(בסיפורי הרכבת של סוכן־נוסע)

 

א    🔗

פתיחָה: ההוֹלךְ בּטל    🔗

היוֹדעים אַתּם, אֵיזוֹהי הנסיעה הטוֹבה בּיוֹתר בּמסילת־הבּרזל? הטוֹבה, הנוֹחָה, השקטה?

בּ“הולך בטל”.

״ההוֹלךְ בּטל״ – כּךְ קראוּ יהוּדי בּוֹהוֹפּוֹליה את שם הרכּבת של מסילת־הבּרזל הצרה, העוֹברת לאוֹרךְ שוּרה שלימה של עיירוֹת: בּוֹהוֹפוֹליה, הייסין, טאֶפּלִיק, נאֶמירוֹב, חַאשציֶוואטה, וכיוֹצא

בּאֵלו מקוֹמוֹת נידחים, שרגלוֹ של אָדם הראשוֹן לא דרכה בּהם מעוֹלָם.

יהודי בּוֹהוֹפּוֹליה, שיצא לָהם שם בּעוֹלָם כּשנוּני־לָשוֹן וחוֹמדי־לָצוֹן, מסַפּרים בּשבחוֹ של “ההוֹלךְ בּטל” כּמה וכמה מַעלוֹת טוֹבוֹת.

ראשית, אֵין אַתּה חוֹשש, הם אוֹמרים, שמא תּאַחר לָבוֹא אֵלָיו. בּכל עֵת וּבכל שעה שתּבוֹא, עוֹמד הוּא וּמַמתּין לךָ. ושנית, הם אוֹמרים, מַעלָה כּפוּלָה וּמכוּפּלת לוֹ, שאֵין אַתּה צריךְ להילָחם על

מקוֹם לָשבת בּוֹ. יכוֹל אַתּה לנסוֹע בּוֹ מַהלָךְ רב יחידי, בּאֵין

נוֹסעים אחרים זוּלָתךָ, להשתּטחַ על הסַפסלים לבדךָ, כּאַחַד הפּריצים,

להתהפּךְ להנאָתךָ מצדךָ אֶל צדךָ ולישוֹן כּכּל אַוַת־נַפשךָ.

ואָכן, אמת הדבר. זה לי כּשלוֹשה שבוּעוֹת, שאני נוֹסע בּ“הוֹלךְ בּטל” זה בּאוֹתה פּינה בּרוּכה, ונדמה לי. שאני עוֹֹמד בּמקוֹם אֶחָד. אֵין זה אֶלָא מַעשׂה־כשפים! אַךְ אַל תּחשבוּ עלי, שאֵין דעתּי נוֹחָה מנסיעה אִטית זוֹ. אַדרבּה, הנאָה לי ממנה. אני רוֹאֶה כּאן דברים נאִים כּל־כּךְ ואני שוֹמע מכּל העברים סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת לָרוֹב, שאֵיני יוֹדע, אֵימתי אַספּיק לסַפּר אֶת כּוּלָם.

ראשית – תּוֹלדוֹת ההוֹלךְ בּטל: כּיצד בּנוּ את מסילת־הבּרזל הצרה הזאת? הרי זה סיפּוּר בּפני עצמוֹ, הראוּי להיכּתב בּספר.

כּשהגיעה השמוּעה מפּטרבּוּרג עיר־הבּירה, כּי עוֹמדים

לָסוֹל מסילת־בּרזל בּאֵזוֹר הזה, אָמרוּ היהודים: “שוא ושקר. מַה צוֹרךְ ליהודי טאֶפּליק, אוֹ גוֹלטה, אוֹ הייסין בּמסילת־בּרזל? כּלוּם מימי ילדוּתם לא היוּ אמוּנים אֶלָא על מסילוֹת־בּרזל?” כּךְ טענוּ יהוּדי המקוֹמוֹת ההם. כּל־שכּן יהוּדי בּוֹהוֹפּוֹליה – הלָלוּ שָננוּ לשוֹנם

והפליגוּ בּהלָצוֹת, כּדרכּם, הראוּ על כּף ידם ואָמרוּ: “כּשיעלוּ שׂערוֹת כּאן”.

אַחַר־כּך, כּשבּא המהנדס ועמד למדוֹד את השׂדה וּלתכּן תּכניוֹת, נאֶלמוּ בּעלי־הלָשוֹן בּבוֹהוֹפּוֹליה והחכמים טמנוּ ידיהם בּכיסיהם (מַעלָה טוֹבה אַתּה מוֹצא בּהם, שאִם אֵין נבוּאָתם מתקיֶימת,

אֵינם מתעצבים אֶל לבּם: “לוּחַ־השנה, הם אוֹמרים, אַף זה טוֹעֶה לפעמים”). ואַנשי הסביבה בּאוּ בּהמוֹניהם אֶל המהנדס, צבאוּ על פּתחוֹ בּכתבי־המלָצה וּבפרוֹטקציוֹת, בּמכתּבים וּבבקשוֹת, כּי יִתּן לָהם עבוֹדה. יהוּדים

צריכים פּרנסה, וּשמוּעה שמעוּ, שכּל מי שעוֹסק בּבניין מסילות־הבּרזל סוֹפוֹ להתעשר. וּראָיה לדבר – פּוֹליאקוֹב, שמשפל המַדריגָה עלה לגָבהי מרוֹמים.

סוֹחרים יהוּדים, אפילוּ אֵלה, שאֵין מסחָרם בּעֵצים אוֹ

בּאבנים, אֶלָא בּחיטים וּבשיפּוֹן, אַף הם הניחוּ את עסקיהם וקפצוּ על מסילת־הבּרזל. כּל יהוּדי המקוֹם נַעשּׂו בּן־לילה קוֹנצסיוֹנרים, קבּלָנים, בּנאִים של מסילוֹת־בּרזל. ״הפּוֹליאקוֹבים שלָנוּ״ – כּךְ קראוּ לָהם בּבוֹהוֹפּוֹליה, וּכבר חישבוּ חשבּוֹנוֹתיהם קוֹדם למַעשׂה, כּמה,

דרךְ משל, יחטפוּ כּאן ויעלוּ בּחלקם?…

בּקיצוּר, היתה בּהלה בּאוֹתה סביבה, מין בּוּלמוּס של מסילת־בּרזל אָחַז קטן וגָדוֹל, לא פּסח על שוּם בּיִת יהוּדי. גָדוֹל יֵצר־הרע של כּסף, וּכלוּם יש לךָ אָדם מיִשׂראֵל, שיִמשוֹךְ את ידוֹ מהזדמנוּת טוֹבה להתעשר בּבת אַחַת ולא יֹאבה להגיע למקוֹמוֹ של פּוֹליאקוֹב?

