יחיאל מנדלסזון, חוקר ספרות עברית, נולד בלובלין, פולין, בכ״ד באב תקפ״ד, 18 באוגוסט 1824. נתייתם בילדותו ונתחנך בפיקוחם של אפוטרופסים. שקד על ספרות קודש וחול והמשיך בעסקיו של אביו, שהיה מאמידי העיר. לדגל עסקיו היה בא לעיתים קרובות לגרמניה ונתוודע לחכמי המערב, שהשפיעו עליו ביותר. בלובלין היה פעיל בתחום החינוך וכן בתנועת חיבת־ציון. בגלל מדיניות ה״רוסיפיקציה״ של אלכסנדר השלישי (1890) עבר מנדלסזון לפְּלֶס (Pless, כיום Pszczyna – פשצ׳ינה) שבשלזיה־עילית ושם חי עד ימיו האחרונים תוך מחלות קשות שפקדוהו בתקופת חייו האחרונה.
    היה מהשקודים על חקרי־יהדות לאחר תקופת־עיסוק קצרה בפובליציסטיקה (החל ב״המליץ״ 1862). שקד במיוחד על תולדות ישראל וחקר הספרות העברית ופירסם על כך מחקרים ב״הבוקר אור״, ״האסיף״, ״הצפירה״, ״כנסת ישראל״ ועוד. רושם רב היה למאמרו המקיף על משה מנדלסזון (״משה וישראל, או מה פעל רבנו משה בן מנחם על עמו ישראל״ ב״הבוקר אור״), שבו תיאר בפרטות יתירה את דמותו של מנדלסזון ותקופתו, במגמה להשיב אחורה ההשגות עליו באותם ימים (בייחוד של פרץ סמולנסקין). הותיר אחריו בכתובים ספר, שבו עסק מרבית ימי חייו, ״תולדות הספרות העברית״. מספר אחר, שנשאר אף הוא בכתובים, ״תולדות וקורות הכנוים והתוארים הנהוגים בישראל מאז ועד קרוב לזמננו״ הספיק להדפיס דוגמה ב״האשכול״ (שנה ראשונה, סיון תרנ״ח 1898) בעריכת י״ש פוכס ועזריאל גינציג (״ע״ד התואר הנכבד ברבי״).
    יחיאל מנדלסזון נפטר בפְּלֶס, שלזיה עילית, בכ״א בכיסלו תר״ס, 23 בנובמבר 1899. 

מקורות: קרסל