עם הכרזת או"ם
**להוסיף במטא דאטה מועדי פרסום ראשון
אכן באה השעה הנפלאת שבלוח העתים!
גורל ישראל הנזעם פרע ביום הזה חלק נכבד משטר־ההבטחה הנושן, אשר יש נדמה שכבר נמחו אותיותיו מיושן. אולם מכתבו מכתב עולם, לא לחכוהו מדורות אש, לא שטפוהו נחלי בליעל, לא רמסוהו שעטות זמנים. ועתה כי באה ראשית פרעון לו לבנו אמונה שבעתיים, כי נאמן וקיים חזון חוזינו וכמלוא הנימה ממנו לא יפול ארצה!
אשרי הדור מישראל שזכה כי בימיו יהיה האות ובידיו יותן הפרעון!
מנהג היה אצל בני עמנו לפקוד לפני חג כלולות את שדה הקברות ולהזמין את הקרובים נוחי הנפש לשמוח בשמחת החיים.
נפקוד נא איפוא, ביום התקומה של מדינת ישראל, את שלפנינו אשר חיכו ולא הגיעו. נפקוד ונזכור את כל נלהבי הנפש אשר הפיחו אמונת עתיד בעמנו ואשר לא נלאו מלבות בנו את זיק התקוה בחשכת העתים. נזכור לחסד ולברכה את כל מחממי נשמת עמנו בכפור הגלויות. נפנה מקום קדוש בלבנו למעוני כל הדורות, נושאי סבלותינו, אשר במותם ציוו לעמם את החיים עד העולם. כולם צועדים עתה בסך גדול ועושים חופת כבוד לדור שזכה!
עוזה נא, המעונה בעמים, כי פקוד נפקדת!
שא ראשך בגאון, יהודי נצחי, כי זר הקוצים אשר במצחך יומר בנזר הנצחון!
** להוסיף ראש פרק: א. מדינת ישראל כיצד
חגי ישראל כולם תכונה אחת משותפת להם: המאורע שלזכרו נקבע החג לא נתרחש ובא בתוקף החוקים והכוחות שפועלים בהיסטוריה, אלא להיפך: התרחשותו מעידה כי הופקע לשעה תוקפם של הכוחות והחוקים האלה.
בראש וראשונה הדברים אמורים במאורע אשר לו קודש הראשון לכל חגינו וזכרו לפוף גם בכל שאר מועדי ישראל – היינו יציאת מצרים, כפי שהיא מתוארת ומוארת בתורה. כיצד בא במפתיע אותו שחרור של מאות אלפי עבדים בלא יריית חץ אחד? כיצד נסתבבו הדברים שפרעה בכבודו ובעצמו יקום בלילה ויתחנן: “קומו צאו מתוך עמי!”? מטעם ההיסטוריה היה בית העבדים של פרעה איתן כצור סלע. בחזות שלה היה האופק אטום מקצהו ועד קצהו. משום רוח של רוחות השמים לא נראו פעמי מחר חדש. אפס, נצבו כמו נד נוזלים – הזרם ההיסטורי הרצוף נפסק לשעה ונתהווה מעין חלל בזמן להתרחשות שלא ממין סדרי הקבע שבהיסטוריה. חג הפסח הריהו איפוא לא חג היסטורי אלא חג הנצחון על ההיסטוריה. ובהילת הנצחון הזה נתעטר עמנו בעצם ראשיתו לקראת כל עתידותיו העלומות…
ותכונה זו עצמה טבועה כחותם גם בשני החגים המאוחרים של אמצע הזמנים – פורים וחנוכה.
מגילת אסתר מספרת, כי גזירת המן כבר נכתבה ונחתמה בטבעת המלך אשר אין להשיב, – ובכל זאת הושב הכל בתוקף של איזה “ונהפוך”, אשר שם לאל את תוקף “הטבעת”. פורים הוא חג המהפך הבלתי־צפוי, המבשר ואומר: אף־על־פי שאין להשיב מצד הסדרים השרירים והקיימים בתוך האופק ההיסטורי, יש להשיב “ממקום אחר”, מאופק אחר. כי יש אופק מעבר לאופק, ובשעות של רצון וחסד יש כי ייפרץ האופק הסוגר עלינו ונמצאנו פתאום בלב אופק חדש, והנה השמים מעלינו אחרים והרוח מסביב אחרת.
וגם בימי החשמונאים נתארע איזה “ונהפוך” ממין חדש. אמנם התייצב אז כוח מול כוח במערכי מלחמה “כדרך העולם”, אך הנצחון התהפך על צד אחר, שלא כדרכו. שהלא חוק הוא באפיקיה הקבועים של ההיסטוריה, שכל מי אשר לו יתרון כוח – לו הנצחון. אבל הפעם נתפרד הדבק שבין הכוח והנצחון, כי יתרון הכוח היה מזה והנצחון היה מזה. לא את נצחונו של הכוח אנו חוגגים בחנוכה, אלא את הנצחון על הכוח.
כללו של דבר, חגי ישראל מימות עולם הם זכרון למאורעות שפרצו גדרי ההיסטוריה, מאורעות שביטלו את החתום ב"טבעת המלך" שלה. ואילו מעשים ומאורעות החתומים בזו “הטבעת”, ויהיה ערכם גדול ככל שיהיה, לא הניחו אחריהם יום חג בלוח עמנו. כי עמנו חוגג את חגיו לא על שום שההיסטוריה האירה לו פנים בזמן מן הזמנים, אלא על שום שבעל כרחה ענתה אמן על ברכה שנתברך שלא כמידתה שלה.
והנה מקץ גלגולי עתים לאין־ספור זכינו לחנוכה חדשה חנוכת מדינתנו שנחרבה לפני כי"ט מאות שנים בידי מלכות רומי. מי תם ויאמר כי בדרך המלך של ההיסטוריה, לפי החוקים הנוהגים בה, חזרה לידינו הארץ הזאת? היכן ואימתי סללה ההיסטוריה נתיב לגאולים דרך עקלקלות של שבעים גלויות וכאלפיים שנה לאורך? לא, זאת מדינתנו המחודשת גחה מאופק רחוק של נבואות קדם, וכרוז יצא לפניה מאחורי הפרגוד: חוקים־שבהיסטוריה, דומו! כוחות־שבהיסטוריה, פנו דרך!
וכן גם החג שקבענו לכבוד חנוכת המדינה, חג אחרון בזמן ולא אחרון במעלה, אח צעיר הוא לחגינו העתיקים ומהותם מהותו.
אולם שם ניתן לחגנו החדש בחפזון, שלא כערכו. השם “יום העצמאות” אין לו הד עמוק בשפתנו וריח של תרגום נודף ממנו. ועוד ריעותא גדולה מזו: השם הזה מטשטש את ענין שיבת ציון, כי נעדר בו כל זכר עבר וניתן להתפרש שזו עצמאות־ראשית לעמנו.
והנה על פתחי הלב ועל פתחי הפה מתדפק שם שהוא כמזומן ועומד ליום חגנו זה. חג התקומה. המלה “תקומה”, זולת היותה מטבע מקראית, יש במשמעה התהוות שאיננה חדשה אלא מחודשת – דבר שכבר היה לעולמים חוזר וקם. “עצמאות” אין לה מגילת יוחסין והריהי רק דף מדפי הקורות של תקופתנו. ואילו “תקומה” הרי זה גשר מקומר על פני הזמנים, התמלאות חזונם של נביאים, ציפיית דורות שבאה ונהייתה. “תקומה” מחוז חפץ היא לנו מני אז ודברי ימינו הנוגים משתפכים אל תוכה ברינה.
שם שטעמו טעם מקור והדים רחוקים לו היה אוצל האצלתו גם על דרך חגיגת החג ומשרה השראה למתן צורה הראויה לו, בעוד ששם מתורגם מטה לקבלת צורות מן החוץ, כפי שאנו רואים בעליל.
אכן חוגגים אנחנו את עצמאותנו המדינית מתוך הבלטה רבת־רושם של חוסר עצמיות פנימית. המצעד הצבאי הגדול שהונהג בחמישה באייר ונעשה עיקר תשואות החג הלא חיקוי מפורש הוא למעשי אחרים, ללא נופך מקורי משלנו. ולא זו בלבד שמצעד צבאי צורה זרה היא וגם נדושה, כמה סירכות טפולות לו גם כשלעצמו. ממציאי המצעדים הללו היו בלי ספק הכובשים והמדכאים מימות עולם, שהצבא היה זרוע רשעם. המצעדים היו מכוונים לפאר את השליטים וגם ליירא את העם, להטיל עליו אימת מלכות. אך גם כשביקשו השליטים להעניק דבר־מה חגיגי לעם, לא יכלו להעניק לו שום רעווא, אלא רק ראווה בלבד. כיום אמנם נשתנה משמעם של המצעדים הצבאיים בארצות הרבה, וגם עמים משתחררים ומתגוננים מצעידים צבאם ביום גנוסיה של מדינותיהם, להראות שגם ידם רבה בחיל ובכוח. אך גם המצעדים שיצאו ממשמעות למשמעות לא שינו פניהם. צורה אחת להם אצל עמים חפשים ואצל עמים מדוכאים, אצל חוגגי שחרור ואצל חוגגי כיבוש, אצל זוממי מזימות מלחמה ואצל בעלי “אני שלום והמה למלחמה”. מצעד צבאי מכל סוג מדבר בלשון סתמית שמשתמעת לכל מיני פנים, והוא זקוק להכרזות־לוואי, כפלוני הצייר, שנזקק לרשום אצל ציוריו: “זה אריה”, “זו איילה”, בשביל שלא יחליפו אותם… גם תהיינה אשר תהיינה כוונותיו של מצעד צבאי, יש בו סרך מזמנים וארצות ומשטרים שזכרם לא לברכה.
אשר לנו, אין צורך להטעים שלבנו מלא חיבה ויקר לשומרי משמרת בטחונה של מדינתנו, שעדיין מרובים צריה וצורריה, אך דווקא משום חיבה ויקר אליהם לא מן המידה להצעידם לפנינו בסך במשך שעות, ולא מן הראוי לשוות דמיון־צורה ביניהם לבין צועדים בעלי תפקידים הפוכים משלנו. אף לא מן הנכון לחלק את העם ביום חגו לצועדים ולצופים, שהצועדים אינם רואים את המצעד והצופים אינם משתתפים בו. גם אקלימה של ארצנו אינו יאות למצעדים בחודש אייר ולפרקים החג נהפך לעינוי למשתתפי המצעד וגם לרבים מצופיו.
באחת, לא זו הדרך לנו לחוג את חגנו. נרבה אנחנו רעווא ולא ראווה. נראה אנחנו דוגמה למדינות צעירות שמצעדים צבאיים הם לאו דוקא, ואין כלום נגרע מממשותה של המדינה בלעדיהם. ואם להפגין דבר, יאה לנו להפגין לא את המציאות העגומה שכופה עלינו החזקת צבא, אלא את שאיפתנו העמוקה לתיקון המציאות. הבה נפגין ביום הזה ברחובות ערינו את האידיאל הנבואי של “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות” בשירה ובזמרה וברקודי עם, שגם חיילינו במדיהם יקחו חלק בהם, ואמני הניב והצליל והמכחול יתנו חילם לחגו הגדול של העם, הממריא על כנפי חזונם של נביאיו אל נאות העתיד המאוּוה והמקוּוה. הרושם יהיה אדיר והדיו יתפשטו בעולם כולו. עמי מזרח ומערב יווכחו לדעת כי לא עם חקאי עוד אחד נצטרף אליהם, אלא עם ישראל, שחוזיו ונביאיו קשרו גאולת העולם בגאולתו, הוא שעלה על במת העמים.
תעלה בשורתנו מחג תקומת מדינתנו!
מדי יום ידובר מעל במת סופרים בחידוש המדינה, מיד פותחים באמירת הלל לספרותנו, שהיא היא אשר סללה את הדרך למדינתנו המחודשת.
אם אמנם נחלצה הספרות וסללה את הדרך לפני המדינה, תוסיף נא לילך בראש ולהורות למדינה עצמה את הדרך שתלך בה, בשביל שתצדיק את שמה הנעלה מדינת ישראל – ובל נהיה כמי שרץ אחרי רכבת מהירה וצועק שבידו כרטיס למחלקה הראשונה. במקום לנפנף בזכויות העבר, עלינו לחפוש דרכינו ולהתבונן היטב אם כבר הדביק הסופר, אם כבר הדביקה הספרות את הדבר שנפל בדברי ימי ישראל ובדברי ימי העולם – דבר תקומתה של מדינת ישראל.
בעולם המעשים בא לנו יום גדולות שלא היה כדוגמתו מאז גלינו מארצנו, ובעולם הרוח עומדים אנחנו לעת עתה ביום קטנות. לקול משק כנפיה הגדולות של ההיסטוריה עדיין טוחנות אצלנו כל טחנות הרוח הקטנות כתמול שלשום.
אגדה יהודית אחת אומרת כי לכשיבוא משיח יתכנסו היהודים בבתי־כנסיותיהם ובתוכם יעלו לארץ־ישראל. אכן נתארע לנו מעין זה, אלא על צד אחר. תקועים ועומדים ב"קלייזלאך" למיניהם, אם ספרותיים ואם פוליטיים, נכנסנו לתוך תקופתנו הגדולה. שום סעיף קטן בשום שולחן־ערוך לא שינינו מפני גדלות הימים. שום יצר־הרע קטן לא פינה דרך לפני מרכבת הגאולה.
מספרים על אחד מגדולי החסידות, שבימיו נמלך אחד מליצני הדור, יהודי בעל גרון, ועלה לראש גבעה ועמד ותקע תקיעה גדולה שניסרה מסוף העיירה ועד סופה. מיד החלה איצה וריצה של אנשים, נשים וטף, והנכבדים שבקהילה באו דחופים אל הרבי לשאול את פיו אם באה השעה להקביל את פני המשיח. הוציא הרבי את ראשו מבעד לחלון, הריח באוויר ואמר: אין התחדשות!
התקיעה שבקעה בימינו איננה מעשה לץ, חלילה, אלא תקיעתו של שר ההיסטוריה, ובכל זאת אין התחדשות מסביב. יש חידושים וחידושי חידושים והתחדשות אין. בני דור ראציונאליסטי אנו, דור מפוכח, שאינו מעביר את הזרם הגאלוואני של פלאי עולם, של פלאי ההיסטוריה. חוששני שאילו אירעה יציאת־מצרים בימינו היינו משאירים צרור ריפורטאז’ות ולא מיתוס לדורות.
סגולה נפלאה היתה לאבותינו לשמור לאורך־ימים את המאורעות הכבירים בחיי האומה בכל רעננותם. דברים־שבחומר משתמרים בקור, ואילו דברים שבנפש דורשים חום לשם שימורם, חום גדול. וכמה מעלות־חום הכילה נפשו של אדם מישראל לשעבר, עד שמקץ שלושת אלפי שנים עדיין הרגיש בחוש את הנס של יציאת־מצרים וקרוב לאלפיים שנה היה מסוגל לשפוך דמעות רותחות על חורבן־הבית! ועתה, כשנתחדשה עלינו מדינתנו לאחר הפסקה לא של שבעים שנה אל של י"ח מאות ושבעים שנה, עברנו לאלתר לסדר־יומנו!
מדינת ישראל מה היא? כולנו יודעים שהיא מדינה ריבונית, דימוקרטית, מתקדמת, חברה באו"ם וכו'. אבל בכל אלה עדיין לא השבנו על שאלתנו, כי אלה לא סימני יחודה של מדינת ישראל הם, אלא סימני דמיונה למדינות רבות אחרות. ורע הדבר שרבים, רבים מאד, אומרים דיינו בסימנים האלה, העושים את מדינתנו המחודשת לסתם אחת המדינות שבעולם. משל לאותו תייר מחוץ־לארץ שהוליכוהו אל הכותל המערבי. בא אל הכותל, הרכיב משקפיו והסתכל בו יפה יפה. לבסוף משך בכתפיו ואמר: "איני מבין ממה הבריות מתפעלים כאן, א כותל מערבי ווי אלע כותל־מערבי’ס! – אלא שאותו הדיוט, אשר בעיניו המגושמות לא ראה במה ניפלה כותל זה, היה לפחות מאוכזב. ואילו נאורים שבנו ששים ושמחים כי מדינה זו שהלכנו אליה דרך מדבריות הזמן ומדבר העמים, דרך מסעי הצלב ודרך האינקביזיציה, דרך עלילות ושחיטות, רוק ודם, דרך גיטאות ותחומי מושב, דרך פריצים וכלביהם, דרך צארים ועקרביהם, דרך קרונות־המוות ותאי הגאזים – מדינה זו, שקדם לה החורבן השלישי, שקדמה לה כריתת שליש האומה, דומה, בלי עין־הרע, לכמה וכמה מדינות אחרות!
לא ולא! אם אמת נכון הדבר שמדינתנו לא תהא אלא דימוקרטיה של אזרחים חפשים לנפשם או חפשים מנפשם, עם זמזומם של עתוני בוקר ועתוני ערב, עם תיאטרון ו"צ’יזבטרון", עם מפלגות המכרסמות זו את זו, עם סופרים הצהובים זה לזה וכו' וכו', ונוסף על אלה – עם משפטים פליליים, עם מעשי שוד, אונס ורצח, כבכל המדינות ואצל כל העמים ועוד כמה מעלות למטה מאצל המתוקנים שבהם – אם כך הדבר, הגענו לתחנה ששמה אבסורד! לכאורה דומה, שההיסטוריה שלנו החלה סוף סוף לפרוע את חובה הגדול. אפס אם מדינתנו תיכונן לפי הקווים האמורים, אין פרעון זה אלא פשיטת־רגל איומה! שכן קודם היתה ההיסטוריה שלנו טראגית ועתה נעשתה חסרת־שחר. הפירכה לא תתישב כלל אפילו אם נהיה מדינה מתוקנת כל צרכה בלי הפגמים שמנינו לעיל. כי כלום סבלנו יסורי איוב קרוב לאלפיים שנה רק כדי להדביק סוף־סוף את הגויים ולדמות ולשוות להם ולעשות הכל כמתכונתם? להיות תלמידיהם ומחקיהם של גויי עולם הלא יכולנו על נקלה, בלי ללכת באש ובמים. איזו תהום של מרטירולוגיה־לבטלה תהא רובצת מאחרינו! ומה נלעג יהיה ישראל החדש, שהתאמר כך וכך אלפי שנים להיות אור לגויים ולסוף הוא בא ונוטל מהם בהקפה את גפרוריהם ונרותיהם למאור!
מדינת ישראל שאורותיה זרים אינה אלא תבוסת ישראל לעיני כל העולם! אילו חכמו שונאינו ראוי להם לתמוך בה בכל כוחם, אלא אם כן מאמינים הם שעתיד הניצוץ הישראלי לשוב ולהתלקח בה.
מדינת ישראל שאינה אלא ככל המדינות היא גם פחות מכל המדינות, משום שבזו הדרך לא אנו יצרנו חותם־תכנית של מדינה, אלא רק העתקנוהו מן המוכן. מה דמיון הוא זה, כשלהם המקור ולנו רק ההעתק!
אנו רואים איפוא מה מופרכה ההנחה שנקים מדינה ככל המדינות ונהיה בה ככל הגויים.
נפתח נא את התנ"ך ונלמד בו דבר בזה הענין. על אחריתו של האיש מארץ עוּץ, של איוב, מסופר לנו לאמור: “ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ”. בעיני התנ"ך היתה פגומה אחריות של איוב, אילו היו בנותיו רק כשאר הבנות היפות בארץ עוץ. נחשוב נא מעט על האיש עצמו לעת אחריתו, לאחר הפגעים שמצאוהו, לאחר שישב לארץ שבעה ימים ושבעה לילות, תפוס ליסוריו ולשרעפיו, לאחר ויכוחו הגדול עם רעיו וריבו עם אלהים ולאחר ששמע קול אלהים מן הסערה. האפשר להעלות על הדעת, כי איוב זה, משחזרו אליו העושר והגדולה, נעשה אזרח מן הרגיל ככל בני עירו ואף היה יוצא יום יום אל שער העיר לגלגל קצת בחדשות וקצת ברכילות? לא, איוב כזה לא רק שלא היה כדאי שיוקדש לו הספר הנסער ביותר שבתנ"ך אלא לא היה כדאי אפילו שנזכיר את שמו. אולם איוב שנעשה אזרח פשוט לא היה ולא נברא. איוב שבתנ"ך, שהיה גם קודם איש תם וישר, בלי ספק יצא מכור נסיונותיו מזוקק שבעתיים ונפשו הקרינה יופי עילאי שלא מן המצוי. וממילא נאצל יופי זה גם על הבנות שיוּלדו לו לאחר נסיונותיו. ומשמעות הכתוב היא לא רק שבנות איוב היו יותר יפות מבנות אחרות אלא שיופין היה ממין אחר – יופי שצמח ממעמקי הענוּת וממרומי הזוך. יפי הבנות היה איפוא לא רק שילומים לאיוב, כי אם גם פרי איוביותו – פרי ישווה לו.
וכן הדבר גם באיוב שבעמים. לאחר אלפיים שנות בלהות וזוועות ולמחרת האפותיאוזה התופתית שלהן בטריבלינקה ובמיידאניק, מן הנמנע שעם־איוב ישוב אל משפחת העמים ויהיה סתם ופשוט לאחד מהם. הביוגרפיה האיובית שלנו אינה ניתנת להימחות. היא נשארת לעולמים הקרקע המדושן של עתידנו. ומטבע־הדברים ומהכרח־הדברים שבנותינו, כלומר יצירותינו למיניהן, תהיינה יפות ונעלות מכל בנות מינן. ומטבע הדברים ומהכרח הדברים שעצם מדינתנו תהיה מדינה אשר לא נמצא כמוה בכל הארץ.
ואולם יש עוד בחינה, והיא לא שניה במעלה. לא רק לעמנו ביוגרפיה אחרת מאשר לכל העמים, אלא גם למדינתנו עצמה ביוגרפיה נפלאה במינה, ויותר מכן פריביוגרפיה שאין כדוגמתה בעולם.
מדינת ישראל איננה מדינה ככל המדינות באשר מאחריה תהום של חוסר־מדינה ובאשר מיליוני יהודים היו מתפללים ממעמקי נפש שלוש פעמים ביום: “ולירושלים עירך במהרה תשוב”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון”, ועוד ועוד. והרעשה זו של שבעת הרקיעים בתפילותיהם של ישראל נמשכה קרוב לאלפיים שנה, כי הזמנים נעלו שעריהם בפני שיבתנו לציון בכל המנעולים הכבדים אשר להם. רק קטנות־המוחין של דורות אחרונים החלה מרננת, כי מפני שהיהודים ציפו לנס לא הלכו לארץ־ישראל בדרך־הטבע. אדרבא, מפני שדרך־הטבע לא היתה קיימת בזמנים ההם, ציפו לנס. כי הבגלל שחדלו דרכי הטבע יוותרו היהודים על ארץ־ישראל? הציפיה לנס היתה המבחן העליון של ברית עמנו עם ארצו. זהו מין אף־על־פי־כן שאין למעלה ממנו. ואכן בא הנס! ארץ־ישראל היתה בשבילנו אטלנטידה ששקעה במצולות הזמן, ומקץ תקופות חזרה ועלתה מן המצולות! כמה מן הנס יש בדבר, שבהיות עיני עמים רבים כל כך נשואות אליה אלפי שנים, נשארה בכל זאת נידחה ושוממה ושמרה אמוניה לעם האחד שעתיד לשוב אליה, כאותה בת־מלכה אסירת הכשפים שרק בשוב דוד־לבבה מנדודיו בארצות מרחקים סרו מעליה כשפיה!
וכאן אני שומע את קולו של הראציונאליזם המקנן בלב כולנו. הוא, הראציונאליזם הזה, נכנס לתוך דברי ומזכיר לי את הידוע לכולנו, כי המדינה אשר זכינו לה כיום היא פרי המאמץ הגדול של תנועת עם ושל חלוצי עם במשך יובל שנים ומעלה, פרי נצחונותיו של הדור העברי הצעיר, הנאפד בגבורה. אמת נכון הדבר! ובכל זאת הכל פלאי פלאים. אלא שלפלא רגליים דקות מאד ולכן הוא נועל כפעם בפעם מגפיים כבדים של דרכי הטבע. וכמה חוטי פלאים ארוגים בתוך המגפיים הטבעיים הללו! נזכור, למשל, כי בווין הצורר הוא שהיה הגורם והשליח להחלטת האומות על הקמת מדינת ישראל. ונזכור את מנוסת־הבהלה של שכנינו, שדומה כי קראנו עליה באחד מפרקי התנ"ך. ונתבונן נא אל המחזה המרהיב־ומפעים לב ונפש של קיבוץ־גלויות. האם אין קבוץ־גלויות זה מתגשם והולך לפי התכנית החקוקה בפסוקים עתיקים. “אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יביאך” – כתוב בספר דברים. והנה הם באים, נידחינו, קהילות קהילות מעבר למדבריות, מירכתי ארצות נידחות ונכחדות – ממש מקצה השמים! ואם לא ממש על אלה היורדים אלינו מבין העבים שר הנביא: “מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם”!
ניתן גודל לתקופתנו הנפלאה, שיש בה מעקבות המשיח! נשכיל נא ונעמיק לראותה באספקלריה הזאת!
בתור אזרחים קיבלנו אנחנו מידי מדינתנו תעודת־זהות. אך בתור אנשי הרוח היא צריכה לקבל מידינו תעודת זהותה. ותעודה זאת אשר ניתן למדינתנו תטיל עלינו גופא חובות ותפקידים נעלים לתורה ולתעודה.
מה גדולה תעודתנו בדור הזה! כידוע, יש אצלנו בחינה של לא איכשר דרא. מי יודע כמה פעמים כבר הציץ משיח מן החרכים אלא שלא מצא את הדור הראוי לו. וכיון שאנו זכינו להיות הדור אשר בידו הופקדה ראשיתו של הבית השלישי, נתאמץ ונתעלה להיות כדאים וראויים לפקדון הזה.
נזכור בכל מאודנו כי לא מדינה סתם אנו בונים, שתהיה לבית לנו, אלא מדינת ישראל אנו בונים, בכל הדגשים החזקים שבצירוף זה.
ואין מדינת ישראל בלי שכינת ישראל. שומה עלינו שהשכינה תהא חופפת על כל הליכותינו ומעשינו, שתהיה עם לבבנו ועם פינו. אין איש מאתנו יכול להתברך שהוא יודע מקום משכנה של שכינת ישראל וסוד שיחה. ואולם אליה צריכים להיות מכוּונים חיפושיו והעפלותיו של דור זה ושל הדורות הבאים. עלינו לגלות פעמיה ולאחוז בכנף אדרתה ולהחזיר שכינתנו לציון.
ובאמרי עלינו, אני מכוון קודם כל לסופרי ישראל. באה עת שעלינו לומר שירה חדשה, לברוא ספרות חדשה בלב חדש וברוח חדשה.
דברים שהבעתי כמה פעמים בכתב, לא אכלאם עתה גם בעמדי על במה נכבדה זו. אין נפשי להיות אחד בעט ואחד בפה. אף במעמד חגיגי זה רצוני לרקוד לפני הכלה בנוסח “כלה כמות שהיא”. ספרותנו שגתה לא מעט. לא רק לציון קראה אותנו. בעיקרו של דבר הוליכה אותנו מן היהודי אל האדם. וזוהי דרך קלה, שיכולים לעבור אותה בגלישה בלבד. עתה צפויה לנו וקוראת לנו הדרך ההפוכה, הקשה, שכולה העפלה – דרך מן האדם סתם אל האדם ששמו ותפארתו – יהודי!
ויודע אני גם את השריקה שתלווה אותי ואת דברי ואת כל הרוח הזאת: ריאקציה עליך, ישראל! אך גם הציונות היתה ריאקציה, ריאקציה משולשת: היא משכה מאירופה, מלב התרבות, לאסיה הנחשלת; היא קראה מן העיר אל הכפר בזמן שהכפר השתפך בכל זרמיו אל העיר; היא הניפה דגל לאומי בזמן ששופרות הקידמה תקעו והריעו על האינטרנאציונאל. אך אשרינו שהריאקציה הציונית נקלטה במקצת והגענו בזכותה עד הלום! אנו בונים את ביתנו לדורות ומה לנו לכל המושגים האלה שאינם אלא בני יומם ושעתם. במוסקבה עצמה, מיכּה החדשה של ההתקדמות, מתחלפים כיווּניה לבקרים. אתמול קיפחו בה אנשים חירותם בגלל זיק לאומי, היום מקפחים הם חירותם בגלל ספק זיקה בינלאומית, והכל בשמה של הקידמה האחת!
נזרה איפוא הלאה את המושגים הקיקיוניים האלה. לא כיווּנה האפקי של הדרך קובע ערך מעלתה, אלא כיווּנה לגבי מעלה ומטה. נכוון נא אנחנו את דרכנו אל על!
תהי תשובתנו הרמתה!
– – – מחזיק אני טובה למי שאמר כאן שמרחף אני באוויר. מן האוויר רואים את הקווים הגדולים, המתעלמים מעינינו בהיותנו נתונים על השטח, גם הפרובלימות הגדולות נגלות לפנינו מתוך התרוממות מעל לענינים הממלאים יום יום את חללו של העתון. כשם שיש פרובינציה־שבמקום כך יש פרובינציה־שבזמן. אנשי הפרובינציה סבורים, שהענינים המטרידים אותם עומדים ברומו של עולם. גם סכסוכי סופרים ואף סכסוכי מפלגות ענינים פרובינציאליים הם. שרשם בפרובינציה שבזמן. ההיסטוריה פוסחת ועוברת על אלה, בעוד שהענינים הגדולים באמת אינם יורדים מעל פרקה.
גיתה אמר באחד המקומות, שהנושא העיקרי והעמוק ביותר בתולדות העולם ובתולדות האדם הוא הסכסוך בין אמונה וכפירה. כל התקופות שבהן מושלת האמונה בכל צורה שהיא תקופות מפוארות הן ונושאות פירות גם לתקופות הבאות. וכנגד זה כל התקופות שבהן יד הכפירה על העליונה בכל צורה שהיא, אפילו כשהן עוטות זוהר מדומה, נשארות עקרות.
הנושא שמסביב לו מרוכזה כל המתיחות של דברי ימינו במשך ל"ה מאות שנים, נושא ראש וראשון בקיומו של עם ישראל, שכל השאר רק טפל לו או מסועף ממנו – הוא דבר יחודנו מכל העמים. לא כמו שכל עם נבדל מחברו, אלא נבדלים ומיוחדים מכולם יחד. הכרת היחוד הזה באה לעולם בראשית דמדומי שחרו של עמנו, ומתוכה נוצרה כל תרבות ישראל. אמנם נתגלעו בעמנו כפעם בפעם גם נטיות חורגות להיות ככל הגויים. היצר הזה הוא היצר הרע של עם ישראל. אך התנ"ך הוא ספר המתרסים וספר המלחמה כלפי הנטיות הללו, כלפי היצר הזה. בו ניתנה ההכרעה הגדולה שהדרך להיות ככל הגויים פסולה בשבילנו. וההכרעה הזאת עוברת כחוט השני גם בכל ספרות ישראל שנסתעפה מן התנ"ך. גם ההיסטוריה שלנו הכריעה את הכרעתה. מנת גורלו של עם ישראל במשך אלפיים שנות גלותו היתה מחיר עקשנותו שלא להיות ככל הגויים. ומה היו החשמונאים שאנו רצים בלפידים לכבודם, אם לא מורדים בתרבות העולם? המתיוונים הלא הם המתקדמים של הימים ההם, שרצו לזכּותנו ולשתפנו בהישגיה של תרבות יוון, פאר גויי העולם. והנה קמו “הברברים” ממודיעין ומיגרו את “הקידמה” מיהודה וחידשו את תולדות ישראל. ולא אנו בלבד מעלים זכרם ברטט קודש, אלא גם העולם כולו מחזיק להם טובה על כך. וכן כל שגב בתרבותנו וכל שגב בתולדותינו צמחו לנו על כּנה זו של היחוד הישראלי, וגם אצל חסידי אומות העולם מכובד שם ישראל לא מפני שהתקדמנו לעברם אלא דווקא על שום שגיון יחודנו.
רק ההשכלה שמשקלה כשחק־מאזנים חזרה וחרתה על דגלה: “נהיה ככל הגויים”. וממנה ינקה הספרות החדשה, שגם היא שכחה והשכיחה את המהות הישראלית. טוענים שהספרות חוללה את המהפכה הציונית. האין גם זו אגדה? היכן הניפה ברמה את דגל הציונות? יש שירים ציוניים אצל טשרניחובסקי בצד “הנאוה מדיסלברג” ו"לנכן", אבל היכן פרוזה ציונית? היכן מצינו דמות ציונית גדולה, שתשמש מופת, שתלהיב לבבות ללכת בעקבותיה? היחידי שכתב רומן ציוני הוא קבק. והלא הוא היה סופר דחוי. כנראה פסול גדול נחשב לו הדבר שכתב ספר אשר עשה נפשות לציון. וזכור פסוקו של ברדיצ’בסקי: “מערבא! לשם בן חמש אותיות זה כרעתי והשתחויתי!” מי מסופרינו כתב שהוא כורע ומשתחווה לפני חמש האותיות ישראל או לפני ארבע האותיות ציון? לא, הספרות הטיפה למערבא פי כמה יותר משהטיפה לציון. ו"המתקדמים" של ימינו אך תלמידיה המובהקים הם. תורת רבותיהם בידיהם שאנו מצוּוים ועומדים לרוץ מן היהודי אל האדם. אלא בימי ברדיצ’בסקי חשבו שהאדם שוכן בברלין. ועתה, לאחר שסרחה ברלין, נמנו וגמרו שהאדם שוכן במוסקבה. הנסיבות נתחלפו ואתן נתחלפה הכתובת, אבל המגמה בעינה עומדת.
אך למה נלין על בעלי הכתובת? ההתערטלות היהודית פשתה על כל סביבותינו, אפפה כל פינות חיינו. תלשנו את הלועז מעל שפתינו, אבל הלועז הרוחני ממלא את חדרי נפשנו. מקבצים אנו את הגלויות, והשכינה גלתה מאתנו!
אולם עתה אנו מניחים את אבני היסוד של מדינת ישראל, ולא יתכן שדור חורג בישראל, דור ההשכלה, יהיה לנו לקו. הדורות שציוו לנו את המנדאט על ארצנו רשומו בו בדמעם ובדמם את הסעיף שלא נהיה ככל הגויים. אל נזייף את המנדאט הזה! נכוון את ההגה הרוחני של מדינתנו לפי צו הדורות, העולה ומתלכד עם הקול האלהי אשר בקע כפעם בפעם בקרב עמנו!
-
הרצאה בוועידת הסופרים, חנוכה תש"י. ↩︎
רבותי וחברי!
ועידתנו שעת־כושר גדולה היא לא רק להתעוררות הדדית בלבד; מכאן צריכה לצאת התעוררות, שתתפשט הרחק מעבר לאולם הזה.
כולנו מרגישים בחוש, שהימים עומדים ומצפים להתעוררות חדשה, לרוח חדשה. אינני מדבר על הסימנים של ירידה מוסרית, אשר נראו אצל חלקים מן הישוב. מדבר אני על העדר רוח מסביב. יש במפרשינו רוח של עשיה, מנשבות בינותינו רוחות מכל הרוחות, אך אין רוח המטהרת את האויר, המרוממת את הנפש, ומאין תבוא הרוח אם לא מאיש הרוח?
בצד תופסי ההגה במדינתנו, ולא במידה פחותה מהם, יש עוד אחד הנושא באחריות לעם ולמדינה להווה ולעתיד – וזהו הסופר. האחריות הזאת הוטלה עליו לא על ידי בחירות וצירופי קולות, אלא על ידי אותה בחירה שעשאתו סופר בעמו ועל־ידי הקול הבוקע ממעמקי פנימיותו.
על פני שטח החיים אמנם נדחק הסופר הצדה לא רק על־ידי עסקני מפלגות ועל־ידי כל הבוחשים בקלחת הפוליטית, אלא אפילו על־ידי גיבורי הכדור־סל והכדור־רגל, אלה הבנים היקירים של זמננו, שמשחקיהם מפעימים רבבות־עם, ושום פועל רוחני ושום הישג רוחני לא ישוה להם. לא שפר חלקו של הסופר בימינו גם מצד מי שהיה מכונה ידידו הקורא. הרבה עוררין קמו לבלוע את הפנאי והקשב של ידידנו הקורא, כאן התפלן הגדול ששמו קולנוע, השופע על צופיו כל סוגי תפלוּת לאין שיעור וללא בושה; כאן הזמזמן הגדול ששמו ראדיו, שיש לו במה למלא אזניך כל שעה משעות היום וכל יום מימי השבוע ומימות השנה, ואם אתה משתיקו בביתך קולו בוקע מבתי השכנים מימין ומשמאל; וחמש פעמים ביום קול זה מנסר ומבשר, מה פלט מיניסטר פלוני ולהיכן נסע מיניסטר פלוני ודברים כיוצא באלו, והכל בחזרות כפולות ומכופלות, כאילו נועדה כל קטנה וגדולה מחדשות היום להיות חרותה לעד בזכרונם של המאזינים. מרובים שלוחיה של הציוויליזציה המודרנית, ששוקדים להחריש קול נפשו של אדם ולמלא את הנפש קש למינהו, והאדם העברי בימינו נזדרז לקחת בכולם את מלוא חלקו, לבלתי ידח ממנו נידח. אך אצלנו נוסף עוד הקיטרון המפלגתי ועמו המולת מדניהן של המפלגות וחריקת איחודיהן ופירודיהן, וקנתורים לשם יחוד ויחודים לשם קינתור, ונוספו סילודי הדביקות של מיני חסידים חדשים, הרואים גאולה באספמיה, וקריאת מודים־מודים לכל קול ורחש הבא מהתם. זה חלל־האויר האופף בימינו את היוצר העברי, ובו נטוע מקום דוכנה של הספרות העברית. מה פלא שהרבה מצליליה נשארים במבואי האזנים והרבה צלילים אינם נקלטים כלל. ונדמה כי דוקא הקולות העמוקים ביותר, הזכים ביותר הם המגיעים עתה לאוזן פחות מאחרים.
מבחינה זאת היתה ספרותנו לשעבר מאושרה הרבה יותר, כי בשעתה היתה האקוּסטיקה יפה לה והאזנים היו עשויות כאפרכסת בשבילה. ואף־על־פי־כן, אם יש כוח שיכול לבקע את כל הקליפות ולהבקיע לו דרך בין כל הרעשים והזמזומים האמורים, הרי זו המלה הראדיואקטיבית של הסופר. לעומק שאין הסיסמה הכובשת לבבות מגעת ואין האני־מאמין הפוליטי מגיע – לשם מגעת האצלה של האדם המתיחד עם שכינתו והחוצב את דברו ממעמקים – אם ממעמקי נפש היחיד ואם ממעמקי נפש העם, כי מעמקים במעמקים נגעו.
הסופר עדיין בעל “עמדת מפתח” הוא, מאין כדוגמתו: בידו מפתח לשערי לבבות ולחדרי נפש, מפתח לרשות היחיד ומפתח לרשות הרבים, מפתח ליום ההווה ומפתח ליום המחר.
הסופר יכול וגם מחויב להיות בעל השפעה לא בעטו בלבד, כי אם גם בהליכותיו, במגעו ומשאו עם הבריות, בעצם היותו. בימינו ובמדינתנו נדרשת השפעה זו קודם כל בכיוון מסויים אחד – הוא הכיוון של קירוב לבבות. כי בונים אנחנו את הבית השלישי מתוך פירוד־לבבות מבהיל. לא חילוקי־דעות הם בעוכרינו, כי אם פירוד זה בין אח לאח ובין לב ללב. נפלא הדבר ששני נביאים ניבאו על ימי הגאולה נבואה רבת־משמעות, שלא ניתנה עליה הדעת כל צרכה: “ונתתי לכם לב אחד”. אכן ניבאו וידעו מה ניבאו. השטן של פירוד־לבבות אורב לעמנו מאז ומעולם. הוא רוקד אצלנו תחת כל חופה של כבוד. והנה עינינו הרואות, שהוא עלול להעשות רקדן ראשי אפילו לעת גאולה מתוך כוונה שטנית לעשותה פלסתר חלילה. זאת ועוד. מחלת הכלל שולחת שלוחות גם לרשות היחיד. היהודי בן דורנו אפילו ביחידות הוא בעל לב חצוי, השייך בבת אחת לכמה רשויות, וגאולת היחיד כגאולת הרבים רק כלי אחד יכילנה – הלב האחד. על כן בישרו לנו הנביאים את בשורתם: ונתתי לכם – היינו לכל אחד מכם ולכולכם יחד – לב אחד!
אולם זאת למדנו מהפרק האחרון של דברי ימינו, שכל הבטחה דורשת מאמצי הגשמה מצדנו. והוא הדבר גם לגבי ההבטחה של הלב האחד. המערכה הקשה הזאת דורשת גם היא חלוצים משלה. וסבורני כי הסופר הוא שנתיעד להיות בחיינו חלוץ הלב האחד. אהלו אינו צריך להיות נטוע בחלקתה של שום פלגה או מפלגה כי אוהל זה שייך לעם כולו. ואגיד דברים מפורשים: תעודת עניות היא לבני הדור הצעיר בספרותנו, שרובם ככולם נפלו לתוך זרועותיה של מפלגה מסויימת, כאפרוחים שתרו להם קן חמים. סופר המכיר את יעודו חוסה בצל היעוד הזה, ואינו מבקש לו חסות אחרת. ובמקום שיתגדר באחת המחיצות, עליו להאציל האצלתו מבעד להן וממעל להן ולהיות בכל ישותו הגורם המאחה את קרעי הלבבות ללב אחד.
אך עיקר כוחו ועיקר השפעתו של הסופר בכלי שהופקד בידו, המעמיק חרוש והמרחיק קלוע. הסופר ביחידותו וכלל הסופרים יחד עוטרים את המציאות באותה ספירה מיוחדה הקרויה ספרות, שאין ערוך לערכה בפועל או בכוח. ובדור זה של הנחת המסד למדינת ישראל המחודשת שליחות גדולה מוטלת על ספרותנו.
נראה תחילה מה היא אמת־המידה שבידינו לגבי הספרות ומה הן המידות שהספרות נדרשת בהן. בדור הקודם היה דוד פרישמן ראש־המדברים אצלנו בהלכות ספרות, והוא השליט בתוכנו שני עקרונות. קודם כל הרי זה העיקרון האירופי. הוא הורה הלכה שאנו מצווים ועומדים לכתוב כדרך שכותבים באירופה. וכאן נעוצה טעות מהותית המחלחלת עד לשורש הדברים. אצל כמה מעמי אירופה אמנם קמו סופרים גדולים מאוד, אבל גדלותם שונה אצל כל עם ועם. ואנו ששונים אנו מכולם זקוקים וזכאים לספרות אחרת ולגדלות ממין אחר. ואכן, כל גדלות אמיתית שנתגלתה בספרותנו הלא היא גדלות שצמחה ממקורנו אנו. הלמידה אל מעשי אחרים לא הביאה לנו אלא סחף בלבד. וחולשה זו של התמשכות שקודה אל כוכבים שבחוץ דבקה בסופרינו מן הדור הצעיר, שאין להם מחסור לא בכשרון ולא במרץ. סיסמתו הישנה של פרישמן בגלגול צורה מכאיבה לנו עתה כמה וכמה חלקות רכות בספרותנו.
מלבד מרותה של אירופה שפך עלינו פרישמן את שלטון הכשרון. כמעט שלא ידע שום תואר ומעלה מלבד כשרון. הכל העמיד על הקלף האחד הלזה, לאמור: אם כשרון כאן הכל כאן. וגם זה היה קלף רמיה. בודאי לא יתואר סופר העושה מלאכתו בלא כשרון. אך הכשרון אינו אלא בבחינת כלי אומנותו של הסופר, הארגליה שלו, אבל לא נקודת המוצא ולא נקודת התכלית. אפשר לתאר ספרות שהיא מלאה כשרונות ככסף וכזהב בימי שלמה, ובכל זאת ערכה מאפע. אוי לה לספרות שכולה כשרון בלבד, ואין עמה חזון ויעוד ושלהבת־קודש. עצם המושג כשרון, שהובא אלינו מן החוץ, היה בשבילנו היהודים נפילה מאיגרא רמא של רוח־הקודש.
ושוב, כמדומה, שבדור זה עודף אצלנו הכשרון על הניצוץ, וזהו פגם לספרות בכל זמן, ומכל שכן בזמננו עמוס היעודים. אבל הניצוץ ישנו גם הוא, ואין דורנו יתום חלילה. אדרבה, בדור הזה שתולים כמה מגדולי יוצריה של ספרותנו. הספרות העברית נתרחבה בימינו, ואולי רק מעטים יכולים להשתבח שהם מכירים אותה במלוא היקפה. למגינת־לבי אינני מן המעטים האלה, אך הרבה צלילים מהיצירה העברית בדור זה נותנים בלבי חדוה וגאות. אמנם יש גם צלילים צורמים, פוגמים, אך אגיד כאותו חסיד שאמר: אצלנו החסידים אין אפיקורס בנמצא כלל, כי מי שהוא אפיקורס לא יחד בקהל חסידים. אף בספרות כך. הקולות הצורמים את אזננו ואת נפשנו אינם אלא כחריקה ושריקה בשעת קונצרט, שלא יעלה על הדעת לראותן כחלק ממנו.
נתקרב לגופו של ענין. קבענו לעיל הפרש לריעותא בין דורנו זה לבין הדור הקודם מצד אוזן הקורא ומצד האקוסטיקה של חלל־האויר מסביב, שנתמלא רעשים וזמזומים השוטנים לקולותיה ובנות־קולותיה של הספרות. אך יש גם הפרש פנימי בין ספרותנו לשעבר במשך דורות אחדים וספרותנו בדור זה. לשעבר, בהיות מרכזיה של הספרות העברית בארצות הגולה, היתה דינאמיות רבה יצוקה בה בספרותנו. בהיות מרכזיה של הספרות העברית בארצות הגולה, היתה דינאמיות רבה יצוקה בה בספרותנו. רובה ככולה היתה נטויה מן המצוי אל הרצוי, וגם כשנזקקה למציאות לא נזקקה אליה אלא כדי לערערה ולהעבירה מן העולם. את תכונתה זאת של ספרותנו מרבים עתה להעלות על נס, וגם זוקפים לה את הנסים והישועות שנתחוללו בזמננו. אולם כבר הוכחתי לא אחת ולא שתים גם בכתב וגם בעל־פה, כי לא מעט מן המשגה עמנו. אילו היה המצוי שדחתה ספרותנו – גלות והרצוי שהטיפה לו – ציון, ודאי היתה זכותה עומדת לה לדור ולדורות. אך המצוי שעליו קידשה הספרות את מלחמתה הרי זה לא גלות אלא גלותיות. והרצוי שכנגדה – לא ציון אלא יהודי שאינו גלותי. האמת הלא היא שהקריאה לציון לא זו בלבד שלא בקעה מן הספרות, אלא ספרותנו גם לא נרתמה לה כל צרכה. ציון כתובה באותיות פטיט בספרות העברית מלשעבר, וכל עיקרה היתה תפוסה למלחמה ביהודי הישן. במערכה זו אמנם נחלה הספרות נצחונות הרבה, אך לא כולם ייזקפו לה לזכות. כי יהודי חדש שלא נחל כלום מן היהודי הישן כמעט שלא יהודי הוא עוד. בחפזם הסתערו סופרים עם על ערכי נצחו של האדם היהודי, ובחפזנו אמרנו כי בזאת הם מביאים תקומה לנו. בעת רוח סערה נדמה לנו, כי גם העץ והבית והרחוב מבקשים לעוף עם הרוח, – כביכול, אין להם אחיזה עוד ואין גם חפץ אחיזה עוד בקרקע שמתחתיהם. אך כשוך הסערה שמח העץ ושמח הבית ושמחים אנחנו עמהם כי עדיין איתן מושבם. אבל אוי לו לעץ ואוי לו לבית שהסערה יכלה להם, ואוי גם לנו שבצלם חסינו ואינם עוד כי נשאם הרוח. גם הספרות העברית באה על עולם ישראל בסופה ובסערה. בימי גבורתה של אותה סערה נדמה היה לנו כי באה עת לעקור כל נטוע. ואף אמנם הרבה נעקר, אבל השרשים שבמעמקים עוד כוחם עמם, ועליהם יהבנו.
והנה כנגד אותה משיכה סוערת, שהיתה יצוקה בספרותנו לשעבר, מן המצוי והלאה, היתה עתה בספרות העברית יד המצוי על העליונה, וכמעט ניטל הימנה ועל כל פנים נתמעט בה יסוד הרצוי. ואין צורך לבקש הרבה טעמו של דבר. זכינו והגענו לחוף הנרצה ונראו הניצנים של חיים חדשים, שלגביהם בטלו כל הטענות של הספרות העברית במשך כמה דורות. ממילא אין מקום עוד לסער ופרץ. ולהפך, בימינו נשמעת תביעה כלפי הספרות שתהא משקפת את החיים, ובמידה שהיא עושה כן – דעת הדור נוחה הימנה. אולם ספרות שאינה אלא משקפת את החיים כהוויתם עושה רק חצי המלאכה. כי עיקר תפקידה לתת עילוי לחיים, לעדנם ולהעמיקם, לקרבם למחוז יעודם. ואשרי הספרות שיודעת לעיין כיאות את מאזני המצוי והרצוי.
בודאי יש מצוי, שאותו נאה לשבח. בימינו, ימי תקומתה של מדינת ישראל, הרי זה קודם כל המדינה עצמה. יש יהודים שלבם כבר גס במדינתנו, כאילו נתונה היא לנו מששת ימי בראשית, – וזוהי כפיית־טובה לפלא ולמתת ששמם מדינת ישראל. כשם שהקב"ה מחדש בכל יום מעשי בראשית של הבריאה כן מצווים אנחנו לחדש עלינו בכל שעה מעשה־בראשית של מדינתנו. לערב ילין אושר ולבוקר רינה, כשאנו נרדמים במדינתנו ומקיצים במדינתנו. אל יתן הסופר, אל תתן הספרות להרגשה זו שתקהה בנו.
אף על פי כן, אין לומר: אם המדינה כאן הכל כאן. סוף סוף אין המדינה אלא כלי, וערכו של כלי תלוי במה ששמים בתוכו. כלי המדינה מכיל תפקידים ויעודים. בתפקידים מטפלת הממשלה וכל מנגנון המדינה עמה. ואילו היעודים הם בראש וראשונה מנת חלקה של הספרות. יעודה של הספרות להעיר ולעורר ולפרנס את היעודים בחיי העם והמדינה. כיבוש השממה, הפראת הנגב, פיתוח אוצרותיה של ארצנו, עצמאות כלכלית ודברים הרבה כיוצא באלה – כולם תפקידים הם ולא יעודים. בכוח התפקידים שהולכים ומתגשמים זכינו לאדמה מתחת רגלינו, בכוח היעודים, שעודם לפנינו, נפרוש מעל ראשנו שמים גבוהים. וככל שנוסיף ונשקוד על התפקידים השומים עלינו ננחל משמני הארץ, והיעודים אשר נטפח יורידו עליהם את טל השמים.
היעודים שאני מדבר עליהם אחוזים ומאוחזים בישראלותה של מדינת ישראל. רק בישראלותה המובהקת כל גודל משמעותה של תקומת מדינתנו. וכאן עלי להטעים שאין כוונת הדברים שעלינו להנזר מנכסי עולם ומערכי עולם. אלא כשם ששלמה המלך הביא ארזים מצור לשם הקמת מקדש לאלהי ישראל, כן לא נמנע עצמנו גם אנחנו להביא מן החוץ לפי הצורך את הנחוץ לנו בחומר וברוח. אך כל זה ישמש לנו רק חומר ולבנים לבנינו של עולם יהודי. כי ארצנו נעגנה כאלפיים שנה לא לסתם קולוניזטורים טובים שיבואו ויפרוה, אלא היא נעגנה ליהודים שנתקדשה להם והם נתקדשו לה. היא שממה כאלפיים שנה לא בשביל שתשוב להיות באחד הימים ארץ מן הישוב כשאר הארצות, אלא בשביל שתהיה ארץ הארצות, כשם שגם אנחנו לא נתייסרנו ביסורים אלפיים שנה בשביל שיפּסקו סוף־סוף היסורים, אלא לשם איזו תכלית נעלה. לא די שהגענו לחוף, עלינו למצוא טעם וצידוק לדרך התלאות שעברנו בה. ואלה נמצא רק אם החוף יהיה יחיד במינו, חוף שבו ימצאו גם יעודי ישראל מחוז חפצם.
ומה רחוקה עדיין המציאות בארצנו מנתיב היעוד! כיום הזה אין לנו כמעט אלא העתק בלבד בכל הספירות. קרקע עולם אנחנו. יהודים מועתקים ומתורגמים אנחנו, ובונים אנו עולם מועתק ומתורגם. מן החוץ אנו מביאים כיום לא ארזים דוקא, אלא מכל פסלתו של עולם. הפסולת שופעת עלינו מן החוץ בגלי נייר ובגלי האיתר ומכל הצינורות והברזים. אפילו אגרופנות היתה לנו לסחורת יבוא. איני מתחקה לדעת מי ה מנצח בתחרות של אגרופנות, אבל יודע אני כי היהודי שבנו הוא המנוצח בה, וכובש אני בקרקע את פני, פני שריד יהודי.
אבל אפילו אם נסנן את ה"יבוא" בכל הקפדנות ונסיע אלינו רק את המעולה בלבד, עדיין עומדת בעינה ובכל חומרתה השאלה הגדולה: איזה סוג של מדינה אנו מתכוונים לבנות פה? האם מתכוונים אנחנו לאמריקה קטנה או לשווייץ חדשה ולדימוקראטיה מושלמת? נניח שזוהי המעולה שבסחורות בשוק המדיני, אבל כיון שאנחנו שילמנו בעד סחורה זו מחיר יקר לאין־ערוך מששילמו עמים אחרים, הרי זה סוף סוף מקח־טעות, ונמצא שההיסטוריה שלנו פשטה את הרגל. פשיטת־רגל זו תימנע רק אם נבנה פה מדינה שרק יהודים מעומק יהדותם מסוגלים לה.
נתבונן מעט קט במקוריותו של עם ישראל. הרי למשל יום השבת. יום מנוחה אחרי ששת ימי מעשה הרי זה דבר גדול כשלעצמו בבנין החברה. אך אצלנו נאמר לכל חייט ולכל שואב־מים: מלכה באה לביתך! מה רב המרחק מ"מוסד סוציאלי" של יום מנוחה עד לשבת המלכה הפוקדת נוהו וממלאה נשמתו של כל קבצן מישראל.
ונקח ענין קרוב מאוד. היהודי הנודד נשא נפשו לארץ מולדתו, לכאורה שוב דבר פשוט ומובן כל צרכו, אבל איזה תוכן יצק עם ישראל בשני המושגים גלות וגאולה. שניהם ספגו לתוכם משמעות רחבה כים, ממש משמעות קוסמית. לא אנו היהודים בלבד גלינו מארצנו, המין האנושי כולו גלה מגן עדנו, הבריאה כולה איננה על מכונה, השכינה בכבודה ובעצמה שרויה בגלות – וכולם מצפים לגאולה. המושג גאולה הוא שיר־השירים של עם ישראל ואין בכוחי לפרשו. והדבר שזכה לו דורנו הרי זה רק תמורה, ועדיין לא גאולה, לפי עומק משמעותה אצל עמנו. הצרה היא ששיטחנו את כל המושגים שספגו לתוכם כל עמקה של הנשמה היהודית, כשם ששיטחנו פלאים את עצם המושג יהודי, וכל עמקו נשכח מאתנו. אחד מאדמורי חב"ד אומר: “כשיהודי מהלך ברחוב צריך שהאבן תאזין כי יהודי דורך עליה, שהאויר מסביב יוטהר, שהעולם כולו יבהיק מזיווֹ”. כך הבינו גדולים שבנו את המושג יהודי אפילו בימי שפלנו.
אך אביא פסוק טוב ממקור הקרוב יותר ליושבי האולם הזה. בראשית העליה השניה כתב סופר עברי, בעל “באר חפרנו”: “נפיץ בכל מקום את שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים, נמזגה בהמית הרוח”. הדברים המצויינים האלה נאמרו על שפת עמנו. אך סוף סוף גם השפה אינה אלא כלי הרוח. האם לא באה העת לומר על רוח עמנו: נברא לו הד בין כל ההרים, נמזגנו בהמית הרוח!
לעתים קרובות מדברים אנו על רוח ישראל. אבל רוח זה מהו? בודאי ישיבו מיד, שרוח ישראל הרי זה רוח הצדק. אבל צדק, סוף סוף, כבר נעשה קנין העולם, אם עדיין לא בפועל, כבר הוחזק להלכה אצל העמים הנאורים ליסוד מוסד בבנין החברה האנושית. ומלבד זאת, אין הצדק חל אלא בין אדם לחברו, והלא ישנן עוד ספירות לשלטונו של הרוח, וגם כשיהודי מהלך במדבר, שאין שם כר לצדק, רוח ישראל מפעמתו. עלינו למצוא איפוא למושג רוח ישראל משמעות רחבה יותר, כוללת יותר, וכמובן, נחפשנה קודם כל בספר התנ"ך. אך, בימינו, מדי ידובר על ערכים שבתנ"ך מכוונים בעיקר לנביאים. כמעט לא שמעתי שישענו על תורת משה. אולם חכמינו הקדמונים, שהיו מומחים גדולים מאתנו ליהדות, לא חששו לומר: “אלמלי לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד”. הווה אומר, שהם תיארו להם כל בנינה של היהדות בשלמותו גם בלא הנביאים! ולא שזלזלו, חלילה, בדברי נביאים אלא שראו בהם רק פירוש והרחבה לעיקרים הכתובים בתורה. וכן אנו רואים שהמוני בית ישראל, שלא יכלו לחבוק את התנ"ך כולו, דבקו בעיקר בחומש ובספר תהלים. וכיצד אירע הדבר, שבדורנו זה דוקא הנביאים, שהם אגב קשים להבנה, הם מנגינתנו כל היום? חוששני שגם בזה יש השפעה זרה. תיאולוגים נוצרים הם שהפלו להם את הנביאים, לפי שדימו למצוא בהם רמזים למשיחם. ושלא מדעת אנו מרקדים גם בזה לפי חלילם. כי אמנם, ערכי היסוד וסמלי היסוד של עולם ישראל נמצאים בחומש. וראש הסמלים האלה הוא הסולם אשר חזה אבי האומה בחלומו.
כל תרבות אנושית היא סולם, שיש בו שלבים תחתונים ושלבים עליונים, ובכל תרבות עלינו להתבונן לאן מגיע ראש הסולם. יש בדורותינו סולם, שראשו מגיע לחופש, לעושר ולרווחה, לחברה מתוקנת. סולם נאה למדי, אבל גובה אין לו.
המתחרים שלנו בזירת הרוח בעולם, היוונים, הקימו סולם שראשו הגיע לאולימפוס. הר גבוה הוא האולימפוס, אך עינו של אדם ורוחו של אדם יכולים להגיע שמה. לפיכך הכיר האדם היווני את אליו שוכני האולימפוס וידע כל יצריהם ותככיהם לא פחות משידע את עצמו. ומן האולימפוס ולמעלה לא היה לו לאן להתרומם. אך להבדיל מאלי יוון נאמר אצלנו: “כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”. מול אותו גובה, שהוא מרום וטמיר ממשג שכלנו וחושינו, נשואות עיניה של תרבות ישראל. היא לבדה הציבה סולם, המגשר בין ארץ ושמים, בין המושג והבלתי מושג לעד. סולם זה אין קץ לשלביו, ואין הר נישא אשר יקרבנו אל ראשו, המתנשא אל השמים הרחוקים והגבוהים. ותרבותנו דורשת מאתנו עליה שאינה פוסקת משלב אל שלב, ממדרגה אל מדרגה עליונה הימנה.
ובזה ההפרש הגדול שבין תפקידים ליעודים. כל תפקיד מתפשט עד לנקודה פלונית, קרובה או רחוקה. בתפקידים הרחוקים ביותר אנחנו רואים לנגדנו את סוף הדרך. סוף סוף נפרה את הנגב, נגיע לעצמאות כלכלית וכו'. אבל יעודי ישראל אין להם נקודה סופית, כאשר אין נקודה סופית לרום השמים.
ספרותנו העברית, בין אם תיכתב בעיר ובין אם תיכתב בקיבוץ, צריכה ללמדנו את תורת הסולם, בשביל שנכוננהו בחיינו, ואז תהיה ספרותנו ישראלית וחיינו יהיו ישראליים.
אני מרגיש שמדבר אני שלא ברוח הזמן, שתקפו וגבורתו ידועים לי היטב. אך רוח הזמן יש לו סגולה טובה, שהוא גז עם הזמן. וסגולתו זאת היא מקור הצורך והכוח לבקש אחיזה יותר יציבה מרוח הזמן. וגם זאת: הדברים הם נגד רוח הזמן, אבל הזמן גרמם. כמה שהם רחוקים מן המציאות, מחויבי נסיבותיה הם ומחויבי כל המיסטריה של תולדות ישראל, שבעינינו ראינו אחד מגילוייה המופלאים.
לא אני הוא התופס מרובה. עצם זמננו הוא זמן התופס מרובה, זמן שהחיש פלאים את כל הגלים של דברי ימינו. המטוטלת של דרכנו על במת העולם נעה בין “כעפר הארץ” ובין “ככוכבי השמים”, בין אימה חשכה ואור גדול, בין גלות וגאולה. והנה בזמננו הגיע הקו היורד שבתולדותינו עד תכלית התחתית. לשעבר כבר חזינו פנים של אימה אשר לגלות, אך בזמן הזה באנו עד אימה חשכה, שאין חשכות אפלה ממנה. וראה פלא, בעקבה התחיל מפציע ועולה אור הגנוז זה אלפי שנים. ממש כמו שבמחזור־השנה מסמיכים אנו לתשעה־באב את הפרק נחמו נחמו עמי, כן נסמכו בעליל זו השואה וזו התקומה, שדורנו חזה אותן עין בעין. כלום היתה כוונת הסמיכות המסתורית הזאת רק להקפיצנו מן התהום אל המישור של חיים דימוקרטיים מתוקנים ונטולי צביון? מרגיש אני בכל ישותי, שהכוונה היתה גדולה מזו לאין שיעור. וכבר דייק הנביא ואמר: “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”. ואם גדל החושך מאוד, האור יגדל ממנו –
ותחזינה עינינו!
-
הרצאה בוועידת הסופרים תשי"ד. ↩︎