ההתחָרוּת והדחיקוּת של הקוֹנצסיוֹנרים, הקבּלנים ובנאֵי

מסילת־הבּרזל גָדלוּ כּל־כּךְ, שהממוּנים על המלָאכה מוּכרחים היוּ לחַלקה בּיניהם על־פּי גוֹרל. מי שזכה בּעֵיני אלוֹהים ונשׂא חן וחסד לפני המהנדס – זה נספּח אֶל אַחַת הכּהוּנוֹת. וּמי שלא זכה לכךְ, בּכה והתחַנן והסתּפּק בּמוּעט מחלקם של אחרים, וּבלבד שלא יעמוֹד בּחוּץ. ויהוּדים נתנוּ בּעבוֹט את קפּוֹטוֹת־השבּת שלָהם ואת מַחרוֹזוֹת המַרגָליוֹת של נשיהם ועמדו לָסוֹל מסילת־בּרזל, ולא נתקררה דעתּם עד שהפסידוּ כּל מַה שהיה לָהם, וציווּ לבניהם ולבני־בניהם עד דוֹר אַחרוֹן, לבל יִשִׂאו את נַפשם אֶל מסילוֹת־בּרזל.

ואַף־על־פּי־כן אֵין רשוּת אַחַת נוֹגעת בּחברתּה. אָמנם יהוּדי המקוֹם נידלדלוּ ויצאוּ מן העֵסק בּשן ועיִן, אבל את אשר קיבּלוּ על עצמם הוֹציאוּ לפוֹעל: מסילת־הבּרזל נבנתה והיא שרירה וקיֶימת. ואַף כּי אַנשי בּוֹהוֹפּוֹליה קראוּ להרכּבת, העוֹברת בּמסילה צרה זוֹ, כּאָמוּר

למַעלַה, בּשם “הוֹלךְ בּטל”, בּכל זאת הם נהנים מהוֹלךְ בּטל זה הנאָה משוּנה וּמַרבּים לסַפּר בּשבחוֹ כּל מיני חידוּשים, נסים

ונפלָאוֹת.

למשל, מתפּארים הם, כּי מיוֹם שההוֹלךְ בּטל הוֹלךְ אֶצלָם

בּטל עדיִין לא קרהוּ אָסוֹן, כּמקרה האסוֹנוֹת והתּאוּנוֹת בּשאָר

מסילוֹת־הבּרזל בּעוֹלָם. מַה טעם? הטעם, הם אוֹמרים, טעם פּשוּט: מי שהוֹלךְ לאַט אֵינוֹ נוֹפל. וההוֹלךְ בּטל אָמנם הוֹלךְ לאַט, עקב בּצד

אגוּדל. חַכמי בּוֹהוֹפֹוֹליה, האוֹהבים להפליג בּכל דבר, מסַפּרים מַעשׂה

שהיה בּאֶחָד מבּעלי־הבּתּים שלָהם. אֶחָד מבּעלי־הבּתּים שלָהם, הם אוֹמרים, יצא פּעם אַחַת בּהוֹלך בּטל זה מבּוֹהוֹפּוֹליה אֶל מחוּתּנו

בּחַאשציֶוואטה לברית־מילה, וסוֹפו שהגיע לשׂמחַת בּר־מצוָה של הרךְ הנימוֹל. ושוּב מסַפּרים הם מַעשׂה בּבתוּלָה בּרשאדית וּבבחוּר

נאֶמירוֹבי, שיצאוּ שניהם לפגישה ראשוֹנה בּאַחַת התּחנוֹת שבּאֶמצע הדרךְ,

ועד שבּאוּ אֶל המקוֹם הלבּינוּ שׂערוֹתיו של הבּחוּר ונשרוּ שיניה של הבּתוּלה, וּמשוּם כּךְ נתבּטל השידוּךְ.

ואוּלָם יוֹדעים אַתּם את אשר אוֹמַר לָכם? אֵין אני אוֹהב את הלָצוֹתיהם של שנוּני־הלָשוֹן הבּוֹהוֹפוֹליִים ואני שׂוֹנא את גוּזמותֹיהם. אני אֵין עסקי אֶלָא בּמאוֹרעוֹת וּמַעשׂים, בּדברים

כּהוייתם, מַה שראִיתי בּעֵינַי וּמה ששמַעתּי מפּי בּני־אָדם

מהימנים.

למשל, בּאָזנַי שמַעתּי מפּי סוֹחר יהוּדי מהייסין, כּי זה לא כּבר, לפני שנים מוּעטוֹת, בּיוֹם הוֹשענא רבּה, קרה אֶצלָם אָסוֹן אֶת ההוֹלךְ בּטל, כּמעט תּאוּנַת־דרכים, שעוֹררה בּהלה בּכל הקו של מסילת־הבּרזל החדשה והסעירה את הלבבוֹת של כּל יוֹשבי המקוֹמוֹת האֵלה. התּאוּנה נגרמה על־ידי יהוּדי עם כּוֹמר, להבדיל. והרי אני מוֹסר לָכם אֶת המַעשׂה הזה כּמוֹת שהוּא, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, בּלשוֹנוֹ של המסַפּר, הוּא הסוֹחר ההייסיני, כּפי ששמַעתּי מפּיו. כּשתּקראוּ את הדברים, תּראוּ ותוָכחוּ מאליכם, כּי אֵין זה סיפּוּר־בּדים.

חזקה על סוֹחר יהוּדי מהייסין, שלא יִבדה סיפּוּרימַעשׂיוֹת מלבּוֹ.

 

ב    🔗

גוּף המַעשׂה    🔗

– ״נס הוֹשענא רבּה״ – כך קראו אֶצלנו לתאוּנַת־הרכּבת, שאֵירעה בּדיוּק בּהוֹשענא רבּה, לאַחַר מַתּן הפתקה. וקרה האָסוֹן, שעֵר־נא לעצמךָ, דווקא אֶצלנוּ בּהייסין. כּלוֹמַר, לא בּהייסין גוּפה, אֶלָא בּמרחַק תּחנוֹת אחָדוֹת לפני הייסין. סוֹבּוֹליווקה שם התּחנה…

בּלָשוֹן זוֹ פּתח לפנַי סוֹחר הייסיני, אָדם מהוּגָן לפי

מַראֵהוּ, את סיפּוּר־המַעשׂה על תּאוּנַת־הדרכים, שאוּנתה אֶצלָם בּמסילת־הבּרזל הצרה לרכּבת ההוֹלכת שם הלוֹךְ וָשוֹב, זוֹ שנקראת בּמקוֹמוֹת ההם בּשם “הוֹלך בּטל”. וּמשוּם שהסוֹחר ההייסיני סיפּר לי את סיפּוּרוֹ בּשבתּנוּ בּאוֹתה רכּבת עצמה, כּלוֹמַר, בּ“הוֹלךְ בּטל”,

ההוֹלךְ לאַט, וּבקרוֹן היִינוּ בּסַךְ־הכּל רק שנינוּ לבדנוּ, התּיר את כּפתּוֹריו לרַווחָתוֹ, השתּטח כּמוֹ בּכרם בּית־אָביו, דיבּר דברים

שקוּלים וּמכוּוָנים יפה לעניין, דבר דבוּר על אָפניו, כּמפיק מַרגָליוֹת, החליק בשעת מַעשׂה על כּרסוֹ, גיחךְ נעימוֹת ונהנה בּעצמוֹ הנאָה משוּנה מסיפּוּרוֹ.

– הלא נוֹסע אַתּה בּהוֹלךְ בּטל שלָנוּ, בּרוּךְ השם, זה השבוּע השני, ואַתּה יוֹדע מסתּמא את דרכּוֹ והליכוֹתיו? טבע יֶש בּוֹ, כּשהוּא בּא ועוֹמד בּאַחַת התּחנוֹת, הרי הוּא עוֹמד עד בּוֹש, שוֹכחַ זמן וּמקוֹם. כּלוֹמַר, לכאוֹרה, לפי לוּחַ־השעוֹת, אסוּר לוֹ לעמוֹד יוֹתר מן המצוּוֶה עליו. למשל, בּתחנַת זאטקיֶוויץ קבעוּ לוֹ, שיעמוֹד בּדיוּק שעה וחמשים וּשתּיִים דקוֹת, אוֹ בּתחנַת סוֹבּוֹליווקה, שאני מסַפּר לךָ, – שם אָסוּר לוֹ לעמוֹד יוֹתר משעה וּשלוֹשים וּשתּיִים דקוֹת. ואוּלָם כּה

יִתּן לוֹ אלוֹהים וכה יוֹסיף לוֹ מַכּוֹת, כּכל שהוּא מוֹסיף לעמוֹד גם

בּזאטקיֶוויץ וגם בּסוֹבּוֹליווקה יוֹתר משתּיִים, וּפעמים אַף יוֹתר

משלוֹש שעוֹת. הכּל תּלוּי בּזה, כּמה זמן נמשכים אֶצלוֹ התּמרוֹנים. וּמַה

טיבם של תּמרוֹנים אֵצל ההוֹלךְ בּטל שלָנוּ – אֵין אני צריךְ לפרש לךָ. מַפרידים את הקטר מן הרכּבת, וה“צוות”, כּלוֹמַר, הקרר עם המכוֹנן ועם מַסיק־התּנוּר. יוֹשבים עם מנַהל התּחנה ועם הגאנדארם ועם הטֶלֶגרָפאי לשתּוֹת שיכר, בּקבוּק אַחַר בּקבּוּק.

מה עוֹשׂים אֵיפוֹא הנוֹסעים בּזמַן התּמרוֹנים? הלא כּבר

ראִית מה הם עוֹשׂים: משתּעממים, יוֹצאִים כּמעט מדעתּם מאֶפס מַעשׂה. הלָלוּ מפהקים, הלָלוּ פּוֹרשים לקרן זוית וּמנַמנמים, והלָלוּ מטיילים אֵילךְ ואֵילךְ על־פני הרציף וּמפזמים לעצמם פּזמון חרישי.

והנה אֵירע מַעשה בּסוֹבּוֹליווקה בּשעת התּמרוֹנים. פּעם

אַחַת, בּבוֹקר הוֹשענא רבּה, עמד לוֹ אֵצל הקַטָר הנפרד, בּידיִים

מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, בּן־אָדם אֶחָד, דווקא לא מן הנוֹסעים, אֶלָא סתם יהוּדי, שעֵר־נא לעצמךָ, אֶחָד מבּעלי־הבּתּים בּסוֹבּוֹליווקה, עוֹמד מתּוֹךְ סַקרנוּת וּמַבּיט. מַה, למשל, מַעשׂהוּ של בּעל־בּיִת סוֹבּוֹליווקאִי כּאן? לא כּלוּם. היוֹם הוֹשענא רבּה, והתפּלל בּעל־הבּיִת

הסוֹבּוֹליווקאִי תּפילָה נאָה בּבית־הכּנסת, חָבט את ההוֹשענוֹת כּדת

וּכדין, הלךְ לביתוֹ וסעד סעוּדתוֹ. לבּוֹ טוֹב עליו, חַג וחוֹל משמשים בּוֹ בּעירבּוּביה, אֶת הפּתקה הטוֹבה כּבר חָתמוּ לוֹ שם בּין כּךְ ובּין

כּךְ, בּבּיִת עֶרב יוֹם טוֹב וּמלָאכה לעשׂוֹת אֵין לוֹ, – עמד ונטל

מַקלוֹ ויצא אל בּית־הנתיבוֹת לפגוֹש את הרכּבת.

“לפגוֹש את הרכּבת”, עליךָ לָדעת, מנהג הוּא אֶצלנוּ בּכל

המקוֹמוֹת אשר בּסביבה. כּיוָן שהגיעה שעת בּיאתָה של הרכּבת, מיד אוֹחזת הרוּחַ בּציצית ראשךָ ונוֹשׂאת אוֹתךָ אֶל בּית־הנתיבוֹת, אוּלי יַקרה

אלוֹהים לפניךָ לשמוֹע דבר־חידוּש אוֹ לראוֹת פּנים חדשוֹת. מַה תּשמַע שם? אֶת מי תּראֶה? יהוּדי מטאֶפּליק? יהוּדייה מאוֹבּוֹדיווקה? כּוֹמר

מגוֹלוֹבוֹניֶיבסק? אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם, הכּל הוֹלכים אֶל

בּית־הנתיבוֹת. ואַגב, בּימים ההם עדיִין היתה מסילת־הבּרזל בּמקוֹמוֹתינוּ בּריאָה חדשה, שמשכה את הלבבוֹת. אִם כּה ואִם כּה – וּבבּוֹקר הוֹשענא רבּה, לאַחַר מַתּן הפּתקה, עמד, כּפי שאני מסַפּר לךָ, חציוֹ עמידה של חַג וחציוֹ עמידה של חוֹל, בּעל־בּיִת סוֹבּוֹליווקאִי וּמַקלוֹ בּידוֹ והבּיט.

אִם כּן מַה בּכךְ? כּמדוּמה לי, יהוּדי סוֹבּוֹליווקאִי

העוֹמד וּמַבּיט על קטר שנפרד מן הרכּבת – מי מחוּייב ליתּן דעתּוֹ עליו? יעמוֹד לוֹ ויבּיט כּכל אַוַת־נַפשוֹ! אַךְ הנה אֵירע מסתּמא כּךְ, שבּין

שאָר הנוֹסעים נמצא אֶחָד כּוֹמר, אָמנם, שעֵר־נא לעצמךָ, כּוֹמר גוֹלוֹבּוֹניֶיבסקי, כּלוֹמַר, מגוֹלוֹבּוֹניֶיבסק, עיירה כּזאת, לא־רחוֹקה מהייסין. הכּוֹמר לא היה לוֹ מַה לעשׂוֹת, ויצא אַף הוּא לטייל על־פּני הרציף, אַף הוּא ידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, ועמד אַף הוּא אֵצל הקטר הנפרד. פּתח הכּוֹמר ואָמַר אֶל היהוּדי: “שמַע־נא, יוּדקוֹ, מה ראִית פּה?” ענה היהוּדי ואמר לוֹ, קצתוֹ בּרוֹגז: “לָמה יוּדקוֹ דווקא? שמי לא יוּדקוֹ, שמי בֶּרקוֹ”. אמר לוֹ הכּוֹמר: “לוּא יהי בּרקוֹ. מה, למשל, אַתּה מַבּיט פִה, בּרקוֹ?” ענהוּ היהוּדי, כּשאֵינוֹ גוֹרע עיִן מן הקטר: "עוֹמד אני ומתבּוֹנן אֶל מַעשׂי אלוֹהים ונפלאוֹתיו, שעל־ידי דבר־שטוּת, על־ידי סיבּוּב אחד שמסַבּבים בּוֹרג לכאן וּבוּרג לכאן, מַתחילָה לָלכת מכוֹנה עצוּמה כּזאת!״ אָמַר לוֹ הכּוֹמר: “מאַיִן יוֹדע אַתּה, שעל־ידי סיבּוּב בּוֹרג לכאן וּבוֹרג לכאן מַתחילָה המכוֹנה לָלכת?” אמר לוֹ היהוּדי: “אִילמלא ידעתּי, לא היִיתי אוֹמר”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: "פּשטידה בּשבּת

יוֹדע אַתּה לאכוֹל – הנה מַה שאַתּה יוֹדע!" חָרה לוֹ להיהוּדי (יהוּדי

סוֹבּוֹליווקה גאַותנים הם!), ואָמַר להכּוֹמר: “הבה, אדוֹני אָבי, אֶפשר תּטריחַ עצמךָ לעלוֹת עמי על הקטר, וַאבאֵר לךָ את השׂכל. מַדוּע הקטר הוֹלךְ וּמדוּע הוּא עוֹמד?” הדבר הזה כּבר פּגע בּכבדוֹ של הכּוֹמר: הכיצד? יהוּדוֹן זה יבאֵר לוֹ את השׂכל, מדוּע הקטר הוֹלךְ וּמדוּע הוּא עוֹמד?! אָמַר לוֹ להיהוּדי בּחמַת־רוּחַ: “טפּס, היֶרשקוֹ, וַעלה על הקטר!” אָמַר לוֹ היהוּדי שוּב: “שמי לא היֶרשקוֹ, שמי בּרקוֹ”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: “לוּא יהי בּרקוֹ. טפּס, בּרקוֹ!” אָמַר לוֹ היהוּדי: “מַה פּירוּשה של לשוֹן טפּס? ולמה אטפּס אני? טפּס אַתּה תּחילָה, אדוֹני אָבי!” אָמַר לוֹ הכּוֹמר בּלעג מַר: “הלא אַתּה מלמד אוֹתי, ולא אני אוֹתךָ, ואַתּה צריךְ תּחילָה לטפס!” בּקיצוּר, זה אוֹמר כּךְ וזה אוֹמר כּךְ, עד שלבסוֹף, שעֵר־נא לעצמךָ, טיפּסוּ שניהם יחד ועלוּ על הקטר, והיהוּדי הסוֹבּוֹליווקאִי עמד ללמד את הכּוֹמר הלכוֹת מכוֹנה, סיבּב לאַט בּרז אֶחָד לכאן וּברז אֶחָד לכאן, וּבטרם הספּיקוּ להוֹציא מלה מפּיהם ראוּ, לחרדת לבּם, כּי הקטר זז ממקוֹמוֹ – והלךְ!

כּעֵת, כּמדוּמה לי, שעת־הכּושר היא לָנוּ, שנַעזוֹב את היהוּדי עם הכּוֹמר על הקטר ההוֹלךְ, יִסעוּ לָהם שניהם בּשלוֹם, וַאנַחנוּ נשׂים פּנינוּ אֶל היהוּדי עצמוֹ, אֶל טיבוֹ ואוֹפיוֹ: מי היה בּעֶצם יהוּדי סוֹבּוֹליווקאִי זה, שהרהיב עוֹז בּנפשוֹ לסַכּן את חַייו וּלטפּס עם כּוֹמר על קטר שנפרד מן הרכּבת?

בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ – כּךְ, שעֵר־נא לעצמךְ, נקרא שמוֹ של היהוּדי הסוֹבּוֹליווקאִי, שאני מסַפּר לךָ עליו. ולָמה קראוּ שמוֹ

עוֹשׂה־החוֹמץ? משוּם שמלאכתוֹ בּכךְ, עוֹסק הוּא בּעשׂיית חוֹמץ, עוֹשׂה

את החוֹמץ הטוֹב בּיוֹתר בּמקוֹמוֹתינוּ. מלָאכה זוֹ בּאה לוֹ בּירוּשה

מאָביו, אֶלָא שהמציא לָה – כּךְ אוֹמר בּרל עצמוֹ – מין מכוֹנה כּזאת,

המפיקה תּמצית של חוֹמץ, שאֵין טוֹבה ממנה. אִילוּ היה לוֹ פּנַאי, הוּא אוֹמר, יכוֹל היה לסַפּק חוֹמץ לשלוֹשה פּלָכים. אֶלָא מה? אֵינוֹ זקוּק,

הוּא אוֹמר, לכךְ, אֵין הוּא אָץ להעשיר. מין בּן־אָדם כּזה הוּא עוֹשׂה־החוֹמץ שלנוּ. לא לָמַד בּשוּם מקוֹם – ויוֹדע כּל מלָאכה יפה שבּעוֹלם וּמבין בּטיב כּל מיני מכוֹנוֹת. אֵיךְ הגיע לכךְ? השׂכל מחַיֵיב,

הוּא אוֹמר, שעשׂיית חוֹמץ יֶש לה שייכוּת לזיקוּק ייש, וזיקוּק ייש יֶש לוֹ מגַעָ וּמַשׂא עם הלכוֹת בּית־חרוֹשת, וּבּית־חרוֹשת יֶש בּוֹ כּמעט אוֹתוֹ המַנגָנוֹן שבּרכּבת. בּית־חרוֹשת, הוּא אוֹמר, מצפצף ורכּבת מצפצפת – מה הבדל בּדבר? העיקר – אוֹמר בּרל וּמַסבּיר בּידיו – הוּא הכּוֹחַ היוֹצא מן ההסקה. סן ההסקה שמַסיקים, הוּא אוֹמר, מתחַמם הדוּד, והמַיִם מתחילים לרתּוֹחַ, והרי זה הוֹדף את הגלגל, והאוֹפנים סוֹבבים לכל צד שאַתּה רוֹצה. רצוֹנךָ, הוּא אוֹמר, שיֵלכוּ לצד ימין – סַבּב את הוַסָת לימין, רצוֹנךָ לצד שׂמאל – סַבּב את הוַסָת לשׂמאל. הדבר פשוּט, הוּא אוֹמר, בּתכלית הפשטוּת, שאֵין עוֹד פּשוּט ממנוּ!… עכשיו, שאַתּה מכּיר

את טבעוֹ של היהוּדי הסוּּבֹוֹליווקאִי, כּבר נתיישבוּ לךָ, סבוּר אני, כּל הקוּשיוֹת, ואנוּ יכוּלים לחזוֹר אֶל התּאוּנה.

כּלוּם צריךְ אני לסַפּר לךָ, מַה גדוֹל היה הרעש וּמה רבּה היתה הבּהלה בּקרב הנוֹסעים המַמתּינים בּתחנַת סוֹבּוֹליווקה,

כּשראוּ את הקטר הנפרד הוֹלךְ לבדוֹ בּכוֹחַ נעלָם, שאֵין יוֹדעים מהוּ? והמהוּמה שקמה בקרב הצֶוות? תּחילָה, שעֵר־נא לעצמךָ, קפצוּ אַנשי הצֶוות והתחילו לָרוּץ אַחרי הקטר, בּיקשוּ, כּפי הנראֶה, לתפּוֹס אוֹתוֹ

מאחוֹריו. אבל עד מהרה ראוּ ונוֹכחוּ, כּי טרחתָם לשוא. כּאִילו להכעיס, נמלךְ הקטר הפּעם ורץ כּל עוֹד רוּחוֹ בוֹ, טס כּמשוּגָע. מיוֹם שההוֹלךְ בּטל התחיל לילךְ בּמקוֹמוֹתינוּ, עדיִין לא היה כּדבר הזה, שהקטר ירוּץ במהירוּת משוּנה כּל־כּך. חזרוּ אַנשי הצֶוות העלוּבים בּידיִים ריקוֹת,

וּבהסכּם עם הגאנדארם וּמנַהל התּחנה עשׂוּ פּרוֹטוֹקוֹל, כּדת וּכדין,

ואַחַר־כּך הריצוּ טלגרמוֹת לאוֹרךְ כּל הקו: “יצא קטר לבדוֹ. אָחזוִ אֶמצעים. טלגרפוּ”.

כּמה גדוֹלָה היתה החרדה, שהטלגרמה הזאת עוֹררה בּכל הקו, – יכוֹל אַתּה לשעֵר לעצמךָ. ראשית, לא הבינוּ את פּשר הטלגרמה. מַה מַשמע: “יצא קטר לבדוֹ”? אֵיךְ עוֹמד קטר ויוֹצא לבדוֹ? והשנית, מַה פּירוּש המלים: “אֶחזוּ אֶמצעים”? אֵילוּ אֶמצעים אֶפשר לאחוֹז, מלבד משלוֹחַ טלגרמוֹת? ומיד התחילוּ עפוֹת טלגרמוֹת לאוֹרךְ כּל הקו. הטלגרף עבד בּמלוֹא הקיטוֹר. כּל התּחנוֹת החליפוּ דברים זוֹ עם זוֹ, והשמוּעה הנוֹראה

נפוֹצה עד מהרה, שעֵר־נא לעצמךָ, בּכל הערים והעיירוֹת אשר בּסביבה, וּפחד־אלוֹהים נפל על יוֹשביהן. אֶצלנוּ בּהייסין, למשל, כּבר סיפּרוּ, כּמה נפשוֹת נהרגוּ בּתּאוּנה. אכן גזירה נגזרה על בּני־אָדם לָמוּת מיתה משוּנה כּזאת! ואֵימתי? דווקא בּיוֹם הוֹשענא רבּה, לאַחַר מַתּן הפתקה!

נראֶה, שכּךְ הכריזוּ עליהם מלמַעלָה!…

כּךְ סחוּ אֶצלנוּ בּהייסין וּבכל המקוֹמוֹת אשר מסביב

להייסין, ואֵין לתאֵר בּדברים את ההתרגשוּת עם יִיסוּריהנפש, שתּקפוּ את כּוּלנוּ בּאוֹתוֹ יום. אבל מה עֵרךְ היה לָזה לעוּמת ההתרגשוּת ועגמַת־הנפש של הנוֹסעים העלוּבים, שנשארוּ בסוֹבּוֹליווקה בּעֶצם נסיעתם כּצאֹן בּלי רוֹעֶה, בּרכּבת מתה ללא קטר! מַה יעשוּ וּלאָן יפנוּ? הלֹא הוֹשענא רבּה היוֹם, עֶרב יוֹֹם טוֹֹב, אֵיפה יחוֹגוּ את חג שמיני העצרת ואֵיפה יִשׁמחוּ בּשׂמחַת־תּוֹרה?… והנוֹסעים עלוּבי־הנפש נדחקוּ כּוּלם לקרן־זוית ועמדוּ לדבר על גוֹרל עצמם ועל גוֹרלוֹ של “הבּוֹרח” (כך קראוּ בּאוֹתוֹ מַעמד להקטר המטוֹרף, הרץ ללא שוּם תּכלית על־פּני פּסי מסילת־הבּרזל). מי יוֹדע מה יארע לוֹ לאוֹתוֹ שלוּמיאֵל בריצתוֹ? הן לא יִימלט, שהבוֹרחַ לא יִפּגע בּאֶמצע הדרךְ בּחבירוֹ ההוֹלך בּטל, זה הנוֹסע

לקראתוֹ מהייסין דרךְ זאטקיֶוויץ לסוּבֹוליווקה! מַה יהא אֵיפוֹא על הנוֹסעים ההם? וכוֹחַ־הדמיוֹן כּבר צייר לָהם התנַגשוּת איוּמה, תּאוּנה על־פּני מסילת־הבּרזל לכל פּרטית ודיקדוּקיה: קרוֹנוֹת הפוּכים, אוֹפנים עקוּרים, גוּלגָלוֹת מרוּסקוֹת, רגליִים שבוּרוֹת, ידיִים קרוּעוֹת,

מעזוָדוֹת דרוּסוֹת, מתבּוֹססוֹת בּדם… פּתאוֹם – טלגרמה! בּאה טלגרמה

מזאטקיֶוויץ. מַה כּתוּב בּטלגרמה? בּטלגרמה כּתוּב: "בּרגע זה טס לפני זאטקיֶוויץ בּמהירוּת נוֹראָה קטר עם שני נוֹסעים. אֶחָד נראָה כּיהוּדי, והשני כּוֹמר. שניהם הניעוּ בּידיהם, ואֵין יוֹדע מה. הקטר הלךְ להייסין.

ורק כּאן התחוֹלל עֶצם הרעש: מַה פִּירוּשוֹ של זה? יהוּדי עם כּוֹמר על הקטר הבּוֹרחַ? לאָן ברחוּ? וּלשם מה בּרחוּ? וּמי הוּא היהוּדי?… התחילוּ חוֹקרים ודוֹרשים אִיש מפּי אִיש, עד שנוֹדע הדבר, כּי

היהוּדי הוּא אָמנם אֶחָד מאַנשי סוֹבּוֹליווקה. מי הוּא? הכּל מַכּירים

אוֹתוֹ! בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ! מאַיִן יוֹדעים, כּי זה הוּא? יוֹדעים! יהוּדי

סוֹבּוֹליווקה נשבּעים, כּי בּעיניהם ראוּהוּ מרחוֹק עוֹמד עם כּוֹמר לפני

הקטר הנפרד וּמניע בּידיו… מה מתרחש כאן? מַה עניינוֹ של יהוּדי עוֹשה־חוֹמץ אֵצל כּוֹמר, שיעמוֹד עמוֹ לפני קטר נפרד ויניע בּידיו?… וכךְ היוּ תּוֹהים וּמשתּוֹממים, עד שהקוֹל נשמַע, שעֵר־נא לעצמךָ, בּעיירה, כּלוֹמר, בסוֹבּוֹליווקה עצמה, ואַף־על־פּי שהעיירה אֵינה רחוֹקה מן התּחנה, מכּל־מקוֹם עד שהשמוּעה עברה מפּי אִיש לאִיש והגיעה לסוֹבּוֹליווקה, פּשטה צוּרה ולָבשה צוּרה, כּל אֶחָד הוֹסיף עליה נוֹפךְ

משלוֹ, וּכשבּאה לביתוֹ של בּרל, כּבר קיבּל מעשׂה היהוּדי עם הכּוֹמר

פּנים משוּנים כּל־כְּך, שאשתוֹ של בּרל עלוּבת־הנפש התעלפה עֶשׂר פעמים, והבהילוּ אֵליה את הרוֹפא. וּמיד נזעקוּ אֶל התּחנה המוֹני יהוּדים

מסוֹבּוֹליווקה, שעֵר־נא לעצמךָ, כּכוֹכבי השמַיִים לרוֹב, והרעש והמהוּמה גָדלוּ שם כּל־כּךְ, שמנַהל התּחנה פּקד על הגאנדארם לטהר את התּחנה מיהוּדי סוֹבּוֹליווקה. וכיוָן שכּךְ, מַה לנוּ שם ומי לָנוּ שם? מוּטב שנלךְ ונציץ, מה אֵירע להיהוּדי שלנוּ עם הכּוֹמר, להבדיל, על הקטר הבּוֹרחַ?

אבל נקל לאמוֹר–להציץ ולראוֹת, מה אֵירע שם על הקטר הבּוֹרחַ! מי האִיש היוֹדע את אשר נַעשה שם? צריכים אָנוּ להאמין לעוֹשׂה־החוֹמץ הסוֹבּוֹליווקאִי על דברתוֹ. מסַפּר הוּא מן הנסיעה חידוּשים כּאֵלה, שאפילוּ נֹאמַר, כּי רק החצי מהם אמת, וּמצא לנוּ. וּכפי שאני מַכּיר את טבעוֹ של עוֹשׂה־החוֹמץ הזה מסוֹבּוֹליווקה, אֵין הוּא, כּמדוּמה לי, אָדם האוֹהב להגזים בּדבריו.

בּרגָעים הראשוֹנים, כּשהקטר זז ממקוֹמוֹ, והלךְ, – כּךְ

מסַפּר בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ – היה נרעש כּל־כּךְ, שאֵין הוּא זוֹכר כּמעט מַה נַעשׂה בּוֹ. ולא מחמת פִחד, הוּא אוֹמר, אֶלָא מחמת תּמיהה, שאֵין הקטר נשמע לוֹ. על־פּי שׂכל, הוּא אוֹמר, צריךְ היה הקטר, עם הסיבּוּב השני של הוַסָת, להיעצר מיד ולעמוֹד. והנה, לתמהוֹנוֹ הרב, התחיל זה לָלכת בּיֶתר מהירוּת מבּתּחילָה, כּאִילוּ אַלפי רוּחוֹת דחָפוּהוּ מאחוֹריו!

היה רץ, אוֹמר בּרל, בּמהירוּת משוּנה כּל־כּךְ, שעמוּדי הטלגרף התעוֹפפוּ לפניו כּזבוּבים, ניצנצוּ לנגד עֵיניו בּזה אַחַר זה, עד שראשוֹ נסתּחרר ורגליו פּקוּ. אַחַר־כּךְ, הוא אוֹמר, כּשנתיישבה עליו דעתּוֹ, נזכּר, שהקטר יֶש לוֹ שסתּוֹם, מין מַעֲצַר, העוֹצר אוֹתוֹ בּלכתּוֹ, כּשרוֹצים

בּכךְ. להוֹדיעכם, מַסבּיר בּרל בּידיו, שיֵש שסתוֹם של יד ויש שסתּוֹם של רוּחַ, מין גלגל כּזה, שבּשעה שמסַבּבים אוֹתוֹ כּהלכה, הריהוּ לוֹחץ את המנוף, והאוֹפנים נעצרים מאליהם. אֵין הוּא מבין כּלָל, הוּא אוֹמר, אֵיךְ יכוֹל היה דבר כּזה לפרוֹח מזכרוֹנוֹ? והרי הוּא פּוֹנה אל הגלגל וּמבקש, הוּא אוֹמר, לסַבּב אוֹתוֹ לצד ימין, אֶלָא שתּפסוּ לוֹ בּידו: “עמוֹד!” מי הוּא זה? שעֵר־נא לעצמךָ, הכּוֹמר. פּניו לבנים כּפני מת והדיבּר כּמעט אֵין בּפיו. “מה אַתּה אוֹמר לעשוֹת?” שוֹאלוֹ הכּוֹמר בּחרדה. "לא כּלוּם,

אוֹמר בּרל, רוֹצה אני לעצוֹר את המכוֹנה"… "יִשמרךָ אלוֹהים, אוֹמר לוֹ

הכּוֹמר, אַל תּגע עוֹד במכוֹנה! שאִם לֹא תּשמע לי, אני אוֹחז אוֹתך

בּצוארוֹנךָ וּמַשליךְ אוֹתך מעל הקטר כּךְ, שתּשכּח, כּי שמךָ נקרא לפנים מוֹשקוֹ!"… “לא מוֹשקוֹ, שמי בּרקוֹ”, – אוֹמר לוֹ בּרל וּמבקש להסבּיר

לוֹ את השׂכל של הגלגל, שקוֹראִים לוֹ שסתּוֹם. אֶלָא אֵין הוּא מניחַ לוֹ לדבּר, כּוֹמר עיקש זה! "רב לךָ לסַבּב, טוֹען הכּוֹמר, כּבר סיבּבתּ דיֶיךָ, הלוַאי יסַבּבךָ השׂטן, אִיש ארוּר שכּמוֹתךָ! לוּא נשבּרה

מַפרקתּךָ בּטרם קמתּ על חַיי!"… אָמַר לוֹ בּרל: "כּסבוּר אַתּה, אדוֹני

אָבי, שחַיי אֵינם יקרים לי, כּשם שחַיֶיךָ יקרים לךָ?" “חָיֶיךָ? – אוֹמר לוֹ הכּוֹמר בּבוּז. – מה ערך לחַיֵי כּלב?”… הפּעם היטב חָרה לוֹ לבּרל, עמַד וחָלק להכּוֹמר מנה אַחַת אַפּיִים, שיִזכּוֹר אוֹתה כּל ימי חַייו.

"ראשית, אוֹמר לוֹ בּרל, מִצוָה לרחם גם על כּלב. לפי דתנוּ היהוּדית, הוּא אוֹמר, אָסוּר לפגוֹע אפילוּ בּכלב, משוּם צער בּעלי־חַיִים. והשנית, שוֹאלוֹ בּרל, בּמה גרוּעים חַיי, למשל, בּעֵיני אלוֹהים מחַיֵי אחרים? וכי אֵין מוֹצאֵנוּ, הוּא אוּמר, מיִיחוּס אֶחָד, מאָדם הראשוֹן? וּכלוּם אֵין

אָנוּ הוֹלכים כּוּלָנוּ למקוֹם אֶחָד, אֶל העפר?… ואַתּה, אדוֹני אָבי,

אוֹמר לוֹ בּרל, ראֵה גם ראֵה מה בּיני לבינךָ: שאני עוֹשׂה עד כּמה שידי מַגעת, שהקטר יעמוֹד מלכת, כּלוֹמַר, דוֹאֵג אני לשנינוּ, ואִילוּ אַתּה, הוּא אוֹמר, חמתךָ בּוֹעֶרת בּךָ כּל־כּךָ, שאַתּה עלוּל לאחוֹז בּי

וּלהשליכני מעל הקטר, כּלוֹמַר, להרוֹג את הנפש!"… וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים כּדרבוֹנוֹת הרביץ בּוֹ בּכּוֹמר, הטיף לוֹ מוּסר וּמָשַל לוֹ משלים, שהכּוֹמר, הוּא אוֹמר, כּמעט אחָזוֹ השבץ. וּבדבּרם כּךְ, הוּא אוֹמר, ראוּ

פּתאוֹם לפניהם את תּחנַת זאטקיֶוויץ עם מנַהל התּחנה ועם הגאנדארם. עמדוּ שניהם, הוּא והכּוֹמר, להבדיל, לנַענע לָהם בּידיהם, אַךְ אִיש לֹא הבין, כּפי הנראֶה, את כּוונתם, והיוּ מוּכרחים, הוּא אוֹמר, לנסוֹע הלאָה,

כּלוֹמר להייסין. בּנסיעתם הלאָה, הוּא אוֹמר, כּבר הֵרַךְ הכּוֹמר את

לבּו, אבל לנגוֹע בּמכוֹנוֹת לא הניחַ לוֹ, ורק אָמַר לוֹ כּךְ: “שמעֵני, לייבּקוֹ, שאֵלָה יֶש לי לשאָלךָ”. אָמַר לוֹ בּרל: “שמי לא לייבּקוֹ, שמי בּרקוֹ”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: “לוּא יהי בּרקוֹ. אמוֹר לי, בּרקוֹ, האִם מוּכן אַתּה, למשל, לקפּוֹץ עמי מעל הקטר לאָרץ?” אָמַר לוֹ בּרל: “לָמה לנוּ לקפּוֹץ? כּדי שניהרג חָלילָה?” אָמַר לוֹ הכּוֹמר: "בּין כּךְ ובּין

כּךְ ניהרג" אָמַר לוֹ בּרל: “זוֹ מנַיִין לךָ? כּתוּב בּספרינוּ: אֵין אָדם נוֹקף אֶצבּעוֹ למַטה אֶלָא אִם כּן מַכריזין עליו מלמַעלָה”. אָמַר

לוֹ הכּוֹמר: “מַה פּירוּשוֹ של זה?” אָמַר לוֹ בּרל: "הבה אוֹמַר לךָ, הוּא אוּמר, אדוֹני אָבי! אֶצלנוּ היהוּדים, הוּא אוֹמר, היוֹם הזה נקרא

הוֹשענא רבּה. בּיוֹם הזה, הוּא אוֹמר, חוֹתכים בּשמַיִים גזר־דינוֹ של כּל אָדם ושל כּל יצוּר על האָרץ, אִם לחַיִים, אוֹ למות. ואִם למות – מַה תּהא מיתתוֹ שימוּת בּה. והלא מַה־נַפשךָ, הוּא אוֹמר: אִם גזירה היא מלפני אלוֹהים, כּי אָמוּת, הלא אֵין להשיב את רוֹע הגזירה; מַה לי אִם אֵיהרג בּקפיצה, אוֹ בּקטר, אוֹ בּרעם? וּסתם כּךְ, אוֹמר לוֹ בּרל, בּלכתּי

בּשתּי רגלי על האָרץ, כּלוּם אִי־אֶפשר לי להיכּשל וליפּוֹל ולָמוּת, אִם חָפץ אלוֹהים בּמוֹתי? אֶלָא מה? שמא נחתּךְ היוֹם גזר־דיני לחַיִים – אִם כּן, לָמה אֶקפּוֹץ?"

וּמה אוֹמר וּמה אדבּר? – כּךְ מוֹסיף בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ

מסוֹבּוֹליווקה לסַפּר את סיפּוֹרוֹ ונשבּע כּל השבוּעוֹת שבּעוֹלָם,

שאפילוּ משוּמד נאמן עליהן, – אֵין הוּא זוֹכר, כּיצד אֵירע הדבר, אֶלָא כּשקרבוּ להייסין וּכבר ראוּ מרחוֹק את ארוּבּת־העשן של בּית־החרוֹשת ההייסיני, התחיל הקטר לפתע פּתאוֹם להאֵט את הליכתוֹ, תּחילָה פּוֹחת והוֹלךְ, אַחַר־כּךְ לאַט לאַט, מתוּן מתוּן, כּמעט לא נשמַע קוֹלוֹ,

ואַחַר־כּךְ נמלךְ, כּלוֹמר הקטר, ועמַד מִלֶכֶת. מה המַעשׂה? נראֶה, שכּלתה לוֹ הסקה, וקטר, אוֹמר בּרל, שכּלתה הסקתוֹ, המַיִם פּוֹסקים

מרתּוֹחַ והאוֹפנים פּוֹסקים מהסתּוֹבב – וסוֹף לדבר. משוּל, הוּא אוֹמר.

כּאָדם, להבדיל, שפּסקוּ מזוֹנוֹתיו… וַדאי, הוּא אוֹמר. שאָמַר לוֹ

להכּוֹמר בּאוֹתוֹ מַעמד: "וּבכן, אדונֹי אָבי? ולא כּךְ. הוּא אוֹמר,

אָמַרתּי לךָ? אִילמלא חָתם לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא היוֹם את דיני מלמַעלָה, כּי צריךְ אני עוֹד לחיוֹת בּעוֹלמוֹ, מי יוֹדע עד כּמה היתה מַספּיקה ההסקה ועד מיכן היִינוּ מַגיעים עתּה?" כּךְ אוֹמר לוֹ בּרל, וזה, הוּא אוֹמר, עוֹמד לפניו בּעֵינַיִים כּבוּשוֹת בּקרקע ומַחריש. כּי מַה יענה

עלוּב־נפש זה וּמַה יֹאמַר?… ורק אַחַר־כּךְ, הוּא אוֹמר, בּשעת הפּרידה, ניגש אֶלָיו הכּוֹמר, הוֹשיט לוֹ אֶת ידוֹ ואָמַר לוֹ: "היֵה שלוֹם,

אִיצקוֹ". אָמַר לוֹ בּרל: “שמי לא אִיצקוֹ, שמי בּרקוֹ”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: "לוּא יהי בּרקו. השוֹמע אַתּה, בּרקוֹ? לא ידעתּי כּלָל, הוּא אוֹמר, כּי אַתּה כּזה״~ ויוֹתר לא שמע מפּיו אַף מלה, כּי הכּוֹמר, הוּא אוֹמר, הרים את שוּלי גלימתוֹ והתחיל פּוֹסע בּרגליו לחזוֹר לביתוֹ, כּפי הנראֶה, לגוֹלוֹבּוֹניֶיבסק, והוּא, כּלוֹמר בּרל, פּנה והלךְ בּדרךְ ישרה

העירה, אֵלינוּ להייסין. ואֶצלנוּ, שעֵר־נא לעצמךָ, כּבר עשׂה את החָג, בּירךְ בּרכּת הגוֹמל, סיפּר לָנוּ את המַעשׂה מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ, בּלא

גוּזמה, אֶלף פּעמים, וּמדי פּעם בּפעם בּתוֹספת חידוּשים והמצאוֹת. כּל

אֶחָד מאִתּנוּ משַךְ את עוֹשׂה־החוֹמץ הסוֹבּוֹליווקאִי אֶל בּיתוֹ, בּיקש

לאָרחַ אוֹתוֹ על שוּלחָנוֹ בּיוֹם טוֹב, ואַגב לשמוֹע מפּיו אֶת המַעשׂה

בּנס הוֹשענא רבּה, – והיתה לָנוּ, שעֵר־נא לעצמךָ, שׂמחַת־תּוֹרה כּהלָכה, אשר לא יסוּף זכרה מלבּנוּ!…