גיליון מס' 509

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בטבת תש"ע, 14 בינואר 2010

עם שתי צרופות של תמונות נחום הלוי בפרדס בפ"ת, ומשמאל לאוטו-משא העמוס ארגזי תפוזים מפרדסו של פרץ פסקל מפתח תקווה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: דן אלמגור: ביאליק והפועלים התימנים בחצרו.

יהודה אטלס: אנא התקשרו אל נחמה שיינברג.

אורי הייטנר: 1. אהבת חסד. 2. מה הוא רוצה? 3. רנסנס תרבותי או ניו אייג'.

מפנקסו של צייר יהודי חדש השואב השראתו מהמקורות הרפואיים.

עזרא דלומי: אובייקטיביות סובייקטיבית.

בן דרור ימיני: סוף עידן ההתרפסות. [ציטוט מ"מעריב"].

מתי דוד: מי הם 60 אירגוני השלום בישראל?

יוסי גמזו: אֵיךְ אֶפְשָר?

שמאי גולן: מסתורין וסמליות בשירת ארץ-ישראל בספרו של הלל ברזל: "שירת ארץ-ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה:  ש. שלום, זלדה מישקובסקי ואבא קובנר", בהוצאת ספריית פועלים.

ד"ר יובל ברנדשטטר: מכתב גלוי לדן מרגלית.

קובי בילר: חמישה עיוורים הלכו לראות פיל.

נעמן בלקינד בתגובה לדברי נעמן כהן.

יוסף חרמוני: הצנוע הידוע.

עמוס גלבוע: שלוש הערות עקרוניות. [ציטוט מ"מעריב"].

י"ז: "מתעורר בלילה עם עמוד טלגרף בין הרגליים."

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים" רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל, במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, "ביתן" הוצאה לאור,

 תל-אביב, נדפס בישראל תשמ"ה / 1985, מחברת ראשונה, המשך 4.

משה כהן: הבעת תודה ליהודי ארה"ב.

* * *

דן אלמגור

ביאליק והפועלים התימנים בחצרו

רבים כבר טיפלו בשאלה המוכרת: האם באמת אמר ביאליק על היהודים הספרדים (ואולי אף בכינוי-הגנאי ה"פראנקים") שאינו מחבב אותם משם "שהם מזכירים לו את הערבים", או שאינו יכול לשנוא את הערבים, משום שהם דומים ל'פראנקים" – אימרה שיש בה, כך או כך, גזענות כפולה (לאחרונה עסק בשאלה זו בהרחבה שמואל אבינרי, ברשימתו במוסף הספרות של "הארץ" לפני כשנה).

במשך השנים נפוצה ונשתרשה שמועה זו, שהורחבה על כלל יוצאי עדות המזרח. היו רבים שהשמיעו בעטיים דברי גנאי על המשורר הלאומי, ואף סירבו ללמוד או לדקלם את שיריו. וכשיצאו שטרי הכסף שנשאו עליהם את דיוקנו של ביאליק, היו אפילו כאלה שסירבו להשתמש בהם, כמחאה על אותה התבטאות.

לפני 27 שנים, ב-20 במרץ 1981, פירסמתי רשימה בשם "המשוחררות של העדה התימנית" ('ידיעות אחרונות', 'שבעה ימים', עמ' 32-33), בה דנתי ביחסו של ביאליק לבני העדות הספרדית והתימנית. ציינתי שם דווקא את יחסו החם של המשורר לשירת יהודי ספרד ותרבותם ואת מאמציו המתמשכים לההדיר ולסייע לגאולת שיריהם של גדולי 'תור הזהב' העברי בספרד ואחיהם המאוחרים באיטליה ובתימן. כן נתתי פרסום לעדות של משורר עברי אחר, שהרבה לשוחח עם ביאליק, המזכה אותו מכל אשמה בקשר לאותה התבטאות אומללה.

חלק ניכר מדבריי ביססתי אז על ספר זיכרונותיו של המשורר אביגדור המאירי, 'ביאליק על אתר', בו מוקדש הפרק החמישי לנושאים הללו. ולנוחות הקורא אצטט כאן כמה מן הדברים שציטטתי אז – דברים שאותם פירסם המאירי מן הזיכרון (הוא לא רשם אותם בעת השיחות עם ביאליק). וכך כתב:

"ביאליק דופק אצלי במקלו בדלת ואומר: בוא קצת החוצה. מי זה יושב בבית באווירא דארץ-ישראל שכזה? אם 'אווירא דארץ-ישראל מחכים' או לא, אינני יודע. אך רבי זירא צודק כנראה: באווירא דארץ-ישראל חוזר בו אדם מכמה סברות, שהחזיר בהן עד הנה.

"קראתי שני סיפורים מאת יהודה בורלא, שניים בזה אחרי זה. כלומר, שני רומאנים. שמע, הבחור הזה יודע את הקונץ! --- בורלא זה הוא ספרדי... הלא תיכף עם תחילת הקריאה הייתי צריך לקבוע זאת. אתה מרגיש פה את ריח הניחוח של המסורת הספרדית העתיקה, ולא רק בשפה ובסגנון, אלא גם בקטעי השירה, שהוא מתבל בהם את הפרוזה שלו. אמנם משוררי ספרד לא כתבו רומאנים, אך אילו כתבו, היו כותבים ככה (צוחק)."

עד כאן טוב ויפה. אבל באותו קטע ממש מופיעים גם כמה משפטים מטרידים יותר, שמצטט המאירי מפי ביאליק, מן הזיכרון:

"שמעתי, שנולד בירושלים [בורלא] ושהוא ספרדי, כלומר פראנק. סמיאטיצקי אומר, איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפראנקים! הלץ הזה עלול להעליל על עצמו דברי שטויות, ובלבד שיצליח בליצנות." (עמ' 10).

כלומר: נכון שביאליק עצמו כינה את בורלא, לפי עדותו של המאירי, בכינוי "פראנק"; אבל לא הוא שאמר (ואפילו בלשון לצון) את הדברים הקשורים להשוואה בין היהודים הספרדים לבין הערבים. להיפך, ביאליק מסתייג מן הדברים שאמר סופר אחר, שאותו הוא מכנה "הלץ הזה" ומכנה את דבריו "דברי שטויות", שאותו לץ היה מוכן להעליל, "ובלבד שיצליח בליצנותו" (עמ' 10).

הלץ שהיה דומה לביאליק

מי היה אותו סמיאטיצקי, "הלץ", שלדברי המאירי האיץ בו ביאליק לקרוא את ספרי בורלא?

הביבליוגרף גצל קרסל, בעל ה'לכסיקון לספרות העברית', מציין שאריה-ליב סמיאטיצקי (1883-1945. אין לבלבל שם זה עם שמה הדומה של רשת חנויות-הספרים המוכרת) היה מתרגם ובלשן עברי, שכיהן בתחילת המאה הקודמת כמורה בווילנה, ונתגלגל עד לבוכארה, ומשם חזרה לפולין, שם שימש בימי מלחמת העולם הראשונה כמפקח על בתי-ספר עבריים. ארצה עלה באמצע שנות העשרים ושימש כאחד מעורכי הוצאת הספרים היוקרתית 'אמנות' וכמתרגם (גם של הספר 'עליסה בארץ הפלאות'). על רוב פרסומיו חתם בשמות-עט.

דבר אחד אין המאירי וקרסל מציינים, ואולי הוא-הוא שורש הזיהוי המוטעה של ביאליק, כאבי אותה הלצה חסרת-טעם:

ביאליק וסמיאטיצקי היה דומים קצת, כנראה, במראם החיצוני, ולעיתים החליפו ביניהם בשל כך. אף אני עצמי נכשלתי לפני שנים אחדות, כשנתקלתי בצילום של שיחת רעים בבית-קפה תל-אביבי, בו נראים יושבים בצוותא המשורר אברהם שלונסקי, המשוררות יוכבד בת-מרים ולאה גולדברג והמו"ל ישראל זמורה – עם אדם לבוש חליפה, המזכיר מאד בחזותו את ביאליק. אבל אז נזכרתי שלאה גולדברג הגיעה ארצה רק בשנת 1935, שנה אחרי מותו של ביאליק. הראיתי את הצילום לשני חוקרי-ספרות קשישים ממני, והם זיהו את האיש כאריה סמיאטיצקי.

כשיצאה בשנת 1980 הביוגרפיה של לאה גולדברג, שנכתבה בידי המשורר טוביה ריבנר, הופיע הצילום הקבוצתי הנזכר (בעמ' 104) ובו זוהה האדם הדומה לביאליק לא כסמיאטיצקי, אלא כמשה ליפשיץ (ששמו אינו מופיע בלכסיקון של קרסל).

[ר' על משה ליפשיץ בגיליונות קודמים של המכתב העיתי, במחקריו של אלישע פורת. – אב"ע]

ייתכן איפוא שפעם, בבית-קפה או מסיבה כלשהי, הפריח סמיאטיצקי את ההלצה הנואלת שלו על ה"פראנקים" והערבים, ומישהו שישב שם והוטעה גם הוא על ידי הדימיון הפיסי בין הדובר לבין ביאליק (שהיה אז עדיין בחיים) סיפר לאחרים ששמע את ביאליק מתבטא כך.

מכל מקום, נראה שעדותו של המאירי עשויה לזכות את ביאליק מן האשמה הנקשרת בשמו כבר עשרות בשנים.

ביאליק ור' שלום שבזי

באותו פרק בזיכרונותיו של אביגדור המאירי מתואר גם יחסו של ביאליק לתימנים ולגדול פייטניהם:

"[ביאליק] החל לדבר בהתלהבות על התימנים ועל שלום שבזי משוררם, שבחרוזיו 'נוצצים ניצוצות של שירה אמיתית.'

"ואני יודע סך הכל, שמחליף הוא סגול בפתח ופתח בסגול," ענה לו סמיאטיצקי.

לדברי בעל הזיכרונות, התעלם ביאליק מההערה ה"ליצנית" המפוקפקת הנוספת של סמיאטיצקי, והצביע באזניו על הבדל בולט אחד בין שירת שבזי לבין שירת הפייטנים האשכנזים:

"שיריו מלאים דביקות דתית ואהבת ירושלים וגעגועי משיח וגאולה, אף לא שיר אחד בכייני, המתאונן על ייסורי שבט-אפם של הגויים והתעללותם." (עמ' 104).

וכאן השמיע ביאליק, לדברי המאירי, כמה משפטים, המראים עד כמה הקדים להבין גם את הבעייה הכרוכה בסיסמה המאוחרת הרבה יותר, "שילוב גלויות":

"הבעייה היא, איך לשמור על מקוריותו הקמאית של השבט הזה [התימנים – ד.א], אחרי שייתפס, שהלא ייתפס סוף-סוף לתהליך החיים החדשים פה בארץ. כאן דרוש דבר והיפוכו... מחד גיסא: עתידה ארץ-ישראל, ובמהרה בימינו כפי המקווה, שתהיה חטיבה לאומית אחת אחידה, שכל המחיצות השבטיות תימחקנה ממנה בלי שיור כלשהו. ומאידך גיסא: חבל על האספקלריה מרובת-הגוונים, שתאבד את ססגוניותה ותהא חד-גונית במשך הזמן. קיבוץ-גלויות יהא סינתיזה, הממזגת את כל הטוב והיפה שקיבלנו מסיני והתחשל בנו בגולה יחד עם מה שלמדנו מחסידי אומות העולם, שצלמם צלם אלוהים! (צוחק) והלא אפילו בשיטחה הצר של הספרות העברית ישנו תהליך מעין זה: כל השפעה טובה מתפוצות הגולה השונות רצויה לנו, ובלבד שיעכלו את המזון הזר בדמם העברי ולא ייתקע בגרונם כחיקויים." (עמ' 106).

על יחס החיבה של ביאליק לנערים ולנערות מבני תימן תעיד גם רשימתו הלירית שפורסמה פעם בעמוד הראשון של השבועון 'דבר לילדים', בליווי רישום מקסים של הצייר נחום גוטמן. הרשימה והאיור הוקדשה לנער צעיר, נכה-רגליים, ככל הנראה תימני, שנאלץ לעבוד כסבל ולשאת מן השוק סלים כבדים של ירקות ופירות שקנתה שם עקרת-בית אמידה. גם שירו של ביאליק "בנות שפיה", שנכתב בעקבות ביקורו בכפר-הנוער מאיר-שפייה, ליד זכרון יעקב, מתאר בהתפעלות את התלמידות הצעירות שחורות העיניים והתלתלים. נזכיר כי בין תלמידות הכפר היו אז שתי ילדות יתומות, שהטביעו לימים חותם עז על התרבות, הזמר והמחול הארץ-ישראלים והישראלים – הלא הן ברכה צפירה ושרה לוי-תנאי.

התערבות: האם העסיק ביאליק תימנים או ערבים?

 אבל הפעם ברצוני להביא בפרסום ראשון התכתבות מסקרנת ואולי אף מטרידה בין פועל חקלאי חובב ציונות ושירה במושבה פתח-תקווה, לבין המשורר הלאומי. התכתבות, הקשורה בהתערבות בין אותו פועל לבין נהג יהודי סביב שמועה אחרת על ביאליק, שגם היא מובילה אותנו לדיון ביחסו לבני תימן.

את המכתב כתב קרוב-משפחה שלי – נחום הלוי, אביה של דודתי האהובה שושנה הלוי-קצנלנבוגן. בעלה, מנחם, היה דודי, אחי-אמי. שניהם – שושנה ומנחם, שהיו קרובים לליבי מאוד, גרו בבית הוריה של שושנה ברחוב נחלת-צבי 65 בפתח-תקווה, ושניהם נפטרו בדיוק באותו יום בלוח-השנה, בהבדל של שנה אחת; לפני ארבע ושלוש שנים.

בתם, ברכה קצנלנבוגן, היא שמצאה בארכיון המשפחה, בין מכתבי סבא נחום, מכתב בכתב-ידו לביאליק (מיום 30 בינואר 1933), ובצידו – תשובתו של המשורר, גם היא בכתב-יד. שני המכתבים האלה רואים כאן אור-דפוס לראשונה.

תחילה, הרי מכתבו של נחום הלוי, פועל חקלאי ציוני וישר-דרך מפתח-תקוה, המאיית את שמו של המשורר ללא האות א', ורושם בראש מכתבו את המלים: "ברור דברים".

לכ' המשורר האהוב והנכבד מר ח.נ. ביליק !

א.נ.,

אתמול בהיותי בפרדס בפתח תקוה בעבודה, באו מהנדסים ממשלתיים לשם עבודתם, בעבודות ציבוריות בסביבה. השיחה ביני והנהג שלהם מר אליעזר שרמייסטר ל"יום ביליק" אמר לי הנ"ל מה ביליק?

לפני חדשיים שלושה היה צריך לנקות בחצרו איזה עצים, רצו תימנים בעד העבודה 15 גרוש. כ' [=ביאליק - ד.א] סרב למסור להם במחיר הנ"ל ומסר לערבים במחיר 2 גרוש.

אחרי טו"מ [=טענות ומענות], ובנוכחותם של שלושה עדים חשובים, הוחלט: שאני נותן (1) לא"י אחת לק"ק [=קרן קיימת] ביום שבו יוכח שזה נכון; והנהג הנ"ל אמר שיתן חמש לא"י לק"ק באם זה שקר.

אבקש מכ' [=מכבודו] באם זה שקר (אני בטוח בזה) תיכף לענות לי ואני רוצה לתבוע הנ"ל למשפט.

בכל הכבוד והאמון בו,

המחכה לתשובתו נחום הלוי (פיבין)

פתח תקווה

וזו תשובתו של המשורר, בכתב-ידו, מתל-אביב, ביום 24 במרץ 1933:

למר נחום הלוי פיבין בפתח תקוה

א.נ.

שקר ענה בי בעל דבריך. כנראה התכון למקרה שהיה לפני שנה וחצי בערך, או לפני שנה, שחותני, זקן ביתי, שכר עגלון יהודי [כל ההדגשות במקור – ד.א] לפנות את הזמורות והחריות [=ענפים יבשים, זלזלים] היבשות מגן ביתי, ולפי שהללו היו מלאות עוקצים וקוצים מכאיבים שכר העגלון מצדו שני יהודים תימנים לעזור לו בפנוי, ואולם אף אלו נסתלקו מיד בתחלת העבודה. באותה שעה נזדמנו לחצר שתי ערביות מוכרות צבר ואלו הסכימו לבוא במקום התימנים, ואולם אני וחותני עכבנו בדבר, וכל העבודה – אמנם לא גדולה ביותר, שנמשכה רק כחצי שעה בערך – יצאה אל הפועל ע"י תימנים אחרים, שבאו במקום הראשונים.

זהו כל המעשה. בעל דבריך שקר אפוא שקר מגונה וראוי הוא לענש.

בכבוד רב

ח. נ. ביאליק

ההתכתבות בין השניים אופיינית לתקופת המאבק על "כיבוש העבודה העברית" במושבות הוותיקות: פועל חקלאי מפתח-תקווה מוכן לסכן שכר חדשי, ואולי יותר מזה, של עבודה קשה בפרדס כדי להגן על שמו הטוב של המשורר מפני שמועה, המאשימה אותו בהעדפת "עבודה ערבית" על "עבודה עברית"; בעוד שהנהג של המהנדסים הממשלתיים כה בטוח בצידקת הדברים שאמר, שהוא מוכן לסכן בהתערבות חמש לא"י, סכום לא מבוטל. ושניהם מצהירים כי לא ישלשלו את דמי הזכייה לכיסם, אלא יתרמום לקרן הקיימת.

מה באמת קרה שם, בחצר בית-ביאליק, לא נדע. אבל עצם העובדה שהמשורר טרח לענות בפרוטרוט לפועל נחום הלוי מפתח-תקוה, להפריך עוד שמועה "גזענית" הקשורה בשמו ולהסביר בדרכו שלו שלא העדיף "עבודה ערבית" על "עבודה תימנית" – מעורר עניין.

אם יש בין הקוראים מישהו היכול לשפוך אור נוסף על ההתכתבות הזאת – יבורך.

[ר' את שתי הצרופות של תמונות נחום הלוי בפרדס בפ"ת ומשמאל לאוטובוס]

[הקלק על התמונות לשם הגדלה]

ביאליק – וזכריה מנסר הענפים

למרבה הפלא, מתקשרים שני המכתבים האלה, שמעולם לא פורסמו ברבים – מכתבים העוסקים ביחסו של המשורר הלאומי לגוזמי הענפים התימנים בחצר ביתו – לסיפור קצר שהופיע בספר הסיפורים 'נמר ברחובות', פרי עטו של משה פינטו. הספר ראה אור בשנת 1999 ונסקר ברשימה שפרסמתי ב'אפיקים' כשנה אחר-כך.

שם הסיפור: "המשורר הלאומי", ובו מספר המחבר, יליד המושבה רחובות, על ביקורו כילד בבית-ביאליק, בשעה ש"יהודי אשכנזי, כמו מתוך עיירה בסביבות ווהלין, מנסה לערב את ביאליק בעניין שלו בעיריה."

מן החצר נשמעו קולות ניסור. כנשוך נחש זינק ביאליק אל המעקה. זכריה עמד וניסר את ענפי האילן שעמד מול החלון הצפוני. ודאי מניה הורתה לקצץ את הענפים שכבר חדרו מבעד לחלון.

"מספיק! מספיק!" זעק ביאליק. זכריה היפנה את ראשו, לא הבחין בביאליק והמשיך במלאכתו. ביאליק התמלא זעם וזינק אל המדרגות. היהודי אחריו: "מר ביאליק, מה בדבר הניירות?"               

--- "מארת אלוהים על מניה וזכריה. יהי זכרם ברוך," אמר [ביאליק] ושעט לעבר החצר. אגרופיו כבר מורמים באוויר.

"בן ערב [כך מכנה ביאליק את זכריה התימני! – ד.א] שכמוך! מה אתה עושה?"

וכשזכריה אומר לו שגברת ביאליק, היא מניה, הורתה לו לנסר את הענפים, מגיב המשורר (בסיפור הבדיוני של פינטו, ובהשמטות):

"הו, נידח מנידחי ישראל, מדוע לא נשארת בנידחותך? לשם מה באת [לארץ]? לקטוע? לחמוס? להרוס? – הו, בור ועם-הארץ שכמותך!"

"אדון ביאליק, במחילה, אני לא בור". ---

דמעות עמדו בעיני התימני. ביאליק נרתע לאחוריו. שטף דיבורו פסק. לרגע לא היה יכול להחליט אם להמשיך במתקפה או לחדול. הוא הביט חליפות בדמעות ובעץ ואז אמר בארשת פנים טובה:

"סלח נא, זכריה, סלח נא. נפלה טעות. מניה לא צריכה... בוא נשתה תה."

"אני מציע קפה לכבודו."

משהו בעמידתו ובאמירתו של התימני מנע את ביאליק מלסרב.

"ניכנס אלי," הציע ביאליק.

"לא," אמר התימני. "כאן נשפות מים."

"כאן?"

"כן. מיספר עצים, מדורה, פינג'אן, קפה וסוכר יש לי."

"עצים?" שאל ביאליק.

התימני הביט בו בחצי חיוך: "כבר ניסרתי אותם, אדון ביאליק. להדביק אי אפשר."

משהו מוזר יש בבני מזרח אלה, הרהר ביאליק, בינו לבין עצמו. מין שילוב מוזר של ממזרות וכבוד עצמי מפותח. אולי ירצה על זה ב'עונג שבת'. לא. רעיון טפש.י (עמ' 115-116).

האם ידע משה פינטו איש רחובות, מחבר סיפור בידיוני זה, על ההתערבות בין נחום הלוי מפתח-תקווה לבין אותו נהג? ואולי שמע על מנסרי העצים התימנים שהוזמנו מדי פעם לחצר ביתו של ביאליק? האם שם בפיו של ביאליק את הכינוי "בן ערב" לפועל התימני זכריה משום שזכר את האימרה על הספרדים והערבים שיוחסה למשורר? ואולי סתם צירוף מקרים מעניין לפנינו?

ואסוסיאציה נוספת הקשורה במושבה רחובות, באיסוף זמורות וחריות (ככתוב במכתבו של ביאליק), בתימנים ובנשים: המתעניין יוכל להציץ בשירי "זמורות יבשות", מהווי המושבה רחובות בשנת 1913, שנתפרסם באנתולוגיה 'בת תימן' (בעריכת שלום סרי, חש"ד, עמ' 391-393); וברשימה "דמעות של תימנים" מאת ענת מידן, שנתפרסמה במוסף השבת של העתון היומי 'חדשות' ב-11 במאי 1990, ט"ז באייר תש"ן (עמ' 20-24), אחרי שנפסל השיר הזה לשידור נוסף בטלביזיה. השיר והרקע לו מופיעים גם באנתולוגיה 'שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי', שיצאה לאור בעריכתי אשתקד בהוצאת עמותת 'אעלה בתמר' (עמ' 46-48).

וכיון שעיקר רשימה זו, כאן, קשור בפתח-תקווה, הנה קטע מצמרר שלא הופיע במקורות שהזכרתי זה עתה, והוא לקוח ככתבו וכלשונו מהשבועון 'הפועל הצעיר', כרך תרע"ג (זמן קצר אחרי שפורסם באותו עתון הסיפור על האיכר יונתן מקוב והנשים התימניות במושבה רחובות), עמ' 33-34 (נדפס שוב בכרך ב' של 'פרקי הפועל הצעיר' שערכו אליעזר שוחט וחיים שורר, ת"א תרצ"ה, עמ' 118-119):

סיון, תרע"ג. [1913].

בימים האחרונים קרה גם בפתח-תקווה מעין 'מקרה מקוב', אך יותר נורא בתוצאותיו.

בפ"ת, כידוע, יש פרדסים משותפים לה"ה ויס ולחבר ועד הפועל הציוני ה' יונה קרימניצקי מווינה. בפרדסים אלה משמש בתור משגיח ה' חיים קסובסקי – משגיח המשתדל בכל מיני אמצעים להרחיק פועלים עבריים מעבוד שם. והנה בשבוע שעבר הביאה אישה צעירה תימנית אוכל לאחד המשגיחים שבפרדס. בשובה מצאה נשים גרוזיניות מלקטות ענפים של עצי תות שנעקרו על יד הגדר של הפרדס ונפלו לרשות הרבים. עמדה האשה אף היא ללקוט איזה זרדים בידה, והנה פתאם בא קסובסקי וביקש מהגרוזיניות להניח את הענפים, ואת התימנית התחיל להכות, סחב אותה לאורך הפרדס כשהוא מכה אותה על ידיה וצלעותיה. היא התחננה בפניו בשארית כוחותיה שיחדל, אך הוא לא שם לב לתחנוניה והוסיף להכותה.

כשבאה לביתה הראתה את גופה הפצוע להשכנות, והללו נחמוה כי הכל יעבור בשלום. אולם למחרת נפלה התימניה למשכב, וכשהזמינו ביום השלישי את הרופא, מצא שהיא חולה קשה.

ההתרגשות בין העובדים שבמושבה, היינו: הפועלים, האומנים וחלק מהצעירים – ואין צריך לומר בין התימנים – גדולה מאד. הזמינו את ק. אל הועד ושם הוא אמר ששבר עליה רק מקל דק. המשפט עוד לא נתברר.

נקווה שוועד המושבה יעמוד על הגובה ולא ישים לב לאלה שמשתדלים לזכות את ק. צריך פעם לשרש את היחס הגס וההפקרי שנוהגים באחינו בני תימן.

נוסח קצר של הרשימה על התכתבות הפועל נחום הלוי מפתח-תקוה וביאליק התפרסם בכתב-העת 'אפיקים' (העוסק בעיקר בתולדות בני תימן בארץ) בגל' קלב-קלג (132-133) בחודש מרץ אשתקד, עמ' 29-31. כאן מובא הנוסח השלם שטרם פורסם, בתוספת הסיפור האחרון.

* * *

יהודה אטלס

אנא התקשרו אל נחמה שיינברג

שלום אהוד.

אני חש צורך לשתף אותך ואת קוראיך, שרבים מהם סופרי ילדים, בחווייה נדירה שעברתי היום [10.1], שגם כעבור שעות רבות אני חש עדיין בעטיה התרגשות והתפעמות.

הוזמנתי לשני מפגשים – בהתנדבות – בבית-ספר רוגוזין, ברחוב העלייה בתל אביב. באתי ומצאתי את עצמי בתוך עולם קסום, בועה של רגישות ויופי ומסירות-נפש.

בבית ספר זה לומדים קרוב לשמונה-מאות תלמידים, רובם ילדי עובדים זרים, פליטים, מהגרי עבודה, גם מה שקוראים אצלנו משת"פים. ילדים מכל הצבעים והגוונים, מלוכסני עיניים ומקורזלי שיער, עם שיער שחור חלק או עם עשרות צמות דקיקות, מוסלמים, נוצרים ויהודים, לומדים שם מגן ועד כיתה י"ב, כשצוות של מורים ומורות מסורים, אוהבים, מלאי חום וחמלה ואנושיות, עומדים עליהם ללמדם ולחנכם ולהעניק להם השכלה ותחושת בית.

הילדים לומדים שם יום לימודים ארוך במיוחד, מהבוקר עד שש בערב, ומקבלים גם ארוחת צהריים. המקום עבר שיפוץ יסודי, כנראה בעזרת תרומות, והוא נרחב, מבהיק מסדר ומניקיון, מסביר פנים, ידידותי לסביבה, ועל קירותיו תלויים ציורים ופלקטים ושאר עבודות, מעשה ידי הילדים. הילדים דוברי עברית, פטריוטים ישראליים, אוהבי הארץ שרוצים לראות בה את עתידם. על שלוש מאות מהם מרחף צל גירוש עתידי, כולל על כאלה שלומדים לבגרות בי"ב ומבקשים להתגייס לצה"ל.

כל המקום הוא כוורת עמלנית של לימוד ושל קריאת ספרים, של משחקי לימוד ופעילות שוקקת, כשבצד הצוות המסור מצויים במקום הרבה מתנדבים, שבאים לסייע לילדים בלימודים ובתחומים אחרים. יש במקום ספרייה ענקית והילדים מרבים לקרוא, רוצים להרחיב את השכלתם, את שפתם, את אחיזתם בארץ הנבזית הזאת, שלא מסבירה להם פנים. הם מתגוררים בתת-תנאים בבתי-העוני בסביבה, בצפיפות, במחסור, חלקם בפחד מתמיד. בית הספר הזה הוא מרחב של אהבה ושל אור עבורם וניכר בהם שהם חשים בזאת והם אסירי תודה.

ההורים של הילדים הללו עושים אצלנו את מה שקרוי "העבודות המלוכלכות". הם מנקים את בתינו ואת בתי השימוש שלנו, מסירים אבק, רוחצים כלים, מטפלים בזקנים ובזקנות סניליים, מקפיצים נודלס במסעדות. הם משרתים אותנו ואסירי תודה כל עוד ניתן להם לעבוד כך באין מפריע. מדינת ישראל כפויית טובה כלפיהם. מבחינתה הכושי עשה את שלו ויכול ללכת. הם מנוצלים ונזרקים מכאן בחזרה למקומות שהקיאו אותם, שרדפו אותם, או כאלה שבהם יחיו בעוני ובניוון. רבים מהילדים נולדו כאן, הם חשים עצמם ישראלים לכל דבר ולא מבינים מדוע רודפים אותם.

חלק מסופרי הילדים שלנו כבר ביקרו במקום ונפגשו עם הילדים. הקשב היה מופלא. אחרים עדיין לא. סביר שרבים אינם יודעים על המקום ועל המעשה הנפלא שנעשה בו.

אני כותב פתשגן זה כדי שדבר קיומו של בית הספר יגיע אל רבים ככל האפשר. אני מניח שרבים מהכותבים לילדים ישמחו לבקר במקום ולהיפגש עם הילדים, בהתנדבות. כמו כן בית-הספר ישמח לקבל מכם ספרי ילדים ונוער, משלכם ומשל אחרים. הספרים שם מוצגים בחלקם פרונטאלית וכל ספר נעטף ומכובד ונשמר. לפעמים נדמה לי, שילדי הזרים בבית-ספר זה הם הילדים שהיחידים שעדיין קוראים. נדמה לי גם, שהם ישראלים הרבה יותר מילדינו הצברים, שמקבלים את היותם ישראלים כדבר המובן מאליו ובעצם מתגעגעים למדינות הים.

המקום כל-כך נוגע ללב, כל-כך מרגש, עד שאתה מתקשה להיפרד ממנו, מתקשה להינתק מהבועה הזאת של טוב ושל רגש ושל יופי, בתוך הארץ הזאת שהולכת לכלבים, הולכת ונרקבת ונשחתת. הבטחתי להם מיד מפגשים נוספים, גיוס כל חבריי למפגשים ולמתן ספרים וביקשתי שכל אימת שיזדקקו לעזרה יפנו אליי, כולל לצאת להפגנות ואפילו לחסום בגופנו את הקלגסים שיבואו לגרש את אלה מהם שלא אוזרחו. אני קורא לכולכם ליצור קשר עם המקום ולהצטרף לנאמניו.

אנא התקשרו אל נחמה שיינברג, 0526868463. מייל: nehamis@walla.co.il

שלכם,

יהודה אטלס

* * *

אורי הייטנר / שלושה מאמרים

1. אהבת חסד

הבמאי נדב לויתן הלך לעולמו. לפני שבע שנים כתב לויתן את מילות השירים לדיסק של אשתו, חוה אלברשטיין "מוצאי חג". אני שב ומפרסם מאמר שכתבתי לאחר צאת הדיסק. יהי זכרו ברוך!

"ואהבת את הגר", מצווה עלינו תורת ישראל ומנמקת חוקים שונים בתזכורת – "כי עבד היית בארץ מצרים". כל סיפור התהוותו של עם ישראל כעם עבדים במצרים שיצא לחרות והתעצב במידבר, אינו אלא אותה תזכורת; אותו קוד גנטי המחייב את העם לשאוף לחברת מופת; לצדק חברתי, שאחד מביטוייו הנעלים הוא היחס אל הגר.

היום, אנו עומדים למבחן ביחסינו אל העובדים הזרים החיים בתוכנו. מה רחוק יותר מן הציווי היהודי אודות אהבת הגר, ממציאות הניכור למאות אלפי העובדים הזרים החיים בתוכנו כאנשים שקופים, שעינינו חודרות דרכם מבלי לראות את האדם שמולנו.

בדיסק "מוצאי חג" מאירה חוה אלברשטיין בזרקור ענק את המציאות הזו, מציאות העובדים הזרים בישראל. ארבעה מתוך אחד עשר השירים בדיסק עוסקים בהם, אך הדומיננטיות שלהם יוצרת תחושה של דיסק שהנושא שלו הוא העובדים הזרים.

נדב לויתן, בן זוגה של חוה אלברשטיין, כתב את כל המילים בדיסק וחוה הלחינה אותם. אין אלה שירי מחאה בוטים, המתריסים במפגיע כלפי החברה הישראלית ויחסה לעובדים הזרים. זו מחאה שקטה, המציבה מראה מול החברה, באמצעות שירים המספרים את סיפורו האישי של העובד הזר הבודד. סיפורה של וורה מבוקרשט, "שירדה לישראל לשבור שבר / בלי זכויות, בלי חוזה / עם שתי מילים / 'יהיה בסדר'." את תלותה המוחלטת בגבירתה, ואת חוסר האונים שלה, לצד האנושיות שלה, כשגבירתה מתה.

סיפורו של העובד הנוצרי הכושי ("וידאו שחור") המצלם במצלמת הוידאו שקיבל מבעל הבית הנדיב שאת דירתו בצפון ת"א הוא מנקה, את נופי הארץ שבעקבות ישו, את הכומר שלו, את התינוק החדש שנולד לחברו לחדר. "אבל לא צילמת אותך ואת חייך / כדי לא לצער את יקיריך / להם אתה שולח קלטת וידאו זו / וכל חסכונותיך."

לויתן ואלברשטיין מתארים באמפתיה רבה את הווי העובדים הזרים בת"א, ביום שישי בלילה. "עונג השבת" שלהם הוא "על כסאות פלסטיק לבנים / תחת כיפת שמיים שחורים / באוויר רווי דלקים שרופים / וזיעת שיכורים / שותים עד שמתעלף הזיכרון / והבדידות נשכחת // מוסיקה צוענית מסייעת / לשנות את המציאות / מרחיבה את הגבולות / התחנה המרכזית – הישנה / עד רומניה." איזו יכולת להיכנס לתוך עורם, בדידותם וגעגועיהם, ולהצביע דרכם על אטימותנו.

השיר "צל" הוא שיר מחאה קלאסי, כמעט חנוך לויני. שיר זה מתאר את העובד השחור שהינו צלו של האדם הלבן אותו הוא משרת. "אבל לאדם הלבן / יש צל שחור / גם בחשכה גמורה / צל שהולך בעקבותיו / לפעמים מלפניו / לפעמים מצדדיו...// כשהלבן סועד בחופזה / חטיף צהריים / עם שותפים לעבודה / שוטף הצל את כליו."

האמפתיה הזו לעובד הזר, היא רק ביטוי אחד לאמפתיה שמגלים היוצרים כלפי האחר. בשיר "מוצאי חג", האחר הוא הזונות הזקנות ש"חוזרות לתפוס את מקומן הקבוע / במגרש החנייה המתרוקן / מדליקות מדורה עשנה / למשוך לקוחות, לגרש צינה / מפסולת שהשאירו / חוגגי ראש השנה." מצלמת הווידאו שלהם שבה ומצלמת את החצר האחורית שלנו. את הזונות הזקנות התופסות את מקומן, והן הסיפור האמיתי, שאנו מנסים להתעלם ממנו; הן הסיפור האמיתי שמאחורי חלון הראווה המצועצע של חוגגי ראש השנה בחוף הקאונטרי.

החוזר בתשובה הוא האחר בהוויה החילונית שלנו. בניגוד לאריק איינשטיין ("הוא חזר בתשובה") ומתי כספי ("היא חזרה בתשובה"), השרים במידה רבה של אגוצנטריות על האובדן שלנו את החבר שהלך לנו, חוה נכנסת דווקא לעורה של מזל, החוזרת בתשובה ("תהילים קטנים") ומנסה להבין את הקריעה הפנימית שבתוכה, ואת יחסי המשיכה/דחייה להווייה החילונית אותה עזבה. "מתקשה לעזוב את / האווירה המופקרת, / המוכרת, המשכרת / אבל במהרה קמה ללכת / כי עכשיו היא אחרת."

ובעוד רבים מן החילונים מתלוננים על "בתי-הכנסת-שצומחים-בכל-פינה" כאילו היו איזה איום קיומי על הווייתם, חוה אלברשטיין מזדהה עם המתפלל הבודד שבא לקבל את השבת בבית הכנסת אהבת חסד ברחוב אברבנאל. "בעודו ממתין לשווא למניין / ראה איך מעבר לרחוב / על בדי פיקוס רחב נוף // מתקהלים דרורי העיר / לתפילת ערבית ציבורית / בשפתם הציפורית" ("אהבת חסד").

בראיונות לאילנה דיין בטלוויזיה ולאהוד מנור ברדיו, לאחר צאת הדיסק, חוה אלברשטיין מתנערת מסגנון שירתה הישן, שהינו כזיכרון רע שהיא מנסה להימלט ממנו. כמי שגדל על שירתה, איני יכול להיות שותף לתחושתה זו. הרי "נחל התנינים", "שיר משמר", "צמח בר", "פגישה לאין קץ" ואחרים הם מפסגות היצירה העברית. ובכל זאת, יש משהו קוסם ביכולת של אמנית שלא להתרפק על שנות שיא הצלחתה ולא למחזר את הפופולריות המובנת מאליה שלה, אלא לחצוב בסלע דרכים חדשות, מתוך שלמות עצמית ונאמנות לעצמה, לאמנותה, ליצירתה ולמסריה.

אהוד: בשעתו קרא נדב לויתן את "הנאהבים והנעימים" ואמר לי שמאוד היה רוצה לעבד את הרומאן שלי לסרט בבימויו, ואולם התברר לו שאין סיכוי לקבל מימון לסרט על פי ספר פרוע כל כך. אולי עכשיו, בשמיים, יהיה לו קל יותר, כי שם את התפקיד הראשי תוכל לשחק לילך הרמוטק בכבודה ובעצמה, רק שאנחנו נוכל לראות את הסרט רק כאשר נגיע לשם.

2. מה הוא רוצה?

אני מעריך פוליטיקאים המוכנים לוותר על כיסא מתוך דבקות בעקרונותיהם. אילו אופיר פינס היה רוצה בכך, הוא היה מתמנה לתפקיד בכיר בממשלה ומועמד מוביל לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה אחרי ברק. הוא ידע זאת, אך העדיף את הנאמנות לדרכו, לא הצטרף לממשלה ובשבוע שעבר התפטר מן הכנסת ועזב את הפוליטיקה.

אני מעריך את מעשהו של פינס, אבל אני מודה שאיני מבין אותו. איני מבין למה הוא לא הצטרף לממשלה, איני מבין למה הוא פרש, איני מבין נגד מה הוא יצא, איני מבין מה הוא בעצם מציע ואיני משוכנע שהוא מבין זאת.

החלטה האם להצטרף לממשלה או להישאר באופוזיציה אינה החלטה אידיאולוגית, אלא פוליטית ופרגמטית. השאלה העומדת על הפרק היא היכן מפלגה תשפיע יותר. שאלה נוספת היא איזו משתי הפוזיציות הללו תשרת את המפלגה עצמה בבחירות הבאות. חילוקי הדעות הללו אינם רעיוניים אלא טקטיים. על כך לא מפלגים מפלגה, על כך לא פורשים ממפלגה, על נושא כזה אין פועלים בניגוד להחלטת המוסדות הנבחרים של מפלגה.

אילו "קדימה" הצטרפה לממשלה, היה היגיון בהשארות "העבודה" באופוזיציה, כמפלגת האופוזיציה הראשית הממתגת את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון. מש"קדימה" נשארה באופוזיציה – אלמלא הצטרפה לממשלה היתה מפלגת העבודה מפלגת אופוזיציה זוטרה, חסרת השפעה ולבטח לא היתה נבנית מכך. אפשר לחשוב אחרת, אך לבטח אין זה נושא עליו פורשים ממפלגה.

פילוג מפלגה או פרישה ממנה מוצדקים סביב מחלוקת אידיאולוגית או סביב טענה של הפורשים שהמפלגה אינה מיישמת את האידיאולוגיה. פינס הציג את פרישתו כאכזבה מכך שמפלגת העבודה ויתרה על דרכה והצטרפה לממשלת ימין קיצוני. האומנם?

פינס וחבריו לא מרדו בשל העניין החברתי והכלכלי, ולכן לא זה הנושא בו יש לבחון את השאלה. טענתם היא בתחום המדיני – לטענתם, מפלגת העבודה הצטרפה לממשלה המייצגת קו הפוך מהקו של מפלגת העבודה. בדברם על הקו של מפלגת העבודה, כוונתם לקו היוני הרדיקלי שמפלגת העבודה אימצה בשנים האחרונות, הרבה שמאלה ממה שהיתה מרצ עד לאחרונה.

אני מצר על כך מאוד, אך פינס יכול להיות שבע רצון מכך שממשלת נתניהו אינה רחוקה כל כך מהקו שלו. אף ממשלה לא קיבלה החלטה כה דרקונית על הקפאה מוחלטת של כל בנייה בכל יהודה ושומרון כולל גושי היישובים – לא ממשלת רבין, לא ממשלת פרס, לא ממשלת ברק, לא ממשלת אולמרט. והנה דווקא ממשלת נתניהו אימצה קו זה.

אף ראש ממשלה לא השפיל את עצמו ואת מדינתו כפי שעושה נתניהו בחיזור הנמרץ כל כך שהוא מחזר אחרי אבו מאזן, כדי שהלה יואיל להיפגש איתו ולחדש עמו את המו"מ. אבו מאזן מזהה זאת, ומשחק את ה"קשה להשגה". כל הסימנים מעידים שנתניהו, שרוממות ה"בלי תנאים מוקדמים" בפיו, עומד להציע כבסיס למו"מ הקמת מדינה פלשתינאית על שטח השווה לקווי 67'. לא בכדי הוא השביע כל כך את רצונו של מובראק. רק לאחרונה כתב על כך בהרחבה יוסי ביילין, המעורה כל כך בנעשה.

האם נתניהו נוהג כך בגלל ברק ומפלגת העבודה? מה מידת ההשפעה של מפלגת העבודה בתהליך המדיני? איני יודע. אך הטענה שמפלגת העבודה נמוגה בתוך ממשלת ימין, מגוחכת.

אז למה פינס פורש? ממה הוא אינו מרוצה? מה הוא רוצה? אני מודה, שאיני מסוגל להבין זאת.

בנאום הפרישה שלו תקף פינס את ברק ודיבר בערגה על ימי יצחק רבין. אם פינס האמין במורשתו של רבין ובדרכו המדינית, אכן יש לו כל הסיבות לתקוף את ברק וגם את נתניהו. רבין התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 67, הוא התנגד לחלוקת ירושלים ולנסיגה מהבקעה. כך הוא אמר בנאומו האחרון בכנסת (5.10.95), בו הציג את תכניתו להסדר הקבע:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967! ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

ובנאום בוושינגטון, עשרה ימים לפני הרצח, אמר רבין: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא למשא ומתן ואין שלום בלי ירושלים."

אם זו דרכו של פינס, אם הוא אכן דבק במורשתו של רבין, הוא פורש בצדק ממפלגת העבודה שאימצה קו שמאלי קיצוני והתרחקה מרחק רב מרבין. אולם אם הוא תומך בוויתור על כל מה שרבין אמר שאין לוותר עליו, שלא ידבר בשם רבין לשווא.

לא, איני מבין למה פינס פרש. איני מבין מה הוא רוצה. מישהו מבין?

3. רנסנס תרבותי או ניו אייג'

(תגובה לעוז אלמוג, "לא יכולתי שלא לגחך", חב"ע 507 מיום 7.1.10)

במשך למעלה מעשור הגישה נתיבה בן יהודה את תוכניתה הרדיופונית הלילית "נתיבה מדברת ומקשיבה", בה השמיעה אך ורק שירים עבריים ישנים, מראשית הציונות ועד הקמת המדינה. היה זה מפעל תרבותי של "חפירות הצלה", ניסיון להציל את מורשת הזמר העברי הישן, לצד מפעלים תרבותיים חשובים נוספים שזו מגמתם, שהחשוב בהם הוא "זמרשת" של נחום היימן (שהחליף את נתיבה בתוכנית הרדיו). באחת התוכניות ביכתה בן יהודה את העובדה שהזמר הזה נשתכח מן התרבות הישראלית, ואמרה: "התרבות שלנו לא התחילה היום. הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים!"

מאה שנים! איזה גיחוך... לא יכולתי של לגחך לשמע האמירה הזו מפיה של בת לעם שיצר את "ספר הספרים הנצחי" כפי שמוגדר התנ"ך במגילת העצמאות. העם היהודי יוצר תרבות במשך 3,000 שנה, ונתיבה מבכה את הפניית העורף לשירים מלפני יובל שנים, הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים...

הקנון של השירה העברית מתחיל בשירת הים, בשירת דבורה, במזמורי תהילים ובשיר השירים, המשכו בשירת ימי הביניים – באבן גבירול, ביהודה הלוי, באבן עזרא ונמשך בשירת התחייה ובשירה העברית עד ימינו. מי שמנסה ליצור תרבות עברית הנפתחת בביאליק ומתעלמת ממה שקדם לו, גוזר גם על ביאליק שיכחה בתהום הנשייה. במהדורת כל שיריו של ביאליק שיצאה לפני שנים אחדות בעריכת אבנר הולצמן, נאלץ העורך לצרף לצד השירים תרגום ל... עברית. הסיבה לכך, היא שכל שירתו של ביאליק יונקת ממורשת ישראל לדורותיה; מסורת ישראל היא המעיין שממנו נובעת שירתו והשפה היהודית היא שפת אימו ועולם האסוציאציות שלו. מי שעוקר את העולם היהודי הזה מתרבותו, לא יוכל להבין את ביאליק. בעבורו, שירת ביאליק אינה אלא שירה מתורגמת, וביאליק עצמו אמר פעם שלקרוא שירה מתורגמת זה כמו להתנשק דרך מטפחת.

ביאליק היה מודע לכך היטב והוא ניסה להילחם בהפניית העורף למורשת הדורות. הוא יסד את מפעל הכינוס הגדול, שנועד לכנס, בהתאמה לימינו, את כל אוצרות הרוח היהודיים. המוכר והבולט ביצירות מפעל הכינוס שלו, הוא ספר האגדה. ביאליק גם יצר את המוסד התרבותי "עונג שבת", שקבלות השבת הפורחות בעשור האחרון, אותן הזכרתי במאמרי "נשמת עבריות נאצלת", הן חידושו והמשכו.  

ביאליק, יותר מכל מנהיג אחר בתולדות הציונות, ניסה ליצור את מרחב התפר המחבר תרבות יהודית, ארצישראלית, ציונית, כאנטיתזה לניסיון להמציא תרבות עברית המנותקת משורשיה היהודיים.

בין מנהיגי תנועת העבודה, מי שניסה יותר מכל ליצור את המרחב הזה היה ברל כצנלסון. במאמרו "חורבן ותלישות", שפרסם ב"דבר" בתרצ"ד 1934, ובו יצא נגד התלישות, כתב ברל: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון [הכוונה לתשעה באב א.ה.], בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'."

ברל הבין היטב שלא תהיה תקומה לעם אם ישליך לפח האשפה של ההיסטוריה את ירושת הדורות, שתשעה באב הוא סמל להם. ברל הבין היטב, שאין תרבות עברית שאינה מחוברת למקורות הקלאסיים, שאינה חלק מרצף שראשיתו במקרא, המשכו בתורה שבעל פה, שירת יהודה הלוי היא חולייה חשובה בו וביאליק הוא ממשיכו. הוא גם הבין, שאם נתנתק מאותו רצף, גם לשירת ביאליק לא תהיה תקומה.

בראשית שנות השבעים יזמו מפקד גלי צה"ל יצחק לבני וראש מחלקת התרבות בגל"צ מולי שפירא, את המפעל הנפלא של "ערב שירי משוררים". בשלושת ערבי המשוררים, הולחנו והושרו מיטב שיריהם של משוררים כביאליק, טשרניחובסקי, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, נתן זך, יהודה עמיחי, מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, דליה רביקוביץ' ועוד. איש מהמשתתפים לא העלה על דעתו להלחין ולשיר את שיריהם של אבן גבירול ויהודה הלוי, למשל. על אלה נגזרה הדרה מהתרבות הישראלית. [תנוח דעתך, גם את אסתר ראב שכחו לכלול. – אב"ע].

אבל האם ניתן להבין לעומקו את ספר שיריו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח, סגור, פתוח" בלי להכיר את סידור התפילה, בלי להכיר את הוויית בית הכנסת, בלי עולם האסוציאציות היהודי? בלי הכרה לעומקם של כל אלה, שיריו של עמיחי יובנו ברובד השטחי שלהם, כפי שהם מובנים לשבדי או יפאני הקוראים את תרגום שירתו של עמיחי.

הנתק הזה ממורשת הדורות, הוא אקט של רצח אב תרבותי והוא מקור לרדידות ושטחיות, לריק תרבותי ורוחני. תחושת הריקנות הזאת והרצון להתחבר למקורות התרבותיים שלנו, היא התשתית לתופעה אותה כיניתי "מרחב התפר", ושעוז אלמוג אינו יכול שלא לגחך בעטייה.

הרצון למלא את הריק הזה מתוך אוקיינוס התרבות היהודית, הוא היוצר רנסנס תרבותי, התחדשות יהודית שביטוייה רבים: בתי המדרש הפלורליסטיים הרבים שהוקמו בארץ בשני העשורים האחרונים, הכמיהה ללימודי יהדות ופריחתם, הקמתן של קהילות בתי תפילה פלורליסטיים, פריחת קבלות השבת בקיבוצים ומושבים ובמתנ"סים עירוניים, הקמת קבוצות פיוט בכל רחבי הארץ, הנהירה לאירועים קהילתיים סביב חגי ישראל אותם מובילה החברה למתנ"סים ועוד ועוד. הנה, רק אתמול פתחתי את רשימת רבי המכר בקטגוריית העיון, ומצאתי בראשה את הפירוש הישראלי הנפלא של אביגדור שנאן לפרקי אבות, ולצדה את "גם לא כך כתוב בתנ"ך" מאת שנאן וזקוביץ' ואת "בלשון בני אדם" – ספר פירושי פרשת השבוע של אברהם בורג.

הפופולאריות של תוכנית פרשת השבוע הטלוויזיונית של דב אלבוים, היא ביטוי לעיסוק הולך וגובר בפרשת השבוע בתרבות הישראלית בשנים האחרונות.

תחיית המוסיקה היהודית והסרת החיץ המלאכותי וההרסני בינה לבין הזמר העברי, היא ביטוי אחד לאותו רנסנס. לפני שנים אחדות נערך אירוע תרבותי יוצא דופן – "אבן גבירול פינת יהודה הלוי", ערב שירי משוררים, שעסק בשירת ימי הביניים. והנה, בשנה האחרונה הוציאה אתי אנקרי אלבום נפלא של שירי יהודה הלוי, אותם הלחינה ושרה. ואילו ברי סחרוף ורע מוכיח הוציאו אלבום רוקיסטי, הייתי אומר אף רוק כבד, לעתים כאסאחיסטי, שבו הם שרים את לחניהם לשירים של שלמה אבן גבירול, עם ביאור לשירים בחוברת המצורפת מאת פרופ' חביבה פדיה.

ניסיונו של עוז אלמוג להציג את ההתחדשות התרבותית הזאת כ"ניו אייג'" ממוסחר, קיטשי ושמאלצי, אינו יכול שלא לעורר בי גיחוך.

תופעת הניו אייג' היא בריחה מן המדע, התרבות והמודרניות לעולם של "אנרגיות", "דת אלטרנטיבית", "מדע אלטרנטיבי", "רפואה אלטרנטיבית", התחברות שטחית, רדודה ואקלקטית לתרבויות המזרח וכו'. כן, יש גם ניו-אייג' המתחבר ל"יהדות" – סדנאות של "קבלה" מעשית בגרוש, השתוחחות על קברי צדיקים, קמעות ואמונות תפלות המקושרות למסורות יהודיות עממיות, התנשקות עם מזוזות ושאר תופעות של מיסטיקה על גבול המאגיה הפגאנית. בין אלה לבין הרנסנס התרבותי של היהדות אין ולא כלום.

 שלמה גרוניך, מגדולי היוצרים שקמו לנו במאה השנים האחרונות, הגיע באלבומו "מסע אל המקורות" לאחד משיאי יצירתו. גרוניך עצמו רואה זאת כך (וגם הוא, כמעט כמו עוז אלמוג, מבין משהו במוסיקה). מאז ומתמיד הוא נמשך גם למוסיקה היהודית. את "אלי אתה ועודך", למשל, הוא שר כבר לפני עשרים שנה, וכך גם ביצירתו המשותפת עם להקת "שבא" של הילדים העולים מאתיופיה. בספרו "סידור אישי", המלווה בתקליטור, מתאר חנן יובל את החיבור שלו ליצירה היהודית וניכר שהחיבור הזה הוא עניין קיומי בעבורו כיהודי וכיוצר. החיבור בין אהוד בנאי למאיר אריאל הוא "על אותו דף גמרא". מאיר אריאל עצמו, מגדולי היוצרים שצמחו בישראל, שהרבה להתכתב בשירתו עם מקורות ישראל, כתב, בעקבות שאלות שנשאל האם הוא חוזר בתשובה: "והיראה היא סוג של אמונה שיש לה גוף, צורה, דת – של מעשים נראים לעין. ואם המעשה מעיד על אמונה, אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה לבנו ברית מילה, יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות, אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת, ואפשר להביך אותו בשאלה 'איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה כזה,' עדיין יראתו יראה כשהוא ממלמל בטקס הברית 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד' – אפילו הוא ליברל מוצהר, קומוניסט שרוף, הגיוניסט מושבע, מחקריסט חדש. ואיש מהנוכחים העדים לא חושש לנשיאת שם לשווא. ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר על פי הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו, כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב."

עוזי חיטמן אמר בראיון, שהיצירה החשובה ביותר שיצר היא לחנו ל"אדון עולם", ואילו כל מה שיצר כל חייו היה רק הלחן הזה, הוא היה חש שמילא את שליחותו בעולם. אני משוכנע שכך בדיוק יכול היה יאיר רוזנבלום להגדיר את לחנו ל"ונתנה תוקף" ועובדיה חממה את לחנו ל"אנא בכוח"

כל אלה ביטויים למהלך תרבותי חשוב וגדול שאנו רק בראשיתו. אין כל קשר בין המהלך הזה לבין התופעה החולפת של הניו אייג'.

ועוז אלמוג יכול להמשיך לגחך...

אהוד: ההלחנות שהזכרת בסוף הן נהדרות אך לדעתי אינן ביטוי ל"מוסיקה יהודית" ול"מסע אל המקורות" שכביכול בלעדיהם אנא היינו באים – אלא לכוחה של התרבות העברית החדשה, הארצישראלית והישראלית, להטמיע לתוכה חומרים מכל אפיקי ההיסטוריה והמורשת שלנו, כאשר, מה לעשות, מאה השנים האחרונות (וקצת יותר) בחיי העם היהודי וארץ-ישראל – הן המכריעות והפוריות ביותר כי, מה לעשות? – התרבות העברית, גם בספרות ובשירי-הזמר, היא היצירה בה"א הידיעה של התקופה החדשה של היהדות, תקופת הציונות וישראל.

* * *

מפנקסו של צייר יהודי חדש השואב השראתו מהמקורות הרפואיים

* * *

עזרא דלומי

אובייקטיביות סובייקטיבית

השיח המשפטפטני יִלד והעצים את השימוש במונחים "מידתיות" ו"האדם הסביר". אלא שהמונחים הסטריליים הללו קצת מתעתעים. הם מתכסים באצטלה של אובייקטיביות שהיא סובייקטיבית לחלוטין. מידתיות וסבירות תמיד נבחנת מנקודת מבטו של המתבונן. מה שסביר ומידתי בעיני האחד, יכול להיראות קיצוני וטוטאלי בעיני האחר. מידתיות של חילוני איננה מידתיות של דתי ומידתיות של ימין איננה מידתיות של שמאל. כך שמי שמחליט עבורנו מהי מידתיות ומהי סבירות, כופה עלינו, בעצם, את השקפת עולמו.

זהו עוד אחד מה"קטצ'ים" של השיח החדש – לעשות מעשה בולשביקי תוך שימוש במונחים סטריליים, כאילו נייטראליים. באופן כאילו בלתי אידיאולוגי, מישהו כופה את האידיאולוגיה שלו. לכן, כשמישהו מדבר איתי על מידתיות וסבירות, אני מיד חושד ומבקש שיגיד בדיוק מהו רוצה, ללא אריזה של ליבראליזם, אובייקטיביזם ונייטראליזם. ובכלל, את שאלת המידתיות והסבירות, הגדיר ישראל גלילי בחן רב, עוד הרבה לפני שאהרון ברק הגיע לבית המשפט העליון, כשנהג לומר: חיים ומוות ביד הפרופורציה.

* * *

בן דרור ימיני

סוף עידן ההתרפסות

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב", 12.1.10

ארדואן הוא האחרון שיש לו זכות לפתוח את הפה. הזובור שביצע אילון בשגריר הטורקי היה צריך לקרות מזמן. כבר קשה קצת למנות את שרשרת ההתבטאויות המתועבות, החוצפניות, השקריות של ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ ארדואן, בעל הברית החדש של אחמדינג'אד.

זה התחיל באמירה ש"אללה יעניש את ישראל" בעקבות המבצע בעזה. זה המשיך בדאבוס, בדיוק לפני שנה, במפגש המשותף עם נשיא המדינה שמעון פרס. יותר מהמילים, זה היה הטון. זו הייתה התקפת זעם. ישראל הבליגה. הרי מדובר בבעל ברית. עברו עוד חודשים אחדים, והערוץ הממלכתי בטורקיה הקרין סרט המציג את חיילי צה"ל יורים בדם קר בתינוקות פלסטינים. חופש היצירה, כלומר ההסתה, על במה רשמית. ישראל העירה משהו בנימוס. הרי מדובר במדינה בעלת ברית. אז צריך להבליג.

הבלגה היא מסלול מומלץ, ככל שמדובר ביחסי חוץ. אין צורך לקפוץ על כל שטות. צריך, לפעמים, לנשוך את השפתיים. הרי היחסים עם טורקיה באמת חשובים. אלא שארדואן המשיך בדהירה. בראיון ל"גרדיאן" הבריטי סיפר ארדואן שליברמן איים לזרוק פצצות אטום על עזה. סליחה? הרי עזה נמצאת במרחק יריקה מיישובים ישראליים. הרי פצצה על עזה היא פצצה על ישראל. אבל ארדואן הרי לא חזק בעובדות. הוא הצטרף למחלקת העלילות.

ושוב שתקה ישראל. הרי מדובר בבעל ברית וכו' וכו'. אלא שארדואן, משום מה, סירב להבין את הרמז. ככל שההבלגה הישראלית הלכה והפכה להתרפסות, ארדואן החמיר את ההתבטאויות. במקביל, התקרב ארדואן לאחמדינג'אד. ייתכן שעדיין יש שאריות של שיתוף פעולה עם צבא טורקיה. והתיירים הישראלים, משום מה, ממשיכים לפרנס את מבצעי "הכל כלול". כולל השפלה והתרפסות.

אתמול [11.1.10] הגיע ארדואן לשיאים חדשים, עם האמירה שלו שהיהודים, כלומר ישראל, מאיימים על שלום העולם. בשנות השלום אמרו "יהודים". עכשיו אומרים "ישראל". אנטישמים? מה פתאום.

כך שהגיע הזמן להוריד את הכפפות. אם התרפסות לא עובדת, אז כדאי לומר את האמת: ארדואן הוא האחרון שיש לו זכות לפתוח את הפה. זה לא רק העבר הרצחני של טורקיה, עם הג'נוסייד שבוצע בארמנים, זו גם טורקיה של עכשיו. טורקיה שחיסלה עשרות אלפי כורדים, שהאיום שלהם על טורקיה הרבה יותר קטן מהאיום של חמאס על ישראל. וזה אותו ארדואן, שכאשר היה ראש עיריית איסטנבול, ב-1995, שלח את המשטרה כדי לבצע טבח בעלאווים שישבו בבית קפה.

מר ארדואן, צריכה לומר לו ישראל, על רקע הניסיון האישי שלך, והניסיון של טורקיה, אם העלאווים או הכורדים היו עושים לכם עשירית ממה שחמאס עשה לישראל, כבר מזמן הייתם מבצעים בהם טבח המוני, ומוחים אותם מעל פני האדמה. זו דרכך, מר ארדואן. לא דרכנו. אנחנו הבלגנו.

כך שהזובור שביצע אתמול סגן שר החוץ היה הדבר הנכון, אבל לא בזמן הנכון. היינו צריכים לעשות את זה לפני כמה חודשים. ההבלגה היתה ראויה פעם. פעמיים. אבל די. עבר זמנה. זה לא שארדואן יהפוך עכשיו לציוני. זה לא שהוא יירגע. אבל אם הוא בכל מקרה ממשיך בשלו, אז אין סיבה למחול על הכבוד הלאומי. לא הפעם. לא מול ארדואן, בעל הברית החדש של אחמדינג'אד.

אהוד: וכדאי גם לפרסם שבאופן ספונטאני, לא בהוראה מלמעלה – הולך ומתמעט מיספר התיירים הישראליים הנוסעים לטורקיה, והביקור שם נעשה מסוכן בגלל הגל האיסלאמי.

מצד שני, ה"זובור" לשגריר על הספה הנמוכה היה מטומטם לגמרי. יש עוד דרכים לשמור על "הכבוד הלאומי" ועל האינטרסים של ישראל מבלי להיות מגוחך. צריך לחשוב שני צעדים קדימה ולא לעשות מהלכים שחוזרים וטופחים בפרצופך כמו בומרנג. עכשיו אנחנו ולא טורקיה נחשבים כראויים לגינוי.

והגיע גם הזמן ששרידי "קדימה" המתפוררת ייכנסו לממשלה וכך ניפטר מעונשו של הפיל בחנות החרסינה אביגדור ליברמן, שאולי שכח כי להיות שר חוץ זה לא להיות שומר כוחני במועדוני לילה מפני ביריונים. אזרחים, ההגנה על "הכבוד הלאומי" – בדרכו המחוספסת של איווט – עושה אותנו לצחוק בכל העולם וגם בישראל. איך נפל עלינו שר חוץ מוזר שכזה? האם מישהו השתיל אותו?

* * *

מתי דוד

מי הם 60 אירגוני השלום בישראל?

לשישים  אירגוני השלום, המפורטים ברשימה המצורפת יש זהות ואחדות פעולה של תמיכה בפלסטינים והתנגדות תקיפה לממשלות ישראל. הם תומכים ברוב הטענות, הדרישות והתלונות של הפלסטינים. הם מתנגדים לרוב קווי המדיניות של כל ממשלות ישראל, כלפי הפלסטינים. המדובר ברשת מסועפת של עשרות עמותות ואירגונים, הפועלים בישראל תחת מגוון של שמות כיסוי, כביכול אך ורק כאירגונים הומניים, סוציאליים, משפטיים, חינוכיים, רפואיים, רוחניים וכדומה. אירגונים אלה ממקדים את פעילותם, כמעט אך ורק בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך הצגת עמדות אנטי ישראליות ופרו פלסטיניות. המידע אודות זהות והקף המימון שלהם עדיין ניסתר ועלום למרות שידוע שקרנות וממשלות זרות תורמות להם.

המדובר בכספים מחו"ל שייעודם לנסות לעצב בישראל דעת קהל אנטי ממשלתית ופרו פלסטינית. לכל אירגון יש דגשים ופעילויות ייחודיות אבל לכולם יש מגמה משותפת, של השתייכות ותמיכה במפלגות וב אירגונים של השמאל על כל סוגיו. כספים זרים אלה, מנסים לקנות השפעה על המערכת הפוליטית בארץ, באמצעות "אירגוני שלום" אלה, בנושא הכי רגיש, הנתון במחלוקת ציבורית, הנוגעת לביטחון ולשלום של כולנו, בכל הקשור לסכסוך האלים והמתמשך עם הפלסטינים. היעד הלא מוצהר של פעילויות האירגונים האלה הוא להתסיס את דעת הקהל כדי לנסות לערער ולשנות את המבנה הפוליטי הקיים.

זו התשובה ל-60 אירגוני השלום הללו: מושגי השלום והמשא ומתן, במזרח התיכון, הפלסטיני-מוסלמי הם שונים בתכנים ובמחויבויות, מאלה המקובלים והמוכרים באירופה. הדבר מחייב אותנו ככלל, ואת מקבלי ההחלטות כפרט, לשיפוט, להתנהגות ולחשיבה שונה, ובמיוחד גם את פעילי ותומכי  אירגוני השלום.

שלום ריאלי ולא וירטואלי, מחייב שיקול רציונלי ולא רק דיפלומטי. דגל השלום של השמאל האידיאלי, הוא חלום וירטואלי אך לא רציונלי. מאז אוסלו ועד אנפוליס היו הסכמים וטכסים אך לא שלום ולא ביטחון.

כל פעילותו של השמאל המדיני מתמקדת כביכול למען שלום וירטואלי, מאחר והפרטנר הפלסטיני, לא מוכן לשום פשרה ריאלית ורציונלית.

אם וכאשר יקומו בצד הפלסטיני חמישים אירגוני שלום דומים ומקבילים לאלה שבישראל, שיאבקו בפומבי למען קץ הסכסוך ולמען פשרה טריטוריאלית עם ישראל, יהיה סיכוי לשלום ריאלי ולא וירטואלי.

לו יהי! תנו לשמש לעלות את כל האינתיפדות לכבות. לו יהי! צריך לחלום ולחתור לשלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום של שלום וירטואלי.

רשימת  אירגוני השלום בישראל

 ·שלום עכשיו · מחסום WATCH · יוזמת ג'נבה · המפקד הלאומי · גוש שלום · תעאיוש · פורום המשפחות · מדרשת אדם · יש דין · הועד הישראלי נגד הריסת בתים · רדיו כל השלום · זוכרות · בת שלום · בצלם · המוקד להגנת הפרט ·הועד הישראלי נגד עינויים של פלסטינים · אמנסטי · המרכז למידע אלטרנטיבי · רשת המזה"ת לדו קיום · בוסתן לשלום · לוחמים לשלום · מרכז פרס לשלום · התנועה לתמיכה בסרבני כיבוש · פורום  אירגוני השלום · סיורים ארכיאולוגים אטרקטיבים · השמאל הישראלי הרדיקלי · איס"קרי · רופאים לזכויות האדם · נווה שלום · פרופיל חדש · שומרי משפט · קשב · עדאלה · די לכיבוש · יש גבול · נשים בשחור · כביסה שחורה· פורום שמאל · קול אזרחיה · דו שיח · האם החמישית · עיר עמים · אחותי · אִינְדִימֶדיה ·אנרכיסטים נגד הגדר ·  הקמפוס לא שותק · התחברות · תנד"י · בל"ד · בנק"י · מק"י · חד"ש · רע"מ-תע"ל

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ אֶפְשָר?

לאוהבי הזֶּמֶר שבינינו

שֶלֹּא לֶאֱהוֹב אוֹתָךְ – אֵיךְ אֶפְשָר

אִם יָפְיֵךְ הַגּוֹעֵש

מַדְלִיק, כָּךְ לְפֶתַע, בַּלֵּב הַשָּר

סֶרֶנָדוֹת שֶל אֵש?

שֶלֹּא לֶאֱהוֹב אוֹתָךְ – אֵיךְ אֶפְשָר

אִם בֵּין כָּל הַנְּשָמוֹת

בָּחַרְתְּ בְּשֶלִּי, כְּמוֹ בְּעִיר כְּבוּשָה,

לַעֲשוֹת בָּהּ שַמּוֹת?

נִסִּיתִי לוֹמַר לָזֶה: סוֹף!

כָּל גֶּשֶר לִשְׂרֹף.

אַךְ כְּלוּם לֹא עוֹזֵר

וְשוּב זֶה חוֹזֵר

כְּמוֹ הַיָּם הָעַקְשָן – אֶל הַחוֹף...

*

לַחְדֹּל מִמֵּךְ, כְּמוֹ מִשֵּכָר אוֹ סַם,  

אֵיךְ אֶפְשָר כָּאן לִדְרֹש –

אִם מִי שֶאֶצְלֵךְ אֶת רֹאשוֹ כְּבָר שָׂם

מְאַבֵּד אֶת הָרֹאש?

וְזֵכֶר לֵילוֹת, כְּמוֹ עָבָר פְּלִילִי,

אֵיךְ בַּנֶּפֶש לַחְנֹק –

אִם אַתְּ הִיא הַפֶּשַע, יַלְדָּה שֶלִּי,

וְאִם אַתְּ הַצִּינוֹק?

נִסִּיתִי לוֹמַר לָזֶה: סוֹף!

כָּל גֶּשֶר לִשְׂרֹף.

אַךְ כְּלוּם לֹא עוֹזֵר

וְשוּב זֶה חוֹזֵר

כְּמוֹ הַיָּם הָעַקְשָן – אֶל הַחוֹף...

*

פְּרָחִים נִדּוֹנִים לִגְסִיסַת קְמִילָה

כְּמוֹ הַרְבֵּה אַהֲבוֹת,

אַךְ אִיש לֹא הִמְצִיא עוֹד רִפּוּי-גְמִילָה

מִפְּרִיחַת הַלְּבָבוֹת.

כִּי גַם בֵּין חוֹחֵי נַחֲלֵי-אַכְזָב

וְכִכְלוֹת כָּל תִּקְוָה  

אָדָם מְחַפֵּש כָּל חַיָּיו, מֻרְעָב,

עוֹד פְּרוּסַת אַהֲבָה...

נִסִּיתִי לוֹמַר לָזֶה: סוֹף!

כָּל גֶּשֶר לִשְׂרֹף.

אַךְ כְּלוּם לֹא עוֹזֵר

וְשוּב זֶה חוֹזֵר

כְּמוֹ הַיָּם הָעַקְשָן – אֶל הַחוֹף...

(הלחן: רפי בּן-משה, הבּיצוּע: אבי טולדאנו)

* * *

שמאי גולן

מסתורין וסמליות בשירת ארץ-ישראל

בספרו של הלל ברזל: "שירת ארץ-ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה:

 ש. שלום, זלדה מישקובסקי ואבא קובנר", הוצאת ספריית פועלים, 2008 , 943 עמ'.

בשער הספר

למפעלו החשוב של פרופ' הלל ברזל, נוסף זה עתה נדבך מרשים ומעורר השתאות, עם הופעת הכרך התשיעי בסדרה שהוא חוקר וכותב זה שנים רבות: "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו" (כולם בהוצאת ספרית פועלים הראויה לכל שבח עבור מפעל מפואר זה). תשעה הכרכים רבי ההיקף שכבר הופיעו מציגים את היצירה הפיוטית העברית משירת חיבת ציון, החל בשירת התחייה ועד לשירת ארץ-ישראל והזרמים המרכזיים שבה. העיון המפורט והמדעי מוסר בידי הקורא והחוקר נכס בעל חשיבות היסטורית, מסד להבנת השירה העברית.

בכרך התשיעי שלפנינו מעמיק פרופ' ברזל ומשכלל את שיטתו בחקר שירתם של שלושה מחשובי המשוררים בני זמננו, שהלכו לעולמם בדורנו. המאחד אותם, לפיו, הוא הסמלנות המוליכה מן הממשי אל המופשט והמסתורין בכמיהה לביטול גבולותיו של ה'אני' הקיומי.

"בשער הספר", המהווה מעין מבוא קצר, מציין פרופ' ברזל את המשותף לשלושה המשוררים שבגינו כלל אותם בכרך אחד. עם זאת הוא גם מעמת בין חיי המשוררים ונטיותיהם הפואטיות ומציין כי אף שאין שלושתם שווים בכמות השירה שהותירו לנו, או בדרכי כתיבתם, בכל זאת מאחדת אותם הנטייה למיסטיקה ולסימבוליקה. בשירתם, הגלויה כביכול, יש הרבה מן הסמוי והנסתר שעל הקורא לגלות, עולם חבוי השואף אל הספירות העליונות ברוח המסורת הקבלית, ואף הִתעלות עד לשער הבינה – השער האחרון מבין חמישים "השערים" בקבלה.

השלושה הם ש. שלום, זלדה מישקובסקי ואבא קובנר – מן הבולטים במשוררי דורם. שלושתם כותבים "תמונתית"-"הסתכלותית", וכתיבה זו היא המסייעת לכל אחד מהם להעפיל מעלה, ובעוד שירתם מבוססת גם על החושים הפועלים על האדם הם עולים למעלות רוחניות.

לשלושתם אף זיקה לציור, המשפיעה עליהם לתאר במילים תמונות סימבוליות בעלות משמעות ולחתור לתיאורי המסתורין שבעולמנו. לשלושה שיתוף בקו היסודי – הביוגרפיה. הם נולדו בגולה וילדותם ואף חלק מנעוריהם עברו עליהם שם, ועובדה זו משתקפת בשירתם, על אף ההבדלים המשמעותיים ביניהם, אפילו מבחינה פרוזודית.

למשל ש. שלום נוטה לכתוב בצורת בתי-שיר סימטריים בעלי מבנה קבוע ומשקל מסורתי טונאלי, ובמיוחד אהב לכתוב סונטות. למרות צורת הכתיבה, המיושנת כביכול, חתר ש. שלום לחדור ולתאר גם את המטאפיזי שמעבר לעולם החושים. לעיתים הוא מוסיף למבנים הקבועים צורות חדשניות משלו.

הליריקה של זלדה, לפי פרופ' ברזל, צנועה לכאורה, ומשוחררת מכבלי הצורות הפרוזודיות המקובלות, אך כתיבתה רב-משמעית, וניכרת בשיריה חדירה לנשמתו של האדם והתעלותו אל העולמות העליונים. היא מנהלת כמין דו-שיח עם הנפש ועם האלוהים.

אבא קובנר גיוון את מבנה שיריו, שירתו מתפרצת, מתרחבת בסיוע של תבניות גיאומטריות. גם הוא כמו ש. שלום וזלדה גדל במשפחה מסורתית ופרץ אל עולם תנועת הנוער הציונית, ובשואה, בגיטו היה אחד המפקדים ב אירגון היהודי הלוחם, ולאחר מכן לחם כפרטיזן, ולבסוף לחם במלחמת העצמאות בישראל. הוא נתן לכל אלה ביטוי מפעים וייחודי, תוך הכוונת המבע החוויתי אל התיאור הסמלני, הגבוה, החותר למופשט.

מחקרו של פרופ' הלל ברזל מושתת על שתי הנחות יסוד חדשניות: הוא שואף להציג את יצירתו של כל משורר לפרטיה ובכוליותה, להתמודד עם משמעותן של מרבית היצירות ולהציג את ההתפתחות הפנימית שבהן. יתר על כן, הוא מניח זיקה בלתי נפרדת בין היצירה לביוגרפיה של היוצר, שכתיבתו היא בעלת צביון אישי, וידויי.

ש. שלום כתב משחר נעוריו, ברציפות, עד יום מותו – את קורות חייו, בשפע של שירים, ברומאנים, במחזות, בסיפורים, בנאומים ובמסות, ויבולו הספרותי אכן רב-כרכים. ואילו זלדה התחילה לכתוב בצורה סדירה בגיל מאוחר יותר, היא כתבה מעט ופירסמה את שיריה לעיתים נדירות. ספרי שיריה מועטים וצנועים, והם אף דקים כקונטרסים. לעומתה אבא קובנר, בדומה לש. שלום, עסק בכתיבה משחר נעוריו, צירף את ההיסטוריה של קורותיו האישיים להיסטוריה הלאומית, תיאר את הגטו ו"החיים" בו, את רצח עשרות אלפי היהודים בווילנה, ואף את מאבקו ולחימתו בין הפרטיזנים. מצד שני כשעלה לארץ והכיר את נופיה והשתלב בחייה הסוערים הירבה לתאר אותם. אם כי הוא גם תיאר מקומות אחרים בעולם שביקר בהם, ושהעניקו לו השראה: ברזיל, אוסטרליה, ארה"ב. נוסף לשירתו, מציין ברזל, הוא הירבה לכתוב דפי הדרכה כי בעצמו שימש מדריך, נאומים שנשא בעצרות שונות, במלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי, הוא כתב את "הדף הקרבי" לחיילים, ואף כתב רומן על אותה תקופה: "פנים אל פנים", ומבחינה זו היה סופר מגוייס.

ההבדלים בין השלושה גדולים, אך המיסטיקה והסימבוליקה מאפיינת את יצירותיהם ומאחדת אותם , גם אם גילוייה של הנטייה אל הרוחני המופשט שונים. היקף העיון של פרופ' ברזל על כל אחד מן המשוררים נקבע לפי כמות היצירות שכל אחד כתב. לפיכך בכרך בן כאלף העמודים מוקדשים תשעה פרקים לש. שלום, ארבעה לזלדה ואילו לאבא קובנר שבעה פרקים. כל אחד משלושת החלקים נפתח בתיאור מפורט של הביוגראפיה של המשורר, וזאת לפי הטקסטים הספרותיים ומקורות נוספים שהותירו המשוררים, ושכתבו עליהם, ולאחר מכן מובא העיון הספרותי המקיף והמפורט ביצירות, הנשען גם על המסד הביוגרפי.

ש. שלום

לא ניתן, כמובן, במאמר זה, להציג את מכלול התובנות, הפרשנויות וההכללות באשר לביוגרפיה, לתפיסת העולם ולפואטיקה, ומימושן ביצירות כה רבות של ש. שלום, הנפרשות בספר על פני כארבע מאות עמודים של מחקר עשיר. נציין הבחנות מרכזיות אחדות בלבד, המוליכות את הקורא אל משמעותה של שירתו.

בסקירת חייו של ש. שלום, מילדותו במשפחת אדמ"ורים, בלב ליבו של העולם הדתי, דרך התערותו בעולם החילוני-החלוצי, בהוראה, בנדודים ממקום למקום, בפעילותו הציבורית-הספרותית, ובחייו בחיפה, חותר פרופ' ברזל לפענח את מקורות יצירתו. הוא מטעים את השפעת הקבלה, את השאיפה להתרומם מעל למציאות הממשית של חיי היום אל הספירות העליונות. מאידך, הוא מצביע על השפעת העולם החלוצי, שאותו תיאר במלוא חושיו ובהיצמדות למציאות ואירועיה. על כן ניכרים ביצירתו פיצול רב משמעותי והתלבטות, הניכר גם בשירים שפרופ' ברזל משלב להמחשת הביוגרפיה, כגון: בשני השירים האחרונים שכתב ש. שלום וביקש שיקראו אותם על קברו: "אהיה נא האש / והעצים והעולה" הוא כותב, או "השמחה ניטעת בליבי לזרות דגני לכל עבר" ומצרף את שני העולמות שבחייו.

"התבוננות סינאופטית", המלכדת זמנים ומקומות, מאפיינת חלקים רבים בשירתו, והפואטיקה של כתיבתו מבטאת זאת. זוהי פואטיקה של סימטריה, הקבלות צורניות, צורות "סגורות" שבמקצב זהה, חריזה ודימויים עשירים, וסמליות רבה, עם חידושים צורניים ודווקא ב"כלילי הסונטות".

הכמיהה ל"נוכחות אלוהית" היא מקור ל"פואטיקה של שגב", היא מוליכה להזדהות כה עמוקה עם האלוהים עד שהמשורר הנלהב מצהיר: "אלי זה אני," ונותן ביטוי עמוק לכך ב"ספר חי רואי". כשהותקף על יומרתו טען, שאין לפרש את שירתו כאיחוד האדם עם האל, ואף אין זו השקפתו התיאולוגית. פעמים הרבה רואה ש. שלום את עצמו כ"צופה לבית ישראל", ונותן גם בכך ביטוי נועז לכמיהתו לאל, כך, למשל בשיר "כתר מלכות", כשם שירו הנודע של אבן גבירול.

מאידך, עשיר היסוד התיאורי בשירים רבים, כשהוא מתאר את נופי הארץ בצבעים וברוב גוונים. פרופ' ברזל מצביע אף על המקור המפתיע לכך – השפעת ציורי הנוף של אביו האדמו"ר. ואמנם, הצבעים והגוונים נתפסים לו כלשון שבה דובר אלוהים עם הבריאה. אין אלו גילויים מוחשיים בלבד, אלא עשירים במשמעות, והלשון דחוסה ברמיזות ובסמלים של קודש. במקביל מבחין פרופ' ברזל במעברים מלשון יחיד ללשון רבים, הקובעים את משמעות הדברים, בייחוד בשירתו הנסבה על ההיאחזות במולדת. במחזור שיריו הנודע "מי" ( תרפ"ד-תרפ"ז), הוא מוצא את ביטויו בלשון יחיד, בעוד שבמחזור "בנתיב המולדת" הוא מתבטא בלשון רבים, כמבטא הרגשת הכלל.

שיטתו המחקרית של ברזל נגלית בחתירה מן הפרטים אל הכוליות, ומן היצירה אל הביוגרפיה ולהפך, ותוך כך הוא מגבש להפליא את תפיסת עולמו של המשורר. אף אין הוא מסתפק בעיון ביצירה השירית השופעת, אלא כולל במחקרו גם מחזות שכתב המשורר, מהם שזכו להצלחה על הבמה, כגון: "דן השומר" ו"חומה ומגדל". הוא מצביע על קו יסודי בתפיסתו של ש.שלום, בהראותו כיצד תוך העמקה בנפשות הגיבורים ההולכים בנתיב הכרחי ומרכזי של הדור, יש בתוכן גם מרד וסטייה ועמדה עצמאית עד כופרת. וזאת בדומה לאלישע בן אבויה, המורד הגדול ש"נכנס", כידוע, לפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד – ארבע שיטות לפירוש הכתובים במקרא), ויצא ממנו בשלום. התפיסה הפואטית של ש. שלום, כך מציין ברזל, הלכה והגביהה בכמיהתה אל המסתורין ואל עולם הקבלה.

פרופ' ברזל בוחן את התקבלות יצירתו של המשורר. במשך שנים מרובות, היה מעמדו של ש. שלום כמשורר המבטא את הדור, איתן ויציב, והוא זכה להוקרה ותהילה. אף נבחר ליו"ר אגודת הסופרים העברים. מאמרים רבים ואף ספרי מחקר נכתבו על יצירתו. ובכל זאת, בתקופה מאוחרת בחייו נדחתה שירתו, בעיקר על ידי דור המשוררים הצעירים, שאימצו לעצמם פואטיקה אחרת, לפעמים מנוגדת עד כדי קוטביות. קורטוב של נחמה נמצאה לו כאשר גילה שתבנית העלילה הבסיסית ברומן "שירה" של ש"י עגנון מתבססת על הסונטות שלו, "לאשה". פרופ' הלל ברזל כתב על כך מאמר מקיף בספרו "סיפורי אהבה של עגנון".

אין ספק, מחקרו זה של ברזל – "שירת ארץ –ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה" מכנס, מצרף את כל המחקר שקדם לו ובונה עליו, בשיטה ייחודית, מיבנה מפואר המציג את שירת ש. שלום במלאותה.

זלדה מישקובסקי

האתגר שהציב לעצמו פרופ' ברזל כבר ביצירת ש. שלום, להציג פרשנות מקיפה ומעמיקה לגופי יצירה מרכזיים ורבים, הטעונים סמליות מיסטית מסועפת, מתממש גם בעיון בשירי זלדה. וזאת תוך שליטה ברחבי תורת הנסתר, בנתיבי הפרד"ס. היקפה המצומצם יותר של שירתה מאפשר לו להניח בידינו מפעל פרשני מקיף לכלל יצירתה. יתר על כן, כבר במתן הביוגרפיה המפורטת של המשוררת, שהיא מצאצאי ר' שניאור זלמן מלאדי, משלב החוקר עיונים בשירים, המאירים את האירועים החשובים בתולדותיה ואת יצירתה. והארה זו אף מפעימה את כל אשר עולה מן הפשט, הרמז , הדרש והסוד, ארבעה נדבכים בשיריה של המשוררת.

בעיון בשיר "פנאי", למשל, מהווה כניסה לעולמה שביסודו האמונה, כי "גשר של אהבה בין הבורא הכל-יכול לברואיו, שברא בצלמו." בית הוריה מוצג על רקע "משירי הילדות" שיש בהם "התבוננות טראגית", שמבעה רצוף תשתיות סמלניות ומיתיות. דמותו של הסב בחייה מוצגת בעיון בשיר "עם סבי". ואילו משמעות מורשתו נתמכת בפרשנות בשיר כגון: "קידוש", "פמוטות הכסף" ועוד. גם הרקע החסידי-ציוני והעלייה לארץ, לירושלים, מות הסב, לימודי ההוראה ועבודת ההוראה, כל אלה מקבלים את משמעותם הרוחנית והנפשית-המיסטית מתוך זיקה לשיריה. וכל זאת על רקע התקופה, ואירועיה – פרעות תרצ"ו-תרצ"ט. מאלף הוא העיון בזיקה שבין אהבת הציור, ביחוד רישומים מעודנים, דיוקנאות ונופים, על הנטייה שבהם לסמליות מיסטית וחסידית – ולשיריה. גם מסכת נישואיה – על שלבי השידוך בגיל מאוחר, מות האם, חיי הנישואים במסורת הדתית – מורשת חב"ד, עקרות, זוגיות מעודנת, מות הבעל, כל אלה מלווה ברזל בפרשנות שיריה.

אין פרופ' ברזל מסתפק במתן שפע של רצף אירועים "חיצוניים", אלא הוא מציג גם ביוגרפיה נפשית רגישה ומחכימה, שבלב ליבה קיימת ההסתכלות האחרת, מתוך נשמת האדם החותר אל הנסתר.

כדרכו במחקר, מציג פרופ' ברזל את תהליך ההתקבלות של יצירת זלדה. משנות ה-60 המוקדמות גברה והתבססה ההערכה ליצירתה, עד שבראשית שנות ה-80 הוצבה בין גדולי השירה העברית לדורותיה, ומאמרים וספרים התחברו על יצירתה. ומאלף הדבר, שפרופ' ברזל אינו מעיין בשירתה כ"שירה נשית". אף כי הוא מציין שהמבקרים הישוו אותה למשוררות רחל, אסתר ראב ולאה גולדברג. הוא מעיין ביצירתה כמסכת שירית עמוקה ומפוארת, בלא לפנות להבחנות המגבילות את העיון בה. בפרק "בגיא צלמוות" מוארת עמידתה אל מול המוות מתוך גישה דתית של אדם הנתון בעולם של מסתורין, של אמונה.

ברזל מנסה אף לסווג ולדייק בסמלים ובמסתורין בשירתה של זלדה, ומביא דוגמאות, כגון חייה של התופרת שהיא מתארת: אשה ענייה, ביום ביתה שומם "לא ידיד, בלא חתן," אך בלילה יגיע "האדון – נעלה ונאמן". אף מלאכי מרום עולים ויורדים בשיר "שכח אותי – קולו של השליח ממרום." בהתאם להשקפתה של זלדה, על פי הלל ברזל, ההתרוממות היא נחלת המלאכים, אבות האומה ואימהותיה, הנביאים, אך גם הצדיקים על פני הארץ, ביניהם הסבא שלה וכל אלה המתפללים, ומקדשי השבת. הבית הוא ציר עולם, התפילה, ונרות השבת. ובמקום אחר כותבת זלדה, שהמוסיקה אף היא סולם לכוח העליון, וכן הפרחים, ההרים, הגשם, החושך והאור, וכן רוח האדם, והנפש והנשמה, ואפילו השם שניתן לאדם בלידתו: "לכל איש יש שם שנתנו לו" – בכל אדם נמצא המסתורין, על כן אסור לשכוח את השם, ויש לזכור אף את שמותיהם של אלה שמתו, ובמיוחד של אלה שנספו בשואה.

זלדה בחייה זכתה בפרסי ספרות רבים, ביניהם פרס ברנר ופרס ביאליק. כתבו עליה ששירתה רוויה ערכי חסד ושיג ושיח עם אלוהים. היא נפטרה בכ"ז בניסן תשמ"ד , ביום הזיכרון המסורתי לחללי השואה. פרופ' ברזל מציין, כי לפני מותה הספיקה עוד לכתוב בבית-החולים מחרוזת שירים שיש בהם מכל עולמה הפיוטי: על הטבע, על הגוף המעונה, על יסודות וסודות האמונה בבורא, ועל נעילת חיי אדם ומעברו לעולם העליון.

אבא קובנר

בדומה לשני חלקיו של הכרך הפותחים בביוגרפיה של המשוררים, אף החלק המוקדש לעיון ביצירתו של אבא קובנר, נפתח בפרק נרחב על "האני הביוגרפי, שעל בסיס קורותיו נכתבו כל השירים", על פי הרצף הכרונולוגי של קורות חייו תוך מעקב אחר יצירתו. ומכאן אף ניתן לעמוד גם על הביוגרפיה הרוחנית, המתגלה ביצירותיו המגוונות, במאמרים שכתב ובדבריו בעל-פה.

הביוגרפיה של אבא קובנר שונה ויוצאת דופן, ומתנהלת בצמתים הדרמאטיים, הטראגיים וההרואיים הגדולים של ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-20. המשורר שב ומגיב על האירועים בעוצמה, בחתירה אל ההשגבה וההסמלה, אל הנסתר והמטאפיסי. וזאת מתוך צורך פנימי עז לפענח את הצמתים האלה ולהגיב עליהם, ומתוך זיקה דיאלוגית עם הציבור.

תחנות חייו – ראשיתן בהולדתו בחצי האי קרים, במעבר אל העיר הגדולה וילנה ויהודיה, ובחינוך דתי-רבני. בהמשכן במלחמת העולם השנייה, שואת יהודי וילנה, היותו מפקד ב אירגון הלוחם בגטו ופרטיזן ביערות, בשאיפת הנקמה לאחר השואה, ובעלייתו לארץ-ישראל סמוך למלחמת העצמאות. הצטרפותו לקיבוץ עין החורש, גיוסו לחטיבת גבעתי שם שירת כקצין הסברה ובה כתב בימי המלחמה את דפי הקרב היומיים שזכו להד עמוק, כל אלה עמדו בתשתית יצירתו של אבא קובנר, שהלכה והתגוונה בצורותיה ועיצובה ובתפיסת העולם המשוקעת בה.

נוסף לשירה כתב קובנר אף פרוזה וזאת מיד כשהסתיימו הקרבות. הוא כתב את הרומן "פנים אל פנים" על מלחמת העצמאות ועל הקרבות של חטיבת גבעתי במלחמה. לרומן שני חלקים: "שעת האפס", אשר הופיע בשנת 1952, ו"הצומת" שראה אור כשלוש שנים מאוחר יותר. הספרים זכו להד רב. היה זה רומן שהתנגד להלקאה העצמית נוסח ס. יזהר, למשל, ב"חירבת חיזעה".

לדעתו של פרופ' ברזל כתב קובנר את הרומן, גם מפני שביקש ליצור קשר נרחב עם תושבי הארץ וביקש להוכיח להם כי אף הוא, העולה החדש, יכול להיפך לבן המקום, כמוהם, ואף הוא מהווה חלק מן הלוחמים, המגינים על הבית, כפי שכתב במפורש בשיר "בתוככי": "חשבתי: בחייכי / אשב בתוככם./ לתומי חשבתי: / רק ארים מחסום ואהיה / כאחד מכם. / כל כך היה לי צורך / לשוחח מלב / אל לב פתוח עימכם / כמעט זכרתי את המוצאות אתכם / כאילו היו אלה קורותי העלומים – / מה לא הייתי מוכן לתת / בעבור חלקי / בחזקתכם!"

 גם אירועים דרמטיים מאוחרים יותר עוררו את תגובותיו, כמו מלחמת ששת הימים, שבה ראה ניצחון שמנע שואה נוספת. "שוב לא יעמוד עם ישראל ופניו אל הקיר," כתב. הוא גם כתב על המלחמה שקדמה לזו – "מלחמת סיני", שעוררה בו חוויות עזות של פגישה עמוסת סמליות עם מידבר סיני ועם הר סיני. פרופ' ברזל מציין גם את פעילותו הציבורית של קובנר בשליחויות, בהתוויית תוכניות להפצת שירה, וכידוע לכולם, גם בתכנון "בית התפוצות". הוא המשיך להיות פעיל עד יום מותו-פטירתו ביסורים גדולים.

הצגה מקפת זו של התשתית הביוגרפית, טלטלות האירועים, הפעילויות, והתגובות הנפשיות והרוחניות, מהווה מסד יציב ורב ערך לעיון המפורט, ומעורר ההשתאות – ביצירות עצמן של קובנר. בבסיס העיון של ברזל קיימות הנחות יסוד רבות חשיבות, למשל הקביעה שההשגבה אצל קובנר היא דרך ראשית להפוך את הנורא והאיום לפיוט נעלה בכוחה של העצמה מיסטית, סמלנית, התגלותית ומיתולוגית, או שיצירתו של קובנר היא בתשתיתה "צורנית-גאומטרית תמונתית וסימבולית," ונקודת המוצא היא שהמשורר הוא כעומד על המשמר בעמדת תצפית, במובן של "צופה לבית ישראל" המקראי. לשם כך אף הופך קובנר עובדות ועדויות היסטוריות למיבדה ספרותי יצירתי. ואף כי הירבה לכתוב על נופים בכל קצוי תבל: ברזיל, אוסטרליה, ארה"ב, הרי מוקד יצירתו היה ונשאר השואה, שהיתה בעיניו קנה מדה לקיום האנושי.

ברזל מציין אף את השפעת הציור והמוסיקה, שבהם עסק קובנר, על יצירתו. להנחות הללו ראוי להוסיף שפע ההבחנות מאירות העיניים, שפרופ' ברזל מביא, אם בהכללות המרובות המחכימות ואם בעיונים המפורטים ביצירותיו של קובנר, לא רק בשירים, אלא גם בצורות כתיבתו המגוונת: נאומים, דף קרבי יומי, רומנים, פואמות ארוכות ופואמות קצרות, וגם זיקתו לצורות גיאומטריות.

נוגעים ללב הם הדברים על השירים שאותם כתב בבית-החולים. רבים מהם על זיכרונותיו מן הגטו ובייחוד על אימו, וכמובן, יסוד אישי, גם אם נוצק בדפוס סמלני, נמצא בשירי האהבה שלו במקצבם הסוער. עם זאת, חשובה ביותר הבלטת הסמלנות בשירתו. ראשיתה ב"עד לא אור" וביצירה "המפתח", שבגיוון הצורני בהן טמונה, לפי ברזל, התכוונות מיסטית אפילו ברווחים שבין השורות והמילים, במיבנה השיר – אם הוא בצורת משולש, או אם שורותיו קטועות עד כדי מילה אחת בשורה, כמו גם בצליל השיר הנקבע על פי הברותיו.

דברי סיכום: מחקר ספרותי מופתי

בדברי "החתימה" מציג ברזל את שלושה המשוררים: ש. שלום, זלדה ואבא קובנר, בשלשלת הדורות של יוצרים בשירה העברית החדשה, ששירתם היא "בצביון סוגתי ייחודי במורשת הדורות, מסתורין בחיפוש קשר קרוב, קשר של דבקות לריבון העולם."

כל אלה מתגלים שעה שהשירה עוברת, אם במהפכה ואם במתינות, מקודש, ליסודות של חולין, משירתו של רמח"ל, ולאחר מכן בתיאורי מעלה של אלוהים והשכינה ביצירות של ביאליק , ואפילו ביצירתו של טשרניחובסקי - "נוקטורנו", ביצירות של יעקב כהן שכינה את עצמו "אריאל". הדים לה גם בשירת שלונסקי בייחוד בשירו "התגלות", ואילו אצ"ג כתב כמעט את כל יצירותיו כמשוחח עם האל, ויוסף צבי רימון הדתי ביקש בשירתו להגיע לספירות הנעלמות. מפתיע אף להיווכח ששירים במונחים קבליים נוצרים גם בשירה שלאחר הקמת המדינה, כגון בשיריו של שלמה שנהוד. על רקע זה נבחנת שירתם של השלושה, שהוסיפו נדבך סגולי וייחודי והגיעו למרומי ההישג הפיוטי.

רוחב האופקים הנחשף בספר אם בראייה הסינאופטית ואם בהתבוננות בפרטים הוא, אפוא, העושה את המחקרים שבכרך זה להישג ראשון במעלה. וראוי לציין כי נוספו לספר מפתחות מגוונים לתועלת החוקר והקורא: הערות לפרקים השונים, ביבליוגרפיה עשירה בעברית ובלועזית, מפתחות מפורטים לכל שם ומושג, מפתח היצירות של כל משורר ומפתח מקיף לעניינים.

ספר זה משלים את בנייתו של נדבך מפואר בן 9 כרכים בחקר השירה העברית החדשה והמודרנית, החל בחיבת ציון ועד ימינו. ולכל מחקר של השירה העברית בעתיד, יעמדו הכרכים הללו כבסיס מוצק וחיוני.

על כך ראוי הוא פרופ' ברזל לפרס ישראל.

המאמר פורסם לראשונה ב"עיתון 77" גיליון 343, נובמבר-דצמבר 2009

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

מכתב גלוי לדן מרגלית

רציתי להסביר לך, מר מרגלית, את יחסו של מר זחאלקה אליך. בשל היכרותי הבלתי אמצעית עם נצר למשפחת זחלאקה אומר לך שגם אני זכיתי לקורטוב מן הטעם הטוב הזה.

ברור לך שמר זחאלקה בז לך מעומק ליבו וכל תודעתו; וככל שמר זחאלקה הוא ערבי משכיל יותר, מלומד יותר, ומכובד יותר על קהל שולחיו, כך הבוז הזעם והעברה שהוא חש כלפיך מתעצמים.

מדוע?

מכיוון שעצם היותך יהודי, ישראלי, ריבוני, עצמאי, מגן על עצמו, גשמית ומילולית, משמעותו סתירה מוחלטת של כל תורת מוחמד. מוחמד הורה למאמיניו שהיהודים, מן הרגע שסירבו לקבל עצמם את תורת מוחמד, איבדו את צלם האנוש שלהם והפכו לאנוש סוג ג' (דהימים). מותר להם לחיות אך ורק תחת שלטון האיסלאם. כל קיומם מותנה ברצונו הטוב של המוסלמי, ואת הרצון הטוב הזה חייב היהודי לקנות בתשלום כופר נפש (ג'יזיא) בהכנעה מלאה. כל חריגה מן ההכנעה, ההשפלה, והתשלום, דינם מוות, ללא היסוס ופקפוק. כמעט שליש מן הקוראן עוסק בסוגייה זו בלבד, כך קובע מר טנטאווי, האימאם של אוניברסיטת אל-אזהר.

מר מרגלית, קיום יהודי ריבוני עצמאי ומגן על עצמו הוא בלתי אפשרי מבחינה איסלמית. מר זחאלקה לא יכול לקבל את מעמדו כמיעוט שאיננו שליט – בשום פנים ואופן, בדיוק כפי שהרב דב ליאור איננו צפוי לאכול טריפה ביום כיפור בפרהסיה במערת המכפלה. וככל שתכבד אותו כאדם, חבר כנסת ונציג ציבור, כך ישטום אותך יותר על כי הפרת מבחינתו סדרי עולם של 1,300 שנה של עליונות מוסלמית ונחיתות יהודית.

יתר על כן, מר זחאלקה איננו מסוגל להבין את המושג היהודי-מערבי של איפוק מתוך עוצמה. מבחינתו הערך היחיד שיש לעוצמה הוא להפעיל אותה להכרעת הדהימי (כן, זה אתה) ולגמד אותו למקומו הטבעי של השפלה כניעה ותשלום הג'יזיא. העובדה שהיהודי איננה משתמש בעוצמה על מנת להכריע את הערבי ולגרש אותו מן הוואקף מצביעה על נחיתות מובנית של היהודי, וחיזוק לאמונתו שאפשר וצריך להשיב את הדהימי למקומו הטבעי תחת שלטון האיסלאם.

עוד נקודה אחת. המושג "פלשתיני" [פלסטיני] הומצא כדי לנגח את המושג ציוני. מר זחאלקה איננו פלשתיני, כמו שאיסמעיל הנייה ומחמוד עבאס אינם פלשתינים. הם ערבים, מוסלמים, והם מייצגים את השלילה המוחלטת המשותפת כמעט לכל הערבים-המוסלמים כלפי היהדות הריבונית המגנה על העם והארץ מפני האימפריאליזם המוסלמי.

אשמח להבהיר לך את הדברים הללו באופן החותך ביותר.

ד"ר יובל ברנדשטטר

הנגב הכבוש

* * *

ליהודית ועמנואל, לגלי ואריק, ליובל ויותם

שפע ברכות שלוחות מכל קצווי המשפחה

להולדת הנכד, הבן והאח החדש!

* * *

קובי בילר: חמישה עיוורים הלכו לראות פיל

גם אני הייתי באותו הקונצרט עליו כותב אב"ע הנידח (חדשות בן עזר, מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח, גיליון מס' 508), וכמאמר הסיפור של העיוורים שהלכו לראשונה בחייהם לראות פיל, וכל אחד התרשם מחלק הגוף אותו מישש, מצאתי לנכון להוסיף על דבריו.

בתחילה, עלי לציין, כי קונצרט זה היה בעיני אחד היפים והנעימים בהם הייתי לאחרונה.

הפתיחה "ים שקט ומסע צלח" של מנדלסון בוצעה להפליא, אבל השאירה אותי בציפייה, מתי יגיע סוף-סוף מנדלסון שאני מכיר, מנדלסון הלירי והמרגש של חלום ליל קיץ, ולפורגיס-נכט והקונצ'רטו לכינור. שלא באשמת התזמורת והמנצח, הוא לא בא, ועצם בחירת היצירה בא אולי להקטין את הציפיות לקראת הקטע הבא שאמנם הפתיע.

הקונצ'רטו מס' 2 בסול מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 16, של פרוקופייב אמנם הפתיע. הוא בוצע בביטחון ובנינוחות על ידי ברניקה גליקסמן, אך היא הקפידה להזכיר לנו מדי פעם מדוע הפסנתר נמנה עם כלי ההקשה ולא על כלי הפריטה. מענין היה המאבק בין המנצח לפסנתרנית בפרק השני המהיר. סגנון הניצוח של אילן וולקוב הוא זריז, והוא נוהג להקדים מעט את הקצב, סגנון המאפיין מנצחים גדולים אחרים, אבל בקטע המהיר נצמדה הפסנתרנית לניצוח כפשוטו, מה שגרם לכך שבמקרים מסוימים בקטע זה הודגם לנו ביצוע של "טמפו כפול". ההנאה הושלמה בקטעים בהם הושלמה העקיפה בהצלחה, אבל לדעתי היה בכך סממן של נהיגה מסוכנת.

"הרולד באיטליה" של הקטור ברליוז היה לדעתי גולת הכותרת של הקונצרט. הצליל השמיימי והצלילים העיליים של הויולה של רומן שפיצר גרמו לי להתרגשות מרובה.

לאחר הקונצרט, פגשתי את שמואל הרשקו (הטוּבָּה הענקית) בדוכן הבורקס של עמיקם וסיפרתי לו את שכתבתי לכם.

ביחד שמענו את המוכר אומר, ש"בערב אין בורקס עם תרד, כי הספרדים לא אוכלים תרד, והאשכנזים לא אוכלים בלילה," והוסיף: "מה אתה רוצה, שאני אתקע עם בורקס תרד כל הלילה?"

קובי בילר

רחובות

* * *

נעמן בלקינד בתגובה לדברי נעמן כהן

שתי האידיאולוגיות, הן הסוציאליסטית והן הפאשיסטית, פשטו את הרגל, אבל יש עוד בתוכנו שמנסים להשוות בין הזוועות של סטאלין לזוועות של היטלר.

ה"בועזים" של ניל"י, שנעמן כהן כה בז להם, לא האמינו באף אחת מהאידיאולוגיות הנ"ל, (אפילו בגין, שאותו האשימו יותר מאוחר אנשי השמאל בפאשיזם, הוכיח שהיה ליבראל ודמוקראט מושבע) – ואילו נעמן כהן ושכמותו הטיפו לכך שסטאלין הוא "שמש העמים".

נעמן בלקינד

* * *

יוסף חרמוני: הצנוע הידוע

תשובתו של יוסף דוריאל ("תשובה לחותך האצבעות והאוזניים", גיליון 508) לעופר גביש (גיליון 507) מאופיינת בנשכנות רבת-תחכום מחד גיסא, ובצימאון דעת מצד שני.

דוריאל, תאב דעת כראוי לאיסטרטג, מצר על כך שאינו יודע מה תרם גביש למדינה. ובלשונו: "אלו קבלות ישנן אצלו על תרומתו למדינה." ובכן, ארווה את צימאונו: גביש לא הספיק להיוולד לפני מלחמת השחרור, ובכל זאת היה סיפק בידיו ליטול חלק פעיל ולא בלתי חשוב בפרק כזה ואחר של מלחמות ישראל. פרטים על כך, אצל גביש. תרומתו של גביש נמשכת והולכת, אף כי כבר לא בתחום האווירי , שבו עשה דברים אחדים, ולא בתחום ה"אהה! – אמרתי לכם!!" – התחום שבו התמחה דוריאל. – גביש תורם כיום – ולא כלוחם-איסטרטג – לתרבותה של ישראל, להפצת מורשת הזמר שלה ולאהבת הארץ ושיריה. פרטים אצל התורם.

מעבר לכך, גביש הוא ידיד שלי, וזו אולי תרומתו האדירה ביותר לביטחונה הנפשי של ישראל. תרומה זו של גביש – אני קובע ברגע נדיר של שפיות – עולה בהרבה על תרומת האזהרות המפורשות לממשלה, שדוריאל זוקף – בצניעות מכמירה – לזכותו.

את זאת אני אומר, אף שדוריאל תרם לישראל – ועל כך יעידו הכול – 23,345 אזהרות שהופנו לממשלה ו/או לכל מי שניאות לקרוא אותן ו/או לשמוע אותן. אמת, דוריאל לחם גם בקרבות מלחמת השחרור, ועשה לבטח עוד כמה דברים חשובים. ברם, עיקר תרומתו למדינה הוא אותו מעיין שופע של אזהרות. האיש – מתכנן אסטראטגי – הוא באמת גאון מזהיר!

אולם גם אם נסכים – לצורך הדיון ומתוך התקף מוזר של ליצנציה פואטיקה – כי תרומתו של דוריאל למדינה עולה אף על זו של גביש (ידידות עם חרמוני!!!) – אנו עומדים נפעמים מול ענוותו. הנה, למשל, דוריאל, הצנוע הידוע, מעריך בחיוך מבוייש את תרומתו למדינה: "אני סבור שהקבָּלות שאני יכול להציג – מלפני הקמת המדינה ועד היום – שוקלות יותר מאלו של כל חברי המממשלה גם יחד."

אני קורא לקוראים לקרוא שנית את הפיסקה שבין המרכאות דלעיל. זאת, כיוון שבאמירתו זו, שהיא גֶג מילולי המאפיל גם על הפאנץ'-ליינים החזותיים של באסטר קיטון ועל אלו המילוליים של מל ברוקס, דוריאל מתעלה על עצמו: כאן הוא חורג מנתיב התרומה-באמצעות-אזהרות; כאן הוא מציב שיא חדש של תרומה עילאית בתחום שונה לחלוטין, הלא היא הסאטירה החריפה, הדוהרת על גבול האפשרי, המנפצת מוסכמות, המרוממת – חרף היותה כזו – את רוח העם. תרומתו זו של דוריאל למדינה עולה על זו של כל הסטיריקנים והסטנדאפיסטים הישראליים גם יחד, החל בקישון, דז'יגאן ושומאכר, עבור דרך זוהר-איינשטיין, "ניקוי ראש" ו"החמישייה הקאמרית", וכל האחרים. לפנינו מיחזור קונסטרוקטיבי של הומור יהודי מטורף, הנוקב את הוויית הקיום היהודי והאנושי, ועם זאת מרעיד את הסרעפת בפרצי צחוק שלא ניתן לשלוט בהם. וכל אלה, לאחר הכול, הם כוחה וסודה של סאטירה צ'אפלינית-חנוך-לווינית-ברכטית-מונטי-פיית'ונית אמיתית. ועל כן: יוענק פרס ישראל ליוסף דוריאל, הצנוע הידוע!!

אהוד: הרשימה שלך נראית לי קצת טיפשית וגם מבולבלת ובכל זאת הבאתי אותה כלשונה כדי שלא ייראה שאני מפלה בין דיו לדיו גם במדיום האינטרנטי.

* * *

באבל עם משפחות נצר, מלכין, שפירא, לביא וגלעד על מות האם, הסבתא והסבתא-רבא

אתה (אסתר) נצר

מרמת יוחנן

אלמנתו של משה נצר

שהיה בנם של דבורה ושרגא נצר

* * *

עמוס גלבוע

שלוש הערות עקרוניות

שלוש הערות עקרוניות לכתבות שפורסמו ב"מעריב" בעניין פסק הדין בתביעה של סרן (היום רס"ן) ר' נגד מערכת תוכנית "עובדה", ובכלל זה תגובתה של "עובדה".

הראשונה – עניין חופש הביטוי. ליבתה של תגובת מערכת "עובדה" היא שפסק הדין נוגד מהותית את חופש הביטוי וחופש העיתונות, והערעור שבכוונתה להגיש לבית המשפט העליון על פסק הדין "בא להגן על חירות העיתונאי לספר סיפור חשוב ולעשות זאת על פי מיטב שיקול הדעת המקצועי..." וכי "היתה זאת כתבה עיתונאית בעלת חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה."

ואכן, חופש הביטוי הפך במחוזותינו למעין צו קדוש , ערך עליון שבעליון, הגובר על ערכים אחרים. יפה! אבל, אם חופש ביטוי – אז חופש ביטוי לכולם, לעליונים ותחתונים, לבעלי השררה כמו לחסרי השפעה. דין אחד לכולם! זה לכאורה הדבר הכי טבעי, אבל לא כך הוא ככל הנראה. מדוע? כי לפי מיטב ידיעתי על מערכת "מעריב" הופעלו לחצים כבדים לא לפרסם את הכתבה, מסיבות שונות ומשונות. ללמדנו שככל הנראה בעיני חלק מהתקשורת שלנו, "זכות הביטוי" מצומצמת ומוגבלת: היא נתונה רק לדעות או כתבות שתומכות בה, בעמדות שלה, באג'נדה שלה; היא נשללת מאלו שמביעים עמדות נוגדות, שמעיזים לצאת בכתבות המטילות בה דופי. בקונטקסט זה אני רואה את הגישה לשופטים, ובעיקר לשופטי בית המשפט העליון: אם פסיקת השופטים עולה בקנה אחד עם דעותיה ועמדותיה של חלק מאותה תקשורת, אזי היא מועלית לדרגת קדושה, ומוצגת כמגלמת את השיפוט הערכי וה"נכון" במיטבו. אבל, אם פסק הדין, חס וחלילה, אינו מבטא את העמדה "הנכונה", כי אז מיד השופט מוכתם, ומוצג כבעל דעות "לא נכונות".

השנייה – לעניין אי הודאה בטעות. אצל פוליטיקאים זאת מכת מדינה. להוציא מפוליטיקאי הודאה בטעות זה כמעט כמו להוציא מים מהסלע. אבל, בתקשורת שלנו (לא כולה!) זאת מחלה ממאירה. התקשורת עצמה לועגת לפוליטיקאים על טעויותיהם, בזה להם על כך שאין להם אומץ להודות בטעויות. אבל, היא עצמה מלאה כל הזמן בטעויות כרימון, ואם כבר היא מוכנה, לעיתים רחוקות, להודות בטעות, הרי שההודעה על כך תופיע בצורה ממוזערת, ובניסוח חמקני.

בפרשת הכתבה על סרן ר' ברי לכל אדם סביר שנפלו שם טעויות קשות של שיקול דעת. למשל, להכניס תמונה של חיילים צוהלים וחוגגים, ובכך ליצור את הרושם אצל הצופה שלפניו קלגסים צמאי דם החוגגים על דמה של הילדה הפלסטינית, שעה שהתמונה נלקחה בכלל מאירוע אחר לגמרי. למה לא להודות בטעות? האם שיקולי היוקרה המקצועית והמעמד העיתונאי עדיפים בעיני אנשי התקשורת על אומץ הלב הערכי להודות בטעות, על יושרה והגינות, ועוד מול בני אדם שעולמם נפגע בשל הטעות הזאת?

והשלישית – לעניין החברות למקצוע. אני מוריד את הכובע, ובעיקר מתוך התפעלות, בפני אנשי התקשורת שהתייצבו במסירות למען מערכת "עובדה", ומילאו, כל אחד מהם – 25 עמודי תצהיר. למקרא עדותם לא יכולתי שלא להתקנא באחוות "האחים למקלדת". כן היו בקיאים בחומר או לא, כן האמינו בתום לב ב"זכות הביטוי" של מערכת "עובדה", או לא האמינו– הם הגנו עליה בחירוף נפש (למעט אחד שנסוג).

לעומת זאת, בושתי  מהעדר "אחוות הלוחמים לנשק" שהפגין אלוף בצה"ל. ייתכן שרצה לברך אך יצא מקלל.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 12.1.10

* * *

י"ז: "מתעורר בלילה עם עמוד טלגרף בין הרגליים"

שלום אהוד,

פירסמת את העצות שלי לחבר שמתעורר בלילה עם עמוד טלגרף בין הרגליים וגו' – ובכל זאת רשמת בסוגריים שי"ז הוא הכותב. כלומר, אתה רוצה שירגמו אותי ישירות באבנים – אותם אניני טעם שלא מרוצים מן ה"גסויות" שלך... ולא שירגמו את העורך!

כל הכבוד

עד מאה ועשרים ואל תשים לב למה שאומרים מתנגדיך,

בברכה,

י"ז

נ.ב רשימותיך מצויינות.

אהוד: תודה. אנחנו, ילידי שתי ערי הסופרים המזרחיות, בגדאד ופתח תקווה – ידועים בנטיותינו הגסות, המצחיקות והוולגאריות. משחקים בפיפי. שקועים בקקה.

אפילו ידידים טובים, שאוי לנו אם נגיד מילה אחת לא טובה על ספריהם ולא נתפעל מהם – לא מתביישים לומר לנו ש"הנאהבים והנעימים" מעורר בהם דחייה – ואילו אנחנו סבורים שגם בעוד מאה ועשרים שנה "הנאהבים והנעימים" יהיה יותר קריא ומשעשע מרוב ספרי הקלאסיקה של הפרוזה העברית בת זמננו, שיש בהם יותר מקורט של שיעמום אך לא הרבה ארוטיקה, פיקנטריה והומור פראי.

* * *

משה כהן: הבעת תודה ליהודי ארה"ב

מכובדי,

טורקיה שואפת להתקבל בחברה איחוד האירופי ולהדק קשריה עם מימשל ארה"ב. תחת מימשלו של הנשיא בוש נחשבה ישראל לגורם מוערך ולקרש קפיצה לאיחוד האירופי ולארה"ב, ולכן חיפשו הטורקים קשרים איתנו. תחת מימשלו של חוסיין אובמה נחשבת ישראל למוקצה, ולטורקים אין עוד עניין בקשרים איתנו.

עלינו להיות אסירי תודה ליהודי ארה"ב שהיטו את הכף לטובת בחירתו של הנשיא חוסיין.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

 המשך 4

מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו. תוגתי רצה לשכנע אותנו שנתנהג בטבעיות, כמו בג'ונגל, מי שבא לו להתפשט – מתפשט. ומתייחסים למין כמו אל שאר הצרכים הטבעיים, אכילה ושתייה. אני מוכרחה להגיד שזה היה די מגעיל. ראו שהוא מדבר מהביצאלאך החיוורות שלו. מה הוא חשב? שאנחנו שתינו נתפשט לפניו ונתמסר לו בזו אחר זו? או שיעשה לנו הצגת-עירום? אני לא בא לי עליו. היא השתרעה על הכרים, שלחה קדימה את רגליה השזופות, חיככה ירכיים זו על זו והתפתלה כל הזמן לעומתנו וסובבה ביד את הבקבוק.

כן, קודם, מרוב שיעמום, שיחקנו בבקבוק. סובבנו אותו באמצע, על השטיח, בינינו, ומי שהבקבוק הופנה אליו – חייב היה לספר משהו אישי-מאוד שקרה לו. מזה בעצם התחילה השיחה על ההתפשטות. דינה אמרה שהיא מאמינה שהגברים יכולים לעשות זאת עם כל אחת, אם היא רק מושכת, אבל היא לא יכולה לשכב היום עם אחד ומחר לעשות את זה אם אחר. תוגתי התעקש שגם לנו, לנשים, יש צרכים טבעיים כמו לגברים ואנחנו מתכחשות להם. צחקתי בליבי. הוא אמר שהוא משוכנע שאישה נהנית מכל מחמאה לצורה שלה, אפילו היא נאמרת כדי לרכך אותה, ואפילו אם אומר זאת הגבר הפחות נחשב. היא נהנית מעצם העובדה שהיא יודעת שהיא נחשקת. אני אמרתי שיש מחמאות שנדבקות אליי כמו מסטיק לסולייה ולוקח לי יומיים להתנקות מהן.

התחלנו לבחון אחד את השני על מה חושבים עכשיו, ותוגתי אמר שבטח אני כבר רוצה לישון ומחכה שהוא יסתלק ויחדל לדבר שטויות, כי הדברים הטבעיים והאמיתיים ביותר, בייחוד במה שקשור למין – כשאומרים אותם הם נשמעים מטופשים. אמרתי לו שאני לא אתבייש להגיד לו ללכת כשאהיה עייפה, וגברת דופברג המשיכה לפשק מולו את רגליה השזופות לחכך את אחוריה בכרים ובשטיח ולסובב את הבקבוק סתם-כך עד שאני חשבתי שאולי אני מיותרת והייתי מוכנה שייצאו שניהם יחד וישאירו אותי לבדי, אך לא – דינה אמרה לו בפירוש שהיא מסוגלת לעשות את זה רק עם מי שהיא נמשכת אליו, גופנית, ושאם הוא רוצה להתפשט עכשיו הוא יכול להתפשט. זאת בעייה שלו. אבל היא לא בא לה עליו והיא מאמינה כי מרגע מסויים הדיבורים המיותרים רק מקלקלים.

ואז הוא קם ואמר לנו "לילה טוב" – "מה אתה כבר בורח?" אמרה לו דינה, "נעלבת בוא שב קצת על ידי, ונתנשק, מותק – " אבל הוא היה לפתע קצר-רוח ואולי מבוהל, כי הוא ניגש קרוב אליה, התכופף, הריח, לא נגע בה כלל, והסתלק במהירות.

הלכנו שתינו לישון. קודם עוד הסתובבנו בדירה ודינה דופברג התעקשה לשטוף את הכלים ובאה בטענה אליי שהמשחה לרחיצת-כלים מסריחה וכך גם המטלית לניגוב בשיש וגם הנייר בבית-שימוש לא מצא חן בעיניה. "לתוּחֶס העדין שלך," אמרתי לה, "את צריכה אולי משהוא מעודן יותר! חיים תוגתי ישמח לשטוף לך במים ולהעביר משחולת בכל הנקבים המוצנעים בגופך!"

"חה, חה, חה – "

שטיפת הכלים פגעה, לדברי דופברג, בלכה האדומה-הכהה שהיתה משוחה על ציפורניה ואשר התאימה מאוד לאצבעותיה השחומות והארוכות. היא ביקשה ממני שמן-אציטון וישבה להוריד את הלכה בפיסות צמר-גפן, אבל לא היתה מרוצה מן המראה שהתגלה לפניה. "אימא שלי, המסכנה, אוכלת ממני חצץ." היא אמרה. היה לציפורניה גוון חום ללא ברק, כאילו הן מוכתמות בחינה. היא לקחה לימון וחצתה אותו ושיפשפה היטב ציפורן אחר ציפורן, וזה היה כמעט מכאיב להסתכל על כך. אני לא יודעת אם הלימון עזר הרבה כי היא גם ביקשה ממני מספריים קטנות ועיגלה את ציפורניה המחודדות ולבסוף שמעתי אותה רוחצת היטב את ידיה בחדר-האמבטיה.

אני הצעתי בינתיים את המיטה הזוגית, שיש בה די מקום לשתיים. אני משתגעת אחרי מיטות רחבות והקנה-מידה שלי הוא שאני יכולה להשתרע לאורך ולרוחב באותה נוחיות, אבל המיטה הזו לא היתה הבחירה הפרטית שלי כי הדירה היתה עדיין בשכירות, סמלית אמנם, ואפרם טרם נתן לי אותה במתנה.

כשדינה ראתה אותי מתפשטת, היא נדהמה לרגע ואמרה: "לילכל'ה, מדוע את לא עושה משהו בקשר לחזה שלך?"

הרגשתי צביטה בלב. מה אני יכולה לעשות? ככה אני, מאז הצניחה הגדולה. ובאותו רגע גם דינה התפשטה, מהצד השני של המיטה, איזה הבדל! – אמנם היא לא יכלה להתפאר ברגליים הארוכות שלה, השזופות, והתוחס הצנום כמו של נער, שיכול לעשות רושם אולי רק על חיים תוגתי, אבל לדעתי לא היא בתוחס שלה שמץ של נשיות. שום דבר עגלגל. רגליים כמו שני קרשים, חומים. אבל, לעזאזל – הבורא חנן אותה בחזה איתן ומתוק, שתי כיפות, עגלגלות, עם פטמות כהות, קטנטנות וזקורות בקצותיהן. יכולתי רק לקנא.

"ניתוח פלאסטי אני לא אעשה!" אמרתי לה.

"מה הדיעות הקדומות האלה?"

"טוב. אני אמנם שמעתי שאפשר לקצר, ולמתוח, ולהכניס סיליקון כדי שהציצים יעמדו, אבל אני לא מוכנה לזה משתי סיבות. האחת – בריאותית. שמעתי שאם טסים בגובה רב – יש סכנה שהסיליקון יתפוצץ! והשנייה – אני לא מוכנה שמישהו ימשש לי סיליקון במקום ציצי מן הטבע!"

"לילכל'ה, זה בדיוק גם מה שאני חושבת ושרציתי להגיד לך," אמרה דינה, "אני מאמינה בעיסוי, בהתעמלות, רק בדברים טבעיים שמפתחים את הגוף."

נזכרתי שהיא צמחונית ולכן גם רזה כמו אספרגוס.

"אל תיעצבי," אמרה, "אני בוכה על כך שאין לי מספיק תחת, ואת חתיכה משגעת, הלא כל גבר ברחוב מסתכל על האחוריים שלך, ורק שיש לך קצת ריפיון שדיים. טוב, אף אחת מאיתנו לא מושלמת."

היינו כבר שתינו שכובות, מכוסות-למחצה בסדינים בלבד, בגלל החום, ורק מנורות-הלילה מאירות משני צידי המיטה. חשבתי לקרוא עוד קצת את עיתון-הערב, ופתאום הרגשתי כי ידה של דינה על השד הימני שלי, בטבעיות, מושכת את כובעונצ'יק כלפי מעלה! – – – ורק אז נוכחתי כי בגלל החום שכחתי לשים עליי את כתונת-הלילה הקצרה, ושכבתי בתחתונים בלבד, דקים כקורי-עכביש.

"מה את עושה?" נדהמתי.

"יש לך שמן-זית, הכי טוב מתל-עדשים?" ניסתה להרים לי.

[אותה תקופה היה מפורסם מאוד שמן הזית של רפול מתל-עדשים והיו שראו בו סגולות רבות. – אב"ע].

"בשביל מה?"

"הכי טוב לעסות שרירים עם שמן זית טבעי! שחקני-כדורגל ערבים יודעים זאת, קראתי בעיתון – "

"את עם הצמחונות שלך!" התחלתי לצחוק כי מגע אצבעותיה דיגדג אותי נורא – "תפסיקי! אין שם בכלל שרירים – "

אבל היא לא נשמעה לי והמשיכה לעסות אותי באצבעות מלאות מרץ, ואני קיבלתי התקפת-צחוק כזו – שפחדתי שהשכנים ישמעו ולא היה נעים לי שיגלו שאני שוכבת עם בחורה בחדר-המיטות שלי ומבקשת ממנה להפסיק לגעת לי בחזה, ולכן אמרתי לה שאני מוכנה להמשיך רק אם תניח לי ללבוש כתונת-לילה.

וכך היה. שמתי עליי את הכתונת הדקה וגם החלפתי תחתונים כי כמעט השתנתי מרוב צחוק. ושכבתי על גבי ועצמתי את עיניי והיא החליפה מקום וישבה עתה לצידי על המיטה והניחה יד על כל שד שלי והחלה לתופף בקצות אצבעותיה וללוש ולמשוך לעיתים בקצות הפטמות כשהיא מרימה עימן את השד כולו וכמו מנסה להותיר אותו במצב זה, שלא ייפול. אצבעותיה היו חזקות ונעימות, וכל זה התרחש מבעד לבד הדק, המשיי, של כתונת-הלילה הקצרה, אשר המגע שלה, יחד עם העיסוי, גרמו לי עונג כאילו גבר נחמד עושה לי את זה, רק שאף גבר לא הקדיש תשומת-לב כזו לחזה שלי ולרוב, אחרי אכזבה קלה שהייתי רואה על פניהם, למראה החזית המתנדנדת במקום שקיוו למצוא חזה בתולי ומזדקר, היו יורדים קומה וניגשים ישר לעיקר, או פשוט הופכים אותי, ולפעמים על ארבע, והחזה שלי מזדקר אז כלפי מטה, פשוט מכוח חוק הכבידה של כדור-הארץ שאפילו הממשלה עוד לא הצליחה לשנות אותו. תענוג גדול, כמו כל פרה!

פתאום הפסיקה דינה. פקחתי עיניי. היא הביטה בי במבט מוזר. אני חושבת שהעיסוי חולל גם בה משהו.

"מה העניינים?" שאלתי.

"קשה לי. הידיים כבר כואבות כך, מהצד." אמרה. "אימא שלי אומרת שהיא אוכלת ממני חצץ. כל כך עצוב לי, לילכצ'יקלה – "

עצמתי שוב את עיניי ואמרתי לה – "מה הבעייה שלך? לעסות? אז אולי תנסי לשבת עליי?"

נדמה שרק לזה חיכתה, וכבר נתיישבה עליי, בזהירות, חשתי את שולי כתונתה הרכה על ירכיי החשופות, והתפלאתי שהיא ערומה לגמרי מתחת לכתונת. היא התכופפה מעט לעברי והמשיכה בעיסוי החזה, אבל אני התחלתי להרגיש שעיקר עשייתה עובר למקום האחר. כאילו היא יושבת על גחלים לוהטות.

זו היתה הרגשה מוזרה מאוד. מעולם לא התנסיתי קודם במגע של עיסוי עם אישה, וגם לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לי. אבל צ'יפצ'ימונצ'יק היה מגורה ורטוב כמו אפרסק בשל, שננגס, וביקשתי ממנה להתרומם רגע כדי שאוכל להשיל את התחתונים שלי, שהתלחלחו כהוגן, והפעם לא מרוב צחוק. מאותו רגע נתרחש העיסוי כמו בחלום. חשתי את הערווה הגלוייה שלה נושקת לשלי ולוחצת אותי כלפי מטה. פשקתי את ירכיי ככל שיכולתי והתרוממתי כנגדה, בשכיבה, היא לא היתה כבדה ביותר וחשבתי שהנה – הנה היא תשכב עליי והייתי מאוד נבוכה כי לא רציתי להתנשק איתה בשעת העיסוי וגם חשבתי שלא נעים יהיה לי מגע שדיה הנהדרים בשדיי הרכים להחריד, ממש כמו אחרי הצניחה הגדולה.

אבל היא נטתה רק קצת קדימה, גוהרת ושתי ידיה על המיטה, לצדדיי, ואז הרגשתי כמו אצבע זעירה יוצאת מתוכה ומשתקשקת בצ'יפצ'ימון שלי, המשתולל – וזה היה לי כבר יותר מדי, כי כשהרגשתי שהיא מתחילה לחדור לתוכי, לא עמוק אלא רק על פני צ'יפצ'ימונצ'יק, חיבקתי אותה והשכבתיה עליי כשפטמותיה דוקרות אותי כאילו היו גם הן אברי-מין קטנטנים המבקשים לחדור אותי, והתחלתי לגמור את העיסוי בעיניים עצומות עם ניצוצות-במוח, הדם שוחק את התאים האפורים ורוצה לפוצץ אותם – כשאני מניפה אותה, מעלה מטה, מעלה מטה, וכמעט קורעת את פי-הטבעת שלה באצבעותיי שגלשו ותפסו לחוד כל פלח מעגבותיה, רציתי לחדור לשם, או להגיע אליה מאחור, אינני יודעת, הייתי מטורפת מהעיסוי. אני לא יודעת אם גם היא כך, רק זוכרת שבשיא צעקתי לה: "תיכנסי לשם גם אצבע, תיכנסי לשם יותר, כמה שאת יכולה!" – תיכנסי אמרתי, אבל ידיה היו רחוקות מפותצ'יק וחיבקו את שערות ראשי בחוזקה, מנסה ללכוד את שפתי העליונה ולנשק אותי לתוך פי, מה שסירבתי, כמובן, ואז צילצל פעמון הכניסה –

קפאנו שתינו, מפוחדות, ובבת אחת דופברג ניתקה עצמה ממני ושכבה לידי, מתנשמת, זה היה מראה – שתינו עם כותנות-הלילה המורמות והערוות רטובות השיער, המקומט – עד כדי כאב. היה לה שיער שחור כולו, קפיצי, שנראה ככתם במשולש לבן קטן שהותיר הביקיני שלה, כשהעור מסביב שזוף כולו בצבע שוקולד.

"מי זה יכול להיות?" לחשה.

"פורצים לא מצלצלים." הרגעתי אותה ואת עצמי, כשאני מניחה יד בין ירכיה, כמנסה להשקיט אותה, וגם רציתי לגעת בצ'יפצ'ימון המופלא שלה, שפתאום נעלם מן העין, בשוכבה על גבה. אך היא הסירה את ידי, בעדינות, ואמרה –

"מוכרחים לגשת לראות!"

וכך היה. ירדנו שתינו על קצות האצבעות, יחפות בכותנות הלבנות, השקופות, רטובות כהוגן כי גם הזענו, כנראה, במהלך העיסוי, וכך התקדמנו לחדר-המבוא, מבלי להדליק אור נוסף על מנורת-הלילה שבצד שלי, בחדר-השינה, המאירה לנו מאחורינו.

צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שעיסה עליו.

תוגתי!

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* גל השלגים והקור באירופה ובצפון אמריקה, כמו גם רעש האדמה הנורא בהאיטי שהרג עשרות אלפי אנשים, הרס מאות אלפי בניינים והותיר מאות אלפי פליטים נטושים ופצועים, העומדים גם הם בסכנת מוות בצמא, ברעב, בהיעדר טיפול ובמגיפות – צריך לשתול בנו ענווה גדולה – שלא כל האסונות המאיימים על כדור הארץ, כמו "התחממותו" וזיהום האוויר בו, הם מעשה ידינו ובאשמתנו – אלא אנחנו חיים בפלנטה שבה הטבע עלול כל יום לגרום לאסון גדול, נורא ובלתי-צפוי – ואולי לכן אבות-אבותינו גילו את האלילים ואת האלוהים והתפללו והתחננו אליהם שירסנו את איתני הטבע שבהם חיינו תלויים!

* שינוי עמדתה של טורקיה כלפי ישראל וחיזוק קשריה עם סוריה ואיראן הם אסון גדול ומבשר רעות עבורנו – אבל זה לא מצדיק שבראש משרד החוץ שלנו יעמדו שני גְרוֹבָּנִים שיציגו אותנו כמטומטמים בעיני עצמנו ובעיני העולם.

* בפגישתו הבאה של ראש הממשלה עם ראש האופוזיציה ציפי לבני הוא יושיב אותה לרגליו על ספה נמוכה ויציע לה להצטרף לממשלה אלא אם שרה אשתו תתערב ותשב באמצע.

* לשולחים לנו מכנסי חאקי ישנים של "אתא" – אנא הפסיקו, כבר אין לנו מקום בבית!

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,265 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל