| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 54
תל אביב, יום שלישי, ה' בתמוז תשס"ה, 12 ביולי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: מכתבה של רחל רבין-יעקב לאהוד בן עזר
טוני היקר, אנחנו איתכם גם כשאתם לא בדיוק איתנו!
לונדון וערים דומות לה לא תהיינה מוגנות מטרור
ללא מילים, צדוק ראב: ארבע תמונות צבעוניות מעצמונה
שירה עברית: "יש לה רגל מסתובבת..."
2 מכתבים ללונדון ו-2 ממנה
Dear Risa,
We hope everything is o.k. with you. Come to TA, the safe city in the world.
Love
Udi
We are safe, but so many other people are not! Be it Tel Aviv or London, unfortunately the Western world cannot fight these terrorists' attacks.
Lots of love,
Risa
Dear Marion,
We hope everything is OK with and your family and friends. Maybe the Englishmen will understand better now what is happing in Israel. Hard times are coming to all of us, the citizens of the free world.
Ehud
Hi
Hope you are all well. We are fine thank you. Horrible event. No, the Englishmen will not understand better what is happening in Israel. Most of them think that if Blair had not helped America, this would not be happening. The English don't like the Arabs, but then they don't like the Jews either!
Lots of love,
Marion
מכתבה של רחל רבין-יעקב לאהוד בן עזר
מנרה, 26.6.05
לאהוד בן עזר שלום רב!
הופתעתי לקבל את ספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ששלחת אליי.
ועוד יותר הופתעתי לקרוא את דבריך על כך שעד עתה לא הסכים אף עיתון או כתב-עת לפרסם את ה"רקוויאם לרבין" אותו כתבת קרוב מאוד לרצח של יצחק.
האם תוכל להסביר לי מדוע נמנעו מלפרסם את השיר, או נכון יותר לאמר – מה היו ה"נימוקים" לכך – אמנותיים? או על מנת לא "לפגוע" באלה שפגעו עד מוות?
קראתי את הדברים מִספר פעמים – הדברים פורצים, בוקעים מתוך הנשמה, לא רק מ"הראש". ביטויי כאב על הפשע הנורא שבוצע. הדברים חודרים בצורה הישירה, הפשוטה והמתריסה.
בימים הקשים העוברים עלינו היום, כשמראות ההסתה, האלימות והכוחנות "מכרסמות" בדמוקרטיה השברירה שלנו, ועל כך דיבר יצחק בכיכר –ואין מספיק אנשים העומדים בפרץ.
לרוב הדומם אין מוטיבציה מספקת, ואין מנהיגות שתוציא אותם לרחובות, להציג את ה"כחול" מול ה"כתום". לצאת נגד העריצות והכוחנות המשתלטת על חיינו "בשם אלוהים". גם לפני הרצח כך נראו הרחובות...
באותם ימים רחוקים/קרובים פחדתי מאוד שיקרה הנורא מכול. ה"כתובות" על הקירות, שלטי החוצות, הביעו אימה אמיתית. גם ראיתי את האש הזרה בעיניהם של המפגינים – ושמעתי את צרחות ההמונים המוסתים ב"דם ואש את רבין נגרש" – וגם את העומדים על המרפסת בכיכר ציון.
הרחוב השתולל ודמו של יצחק "הותר" (כך אני הרגשתי) ואנשים טובים לא האמינו שאצלנו יכול לקרות משהו נורא כזה ("זה יכול לקרות אצל שכנינו הערבים, אבל אצלנו לא יקרה – ") וקרה – והכול לא כמו שהיה "לפְנֵי". זהו מעין "קו פרשת מים" בחברה הישראלית. הלקחים לא הופקו, במסיתים לא טיפלו ולא פגעו. ויש הרבה דוגמאות חיות, מעבר לפחד לפגוע בכלל הדתי/אמוני.
לדוגמה: אותו איתמר בן גביר, שהתפאר לנוכח צלמי הטלוויזיה – שכמו ש"הוריד" את סמל המכונית של יצחק הוא יכול גם להגיע אליו עצמו – היום הוא עומד בגוש קטיף. ושוב מול פני האומה בטלוויזיה ומכריז הכרזות מלחמה ואלימות – ואין מפריע. להיפך: התקשורת לסוגיה פותחת "בָּמוֹת" הממלאות את חבריו הקיצוניים – והכול בשֵׁם ולשֵׁם שמיים.
סלח לי על שטף הדברים, אולם אני מקווה שקלטת כבר מדבריי את מחשבותיי וכאביי.
הגעגועים שלי ליצחק הם קודם כל אישיים מאוד, אולם לא רק – לא עוזבת אותי המחשבה – היכן היינו לפני 11 שנים ומה עבר עלינו מאז ועד היום. ומה מצפה לנו המחר.
כיום בו-זמנית משרתים בצה"ל 4 מנכדיי (שלושה נכדים ונכדה אחת) – והמשימות "הבלתי אפשריות" המוטלות עליהם מדאיגות אותי. וזו דאגה אחרת מזו שדאגנו לבנינו כששירתו בצבא.
אני מתנצלת שעליך לקרוא מכתב ארוך כזה. פשוט הדברים גרמו להוצאת "פקק" וזרימה של הדברים.
אני מודה לך, בהתרגשות, על שחשבת עליי ומצאת לנכון לשלוח לי את ספרך, בגלל השיר על יצחק.
והיום המילים שלך "צועקות" במשמעות נוספת.
בברכה
רחל רבין-יעקב
הערת אהוד בן עזר: ה"רקוויאם לרבין", שנכלל בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", התפרסם בו לראשונה עשר שנים לאחר היכתבו – מאחר שבכל מקום סירבו להדפיסו. הרקוויאם יובא במלואו בגיליון שיוקדש בנובמבר למלאת עשר שנים לרצח רבין.
טוני היקר,
אנחנו איתכם גם כשאתם לא בדיוק איתנו!
טוני בלייר: "כדי לטפל בטרור אנו צריכים ליצור תנאים, שבהם כמה מהבעיות הקשות ביותר במזרח התיכון מטופלות ונפתרות, כך שאנשים שם יוכלו לראות שיש נתיב טוב לדמוקרטיה – אם הם רוצים ללכת בו."
טוני היקר,
לפני שנתיים ישבתי חודשים אחדים בארצך, באחוזה בכפר ירנטון, ליד אוקספורד, שם שוכן המרכז לימודים עבריים ויהודיים של אוקספורד. זה היה בתקופת הדיונים על השתתפות ארצך במלחמה נגד משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, ובתקופת המלחמה עצמה, כאשר המטוסים צבאיים ענקיים טסו הלוך וחזור מעל שמי ירנטון. ואני מוצא ביומני מיום שלישי, 15.4.03, כתוב:
"בדרך אנחנו רואים מטוס תובלה צבאי ענקי בדרך לנחות בשדה התעופה הצבאי שנמצא מדרום-מערב לנו, וממנו שמעתי ולעיתים ראיתי גם את המפציצים הכבדים ממריאים בדרכם לעיראק. שם המקום הוא Royal Air Force Brize Norton ואם איני טועה הוא ליד ביטסר. בערב מודיעים בחדשות בטלוויזיה כי לשדה התעופה הצבאי באוקספורדשייר הגיעו גופותיהם של חיילים בריטיים שנהרגו במלחמה בעיראק."
נפגשתי באותם חודשים עם אנגלים, יהודים ולא-יהודים, את חלקם הכרתי לראשונה, ומצאתי עצמי כמעט בכל השיחות מגן עליך, מדמה אותך לצ'רצ'יל, ואילו בני-שיחי בדרך כלל חירפו וגידפו אותך ושמו אותך בצרור אחד עם מחרחרי המלחמה בוש ושרון, שכביכול סחפו אותך עימם למלחמה בגלל הנפט האמריקאי, ובמקרה הטוב שתקו עליך.
שום איש אנגלי, יהודי או לא-יהודי, בייחוד באוניברסיטאות – לא תמך בך, הייתי אומר אפילו – חשש לתמוך בך כי זה לא היה "בון טון" ולא הועיל למסלול האקדמי. רוחו של צ'מברלין ריחפה באוויר, דיברה מגרונם ההומאני, הפאציפיסטי, השמאלי, האקדמי – המוכן שגורל ישראל יהיה כשל צ'כוסלובקיה בשנת 1939 – ובלבד שבריטניה לא תיפגע שהרי עיראק רחוקה מאוד, כמעט כמו צ'כיה באותם ימים, (אשר לולא נתנו להיטלר על מגש של פחד את תעשיית הנשק שלה, ספק אם היתה מלחמת העולם השנייה נמשכת זמן כה רב, אם בכלל).
ידידי האמריקאי פרופ' ג'ונתן גולדסטין, סינולוג, אוהד ישראל, ששהה אף הוא בירנטון והיה אולי השותף היחיד לדעתי, נהג לנסוע מדי שבת כמעט חינם לטייל בלונדון – באוטובוסים מיוחדים מאוקספורד, שמומנו על ידי הגופים שאירגנו את ההפגנות ההמוניות נגדך, בהן צעדו מאות אלפי מוסלמים משולהבים יחד עם אנשי דת נוצריים, אנשי שמאל אנגלי ויהודים נאורים דוגמת המחזאי הרולד פינטר.
["והנה, אחד מגדולי שונאי ישראל כיום באנגליה, המחזאי היהודי הרולד פינטר, שצעד עם ראשי ההפגנה הגדולה בלונדון נגד המלחמה בעיראק, בעד הפלסטינים ונגד ישראל, שהתקיימה בלונדון לפני שבועות אחדים (ואורגנה בחלקה לפחות בחסות גלוייה של 'מכה קולה', התשובה הסעודית ל'קוקה קולה' האמריקאית) – הוא, המנוול הזה, שמחרים ישראלים ואת ישראל – הוא מוזמן אחר כבוד להשתתף בשבוע הספר היהודי בלונדון, שנערך בסיוע השגרירות הישראלית!" (קטע מתוך היומן של מר א. בן עזר, 21.3.03)].
הייתי גאה בך, טוני בלייר. אבל השנתיים שעברו מאז הלמו בך כנראה ללא הרף, והמצב בעיראק אינו מזהיר. אולי, אולי בעוד שנים אחדות, אם בכל זאת יצמח בה משטר מתון יחסית, או ינהיג אותה שליט נאור (יחסית) דוגמת מובאראכ במצרים, שיאחד בכוח את שלושת דתותיה-עמיה – היא תשמש דוגמה חיובית לכל שאר מדינות ערב, ואזיי ההיסטוריה תודה לך ולבוש, מרחיקי הראות, אבל עכשיו עיראק עדיין מדממת.
וגם לונדון.
ומי אשם?
כמובן "המזרח התיכון", שזו לשון נקייה לומר ישראל, אנחנו, היהודים. אנחנו, שרובנו כאן תמך בך ובבוש, אנחנו שנמצאים יום-יום במלחמה נגד טרור רצחני ואכזר, שיש בו הפוגות כל אימת שהוא לא מצליח לבצע פיגועים חדשים.
מיליון המוסלמים בלונדון, שרובם ודאי אינו תומך בטרור, יודו לך על דבריך אלה. אבל אתמהה, כמו שאומרים, מתי נראה את מנהיגיהם מעזים להוקיע בשידור פומבי ובאומץ את הטרור, וזאת לא רק באנגלית, מצוות מוסלמים מלומדה, כפי שהיה נוהג המנוח אבו-עמאר – אלא גם בשפותיהם-שלהם ובעיקר בערבית!
אך אל נא תטעה, ליבנו, מרבית אזרחי ישראל, פועם באותה דאגה ובאותה שותפות גורל עם אזרחי הממלכה המאוחדת. אנחנו איתכם גם כשאתם לא בדיוק איתנו!
כי אנחנו, למרות הכול, עם חכם וזקן, שגם זוכר עדיין איך שרפתם אותנו במגדל קליפורד ביורק, איך לא הפצצתם את אושוויץ ובירקנאו, ואיך סגרתם את ארץ-ישראל בפני פליטי השואה, ובכל זאת אנחנו אוהבים אתכם ומרגישים עצמנו בחזית אחת אתכם, ועם כל מוסלמי מתון, גם בישראל, במלחמה העולמית של התרבות המערבית נגד הטרור האיסלאמי, מלחמה שרק קצה-קצהָ התגלה עד כה.
תגובות לטרור
לונדון וערים דומות לה לא תהיינה מוגנות מטרור
מאת סופר נידח
שפר עלינו מזלנו (עמי-ארצות כותבים כיום מזלינו) שאנחנו ארץ קטנה-יחסית של אנשים שלא כולם עובדים מחוץ-לביתם כל יום, וחלקנו הגדול משתמש בתחבורה פרטית או מאורגנת, לכן כמעט אין אצלנו (אצלינו, כנ"ל) כמעט תופעה של רַשׁ-האואר להולכי-רגל, של שעות דוחק-שיא ברחובות, בתורים ובכניסות לתחבורה הציבורית בערינו ה"גדולות". אצלנו אנשי הביטחון הרבים מצליחים פחות או יותר לעמוד בעומס ולא ליצור פקקים אנושיים גדולים בכניסות. מה עוד שכיום יש מירווחי-ביטחון מגודרים מחוץ לכניסות לאולמות, כדי שמחבל מתאבד לא יוכל להיכנס בתוך הקהל הרב המחכה לבידוק ממש בפתח האולם.
פקקים בשעות השיא יש אצלנו רק בכבישים.
אבל בידוק ביטחוני כשלנו, אפילו מינימאלי, הוא בלתי-אפשרי בעיר ענקית כלונדון, שמערכת הרכבת התחתית שלה משרתת שלושה מיליוני נוסעים ביממה, ושבה מורגשות היטב השעות של דוחק-שיא ברחובות בבוקר ואחר-הצהריים. אם יעמידו אנשי ביטחון בכל כניסה לתחתית, תיווצר צפיפות נוראה מחוץ לכניסות, וכל מה שנותר למחבל שקיבל מקלט מדיני באנגליה ולרוב גם את אזרחותה – הוא להשאיר שם סל-פצצה או להתפוצץ בעצמו בקרב מאות אנשים. ואם כדי למנוע התקהלות בחוץ לא יתחילו לשים מעתה שמירה על הכניסות לתחתית, ימשיכו המחבלים להחדיר פצצות לתוך הקרונות עצמם. על כל פנים, האיום לא יפסיק לרחף בחלל הקרון ובליבו של כל נוסע, החש עתה כנוסע באוטובוס ירושלמי לפני שהחלה הפוגת ההתנתקות או לאחר שיתחדשו פיצוצי האוטובוסים בסתיו הקרוב, לאחר סיום ההתנתקות, אם הוא אכן יסתיים.
דבר דומה אמור לגבי ערים גדולות אחרות כניו-יורק, פריס או בירמינגהם. כל ניסיון לבדוק מיליוני נוסעים ביממה, חלקם עם תיקים, סלים ומזוודות – יְיָצר בכניסות חוץ לא פחות אזורי סכנה מאלה שהיו קיימים ברציפים התת-קרקעיים ובמנהרות בטרם הוצבו עליהם שמירות חיצוניות.
הרי זה כמו לערוך מדי יום בידוק ביטחוני למחצית תושבי ישראל! האם תוכל מערכת הסעה המונית כתחתית הלונדונית – להמשיך להסיע שלושה מיליוני נוסעים ביממה עם צווארי-בקבוק של בידוק ביטחוני שיקטינו עד מאוד את תחלופת הנוסעים בקרונות?
* * *
ד"ש לַטרוריסט מקבל המקלט המדיני בבריטניה מוחמד אל-גרבוזי: כל זמן שאתה בלונדון, תמשיך לחשוף עצמך בשידור חי באולפן הטלוויזיה המקומי של אל-ג'זירה על רקע הביג בן כל זמן שגם הוא עדיין בלונדון.
* * *
על "הרואה למרחוק (לא חוכמה גדולה)", מיומנו של מר א. בן עזר (גיליון 53): "הצלחת לראות מה שלמקומיים נמצא בתחום העיוורון..."
משה הורוביץ
* * *
באירועי שבוע הספר היהודי בלונדון, הסופר דוד גרוסמן מתייחס ישירות למצב הפוליטי בישראל: "אני לא מבין מחבלים מתאבדים, אך אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש, והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש." (צוטט ב"הארץ", 12.3.03).
* * *
ללא מילים, צדוק ראב
ארבע תמונות צבעוניות מעצמונה
קיבלתי ארבע תמונות צבעוניות מקרוב-משפחתי צדוק ראב בן השמונים וחמש, החי בביתו ליד המשק של בנו יחזקאל ביישוב עצמונה שבגוש קטיף, ואשר עליו כתבתי את רשימתי "להיות מגורש מביתו בפעם השלישית" (גיליון 49 מיום 28.6.05), ובה סיפרתי בין השאר את תולדותיו אך שום עיתון בארץ לא הסכים לפרסם אותה.
בתמונה הראשונה, "עבודתי", הוא עומד בחממה הענקית ליד מגשים גדולים עמוסים עציצי צמחים ירוקים.
בתמונה השנייה, "פרי עמלי", צדוק עומד, חבוש כיפה סרוגה, מאחורי מדף גדול של עציצי פרחים ורודים, בחממה.
בתמונה השלישית, "גינתי", הוא יושב על כיסא-גלגלים בחצר ביתו בעצמונה, מוקף עצים גבוהי צמרת.
בתמונה הרביעית, "ביתי", הוא יושב על כיסא-הגלגלים ליד שולחן במיטבח ביתו בעצמונה (הוא אלמן זה שנים רבות).
קשה לי, ואני דוחה מיום ליום את מכתב התשובה לו. לבסוף שלחתי לו גם את רשימתי האחרונה: "בזכות הנסיגה מעזה – מפני שלעולם לא יהיה שלום!" (גיליון 50) והוספתי:
כפי שאתה רואה, החלטתי לבסוף לתמוך בנסיגה מתוך פסימיות גמורה, מתוך הרגשה שעלינו להתבצר בגבולות שמקובלים עלינו בלבד, מכווצים כאגרוף ולא פרושים ככף יד שאצבעותיה פגיעות והן מוקפות ערבים. הלוואי שייבנה גוש קטיף חדש בנגב ובדרום, ולכך חייבת הממשלה לכוון את כל מאמציה, ואם הפתרון יהיה מקובל גם על תושבי הגוש, יהיה קל יותר להיאבק יחד בעתיד על מה שייקבע על ידינו כגבולות הביטחון של ישראל, כפי שכתבתי ברשימתי בזכות הנסיגה.
אני מקווה שתעמדו בגבורה בכל מה שעתיד להתרחש, אך גם אם תיכשל הנסיגה מעזה, אין כל סיבה לשמוח, כי המצב יהיה עוד יותר גרוע מאשר אילו כבר יצאנו משם.
קישואים – כישופים
אלף סליחות על הטעות
את המכתב בגיליון 53 כתב פרופ' משה בר-יוסף
ולא כפי שנכתב בשגגה בן-יוסף
והמתנצל הוא משבט בן עזר
דורותי ר. פארקר בשידור חוזר (מגיליון 53)
לא כנועה ולא ארורה
וצריך אולי להיות:
לא שותתת-דם גם לא שחוחה
Neither Bloody nor Bowed
אומרים עליי ואומנם כך ראוי לחשוב,
ספק גדול אם אגיע למשהו טוב,
אני רואָה מכרים, ידידים וחברים
רווחים נאים ושמנים הם צוברים,
גם עושים לעצמם שֵׁם, אכן מעורר קינאה,
באמנות, בטרקליני-חברה ובמדע,
ואילו אני, על-אף עצה מלומדה,
ממשיכה בשלי ועוסקת רק ביפה ובנפלא,
ומעִניינים כאלה, כמובן, תועלת לא תצמח לעולם –
ואף-על-פי-כן מצפצפת אני על כולם!
תירגם מאנגלית: מ. דן
ההדיר: אהוד בן עזר
אהוד היקר,
הרשה נא לי להעיר שנפלה טעות בהבנת המיקרא בתרגום שירה של דורותי פארקר. ב"בלאדי" אין הכוונה ל"ארור" אלא ל"עקוב מדם". פארקר מלגלגת בשירהּ, המובא באתר שלך, על השיר המפורסם של ויליאם ארנסט הנלי, "אינויקטוס" (בלתי מנוצח בלטינית), שהיה למעֵין הימנון זוטא של החברה הבריטית הוויקטוריאנית במחצית השנייה של המאה הי"ט. בשיר זה אומר הנלי, שהיה אדם ידוע חולי, כי "ראשי עקוב מדם אך לא שחוח", היינו, כי כל המדווים שהוא מתייסר בהם לא יוכלו לשבור את רוחו. נכון ש"בלאדי" משמש גם כמלת חירוף באנגלית, שהוראתה ארור או שפל, אבל לא במקרה שלפנינו.
בברכה,
משה דור
* * *
פורסם במדור "תגובות" במוסף" הארץ" מיום 8.7.05
סבא נחום
למכתבו של מרק הסנר "אוקו פוקו" (מוסף "הארץ", 1.7), המונה את הערבוביה והשגיאות המאפיינות את דבריו של ספי בר-יוסף, אוסיף מניסיוני כי באחת מתוכניות "בילוי נעים" בגל"צ, בעריכתו של מולי שפירא, הזכיר אותי בר-יוסף כנכדו של נחום גוטמן, שרשם מפיו את זיכרונותיו. השגיאה לא תוקנה, אולי משום שיכול להיות שאני באמת נכדו של נחום גוטמן, וכך גם ספי בר-יוסף, ונולדנו לו מהערבייה העירומה בפרדס, שאותה צייר ואיתה תינה אהבים, וכל זאת כפי שגילה במחקריו החשובים ד"ר גדעון עפרת.
אהוד בן עזר
תל אביב
* * *
בשורות טובות: הטרור נפסק
רק סתם כך נפצעים ונהרגים יום-יום חיילים ואזרחים, והאש נמשכת.
גם הנהלת הרכבת טרם התפטרה ("חדשות בן עזר" היה הראשון שדרש את פיטוריה).
3,000 פלסטינים יישארו מחוסרי-עבודה לאחר פינוי גוש קטיף.
היכל התרבות עוד לא נהרס.
האבטיחים השנה טובים יותר מאבטיחי השנה שעברה.
גם זו לטובה!
שירה עברית: "יש לה רגל מסתובבת..."
מאת מר סופר נידח מציץ מוסמך
בארוחת ערב אינטימית לאניני-טעם, שערך מעסיקי מר א. בן עזר בטירתו רחבת הידיים בלב פרדסו הירוק, הפרדס שבו צייר מר נ. גוטמן את הערבייה הערומה שנשארה נאמנה לו מאז היותו חייל בגדוד העברי ושומר על בתי הזונות ביפו – בארוחת ליל השישי המיוחדת במינה, שאליה הוזמן רק זוג ידידים קרובים במיוחד ולא בקרבת משפחה – הוגשו טבעות סושי עם ממרח וַסָבִי ירוק חריף, רוטב סויה, רצועות ג'ינג'ר בחומץ, צנון יפני צהוב כבוש חמוץ-מתוק ורצועות דלעת שחורות – כמנה ראשונה; מרק מיסו (מִיסוֹ סוּפּ ובפולנית – מיסו זוּפָּה) עם אצות, קוביות טופו ועירית קצוצה דק למנה שנייה; רצועות עוף מוקפצות עם ירקות בווֹק ואטריות סיניות למנה עיקרית, ועוגת שזיפים וריבת דובדבנים עם "ברייזל" למעלה, וגלידה – לקינוחָה; הוגש גם יין ווּדברידג' קליפורני מעולה של רוברט מונדאבי, קברנה סוביניון לא כשר משנת 2002.
משרת סודאני שחור, גבוה, לבוש גָלָבִּיָה לבנה וארוכה ופרח פוּלָה ריחני תקוע מאחורי אוזנו (הוא הגיע לפרדס לפני שנים רבות, מירושלים, לשם הובא בסיפור הנהדר "מי ורדים מפורט-סעיד" של גדעון תלפז, שמקורו כנראה במשפחתה של תיקי אברמסון) – שירת בשתיקה את המסובים, היזה עליהם מי ורדים, שטף את כפות-רגליהם בקערת מים ובה עלי ורדים וקליפות לימונים טריים, וגם עמד מאחוריהם והשיב עליהם רוח במניפה גדולה עשוייה נוצות טווס נוּבִּי. בתום הארוחה המדהימה שהכינה המיסתורית, זוגתו של מעסיקי, קם מתנודד האורח ח.ש. וכטוב ליבו ביין שר:
יש לה רגל
מסתובבת
וראשה על ציר
ובלילה
את ידה
תולה היא
על הקיר...
וכאן נעצר. הוא לא זכר את ההמשך. אנא, קוראיי היקרים, שילחו לי מהר את ההמשך אחרת מעסיקי אותי יפטר!
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל