תקוה שריג נולדה בירושלים בי"ח באדר
תרע"ה, 14 במארס 1915, בת יחידה להוריה המחנך והסופר הרב ד"ר
יוסף זליגר
(1872־1919) ולאה לבית רוזנקרנץ. היא גדלה בבית דתי, בשכונת 'כרם' אשר בירושלים שמחוץ לחומות העיר העתיקה.
בשל מצוקות מלחמת העולם הראשונה נסגר בית הספר אשר ניהל אביה ולימד בו, והילדה עברה עם הוריה
להתגורר בחלק היהודי של יפו, אשר בה הקים ד"ר זליגר את בית הספר העברי 'תחכמוני'.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה שבה המשפחה הקטנה לירושלים, והצטרפו אליה הורי לאה, אם תקוה.
בשנת 1919, והיא בת 4, נפטר אביה יוסף ממחלה, כאמור בצוואתו - היא שאמרה עליו קדיש בבית-הכנסת מה שהיה ועודנו בלתי מקובל, בהיותה בת. תקוה גדלה בתנאי עוני ומחסור עם אמה ועם סבה וסבתה, כשאת רוב השכלתה, כללית ותורנית כאחד, היא רכשה בבית אצל אמה וסביה.
היא למדה בבית הספר היסודי 'בית תלמוד תורה' לבנות, וממנו עברה, לדרישתה, לבית-הספר היסודי "א. למל".
תקוה התפתחה כטיפוס עצמאי בחשיבתו ואף מרדני בדעותיו, מה שהרחיקה בתהליך איטי מן הדת. הדבר התבטא גם בהצטרפותה, חרף התנגדות אמה וסביה, לתנועת 'לגיון הצופים' אשר אוחדה בהמשך עם 'המחנות העולים', ושם גם פגשה את מי שיהיה בעלה נחום וייספיש.
קריעתה מן העולם הדתי, והסבל שגרמה בכך לאמה ולסביה, מילאו אותה אשמה כל חייה, וניתן לזהות זאת ביצירותיה.
כחלק ממימוש ההכרה המעמדית והחברתית שרכשו ועיצבו השנים בתנועת הנוער – הצטרפו תקוה ונחום ל'חוג העולה' אשר פנה בשנת 1932 להקמת 'קבוצת החוגים', קבוצה חלוצית בעמק חרוד, על גדות המעיין, והם בני 17. הם ויתרו לשם כך על שנת הלימודים האחרונה שלהם בתיכון בירושלים.
השניים, עדיין לא נשואים, נטלו חלק בהקמת הקבוצה העובדת והתוססת-חברתית בעמק חרוד, ואת ביתם הראשון הקימו בין ענפי האקליפטוס שעל שפת המים.
בל"ג בעומר של תרצ"ה, חודש מאי 1935, נישאה תקוה לנחום, ויחד הם בחרו את שם משפחתם העברי שריג.
בשנת 1936 עלתה 'קבוצת החוגים' על משבצת הקרקע הקבועה שנרכשה לטובתה מאפנדי ערבי בשטחי הכפר הערבי שאטה, וקורא שם הקיבוץ ה'מתמסד' בית-השיטה, זכר לישוב שאליו נסו המדיינים מפני גדעון בקרב שניטש שם.
בשנה זו, חודש נובמבר, נולד לתקוה ולנחום בכורם רן.
תקוה עבדה בבית-השיטה במלאכות ידיים שונות, נתנה ידה לעיצוב האוירה התרבותית המיוחדת שאפיינה את קיבוץ בית-השיטה משחר ימיו, ובהמשך היא נשלחה ע"י קיבוצה ללמוד הוראה ב'סמינר הקיבוצים' – בתחומי הספרות, הלשון והמקרא.
בשנים אלה, שנות ה-40 המוקדמות, ילדה תקוה את רות (מארס 1941) ואת
יוסף (מארס 1944). בשנים 1940־1941 לימדה תקוה והדריכה את 'חברת הנוער הצ'כי', חבורת נערים אשר חולצו בעור שיניהם ממלכודת מאירופה, אלה זכו בחיים חדשים, של היכרות עם ישראל ועם הטבע, עם העברית ועם התרבות היהודית, ובחוייה מעודדת ומרגיעה בבית-השיטה. בהמשך הם אף התגייסו לחטיבת הנגב של הפלמ"ח והקימו בתום מלחמת העצמאות את קיבוץ פלמ"ח-צובא.
בשנת 1941 התגייס בעלה נחום לפלמ"ח, לשמש אחד המפקדים הראשונים בו, תקופה שנמשכה עד תום מלחמת העצמאות. היות נחום רחוק מביתו וממשפחתו היווה מפתח להתפתחות המשפחה הקטנה, תקוה ושלושת ילדיה, כ'יחידה' עצמאית ומלוכדת. כך עברה המשפחה גם את ימי הלימודים של תקוה לצורך רכישת מקצוע ההוראה – ב'סמינר הקיבוצים' בתל-אביב, בין השאר בעיצומה של מלחמת השחרור והפגזות המטוסים על תל-אביב שאפיינו אותה.
בחודש מארס 1949 הסתיימה מלחמת-העצמאות, בכיבוש אום-רשרש היא אילת ע"י חטיבת הנגב של הפלמ"ח בפיקוד נחום, ולאחר זמן קצר נשלח נחום לביתו כחלק מ'טיהור' צה"ל מקציני הפלמ"ח הבכירים.
באותה שנה (יוני 1949) נולד אייל, מציין בשמו את אירוע שחרור אילת ורביעי בבני תקוה ונחום.
היא החלה מסלול רב שנים של הוראה, חינוך וניהול בבית-הספר התיכון של בית-השיטה, אשר נמשך למעלה מעשרים שנים. באוגוסט 1952 ילדה תקוה את צעיר בניה, יצחק.
בשנים 1956־1957 יצאה תקוה לשנת שליחות בשחריה אשר בדרום הארץ, ובה היא עסקה בחינוך ובהוראה לנוער עולה – באוריינטציה של חקלאות וטבע.
תקוה עסקה כל ימיה בכתיבה, ופרי יצירתה כולל למעלה מ- 60 ספרי ילדים ואחרים, בהוצאות הספרים "הקיבוץ המאוחד", "ספריית פועלים", "מסדה" ו"כתר". בכתיבתה היא הביאה לביטוי את אהבתה לתרבות היהודית, את געגועיה למסורת שינקה בבית הוריה, ואת הצורך העז שלה בהבאת התרבות והמסורת היהודיים אל הילדים – בנפרד מן הדת כשלעצמה.
תקוה יזמה את תיעוד תולדות החברים בבית השיטה, וראיינה עשרות רבות מהם, מה ששמור עד היום ב'תיקי חברים' בספריית הקיבוץ.
באמצע שנות ה-60 למדה תקוה בהצטיינות ספרות עברית ומקרא באוניברסיטת תל-אביב, וסיימה תואר ראשון.
ספרה הראשון נדפס כבר בשנות ה-60, 'מפי הטף' אשר כלל אוסף חידודים של בני קיבוצים, ובהמשך בחרה תקוה, בצד סיפורי ילדים אודות ההווייה הקיבוצית וקיצור תולדות הקיבוץ, לעסוק בהנחלת הרוח והמסורת היהודית לבני הנוער החילוני.
בין ספריה: 'מלא סיפורים', 'לנו משלנו', 'הבעל שם טוב בא', 'אליהו הנביא הנה הוא בא', 'החסיד והחסידה', 'גוזמאות שור הבר והלויתן', 'גוזמאות חלב ודבש', הגדה של פסח לילדים, 'שעשועתיק', 'אושכי בושכי', 'מתשרי ועד חשון', 'הרשלי', 'בין נהר פרת ונהר חידקל', 'החלמאים', 'כלוב מלא עוף', 'סוד בסנדוק', 'השטורמנים', 'אמא אגדה', שותפות ביצירת 'עמודי שיטה'.
ראשון נכדיה של תקוה נולד בחודש מארס 1960, ונוספו עליו, עוד בחייה, 15 נכדים.
במלחמת יום-הכיפורים, אוקטובר 1973, איבדה תקוה את בנה יוסף בקרב ברמת הגולן, וכל ימיה עד מותה, 24 שנים, היו צבועים בגוונים השונים של עצב ושל יצירה שנבעה מאובדנה.
את 'ארצות נעוריו', ספרה האחרון, יצירה בת 3 כרכים אשר הקדישה את שנותיה האחרונות לכתיבתה, אודות המשפחה אשר הקימה עם נחום, בליווי פרקי כתיבה רבים שלה ושל בעלה וילדיה, לא הספיקה תקוה להפיק. תחתיה באה 'ההוצאה לאור של משרד-הבטחון' אשר הביאה לדפוס כרך מאוחד ומקוצר: 'סופה'.
תקוה נפטרה ביום י"ט בכסלו תשנ"ט, 18 בדצמבר 1997.
[מקורות: אופק³, אתר קיבוץ בית-השיטה]