חדשות בן עזר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בשבט תש"ע, 4 בפברואר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יהודה דרורי: להקים מיד בישראל בית-דין בינלאומי לפשעים נגד יהודים.

דן אלמגור: 1. עוד על אורי ודן, האתרוגים, הגדעונים – והצברים. 2. עוד על הולדת המושג 'צבר'. 3. על ס. יזהר.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 5.

למי שהחמיץ את השקת הספר של פוצ'ו "חבורה שכזאת היינו" בבית הפלמ"ח ניתנת הזדמנות שניה לראות דבר דומה בבית התק"ם בתל אביב.

ברח' ליאונרדו די וינצ'י 13 תל אביב ביום ה' – הערב! – 4.2.10 בשעה 18.00.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

המאבק באנטישמיות בעולם יכול כיום להתבצע ע"י מדינת ישראל גם דרך בית-המשפט. האנרכיה במשפט הבינלאומי מתבטאת לאחרונה ביכולתם של יחידים להביא למעצר ולמשפט של אזרחים זרים שלדעתם ביצעו כביכול פשעים אף שלא באותה ארץ ואף שלא נגד אזרחי אותה ארץ.

ראינו את בעייתם של קציני צה"ל הרוצים להשתלם באנגליה וגם פוליטיקאים אצלנו נזהרים בצעדיהם בחו"ל. נראה שהמלחמה בנטייה זו בארצות שונות אינה מצליחה כי ה"הומאניסטים" ו"יפי הנפש" למיניהם יצרו מפלצת שנועדה לתת להם כוח ולא יוותרו עליה בנקל. אבל מדינת ישראל יכולה ליצור מענה נגדי יעיל בצורת הקמתו של בית-הדין הבינלאומי לפשעים נגד יהודים.

בעת הקמתו של בית-הדין הבינלאומי בהאג, לא הוגדרה במטרותיו טיפול באנטישמיות וברדיפות יהודים באשר הם יהודים – ולמרות שבתולדות האנושות במאות האחרונות בוצעו כנגד יהודים הפשעים החמורים ביותר, לא מצאו אומות העולם להגדיר פעילות זו כפשע. שנאת היהודים הינה לא פחותה כיום מאשר בדורות הקודמים ושנאה זו מונעת על-ידי הסתה פרועה לא רק בכל המרחב הערבי אלא בכל מקום אשר שם ממשלות מראות יחס סלחני למסיתים ו/או מכסה אותם באיצטלה של דמוקרטיה וחופש הביטוי.

ההסתה כנגד יהודים, לפי הניסיון הלאומי שלנו, מוליכה באופן ישיר לאלימות פיזית כנגד יהודים ומוסדותיהם, לפיכך – מדינת ישראל, שהיא כיום מגינת העם היהודי בתפוצותיו, תקים בית-דין שיביא למשפט פלילי כל מסית וכל פורע בין שיושב לבטח בדיר החזירים שלו ובין שיתפס ויוסגר. לפיכך על הכנסת להעביר הצעת חוק ברוח זו:

ממשלת ישראל תטיל על משרד המשפטים להקים בירושלים, בית-דין בינלאומי לשפיטת פשעים שנעשו ונעשים כנגד העם היהודי ומוסדותיו וכנגד יהודים כפרט, בכל מקום ומקום בעולם.

בית-דין זה יוסמך לשפוט אזרחי חוץ, אירגונים, חברות וגורמי מדיה זרים העוסקים בפעילויות של הסתה ואלימות נגד יהודים ומוסדותיהם, ובחשודים באלימות ובוונדליזם נגד יהודים.

בית-משפט זה יוסמך לגזור קנסות ועונשי מאסר על פורעים ומסיתים אשר ימצאו אשמים ואף לדון למוות את אלה שיורשעו ברצח יהודים בגלל היותם יהודים.

עם תחולתו של חוק זה, כל הסכם הסגרה של מדינת ישראל עם מדינה אחרת (או חידושו) יכלול סעיף הסגרה של פורעים ומסיתים נגד יהודים.

הציניקנים הקוראים הצעה זו אולי יאמרו שלבית-דין כזה אין משמעות, שיש פה גימיק. לא כך הדבר. אמת היא שהפעולה הזו הינה בעיקרה סימלית – ובהחלט נועדה לעידוד העם היהודי בתפוצותיו, אבל אותו מורשע מליטא למשל יצטרך לחשוב טוב-טוב לאן הוא נוסע מחוץ לארצו, ומי יסגיר אותו. או נחשוב לרגע על אותו עורך עיתון מארגנטינה למשל, שישראל תוציא נגדו צו-מעצר בינלאומי. איך ירגיש בצאתו מגבולות ארצו?

להצעת החוק להקמת בין הדין לפשעים נגד יהודים יש משמעות יותר מסמלית, והקואליציה הנוכחית בארץ יכולה להעביר חוק זה בקלות יחסית.

אנא זכור את הסיסמא שלי שאומרת "היזהר מן הרצינות!"

כבר סיפרתי מעל דפי העיתון החמוד שלך את רשמַיי מביקורי את בני באוסטרליה. בין היתר ציינתי ששם המרחק בין עמודי התאורה ברחובות הוא כל-כך גדול עד כי אנשים אומדים לפי המרחק הזה את גודלו של מגרש או את המרחק בין מקומות שונים. נוסח, לך כמרחק ארבעה עמודי תאורה ותגיע ליעד.

והיות שאנו קוראים בדבקות את עיתונך, ובין היתר את השירים המעניינים של יוסי גמזו, שמתחילים לקרוא בהם עם שחר ומסיימים אחרי שקיעת החמה, אמרנו שמעתה אפשר גם שהאומדן יהיה כמה שירים של גמזו נכנסים באותו המרחק. לפי אותה דוגמא שלעיל, ממחלף נתניה סע צפונה משהו כמו חמישה שירים של יוסי גמזו ותגיע לבית ינאי.

והיות שעיתונך משופע בשירים שונים ומשונים (וכולם מעניינים), האיצה בי אשתי להתאמץ ולהצטרף לכותבי השירה. ואלה, יוצאות פולין, אם יתבייתו על משהו – שום דבר לא יזיז אותן.

לפני זמן מה עשיתי משהו בחדר העבודה שלי ועליתי על מיספר דברים. יש איזה ג'וב שבדרך-כלל זוגתי שתחיה מטפלת בו, והוא הוזנח קצת. וכדי שלא לבוא עימה לידי חיכוך חס וחלילה, כתבתי לה שיר. אני מביא אותו כלשונו להלן. וקודם לכן הסבר קצר.

זוגתי משופעת בדרך כלל בחוש הומור. ואם ניקח בחשבון שהיא ממשפחה פולנית, יהיה בזה מן הראוי לציון. שיגרתי לה את שורותיי והנה היא פורצת בצחוק וחוזרת וצוחקת וכך הרבה פעמים ואף למחרת היום. אמנם לא עלה בדעתה לברך אותי על יצירתי המופלאה שמביאה אותה לידי ריגוש (פולנייה, זוכרים?) – ורק אמרה שלפעמים אפילו דברים קטנים מאוד יכולים להצחיק. הלכה והצמידה את הדף בעזרת מגנט למקרר במטבח, וכל אימת שהיא מתעכבת בסביבה היא קוראת בזה מחדש וצוחקת שוב.

קיר אחד בחדר העבודה שלי תפוס על ידי ארונות ספרים. שני מדפים מלאים בצנצנות ובקופסאות של תרופות למיניהן, לשימוש ביתי ולצרכי עבודתי. והיות שלא בסקנדינביה או בסקוטלנד אנו חיים, מסתנן לו אבק ארצישראלי מדי יום דרך סדקי החלון ונוחת לו על המכלים הללו. אשתי נהגה לעתים קרובות לנגב המיכלים ולמרקם וכן את המדפים, וכך הבהיק הכול מנקיון ובברק. קרה שלפני מיספר ימים, בעת שחיפשתי איזה תכשיר, שמתי לב שלא כל הצנצנות מבהיקות כדרכן מימים ימימה. הבנתי ששיני הזמן שננעצות בנו וגורמות לנו לזוקן – הן האשמות בדבר.

בתור מי שנשוי לפולניה ויודע שעל מנת לשרוד הוא חייב להיות כנוע וסתגלן, לקחתי מטלית וניגבתי הכול אשר לכול. בסוף המשימה כתבתי השיר. לטענתה לא כל אחד יבין את היצירה הזו. ולכן עליי לצרף דברי הסבר.

וכדי לחסוך לעורך הנכבד טרחה במסירת השיר שלי למבקר הספרותי הקבוע כדי לפרשו לקוראים, הנה כמה הערות הסבר שלי:

שורה ראשונה – שיר המעלות, אלו המעלות של אשתי שתחיה, שגם קונה וגם מבשלת וגם מנגבת אבק (וגם מקפלת כביסה ועוד).

שורה שמינית: הצנצנות, אלה הצנצנות הקטנות בהן אני מאחסן מיני מרקחות נגד כל חולי לא עלינו.

שורה אחת-עשרה: יד אוהבת. ר"ל ידה של אשתי שאהבה כביכול את המלאכה ולא עשתה חס וחלילה מתוך הכרח. שנאמר בשולחן ערוך "יפייסה בדברים". אמנם שם דיבר הכתוב שיש לפייסה בדברים לפני תשמיש, אך הפיוס טוב לכל עת.

שורה שתים-עשרה: עניין המקהלה הוא מן הזיכרון. קראתי באיזו טרגדיה יוונית שהגיבור מדבר והשני עונה לו והנה יש גם מקהלה שפורצת לבמה וגם לה יש מה לומר. את זה הוספתי על מנת שלא יחשבוני לבור ולעם הארץ אשר לא ראוי לבוא בקהל אינטליגנטים. (ובעניין זה של האחד מדבר והשני עונה לו, ראה גם שירה של אתי לנקרי 'אמרתי לו אמר לי, אמר לי אמרתי לו, אמרתי לו אמר לי, וגו') .

שורה ארבע-עשרה: היית אחרת. להזכיר לכותב שגם בענייניו שלו ישנה ירידה הדרגתית וממושכת. כגון ברך כואבת וירך מנדנדת, זיכרון חלוש, חוסר סבלנות ובלורית מידלדלת. ולא התארכה השורה בכוונה תחילה. שאם יזכירו לכותב את כל שנוספו על אלה שהיו לו, עלולים להלבין את פניו חס וחלילה. שכן אומר הפתגם שהגמל לא רואה את הדבשת שלו אלא רק את דבשותיהם של אחרים.

ועולה על הכול ב"כיוצא בזה" הוא ענין השחלוף: אומרים שכאשר בנאדם שוכב לישון, הוא מוסר את נשמתו לקדוש ברוך הוא. כלומר שינה דומה למיתה, במידה מסוימת. וכאשר מתעוררים בבוקר חייבים להודות לאלוהים על שהחזיר נשמה לאפנו והחייה אותנו מחדש. וזה לפי התפיסה היהודית. וגם מצינו בפילוסופיה הסינית שנשמת האדם הטהורה, הרוחנית, שנקראת בלשונם "הוּן", אף היא יוצאת מן הגוף בעת השינה או קצת קודם לנפילת התרדמה על האנשים, והולכת לשוטט לה בלילה בחלל. לעיתים היא נפגשת עם "הוּנים" אחרים ומחליפה רשמים.

לפיכך ייחשב האדם הישן כמת. ובמת הזה קורים כל מיני שינויים. כגון רפיון הגוף והשרירים. אמרתי שרירים, אך קיימים יוצאים מן הכלל. בגבר הנורמלי בדרך כלל כל השרירים יימצאו בעת התעוררות נינוחים ושלווים ורפים, חוץ מאותו האחד שדוקא הוא יקבל קִשָיוֹן, ורבותינו אמרו שזה אחד מסימני הבריאות.

כאמור, בגלל שיני הגיל הננעצות ללא רחם, יְשַנֵּה הקשיון את מקומו, ילך ויתפוס פרק אחד של האצבע הרביעית ביד שמאל. ולעומת זה הרפיון שהיה צריך להיות באותה האצבע, ילך לאותו הנ"ל. וזה דבר שלא משמח לבב אנוש בכלל, ודי לחכימא.

ונחזור להמשך שורה ראשונה: ELEGIA PROLONGATA. אלגיה היא מין קינה, שירת געגועים וצער. כל הדברים הללו שהוזכרו במרומז על השן המושתלת והבלורית שנעלמה ועוד, אינם מעוררים רגשות שמחה.

ופּרוֹלוֹנגָאטָה,משמעה – ממושכה, לאורך זמן. שכן הבלורית לא עומדת לצמוח מחדש וגם הקמטים שבפָּנים קיבלו קביעות.

ושלא לעניין: פעם שודרה סידרה בלשית בטלוויזיה, עם הבלש, בחור חתיך בעל בלורית יפה, חיוך מקסים וקומה נאה, וכל מעשיו ועלילותיו התרחשו בבוסטון. את שמו שכחתי. לא משנה מה היה אותו עניין שעסק בו, תמיד הוא סיים את פסיקתו ב"וכמו שפתגם פולני עתיק אומר..." וכאן הוא סיים באיזו מימרה שבדרך כלל נשמעה ללא מוסר השכל כלשהו. כמו למשל פעם סיכם ב"וכמו שפתגם פולני עתיק אומר שאם התרנגולת מקרקרת חזק, סימן שהיא עומדת להטיל ביצה..."

אני החלטתי לברר את ענין התרנגולת הזו עד הסוף והלכתי ושאלתי את כל הפולנים שאני מכיר אבל איש מהם לא שמע פתגם כזה. באה אשתי והציעה שאפנה גם לאימה, שהיא פולנייה למהדרין. ובכן, זו הסבירה לי שלא רק שלא קיים פתגם כזה בפולנית אלא שאין בכלל תרנגולות בארץ פולין רבתי – אז איך היא תקרקר? ועוד הסבירה שפולנְיה משופעת בברווזים ובאווזים לרוב. את הבשר נהגו לאכול, את השומן אגרו לחורף למריחה על הלחם השחור, ומהנוצות עשו שמיכות פוך. את אלו הכינו כנדוניה לבנותיהם, שאותן השיאו בגיל שמונה לסוחרי עצים או עורות. (וזה כמובן פיגור גדול לעומת בגדאד שם השיאו את הבנות בגיל שש).

אהוד: ואני עד היום, קיץ וחורף, מתכסה בשמיכת פוך, שאמנם עברה כמה ריענונים ומילויים (אצל "אולגה", שמיכות פוך, ייצור וחידוש. ההסתדרות 2, פתח תקווה. 03-9316761) – אבל מקורה ב"פֶּרֶנֶה", ירושת סבי יהודה ראב, שאמנם איני יודע אם עלתה עימו ארצה בשנת 1875 או לפי גירסה אחרת בשנת 1876 ואזיי היא מהפוך של אווזי הונגריה – או שנרכשה כאן בארץ, ובוודאי לפני יותר ממאה שנה. בבוא היום אוריש אותה לארכיון לתולדות פתח תקווה על שם עודד ירקוני, שבעצם היה צריך להקים מוזיאון על שם אביו, המורה ואיש ההגנה אליהו ירקוני.

את הדברים להם אני מקדיש היום את הטור, קשה למצוא בתקשורת המסחרית. אין אלה חומרים שאיתם מוכרים עיתונים, ובוודאי אינם מתחרים עם סיפורי שרה נתניהו, למשל. אבל הם לא פחות חשובים והשפעתם לטווח רחוק ודאי משמעותית יותר.

בשבוע שעבר השתתפתי בסיור בנגב, שאירגנה הקרן הקיימת לישראל לחברי המועצה הציונית בישראל ולחברי קבוצת ירוחם (קבוצה המקדמת נושאים חברתיים, בה אני חבר).

הקרן הקיימת לישראל היא אחד המוקדים אליהם מכוונים חיצי המתקפה הפוסט ציונית, עימה החברה הישראלית מתמודדת בשנים האחרונות. עצם הרעיון של רכישת קרקע לצרכי התיישבות יהודית מנוגדת לאג'נדה האנטי ציונית, המערערת על זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ומנסה להפוך אותה לאיזו ישות קוסמופוליטית – "מדינת כל אזרחיה". הרעיון של התיישבות יהודית מוצג בידי מחוללי המתקפה כרעיון קולוניאליסטי ואפילו גזעני. מאחר וייעודה של קק"ל הוא בדיוק זה – היא כלי הביצוע של העם היהודי לרכישת קרקעות בא"י לצורך התיישבות יהודית, קק"ל היא גוף המוקע ומוכה בידיהם.

ותחת ההסתה והמתקפה הללו, קק"ל עסוקה בעשייה אדירה למען העם היהודי, מדינת ישראל, החברה הישראלית. כבשירה של נעמי שמר, "אני ממש שפשפתי את עיניי," כאשר נחשפתי למכלול העשייה וריבוי המיזמים שבה מעורבת קק"ל – בתחומים של איכות הסביבה, של השבת מי קולחין להשקייה, באגירת מי שיטפונות, בהקמת פארקים לאומיים, בייעור הנגב ועוד.

שיאו של הביקור, בעיניי, היה בחולות חלוצה, שם קמים והולכים יישובים יהודיים חדשים, המיועדים בעיקר לעקורים מגוש קטיף. שני אתרי היישובים הללו נקראים, באופן זמני, "חלוצית 1" ו"חלוצית 4" (יש עוד שתי "חלוציות" דרומה יותר, אחד מהם הוא היישוב באר מילכה. בעתיד יקום גם מרכז אזורי – שלומית). מה היה, בהיחשפותי למיזם הציוני הזה, שגרם לי לכזו התרוממות רוח?

בשנים האחרונות השתתפתי בכמה סיורים בנגב. בכל אותם סיורים, המגמה אליה נחשפתי היתה אחת – השתלטות בלתי חוקית של בדואים על אדמות המדינה, התפשטות בלתי מבוקרת שלהם, ואוזלת יד של המדינה בהתמודדות עם התופעה. ובמקביל – אפס התיישבות יהודית. המשמעות היא אבדן הרוב היהודי בנגב, יצירת רצף טריטוריאלי ערבי מעזה לחברון, מצב שבו מדינת ישראל מאבדת, למעשה, את הנגב.

בעיית האכיפה היא סוגיה נפרדת ורגישה ולא כאן המקום להתייחס אליה. מה שברור הוא, שאת הבעיה הזו אין לפתור אך ורק בדרכי אכיפה. ללא מעשה ציוני, התיישבותי, לא תעזור כל אכיפה ואנו נאבד את הנגב. התשובה להשתלטות בלתי חוקית של בדואים על קרקעות המדינה, היא התיישבות חוקית של יהודים.

בסיור זה נחשפתי לעשייה ציונית פוזיטיבית, המהווה תשובה לבעייה הזו – הן בייעור מאסיבי, הבולם את ההתפשטות, והן בהתיישבות. בעיקרון מדינת ישראל החליטה כבר לפני עשור וחצי לא להקים יישובים חדשים, ובכל זאת קמו וקמים מספר יישובים בנגב, וזוהי ברכה גדולה.

התיישבות יהודית בחולות חלוצה חיונית למטרה נוספת – סיכול רעיון העיוועים, מבית היוצר של יוסי ביילין, של נסיגה ישראלית מחולות חלוצה ומסירתם לפלשתינאים. בשפה מכובסת ומגוהצת נקרא הרעיון הזה "חילופי שטחים".

למי שחושב שאין משמעות בימינו להתיישבות – ההתפשטות הבדואית לכל מקום שבו אין התיישבות יהודית והרעיון לסגת משטחים בלתי מיושבים בנגב, מעידים שגם היום ההתיישבות היא הכלי המרכזי להגשמת הציונית ולמימוש ריבונותה של מדינת ישראל. לשתי הבעיות הללו, נותנת ההתיישבות בחולות חלוצה מענה.

אך מה שגרם לי לעיקר התרוממות הרוח, הוא הגוף האנושי הנושא את החזון ומגשים אותו – חברי היישובים עצמונה ונצרים, שנעקרו מחבל עזה בהתנתקות. אחת האמירות הציניות הנואלות והנאלחות ביותר של חובבי הנסיגות ושוחרי עקירת היישובים, היא "בסך הכל עוברים דירה." מי כמונו, אנשי התיישבות שמפעם לפעם חרב העקירה מונפת מעל ראשנו, מבינים עד כמה אין המדובר ב"מעבר דירה". וגם אנו איננו יכולים להבין את מי שנעקרו מיישוביהם שנחרבו. ניתן להבין כמעט כל תגובה של תסכול, ניכור וזעם מצד העקורים בעקבות העקירה.

דווקא לנוכח עובדה זו, קשה שלא להתפעל מגדלות הנפש והרוח של אנשי עצמונה, שביום שבו נעקרו הכריזו על כוונתם להמשיך בשליחותם הציונית בהקמת גוש התיישבות יהודי חדש בנגב. לא כל חברי עצמונה נמצאים בגרעין הזה, ואליהם הצטרפו רבים מחברי נצרים שהקימו את הגרעין ליישוב השני, והם המסד להקמת שתי החלוציות הללו בחולות חלוצה. מזה 4.5 שנים הם חיים בקרוואנים עלובים וארעיים בשולי יישובים בגוש שלום, מקיימים חיי קהילה למופת, מפתחים את השטחים החקלאיים בחולות חלוצה ובונים באתרי היישובים את בתי הקבע שלהם. עמדנו על גבעה חשופה במרכז השטח, שלפני ארבע שנים ניתן היה לראות ממנה אך ורק ארבעה כיווני חולות, והיה זה תענוג לצפות בשטחי חקלאות מעובדים ובשני יישובים הקורמים עור וגידים.

לעקורי גוש קטיף הצטרפו עוד עשרות משפחות דתיות לאומיות, והיום כבר 180 משפחות רכשו מגרשים והם בשלבים אלה או אחרים של בניית ביתם. בעוד שנים אחדות, יהיו בחולות חלוצה שני יישובים, חצי חקלאיים, של 400 משפחות כל אחד, ועוד מרכז אזורי של כמה מאות משפחות, וחוליה מרכזית ביצירת רצף התיישבות יהודי בין הנגב המערבי והמרכזי. על מנת שהחלוציות תהיינה לגוש התיישבות בריא, אני מקווה שיקומו באזור גם יישובים חילוניים ומעורבים, כי אני שולל התיישבות חד מגזרית.

אהוד: קרוב-משפחתי צדוק ראב, "הזקן" של עצמונה, שהראו אותו באותה תקופה בטלוויזיה – גר בעצמונה עם משפחת בנו החקלאי יחזקאל ראב עד ליום הפינוי, ועבר עימם למקום הזמני, ונפטר לאחר זמן לא רב. משפחתו של יחזקאל ראב, שהוא מגדולי המגדלים תפוחי-האדמה בנגב, על אדמות חקלאיות של הקיבוצים – עומדת להיכלל גם בגלגול החדש של עצמונה שעליו אתה מספר.

השבוע, בעת חיפוש אחרי מסמך כלשהו, באחת המגרות הטחובות, התגלגל לידי בלי משים, ובאורח פלא, מכתב עתיק יומין. הכותב: יגאל עילם, כיום פרופסור ידוע-שם להיסטוריה, ואז, באותם ימים רחוקים, העורך הראשון של " פי האתון". המכתב, שלא נשא תאריך, כיאה לאדם מפוזר מעט, נכתב בשנת 1958, ובו הודיע לי העורך הצעיר שישמח לקבל אותי ככתב בעיתונו. זאת ללא התחייבות כספית כל שהוא, ובשלב הראשון בהתנדבות, שכן , אין הוא יודע אם יוכל לשלם את שכרי.

זכור לי שנמלאתי שמחה וגאווה, ואחרי פגישה לבבית, בה העלינו זיכרונות מתקופת לימודנו בבית הספר ל"דוגמא" בצפון תל אביב, ואלה שבצבא, התחלתי לכתוב ל"פי האתון". הייתי אז סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. כסטודנט חסר פרוטה, עבדתי לפרנסתי כ"פקיד-סבל", כן כך הוגדרה עבודתי, במחלקת החבילות של " אגד", בצמוד לתחנה המרכזית של אותם ימים. הייתי קם עם שחר, עובד במחלקה הדחוסה, מלאת המזוודות והחבילות, מסייע לסבלים, מקבל חבילות למשלוח ולאחסנה, גובה כספים, מוציא קבלות, ועורך חשבונות. בקיצור, עבודה בלתי מרתקת לחלוטין, למעט ההיכרות עם הטיפוסים השונים שהסתובבו אז בתחנת "אגד" [ברחוב יפו, בין כיכר ציון לצומת קינג ג'ורג'. – אב"ע] ובסמוך לה.

או אז, התגלגלה לידי העבודה ב"פי האתון", שהיתה מרתקת ומרובת עניין. נחשבתי אז למעין רפורטר. יגאל שלח אותי לראיין פרופסורים ידועים, כדוגמת הוגו ברגמן, טלמון, סימון ורבים וטובים אחרים. בימים כתיקנם, לא היה איש מהם מעיף מבט לעברי, אך ככתב עיתון הסטודנטים היתה לי עדנה, והם שיתפו פעולה והתראיינו אצלי בבתיהם בשמחה רבה.

אחר כך באו הימים של "פרשת לבון", במהלכה תמכו הסתדרות הסטודנטים ו"פי האתון" בפנחס לבון, כמובן. ושוב ראיינתי, כתבתי, השתתפתי בהפגנות שנערכו אז ובהן נטלו חלק מרבית הכתבים וגם עורכנו. זכור לי שבאחת ההפגנות כמעט שנעצרתי, אלא שברגע האחרון ממש הרפה ממני סמל המשטרה ופנה לעבר סטודנט אחר, אלים לדעתו יותר ממני, והניח לי.

לימים כתבתי מדור בשם "האיש מן הרחוב", ובמדור זה, שיצא עם כל גיליון, ושזכה בשעתו להצלחה רבה, הייתי מתאר אנשי רחוב שפגשתי, ושאיש מן היישוב לא התעניין בהם. פעם היה זה סבל קשיש מרחוב חבצלת הסמוך, פעם אחרת מנקה רחובות עלוב, שתינה לפניי את מרי גורלו. פעם מצחצח נעליים כסוף שיער, ופעם, ולמיטב זכרוני, אפילו זונת רחוב. חלק מכתבות אותם ימים מצוי בבוידם שבדירתי. האחרות נשא הרוח, ונותרו רק הזיכרונות.

עבדתי עם יגאל כשנתיים. זכורות לי כמו כן אסיפות המערכת החביבות, בהן גיבשנו את מדיניות העיתון וסייענו לעורך החרוץ. או אז פרש יגאל מעריכת העיתון ובמקומו בא שמואל רוזנר, ברנש חובש כיפה, שאף עימו היו לי יחסים טובים. עם סיום תקופת למודי בפקולטה למשפטים, נסתיים פרק חביב זה בחיי.

עוד לפני כן, המליץ עלי יגאל בפני ראש מערכת עיתון "הארץ", שהיה זקוק לכתב מקומי בירושלים. הלה קיבל אותי בחביבות בלשכתו בירושלים, והבטיח הרים וגבעות. כן, תהיה כתב שלנו בבירה. כן, תקבל משכורת קבועה, כן, תוכל לכתוב ולראיין ככל העולה על רוחך. יצאתי ממנו במצב רוח מרומם, וגמרתי אומר בדעתי, שאם אתקבל אמנם ככתב העיתון בירושלים, ובמשרה קבועה, אזנח בינתיים את כוונתי להיות עורך דין ואולי אף אעדיף קריירה עיתונאית.

לאחר שבועיים, התבשרתי לדאבוני, שהנהלת העיתון בתל אביב החליטה להעביר לבירה עיתונאי שחזר מחו"ל ושלא ידעו מה לעשות עימו. בלית ברירה הועבר לירושלים. חלומי להיות עיתונאי ב"הארץ" התנדף לכל רוח.

לימים קיבלתי הבטחה דומה מעיתון "למרחב" של אותם הימים. ושוב רואיינתי ארוכות, ונשאלתי אם אני סוציאליסט נאמן, ומי שאפשר לסמוך עליו וכולי וכולי. גם הבטחה זו לא קוימה ועפה ברוח הירושלמית העזה. וכך למדתי כבר בגיל צעיר שהבטחות של ראשי עיתונים, עורכים ומנהלי עיתון, אינן שוות בדרך כלל אפילו אגורה שחוקה. ועם זאת, תודתי ליגאל עילם, שהמליץ עליי וניסה לעזור לי – נשארה בעינה. ליגאל מגיע כל הקרדיט על הקמת העיתון בימים קשים, ניהולו בשנותיו הראשונות, ובניית מסד שהחזיק מעמד שנים ארוכות.

רבים מהכתבים של אותם ימים רחוקים, ששמותיהם פרחו מזיכרוני, או נשתכחו, ורק את פניהם וחזותם אני זוכר – הפכו לדמויות מפורסמות. אחד מהם נעשה לפרופסור ידוע לרפואה, שמאמריו המקצועיים עשו לו שם. אחרת הפכה לכתבת בכירה בעיתון נשים ידוע. אחרים נעשו למרצים, עורכי דין ידועי שם, אמנים. אחרים עשו לעצמם שם בחוץ לארץ. אחד או שניים הפכו לפוליטיקאים. היתר אבדו בתהום הנשייה.

עברו כעשר שנים, ואולי יותר. יום אחד שלשל הדוור לתיבת הדואר שלנו הזמנה לבוא לכנס הוותיקים בירושלים, באוניברסיטה בגבעת רם, באולם המינהלה. אני זוכר שנטלתי את הנ.ס.או. הישנה שלנו, ונסעתי עימה לבירה. במקום נכחו רק קומץ מחבריי הוותיקים ב"פי האתון". הצעירים של אותם ימים קיבלו פנינו ביובש ובחוסר סימפטיה. המארגנים לא טרחו להזכיר את הראשונים. איש לא טרח להזמין אותנו לבמה ולתת לנו בדל של ציון לשבח על העבודה הקשה, כמעט בהתנדבות, שעשינו בימי ראשית העיתון. אני זוכר שלאחר כחצי שעה של דיבורים וטפיחות על שכם עצמם, של מארגני הערב, והקראת דברים משעממים משלהם, החלטנו לפרוש. יצאנו בזה אחר זה לחשכת הלילה הירושלמי הקר.

הרומן עם "פי האתון" הסתיים בצורה צורמת. עם זאת נותרו הזיכרונות היפים מאותה תקופה רחוקה, שהיתה בין שנות חיינו היפות ביותר. אחדים מאלה שכתבו עימי באותם ימים אינם כבר עימנו בשל מחלות, הגירה לחו"ל, או מציאת שדות רחוקים וטובים יותר. לאחרים, שלוחה ממני ברכה נאמנה, לזכר אותם ימים יפים.

להבטחת קיומנו נאלצים אנשינו ללחום באויבים המסתתרים בין אזרחיהם וכופים עלינו לפגוע גם בחפים מפשע למרות הסיכונים שאנו לוקחים על עצמנו כדי למנוע זאת.

בשאיפה להיות עם סגולה, אנו נוטים לשמור על מוסריותנו, הרבה מעל למקובל ביחסים בין האומות. חלקנו בעשייה החיובית העולמית הוא מעבר לכל יחס לגודלנו. כך בסיוע לפליטים, בהצלת נפגעים, ביחס לאויבים שלכדנו... בנאמנותה לערכים אלה מתירה המדינה פעילות של ארגון "בצלם", הממומן בכסף אירופי, לאו דווקא של אוהבי ישראל. "יפי הנפש", חברי האירגון, המשוחררים מתשובה להתקפת אויבינו, פנויים לטיול בחזית לתיעוד תקלותינו, ללא כל יחס לזוועות בני הפלוגתא שלנו, הטוענים גם הם לזכות הבלבדית על אותה ארץ. האירגון מחטט ומנפה את מקרי השגיאה, החריגה או האילוץ לנהוג בכוח נגד מי שבא לרצוח, ומעבירים זאת לעמיתיהם במערב, המגנים אותנו תוך התעלמות מהקורה גם בימינו: ממיליון הסינים שרצחו האינדונזים, מאות אלפי הסודנים שנרצחו בידי אחיהם, ועשרות האלפים שנהרגו באפגניסטן, עיראק וכדומה. כך, בזכות ה"נאמנות לערכים" של "יפי הנפש" – מדינת ישראל "נחשפת" כיחידה בעולם המבצעת פשעי מלחמה, רצח עם וכו'. לכן יצואה מוחרם, היא מוחרמת באקדמיות, ואנשי צבאה צפויים למאסר, אם יבקרו בארצות אלה..

חוגים אלה, בחלקם, מערערים על עצם הקמת מדינת היהודים, הם "מגלים" לנו כי התנחלות עם ישראל בארץ ישראל היתה פשע של "רצח עם". הופעה אחרונה לדעה זו היתה במשחק "האח הגדול", כאשר אחת המשתתפות קראה מספר יהושע, והסבירה כי כיבוש הארץ על ידי בני ישראל, היה גרוע מהשתלטות הנאצים והיטלר.

זהו שיא ההלקאה העצמית, כי מתעלמים מן העובדה, שזו היתה מדיניות כל העמים בעולם העתיק. החזקים פתחו במלחמה, כבשו, הרגו את רוב הגברים, כשבאופן טבעי כבשו את הנשים... מתערובת זו נוצר בהדרגה עם חדש עם שפה מעורבת חדשה, שבהכרתו נותר העם הכובש, אך ליבו שאב מן הנכבש את מסורת הארץ שהעניקו לו האמהות המקומיות. כך האנגלים והסקסונים יצרו את העם הבריטי, כך הדאקים והרומאים יצרו את העם הרומני, כך הברברים והערבים יצרו את העם המרוקאי ועוד.

זה קרה גם לבני ישראל שהתנחלו בכנען. להלכה השמידו את שבעת העממים המקומיים, אך למעשה נוצרה התקשרות גנטית עם תושבי המקום, בממלכה על שם ישראל, המאמצת את שיירי העמים המקומיים אל חיקה אפילו בעילית: רות המואביה, בת שבע החיתית, הורדוס האדומי וכדומה. אלה קיבלו את תרבות הכובשים אך הטביעו גם את מורשתם בתוך העם המאוחד. מעיד על כך התנ"ך, המספר שבני ישראל זבחו לאלהים אחרים, וילכו בדרכי עם הארץ. ההוכחה הבולטת ביותר להשפעה הכנענית על עיצוב תרבות ישראל – היא באימוץ הלוח החקלאי הכנעני המתחיל בתשרי לאחר האסיף, ונטישת לוח נוודי המדבר רועי הצאן והבקר שהמליטו בניסן שנחשב עד אז ל"ראש חודשים, ראשון לחודשי השנה."

גם הקיסרויות האירופיות הלכו בדרך זו: פורטוגל התערתה באינדיאנים של ברזיל, ויצרה עם חדש עם מסורות פורטוגליות קתוליות. הספרדים התערו במקומיים במקסיקו. באמריקה המרכזית והדרומית, שהיו מחולקות למדינות אינדיאניות שונות, נוצרו עמים חדשים ששמרו על המסורות המקומיות משולבות במסורת ספרדיות הקתוליות.

הולנד וצרפת, לא התערבבו בעמי ארצותיהם. לכן, כשנסוגו מהן לאחר מאות שנים, הותירו רק השפעות שוליות בחיי המקום, בעיקר בקביעת שפתם כשפה המקומית השנייה.

גם בקיסרות בריטניה הגדולה, הבריטים הקפידו על אנגליותם ולא חלה התמזגות גנטית. אך גם האנגלים רצו להרחיב את "מולדתם". על כן, למרות המשטר הנאור של קיסרות זו, הם הרחיבו בהדרגה את הכיבושים, כשהתנגדות התושבים נתנה להם תירוץ להשמדתם, לשם איכלוס הארץ ש"התפנתה" בבריטים שחיפשו מקום התיישבות.

כך חיסלו הבריטים את עמי אוסטרליה שהפכה לארץ "אנגלית", כך חוסלו כמעט כל המאורים וניו זילנד הפכה לארץ אנגלית. אך במיוחד בולט הטיהור של צפון אמריקה, בו המשיכו לכבוש ללא הפוגה, וכל התנגדות של השבטים האינדיאנים, הביאה להשמדתם. מסתבר כי במרוצת המאה ה-17 עד ה-19 הרגו האנגלים באמריקה כשני מיליון אינדיאנים, שעה שאנגליה מנתה אז 9-8 מיליון נפש. כיום ידוע שהם פעלו לפי התקדים של האדם הניאנדרטלי, שהושמד כליל על ידי ההומו סאפיינס שלנו שאירופה הפכה לנחלתו...

כך נוצרו שלושת המדינות הדמוקראטיות האלה, בהן מנהיגת העולם ארצות הברית. זה קרה במאות השנים האחרונות, כפשע העולה עשרת מונים על "פשעי" יוליוס קיסר, יהושע בן נון, הרננדו קורטז ואחרים.

אז תפסיקו להיות "יפי נפש" והציגו את המוסר שלנו בהשוואה לזה של המדינות המנהיגות את עולמנו, ואז יתברר "כי חטאותינו כשלג ילבינו."

תֵן לַדְּמָמָה לְנַגֵּן, לָעֵשֶׂב לְאַוֵּש, לָאֶבֶן הָעֲיֵפָה

בְּחֵיק הָאֲגַמִּים הַמַּרְעִידִים אַדְווֹת עֶרְגָּה

בִּפְרֹט בָּהֶם, כְּאֶצְבָּעוֹת בְּגֵו אִשָּה,

כְּשֶבְּרָאָם אַט-אַט מִכַּוָּנוֹת טוֹבוֹת שֶל תְּכֵלֶת,

מֵשִיט פְּרוּסוֹת אִיִּים, כְּדוּגִיּוֹת-נְיָר, עַל פְּנֵי

פְּנַאי, פְּנַאי מָתֹק, נוֹהֵר לְהִתְבַּזְבֵּז. מֶשִי כָּחֹל.

תֵן לֶהָרִים אֶת אֲשֶר לֶהָרִים, לְשַחֲפֵי הַמִּפְרָץ אֶת מַשַּק הַצְּעָקָה,

לְשוּנִיּוֹת הַדִּמְדּוּמִים אֶת כָּל הַמְּאֹד, אֶת כָּל נִכְאַב-הַיֹּפִי, הַשּוֹתֵת, הַמִּתְיַפֵּחַ.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, שַוֵּה בְּנַפְשְךָ:

כַּמָּה אַתָּה עָשׂוּי לָתֵת לָהֶם, אִם בִּכְלָל –

הרשימה נכתבה בשעתו לאחר שגופו הכביר של אריק שרון לא עמד בדרישות המשרה, וקרס.

מנהיגים ופוליטיקאים, היזהרו באוכל ושמרו על כושר!

החזרזיר והשועל נדברו ביניהם לכנס את הנהלת היער שהתאספה וישבה לדיון דחוף סביב המדורה שאורגנה על חלקת הדשא ליד האלון העתיק. כיבוד לא היה. מטעמים מובנים, לא צלו בשר על הגחלים, הרי זה ברור שאם היו צריכים לדון בשאלה, איזה בשר לשים על האש, הם לא היו מגיעים לכלל החלטה. לאיילות פשוט נמאס שבכל פעם שנושא כזה היה עולה לדיון היה האריה מציע בגיחוך: "מה דעתכם שאיילה היפה, תישלח את בת דודתה (ואם אפשר שתהיה צעירה) שתשב לנו על הגחלים?"

כינוס האסיפה, כשלעצמו, לא היה עניין קל. כידוע, עידן אחרית הימים לא הגיע עדיין ולכן הפתגם התנ"כי "וגר זאב עם כבש" לא התקיים עדיין. ובכלל, יש כאלו שמפקפקים אם אי פעם הפתגם יתקיים. לכבש אין כנראה עניין, משום שייתכן שהוא יהיה הצד המפסיד. ואולם גם לזאב אין כנראה עניין, כי בינינו לבין עצמנו, אילו חיו הכבשים והזאבים חיים משותפים, והיו הופכים לשותפים לדירה, באיזה דיר או איזו מאורה, הרי יש סכנה שהיו מתפתחים בין הצדדים יחסי שיתוף, ואולי אפילו סימפטיה היתה מתפתחת ביניהם. – ואז, מה היה עושה הזאב, אוכל את החבר היחיד שלו? – בעייה!

לכן, לצורך האסיפה, החיות החליטו ביניהן על שביתת נשק וחשק. הטורפים הסכימו להתאפק שלא לאכול את נציגי מנהלת היער (לפחות לזמן הדיונים). שאר החיות הסכימו לדחות את כל המריבות ביניהן עד שהדיונים יסתיימו. רק הצבועים לא באו לישיבה ואף לא טרחו להודיע על אי בואם, מה שלא ציער אף אחד, שהרי בין כה וכה לא סובלים אותם.

