שמעון אדף נולד בז׳ בתמוז תשל״ב, 19 ביוני 1972בשדרות. למד בבית ספר יסודי ממלכתי־דתי בעיר הולדתו.
בחטיבת הביניים עבר לישיבה של ש״ס, עזב אחרי חצי שנה והשלים את לימודיו בתיכון חילוני.
שיריו הראשונים התפרסמו בתקופת שירותו הצבאי בכתבי העת מאזניים, עתון 77
ועכשיו. ב־1993 היה בין מייסדי כתב העת אֵב, לצד
דורי מנור, אורי פקלמן, רועי גרינולד
וגל קובר, ובו פירסם משיריו.
ב־1994 עבר משדרות לתל אביב, וכעבור שלוש שנים ראה אור ספר שיריו
הראשון, המונולוג של איקרוס (גוונים, 1997), שזכה בפרס משרד החינוך לעידוד ספרי
ביכורים ונכנס היישר לתוכנית הלימודים. בשנים 2000־2005
כיהן כעורך ספרי המקור של הוצאת כתר. מהסופרים שערך: עינת יקיר,
אופיר טושה גפלה, דודו בוסי וניר
ברעם. ב־2002 הופיע ספר שיריו השני, מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי (2002),
שצורף אליו דיסק ובו שישה שירים מולחנים מהספר. בשנים הבאות פירסם אדף כמה ספרי פרוזה:
קילומטר ויומיים לפני השקיעה, רומן בלשי (2004); הלב הקבור, ספר פנטזיה
(2006); ואת הטרילוגיה ורד יהודה הכוללת את כפור (2010), מוקס נוקס (2011,
שהיה מועמד לפרס ספיר) וערים של מטה (2012). ב־2009 ראה אור ספר שיריו אביבה–לא שבו הגיב על מותה הפתאומי של אחותו. הספר התקבל
בהתלהבות יוצאת דופן וזכה בפרס היוקרתי לשירה על שם יהודה עמיחי. במקביל כתב שירים ללהקת ״כנסיית השכל״, לברי סחרוף ולחיים אוליאל. ב־1996 השתתף בכתיבה ובהקלטה של צורך, אלבומה הראשון של להקת ״האצולה״, שהתפרקה זמן קצר לאחר מכן.
ב־2005 פירסם באינטרנט את האלבום הקצר עוד מעט ירד הקיץ. בנוסף ערך, עם אורנה
בן דור ויאיר גרבוז, את תוכנית הטלוויזיה דו״ח אינטימי. רוב מאמרי הביקורת שנכתבו על אדף תיארו
אותו כקול חדש וחשוב בספרות העברית, אבל מיקמו אותו באופנים שונים במשבצת של היוצר
המזרחי מהפריפריה. ביצירותיו וברשימות שכתב הוא מערער על המיקום הזה, משרטט אזורי גבול
חדשים בין המרכז לפריפריה ובין שדרות לתל אביב, וכך טורף את המונחים השגורים ומערער
על המיקומים המוכנים מראש. בה בעת הוא הופך את חוויית הדחייה והכיעור־לכאורה שמעוררת
הפריפריה לפנטזיה מיתית עוצמתית, אך בלי להסתיר את הסדקים הנבעים בפנטזיה ומשבשים אותה.
כבר בתחילת דרכו ביקש להתכונן כמרכז אוניברסלי, לא מקומי ולא מסוים, ומשם ביקש לחבור
אל המקומי והפריפריאלי. התנועה בין אוניברסליות ללוקליות, מיתולוגיה
מערבית וביוגרפיה אישית מאפיינת את כל כתביו, בדרכים שונות ומגוונות. בהמונולוג
של איקרוס, ספרו הראשון, נחשפות תדיר, מבעד למונולוג האוניברסלי ולדמויות הגיבורים
המיתולוגיים, חוויות אישיות מן הפריפריה. במה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי, ספרו
השני, מתגלה קולו הפרטי, החושף את יחסו המורכב אל הביוגרפיה האישית שלו: ״אֲנִי עוֹד
אֶתְעוׂרֵר מֵחֲלוׂם הַבְּעָתָה שֶל הַבִּיוׂגְרַפְיָה״, הוא מכריז בשיר החותם את הספר.
גם לאחר שנות חיים בתל אביב חוזר אדף לשדרות, ובתהליך של הסתכלות לאחור מתעורר מחדש
הקיבעון לילדות כתחושות בלתי פתורות שמעוררת בו הביוגרפיה שלו. תנועה מרחבית תואמת,
המשלבת עיסוק בסצנת הרוק בשדרות ובחיי האקדמיה בתל אביב, משמשת ציר מרכזי בעלילת הרומן
קילומטר ויומיים לפני השקיעה. עלילת הלב הקבור מתרחשת בין שני מרחבים מקבילים: עיירה
קטנה בדרום הארץ ומרחב פנטסטי, אוטונומי לכאורה, השואב את דימוייו מהמקרא ומההגות היהודית
בימי הביניים. פתיחת הרומן פנים צרובי חמה טומנת
בחובה הבטחה לאורי, ילדה בת שתים־עשרה מנתיבות, להיות בעלת קול עצמאי וכוחות נבואיים.
אך הכוחות האלוהיים שניתנו לה לא עומדים לה בבואה למנוע את מות אמה ואת התרסקות משפחתה,
ומתוך מפח נפש היא מחליטה לוותר עליהם. בניסיון לברוח מן המציאות שאליה נקלעה, אורי
מקימה משפחה משלה בתל אביב. אך ההחלטה לוותר על הכוחות האלוהיים מובילה אותה להסתגר
בעצמה עד כי אפילו קולות בעלה וילדתה נשמעים לה כצלילים רחוקים. ועם זאת, היא נותרת
שבויה בחיפוש עקר אחר הקול האלוהי, שכעת נוכח כ״חסר״ בתוכה; נוכחות נפקדת שעליה היא
משלמת באובדן קולה העצמאי. בכתיבתו הייחודית יוצר אדף תצרפים עשירים,
מקוריים ותובעניים של מחוזות, ז׳אנרים וסגנונות שונים, הנדמים לעתים כמנוגדים ואף סותרים
זה את זה: אוניברסליות ולוקליות, מרכז ופריפריה, שירה כתובה ומושרת, ספרות הגותית,
ספרות בלשים ופנטזיה, עברית המעוגנת במקורות יהודיים מרבדים היסטוריים שונים ושפת יומיום.
החל מ־2012 משמש אדף כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
אדף, שמעון. הקלדתי באלימות, רק כדי לשמוע את שאון הכתוב. הארץ,
מוסף ספרים, גל׳ 660 (י״ד בתשרי תשס״ו, 17 באוקטובר 2005), עמ׳ 22.
אדלהייט, עמוס. מסה על הביקורת: דפים של מהות.
עמדה: ביטאון לספרות, גל׳ 25 (2011),
עמ׳ 9־31 <תרבות הרמייה והשקר בה שקועה עד צוואר קריית הספר הארצישראלית שלנו בעשור
השני לאלף החדש קיבלה לאחרונה ממדים גרוטסקיים מפחידים ממש והובילה אל מרכז הבמה
הספרותית דמויות קלושות של גרפומנים ועסקנים שאינם יכולים להוביל קו משמעותי כלשהו>
<חזר ונדפס בספרו על שירה : ביקורת ומניפסטים,
1991־2011 (ירושלים : כרמל, תשע״ג 2012), עמ׳ 170־192>
בסר, יעקב. עם שמעון אדף: גם שדרות אומרת שירה.
על המשמר, כ״ב בסיון תשנ״ג, 11 ביוני 1993, עמ׳ 19 <ריאיון>
Shabat-Nadir, Hadas. Centro e periferia nella poesia
di Shimon Adaf. Tre generazioni di scrittori a confronto : saggi sulla
letteratura israeliana / a cura di Yigal Schwartz, Gabriella Steindler Moscati
(Napoli: Editoriale scientifica, 2009), pp. 161–175.
סומק, רוני. ״שפה אחרת של רעב״. עתון 77,
גל׳ 266 (2002), עמ׳ 12
סלהוב, שבא. לָּחְמִּי ווּ׳דָּמִּי :
שירתו של שמעון אדף. בספרה: מסות על אמנות ויהדות (תל אביב : רסלינג,
תשע״ז 2016), עמ׳ 115־118 <הרצאה בבית־ביאליק בערב לרגל צאת ספרו של שמעון אדף,
יוני 2002>
Goren, Shiri. “A Clerk of Small Human Sins: On Shimon
Adaf’s Novel One Mile and Two Days before Sunset”. Modern Hebrew Literature
(MHL), issue 2. (Fall/Winter 2005–2006). pp. 231–232.
זר אביב, אורי.
ומוזיקה לשיר הזה אין.TimeOut תל אביב, גל׳ 639 (29 בינואר עד
5 בפברואר 2015), עמ׳ 82־83 <על האלבום המוזיקלי ״של בני תמותה״ של ״קטב מרירי״
בעקבות ספר השירים ״אביבה לא״>
לחמן, לילך.
לא על דרך השירה אלא לפי כאב.הארץ, תרבות וספרות, כ״ב בטבת תש״ע,
8 בינואר 2010, עמ׳ 2 <״הקינה של שמעון אדף על אחותו אינה מסתפקת בקול הלירי, אלא
רוצה להיות טקס אבלות״>
לי, ורד. חמש שאלות לשמעון אדף:
״הרגע החי של השיר״.הארץ, מוסף ספרים, גל׳ (א׳ בכסלו תש״ע,
18 בנובמבר 2009), עמ׳
ליבנה, יוני. יהודי קשה. ידיעות אחרונות, 7 לילות,
ט״ז בכסלו תשע״ג, 30 בנובמבר 2012, עמ׳ 25.
פוגל, מוטי.
ערים של מטה – שמעון אדף.קונונסנס <מקוון>, 21 בנובמבר 2012
<גירסה ממוקדת יותר של הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב־22 בנובמבר
2012> *