שמעון דובנוב נולד למאיר יעקב ושיינא דובנוב ביום ב' של ראש השנה ה'תרכ"א, 18 בספטמבר 1860 במסטיסלאב שבפלך מוהילב שברוסיה הלבנה. את ראשית חינוכו קיבל מסבו בחדר, אך מילדותו נרתע מלימודי התלמוד והפלפול, ונמשך אל התנ"ך וההשכלה. ב-1874 למד בבית הספר היהודי הממשלתי, אך לאחר מכן עבר לבית ספר כללי. לאחר סיום לימודיו התיכוניים ניסה להתקבל לבית המדרש למורים במספר מקומות, אך הוא לא התקבל. בינתיים התעמק בספרות ובהגות ההיסטורית היהודית והכללית. ב-1880 עבר לפטרבורג וחי יחד עם אחיו הקשיש, זאב (לאחר מכן מראשוני הביל"ויים). כאן אף נתפרסם נסיונו הספרותי הראשון ברוסית (רוסקי יעווריי 1880) בצורת "מכתב מעיר מסטיסלאב". כאן גם התגבשה השקפתו הרדיקלית, שהתבטאה בדברים חריפים ביותר על היהדות המסורתית מזה ואופטימיזם מופרז בקוסמופוליטיזם מזה. אף הפוגרומים של ראשית שנות השמונים לא זעזעוהו מעמדתו זו, שביטאה בעתונות וכתבי-העת היהודיים ברוסית (ווסחוד, ראזסוויט ו"רוסקי יעווריי). מאמרי הביקורת המפורטים וכן המחקרים ההיסטוריים בווסוחוד החלו למשוך עין הרבים ומ-1883 נעשה עורך המדור לביקורת ספרים בווסחוד, מדור שמילא בעצמו והקיף את הספרים הדנים בנושאים יהודיים המתפרסמים ברחבי העולם היהודי.
    התפיסה היהודית שלו, קרובה ברוחה להתבוללות היהודית במערב, התבטאה הן בפובליציסטיקה והן במאמרים ההיסטוריים ודברי הביקורת ומכאן גם התנגדותו לחיבת- ציון וליישוב ארץ-ישראל. קמעה קמעה התפכח מהקוסמופוליטיזם שלו והמשבר האידיאי בא לידי ביטוי (מ-1887) בדבריו: "עתה הבנתי, כי דרכי אל האנושיות עובר דוקא באותו החבל הלאומי, שבו כבר עבדתי, כי לעבוד לטובת האנושיות עבודה ממשית אפשר רק על ידי עבודה לטובת אחד מחלקיה – ומה גם לטובת העם בעל תרבות עתיקה". מכאן פנייתו לחקר תולדות ישראל והעמקת ידיעותיו בכל תחומיה של ההיסטוריה היהודית. במחצית השניה של שנות השמונים פירסם מאמרי-הביקורת שלו על הספרות העברית, הידיית והרוסית ועודד כשרונות צעירים (שלום-עליכם), כשם שנלחם בספרות-קלוקל על כל גילוייה.
    בסתיו 1890 עבר לאודיסה והתחבר ל"חכמי אודיסה" (מנדלי, אחד-העם, רבניצקי ולאחר-מכן ביאליק ואחרים). כאן החל בפעלו לחקר תולדות יהדות מזרח-אירופה שקופחה על ידי ההיסטוריונים היהודיים במערב. החל לרכז חומר ופירסם את כרוזו, ברוסית ובעברית (בפרדס, גל' א, 1892, שהוציא וערך י. ח. רבניצקי), נחפשה ונחקורה ("קול קורא אל הנבונים בעם, המתנדבים לאסוף חומר לבנין תולדות ישראל בפולין וברוסיה". חזר ופנה בקול קורא שני: "לקטו אבנים לבנין תולדות בני ישראל ברוסיה ופולין", שנדפס בלוח אחיאסף ב). בעקבי קול קורא זה הוקמה ועדה היסטורית-אתנוגרפית לריכוז החומר הנאסף, בה היה דובנוב הרוח החיה. מאז גם החל בצעדיו הראשונים להיסטוריה כוללנית של עם ישראל. פתח בתרגום ההיסטוריה הפופולארית של גרץ, תרגום שלא נשלם. מבואו: "מהי ההיסטוריה היהודית", עיבד והרחיב לאחר-מכן (נדפס בווסחוד 1893. תורגם לעברית על-ידי יעקב מיטלמן בתשי"ד). כאן פיתח קונסטרוקציה של תולדות ישראל, תקופה תקופה והמוקד שלה, בצירוף לקח היסטורי על היחסים בין ישראל לעמים. עם כשלון מעשה התרגום הראשון של גרץ פתח בתרגום היסטוריה פופולארית אחרת של Samuel Bäck ו-Marcus Brann שיצא לאור בשנים 1896־1897, שבראשו הנסיון הראשון לתיאוריה האוטונומיסטית שלו, שפותחה בסמוך לכך בסידרת "מכתבים על היהדות הישנה והחדשה" (1897־1902). בתרגום העברי של אברהם לוינסון, שיצא בתרצ"ז, הכניס המחבר שינויים מרובים, בצורת השמטות והוספות. על מהות השינויים סיפר המתרגם בספר דובנוב).
    פירסום ראשוני ה"מכתבים" חל עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, והוא התדיין בהם עם הציונות מזה וההתבוללות מזה. השלטון הפנימי היהודי בגלויות במשך הדורות שימש לו תחליף לחיים עצמאיים של עם בארצו, רעיון זה עבר לאחר-מכן כחוט השני בספרו ההיסטורי הגדול ואף עורר אותו לחקור את "ועד ארבע ארצות", שראה בו דוגמה בולטת לאוטונומיה יהודית בנכר. מתולדות ישראל העתיק רעיון זה ועשאו יסוד מוסד בפתרון בעיות ישראל בהווה ובעתיד. נגד רעיון האוטונומיזם בכלל ונגד דובנוב בפרט יצא אחד-העם במאמריו: "שלוש מדרגות" ו"שלילת הגלות". אחד-העם הבחין בקשר שבין רעיון זה ליידישיזם הלוחם, דבר שנתקיים בניגוד לדעתו ורצונו של דובנוב (והשיב דובנוב לאחד-העם בתרגום העברי של ה"מכתבים").
    לאחר מעשה התרגום והעיבוד ל- Samuel Bäck ו-Marcus Brann  פתח בפעלו ההיסטוריוגרפי הגדול וב"סידור חדש של תולדות האומה בכל מרכזיה, במזרח ובמערב, מימי קדם עד היום הזה". ראשית הספר ב-1902, ומאז עסק בפעלו זה עד סוף ימיו. הספר נכתב רוסית ונסתיים בראשית שנות העשרים. לאחר-מכן באו ההשלמות והפיקוח על התרגומים לגרמנית ועברית. פרעות קישינוב וכן חיי הציבור היהודי ברוסיה הוציאוהו לתחום הפעילות הציבורית, אם בתתו יד לכרוז לשם אירגונה של הגנה עצמית בפרעות (עם אחד-העם ואחרים) ואם בפעילות מפלגתית בכיוון קרוב לרוחו, שעורר וטבע חותמו עליה. ב-1903 עבר לוילנה והשתתף בפעילות יתירה, ביחוד בימי המהפכה הראשונה (1905), באסיפות, ניסוח תזכירים ובפובליציסטיקה בעלת נעימה חריפה ביותר. משהוצעה לו קתדרה להיסטוריה יהודית במוסד החינוכי העליון למדעי-הטבע בפטרבורג, עבר לשם ב-1906, תוך מאבק מתמיד כל הימים והשנים על זכות ישיבה. ב-1906 היה בין מייסדי "מפלגת העם" (פאָלקספארטיי), שנתקיימה שנים רבות, אם גם בניגוד לדעתו והשקפותיו לאחר-מכן. ב-1907  הקים, בעזרת רעיו, את החברה ההיסטורית האתנוגראפית, שהוציאה סידרת קבצים מדעיים ברוסית (ייברייסקאיה סטארינה). אף החל להרצות על תולדות ישראל ב"קורסים למדעי המזרח", שהקים דוד גינצבורג ב-1908.
    ימי סבל באו לו בשנות מלחמת העולם הראשונה. אולם לא פסק כל השנים משקידתו על ההיסטוריה שלו, אם בזו הנוגעת בדורות האחרונים ואם בכרכים האחרים. עם פרוץ המהפכה וחילופי המשטר התרחק מפעילות ציבורית, אף שלא תמיד יכול היה לעמדו בצד בימים הסוערים של מלחמת אזרחים ופולמוסים ציבוריים ברחוב היהודי. בתנאים קשים המשיך בפעלו המדעי בימי הסובייטים ובעזרתם ואף העלה את סבלות ישראל בימי המלחמה ב"היסטוריה של איש צבא יהודי ממערכות שנת 1915" שפירסם בהתקופה, ספר ראשון (1918). הירצה באוניברסיטה העממית היהודית ובשאר מוסדות-תרבות יהודיים, אולם התנגד למשטר הסובייטי וביקש לצאת מרוסיה. לאחר השתדלויות מרובות יצא מרוסיה, כנתין ליטא, לקובנה (1922) ומשם הגיע לברלין.
    בברלין התמסר כולו לעבודה מדעית. וכאן אף יצא התרגום הגרמני להיסטוריה שלו וכן התרגום העברי לדברי ימי עם עולם (בתרגומו של ברוך קרוא ובהשתתפות המחבר) – תחילה הכרכים העוסקים בדורות האחרונים (א-ג. ברלין תרפ"ג-תרפ"ד. הם הכרכים ח-י במהדורה השלמה) ולאחר-מכן בתל-אביב (המהדורה השלמה: א-יא. נסתיימה בת"ש. בתרצ"ד החלה לצאת מהדורה שניה ומאז מהדורות מרובות. ברוך קרוא אף התקין מהדורה מקוצרת בכרך אחד, שהגיע עד סוף מלחמת העולם השניה, תשי"ב, בתוספת משמשון לייב קירשנבוים על השנים 1936־1951. נוסף לכך יצאו עיבודים לילדים ולבתי ספר על-ידי אהרן ליבושיצקי, יצחק לייב ברוך ועוד). בברלין אף הוציא את פנקס המדינה, או פנקס ועד הקהלות הראשיות במדינת ליטא, בצירוף מבוא והערות (תרפ"ח. חלק ה"פנקס" הופיע מ-1909 ואילך ב"ייברייסקאיה סטארינה" בצירוף תרגום לרוסית). במבוא הפנקס ביטא את ה"אני מאמין" האוטונומיסטי בצורה חד-משמעית ("סוד קיום האומה תלוי בציווי המוחלט של הנבואה הקדמונה: 'לא יסור שבט מיהודה'. לכאורה, אפשר לומר, שמעולם לא פסקה מלוכה בישראל, אלא היתה פושטת צורה ולובשת צורה. כך יוצר לו העם בכל מקום כעין מלוכה בזעיר אנפין - - - קבוץ אוטונומי פנימי בתוך קבוץ ממלכתי חיצוני - וכך טבע הדברים מחייב. עתידות כל האומות התרבותיות, שנכללו במסיבות העתים, בתוך גופים ממלכתיים שונים, ללכת בדרך זו. והתנועה החדשה של המיעוטים הלאומיים במדינות אירופה תוכיח"). לא להאמין בפתרון הציוני, אף שלטובים בידידיו (ביאליק, אחד העם, מרדכי בן-הלל הכהן ועוד) הביע לא אחת את אהדתו הפנימית למעשה הישוב העברי בארץ-ישראל. במלאת לו שבעים שנה (1930) הוחג היובל בברלין ברוב פומבי ואף יצא ספר יובל לכבודו. ברם היו אלה ימי ראשית עליית הנאצים לשלטון ועם השתלטותם המוחלטת (1933) יצא לריגה, שם הובטחו לו תנאי-עבודה שקטים.
    בריגה כתב את הכרך הנוסף לדברי ימי עם עולם (יא) וכן המשיך בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו (ברוסית), שחלקו האחד יצא בתרגום עברי (ספר החיים, תירגם משה בן-אליעזר. תרצ"ו. כל החלקים יצאו במקורם הרוסי ובתרגום ליידיש בשלושה כרכים. ניו-יורק). עם פרוץ מלחמת העולם השניה וכיבוש ריגה על-ידי הרוסים קיים עדיין קשרי מכתבים עם רעיו וידידיו. ברם עם הכיבוש הנאצי ועם בוא הקץ ליהדות לטביה בא גם קיצו. על אחריתו מספר עד-ראיה (הלל מלמד): "משבוצעה ה'אקציה' ביהודי ריגה גורש דובנוב החולה, אחוז החום, לרחוב לשם העלאתו על אוטובוס. שוטר לאטבי, שיכור, כילה בו חמתו לפני עלייתו וירה בו במפרקתו והוא נפל במקום. למחרת היום נטמן בקבר האחים שבבית העלמין הישן בגיטו ריגה".
    לשון כתיבתו העיקרית היתה רוסית, אולם רובה של חליפת המכתבים שלו עם חכמי ישראל על טהרת העברית היה. אף פירסם מאמרים ומחקרים וכן פובליציסטיקה בעברית, החל במחקרו: "החסידים הראשונים בארץ-ישראל" (בפרדס, כרך ב', 1894) דרך השלוח, הזמן, הצפירה, העבר, התקופה עד דביר, הארץ, העולם, קרית ספר, ספרי יובל ועוד. בהקדמתו לכרך הראשון של דברי ימי עם עולם בתרגום העברי הוא כותב: "מודה אני לפני הקוראים, שלבוש זה חביב עלי ביותר, מוצא אני אותו יותר טבעי ומתאים לגוף הספר: היסטוריה לאומית בשפת האומה המקורית". אחד-העם העריץ ביותר סגנונו העברי ("סגנונך העברי, הרשני נא לאמור לך זאת בפניך, הוא מעשה אמן לא פחות, ואולי עוד יותר מסגנונך הרוסי"). הוא קיים איפוא הבטחתו לאחד-העם וכתב עברית את ספרו תולדות החסידות (א-ג. תר"ץ-תרצ"א ואילך), באמרו בהקדמתו: "הרגשתי מכבר צורך לכתוב לכל הפחות ספר אחד בלשוננו הלאומית, שבה קיבלתי ראשית חינוכי בילדותי". אף הקדיש ספר זה לאחד-העם. אגרותיו העבריות נתפרסמו ומתפרסמות בכתבי-עת והגדולה באסופות נדפסה בספר דובנוב, שהוציא שמעון ראבידוביץ (לונדון-ירושלים-וולתאם, תשי"ד).
[מקורות: קרסל, ויקיפדיה

• Еврейская исторія : отъ конца библейскаго періода до настоящаго времени / Д-ръ С. Бекъ и Д-ръ М. Браннъ ; переработалъ и дополнилъ съ прибавленіемъ оригинальнаго отдѣла исторіи польско-русскихъ евреевъ С.М. Дубновъ (Одесса : Типографія Исаковича, Гаванная ул., соб. домъ No 10, 1896-1897) <Translation of Geschichte des jüdischen Volkes und seiner Literatur vom babylonischen Exile bis auf die Gegenwart, by Samuel Bäck and Marcus Brann>

• היסטוריה של איש צבא יהודי ממערכות שנת 1915 : ודוי של אחד מרבים.  התקופה, ספר ראשון (טבת-אדר תרע"ח), עמ' 605־628.