רבותי וחברי!

ועידתנו שעת־כושר גדולה היא לא רק להתעוררות הדדית בלבד; מכאן צריכה לצאת התעוררות, שתתפשט הרחק מעבר לאולם הזה.

כולנו מרגישים בחוש, שהימים עומדים ומצפים להתעוררות חדשה, לרוח חדשה. אינני מדבר על הסימנים של ירידה מוסרית, אשר נראו אצל חלקים מן הישוב. מדבר אני על העדר רוח מסביב. יש במפרשינו רוח של עשיה, מנשבות בינותינו רוחות מכל הרוחות, אך אין רוח המטהרת את האויר, המרוממת את הנפש, ומאין תבוא הרוח אם לא מאיש הרוח?

בצד תופסי ההגה במדינתנו, ולא במידה פחותה מהם, יש עוד אחד הנושא באחריות לעם ולמדינה להווה ולעתיד – וזהו הסופר. האחריות הזאת הוטלה עליו לא על ידי בחירות וצירופי קולות, אלא על ידי אותה בחירה שעשאתו סופר בעמו ועל־ידי הקול הבוקע ממעמקי פנימיותו.

על פני שטח החיים אמנם נדחק הסופר הצדה לא רק על־ידי עסקני מפלגות ועל־ידי כל הבוחשים בקלחת הפוליטית, אלא אפילו על־ידי גיבורי הכדור־סל והכדור־רגל, אלה הבנים היקירים של זמננו, שמשחקיהם מפעימים רבבות־עם, ושום פועל רוחני ושום הישג רוחני לא ישוה להם. לא שפר חלקו של הסופר בימינו גם מצד מי שהיה מכונה ידידו הקורא. הרבה עוררין קמו לבלוע את הפנאי והקשב של ידידנו הקורא, כאן התפלן הגדול ששמו קולנוע, השופע על צופיו כל סוגי תפלוּת לאין שיעור וללא בושה; כאן הזמזמן הגדול ששמו ראדיו, שיש לו במה למלא אזניך כל שעה משעות היום וכל יום מימי השבוע ומימות השנה, ואם אתה משתיקו בביתך קולו בוקע מבתי השכנים מימין ומשמאל; וחמש פעמים ביום קול זה מנסר ומבשר, מה פלט מיניסטר פלוני ולהיכן נסע מיניסטר פלוני ודברים כיוצא באלו, והכל בחזרות כפולות ומכופלות, כאילו נועדה כל קטנה וגדולה מחדשות היום להיות חרותה לעד בזכרונם של המאזינים. מרובים שלוחיה של הציוויליזציה המודרנית, ששוקדים להחריש קול נפשו של אדם ולמלא את הנפש קש למינהו, והאדם העברי בימינו נזדרז לקחת בכולם את מלוא חלקו, לבלתי ידח ממנו נידח. אך אצלנו נוסף עוד הקיטרון המפלגתי ועמו המולת מדניהן של המפלגות וחריקת איחודיהן ופירודיהן, וקנתורים לשם יחוד ויחודים לשם קינתור, ונוספו סילודי הדביקות של מיני חסידים חדשים, הרואים גאולה באספמיה, וקריאת מודים־מודים לכל קול ורחש הבא מהתם. זה חלל־האויר האופף בימינו את היוצר העברי, ובו נטוע מקום דוכנה של הספרות העברית. מה פלא שהרבה מצליליה נשארים במבואי האזנים והרבה צלילים אינם נקלטים כלל. ונדמה כי דוקא הקולות העמוקים ביותר, הזכים ביותר הם המגיעים עתה לאוזן פחות מאחרים.

מבחינה זאת היתה ספרותנו לשעבר מאושרה הרבה יותר, כי בשעתה היתה האקוּסטיקה יפה לה והאזנים היו עשויות כאפרכסת בשבילה. ואף־על־פי־כן, אם יש כוח שיכול לבקע את כל הקליפות ולהבקיע לו דרך בין כל הרעשים והזמזומים האמורים, הרי זו המלה הראדיואקטיבית של הסופר. לעומק שאין הסיסמה הכובשת לבבות מגעת ואין האני־מאמין הפוליטי מגיע – לשם מגעת האצלה של האדם המתיחד עם שכינתו והחוצב את דברו ממעמקים – אם ממעמקי נפש היחיד ואם ממעמקי נפש העם, כי מעמקים במעמקים נגעו.

הסופר עדיין בעל “עמדת מפתח” הוא, מאין כדוגמתו: בידו מפתח לשערי לבבות ולחדרי נפש, מפתח לרשות היחיד ומפתח לרשות הרבים, מפתח ליום ההווה ומפתח ליום המחר.

הסופר יכול וגם מחויב להיות בעל השפעה לא בעטו בלבד, כי אם גם בהליכותיו, במגעו ומשאו עם הבריות, בעצם היותו. בימינו ובמדינתנו נדרשת השפעה זו קודם כל בכיוון מסויים אחד – הוא הכיוון של קירוב לבבות. כי בונים אנחנו את הבית השלישי מתוך פירוד־לבבות מבהיל. לא חילוקי־דעות הם בעוכרינו, כי אם פירוד זה בין אח לאח ובין לב ללב. נפלא הדבר ששני נביאים ניבאו על ימי הגאולה נבואה רבת־משמעות, שלא ניתנה עליה הדעת כל צרכה: “ונתתי לכם לב אחד”. אכן ניבאו וידעו מה ניבאו. השטן של פירוד־לבבות אורב לעמנו מאז ומעולם. הוא רוקד אצלנו תחת כל חופה של כבוד. והנה עינינו הרואות, שהוא עלול להעשות רקדן ראשי אפילו לעת גאולה מתוך כוונה שטנית לעשותה פלסתר חלילה. זאת ועוד. מחלת הכלל שולחת שלוחות גם לרשות היחיד. היהודי בן דורנו אפילו ביחידות הוא בעל לב חצוי, השייך בבת אחת לכמה רשויות, וגאולת היחיד כגאולת הרבים רק כלי אחד יכילנה – הלב האחד. על כן בישרו לנו הנביאים את בשורתם: ונתתי לכם – היינו לכל אחד מכם ולכולכם יחד – לב אחד!

אולם זאת למדנו מהפרק האחרון של דברי ימינו, שכל הבטחה דורשת מאמצי הגשמה מצדנו. והוא הדבר גם לגבי ההבטחה של הלב האחד. המערכה הקשה הזאת דורשת גם היא חלוצים משלה. וסבורני כי הסופר הוא שנתיעד להיות בחיינו חלוץ הלב האחד. אהלו אינו צריך להיות נטוע בחלקתה של שום פלגה או מפלגה כי אוהל זה שייך לעם כולו. ואגיד דברים מפורשים: תעודת עניות היא לבני הדור הצעיר בספרותנו, שרובם ככולם נפלו לתוך זרועותיה של מפלגה מסויימת, כאפרוחים שתרו להם קן חמים. סופר המכיר את יעודו חוסה בצל היעוד הזה, ואינו מבקש לו חסות אחרת. ובמקום שיתגדר באחת המחיצות, עליו להאציל האצלתו מבעד להן וממעל להן ולהיות בכל ישותו הגורם המאחה את קרעי הלבבות ללב אחד.

אך עיקר כוחו ועיקר השפעתו של הסופר בכלי שהופקד בידו, המעמיק חרוש והמרחיק קלוע. הסופר ביחידותו וכלל הסופרים יחד עוטרים את המציאות באותה ספירה מיוחדה הקרויה ספרות, שאין ערוך לערכה בפועל או בכוח. ובדור זה של הנחת המסד למדינת ישראל המחודשת שליחות גדולה מוטלת על ספרותנו.

נראה תחילה מה היא אמת־המידה שבידינו לגבי הספרות ומה הן המידות שהספרות נדרשת בהן. בדור הקודם היה דוד פרישמן ראש־המדברים אצלנו בהלכות ספרות, והוא השליט בתוכנו שני עקרונות. קודם כל הרי זה העיקרון האירופי. הוא הורה הלכה שאנו מצווים ועומדים לכתוב כדרך שכותבים באירופה. וכאן נעוצה טעות מהותית המחלחלת עד לשורש הדברים. אצל כמה מעמי אירופה אמנם קמו סופרים גדולים מאוד, אבל גדלותם שונה אצל כל עם ועם. ואנו ששונים אנו מכולם זקוקים וזכאים לספרות אחרת ולגדלות ממין אחר. ואכן, כל גדלות אמיתית שנתגלתה בספרותנו הלא היא גדלות שצמחה ממקורנו אנו. הלמידה אל מעשי אחרים לא הביאה לנו אלא סחף בלבד. וחולשה זו של התמשכות שקודה אל כוכבים שבחוץ דבקה בסופרינו מן הדור הצעיר, שאין להם מחסור לא בכשרון ולא במרץ. סיסמתו הישנה של פרישמן בגלגול צורה מכאיבה לנו עתה כמה וכמה חלקות רכות בספרותנו.

מלבד מרותה של אירופה שפך עלינו פרישמן את שלטון הכשרון. כמעט שלא ידע שום תואר ומעלה מלבד כשרון. הכל העמיד על הקלף האחד הלזה, לאמור: אם כשרון כאן הכל כאן. וגם זה היה קלף רמיה. בודאי לא יתואר סופר העושה מלאכתו בלא כשרון. אך הכשרון אינו אלא בבחינת כלי אומנותו של הסופר, הארגליה שלו, אבל לא נקודת המוצא ולא נקודת התכלית. אפשר לתאר ספרות שהיא מלאה כשרונות ככסף וכזהב בימי שלמה, ובכל זאת ערכה מאפע. אוי לה לספרות שכולה כשרון בלבד, ואין עמה חזון ויעוד ושלהבת־קודש. עצם המושג כשרון, שהובא אלינו מן החוץ, היה בשבילנו היהודים נפילה מאיגרא רמא של רוח־הקודש.

ושוב, כמדומה, שבדור זה עודף אצלנו הכשרון על הניצוץ, וזהו פגם לספרות בכל זמן, ומכל שכן בזמננו עמוס היעודים. אבל הניצוץ ישנו גם הוא, ואין דורנו יתום חלילה. אדרבה, בדור הזה שתולים כמה מגדולי יוצריה של ספרותנו. הספרות העברית נתרחבה בימינו, ואולי רק מעטים יכולים להשתבח שהם מכירים אותה במלוא היקפה. למגינת־לבי אינני מן המעטים האלה, אך הרבה צלילים מהיצירה העברית בדור זה נותנים בלבי חדוה וגאות. אמנם יש גם צלילים צורמים, פוגמים, אך אגיד כאותו חסיד שאמר: אצלנו החסידים אין אפיקורס בנמצא כלל, כי מי שהוא אפיקורס לא יחד בקהל חסידים. אף בספרות כך. הקולות הצורמים את אזננו ואת נפשנו אינם אלא כחריקה ושריקה בשעת קונצרט, שלא יעלה על הדעת לראותן כחלק ממנו.

נתקרב לגופו של ענין. קבענו לעיל הפרש לריעותא בין דורנו זה לבין הדור הקודם מצד אוזן הקורא ומצד האקוסטיקה של חלל־האויר מסביב, שנתמלא רעשים וזמזומים השוטנים לקולותיה ובנות־קולותיה של הספרות. אך יש גם הפרש פנימי בין ספרותנו לשעבר במשך דורות אחדים וספרותנו בדור זה. לשעבר, בהיות מרכזיה של הספרות העברית בארצות הגולה, היתה דינאמיות רבה יצוקה בה בספרותנו. בהיות מרכזיה של הספרות העברית בארצות הגולה, היתה דינאמיות רבה יצוקה בה בספרותנו. רובה ככולה היתה נטויה מן המצוי אל הרצוי, וגם כשנזקקה למציאות לא נזקקה אליה אלא כדי לערערה ולהעבירה מן העולם. את תכונתה זאת של ספרותנו מרבים עתה להעלות על נס, וגם זוקפים לה את הנסים והישועות שנתחוללו בזמננו. אולם כבר הוכחתי לא אחת ולא שתים גם בכתב וגם בעל־פה, כי לא מעט מן המשגה עמנו. אילו היה המצוי שדחתה ספרותנו – גלות והרצוי שהטיפה לו – ציון, ודאי היתה זכותה עומדת לה לדור ולדורות. אך המצוי שעליו קידשה הספרות את מלחמתה הרי זה לא גלות אלא גלותיות. והרצוי שכנגדה – לא ציון אלא יהודי שאינו גלותי. האמת הלא היא שהקריאה לציון לא זו בלבד שלא בקעה מן הספרות, אלא ספרותנו גם לא נרתמה לה כל צרכה. ציון כתובה באותיות פטיט בספרות העברית מלשעבר, וכל עיקרה היתה תפוסה למלחמה ביהודי הישן. במערכה זו אמנם נחלה הספרות נצחונות הרבה, אך לא כולם ייזקפו לה לזכות. כי יהודי חדש שלא נחל כלום מן היהודי הישן כמעט שלא יהודי הוא עוד. בחפזם הסתערו סופרים עם על ערכי נצחו של האדם היהודי, ובחפזנו אמרנו כי בזאת הם מביאים תקומה לנו. בעת רוח סערה נדמה לנו, כי גם העץ והבית והרחוב מבקשים לעוף עם הרוח, – כביכול, אין להם אחיזה עוד ואין גם חפץ אחיזה עוד בקרקע שמתחתיהם. אך כשוך הסערה שמח העץ ושמח הבית ושמחים אנחנו עמהם כי עדיין איתן מושבם. אבל אוי לו לעץ ואוי לו לבית שהסערה יכלה להם, ואוי גם לנו שבצלם חסינו ואינם עוד כי נשאם הרוח. גם הספרות העברית באה על עולם ישראל בסופה ובסערה. בימי גבורתה של אותה סערה נדמה היה לנו כי באה עת לעקור כל נטוע. ואף אמנם הרבה נעקר, אבל השרשים שבמעמקים עוד כוחם עמם, ועליהם יהבנו.

והנה כנגד אותה משיכה סוערת, שהיתה יצוקה בספרותנו לשעבר, מן המצוי והלאה, היתה עתה בספרות העברית יד המצוי על העליונה, וכמעט ניטל הימנה ועל כל פנים נתמעט בה יסוד הרצוי. ואין צורך לבקש הרבה טעמו של דבר. זכינו והגענו לחוף הנרצה ונראו הניצנים של חיים חדשים, שלגביהם בטלו כל הטענות של הספרות העברית במשך כמה דורות. ממילא אין מקום עוד לסער ופרץ. ולהפך, בימינו נשמעת תביעה כלפי הספרות שתהא משקפת את החיים, ובמידה שהיא עושה כן – דעת הדור נוחה הימנה. אולם ספרות שאינה אלא משקפת את החיים כהוויתם עושה רק חצי המלאכה. כי עיקר תפקידה לתת עילוי לחיים, לעדנם ולהעמיקם, לקרבם למחוז יעודם. ואשרי הספרות שיודעת לעיין כיאות את מאזני המצוי והרצוי.

בודאי יש מצוי, שאותו נאה לשבח. בימינו, ימי תקומתה של מדינת ישראל, הרי זה קודם כל המדינה עצמה. יש יהודים שלבם כבר גס במדינתנו, כאילו נתונה היא לנו מששת ימי בראשית, – וזוהי כפיית־טובה לפלא ולמתת ששמם מדינת ישראל. כשם שהקב"ה מחדש בכל יום מעשי בראשית של הבריאה כן מצווים אנחנו לחדש עלינו בכל שעה מעשה־בראשית של מדינתנו. לערב ילין אושר ולבוקר רינה, כשאנו נרדמים במדינתנו ומקיצים במדינתנו. אל יתן הסופר, אל תתן הספרות להרגשה זו שתקהה בנו.

אף על פי כן, אין לומר: אם המדינה כאן הכל כאן. סוף סוף אין המדינה אלא כלי, וערכו של כלי תלוי במה ששמים בתוכו. כלי המדינה מכיל תפקידים ויעודים. בתפקידים מטפלת הממשלה וכל מנגנון המדינה עמה. ואילו היעודים הם בראש וראשונה מנת חלקה של הספרות. יעודה של הספרות להעיר ולעורר ולפרנס את היעודים בחיי העם והמדינה. כיבוש השממה, הפראת הנגב, פיתוח אוצרותיה של ארצנו, עצמאות כלכלית ודברים הרבה כיוצא באלה – כולם תפקידים הם ולא יעודים. בכוח התפקידים שהולכים ומתגשמים זכינו לאדמה מתחת רגלינו, בכוח היעודים, שעודם לפנינו, נפרוש מעל ראשנו שמים גבוהים. וככל שנוסיף ונשקוד על התפקידים השומים עלינו ננחל משמני הארץ, והיעודים אשר נטפח יורידו עליהם את טל השמים.

היעודים שאני מדבר עליהם אחוזים ומאוחזים בישראלותה של מדינת ישראל. רק בישראלותה המובהקת כל גודל משמעותה של תקומת מדינתנו. וכאן עלי להטעים שאין כוונת הדברים שעלינו להנזר מנכסי עולם ומערכי עולם. אלא כשם ששלמה המלך הביא ארזים מצור לשם הקמת מקדש לאלהי ישראל, כן לא נמנע עצמנו גם אנחנו להביא מן החוץ לפי הצורך את הנחוץ לנו בחומר וברוח. אך כל זה ישמש לנו רק חומר ולבנים לבנינו של עולם יהודי. כי ארצנו נעגנה כאלפיים שנה לא לסתם קולוניזטורים טובים שיבואו ויפרוה, אלא היא נעגנה ליהודים שנתקדשה להם והם נתקדשו לה. היא שממה כאלפיים שנה לא בשביל שתשוב להיות באחד הימים ארץ מן הישוב כשאר הארצות, אלא בשביל שתהיה ארץ הארצות, כשם שגם אנחנו לא נתייסרנו ביסורים אלפיים שנה בשביל שיפּסקו סוף־סוף היסורים, אלא לשם איזו תכלית נעלה. לא די שהגענו לחוף, עלינו למצוא טעם וצידוק לדרך התלאות שעברנו בה. ואלה נמצא רק אם החוף יהיה יחיד במינו, חוף שבו ימצאו גם יעודי ישראל מחוז חפצם.

ומה רחוקה עדיין המציאות בארצנו מנתיב היעוד! כיום הזה אין לנו כמעט אלא העתק בלבד בכל הספירות. קרקע עולם אנחנו. יהודים מועתקים ומתורגמים אנחנו, ובונים אנו עולם מועתק ומתורגם. מן החוץ אנו מביאים כיום לא ארזים דוקא, אלא מכל פסלתו של עולם. הפסולת שופעת עלינו מן החוץ בגלי נייר ובגלי האיתר ומכל הצינורות והברזים. אפילו אגרופנות היתה לנו לסחורת יבוא. איני מתחקה לדעת מי ה מנצח בתחרות של אגרופנות, אבל יודע אני כי היהודי שבנו הוא המנוצח בה, וכובש אני בקרקע את פני, פני שריד יהודי.

אבל אפילו אם נסנן את ה"יבוא" בכל הקפדנות ונסיע אלינו רק את המעולה בלבד, עדיין עומדת בעינה ובכל חומרתה השאלה הגדולה: איזה סוג של מדינה אנו מתכוונים לבנות פה? האם מתכוונים אנחנו לאמריקה קטנה או לשווייץ חדשה ולדימוקראטיה מושלמת? נניח שזוהי המעולה שבסחורות בשוק המדיני, אבל כיון שאנחנו שילמנו בעד סחורה זו מחיר יקר לאין־ערוך מששילמו עמים אחרים, הרי זה סוף סוף מקח־טעות, ונמצא שההיסטוריה שלנו פשטה את הרגל. פשיטת־רגל זו תימנע רק אם נבנה פה מדינה שרק יהודים מעומק יהדותם מסוגלים לה.

נתבונן מעט קט במקוריותו של עם ישראל. הרי למשל יום השבת. יום מנוחה אחרי ששת ימי מעשה הרי זה דבר גדול כשלעצמו בבנין החברה. אך אצלנו נאמר לכל חייט ולכל שואב־מים: מלכה באה לביתך! מה רב המרחק מ"מוסד סוציאלי" של יום מנוחה עד לשבת המלכה הפוקדת נוהו וממלאה נשמתו של כל קבצן מישראל.

ונקח ענין קרוב מאוד. היהודי הנודד נשא נפשו לארץ מולדתו, לכאורה שוב דבר פשוט ומובן כל צרכו, אבל איזה תוכן יצק עם ישראל בשני המושגים גלות וגאולה. שניהם ספגו לתוכם משמעות רחבה כים, ממש משמעות קוסמית. לא אנו היהודים בלבד גלינו מארצנו, המין האנושי כולו גלה מגן עדנו, הבריאה כולה איננה על מכונה, השכינה בכבודה ובעצמה שרויה בגלות – וכולם מצפים לגאולה. המושג גאולה הוא שיר־השירים של עם ישראל ואין בכוחי לפרשו. והדבר שזכה לו דורנו הרי זה רק תמורה, ועדיין לא גאולה, לפי עומק משמעותה אצל עמנו. הצרה היא ששיטחנו את כל המושגים שספגו לתוכם כל עמקה של הנשמה היהודית, כשם ששיטחנו פלאים את עצם המושג יהודי, וכל עמקו נשכח מאתנו. אחד מאדמורי חב"ד אומר: “כשיהודי מהלך ברחוב צריך שהאבן תאזין כי יהודי דורך עליה, שהאויר מסביב יוטהר, שהעולם כולו יבהיק מזיווֹ”. כך הבינו גדולים שבנו את המושג יהודי אפילו בימי שפלנו.

אך אביא פסוק טוב ממקור הקרוב יותר ליושבי האולם הזה. בראשית העליה השניה כתב סופר עברי, בעל “באר חפרנו”: “נפיץ בכל מקום את שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים, נמזגה בהמית הרוח”. הדברים המצויינים האלה נאמרו על שפת עמנו. אך סוף סוף גם השפה אינה אלא כלי הרוח. האם לא באה העת לומר על רוח עמנו: נברא לו הד בין כל ההרים, נמזגנו בהמית הרוח!

לעתים קרובות מדברים אנו על רוח ישראל. אבל רוח זה מהו? בודאי ישיבו מיד, שרוח ישראל הרי זה רוח הצדק. אבל צדק, סוף סוף, כבר נעשה קנין העולם, אם עדיין לא בפועל, כבר הוחזק להלכה אצל העמים הנאורים ליסוד מוסד בבנין החברה האנושית. ומלבד זאת, אין הצדק חל אלא בין אדם לחברו, והלא ישנן עוד ספירות לשלטונו של הרוח, וגם כשיהודי מהלך במדבר, שאין שם כר לצדק, רוח ישראל מפעמתו. עלינו למצוא איפוא למושג רוח ישראל משמעות רחבה יותר, כוללת יותר, וכמובן, נחפשנה קודם כל בספר התנ"ך. אך, בימינו, מדי ידובר על ערכים שבתנ"ך מכוונים בעיקר לנביאים. כמעט לא שמעתי שישענו על תורת משה. אולם חכמינו הקדמונים, שהיו מומחים גדולים מאתנו ליהדות, לא חששו לומר: “אלמלי לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד”. הווה אומר, שהם תיארו להם כל בנינה של היהדות בשלמותו גם בלא הנביאים! ולא שזלזלו, חלילה, בדברי נביאים אלא שראו בהם רק פירוש והרחבה לעיקרים הכתובים בתורה. וכן אנו רואים שהמוני בית ישראל, שלא יכלו לחבוק את התנ"ך כולו, דבקו בעיקר בחומש ובספר תהלים. וכיצד אירע הדבר, שבדורנו זה דוקא הנביאים, שהם אגב קשים להבנה, הם מנגינתנו כל היום? חוששני שגם בזה יש השפעה זרה. תיאולוגים נוצרים הם שהפלו להם את הנביאים, לפי שדימו למצוא בהם רמזים למשיחם. ושלא מדעת אנו מרקדים גם בזה לפי חלילם. כי אמנם, ערכי היסוד וסמלי היסוד של עולם ישראל נמצאים בחומש. וראש הסמלים האלה הוא הסולם אשר חזה אבי האומה בחלומו.

כל תרבות אנושית היא סולם, שיש בו שלבים תחתונים ושלבים עליונים, ובכל תרבות עלינו להתבונן לאן מגיע ראש הסולם. יש בדורותינו סולם, שראשו מגיע לחופש, לעושר ולרווחה, לחברה מתוקנת. סולם נאה למדי, אבל גובה אין לו.

המתחרים שלנו בזירת הרוח בעולם, היוונים, הקימו סולם שראשו הגיע לאולימפוס. הר גבוה הוא האולימפוס, אך עינו של אדם ורוחו של אדם יכולים להגיע שמה. לפיכך הכיר האדם היווני את אליו שוכני האולימפוס וידע כל יצריהם ותככיהם לא פחות משידע את עצמו. ומן האולימפוס ולמעלה לא היה לו לאן להתרומם. אך להבדיל מאלי יוון נאמר אצלנו: “כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”. מול אותו גובה, שהוא מרום וטמיר ממשג שכלנו וחושינו, נשואות עיניה של תרבות ישראל. היא לבדה הציבה סולם, המגשר בין ארץ ושמים, בין המושג והבלתי מושג לעד. סולם זה אין קץ לשלביו, ואין הר נישא אשר יקרבנו אל ראשו, המתנשא אל השמים הרחוקים והגבוהים. ותרבותנו דורשת מאתנו עליה שאינה פוסקת משלב אל שלב, ממדרגה אל מדרגה עליונה הימנה.

ובזה ההפרש הגדול שבין תפקידים ליעודים. כל תפקיד מתפשט עד לנקודה פלונית, קרובה או רחוקה. בתפקידים הרחוקים ביותר אנחנו רואים לנגדנו את סוף הדרך. סוף סוף נפרה את הנגב, נגיע לעצמאות כלכלית וכו'. אבל יעודי ישראל אין להם נקודה סופית, כאשר אין נקודה סופית לרום השמים.

ספרותנו העברית, בין אם תיכתב בעיר ובין אם תיכתב בקיבוץ, צריכה ללמדנו את תורת הסולם, בשביל שנכוננהו בחיינו, ואז תהיה ספרותנו ישראלית וחיינו יהיו ישראליים.

אני מרגיש שמדבר אני שלא ברוח הזמן, שתקפו וגבורתו ידועים לי היטב. אך רוח הזמן יש לו סגולה טובה, שהוא גז עם הזמן. וסגולתו זאת היא מקור הצורך והכוח לבקש אחיזה יותר יציבה מרוח הזמן. וגם זאת: הדברים הם נגד רוח הזמן, אבל הזמן גרמם. כמה שהם רחוקים מן המציאות, מחויבי נסיבותיה הם ומחויבי כל המיסטריה של תולדות ישראל, שבעינינו ראינו אחד מגילוייה המופלאים.

לא אני הוא התופס מרובה. עצם זמננו הוא זמן התופס מרובה, זמן שהחיש פלאים את כל הגלים של דברי ימינו. המטוטלת של דרכנו על במת העולם נעה בין “כעפר הארץ” ובין “ככוכבי השמים”, בין אימה חשכה ואור גדול, בין גלות וגאולה. והנה בזמננו הגיע הקו היורד שבתולדותינו עד תכלית התחתית. לשעבר כבר חזינו פנים של אימה אשר לגלות, אך בזמן הזה באנו עד אימה חשכה, שאין חשכות אפלה ממנה. וראה פלא, בעקבה התחיל מפציע ועולה אור הגנוז זה אלפי שנים. ממש כמו שבמחזור־השנה מסמיכים אנו לתשעה־באב את הפרק נחמו נחמו עמי, כן נסמכו בעליל זו השואה וזו התקומה, שדורנו חזה אותן עין בעין. כלום היתה כוונת הסמיכות המסתורית הזאת רק להקפיצנו מן התהום אל המישור של חיים דימוקרטיים מתוקנים ונטולי צביון? מרגיש אני בכל ישותי, שהכוונה היתה גדולה מזו לאין שיעור. וכבר דייק הנביא ואמר: “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”. ואם גדל החושך מאוד, האור יגדל ממנו –

ותחזינה עינינו!