בּכל יוֹבל, בּכל חג זכּרוֹן, גם אם הוּא זכּרוֹן של כּיבּוּש – יש עצב לבעל היוֹבל. יש הרגשה של עָבר, של חסד נעוּרים. וּבכל עבר יש לא רק נצחוֹנוֹת וכיבּוּשים. יש גם מפּלוֹת ואבידוֹת והרבּה צער. וּבמידה שהחג הוּא חגם של אנשים – אם אלה שבּאוּ לפני כ"ה שנה ואם אלה שבּאוּ לפני עשׂרים שנה וּפחוֹת, כּוּלם שוּתפים בּוֹ – הרי עלינוּ לזכּוֹר לא רק את הקו העוֹלה של הנצחוֹן, אלא את כּל הנַפתוּלים והיסוּרים והאבידוֹת שנפלוּ בּחלק כּל אחד ואחד מאִתנוּ. אוּלם לתנוּעה שלנוּ יש סגוּלה יקרה אחת. בּה, בּתנוּעה, לא חלה זִקנה. יש אבידוֹת, אוּלם הרקמה מתחדשת תמיד, והיא עוֹמדת כּיוֹם רעננה כּבראשיתה. ועל נס זה של העליה השניה אני רוֹצה לדבּר. ולא כּדי למַעט את דמוּתם של הקוֹדמים לנוּ ושל הבּאים אחרינוּ – אשר עוֹד הרבּה גבוּרה וּמסירוּת־נפש ידָרשוּ מהם – ולא משוּם צוֹרך של התאַמרוּת והתבּרכוּת, כּי אם לשם סימוּן קוים, מה היה הכרחי וּמה לא היה הכרחי למפעל התקוּמה.

קדמוּ לנוּ גיבּוֹרים גדוֹלים – בּיל"וּ, אנשי זכרוֹן־יעקב, ראשוֹן־לציוֹן, פּתח־תקוה, אנשי יסוּד־המעלה, אנשי ראש־פּינה – אשר אין לנוּ מבּחינת הגבוּרה האישית להשתווֹת אליהם. בּעליה השלישית בּא אלינוּ שפע של מרץ נעוּרים, שהביא לידי התנַערוּת עצוּמה, להרחבת האפקים, כּאשר לא ידענוּ אנחנוּ, אנשי העליה השניה. אוּלם תפקיד מיוּחד נפל בּגוֹרלה של העליה המרתקת את עליית הראשוֹנים עם האחרוֹנים.

כּשבּאוּ הראשוֹנים כּבר חיתה בּלבּם האידיאָה של מדינת היהוּדים, שהיתה ספוּנה בּדברי פּינסקר וליליֶנבּלוּם. מתוֹך נַחשוֹניוּת – בּאמוּנה שמחר־מחרתים יבוֹא כּל העם בּעקבוֹתיהם, מבּלי ראוֹת את דלוּתוֹ וחוֹסר כּוֹחוֹ של העם – התפּרצוּ וּבאוּ אנשי בּיל"וּ. אוּלם ההמשך לא בּא והמַעין הזך התיבּש טיפּין טיפּין, לפעמים גם נדלח ונעכּר, עד שנדמה היה כּי אין תקוה למַעין זה לפכּוֹת מחדש, אין תקוה כּי יבקעוּ סביבוֹ מעינוֹת חדשים, אשר יצטרפוּ ויהיוּ לנהר. לעוּמת זה – העליה השלישית מצאה לפניה מַבּוּע מפכּה בּחזקה, מצאה מפעל חי המעוֹרר אמוּנה, המשמש מוֹפת. כּאן היה בּטחוֹן בּהמשך, הבּטחוֹן שאחריהם יבוֹאוּ שוּב המוֹנים.

לא כּן העליה השניה. היא בּאה בּמזל מיוּחד, והטרגיוּת המלַוה אוֹתה היא שגיבּשה ועשׂתה אוֹתה לכוֹח בּאוּמה. כּי בּאיזה מצב בּאנוּ? ולא בּמצב של פּריחה כּל־שהיא בּארץ, לא כּלכּלית ולא תרבּוּתית. גם לא בּתוֹר פּריחה בּציוֹנוּת. התנוּעה הציוֹנית עמדה אוֹתה שעה על עֶברי פּי פּחת. החלוֹם של הרצל, אשר עם כּל פּרישׂת־הכּנף שהיתה בּוֹ, היה פּירוּשוֹ ויתוּר על כּל פּעוּלה ישוּבית, אי־אמוּנה כּי יש שׂכר לפעוּלה זוֹ – חלוֹם זה הגיע עד קיר אטוּם. הכּנפים קוּצצוּ, האוֹר דעך, יאוּש חדר ללבבוֹת. החלה נסיגה והתפּוֹררוּת של מחנוֹת שלמים אשר נזעקוּ אל דגל הציוֹנוּת. התקוּפה ההֶרצליסטית, אשר בּישׂרה קץ מהיר של הגלוּת, וּבאמצעים קלים – משׂא־ וּמתן דיפּלוֹמַטי של מנהיגים, מכירת שקלים, קיבּוּץ מעט כּסף – תקוּפה זוֹ לא מצאה את דרך ההגשמה. יחד עם האכזבה בּאוּ לתנוּעה ימי רזוֹן ודלדוּל, כּי התנוּעה לא ידעה לדרוֹש מעשׂים רציניים, לא ידעה להתווֹת את דרך הפּעוּלה שתביא לידי הגאוּלה. אוּלם בּינתים הכּתה התנוּעה הזאת גלים ועוֹררה בּקרב ההמוֹנים את צמאוֹן הגאוּלה – ועתה עמדוּ אלה נבוּכים, כּשסביבם ניצנצוּ אוֹרוֹת אשר רמזוּ גאוּלה ליהוּדי ולאדם, הבטיחוּ תוֹכן לחיי הפּרט. התנוּעה הציוֹנית על כּל גדוֹליה, על כּל מאוֹר היהדוּת שבּה, לא ידעה להבטיח זאת. גם אחד־העם לא ידע לגלוֹת את הכּוֹחוֹת הרצוֹניים שבּציוֹנוּת ולעשׂוֹתה אידיאל תוֹבע, מחַייב, מטיל מצווֹת קשוֹת מאד. וּבשעה שכּל תקוה רחבה בּציוֹנוּת פּסה, נגוֹזה, בּשעה שהנוֹער העברי כּוּלוֹ התחיל נסוֹג מן המחנה, בּשעה שכּל היסוֹדוֹת של רעיוֹן הציוֹנוּת האוֹרגנית – חיבּת הארץ, תחיית הלשוֹן, עבוֹדת האדמה – התחילוּ מתבּטלים, בּאוֹתוֹ רגע נמצא בּאיזה נס שׂריד קטן בּמחנה, שׂריד קטן וחלש, שעמד בּעצמוֹ על עברי פּי תהוֹם, והקוֹמץ הזה מצא בּקרבּוֹ עוֹז משוּנה – לא אמוּנה וּבטחוֹן, אלא עוֹז שנבע מן המחשבה שאוּלי אנחנוּ האחרוֹנים, ואם גזירת ההיסטוֹריה היא שאין לנוּ עתיד וּתקוּמה, נהיה נא האחרוֹנים, אוּלם את המערכה אַל נעזוֹב. האבוּקה שהדליק יוֹסף חיים בּרנר – לכאוֹרה, נוֹשׂא הכּפירה הלאוּמית – על גדוֹת התמזה בּקריאתוֹ: “אחרוֹנים נהיה על החוֹמה!” – עשׂתה את שליחוּתה. קמה התעוֹררוּת של תיעוּב – לתעב את העזוּבה הארץ־ישׂראלית, לתעב את רפיוֹן הרצוֹן בּתנוּעה הציוֹנית. קם מרד – לא נגד שעבּוּד מלכוּיוֹת, לא נגד עריצוּת בּית רומַנוֹב, גם לא נגד סדרי החברה בּכללם – אלא מרד בּתנוּעה שבּה נוֹלד הדוֹר הזה, בּתנוּעה הציוֹנית, בּאינטליגנציה היהוּדית, בּספרוּת העברית – מרד מקיף ועצוּם בּכל שטחי החיים.

ידידי הפּוֹעל    🔗

היתה אולי רק תקוה אחת שניצנצה לאנשים האלה – התקוה כּי כּאן בּארץ הכּל כּשוּרה, ואין להם אלא לבוֹא ולהמשיך. אפשר שבנסוֹע ראשוֹני העליה השניה לארץ חיממה אוֹתם התקוה שהם ימצאוּ כּאן אידיליה של אִכּר עברי בארץ־ישראל. אולם כּוּלנו יודֹעים מה מצאה העליה השניה בארץ – איזה משטר ואיזה יחסי חברה. וכּאן חוֹבה עלינוּ לזכּוֹר אוֹתם האנשים הבּוֹדדים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת אשר הבינוּ לנוּ וּבאוּ לנוּ לעזר. כשם שתזכּוֹר תנוּעתנוּ את גיבּוֹריה כּן תזכּוֹר את ידידיה, אשר סמל להם – יהוֹשע בּרזלי המנוֹח. זכוּר לנוּ לטוֹבה האדם הצנוּע, שלא היה עסקן והוֹגה־דעוֹת, אבל היה הראשוֹן שפּתח לפני הפּוֹעל העברי את הדרך לעבוֹדה במוֹשבה – יעקב קרוֹל. זכוּר לטוֹבה הבּילוּ“יי חיים חיסין, בא־כּוֹח “חוֹבבי ציוֹן” בּארץ בּאוֹתם הימים. זכוּר לטוֹבה האיש שהיה פּקיד אצל הבּרוֹן, אוּלם בּקרבּוֹ חיתה נשמת חלוּץ – חיים קַלוָריסקי. זכוּר הרוֹפא הראשוֹן שנענה לסבל הפּוֹעל וּבא לעזרתוֹ בּמסירוּת־נפש – ד”ר הלל יפה. זכוּר ד"ר מלכּין, האדם היקר, אשר גם הוּא היה מהראשוֹנים שהוֹשיטוּ יד עזרה לפּוֹעל. זכוּר שמוֹ של הראשוֹן בּפקידוּת של יק"א אשר הכניס את הפּוֹעל והפּוֹעלת העברים לעבוֹדה ולשמירה, האַגרוֹנוֹם אליהוּ קרַאוּזה, שהיה אז מנהל חַוַת סֶג’רה. וזכוּר לכוּלנוּ האדם שהתהלך גם אז בּינינוּ כּאגדה, ועוֹד יהיה לנוּ לאגדה בּעתיד – יהוֹשע חַנקין, גוֹאל העמק והאח הגדוֹל של הפּוֹעל בּארץ. ואין גם לשכּוֹח שבכל השטח של נכר שבעסקנוּת הציוֹנית, בּתוֹך אי־ההבנה להוֹפעת העליה השניה אשר שׂררה בּין הדוֹגלים בּירוּשתוֹ של הרצל, כּווֹלפסוֹן וחבריו – האיש אשר עם כּל המרחק בּגיל וּבמוּשגים הבין לפי דרכּוֹ את ערך הפּוֹעל והחלוּץ בּארץ היה מנחם אוּסישקין.

נדמה שבְזה נגמרת הרשימה היפה והצנוּעה של עוֹזרי הפּוֹעל. לגבּי כּל שאר חוּגי הישוּב היינוּ… – לא עת להשתמש במלים חריפוֹת – אוֹרחים לא־קרוּאים. איש לא קרא לנוּ וּלאיש לא היינוּ דרוּשים. בּידינוּ לא היה צוֹרך וּבשכלנוּ – לא כּל שכּן. רק אחר כּך, כּשהיוּ לנוּ כּבר כּמה כּיבּוּשים בארץ, נגלה בּעסקנוּת הציוֹנית האיש היחיד בּמינוֹ, איש שהוּא – אני אוֹמר זאת בּמלוֹא הכּרתי – חַד בְּדָרָא, אשר הבין לכל עמקוֹ את הערך ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ – ארתוּר רוּפּין.

במצב זה של יתמוּת איוּמה בּתוֹך היהדוּת, יהדוּת זוֹ שאחרי קישינוֹב והוֹמל ו־1905, עם כּל התגבּרוּת הכּאב הלאוּמי, היתה לגמרי אוֹבדת־דרך, אוֹ ראתה את הדרך רק בּהסתלקוּת מהחלוֹם הציוֹני; בּמצב זה של יתמוּת בּין חברים למפלגה וּלרעיוֹן; בּמצב של יתמוּת ונכר בּתוֹך הישוב בארץ – הוּטל על העליה השניה להמשיך את דרכּה, לא תמיד מתוֹך אמוּנה וּרוָחה. אלא לעתים קרוֹבוֹת מתוֹך יאוּש שאין לאחריו כּלוּם; לא מהכּרת היוֹפי שבּאמוּנה, כּי אם מתוֹך הרגשת הכּיעוּר שבּבגידה, בּחוּלשה וּברפיוֹן; מתוֹך הכרח נפשי להתגבּר ולא לעזוֹב את המערכה.

ערכים חדשים בציוֹנוּת, בּישוּב וּבספרוּת    🔗

חלילה לנוּ להשלוֹת את עצמנוּ. אַל נתאר את העליה השניה בּשלל צבעים כּוֹזבים. אַל נראה כּל אחד בּה כּגיבּוֹר. הננו כּאן היוֹם כּשם שהיינוּ בּעלוֹתנוּ מהגוֹלה – אוּדים מוּצלים מאש. היתה בנוּ סֶלֶקציה בּלתי־פּוֹסקת והיה מרי חיים בּלתי־פּוֹסק, הכרח בּלתי־פּוֹסק בּמאמצים. הדברים האלה הם שגיבּשוּ אוֹתנוּ והעמידוּנוּ חוּליה בּשרשרת בּין בּיל"ו והעליה האחרוֹנה. ואם נעשׂה לא את חשבּוֹנוֹ של כּל אחד, בּמה זכה ומה הפסיד, אפשר שבּתוֹר אישים ידענוּ כּאן את האוֹשר הגדוֹל בּיוֹתר של נעוּרים, כּי לא הכּיבּושים, אלא גם היסוּרים הרנינוּ אוֹתנוּ, היוּ לנוּ כּמשחק – אם נעשׂה את חשבּוֹן התקוּפה, נשתוֹמם: איזוֹ אפשרוּיוֹת עוֹדן ספוּנוֹת בּארץ־ישראל, אם מעטים וחלשים כּמוֹנוּ יכלוּ ליצוֹר כּל זאת. נשתוֹמם על הרכוּש הכּלכּלי והחברתי, התרבּוּתי והאישי־מוּסרי שהוֹרישה העליה לּבאים אחריה. נשתוֹמם על האוֹשר הגדוֹל שנפל בּגוֹרל הדוֹר הזה.

זכה הדוֹר הזה לחַדש ערכים חשוּבים לתנוּעה הציוֹנית ולעם כּוּלוֹ, גם לספרוּת העברית ולישוּב הארץ־ישׂראלי. ואוּלי ערכּם של החידוּשים האלה הוּא שאוֹרם יגיע מעבר לגבוּלוֹת שבּהם אנוּ עוֹמדים. אם נַשוה עכשיו את תוֹכן הציֹונּות כּפי שהיתה לפנינוּ עם תוֹכן הציוֹנוּת עכשיו, נראה שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה נתעשרה, נתרכּבה, ספגה ערכים לאוּמיים ואנוֹשיים רחבים. כּי מה שלא היה תוֹכן חזוֹנם של הֶס ושל הרצל מבּחינה היסטוֹרית, הרי עצם תכנה של הציוֹנוּת בּתוֹך העם הצטמצם בּמוּשׂגים אלמנטריים אחדים – ארץ, מדינה, שׂפה. התוֹכן המוּסרי הכּלוּל בּשם “העבוֹדה”, אשר הנחילה לציוֹנוּת העליה השניה, מוּשׂג העבוֹדה עם פּירוּשוֹ המשקי והחברתי – לא רק ששינה את פּני המציאוּת של ארץ־ישׂראל העברית אלא את פּני הנוֹער בּגוֹלה, ואין לנוּ ראָיה טוֹבה מזוֹ שבּרעיוֹן העבוֹדה מוּכרחה לדגוֹל גם תנוּעת נוֹער הצוֹררת לפּוֹעל. גם חוֹבבי ציוֹן שכּתבוּ לנוּ: “היכָּבד ושב בּביתך”, היוּ מוּכרחים ללמוֹד – לא בּכוֹח דיבּוּרנוּ אלא בּכוחֹ העוּבדוֹת שיצרנוּ – את ערך העבוֹדה בּגאוּלת העם.

וגם לישוּב הארץ־ישׂראלי נתַנוּ דבר מה. יצרנוּ תאים למדינה היהוּדית הבּאה והכנסנוּ דם חי לא רק לתנוּעה אלא גם לחיים הכּלכּליים בארץ. מי שזוֹכר את מצב המוֹשבוֹת מלפני כ"ה שנים יוֹדע מה ערטילאי היה קיוּמן, מה דל היה שטחן המשקי. אם יצא ויראה עכשיו את משק הרפת שיצרה ההתישבוּת העוֹבדת, את ענף הירקוֹת, את גידוּל העוֹפוֹת, ענפי המטעים הצעירים, את מפעל “תנוּבה”; אם יראה את הסכוּמים הגדוֹלים שפּוֹדים משקינוּ בּעד כּרוּבית ועגבניוֹת – הוּא יוּכרח להוֹדוֹת, כּי תנוּעה אשר “שמֶנדריקית” קראוּ לה יצרה לא רק נכסים פּוֹליטיים וּמוּסריים, אלא גם נכסים משקיים, שערכּם כּבּיר לא רק לציוֹנוּת, אלא למשק הארץ.

וּמבּחינה חברתית זכתה תנוּעתנוּ לעקוֹר משוֹרש כּמה מוּשׂגים רקוּבים – מלה שגוּרה בּאוֹתם הימים – תמיכה וּשנוֹררוּת, ניצוּל וּפַּרַזיטיוּת. בּעצם הדרישה שהרימוֹנוּ – “וחי אָחיך עמך” – היה צפוּן תוֹכן סוֹציאלי עצוּם. מזה הסתעפה ההתישבוּת העוֹבדת לכל צוּרוֹתיה, דמוֹקרטיה משקית, קבוּצה, מוֹשב וקיבּוּץ, שויוֹן הגבר והאשה, חינוּך הילד על העבוֹדה. ואם נפנה לחיים המדיניים, שוּב נראה שאוֹתם החלוֹמוֹת שבּתקוּפה קוֹדמת רק בּוֹדדים ונוֹעזים כּמיכאל הלפּרין חלמוּ עליהם – החלוּ להיוָצר בּימי העליה השניה. ממפעל ההגנה והשמירה ועד ההתנדבוּת לגדוּד – היוּ אלה בּיטוּיים שלמים ונמרצים של המדיניוּת העברית בּארץ־ישׂראל. וּבשׂדה הלשוֹן והתרבּוּת – לעוֹלם נזכּוֹר את כּל אלה שלחמוּ וּפעלוּ בּשׂדה זה, אוּלם הזכוּת להוֹציא את הלשוֹן מבּית־הספר וּממשפּחת המשכּיל לשוּק, לרחוֹב ולמשק, נפלה בּחלקה של העליה השניה. מתוֹך חוּשים עמוּקים ידעה העליה השניה, שלא היתה מוּרכּבת דוקא ממשכּילים, להידבק מהרגע הראשוֹן בּלשוֹן העברית ולעשׂוֹתה ללשוֹן חיה.

גם בּספרוּת העבוֹדה רשמה דבר־מה העליה השניה. לספרוּת העברית כּוּלה בּתקּופה האחרוֹנה יש זכוּת גדוֹלה בּטיפּוּח הקוֹממיוּת העברית. מאברהם מאפּו עד פייאֶרבּרג, ממיכ“ל ועד זאב יעבּץ, מרנ”ק ועד “המעוֹרר” – כּל אלה יצרוּ תאי רגש ורצוֹן שמצאוּ את תיקוּנם בּעליה השניה. ואם ידע בּרדיצ’בסקי, ללא קהל, בּלי תקוה שמישהוּ יקשיב לדבריו, בּלי כּל כּשרוֹן של הכרזה – לגלוֹת את רפיוֹן הציוֹנוּת, הנה בּאה העליה השניה להביא פּתרוֹן לחלוֹמוֹ. אוּלם דוקא שעה זוֹ של העליה השניה היתה שעה איוּמה לספרוּתנוּ בּמזרח אירוֹפה – כּשעה שהיתה לספרוּת העברית בּגרמניה עם גמר תקוּפת ההשׂכּלה. היתה זוֹ שעה של הפסד כּל הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, של בּריחה המוֹנית מן המערכה. בּאוֹתה שעה בּאוּ אנשי העליה השניה ויצרוּ – אם לא את הספרוּת, הרי את הבּסיס שעליו תיבּנה הספרוּת העתידה – את הקוֹרא העברי.

מלבד כּל הערכים הממשיים האלה – נתנה העליה השניה את עצמה: את הטיפּוּס האנוֹשי שבּה. ערכּם של הבּיל"וּיים הוּא לא רק בּיצירת גדרה, כּי אם בּאגדה שיצרוּ בּעם, האגדה שבּה החיינוּ את נפשנוּ בּרעב וּבצמא. כּן גם העליה השניה. אוֹתה הדמוּת של קשיוּת עוֹרף אשר אינה יוֹדעת איך עוֹזבים את המערכה – זאת נתנה העליה השניה.

בּבוֹאנוּ עתה לסכּם את מפעל חיינוּ, הרי כּל כּך מוּבנה לי הבּרכה שבּירכה את עצמה החברה חיוּתה¹: שלא נדע מלחמת אבוֹת וּבנים. ולא על חשבּוֹן הבּנים צריך להבין זאת – שלא יהיוּ מחדשים וּמוֹרדים – אלא על חשבּוֹננוּ אנוּ. ראינוּ פּרוֹצסים של התעייפוּת והזדקנוּת בּתנוּעוֹת בּחוץ־לארץ וגם אצלנוּ. והנה עכשיו, עליה זוֹ העוֹמדת עכשיו בּשנוֹת עמידה, צריכה לחייב את עצמה בּחוֹבוֹת קשוֹת, להזדיין בּמניעים חזקים מאד; עליה לדעת שאין היא רשאית להזדקן, כּי עוֹדנה עוֹמדת מבּחינת היקף המפעל – בּראשיתוֹ. בּעזרת כּל המכשירים הכּבּירים שיצרנוּ – “חברת העוֹבדים”, “ניר”, “המשבּיר”, ועדת התרבּוּת ועוֹד – תדע נא העליה השניה להידבק מחָדש בּכל המצווֹת החדשוֹת העתידוֹת עוֹד לצמוֹח בּימינוּ. וּנברך גם את העליה החדשה העוֹמדת לבוֹא לארץ, זוֹ אשר בּה לבדה הערוּבּה שמפעלנוּ לא יכזיב – כּי הניגוּדים הטרגיים שהיוּ בּינינוּ לבין קוֹדמינוּ יפסחוּ עלינוּ הפּעם, וכי נהיה כּוּלנוּ לשוֹן אחת וּמפעל אחד.

ניסן תרפּ"ט.