יהונתן גפן, משורר, סופר, פזמונאי ומתרגם, נולד בב׳ באדר תש״ז, 22 בפברואר 1947 במושב נהלל, שם למד בבית הספר היסודי ובתיכון. התגייס לצנחנים (1965) ולאחר שסיים קורס קצינים הועבר לגדוד ״ברק״ בגולני, שם שירת כקצין מודיעין. עם שחרורו מצה״ל עבר לתל אביב. ב-1968 יצא לאור ספר שיריו הראשון כמה מילים (תרבות וחינוך). באותה העת כתב גם את שירים שענת אוהבת במיוחד כמכתבים לאחותו בת הארבע (1969). ב-1970 נסע ללונדון ללימודים וחזר לארץ ב-1972, והחל לכתוב טור שבועי בעיתון מעריב, שאותו הוא כותב עד היום. ב-1974 העלה עם דני ליטני מופע ראשון בשם ״זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכל״, שזכה להצלחה גדולה. בשנות השבעים והשמונים כתב והעלה מופעים סאטיריים נוספים ופרסם ספרי שירה, ביניהם מקום לדאגה (1971) ובעיקר שירי אהבה (1976). גפן הוא אחיינו של משה דיין, ואביהם של היוצרים שירה ואביב גפן.
    הרומן הראשון שלו, שיני חלב (זמורה ביתן מודן, 1977), מתאר את ילדותו ונעוריו בנהלל. אחריו כתב עוד כמה ספרי פרוזה למבוגרים ולילדים, בהם אשה יקרה (1999) על יחסיו המורכבים עם אמו שהתאבדה; וחומר טוב (2002) על חבורת ״לול״ שעם חבריה נמנה, יחד עם אריק איינשטיין, אורי זוהר, צבי שיסל ואחרים. ספרו רומן אמריקאי (2007), מעלה את סיפורו של ישראלי המתגורר בניו יורק, המנסה בלי הצלחה לאמץ לו זהות אמריקנית. בכתר זמני (2013), מתאר גפן את סיפור היכרותם של עיתונאי ומלצרית צעירה, על רקע הפיכתה של מדינת ישראל לאזור מוכה שחיתות ותאוות בצע. הילד הכותב, שיצא ב-2016, הוא מעין סיכום שעורך יונתן גפן בעת מסירת ארכיונו, המכיל שפע של פתקים, רישומים וכתבי יד, המגלמים את התהליכים האישיים והספרותיים שעבר בחייו.
    ספריו של גפן מבוססים על תקופות ואירועים מכוננים בחייו. תקופת גידולו וחינוכו במושב נהלל, בקרב אצולת תנועת העבודה המושבית; שנות הצמיחה שלו כאמן וכאיש תרבות ישראלי במעגל התרבות ההיפית בנוסח ישראל של שנות השבעים במאה העשרים, תקופת ההגירה, הבדידות והניכור שלו בניו יורק, וחייו במדינת ישראל המשתנה לנגד עיניו. חשיבותם של ספרים אלה נובעת הן מערכם כיצירות ספרות, אישיות-וידויות, והן מערכם כמסמכים חברתיים, החושפים את אחורי הקלעים של כמה מאתרי הכוח של התרבות הישראלית מפרספקטיבות ביקורתיות, הומוריסטיות וסאטיריות.
    ב-1970 פרסם את ספר הילדים הכבש השישה עשר. הספר הופק לאלבום ב-1978 על ידי דודו אלהרר ובהשתתפות גידי גוב, יהודית רביץ, דיוויד ברוזה יוני רכטר שהלחין את השירים וזכה להצלחה אדירה. שירים כגון: ״איך שיר נולד״, ״הילדה הכי יפה בגן״, ״גן סגור״ ואחרים מאופיינים בתמות מעולם הילדים ולשון יומיומית אך בבסיסם עניינים של הנפש שמדברים אל ילדים ומבוגרים כאחד. ב-1991 הועלתה בתיאטרון הבימה ההצגה הכבש השישה עשר שכתב מיכאל גורביץ׳ שבה שולבו שירים וסיפורים מן הספר והאלבום. בשנת 2014 זכו גפן ורכטר בפרס אקו״ם לתרומה מיוחדת בתחום היצירה לילדים, על יצירתם זו. מהספרים הנוספים שכתב לילדים: הילדים של הירח (1974); ילד הכרובית (1982); הדרקון הלא נכון (1986) ושירים לנטאשה (1997). כתב מאות שירים ופזמונים למבוגרים ומחזות תיאטרון. תרגם יצירות רבות, ובהן: יומן חוף ברייטון מאת ניל סיימון (1982) והמיזנטרופ מאת מולייר (1985), שאף פורסם בספר.
    מראשית דרכו היה סגנונו הישיר והביקורתי – בשירה, בפרוזה, במחזות ובטור העיתונאי שלו – שנוי במחלוקת. גפן, שלא הסתיר את עמדותיו הפוליטיות הפציפיסטיות, זוהה עם מחנה השמאל וספג בשל כך ביקורת קשה. כתיבתו מאופיינת בריאליזם נוקב, בעט מושחז ובהזדהות מלאה עם מושאי יצירתו. ספרי השירה שלו מתארים תמונת עולם שפרטיה ברורים, והדובר מגיב עליהם באמצעות רגשות מובחנים. אין בהם מורכבות פיגורטיבית, לעיתים קרובות הם בלדיים –סיפוריים, והסיטואציה הבהירה משרתת אותו לצורכי ביקורת או אמירות חברתיות נכוחות. גם שירי האהבה הליריים שלו כתובים בפשטות ובישירות.
    במופעים הסאטיריים שלו שילב שירים שכתב ואחרים שתרגם. הוא כיוון את חיציו כלפי הממסד, הצבא והחברה במדינת ישראל. סימן ההיכר שלו היתה צורת ההגשה הייחודית – ספק שירה, ספק דקלום. גם בכתיבתו העיתונאית הוא עוסק באופן נוקב בעניינים אקטואליים ואינו חושש לבטא דעות בלתי מקובלות. יצירותיו, שרבות מהן זכו לפופולריות עצומה, הן בלי ספק, מחומרי הבניין שמהם נבנתה התרבות הישראלית בעשורים האחרונים של המאה העשרים.

לכתבות נוספות על יהונתן גפן בספריה הלאומית

נכתב על-ידי אורנה קזמירסקי ומיכל פלס אלמגור עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: המכון לתרגום ספרות עברית, האתר הבלתי-רשמי של יהונתן גפן, ויקיפדיה]
[צילום: ארכיון מעריב nrg] 

ספריו: