מואיז בן-הראש נולד בעיר תֵיטְוואן בצפון מרוקו, בה׳ בתשרי תש״ך, 7 באוקטובר 1959.
עלה ארצה ב-1972, ואז שונה שמו ממואיז למשה. בשנים האחרונות לחייו חזר לשם מואיז. למד
פיזיקה, מתמטיקה, ספרות אנגלית ולימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית
בירושלים. עסק ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות.
שיריו הראשונים התפרסמו בעיתון במחנה ב-1979, בעת שירותו הצבאי.
בשנות השמונים פירסם שירים בכתבי עת ובעיתונים, והיה ממייסדי ועורכי מראות, כתב
עת ירושלמי לספרות (1981–1986). ספרו הראשון שראה אור הוא הרומן תקרא אותי!
(הר ואש, 1993), אך הספר שזכה לתהודה היה ספר השירים קינת המהגר: דיוקן עצמי של
המשורר בראי המשפחה (ירון גולן, 1994). חלק משירי הספר התפרסמו ב׳הארץ׳, והספר
אף תורגם לאנגלית (2001). שיריו נכללו באנתולוגיה לספרות מזרחיתמאה שנים מאה יוצרים שערך סמי שלום שטרית
(1999). הוא מחלוצי הכתיבה הספרותית העברית באינטרנט ומראשוני הסופרים הכותבים ב״בלוג״ ברשת. בשל אי-הצלחתו לפרסם את ספריו בהוצאות הגדולות, נעזר בטכנולוגיות מתקדמות באינטרנט
המאפשרות להדפיס ספרים על פי הזמנת הקוראים. כתיבתו מרכזית בשירה המזרחית המודעת,
היונקת משירתו של ארז ביטון, ושנמשכה אצל משוררים כברכה
סרי, סמי שלום שטרית, ויקי שירן,
אסתר שקלים, מתי שמואלוף, ובמידות
אחרות אצל רוני סומק, אמירה הס,
מירי בן-שמחון, יוסף עוזר ואחרים.
לשירה זו תפקיד חשוב בעיצוב הזהות המזרחית החדשה בישראל. נוסף לכך, הוא מתכתב עם מסורת
הכתיבה הביטניקית האמריקנית, עם שירתו של צ׳רלס בוקובסקי ועם השירה הערבית בתרגומיה
לעברית. בשירתו בולטת מחאה הן על היחס בארץ ליהודי
מרוקו וליהודי המזרח בכלל, והן על אי-התקבלותם של יוצרים מזרחיים על ידי הממסד הספרותי,
שהוא מגדירו ״אשכנזי״. נוסף על כך, יצירתו מתאפיינת גם כקינה בעלת מאפיינים אישיים,
משפחתיים וקהילתיים, על גורל תרבותם של יהודי ספרד ומרוקו, ובעיקר יהודי תיטוואן וטנג׳יר,
שדיברו בעבר ספרדית-יהודית. בכתיבתו יש ניסיון למתוח חוטי זיכרון אלטרנטיביים לאלה
הציוניים-ישראליים דרך העבר היהודי-ספרדי – למשל בלוסנה (2002), יצירתו הפרוזאית
החשובה ביותר – ודרך התרבות המרוקאית, על יחסי היהודים-מוסלמים בה, ומתוך כך הוא בוחן
את מקומו בזהות היהודית, הספרדית והאנושית. שירים רבים שלו מתעדים את קשריו עם עורכים
ומו״לים ואת סירוביהם. בשירה אישית חשופה מתוארות חוויות של התעללות פיזית בילדות (מסכת
מכות, 2005), ובכתיבתו הפרוזאית עסק באופן גלוי במיניות. מכלול יצירתו פוסט-מודרניסטי
באופיו – אופייניים לו טשטוש הגבולות בין הז׳אנרים השונים, קפיצות של זמן ומקום ועירוב
מכוון בין הכותב לדמויותיו. כמה מיצירותיו תורגמו לשפות אירופיות
(בהן מפתחות לתטואן, 1999, ולוסנה, 2002, שתורגמו לספרדית ב-2000 וב-2005,
בהתאמה) וכן לסינית. כמו כן תירגם מספרדית ומאנגלית, בין השאר משירתם של צ׳רלס בוקובסקי,
פבלו נרודה וטהר בן ג׳לון, ומהפרוזה של אדמונד ז׳אבס ואחרים. כמה מיצירותיו המקוריות
כתב בספרדית, שפת אמו, ובאנגלית, והן פורסמו בכתבי עת בספרד ובארצות הברית. עוד מספריו:
הספר הבא, סיפורים (1997); שירת סוף העולם, שירה (1999); מפתחות לתטואן,
רומן (1999); לחם החלום, שירה (2000); משקל הדיו, שירה (2001); מסכת
מכות, שירה (2005); בשערי טנג׳יר, רומן (2006); השתלה, נובלה (2006);
קראתיך בשם, שירה (2006); שפת הים, שירה (2011). זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי
אשכול (2008) ובפרס עמיחי לשירה (2012).
נכתב על ידי אלמוג בהר עבור
לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
קול השירים (ירושלים : הוצאת מובן, 2009) <כולל שמונה ספרי
שירה: קינת המהגר - לחם החלום - שירת סוף העולם - משקל הדיו - מסכת מכות - קראתיך
בשם - משם באתי - לכאן>
לא הולך לשום מקום (באר שבע : רסיס נהרה, 2010)
דרזדן יכולה לחכות (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2012)
<רומן>
שפת הים (חיפה : פרדס, תשע״ג 2013) <שירים>
תרגום:
סיפורים מאמצע העולם : אנתולוגיה של ספרות אקוודוריאנית (ירושלים : כרמל,
2005) <בעריכת קרלוס אאולסטיה ; אחרית דבר
ירון אביטוב>
הולצמן, אבנר. הגלות היא תמידית. ידיעות
אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, ל׳ בניסן תש״ס, 5 במאי 2000, עמ׳
27–28 <חזר ונדפס בספרו: מפת דרכים : סיפורת
עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 231–233>
הולצמן, אבנר. הגלות היא תמידית. ידיעות
אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, ל׳ בניסן תש״ס, 5 במאי 2000, עמ׳
27–28 <חזר ונדפס בספרו: מפת דרכים : סיפורת
עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 231–233>