ככה מתנהלים החיים ביער. אין חברויות ואין יחסים. כל חיה לעצמה. אפילו האוכל שונה... הדיאטה של השועל היא הארנב, ואילו הדיאטה של הארנב היא הדשא של השכן. חיים קשים יש לחיות. קשה לברר מי האוייב ומי החבר. לפעמים נדמה שמצבך קשה – אתה נרדף ומישהו רודף אחריך על מנת לאכול אותך. אם אתה ארנב אתה רץ בקפיצות קטנות. אם אתה איילה, אתה רץ בקפיצות גדולות. אך לעולם אינך יודע מי רודף אחריך. אם תביט אחורנית כדי לזהות את הרודף, זה עלול להיות המבט האחרון שלך בעולם. אבל לפעמים, אתה יכול להפיק תועלת אם תביט אחורה. אולי תיווכח אז לגלות כי הרודף שלך, הפך לנרדף ואתה חופשי להשלים את מכסת החיים שקצבו לך, לפחות עד הערב.

לפעמים יש, לחיות, צרה משותפת. כגון: שריפה, יובש, ציידים, מגיפה או צרות אחרות, שמחייבות כי כל חיות היער ייפגשו ויטכסו עצה מה לעשות כנגדה. ברור כי יש כאלו שחושבים שהצרה המועלת לדיון, אינה צרה כלל, ומנסים לפתור אותה בכל מיני פתרונות אנוכיים שמתאימים רק להם. אולם לפעמים יש מחלוקות בין החיות השונות, שלא נפתרות מאליהן, ואי אפשר לפתור אותן בדרכים רגילות. ומה עושים אז?

הולכים למלך החיות. הביקור אצלו עולה כסף אך שווה זהב. הוא חכם, חזק ובעל כריזמה, שיערו שופע ושיניו חדות. הוא אוכל חלק מהפונים אליו, כדי שבזמן הדיונים הוא לא ייוותר רעב, והוא מספיק חכם כדי לטפח את כל החיות, על מנת שיהיה לו מה לאכול גם בעוד זמן מה. הוא תמיד נותן את הפיתרון הנכון בזמן הנכון וכל החיות מרוצות. זה טוב שיש מלך. גם לבני האדם יש מלך או נשיא או משהו דומה, אז אם זה טוב לבני האדם, זה טוב גם לחיות. כך, אומרים כולם.

אלא שדבר נפל ביער. המלך הזדקן. עיניו כהו והחלטותיו כבר אינן ניתנות במהירות כפי שהיה בעבר. גם התיאבון שלו כבר לא משהו. אם פעם הוא היה אוכל איילה שלמה לצהריים, היום גם בקושי ארנב אחד מספיק לו. התחיל להיות אי סדר ביער. כל מיני שועלים התחילו להסתובב בשבילי היער, כשהם מעמידים פנים שהם נציגים של המלך. שלא לדבר על כך שגם הזאבים והנמרים הרימו את האף. והכי גרוע, זה הצבועים. פתאום החיה הגיבנת הזו, שתמיד היתה מזדנבת לה אחרי המלך ואחרי עוזרי עוזריו, פתאום הרימה ראש. עומדת לה בפאתי היער ומתנפלת על העוברים ושבים, כאילו היא לפחות אריה או טיגריס צמא דם. בסך הכול מדובר בחיה גיבנת שאוכלת נבלות וטרפות ושיירים, אותם משאיר אחריו מלך החיות לאלה מנתיניו שאוכלים בשר ציד.

אבל גם מחלוקות אחרות לא נפתרות בקלות. השפנים והאיילות שמתחרים ביניהם על אותה חלקת עשב, לא מסתדרים ביניהם. בזמנים כתיקונם היו קצת מריבות ביניהם שאף היו מגיעות לכדי תגרה כללית. או אז היה מופיע המלך עם חיוך אכזרי על פניו, אוכל שניים מנתיניו, אחד מכל צד והשאר היו מתפזרים באימה ובהחלטה לא לריב, ואם לריב, בטח לא בקול רם.

אולם מאז שהמלך איבד מכוחו המחלוקות מתגברות ופתרון מכריע – אין.

בשל כך נדברו השועל והחזרזיר לכנס את הנהלת היער על מנת לדון במצב. זו אמנם התכנסה כאמור סביב המדורה, לדון בשאלה מה עושים עם ירידת כוחו של המלך. הדיונים התארכו ושום הצעה רצינית לא נשמעה. המלך מזדקן. סדר אין. מה עושים לתקון המצב?

השמש עמדה כבר לשקוע והחיות הטורפות התחילו להראות סימני אי שקט. עובדה זו קצת הרתיעה את נציגי החיות הקטנות, שהרגישו כי אם תתפזר הישיבה ללא הכרעה של ממש, כי אז אלו שבאו לישיבה, יהפכו למנה הראשונה של ארוחת הערב.

החזרזיר שחש כי גופו הרך משמש מושא חלומם של שותפיו לדיונים, החליט להמר על חייו ולהציע הצעה אמיתית. מה גם שהוא הרגיש קצת אחריות בתור יוזם האסיפה. באומץ לב מופגן, תוך שהוא משתדל להעלים את פחדיו, עמד החזרזיר על גזע עץ, אינפף באפו כדי לשוות לו קול סמכותי יותר וביקש להציע הצעה של ממש לפתרון הבעייה.

"תיראו רבותי! אנחנו כולנו נמצאים באותו היער. כולנו נהנים, מי יותר ומי פחות, מהסביבה בה אנחנו חיים – מקורות המים שלנו, הצמחייה משרתת אותנו, ואף חלקנו מצליח במידה רבה להשביע את רעבונם של הטורפים." לשמע הערה זאת גיחכו כל הטורפים והחזרזיר הבחין בריר שהתחיל ליזול משיניו של הזאב. צמרמורת אחזה בגוו הדשן, אך התעשת במהרה והמשיך את דבריו. "בעצם, מה שמטריד את כולנו הוא המלך הזקן. בואו נהיה כנים – אנו רגילים אליו, הוא המלך שלנו. ולמרות שלא תמיד אנו מסכימים עם מעשיו."

"אני אפילו הכרתי חלק מבני משפחתי," אמר החזרזיר, "שהפכו באופן אישי לארוחת הערב שלו." שוב הסתכל החזרזיר לעבר עיניו הבוהקות של הזאב והתפלל שהוא יכבד את כללי המשחק הדמוקרטי הנהוגים באספות הנהלת היער, לפיהם יש חיסיון לנציגים, לפחות לזמן הדיונים. "אני מציע," אמר החזרזיר, "כי נמנה ועדה אשר תפנה אל המלך ותציע לו להשתדל לחזור למה שהוא היה."

"הצעה טיפשית," גיחך הטיגריס. "מה אפשר להציע לו, שהוא ירוץ מהר כמוני? – הרי אני צעיר ממנו... מה אפשר לעשות? – הוא זקן!"

גם הדוב צחק: "מה אתם רוצים? שהמלך יבלע איילה כמו פעם? – אני ראיתי אותו אמש בפעולה. בקושי תפס איילה זקנה, ואף אותה לא הצליח לגמור. ובעוד הוא מפשפש בקרביה ובאו הצבועים – איזו להקה קטנה של כמה אהינות[?] גיבנות עם חוטמיהם הנמוכים, וחטפו לו את האוכל ממש מתוך הפה. כבר שנים שאני ביער ולא ראיתי חוצפה כזאת כנגד המלך. אין מה לעשות."

"הסכנה האמיתית היא בכך," המשיך החזרזיר, "שאם המצב הזה ימשיך, יבוא לכאן מלך צעיר ויגרש אותו ואז כולנו נהיה בצרות. הרי כל אחד מאיתנו כבר מכיר את המלך הזקן עם הדרישות שלו ועם המנהגים שלו, ומה נעשה אם יבוא פתאום מלך חדש?"

כל החיות הנהנו בראשן כמי שמבינות את הבעייה, אולם אף לא אחת מהן הביאה לדיון איזה פיתרון ראוי לשמו. הזאב התחיל לאבד עניין בדיון ועיניו החלו לפזול לכיוון גבו הבוהק של החזרזיר, שאימת הדיבור בפומבי היתה כבר מאחוריו והפחד מהבאות, העסיק אותו יותר ויותר.

בת היענה אף היא השתתפה בדיון. עוף מוזר זה, תמיד עורר סקרנות אצל החיות, שהרי הוא אינו יודע לעוף, והוא רץ כמו איילה ובועט כמו ג'מוס. בשל מוזרותה רחשו לה כבוד, הקשיבו לה בסבלנות ואף נתנו לדעתה משקל יתר.

"יש לי הצעה," אמרה. "אני חושבת שהחזרזיר צודק. צריכים לעזור למלך. המלך פשוט לא בכושר גופני. הוא שמן ובעל כרס ועם שומנים בדם. והוא מתעצל לזוז וזה הולך ומחמיר. אנחנו צריכים ליצור אצל המלך מצבים קשים יום-יום שעה-שעה. נכניס אותו ללחץ – נדרוש ממנו החלטות ולא ניתן לו לנוח לרגע. אם יהיה רעב, נעמיד מולו את הזריזה באיילות והוא יצטרך לרוץ כל כך מהר כדי לתפוס אותה, במהירות שלא רץ כבר שנים, וכך זרם הדם שלו יעבוד במהירות רבה ביותר. ליבו הזקן יפעם במהירות ועורקיו יתחדשו מאליהם. אין ספק שאם נעלה לו את הדרישות הגופניות, לא תהיה לו ברירה אלא למלא אחריהן כדי להציל את כבודו. היום זה כבר לא מה שהיה פעם. היום, הכבוד, משחק תפקיד חשוב. התדמית, היא הדבר המנצח. לא חשוב אם יש לך שינים שבורות או רגלים עקומות. מה שחשוב הוא, מה החיות חושבות. הן מפחדות רק אם הן חושבות שהן בסכנה כשהן רואות אותך, אפילו אם אינך יכול להשיג אותן בריצה ואינך יכול לאכול אותן, בשל המצב הרעוע של שיניך."

לקהל המתלוננים גם הצטרפו גם כמה אריות צעירים שראו עצמם כטוענים לכתר. זה מכבר ניסו אלו לדבר על ליבו של המלך הזקן כי יפרוש לטובת אחד הצעירים. אך הוא סירב לעשות כן. מיד בחרו לוועדה את איילה השומנית כדי שתביא את איילה החיננית ואת השפן (שישמש למלך כשפן חימום, לפני שיראה את האיילה). השפן לא כל כך אהב את התפקיד, אבל הוא סמך על כישוריו כשפן סלע, שברגע המתאים יוכל להיעלם בתוך אחד הכוכים של הסלע הגדול, שנימצא מול מקום מרבצו הקבוע של המלך. שעת השין נקבעה לשעת הנץ החמה. במחווה דמוקרטי הסכימו כל נציגי החיות, לתת לאסיפה להתפזר ללא מורא, אך מבלי להתחייב, לא להיתקל זה בזה במשך הלילה. מה שנקרא – כללי משחק הוגנים. גם בין החיות יש אתיקה ויש מקרים שגם שומרים אותה.

בבוקר, עת הנצה השמש, הופיעה האיילה. חיננית מאין כמוה, דקת גו, זנבה הקטנטן מתנדנד לו מצד לצד וכל גופה מעיד על שיכרון הנעורים. המלך הביט בה בערגה. כל הלילה לא עלה בידו לצוד אפילו שפן קטן. רעב עז הכה בבטנו. לא עלה על דעתו כי קשר קשרו כלפיו נתיניו, וכי האיילה הזאת הנראית כסעודה דשנה מובטחת, היא הזריזה שבאיילות היער. המלך הזדקף לאיטו ונעץ בה מבט מאיים, אך אבוי! המבט אינו מפחיד! בימים עברו, רק מבט שכזה, היה מצמית את הטרף לרצפה. יצא המלך ממקום רבצו וגער באיילה בקול, אך לשווא. גם השאגה שפעם היתה רועמת, נשמעה כנהימה רופסת.

"קום," לחשה הלביאה, "שמור על התדמית, אתה חייב לרוץ אחריה. אתה חייב זאת לנו, למשפחה, לסדר החברתי שלנו. אם לא תראה לכולם ולא תטרוף אותה, אנא אנו באים. אתה מילא, אבל אנחנו – מה יהיה עלינו? – אם לא יפחדו ממך, הכול יתמוטט."

המלך קם לאיטו והתחיל לרוץ אחרי האיילה. הצעירונת, בחיוך מתוק על פניה, נסה מפניו, קופצת מסלע לסלע בדילוגים ארוכים ומלאי חן. המלך, בחפזונו להציל את תדמיתו, אפילו לא הבחין בשפן שעמד בדרכו וצפה במתרחש בסקרנות, עד ששכח אפילו לברוח מהמלך.

הדרך לא ארכה. בשולי הגבעה עמד המלך החדש והצעיר וצפה אף הוא במתרחש. המלך הזקן רץ אחרי האיילה ורגליו הכבדות לא נענו לו. ליבו כבד ונשימתו הלכה וכבדה. הדם היכה בראשו ומוחו חפץ להתפוצץ. הדם הלם ברקותיו וקצף יצא מלועו. האיילה רצה בקלילות במעלה ההר והמלך הזקן אחריה. נשימתו כבדה וראשו סחרחר. בראש ההר, כרע ונפל המלך. ליבו הזקן לא עמד בלחץ.

נציגי החיות שהתכנסו בלילה הקודם אף הם צפו במתרחש. "איך יכולנו לשמוע לבת היענה המטומטמת הזאת? – אילו עצות טיפשיות!" רטנו כולם.

"איזו טיפשה הייתי," חשבה האלמנה הטרייה, "מה איכפת לי התדמית? מה, אני עושה רייטינג בטלוויזיה? מדוע לחצתי עליו? הרי הוא זקן, ולמה שלא ינוח? ואם הוא לא מרגיש טוב, אז מה? כבר אינו מלך? האם למלך אסור להרגיש רע לפעמים, או להיות חולה?"

"לא, אסור בתכלית האיסור!" אמר האריה הצעיר. "אני הוא הבכיר מהאריות הצעירים ואני המלך החדש. נתינים יקרים, אני המלך החדש. שמעתם היטב!? – ואתה חזרזיר תהיה ארוחתי הראשונה!"

1. עוד על אורי ודן, האתרוגים, הגדעונים – והצברים

אני מודה בחום לכל אלה שטרחו לתקן, להעיר ולהוסיף לרשימתי על 'אורי ודן' בגליון 513. את מכתבי למיכל כתבתי בעת חופשה בארה"ב, ואני בתוך הגולה, הרחק מספרייתי ומהכרטסת שלי. ואכן, נתחלף לי אליק ש"נולד מן הים" עם אורי, גיבור המחזה 'הוא הלך בשדות' לאותו מחבר – מחזה שהונצח אפילו בפזמון הצ'יזבטרון "החופש תם" ("היו עוד כרטיסים ל'הוא הלך'"). ובצדק העירה מינה איתן ששם הפלמ"חניק הצעיר במחזהו של יגאל מוסנזון, 'בערבות הנגב' (שאותו גילם שלמה בר-שביט), הוא דן.

רותי חרל"פ-גיל, בת כתתי מרחובות וכיום תושבת כרמי-יוסף, כתבה לי ב-28.1: "אחי נקרא אורי בזכות שירה של רחל, שאבי אמנון (שנולד ב-1909, הדור הראשון של בני המושבה), אהב מאוד. ואני רות, ילידת 1936." אמנון חרל"פ, אביהם של רותי ואורי, היה מגדולי הכדורגלנים של ארץ-ישראל. אני יליד 1935, ובכיתתנו בביה"ס היסודי, הקרוי כיום על שמו של משה סמילנסקי למדו איתנו עוד רות (שאביה היה רופא), וכן תמר ונורית (שתיהן בנות רופאים ייקים). ושתי התאומות למשפחת דה-ליאון.

ידידי יוסי דה-ליאון חידש לי, בתגובה על המכתב שנתפרסם: "שמו של העתונאי אורי דן היה למעשה היפוך של סדר השם הפרטי ושם המשפחה. שמו הפרטי היה דן, ושם משפחתו היה אורי (במילרע). אביו היה עתונאי בסלוניקי." ואכן, צפיתי לא מכבר בטלויזיה בבנו של אורי דן, דור שלישי למקצוע העתונות, ששם משפחתו היה זהה לזה של סבו. כן הוסיף יוסי: "לעניות דעתי, השמות הפרטיים מיכאלה, ישראלה ודניאלה מתייחסים יותר אל הפזורה הרומנית מאשר לזו הייקית." אני מכיר, אמנם, תפאורנית טלוויזיה מצליחה אחת ממוצא רומני בשם מיכאלה (ליקה); אבל גם שתי דניאלות ייקיות. גם כאן יוכלו ודאי הקוראים להעשיר את דעתנו.

ברור שרשותי נתונה לעוז אלמוג לכלול את רשימתי – שהיא חלק ממכתב ארוך ומפורט הרבה יותר ששלחתי לסטודנטית מיכל – בקובץ שהזכיר.

אשר ל"אורנה הראשונה בישוב" היא ארנה מר, "בתו של חוקר המלריה גדעון מר" (מכתבו של עמוס כרמל, בן רחובות): היכרתי אישית את האישה האמיצה והמופלאה הזאת, ולא פעם נפגשנו גם בהפגנות ובאסיפות מחאה. הערצתי את עבודתה החינוכית עם ילדי ג'נין, ומעולם לא שמעתי שמישהו קרא לה אורנה, בקמץ קטן או בחולם. כולם קראו לה אֶרנה (אל"ף בסגול), כשם הגרמני, שהיה גם שמה המקורי של אורנה פורת. גם בשם סרטו הקורע-לב של בנה, ג'וליאנו, "הילדים של אֶרנה" (על ילדי ג'נין ותיאטרונם) היא נקראת בעברית ובלשונות אחרות לא אורנה, אלא ארנה. ייתכן שבביה"ס או בפלמ"ח נקראה לעתים בשם אורנה, ועל כך יוכלו לכתוב לנו ידידיה. אך נדמה לי שכותב-המכתב, ידען חרוץ המוכר לי שנים רבות, טעה בקריאת השם הבלתי מנוקד.

מיכל שקט, שבתשובה לשאלתה שלחתי מחו"ל את מכתבי, השלימה כבר לפני כשנתיים את עבודת-הגמר המחקרית שלה, 'תרומות הכלים הבלשניים בבחירת שמות פרטיים בזמר העברי' (250 עמ', בדפוס-מחשב), שנכתבה לקראת התואר 'מוסמך' בהדרכת פרופ' מיכל אפרת מהמחלקה ללשון באוניברסיטת חיפה. מדריכתה היא רעייתו של ידידנו עוזי אורנן – בן ל"גנן" העברי יחיאל הלפרין, מחבר השירים "גשם, גשם משמיים" ו"נומי, נומי ילדתי", שכל אחד מילדיו (וביניהם יונתן רטוש, מירי דור, עוזי ואחיו) נשא שם-משפחה אחר.

חוקרי השמות העבריים ביישוב מכירים ודאי את הרשימה המלבבת בספרם של דן (שוב דן!) בן-אמוץ ושלמה שבא, 'ארץ ציון ירושלים' (עמ' 126), ובה מיקבץ של השמות העבריים המיוחדים לבני ראשון-לציון ומושבות אחרות בשנת 1901 – שלושים שנה בדיוק לפני מאמרו של קיסרי על ה'צבר'.

ועוד קוריוז נחמד הקשור בשמות עבריים שהיו מבוססים על ר"ת (כמו ניל"י, קפא"י ועוד):

בשנים האחרונות אנו פוגשים גם בארץ בנים בשם 'ליאם' (באל"ף. מקבילו האירי של השם 'ויליאם'). אולי גם בזכות שחקן הקולנע ליאם ניסן ושחקן הכדורגל הנושא שם זה.

ידידי רפי אילן מקיבוץ עין-צורים הציע לאיית את השם הזה בעי"ן – ליעם, על משקל יחיעם (בעקבות "אתם תהיו לי לעם"). ואכן, זמן קצר אחר-כך הופיע השם (בעי"ן) בספר ההצעות לשמות לילדים, שהוציא המאייר דני [שוב דני?] קרמן.

והנה, לפני מיספר שנים פגשתי במקרה בלונדון גבר ישראלי צעיר כבן שלושים, שהציג את עצמו כ-ליאם. כשהערתי שהיה נדמה לי שהשם הזה חדש באוצר השמות העבריים, אמר: "לא סתם ליאם, באל"ף, כמו שמקובל היום. שמי מלידה הוא ליעם, בעי"ן. ולא במ"ם סופית, אלא במ"ם פתוחה – ליע"מ. כמו שמקובל לא פעם בראשי-התיבות,"

וכשתמהתי מהם ראשי התיבות של השם הבלתי-שגרתי הזה, הסביר: "נולדתי מיד אחרי מלחמת יום-הכיפורים, והוריי קראו לי בשם זה – ראשי-תיבות של 'לא ילמדו עוד מלחמה'.

ואחתום את פרשת שמות הפעם ברמז מעשי קטן לכל העוקבים אחרי האופנות השונות בשמות הפרטיים של ילדי הארץ: הציצו במודעות האבל, המתפרסמות כמעט מדי יום. בחלקן תמצאו את שמות הבנים, הנכדים ולעתים גם הנינים, ותוכלו להתחקות אחרי השינויים באופנת השמות האהובים והמועדפים מדי עשור.

אשר לוויכוח הישן על התואר "צבר": אינני בטוח בכלל שבשעה שכתב אלכסנדר פן ב-1929 "אחד בין הצברים אנוע" (כמצוטט במכתבו של אמיר שומרוני) התכוון ל"אחד מבניה – הצברים". כלומר: אני, יליד רוסיה, נע עכשיו בין חבריי הצברים, ילידי הארץ. פן, שנולד וגדל בנופים אחרים ובין עצים ושיחים אחרים, מצא עצמו כאן נשרף במולדת חמסינית ("ביקוד חמסין", "בזהב הפרדסים"), ונע בין צמחי הצברים, האפייניים לארץ הזאת. אולי מבלי שידע והכיר עדיין את הכינוי "צבר", שאותו הצמיד העתונאי שמואל קייזרמן, הוא אורי [שוב: אורי!] קיסרי, לבני הארץ ברשימתו ב'דואר היום', 1931.

אגב, שניים מעמודי ה'קומיקס' המחורזים של לאה גולדברג ואריה נבון בסוף גליונות 'דבר לילדים' בכרך ב, תרצ"ז, 1936, קושרים את "אורי מורי" לצבר: "אורי מורי טועם מן הצבר" (גל' ז, 5 בנוב' 1936), ו"אורי מורי הצבר ברח נעלם" (שם, גל' י, 26 בנובמבר).

בשער של גל' כ"ה של 'דבר לילדים' (כרך ט, ת"ש, 24 במרץ 1938) מופיע שירו של יעקב כהן, "צברים", המלווה בציור של נחום גוטמן. האמנם התכוון המשורר, שהיה מצעירי 'דור ביאליק', לתת ביטוי שירי רק לצמחי הקקטוס הדוקרניים – או גם לילידי הארץ, וביניהם קוראי השבועון שבשערו הופיע שירו הבא:

אשר ל"אתרוגים", שאהוד בן עזר מזכירם בתגובתו לרשימתי: נדמה לי שאהוד מתייחס לכינוי "אתרוגים" ברוח הקרובה יותר לאסוסייציות הפוליטות-משפטיות הקשורות ב"תיק אתרוג", ב"אתרוגיות" של אריק שרון, ואפילו בפועל השכיח כיום, "לאתרג". אך כל מי שברשותו מצוי ספרם העסיסי של דן (שוב דן!) בן-אמוץ ושלמה שבא, 'ארץ ציון ירושלים' (1973) יגלה שם, בעמ' 159-160, ציטוטים מהרשימות שהופיעו בשנים 1913-1914 בעיתונים 'הפועל הצעיר' ו'האחדות', בהם דבריו המקוממים של א. (אלכסנדר אהרנסון), אחיו של אהרן, "כלפי הפועלים והמורים 'הזרים', אלה ה'שנוררים' החדשים מקרוב באו 'בעירום ובחוסר כל,' ועכשיו הם רוצים לקחת עטרה לעצמם. "אנחנו ילידי הארץ הננו האתרוגים הארץ-ישראלים. אנחנו הננו הבונים, וחמישים מאתנו שקולים נגד חמש מאות משלהם," מצטט 'הפועל הצעיר' את דברי ההתנשאות של בן משפחת אהרנסון, במושבה שנוסדה בימי העלייה הראשונה – על צעירי העליה השנייה.

מחבר הרשימה ב'האחדות', המכנה את עצמו (ולא במקרה) נ. ותיק, פותח את רשימתו בכ' באייר תרע"ד (1914) במלים חריפות ביותר: "לפני שבועיים היו בזכרון-יעקב פרעות בזעיר-אנפין – ואפשר שהמושג 'פרעות' אינו הולם את המאורעות, ויותר טוב יהיה לסמן אותם בתור 'התנגשות בין תושבי זכרון-יעקב ובין הזרים; אלה הפועלים הבאים שבאו מהחוץ [אנשי העלייה השנייה! – ד"א] ויהיו כספחת לבית זכרון-יעקב, עד שהורחקו מהמושבה." (אחרי שניסו להתאגד).

כתב 'האחדות' מנסה להסביר במילים בוטות ביותר את שורשי תורת העליונות ה"אתרוגית" של אלכסנדר אהרנסון ("האח הקטן של אהרנסון המלומד הגדול"), ש"ראה עמל ועוון בימי שחרותו, בשרתו בבית מלון וקלון (!) במצרים ואחר-כך, בעברו לאמריקה, אשר בה שהה כשלוש שנים. וכשבא זיכרונה התבונן מסביב לו מסביב וידע את אשר לפניו, אז נוצרה התורה על 'האתרוג הארצישראלי' הנשגב, נעלה וגדול מיתר פרחי הגלות."

נ. ותיק מזכיר גם מושג נוסף של תחושת העליונות של בני המושבות הראשונות על פני "הזרים" – הלא הוא "הגדעונים". "זיכרון בשביל הזכרונים!" – הכריז אלכסנדר 'הגדעוני' באסיפה באולם בית-העם של זכרון יעקב, בנוכחות נחום סוקולוב, ולרגע נדמה ש"האח הקטן" קלט את תורת העליונות שלו במדינות הדרום של ארה"ב.

"הללו" [=פועלי העלייה השנייה] מביאים קרנות על מזבח היישוב הארצי-ישראלי, מכשירים את הקרקע בשביל שיוכלו לגדול 'האתרוגים'", זועם סופר 'האחדות', המדווח על התנפלות אלימה של "הגדעונים" על הפועלים היהודים שהיו נוכחים באותה אסיפה בבית-העם: "הפועלים הבודדים הרגישו את עצמם נעלבים ושרקו. ופתאם – פקודה יצאה מפיו של שמואל אהרנסון: "הגדעונים – אל המקלות!" – וכהרף-עין עפו מקלות וכסאות כציפרי דרור, הגדעונים-הבריונים התנפלו על הפועלים ויכום מכות רצח. וכל זה בנוכחות אורח הכבוד של האסיפה, נחום סוקולוב, ש"דיבר בגנותה של הצרפתית בזיכרון הישנה והרבה בשבח העברית השגורה בפי זיכרון הצעירה."

מכאן שהכינויים "האתרוגים" ו"הגדעונים" קדמו בעשרים שנה בערך להולדת המושג "צברים", והצביעו על תחושת העליונות וההתנשאות של בני המושבה הוותיקה (אגב, קיסרי ברשימתו התלונן דווקא על אפלייתם של ילידי הארץ מול הדור הקשיש יותר. האם ספרתם פעם כמה 'צברים', למשל, חתומים על מגילת העצמאות, שנחתמה כמעט שבעים שנה אחרי הולדת המושבות הראשונות?)

ואיני יכול שלא להזכיר (ובכאב רב) בסיום מכתבי זה את דברי התגובה הכואבים גם הם של ישראל סמילנסקי, הזוכר ומתאר אפילו את בית-הדירות המוזנח מאד, לצערי, שבאחת מדירותיו המושכרות עברה עליי ילדותי שלי ברחובות. לא רחוק מהבית בו עברה עליו ילדותו שלו.

כפי שכבר כתבתי, אהבתי והערכתי מאוד מילדותי את ס. יזהר. גם כתבתי ואמרתי לא פעם לו ולאשתו נעמי (מורתי, האהובה עלי מאוד-מאוד) עד כמה שימשה לי כתיבתו הנועזת מעין מגדלור מוסרי מאז ימי תש"ח ועד לימים הקשים של האינתיפאדה. כל מי שקרא את יצירותיו ומאמריו יודע עד כמה התלבט כל חייו, ולובי תמיד עם המתלבטים, ולא עם אלה הבטוחים שהאמת נמצאת בכיסם. אף על פי כן, אני זוכר כמה כאבנו כולנו, מעריציו הגדולים, ברגע שבו יכול היה אולי לשנות את המציאות הקשה שהציקה לו כל-כך, אך מטעמים שאותם מסביר ישראל בכושרון רב בתגובתו, ניצחו שוב הלבטים את האפשרות לעשות את המעשה שכל כך קיווינו שיעשה. וצר לי, צר מאוד, באמת, אם פגעתי בשורות ההן בזיכרו ובבני משפחתו, היקרים לי.

הסיפור "צ'אושסקו שלי" ראה אור בקובץ הסיפורים

"קרנטינה בקונסטנצה", בהוצאת איגוד הסופרים 2007.

"אני לא הייתי עיוור, אני ראיתי וגם שמעתי. זה לא היה סוד שמדובר במשפחה של רודנים מנוונים. אני זוכר שלחשו מפה לאוזן –

"מי שלא היה זהיר, והתבדח על חשבונו (והוא היה רגיש בעניין עברו!), היה מוצא עצמו שפוט לחמש עשרה שנה עבודות פרך בתעלות הדנובה. הוא היה באמת סוליה של סנדלרים בנעוריו, היה בור גדול, אבל היה ממזר לא קטן. פעם הוא הגיע לסוצַ'אָבָה לבקר באגודה חקלאית שיתופית. מנהל העבודה שם, חבר שלי, רצה להרשים אותו והביא אותו ואת כל הפמליה שלו לשדה תפוחי אדמה, לקח את חפירה, חפר והוציא מן האדמה עשרים וארבעה תפוחים גדולים ומבהיקים (האיכרים הטמינו אותם שם לפני הביקור). צ'אושסקו, שהריח משהו, ביקש שישקלו. היו שם שמונה קילוגרם. אחר כך הוא ביקש מהמזכיר שהיה איתו שיחשב כמה טונות של תפוחי אדמה צריכים שמונה מאות ההקטרים של האגודה להניב בהתחשב בכך שבפחות מחצי מטר מרובע נמצאו שמונה קילוגרם.

"'ובכן, מיקו יקירי,' פנה למנהל העבודה, 'קח את המספר מפֶּטרָקֶה, ובסוף העונה אני מקווה שלא יחסר אפילו קילוגרם אחד.'

"מיקו 'היקר' נאלץ לקנות את כל היבולים של תפוחי האדמה בסביבות סוצ'אבה, כדי שלא רק לא יחסר אפילו קילוגרם אחד, אלא אדרבה, יהיה עודף…

"אז הוא, ולא מלאך, הוא עצמו, עמד לבקר ביאשי, במפעל שאני ניהלתי. שלחו משורר מבוקורשטי שילמד את מזכירת המפלגה מה עליה לומר בפני הוד מעלתו, ואיך עליה לעמוד, ואיך תתאפר ואיך תחייך. והמשורר עבד על מָרִיצָה המסכנה יומם ולילה, וככל שהזמן חלף, הלשון שלה הלכה והתפלנטרה, עד שהמשורר, שסבלנותו פקעה, דרש ממנה ללמוד בעל פה את עשרים השורות, כמו שלמדנו פעם את "הציפורים הרדומות" של אֶמינֶסְקוּ.

"והנה, הגיע היום הגדול, צ'אושסקו הופיע בשערי המפעל, אני וכל חברי ההנהלה היינו לבושים בחלוקים לבנים, המכונות הבריקו, ואת הרצפה ניתן היה ללקק. עמדנו כולנו סביבו, כשהוא מתקרב אל פועלת צעירה ויפה (אני מיקמתי אותה שם), מתכוון לשאול אותה דבר מה, ואז ניגשו אליו, לפי סימן ממני, שני פיונרים בחולצות לבנות ועניבות אדומות, והגישו לו זר פרחים, ומריצה המזכירה צועדת קדימה אל תוך המעגל, ופותחת בנאום:

"וכאן כאילו נתקע לה משהו בגרון, העיניים שלה כמו יצאו מחוריהן, היא אחזה בשתי ידיה את צדעיה, ופרצה בבכי היסטרי. כעבור שתי שניות היא פשוט התמוטטה מול בורא העולם בכבודו ובעצמו.

"מה עושים? כל מי שהיה במעגל הקרוב לצ'אושסקו נתקף חרדה. המסכנה הייתה שרועה שם על הרצפה, ואיש לא זז, איש לא העז להושיט לה יד… האנשים אפילו לא הביטו זה על זה. אימה, אני אומר לך, פלצות! הבטתי על הידיים שלי, וראיתי שהן רועדות.

"'כבוד החבר ניקוֹלָאיֶה צ'אושסקו', לא יודע מה עקץ אותי – הפה שלי נפתח, ולא יכולתי להפסיק, 'כבוד החבר צ'אושסקו, ראית עכשיו במו עיניך עד כמה הנוכחות המופלאה שלך השפיעה על מזכירת המפלגה האהובה שלנו, זאת שנואמת בכיכרות, שמנהלת סניפים ביד רמה, שמקדמת את מעמדו של הפועל והפועלת הרומנים בהשראתך המבורכת. חבר יקר ואהוב, ראית במו עיניך לאן מובילה ההערצה האדירה שכולנו רוחשים לך. ואיך לא נעריץ אותך, אם בזכותך, ורק בזכותך, מוצאים להם פרנסה אלפיים וחמש מאות פועלים במפעל הנפלא הזה שאתה יזמת ושאתה הקמת? איך לא נעריץ אותך, כשכל ילד קטן יודע שמאז מיחַאי האמיץ, לא קם גיבור לאומי כמוך. שטֶפָאן הגדול והנסיך קוזָה, למרות תרומתם הגדולה לאומה הרומנית, אינם יכולים להשתוות אליך, ומפעליהם הגדולים אינם משיקים את גודל מפעלך אתה. מיחאי האמיץ הצליח לאחד את נסיכויות רומניה לזמן קצר, ואילו אתה איחדת אותה לנצח נצחים! ההתרגשות מוטטה את מזכירתנו, ואיך לא? ואני מבקש את רשותך להוביל אותה לחדר ההנהלה, שם תתאושש (רמזתי לשני מלגזנים שיוציאו את המסכנה). אני, כבוד החבר היקר והאהוב, לא הכנתי נאום, לכן הדברים שאני אומר אינם סדורים בפי, וכל אשר אני אומר עכשיו – הכול נאמר בכנות, מהלב. אני פֶה לכל הפועלים המסורים האלה המוכנים להקריב את חייהם למען ארצנו האהובה המונהגת בחכמה ובשׂום שׂכל על ידי איש המעלה, שאפילו לא חלמו שיזכו אי פעם לראות אותו פנים אל פנים. אני מברך אותך, חבר יקר ואהוב, על כניסתך בשערי מפעלנו, שהוא בעצם מפעלך, ואני משוכנע שהופעתך כאן תגביר את הייצור לתפארת הרפובליקה הסוציאליסטית הרומנית, ולתפארת העומד בראשה. יחי החבר המהולל ניקולאיֶה צ'אושסקו!'

"'יחי! יחי! יחי!'" פרץ מכל הגרונות. ניתן היה לחוש את ההקלה על פני כולם, אבל הלב שלי דפק כמו מנוע של מכבש. הרגשתי איך טיפות של זיעה ניגרות לי על העורף. הידיים שלי רעדו כאילו היה לי פרקינסון.

"זה נראה לך כמו הצגה, אבל זו לא הייתה הצגה – היה לי צ'אושסקו שלי פרטי, אני באמת האמנתי בימים ההם שצ'אושסקו הציל את רומניה, ושהוא מצעיד אותה אל הסוציאליזם הצודק. קשה להסביר – מצד אחד אני ידעתי, כמו כולם שמדובר בחצר ביזנטינית, שהוא רודן מבהיל שמכניס עשרות אלפי בני אדם לקלבוש ללא משפט, שמשליט שלטון של טרור, שאישתו, אֶלֶנה, היא מכשפה 'עם תעודה', התעודה היחידה שהיתה לה, כי היא גמרה בקושי ארבע כיתות של בית ספר יסודי, ואף על פי כן, התהדרה בתארים כגון אינג'ינר מדופלם, דוקטור, דוצ'נט, פרופסור. שמה התנוסס על ספרים שמעולם לא כתבה, ובוודאי גם לא היתה מסוגלת לקרוא. הכול ידעו שהבן התכשיט שלהם, ניקו, היה אנס ורוצח, שהתהלך תמיד עם ארבע 'גורילות', ואוי לה לאישה שלא נענתה, ואוי לו לבעל שהיה מביע מורת רוח על כך שניקו לקח את אישתו – זה היה מוצא את עצמו בבית חולים – במקרה הטוב, ובבית הקברות – במקרה הפחות טוב. אתה בוודאי שמעת את העלילות שלו עם אישתו של השחקן פלורין פיארסיק, ואיך 'הגורילות' שלו פירקו אותו כשהביע התנגדות, או על הבלרינה הרוסייה שהוא חשק בה… הוא היה שיכור ומסומם, והמצפון אצלו היה מסורס לחלוטין. הכול ידעתי, אבל באיזה אופן האמנתי שכל המעללים האלה הם מס קטן למען הקידמה, למען הסוציאליזם שיציל את רומניה ואת העולם. אתה אולי תצחק, אבל האמנתי בכל מילה שאמרתי במעמד המבהיל ההוא לצ'אושסקו. שתבין, אני הייתי קומוניסט בהכרה מילדות. התחנכתי שאין פדות לעולם הזה ללא המרקסיזם-לניניזם. הייתי משוכנע שסטאלין הוא המושיע האחד והיחיד של האנושות. כשהוא נפטר, הייתי בן שבע-עשרה, ואני חשתי שחרב עליי עולמי. העמידו אותי במשמר כבוד ליד תמונה ענקית של סטאלין, מסביבה יוטה שחורה וזרי פרחים של כל המוסדות בעיר, ואני עומד שם שלוש שעות, ואינני נע ואינני זע, ודמעות זולגות מעיניי כמו מים, וזבוב מציק לי ועף לו על הלחיים, על האף, על השפתיים, על המצח, ואני לא עושה אפילו פו כדי לגרש אותו, עמדתי כמו פסל.

"אני גם באופן אישי הרגשתי חייב לצ'אושסקו – הייתי מנהל מפעל – אלפיים וחמש מאות פועלים, בעיקר פועלות, רעדו כשעברתי על ידם, היתה לי עמדה בעיר, היה לי כסף, מדי פעם הייתי נוסע לגרמניה, לשווייץ, לאיטליה, להולנד לרגל העסקים, ואפילו לישראל נסעתי כתייר, והייתי מביא הביתה מכשירי חשמל, בגדים אופנתיים, שוקולד. היו באים אנשי תעשייה מאמריקה לקשור קשרים, כי הפועל הרומני עלה עשירית מהפועל האמריקאי, ואז היה מסתבר לי שהם יהודים, והיינו מדברים ביידיש, והעסקים היו נסגרים. נסעתי כתייר ללנינגרד, למוסקבה, לסופיה ולבודפשט – מה היה חסר לי? אני הייתי משוכנע שכל הטוב הזה הוא מצ'אושסקו שלי, הייתי אסיר תודה, ידעתי שכל מה שהשגתי – השגתי בזכותו, ואם הוא חלילה ירצה – כל זה יימוג בעשן, ואני ארד לאשפתות.

"ואז אני מסיים את הנאום המאולתר שלי, ואין לי אומץ להסתכל ישר בעיניו, ואני אפילו מנמיך את עצמי מעט, כי הייתי גבוה ממנו בחצי ראש, ולא נוח היה לי עם זה, ואני רואה כמו בחלום את הבלורית הכסופה שלו מתנדנדת מצד לצד, והאל, הוא ולא אחר, שואל בלחש את העוזר שלו: 'מי הברנש הזה?' ואחר כך טופח לי על השכם (צ'אושסקו טפח לי על השכם!) – והעוזר מיד שואל את שר הטקס, וזה עונה מניה וביה, שאני מנהל המפעל. ואז מהמהם צ'אושסקו בינו ובין עצמו ולוחש כך שהכול ישמעו: 'תדאג שייתנו לו את אות גיבור הרפובליקה'.

"אתה יודע מה זה? חוץ מהכבוד הגדול והטקס והמדליה – זה גם פטור לכל החיים ממיסים, נסיעה חינם בכל אמצעי התחבורה, כניסה חינם לכל התיאטראות. שר הטקס לא אמר לו שקוראים לי בֶּרקוּ גרינברג, כי מיד היה מבין שאני לא ממש רומני מבטן, והיה בוודאי מתייעץ עם 'משרד המימשל מספר שתיים', כלומר, עם הפלונית שלו, שהייתה אנטישמית חולנית, והחסד הרגעי היה פג באחת. שר הטקס אמר סתם 'מנהל המפעל', בלי לציין שם. כשזה נודע לו – היה כבר מאוחר מדיי, המדליה היתה כבר על החזה שלי. ברור שנאלצתי לוותר עליה ב-77, כשהגשתי בקשה לעלות ארצה. אז עברתי טקס אחר, שלא נדע. כך חולפת לה תהילת העולם."

לאחרונה יצאו לאור שני ספרים חשובים ומעוררי עניין:

לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח בהוצאת דני ספרים. מחיר מיוחד לסופרים 100 ₪+25 ₪ דמי משלוח, להזמנה יש להתקשר ל"דני ספרים" – 08-6812225 (מגי או כרמלה).

גבורות למאזנים בהוצאת אגודת הסופרים העברים – הספר מחולק כמתנה

(דמי משלוח בלבד) לחברי אגודה ששילמו את דמי החבר.

ד"ר משה גרנות שימש כעורך ראשי של שני הספרים

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – "מה יש, בּוּבָּלֶ'ה?" שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, "יש לך מצב-רוח רע?"

טוב. אני כבר רגילה שלפעמים מזהים אותי, בייחוד כשאני רוכבת על אופניי, מפני שהשתתפתי בתשדיר-השירות "אשכוליות או לא להיות" שמקרינים שוב ושוב כל חורף בטלוויזיה, עם הציצאלאך המתנדנדים, ולא אגלה מי מהדדניות זו אני. אבל מרגיז אותי שגברים מרשים לעצמם לרחרח סביבי, כאילו אני משדרת להם – נקבה מיוחמת! – מרגע שהם פוגשים בי. ומרגיז אותי שהגישה הבהמית הזו, שרואה בי רק אובייקט לסיפוק מיני, מחניפה לי ומשפדת אותי, ואני אף פעם לא לומדת מהניסיון, ונתקעת לכל מיני מצבים כמו כשעליתי בוקר אחד, אחרי הרחצה בבריכה, לכיכר אתרים, וישבתי בקפה, לקרוא עיתון-בוקר לרוח-הים הטרייה.

אני בחורה רצינית ולא משתגעת אחרי הצהרונים בגלל הפטפטנות והשטחיות והשיעמום שלהם, וכל הרכילות של השאפתניות הקטנות שמחפשות פרסומת ומחברות על עצמן סיפורי-נשים כדי להיות מעניינות או שמצטלמות בשמלות-תחתונים במסיבות שהן עורכות. בדרך-כלל בשעה הזו אני אוהבת להימצא עדיין בבריכה, לעשות את העשרים-בריכות-בוקר שלי לחיזוק החזה, להשתזף ולשתות קפה בקיוסק. כמעט כולם, הקבועים, מכירי אותי, ונדמה לי שאפילו אתהלך שם ערומה, איש לא יתפעל כי הם רגילים לראות אותי בוקר-בוקר כמעט-בלי, ואני גם חושבת שהם התרגלו לחזה הנופל שלי, כחלק מן המציאות ששמה – לילך הרמוטק, יותר משאני התרגלתי, כי אני עדיין מקווה שעשרים בריכות כל בוקר יחזקו את זקיפותו-זיכרונה-לברכה מלפני הצניחה הגדולה. יחסית לכרסים, ולשדי הגברים המבוגרים, שרובם זקופים משלי, כשדי בתולות, לולא השיער והפטמות השטוחות; יחסית לחגורות-השומן, לדבלולים, לצלקות, לשקיות-שרירי-הזרוע, ובדומה לכך התחת והירכיים שלהם – אני חושבת את עצמי לאחת מתופעות-הטבע המרנינות שמתהלכות בבריכה ועל חוף הים. אף כי לא חסרות שם גם בחורות נאות, נאות ממני, אם לוקחים בחשבון את מיבנה החזה.

אבל באותו בוקר לא היה לי מצב-רוח להמשיך לשחות בבריכה מפני שהייתי צריכה לארגן לי את המחשבות בשקט לאור העובדה שלמרות הציפיות שלי אינני מתקדמת כלל בחיי לקראת מטרה כלשהי. שום כלום. ומדוע? טוב. זה נכון ששיחררו אותי מהצבא ולא על סעיף דתייה כי עוד כשהייתי בבסיס-טירוניות כולן קינאו בי, גם המדריכות, ולא יכולתי להתפשט במקלחת בלי לעורר סקרנות וכשהייתי עוברת במחנה היו השי"ן-גימ"לים והנהגים מסובבים אחריי את הראש ושורקים; ואחר-כך, בבסיס בנגב, היה העניין המבואס הזה עם יוסי, החייל שתלה את עצמו והשאיר מכתב שזה בגללי, שדחיתי אותו. והאמת שכל כך הרבה הסתלבטו סביבי במשרד, ליטפו אותי ובכל הזדמנות טפחו לי על התחת, שכלל לא שמתי לב לצוציק המזוקן הזה, ממושב של יוצאי-תימן בדרום, שכתב לי מכתבי-אהבה מלוא הארגז וכלל לא שלח אותם, התבייש, המסכן, ואפילו לא נגע בי [כל זה אירע שנים לפני שאהבתו הנכזבת למרגלית הר-שפי האשכנזייה היפה הביאה את רוצח רבין לאן שהביאה. – אב"ע], ולכן העבירו אותי לקריה, ובדיוק אז התחילו להקרין בטלוויזיה את "אשכוליות או לא-להיות" ולאן שלא הלכתי – חיילים שרקו אחריי ועשו תנועות בידיים כאילו שמרימים את החזה, והמשרד שלי הפך עד מהרה עיר-מקלט של זכרים מיוחמים, מכל הדרגות, שבאו להעיף עין על האשכוליות – טוב, וכל זה לא היה מעיף אותי לולא מקרה ההכנות למסיבת-פורים, כשהסתלבטתי כל הלילה על הגב במגורי-הבנים, תמורת כסף – בצחוק, כמובן. כי דובר שהמגבית היא לקופת-החג של היחידה, וכשנודע הדבר – נתנו לי אפשרות ללכת לקב"ן ולהישאר בצבא או להישפט, והחוצה – והייתי כבר כל כך מבואסת שבחרתי באפשרות השנייה כי הרגשתי שהבנות שונאות אותי והבחורים משתגעים להשכיבני והמסגרת כולה צרה עליי ומלחיצה אותי.

וכך ישבתי וקראתי בעיתון-הבוקר שהאמריקאית קוני קארפנטיר זכתה במדליית-הזהב הראשונה באליפות-העולם באופניים בציריך, כשהקדימה את בת-ארצה סינטיה אולאבארי בשנייה ושמונים-ושש מאיות, אני יש לי חולשה לאופניים; וקראתי שתושב חיפה בן שלושים, שנסע ברכבו ערום, ורק חולצה מכסה את איזור-חלציו, אסף שתי צעירות ובמהלך הנסיעה החל מאונן. האיש הובא בפני שופט-השלום החיפה, ונציג המשטרה סיפר כי יש לחשוד עוד ארבעה תיקים קודמים על עבירות-מוסר: שניים על הצגת-עצמו לראווה בפני קטינות, אחר על ניסיון למעשה מגונה באישה מבוגרת בשעת עמידה בתור לקופה במרכול, ואחד על ניסיון דומה לאסוף טרמפיסטית כשרק חולצה לעורו; במקרה ההוא נכנס למכונית עם הבחורה גם החבר שלה, חייל, שחיכה בצד, וכשגילה כי הנהג היושב ליד חברתו הוא חצי-ערום, הכריחו לעצור והפליא בו את מכותיו. החשוד טען בבית-המשפט החיפאי כי הוא סובל מהפרעות נפשיות ונמצא בטיפול כדי להירפא מנטיות חשפניות. הרופא הורה לעצרו לעשרה ימים ולאפשר לו קשר עם שופט שיטפל בבעיותיו. סליחה. להיפך. ובעוד אני מחייכת –

נתיישבו על ידי שני חיילים שחורים מן הכוח הבינלאומי או הרב-לאומי או האו"ם-אומי או או"ם-המשקיפים, אני לא יודעת מה ומי בדיוק – ורק אז שמתי לב שהתיישבתי לי לקרוא בדיוק באיזור השולחנות של זונות-הבוקר השותות בירה עם החיילים הזרים. לפני ואחרי הפעילות היומית שנערכת סביב בורסת הַכּוּס-דולארים הזו. מאחר ותפסו אותי באמצע החיוך, מחייכים, חייכתי גם אני, חיוך ציוני, וחשבתי לי שאני תורמת משהו מאוד-מאוד חיובי בכך שאני מאירה פניי לזרים, ועוד שחורים, וחיילים. הגברת אהדתם לישראל – ודאי לא תזיק לגירעון המסחרי שלנו.

שוחחנו באנגלית, יסודית, הרגשתי שהם בולעים אותי בעיניהם. חתיכה אמיתית כמוני לא ראו בקרב הַפְרֵחוֹת שיושבות איתם בבוקר בצד הזה של הכיכר, בעלות שיער צבוע, בלונדי, גוף שחום ללא שיזוף, מהטבע, וציפורניים גסות, טורפות, שכמו נוצרו לדגדג ביצי-גברים ולתקוע בעכוזיהם. יושבות חצי-ערומות, נזהרות מהשמש, ולאחדות מהן פנים מבוגרות מאוד על גוף של ילדות מתבגרות, בלתי-מפותחות.

הם סיפרו לי על העיר שממנה באו, והמדינה, אני מתביישת להגיד שאני לא זוכרת אפילו מאיפה, סנגאל או איי פיג'י? יכול להיות? לא חשוב. ממילא אני לא יודעת על איזה אוקיאנוס זה נמצא. אני סיפרתי להם קצת על ישראל, על מצבה, על מלחמת ששת הימים, יום-הכיפורים ולבנון, וההפגנות נגד, ורצוננו בשלום. שני השחורים-(מותר להגיד כך, לא?)-במדים צחקו והחמיאו לי והפצירו בי לשתות פחית-בירה על חשבונם, ועד מהרה התיידדנו כל כך שהחלטנו כי נצא יחד, מיד, לערוך טיול של היכרות בתל-אביב, ונתתי להם להבין שאין להם אצלי סיכוי ליותר מבילוי תרבותי, משהו בנוסח – הסבירי פנייך לתייר!

דבר ראשון לקחתי אותם לגג של מגדל שלום ומשם הסברתי להם את חלקיה השונים של העיר כיום, וכיצד התפתחה מדרום לצפון, וביקשתי מהם לתאר לעצמם כיצד נראה כל האיזור הזה פעם – צירוף של פרדסים וחולות, דקלים, וקו-הים-והרקיע של יפו, והשכונות הבודדות שצפונה, לרגלי המגדל כיום. במקרה היתה ברחוב תהלוכה ססגונית לכבוד יובל השבעים-וחמש של העיר העברית הראשונה. [זה אומר שהמסופר כאן התרחש כנראה בשנת 1984. – אב"ע], וזו היתה להם חווייה נהדרת.

אחר-כך הדרמנו ליפו העתיקה וטיילנו בסימטאות. אני חושבת שהם כבר ביקרו במקום, אבל לכבודי נהגו כאילו זו הפעם הראשונה. ביקרנו בגלריות ובחנויות תכשיטים ובגדים. הם היו מוכנים לקנות לי מה שאחפוץ – חליפת מכנסיים עשוייה עור ז'מש, משהו משגע! אני הייתי לבושה סרבל-ג'ינס וחולצת טריקו לבנה מתחתיו, בלי שרוולים, בלי חזייה, ועם סנדלים. לא משהו מיוחד. והמידלדלים שלי מתחבאים מאחורי האבזמים של הסרבל, מלפנים, כמובן. כמובן שלא הרשיתי להם לקנות לי אפילו צמיד קטן או טבעת פשוטה, ואז עלתה השאלה היכן אוכלים צהריים. בעיני יחזקאל דווקא מצא חן הרעיון לחפש בסביבה מסעדה מזרחית, ואילו אקינו הצטרף אליי בהתחשקות שלי לאוכל סיני. טוב. חזרנו לצפון החוגג, באיזור הרחוק של קצה רחובות בן-יהודה ודיזנגוף, הכול כמובן במוניות, על חשבונם, והבאתי אותם ל"קו צ'ה מה יה" ממוזגת-האוויר, ושם, לאחר הארוחה, עם שארית התה הריחני, ומנות הליצ'י והבננה ברום בוער – הפצירו בי השניים, ופשוט איימו כי ייעלבו, אם לאחר שהצגתי בפניהם את עירי בת השבעים-וחמש ותולדותיה – לא אעלה עימם לחדרם לראותם בַּצִ'יקַרוֹצִ'י, "ריקוד הפגיונות", שאותו הם מבצעים בנוסח המקורי האמיתי שנהוג אצלם מדורי-דורות, עם פס-קול מוסיקה מקלטת, מקורית אף היא, שהביאו עימם מן האיים, או היבשת, שלהם.

לומר את האמת – חששתי קצת. אבל מה – הלא הם שניים! – וצ'יקרוצ'י, ריקוד פולקלור – לא כל יום זוכים לראות הצגה פרטית! וכך עליתי עימם לחדרם, שנמצא במלון אשר הוסב כולו למשלחת הצבאית שבה שירתו, ושימש להם מקום מגורים ונופש. חלון חדרם נשקף לים והם הצלו עליו בווילון והחשיכו בכך מעט את החדר, שהיה ממוזג-אוויר ונעים, אם כי ריח גברים זרים עמד בו, ריח משחות ומי-גילוח ועשן סיגריות שדבק בריפוד ובארונות, וכאשר הפעילו את הרשמקול ונשמעה המוסיקה המיוחדת שלהם, המונוטונית, עם הרבה תופים – היתה לי הרגשה שנלקחתי, במטה קסמים, ליבשת שחורים רחוקה, אגדית.

הם הושיבוני בכורסה היחידה, הזיזו את המיטות לצדדים, ונעלמו בשירותים ועד מהרה יצאו משם, ראשון יחזקאל ואחריו אקינו, ערומים, יחפים, רק מטליות בד צבעוני על חלציהם. כל אחד החזיק פגיון בידו, והחלו רוקדים זה מול זה, כמבצעים דו-קרב או טקס פולחני עתיק. רקדו בשקט מתוח. עיניהם נוצצות, שיניהם מלבינות, עורם הכהה, השחור, מבריק אך אינו מזיע, והרחש הקבוע של מערת מיזוג-האוויר נבלע במוסיקה הבוקעת מן הרשמקול, בחדר החשוך-למחצה. את הפגיונות היו מעבירים בזריזות בלתי רגילה תחת ידיהם, מעל ראשיהם, בין רגליהם, ובסיבוב, כל אחד עם עצמו וכן אל זולתו, בדייקנות, ובקצב איטי, משגע. המטפחות שעל חלציהם היו מהודקות בקשר מאחור, כמין חצאיות צבעוניות, בעלות מחשוף, ומדי פעם היו כּוּזאלאך שלהם מציצים, שריריים ומעט בהירים בפסוקת שבאמצעיתם, כגוון של כפות ידיהם, מהצד הפנימי.

אמרתי לעצמי שזוהי חווייה בלתי-נשכחת ועליי לקחת חלק בה. כפות רגליי דיגדגו לרקוד עימם. מה היה לי לחשוש? הרי אני לבושה בסרבל הג'ינס העבה. נשלתי רק את סנדליי, וקמתי מן הכורסה והתחלתי מתנועעת, לצידם, משתדלת לחקות את תנועותיהם, משהו בסגנון אִיפִּי-טוֹמְבִּי, אם אינני טועה. אני בטח טועה. אני אוהבת לרקוד, אבל אף פעם אינני מזהה בדיוק מה אני רוקדת. העיקר לתפוס את הקצב, ולהתנועע עד שהראש כאילו יורד לקרביים והרגליים עולות לפותצ'יק, שלא לדבר על חגיגות הציפצ'ימון המתעורר אצלי לחיים בשעת הריקוד כמו אדמירל גמדי שמשקיף מן הצוללת שלו שנמצאת מתחת לפני הים – בפריסקופצ'יק. טוב. אני מקווה שלפחות הכוונה שלי ברורה.

כשראו יחזקאל ואקינו שאני מנסה לרקוד לצידם, מיד פינו לי מקום והחלו רוקדים מסביבי, זה מול זה, מחליפים פגיונות ותנועות מעל לראשי, מצדדיי, ובין רגליי, אפילו. רקדנו כך בשתיקה מתוחה, ובחיוכים שלא נסתיימו, כאילו אני שוקעת בגלגלי-עיניהם, המלבינים בצבע העשן, ובעלי האישונים השחורים.

מדי פעם, בהתקרבם אליי, צמודים וכמעט נוגעים, והפגיונות המושחזים מבריקים, הייתי חשה את אבריהם הזקופים מתנגחים אל סרבלי-הג'ינס המחוספס שלי, והרגשתי אז כמו מיסיונרית הרוקדת עם פראים בג'ונגל. חייכתי אליהם. הם חייכו אליי. ידעתי שמה שקורה עכשיו הוא קצה הגבול של ההתקרבות שאני מניחה להם, במסגרת מחול הצ'יקרוצ'י, לא פחדתי שידקרו אותי, ואז, לפתע –

עד היום אינני מבינה איך קרה הדבר. כאילו כייסו או כיסחו אותי בהינף-יד אחת – האחד הרימני קלות במרפקיי, והשני הוריד במשיכה אחת את סרבלי, שנעלם בפינת החדר, והם ממשיכים לרקוד, ואני באמצע, יחפה, חשופת ירכיים, וכל לבושי – זוג תחתונים דקים, קצרצרים, וחולצת הטריקו חסרת השרוולים.

רגע עמדתי באמצע, נבוכה, כמטומטמת – היתה לי הרגשה שהיתלו בי. רציתי לצאת. אך הם המשיכו לקפץ לפי קצב הצ'קרוצ'י, כאילו דבר לא אירע, ולא הניחו לי לחמוק מביניהם; וכך רגעים שנראו לי ללא סוף, ואני חשופה כמין קורבן; ועתה שמתי לב שגם המטפחות הצבעוניות שעל חלציהם, נשלו ואינן; ובפחד ובהתרגשות – אצלי נרטב שם למטה בתלתלים, וצ'יפצ'ימון חוגג לו ממש יום-עצמאות, ופתאום –

זה היה אקינו, אני זוכרת, שהרים אותי מאחור, בעגבותיי, והלביש אותי, פשוטו כמשמעו, על יחזקאל, שניצב זקור לפניי, והכול תוך כדי ריקוד, לא טרח אפילו להסיר ממני את התחתונים, טראחח!!! – כמו קרום-בתולים מאריג פלסטי שנקרע. ומין דבר דמוי צינור-גינה כהה-ורוד נכנס לתוכי, ועוד לא הספקתי להתאושש – טראחח!!! – פיצוץ נוסף, מאחור, דרך בתולי התחתונים, צינור שני נכנס ומתחכך בי, מתמרח בתנובת החגיגה ששופעת בין ירכיי – נשלף רגע, ובזיקור אחד נכנס לתחתול כמו חוקן – בהתחלה כאב, נורא, איום! – צרחתי, אך הם לא נבהלו, כי עד מהרה נפתחו אצלי השרירים הטבעתיים בחדוות הריקוד, ועתה אלה היו צריחות החמדה שלי, אני השתגעתי, הרגשתי את פישון וגיחון, שני נהרות גן-העדן, יוצאים מתוכי, שופעים, הורקדתי עלי אבר, הורמתי באוויר, אפילו לא היה להם צורך עוד לפשק את עגבותיי ולהחזיק בירכיי, כי רקדנו את הצ'יקרוצ'י כשהם מניפים אותי ביניהם – חולצת הטריקו לבנה כנגד גופותיהם השחורים – ואני מושחלת פנים ואחור בזְרַגְרוקדים השניים! – כתרנגולת בגריל או כקציצת-קבאב עלי שיפוד! – והכי מוזר הוא שבקצב הפרימיטיבי, הסוחף, של הצ'יקרוצ'י שבקע מן הרשמקול – אני שמעתי במוחי את תוגתי, המיטיב לשיר, עומד במסיבה אצלי ובקול טנור דק מצחיקנו עד דמעות:

באיזו דרך הסתיים המחול – איני יודעת. כי פתאום היינו כולנו על הרצפה, במין מערבולת שהזריעה אותי מכל צד. אני צרחתי בהנאה. הם צרחו והתחבקו כשאני בתוכם והם בתוכי, כמעט נוגעים זה בזה בקרביי – וכשגמרו החלו שניהם לבכות מרוב הנאה ולהכות באגרופיהם הקפוצים ברצפה, ויחזקאל תפס פגיון והרימו ורצה לשרוט את עצמו אך אקינו מנע זאת ממנו ברגע האחרון.

ישבתי ביניהם, חצי ערומה, מסופקת באכזריות, קרועת-תחת ונוזלת מכל צד. בקושי קמתי. עזרו לי. למרות הפצרותיהם לא הסכמתי לפשוט את חולצת הטריקו ולחשוף בפניהם את ציצים. "תני לנו לגעת בטיטי שלך," הם השתגעו. סירבתי. "אז לפחות לראות – " טיטס, טיטס, זה כל מה שהיה להם עכשיו בראש, וכשראו שאני רוצה להתנקות – ביקשו ללקק אותי, מכל צד, שרק ארשה להם, "אין צורך במקלחת," הציעו וגלגלי-עיניהם לבנים, מבריקים, אבל לא הרשיתי להם. הסרתי את תחתוניי הקרועים, שהיו במצב, טוב, לא חשוב – ונכנסתי לשירותים. הרמתי את החולצה – היו לי כתמים כחולים וסימני נשיכות על טיטים, איך זה קרה? – לא היה לי זמן לחשוב. שטפתי עצמי. התלבשתי, בסרבל על עורי החבול, הערום – ויצאתי.

השניים, עטופים בשמיכות כתומות של בית-המלון, שהיו רכות ושעירות כפרוות, הפצירו בי להישאר עד שיתלבשו גם הם. סירבתי. ניגשתי לדלת. יחזקאל חסם את דרכי ואקינו החל שופך עליי שטרות ירוקים-כהים של בודדים ושל עשרה ואולי גם של חמישים – היו שם המון, אולי אלף דולאר. הם השתגעו. אני כמובן סירבתי. ולא משום שחשתי עצמי כזונה. וכי לאיזו זונה משלמים סכומים כאלה? הם פשוט איבדו את הראש שלהם לאחר שרקדו עם אחת כמוני, כנראה, לראשונה בחייהם. אבל הם כל כך הפצירו, והיה נדמה לי שלא יסכימו לפתוח לי את הדלת אם לא אקח משהו וגם אבטיח להם שאחזור להיפגש איתם – עד שהסכמתי לקחת סכום סמלי של אולי פעמיים מאתיים דולאר, שהם דחפו בכוח לכיס הקדמי בסרבל שלי, על המדלדלים החבוטים – ויצאתי.

הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג'ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ'יפצ'ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

למי שהחמיץ את השקת הספר "חבורה שכזאת היינו" בבית הפלמ"ח

ניתנת הזדמנות שניה לראות דבר דומה שיהיה בבית התק"ם בתל אביב

ברח' ליאונרדו די וינצ'י 13 תל אביב ביום ה' 4.2.10 בשעה 18.00

ופוצ'ו שיספר על הכדור שקטע את נאומו של בנטוב במשמר העמק,

על הרצפלד שנכנס לישון עם אשת הרפתן של קבוצת שילר,

על הפוק של מריימה שכמעט העיף את האוהל שלה בעין חרוד

עלות הכניסה 35 ש"ח המעונינים בכרטיס יפנו לדב טל. 052-2547565

הערה: אין חובה לבוא, המכתב מיועד למי שאין לו מה לעשות באותו רגע ובמקרה עובר בסביבה

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כשמגיע החורף אנחנו נעשים קצת משוגעים ויכולים לחסל עשר, חמש-עשרה קלמנטינות דקות-קליפה ומתוקות בזו אחר זו, או לקלף ולאכול בזה אחר זה חמישה תפוזי שמוטי עסיסיים, לא גדולים ולא קטנים מדי, לא מתוקים מדי ולא חמוצים מדי וגם לא יבשים. צריך לפתוח מחלקה טיפולית לאנשים שבחורף זה קורה להם עם פרי הדר ובקיץ עם אבטיחים, רק שבקליפות של האבטיח אי אפשר לנגב את הידיים כמו בקליפות של השמוטי, כשנשאר באצבעות הריח הנפלא.

* הגיליון הנוכחי אינו כולל תגובות אחדות שהגיעו בעקבות הגיליון הקודם, וזאת מאחר שהמערכת בילתה מיום ראשון עד יום רביעי במלון לוט אשר לחוף בריכת ים המלח בעין בוקק לפי סדר היום: ג'אקוזי, בריכת מי ים המלח מחוממים תחת קורת גג, בריכה מחוממת חיצונית לשחייה רגילה, חוף ים המלח לטבילה במים קרים במקצת על גבשושיות המלח, בוץ, מקלחות, מקלחות, אוכל מצויין, נוף נהדר, קצת חתיכות צעירות, אוויר צח, שמש יום-יום, שיזוף ללא צריבה, טיולים מודרכים בסביבה, ריקודים בלילות – אין שום טענות מצד המערכת ואנחנו אפילו ממליצים על המקום. כמובן שבמסגרת גימלאי תל השומר, כמונו, המחיר נוח יותר מאשר באופן פרטי. מכך יובן שטרם חזרנו לתלם המכתב העיתי הרגיל, ועם הכותבים – הסליחה. הכול יטופל במהלך הימים הבאים, לקראת גיליון יום שני הקרוב.

בעקבות פלאי הטכניקה המחשבית נשלח הגיליון הקודם, 514, ממחשב המערכת, כאשר כל צוות המערכת ואשתו כבר שהו במלון לוט בים המלח.

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,245 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

Statistics / Editing

notlong URL: http://benezer.notlong.com

Total Clicks: 437

Most recent 10 days with activity:

Date	Clicks	Unique IPs
2010-02-01	5	4
2010-01-31	16	9
2010-01-30	2	2
2010-01-29	10	8
2010-01-28	13	10
2010-01-27	6	4
2010-01-26	5	4
2010-01-25	12	8
2010-01-24	6	4
2010-01-23	3	3

(updated hourly)

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,019 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,218 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל