בּכל יוֹבל, בּכל חג זכּרוֹן, גם אם הוּא זכּרוֹן של כּיבּוּש – יש עצב לבעל היוֹבל. יש הרגשה של עָבר, של חסד נעוּרים. וּבכל עבר יש לא רק נצחוֹנוֹת וכיבּוּשים. יש גם מפּלוֹת ואבידוֹת והרבּה צער. וּבמידה שהחג הוּא חגם של אנשים – אם אלה שבּאוּ לפני כ"ה שנה ואם אלה שבּאוּ לפני עשׂרים שנה וּפחוֹת, כּוּלם שוּתפים בּוֹ – הרי עלינוּ לזכּוֹר לא רק את הקו העוֹלה של הנצחוֹן, אלא את כּל הנַפתוּלים והיסוּרים והאבידוֹת שנפלוּ בּחלק כּל אחד ואחד מאִתנוּ. אוּלם לתנוּעה שלנוּ יש סגוּלה יקרה אחת. בּה, בּתנוּעה, לא חלה זִקנה. יש אבידוֹת, אוּלם הרקמה מתחדשת תמיד, והיא עוֹמדת כּיוֹם רעננה כּבראשיתה. ועל נס זה של העליה השניה אני רוֹצה לדבּר. ולא כּדי למַעט את דמוּתם של הקוֹדמים לנוּ ושל הבּאים אחרינוּ – אשר עוֹד הרבּה גבוּרה וּמסירוּת־נפש ידָרשוּ מהם – ולא משוּם צוֹרך של התאַמרוּת והתבּרכוּת, כּי אם לשם סימוּן קוים, מה היה הכרחי וּמה לא היה הכרחי למפעל התקוּמה.
קדמוּ לנוּ גיבּוֹרים גדוֹלים – בּיל"וּ, אנשי זכרוֹן־יעקב, ראשוֹן־לציוֹן, פּתח־תקוה, אנשי יסוּד־המעלה, אנשי ראש־פּינה – אשר אין לנוּ מבּחינת הגבוּרה האישית להשתווֹת אליהם. בּעליה השלישית בּא אלינוּ שפע של מרץ נעוּרים, שהביא לידי התנַערוּת עצוּמה, להרחבת האפקים, כּאשר לא ידענוּ אנחנוּ, אנשי העליה השניה. אוּלם תפקיד מיוּחד נפל בּגוֹרלה של העליה המרתקת את עליית הראשוֹנים עם האחרוֹנים.
כּשבּאוּ הראשוֹנים כּבר חיתה בּלבּם האידיאָה של מדינת היהוּדים, שהיתה ספוּנה בּדברי פּינסקר וליליֶנבּלוּם. מתוֹך נַחשוֹניוּת – בּאמוּנה שמחר־מחרתים יבוֹא כּל העם בּעקבוֹתיהם, מבּלי ראוֹת את דלוּתוֹ וחוֹסר כּוֹחוֹ של העם – התפּרצוּ וּבאוּ אנשי בּיל"וּ. אוּלם ההמשך לא בּא והמַעין הזך התיבּש טיפּין טיפּין, לפעמים גם נדלח ונעכּר, עד שנדמה היה כּי אין תקוה למַעין זה לפכּוֹת מחדש, אין תקוה כּי יבקעוּ סביבוֹ מעינוֹת חדשים, אשר יצטרפוּ ויהיוּ לנהר. לעוּמת זה – העליה השלישית מצאה לפניה מַבּוּע מפכּה בּחזקה, מצאה מפעל חי המעוֹרר אמוּנה, המשמש מוֹפת. כּאן היה בּטחוֹן בּהמשך, הבּטחוֹן שאחריהם יבוֹאוּ שוּב המוֹנים.
לא כּן העליה השניה. היא בּאה בּמזל מיוּחד, והטרגיוּת המלַוה אוֹתה היא שגיבּשה ועשׂתה אוֹתה לכוֹח בּאוּמה. כּי בּאיזה מצב בּאנוּ? ולא בּמצב של פּריחה כּל־שהיא בּארץ, לא כּלכּלית ולא תרבּוּתית. גם לא בּתוֹר פּריחה בּציוֹנוּת. התנוּעה הציוֹנית עמדה אוֹתה שעה על עֶברי פּי פּחת. החלוֹם של הרצל, אשר עם כּל פּרישׂת־הכּנף שהיתה בּוֹ, היה פּירוּשוֹ ויתוּר על כּל פּעוּלה ישוּבית, אי־אמוּנה כּי יש שׂכר לפעוּלה זוֹ – חלוֹם זה הגיע עד קיר אטוּם. הכּנפים קוּצצוּ, האוֹר דעך, יאוּש חדר ללבבוֹת. החלה נסיגה והתפּוֹררוּת של מחנוֹת שלמים אשר נזעקוּ אל דגל הציוֹנוּת. התקוּפה ההֶרצליסטית, אשר בּישׂרה קץ מהיר של הגלוּת, וּבאמצעים קלים – משׂא־ וּמתן דיפּלוֹמַטי של מנהיגים, מכירת שקלים, קיבּוּץ מעט כּסף – תקוּפה זוֹ לא מצאה את דרך ההגשמה. יחד עם האכזבה בּאוּ לתנוּעה ימי רזוֹן ודלדוּל, כּי התנוּעה לא ידעה לדרוֹש מעשׂים רציניים, לא ידעה להתווֹת את דרך הפּעוּלה שתביא לידי הגאוּלה. אוּלם בּינתים הכּתה התנוּעה הזאת גלים ועוֹררה בּקרב ההמוֹנים את צמאוֹן הגאוּלה – ועתה עמדוּ אלה נבוּכים, כּשסביבם ניצנצוּ אוֹרוֹת אשר רמזוּ גאוּלה ליהוּדי ולאדם, הבטיחוּ תוֹכן לחיי הפּרט. התנוּעה הציוֹנית על כּל גדוֹליה, על כּל מאוֹר היהדוּת שבּה, לא ידעה להבטיח זאת. גם אחד־העם לא ידע לגלוֹת את הכּוֹחוֹת הרצוֹניים שבּציוֹנוּת ולעשׂוֹתה אידיאל תוֹבע, מחַייב, מטיל מצווֹת קשוֹת מאד. וּבשעה שכּל תקוה רחבה בּציוֹנוּת פּסה, נגוֹזה, בּשעה שהנוֹער העברי כּוּלוֹ התחיל נסוֹג מן המחנה, בּשעה שכּל היסוֹדוֹת של רעיוֹן הציוֹנוּת האוֹרגנית – חיבּת הארץ, תחיית הלשוֹן, עבוֹדת האדמה – התחילוּ מתבּטלים, בּאוֹתוֹ רגע נמצא בּאיזה נס שׂריד קטן בּמחנה, שׂריד קטן וחלש, שעמד בּעצמוֹ על עברי פּי תהוֹם, והקוֹמץ הזה מצא בּקרבּוֹ עוֹז משוּנה – לא אמוּנה וּבטחוֹן, אלא עוֹז שנבע מן המחשבה שאוּלי אנחנוּ האחרוֹנים, ואם גזירת ההיסטוֹריה היא שאין לנוּ עתיד וּתקוּמה, נהיה נא האחרוֹנים, אוּלם את המערכה אַל נעזוֹב. האבוּקה שהדליק יוֹסף חיים בּרנר – לכאוֹרה, נוֹשׂא הכּפירה הלאוּמית – על גדוֹת התמזה בּקריאתוֹ: “אחרוֹנים נהיה על החוֹמה!” – עשׂתה את שליחוּתה. קמה התעוֹררוּת של תיעוּב – לתעב את העזוּבה הארץ־ישׂראלית, לתעב את רפיוֹן הרצוֹן בּתנוּעה הציוֹנית. קם מרד – לא נגד שעבּוּד מלכוּיוֹת, לא נגד עריצוּת בּית רומַנוֹב, גם לא נגד סדרי החברה בּכללם – אלא מרד בּתנוּעה שבּה נוֹלד הדוֹר הזה, בּתנוּעה הציוֹנית, בּאינטליגנציה היהוּדית, בּספרוּת העברית – מרד מקיף ועצוּם בּכל שטחי החיים.