יוסף מונדי, סופר, פובליציסט ומחזאי, נולד ב-1935 בבוקרשט, רומניה. הוא היה בן למשפחה אמידה. עלה לארץ עם הוריו בגיל שש־עשרה, אך עזב אותה פעמים אחדות, בהן פעמיים לתקופות ממושכות שבהן חי בפריז. חש תמיד כמהגר מנוכר: ״עד היום אני מרגיש כאדם ששורשי הטבעיים נעקרו באכזריות [...] נדמה לי שאני אדם שלא נולד בשום מקום״ (מונדי יוסף, 1987). לאחר סיום שירותו הצבאי למד באוניברסיטת תל אביב, אך לא סיים את לימודיו. מת מהתקף לב פתאומי על מדרגות תיאטרון La Mama בניו יורק ב־1994, במהלך חזרות על מחזהו מיסטריה אמריקאית. רק ביום הלווייתו נודע כי מונדי הוא למעשה שמו הפרטי ולא שם משפחתו, כפי שהתקבע בטעות.
    מחזותיו הראשונים היו ״הזרם״, שהוצג במועדון ״מילוא״ בתחילת שנות השישים, ושניים ממחזותיו הקצרים: ״אחיו של רסקין״ ו״חדר ליד הים״ בתיאטרון ״הבימה״ (1963). בין מחזותיו הידועים ביותר יש להזכיר את ״זה מסתובב״ (1969), ״מושל יריחו״ (1975), ״המשיח״ (1981), ״לילות פרנקפורט העליזים״ (1988) ו״סוגרים את הלילה״ (1989) – שחלקם עלו על במות התיאטרון הממסדי. הצגתו האחרונה בתיאטרון הממסדי היתה ״מהגר עובר ושב״ (1992) – סאטירה על קליטת מהגרים בחברה הישראלית. ״זה מסתובב״ זיכה אותו גם בביקורת חיובית וגם בהצלחה קופתית מרשימה: יותר מ־3,000 הצגות בארץ עד היום. כיום מוצגת הפקה חדשה של המחזה בתיאטרון ״הסימטה״. ההצגה הועלתה גם בפסטיבל אדינבורו ובארצות הברית – וזכתה גם שם להצלחה. אולם מונדי לא הצליח לשחזר הצלחה זו, ולרוב הביקורת והקהל כאחד לא נטו לו חסד.
    פעילותו הדרמטית משתרעת על פני יותר משלושה עשורים, החל משנות השישים המוקדמות ועד למותו הפתאומי. הוא החל לפעול בתיאטרון במקביל להופעתם של עמיחי, זך ואבידן בשירה, ולפרסום סיפוריהם הראשונים של עוז ויהושע. השתייך לחבורת ״עכשיו״ (1959–1968), שאותה הקים גבריאל מוקד עם המשורר אורי ברנשטיין ועם מקסים גילן. הביא לתיאטרון את השפעת המודרניזם האירופי, ובמיוחד את רוח האקזיסטנציאליזם נוסח קאמי וסארטר, ואת צורותיו ושפתו של תיאטרון האבסורד. עם זאת, נושאיהם של מחזותיו היו בדרך כלל מקומיים, ובמרכזם הועמדו סוגיות קיומיות שמעסיקות גם כיום את הציבור הישראלי: מתח היחסים בין יהדות לישראליות; הסכנות שבלאומיות אוטופיסטית ומשיחית; הזהות המפוצלת של הסובייקט הישראלי; דריסתו של הפרט על ידי מנגנוני הממסד הכוחני ועוד – ולכן התיאטרון שלו הוא תיאטרון פוליטי רלוונטי ועדכני.
    יוצר אנטי-ממסדי מובהק, שנודע כ״ילד הרע של התיאטרון הישראלי״. ביים את רוב מחזותיו, וגם כמה מחזות פרי יצירתם של מחזאים אחרים: ״מעבר לגבולין״ ליוסף־חיים ברנר, ״הגולם״ של ה' לייוויק ו״הכיסאות״ ליונסקו. במקביל לפעילותו התיאטרונית עסק בכתיבה פובליציסטית ובכתיבת רצנזיות לעיתונים ״במחנה״ ו״על המשמר״ תחת הכותרות ״יומן נוכחות״ ו״רשימות מן החבית״. הוא פירסם גם שני קובצי סיפורים: ״יומן נוכחות״ (1977) ו״השיבה לשום מקום״ (1981), שהועלה גם כהצגה, וספר נוסף, ״שיחות בחצות לילה״ עם פנחס שדה (1968), שבו ראיין את שדה ושוחח עמו על מצבו הקיומי של האדם.
    החוויה המכוננת של יצירתו היא תחושת גלות פנימית עמוקה. הביוגרפיה שלו כמהגר ״עובר ושב״, ששיבתו היא תמיד ״שיבה לשום מקום״ – עומדת בתשתית מרדנותו, עצמאותו והאנטי־ממסדיות של יצירותיו. אלה סיבכו גם את יחסיו עם התיאטרון הישראלי הממוסד. הוא דחה בשאט נפש את התיאטרון הישראלי, ״שנודף ממנו ריח של ריאליזם סוציאליסטי״. תפישתו היתה ש״תיאטרון [...] כמו הפולחן של דיוניסוס חייב לגעת בשן הכואבת בטלטלה עזה״.
    בשנותיו האחרונות זכה להכרה מסוימת בקהילת התיאטרון הישראלי, וסמוך ליום מותו נודע כי אף זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז״ל. לאחר מותו נעשה בידי שאול דישי סרט תיעודי על חייו ויצירתו: ״היה מונדי – אגרוף אדם בקיר בטון״, ובו צילומי קטעים מהצגותיו שצולמו בארץ ובניו יורק והקלטות מראיונות שנתן לרדיו. ב־2019 יצא הכרך הראשון של ״כל כתבי יוסף מונדי״, שאותו ערכו זהבה כספי ומורן פרי.

מונדי יוסף בספריה הלאומית

יצירות מונדי יוסף בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי זהבה כספי עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה, המכון לתרגום ספרות עברית]

ספריו: