עדי עסיס, משורר וסופר, נולד בתל־אביב בח׳ בחשון תשכ״ח, 11 בנובמבר 1967 ומתגורר בה. למד בתיכון מיטרני בחולון. בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובלימודים כלליים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. איש מחשבים בבנק.
    פרסומו הראשון היה שירו ״הזבוב״ (הליקון 10, 1994), שאף פותח את ספר ביכוריו, הנשק החם (הליקון, 2009). נושאי הספר הם אנטי־מיליטריזם (מחאה נגד השלכותיה של השליטה הצבאית ביהודה ובשומרון, התקיפה של ארצות הברית בעיראק ועוד), ארוטיקה, פולמוס עם אלוהים ושליחיו עלי אדמות ועוד. בכמה שירים עולים נושאים פחות שגרתיים, למשל שיר שבו הכדורגל הוא מטפורה למצוקה נפשית (״הוּ הָא מַה קָרָה״) ופרודיה מורבידית על העבודה במשרד. כותרת השיר ״תָּרַמְתִּי אֶת גּוּפִי לַמִּשְׂרָד״ מתארת את תחושת הדיכוי של העובד במשרד.
    המרכיב הסגנוני המרכזי בספר הוא היסוד הקומי לסוגיו: ההומור, האירוניה, הסאטירה והגרוטסקה. כך, לדוגמה, השיר הקצר והפרודי ״יֵשׁוּ״, שאף מופיע בגב הספר, הוא דה־מיתיזציה של סיפור הצליבה: ״יֵשׁוּ הִמְצִיא אֶת הָרֹחַב/ כְּשֶׁפָּרַשׂ יָדָיו לַצְּדָדִים./ הַצּוֹלֵב לָחַשׁ עַל אָזְנוֹ:/ ׳תַּעֲשֶׂה בַּיָּדַיִם כְּמוֹ צִפּוֹר״׳. הלחישה המרושעת של הצולב באוזנו של הצלוב יוצרת תקריב מקאברי על פני ישו, ובכך מחיה מחדש את הריאליות של הסיטואציה המיתית. מאפיין נוסף של ההומור בספרו הוא פרודיה עצמית, לדוגמה שירו ״גִּלּוּי נָאוֹת״: ״הַשִּׁיר שֶׁאָמוּר הָיָה/ לְהִתְפַּרְסֵם כָּאן/ לֹא מִתְפַּרְסֵם./ הָעוֹרֵךְ לֹא מָצָא אוֹתוֹ/ רָאוּי.// רַק רָצִיתִי שֶׁתֵּדְעוּ״.
    בספר נכללים שלושה סיפורים קצרצרים וניסיוניים: ״פִּשפָּש״, ״חוקת הבדלנים״ ו״תל אביב מאה״. הפואטיקה שלהם דומה לזו של שירתו, וכוללת גם רכיבים של מחאה ואקטואליה. השילוב בין הז׳אנרים בספר הזה מעצים את האווירה הקרנבלית שבו.
    ספרו השני הוא קובץ השירים ילד (2013) שבו הוא מספר על הילד שלא נולד לו.
    שני סיפורים קצרים שפורסמו בהנשק החם זכו בפרסים ראשונים של עיתון הארץ (2004): ״תל אביב מאה״ זכה בתחרות הסיפור הקצר ו״פשפש בחומה״ (המופיע בספר בשם ״פשפש״) זכה בתחרות הטור הסאטירי. עסיס הוא זוכה פרס אקו״ם לשנת 2011 בתחום השירה על יצירתו ילד. ב־2013 זכה בפרס ״טבע״ לשירה. עסיס נשוי למשוררת ענת לוין.

נכתב על־ידי גלעד מאירי עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[צילום: יח״ץ]