו ואת לב רעהו83 בתורת ה' ובמעשה מצותיו לכל חקתן בפתגמים מלאים ונמרצים, אשר שננו לנפשם ובתוך עדתם הקטנה מבית, לתעב ולשקץ את ארחות השקר, אשר דרכו בהן רשעי הדור84, ואת הבצע85, ולהחזיק בכל עז בתורת האלהים ומצותיו אשר הן מקור האמת86, הצדק87 והאמונה88. וידברו נשגבות על ערך התורה כי ימיה כימי השמים והארץ היא וכמוהם תכון לעולמים.

לְעוֹלָם יְהוָה דְּבָרְךָ נִצָב בַּשָּׁמָיִם:

לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד 89


וכי כל מצותיה לעולם יֻסָדו90. ותהיינה להם המצות אשר תורינה את חפץ ה' במעשי האדם, למראה דמות דרכי חפצו בכל היצור אשר יצר, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ולכל הליכות העולם, אשר הן תוצאות חקות האלהים הנעלות אשר קצותיהן תראינה בתורה.

בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה         וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ: 91

גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה         נִפְלָאות מִתּוֹרָתֶךָ: 92

על כל שמו להם את הפרשיות הראשונות אשר בספר התורה למוצא דעת אלהים ודרכיו93. ויאמינו בלב שלם בתושיה הרבה הצפונה בכל מצוה ולא התאוו בלתי אם טוב טעם ודעת לבא עד תכונתה94. וישקדו על התורה יומם ולילה95 ותהי היא לבדה כל שעשועיהם96 מנעמיהם97 ואוצרותיהם98, ששון לבם99 ואור עיניהם100 עצתם101 ועזרתם102 ותדבק נפשם אל תורת אבותיהם אשר הכירו, כי זכה וטהורה103 היא מאין כמוה, באהבה עזה מאד104, ויתחזקו לכונן את כל דרכיהם על פיה105, ועל הכל להדריך את בניהם בדרכיה הישרות106, כי מעט מעט החל אמון הבנים להיות לראש חפצי העדה הזאת. אך בכל הרוח החיה המתפעמת בקרבם, לא נראו מעשיהם בלתי אם מקיר אגודתם וביתה, ולא שלחו אצבע החוצה לחדש את רוח העם, בדעתם, כי קצרה ידם. רק אחד נמצא בדור ההוא אשר הרים כשופר קולו להגיד לעמו את פשעם בדברים נמרצים מאד, הלא הוא מלאכי הנביא. הוא הכה בשבט פיו את הכהנים אשר השחיתו את דרכם107 ויערך לנגדם את דמות כהונת אהרן בקדושתה ובטהרתה, אשר קרא לה “ברית הלוי” מחזה מול מחזה אל מול ברית הלוי אשר שחתוה, לאמר, אל מול כהונת דורם המחוללת בידם108. ויקנא קנאה גדולה כאש על “התועבה” אשר נעשתה ביהודה ובירושלם"109 לאמר, על העול הנעשה לנשים העזובות אשר שִלחו מעל פניהם אנשי הבליעל הזונים אחרי עיניהם וידבקו בבנות הנכר. מה עצמה רוח החן אשר שפך הנביא בזה על נשואי בנות ישראל, אשר קרא להם “ברית אבות, קדש ה' אשר אהב”110, כי ה' הוא העד על הברית אשר כרת איש ישראל עם בת ישראל אשת נעוריו חברתו ואשת בריתו111. וכי הזרע אשר יתן ה' לו מבת עמו הטהורה, כזרע אלהים יחשב112. ויתן לחרפה לאלה ולחרם את האיש הבוגד באשתו, וַיָעַר את אזן העם למוסר לבלתי לכת בדרכי הבוגדים113. ומה יפו ומה נעמו דבריו, אשר דבר על לב עמו להיות תמימים עם נשיהם בנות עמם

הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָֻּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. 114


ומי יודע אם הדברים האלה הנעימים והנמרצים גם יחד, לא היו למקור טהרת חיי המשפחה לישראל, אשר נשמרה בעצם תֻּמה וחֻמה ובעַנְוַת חן ובצניעות רבה מאד בבתי הפרושים לדור דור115.

גם אל הדעות הנפתלות שם את לבו להשביתן מלב עמו116. אפס כי דברי הנביא הגדול הזה, לא היו נשמעים לקהל העם, ואף כי רעה לא עשו לו, מצאו את לבבם להשיב על דבריו117. כי אמר ה' לחתום חזון בעת ההיא מישראל ולקרב את היום אשר אותו התאוה משה איש האלהים בקראו: “מי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם”118 ואשר אליו נשא ירמיהו את נפשו בהנבאו: “נתתי את תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה'”119 כי כלתה הנבואה את מלאכתה אשר עשתה זה כשש מאות שנה מימי שמואל הרמתי, כי הבשל הבשילה את פרי רוח ישראל מאד מאד, בהכשירה את לבו למוסר תורת משה, ובהכינה את דרכיו ללכת בחקות החיים אשר בה. וזה האות מה גדלו מעשי הנביאים, כי גם בסור העם מן הדרך הטובה בימי מלאכי, לא שב עוד ללכת אחרי אלהים אחרים. אפס כי משקל טרם היה לרוח העם בימים ההם, על כן מצאו להם מורי שקר ידים, להפיץ בתוכו תורות און ונבלה, והכהנים והעם השחיתו את דרכם, וישאו "הנבדלים לדרוש את ה' אלהי ישראל את עיניהם, וינהו אחרי איש, אשר ישלח ה' לפניהם לפנות דרך, אשר ילכו בה. וינבא מלאכי, כי עוד מעט יבא מלאך הברית, אשר הם חפצים, איש האלהים אשר עז מלך בידו, לשום את פחדו על רשעי הארץ, הוא יטהר את בית ה' מחטאות כהניו, והוא ישיב את עמו לדרך הטובה והישרה120. וידמה הנביא האחרון בנבואתו זאת על הכהנים, אשר בימיו, אל איש האלהים, אשר בא אל עלי להגיד לו, כי לא יטוש ה' את עבודתו ביד כהני הדור ההוא, אשר העוו את דרכם, כי אם הקם יקים לו כהן נאמן, אשר יעשה כאשר בלבבו וכנפשו121, כי אמנם הקים ה' כהן מורה לפתוח את כל בתי ישראל למצות ה‘, ולהפיץ את התורה בקרב כל ישראל, לבלתי היות דעת התורה למשמרת רק ביד הכהנים לבדם, ככל אשר הקים את שמואל הלוי למלא ידי אנשים מכל שבטי ישראל למגידי דבר ה’ ויכל מלאכי את הדבר הגדול אשר החל שמואל הרמתי, ויהי הוא האחרון לכל נביאי ה‘, ויחתום את נבואתו ואת נבואת כל הנביאים אשר היו לפניו בזכרון ראשית ישראל ובחזון אחריתו; במצות משמרת ראש קדשי בני ישראל, הלא היא תורת ה’.

זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְּחֹרֵב

עַל-כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:122

ובאחרית התעודה, אשר יעד ה' לעמו להטיב לו באחרית הימים.

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיּהָ הַנָּבִיא

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:123

ושני הדברים האלה לאות ולמופת הם לישראל, כי משמרת התורה ואחרית הימים, אשר יקראו לה חכמי ישראל “ימות המשיח”, הן הנה ראשי משא נפש הנביאים. אך התקופה היקרה הזאת, אשר היתה לתפארת ולמקור דעת אלהים ומוסר השכל גם לישראל גם לחסידי כל העמים נחתמה בימי מלאכי ואף כי עוד עמדו נביאים לישראל124 לא עלו עוד דבריהם על ספר, ותכלינה שנות החזיון וההגיון לישראל ותחלנה שני הדעת והמעשה, אשר תדע כל נפש מבית יעקב את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.

  1. דבר זה נשקף מתוך דבריו, דרכיו ומעשיו במלחמותיו עם היונים ואף כי אין להאמין מאומה בפרטי ספורי היונים המלאים כבוד לעצמם, ובוז נאצה וקלון לאנשי ריבם, אך הכלל העולה מדבריהם נראה, כי אמת הוא ומסכים גם עם הכתוב עליו במגלת אסתר.  ↩

  2. כן יעידו דבריו אשר דבר, באזני ארטבן דודו על קוצר ימי האדם, בראותו את חילו עוברים לפניו לרבבותיהם על מעברות אלישה–העללעספאנט–(שלוסר 359 I) ובאמת צדקו על אחשורש מלך הפכפך הזה שתי הדעות ההפוכות “מלך חכם היה ומלך טפש היה” (מגלה יב.).  ↩

  3. קדמ' 9, 4 XI.  ↩

  4. לפי הנראה ממגלת יהודית שאי אפשר לברר את ענינה בדרך הבקרת, היה זמן המאורע הסתום המסופר שם בימי יהויקים הכהן הגדול (יהודית ד, ז) “כי לא ארכו הימים, אשר שבו מן הגולה” (ד') ואף כי אין להציל דבר של ממש מן המגלה ההיא חוץ מן הזמן הנפרט בו, הנה זאת יש בידינו להחליט כי “שכני יהודה הרעים” נוסדו יחד: עמון, מואב ואדום ויושבי חוף הים (ו, ב; ז, ט. יח–יט) בימי יהויקים שהם אחרית ימי דריוש וימי אחשורש.  ↩

  5. אסתר ג, יא.  ↩

  6. ט, א.ויש להתבונן במליצת “אויביהם” (ח, יג; ט, טז. כב) “שונאיהם” (ט, א. טז) “מבקשי רעתם” (ט, ב) “חיל עם ומדינה הצרים אותם” (ח, יא).  ↩

  7. ט, טז.  ↩

  8. “חמש מאות איש”(ט, יב) = שלש מאות איש (ט"ו).  ↩

  9. מלאכי א, ג–ה.ויש לכון אל מאמר “יגדל ה' מעל גבול ישראל”. (ה') שהיטיב יונתן לתרגם: “ואפתי ית תחום ישראל”. לדברי עובדי' (עובד' יט–כ).  ↩

  10. אסתר ב, י. כ.  ↩

  11. ג, ב–ד.  ↩

  12. ד, יד,.  ↩

  13. ג, ב–ד.  ↩

  14. אסתר ד, טו; ז, ו.  ↩

  15. ב, ט. טו. יז; ה, ב.  ↩

  16. ב, טו.  ↩

  17. ז, ג–ד; ח, ו.  ↩

  18. “שהיו אוה”ע קורין אותה על שום אסתהר“ (מגל' יג.) ”כוכב נגהא" (תרגום שני אסתר ב, ז. וילקוט שם) ועיין תרגום איוב לא, כו.  ↩

  19. עיין אסתר א, י.  ↩

  20. עיין שם יד.  ↩

  21. יוסיפוס מספר, כי בַּרְנַבַז, איש יהודי, היה משרת בבית אחד משני סריסי המלך והוא גלה את אזן מרדכי על דבר הקשר (קדמ' 4, 6 XI) והדבר מתקבל מאד.  ↩

  22. חלום מרדכי שבאפוקריפא נכתב כמה מאות שנה אחרי המעשה ורבים מדבריו נכרים כי דברי אמת הם, אף כי מכתבי אחשורש שבו, אינם אלא דברי פיוט של המחבר.שם כתוב, כי המן מקדוני היה (חלום מרדכי ז, ח). אך יוסיפוס מסכים לדברי רבותינו, כי עמלקי היה (5, 6 XI) ויש לנו לסמוך על זה, כי מבואר הוא, כי כל העממים הקטנים שסביבות א"י ששבתו בדורות ההם מהיות גוים, נפוצו פלטיהם בכל מדינות פרס ומדי, והם הם היו שונאים בנפש לישראל.  ↩

  23. אסתר ז, ט.ובאמת יכון מאמר רבותינו “לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן” (מגל' טז).  ↩

  24. ממליצת “איש צר ואויב (אסתר ז, ו) ”אין הצר שוה בנזק המלך“ (ד') יש במשמע איבת המלכות, כי סתם ”צר“ או ”אויב“ הוא שונא האומה והממלכה והמתרגם השכיל לבאר ”איש צר ואויב“: ”גברא מעיקא ובעל דבבו דבעא למקטלך ברמשא בבית דִמְכָךְ.. ולמרדא בך ולמנסב מנך מלכותא“ (תרגום שם) ודבריו מתבארים מאחרית אחשורש בתכלית הבאור (עיין על אחריתו דברינו במקומם ודיה"ע לשלוסר 21 II) ובחלום מרדכי מפורש הוא, כי שמר המן עברתו למרדכי על דבר מות בגתן ותרש (חלום מרדכי ג, ה) וכי בקש להדיח את ”אחשורש מעל כסא מלכותו ולקחת את נפשו" (ז, ט).  ↩

  25. קדמ' 5, 6 XI ומתוך דברי האגדה (שבתוספות מגל' טז.) יעלה כעין פשט זה.  ↩

  26. אסתר ג, יא.  ↩

  27. הטעם המסתבר להליכות אסתר עם המן הוא דברי ר' אלעזר המודעי “קנאתו במלך קנאתו בשרים”. (מגל' טו:).  ↩

  28. “אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא”(שם) ושתי הדעות שאינן באמת אלא אחת מתקבלות על הדעת מאד.  ↩

  29. רבא בבינתו החריפה בכלכלת דברי ימי עמנו ובבקור המקראות לאמתם, כלכל את המאורע שאנו עסוקים בו, כי נדודי המלך וגזל שנתו היו פרי רוח החשד אשר עבר עליו וכי קריאת פרק זה בספר הזכרונות בפי עבדי המלך ותשובתם, כי לא נעשה עם מרדכי דבר, פרי שנאתם להמן היתה, וכה דבריו: “נדדה שנת המלך: נפלה לי מילתא בדעתי, אמר מאי דקמן דזמינתי‘ אסתר להמן וכו’” (מגל' טו:) “לא נעשה עמו דבר: לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן” (שם ט"ז.).  ↩

  30. “אשר דבר טוב על המלך”(אסתר ז, ט) “דבר שהוא מיוחד במקומו” הוא, במקרא זה. ורבותינו הטיבו להתבונן, כי רמז רמז חרבונה לאחשורש על המן כי “הוא היה עם בגתן ותרש באותה עצה” (ילקוט אסתר תתרנ"ט) ודבר זה עולה גם מחלום מרדכי ז, י–יא.  ↩

  31. אסתר ט ג.  ↩

  32. ה, יז.ויזכור הקורא כי “עם הארץ, עמי הארץ” נקראו ביחוד שארית פלטת העמים הקדמונים שסביבות א"י (עזר‘ ג, ג; ד, ד; ט, א. ב; י, ב. יא. נחמ’ י, כט. לא. לב).  ↩

  33. אבלות זו נוהגת עד היום בעדת הכותים אשר בשכם, לפי עדות היושבים שם  ↩

  34. “בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כלו”(מגל' ז.) ועיין מוצא דבר “דבר הפורים”  ↩

  35. עיין מוצא דבר “דבר הפורים”.  ↩

  36. אסתר ט, ד.  ↩

  37. י, ב. ז.  ↩

  38. על דברי פרס בימים ההם, עיין שלוסר 21 II.  ↩

  39. עזרא ז, כח.  ↩

  40. נחמי' א, יא.  ↩

  41. אסתר ד, טז; ט, יג. טו. יח.  ↩

  42. ד, ג; ח, יא. יז; ט, ב. טז.  ↩

  43. כ.  ↩

  44. אסתר ח, ט.  ↩

  45. ג ח.  ↩

  46. מלאכי א, יא. יד.  ↩

  47. דהי"ב לו, כג. עזרא א ב–ג; ו, י–יב; ז, טו. כג.  ↩

  48. אסתר ג, ח.  ↩

  49. ו, יג.  ↩

  50. מלאכי ג, ו.  ↩

  51. נחמ' ה, יד. יח.  ↩

  52. טו.  ↩

  53. מלאכי א, ח.  ↩

  54. נחמ' שם.  ↩

  55. עזרא ט, ב.נחמ‘ ב, טז. ועוד בכמה מקומות. ופירוש שם “סגן” הוא: “משנה” כסגן הכהנים שהיה משנה לכ“ג – אך ראשית משמעו, הוא משנה לפחה, ע”כ נזכרו שני השמות “פחות וסגנים” יחד (ירמי’ נא, כג. נז. יחזק' כג, ו. יב. כג.  ↩

  56. חורים היו דומים בכבודם לסגנים (נחמ' ב, טז; ד, יג; ה, ז; ז, ה) ובשני מקומות נסמכו חורים ליהודה: “חורי יהודה” (ו, יז; יג, יז) ושררה זו בסמיכות זו, אנו מוצאים באחרית ימי הבית הראשון (ירמ' כז, כ; לט, ו) ופירוש שם “חורים” ומלה עברית זו, מתפרשת מל' ארמית ומלשון ערבית, בארמית היא לשון חרות (עיין במתורגמן ערך “חור” וערך “חרר”) ובערבית היא לשון בחירה. ושתי הוראות אלה מסתעפות משרש אחד, כי מי שהוא חפשי, הרשות והכח בידו לבחר בטוב בעיניו.  ↩

  57. נחמ' ג, ה; י, ל.  ↩

  58. ביצה לט.נדרים מח.  ↩

  59. מסורת עתיקה שיושנה ואמתתה, נכרים מתוכה שמורה לנו במאמר ר‘ חנין האומר: בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני נשותיהן של ישראל מפני החמה והניחום ונשאו נשים נכריות והיו נשי ישראל מקיפות את המזבח ובוכות, הוא שמלאכי אומר: וזאת שנית תעשו וגו’. (ב"ר יח).  ↩

  60. עזרא ט, ב.  ↩

  61. מלאכי ב, יג.  ↩

  62. עזרא ט, ד; י, ו.  ↩

  63. “וזאת שנית תעשו: ”שנית לשטים" (ב"ר שם).  ↩

  64. נחמ' ט, לו–לז.  ↩

  65. מלאכי ב, ב–ג.  ↩

  66. ג, יא.  ↩

  67. נחמ‘ ה, ב, ז. אך יש להעיר כי מלת “רבים” (ב') היא קצור לשון ממלת “עורבים” כמו שנאמר בפירוש בפסוק ג. ופירושה נותנים לערבון, כי “העין” אות קלה היא ונוחה להבלע במבטא. ותדע לך שהיא כן ולא כפי המפרשים, כי מלת רבים היא כמשמעה הרגיל, כי לא צדקו בקשו. וגם נחמ’ לא בקש מן הסגנים, כי אם להשמיט את המלוה ולא לתת צדקה, הא למדת, כי על הערבון ועל הכבוש התאוננו ולא על הרבוי הצריך לצדקה.  ↩

  68. נחמ' יג, כט.  ↩

  69. עזרא י, יח–כב.  ↩

  70. נחמ' ה, יב.  ↩

  71. מלאכי א, ו; ב, ב.  ↩

  72. א, ז. יב.  ↩

  73. ח, יג.  ↩

  74. ו.  ↩

  75. ב, ח–ט.  ↩

  76. ג, ח–י.  ↩

  77. ב, יז.  ↩

  78. ג, טו.  ↩

  79. יד,  ↩

  80. ה.  ↩

  81. טז.השמות “יראי ה' חושבי שמו” (שם) “יראי שמי” (כ') “כל חרד בדברי אלהי ישראל” (עזרא ט, ד) “והחרדים במצות אלהינו” (י, ג) נאמרו על מתי מספר הנבדלים מטומאות גויי הארץ שעמדו באמונתם.  ↩

  82. מלאכי ג, יז–יח.  ↩

  83. זאת היא מליצת “אז נדברו יראי ה‘ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו” (ט"ז) לאמר: כי כל דבריהם היו בינם לבין עצמם ונודעים ונזכרים רק לה‘ ולרעיהם תמימי דעות עמם. ויש להתבונן כי ספור “נדברו יראי” נסמך אל דברי האון של רשעי הדור במלת “אז” שהיא סמן צמצום הזמן. ודבר זה מוכיח כי יראי ה’ הפיצו בתוך אגודתם דעות אמת ודברי חבוב ה' ותורתו, ככל אשר הפיצו הם דברי עמל ואון. והדעות ודברי החבוב הם כל עצם מזמור קי“ט ועיין מוצא דבר ”בירורי מאורעות".  ↩

  84. תהל' קיט, קד. קיג. קכח. קסג,  ↩

  85. לו,  ↩

  86. קנא.  ↩

  87. קלח. קסד. קעב.  ↩

  88. קלח.  ↩

  89. פט–צ.  ↩

  90. קמב. קנב. קס.  ↩

  91. טו.  ↩

  92. יח. קכט.  ↩

  93. קל. קס.וכפל מליצה זו בשני פסוקים שונים: “פתח דברך=ראש דברך” רומז כי שניהם חוזרים אל ענין אחד קצוב ומסוים והוא תורת “מעשה בראשית” אשר היתה למקור דעת קדושים בידי חכמי ישראל (חגיגה ג, יא:) ובדורות האחרונים נפקחו עיני ראשי חכמי עולם להתבונן על פלג אלהים החי והמלא הזה (עיין חקרי קאנט על ארבע פרשיות הראשונות בלקוטי ספריו בידי טיעפֿטרונק).  ↩

  94. תהלים קיט. סו.  ↩

  95. י, קמח.  ↩

  96. טז. כד. מז. קמג. קעד.  ↩

  97. קג.  ↩

  98. עב. קכז. קסב.  ↩

  99. קיא.  ↩

  100. קה,  ↩

  101. כד.  ↩

  102. קעה.  ↩

  103. קמ.  ↩

  104. מז. מח. עז. קכז. קמ. קסג.  ↩

  105. ה.  ↩

  106. ט.  ↩

  107. מלאכ' א, ו–יד; ב, א–ט.  ↩

  108. ב, ד–ח.  ↩

  109. ב, יא.  ↩

  110. י–יא.  ↩

  111. יד.  ↩

  112. טו.  ↩

  113. יב. טו–טז.  ↩

  114. י.  ↩

  115. ולדעתנו מחו הפרושים הראשונים בסתר אהלם מחאה על “מעל הגולה” בפסוק זה “קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו” (תהל' קיט, קנ).  ↩

  116. מלאכי ב, יז; ג, יג–טו.  ↩

  117. “מלאכי בשעה שהיה מוכיח את ישראל אמר להם: היקבע אדם וגו'–והם משיבים ואומרים לו: במה קבענוך”. – “דורו של מלאכי הי' מוכיחן והן משיבין אותו”. (תנחומ' שמות כו, ז).  ↩

  118. במד' יא, כט.  ↩

  119. ירמ' לא, לב–לג.  ↩

  120. מלאכי ג, א. ה.  ↩

  121. ש"א ב, כז–לה.  ↩

  122. מלאכי ג, כב.  ↩

  123. כד.הפסוק הנערץ הזה הוא תשובה נצחת ומפוצצת בקולי קולות על האומרים, כי יעודי הנביאים נאמרו על גאולת בבל.והלא מלאכי היה ימים רבים אחרי גאולת בבל ודבריו האחרונים לו ולכל הנביאים, הם המודיעים לנו, כי הגאולה ההיא לא היתה עוד הגאולה השלמה, אשר אותה הבטיחו לנו נביאי ה', כי הגאולה האחרונה היא העתידה.  ↩

  124. ירוש‘ מגל’ א, ה. ס"ע ל. והנבואה הזאת לא היתה עוד נבואה גמורה (ועיין סוטה מח: תוספתא שם יג, ב).  ↩

ימי פרס: מעשה עזרא, ראשית הסופרים ותחלת פרסום תורה שבעל פה

מאת

זאב יעבץ

עזרא. צביונו ומעשיו. כבודו בעיני מלך ושרים. געגועי אגודת הנבדלים אל בואו. שם פניו ירושלמה. זכוי ארתחשסתא אותו לעשות סדרים בארץ אבותיו. נדבת המלך ויועציו לבית המקדש. פטור משרתי המקדש מכל מס, פרשגן חנשתון. צאת עזרא ומחנהו. רפיון הלוים. קנס עזרא שקנס אותם. צום על נהר אַהֲוָא. ביאת עזרא לירושלים. גדולתו וכבודו בעיני האחשדרפנים ושמחת יראי ה' בבואו. מאמצי כחו לרומם קרן אחיו. פחד הסגנים. הוראת פיהם על דבר מעל הגולה. רושם דבר זה. הנבדלים נועדים אליו. אֶבלו, תפלתו ומדברותיו. עוז שכניה בן יחיאל. שבועת שרים. תקף פקודת עזרא לכל העם להִוָּעֵד. דברי עזרא אל העם. שלוח הנשים הנכריות. תחבולות עזרא ליפות ולקדש את חיי הבית בישראל. תקון שני וחמישי לימי הכניסה. תקון קריאת התורה ברבים. תקון בתי כנסיות. בטול כתב לבונאה וקדוש הכתב האשורי. יסוד הסופרים למורי העם. תעודתם, מלאכתם ופקודתם. משמרת ספרי התורה בידם. עטור סופרים ומקרא סופרים. המָסורֶת או המסורה. פרסום ההלכות שנאמרו למשה מסיני לכל הקהל. המבינים. יויריב ואלנתן ראשי המבינים. אבות סופרים. ראשית התרגום וראשית המדרש. דברי תורה ודברי סופרים. יסוד בתי ספר ומנוי הסופרים למורים.

3302–3016

ובבבל איש משרי הכהנים מלא רוח אלהים, ושמו עזרא מבני שריה. ויכן האיש את לבבו לדרוש את תורת ה' ולשחר את מעשה פִקודיה בקרב עמו וללמד בישראל חק ומשפט1. ויצר מכל משמר את כל תָּו וכל הגה בתורת משה הכתובה על ספר, לבלתי גרוע איש ממנה ולבלתי הוסף עליה אף נקודה דקה. אך לא אל הכתב לבדו יִחֵד את כל לבו, כי שם את עיניו אל מעשה המצות, לפרוט אותן לפרטיהן, להעמיק בהן ולהרחיב אותן ולסדרן במערכותיהן. ועל שם שני ראשי מעשיו אלה, קראו לו בני ישראל עזרא הסופר2 – שֵׁם אשר שני פתרונים לו: “סופר מהיר בתורת משה”3 ו“סופר דברי מצות ה' וחקיו”4. ויתן ה' את חנו בעיני המלך אתחשסתא ובעיני כל שריו, ויכבדוהו מאד5, ויקראו לו “סופר תורת אלהי השמים”6. ויהי כי ידעו יראי ה' אשר בירושלים “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” את צדקת עזרא, את חכמת אלהים אשר בקרבו ואת כבודו הגדול מאד בעיני המלך. וישאו את נפשם ליום אשר יבא אליהם ירושלמה לחדש ברוחו הטהורה ובידו החזקה את כבוד התורה ועבודת ה‘7 אשר חללו הכהנים והעם במעלליהם. ויהי כי בא אליו דבר אנשי ירושלים וַיִוָעַץ לקחת עמו קהל גדול מן הכהנים והלוים ומראשי העם למען תמצא ידו להפקיד אנשים כאשר עם לבבו גם על מלאכת הקדש גם על המלאכה החיצונה. וידבר על לב ארתחשסתא, וימלא את ידו לבקר את עדת ישראל, אשר בארץ יהודה ובירושלים השומרים הם את תורת אלהיהם אם לא, ולהקים שופטים ושוטרים וללמד תורה בישראל8, ולקחת עמו את כל המתנדב ללכת מן הכהנים והלוים ומן העם, ולהעלות עמו את הכסף ואת הזהב, אשר יתנדבו בני ישראל יושבי בבל לבית ה’. ויהי המעט מן המלך הרשיון הזה, וירם הוא ויועציו תרומת זהב וככסף לאוצר המקדש, ויפקד על סוכני אוצרות הממלכה אשר ב“עבר הנהר” לתת לעבודת המזבח את כל אשר ישאל מהם עזרא. ואת משרתי בית ה' מגדול ועד קטן פטר מכל מס. וישם ענש אחד על כל עובר את תורת אלהי ישראל אשר ביד עזרא, ועל כל עובר את דת ממלכת פרס ומדי9. ויכתבו סופרי המלך את כל הדברים בכתב הדת, ויחתום עליהם המלך בטבעתו ויעתיקו ממנו נִשְׁתְּוָן ויתנו ביד עזרא הסופר. ויקבץ עזרא מישראל נכבדי עם ראשים לבית אבותם לעלות עמו. ויעל עזרא הוא ואנשים מראשי העם וכל ההולכים ברגליהם כאלף וחמש מאות איש לבד מנשים וטף10, באחד לחדש ניסן בשנת שבע לארתחשסתא (33–2–458). ויהי בבואם אל נהר אַהֲוָא ויחנו שם, ויפקוד את האנשים אשר ברגליו ולא מצא שם איש מבני לוי, וישלח מראשי העם אשר אתו אל עיר כָּסִפְיָא הקרובה אל אדו ואחיו ראשי המקום לשלוח להם מן הלוים אשר שם. ויבאו מהם רק כארבעים איש, תחת אשר מן הנתינים בני הגבעונים, ארחו לחברת העולים מאתים ועשרים איש. וירא עזרא כי רפתה מאד רוח הלוים מעבודת הקדש וישם לחק לבלתי תת העם עוד את מעשר תבואתו ללוים, כי אם לכהנים11. ואחרי כן קרא עזרא צום ויצומו כל העם אשר עמו, ויתפללו אל ה‘, כי ישמור אותם בדרך הרחוקה אשר המה הולכים12. ויסעו מנהר אהוה בשנים עשר לחדש ניסן וילכו ארבעה חדשים וכל פגע לא מצא אותם בדרך. ויבאו באחד לחדש אב ירושלמה13, ויעלו צאן ובקר לעלות על המזבח ביום הרביעי לבאם. ויהי בהשקל על יד סוכני המקדש הכסף והזהב הרב, אשר נתן המלך ויועציו ועשירי בני ישראל אשר בבבל ביד עזרא, ובהנתן כתב הדת אשר בידו אל האחשדרפנים והפחות ויראו יראי ה’ “הנבדלים מטומאות גוי הארץ” כי גדול כבוד איש האלהים בעיני המלך ושריו, וירחב לבם ותחזקנה ידיהם וישמחו לראות, כי בא האדון, אשר הם מבקשים14.

וישם עזרא את לבו בארבעת החדשים הראשונים לשבתו בירושלם אל המלאכה החיצונה. וישת ידו עם שרי המלך, ויט את לבם, וימריצם לעשות את מצות ארתחשסתא אדוניהם, לכונן את בני ישראל, ולתת להם את כבודם ואת משפטם באשר הם עָם, ולעשות לבית המקדש את כל הדברים אשר פקד המלך15, לרומם אותו ולהעמיד חרבותיו. ותאורנה עיניהם בראותם כי נתנה להם מחיה מעט בתת להם מלכי פרס גדר ביהודה ובירושלם ויתד במקום הקדש16.

ועל הסגנים נפל פחד אלהים בראותם את כבוד עזרא וגדולתו בעיני מלך ושרים. ויהי אחרי כלותו את מלאכתו בדבר דתי המלך, אשר נתנו בידו, וידעו כי עתה ישים את לבו אל הליכות העם ואל דרכיהם פנימה. ויבאו המה ראשונים לכל העם17, ויגידו לו את דבר הנשים הנכריות, אשר נשאו רבים מן העם, ויתנו תודה, כי יד הסגנים ראשונה במעל הזה, ויהי כשמוע עזרא את הדבר הרע הזה, ויקרע את בגדיו ויאספו אליו כל “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” להתיעץ מה לעשות18 ויקם עזרא לפנות ערב, ויעל קרוע בגדים עד לפני בית האלהים, ויכרע שם, ויפרוש כפיו ויתפלל שם בקול גדול, וַיְשַׁו בתפלתו, את כל העוברות על עם ישראל עד היום ההוא, ויחשוב את עון נשואי הנשים הנכריות לראשית לכל תועבות עמי הקדם, אשר ישובו בני ישראל להטמא בהן כבראשונה אם לא ימהרו להטהר ממנו19. התפלה הזאת עוללה מאד לנפש העם, אשר נקהלו שם. ויקם שכניה בן יחיאל20 אחד מן השרים וישם את נפשו ואת השרים למשמעת עזרא, לכרות ברית להוציא את הנשים הנכריות כדבר התורה וכעצת עזרא והנבדלים מטמאת גויי הארץ מתי סודו. ולא אחר עזרא הסופר, וַיַשְׁבַּע את שרי הכהנים והלוים, ואת שרי העם לעשות כדבר שכניה. ויאסוף את השרים ואת הזקנים אל אחת מלשכות המקדש וַיִוָעַץ עמם לאסוף את כל העם ירושלמה, וימלא את ידם בתקף השלטון, אשר נתן לו המלך אתחשסתא ויעבירו קול בפקודה נמרצה מאד, כי כל אשר לא יבא לשלשת הימים, יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה21. ויקבצו כל העם בעשרים לחדש כסלו, מכל ערי ישראל, ירושלמה אל רחוב בית אלהים, אף כי היום יום גשמים היה. וישא עזרא הסופר את קולו ויתחנן אליהם לשום כבד לאלהי אבותיהם, ולהבדל מן הנשים הנכריות. ויען כל העם קול אחד: “כן, כדבריך עלינו לעשות!” אך יען כי הימים ימי גשמים והמלאכה לא ליום או ליומים, על כן יעצו לשוב איש לעירו, והזקנים והשופטים אשר בערים, יבדילו את אנשי עדתם מבנות גויי הארצות ועין השרים תהיה על זקני הערים, כי לא יתרפו בדבר הזה. ויעתר עזרא לדברי הקהל, ויפקד אנשים מראשי האבות למלאכיו עושי דברו, להשלים את חפצו הגדול הזה. ויחלו ראשי העם את הדבר הזה באחד לחדש טבת, ויכלו את מלאכתם באחד לחדש ניסן ביום מלאת שנה תמימה לצאת עזרא הסופר מבבל (303–457). ויעמד לעולי בבל המעשה הגדול הזה, אשר עשה עזרא להבדיל כל ערב מישראל, לבלתי הנקש אחרי עמי הנכר ואחרי גלוליהם, ככל אשר נדחו אחריהם אבותיהם עולי מצרים.

ויחשוב עזרא מחשבות לחבב את בנות ישראל על בעליהן, בהשתמר יפין, לגדלן לבנות חיל שומרות משמרת הבית. וישם לחֹק על הרוכלים אשר היו בארץ בימים ההם22, כי יסבו גם בערים הקטנות, להמציא לנשים גם את תמרוקיהן. ועל הנשים שם למצוה להשכים לאפות בבקר בבקר פת חמה ולכבס את הבגדים ביום החמישי לשבוע, למען שום לכל איש ישראל את נוֵה צדקו לנוה נחת וּרוָחה לבלתי שעות עיניו החוצה אל חמדת הנכר. ויתן את לבו גם להרבות את האהבה בין איש ישראל ובין אשת עמו גם לקדש את האהבה ההיא. וידרך גם את הגברים גם את הנשים בדרך מצותו, אשר נתן להם להצניע לכת ולהנזר מטומאת זמה23. ותחל למן העת ההיא לנוח רוח חן תֹם וענות צדק על בנות ישראל ורוח טהרה באהלי יעקב, אשר לא סרה עוד עד היום הזה.

ולמען הצג בשער משפט, שם לחוק לשופטי הערים, לשבת למשפט ביום השני וביום החמישי לשבוע24 ויהיו שני ימי השבוע האלה למן היום ההוא “ימי כניסה”25 ליושבי הכפרים, ויביאו בשני הימים ההם את המקחות ואת השכר אל הערים למכור אותם, למען תמצא ידם להגיש את משפטם אל השופטים הנועדים בשני הימים ההם, בהיות לאכר ריב עם רעהו.

אך מכל התקנות האלה גדלה התקנה העומדת לעד, אשר תקן לישראל לקרא בתורת האלהים ברבים בשני ובחמשי לימי השבוע בעת, אשר גם בני הכפרים נאספים אל הערים לממכר תבואתם ולמשפט, וביום השבת לעת מנחת ערב26, עת אשר ינוח העם מעמל ימי המעשה, ולבם טוב עליהם. כי עד העת ההיא לא קראו בני ישראל בתורה באזני כל הקהל, בלתי אם אחת לשבע שנים בחג הסכות במועד שנת השמטה27. ותשכח כמעט התורה מפי המון העם, אולם למיום שים עזרא לחק לקרא בספר התורה ברבים שלש פעמים בשבוע, החלה לרומם את לב העדה כלה. ותחשב הקריאה למן העת ההיא לעבודת אלהים, ויבנו בתים לה בכל עיר ועיר, להאסף ולקרוא שם בתורת משה. ויקרא בתי הקדש האלה “מועדי אל”28 ואחרי כן קראו להם בתי כנסת ויהי “מקדש מעט” אשר שמו להם בני ישראל בבבל29 למופת לבתי הכנסת, אשר החל עזרא לבנות בארץ ישראל.

ויהי כי ירא עזרא הסופר פן יבאו הכותים בערמתם, גם אל הבתים האלה כמשפטם תמיד, לאמר: ככם נדרוש לאלהיכם כי תורה אחת לשנינו, ויעבר את הכתב העברי העתיק, אשר החזיקו בו גם הכותים מאז וישם תחתיו את הכתב האשורי, אשר עלה עמהם מאשור, לכתב ספר התורה בישראל עד היום הזה30. וַיַעֲמֵד חבל סופרים אשר הלכו בדרך עזרא הסופר, ויהיו לשומרי ספר התורה בעצם תמו, וישימו את כל לבם, לנצור את אמרת ה' הצרופה מכל ספחת ומכל פחתת31 ויהגו כל סיג מספרי הקדש, ויטהרו את ספרי התורה והנביאים אשר ביד העם מכל אות, אשר ידעו בה, כי עודפת היא ויקראו החכמים הבאים אחרי כן למעשה הסופרים הזה “עטור סופרים”32. ומלבד עטור הסופרים אשר נראה פעלו על הספר, שמו את לבם, ללמד את העם את הקריאה הנכונה, ויקראו לקריאה הזאת הברורה והמבוארת “מקרא סופרים”33. ויורו את העם לדעת פרק בהגותם בתורה, ולשום רֶוַח בין מאמר למאמר. ותהיינה מלין אשר מצא אותן כתובות ולא הזיזו אותן ממקומן, כי אם למדו את קהל קוראי התורה והנביאים, לבלתי קרוא אותן. ויש אשר מצא והנה מלה אחת נעדרת, וילמדו את הקהל להשלים אותה בפיהם בתוך הדברים הכתובים בקראם אותם34. וישימו לחק על כותבי התורה לבלתי שַנות אף אות אחת קלה מכתבי הקדש, לבלתי החסר את המלה המלאה, ולבלתי מלא את החסרה, אף במקום אשר לא ישתנה טעם הענין בדבר הזה מאומה35. ויקראו לכל דרכי הסופרים האלה “מְסורה”36 כי מסור מסרו אותן לדורות הבאים לבלתי נטות מהן ימין ושמאל, ויש אשר קראו להן “מָסוֹרֶת”37, כי מאסורת היו, לאסור ולקשור את החקים אשר נאמרו מפי משה מסיני לאהרן ולבניו, אל דברי התורה הכתובה בידי משה איש האלהים.

כי אל הדבר הזה שם עזרא הכהן את כל לבו להוציא את דעת החקים האלה, אשר נתן ה' למשה מסיני, ואת משמרתם מידי הכהנים, אשר בידם לבדם היו שמורים ומופקדים עד העת ההיא, ולעשות אותם לקנין הגוי כלו כעם ככהן, ולהורות אותם לכל קהל ישראל לעשותם; כי גם צפניה הנביא גם יחזקאל בן בוזי, אשר היה גם הוא מבני אהרן, החלו לקרוא חמס על הכהנים אשר “חמסו תורה” ויחשבוה כקנין, אשר אין לכל ישראל חלק ונחלה בו זולתם, עד כי צרה עינם, ולא שמו לב להורות את דרכיה ואת מצותיה לעדת ה‘, אשר הפקיד אותה בידם להיות לרועים נאמנים לה38 והנביאים האחרונים חגי וזכריה ומלאכי כבר החלו להורות זער שם זער שם את העם39. ומפי חגי, אשר תורת החקים היתה ראש מעשיו40 נשמרו דברים בפי זקני מורי ישראל עד היום הזה41. אך עזרא הסופר שם דבר זה לכל חלקו בחיים, ויכן את לבו לקראת המעשה הגדול הזה ימים רבים, בעודו יושב בבבל, בדעתו, כי מלאו ימי העם בימיו, להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש, כאשר דבר עליהם ה’, בתתו להם את תורתו. כי ימי גלות בבל פקחו את עיניהם לראות ולהכיר, כי נבדלים הם מיתר עמי הקדם ברוחם, במולדתם ובכל תכונתם, וכי לעולם לא יוכלו להיות לבשר אחד עם העמים האחרים. ולמני אז רבו האנשים, אשר שמו את עיניהם ואת לבם אל תוכם, ויתחזקו להיות לעם על פי התעודה אשר יעד ה' להם מראשית היותם. והאל הקורא את הדורות מראש, התוכן לבות אנשי מעשהו, הקים להם בדור ההוא את מלאכו עושה דברו, את עזרא הכהן, להשׁלים את הדבר אשר החל משה ולהודיע את החקים אשר הפקיד משה רק בידי הכהנים והלוים לכל בני ישראל כלם מקציהם ועד קציהם. על כן היה שֵׁם עזרא לתהלה ולברכה בפי חכמי ישראל כשם משה איש האלהים42.

ובדרך מעשיו ידמה עזרא הכהן הסופר מאד מאד אל שמואל הלוי הנביא: לשמואל יקרא יראת ה' ואהבת עמו מכבוד בית אבותיו הלוים, ויקם ויבחר מבחורי עמו לנביאים מגידי דבר ה‘, מבלי בקר המבית הלוי הם, אם מיתר שבטי ישראל. ובאהבתו את ה’ ואת תורתו, לא שם לב, כי בדבר הזה המעיט את כבוד מטה בית אבותיו הלוים, אשר הם לבדם היו מורי העם עד העת ההיא43. ועזרא הכהן אשר תורת ה' גדלה בעיניו מכל יקר, לא שת לב גם הוא לכבוד בית אביו ואחיו הכהנים, וינח בידם רק את עבודת בית ה' לבדה. ויעמֵד מקרב בני עמו גם אנשים אשר לא מן הכהנים והלוים הם למבינים44 ולסופרים להורות את העם את דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, ואשר עד העת ההיא ידעו אותם רק הכהנים והלוים לבדם.

אולם בכל היות כל מגמת עזרא לעשות את כל ישראל ליודעי תורה ולהקים מורים מתוך כלם, בכל זאת ראה, כי אין דרך אחרת לפניו בראשונה, בלתי אם להקים את מרבית המבינים המורים מן הלוים, באשר עד העת ההיא היו הם והכהנים שומרים משמרת התורה ויבא עמו מבבל שני אנשים מבינים, אשר לא היו מבית הלוי ושמותם: יויריב ואלנתן45, אך שאר המבינים היו מבני לוי46. ותהי תעודת המבינים, אשר יקראו להם העם “סופרים” לכתוב את ספרי הקדש על פי המסורת, ולהפיצם בין העם ולקרא אותם לפניהם בקהל עם, ולתרגם אותם באזניהם ללשון ארמית, אשר בה דברו דלות העם בימים ההם. ויהי התרגום לכלי חפץ לסופרים לבחר להם את המלה הנכונה, לבאר בה היטב את הדבר המקֻבל למשה מסיני, עד כי יעלה מאליו מתוך דברי הכתוב47. אך מלבד התרגום, אשר השמיעו באזני העם כלי הכין עזרא את לבבו ואת לבב חכמי עמו “לדרוש את תורת ה'”48 ולחקור את הנכונה מפי כתב התורה ממבטאיה ומליצותיה, ככל אשר ידרוש איש את הדבר הנעלם ממנו מיד רעהו היודע אותו. ויקראו בני ישראל את פרי המחקר הזה דְרָש או דרשה, ולכללו קראו “מִדְרָשׁ”49. ולמען הבדל בין הדברים המפורשים בתורה, אשר ירוץ כל קורא בם ובין הדברים המסורים למשה מסיני, אשר הורו עזרא והבאים אחריו, קראו לדברים הכתובים “דברי תורה” ולדברים המסורים “דברי סופרים”50. ויש אשר קראו גם לתקנות אשר תקנו מימי עזרא והלאה “דברי סופרים”51 או “מעשה זקנים”52.

אך למען הכשר את כל העם לתלמוד תורה, לא היה די רק לקרא את התורה באזני העם, אשר גדלו והיו לאנשים, כי אם לגדל את הילדים בעודם רכים, אל התורה, אל המצוה ואל המוסר. לדבר הזה היה עזרא הראשון, אשר שם את לבו, כי עד העת ההיא היתה המצוה על כל איש ואיש ללמד את בנו תורה53. אך לא תמיד נעשתה המצוה הזאת כמשפט, כי מרבית העם הלא עיניהם איש אל עבודתו. ורבים הם האנשים אשר לא חנן אותם ה' די כשרון להדריך את בניהם, ואף כי בדורות הרבים אשר שעו עיני העם אחרי גלולי הנכר, היה האמון נטוש ועזוב מאד מאד. הן אמנם כי הנביאים הגדולים שמואל הרמתי, אליהו התשבי, אלישע בן שפט וישעיהו בן אמוץ שמו לב אל נערי בני ישראל לגדלם לאנשי מופת, אנשי אלהים54, אך המה יחדו את לבם רק אל היחידים השרידים, אשר חכמת אלהים היתה יצוקה בם, להקימם למורי הדור כֻלו וגם למורי הדורות הבאים. ואֵמון הטף ובני הנעורים היה עוד ככלי, אשר אין דורש לו, כי כל עוד, אשר לא השליך העם את שקוצי עיניו, היתה תעודת הנביאים להקדים את רפואת הכלל לרפואת הפרט, לאמר לכלות את השמיר ואת השית מן העם, מן העדה ומן הבית בטרם ישלחו את ידם לפקוד את השורקה הרכה העולה שם. ואת חפץ התעודה הזאת לצרוך כבור את ישראל ולהבדיל כל ערב זר ממנו, החלו גדולי ישראל להשלים למיום בא גלות צדקיהו בבלה, עד בא עזרא על אדמת אבותיו. אז שם עזרא הסופר את לבו לשום שארית למשא נפשו, לנצור את התורה בקרב ישראל ויקם בית בירושלם ללמד שם את הבנים תורה ומוסר55. ויפקד את הסופרים למורים, וישכל לתת את מלאכת האֵמון לכבוד בעיני הסופרים, וישם לו לחוק להרבות את הסופרים למורים, למען יתחרו איש ברעהו באמרו: “קנאת סופרים תרבה חכמה”56 ויהי בית הכנסת, בית המשפט ובית הספר לשלשה בתי משגב לרוח ישראל עד היום.

  1. עזרא ז, י.אין ספק כי פירוש מלת “ולעשות” הוא להרבות עשיתה בקרב העם. ויהיה משמע הכתוב כך: “הכין לבבו לדרוש… ולעשות”. לאמר לכַוֵן בדרשתו לשם מעשה. וזה היה פתגם הסופרים תלמידי עזרא עד היום. “לא המדרש הוא העקר אלא המעשה” (אבות א, יז) “והכל לפי רוב המעשה” (ג, טו).  ↩

  2. עזרא ז, יא.נחמ' ח, א. ד. ט. יג; יב, כו. לו.  ↩

  3. עזרא ז, ו ועל שֵׁם זה יכון פירוש קדמונינו על מלת “סופר” באמרם: “לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה וכו'” (קדושין ל).  ↩

  4. עזרא שם יא. ומה הטיבו קדמונינו לכון בעמק דעתם הנקיה את שני פתרוני השם “סופר” באמרם על עזרא: “כשם שהי' סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים” (ירוש' שקלים א, ה) לאמר: כשם שהיה סופר נאמן לנצור את הכתב, כן היה סופר, לאמר: חכם ומורה בדברי חכמים, כי סופר לא נאמר על גוף מלאכת הכתיבה, כי אם על סדור הענינים ומה הם מעשי הסופרים ודברי חכמתם בתורה? את זה בארו לנו לאמר: “סופרים: שעשו את התורה ספורות ספורות חמשה לא יתרומו וכו' ארבעה אבות נזקין, ארבעים מלאכות חסר אחת” (שקלים שם ועיין שם פ“מ וק”ע).  ↩

  5. עזרא ז, כח.  ↩

  6. ז, יב. כא.  ↩

  7. עיין מוצא דבר “מלאכי הנביא ועזרא הסופר”.  ↩

  8. אם נשכיל להבחין את שלשת הדברים ברוח עזרא המתפרשים מן כתב הדת, אשר נתן לו המלך על פי “בקשתו” (עזרא ז, ו) ומן השם אשר קראו לו בני עמו על פי מעשיו ומצאנו, כי שלושת הדברים שהיו לימוד מוסד לאנשי כנה“ג, קבלו מידו ומרוחו ממש: א) ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך מני שפטין ודינין די להון דינין לכל עמא” וגו‘ (עזרא ז, כה) דוגמה הם לדברי אכנה“ג ”הוו מתונים בדין“ (אבות א, ב). ב) ”לכל ידעי דתי אלהך ודי לא ידע תהודעון“ (עזרא שם) מקביל למאמר ”והעמידו תלמידים הרבה (אבות שם). ג) והשם סופר מהיר בתורת משה (עזר' ז, ו) שפירשנוהו לעיל בהערה בונה אב למאמר אכנה“ג ”ועשו סיג לתורה" (אבות שם), שאמתת פירושו למדנו מפי ר’ עקיבא: מסורת סיג לתורה (אבות ג, יג).  ↩

  9. עזרא ז, יא–כו.  ↩

  10. ה, א–יד.ובמנוים אלה מפורש בכל מנין “הזכרים”, לאמר: “הגברים” המגודלים.  ↩

  11. יבמות פ“ו, כתובות כ”ו ועוד ידובר על קנס זה בדברים הבאים.  ↩

  12. עזרא ח, כא–כג.ולדעתנו היתה תפלת הדרך של עזרא והעולים עמו, אשר בקשו מאלהיהם (כ"ג) “דרך ישרה” (כ"א), מזמור קכ“א. ”עזרי מעם ה‘“ (ב') אינו אלא שנוי לשון למאמר ”יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה“ (עזרא ח, כב) ”ה’ ישמור צאתך ובאך" וגו' (ח') וכל הפסוקים הקודמים לו במזמור, מעידים עדות גמורה, כי תפלת הדרך הם וכבר העירנו פעמים רבות, כי שירי המעלות נאמרו על עולי בבל.  ↩

  13. עזרא ז, ט.  ↩

  14. עיין מלאכי ג, א.ודברינו בתחלת הענין.  ↩

  15. ח, לו.  ↩

  16. ט, ח–ט.וטובה זו על כרחנו חדשה היתה, כאשר תעיד על זה מליצת עזרא “ועתה כמעט רגע היתה לנו תחנה” (ח').  ↩

  17. יש לדַיֵק מלות “וככלות אלה נגשו אלי השרים (א') ולכון את מלת ”השרים“ המודיעה פה, כי הם ראשי המדברים, אל וִידוּיָם ”ויד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה" (ב').  ↩

  18. “ואלי יאספו כל חרד בדברי א' ישראל”(ט, ד) ועליהם הוא אומר אח“כ ”בעצת ה' והחרדים במצות אלהינו" י, ג).  ↩

  19. יש לטעום את מליצת “הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן וגו'” (עזרא ט, יד),  ↩

  20. י, ב.לא רחוק הוא בעינינו, כי איש החיל הזה שכני‘ בן יחיאל הוא "שכני’ בן יחזיאל“ שהיה מן הראשונים שעלו עם עזרא (ח, ה) ואף כי ”מבני עילם“ שנוסף על שמו בפסוק י. ב. לא נזכר בפסוק ח, ה, ולא עוד, אלא שיחס זה נזכר על משפחה אחרת (ח, ז) יש לנו לדעת, כי שני מקומות, או שתי משפחות היו נקראות בשם עילם; האחת נקראה סתם (ב, ז. נחמ' ז, יב) והאחת נקראה בשם ”עילם אחר“ (לד. עזרא ב, לא) לעומת זה נאה לאחד מאנשי עזרא העולים עמו ותמימי דעות עמו, להכנס בעבי הקורה, ואמרו ”אנחנו מעלנו ונושב נשים נכריות“ לא יקשה לנו מאומה אם נתבונן בדברי רבותינו על השר החסיד הזה, ששמו אותו למופת לצדיקים שכבוד חבריהם חביב עליהם משלהם (סנהד' יא.) ”והוא לא נשא נכריות והכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם“. (רש"י) ומסורת זו תסתיע רק אם נאמר, כי שכני‘ בן יחיאל זה שכני’ בן יחזיאל הוא, שבא עמו והוא ”חסיד ועניו תלמידו של עזרא". (סנהד' שם).  ↩

  21. עזרא י, ח.ולדעתנו השתמש פה עזרא משתים מזכיותיו, שנתן לו מלך פרס בהחרמת הרכוש המפורשת לו בפרשגן הנשתון במלת “לענש נכסין” (ז, כו) ובהבדלה מקהל הגולה המפורשת במלת “לשרושי” (שם) שפירושה: “להיות נעקר משרשו, והטעם מגורש מנחלתו. וחז”ל אמרו: “מאי לשרושי? הרדפה” (ראב"ע שם) ואם נתבונן כי הרדפה היא “מנדין.. ושונין.. ומחרימין” (מ“ק, ט”ז) תכון מאד מליצת “יבדל מקהל הגולה”.  ↩

  22. נחמי' ג, לא–לב; יג–כ.  ↩

  23. עשר תקנות תקן עזרא (ב“ק פ”ב.) יתבונן נא הקורא בשבע תקנות האחרונות ונראתה לו הרוח הגנוזה בגופי הלכות אלה.  ↩

  24. שם.  ↩

  25. מגל' ב, ט) ב“ק פ”ב.  ↩

  26. ??????????????????????????????????  ↩

  27. דבר‘ לא’ י.  ↩

  28. עיין מוצא דבר “השבי והבזה וגו'”.  ↩

  29. יחזק' יא, טז ותרגום יונתן, ועיין דברינו בפרק “ימי גלות בבל”.  ↩

  30. עיין מוצא דבר “הכתב העברי והאשורי”.  ↩

  31. קדושין ל. ירוש' שקלים א, ה.  ↩

  32. נדרים לז: ועיין שם פירוש הרא“ש וערוך ע‘ עטר ב’. ופירוש מלת עטור הוא: סלוק. על הדיוק המופלג של עזרא ותלמידיו, לבלתי שנות אות אחת מדעת אדם, בספרי תורה שהעתיקו, יעיד מאמר עתיק על דבר הנקוד הנמצא בראש כמה אותיות: ”כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי: מפני מה כתבת כך? אומר אני לו: כבר נקדתי עליהן ואם אומר לי: יפה כתבת–אעביר הנקודה מעליהן“. (אדר“נ ל”ד) ובגירסה אחרת ”כשכתב עזרא התורה, עשה נקודה, אמר: אם יאמר משה למה נקדת? אשיב: הלא לא מחקתי". (פסקי תו' מנחות רל"א).  ↩

  33. “ויקראו בתורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא”(נחמי' ח, ח) את הפסוק היקר הזה הבא להודיענו דרכי למודי התורה שהנהיג עזרא, בארו לנו קדמונינו: “ושום שכל: אלו הפסוקים ויבינו: זה פסוק טעמים” (מגל‘ ג. נדר’ לז:) ואין כונת פיסוק טעמים פה, אלא על החבור הראוי, והפירוד הראוי, שבין תיבה לתיבה בלבד, ולא על סמני הטעמים, כאשר יתבאר בחלקים הבאים.  ↩

  34. “כתיב ולא קרי, קרי ולא כתיב”(שם).  ↩

  35. “אלו המסורות: חסרות ויתרות”. (הרא"ש נדר' שם) ומלא וחסר יאמר תמיד על אות וָו ועל אות יוד, אשר חסרונן ויתרונן כמעט אינו לא מעלה ולא מוריד לענין המשמע הפשוט.  ↩

  36. הסמך במלאפום ולא בחולם ופירושה מסירה, לאמר: דבר המסור “טראדיטיאן” ותבניתה תבנית מלת: פעולה פקודה גדולו וכיו"ב.  ↩

  37. סכ' ו: ועיין פירוש מלה זו (רד"ק יחזק' כ, לז).  ↩

  38. “חמסו תורה”(צפנ' ג, ד) “לא הורו אותה לשואליהם” (רש"י) “שלא הורו אותה לעם כמו שהיה הדין עליהם כמו שאמר ”יורו משפטיך וגו'“. (רד"ק) ”חמסו תורתי“ (יחזק' כב, כו) ”שחמסוה מן הצריכין ללמוד" (רש"י).  ↩

  39. חזו“מ נחשבו בפי קדמונינו לרבותיהם של אכנה”ג (אדר"נ א') וקצת הלכות נמסרו בשמם, ויש להתבונן כי מאמר רשב“ג הנאמר בטעם אכנה”ג(אבות א, א) ובטעם שירי אכנה"ג (ב') מקורו בדברי זכרי' (זכר' ה, טז עיין אבות א, יח).  ↩

  40. חגי ב, יא–יד.ועיין דברינו על עקר מעשה חגי.  ↩

  41. יבמ‘ טז. בכור’ נח. “שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא וכו'” (קדושין מג) ונראה כי גם פסקת “שקבלו מן הנביאים” (פאה ב, ו) חוזר על חזו"מ.  ↩

  42. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה.במשה הוא אומר: ומשה עלה אל האלהים ובעזרא הוא אומר: הוא עזרא עלה מבבל מה עליה האמורה כאן תורה אף עליה האמורה להלן תורה: במשה הוא אומר: ואותי צוה ה‘ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים ובעזרא הוא אומר, כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה’ ולעשות וללמד לישראל חק ומשפט" (סנהד‘ כא: ועיין תוספתא סנהדרין ד, ה. ירושלמי מגל’ א, ט.  ↩

  43. דבר' לג, י.  ↩

  44. “מבין”הוא מורה ומלמד (עיין דהי"א כה, ח) ואפשר כי מלה זאת מקובלת ובאה מימי דוד, אך גם אפשר, כי נתחדשה בבבל או בראשית ימי בית שני, ובעל ספר דברי הימים שמשמש בה שבע פעמים למאורעות של ימי בית ראשון, קרא בשם זה, למורים הקדמונים, כי בעל סדה“י היה בימי עזר' כאשר נראה עוד. אך בדה”י רוב תשמיש שם זה נוהג על הלוים מורי תורת השיר. ובעזרא ונחמ‘ נאמר שֵם זה רק על מורי התורה (עזר’ ח, טז. נחמ' ח, ג. ז. ט; י. כט. והמבינים הם המה הסופרים, כי כן נקראו שני שמות אלה כאחד, גם בימים הקדמונים “איש מבין וסופר”. (דהי"א כז, לב).  ↩

  45. עזרא ז, טז.והם לא היו מבית הלוי, כי אותם שלח עזרא בחנותו על נהר אהוא להביא לו לוים.  ↩

  46. נחמ' ח, ז. ט.  ↩

  47. על כן אמרו קדמונינו “מפורש: זה תרגום” (מגל‘ ג. גדר’ לז:).  ↩

  48. עזר' ז, י. סמיכות לשון דרישה לתורה לא מצאנו במקום אחר במקרא ותרגומה המדויק הוא “בעפֿראגונג” לאמר הדרישה שאדם שואל ודורש את הענין עצמו להודיע לו את טבעו.  ↩

  49. “דְרָש”הוא בתבנית “כְתָב” (יחזק" יג, ט) “סְפָר” (דהי"ב ב, טז) והיא תבנית שנתחדשה כמעט בימים ההם. ומלת “דרשה” היא בתבנית “צדקה” ושטת הדרש היא כמעט העתיקה בכל דרכי חקירת תושבע“פ וכלכלתה, כי כן אנו מוצאים דרך זה לשום את מליצת הכתוב ליסוד להלכה, בדורות הראשונים של חזו”מ ועזרא וראשי אכנה“ג: ”עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה“ (מגל' ז) ”עד שהאיר הקב“ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ”ך (ירוש' שם א, ה) “מאי דרוש: כי מציון תצא וגו'” (ב"ב, כא) “זה מדרש דרש יהוידע כ”ג "אשם הוא וגו' (שקל' ו, ו.) ועיין דברינו על זה לקמן.  ↩

  50. סנהד' פ"ח:  ↩

  51. ותחומי דברי תורה ודברי סופרים מובלעים הם זה בזה, והגבול שביניהם אינו קבוע.ועיין על דבר זה סנהד' שם ור“ה ל”ד. ידים ג, ב. רמב“ם ורמב”ן בספר המצות שרש שני, ומ“מ וכ”מ רמב"ם אשות א, ב,  ↩

  52. ידים ב, ג.  ↩

  53. שמ‘ יג, ח. יד. דברי’ ו, ז. כא; יא, יט.  ↩

  54. ש“א יט, כ. מל”א יט, יט. מל"ב ב, ג–ה; ד, לח. ישע' ח, טז.  ↩

  55. “התקינו שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלם. מאי דרוש, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם”, (ב"ב כא).  ↩

  56. לראיה להלכתו, כי אין מלמד תינוקות יכול למחות לעכב בידי הרבים מהושיב מלמד תנוקות אחר, הביא אחד האמוראים בידו תלמוד ערוך, כי “עזר' תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר”. (ב"ב כא) על שאלות “ודילמא אתי לאתרשולי” השיב לו האמורא “קנאת סופרים תרבה חכמה” (כ"ב) כל עין בוחנת תעיד על התקנה, כי אין כעזרא הסופר מוחזק לחושש לתקנת תלמוד תורה, ואין כמוהו איש שלו נאה ולו יאה ואפשר לעשות את הסופרים לעושי דברו, בהיות הוא אב וראש להם. וגם במליצת “קנאת סופרים תרבה חכמה”, שביפיה ובקצורה צרור וכבוש עוד פעם מליצת משלי שלמה וכיוצא בו, יכיר כל איש, כי עתיקה היא מאד וראויה לעזרא זקננו, ועל כן בשאול השואל “ודילמא אתי לאתרשולי”, לא השיב לדעתנו רב הונא דבר מדעתו, כי אם השלים את שמועת התקנה ויאמר לו: אדרבא! המעט כי לא יביא רבוי הסופרים לידי התרשלות, כי אם יביא לידי זריזות, כי זאת היתה תכלית התקנה, כי כך אמר עזרא: קנאת וכו‘. והנה התו’ ד“ה ”קנאת“ תמהו על בלי המנות תקנה זו בין עשר תקנות עזרא המניות (ב“ק פ”ב) ועל כן החליטו, כי תוספת מאוחרת היא ולדעתנו העניה אין מקום לתקנה זו כלל בין עשר התקנות ההן, כי הצד השוה שבכל עשר התקנות, כי כלן מסורות לכל נפש ולכל בית ולכל קהלה. על כן נמנו בנמין ונמסרו לכל הקהל משא”כ תקנת הושבת סופרים, כי היא לא היתה בימים ההם אלא בירושלם ומשנתיסדה לשעתה, שוב לא פסקה, על כן לא נמנתה ולא נמסרה וגם מסוגית הגמרא נראה, כי התקנה הזאת גרוסה ועומדת בפי האמוראים, כי הגמרא באה להוכיח בשני מאמרים תכופים כי גם החכם החולק אנוס הוא לבטל את דבריו במקום שיש תקנת עזרא; ובשמועה השנית כתוב “ומודה ר”ה ברי‘ דרב ירושע ברוכלין המחזירי’ בעירות דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תקן לה לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעירות וכו‘“ (ב“ב כ”ב) והשמועה הזאת מעידה על חברתה התכופה לה מלפניה, כי גרסת הגמרה נכונה וקימת היא, כי גם שם כתוב ”ומודה ר"ה במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר [מר] עזרא תקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר וכו’“. וכל הבקי היודע את דרך סדר התלמוד, יודע כי כך הוא דרכו, לסמוך את הדומה לדומה לו. ועוד יש להשיב על דברי התוספות, כי יש עוד תקנה אחת לעזרא שיהו הנשים מדברות זו עם זו וכו'” (ירוש' מגלה ד, א), ואם אנו מקבלין את המנין שבב“ק לקבוע, הלא גם תקנה ההיא חוץ למנין–וגם סמיכת התקנה לפסוק ”מאי דרוש“ כי מציון תצא וגו' (ב"ב שם) מעידה, כי תקנה זו של עזרא, כי בכל התקונים העתיקים כמו תקון הסופרים ותקון כתב האשורי לס”ת אנו מוצאים שהסמיכו את תקוניהם לכתובים, כאשר בררנו למעלה.  ↩

ימי פרס: חיזוק מושב ישראל בארצו בידי נחמיה

מאת

זאב יעבץ

[קנאת הכותים. בריתם עם האספסוף העמוני והאשדודי ועם הערבים. סנבלט החורני טוביה העמוני וגשם הערבי. חיל שמרון. קשר על ירושלם. שרפת בתי הכנסיות בכל הערים. פרצות בחומת ירושלם ושרפת שעריה. שרפת שערי חומת המקדש וקלקול קשוטיו. בזה ושבי בכל הארץ. בטול מעשי עזרא. לעג וחנופה למכשירים ביד הכותים. הסגנים שבים מאחרי עזרא ונוטים אחרי הכותים. חתון הסגנים בכותים “בעלי שבועה”. נביאי שקר שמעיה בן דליה ונועדיה הנביאה. עוז אגודת הנבדלים ואמונת לבם. אהבתם העזה לתורש. אמרותיהם הנעלות. מסע חנני עירה שושן. נחמיה אחיו בן חכליה משקה המלך. רשיון המלך לנחמ' ללכת ארצה יהודה ולהיות שם לפחה. אופית נחמ' עֻזו וטהרתו. גדודי סנבלט וחבריו בבא נחמי‘. תחלת בנין החומה. עלילות הכותים. חלוקת מלאכת הבנין בין יושבי ירושלים ובין יושבי הערים. תקוני משמר לבונים ומפני האויבים. זעף סנבלט ולעג טוביה. קשר הכותים על נחמי’ ועמו. קוצר רוח העם. תלונת יהודה בן הסנואה. דברי נחמי' לחזק את העם. מתן כלי מלחמה לבונים. תקון חיל “הנערים”. סדור קהל הבונים בסדרי צבא ערוך למלחמה. זעקת דלת העם מפני נושיהם. קנאת נחמי' ואָלָתו. מחילת הסגנים את חובותיהם ופריקת עֻלם מעל העם. נכלי סנבלט ונבלות שמעי' בן דליה. אגרות הולכות ובאות בין טוביה העמוני ובין חורי יהודה. כלות בנין החומה. חומת ירושלם משמר לכל קדשיה. תרועת ישראל ושבר רוח הכותים. הכותים מתיאשים מהתגבר על ישראל. תפארת חנכת החומה. אזהרות במשמר העיר ושעריה. תחבלות נחמי' להרבות יושבי ירושלם. בקור ספר היחש הראשון וגורלות.]


3316–3317


והכותים צוררי ישראל ראו, כי עזרא סגר מפניהם גם את בתי עמו גם את כל קדשיהם, בהוציאו את הנשים הנכריות ובשנותו את כתב התורה, ויחר אפם מאד וישמרו עברתם לעת מצוא, להנקם בעם עברתם.

ובמצרים רבו מאד המהומות. וירב ארתחשסתא לשלוח שמה את צבאותיו להכניע את שאון הגוי הגדול המתפרץ מפניו, ולא עשו תושיה. וישלח את מגביש שר צבאו הנאמן, ויכבד את ידו על מצרים בשנת שתים עשרה לארתחשסתא, ותשקוט הארץ חמש שנים. ובשנת שבע עשרה למלוך ארתחשסתא שבו המצרים לשאת ראש, וישלחו רסן מפני מלכות פרס. וילך הפרץ הלוך ורחוב, עד אשר פרקו מקץ ימים רבים את כל עֻלה מעל צואריהם.

ויראו הכותים את רפיון ידי שרי הצבאות, וכי עיני המלך מסבות לעת כזאת מנגד עזרא ועמו, בהיות לבו רק אל המתפרצים, ויחזק לבם, וישיתו ידם עם פלטי גויי הארצות עם יתר העמוני ועם האספסוף פלטי הפלשתים, אשר נשארו עוד באשדוד1, ועם הערבים השוכנים בנגב יהודה, ויוָסדו ראשי שלשת העממים האלה, סנבלט החורוני ראש הכותים וטוביה העמוני, אשר היה עבד2 בימי נעוריו, וגשם הערבי לסוד אחד, להרע ולהצר לישראל בכל מאמצי כחם. ויהי בראותם, כי ידי חיל פרס מלאות עבודה, ועיני שריהם נשואות הנגבה אל מצרים, ויבחרו להם מקרבם אנשי צבא, אשר קראו להם “חיל שמרון”3. ויהי העם הקטון והבזוי לעם ערוך מלחמה4. ויהי ברבות העזובה מאד בממלכה, וישאלו בקוסמיהם ויתגודדו על בני ישראל, וימלאו את כל הארץ חמס ושד, ויניחו את כל חמתם “במועדי אל” המה בתי הכנסת, אשר החל עזרא הסופר לבנות בארץ וישרפו אותם. ויפרצו פרצות רבות בחומת ירושלם5 ויציתו אֵשׁ בשעריה. ויבאו הזרים גם אל מקדש ה', ויחללוהו וישחיתו בקרדומות את מעשה צעצועיו, וישרפו את שעריו באש. ובערי המדינה בזזו בז וישבו שבי. וירעו לישראל רעה גדולה. ויהי המעט לישראל, כי נָבֹזו עריהם, וירושלם היתה כמעט לשמה, ואש נצתה במקדשו ויהיו גם כל הסדרים, אשר סדר עזרא, צפוים לכליון חרוץ, כי כל מגמת פני הכותים היתה לבלתי היות דבר, אשר יפריד בין ישראל וביניהם, בדעתם, כי רק אז יבא הגוי הזה אל קרבם, ושבעו מֵחֶלְבּוֹ וּמִדִשְׁנוֹ. על כן לא שקטו הכותים גם אחרי הניחם את חמתם בעם חרמם. ויכעיסו את לב העם העשוק בלעגם אשר לעגו למאמצי כחם, אשר התאמצו לכונן מעוז לתורתם ולמולדתם, לבלתי התערב בשכניהם, כי אמרו כי במעט דברי לצון ולעג, יָסֵבו את לב העם אחורנית מאחרי מוריהם הגדולים. ותוסף החרפה אשר חרף עם נבל זה את אבותינו, להכאיב את לבם מכל העמל והיגון, אשר שבעו מידם. ויהי כי נשא המשורר הקדוש מבני אסף קינה6 על התלאה הזאת ויקרא:

עַד-מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֵף צָר / יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח:

זְכָר-זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהֹוָה / וְעַם-נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ:7

קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ / זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי-נָבָל כָּל-הַיּוֹם:8

תְּשִׂימֵנוּ מָדון לִשְׁכֵנֵינוּ / וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ:9

מלבד הלעג אשר הכאיבו בו את לב כל ירא ה' ואוהב עמו בישראל, היה לכלי חפץ בידם גם החֹנף, אשר בו עשו חיל מדור דור. וידעו לגנוב בחלקת לשונם את לב החורים והסגנים, לתת ידיהם עמם ולהיות לעם אחד, כי השרים ההם נתנו יד תחת עזרא הסופר, רק מיראתם אותו. ועתה אחרי אשר סר פחדו, ידעו ראשי הכותים ועמי הארצות, כי במעט חונף ובמעט לעג יסבו את לב החורים והסגנים מאחרי תורתם ומולדתם. את התעודה הזאת יעד לו טוביה העמוני, בן העם אשר בעלים מלכו היה ראש צוררי ישראל האורבים לו לבלתי היות לו עוד שארית בארצו10, אך עמון שבתה מהיות גוי זה כמה, אולם משרש נחש יצא צפע קטן ונבזה, ושמו טוביה העמוני, אשר ידע להחליק את לשונו המלאה חמת עכשוב, ולקנות לב נכבדי בני יהודה לבא בברית עמו ועם הכותים, ולהיות לו “לבעלי שבועה”, ויקח לו אשה מבנות שכניהו בן ארח אחד משרי ישראל; ויוחנן בן העמוני הזה לקח לו אשה את בת השר משֻלם בן ברכיה11 בן מְשֵׁיזַבְאֵל12 מבני זרח בן יהודה13 אשר דודו פתחיה בן מֵשזבאל היה ראש שרי המלך ביהודה14. ויתלקטו אל הסגנים הבוגדים ואל הכותים, אנשים אשר היו לנביאי שקר, לסכל את עצת הדבקים בטהרת תורתם ומולדתם, ולרפות את ידי העם מכל דבר חָיִל. ויהי אחד מן הנבלים האלה, איש בצע מזמה ומרמה ושמו שמעיה בן דליה בן מהטבאֵל, אשר כח היה בפיו ללכוד בדבריו גם אנשי חיל אנשי מופת, ולהוליכם שולל להאמין בו רגע קטן15. ולמען הטות לב הנשים, קמה אשה נביאת שקר ושמה נועדיה16. וקרוב הדבר מאד, כי אנשי הבליעל האלה אשר התאמרו כי נביאים הם התגדלו באזני העם בעוז מצחם הנחושה, גם על עזרא הסופר איש האלהים, אשר הוא היה הראשון, אשר קמו מימי שמואל, אשר לא בשם הנבואה הורה את העם.

אולם אף כי אנשים מן הסגנים הזונים אחרי תועבות גויי הארץ, הריעו וירימו קרן, לא סרו “הנבדלים מטומאת גויי הארצות” מדרכם ימין ושמאל, ויוסיפו להתחזק בכל חקי אלהים ותורתו ככל אשר הורה להם עזרא. ויהי בהתיצב אנשי ברית הכותים לשטן להם בדבר הזה, ויחזקו איש את יד רעהו להשליך את נפשם על תורת ה' היקרה להם, וידברו רמות ונשגבות על מצות ה' ועל פקודיו היקרים להם מכל יקר ומכל הון ומכל חמדת החיים17. וישאו את מכאוביהם ואת חרפתם, אשר השביעום צורריהם באהבה וברצון; אך לא באלה הרפו צריהם מהם, כי נמצאו אנשׁי חיל בקרבם, אשר התחזקו להביא רַוְחָתָם ותשועתם מן המקום, אשר באה להם עזרתם זה כשלש עשרה שנה.

ויקם אחד מן השרים, הנחשבים על עדת הנבדלים, ושמו חנני בן חכליה. וירד הוא ואנשיו ארצה פרס, ויבא אל שושן הבירה בחדש כסלו. ויגד לאחיו השר הגדול נחמיה משקה המלך, את כל התלאה אשר מצאה את אחיו בני עמו. ונחמיה בן חכליה איש חיל ובר לבב מאין כמוהו וגדול לפני אדוניו18. וישמע נחמיה בן חכליה את הדבר הרע הזה ויתאבל ויבך ויצם, כי אהב האיש את עמו ואת ארצו מנפשו, ויפלו פניו מאד. ויהי בחדש הרביעי לבוא חנני בחדש ניסן, וייטב לב המלך ארתחשסתא וישאל את נחמיה “מדוע פניך רעים”. וימצא נחמיה את לבבו, ויגד לו את כל צרת עמו, וַיַפל תחנתו לפני אדוניו, כי ישלחהו ארצה יהודה לבנות את ירושלם עיר קברות אבותיו, ויתן לו המלך את שאלתו בעין טובה וישימהו לפחה בארץ ישראל19. ויתן בידו אגרות אל פחות “עבר הנהר” כי יעבירהו שלום עד מחוז חפצו. וישלח עמו המלך גם שרי חיל ופרשים.

ונחמיה היה איש, אשר כל דרכיו משפט, חיל ועוז. איש יודע את ערכו20 ואת ערך מעשיו הטובים21, ובכל זאת לא גדל בעיניו כבודו וכבוד בית אביו22, ורק כבוד עמו ושלומו יקר לו מכל יקר23. ובראותו דבר עָוֶל או פשע לא יכול להתאפק ויבא בריב. ויש אשר לא משל ברוחו, וירם יד על עושי הרעה, מבלי שים לב לכבודו ולגדולתו24, כי רוחו היתה טהורה ותמימה וכל דופי וסלף נלאתה לכלכל אף רגע.

והשמועה באה אל סנבלט וטוביה, כי אחד משרי ישראל בא, ובידו אגרות לכל פחות עבר הנהר, וירע הדבר בעיניהם. ונחמיה לא בא אל ארץ אבותיו, כאשר בא עזרא הסופר לפני שלש עשרה שנה בהמון רב ובכבוד ובתפארת, כי אם במתי מעט25 (3316–444) ולמען כסות דבר, נעצר בביתו בימים הראשונים לבואו. ותהי ראשית צאתו מביתו באישון לילה, אחרי כלות שלשה ימים לשבתו בירושלם, וָיָּתר את הפרצות אשר נפרצו בחומה וָיָשֹׁב. והסגנים והכהנים והעם, אשר ידעו את כבוד האיש ואת ערכו, ויספרו את צעדיו לא ידעו אנה הלך ועל מה הלך.

ויהי אחרי שובו, ויגד להם את לבבו ואת יד המלך הטובה עליו, וידבר על לבם וישיתו את ידם עמו גם העם גם הסגנים, כי גם בין הסגנים, אשר מרביתם השחיתו דרכם, היו אנשי אמת ויראי אלהים26, אשר לא נטו אחרי הכותים. וקרוב הוא כי נחלקו השרים לחצי, ורוח רעה היתה שלוחה בין אדירי העם. ויהיו בתוכם אנשים, אשר לא נטו את שכמם לאדונים הקשים, אשר התנשאו לקחת להם קרנים בימי העזובה27.

וסנבלט וטוביה וגשם שמעו כי היה לב העם אחרי נחמיה. ויתהפכו הנבלים האלה בתחבלותיהם, וישוו את פניהם כאנשים נאמנים אל בית המלך ארתחשסתא, אשר זה מעט פשעו בו, ויקראו החנפים: “מה הדבר הזה אשר אתם עושים? העל המלך אתם מורדים?”28. ונחמיה איש האמת והכבוד, אשר געלה נפשו בנבזים האלה, מלא פניהם קלון ולא שעה אליהם וישם אל המלאכה פניו לבנות את חומת ירושלם ולבצר אותה, כי ידע כי לא תהיה תקומה לבני ישראל מפני האספסוף פליטי העמים השאטים אותם מסביב, בלתי אם בהיות ירושלים משגב עז לכל קדשיהם סגור ומסוגר לעת מצא מפני כל פריץ.

ובהיות מספר הכותים ובעלי בריתם מספר האויבים האורבים למלאכה, נועץ נחמיהו, לבלתי החל את הבניה במקום אחד. וימד את מקום החומה סביב סביב, וישם את המלאכה על יושבי ירושלם ועל יושבי ערי יהודה ובנימין29. וידבר על לבם, כי יבנו כלם איש איש את מדתו בעת אחת. וישם כבוד לאלישיב הכהן הגדול, לגשת ראשונה אל המלאכה. ויבן הוא ואחיו את שער הצאן ויקדש אותו. וימהרו כל העם ויקרבו גם המה והכהנים30 והלוים31 והנתינים32, ויבנו איש את מדתו במקומו, ויש אשר התנדבו לבנות שתי מדות33. וגם אנשים מן השרים בעלי ברית הכותים בנו בחומת ירושלם34. ואחד שרי פרס הגדולים, הלא הוא פחת כל עבר הנהר, בנה גם הוא מדה אחת35 לכבוד נחמיה אשר ראה, כי גדול כבודו בעיני המלך.

ויבנו כל המתנדבים את מדותיהם בעת אחת, על כן מהרה המלאכה מאד, ולא עברו ימים מספר, והנה כל המדות בנויות אשה אשה לבדה. וימהרו וישימו הבונים את פניהם, ויסתמו את הפרצים, אשר בין מדה לרעותה, למען קשר את כל המדות הבודדות לחומה אחת עזה ובצורה, ותעל מהרה ארוכה למלאכה. ויהי עוד לא הגיעה השמועה לאזני הכותים, והנה החומה נקשרה עד חציה, ולא חסר עוד דבר, בלתי אם לסתום את הפרצים אשר בין המדות, אשר היו למוסדות חצי החומה הנשארת.

כשמוע סנבלט את הדבר הזה ויתגעש מאד, כי לא עלתה על לבו כזאת וישחק וירגז, וילעג ויכעס. וטוביה העמוני הוציא את רוחו בדברי לצון, ויאסוף סנבלט וטוביה בָלט, את ראשי האספסוף הערבים, העמונים והאשדודים לבא שנית להלחם על ירושלם. וַיִוָעצו לבלתי עלות עליה ביד רמה, כי אם להתחרש ולבא עליה בלט ולהחריד אותה פתאום. ויגֻנב הדבר אל בני ישראל הקרובים מקום העמים הקטנים האלה, וימהרו ויבאו אל נחמיה, ויגלו את אזנו ויגידו לו כל המקומות אשר יאמר האויב להשתער משם על ישראל. ויהיו אנשים אשר קצרה רוחם לשמע הקשר ולמראה המלאכה, אשר עוד רבה היא ואיש מן השרים ושמו יהודה36 בן הסנואה משנה פקיד העיר37 להם לפה; אך נחמיה בטח באלהי אבותיו. ויהי אחרי התפללו הוא וכל העם לה‘, כי יהיה להם למחסה, ויתן ביד אנשי החיל קשתות, רובים ורמחים. ויפקד אותם למשמרותיהם סביבות העיר. ויחזק את לבם בדברים מעטים ונמרצים, ליום מלחמה. ויקרא: "את ה’ הגדול והנורא זכורו והלחמו על אחיכם בניכם ובנותיהם נשיכם ובתיכם"38. ויהי כשמוע הכותים כי נחמיה ועמו מתאזרים לקראת המלחמה ביד רמה ולא במסתרים, ויסגו אחור וישובו למקומם, כאשר ינוסו הצללים מפני האור.

למן העת ההיא הבדיל נחמיה מן העם נערים גבורי כח, להיות גם עליו גם על העיר למשמר. ויהיו לצבא קטן ערוך מלחמה כתבנית “חיל שומרון”. ויהיו סרים תמיד למשמעת נחמיה פחת ישראל ולמשמעת השרים הקרובים אליו39, ויתן גם להם רמחים ומגנים, קשתות ושריונים לבד מן החרבות אשר נתן לכל הבונים. ותחס עין נחמיה על המלאכה למהר לכלותה, ויקח את חצי הנערים ויצו גם עליהם לעשות במלאכה; ויהי כל מראה בנין החומה הזה כבנין, אשר יבנו הנצורים למעוז מפני הצר הבא עליהם, כי איש איש היה “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”40. ונחמיה נצב כשר צבא ועל ידו התוקע בשופר, למען ימהר העם להתאסף אל מקום אחד למלחמה, בבא האויב פתאם. והיה מדי כלות מלאכת היום והחל המשמר וסבבו אנשים רבים את העיר ואת החומה לשמור עליה מפני הצר האורב, וגם האנשים אשר נתנו שנה לעיניהם, לא פשט איש את בגדיו, ולא פתח את חרבו מעל ירכו, למען יהיו נכונים בכל עת. אך בכל מאמצי כחם לבנות ולשמור ולהלחם על שמו בשר זרועים, וישימו רק בה' מבטחם וידעו כי רק לאשר יבנה ה' יאמר בנין, ולאשר ישמור הוא יֵאָמֵר משמר, ולא יוסיף עמו העצב, אשר יתעצב האדם והשנה אשר תדוד מעיניו באחרו שבת ובהשכימו קום, למען עמוד על המשמר41.

למראה נחמיה המלא צדק ומשפט, חזק לב העם. ובעת ההיא, אשר גם השרים גם העם עבדו שכם אחד עבודה אחת מצאו העשוקים עת מצוא לזעוק חמס באזני נחמיה מפני אחיהם השרים העושקים והרוצצים אותם. ויגשו אל נחמיה ויספרו לו במר נפשם, כי בכסף אשר לָוו למדת המלך, ואין לאל ידם לשלמו, לקחו מהם נושיהם השרים את כרמיהם ואת שדותיהם; ויהי המעט מהם הרשע הזה ויכבשו גם את בניהם ואת בנותיהם לעבדים. ויהי כשמוע נחמיהו את הדבר הזה ויתן בקולו על החורים ועל הסגנים “משא איש באחיו אתם נושים”42, ויקהל עליהם כל העם לקולו. ויוסף ויאמר להם אנחנו מתחזקים בכל עז לגאל את אחינו מיד הגוים הקטנים, והנה אתם באים וכובשים אותם לעבדים! ויחתו ויחרישו ולא מצאו את לבבם לענות דבר. ויוכח את דרכם על פניהם ויאמר: לוא גם לא ימריצם לבם לעשות את הטוב, באשר הוא טוב, הלא יש להם להכלם מפני אויבי עמם לבלתי היות קשי לבם למשל בגוים. וישם את פניו ראשונה אל אחיו, אל הנערים הנאמנים עמו, אשר גם מידם לוו העם, ויעזוב הוא ראשונה את המשא, אשר הרבה העם ללות ממנו במעט ימי שבתו בירושלם, וימהרו ויעשו גם אחיו ונעריו גן, והחורים והסגנים וכל הנושים בעם קראו פה אחד: “נשיב ומהם לא נבקש”! 43 ויקרא גם לכהנים וישביעם לעשות כדבר הזה ויואל בשבועת האָלה לעיני כל העם את האיש, אשר לא ישמע בקולו להשמיט את משה ידו ויען כל העם, אמן! ולמען תת שארית וזכרון לדבר הגדול הזה נשא כל העם תפלה ויהללו את ה'. וימהרו לעשות כדבר נחמיה, ויטשו משא כל יד אשר נשו עד העת ההיא, ולא הוסיפו עוד להתעמר באחיהם. ויפרוק נחמיה את העול, אשר החלו לשום שרים משחיתי דרכם על אחיהם האביונים, והדבר הנמרץ אשר דברו העשוקים, אשר נתנו עריצים לארץ גום, ואת רוחם לא דכאו בקרבם, נאמן לעד לעולם בישראל:

כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ44


והמלאכה נעשתה בחיל, והמדות הבודדות נקשרו יחד ותהיינה לחומה, אשר אין פרץ בה. ותשלם מלאכת הבנין בשבעה לחדש אלול45 ולא חסרה החומה, בלתי אם את דלתות השערים, אשר לא הצבו עוד. וישמע סנבלט וגשם ויחרקו שֵׁן במסתרים, ולעין כל כסו את שנאתם, ויתנכלו לשים בחלקות לנחמיה ולהמיתו, וייטיבו את פניהם ויקראו לו להוָעד עמם יחד אל בקעת אונו46 אשר לבנימן ונחמיה השיב להם כי תקפה עליו עבודתו, ולא יוכל לעזוב את מקומו. ויהי כי הפגיעו בו ארבע פעמים מבלי הפק את זממם, ויתחפש סנבלט כאוהב, אשר עד כה הסתיר בלבו את הרעה הנשקפה לידיד נפשו, אך עתה באין עוד דרך למלט מפחד את הנפש האהובה לו, גלה את אזנה, למען תדע להשמר. כי שלח סנבלט אגרת לנחמיה, כי השמועה עוברת, כי אומרים היהודים למרוד במלך פרס ולהמליך את נחמיה, על כן הם בונים את החומה, וכי נביאים העמיד נחמיה להטות את לב כל העם להקים אותו למלך, וכאיש אשר אין לפניו משא פנים, הגיד סנבלט באגרתו את כל לבו, כי גם ידידו גשם הערבי הנאמן עמו, נלוה גם הוא אל טופלי השקר, וגם הוא מוציא את הדבה הרעה הזאת, ועתה יבא נא נחמיה אל סנבלט להועץ לסכל עצת אויבי נפשו. – וישב אותו נחמיה דבר, כי כל דבריו שקר, וכי בוחן הוא את לב סנבלט, כי כל מחשבותיו הן רק להפריע את העם מבנין החומה. ומסנבלט היה הנקל הכזב אשר בדה מלבו, כי הקים נחמיה נביאים לקרוא אותו מלך, וַיַבְאֵש וַיַחפֵר לעולל את העלילה, אשר שם לנחמיהו, וישכור הוא חבר מתי און לנביאים ולנביאות, לרפות את ידי העם ולהבאיש את ריח נחמיה בעיניהם. ושמעיה בן דליה נביא השקר ידע להִתַּמֵם47 עד כי היה נחמיה מבאי ביתו. ויהי אחרי שלוח סנבלט את אגרתו, ויצו שמעיה בשֵם ה' לנחמיה אשר בא אליו, לברוח עמו יחד אל היכל הקֹדש ולהסתר שם מפני עדת סנבלט, אשר יבאו עליו בלילה להרגו. וַיַכֵּר נחמיהו בנבואה הזאת, כי לא פרי רוח אלהים היא, כי אם מחיר כסף נמאס, אשר שקל על ידו סנבלט הכותי המתהפך בתחבולותיו, לקחת נפש נחמיהו או לתת את כבודו לחרפה, אם לא תמצא ידו להמיתו, על כן פקד על שמעיה להטות לב נחמיה, אשר לא מבני אהרן הוא, כי יחיש לו מפלט אל הקדש, למען יהיה הדבר לתואנה בפיהם להבאיש ריחו בעיני העם. ויחר אף נחמיה בשמעיה בן דליה ויקרא “האיש כמוני יברח? ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי?” ויבז למן היום ההוא את הנביא השָכור. ונכלי הכותים לא חדלו ויראו כי סנבלט וגשם נבאשו בנחמיה ויאמרו לרומם בעיניו את טוביה העמוני, וירבו להלל את הבליעל הזה אליו. וטוביה כאיש טוב ויקר שלח מכתבים לנחמיה להזהיר אותו כאוהב נאמן מרעתו. אך עיני נחמיה לא כהו ועפעפיו בחנו את ישרת לב העמוני ובעלי בריתו חורי יהודה, אשר ביניהם ובינו היו אגרות הולכות ובאות להודיע לו בנבלותם את כל מוצאי נחמיה ואת כל מבואיו.

עוד הכותים ובעלי בריתם עושים כה וכה חורשים רעה והולכים רכיל להצמיד מרמה ולשלח מדנים, והנה נחמיה בן חכליה גבור החיל בצע מעשה עוז והדר אשר במשפט יחשב על הגדולות, אשר נעשו מעולם בישראל ובאדם, כי במתי מספר בחמשים ושנים יום ובתוך אויבים לאלפים ולרבבות העוטרים אותו והאורבים לו מסביב, בנה חומה גדולה וגבוהה עזה ובצורה סביבות ירושלם ויצב את דלתיה. המלאכה הגדולה הזאת אם גם יערכוה רק לפי רבות הטרח, היגיעה ועצבון הידים, גבורה גדולה מאד מאד, אשר אף כי אין דמים בה, לא נופלה היא מכל הגדולות, אשר עשו גבורי מלחמה מדור דור, אשר נוראות יאמר להן.

גדול ורב מערך מאמצי כח זרוע בשר, אשר נראו בבנין החומה, הוא ערך המשגב, אשר כונן נחמיה לרוח עמו ולכל קדשיה ומחמדיה בבצרו את ירושלם למרכז לישראל מפני הצרים הזרים, אשר רוח העם הזה זרה לרוחם. על כן חֻבלה מאד רוח הגוים הקטנים צוררי ישראל, בראותם כי כלתה מלאכת החומה לכל דבריה. וינבא להם לבם, כי מבית לחומה הבצורה הזאת, אשר לא תמצא עוד ידם להבקיעה אליהם, תחזק רוח עם עברתם והיתה לרוח עומדת ומעמדת לעולמי עד את הגוי אשר לו היתה לנשמת חיים. והם אשר כל מזמתם היתה לבצור את רוח הגוי הזה, יעבור עוד דור ועוד דור, ונבלו והיו כלא היו.

את הכותים צרי יהודה ובנימן, תפגע עוד עין הקורא לא אחת ולא שתים בדברי תולדות ישראל. עוד תראה עינו אותם בהחליקם לשון ובהרעימם פנים, בחננם את קולם ובהתנכרם כצרי צוררים, בהתרפסם כזוחלי עפר ובדרכם עוז כאדונים קשים, אך להלחם על ישראל, לא ערבו עוד את לבם ימים רבים. וגם לא שָׁוָה להם עוד, כי הרוח אשר אמרו לדכא, היתה מסוגרת מפניהם בירושלם, אשר היתה לה למבצר ולמרום עוז, ולמה להם לכלות את כחם לריק.

בחמשה ועשרים יום לחדש אלול, הצבו דלתות שערי החומה בעצים, אשר נתן אסף שומר הפרדס אשר למלך במצות ארתחשסתא אדוניו, לבד מן העצים, אשר נתן בפקודת המלך לקָרות את שערי הבירה, למקדש, אשר נשרפו באש.

ולמען האר את עיני העם, כי בנין החומה יחשב לתשועה גדולה, אסף נחמיה את הלוים המשוררים ירושלמה לעשות “חנכה ושמחה”48, ויטהרו הכהנים והלוים והעם. ולמען הסב את לב השרים מאחרי הכותים, ולהטותו אל עמם ואל קדשיהם לאהבה אותם, נתן להם כבוד, ויעלם על החומה, ויחצם לשתי אגֻדות ויתן לפני כל אחת את מחצית הכהנים תוקעי החצוצרות, ואת מחצית הלוים המשוררים והמנגנים בכל כלי שיר, וישם את עזרא הכהן הסופר לפני האחת, והוא התיצב בראש השנית. ומלחם התודה אשר הכינו לעלות ביום ההוא שמו ביד אחד חלת לחם, אשר ישא לפני האגודה האחת, ועוד חלת לחם נתנה ביד איש, אשר ישא לפני האגודה השנית. הכהנים הריעו בחצוצרות, והלוים פצחו רנה, וכלי השיר נתנו קולם והאגֻדות נתקו ממקומן. אגודת עזרא, מתנהלת על קיר החומה לאטה, בהמון חוגג ובהדרת קדש אל הימין, ואגודת נחמיה אל השמאל. ותפגענה שתי האגדות בהר הבית ותבאנה שתיהן, הכהנים והלוים והסגנים וכל העם אל בית ה', ויעלו עולות וזבחים וישמח כל העם מאד. ונחמיה, אשר עיניו היו רק להטות את לב כל הקהל מקצה לאהבה את עמם, עשה שמחה גם לנשים וילדים, למען יהיה להם היום ההוא לזכרון. ויעשו את יום השביעי לחדש אלול ליום טוב לשמוח בו מדי שנה בשנה לזכר בנין החומה, כי בו כלתה מלאכת בנין הקירות, אף כי הדלתות טרם הֻצבו והחנכה היתה בחמשה ועשרים בו49.

ובכל הכבוד, אשר כבד נחמיה את הסגנים בחנכת חומת ירושלם, לא האמין באיש מהם להפקיד בידו את משמרת העיר, בלתי את בחנני אחיו, אשר הוא היה ראש מסבי הרוָחה בהמריצו את אחיו לבא ירושלמה, ובחנניה שר הבירה אשר במקדש, איש ירא את ה' מאד ואיש אמת50 ויצו לבלתי פתוח שערי החומה בלתי אם אחרי צאת השמש ורק לעיני שני השרים האלה, וגם לפנות ערב יבאו שניהם וראו בהסגר השערים, כי לבו הגה עוד אימה מפני הסגנים, אשר רבים מהם בעלי שבועה היו לכותים. ויפקד על חנני וחנניה, להעמיד משמרות מתוך יושבי העיר בלילה “איש במשמרו ואיש נגד ביתו”. ולבלתי היות העיר הזאת, אוצר חמדת רוח ישראל בידי הסגנים לבדם, השכיל נחמיה להסיע אנשים מבני העם יושבי הערים מסביב, ולהושיבם בירושלם. ובעיר אשר מבית לחומה, היה עוד די מקום לבנות בתים רבים ולשבת שם, כי “העיר רחבת ידים וגדולה והעם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”51. ולמען דעת את מפקד העם לסדרי משפחותיו, שם לב אל “ספר היחש העולים בראשונה”52 וַיַפֵּל גורלות, וַיָבֵא אחד מן העשרה בירושלם, ותשב בעיר הקדש גם העשירית מן העם התמים, אשר לא דבקו בשרים הקטנים, אשר בראשי הגוים ולא היה עוד העם וקדשיו, למשחק בעיני סגנים נמהרי לב.

  1. נחמי‘ ד, א. משם עולה, כי האשדודים היו בעלי ברית לכותים; ועוד שתי פעמים נזכרה אשדוד בנחמ’ (יג, כג–כד). ונראה, כי בעת ההיא כמעט נשכח שֵׁם “פלשתים” מפני שֵם “אשדודים”.  ↩

  2. נחמ' ב, יט.  ↩

  3. ג, לד.  ↩

  4. ד, ב.  ↩

  5. “שיר ירושלם… שסתרוהו עובדי כוכבים”.. (מנ"ת ו.) ועיין שם וראית, כי סתירה זו היתה לפני בוא נחמיה, והוא תקן אותה.  ↩

  6. עיין על כל דברינו אלה: “מוצא דבר ”השבי והבזה לפני בא נחמי'".  ↩

  7. “בגוי נבל: אלו המינים”(ספר‘ דבר’ ש"כ) “אלו הצדוקים” (יבמ' סג:) אך באמת גם המינים בימי רבותינו, גם הצדוקים לא היו לגוי בפני עצמם. ואין ספק, כי יש להכריע בין הגירסות הסותרות זו לזו, באמרנו “אלו הכותים” כי רק הם היו גוי מיוחד בפני עצמו ובזיון הכותים בעיני אבותינו היה גדול משנאתם אותם וגם בן סירא אמר על הכותים למחלקותם ועל האשדודים הנלוים עליהם:
    שני גוים שנאה נפשי ושלשה לא בגוים יתחשבו
    יושבי הר שומרון ועם פלשת ועם סכל בשכם (בן סירא ג, כה–כה).
    ובאמת היה עם הכותים עם נבל, כי עשיריהם וגדוליהם היו חנפים ובוגדים מתרפסים לפני מי שתקיף מהם ודורכים ברגל גאוה על כל חלש מהם, כאשר יספר יוסיפוס, וקטניהם היו למופת בערמומיתם ובשפלותם לכל מחזיר על הפתחים (ויקר‘ רבה ה’ מדרש תהלים יט).  ↩

  8. תהלים עד, י. יח. כב.  ↩

  9. פ, ז.  ↩

  10. ירמ' מא, יד–טו. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  11. נחמי' ו, יח.  ↩

  12. ג, ד.ושֵם זה נשנה אך בלא יחס משזבאל (ל').  ↩

  13. יא, כד.  ↩

  14. שם.  ↩

  15. ו, י–יב.  ↩

  16. יד.  ↩

  17. כבר אמרנו, כי “תמניא אפי” (תהלים קיט) נאמרו בפי אבות הפרושים בזמן ההוא. ועוד נפרש אי“ה את דברינו במוצא דבר ”בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים". עיין שם ומצאת את ציור המאורע גלוף בכל פתוחיו.  ↩

  18. “ולא הייתי רע לפניו”(נחמי' ב, יא).  ↩

  19. ה, יד.  ↩

  20. ו, יא.  ↩

  21. ה, יט; יג, לא.  ↩

  22. א, ו.  ↩

  23. ג, לו; ה, ט.  ↩

  24. ו; יג, יא. יז. כה.  ↩

  25. ב, יב.ולפי הנראה פטר נחמי' בטרם בואו לירושלם את שרי החיל והפרשים, אשר נתן המלך לשמרו  ↩

  26. ז, ב.  ↩

  27. זאת יש לשמוע מפסוק “ואדיריהם לא הביאו צוארם בעבודת אדוניהם” (ג, ה).  ↩

  28. מסורת היתה בידי הכותים מאבותיהם לקרא לבנין ירושלם וחומתה: מרד (עזר' ד, טו).  ↩

  29. הלא הם אנשי תקוע (נחמי' ג, ה) גבעון והמצפה (ו') זנוח (י"ג) בית הכרם (י"ד) בית צור (ט"ז) קעילה (יז)  ↩

  30. ג, א, כב.  ↩

  31. יז.  ↩

  32. כו.  ↩

  33. יא, יט. כ, כא. כד. כז. ל.  ↩

  34. עיין ג', ד. ועיין עוד ו, יח.  ↩

  35. “לכסא פחת עבר הנהר”. (ג‘ ז’) פירושו לדעתנו, כי מלטיה… וידון שניהם או אחד מהם, בנו במצות פחת עבר הנהר ובכספו מדה אחת לשם כסאו, לאמר לזכרון לכסאו.  ↩

  36. ד. ד.  ↩

  37. יא, ט.  ↩

  38. ד, ח.  ↩

  39. חמש פעמים אנו מוצאים את זכרון “נערים” ומכלן נראה, כי היו מזוינים (ד, י) וזריזים (י"ז) ושוטרי העיר ובעלי אגרוף לעת הצורך (י"ג, יט) מקצתם סרו למשמעת פקידים מקרב החורים הסגנים והעם (ד, טז) ומקצתם היו עם נחמיהו ויהיו נאמנים לו (ה, י) ובמזמור קכ“ז, שאין ספק בידנו שנאמר בימי הבנין החומה בימי נחמי' ושמירתה בכל ימי הבנותה, כאשר יתבאר בסמוך–יחשבו ”בני הנעורים“ האלה ”נחלת ה‘“ (תהל' קכז, ג) ”כחצים ביד גבור“ (ד') וכי הם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער (ה') ואחרי אשר ישראל ”מלא את אשפתו מהם" לא יוסיף עוד להנגף לפני האספסוף, כאשר נגפו לפני בא נחמי’.  ↩

  40. נחמי' ד, יא.  ↩

  41. תהל‘ קכז א–ב והפסוקים האלה מביעים כמעט את מליצת נחמי’: “את ה‘ הגדול והנורא זכורו והלחמו וגו’” (נחמי' ד, ח) “אלהינו ילחם לנו” (י"ד) אך משמר “הנערים” אשר כונן נחמ‘ היה בעיני המשורר כעזר מאת ה’ (ג–ה) כאשר הערונו זה מעט.  ↩

  42. ה, ז.  ↩

  43. יב.  ↩

  44. ה.  ↩

  45. עיין מגלת תענית ו'.  ↩

  46. ו, ב.ובמדרש נמנה מקום זה בתוך מושבות רשעי גוים שונאי ישראל (ויקר‘ רבה כ“ג, שה”ש רב’ ב, א. איכה רב' א, יז) אך טעות נפלה שם, כי צ“ל ”אונו ללוד ולא לוד לאונו", כי לוד היתה מעולם עיר ואם בישראל ואונו היתה צרתה. ומפסוק שבנחמי' יש להוציא, כי בימים הקדמונים ההם כבר נאחזו שם השונאים, אך כי ישבו בה גם שבי הגולה (נחמי' יא, לה).  ↩

  47. מתוך מעשי צבוע זה, יש בידנו להכיר את דרכיו, ולפי זה קלע הראב“ע אל השערה בפשט המליצה הסתומה: ”והוא עצור“ (ו, י) בפרשו לאמר ”והוא עצור. לפני הבורא לעבדו כעוצר עצמו מהנאה והעצור בתענית כדואג האדומי שהי' נעצר“ (ראב"ע) ועיין דברינו (ח"א 108) על מליצת ”נעצר".  ↩

  48. נחמי‘ יב, כז–מב. פסוקים אלה הם הרחבת דברים לנחמ’ ז, א.  ↩

  49. עיין מגלת תענית ו.וקרוב כי תקון יום זכרון זה היה הקודם לכל ימי מגלת תענית ולפי זה היתה ראשית תקנת ימי הזכרון שנהגו הפרושים לעשות זכר לכל ישועה בימי נחמי'.  ↩

  50. מליצת “הוא כאיש אמת” (נחמי' ז, ב) אינה אלא למעט את שאר הסגנים שכלם היו בחזקת חשד בעיניו.  ↩

  51. נחמי' ז, ד.  ↩

  52. ה.ויכַוֵן הקורא את פרשת נחמי' ז, י–עג, ופרשת עזרא ב, א–ע, כי שתיהן אחת הן.  ↩

ימי פרס: ראשית ימי כנסת הגדולה

מאת

זאב יעבץ

[ראש השנה הראשון אחרי כלות בנין החומה. עזרא קורא בתורה לפני הקהל. התרגשות העם. קריאת התורה בימי חג הסכות. מקרא צום ועצרה בעשרים וארבעה לחדש תשרי. קריאת התורה. ודוי הקהל. תפלת הלוים הרוממה. “אמָנה” באָלה ושבועה, על משמרת המקדש. טהרת החתון, קדושת השבת והשביעית. שמונים וחמשה איש החתומים מתחברים לסוד אנשי כנסת הגדולה. נדוי הכותים וקבלת הפרישות. “עם הארץ” שֵׁם גְנָי. סתום החזון וחתום כתבי הקדש. בעלי האסֻפות והאסופה. חבור ספר דברי הימים. עזרא ונחמי‘. חלוקת המקרא לתורה, נביאים וכתובים. קדוש ספרי שלמה וערך ספר קהלת. קדוש מגלת אסתר. קדושת המקרא וערכו. מאסורת תורה שבעל פה אל תורה שבכתב. טבע כתבי הקדש וטבע ספרי חול. יסוד “האשכולות”. שלום ושובע בארץ. תגבורת הרוח והמוסר. חסדי נחמי’ ונקיון כפיו. עשרו וכבוד ביתו. בנין הבתים בירושלם. החרושת והמסחר שבתוכה. יושביה למחלוקותם ולמקומותם. השרים והפקידים. שרי הפלך וחצי הפלך. קרבן העצים ותקון מעמדות. ראש המעמד ועיר המעמד. הבכורים וסדרי הקרבתם. עבודה שבמקדש ועבודה שבלב. תקון תפלות כנגד תמידים ומוספים. צבור וחבר-עיר. בתי כנסת שבכרכים ועשרה בטלנים. בית הכנסת ובית הספר. תכונת בית הכנסת קדשיו וסדריו. מתנות כהונה ולויה וסדר חלוקתן. מסע נחמי' לשושן. אוהבי הכותים נושאים ראש. מעללי טוביה העמוני ורפיון אלישיב הכהן. חתון בית אלישיב בסנבלט. קלקול סדרי נחמי‘. חלול שבת וגזל מתנות הלוים. נשואי נשים נכריות ולעז אשדודי. תשובת נחמי’ וקנאתו כאש. גרוש טוביה העמוני בחוזק יד. חזוק מעמד הלוים וריב בסגנים. בטול קנס עזרא. מנוי פקידים על בית האוצר. גזרות על מחללי שבת. גרוש הנשים הנכריות. גרוש בן בית אלישיב המתחתן בסנבלט. גדולת מעשה נחמי‘. מות נחמי’. יום מות עזרא יום צום.]


3317–3336


וגם החומה וגם העיר לא היו עצם תכלית מעשה נחמיה, כי נחשבו רק למכשירים ולמשמרת לחפץ אחר נעלה מאד; לחפץ אשר היה לרוח חיים באף עזרא הסופר, אשר עלה מבבל ללמד חקי האלהים לכל העם מקצה. עזרא החל את מעשהו לחדש ברוחו את פני עמו ולקדשו לממלכת כהנים, בהבדילו אותם מעמי התועבות, אשר מסביב. אך יד התגרה אשר התגרו הכותים בישראל והמוקשים אשר שתו להם, כבדה עליו להנזר מספר שנים עד אשר תמצא ידו לשוב ללמד ולהורות באין פחד אויב. ויבא נחמיה מארץ פרס ויכונן מבטח עוז בבנותו את חומת ירושלם. ביום חנכת החומה שב עזרא להראות, אחרי הנזרו ימים רבים. אולם ביום ההוא נראה רק בכבודו, למען שַׁוֹת הוד והדר על החנכה, אך מקץ חמשה ימים באחד לחדש השביעי ביום התרועה, שב עזרא הסופר לפעלו ולעבודת קדשו.

למן היום אשר עלו בני ישראל מבבל ויעלו בידם שמות החדשים1 אשר קראו להם הכשדים; שמו את יום התרועה לראש השנה2, ויהי היום המקודש הזה ליום ראשון לכל תקנה רבה בישראל. ביום ההוא יום מלאת שתים ושמונים שנה, למן היום אשר חנך זרבבל בן שאלתיאל הפחה, ויהושע בן יהוצדק הכהן את המזבח, וישיבו למקומה את עבודת בית המקדש, אשר שבתה זה כחמשים שנה; בעצם היום ההוא (3317–443), החל עזרא הספר לחדש את כבוד תורת ה' אלהי ישראל ולכונן לה בית בקירות לב העם לדור דורים. כי בעת אשר העלו הכהנים את עולת היום, בחצרות בית ה' פנימה, נאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב, אשר לפני שער המים כאור הבקר, ומגדל עץ בנוי היה מאתמול בתוך הרחוב, ועזרא הסופר בא וספר תורת אלהים בידו ויעל בהדרת קדש על המגדל ושלשה עשר איש מראשי הסופרים ומנכבדיהם התיצבו על ימינו ועל שמאלו. ויהי בפתוח עזרא את ספר התורה לעיני העם, ויקם כל הקהל ויעמד על רגליו בחרדת כבוד ויברך עזרא ה' בקול גדול ויען כל העם אמן! ויקדו וישתחוו אפים ארצה. אז החל עזרא הסופר לקרא את דברי התורה, באזני האנשים והנשים הנקהלים, אשר הקשיבו לכל הגה, והמבינים הם ראשי הסופרים מתרגמים את הדברים באזני דלת העם בשפת ארמית, אשר אותה היו מדברים, ויקרא עזרא את התורה מן הבקר ועד הצהרים ויתרגש לב העם מאד מאד לשֵמע דבר ה', כי ראו כי לא מלאו עד כה אחרי התורה וישאו את קולם ויבכו. וַיָסָב עזרא ונחמיה והלוים בתוך הקהל וידברו על לב העם דברים טובים ונחומים ויזהירו אותם לבלתי חלל את יום התרועה מקרא קדש בְּאֵבֶל. ונחמיה חזק את הקהל ללכת איש לביתו לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה ולשום מעֻזם את חדות ה'.

ממחרת היום ההוא, נועדו ראשי הכהנים והלוים וראשי האבות, אל בית עזרא להשכיל אל דברי התורה, ויקרא עזרא לפניהם את דבר הסֻכה ואת מעשיה. ויהי כאשר קרבו ימי החג ויעשו כל הקהל סכות. ולא היה עוד כחג הזה מימי יהושע בן נון, אשר ישמור כל העם מקצהו ועד קצהו, את חקת התורה לעשותה. ויבדל גם החג הזה מן החג אשר חגגו העולים הראשונים זה שתים ושמונים שנה, כי מלבד הכהנים אשר העלו בבית ה' “עולת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו”, כאשר עשו גם בימי זרבבל3, קראו הסופרים בכל מועדי אֵל בחג הזה “בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון”4. והרוח הזאת, אשר שפך עזרא על בני ישראל, החלה לשום את התורה ראשונה, ואת עבודת המקדש אחריה5.

אולם בכל היות עזרא הסופר איש נעלה ומרומם עד מאד ידע, כי לא תמצא יד איש אחד ודור אחד לבצע את הדבר הגדול אשר החל וַיִוָעַץ הוא ונחמיה לכנוס את ראשי העם ונכבדיו לכנסת גדולה, אשר תפוצת דברי התורה ומשמרת המצוה ביד העם, תהיינה כל תעודתה, וַיוֹעֶד עזרא ונחמיה את יום השלישי אחרי החג, את יום העשרים וארבעה לחדש תשרי ליום צום ועצרה, להבדיל את הקהל כלו מטמאות גויי הארץ, ולעשות את כל העם לנבדלים. ויאספו כל בני ישראל ביום ההוא אל בית ה‘6 בצום ובשקים ובאדמה על ראשם. ויהי בבקר ויקראו בספר התורה עד כלות רביעית היום, ורביעית היום התוַדוּ כל העם על עונותיהם ועל עונות אבותיהם. והלוים עלו על מעלות העזרה, אשר שם ישירו את שירי קדשם, ויתפללו בקול גדול אל ה’ תפלה רוממה7 וישוו בה את כבוד ה‘, אשר לו השמים ושמי השמים, הארץ וכל צבאה, ואשר בחר באברהם להקים מזרעו לו לעם, וישוו עוד את כל העתים, אשר עברו על העם הזה, ואת חסדי ה’, אשר הפליא להם ואת כל חטאותיהם, אשר חטאו לו. ויעבירו בחזון את כל המוצאות אותם, עד בואם אל הקורות האחרונות, אשר קרו אותם. וכל התפלה היקרה הזאת היתה רק כפֵתח-דבר אל הברית, אשר שמו אותה לפני גדולי העם לכרות אותה לפני ה' ולהיות לכנסת גדולה. ויכלו הלוים את דבריהם לאמר: “ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה”8. ודברי האמנה היו דברי ברית אלה ושבועה, אשר החתומים עליה קבלו על נפשם ועל נשיהם וזרעם להחזיק עליהם ללכת בתורת ה‘, ולשמור ולעשות את כל מצותיו ומשפטיו וחֻקיו, לשמור גם את מקדש ה’ בכבודו, לתת שלישית השקל לגלגלת לשנה לזבח ומנחה ונסך, ולהביא את בכורי פרי ארצם ואת בְכוֹרי בהמתם, את ראשית עריסותם ואת תרומתם ואת מעשרותיהם לכהנים וללוים, ככתוב בתורת משה, ולכלכל גם את קרבן העצים במועדו9, למען תכון עבודת הכהנים בבית ה' המרכז האחד לכל קדשי ישראל ולשמור גם את טהרת הבית, לבלתי התחתן בעמי הארץ ולקדש את השבת, לבלתי עשות בו כל מלאכה, ככתוב בתורה ולבלתי קנות בו כל קנין, ולבלתי מכור כל ממכר10, לשמור את שבת הארץ ולשמוט את מַשֵׁה ידם לשמור בשנה השביעית ההיא שנת השמיטה11. ויבאו על החתום על האמנה הזאת, נחמיה בן חכליה וזקני שרי הכהנים והלוים ראשי המשמרות12 וראשי האבות לבית ישראל13. ויהי מספר החתומים14 ארבעה ושמונים איש, לבד מעזרא15. אך בהחל שיר הלוים ביום ההוא צוה עזרא הסופר, וַיִבָּדֵל קהל העם מטומאת גויי הארץ ברגש ובחזקת היד בבית ה', והכהנים תוקעים בשופרות והלוים מזמרים ומנגנים בכל כלי שיר בקול גדול מאד לאות ולזכרון, כי אין להם חלק בישראל ברוחו ובתורתו וירב ביום ההוא מספר הנבדלים, ויהיו לכת רבה ועצומה, כיא כת הפרושים הגדולה והנכבדה והעומדת באמונתה עד היום הזה. ולהאנשים אשר דבקו בשרירות לבם בכותים ובעמי הארץ ולא נבדלו מהם, קראו למן היום ההוא “עמי הארץ” וליחיד “עם הארץ” לאמר, איש הדבק בטומאת העממים הקטנים והנבזים שכני יהודה וצורריה אשר להם קראו בני ישראל עמי הארצות.

ויהי היום ההוא, יום הארבעה ועשרים לחדש תשרי, אשר בו נכרתה האמנה, יום גדול מאד בתולדות ישראל, כי בו היו הנבדלים והמעטים לכת גדולה ועצומה, אשר מעט מעט היו לה כמעט כל העם לחברים; אנשי הכנסת הגדולה, הם גדוד המאסף הנוסע לאחרונה לחבל הנביאים, אשר משה איש האלהים היה הראשון ומלאכי האחרון להם, נוסדו ביום הגדול והנכבד ההוא.

וככל אשר היו אנשים, אשר באו מבבל היוסדים הראשונים לעדת הנבדלים16 הם אֲבוֹת כת הפרושים, והאיש הגדול והנעלה, אשר שם שארית לתורה, היה עזרא הכהן הסופר, אשר עלה מבבל, כן היה גם לסוד אנשי כנסת הגדולה בירושלם עיר הקדש, סוד כזה, אשר נוסד בבבל, לאות ולמופת הלא הוא "סוד עם ה‘17, אשר יסד יחזקאל הנביא וזקני ישראל בארץ גלותם, על כן היה “כתב בית ישראל”18 ראשית משא נפש זקני סוד העם, גם ראשית העבודה לאנשי כנסת הגדולה, לחבר יחד את ספר התורה ואת ספרי הנביאים ואת כל דברי אנשי הקדש, אשר דברו בנוח עליהם רוח ה’ לאסֻפה אחת ולחתום את החזון הזה לקדש קדשים, אשר עליו אין להוסיף עוד אף מלה אחת, ולשום אותוֹ למקרא לכל העם, ואשר על כן קראו לאסֻפת כל כתבי הקדש הזאת “מקרא”19. ויקרא לאנשי כנסת הגדולה “בעלי אספות” על שֵׁם האסֻפה, אשר אספו כתבי הקדש20.

אולם בטרם נגשו בעלי האסֻפות למלאכת הקדש, שָׂם עזרא ועדתו את פניו להוציא תוצאות מדברי הסופרים, אשר כתבו את פרשת כל העתים העוברות על ישראל ולעלותן על ספר, אשר קראו לו ספר דברי הימים, אשר יהיה ביד כל העם, מלבד ספר המלכים, אשר דבריו מעטים על דברי ימי ממלכת יהודה. וַיַקְדֵם את תולדות גויי הקדמונים, ואת מגלות היחש העתיקות מאד לתולדות בני ישראל, אשר החל לכתוב מיום עלות דוד על כסאו, ולא נשא הסופר החסיד הזה את פני מלכי בית דוד, אשר אהב ויכבד מאד, ולא כסה גם על חטאותיהם21. ויהי הספר הזה לאוצר לכל חוקרי דברי הימים לבית יהודה עד היום. והספרים אשר מתוכם הוציא עזרא הסופר את דברי המלכים מימי שלמה והלאה, אלה הם: ספר דברי נתן הנביא, ספר נבואת אחיה השילוני, ספר חזות יעדו החוזה22 אשר קראו לו גם דברי עדו23 או מדרש הנביא עדו24, ספר דברי שמעיה הנביא25, ספר המלכים ליהודה וישראל26, דברי יהוא בן חנני27, מדרש ספר המלכים28, דברי עזיהו לישעיהו בן אמוץ הנביא29 ודברי חוזי30 ואת מכתב כרש, אשר שם לאחרית ספר דברי הימים לבית יהודה בארצה ובגלותה, שם גם לראשית ספר אחר, אשר בו כתב את דבר שוב הגולה עד כלות בית ה' ואת דבר בוא עזרא, עד הבדילו את העם מנשי הנכר. ונחמיה בן חכליה, הוסיף על הספר הזה, את כל פרשת מעשיו, אשר עשה הוא בישראל31 גם דברי השטנה, אשר כתבו צרי יהודה ובנימן לכמביז, גם האגרת, אשר כתב תתני ושתר בוזני לדריוש, ואת הדכרונה אשר כתב כרש ואת פקודת דריוש לבנות את בית ה', ואת פרשגן הנשתון, אשר נתן ארתחשסתא ביד עזרא, נאספו אל ספר עזרא ונחמיה ככתבם וכלשונם בשפת ארם. גם ספרי יחש העולים עם זרבבל, ויחש היושבים הראשונים בירושלם32 נאספו שמה.

ויחלקו בעלי האספות את כל כתבי הקדש לשלש מחלקות; המחלקת הראשונה, היא חמשת חמשי תורת משה, אשר קראו לחֹמֶשׁ השלישי תורת הכהנים33 לחֹמש הרביעי, חמש הפקודים34, יען כי ראשית דבריו, המה פקודי בני ישראל במדבר סיני ולחֹמש החמשי קראו, משנה התורה35, יען כי בחמש האחרון הואיל משה לבאר את התורה ולשנות רבים מן הדברים, אשר הורה אותם בארבעת הספרים הראשונים. ויען כי רבים חשבו את התורה לבעלת שבעה חלקים ואת דברי משה, אשר ידבר מדי נסוע הארון ומדי נוחו36 שמו לחלק אחד ואת הדברים, אשר לפניו בחמש הפקודים לחלק אחד ואת הדברים אשר לאחריו לחלק אחד, על כן עשו לפרשה קטנה הזאת “סִמָנִיוֹת” מזה ומזה נון הפוכה מלפניה ונון הפוכה מאחריה37. ותקדש תורת משה מכל ספרי הקדש בישראל. ותהי היא לבדה צור המעוז, אשר כל דעת אלהי ישראל, וכל משמרת משפטיו וחקותיו נכונו עליו, ויחשב הוא לבדו כבנין עד עדי38 ויעל ויגדל ספר תורת משה הרבה מאד על ספרי הנביאים בישראל, כי אם יִטַב בעיני ה' וקמו עוד נביאים בעמו, אך התורה אחת היא לנו ועל חקיה ומשפטיה אין להוסיף עוד כל ימי עולם39

והמחלקת השנית היא מחלקות ספרים, אשר כתבו הנביאים אשר לא חדשו עוד מלבם דבר חק ומשפט. ויהי הראשון לכל הספרים האלה, ספר יהושע בן נון משרת משה, אשר מעולם נחשב למשנה לתורת ה'40, ואחריו ספר שופטים, אשר כתב שמואל הרמתי על דברי ימי השופטים וישימו אחרי כן את הספר, אשר ראשיתו לשמואל הוא ותוכו ואחריתו לגד החוזה ונתן הנביא41, ואשר כל דברי ימי עלי הכהן, שמואל הנביא ושאול ודוד מלכי ישראל כתובים בו. ויתנו את הספר הזה, אשר יקראו לו כיום “שמואל”, את ספר המלכים, אשר כתב ירמיהו הנביא ואשר הועלו בו כל דברי המלכים ליהודה ולישראל למיום מות דוד עד גלות צדקיהו בבלה. אל הספר הזה סמכו בעלי האספות את ספר “דברי ירמיהו” אשר חזה הנביא על עמו42. על הספרים האלה, אשר מצאו בעלי האספות כתובים וערוכים43 הוסיפו המה את ספר יחזקאל, אשר היה באחרית ימי ירמיהו ודומה לו בענין נבואותיו הראשונות44. ויאספו את נבואותיו אשר כתב45 ואשר נפוצו הנה והנה, ויעלו אותן על ספר אחד ואת חזיונותיו אשר לאחרית הימים שמו באחרונה. ויסמכו אל הספר הזה את “חזון ישעיהו” אשר העלו סוד אנשי חזקיהו על ספר46 ואת ספרי הנביאים, אשר נבואותיהם לא היו רבות במספרן, העלו אל ספר אחד, אשר קראו לו על שֵׁם מִנְיָנָם “שנים עשר”47.

ושמונת הספרים האלה הלא המה ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, ירמיהו, יחזקאל ישעיהו וספר “שנים עזר” היו למחלקת השנית בכתבי הקדש, כי סופריהם היו הנביאים ודבריהם דברי הגוי כלו, ואשר לא יגרע ערכם לעולמים48.

והמחלקת השלישית היא מחלקת הספרים, אשר כתבו הנביאים על ענין בודד ונבדל, או אשר כתבו אנשי אלהים מלאי דעת קדושים, אשר רוח הנבואה לא נחה עליהם, להורות בישראל חכמה, מוסר, דעת ויראת ה', אמרות טהורות, אשר דבר אין להן עם הימים הבאים או עם הגוי, באשר הוא גוי, ואשר כל דבריהן אינן בלתי אם אל הנפש היחידה לבדה להכשירה, לטהרה ולרוממה ועל הספרים האלה נוספו גם ספרי דברי הימים, אשר כתבו אנשי הקדש, אשר לא נביאים המה.

ויקראו לספרי המחלקת השלישית כתובים49, או כתבי הקדש50, או דברי קדושה51 לאמר, כי קדושה לבדה יש בהם, אך נבואה אין בם.

וישימו ראשונה לכל הספרים האלה את מגלת רות, אשר כתב שמואל הנביא52, ואחריו שמו את חמשת חמשי הספר הגדול והקדוש ספר זמירות ישראל, אשר קראו לו ספר התהלים. ויחשב אוצר חמדת ישראל זה למשנה בקדושתו לספר תורת משה53, ואחרי הספר הזה נתנו את איוב54. ויאספו אל הכתובים את מגילת הקינות, אשר כתב ירמיה הנביא55, ואת הספר, אשר כתבו אנשי הכנסת על שֵׁם דניאל56 ספר עזרא57, ודברי הימים.

והדברים אשר יצאו מפי שלמה מלך ישראל, אשר נפוצו מגלות בין העם, ואנשי חזקיה מלך יהודה העתיקו אותם ויעלום על ספר לא קדש אותם סור העם אשר היה בבבל בימי יחזקאל הנביא ולא אספו אותם אל “כתב בית ישראל”, כי חשבו אותם למשלי חול, אשר דבר אין להם אל כתבי הקדש. ועל כלם היתה מגלת הקהלת בעיני חכמי העם, כספר מתהפך בדעותיו, ואשר דבריו הֵפֶךְ הם מדברי תורת משה. ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויבארו58 את הספרים האלה, למען יהיו ראוים למקרא לכל הקהל. ויתנו לפניהם את מגלת שיר השירים כאשר היא59.

ואת ספר משלי שלמה חלקו לשלשה חלקים60. ויוסיפו עליו משלי חמד ואמרי נועם, אשר יצאו מפי מְמַשְׁלִים קדמונים זולת שלמה61. ואת ספר הקהלת חדשו כמעט את כל פניו בתקון סופרים62. ויאמרו לשום את ספרי שלמה אחרונים לכל כתבי הקדש, כי אחרית תוצאות דברי הקהלת63 אחרי שגיאותיו, היא דעה קדושה ורוממה מאד, על כן אמרו לחתום בה את החזון. והנה דבר אסתר המלכה, אשר היתה עוד חיה בימים ההם, בא אל בעלי האסֻפות לכתוב גם את דברי ימי הפורים, ולקדשם. ותצר להם מאד, כי היתה האסֻפה המשולשת כחתומה בעיניהם, אשר עליה אין עוד להוסיף, גם רע היה בעיניהם לחדש מצות מקרא מגלה על המצות, אשר צוה ה' את משה. וַיִוָעצו יחד, ויחקרו, וידרשו עד אשר מצאו להם ידים לכתוב את המגלה, ולקדש אותה. ויעשו כן ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויכתבו את מגלת אסתר64 ויקדשו אותה. וישימו לה מקום בתוך הכתובים, וישימו לחוק לקרא את המגלה הזאת שנה בשנה בימי הפורים65.

ויחשבו הארבעה ועשרים כתבי הקדש לראשי כל קדשי ישראל ומחמדיו, עד כי נשאו את נפשם להשבע בם66. כי הם המה המוצא האחד לדעת אלהים, לדעת מה יעשה ישראל בכל דורותיו, ואשר כל דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, המקובלים למשה מסיני הם המים הטהורים והנאמנים, אשר יצאו מפי הפֶּטר הזה. ויען כי דברי התורה הנביאים והכתובים המה השורשים, ודברי הסופרים הם הענפים העולים מהם, הטבעו כתבי הקדש כַּאֲדָנִים אשר לא ימושו, וכשרש אשר לא ימוט, וכל תָּו וכל פתוח דק בהם נחשב להר איתן ומצוק. לא כן תולדות התורה המסורות למשה מסיני ודברי הסופרים, כי ככל אשר שמו אנשי כנסת הגדולה לחוק לכתוב את דברי התורה והנביאים והכתובים ולקרא אותם רק מתוך הספר, פן ישגה איש להוסיף דבר עליהם או לגרוע מהם, כן אסרו אסר להעלות על ספר את דברי התורה המסורה, למען ידע העם להבדיל בין השרש ובין הענף, בין היסוד ובין הבנין67. והספרים האלה היו באמת לאוצר לכל הדעות הנאמנות, אשר ישא האדם ולכל ההגות הנכוחה, אשר יהגה כל עוד, אשר לבו תמים, נפשו ישרה, ורוחו נכונה. ויבדלו הספרים האלה מכל הספרים, אשר כתבו חכמי החול ללשונותיהם לגוייהם. כי כל הקהל מצאו חפץ בם החכם הגדול התבונן בם לפי גדלו וימצא, כי לרומם ולעֻמקם אין חקר, והקטן התבונן לפי קטנו וירא, כי בכל רוממותם לא נשגבו גם מדעתו, כי לא לשֵׁם כַּת אחת נתנו, כי אם לכל הקהל מקצהו עד קצהו. ויהיו הספרים האלה לבדם לספרות המקודשת. וישאו אנשי כנסת הגדולה את נפשם, כי הם לבדם יהיו למקרא, אשר בו יעמיק כל העם, ואשר כל דבר מדבריו ייקר להם מכל יקר. ודברי הספרים האחרים אשר יבאו אחריהם, יהיו רק לשעשועים ולא לקו ולמשקלת בדרך החיים68.

וסוד אנשי כנסת הגדולה, לא היה בן דור אחד, כי ימי דורות רבים עמד בארץ. והנה מספר הספרים נמנה בראשית ימי הכנסת כדבר, אשר עליו אין להוסיף. אך קרוב הוא, כי גם ביתר ימי אנשי כנסת הגדולה, נוספו זער שם זער שם דברים בספרי הכתובים, כי רוח הקדש, אשר בו נכתבו הכתובים, נחה עוד על גדולי ישראל בימים ההם, אולם ספרי הנביאים חתומים חותם צר. וגם בספרי הכתובים היו התוספות מעט מזער. ועל כן תחשב ראשית ימי הכנסת הגדולה לפרק גדול מאד בדברי ימי ישראל, כי הרוח אשר נחה על ישראל מימי אברהם, זה כאלף ושש מאות שנה, נאספה אל ספרות חתומה למשמרת לדורות עולם, כי שפוך שפך החזון את רוחו על בית ישראל די היות לרוח חיים באפו. ועתה באו ימי הפקודה לעם הזה, להקים את דבר ה'. לא רק בהגיון עובר אשר יהגה, כי אם במצוה, אשר יעשה אותה, למען תת שארית להגיון הזה, ולערוך לו במעשה דמות נצבת ועומדת, אשר לא תלוז מעיניו כל הימים.

ולמען שים מרכז לתורה בחרו בירושלם69 ובזכרם את הדבר, אשר קרא ישעיה הנביא לאמר, כי “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” ויכוננו בה בתי מדרש גדולים, אשר קראו להם אחרי כן “אשכלות”70 אשר מהם יצאה תורה רבה לישראל.

וככל אשר היו שנות בנין בית ה' שנות ברכה ושובע71 כן היו גם שנות הִוָסֶד “הכנסת הגדולה”. ותשב ירושלם לבטח בתוך חומותיה הבצורות, ותעז בעם הרב, אשר השיב נחמיה בתוכה72 ותברך את אלהיה, אשר השפיל את רשעי עמי הארץ עד עפר, כי נפלו מאד בעיניהם למן היום, אשר היתה ירושלם לעיר עזה ובצורה כקדם73; ועל אשר עודד את עַנְוֵי הצדק74, לבלתי היותם עוד לשחוק ולקלסה בעיני השרים הסוררים, ולמשסה ולמבוסה לפריצי הכותים בעלי בריתם. ובכל היות העם הרב, אשר בתוך העיר, והנערים, אשר הבדיל נחמיה לגדוד אנשי חיל75 למעוז מפני אויב, נעלה בעיניהם כח הרוח על כח הזרוע76. כי ליתרון ולתהלה על כל הגוים, אשר בדורותיהם, נחשבי להם חֻקי האלהים ומשפטיו אשר נהיו בעצם הימים ההם, לקנין כל העם, כי בדבר הזה בהיותם לממלכת כהנים, נבדלו מכל העמים הקרובים והרחוקים77.

ומלבד השמים אשר נתנו את גשמיהם ואת טלם, לשבע ולרויה לאדם ולבהמה, היה המושל הצדיק נחמיה הפחה לברכה ורוחה בארצו ובקרב עמו. כי המעט ממנו, כי הציל את דלת העם מידי נושיהם חורים והסגנים, פרק את העֹל הכבד, אשר שמו הפחות הראשונים על צואריהם וירף ידו מעליהם, ולא נתנם עוד להעלות לו את המס אשר קראו לו “לחם הפחה”. ויחשוך את נעריו, לבלתי התנשא בתקפם על העם במאומה, ולבלתי נגוש באיש למכור להם משדהו או מכרמו, פן יונו את העם מאחוזתם, ולמן העת אשר חדש נחמיה את כבוד עמו, לא נחשבו עוד בני ישראל, אשר בארץ אבותיהם “לקהל הגולה” לאמר לחברי עדה קטנה אשר ראשה ורֻבה בבבל, כי אם החלו מעט מעט להיות לגוי כיתר הגוים הגדולים, אשר גם בסורם למשמעת מלכי פרס, היו גם הליכות בתי נציביהם והפחות כמשפט בית מלך. על כן רבה היתה התכונה מאד בבית נחמיה פחת ישראל ושור אחד וכבשים ששה נעשה יום יום ללחם ביתו, לבד מעוף כנף כי מאה וחמשים איש מן הסגנים ושרי הגוים אשר מסביב, היו אוכלי שלחנו ומקצה עשרה ימים היה עושה משתה גדול בביתו, למען יהיה לב התקיפים כפלג מים בידו, בהיות לו דבר להטיב לעמו, ולכל הכלכלה הרבה הזאת, לא לקח מיד העם מאומה ויכלכל בעשרו הרב את כל ביתו מכיסו ומכספו, בחוסו על אחיו מאד.

ולא החדלה הזאת, אשר חדל להכביד על עמו היתה הטובה האחת אשר הטיב, כי מלבד הטובה העוברת הזאת, אשר מצאה רק את בני דורו בשתים עשרה שנות היותו פחה, שם את לבו לכונן מעוז לישראל גם לדורות הבאים, בשומו את ראש משאות נפשו את ירושלם, למחוז כל חפצו. הנה ראשית מעשיו היו לבצר את העיר, אשר היתה לאוצר כל קדשי ישראל ונכסי רוחו, אך לא עיר היתה בתוך החומה הזאת אשר בנה, כי אם מקום עיר כי “העם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”78. ויהי כי הרבה את מספר העם היושב בה, בהביאו אחד מן העשרה לשכון בקרבה, ויתחזק ויבן בה בתים רבים79. ותהי ירושלם לעיר גדולה רבת עם ותחל להתחדש בכבודה, אשר היה לה בימי קדם, ויהיו בה גם מלבד השרים והסגנים, המון אזרחים עושי מלאכה, אשר מצאו את לחמם מפרי כפיהם. וימצאו שם מבלעדי אנשי המלאכות הגסות, צורפים80 העושים בזהב ובכסף, ורקחים עושי מרקחות לרפואה למגדנות ולתמרוקי עדנים לנשים81; גם סוחרים רוכלים82 היו שם מבני ישראל, אשר הוציאו את יבול הארץ וצאצאיה החוצה, ואשר הביאו לארצם פרי מלאכת עמים אחרים, ואשר סבבו גם בערים בסחורת ידם83. ורוח המסחר אשר החלה להתרגש בירושלם, הביאה אנשים מבני צֹר רוכלת העמים לשבת בה, אך מרכלת הצורים בירושלם היתה דלה, כי כל סחורתם היתה מַכֹּלֶת בשוק ליושבי ירושלם84 ובסחר הזה החזיקו גם בני ישראל היושבים בערים אשר מסביב85.

וישכון העם בירושלם למשפחותיו; הכהנים לבדם, ומלבד הכהן הגדול, אשר היה הנכבד בכל העם, היה נגיד בית אלהים לראש להם86. והלוים שכנו לבדם ואיש אחד מבני אסף פקיד עליהם87 "ויהיו אנשים מן המשוררים מבני הלוים, אשר בנו להם חצרים סביבות ירושלים וישבו שם88 וגם שדות קנו להם הלוים89, כי תורת היובל לא נהגה בימי הבית השני, יען, כי לא כל העם שב אל ארצו90, והנתינים בני הגבעונים שכנו גם הם לבדם בעופל בירושלם, ושני אנשים מקרב אחיהם ראשים להם91. ובעלי הפקודות לכל דבר המלך ולכל דבר העם, היו השרים אשר הושעיה92 השר היה הנכבד בכלם, הם היו הפקידים על משמרת העיר93 והם היו שרי גלילות הארץ, אשר נקראו בימים ההם שרי פלך ושרי חצי פלך94, בערים אשר נאחזו בהם בני ישראל בהמון רב, הלא הן ערי יהודה שמעון ובנימן95. ועזרא ונחמיה השכילו כיד ה' הטובה עליהם להטות את לב השרים אל קדשי עמם, בזַכּוֹתם משפחות מתוכם בעבודת כבוד בבית ה' לדורותיהן, ותהיינה משפחות מן הכהנים ומשרי יהודה ובנימן, אשר בימי השבי בעלות נחמיה מבבל, כלכלו את המזבח בעצי המערכה96, ויפקדו עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה את המשפחות ההן, וישימו לחוק לדור דור, לבלתי הקרב את קרבן ה' על עצי מתנת איש אחר, כל עוד אשר יתנדבו בני המשפחות האלה עצים למערכה; ותהיינה המשפחות האלה משפחת בני דוד97 בני ארח98 בני פרעש99 בני רכב100 בני סנאה מבני בנימן101 בני זתוא102 בני פחת מואב103 ובני עדין104. ויפילו אנשי כנסת הגדולה גורלות, ויועידו על פי הגורל יום אחד בשנה לכל משפחה105, אשר בו תביא את “קרבן העצים” בהדרת קדש אל בית ה' בטרם יקריבו הכהנים את עולת הערב106. ותהי לכל משפחה ומשפחה יום קרבן העצים ליום חג מדי שנה בשנה107.

וגם אל הערים שם נחמיה את פניו, לכונן שם את מושב ישראל באיתן108. והמעט ממנו, אשר הפקיד את הכהנים והלוים במשמרותיהם109 ככל אשר סדר אותם זרבבל ויהושע הכהן הגדול אחרי חנכת בית ה‘110. וקרוב הוא, כי יחד להם נחמיה ערים לשבת111 ויחלקו אנשי כנסת הגדולה את כל העם לעשרים וארבע מחלקות, לעומת משמרות הכהנים והלוים, ויקראו למחלקות העם “מעמדות”, ויהי מדי עלות משמר הכהנים ומשמר הלוים לכהן בבית ה’, ועלו עמם אנשים מבני מעמד אחד מן העם, אשר לא מבית הלוי, והיו המה מלאכי הגוי הבאים לעמוד בשם כל עדת ישראל על עולת התמיד, אשר יקריבו הכהנים יום יום לכפר על כל העם112. ובראש כל מעמד יעמוד איש אחד אשר יקראו לו “ראש המעמד”, והיה כבודו ופקודתו בכבוד ראשי המשמרות ופקודתם. והיה הוא השר המצביא את כל איש ישראל הבא אל הקדש להביא את קרבנו, והעמיד אותו על עמדו ועל מקומו113. ויתר אנשי המעמד יתכנסו לאחת הערים, אשר יקראו לה עיר המעמד114 וצמו את כל ימי המעשה בשבוע ההוא, לבד מן היום הראשון ומן היום הששי, והתפללו בבית הכנסת שלש פעמים ביום115 על קרבן אחיהם, כי יעלה לרצון, וכי ישמור ה' את עמו מכל פגע116 וקראו פעמַיִם ביום את ראשית דברי התורה את מעשה השמים והארץ, דבר יום ביומו, כי זה הוא משפט עם אלהי עולם מני עד, להוקיר את היקום כלו, באשר הוא מראה דמות כבוד ה'. ואת אשר יביע צבא השמים והארץ בשפת אֵלֶם, אותה יְבַטֵא בשפה ברורה העם הזה, אשר יצר לו האלהים לספר תהלתו117. וקרוב הדבר, כי הרימו בני כל המעמד את תרומתם ואת מעשרותיהם לבני משמר הכהנים ולבני משמר הלוים העובדים עמם את עבודתם בשבוע אחד118.

וככל אשר היו קרבן העצים והמעמדות למכשירים נאמנים לרומם את העם, בספוח גם אותם אל אחת הכהונות בבית ה‘, כן היה גם משפט הבכורים119 אשר שם נחמיה ואנשי כנסת הגדולה לחוק, להביאם בהמון חוגג אל בית האלהים120. ונאספו יושבי ערי הפלך אל עיר המעמד, ולנו יחד ברחוב העיר, ובבקר יקרא ראש המעמד121: קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלהינו!" וקמו נושאי הבכורים ושמו את פניהם אל דרך הקדש, “וחזני בית הכנסת”122 עולים עמם לפקוד על סדר התהלוכה, ולשמור את משמרת הטהרה, ומנחתם תלך לפניהם שור פר, אשר הקדישו אותו לשלמים, וקרניו מצֻפוֹת זהב ועטרת עלי זית חבושה לראשו, והחליל מכה לפניהם, והעם הולכים הלוך וְזַמֵר:

שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ,

עד בּואם לפני ירושלם. אז ישבו לְעַטֵר את בכוריהם, לאמר לסדר אותם בכליהם בחֵן ובטעם. ושמו אותם בסלי נצרים והעשירים ישימו אותם בקַלְתוֹת כסף וזהב. ואת הסלים והקלָתוֹת יעטרו מחוץ בתורים ובני יונה לעולה. ועד כה וכה והנה הפחה והסגנים ושרי הכהנים והלוים יוצאים לקראתם, אז ישוב החליל להשמיע את נועם קולו בתרועת ששון בבואם אל השער:

עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ יְרוּשָׁלִָם

והביאו שרי ישראל אלה את נושאי הבכורים בכבוד והדר העירה, וקם כל העם מפניהם וקרא להם: “אחינו אנשי מקום פלוני באכם לשלום!” ובבא ההמון החוגג אל הר בית ה', יתן איש איש את סלו על שכמו ועלו ברגש אל מקדש האלהים וקראו:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ.

ובדרוך רגלם על סף חצר בית ה' ורננו יחד:

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:

אז ידום החליל מפני זמרת הלוים משוררי הקדש, אשר יפצחו רוח בכל כלי שיר.

אֲרוֹמִמְךָ יְהֹוָה כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי:

זַמְּרוּ לַיהֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ:

ונתנו נושאי הבכורים את בכוריהם לכהנים ועשו ככתוב בתורת משה123.

אולם אף, כי קרבן העצים המעמדות והבכורים, היו מכשירים נאמנים גם לרומם את העם אל אלהיו, גם לתת להם דרך אחד, בנטות עיני כלם אל המקדש, אשר היה לב ישראל כל ימי היותו, לא עוררו את לב העם, כי אם פעם אחת או פעמַיִם בשנה124, על כן שמו אנשי כנסת הגדולה את לבם למצוא תקנה אחרת וקַיֶמת ותדירה מכל התקנות האלה; תקנה, אשר תזכיר את כל יחיד בישראל יום יום, כי עבד הוא לאלהיו, אח לעמו ועצם אחד בעצמות, אשר ירושלם ומקדשה הם המה הלב, אשר יתן רוח חיים בהם ושם אותם לגוף אחד, למען רומם את לב העם אל ה' עושרו, ולמען שים את כל יחיד לפרט חי בתוך הכלל הגדול, שמו לחֹק לכל איש ישראל להתפלל בביתו ובעירו, לעת עולת התלמיד בבקר ובערב125, ובשבתות ובראשי חדשים וביום מועד יתפללו עוד תפלה נוספת, אשר יקראו לה “תפלת המוספים”, עת יקריבו הכהנים את עולת היום על המזבח גם התקנה הזאת שמה את כל בני העם כעין כהנים, אשר יְכַוְנו את עבודתם עבודת הלב, עבודת היחיד אל עבודת המקדש, עבודת העם כלו.

ולמען שים שארית לעבודה הרוממה הזאת, אשר כל ישראל היו כשרים לה וחיבים בה, בנו בני ישראל בתי כנסת בכל מקום, אשר היתה בה קהלה מסודרת, אשר קראו לה חֶבֶר–עיר126. ויקדשו בתי הכנסת, אשר בכל הערים, אולם לא השיגו בקדושתם את בתי הכנסת הגדולים127 אשר בערי המעמד. מרבית הערים הגדולות היו ערי חומה, על כן נקראו אחרי כן כרכים128, כי ערי המעמד היו ערי המשנה לירושלם, ובגלל הדבר הזה הושיבו על יד בית הכנסת עשרה אנשים מן הסופרים ויכלכלום בכל מחסוריהם, ויהיו נקיים רק למלאכתם מלאכת הקדש להוָעֵד, להתפלל בבית הכנסת בצבור יום יום, ערב ובקר וצהרים, תחת אשר בערים הקטנות לא נועדו אל בית הכנסת, בלתי אם ביום השבת וביום השני והחמשי ימי השוק והמשפט129. ויען כי היו עשרת הסופרים האלה בטלים מכל מלאכת חֹל, קראו להם “עשרה בטלנים”130 ויש אשר קראו להם “חזני בית הכנסת”131 או “בני הכנסת”. ויהיו כל הליכות בני הכנסת בטהרה132, ויכבדו מאד האנשים האלה בעיני ישראל133, ויהי גם מנינם הקבוע למופת ולרמז בדברי עבודת ה' אשר בבית הכנסת134; כי לא רק התפלה לבדה היתה משמרתם, כי אם כל דבר העדה135. ויהי אמון הטף אחד מראשי מעשיהם136, כי על יד בתי התפלה נבנו בתי הספר, ויהיו בתי הכנסת האלה מורים נאמנים, אשר הורו תורה ומוסר גם לעם גם לבני הנעורים, ויהיו המה נותני הרוח לעם ונוצריה, על כן נחשבו רק הערים אשר היו בהן בתי הכנסת הגדולים ובתי הספר אשר על ידם ועשרת הבטלנים העובדים בה את עבודת הקדש עבודת ה' ועבודת תפוצת תורתו, לערים, אשר מהן תצא תורה ותרבות נאמנה לישראל137.

ובית הכנסת נבדל מבתי החול גם מחוץ במראהו ובגבהו, כי גבוה היה מכל גגות העיר138 וירכתי הבית פונים אל מול קדש הקדשים אשר בירושלם, אשר שמה ישימו כל העם את פניהם139. וכל כלי הבית היו קדש, אך הקדושות שתים היו, האחת היא קדושה קלה, אשר קראו לה “קדושת בית הכנסת” והאחת קדושה חמורה היא “קדושת הארון”140 אשר בו ישימו את ספר התורה ראש קדשי ישראל141. ויכבדו מאד את ספר התורה אשר בבית הכנסת, כי ביד כל העם היו רק חָמָשִׁים חמשים נפרדים. וביד ילדי בתי הספר לא היו בלתי אם פרשיות בודדות, אולם בבית הכנסת היתה התורה כתובה כלה בספר אחד142 ויקראו לארון, אשר בו יתנו את ספר התורה “היכל” ויבנו את ההיכל בירכתי הבית ובתוך הבית יבנו במה ושמו עליה את הַתֵּבָה, היא השלחן אשר עליו יקראו את ספר התורה, ואשר לפניו יעמוד החזן הנושא רנה ותפלה, ולפני ההיכל יכינו מושבות לזקנה העדה וישבו המה ופניהם אל העם. והעם יעמד שורות שורות והיו פניהם ופני החזן העובר לפני התבה, אל הקדש, ופני הקדש ופני הזקנים, אשר לפני ההיכל, ופני התבה הנתונה על הבמה בַּתָּוֶךְ, יהיו אל העם143.

ויכבדו בני ישראל ויקדשו את הבתים ההם144 ויאמן בהם הדבר, אשר דבר עליהם אחד מחכמי ישראל הקדמונים, כי היו למשנים לבית האלהים אשר בירושלם145.

בכל התקנות האלה אשר תקן נחמיה לכונן מעוז ומשגב לכל ישראל בכל מושבותיהם, לא סר מנגד עיניו, גם מקדש ה' וכהניו, ותהיינה מתנות התרומה והמעשר לפרטים גדולים באמנה, אשר חתמו עליה אנשי כנסת הגדולה. ויט נחמיה את לב העם להביא את תרומותיהם ומעשרותיהם אל האוצרות, אשר הכין ביום חנכת החומה בלשכות המקדש146 וישמור העם לעשות כן, כל ימי היות נחמיה פחה בישראל147.

ויהי לחֹק בישראל לחלק את המעשר לשלש ידות ונתן איש איש את שלישיתו הראשונה למיודעיו הכהנים והלוים ואת השלישית לעניים ולתופשי התורה, ואת השלישית יתנו באוצר למשמרת, והיה האיש אשר יעלה לירושלם למשפט ואכל בראשונה מאשר לו, אולם אם יארך דבר משפטו ונתנו לו לחם חֻקו, למען, אשר לא יִוָרֶשׁ בשבתו ימים רבים בעיר הגדולה"148.

את כל הגדולות האלה, יסֵד נחמיה בן חכליה ואנשי כנסת הגדולה, אשר עמו, בשתים עשרה שנות היותו פחה בישראל.

אולם בשנת השלשים ושתים לארתחשסתא (3327–433) שב נחמיה אל מלכו ארצה פרס. ויהי אך פנה איש החיל הזה את שכמו, ותרם יד החורים בעלי ברית הכותים וגויי הארצות. וַיִפָּת גם לב אלישיב הכהן הגדול על טוביה העמוני האורב החנף, אשר כל ימי היות נחמיה בירושלם, רפו ידיו. ויצו אלישיב ויפנו מלשכת הכלים אשר בבית ה' את כלי הקדש, את המנחה ואת הלבונה ואת מתנות הכהונה ויתנו את הלשכה לטוביה. ואיש מבני יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול לקח לו את בת סנבלט החורוני לאשה וישובו המרעים האלה להיות כרקב לבית ישראל.

והסדרים, אשר עשה נחמיה בבית ה' ובכל הארץ, רפו מאד, אין זאת כי אם הכותים התגנבו בקרב השרים, ויפַתום בחלקת לשונם לנתק מהם את המוסֵרות אשר שם עליהם עזרא ונחמיה וכנסת הגדולה וימנעו את מניות העם מן הלוים ויברחו הלוים איש לשדהו וַיֵעָזֵב בית ה‘. וישב העם לעשות מלאכה ביום השבת וידרכו את גִתותיהם ויוציאו משא, ויביאו, ויקנו וימכרו כל מקנה וממכר בחוצות ירושלם ביום השבת. והפוחזים אשר בקרב העם, שבו להתחתן בבנות אשדוד עמון ומואב. כי הפרו האנשים האלה את ברית אלהיהם ואת ברית עמם וירבו גם את העזובה בקרב בתיהם ובקרב ארצם, כי השכיחו הנשים הנכריות מפי בניהן אשר ילדו, את שפת ישראל הטהורה והנמרצה גם שפת ארם אשר דברו בה בני ישראל מיום גלותם בבלה, נשכחה מפני הלשון האשדודית הנלעגת. ותהי תורת ישראל ותרבותו, אשר קנא לה מלאכי הנביא ואשר עזרא, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה הקימוה ויחדשוה ברב כח, צפויה עוד הפעם לְמַפֵּלָה. והפרושים, אשר יד מרבית העם היתה נכונה עמם, לא גברה חיל, כי רוח הכהנים הגדולים, אשר ידם תקפה גם הם, לא נאמנה עמם. אך גם הפעם מהרה עזרת רוח ישראל לבא מבבל, כי לקץ ימים נשאל נחמיה מעם המלך לשוב אל פַּחֲוָתוֹ, אל ירושלם, ויעתר לו ארתחשסתא149. ויהי בבאו וירא את העלילות אשר עוללו החורים הנוטים אחרי טוביה העמוני וחבר מרבעיו, ותהי ראשית מעשהו להפר את הָאַחֲוָה המזקת הזאת בין ישראל ובין בני עמון צורריו מאז. ויקהל את העם, ויקרא לפניהם בספר תורת משה את האִסָר, אשר אסר ה’ להתחתן בבנות עמון ומואב, וישמע העם לקול התורה, ויבדילו את הערב הזה מבתיהם150. ואת טוביה העמוני השליך, אותו ואת כל כליו, ביד חזקה מלשכות בית ה‘, ויצו ויטהרו את הלשכות, אשר היה שם העמוני הזה, וישב את כלי המקדש למקומם. ובראותו, כי ברחו הלוים איש לשדהו מאין נותן להם את מעשרותיו, וירב את הסגנים על רפיון רוחם למקדש ה’. ולבלתי היות לסגנים רעי הכהנים לפתחון פה העוש אשר ענש עזרא את הלוים, שם נחמיה לחֹק מן היום ההוא, לבלתי בַכֵּר עוד את הכהן על הלוי במתן המעשר, כי אם להקדים את משפט הלוי למשפט הכהן בדבר הזה151 וישב ויאסף את הלוים אל משמרותיהם. וימרץ את העם לשוב לתת להם את מעשר תבואותיהם, ויכונן את האוצרות עוד הפעם, ויפקד עליהם איש אחד מן הכהנים, אשר מצא את לבבו נאמן עמו, ושני אנשים מן הלוים, אשר אחד מהם היה מקהל הסופרים לחלק על פיהם152 את המעשר, אשר יביאו אל האוצר ויכונן נחמיה את המתכנת הנכונה בין הכהנים והלוים153. אחרי השיבו את סדרי מתנות משרתי המקדש לקדמתם, שם את פניו את מוסר העם להשיבו למקומו, וַיַכְבֵּד את ידו החזקה על ההוללים גם בקרב השרים גם בעם לבלתי חלל עוד את השבת. ובאנשים אשר שבו להושיב את הנשים הנכריות, שלח נחמיה יד, וַיַכְרַע אותם לשלחן מעל פניהם וללמד את בניהם לשון עמם. וישב לטהר את העם ממעט סיגי הנכר אשר שבו לעלות בו154. ואת הכהנים אשר שבו להתחתן בגויי הארצות, גֵאַל מן הכהונה, בלי כל משא פנים155. וגם את פני בן יוידע בן אלישיב הכהן הגדול לא נשא, ויבריחהו ויגרשהו מעל פניו ולא הרפה נחמיהו גבור החיל כל ימיו את ידו מן התקנות הטובות, אשר תקן הוא וכנסת הגדולה, אשר מקצתן עודן קימוֹת בעמו עד היום הזה.

ומספר ימי חיי שני האנשים הרמים והנשאים עזרא ונחמיה לא נודעו עוד, אךְ ימים רבים מאד אחרי מות עזרא, האיש הגדול והקדוש, צמו עוד בני ישראל בתשעה לחדש טבת באמרם, כי ביום ההוא מת עזרא הסופר שְׂבַע ימים156, ויקבר בירושלם בכבוד גדול מאד157.

וגם שֵׁם נחמיה בן חכליה היה כחותם על לב כל איש ישראל האוהב את עמו ומתכבד בו.

וּבֵין הַבְּחִירִים יִנוֹן שֵׁם נְחֶמְיָה לְעוֹלָם158

  1. “דא”ר חנינא: שמות חדשים עלו בידם מבבל בראשונה: בירח האיתנים וכו‘. בראשונה: בירח בול וכו’. בראשונה בירח זיו וכו' מכאן ואילך: ויהי בחדש ניסן: ויהי בחדש כסלו: חדש טבת": (ירוש' ר"ה א, ב).  ↩

  2. על חלוק ר“ה של ניסן ושל תשרי עיין ר”ה ב. מכיל‘ שמ’ יב, ב. קדמ' 3, 3 I.  ↩

  3. עזרא ג, ד.  ↩

  4. נחמי' ח, יח. “מענין היום” (ראב"ע).  ↩

  5. אבות א. ב.“גדולה ת”ת יותר מהקרבת תמידין“ (מגל' ג:) טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות וכו'” (שבת ל.)  ↩

  6. מפסקת “מעלה הלוים” (נחמי' ט, ד) שפירושה הדוכן שבמקדש ילמדנו, כי עצרה זו במקדש ה' היתה.  ↩

  7. ה–לז.וכי תפלה זו היתה פתיחה רוממה ליסוד כנסת הגדולה, תעלה לנו מדברי רבותינו, אשר קראו עליהה את שם אכנה“ג על פסוק י”ח שבתפלה זו נאמר: אכנה“ג עמדו ופירשו אותה: אף כי עשו להם וגו'” (שמות רבה מ"א) ועל פסוק ל“ב שבתפלה האמורה נאמר: ”וכיון שעמדו אכנה“ג החזירו את הגדולה ליושנה: ועתה האל הגדול הגבור והנורא וגו'” (ירוש‘ מגל’ ג, ז).  ↩

  8. נחמי' י, א.  ↩

  9. ל"ה. להלן יתבאר דבר קרבן העצים.  ↩

  10. לג–מ.  ↩

  11. ל"ב.  ↩

  12. י, ל–לב.  ↩

  13. יש לכון פסוקי פרשה י, ג–ט לפסוקי פרשה י"ב, א–ז. ופסוקי פרשה י–יד לפסוק יב, ח.  ↩

  14. בהם כתוב ומפורש ראשי העם (י, טו) ויש לכון פסוקי פרשה י, טו–כ, לפסוקי פרשה ז, ח–כה ולפרשה ב, ג–יט שבעזרא ושאר השמות שבנחמי‘ פרשה י’ ממלת “ענתות” שבפסוק כ‘ והלאה הם על כרחם שמות ראשי בתי אבות על מחנות העולים, שעלו אחרי העולים עם זרבבל. וענתות“ (נחמי' י, כ) אינו שם מקום, כי אם שֵׁם אדם מראשי האבות וקרוב הוא, כי מראשי האבות למטה בנימן הוא, כי שֵם זה מצוי היה בתוכם (דהי"א ז, ח; ח, כד). וקרוב הוא בעינינו מאד, כי ראשי בתי האבות גם לכהנים וללוים גם לעם, היו נקראים על שֵׁם ראשי האבות הראשונים, וזו היתה גדולתם, כן יש ללמוד ממשנת ”אלו הן הממונים“ (שקל' ה, א ועיין תפא"י שם). על חתימת האמנה יש לנו מאמר הנראה עתיק מאד. וזהו: ”מה עשו אנשי כנה"ג כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית מצאוהו חתום וכו’" (רות רב' ב, ד) לאמר שלא אנסו עזר‘ ונחמי’ לאיש לחתום, כי אם הניחו אותו גלוי וכל הרוצה יבא ויחתום.  ↩

  15. ומספר זה מסכים לדברי הירושלמי האומר, כי אכנה“ג ”חמשה ושמונים זקנים היו" (ירוש' מגלה א, ה).  ↩

  16. עיין דברינו מוצא דבר: ראשית כת הפרושים.  ↩

  17. יחזק' יג. ט. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  18. יחזק' שם.  ↩

  19. נחמי' ח, ח. ובפי האומה וחכמיה יקרא מקרא לעשרים וארבעה ספרי קדש.  ↩

  20. קהל‘ יב, יא. ועיין מוצא דבר: רמזי חתום כה"ק וכו’.  ↩

  21. עיין מוצא דבר “צדקת ספר דברי הימים וערכו”.  ↩

  22. דהי"ב ט, כט.  ↩

  23. יב, טו.  ↩

  24. יב, כב.על שֵׁם מדרש עיין בס' השרשים לרד"ק.  ↩

  25. יב, טו.  ↩

  26. טז, יא.  ↩

  27. כ, לד.  ↩

  28. כד, כז.  ↩

  29. כו, כב.  ↩

  30. לג, יט.  ↩

  31. אלה הם דברי הברייתא: סדרן של נביאים: עזרא כתב ספרו ויחס דברי הימים עד לו“ (ב"ב, טו) מליצת ”עד לו“ לא התבררה עוד. ויש לדעת, כי ”ספרו“ האמור של עזרא איננו רק ספר עזרא לבד, כי אם גם ספר נחמי' ששניהם נחשבו מעולם בישראל לספר אחד ”ונחמי‘ בן חכלי’.. לא אקרי ספרי' על שמיה" (סנהד' צג:) אך יש בעזרא דברים שכתב הוא בעצם ידו. בהם ידבר בתורת גוף ראשון, ויש שצוה לאנשיו ולתלמידיו לכתוב, בם נזכר בתורת גוף שלישי ונחמיה כתב מרבית דבריו בעצם ידו, כאשר תוכיח מליצת גוף ראשון המרובה בספרו מבספר עזרא.  ↩

  32. נחמי' יא, ג. ועיין דהי"א ט, א–ב.  ↩

  33. מנחות מה.  ↩

  34. שם.  ↩

  35. ברכ, כא:  ↩

  36. במד' י, לה לו.  ↩

  37. אדר“נ לד. שבת קטו: בימי אחרית התנאים וראשית האמוראים היו עוד גדולים בישראל נוטים אחרי דעה זאת. רבי יהודה הנשיא מסדר את המשנה, אמר על פרשה זו ”שספר חשוב הוא בפני עצמו“. (קט"ז) ור‘ שמואל בר נחמני בשֵם ר’ יונתן מנה ”שבעה ספרי תורה“ (שם) על פי החלוקה הזאת ות”ק דברייתא (קט"ו) ור' שמעון בן גמליאל החולקים על חלוקה זה החליטו על פרשה זו, כי אין זה מקומה כ"א בפרשת דגלים, על כן נתנו לה הסמניות.  ↩

  38. וזאת היא מליצת רבותינו: “הנביאים והכתובים עתידים להבטל וחמשת ספרי תורה אינם עתידים להבטל” (ירוש' מגלה א, ה) אשר הראב“ד ז”ל השכיל בחכמתו לפרשה לאמתה לאמר "לא יבטל דבר מכל הספרים שאין ספר, שאין בו למוד, אבל כך אמרו אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם וכו' (השגות הראב“ד לרמב”ם הל' מגלה ה, יח).  ↩

  39. סמן זה מסרו לנו חכמים למעלת התורה על הנביאים: “אלה המצות: שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה” (מגלה ב: ירוש‘ מגל’ א, ה).  ↩

  40. עיין דברינו במקומם על יהושע כד, כו.ועיין נדר' כ"ב: ודבר הכותים שהחזיקו גם הם לבד מתורת משה, רק בספר שקראו לו–יהושע לבדו, מכל ספרי הנביאים, יעיד כי גם שרידי בני אפרים, שדבקו עוד בתורת משה, החזיקו גם בספר זה, כי אחד מכהני הבמות שנבנו בארץ אפרים לשם שמים (עיין דברינו בתחלת ימי מלכות ירבעם) הורה את הכותים את התורה (מ"ב יז, כח).  ↩

  41. ועיין דבריהו בח“ב מוצא דבר ”התור הראשון לספרת הנביאים".  ↩

  42. הסדר העתיק שסדרו אכנה“ג את ספרי הנביאים, נשמר בברייתא, אשר לדעתנו אפשר, כי מהם יצאה והיא אומרת: ”סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים ירמ‘ ויחזקאל, ישע’ ושנים עשר". (ב"ב יד:) וסדר זה היה נהוג ומקובל באומתנו עוד בתחלת האלף הששי, כאשר תראה ממנין רמזי הילקוט המסודרים לפי סדר זה.  ↩

  43. “יהושע כתב ספרו וכו‘ שמואל כתב ספרו ושופטים וכו’”(ב"ב שם) ועל חתומם עיין ח“ב מוצא דבר ”התור הראשון לספרי הנביאים“–”ירמ‘ כתב ספרו וספר מלכים וכו’" (ב"ב טו).  ↩

  44. “ירמי‘ כולי’ חורבנא ויחזק‘ רישי’ חורבנא”(ב"ב, יד:).  ↩

  45. מלשון גוף ראשון שיחזקאל מדבר, יעלה כי הוא כתב את נבואותיו בעצם ידו.וכתיבה האמורה (ב"ב טו) באכנה"ג על כרחנו אינה אלא אסיפה וסדור.  ↩

  46. “חזקי‘ וסיעתו כתבו ישע’ (ב"ב טו.) ועיין בספרנו ח”ב דברים במקומם. וטעם סמיכות ישע‘ ליחזקאל "כי יחזק’ סופיה נחמתא וישעי‘ כולי’ נחמתא" (יד:).  ↩

  47. ב“ב, יד: גם בפי הסופר הקדמון בן סירא נקראו כן (ב"ס מט, יט) וטעם כנוסם הוא מעוטם: ”איידי דזוטר מרכס“ (ב"ב שם) וסדר שנים עשר נביאים, כאשר הוא היום בידינו נוהג זמן רב, כי גם בילקוט מצאנו את הרמזים ערוכים על פי סדר זה. אך בימי חכמי התלמוד היה ספר הושע סמוך לספרי חגי זכר' ומלאכי (ב"ב שם) ויש אשר לא חשבו את ספר יונה במנין שנים עשר כ”א לספר בפ"ע (במדבר רב', יח).  ↩

  48. סמן זה מסרו לנו רבותינו: “נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה” (מגלה יד.).  ↩

  49. ב"ב, יד:  ↩

  50. לבד אשר קראו קדמונינו לכל ספרי המקרא בכללם “כתבי הקדש” (שבת קטו.) קראו לכתובים בפרטם “כתבי הקדש” (ירוש‘ שב’ טז, א). ואין ספק כי נקראו כן להבדיל מספרי הנביאים שיש להם מעלה יתרה, שהיא הנבואה (ועיין על טעם שֵׁם “כתובים” הקדמת יהושע לאברבנאל)  ↩

  51. סופרים י“ח, ג. ועל פי זה הקדימו אכנה”ג תמיד בתפילותיהם שיסדו, מקראות שבתהלים הנחשבים על הכתובים במליצת: “ובדברי קדשך כתוב לאמר”.  ↩

  52. שמואל כתב ספרו ושופטים ורות" (ב"ב שם). ובמחלקת הנביאים לא נכנס, יען כי מאורע בודד היה.  ↩

  53. משה נתן להם חמשה חומשי תורה וכנגדם נתן להם דוד ספר תהלים שיש בו חמשה ספרים" (מדרש תהל' א).  ↩

  54. “סדרן של כתובים: רות, ס' תהלים, איוב, משלי, קהלת, שה”ש וקינות, דניאל ומגל‘ אסתר, עזרא ודה“י” (ב"ב שם). גם סדר זה היה נהוג עוד בימי חבור הילקוט (ע"ש). ועיין תו’ ד“ה ”בפורענותא“ (ב”ב יד: טעם לראשית סדר זה.  ↩

  55. ויען כי גדולה האמונה בישראל, כי ישיב ה' את שבותם, ובכן נאמרו קינות אלה רק לזמן קבוע ולא לדורות עולם, על כן לא הועלו על ספר הנביאים, אף כי מפי נביא יצאו.  ↩

  56. “מאי שֵם עולם אתן לו?.. א”ר תנחום, דרש בו קפרא בצפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו" (סנהד' צג:)  ↩

  57. שבו כלול גם ספר נחמי', כאשר כתבנו.  ↩

  58. עייןעל כל זה מוצא דבר “גורל ספרי שלמה” ומוצא דבר “רמזי חתום כה”ק בגופי המקראות".  ↩

  59. “בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, מפני ”שדבריו סותרין זה את זה“ (שבת לז). מזה נראה שעקר החשש היה על קהלת. וכן שמענו מדברי ר' עקיבא שהוא כן, וכי על שה”ש לא הי' חשש כלל וכלל (ידים ג, ה) ומשלי יצא נקי מכל בקור קשה אחרי שהוכשר ספר קהלת (שבת שם).  ↩

  60. משלי א, א; י, יא; כה, א.  ↩

  61. “אגור בן יקה (ל, א) ”עלוקה“ (טו. ועיין דברי רבנו תם תוס' ד“ה ”לעלוקה ע"ז, יז). ”למואל מלך משא“ (משלי לא א). ועל דבר ”הט אזנך.. אמרים אמת לשולחך“ (כ"ב יז, כא) עיין מוצא דבר: ”רמזי חתום כה“ק”. ויש מן המבארים החושבים גם את כל הפסוקים הבאים אחריהם עד פסוק כ“ג שבפרשה כ”ד לפרשה אחת של משלי בעלי רוה“ק זולתי שלמה ואת הפסוקים שראשיתם ”גם אלה לחכמים" (כד, כג) עד סוף הפרשה, לפרשה אחרת של משלים כאלה, אשר לא לשלמה הם.  ↩

  62. עיין מוצא דבר “גורל ס' שלמה” ומ“ד: ”רמזי חתום כה“ק”.  ↩

  63. קהל' י“ב, ז. ועיין מ”ד “רמזי חתום כה”ק".  ↩

  64. “אכנה”ג כתבו וכו' ומגלת אסתר“ (ב"ב טו.). ויתנו לה כל משפט כתבי הקדש, וימלאו את ידי חכמי העם ללמוד הלכות ממשמע דבריה, באמרם, ”הרי היא כאמתה של תורה, מה זו נתנה להדרש, אף זו נתנה להדרש" (ירוש' מגלה א, א).  ↩

  65. תקנת קריאת המגלה נזכרה ביחוד בשֵם אכנה“ג: ”כולהו אכנה“ג תקנינהו” (מגל' ב). ותקנה זו התקדשה בקדושת דברי נביאים שנמצאו עוד בתוך אכנה“ג, והיתה קרובה לדברי תורה, משא”כ התקנות הבאות אחריהן שנחשבו לדברי סופרים, ולא לדברי תורה. וזוהי שאמרו רבותינו בברייתא: “מ”ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להן לישראל ולא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, אלא מקרא מגלה" (מגלה יד).  ↩

  66. אורייתא, נביאי וכתיבי!“ – ועיין רש”י – ערובין יז).  ↩

  67. “כתב לך את הדברים: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, דברים שבע”פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב.. כתוב לך את הדברים האלה: אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות“. (גטין ס:) ”שאלו באים לכתוב דבריהם לא הי' קץ לספרים עשות ספרים הרבה אין קץ" (פסקתא ג).  ↩

  68. ועל ספרים שהם חוץ מתנ“ך ”אמרו להגיון נתנו ליגיעה לא נתנו" (ירוש‘ סנהדר’ י, א).  ↩

  69. אין ספק, כי התקנה שנתן עזרא את נפשו עליה ללמד את ב“י תורה, התבססה בימי נחמי‘, כי השבי והבזה הנזכרת בפרש’ ראשונה לנחמי', אין ספק, כי היו להם למרמס כל התקונים הראשונים, שעשה עזרא בראשונה, וכן יש לקבוע לראשית ימי אכנה”ג, התקנה הקבועה שהזכירו רבותינו “התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם מאי דרוש, כי מציון תצא וגו'” (ב"ב כא) אך מלת תינוקות לאו דוקא היא, כי אחרי כן גם בזמן שנתנו לב להגדיל את התקנה הזאת אמרו: “ומכניסין אותן כבן ט”ז כבן י“ז”. (שם) ובכן יש לשמוע מזה, כי בעת ההיא חששו ביחוד לבתי המדרש העליונים.  ↩

  70. סוטה מז “בל' יוני ורומי בית בלמוד… אסכולא” (מוסף הערוך אשכל) ואפשר שהיו מנקדים מלה זו “אשכולה” כמבטאה במקורה Scala (והאלף שלפניה היא לשוא נח בראש המלין הנכריות שלא יכלו עמי שֵׂם לבטא אותה בלי הקדם אלף לפניה כמו אפלטון לשם Plato אבטולמיוס לשֵׂם Ptolomaus או שיהדו שם זה בשם אשכול העברי. ועל כן השכילו רבותינו לפרש אותה על למוד שלם וכולל “איש שהכל בו” (שם:) ככל אשר יקראו האומות לבית למוד כולל Unversitát שגם הוא פירושו בית למוד כולל (ועיין פרי הארץ ח"ב 47).  ↩

  71. חגי ב, יח, יט.זכר' ח יא–יב. ועיין דברינו על הזמן ההוא במקומם.  ↩

  72. תהל' קמז, יב–יג.. “שֶׂבֵּרֵךְ בָּנַיִךְ”: שהם רבים בקרבך" (ראב"ע)  ↩

  73. נחמי' ו, טז.  ↩

  74. תהל' שם ג. ו.  ↩

  75. עיין בדברינו במקומם.  ↩

  76. תהלים שם י–יא.  ↩

  77. תהלים שם יט–כ.ומלבד הפשט המוכרע העולה מן הפסוקים האלה ומפסוק י“ג, כי מזמור זה נאמר על כרחו על זמן שהיה בו בצור ירושלם ופרסום גדול ”לדברים לחקים ומשפטים“ שאין אנחנו מוצאים דוגמת שתי אלה כ”א סמוך לימי כלות החומה בימי נחמי‘ שלהם היה תכוף יסוד כנה“ג, תלמידי עזרא שעליו נאמר ”סופר דברי מצות ה’ וחקיו“ על אשר כל מגמתו היתה ללמד בישראל חק ומשפט (עזרא ז, י–יא) ושמליצה זו היא כמעט כפל לשון למליצת ”מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהל' שם) מלבד כל אלה מצאנו רמזים דקים לדעתנו זאת גם בדברי רבותינו, כי נאמרו דברי מזמור זה על הדורות ההם ואלה הם: כי טוב זמרה וגו‘" בונה ירושלם וגו’: אין ירושלם נבנת אלא בזמירות. שנאמ‘: ויסדו הבונים את היכל וגו’ ויענו בהלל ובהודות וגו' (עזרא ג, י–יא) לכך נאמר: זמרה אלהינו“ (מדרש תהלים קמז) ”ומשפטים בל ידעום אלו דקדוקי דינין“ (ילקוט שם) וגם פרטי הדמות, אשר ערך בן סירא למעשה נחמיה מקבילים אל פרטי מזמור זה. 1) הכין דלת ובריח למו (ב"ס מט, טז). 1 חזק בריחי שעריך (תהל' קמז, יג). 2) ויבן בתים לשבת (ב"ס שם). 2 בונה ירושלם (תהלים שם ב') וקרוב הוא בעיניהו כי גם מזמור פ”ה נאמר על הזמן ההוא.  ↩

  78. נחמ' ז, ד.  ↩

  79. בן סירא מט, טז.ועל בנין בתי ירושלם אלה ירמוז “בונה ירושלים ה‘ וגו’” (תהלים קמז, ב) ואנחנו בארנו זה מעט, כי מזמור זה נאמר על הזמן שאחרי בנין החומר.  ↩

  80. נחמ' ג, ח. לא–לב.  ↩

  81. ח.ולדעתנו היה עקר מלאכת הרקחים תקון הַפַּנַג (יחזק' כז, יז) שהוא נחשב אחד מענפי הפרנסה ושלצד השוה שבכל הדעות היה מין מרקחת לתכשיט או למאכל. וצרך התכשיטים גם לנשי הארץ מוכח גם מתקנות עזרא (ב“ק פ”ב).  ↩

  82. נחמי' ג, לא–לב.  ↩

  83. ב"ק שם.  ↩

  84. נחמי' יג, טז.  ↩

  85. כן נשמע מפסוק ט"ו ומפסוק כ.  ↩

  86. יא, יא.  ↩

  87. כב.  ↩

  88. יב, כט.  ↩

  89. יג, י.  ↩

  90. "כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות (ת"כ פ' בהר).  ↩

  91. נחמי' יא, כא.  ↩

  92. יב, לב.  ↩

  93. יא, ט. כד.  ↩

  94. ג, ט. יב. יד–יח.  ↩

  95. יא, כה–לו.  ↩

  96. תענית כח.תוספתא ד, ה.ירוש‘ תענית ד, ד. מגל’ א, ד. שקל' ד, א.  ↩

  97. נראה שהם בני חטוש שבא עם עזרא (עזרא ח, ב).  ↩

  98. עזר' ב, ה.  ↩

  99. ג.  ↩

  100. נחמ' ג, יד.  ↩

  101. עזר' ב, לה. ונקראו גם בני הסנואה (נחמ' יא, ט. דהי"א ט, ז).  ↩

  102. עזרא ב, ח.  ↩

  103. ו.  ↩

  104. טו.כל המשפחות האלה נפרטו לשמותיהן במשנה (תענית כו) וכלן הקבעו למצות קרבן העצים בראשית ימי כנה“ג כמבואר ממאמר וכך התנו נביאים שביניהם שבברייתא (כ"ח) ובכלל המתקנים היה עזרא ונחמיה, כי כן נזכר דבר זה בהאמנה (נחמ' י, לה) ונחמ' במו פיו מתברך, כי זכה לתקן תקנה זו (יג, לא). שתים מן המשפחות לא מנינו פה, כי זמן התנדבן היו ימים רבים אח”כ ובהגיענו שם נזכור אותן אי"ה.  ↩

  105. “והגורלות הפלנו על קרבן העצים להביא… לעצים מזמנים שנה בשנה וגו'”(נחמ' י, לה ועיין יג, לא) והעתים האלה נפרטו במשנתנו חוץ מזמן עצי כהנים ולוים שנכללו בזמן בני זתוא.  ↩

  106. עיין תענית כו.ורש“י ד”ה: “קרבן עצים”.  ↩

  107. תוספתא תענית ג, ו.  ↩

  108. “שתים עזרה שנה עשה [נחמי'] בארץ ישראל מתקן בחומה ומשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו”(ס"ע, ל').  ↩

  109. נחמי' יג, יד. ל.  ↩

  110. עזרא ו, יח.  ↩

  111. עיין מוצא דבר “סדור ”משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני".  ↩

  112. תענית כו.ובמשנה זאת נשמע, כי תקנות משמרות ומעמדות היו שתיהן מעשה נביאים ראשונים שהם שמואל וסיעתו (עיין בגמרא) אך באה תוספתא ופירשה, כי רק תקון משמרות כהונה ולויה היה מעשה נביאים ראשונים, אבל על תקון מעמדות אמרו “עמדו נביאים שבירושלם וקבעו כ”ד מעמדות כנגד כ“ד משמרות כהונה ולויה (תוספתא תענית ד, ב) ונביאים שבירושלם הם על כרחנו נביאים שבתוך אכנה”ג, שהם היו המתקנים את “קרבן העצים” שנזכר שם בסמוך ותקון מעמדות כנגד משמרות נאה ביותר לאכנה"ג, שעשו את כל ישראל לממלכת כהנים.  ↩

  113. תמיד ה, ו.ועיין נגעים יד, ח.  ↩

  114. בכורים ג, ב.  ↩

  115. שחרית מנחה ונעילה (תענית כו.) ועיין רמב“ם כלי המקדש (ו, ד) וראב”ד וכ"מ.  ↩

  116. תעני' כז:  ↩

  117. זה הוא לדעתנו טעם סמיכות “לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה” שהסמיכו רבותינו לתקון מעמדות (ירוש' תענית ד, ב).  ↩

  118. כן עולה ממליצת “כגון יהויריב ומכיריו” (ירוש' בכורים ג, ב) שהיא מלשון “מכרי כהונה” הנאמרת על ישראל הנותנים מתנותיהם למיודעיהם שבכהנים ולוים, ועיין שם היטב.  ↩

  119. נחמי‘ י, לו; יג, לא. ועקר מצוה זו הלא כתובה ומפורשת היא בתורה (שמות כג, יט. במד‘ יח, יג. דבר’ כו, ב–יא) אך את סדר ההעלאה, חדש נחמ’ ואכנה"ג.  ↩

  120. “לא היו עולים יחידים אלא פלכים פלכים”(תוספתא בכורים ב, ח) ויש להגיה מתוך תוספתא זו את גירסת הירושלמי המשובשת “מלכים מלכים”. (ירוש' בכורים ג, ה).  ↩

  121. עיין ברטנורה בכורים ג, ב.  ↩

  122. תוספתא שם.  ↩

  123. את כל זה עיין בכורים פ“ג במשנה בירושלמי ובתוספתא פ”ב ח–יד ובספרי פ‘ תבוא. וטעם אמירת מזמור שיר חנכת הבית–שלפי דעתנו נאמר מעקרו על מחלת חזקי’ ותשועתו מידי סנחריב–בשעת הבאת בכורים, על כרחנו הוא תשועתם מידי צרי יהודה ובנימן, שאז נתיסד סדר הבאת הבכורים ומלבד הפסוקים שבנחמ‘, שהבאנו על דבר הבכורים, הנה מצאנו, גם בהלכות הקדמניות, עקבי הזמן ההוא, גם בסגנונן: “הפחות והסגנים” (בכורים ג, ג) שמלת “הפחות” אי אפשר בשום פנים לפרשה על שרי כהונה, כי לא מצאנו דוגמת שֵם זה בשום מקום לשררה של כהונה וממנו תדין על מלת “והסגנים” שהם היא לא נאמרה במקום זה על סגני כהונה; ושרי כהונה ולויה כלולים פה במלת “והגזברים” (שם) גם מלת “פלכים פלכים” (תוספתא שם ב, ח) היא שֵם שאין אנו מוצאים דוגמתו אלא ז’ פעמים בימי נחמי' ולא יותר (נחמ' פרשה ג).  ↩

  124. זמן קרבן העצים לכל משפחה וזמן בכורים לכל פלך, היה רק פעם עחת בשנה, ביום הקבוע לה וזמן המעמד היה רק שתי פעמים בשנה.  ↩

  125. “תפלות כנגד תמידין תקנום”(ברכ' כו:) מאמר זה לריב“ל מקורו בברייתא המובאת שם והנמצאה בתוספתא (תוס‘ ברכ’ ג, א) ומאמר ר' יוסי בן חנינא האומר ”תפלות אבות תקנום“ (בגמרא שם) ואשר גם הוא מסתיע במקומו מברייתא שאינה מצויה עוד במקום אחר זולתו, רמז נאה ומלא חן הוא מאד. אך לפי הפשט מסתבר יותר, כי אכנה”ג תקנו תפלות (ברכ' לג) וכנגד תמידין תקנום, ככל אשר טרחו לכַוֵן את כל תקנותיהם לעבודת ביהמ“ק, ועל כן השמיט הרב האלפסי מתוך הלכותיו את הברייתא המסיעת לריב”ח וקים רק את הברייתא המסיעת לריב“ל. והרמב”ם (תפל' א, ה) וש“ע א”ח צ“ח, ד. כונו את דבריהם על פי דעת ריב”ל. ויען כי עקר תקנת אכנה“ג היתה כנגד תמידין, ותמיד לא היה בלילה, על כן נפסקה הלכה, כי תפלת ערבית רק רשות היא (רמב“ם ו'. ש”ע א“ח רל”ז, ועיין שם באורי הגר"א) ולפי גרסת ירושלמי נתן מאמר ריב”ל בפי רבנן ומאמר ר' יוסי בן חנינא נתן בפי ריב“ל שאינם סותרים כלל את דעתו שבבבלי, כי שם נאמר: ריב”ל אמר “תפלות מאבות למדום” (ירוש' ברכות ד, א) ואפשר לאמר, כי אכנה"ג למדום מן האבות וחזרו ויסדום לבניהם אחריהם, לכַוֵן את תפלות אבות כנגד תמידין.  ↩

  126. ברכות ל' ועיין רש"י.  ↩

  127. מגל' כו.  ↩

  128. ב: “כרך”: בל' יוני עיר מוקפת חומה" (מוסף הערוך ע' כרך) ונראה, כי המקודשים והמכובדים בכל הכרכים היו תשע הערים העתיקות המוניות במשנת ערכין (עיין ערכין ל"ב במשנה ובגמרא).  ↩

  129. מגל' ב:  ↩

  130. מגלה ה.“בטלין ממלאכתם ונזונם משל צבור כדי להיות מצוין בתפלה בביהכ”נ וכו'" (רש"י).  ↩

  131. תוספתא בכורים ב', ח.  ↩

  132. זבים ג, ב.ובבכורות לו, ב אין המשנה גורעות את חכמתם בתורה בכללה, כ"א לענין בקור מומין הצריך לבקירות מיוחדת.  ↩

  133. “ראשי כנסיות”נחשבו לסמוכים במעלתם “אל גדולי הדור” (פסחים מט:).  ↩

  134. ב“ק פ”ב.  ↩

  135. “בטלנין: בני אדם כשרים בטלים ממלאכתם לעסוק בצרכי צבור”(רש"י שם).  ↩

  136. זהו פשוטה של משנת: “החזן רואה היכן תינוקות קורין” (שבת יא).  ↩

  137. “איזוהי עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין”(מגל' ה.). מאמר זה דומה ברוחו אל מאמר קדמונינו “אין העולם מתקים אלא בשביל הבל פיהן של תשב”ר“ (שבת קיט). – על יסוד קהל אנשים בטלים ממלאכתם ומקודשים בכל כרך וכרך למלאכת שמים, ירמוז לפי הנראה בן סירא בחכמתו: ”הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם: חורש בבקר איך יחקור ונוהג בְּמַלְמַד איך ילמד“: (ב"ס לח, כג–כד). ושֵם ”בטלנים“ לאנשים נכבדים וזריזים כאלה לא נאמר לדעתנו על שם תכונתם ודרך חייהם, כי אם על שֵם שכרם, כי ”שכר בטלה" נטלו.  ↩

  138. תוספתא מגל' ג, יד. שבת יא.  ↩

  139. דני' ו, יא. ברכות ל.  ↩

  140. מגל‘ כו: ירוש’ שם ג, א.  ↩

  141. “שאין שם קדושה למעלה מקדושת ס”ת" (רמב"ם תפל' יא, יד) אבל רק בזמן שהיא כתובה בכרך אחד.  ↩

  142. גטין ס.  ↩

  143. תוספתא מגל' ג, יד. רמב“ם שם יא, ב–ד. ואין תכונת ביה”כ נפרטת בדברי הרמב“ם ומתבארת אלא למי שראה בתי כנסיות של קהלות הספרדים: ההיכל בנוי באמצע קיר המזרח על במה קטנה שהכהנים נושאים עליה כפיהם ונכבדי העדה יושבים במזרח ופניהם אל הקהל, ככל אשר היא בקהלת האשכנזים ועמוד אין להם. ולפי זה יתבארו דברי הרמב”ם, כי ההיכל והתיבה שני כלים הם שנקראים אצלנו ארון הקדש ושלחן אך השלחן משמש, גם במקום עמוד. ולשון הרמב“ם ”התיבה שיש בה ס“ת” היא על כרחנו התיבה שמניחין עליה את ס“ת בשעת קריאתה, כי אם נאמר, כי היא ארה”ק שהוא ההיכל איך יכונו דבריו “ואחורי התיבה כלפי ההיכל” (ג') אין זאת, כי שני דברים הם. “ומעמידין אותה [את התיבה] באמצע” (שם) על כרחנו הוא במקום הבימה, במקום שאין בימה, או על גבי הבימה שעליה אמר “ומעמידין בימה באמצע” (שם) ופירוש: שש“צ.. עומד בארץ לפני התיבה (ד') הוא שיעמוד על קרקע הבימה ולא ע”ג שרפרף כי ע“ג בימה בעלת ד”א או מוקפת מחיצות מותר להתפלל (עיין דברי הרמב"ם תפל' ה, ז).  ↩

  144. מגל‘ כח. רמב"ם תפל’ יא, ו–יא. ש“ע א”ח, קנ"א.  ↩

  145. יונתן יחזק' יא, טז ועיין רש"י שם.  ↩

  146. נחמי' יב, מד.  ↩

  147. מ"ז.  ↩

  148. ירוש‘ מעשר שני ה, ה. ירוש’ סוטה ט, יא ועיין קה"ע שם.  ↩

  149. שנת שובו לא התבררה, ומן הכתוב (נחמי' יג, כד) עולה, כי לכל הפחות היה זמן שבתו בפרס, כדי נשיאת נשים וגדול בנים עד שנת שבע או שמונה.  ↩

  150. א–ג.ואחרי כן כתוב “ולפני מזה וגו'” (ד') ובכן היתה הבדלת הערב הכתובה בראשונה אחרי המעשים הרעים הנפרטים מפסוק זה והלאה.  ↩

  151. עיין דברי בקורת נכוחה ומדוקדקת על זה למרן ב“י (כ“מ רמב”ם מעשרות א, ד) וכן נשמע מפסק הרמב”ם ומסגנונו, אשר הטיב בעל כ“מ לדַיֵק בו, כי ההלכה מקדמת את הלוי לכהן במעשר ודבר זה כמעט מפורש הוא בפי רבותינו, כי לא טוב הוא לתת המעשר לכהנים: ”משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה וכו‘" (ירוש' סוטה ט, יא. ועיין שם קה"ע) ומן הכתוב עולה, כי חלק הכהנים היה שָמן במתנות כהונה גם בשוב נחמ’ לפרס, כי רק על הלוים נאמר, כי מניותיהם לא נתנו (נחמ' יג, י), כי הכהנים היו התקיפים ויד הסגנים והכותים היתה עמם, כי קלקלו ראשי הכהנים מעשיהם בעת ההיא (ד'. כח) והלוים היו לפי העולה מן הכתובים, ראשי הסופרים בדור ההוא (ח, ז, ט) ובכן השתנו הזמנים, ועל כן השכיל הרמב“ם בטוב טעמו להוסיף על ספור קנס עזרא את מלת ”בזמנו“ (שם) כאשר העיר בעל כ”מ, לאמר, כי קנס זה היה רק דבר שהזמן גְרָמוֹ, נשתנו הזמנים בטל הקנס, וגם הגדולים האחרונים החליטו, כי תקנת עזרא לקנוס את הלוים לא היה אלא בדורו.  ↩

  152. “נאמנים נחשבו ועליהם לחלוק לאחיהם”(נחמ' יג, יג) גם מפסוק זה מוכרע, כי העם לא מנע את מתנותיו, כ"א החלוקה לא היתה בצדק, בהיות נחמ' בפרס.  ↩

  153. “וברית הכהונה והלוים”(כט).  ↩

  154. ל.  ↩

  155. כט.  ↩

  156. כל–בו ס“ג. ושם נכתב, כי גם נחמ' מת בו אך בסליחות ”אזכרה מצוק" לעשרה בטבת, נזכר רק מות עזרא לבדו.  ↩

  157. (קדמ' 5 5 XI).  ↩

  158. בן סירא מט, טו.  ↩

ימי פרס: אחרית ימי שלטון פרס

מאת

זאב יעבץ

ימי פרס: אחרית ימי שלטון פרס / זאב יעבץ


מות ארתחשסתא. מהומות בבית המלך. מלכות דריוש המדי ואהבתו לדניאל שבימיו. גדולת דניאל וקנאת השרים בו. משפט מותו ומלוט נפשו. חסדי המלך לדניאל ומות משנאיו. מתכנת דניאל אל פְּרִיסָתִי המלכה ואל כרש בנה. זריזות אנשי כנסת הגדולה וצניעותם. כהונת יהוידע בן אלישיב. מעללי בניו. מות דריוש המדי ומלחמת בניו כרש השני וארתחשסתא מנימן. גדולת דניאל בעיני כרש. מפלת כרש ומלכות ארתחשסתא מנימון. כהונת יוחנן בן יהוידע. מלכות ארתחשסתא אכוס. בָגוש שר פרסי בירושלם. אהבת בגוש לישוע אחי הכהן הגדול. נכלי ישוע להטות אליו את כהונת אחיו. מות ישוע ביד אחיו. עלילות בגוש. מס כבד שבע שנים. כהונת ידוע בן יוחנן. רשעת ארתחשסתא אוכוס ואכזריות בגוא ראש שריו. גליות וטלטלה בארצות פרס. משפט ישראל ועמי הארצות לפני האחשדרפנים על עקרם עבודה זרה מארצם. מלכות ארשֵׁש. מות המלך וכל ביתו ביד בגוא. מלכות דריוש קדומון ומות בגוא. אמץ ודעת נפש בישראל. הכותים משנים את טעמם. מזמות סנבלט האחשדרפן. נבלות מנשה אחי ידוע. מנשה חתן לסנבלט. זקני ירושלם מתקוממים על מנשה. סנבלט פוסק למנשה שררה מקדש וכהונה בהר גרזים. מנשה פונה עורף לעמו. ארץ הכותים מקלט לפושעי ישראל. שֵׁמע קול פעמי אלכסנדר מוקדון.


3336–3426

והימים הרבים, אשר ישב ארתחשסתא על כסא פרס, היו ראשית ימי הכליון לממלכה הגדולה הזאת. מצרים נקרעה לאט לאט מעל פרס, וגם בארצו פנימה רבו המהמות כמעט בכל ימי ממשלתו. ובעת אשר עיני מלך חסד הזה היו אל כסאו לסעדו מפני הרוחות הרעות, הרימו האחשדרפנים והפחות קרן ויאכלו איש איש במדינתו את שאר העם הנתן על ידו. ואין עוד לדעת עד כמה נאצלה על ישראל מרוח העריצים הנושבת בכל מדינות פרס ומדי. אך כל הימים אשר משל נחמיה, סכך ככרוב על עמו ועל ארצו. ויהי כי היה למגן לאחיו מפני כל חמס וכל עשק ותהי ממשלתו למבטח לרוח תורת משה, אשר החל עזרא לצקת על כל העם מקטן ועד גדול. אולם מי יודע את גורל ישראל, אחרי האסף האיש הגדול הזה אל עמיו, כי ארתחשסתא האוהב לישראל, האריך ימים על ממלכתו, אך יומו בא גם הוא (3336–424) ובמותו רבתה המשמטה בּביתו אחריו, כי קְשֵׁרְקְשֵׁשׁ בנו יורש העצר, עלה על כסאו. ויהי מקץ חמשה וארבעים יום למלכו, ויכהו סוֹגְדְיָן בן פילגש אביו וימלוך תחתיו. וגם הוא לא הרבה לשבת על כסא מלכותו ולא מלאו לו שבעה חדשים, ויך אותו אחיו בן פילגש אחרת לארתחשסתא וימלוך תחתיו תשעה עשרה שנה. ויהי שמו דריוש המדי1 (3337–423), אשר יקראו לו בגוים דריוש נותוש. וקרוב הדבר, כי שנת מלחמות בני המלך היתה קשה לישראל2, אך למיום עלות דריוש על הכסא, משך את חסדו לדניאל איש חסיד יקר רוח וטהר לב, אשר קרוב הוא, כי היה מבני דניאל איש חמדות, אשר גדל כבודו בעיני מלכי בבל ובעיני כרש. וינשאהו על כל האחשדרפנים אשר עמו, וישם את כסאו בין שלשת ראשי שרי מלכותו ויעש חיל ויצלח ויאהבהו המלך מאד. ויקנאו בו השרים ויחפשו לו עולות ועלילות. ויהי כי נלאו למצא בו כל דבר אָוֶן ויתנכלו, ויבאו בחלקת לשונם לפני המלך, ויגידו לו, כי יש עם לבבם לתת לאדוניהם כבוד אלהים, ולפקוד על כל יושבי פרס ומדי לחדול חדש ימים מהתפלל לאלהים ואדם בלתי למלך לבדו. וכל איש אשר יעבור את מצות המלך והשליכו אותו אל גוב האריות. וייטב הדבר בעיני מלך פרס ויחתם בטבעתו על כתב הדת, אשר הגישו אליו. אז מצאו האנשים את אשר בקשו, כי ארבו לדניאל, וימצאוהו מתחבא בעליתו ומתפלל שם בסתר. וימהרו אל המלך ויודיעוהו ויאיצו בו לעשות בדניאל את המשפט הכתוב; וירע הדבר בעיני דריוש, להמית את ידיד נפשו. אך השרים לא שבו מפניו ויזכירו את אדוניהם, כי כתב הנחתם בטבעת המלך אין להשיב, וַיַסְגֵר דריוש בנפש מרה, את דניאל ביד מבקשי נפשו וידיחו עליו את הרעה, ככל אשר זממו. והמלך לא נח ולא שקט וישכם בבקר וירא והנה שם ה' מחסום לפי האריות ודניאל חי, אז העביר על אויבי דניאל את כוס החמה אשר אמרו להשקותו וישם אותם טרף לשני החיות הרעות, ויכבד ויערץ את דניאל ואת דת אבותיו3.

ואף כי משלו השרים ברוח המושל הזה, ויהי לכלי משחית בידם לעולל בשמו את עלילותיהם ברשע ובאכזריות מאין כמוה, לא היה לבו כבד מאד. לעמת זה קשה היה משמיר ומצור לב המלכה פְּרִיסָתִי4 אשר לדריוש אישה היה הכתר ולה הממשלה. צלם דמות אשה כזאת, היא פתרון נאמן לכל משלי חכמי לב, אשר משלו על אשה רעה, אשר מכף רגל ועד ראש, היא מערכת כלי מות כֻּלה: מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה. ואיש טהר לב כדניאל, לא יזכה בעיני אכזריה כמוה, אך דבר אחד טוב נמצא גם בכפירה הזאת כי אוהבת היתה את גוריה, והדבר הטוב הזה עמד לדניאל לגדל את כבודו גם בעיניה. פריסתי ילדה שלשה עשר בנים לדריוש וימותו התשעה על פני אביהם ואמם, ויותרו רק ארבעה. ויאהב דריוש את ארתחשסתא בנו הבכור, באשר לו משפט המלוכה ופריסתי אוהבת את כרש משנהו. ותתחזק בכל כח לבה, ותתנכל בכל מזמותיה, להסב אליו ירושת העצר. ויד דניאל נכונה גם היא עם הילד השני, עם כרש בן דריוש המדי5, על כן לא עשתה לא רעה פריסתי, אשר בנה זה, היה הנפש האחת בכל הארץ אשר אהבה.

עד כמה עשתה אהבת המלך לדניאל פרי לבני ישראל היושבים בארץ אבותיהם הרחוקה מאד מפרס, אין לדעת עוד. גם שמות הפחות, אשר עמדו בראש בני ישראל, נעלמו מן הדורות הבאים. ויחלו הימים, אשר שמו אנשי הלב את עיניהם לשום שאריות לרוח, אשר ירשו מאבותיהם לצקת אותה בלב הדורות הבאים, ולהפוך אותה בקרבם לבשר ודם. העבודה הזאת גדולה ונכבדה מאד היא, אשר לא תעשה בלתי בעבוד אותה כל גדולי העם שכם אחד, מבלי הבדל איש מרעה במאומה במעשהו. ויען כי אין השם מתגדל, בלתי אם בהבדל איש בפעלו, על כן לא נשמרו שמות הסופרים הראשונים גדולי הדורות האלה, אשר שמו את פניהם להנחיל את פרי דברי הנביאים והכתובים את כל העם, כאשר לא נודעו שמות המחוקקים אנשי הרוח, אשר קמו בראשית ימי השופטים, אשר נתנו את לבם להפיץ את חקי ה', אשר בספר תורת משה. אך בדבר הזה נבדלו הסופרים אנשי כנסת הגדולה, כי אף כי לא נודעו שמותם לדור אחרון, הנה מעשיהם נודעו כמעט לפרטי פרטיהם6.

בשנת ארבע לדריוש המדי, מת אלישיב בן יהויקים הכהן הגדול, אשר כהן שלש וארבעים שנה ויכהן יהוידע (3341–419) בנו תחתיו. ומי יודע הֲנחה גם על הכהן הזה רוח רפיון אלישיב אביו באחרית ימיו להאיר פניו אל שרי הכותים והעמונים צרי יהודה ובנימן, כמשפט כל החורים והסגנים מיום היותם. אך קרוב הדבר, כי נאמנה רוחו את אנשי כנסת הגדולה7, אך כי בניו השחיתו דרכם בהתחתן האחד מהם בבנות סנבלט החרוני, וגם יתר בניו לא הלכו בדרך הטובה והישרה, ותהי להם עבודת הקדש כמלאכת חֹל ויחללו את כהונתם במעלליהם, אך המעללים הרעים האלה נתנו את פּרים, אחרי לכת יהוידע אביהם בדרך כל הארץ.

אך יהוידע האריך ימים בכהונתו ובשנה החמש עשרה לכהנו, מת דריוש המדי (3356–404) ויעל על כסאו בנו ארתחשסתא השני ותתלקח מלחמה בינו ובין אחיו כרש, אשר היה אחשדרפן בארץ ארם, וינגף כרש לפני אחיו ויפל חלל במלחמה (3359–401). ותכון הממלכה ביד ארתחשסתא אשר קראו לו היונים מְנֵמוֹן8 ובמות כרש לא ישב עוד דניאל בשער המלך9 וקרוב הדבר, כי לא הגדיל המלך הזה את חסדו עם בני ישראל. ויהוידע כהן עוד ימים רבים, וימת בשנת האחת ועשרים לארתחשסתא מְנֵמוֹן ויכהן יוחנן (3377–383) בנו תחתיו.

בשנת האחת ועשרים ליוחנן מת ארתחשסתא (3398–362) ובנו ארתחשסתא אכוס, אשר היה רע גם בעיני אביו, גם בעיני כל אחיו ומיודעיו, קם ויאבד כמעט כל שריד מאחיו הרבים, ומשרי בית אביו, וילכוד את המלוכה ושר אחד איש ושמו בָגוא עריץ ואכזרי מאד, היה יועצו להרשיע.

בימים ההם נהיה דבר בקרב הארץ ובחצרות בית ה‘, אשר המעט, כי התן את כבוד ישראל לכלימה, הכביד עליהם יד עריץ ימים רבים. אחד משרי צבא פרס בָּגושׁ10 שמו, חָנָה בירושלם. וליוחנן כהן גדול אח ושמו ישעו, וימצא ישוע חן בעיני שר הצבא אשר שם את לבו כלב מושל בישראל. ויט את לבו לשית ידו עמו להסב אליו את כהונת אחיו, וייטב הדבר בעיני בָּגשׁ, וירם לב ישוע, וירחב את נפשו. ויהי היום ושני האחים יושבים באחת מלשכות המקדש וַיַרְעֵם ישוע את יוחנן מאד, ותצלח חמת יוחנן אחיו וישכח את כבוד בית אביו, וירם את ידו ויך את אחיו, ותגדל המכה מאד ויפל ישוע וַיָמֹת. ויהי המעט מיוחנן, כי במעשהו הנמהר העטה חרפה על כהונתו ועל עמו, כי הֵקים גם הָקֵם אויב גדול לבני ישראל את בגוש התקיף, אשר שש למצא תואנה לפקוד את עון הכהן על המקדש, למען ימלאו שלומי אמוני ישראל זהב חוריו. ויבא אל תוך המקדש, ויהדוף מפניו את הכהנים אשר אמרו לעצור בעדו מבא אל הקדש פנימה, ויט את ידו להשבית את התמיד. ויבאו אליו ראשי העם, ויעתר להם לבלתי הפריע את הכהנים מעבודתם, בשקלם על ידו חמשים אדכמונים בעד כל כבש, אשר יקריבו על המזבח. ותכבד יד בָּגֹש על בית ה’ ועל ישראל שבע שנים11.

ויד המלך הקשה ארתחשסתא אוכוס כבדה מאד על צידון, אשר נלאתה לשאת את על אחשדרפני פרס ופחותיה, ויעל עליה להבקיע אותה אליו ולעשות בה שפטים, כאשר עם מלבבו. ויראו אנשי צידון, כי כלתה אליהם הרעה ויקומו וישרפו עליהם ועל נשיהם ועל טפם ועל אצרותיהם את העיר באש.

בשנת הֵעָלוֹת חיל פרס מעל צידון, בשרוף יושביה אותה עליהם באש, (3410–350) מת יוחנן ויכהן תחתיו ידוע בנו איש צדיק תמים.

ובשושן הבירה הלכו המהומות הלוך ורב ובָגוא12 העריץ הולך ומתחזק בבית אדוניו, כי הערים לקנות את לב מנטור היווני נציב מדינות הים, וראש שרי צבאות פרס ולכרות עמו ברית. ויהי בדבר הזה כמעט כל חיל מלכו בידו. ויגבה לבו מאד ואכזריותו עלתה למעלה ראש. וגם על בני ישראל היושבים בארצות פרס, כבדה יד מלכות ארתחשסתא אוכוס הקשה13. אך בארצם לא קשתה עליהם יד שרי פרס, ויהי כי קנאו בני ישראל מאד לבער את שקוצי העמים ממושבותיהם, ויהיו גויי הארצות נדונים עמם לפני האחשדרפנים וישפטו את קנאי בני ישראל לפי חליפות הרוח העוברת עליהם. יש אשר ענשו אותם ויש אשר נשאו את פניהם14. ויהי כי התחזק בגוא מאד, ויירע פן תרע בו עין מלכו ויתנכל ויקדם את פניו, וַיָמֶת בגוא את ארתחשסתא אכוס ברעל, אשר שם במשקהו, אחרי מלכו עשרים ושלש שנה.

ויאבד האכזרי הזה, את כל בני אדוניו ולא הותיר מהם, כי אם את אַרְשֵש קְטוֹן בניו, אשר אותו הושיב על כסאו פרס, וימליכהו (3421–339) תחת אביו בשנת האחת עשרה לידוע הכהן הגדול, וידום המלך הצעיר, ולא מרה את פי השר ההורג את בית אביו בראשית מלכותו, אולם אחרי כן החל לקוץ מפני העריץ הזה, ויחשוב מחשבות לפרוק את עֻלו. ובגוא הבין את הדבר, ויקדם פניו ויהרוג גם אותו, גם את כל בית המלך ויקח את דריוש קַדוֹמוֹן (3424–336) בן רִבֵּעַ לדריוש המדי, וימליכהו על פרס. ובני ישראל קראו לו דריוש הפרסי15, למען הבדילו מדריוש המדי. ויהי דריוש הפרסי איש נֹחַ ויקר רוח, אשר אמר לרפא את ארצו מן המכות אשר חִלו בו המלכים, אשר מלכו לפניו, אך מאנו הרפא פצעי הממלכה הזאת, אשר הפכו את כלה לנקפה ורקבון. גם למלך הזה זמם בגוא העריץ לעשות, ככל אשר עשה לשני המלכים אשר לפניו; אפס, כי נודע הדבר לדריוש ויכבד את ידו על הסריס הבוגד הזה לשתות את סף הרעל, אשר הכין לו וַיֵשְׁתְּ בגוא וַיָמֹת.

ובעוד, אשר מעשקות האחשדרפנים והפחות ומצוקות העמים, הֵמַקוּ את הבשר ויבוקקו את הרוח גם בשושן גם בכל מדינות פרס ומדי, הלכה מדינה אחת קטנה הלוך וחזק. והמעט ממנה, כי מתום היה בכל בשרה, נפלאה בעת ההיא מכל הארצות בדבר הזה, כי לא זרועה היה מבטחה, כי אם הרוח אשר גברה בה, היתה לה למגן ולמשגב. המדינה הזאת, היא מדינת יהודה הקטנה, אשר אנשי כנסת הגדולה, אצלו מרוחם על כל העם, וישימוהו לגוי האחד בימים ההם, אשר ידע אל נכון את מגמת פניו ואת תעודתו. תחת אנשי העם, אשר עמדו בישראל מדור דור, קם בדור ההוא כמעט כל העם להתחזק במעוזו, ולנצור את אָפְיוֹ ואת עָצְמוֹ מכל משמר. והדרך האחת הזאת, אשר דרכו בה מרבית העם נתנה להם לב אחד, עד כי גם אויביהם הכותים, בחרו כיום להחליק לשון לבני ישראל ולגנוב את לבם מקרוא עליהם לריב או גם מארוב להם, מיראתם פן יתגרו ברעה, כי החלו בני ישראל ללכת הלוך וגדול וימי הגבורה והתפארת, אשר מלפנים, שבו ויהיו נזכרים בארצות הקרובות16. ותחת שנאה בקשו צרי יהודה ובנימן את אהבת בני ישראל, אף כי לא חפצי קרבות היו אבותינו בימים ההם, כי ידעו הכותים, כי אף כי שאננים ושקטים בני ישראל, הנה רוחם בקרבם וכחם במתניהם.

בדרך הזאת החל להתהלך עם בני ישראל סנבלט השני17 מבני הכותים אשר גדלו דריוש הפרסי וישיתהו לאחשדרפן בשמרון, ויבקש גם הוא לקנות את לב בני ישראל. אך לב ידוע הכהן החסיד לא היה נע כנוד הקנה ולא הלך שולל לפני סנבלט זה, כאשר הלך לב אלישיב אבי אביו לפני טוביה העמוני18. על כן שמח סנבלט מאד לקראת מנשה הכהן אחי ידוע הכהן הגדול, כי ככל אשר נאמן ידוע לתורתו ולמולדתו, כן פנה לב מנשה מעם מוּסַר תורת אלהי ישראל אשר למדו אנשי כנסת הגדולה, וילך אחרי עיניו וירא את נְקוּסָא19 בת סנבלט ותחשק נפשו בה. וישמח סנבלט מאד על הדבר הזה, ויתן את בתו למנשה לאשה, כי אמר בלבו, כי בדבר הזה יטה אחריו את לב בית ישראל.

והדבר הזה, אשר היה לאבן חן בעיני סנבלט, היה לצנינים בעיני זקני ירושלם אנשי כנסת הגדולה, כי יראו מאד פן ישוב העם להתחתן בבנות הנכר בשומם להם למופת את אחד מראשי הכהנים, אשר עשה כדבר הזה ואיש לא כהה בו, ותם לריק כל היגיע הרב, אשר הם יגעים זה מאה שנים להבדיל כל ערב מישראל, ולטהר גם את בתיהם וגם את לבותיהם מכל סִיג זר. ויעידו במנשה הכהן, לבחר לו אחת משתי אלה, כי יְשַׁלַח את אשתו, או כי לא יוסיף עוד לעלות על מזבח ה'. ויד ידוע אחיו הכהן הגדול נכונה עם זקני ישראל, ותצר מאד למנשה וילך אל סנבלט חותנו ויגד לו, כי בכל אהבתו את נקוסא בתו לא יוכל לעזוב את כהונתו, על כן כלה היא מעמו להפרד מעל אשתו ולשוב אל כהונת אבותיו. וידבר סנבלט על לבו ויאמר לו, כי המעט ממנו, כי יקים בידו את הכהונה הגדולה, יקים אותו גם למושל ולאחשדרפן תחתיו, ובָנֹה יבנה לו מקדש בהר גרזים, אשר לא יהיה נופל בתפארתו מן המקדש אשר בירושלם ושם יכהן. ואת כל זה יעשה ברשיון דריוש מלך פרס. וייטב הדבר בעיני מנשה וישב שם (3436–324) ולא שב עוד ירושלמה. וישמעו האנשים מן הכהנים ומן העם אשר נדחו אחרי עמי הנכר ויקומו גם הם וילכו אל סנבלט. ויקדם סנבלט את פניהם בשמחה, ויתן להם שדות וכרמים ומקום לבנות בתים וינשא אותם גם בכסף, ותרב לרגלי הדבר הזה המהומה בירושלם20.

אך בעצם הימים ההם עלה שאון מפאתי ים, אשר החריש בהמון קולו את כל אזן ויסב את עיני כל העמים רק לעבר אחד. מלך גבור מרגיז ארץ נסע יצא ממקומו מנגב ארופה ויעבור את מעברות אלישה, לגזול את שבט המלוכה מידי גויי הקדם ולתתו בידי עמי המערב ולהחל פרק חדש, חלק שני, בספר תולדות האדם. ובימים הם, אשר היתה אזיא העתיקה למס לארופה הצעירה לרגלי מלחמת הזרוע, החליף ישראל כחו להסב את פני המלחמה, מלחמת הרוח, אל מול מערכה אחרת, מערכת צבא גבורים, אשר כמעט לא ידע אותה מתמול שלשום.

ובשטף הזה העובר מפאת ים קדמה, נסחפו כל הקורות הקטנות, אשר קרו זה מעט בירושלם.

תם חלק שלישי.

  1. עיין על מלך זה ועל כל המוצאות את ישראל בימיו, מוצא דבר “מנין שנות בית שני” “דריוש המדי ודניאל שבפרשה ו'”.  ↩

  2. עיין מוצא דבר שם.  ↩

  3. דניאל ז, ב–כח.ועיין מוצא דבר שם.  ↩

  4. Parysatis.  ↩

  5. עיין מוצא דבר שם.  ↩

  6. בדורות האחרונים לאכנה“ג הסמוכים לשמעון הצדיק, נפרוט אי”ה את כל תקנותיהם הגדולות.  ↩

  7. לדעתנו יש רמז גדול, כי לב כה“ג זה, היה שלם עם אכנה”ג ועדת הסופרים ומאמר “זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול” (שקלים ו, ו) לו הוא, ולא ליהוידע שבימי עתליה ויואש. האחת כי דרשה זו, צורתה מוכחת על זמנה, כי לא קדמה לדור עזרא, ולכל הקודם לימי חגי וזכר‘ ומלאכי; השנית כי כהנים גדולים שבימי בית ראשון, נקראו על פי רוב גם בפי סופרי הקדש גם בפי רבותינו “הכהן”: אלעזר הכהן, פינחס הכהן, עלי הכהן, צדוק הכהן, יהוידע הכהן וגם בפי התנא (ס"ע יח) נקרא יהוידע שבימי בית ראשון, הכהן ולא כה“ג. ורק הכהנים הגדולים שבסוף בית ראשון ויותר מהם כהנים גדולים שמימי יהושע בן יוצדק והלאה, נקראו תמיד בשם ”כהן גדול“. (עיין חגי זכר‘, עזרא ונחמי’); והשלישית, כי הפסוק מפרשת יהוידע ויואש המובא בסוף המשנה מלבד שאינו מוכיח, כי הוא ליהוידע שבימי בית הראשון כמעט מוכיח ומכריח הוא, כי הוא ליהוידע בן אלישיב דוקא, כי אלו הקדימה המשנה לפסוק זה, מליצת, ”ומנין אתה אומר כך שנאמר“ או ”תדע לך שהוא כן שנאמר“ הייתי אומר, כי הפסוק המובא בראשונה הוא לבדו כל עצם מקור הדברים האמורים לפניו והפסוק שבמלכים אינו אלא תוספת ראיה, אבל עכשו שהסמיכה המשנה מקרא זה לדבריה במליצת ”ואומר" שהוא מורה, כי גם את עצם המקרא הזה שם יהוידע ענין לדרשתו, ככל אשר שם את הכתוב שבתורה, המובא בראש המשנה, הנה דבר זה אי אפשר בשום פנים, ליהוידע שבימי יואש, כי בימיו לא היה עוד מקרא זה פסוק כצורתו כתוב ומקודש בספר, שנתן להדרש, לא כן בימי יוידע בן אלישיב, שהיה בימי עזרא ואחריו, שכבר נתקדש ס’ מלכים שבנביאים בקדושה סמוכה לקדושת התורה והדרשה היתה עקר עבודת גדולי הדור וחכמיו, אז הוכשר גם ספר מלכים להיות למקור לדברי הלכה.  ↩

  8. “מנמון”בלשון יונית הוא זוכר וארתחשסתא השני נקרא כן על שם כח זכרונו הנפלא.  ↩

  9. דניאל ו, כט.ועיין מוצא דבר “מנין שנות בית שני דריוש המדי וכו'”.  ↩

  10. Bagoses.  ↩

  11. קדמוניות ו, 7 XI.  ↩

  12. ואין להחליף את בגוא בבגש (Bagoas).  ↩

  13. הנוצרי הקדמון (Eusebius) יספר בשם סופרים קדמונים בהקרוניקא שלו, כי נגזרו על ישראל גזרות גרושים וטרודים ממקום למקום בימי מלכות אוכוס.  ↩

  14. ריב יוסף עם אפיון 22 I).  ↩

  15. נחמ' יב, כב. ודריוש זה הוא על דריוש השלישי שהוא האחרון, כי כן כתוב, כי גם הלוים שהיו בימי ידוע הכהן התיחשו בימיו וידוע הכהן הלא עלה על כסא כהונתו חמשים ושש שנה אחרי מות דריוש המדי, שהוא דריוש השני.  ↩

  16. קדמניות 2. 7 XI.  ↩

  17. יש להבדיל אותו מסנבלט החורוני שהיה בימי נחמי‘ וארתחשתא שבימיו, כי בין שניהם עברו כתשעים שנה והעושים את שניהם לנפש אחת, לא שמו לב להתבונן, כי שונות היו דרכי סנבלט הראשון שבנחמי’ מדרכי סנבלט שני שביוסיפוס, כי הראשון היה נמהר ופוחז וכמעט קורא למהלומות, והשני היה איש מזמות יודע להסביר פנים ועושה בנחת את מעשהו. וגם בגדולתם היו שני האנשים האלה נבדלים מאד איש מרעהו; סנבלט הראשון היה קופץ בראש ונוטל גדולה לעצמו והשני היה אחשדרפן שלוח מאת המלך. ולוא היה זה שבימי נחמי‘ סנבלט האחשדרפן, כי עתה לא התגרה בו נחמי’ ולא הכעיסו, כי יש כח ביד האחשדרפן להתחזק עליו, כי הפחה הלא הוא רק אחד מפקידי האחשדרפן. והרוצים למצוא את מנשה המתחתן בסנבלט (בנחמי' יג כח) לא התבוננו כי זה שבנחמי' היה בן יוידע, ובכן הוא אחי יונתן הכה“ג החמשי, ומנשה הלא היה אחי ידוע הכה”ג הששי (קדמ' שם) ובכן היה מנשה בן יוחנן ולא בן יוידע.  ↩

  18. נחמי' יג, ז.  ↩

  19. Nikaso ושֵׁם זה נראה, כי היה מצוי גם בישראל: “נקוסא” (חולין קיח:).  ↩

  20. קדמ 2. 8 XI ולמן העת ההיא היו לכותים כהנים מבית הלוי (ועיין נדה נז: ורש"י שם).  ↩

תולדות ישראל: כרך ג': מוצא דבר

תולדות ישראל: כרך ג': מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

תולדות ישראל: כרך ג': מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

א. תשובת דור ישעיהו

היום אשר כרת יאשיהו ברית בביהמ"ק עם כל בני עמו “ללכת אחרי ה'” (מ“ב כ”ג, ג. דה"ב לד, לא.) היה יום גדול ומסוים מאד בתולדותינו, כי בו ביום נעקרה עבודה זרה מארצנו מהיות שלטת ביד רמה. ואף כי נעבדה עוד במסתרים זעיר שם זעיר שם, לא היתה לה עוד תקומה בגלוי, והדבר הזה יאיר עינינו אור חדש בשארית ימי הבית הראשון. אך יען כי התשובה הזאת לא היתה תשובה שלמה, עד ימי חנניה מישאל ועזריה. והקלקלה המדוכאת בחזקת היד, התפרצה עוד פעמים רבות להרים ראש, יש לנו להעלות את עצם המאורע הזה הנבלע בכתובים הרבה המשוקעים במקרא עד כמעט לבלי הראות, לצחצחו היטב ולהציגו אותו ואת כל חליפותיו לעיני הקורא.

בימי יאשיהו מתאונן ירמי' לאמר: וגם בכל זאת לא שבה… יהודה בכל לבה תוכה כברה. ימים רבים אחרי כן מעורר ירמי' את העם לשמוע את “דברי הברית” (יא, ב) הכרותה ועומדת בהר סיני ומחודשת בימי יאשיהו וקובל, כי נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים: “שבו על עונות אבותם הראשונים וגו' וגו'” (ט) “ונבואה זו נאמרה בימי יהויקים וזהו שאמר נמצא קשר כלומר מרדו בו אחרי ששבו בימי יאשיהו” (רד"ק) “שאחרי ששבו בתשובה בימי יאשיהו חזרו למרדם” (אברבנאל) ובכל זאת אין אנו שומעים מפי הנביאים תרעומת ע“ז על יהויקים, אין זאת כי מחטא זה נקי היה גם המלך הפושע הזה. בשנה השישית לגלות יויכין שהיא שנה ששית לצדקיהו עורך יחזקאל דמות אל הקלקלה המסותרת הנעשית בירושלים בביהמ”ק, כי במסתרים עבדו את עבודת “רמש ובהמה” (יחז' ח, י): עבודת התמוז (יד) ועבודת השמש (טז). וביותר עבדו את העבודות המגונות האלה רק מקצת החשובים שבעם, כגון השרים והכהנים ונביאי השקר אשר זנו אחרי דרכי הנכר. ועל הדבר הזה תעיד מליצת “זקני ישראל” האמורה ושגויה שם בפרשה. ועל העבודה הזאת במקום הקודש, כוֵן ירמי' בקראו על הכהנים והנביאים " גם בביתי מצאתי רעתם" (ירמ' כג, יא). אך נכון הדבר כי בגלוי ובראש כל חוצות, לא עבדו גם הם ע“ז, כי אם “בחשך איש בחדרי משכיתו” (יחז' ח, יב). ובין דלת העם השתמרה עבודת הנכר ביותר בין הנשים (ירמ' מד, טו. כ. כד) אשר עבדו “מלכת השמים” בנסכים וב”כונים" (יז – יט) והמעט מן האנשים כי לא מיחו בידי נשותיהם (יט) עוד עזרו על ידן (ז, יח). אך קרוב הוא כי הרבוי והפרסום לא היה גדול ומליצת “האינך רואה” (יז) תעיד על זה. ואולי גם המעט הזה לא היה מצד מרי, כי אם מצד שטות, כי תלו את “הבצרות” (יד, א) אשר רבו באחרית ימי בית ראשון בבטול עבודת המזלות שבטל יאשיהו (מ“ד, י”ז – י"ח).

ויען כי עקר עבודה זרה נעקר ולא נשארו ממנו, כי אם סעיפים, מצא העם את לבבו להתהלל בתשובתו ששב בימי יאשיהו. ויתגאו מרביתם לאמר “לא נטמאתי אחרי הבעלים לא הלכתי” (ב, כג) “נקתי אך שב אפו ממני… לא חטאתי” (לה) וגם הנביא אשר הוכיח את דרכם הרעה על פניהם ויקרא להם “הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי” (שם) ואשר המריץ את דברו אל העם “כי לא שב חרון אף ה' ממנו” (ד, ח), הודה להם כי מעון ע“ז כמעט נקיים הם, אלא שהם מלוכלכים בעבירות אחרות. עזבו אבותיכם אותי נאום ה'” וילכו אחרי אלהים אחרים ויעבדום וגו‘: ואתם הרעותם לעשות מאבותיכם והנכם הולכים איש אחרי שרירות לבו הרע וגו’ (טז, יא – יב) וגם על נביאי השקר, אשר בם חרה אף ירמיהו מאד, הודה בפה מלא, כי את עבודת הנכר עזבו ורק בדברים אחרים הם חוטאים “ובנביאי שמרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו‘: ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלוך בשקר וחזקו ידי מרעים וגו’” (כג, יג – יד). וגם יחזקאל עושה את החמס אשר נעשה בגלוי לחטאת רצופה ובאה מימים רבים, ואת עון ע“ז שבסתר לחטאת שכמעט פסקה ועכשו חזרה באמרו “וישובו להכעיסני” (יחז' ח' י"ז) ומדי דבר הנביא אל העם לא הוכיחם על עזבם את דעת ה' בגלוי, כי אם על עזבם אותו בסתר “ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו” (ירמי' ה, ב) ופירוש “לכן” במקום זה “בכן” (תרגום רד"ק) – ובכל זאת שמח ירמי' על התחדש עוד הפעם השבועה הזאת בישראל גם באשר היא ויתאו ליום אשר ילמדוה גם יתר העמים (יב, טז). ואם אמנם המשל אשר נמשל בישראל על עון הראשונים ועל צרת האחרונים “אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה” (ירמ' לא, כט. יחז' יח, ב) לא היה טוב בעיני הנביאים, בכל זאת התמלטה גם מפי המקונן הקדוש תרעומת זו גם במר רוחו “אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו” (איכה ה, ז) ועון הזה שנתמעט באחרית ימי הבית הראשון, על כרחנו איננו אלא עון ע”ז ברבים ובגלוי.

מכל אלה יש לנו ללמוד, כי התוכחות שהוכיח ירמיה ויחזקאל את ישראל לפעמים על עון ע“ז, לא היו כ”א על זו שנעבדה במדה דקה מאד, וכמעט בסתר, או על ע"ז שנעבדה בימי אחז מנשה ואמון, אשר אותה לא יכלו הנביאים לשכוח, אחרי שהיא היתה מקור כל הרעה (מ"ב כג, כו; כד, ד. ירמ' טו, ד).

וגם קדמונינו החזיקו, כי בימי יאשיהו לא נעשו מעשים מכוערים בגלוי, כי אם בסתר באמרם, "ובשביל הרעה שהיו ישראל עושים בסתר נאסף הצדיק [יאשי' ] (ילקוט מלכים ר"א).

העקירה השלמה לע“ז אף בסתר, נהיתה בימי גלות בבל ולפי דברי רבותינו הנכונים אחרי מעשי המו”ע (סנהד' צג:).

למן העת ההיא כאשר הצטללה דעת העם מקטן ועד גדול, לא נהגו עוד חכמי העם וסופריו לקרא לאלילים “אלהים אחרים”, כי גם על הדמיון לא התקבל עוד שום צד שתוף בין האלוהות ובין האלילים האלמים. ויקראו בדורות הבאים לכלל עצבי הגוים “עבודה זרה” וישימו תחת שם “אלהים” “עבודה” ותחת מלת “אחרים” “זרה” וחליפת המליצה הזאת, תעיד על החליפה הגדולה בתקון הרוח.

ב. בני יאשיהו לשמותם ולשנותיהם

למען ישב היטב את סדר מלכי יהודה האחרונים שמלכו אחרי יאשיהו, יש לנו לשום למוצא לבירור זה את דברי הפסוק המפורש, הפורט את ארבעת בני המלך הזה כדברים האלה: “ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום” (דה"א ג, טו) ולהסמיך להם פסקה אחרונה ממאמר ר' יוחנן האומר “הוא יוחנן הוא יואחז” (הוריות יא: ירוש' שקלל' ו, א) כי באמת דומה שֵם יואחז כמבטאו ובאותיותיו אל יוחנן, יותר משהוא דומה לשמות שלשת אחיו הנותרים. אך עוד תקשה מלת “הבכור” שנוספה על שֵם יוחנן ומלת “השני” שנוספה על שֵם יויקים (דה"א שם). כי אם נאמר כי יואחז הוא יוחנן, הרי מצינו כי בעצם השנה שהיה יואחז שלדעתנו הוא הבכור עשרים ושלש שנה (מ“ב כג, לא. דה”ב לו, ב) כבר היה יויקים משנהו בן עשרים וחמש (ה. מ"ב כג, לו) על זאת השיבו קדמונינו “לעולם יהויקים קשיש ומאי בכור? בכור למלכות!” (הוריות שם) ומלבד שיש קצת סמך למליצת “בכור” לכבוד מלכות מן המקרא (תהל' פט, כ"ח) הנה יש להתבונן כי לעניננו אפשר להיות בכורת יואחז בכורה ממש, אף כי היה לו את גדול ממנו, כי בכור היה לאמו “חמוטל בת ירמ' מלבנה” (מ"ב כג, לא) וקרוב הוא כי היא היתה המלכה הגבירה, על כן יעד אביו רק את בנה אשר תלד היא למלך, ויהויקים אשר ילדה לו ראשונה “זבודה בת פדיה” אשתו (לו) נועד להיות רק כאחד מבני המלך. ועל כן לפני הולד יורש העצר לא יעד יאשיהו ליויקים בנו שום גדולה. אל אחרי הולד לו בכור חמוטל אשתו המלכה האהובה לו, או החשובה בעיניו ביותר, שם את בנו יויקים למשנה לו (ועיין פ“ב לח”ב מספרנו זה, כי כבוד משנה האחים היה קרוב בבית לכבוד הבכור ובבית המלך עאכו"כ) ויען כי ידעו זאת עם הארץ כי ביואחז בחר המלך האהוב למלוך תחתיו, קמו ומשחו אותו (ל) ולא שתו לב אל “יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים” כי ידעו ביויקים “דלאו ממלא מקום אבותיו היה” (הוריות שם) האחת כי אביו החסיד לא רצה להנחיל לו את כסא כבודו, והשנית כי רשע גדול היה. ואף כי גם יואחז לא עשה את הטוב, מסתבר הוא, כי יויקים היה גרוע ממנו הרבה בהיותו ההפך הגמור מאביו (ירמ' כב, טו – יז. דה"ב לו, ח) ואולי היתה רשעתו זאת ורוחו הזרה לעמו, תחלת זכותו לפני פרעה נכה. ויען כי בית המלך הזה בן זבודה בת פדיה היה יציר כפי פרעה נכה, השכיל נבוכדראצר להוריד אותו מכסא ישראל ולהושיב תחתיו את הבן השני לחמוטל הגבירה, הלא הוא צדקיהו, אשר היה בן שלש עשרה שנה, בעלות יואחז אחיו הגדול, בן אמו על כסא אבותיו – למען קנות גם את לבו גם את לב עמו, אשר בעיניהם היה משפט המלוכה לבני חמוטל.

ושלום בן הרביעי ליאשיהו (דה"ב ג, טו) קשר לדעתנו על יויקים, כי התנשא בלבו, כי אחרי גלות יואחז אחיו מצרימה (מ"ב כג, לד) ראוי הוא למלוך תחת יאשיהו אביו הצדיק מיהויקים אחיו הרע בעיני אלהים וישראל. ולא ערב יויקים את לבו להמיתו, מיראתו את חמת העם ויגלהו אל מצרים, ארץ מגנו בעל בריתו התקיף פרעה נכה, ובימי גלותו באה הבשורה הרעה ממצרים כי מת שם יואחז בארץ גלותו (שם). אז העיר ירמי' כי על שלום הגולה החי, אשר אמר למלוך תחת אביו1 יש להרבות מספד מעל יואחז אחיו המת, כי יכבידו שם מאד את נחשתו ולא יתנוהו עוד לראות את ארץ מולדתו (ירמ' כב, י – יב).

לפי דברינו אלה מתישב גם מנין הארבעה של בני יאשיהו. ומנין שנותיהם בעלותם איש איש מהם על כסא אביהם אינו מקולקל במאומה.

ג. גולי בבל הראשונים

את דניאל וחבריו הצגנו בתורת גולי בבל הראשונים שגלו בשנה השלישית או הרביעית למלכות יויקים שהיא השנה הראשונה לנבוכדראצר. ויען כי מאורע זה מתלקט ממקומות שונים, הננו לסדר אותו בזה לפי סדר הפסוקים המפוזרים המדברים עליו.

“בשנה הרביעית ליהויקים וגו' היא השנה הראשונית לנבוכדנאצר” (ירמ' כה, א) “דבר ירמי' הנביא” (ב) “ולקחתי… נבוכדראצר… והבאתים על הארץ הזאת וגו'” (ט). החזון הזה בא: “בימיו [של ויקים] עלה נבוכדראצר מלך בבל ויהי לו יהויקים עבד וגו'” (מ"ב כד, א) על דברי בעל ס' מלכים האומר “עליו עלה ג”נ“, הוסיף בעל ס' דה”י להודיע לאמר: “ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה” (דה"ב לו, ו) לאמר על מנת להוליכו. ועל מאורע זה שאירע ליהויקים ידבר יחזקאל הנביא (יחזקאל יט, ט) כי מפליג הוא בעון שפיכות דמים של המלך השבוי הזה (ו- ז) והפלגה זו אינה מתישבת בלתי אם על יויקים העז והקשה (עיין ירמי' כב, יז) ולא על יהויכין וצדקי' הנוחים והרכים. אך באמת לא הובא יהויקים לבבל “שלא הביא נבוכדנאצר ליהויקים בבלה, אך הוא יצא אליו ואסר אותו ואמר להוליכו וקבל על עצמו לעבוד אותו: רוצה לומר, לתת לו מס להניחו לשוב למלכותו” (רלב“ג לד”ה מובא בפי' אברבנאל מ“ב, כ”ד) והוא שכתוב בס' מלכים “ויהי לו יהויקים עבר”. עוד הוסיף בעל סדה“י להודיע דברים אלה: “ומכלי בית ה' הביא נבוכדראצר לבבל ויתנם בהיכלו בבבל” (דה”ב(לו, ז) את דבר זה פירש בעל ס' דניאל: “בשנת שלש למלכות יהויקים… בא נבוכדנאצר”.. ויצר עליה: “ויתן ה' בידו את יהויקים… ומקצת כלי בית אלהים….. הביא בית אוצר אלהיו: " (דניאל א' א – ב) אך הדבר החדש שהודיע בעל ספר זה, הוא המאמר הבא: “ויאמר המלך… להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה וגו‘: ילדים וגו’ לעמד בהיכל המלך וגו'” (ג – ד) “ויהי בהם… דניאל חנני' מישאל ועזרי” (ו) כאשר נבא ישע' לחזקי' המלך: “ומבניך….. יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל” (ישע' לט, ז) אך לפי הדיוק הנכון העולה מן הכתוב “ויהי בהם מבני יהודה” (דניאל א, ו) נראה, כי דניאל חמו”ע לא היו מזרע המלוכה. (ועיין סנהד' צג).

קרוב הדבר, כי עקירת נבוכדנאצר ממקומו היתה בסוף שנת שלש ובואו לא“י ושעבוד יהויקים בחדשים הראשונים לשנה הרביעית, על כן ימנה ס' דניאל שנת שלש ליהויקים וירמ' שנה רביעית. או אפשר, כי אחד מהם מונה לשנות מלכות עצמו של יהויקים והאחד מונה לאחד בניסן שהוא ר”ח למלכים.

מכל האמור זכינו למצא, כי הילדים המובאים בידי אשפני (דניאל א' ג') בשנת שלש או ארבע ליהויקים שהמסתימים שבהם דניאל חמו"ע הם הראשונים לגולי בבל.

אך לא הם לבדם היו הגולים הראשונים, כי המכתב ששלח ירמ' אל בבל ביד השרים אלעשה וגמרי' (ירמ' כט, א – ג) היה על כרחנו תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב “אחרי צאת המלך יכני” (ב') ומכתב זה מלבד שהיה שלוח “אל הכהנים ואל הנביאים ואל כל העם, אשר הגלה נבוכדראצר מירושלם בבלה”.(א') שהם כלל גלות יויכין כלה נשלח בראש “אל יתר זקני הגולה”. ועל פי העולה מסדר המנין, היתה היתרה הזאת קודמת לכל הכלל כלו. ולפי המתקבל על הדעת אין לשון “יתר” נופלת בחתי אם על פלטה נשארת מכת שלמה שהתקימה בכללה זמן חשוב במקומה ואחרי כן הלכה הלוך וחסור עד שלא נותרה ממנה בלתי אם שארית. ודבר זה אינו מתישב לאמתו אלא על גולי שנה הרביעת או השלישית ליויקים ולאנשים שהיו כלם זקנים, אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית, ובכן גלו גם זקנים עם הילדים. ולפי הדברים האלה היו גולי בכל הראשונים מעט מזקני ישראל הנקראים בפי ירמ' זקני הגולה והילדים שהביא אשפנז “מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים” (דניאל א, ג).

ולפי דברי ברוסי הכשדי, נלחם נבוכדראצר בפרעה נכו ואחרי כן בא ירושלמה על ויקים, בשנה האחרונה לחיי פלאסר אביו שהיא נחשבת השנה הראשונה למלכות עצמו. וכשמעו כי מת אביו מסר את שבויי יהודה וכנען ארם ומצרים לאוהביו להוליכם ביד חזקה לבבל והוא מהר לרוץ שמה להחזיק בממלכת אביו. (עיין דבריו מובאים בספר ריב יוסף עם אפיון 19 I) ובכן למדנו גם מדברי הסופר הקדמוני הזה, כי בשנה הרביעית ליויקים הובאו שבויי יהודה בבלה.

ד. יויכין וצדקיהו בעיני הגולה

בפרשה י“ז ישוה יחזקאל הנביא לנגדנו את גלות יויכין בידי נבוכדראצר שהמליך תחתיו את צדקיהו ושהשביע אותו לעבדו. הפרשה הזאת (יחז' יז, ג – כד) בעלת שלשה פרקים היא: עד פסוק י”א משל, משם עד כ"ב נמשל, ומשם עד סוף הפרשה נבואה. שני הפרקים הראשונים מפרשים זה לזה ומתפרשים זה מזה וראוים לדון כפרק אחד שהם שנים, אך הפרק האחרון עומד בפני עצמו.

ואותו אנו אומרים לפרש כעין פירוש רש“י ורד”ק במעט תוספות באור: “ולקחתי אני (כב): דיוק “אני” הוא הפך מליקחת הנשר הגדול (ג) שהוא נבוכדראצר. “מצמרת האר” (כב) ובגוי לזרע המלוכה (עיין ג וי"ב) “ונתתי “: ל' הנחה וקביעות. מראש יונקותיו”: הוא ראש “יניקותיו” של פסוק ד' החוזר אל יהויכין “מראש”: חלק ממנו שהוא זרובבל בן שאלתיאל בן יויכין “בהר מרום ישראל” (כג) כנוי לא”י. “ונשא ענף וגו'”, יצליח בממשלתו. “וידעו כל עצי השדה” (כד): בני ישראל או העמים “השפלתי עץ גבוה… הובשתי עץ לח”: זה צדקי' המולך שנאמר בו למעלה “קח על מים רבים צפצפה שמו” (ה) הגבהתי עץ שפל… והפרחתי עץ יבש” (יחז' שם כד) זה יהויכין הגולה.

למען שכלל ענין זה הננו לתפוש עוד חמשה פסוקים מפרשה כ“א ולפרשם. כל הפרשה ההיא דומה בענינה לפרשתנו. שתיהן מעבירות בחזון את מפלת צדק' ושתיהן מתרעמות על מרדו במלך “אשר השביעו באלהים”. ואלה דברי הנביא בפרשה ההיא: “והיה להם: (יחז' כא, כ"ה): לבני ירושלם ולצדקיהו מלכם “כקסם שוא בעיניהם”:כדבר רק. “שבעי שבעות להם”: השבועות החמורות והוא: נבוכדראצר “מזכיר עון”: מעלה תמיר את עון זה על לבו ומרבה לכעוס עליו: “להתפש”: והיא שגרמה לירושלם לפול בידי בבל, כאשר יעידו דברי סופרי הקדש במקומות אחרים: (מ“ב כה, ו. ירמ' לט, ה. נ”ב, ט) כי במשפט בא עמו נבוכדראצר על עברו את שבועותו וע”כ עלה עליו ויגלהו. “ואתה חלל רשע” (יחז' כא, ל): ע”ש שחלל את שבועותו או ע“ש שאינו ראוי למלכות כחלל הזה שאינו ראוי לכהונה, קורא אותו הנביא כך. " אשר בא יומו”: אשר פסקו ימי מלכותו הקצובים לו, כי על דעת הנביא לא ה' צדק' ראוי למלוך, כי ברדת יויכין מעל כסאו היה לבנו למלוך תחתיו, כי היו לו בנים (ירמ' כב, כח – ל): אך מיד נבוכדראצר נסבה המלוכה לצדקי‘. ובמעול צדקיהו במלך הממליך אותו, אבדה זכותו, וזכות בני יויכין חזרה למקומה: “בעת עון קץ” (יחזק' שם) חרבן ירושלם נקרא כן בפי הנביא. “הסיר המצנפת והרם העטרה” (לא) צניף מלוכת צדקי’ וכתרו: “זאת”: הדברים כהויתם “לא זאת”: לא בדין הם, כי אם “השפלה” משפחת יויכין “הגבה”: לה תשוב הממשלה “והגבול השפיל”. צדקי' יגלה ומליצה זו דומה למליצת הנביא (יז, כד) המובאת למעלה. “עוה עוה עוה” (כא, לב): לשון עות יקלקלה. “גם זאת לא היה”: הדברים כהויתם לא היה להם שם צרך ותועלת וזכות וקיום של ממש לאמר מלכות צדקיה לא היתה מלכות של קבע, כי אם עראי היתה. “עד בא אשר לו המשפט”: עד אשר יקום איש מזרע יויכין אשר יצלח למלוכה “ונתתיו”: אותו ואת כסאו אכין לפני. נתינה לשון הנחה וקביעות היא ועיין מליצת הנביא בעצם ענין זה, (יז, כב) המובאה למעלה.

ואין ספק, כי שטת הנביא הזאת על דבר כושר יויכין ופסול צדק', היה לדעת קבועה לכל הגולה, אשר הגלתה עם יויוכין אחרי אשר הנביאים בכרו אותה על “שארית ירושלם” שמלך עליה צדקיהו ואשר גם הוא היה כלול בעיני הנביאים בתוך השארית העלובה הזאת (ירמ' כד, ה – י ועיין ביחוד פסוק ח,) ואף כי למן היום אשר הרשיעו אנשי און בירושלם לשלוח רוח רעה בין “שארית ירושלם” ובין הגולה (יחז/ יא, ט"ז) אין ספק, כי העסיקה עוד הדעה הזאת להקבע בלב כל בני הגולה.

ה. שער שושן

פרשה ט' שבדהי“א משנה היא לפרשה י”א שבנחמ' כאשר יתבאר במקומו. ושם נזכרו שמות השוערים הלוים השומרים במקדש “בשער המלך מזרחה” (דהי“א ט' י”ח) והשער הזה הוא “שער המזרחי שעליו שושן הבירה צורה” (מדות א, ג) ואת שער הר הבית זה, היו הלוים שומרים בתוך ארבעת שערי הר הבית הנשארים (דהי"א שם, מדות שם, א) ויען כי את השער הזה עשו בפקודת מלכי פרס “כדי שתהא אימת מלכות עליהן” (מנחות צח) או מרצונם עשו אותו “כדי שידעו מהיכן באו” (שם) ויתנו הודאה למלכות" (רש"י) ועיר המלכות היתה מצוירת עליו, על כן קראו לו “שער המלך”.

ו. סדור משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני

לספור חנכת בית שני, נסמכו דברים אלה: “והקימו כהניא בפלגתהון ולויא במחלקתהון וגו' (עזר' ו, יח) הדבר הזה מתבאר ברחבה בברייתא עתיקה מאד, שנשנתה בשלשה מקומות, בנוסח אחד בקצת שנויי לשון קלים, ואלה דבריה: “ארבעה משמרות עלו מן הגולה: ידעי' חרים פשחור ואמר, עמדו נביאים שבירושלים ועשאום עשרים וארבעה וכו'” (תענית כו. ערכין יב: תוספתא תעני' א, ב, ועין שם). מספר ארבעת המשמרות שעלו מבבל ושמותיהם נזכרו במקרא (עזרא ב, לו – לט. נחמ' ז, לט – מב), אך עד הבנות ביהמ”ק, וגם ביום חנוכתו עמד מנין הארבעה בעינו ולא התחלק, כי עד תחלת העבודה לא היה צרך בכהנים ולא בסדרי משמורותיהם וביום חנוכת הבית ביום שמחת כל ישראל עבדו כל הכהנים שכם אחד כדין שלש רגלים שהי' “כל המשמרות שוות” (סכ' נה:) וביום מחנוכת בית ראשון שכתוב בו “כל הכהנים הנמצאים התקדשו אין לשמור למחלקות” (דהי"ב ה, יא), אך תכף לחנכת הבית, בהחל העבודה המסודרת, הוצרכו מיד לחלוק משמרות ע"כ תכפו את סדור המשמרות למעשה החנוכה, כאשר יראה סדר המעשים מסדר הכתובים: “והקריבו לחנכת בית אלהא גו' (עזר' ו, יז) והקימו כהניא בפלגתהון וגו'” (יח) אך מי היו המקימים המחלקים והמסדרים? את זאת הודיעה לנו הברייתא “עמדו נביאים שבירושלם!” (תענית ערכין ותוספתא שם) והנביאים האלה מי המה? - דבר זה חוזר ומתפרש מן הכתוב, כי על כרחנו חגי וזכריה הם. “נביאיה די אלהא” שהם היו הרוח החיה בכל מעשה הבנין (עזר' ה, א – ב; ו, יד) וכאשר יראה כל קורא בספרי שני הנביאים האלה והם היו מורי עבודת הכהונה (חגי ב, יא). ועיין דבר זה ביתר בירור בגוף ספרנו. ובכן זכינו לדעת, כי ארבעה משמרות כהונה שעלו מבבל נתחלקו לעשרים וארבעה משמרות כבימי בית ראשון (דהי"א כד, ז – יט) תכף לחנכת בית שני בידי חגי וזכרי' הנביאים.

אך אימתי התחלק כל משמר ומשמר לבתי אבות? וביד מי? דבר זה לא נזכר בנוסח הברייתא שבגמרא תענית וערכין, כי נשמט משני המקומות הזכרון היקר, שנשמר לנו בתוספתא שם כתוב: “עמדו ראשי משמרות וקבעו עצמן בבתי אבות” (תוספתא תענית שם).

מספר המשמרות היה מכון כמעט כנגד חצי מספר השבעות שבכל שנה, למען יעבוד כל משמר את שבתו, לאמר את שבעת ימיו פעמים בשנה, וברגלים תהיינה כל המשמרות שוות (עיין סכה שם), ובכן היו כל המשמרות כלם ברגל למשמר אחד, לפי תקנת הנביאים המרומזה עוד במקרא (דהי"ב ה, יא). בעקבותיהם הלכו גם ראשי המשמרות וככל אשר חלקו הנביאים את הכהנים למספר שבועות תחול, כן חלקו ראשי המשמרות את משמרותיהם למספר ימי החול; “ששה בתי אבות” (מנחות קז:) “כנגד ששה ימי שבוע, זה עובד יומו וזה עובד יומו, ובשבת כלן שוין” (רש"י) ובכן היו כל ששת בתי האבות ביום השבת לבית אב אחד, ככל אשר היו כל המשמרות ברגל למשמר אחד.

חלוק משמרות הלוים נזכר בפסקת “ולויא במחלוקותהון” (עזר' ו, י"ח) ובמשנה (תעני' כו.) ובברייתא (כז.) ותכיפת מגוי השוערים לחנכת הבית נזכר גם בדברי יוסיפוס (קדמ' 7, IX).

וככל אשר נשמר הסדר העתיק כחלוק משמרות כהונה ולויה, כן השתנו מקומות מושבותם בימי עולי בבל, מאשר היו בימי עולי מצרים: הן גם בימי רחבעם וירבעם התרוקנו ערי הלוים שהנחיל להם יהושע בנחלת עשרת השבטים “כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה ולירושלם”. (דהי"ב יא, יד) ולא נשארו בישובן הראשון, כי אם ערי הכהנים שבנחלת יהודה ובנימן, כי ביהודה ובנימן לא היו ערי לוים, כ"א ערי כהנים (יהוש' כ"א, יא – יט). ובהתנחל עולי בבל הלא בטלו כל סדרי המושב הראשון שסדרה תורה רק “בזמן שכל יושביה עליה”. ועל כן נתנו ערי מושב לכהנים וללוים לא על פי חלוקת עולי מצרים, כי אם על פי הראוי והאפשר בזמן ההוא, ואין ספק כי נחמי/ האיש “המשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו " (ס"ע, ל) יחד ערים גם לכהנים וללוים. אך מה שם הערים אשר נתנו להם? – את זאת יודיעו לנו רבותינו, כי עקר מושב הכהנים והלוים היה בירחו וסביבותיה (תענית כו‘; ירו’ ד, ב). מלבד ירחו נזכרו, עוד כמה ערי כהנים שלפי הנראה ישבו בהם גם לוים, במקור קדמוני שמוצאו נעלם מדורותינו ושהיה עוד נגד הקליר המונה אותן לשמותיהן באחת מקינותיו לתשעה באב, ואלה הן: צפורים [ היא צפורי הידועה הנקראה בירושלמי “צפורין”] עיתה-לו, בית – לחם, יודפת, עילבו, כפר עוזיאל, ארבל, כבול, צפת, מעון, נצרת, מגדל נוניה, בית חוביה, כפר – יוחנה, צלמין או צלמון, (קינת איכה ישבה חבצלת השרון) בקינה הזאת המתוקנת על פי ברייתא עתיקה שאבדה ממנו, נזכרו גם שמות משמרות כהונה ולויה שישבו שם הלא הם: “אלקנה” שלפי המתקבל הוא משמר לוי “ישֵבב” הוא משמר הכהנים הנקרא “ישבאב” (דהי"א כד, יג) “מעריה” הוא משמר הכהנים הנקרא מעזיהו (יח' נחמ' י, ט) מעדיה (שם יב, ה) או מועדיה (יז) “וגנתון” (י, יז. יב, ד, יז) היושב בצלמון, מלבד הערים האלה, היתה עיר מירון, הידועה שלדעתנו היא הנקראה בימי השופטים “שמרון מראן” (יהושע יב, כ) עיר מושב למשמר יהויריב ולמשמר ידעיה ועמוק (עיין נחמ' יב, ז, כ) ור' לוי הבקי הגדול בקדמוניותינו ור' ברכיה מסרו לנו פסקה מקוטעת המספרת לנו מאורע חשוב, שאירע לפני חרבן בית שני לאמר: “אמר ר' לוי יהויריב גברה מירון קרתה מסרביי מסר בייתא לשנאיא. א”ר ברכי,: יהויריב יה הריב עם בניו על שמרו וסרבו בו. ידעי' עמוק צפורים, ידע יה עצה עמוקה שבלבם והגלם לציפורן (ירו' תענית ד, ה).הפסקה הזאת תודיענו כי “מירון” היתה עיר סורבה “קרתה מסרביי” ושבעונה נמסר בית המקדש לשונאינו כי משמר יהויריב היושב בעיר הזאת וידו תקיפה בה, מרה וסרב בה' וכי ידעיה ועמוק הגלו על כרחם ממירון לצפור ין ור' אלעזר הקליר יפרש את ספור המאורע הזה, שהוא עושהו ענין לקינתו ואומר ברוח ר' לוי ור' ברכי' כי בעון אשר “נעו ממשמרותם כהנים בני אהרן” הלא הם משמר ידעי' ועמוק " ונדו כצפרים כהני צפורים” לאמר: הכהנים שגלו לצפורי “נמסר הבית במסרבי מרון” (הקינה הנ"ל) לאמר, נמסר בית המקדש לשונאינו כדבר ר' לוי האומר, כי בעון “מירון קרתה מסרביי מסר ביתא לשנאיא” ובכן יש לקרוא בקנה תחת כמסרביי: “במסרבי” לאמר בעון מסרבי ותחת מרון “מירון” או “מראן”.

סוף דבר מלבד המאורע הזה היוצא מפסקת הירושלמי, יעלה לנו מכל דברינו שהבאנו פה, כי מושב הכהנים והלוים היה בירחו וסביבותיה ובחמש עשרה הערים המנויות ובעיר מירון.

ז. ראשית כת הפרושים

השכילו חכמי הבקרת בזמננו להכיר, כי “הנבדלים” הנזכרים בעזרא ונחמ' הם אבות כת הפרושים שהם עקר האומה עד היום כי “נבדל” בלשון המקרא, תרגומו בלשון המשנה “פרוש”. על מלת “ויבדל” (בראשית א, ד) תרגם אונקלוס “ואפרש”. ואם נקבל את הדעה הזאת יעלה בידנו לסמן בדיוק גמור את ימי המולד הכת הנכבדה. את זמנה ואת חדשה וכמעט את ימיה.

אך נבקרה נא ראשונה את דעת הגדולים הרחוקים מדעה זו ונראה היעמדו דבריהם: שם “הנבדל” בתורת שם לויי. נזכר שתי פעמים: פעם אחת בתוספת “מטומאה גויי הארץ אליהם לדרוש לה' אלהי ישראל” (עזרא ו, כא): ופעם אחת בתוספת “מעמי הארצות אל תורת האלהים” (נחמ/ י. כט). את הפסוקים האלה פירש רש“י לאמר: “וכל הנבדל: הם דנרים שנבדלו מטומאת ע”ז להדבק בישראל” (רש"י עזרא שם) “וכל הנבדל: הם הגרים שנבדלו מתורת ע”ז להיות דבוקים ומחוברים אל תורתו של הקב“ה וכו” (רש"י נחמיה שם) וגם הראב“ע פירש בלשון ראשון: וכל הנבדל: הם הגרים שנבדלו מטומאת גויי הארץ וכו” (ראב"ע עזרא שם) אלא שהראב“ע מפקפק בתוך כדי דבורו בלשונו הראשון ואומר בלשון אחרון “או הנבדל מישראל שנבדל מטומאת גויי הארצות” (שם) ובכן יש לנו שתי דעות הפוכות אשה מרעותה, האחת הוא דעת רש”י בשני מקומות והראב“ע במקום אחד בלשון ראשון כי “נבדל” או “גר” שהיה נכרי מעקרו ונתגייר, [ וכנראה קצת שהיא גם דעת הבבלי (קדושין ע, ע"א) והירושלמי שם), שהסמיכו מלת גירי שבמשנה שם לפסוקים של “הנבדלים” שאנו עוסקים בהם בזה; אבל לדעתנו הנה גוף כל הלכה פלא לבדו העקר נקודם הרבה לחסמכת הפסוקים כענין שאמרו: “גמרא גמיר להסמכות אקרא”. וע' דעתנו בענין זה (ח"א). ועי/ מהרש”א (קדושין שם) בד“ה גירי חרורי]: והשנית, היא דעת הראב”ע בלשון אחרון כי “הנבדל” הוא מישראל" לאמר, ישראל מעקרו אלא “שנבדל”, לאמר, שישראל זה נבדל מטומאת גויי הארצות, ואם באנו להכריע בין שני פירושים אלה, אין לנו, כי אם להתבונן בתולדות השם הזה ודרך יצירתו, לאמר: אל הפעל אשר נגזר ממנו, כי הכרת השם הזה, תענה בו, כי לכל הדעות בין שפירושו נכרי מעקרו, או ישראל מעקרו, פעולה קדמה לקביעות השם והפעולה, היא הבדלת האיש מחברתו הקודמת שעשתה אותו הנבדל.

והנה את זכרון מעשה ההבדלה הזאת אנו מוצאים בשלשה מקומות 1) במאמר שרי ישראל לעזרא לאמר: “לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות בתועבותיהם” (עזרא ט, א). המקרא הזה מחלק את העם לשלש מחלקותיו: ישראל כהנים ולוים, ובשלשה אלה אין מקום להגרירות כלל. ובכן מצאנו פעל “נבדלו” נאמר על ישראל מעקרו, ולא על נכרי שנתגיר, ולאלה אמר עזרא: 2) “ועתה תנו תודה לה' אלהי אבותיכם ועשו רצונו והבדלו מעמי הארץ” (י, יא) ועל כן בחר עזרא לשון רכה יורדת חדרי לב, בהוכיחו את האנשים, שהיו ישראל מעקרם בשם אלהי אבותיהם. ומליצה זאת אינה שיכת בגרים כל עקר. ובימי נחמיה כתוב בפירוש: 3) “ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר” (נחמי' ט' ב) ועתה אם אנחנו רואים בכל המקומות שנזכר בהם פעל ההבדלה שנאמר על ישראל מעקרו, מוכרע הוא מתוכו כי שם “הנבדל” שהוא עציר ההבדלה הזאת, על כרחו על ישראל מעקרו נאמר ולא על נכרי שנתגיר.

ואם כן אין לנו דרך אחרת, בלתי אם להחזיק בדעה הברורה והמבקרת, כי הנבדלים פרושים היו, ומעתה יעלה בידנו למצא גם את ראשית לידת הכת היקרה הזאת, כי בין חנכת הבית השני שהיה ביום ג' אדר ג' אלפים רמ“ר ובין י”ד ניסן לשנה ההיא נוצרה ראשית כת הפרושים, כי כן כתוב על פסח ראשון שחל להיות אחד וארבעים יום אחרי חנכת הבית “ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם” (עזרא ו, כא).

ובידנו אין ספק, כי החלוקה שבפסוק זה המונה את “בני ישראל” לעצמם “וכל נבדל” לעצמם, הטתה את קצת גדולינו לאמר, כי הנבדלים אינם מעקרם מבני ישראל, כי אלו היו ישראל גמורים, הלא נמגו במחצית הפסוק הראשון ואם כן על כרחנו גרים הם. אך באמת תשובה נצחת בידנוע“ז ותשובה זאת היא מלת “השבים מהגולה” שאינה שום ענין לכאן, כי הלא כל ישראל היו בכללם שבים מהגולה, ואם כן מה בא מקרא זה להשמיענו? אך באמת הרבה בא מקרא זה להודיענו, כי עקר האנשים אשר חרדו לטהרת התורה והאומה בתוך העם, היו העולים החדשים, אשר באו בעצם ימי בנין הבית מבבל הנקראים גם בפי הנביא “גולה” ביחוד (זכרי' ו, י) והם לא כהתה רוחם ולא רפתה ידם באחרית ימי כרש, ובכל ימי כמביז, ולא עיפה נפשם לאויביהם, על כן היתה רוחם שמורה בקרבם בכל טהרה ויתחזקו וידברו על אנשי הלב מבני הגולה להבדל “אליהם מטומאת גויי הארץ” לאמר כי ישיתו אחיהם ידם עמם ולהיות כמוהם נבדלים ופרושים מטומאת הגוים שהיו שרוים אז בא”י ולשום את כל לבם “לדרוש לה' אלהי ישראל”. ובמשך דברינו בגוף הספר נראה, כי גדולי ישראל בבבל בדורות ההם, המה נתנו לבם “לדרוש לה' אלהי ישראל”. וכבר התבונן אחד מרבותינו בא“י, כי מגלות בית ראשון והלאה היתה בבל מקור התחיה לתורה ומשם הסתפקה א”י “שבתחלה שנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה וכו” (סוכה כ.) ולפי העולה מפסוק זה שאנו עוסקים בו, היו “השבים מהגולה” לאמר הגולה שבאה בימי דרויש שראשיה, צפניה בן יאשיהו ורעיו, ראשי מיסדי כת הפרושים.

הטהרה הנזכרה במקרא (עזרא ו, כ – כא) היתה מעולם בעיני הפרושים, ראש מכשירי הפרישות, כי נאמר “וישמרו משמרת אלהיהם ומשמרת הטהרה” (נחמי' יב, מה. ועיין חגיגה יח:) וטהרה הזאת שנהגו בה הפרושים, היא שנקרא בפי קדמונינו בשם מיוחד “טהרת פרישות” (טהרות ד' יב).

בראשית הוסר עדת הנבדלים, היתה כת דלה ורפה, ובימי הפחות הראשונים שמשלו אחרי זרבבל, בהתנשא העשירים ואוהבי הגוים השכנים לשרים וסגנים מטה ידם, אך ככל אשר קצרה ידם על פני חוץ, כן הוסיפו לאמץ את לבם בקרבם ולחזק את ידיהם באלהים. בימי בא עזרא החלה קרנם לרום, אך לא ארכו הימים והרם יד הכותים על ישראל ותכבד יד הנכרים ואוהביהם הסגנים על הנבדלים (עיין מ"ד: בירורי מאורעות וכו' “המניא אפי”) אולם למיום בא נחמיה הלכו וחזקו עד כי ביום הוסד אנכה“ג היתה כמעט כל האומה לנבדלים. על היום הגדול ההוא כתיב " ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר” (נח מי' ט, ב) לאמר כי כמעט נעשה העם כלו לנבדלים. ויען כי המסוכנים מכל הגוים לטמיעת בני ישראל ולזיוף דעותם היו הכותים, כל כן היה כל עקר ההבדלה מהם, ועל ההבדלה הזאת נשמרו בידי קדמונינו הדברים האלה:

“מה עשה עזרא וכו? קבצו את כל ה קהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות תינוקות ושלש מאות שופרות ושלש מאות ספרי תורה בידם והיו תוקעין והלוים משוררים ומזמרין ומגדין את הכותים” (פרקי דר“א ל”ח ובתנחומא וישב ובילקוט נביאים רל"ד נוספו עוד דברים)

פסקת “קבצו את כל הקהל” (שם) מקבלת אל פסוק “ויקם על מעלה הלוים וגו‘. ויאמרו הלוים וגו’”. (נחמיה ט, ד – ה) כי עקר מעשה יום יסוד כנה"ג היתה ההבדלה מעמי הנכר שבראש כלם היו הכותים (ב; י, כט – לא).

עד יסוד אכנה“ג היו הנבדלים לכת כנוסה אל תוכה, למיום יסוד אנכה”ג היו לבעלי מחלקתם, האנשים, אשר לא נבדלו מן הכותים ומן הגוים, אשר על שם שדבקו בטומאת גויי הארץ קראו להם העם “עמי הארץ”. אך מחלוקת זו לא היתה אלא מחולקת של פלגות דרכי החיים והמעשה, אך מאחרי מות אנטיגונס איש סוכו והלאה למיום קום הצדוקים, היו הצדוקים לאנשי מחלקתם, אז החלה כעין מלחמת דעות בין הפרושים ובין הצדוקים.

דעות הפרושים תתבארנה בגוף הספר ותולדותיהם מימי הצדוקים והלאה יתבארו בזמנם.

ח. דבר הפורים

I. אמתת המאורע

רבים מסופרי דורותינו, אשר חזון לבם יקר בעיניהם מכבוד כתבי הקדש, הקלו את דעתם במגלת אסתר, ויערבו את לבבם לאמר, כי כל המאורע המספר בה, בדוי הוא מעקרו, אחרי כי איננו נמצא בספר דה“י הקדמונים לשאר העמים הנראים להם נאמנים יותר מספרי קדשנו. על הבטול הנמהר וסר הטעם הזה, כבר הרים קולו ראש מבקרי דורותינו, הרה”ג רש“י ראפפאפורט ז”ל לאמר: “יש לתמוה על האיש אשר כמשתאה ישאל: למה לא נמצא דבר מכל הספור הזה בדה”י לעם פרס? כי מלבד אשר לא היו להם אז סופרים נכונים ומזכירים כל הנעשה, ואין בידנו שום ספר שלם, אשר יכלול כל קורותם בעת ההיא, הנה גם לא נגע דבר זה להם, כ“א לנו. והמה לא מצאו במסופר במגלה איזה ענין נפלא ומתמיה מצד עצמו וכו‘. כל בני קדם הורגלו בזה, כי מלכם יבחר לו מארמון נשיו, האשה אשר תיטב בעיניו, מבלי להביט על עמה ועל מולדתה; ועוד גם היום אין איש מהם שם על לב אם המלך הודו או פרס לקח לו אשה מארץ מצרים או מטשירקאסיא, וגם להשמיד עם נכנע ומוזר מארץ אחרת, או להנחם מזה ולהחיותם, אין חדש העת ההיא ובארצות ההן, וכמה אומות נהרגו ונשמדו ויאבד כל זכר למו וכו’” (בכה“ע תקפ”ח צד 177).

“לא על איזה מחכמי העמים תלונתי, כי מה להם ולנו, וכבר הכה הח' הנוצרי ראזענמיללער על קדקדם בחבורו על הקדמוניות בתנ”ך והראה להם מכל הספור האמת הנראה מתוכו, ואין בו שום ענין בלתי נאות אל הזמן והמקום, אך על אחד מבני עמי אתעק חמס, ושמו בל אשא על שפתי, כמו שלמדנו רבינו הקדוש בסוף עדויות כפי הערת הרמב“ם שם היקרה מאוד” (הערה שם)

ראזענמיללער הראה לדוגמא, כי מתררת המלך פונטוס פקד בסוד, לכל שרי המדינות להרוג ביום אחד את כל הרומים בארצו איש ואשה מבלי השאיר אף אחד וכן עשו, והיה זה בימי ציצערא, אשר יזכיר זאת רק כלאחר יד במדברותיו". (הערה שניה שם)

על הדברים הנכוחים האלה אנו מוסיפים שאלתנו וכי איך אפשר לאמר, כי אנשי כנה“ג שסוף זמנם היה תחלת ימי שמעון הצדיק שהוא שנת 3541 האמינו בדבר בדוי שלדעת מספריו לא עברו עליו יותר ממאתים וחמשים ושלש שנים, כי גם נס פורים הלא היה בשנת 3288 לכל הקודם, ובאמת הלא יתבאר בספרנו, כי אסיפת בה”ק בידי אכנה“ג והכנסת ספר אסתר אל תוכם, היה בימי הדור הראשון לאכנה”ג בימי עזרא ונחמי', ולפי החשבון הברור לא עברו בין זמן המאורע ובין קדוש מגלת אסתר, כי אם שמונה עשרה שנה.

אך באמת אם יש בקרבנו אנשים שאין עדות מגלת אסתר הצלולה והמדויקת מספקת להם, הנה אמתת המאורע עולה מאליה גם ממקום אחר הלא הוא מזמור כ“ב שבתהלים שהרד”ק הרגיש בו, כי לא על דברי ימי בית ראשון נתחחסד, כי אם “נאמר על כנסת ישראל שהיו בגלות בבל” (רד"ק תהלים כב, א) אך באמת אסתר אמרה אותו כדעת רבותינו המתבקרת והמתבררת מתוך הכתובים עצמם (מגילה טו;) כאשר נברר בזה.

אולם בטרם נבוא לפרק את ההמזמור ההוא לפרקיו, נוכיח כי גם מחלום מרדכי שבאפוקריפא שנתחבר בימי בית שני, יש להביא ראיה, כי מזמור זה לאסתר הוא, כי מאמרם רבים שבתפלת אסתר שם, לקוחים ממזמור זה:


מס' סידורי תפלת אסתר שבחלום מרדכי מזמור כב
1. אתה לבדך מלכנו (ה, ו) כי לה' המלוכה ומושל בגוים (כט)
2. אין מושיע בלתך וראה בצרתי כי קרובה היא (ה, ו) כי צרה קרובה כי אין עזר (יב)
3. כי בחרת את ישראל מכל העמים להיות לך לעם נחלה (ז) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (ד)
4. וגם הקימות בריתך את אבותינו (שם) בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו (ה)
5. נשבעו באלהיהם למחות את שמֵנו (ט) עדת מרעים הקיפנו וגו' (יז) יחלקו בגדי להם וגו' (יט)
6. אל תתן… לבני הבל ללעוג לענינו (יא) כל רואי ילעיגו לי (ח)
7. החש מפלט לנו (יג) אילותי לעזרתי חושה (יט)

מן הצד השוה שבפסוקי תהלים ושבפסוקי תפלת אסתר, אנו למדים, כי גם היהודים האלכסנדרים שחברו את האפוקריפא הזאת (חלום מרדכי א, א) ידעו כי מזמור כ"ב לאסתר הוא ועל כן פִּיְטו רבים מדבריו.

ועתה נבקרה נא את עצם המזמור הזה, בהקבילנו אל רבים מפסוקיו את פסוקי מגלת אסתר וראינו, כי אמת דברי רבותינו כי אסתר מזמור זה שחֶצְיו צעקה, על צרת עמה וחֶצְיו הודאה על גאולתם.


מס' סידורי מזמור כ"ב מגלת אסתר
1. על אילת השחר (א) אסתר (ב, ז) [על שֵם אסתהר (מגילה יג) כוכב הנוגה (ילקוט אסתר)]
2. חרפת אדם ובזוי עם (ז) ויבז… כי הגידו לו את עם מרדכי (אסתר ג, ו)
3. כל רואי… יניעו ראש (ח) ויאמרו עבדי המלך… (ג). לראות היעמדו דברי מרדכי (ד)
4. יפלטהו יצילהו כי חפץ בו (ט) אם מזרע היהודים מרדכי….לא תוכל לו… (י, יג)
5. אתה גחי מבטן (י) עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה (יא) כי אין לה אב ואם (ב, ז)
6. כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי היה לבי כדונג נמס בתוך מעי (טו) ותתחלחל המלכה מאד (ד, ו)
7. יבש כחרש כחי ולשוני מדבק (טז) ואני… אצום כן (ד, טז)
8. יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (יט) אספרה שמך לאחי (כג) ושללם לבוז (ג, יג)
9. – - - - וישלח ספרים אל כל היהודים (ט, כ)
10. יראי ה' יהללוהו (כד) מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב (יב)
11. ולא שקץ ענות עני (כה) וצומו עלי (ד, טז)
12. יאכלו ענוים וישבעו (כז) ימי משתה ושמחה (ט, כב)
13. יחי לבבכם לעד (שם) ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם (כח)
14. וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניו כל משפחות גוים (כח) ורבים מעמי הארץ מתיהדים (ח, יז)
15. אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר (ל) וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן (ג, ב)
16. ונפשו לא חיה (שם) ויתלו את המן (ז, י)
17. זרע יעבדנו (לא) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (ט, כז)
18. יספר לה' לדור (שם) 1) ויגידו צדקתו לעם נולד (לב) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור (כח)

ועל מליצה דומה למליצת “עם נולד”, היא מליצת “ועם נברא” אמרו רבותינו (תהלים קב, יט) “זה דור של מרדכי שנברא ברית חדשה” (מדרש תהלים ק"ב)

על אמתת מקור מזמור זה לא עמדו אלא רבותינו וחכמי עמנו האלכסנדרים, ככל אשר בארנו וכאשר יראה מדבריהם כמדרש תהלים ובילקוט למזמור זה. שאותו עשו אנו רואים כמזמור ההוא, כי את הדבר אשר הרגיש הרד“ק רגש סתום התבוננו בו קדמונינו כינה ברורה, כן אנחנו רואים דבר זה גם במזמור אחר הלא הוא מזמור קכ”ד שגם שם פירש הרד"ק “יאמר נא ישראל: בהגלות… בקום עלינו אדם: בקום עלינו אויבים בגלות לכלתינו” (רד"ק תהל' קכד, א). אך גם שם הבחינו רבותינו כי גלות זו לא על הגלות הגמורה נאמרה לי אם על ימי פרס הקרובים לגלות כבר מאחריה והצרה והישועה הנאמרות שם, הן צרת המן ותשועת ישראל ביד מרדכי ואסתר. וזה דבר קדמונינו “בקום עלינו אדם תהל' קכד ב –ארס ולא מלך” (מגלה יא) ומאמר זה אינו שיחה נאה בלבד כי אם אמת לאמתה הוא כי “שירי המעלות” לא נתחברו לפי מסקנת הבקרת הדיקנית אלא בימי חמשת המלכים הראשונים לפרס, ואימתי היתה בימים ההם גזרה קשה, גזרה כליה ממש שאפשר לאמר עליה “אזי חיים בלעונו” (תהל' קכד ג) “עכר על נפשנו” (ד – ה) ואימתי היתה בימים ההם פקידה גלויה ומפורסמת. אשר יאמר עליה “לולא ה' שהיה לנו” (א – ב) “ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם” (ו) ונס גלוי אשר יאמר עלי “נפשנו כצפור נמלטה.. הפה נשבר..” (ז') אם לא במעשה המן אשר הגזרה היתה גזרת מיתת גוי כלו והפקידה היתה שנוי דעת המושל מן הקצה אל הקצה ושבירת הפח היתה מיתת המן.

המזמורים האלה הם שפעת רוח יראת ה' המחיה את נס פורים, שעקרו שמור במגלת אסתר שאינה מוסרת לנו בלתי אם סדור גופי המאורעות כהויתם המוחשת. עד כי גם שם שמים לא נזכר בכל המגלה ההיא. וגם דרך סגנונה המשונה מסגנון שאר כתבי הקדש, יענה עליה, כי הדיוק ואמתת המאורע היה לה עקר. מלבד כל אלה יתבונן הקורא בספור ובהערותיו, כי אמתת הענין מתישבת ישוב גמור מצדי צדדים ומשתלבת בפרטים רבים ושונים לכלל אחד שלם מתכן ומשוכלל.

II. תקון הפורים וקדוש המגלה בתוך כה"ק

בתלמוד בבלי ובירושלמי שמורים לנו בכל אחד, שנים שנים מאמרים, אשר כל עין מבקרת תכיר את מלוא אמתת היסתוריותם. המאמרים הראשונים שבשני התלמודים, יודיעו את מאמצי מרדכי ואסתר לקבוע את ימי הפורים לימים טובים. והמאמרים השניים שבשניהם, יודיעו את מאמצי כחם לקדש את המגלה בקדושת כה“ק, כי בכל היות מרדכי רצוי לרוב אחיו, ואסתר המלכה מכבדת מאד ודבריהם נשמעים לכל ישראל, בכל זאת היו בעת ההיא כל ישראל זקוקים לירושלים שביהמ”ק שבתוכה וכהן הגדול ובית דינו, היו למרכז לכל האומה. על כן נח היה למרדכי ואסתר להטות את לב העם בשושן ובסביבותיה, במקום אשר היה כבודם גדול מאד, לקבוע את הפורים לתקנה קבועה, אך כל עוד, אשר לא שמו אותה זקני ירושלם לחוקת עולם, לא נתקדשה תקנה זו, על כן פנה מרדכי אל זקני ירושלם, כי יקדשו הם את המועד הזה, אך הזקנים האלה לא במהרה נדרשו לשאלת מרדכי. ומכתבים היו הולכים ובאים, עד אשר קבלו גם זקני עיר הקדש את ימי הפורים עליהם ועל זרעם. ורק אחרי קים הם את דבר הפורים, היה קיום זה לחוק “ולא יעבור” בכל תפוצות ישראל, ככל אשר היה בראשונה רק בשושן ובסביבותיה לבדה, כדבר רב שמואל בר יהודה האומר “בהתחלה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כלו” (מגל' ז), וטעם הפיסוק בין זמן קביעותה בשושן לקביעותה בכל העולם, פירש גם חכם אחד בתלמוד בבלי, גם חכם אחר בתלמוד ירושלמי במאמרים מתפרשים זה מזה שלפי הנראה הם שניהם שרידי ברייתא אחת עתיקה.


מס' סידורי בבלי ירושלמי
אמר רב שמואל בר יהודה: רב ירמי' בשם שמואל בר יצחק:
1. שלחה להם אסתר "קבעוני לדורות" מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרת ושלחו לרבותינו שכן אמרו להם "מקבלים אתם שני ימים הללו בכל שנה?"
2. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האמות" אמרו להן: "לא דַיֵנו הצרות הבאות עלינו אלא שאתם רוצין להוסיף עוד צרתו של המן?"
3. שלחה להם "כבר כתובה אני על דה"י למלכי מדי ופרס" (מגלה ז) חזרו וכתבו להם אגרת שניה הה"ד לקים וגו' אגרת הפורים הזאת השנית… "אם מדבר זה אתם מתיראין הרי היא כתובה ומעלה בארכיים " (ירוש' מגלה א, ה)

את תוצאות הדברים שאמתתם נכרת מתוכם, בארנו בגוף ספרנו. אך זאת יש לנו להעיר כי למען כון את מאמרים אלה לפסוקי המגלה, יש לנו לאמר כי “שלחה להם אסתר” שבבלי ומאמר “ומה עשו מרדכי ואסתר” שבירושלמי, לאו דוקא אסתר בעצמה, אלא ע"י מרדכי שלוחה, כי באגרת הפורים הראשונה, לא נזכר בלתי אם מרדכי לבדו (אסתר ט, לב) לאמר, אחרי שהמלכה המושיעה הזאת חתמה בעצמה ובכבודה, קימו זקני ירושלים את הפורים.

ושתי המלין הסמוכות לפסוק זה: “ונכתב בספר” שפירושן כי נתקבלה מגלת אסתר בין כתבי הקדש (עיין רש"י) הן ענין בפני עצמו שנעשה ימים רבים אחרי קיום ימי הפורים בירושלם, שאין ספק שהיה שנים מעטות אחרי הנס. וקבול המגלה בתוך הכתובים לא היה יכול להיות אלא אחרי ימי יסוד כנה“ג מסדרי כה”ק שהיא שנת עשרים ואחת למלך ההוא, כאשר יתבאר המקומו, ודבר זה, היה עשרים ושבע שנה אחרי הנס, כי לפי העולה מחסדי ארתחשסתא הגדולים לישראל, יש לשמוע, כי מכבד היה המלך הזה מאד את אסתר אשת אביו, ואת מרדכי דודה, כי באחרית אביו ראה, כי כת מרדכי הם אוהבי בית אביו הנאמנים, כאשר יבואר בספרנו. וגם אם נאמר, כי השתדלות אסתר בדבר קדוש המגלה היתה בשנת העשרים ואחת לארתחשסתא, מתקבל הוא לפי סדר הזמנים, כי לפי הסברה הפשוטה היתה אסתר כבת שמונה עשרה בעת נשואיה, שהיא שנת שבע למלכות אחשורוש (אסתר ב, טז) ועתה גם אם נוסיף על שמונה עשרה אלה עוד שלש עשרה לאחשורוש ועוד עשרים ואחת ל ארתחשסתא בנו, לא היו עוד בימים ההם ימי אסתר יותר מחמשים ושתים שנה, וקרוב הוא מאד, כי היתה עוד קימת בעצם כבודה ובמלא כח לבה. ואז היה המעט לה, כי ימי הפורים הוקבעו למועד, ותשאל, כי גם מגלת דברי ימי הפורים, תחד בין כתבי הקדש; ואלה דברי המאורע הזה בבבלי ובירושלמי.


מס' סידורי בבלי ירושלמי
רב ורבי חנינא ור' יוחנן ורב חביבא [ר' יונתן] מתני: ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן
1. שלחה להם אסתר "כתבוני לדורות". – - - -
2. שלחו לה: "הלא כתבתי לכם שלשים – ולא רביעים" חמשה ושמונים זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים מצטערים על הדבר הזה, אמרו "כתוב: אלה המצות שנצטוינו מפי משה כך אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשין לחדש לנו דבר"
3. עד שמצאו לו מקרא כתוב זאת זכרון בספר וכו' ע"ש (מגלה ז) ולא זזו משם נושאין ונותין עד שהאור הקב“ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ”ך הרה"ד. כתוב זאת זכרון בספר (ירוש' מגל' א, ה)

ועל הפסוק המובא במערכה 2 “הלא כתבתי לך שלשים וגו'” (משלי כב, כ) עוד יהיה לנו מקום להוכיח אי“ה, בדברנו על חתום המקרא, כי כל עצמו של פסוק זה לא נאמר לדעת רבותינו הנאמנת והמבוקרת אלא על חלוקת כה”ק לשלשה חלקים תורה, נביאים וכתובים.

ככה התקבלו ימי הפורים בישראל, אשר שני מוסדותיהם הם המגלה והשמחה. ואת קריאת המגלה ואת חגיגת ימי הפורים קראו בשני שמות “זכריה ועשיה” (מגלה ב:) על שם הכתוב (אסתר ט, כח) “נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה” (ירוש' מגלה א, א).

ט. מלאכי הנביא ועזרא הסופר

על דבר מלאכי האחרון לכל הנביאים, יש מחלקת בדברי קדמונינו: רב נחמן אומר: מלאכי זה מרדכי וכו' (מגל' טו) אך הדעה הזאת מתבטלת בידי ברייתא המונה את מלאכי ואת מרדכי לשני אנשים נבדלים. וברייתא אחרת מביאה את דעת ר' יהושע בן קדחה האומר “מלאכי זה עזרא”, ולעומתה את דעת כל אגודת החכמים הנכונה והפשוטה האומרת: “מלאכי שמו” לאמר מלאכי לבדו היה שם הנביא ולא היה שם אחר, לא מרדכי ולא עזרא. ורב נחמן אשר בִטֵל את דעתו מפני דעת התנאים בעלי הברייתא, בחר אח“כ בדעת ריב”ק ואמר: מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דכתיב בנביאות מלאכי: בגדה יהודה וגו' ובעל בת אל נכר ומאן אפריש נשים נכריות? עזרא! וכו' (שם).

ובאמת קרוב מאד להחזיק, כי אם שונה דעת ריב“ק מדעת החכמים שהיא לבדה המתקבלת והמתישבת, אין שתי הדעות האלה רחוקות אשר מאחותה מאד מאד, כי אם אין לשתף שם המיוחד של מלאכי ושם המיוחד של עזרא לגוף אדם אחד, הנה תראה כל עין מבקרת, כי שני האנשים הנבדלים גם בשמותיהם, השתתפו שתוף אחד בדבר גדול לאמור תקון “מעל הגולה”: מלאכי הנביא היה האומר והמדבר ועזרא הסופר העושה והמקים, ככל אשר נראה גם ממאמר ר' נחמן, כי הנביאות נקראה על שם מלאכי, וההפרשה על שם עזרא. כי מלאכי היה איש נביא חבר ליראי ה' בירושלים, אשר כחם לא היה אלא בפיהם ובלבם הטהור, כאשר יתבאר ממאמר הנביא “אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו” (מלאכי ג, טז) שמשמעו, כי לא עשתה ידם תושיה מחוץ לאגודתם, על כן חכו ליום אשר יבוא איש טוב מאד בעיני ה‘, אשר ישלחהו להקים את בריתו ואדון תקיף יהיה, אשר עז מלך בידו החזקה להכריע את הפריצים הסוררים למשמעותו. והאיש הזה אשר איש האלהים הוא ואדון כאחד, אשר כלתה אליו נפש יראי ה’ קהל שומעי דבר מלאכי, יבא תכף ובימיהם. כי כה היו דבריו “ופתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו הנה בא” (ג, א) ומי בא מהר מאד? הלא עזרא; ועל מי נאמר “ומי מכלכל יום בואו” ומי העומד בהראותו, כי הוא כאש מצרף וגו'” (ב')? הלא על עזרא: כי כל הסגנים והכהנים ההולכים בשרירות לבם אשר לא פתרו מפני הנביא נבהלו מפני האיש, אשר דבר מלך שלטון בידו חתום ביד מושל אדיר “וכל די לא להוא עבד דתא די אלהיך וגו'. דינא להוא מתעבד הן למות הן לשרושי, הן לענש נכסין ולאסורין” (עזרא ז, כו) וכאשר העביר קול: “וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה” (י, ח) ומיד “ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימן” וגו' (ט') ועליו נאמר “וישב מצרף ומטהר כסף” (מלאכ' שם ג) כי הוא צרף ויטהר את “זרע הקדש” מסיגי “עמי הארצות” (עזר' ט, ב וכל פרשה י) “וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף” (מלאכי שם) התקים בידי עזרא (עזר' י, יח – כד). ובאמת מתברר דבר זה לודאי גמור ומוחלט בקראנו בתוך פרשנן הנשתון אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא, כי כתוב עליו “די מן קדם מלכא ושבעת יעטוה שליח לבקרה על יהוד וירושלם בדת אלהך די בידך” (עזר' ז, יד) ובכן היה שלוח מסור המלך ויועציו, אשר נועדו לועד גדול ונכבד לשלוח את עזרא בכל תקף “לבקרה על יהוד”; “כדי לדרוש ולבדוק על היהודים, אשר בירושלם אם הם עוסקים בתורתו של הקב”ה אשר בידך“. (רש"י) “כדת אלהך: בעבור דת אלהיך אשר בידך שלחתיך” (ראב"ע), וכל אשר טעם בחכו, יבין כי אין זה מעסקי מלך פרס לדאוג לטובת משמרת הדת הישראלית בירושלם ועל כן אין על כרחנו דרך אחרת, כי אם להחזיק, כי יראי ה' שבירושלם קראו לעזרא לבא ולהושיע את התורה מיד הבוגדים בה והוא בקש כזאת מיד המלך שהיה איש חסדו והמלך עשה את רצונו וישם את הדבר לפני יועציו וימלא את יד עזרא לעשות ולתקן בירושלם את כל התקנות הטובות אשר בקש ועל זה הוא אומר “ויתן לו המלך… כל בקשתו” (עזר' ז, ו.) ויש להתבונן כי “צרף וטהר” (מלאכ' ג, ג) היא תרגום מפויט למלת “לבקרה” (עזר' ז, יד) בסגנון הפשוט ומלת “שליח” (שם) תרגם מלא היא למלת “מלאך” (מלאכ' ג, א) ואם כן אפשר כי גם מאמר כריב”ק “מלאכי זה עזרא” לא נאמר מעקרו על שם המיוחד של הנביא (מלאכ' א, א) כי אם על שם הכבוד “מלאכי” (ג, א) הנזכר בדבריו מלאכות של הקב"ה ושלוחו ושאין כונת מקרא זה אלא עזרא. והוא נקרא “מלאך הברית” (שם) כי הוא היה מלאך שלוח בדבר נביא האלהים ובידי המלך לכרות ברית (עזר' י, ג) לטהר את האומה מסיגיה וכבר אמרו רבותינו: “ויאמר חגי מלאך ה': אתה מוצא שהנביאים קרוים מלאכים” (ילקוט חגי תקס"ז) ולכהן צדק מתלמידיו של אהרן קרא גם מלאכי הנביא: מלאך ה' צבאות (מלאכי ב, ח).

י. הכתב העברי והאשורי והתרגום הארמי.

מאורע גדול ונכבד מאד השתמר לנו בפי רבותינו התנאים והאמוראים המתקים ומתפרש גם לנו בני הדור הזה במראה עינים ממש והוא דבר חלוק גופן2 של בני ישראל מזה של הכותים בימי עזרא. נשמע נא את דבריהם.

במקום אחד סתמו קדמונינו את דבריהם על דבר הכתב שהיה נהוג בס"ת לאבותינו בימי הקדם ויאמרו “משנה תורה: שעתידה להשתנות” (ספרי דברים ק"ס).

המאמר הסתום הזה מתפרש בשלשה מקומות בפי התנאים והאמוראים.

דברי התנאים.

מס' סידורי תוספתא סנהדרין ד‘, ה’ ירושלמי מגילה א‘, ט’ סנהדרין כ“א: כ”ב
1. ר' יוסי אמר תני ר' יוסי אומר: תני ר' יוסי אומר
2. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו וכו' ראוי ה‘… על ידו וכו’ . ראוי הי' עזרא שתנתן תורה על ידו וכו'
3. ואף הוא נתן על ידו כתב ולשון אע"פ שלא נתנה התורה נתן כתב ולשון על ידו ואע"פ שלא נתנה תורה על ידו נשתנתה על ידו הכתב
4. שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית (עזר' ד, ז) . כתב הגשתון כתוב… ומתורגם ארמית שנאמר וכתב הגשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית
5. מה תרגומו ארמית אף כתוב ארמית – - - - - - - –
6. ואומר ולא כהלין כתבא למקרא וגו' (דניאל ה, ח) ולא כהלין כתבא למקרא וגו' וכתיב ולא כהלין כתבא… להודעא למלכא
7. מלמד שבאותו היום נתן מלמד שבו ביום נתן - - - –
8. - - - - – רבן גמליאל אומר ברעץ נתנה התורה ואתיא כר' יוסי - - - –
9. ואומר וכתב לו משנה התורה הזאת: תורה שעתידה להשתנות וכתב לו משנה התורה: כתב שהוא עתיד להשתנות וכתיב: וכתב לו את משנה התורה: כתב הראוי להשתנות
10. למה נקרא שמו אשורי על שום שעלה עמהן מאשור - - - – למה נקרא אשורי, שעלה עמהם מאשור
11. רבי אומר רבי אומר תני רבי אומר:
12. בכתב אשורי נתנה תורה לישראל וכשחטאו נהפכה להן לשון וכששבו בימי עזרא חזרה להן האשורית אשורית נתנה התורה וכשחטאו נהפך להם לרועץ וכשזכו בימי עזרא נהפך להן לאשורית בתחל' בכתב זה נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להם לרועץ כיון שחזרו בהם החזירו להם
13. שנאמר שובו לבצרון וגו' [שנאמר] גם היום מגיד משנה וגו' שנאמר שובו לבצרון… מגיד משנה אשים לך
14. שמעון בן אלעזר אומר משום ר“א בן פרטה שאמר משום ר”א המודעי ר“ש בן אלעזר אמר משום רא”ב פרט שאמר משום ר' לעזר המודעי רשב“א אומר משום ראב”פ שאמר משום ר"א המודעי:
15. בכתב זה נתנה תורה לישראל שנאמר כתב אשורי נתנה תורה לישראל כתב זה לא נשתנה כל עקר
16. ווי העמודים (שמות כז, י) ווין שהן דומין לעמודים ומה טעמא: “ווי העמודים” שיהו ווים של תורה דומין לעמודים שנאמר ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו
17. ואומר “ואל היהודים ככתבם וכלשונם” (אסתר ח, ט) – - - - ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם
18. מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה - - - – מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה
19. למה נקרא שמו אשורי ע"ש שהוא מאושר בכתבו ולמה נקרא שמו אשורי שהוא מאושר בכתבו למה נקרא אשורית שמאושרת בכתב3

דברי האמוראים.

מס' סידורי ירושלמי מגלה א', ט סנהדרין כ"א: כב
1. א"ר יונתן דבית גוברין: אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, כברי יש לו לשון ואין לו כתב. אמר מר זוטרא ואתימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי לזר' ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית.
2. בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי ביררו להן לישראל כתב אשורית ולה"ק והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית מאן הדיוטות? א"ר חסדא: כותאי! מאי כתב עברית? א"ר חסדא: כתב לבואנה
3. א"ר לוי: על שם שעלה בידם מאשור: אמר ר' לוי למאן לרעץ נתנה תורה עיין מעשה ניסים מאן דאמר אשורי נתנה תורה סמך מעשה ניסים. - - - –

כל הבקי מעט בדברי רבותינו, ידע כי כל הפסוקים המובאים במאמריהם שבזה אינם אלא לאסמכתא, ולא הפסוקים האלה הולידו את הדעות והמעשים, כי אם בעלי הדעות והמעשים בקשו את הפסוקים לסעד להם. ואנו אין לנו להתבונן אלא בגופי דעותיהם לדברי ר' יוסי האומר שנשתנה הכתב, מסכים גם רבן גמליאל באמרו “ברעץ נתנה התורה”, ואף כי לא עמד איש על עקר שרש מלה זו שומעים אנחנו מפי הסדרן של התלמוד הירושלמי הממלא אחרי דברי כ“ג לאמר “ואתיא כר' יוסה” ובכן שמענו, כי שניהם מסכימים לדעה אחת שבדברי ר' יוסי מפורשת היא. וגם מדברי התוספתא שבמקום רעץ שבגירסת הברייתא שבבלי ובירושלמי כתוב שם סתם לשון יש ללמוד כי רעץ הוא קרוב מאד לשם עבר העתיקה. גם מדברי ר' לוי האמורא שמענו עוד יותר, כי מלת “רעץ” היא שם מיוחד, או כגוי קרוב לכתב העתיק שאיננו נוהג עוד כיום בישראל באמרו כי לדעת האומר ברעץ נתנה תורה אות העין שבכתב ההוא סתומה היא ועיין צורת כתב זה במאור עינים נ”ו וראית מה נכונו דברי ר' לוי. ואנחנו נקרא לכתב זה “כתב לבונאה” כאשר קראו רב חסדא. ומלבד אשר מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה בידי אבותינו עולי בבל מאשור ועל שלשת החכמים האלה שעליהם נוסף הרביעי שהוא תנא סתימתאה שבספרי לא נמצא חולק גמור כ“א אחד הלא הוא ר”א המודעי. בין שתי הדעות החלוקות אומר רבינו הקדוש להכריע בדברים האלה, כי אמנם עקר כתב התורה ה' האשורי, וכשחטאו ישראל נהפך להם לכתב לבונאה ובימי עזרא שבו וזכו ישראל בכתב האשורי, אך יד הפשטן לא תמצא לברר דבר זה איככה ואימתי, החליפו ישראל בימי חטאם שהם על כרחם ימי הבית הראשון את כתבם והלא בימי חטאם נתנו כתף סוררת לתורה ואיך ישימו את לבם אליה לשנות כתבה. ובכן סתומה לנו ראשית דברי רבי מבלי דעת לישבם בדרת המתקבלת. לעומת זה בראותנו את המעבר מראשית דבריו אל אחירתם, הלא יצא לנו שגם הוא מודה, כי סמוך לימי עזרא לפניו היתה התורה הכתובה “ברעץ” שהיא כתב לבונאה, שאין אנו משמשים בו עוד ועזרא שנה את הכתב הזה לאשורית ובכן יסכים גם רבנו הקדוש לר' יוסי ולר' גמליאל ולתנא דספרי בעקר הדבר. ומלבד שלשת התנאים האלה עלתה מסורת עתיקה בידי ר' אליעזר בן יעקב כי “שלשה נביאים עלו מן הגולה, אחד שהעיד וכו' ואחד וכו' ואחד שהעיד להם על תורה שתכתב אשורית” (זבח' ס"ב) ואם בא להעיד, הלא על דבר חדש שלפנים לא היה בא להעיד, ובכן נוסף גם התנא הקדמוני הזה שהי' עוד בימי הבית ושמשנתו קב ונקי (גטין סז) ושהיה מפורסם בישראל למומחה בקדמוניות (יומא טז) על התנא שבספרי ועל ר“י ור”ג ור“י הנשיא המחליטים פה אחד, עי עזרא העביר את כתב לבונאה מפני האשורי שעלה עמהם מבבל, ואנחנו מלבד אשר דברי ר”א המודעי דברי יחיד הם, הנה גם טעמו על שם “אשורי” שנקרא כן ע"ש שהוא מאושר בכתבו לא ישיג בדיוקו את הטעם הבריא שאמתת פשוטו נכרת מתוכו שנתן ר' יוסי ור' לוי לאמר: “למה נקרא אשורי על שעלה עמהם מאשור”.

אולם גם המקראות שהביא ר' יוסי, אינם אלא אסמכתא וסמן לדבר לא יותר, ככל אשר נהגו רבותינו הקדמונים בכל מקום להסמיך את דברם למקרא כתוב לבלתי השכחו וסמיכות זו היתה תמיד מאוחרת לחדושם או לעצם למודם. אך מקרא אחד מן המקראות האלה והוא פסוק “וכתב לו את משנה התורה” נראה, כי גם עזרא וסיעתו שלפי דברי קדמונינו, היו בהם נביאים, שמו אותו ליתד לתלות עליו את תקנת שנוי הכתב, לפני הנהיגם אותו עוד. ולפי העולה לעיני מעמיק להתבונן, דומה מאמר ראב“י האומר, כי נביא העיד להם “על תורה שתכתב אשורית” ביושנו ובטעם זקנים העולה ממנו למאמר “פ”ה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים… אמרו… אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש דבר ומרדכי ואסתר מבקשין לחדש לנו דבר עד שהאיר הקב”ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ“ך הה”ד “כתוב זאת זכרון בספר” (ירוש' מגל' א, ה ועיין בבלי מגל' ז ומוצא דבר “דבר פורים”) מזה נראה כי בימים הקדמונים ההם ימי חתום כה“ק ותחלת פרסום לתושבע”פ, היו הגדולים שהיו בהם כמה נביאים נוהגים למצוא לתקוניהם ולחדושיהם סמוכות באחד מפסוקי התורה. ואם כן יש להחזיק, כי באור מקרא "וכתב לו את משנה התורה: “כתב שעתיד להשתנות” יצא מפי עזרא וסיעתו בכבודם ובעצמם, כאשר תעיד ברייתא דר' יוסי בשלשת נוסחותיה בתוספתא בירוש' מגלה ובסנהד' בבלי ומלבד אלה גם בספרי.

אך עוד יקשה לנו איך העביר עזרא את הכתב העתיק המיוחד לישראל בכתב חדש. דבר זה יתברר לנו בנטותנו אזן לדברי רבותינו האמוראים, ר' יוחנן דבית גוברין, אשר דבריו יעידו על בקיאותו הגדולה, ועל טוב טעמו, בדברי הלשונות לחליפות טבעיהן ותכונותיהן, אשר יוכלו עוד להיות למופת לחכמי הלשונות גם בזמן הזה (ירוש' מגלה א, ט), ילמדנו, כי לאשור היה הכתב קנין גמור מעקרו והלשון טפלה לט, לאמר ראשית לשונם היתה שאולה להם מעמים אחרים, ולעברי היתה הלשון קנין גמור מעקרו והכתב טפל לו לאמר שאול מעם אחר. ודבר זה יביע מאמרו “אשורי יש לו כתב ואין לו לשון ועברי יש לו לשון ואין לו כתב” (שם) מליצה שהביעו קדמונינו במדה מרובה על רומי העתיקה בקדמותה (ע"ז י), שהטיב רש“י ז”ל לפרשה בשכל טוב: “כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להם, אחרים תקנו להם כל ספריהם” (רש"י שם), ושני דברים אלה אמת היסתורית הם, כי רומי שנטלה גדולה לעצמה, קבלה את לשונה הלטינית הנמרצה בדיוקה ובזקוקה, מיד לַטְיוּם שְכֶנְתָּה אשר כבשה ואת ספריהם תקנו להם אחרים, כי עד דורותיהם האחרונים הועלו דברי מלחמותיהם על ספר, רק בידי הסופרים היונים כפוליביוס וחבריו, ולא בעצם ידי הרומיים (עיין דיה"ע של וֶבֶר 323 I) וגם סופרי הרומים שקמו להם אח"כ, לא נטו ימין ושמאל מדרך סופרי היונים שהיו להם למופת (322) ואין ספק כי בקיאות קדמונינו בתולדות ספרות עמם היתה גדולה מבקיאותם בתולדות ספרות יון ורומי, אשר גם בה אנו רואים כי ידענו את סדר תולדותיה.

ולדברי רבותינו ההם, לא היה כתב לבונאה מיוחד לעברים הקדמונים שבארנו את ענינם בראש ספרנו, כי גם הם לא היו ישראל ממש כ“א בני פלג בן עבר, אבות העם שיצא ממנו אאע”ה (ע"ש) ובכן לא אבותינו הולידו את הכתב העברי העתיק, כי אם בא לנו מקרובינו מעם אחד של עמי בני שֵם וגם העם הזה לא הוליד את הכתב, כי אם שאול היה בידו מעם אחר, אשר לא ידענו אף את שמו ובכן לא היה הכתב העברי העתיק הזה השאול לנו מקרובינו, ראוי לנו יותר מן הכתב האשורי המיוחד לבני אשור הקרוב לנו במולדתו גם הוא, כי בן לשם היה (ברא' י, כב) ויתרון גדול לכתב זה כי היה פרי רוחם ולא כתב שאול מיד עם, אשר לא ידענו מי הוא.

אך בכל זאת אין טעם זה מספיק לאנשי קדש כעזרא וסיעתו, לפסול פתאם כתב שנתקדש מימות משה רבנו, ולהנהיג אחר תחתיו, לולא הכריע אותם צורך משמרת יינה של תורה לשבור את החבית העתיקה, שצלולה היתה עד העת ההיא, פן יבאו זרים ועכרוה.

והדבר הזה היה בימי הכותים, אשר פרצו תמיד על אף אבותינו ועל חמתם אל קדשיהם להשתתף עמם לרע לבני ישראל מאד, על כן עזב עזרא וסיעתו מפניהם את הכתב העתיק והמקודש כדברי רבותינו האמוריאים מר זוטרא או מר עוקבא “והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי” וכפירוש רב חסדא הנכון “מאן הדיוטות? בתאי!” (ועיין פרקי דר“א ל”ח ובאור הגאון המבקר ר' דוד לוריא ז“ל סמן קנ”ד). וכל גדולי ישראל הקדמונים הסכימו עם חמשת התנאים החולקים על האחד ועם האמוראים מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, ורב חסדא שבבלי, ור' יונתן דביח גוברין ור' לוי שבירושלמי, על התורה הכתובה אשורית בידנו “שמתחלה נתנה להם [לישראל] בכתב עברי כתב לבונאה”. (רש"י זבחים סב) “וכתב עברי… נשאר לכותים” (רמב"ן בחתימת פירושו על התורה) – שלשון זה הוא ממש לשון רבותינו והניחו להדיוטות שהם הכותים – וכן כתב הרב ר“י אלבו ז”ל (העקרים ג, טז) אלא שנתן טעם קלוש לזה, כי קבלו כתב ני לזכר גאולתם השנית – מבבל – ומלבד כל אלה נאמנה לנו עדות המציאות המוחשת, כי כתב זה עודנו קים עוד גם בימינו בידי הכותים משנות דור ודור ויודעים אנחנו את טבעם מאד, כי הם לא התנכרו לנו רק לעיני התקיף, אשר הכביד ידו עלינו אז אמרו, כי דבר אין להם ולדתנו, ובשעת שלום ביתה כל מזמתם להבקיע אלינו בהיות ידם תקיפה או להתגנב אלינו בשעת כשלונם למען ארוב לנו, למען תרום ידם עלינו (עזרא ד, ז. נחמ' ו, ב. קדמוני' 3, 14 IX, 6, 8 IX) ודבר תקון הכתב לתורה בקרב הכותים, אי אפשר לו להיות כ"א בזמן שלא התנכרו אליה, ובזמן כזה, היו המה המשתוים והמתקרבים לנו על כרחנו, ואנחנו המשתנים מהם והמתרחקים מעליהם. ואם כן, אם יש שנוי, הלא היה רק מצדנו, למען התרחק מהם, לא מצדם.

מתוך דברי מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא עולה לנו עוד דבר גדול, כי בעת ההיא החל התרגום הארמי להיות למשנה ולסגן לתורה, ושני דברים גרמו לו שיבא, האחד, הוא שפת הארמית, אשר היתה לשפת דלת העם מימי גלותם, והשני הוא צרך באור התורה להלכותיה, שאז החלו להתפרסם ולהיות לקנין העם כלו. ובאור זה צריך להרחבת הלשון יותר ממליצת הכתוב המצומצמת מאד; על כן השכילו רבותינו להבחין בעמק דעתם ולבאר את מלת “מפרש” (נחמ' ח, ח) “זה תרגום” (מגל' ג, נדרים לז1) כי התרגום היה המפרש הראשון לתורה והקשר הראשון לתורה שבכתב המצויה בידי האומה כלה, מימות משה ולתורה שבע“פ שהיתה בכל הדורות הרבים שמורה רק בידי הכהנים והלוים, ושנתפרסמה לכל העם בימי עזרא בלשון השגורה להם בארמית. ובכן כורך האמורא בקצרה, את כל דברי ימי התורה מימות משה ועד עזרא במאמר אחד: “בהתחלה” – לאמר: בימי משה “נתנה תורה לישראל בכתב עברי” – לבונאה – “ולשון הקדש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ולשון ארמית”. מלת חזרה מורה פה על דברים שנתחדשו והדברים האלה שנים היו, הראשון דחוי כתב לבונאה מפני האשורי והשני השמעת דברי תורה שבע”פ ע“י תורגמן בשעת קריאת תורה בלשון הארמית השגורה בפיהם. ומשספר האמורא את דברי ימי תולדות תורת עמו וחדוש הכתב והתרגום בימי עזרא, ראש מכשיר פרסום תושבע”פ, חוזר אל מתכנת שבין ישראל לכותים, למן העת ההיא. ויען כי לא היה שום צד שתוף לשני העמים בתושבע“פ, כי אם בתורה שבכתב, חוזר רק אל תורה שבכתב לבד ומשוה את הפירוד, שעשה שנוי הכתב בין שני העמים, בדברים האלה: “ביררו להם ישראל כתב אשור ולשון הקדש” – לאמר משני הכתבים הקרובים להם בשוה העברי [ שלא היה עברי ממש כ”א שאול מעם אחד כאשר אמרנו, והאשורי שגם הוא היה פרי רוח בני שֵם] בחרו להם את האשורי. ובכן העבירו את הכתב העתיק ולעומת זאת החזיקו בלשונם העתיקה והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית. – מאן הדיוטות? א“ר חסדא: כותאי! (ובכן קמה עצת עזרא ובית דינו להפריד פרידה גמורה בין ספר התורה שביד ישראל ובין זה שביד הכותים גם בכתב גם בלשון. ומלת “לשון ארמית” שבפסקת “חזרה ונתנה” אי אפשר לה בשום לחזור על תורה שבכתב, ראשית כי ידענו כי כי ראשית תעודת עזרא, היתה המשמרת הנאמנה מאד לכל אות שבתורה ולכל קוץ וקוץ שבה. והשנית מה היה מועיל בתקנתו לוא נכתבה התורה ארמית, הלא הוא אמר להפריש את ישראל מן הכותים ובפי הכותים הלא הלשון הארמית השגורה בפי ארצות צפון א”י, שהן אדמת מכורתם, מחודדת יותר מן הלשון הישראלית. ולוא החליף את הלשון העברית בארמית, הלא היה מקרבם עוד יותר אל הכותים, ובכן אין מאמר “ונתנה להם… ולשון ארמית”. המדברת אז בפי מרבית העם, והתרגום הלא נאמר הוא בעל פה ואינו נשמר בלב השומע בטופס קים, כי על הכתב היה אסור לעלות (ועיין שבת קטו, ופסק הרמב"ם הל' שבת כג, כו) ואם כן לא היה בתרגום שום חשש קירוב וערוב עם הכותים.

ויען כי לפי מסקנת דברינו, היה התרגום הארמי, ראש מכשירי הפרסום לתושבע"פ, הכלולה והכבושה בתורה שבכתב, על כן הקדישו אותה גדולי התורה מאד והגאונים רב נטרונאי ורב עמרם מסרו לנו, כי נתן התרגום מסיני (סדר רב עמרם גאון צד כ“ט וב”י טור א“ח רפ”ה) ועל יחס תרגום אונקולוס לתרגום העתיק לפי אמונת קדמונינו עיין (מגל' ג.).

יא. השבי והבזה לפני בא נחמיה.

ספר עזרא ונחמ' הנחשבים לנו לספר אחד, מופסק הוא במקומות רבים ועשוי להתמלא בהפסוקותיו בספרי קדש אחרים: בין פרשה ד' ובין פרשה ה' שבעזרא, יש לחוקר להפסיק ולשום את לבו לספר חגי וזכרי‘; בין המסופר בפרשה ו’ למסופר בפרשה ז‘, עברו לפי חשבון מלכי פרס חמשים ושמונה שנה. ואם באנו לדעת את כל העוברות על אבותינו בזמן הזה, יש לנו להגות במגלת אסתר, ובספר מלאכי. גם בין סוף עזרא לתחלת נחמי’ ששניהם נחשבו לספר אחד, יש לנו לשום פנינו לספר אחר שבכתבי קדשנו, למען יתבררו לנו פסוק שני ושלישי שבפרשה א' שבנחמי' המספרים לנו מאורע גדול ומכריע, אך בטרם העזרנו ממקום אחל, יש לנו ללקט אותיות בגוף הספר לשכלל את המאורע.

מספר נחמי' עולה לנו, כי במדינה לאמר בערים אשר בארץ – לבד מירושלם – היה 1 שֶבִי (נחמ' א, ב - ג) ופסוק ב' ממעט את עיר ירושלם מן השבי באמרו “אשר נשארו מן השבי ועל ירושלם” ובכן הוא עושה את צרת ירושלם לשני פרטים נבדלים הממעטים זה את זה. 2 כי פרצו גדולות בחומת ירושלם (ג; ב, יכ) 3 כי שרפו את שערי חומת ירושלם (א, ג1 ב, ג. יג. יז). 4 כי לרגל הפרץ ושרפת השערים חרבה כמעט העיר. (ב, ג_ ה. יז). 5 כי שרפו גם במקדש את שער הבירה, שהוא הבנין הבנוי מזרחית צפונית במקדש (יומא ב.) כי בבקשת נחמי' את ארתחשסתא לתת לו עצים לקרות שערי חומת העיר, הקדים לשערים “את שערי הבירה אשר לבית” (ב, ח). 6 לרגלי כל אלה רבתה הרעה בישראל (א, ג; ב, יז). 7 והחרפה (א, ג; ב, יז) אשר חרפו אותם ארביהם.

המאורע הזה שאירע לאבותינו אחרי סתום החזון מתפרש ומתפרט בשני מזמורי תהלים, אשר חבר אחד מבני אסף ברוח קדשו האחד הוא מזמור הנקרא “משכיל לאסף” (תהל' עד, א) אשר בו מתאונן המשורר “אין עוד נביא” (ט).

המשורר הקדוש מקנן עלהשבי אשר שבו ויולכו את עניי ישראל כפרס טורף נפש יונה תמה (י"ט) על החרבן “משואות נצח” אשר החריבו את הארץ (ג') על שלוח אש במקדש (ז') על הרעה אשר “הרע אויב בקדש” (ג') ובכל הארץ במלאם את הארץ חמס (כ') ועוני (כ"א) ויותר מכל אלה התאונן על החרפה אשר חרף האויב (י. יח. כב) כל אלה הם באורים לחמשה פרטי הצרה, אשר רשמנו אותם בסמן 1. 4. 5. 6. 7.

ומלבד אלה נוסף פה עוד זכרון כמה פרטים נוספים על שבעת הרשומים.

8 נחוש מצד האויבים: “שמו אותותם אותות” (ד')

9 קלקול מעשה הצעצועים שבמקדש בעברת זדון (ו')

10 שרפת בתי כנסיות “שרפו כל מועדי אל בארץ” (ח') “מקומות שהיה מתועד [ שהיו מתועדים] לתפלה לקדש את שמו ולהמליכו עלינט” (מדרש תהלים) “מקומות שהיה שמך מתועד” (ילקוט תהלים תת"י) ומקומות מיוחדים בעקרם לתפלה ולקדוש השם ולקבלת מלכות שמים, הם בתי כנסיות, כי ביהמ“ק עקרו לעבודת הכהנים ורש”י שפי' פסוק זה על חרבן ביהמ“ק הבחין בדעתו הנקיה, כי פשוטו של מועדי אל” הם “בתי ועד שלו” (רש"י תהל' שם) כתרגומן “מערעיא” שהוא גם תרגום “מקדש קדש” (אונקלס שמות יב, טז) שפירושו קבוץ “המקום… שנקראים שם העדה לפני החכמים” (רד"ק ישעי' ד, ה) הכלל העולה מכל אלה, כי מועדי אל הם “המקומות המיועדים לה' ביהכ”נ וביהמ"ד (מצ"ד תהל' שם).

המשורר הקדוש הזה, חבר עוד מזמור על הצרה הזאת הדומה לו גם בסגנונו ושמו “עדות לאסף” (תהל' פ, א)


מס' סידורי תהילים פ' תהילים ע"ד
1. רועה ישראל… נוהג כצאן יוסף (ב) בצאן מרעיתך (א')
2. הופיעה [ב'] עוררה את גבורתך (ג') קומה א' ריבה ריבך
3. ה' אלקים צבאות עד מתי עשנת… (ה') למה אלקים זנחת לנצח יעשן אפך (א')
4. ואויבינו ילעגו (ז') יחרף צר ינאץ אויב (י')
5. גפן ממצרים תסיע (ט') מלכי מקדם פועל ישועות (י"ב)

המזמור הזה קורא לה' כי יצא להושיע את “אפרים ובנימן ומנשה” (תהל' פ, ג) ואימתי היו שלשת השבטים משתתפים בצרה אחת? והלא כל ימיהם מכלות ימי השופטים והלאה היו בלועים בתוך שאר שבטי ישראל. ועל כן על כרחנו אנו אומרים, כי לא בשבטים שלמים הכתוב מדבר, כי אם במשפחות יחידות ואותן אנחנו מוצאים מנויות יחד בתוך יושבי ירושלם בתחלת ימי בית שני (דהי"א ט, ג) ואנשיהן היו מן “היושבים הראשונים” (ב') ועליהן קשתה מאד יד הכותים בפרצם את חומת ירושלם “פרצת גדריה” (תהל' פ, יג) ובשרפם את שעריה באש “שרופה באש” (י"ג) ושתי אלה הן פרטי הצרה 2. 3.

פסוק י“ח נראה שהיא תפלה על חיי עזרא הסופר שלא ימציאהו כל פגע ופסוק י”ט הוא נדר גדול והסכמה בלב לבלתי התרפות ביום צרה ולבלתי לעזוב את התקנות הטובות שתקן עזרא זה לא כביר למשמרת התורה.

יב. צדקת ס' דברי הימים וערכו4.

שגגה יצאה מפי מפרש קדמוני לספר דברי הימים, ותהי למוקש למבקרים החדשים לנהוג כעין קלות בספר הקדוש והנכבד הזה ואנחנו כבר נלחמנו מלחמת מצוה בבקורת הזאת, וה' היה עמנו לעקור אחד אחד כל פרט ופרט מטענותיה, כל החפץ לקרוא את דברינו בענין זה, ימצאם במאמרנו “אגרת בקור הבקורת” (הבקר אור תרמ"ו חוברת א – ב ווארשא) אך יען כי צד גבולנו ניחד פה את הדבור רק על הפרט, שהוא עקר הגדול למבקרים החדשים. ואותו נבקר לעיני הקוראים בזה. התלונה הכוללת על ספר דה“י היא, כי מהפך היה בעל הספר בזכותו של דוד וביתו ומטה בית אבותיו, ועל כל פשעיו כסה באהבה, ואת כל אשר עמד לשטן לבית דוד ולשבט יהודה, גנה ויזלזל, כי היו למבקרים לעינים, דברי המפרש המיוחס בטעות לרש”י (עיין תוס' ד“ה: “ולא שמשו” יומא ט. ומצאתי כי פירוש דה”י כתבו תלמידי חכם אחד צרפתי ששמו ר' סעדיה.) הפירוש הזה אומר על ספר דה“י כי “אינו מספר כ”א מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גבורתו וגדולתו” (דה"א י, יא) על זה אנו משיבים, כי לוא היתה באמת מגמת פני הסופר הקדוש להטות משפט ולקלקל מאהבה או משנאה את שורת הדין ולוא חפץ להרבות בגנות, כי עתה היה ספרו שונה מן הקצה אל הקצה מאשר הוא כיום, כי עתה ספר את מעשה גוב עיר הכהנים, ולא הספיק שתי נוסחאות מספר יחס משפעת שאול (דהי“א ח, כט – מ; ט, לה, מ”ד) המודיעות כי אבי אביו היה אבי גבעון ואֵם אביו היתה בעלת שם, ולא פרט לנו את יחס בניו אחריו שבעו דורות, ולא הודיענו, כי גם בדור השביעי לשאול היו בניו גבורי חיל ונשואי פנים במטה בנימן הנלוה על שבט יהודה (דהי"א ח, מ) ולעמת זה היה מספר והולך את מלחמת עמלק, כי מאס שאול את דבר ה', וימאסהו ממלך ככתוב בספר שמואל פעמַיִם (ש"א טו, כג כו); וכי עתה הזכיר את תשובת דוד אל מיכל בת שאול, המביעה בדברים נמרצים, את יתרון בית דוד על בית שאול, כי לפי ספר דה"י (דהי"א טו,כט) לא גדלה עוד רעת בת שאול כאשר תגדל בעיני הקורא את השיחה, אשר נשמרה בספר שמואל (ש"ב ו, כ – כב) ואנחנו רואים, כי עבר בעל הספר על הרוח הרעה, אשר נחה על שאול ככתוב בספר שמואל ולא הזכירו.

ועתה נאה נא: אם אמת נכון הדבר, כי שם לו בעל הספר לקו להפריז תמיד מדת גדולת דוד צדקתו וגבורתו, מדוע זה העלים את נצחונו על גלית ואת אהבת ישראל ויהודה אליו לפני מלכו (ש"א יח, טז)? והלא כל הדברים האלה ראוים הם באמת להגדיל כבוד בית דוד מאין כמוהם, ובכל זאת לא העלם על ספרו ולא הזכירם.

אך אם נטיב להתבונן, נראה את ההפך הגמור והמוחלט מדעת המבקרים ומצאנו, כי אדרבא ואדרבא: כל סופרי הקדש חפו יותר על כבוד בית דוד ומולדתו מבעל ספר דברי הימים. ועל דברינו אלה נביא ראיות ברורות;

על דבר עמשא בן יתר נאמר בשמואל (ש"ב יד, כג) “ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי” אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אֵם “יואב” מלת “ישראלי זרה מאד והלא סתם אבות ובניהם מישראל הם? וגם “כן איש אשר בא” מן המתמיהים הוא, אולם מפני שחס בעל ספר שמואל על כבוד דוד, אשר היה אח גם לצרויה גם לאביגיל (דהי"א ב, טז) עקם את האותיות לספר בלשון נקיה. לא כן בעל ספר דה”י, כי לא סר מדרכו ימין ושמאל (שם יז) ואולי הרגיש בדומה לזה המפרש בכתבו על בעל הספר “כל מה שיכול לספר בגנות מספר” (רש“י דהי”א) משפט נכון בכללו, אך בכלל זה לא נתמעט גם בית דוד.

על שלשה נצחונות אשר לפי העולה מספר שמואל נצח דוד בעצמו, בא ספר דה“י והודיע, כי לא לדוד הם כי אם לשני שרי צבאותיו. בשמואל (ש"ב ה, ח) כתוב: “ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העודים שנואי נפש דוד – על כן יאמרו עוד ופסח לא יבא אל הבית וישב דוד” וגו'. בין פסוק “ויאמר דוד” לפסוק “וישב דוד” האמורים גם בדהי”א (יא, ו – ז) חסרו דברים כי כל הענין הסתום של העורים והפסחים לא נאמר שם, אך לעמת זה אין פסוקי דה“י מקוטעים כפסוקי שמואל, כי תנאי דוד “כל מכה יבוסי” אשר לא נשלם בשמואל נגמר בדה”י בדברים האלה: “כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר” ועל התנאי הזה נוסף המעשה והגמול “ויעל בראשונה, יואב בן צרויה ויהי לראש ולשר” ועל התנאי הזה נוסף המעשה והגמול “ויעל בראשונה, יואב בן צרויה ויהי לראש” ובכן גלה ס' דה"י את אשר כסה ס' שמואל, כי לא דוד לכד את ירושלם, כי אם יואב ועל כן עלה לגדולתו.

עוד כתוב (ש"ב ח, יג – יד) “ויעש דוד שֵם בשובו מהכות את ארם בגיא מלח שנים עשר אלף וישב באדום וגו‘, בכל אדום וגו’, ויהיה כל אדום וגו'” כי ארם האמורה היא אדום יתבאר ממקום המלחמה “גיא מלח” אשר בקרבת אדום ומשלש פעמים “אדום” שבפסוק הסמוך ומס' תהלים (ס', ב) ועל כלם מס' דהי“א (יח, יב) אך בהפרש זה, כי תחת אשר מספר שמואל יש לשמוע, כי דוד היה הלוכד על כן עשה לו הוא שֵם בשובו מפורש בדה”י “ואבשי בן צרויה הכה את אדום בגיא מלח שמונה עשר אלף וישב כאדום וגו' ויהיו כל אדום וגו'”.

גם לעמת “ויאסף דוד את כל העם וילך רבתה וילחם בה וילכדה” האמור בשמואל (ב, יב כט) נאמר בדהי"א (כ, א) ויך יואב את רבה ויהרסה.

עוד דבר אשר לא חשב בעל ספר שמואל לדוד המלך ע“ה לחטאה, פסל לפי דה”י את המלך הנקדש בעיני כל איש ישראל, מבנות בית לשם ה' (דהי"א כב, ח; כח ג).

בספור מנין העם חזקו מאד דברי בעל ס' דה"י ותחת מליצת שמואל הנוחה: “ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד” וגו' (דהי"א כא, א) ואחרי כן יספר “כי נתעב דבר המלך את יואב” (ו).

בספר בעל הס' את צדקת המלך יהושפט, כי הלך בדרכי דוד אביו (דהי"ב יז, ג) הוסיף על דבריו את המלה: “הראשונים” וכבר התבוננו המפרש והרד"ק והנמשכים אחריהם במלה זאת.

ובכן הכלל שמסר המפרש, כי בעל הספר “איננו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גדולתו וגבורתו " איננו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גדלותו וגבורתו” איננו מספיק בשום פנים וגם הדעת אשר חוה המפרש על המשפט בעל הס' עם שאר המשפחות “שכל מה שיכול לספר בגנות מספר” (רש“י דהי”ב ב, ז) בטל ומבוטל מעקרו, כי לא ירבה בגנות בית שאול ולא יפיג בשבח בית דוד.

גפן נא עתה לראות היעמדו דברי המפרש כי “כל הספר נכתב מפני כבודו של דוד וזרעו” (רש“י דהי”א ג, ח).

משפט שלמה, גדולתו, שמות הנצבים, שלות העם בימיו, רוחב גבול ממשלתו ושלומו מבית ומבחוץ הממלאים ל“ח פסוקים (מ"א ג, טו – כה; ד, א כ; ה, א – ה). גם פרשת דברי חכמתו המופלגת (ה, ט) חסרו בס' דה”י. גם למאה ועשרים ככר זהב, אשר נתן חירם לשלמה (ט, יד) אין זכר בדה“י. מלאכת המקדש נפרטת יותר בס' מלכים ובנין בית ממלכתו לא נפרט מאומה בספר דה”י. ספר “דברי שלמה” הנזכר במלכים (מ"א, יא. מא) לא נזכר בדה"י.

כאשר ילמד בעל הס' חובה על דור רחבעם, עושה הוא אותו לעקר הקלקלה באמרו: “וכחזקתו עזב את תורת ד' וכל ישראל עמו” (דהי"ב יב, א) ויעש הרע, כי לא הכין לבו וגו' (י"ד) ובלמדו זכות על הדור עושה אותו טפל קל לשרים ולעם. “ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו וגו‘, וכראות ה’ כי נכנעו וגו' נכנעו לא אשחיתם ונתתי להם וגו' כי יהיו לו לעבדים וידעו” וגו‘, (ו – ח). הרבוי הנוהג בשלשת הפסוקים מוסב על השרים; ומשבח את העם ואומר “וגם ביהודה היה דברים טובים” (י"ב) לעמת זה נגולה כל האשמה בספר מלכים על ראש העם: "ויעש יהודה הרע וגו’ ויבנו וגו' וגם וגו' עשו ככל התועבות" וגו' (מ"א יד, כב) תחת אשר על המלך לא דבר שם דבר.

ספר מלכין הפליג יותר בשבח המלך אסא באמרו: “ויעש אסא הישר בעיני ה' כדוד אביו” (מ“א ט”ו, יא) ובדה"י נשמטו המלות “כדוד אביו” (דהי"ב ד, א) בעל הספר חשב לחטאה את אשר בקש מעוז ממלך ארם ויאסוף אל ספרו את תוכחת חנני הרואה, אשר הוכיח את המלך בדברים קשים: “ולא נשענת על ה' אלהיך נסכלת” (דהי"ב טז, ז-ט) ואת זעף המלך, עד כי נתן את הנביא “אל בית המהפכת” וכי “רצץ מן העם בעת ההיא” (י') ומכל אלה אין זכר בספר מלכים. על דבר חליו, “אשר לעת זקנתו חלה את רגליו” (מ"א טו, כג) הוסיף בעל הספר כדברים האלה: “וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים” (דהי"ב טז, יב) את התוכחות הקשות, אשר הוכיחו נביאי הדור את המלך החסיד יהושפט על הברית, אשר בין מלך יהודה ובין מלכי ישראל, לא הכחיד הסופר הנאמן תחת לשונו. (יט, ב. כ, לז) אף כי בס' מלכים אין זכר להן.

הנבלה הגדולה אשר עשה יהורם בקומו על אחיו ועל שרי בית אביו בחרב, הבמות אשר עשה ויזן וידח; המכתב הקשה אשר בא מאליהו הנביא “מלחמת הפלשתים והערבים, השבי והבזה בבית המלך, ותחלואיו הרעים ומותו בלי חמדה (דהי"ב כא ד-כ) את כל אלה לא יזכיר ספר מלכים כי אם בעל ס' דה”י אשר לפי דעת המפרש: “אינו מספר זילותו אלא גדולתו וגבורתו (של דהמע"ה) כי הס' שלו ולמלכי יהודה” (רש“י דהי”א י, א) “שהרי כל הספר נכתב מפני כבודו של דוד וזרעו” (שם ג, י) אמנם כי בעל דה"י אוהב היה לבית דוד, אך אהבתו לא היתה תלויה בדבר ומעולם לא קלקלה את השורה.

באחזיה כתוב במלכים “ויקברו אותו בקבורתו עם אבותיו בעיר דוד” (מ"ב ט, כח), המורה על קבורה בכבוד מלכים ובדה"י כתוב ויביאהו אל יהוא וימיתהו ויקברהו (דהי"ב כב, ט) הנראה כקבורת הרוגי מלכות.

כי שמע המלך יואש אל השרים, אשר באו וישתחוו לו אחרי מות יהוידע הכהן, ויעבדו את האשרים ואת העצבים, וכי במצות המלך רגמו בחצר בית ה' את הנביא זכריה בן יהוידע הכהן על תוכחתו הנכוחה, ולא זכר המלך להנביא את חסדי אביו ואמו, אשר הפליאו לו ויצילו ממות נפשו ותנוהו מלך על יהודה, לא הזכיר בעל ס' מלכים, כי אם בעל ספר דה"י “המהפך תמיד בזכותו של דוד וזרעו” (כד, יז – כב).

בעל ס' מלכים מספר את אחרית יואש בדברים האלה: “ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש וגו' ויוזבד בן שמעת ויהוזבד בן שומר עבדיו הכוהו וימת ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד” (מ"ב יב, כב). מהספור הזה עולה, כי עבדים התפרצו מפני אדוניהם ויהרגו איש צדיק ונקי; אך נפש העם היתה מרה, ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד. ובעל הספר מוסר לנו הדברים האלה בשנוים קטנים המסבבים את כל פני הדבר. מלות “ויקומו עבדיו ויקשרו קשר” שבמלכים מרהיב בדברים האלה: “התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן” ומדבר הקבורה השמיט את הדברים: “עם אבותיו” ולעמתם הוסיף: ולא קברוהו בקברות המלכים". (שם) ובכן לא מזדון לב קשרו על יואש. כי אם למען נקום נקמת דם כהן ונביא, והעם השלים את מעשיהם במנעם ממנו כבוד מלכים במותו.

בספר מלכים נכנס אמציה בשלום ויצא בשלום, ובעל דה"י לא פטר אותו, עד אשר הגיד את אשר ידע, כי השתחוה המלך ויקטר לאלהי שעיר ויעמידם לו לאלהים, וכי מלא קלון את פני הנביא אשר הוכיחו (דהי"ב כה, יד – טו).

את דבר עזיהו המלך כי בא אל היכל ה' להקטיר ואת תוכחת הכהנים אשר הבהילוהו לצאת משם: “ואשר על כן נגעו ה' ואשר על כן קברוהו רק בשדה הקבורה אשר למלכים, כי אמרו מצורע הוא” אשר כל אלה לא הודיע בעל ס' מלכים, פרסם בעל הספר בלי משא פנים. (כו, טז–כ).

הסופר הזה שכל מה שיכול לספר בגנות, מספר בדברו על משפחות שאינן מבית דוד (רש“י דה”י) לפי דברי המפרש והמבקרים. יספר את נדבת ראשי בני אפרים לשבויי בני יהודה, בימי רצין ופקח בעצת עודד הנביא, דבר אשר לא נשמע עוד כן בדברי ימי המלחמות ולא נראה כמוהו (דהי"ב כח, יב – טו). שפלות אחז לזבח לאלהי דרמשק המכים בו (כ"ג) ודבר קבורתו הבזויה (כז) נודעו לנו רק מפי בעל הספר. במב (לז ג) כתוב במעשה אחז “את בנו העביר באש” בלשון יחיד ובדהי"ב (כח, ג) כתוב “ויבער את בניו באש” בלשון רבים.

גם את פני המלך הצדיק חזקיה, אשר הרבה בעל הספר בשבחו מאד מאד, לא הכיר במשפט בכתבו עליו: “ולא כגמול עליו השיב חזקיהו, כי גבה לבו” (שם לב, כה).

את מלחמת סנחריב ומחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן הממלאים במלכים פ“א פסוקים (מ"ב יח, יג. עד כ, יט) ובישעיה צ פסוקים (לו א עד לט, ח) יספר בדה”י בכ“ה פסוקים (דהי"ב לב, א – כד. לא) ולו היה עם לבב בעל הספר להפליג ולגזם היש לו שעה מוכשרת ומסוגלת למלאכת הגוזמא מזאת? גם במנשה כתוב במלכים והעביר את בנו באש” (מ"ב כא, ו) בלשון יחיד ובדה“י: “והוא העביר את בניו באש” (דהי"ב לג, ו) בל”ר.

מדברי ספר מלכים על מות יאשיהו ביד פרעה נכה, קרוב לשמוע, כי בזדון הרג מלך מצרים את המלך החסיד הזה (מ"ב כג, כט) ובעל ספר דברי הימים, אשר קדוש ונעלה מלך זה, יגיד בפה מלא, כי לא עלה על לב פרעה להרגו וכי יאשיהו התגרה בו מלחמה וכי גם אחרי דבר אליו פרעה נכה דברי שלום “לא הסב יאשיהו פניו ממנו” ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים ויבא להלחם" (דהי"ב לה, כב).

על פסוק: ויתר דברי יהויקים וגו' האמור במלכים (מ"ב כד, ה) נוסף בדברי הימים מלת: "ותועבותיו " (דהי"ב לו, ח).

זרובבל, אשר אותו שמו הנביאים האחרונים חגי וזכריה ליתד נאמן לתלות עליו כל כבוד בית דוד אביו, נזכר רק פעם אחת בדברי הימים, וגם הפעם ההיא רק בתורת חוליה בשלשלת היחס אשר לפיהו לא היה בן מבטן לשאלתיאל בן המלך, כי אם בן "פדיה בן שאלתיאל ובכן דור רביעי למלך (דהי"א ג, יט).

אך אם נחפוץ לדעת את טעם השגוים אשר הוא משנה את ספוריו מספר שמואל ומלכים, יש לנו להכיר תחלה את עצם השנוים ולהתבונן בהם: אם נעביר עין על ספורי דברי מלכי בית דוד בספר הזה, ונערכם לקראת אלה שבשמואל ומלכים, נמצא כי ממעט הוא במאורעות דוד ושלמה, ומרבה במאורעות של שאר המלכים, והשנויים האלה אינן כי אם תולדות מוטבעות בשרש הספרים השונים זה מזה: ספר שמואל, אשר על דעת קדמונינו הנכונה והישרה גד ונתן הנביאים השלימוהו, הוא כמעט ספר תולדות דוד, כי הוא עושה את עסקי עצמו ומשפחתו של דוד קבע ופורט אותם לכל פרטי פרטיהם. את דבר המשחו בסתר, עמדו לפני שאול, אהבת יונתן ומיכל אליו, מנוסתו, תשועת יושבי קעלה בידו, שיחתו עם שאול פעמים, שיחתו עם אביגיל, שבתו בצלג, הרושם אשר עשה בו מות שאול, איש בושת ואבנר, חסדו למפיבשת, מעשה דוד ובת שבע, אמנון ותמר, מעשה דוד ואבשלום, דברי האשה התקועית, שירת דוד ונאם דוד בן ישי. את כל אלה יספר ספר שמואל עד תמם, עד כי אין צרך לו לחתום את דבריו לאמר: ויתר דברי דוד, כי לא הניח דבר קטן ודבר גדול שלא אמרו. אולם בעל ספר דה“י אשר עיניו אל מלכות דוד בכללה ושאר עסקי האומה כתולדות התקנות בסדרי משמרות כהונה ולויה, לא פרט את כל נדברים הנאמרים בשמואל, אך כמשפט כל סופר נאמן, להזכיר את הסופרים המומחים ולעורר את קהל קוראיו לקרא בם, כתב: ויתר דברי דוד המלך הראשונים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה (דהי"א כט, כט) ששלתם לדעת קדמונינו (כב, טו) ספר אחד הם, ספר שמואל המצוי בידינו. ועיין על דבר ספר שמואל מוצא דבר “תור הראשון לספרות הנביאים” בסוף ח”כ.

הצורה הביוגרפית (ר"ל תולדות היחיד) הדוחקת ובולטת בכל ספר שמואל פותחת והולכת בס' מלכים, אך עודנה נכרת, עד כי יש פרשיות שלמות העוסקות בתולדות יחידים: אליהו ואלישע, על כן לא יפלא אם במעשה שלמה יש שם דברים יתרים על אלה שבדה“י כמו מעשה הנשים הנכריות; ובנין בית המלכות הכולל במלכים י”ב פסוקים (מ"א ז, א – יב) ובדה"י (דהי"ב א, יח) שתי מלין.

מימי רחבעם והלאה שני הסופרים את מדותיהם, המאריך החל לקצר והמקצר היה כמעט למאריך, אך גם דבר זה מטבע ענינו הוא למד: ס' מלכים בהיותו עוסק בדברי ימי כלל האומה עושה את האומה ברוב מנינה, לאמר: את עשרת השבטים עקר, אף כי מלכיהם כלם הם כעשן בעיניו, ואת שבט יהודה טפל, אף כי את מרבית מלכיו יכבד בכל לבו ובכל נפשו: על כן הוא מקצר ועולה מקצר ויורד בדברי ממלכת השבט הזה, עד כי מן 855 פסוקים אשר בין “ויפשעו ישראל וגו'” (מ"א יב, יט) עד “ויהי בשנת וגו' מלך חזקיהו וגו'” (מ"ב יח, א) הכוללים את כל ימי מלכות אפרים מתחלתה ועד סופה לא נמצא כי אם קס“ג פסוקים ביחד העוסקים בדברי יהודה, לא כן בעל דה”י, הוא יחד ספרו לשבט יהודה לבדו, על כן העלה ספרו את כל העתים, אשר עברו עליהם, את דרכי מלכיהם ואת מעשיהם והכל בפרוטרוט.

ובכן תמים ספר דברי הימים וטהור ונקי מכל דופי. וכל בקורת מעמקת ומדיקת, רק הוסף תוסיף להוכיח ולהכריע את אמתתו כי הוא מקור נאמן מאין כמוהו לתולדות ישראל. ולא הוא, כי אם הבקורת הקפויה והקלושה, הפוחזת והנמהרת, המקדמת פה לעין, היא היא הצריכה בקור.

יג. גורל ספרי שלמה.

שתי מסורות עתיקות יש לנו על דבר ראשית תפוצת שלשת ספרים אלה, שנראות כסותרות וא“ז, ואינן אלא משלימות זא”ז, ואלה הן:

בברייתא של “סדרן של נביאם” שנינו: “חזקי וסיעתו כתבו… משלי שה”ש וקהלת" (ב"ב טו) “דכתיב בס' משלי אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה” – משלי כה, א – (רש"י) “דכתבו רחמוי דחזקי” (תרגום משלי שם)

מן הדברים האלה נראה, כי בימי חזקיהו היו דברי שלמה המקובלים בפי האומה לשלושה ספרים קבועים וקימים.

והנה מסורת אחת קדמוניה גם היא באה ואומרת: “בראשונה היו אומרים משלי ושה”ש וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אכנה“ג וכו'” (אדר"ג א').

מתוך דברים אלה יעלה, כי רק מימי אכנה“ג נפוצו הספרים האלה בישראל ולא קודם לכן. ואנחנו הלא יודעים, כי מאתים וחמשים שנה עברו משנת מות חזקיהו עד יסוד כנה”ג ושתי תחלות לענין אחד, הלא דבר שאי אפשר הוא.

אך אם נתכונן היטב בשני מאמרים אלה, נראה כי הברייתות מספרות שני מאורעות שונים שאירעו לספרים אלה בשני זמנים רחוקים איש מחברו. ברייתא דב“ב מספרת את דבר הכתיבה לאמר, את יצירת דברי שלמה שהיא חבור מגלותיהם המפוזרות לשלשה ספרים – כדברי הראב”ע האומר, כי מעשה אנשי חזקיהו היה, לקבץ את דברי כל ספר “להיות למחברת אחת” (ראב"ע משלי שם)-. וברייתא דאדר“ג מספרת את הוצאת שלשת ספרים הקימים והעומדים האלה, מידי גניזתם. ובכן הצילו סוד אנשי חזקיהו את דברי שלמה מידי שכחה הצפויה להם באין שם על לב לתת להם שארית וזכרון. ואכנה”ג הוציאו אותם מיד גניזה שנתנו כת אנשים לב לגנזם ולהשכיח להם כל זכרון. ואם כן היתה לסוד אנשי חזקיהו מלחמה ברפיון העם, שהתרפו ויתעלמו מספרות עמם, ולאכנה“ג ביתה מלחמה בזריזות יתרה שהזדרזו לכבוש ביד חזקה את הספרים האלה ורפיון וזריזות הלא שני הפכים הם. והמלחמות כנגד כל אחת מהן שונות מאד, ואי אפשר להן בשום פנים להתחלף אשה ברעותה. אולם כרבות קוממיות כל מאורע משני מאורעות אלה לעצמו, כן יתברר לנו חוסר מאורע אחד בינתים, הנה את מאורע חבור הספרים האלה תודיע לנו ברייתא דב”ב, ואת מאורע הוצאתם מידי גניזתם תודיע לנו ברייתא דאדר“נ, אך ברייתא דאדר”נ היא היא המוכחת לנו, כי על כרחה קדמה גניזה עצמה להוצאה מידי גניזה, כי אם אין גניזה הוצאה מה זו עושה?

ואנו אם באנו לקבוע זמן לגניזה, תגדל מבוכתנו מאד, כי שנת מות חזקיהו היתה: 3067 ושנת יסוד כנה“ג היתה 3317 ואימתי היה זמן הגניזה, שעל כרחה לא קדמה לאנשי חזקי' ולא אחרת לאכנה”ג? – על השאלה הזאת מתוספת עוד שאלה. מי ומי היו הגונזים אותם? ומי הוא זה ואיזהו, אשר מלאו לבו לבטל דבר אשר בית דינו של חזקיהו נמנו עליו וקימוהו?

השאלה האחרונה תפתר לנו אם נעמיק מעט להתבונן בסגנון דברי הברייתא עצמה. שם נאמר “ועמדו וגנזו אותה” לשון “ועמדו” מורה לכל הרגיל במשנת חכמים, שעסק גדול היה שם, כי בית דין גדול נמנה לבטל דברי בית דין חברו.

אך מי הוא ב“ד הגדול בחכמה ובמנין כבית דינו של חזקיהו גם את זאת נמצא אם נבקר לטעם אשר נתנו הגונזים למעשיהם “שהם אומרים משלות” – לאמר שהגונזים היו חושבים אותם למשלי אדיוטות – “ואינן מן הכתובים”: על כן אין כדי להכניסם בכתבי הקדש. מפי הדברים האלה יִוָדַע לנו זמן הגניזה, כי אספה הראשונה לכה”ק שלפני אספת אכנה"ג אימתי היתה? הוה אומר בזמן “סוד העם וכתב בית ישראל” (יחזקאל יג, ועיין דברינו בפרק גלות בבל) אמור מעתה שיחזקאל ובית דינו, נמנו לבטל את דברי בית דינו של חזקיהו, וגנזו את ס' שלמה עד שבא עזר' ובית דינו ונמנו לקים את דברי חזקי' וסיעתו במקומם, ועמדו וקדשו ספרים אלה בקודשת עולם.

ובכן עברו ארבע תקופות על ספרי שלמה. א. משלמה עד חזקי' היו שגורים על פה ונפוצים במגלות מגלות. ב. סוד “אנשי חזקיהו” אספו ויחברו אותם. ג. יחזקאל ובית דינו דנו אותם בגניזה. ד. עזרא וסיעתו שהם אנשי כנה"ג הוציאום מידי גניזתם.

ועתה אחרי דעתנו את כל העתים העוברות על שלשת הספרים האלה עד אכנה“ג, נחקרה נא מה היה מעשה אכנה”ג שהוציאו אותם מידי חזקת פסולם ושהוא היה עילה לטהרם ולהכשירם למקרא לכל הקהל, ולקדשם קדושה שניה לדורות מבד קדושת חזקי' וסיעתו שלא קדשה אלא לשעתה.

המעשה הזה מפורש הוא בברייתא “עד שבאו אכנה”ג ופירשו אותם" והפירוש הזה לא היה בספר בפ“ע, כי אם ברור דברים בדרך תקון סופרים שתקנו אכנה”ג בלשונם, כי כן אנו מוצאים כי על שמם העלו רבותינו דברים מכה“ק, כי היו בהם “שלשים וכמה נביאים” (ירוש' מגלה א, ה) ולשון זה אנחנו מוצאים גם בדברי קדמונינו “פרושי קמפרש” לאמר: הרחב הרחיב את דבריו ויוסף עליהם ויתקן אותם ויכשר אותם, כי יהיו נוחים להבין. גם את ספרי שלמה הרחיבו ברוח קדשם ויתקנו מעט בתקון סופרים. והנה לפי הידוע לנו, היה בעיני קדמונינו שה”ש זך ונקי וקהלת ספר טעון בקור מאד וספר משלי שלמה בינוני (עיין ידים ג, ה) ולפי הדברים האלה מסרו לנו אכנה“ג את שה”ש כנתינתו ובעצם תמו ואת ס' משלי רצו לבקר ולא בקרוהו כי אם מעט ואת קהלת תקנו בתקון מרובה. את ספר קהלת מצאו “שדבריו סותרים זה את זה” (שבת ל: וע"ש) ושהן נוטמן לצד מינוח (קהל' רבה א, ג) והפסוק אשר מצאו שם את עקר החשד יענה כי פירוש מלת “פירושו” הוא: תקנו והרחיבו, כי אלה הם דברי רבותינו: “בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ע”י שמצאו בו דברים שמטין בן לצד מינות אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר: שמח בחור וגו' והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". ומשה אמר: ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' הותרה הרצועה ~ לית דין ולית דין! כיון שאמר: ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט אמרו יפה אמר “שלמה” (קהלת רב' א, ג).

אם נקבל את הדברים האלה בגוף פשטם ונאמר, כי בטרם הגיעו רבותינו לסוף פסוק, נחפזו ח“ו לפסול את הספר כלו משום תחלתו, הלא יקשה לכל משכיל מדוע לא בקשו לגנוז את ספר יהושע שכתוב בו: “ואם רע בעיניכם לעבוד את ה‘, בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים, אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי וגו’ (יהושע כד, טו) ומדוע לא בקשו לגנוז את ספר עמוס שכתוב בו: “באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע” וגו' (עמוס ד, ד) ואם תאמר כי בשביל זה לא עלה על לבם לגונזם מפני שסופם מוכיח על תחלתם, כי לשם שמים נאמרו, והלא גם סוף פסוק שבקהלת מוכיח כן, אלא על כרחנו אנחנו אומרים, כי לא מצאו לשלמה את פסקת “ודע כי על כל אלה” על כן היו מחכמינו חוששים שמא יאמרו, כי ח”ז אמר שלמה באמת להתיר את הרצועה. ועל כן ראו אנשי כנה”ג כי יש צרך להוסיף את פירושו בצדו ויפרשו את דבריו “ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט”. לאמר, לא על פי דעותי אני יועץ לך, נער פוחז! ללכת בשרירות לבך, כ"א על פי דעותיך הנמהרות ובסגנון חבריך החושבים כמוך הנני לועג ויועץ לך כן – כמו שאמרו: הבא לטמא פותחין לו – אך על פי דעותי הנני אומר סור לך בני מדרך זאת וממעשים אלה, כי על כל אלה יביאך הא' במשפט. ובכן יהיה פי' “כיון שאמר ודע כי על כל אלה אמרו יפה אמר שלמה” לאמר: כיון שאמר האומר, לאמר: פירש המפרש בתקון סופרים “ודע כי על כל אלה” אז אמרו הכל, עכשו הכל יהיו מודים כי יפו דברי שלמה, וכי לא יוסיף איש עוד לגלות בהם פנים שלא כהגן.

ועקבות “תקון סופרים” שחל בס' זה במדה מרובה, גרם לסגנונו שיהיה קרוב יותר ללשון המשנה, שהוא היה שגור בפי אכנה“ג, מסגנון כל כה”ק, ומכאן תשובה למבקרי דורנו, כי אין ראיה מסגנון ספר זה, כלל וכלל על אחור זמנו.

למען קים את דברינו יש לנו לבקר את אמתת גירסת ברייתא דאדר"נ שכל דבריהם מוכרעים ומאירים עיני החוקר ולכון אותה כנגד גירסה אחרת הנראת דומה לה במדרש משלי.

תחת המאמר המלא והמבואר שבאדר“נ, נמצאה במדרש משלי מאמר זה: “אשר העתיקו אנשי חזקיהו, למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין עד שנכתבין”. אם נאמר להחזיק מאמר זה למסורת פשוטה ומדויקת או ללמוד פשט גמור המוכרע מתוך הכתוב, לא נמצא את ידינו, כי באור “שאני אומר” התכוף לפסוק “אשר העתיקו” אין אנו יודעים מה ענינו וכיצד מתפרשת כפשוטה מלת “העתיקו” במאמר זה ועל מליצת “שאני אומר” ואין לדעת על מי נאמר “אני” כי לא נזכר שום בעל מאמר. גם “גנוזין עד שנכתבין” אין להבין הלא כל זמן שלא נכתב ספר, אינו נמצא, ואיך תחול גניזה בספר שלא בא לעולם כלל. מלבד זה חסר מאמר זה שבמדרש ראש וסוף ונתינת טעם, לא כן באדר"נ, כי שם ספר מאורע שלם לכל פרקיו הלא הם: גמר בית דין לגונזם וטעם גניזתם ומעשה גניזתם ומעשה הוצאתם מידי גניזתם וטעם גניזתם היה “שהם היו אומרים: משלות [הם] ואינן מן הכתובים” ודבר זה מתפרש גם ממקום אחר, כי גם בדור מאוחר מאד, פקפק עוד ר' שמעון בן מנסיא בן דורו של רבנו הקדוש בקדושת ס' קהלת, שהוא היה עקר הנדון, מטעם זה “מפני שחכמתו של שלמה היא” (תוספתא ידים ב, ו. מגל' ז) אך באמת אין מאמר שבמדרש פשוטו של מקרא, כי אם דברי דרש ורמז על גזרת הגניזה שנגזרה על ספרי שלמה.

ולמען הבדל, בין המדרש שדרשו חכמינו לשם מוסר או לשם רמז ואסמכתא במקרא על העובדות על הספרים האלה, ובין עקר מאורעות הספרים האלה, שספרו לנו, יש להתבונן כי “בראשונה היו” שבאדר“נ הוא תחלת ברייתא, שהביא אבא שאול להוכיח, כי אין פירוש מלת העתיקו: “המתינו” כי אם “פירושו” ומדבריו אלה יעלה לנו, כי פסוק “ידע כי על כל אלה” וגו' הי תקון ובאור גם לפסוקים שבמשלי ושה”ש ועל פי זה הוא אומר למצא במלת “העתיקו” הוראת “פירושו” כי בעלי האגדה היו דורשים את מלת “העתיקו” לשון מתינות “ולא שהעתיקו אלא שהמתינו”, ולדעתנו היה להם לסעד פסוק שבאיוב (איוב לב, טו) ששם “העתיקו” לשון שתיקה הוא. אך באמת הסמך הזה הנאה לענינו ללמוד מדת המתינות על פשוטו של מקרא אינו מתישב כלל, כי אין פירושו שתיקה אלא לפי מקומו במאמר ולא לפי משמעות עצם המלה, כי לולא נכתב אחרי מלת “העתיקו” מלת “מהם מלים” לא היה משמעה “שתיקה” כלל וכלל. ויש אשר מצאו רמז במלת “העתיקו” על הגניזה שנגזרה על ס' שלמה “אשר העתיקו: מלמד שגנוזים היו” (ילקוט משלי רמז תתקס"א) ואת רמז זה הביא גם בעל מדרש משלי, אלא תחת “מלמד” שבילקוט כתב הוא “שאני אומר” אך ענין המאמר הוא זה שבילקוט בתוספת דברים: “אשר העתיקו: למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין וכו'" ובכן לא בא בעל המדרש לספר לנו מסורת עתיקה, כי אם למצא לה רמז למעשה הגניזה במליצת המקרא, אך עוד יותר משאינו מתישב לפי הפשט לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות הוא אסמכתא ולשון גניזה היא אסמכתא לאסמכתא, כי אין סעד למשמע זה לדעתנו, כי אם דרש אחר שדרשו על פסוק “למכסה עתיק” (ישעי' כג, יח) “זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין” (פסחים קיט) ובכן אין לשון גניזה נופלת שם על מלת "עתיק שהוא שם כגוי שלכבוד כלפי מעלה אלא על מלת “למכסה” שהוא באמת לשון גניזה, ובכן אין שום דבר ללשון גניזה ולמלת “העתיקו” על פי הפשט.

עוד יש דרש אחד, אשר דרשו על “הגניזה” ממלת העתיקו, אך המליצה אחרת “אין העתיקו אלא פירושו” (מדרש משלי שם וילקוט שם) אך אין “פירושו” זה לשון פתרון כ“א לשון “סלוק” כי כן הוא אומר בד”א ויעתק משם ההרה (בראש' יב, ח) ואצ"ל המעתיק הרים (איוב ט, ה) (שם ושם) שפירושם סלוק אדם או דבר ממקומו.

אך דרש זה אינו בא למצא רמז במלת “העתיקו” לעצם מעשה הגניזה, כי אם לתולדותיה ותכליתה כי העתיקו וסלקו ופירשו והפרישו את הספרים האלה מן העם במעשה הגניזה. ובכן יש להבדיל בין “פירושו” שפירושה “פתרון” שבעקר שבברייתא דבאדר"נ המתחלת “בראשונה” שהוא עקר המאורע וגופו ובין “פירשו” שבמדרש ובילקוט. שהם דברי דרשה רמז או באור פרט אחר בלבד.

למען הוכיח, כי שלשת ספרי שלמה הנראים שונים בסגנונם ובצביונם, בני אב אחד הם, בני שלמה, הנני להוכיח פה בדרך כון הפסוקים, כי ברחם אחד כוננו, וכי שה"ש וקהלת דומים בכמה שרטוטים למשלי וליתר דברי שלמה.


מס' סידורי שה"ש משלי
1. גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (ד, יב) יהי לך לבדך ואין זרים אתך (ה, יז)
2. מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (טו)
3. וקנמון… מור ואהלות מור אהלים וקנמון (ז, יז)
4. ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה (ו, ט) קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה (לא, כח)
5. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים (ז, י) יין כי יתאדם וגו' יתהלך במישרים (כג, לא)
6. שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (ח, ו) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך (ז, ב)
7. כי עזה כמות אהבה וגו' רשפיה רשפי אש שלהבת יה (ח, ו) היתחתה איש אש בחיקו וגו‘: אם יהלך איש על גחלים וגו’: כן הבא אל אשת וגו' (ו כז – כח)
8. קשה כשאול קנאה (ח, ו) כי קנאה חמת גבר ולא יחמול (ו, לד)
9. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (ח, ז) לא יבוזו וגו': את כל הון ביתו יתן (ו, ל – לא)

מס' סידורי קהלת משלי
1. וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח (ד, יז) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו (טו, ח) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע (כ"ט)
2. עיר קטנה וגו': ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו (ט, יד – טו) עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה (כא, כב)

מס' סידורי קהלת תפלת שלמה
1. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (ז, כ) כי אין אדם אשר לא יחטא (מ"א ח, מו)

יד. רמזי חתום כה"ק בגוף המקראות.

יען כי ספרי שלמה היו האחרונים לכניסה אל תוך האספה, על כן הסכימו נביאים, שבתוך אכנה"ג, אליהם את דבריהם על דבר האספה. ואת הדברים היקרים האלה אנחנו מוצאים גם בס' משלי גם בספר קהלת.

כבר הבאנו במוצא דבר את המסורת העתיקה שעלתה בידי קדמונינו לאמר: “שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות – שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים [משלי כב כ] שלשים: ולא רביעים” (מגל' ז) לאמר: שלשים: “תורה משולשת: תורה נביאים וכתובים” (תנחומא יתרו) שלשים: תורה נביאים וכתובים (רש"י משלי כב, כ) ובכן השיבו אכנה“ג, כי כבר נחתמו כה”ק בשלשה חלקים שעליהם אין עוד להוסיף חלק רביעי. וגם במקום אחר פירשו קדמונינו את כל הפסוקים האלה על אכנה“ג, שהיו אלכסנדרוס מוקדון ואחריו באמרן:”עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוה“ק מיכן ואילך: הט אזנך ושמע דברי חכמים” שנא' כי נעים, כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך להיות בה' מבטחך ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו' להודיעך קושט וגו' (משלי כב, יז – כא) וכן הוא אומר: שאל אביך ויגדך זקנך וגו' יכול זקני השוק ת"ל ויאמרו לך הא למדת זקן זה שקנה חכמה " (סדר עולם ל').

ובכן באו הכתובים האלה ללמדנו, כי משפסקה הנבואה נחתמו כל ספרי המקרא לתורה שבכתב, שיש בה שלשה חלקים: תורה נביאים וכתובים, ועליהם הוא אומר “הלא כתבתי לך שלישים” “מיכן ואילך הט אזנך” לאמר משנתפרסמה (משכשיו תושבע"פ), אין די עוד בעין הרואה בספר התורה כי אם: הט אזנך ושמע דברי חכמים יש לך לשמוע את הדברים שאינם מפורשים בכתב, כי אם יוצאים מפי החכמים ואותם צריך לשמרם בלב ולזכרם בפה " תשמרם בבטנך יכנו" כי אם אינם נזכרים ונשמעים הרי הם הולכים ומשתכחים, כי אין להם משמרת בכתב, כי אם בזכרון. ובכן יש פה זרוז לנצור מכל משמר את “השלשים” הכתובים בעינם ובמלואם, לבלתי הוסף עליהם ולבלתי גרוע מהם ולשמוע “דברי חכמים” מורי תושבע“פ המקובלת ובאה מימות מרע”ה שרמז על זה: שאל אביך ויגדך וגו'"

והמבקר החריף בעל מנה“ז הבחין בטוב טעמו חתום כזה לכה”ק בסוף ספר קהלת. אך שני דברים חסר בחקירתו, האחת, כי את פירוש הפסוקים האחרונים לא פרט כראוי על פי פירושם שפירשוהו רבותינו המכריעים אותנו לבחון ולהכיר, כי גם קדמונינו חשבו, את פסוקי סוף קהלת לרמז על החתום כה“ק. ועתה נביא ראשונה את מאמריהם על פסוקים אלה וראה, כל קורא, כי לפי דעתם הנאמנה, נאמרו על קדושת תורה שבכתב ועל שמירתה ועל למוד תושבע”פ, ששתיהן אחת ושתיהן נתחזקו בידי כגה"ג;

1 דברי חכמים כדרבנות: ככדור של בנות. מה כדור זה מקלטת מיד ליד וסופו לנוח ביד אחד [נוסח אחד מתכדר מיד ליד ואינה נופלת וכו'], כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לכנה"ג (ירוש' סנהד' י‘, א קהל’ רבה יב, יא).

2 ויותר מהמה בני הזהר: שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו, כגון ס' בן סירא וס' בן תגלא (רבה שם יב).

3 ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ: בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו' שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו? עשות ספרים הרבה אין קץ (ערובין כא:)

  1. ולהג הרבה: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים וכו' (שם).

5 בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אספות אספות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין וכו'. שמא יאמר אדם אחד איך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר;

6 כולם נתנו מרועה אחד: אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה. (חגיגה ג: אדר“ג י”ח).

7 השומע מפי חכם כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אספות וכתיב אספה לי שבעים איש והשומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנאמר נתנו מרועה אחד ד“א מרועה אחד זה הקב”ה שנאמר רועה ישראל האזינה (ספרי מובא בילקוט קהלת).

8 במשמרות נטועים אנו קוראים מסמרות בסמך ואין כתיב אלא משמרות [בשין] אלא מה משמרות כהונה עשרים וארבעה אף ספרי תורה עשרים וארבעה וכל י שקורא ספר חוץ מעשרים וארבעה כאלו קורא בספרים חיצונים שאמרה התורה יותר מהמה בני הזהר (פסקתא ג).

אם נטיב להתבונן בדרשות אלה הנדרשות על הפסוקים האחרונים שבקהלת, נמצא כי כלם חשבו פסוקים אלה להזהרה לישראל להחזיק:

א. כי רק עשרים וארבע ספרים שקדשו אכנה"ג המה מקודשים לא יותר (מאמר 2 ומאמר 8) כדברי רבותינו שלישים ולא רביעים (ס"ע ל').

ב וכי רק ספרי המקרא נתנו להכתב ולא תושבע“פ “ודברים שבע”פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב” (מאמר 3) כדבריהם “עד כאן נביאים מתנבאים ברוה”ק מיכן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" (ס"ע שם).

ג וכי יש להאמין אמונה שלמה בדברי תושבע“פ שנאמרה למשה מסיני מפי הגבורה כתורה שבכתב ממש, כי היא שלשלת רצופה מושכת והולכת מימות משה עד אכנה”ג שמסרוה לכל ישראל וכל המקל דעתו בה כאלו זלזל ח"ו בתורת משה (מאמר 1. 4. 5. 6. 7.) כדבריהם: "וכן הוא אומר שאל אביך ויגדך זקניך יכול זקני השוק וכו' (ס"ע שם).

ועתה אחרי אשר הוכחנו, כי לקדמונינו נחשבו פסוקים אלה לרומזים על סיום התורה שבכתב, והתחלת התורה שבע"פ ככל אשר נחשבה להם פרשת “הט אזנך”. הננו להוכיח בזה, כי דבריהם היקרים לא רק לשם דרש נאמרו, כי אם בתורת פשט גמור.

אך בבואנו לבקר פסוקים אלה, יש לנו להתחיל מפסוק “ויותר שה' קהלת” (קהל' יב, ט) כי לדעתנו כלו דברי קהלת בפסוק “הבל הבלים אמר קהלת” (ח) שהוא החרוז הראשון והחוזר בספר זה, כי הפסוק האחרון שלפני החרוז הזה הוא “וישוב העפר והרוח תשוב וגו'” (ז) הוא סוף דברי קהלת ופסוק הבל הבלים אינו אלא חתימה מעין פתיחה. מעתה יצדק מאד מאמר קדמונינו האומר: “ומפני מה לא גנזוהו [לס' קהלת] מפני שתחלתו דברי תורה וסופו ד”ת דכתיב סוף דבר וגו‘" (שבת ל'). ובאמת קשה מאד מאמר זה וכי אין ד"ת אלא ראשו וסופו ופסוק, כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה וגו’ ולחוטא נתן ענין וגו' אינו דברי תורה? ופסוק “את הכל עשה יפה בעתו” אינו ד“ת? ופסוק ולא “ימלט רשע את בעליו” או פסוק “וטוב לא יהי' לרשע” אינם ד”ת? וכמה וכמה פסוקים יקרים מפז ישנם בספר זה, אשר לפי ראות עינינו טעם משלי שלמה עומד בם בעצם כחו ואיך יחליטו רבותינו, כי רק שני פסוקים אלה הם ד“ת לאמר דברי מוסר תורתנו, לא יותר? אך באמת ד”ת שזכרו רבותינו כאן, הם דברי אמונה יקרה מאד, שהיתה גנוזה ומשוקעת במקומות

הרבה בתורה שבכתב, כמו שתושבע“פ היתה גנוזה ומשוקעת בה; ושנתפרסמה ונעשתה לעקר קבוע, בזמן שנתפרסמה תושבע”פ ונעשתה לעקר קבוע לאמר, בימי עזרא וסיעתו אכנה“ג. והאמונה הזאת, הלא היא אמונת שכר ועונש, שהיתה גם היא חלק תושבע”פ שנמסרה למשה מסיני, ושעל כן לא היו הצדוקים מודים בה.

ואת האמונה הזאת מצאו מפורשת בספר קהלת ועל זה אמרו דבי רבי ינאי “תחת השמש הוא ראין לו קודם שמש יש לו " (שבת שם) ומאמר זה מתפרש ממקום אחר “עמלו תחת השמש ואוצר לו למעלה מן השמש” (קהל' רב' א, ג) אך דברי תורה אלה הנאמרים בפסוק ג' שהוא הפסוק הראשון, שאחרי החרוז החוזר רק בדרך רמז רפה, נאמרו בצורה בולטת ומפורשת בפסוק האחרון שלפני החרוז החוזר ובתורת מסקנה לכל חלופי הרעות שבפסוקי קהלת בדברים ברורים ומבוררים מאד מאד, לאמר “וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קהל יב, ז) ואין כל ספק, כי פסוק זה האחרון שלפני החרוז החוזר הבא באחרונה, המביע בשפה ברורה את הרמז שמצאו רבותינו בפסוק “מה יתרון” שהוא הפסוק הראשון שאחרי החרוז החוזר הבא בראשונה, הוא המאסף לכל פסוקי הספר. ומאמר דבי רבי ינאי “סופר ד”ת סוף דבר” אין כונתו על פסוק “סוף דבר” כצורתו כ“א על פסוק “וישוב העפר” שבשבילו הכניסו את ס' קהלת לתוך ספרי הקדש ושבשביל האמונה המפורשת בו, לא חתמו את כה”ק אלא בספר זה, כי רק בהיות האמונה הזאת רְוַחַת בישראל אפשר לאמר “סוף דבר הכל נשמע”. וגם פסוק “כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט” מתברר רק בהאמן איש בעולם הגמול.

ובאמת הרוח, אשר יפיק מאמר רבותינו בשבת ובקהלת רב' תנחנו בדרך ישרה, להחליט החלטה קימת, כי רק בשביל אמונת עוה“ב המתפרשת בספר זה יותר מבשאר כה”ק קדשוהו אכנה"ג.

ואחרי אשר התברר לדעתנו, כי פסוק ח' שבפרשה י“ב, הוא פסוק אחרון לדברי קהלת. מוכרע הוא, כי הפסוקים הבאים אחריהם דברי אכנה”ג הם ופסוק ט' ופסוק י' הם מכלל פירושם שנאמר בם באדר“ג “ופירשו אותם” ובפסוק ט' באו להודיע כי זקקו ספר זה, ולא את כל דבריו מסרו לקהל, כי הוא למד הרבה ולמד הרבה דברים שלא העלו אכנה”ג על ספר זה (ועיים רש"י שם) וראש פסוק “בקש קהלת למצא דברי חפץ” הוא לדעתנו כעין למוד זכות על קהלת אף על הדברים שהוציאו אכנה"ג מתוך הספר, כי גם בם היתה כונתו לשם שמים, אך רצה להסתכל במה שלמעלה ממנו ורק בשביל זה לא יכלו כל דבריו להתקבל ומעין זה תמצא רמז בדרי רבותינו (מדרש קהלת שם, ור“ה כ”א)

ובדבריהם אלה יחליטו כי פסקת “וכתוב יושר דברי אמת” דבר לעצמו הוא. ולדעתנו פסקה ראשונה שבפסוק זה “בקש קהלת למצא דברי חפץ” נמשכת היא למעלה שממנה ונחשבת על דברי הפרוש שלפי משנת אר“ג פירושו אכנה”ג את ס' קהלת ופסקת “וכתוב יושר דברי אמת” נמשכת למטה ממנה לפסוקי חתום כה"ק כלם.

ואם נערוך את פסוקי חתום זה לפסוקי חתום שבמשלי שהובאו במשנת ס"ע נמצא כי מקבילים הם.


מס' סידורי קהלת י"ב משלי כ"ב
1. וכתוב יושר דברי אמת (י) הלא כתבתי וגו' (כ') להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת (כ"א)
2. דברי חכמים (י"א) הט אזנך ושמע דברי חכמים (י"ז)
3. כדרבנות… כמשמרות נטועים (שם) כי תשמרם… יכונו (י"ח)
4. ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ (י"ב) הלא כתבתי לך שלשים (כ') שלישים ולא רביעים (מגלה ז)
5. את האלהים ירא (י"ג) להיות בה' מבטחך (י"ט)

ודרש שדרשו רבותינו על פסוק: “דברי חכמים וגו' נתנו מרועה אחד” שבקהלת (יב, יא): “אל אחד אמרן וכו' (חגיגה ג;) מקביל לדרשתם שדרשו פסוק “שמע דברי חכמים ולבך תשית לרעתי שבמשלי (משלי כב יז). לדעתם לא נאמר אלא “לדעתי” (חגיגה טו;) לאמר לא בשביל שהם דעת חכם פלוני ופלוני תשית לבך לדבריהם כ”א בשביל שהם **דברי תורתו של הקב”ה**.

טו. מנין שנות בית שני ודריוש המדי ודניאל שבפרשה ו'.

כלל גדול כללו לנו רבותינו: “שני כתובים, אחד מקיים עצמו ומקיים את חברו, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חברו, תופסים זה שמקיים עצמו ומקיים את חברו ומניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חברו”. (תורת כהנים ויקר' ו, ז) ובכלל זה יש לשמש גם במנין שנות בית שני. הנה בסדר עולם נמצאו שתי דעות שונות על מנין שנות מלכי פרס. דעת הרבים לאמר דעת כל קהל החכמים ודעת היחיד של ר' יוסי המונה לפרס רק שלשים וארבעה שנה (ס"ע ל') ודעת ר' יוסי יען כי הובאה בתלמוד (ע"ז, ט) פשטה מאד בישראל, ומרבית הדורות מנו על פיה. אך אם נעמיק להתבונן מעט, נמצא כי המאמר הזה מקיים עצמו ומבטל את חברו, ולא חברו, כי אם כתובים מפורשים בנחמ' ובדה“י (עיין מאור עינים פרק ל“ז ופרק ל”ט) ומלבד שאי אפשר לו להתישב ולהסכים עם מנין שנות מלכות פרס, המתבאר ומתברר מכמה מקומות, כי יותר הרבה ממאתים שנה היה, ושהוא סותר לדברי יוסיפוס ופילון וחבריהם המומחים לדבר זה, הנה אין קץ לשגיאות ששגו בגלל דבר זה גם חכמים גדולים וטובים בכלכלת הדורות הראשונים לימי הבית השני, עד כי יש לקרוא מעין הקריאה שקראו קדמונינו על כיוצא בזה: “מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם” (פסחים סב:) על כן יש לנו להניח מאמר זה “שמקיים עצמו ומבטל חברו ולתפוס מאמר אחר שמקיים עצמו ומקיים את חברו”. ולא את חברו, כי אם את הכתובים ושהוא מסכים אל המנין המפורסם ואל דברי יוסיפוס ופילון וכל חכמי אלכסנדריא. והמאמר הזה לא דעת יחיד הוא, כי אם דעת הרבים לאמר דעת תנא סתימתאה ואלה דבריו “כל שני מלכי מדי ופרס חמשים ומאתים שנה” (ס"ע ל') הדעת הזאת מספקת לששת דורות של כהנים גדולים שהיו בימי פרס” לפי המקראות המפורשים (נחמ' יב, י-יא, כב-כג. כו) לכהן ימים רבים דור אחרי דור, ונותנות די שנים לזרובבל לצאת ממנו דורות אשר לפי הנראה ששה או שבעה היו (דהי"א ג, יט-כד) ורק על פי הדעה הזאת אפשר, כי “חטוש” אשר קרוב הוא, כי היה דור שלישי או דור רביעי לזרובבל (כ"ב) עלה עם עזרא מבבל בתורת שר גדול מבית דוד (עזר' ח, ב) ואשר לפי המתקבל אין שררה כזאת נתנת, כי אם לאיש בא בימים. ואחרי כל אלה נותנת הדעת הזאת די שנים למלכי פרס הרבים, אשר כל איש חוקר שדעתו צלולה ומיושבת עליו, לא יוכל לעקור את מציאותם ולהכחיש את פרסומם. ומנין זה קרוב הוא מאד למנין כל סופרי הקדם, שהיו עוד כמעט בני דור למלכי פרס האחרונים.

אך למען קיים דברי חכמים במקומם, נראה לנו לישב גם את עקר מאמר ר' יוסי, אם רק נשנה שנוי קל את גירסתו, בשומנו במלה אחת ממאמרו ל' בכל“ם, תחת ב' בכל”ם וקראנו: “מלכות פרס לפני הבית שלשים וארבע שנה” והדבר הזה עולה יפה, כי מלכות כורש בכפה החלה כמעט בשנת 3210 אחרי כבשו את ארץ לוד ומאז ועד שנת כלות בנין הבית בימי דריוש, שהיא שנת 3244 הלא עברו שלשים וארבע שנה. ואפשר מאד, כי עקר מאמר ר' יוסי, בס“ע ובמס' ע”ז, לא בא מתחלתו לצרף את מניני השנים שמנה לכלל אחד, כי אם מילי מילי קתני ועקר תכליתו היה לקבוע את זמן החרבן שעל זמנו אין ספק ושהוא היה לתאריך Aera אשר ממנו יהיו ישראל מונים בא“י את שנותיהם (עיין רש“י ד”ה “צא וחשוב” ע"ז ט) כדרך שמנו יושבי ארצות הגולה בימים ההם למנין מלכי היונים כדבריו “מכאן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למנין יונים” (ס"ע, ל') – ובמס' ע”ז חסרו חמש תבות האחרונות – וכשבא הענין ליד ר' יוסי לדבר במנין השנים, הזכיר את כל פרטי הענין אשר ידע. ואפשר הוא מאד, כי על כן השמיט את מנין שנות מלכי פרס מבנין הבית, עד ימי היונים, כי על הדורות ההם לא קבל דבר ברור מרבותיו ובשם ספרי דברי הימים לבדם, לא למד לתלמידיו, כי כן אנו שומעים מפי יוסיפוס, כי לא אמונת כל בני ישראל גדלה בספרי דברי ימיהם שנכתבו אחרי ימי ארתחשסתא, כאשר גדלה בספריהם שנכתבו לפני הימים ההם (ריב יוסף עם אפיון) וקהל החכמים שהם קבלו מרבותיהם, או שסמכו על ס' דברי הימים, מסרו לתלמידיהם את המנין הרצוף במלואו, כי כל שני פרס ומדי חמשים ומאתים שנה.

בדברנו על מנין הימים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי יוסיפוס טעה בסדר המעשים ויקדם את המאוחר ואת הקודם אֵחר, בהקדימו את עזרא ונחמיה בדור קשרקשש, ואותו הוא עושה לארתחשסתא שבכה"ק ובאחרו את מרדכי ואסתר לדור ארתקשרקשש, שאותו הוא עושה לאחשורוש. הדבר הזה טעות גמור הוא, כי עזרא ונחמיה היו על כרחנו בימי ארתקשרקשש ורק הוא ארתחשסתא שמבקרא, כי רק עליו יוכל להאמר “בשנת שלשים ושתים לארתחשסתא… באתי אל המלך” (נחמי' יג, ו) ולהוסיף על זה “ולקץ ימים נשאלתי מן המלך” (שם) אשר הוכחנו, כי אי אפשר לזמן זה להיות פחות משבע או שמונה שנים, כי ימי ממלכתו היו שלש וארבעים שנה, אך איך ימנו שלשים ושתים או ארבעים שנה למלכות קשרקשש, אשר כל ימי מלכותו, לא היו, כי אם עשרים שנה. על כן יקדימו הסופרים הדיקנים לקבוע את דור מרדכי ואסתר בימי מלכות קשרקשש ואת דור עזרא ונחמי' יקבעו בימי מלכות ארתקשרקשש. ולבד מאשר יתישב דבר זה מצד סדרי המאורעות, כאשר יראה הקורא בגוף הספר, הנה ידוע וברור היה דבר זה לקדמונינו, כי מרדכי ואסתר קדמו לעזרא ונחמי' כמאמרם “ומרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין?” (ירוש' מגל' א, א) הרי שמרדכי ואסתר קדמו לעזרא במעשיהם ובגדולתם.

ועתה נשימה נא פנינו אל עוד מלך אחד ממלכי פרס, אשר נבוכו רבים בשמו וכנויו, הלא הוא “דריוש המדי”:

מכלל שנאמר “בדריוש המדי” (דניאל יא, ב) “עוד שלשה מלכים עומדים לפרס והרביעי… יעיר את הכל את מלכות יון. ועמד מלך גבור וגו‘; וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע וגו’” (ב-ד). שומע אני, כי בדריוש נותוש Nothus הכתוב מדבר, ושלשת המלכים שלאחריו הם המלך ארתקשרקשש תנינא, המלך ארתקשרקשש תליתאה והמלך ארשֵש והרביעי הוא דריוש האחרון הקרוי קדמונוש, שבא עליו אלכסנדר מוקדון, ואלכסנדר שהוא המלך הגבור שנחלקה ממלכתו לארבע מלכיות. וקרוב הדבר מאד, כי שם הלְוי הַמדי, הוא כנוי של כבוד כלפי המלך הזה, שקראו לו נותוש Nothus לאמר “פסול”, כי משמלך כרש הפרסי, נפסלו כל משפחות שרי מדי למלוכה כמפורסם בספריהם.

ולפי זה כל האמור “בדריוש מָדָיִא” (ו, א) שהוא תרגום ארמי לשם “דריוש המדי”, ידבר במלך הנקרא בפי העמים דריוש נותושי ואם נרצה לעמוד על מנין ששים ושתים שנות דריוש המדי, ביום עלותו על כסאו (שם), יסתַיֵע גם מזה, כי הוא דריוש נתושי, כי יש לנו לחשוב את שנות בנו ארתקשרקשש תנינא שמת בן תשעים וארבע שנה (דיה"ע שלוסר 326 II) צא משנות ארתקשרקשש תנינא זה ארבעים ושתים שנה למלכותו, ותשע עשרה שנה למלכות אביו דריוש המדי, שבו אנו עסוקים הרי ששים ואחת וכשתנכה אחת וששים שנה משנות ארתקשרקשש, היה הוא בעלות אביו דריוש המדי על הכסא בן שלשים ושלש שנה, ואביו לפי הכתוב בדניאל היה אז בן ששים ושתים, ויתרון עשרים ותשע שנים לאב על בנו, הוא כמעט היתרון המצוי.

תולדות הכרע זה יפיצו אור חדש על מתכונת המלך הזה, דריוש המדי, לישראל. הנה לפי החשבון המדוקדק עלה דריוש נותוש על כסא פרס בשנת 3337 לימות עולם, שהיא שנת המאה וחמש עשרה לכבוש בבל ביד כרש, שהיא שנת 3222 ודניאל הגלה בשנת שלש או ארבע ליויקים, שהיא שנת ששים ושבע לפני כבוש כרש. ואם נתבונן כי דעת דניאל היתה מיושבת עליו בבאו להיכל מלך בבל, על כי כל המחמדים והתענוגות לא הטו את לבבו מתורת אבותיו, אף כי אין איש מבני עמו אתו בהיכל נבוכדראצר אשר יורהו הדרך הישרה, נראה כי אפשר להחליט, כי היה דניאל בשנת גלותו פחות מבן חמש עשרה שנה או שלש עשרה. ובכן היה דניאל בן שמונים, או שמונים ושתים, בשנת בא כרש, שהיא מנויה לישראל “שנת אחת לכרש” (עזר' א, א. דהי"ב לו, כב). בשנת ג' לכרש שהיה אז עוד קים (דני' י, א) בן פ“ג או פ”ה, ועתה אם נוסיף על שמונים שנה אלה עוד מאה וחמש עשרה שנה שעברו מכבוש כרש עד דריוש המדי, הלא יהיה דניאל בן מאה ותשעים וחמש ביום עלות דריוש המדי על כסא, מלבד השנים אשר חי אח“כ. ודבר כזה אינו מתקבל על הדעת הצלולה כלל וכלל, על כן יכונו מאד דברי הכתוב: “ויהי דניאל עד שנת אחת לכרש המלך”. (דניאל א, כא) לאמר עד העת ההיא, עד בא כרש עמד בכבודו ובגדולתו שכבדו והגדילו נ”נ ועוד נמצא אותו חי גם בשלש שנים אח"כ (י, יא), כי זקנה כזאת מצויה היא.

ועתה אם אומרים אנחנו, כי דניאל שגלה בימי יויקים מת בימי כרש יהיה על כרחנו דניאל הנזכר בימי דריוש המדי, איש אחר. כי שם “דניאל” היה מצוי בישראל מלבד דניאל הראשון גם בבני אהרן (עזר' ח, ב. נחמי' י, ז), גם בבית דוד (דהי"א ג, א), אך קרוב הוא מאד, כי מלבד דמיון דניאל זה לדניאל שלפניו גם בשמו גם בצדקתו, היתה לו עוד מתכנת אחרת קרובה אליו מאד, כי היה מבני בניו. – כי יש לדעת כי דניאל חמו“ע לא היו, לפי העולה מן הכתובים סריסים ממש, ולא נתחבלו בגופם, כי בכל ספר דניאל אנו מוצאים אותם עומדים רק לפני המלך ולא בבית הנשים, וגם ממאמר ר' חנינא על חמו”ע (סנהד' צג.(נראה שגם דעתו היתה כן (ועיין דעה זו לר' יוחנן (סנהד' צג.) האומר על חמו“ע “עלו לא”י ונשאו נשים והולידו בנים ובנות”) ובכן היה דניאל הראשון בימי מלכי בבל, מנבוכדנאצר הגדול שבהם, עד בלשאצר האחרון שבהם, ודניאל השני היה בימי הששי למלכי פרס.

אם באנו לחזור אחרי פרטים בימי דניאל השני הזה, מלבד ספור הנס, אין אנו מוצאים כמעט, כי אם את מדת ארך ימי שַלְוָתוֹ מתחלתם ועד סופם: בשנה הראשונה למלכות “דריוש בן אחשורוש5 מזרע מדי” (דניאל ט, א) ערך “תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר” (ג') אחרי התבוננו על דבר הקץ בספר ירמיה (ב'). כי גאולת בבל בידי כרש לא היתה בעיניו גאולה שלמה. והמקדש אשר בנה זרבבל היה כאין בעיניו כמקדש שמֵם (י"ז) ודבר זה אי אפשר להיות בימי דריוש חסתספש שאחריו כמביז כי חסתספש לא היה מלך בן מלך ובשנה הראשונה למלכו לא היה מקום למליצת “מקדשך השמם”, כי לא היה עוד בנין כלל, כי יסוד הבית שלפני דריוש חסתספש לא נחשב ליסוד כל עקר, כי רק היסוד שנוסד בכ“ד כסלו בשנה השנית למלך זה, נחשב ליסוד גמור (חגי, י, יח) ואיך ידבר דניאל על מקדש קים בשנה האחת לדריוש הראשון, אלא על כרחנו פרשה זו נאמרה בפי אחד מבני בניו של דניאל, בימי דריוש המדי. ואפשר כי השנה הזאת, שנת הָמַר ארץ בעבור ארבעה מלכים על כסא פרס ארתחשסתא, קשרקשש השני, סוג דין ודריוש המדי, היתה קשה לישראל שכל חליפות הרוח מזיקות לו, על כן התפלל לה' להחיש את הגאולה העתידה ולא חשב את גאולת בבל לגאולה שלמה, כאשר לא חשב אותה גם מלאכי הנביא (מלאכי ג כג) גם זרבבל עצמו (עזרא ב, סג ועיין תוספתא יג, ב) וגם מספר בן סירא עולה, כי לא חשבו בימי בית שני גאולת בבל לגאולה שלמה כאשר נשמע דבר תפלתו, שהתפלל לאמר “קבץ נפוצות שבטי יעקב למען יהיו עם נחלתך כבראשונה” (בן סירא לו, י) “חדש בריתך לעם סגולתך והקם נביאיך כקדם” (י"ד) מכל אלה יצא לנו, כי גןם בעוד שביהמ”ק הי' קים בבית שני, היו עוד עיני אבותינו לגאולה השלמה (עיין תשמ"א יד, מה).

גם הפסוק האומר: “ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש ובמלכות כרש פרסיא” (ו, כט) אי אפשר לישבו בשום פניםכי חוזר הוא על דניאל שגלה בימי יהויקים, כי מלבד שנאמר “ויהי דניאל עד שנות אחת לכרש” (א, כא) ושני קצים לאדם אחד אי אפשר ודברי המפרשים שנתקשו על הפסוק הזה, הלא יראה כל איש, ולפי מעמד ידיעת תולדות פרס כיום, ברור כשמש, כי כרש ולא אחר כבש את בבל, ודניאל, כי היה עד הלילה האחרון למלכות בבל בבבלי, הלא ידוע גם הוא, ובכן יצא ממשלת בבל תכף לממשלת פרס ואיך הזדקר דריוש (דני' ו, כט) בינות שתי ממלכות בלשאצר וכרש התכופות זו לזו בלי שום ריוח כמלא נימה. אלא על כרחנו אנו אומרים, כי דריוש האמור בפרשה ו' אינו דריוש הראשון אלא דריוש השני שהגוים קוראים לו נותוש. והוא היה באמת קודם למושל ששמו כרש, אך לא לכרש הראשון, כי אם לכרש השני, שהיה בן לדריוש נותוש זה, ושמרד אחרי מות אביו באחיו ארתקשרקשש השני בסתר ובגלוי, ויתנשא גם הוא למלך שלש שנים עד נפלו בחרב אחיו. ובכן היה דניאל גדול בעיני דריוש נותוש בתשע עשרה שנות ממלכתו, ובעיני בנו כרש השני בשלש שנות התנשאו. ואולי יען, כי היה כרש השני בעיני ישראל הבן הכשר למלוכה קראו לו “פַּרְסְיָא” (שם) לאמר הפרסי להורות על כושרו ככל אשר קראו לאביו “שֵם מִדָיָא” או “המדי” לרמוז על פסולו. גם “סרכין תלתא” (ג') הנזכרים בדריוש המדי מקבילים מאד לשלשת השרים התקיפים שהיו לדריוש נותוש שעל פיהם עשה כל מעשיו (דיה"ע שלוסר 24 II).

מלבד דברינו, כי דניאל זה היה שני לדניאל הראשון, ואולי מבני בניו, מוכיח הכתוב על זה, בהבדילו את דניאל שבפרשה זו בשם “דניאל דנה” (דני' ו, ד. ו. כט) לאמר דניאל זה ובשום פרשה אחרת לא ימצא מבטא זה.

פרי חקירתנו היא, כי לב דריוש נותוש וגם לב כרש בנו שמת בימי עלומיו, היה טוב לישראל כלבב כרש הראשון, דריוש חסתספש וארתחשסתא, וכי בבית שני המלכים, היה דניאל השני גדול ונכבד, דבר אשר נשא בלי ספק פרי לעמו.

לדברי יוסיפוס (קדמ' 4, II X) כי מלך מדי שהיה שותף לכרש בכבוש בבל, לקח את דניאל אל היכלו ולממלכתו אין רגלים, האחת כי היא שותפות מפוקפקת מאד בעיני יודעי העתים מדור דור, וגם יוסיפוס עצמו לא ידע לעמוד על שֵם מלך מדי זה. השנית, כי מאה ועשרים מדינות היו לדריוש המדי הנזכר ואנחנו יודעים, כי את חלוקת המדינות לעשרים אחשדרפנים הנהיג דריוש המלך הראשון, שהוא השלישי לפרס ולא שום מלך מדי או פרס שקדם לו. ואין צרך לאמר, כי בעשרים ומאה אחשדרפנים לא הקדימו איש. והשלישית, כי שלש פעמים נזכרה מדי=ופרס בשם ממלכה אחת בפרשה שלפנינו (דני' ו, ט. יג, טז) ומימות כרש והלאה לא היתה מעולם הממשלה למדי ופרס ביחד, כי אם ביד מושל פרסי, ולא ביד מושל מדי. ואם גם נאמר, כי מלך מדי היה, הלא גם אז לא היתה לו כ"א מדי לבדה ולא מדי ופרס.

וגם מדברי תפלת דניאל שהתפלל בשנת אחת “לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי” יש להכריע, כי אי אפשר לדריוש זה להיות שותפו של כרש, כי שם כתוב “לאיש יהודה וןיושבי ירושלם… אשר מעלו בך” (דניאל ט, ז) ודבר זה אי אפשר להאמר בשום פנים בשנה למלך ההוא שעל כרחנו היתה גם הראשונה לכבוש כורש ולגאולת ישראל. ובשנה זאת מלבד שלא חטאו יושבי יהודה וירושלים, ולא הספיק כמעט זמן מועט זה לשמועה שתבא מא"י למדי הרחוקה, הנה כל חיך טועם יענה, כי מעל זה הוא דבר הנשים הנכריות שנתגלה לעזרא בימי ארתחשסתא המלך החמישי לפרס ושלא נקו ממנה יחידים גם בימי אלכסנדר מוקדון…

ובכן מוכרע הדבר, כי שום איש יהודי ששמו דניאל, לא היה מצוי בהיכל שום דריוש מלך מדי שקדם לכרש הראשון, או בהיכל שום מלך מדי שהיה בימי כרש משל על פרס=ומדי, כי הממשלה הכוללת ודאי היתה רק ביד מלכי פרס ולא ביד מלכי מדי. ואף אם נאמר, כי היה עוד מספר שנים מעין ממשלה למדי, לא היו לה מאה ועשרים אחשדרפנים ואין דרך אחרת לישב פרשה ו' שבדניאל כ"א על דריוש נותוש, ששמו היה “המדי” אך מלכותו מלכות פרסות גמורה לכל דבריה.

טז. בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים

בימי מנשה

כבר ביררנו בגוף הספר, כי דעת רבותינו כי “כלפי מנשה אמרו תפלה לעני – תהל' קב-” (מדרש תהל' שם), היא המוכרעת ממקומה והמתישבת היטב בכל פסוקי המזמור ההוא ועיין דברינו במקומם בספרנו בפרק “ימי דלדול ממלכת יהודה” ובהערות שם.

בימי יאשיהו

“משכיל להימן האזרחי”6 (תהלי' פט) המזמור הזה שהיה קשה על חכם וחסיד בספרד “ולא היה קורא אותו…בעבור, כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות” לפי דעתו (ראב"ע תהלים שם ב'), ואשר לדעתנו, על כן הרבה הרד“ק להצדיק את בעל המזמור, כי לא חטא בשפתיו (רד"ק שם לט): המזמור הזה פותח בשבחו של הקב”ה (תהלים שם ב-ג), ובבריתו עם בית דוד (ד-ה), ברוממותו (ו-ט), ביכלתו וגבורתו (י-יד), בצדקו ומשפטו חסדו ואמתו (ט"ו), ובטובת העם אשר בחר לנחלה לו (טז-יח) וחוזר לקדושת מלכות בית דוד (י"ט), ופורט וּמְפַיֵט את ברית ה' עם בית דוד במליצה רוממה מאד ביד נתן (כ-לח, ועיין רש“י לפסוק כ‘, ומוצא דבר "בירורי מאורעות וכו’” ח"ב בפרק “נבואת נתן מפיוטת”), ושם פוסק המשורר את שירו המלאה עוז, והופך לאבל כנורו, ומתאונן כביכול על הקב“ה “כי זנח וימאס” את בריתו עם דוד ופורט את כל הרעות אשר מצאו לאחד מלכי הבית הזה, לנפשו, לכסאו ולעמו ולארצו (לח-מו), ומוסיף לקונן ולהתאונן על אף ה' אשר חרה בעמו (מ"ז). ועל חיי האדם, כי הבל ומכאוב הם (מח-מט), ומגעגע לחסדי ה' אשר הפליא לבית דוד בדורות הקודמים (נ'), ומוסר דין לשמים על הגוים המחרפים עבדי ה' ואת משיחו (נא-נב). פסוק נ”ג אינו אלא סיום הספר. מכל סדרי הפסוקים האלה צריכים אנחנו ביחוד לסדר הפסוקים, הפורט את הרעות אשר מצאו לאחד מלכי ב"ד, כי דבריהם גופי דברי הימים הם; והם פסוקי לט-מו.

לפי הראב“ע והרד”ק נאמר מזמור זה על ימי הגלות, אך אם כן יקשה: מדוע לא הזכיר המשורר המקונן את האומה השלמה שגלתה מארצה, שהיא העקר ולא הזכיר בקינתו כי אם את המלך לבדו? מדברי רש“י (בפסוק ל"ט) יש לשמוע, כי על צדקיהו נאמר מזמור זה ואם כן יפלא מאד, מדוע אין שם רמז להריסות העיר, לשרפת בית המקדש, להרג הגדול ולגלות האומה שהם מאורעות גדולים וכוללים, אשר גורל צדקיהו לא נחשב להם, כי אם לפרט אחד או לתולדה אחת? ור' יואל ברי”ל בעל הבאור אמר, כי מזמור זה נאמר על חזקיהו בבואו עליו סנחריב. גם הדעת הזאת אינה מתישבת על הלב כלל וכלל; האחת, כי גם אז היה כל העם כלו נתון בצרה; השנית, כי מליצת “חללת לארץ נזרו” (מ') ועוד יותר מליצת “וכסאו לארץ מגרתה” (מ"ה) תעידנה, כי ידבר פה על מלך שנטלה מלכותו ממנו או לכל הפחות שנטלה ממנו קוממיות ממשלתו שהיתה לו עד העת ההיא, ומן הוא והלאה תלוי הוא וכסאו וממלכתו ביד עריץ בן עם נכרי להניח שבט בית אביו בידו, או למנעו ממנו בכל עת כטוב בעיניו וכל זאת לא נתקימה בימי סנחריב וחזקיה, כי כל הרעש הגדול שהרעיש סנחריב על ישראל לא היה, כי אם סופה עוברת, כי לא זכה העריץ לדרוך אף על סף עיר המלוכה, ואף כי לשלוח ידו אל הנזר ואל הכסא; השלישית, כי תאנִיַת “היה חרפה לשכניו” (מ"ב) “חרפת עבדיך” (נ"א) “חרפו אויביך וגו'” (נ"ב) לא תכון על הימים ההם, אשר כל העמים הקטנים והגדולים שסביבות ארץ ישראל היו אחים לצרה לישראל בדבר סנחריב, אשר “שטף עמונים ומואבים” (ס“ע, כ”ג) “וילחם באשדוד וילכדה” (ישעי' כ, א) וינהג “את שבי מצרים ואת גלות כוש” (ד'), ואין דרך העמים להבזות או לחרף את העמים הנתונים עמם בצרה, ועוד יותר לא תכון על חזקיהו תאנית “העטית עליו בושה” (תהל' פט, מו) שמשמעה, כי הבושה והחרפה היתה לו “כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה” והלא אנחנו יודעים את ההפך הגמור, כי נכבד חזקיהו מאד מאד, מלך בבל שלח לו ספרים ומנחה (מ"ב כ, יב. ישע' לט, א) “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלם ומגדנות לחזקיהו מלך יהודה וינשא לעיני כל הגוים מאחרי כן” (דהי"ב לב, כג) ואיך יאמר על מלך, אשר שבע כבוד מעין כבוד שלמה בשעתו “העטית עליו בושה”; והרביעית והיא הקשה בכלן איך תצדק קינת “הקצרת ימי עלומיו” (תהל' פט, מו) שמשמעה פסיקת ימי החיים ושעל כרחנו לא נפסקו אלא בימי הצרה שעליה מקונן המשורר לאמר, בימי סנחריב על חזקיהו; והוא, הלא היה חי וקים עוד חמש עשרה שנה, אחר מפלת אויבו. ומלבד ארבעת הפרטים האלה תקשינה לנו שתי קושיות כוללות, איך יקבלו הלוים מזמור שענינו קינה על פחד שלא היה פחד, והלא דבר כזה יוציא לעז על כל מזמוריהם כי ח“ו לא ברוה”ק נאמרו? והשנית, הלא ידענו, כי ישעיהו הנביא הנכבד והנערץ מאד מאד, שחק לעג למגורת סנחריב. ומי ממשוררי הקדש יערב את לבו לשורר או לקונן ולהביע בדבריו את ההפך הגמור מאשר נבא רבן של כל נביאי דורו ומשוררי קדשו.

כל הקושיות האלה תכרענה אותנו להחזיק על מזמור זה, כי נאמר על מאורע שאירע בדור, אשר לא גלתה עוד יהודה מארצה, והעיר לא נהרסה והמקדש לא היה עוד לשרפה, אך לעמת זאת התרגשה צרה אשר מצאה ביותר את בית המלך, בהתחלל המלוכה בידי עריץ נכרי, אשר התחזק להחזיק בה ולתתה לאשר ישר בעיניו והדבר הזה העטה בושה על המלוכה ועל האומה, וישימה לחרפה בעיני שכניה הרעים הגוים השאננים, אשר הם ישבו לבטח בעת ההיא ועליהם לא עברה הכוס, ועצם הצרה הזאת ועקרה היה מות המלך, אשר נקטף בימי עלומיו. וכל התנאים האלה נתקימו במיתת יאשיהו בבקעת מגדו בצאתו לקראת פרעה נכה (מ“ב כג, כט. דהי”ב לה, כג). המלך הזה נגזר מארץ החיים בימי נעוריו במלחמתו בבקעת מגדו, כי בן תשע ושלשים שנה היה במותו: “בן שמונה שנים יאשיהו במלכו ושלשים ואחת שנה מלך בירושלם” (מ“ב כב, א. דהי”ב לד, א) על כן יקוננו עליו “הקצרת ימי עלומיו”. “אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה” (תהל' פט, מד). ומלבד מות המלך האהוב הזה, אשר היה לאבל כבד ימים רבים לכל יהודה וירושלם (דהי"ב לה כד-כה). היתה ביום מפלתו גם ממלכת בית אבותיו למשחק ביד האויב המצרי פרעה נכה לקחתה ולתתה כטוב בעיניו, להסיר מושל ולהקים מושל ככל העולה על רוחו, כי הסיר את יואחז רצוי העם ואשר לו משפט המלוכה (עיין מ"ד “בני יאשיהו לשמותם ולשנותיהם”) וימלך את יהויקים (דהי“ב לו, א-ד. מ”ב כג, לא-לד) ומה תאמן על מעמד כזה מליצת “חללת לארץ נזרו וכסאו לארץ מגרתה”. ובמפלה הזאת “היה חרפה לשכניו” בית מלך יהודה, בראשונה לשכנתו התקיפה מצרים, אשר בעת ההיא שבה לקחת לה קרנים. ואולי גדלה עוד חרפת מצרים בהטילה קוצים בעיני אבותינו, כי היא היתה צדקת בעיניה, בהתחסדה עם מלך יהודה, והוא התגרה ברעה ויפול בה (לה, כא-כב) ודעת כל שכני יהודה הרעים זחה עליהם להשתתף גם הם בחרפת מצרים, כי בעת ההיא ישבו שכני יהודה לבטח כי מלך מצרים לא החריד את מנוחתם, ככל אשר לא אמר להחריד את מנוחת ישראל (שם) ובכן הם היו החכמים בעיניהם. את החרפה הזאת יזכיר המשורר בלשון “בושה” פעם אחת ובלשון “חרפה” בשם ובפעל ארבע פעמים. ורק על קינה הנאמרת על יאשיהו אין מקום להזכיר גלות או חורבן, כי בכל הרעה אשר הדיח על ישראל, לא הגלה אותם ממקומם ולא שלח ידו אל העיר ואל המקדש להרוס ולהחריב, כי הכל נותר עוד כמעט על מכונו אך “השבת מטהרו” (תהלי' פט, מה) לעמת זה יתאבל המשורר על הארץ, אשר היתה כשדה הפקר “פרצת כל גדרותיו” (מ"א) כי גם לפני מות יאשיהו בעוד פרעה נכה יושב לבטח עמו, עבר בארצו בלי כל נטילת רשות ואשר בגלל דבר זה יצא יאשיהו לקראתו (ועיין תעני' כב. רד“ק ורלב”ג מ"ב כג, כה) ואין צורך לאמר, כי בשוב חיל מצרים ממלחמת כרכמיש, כי נהגו מנהג בעלים בארץ כאלו מושל אין לה. וקרוב הוא בעינינו, כי במלחמת כרכמיש אשר היא בארצות ארם, הוא העם אשר את ממלכתו הכה תגלת פלאסר מכת מות (מ"ב טז, ט) וילכדה; ואחרי כן נסבה ארצו למלכי בבל, האיר פרעה נכה את פניו אל הארמים. וכאשר שמעו כי המלך החונן אותם נבאש בישראל, אז מצאו הצוררים האלה, אשר איבת עולם היתה להם לאבותינו, מקום לגבות את חובם ולהנקם מיהודה עם עברתם, אשר אחד ממלכיהם אחז, העלה עליהם את הכורת (ה') ועליהם נאמר “הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו” (תהל' פט, מג). והארמים אשר בלי ספק נספחו על חיל מצרים בשוב פרעה כנוצח משם, היו לדעתנו הנוטלים חלק בראש במצוקות אשר הציק החיל הזה לישראל ולארצו “שמת מבצריו מחתה” (מ"א) “שסוהו כל עוברי דרך” (מ"ב) כי “צריו אויביו “אשר ממקומו הוא מוכרע, כי על בעלי שנאה כבושה ידבר הכתוב לא יוכל להאמר על מצרים, אשר אף כי לא היו אוהבים לישראל מימיהם, נראים היו פעם בפעם כאוהבים, עד כי היתה כת אוהבי מצרים, כת קבועה בישראל וביהודה בימי בית ראשון ועל כן אי אפשר לאמר, כי איבת ישראל היתה להם לשיטה גמורה. לפי דברינו יהי מזמור פ”ט קינה על יאשיהו ואולי שריד הוא מן הקינות שאמרו השרים והשרות על יאשיהו ימים רבים ושהי' עוד מנהג קבוע (דהי"ב לה, כה) בימי עזרא שהוא וסיעתו כתבו את ס' דה”י. ובקינה יכון מאד פסוק “מי גבר יחי' וגו'” (תהלי' פט, מט), גם הפתיחה הגדולה בשבח המקום ב“ה מתישבת היטב על זה, כי כן אנחנו מוצאים גם בדורות המאוחרים בהיות עוד טעם העתיק עומד בישראל, כי משפט המשורר היה לעבור סמוך לחתימתו מן הפרט אל הכלל, כאשר אנחנו שומעים כזאת מפי אחד בעלי השיר בימי התלמוד: “תנו לבבכם לחקור את זאת זאת עומדת לעד וגו'” (כתובות ח.) ולשום את תהלת ה' לו לפתח דבר, כאשר קרא בעל השיר ההוא אשר אמרו לו “קום אימא מילתא כנגד שבחו של הקב”ה” פתח ואמר: “האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק וכו' וכו'” (שם).

אם נעמיק באופית יאשיהו נמצא, כי ככל אשר נדמה לחזקיהו אבי אביו בכל פרשת דברי צדקתו, נדמה אליו גם במדת הבטחון הגדולה בה‘, כאשר הבחין יפה הרלב“ג “שכבר היה מבזה כל הדברים זולת השית”ב ובכל הקנינים היה בז לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב“ג מ”ב, כג, כה) גם ממאמר ר’ יוחנן “מפני מה נענש יאשי‘? מפני שהי’ לו להמלך בירמי'”, ומליצת רבותינו “מאי דרש? וחרב לא תעבור וגו'” (תעני' כב.) יש להוציא כי גם קדמונינו החזיקו, כי הבטחון המופלג בה' ובדברי תורתו, כי לא יפול מהם ארצה, היה הַשָתִי העובר, הנראה והמבהיק, בכל דרכיו ומעשיו, ובהיות לבו פונה למעלה, יש אשר נסתרו מעיניו גם כל הדברים, אשר נשא עליהם את כל נפשו כדבר רבותינו “והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה” (שם) ולפי אשר כתבנו בגוף הספר היו בדורו, בתוך השרים, אנשים נאמנים לתורת אבותם בכל לב, והם הטוהו בילדותו אל הדרך הטובה, ורבים מן השרים ההם אין ספק, כי היו תמימי דעים עמו בכל מעשיו, ויבטחו בה' גם הם בכל עוז כמהו. ובימי מלחמת פרעה נכה הסכימו עמו, בבטחם גם הם בה' ויצאו למלחמה, מבלי הִמָלֵךְ אף בנביאים, כדבר ר' יוחנן “ועל כן נכשל בה המלך יאשיהו”. והדבר שמסרו לנו רבותינו, כי לא בטעם ירמי' והנביאים היתה המלחמה הזאת, יעלה לנו גם מן הכתוב, כי בעל ס' דה"י אשר היה תלמיד ותיק לנביאים, התרעם על התגרות יאשיה בפרעה נכה (דהי"ב לה, כא-כב). עוד זאת יש לדעת, כי המלחמה הזאת שקמה לפרעה נכה, ביאשיהו, על כרחו שלא בטובתו, נחשבה לו למוקש גדול על דרכו, כי לגדולת מנצחון זה, שאפה נפשו, כי לטש מלך מצרים עינו אל ממלכת בבל האדירה, ולהיות למושל עמים, והנה יאשיהו בא ומתיצב לקראתו, על כן אחרי אשר המית את יאשיהו, היה לו חיל יהודה למפגע, כי מה יעשה? לאספם אל צבאותיו ולקחתם עמו לא יוכל, פן יפלו מעליו, ונוספו על שונאיו במלחמה, בשמרם לו את עברתם על המיתו את מלכם הנקדש בעיניהם. וגם להשיבם לחפשי אל מקומם אין עצה, כי מי יודע אם לא ישובו להיות לו לשטן. וגם אויב קטן יוכל להזיק לו הרבה מאד, בהיות לו מלחמה בממלכה גדולה ואדירה כממלכת בבל. ובכן לא היתה לו תחבולה אחרת להחלץ מן המצר הזה, בלתי אם להסיעם אל ערים סגורות, או אל גֵאָיוֹת בודדות, ולהפקיד עליהם מבני חילו אנשים לשמרם, ולהביא את שאריתם אל ארצות הגוים הקטנים, אשר רוחם נאמנה עמו, כי לא יתנו להם להרים יד. ונקל לדעת, כי חיל שבוי זה ישבע חרפה ובוז מידי שוביו ושומרי כלאו, ואף בהיות מן השבויים האלה אנשים אשר יתחזקו בגאון ועוז באהליהם, בעיני השובים הקשים והגסים, אשר לא ידעוהו כי קרוב הוא, כי תהיה ראשית חלקם לעג תפל, ואחריתם גם מכות ומות.

את שני הדברים האלה יביע לדעתנו מזמור אחד, אשר בראשו כתוב “למנצח לבני קרח משכיל” (תהל' מד, א) המביע את המון לב אנשי יאשיהו, אשר בטחו בה' כמהו, ואשר התאוננו על אשר הוביש ה' הפעם את מבטחם, כי האמינו הצדיקים האלה, כי בהיות ישראל דבק בה‘, לא תמצאהו כל רעה. והדבר המבדיל בין ה’ ובין עמו, הוא עון ע“ז, על כן העידו עליהם אל דעות (כ"ב) כי גם בימי צרתם לא נסוג אחור לבם ולא נטתה אשורם מני ארח (י"ט) ולא עזבו את ה' ולא דבקו בע”ז (כ"א) ודבר זה אי אפשר להאמר גם לפני השמונה עשרה ליאשיהו, כי אז לא יכלו עוד להשבע על קהל גדול, כי נקו מכל שמץ ע“ז וגם ימים רבים אחרי מותו לא יוכל להאמר מעת אשר נמצא הקשר (עיין ירמי' יא, ט-י) ובימי בית שני אין עוד מקום להעיד את ה' על נקיון העם מחטאת ע”ז, כי דבר זה היה ברור ומפורסם בלי צורך לכל ראיה, ואף כי לשבועה. בשמונת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור יפרטו את דעותיהם על דבר אחרית המלחמה, כי לא בחיק אנשי הזרוע יוטל גורלה, כי אם ביד ה‘, להגביר את אוהביו על אויביהם וזכרונות דברי המלחמות בישראל עדים בדבר, ועל כן ישימו רק את ה’ לבדם מעוזם (תהל' מד, ב-ט) ומאמר “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו” (ד') “כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני” (ז') יביעו בשפה ברורה מאין כמה, את הדבר אשר התבונן הרלב“ג, “שכבר הי' מבזה כל הדברים וכו' ובכל הקנינים היה בז”. ומאמר כי “ימינך וזרועך ואור פניך וגו'” (ד') “אתה הוא מלכי וגו'” (ה') “כך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו” (י') יודיעו, כי מאומה לא נחשב בעיניו “זולת השית”ב… לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב"ג) וככל אשר מזמור פ"ט עובר פתאום ממערכת חזון גדולת ימי הקדם, אל ענות דורו בקוננו על המלך, כן יוצא גם מזמור זה ממדה למדה בקוננו על כלל האומה כמעט במליצה אחת ודברים אחדים.

  1. אף זנחת ותכלימנו (מ"ד, י) / 1. ואתה זנחת ותמאס (פ"ט, לט)

ואחרי כן ישמעו מפי המשורר דברים מעטים מפרטי צרות אנשי יאשיהו, אשר לדעתנו היו כלואים במקומות רחוקים ובערי עמי הנכר בעלי ברית פרעה נכה “ובגוים זריתנו” (י"ב) “כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות” (כ') ויתר תאניותיהם עולות כמעט בקינה אחד עם תאניות “משכיל לאיתן האזרחי”.

1. ולא תצא בצבאותינו: תשיבנו אחור מני צר (מד, י-יא) אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה (פט, מד)
2. ומשנאינו שסו למו (י"א) שסוהו כל עובדי דרך (מ"ב)
3. תשימנו חרפה לשכנינו (י"ד) היה חרפה לשכניו (שם)
4. לעג וקלס (י"ד) משל. מנוד ראש (ט"ו) כלימתו. ובושת פני (ט"ז) מחרף ומגדף (י"ז) העטית עליו בושה (מ"ו) חרפת עבדיך (נ"א) חרפו אויביך… חרפו (נ"ב)
5. מפני אויב ומתנקם (י"ז) הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו (מ"ג)
6. אל תזנח לנצח; למה פניך תסתיר (כה, כו) עד מה ה' תסתר לנצח (מ"ז)

ויש לדעת כי מימי מות יאשיהו והלאה נוספה על עצם הצרות איבת העמים, אשר ראו את מלכות יהודה, והנה היא מטה מאד, וילטשו עיניהם אליה, ויחלו לשים אותה למרמס (מ"א כד, ב). ויען כי למן העת ההיא הלכו הלוך ורוב, האנשים אשר בכל הצרה הבאה עליהם ועל עמם, דבקו באלהי אבותיהם בכל לב ובכל נפש, החלו העמים הגסים והבוערים להציק להם בחרפתם ובלעגם התפל וסר הטעם. והחרפה הזאת לא היתה כ"א על דבקם באלהים, אשר נלאתה רוח העמים לכלכל אותו. וסגנון דברי החרפה הזאת היה “איה אלהיך” (תהל' מא, ד. יא. קטו, ב) וראשי הלועגים הנבערים היו העמים הבזוים עמון ומואב.

בימי צדקיהו

הרד"ק החזיק, כי “מזמור לאסף” (תהלים עט) נאמר על חרבן ירושלים. ובאמת מוצאים אנחנו שם שני פסוקים, שהם שני פרקי פסוק אחד שיצא מפי ירמי' והם.

1. שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך
2. ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו (תהל' עט, ו) ועל משפחות אשר בשמך לא קראו
3. כי אכל את יעקב כי אכלו את יעקב
4. – - - - ואכלהו ויכלהו
5. ואת נוהו השמו (ז') ואת נוהו השמו (ירמי' י)

על שרפת המקדש האמורא בפסקת “ואת נוהו השמו” יוסיף המשורר את הטומאה שטמאוהו האויבים בכניסתם (תהל' עט, א) ככל אשר התאבל המקונן על כניסתם (איכה א, י) ועל חרבן ירושלם חומתה ובתיה (תהל' שם), ועל שפיכות דמי בניה יקיריה (ב-ג), גם במזמור זה יזכיר המשורר את זכות העם, אשר השליך מימי יאשיהו והלאה את האלילים, אשר יקרא לעבודתם שם “עונות ראשונים” (ח'). קינת “שפכו דמם כמים סביבות ירושלם” (ג') תעיד, כי נאמר מזמור זה מחוץ לעיר אחרי חרבנה, ותפלת “תבא לפניך אנקת אסיר” (י"א) תרמוז על “גלות ירושלם ויהודה המגלים בבלה” שהיו אסורים “באזיקים” ברמה (ירמ' מ, א) הקרובה לירושלם. גם בעת צרה זו לא קהתה רוחם מהרגיש את חרפת שכניהם, אשר חרפו אותם על דבקם באלהי אבותיהם כמליצת “אשר חרפוך ה'” (תהל' עט ד. יב) אך גם התוחלת לתשועת ה' (ט') ןהדעת כי עם סגולתו הם לא סרה מהם גם בימי ענים ומרודיהם (י"ג). ואחרית מזמור זה היא האומץ בה', כי למרות חרפת הגוים, לא יחדלו לעולם לספר תהלתו.

יז. שירת הלל ושירת הודאה

יש להתבונן כי מליצת “הללויה” לא תבא בתהלים עד מזמור ק“ד ומליצת “הודו לה'”, מלבד פעם אחת במזמור -לג- לא תרבה לבא עד מזמור ק”ה. ותכיפת שמות “בהלל ובהודות” (עזר' ג, יא) “על הודות והלל” (דהי"א כה, ג) ותכיפת הפעלים של הלול והודאה (נחמ' יב, כד. דהי“א טז, ד; כג, ל. דהי”ב ה, יג; לא, ב) תוכיח כי שני שמות אלה ושני פעליהם, יורו על שני מיני שבח קרובים איש לאחיו, עד כי קרובים הם להתערב ולהיות לאחדים.

ולפי דעתנו כל מזמור שנאמר בו “הללויה” שיר הלל הוא וכל שנאמר בו “הודו לה'” שיר תודה הוא. ומרבית שירים אלה ואלה ימצאו רק בספר חמישי שבתהלים. יש מזמורים שהם פותחים בהללויה וחותמים בהללויה (תהלי' קו, א. מח; קיג, א. ט; קלח, א, כא; קמו, א. י; קמז, א. כ; קמח, א. יד; קמט, א. ט; קנ. א. ו) ויש שפותחים ולא חותמים (קיא, א; קיב, א) חותמים ולא פותחים (קד, לה; קטו, יח; קטז, יט; קיז, ב) ורק פעם אחת תבא מלת,הללויה" גם באמצע פרשה (קלה, ג) אך גם המלה הזאת במקומה היא מעין פתיחה. כיוצא בזה אתה מוצא מזמורים פותחים בהודו וחותמים בהודו (קיח, א. כח; קלו, א-כו) ויש שפותחים ואינם חותמים (קז, א) ובאמת קרובים ההלל וההודאה מאד עד שיש מזמור אחד שפותח בשניהם “הללויה הודו לה' וגו'” (קו, א) וחותם באחד מהם בהללויה (מ"ה) ולפי אשר יתבאר עוד בזה, יש ששניהם משתמשים בבת אחת או זה במקום זה, בכל זאת יש לנו להתבונן בטוב כל אחד ובתעודת כל אחד משני מיני מזמור אלה לעצמו. תעודת מין מזמורי ההלל, אשר יעדו להם הנביאים, מפורשת בשפה ברורה בפי אחד מגדולי רבותינו שהתמחה ביחוד גם בידיעת קדמוניותינו: רב יהודה אומר בשם שמואל על דבר ההלל לאמר: “נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן” (פסחי' קיז). והנה בכל סדרי מזמורי ההלל, נוטל חלק בראש ההלל הנקוב בפי קדמונינו “ההלל המצרי” שבו כלולים ששה מזמורים קיג-קיח ושלדעתנו לא הוקבע שם מצרי מתחלתו, בלתי אם על שני מזמוריו הראשונים שעקרו גאולת מצרים כמו שנזכר שם בפירוש “בצאת ישראל ממצרים וגו'” (תהל' קיד, א) ואפשר שמוצאו קרוב לימי משה ויהושע בשעה שעברו ישראל את הירדן, או קרוב לימי עלי הכהן ושמואל הנביא. שמפי חנה אמו אנו שומעים מליצה אחת ממליצת הלל זה (קיג, ז-ח) באמרה “מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים” (ש"א, ב, ז) ואפשר כי עקר מליצת “אֵם הבנים שמחה” (תהלי' קיג, ט) עלה בדברי הלל המצרי מתפלת חנה “אם הבנים השמחה”, למען הֵהָפֵךְ לשֵם לכנוי לאומה השלמה השגור בפי הנביאים (ישעי' נ, א. הושע ב, ד). ובאמת היתה גם לחנה צרה, הלא היא צרת צרתה פנינה המרעמת ומכעסת אותה, וכאשר נתן לה בן נגאלה ממנה ועל גאולתה אמרה גם היא את ההלל. ושני מזמורי השירה העתיקה הזאת (תהל' קיג וקיד) היו עקר ההלל שעליו אמרו: “הפסח טעון הלל בעשיתו והלל באכילתו” (פסחי' צו), ויען כי היה נאמר ב“מועד צאתך ממצרים” על כן יִכּוֹן עליו מאד שֵם “הלל המצרי”, וקרוב הוא, כי שני מזמורים אלה כבר הוקבעו בימים קדמונים, גם לכל שלש הרגלים, שגם בהן היה מעין זכר ליציאת מצרים, כדבר רבותינו: “אפשר ישראל שחטו פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?” (קי"ז). ואולי יען כי ברור היה בעיניהם, כי שני מזמורים אלה עתיקים מאד, על כן נפלגו לדעותיהם רק בדבר יסוד מזמורי ההלל, ממזמור קט“ו ואילך, כי רק עליהם נדונים חמשת התנאים הנחלקים, וכלם מתחילים את דבריהם: “הם אמרו לא לנו ורוה”ק משיבה וכו'”. ועל המזמורים השנים הקודמים להם, נראה כי החליטו כלם, כי קדמונים הם מאד.

אך מצרים לא היתה הצרה האחת שנגאלו ממנה אבותינו, כי מצור סנחריב היה גם הוא צרה גדולה מאד, וגאולתם מידו באותות ובמופתים, נדמתה בעיני קדמונינו, ובעיני כל מעמיק לראות דבר לאמתו, כגאולת מצרים. כאשר השכילו רבותינו לכַוֵן את שתי הגאולות האלה גם לענין ההלל שאנו עסוקים בו, לאמר: “בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו: מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל” (ירוש' פסח' ט, ג). ומאמר זה שמסר לנו ר' יוחנן בשֵם ר' שמעון בן יהוצדק, מסכים אל דעת ר' אלעזר בן עזרי' האומר על ההלל, כי “חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב” (פסח' שם) ואל דעת ראב"י, כי חזקי' וסיעתו אמרו את ההלל, מפרשת “לא לנו” ואילך הוא לדעתנו המוכרעת ממקומה וממקומות אחרים (עיין מ“ד בירורי מאורעות וכו' בסוף ח”ב). ויזכור נא הקורא את החלטתנו שהחלטנו במוצא דבר הנזכר, כי להלל של חזקי' וסיעתו היה למופת מכתם אחד של דוד אשר מקצת דבריו נאמרו “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהל' נו, א) ומקצתם לכשנגאל מידם, ומלבד שלש פעמים שנזכר בו ההלל (תהל' נו, ה',א) נשנו מפסוקיו ארבעה פסוקים מלאים ושלמים (ה, יב-יד) בהלל המצרי, שאותו עשו חכמי ישראל לשירת קבע, לא רק לשלש רגלים בלבד, כי אם גם לשמונת ימי החנכה (ערכין י.), בזכרם את התעודה שיעדו לו הנביאים היוסדים אותו “שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין יהיו אומרים אותו על גאולתן”.

למען הבן לאמתם את דברי קדמונינו בדבר זמן יסוד ההלל יש לעיין היטב דברי הרשב“ם ד”ה: “יהושע וכל ישראל אמרוהו” רשב"ם (פסח' קיז.).

ההלל הזה “אשר בארנו” כי לפי עוסק פשט פסוקיו, נאמר בימי חזקי‘, כדעת ר’ אלעזר בן עזר‘, חביב היה מאד מאד על כלל האומה, ועל כן נולדו לאבותינו דעות שונות בזמן יסודו. ואחת מהן דעת ר’ עקיבא האומר, כי חמו“ע אמרוהו (פסח' קי"ז). הדעה הזאת התפַּיְטָה בציור נאה מאד. שגם חכמי התלמוד גם חכמי אלכסנדריא החזיקו בו, ועיין נא הקורא היטב מאמר “רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו מילוט נפשות וכו' עד הללויה אמרו כלן” (קי"ח) ומאמר “דרש ר”ש השלוני” (שם). ולעומתם יקרא נא הקורא את “תפלת עזריה בתוך הכבשן” ואת “שיר שלשת האנשים בתוך הכבשן” שבסוף האפוקריפא המתורגמת לנו בשם “כתובים אחרונים”, שסתם מחבריהם היו האלכסנדריים, ואחרי כן יכון נא את פסוקי ההלל, ומאמרי רע“ק וחזקי' ור”ש השלוני כנגד התפלה והשיר שבאפוקריפא.


מס' סידורי במקרא ובגמרא נאמר: ולעמתו באפוקריפא הוא אומר(*)
1. ירידתן של צדיקים לכבשן האש (מאמר חזקיה פסחים קיח) תפלת עזריה בתוך הכבשן (הכתובה בראש התפלה)
2. לא לנו ה' לא לנו אמר חנני' (שם) כחטאינו עשית לנו (ד') במשפט פקדת עלינו עון רשענו (ח')
3. כי לשמך תן כבוד אמר מישאל (שם) ותן כבוד לשמך הגדול (כ"א)
4. על חסדך אל תסיר רחמיך ממנו (י"ב) ועשה עמנו כחסדך וכרחמך הרבים (כ')
5. ועל אמתך אמר עזריה (") הלא הבטחת להרבות זרעם (י"ג) ועתה דלונו ונמאסנו (י"ד)
6. למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם אמרו כלן (שם) ויראי שמך היו לחרפה ולשמצה בגוים (י)
7. כמוהם יהיו עושיהם (תהלים קטז, ח) עוז יכלמו כל צרי עבדיך ויחפרו מפני גבורתך (כב)
8. כל אשר בוטח בהם (שם) וגאון עזם ישבר (שם)
9. אמר לו גבריאל שר של ברד (פסחים קיח) ומלאך אלהים ירד עם עזרי' ורעיו בתוך הכבשן (כו)
10. ואקרר מבפנים (שם) וישב בם רוח קר כטל (כז)
11. ואקדיח מבחוץ ויסר את להב האש אחורנית (כו)
12. ועלייתן של צדיקים – חמו"ע – מתוך כבשן האש (שם) שיר שלשת האנשים (חמו"ע) בתוך הכבשן (כתובה בראש התהלה)
13. הללו את ה' כל גוים אמר חנני' ויפתחו שלשה האנשים… את השירה שבחוהו כל האמים אמר מישאל כי הזאת לאמר: (א') המו“ע נברכה את ה' גבר עלינו חסדו אמר עזרי' ואמת ה' נרוממנו עד עולם סלה (לח) לעולם אמרו כולן הלל הגדול מי אמרו? רע”ק אומר חמו"ע אמרוהו (שם)
14. הללו את שֵם ה‘: יהי שֵם ה’ מבורך מעתה וע"ע (תהלים קיג, א-ב) מהלל שמך ה' אלהי אבותינו ברוך ומברך לדור דור יהי שם תפארתך מכבד לנצח ישגב שם קדשך (ב-ג)
15. על השמים כבודו (תהלים קיג, א-ב) ברוך אתה במעון קדשך (ד)
16. המגביהי לשבת המשפילי לראות (תהלים קיג,ה-ו) יושב הכרובים וצופה מעמקים (ה)
17. ישראל בטח בה' (קטו, ט) בית ישראל הודו לה' (לג)
18. בית אהרן בטחו בה' (" י) כהני ה' הללו לה' (לד)
19. יראי ה' בטחו בה' (" יא) עבדי ה' שירו לה' (לה)
20. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני (קטז, ג) מירכתי שאול הצילנו (לט)
21. כי חלצת נפשי ממות (" ח) וממות חלץ נפשנו (")
22. הללו את ה' כל גוים (קיז, א) בני אדם ברכו את ה' (לב)
23. ואמת ה' לעולם אמרו כלן (פסחים קיח) חנני' מישאל ועזרי' נברכה את ה' (לח)
24. הודו לה' כי טוב כל"ח (תהלים קיח, א) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (מא)
25. יאמרו נא יראי ה' כל"ח (" " ד) הודו לה' כל יראי ה' כל"ח (מב)

ומתקבל מאד על הדעת כי כל שירי הללויה, מין הל שהיו ישראל “אומרין על צרה וכשנגאלו היו אומרין אותן על גאולתן” מזמור ק“ה החותם בהללויה מין הלל גם הוא על יצ”מ, כי יש בו מעין צרה: “ויקרא רעב וגו' ברזל באה נפשו” (תהל' קה, טז-יח) “הפך לבו לשנוא עמו” (כה) ומעין גאולה: “שלח משה עבדו וגו' וגו'” (כו) “כי זכר את דבר קדשו וגו'” (מב) “ויוצא עמו בששון וגו'” (מג). גם מזמור ק“ו הפותח בהללויה וחותם בהללויה, הלל הוא על גאולת בבלי גם בו יש מעין צרה: “חטאנו עם אבותינו” (קו, ו) “ויחר אף ה' בעמו… וימכו בעונם” (מ-מג) ומעין גאולה: “וירא בצר להם וגו'” (מד) “ויזכור להם בריתו” (מה) גם מזמור קי”א וקי“ב ששניהם פותחים בהללויה נאמרו גם הם על צרה שנגאלו ממנה בימי אחד המלכים, ואשר קרוב הוא, כי גם כבוש היה בכלל פרטי הגאולה ההיא וגם מעין נפלאות היו בה: “גדולים מעשי ה'” (קיא, ב) “זכר עשה לנפלאותיו” (ד) “כח מעשיו הגיד לעמו” (ו) “לתת להם נחלת גוים " (שם) “פדות שלח לעמו” (ט) גם מזמור קי”ב נראה, כי יצאו האומרים אותו מאפלה לאורה: “זרח בחשך אור לישרים” (קיב, ד), ושמועות רעות באו להם, אך הם בטחו בה' ויהי עמם ויראו בצריהם (ז ח) ותאות שונאיהם, אשר חרקו שֵן אבדה (י). גם מזמור קמ”ט הלל היה על גאולה שנגאלו בימי בית ראשון, מצרה הנשקפה להם מן הגוים, בימי יהושפט, אשר עליו תתישב מאד “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” (קמט, ו) כי במלחמותיו נאמר “ויעמד משוררים לה'” (דהי"ב כ, כא) “ובעת החלו ברנה ותהלה” (כב) “נקהלו לעמק ברכה, כי שם ברכו את ה'” (כו) “ויבאו ירושלם בנבלים… אל בית ה'” (כח); או בימי חזקיהו שנלחם עם הפלשתים(מ"ב, יח,ח) כי מזמור קמ"ט נאמר על כרחנו רק בימי בית ראשון, ולא על בית שני בימי החשמונאים, כאשר אמרו המבקרים החדשים להחליט, כי אין ביד איש להזיז ממקומה את המליצה הקטנה “בני ציון יגילו במלכם” (תהל' קמט, ב). ואנחנו יודעים, כי בימי החשמונאים הראשונים הכשרים, אשר הם לבדם היו גבורים, לא היה שום מלך לישראל. וכל העם ויראי ה' בראשם, אשר הם לבדם היו בעלי שירי הקדש יראו גם להעלות על לב, כי יקום עליהם מלך, אשר לא מבית דוד, על כן התנו תנאי מפורש, כי גם שלטון החשמונאים אשר לא נתן להם מיד העם, כי אם בשם “נשיא וכהן גדול” לא ימשך כי אם “עד כי יקום נביא אמת לישראל” (חשמ"א יד, מה) ובכן אי אפשר היה לבני ציון לגיל במלכם כי אם בימי מלכי בית דוד בימי הבית הראשון.

אולם אף כי לדעתנו נראה חוט הלל הנאמר על הגאולה מתוך רקמת מזמור קי“א קי”ב קמ“ט אין בידינו לקבוע זמנם כל עקר, או רק באומד רפה. לעומת זה יש מזמורי הללויה שיש לישבם על מאורע קבוע: מזמור קמ”ז יתבאר באחרית מוצא דבר זה.

את מזמור קמ"ו פתחו רבותינו כדברים האלה: “אמר ירמ': שירו את ה' הללו את ה' – ירמ' כ, יג – למה?על איזה דבר? כי הציל את נפש אביון מיד מרעים! – שם – “בשעה שהקב"ה מפיל לרשעים לגהינם, ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל” (מדרש תהל' קמו) מלבד שם “הלל” הנזכר פה, הנה גם מאמר “בשעה שהקב”ה… ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל”, דומה הוא למאמר "ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. ואם הסמיכו את דבר ירמי' “הללו את ה' כי הציל את נפש אביון וגו'” למזמור זה, אין זאת, כי אם חשבו את מזמור זה להלל שאמר ירמי' על כי הציל ה' את נפשו “מיד מרעים” כעין “דברי השירה” אשר דבר דוד “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו” (ש"ב כב, א. תהל' יח, א).

ואם נטיב להתבונן מעט במזמור קמ"ו נראה, כי אמנם הלל נאה הוא לירמ' כי מלבד מלשונות הלל הנאמרות ונשנות בו (קמו, א, ב) ומלבד כי פסוק “אל תבטחו בנדיבים” (ג') הוא דוגמת פסוק “טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים” שבהלל המצרי, (קיח, ט) הנה דעה זו שגורה בפי ירמי' והנני להקביל פה את פסוקי המזמור לפסוקי ספר ירמי'.

1. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם (תהל' קמו, ג) ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמ' יז, ה)
2. שאין לו תשועה (שם בחצי ימיו יעזבנו (יא)
3. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (ה' ברוך הגבר אשר יבטח בה' (יז)

אחרי הפסוקים האלה יבא פסוק של שבח מעין השבחים הבאים בספרו “עושה שמים וארץ” (עיין ירמ' לב, יז) “את הים ואת כל אשר בם” (עיין ירמ' ה, כב. לא, לה) “השומר אמת לעולם” (עיין ירמ' י, י).

בפסוק ז' התחיל להלל את ה' על הטובות, אשר עשה לו ה' גם בימי צרתו וצרת עמו, אשר מעט מהם עוד יש בידינו להכיר.

1. נותן לחם לרעבים (תהל' קמו, ז) ונותן לו ככר לחם ליום וגו' (ירמ' לז, כא)
2. מתיר אסורים (שם) הנה פתחתיך היום מן האזיקים (מ, ד)
3. ה' שומר את גרים (שם ט קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רעה (לט, יב)

מלבד מזמורי ההלל שנוסדו ונאמרו על הצרות וגאולותיהן, שהמקובלים שבכלם הם מזמורי הלל המצרי ושעל כלם קבוע חותם הרוח וההיסתוריא של האומה הישראלית ביהודה, נוסדו עוד מיני מזמורי “הלל” להלל את ה' על חסדיו אשר הוא מפליא אל מין האדם כלו ואל כל אשר נשמת חיים באפו, ועל יפי היצורים אשר יצר. הלל כזה הוא מזמור ק“ד החותם בהללויה, אשר לפי רוממותו נראה, כי דוד אמרו, כי אין דומה לו בעוז והדר, כי אם שירת דוד במערכי דמות רעש איתני ארץ (תהל' יח, ח-טז) ובגוף מליצת פסוק אחד (קד, לב) דומה מזמור זה למליצת פסוק אחר במזמור שהוכחנו, כי הוא מעשה ידי דוד בעצמו (קמד, ה) וראשית פסוק זה היא מליצת שירת דוד ממש (קמד, ה-יח, י) על מזמור זה העיד החסיד שבאומות, ראש חכמי דורו אלכסנדר הומבולד, כי אין עוד כמוהו בכל הגוים ובכל הלשונות שיר מראה דמות הטבע בכל יפיו ובכל תפארתו. אולם לשם גדול באומה ולהיות לתהלה קבועה גם בעדה וגם בבית, זכה הלל אחר, שלפי הדעת האמורה בשם ר' אחא בר יעקב (פסחים קיח.) המכרעת בין הדעה התופשת את המועט, ובין התופשת את המרובה, ושהיא דעת ר' יוחנן בירושלמי (ירוש' פסח' ה, ז), הוא כולל מזמורי קל”ה הפותח וחותם בהללויה, ומזמור קל“ו, ואשר אותו קרא העם ההלל הגדול7. ההלל הזה הדומה להלל המצרי, בהיותו מקצתו עוד מיוחדת לאומה הישראלית, בהפליגו מאד בשבחה וכבודה (תהלים קלה, ד), ובעסקו גם הוא בנפלאות תולדותיה מקדם (ח-יב, קלו, י-כא) יוצא הוא מגבול האומה אל גבול העולם גם הוא, במללו גבורת ה' והדר פעלו (קלה, ה. קלו, ד-ט) במזמור ק”ד, אך מדה יתרה יש בו, כי פורט הוא מתוך כלל חסדי ה' את חסד הפרנסה, שעקרה תלוי בירידת גשמים (קלה, ז) כדבר רבותינו “למה באלין תרתין פרשתא? ר' זעירא ר' אבהו בשם ר' שמואל בר נחמן מפני שירידת גשמים כלולה בהן… דכתיב מעלה נשיאים מקצה הארץ” (ירוש' פסחים ה, ז) “א”ר יוחנן: מפני שהקב“ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל ברי'”. (פסחים קיח.) והדבר הזה היה לחוק בישראל מדי יצומו העם והתפללו לה‘, כי יתן מטר, והיה בפקוד אותם ה’ ביום ההוא בגשמי ברכה, ושמחו ואכלו ושתו וקראו ובאו בין הערבים וקראו את ההלל הגדול (תענית יט.) “מפני שכתוב שם מעלה נשיאים” (פסקי תוספות שם), ואף כי יעדו חכמי האומה תעודה נבדלת להלל זה מהלל המצרי, דומים הם ברוח האחת המחיה את שניהם המתבארת בפסוקיהם המקבילים איש לרעהו.


מס' סידורי בהלל הגדול נאמר ולעמתו בהלל המצרי הוא אומר
1. הללויה הללו את שֵם ה' הללו עבדי ה' (תהלים קלה, א) הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה' (תהלים קיג, א)
2. כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (" " ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (" קיד, ב)
3. גדול ה' ואדננו מכל אלקים (" " ה) רם על כל גוים ה' וגו' מי כה' אלקינו (" קיג, ד-ה)
4. כל אשר חפץ ה' עשה בשמים וגו' (" " ו) ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (" קטו, ג)
5. בשמים ובארץ בימים ובכל תהומות (" " ") המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ (" קיג, י)
6. שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים (" " ט) הים ראה וינוס, ההרים רקדו, ההופכי הצור אגם מים (" קיד, ג ד-ח)
7. ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' (קיג, ב ג) יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: (" " יג)
8. עצבי הגוים כסף וזהב וגו' (" " טו) עצביהם כסף וזהב וגו' (קטו, ד)
9. פה להם ולא ידברו וגו' (" " טז) פה להם ולא ידברו (" ה)
10. אזנים להם ולא יאזינו (" " יז) אזנים להם ולא ישמעו וגו' (" ו)
11. אף אין יש רוח בפיהם (" " ") ולא יהגו בגרונם (" ז)
12. כמוהם יהיו עושיהם (" " יח) כמוהם יהיו עושיהם (" ח)
13. בית ישראל ברכו את ה' (" " יט) ישראל בטח בה' (" ט)
14. בית אהרן ברכו את ה' (" " ") בית אהרן בטחו בה' (" י)
15. יראי ה' ברכו את ה' (" " כ) יראי ה' בטחו בה' (" יא)
16. ברוך ה' מציון שוכן ירושלם הללויה (" " כא) ובשם ה' אקרא: נדרי לה' אשלם וגו' בחצרות בית ה' בתוככי ירושלם הללויה (קטז, יז יח יט)
17. הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קיח, א-ד) הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קלו, א-כו)

מלבד הלל המצרי והלל הגדול אשר הוציאו אותם חכמי ישראל מתוך שאר מזמורי ההלל ויפקדו אותם בשֵם ויקבעו פרקים לאמרו: הלל המצרי: ברגלים, בחנוכה, ובליל הפסח. והלל הגדול, ביום פקידת גשמים ובליל הפסח; מלבד שני אלה יֶשְנוֹ עוד הלל אחד, אשר גם אותו פקדו קדמונינו ורוב הצבור קוראים אותו בכל יום, ובכל זאת לא נודע בשמו בישראל.

הנה מצאנו בגמרא: “א”ר יוסי: יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום" (שבת קיח.) והאמוראים החליטו, כי ר' יוסי מכון בשם “הלל” במאמרו, לפסוקי דזמרא, ורש“י הבחין, כי אין בפסוקי דזמרא הנוהגים בכל ישראל מזמורים, אשר הם נאים להקרא בשם הלל כי אם “שני מזמורים של הלולים: הללו את ה' מן השמים – הללו אל בקדשו, (רש"י שם) שהם מזמור קמ”ח ומזמור ק”נ. ועל כן נחשבו שני מזמורים בעיני הקדמונים לעקר פסוקי דזמרא; עיין דברי ר' משה גאון (ערוך ערך תפלה ג'). והגהות סמ“ק (יום א' הל' תפלה) ומה יפלא בעינינו. כי גם חכמי אלכסנדריא שהיו עוד בפני הבית או סמוך לחרבנו לפניו או לאחריו, החזיקו שני מזמורים אלה להלל גמור, עד כי בשיר חנני' מישאל ועזרי' שהוכחנו, כי דבריו דברי הלל הם, החליפו את דברי שני המזמורים, בדברי הלל המצרי, והכניסו את של זה בזה ואת שזב”ז.


מס' סידורי במזמורי קמ"ח וק"נ נאמר: ולעמתו בשיר חמו"ע הוא אומר:
1. הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (קמח,א) שבחו שמים כבוד ה' הללוהו עד אפסי שחקים (י)
2. הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו (" ב) הללו לה' כל מלאכיו (ט) גדלוהו כל צבאי ה' (יב)
3. הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור (" ג) הללו שמש וירח (יג) כוכבי שמים שבחוהו (יד)
4. הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים (" ד) מי מרומים ברכו את ה' (יא)
5. יהללו וגו' כי הוא צוה ונבראו (" ה) הללו לה' כל מעשיו (יח)
6. הללו את ה' מן הארץ (" ז) הללו לה' כל הארץ (כד)
7. תנינים (ז) רמש וכל צפור כנף (" י) תניני וכל שרצי מים רוממו אלהינו (כט) צפורי השמים הללויה (ל)
8. וכל תהומות ("ז) מעיני מים פצחו רנה (כז)מים וימים קלסו אדונינו (כח)
9. אש (" ז) חום ואש ברכו את ה' (יז)
10. וברד (" ") כפור וקרח הודו לה' (יט)
11. שלג (" ") קפאון ושלג רוממו אלהינו (כב)
12. וקטור (קמח ח) טל ומטר הודו לה' (טו) עבים וברקים הללו לה' (כג)
13. רוח סערה (" ח) רוחות השמים שירו לה' (טז)
14. ההרים וכל גבעות (" ט) הרים וגבעות שירו לאלהינו (כה)
15. עץ פרי וכל ארזים (" ") צמחי האדמה שבחו אלהינו (כו)
16. החיה וכל בהמה (" י) חיתו יער ובהמות שבחו אלהינו (לא)
17. הללו אל בקדשו (ק"נ א) הודו שם קדשו לנצח (כו) ברכו כל עת את שם קדשו (לג)
18. הללוהו ברקיע עזו (" ") ברקיע שמים יקדש שמך (ז)
19. הללוהו בגבורתיו (" ב) זכרו תמיד נפלאותיו (יח) כי לתבונתו אין חקר (יט)
20. הללוהו כרוב גדלו (" ") רננו גדולתו כל הימים (יד) רננו בלי חשך גדולתו (כח) זמרו לבלי חוק גדולתו (ל)
21. כל הנשמה תהלל יה הללויה (" ו) רוחות ונשמות צדיקים הללויה (לו)

עד הנה כללנו ופרטנו את טיב מזמורי ההלל לעצמם. ועתה נשימה נא פנינו לבקר את טיב מזמורי התודה לעצמם.

כבר רמזנו בראשית דברי מוצא דבר זה על מזמורי ההודאה המסומנים במלת הודו בפתיחתם או בחתימתם. אך אין סמן זה הסמן המובהק האחד, לשירת הודאה, כי יש עוד סמן אחד זולתו.

יותר מארבעים פעמים נאמר במקרא “כי לעולם חסדו”, ומספר הרב הזה מוכיח, כי לא מליצה פורחת היו שלש מלין אלה, כי אם מטבע שטבעוהו נביאים ראשונים, ובאמת תשמע אזננו את ירמיהו מתנבא: “עוד ישמע במקום הזה וגו' (ירמי' לג, י) קול ששון וגו' קול אומרים הודו את ה' וגו' כי לעולם חסדו” (יא) ממלת “עוד” למדנו, כי קריאה של שמחה זו היתה בימים קדמונים ונשתכחה בימי אבלה של ירושלם באחרית ימי בית ראשון, ועתיד הקב“ה להחזירה בימי נחמתה. וגדולה מזו למדנו, כי כל עצמה של קריאה זו, היתה באה על התודה שנאמר: מביאים תודה בית ה'” (שם).

ודבר זה מתפרש ממקום אחר מזמור קבוע למקריבי תודה ששם אנחנו מוצאים קריאה זו במלואה, כי עוד שמור בידינו המזמור שהיו מזמרים “המביאים תודה בית ה'” ובראשו רשום “מזמור לתודה” (תהלים ק, א) ומזמור זה חותם בקריאה זו במלואה “הודו לו ברכו שמו: כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דר ודר אמונתו, (ד-ה). זאת היא לדעתנו ראשית מטבע הקריאה ומפני הקצור עזב העם, את כפל הלשון ויהי בפיהם לפתגם של חֶדְוַת קדש: “הודו לה' כי טוב כל”ח”. ויען כי קריאה זו מראשיתה היתה מיוחדת לתודה, ע“כ נזכר בהלל המצרי “לך אזבח זבח תודה” (קטז יז) לפני ארבעת פסוקי ההודאה שבתחלת מזמור קי”ח הפותח בהודו וחותם בהודו. ומזמור ק"ז שכל עצמו אינו בא אלא “לארבעה הצריכין להודות” (ברכ' נד.) פותח בהודו ומזכיר ארבע פעמים “יודו לה' חסדו” (תהל' קז, ח. טו. כא. לא) ומסיים “ויתבוננו חסדי ה'” (מג) וגם הוא לא נאמר אלא על קרבן תודה ממש שנאמר “ויזבחו זבחי תודה” (כב).

וכשם שאנו מוצאים שגם מזמורים שלא נזכר בם שום לשון הלול נחשבו לשירי הלל מפני דברים אחרים שיש בם, כגון מזמור “בצאת ישראל” (קיד א-ח) כן אנו מוצאים גם בשירת הודאה שגם מזמורים שאין בהם לשון הודאה, על שירת התודה יחשבו אם יש בהם סמן אחד מסמני שירת ההודאה, אשר יתודעו לעיני הבוחן המעמיק. ואלו הם:

א. סמיכת ההודאה אל נפלאות הבורא ומעשיו: ארבע פעמים נאמר “יודו לה' חסדו ונפלאותיו וגו'” (קז, ח. טו. כא. לא) “יזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו וגו'” (כב) “לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך” (כו, ז).

ב. סמיכת ההודאה על קריאת שם ה‘: הודו לה’ קראו בשמו" (קה, א. ישעי' יב, ד) “זבח לאלהים תודה וגו‘: וקראני וגו’” (תהל' נ, יד-טו) “לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא” (קטז, יז).

ג. סמיכת ההודאה אל השמחה ואל הרנה: “תודה וקול זמרה” (ישעי' נא, ג) “תודה וקול משחקים” (ירמי' ל, יט) “בקול תודה אזבחה לך” (יונה ב, י) “בקול רנה ותודה המון חוגג” (תהלים מב, ה) “אהללה שם א' בשיר ואגדלנו בתודה” (סט, לא) “מזמור לתודה הריעו וגו‘: עבדו את ה’ בשמחה באו לפניו ברננה” (ק, א-יב) “ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה” (קז, כב) “ענו לה' בתודה זמרו וגו'” (קמז, ז).

ד. סמיכת ההודאה אל ביאת שערים: באו שעריו בתודה וגו' (ק, ד) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה וגו' (קיח, יט).

ה. סמיכת ההודאה אל תשלומי נדרים: “…תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה” (יונה י, ו) “זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך” (תהל' ג, יד) “עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך” (נו, יג) “לך אזבח זבח תודה וגו'” נדרי לה' אשלם וגו'" (קטז, יז-יח).

למען שכלל את ענין מזמורי התודה הנני לתת עוד בזה לוח מקביל קטן, אשר מתוכו נכיר סמני שירת הודאה גם בתוך המזמורים שהוכחנו במ“ד “בירורי מאורעות” בסוף ח”ב, כי נאמרו בימי חזקי'.


מס' סידורי מזמור ק' מזמור צ"ה מזמור קט"ז–קי"ז–קי"ח
1. מזמור לתודה נקדמה פניו בתודה (ב) לך אזבח זבח תודה (קטז, יז)
2. הריעו לה' נריעה לצור ישענו: בזמירות נריע לו: (א. ב) – - - -
3. כל הארץ (א) - - - – הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים (קיז, א)
4. עבדו את ה' בשמחה - - - - – כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (קטז, יג)
5. באו לפניו ברננה (ב) לכו נרננה לה' (א) - - - –
6. דעו כי ה' הוא אלהים כי הוא אלהינו (ז) אֵל ה' וגו' (קיח, כז) אלי אתה (כח)
7. הוא עשנו ה' עושנו - - - - –
8. ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו (ג) ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו (ז) - - - –
9. באו שעריו בתודה - - - – פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה (יט)
10. חצרותיו בתהלה - - - – בחצרות בית ה' (קטז, יט)
11. הודו לה' ברכו שמו (ד) כי טוב ה' לעולם חסדו - - - – כי גבר עלינו חסדו (קיז, ב) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו – יאמרו נא יראי ה' וגו' (קיח, א-ד) הודו לה' וגו' (כח)
12. ועד דור ודור אמונתו (ה) - - - – ואמת ה' לעולם (קיז, ב)

ואחרי אשר בקרנו את שירת ההלל לעצמה, ואת שירת ההודאה לעצמה, ונבחן בהן חוטים דקים עוברים מראשן עד סופן, ונמצא כי נבדלו אשה מרעותה על פי סמנים מובהקים מיוחדים לכל אחת מהן. הנני לעורר את הקורא להתבונן, כי לא הרבה עמדו שתי היצירות הנאות האלה אשה מנגד לרעותה, כי עד מהרה חבקו, דבקו ותתלכדנה יחד. הנה גם הלל המצרי וגם הלל הגדול קלטו אליהם את שירת ההודאה ויהיו עמה להלל אחד: פרשה קי“ח שבהלל המצרי, גם פתיחתה וחתימתה משל הודאה הן וגם פרשה קט”ז שחתימתה ופרשה קי“ז שפתיחתה וחתימתה של הלל הן, הנה כל סמני שירת הודאה נכרות בהן, כאשר יעלה מן הלוח המקביל שערכנו פה זה מעט. וגם פרשה קל”ו אשר כל פסוקיה מתחלתה עד סופה, פסוקי הודאה הם, נעשה עקר בהלל הגדול אף כי הלל גמור ומובהק על פי סמניו הוא רק פרשה קל“ה הקודמת לו. וגם תעודת שירת הודאה קרובה, וכמעט שוה אל תעודת שירת ההלל: את ההלל תקנו נביאים שיהיו ישראל אומרין אותו על כל צרה כשנגאלין ממנה. וגם את ההודאה תקנו לאיש שהיה שרוי בסכנה ונצל ממנה, כדבר רבותינו “ארבעה צריכין להודות וכו'” (ברכ' נד.). וההודאה הזאת אינה תקנת חכמים בלבד, כי אם תקנה מקובלת ובאה מימות המשוררים בעלי רוה”ק בכבודם ובעצמם, ככתוב ומפורש בעצם מזמור אחד ממזמורי הודאה: “הודו לה' כי טוב כל”ח: יאמרו גאולי ה' אשר גאלם" (קז, א-ב) ומליצה זו על ההודאה, דומה ממש לסגנון רבותינו על ההלל “כי נביאים תקנו… שיהו אומרים אותו וכו' על גאולתן”.

יח. מזמורי ירמי' וסיעתו

את בן דורו של ירמי‘, את חבקוק, ראינו כי היה נביא ומשורר כאחד. שתי פרשיותיו הראשונות דברי נבואה הם ופרשה השלשית והאחרונה “תפלה לחבקוק” מזמור גמור הוא וכל דקדוקי מזמורי תהלים נוהגים בו, כאשר בארנו במקומו. ומי יודע אם לא התחדש בימי הנבואה האחרונים, המתכונת הראשונה שֶתִּכֵּן לה שמואל אביה, לשום אותה ואת השירה לאחדים ביד החוזים, אשר הקים בניות ברמה, אשר לפני הנביאים הלך “נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים” (ש"א י, ה) ואבות המשוררים בימי דוד, הלא הם אסף, הימן וידותון היו גם “הנביאים” (דהי"א כה, א) והימן וידותון נקראו “חוזים” (ה; דהי"ב לה, טו). וכן אנו רואים דוגמת זה בימי הנבואה האחרונים בחבקוק. ואם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי מזמורים רבים בתהלים נאמרו בפי ירמי’ וסיעתו. במזמור עט שלדעתנו נאמר מחוץ לירושלם תכף אחר החרבן, הלא מצאנו שני פסוקים מפסוקי ירמ' (תהל' עט, ו-ז=ירמי' י, כה) וגם מזמור קמ"ו העלינו, כי ירמי' אמרו. וכי קרוב הוא, כי גם רבותינו החזיקו כן. אך מלבד זה הנה גם הפסוק, אשר לפי דברי קדמונינו הוא עקר ההלל הגדול (ירוש' פסחי' ה, ז) מקרא כתוב ושנוי הוא בדברי ירמי' (ירמ' י, יג; נא, טז=תהל' קלה, ז) ובכלל הדבר אנו מוצאים גם בגוף ספר ירמי' פסוקים הרבה מאד, אשר בהם יַסֵב פניו מנגד העם, לפנות אל ה' בזעקתו ובתחנוניו הדומים בכל פרטיהם לדברי התהלים; על כן לא רחוקה היא, כי האספה הראשונה למזמורי תהלים הכוללת שני ספרים המסימת במלין המבוארות “כלו תפלות דוד בן ישי” (ע"ב, כ) היתה מעשה “סוד העם” בבבל שהם אספוה אל “כתב בית ישראל” (יחזק' יג, ט. ועיין דברינו בפרק גלות בבל) וירמי' השב שמה עם נבוכדנאצר ממצרים, היה עסוק באסופה זו, והוא בעל הפרשה הראשונה שכל עצמה אינה מזמור גמור, כי אם פתח דבר לספר, כי איננה מיחדת את דבריה אל ה' כי, אך מטפת היא דברי מוסר אל קורא הספר להתרחק מן הרשעים ולהתקרב אל התורה, כי בתוך הדברים היקרים והטהורים האלה נמצא פסוק אחד אשר לירמ' הוא.


מס' סידורי תהלים א' ירמיה יז
1. והיה כעץ שתול על פלגי מים והיה כעץ שתול על מים וגו'
2. אשר פריו יתן בעתו ולא ימיש מעשות פרי
3. ועלהו לא יבול (ג) והיה עלהו רענן (ח)

וגם “אשרי האיש אשר וגו‘: כי אם בתורת ה’ חפצו” (תהל' א, א-ב) דומה הוא לפסוק “ברוך הגבר אשר יבטח וגו'” (ירמי' יז, ז) וטעם “כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד” (תהל' א, ו) חוזר ונכר בפסוק "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וגו', (ירמ' יז, י).

גם במזמור כ"ו נמשכים חוטים הנראים גם בדברי ירמיה:


מס' סידורי תהלים כ"ו ירמיה
1. שפטני ה' (א) צדיק אתה ה' וגו' אך משפטים אדבר (יב, א)
2. בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי (ב) ואתה ה' ידעתני תראני ובחנת לבי (ג)
3. לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבא: (ד) לא ישבתי בסוד משחקים (טו, יז) ובית משתה לא תבא לשבת אותם (טז, ח)

שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (ה)

מזמור ל"א חזותו מוכחת עליו, כי ירמי' אמרו, כי תֵבותיו ופסוקיו משלו הם. גם הרוח אשר תחיהו, רוחו היא וכל הנאמר בנבואה מפי ה' אליו נאמר פה מפיו אל ה' או אל נפשו.


מס' סידורי תהלים ל"א ירמיה
1. בך ה' חסיתי מחסי אתה (יז, יז)
2. אל אבושה לעולם (א) ואל אבושה אני (יח)
3. הצילני היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני (ג) כי סלעי ומצודתי אתה (ד) נתתיך לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת** נחשת (א, יח) כי אתך אני… להצילך (יט) ו ונתתיך… לחומת נחשת בצורה וגו' להושיעך ולהצילך (טו, כ)
4. תוציאני מרשת זו טמנו לי (ה) כי כרו שוחה לנפשי (יח, כ) כי כרו שוחה ללכדני (כב)
5. כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה (יא) מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימי (כ, יח)
6. כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (יד) כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (י)
7. אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים (יח) יבשו המה ואל אבושה אני (יז, יח)

ופסוק “תסתירם בסתר פניך מרכסי איש תצפנם בסכה מריב לשונות” (תהל' לא, כא) הוא לדעתנו הודאה על מלוט נפש ירמי' וברוך מאנשי יהויקים, אשר הפקיד עליהם לתפשם אחרי שרפו את המגלה, ששם כתוב במליצה מיוחדת “ויסתירם ה'” (ירמי' לו, כו) ופסוק “ברוך ה' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור” (תהל' לא, כב), הודאה היא על שבעו עוד לחם בימי המצור בהנתן “לו ככר לחם ליום מחוץ האופים עד תום כל הלחם מן העיר”, (ירמי' לז, כא) ולעת צרה כזאת גם שובע שאינו מספיק חסד גדול הוא מאד.

“אמונים נוצר ה'” (תהל' לא, כד) שבח הוא לה' שנתן רחמים בלב נבוכדראצר להפקיד עליו לנבוזראדן “קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע” (ירמי' לט, יב).

כמזמור ל“א כן גם מזמור ל”ה קרוב כי לירמי' הוא “כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי” (תהל' לה, ח) נראה כי קול אחד עולה מפסוק זה מפסוק “ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות נשחיתה עץ בלחמו ונכריתנו מארץ חיים” (ירמי' יא, יט) “כל עצתם עלי למות” (יח, כג) “כל עצמותי תאמרנה… מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו” (תהל' לה, י) הודאה היא מעין הודאת “שירו לה' הללו את ה' כי הציל נפש אביון מיד מרעים” (ירמי' כ, יג). ובגופי מלותיה דומה מליצת תהלים זאת “מציל עני מחזק ממנו” למליצת “וגאלו מיד חזק ממנו” שבירמי' (ירמי' לא, יא). - “יקומון עדי חמס אשר לא ידעתי ישאלוני” (תהל' לה, יא) תחבולת און זאת, פרט אחד היא מכלל התחבולות שחבלו עליו האנשים הזדים שכתוב בהן “ויאמרו לכו ונחשבה על ירמי' מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו” (ירמי' יח, יח). – “ישלמוני רעה תחת טובה וגו'”: (תהל' לה, יב) “ואני בחלותם לבושי שק וגו' ותפלתי על חיקי תשוב (יג) כאבל אם קודר שחותי” (יד) “ובצלעי שמחו ונאספו” וגו' (טו) הם כמעט דברי פירוש לדברי ירמ': “הישלם תחת טובה רעה, כי כרו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם” (ירמי' יח, כ)


מס' סידורי תהלים קינות
1. ראית ה' אל תחרש ראית ה' עותתי שפטה משפטי (איכ' ג' נט)
2. אדוני אל תרחק ממני (תהל' לה, כב) קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא (נז)
3. העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי (כג) רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי (נח)

וגם מזמור ל"ח אפשר להחליטו על פי סמניו לירמ' כי כן נראים להוכיח אחד עשר פסוקיו האחרונים (תהלי' לח, יב-כב) ומליצת “אני לצלע נכון” (יח) הדומה למליצת “כל אנוש שלמי שומרי צלעי” (ירמ' כ, י).

מזמור מ' שבח הוא על הנצלו מן הבור, אשר בו “אין מים כי אם טיט” (ירמ' לח, ו) על מלוט נפשו שר את הדברים האלה “ויעלני מבור שאון מטיט הַיָוֵן” (תהל' מ, ג).

מס' סידורי תהלים ירמיה
1. אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו (ירמ' יז, ז)
2. ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (תהל' מ, ה) …אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו (" ה)
3. זבח ומנחה *לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת (ז) כי לא דברתי וגו' על דברי עולה וזבח (ז, כב)
4. לעשות רצונך אלהי חפצתי (ט) כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי (כג)
"בשרתי צדק בקהל רב" (תהל' מ, י) "לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב" (יא) אינם ראוים לצאת מפי משורר, בלתי אם הוא נביא מורה צדק לעם בקהל עם.
5. "צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי" (יא) “היה בלבי כאש עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל” (ירמ' כ, ט)

חמשת הפסוקים האחרונים (תהלים מ, יד-יח) הם מעין פסוקי מזמור לא, ול“ה. גם מזמור נ”ח מתקבל הוא, כי ירמי' אמרו.


מס' סידורי תהלים נ"ה ירמיה
1. מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (ז) ארחיק נדוד אלין במדבר סלה (ח) מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם (ט, יא)
2. כי ראיתי חמס וריב בעיר (י) ואון ועמל בקרבה (יא) הוות בקרבה… תוך ומרמה (יב) וידרכו את לשונם קשתם שקר (ב) כל אח עקוב יעקב… רכיל יהלך (ג) יהתלו… העוה גלאי (ד) שבתך בתוך מרמה (ה)

“כי לא אויב יחרפני ואשא” (תהל' נה, יג), “ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי” (יד) “אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש” (טו) נאמר על אנשי ענתות שהיו אחיו ובית אביו (ירמי' יב, ו) וכהנים כמוהו (א, א) ויחדו היו מהלכים ברגש בביהמ"ק לעבוד עבודת כהונתם.

במזמור ס"ט נראים סמני רוח ירמ‘, מרי שיחו, ועקבות התלאות אשר מצאו אותו בימי חייו; “טבעתי ביון צולה” (תהל' סט, ג) “הצילני מטיט ואל אטבעה” (טו) חוזר אל אשר השליכוהו שרי צדקי’ אל הבור. ואולי גם מליצת “באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני” (ג) “אנצלה משונאי וממעמקי מים” (טו) “אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה” (טז) תסוב על המאורע הזה, או מהיות סתם בור מלא מים, אף כי זה הי' רֵק, הנה דרך המשורר להרגיש את הציור בכל תפוסתו והדבק בו, ככל אשר הוא כסתמו וכדרכו, או אולי בהלקחו להנתן שם, לא ידע, כי אין מים שם, על כן הוא מביע את רגש פחדו בכל עזוז נוראותיו. כי פחד הטביעה איננה פה טביעה בנהר או בנחל, יתבאר פה מזכרון שם “באר” (שם) שאין טביעה מצויה בו כלל. במזמור זה יתאונן על “שונאי חנם אויבי שקר” (ה) שהוא מדבר עליהם בספרו (ירמ' טו, י), ועל המוקשים אשר ישיתו לו סביב בדרך חייו (תהל' סט, כב), שהוא מזכיר בספרו “ופחים טמנו לרגלי” (ירמ' יח, כב), ועל הלעג שהם לועגים לו והחרפה שהם מחרפים אותו (תהלים סט, יא-יג. כ-כא).


מס' סידורי תהלים ירמיה וקינות
1. ישיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר (תהל' סט, ט) הייתי לשחוק כל היום כלה לועג לי (ירמי' כ, ז) הייתי שחוק לכל עמי נגינתם כל היום (איכה ג', יד) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם (סג)
ושופך שיחו על אנשי ענתות אחיו ואויביו.
2. מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי (תהל' סט, ט) כי גם אחיך ובית אביך בגדו בך (ירמ' יב, ו)
על כן יקללם מעין קללה שקללם בספרו.
3. הנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך (תהל' סט, כח) אל תכפר עונם חטאתם מלפניך אל תמחי (ירמ' יח, כג)

פסוק “ואת אסיריו לא בזה” (תהל' סט, לד) נראה כי גם הוא רומז להפתחו מן האזיקים בידי נבוזראדן (ירמ' מ, ד).

מזמורי ע-ע"א ששניהם נראים כחלקי מזמור אחד, הם תוצאה שניה שהוציא ירמ' לעת זקנה (תהל' עא, ט; טז-יח) את פרי רוחו, אשר הביע בשניו הקודמות.

כל פסוקי גוף מזמור ע' (תהל' ע, ב, ו) הם הם חמשת הפסוקים האחרונים למזמור מ' (מ, יד-יח) שכתבנו עליו את דעתנו, כי לירמי' הוא. שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ע“ב (ע"ב, א-ג) הם הם שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ל”א (לא, א, ג) ומשם והלאה יספר, אחרי תפלה קצרה להנצל מיד רשע (עב, ד) מעט את הֲלָךְ נפשו ואת ארחות חייו, את שנאת אויביו, ומפסיק לרגעים בתחנונים ובתהלת ה' ורוב רחמיו ובגדולתו בשפה רוממה מאד, ומסיים בשבח ובנחמה ובמפלתם של רשעים (ה-כד).

המחצית הראשונה למזמור ק“ט היא כמעט כלה כפל לשון מפויט לששת הפסוקים האחרונים לפרשה י”ח שבירמי'.


מס' סידורי תהלים ק"ט ב' ירמיה
1. כי פי רשע רפי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר: (קט, ב) ודברי שנאה סבבוני וגו' (ג) ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה לכל דבריו (יח, יח)
2. תחת אהבתי ישטנוני (ד) וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי (ה) הישולם רעה תחת טובה (כ)
3. ואני תפלה (ד) זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה (שם)
4. ושטן יעמד על ימינו (ו) ויהיו מכשלים לפניך (כג)
5. יהיו ימיו מעטים (ח) ואנשיהם יהיו הרוגי מות (כא)
6. יהיו וגו' ואשתו אלמנה (ט) ותהינה נשיהם שכלות ואלמנות (שם)
7. פקודתו יקח אחר וגו' (ח) ויבוזו זרים יגיעו (יא) כי תביא עליהם גדוד פתאום (כב)
8. ונוע ינועו בניו ושאלו וגו' (י) לכן תן את בניהם לרעב (כא)
9. יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח (יד) אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי (כג)

ויתר פסוקי מזמור זה, הם דברי תפלה ותהלה דומים בהליכותיהם, בסגנונם אל המזמורים שהבאנו.

יט. שיר המעלות

בגוף הספר ובהערותיו, כבר ביררנו כי נקראו כן על שֵם מחנות עולי בבל, שהיו עולים לא"י מימי זרבבל עד אחרי נחמי‘, כי כן נקראה כל מחנה “המעלה” (עזר' ז, ט) שפירושו: “העליה” (רש"י) “העולים לירושלים” (ראב"ע) כל חמשה עשר שירי המעלות מדברים על העליה לארץ ישראל, ועל מעמד הארץ ההיא ויושביה, ועל כל מה שהתחדש בה, עד אחרי ימי נחמי’, כאשר בררנו בגוף הספר.

כ. מזמורי דור מרדכי ואסתר

עיין “במוצא דבר” דבר הפורים.

תמניא אפי

מזמור קי"ט יקרא בפי קדמונינו “תמניא אפי” (ברכ' ד.) לאמר: בעל שמונה פנים; כי משונה מזמור זה מכל מזמור שבתהלים כי עשרים ושתים פרשיות בו, כמנין אותיות שבלשוננו, וכל פרשה מחזקת שמונה פסוקים שכלם מתחילים באות אחת מאותיות אלפא-ביתא: פסוקי פרשה ראשונה מתחילים באות א‘, פרשה שני’ באות ב' וכן כלן עד תום כל סדר האותיות, ובכן שונה מזמור זה בתבניתו החיצונה, הבנויה מתחלתה על פי מדה קצובה ומנין קבוע, המורה כי מאמרים שנונים רבים מאד נאמרו בתחלתם כל אחד לעצמו, ויהיו לפתגמים לחברת אנשים תמימי דעות, ואחרי כן באו סופרי הקדש ויקבצו את כלם ויבורו את הטובים היפים וְהַקַיָמִים שבהם. ויען כי מרבית פתגמים כאלה בודדים הם, ואינם פרקי גוף אחד, כדרך כל פרשה שבמקרא שהיא הגוף והכלל, ופסוקיה הם האברים והפרטים, על כן סדרו אותם בסדר חיצון לאמר בסדר אלפא-ביתא. ומפני שהפתגמים המתחילים במועטת שבאותיות היו שמונה, העמידו כל פרשה מפרשיות המזמור הזה על שמונה. – זה הוא המתקבל על הדעת בסדור מזמור זה.

אך בכל היות כל אחד מפסוקי תמניא אפי ענין שלם לעצמו, הנה משותפים הם כלם בשתוף אחד פנימי שוה שבכלם, יותר מפסוקי כל פרשה אחרת שבמקרא. השותף הזה הוא מבטא האהבה העזה לתורה עד אין קץ. אולם בכל היות רוח אחת מחיה את כלם, הנה פניהם ודרכיהם שונות אשה מרעותה. יש פסוקים שענינם הוא אמתת התורה, גדלה, נצחה קדושתה וטהרתה, אשר מקצתם הבאנו בגוף הספר בפרק “חזוק מושב ישראל בארצו בימי נחמי'”. ויש פסוקים גוללים את המסך עד שנראה לנו גיא חזיון אדיר ונשגב מאד, דמות קהל קדושים מתחזקים בה' אלהיהם ובתורתו, מורדפים ומעושקים בידי אנשים אין לב, ההולכים אחרי שרירות לבם. והנה המבקרים החדשים אמרו לתת את פסוקי מזמור זה, בפי שלומי אמוני ישראל שמסרו נפשם על משמרת המצוה בימי אנטיוכוס הרשע וחבר מרעיו. ואומד זה נפרך הוא מכל צדדיו: האחת, כי לוא נאמרו פסוקים אלה על צדיקי הדור ההוא, איכה לא נזכר אף פעם אחת בתוך כל כנויי הצדיקים שֵם “חסיד” או “סופר” אשר כבר היו לשמות טבועים ליקירי האומה בזמן ההוא, והחסידים והסופרים הלא היו ראשי המוסרים את נפשם וראשי המעוררים את העם למסירת נפש בימים ההם, ומדוע לא נזכרו אף פעם אחת בשמות, אשר נקראו בחזון דניאל “עם יודעי אלהיו” (דניאל יא, לב) “משכילי עם” (לג) “משכילים”, “מצדיקי הרבים” (יב, ד), ומדוע לא נקראה התורה אף פעם אחת בשם “ברית” או “ברית קדש” (יא, כה, ל. לב) ומדוע זה לא נזכרו גם הרשעים במזמור קי“ט בשם “עוזבי ברית קדש” (דניאל יא, ל) “מרשיעי ברית” (לב). והשנית, הנה לא מצאנו בכל מזמור קי”ט לכל היותר, כי אם פחד סכנת נפשות, אך למעשה הרג ודמים ואף לענויים קשים, אין זכר בכל המזמור ההוא, ובימי אנטיוכוס הלא נקנסה מיתה אכזריה על כל מצוה קלה. ואלו נאמרו פסוקי תמניא אפי בימי אנטיוכוס, כי עתה היה להם ההרג על קדושת השם, לראש לכל שפך שיחם. והשלישית, כי בימי אנטיוכוס היתה מסירת הנפש על מעשה המצוה עקר, ובמזמור זה הננו רואים כי ראש כל מאוויהם ומשא נפשם, הוא למוד התורה. והרביעית, הנה כל תלונת פסוקי המזמור, רק על רשעי ישראל, ולא על הגוים ובימי אנטיוכוס אף כי הציקו גם הפושעים ההלניים מזרע ישראל לאחיהם שומרי תורתם מאד, בכל זאת היו לגבי היונים העריצים, רק כמשרתים וכלי מעשה, ומרגלים. ולוא היה דברי המזמור רק על ההלניים כי עתה לא מנע המתאונן גם מן היונים את חלקם. והחמישית, הלא בימי אנטיוכוס היה כל עקר הגזרה לעבוד עבודה זרה ממש, ולדבר הרע הזה, אשר יש בכחו לעורר יותר מכל דבר, אין אף רמז קל בכל פסוקי המזמור. סוף דבר מלבד אשר שגיאה גדולה היא, לחשוב את ימי היונים מימי אלכסנדר מוקדון והלאה לימי לדת נבואות ומזמורים, כאשר יתבאר עוד, לא ימצא אף סמן מובהק אחד במזמור זה לימי יונים, שאז כבר היו גם כתות שומרי תורה, גם מפירי תורה, נקובים בשמותיהם ומסוימים בכל דרכיהם.

על כן נראה הוא מאד, כי פסוקי המזמור הזה נאמרו בפי יראי ה' אשר נבדלו מטומאת גויי הארץ, ואשר למיום החלו השרים להשחית את דרכם, נזורו הנבדלים האלה אל תוכם, לנצור תורה ולחתום תעודה בתוך עדתם, למען תשתמר לימים טובים מימיהם בעצם כחה. המראה הזה יראה לנו בראשונה בימי מלאכי הנביא, אשר אחרי פרטו את מעשי הרשעים וכל עונותיהם ודעותיהם, בא לו אל יקירי העם, ויספר את דרכם לאמר “אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו” (מלאכ' ג, טז) “שלא לידבק במעשיהם הרעים” של רשעי הדור (רש"י). ויש להתבונן כי “נדבר” בבנין נפעל לא נזכר מלבד פעם אחת ביחזקאל (יחזקאל לג, ל) ובתמניא אפי פעם אחת (תהל' קיט, כג) ובמלאכי שתי פעמים (מלאכי ג, יג. טז) – ואין ספק כי כנגד דעות האון, שננו היראים איש לנפשו, ואיש לרעהו, בפתגמים נמרצים ושנונים, דעות נעלות וטהורות, אשר יהיו שגורים תמיד בקצורם על פיהם. ופסוקי תמניא אפי הם מעידים על עצמם, כי אין טובים וראוים מהם לפתגמים מזכירים תמיד לכל חבר את צביונו הנעלה, ואת תעודתו הקדושה. אך בימי השבי והבזה לפני בא נחמי', לעת אשר הכותים הצוררים שמו לב להכרית כל זכר למעשה עזרא, ואת לב הסגנים והשרים קנו לשית ידם עמהם, נוספה לעדת הנבדלים הכניסה אל תוכה גם מרת נפש, אשר הביעו אותה באמריהם השנונים, כי נפש הסגנים ההולכים בשרירות לבם, קצה גם היא בתורת עזרא ותלמידיו “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” אשר היתה למוקש לתאותם ולבצעם, על כן זממו להציק להם למען דכא את אוחם, אשר היתה למורת רוח להם.

המחלוקת הזאת נחלקו שתי כתי אנשים, אשר כמעט לא התיחדו עוד בשם נקוב ומפורש, על כן נקראו הנאמנים לתורתם בשמות כוללים: תמימי דרך הולכים בתורת ה' (תהל' קיט, א) נוצרי עדות (ב) שומרי פקודים (סג) יראים (ע“ד, ע”ט) יודעי עדות (שם) אוהבי שם ה' (קלב) אוהבי תורה (קמה). שמות כאלה ילדי הרגע והרגש ושאינם טבועים עוד במטבע קים, נקראו גם בפי מלאכי: “יראי ה' חושבי שמו” (מלאכ' ג, טז) “עובדי אלהים” (יח) וגם בפי עזרא: “חרד בדברי אלהי ישראל” (עזר' ט, ד) “והחרדים במצות אלהינו” (י, ג). וצוררי היראים האלה נקראו בפי עשוקיהם פעמים רבות בשם אשר קרא להם מלאכי: “זדים” (מלאכ' ג, טו. יט=תהל' קיט, ככא. נא. סט. עח. פה) וגם בשם אשר קרא להם מלאכי: “עושה רשעה” (מלאכ' ג, טו. יט) קראו להם: “רשעים” (תהל' קיט, נג. צח. קו. קנה) “רשעי ארץ” (קיט) ועל שֵם איבתם ותעלוליהם ליראי ה‘, כנו גם אותם בשמות ילידי הרגע “אויבים” (צט) “צרים” (קלט) “מרעים” (קטו) “חורפים” (מב) אך ככל אשר היו עוד שמות כתי בעלי המחלוקת רופפים, כן היו דרכיהם נִכָּרוֹת וּמְסֻמָנוֹת. דרך הנבדלים היתה “דרך אמונה” (ל) “דרך מצוה” (לב) "דרך חקי ה’" (לג) והליכות צורריהם “עולה” (ג) “בצע” (לו) “שוא” (לז) “שקר” (סט. קסג) ודרכם “דרך שקר” (ל) “ארח שקר” (קד. קכח) ומחשבותיהם “סעפים” (קיג), אשר שנאו הנבדלים ויתעבו, כי על כן הלא פרשו מתחלתם מגויי הארץ, ומן הדבקים בם ומדרכיהם הרעות, למען יוכלו לשמור את תורתם בטהרתה, על כן כלאו רגליהם מכל ארח רע, למען ישמרו את דבר ה' (קא), ועל כן היו לאגודת חברים: “חברים לכל אשר ירא את ה'” (סג). וקרוב הוא, כי למיום החלו הפוחזים לזנות אחרי הנשים הנכריות, הוסיפו עוד הנבדלים להתכנס אל תוכם, כי כן אנו שומעים אותם חורצים על נשואים כאלה את משפטם, כי ככל אשר יקרבו אל הזמה כן ירחקו מן התורה (קנ). לעומת כל חטאות הדור, נשאו הנבדלים את נפשם, להכין את דרכיהם לשמור את חוקי ה' ותורותיו (ה) לטהר את ידיהם מכל עשק עולה וללכת בדרכי ה' (ג), ולשום אותו לכל חלקם בחיים (יז) ולהיות תמימים בתורתו (עט). וישימו בראשיהם חכמים, אשר נקראו: “מלמדים” (צט) “וזקנים” (ק), למען ישמעו מפיהם תושבע“פ, אשר החלה להתפרסם מעט מעט מימי חגי וזכריה ומלאכי, ובימי עזרא התפרסמה כלה, ויתנו את עיניהם ולבם להעמיק להתבונן בתורה ובמצוה (ק. קד) ויהי כל איש אשר לא למד את דברי התורה, מפי זקן וחכם, כשוגג בכל דרכיו, כי בלי הדעת אותה, לא יוכל האדם לשמור משמרתה. ויהי לפתגם בפיהם “טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי” (סז) לאמר בטרם אלמד הנני שוגה בכל דרכי ועתה אחרי אשר באה תורהבלבי, יודע אני לנצור את אמרת ה'. כי כן נקרא גם בפי מלאכי הנביא איש הרוח הלומד תורה “עונה” (ב, יב) – ועיין שבת נה: ורש”י ורד"ק – ומעשה הלמוד נקרא גם במזמור זה בלשון “עניה” (תהל' קיט, קעב) גם “השכל” (צט. נחמי' ח, יג) נקרא מעשה למוד התורה בימים ההם.

והתורה הזאת לא נתנה קטורה באף השרים והעשירים, אשר “טפש כחלב לבם” (תהלים קיט, ע) ויהי לפני בא נחמיה אחרי ימי הבזה והשבי והסגנים, נטו ברפיונם או בשרירות לבם אל הכותים ועמי הארצות, ויהיו רק הנבדלים לבדם, אשר עמדו באמונתם ולא שבו לדבקה עוד בטומאת גויי הארץ, הצפוים אל כל חמת איבת הגוים ובעלי בריתם, אשר רמה זרועם בעת הרע ההיא. ומי יודע אם גם בימי השבי והבזה לא כלתה חמת הגוים בהם ביותר, בדעתם, כי הם בעלי ברית עזרא, האיש אשר סגר מפניהם את כל בית ישראל מבא. אך מתוך המזמור תשמע צעקת הנרדפים רק מפני נוגשיהם בני עמם, הסגנים והשרים, אשר רדפום (פ"ו, קסא). ראשית תאניתם היא על החרפה אשר יחרפום אחיהם השאננים מהם על יתרון בטחונם בה‘, ככל אשר חרפו הגוים את עם ישראל בכללו (כב. לט. מב), ואת החרפה הזאת שבעו מיד רשעי עמם “הזרים” אשר “הליצום עד מאד” (נא), אך אל הלעג התפל הזה נלוה גם העושק (קלד) אשר עשקום הזדים (קכב) ויכרו הזדים שוחות להם (פה) ויתנו פח להם (קי) ויטפלו עליהם שקר (סח) ויעותו את דרכיהם בעלילות אשר שמו להם ((עח). ויהי גורל הצדיקים האלה “צר ומצוק” (קמב) ענות ועוני (נ. עא. צב. קז. קנג), וקרוב הדבר, כי הציקו להם בעריהם, עד כי היו נודדים ממקומם, ויתגוררו כגרים בארץ מולדתם (יט), ויתעו כשה אובד (קעו) ויצר להם מאד מאד (כה. כח. פג). אך בכל זאת, אף כי גדלה הסכנה, ונפשם היתה בכפם תמיד (קט), בכל זאת לא ערבו הזדים את לבם לשלוח יד בנפשות התמימים, כי כן אנחנו שומעים את דבריהם “לי קוו רשעים לאבדני” (צה) “כמעט כלוני בארץ” (פז), ולעומת זה לא חדלו הנרדפים גם הם להוכיח את דרך צורריהם הזדים על פניהם, על עזבם את תורתם ויריבו עמם ויקראו להם בוגדים (קנח). ומכל המכאובים אשר נשאו מיד צורריהם, דאבה עינם לראות את משא נפשם הולך ובטל, כי בעצם הזמן המוכשר בימי עזרא, אשר היה "עת לעשות לה’". ולשום שארית עולם לתורה, והנה באו השרים “ויפרו תורה” (קכו), הדאגה הזאת לא נתנה דמי להם (נג. קלו. קלט).

סוף דבר: לדעתנו יהיה מזמור קיט, מחברת פתגמים שנונים ונמרצים, אשר יצאו מפי עדת “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” הם אבות הפרושים, לרומם ולקדש את תורת ה' ולחבב אותה איש איש גם על נפשו, גם על חביריו, ולחזק את ידיהם בימי הרעה, בימי השבי והבזה, אחרי כן עד בא נחמיה, לבלתי התרפות ביום צרה, ולבלתי הִכָּנַע אל הסגנים והשרים, הזדים אשר שתו ידם עם גויי הארצות, ולאמץ את לבם כי הדבק בתורת אלהיו בכל לבו לעולם לא יבוש (ו. מו. פ), ולהתחזק לבלתי הפסק אף רגע מלמוד התורה מפחד אויב או תקיף (כד. מו) כי הזדים המה יבושו (עח) ואחרית רשעים להכרית (כא. קיח. קיט. קנה) – “גָעַרְתָּ” “סָלִיתָ” “הִשְׁבַּתָּ” עתיד הם בתבנית עבר כמו “הבאת” (איכה א, כא) ועיין שם רש“י וראב”ע -, ולהוכיח כי ה' רבים רחמיו (תהל' קיט, קנו).

כא. בימי נחמיה

על דבר מזמור ע“ד ומזמור פ‘. עיין מוצא דבר: "השבי והבזה לפני בא נחמי’” ועל דבר מזמור פ“ה מזמור קמ”ז עיין בפרק “ראשית ימי כנסת הגדולה” בגוף הספר ובהערותיו. אך פה יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי מזמור קמ“ז, הפותח בהללויה וחותם בהללויה, היה הלל מעקרו על גמר בנין החומה ואפשר לקרוא אותו: הלל של בנין ירושלם, הלל של ציון, כדבר שנאמר “שבחי ירושלם את ה' הללי אלהיך ציון” (תהלים קמז, יב) ועל פרטי מזמור עיין בגוף הספר. אולם זאת יש להתבונן בשום לב, כי רבותינו קראו למזמור זה “הלל” ואלה דבריהם על פסוק ב' שבמזמור זה: “בונה ירושלם ה': כשם שהקב”ה מלך בהלל וזמירות כך ירושלם אינה נבנית אלא בהלל ובזמירות וכן אתה מוצא בבנין האחרון וכו' שנאמר: ויסדו הבונים את היכל וגו' ויענו בהלל והודות וגו' לכך נאמר, כי טוב זמרה וגו‘, בונה ירושלם וגו’” (מדרש תהלים קמז).

הלל זה עקרו הוא הלל של גאולה דוגמת הלל המצרי, אך יש בו גם מעין שבח על ברכת השובע כי גם “ירידת גשמים כלולה בו” דוגמת הלל הגדול. ועיין היטב שני פסוקים אלה המכסה שמים “בעבים” (תהלים קמז, ח) “נותן לבהמה לחמה” (ט) ופסקת “חלב חטים ישביעך” (יד) “ישב רוחו יזלו מים” (יח).

המזמור הזה הוא לדעתנו האחרון לכל מזמורי תהלים. והאומרים לאחר קצת מזמורים, עד ימי החשמונאים, או אפילו עד ימי אלכסנדר מוקדון, לא הכירו היטב את חליפות הזמנים. בימי בא היונים על אדמת ישראל, קם לרוח ישראל איש ריב חדש, הלא הוא עם בני יון. ועל פיהו היה לישראל לחדש את כלי מלחמתו. כנגד השגיון השובב, והרגש הטמא והמקולקל של עמי הקדם, ערכו אנשי האלהים בישראל את ההגיון הנעלה הטהור והמטוהר הנאצל מן התורה, ואת הרגש הקדוש והמזוקק. אך למיום צאת לקראת ישראל במערכה גוי אשר למוד מיוחד ושטת חיים קבועה, היו כלי הנשק, אשר בידו, היה גם לישראל להכון לקראתו בלמוד מיוחד ובשטת חיים מֻכֶּוֶנת. מני אז החלה תורת ישראל להביע את רוחה בלמוד ובמעשה. ואת הדבר הזה העמיקו רבותינו להתבונן בטעמם הנאה, ובדעתם החריפה, כי ימי אלכסנדר חצו גם את דברי ימי הרוח לישראל לשני חצאים. ואלה דבריהם הנכונים: “מלך גבור הוא אלכסנדר מוקדון עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקדש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים שנאמר וכו'” (סדר עולם ל'). ומלבד שהם דברי רבותינו הנאמנים יבחן את אמתות דעתם זאת כל איש, אשר חננו ה' מאיר עינים להכיר את ההיסתוריא במלא גדלה ולהבדיל בה בין פרק לפרק, ובין תקופה לתקופה, והמתבונן כי מעשה אלכסנדר מוקדון שנה את פני תרבות העמים מן הקצה אל הקצה וכנגד השנוי הזה היה גם לרוח ישראל לשנות את תכסיסי מלחמתה.


הערה נוספת לענין מראי המקומות

לתוספת בירור, ולהציל את הקורא מן הערבוב, נהגנו בחלק זה ובחלקים הבאים אחריו, בכל מקום ששתי פרשיות מספר אחד, ופסוקיהן, נפרטות תכף אשה לרעותה, להפסיק בין האות המורה על הפסוק האחרון של הפרשה הראשונה, ובין האות המורה על עצם הפרשה השניה, בנקודה וטפחא לה מלמטה כזה; כגון (נחמי' ב‘, ד’, י‘; ט’, י“ג. כ”ב. ל“ה; י”א, כ') יהיה פירושו: ספר נחמי' פרשה שניה פסוק רביעי ופסוק עשירי, ופרשה תשיעית פסוק שלשה עשר ופסוק העשרים ושנים ופסוק השלשים וחמשה, ופרשה האחת עשרה פסוק העשרים. סוף דבר אחרי סמן של נקודה וטפחא מלמטה לה תבוא תמיד האות המורה על הפרשה לא על הפסוק או אות המורה על הפרק לא על המשנה (ולמען דעת הוראת הסמנים האחרים עיין ח"א צד 6).

  1. “המולך” (ירמי' כב, יא) הוא בינוני המשמש גם לכונה וחפן ולא רק לפעולה ממש דוקא כמאמר רבותינו כי מלת “השוהט” יאמר על אדם “שנה לימלך” אם ישהוט אם לא. ( בילה: ועיין בחוברתנו פרי הארץ ה"ב 3 4)  ↩

  2. צורת אותיות של כתב מיוחד לאומה (מגלה ט).  ↩

  3. נכתב בגמ‘ ירוש’ לפני הברייתא בגמ' בבלית לפני מאמר ר“א המודעי, אך בתוספתא מפורש הוא, כי לר”א המודעי הוא וגם את סדר פסקי המאמרים שבירושלמי כִּוַנְתִּי על פי סדרם שבתוספתא ושבבבלי.  ↩

  4. עקר המאמר זה הודפס במאמרנו “בקור הבקורת” “הבקר אור” – שיצא ע“י ר”א צוקערמאב בווארשא – בחוברת א‘ – ב’.  ↩

  5. שֵם אחשורוש נקרא גם לארתחשסתא, כי היה שֵם כולל למלכי פרס לאלה שלא נקראו דרויש או כורש (עיין עזר' ד, ו–ז שלפי הנראה שניהם שמות מלך אחד הם).  ↩

  6. קדמונינו הורונו, כי יש אשר קראו סופרי הקדש על פרי רוחם שֵם אחד הגדולים כדי לכבדם, ולהקים להם שֵם עיין דרש בר קפרא מצפורי על פסוק: “שֵם עולם אתן לו” (סנהד' צג.) ועיין תחלת דברינו למוצא דבר “בירורי מאורעות” ח“ב. ובכן נקרא שֵם מזמור זה שנתיסד על מות יאשיה, על שֵם איתן האזרחי הקדמוני שהיה בן הדור הראשון הנולד במצרים (עיין מ“ד, ראשית עבודת הסופרים בישראל ח”א) כשם שנקרא על שם אחיו מזמור פ”ח שלדעתנו נתיסד על מחלת עזיהו.  ↩

  7. על החלטתנו שהתחלפה הגירסה בבבלי לקרא על מאמר ר‘ יוחנן שֵם ר’ אחא בר יעקב, ועל דעת ראב“י שם: ועל באור מאמרי רבותינו על דבר טעם הקרא ההלל הזה ”גדול“. עיין מאמרנו ”מזמורים של הלולים" (המסדרונה תרמ"ז חוברת א. בירושלם).  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות