גיליון מס' 52 

תל אביב, יום חמישי, ל' בסיוון תשס"ה, 7 ביולי 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

עוד בגיליון: חגיגת הקישואים הצבעוניים של ואן-גוך

 תעשיית הנייר אינה משמידה את יערות הגשם!

מולייר קרא קומדיות לטבחית שלו

"אחרי הדור של מאיר שלו לא יהיה כאן מי שיוכל לכתוב"

האינתיפאדה הסתיימה, קצת קסאמים זה שום דבר עד לפיגוע ההמוני הבא

מהומות בפראגה (וארשה): האם יפורסם בכלל יומן פולין של מר סופר נידח?

זרעי הפורענות באנגליה

12.6.03. שבת. אוקספורד. קורנמארקט סטריט. הרחוב הראשי ההומה שורץ תעמולה פלסטינית. איש אנגלי חייכן וקצת תימהוני מחתים על עצומה למען שתי מדינות דמוקראטיות, פלסטין וישראל. ליד דוכן של שתי הנשים ניצב דוכן הסברה מוסלמית, אבל שם ישראל אינו מובלט בו.

שתי הנשים החלו מיד לנסות לדבר איתנו כי חשבו שאנחנו תומכים בהן. מצאו עם מי. חבל שלא רשמתי מיד את כל השיחה. אלה בדיוק השיחות שמהן נמנעתי עד כה, ולא רציתי עימותים פומביים כמו בלונדון, כדי שלא אתרגז לשמוע את הצביעות. על כל פנים, יהודית אשתי שאלה מדוע הן לא מציגות תמונות של הקורבנות הישראליים בפיגועי הטרור, רק את הפליטים הפלסטינים, ואז אחת הנשים עונה לה שהלב שלה עם הפלסטינים – "מי הארט איז ויב דה פלסטיניינס!" – ומציעה ליהודית לעמוד לידה ולהסביר את העמדה הישראלית. וכמובן ששרון וממשלת ישראל אשמים בכול.

אני אמרתי לזו שמולי את הדברים הרגילים שלי – שמחוץ לסיום הכיבוש יש גם הנושא של זכות השיבה, וכי הערבים טרם השלימו עם קיומה של ישראל וכי אם רק יוכלו להתגבר עלינו, לא יהססו להשמיד אותנו.

יהודית מצידה שואלת את האישה שמולה אם תוכל לערוב לה שאחרי שיוסר הכיבוש – לא יהיה טרור וישראל תחיה בביטחון. זה מסוג השאלה שגם לאדוארד סעיד המנוח לא היתה עליה תשובה – מי יבטיח את גורל המיעוט היהודי במדינת פלסטין הדמוקראטית, שתכלול את כל שטחי ארץ-ישראל או רוב ערבי בישראל שבתוך תחומי הקו הירוק?

אבל שום דבר לא משכנע את שתי הנשים הללו, שניראה כי האורגזם האחרון שהיה להן אירע כאשר הפגינו נגד המלחמה בוויטנאם. אני מסיים את השיחה במין דיאלוג כזה:

"את עוד תראי, גברת, שהאינתיפאדה תבוא גם אליכם. הלא את הפרלמנט שלכם כבר הקיפו במחסומים של בטון! יום אחד אתם תהיו בדיוק במצב שלנו מול העולם המוסלמי."

"אם האינתיפאדה תבוא לכאן, זה הכול בגללכם, בגלל הכיבוש, בגלל שרון וממשלת ישראל!"

"גברת," הרמתי קול, "את פשוט שונאת את ישראל, ושונאת את היהודים!"

והסתלקתי.

בתוך הוויכוח הן כמובן שירבבו כטענת-חיזוק את המילים המוּכּרוֹת: "אנחנו אומרות בדיוק מה שגם ישראלים אומרים!" – ואכן, לצד הדוכן יש מפה בולטת של ההתנחלויות, על רקע חום, כאשר שטחי ישראל עצמה מצויינים בצהוב של מידבר, ללא שמות של יישובים. ומי חתום למטה, גם בעברית באותיות בולטות, כיוצרה של המפה? אירגון "בצלם"! כישראלים הם מספקים חומר לדוכני תעמולה שתומכים במי שרוצים להשמיד בדרך זו או אחרת את ישראל! אני מתאר לעצמי שאילו הפרופסור היהודי א. ש. מאוקספורד היה עומד שם, הוא לא היה מזדעזע מהטיעונים של האנגליות הפלסטיניות האלה, זאת בלשון המעטה.

כל פעם שירדתי לתחתית בלונדון, אמרתי ליהודית שזוהי הפקרות ושאני מפחד. שבתל-אביב הרבה יותר בטוח. שאין דבר קל יותר מאשר לרדת עם מזוודה או תיק של חומרי נפץ יחד עם הזרם הבלתי-פוסק של עשרות ומאות אלפי הנוסעים בני כל הצבעים והלאומים, שאיש אינו בודק אותם בכניסה. שלא צריך אפילו מתאבד. רק לרדת במדרגות הנעות, להשאיר תיק ובו פצצה ולהסתלק.

מה המסקנות מן הפיגוע?

יש לחדש ולהרחיב את החרם של ארגון המרצים האקדמאים הבריטי על המרצים בכל האוניברסיטאות בישראל – שהרי ברור שאם הגזענות והכיבוש הישראליים לא היו פוגעים במוסלמים ומרגיזים אותם –  הם לא היו מפוצצים את האנגלים!

חגיגת הקישואים הצבעוניים של ואן-גוך

מאת מר א. בן עזר

ידידיי מעונת האבטיחים שעברה (ראה גיליון 43, "רקוויאם לאבטיח המל"לי") – מר עומר זיידאן, סגן מנהל שה"מ (שירות ההדרכה והמקצוע) ומנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות, ומר שמשון עומר, מומחה בכיר במחלקה זו, הזמינו אותי לתצוגת זני קישואים מטיפוסים שונים, שנערכה ביום רביעי, 29.6, במשרד החקלאות בבית דגן. התצוגה נערכה בחסות שירות ההדרכה והמקצוע, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, ומינהל המחקר החקלאי במרכז וולקני.

טוב מראה עיניים מקריאת עיניים. ידידי מר שאול חומסקי, לשעבר מומחה בכיר למטעים במשרד החקלאות, שעימו באתי לתצוגה המרהיבה – צילם את הקישואים ושלח לי 8 תמונות צבעוניות באי-מייל. כל החפץ לקבל אותן, כאיור לכתבה, יפנה לאי-מייל של "חדשות בן עזר" וייענה. מדיניות המכתב העיתי היא שלא לצרף מראש תמונות וקובצי תמונות כדי שלא להכביד על המקבלים, שגם כך אחדים מהם אינם מצליחים לקלוט את המכתב העיתי מאחר שהתא שלהם אצל השרת כבר מלא עד אפס מקום.

 *  נפתח בקישוא הארוך, שכינויו קישוא רגיל, מזן צוק, והוא ירוק בהיר ומתאים לבישול כללי. אלה הקישואים הזכורים לנו מילדותנו, מלפני יותר מיובל שנים, אף כי ד"ר הרי פָּרִיס, שאם הבנתי נכון הוא גנטיקאי העוסק בהשבחת ירקות, ובית-גידולו שלו היה בארה"ב – סבור שגם קישואים אלה חדשים יחסית לעומת הקישוא מהזן הבא, מטיפוס בלדי –Vegetable Marrow, שגם הוא מכונה קישוא רגיל, הזן 247, מתאים מאוד למילוי בבישול, והוא קצר, כרסתני דמוי אגס, וצבעו ירוק בהיר.

יכולתי לספר לו שבילדותנו לא כל כך אהבנו קישואים, סלק (חמיצות), כרובית, חצילים, ושאר ירקות מבושלים, והסיבה לשינוי הטעם שלנו קשורה אולי בשיפור המתכונים כיום לעומת אלה של אימהותינו המזרח-אירופיות או בהתפתחות הטעם שלנו בירקות מבושלים. אימהותינו לא שמעו, למשל, על קוּסָה מַחֲשִׁי. 

* הקישואים הבאים שראינו הם מטיפוס צוקיני (זוקיני) קורז'ט, הכינוי שלהם צוקיני (אולי כי הביטוי זוקיני, ולא צוקיני, שייך לשפה האנגלית. בדרך-כלל באנגלית האות Z מבוטאת ז (Zucchini  במילון הוא "קישוא ירוק"). הזן – נוצ'ה, והם מתאימים לבישול כללי. צבעם ירוק-כהה והם ארוכים ודקים יחסית, ומרבים להשתמש בהם באירופה ובייחוד באיטליה. בארץ כבר אפשר לראותם בחנויות בשנים האחרונות.

* הקישוא מטיפוס הצוקיני הצהוב, כינויו גולדי, הזן שלו גולדן דאון, המרקם מוצק ויבש, והוא מתאים לפשטידות, לאנטיפסטי, ל"מוקפצים", לטיגון כמו שניצל ולדעתי גם לקישוט. זהו קישוא ארוך כמו הקישוא הרגיל אבל המיוחד שבו שכולו צבע צהוב משגע ביופיו, והעוקץ ירוק חזק, ממש יצירת אמנות מן הטבע. והמיוחד בזן הזה, גולדי, שהוא פיתוח ישראלי של ד"ר הרי פריס, שגם מסביר שאף כי יש זנים דומים בחוץ-לארץ, הנה לזן הישראלי נוספו תכונות חשובות של ערכי מזון ובריאות. אם איני טועה גם פיתוחים ישראליים אחרים כאן הם של ד"ר פריס.

* מכאן אנו עוברים לקישוא מטיפוס פָּטיסון, שכינויו כוכבון צהוב והוא מזן סאנברסט, ומתאים במיוחד למילוי עם גבינה. זהו קישוא קטן ושובב שמושך את העין. הוא צהוב וצורתו – למטה גביע עגול פחוס ולמעלה כוכב משונן, עגול כמובן, ובמרכזו כתם ירוק עז, במקום שהיה העוקץ. שים אותו בגביע נייר עגול ויחשבו שזו עוגה עשוייה ביד אמן. והצבעים – א-לה-פרובאנס, ואן גוך היה משתגע. אפשר להתייחס לד"ר פריס ממש כמו אל אמן. והיצירה שלו יותר נעימה מהרבה מיצגים.

* והנה אנחנו מגיעים לטיפוס נוסף של צוקיני קורז'ט, שגם כינויו צוקיני (ואולי זוקיני), והזן הוא "מכלוא 663" כלומר פיתוח ישראלי, שגורם לכך שצבעו יהיה ירוק חזק יותר ואחיד, כמעט כמו מלפפון. והוא מתאים לבישול כללי ממש כמו הזוקיני הרגיל. הגדרתו: קישוא גלילי קלאסי, מתאים למיגוון רחב של מתכונים. מראה אלגנטי במיוחד: הקליפה מבריקה בצבע ירוק עז-כהה ביותר.

* הקישוא מטיפוס קוקוצלה, כינויו – קישוא איטלקי, והזן הוא "מכלוא (היבריד) 629" ויש לו מראה מיוחד, המורכב מצורתו הארוכה והדקה, ומפסים ירוקים כהים, ובהירים, לאורכו. תכונתו החשובה ביותר היא טעמו העשיר במיוחד, והמראה והטעם מזכירים את הקישוא האיטלקי המקורי. מתאים מאוד לבישול, לאידוי ול"מוקפצים". אני הייתי מנסה אפילו לכבוש אותו כמו בהחמצת מלפפונים, שעליהם מספרת בגיליון זה הגברת בת אם המושבות.

* טיפוס קישוא פטיסון נוסף, כינויו כוכבון ירוק, והזן הוא "מכלוא 1450", קישוא עגול, קטן, ירוק-כהה, מבריק, משתמר יפה, פחוס ומוצק; הוא תאומו-בירוק של הכוכבון הצהוב השובב, צירוף צורת גביע פחוס למטה וכוכב משונן למעלה. מתאים למילוי עם בשר, ולכבישה. שמשון עומר נזכר שראה ברוסיה קישואים כבושים כמו אלה. אך קשה לדעת אם כובשים אותם במלח, כמו כרוב לחורף במזרח אירופה, או כהחמצת מלפפונים.

* הטיפוס הבא הוא קישוא עגול, כינויו: עגול בהיר, והזן – שחר, הוא מתאים למילוי עם בשר ואורז, וצורתו פסים ירוקים דקים, בהירים.

* קישוא עגול מטיפוס נוסף מכונה עגול כהה, הזן – אייט בול, מתאים למילוי עם בשר ואורז, והוא קטן ככדור כמו קודמו ורק שהירוק שלו כהה יותר.

* הטיפוס האחרון הוא קישוא עגול, שכינויו – עגול צהוב, והוא מזן ואן בול, צבעו צהוב והוא דקורטיבי להפליא בזכות כתם ירוק כהה עז ועגול שבמרומי פיטמת העוקץ, כמטבע החום של עור  סביב לפיטמה בשד לבן, צעיר ויפה, והוא מתאים למילוי עם גבינות.

הזנים שנזכרו כאן נבחרו כזנים מייצגים, ויש כמובן עוד מיספר זנים בכל טיפוס קישוא שנכלל בתצוגה. כל הקישואים גודלו בתחנת הניסיונות לכיש. מחוץ להם היתה גם תצוגה של פרחי-קישואים למילוי עם בשר טחון וחומרים אחרים, מבושלים או אפויים, דבר שממש מתבקש למרבית הקישואים שבתצוגה. טעמנו מהפרחים באחת החתונות, ונכבשנו. גם למדנו משהו חדש: שיח הקישואים הוא דו-מיני, יש פרחי קישואים זכריים ויש נקביים. אלה מפרים את אלה. ומה ההבדל, אצל הנקביים רואים בהמשך לעוקץ הפרח, שחלה קטנה, ירוקה, ומהי? בייבי-קישוא. אז דעו לכם – אינכם אוכלים סתם קישואים אלא שחלות מבוגרות של פרחי קישואים נקביים.

והיתה גם תצוגה של אריזת קישואים לייצוא. באקלים מבוקר של בין עשר לעשרים מעלות צלסיוס הם יכולים להחזיק במצב מצויין עד שנים-עשר יום, שזה מספיק גם לייצוא זול יותר לאירופה, דרך הים.

ולא רק הקישואים, גם לאנשים של משרד החקלאות, ולמבקרים החקלאים בתצוגה, יש ניחוח של זן מיוחד, ארצישראלי, שורשי כצנון עיקש, מחוספס כסלק וחייכני כמו הקישוא כוכבון צהוב.

תעשיית הנייר אינה משמידה את יערות הגשם!

מאת מוח אבֶן-מיל, כתבנו בברזיל

רק כאשר חזרתי לסן פאולו מציד הדגים בסירות על פני הנהר שינגו, ונחתי קצת מן המוצָ'צ'וֹת המתישות, מצאתי את גיליון 47 של "חדשות בן עזר" שלנו, ובו מכתבו של "קורא עיוני חובב מודעות", תחת הכותרת: "פֶּרְפֶּטוֹאוֹם מוֹבִּילֶה של הַפּוּלְפָּה".

דבריו הסרקסטיים עוררו אותי לברר את הנושא משורשיו, ואני חייב לדווח לקוראי "חדשות בן עזר" הספקניים כי באמת אי אפשר כיום לקנות בעולם כמות כלשהי של פּוּלְפָּה לתעשיית הנייר – מבלי אשר יצורף לה אישור כי ניטעו עצים חדשים בכמות זהה לאלה שנכרתו למען ייצורה, ולכן הטענה של חבר המערכת מי א. בן עזר כי הכריתה של העצים לצורך תעשיית הנייר מכחידה את יערות הגשם, פשוט איננה נכונה.

ומדוע לא?

כי העצים הנכרתים לתעשיית הנייר צומחים בעיקר בחלקה הדרומי של ברזיל, והם עצים חדשים-יחסית שניטעו במיוחד לשימוש התעשייתי הזה, בעיקר עצי אורן ואיקליפטוס. האינטרס התעשייתי המובהק של הכורתים אותם הוא לטעת חדשים במקומם כדי להבטיח לעצמם את חומרי-גלם בעתיד, ולכן האישורים על הנטיעות החדשות אינם מזוייפים. אגב, חלק מתעשייה זו מצוי בבעלות של יהודים מקומיים עשירים.

דבר אחר הם יערות הגשם, הנמצאים במרחק אלפי קילומטרים, והעצים שלהם כלל אינם מתאימים לתעשיית הנייר ואין משתמשים בהם לצרכיה. כריתתם נגרמת מסיבות אחרות בתכלית, ושם אכן גם יש שחיתויות רבות בנושאים כמו כמות רישיונות ההובלה של בולי עצים במשאיות, ואישורים שניטעו עצים חדשים במקום הנכרתים, אך כל זה אינו קשור כלל לתעשיית הנייר העולמית.

הבחורות כאן יפות כתמיד ואוהבות גם זקנים. רק הדגים בשינגו היו עצבניים, ולמרות שישבתי בסירה וארבתי להם בשלווה עילאית, שהרי אני ידוע כאדם קר-מזג – אבל הם לא מיהרו לעלות בחכתי.

מולייר קרא קומדיות לטבחית שלו

שלום אהוד,

סיימתי לקרוא ספר של סומרסט מוהם, "הסחרחֵרה", והוא מעניין מאד לעומת הספרים שכותבים היום, שהרוב הגדול בהם מזובל, בלשון המעטה. הוא מדי פעם כותב על ענייניהם של סופרים, וכיצד מתעללים בהם המבקרים והמוציאים לאור. על כך כתב את הספר "עוגיות ושיכר", שבזמנו נהנית לקרוא אותו. בספר הנוכחי "הסחרחֵרה" מצאתי קטע נחמד ונכון:

"...הוא לא הבין לשם מה היא ביקשה ממנו לקרוא לה, אם לא יכלה להישאר ערה, וברוגז-מה חזר אל שולחן עבודתו, אך חוש ההומור שלו נחלץ לעזרתו.

"איזה שוטה אני!" קרא בצחוק, "מה הניע אותי לחשוב שזה יעניין אותה?"

ועם זאת, מישהי אחרת האזינה לקטע הזה והרעיפה עליו שבחים. הוא גם זכר שמולייר קרא קומדיות לטבחית שלו, ואם הן לא שיעשעו אותה, הוא שיכתב אותן.

על פי המבחן הזה היה עליו להשמיד את הרומאן שלו, אך אחר-כך אמר לעצמו בחוסר סבלנות שהוא כותב לא לרבים, אלא לנבחרים מעטים..."

 זהו. לא חייבים רבים לקרוא את מה שמישהו/י  כותב/ת.  וכפי שמעט מאוד מן הכתוב, המתפרסם כמבול – ראוי בכלל לקריאה, כן גם מעטים המבינים הראויים להיקרא קוראים אמיתיים.

שלך

ד"ר יעקב זמיר

מבוקר עד ערב בערים ובמושבות

[המדור הופיע דרך קבע בעיתון היומי "הבוקר" במשך מרבית שנות קיומו]

"אגודת הבריאות" במושבה יבנאל

שלום אהוד,

אני מגיבה בקשר לאות הבריאות (גיליון 51). אני ילידת שנות החמישים ובבית ספרי במושבה יבנאל היתה אגודת הבריאות שבראשה עמדה אחות בית הספר, במקרה שלנו גברת צילה, שעפעפה תדיר בעיניה, ונבחרו ילדים נקיים להיות באגודה, אני משום מה נבחרתי (אולי כי אמא שלי היתה סגנית המנהל), בכל אופן נהגנו בבוקר לערוך מִסדר עם מטפחות על הכיס של החולצה, מחוברות בסיכת-בטחון, האחות בדקה את ציפורנינו ואנחנו שרנו בגאווה:

"יש ידיד טוב לכולנו

ניקיון הן זהו שמו,

הוא תמיד 'שוהומהר' אותנו,

אנו אם נשמור אותו?"

ואחר-כך התפזרנו לכיתות, לא זוכרת מה עשינו שם עוד, אבל מדי פעם היתה האחות נכנסת לכיתה, בודקת ציפורניים, מטפחת וכמובן כינים... אכן היינו אז נקיים מאוד, ממש לא זכרתי דבר מזה עד שלא העלית את זה. אם אספר לילדיי, הם ימותו מצחוק...

המשך להעלות נשכחות ולא נשכחות,

בברכה

חנה ליבנה

ליבוביץ: "טבע זה סיפיליס!"

מר אלימלך שפירא הנכבד,

קראתי את רשימתך "מה אתה זוכר על 'אות ההיגיינה'?" (בגיליון 51) והיא בעיניי עדות מצויינת מפי בן-התקופה ליחס המתנשא והגזעני של המתיישבים הקולוניאליסטים בפלשתינה-א"י בתקופת ההגירות הראשונות כלפי הערבים. זו הגישה המתנשאת, המתנכרת, שביקשה באמצעות דחליל ההיגיינה האירופאי להפר את שלוות האיזון הבריאותי הטבעי של תושבי פלשתינה-א"י הבריאים-מטבעם, כפי שאפשר לראות אפילו בציורי מר נ. גוטמן הקולוניאלי, ואשר עץ הזית ושמנו, שהם סמל הבריאות והשורשיות, משמשים להם סמל מדורי-דורות.

בכבוד להדרת זקנתך שאינה מביישת את פשעי נעוריך,

פרופ' פלוץ בן שחר

אוניברסיטת בת-שלמה רבתי

ליד כביש 6

תשובת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא: למתגעגעים לחיים בחיק הטבע נוסח הפילוסוף הצרפתי רוסו, ללא הישגי המדע המודרני, שכביכול השחית את האיזון שבטבע, כבר ענה בשעתו פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "טבע זה סיפיליס!"

אז חדל להטיל רפש בכל אותם רופאים, רוקחים, תברואנים ופֵלְטְשְׁרִים (מעין חובשים) שפעלו אז בארץ-ישראל לרווחת כל תושביה – עד כי גם היום באים בחשאי להתרפא כאן חולים מכל ארצות-ערב.

ובאשר ל"עץ הזית ושמנו", פְלוֹצִינְקָה, אם אינני טועה הם משמשים סמל עברי כבר כמה אלפי שנים, מאז הספר הנידח ההוא ששמו תנ"ך, ואילו הספרות והתעמולה הפלסטינית החלו לאמץ את עץ הזית כסמל לאומי רק לפני כשבעים שנה, כך שמעתי מפי הסופר סמי מיכאל.

"אנשים שאוכלים שני קילו מלפפונים חיים ביום

חיים יותר מאנשים שאוכלים שני מלפפונים ביום!"

הקלטה סמוייה הוברחה ממערכת "חדשות בן עזר"

מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: "נו, פויזן, מה אתה אומר על הידיעה בעיתון?"

בעלה, יועץ משפטי של המערכת, עו"ד וגנר פּוֹיזֵן: "אני רוצה להבין – בקבוצה אחת אכלו שני קילו מלפפונים ביום עד יום מותם, ובקבוצת הביקורת אכלו שני מלפפונים ביום עד יום מותם, ותוצאות המחקר כמו בכותרת?"

שפיפונה: "כן, וגני. מה אתה אומר הפעם?"

וגנר: "מבחינה משפטית המסקנה הגיונית – אלה שאכלו שני קילו מלפפונים ביום לא מתו, כי הם גם לא היו ולא חיו מעולם, כי אי אפשר כל החיים לאכול שני קילו מלפפונים ביום, לפיכך אי אפשר להוכיח שאם היו אוכלים שני קילו מלפפונים חיים ביום כל החיים הם לא היו חיים יותר מאלה שאכלו רק שני מלפפונים חיים ביום!"

שפיפונה: "תגיד, אתה צוחק עליי?"

וגנר: "אני מתייחס ברצינות לכתוּב בעיתון. נמאס לי להתווכח איתך כל הזמן, שפיפונה."

כאן נשמע קול מפץ וההקלטה המטומטמת נקטעה.

* * *

המלפפונים נמוגו

מר א. בן עזר הנכבד,

החמצתי מלפפונים צעירים כהמלצתך בגיליון 51 ובאמת היו טעימים והכנסתי אותם כדבריך לפריג'ידר, והנה בערב אני פותחת – והצנצנת ריקה! ליתר דיוק, נותרו רק מי המלח, שיני השום החצויות, פלחי הפלפל החריף, והקוואטש של השמיר, האם המלפפונים שלך נמוגים?

בכבוד רב,

אֲגָנָה וַגְנֵר, מלפפונאית זוטרה

תשובת מר סופר נידח: למיטב ידיעתי המלפפונים הירוקים והמוחמצים של מר א. בן עזר עדיין אינם בבחינת נמוגים. לכן ראוי לך לברר גורל המלפפונים אצל הילדים (אם יש לך), אצל מר וגנר בעלך (אם את נשואה) ואצל העוזרת (אם יש לך) ובהזדמנות זו גם לבדוק אם מתקיימים יחסים מלפפוניים בין מר וגנר בעלך לבין העוזרת או בינם לבין עצמם – כאשר את נמצאת מחוץ לבית. וזיכרי את כלל הזהב של העוגות: עוגות טעימות אינן מזדקנות. הן נעלמות מיד. ולכן עוגה ש"מחזיקה מעמד", חארטה עליה. שיאכלוה תרנגולות ונמלים.

* * *

הופיע בהוצאת אסטרולוג

ספר שיריו של אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

למכירה בחנויות

או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א

benezer@netvision.net.il

 [וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל].

* * *

חגיגה קטנה בעיתון לאנשים חושבים

הארץ

מלאו 10 שבועות לחרם על ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר

יעזרה אלוהים לפנות בוקר

[שתי הפעמים שבהן הופיע שיר הספר במוסף "ספרים" היו מודעות בתשלום]

* * *

מכרז "חדשות בן עזר" מס' 2

לאחר פרסום מכרז "חדשות בן עזר" מס' 1, המבקש הצעות להמצאת מתקן לספיגת הפלצות בטיסות, אנו מבקשים לקבל הצעות  להפסקת שידור ממוקדת ברשת ב' כל אימת שמושמע השם  חמיצר או הצמד המעצבן "חידת חמיצר" יחד עם מוסיקה צורמנית שבא לך לשבור את הרדיו.

* * *

ביום ראשון, 10.7.05, בשעה 15.50 לערך, יקרא מוטי ברכאן ב"בימת שיר"

 ברשת א'

צרור שירים מתוך ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

* * *

אחרי הדור של מאיר שלו לא יהיה כאן מי שיוכל לכתוב

נשלח לפירסום במוסף "ספרים" של העיתון לאנשים חושבים

ברשימתה "מתחת לווילות החדשות בזיכרון יעקב קבורה היסטוריה שערורייתית",  המוקדשת לספרו האנגלי של הלל הלקין על מושבה ישנה בארץ-ישראל, כותבת פרופ' פניה עוז-זלצברגר: "עד עכשיו חשבתי, מתוך צירוף צברי של שחצנות ותוגה, שאחרי הדור של מאיר שלו לא יהיה כאן מי שיוכל לכתוב עוד את העברית הארצישראלית ההיא." (מוסף "ספרים", 6.7.05).

והנה, אני מכיר מישהו, שלמרבה המזל אינו שייך ל"דור" של מאיר שלו, ובכל זאת פירסם לפני חמש שנים רומאן בשם "המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000) שלדעת יודעי דבר טרם נכתב כמוהו על מושבות העלייה הראשונה ועל העברית-האידיש-הערבית והפולקלור שלהן. דא עקא שמחברו, ששמו במקרה כשמי שלי, הוא סופר נידח עד כדי כך שמעולם לא התפרסמה אפילו ביקורת אחת על הרומאן שלו ב"ספרים" או ב"תרבות וספרות".

פרופ' עוז-זלצברגר, שמיהרה להכליל הכללות שגויות בביטחון כה ספרותי, לא שמעה כנראה על "המושבה שלי", ובכך היא אינה חורגת מקונצנזוס הביקורת הספרותית. פעם פרופסור היה מהסס במקצת ובודק לפני שקבע במסמרות עובדות שכאלה, אלא אם כן מדובר בסופרים לא חשובים, שגם לא חשוב מה הם כותבים.

חדש בישראל: גלולות שיכחה!

מופצות בתקשורת, מפי פוליטיקאים וגם באקדמיה, עד לפיצוץ הבא

האינתיפאדה הסתיימה, קצת קסאמים זה שום דבר עד לפיגוע ההמוני הבא

הסתיים הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, כל הבעייה היא המתנחלים

השוטרים המצריים בציר פילדלפי יהיו עשויים מגומי כדי שפעילות צה"ל נגד המשך הברחות הנשק לא תהרוג אותם ואת השלום עם מצרים

בפעם הבאה שתבוא משלחת עיתונאים ישראליים למצרים הם יקבלו בקבוקי

מים אחרי שלוש שעות ולא אחרי שלוש וחצי שעות מהשגרירות הישראלית

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

 שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

 או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל