---

 

1    🔗

בשבע בערב, לאחר התה, יצאתי מהתחנה אשר את שמה לא אזכור עוד, אך זוכר אני כי באיזה מקום באדמת חילוֹת-הדוֹן היא מצויה, ליד נוֹבוֹצֶ׳רקאסק. כבר החשיך כשהתכרבלתי בפרוָה ובשמיכה וישבתי עם אַליוֹשקה במגררת. מעֵבר לבית-התחנה נראה היה, כי שקט ושלוָה בחוץ. אף שלא ירד שלג, לא נראה מעל ראשנו אפילו כוכב אחד, והשמים נראו נמוכים ושחורים מאוד לעומת מישור השלג הצח שהשתרע לפנינו.

אך חלפנו על פני דמויותיהן הכהות של הטחנות, שאחת מהן היתה מניפה כנפיה בתנועות גמלוניות, ויצאנו את הסטאניצָה, ראיתי כי הדרך קשה יותר ושלג רב יותר נערם בה, כי הרוח הגבירה את משבה משמאלי, מניפה הצדה את זנבות הסוסים ואת רעמותיהם, מרימה בעקשנות את השלג הניתז מסולייסי-המגררת ומפרסות הסוסים ומעיפה אותו. התחיל קול הפעמון גוֹוע, סילון אוויר קר פרץ אל איזה פתח בשרווּל והגיע לגב, ונזכרתי בעצתו של מפקח התחנה כי מוטב לא לצאת, כדי שלא לתעות כל הלילה ולא לקפוא בדרך.

“ולא נתעה בדרך?” אמרתי לרכּב. אך משלא נעניתי, ניסחתי את השאלה ברור יותר: “מה, הנגיע לתחנה רכּב? לא נתעה?”

“אלוהים יודע,” השיב בלי להסב ראשו, "שוּר, איזו רוח משתוללת לרגלינו: לא תראֶה הדרך כלל. אלוהינו-אבינו!״

“מוטב שתאמר לי, האם אתה מקווה להביאני אל התחנה, או לא?” הוספתי לשאול. “הנגיע?”

“צריכים להגיע,” אמר הרכּב והוסיף דברים, אלא שלא שמעתי אותם בגלל הרוח.

לשוב על עקבותי לא רציתי. אולם גם לתעות כל הלילה בצינה ובסופה בערבה חשופה לגמרי, בחבל זה באדמת-חילות־הדוֹן, נראה לי כסיכוי לא-עליז כלל. זאת ועוד, אף על פי שבחושך לא ניתן לי להסתכל בו יפה־יפה, לא נראה לי משום-מה הרכּב שלי, ולא נטע בי אמון כלפיו. הוא ישב באמצע המושב ורגליו לפניו, ולא מן הצד, קומתו גבוהה מדי, קולו עצלני, והכובע כלל לא של רכּבים – גדול, מתנדנד לכאן ולכאן. גם את הסוסים זירז שלא כראוי, ובמושכות החזיק כמשרת שעלה על הדוכן לשמש רכּב, ובעיקר לא נתתי בו אמון, מפני שהיו אוזניו קשורות במטפחת. בקיצור, לא נראה לי גב חמור-סבר, שחוח זה, שהיה תקוע לפני עיני, וכל טובה לא הבטיח.

“ולפי דעתי, מוטב לשוב,” אמר לי אליוֹשקה, “ומה השמחה לתעות!”

״אלוהינו־אבינו! שוּר, איזה אוֹבֶך נושב! לא תראה הדרך כלל, העיניים הדביק לגמרי… אלוהינו-אבינו!״ רטן הרכּב.

עוד לא נסענו רבע-שעה והרכּב עצר את הסוסים, נתן את המושכות בידי אליוֹשקה, חילץ בתנועה מסורבלת את רגליו מהמושב, ומחריק במגפיים הגדולים על פני השלג יצא לחפש נתיב.

“מה קרה? לאן אתה? סטינו, מה?” שאלתי, אך הרכּב לא השיב לי על שאֵלתי, אלא הסב פניו מן הרוח שצלפה בעיניו, וסר מהמגררת.

“ומה? יש?” אמרתי כששב.

“אין כלום,” אמר פתאום בקוצר-רוח ובכעס, כאילו אשם אני בכך שסטה מהדרך, תחב לאט את רגליו הגדולות אל קדמת-המגררת, והתחיל מיישר את המושכות בכפפותיו הקפואות.

“ומה נעשה?” שאלתי כששבנו ויצאנו.

“מה נעשה? ניסע, לאן שיביא אותנו אלוהים.”

נסענו באותה רהיטה אטית עצמה, וכנראה – כבר נמשיך, כאן – בשלג תחוח לרביע, ושם – על הקליפה הפריכה של התשתית הקרחית.

ברור היה, שאנו נוסעים האל-יודע-אנה, שכן לאחר נסיעה של עוד רבע השעה לא ראינו אפילו עמוד-וֶרסטאוֹת אחד.

“ומה, לדעתך,” שבתי ושאלתי את הרכּב, “הנגיע לתחנה?”

“לאיזו? בחזרה נשוב, אם נניח לסוסים: הם יביאו. ולתחנה ההיא, ספק… רק על עצמנו אפשר נביא את הקץ.”

“אם כן, נשוב,” אמרתי, “ובאמת…”

“זאת אומרת, לחזור?” שב ושאל הרכּב.

“כן, כן, שוב!”

שמט הרכּב את המושכות. הסוסים האיצו, ואף על פי שלא הרגשתי כי פנִינו לכאן או לכאן, נתחלפה הרוח, ועד מהרה נראו מבעד לשלג הטחנות. התאושש הרכּב ופתח פיו.

“זה לא כבר היו הללו חוזרים מהתחנה ההיא בשעת ערבּוֹלֶת,” אמר, “ולנו להם בין הגדישים, ורק לבוקר הגיעו. ישתבח, שעוד נקלעו אל הגדישים, שלולא כן היו קופאים לגמרי – צינה היתה. ואף כך קפאו לו לאחד רגליו – והיה גוֹוע מהן שלושה שבועות.”

“והלא עכשיו לא קר ואף הרוח נרגעה,” אמרתי, “אולי ניסע?”

“נכון, חם, אכן חם הוא, אבל מערבל חזק יותר. אפשר היה לנסוע לוּ אנו קוּליֶר¹ או אני לבדי. וככה זה לא צחוק – תקפיא את הנוסע. ואיך אקבל אחריות אחר כך על כבודך?”

2    🔗

עתה נשמעו מאחורינו פעמוניהם של כמה רִכבי-משלוש שהיו משיגים אותנו במהירות.

“הפעמון של הקוּליֶר,” אמר הרכּב שלי. “יש אחד כזה בכל התחנה.”

ואכן היה צליל-הפעמון של הטרוֹיקה הקדמית, שהגיע אלינו ברור עם הרוח, נאה להפליא: זך, צלצלני, גוֹן באס לו והוא מרטיט מעט. כפי שנודע לי אחר כך, היה זה מיתקן של ציידים: שלושה פעמונים, הגדול באמצע, שצלילו מחייה־נפשות, כמאמר הבריות, ושני קטנים יותר, שנבררו לשם טרצָה. צליליו של טֶרצה זו ושל הקווינטה המרטיטה שהדהדה בחלל, הפליאו מאוד והיו נאים להתמיה בערבה שוממת, שכוּחת-אל זו.

“הדואר רץ,” אמר הרכּב שלי, כשהשיג אותנו המשלוש הראשון.

“ומה הדרך? אפשר לעבור?” צעק אל האחרון בין הרכּבים. אלא שההוא גער בסוסים ולא השיב לו.

צליל הפעמונים גוַע חיש-מהר ברוח, משחלף הדואר על פנינו. אין זאת כי נתקף הרכּב שלי בושה.

״ואולי ניסע, האדון!״ אמר לי, “אנשים עברו בדרך, והעקבוֹנות שלהם טריות עכשיו.”

הסכמתי ושוב פנינו מול הרוח והשתרכנו קדימה בשלג העמוק. צידדתי מבט על הדרך, כדי שלא נסטה מהנתיב שכבשו המגררות. מהלך שתי וֶרסטאות נראה הנתיב ברור. אחר כך ניכר רק חספוס קל מתחת לסוּלייסים, ועד מהרה כבר לא ידעתי להבחין בשום פנים האם נתיב לפני או רובד של שלג נשוּב. קהו העיניים מחמיקתו החדגונית של השלג מתחת לסולייסים, ועל כן הבטתי נגד פני. עוד ראינו את עמוד-הוורסטאות השלישי, אך את הרביעי לא הצלחנו לגלות. כקודם לכן נסענו מול הרוח ועם הרוח, גם ימינה וגם שמאלה, והגענו לידי כך, שהרכּב טען כי סטינו ימינה, אני אמרתי – שמאלה, ואליוֹשקה הוכיח שאנו שבים על עקבותינו. שוב עצרנו פעמים אחדות, הרכּב היה מחלץ את רגליו הגדולות ומדשדש לחפש את הדרך. אך הכול בכדי. גם אני יצאתי פעם אחת לבדוק, היש ממש בדרך שראיתי בדמיוני. אולם אך צעדתי כששה צעדים מול הרוח, נוכחתי שבכל מקום נערמו שכבות שלג לבן אחידות דומות, והדרך נראתה בדמיוני בלבד – וכבר נעלמה המגררת מעיני. צעקתי: “רכּב! אליוֹשקה!”, אך הרגשתי כי הרוח סוחפת את קולי היישר מפי ונושאת אותו כהרף-עין לאן-שהוא, הרחק ממני. פניתי אל המקום שעמדה בו המגררת – ואיננה, הלכתי ימינה – אף שם איננה. מתבייש אני להזכר מה רם, נוקב ואפילו נואש מעט היה קולי כששבתי וצעקתי: “רכּב!”, ואילו הוא עומד במרחק שני צעדים ממני. דמותו השחורה הגדולה, על השוט והכובע העצום שנשמט על צדו, עלתה פתאום לפני. הוא הביאני אל המגררת.

״ישתבח, כי חם,״ אמר, ״והצינה אם תחטוף – צרה! אלוהינו – אבינו!״

“הנח לסוסים, יביאו אותנו בחזרה,” אמרתי כשישבתי במגררה.

“היביאו? מה, הרכּב?”

“צריכים להביא.”

שמט את המושכות, הצליף פעמיים בכרית-הגב של המַשכּוּכִי, ושוב נסענו אֵי־אנה. כמחצית השעה נסענו. פתאום נשמעו לפנינו פעמון־הציידים המוכר לי ועוד שניים. אלא שעתה נעו לקראתנו. הלא אלה אותם שלושה משלושים עצמם, שפרקו את הדואר והם שבים לתחנה, כשסוסים-חוזרים קשורים להם מאחור. המשלוש המהיר, בעל הסוסים הגדולים ופעמון־הציידים, רץ מהר בראש. במגררת ישב הרכּב בלבד, על הדוכן, והיה גוער בסוסים בציעוקים רמים. מאחור ישבו בכל אחת מהמגררות הריקות שני רכּבים, ונשמע דיבורם הרם והעליז. אחד מהם עישן מקטרת, וניצוץ שנתלבה ברוח האיר חלק מפניו.

למראיהם נתקפתי בושה על שאני מפחד לנסוע, וכפי הנראה פקדה אותה הרגשה עצמה את רכּבי, שכן אמרנו פה אחד: “ניסע אחריהם.”

 

3    🔗

בטרם עבר על פנינו המשלוש השלישי, הפנה הרכּב שלי את הסוסים, לא נזהר כל צרכו ופגע ביצוליו בסוסים הקשורים מאחורי המגררת. שלושת הסוסים נרתעו, קרעו את האפסרים ודהרו הצדה.

״שוּר, השד הפזלן, לא רואה לאן שמסובב – על אנשים. לעזאזל!" התחיל לגדפו בקול צרוד ורוטט רכּב ממוצע-קומה. מהמגררת של המשלוש האחורי קפץ בזריזות זקן, כפי שעשוי הייתי להסיק על פי קולו ומיבנה גופו, ורץ להדביק את הסוסים, כשהוא מוסיף לגדף בגסות ובחימה שפוכה את הרכּב שלי.

אך הסוסים לא הניחו לתפסם. רץ הרכּב אחריהם, ומיד נעלמו הסוסים והרכּב בערפל הלבן של הסופה.

“ואסי-לי! תן הנה את הצהבוני: בלעדיו לא תתפוס אותם,” נשמע עוד קול.

אחד הרכּבים, גבר גבוה למדי, יצא מהמגררת, התיר בשתיקה את המשלוש שלו, דָרך על מוֹסרת-המשיכה, עלה על אחד הסוסים, ומחריק על השלג בדהירה לא רהוטה נעלם באותו כיווּן עצמו.

ואילו אנו ושני המשלושים האחרים יצאנו בדרך-לא-דרך, אחרי המשלוש המהיר, שרץ ברהיטה מלאה קדימה, מצלצל בפעמונו.

“בוַדאי! יתפוס!” אמר הרכּב שלי על הרוכב לתפוס את הסוסים. “אם לא הלך אל הסוסים, סימן שמשתולל הסוס, ואז יוליך אותו שלא… יחזור.”

מאז נסע הרכּב שלי מאחור גברו כאילו עליזותו וחשקו לשוחח, וכמובן לא החמצתי את ההזדמנות לשיחה, מפני שעוד לא רציתי לישון. פתחתי בשאלות מאין הוא, מי ומה הוא, ועד מהרה ידעתי כי בן מכורתי הוא, מטוּלה, מהצמיתים של כפר קירפּצ׳נוֹיֶה, ונתמעטה אצלם הקרקע, ומאז החולירע הפסיקה האדמה לתת את יבולה, ובמשפחתם שני אחים, השלישי הלך לצבא, ולא יספיק הלחם עד חג המולד ומתפרנסים משכר־העבודה, והאח הצעיר הוא בעל־הבית, לפי שנשוי, ואילו הוא עצמו אלמן. ושנה שנה באים לכאן חבורת רכּבים מבני כפרם, והוא, אף על פי שלא שימש כרכּב, הלך לעבוד בדואר, כדי שיהיה סעד לאח, וחי כאן, תודה לאל, במאה־ועשרים רובל בשטרי-כסף בשנה. שמהם הוא שולח מאה למשפחה, והחיים יכלו להיות טובים, “אלא שהקוּליירים חיות נוראיות, וכל הבריות כאן גדפנים כולם.”

״נו, ולמה גידף אותי הרכּב ההוא? אלוהינו-אבינו! האם בכוָנה ניתקתי את הסוסים? האני מבקש לעשות רעה למישהו? ולמה דהר אחריהם! בעצמם הלא היו חוזרים. וכך רק יתיש את הסוסים וגם בעצמו יאבד," אמר האיכר ירא-האלוהים.

“ומה משחיר כאן?” שאלתי למראה כמה גופים שחורים לפנינו.

“אַ, שיירה. זו נסיעה נחמדה,” המשיך כשהשגנו את העגלות הגדולות, המחופות מחצלות, שנסעו בזו אחר זו על גלגליהן. ״ראה, לא תראה איש – הכול ישנים. והסוס החכם בעצמו יודע: לא תהגה אותו מהדרך בשום פנים. גם אנחנו בתוֹבלה נוסעים היינו," הוסיף, “ועל כן יודעים אנו.”

ואכן, תמוה היה המראה של עגלות גדולות אלה, המכוסות שלג מחיפוי המחצלת למעלה ועד לגלגלים, והן נעות לבדן, באין איש. רק בעגלה הקדמית הורמה כדי שתי אצבעות המחצלת המושלגת, כשנצטלצלו הפעמונים שלנו ליד השיירה, ולרגע נשתרבב משם כובע. סוס ברוֹד גדול, צוָארו מתוח וגבו דרוך, צעד קצוּב-קצוּב בדרך המושלגת לגמרי, טלטל חדגונית את ראשו המדובלל מתחת לקשת-הרִתמה שהלבינה, וכשעברנו על פניו, זקר אוזן מושלגת אחת.

לאחר נסיעה שתוקה של מחצית השעה, שוב נפנה הרכּב:

“ומה, דעתך מה, האדון, האם כראוי אנו נוסעים?”

“איני יודע,” עניתי.

“קודם היתה הרוח הנה ככה, ועכשיו אנו נוסעים בסוּפה. לא, לא לצד הנכון אנו נוסעים, גם אנו תועים,” סיכם בשלוָה גמורה.

ניכר היה, שעל אף פחדנותו הרבה – בין הבריות גם המוות נאה יותר – נרגע לחלוטין מאז אנו רבים, ולא עליו להיות המדריך והאחראי. בקור-רוח שאין למעלה ממנו היה מעיר הערות על שגיאותיו של הרכּב הקדמי, כאילו אין הענין נוגע לו כלל. אכן הבחנתי, כי לפעמים הופיעה צדוּדית של המשלוש הקדמי משמאלי, ולפעמים מימיני. נדמה היה לי אפילו, שאנו חגים וחוזרים חלילה בשטח קטן מאוד. אמנם, כל אלה עשויים היו להיות תעתועי-חושים, ממש כפי שנדמָה לי לפעמים, כי המשלוש הקדמי עולה בהר, או נוסע במדרון או יורד מההר, והלא הערבה מישור כולה.

משנסענו עוד זמן־מה ראיתי, ונדמה היה לי כי מרחוק, ממש באופק, פס שחור ארוך נע. אלא שכעבור דקה נתברר, כי זו השיירה שעקפנו אותה קודם. כקודם לכן היה השלג מכסה את הגלגלים המחריקים, שאחדים מהם לא הסתובבו כלל, כקודם לכן ישנו כל האנשים מתחת למחצלות, וכקודם לכן היה הסוס הבּרוֹד הקדמי מנשב נחיריו, מרחרח את הדרך וזוקף את אָזניו.

“שוּר, סובבנו, סובבנו ושוב יצאנו אל השיירה הזאת!” אמר הרכּב שלי בנעימה של מורת-רוח. “הסוסים של הקוּלייר טובים. לכן גם ירדוף אותם, בטפשותו. ושלנו יעמדו תחתם אם ניסע כך כל הלילה.”

השתעל מעט.

“נשובה-נא, האדון, שלא נחטא.”

“למה? הלא נגיע למקום כלשהו.”

"לאן נגיע? כבר נלון בערבה. מה מערבֵל הוא… אלוהינו-אבינו!״

אף שהתפלאתי שאין הרכּב הקדמי, שנעלמו ממנו כנראה הדרך והכיוון, מחפש נתיב כלל, הוספתי לנסוע ברהיטה מהירה, גערתי בסוסים בעליצות, וכבר לא רציתי לפגר אחריהם.

“סע אחריהם,” אמרתי.

המשיך הרכּב, אלא שעוד פחת חשקו לזרז את הסוסים, וכבר לא פתח פיו לשוחח עמי.

 

4    🔗

הסופה היתה מתעצמת והשלג שירד היה יבש ופתיתיו זעירים. דומה, כי מתחילה צינה: האף והלחיים קפאו יותר, וסילון אוויר קר הִרבה לחדור אל מתחת לאדרת-הפרוָה, והיה צורך להתכרבל בה יפה יותר. מפעם לפעם הקישה המגררת על התשתית הקרחית, שנחשפה מתחת לשלג. לפי שזו לי מאת הוורסטאוֹת הששית בדרך בלי ללוּן, נעצמו עיני על כורחי ונמנמתי, אף על פי שתוצאות מסע-התעייה שלנו עניינו אותי מאוד. פעם אחת, כשפקחתי עיניים, הדהימני אור בהיר, כפי שנראה לי ברגע הראשון, שהאיר את המישור הלבן: האופק נתרחב במידה רבה, השמים השחורים, הנמוכים, נעלמו פתאום, ומכל העברים נראו קווים אלכסוניים לבנים של השלג היורד. דמויות המשלושים הקדמיים נראו בהירות יותר, וכשנשאתי עיני, נדמה היה לי ברגע הראשון כי העננים התפזרו ורק סופה השלג היורד מכסה את עין השמים. שעה שהתנמנמתי עלה הירח והטיל את אורו הקר והבהיר מבעד לעננים הקלושים ולשלג היורד. ראיתי ברור רק את המגררת שלי, את הסוסים, הרכּב ושלושה משלושים שנסעו לפנינו: הרֶכב הראשון – המהיר, שבו הוסיף לשבת על הדוכן הרכּב בלבד, והוא ממשיך ברהיטה גסה. בשני ישבו שניים, שמטו את המושכות, התקינו להם מחסה-רוח מכּפתן ועישנו מקטרותיהם בלי הרף, כפי שהעידו הניצוצות שהבהיקו שם, ובשלישי לא נראה איש, והדעת נותנת כי הרכּב ישן בפנים. אולם כשהקצתי, היה הרכּב הקדמי עוצר מפעם לפעם את הסוסים ומחפש את הדרך. ואז, אך נעצרנו, היטבנו לשמוע את יללת הרוח, ולראות את כמות השלג המדהימה שנישאה באוויר. לאור הירח הנאטם בסופה ראיתי את דמותו הלא-גבוהה של הרכּב, המגשש בניצב-השוט בשלג שלפניו, נע קדימה ואחורה בערפל המואר, שב וניגש אל המגררת, מנתר בצידוד ויושב על הדוכן, ושוב נשמעו, תוך שריקתה החדגונית של הרוח, הציעוּקים הצלצלניים ודנדון הפעמונים. כשהיה הרכּב הקדמי יורד לחפש סימנים של דרך או של גדישים, נשמע כפעם בפעם קולו העֵר, הבוטח בעצמו של אחד הרכּבים, שצעק אל הקדמי:

״שמע, איגנאשקה! לגמרי שמאלה נטינו: תפוס ימינה יותר, עם הרוח. או: מה תסובב כשוטה? צעד בשלג, כפי שנפרש ובדיוק תצא נכון. או: ימינה, ימינה עבור, אחא! שוּר, משחיר משהו, עמוּד, בוַדאי. או: מה לך תועה-הולך? למה תועה-הולך? התר את הבּרוֹד ושלח אותו קדימה, והוא יוציא אותך בדיוק לדרך. וזה הכי טוב!״

בעל-העצה עצמו לא זו בלבד שלא התיר את הסוס-המוצמד ולא התהלך בשלג לחפש את הדרך, אלא לא שירכב אפילו את חוטמו מתוך כּפתּנו, וכשצעק לו איגנאשקה-הקדמי, לאחר אחת העצות, כי יסע בעצמו קדימה, אם הוא יודע לאן לנסוע, השיב בעל-העצה, שאילו היה נוסע בסוסים המהירים, היה יוצא ומוציא אל הדרך, בדיוק. "ואילו הסוסים שלנו לא יֵלכו בסופה ראשונים!״ צעק, “לא אלה הסוסים.”

“אז אל תבלבל!” השיב איגנאשקה ושרק בעליצות אל הסוסים.

הרכּב השני, שישב במגררת אחת עם בעל־העצה, לא אמר לאיגנאשקה דבר, ובכלל לא התערב בנעשה, אף על פי שלא ישן, כפי שהסקתי על פי מקטרתו שאינה כבה, וכן שמעתי עם כל עצירה, את דיבורו המתון, הבלתי-נפסק. אגדה היה מספר. רק פעם אחת, כשנעצר איגנאשקה בפעם הששית או השביעית, התרגז בוַדאי על ההפרעה בתענוג-הנסיעה שלו, וצעק לעברו: ״נו מה עמדת שוב? שוּר, רוצה למצוא את הדרך! כבר נאמר, סוּפה עכשיו המודד עצמו את הדרך לא ימצא. מוטב לנסוע כל עוד הסוסים מושכים. שמא לא נקפא עד מוות… סע הלאה!" “בודאי! הלא הדַוָר קפא אשתקד עד מוות!” אמר הרכּב שלי.

רכּב המגררת השלישית לא הקיץ כל הזמן. פעם אחת, בשעת עצירה, צעק בעל-העצה:

"פיליפּ! הא, פיליפּ!״ ומשלא קיבל תשובה, העיר: “האם לא קפא? אולי תציץ שם, איגנאשקה.”

איגנאשקה, שהיה מספיק לעשות הכול, ניגש למגררת והתחיל מטלטל את הישן.

“שוּר, ממחצית-הלוֹג כיצד נתבסם לו! אם קפאת לגמרי, הגד!” דיבר כשהוא מנערו.

הישן געה משהו ופלט גידוף.

“חַי, חבריא!” אמר איגנאשקה ורץ קדימה, ושוב נסענו, ואפילו במהירות כזאת, שהמוּצמד האדמוּמי הקטן במשלוש שלי, שנצלף בלי הרף בזנבו, ריקד לא אחת בדהירה מסורבלת.

 

5    🔗

סמוך לחצות, סבור אני, קרבו אלינו הזקן וּוַאסילי, שרדפו אחר הסוסים שניתקו וברחו. הם תפסו את הסוסים ומצאו והשיגו אותנו, אך כיצד עשו את המלאכה בסוּפה אפלה, עיוורת, בערבה ריקה וערומה, לא אבין לעולם. הזקן רכב ברהיטה על המשכּוכי, מניף מרפקיו ורגליו (שני הסוסים האחרים נקשרו אל סמלונו של המשכּוכי: בסוּפה אין לשחרר את הסוסים), משהשיגוני, שב הזקן לקלל את הרכּב שלי:

״שוּר, שד פזלן! כמעט…"

“היי, הדוד מיטריץ׳,” צעק בעל-האגדה מהמגררת השנייה, “חי אתה? בוא, הכנס אלינו.”

אך הזקן לא השיב והוסיף לגדף. כשנראה לו שהשלים את המידה, קרב למגררת השנייה.

“כולם תפסת?” שאל מישהו משם.

“ומה, בוַדאי!”

בעוד הסוס רץ הצמיד את גופו הלא-גדול אל גב-הסוס, אחר כך קפץ לשלג, רץ בלי להעצר אחרי המגררת, צנח לתוכה ושרבב את הרגליים מהדופן החוצה. ואסילי הגבוה ישב בשתיקה, כקודם לכן, במגררת הקדמית ליד איגנאשקה, וחיפש יחד עמו את הדרך.

״שוּר, הגדפן הזה… אלוהינו-אבינו!״ מלמל הרכּב שלי.

שעה ארוכה נסענו אחר כך ללא-עצירה במדבר הלבן, באורה הקר, השקוף והרוטט של הסוּפה. תפקח עיניך – אותו כובע כעוּר ומגושם עצמו והגב תקועים לעיני, מושלגים כליל, אותה קשת-רִתמה לא גבוהה, שמִתחתיה, בין הרצועות המתוחות של הרסן, מיטלטל למרחק שאינו משתנה ראשו של המשכּוכי בעל הרעמה השחורה, הנשובה מעט לצד אחד ברוח. מלפנים, במרחק שאינו משתנה, חומקות המגררות הקדמיות. מימין, משמאל, הכול מלבין ומתעתע. בכדִי תחפש העין משהו חדש: לא עמוד, לא גדיש, לא גדר – אין רואים דבר. בכל אשר תפנה הכול לבן, לבן ונע: הנה נראה לך האופק רחוק לאין גבול, והנה נצטמק כדי שתי פסיעות מכל צד, והנה נתגדלה פתאום מימין חוֹמה לבנה, גבוהה, והיא רצה עם המגררות, ופתאום היא נעלמת ומזדקרת מלפנים, ועתה תרוץ הלאה, הלאה ותשוב ותיעלם. תישא עיניך – יִדמה לך ברגע הראשון כי אור סביב, ודומה כי מבעד לערפל אתה רואה את הכוכבים. אולם הכוכבים נמלטים מהמבט ומגביהים ומגביהים, ואינך רואה אלא את השלג, הנופל לעיניך על פניך ועל צווארונך. השמים אורם אחד בכל אשר תפנה, לובנם אחד בכול, והם חדגוֹניים-ללא-גוֶן ונעים תמיד. דומה, כי הרוח משתנה: הנה היא נושבת לקראתך ומדביקה עיניך בשלג, והנה היא מרגיזה, זוקרת את צווארוֹן האדרת על ראשך, ותופחת בו על פניך בבדיחות-הדעת, או שמהמה מאחור בסדק שנפתח. נשמעת חריקה חלשה, מתמדת, של פרסות וסוּלייסים על פני השלג, ונשמע דנדונם הגווע של הפעמונים כשאנו נוסעים בשלג עמוק. מפעם לפעם, בנסיעתנו מול הרוח ועל התשתית הקרחית שנחשפה, מגיעים לאוזן ברור שריקותיו הנמרצות של אִיגנאט והדנדון המשתפך של פעמונו, על הקווינטה הרוטטת הנענית לו, ופתאום מפירים צלילים משמחים אלה את אופיו העגמומי של המדבר, ושבים לצלצולם החדגוני, ומטעימים בדייקנות שאין-לשׂאתה אותו לחן עצמו, ההומה בלי-משיים בדעתי. רגלי האחת התחילה קופאת, וכשהייתי זז מפעם לפעם כדי להתכרבל יפה יותר, נפל השלג שנצטבר על הצוָארון והכובע אל בית צוָארי והרתיע את בשרי, אלא שעדיין חם היה לי בפרוָה שצברה חום, וחבלי שינה נתקשרו על עיני.

 

6    🔗

במהירות מואצת חלפו זכרונות וחזיונות בדעתי.

“בעל-העצה, הצועק בלי-הפסק מהמגררת השנייה, איזה מין איכר עשוי הוא להיות? בוַדאי אדמוני, מוצק, קצר־רגלים, מניח אני, מעין פיוֹדוֹר פיליפיץ׳, המזנונאי הוָתיק שלנו.” והנה אני רואה את מדרגות ביתנו, וחמישה צמיתים, הצועדים בכבדות, מוציאים על גבי מגבות פסנתר מהאגף. רואה אני את פיודור פיליפיץ׳, שרוולי המקטורן מארג-נאנקין מופשלים, והוא נוֹשא דוושה אחת של הפסנתר, רץ לפני הנושאים, פותח בריחים, מורט פה ושם באחת המגבות, דוחף פעם אחת, מזדחל ועובר בין הרגליים, מפריע לכול וצועק בקול מודאג, בלי הרף:

“אל עצמך משוֹך, הקדמיים, הקדמיים. הנה כך, הזנב כלפי מעלה, מעלה, מעלה, הַכנס בַפתח. הנה כך.”

“אנא, בטובך, פיוֹדוֹר פיליפיץ׳! בעצמנו,” מעיר בענוָה הגנן, הלחוץ אל המעקה, סמוק כולו מרוב מאמץ, מחזיק בשיורי כוחו קרן אחת של הפסנתר.

אלא שאין פיוֹדוֹר פיליפיץ׳ נרגע.

“ומה הדבר?” שקלתי בדעתי, “הסבור האיש שמועיל הוא, חיוני למהלך הכללי של העבודה, או ששמח פשוט על שנתן לו אלוהים כושר-דיבור בוטח בעצמו ומשכנע זה, והריהו מבזבז אותו בעונג? כפי הנראה, כך הדבר.” משום מה אני רואה את הבריכה, את הצמיתים העייפים, המבוֹססים עד ברך במים ומושכים רשת, ושוב פיודור פיליפיץ׳ ומַזלף בידו, צועק על הכול, מתרוצץ בחוץ וניגש רק מפעם לפעם אל הבריכה, כדי לשפוך את המים העכורים שבַכלי, כשהוא עוצר בידו את דגי-הקַרֶשִיה שבו, ולשאוב מים זכים. והנה צהריים של יולי. אני הולך לאיזה מקום על פני דשא שנכסח זה עתה, בקרניה הישרות החורכות של השמש. עודני צעיר מאוד, משהו חסר לי, ולמשהו אני נכסף. אני הולך אל הבריכה, אל מקומי האהוב, בין ערוגת ורדי-הבר לבין שׂדרת הליבנים, ושוכב לישון. זוכר אני מה הרגשתי כששכבתי והסתכלתי מבעד לגבעולים הדוקרניים האדומים של ורד-הבר על האדמה שיָבשה גרגרים-גרגרים, ועל הראי התכול-בהיר של הבריכה המשתקף ביניהם. זה היה רגש של איזו נחת רוח תמימה מעצמי ועצבות. הכול סביבי כה נפלא היה, והשפעת היופי הזה עלי כה עצומה, עד שנדמה היה לי, כי גם אני יפה, והעניין היחיד המרגיז אותי הריהו, שאין איש מתפלא לי. חם. אני מנסה להרדם, כדי למצוא נחמה. אבל הזבובים, הזבובים הטרדנים, אינם נותנים לי מנוח גם כאן, מתחילים להתכנס לידי, ומנתרים בעקשנות, בקשיחות, כגלעינים, ממצחי לידַי. דבורה מזמזמת בסמוך אלי, במקום מילהט השמש. פרפרים צהובי-כנפיים מתעופפים ביגיעה מגבעול-דשא למשנהו. אני נושא עיני: העיניים כואבות – השמש מבהיקה מדי מבעד לעלוָה הבהירה של ליבנה מתולתל, שאמירו מניף מעלי את ענפיו גבוה, אבל בתנועה חרישית – ודומה כי החום גבר. כיסיתי פני במִמחטה. מתחיל מחנק, והזבובים נדבקים כאילו לידיים, שהזיעה מבצבצת מהן. במעבית של ורדי-הבר התחילו הדרורים רוחשים. אחד מהם ניתר על האדמה במרחק אמה ממני, העמיד פנים פעמיים כאילו ניקר באדמה, והתעופף מהערוגה בציוץ עליז, מרשרש בענפים. גם השני ניתר לאדמה, נפנף בזנבו, הסתכל סביבו וגם צייץ ועף כחץ אחרי הראשון. ליד הבריכה נשמעות חבטות המַחבּט בכבסים הלחים, והמכות מתהדהדות ונישאות למטה, על פני הבריכה. נשמעים קולם, דיבורם ושכשוכם של המתרחצים. פֶּרץ הרוח שַאן בצמרות הליבנים עוד הרחק ממני. הנה אני שומע מקרוב כי הרחיש את העשב, וגם העלים בסבך ורדי-הבר נעו והתנפנפו. הנה הגיע אלי סילון רענן, הרים את קצה המִמחטה ודגדג את פני. בפתח שפתחה הממחטה המורמת נכנס זבוב והתרוצץ ליד הפה הלח. איזה ענף יבש דוחק בגבי. לא, אין בכוחי לשכב. אלך להתרחץ בבריכה. אך הנה אני שומע ממש ליד הערוגה צעדים נחפזים ודיבור מבוהל של אשה:

״הה, רחימאים! מה זה כאן! ואין לראות גבר!"

“מה זה, מה?” שאלתי, משיצאתי לאור השמש, אשה מן הצמיתוֹת, שרצה על פַני ונאנחה. הסתכלה סביבה, הניפה ידיה והוסיפה לרוץ. אך הנה רצה אל הבריכה גם מאטריוֹנה בת המאה-וחמש, תופסת בידה את המטפחת הנשמטת מראשה, מקפצת וגוררת רגל אחת שפּוּזמק-צמר עליה. שתי ילדות רצות, מחזיקות זו בזו, ונער בן עשר בכפתן של אביו, מחזיק בחצאית-הקנבוס של אחת מהן וממהר אחריהן.

“מה קרה?” שאלתי אותן.

“איכר טבע.”

“איפה?”

“בבריכה.”

“ואיזה הוא? המשלנו?”

“לא, עובר־אורח.”

העגלון איוַאן, המדשדש במגפיו הגדולים על הדשא הכּסוּח, והפקיד השמן יעקב, רצים אל הבריכה סחופי-נשימה, ואני רץ אחריהם.

זוכר אני את הרגש שאמר לי: "קפוץ למים ומשֵה את האיכר, הצל אותו, והכול יתפלאו לך״ – והלא זאת ביקשתי.

“איפה זה, איפה?” שאלתי את המון הצמיתים שנאספו ליד הבריכה.

“הנה שם, במערבולת עצמה, לחוף ההוא, כמעט ליד בית-המרחץ,” אומרת הכובסת, ואוספת את הכבסים הלחים אל דליי-האֵסל. "מביטה אני, צולל הוא. והנה יעלה איכשהו ושוב יֵרד, ושוב יירָאה, ופתאום צעק: ׳טובע אני רחימאים!׳, וצלל למטה, ורק אבעבועות יצאו. ראיתי, כי טבע האיש. ויִללתי: רחימאים, איכר טובע!״

עמסה הכובסת את האסל על שכמה, ובהילוך מצודד יצאה בשביל והתרחקה מהבריכה.

״שוּר, איזו צרה!״ אומר הפקיד יעקב איוַאנוֹב בקול נואש. ״אילו צרות יהיו לנו עם בית-המשפט של הזיֶמסטבוֹ – לא תיחלץ מידיהם."

איכר אחד בעל חרמש פילס לו דרך בהמון הנשים, הילדים והישישים, שנתקהלו בחוֹף הזה, תלה את החרמש על עץ-ערבה וחלץ לאט את מגפיו.

“איפה, איפה טבע האיש?” הוספתי לשאול, מתוך רצון לאוּץ לשם ולעשות משהו היוצא מגדר הרגיל.

אלא שהכול מצביעים על פניה החלקות של הבריכה, ורק מפעם לפעם רוח חולפת מטילה בהן אדוות. איני יכול להבין כיצד טבע. ואילו המים פרושים מעליו חלקים כפי שהיו, יפים, אדישים, מבהיקים בזהב בשמש הצהריים, ונראה לי שלא אוכל לעשות דבר, שלא אפליא איש, מה גם ששחיָתי גרועה למדי. האיכר כבר פושט את החולצה מעל לראשו ומיד יקפוץ למים. הכול מביטים בו בתקוָה ובנשימה עצורה. אך לאחר שנכנס למים עד כתף, חוזר הוא לאט ולובש חולצתו: אינו יודע לשחות.

אנשים רצים ונאספים, ההמון גדל והולך, הנשים נצמדות זו לזו. אך אין איש מושיט עזרה. אלה שבאו זה עתה משיאים עצות, נאנחים בקול ופניהם אומרות פחד ויאוש. מבין אלה שנאספו קודם לכן יושבים אחדים על הדשא, מִשעייפו לעמוד, ואחדים שבים על עקבותיהם. הישישה מאטריוֹנה שואלת את בתה האם סגרה את תריס-התנור. נער קטן הלבוש כפתן של אביו מטיל חלוקי-אבן למים בכוָנה רבה.

אך הנה רצה במורד ההר, נובחת ומסתכלת בתמיהה לאחור, טרֶזוֹרקה, הכלבה של פיוֹדוֹר פיליפיץ׳. והנה הופיעה גם מעֵבר לערוגת ורדי-הבר דמותו שלו, והוא גולש מההר וצועק משהו.

“מה אתם עומדים?” צועק הוא, פושט תוך כדי ריצה את המקטורן. “אדם טבע, ואילו הם עומדים! תנו חבל!”

הכול מסתכלים בתקוָה ובאימה בפיודור פיליפיץ׳, בעודו נשען על כתפו של צמית נוח-לשרת ודוחק בחרטום נעל שמאל בעקב נעל ימין.

“הנה שם, במקום שאנשים עומדים, ימינה מהערבה, פיודור פיליפיץ׳, הנה שם,” אומר לו מישהו.

“יודע אני!” הוא משיב, מזעיף גבותיו, כפי הנראה בתשובה על סימני הביישנות שניכרו בהמון הנשים, פושט את הכותונת, מסיר את הצלבלב מצוָארו, נותן הכול בידי נער־הגננים, העומד בפניו בהתרפסות, צועד בצעד נמרץ על פני הדשא הכסוּח וניגש אל הבריכה.

טרֶזוֹרקה, שאינה מעלה על הדעת את הסיבה למהירות תנועותיו של אדונה, נעצרה ליד ההמון, מלסלסת לאחר שאכלה כמה גבעולי עשב בחוף, מסתכלת בו בשאלה, ופתאום היא מצטוַחת בעליזות וקופצת למים יחד עמו. תחילה אין רואים דבר מלבד קצף ונתזי-מים, המגיעים אפילו אלינו. אך הנה פיודור פיליפיץ׳, מניף בחן את זרועותיו, מגביה ומשפיל בקצב את גבו הלבן, ושוחה בחתירה נמרצת אל החוף מנגד. אולם טרזוֹרקה נתלַעלעה במים ונחפזת לשוב, מנערת עצמה ליד ההמון ומתגלגלת על גבה בחוף, להתנגב. כשמגיע פיודור פיליפיץ׳ לחוף שמנגד, מגיעים במרוצה אל עץ-הערבה שני עגלונים ובידיהם רשת דייגים הכרוכה על מקל. משום-מה מרים פיודור פיליפיץ׳ את ידיו, צולל פעם אחת, שנייה, שלישית, פולט בכל פעם סילון מים מפיו ומנער יפה את שערו, אך אינו משיב על השאלות הנִתכות מכל עבר. סוף-סוף הוא יוצא לחוף, וכפי שרואות עיני, מפקד הוא על פרישׂת הרשת. מושכים הם את הרשת החוצה, אלא שאין בה דבר לבד מטין וכמה דגי-קַרָשיה זעירים מפרפים. כשפורשים את הרשת במים בפעם השנייה, אני עובר לגדה שמנגד.

אין שומעים אלא את קול פיודור פיליפיץ׳ המפקד, שִכשוּך החבל הלח במים ואנחות-אימה. החבל הלח, הקשור אל ימין הרשת הולך ומתכסה עשב ומבצבץ יותר ויותר מהמים.

“ועכשיו משוך יחד, כולם כאחד, בבת-אחת!” צועק קולו של פיודור פיליפיץ׳. מתגלים המצופים הנוטפים מים.

“יש משהו, כבד למשוך, אחים,” אומר קול.

אך הנה נמשכות, מרטיבות ומועכות את העשב, כנפות הרשת, ושניים-שלושה דגי-קרשיה מתחבטים בהם. והנה נראה ברשת המתוחה, מבעד לשכבה דקה ורוטטת של מים שנתעכרו, משהו לבן. אנחת-אימה לא רמה, אך נשמעת ברור להחריד בדממת המוות, עולה מן הקהל.

“משוך יחדיו, אל היבשה משוך!” נשמע קולו התקיף של פיודור פיליפיץ׳, וכבר גוררים ברשת את הטובע, על פני גבעולי הלאפה שנקצרה, אל עץ-הערבה.

והנה אני רואה את דודתי הזקנה הטובה בשמלת המשי, רואה את שמשייתה הסגולה בעלת הגדילים, היוצאת דופן כל כך בתמונת-מוות זו, האיומה בפשטותה, ואת פניה הנכונים לפרוץ בבכי. זוכר אני את האכזבה שבפנים אלו, על שאי-אפשר להשתמש כאן כלל בתרופת העטשַנית, וזוכר את הרגש המדאיב, הכואב, שפקד אותי, כשאמרה לי מתוך אנוכיות תמימה של אהבה: ״בוא, יקירי. הו, מה נורא הדבר! והנה אתה מתרחץ ושוחה לבדך."

זוכר אני כיצד חרכה השמש בלהט הבהיר את האדמה היבשה, המתפוררת מתחת לרגליים, כיצד נצטחצחה השמש על פני ראי הבריכה, כיצד טפחו ליד החוף, קארפּיוֹנים גדולים, ובאמצע אִידווּ את חלקת מי הבריכה להקות דגיגים, כיצד חג הנֵץ ברום השמים, מעל לברוָזונים, היוצאים לאמצע הבריכה מתוך קני-הסוף, מבעבעים ומשתכשכים; כיצד הצטופפו באופק ענני גשם לבנים מתולתלים, כיצד נתפזר ונעלם לאט הרפש שהעלתה הרשת לחוף, וכיצד שוב שמעתי בלכתי על הסכר את מכות מחבֵּט-הכביסה, המתגלגלות על פני הבריכה.

אלא שמחבט זה מצטלצל, כאילו צלצלו שני מחבטים בטֶרצה, והצליל מענה, מייגע אותי, מה גם שיודע אני – מחבט זה פעמון הוא, ופיודור פיליפיץ׳ לא יאלצו לשתוק וככלי-עינויים מהדק מחבט זה את רגלי ההולכת וקופאת – ואני נרדם.

נדמה היה לי, שהעירו אותי דהירתנו המהירה ושני קולות האומרים בסמוך אלי:

“שמע, איגנטא, האַ איגנאט!” אומר קולו של הרכּב שלי. ״קח את הנוסע – הלא בין כך ובין כך אתה נוסע, ולמה אתרוצץ אני על חינם! קח!״

ומשיב קולו של איגנט ממש לידי:

“ומה שמחה תצמח לי להיות אחראי לנוסע?… מחצית הלוֹג תתן?”

“איפה מחצית!… רביעית וזהו זה.”

“שוּר, רביעית!” צועק קול אחר, "בשביל רביעית ירדוף ויענה את הסוסים!״

פקחתי עיני. עדיין מתעתע בעיני השלג הרוטט, הבלתי-נסבל, ואותם רכּבים וסוסים עצמם לעיני, אלא שלידי אני רואה מגררת כלשהי. הרכּב שלי השיג את איגנאט, וזמן רב למדי אנו נוסעים זה בצד זה. אף על פי שהקול מהמגררת האחרת אינו ממליץ לקחת פחות ממחצית-הלוֹג, עצר פתאום איגנאט את רִכבו.

“העבֵר, יהי כן, מזלך הוא. את המחצית תתן כשנגיע, מחר. והמטען רב, מה?”

הרכּב שלי מנתר אל השלג בערנות שאינה אופיינית לו כלל, קד לי ומבקש שאעבור אל איגנאט. אני מסכים בכל לב. אך נראה, כי דעתו של האיכר שלי ירא-השמים כה נוחה, שיש לו רצון לשפוך לפני מישהו את תודתו ורגשי שמחתו: הוא קד ומודה לי, לאליוֹשקה, לאיגנאשקה.

“והנה, תודה לאל! שאם לא כן, אדוני! מחצית הלילה נוסעים אנו, ולא יודעים לאן. והוא כבר יביא אותך, האדון, והסוסים שלי כמעט עמדו תחתם.”

ובמשנה מרץ הוא פורק את הצרורות.

בעוד הם מעבירים את המטען, הלכתי, בסיוע הרוח שהיתה מעיפה אותי, אל המגררת השנייה. רבע של המגררת כוסה שלג, בעיקר מהצד שבו תלו שני הרכּבים כּפתן על ראשם, למגן מהרוח. אולם במחסה הכּפתן מצאו שלוָה וחמימה. הזקן שכב כקודם לכן ורגליו מעֵבר לדופן, ובעל-האגדה המשיך את אגדתו:

“בשעה זו עצמה, כשבא הגנראל, בא, זאת אומרת, בשם המלך, זאת אומרת, אל מַריה בבית-הכלא, בשעה זו עצמה מַריה אומרת לו: ׳גנראל! אין לי כל נחיצות בך ולא אוכל אני לאהוב אותך, ולכן, אתה לא תהיה לי מאהבַן; והמאהבן שלי הלא הוא זה הנסיך בעצמו'. בשעה זו עצמה…” המשיך, אלא משראה אותי, נשתתק לרגע והתחיל מלבה את מקטרתו.

“ומה, האדון, אגדוֹנֶת באת לשמוע?” אמר השני, שכיניתי אותו בעל-העצה.

“כן. הרי נחמד אצלכם, ועליז!” אמרתי.

״ומה! זה מהשעמום – לכל הפחות לא חושבים."

“והיודעים אתם היכן אנו נמצאים?”

נראה היה לי, שהשאלה לא מצאה חן בעיני הרכּבים.

“ומי יֵדע פה איפה? אפשר בכלל, שהגענו אל הקאלמיקים,” ענה בעל-העצה.

“מה נעשה איפוא?” שאלתי.

“ומה יש לעשות? הנה נוסעים אנו, אפשר נגיע לדרך,” אמר במורת-רוח.

“ואם לא נגיע, והסוסים יעמדו תחתם בשלג, מה יהיה?” ״ומה! לא כלום."

“הלא אפשר לקפוא.”

“מוּדעת היא, אפשר, ועכשיו לא רואים גם גדישים: אמוֹר, שבכלל באנו אל הקאלמיקים. ראשית חכמה צריך לראות בשלג.”

“ואתה, האדון! באמת פוחד לקפוא?” אמר הזקן בקול רועד. אף על פי שכאילו לעג לי, ניכר היה שקפא עד מוח עצמותיו.

“כן, הצינה גוברת,” אמרתי.

“הוי אתה, האדון! אילו כמוני תעשה: הנה, הנה תרוץ לך מעט – ואז גם תתחמם.”

“וראשית חכמה, שתרוץ אחרי המגררת,” אמר בעל-העצה.

 

7    🔗

״הואל בטובך: מוכן!״ צעק אלי אליושקה מהמגררת הקדמית.

כה עצומה היתה הסוּפה, שבדי-עמל, רכון כולי נגד פני ומחזיק בשתי ידי בשולי אדרתי, עלה בידי לעבור בשלג הרופס, שסחפה הרוח מתחת לרגליים, את מרחק הצעדים האחדים שהפריד ביני לבין המגררת שלי. הרכּב הקודם שלי כבר כרע על ברכיו באמצע המגררת הריקה, אך משראה אותי, הסיר את כובעו הגדול, וביקש דמי-שתייה, והרוח זקרה בפראות את שערו. נראה, שלא ציפה כי אתן לו, שכן לא ציער אותו סירובי כלל. גם על כך הודה לי, חבש את כובעו, אמר: “נו, יתן לך אלוהים, האדון…,” משך במושכות, מצמץ בשפתיו והפליג מעלינו. מיד הניף איגנאשקה את השוט עד שנרכן גבו, וגער בסוסים. ושוב חירוק הפרסות, הציעוקים והפעמונים במקום יִבבת הרוח, שנשמעה ברור ביותר כשעמדנו במקום.

כרבע שעה לאחר שעברתי למגררה זו עדיין לא נרדמתי, וביצרתי עצמי בהסתכלות בדמותו של הרכּב ובסוסים. איגנאשקה ישב ישיבת בן-חיל, מנוענע בלי הרף על מושבו, מניף שוטו על הסוסים, גוער בהם בצעקה, מקיש רגל ברגל, והנה נרכן נגד פניו והשיב למקומה את העכּוזית של המשכּוּכי, שכן נטתה לגלוש ימינה. לא גבה-קומה היה, אך מבנה גופו מוצק, כפי שנדמה לי. מעל ליַרכּית הפרוָה לבוש היה כפתן לא חגוּר, שצווארונו כמעט שמוט, ועל כן צוָארו חשוף, לרגליו לא מגפי לבד אלא מגפי-עור, כובעו קטן, והוא מסירו וחובשו בלי הרף. על אוזניו הגן השיער בלבד. לא המרץ בלבד ניכר בכל תנועותיו, אלא בעיקר, כפי שנראה לי, הרצון לעורר בקרבו את המרץ. ואולם, ככל שהרחקנו לנסוע, כן הרבה להיטלטל על הדוכן, היטיב את ישיבתו, הקיש רגל ברגל ופתח בדברים עמי ועם אליוֹשקה: נדמה היה לי, שהוא חושש לפוֹל ברוחו. ועילה לא נעדרה: אף על פי שהסוסים טובים, הכבידה הדרך יותר ויותר עם על צעד, וניכרים היו הסוסים שרצונם לרוץ פחת והלך: כבר היה הכרח לצלוף בהם, והמשכּוּכי, סוס טוב, גדול ומדובלל, מעד פעמיים, אמנם נבהל ומיד משך משיכה נמרצת וטלטל את ראשו המדובלל גבוה, כמעט עד הפעמון. המוצמד הימני, שעקבתי אחריו על כורחי, בעל ציצית-העור הארוכה על העכּוּזית, המיטלטלת ומקפצת מימין, היה מרַפה הרבה את המוֹסרוֹת, ועל כן נתחייב בכמה צליפות שוט, אך כהרגלו של סוס טוב, אפילו חם-מזג, כאילו התמרמר על חולשתו, היה שומט וזוקר ראשו, וביקש שתזרז אותו המושכה. אכן נורא היה המַראה, כי הסוּפה והצינה הלכו וגברו, הסוסים נחלשים, הדרך משתבשת יותר ויותר, ואין אנו יודעים היכן אנו ולאן עלינו לנסוע, לאו דווקא כדי להגיע לתחנה, אלא למקום מחסה כלשהו – והלא מגוחך אף מוזר הוא לשמוע את הפעמון מצטלצל בקלילות ובעליזות כזאת, ואת איגנאטקה מצעק לו ציעוקים כה ערניים ויפים, כאילו נסענו להנאתנו בצהרי שמש וצינה בחג-הטבילה ברחובו של הכפר – והעיקר, קשה היה להניח שאנו נוסעים בלי הרף, ובמהירות, אל מקום אחר מהמקום שאנו נמצאים בו. איגנאטקה הטעים שיר, אמנם בפאלצֶטוֹ מכוער למדי, אלא שבקול רם כל כך ובאתנחתות כאלה, שניצלן לשריקה, עד שמוזר היה להיתפס לפחד בזכות שירו.

“היי־היי! מה אתה צורד את גרונך, איגנאט!” נשמע קולו של בעל-העצה. ״עמוד רגע!״

“מה לך?”

״עמו-ו-וד!״

נעצר איגנאט. שוב נדם הכול, והרוח נתנהמה ונשתרקה, והשלג התחיל מתערבל ומכה יותר במגררות. קרב אלינו בעל-העצה.

“נו, מה לך?”

“מה! לאן ניסע?”

“ומי יודע!”

“מה, האם קפאו רגליך שאתה טופח בהן, מה?”

“קהו לגמרי.”

״מוטב שתיגש ותראה: שם מהבהב משהו – האם לא מחנה הקאלמיקים הוא. ושם גם לרגליים יֵחַס."

“ניחא. החזק בסוסים… הא לך.”

רץ איגנאט לכיוון שהורה לו בעל-העצה.

"הכול צריך לראות, וגם ללכת צריך: וכך תמצא. ואם לא כן, מה ניסע כשוטים סתם!״ אמר לי בעל-העצה. “ראה כיצד הרתיח את הסוסים עד הבל!”

כל עוד שהה איגנאט בסיורו – והוא נשתהה הרבה, וכבר חששתי שמא יתעה – דיבר אלי בעל-העצה בנעימה שלוָה בוטחת בעצמה, והירצה כיצד יש לנהוג בשעת סופה, וכי מוטב להתיר את המושכות ולהניח לסוס, והוא יוציא לדרך הנכונה, חי אלוהינו בשמים כי יוציא, ואפילו לפעמים אפשר להסתכל גם בכוכבים, ואילו היה הוא נוסע בראש, היינו זה כבר בתחנה.

“ומה שם?” שאל את איגנאט שהיה חוזר, פוסע בכבדות, רגליו בוססות בשלג עד ברך.

“יש גם יש, רואים מחנה,” השיב איגנאט המתנשף, “אבל לא יודע איזה. ודאי, אחא. הגענו לקייטנה של פרוֹלגוֹב. צריך שמאלה יותר לחתוך.”

“ומה הוא טוחן?! הלא זה המחנות שלנו, שמאחורי הסטאניצה,” חלק עליו בעל-העצה.

״ואני אומר שלא!״

“אני רק הצצתי, וכבר אני יודע: וכך יהיה. ואם לא מחנה זה, הרי זה טַאמישֶבסק. צריך לחתוך ימינה יותר ויותר: ובדיוק נצא אל הגשר הגדול – בוֶרסטה השמינית.”

“הלא אומרים לך שלא! הלא ראיתי!” השיב איגנאט במורת-רוח.

״הו, אחא! ואתה רכּב?!״

“ודאי רכּב אני! לך אתה בעצמך וראה.”

“מה יש לי ללכת. גם כך אני יודע.”

איגנאט התרגז, כנראה. בלי להשיב קפץ ועלה על הדוכן, והריץ את הסוסים הלאה.

“ראה, איך קהו הרגליים מכפור. לא תחמם אותן,” אמר לאליוֹשקה, התכיף להקיש רגל ברגל ולחפון החוצה את השלג שחדר לבתי-השוקיים של המגפיים.

נפשי יצאה להרדם.

 

8    🔗

“האם אני קופא,” חשבתי מתוך תנומה, “ויש אומרים, כי תמיד הקפיאה מתחילה בתרדמה. ומוטב לטבוע מאשר לקפוא, ימשו-נא אותי ברשת. אגב, היינו-הך – לטבוע, לקפוא, ובלבד שלא ידחק בגבי המקל הזה, ולהרדם.”

להרף־עין אני נרדם.

“אף על פי כן, במה יסתיים כל זה?” אמרתי פתאום בלבי, פוקח עיני לרגע ומסתכל במרחב הלבן: “במה יסתיים הכול? אם לא נמצא גדישים והסוסים יעמדו תחתם, ודומה כי הדבר יקרה במהרה – נקפא כולנו.” אודה, שאף על פי שפחדתי קצת, היתה המישאלה שיקרה לנו משהוּ החורג מן הרגיל, טראגי במידת-מה, חזקה בי מהפחד המוּעט. אמרתי בלבי, שלא יהיה רע כלל, אם לפנות בוקר יביאו אותנו הסוסים בעצמם אל כפר רחוק, לא מוּכר, קפואים למחצה, ואחדים יהיו אפילו קפואים למוות. מחשבות ממין זה רפרפו בדעתי בבהירות יתירה. הסוסים עומדים תחתם, השלג נערם והולך, והנה רואים רק את אָזני הסוסים ואת קשת-הרִתמה. ופתאום מופיע למעלה איגנאשקה במגררת שלו, ועובר על פנינו. אנו מתחננים לפניו, צועקים שיקח אותנו עמו. אך הרוח סוחפת את הקול, והקול נעלם. איגנאשקה מצחקק, גוער בסוסים, משריק לו ונעלם מעינינו באיזה גיא עמוק, שנתכסה שלג. הישישון קופץ על גבו של הסוס, מנפנף במרפקים ורוצה לדהור ולהסתלק, אלא שאין בכוחו לזוז ממקומו. רכּבי הקודם, בעל הכובע הגדול, מסתער עליו, גוררו ארצה ורומס אותו בשלג. “מכשף אתה!״ צועק הוא. ״פה מלא קללה! בוא נשתרך יחדיו.” אולם הישישון פולח את תל-השלג בראשו: למעשה אינו ישיש אלא ארנבת, ונמלט בדהירה מפנינו. כל הכלבים דוהרים בעקבותיו. בעל-העצה, הוא פיודור פיליפיץ׳, אומר, שיֵשבו הכול במעגל, ואין דבר, אפילו יכסה אותנו השלג: חם יהיה לנו. ואכן חשים בחום ובחמימת-בית, אלא שצמאים אנו. אני שולח ידי אל הצידָנית, מכבד את הכול ברום בסוכר, ושותה גם אני בהנאה רבה. בעל-האגדה מספר אגדה על הקשת בענן – וכבר נמתחו מעליו תקרת שלג וקשת. "עתה יכין לו כל אחד קיטון קטן בשלג, והבה נישן!״ אומר אני. השלג רך וחמים, כשער-פרוָה. אני מכין לעצמי קיטון ורוצה להכנס לתוכו. אולם פיוֹדוֹר פיליפיץ׳, שראה בצידנית את כספי, אומר: “עצור! תן את הכסף. בין כך ובין כך תמות!” ותופס ברגלי. אני נותן את הכסף, ומבקש כי יניחו לי. אך אין הם מאמינים כי זה כל כספי, ואומרים להרגני. אני תופס בידו של הישישון ומתחיל לנשקה בעונג שאין לתארו כלל: ידו של הישישון ענוגה ומתוקה. תחילה הוא מחלץ אותה מידי, אבל אחר כך מניחה לי, ואפילו מלטפני בידו השנייה. אף על פי כן קרב אלי פיוֹדוֹר פיליפיץ׳ ומאיים. אני רץ אל קיטוני. אלא שאין זה קיטון, כי אם מסדרון לבן ארוך, ומישהו מחזיק ברגלַי. אני מפרפר להחלץ. בידֵי המחזיק בי נשארים בגדי וחלק מעורי. אך אני מרגיש קור ובושה בלבד – בושה, מה גם שדודתי, ובידיה השמשיה ותיבת התרופות ההוֹמיאוֹפּטיות הולכת לקראתי, שלובת-זרוע עם הטבוע. הם צוחקים ואינם מבינים את הסימנים שאני מחווה. אני מטיל עצמי למגררת, רגלי נגררות בשלג. אולם הישישון רודף אחרי, כשהוא מנפנף במרפקיו. כבר קרוב הישישון, אבל אני שומע שני פעמונים מצלצלים לפני, ויודע שאינָצל בהגיעי אליהם. צלצולם של הפעמונים מתגבר. אך הישישון השיג אותי, נפל כשבטנו על פני, וכמעט שאיני שומע את הפעמונים. שוב תפסתי ידו והתחלתי לנשקה, אך הישישון אינו ישישון כי אם הטבוע… וצועק: “איגנאשקה! עמוד, דומה, כי אלה הגדישים של אַחמֶטקה, דומה! גש ותראה!” וזה כבר מפחיד מדי. לא! מוטב להקיץ…

אני פוקח עיני. הרוח הפשילה אל פני את כנף הסגין של אליוֹשקה, ברכי חשופה, אנו נוסעים על התשתית הקרחית, וטֵרצַת הפעמונים מצטלצלת יפה באוויר, בלווית הקווינטה הרוטטת שלה.

עיני מחפשות את הגדישים. אולם במקום הגדישים אני רואה, כבר בעיניים פקוחות, בית בעל גזוזטרה וקיר משונן של מבצר. אין לי עניין להסתכל היטב בבית ובמבצר: בעיקר מבקש אני לשוב ולראות את המסדרון הלבן, שבו רצתי, לשמוע את צלצול פעמון הכנסייה ולנשק את ידו של הישישון. שוב עצמתי עיני ונרדמתי.

 

9    🔗

כבדה היתה שנתי. אולם הטֵרצה של הפעמונים נשמעה בלי הרף, והופיעה בחלומי, הנה בדמות כלב, הנובח ומסתער עלי, הנה בדמות עוגב, שאני אחד החלילים בו, והנה כדמות שירים בצרפתית שאני מחבר אותם. והנה נדמה לי, כי טֵרצה זו היא כלי-עינויים כלשהו, שבו לוחצים בלי הרף את עקב ימיני. הכאב כה חזק היה, שהתעוררתי, פקחתי עיני ושפשפתי את רגלי. היא התחילה לקפוא. הלילה הוסיף להיות בהיר, עכרורי, לבן. אותה תנועה עצמה היתה מטלטלת אותי ואת המגררת. אותו איגנאשקה עצמו ישב במצודד והקיש רגליו זו בזו. אותו הסוס המוצמד, ממתח צווארו ומרים רגליו אך מעט, רץ ברהיטה בשלג העמוק, והציצית שעל העכּוּזית מרקדת וטופחת בבטן הבהמה. ראשו של המשכּוכי, בעל הרעמה המתבדרת, מיטלטל בקצב, מותח ומַרפה את המושכות המושחלות בטבעות קשת-הרִתמה. אלא שכל אלה נתכסו יותר בשלג. השלג התערבל מלפנים, מהצד, כיסה את הסוּלייסים, את רגלי הסוסים עד ברך, ונתרבץ מלמעלה על הצווארונים והכובעים. הרוח נשבה פעם מימין, פעם משמאל, שיחקה בצוָארון, בחוצן הכּפתן של איגנאשקה, ברעמת הסוס המוצמד, ויבבה מעל לקשת-הרתמה והיצולים.

הצינה גברה מאוד, ואך זקרתי ראשי מהצוָארון היה שלג, קפוא יבש ומתערבּל מתרַבּץ בריסים, באף, בפה וחודר לעורף. תשׂא עיניך סביב – הכול לבן, לבן ומושלג, ואין רואים דבר מלבד אור עכרורי ושלג. אימה גדולה ירדה עלי. אליוֹשקה ישן למרגלותי, בירכתי המגררת. על גבו נערמה שכבת שלג עבה. רוחו של איגנאשקה לא נפלה: בלי הרף משך במושכות, גער בסוסים, הקיש ברגליו. צלצולו של הפעמון מופלא היה כקודם. הסוסים היו מנחררים מעט אך רצו, מעידותיהם תכופות יותר ויותר וריצתם מתונה יותר. שוב מקפץ לו איגנאשקה, מניף את הכפפה ומטעים זמר בקולו הדק, המתוח. בטרם סיים את הזמר עצר בסוסים, הטיל את המושכות על קַדמת-המגררת וירד. התייבבה הרוח בפראות. כמו מעל אֵת רחב נשפך השלג על חוצני האדרת. הפכתי פני: המגררת השלשית כבר לא היתה מאחרינו (היא נתקעה באיזה מקום). בערפל השלג נראה ליד המגררת השנייה הזקן המקפץ מרגל לרגל. איגנאשקה סר כשלושה צעדים מהמגררת, ישב בשלג, פתח את חגורתו והתחיל לחלוץ את מגפיו.

“מה אתה עושה?” שאלתי.

“צריך לחלוץ ולנעול מחדש, שלגמרי קפאו הרגליים,” השיב והמשיך בעיסוקו.

קר היה לי לזקור צוָארי מהצוָארון כדי להסתכל במעשיו. ישבתי זקוף והסתכלתי בסוס המוצמד, שהציג רגל הצדה, ונפנף בכאב, בעייפות, בזנבו המקושר וזרוי שלג. טלטולה של המגררת, כשקפץ איגנאט וישב על הדוכן, העיר אותי.

“מה, היכן אנחנו עכשיו?” שאלתי. “הנגיע לפחות עד אור הבוקר?”

“תנוח דעתכם: נביא,” השיב. “עתה התחממו הרגליים הרבה, לאחר שנעלתי מחדש.”

הפליג, נצטלצל הפעמון, שוב התחילה המגררת מיטלטלת, והרוח שבה לשרוק מתחת לסולייסים. שוב יצאנו לשוט בים השלג שאיץ לו תחום.

 

10    🔗

תרדמה כבדה נפלה עלי. כשהתעוררתי מדחיפת רגלו של אליוֹשקה ופקחתי עיני, כבר היה בוקר. נדמה, כי הצינה עזה יותר משהיתה בלילה. שלג לא ירד מלמעלה. אולם רוח חזקה, יבשה, הוסיפה לסחוף אבק שלג בשדה, ובעיקר מתחת לפרסות הסוסים ולסולייסים. מימין, במזרח, היו השמים כבדים, כחלחלים-כהים. אלא שפסים אלכסוניים בהירים, אדומים-תרוגים, הלכו ונתבלטו בהם. בגלל העננים הלבנים החומקים, שכמעט אינם מתגוונים, נראתה מעל לראש כּחֵלֶת חיוורת. משמאל היו העננים בהירים, קלים ונעים. בכול סביב, כמלוא הישג העין, רבץ בשדה שלג לבן עמוק, ורבָדיו חדי קווים. אי-פה אי-שם נראתה תלולית מאפירה, שמעליה התעופף בעקשנות אבק-שלג זעיר, יבש. לא נראו כל עקבות, של מגררת, או של אדם, או של חיה. שרטוטי גבו של הרכּב וצבעי הפרוָה נראו ברורים וחדים גם על הרקע הלבן… עיגול כובעו הכחול-כהה של איגנאשקה, צווארונו, שערו ואפילו המגפיים לבנים היו. המגררת נתכסתה שלג כולה. השלג דבק בכל ימין ראשו ורעמתו של המשכּוּכי האפור. רגליו של הסוס המוצמד מצדי כוסו שלג עד הברך, ולעכּוּזו המיוזע, שנעשה מדובלל עתה, דבק שלג מימינו. הציצית היתה מקפצת לקצב כל מנגינה שהייתי מעלה על הדעת, והסוס המוצמד רץ כקודם, אלא שעל פי בטנו הנפולה, העולה ויורדת בתכיפות, ועל פי אוזניו השמוטות ניכר היה מה עייף הוא. גוף חדש יחיד משך את תשומת-הלב: עמוד וֶרסטה, שהשלג היה נושר ממנו, אך מימינו כבר ערמה הרוח תלולית ממש, ועוד היתה מזנקת ומשליכה את השלג הפריך מצד לצד. השתוממתי מאוד, כי נסענו כל הלילה, שתים-עשרה שעות, בלי להחליף סוסים, בלי לדעת לאן ובלי לעצור, ואף על פי כן הגענו לאיזה מקום. דומה, כי צלצול פעמוננו עליז עתה יותר. איגנאט הידק את חוצני הפרווית וגער בסוסים. מאחור נִחררו הסוסים וצלצלו הפעמונים של מגררות הזקן ובעל-העצה. אולם הרכּב שנרדם אבד ללא ספק בערבה. כשעברנו כמחצית הוֶרסטה נִקרוּ לנו עקבות חדשים, שנתכסו שלג אך מעט, של מגררת ושלושה סוסים, ובהמשך הדרך נראו פה ושם כתמים ורדרדים, כנראה דם מפצע-צליפה של סוס.

“פיליפ הוא! שוּר, לפנינו הגיע!” אמר איגנאשקה.

והנה הבית הקטן בעל השלט עומד בודד ליד הדרך בתוך השלג, אשר כמעט כיסה אותו עד חלון וגג. ליד בית-המרזח עמדו שלושה סוסים אפורים, מדובללים מרוב זיעה, רגליהם פשוקות וראשיהם שמוטים. לפני הפתח נגרף השלג ואֵת מוצב שם. אבל הרוח ההומה עדיין מעיפה את השלג מהגג ומערבלת אותו.

לקול פעמונינו יצא מהפתח רכּב אדמוני גבוה, סמוק, כוס י״ש בידו והוא צועק משהו. פנה אלי איגנאשקה וביקש רשות לעצור. עתה ראיתי לראשונה את פרצופו.

 

11    🔗

פניו לא היו שחרחרות, יבשות, יִשרות-אף, כפי שציפיתי לראותן על פי שערו ומבנה גופו. היה לו פרצוף עגול, עליז, בעל אף סולד לגמרי, פה גדול ועיניים עגולות כחולות-בהירות. לחייו וצוָארו אדומים, כאילו שפשפו אותם בלבד. הגבות, הריסים הארוכים והפלומית הצומחת בכל שיפולי פניו, כוסו שלג והלבינו לגמרי. דרך מחצית-הוֶרסטה נותרה לנו עד התחנה, ונעצרנו.

“אולם הזדרזו,” אמרתי.

“ברגע אחד,” ענה איגנאשקה, קפץ מהדוכן וניגש אל פיליפ.

“תן, אחא,” אמר, שמט את הכפפה מימינו והטילה לשלג עם השוט, שמט ראשו לאחור והערה את הוֹודקה שהוגשה לו בהעלם אחד.

המוזג. ודאי קאזאק משוחרר, יצא מהפתח ומחצית הלוג בידיו.

“למי להגיש?” שאל.

ואסילי הגבוה, איכר רזה, ערמוני בהיר, בעל זקנקן-תיִש, ובעל-העצה, לבקן, זקן לבן עבות עוטר את פניו הסמוקות, נגשו ושתו אף הם כוס לנפש. גם הזקן ניגש אל קבוצת הסובאים, אלא שאיש לא הקריב לו משקה, והוא סר אל סוסיו הקשורים מאחור, והתחיל מלטף אחד מהם על גבו ועכוזו.

הזקן נראה כפי ששיערתי: קטן, רזה, בעל פנים קמוטות שהכחילו, זקנקן דליל, אף חדוד ושיניים צהובות מכורסמות. כובע רכּבים היה לראשו, חדש לגמרי, אך יַרכּית-הפרוָה, מהוהה, מדוהנת במשחת-עגלות וקרועה בכתף ובחוצנים, לא כיסתה את הברכיים ואת מכנסי-הקנבוס, התחובים במגפי-לבד גמלוניים. הוא השתוחח כולו, התעוות, פניו וברכיו רועדות, התעסק ליד המגררות, מבקש כנראה להתחמם.

“ומה, מיטריץ׳, קח רביעית יי״ש, היית מתחמם יפה,” אמר לו בעל-העצה.

הרתיע מיטריץ׳. השיב למקומה את העכוזית של סוסו וניגש אלי.

“ומה, האדון,” אמר, מסיר את הכובע משערו השב ומחווה קידה עמוקה, “כל הלילה תעינו עמך, דרך חיפשנו. אילו הואלת לפחות לתת לרביעית. הלא כן, רחימאי, הוד מעלתך! ובלי זה, במה יתחמם אדם,” הוסיף בחיוך חנפני.

נתתי לו רבע רובל. הוציא המוזג רביעית בכוס והגישו לזקן. הניח הזקן את השוט והכפפה והושיט את ידו הקטנה, השחורה, המחוספסת וכחולה מעט, אל הכוס. אלא שאגודלו כזַר לו, ולא ציית. לא הצליח להחזיק בכוס, הפילה מידו ושפך את היי״ש על השלג.

כל הרכּבים פרצו בצחוק.

״שוּר, כיצד קפא מיטריץ׳ זה! אפילו ביין לא יֵדע להחזיק."

אולם מיטריץ׳ התעצב מאוד על ששפך את היי״ש.

אכן, מזגו לו כוס אחרת והערו אותה אל פיו. מיד נתעלז, רץ אל בית-המרזח פנימה, הצית מקטרת, התחיל מחייך, חושף את שיניו הצהובות המכורסמות, ומצרף גידוף לכל מִלה. מששתו את הרביעית האחרונה, פנו הרכּבים אל מגררותיהם, ויצאנו לדרך.

השלג הלך והלבין, הלך והבהיק, והיה מסנוור את העיניים המסתכלות בו. פסים תרוגים, אדמדמים, היו הולכים ונפזרים ברום השמים, מגביהים ומגביהים, מבהירים ומבהירים. מבעד לעננים האפורים-כחלחלים נראה אפילו באופק עיגולה האדום של השמש. התכלת כהתה והבהיקה יותר. בדרך שליד הסטאניצה היו העקבות בהירים, ברורים, מצהיבים, ופה ושם היו גם מהמורות. באוויר הצונן הדחוס הורגשו קלות וקרירות נעימות.

סוסַי רצו מהר מאוד. ראש המשכּוּכי וצוָארו בעל הרעמה המתבדרת בתוך קשת-הרתמה ניטלטלו במהירות, כמעט במקום אחד, מתחת לפעמון הציידים, שענבלו כבר לא הקיש בו, אלא גרד את הדפנות. הסוסים המוצמדים המשובחים מיתחו בצוותא את המוסרות המעוקמות הקפואות, קיפצו במרץ, וציציות העכוזית טפחו בבטנם. לפעמים היה המוצמד יורד מהנתיב לתוך תלולית-שלג, ותוך כדי עלייה מזורזת מתוכה, זורה שלג לעיניים. איגנאשקה היה מצעק בטֶנור עליז. הצינה היבשה החריקה מתחת לסוּלייסים. מאחור נצטלצלו בחגיגיות שני פעמונים, ונשמעו ציעוקים שתויים של הרכּבים. הפכתי פני: הסוסים המוצמדים האפורים, המדובללים, פשטו צוָארם, מיתנו נשימתם, וטפפו בשלג כשרסניהם מלוכסנים. מנופף שוטו, יִישר פיליפ את כובעו על ראשו. כקודם לכן שכב הזקן באמצע המגררת, רגליו מורמות.

כעבור שתי דקות החריקו המגררות על רצפת-הלוחות של מבוא-התחנה שטואטאה משלג, ואיגנאשקה הפך אלי פנים עליזות, זרויות שלג, נושמות צינה.

“ובכל זאת הבאנו אותך, האדון!” אמר.

11 בפברואר 1856