יוסי סוכרי, סופר, נולד בי״א בניסן תשי״ט, 19 באפריל 1959 וגדל בשכונת פרדס כץ בבני ברק, בן למשפחה מסורתית יוצאת לוב. כנער צעיר עבר עם משפחתו לצפון תל אביב. למד היסטוריה ופילוסופיה לתואר שני במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. מרצה לפילוסופיה ב״קמרה אובסקורה״, במכללה למִנהל, בבית הספר לאמנות ״מנשר״ וב״בצלאל״.
    שלושת ספריו הראשונים עוסקים בנושאים שונים, אך מתאפיינים בטון משותף: דחוס, קצר נשימה, עמוס. הפרוזה שלו מביעה בראש ובראשונה דחיפוּת לְסַפֵּר וביקורתיות. בספרו אמיליה ומלח הארץ: וידוי (בבל, 2002) תקף את הנושא היהודי המזרחי מזווית מפתיעה ומרתקת: דמותה של אמיליה, סבתו של המספר, יהודייה לובית חריפת שכל, ניצולת שואה. סוכרי טען כי אמיליה היא האישה המזרחית האינטליגנטית הראשונה בסיפורת העברית. עצם הבחירה בדמות זו מערערת את ההבחנה השגורה בתרבות הישראלית בין הנרטיב התרבותי האשכנזי לנרטיב המזרחי. ערעור זה הוא המצוי בלב התודעה המספרת של סוכרי עצמו: אפשר לקרוא את אמיליה ככתב־אחרוּת של הנכד, הנעזר במופת של סבתא.
    במוצהר, מטרתו של המספר היא היפרדות מהחברה הישראלית; אך מאליה עולה השאלה: הלוא אילו רצה המחבר באמת להיפרד, באמת להינתק, היה מעשה כתיבת הספר הזה הדבר האחרון שהיה עליו לעשות; שהרי הספר מכניס אותו בבת אחת אל תוך גופה של הספרות העברית, שהטקסט שלו כה מסתייג ממנה. מרטין היידגר, הפילוסוף המרכזי בחייו של המספר ברומן (סוכרי מלמד את הגותו), כתב כי גשר מעל נהר לא סתם מחבּר גדות שכבר נמצאות שם. הגדות מתהוות כגדות רק כאשר הגשר חוצה את הנהר וגורם להן לנוח זו מול זו. אמיליה הוא גשר כזה. בהפרידו את שתי הגדות, גדת המספר וגדת החברה הישראלית, הוא גם מחבר ביניהן. באופן דומה, בתהליך ההיפרדות והאינדיווידואציה של המספר ביחס לסבתו, הוא תופר אותה אל חייו, ולמעשה גם תופר אותה אל הישראליות, שהיא מתנערת ממנה במופגן.
    את הזעם הרהוט של אמיליה (שאחד ממקורות ההשפעה שלו הוא הפרוזה של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד) פיתח סוכרי בשני ספריו הבאים. את מקלטור (2005) אפשר לקרוא כפרודיה פוליטית על עלילת ״המשולש הרומנטי״ השחוקה. הגיבורים כאן הם המספר, שורה ארוכה של נשים ומדינת ישראל. המדינה היא כעין מאהב־מתחרה מרושע, המחבל בכל המפגשים הארוטיים של המספר, ובהכללה – בחייו הפרטיים, בגלל נוכחותו המתמדת ברקע: ״הזִקפה הלאומית הסבה [לאהובתי] עונג שאני לא הייתי מסוגל להעניק לה בשום מצב״ (32). גם בספר זה מגלה המספר, לצד בריחתו העוינת והבלתי־פוסקת מ״המדינה״, עד כמה הוא חלק ממנה ובאיזו מידה הוא דומה לה: ״אני עצמי תוצר מובהק של המדינה... נגוע כל חיי הבוגרים בגסות, ברהב, בקרתנות...״ (58). זהו סיפור שנראה תחילה כסיפור של ״איש טוב״, כעין פרטיזן הנלחם בחברה מושחתת, אבל הוא הופך אט־אט לסיפור מורכב יותר של סימביוזה מעיקה. הארוטיקה בלא תקין רומנטית (2009) מתוחה בין מורה בבית ספר תיכון ותלמיד הצעיר ממנה בשלושים ושש שנה. בספר בולט העירוב בין הארוטיקה ללהט האידיאולוגי־חינוכי והאנטי־ממסדי של המורה, עירוב מוזר המזכיר את דיבורו המעורב, המפצל־ממזג של סוכרי עצמו. ספרו בנגאזי-ברגן־בלזן הוא רומן ריאליסטי העוסק בשואת יהודי לוב. הספר מבוסס על מחקר ועל עדויות של בני משפחתו של הסופר, והוא מתמודד עם הסבל של יהודי צפון אפריקה בשואה, נושא שנכתב עליו מעט בספרות הישראלית. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס ברנר (2014). 
    ב־2019 יצא לאור ספרו אמזלג, המספר את סיפורו של עמנואל אמזלג, אינטלקטואל מזרחי תל־אביבי השקוע עד צוואר בתרבות המערבית, פציפיסט וגנדרן. לאחר התפרקות נישואיו, בהיותו כבן 50, השבר מחולל בחייו מהפכה ומוביל אותו להתחקות אחר שורשיו. במסע אל תוך השושלת המשפחתית מתעוררות בו תהיות מטא־פיזיות, מוסריות וחברתיות. לאורך המסע אמזלג נקלע לסבך של זיקות אישיות: יחסו אל הוריו שמהם התרחק תרבותית, הקשר עם רעייתו לשעבר, עם ילדיו המתבגרים אל מציאות מורכבת, עם נשים מרשימות, יחסיו עם האליטה האקדמאית, ובנוגע למדינה שנעשית זרה – כל אלה עומדים למבחן. מתוך הזיקות הללו עולה דמותו של אדם מורכב שחי בין העולמות וממוקם בעמדת התבוננות קיומית. אמזלג הוא גם ספר על מצבו של האדם המשכיל בישראל ואוניברסלי מאין כמוהו.
    בספרו לראות את הים (2023) מספר סוכרי על שתי נשים ושני גברים המקבלים יום אחד בשורה שמשנה את חייהם מן היסוד. איך יגיב כל אחד מהם? קירה, סטודנטית לתאולוגיה בקיימברידג׳ שרגילה להצליח בכול ובלי שום עזרה, עומדת למבחן שלא התנסתה בו מעולם; גבריאלה, שעוד מגששת את דרכה בסצנת המוזיקה של תל אביב, מנסה למצוא בבשורה שקיבלה משמעות נוספת; ז׳אן מישל, כדורסלן עבר שנחלץ מחיי עוני בפריז אל ליגת הכדורסל הטובה בעולם, יודע שתהילתו כבר מאחוריו ותוהה אם יצליח להתמודד עם מה שבפתח; ואילו רון, עורך דין תל־אביבי שכל חייו התחבט בשאלות קיומיות ומוסריות, יתמודד עכשיו עם השאלה הגדולה מכולן. גיבוריו של הספר הזה, כל אחד ממקומו, מגילו ומניסיון חייו, עסוקים בשאלה מה עשו בחייהם עד כה ומה עוד ירצו לעשות. האם תשנה הבשורה את מסלול חייהם או שהם ישובו לשלוט בו? לבסוף הם יגיעו לבוסטון, ושם תלווה אותם ג׳יין האוסטרלית – עדיין אין לדעת עד מתי ולאן בדיוק ומי מכולם יראה את הים.

נכתב על־ידי דרור בורשטיין עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]

ספריו: