יונדב קפלון, משורר ומסאי, נולד ב-1963 במלבורן, אוסטרליה, והגיע ארצה בגיל שבע. קיבל חינוך דתי ולמד בישיבות חב״ד ואחר כך (1978–1989) בישיבה הגבוהה בכפר חב״ד ובישיבת ״מרכז הרב״ בירושלים. עסק בהוראה, בתחילה ב״בית אב – עמותה להתחדשות בתורה וביצירה״ ואחר כך במכללות דתיות שונות. ערך את השנתון ״באור התורה״ (לבירור סוגיות של מדע ואמונה) וכן ספרים בנושאים יהודיים וכלליים שיצאו לאור על ידי ״יד ושם״ והוצאות ספרים אחרות.
    שיריו הראשונים ראו אור בראשית שנות השמונים בכתבי עת חרדיים, ואולם לתודעת הציבור הרחב הוא חדר אחרי פינוי העיר ימית ב-1982. קפלון היה מאלה שהגיעו לעיר לפני פינויה והתבצרו בה. במשך שלושה חודשים ישב בעיר, ופרשת הפינוי הפעילה אותו כמשורר בעל יכולת ביטוי בלתי מצויה. מחזור שירי ימית שלו, שחלקים ממנו נדפסו ב-1984 בחדרים בעריכת הלית ישורון, זכה לתהודה רחבה. המחזור בשלמותו נדפס ב-1986 בנקודה, כתב העת של המתנחלים, וחלקים ממנו נכללו בקובץ הבכורה של קפלון, הכתר האפור (הקיבוץ המאוחד, 1987). ב-1990 הופיע קובץ שיריו השני, אלמנט עברי, בשל מקודמו; ולאחריו, ב-1994, הקובץ בת שלמה, שהכיל מחזורי שירים ופואמה מרכזית (״בת שלמה״) מורכבים ומבריקים. אחרי הופעת בת שלמה הואט קצב הופעת שיריו. כל השירים שנכתבו ופורסמו במשך עשור שלם קובצו ב-2004 בקובץ אתה עוד כותב, הסבוך והמעניין שבקבציו.
    קפלון גם הרבה בכתיבת רשימות ביקורת ומסות, שפורסמו בכתבי עת ובמוספי ספרות שונים. ב-2000 פורסמה בחוברת מיוחדת מסתו ״בחור יוצא מן הכלל״ (על הנוער הדתי-הלאומי). שבת מוזרה ביער – שלושה-עשר סיפורים חסידיים לילדים – ראה אור ב-1999. מהדורה מורחבת של שבת מוזרה ביער יצאה לאור בתשע״ה (2015). ב-2004 ראה אור בעריכתו ממך אליך – מפעל מקיף של עימות תפילות המחזור של הימים הנוראים עם קטעי שירה והגות ישנים וחדשים. קפלון זכה במלגות ובפרסים, בין השאר: פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול ז״ל (1996, 2014), מלגת קרן תל אביב לספרות ואמנות (2000), הפרס ליצירה יהודית מטעם שרת החינוך (2005) ופרס שר החינוך ליוצרים בתחומי התרבות היהודית (2017).
    שירתו משתלבת בחלקה המודרניסטי הרדיקלי של השירה הישראלית, כפי שהתפתחה משנות השבעים (יונה וולך, יאיר הורביץ). זוהי שירה המפתחת רצפים אסוציאטיביים ״פתוחים״ ומהלכים אי-לוגיים מרובי פערים, והיא יכולה להיחשב לשירה ״קשה״. עם זאת, זוהי שירה ישראלית מאוד, לא רק במובן זה שההתנסויות שעליהן היא מדווחת הנן בכל זאת ספוגות טעמיה המרים והמתוקים של ההוויה החברתית הישראלית, אלא גם במובן זה שככל שהיא יכולה להיות אזוטרית במבעיה, היא תמיד מפועמת קצבים ורווית אוצר מילים של שפת הרחוב הישראלית. אלה מתחברים חיבור יחיד במינו עם המתחים הרוחניים העזים המשמשים במרכזה של שירתו מראשיתה. שירה זו בוקעת ממעמקיו של שבר רוחני קשה, שעיקרו – אי-האפשרות של המשורר לחיות חיים רוחניים רצופים וטוטליים. קפלון מבין את המושג הזה כחיים פעילים מתוך מגע הדוק עם כוח רוחני על-אישי, הקיים והפועל מעבר ל״כלוב המראות״. למשורר ניתן לפעמים להתחבר אל כוח זה, אבל אף פעם אין ביכולתו להפוך אותו לבסיס יציב וקבוע של חייו הנפשיים. משום כך יש אצלו תמיד כמין נואשות בעצם הג׳סטה השירית. הוא חש כי לשיר אין זכות קיום אלא אם כן הוא אמנם מחלחל דרך העצמי האידיוסינקרטי, אבל הוא נובע מן ה״נשמה״, כלומר מכוח טרנסצנדנטלי על-אישי. דא עקא, שלעתים קרובות מדי חייב השיר לדווח דווקא על אי-היכולת למצוא את הנתיב אל הכוח הזה. לפרדוקס הזה יש השלכות על חיי היומיום, על היחסים שבינו לבינה, על החיים הקולקטיביים של הקהילה, על המצב הקיומי והפוליטי של החברה הישראלית; אבל בעיקרו נובע הפרדוקס מן הפרובלמטיקה של חיי אמונה הנחווים בעיקר כחיים טרגיים.
    בהכתר האפור ובאלמנט עברי עסק המשורר בייחוד במשוררות של עצמו ובחתירתו אל הרוחני. השירים נעו בין רגעים נדירים של אמונה ביכולתו למלא את שליחותו לבין רגעים רבים יותר של פקפוק. בת שלמה היה קובץ הבגרות המלאה שלו. החתירה אל הרוחני, אפילו אל הנעלם, נעשתה כאן מתוך ההווי הנמוך והקונקרטי של חיי היומיום, לרבות חיי משפחה וטרדותיהם, עייפות מינית, חובות בבנק וכו׳. המשורר חקר בתנופה מרהיבה ובהרבה הומור את הדיסוננס של קיומו בתוך ההקשר הזה. בפואמה שעל שמה קרוי הקובץ עומתו בכל החריפות האפשרית ארבעה סיפורים מקבילים אך שאינם עולים בקנה אחד: סיפורה ההיסטורי של מושבת הברון ״בת שלמה״, כפי שהוא מסופר על ידי זקני המושבה; סיפורה האגדי של טפת, בת המלך שלמה, שאביה הסגיר אותה בקנאתו לבתוליה אל אי בלב ים ואסר אותה שם בתוך מגדל; סיפורה הנמוך הקומי-טרגי של משפחת הדובר, המבלה את חופשת הקיץ שלה בבת שלמה; וסיפורה של אישה ישראלית צעירה, קשקשנית, שהיתה חיילת ובקרוב תהיה לאם. העימותים בין הסיפורים (המודגשים לעתים על ידי חלוקת הדף לשני טורים מקבילים) נעשים בתנופה קומית. ״בת שלמה״ היא, ללא ספק, אחת הפואמות המעניינות ביותר בשירה הישראלית.
    אתה עוד כותב הוא בעיקרו דרמטי וטרגי. הרצון של המשורר לחרוג מן היומיומי לעבר הרוחני נעשה נואש, והוא מהווה רקע ומקור למחזורי שירים מלאי התנגשויות פנימיות, אסוציאטיביים מאוד. הכישלונות שעליהם מדווחים השירים מתנשאים לגובה אופראי. הדבר בולט במיוחד בנקודת השיא של הקובץ, ״פואמה ספרדית״, המספרת על דון יוסף החי בדור גירוש ספרד. הוא מעין נביא שנבואתו מנתקת אותו מן הקהילה ואף מביאה להוקעתו ולמאסרו. דון יוסף מנסה בכל כוחו לשבור את מחסום היומיומי, ולו גם לעבר האין המוחלט. מחד גיסא הוא נסחף למיניות חטאה; מאידך גיסא הוא מגיע לחזון דיסטופי וניהיליסטי. לאחר שיא זה מסתמן מעין אנטי-שיא: שירים של ויתור והשלמה, שמבחינת הרמה הפיוטית הם ממיטב שירת קפלון עד כה. אפופי רכות, הם מוזרמים על ידי תנועה מוזיקלית מלטפת, זהירה, מכלה עצמה והולכת, מגלמת את החיים האוזלים ונעלמים.
    קובץ השירים מזמור זמני שכולל את כל שיריו עד כה, יצא לאור ב-2011 בליווי מסתו של דן מירון על שירתו של קפלון. אסופה נוספת של שיריו המאוחרים בשם רעד העפרון הכוללת את שיריו מ-2011 עד 2020 יצאה לאור בהוצאת מוסד ביאליק ב-2020.

נכתב על-ידי דן מירון עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: לקסיקון סופרי ירושלים, גרנות, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]
[צילום: אהוביה קפלון]

ספריו: