עינת
יקיר, נכדתו של סופר היידיש יאנקל (יעקב) יאקיר (1909־1980) נולדה וגדלה בחיפה.
הוריה וסבה עלו ארצה ממולדובה ורומניה בתחילת שנות ה-70. עינת סיימה את בית הספר לאמנויות ויצ״ו קנדה במגמת תיאטרון. בצבא שירתה כמש״קית חינוך בבסיס חימוש. מיד לאחר השחרור החלה ללמוד
ספרות עברית וכללית באוניברסיטת תל אביב. כיום מדריכה, מלמדת תיאטרון. כותבת מגיל צעיר מאוד. פרסמה סיפורים בכתבי העת
״המעורר״, ״עיתון 77״ ו״מאזניים״. בשנת 2000 זכתה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של עיתון
״הארץ״. לדברי המבקרים, ״יקיר היא בעלת יכולת יוצאת דופן לתפוס ולשרטט תמונות אנושיות עדינות על שלל מורכבותן, תוך שימוש וירטואוזי בשפה העברית. סיפוריה עוסקים במפגשים בין אנשים - גם בשפתה היא מצליחה לשוטט בין כל רבדי העברית, גם הספרותיים וגם הלשוניים - משתמשת בשפתם של גנסין או ברנר ומתחברת לשפת רחוב באותו המשפט ממש, מבלי שהדבר יורגש.״
יקיר היא כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס״ט.
נולדה וגדלה בחיפה. סיימה את בית הספר לאמנויות ״ויצ״ו קנדה״ במגמת תיאטרון. למדה לתואר ראשון בחוגים לספרות עברית וכללית באוניברסיטת תל אביב. לומדת לתואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסקת גם בעריכה ובביקורת ספרות.
בשלושת ספרי הפרוזה שלה, ״עסקי תיווך״ (כתר, 2002), ״מרכז בעלי מלאכה״ (2007) ו״ימי חול״ (2012), העמידה נוסח ייחודי, ששורשיו בספרות העברית של ראשית המאה העשרים (סופרים כגנסין ויעקב שטיינברג) ובספרות הרוסית של המאה התשע-עשרה שהשפיעה על ספרות זו (למשל, צ'כוב). אבל נוסח המשפט של יקיר אינו חיקוי של סגנון ארכאי, אלא ישראלי מעודכן שיש לו שורשים במסורת ספרותית. יורם מלצר (2003) קבע כי
״עסקי תיווך״ של יקיר מסמן את ״סוף עונת הרזון״ ששלטה בפרוזה הישראלית הצעירה מסוף שנות השמונים. לצד הברוקיות הסגנונית שלה מעלה הפרוזה שלה עוצמה רגשית, הומור מושחז ומורכבות של תיאור.
אפשר להדגים את סגנונה של יקיר במשפט צדדי אך מייצג מתוך ״עסקי תיווך״: אחת הדמויות
״נושפת שוב את העשן ממנה ציפייה ארוכה״ (8). השימוש הלשוני החריג (״ציפייה״ במקום
״בציפייה״) הופך את העשן הנפלט להמחשה של הציפייה. השמטת ה-ב' מאלצת את הקורא
״לראות״ את הציפייה בדמות עשן הסיגריה: העשן הוא הציפייה, הציפייה היא העשן. העיוות התחבירי הזעיר יוצר דמות שציפייתה מומחשת בחומר, ציפייה שיש לה ריח וצורה.
ספרה ״מרכז בעלי מלאכה״ כתוב במורשת הרומן האירופי העירוני המודרניסטי (מהדהד בו בין השאר
״יוליסס״ לג'ויס). הוא מתנהל באזורי השוליים של המציאות העירונית, ודמויותיו (בהן אמנים שונים) הן לרוב נפשות כושלות, שלא זכו להשתלב בכלכלת התרבות, או שזכו רק בפירורים ממנה. ברובד הגלוי
״מרכז בעלי מלאכה״ הוא יצירה על הקושי ליצור אמנות במציאות כלכלית וחברתית שהאופק שלה בידורי והמוני.
כמה מהעתקי ציוריו של הצייר הפלמי פיטר ברויגל תלויים על קירות ברומן. אחד מהם, ״פתגמי ארצות השפלה״ (1559), המתאר עשרות דמויות טרודות בביצוע מגוחך של פתגמים עממיים (למשל, דמות הדופקת בשקדנות את ראשה בקיר), יכול להיות תיאור תמציתי של מלאכת הרומן של יקיר. זהו רומן המתבונן בקטנוניות ובהמולה האנושית במבט מעט מרוחק, אך לא מרוחק עד כדי חוסר הבחנה בפרטים ובתנועות הנפש והגוף העדינות. הוא מבחין בפעולות האנושיות, אבל גם בזיקות הרבות שבין פעולות רחוקות בזמן ובמקום, כך שהדמות הבודדה היא תמיד חלק ממארג חברתי, גם אם היא עצמה אינה מודעת לכך. ובעיקר זהו מבט המסרב להשתתף ביריד ההבלים החברתי הכושל, ובמילים אחרות, מבט המבקש ומצליח ליצור, מתוך מציאות של כישלונות קטנוניים, יצירת אמנות ספרותית הנבדלת לחלוטין ממציאות זו.
עוד כנערה פירסמה יקיר שלושה ספרי ילדים. היא תירגמה מרוסית את השיר הסיפורי לילדים
״זבובה זמזומובה״ מאת קורני צ'וקובסקי (2005). זכתה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של עיתון
״״הארץ״״ (2000). כמו כן הוענק לה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול ז״ל (2008).
אדיבי-שושן, אסתי. ״הו, צעקה נוראה. האם אינכם שומעים?״. ״״הארץ״״ תרבות וספרות. 31.8.2007. 4; בורשטיין, דרור.
״הלשון אינה צעיף: היא חומר הבניין היחיד״. ״״הארץ״״ תרבות וספרות. 13.12.2002. 2; מלצר, יורם.
״סוף אופנת הרזון״. ״מעריב״ ספרות. 3.1.2003. 24.
דרור בורשטיין
[מקורות: לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים,
ויקיפדיה]
[צילום: מוטי
קיקיון]
