מדי יום ידובר מעל במת סופרים בחידוש המדינה, מיד פותחים באמירת הלל לספרותנו, שהיא היא אשר סללה את הדרך למדינתנו המחודשת.
אם אמנם נחלצה הספרות וסללה את הדרך לפני המדינה, תוסיף נא לילך בראש ולהורות למדינה עצמה את הדרך שתלך בה, בשביל שתצדיק את שמה הנעלה מדינת ישראל – ובל נהיה כמי שרץ אחרי רכבת מהירה וצועק שבידו כרטיס למחלקה הראשונה. במקום לנפנף בזכויות העבר, עלינו לחפוש דרכינו ולהתבונן היטב אם כבר הדביק הסופר, אם כבר הדביקה הספרות את הדבר שנפל בדברי ימי ישראל ובדברי ימי העולם – דבר תקומתה של מדינת ישראל.
בעולם המעשים בא לנו יום גדולות שלא היה כדוגמתו מאז גלינו מארצנו, ובעולם הרוח עומדים אנחנו לעת עתה ביום קטנות. לקול משק כנפיה הגדולות של ההיסטוריה עדיין טוחנות אצלנו כל טחנות הרוח הקטנות כתמול שלשום.
אגדה יהודית אחת אומרת כי לכשיבוא משיח יתכנסו היהודים בבתי־כנסיותיהם ובתוכם יעלו לארץ־ישראל. אכן נתארע לנו מעין זה, אלא על צד אחר. תקועים ועומדים ב"קלייזלאך" למיניהם, אם ספרותיים ואם פוליטיים, נכנסנו לתוך תקופתנו הגדולה. שום סעיף קטן בשום שולחן־ערוך לא שינינו מפני גדלות הימים. שום יצר־הרע קטן לא פינה דרך לפני מרכבת הגאולה.
מספרים על אחד מגדולי החסידות, שבימיו נמלך אחד מליצני הדור, יהודי בעל גרון, ועלה לראש גבעה ועמד ותקע תקיעה גדולה שניסרה מסוף העיירה ועד סופה. מיד החלה איצה וריצה של אנשים, נשים וטף, והנכבדים שבקהילה באו דחופים אל הרבי לשאול את פיו אם באה השעה להקביל את פני המשיח. הוציא הרבי את ראשו מבעד לחלון, הריח באוויר ואמר: אין התחדשות!
התקיעה שבקעה בימינו איננה מעשה לץ, חלילה, אלא תקיעתו של שר ההיסטוריה, ובכל זאת אין התחדשות מסביב. יש חידושים וחידושי חידושים והתחדשות אין. בני דור ראציונאליסטי אנו, דור מפוכח, שאינו מעביר את הזרם הגאלוואני של פלאי עולם, של פלאי ההיסטוריה. חוששני שאילו אירעה יציאת־מצרים בימינו היינו משאירים צרור ריפורטאז’ות ולא מיתוס לדורות.
סגולה נפלאה היתה לאבותינו לשמור לאורך־ימים את המאורעות הכבירים בחיי האומה בכל רעננותם. דברים־שבחומר משתמרים בקור, ואילו דברים שבנפש דורשים חום לשם שימורם, חום גדול. וכמה מעלות־חום הכילה נפשו של אדם מישראל לשעבר, עד שמקץ שלושת אלפי שנים עדיין הרגיש בחוש את הנס של יציאת־מצרים וקרוב לאלפיים שנה היה מסוגל לשפוך דמעות רותחות על חורבן־הבית! ועתה, כשנתחדשה עלינו מדינתנו לאחר הפסקה לא של שבעים שנה אל של י"ח מאות ושבעים שנה, עברנו לאלתר לסדר־יומנו!
מדינת ישראל מה היא? כולנו יודעים שהיא מדינה ריבונית, דימוקרטית, מתקדמת, חברה באו"ם וכו'. אבל בכל אלה עדיין לא השבנו על שאלתנו, כי אלה לא סימני יחודה של מדינת ישראל הם, אלא סימני דמיונה למדינות רבות אחרות. ורע הדבר שרבים, רבים מאד, אומרים דיינו בסימנים האלה, העושים את מדינתנו המחודשת לסתם אחת המדינות שבעולם. משל לאותו תייר מחוץ־לארץ שהוליכוהו אל הכותל המערבי. בא אל הכותל, הרכיב משקפיו והסתכל בו יפה יפה. לבסוף משך בכתפיו ואמר: "איני מבין ממה הבריות מתפעלים כאן, א כותל מערבי ווי אלע כותל־מערבי’ס! – אלא שאותו הדיוט, אשר בעיניו המגושמות לא ראה במה ניפלה כותל זה, היה לפחות מאוכזב. ואילו נאורים שבנו ששים ושמחים כי מדינה זו שהלכנו אליה דרך מדבריות הזמן ומדבר העמים, דרך מסעי הצלב ודרך האינקביזיציה, דרך עלילות ושחיטות, רוק ודם, דרך גיטאות ותחומי מושב, דרך פריצים וכלביהם, דרך צארים ועקרביהם, דרך קרונות־המוות ותאי הגאזים – מדינה זו, שקדם לה החורבן השלישי, שקדמה לה כריתת שליש האומה, דומה, בלי עין־הרע, לכמה וכמה מדינות אחרות!
לא ולא! אם אמת נכון הדבר שמדינתנו לא תהא אלא דימוקרטיה של אזרחים חפשים לנפשם או חפשים מנפשם, עם זמזומם של עתוני בוקר ועתוני ערב, עם תיאטרון ו"צ’יזבטרון", עם מפלגות המכרסמות זו את זו, עם סופרים הצהובים זה לזה וכו' וכו', ונוסף על אלה – עם משפטים פליליים, עם מעשי שוד, אונס ורצח, כבכל המדינות ואצל כל העמים ועוד כמה מעלות למטה מאצל המתוקנים שבהם – אם כך הדבר, הגענו לתחנה ששמה אבסורד! לכאורה דומה, שההיסטוריה שלנו החלה סוף סוף לפרוע את חובה הגדול. אפס אם מדינתנו תיכונן לפי הקווים האמורים, אין פרעון זה אלא פשיטת־רגל איומה! שכן קודם היתה ההיסטוריה שלנו טראגית ועתה נעשתה חסרת־שחר. הפירכה לא תתישב כלל אפילו אם נהיה מדינה מתוקנת כל צרכה בלי הפגמים שמנינו לעיל. כי כלום סבלנו יסורי איוב קרוב לאלפיים שנה רק כדי להדביק סוף־סוף את הגויים ולדמות ולשוות להם ולעשות הכל כמתכונתם? להיות תלמידיהם ומחקיהם של גויי עולם הלא יכולנו על נקלה, בלי ללכת באש ובמים. איזו תהום של מרטירולוגיה־לבטלה תהא רובצת מאחרינו! ומה נלעג יהיה ישראל החדש, שהתאמר כך וכך אלפי שנים להיות אור לגויים ולסוף הוא בא ונוטל מהם בהקפה את גפרוריהם ונרותיהם למאור!
מדינת ישראל שאורותיה זרים אינה אלא תבוסת ישראל לעיני כל העולם! אילו חכמו שונאינו ראוי להם לתמוך בה בכל כוחם, אלא אם כן מאמינים הם שעתיד הניצוץ הישראלי לשוב ולהתלקח בה.
מדינת ישראל שאינה אלא ככל המדינות היא גם פחות מכל המדינות, משום שבזו הדרך לא אנו יצרנו חותם־תכנית של מדינה, אלא רק העתקנוהו מן המוכן. מה דמיון הוא זה, כשלהם המקור ולנו רק ההעתק!
אנו רואים איפוא מה מופרכה ההנחה שנקים מדינה ככל המדינות ונהיה בה ככל הגויים.
נפתח נא את התנ"ך ונלמד בו דבר בזה הענין. על אחריתו של האיש מארץ עוּץ, של איוב, מסופר לנו לאמור: “ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ”. בעיני התנ"ך היתה פגומה אחריות של איוב, אילו היו בנותיו רק כשאר הבנות היפות בארץ עוץ. נחשוב נא מעט על האיש עצמו לעת אחריתו, לאחר הפגעים שמצאוהו, לאחר שישב לארץ שבעה ימים ושבעה לילות, תפוס ליסוריו ולשרעפיו, לאחר ויכוחו הגדול עם רעיו וריבו עם אלהים ולאחר ששמע קול אלהים מן הסערה. האפשר להעלות על הדעת, כי איוב זה, משחזרו אליו העושר והגדולה, נעשה אזרח מן הרגיל ככל בני עירו ואף היה יוצא יום יום אל שער העיר לגלגל קצת בחדשות וקצת ברכילות? לא, איוב כזה לא רק שלא היה כדאי שיוקדש לו הספר הנסער ביותר שבתנ"ך אלא לא היה כדאי אפילו שנזכיר את שמו. אולם איוב שנעשה אזרח פשוט לא היה ולא נברא. איוב שבתנ"ך, שהיה גם קודם איש תם וישר, בלי ספק יצא מכור נסיונותיו מזוקק שבעתיים ונפשו הקרינה יופי עילאי שלא מן המצוי. וממילא נאצל יופי זה גם על הבנות שיוּלדו לו לאחר נסיונותיו. ומשמעות הכתוב היא לא רק שבנות איוב היו יותר יפות מבנות אחרות אלא שיופין היה ממין אחר – יופי שצמח ממעמקי הענוּת וממרומי הזוך. יפי הבנות היה איפוא לא רק שילומים לאיוב, כי אם גם פרי איוביותו – פרי ישווה לו.
וכן הדבר גם באיוב שבעמים. לאחר אלפיים שנות בלהות וזוועות ולמחרת האפותיאוזה התופתית שלהן בטריבלינקה ובמיידאניק, מן הנמנע שעם־איוב ישוב אל משפחת העמים ויהיה סתם ופשוט לאחד מהם. הביוגרפיה האיובית שלנו אינה ניתנת להימחות. היא נשארת לעולמים הקרקע המדושן של עתידנו. ומטבע־הדברים ומהכרח־הדברים שבנותינו, כלומר יצירותינו למיניהן, תהיינה יפות ונעלות מכל בנות מינן. ומטבע הדברים ומהכרח הדברים שעצם מדינתנו תהיה מדינה אשר לא נמצא כמוה בכל הארץ.
ואולם יש עוד בחינה, והיא לא שניה במעלה. לא רק לעמנו ביוגרפיה אחרת מאשר לכל העמים, אלא גם למדינתנו עצמה ביוגרפיה נפלאה במינה, ויותר מכן פריביוגרפיה שאין כדוגמתה בעולם.
מדינת ישראל איננה מדינה ככל המדינות באשר מאחריה תהום של חוסר־מדינה ובאשר מיליוני יהודים היו מתפללים ממעמקי נפש שלוש פעמים ביום: “ולירושלים עירך במהרה תשוב”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון”, ועוד ועוד. והרעשה זו של שבעת הרקיעים בתפילותיהם של ישראל נמשכה קרוב לאלפיים שנה, כי הזמנים נעלו שעריהם בפני שיבתנו לציון בכל המנעולים הכבדים אשר להם. רק קטנות־המוחין של דורות אחרונים החלה מרננת, כי מפני שהיהודים ציפו לנס לא הלכו לארץ־ישראל בדרך־הטבע. אדרבא, מפני שדרך־הטבע לא היתה קיימת בזמנים ההם, ציפו לנס. כי הבגלל שחדלו דרכי הטבע יוותרו היהודים על ארץ־ישראל? הציפיה לנס היתה המבחן העליון של ברית עמנו עם ארצו. זהו מין אף־על־פי־כן שאין למעלה ממנו. ואכן בא הנס! ארץ־ישראל היתה בשבילנו אטלנטידה ששקעה במצולות הזמן, ומקץ תקופות חזרה ועלתה מן המצולות! כמה מן הנס יש בדבר, שבהיות עיני עמים רבים כל כך נשואות אליה אלפי שנים, נשארה בכל זאת נידחה ושוממה ושמרה אמוניה לעם האחד שעתיד לשוב אליה, כאותה בת־מלכה אסירת הכשפים שרק בשוב דוד־לבבה מנדודיו בארצות מרחקים סרו מעליה כשפיה!
וכאן אני שומע את קולו של הראציונאליזם המקנן בלב כולנו. הוא, הראציונאליזם הזה, נכנס לתוך דברי ומזכיר לי את הידוע לכולנו, כי המדינה אשר זכינו לה כיום היא פרי המאמץ הגדול של תנועת עם ושל חלוצי עם במשך יובל שנים ומעלה, פרי נצחונותיו של הדור העברי הצעיר, הנאפד בגבורה. אמת נכון הדבר! ובכל זאת הכל פלאי פלאים. אלא שלפלא רגליים דקות מאד ולכן הוא נועל כפעם בפעם מגפיים כבדים של דרכי הטבע. וכמה חוטי פלאים ארוגים בתוך המגפיים הטבעיים הללו! נזכור, למשל, כי בווין הצורר הוא שהיה הגורם והשליח להחלטת האומות על הקמת מדינת ישראל. ונזכור את מנוסת־הבהלה של שכנינו, שדומה כי קראנו עליה באחד מפרקי התנ"ך. ונתבונן נא אל המחזה המרהיב־ומפעים לב ונפש של קיבוץ־גלויות. האם אין קבוץ־גלויות זה מתגשם והולך לפי התכנית החקוקה בפסוקים עתיקים. “אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יביאך” – כתוב בספר דברים. והנה הם באים, נידחינו, קהילות קהילות מעבר למדבריות, מירכתי ארצות נידחות ונכחדות – ממש מקצה השמים! ואם לא ממש על אלה היורדים אלינו מבין העבים שר הנביא: “מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם”!
ניתן גודל לתקופתנו הנפלאה, שיש בה מעקבות המשיח! נשכיל נא ונעמיק לראותה באספקלריה הזאת!
בתור אזרחים קיבלנו אנחנו מידי מדינתנו תעודת־זהות. אך בתור אנשי הרוח היא צריכה לקבל מידינו תעודת זהותה. ותעודה זאת אשר ניתן למדינתנו תטיל עלינו גופא חובות ותפקידים נעלים לתורה ולתעודה.
מה גדולה תעודתנו בדור הזה! כידוע, יש אצלנו בחינה של לא איכשר דרא. מי יודע כמה פעמים כבר הציץ משיח מן החרכים אלא שלא מצא את הדור הראוי לו. וכיון שאנו זכינו להיות הדור אשר בידו הופקדה ראשיתו של הבית השלישי, נתאמץ ונתעלה להיות כדאים וראויים לפקדון הזה.
נזכור בכל מאודנו כי לא מדינה סתם אנו בונים, שתהיה לבית לנו, אלא מדינת ישראל אנו בונים, בכל הדגשים החזקים שבצירוף זה.
ואין מדינת ישראל בלי שכינת ישראל. שומה עלינו שהשכינה תהא חופפת על כל הליכותינו ומעשינו, שתהיה עם לבבנו ועם פינו. אין איש מאתנו יכול להתברך שהוא יודע מקום משכנה של שכינת ישראל וסוד שיחה. ואולם אליה צריכים להיות מכוּונים חיפושיו והעפלותיו של דור זה ושל הדורות הבאים. עלינו לגלות פעמיה ולאחוז בכנף אדרתה ולהחזיר שכינתנו לציון.
ובאמרי עלינו, אני מכוון קודם כל לסופרי ישראל. באה עת שעלינו לומר שירה חדשה, לברוא ספרות חדשה בלב חדש וברוח חדשה.
דברים שהבעתי כמה פעמים בכתב, לא אכלאם עתה גם בעמדי על במה נכבדה זו. אין נפשי להיות אחד בעט ואחד בפה. אף במעמד חגיגי זה רצוני לרקוד לפני הכלה בנוסח “כלה כמות שהיא”. ספרותנו שגתה לא מעט. לא רק לציון קראה אותנו. בעיקרו של דבר הוליכה אותנו מן היהודי אל האדם. וזוהי דרך קלה, שיכולים לעבור אותה בגלישה בלבד. עתה צפויה לנו וקוראת לנו הדרך ההפוכה, הקשה, שכולה העפלה – דרך מן האדם סתם אל האדם ששמו ותפארתו – יהודי!
ויודע אני גם את השריקה שתלווה אותי ואת דברי ואת כל הרוח הזאת: ריאקציה עליך, ישראל! אך גם הציונות היתה ריאקציה, ריאקציה משולשת: היא משכה מאירופה, מלב התרבות, לאסיה הנחשלת; היא קראה מן העיר אל הכפר בזמן שהכפר השתפך בכל זרמיו אל העיר; היא הניפה דגל לאומי בזמן ששופרות הקידמה תקעו והריעו על האינטרנאציונאל. אך אשרינו שהריאקציה הציונית נקלטה במקצת והגענו בזכותה עד הלום! אנו בונים את ביתנו לדורות ומה לנו לכל המושגים האלה שאינם אלא בני יומם ושעתם. במוסקבה עצמה, מיכּה החדשה של ההתקדמות, מתחלפים כיווּניה לבקרים. אתמול קיפחו בה אנשים חירותם בגלל זיק לאומי, היום מקפחים הם חירותם בגלל ספק זיקה בינלאומית, והכל בשמה של הקידמה האחת!
נזרה איפוא הלאה את המושגים הקיקיוניים האלה. לא כיווּנה האפקי של הדרך קובע ערך מעלתה, אלא כיווּנה לגבי מעלה ומטה. נכוון נא אנחנו את דרכנו אל על!
תהי תשובתנו הרמתה!
– – – מחזיק אני טובה למי שאמר כאן שמרחף אני באוויר. מן האוויר רואים את הקווים הגדולים, המתעלמים מעינינו בהיותנו נתונים על השטח, גם הפרובלימות הגדולות נגלות לפנינו מתוך התרוממות מעל לענינים הממלאים יום יום את חללו של העתון. כשם שיש פרובינציה־שבמקום כך יש פרובינציה־שבזמן. אנשי הפרובינציה סבורים, שהענינים המטרידים אותם עומדים ברומו של עולם. גם סכסוכי סופרים ואף סכסוכי מפלגות ענינים פרובינציאליים הם. שרשם בפרובינציה שבזמן. ההיסטוריה פוסחת ועוברת על אלה, בעוד שהענינים הגדולים באמת אינם יורדים מעל פרקה.
גיתה אמר באחד המקומות, שהנושא העיקרי והעמוק ביותר בתולדות העולם ובתולדות האדם הוא הסכסוך בין אמונה וכפירה. כל התקופות שבהן מושלת האמונה בכל צורה שהיא תקופות מפוארות הן ונושאות פירות גם לתקופות הבאות. וכנגד זה כל התקופות שבהן יד הכפירה על העליונה בכל צורה שהיא, אפילו כשהן עוטות זוהר מדומה, נשארות עקרות.
הנושא שמסביב לו מרוכזה כל המתיחות של דברי ימינו במשך ל"ה מאות שנים, נושא ראש וראשון בקיומו של עם ישראל, שכל השאר רק טפל לו או מסועף ממנו – הוא דבר יחודנו מכל העמים. לא כמו שכל עם נבדל מחברו, אלא נבדלים ומיוחדים מכולם יחד. הכרת היחוד הזה באה לעולם בראשית דמדומי שחרו של עמנו, ומתוכה נוצרה כל תרבות ישראל. אמנם נתגלעו בעמנו כפעם בפעם גם נטיות חורגות להיות ככל הגויים. היצר הזה הוא היצר הרע של עם ישראל. אך התנ"ך הוא ספר המתרסים וספר המלחמה כלפי הנטיות הללו, כלפי היצר הזה. בו ניתנה ההכרעה הגדולה שהדרך להיות ככל הגויים פסולה בשבילנו. וההכרעה הזאת עוברת כחוט השני גם בכל ספרות ישראל שנסתעפה מן התנ"ך. גם ההיסטוריה שלנו הכריעה את הכרעתה. מנת גורלו של עם ישראל במשך אלפיים שנות גלותו היתה מחיר עקשנותו שלא להיות ככל הגויים. ומה היו החשמונאים שאנו רצים בלפידים לכבודם, אם לא מורדים בתרבות העולם? המתיוונים הלא הם המתקדמים של הימים ההם, שרצו לזכּותנו ולשתפנו בהישגיה של תרבות יוון, פאר גויי העולם. והנה קמו “הברברים” ממודיעין ומיגרו את “הקידמה” מיהודה וחידשו את תולדות ישראל. ולא אנו בלבד מעלים זכרם ברטט קודש, אלא גם העולם כולו מחזיק להם טובה על כך. וכן כל שגב בתרבותנו וכל שגב בתולדותינו צמחו לנו על כּנה זו של היחוד הישראלי, וגם אצל חסידי אומות העולם מכובד שם ישראל לא מפני שהתקדמנו לעברם אלא דווקא על שום שגיון יחודנו.
רק ההשכלה שמשקלה כשחק־מאזנים חזרה וחרתה על דגלה: “נהיה ככל הגויים”. וממנה ינקה הספרות החדשה, שגם היא שכחה והשכיחה את המהות הישראלית. טוענים שהספרות חוללה את המהפכה הציונית. האין גם זו אגדה? היכן הניפה ברמה את דגל הציונות? יש שירים ציוניים אצל טשרניחובסקי בצד “הנאוה מדיסלברג” ו"לנכן", אבל היכן פרוזה ציונית? היכן מצינו דמות ציונית גדולה, שתשמש מופת, שתלהיב לבבות ללכת בעקבותיה? היחידי שכתב רומן ציוני הוא קבק. והלא הוא היה סופר דחוי. כנראה פסול גדול נחשב לו הדבר שכתב ספר אשר עשה נפשות לציון. וזכור פסוקו של ברדיצ’בסקי: “מערבא! לשם בן חמש אותיות זה כרעתי והשתחויתי!” מי מסופרינו כתב שהוא כורע ומשתחווה לפני חמש האותיות ישראל או לפני ארבע האותיות ציון? לא, הספרות הטיפה למערבא פי כמה יותר משהטיפה לציון. ו"המתקדמים" של ימינו אך תלמידיה המובהקים הם. תורת רבותיהם בידיהם שאנו מצוּוים ועומדים לרוץ מן היהודי אל האדם. אלא בימי ברדיצ’בסקי חשבו שהאדם שוכן בברלין. ועתה, לאחר שסרחה ברלין, נמנו וגמרו שהאדם שוכן במוסקבה. הנסיבות נתחלפו ואתן נתחלפה הכתובת, אבל המגמה בעינה עומדת.
אך למה נלין על בעלי הכתובת? ההתערטלות היהודית פשתה על כל סביבותינו, אפפה כל פינות חיינו. תלשנו את הלועז מעל שפתינו, אבל הלועז הרוחני ממלא את חדרי נפשנו. מקבצים אנו את הגלויות, והשכינה גלתה מאתנו!
אולם עתה אנו מניחים את אבני היסוד של מדינת ישראל, ולא יתכן שדור חורג בישראל, דור ההשכלה, יהיה לנו לקו. הדורות שציוו לנו את המנדאט על ארצנו רשומו בו בדמעם ובדמם את הסעיף שלא נהיה ככל הגויים. אל נזייף את המנדאט הזה! נכוון את ההגה הרוחני של מדינתנו לפי צו הדורות, העולה ומתלכד עם הקול האלהי אשר בקע כפעם בפעם בקרב עמנו!
-
הרצאה בוועידת הסופרים, חנוכה תש"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות