נפתלי הרץ ויזל או ווסלי (על-שם העיר ואֶסאֶל) נולד בהמבורג בה' בטבת תפ"ו, 9 בדצמבר 1725 למשפחה שמוצאה מפולין ונדדה לאחר גזירות ת"ח (1648) למערב ואחד מסעיפיה התיישב בעיר ואֶסאֶל בברנדנבורג ומכאן שמה. עבר בילדותו עם בית אביו לקופנהגן, בה היה אביו מגדולי הסוחרים והמקורבים לחצר המלך, כאן קיבל ראשית חינוכו מאביו ומפי המדקדק שלמה זלמן הנוי. אף למד וקרא ספרות ודברי מדע בלשונות אחרות. הושפע ביותר מר' יונתן אייבשיץ, כפי הנראה היה גם תלמידו בעת כהונת אייבשיץ ברבנות בקהילות אלטונה-המבורג-ונדזבק (אה"ו). בגיל 17 החל עוסק בתרגום עברי ל"חכמת שלמה" (מהספרים החיצוניים) בצירוף פירוש. עיסוק זה בא לו המשך בספרו הגדול הראשון שנדפס, על השמות הנרדפים: "גן לבנון". בשנות החמישים עבר לאמשטרדם, שם עבד בבנק של בית אפרים פייטל והוציא כאן את ספרו על השמות הנרדפים: "לבנון" ("שם הכולל לענינים המחוברים לברר וללבן יסודות ושרשי לשון הקודש, משליו ומליצותיו". אף נקרא "גן נעול". מוקדש בעיקרו לכל גווני הביטויים במקרא של התיבה: "חכמה"). לאחר כמה שנות עיסוק בבנק ובמסחר עצמאי באמשטרדם ובקופנהגן עבר לברלין (1774) לבית מסחרו של יוסף פייטל (בנו של אפרים). התקרב למנדלסזון וכן הוציא כאן את ספרו: "יין לבנון", פירוש למסכת אבות ואת התרגום העברי ל"חכמת שלמה" בצירוף פירושו "לוית חן". תרגום זה בלשון מקראית צחה עורר לאחר מכן את הסופרים-המשכילים לתרגם את הספרים הגנוזים האחרים בלשון דומה, המתקרבת ככל האפשר ללשון המקרא. ויזל אף עסק באותו זמן, בעל פה ובכתב, בביאור ספר בראשית, שקטעים ממנו נדפסו שנים רבות לאחר מותו ("עוללות אפרים", ביאור על ספר בראשית). כאן נענה להזמנת מנדלסזון לכתוב את ה"ביאור" לספר ויקרא במהדורת-המקרא שלו בצירוף התרגום לגרמנית (בביאור זה מצויים הוספות ותיקוני-עריכה מרובים של מנדלסזון). משנתפרסם "כתב הסובלנות" של הקיסר האוסטרי יוסף השני (13 באוקטובר 1781), שבו הוראה לפתיחת בתי ספר בגרמנית למען יהודים, לרבות היתר ליהודים לבקר בבתי-ספר כלליים, וראשי המדברים של יהדות אוסטריה, הרבנים, התנגדו לכך, אלא שמחמת מורא הרשות היו מאופקים בהתנגדות, יצא ויזל, חדשים מעטים לאחר צאת הפקודה, באגרת גלויה לרבים בשם: "דברי שלום ואמת", לעורר על התועלת הצפונה ליהודים בפתיחתם של בתי-ספר אלה (ברלין, תקמ"ב 1872). כאן גיבש רעיונותיו המצויים כבר בחיבוריו הקודמים והלימוד הכללי הועלה כערך בפני עצמו, נוסף לתועלתו. האגרת הראשונה עוררה קיטרוג מצידם של גדולי הרבנים שבדור (ובהם ר' יחזקאל לנדוי ור' דוד טבלי מליסה, שקודם "הסכימו" על ספרי ויזל). בשלוש האגרות שבאו לאחר מכן מצוייה רתיעת מה והתגוננות עד כדי נסיגה (ביחוד בחתימת האגרת הרביעית). אגרות אלה הפכו איפוא לסיסמת המשכילים בתחום החינוך, ככל ששימשו חיצי-מטרה לשומריה האדוקים של המסורת. אך נמצאו מגינים לויזל וביחוד היה זה ר' שאול ברלין, שבחתימה אלמונית יצא לאחר מותו הקונטרס: "כתב יושר" להגנת "דברי שלום ואמת", פולמוס זה היה גילויו המובהק של המאבק החריף בין ההשכלה למתנגדיה ואף שעברה אקטואליותו של המאבק עדיין נשמעו הדיו בגוונים רבים ושונים. עם שוך הסערה הוציא ויזל את "ספר המידות" ("והוא ספר מוסר השכל", ברלין תקמ"ח 1788), שכרכו הראשון נשאר האחרון וכל כולו בנוסח הספרות מסוג זה בגרמניה במחצית השניה של המאה ה-18: ניתוח כוחות הנפש וברחבות יתירה של ההרצאה. וכשהחל להתקרב לזיקנה פירסם את השירה האפית רחבת-היריעה, שכה רב היה רישומה על תנועת ההשכלה העברית וספרותה: "שירי תפארת" ("כולל שמונה עשר שירים מספרים תהלת ה' ונפלאותיו אשר עשה לאבותינו בהוציאם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני". אפוס זה, ככל שזכה למהלל רב מידי המשכילים הסופרים כן זכה מאותם חוגים גם לגינוי, אם בשל רמתו האמנותית הנמוכה ואם בשל החיקוי הבולט בו לאפוסים הדומים בימיו בגרמנית (ביחוד מקלופשטוק). בשל "שירי תפארת" מונים בויזל כמה חוקרים את ראשית השירה העברית המודרנית וכן את ראשית הספרות העברית החדשה. בנוסף לכך פירסם שירי-הזדמנות שונים לקיסרים, רוזנים, לדוד פרידלנדר, לאיציק בן דניאל, קינה על מנדלסזון ועוד. כן השתתף ב"המאסף" וסילק ידו ממנו בראותו שהוא נוטה לקיצוניות. בימיו האחרונים עבר להמבורג, לבית בתו וחתנו, והיה גם שם מרכזה של פעילות תרבותית. נפתלי הרץ ויזל נפטר בהמבורג בכ"ט באדר א' תקס"ה, 28 בפברואר 1805.
[מקורות: קרסל, ויקיפדיה]

ספריו:

• גן נעול
• דברי שלום ואמת
• יין לבנון
• שירי תפארת
• ספר המידות
• אמרי שפר
• חכמת שלמה

עריכה:

על המחבר ויצירתו: