** להוסיף ראש פרק: א. מדינת ישראל כיצד

חגי ישראל כולם תכונה אחת משותפת להם: המאורע שלזכרו נקבע החג לא נתרחש ובא בתוקף החוקים והכוחות שפועלים בהיסטוריה, אלא להיפך: התרחשותו מעידה כי הופקע לשעה תוקפם של הכוחות והחוקים האלה.

בראש וראשונה הדברים אמורים במאורע אשר לו קודש הראשון לכל חגינו וזכרו לפוף גם בכל שאר מועדי ישראל – היינו יציאת מצרים, כפי שהיא מתוארת ומוארת בתורה. כיצד בא במפתיע אותו שחרור של מאות אלפי עבדים בלא יריית חץ אחד? כיצד נסתבבו הדברים שפרעה בכבודו ובעצמו יקום בלילה ויתחנן: “קומו צאו מתוך עמי!”? מטעם ההיסטוריה היה בית העבדים של פרעה איתן כצור סלע. בחזות שלה היה האופק אטום מקצהו ועד קצהו. משום רוח של רוחות השמים לא נראו פעמי מחר חדש. אפס, נצבו כמו נד נוזלים – הזרם ההיסטורי הרצוף נפסק לשעה ונתהווה מעין חלל בזמן להתרחשות שלא ממין סדרי הקבע שבהיסטוריה. חג הפסח הריהו איפוא לא חג היסטורי אלא חג הנצחון על ההיסטוריה. ובהילת הנצחון הזה נתעטר עמנו בעצם ראשיתו לקראת כל עתידותיו העלומות…

ותכונה זו עצמה טבועה כחותם גם בשני החגים המאוחרים של אמצע הזמנים – פורים וחנוכה.

מגילת אסתר מספרת, כי גזירת המן כבר נכתבה ונחתמה בטבעת המלך אשר אין להשיב, – ובכל זאת הושב הכל בתוקף של איזה “ונהפוך”, אשר שם לאל את תוקף “הטבעת”. פורים הוא חג המהפך הבלתי־צפוי, המבשר ואומר: אף־על־פי שאין להשיב מצד הסדרים השרירים והקיימים בתוך האופק ההיסטורי, יש להשיב “ממקום אחר”, מאופק אחר. כי יש אופק מעבר לאופק, ובשעות של רצון וחסד יש כי ייפרץ האופק הסוגר עלינו ונמצאנו פתאום בלב אופק חדש, והנה השמים מעלינו אחרים והרוח מסביב אחרת.

וגם בימי החשמונאים נתארע איזה “ונהפוך” ממין חדש. אמנם התייצב אז כוח מול כוח במערכי מלחמה “כדרך העולם”, אך הנצחון התהפך על צד אחר, שלא כדרכו. שהלא חוק הוא באפיקיה הקבועים של ההיסטוריה, שכל מי אשר לו יתרון כוח – לו הנצחון. אבל הפעם נתפרד הדבק שבין הכוח והנצחון, כי יתרון הכוח היה מזה והנצחון היה מזה. לא את נצחונו של הכוח אנו חוגגים בחנוכה, אלא את הנצחון על הכוח.

כללו של דבר, חגי ישראל מימות עולם הם זכרון למאורעות שפרצו גדרי ההיסטוריה, מאורעות שביטלו את החתום ב"טבעת המלך" שלה. ואילו מעשים ומאורעות החתומים בזו “הטבעת”, ויהיה ערכם גדול ככל שיהיה, לא הניחו אחריהם יום חג בלוח עמנו. כי עמנו חוגג את חגיו לא על שום שההיסטוריה האירה לו פנים בזמן מן הזמנים, אלא על שום שבעל כרחה ענתה אמן על ברכה שנתברך שלא כמידתה שלה.

והנה מקץ גלגולי עתים לאין־ספור זכינו לחנוכה חדשה חנוכת מדינתנו שנחרבה לפני כי"ט מאות שנים בידי מלכות רומי. מי תם ויאמר כי בדרך המלך של ההיסטוריה, לפי החוקים הנוהגים בה, חזרה לידינו הארץ הזאת? היכן ואימתי סללה ההיסטוריה נתיב לגאולים דרך עקלקלות של שבעים גלויות וכאלפיים שנה לאורך? לא, זאת מדינתנו המחודשת גחה מאופק רחוק של נבואות קדם, וכרוז יצא לפניה מאחורי הפרגוד: חוקים־שבהיסטוריה, דומו! כוחות־שבהיסטוריה, פנו דרך!

וכן גם החג שקבענו לכבוד חנוכת המדינה, חג אחרון בזמן ולא אחרון במעלה, אח צעיר הוא לחגינו העתיקים ומהותם מהותו.

אולם שם ניתן לחגנו החדש בחפזון, שלא כערכו. השם “יום העצמאות” אין לו הד עמוק בשפתנו וריח של תרגום נודף ממנו. ועוד ריעותא גדולה מזו: השם הזה מטשטש את ענין שיבת ציון, כי נעדר בו כל זכר עבר וניתן להתפרש שזו עצמאות־ראשית לעמנו.

והנה על פתחי הלב ועל פתחי הפה מתדפק שם שהוא כמזומן ועומד ליום חגנו זה. חג התקומה. המלה “תקומה”, זולת היותה מטבע מקראית, יש במשמעה התהוות שאיננה חדשה אלא מחודשת – דבר שכבר היה לעולמים חוזר וקם. “עצמאות” אין לה מגילת יוחסין והריהי רק דף מדפי הקורות של תקופתנו. ואילו “תקומה” הרי זה גשר מקומר על פני הזמנים, התמלאות חזונם של נביאים, ציפיית דורות שבאה ונהייתה. “תקומה” מחוז חפץ היא לנו מני אז ודברי ימינו הנוגים משתפכים אל תוכה ברינה.

שם שטעמו טעם מקור והדים רחוקים לו היה אוצל האצלתו גם על דרך חגיגת החג ומשרה השראה למתן צורה הראויה לו, בעוד ששם מתורגם מטה לקבלת צורות מן החוץ, כפי שאנו רואים בעליל.

אכן חוגגים אנחנו את עצמאותנו המדינית מתוך הבלטה רבת־רושם של חוסר עצמיות פנימית. המצעד הצבאי הגדול שהונהג בחמישה באייר ונעשה עיקר תשואות החג הלא חיקוי מפורש הוא למעשי אחרים, ללא נופך מקורי משלנו. ולא זו בלבד שמצעד צבאי צורה זרה היא וגם נדושה, כמה סירכות טפולות לו גם כשלעצמו. ממציאי המצעדים הללו היו בלי ספק הכובשים והמדכאים מימות עולם, שהצבא היה זרוע רשעם. המצעדים היו מכוונים לפאר את השליטים וגם ליירא את העם, להטיל עליו אימת מלכות. אך גם כשביקשו השליטים להעניק דבר־מה חגיגי לעם, לא יכלו להעניק לו שום רעווא, אלא רק ראווה בלבד. כיום אמנם נשתנה משמעם של המצעדים הצבאיים בארצות הרבה, וגם עמים משתחררים ומתגוננים מצעידים צבאם ביום גנוסיה של מדינותיהם, להראות שגם ידם רבה בחיל ובכוח. אך גם המצעדים שיצאו ממשמעות למשמעות לא שינו פניהם. צורה אחת להם אצל עמים חפשים ואצל עמים מדוכאים, אצל חוגגי שחרור ואצל חוגגי כיבוש, אצל זוממי מזימות מלחמה ואצל בעלי “אני שלום והמה למלחמה”. מצעד צבאי מכל סוג מדבר בלשון סתמית שמשתמעת לכל מיני פנים, והוא זקוק להכרזות־לוואי, כפלוני הצייר, שנזקק לרשום אצל ציוריו: “זה אריה”, “זו איילה”, בשביל שלא יחליפו אותם… גם תהיינה אשר תהיינה כוונותיו של מצעד צבאי, יש בו סרך מזמנים וארצות ומשטרים שזכרם לא לברכה.

אשר לנו, אין צורך להטעים שלבנו מלא חיבה ויקר לשומרי משמרת בטחונה של מדינתנו, שעדיין מרובים צריה וצורריה, אך דווקא משום חיבה ויקר אליהם לא מן המידה להצעידם לפנינו בסך במשך שעות, ולא מן הראוי לשוות דמיון־צורה ביניהם לבין צועדים בעלי תפקידים הפוכים משלנו. אף לא מן הנכון לחלק את העם ביום חגו לצועדים ולצופים, שהצועדים אינם רואים את המצעד והצופים אינם משתתפים בו. גם אקלימה של ארצנו אינו יאות למצעדים בחודש אייר ולפרקים החג נהפך לעינוי למשתתפי המצעד וגם לרבים מצופיו.

באחת, לא זו הדרך לנו לחוג את חגנו. נרבה אנחנו רעווא ולא ראווה. נראה אנחנו דוגמה למדינות צעירות שמצעדים צבאיים הם לאו דוקא, ואין כלום נגרע מממשותה של המדינה בלעדיהם. ואם להפגין דבר, יאה לנו להפגין לא את המציאות העגומה שכופה עלינו החזקת צבא, אלא את שאיפתנו העמוקה לתיקון המציאות. הבה נפגין ביום הזה ברחובות ערינו את האידיאל הנבואי של “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות” בשירה ובזמרה וברקודי עם, שגם חיילינו במדיהם יקחו חלק בהם, ואמני הניב והצליל והמכחול יתנו חילם לחגו הגדול של העם, הממריא על כנפי חזונם של נביאיו אל נאות העתיד המאוּוה והמקוּוה. הרושם יהיה אדיר והדיו יתפשטו בעולם כולו. עמי מזרח ומערב יווכחו לדעת כי לא עם חקאי עוד אחד נצטרף אליהם, אלא עם ישראל, שחוזיו ונביאיו קשרו גאולת העולם בגאולתו, הוא שעלה על במת העמים.

תעלה בשורתנו מחג תקומת מדינתנו!