קָנָה לוֹ אַבּוּ אלְאַסְוַד¹ שִׁפְחָה פוֹזֶלֶת, שֶׁהָיְתָה יְלִידַת תַּעֲרֹבֶת בֵּין הָעַרְבִים, וּמָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו. וְאוּלָם קְרוֹבָיו בִּקְּשׁוּ לְהוֹרִיד חִנָּהּ בְּעֵינָיו. תָּמַהּ עַל הָאֲנָשִׁים, נָשָׂא כַפּוֹת יָדָיו הֲפוּכוֹת וְאָמַר בָּתֵי־שִׁיר אֵלֶּה:

יְגַנּוּהָ בְעֵינַי, וְאֵין בָּהּ כָּל־מוּם

בִּלְתִּי אֲשֶׁר בְּעֵינֶיהָ כֶּתֶם כָּתוּם.

וְאִם בְּעֵינֶיהָ פְּגָם, יַעֲדֶנָּה עֲדוֹת

גֵּו תָּמִיר, נָע עַל עֲגָבוֹת כְּבֵדוֹת.

וּמִמַּה שֶּׁיְסֻפָּר: